פורום פסיכולוגיה קלינית

אני חייבת עזרה! נמאס לי כבר מהחיים שלי... נמאס לי שאומרים לי כל הזמן שאני נראית טוב, אך לא יודעים שבעצם אני מרגישה כ"כ שמנה כל הזמן... לא אוהבת את המראה שלי, מתביישת שיראו אותי, מפחדת ליזום קשרים עם בחורים, אוכלת כל הזמן ואז מתאמנת כדי להוריד... האוכל מהווה נחמה אבל מפנים אני מרגישה כה ריקנית! מרגישה ששום דבר לא מצליח לי, שאני אפס! אם זה בלימודים (אני בת 22), בא לי לפעמים למות... לא ממש, אלא מעין הרגשה של -"די כבר"! אני מרגישה צבועה כל הזמן, כל הזמן מצטיירת תמונה שהכל טוב אצלי, אך ההפך הוא הנכון... יש לי התעסקות אובססיבית באיך שאני נראית, כי אני שוקלת מעט יותר מבעבר, וזה מציק לי! אז פעם דיאטה היתה עובדת, אך היום, זה כבר לא עוזר! אני מרגישה שהשומן, גם מועט ככל שיהיה, מגן עלי, מהווה שילדה שמגנה עלי מפני החיים... אוחח, אמי לא מבינה למה אני עצבנית כל הזמן, וכשניסיתי לומר לה שאני זקוקה לעזרה היא הסבירה לי שזה סתם בראש שלי. אם אין לי את התמיכה שלה בעניין, אז מה אני שווה בכלל... הבן אדם שאני הכי קרובה אליו ולהפך, לא מאמין לי, ואף יותר מזה- אומרת לי שאני לא זקוקה לפסיכולוג או עזרה מכל סוג שהוא... שאני תמיד הייתי ואשאר בחורה עם משמעת עצמית, כזו שמתחברת לעצמה, כן בטח... אני חסרת ביטחון ובעלת דימוי עצמי ששואף ל0, זה מקשה על חיי, חיי החברה שלי נדפקים כי אני אפילו מתביישת לצאת עם חברים שלי או שיראו אותי, מתביישת להגיע לכיתה, תמיד נדמה לי שבוחנים אותי ומרכלים עלי... נמאס לי מהחיים שלי! מה לעשות????

ש יקרה, נשמע שאת נמצאת עמוק בתוך המצב אותו את מתארת. תוכלי לשפר את איכות חייך המון אם רק תפני לטיפול. אין שום סיבה שתרגישי כך ושתיסבלי ונראה שאת מבינה שטיפול יעזור לך. את בגיל שאת יכולה כבר להחליט בעצמך ללכת לטיפול פסיכולוגי, גם מבלי לשתף את אימך בתור התחלה. ואחר כך תוכלי לספר לה שאת בתהליך ושזה עושה לך טוב. אם אין באפשרותך כלכלית לממן טיפול - זכרי שדרך קופת החולים ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי, ויש עוד מקומות כמו השירות הפסיכולוגי החינוכי או שירותי הייעוץ של האוניברסיטה, ואם את עובדת ורוצה - אפשר גם באופן פרטי. שיהיה המון בהצלחה!! קוקי

שלום ש, את מתארת הרגשה של ריקנות וזיוף מכאיב - מבחוץ הכל נראה בסדר, אך בפנים ישנם התלבטויות ופחדים. אני מאמינה שזו הרגשה שמוכרת להרבה מאוד אנשים מוצלחים ומתפקדים... טיפול פסיכולוגי דינמי הוא מקום מצויין להתחיל להתבונן בחוויה הפנימית המכאיבה הזו. אני מסכימה מאוד עם קוקי, שפנייה לטיפול יכולה להיות צעד עצמאי חשוב. בהצלחה רבה, אורנה

שלום, בן 24, סובל מהתקפי חרדה, נטייה ללחץ ומחשבות טורדניות מגיל 14, עברתי טיפול פסיכולוגי משולב פסיכיאטרי בגיל 19, הפסיכיאטרי נמשך עד לפני מס' חודשים והפסיכולוגי בהפסקות עד היום. מגיל 15 סובל מכאבים עזים במפתח הלב, הכאבים הם במתווה של לחץ ההולך וגובר בהדרגה מרגע ההתקף עד למצב בו הם אינם נסבלים יותר ואז אני נוטל משככי כאבים והם עוברים. כל הסיפור מתפרס בדרך כלל על יומיים. הכאבים תוקפים כל כמה חודשים בממוצע פעם ב-4 עד 6 חודשים. בגיל 16 עברתי בדיקות אקג ואולטרסאונד ולא נמצאו ממצאים כלשהם. ובגיל 19 עברתי שוב בדיקות אקג ומאמץ וגילו שיש לי איבשה קלה מאד וכמעט בלתי מובחנת. כמו כן בשנה האחרונה התחיל לתקוף אותי כאב עמום גם כן במתווה לחץ באזור החזה העליון הימני הוא לעומת הקודמים באים והולכים ללא כל סדר או היגיון, הוא נסבל ועל כן אינני נוטל משככי כאבים. אך הוא יוצר אצלי תיסכול ומתח מתגברים בתקופות בהן הוא מופיע דחופות. אינני בטוח לגמרי אבל נדמה שהוא מושפע מהמחשבות שלי, כאשר אני נזכר בו הוא יכול להופיע, כך גם כאשר אני חושב על נושא שמטריד אותי, לעומת זאת לפעמים אני חש בו למרות שאינני מרגיש שהוא קשור לנושא ספציפי. ביקרתי אצל רופא המשפחה והוא אמר שאין סימנים המעידים על בעיה פיסית. בבקשה התייחס בתשובתך גם לכאבים במפתח הלב. אפשרות של כאבים פסיכוסומתיים? איך יודעים? איך מטפלים? אפשר לבד? מהן שיטות הטיפול העדיפות?

שלום אלון, אתה יודע הרבה מאוד על הכאבים מהם אתה סובל, ונתת לא מעט סימנים לכך שהם קשורים למצבי המתח והחרדה שאתה חווה. לאור זאת, אני מאמינה שכדאי להמשיך ולטפל בהתקפי החרדה והמחשבות הטורדניות, והקלה בתחום זה עשוייה להוביל גם להקלה בכאבי הלב. בהצלחה, אורנה

תודה לך אורנה לתשובתך אך לא ברור לי מהתשובה האים התנהגות זו היא נורמלית וטיבעית בקרב ילדים עים טמפרמנט גבוהה ומה היא מנסה ליידע אותי לדברייך. בנוסף רציתי לשאול בתי הגדולה בת החמש וחצי מאוד מפונקת ועקב זאת גם לא ככ מ חונכת כל דבר שהיא צריכה לעשות נעשה באייומים מצידי ולפעמים כרוך בבכי צעקות עונשים יש לציין שהיא גם ילדה היסטרית שכתוצאה מהויכוחים דלי ושל אביה עקב ובתקופה מסויימת שהחמירו עקב רצונינו להתגרש נכחה הילדה בויכוחים ובמתחים בנינו וחלק ניצלה לתועלת שלה דוגמא כאשר אני אמרתי לישון בשעה מסויימת אביה חשב אחרת וכך איבדתי את הסמכות ההורית שלי שהתבטאה לא רא בדוגמה שהבאתי שזה מאוכל על ללקיחת תרופות שצריך הקימה בבוקר הלבוש ציחצוח השיניים וכו וכו נעזרתי כבר דרך שירותי קופת חולים בהדרכת הורים אך זה לא עזר מה גם שהרבה פעמים נאלצתי לוותר על העונשים שנתתי עקב העיסוק בתינוקת עקב זה שהיינו צריכים לצאת מהבית לסידורים היום מאוד קשה לי מה גם כשהיא כועסת אז לאחרונה היא מכב אותי מקללת אינני יודעת מה לעשות מצד אחד אינני רוצה להיות איתה כל היום במילחמה ובמאבקי כוח כך שהיא איננה רוצה את חברתי ואת הבית ומצד שני אין דרך אחרת מה אני עושה עיזרי לי בבקשה

שלום אלונה, את מתארת רגשות מאוד סוערים בבית, וצורך למצוא את הדרך להציב גבולות ברורים ולעשות "סדר" בבלגן שנוצר. אני בטוחה שמוטל על כתפייך עומס כבד, ונשמע לי שאת מתמודדת מאוד לבד... אני חושבת שכדאי לחזור ולקבל עזרה אישית, ולא רק דרך האינטרנט. את זקוקה למטפל/ת שיתמכו בך בחיפוש אחר דרך להתמודד עם הכעס של בנותייך, הכעס בינך לבין בעלך ועוד. האם יש לך אפשרות לפנות לעזרת השירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגורייך? בדרך כלל אפשר להגיע אליהם בעזרת הגננת בגן העירוני או דרך בירור בעיריה. בהצלחה רבה, אורנה

מה עדיף לטיפול בחרדה חברתית, ו-OCD לדעתך: טיפול התנהגותי קוגנטיבי, או פסיכודינמי? אני כרגע בפסיכודינמי, ורציתי לדעת אם אני נמצאת בטיפול בשיטה ה"נכונה". ועוד שאלה, האם אפשר לרפא את החרדות שציינתי בטיפול פסיכודימי, ומהם היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם? תודה רבה

שלום ליאת, המחקר בתחום מצביע על כך שהטיפול היעיל ביותר בהפרעות חרדה מורכב משילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול תרופתי. עם זאת, אני מאמינה שיש מקום רב לשיקול דעת אישי: לפעמים טיפול פסיכודינמי, המתבונן במקורות העמוקים של החרדה, מתאים יותר לתקופות חיים מסויימות או עם מטפל מסויים. אני חייבת להוסיף שככל שאני עוסקת בתחום, אני מגלה שההפרדה בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ופסיכודינמי יכולה להיות מלאכותית למדי. מרבית המטפלים מכירים בכך שלעיתים יש צורך בלמידה מיידית של טכניקות התמודדות עם חרדה, ולעיתים יש מקום לחשיבה על הפנטזיות, היחסים, הזכרונות והחלומות הקשורים לחרדה באופנים מורכבים. ההשקפה שלי בנושא זה (אם לנסח אותה בפשטות...) היא שכאשר "הבית בוער" זה לא הזמן המתאים לדבר על הקשר עם אמא, אבל כאשר החרדה נרגעת זה בהחלט יכול להועיל... אורנה

