פורום פסיכולוגיה קלינית

הבעיה שלי היא כזאת: אני בכיתה יא' עם ציונים טובים ומזה חודש אני מרגישה אי שקט ודיכאון. אני חושבת שזה התחיל כתוצאה מכך שפספסתי מבחן מסוים והדבר גרם לי לחשוב שאני לא מוצלחת וטיפשה. אי השקט מתבטא בכך שקשה לי לשבת הרבה זמן וללמוד (דבר שלא קרה לי בעבר) ובכלל- אני מרגישה שאני משתנה. אני יודעת שאם אני אחזור לעצמי, כלומר- למה שהייתי פעם, אני אוכל להצליח בלימודים, אבל משום מה קשה לי לעשות את זה, וכל יום אני אומרת לעצמי- "טוב, עוד יום אחד אני אהיה מדוכאת וממחר אני אחזור לעצמי" אבל זה לא קורה. בבקשה, שמישהו ייעץ לי מה לעשות...

רוני שלום, לפעמים דברים יוצאים מפרופורציה ואז מבחן מפופס גורם לירידה בהערכה העצמית ולתחושות כשלון וערך נמוך. נראה שבעקבות כך התקשית להמשיך הלאה וכל יום שעובר רק מגביר את התחושה הקשה עם עצמך. יתכן גם שהתחושה שאת משתנית וכבר לא מכירה את עצמך היא גם תורמת לכך שהדברים אינם כתמול שלשום וגם מחזקת את תחושת חוסר ההצלחה. נסי להעזר בשלב ראשון בחברותייך. אולי דרכן תגלי שאת לא לבד. שגם הן מרגישות לעיתים תחושות שקשה להן להסבירן, או תחושות שהן משתנות. יתכן שדרך תחושת הביחד תוכלי להרים את עצמך ולשוב אל עצמך. אם חברותייך לא מצליחות לסייע לך נסי לדבר על הרגשתך עם מורה בביה"ס שאת סומכת עליה, או אולי יועצת ביה"ס. גם עצם השיחה יכולה לעזור וגם אם אילו אנשים שמכירים אותךהם יוכלו לעזור לך להחזיר לעצמך את תחושת הביטחון והשקט שאיבדת לאחרונה. אשמח אם תשתפי אותנו בהמשך, בהצלחה, גדעון

בן 7.5 - מחונן. אח בוגר ונהדר לזאטוט בן 2.5 . ילד מבריק בעל כושר ביטוי מעולה אבל מין ילד כזה שאוהב לשמור לעצמו הכל ... כועס כועס כועס (רב הזמן ובעיקר עליי) וטוען שלו הכל אסור,כל הזמן. מה שבכלל לא נכון במציאות אבל מספיק אמיתי בעינייו. לא סובל מגע פיזי, משתחרר ונחלץ מכל חיבוק.ונשיקות - מחוץ לתחום ! בזמן האחרון הוא מתחיל לזרוק משפטים לאוויר שמשתקים אותי. אין לי מושג איך להגיב ואם בכלל להגיב. "הלוואי ולא הייתי נולד בכלל" "יותר כייף להיות קטן כי אז המוות רחוק ממך יותר" "אני בכלל לא רוצה להתקיים יותר" מ ה א נ י ע ו ש ה ע ם ז ה ???????????????

סימונה שלום, מהמעט שאת מתארת, נשמע שבנך עסוק בנושא המוות,: מחד חושש ממנו ומאידך מצהיר על רצונו למות. לא ברורה הסיבה לכך, מדוע הוא עד כדי כך כועס ומתוסכל ומורמר, וגם מדוע זה מחריף לאחרונה. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם איש מקצוע: פסיכולוג ילדים, שיוכל לברר יותר לעומק מה קורה ולייעץ לך כיצד לנהוג. בברכה, גדעון

בעלי טוען כי יש לו אובססיה כלפי הוא מאוד אוהב אותי. ולכן הוא מעונין לקיים עימי מתי שרק אפשר יחסי מין אנחנו כבר ביחד כ- 10 שנים נשואים שניים של שנינו ואם זה לא מתאפשר אז בבוקר הוא קם על רגל שמאל כאילו יותר לא נשכב או משהוא כזה וזה מאוד מפריעה לי כי אני מרגישה כאילו אני זו שלא בסדר . הוא מוכן לקבל טיפול לאן אני צריכה לפנות יש עוד בעיה נוספת והיא שפיכה מוקדמת וקינאה

חלי שלום, את מעלה כמה בעיות שחלקן הן בתחום המיני וחלקן בתחום הזוגי והפרטני. במידה ולבעלך ישנה מוטיבציה לטיפול הוא יכול לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים. דרך הקופה ניתן גם לברר לגבי טיפול סקסולוגי . בהצלחה, גדעון

גדעון תודה על התשובה . אבל איך אפשר להגיע דרך קופת חולים לפסיכולוג אני יודעת שיש רק פסיכיאטרים מהקופה . אודה לך אם תגיד איך לפנות ולמי. תודה חלי.

רציתי לברר האם טיפול פסיכולוגי במקרה של חרדה עקב טראומה.עלול להרשם בתיק הרפואי ולפגוע בצורה כלשהי בעתידי, כמו בקבלת רשיון נהיגה, או להתקבל לעבודה חדשה. עקב חרדותי אינני עובדת ונקלעתי לבעיות כספיות כך שללכת לטיפול לפסיכולוג פרטי קשה לי, ואילו בקופ''ח אין חסיון. איך בכל זאת אוכל לקבל טיפול ולהתגבר על המצב החדש שאני שרויה בו מזה מספר חודשים?

למהססת שלום, איני חושב שיש בסיס לחששותייך. הטיפול בקופות החולים הינו עם פסיכולוגים בהסדר. הטיפול ניתן לרוב בקליניקה הפרטית של הפסיכולוג וחלים עליו כל חוקי החיסיון הרפואי, כמו לגבי כל מידע רפואי אחר שלך. במידה ואת לא מוותרת על הסודיות הרפואית אין לאף אחד זכות להגיע למידע הזה. לגבי רשיון נהיגה - אין פגיעה ברשיון הנהיגה של מי שנמצא בטיפול פסיכולוגי. וגם קבלה לעבודה חדשה אינה נפסלת אוטומטית בשל המצאות בטיפול פסיכולוגי. אין סיבה לסבול עוד ועוד, עזרי עוז ופני לעזרה. ב ה צ ל ח ה !! גדעון

מנסיוני מקומות עבודה דורשים ויתור על סודיות רפואית ומה יקרה אז?

שלום שמי נולי אני בת 43 לפני שנה נתקפתי בהתקף חרדה ועד היום אנני מצליחה להשתחרר מזה הכל התחיל כשקיבלתי מכתב פיטורין לאחר 18 שנות עבודה מחשבות לפירוק הזוגיות בעיות עם אמא בת 90 אשה קשה עם בעיות ראיה ושמיעה .זה התחיל עם כאבי ראש חזקים של מיספר ימים ובאחד הערבים כשישבנו לאכול בעלי אמר לי שהפה מתעקם לי כשאני מדברת ומרגע זה התחילה הקריסה חשבתי שחטפתי אירוע מוחי נגשתי לבית חולים הושפזתי 3 ימים ושוחררתי שכל הבדיקות תקינות למחרת נתקפתי שוב חרדה חשבתי שנרדמה לי השפה והגעתי שוב למיון שוחררתי לאחר מספר שעות חוד ימים מאז המקרה לא יכולתי לתפקד חטפתי חולשה כללית קוצר נשימה פחדים חוסר שקט לחצים בחזה ודפיקות לב, פניתי לשכן שהוא קרדיולוג והיום הוא פסיכיטר לקח אותי לשיחה והמליץ לי לקחת קלונקס רבע כדור פעמים ביום בשבוע הראשון ופעם ביום בשבועים הקרובים , די עזר לי אבל אני מרגישה שלא חזרתי לעצמי אני משתדלת להמשיך באורך חיים רגיל לחשוב חיובי אבל מידי פעם זה שוב קורה ומתחילים לי כל הספטומים ,לפני כשבועים בחוג לרקודי עם אשר אני רוקדת בו המון שנים חבר לרקודים בן 44 מת מדום לב ברחבת הרקודים מאז אני בהתקפי חרדה שמנסה לא להראות לאף אחד מבני הבית כדי לא להדאיג אותם היום אני יודעת שאני זקוקה לטיפול כדי לחזור לחיים רגילים בלי פחדים שאני לא אשתגע מכול מה שקורה לי השאלה שלי היא האם יש באפשרות לעבור טיפול קצר ומועיל ? ואם כן אשמח אם אקבל פרטים לקביעת תור.

נולי שלום, את מתארת מצב של התקף חרדה חזק לפני כשנה על רקע של גורמי סטרס רבים , והתקפי חרדה בתקופה האחרונה לאחר ארוע קשה של מות בחוג לריקודים. לדעתי אכן מומלץ לך לטפל בהתקפי החרדה בשלב הראשון ואולי את תרצי בכך לטפל בהמשך בגורמים השונים למתחים בחייך (עבודה, זוגיות, המצב של אמך). הטיפול המומלץ להתקפי חרדה הינו טיפול פסיכולוגי התנהגותי-קוגנטיבי. (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי, אך לא תמיד יש צורך בכך). ניתן לפנות דרך קופת חולים. לכל קופה ישנם פסיכולוגים העובדים איתה בהסדר. אפשרות נוספת דרך תחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך. בהצלחה, גדעון

אני סובלת מהתקפי חרדה קשים קרוב לשנתיים(מאז החודש החמישי להריוני).עברתי סדנא של טיפול התנהגותי -קוגניטיבי בבי"ח "איכילוב" (סדנא של 12 מפגשים עם פסיכולוג ללא תשלום).אני יכולה לומר שאני ממליצה בעיניים עצומות לכל בן אדם הסובל מהתקפי חרדה ובכלל מקשיים לעבור את הסדנא.הסדנא מלמדת איך דרך מחשבות חיוביות ניתן לשלוט על ההתקפים ובכלל על ההתנהגות שלנו.ההתקפים לא נעלמו אך יחד עם זאת למדתי לחיות איתם ולרסן אותם.אני יכולה לומר שעוצמתם פחתה בהרבה וכן התדירות שלהם. אם מישהו רוצה לשוחח על כך אשמח לשתף אתכם בהמון אינפורמציה ועידוד. [email protected]

נולי, ליבי ליבי איתך. אני סובלת מהתקפי חרדה קשים מזה שלוש שנים. בעזרת טיפול תרופתי הצלחתי במשך שנתיים לתפקד ללא הפרעות מיוחדות . בשנה האחרונה חזרו התקפי החרדה בעוצמה שלא הכרתי. צירפתי לטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי ובהרבה מאמץ החלטתי בעצת הפסיכולוג שלי להתעלם מרעשי הגוף ולקבל אותם שכן, רעשים אלו קיימים אצל כל אחד ואחד מאיתנו רק שאנחנו הסובלים מהתקפי החרדה מקשיבים להם ומעצימם אותם עד לכדי פחד ממוות. הפסקתי לרוץ לבתי חולים ולרופאים כי הפסיכולוג שלי איים עליי שיפסיק לטפל בי וזה עבד. נסי לאמץ את המשפט הבא. הפחדנים מתים אלף פעם בחיים והאמיצים רק פעם אחת.ואז גמרתי אומר והחלטתי שהנושא לא ישתלט על חיי, אני אשתלט עליו. וראי זה פלא אני חוווה את אותם סיפטומים שחוויתי במהלך כל השנה האחרונה - אך לא מעצימה אותם ומחדירה לראשי טוב טוב שהגוף לא תמיד חייב להרגיש טוב ואני לא מקשיבה לרעשיו. נסי, האמיני ותחיי. יחד עם זאת תעזרי בפסיכולוג טוב ואם יש צורך גם בטיפול תרופתי לפחות בהתחלה, כדי לפנות אנרגיות מהפחד לטובת עשייה ושינוי. בהצלחה!!!!

תנסי ביו פידבק.

שלום אני רוצה לתאר את התחושה שלי בעת התקף חרדה: אפילו אם היום עובר כמו שצריך, ללא בעיות מיוחדות, הקושי הגדול שלי הוא בזמן הליכה. לעיתים מאוד קרובות אני מרגישה שבזמן הליכה אני חסרת שיווי משקל, כאילו שאני צריכה להאחז בקיר או משהו כזה. זה מתבטא בלחצות את השדרה לכיוון האוטו, או ללכת בעבודה להכין קפה, זה מלווה בתחושת סחרחורת, ומין מעידה, שסביר להניח שהיא פנימית, כי לא נראה לי שמישהו רואה את זה כלפי חוץ. אני חושבת 10 פעמים אם ללכת לבית קפה עם חברים מחשש שזה יקרה לי, או סתם אפילו לצאת מהבית ללא צורך. אני יושבת המון, וממעטת לנוע באופן פיזי. זה מתחזק בעיקר כשאני בנוכחות אנשים, מאחר ואני פוחדת פיזית- ליפול על הרצפה, אני גם חשה ברפיון חושים. האם מישהו נתקל בתופעה?

נועה שלום, אחד הסימפטומים בהתקפי חרדה הינה תחושת חולשה או "חוסר יציבות". מאוד אופייני הינו הפחד מאובדן שליטה והחרדה שהתחושות הגופניות יתגברו.מה שעלול להביא לתגובות המנעותיות שגם אותן את מתארת. אני מניח שנבדקת גופנית והרופא לא מצא ממצא רפואי חריג.אני מקווה גם שאת מטפלת בהתקפי החרדה שלך. חבל לסבול וחרדה בהחלט ניתנת לטיפול. בהצלחה, גדעון

אני מטופלת כשנה אצל פסיכולוגית, פעם בשבוע. אבל ענין החרדות בא והולך, אבל תמיד נשאר קצת בתוכי. האם יש ממצאים לכך שחרדות חולפות בעקבות טיפול?, (ללא תרופות)

לבטחוניסטית... 1. האם את שייכת לצוות האתר ? האם את חלק מהפורום ? האם את עובדת פה ? או שמא את מישהו מבחוץ שלא קשורה לשום נושא... ואת מביעה דעה אישית כמו כל אדם ? לא הבנתי עדיין מי את בכל הסיפור הזה..... 2. במידה ואת מישהו המאתר... לכמה פורומים כבר שלחתי הודעות ? מי שישמע אותך עוד יחשוב שיש לך פה עסק עם רוצח סידרתי..... (תדמייני שיש לך פה סמיילי.. כי זה נאמר בצחוק) ידוע לי כי זה פורום !!!! וככה לקחתי את זה מלכתחילה !!!! לא ציפיתי לתשובות, מלבד תשובות סטטיסטיות !!!!!! שאליהן את לא חייבת את המבחנים... רק את הידע התיאורתי... 3. האם ידוע לך מי זה מר' גולדשמיט ? כי לא הבנתי מה הוא או היא רצו.... האם הוא חלק מצוות האתר ??? 4. האם את פסיכולוגית ? כי את גם בטחוניסטית... וגם מכירה את הDSM וציטוט שלך... "זה חלק מהתפקיד..." את עובדת פה ??? או בשב"כ ?????? 5. מי הזעיק אותך לשלוח לי הודעה ? האם מישהו מהאתר פנה אליך ? 6. במידה ואת חלק מהאתר... אני רוצה להודות לך על תשומת הלב... (וזה נאמר ברצינות) החמאתי לי מאוד !!! שכן זה לא מגיע לי... אבל ניחא... 7. בלי שום קשר אלייך..... וזה נאמר בהדגשה... אני כבר לא אפנה למערכת דוקטורס בנושא עליו שוחחתי.... לאור התשובות שקיבלתי. ושוב.. לא ביקשתי תשובה ספציפית אלא רק סטטיסטית.... בכבוד רב, נועם.

נועם שלום, מפנה את תשומת ליבך לתשובתי אליך בשרשור למטה: "RE:לפסיכולוגים". ועוד בקשה אליך ואל הכותבים לך: תרגיע. בברכה, גדעון

שאלה שאלה... 1. אני לא שייכת לצוות של האתר. למעשה, אני לא שייכת לשום-מקום ולאף-אחד. הייתי אומרת, שברגע שבחרת לכתוב בפורום פתוח, אזי אין הגבלות על המשיבים... מכיוון שלא כתוב בשום מקום במפורש שרק צוות האתר רשאי להגיב, הרי שכל אחד (ולא רק אני) יכול להגיב. אה, אף-אחד לא הבין מי אני. בכל הסיפורים. 2. אין מישהו - לא מהאתר ולא מחוץ לאתר - שממש סופר הודעות. אז אל תדאג, אני לא מתכוונת להיות הראשונה שתתחיל לספור. אתה יודע מה הבעיה הכי גדולה עם סטטיסטיקה? שאין שום דבר מדויק, רק בערך. זה חשבון פשוט של 1+1=2. ככה שגם כשעוסקים בנתונים סטטיסטיים אין 100%. 3. חד וחלק - לא! אין לי מושג. 4. הי, אני לא יכולה לומר לך איפה אני עובדת, נכון? זה סודי ביותר. 5. אף-אחד לא הזעיק אותי! יש לי חיישנים משלי, ולפעמים נדלקת נורה אדומה. כך שאתה יכול להיות רגוע מבחינה אחת - אף אחד לא שלח אותי או קרא לי. 6. תשומת לב זה דבר חשוב, וכולם זקוקים לה, אז למה לחלק אותה בנדיבות? אני קובעת למי מגיע לקבל ממני תשומת לב ולמי לא. ואתה עלית בגורל... 7. אם אתה חושב שהתשובות שאתה מקבל כאן בפורומים באמת עוזרות לך ומבהירות לך את התמונה, אז יאללה - לך על זה - תמשיך לשאול. אם לא שואלים לא מקבלים תשובות, ואם לא מקבלים תשובות, לא לומדים. ואם לא לומדים - לא יודעים. השושואיסטית.

