פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מטופל בטיפול הפסיכולוגי הנוכחי 5 שנים (מתוכם כעשרה חודשים הייתי בחו"ל, כשגם אז בחלק מהתקופה הייתי בקשר טלפוני עם הפסיכולוגית). בשבעה חודשים בהן אני בארץ אני הולך אליה פעמיים בשבוע. אני נמצא כיום בדיכאון, כשלפני מס' ימים התחלתי טיפול תרופתי שאני מאוד מקווה שיעזור לי. רוב (אם לא כל) התקופה בה אני מטופל אצל הפסיכולוגית שלי, אני מצוי בדיכאון. אני בעיקרון חושב שהפסיכולוגית שלי סה"כ אדם מקצועי, למרות שיש לי כעסים עליה (על שאני בדיכאון ושמצבי לא משתנה). אולי כעת הכדורים יעזרו, אבל אני מטופל אצלה פרטי, ושוקל למצוא מטפלת דרך שירות ציבורי. אשמח לשמוע דעה האם מציאת מטפל חדש לא עלולה להיות גרועה עבורי אחרי שהמטפלת כבר מכירה אותי זמן כה רב? תודה, אלון

שלום אלון, אני רוצה להציע לך לדבר על התחושות האלה עם הפסיכולוגית שלך. לדבר על הכעסים ועל האכזבות, וגם על החששות לפרוש כנפיים ולהתנסות בקשר טיפולי אחר. כמו כל דבר בחיים, אפשר לחשוב על היתרונות של קשר טיפולי יציב ומעמיק, ואפשר לחשוב על היתרונות של מפגש חדש ושונה. וכמובן, שבכל בחירה יש גם סיכונים... כדאי להביא את הקונפליקט הזה לתוך הטיפול עצמו. מעבר לזאת, בכל דרך שתבחר, תן לעצמך תקופה מספקת להסתגל לטיפול התרופתי. הסתגלות לטיפול תרופתי בהחלט כדאי לעשות עם איש מקצוע שמכיר אותך היטב. בהצלחה במציאת הדרך, אורנה

כיום אני בת 17. כשהייתי בסביבות גיל 5, קרה מקרה שחזר על עצמו במשך תקופה, ונחרט בזכרוני עד היום. לא סיפרתי אותו לעולם לאף אחד. כיום אני במסע חיפוש אחר עצמי, ולאחרונה התחלתי להרהר לעצמי האם למקרה זה יש משקל והאם הוא השפיע על מי שאני כיום. בגיל 5 הייתי ילדה מאוד תמימה. די דחויה, עם ביטחון עצמי מאוד נמוך, שסבלה מלעג רב בקרב הילדים בגן. היו לי 2 חברות סך הכל, שגם הן לא היו כאלה חברות טובות. מה שאניזוכרת, שיום אחד אחת מהן קראה לי לצד ליד פינת המשחקים, בפינה אחת, ורצתה שאני אגע לה באיבר מינה ובפי הטבעת (היא לקחה לי את היד ושמה אותה שם). לא הבנתי מה קורה ולמה, ופשוט צייתתי. היא אמרה שגם היא תעשה לי, והיא נגעה לי קצת מהר כזה, לא כמו שהיא דרשה וכיוונה את ידי שאגע בה. כך זה נמשך למשך תקופה, עד שיום אחד היא באה אליי ואמרה לי שלא עושים את זה יותר, ובזה זה נגמר. חזרתי הביתה, וכשישבתי עם אחותי עם הספה, התחלתי לכניס אצבע לפי הטבעת (חלק מהדברים שנהגנו לעשות), ואחותי נבהלה מה אני עושה, ומאז פסקתי עם זה. לעולם לא דיברתי על זה עם הילדה הזאת, והכל חזר לקדמותו(היא גם הייתה איתי בבי"ס לאחר מכן, ולא הרגשתי כלפיה רגשות יוצאי דופן). כיום אני מאוד מינית, יש לי דחף לעיתים קרובות לגעת באיבר מיני, ואני גם נמשכת לנשים (וגם לגברים). האם אתה רוצה קשר בין השניים? תודה, זה מאוד חשוב לי לדעת. מביש אותי מדי לשאול זאת לא בצורה אנונימית, לכן אודה לך מאוד אם תענה בכנות ותאמר דעתך, גם אם אינך בטוח וצריך להכיר אותי לעומק. דרך אגב, כיצד היית מגדיר את המקרה הזה? האם זה נקרא התעללות? תודה

שלום שרון, הטקסט שכתבת נותן ביטוי מאוד אותנטי גם לתחושת הבלבול של ילדה בת 5, שקבלה תשומת לב מפתיעה ולא מובנת, וגם לתובנות של אשה צעירה. אני יכולה להבין כיצד האירוע השאיר רישום רגשי משמעותי, וככזה יתכן שהיתה לו השפעה על המיניות הבוגרת שלך. אני מתכוונת לכך שאירוע בעל משמעות רגשית יכול לעצב ולהשפיע על כל מיני חלקים בנפש, אבל זה לא כל-כך פשוט לדעת מהי ההשפעה. אינני יכולה לדעת איך הבנת את האירוע בתור ילדה, לאיזה חוויות אחרות הוא נקשר, כיצד הסברת לעצמך את התגובה של אחותך, מדוע לא סיפרת להורייך... ויש עוד שאלות רבות נוספות. אני חושבת שכדאי לשאול את השאלות האלה, ואני מאוד ממליצה לבדוק עם עצמך האם את יכולה לדבר על זה בתוך טיפול פסיכולוגי. את יודעת, לכל אחד מאיתנו יש סוד קטן ומעיק מהעבר, ולפעמים טוב להוציא אותו לחופשי בתוך מסגרת מתאימה... בהצלחה, אורנה

תודה רבה לך. אך האם את רואה גם קשר למשיכה שלי לנשים?

עברתי טיפול של מספר חודשים בעקבות גרושים. היו לי יחסים קרובים למטפלת ורגשות חזקים מאוד. לפני כשלושה חודשים עזבתי אותה מיוזמתי , מתוך הרגשה שהגיע העת. הפרידה היתה יפה ומרגשת.ועשיתי זאת לב שלם. חלפו מספר חודשים אני מסתדרת נהדר ולא חשה שזקוקה לטיפול אבל... אני עדיין חושבת עליה ומתעגעת. מאוד בא לי לעדכן אותה בחיי ( בעיקר בדברים הטובים שקרו לי- ולא כפסיכולוגית אלא כחברה) אבל מצד שני חוששת לצור קשר. האם זה טבעי ? ומה מקובל לעשות במקרים כאלה.

תנסי לכתוב לה מכתב, שבו תתארי את הרגשתך ותעדכני אותה מה קורה איתך. אני חושבת שהיא תשמח לקבל מכתב, ואת אולי תחושי הקלה מסויימת בתחושת הגעגוע.

למטופלת לשעבר שלום, מה טבעי יותר מאשר רצון לחלוק עם המטפלת שלך לשעבר את הקורה איתך כיום. ביחוד שהיא ליוותה אותך בתקופה כל כך משמעותית (ואני מנחש גם קשה) בחייך. לא חייבים לקבוע פגישה לשם כך. אופציית המכתב שהוצעה הינה טובה מאוד. אולי שיחת טלפון. תחשבי עם מה את מרגישה יותר בנוח. שיהיה בהצלחה, גדעון

שלום , אני ב ן31 ומאז היותי ילד קטן אני זוכר שסבלתי מבעיות של פחדים, לחץ והתקפי חרדה הולכים ובאים - אם בגיל קטן להישאר לבד (ללא השגחה) או מחושך (פחדים שהלכו והחמירו לפעמים למצבי חרדה שדרגתם הולכת ומשתנה). ככל שגדלתי הפחדים נשארו אך השתנו הנסיבות - פחדים מאי הצלחה במבחנים/כשלונות אחרים , פחדים ליצור תקשורת עם אנשים חדשים בסביבה חדשה , פחדים לדבר בפני אנשים וכו' . מצבי הפחד והחרדה מביאים אותי לרמות לחץ, עצבים ומתח גבוהות ומשתנות,פוגעות בבטחון העצמי שלי ,גורמות לי להראות מתוח ולא נחמד בחברת אנשים, פוגעות וגוזלות ממני את יכולת הזיכרון והריכוז שלי ביום יום - משאבים שהכרחיים מאד אצלי, בעקבות מקצועי. כיום אני נמצא בסביבת עבודה חדשה (לאחר כ-6 חודשי אבטלה שבהם גם הייתי מתוסכל) והבעיה באה לידי ביטוי בצורה חמורה . אציין עוד שהתחלתי בטיפול ברפואה אלטרנטיבית(דיקור ורפלקסולוגיה) - לפני כשבועיים.

למדוכא שלום, אתה מציין כי מגיל צעיר אתה סובל מחרדות שונות, אשר גוררות בעקבותיהן פגיעה באיכות חייך: בקשרים עם אנשים, בביטחון העצמי ועוד. אתה מוסיף שהתחלת גם לטפל בעצמך ברפואה אלטרנטיבית וזה טוב. הייתי ממליץ גם על טיפול נפשי. טיפול שיעזור לך להבין את מקורות חרדותיך , להתגבר על החרדות ולשפר בכך את איכות חייך. בהצלחה, גדעון

ברצוננו להזמינכם להשתתף ביום עיון מרתק בנושא פסיכודיאגנוסטיקה, משפט ואתיקה שיתקיים ב- 30.5.05 באוניברסיטת חיפה הרשמה מוזלת עד 15.4.05 ! יום העיון, בהשתתפות מיטב המומחים בתחום, יעסוק באבחון והערכה פסיכולוגיים בנושאים: קטינות קורבנות של פגיעה מינית, ילדים שחשופים להזנחה פיזית ונפשית, לקות למידה, אבחון תסמונת PTSD העולה לדיון בתביעות נזיקין, מסוגלות הורית למשמורת ולאימוץ, הערכת אחריות פלילית ויכולת לעמוד לדין, פיגור שכלי, חוות דעת מקצועיות וסוגיות אתיות ומשפטיות בפסיכודיאגנוסטיקה. להזמנה ליום העיון ופרטים לחץ על הקישור לאתר להלן - http://virtualnew.haifa.ac.il/users/www/25863/פסיכודי%20הזמנה%20מייל.htm בברכה, המחלקה לפסיכולוגיה ומשפט המרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה

הולכים להיות בין הדוברים. מי רוצה לפספס?

הולכים להיות בין הדוברים. מי רוצה לפספס?

נסו גם את הקישור למידע אודות יום העיון באתר "פסיכולוגיה עברית" - http://www.hebpsy.net/calendar.asp?cat=2&date=30/5/2005&id=422

בוקר טוב ושלום רב! יש לי בעיה קצת מוזרה, שאני לא יודעת כל כך מהיכן היא נובעת - יגול להיות שמביישנות ופחד. אני בת 22 ויש לי פחד עצום ללכת לרופא נשים. אני יודעת בתכלית הידיעה שאני חייבת לעבור בדיקה רגילה לגמרי - כי אני לוקחת גלולות (ששיכנעתי את הרופא לרשום לי אותן לפני חצי שנה כבר בלי לעבור בדיקה) וגם כי אני פשוט רוצה לוודא שאני בריאה ושהכל תקין . אבל יחד עם ההבנה האמיתית שלי שאני מוכרחה ללכת להבדק, יש לי פשוט מחסום שמונע ממני כל פעם לבטל תורים ולוותר על בדיקה - ובעצם לוותר על הבריאות שלי! אני כל כך מודעת לאבסורד שבעניין . מה אני יכולה לעשות? איך "לשכנע" את עצמי שאין ברירה אחרת? תודה מראש על תשובה. עומרית

היי שמרית... גם אני בגילך, ולכן גם אני מודעת לאי נעימות שאופפת אותך... זה בהחלט לא נעים- ולא רק לנו, אלא לכל אישה... אך כמו שאמרת, זה רק לטובתך. אני חושבת שיותר נוח ללכת לרופאת נשים, כי בכל זאת, זאת אישה, וזה פחות מביך... אולי כדאי שתנסי פעם אחת, ואז תגלי שזה לא כ"כ נורא... זה עניין של כמה דקות, וכבר נגמר. אני חושבת שההרגשה לאחר הבדיקה, כלומר- הידיעה שהכל בסדר אצלך ושאין שום בעיה, היא משהו שאין לו תחליף... הרי אם לא תבדקי, לא תדעי. וזה שווה את זה. אמנם זה רגע אחד של מבוכה אך אני משוכנעת שתתגברי, זה באמת לא כזה נורא. מצטיירת לך איזו תמונה מפחידה בראש, אך תסמכי עלי- זה לא כ"כ מפחיד כמו שאת מתארת לעצמך. וכל אישה עוברת את זה... כי כמו שאת בעמך אמרת- אין ברירה וצריך גם את זה לעבור. תאמיני לי שהגניקולוגית, שרואה מאות בנות ונשים מידי יום, בטח מכירה את האי נעימות שכרוכה בכל העניין, אך זה המקצוע שלה, ולכן אין כל סיבה לחוש בפחד כשנבדקים אצלה. אז שיהיה לך בהצלחה- אני סומכת עליך שתנסי... ביי, דנה.