אורנה שלום אני בחורה בת 23. בגילאי 16, 17 סבלתי מהתקפי חרדה (בערך 5 התקפים) אשר עליהם התגברתי עם הזמן. לפני חודשיים התחילו להופיע לי שוב ההתקפים, רופא המשפחה נתן לי כדורי הרגעה (לוריוון) שעזרו מאוד אך לא לקחתי את הכדורים באופן רציף אלא רק כשהיה לי התקף (היו לי 3). הלכתי גם לטיפול פסיכולוגי, ואכן ההתקפים נעלמו למשך חודשיים, אך פתאום שלשום ישבתי במסעדה והופיע לי שוב התקף (בשבילי זו נסיגה). יש לי פגישה עם הפיכולוגית שלי עוד שבוע וחצי אך אני חוששת שכשאספר לה,לא יהיה לה מה להציע לי יותר חוץ מהטכניקות שכבר לימדה אותי וגם אני חוששת שאני הולכת לחיות עם ההתקפים האלה כל חיי שכן ההתקפים האלו גם מפריעים נורא לאיכות החיים וגם מעציבים אותי מאוד, אשמח אם תייעצי לי בנושא מנסיונך (למרות שאני כמובן מתכוונת לספר לפסיכולוגית שלי, הייתי רוצה שתעני לי גם את) תודה נעמה

שלום נעמה, אני בעלת נסיון רב של התקפי חרדה (יומיים!) בגילאים שסיפרת וגם אחרי. היום אני לא סובלת יותר מהתקפים, למעט פעם בכמה חודשים רחוקים רחוקים - וגם אז - ניתן להתיחס לכך בצורה קלילה יותר- כמו שיש חלום סיוטי מידי פעם ופשוט משלימים עם זה וממשיכים הלאה לאלפי לילות ללא חלומות בלהה.. אני מבטיחה לך שיש דרכים לשפר את איכות חייך בכל הנוגע להתקפים באמצעות טיפול פסיכולוגי ואני מאחלת לך שתמצאי אותם מהר ושתרגישי רק טוב... לילה טוב וימים רגועים קוקי

שלום נעמה, ההתמודדות עם התקפי חרדה היא לפעמים התמודדות מתמשכת - צריך "לתחזק" מפעם לפעם את הטכניקות שלמדת, צריך להיעזר בתקופות מסויימות בטיפול תרופתי, וצריך להזכיר לעצמנו שוב ושוב את המשימה הקשה ביותר: להשתדל לא להימנע מדברים מסויימים בגלל החשש שיתרחש התקף נוסף. נשמע לי שאת בדרך הנכונה: את נעזרת באנשי המקצוע המתאימים ולומדת לחיות עם הפחדים שלך. כל הכבוד! זו דרך לא פשוטה בכלל... אורנה

שלום לכולם, רציתי לדעת מה זה רוזננס קוגניטבי ? ... אם אפשר לקבל תשובה ממישהו מקצועי (או מישהו שאמת יודע מה הוא אומר:) תודה, מחכה לתשובתכם:)

איתי שלום, דיסוננס קוגנטיבי - מושג בפסיכולוגיה החברתית ובחקר העמדות, המתאר מצב שבו חשיבתו של האדם מתמודדת עם סתירה וקונפליקט. תוכל להמשיך ולחפש ברשת אחר אתרים שיסבירו יותר לעומק את העניין. לילה טוב קוקי

איתי, רזוננס קוגניטיבי הוא מצב שבו יש הסכמה בין אנשים על ההיבטים הריגושיים של מצב מסויים. זה לא מונח ממש מקצועי. דיסוננס קוגניטיבי שזה מצב שבו האדם מצוי בקונפליקט מסוים לגבי נושא כלשהו. מדובר בסיטואציה שבה האדם מתנהג בניגוד לאמונות שלו והוא מודע לחוסר העקביות שבין הדעות והאמונות שלו לבין המעשה. הקונפליקט הזה יוצר מצב לא נעים עבור האדם, שפותר אותו באמצעות שינוי העמדה שלו ולא שינוי ההתנהגות. ס.מ.

שלום איתי, אני מסכימה באופן מלא עם התשובות שקבלת בפורום. אם אתה זקוק לאינפורמציה נוספת, נסה להסתכל בספרי מבוא לפסיכולוגיה חברתית. אורנה

אני מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה באונ' ת"א ואני מקווה שאתקבל ללימודי פסיכולוגיה קלינית. ברצוני לחלוק איתך את התחושה הלא טובה שלי והיא שכיום כל עובד סוציאלי יכול לעסוק בטיפול ולמעשה הוא/היא עוקפים את הדרך המייגעת שאנו(משתמשת כבר בלשון רבים...) עוברים עד להכשרתנו כפסיכולוגיים קליניים, היום לתוכניות הפסיכותראפיה השונית מקבלים גם יועצים חינוכיים למיניהם ועוד כל מיני תארים מצחיקים... האם זה פייר והוגן , איך את רואה את המצב??

שלום רוני. אני חייבת לומר שכאחת כמוך שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ורוצה להתקבל לשני, אני הייתי מאוד מופתעת מההודעה שלך. אני מציעה לך לגשת לעיין בספרים לפני שאת פוסלת, ישנם אנשים שבאמת לא מקבלים הכשרה מספקת, אבל לגבי עובדים סוציאליים קלינים, הם רשאים לטפל ואם לא נראה לך מסלול הלימודים שלהם, אז תלמדי לקבל את זה או שתעברי למסלול אחר שיותר יתאים לך.

שלום רוני, בניגוד לכותבת הקודמת, אני לא מרגישה מופתעת מכך שלקראת שלב המיון למגמות הטיפוליות מתעוררות בך תחושות מורכבות. לאחר העבודה הקשה שהשקעת במהלך התואר הראשון, את עומדת בפני תהליך המיון למגמות הטיפוליות, אשר בוודאי משאיר אנשים מוכשרים רבים בתחושת אכזבה ומרירות. בתקופה כזו טבעי להרגיש שיש אי צדק מסויים בכך שמסלולי לימודים אחרים מאפשרים דרכים "פשוטות" יותר למקצוע טיפולי. אני חושבת שכמו כל דבר בחיים, תלמידי המגמות הקליניות עושים בחירה מסויימת. נכון שנדמה שהאוניברסיטאות הן אלה שבוחרות, אבל למעשה כל סטודנט בוחר להיכנס לתהליך הכשרה ממושך ודורשני, שקשה מאוד להתפרנס בכבוד במהלכו, ובכך מוותר על מסלולי הכשרה אחרים. עבורי, הבחירה הזו הייתה נכונה, משום שאני מרגישה שרכשתי השכלה ומיומנויות בעלות אופי מסויים, המתאים לי. אני מרגישה שהמקצוע שלי אחר ושונה מעבודה סוציאלית, תרפיה באומנויות או ייעוץ חינוכי. אני לא מרגישה שבעלי מקצועות אחרים "עוקפים" אותי, משום שהדרך שאני עוברת מתאימה למקצוע בו בחרתי. וזו הייתה בחירה שלי, לא פחות מאשר של המגמה הקלינית באוניברסיטת ת"א... נראה לי נכון לבדוק בתוכך האם את בוחרת בדרך הזו, על כל חסרונותיה ויתרונותיה. לפעמים זה מתאים יותר לבחור בדרך אחרת למקצוע טיפולי שונה, ואני בטוחה שגם שם יהיו חסרונות ויתרונות... המון הצלחה, אורנה

לאורנה שלום, אני חדש פה ובנושא המחשב, ואני יודע שזה לא קשור לפסיכולוגיה. בכל זאת בירשותך אשאל מה זה קישור? ומה זה לינק? ואיך עושים העברה או העתקה? אשמח לקבל הסבר מאנשים שמבינם כי אני דיי חדש בנושא תודה ויום טוב אדי

שלום אדי, 1. קישור ולינק זה אותו דבר. לינק נלקח מאנגלית. הכוונה היא לשורה הנכתבת שבעצם מקשרת למקום אחר. למשל: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm אם השורה הזו כחולה אז היא לינק. ובלחיצה עליו אפשר להגיע למאמר הזה. (שבמקרה מאוד שווה לקרוא אותו.) 2. מה זה העברה - העברה של מה? והעתקה של מה למה? תהיה ספציפי יותר ואני מבטיחה לענות. אולי כדאי שתכתוב לי למייל האישי ולא כאן בכדי לא להפריע לפורום פסיכולוגיה קלינית להיות פורום פסיכולוגיה קלינית. [email protected] בהצלחה

שלום אדי, ברוך הבא, אין לי הרבה מה להוסיף על תשובתה של קוקי. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב, יש לי ילד בן 6 עוד מעט. לעיתים רחוקות הוא נהנה לחשוף בפני את פי הטבעת שלו בעודו שוכב על הבטן עם רגליים כפופות. כן, כן בתנוחה הזאת. אני לא יודעת מאיפה הוא למד את זה, ומה זה אומר. מהי התגובה הנכונה במקרה הזה ? אמא נבוכה.

שלום לך ברצוני לברר בתי התינוקת בת השנה דיי אלימה נהנית לסחוב שיערות לי לאחותה ובכלל מרביצה למרות שכועסים עליה אפילו דיי היא רואה בהבעה וגם בכעס על מנת להמחיש לה שזה לא בסדר קשה להחליף לה חיתול כנ"ל לגבי הלבשנ האכלה כימעט כל דבר הוא בגדר מאבקי כוח ולא נעים לי בכל אופן ואני מאמינה גם לה לעיתים גם מושכת לעצמה בשיערות ונותת לעצמה עים היד שלה מכה בראש ולא עוזר לי שאני צועקת עליה ומבקשת שתפסיק מה לעשות אני מיואשת ואינני יודעת למה היא מתנהגת כך תודה מראש לתשובתך

שלום אלונה, ההתנהגות שאת מתארת יכולה להעיד על מגוון של מצבים, מטמפרמנט סוער (וכנראה שונה משלך, מה שכמובן לא מקל...), דרך רגישות יתר למגע, ועד בעיה כלשהי שהתינוקת מנסה "ליידע" אותך לגביה באמצעים הגופניים העומדים לרשותה. אני חושבת שכדאי לפנות לייעוץ אצל רופא הילדים שלה ואצל פסיכולוג התפתחותי, בעיקר על-מנת שתהיי רגועה יותר. בתך התינוקת וודאי תרגיש בזאת... בהצלחה, אורנה

אחרי ששנים ניסיתי פסיכולוגים קלינים (נשמות טובות אך לא עזרו) ואחרי שהתייאשתי מהתרופות - גיליתי פתאום כי אפשר ללא פרויד וללא פרוזק - זאת בספר חדש יחסית של הפסיכיאטר סרוון שרייבר הוא מציע שיטת חדשות לטיפול בהפרעות חרדה ודכאון מה אומר על כך אורן?