הבת שלנו בת שנה ושלושה חודשים התחילה לאחרונה להרביץ לעצמה, לאחר שאומרים לה לא. אם שיחקה ונפל לה משהו גם אז יכולה להרביץ לעצמה (אם אומרים לה לא תיתן מכות בראש שלה ואם נפל לה אז או שתרביץ לעצמה בראש או על היד). לא משהו שהיא ראתה בבית. כשמתנהגת כך אנו מחזיקים בעדינות בידה ואומרים לה שהיא ילדה טובה ושאסור להרביץ לה לפעמים זה עוזר ולפעמים ממשיכה להרביץ ופורצת בבכי. עוד להוסיף שבחופשים כשנמצאת בבית ההתנהגות לא מופיעה. בנוסף לא בטוח שזה קשור בחופשים היא ישנה לילות שלמים ורגועים במיטתה, אך כשבגן היא מתעוררת ברב הלילות ולא מוכנה להישאר לבד. איך ניתן לדעת האם זה משהו שלה או שחווה בגן? והכי חשוב איך ניתן לסייע לה? תודה.

רמי שלום, גיל חמישה עשר חודש הינו תחילת המעבר מהינקות לפעוטות. שלב זה, שמתחיל בנסיון של ביתכם הפעוטה להיות עצמאית יותר, מעמיד את ההורים לראשונה לפני הצורך להציב גבולות לפעולות ולסקרנות של הפעוט באמירת "לא". ישנה חשיבות רבה לאופן בו נאמר ה"לא". משאגה: "לא!" ועד הרחקה עדינה של החפץ האסור. הפעוט לא מסוגל בשלב הזה להבין את משמעות האיסור והוא רק רוצה לחקור את העולם הנפרש מולו. תגובותיו יכולות לשקף לפיכך את תסכולו וחוסר ההבנה מדוע נלקח ממנו משהו שרצה בו. יתכן שאמירת ה"לא" בבית הינה שונה מאמירת ה"לא" בגן וביתכם מגיבה בתסכול לגבולות שששמים לה. דבר זה מעיד על סקרנותה וערנותה לעולם סביבה. לדעתי עליכם להמשיך ולמצוא את הדרך להרגיע אותה כאשר מגיבה במכות לעצמה. להסביר בעדינות ובטון רגוע. יתכן שהתנהגות זו תעזור להרגיע אותה כפי שכבר התנסיתם בכך. כדאי גם לברר עם הגננת כיצד מתנהגת בגן, כדי שאפשר יהיה להבין טוב יותר את התנהגותה ואת השפעת הגן על התנהגותה. כמו כן מפנה את תשומת ליבך לשרות "קו להורה"שפועל באוניברסיטת ת"א ונותן מענה לשאלות לגבי ילדים בגילאי 0 עד 6. הקו פועל בימים ראשון ורביעי בין השעות 09:00 עד 15:00 בטלפון: 6406888. בהצלחה, גדעון

שלום רב. הייתי מעוניין לקבל חומר מקצועי ו/או הפנייה לאתרים (ההעדפה לעברית) שעוסקים במושג ההכלה. מה כוללת ההכלה ? האם קיימת הכלת יתר של המטופל ואם כן כיצד היא מתבטאת ? כמו כן, אבקש לקבל חומר מקצועי בנושא הזדהות השלכתית. מה תפקידה ? כיצד היא משרתת אותנו וכו' כל מידע בנושאים הללו יתקבל בברכה. תודה רבה. זיו.

בעיקרון מדובר בשכשתינוק נולד הורה משליך עליו את הפנטזיות שלו. השלכה-האם מרגישה בתוכה משהו שהיא לא יכולה להכיל ואז היא משליכה אותו על התינוק. האם מפעילה לחץ על התינוק "לציית" להשלכה. אם היא משליכה עליו כעס לדוגמא, היא מתנהגת אליו כך שהוא יהיה כעסן. הזדהות-התינוק מזדהה עם מה שהאם משליכה עליו. משהו מהעולם הפנימי שלה הופך להיות שלו. זה קורה כי הוא מרגיש שאחרת הוא יאבד אותה. 1. http://www.hebpsy.net/community.asp?id=13&article=92 מאמר: המכל והמוכל: מרחב למפגש של התיאוריה הפסיכואנליטית ותיאורית המערכות 2. http://www.psych.co.il/home/12.htm "הזדהות השלכתית" - מאמר שפורסם ב"שיחות" 3. יש ספר "כתבים נבחרים" של מלאני קליין שיש שם מעט לקרוא בנושא (בשני מאמרים:מנגנונים סכיזואידיים ומסקנות על חיוו הרגשיים של התינוק) ואם תתפשר על אנגלית - אז החיפוש באינטרנט ישאיר אותך ללא אוויר מרוב אתרים בנושא. בהצלחה

http://www.psych.co.il/home/12.htm

שלום זיו, נראה לי שההפניות שקיבלת מספקות. האמנם? אורנה

היי אורנה. לגבי המושג הזדהות השלכתית, פחות או יותר קיבלתי את התשובה והמידע שחיפשתי. לעומת זאת הלינק שאחד המשתתפים שלח לי לא ענה כלל על שאלתי לגבי מושג ההכלה. האמת היא שקיוותי לשמוע מידע מקצועי לגבי מושג ההכלה (מה הוא כולל, האם קיים מושג כמו הכלת יתר וכו'). אשמח אם תחווי את דעתך זיו.

שלום רב, בני בן ה-4 מתלונן רבות לגבי רצונו לעשות פיפי. לעיתים יש לו רצון לעשות פיפי אחת ל- 5 דקות. לקחנו אותו לבדיקת שתן שיצאה תקינה. הדבר מאוד מאוד מרגיז אותו . שמתי לב שכאשר הוא מאוד עסוק הוא אינו מתלונן . מעבר לכך הוא כל הזמן מתרגז שה'בולבול כל הזמן גדל' וזה מציק לו. לפני כשבועיים אביו חזר משלושה חודשים בחו"ל אבל למרות הקשר המצויין שיש להם, התקופה עברה ברגיעה יחסית בלי אירועים מיוחדים. הם אפילו דיברו אחת ליומיים בטלפון וכאשר האב חזר הילד קיבל אותו בלי כעסים מיחדים. שאלתי היא: האם המצב המתואר מבחינת ההתעסקות באבר המין הוא טבעי וכיצד עלינו להתייחס אליו? האם יש קשר בין החזרה מחו"ל וההעדרות הממושכת למצב? תודה

שלום ריקי, יתכן שהעיסוק של בנך באיבר מינו ובצורך התכוף להשתין היה הדרך שלו לבטא מתח מסוים לגבי נסיעת אביו. תחושות כמו פחד וגעגועים לאבא יכולים להתבטא בצורה גופנית, מבלי לתת לכך מילים או ביטוי התנהגותי אחר. נסו לראות האם העיסוק הזה מתמעט עם חזרת החיים למסלולם. אם תרצו, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי כדי שתחושו יותר רגועים. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, ראשית תודה על התשובה. אשמח אם תוכלי לומר לי כיצד עלינו להתייחס: האם לא להתייחס או להתייחס בצורה מסויימת? בנוסף , ברצוני להבהיר כי הרצון להשתין ווהתעסקות ב'בולבול הגדל' החלה שבוע לאחר חזרתו של האבא. שוב תודה ריקי

לכבוד הפסיכולוגים אורנה שלום ! מר' שובל: אם הינך קורא את הודעתי... בהמשך להודעתך הקודמת סיפקתי לך את הנתונים הרפואיים (EEG וSPECT). אינני יודע אם את מיודעת לכל הפרטים מאחר ולא היית נוכחת בפורום, אך את הודעותיי ניהלתי לאחרונה עם גדעון שובל. הוא ביקש ממני פרטים נוספים, נוירולוגים, על מנת שיוכל לעזור לי בדרך כולשהי (גם היא מינימלית ולא פורמלית). בשיחות שלנו ציינתי בפניו כי אני חש סימפטומים שהחלו לפני כשנה, ובאבחון אחרון נוירופסיכולוגי נמצא ירידה בתפקוד הקוניטיבי וצניחה חדה במבחן וקסלר. בעבר עשיתי אבחון פסיכו-דידקטי שנמצא כי אני מחונן 131 וכעת נמצא כי אני ממוצע 103. אני בטוח שתמצאי בעצמך כי משהו פה לא תקין... מקצועי או רפואי. אינני יודע בדיוק מה לא בסדר... ולצערי גם הנוירופסיכולוג לא. כעת אני שמח לכל חוות דעת, גם אם היא מתרחשת באינטרנט. הרי לא יתכן מצב כזה.... אלא אם כן מישהו פישל או שיש בעיה רפואית כולשהי.... איך תסבירי ירידה במבחן וקסלר של 30 נקודות ????? מר' שובל ביקש ממני קצת נתונים שאותם סיפקתי כנדרש: EEG- הרקע הכללי מכיל פעילות אלפא ובטא לסרוגין נמוכי מתח. SPECT- ירידת פרפוזיה בלתי ספציפית לקוטב קדמי של אונה טמפורלית שמאלית. ירידת פרפוזיה לאונה פריאטלית אחורית מימין, יתכן עקב ארטפק תזוזה. רציתי לדעת אם מבחינה קלינית זה מרמז על הפרעה כולשהי כולל קשב וריכוז.... הסימפטומים שתיארתי לו הינם חריפים בעוצמתם.... ומטרידים גם אותו...... אחת מהשאלות ששאלתי היא מהם הסברות שישנו ירידה חדה במבחן וקסלר ? האם זה ייתכן בגלל שעשו לי מבחן WISC-R, וקסלר לילדים בגיל 18.5 ??? כי לפי מספר אנשי מקצוע ייתכן בהחלט ירידה בין המבחנים בייחוד לאור חוסר ההתאמה של קבוצת הגיל אך לא יותר מ-15 נקודות לכל היותר ושזה גם הרבה מדי !!!!! קרוב לוודאי שירד עד כ-10 נק'. זה מאוד עניין את הפסיכולוגים שעימם שוחחתי וכן עם הנוירופסיכולוג, שכן זוהי תוצאה שאיננה משקפת את המציאות.... ועכשיו כולם תוהים מה "פה קורה פה ?" לצערי, תשובתך לא סיפקה אותי... מאחר ולא נתת לי כאלה..... אך מר' שובל הסכים בטובו להיות כעזר...... אני מאמין שגם אותך זה היה מעניין כאשת מקצוע.... או לסירוגין "מפחיד"..... בכבוד רב, נועם ס.

האם במהלך כל האבחונים שעברת העלו את האפשרות שיש לך הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD)? סליחה אם זה לא נראה קשור לעניינים שלך, זה מסקרן אותי...

מי שואל ?

נועם, אני מניחה שתגובתו של גדעון שובל קשורה לכך שלא יידעת אותו שעסקנו באותן שאלות בדיוק לפני מספר שבועות. בכל מקרה, אני מצטרפת לתקווה שתמצא תשובות שיניחו את דעתך. אורנה

תפסיקי להשתלח פה באנשים כל מי שקורא קבוע יודע שזאת את

נועם שלום, לא הייתי מודע לכך שהנושא כבר עלה בפורום בעבר, אך "התחלתי ולכן אסיים". אתה מתלונן על ירידה קוגנטיבית שהחלה לפני כשנה וחצי ובעקבותיה החלת תהליכי אבחון רפואיים, נוירולוגיים ופסיכולוגיים. בתוך התהליך הזה אובחנת ע"י פסיכיאטר כסובל מהפרעת קשב וריכוז. התחלת ריטאלין זה עזר לתקופת מה ואח"כ הפסקת בשל תופעות לואי. במקביל ערכת אבחון בווקסלר שגילה ירידה של 30 נקודות. ואתה שואל: מה ההסבר? לדעתי ההסבר הפשוט ביותר הינו שהירידה בווקסלר משקפת את תלונתך, כלומר את הירידה הקוגנטיבית אותה אתה חש. בהחלט יתכן שהפוטנציאל הקוגנטיבי שלך הינו גבוה יותר, אך אינך מגיע לפוטנציאל הזה בגלל בעיות הקשב והריכוז או בעיות אחרות שיש לך, במידה ואובחנו כאלו. שאלתי אותך לגבי רופא, נוירולוג ופסיכיאטר לא כי אני מומחה לממצאים שלהם, אלא רק כדי לודא שנשללו בעיות מהכיוונים הללו. לסיכום לדעתי עליך לחזור לפסיכולוגים ולרופאים המטפלים בך - כדי שיסכמו עבורך את הממצאים, וההסברים שלהם לממצאים אלו. ובכל זאת שני דברים לסיום. אני מפנה את תשומת ליבך לכך שמצד אחד אתה מתייעץ בפורום ומאידך אתה מטיל ספק באמינותו. (כפי שכתבת לאחד מאלו שהגיבו למכתביך). ממליץ לך לחשוב על זה שלא פשוט לך לתת אמון באנשי מקצוע. ובעניין אחר לחלוטין: אתה כותב בשעות הקטנות של הלילה. האם יש לך הפרעות שינה. האם בדקת את זה? האם עשית את מבחן הווקסלר לאחר לילה כזה? בהצלחה, גדעון

לכבוד גדעון שובל שלום רב, ראשית אני רוצה להודות לך על תשומת ליבך ועל תשובותיך... בהחלט היית לעזר, (ואם יורשה לי) הרבה יותר מאנשים אחרים.... אני מודה לך על הכל !!! שנית, 1. בעיות קשב וריכוז אינן נרכשות אלא מולדות ! (אלא אם כן יהיה מחקר שיראה אחרת...) אם ככה ייתכן שלאור ההחרפה הסימפטומטית יהיה ירידה במבחן הוקסלר, אך לא ב-30 נקודות (ובדקתי את העניין לעומק... זה מאוד חריג) !! כמו כן אל תשכח שכבר עשיתי בעבר מבחן וקסלר.. ויצא 131 ע ם בעיות הקשב והריכוז שככל הנראה גה פה הפוטנציאל הקוניטיבי הוא רב....! אז איך תסביר את תוצאות המבחן החדש... כלומר מה שאני מנסה לומר הוא שגם בעבר היה בעיית קשב וריכוז... במבחן וקסלר וגם פה יש בעיית קשב וריכוז.... זה לא נעלם... וזה לא הופיע פתאום שגרם לצניחה משמעותית בתוצאה הסופית ! כפי שכתבת בהודעתך הקודמת. 2. חשוב לי להבהיר משהו !!! אינני מטיל ספק באמינותו של הפורום ו/או שלך ו/או של אורנה ו/או של איש מקצוע אחר.... אני בעצמי נמצא בטיפול פסיכולוגי... ואני נותן את מלוא האמון בפסיכולוגית שלי... (אני מטיל ספק בנוירופסוכולוג שעשה לי את האבחון ובצדק.... זה נאמר בעקבות השתלשלותם של אירועים שונים... וכן דעתם של מספר אנשי מקצוע.... עניין אישי.. אל תנסה להבין אותו, לא היית שם....) מה שניסיתי להגיד בסך הכל הוא:..... שזה פורום !!! לא יותר ולא פחות !!!! מלבד תשובות סטטיסטיות לא ציפיתי לשום תשובה ספציפית שכן אינך מכיר אותי ושכן אין המבחנים יושבים לך מול העיניים.... אינני מצפה לשום דבר שאינך יכול לתת לי.... 3. אכן יש לי הפרעות בשינה... אני בכל לילה הולך לישון ב-04:00 לפנות בוקר... או שאני הולך לישון ומתעורר באמצע... או שאני הולך לישון וישן יותר מדי... בשעת ביצוע המבחנים הנוירופסיכולוגים... האבחון.... (כולל הוקסלר).... הייתי ישן בלילה שלפני כ-עד 6 שעות לכל היותר, לפעמים הייתי ניגש למבחן כשישנתי שעתיים בלבד... לפעמים 4 שעות ולפעמים 5 שעות... זה היה משתנה.... וכן... את מבחן הוקסלר, עשיתי לאחר לילות שכאלה... (ולא רק את וקסלר)... כאשר ישנתי שעתיים, או שלוש, או ארבע, וחמש שעות לפני כל פגישה.... נאמר לי שאם במידה ואכן יש לי הפרעות קשב וריכוז.... זה סימפטום נפוץ מאוד בקרב הסובלים מהפרעה זו.... אך חשוב לציין כי הפרעות השינה "התבטאו" בכל תהליך האבחון.... וישנם מבחנים שהייתה בהם הצלחה מרובה הרבה מעל הממוצע !!! כלומר ישנה התפלגות... יש מבחנים עם הצלחה מרובה.. ויש כאלה פחות טובים.... זה מזכיר קצת את מבחן הוקסלר הקודם שעברתי... מבחינת התפלגות אך עם ציונים פחות טובים.... (אז איך תסביר את ממד ההצלחה...??) 4. לסיום... (ואני בהחלט בזה סיימתי) את השאר אני אדון עם הפסיכולוג.... אשמח אם תוכל לענות לי על שלוש שאלות אחרונות: 1. האם זה שעברתי מבחן וקסלר לילדים WISC-R, בגיל 18.5, יכולה להוריד לי את תוצאות מבחן וקסלר החדש ? אם כן בכמה נקודות ? 5 ? 10 ? 15 ? יותר ? 2. מבחן WAIS-R מול מבחן WAIS 3 (החדש) אם נעשה השוואה בין המבחנים... נניח ואדם קיבל במבחן WAIS-R ציון סופי 120... מבחינה סטטיסטית והשוואתית מה יהיה ציונו במבחן וקסלר החדש ? האם יהיה ירידה בציון הסופי או עלייה ואם כן בכמה ?אם אתה לא יודע תן לי השערה.... 3. האם יש לי אפשרות מבחינה חוקית (בהנחה והפסיכולוג עשה פשלה.. ואני יכול להוכיח את זה) לדרוש כי יעשו לי מבחנים חוזרים ? ע"י פסיכולוג חדש ? אשמח לתשובתך בהקדם (אני נפגש איתו עוד מעט...) בכבוד רב והמון תודות. נועם.