היי שמרית... גם אני בגילך, ולכן גם אני מודעת לאי נעימות שאופפת אותך... זה בהחלט לא נעים- ולא רק לנו, אלא לכל אישה... אך כמו שאמרת, זה רק לטובתך. אני חושבת שיותר נוח ללכת לרופאת נשים, כי בכל זאת, זאת אישה, וזה פחות מביך... אולי כדאי שתנסי פעם אחת, ואז תגלי שזה לא כ"כ נורא... זה עניין של כמה דקות, וכבר נגמר. אני חושבת שההרגשה לאחר הבדיקה, כלומר- הידיעה שהכל בסדר אצלך ושאין שום בעיה, היא משהו שאין לו תחליף... הרי אם לא תבדקי, לא תדעי. וזה שווה את זה. אמנם זה רגע אחד של מבוכה אך אני משוכנעת שתתגברי, זה באמת לא כזה נורא. מצטיירת לך איזו תמונה מפחידה בראש, אך תסמכי עלי- זה לא כ"כ מפחיד כמו שאת מתארת לעצמך. וכל אישה עוברת את זה... כי כמו שאת בעמך אמרת- אין ברירה וצריך גם את זה לעבור. תאמיני לי שהגניקולוגית, שרואה מאות בנות ונשים מידי יום, בטח מכירה את האי נעימות שכרוכה בכל העניין, אך זה המקצוע שלה, ולכן אין כל סיבה לחוש בפחד כשנבדקים אצלה. אז שיהיה לך בהצלחה- אני סומכת עליך שתנסי... ביי, דנה.

בוקר טוב ושלום רב! יש לי בעיה קצת מוזרה, שאני לא יודעת כל כך מהיכן היא נובעת - יגול להיות שמביישנות ופחד. אני בת 22 ויש לי פחד עצום ללכת לרופא נשים. אני יודעת בתכלית הידיעה שאני חייבת לעבור בדיקה רגילה לגמרי - כי אני לוקחת גלולות (ששיכנעתי את הרופא לרשום לי אותן לפני חצי שנה כבר בלי לעבור בדיקה) וגם כי אני פשוט רוצה לוודא שאני בריאה ושהכל תקין . אבל יחד עם ההבנה האמיתית שלי שאני מוכרחה ללכת להבדק, יש לי פשוט מחסום שמונע ממני כל פעם לבטל תורים ולוותר על בדיקה - ובעצם לוותר על הבריאות שלי! אני כל כך מודעת לאבסורד שבעניין . מה אני יכולה לעשות? איך "לשכנע" את עצמי שאין ברירה אחרת? תודה מראש על תשובה. עומרית

עומרית שלום, הבעיה אינה מוזרה כל כך. יש אנשים שפוחדים מרופאי שיניים, אחרים מזריקות ואחרות מרופאי נשים. ניתן לחשוב על סיבות רבות לכך. כמו למשל שזו בדיקה אינטימית. מה שחשוב הינו שנוצרת רתיעה והימנעות ולמרות שאת מבינה שאינה רציונלית היא (הרתיעה וההימנעות) עדיין מתקיימת. אז מה לעשות? נסי לבדוק האם היה עוזר לך שחברה או חבר או בן משפחה ילווה אותך. לעיתים עצם העידוד שיש מישהו מוכר איתך עוזר לעבור את המחסום הראשוני. במידה וזה לא עוזר גשי לאיש מקצוע שיעזור לך בעזרת טיפול קוגניטיבי - התנהגותי להגיע לרופא שלך לבדיקה. לאחר מכן תוכלי גם לברר את הסיבות לכך. בהצלחה, גדעון

אני מכורה לאינטרנט... אני מבלה שעות מול האינטרנט והרוב זה על שטויות. אני מוצאת את עצמי תקועה מול מסך מחשב במקום לעשות דברים חשובים יותר או לפגוש אנשים (אין לי חרדה חברתית). אני טוחנת שעות על המחשב כי אני מכורה. מה עושים????????????

היי:) וולקאם טו דה קלאב..:) אני כ"כ מזדהה איתך. לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת שעות במחשב בין פורומים שונים וצ'טים . ההתמכרות פוגעת לי בכל תחומי החיים, עבודה, זוגיות, משפחה.... מאחר ואני בטיפול אני מנסה להבין את הגורמים לכך,ולמצוא מה אני מנסה להשלים בעזרת האינטרנט, שחסר לי בחיים ה"אמיתיים". אני רק יכולה להמליץ לך ללכת לטיפול פסיכוטרפי , כי הבעיה היא בעיית התמכרות אמיתית, וכדאי לנסות להבין את הגורמים הפנימיים העמוקים המובילים אותך לכך. בינתיים תנסי להגביל את עצמך לשעות מסויימות שבהן את גולשת ותנסי לעמוד בכך (אני יודעת שזה קשה). בהצלחה

למכורה האנונימית הווירטואלית שלום, מחיפוש קצר באינטרנט גיליתי כי מחקרים מדברים על 6-8% ממשתמשי האינטרנט שיכולים להיקרא "מכורים". כולם מבלים שעות רבות מידי בצ'אטים, באתרי מין,פורומים וכדומה. וזה בא כמובן על חשבון משפחה, זוגיות, זמן פנוי, עבודה, ספורט ועוד. שיטות הטיפול מגוונות ונעות בין אלו שטוענים שיש צורך בסוג טיפול מיוחד, לסוג כזה של בעיה. (שדרך אגב יש כאלה שטוענים שזו התנהגות כפיתית ולא התמכרות) לבין אלו שטוענים אין צורך בטיפול ספיציפי. כך או כך אם את אכן סובלת ואיכות חייך נפגעת הייתי ממליץ שתתחילי בטיפול אצל איש מקצוע שיעזור לך להחלץ מההתמכרות לאינטרנט. בהצלחה, גדעון

האם יש דרגות שונות למאניה דפרסיה? מהם המאפיינים הבולטים לכך?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA

ממצה מאוד תודה לך

איבר מינו. ידוע לי שזהו תהליך טבעי, אך, האם יש להגביל אותו במיקום/זמן ? הגננת אמרה שמצד אחד עוד ילדים בגן עושים כך, מצד שני, היא בדיעה שזה משהו פרטי ועליו לעשותו רק כאשר הוא לבד. כיצד לנהוג ? תודה.

נראה שכדאי לעשות את מה שהגננת הציעה. ההתנהגות אכן טיבעית והוא צריך להבין אותה ככזו אך בכל אופן יש להסביר לו שזה דבר שעושים לבד ושזה פרטי וכו'. הגננת אמרה לך שעוד עושים כך בגן בכדי להרגיע אותך, ושלא תדאגי. יכול להיות שזה היה מעורבב עם תיסכול שהיא רוצה שההורים ילמדו את ילדיהם וזה עדיין לא קורה.. בהצלחה...

שלום אור, אכן זה משהו פרטי והגננת צודקת. ישנו ספר נחמד: "לדבר על מין עם ילדיך" מאת ד"ר קלדרון וד"ר ראמי, בהוצאת מעריב. עם הרבה שאלות ותשובות בנושאי ילדים ומין מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות. ניתן גם לעיין בו. בברכה, גדעון

יד לי ילדה בת 14 חודשים. מקסימה פעילה מאוד מגיל צעיר. לפני כשבוע, במעון, הוציאו את הילדים לחצר לראשונה. זו היתה התנסותה הראשונה בארגז החול, אף על פי שבקיץ היינו בים. היא מגיבה בפחד וקופאת על מקומה. בים שבת בעלי לקח אותן לגן וגם על הדשא לא נעם לה. אני יודעת שיש ילדים שמגע החול והדשא לא נעים להם. רציתי לדעת האם זהו דבר שחולף, כיצד להתייחס לכך. ברצוני לציין שכלל לא הקפדתי על ניקיון בבית כך שזו לא ילדה שסבלה מסטריליות יתר - הכוונה שנתתי לה להתלכלך מאוכל ולגעת בכל דבר. אני לא בטוחה שהגעתי לפורום הנכון אולם לא מצאתי פורום מתאים לכן פניתי לפסיכולוגיה.

אודליה שלום, יש ילדים שאכן מגע החול לא נעים להם והם מתרגלים לכך עם הזמן. יש ילדים שיש להם רגישות יתר לכלל החוויות התחושתיות . (למשל רגישות יתר למגע, לרעשים, לתוויות של בגדים). ילדים רבים חווים רגישות יתר בהיותם קטנים שנעלמת עם ההתבגרות. הייתי ממליץ לבחון האם התופעה שציינת נעלמת ולחילופין האם ישנן תופעות נוספות ואחרות של רגישות למגע. כדאי לדעת שהתחום הזה של רגישות יתר מאובחן ע"י מרפאות בעיסוק במרפאות להתפתחות הילד. ניתן להגיע לאבחון כזה דרך קופת החולים שלכם. בהצלחה, גדעון

האם לשכב עם אחות של אשתי מהווה איסור חמור של גילוי עריות- יהרג ואל יעבור? מלבד ההבט המוסרי שעברתי ורמסתי- בשוגג, אני רוצה לדעת האם מבחינה יהודית עברתי על איסור גילוי עריות?! (כי הבנתי שיש 13 גילויי עריות מורחבים יותר, מעבר לאח ואחות שהנו גילוי עריות וודאי ואחד מהם הוא גבר ששוכב עם 2 אחיות) אני משתגע וזקוק לתשובה דחופה שתרגיע אותי ותשחרר אותי מכבלי יסורי

מה שחשוב זה לא האם עברת על חוק גילוי עריות או כן לפי הדת, ולא התשובה לכך אמורה לשחרר אותה מכבלי יסורים כי אם הבנה שאם הגעת למצב כזה של בעיתיות עם אישתך - משהו אחר צריך להדאיג אותך. אני לא "נגד" "בגידות" מיניות באופן כללי - אבל אחות אשתך זה חמור יותר מכל בגידה אחרת שאני יכולה לדמיין, כי פה מדובר בבגידה לא מינית בלבד. אני מקווה שלא תירגע לאחר התשובה לגבי גילוי העריות ושתחשוב איך אתה לא עושה זאת שוב, איך אתה מבין את בעיותיך עם אישתך וכיצד אתה פותר אותם וכיצד אתה דואג לה ומשמח אותה מאשר הורס לה 2 מערכות יחסים יקרות לה מאוד.

מה שעשית מספיק גרוע. ללא קשר לגילוי עריות. וטוב שיש לך יסורי מצפון. באמת משהו חמור!!!

מה שעשית מספיק גרוע. ללא קשר לגילוי עריות. וטוב שיש לך יסורי מצפון. באמת משהו חמור!!!

לבעל יסורי המצפון שלום, לצערי אני לא מתמצא דיי בהיבט היהודי של מה זה גלוי עריות, ואם ברצונך לדעת יותר בתחום הזה אולי יותר נכון לפנות לרב. בהיבט הפסיכולוגי, השחרור מתחושת יסורי המצפון כרוך בהבנת הסיבות למעשה וחיפוש דרכים לכפר עליו. מומלץ לעשות תהליך כזה עם איש מקצוע. בהצלחה, גדעון

מהי??? תודה

מיטל, מדובר באנשים שלא רוצים להתבגר. זה לא מונח פסיכולוגי-מקצועי טהור, אלא מונח עממי. ס.מ.

מיטל שלום, למיטב זכרוני יצא ספר בשם זה המתאר תסמונת של גבר שמפחד או לא רוצה להתבגר. והתסמונת קרויה על שמו של הילד הנצחי פיטר פן. חיפוש באינטרנט מעלה המון אתרים המתיחסים לתסמונת זו, כך שאת מוזמנת לעשות חיפוש מעמיק יותר. בברכה, גדעון

הי קוקי זה שרון אני גבר בן 30 ולא אישה אשמח אם תוכלי להמליץ לי על קבוצה אני גר באיזור ראשון לציון ואין לי בעיה לצאת מהעיר אם צריך

הי שרון (מתנצלת על שינוי המין..) מנהל הפורום המליץ על טיפול פסיכולוגי פרטני (אתה + פסיכולוג) וטיפול קבוצתי. לגבי טיפול פרטני - הכל תלוי באפשרות הכלכלית, ישנם הרבה דרכים: - קופת החולים אליה אתה שייך (תוכל לבקש הפניה.) - השירות הפסיכולוגי החינוכי ראשון לציון: 03-9689501 -תחנה עירונית לבריאות הנפש - שד' יעקב 62 בראשון לציון טלפונים: 03-9450078 , 03-9444552 -שירותי היעוץ באוניברסיטאות (בסביבות 180 ש"ח לפגישה). - ואתה יכול באופן פרטי.על פרטי אני יכולה להמליץ אך לא על גבי הפורום, ולכן אם אתה מעוניין תאמר לי ואשלח לך במייל. לגבי טיפול קבוצתי: אני לא מכירה אישית. אפשר לבקש את עזרת מנהלי הפורום והמשתתפים. אתה יכול לנסות לדבר עם עיריית ראשון לציון (האגף לשירותים חברתיים) ומשרד הבריאות (השרות הקהילתי לבריאות הנפש) הנמצא ברחוב בקר 9, ראשל"צ טל': 03-9697080 המון בהצלחה!!! קוקי

שלום רב, אני מצטרף לד"ר אורן קפלן ולאורנה ראובן-מגריל בנהול הפורום ומתן מענה לשאלותיכם. מאחל לכולנו פורום מעניין ושיתוף פעולה פורה. בברכה, גדעון שובל

ברוך בואך... מיטל

ברוך הבא. ודרך צלחה. חזק ואמץ!