הי, כנראה שלא ביקרת כמה זמן משום שאורן לא מנהל כרגע את הפורום אלא אורנה ראובן מגריל. בכל אופן אורן עובד עם EMDR שמצוי בספר של שרייבר. (יש לו מאמר בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm דרך אגב, ד"ר דיוויד שכתב את הספר מגיע ליום עיון בארץ באמצע אפריל, וזה יכול לעניין אותך: יום עיון עם ד"ר דוייד סרוון שריבר - מחבר הספר "ללא פרויד ללא פרוזק" יתקיים בתאריכ/ים 18/4/2005, כחלק מסדרת ימי העיון בנושא "פסיכותרפיה עם מוח", הזמנו לארץ את ד"ר דוייד סרוון שריבר - מחבר הספר "ללא פרויד ללא פרוזק". הכנס יתקיים במרכז הרפואי ע"ש שיבא, בבית סוראסקי ב18-4-05 בין השעות 1600-2000 ההזמנה לכנס באתר www.siach.com/shreiber/invitation.pdf פרטים נוספים אצל ענת רסיס 0502470433 [email protected] ספרו שיצא לאור לאחרונה בעברית, מחולל עניין רב בתחום הפסיכותרפיה שם הספר עצמו הוא קריאת תיגר: "ריפוי החרדה והדיכאון - בלי תרופות ובלי פסיכואנליזה". בקצרה - לא פרויד ולא פרוזאק. דוד סרוואן-שרייבר אינו עוד גורו המתמחה באבקות של תרופות סרק ופועל בשיטות של ניו אייג'. ספרו מושך את תשומת הלב, משום שכל המרשמים והעצות שלו מסתמכים על ספרות ועל מחקרים מדעיים שקשה לערער על תקפותם. אישיותו של המחבר עצמה מחייבת התייחסות רצינית: צרפתי זה - בנו של ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר, מייסד העיתון "ל'אקספרס" - הוא מחלוצי המחקר במדעים נוירו-קוגניטיוויים. לנוכח הניסיון הממושך שצבר בטיפול במחלות נפש, הוא מבקש למנוע ממטופלים ליפול למלכודת של צריכת יתר של תרופות והשתקעות בספת הפסיכיאטר. הוא מציע דרך אחרת - רפואת הרגשות: מכלול של טיפולים המיועדים להקל על מועקה ודיכאון. סרוואן-שרייבר אינו רואה בשפה את הדרך העיקרית אל הרגשות. את יום העיון יוזמים ד"ר אודי אורן וד"ר ארנון רולניק, המנסים ליצור מודעות לכיוונים טיפולים אפקטיבים ועדכניים פרטים נוספים אצל ענת רסיס 0502470433 [email protected]

שלום, אינני מכירה את הספר, אך הנושא כמובן מעניין ביותר. אורנה

ממני? אני יודע שלחסרה שלי מאוד אכפת ממני, ולהורי אכפת ממני כמה שהם מסוגלים. אבל אני חש שלאף אחד לא אכפת ממני. אני בדיכאון- בגלל תחושה זו או בנוסף אליה... ואינני יודע מה לעשות עם ההרגשה הקשה הזו. אני בטיפול נפשי, הלכתי לפסיכיאטר לפני מס' ימים כדי שיתאים לי טיפול תרופתי, ואני ממשיך לחוש שלאף אחד לא אכפת ממני.

הי רון, בתור מי שמרגישה רגשות דומים, והולכת לטיפול פסיכולוגי וזוכה לטיפול תרופתי - אני רוצה לומר לך שקודם כל תתמידי בטיפול, שזה הכי חשוב. השינוי יגיע, והמחשבות שמלוות אותך הם חלק מהדיכאון, והוא יעבור. מה שיכול לעודד הוא שלכל דבר בחיים יש התחלה אמצע וסוף..(פשטני אך מרגיע) כי גם למחשבות האלו, לדיכאון ולתקופה שאת עוברת - בעיקר בגלל שאת מטופלת - יש סוף. ולכן תשאירי לך את זה במחשבה, בנוסף למחשבות האחרות ואני מאחלת לך שהרגשות הקשות שאת מתארת יעברו לך בהקדם. קוקי

שלום רון, אני חושבת שאפשר להתייחס לטעות הכתיבה "חסרה" במקום "חברה" כסימבול לתחושת הריק והחוסר שאתה מתאר. אתה חווה כאב, ומרגיש שלאיש לא באמת אכפת ממך. לצד זאת, אתה פועל בדרך הנכונה - הטיפול פסיכולוגי והטיפול תרופתי יתנו את אותותיהם בקרוב. שמור על עצמך, אורנה

הי רון נורא נגע לי מה שרשמת, וכנראה כן לאנשים אכפת לך ואפילו לאנשים שלא מכירים אותך כי עובדה שהגיבו לך (יותר מ-1)וזה יפה גם לי ואני מתארת שלעוד אנשים ישנה לפעמים את ההרגשה הזו ואני חושבת שחוץ מהטיפול שאתה מקבל תנסה לא לחשוב על הריקנות הזו ותנסה להעסיק את עצמך בכל מה שאפשר,ואם בא לך תוכל להתכתב איתי (אם תרצה) [email protected] שיהיה בהצלחה

היש לך כרטיס בתפוז? אם כן אשמח לדעת מה כתובתך בו.

תודה על התגובות. מאוד מעריך את זה. אין זה משנה שקוקי פנתה אלי בלשון נקבה- העיקר הכוונה ואהבתי את מה שהיא כתבה. עודדו אותי התגובות. האמת היא שהתחלתי הבוקר לקחת כדורים ואני אופטימי כעת ומקווה שהשינוי החיובי בפתח (הלוואי). הערב הייתי אצל הורי- אבי בן 79 היום. במקום להיות להורי מקור עידוד, הוצאתי עליו ועל אימי שוב את הכעס והתיסכול על זה שלא זכיתי מהם לשום אכפתיות ותמיכה במהלך חיי. אבל זה חסר טעם. מה אני יכול לצפות מהורי, עם המודעות המוגבלת שלהם, עם גילם המבוגר והצורך שלהם לשרוד. אימי ניצולת שואה, חולה 18 שנים בפרקינסון. הם איבדו בן ממחלת הסרטן הנוראה ואחי חי בחצי השני של העולם כבר הרבה מאוד שנים, בורח מהעולם ותקוע שם. אז כל שנשאר זה לקבל עידוד ותמיכה מאנשים וירטואלים. יפה שיש כאלו שרוצים לתמוך ולעודד.

מה ידוע לך על הפסיכודרמה הן ככלי טיפולי אפקטיבי הן ככלי שימושי מעשי בעולם הטיפול והן ביכולת למצוא עבודה ולהתפתח לאחר תם הלימודים, האם אפשר להתקבל לתוכניות הפסיכותראפיה השונות לאחר סיום הלימודים(ואולי לאחר מס' שנות ניסיון?)? אשמח לקבל תשובות ויקי

הי ויקי, הפסיכודרמה לפי מורנו היא שיטה של טיפול אישי במסגרת קבוצתית. עקרונות השיטה מבוססים על האמונה שבכל אדם יש מן הכוח היוצר. כדי להגיע למפגש עם היצירתיות על האדם לגלות את מקורות הספונטניות שלו. הספונטניות היא כוח הפועל בהווה ומניע את הפרט לקראת תגובה הולמת במצב חדש ותגובה חדשה על מצב ישן. במסגרת זו בודקים יחסים בין-אישיים, קונפליקטים ובעיות אמוציונליות ומטפלים בהם על-ידי שיטות שנלקחו מעולם התיאטרון והדרמה. המלה "דרמה" , אין פירושה "משחק" או "הצגה". כאן היא משמשת בהוראתה הראשונית –(במקורה היווני) דרמה-פעולה. כלומר, במקום לפתור בעיות המתעוררות בין אדם לבין עצמו, בין אדם למשנהו, או בתוך קבוצת אנשים ע"י דיבור, מועלות הבעיות ע"י הצגתן בפועל. שיטת העבודה בפסיכודרמה, מבוססת על חילוף תפקידים המאפשר לכל אחד להיות, במהלך הדינמי, בתוך תפקידו ואף בתוך "עורו" של חברו לקבוצה. היכולת לראות את המציאות בעיני האחר ואפילו לראות את "עצמי" בעיני האחר, פותחת אפשרויות לשתוף פעולה על בסיס ידידותי ואמפתי (ולאו דווקא תועלתי) תוך פתיחות לנקודת מבט שונה, פתיחות שהיא אבן יסוד להכרות מעמיקה יותר עם ה"עצמי" . הפסיכודרמה מאפשרת איתור מקורות הספונטניות תוך כדי העלאת חוויות מהעבר הקרוב והרחוק, בדיקת אלטרנטיבות ע"י חוויות מתקנות והתנסויות במצבים עתידיים אפשריים, ובכך מביאה לשיפור ניכר בבטחון העצמי ובהרגשת הערך האישי . בין השאר, תורמת הפסיכודרמה לשיפור משמעותי בהגדרת הזהות האישית והמקצועית, וכן מחזקת את יכולת ההתמודדות עם בעיות בזוגיות, עם בעיות ביחסי הורים-ילדים (בכל גיל שהוא), עם משברי הגיל ובגידת הגוף, עם שכול ואבדן, עם פרידות וויתורים הכרחיים. ישנה תוכנית הכשרה למטפלים בפסיכודרמה בסמינר הקיבוצים - והקישור: http://www.smkb.ac.il/aha/smkb/sem/center.html וגם: http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/11137/25980 (פסיכודרמה היתנסותית) עוד קישור שישמח אותך הוא האיגוד הישראלי לפסיכודרמה שבו פרטים על הכל: http://www.hebpsy.net/community.asp?id=36 בהצלחה קוקי http://www.hebpsy.net/community.asp?id=36

תודה על המאמץ.. אולם בפעם הבאה אין צורך לעשות copy past כי גם אני יודע לקרוא באתרים הללו, בכל מקרה שאלתי לאורנה עדיין רלוונטית.

שלום ויקי, אני לא מכירה לעומק את התחום, ונראה לי נכון לשוחח עם מטפלים העוסקים בפסיכודרמה (הם וודאי יוכלו לספר לך יותר על אפשרויות התעסוקה ולימודי ההמשך בתום הלימודים). הקישורים של קוקי בוודאי יובילו אותך לימי עיון ומפגשים רלוונטיים. בהצלחה, אורנה

לד"ר, צהריים טובים... אני בחורה צעירה(בת 21), נאה , מושכת, יוצאת עם בחורים רבים. הבעיה אצלי שאין לי ביטחון ויש לי דימוי עצמי נמוך ביותר, תמיד נדמה לי שאני נראית נורא. לא משנה כמה יחמיאו לי על מראי, אני יוסיף לבקר את עצמי בנוקשות... ישנו בחור שאני מאוהבת בו כבר שלוש שנים, אנחנו ידידים טובים, אך לא קרובים כ"כ, ואינני מסוגלת לומר לו זאת. אני מסתובבת כל היום בתהיות מה היה קורה אילו היה לי את האומץ לומר לו את זה וזהו... זה מתסכל ביותר. בעבר, גם הוא חיזר אחרי אך כשראה שאינני מגיבה או נענית לחיזוריו, הוא פשוט הפסיק כי התייאש. עד היום נדמה לי שיש משהו, שזה הדדי, ואין לו מישהי כרגע, כך שיש לי הזדמנות לתקן את הכל, אך אני עדיין לא מצליחה לעשות שום דבר. אני טיפוס מאוד מופנם, מקובעת כזו, לא ספונטנית, ביישנית ולמרות שמצאתי חן בעיניו, תמיד היה נדמה לי שזה לא הגיוני שבחור כזה מדהים יאהב מישהי כמוני או יימשך אליה. זה משהו שלא הצלחתי לשנות בראש, אך כיצד עלי לפתור את הבעיה...? אני לא מסוגלת אפילו להתקשר אליו ולשאול אותו אם בא לו סתם להיפגש, לדבר, כי מלא זמן לא התראינו... אני מפחדת, ולא יודעת ממה... הוא אהוב חיי, הבנאדם שאיתו הייתי מוכנה להיות כבר מלפני 3 שנים, אני אוהבת בו הכל! ולעולם, לא אמצא מישהו כמוהו, אך כל היתרונות הללו והרגשות החזקים אליו, לא עזרו בנסיונותיי לומר לו משהו. זה לא מקרה ראשון, זה כבר לי גם בתיכון, זה כאילו דפוס. איך להשתחרר מזה ולזכות באהובי?!?! יום טוב, ד', המתוסכלת...