שלום! אני סובל כבר הרבה זמן מבטחון עצמי נמוך.אז ככה:מאז ומעולם הייתי ילד ביישן ושקט,אחד שאהב לשבת בשקט בכיתה,לא למשוך יותר מידי תשומת לב,רוב ילדותי הייתי ילד פחדן וחסר בטחון עצמי אך כשעליתי לחטיבת הביניים המצב השתפר אך עדיין הייתי שקט ביחס לשאר,עם זאת עליי לציין שמעולם לא היו לי בעיות חברתיות.תמיד היו לי המון חברים וכו'. לקראת סוף י"ב הגעתי למסקנה שנמאס לי מהמצב הזה ושאני חייב לשנות אותו,אז שיניתי את התדמית החיצונית שלי וזה באמת עזר לי.הרגשתי יותר טוב,התחלתי גם לצאת עם בנות אז זה שיפר את הרגשתי שכנראה אני בכל זאת בסדר,התגייסתי לצבא ושם היה לי טוב מבחינה חברתית,הייתי מקובל על כולם,כולם אהבו אותי ואפילו קודמתי ממש מהר לתפקידים בכירים(אני איש טייסת F-16),התפקיד היה קשה,מאוד קשה אבל היה לי טוב מבחינה חברתית,באותה התקופה של הצבא גם יצאתי עם לא מעט בנות וגם היו לי שלושה חברות.בכל הזמן הזה הבטחון העצמי שלי היה בשמיים,הייתי מאושר וגאה.הבטחון העצמי הנמוך שסיפרתי עליו כשהייתי ילד חזר אליי לקראת השחרור והסיבה לכך היא שאחד העמיתים שלי בטייסת זרק לעברי מילה פוגעת.אני ממש נפגעתי,לקחתי את זה ללב,לקח לי המון זמן לצאת מזה,כל הזמן ניסיתי לחשוב מדוע הוא אמר את זה וכו'.בסוף לאחר מספר חודשים שכחתי מזה אבל מאז(כבר 6 חודשים)הבטחון העצמי שלי ממש מרוסק.לגמרי.אני מרגיש שכל מה שבניתי הלך לגמרי.שהילד הקטן והפחדן שהיה חזר והוא חי ונושם בתוכי שוב במלוא העוצמה.כמו כן עליי לציין שחברתי שאהבתי נפרדה ממני לפני 3 חודשים בגלל סיבות כאלו ואחרות מה שתרם עוד יותר למצב הרע שאני נמצא בו גם ככה.נכון לעכשיו אני מרגיש שאני כבר לא מספיק טוב,שהחברה לא מקבלת אותי,שאני נראה שונה(פיזית),שאני לא מספיק יפה ולא מספיק טוב וזה הורס אותי.נהייתי פראנואידי ובכל פעם שמישהו צוחק ליידי אני נכנס לפחדים שאולי זה עליי.ומדוע הוא צוחק?האם זה עליי?זה מכניס אותי לדכאון מיידית ואז אני פשוט רוצה לבכות או אפילו למות.ממש רע לי,אני כבר לא בטוח בעצמי,באיך שאני נראה,בכלום,כשאנשים שעוברים ליידי ברחוב מסתכלים עליי וזה פשוט מפריע לי,אני מפחד מזה-ממבטים חודרניים כי אז אני לא מפסיק לחשוב למה?למה מסתכלים עליי ככה?מה לא בסדר בי?ושום דבר לא עוזר לי,היו לי לא מעט חברות,אני נראה די טוב,יש לי די הרבה חברים אך עדיין אני מרגיש שהכל שונה,שהעולם שונה אליי.איך אני יכול לשפר את הבטחון שלי?בבקשה עזרי לי!ממש רע לי!

הי אמיר, המשפט שתפס אותי היה: "אני מפחד ממבטים חודרניים כי אז אני לא מפסיק לחשוב למה?למה מסתכלים עליי ככה?מה לא בסדר בי". אם אנשים (ונשים) מסתכלים עליך - זה יכול לומר שהם חושבים עליך דברים טובים (כמו: כמה שאתה היפה וכמה שאתה חמוד ולאו דווקא שמשהו לא בסדר בך). מי שמרגיש שמשהו לא בסדר זה אתה. ולכן הייתי ממליצה בחום, עקב כל מה שכתבת, להיעזר בטיפול פסיכולוגי, אני חושבת שזה יכול לעזור לך מאוד. אתה יכול להרגיש הרבה יותר טוב ואפילו רצוי שתרגיש, ולכן הייתי הולכת על זה. מה אתה אומר? קוקי

שלום אמיר, אני מאוד רוצה לעזור, אבל מרגישה שאתה זקוק כרגע ליותר מייעוץ באינטרנט... אתה מתאר שינוי מאוד דרמטי שעברת בתקופת הצבא, ותחושה שכעת אתה חוזר לסגנון ההתנהגות הקודם. אני מניחה שכל "החלקים" האלה נמצאים בתוכך: גם הילד הביישן והחרד, וגם הבחור האהוד והבטוח בעצמו. נדמה לי שאתה נמצא בשלב בו אתה מחפש דרך לאחד את החלקים האלה לכדי אדם "שלם", שבאישיותו יש מקומות פגועים (כמו הדימוי העצמי בילדות, כמו השיחה עם אותו עמית בטייסת וכמו הפרידה מבת הזוג), לצד מקומות יותר בטוחים ואפילו גאים בעצמך. תהליך כזה של איחוד וגיבוש פנימי מאוד כדאי לעשות בליווי איש מקצוע, פסיכולוג/ית שילוו אותך בדרך לחוויה עצמית יותר שלמה ושלווה. בהצלחה רבה, אורנה

שני ילדיי הגדולים בן שמונה ובת שש הם ילדים חכמים חברותיים מקובלים ועצמאים, אבל למרות כל תכונות אלו אין לאף אחד מהם חבר אחד טוב וקרוב, אני בעצמי כל חיי הבוגרים הייתי ללא חברה טובה וקרובה, דבר זה מאוד הפריע לי והקשה עליי במיוחד בשלבים הקשים של ההתבגרות כגון: מעבר מגן לבית ספר ויותר מאוחר לתיכון סבלתי המון ותמיד הסתובבתי בהרגשה של אי שייכות. אנני רוצה שילדיי יעברו את מה שאני עברתי שאלתי היא מה גורם לזה ?{ הגננת של בתי טוענת שהיא אינה מתחברת לבנות בגן מכיוון שהן ילדותיות מדי לעומתה והבנים מקבלים אותה בערבון מוגבל כי היא בת.} ניסיתי לחבר אותם לילדים אחרים אבל ללא הצלחה מרובה, רציתי לדעת האם לחוכמה לעומק ולידע כללי נרחב יש השפעה על חוסר הקשר שלהם עם ילדים אחרים? בקיצור איך אפשר לעזור להם?

שלום אורית, לעיתים קרובות אנחנו באמת חוששים לילדינו סביב אותם נושאים שהסבו לנו כאב רגשי. עם זאת, חשוב לזכור שלילדייך יש אישיות ומסלול חיים משלהם, ואין כל הכרח שגם בעתיד לא יהיו להם חבר או חברה קרובים. מהתיאור שלך עולה שהם מסתדרים היטב במסגרות הלימודיות שלהם, ואני מציעה לבדוק כיצד הם מתפקדים ברמה החברתית הכוללת. אם הם מרגישים בנוח בקבוצת בני גילם ומקיימים מערכות יחסים מהנות (גם אם לא קרובות מאוד או "בלעדיות"), זה נשמע מאוד תקין ואופייני לגיל. במידה ואת חשה כי קיימות בעיות חברתיות גם ברמה כללית יותר, בהחלט אפשר להתייעץ עם יועצת ביה"ס או עם השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגורכם. בהצלחה רבה, אורנה .

היי, אני מטופלת מזה כשנה אצל עובדת סוציאלית קלינית. כבר בתחילת הטיפול המליצה לי המטפלת על שימוש תרופתי עקב חרדות והתעסקות אובססיבית בעניינים בחיי (עבודה ועוד). אני מתפקדת טוב ביום יום- וחוששת לקחת תרופות. מה גם שאף פעם בחיי לא שקלתי אפשרות זאת. במהלך הטיפול המטפלת מקפידה להזכיר לי את האפשרות התרופתית ואת העובדה שיש דברים שאני לא שולטת בהם (חרדות ואובססיות), וחבל לשלם מחירים. שאלתי היא: 1. האם הטיפול יכול לחבל וליצור בי אובססיה שבלי תרופות לא ארגיש טוב. כיום אני באובססיה שאני לא בסדר מבחינה רגשית, ומאוד מוטרדת מכך. 2. תמיד קיוויתי שטיפול אכן יכול לעזור, ללא שימוש בתרופות. המטפלת ממליצה על שילוב ואף מצינת שאאלץ בחיי להשתמש בתרופות, כחלק מריפוי. האם עלי להחליף מטפלת?

הי דנה, את מתארת מצב שבו את חוששת מלקחת תרופות ומרגישה שהדבר לא הכרחי ויותר מכך, אפילו פחד להתמכר להן. מה שאני הייתי עושה במקומך זה לדבר עם המטפלת יותר על הנושא במקום להחליף אותה.. ציינת שאף פעם לא שקלת אפשרות זו. אולי כדאי להתחיל? לא חייבים לקחת תרופות, אבל במקרים מסוימים מומלץ לשלב בין השניים רק בכדי לתת דחיפה קדימה לטיפול הפסיכולוגי ולאחר תקופה ניתן להפסיק. (מאחר והתרופות לא יוצרות תלות). אחרי שנה של טיפול בחרדות ובאובססיות גם אני התחלתי טיפול תרופתי. מה שלי עזר להחליט היה לדבר עם הפסיכולוג יותר - לנסות להבין איתו יחד האם אנחנו מרוצים מההתקדמות של הטיפול, האם אני מרגישה יותר טוב, האם תרופות יכולות להיטיב לתקופה ולשפר את המצב, ובסופו של דבר החלטתי לנסות. תמיד אפשר להפסיק אבל בטוח ששווה לשקול. נסי אולי להיכנס לפורומים של פסיכיאטריה ולדבר עם אנשים על איך הם מרגישים עכשיו, אחרי שהחלו תרופות ובטוח שתוכלי לקבל תשובות לכל חששותייך.. שיהיה בהצלחה ושתמיד תרגישי טוב. קוקי

שלום דנה, אני מאוד מסכימה עם קוקי שכדאי להביא את ההתלבטויות האלה לתוך הטיפול. בכל טיפול יש נקודות של אי הבנה או אי הסכמה, וכדאי להבין אותן לעומק לפני שהולכים... אני יודעת שאנשים רבים חוששים מטיפול תרופתי פסיכיאטרי, אך לעיתים יש מצבים בהם טיפול תרופתי יכול מאוד להקל ולהשתלב היטב עם הטיפול הפסיכולוגי. נסי לקבל יותר אינפורמציה, מתוך ידיעה שיש לך חופש להחליט בנושא גם לאחר שתתייעצי עם רופא. בהצלחה, אורנה

שלום לך ד"ר אני בן 23 מזה חודש אני מרגיש שיתוק בפלג שמלי של הגוף שלי כול חלק שמלי של הראש עשו לי הרופא מצאה אין לי רפלקסים בבדיקה השגרתית ברגלים עשו לי סי טי מוח הכל תקין כמו כן הרגשת השיתוק הזה תוקף אותי עד לשעתיים עם חולשה וחולף הנורולוג שלי אמר לי שיכול להיות שאני לחוץ ושלח אותי לפסיכיאטר לא יודע למה והפסיכיאטרית נתנה לי כדורים בשם "פקסאט" במינון של ילדים לחודש חצי כדור ליום ואני לא יודע מה הקשר לפסיכאטר אני אין לי שום בעיה נפשית ושאלתי אילך האם יש קשר לבין שאנ מרגיש לבין פסיכיאטריה?? תודה וסליחה

שלום, אני מניחה שהנוירולוג שלך סבר שבעייתך קשורה למצב לחץ נפשי, ולכן ניתן לעזור לך גם באמצעות טיפול תרופתי פסיכיאטרי. אנא, חזור לרופאיך עם התלבטויות אלה. בברכה, אורנה

שלום, ילד בן 10 החליט לגדל שיער, במצב הנוכחי השיער מבולגן, מאוד לא יפה ולא מחמיא לו (לפי דעת המשפחה והורים של חברים שלו שהעירו שצריך לספר את הילד). אימו של הילד חושבת שזה באמת לא יפה אך חושבת שזכותו של הילד לא להסתפר. אביו של הילד לוחץ עליו ללכת להסתפר ואומר לו שהמראה שלו עכשיו אינו יפה. רציתי לדעת איזו מהגישות של הוריו היא הנכונה ? האם מותר לקבוע לילד בגיל כזה ללכת להסתפר בניגוד לרצונו ? האם מותר להגיד לילד שתספורתו הנוכחית אינה יפה ? תודה

שלום עדי, אני חוששת שאין גישה הורית נכונה באופן אבסולוטי, וניתן למצוא דברים טובים גם בגישה שמאפשרת לילד מרחב עצמאי ופתוח, וגם בגישה ששואפת להציב גבולות ברורים. נראה לי נכון שההורים יגבשו מדיניות משותפת (שמין הסתם תהווה פשרה מסויימת...), שתקל על הילד להתמודד. בשלב הזה, נראה שיש יותר מחיר לעמדות הוריות סותרות ומבלבלות, מאשר לשיער מבולגן... בהצלחה, אורנה

שלום! אני בטיפול כבר שנה וחצי אצל מטפלת משפחתית-זוגית (התחלנו בטיפול זוגי ואחרי כמה פגישות רק אני נשארתי בטיפול). בזמן אחרון שמתי לב שאני חושבת זמן רב על המטפלת, המון פעמים ביום אומרת את שמה, חולמת בלילה שאני ילדה קטנה והיא מחבקת אותי, אני דואגת למטפלת, רוצה גם לתמוך בה. אני רואה בה גם אמא, חברה. אני יודעת שחלק מהדברים אני משליכה, אך לא הכל. מאוד כואב לי שקשר הזה לא יכול להיות דו-צדדי. למרות שהמטפלת לפעמים משתפת אותי בדברים אישיים שלה, אני מרגישה שאני רוצה מעבר...

שלום מעין, על-פי התיאוריה הפסיכולוגית הקלאסית, את מתארת את נפלאות תהליך ההעברה (transference), המתבטא בהתקה של תחושות השייכות למערכת יחסים משמעותית בחיי המטופל/ת אל דמות המטפל/ת. במקרה שתיארת נראה שמדובר במערכת יחסים של הורה וילד, וזה יכול להיות מעניין להתבונן בטיפול עצמו בהקשרים השונים ליחסייך עם הורייך ובן-זוגך. אני רוצה להוסיף לכך גם תשובה "פחות קלאסית", לפיה המטפל/ת בהחלט יכול להוות דמות שהיינו רוצים להיות עמה בקשר גם מעבר לשעות הטיפול, וברגעים כאלה כדאי להזכיר לעצמנו שנפגשנו בהקשר טיפולי, והקשר אינו יכול ואינו אמור להפוך לקשר חברי על-מנת לאפשר את המשך העבודה הטיפולית. אני יודעת שזה יכול לעורר רגשות רבים וסותרים, ולהיות מבלבל ביותר, ואני מציעה בחום להביא את הקונפליקטים האלה לתוך הטיפול! בהצלחה, אורנה

שלום יש לי אחיינית בת 8. היא ילדה עם עולם דמיון מאוד עשיר. מלבד זאת שיש בכך יתרון מאוד גדול כי היא מאוד כשרונית, היא משתשמשת בעולם הדמיון שלה כדי להימנע מהתמודדות עם קשיים. לדעתי ולדעת הוריה היא מתקשה ליצור קשרים חברתיים מכיוון שהדבר דורש ממנה וויתור מסוים והיא מאוד רוצה שהדברים יתנהלו לפי רצונה. יש לציין כי היא ילדה יחידה במשפחה וכמו כן לפני קצת פחות משנה הם עזבו לארה"ב לשליחות. במשפחה יש מודעות לכך שעצם המעבר יוצר עליה לחץ נוסף ומפגש עם ילדים הופך ליותר קשה עקב שפה, יחסי חברות שונים מאשר בישראל, הבולטות שהיא זרה וכ"ו. תמיד יש לה מה להעיר על ילדים אחרים, שהם לא בסדר. יש לה חברים אך אין לה חברויות עמוקות.הייתה ילדה אחת שהיא התחברה אליה אבל הילדה הזו גנבה ממנה דברים. אחיינית שלי דווקא הגנה עליה.אולי היא הגנה עליה משום שהילדה הזאת, למרות הגניבות, קיבלה אותה איך שהיא ללא יותר מדי שאלות. בארה"ב יש אפשרויות יותר מוגבלות ליצור חברויות מכיוון שאין פתיחות כמו בארץ. המסגרת הכי טובה ליצור חברויות היא בבי"ס. הסביבה שבה היא נמצאת בבי"ס לא כל כך מאפשרת זאת משום שיש שתי קבוצות עיקריות שהן סגורות: עשירים או קוריאניים. המעבר לארה"ב ללא ספק מוסיף קשיים אך גם בארץ היה נראה כי היא מתקשה למצוא חברים. נראה שהיא לא כל כך מתאמצת לעשות זאת, אז היא משתמשת בעולם הדמיון שלה - הי משחקת לבד, ממציאה סיפורים, הצגות ונראה שאין לה בעיה להסתדר לבד.נראה שבעולם הדמיון הדברים יותר פשוטים. בנוסף לכך, יש לה תקופות שהיא נהיית ממש מעופפת, שוכחת דברים, מתבלבלת במספרים, מילים. פעם היה חשש לבעיות קשב וריכוז. נעשתה בדיקה והיה נראה כי יש הפרעה מאוד קלה. זה נראה יותר כי מדובר בגורם רגשי. מה דעתכם על המצב? האם כדאי לפנות לייעוץ? תודה מראש