אם אורן הוא האבא של הפורום ואורנה היא האמא, מי אתה בוחר להיות? שיהיה המון בהצלחה! לפעמים אנחנו לא נחמדים, אבל רוב הזמן אנחנו ממש טובים!! לפי התשובות שענית עד כה - אני מרשה לך להישאר! :-)

חן חן על קבלת הפנים החמה והברכות להצטרפותי. גדעון

שלום לך וברוכים הבאים לפורום הכי להיט ברשת! קוראים לי תותי ואני מאנית... לאחר דיכאון של חודשיים כמעט שכלל תקופה קשה מאוד של חרדות ושעות וימים במיטה, מחשבות רעות, ציורים מסויטים וכו' - עכשיו אני קצת מאנית.... כולי שמחה ומאושרת כל היום (יותר מאנשים רגילים..) הרופא הורה לי לקחת 2 מ"ג ריספרדל ואני לוקחת רק 1 מ"ג כי נראה לי שזה קצת הורג לי את השמחה והיצירתיות.... מי צודק ומה עלייי לעשות? למה יש לי את התחושה שאני עצובה מידי זה רע ושאני שמחה ככה זה רע גם? למה נראה לי שכל המטפלים שלי הם המשוגעים...? תודה רבה תותי

תותי שלום, מטופלים במצב מאני מספרים על חוויה של שמחה, התעלות, תחושת כוח ומרץ. ומי רוצה לוותר על דברים טובים כאלה? ולכן הם יכולים לבוא בטענות אל המטפלים שלהם שלוקחים להם את כל הכיף הזה. (בעיקר אחרי תקופה של דיכאון) המטפלים מאידך טוענים כי המטופלים במצב המאני עושים מעשים שאח"כ הם מתחרטים עליהם חרטה עמוקה, ונכנסים עוד יותר לדיכאון בגלל מה שעשו כשהיו במצב המאני. אז מי צודק? אני מציע לך לנסות להיזכר במצבים מאניים קודמים. איך הם הסתיימו? כמו כן אני ממליץ לך לחזור אל הפסיכיאטר המטפל בך כדי שיראה את מצבך הנוכחי ויוכל להתייחס תרופתית בהתאם. בהצלחה, גדעון שובל

הי גדעון ותודה על התשובה הקודמת. אני מסכימה חלקית עם תשובתך. אני לא יכולה לחזור אחורה למאניה הקודמת כי זו הפעם הראשונה שאני חווה דבר שכזה בכאלו עוצמות, ופעם פשוט חשבתי שאני שמחה יותר ודכאונית יותר מאנשים אחרים.. בכל אופן - אני יכולה להתחרט על דברים גדולים למשל קניות מיותרות, בזבוז כבד, דברים הקשורים לעבודה וכו' - אך אם אני מונעת כל זאת (=נותנת את כרטיסי האשראי לשמירה, לוקחת חופש מהעבודה וכו') - אז מה רע בהרגשה הזאת? זה כל כך הרבה יותר טוב מסתם שמחה רגילה ואתה צודק, במיוחד אחרי תקופת דיכאון! אני רוצה להבין - אם באמת אין מצב שאני אתחרט על מעשיי (שאותם אני מונעת) - האם עדיין צריך לטפל ב"שמחת יתר"? הרי זה אבסורד... בימי הדיכאון, מטפלי היקר היה מתאמץ בכדי להוציא מפניי חיוך או שניים ועכשיו שהם באים בשפע הוא שוב עם מבט מודאג.... מה אתה אומר? בקשר לתרופות - גם כאן אני מסכימה חלקית.. אני מרגישה כאילו מענישים אותי על הטוב..כאילו לא נותנים לי, לוקחים לי, מונעים ממני ולא נותנים לי להנות בהטוב הזמני הזה. האם אתה חושב שהתנודות האלו הן אלו שלא בריאות? כי הן מונעות תחושות כמו יציבות שאנשים בגילנו אמורים להרגיש? אני לא מבינה כלום.

שלום לכולם, השבוע יצטרף לצוות מנהלי הפורום גדעון שובל, פסיכולוג קליני מומחה. בברכה, אורנה

מתגעגעים אליו :-(

אני שונאת את הלילות, הם ארוכים ולא נגמרים וכל רגשות הכאב בהם עולים. אני לא אוהת את החגים ובמיחוד את החג המתקרב כואב מאוד כשכבר לא אכפת כואב מאוד הכלללללללללל

לאה שלום, את מבטאית בעוצמה את כאבך. לפעמים כל כך כואב, שקשה לזכור שבסיומו של הלילה מפציע בוקר חדש... ובו זמנית את מעלה נושא שאני בטוח שלא פשוט לעוד רבים וזה החג המתקרב. חגים הם זמני מפגש משפחתיים ומהווים נושא סבוך מאוד להרבה אנשים... מקווה שיסורייך יוקלו, גדעון שובל

ברוך הבא תודה על התייחסותך בוקר חדש מציע יום חדש עם אפשרויות חדשות....

ד"ר שלום הייתי מעוניין לדעת איפה יש מקום שאתה ממליץ עליו לשיפור ביטחון עצמי אני בחור בן 30 שמוצא עצמי בהרבה מקרים של חוסר ביטחון עצמי הייתי מעוניין לטיפול בקבוצה אשמח לתשובה

שרון שלום, טיפול פסיכולוגי קבוצתי ניתן למצוא בעיקר בתחנות לבריאות הנפש ובמכונים פרטיים. חלק מהמקומות יציעו לך לשלב טיפול פרטני יחד עם טיפול קבוצתי ויתכן שזה יכול להיות שילוב טוב לבעיה של ביטחון עצמי. הטיפול הפרטני יעזור להבין את מקורות הבעיה ולתרום לעיבוד החוויה הקבוצתית, והטיפול הקבוצתי יעזור לשיפור התקשורת הביןאישית והחברתית. חיפוש באינטרנט יכול לסייע לך לאתר מכון כזה או תחנה לבריאות נפש באזור מגוריך. בהצלחה, גדעון שובל

שרון, תגידי איפה את גרה, ואני אעזור לך למצוא. :) קוקי

במשך כל ימי חלדי עלי אדמות, אני סובלת(התעללות פיזית, נפשית, ריגשית ובעיקר מינית) כרונולוגית אני אומנם צעירה אך לא יותר מכך... האם יש טעם שאתחיל טיפול ארוך טווח ומיגע שיעלה בי הכל מחדש ויעורר בי טריגרים קשים ביותר? האם יש טעם להתחיל בטיפול, כאשר אני מוצפת בבעיות למעלה מראש? מרוב עצים של בעיות אינני רואה את היער... רק מלחשוב על טיפול מעמיק אני חוטפת חררה בכל הגוף... האם הטיפול שווה את המחיר שהוא גובה מקורבנותיו? איזה טיפול הכי אפקטיבי לבעיות אישיות, בעיות רגשיות ובעיות התנהגות שהנם תוצאה של התעללות(מכל הסוגים)מתמשכת? מוצפת בבעיות שפוחדת מטיפול ארוך טווח שישתק אותה (חשוב לי לציין, שאני לאחר ניסיונות אובדניים ומטופלת בתרופות נוגדות דיכאון עקב דיכאון קליני חמור שהייתי בו...ועתה הדיכאון סטטי)

שלום לך, האם הטיפול שווה את המחיר של לחיות מחדש את הכאב הנפשי הכרוך בחזרה למקומות הקשים של הנפש? זו אכן שאלה מהותית העולה לעיתים קרובות אצל אנשים שעברו ארועים טראומתים . מצד אחד הטיפול מהווה את הצ'אנס להתחיל לראות את היער ומאידך הוא מעלה מחדש את הכאב הנפשי הכרוך בהעלאת זכרונות כואבים מהעבר. מי שעבר התעללות וארועים טראומתיים מידי אדם סובל לעיתים קרובות מאובדן אמון במין האנושי. לכן המשימה הטיפולית הינה החזרת האמון. ומשימה זו לוקחת זמן ואינה פשוטה. אז מה לעשות? א. לדעת שזו דילמה המאפיינת רבים שעברו ארועים טראומתיים ואת לא לבד במקום הזה. ב. הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך לגבי שאלת הטיפול והאם התזמון הנוכחי אכן מתאים. ג. מטופלים רבים נעזרו בקבוצות תמיכה של אנשים שעברו ארועים דומים. נסי לחפש לך קבוצה כזו באזור מגורייך. בהצלחה, גדעון שובל

עצוב לי ורע לי העבר אינו מרפה ממחשבותיי וכבר אין לי דרך לתקנו עשיתי דברים ללא שליטה, פגעתי ונפגעתי. הכאב הוא עצום! אני לא יודעת כיצד להתמודד עם כאב זה שהוא מדקר בליבי ללא הרף אני נמצאת בטפול ועדיין העבר לא מרפה, אני מכירה אנשים שעברו את מה שעברתי והתמוטטו נפשית, זה לא מקל על כאבי בידיעה שאני עדיין שורדת.ההרגשה שאני תמיד צעד על פי התהום.או במסע טיפוס חזרה... איבדתי במקום מסויים את השליטה על חיי והתעוררתי לכאוס רגשי אני לומדת צעד צעד לחיות מחדש. סתם רציתי לפרוק תחושות כבדות. שיהיה לכולכם לילה טוב

שלום לאה, הודעתך מעבירה בעוצמה רבה את חוויית הפגיעה וההתמודדות שלך. חזקי ואמצי, אורנה

תודה על מילותייך...

אבא שלי מאוד לחוץ ועצבני ואין הוא מוכן ללכת לטיפול קוגנטיבי או כל שיטה טיפולית עצמאית להרגיע את עצמו. עקב כך מצבו הפיזי רק מדרדר. אני יודעת שהטיפול הפסיכולוגי קוגנטיבי תלוי מלבד הרצון של המטופל לשפר את מצבו גם בסביבה תומכת. האם יש דרכים נוספות מלבד הטיפול הקוגנטיבי שנוכל אנחנו בני המשפחה להרגיע את אבי..כל עצה תתקבל בברכה תודה מראש

ליה, איזה כיף לו שככה אתם דואגים לו ומחפשים איך לעזור. אם הוא לא רוצה טיפול התנהגותי יש המון דברים אחרים שניתן לעשות: 1. ישנם ספרים וקלטות בכל חנות ספרים להרגעה עצמית, ואפשר לקנות לו מתנה בצירוף פתק - רוצים אותך רגוע אבא.. ניתן להזמים אפילו דרך האינטרנט, נסי את האתר דל דיונון: http://www.dyonon.com או את סטימצקי: http://ibooks.co.il או פורום ספרים וספרות: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=276 ששם יוכלו לתת לך גם המלצות אישיות. 2. כדי לבדוק עם תזונאית קופת החולים לגבי מזון מרגיע יותר ופחות.. למשל לעשות לו רשימה של : עדיף ךא קפה ותה , עדיף כן קמומיל, מרווה, לואיזה וכו'. 3. אפשר לשאול אותו כל מיני שאלות בסגנון: מה היה מרגיע אותך שהיית קטן, אפשר לדבר עם ההורים שלו ואחים שלו. 4. אפשר לקנות לו דיסקים עם מוזיקה מרגיעה שיוכל לשמוע לפני השינה. 5. יש כל מיני תוספי מזון וחבריהם המרגיעים כמו פסיפלורה ועוד-אפשר לחפש בסופרפאדם. בסופו של דבר לאחר שהוא יראה את כל המאמצים אולי הוא יסכים ללכת לטיפול בעצמו.. בהצלחה קוקי

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5634

שלום ליה, לא ציינת מדוע אביך כה מתוח ועצבני, אך לפעמים חשוב לשוחח על הסיבות למתח שהוא חווה. יתכן שתוכלו לעזור לשנות דברים מסויימים במציאות החיצונית שלו, שיאפשרו לו להרגיש פחות מתוח, ויתכן שתוכלו לעזור לשנות דברים מסויימים במציאות הפנימית שלו (כדאי למשל לברר איך הוא מרגיש עם דאגתכם ורצונכם שיפנה לטיפול). נסו להיות סביבה תומכת המתאימה לו (לפעמים סביבה תומכת צריכה "לסגת" ולתת מרחב, לפעמים דווקא להתערב בעוצמה רבה...) בהצלחה, אורנה

אני חייבת עזרה! נמאס לי כבר מהחיים שלי... נמאס לי שאומרים לי כל הזמן שאני נראית טוב, אך לא יודעים שבעצם אני מרגישה כ"כ שמנה כל הזמן... לא אוהבת את המראה שלי, מתביישת שיראו אותי, מפחדת ליזום קשרים עם בחורים, אוכלת כל הזמן ואז מתאמנת כדי להוריד... האוכל מהווה נחמה אבל מפנים אני מרגישה כה ריקנית! מרגישה ששום דבר לא מצליח לי, שאני אפס! אם זה בלימודים (אני בת 22), בא לי לפעמים למות... לא ממש, אלא מעין הרגשה של -"די כבר"! אני מרגישה צבועה כל הזמן, כל הזמן מצטיירת תמונה שהכל טוב אצלי, אך ההפך הוא הנכון... יש לי התעסקות אובססיבית באיך שאני נראית, כי אני שוקלת מעט יותר מבעבר, וזה מציק לי! אז פעם דיאטה היתה עובדת, אך היום, זה כבר לא עוזר! אני מרגישה שהשומן, גם מועט ככל שיהיה, מגן עלי, מהווה שילדה שמגנה עלי מפני החיים... אוחח, אמי לא מבינה למה אני עצבנית כל הזמן, וכשניסיתי לומר לה שאני זקוקה לעזרה היא הסבירה לי שזה סתם בראש שלי. אם אין לי את התמיכה שלה בעניין, אז מה אני שווה בכלל... הבן אדם שאני הכי קרובה אליו ולהפך, לא מאמין לי, ואף יותר מזה- אומרת לי שאני לא זקוקה לפסיכולוג או עזרה מכל סוג שהוא... שאני תמיד הייתי ואשאר בחורה עם משמעת עצמית, כזו שמתחברת לעצמה, כן בטח... אני חסרת ביטחון ובעלת דימוי עצמי ששואף ל0, זה מקשה על חיי, חיי החברה שלי נדפקים כי אני אפילו מתביישת לצאת עם חברים שלי או שיראו אותי, מתביישת להגיע לכיתה, תמיד נדמה לי שבוחנים אותי ומרכלים עלי... נמאס לי מהחיים שלי! מה לעשות????