אין לי מושג מה הפסיכולוגית תענה אבל נראה לי שאת התשובה את כבר יודעת... את הצעד הראשון את תצטרכי לעשות - תוכלי בעדינות, ברמזים וכו' - אבל רק את יכולה... ולגבי שאר מה שאמרת בתחילת הודעתך על דימוי עצמי נמוך וחוסר בטחון עצמי - אם את מרגישה שהדבר פוגע באיכות חייך (ונשמע שכך הדבר) כדאי לך לשקול טיפול פסיכולוגי שיכול לטפל בדיוק בכך. (אפשר דרך קופת חולים או שירותי הייעוץ באוניברסיטה או באופן פרטי). אני מבטיחה לך מנסיון שבדברים האלו - טיפול זה רעיון ממש מוצלח! בהצלחה עם הבחור... קוקי

תודה לך קוקי... אני לא חושבת שאצליח לאזור אומץ, לצערי הרב. אבל אנסה לשנות זאת...

שלום ד.כ., את מתארת היטב כיצד דימוי עצמי פגוע יכול "להסתתר" גם אצל אנשים הזוכים לתגובות נלהבות מסביבתם. "משהו" חסר ומכאיב בפנים... אני מצטרפת להצעה של קוקי לבחון את הדברים לעומק בטיפול פסיכולוגי דינמי. לגבי שאר ההצעות, זה כבר לא התחום שלי, אבל אולי כדאי לנסות... בהצלחה, אורנה

פניתי לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים שלי. לאחר הפגישה הראשונה הבנתי כי המטפלת אינה פסיכולוגית קלינית אלא : עובדת סוציאלית קלינית בעלת M.S.W ופסיכותרפיסטית מוסמכת. אני מניחה שאילולא היה לה רשיון לטפל קופת חולים לא היתה עובדת איתה (ועם עוד רבים ברשימת מטפלים בעלי אותו התואר). אך בכל זאת אני מוטרדת: האם זה בסדר? האם צריך לפנות לטיפול אך ורק אצל פסיכולוג קליני? תודה, אור

אור, כן, זה בסדר. זו לא שאלה של "צריך", אלא של התאמה המטפל לבעיה, ויש מטפלים שונים עם תארים שונים, שיכולים לעזור באותה מידה כמו פסיכולוג קליני. ס.מ.

מכיוון שקופת החולים עשתה אותה מטפלת - אז כנראה שזה בסדר, אם לבסדר את מתכוונת במובן החוקי של המילה. במובן הטיפולי המישהי שענתה לך צודקת. אם את מרגישה בנוח איתה ואת מרגישה שהיא יכולה לעזור לך - אז שיהיה בהצלחה עם הטיפול....

שלום אור, את מעלה שאלה מורכבת, בנוגע למיומנויות הטיפוליות של מקצועות שונים המעניקים פסיכותרפיה. אני חושבת שבעת פנייה למטפל, כדאי בהחלט לשאול לגבי השכלתו. פסיכולוג קליני למד מ.א. בפסיכולוגיה, התמחה במקצועו במשך כ- 4 שנים ועמד בבחינת התמחות. עובד סוציאלי קליני למד מ.א. בעבודה סוציאלית קלינית, במהלכה הוסמך לטפל. את מציינת שהמטפלת עמה נפגשת למדה גם בבית ספר לפסיכותרפיה (מוסדות שבדרך-כלל מסונפים לאוניברסיטאות ומציעים תוכניות רחבות היקף להתמחות בפסיכותרפיה), כך שאין כל ספק שיש לה הכשרה וניסיון מקיפים בפסיכותרפיה. בעייתיות מסויימת מתעוררת לעיתים עם בעלי מקצועות שונים אשר לומדים שיטת טיפול כלשהי, ומכנים את עצמם "פסיכותרפיסטים". במקרים אלה, הכינוי "פסיכותרפיסט" אינו בהכרח מעיד על רכישת השכלה מקיפה כפי שתיארתי. מעבר לכל זאת, תמיד חשוב לשים לב לתחושות שלך בעת הפגישה, ולשוחח עם המטפלת על מחשבותייך (גם בנוגע למיומנויות שלה!). התבוננות כזו היא חשובה מאוד למציאת המטפל המתאים, אשר כמובן יכול להשתייך לאסכולות ולמקצועות שונים. בהצלחה, אורנה

הנני הצגתי שאלה לפני כמס' ימים לגבי הטיפול הפסיכולוגי שלי שיש לי מן תחושה שהוא תקוע!הבעיה היא שאינני מסוגלת לומר לפסיכולוג שלי את הרגשתי!המילים פשוט לא יוצאות לי בנושא הזה!אני לא רוצה לעזוב את הטיפול כי כרגע אני שותה כדורים וזה נורא חשוב להיות בטיפול כששותים נוגדי דכאון! מה לעשות?איך התחיל לדבר איתו?

לינור שלום, מנסיוני בתור מטופלת, את יכולה להדפיס את ההודעות שכתבת ואפילו את התגובות ולתת לו לקרוא. אם אינך יכולה להיות לידו בעת שהוא קורא אותם תני לו אותם בסוף הפגישה או שלחי לו במייל. באחת הפגישות שלי עם המטפל רציתי לומר לו כמה דברים שהיה לי מאוד קשה, ופשוט הכנתי פתקים עם שאלות מנחות.. ונתתי לו אותם וכך הוא שאל אותי מה שהיה צריך בכדי לעזור לי להיפתח ולדבר על הנושא. תנסי... בהצלחה קוקי נ.ב - עדיף לסיים עם זה כבר מאשר להיות מוטרדת מכך עכשיו. נץב2 - את צריכה לרצות את הטיפול בכדי להרגיש יותר טוב בחייך ולאו דווקא רק משום שאת לוקחת תרופות ורוצה ליווי. בהצלחה

לינור, נכון שכדאי להיות בטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול תרופתי, אך זו אינה אמורה להיות הסיבה לשיחות. קשה לך לומר למטפל שלך איך את מרגישה, וזה קושי הגיוני. אבל חשוב שהוא יידע את זה, ולכן אולי תנסי לכתוב הכל ולתת לו לקרוא את מה שכתבת? זה יכול לעזור לך ולקדם את הטיפול, כי חשוב שתבינו ביחד מה גורם לתחושות שלך שהטיפול תקוע. ס.מ.

שלום לינור, כפי שציינו הכותבות הקודמות, הקושי לדבר עם המטפל על רגשותייך כלפי הטיפול הוא מובן. עם זאת, ניתן לשער שאם תעשי זאת הטיפול יתקדם במידה רבה! בהצלחה, אורנה

מהם הם בדיוק שני המושגים הללו? הבנתי שהם באים לאתר שני סוגי אנשים - אחד עצבני והשני לא... איפה יש מידע על המושגים הללו? מה הם בדיוק? יש להם שם יותר מקצועי?

אולי תפרטי באיזה הקשר קראת על הדברים - באיזה נושא - וכך יהיה קל יותר לעזור לך..

שלום רותם, מדובר על שני סגנונות אישיותיים שזכו לתשומת לב מחקרית רבה מאמצע המאה הקודמת. תבנית type A מאופיינת בנטייה קיצונית לתחרותיות ולהישגיות, קושי להירגע, נטייה לכעס וחוסר סבלנות. אנשים בעלי תבנית type B לעומת זאת, מסוגלים להירגע, אינם מאופיינים בתחושת דחיפות וחוסר סבלנות וקשה לעורר בהם כעס. מחקרי אורך שהתבצעו בשנות ה- 70 הראו כי לאנשי ה- A היה סיכוי כפול ללקות במחלות לב, בהשוואה לאנשי ה- B. זאת גם כאשר לקחו בחשבון משתנים כמו דיאטה, גיל ועישון. בהמשך היו למודל התפתחויות שונות... כדי לקרוא עוד בנושא אני מציעה לחפש מאמרים של Friedman & Rosenman, שהם הקרדיולוגים שהבחינו בנטייה של אנשים שלקו בהתקפי לב להיות תוקפניים, עויינים וחסרי סבלנות (כלומר להיות type A). בהצלחה, אורנה

אני רוצה להגיש תלונה על מטפל. ביררתי בועדת אתיקה, זה קצת מסובך- הפרוצדורה. מישהו יכול לסייע לי?

אולי תפרטי מעט על הסיבות ללמה את רוצה להתלונן - אני מנחשת (ממש לא בטוח) שיש פרוצדורות שונות לניצול מיני או למשהו שהוא לא מוסרי אחר לטעמך, לא יודעת..

שלום רויטל, אני מניחה שהגשת תלונה על מטפל היא פרוצדורה שדורשת מסמכים ועדויות מסוגים שונים, והדבר הנכון ביותר הוא לפעול על-פי ההנחיות המדוייקות של הוועדה. אורנה

שלום רב לכם, אמא שלי עברה בילדותה טיפולים נגד מחלת הגזזת (כאשר עלתה לארץ ממרוקו), טיפולים אלה השאירו בה משקעים נפשיים מסויימים, היום היא נמצאת בתהליך משפטי לקבלת פיצויים מהמדינה. בועדה הראשונה הוחלט שלא מגיע לה פיצוי כיוון שאין סימנים חיצוניים (קרחות/שיער דליל) כרגע אנו חושבים על הגשת ערעור. לקראת תהליך זה (הגשת ערעור) העו"ד המליץ לה להשיג חוות דעת מפסיכולוג שיוכל לסייע בערעור שיוגש. כמה מפגשים מינימום דרושים על מנת לקבל חוות דעת זאת? אשמח לדעת איך תהליך זה מתבצע? תודה

שלום שיר, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגים שעסקו בעבר במתן חוות דעת משפטית. לגבי מספר המפגשים - אני מניחה שכמו תמיד, מספר הפגישות תלוי במורכבות המקרה. אורנה

שלום רב, שמי גיא ואני בן 27 אני בדרך כלל בחור בריא שמרבה בפעילות גופנית מזה כמה חודשים אני מרגיש תשישות מירבית תשישיות אשר השינה לא פותרת את הבעיה יש לי אפשר להגיד בעיה בריכוז לאחרונה (יש לציין שאני הפסקתי עם הפעילות גופני בגלל בעיות בגב ובברך)אני עשיתי בדיקות כלליות מקיפות ובדיקת קנדידה כדי לראות ולהבין מאיפה נובעת הבעיה אך כול הבדיקות תקינות ,אני שואל אתכם האם אני חולה בcfs "מחלת היאפים"?אני פשוט מחפש הסבר,יש לציין שאני עובד במשרה מלאה אך ניכרת במשך היום עיפות. אני מציין פרט חשוב והוא שאני מצוי במתח נפשי זה זמן רב ומטופל זה חודשיים אצל פסיכולוג האם לחץ נפשי יכול לגרום לבעיות האלו?