שלום נטלי, האחיינית שלך אכן נשמעת ילדה יצירתית עם עולם פנימי עשיר, ויתכן שהיא פחות זקוקה בשלב זה של חייה לקשרים חברתיים מעמיקים. לא כתבת על הקשרים שהיא מקיימת עם הוריה ועם בני משפחה אחרים, ובהחלט כדאי לשים לב האם גם בשטח זה אתם חשים בבעייתיות כלשהי. אני מסכימה איתך שהמעבר לארץ אחרת יכול להציב קשיים ואתגרים רבים, במיוחד אצל ילדה שנוטה מראש (גם בארצה ובשפת אמה) לקשיים חברתיים. לאור זאת, נראה לי נכון להתייעץ עם איש מקצוע המתמחה בעבודה עם ילדים. ילדים מגיבים לעיתים קרובות באורח נפלא לטיפול! בהצלחה, ועדכני אותנו בהמשך, אורנה

שלום מפנה את תשומת ליבך לתגובתי בנושא איבחון פסיכולוגי בשרשור למטה... יעל

שלום יעל, מאחר ואני אמורה להשתלב בשרשור שנשמע כבר די מתקדם, אשמח אם תפני אותי באופן מדוייק לשאלה הרלוונטית (ראיתי מספר פניות של יעל בדפים הקודמים של הפורום). כמובן שתוכלי גם להפנות שוב את השאלה לגדעון, שמשיב בימים א'-ג'. בברכה, אורנה

יעל שלום, אכן פספסתי את תגובתך בשרשור ההוא.מצטער. את מעלה נקודה חשובה מאוד - חשיבותו של האבחון המדוייק במצבים משולבים כגון חרדה ודיכאון. אכן זה לא תמיד קל ופשוט לאבחון וחשיבות הדיוק כאן הינה רבה. צר לי שסבלתם מכך. אך כמו שאמרת מאוד יתכן שאת לא לבד בכך. תודה על הערתך. בהצלחה, גדעון ( דרך אגב, אין לי תואר דוקטור)

אני רווקה בת 22 . נמצאת במערכת זוגית עם גבר המבוגר ממני ב- 16 שנה ואב לילדה בת 9 . שנתיים היינו חברים טובים מאד ובשלוש השנים האחרונות הפכנו לזוג שעמד לפני חתונה . בזמן מגורים משותפים החלה אצלי קנאה עזה כלפי הילדה למרות שהיא לא גרה איתנו. חשוב לציין שביתו אוהבת אותי מאד ואני לעומת זאת רואה אותה כמכשול ביננו . הקנאה התבטאה בכאבי בטן עזים, עצבים, חוסר נינוחות והרגשה כאילו יש לי מתחרה על אהבתי אל הגבר (כאילו היתה המאהבת שלו) . חברי הוא דמות מאד אבהית, מגוננת , תומכת ותמיד מוכן להקשיב להכל. אנא עזרו לי מה לעשות.

הי שירי. אני בטוחה שלדבר אל ההגיון שלך לא יעזור במקרה הזה, כלומר - את בוודאי יודעת בהגיון שהבת שלו היא אינה "בת תחרות" עבורך, האהבה שהוא חש כלפייך והאהבה שהוא חש כלפיה הן לא על אותו מישור וממילא הלב שלו רחב מספיק כדי להכיל די והותר אהבה עבור שתיכן... אני בטוחה שאת כל הדברים האלה כבר אמרת לעצמך ובכל זאת זה לא עזר. נראה לי שתיטיבי לעשות אם תפני לטיפול של פסיכולוג, שינסה לעזור לך לעבד את התחושות האלה ולבדוק מאין הן מגיעות. העובדה שבחרת להיות בקשר עם אדם שמבוגר ממך ב-16 שנים ולדברייך הוא מאוד אבהי - אולי מעידה על איזה שהוא רצון מצידך בדמות אבהית, מעבר לדמות הזוגית שהוא מהווה בשבילך. אולי זו שורש הבעיה, ואולי מכך שאת רואה בו מעין דמות אב את מרגישה קנאה בבת ה"אחרת" שלו, אשר מתחרה בך על אהבתו של האב. התמזל מזלך והבת שלו אוהבת אותך, זו באמת ברכה גדולה (כי הדברים יכלו להיות אחרת ואז הבעיה היתה מסתבכת בהרבה), נסי להתקרב אליה יותר, לעשות פעולות רק שתיכן יחד שיהפכו אתכן לקרובות יותר. יכול להיות שככל שתתקרבי אליה יותר, כך יהיה לך קל יותר "לפרגן" לה זמן עם אבא שלה, ולזכור שזה לא בא על חשבונך.

שלום שירי, הקונפליקט שאת מתארת וודאי מוכר לאנשים רבים המתחילים פרק ב' של זוגיות, ומביאים למשפחה החדשה את ילדיהם ו/או "מקבלים" את ילדיהם של בני-זוגם. אין ספק שמשפחה כזו היא מורכבת ומאתגרת, אך בוודאי שאפשר להצליח בכך. אני מסכימה עם עדי שכתבה לך על הקושי הייחודי להיות אשה צעירה, שצריכה לחלוק את "הגבר" שלה עם עוד מישהי שזקוקה וראוייה לתשומת לבו. אני מסכימה גם עם ההצעה ליצור לעצמך מרחב אישי שבו תוכלי לחשוב על הדברים לעומקם, לפעמים לכעוס ולפעמים להיות עצובה, ולמצוא את הדרך שלך להתמודד עם המצב המורכב. טיפול פסיכולוגי דינמי יכול להיות מרחב נהדר לכך. בהצלחה, אורנה

למה הכוונה טיפול פסיכולוגי דינמי?

לכבוד הפסיכולוגים הנידון: בהמשך להתכתבותינו האחרונה (ירידה קוגניטיבית, קשב וריכוז, ותוצאות מבחני IQ שונים) לאור החרפה של יכולות קוגניטיביות שהחלו לפני כשנה וחצי... וסימפטומים מוזרים... הלכתי לנוירולוג בהמלצת רופא המשפחה (למעשה הלכתי לכמה, עד שמצאתי אחד טוב), ונשלחתי לכמה בדיקות: בדיקות דם- תקינות. CT- (לפני 4 שנים) תקין. EEG- (לפני כחצי שנה) תקין. הרקע הכללי מכיל פעילות אלפא ובטא לסרוגין נמוכי מתח. SPECT- (לפני כחצי שנה) ירידת פרפוזיה בלתי ספציפית לקוטב קדמי של אונה טמפורלית שמאלית. ירידת פרפוזיה לאונה פריאטלית אחורית מימין, יתכן עקב ארטפקט תזוזה. פרט לכך פרפוזיה מוחית תקינה. מומלץ ביקורת בעוד חצי שנה (עכשיו למעשה). ללא תאונות או פגיעות ראש משמעותיות. (פה ושם קיבלתי מכות בראש כמו כל אדם). הרופא לא התרגש מה-SPECT.... נרשם לי ריטלין והוא אכן עוזר ! אך לאור תופאות הלוואי לא בא לי עליו כרגע... עד לקבלת תוצאות.... כמו כן יש לי לאחרונה שינויים במצבי הרוח, אך כנראה בעקבות הריטלין... אני כבר לא נוטל אותו. הפסיכיאטר לא התרגש מההחרפה... הוא טוען שלפי דעתו יש הפרעת קשב וריכוז.. והגברת פשוט שינתה את צורתה "אותה הגברת בשינוי אדרת".. מה דעתך ? כמו כן לפני כחצי שנה האבחון הפסיכו-דידקטי עבר בדיקה מקרית ע"י האוניברסיטה כשניתן למחלקה ללקויות למידה, בה ציינו כי יש באבחון ממצאים להפרעת קשב וריכוז אך ללא אבחנה מבדלת (לא ברור למה) וכי נעשה לי מבחן וקסלר לילדים WISC-R, בגיל 18.5. בשיחה עם המכון שמטעמו נערך לי האבחון, טען שיבדוק את תלונות האוניברסיטה, והנושא עדיין בטיפול... אגב, האם האונ' צודקת ? האם ישנה פשלה באבחון שלי ? האם זה הגורם ללירידה של 30 נקודות בין מבחני הוקסלר ? כמה אנשי מקצוע אמרו לי כי בעקבות מבחן הוקסלר שלא התאים לגילי.. ייתכן ירידה בתוצאות מבחן הוקסלר אך לא יותר מ-10 עד 15 נקודות ! וכי למרות זאת עדיין מוזר שיש קיצוניות שכזו... וזה לא הגיוני... מה דעתך ? בשבוע הבא אני נפגש לפגישת סיכום עם צוות בי"ח ואני חושש שהם לא יידעו מה להגיד לי... (תחושת הבטן שלי אמרה לי עוד בתחילת האבחון שהם לא צוות מקצועי כל כך, והם מאוד צעירים...) אגב, יש לי זכות לדרוש מהם חוות דעת שניה ולערוך אצל פסיכולוג אחר באותה מחלקה את המבחנים שוב... או רק את וקסלר ? איך אני יכול לבדוק מה קורה לי והאם זה באמת קורה ? אשמח לתשובתך. בכבוד רב, נועם.

נועם, זה רק פורום באינטרנט..... אני בטוחה שיש עוד מומחים שיוכלו לעזור לך פנים אל פנים עופר

עופר, זה רק פורום באינטרנט.... אני בטוחה שאפשר למצוא עוד כמה מומחים שתוכל לסמוך עליהם, והם יוכלו לשבת אתך פנים מול פנים עם הנתונים הרבים שאתה מביא ולעזור לך. עופר

לכבוד עופר אינני מתכוון לפגוע (באם אשמע כך), ואני מודה לך על תשומת הלב, אני בטוח שכוונותך טובות, אך בבקשה תשאירי לי את הזכות לקבל את דעתם של הפסיכולוג/ים (גם אם מדובר בפורום שאמינותו אינו ברור...), ובאותה העת לזכור ולשמור על גבולות.... לאור המצב הנוכחי,כרגע, כל עזרה מקצועית (ככל שתיהיה) תתקבל בברכה.... בייחוד כשאין תשובות. תודה ובברכה, נועם.

נועם שלום, עסקנו בשאלותיך בהרחבה לפני מספר שבועות, ואינני רואה צורך לחזור על הדברים. אני חושבת שתצטרך למצוא דרך לשאת את התסכול שכרוך בתהליך האבחוני, למשל, שהתהליך לוקח זמן... בדומה לכך, נדמה לי שתצטרך למצוא את הדרך שלך להתמודד עם חוות הדעת של אנשי המקצוע שראו אותך למספר מפגשים אישיים. אורנה

להסביר לי מה זה מוקד בפונס משמאל.יתכן ארטפרק

ראיתי שאתה מחובר האם עצם העובדה שעשו לי מבחן WISC-R בגיל 18.5 יכלוה לגרום לסטייה של 30 נקודות ? אמרו לי שתיהיה סטייה אך לא יותר מ-10 או 15 נקודות.

נועם, עיין בתשובתי הקודמת. כאמור, תוצאות המבחנים הפסיכולוגיים אינן הדבר העיקרי אלא הבדיקות הרפואיות והמצב הרפואי. אנא ענה על השאלות ששאלתי ואז נוכל להתקדם. בברכה, גדעון

לפסיכולוגים בהמשך לשאלתי הקודמת בנוגע לשני מבחני הוקסלר והתוצאות השונות (131 ו- 103). 1. האם ייתכן וישנה טעות, ואחד מהמבחנים לא אמינים, (לא חישבו נכון, לא בדקו טוב וכן הלאה...) האם זה אפשרי ? האם זה ניתן לבדיקה ? כלומר אם אני אביט בתוצאות מבחן הוקסלר שנעשה לי לפני 4.5 שנים (בממצאים עצמם) האם אני אוכל לבדוק האם הוא חושב נכון או לא ? האם אני אוכל להסיק מסקנות אם שני הממצאים של שני האבחונים ישבו לי מול העיניים ? 2. אחד מהסיבות למה אני נשלחתי לאבחון נוירופסיכולוגי מלבד לבדוק האם אני סובל מהפרעות קשב וריכוז, זה מדוע אני מתלונן על ירידה קוגניטיבית בשנה האחרונה... (מבחינה רגשית אני הרגשתי ועדיין מרגיש נפלא...) הסימפטומים העיקריים הם: ירידה בקשה וריכוז, ירידה בזיכרון עד לידי שאני לא זוכר מה עשיתי באותו היום, לעיתים חוסר התמצאות (איפה אני נמצא ברגע נתון) ריחוף קשה, חוסר הבנה של משפטים פשוטים, קריאה לא נכונה כגון: במקום לקרוא את המספר 129 כפי שהוא, אני אומר 109 או 119והדבר נכון גם בקשר למילים, היפוך אותיות בעת כתיבה וקריאה וגם השמטה של אותיות (כמו בדיסלקציה) דבר שלא היה קודם לכן ! גימגום, "עודף מרץ" ותנועתיות. רעידות ביד ובראש וטיקים בגוף. תחושת סחרחורת. במידה ואכן שני המבחנים אמינים, זה שנערך אז... לפני מספר שנים WISC-R, וזה של עכשיו WAIS-R ו- 3, האם ייתכן כי מדובר בהפרעה אחרת ? אולי נוירולוגית ? האם ישנה אפשרות כי הפרעה נוירולוגית אחרת... היא זו שגורמת לבעיותיי וההוכה לבעיה זו היא תוצאות מבחני וקסלר השונים ? במה אתה היית חושד ? מה דעתך ? 3. מהם זכויותיי מבחינה חוקית כעת ? האם יש לי זכות לדרוש שיעשו לי מבחנים חוזרים ? מה ניתן לעשות בכדי לבדוק את הנושא ? 4. מאוד חשוב לי לדעת מאחר ואמרו לי כי בעייתי הנושא. לא ייתכן שמבחן WISC-R יתן תוצאה 131, ומבחן WAIS-R ו WAIS-3 שנעשו ביחד חלק מהמבחן הזה וחלק מההוא.... יתן תוצאה של 103 גם אם מדובר בשני מבחנים שונים.. בזמנים שונים ובגילאים שונים...!!! שוחחתי עם כמה פסיכולוגים על האפשרות שמבחן WISC-R לא התאים לי... אך הם עדיין טענו כי המצב לא הגיוני וכי לכל היותר אקבל תוצאה של 15 נקודות פחות כלומר שהמבחן החדש יתן תוצאה של 116 ועדיין קרוב לוודאי שאקבל ציון יותר גבוה ! מה אתה חושב ? אשמח לתשובה בהקדם בכבוד רב, נועם ס.

נועם שלום, מה שמטריד אותי יותר זה לא אי ההתאמה בין המבחנים,שכפי שכתבתי לך זה אכן חריג. התלונות שאתה מתאר כגון רעידות, עודף מרץ, סחרחורת, טיקים וכדומה - הן התלונות המטרידות. השאלות שיש לי אליך הן רפואיות: האם רופא המשפחה מיודע למצב? אילו בדיקות רפואיות נערכו לך? האם נבדקת ע"י נוירולוג?האם נבדקת ע"י פסיכיאטר? מה האבחנה הרפואית כרגע? מה הDd? האם נערכו בדיקות EEG? ממתי הבעיה והאם בעקבות ארוע טראומתי או ארוע חבלת ראש? בברכה, גדעון

שלום האם מישהו יכול להמליץ על ספר בנושא חרדה חברתית לבחור בן 24 שרוצה להבין את התופעה כדי להכיר את עצמו ולנסות לעזור לעצמו, בנוסף לטיפולם של אנשי מיקצוע כמובן. שירה

שירה שלום, אני לא מכיר ספיציפית ספר כזה. זה לא אומר שאין רק שאני לא מכיר. ניתן לנסות לחפש באתר של סטימצקי או אתרי חנויות הספרים באינטרנט. גם תחת הכותרת היותר כללית "חרדה". בברכה, גדעון

אני אמא ל 5 ילדים. אקדמאית ,מפתחת תוכניות לימודים נשואה ועייפה אין לי כח לתת יותר.אני נימצאת כל הזמן במצב של נתינה - כל הזמן צריכים ממני משהו - הילדים - העבודה - בעלי. לא נישאר לי כח לעצמי אני בוכה כבר שבוע רק ממחשבות. אני רוצה לישון ולא לקום יותר.אני מונעת בכח האנרציה - דבר גורר דבר ואני מרגישה שלא מאמינים לי כשאני אומרת שלא נישאר לי יותר כח. למה כולם מחכים? לראות אותי עם ורידים חתוכים או ..., כבר שבוע שאין לי תאבון - אבל יש החושבים שזה נהדר - תרדי במשקל אומרים לי אני עושה את הדברים כי אני מרגישה שכך מצפים ממני ולא בגלל שאני רוצה לפני כמה ימים התפרקתי - וצעקתי שאני צריכה עזרה - אבל בעלי כעס שאני צועקת ובוכה ומאז הוא מתרחק ממני - אני צריכה מילים חמות והוא מתעלם אני מפורקת תעזרו לי !!!!!