ש יקרה, נשמע שאת נמצאת עמוק בתוך המצב אותו את מתארת. תוכלי לשפר את איכות חייך המון אם רק תפני לטיפול. אין שום סיבה שתרגישי כך ושתיסבלי ונראה שאת מבינה שטיפול יעזור לך. את בגיל שאת יכולה כבר להחליט בעצמך ללכת לטיפול פסיכולוגי, גם מבלי לשתף את אימך בתור התחלה. ואחר כך תוכלי לספר לה שאת בתהליך ושזה עושה לך טוב. אם אין באפשרותך כלכלית לממן טיפול - זכרי שדרך קופת החולים ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי, ויש עוד מקומות כמו השירות הפסיכולוגי החינוכי או שירותי הייעוץ של האוניברסיטה, ואם את עובדת ורוצה - אפשר גם באופן פרטי. שיהיה המון בהצלחה!! קוקי

שלום ש, את מתארת הרגשה של ריקנות וזיוף מכאיב - מבחוץ הכל נראה בסדר, אך בפנים ישנם התלבטויות ופחדים. אני מאמינה שזו הרגשה שמוכרת להרבה מאוד אנשים מוצלחים ומתפקדים... טיפול פסיכולוגי דינמי הוא מקום מצויין להתחיל להתבונן בחוויה הפנימית המכאיבה הזו. אני מסכימה מאוד עם קוקי, שפנייה לטיפול יכולה להיות צעד עצמאי חשוב. בהצלחה רבה, אורנה

שלום, בן 24, סובל מהתקפי חרדה, נטייה ללחץ ומחשבות טורדניות מגיל 14, עברתי טיפול פסיכולוגי משולב פסיכיאטרי בגיל 19, הפסיכיאטרי נמשך עד לפני מס' חודשים והפסיכולוגי בהפסקות עד היום. מגיל 15 סובל מכאבים עזים במפתח הלב, הכאבים הם במתווה של לחץ ההולך וגובר בהדרגה מרגע ההתקף עד למצב בו הם אינם נסבלים יותר ואז אני נוטל משככי כאבים והם עוברים. כל הסיפור מתפרס בדרך כלל על יומיים. הכאבים תוקפים כל כמה חודשים בממוצע פעם ב-4 עד 6 חודשים. בגיל 16 עברתי בדיקות אקג ואולטרסאונד ולא נמצאו ממצאים כלשהם. ובגיל 19 עברתי שוב בדיקות אקג ומאמץ וגילו שיש לי איבשה קלה מאד וכמעט בלתי מובחנת. כמו כן בשנה האחרונה התחיל לתקוף אותי כאב עמום גם כן במתווה לחץ באזור החזה העליון הימני הוא לעומת הקודמים באים והולכים ללא כל סדר או היגיון, הוא נסבל ועל כן אינני נוטל משככי כאבים. אך הוא יוצר אצלי תיסכול ומתח מתגברים בתקופות בהן הוא מופיע דחופות. אינני בטוח לגמרי אבל נדמה שהוא מושפע מהמחשבות שלי, כאשר אני נזכר בו הוא יכול להופיע, כך גם כאשר אני חושב על נושא שמטריד אותי, לעומת זאת לפעמים אני חש בו למרות שאינני מרגיש שהוא קשור לנושא ספציפי. ביקרתי אצל רופא המשפחה והוא אמר שאין סימנים המעידים על בעיה פיסית. בבקשה התייחס בתשובתך גם לכאבים במפתח הלב. אפשרות של כאבים פסיכוסומתיים? איך יודעים? איך מטפלים? אפשר לבד? מהן שיטות הטיפול העדיפות?

שלום אלון, אתה יודע הרבה מאוד על הכאבים מהם אתה סובל, ונתת לא מעט סימנים לכך שהם קשורים למצבי המתח והחרדה שאתה חווה. לאור זאת, אני מאמינה שכדאי להמשיך ולטפל בהתקפי החרדה והמחשבות הטורדניות, והקלה בתחום זה עשוייה להוביל גם להקלה בכאבי הלב. בהצלחה, אורנה

תודה לך אורנה לתשובתך אך לא ברור לי מהתשובה האים התנהגות זו היא נורמלית וטיבעית בקרב ילדים עים טמפרמנט גבוהה ומה היא מנסה ליידע אותי לדברייך. בנוסף רציתי לשאול בתי הגדולה בת החמש וחצי מאוד מפונקת ועקב זאת גם לא ככ מ חונכת כל דבר שהיא צריכה לעשות נעשה באייומים מצידי ולפעמים כרוך בבכי צעקות עונשים יש לציין שהיא גם ילדה היסטרית שכתוצאה מהויכוחים דלי ושל אביה עקב ובתקופה מסויימת שהחמירו עקב רצונינו להתגרש נכחה הילדה בויכוחים ובמתחים בנינו וחלק ניצלה לתועלת שלה דוגמא כאשר אני אמרתי לישון בשעה מסויימת אביה חשב אחרת וכך איבדתי את הסמכות ההורית שלי שהתבטאה לא רא בדוגמה שהבאתי שזה מאוכל על ללקיחת תרופות שצריך הקימה בבוקר הלבוש ציחצוח השיניים וכו וכו נעזרתי כבר דרך שירותי קופת חולים בהדרכת הורים אך זה לא עזר מה גם שהרבה פעמים נאלצתי לוותר על העונשים שנתתי עקב העיסוק בתינוקת עקב זה שהיינו צריכים לצאת מהבית לסידורים היום מאוד קשה לי מה גם כשהיא כועסת אז לאחרונה היא מכב אותי מקללת אינני יודעת מה לעשות מצד אחד אינני רוצה להיות איתה כל היום במילחמה ובמאבקי כוח כך שהיא איננה רוצה את חברתי ואת הבית ומצד שני אין דרך אחרת מה אני עושה עיזרי לי בבקשה

שלום אלונה, את מתארת רגשות מאוד סוערים בבית, וצורך למצוא את הדרך להציב גבולות ברורים ולעשות "סדר" בבלגן שנוצר. אני בטוחה שמוטל על כתפייך עומס כבד, ונשמע לי שאת מתמודדת מאוד לבד... אני חושבת שכדאי לחזור ולקבל עזרה אישית, ולא רק דרך האינטרנט. את זקוקה למטפל/ת שיתמכו בך בחיפוש אחר דרך להתמודד עם הכעס של בנותייך, הכעס בינך לבין בעלך ועוד. האם יש לך אפשרות לפנות לעזרת השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגורייך? בדרך כלל אפשר להגיע אליהם בעזרת הגננת בגן העירוני או דרך בירור בעיריה. בהצלחה רבה, אורנה

מה עדיף לטיפול בחרדה חברתית, ו-OCD לדעתך: טיפול התנהגותי קוגנטיבי, או פסיכודינמי? אני כרגע בפסיכודינמי, ורציתי לדעת אם אני נמצאת בטיפול בשיטה ה"נכונה". ועוד שאלה, האם אפשר לרפא את החרדות שציינתי בטיפול פסיכודימי, ומהם היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם? תודה רבה

שלום ליאת, המחקר בתחום מצביע על כך שהטיפול היעיל ביותר בהפרעות חרדה מורכב משילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי. עם זאת, אני מאמינה שיש מקום רב לשיקול דעת אישי: לפעמים טיפול פסיכודינמי, המתבונן במקורות העמוקים של החרדה, מתאים יותר לתקופות חיים מסויימות או עם מטפל מסויים. אני חייבת להוסיף שככל שאני עוסקת בתחום, אני מגלה שההפרדה בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ופסיכודינמי יכולה להיות מלאכותית למדי. מרבית המטפלים מכירים בכך שלעיתים יש צורך בלמידה מיידית של טכניקות התמודדות עם חרדה, ולעיתים יש מקום לחשיבה על הפנטזיות, היחסים, הזכרונות והחלומות הקשורים לחרדה באופנים מורכבים. ההשקפה שלי בנושא זה (אם לנסח אותה בפשטות...) היא שכאשר "הבית בוער" זה לא הזמן המתאים לדבר על הקשר עם אמא, אבל כאשר החרדה נרגעת זה בהחלט יכול להועיל... אורנה

אורנה שלום אני בחורה בת 23. בגילאי 16, 17 סבלתי מהתקפי חרדה (בערך 5 התקפים) אשר עליהם התגברתי עם הזמן. לפני חודשיים התחילו להופיע לי שוב ההתקפים, רופא המשפחה נתן לי כדורי הרגעה (לוריוון) שעזרו מאוד אך לא לקחתי את הכדורים באופן רציף אלא רק כשהיה לי התקף (היו לי 3). הלכתי גם לטיפול פסיכולוגי, ואכן ההתקפים נעלמו למשך חודשיים, אך פתאום שלשום ישבתי במסעדה והופיע לי שוב התקף (בשבילי זו נסיגה). יש לי פגישה עם הפיכולוגית שלי עוד שבוע וחצי אך אני חוששת שכשאספר לה,לא יהיה לה מה להציע לי יותר חוץ מהטכניקות שכבר לימדה אותי וגם אני חוששת שאני הולכת לחיות עם ההתקפים האלה כל חיי שכן ההתקפים האלו גם מפריעים נורא לאיכות החיים וגם מעציבים אותי מאוד, אשמח אם תייעצי לי בנושא מנסיונך (למרות שאני כמובן מתכוונת לספר לפסיכולוגית שלי, הייתי רוצה שתעני לי גם את) תודה נעמה

שלום נעמה, אני בעלת נסיון רב של התקפי חרדה (יומיים!) בגילאים שסיפרת וגם אחרי. היום אני לא סובלת יותר מהתקפים, למעט פעם בכמה חודשים רחוקים רחוקים - וגם אז - ניתן להתיחס לכך בצורה קלילה יותר- כמו שיש חלום סיוטי מידי פעם ופשוט משלימים עם זה וממשיכים הלאה לאלפי לילות ללא חלומות בלהה.. אני מבטיחה לך שיש דרכים לשפר את איכות חייך בכל הנוגע להתקפים באמצעות טיפול פסיכולוגי ואני מאחלת לך שתמצאי אותם מהר ושתרגישי רק טוב... לילה טוב וימים רגועים קוקי

שלום נעמה, ההתמודדות עם התקפי חרדה היא לפעמים התמודדות מתמשכת - צריך "לתחזק" מפעם לפעם את הטכניקות שלמדת, צריך להיעזר בתקופות מסויימות בטיפול תרופתי, וצריך להזכיר לעצמנו שוב ושוב את המשימה הקשה ביותר: להשתדל לא להימנע מדברים מסויימים בגלל החשש שיתרחש התקף נוסף. נשמע לי שאת בדרך הנכונה: את נעזרת באנשי המקצוע המתאימים ולומדת לחיות עם הפחדים שלך. כל הכבוד! זו דרך לא פשוטה בכלל... אורנה

שלום לכולם, רציתי לדעת מה זה רוזננס קוגניטבי ? ... אם אפשר לקבל תשובה ממישהו מקצועי (או מישהו שאמת יודע מה הוא אומר:) תודה, מחכה לתשובתכם:)

איתי שלום, דיסוננס קוגנטיבי - מושג בפסיכולוגיה החברתית ובחקר העמדות, המתאר מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. תוכל להמשיך ולחפש ברשת אחר אתרים שיסבירו יותר לעומק את העניין. לילה טוב קוקי

איתי, רזוננס קוגניטיבי הוא מצב שבו יש הסכמה בין אנשים על ההיבטים הריגושיים של מצב מסויים. זה לא מונח ממש מקצועי. דיסוננס קוגניטיבי שזה מצב שבו האדם מצוי בקונפליקט מסוים לגבי נושא כלשהו. מדובר בסיטואציה שבה האדם מתנהג בניגוד לאמונות שלו והוא מודע לחוסר העקביות שבין הדעות והאמונות שלו לבין המעשה. הקונפליקט הזה יוצר מצב לא נעים עבור האדם, שפותר אותו באמצעות שינוי העמדה שלו ולא שינוי ההתנהגות. ס.מ.