גיא, מתח נפשי יכול לגרום לבעיות שאתה מתאר. כבר יודעים כיום שיש קשר ישיר בין הגוף לנפש, ושמצב נפשי בהחלט משפיע על הבריאות הפיזית (וגם להיפך - בריאות לא תקינה עלולה לגרום למצוקה נפשית). מכיוון שכל הבדיקות שעשית יצאו תקינות, כנראה שאכן מדובר במצב שבו לחץ הוא הגורם לתשישות ולחוסר הריכוז. ס.מ.

שלום גיא, אתה מתאר בעיות גופניות (בגב ובברך) ומתח נפשי הנמשך זמן רב. אני חושבת שזה בהחלט "מתכון" טוב לתחושת תשישות. מאוד כדאי להמשיך להעלות את השאלות בטיפול עצמו! בהצלחה, אורנה

שלום רב לכולם, עקב ההצלחה הרבה של האתר האחרון על תלישת שיער כפייתית, התקבלה החלטה לפתוח אתר חדש בנושא גלישות פסיכוטיות - שגם בנושא זה לא קיים שום אתר בעיברית בנושא. כל מי שיכול לעזור בנושא, שיתופים או הפניות למידע - נא לפנות אליי לאימיילץ תודה רבה (ותאחלו בהצלחה!!) גליצ'ה

הזדהות ואהבת יתר לנשים איך אהבה לנשים אבל ממש חזקה יכולה להיראות ? זאת אומרת איך גבר שמת על נשים אמור להיראות ? מה המאפיינים של אהבה קיצונית לנשים אצל גבר ?

הי ענבל, כתבת "יתר". שאומרים "מנת יתר" למשל, מתכוונים שזה יותר מידי ושזה מזיק והרסני. למה כוונתך אהבת יתר? האם את מדברת על אהבה אובססיבית? האם את מדברת על אהבה חזקה לנשים שיש לך שהיא חזקה מאהבתך לגברים? האם את מדברת על העוצמה? למה זה "יתר"? האם זה מפריע לך ומציק לך - ולמה? מה בעצם את שואלת? מה זה אהבה קיצונית, האם זה מתבטא ביחס רק או במעשים - את יכולה לפרט ולהסביר, ההושעה שלך מסקרנת עד מאוד. אני אישית יכולה להגיד לך שאני מרגישה את עוצמת האהבה חזק יותר לנשים ולא לגברים. כי ההזדהות היא עמוקה וגדולה כל כך וזה לא משתווה לאהבת גבר. עם זאת, אני לא רואה נזק ולכן אני מנסה להבין אותך.. תכתבי עוד.

רציתי לשאול אותך האם את מתכוונת "יתר" - משום שאת לא מקבלת את אותה אהבה חזרה מהנשים שאת אוהבת אהבת יתר..? או כי זה שונה מאיך שנשים אחרות שאת מכירה אוהבות נשים אחרות? האם קשור לכך גם משיכה מינית או שאת מדברת על אהבת הנפש נטו? אשמח אם תעני על ה-כל... קוקי

שלום ענבל, חוץ מעלייה בדופק, עוררות מינית, התרגשות ושינויים במצב הרוח, אני לא יודעת למה עוד אפשר לצפות... אורנה

אני בוגרת תוא ראשון בפסיכולוגיה,לצערי הממוצע שלי לא מספיק גבווה על מנת להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, שאלתי האם לאחר לימודי פסיכותראפיה בבתי הספר שליד האוניברסיטאות יכולות לפתוח בפניי דלת לתעסוקה טיפולית כמו טיפול פרטני, משפחתי, מיני וכו' כי הריי ישנם הרבה מטפלים שהם לא פסיכולוגים קליניים,מצד שני אם יעבור חוק הפסיכותראפיה אז למעשה לימודיי "יושלכו לפח" כי לא אוכל לעסוק בטיפול. גלית

שלום גלית, אני חושבת שכדאי להבחין בין לימודי פסיכותרפיה לאנשי המקצועות הטיפוליים (שימי לב שלתוכניות אלה מתקבלים מטפלים יחסית מנוסים, שהינם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים וכד'), לבין רכישת מיומנות טיפולית מסויימת (לאו דווקא בתחום הפסיכולוגיה), שניתן לתת לה את השם "תרפיה". למיטב הבנתי, חוק הפסיכותרפיה מתייחס למטפלים מהסוג השני... אני מציעה לך לבדוק את דרישות הקבלה לתארים שניים במקצועות טיפוליים של המכללות השונות. לדעתי מוצעות כעת מספר תוכניות חדשות ומעניינות. בהצלחה בהמשך הדרך, אורנה

היי, אני בטיפול הנמשך כשנה. חוויתי העברה חזקה למטפל, ובמשך תקופה ארוכה הטיפול היה מרכז עולמי . לאחרונה אני חשה אדישות למטפל ולטיפול. מרגישה שהוא אינו מצליח "לגעת" בי והטיפול תקוע. איני מעוניינת להפסיק את הטיפול מאחר והבעיות שבגללן פניתי לטיפול לא נפתרו, אך אני הולכת לטיפול בתחושה של כבדות ושל ביזבוז זמן. העלתי את הנושא באחת הפגישות האחרונות, אך הדבר רק חיזק את תחושת האדישות כלפי המטפל. תחושת האדישות גוררת אחריה תחושת ריקנות, שנעלמה לה בתקופת הזהב של הטיפול אשמח לשמוע את דעתך, ואולי קצת מניסיונם של אחרים תודה

אולי כל זה קורה כי דווקא עכשיו אתם מגיעים להתעסק בדיוק בנקודה הזו שלא הצלחתם לפתור? הנקודה העמוקה הזו שמגיעים אליה שבה ההתנגדות היא בשיאה, וחלק מהביטויים של ההתנגדות היא הרגשת הריחוק הזו, שלא הייתה קודם, כי קודם היה "קל" יותר. אולי עכשיו יש משהו לא מודע שלא נותן לטפל בבעייה האמיתית? לכן התקיעות? זו כמובן יכולה להיות אחת מני אפשרויות נוספות.

שלום מטופלת, העברה (transference) אינה חייבת לשאת אופי חיובי (כלומר רגשי חיבה וחום כלפי המטפל). לעיתים קרובות חלק חשוב מהעבודה הטיפולית מתבצע עם העברה "שלילית" (כלומר רגשות כעס, אכזבה וגם ריחוק ואדישות). המשיכי להעלות את הנושאים בטיפול, גם אם זה קשה יותר מאשר "בתקופת הזהב". אגב, הרעיון של הכותבת הקודמת ראוי למחשבה נוספת... אורנה

הנני מטופלת כשנתיים אצל פסיכולוג,האם אין לטיפול הזה סוף?או שהפסיכולוג שלי לא מספיק מקצועי?כבר כמס' חודשים אינני חשה שיפור במצבי הנפשי,אני גם לוקחת ציפרלקס. אנא עזרו לי

לינור, טיפול יכול להימשך גם הרבה יותר משנתיים. ההגדרה של סוף הטיפול אינה חד-משמעית והיא יכולה לבוא מצד המטפל או המטופל. אבל לפני שאת מחליטה להפסיק את הטיפול, כדאי שתעלי את התחושות שלך בתוך המסגרת הטיפולית ותשתפי את המטפל בתחושת התקיעות שלך. הלוואי וטיפול היה משהו שתמיד מתקדם קדימה וכל פגישה מהווה שיפור, אבל יש פעמים שבהן הטיפול נראה תקוע ושום דבר לא קורה, ולכן שווה לבדוק - עם המטפל - מה באמת קורה בקשר הטיפול שלכם. ס.מ.

הי לינור, בתור התחלה יש טיפולים הנמשכים שנים רבות יותר משתיים ולכן מה שצריך להיות העיקר הוא לא מספר שנות הטיפול, שאינם מעידות על מקצועיות הטיפול, אלא המקום אליו את הולכת בעיקבותיו והשיפור במצבך. לא תיארת מה הבעיה, רק כתבת שאת לוקחת תרופות - ואם אינך חשה שיפור יש לפתוח את הנושא בטיפול ולא בפורום.. מי שמכיר אותך הכרות אישית ומעמיקה זה הוא ולכן מי שיוכל לעזור ולענות תשובות שיתאימו לך יהיה הוא.יכול להיות שחלק מהרגשת האי התקדמות זה משהו שצריך לעבוד עליו- - אבל חובה לפתוח את העניין באוזניי המטפל, ולחלוק איתו את כל דעותייך בנושא, גם אם נראה לך שחלקן לא נעימות לשמיעה. אל תוותרי על טיפול באמצע הדרך, פשוט נסי לשים את כל הקלפים על השולחן. שיהיה בהצלחה קוקי

שלום לינור, לפעמים באמת קשה לתת הערכות מדוייקות לגבי משך הטיפול המומלץ והשיפור הצפוי. אני מצטרפת בחום להמלצות של הכותבות הקודמות להעלות את הנושא בטיפול עצמו. תחושות כלפי הטיפול (כולל משכו ויעילותו) הן חלק בלתי נפרד מהעבודה הטיפולית. בהצלחה, אורנה

לכבוד הפסיכולוגים הנידון: ירידה בתפקוד הקוגנטיבי לפני מספר שנים (בגיל 18) עברתי אבחון פסיכו-דידקטי ונמצא מרכיבים של הפרעות קשב וריכוז (כיום אני בן 23). כיום אני עובר הערכה נוירופסיכולוגית בנושא קשב וריכוז בכדי לאבחן את מצבי. ייתכן מאוד ותמיד סבלתי מבעיה זו אך אינני בטוח. לצערי בשנה-שנה וחצי אני חש מוזר מבחינה קוגנטיבית. אני חש כאילו יש החמרה בנושא הסימפטומים של הקשב וריכוז עד לכדי ירידה בתפקוד היומיומי (פגיעה קשה בזיכרון, ריחוף וכו') ומופיעים אצלי סימנים חדשים שמעולם לא היו לי כמו: דיסלקציה, אני מתחיל להשמיט אותיות ולסכל אותן. אני מגמגם. אני מדבר בצורה מוזרה שאני בולע את המילים ונשמע כמו מילמול. אני חש כאילו אני ניהיה יותר דפוק אינטלקטואלית, סוג של פיגור קל. ולפעמים אני שוכח איזה יום היום ואיפה אני נמצא. אני לא יודע מה הבעיה שלי אבל יש לי כל מיני סימנים שלא היו וזה מטריד אותי. זה ישמע מוזר אני יודע... אאבל אני מרגיש כמו חולה שיטיון. הנוירופסיכולוג לא יודע מה לא בסדר... חשד להפרעות קשב וריכוז... (ללא הסימנים הקלאסיים לפי דבריו) כמו כן באבחון הפסיכו-דידקטי שנערך בגיל 18 ערכו לי מבחן וכסלר (WISC-R) ונמצא שאני מחונן, באבחון החדש ערכו לי מבחן (WAIS-R) ונמצא שאני ממוצע... האם זה הגיוני ? האם זה קשור לבעיה שהצגתי בפניך ? האם מדובר אולי בהפרעה נוירולוגית ? נ.ב- ריטלין עוזר. מהי עצתך ? בכבוד רב, נועם