אהבתי את חוש ההומור בכותרת ובשם שבחרת, ואיכשהו קיבלתי את הרושם שאת כן יכולה לעשות את זה, לדעתי המאוד לא מקצועית, כולם התרגלו לקבל ולקבל, עד כדי כך שהם חוו את הצעקה שלך כ"מעידה חד פעמית", שאם יענישו אותך עליה (בהתרחקות ונטישה), את תחזרי לתפקוד הרגיל. אני חושבת שלא צריך לזעזע אותם על ידי חיתוך ורידים, אלא למצוא את הכוחות והדרך הנכונה להתחיל לקחת ולא רק לתת. אני למדתי לעשות את זה בטיפול שעברתי. בהתחלה לקחתי - על ידי כך שהיה לי מקום רק שלי פעם בשבוע בו יכולתי להתפרק ולפרוק בביטחה, ולהבין את מה שקורה לי. ואחר כך למדתי לקחת עוד ועוד בלי לפחוד מהתוצאה, עד שכולם למדו שגם אני מישהי עם רצונות וצרכים. אני מקווה שתשכילי למצוא את הדרך הנכונה לך.

מילי שלום, את מתארת מצב של התרוקנות מרוב נתינה.ואולי מה שחמור יותר שאף אחד לא רואה את המצוקה שלך ואת הכאב שלך. מצפים ממך להמשיך ולתת ולך אין כוח יותר. לדעתי את זקוקה ליותר ממילים חמות. את זקוקה ללמוד גם לקבל ולקחת ולא רק לתת. כפי שציינה רינת , את זקוקה אולי למקום שיהיה שלך ורק שלך. ושלאט לאט תלמדי מהמקום הזה שיש לך זכויות וצרכים משלך שאולי נשכחו במהלך שנות הנתינה. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יכול לדעתי לסייע לך רבות. זוהי זכותך לעשות את הצעד הזה עבור עצמך ! בהצלחה, גדעון

מקווה מאוד שאת קוראת את מה שכותבת אני עכשיו כי אני מגיבה קצת באיחור קודם כל לדעתי תורידי קצת מהעומס של מספר הדברים שאת מרגישה שאת רק נותנת ונותנת למשל מקום עבודה , כי הרי עבודה נעשית בעד שכר אז נכון את משקיע ונותנת הרבה מעצמך אבל את גם מקבלת תמורה (שכר) ואת גם אפילו יכולה לבקש העלאה ואפילו להתפטר אם זה לא נראה לך . וחוץ מזה את לא צריכה לתת את כל כולך במקום העבודה כי לכל דבר יש גבול תסתכלי על העובדים האחרים ותגלי שהם מרוויחים כמוך ועובדים קשה כמוך אך שמים לעצמם גבולות. לגבי הילדים לפחות תראי תוצאה בסופו של דבר כי אין דבר חשוב מאשר לתת ולהשקיע בילדים ובחינוכם ולעולם אין להתייאש ולמרות כל זאת את יכולה להציב להם גבולות ולא לתת כל מה שרוצים. ותחלקי בין הילדים את עבודות הבית האחריות וכו". תצאי פעם בשבוע עם חברה לסרט הצגה בית קפה וכו" . רק לגבי דבר אחד צריכה להידלק אצלך נורה אדומה וחזקה בתוך הראש ואני מתכוונת לבעלך , כי לפי מה שאת תיארת הוא אטום ואינו מבין אותך ולא תומך בך כך שאם כבר את עצבנית תוציאי את זה עליו ולא על הילדים שאח"כ יצברו כלפייך כעסים ויזכרו לך את זה עד מי יודע מתי... ועל תוציאי את זה בעבודה כי בדרך זו תאבדי את עבודתך. אני בטוחה שלבעלך יש אשמה לא מעטה לכך שאת מרגישה כפי שתיארת ושאינו עוזר בבית וגם בטח לא בטיפול ובחינוך הילדים ועוד שיא חוצפתו היא שגם מונע ממך לצעוק בכך שהגיב כפי שתארת וזה כאילו שלא מסכים עם תגובתך ועוד גרוע מזה עם הרגשתך שרק נותנת כל הזמן ולא מקבלת. לכן , לדעתי את צריכה להפסיק לדאוג לו מבחינה רגשית וחומרית תראי לו מה זו אטימות וכך אולי יבין מה את מרגישה שהוא אטום כלפייך דבר שני כדאי מאוד שתארגני את זמנך מחדש ובצורה כזו שיהיה לך זמן לעצמך בסופי שבוע וגם שעתיים ביום חול . בהצלחה.

בהמשך לשאלתך באבחון הפסיכו-דידקטי עשו לי מבחן וכסלר WISC-R, ובאבחון האחרון (החודש) ב- WAIS-R וכן גם ב-WAIS 3 כלומר חלק מהמבחנים היו של הישן וחלק של החדש... והפסיכולוג חיבר את תוצאות הנורמות של כל מבחן... הסיבה שהוא ערך לי את הוקסלר כך משום שלא היה לו את הבטריה המלאה של הוקסלר החדש.... כלומר הוא השתמש נניח בכל המבחנים המילוליים של וקסלר החדש... והביצועיים בישן. משהו כזה... ובסוף חיבר את כל ציוני התקן. מה דעתך בנושא ? האם יש שוני בן המבחנים ? כלומר שמעתי שמועה של WAIS-R יש נטייה להוריד את הציון הסופי כי יש איתו לא מעט בעיות... ואילו החדש... הוא הרבה יותר טוב ונותן תוצאה מהימנה... ומדוייקת ! מה דעתך ? למרות שרובם טוענים שאין כל כך הרבה שוני במבחנים השוואתיים בין כל הוקסלרים... מה דעתך ? שוחחתי על כך עם כמה פסיכולוגים (כולל הנוירופסיכולוג).. כאשר ידעתי אותם בסוגי המבחנים.. וכן בגילי בכל מבחן (כן, הם מודעים ל WISC-R) וכולם טענו כי ייתכן הבדל של 10-15 נקודות פחות ה-131 שקיבלתי במבחן WISC-R, אך הם חידדו שמדובר בסטיית תקן אחת בלבד לכל היותר, ושזה לא הגיוני שבמבחן החדש קיבלתי 103 ושיש כנראה טעות. מה דעתך ? אשמח לתשובה מפורטת ככל הניתן... איך ניתן לבדוק אם אכן מדבור בטעות....? אם לומר לך את האמת... אני לא חושב שאני מחונן,131 אך אני בטוח שאני גם לא ממוצע 103... אם היית מכיר אותי היית מגלה כי ניחנתי בחשיבה מתקדמת לגילי... (ותמיד הייתי חריג !!) הייתי משער שאני באזור ה-115 לכל הפחות ! מה דעתך ? בכבוד רב, נועם ס.

נועם, אכן סטיה של 30 נקודות - 2 סטיות תקן הינן דבר חריג. את ההסבר לכך ניתן אולי למצוא בחיבור שני מבחנים (הווקסלר הישן והחדש). אך זה עדיין לא מסביר הכל. יתכן שצריך לחפש את ההסבר בהתפלגות תתי המבחנים. מה אומר הפסיכולוג שלך. מה דעתו ? סביר שמתוך ההיכרות שלו עם המבחנים השערותיו תהיינה יותר טובות משלי. בברכה, גדעון

שלום אני סובל מסכיזופרניה לא מסווגת ואני מקבל זריקה פעם בשבועיים שם הזריקה הוא מודיקט רציתי לדעת למה הזריקה הזאת ומה תופעות הלוואי. תודה אמיר ח

אמיר, פסיכיאטר יוכל לענות על שאלתך בצורה מדויקת יותר, ולכן כדאי שתשאל אותה בפורום פסיכיאטריה הסמוך. ס.מ.

אמיר שלום, שאלתך נוגעת יותר לתחום הטיפול הרפואי הפסיכיאטרי. לכן ממליץ לך גם לפנות לפורום פסיכיאטריה השכן לנו. גם לחפש באינטרנט אודות התרופה ותופעות הלואי שלה וגם להתייעץ עם הרופא המטפל. בברכה, גדעון

שלום.. זה מספר שנים בגלל בעיות משפחתיות וחברתיות אני סובל מדיכאון ומחשבות על המוות . שנים שאני בטיפול ושום דבר לא עזר לי .אם אומרים כלכך טוב בצד השני אזלמה צריכים לסבול את כל זה? בתודה.

הרן, לא ציינת באיזה טיפול אתה נמצא (פסיכולוגי, פסיכיאטרי), הטיפול המוצלח ביותר בדכאון משלב הן שיחות והן תרופות. גם לא ציינת כמה זמן אתה בטיפול, וזה חשוב מאוד. מעניין מי אמר שכל כך טוב בצד השני... הרי אף-אחד לא חזר משם כדי לספר. נוח לנו לחשוב שטוב שם, כי אם כאן כל-כך גרוע, אז כנראה ששם טוב... אבל זה לא פתרון אמיתי. אתה יודע, האמת היא שלא "צריך" לסבול. זה לא חוק שמחייב אותנו. אבל החיים לא נקיים מסבל, שמהווה חלק מהקיום האנושי. אל תוותר על עצמך כל-כך מהר, את הבעיות שנוצרו סביבך והשפיעו עליך כנראה שלא תוכל לפתור, אבל כן תוכל ללמוד איך לחיות עם ולמרות הדברים הקשים שקרו לך, כי למען האמת אין ברירה אחרת. בינינו - למות זה קל. הכי קל שיכול להיות לעומת התמודדות אמיתית עם הקשיים, אבל אני מאמינה שאם תילחם על עצמך ובשביל עצמך, תרוויח הרבה יותר. ס.מ.

הרן שלום, במצבי דיכאון מומלץ לשלב טיפול תרופתי עם טיפול שיחתי. אני ממליץ לך לבדוק אופציה זו. בנוסף עליך לדעת שתהליכי הטיפול כאן הינם ארוכים ודרושה סבלנות רבה מצד המטופל. יתכן שעליך לפתח עבור עצמך עיסוקי זמן פנוי, עיסוק בספורט או כל דבר אחר שיכול להנות אותך ולעזור לך להסיח את הדעת מהצרות המשפחתיות והחברתיות. לעיתים עיסוק היתר והמיקוד בכל מה שרע לא מסייע וישנה חשיבות לעיסוקים אחרים בתחומים שהינם פחות כואבים ויותר מהנים. איחולי סבלנות והצלחה, גדעון

שלום המלצת לי על שילוב של טיפול תרופתי ו- CBT מה זה טיפול CBT? תודה שירה

שירה, CBT הן ראשי תיבות של Cognitive behavior therapy. הכוונה היא לטיפול התנהגותי קוגניטיבי. תוכלי למצוא באינטרנט ובספרים הרבה מידע על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי. כעקרון מדובר על שינוי דרכי חשיבה ועל שינוי ההתנהגות, בלי להתעמק בעבר, אלא להתמקד בכאן ועכשיו. ס.מ.

מהילדות תמיד הייתי סגורה ומופנמת בחברה, בקושי הייתי מדברת וכל העניין פגע בי מאוד, משום שזה הוביל אותי לדיכאון קל- דיסטימיה. את התכונה הזאת ירשתי מאבי , כולל הדיכאון. בסוף התיכון חשבתי על התאבדות, אך לא עשיתי זאת כי לא היה לי אומץ. בב"ס מאוד אהבתי צילום, וכרגע זה לא עושה לי כלום, שום דבר לא עושה לי משהו. כשהתגייסתי העניין החריף,לפני כן חשבתי שאני אתגייס והחיים שלי ישתנו ויהיו לי חיים אחרים, אך שם בכלל לא מצאתי את עצמי. לאחר השחרור לא מצאתי עבודה כשנה, מה שעוד יותר דיכא אותי בנוסף לדיכאון. חשבתי שכשאני אמצא עבודה הכול יסתדר,לאחר שנה מצאתי עבודה אך כלום לא היסתדר,הדיכאון כבר הפך ליום יומי. כיום אני בת 22 ומטופלת מינואר (השנה) בכדורים, ניסיתי- רסיטל, ציפרלקס ( שלא עזרו ) ופלוטין שעשה לי פריחה. חוץ מהריכוז וטיפה הקלה, הכדורים לא עזרו לי באופן משמעותי התחלתי השבוע בשיחה ראשונה עם פסיכולוג. הבעיה היא שניראה לי שזה לא תלוי בכדורים, אלא בי - שום דבר לא מענין אותי, אין לי עניין בליצור קשר עם אנשים אני מרגישה שאני רוצה להיות עם עצמי, בתוך עולם משלי בלי דיכאון. אבל אני לא יודעת ממה אני מדוכאת. אני מרגישה כ"כ אבודה וכ"כ מתה כבר הרבה זמן,ניראה לי שזה לא יעבור לעולם והחיים לא מענינים אותי, האם יכול להיות כזה דבר? או שאני צריכה לחכות בסבלנות עד שהכדור הנכון והמתאים יגאל אותי מייסורי? בבקשה זה מאוד יקל עלי לקבל תגובות ותמיכות מצוות הפורום ומאנשים שעוברים דבר דומה. חוצמזה יש לי הרבה תלונות על העולם- שאין פה צדק בכלל, שאני לא מוכנה להתחתן- ולנקות ולבשל בשביל אף אחד, רק בגלל שאני אישה ולמה יש אנשים נכים או מנוונים ומצד אחד אנשים שחיים כמו מלכים? אני כל הזמן חושבת על הילדות בכאב, ומקנאה בילדים על התמימות שלהם ואני חושבת גם על לפני הדיכאון, לפני שהתגייסתי זה לא היה כזה דיכאון חמור, כמו עכשיו, קודם הייתה תקווה עכשיו אין. מחכה לתגובתכם בציפייה, בתודה מראש המיואשת.

a.m. ברוב המקרים דכאון נגרם כתוצאה מחיסור איזון כימי במוח (בין היתר), ולכן לתרופות יש חשיבות גדולה בטיפול... כך שהחלמה תלויה גם בך וגם בתרופות. למעשה, התרופות יכולות לסייע לך לעבוד טוב יותר במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, משום שהן מטפלות בגורם הפיזיולוגי של הדכאון ומאפשרות לך לטפל בגורמים ובהשלכות הנפשיים של הדכאון שלך, שמלווה אותך כבר הרבה זמן. כשנמצאים בתוך מצב דכאוני, ובעיקר כזה שמתמשך לאורך זמן, בהחלט קשה להאמין שיש סיכוי לימים טובים יותר... אבל התמדה בטיפול (פסיכיאטרי + פסיכולוגי) היא אחד המפתחות החשובים. מייאש ככל שזה ישמע, התשובה היא כן - צריך להתאזר בסבלנות עד שמוצאים את התרופה המתאימה (וזה לא מעודד, אבל החיפוש יכול להימשך גם שנה), ובמקביל להשקיע בטיפול הפסיכולוגי. את לא יודעת כמה שאת צודקת... צדק בעולם? כרעיון זה נחמד, במציאות - אין! לא סתם אומרים שהצדק עיוור. העולם הוא לא מקום סימפטי - באופן כללי... ואת זה, לצערנו, קשה מאוד לשנות (אם בכלל). ס.מ.

לa.m שלום רב, אחד ממאפייני הדיכאון זה שהכל נראה שחור, שההסתכלות על העולם היא דרך משקפיים של חוסר תקווה ויאוש. את כפי הנראה בדיכאון כבר הרבה זמן ולכן כבר לא ברור לך עד כמה אלו רק משקפיים שצובעות לך את ההסתכלות על העולם. וכחלק מהדיכאון את מתקשה לדמיין שיום אחד יהיה אחרת. הנסיון מראה שהשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי משנה אט אט את התמונה לתמונה פחות דכאונית. את תזדקקי לסבלנות. גם כדי למצוא את התרןפה הנכונה עבורך וגם כי רק עכשיו התחלת את הטיפול הפסיכולוגי. (ולדעתי עשית צעד גדול וחשוב עבור עצמך) יתכן שעוד שנה כשתסתכלי אחורה תוכלי לחייך לעצמך ולומר שהנה את רואה את תחילת השינוי. אבל עד אז אכן צריך סבלנות. בנוסף לסבלנות למצוא את הדברים.תחביבים.עיסוקי זמן פנוי שעושים לך טוב ולטפח את החלק הזה. בהצלחה, גדעון

לכבוד הפסיכולוגים שלום רב, הנידון: מבחני וקסלר (מנת משכל). שמי נועם, בן 22, סיימתי כרגע איבחון נוירו-פסיכולוגי מלא, לאיתור הפרעת קשב וריכוז. לצערי אנו בדילמה. לפני שנים מספר (4.5 שנים, בהיותי בן 18.5) ערכו לי אבחון פסיכו-דידקטי, כאשר עשו שימוש בין היתר במבחן וקסלר. תוצאות מבחן וקסלר- ציון סופי: 131. באבחון הנוירו-פסיכולוגי שנערך והסתיים לפני כחודש (לאחר חודשים רבים של בדיקות), ובו גם עשו שימוש במבחן וקסלר, ונמצא שהתוצאות שונות לחלוטין ! תוצאותיו- ציון סופי: 103. מדובר בכ- 2 סטיות תקן, קרוב ל-30 נקודות. מה קורה פה ???? מה זה אומר ? אני מחונן ? ממוצע ? איפה שהוא באמצע ? מה ההמלצות שלכם....??? אנא תנו את חוות דעתכם, זה מאוד חשוב.... (גם הפסיכולוג אובד עצות....) בכבוד רב, נועם ס.