שלום איתי, אני מסכימה באופן מלא עם התשובות שקבלת בפורום. אם אתה זקוק לאינפורמציה נוספת, נסה להסתכל בספרי מבוא לפסיכולוגיה חברתית. אורנה

אני מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה באונ' ת"א ואני מקווה שאתקבל ללימודי פסיכולוגיה קלינית. ברצוני לחלוק איתך את התחושה הלא טובה שלי והיא שכיום כל עובד סוציאלי יכול לעסוק בטיפול ולמעשה הוא/היא עוקפים את הדרך המייגעת שאנו(משתמשת כבר בלשון רבים...) עוברים עד להכשרתנו כפסיכולוגיים קליניים, היום לתוכניות הפסיכותראפיה השונית מקבלים גם יועצים חינוכיים למיניהם ועוד כל מיני תארים מצחיקים... האם זה פייר והוגן , איך את רואה את המצב??

שלום רוני. אני חייבת לומר שכאחת כמוך שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ורוצה להתקבל לשני, אני הייתי מאוד מופתעת מההודעה שלך. אני מציעה לך לגשת לעיין בספרים לפני שאת פוסלת, ישנם אנשים שבאמת לא מקבלים הכשרה מספקת, אבל לגבי עובדים סוציאליים קלינים, הם רשאים לטפל ואם לא נראה לך מסלול הלימודים שלהם, אז תלמדי לקבל את זה או שתעברי למסלול אחר שיותר יתאים לך.

שלום רוני, בניגוד לכותבת הקודמת, אני לא מרגישה מופתעת מכך שלקראת שלב המיון למגמות הטיפוליות מתעוררות בך תחושות מורכבות. לאחר העבודה הקשה שהשקעת במהלך התואר הראשון, את עומדת בפני תהליך המיון למגמות הטיפוליות, אשר בוודאי משאיר אנשים מוכשרים רבים בתחושת אכזבה ומרירות. בתקופה כזו טבעי להרגיש שיש אי צדק מסויים בכך שמסלולי לימודים אחרים מאפשרים דרכים "פשוטות" יותר למקצוע טיפולי. אני חושבת שכמו כל דבר בחיים, תלמידי המגמות הקליניות עושים בחירה מסויימת. נכון שנדמה שהאוניברסיטאות הן אלה שבוחרות, אבל למעשה כל סטודנט בוחר להיכנס לתהליך הכשרה ממושך ודורשני, שקשה מאוד להתפרנס בכבוד במהלכו, ובכך מוותר על מסלולי הכשרה אחרים. עבורי, הבחירה הזו הייתה נכונה, משום שאני מרגישה שרכשתי השכלה ומיומנויות בעלות אופי מסויים, המתאים לי. אני מרגישה שהמקצוע שלי אחר ושונה מעבודה סוציאלית, תרפיה באומנויות או ייעוץ חינוכי. אני לא מרגישה שבעלי מקצועות אחרים "עוקפים" אותי, משום שהדרך שאני עוברת מתאימה למקצוע בו בחרתי. וזו הייתה בחירה שלי, לא פחות מאשר של המגמה הקלינית באוניברסיטת ת"א... נראה לי נכון לבדוק בתוכך האם את בוחרת בדרך הזו, על כל חסרונותיה ויתרונותיה. לפעמים זה מתאים יותר לבחור בדרך אחרת למקצוע טיפולי שונה, ואני בטוחה שגם שם יהיו חסרונות ויתרונות... המון הצלחה, אורנה

לאורנה שלום, אני חדש פה ובנושא המחשב, ואני יודע שזה לא קשור לפסיכולוגיה. בכל זאת בירשותך אשאל מה זה קישור? ומה זה לינק? ואיך עושים העברה או העתקה? אשמח לקבל הסבר מאנשים שמבינם כי אני דיי חדש בנושא תודה ויום טוב אדי

שלום אדי, 1. קישור ולינק זה אותו דבר. לינק נלקח מאנגלית. הכוונה היא לשורה הנכתבת שבעצם מקשרת למקום אחר. למשל: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm אם השורה הזו כחולה אז היא לינק. ובלחיצה עליו אפשר להגיע למאמר הזה. (שבמקרה מאוד שווה לקרוא אותו.) 2. מה זה העברה - העברה של מה? והעתקה של מה למה? תהיה ספציפי יותר ואני מבטיחה לענות. אולי כדאי שתכתוב לי למייל האישי ולא כאן בכדי לא להפריע לפורום פסיכולוגיה קלינית להיות פורום פסיכולוגיה קלינית. [email protected] בהצלחה

שלום אדי, ברוך הבא, אין לי הרבה מה להוסיף על תשובתה של קוקי. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב, יש לי ילד בן 6 עוד מעט. לעיתים רחוקות הוא נהנה לחשוף בפני את פי הטבעת שלו בעודו שוכב על הבטן עם רגליים כפופות. כן, כן בתנוחה הזאת. אני לא יודעת מאיפה הוא למד את זה, ומה זה אומר. מהי התגובה הנכונה במקרה הזה ? אמא נבוכה.

שלום לך ברצוני לברר בתי התינוקת בת השנה דיי אלימה נהנית לסחוב שיערות לי לאחותה ובכלל מרביצה למרות שכועסים עליה אפילו דיי היא רואה בהבעה וגם בכעס על מנת להמחיש לה שזה לא בסדר קשה להחליף לה חיתול כנ"ל לגבי הלבשנ האכלה כימעט כל דבר הוא בגדר מאבקי כוח ולא נעים לי בכל אופן ואני מאמינה גם לה לעיתים גם מושכת לעצמה בשיערות ונותת לעצמה עים היד שלה מכה בראש ולא עוזר לי שאני צועקת עליה ומבקשת שתפסיק מה לעשות אני מיואשת ואינני יודעת למה היא מתנהגת כך תודה מראש לתשובתך

שלום אלונה, ההתנהגות שאת מתארת יכולה להעיד על מגוון של מצבים, מטמפרמנט סוער (וכנראה שונה משלך, מה שכמובן לא מקל...), דרך רגישות יתר למגע, ועד בעיה כלשהי שהתינוקת מנסה "ליידע" אותך לגביה באמצעים הגופניים העומדים לרשותה. אני חושבת שכדאי לפנות לייעוץ אצל רופא הילדים שלה ואצל פסיכולוג התפתחותי, בעיקר על-מנת שתהיי רגועה יותר. בתך התינוקת וודאי תרגיש בזאת... בהצלחה, אורנה

אחרי ששנים ניסיתי פסיכולוגים קלינים (נשמות טובות אך לא עזרו) ואחרי שהתייאשתי מהתרופות - גיליתי פתאום כי אפשר ללא פרויד וללא פרוזק - זאת בספר חדש יחסית של הפסיכיאטר סרוון שרייבר הוא מציע שיטת חדשות לטיפול בהפרעות חרדה ודכאון מה אומר על כך אורן?

הי, כנראה שלא ביקרת כמה זמן משום שאורן לא מנהל כרגע את הפורום אלא אורנה ראובן מגריל. בכל אופן אורן עובד עם EMDR שמצוי בספר של שרייבר. (יש לו מאמר בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm דרך אגב, ד"ר דיוויד שכתב את הספר מגיע ליום עיון בארץ באמצע אפריל, וזה יכול לעניין אותך: יום עיון עם ד"ר דוייד סרוון שריבר - מחבר הספר "ללא פרויד ללא פרוזק" יתקיים בתאריכ/ים 18/4/2005, כחלק מסדרת ימי העיון בנושא "פסיכותרפיה עם מוח", הזמנו לארץ את ד"ר דוייד סרוון שריבר - מחבר הספר "ללא פרויד ללא פרוזק". הכנס יתקיים במרכז הרפואי ע"ש שיבא, בבית סוראסקי ב18-4-05 בין השעות 1600-2000 ההזמנה לכנס באתר www.siach.com/shreiber/invitation.pdf פרטים נוספים אצל ענת רסיס 0502470433 [email protected] ספרו שיצא לאור לאחרונה בעברית, מחולל עניין רב בתחום הפסיכותרפיה שם הספר עצמו הוא קריאת תיגר: "ריפוי החרדה והדיכאון - בלי תרופות ובלי פסיכואנליזה". בקצרה - לא פרויד ולא פרוזאק. דוד סרוואן-שרייבר אינו עוד גורו המתמחה באבקות של תרופות סרק ופועל בשיטות של ניו אייג'. ספרו מושך את תשומת הלב, משום שכל המרשמים והעצות שלו מסתמכים על ספרות ועל מחקרים מדעיים שקשה לערער על תקפותם. אישיותו של המחבר עצמה מחייבת התייחסות רצינית: צרפתי זה - בנו של ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר, מייסד העיתון "ל'אקספרס" - הוא מחלוצי המחקר במדעים נוירו-קוגניטיוויים. לנוכח הניסיון הממושך שצבר בטיפול במחלות נפש, הוא מבקש למנוע ממטופלים ליפול למלכודת של צריכת יתר של תרופות והשתקעות בספת הפסיכיאטר. הוא מציע דרך אחרת - רפואת הרגשות: מכלול של טיפולים המיועדים להקל על מועקה ודיכאון. סרוואן-שרייבר אינו רואה בשפה את הדרך העיקרית אל הרגשות. את יום העיון יוזמים ד"ר אודי אורן וד"ר ארנון רולניק, המנסים ליצור מודעות לכיוונים טיפולים אפקטיבים ועדכניים פרטים נוספים אצל ענת רסיס 0502470433 [email protected]

שלום, אינני מכירה את הספר, אך הנושא כמובן מעניין ביותר. אורנה

ממני? אני יודע שלחסרה שלי מאוד אכפת ממני, ולהורי אכפת ממני כמה שהם מסוגלים. אבל אני חש שלאף אחד לא אכפת ממני. אני בדיכאון- בגלל תחושה זו או בנוסף אליה... ואינני יודע מה לעשות עם ההרגשה הקשה הזו. אני בטיפול נפשי, הלכתי לפסיכיאטר לפני מס' ימים כדי שיתאים לי טיפול תרופתי, ואני ממשיך לחוש שלאף אחד לא אכפת ממני.

הי רון, בתור מי שמרגישה רגשות דומים, והולכת לטיפול פסיכולוגי וזוכה לטיפול תרופתי - אני רוצה לומר לך שקודם כל תתמידי בטיפול, שזה הכי חשוב. השינוי יגיע, והמחשבות שמלוות אותך הם חלק מהדיכאון, והוא יעבור. מה שיכול לעודד הוא שלכל דבר בחיים יש התחלה אמצע וסוף..(פשטני אך מרגיע) כי גם למחשבות האלו, לדיכאון ולתקופה שאת עוברת - בעיקר בגלל שאת מטופלת - יש סוף. ולכן תשאירי לך את זה במחשבה, בנוסף למחשבות האחרות ואני מאחלת לך שהרגשות הקשות שאת מתארת יעברו לך בהקדם. קוקי

שלום רון, אני חושבת שאפשר להתייחס לטעות הכתיבה "חסרה" במקום "חברה" כסימבול לתחושת הריק והחוסר שאתה מתאר. אתה חווה כאב, ומרגיש שלאיש לא באמת אכפת ממך. לצד זאת, אתה פועל בדרך הנכונה - הטיפול פסיכולוגי והטיפול תרופתי יתנו את אותותיהם בקרוב. שמור על עצמך, אורנה

הי רון נורא נגע לי מה שרשמת, וכנראה כן לאנשים אכפת לך ואפילו לאנשים שלא מכירים אותך כי עובדה שהגיבו לך (יותר מ-1)וזה יפה גם לי ואני מתארת שלעוד אנשים ישנה לפעמים את ההרגשה הזו ואני חושבת שחוץ מהטיפול שאתה מקבל תנסה לא לחשוב על הריקנות הזו ותנסה להעסיק את עצמך בכל מה שאפשר,ואם בא לך תוכל להתכתב איתי (אם תרצה) [email protected] שיהיה בהצלחה

היש לך כרטיס בתפוז? אם כן אשמח לדעת מה כתובתך בו.