נועם שלום, שלב האבחון הינו תמיד השלב היותר מדאיג עבור המאובחן. השאלה: "מה יש לי?" מציקה , מטרידה ומדאיגה. ועם זאת אתה עושה את הדבר הנכון: נמצא בתוך תהליך שאמור לתת לך את התשובה מה יש לך, ולאחר מכן מה ההמלצות לטיפול. אתה שואל: האם מדובר על משהו נוירולוגי. שאלתי אליך האם התייעצת כבר עם נוירולוג ומה דעתו של הנוירופסיכולוג המאבחן אותך על שאלה זו. יתכן שזו תהיה המלצה מקצועית בהמשך הדרך. אז אני ממליץ על סבלנות בתוך תהליך האבחון. אתה מוזמן לעדכן אותנו בהמשך על המלצות גורמי המקצוע. בהצלחה, גדעון

שלום נועם, השינויים שאתה מתאר באמת יכולים לעורר תחושת דאגה ובלבול. אני מצטרפת להמלצה של גדעון לחכות לתום האבחון. אבחון שנערך פנים אל פנים ומתייחס למגוון הנתונים הקודמים והנוכחיים, הוא תמיד יותר טוב מהמלצה באינטרנט... עוד קצת סבלנות, אורנה

ד"ר שלום בני בן 14.5 נבון מאוד לפני כחודש וחצי לערך שמנו לב כי הוא אינו מיישיר מבט אליי ולא אל אימו גם כאשר אנו יושבים עם בני משפחה בוגרים הוא אינו מיישיר מבט לאיש/ה שהוא משוחח כמובן שהערתי לו רבות בעניין אך התשובה היא התפרצות של "מה אתם רוצים ממני "תרדו ממני" הכל בסדר יש לציין כי בביהס יש לו חברים ועל פניו נראה שהכל בסדר למרות שהוא הבן הצעיר מבין כל ילדי הכיתה . מה לדעתך הבעייה ואיך כדאי להתקדם או לעזוב .. כמו כן ברצוני לשאול באיזה גיל יש לראות את הבן מתחיל לצאת עם בנות כי הוא נמצא תמיד בחברת הבנים והאם הבעייה היא בחרדה שלי לגבי הילד .של מה קורה איתו

שלום אבא מודאג, אני רוצה לענות רק על השאלה השניה שלך לגבי יציאה עם בנות. יש לי אח הקטן ממני שעד גיל 20 לא יצא עם בנות, והסתובב רק עם בנים, וגם אצלי היה אבא מודאג. ואמא..ואחות..ואחים..וחברים...ומעריצות... היום הוא נשוי באושר והוא שמח וטוב לב... נראה לי שצריך לטפל במה שמפריע לו, אם משהו מפריע לו. חלק מהעניין יכול להיות גיל ההתבגרות שכולל אי אלו התנהגויות שנראות לנו מוזרות בעיניים של גדולים, אבל אם הוא שמח ולא מתלונן על שום דבר שמפריע לו ואין סימני מצוקה או חרדה, וכל מה שהוא רוצה הוא ש"תרדו ממני" - אז יש לי עצה טובה.... שיהיה בהצלחה, ואני מקווה שהייתי בגיל בינך גם אבא שלי ביטא את דאגתו על גבי פורומים בדאגה ואהבה כמוך....

שלום אבא מודאג, לפעמים אנחנו עסוקים בגיל ההתבגרות בכל מיני נושאים שמביכים ומטרידים אותנו, ואז קשה יותר להישיר מבט... אם בנכם אינו מבטא קשיים נוספים נראה לי שכדאי להניח לנושא, ולתת לו להתפתח בקצב המתאים עבורו (גם בעניין בנות...) בהצלחה, אורנה

אני רוצה לטפל בחרדות ובפחדים שלי, בעקבות הצעתם הנדיבה של חברי הפורום. איך אני עושה את זה? למי פונים? אני רוצה לנסות לטפל בהיפנוזה על מי אפשר לסמוך? וכמה טיפול כזה אמור לעלות?

הי ח, נפלא שאתה רוצה ללכת לטיפול ואני כבר מאחלת לך בהצלחה. יש דרכים רבות למצוא מטפל והעניין די תלוי ביכולת הכלכלית שלך. ניתן לפנות באופן פרטי (אני יכולה להמליץ לך אם תרצה) ואז טיפול יעלה בין 250 עד 350 ממוצע, תלוי באיזור ובגורמים נוספים. ואז תוכל לבחור בעצמך את המטפל. ישנה אפשרות לפנות לקופת החולים, בה מציעים טיפול (לא ארוך מידי למיטב זכרוני) והעלות נמוכה יותר. יש אפשרות לפנות לשירותי היעוץ של האוניברסיטה (שם טיפול עולה בסביבות 180 ש"ח ללא סטודנטים אם אני לא טועה), ויש טיפולים מוזלים יותר דרך השירות הפסיכולוגי החינוכי - שאפשר למצוא אותם דרך העיריה, אני מאמינה. בכל אופן - אם אתה הולך באופן פרטי - כדאי אולי ללכת לכמה מטפלים לפגישת היכרות ולראות עם מי אתה מרגיש הכי בנוח, עם מי יש כימיה, עם מי אתה מרגיש שהוא יכול לעזור לך- והשאר כבר יקרה מעצמו. אני מאחלת לך המון בהצלחה ואם תרצה עוד פרטים פשוט תכתוב את איזור מגוריך והדרך בה אתה מעוניין לפנות לטיפול - ותקבל כאן עוד פרטים. :) קוקי

שלום ח., קוקי כתבה תשובה מלאה... ונותר לי רק להציע לך לשלוח מייל אישי לד"ר אורן קפלן, על מנת לקבל ייעוץ יותר ספציפי בנושא היפנוזה. בהצלחה, אורנה

להרגיש לבד ושלאף אחד לא מספיק איכפת ממך כדי להישאר קרוב ואיתך להרגיש נחות מזה שאף אחד לא רוצה להתקרב אליך כמו שאתה צריך זה גורם להרגיש כ"כ לא שווה זה גורם להרגיש שאף אחד לא מספיק אוהב אותי שאין לי באמת מקום בעולם............................. זה הדבר הראשון שייגרום לי לרצות לא להיות פה יותר זה קורה המון פעמים שאין עם מי לדבר וגורם תסכול גדול שהקשרים שלי עם חברות לא מתפקדים (רק ק ו ר א י ם להן חברות)- זה כ"כ מכאיב לי. החלטתי שעם מי שהקשר לא הדדי איתו אנתק קשר- זה משאיר אותי בלי מעגל חברתי.

אצלי זה קורה בגלל שאני חווה נטישה כל-כך מהר, ממש מכלום. היא כל כך קשה שאי אפשר לשאת ואז אני מוותרת על כל הקשר:-( אצלי זה קורה בגלל אי מימוש של ציפיות חבויות ומעוותות:-( אצלי זה קורה בגלל ראייה לא נכונה של שחור ולבן:-( בגלל הפיצול הזה:-( אצלי זה קורה בגלל שאני נמשכת בדיוק לאותם אנשים שמכאיבים לי בצורה כזו. אנשים שתופסים מקום ולא משאירים לי מרחב. המעט "אני" שעוד לפעמים נדירות מראה את פניו, נעלם, נמחק ומתבטל. כל כך יכול להיות שאולי בגלל שה"אני" כן הציץ קצת החוצה נבהלתי בעצמי, נבהלתי מאד, ובהמשך ישיר - כוחות ההרס הענקיים והעמוקים משכו למקומות הכי לא בטוחים, והמערכת הפנימית הייתה מוכנה לקלוט רק את מה שיוביל להתקף ייאוש שימחוק אותי ולא ישאיר כלום. בדיוק ברגעים האלה. אז הכל נסגר מכל הכיוונים ואין אף אחד שם בשבילי. בוודאי שגם לא אתן שמישהו יהיה שם בשבילי, כי רמת האמון שלי בבני אדם אפסית. ברמה ממש איומה. איזה מעגל:-( הכל הכל, כמובן, חיקוי ותוצאה של הקשרים שהיו לי בשלבים מוקדמים בחיי. הכל קורה בעיתויים מאד מסויימים והכל חוזר על עצמו. כמו בספרים. זה נמשך כך כבר כמה עשרות שנים:-( כל הניסיונות לשינוי כשלו. ההתנגדות לשינוי אדירה. אלה הסיבות לבדידות האינסופית שלי, ואולי תוכלי לקחת מכאן משהו לעצמך, וכן להצליח להירפא (מנסה בכח לומר זאת גם לעצמי, אולי לכן כתבתי בכלל). מקווה שאת בטיפול, גם אם את מרגישה כך גם שם, כלומר, מערכת היחסים או האין-קשר שמתפתחים בחוץ, באים לידי ביטוי גם בחדר הטיפולי. כך זה אצל כולם. אם את כבר בטיפול, את בטח יודעת את זה, ולא שזה עוזר כשמרגישים ככה. לפעמים למילים אין מקום ועדיף לו לשקט הכואב כואב, ועד כמה שהוא כואב, עדיף לו להיות שם במקום מילים מכאיבות. אולי גם למילים שלי עכשיו אליך אין שום מקום והן נדחות:-(

בתור מי שמזהה כל מילה ומילה שאת כותבת - אני יכולה להגיד לך שיש אפשרות להרגיש אחרת. לפעמים מרגישים דיכאון - ומרגישים שאין עוד תקווה וסיכוי שזה ישתנה, שהתחושה הריקה הזאת אי פעם תשתפר ושזה תמיד ישאר כך וזה סבל עצום שאין לו מספיק מילים אבל אני מבטיחה לך שאם יש רצון לשנות, ורצון לטפל בכך - יש דרך. אפשר להיות בתהליך טיפולי ולעבוד בדיוק על הנקודות הרגישות ומנסיון אני מבטיחה לך הרגשות טובות יותר חדשות נפלאות ואופטימיות. חייבים להמשיך לרצות להיות פה משום שתארי לעצמך שאפשר לחוות את ההיפך הגמור ממה שאת מתארת - ותארי לך שאת תפספסי את זה במקום לנסות לטפל בזה ולמצוא את זה. מגיע לך להרגיש את ההיפך - ואם יש רצון - זה יקרה.