נועם שלום, אכן דילמה . האם עשו שימוש בווקסלר החדש או בשני המקרים בwais-r? האם ישנה ירידה בכל תתי המבחנים או רק בחלקם? האם ישנה ירידה במבחנים המושפעים יותר מ: חרדה, קשב, ריכוז? מה מצביעים המבחנים האחרים ? לדעתי, התשובות , או לפחות חלקן מצוי בהתבוננות על סך המבחנים והאינטגרציה ביניהם. מי שהכי יכול לסייע כאן הינו הפסיכולוג שביצע את המבחנים. בודאי יותר מאיתנו שלא רואים את כל התמונה הדיאגנוסטית מול עינינו. לסיכום: לדעתי עליך לחזור לפסיכולוג שביצע את המבחנים ולברר איתו מה יכולות להיות הסיבות האפשריות לפער. בהצלחה, גדעון

אני נמצאת בטיפול כשנתיים וחצי. בחודשים האחרונים החל להיפתח בהדרגה אירוע טראומטי מן העבר. ההתמודדות איתו קשה לי ומביאה לחרדות, פלשבקים ודכאון. אני מרגישה שאני חייבת להירגע באמצעות תרופה, כדי שאוכל להתמודד (בעבר טופלתי בתרופה ממשפחת הפרוזק במשך שנה, מסיבות אחרות. ההשפעה היתה טובה, למעט תופעת הלואי הידועה של פגיעה בחיי המין). המטפלת שלי סוברת, שעלי "להיות שם" כדי לעבד את החוויה ולצמוח, ושתרופה תטשטש בחזרה את החוויה). אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. תודה יעל

יעל שלום, את מעלה שאלה גדולה ומורכבת, לגבי היחס של מטפלים בפסיכותרפיה אל שילוב תרופות בתוך תהליך הפסיכותרפיה. וגם כאן ישנה שונות. ישנם מטפלים הסבורים שזהו אמצעי מלאכותי המונע מלחוות ולעבד את הכאב ואחרים הסבורים כי יש למנוע מהמטופל סבל נפשי מיותר ואם ניתן לעשות זאת בעזרת התרופות אז הם בהחלט תומכים בכך. ישנם במקרה שלך משתנים נוספים כגון היותך בטיפול תקופה ארוכה כך שהמטפלת שלך מכירה את התמודדותך עם ארועים רגשיים. (אבל גם את מכירה את ההתמודדות שלך עם ארועים אלו). השאלה בעיני היא מה יכול לעזור לך להכיל ולעבד את חווית הטראומה באופן שהסבל שלך הינו נסבל פחות או יותר וכמו כן לא נגרמת רגרסיה ופגיעה בשאר תחומי חייך. תרופות (ממשפחת הפרוזק) הן אכן אופציה אחת. אופציה נוספת היא לעבור לתקופת זמן מוגדרת לפגישות של פעמיים בשבוע שיכולות לתת תחושת הכלה ועיבוד טובים יותר. בכל מקרה נראה לי שרמת ההיכרות ויכולת הדיאלוג ביניך לבין המטפלת שלך הן הגורם המרכזי ולשם צריך לחזור בתוך ההתלבטות הזו. יכולת היעוץ האינטרנטי במקרה זה היא מאוד מוגבלת. בברכה, גדעון

שלום, אני עושה עבודה בפסיכולוגיה במסגרת ביה"ס ואני צריכה לרשום הגדרה על התנהגויות מין (בגיל ההתבגרות בפרט). אשמח לקבל עזרה בנושא זה. תודה

תותי שלום, נראה לי שהדרך הטובה ביותר תהיה חיפוש באחד ממנועי החיפוש, גוגל לדוגמה. היה רצוי אולי להגדיר טוב יותר את התוכן המבוקש, התנהגויות מין נראה לי לא מספיק ברור. בהצלחה, גדעון

שלום, רציתי לקבל פרטים ומידע בנוגע לתרופה הנ"ל. אשמח לשמוע מהד"ר וגם מאנשים בעלי ניסיון אישי. וגם בנוגע לתופעות לוואי של התרופה, האם אחת מהם היא אי-שקט? תודה ושבוע טוב לכולכם.

רוני, ראשית כל, תוכלי למצוא מידע על הזיפרקסה במנועי החיפוש השונים. ובכל מקרה, בפורום פסיכיאטריה תוכלי לקבל חוות דעת מפסיכיאטר. ס.מ.

רוני שלום, כפסיכולוג אני לא מוסמך להתייחס לנושא של תופעות לואי של טיפול תרופתי. אנא פני לפורום פסיכיאטריה השכן. בברכה, גדעון

היי, קוראים לי נועה ואני בת 17. בעייתי היא קצת מוזרה וכפולה. לפני כשנה ידיד שלי החל במקום פומבי לגעת בי בצורה לא מתאימה, ואני סירבתי ובסוף לא קרה כלום. כמה חודשים התהלכתי בתחושה שאני שונאת אותו, ולפתע מצאתי את עצמי מתאהבת בו. מכיוון שהוא בן אדם די בולט בבית ספר שלנו, וכמובן שחברות שלי מיד ידעו על הכול, התחלתי לדבר עליו הרבה, ולצחוק מדברים שהוא עושה, ולפתע לא הפסקתי לדבר עליו, על אף החלטותיי להפסיק. כמה חודשים לאחר שהתאהבתי בו, סיפרתי לו. הוא דחה אותי מסיבה שלא ממש קשורה אליי. אמרתי לעצמי שהצד החיובי הוא שעכשיו לפחות יעבור לי ממנו, אבל עברה כבר כחצי שנה, ואני לא יודעת באמת אם אני מאוהבת בו, או סתם באובססיה אליו. נראה לי שאני כבר כל כך מורגלת ללאהוב אותו, שאני פשוט מאמינה שזה המצב. ויכול להיות שאני פשוט עדיין מאוהבת בו, אין לי מושג. העניין הוא שאני מרגישה שהעניין מוגזם. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו, אני נכנסת איתו לויכוחים רק על מנת שיהיה לי על מה לספר לחברים שלי אחרי זה ואני ממש רוצה להפסיק ולעבור הלאה. הבעיה השנייה היא כזאת. אבא שלי, שאליו הייתי קשורה בצורה שלא תתואר במילים, מת לפני חודש וחצי. בהתחלה חשבתי שאני אצליח לעבור את זה, אבל עכשיו אני פשוט מתהלכת במחשבה של "מה הטעם?" ורק מתמרמרת במוחי על העובדה ששום דבר לא הולך לי. לפני שאני נרדמת בלילות אני מתחילה לחשוב עליו ואז אני בוכה. זה התחיל רק לאחרונה, משהו כמו שלושה ימים עכשיו. הסיפורים מתערבבים בחלומות שלי, שאין לי מושג למה לייחס אותם. בחלומות שלי אני והידיד הדמויות הראשיות, ואנחנו או יוצאים לאינשהו ביחד (לא בצורה מינית או משהו כזה), או שפעם אחת עלינו ביחד במעלית, ותמיד אבא שלי היה מעין ברקע, ובאופן של די "מובן מאליו:". או שהוא הסיע אותי, או שבחלום עם המעלית אני פשוט עמדתי עם הידיד במעלית וסיפרתי לו על אבא שלי. מה שאני לא מבינה זה למה הם משולבים בחלומות, למה הידיד בצורה ראשית ואבא יותר משנית, למה החלומות חוזרים על עצמם, ואיך אני יוצאת מהאובססיה לבחור (אם ככה יש להגדיר את זה) ומשקמת את המוטיבציה שלי. הרבה, אני יודעת, אבל זה מטריד אותי מאוד... :) בבקשה אל תייעצי לי ללכת לטיפול פסיכולוגי, אני לא בראש של לעשות את זה בצורה קבועה. בתודה מראש.

נועה שלום, את עוברת שני תהליכים רגשיים רבי עוצמה ובתקופה קצרה. האחד - תהליך של התאהבות או רגש רב עוצמה לבחור בן גילך . אך טבעי הוא שתהיי מבולבלת, לא תדעי מה את מרגישה בדיוק ותתקשי לברר לעצמך האם זוהי אובססיה או התאהבות. השני - אובדן קשה של אב אהוב ואת נמצאית רק חודש וחצי לאחר ארוע זה. זהו זמן קצר מאוד כדי "לשכוח" ולחזור לשיגרה. החלומות הינה דרכה של הנפש לנסות לעבד את כל התחושות והרגשות, לתת משמעות למה שקרה ולעזור לך לחזור לאיזון מחודש בחייך. כל מה שאת מתארת נשמע נורמטיבי, הן לתהליך עם הבחור והן לתהליך האבל והאובדן. וכמו שבחיים שני התהליכים קורים בסמיכות זה לזה גם בחלומות הם מתערבבים. אז מה לעשות? בדיוק את מה שאת עושה כבר היום. את משתפת חברות במה שאת עוברת, את משתפת בפורום , את לא מסתגרת. את פורקת רגשות ע"י בכי עם עצמך, כאשר קשה מידי. אכן מה שחשוב בתקופות כאלו זה לא להסתגר ולשתף את הקרובים לך. חשוב שתדעי שתהליכי אבל הינם ארוכים . לכן אל תבואי לעצמך בטענות שאת עדיין לא יוצאית מזה. עצם זה שאת חולמת אומר שנעשית עבודה בפנימיותך להתארגן עם המצב החדש ועם התחושות, הרגשות והמחשבות הנלוות אליו. חזקי ואמצי, גדעון

תודה ד"ר גדעון, הקלת עליי... חשבתי שמשהו לא בסדר... :) תודה רבה.

שלום רב האם השיטה הזו יכולה להיות יעילה לטיפול בחרדה חברתית שלא על רקע חחוויות טראומטיות? שירה

שירה שלום, לטענת חסידי הEMDR השיטה יעילה לכל מצבי החרדה גם אלו שאינם על רקע טראומתי. במקור השיטה נועדה למצבי טראומה. למיטב ידיעתי הטיפול היעיל ביותר למצבי חרדה חברתית הינו שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול CBT. מה שקובע הרבה פעמים בסופו של דבר הינה השיטה המועדפת על הפסיכולוג אליו את הולכת והבנתו את הבעיה. בהצלחה, גדעון

אני מטופלת בציפרלקס כבר שנה עכשיו והייתי רוצה לדעת האם כדאי לי להפסיק עם הטיפול כי אני די מרגישה שנמחקו לי כמה וכמה תאים במוח מהטיפול

לי, רצוי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל בקשר להפסקה של טיפול תרופתי, ולא להפסיק על דעת עצמך. בכל מקרה, הציפרלקס לא "מוחק תאים במוח" כהגדרתך, אך מכיוון שמשהו בכל זאת מפריע לך, תקבעי פגישה עם הפסיכיאטר שלך ותבררי מה האפשרויות שעומדות בפנייך. ס.מ.

לי, מסכים עם ס.מ. נראה לי שהכי פשוט יהיה להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך לגבי שינוי או החלפת התרופה או הפסקת התרופה. לא רצוי להפסיק לבד טיפול תרופתי בלי שהרופא המטפל יתן את בירכתו לכך. בהצלחה, גדעון

בתנו כמעט בת 6 והיא נהנהת לאונן בעת צפייה בטלויזיה הסברנו בצורה נעימה שאם זה נעים לה אין לנו שום בעיה שתמשיך רק שתעשה את זה בחדרה בצורהאינטמית ולא לידנו וליד אחיה בן ה2.5 . אנחנו מוצאים את עצמנו "מעירים" לה ללא הפסקה והיא מיד מפסיק ואחרי מס' דקות שוב חוזרת. מה עושים??????????.

נוני שלום, אכן טוב שהערתם לה בצורה נעימה על כך שתעשה זאת בחדרה בפרטיות. פחות טוב שזה לא עוזר. כמה שאלות לי אליכם: האם היא מאוננת גם בחדרה? האם יכול להיות שהיא עייפה או משועממת ואז מאוננת? האם היא מאוננת בזמן תוכניות הטלביזיה למבוגרים? (כצורת תקשורת אל המבוגרים) האם היא מאוננת בזמן תוכניות הילדים? לעיתים פעילות אוטואירוטית אצל ילדים היא סימן לעייפות או שעמום, לעיתים צורך בנחמה כאשר הם מרגישים דחויים. (המבוגרים מדברים ביניהם, שמים לב לאח הצעיר ולא אליה...) עד כמה היא משחקת גם משחקים אקטיביים ולא רק צפיה בטלביזיה. האם ניסיתם להסיח את דעתה במשהו שאינו טלביזיה , ואז מה קרה לאוננות? (דרך אגב, כמה זמן היא כבר מאוננת ואתם מעירים לה וזה לא עוזר?) כל השאלות הללו נועדו בעיקר לעודד חשיבה שמסתכלת על האוננות כעל חלק ממכלול ולחפש אולי את התשובה למה עושים במישור נוסף. את מוזמנת לחשוב על כך , או לענות לי ונחשוב ביחד, גדעון

גדעון תודה רבה על התשובה המהירה . הילדה הינה ילדה מושקעת אהובה ומרגישה את זה וחשוב לי לציין שהיא נבונה ולדברי הגננת אפילו אינטלגנטית מגילה. נכון שהדבר קורה רק כאשר היא רואה טלויזיה ולא קורה כאשר היא עסוקה בפעילויות אחרות כגון : יצירה , ציור, מחשב וכו'. מבחירה אין לנו כבלים כך שאנו שולטים במה שהיא צופה בו ואין בתוכניות שהיא צופה בהן שום רמז למיניות או תוכניות למבוגרים. ייתכן שהעניין נובע משעמום , היא מעט תזזיתית גם כאשר יושבים לאכול היא חייבת להיות כל הזמן בתנועה. עניין האוננות כבר קיים מספר חודשים (אפילו 1/2 שנה) התייעצתי אפילו עם אשת מקצוע (לא בצורה פורמלית) שיעצה לי לא לדכא לה את האוננות אלא להציע לה לעשות זאת בפרטיות אבל... זה לא ממש עובד. אנו חוששים שהעניין מבלי לשים לב נהפך להרגל ואז היא עלולה לעשות זאת גם במקומות אחרים. מקווה שסיפקתי יותר מידע אשמח לשמוע ממך. כאשר אנו מסבים את תשומת ליבה לעניין היא מיד נבוכה ומפסיקה אבל אחרי מספר דקות חוזרת שוב ומסרבת ללכת לחדר. חשוב לנו בראש ובראשונה לא לעשות טעות שעלולה ל"פגוע" בהתיחסות שלה למין ומיניותה בעתיד. ממתינה בכליון לתגובתך

לבעלי ולי 5 ילדים בני 14-28 לבעלי בקורת קשה על חלק מהילדים . בני זוגם לא מוצאים חן בעיניו או ההתנהגות הכללית (חברים, לבוש, וכו') הדבר גורם לו לתחושת חוסר אונים, עצב , ודיכאון קל. אני מאד מבינה מה מפריע לו ואת העובדה שהוא מאוכזב ,הילדים לא הולכים בדרך בה ציפה אך מאמינה שעם חלוף גיל ההתבגרות רובם יישרו קו. הוא לא מצליח להתמודד עם מציאות זו ומסתובב במחיצתם עם פרצוף זועף ומקרין תחושה של תתרחקו ממני. כיצד ניתן לעזור לו ולי המרגישה מאד לו נח במצב זה?

לרעיה ולאם את מתארת קצר בתיקשורת בין בעלך לילדים. קשה לו איתם בגיל ההתבגרות, אולי הוא לוקח את הבעיות שלהם באופן אישי? נפגע? נעלב? זוהי הזדמנות בשבילו ללכת לייעוץ מקצועי ולברר מה עובר עליו... יעל

רעיה ואם, אין הרבה הורים שלא רואים קדימה עבור הילדים שלהם, ולמעשה "מתכננים" להם מראש את החיים. אבל לילדים יש נטיה לגדול, להתגבר ולקבל החלטות עצמאיות. סביר להניח שאתם כהורים, חושבים שהם גם טועים בבחירות שלהם. אבל צריך לתת להם ללמוד מהטעויות האלה, אחרת יחסרו להם כלים להתמודדות עם העולם שבחוץ. ההודעה שלך מזכירה לי את השיר של אריק איינשטיין - עוף גוזל. וזו בדיוק המשמעות של להיות הורים, לדעת שמגיע שלב שבו אפשר וצריך לשחרר את הילדים לחיים משלהם. זה לא אומר שהם מעריכים אתכם פחות כהורים, זה רק אומר שלא תוכלו - ואת זה בעלך צריך להפנים - להמשיך ולכוון להם את החיים בלי סוף. בעלך מאוכזב משום שהילדים מגבשים אישיות משלהם, וזה כולל רצונות, העדפות, בחירות והחלטות משלהם? תנסי לדבר איתו ולומר לו, שעדיף שהוא יתמוך בהם - גם אם הם טועים. אם הוא ימשיך להסתובב לידם עם פרצוף זועף ולשדר להם מסר של "תתרחקו", זה עלול לקרות, והם אכן יתרחקו ממנו. ס.מ.