תודה על התגובות. מאוד מעריך את זה. אין זה משנה שקוקי פנתה אלי בלשון נקבה- העיקר הכוונה ואהבתי את מה שהיא כתבה. עודדו אותי התגובות. האמת היא שהתחלתי הבוקר לקחת כדורים ואני אופטימי כעת ומקווה שהשינוי החיובי בפתח (הלוואי). הערב הייתי אצל הורי- אבי בן 79 היום. במקום להיות להורי מקור עידוד, הוצאתי עליו ועל אימי שוב את הכעס והתיסכול על זה שלא זכיתי מהם לשום אכפתיות ותמיכה במהלך חיי. אבל זה חסר טעם. מה אני יכול לצפות מהורי, עם המודעות המוגבלת שלהם, עם גילם המבוגר והצורך שלהם לשרוד. אימי ניצולת שואה, חולה 18 שנים בפרקינסון. הם איבדו בן ממחלת הסרטן הנוראה ואחי חי בחצי השני של העולם כבר הרבה מאוד שנים, בורח מהעולם ותקוע שם. אז כל שנשאר זה לקבל עידוד ותמיכה מאנשים וירטואלים. יפה שיש כאלו שרוצים לתמוך ולעודד.

מה ידוע לך על הפסיכודרמה הן ככלי טיפולי אפקטיבי הן ככלי שימושי מעשי בעולם הטיפול והן ביכולת למצוא עבודה ולהתפתח לאחר תם הלימודים, האם אפשר להתקבל לתוכניות הפסיכותראפיה השונות לאחר סיום הלימודים(ואולי לאחר מס' שנות ניסיון?)? אשמח לקבל תשובות ויקי

הי ויקי, הפסיכודרמה לפי מורנו היא שיטה של טיפול אישי במסגרת קבוצתית. עקרונות השיטה מבוססים על האמונה שבכל אדם יש מן הכוח היוצר. כדי להגיע למפגש עם היצירתיות על האדם לגלות את מקורות הספונטניות שלו. הספונטניות היא כוח הפועל בהווה ומניע את הפרט לקראת תגובה הולמת במצב חדש ותגובה חדשה על מצב ישן. במסגרת זו בודקים יחסים בין-אישיים, קונפליקטים ובעיות אמוציונליות ומטפלים בהם על-ידי שיטות שנלקחו מעולם התיאטרון והדרמה. המלה "דרמה" , אין פירושה "משחק" או "הצגה". כאן היא משמשת בהוראתה הראשונית –(במקורה היווני) דרמה-פעולה. כלומר, במקום לפתור בעיות המתעוררות בין אדם לבין עצמו, בין אדם למשנהו, או בתוך קבוצת אנשים ע"י דיבור, מועלות הבעיות ע"י הצגתן בפועל. שיטת העבודה בפסיכודרמה, מבוססת על חילוף תפקידים המאפשר לכל אחד להיות, במהלך הדינמי, בתוך תפקידו ואף בתוך "עורו" של חברו לקבוצה. היכולת לראות את המציאות בעיני האחר ואפילו לראות את "עצמי" בעיני האחר, פותחת אפשרויות לשתוף פעולה על בסיס ידידותי ואמפתי (ולאו דווקא תועלתי) תוך פתיחות לנקודת מבט שונה, פתיחות שהיא אבן יסוד להכרות מעמיקה יותר עם ה"עצמי" . הפסיכודרמה מאפשרת איתור מקורות הספונטניות תוך כדי העלאת חוויות מהעבר הקרוב והרחוק, בדיקת אלטרנטיבות ע"י חוויות מתקנות והתנסויות במצבים עתידיים אפשריים, ובכך מביאה לשיפור ניכר בבטחון העצמי ובהרגשת הערך האישי . בין השאר, תורמת הפסיכודרמה לשיפור משמעותי בהגדרת הזהות האישית והמקצועית, וכן מחזקת את יכולת ההתמודדות עם בעיות בזוגיות, עם בעיות ביחסי הורים-ילדים (בכל גיל שהוא), עם משברי הגיל ובגידת הגוף, עם שכול ואבדן, עם פרידות וויתורים הכרחיים. ישנה תוכנית הכשרה למטפלים בפסיכודרמה בסמינר הקיבוצים - והקישור: http://www.smkb.ac.il/aha/smkb/sem/center.html וגם: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/11137/25980 (פסיכודרמה היתנסותית) עוד קישור שישמח אותך הוא האיגוד הישראלי לפסיכודרמה שבו פרטים על הכל: http://www.hebpsy.net/community.asp?id=36 בהצלחה קוקי http://www.hebpsy.net/community.asp?id=36

תודה על המאמץ.. אולם בפעם הבאה אין צורך לעשות copy past כי גם אני יודע לקרוא באתרים הללו, בכל מקרה שאלתי לאורנה עדיין רלוונטית.

שלום ויקי, אני לא מכירה לעומק את התחום, ונראה לי נכון לשוחח עם מטפלים העוסקים בפסיכודרמה (הם וודאי יוכלו לספר לך יותר על אפשרויות התעסוקה ולימודי ההמשך בתום הלימודים). הקישורים של קוקי בוודאי יובילו אותך לימי עיון ומפגשים רלוונטיים. בהצלחה, אורנה

לד"ר, צהריים טובים... אני בחורה צעירה(בת 21), נאה , מושכת, יוצאת עם בחורים רבים. הבעיה אצלי שאין לי ביטחון ויש לי דימוי עצמי נמוך ביותר, תמיד נדמה לי שאני נראית נורא. לא משנה כמה יחמיאו לי על מראי, אני יוסיף לבקר את עצמי בנוקשות... ישנו בחור שאני מאוהבת בו כבר שלוש שנים, אנחנו ידידים טובים, אך לא קרובים כ"כ, ואינני מסוגלת לומר לו זאת. אני מסתובבת כל היום בתהיות מה היה קורה אילו היה לי את האומץ לומר לו את זה וזהו... זה מתסכל ביותר. בעבר, גם הוא חיזר אחרי אך כשראה שאינני מגיבה או נענית לחיזוריו, הוא פשוט הפסיק כי התייאש. עד היום נדמה לי שיש משהו, שזה הדדי, ואין לו מישהי כרגע, כך שיש לי הזדמנות לתקן את הכל, אך אני עדיין לא מצליחה לעשות שום דבר. אני טיפוס מאוד מופנם, מקובעת כזו, לא ספונטנית, ביישנית ולמרות שמצאתי חן בעיניו, תמיד היה נדמה לי שזה לא הגיוני שבחור כזה מדהים יאהב מישהי כמוני או יימשך אליה. זה משהו שלא הצלחתי לשנות בראש, אך כיצד עלי לפתור את הבעיה...? אני לא מסוגלת אפילו להתקשר אליו ולשאול אותו אם בא לו סתם להיפגש, לדבר, כי מלא זמן לא התראינו... אני מפחדת, ולא יודעת ממה... הוא אהוב חיי, הבנאדם שאיתו הייתי מוכנה להיות כבר מלפני 3 שנים, אני אוהבת בו הכל! ולעולם, לא אמצא מישהו כמוהו, אך כל היתרונות הללו והרגשות החזקים אליו, לא עזרו בנסיונותיי לומר לו משהו. זה לא מקרה ראשון, זה כבר לי גם בתיכון, זה כאילו דפוס. איך להשתחרר מזה ולזכות באהובי?!?! יום טוב, ד', המתוסכלת...

אין לי מושג מה הפסיכולוגית תענה אבל נראה לי שאת התשובה את כבר יודעת... את הצעד הראשון את תצטרכי לעשות - תוכלי בעדינות, ברמזים וכו' - אבל רק את יכולה... ולגבי שאר מה שאמרת בתחילת הודעתך על דימוי עצמי נמוך וחוסר בטחון עצמי - אם את מרגישה שהדבר פוגע באיכות חייך (ונשמע שכך הדבר) כדאי לך לשקול טיפול פסיכולוגי שיכול לטפל בדיוק בכך. (אפשר דרך קופת חולים או שירותי הייעוץ באוניברסיטה או באופן פרטי). אני מבטיחה לך מנסיון שבדברים האלו - טיפול זה רעיון ממש מוצלח! בהצלחה עם הבחור... קוקי

תודה לך קוקי... אני לא חושבת שאצליח לאזור אומץ, לצערי הרב. אבל אנסה לשנות זאת...

שלום ד.כ., את מתארת היטב כיצד דימוי עצמי פגוע יכול "להסתתר" גם אצל אנשים הזוכים לתגובות נלהבות מסביבתם. "משהו" חסר ומכאיב בפנים... אני מצטרפת להצעה של קוקי לבחון את הדברים לעומק בטיפול פסיכולוגי דינמי. לגבי שאר ההצעות, זה כבר לא התחום שלי, אבל אולי כדאי לנסות... בהצלחה, אורנה

פניתי לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים שלי. לאחר הפגישה הראשונה הבנתי כי המטפלת אינה פסיכולוגית קלינית אלא : עובדת סוציאלית קלינית בעלת M.S.W ופסיכותרפיסטית מוסמכת. אני מניחה שאילולא היה לה רשיון לטפל קופת חולים לא היתה עובדת איתה (ועם עוד רבים ברשימת מטפלים בעלי אותו התואר). אך בכל זאת אני מוטרדת: האם זה בסדר? האם צריך לפנות לטיפול אך ורק אצל פסיכולוג קליני? תודה, אור

אור, כן, זה בסדר. זו לא שאלה של "צריך", אלא של התאמה המטפל לבעיה, ויש מטפלים שונים עם תארים שונים, שיכולים לעזור באותה מידה כמו פסיכולוג קליני. ס.מ.

מכיוון שקופת החולים עשתה אותה מטפלת - אז כנראה שזה בסדר, אם לבסדר את מתכוונת במובן החוקי של המילה. במובן הטיפולי המישהי שענתה לך צודקת. אם את מרגישה בנוח איתה ואת מרגישה שהיא יכולה לעזור לך - אז שיהיה בהצלחה עם הטיפול....

שלום אור, את מעלה שאלה מורכבת, בנוגע למיומנויות הטיפוליות של מקצועות שונים המעניקים פסיכותרפיה. אני חושבת שבעת פנייה למטפל, כדאי בהחלט לשאול לגבי השכלתו. פסיכולוג קליני למד מ.א. בפסיכולוגיה, התמחה במקצועו במשך כ- 4 שנים ועמד בבחינת התמחות. עובד סוציאלי קליני למד מ.א. בעבודה סוציאלית קלינית, במהלכה הוסמך לטפל. את מציינת שהמטפלת עמה נפגשת למדה גם בבית ספר לפסיכותרפיה (מוסדות שבדרך-כלל מסונפים לאוניברסיטאות ומציעים תוכניות רחבות היקף להתמחות בפסיכותרפיה), כך שאין כל ספק שיש לה הכשרה וניסיון מקיפים בפסיכותרפיה. בעייתיות מסויימת מתעוררת לעיתים עם בעלי מקצועות שונים אשר לומדים שיטת טיפול כלשהי, ומכנים את עצמם "פסיכותרפיסטים". במקרים אלה, הכינוי "פסיכותרפיסט" אינו בהכרח מעיד על רכישת השכלה מקיפה כפי שתיארתי. מעבר לכל זאת, תמיד חשוב לשים לב לתחושות שלך בעת הפגישה, ולשוחח עם המטפלת על מחשבותייך (גם בנוגע למיומנויות שלה!). התבוננות כזו היא חשובה מאוד למציאת המטפל המתאים, אשר כמובן יכול להשתייך לאסכולות ולמקצועות שונים. בהצלחה, אורנה

הנני הצגתי שאלה לפני כמס' ימים לגבי הטיפול הפסיכולוגי שלי שיש לי מן תחושה שהוא תקוע!הבעיה היא שאינני מסוגלת לומר לפסיכולוג שלי את הרגשתי!המילים פשוט לא יוצאות לי בנושא הזה!אני לא רוצה לעזוב את הטיפול כי כרגע אני שותה כדורים וזה נורא חשוב להיות בטיפול כששותים נוגדי דכאון! מה לעשות?איך התחיל לדבר איתו?

לינור שלום, מנסיוני בתור מטופלת, את יכולה להדפיס את ההודעות שכתבת ואפילו את התגובות ולתת לו לקרוא. אם אינך יכולה להיות לידו בעת שהוא קורא אותם תני לו אותם בסוף הפגישה או שלחי לו במייל. באחת הפגישות שלי עם המטפל רציתי לומר לו כמה דברים שהיה לי מאוד קשה, ופשוט הכנתי פתקים עם שאלות מנחות.. ונתתי לו אותם וכך הוא שאל אותי מה שהיה צריך בכדי לעזור לי להיפתח ולדבר על הנושא. תנסי... בהצלחה קוקי נ.ב - עדיף לסיים עם זה כבר מאשר להיות מוטרדת מכך עכשיו. נץב2 - את צריכה לרצות את הטיפול בכדי להרגיש יותר טוב בחייך ולאו דווקא רק משום שאת לוקחת תרופות ורוצה ליווי. בהצלחה

לינור, נכון שכדאי להיות בטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול תרופתי, אך זו אינה אמורה להיות הסיבה לשיחות. קשה לך לומר למטפל שלך איך את מרגישה, וזה קושי הגיוני. אבל חשוב שהוא יידע את זה, ולכן אולי תנסי לכתוב הכל ולתת לו לקרוא את מה שכתבת? זה יכול לעזור לך ולקדם את הטיפול, כי חשוב שתבינו ביחד מה גורם לתחושות שלך שהטיפול תקוע. ס.מ.