שלום רוני, תיארת בצורה בהירה ורגישה את תחושת הפגיעה שמותירה אותך כל-כך בודדה. אני רוצה להצטרף לתגובות האחרות בפורום, בהצעה להביע תחושות אלה בתוך קשר טיפולי. אני מאמינה שבהדרגה זה יכול לעזור. שמרי על עצמך, אורנה

שלום ד"ר אורן. קוראים לי נועה, אני בת 17 ולפני שלושה שבועות אבא שלי נפטר. זה היה שבץ, זה היה פתאומי מבחינתי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו, אבא שלי היה מבחינתי המשפחה היחידה שלי כי עם אימא שלי ועם אח שלי אני לא מסתדרת ועכשיו אני מרגישה שנכפה עליי להיות רק איתם. הייתי מאוד תלוייה באבא שלי, "ילדה של אבא", ועכשיו הוא איננו. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. לפעמים אני סתם מתקשרת אליו לפלאפון בלי סיבה, ואני מתחילה לבכות כמעט כל שנייה שמישהו לא מדבר איתי. אני לא יודעת מה לעשות, אני כל כך ריקה עכשיו,פעם היו לי סיוטים שאבא שלי נפטר וכל פעם התעוררתי בוכה. זו באמת הייתה החרדה מספר 1 שלי, ואף פעם לא היה חשש אמיתי לכך שהוא ימות. אם הייתי רוצה לבכות, הייתי רק חושבת מה יקרה אם, ואז ישר הייתי בוכה. הייתי קשורה אליו ברמות של טלפתיה, הוא היה החבר הכי טוב שלי ועכשיו אני מרגישה שנותרתי בלי בסיס. מה לעשות? איך להתמודד עם זה?

נועה יקרה, לפני שלושה שבועות חווית אובדן פתאומי, ואת נמצאת בתחילתה של התמודדות עם האובדן והשלכותיו על חייך. אני חושבת שמאוד כדאי שלא תעברי את הדרך הזו לבד. בבקשה פני לטיפול פסיכולוגי, דרך יועצת בית הספר שלך, קופת חולים, מרכז קהילתי לבריאות הנפש או באופן פרטי. אני מקווה שבעתיד תוכלי לחלוק את הכאב שאת חשה עם אמך ואחיך, אך כרגע נשמע לי נכון לפנות לדמויות תמיכה נוספות. שמרי על עצמך, אורנה

מנסיוני האישי -נשימה מעושרת בחמצן (ממחולל חמצן ביתי)פעמיים ביום למשך כשעה שיפרה את מצבי ללא הכר. שימוש בתוספת חמצן להרגשה טובה הולכת ומתרחבת בעולם בברי-חמצן כבילוי במקום אלכוהול,סמים,קפה,ותה. השימוש בחמצן ממחולל ביתי המספק כ-3 ליטר חמצן לדקה אינו מסוכן אין לו תופעות לוואי שליליות ואינו ממכר. ישיבה נינוחה עם חמצן למשך כשעה פעמיים ביום שיפרה את מצבי הן בעת הדיפרסיה ןהן בשלב הטרום מאני. מחוללי חמצן ניתן לשכור או לרכוש בחברות לציוד רפואי כגון כללית -הנדסה רפואית וממולץ לקבלם באישור רופא לקבלת השתתפות הקופה.

שלום צביקה, לא הכרתי את הטיפול בנשימה מועשרת בחמצן, תודה על האינפורמציה... אורנה

אני סובלת מקשיי שינה כבדים כתוצאה ממתח וחרדה.רופא המשפחה רשם לי "ואבן". מה ההדל בינו לבין כדור שינה? בעבר שמעתי על חייל שהתאבד עם מחצית חפיסה.- מפחיד אותי כי כמות כה קטנה גרמה למוות, היש לי סיבה לחשוש מהתרופה/להחליפה? אני נוהגת לשתות אלכהל ,קראתי כי אין ליטול עם התרופה. מה משך זמן לפני שאפשרי?.

שלי, ואבן אינה שייכת לקבוצת כדורי השינה, אלא לכדורי ההרגעה (כמו ואליום, למשל). ייתכן ויש לואבן השפעה מרדימה, אך זה לא התפקיד המקורי שלו. כנראה שהרופא רשם לך ואבן כדי להקל על המתח והחרדה. הבדלים בין ואבן לכדורי שינה תוכלי לקבל בפורום פסיכיאטריה (בכלל, אני חושבת שכדאי שתשאלי את השאלה שלך גם שם). ס.מ.

שלום שלי, אני מצטרפת להצעה של הכותבת הקודמת, להפנות את השאלה לפורום המתאים - פורום פסיכיאטריה. בנוסף, מומלץ לחזור ולהתייעץ עם הרופא שרשם לך את התרופה. אורנה

שלום, אני מחפשת הפניה למחקרים או מידע מיקצועי בנושא תנוקות וכפות רגלים, הבנתי שישנן תאוריות שמתעסקות בהיבטו הפסיכולוגי של הרגל התינוקות להכניס רגל לפה. ובהשפעותיו על התפתחות האישיות. תודה

שלום, מרבית התיאוריות הפסיכולוגיות הדינמיות מתארות את שנת החיים הראשונה כתקופה "אוראלית", בה התינוק ממוקד באיזור הפה (יניקה, בדיקת חפצים באמצעות הפה, נשיכה וכד'). עם זאת, אינני מכירה התייחסות ספציפית בפסיכולוגיה להכנסת כף הרגל לפה. אורנה

אני אחדד מעט את השאלה, הכוונה היא לפעולות שתינוקות מבצעים על מנת להכיר את גבולות העצמי, דגש על כפות הרגליים (ושוב, אני חפשת הכוונה לספרות מקצועית)

המחלה הזו הרחיקה אותי מכולם והיום אני רוצה לדבר על העבודה עבדתי שם 5 שנים עד המחלה יש לי 2 בוסים נחמדים ותפקיד מצויין לצערי חליתי ותפסה את מקומי מישהי שנאמר לי מפורשות שהיא תשאר איתי כי העבודה מצריכה כבר 2 וקשה שהכל יפול עליי וגם האחריות שאני לא נמצאת הבוסים שלי התרחקו ממני עקב המצב והלחץ בחברה ואני שקעתי בתוך הדיכי והכאב ושכחתי את העולם מה שקורה שאני לא יוכל לחזור בחודשים הקרובים ולמעשה אין לי מושג מה יהיה וכמה זמן זה יקח הבעיה הקשה שאני לא מסוגלת לדבר איתם יצרתי מחסום כזה ופחד מהתגובה שלהם אני חוששת לאבד משהו שיקר לי העבודה שיכולה להחזיר אותי לחיים ולשקם אותי הבעיה שלמרות זאת אני לא יוכל לחזור לאותה מתכונת והחזרה תהיה איטית ומדורגת לא יודעת מה יהיה וחוששת שלחתי להם אתמול מכתב דיי נוגע ללב והסברתי להם את הריחוק ואת המצב אבל הם לא הגיבו וקשה לי להאמין שיש להם מה לומר למה אני מרגישה ככה מה זה הפחד הזה לדבר איתם להרים טלפון למה יצרתי מחסום כזה שאני אפילו לא יכולה להתקשר או לקפוץ לעבודה ולומר שלום עצוב לי נורא וזה מציק לי המון ופוגע במצב רוח ובקצב החלמתי מה עושים?

אני שלום, השיקום ממצב של מחלה ארוכה צפוי להיות כפי שאת מתארת ארוך ולא פשוט. במצב כזה תזדקקי למקסימום התמיכה האפשרית. הן ממשפחה והן מחברים. לפי מה שאת מתארת הבוסים והחברים לעבודה לא מהווים בשלב הזה גורמי תמיכה. אך יתכן שבהמשך כן יהוו גורמי תמיכה. לדעתי חשוב כרגע להתרכז במי כן יכול להוות בסיס תמיכה וסיוע ולהעזר באנשים אלו בתהליך שאת עוברת. כמובן, גם אנשי מקצוע יכולים לסייע. בהצלחה, גדעון

שלום אני, את מתארת את ההתמודדות שלך עם המחלה, וזה נשמע שאת זקוקה להרבה מאוד כוחות. לא תמיד אנשים יודעים כיצד להגיב, ויתכן שלא קיבלת תגובה למכתבך כי הם מתלבטים מה לומר לך... אני מצטרפת לתקווה של גדעון שבעתיד הם כן יוכלו לתמוך בך, ולהצעתו לחפש את מי שיכול להקשיב לך ולחלוק איתך את הכאב. שמרי על עצמך, אורנה

בני עוד חודשים בן 3 ומהפעם הראשונה שלקחתי אותו להסתפר הוא לא אהב את זה בלשון המעטה והכל התנהל בבכי ובכח וכך כל תספורת (רצוי לציין שמעטתי בלספר אותו בגלל התגובה שלו) והשבוע המצב היה בלתי נסבל והחלטנו שנספר אותו והכנו אותו והוא אפילו שמח ואמר שהוא רוצה שאבא יספר אותו טוב לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותו לעלות על הכסא כדי שבעלי יספר אותו ובסוף הוא עלה ומייד התחלנו את התספורת עם דיבורים תראה זה לא כואב ונעשה ככה והבטחות מפה עד ..... אחרי שבעלי התחיל את התספורת הוא ירד מהכסא ולא רצה להמשיך. אני לא צריכה לתאר איך הוא היה נראה עם קבוצת שיער מגולחת מאחור וכל הרעמה נשארה ניסנו שוב לגרום לו לעלות על הכסא אבל הוא לא הסכים ואז הכל התחיל להיות מגעיל צעקות שלנו שיבוא כבר להסתפר ובכי שלו שהוא לא רוצה ועכשיו זה לא בכי זה צרחות אימה וממש נהיה סרט אימה בבית שבמהלכו אני יצאתי החוצה כי לא יכולתי כבר לסבול ולראות את מה שהולך כלומר לראות את הילד צורח ולהחזיק אותו בכח כדי לספר אותו אני לא יודעת כמה זמן ארכה הסצינה ואח"כ בכיתי המון וגם הילד שמע אותי והיה לידי והסברתי לו שאמא בוכה לא בגלל הקרחת שעשו לו אלא בגלל שצעקתי עליו וממש הצתערתי על כך גם בפניו כמובן ומכל זה בעלי ואני הגענו להחלטה שאנחנו לא מספרים אותו יותר שיאריך שיער כמה שרק אפשר. אחרי כל הסיפור הזה רציתי לדעת אם מכל מה שתארתי במכתב יגרום לילד איזו שהיא פגיעה פסיכולוגית לטווח הארוך. מחכה לתשובה ומקווה שכמה שיותר מהירה תודה !!!!!!!