רעיה ואם שלום, בנוסף לתשובתי אנא קראי את ההתיחסויות הנוספות של יעל ושל ס.מ. ילדים מתבגרים הופכים לילדים בוגרים ומוצאים את דרכם בחיים. לפעמים בעזרת ההורים ולפעמים למרות ההורים. משימת ההורות בשלב זה אינה קלה: לאפשר את השונות ולקבל אותה ולתמוך בה אך גם לכוון. אבל מה עושים כשלא מקבלים את השונות, איך אפשר לתמוך כשהילד "טועה" או מתנהג בצורה שפוגעת בו או מצוי בבעיות פסיכולוגיות (כפי שראינו בשאלות קודמות)? . או אז משימת ההורות אינה קלה כלל ועיקר וזה מה שאתם חווים בתקופה זו. את מציינת כי בעלך זועף, מרגיש חסר אונים, עצב ודיכאון קל. אני מסכים שאדם במצב כזה זקוק ליעוץ. את מציינת שעם "חלוף גיל ההתבגרות רובם יישרו קו". אני לא בטוח, לא בהכרח.יתכן שדרכם בחיים תהיה שונה משלכם. מה יהיה אז? את מזהה עצמך כ"רעיה ואם" ובכך את גם מכוונת לקושי שלך - כמצויה בין שני התפקידים הכל כך מרכזיים ותובעניים אלו. להיות רעיה ולתמוך בבעל ולהיות כאם לחמישה ילדים, חלקם כבר גדולים. אני סבור כפי שאת מציינת, שאכן גם לך קשה , גם לראות את בעלך וגם לראות את הילדים המתרחקים ממנו. גם להסכים בחלק מהמקרים איתו וגם לחשוב ולקוות שהדברים יסתדרו. אני סבור שטוב היה לו הייתם מגיעים ליעוץ במשותף. יעוץ שיעזור לכם להבין ולראות את החלק הנורמטיבי בדילמה שאת מעלה וכך לא להרגיש לבד. יעוץ שיעזור לבעלך להרגיש פחות מדוכא, ולך להרגיש יותר בנוח עם התפקידים השונים שלך כרעיה ואם. הצלחה, גדעון

שלום תודה לכל המשיבים ובמיוחד לך גדעון שהטבת לתאר ולהבין את הקושי בו אני נמצאת . אחת הבעיות העיקריות עם בעלי שהוא לא מוכן לשמוע מיעוץ , להבנתו בת בגיל 16 (שבמקרה כרגע היא במוקד הבעיות) חייבת להשמע לו . לאחר הסברים ושיחות רבות בינהם הוא דורש ממנה לעזוב את החבר שלה שהוא שלילי מאד גם בעיני ומאיים בסילוקה מהבית אם לא תעשה כן . חבר זה גורר אותה למעשים שלילים רבים (בלשון המעטה) היא עדייו תלמידה במוסד טוב ואנו חוששים לשלומה בכלל ולאפשרות שיזרקו אותה משם עקב העדרויות וכד'. היא מתעלמת מהאיום וממשיכה להפגש עם החבר ...מה עושים? אני זו שלא נותנת לו לבצע את איומו כי אני רואה בזה סיכון עצום וצעד מסוכן. ייתכן בהחלט שהיא תאלץ להפרד ממנו , אך אנני יודעת מה יהיו המחירים . מה עושים? תודה על הסיוע וההתיחסות.

שלום גדעון, האם אדם מוגדר כך לפי קריטריונים מסוימים או שפשוט הכוונה לרגישות יתר? האם יש "תרופה" לרגישות יתר? והאם בכלל צריך?

שלום תותי, אני לא בטוח שהבנתי את השאלה, אבל אנסה בכל זאת. היפרסנסיטיביות הינה תופעה אותה מוצאים בד"כ אצל ילדים של רגישות יתר למגע. (בחודש האחרון היו על כך כמה שאלות). כך למשל ילדים שקשה להם עם בד מסויים או עם מגע התוית בעורם וכדומה. התרגום של היפרסנסיטיביות זה אכן "רגישות יתר". בדרך כלל ניתנת להורים הכוונה לגבי ילדיהם במידה והילד מאובחן כסובל מהבעיה הזו, ולמיטב ידיעתי לא ניתן טיפול תרופתי. מקווה שעניתי לפחות במשהו. בברכה, גדעון

בס"ד שלום רב , ברצוני לקבל המלצות לספרים על היפנוזה עצמית , אני רוצה להשיג דרך ההיפנוזה ריכוז , זיכרון ורגיעה ללמודים . תודה רבה !, נוגה!

נוגה, תכנסי לאתרים מקוונים של ספרים כגון: "מיתוס" - http://www.mitos.co.il/Book/BookMain.asp בחלון החיפוש פשוט תכתבי "היפנוזה" ותקבלי רשימה של ספרים שעוסקים בנושא. תוכלי לקרוא במה כל ספר עוסק ולבחור מה מתאים לך. ס.מ.

לנוגה לדעתי אין אפשרות לעשות היפנוזה עצמית יעל

יעל, הרבה מהרעיונות של הנזירים הבודהיסטים מבוססים על היפנוזה עצמית, כך שזה בהחלט אפשרי. סביר להניח שלא מדובר בהיפנוזה מהסוג הקליני, אבל יש לנו אפשרות להכניס את עצמנו למצבי מודעות שונים. טראנס, למשל, הוא אחד מהם. ס.מ.

למה לא ?....דווקא קראתי שזה עוזר מאוד !!!

נוגה123 שלום, אני לא מכיר ספרים על היפנוזה עצמית. ישנם ספרים העוסקים בהרפיה ורגיעה וכוללים גם קלטות. אלו ספרים וקלטות המשתמשים בכל האלמנטים ההיפנוטיים להשגת רגיעה. יש כאלו התומכים בהם ואחרים המתנגדים להם. ניתן לנסות ולגבש דיעה אישית. כיוון נוסף הינם ספרים לשיפור הזיכרון הכוללים טכניקות לאימון עצמי. ניתן להגיע לתוצאות מרשימות גם באמצעות טכניקות אלו. במידה ואת מתנסה בספר טוב, שאכן עוזר לך אודה אם תשתפי אותנו. בהצלחה, גדעון

בתי בת 23 וסובלת מהפרעת אכילה, בולמיה. קראתי באחד העיתונים שאצל אנשים בולמים ישנה הפרעת אישיות גבולית. האם זה נכון? מה זאת אומרת? בתי נמצאת בטפול פסיכולוגי כבר שנתיים, האם תופעה זו יכולה לעבור בעקבות הטפול? היא מנסה כבר הרבה זמן להתקבל לעבודה במקומות גדולים, וכאשר היא עוברת את שלב המיון הפסיכולוגי, תמיד היא נעצרת ומקבלת תשובה שלילית פתאומית. מה יכולה להיות הסיבה? מה רואים באבחון כזה?

סמדר, בקשר לחלק הראשון של הודעתך: בולמיה והפרעת אישיות גבולית הן שתי הפרעות שונות, אשר לא חייבות להופיע במקביל, כך שקשה לומר שבולמיה מצביעה בהכרח על קיומה של הפרעת אישיות גבולית (ולהיפך). כדי לדעת אם בתך סובלת מהפרעת אישיות כלשהי, בנוסף להפרעת האכילה, היא צריכה לעבור אבחון פסיכולוגי מלא. ס.מ.

שלום אני מתחברת לשאלה של האם כי: בני בן 24 לוקח כדורים נגד דיכאון כ- 4 שנים. הדיכאון לא על רקע טראומטי, הוא גדל בסביבה סבירה +... היום, הוא לומד על אף שמאוד התנגד לכך, אך בתחום העבודה יש לו בעיות. הוא מתקבל מאוד מהר (לעבודות פשוטות - נהג, שליח...) אך עד מהרה הוא מסתכסך עם הממונים עליו ומתפטר\ מפוטר. האם יש מבחנים כלשהם שיכולים להצביע על הבעייה ולתת כיוון לטיפול? לונה

סמדר שלום, הפרעת אישיות גבולית הינה הפרעה באישיות. לעומת זאת הפרעת אכילה, כשמה כן היא הינה הפרעה בהתנהגות האכילה. אין בהכרח קשר בין שתי ההפרעות. לגבי השאלה של האם הפרעת האכילה יכולה לעבור בעקבות הטיפול הפסיכולוגי? בעקרון התשובה היא כן. לעיתים יש צורך לשלב גם טיפול תרופתי וטיפול דיאטנית כדי להגביר את האפקטיביות של הטיפולים. תלוי חומרת ההפרעה. הימשכותה והמלצת הפסיכולוג המטפל. לגבי הקבלה למקומות עבודה: כאן השאלה כבר נוגעת לתחום המיון התעסוקתי. אני מעריך שבקבלה למקומות עבודה גדולים היא עוברת סידרה של מבחנים פסיכולוגיים ותעסוקתיים. המבחנים אמורים לתת תמונה של הכישורים והיכולות של המועמדים לתפקיד ובצורה כזו להבחין בין המועמדים. לכן ישנן הרבה אופציות מדוע ביתך לא מתקבלת לעבודה. החל מזה שישנם מועמדים אחרים טובים יותר. המשך בכך שמתגלות בעיות תפקודיות או אישיות שלדעת מכון המיון אינם רצויים לסוג העבודה אליה היא מנסה להתקבל. אז מה עושים? א. ממשיכים לנסות. ב. ניתן בחלק מהמקומות לקבל פידבק על התוצאות והסבר לגבי התוצאות.ג. ישנם מכונים אשר עוסקים בהכנה לבחינות מיון לעבודה. ד. ביתך נמצאית בטיפול פסיכולוגי. אני מאמין שגם נושאים אלו מתבררים להם בתוך הטיפול. לסיום - לא פשוט להיות הורים כשהילדים עוברים את גיל 18, והבעיות נמשכות או מתחילות, אך נראה לי שביתך מטפלת בעצמה וזה מה שחשוב. שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום גדעון, האם באופן גורף כל מי שיש לו מאניה דיפרסיה צריך לקחת תרופות או כדאי שיקח תרופות או האם זה תלוי בסימפטומים? (הכוונה היא שאם הדיפרסיה לא מובילה למחשבות אובדניות ואם המאניה לא גורמת נזקים חמורים פרט לבעיות כספיות שהמטופל מוכן לסבול אותם, האם יש מצב להיות משוחר מתרופות לפחות כמו ליתיום?) זו לא שאלה לפורום פסיכיאטריה כי אם על התפיסה בכלל את המאניה דיפרסיה כמחלה או כאופי, מן אישיות מסוימת שאפשר ללמוד לחיות ולהנות מצדדיה החיוביים והפורים... תודה קוקי

קוקי, הכל תלוי בחומרת הסימפטומים. אם אין סימפטומים חריפים לכאן או לכאן, למעשה אין ביטוי של מאניה-דיפרסיה. יכול להיות מצב של היפומאניה, שבו הסימפטומים המאניים מופיעים בצורה קלה יחסית, אבל אז תלוי מהי חומרת הדכאון. במילים אחרים, תנודות במצב הרוח, שאינן מגיעות למצבים קיצוניים מאפיינות הפרעות רבות ואינן מחייבות בהכרח התערבות של מייצבי מצב רוח כגון ליתיום. ברגע שאת מגדירה מצב כ"מן אישיות מסוימת", את מוציאה את קיום האפשרות של מאניה-דיפרסיה, אשר מוגדרת בצורה ברורה וחד-משמעית ב - ICD או ב - DSM. ולכן לא כל אדם עם עליות ומורדות במצב הרוח מאובחן כבי-פולרי. ס.מ.

קוקי יקרה, גדעון יוכל להתייחס לדברייך מחר (אולי כדאי לשלוח לו תזכורת לגבי הודעות מאתמול), אך רציתי בכל זאת לומר, שלמרות שלאיזון יש מחיר, והוא בהחלט לא מלהיב ויצירתי כמו המאניה, הוא מאפשר דרך חיים יותר מאורגנת ומווסתת. כך שמי שרוצה ללמוד ולעבוד, לקיים קשרים קרובים ויציבים וכן הלאה, צריך לפעמים לוותר ביודעין על המאניה, ולזכות בתמורה בשלווה ויציבות. אולי תוכלי לבדוק עם עצמך, האם את יכולה למצוא בתוכך חלקים מלהיבים ויצירתיים, גם כשאינך במצב מאני. אגב, אני בטוחה בכך. שלך, אורנה

שלום, אני באמצע שנות העשרים. גדלתי כילד דחוי חברתית וכבן למשפחה לא מתפקדת. הייתי דחוי בעיקר בגלל מראי החיצוני (ילד שמן ומכוער).לא הצלחתי להשתלב או להחזיק מעמד באף מסגרת (לא בי"ס,לא היו מעולם חברים,לא שרתתי בצבא). בבית סבלנו מגיהנום של התעללות מילולית ומהזנחה.נאלצתי ל"גדל" את עצמי,בהיעדר משהו שיראה לי קצת הבנה ואהבה,ולא הצלחתי כל כך. כיום אני עדיין בודד מאוד.אין לי אף אחד ואני לא מצליח לתקשר או ליצור ידידות. אני סובל מפחדים רבים (בעקר בלילה) מכאבים בחזה ובהתעסקות אובססיבית עם המוות (שאני מרגיש אותו כל הזמן, וזה מפחיד אותי).אני מנסה להשאר במקום אחד, אבל לא מסוגל ואני בורח תמיד.אני זקוק לעזרה מקצועית,אך אין לי מושג למי לפנות.אני רק חושב על לסיים את חיי.אבדתי עניין בכל,שום דבר לא מעניין אותי יותר.אפילו אנשים נהיו בשבילי מפחידים,אני לא מסוגל להסתכל לאף אחד בעיניים ואנשים חושבים שאני שחצן.על מערכת יחסים עם אשה אין על מה לדבר..כל כך הרבה כאב,טוב כבר לא נשאר טעם להמשיך,מקווה שתענו לי..תודה

אינלושם, אתה מתאר מצב מתמשך של חוסר אונים, שהוליד פגיעה קשה ביכולת שלך לתפקד בעולם כפי שהיית רוצה לתפקד, וכן תחושות קשות של בדידות וחוסר אונים., כתבת שאתה זקוק לעזרה מקצועית, וזה טוב שאתה מוכן לקבל אותה. תוכל לקבל עזרה מקצועית אצל פסיכולוג (או באופן פרטי, או דרך המרפאה הציבורית לבריאות הנפש באזור מגוריך או דרך קופ"ח), ונדמה לי שככל שתקדים ליצור קשר עם איש מקצוע, כן ייטב. ס.מ.

לאינלושם שלום רב עברת כיברת דרך ארוכה... אני בטוחה שהיום יותר טוב לך מאתמול... החיים הם תהליך... אין יום דומה למשנהו... במבט לאחור בטוח היו לך תקופות קשות יותר... אני בטוחה שבעזרת תמיכה מקצועית תמצא את מקומך בעולם ותגשים את עצמך אל תיכנע!!!~ בהצלחה

שלום, כתבת על תחושה מתמשכת של בדידות וייאוש. כשקראתי את דבריך הרגשתי שעשית עבודה לא רעה בכלל של "גידול עצמי", אבל כמובן שיש גבול למה שילדים (וגם מבוגרים) יכולים לעשות לבד. נשמע שבאמת הגיע הזמן שלך למצוא בטיפול מקום מיטיב, מקום שבו תוכל לעבד את הרגשות והתחושות הכואבים. כפי שכתבו לך, אפשר לחפש מטפל באופן פרטי, דרך קופות החולים השונות ובמרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. נסה להתעניין אצל מכרים שלך לגבי מטפלים מומלצים באיזור מגוריך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ומקווה שתמשיך לעדכן אותנו, אורנה

אני בת 34 בעלת מקצוע חופשי והמון זמן בלבטים לגביו - בררתי עם עצמי ועם חברים ומשפחה ואפילו במכון הדסה הייתי (עסק לא זול...). לא מצליחה להחליט מה הכי מתאים לי בעולם לעסוק בו לא כפשרה - אלא כמשהוא שימלא אותי ויעשה אותי מאושרת. אני מנסה להתחבר לעצמי שוב ושוב בעניין הזה והדבר היחידי שעולה הוא דיילות אויר או עיסוק בייבוא מהמזרח הרחוק (בגלל הטיסות). אבל לא ברור לי אם דיילות אוויר תתאים במידה ואחליט להיות אמא ולגבי הייבוא אין לי מושג לגבי המקצוע וקשייו. בינתיים הזמן רץ ואין לי פרנסה. לא נעים. מה דעתך בבקשה? פרט לכך אני כבר מס' חודשים עם חבר מקסים וכיון שאני בעלת בי איי והוא לא בעל תואר אני בסתר ליבי מזלזלת בו הוא הרבה יותר אינטיליגנטי ממני ועולה עליי באופי ובתכונותיו ובמוסריותו הוא חמוד מתוק ישר ואוהב מאוד מאוד אני בטוחה שיהא אב מקסים איך עוקרים את הספק על מנת שלא ישתלט וישבור את היחסים היפים שנרקמו ביננו : ) אני לא רוצה לזרוק אותו אחרי כמה שנים כמו שכבר עשיתי עם מישהוא אחר מאותה סיבה אני רוצה להתפכח להתבגר להבין שהשכלה זה כלום תודה

פרט לכך אני כבר מס' חודשים עם חבר מקסים וכיון שאני בעלת בי איי והוא לא בעל תואר אני בסתר ליבי מזלזלת בו הוא הרבה יותר אינטיליגנטי ממני ועולה עליי באופי ובתכונותיו ובמוסריותו הוא חמוד מתוק ישר ואוהב מאוד מאוד אני בטוחה שיהא אב מקסים איך עוקרים את הספק על מנת שלא ישתלט וישבור את היחסים היפים שנרקמו ביננו : ) אני לא רוצה לזרוק אותו אחרי כמה שנים כמו שכבר עשיתי עם מישהוא אחר מאותה סיבה אני רוצה להתפכח להתבגר להבין שהשכלה זה כלום תודה

זה אותה הודעה בשינוי כינוי......... מי נגד מי פה? מוזר.