שלום לינור, כפי שציינו הכותבות הקודמות, הקושי לדבר עם המטפל על רגשותייך כלפי הטיפול הוא מובן. עם זאת, ניתן לשער שאם תעשי זאת הטיפול יתקדם במידה רבה! בהצלחה, אורנה

מהם הם בדיוק שני המושגים הללו? הבנתי שהם באים לאתר שני סוגי אנשים - אחד עצבני והשני לא... איפה יש מידע על המושגים הללו? מה הם בדיוק? יש להם שם יותר מקצועי?

אולי תפרטי באיזה הקשר קראת על הדברים - באיזה נושא - וכך יהיה קל יותר לעזור לך..

שלום רותם, מדובר על שני סגנונות אישיותיים שזכו לתשומת לב מחקרית רבה מאמצע המאה הקודמת. תבנית type A מאופיינת בנטייה קיצונית לתחרותיות ולהישגיות, קושי להירגע, נטייה לכעס וחוסר סבלנות. אנשים בעלי תבנית type B לעומת זאת, מסוגלים להירגע, אינם מאופיינים בתחושת דחיפות וחוסר סבלנות וקשה לעורר בהם כעס. מחקרי אורך שהתבצעו בשנות ה- 70 הראו כי לאנשי ה- A היה סיכוי כפול ללקות במחלות לב, בהשוואה לאנשי ה- B. זאת גם כאשר לקחו בחשבון משתנים כמו דיאטה, גיל ועישון. בהמשך היו למודל התפתחויות שונות... כדי לקרוא עוד בנושא אני מציעה לחפש מאמרים של Friedman & Rosenman, שהם הקרדיולוגים שהבחינו בנטייה של אנשים שלקו בהתקפי לב להיות תוקפניים, עויינים וחסרי סבלנות (כלומר להיות type A). בהצלחה, אורנה

אני רוצה להגיש תלונה על מטפל. ביררתי בועדת אתיקה, זה קצת מסובך- הפרוצדורה. מישהו יכול לסייע לי?

אולי תפרטי מעט על הסיבות ללמה את רוצה להתלונן - אני מנחשת (ממש לא בטוח) שיש פרוצדורות שונות לניצול מיני או למשהו שהוא לא מוסרי אחר לטעמך, לא יודעת..

שלום רויטל, אני מניחה שהגשת תלונה על מטפל היא פרוצדורה שדורשת מסמכים ועדויות מסוגים שונים, והדבר הנכון ביותר הוא לפעול על-פי ההנחיות המדוייקות של הוועדה. אורנה

שלום רב לכם, אמא שלי עברה בילדותה טיפולים נגד מחלת הגזזת (כאשר עלתה לארץ ממרוקו), טיפולים אלה השאירו בה משקעים נפשיים מסויימים, היום היא נמצאת בתהליך משפטי לקבלת פיצויים מהמדינה. בועדה הראשונה הוחלט שלא מגיע לה פיצוי כיוון שאין סימנים חיצוניים (קרחות/שיער דליל) כרגע אנו חושבים על הגשת ערעור. לקראת תהליך זה (הגשת ערעור) העו"ד המליץ לה להשיג חוות דעת מפסיכולוג שיוכל לסייע בערעור שיוגש. כמה מפגשים מינימום דרושים על מנת לקבל חוות דעת זאת? אשמח לדעת איך תהליך זה מתבצע? תודה

שלום שיר, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגים שעסקו בעבר במתן חוות דעת משפטית. לגבי מספר המפגשים - אני מניחה שכמו תמיד, מספר הפגישות תלוי במורכבות המקרה. אורנה

שלום רב, שמי גיא ואני בן 27 אני בדרך כלל בחור בריא שמרבה בפעילות גופנית מזה כמה חודשים אני מרגיש תשישות מירבית תשישיות אשר השינה לא פותרת את הבעיה יש לי אפשר להגיד בעיה בריכוז לאחרונה (יש לציין שאני הפסקתי עם הפעילות גופני בגלל בעיות בגב ובברך)אני עשיתי בדיקות כלליות מקיפות ובדיקת קנדידה כדי לראות ולהבין מאיפה נובעת הבעיה אך כול הבדיקות תקינות ,אני שואל אתכם האם אני חולה בcfs "מחלת היאפים"?אני פשוט מחפש הסבר,יש לציין שאני עובד במשרה מלאה אך ניכרת במשך היום עיפות. אני מציין פרט חשוב והוא שאני מצוי במתח נפשי זה זמן רב ומטופל זה חודשיים אצל פסיכולוג האם לחץ נפשי יכול לגרום לבעיות האלו?

גיא, מתח נפשי יכול לגרום לבעיות שאתה מתאר. כבר יודעים כיום שיש קשר ישיר בין הגוף לנפש, ושמצב נפשי בהחלט משפיע על הבריאות הפיזית (וגם להיפך - בריאות לא תקינה עלולה לגרום למצוקה נפשית). מכיוון שכל הבדיקות שעשית יצאו תקינות, כנראה שאכן מדובר במצב שבו לחץ הוא הגורם לתשישות ולחוסר הריכוז. ס.מ.

שלום גיא, אתה מתאר בעיות גופניות (בגב ובברך) ומתח נפשי הנמשך זמן רב. אני חושבת שזה בהחלט "מתכון" טוב לתחושת תשישות. מאוד כדאי להמשיך להעלות את השאלות בטיפול עצמו! בהצלחה, אורנה

שלום רב לכולם, עקב ההצלחה הרבה של האתר האחרון על תלישת שיער כפייתית, התקבלה החלטה לפתוח אתר חדש בנושא גלישות פסיכוטיות - שגם בנושא זה לא קיים שום אתר בעיברית בנושא. כל מי שיכול לעזור בנושא, שיתופים או הפניות למידע - נא לפנות אליי לאימיילץ תודה רבה (ותאחלו בהצלחה!!) גליצ'ה

הזדהות ואהבת יתר לנשים איך אהבה לנשים אבל ממש חזקה יכולה להיראות ? זאת אומרת איך גבר שמת על נשים אמור להיראות ? מה המאפיינים של אהבה קיצונית לנשים אצל גבר ?

הי ענבל, כתבת "יתר". שאומרים "מנת יתר" למשל, מתכוונים שזה יותר מידי ושזה מזיק והרסני. למה כוונתך אהבת יתר? האם את מדברת על אהבה אובססיבית? האם את מדברת על אהבה חזקה לנשים שיש לך שהיא חזקה מאהבתך לגברים? האם את מדברת על העוצמה? למה זה "יתר"? האם זה מפריע לך ומציק לך - ולמה? מה בעצם את שואלת? מה זה אהבה קיצונית, האם זה מתבטא ביחס רק או במעשים - את יכולה לפרט ולהסביר, ההושעה שלך מסקרנת עד מאוד. אני אישית יכולה להגיד לך שאני מרגישה את עוצמת האהבה חזק יותר לנשים ולא לגברים. כי ההזדהות היא עמוקה וגדולה כל כך וזה לא משתווה לאהבת גבר. עם זאת, אני לא רואה נזק ולכן אני מנסה להבין אותך.. תכתבי עוד.

רציתי לשאול אותך האם את מתכוונת "יתר" - משום שאת לא מקבלת את אותה אהבה חזרה מהנשים שאת אוהבת אהבת יתר..? או כי זה שונה מאיך שנשים אחרות שאת מכירה אוהבות נשים אחרות? האם קשור לכך גם משיכה מינית או שאת מדברת על אהבת הנפש נטו? אשמח אם תעני על ה-כל... קוקי

שלום ענבל, חוץ מעלייה בדופק, עוררות מינית, התרגשות ושינויים במצב הרוח, אני לא יודעת למה עוד אפשר לצפות... אורנה

אני בוגרת תוא ראשון בפסיכולוגיה,לצערי הממוצע שלי לא מספיק גבווה על מנת להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, שאלתי האם לאחר לימודי פסיכותראפיה בבתי הספר שליד האוניברסיטאות יכולות לפתוח בפניי דלת לתעסוקה טיפולית כמו טיפול פרטני, משפחתי, מיני וכו' כי הריי ישנם הרבה מטפלים שהם לא פסיכולוגים קליניים,מצד שני אם יעבור חוק הפסיכותראפיה אז למעשה לימודיי "יושלכו לפח" כי לא אוכל לעסוק בטיפול. גלית

שלום גלית, אני חושבת שכדאי להבחין בין לימודי פסיכותרפיה לאנשי המקצועות הטיפוליים (שימי לב שלתוכניות אלה מתקבלים מטפלים יחסית מנוסים, שהינם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים וכד'), לבין רכישת מיומנות טיפולית מסויימת (לאו דווקא בתחום הפסיכולוגיה), שניתן לתת לה את השם "תרפיה". למיטב הבנתי, חוק הפסיכותרפיה מתייחס למטפלים מהסוג השני... אני מציעה לך לבדוק את דרישות הקבלה לתארים שניים במקצועות טיפוליים של המכללות השונות. לדעתי מוצעות כעת מספר תוכניות חדשות ומעניינות. בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה

היי, אני בטיפול הנמשך כשנה. חוויתי העברה חזקה למטפל, ובמשך תקופה ארוכה הטיפול היה מרכז עולמי . לאחרונה אני חשה אדישות למטפל ולטיפול. מרגישה שהוא אינו מצליח "לגעת" בי והטיפול תקוע. איני מעוניינת להפסיק את הטיפול מאחר והבעיות שבגללן פניתי לטיפול לא נפתרו, אך אני הולכת לטיפול בתחושה של כבדות ושל ביזבוז זמן. העלתי את הנושא באחת הפגישות האחרונות, אך הדבר רק חיזק את תחושת האדישות כלפי המטפל. תחושת האדישות גוררת אחריה תחושת ריקנות, שנעלמה לה בתקופת הזהב של הטיפול אשמח לשמוע את דעתך, ואולי קצת מניסיונם של אחרים תודה

אולי כל זה קורה כי דווקא עכשיו אתם מגיעים להתעסק בדיוק בנקודה הזו שלא הצלחתם לפתור? הנקודה העמוקה הזו שמגיעים אליה שבה ההתנגדות היא בשיאה, וחלק מהביטויים של ההתנגדות היא הרגשת הריחוק הזו, שלא הייתה קודם, כי קודם היה "קל" יותר. אולי עכשיו יש משהו לא מודע שלא נותן לטפל בבעייה האמיתית? לכן התקיעות? זו כמובן יכולה להיות אחת מני אפשרויות נוספות.

שלום מטופלת, העברה (transference) אינה חייבת לשאת אופי חיובי (כלומר רגשי חיבה וחום כלפי המטפל). לעיתים קרובות חלק חשוב מהעבודה הטיפולית מתבצע עם העברה "שלילית" (כלומר רגשות כעס, אכזבה וגם ריחוק ואדישות). המשיכי להעלות את הנושאים בטיפול, גם אם זה קשה יותר מאשר "בתקופת הזהב". אגב, הרעיון של הכותבת הקודמת ראוי למחשבה נוספת... אורנה

הנני מטופלת כשנתיים אצל פסיכולוג,האם אין לטיפול הזה סוף?או שהפסיכולוג שלי לא מספיק מקצועי?כבר כמס' חודשים אינני חשה שיפור במצבי הנפשי,אני גם לוקחת ציפרלקס. אנא עזרו לי

לינור, טיפול יכול להימשך גם הרבה יותר משנתיים. ההגדרה של סוף הטיפול אינה חד-משמעית והיא יכולה לבוא מצד המטפל או המטופל. אבל לפני שאת מחליטה להפסיק את הטיפול, כדאי שתעלי את התחושות שלך בתוך המסגרת הטיפולית ותשתפי את המטפל בתחושת התקיעות שלך. הלוואי וטיפול היה משהו שתמיד מתקדם קדימה וכל פגישה מהווה שיפור, אבל יש פעמים שבהן הטיפול נראה תקוע ושום דבר לא קורה, ולכן שווה לבדוק - עם המטפל - מה באמת קורה בקשר הטיפול שלכם. ס.מ.