סיוון/מיכל שלום, אני מתייחסת לחלק השני של שאלתך, מאחר ולחלק הראשון התייחסתי בעבר (ונדמה לי שלכך הייתה כוונתך). את מתארת תחושה מסויימת של אי שביעות רצון מבן-זוגך. הוא אמנם אינטליגנטי מתוק ומקסים, אך "משהו" מציק לך ומפריע לך. את קוראת ל"משהו" הזה רמת השכלה, אך פעמים רבות אנחנו בוחרים כותרת חיצונית לאיזו תחושה פנימית של אי נחת. אני חושבת שכדאי לברר לעומקה את החוויה הזו של אי נחת מבן-זוגך, אשר בוודאי קשורה בצורות שונות גם לחוויית אי נחת מעצמך. אולי תרצי לחקור את הדברים לעומק בעזרת פסיכולוג? בהצלחה, אורנה

בס"ד שלום רב. אישתי סובלת מדיכאון אחרי לידה. זה לא הדיכדוך של הימים הראשונים ולא המצב המסוכן הפסיכוטי. לפי התרשמותי והתרשמות הרבנית (עימה התייעצתי)זה המצב האמצעי של בכי רב,עצבות,חרדות ,חוסר ביטחון עצמי ,עייפות ורגשי אשם. כיצד אדע האם יש להפנות אותה לעזרה מקצועית? מה הסימנים מעוררי הדאגה שצריכים להדליק אצלי נורה אדומה? תבורכו, אהרון.

הי אהרון, אם הייה לך חום - לא 37 אבל גם לא 42 - רק 40 וקצת.... היית הולך לרופא? היית שולח את ילדך לרופא? היית מציע עזרה? נראה לי שזה דומה בתפיסה.

אהרון, לא צריך להגיע למצב של דכאון פסיכוטי כדי לטפל בדכאון שאחרי לידה. גם הדכאון הנוכחי, כפי שאתה מתאר אותו, יכול להשתפר אם אישתך תפנה לטיפול. אני מאמינה שגם במצב הנוכחי רע לה, וחבל שבמקום שהיא תהנה מהאימהות ומהטיפול בתינוק היא סובלת מחרדות ורגשות אשם. לפעמים דכאון לא מטופל עלול להחריף, ואז קשה יותר לטפל בו. אם יש אפשרות להתחיל טיפול, אז חבל לחכות. ס.מ.

שלום אהרון, אני מאוד מסכימה עם ההצעות שקיבלת לפנות לייעוץ מקצועי. אף שאין לי ספק שהרבנית עמה התייעצת מכירה היטב תופעות גופניות ונפשיות שונות המתחוללות לאחר לידה, בכל זאת כדאי להיפגש עם פסיכולוגית קלינית או פסיכיאטרית שתוכל לאבחן את אשתך ולייעץ כיצד נכון לפעול. בהצלחה, וכמובן מזל-טוב... אורנה

שלום רב האם אפשר לקבל הסבר קצר על מהות השיטה הטיפולית EMDR , מה משמעות השם, ולמי השיטה הזאת מתאימה. חג שמח שירה

http://www.psychologia.co.il/emdr.htm שמפרט בדיוק את מה שאת מבקשת. קוקי

http://www.emdr.org.il

שלום שירה, אני מניחה שהקישורים שקיבלת מספקים אינפורמציה מתאימה. עדכני אותנו בהמשך... אורנה

מממממממ 0

אני בת 49 נשואה 26 שנים עם ילדים. בעלי אלים מילולית כלפי ולאחרונה החלטתי להתגרש ממנו. במקביל הכרתי אדם צעיר ממני בשנה וחשבתי שאיתו אוכל לבנות מחדש את חיי. הוא היציע לי לעזור לי בתהליך הגירושים כאשר מבחינתו אמר שישמח שאהיה אדם חופשי, בעל חופש לבחור את מי הוא רוצה בחייו, ואם אחליט להכניס אותו לחיי זה יהיה נהדר , ומצד שני אם אחליט לאחר שיעזור לי בתהליך הגירושים שאין לי רצון להמשיך בקשר איתו זה גם בסדר מבחינתו. הוא לחץ עלי להודיע מיידית לבעלי על רצוני להתגרש ואני התמהמהתי. הוא ניתק עימי את הקשר למשך שבוע בו הרגשתי שאיבדתי אדם יקר, אדם שברצוני לחלוק איתו את שארית חיי, ולכן חידשתי איתו את הקשר. לפני שבוע הקשר נותק שוב- והפעם בטונים מאוד צורמים, מאחר ואמרתי לו שהודעתי לבעלי על רצוני להתגרש, ובעלי ביקש צ'אנס לנישואים שלנו ואני הסכמתי. מיותר לציין שלדעתי הצ'אנס הזה לא יצליח כי בעלי לא ישנה, ואמנם גם לא משנה התנהגותו. ניסיתי להסביר למאהב (כך אקרא לו כאן לצורך הענין) שהצ'אנס הזה מבחינתי ניתן רק כדי שארגיש לגמרי שלימה שעשיתי את כל מה שביכולתי לעשות, ואין שום דרך גישור ביני לבין בעלי, כלומר- למען הפרוטוקול שיירשם שניסיתי הכל. המאהב לא היה מוכן לשמוע כלום ואמר שאני נוכלת, סידרתי אותו, ופתח בפרץ של קללות. בסופו של דבר איים שהוא יספר לבעלי שאני בקשר איתו כבר שנה ושוכבת איתו (השתמש במילים בוטות יותר) יום יום. למרות שזה ממש לא לענין לצייין- בכל זאת אציין שהקשר הוא רק חצי שנה ושכבתי איו רק לאחרונה, 3 פעמים, כשכבר הייתי נחושה בדעתי שהוא הגבר של חיי ואיתו אמשיך את פרק ב'. אני נתונה בחרדה שמא הוא יספר לבעלי ואין לי מושג כיצד לנהוג. ברור לי שהוא לא אמר זאת רק בגדר איום , וברור לי שהוא מסוגל לעשות זאת, מאחר והפעיל גם כן איומים כלפי חברתו לחיים , אשה שאיתה היה בקשר לאחר גרושיו. הוא גרוש פעמיים, ולאחר מכן חי עם חברה במשך 5 שנים. אני נכנסתי לתמונה לאחר שאיתה הכל הסתיים. הוא קילל אותה באוזני , אך אלי מעולם לא דיבר בצורה לא יפה.. את הקללות שמעתי רק בשיחה האחרונה בא אמרתי לו ששוחחתי עם בעלי ונתתי לו צ'אנס (כביכול) לחברתו שלא נהגה כנראה כמצופה ממנה- הוא היזיק בכך שהפיץ במייל מכתב לכל חבריה, להוריה, ולמקום עבודתה בה הוא מספר כמה שטן היא. לכן אני מסיקה שהוא יכול לממש איומו כלפי. שאלתי היא- האם עלי להמשיך בשתיקתי ולשכוח ממנו(הקשר שלנו נותק לפני שבוע).. ברור שאין ברצוני להמשיך איתו בקשר כי אני יודעת שבאיזשהו זמן הוא יכול שוב להתפרץ עלי כך, במילים שהדעת לא סובלת ובלללות בלתי הגיוניות. או - אולי, מצד שני עלי בכל זאת לשוחח איתו ולרכך אותו בדרך זו או אחרת כדי שלא יממש איומו כלפי . שוב אני אומרת- אין שום סיכוי שאחזור אליו, ודי ברור שהוא מחק אותי כפי שמחק את 2 נשותיו הקודמות ואת חברתו לחיים. איני יודעת איך נוהגים עם אדם כל כך אלים מילולית ואולי גם פיזית, איני יודעת למה לצפות ממנו. האם טלפון ממני יעלה שוב את חמתו?? אולי כדאי להשאר בשתיקתי וכך הכל ירגע וגם הוא ישכח.. אנא עיזרו לי...

שאלה לי אלייך - למה את ממשיכה בקשר איתו אם ידעת שהוא אלים? זה מסוג היחסים האלו שנשים תמיד מסתבכות איתם, כשהן רגילות לאלימות הן מוצאות עוד גברים אלימים.. אם אלו כאלה איומים את יכולה לפנות למשטרה. חוצמזה שמעניין לשמוע את הסיפור שלך, בד"כ יש היפוך תפקידים, זו האישה המאהבת שמאיימת...

לאיילת שלום וברכה, לפי דעתי עליך לא לעורר פילים מרבצם דהיינו: לא ליזום קשר מצדך היות ומדובר באדם לא צפוי ואין לך כל נקודת הנחה ואחיזה מה יהט יחסו כלפיך בעת האינטראקציה המחודשת ויתכן מאד כי תהווי לו טריגר מעורר. אלו מסוג האנשים שמתרגזים בנקל אך באותה סחרחרה נרגעים... ומאחר והחיפזון הנה מהשטן, ברגע שחמתו תבער בו שוב הוא עלול לממש את איומו במחי רגע אחד זועם, אגרסיבי ואימפולסיבי ואף להתחרט על המהלך שנקט כאשר יהא מאוחר מידי. מצדך עליך לנתק כל מגע עם אדם מסוגו- בכל המישורים. ובמידה ויצור הוא את הקשר- מחדש, עליך להיות נעימה ומרככת אך עם זאת אסרטיבית דיו על מנת להבהיר לו שהמניפולציות שלו אינן עובדות עליך ואת שלמה עם עצמך ועם החלטתך שאינכם מתאימים זה לזו (ללא כל תלות וקשר למוסד הנישאוין- אם יעמוד על תילו או לא) ושמבחינתך את מוכנה לשמור על קשרי ידידות גרידא ותו לא (גברים כמעט תדיר אינם נעתרים לידידות סתמית שאינה מולידה מעבר לכך..על כן זאת התחמקות נון שאלנטית כשידך על העליונה) ואל תזכירי את דבר אותם האיומים , לזכר אותם הימים הנוראים.... (שסביר להניח כשחמתו שככה אף האיומים נהיו עמומים ויתכן כי אינם ברי תוקף בכלל) ולשקול את שיקום מוסד הנישואין או פירוקו, תחת עיין פקוחה, מתוך מודעותף הכרה ובחירה ללא מניעים אישיים- סוביקטיביים ואינטרסנטיים... בהצלחה רבה.

שלום איילת, ההחלטות העומדות בפנייך הן מורכבות ובעלות השלכות משמעותיות, וטבעי להתלבט בהן בצורה רצינית וממושכת. כשקראתי את הודעתך עלתה בי התהייה האם ייתכן שאת עצמך עדיין לא בטוחה ביחסך כלפי הבעל וכלפי המאהב, ומתוך ההתלבטות שלך מתקשה לבחור בדרך פעולה ברורה. נראה לי נכון להגיע בעצמך להחלטה סופית לגבי הגירושים, ולעמוד מאחורי החלטתך. אם את מעוניינת לתת לנישואים צ'אנס, תני להם צ'אנס אמיתי, ואם אינך מאמינה עוד שיש לכם אפשרות להצליח, הרי שאין חשיבות ממשית ל"פרוטוקול" בו יירשם שעשית כל מה שאפשר (פשוט כי אינך רוצה לעשות "הכל"...) באופן דומה, תצטרכי להגיע להחלטה פנימית ברורה בנוגע למאהב, ואני מאמינה שאז יהיה לך ברור יותר כיצד נכון להתייחס לאיומיו. אני יודעת שמדובר בתהליכים קשים ביותר, ונראה לי חשוב שתדעי מה את עצמך רוצה לעשות, ופחות להתנהל בהתאם לרצונות הבעל והמאהב. אולי תרצי לעבד את הדברים בצורה מעמיקה יותר בשיחות עם פסיכולוג? בהצלחה, אורנה

תודה רבה לכן,נגה, מיוחדת במינה, וכמובן אורנה ראובן-מגריל... עברו מספר ימים מאז כתבתי בסערת רגשות. בינתיים החלטתי לתת צ'אנס אמיתי לנישואין.. את המאהב-החלטתי כמובן להשאיר כפרק מאחורי, אמנם פרק כואב אך למדתי ממנו הרבה.. מקווה שלא יממש איומיו- אך אם כן- אדע טוב יותר כיצד להתמודד עם זה, והרבה בעזרתכן... איילת

אף פעם לא חשבתי על כך, אבל בד"כ כשאני יוצאת עם בחור כמעט תמיד קורה שאנחנו כבר מתמזמזים על הפגישה הראשונה. אני בת 23 ורוב הבחורים שאני יוצאת איתם מבוגרים ממני בכמה שנים. רציתי לדעת מה באמת נחשב "נורמלי" או "מקובל" לעשות, האם זה בסדר מצידי "לתת להם" או לא? אני שואלת את השאלה הזו, כי אני עוקבת קצת אחרי תגובות של אנשים בעניין ואני רואה שמצד אחד הרבה בחורים יאמרו שהם יתייחסו לבחורה יותר ברצינות אם היא תדחה אותם מבחינה מינית לפחות בהתחלה, מצד שני, הרבה מהבחורים האלה גם לא שוללים סטוצים והם בעצמם יוזמים חלק מהפעילויות המיניות האלה.. ומצד שלישי חלקם גם מתייחסים אח"כ לבנות אולי בצורה זולה. קרו לי מספר מקרים שאחרי פעילות מינית כלשהיא, בחורים היו פחות רציניים או התייחסו אלי יותר בקלילות מאשר ברצינות. מצד שני, תמיד חשבתי שכשמגיעים לגיל בוגר, הדברים האלה כבר לא באמת משנים ומכיוון ואנחנו "בוגרים" אנחנו כבר לא משחקים במשחקים של גיל טיפש-עשרה. אז אני די מבולבלת עכשיו. מצד אחד הם יוזמים ואח"כ משנים את דעתם? ואם בחורה יוזמת - מה היא בשבילם? אני יודעת שתמיד תהיה "מלחמה" בין המינים וכיו"ב, ואולי זה ישמע קצת פרמיטיבי לומר, אבל אני שמה לב שבחורים יותר נהנים להשיג את הבחורה שלהם בדרך המסובכת - לנסות לצוד אותה כדי שאח"כ הם או יכבדו אותה יותר או יהנו יותר מהקשר. אני לא מבינה למה זה ככה, ולמה צריך את כל המשחקים האלה, פתאום כשאני חושבת על זה, אני לא יודעת איך באמת מתנהגים כשיוצאים עם מישהו. תמיד נראה לי שאם אני לא "אתן" לו (אפילו אם זה רק להתנשק) הוא לא ירצה אותי או יחשוב שאני לא מעוניינת בו. דיברתי עם ידיד שלי והוא אמר שיכול להיות שאני באמת "קלה" מידי להשגה ואולי אני צריכה לשקול להיות מתונה יותר אם אני רוצה שבחורים ירצו אותי. למרות שאני לא חושבת ככה על עצמי. דברתי גם עם אמי והיא אמרה שלא מתנשקים בפגישה הראשונה. אז צחקתי ואמרתי לה שזה דור אחר וצעירים היום מתנהגים אחרת ומתייחסים בצורה יותר חופשית למין מאשר בדור שלה. היא ענתה לי שהדברים האלה לא משתנים לעולם. בנוסף, יצא לי לדבר עם חברים אחרים והם לא הבינו את הבעיה. יש לי חברות שבעד סטוצים והן לא רואות בזה בעיה. יותר מכך, הן גם לעגו לי שבכלל אני מושפעת מהצורת יחס של הבחורים איתם הייתי ושהגיבו בצורה "שלילית". הן אומרות שבחורים כאלה הם פרמיטיבים ולא שווים את היחס שלי אליהם. אז מי צודק? מה נכון? ועכשיו ככל שאני חושבת על זה, אולי אני באמת לא יודעת איך מתנהגים ואיך מקובל להתנהג היום ובגיל שלי ובגילאים מבוגרים יותר. אשמח לקרוא תגובות רציניות בעניין גם מהד"ר וגם משאר הקוראים. תודה!

נגה, שלום. לדעתי את צריכה לנהוג כפי שאת מרגישה, ולא לפי תכתיבים כלשהם. יש הרבה שמחפשים את הצד השני רק למטרה אחת... . גם אותי זה מביך אם הצד השני מנסה לנשק אותי כבר בפגישה ראשונה. אם הוא מנסה לשלוח ידיים (בייחוד אם מדובר במסעדה או בית קפה או מקום ציבורי אחר), אז אני משלמת, מתרצת תירוץ, ופשוט הולכת. עוד דבר, אל תנדבי על עצמך יותר מידי פרטים בפגישה ראשונה. מקווה שעניתי, עדי

בקשר ללנדב פרטים - למה הכוונה?

הי נגה, מתוך ההודעה שלך בלטו לי 2 משפטים: 1. "תמיד נראה לי שאם אני לא "אתן" לו (אפילו אם זה רק להתנשק) הוא לא ירצה אותי." דיברת על ההרגשה שאחר כך יעריכו אותך פחות (אם "תתני" ישר על ההתחלה) אך בעצם עוד לפני שהגעתם לזה, יש בך כבר סוג של תחושה של חוסר ערך (מי ירצה אותי אלא אם כן אתן לו מה שהוא רוצה-במילים אחרות). 2. "היא ענתה לי שהדברים האלה לא משתנים לעולם". ציטטת את אמך ונראה לי שאת נוטה להסכים איתה.. אני חושבת שאין חוקיות של מה צריך ומה מקובל ומה עדיף. סביר להניח שתשמעי על סיפורי אהבה מוצלחים שהתחילו בכל הדרכים, השאלה היא מה טוב ונכון לך. יכולה להיות תשוקה מהפגישה הראשונה, ולכן גם מין כשלעצמו איננו רעיון רע תמיד, אך עם זאת כדאי שהוא יגיע ממקום של רצון טהור (שזה בסדר!) ולא מתוך תחושה של חוסר ערך, או שהערך יהיה קשור במין. מה את אומרת?

אני אומרת שאתה צודק... חשבתי על זה כבר, אבל אני פשוט לא יודעת איך להראות לבנאדם שאני מעוניינת בו אחרי שאני דוחה אותו כאשר הוא מעוניין לנשק אותי.

שלום אורנה, שלום גדעון. מדוע אינכם מעלים את תמונתכם לאתר, הרבה יותר סימפטי לראות גם את הנפשות הפועלות מאחורי התגובות המלומדות שאתם נותנים, בברכה, שולי.

שולי שלום, נוח לי עם האנונימיות היחסית או לפחות אשליית האנונימיות, שיש לי בשלב זה. אולי בהמשך... גדעון