הי לינור, בתור התחלה יש טיפולים הנמשכים שנים רבות יותר משתיים ולכן מה שצריך להיות העיקר הוא לא מספר שנות הטיפול, שאינם מעידות על מקצועיות הטיפול, אלא המקום אליו את הולכת בעיקבותיו והשיפור במצבך. לא תיארת מה הבעיה, רק כתבת שאת לוקחת תרופות - ואם אינך חשה שיפור יש לפתוח את הנושא בטיפול ולא בפורום.. מי שמכיר אותך הכרות אישית ומעמיקה זה הוא ולכן מי שיוכל לעזור ולענות תשובות שיתאימו לך יהיה הוא.יכול להיות שחלק מהרגשת האי התקדמות זה משהו שצריך לעבוד עליו- - אבל חובה לפתוח את העניין באוזניי המטפל, ולחלוק איתו את כל דעותייך בנושא, גם אם נראה לך שחלקן לא נעימות לשמיעה. אל תוותרי על טיפול באמצע הדרך, פשוט נסי לשים את כל הקלפים על השולחן. שיהיה בהצלחה קוקי

שלום לינור, לפעמים באמת קשה לתת הערכות מדוייקות לגבי משך הטיפול המומלץ והשיפור הצפוי. אני מצטרפת בחום להמלצות של הכותבות הקודמות להעלות את הנושא בטיפול עצמו. תחושות כלפי הטיפול (כולל משכו ויעילותו) הן חלק בלתי נפרד מהעבודה הטיפולית. בהצלחה, אורנה

לכבוד הפסיכולוגים הנידון: ירידה בתפקוד הקוגנטיבי לפני מספר שנים (בגיל 18) עברתי אבחון פסיכו-דידקטי ונמצא מרכיבים של הפרעות קשב וריכוז (כיום אני בן 23). כיום אני עובר הערכה נוירופסיכולוגית בנושא קשב וריכוז בכדי לאבחן את מצבי. ייתכן מאוד ותמיד סבלתי מבעיה זו אך אינני בטוח. לצערי בשנה-שנה וחצי אני חש מוזר מבחינה קוגנטיבית. אני חש כאילו יש החמרה בנושא הסימפטומים של הקשב וריכוז עד לכדי ירידה בתפקוד היומיומי (פגיעה קשה בזיכרון, ריחוף וכו') ומופיעים אצלי סימנים חדשים שמעולם לא היו לי כמו: דיסלקציה, אני מתחיל להשמיט אותיות ולסכל אותן. אני מגמגם. אני מדבר בצורה מוזרה שאני בולע את המילים ונשמע כמו מילמול. אני חש כאילו אני ניהיה יותר דפוק אינטלקטואלית, סוג של פיגור קל. ולפעמים אני שוכח איזה יום היום ואיפה אני נמצא. אני לא יודע מה הבעיה שלי אבל יש לי כל מיני סימנים שלא היו וזה מטריד אותי. זה ישמע מוזר אני יודע... אאבל אני מרגיש כמו חולה שיטיון. הנוירופסיכולוג לא יודע מה לא בסדר... חשד להפרעות קשב וריכוז... (ללא הסימנים הקלאסיים לפי דבריו) כמו כן באבחון הפסיכו-דידקטי שנערך בגיל 18 ערכו לי מבחן וכסלר (WISC-R) ונמצא שאני מחונן, באבחון החדש ערכו לי מבחן (WAIS-R) ונמצא שאני ממוצע... האם זה הגיוני ? האם זה קשור לבעיה שהצגתי בפניך ? האם מדובר אולי בהפרעה נוירולוגית ? נ.ב- ריטלין עוזר. מהי עצתך ? בכבוד רב, נועם

נועם שלום, שלב האבחון הינו תמיד השלב היותר מדאיג עבור המאובחן. השאלה: "מה יש לי?" מציקה , מטרידה ומדאיגה. ועם זאת אתה עושה את הדבר הנכון: נמצא בתוך תהליך שאמור לתת לך את התשובה מה יש לך, ולאחר מכן מה ההמלצות לטיפול. אתה שואל: האם מדובר על משהו נוירולוגי. שאלתי אליך האם התייעצת כבר עם נוירולוג ומה דעתו של הנוירופסיכולוג המאבחן אותך על שאלה זו. יתכן שזו תהיה המלצה מקצועית בהמשך הדרך. אז אני ממליץ על סבלנות בתוך תהליך האבחון. אתה מוזמן לעדכן אותנו בהמשך על המלצות גורמי המקצוע. בהצלחה, גדעון

שלום נועם, השינויים שאתה מתאר באמת יכולים לעורר תחושת דאגה ובלבול. אני מצטרפת להמלצה של גדעון לחכות לתום האבחון. אבחון שנערך פנים אל פנים ומתייחס למגוון הנתונים הקודמים והנוכחיים, הוא תמיד יותר טוב מהמלצה באינטרנט... עוד קצת סבלנות, אורנה

ד"ר שלום בני בן 14.5 נבון מאוד לפני כחודש וחצי לערך שמנו לב כי הוא אינו מיישיר מבט אליי ולא אל אימו גם כאשר אנו יושבים עם בני משפחה בוגרים הוא אינו מיישיר מבט לאיש/ה שהוא משוחח כמובן שהערתי לו רבות בעניין אך התשובה היא התפרצות של "מה אתם רוצים ממני "תרדו ממני" הכל בסדר יש לציין כי בביהס יש לו חברים ועל פניו נראה שהכל בסדר למרות שהוא הבן הצעיר מבין כל ילדי הכיתה . מה לדעתך הבעייה ואיך כדאי להתקדם או לעזוב .. כמו כן ברצוני לשאול באיזה גיל יש לראות את הבן מתחיל לצאת עם בנות כי הוא נמצא תמיד בחברת הבנים והאם הבעייה היא בחרדה שלי לגבי הילד .של מה קורה איתו

שלום אבא מודאג, אני רוצה לענות רק על השאלה השניה שלך לגבי יציאה עם בנות. יש לי אח הקטן ממני שעד גיל 20 לא יצא עם בנות, והסתובב רק עם בנים, וגם אצלי היה אבא מודאג. ואמא..ואחות..ואחים..וחברים...ומעריצות... היום הוא נשוי באושר והוא שמח וטוב לב... נראה לי שצריך לטפל במה שמפריע לו, אם משהו מפריע לו. חלק מהעניין יכול להיות גיל ההתבגרות שכולל אי אלו התנהגויות שנראות לנו מוזרות בעיניים של גדולים, אבל אם הוא שמח ולא מתלונן על שום דבר שמפריע לו ואין סימני מצוקה או חרדה, וכל מה שהוא רוצה הוא ש"תרדו ממני" - אז יש לי עצה טובה.... שיהיה בהצלחה, ואני מקווה שהייתי בגיל בינך גם אבא שלי ביטא את דאגתו על גבי פורומים בדאגה ואהבה כמוך....

שלום אבא מודאג, לפעמים אנחנו עסוקים בגיל ההתבגרות בכל מיני נושאים שמביכים ומטרידים אותנו, ואז קשה יותר להישיר מבט... אם בנכם אינו מבטא קשיים נוספים נראה לי שכדאי להניח לנושא, ולתת לו להתפתח בקצב המתאים עבורו (גם בעניין בנות...) בהצלחה, אורנה

אני רוצה לטפל בחרדות ובפחדים שלי, בעקבות הצעתם הנדיבה של חברי הפורום. איך אני עושה את זה? למי פונים? אני רוצה לנסות לטפל בהיפנוזה על מי אפשר לסמוך? וכמה טיפול כזה אמור לעלות?

הי ח, נפלא שאתה רוצה ללכת לטיפול ואני כבר מאחלת לך בהצלחה. יש דרכים רבות למצוא מטפל והעניין די תלוי ביכולת הכלכלית שלך. ניתן לפנות באופן פרטי (אני יכולה להמליץ לך אם תרצה) ואז טיפול יעלה בין 250 עד 350 ממוצע, תלוי באיזור ובגורמים נוספים. ואז תוכל לבחור בעצמך את המטפל. ישנה אפשרות לפנות לקופת החולים, בה מציעים טיפול (לא ארוך מידי למיטב זכרוני) והעלות נמוכה יותר. יש אפשרות לפנות לשירותי היעוץ של האוניברסיטה (שם טיפול עולה בסביבות 180 ש"ח ללא סטודנטים אם אני לא טועה), ויש טיפולים מוזלים יותר דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי - שאפשר למצוא אותם דרך העיריה, אני מאמינה. בכל אופן - אם אתה הולך באופן פרטי - כדאי אולי ללכת לכמה מטפלים לפגישת היכרות ולראות עם מי אתה מרגיש הכי בנוח, עם מי יש כימיה, עם מי אתה מרגיש שהוא יכול לעזור לך- והשאר כבר יקרה מעצמו. אני מאחלת לך המון בהצלחה ואם תרצה עוד פרטים פשוט תכתוב את איזור מגוריך והדרך בה אתה מעוניין לפנות לטיפול - ותקבל כאן עוד פרטים. :) קוקי

שלום ח., קוקי כתבה תשובה מלאה... ונותר לי רק להציע לך לשלוח מייל אישי לד"ר אורן קפלן, על מנת לקבל ייעוץ יותר ספציפי בנושא היפנוזה. בהצלחה, אורנה

להרגיש לבד ושלאף אחד לא מספיק איכפת ממך כדי להישאר קרוב ואיתך להרגיש נחות מזה שאף אחד לא רוצה להתקרב אליך כמו שאתה צריך זה גורם להרגיש כ"כ לא שווה זה גורם להרגיש שאף אחד לא מספיק אוהב אותי שאין לי באמת מקום בעולם............................. זה הדבר הראשון שייגרום לי לרצות לא להיות פה יותר זה קורה המון פעמים שאין עם מי לדבר וגורם תסכול גדול שהקשרים שלי עם חברות לא מתפקדים (רק ק ו ר א י ם להן חברות)- זה כ"כ מכאיב לי. החלטתי שעם מי שהקשר לא הדדי איתו אנתק קשר- זה משאיר אותי בלי מעגל חברתי.

אצלי זה קורה בגלל שאני חווה נטישה כל-כך מהר, ממש מכלום. היא כל כך קשה שאי אפשר לשאת ואז אני מוותרת על כל הקשר:-( אצלי זה קורה בגלל אי מימוש של ציפיות חבויות ומעוותות:-( אצלי זה קורה בגלל ראייה לא נכונה של שחור ולבן:-( בגלל הפיצול הזה:-( אצלי זה קורה בגלל שאני נמשכת בדיוק לאותם אנשים שמכאיבים לי בצורה כזו. אנשים שתופסים מקום ולא משאירים לי מרחב. המעט "אני" שעוד לפעמים נדירות מראה את פניו, נעלם, נמחק ומתבטל. כל כך יכול להיות שאולי בגלל שה"אני" כן הציץ קצת החוצה נבהלתי בעצמי, נבהלתי מאד, ובהמשך ישיר - כוחות ההרס הענקיים והעמוקים משכו למקומות הכי לא בטוחים, והמערכת הפנימית הייתה מוכנה לקלוט רק את מה שיוביל להתקף ייאוש שימחוק אותי ולא ישאיר כלום. בדיוק ברגעים האלה. אז הכל נסגר מכל הכיוונים ואין אף אחד שם בשבילי. בוודאי שגם לא אתן שמישהו יהיה שם בשבילי, כי רמת האמון שלי בבני אדם אפסית. ברמה ממש איומה. איזה מעגל:-( הכל הכל, כמובן, חיקוי ותוצאה של הקשרים שהיו לי בשלבים מוקדמים בחיי. הכל קורה בעיתויים מאד מסויימים והכל חוזר על עצמו. כמו בספרים. זה נמשך כך כבר כמה עשרות שנים:-( כל הניסיונות לשינוי כשלו. ההתנגדות לשינוי אדירה. אלה הסיבות לבדידות האינסופית שלי, ואולי תוכלי לקחת מכאן משהו לעצמך, וכן להצליח להירפא (מנסה בכח לומר זאת גם לעצמי, אולי לכן כתבתי בכלל). מקווה שאת בטיפול, גם אם את מרגישה כך גם שם, כלומר, מערכת היחסים או האין-קשר שמתפתחים בחוץ, באים לידי ביטוי גם בחדר הטיפולי. כך זה אצל כולם. אם את כבר בטיפול, את בטח יודעת את זה, ולא שזה עוזר כשמרגישים ככה. לפעמים למילים אין מקום ועדיף לו לשקט הכואב כואב, ועד כמה שהוא כואב, עדיף לו להיות שם במקום מילים מכאיבות. אולי גם למילים שלי עכשיו אליך אין שום מקום והן נדחות:-(

בתור מי שמזהה כל מילה ומילה שאת כותבת - אני יכולה להגיד לך שיש אפשרות להרגיש אחרת. לפעמים מרגישים דיכאון - ומרגישים שאין עוד תקווה וסיכוי שזה ישתנה, שהתחושה הריקה הזאת אי פעם תשתפר ושזה תמיד ישאר כך וזה סבל עצום שאין לו מספיק מילים אבל אני מבטיחה לך שאם יש רצון לשנות, ורצון לטפל בכך - יש דרך. אפשר להיות בתהליך טיפולי ולעבוד בדיוק על הנקודות הרגישות ומנסיון אני מבטיחה לך הרגשות טובות יותר חדשות נפלאות ואופטימיות. חייבים להמשיך לרצות להיות פה משום שתארי לעצמך שאפשר לחוות את ההיפך הגמור ממה שאת מתארת - ותארי לך שאת תפספסי את זה במקום לנסות לטפל בזה ולמצוא את זה. מגיע לך להרגיש את ההיפך - ואם יש רצון - זה יקרה.

שלום רוני, תיארת בצורה בהירה ורגישה את תחושת הפגיעה שמותירה אותך כל-כך בודדה. אני רוצה להצטרף לתגובות האחרות בפורום, בהצעה להביע תחושות אלה בתוך קשר טיפולי. אני מאמינה שבהדרגה זה יכול לעזור. שמרי על עצמך, אורנה