אמא שלום, התופעה של ילדים שלא אוהבים להסתפר, לא אוהבים לחפוף שיער, לא אוהבים להתרחץ מוכרת ומהווה אתגר לסבלנותינו כהורים ולכוח היצירתיות שלנו. יש הורים שמצאו כי משחק סביב הנושא מהווה דרך טובה לסייע לילד להתגבר על פחדיו. אני סבור, שטוב שיהיה בכל בית, ספר על גידול ילדים. ספרים כאלה יתרונם הגדול שהם מכינים את ההורים לשלב הבא בגידול הילד ומסייעים בהבנת אתגר ההורות. בנוסף מפנה את תשומת ליבך לקיומו של קו להורה - יעוץ טלפוני חינם באוניברסיטת ת"א, לגבי שאלות לגבי ילדים בגילאי 0-6. הקו פועל בימי ראשון ורביעי, 09:00 - 15:00 בטלפון: 03-6406888. בכל מקרה לא נראה לי שלבנך תיגרם פגיעה פסיכולוגית לטווח ארוך. בהצלחה, גדעון

שלום אמא, האירוע שתיארת אכן מאוד לא נעים, אבל אני חושבת שלפעמים זו מנת חלקם של כל ההורים... נראה לי נכון לחשוב (אולי תרצו לעשות זאת בסיוע של איש מקצוע המתמחה בעבודה עם ילדים), כיצד ניתן ליצור מצבים בהם תרגישו יותר אפקטיביים עם בנכם, גם כשהוא חרד ונסער. בסה"כ אני חושבת שאפשר לישון בשקט... אורנה

בני בן ה-10 פיתח עויתות באצבעות הידיים, לאחר שיכנועים והסברים הוא הצליח להתפתר מכך. זמן קצר לאחר מכן הוא פיתח עויתות בעין, כאשר ניסתי לדבר איתו הוא תירץ זאת ביובש בעיניים. תקופה מסויימת הוא הצליח להפתר מהעויתות, אך לאחרונה זה שוב משתלט עליו. לעיתיים אני מחליטה שלא להעיר לו כדי לאפשר לו לשכוח מהעניין בתקוה שזה יעלם מעצמו, ולעיתים אני מעדיפה דווקא כן להשפיע עליו שיעבוד על עצמו. השאלה שלי: האם מדובר בבעיה שיש לה פיתרון מעשי? האם אני צריכה לדבר איתו על זה, או לתת לזמן לעשות את שלו(הפחד שלי שהעויתות שישארו לעד)? אני רוצה להוסיך שמדובר בילד חכם, חרוץ מאוד ואחראי בכל הקשור ללימודים, מקובל חברתית.

שרה שלום, יתכן שמה שיש לבנך הינו "טיקים". הטיקים הינם בדרך כלל סימן לדחק נפשי. הם יכולים להופיע בעקבות ארועים טראומתיים, אך לעיתים קרובות הם עדות למתחים בחיי הילד. לרוב לא מומלץ למקד את תשומת ליבו של הילד בטיק שכן זה יכול להגביר את עוצמת הטיק. כדאי לחשוב על הסיבות למתח נפשי בחיי הילד כגון מתחים בבית הספר, ציונים, מתחים במשפחה וכדומה. במידה והטיק לא נעלם תוך כמה שבועות הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר של ילדים ונוער. כל האמור לעיל הינו בהנחה שרופא ילדים ראה את בנך ושלל כל בעיה רפואית לתופעה שתיארת. בהצלחה, גדעון

שלום שרה, מאחר ותיארת תהליך של מעבר בין מספר סוגי "עוויתות", אני מציעה לפנות לייעוץ פרטני אצל פסיכיאטר או אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. בנוסף, אני מציעה לקרוא את תשובתו המצויינת של גדעון. אורנה

שלום. רציתי לדעת אם ישנו טיפול פסיכולוגי, ממשנתו של אריך נוימן (תלמידו של יונג), ואם אפשר לקבל פרטים עליו ועל מטפלים בשיטה זו. אודה לכם על תשובה מהירה ועניינית.:-)

איתי שלום, לא ידוע לי על שיטת טיפול יחודית מבית מדרשו של אריק נוימן. כן ישנם מטפלים יונגיאנים המאוגדים בחברות פסיכואנאליטיות יונגיאניות. וכמובן גם בארץ. תוכל למצוא רשימות באינטרנט בחיפוש תחת הערך "יונגיאני". לנוחיותך אחת הרשימות: http://www.israjung.co.il/Members.htm בהצלחה, גדעון

שלום איתי, אני משערת שפנייה למטפלים יונגיאניים ובירור אצלם לגבי משנתו של נוימן היא התחלה טובה. בנוסף, כדאי להעיף מבט בארכיון "הארץ", אני זוכרת שהתפרסמה שם כתבה מעניינת על הזוג נוימן לפני מספר שבועות. אורנה

איך אומרים conditioned taste-aversion בעיברית? תודה!! :)

סלידה מותנת בטעם / סלידה תלויה בטעם ???

שלום קוקי, אני מניחה שמדובר בהתניית טעם אברסיבית (שלילית), וכנראה שאין מינוח ממש מקביל בעברית. אורנה

אני כוססת ציפורניים מגיל צעיר מאד ולא מצליחה להפסיק עם זה. בכל הנסיונות שעשיתי בימי חיי, לא החזקתי מעמד יותר משבוע. כיום כבר די התרגלתי לעניין וגם כבר לא מעירים לי יותר אבל חשבתי שאולי בכל זאת הגיע הזמן לטפל בבעיה. למי כדאי לפנות לצורך טיפול????

שלום כוססת, נראה לי נכון להתייעץ עם פסיכולוג קליני שעובד בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. כמובן שאשמח לשמוע ממשתתפים נוספים בפורום, שיש להם התנסות טובה עם טכניקות אחרות. בהצלחה, אורנה

יש לי בעיית התמודדות עם מצבים קשים הגורמים לי לברוח מהם על ידי שימוש בשקרים. לאחרונה עברתי משבר רציני בעבודה ולא סיפרתי עליו לאישתי אלא המשכתי לספר לה שהכל תקין ועוד ועוד שקרים עד שכמובן הכל התפוצץ. איך ניתן להתגבר על חוסר היכולת להתמודד עם מצבים קשים ועוד יותר חשוב - איך להתגבר על הנטיה לברוח לסיפורי שקרים ?

אין כמו ללכת לטיפול ולנסות להבין למה לא יותר פשוט להתמודד עם האמת..... או בעצם - על שום מה ולמה קשה לך להתמודד עם אכזבות, כשלונות, מצבים לא פשוטים כך שאתה בוחר בדרך שרק מסבכת אותך יותר- והיא לשקר. the best way to lie is to stop lying

שלום א.ב., אני מסכימה איתך ששקרים מאפשרים (לפחות זמנית) לברוח מהתמודדות עם משהו מכאיב. היכולת להזדקק בהדרגה פחות ופחות לשקרים, עוברת לכן דרך התמודדות עם אותם דברים מכאיבים ומביישים... טיפול פסיכולוגי דינמי בהחלט יכול לאפשר הסתכלות פנימית שכזו. בהצלחה, אורנה

אני מטופל בתרופות פסיכיאטריות באחד בבתי החולים. מימי לא "הצהרתי" שאני נוטל תרופות בפני רופא המשפחה (גם כשפניתי לבית החולים לקבל טיפול תרופתי, פניתי ישירות, ללא הפניית רופא המשפחה). כעת אני מועמד לעבוד בתפקיד שעבורו עלי לוותר על חיסיון רפואי. האם בשל כך עלולים לבדוק רק את התיק הרפואי אצל רופא המשפחה, או גם יכולים לבדוק גם את התרופות הפסיכיאטריות שקבלתי דרך אחד מתי החולים? תודה, הרוצה לעבוד ולא "לאכול אותה" בגלל שלוקח תרופות

שלום, אני לא מספיק בקיאה בהליכים של וויתור סודיות (למשל, האם אתה מוותר על סודיות רפואית באופן כללי וגורף, או רק מול גורם רפואי מסויים כמו קופת-חולים?), ואינני מכירה מקרוב את הליכי העברת המידע בין רופאי קופ"ח ובתי החולים הפסיכיאטרים. כך שאינני יכולה לתת לך תשובה "בירוקרטית" מוסמכת, אבל אני כן יכולה לומר שפעמים רבות שימוש בתרופות פסיכיאטריות אינו מהווה גורם מפריע בתהליך הקבלה לעבודה. אני חושבת שלפעמים יש תחושה מוגזמת בנוגע לכך... בהצלחה בתהליך הקבלה לעבודה, אורנה

שלום ד"ר קפלן, יש לי אח בן 19 שקיימות אצלו בעיות חברתיות רבות, אישיותיות, התפרציות קשיי הסתגלות והתאמה , מצבי רוח משתנים,הוא מרבה להתפרץ, לא שולט בתגובות( שאינן פרופורציונליות, עצבניות, לעיתים אלימות פיזית)לצעוק על בני- משפחתו, לריב איתנו, לקלל וכו. לא מסוגל לקבל מרות , למשל- מזה שנים רבות הוא נוהג להטריד במוזיקה חזקה מאד מאד, ונושא זה בעייתי אצלו מאד. חרף כל הפניות שלנו והבקשות שלא ישמע מוזיקה רועשת, הוא ממשיך לעשות כן ולהפריע מאד מאד לבני הבית(בייחוד לי - לישון, ללמוד...). הוא היה מטופל לסרוגין ע"י פסיכולוג מאז אובחן כילד בעל הפרעות קשב ריכוז ולמידה. לפני כמה חודשים החליט להפסיק הטיפול הפסיכולוגי. יש לציין כי הטיפול עזר בתחילתו אך בתקופות האחרונות כמעט ולא. הוא סבל לאורך התיכון מקשיים לימודים, חברתיים, דיכאונות, חרדה. ובאופן כללי הוא ממשיך לסבול ממצבי רוח משתנים,רגזניים,מחשבות פרנאידיות לגבי משפחותו ואנשים בכלל, לעיתים תכופות- אופי לא נוח לבריות ומשרה אוירה לא נוחה בסבביתו. לאחרונה השתחרר מהצבא (שם התנדב) לאחר שלא הסתדר עם מפקדיו- היה נוהג לריב איתם, לקללם וכו. עליי לציין הוא לא טיפוס עברייני ולא נוטה לכיוונים אלו. הבעיה הגדולה ביותר שהוא איננו מוכן לקבל טיפול כלשהו נכון להיום ומצבו לא משתפר, הוא לא משתלב בחיים ולא מתפקד בהם באופן אדפטיבי . הורי מתייחסים אליו בצורה מפלה באופן טבעי כדי להקל עליו , כך למשל יש לו רכב פרטי במימון מלא ע"י אביו בעוד שלשני אחיו הגדולים אין. מה הינך מייעץ לעשות במצב זה? חשבתי שאולי נכון יהיה מצד הורי להטיל עליו סנקציות אם לא ייענה לבקשותיהם שיראה פסיכאטר/פסיכולוג( מה עדיף למצבו?) או איזה שהם תנאים להמשך קבלת הטבותיו( שכן הוא מקבל המון מהורי). אני אודה לך מאד אם תוכל לעזור לנו בבעיה מורכבת זו שכן המצב שתיארתי לך כרוני ובלתי נסבל( מבחינתו ומבחינתנו). תודה רבה מראש.

שלום יואב, תיארת בעיה מורכבת ביותר הכוללת את כל חברי המערכת המשפחתית. אני חושבת שיהיה נכון לקבל ייעוץ פסיכולוגי משפחתי-מערכתי, שיקח בחשבון דינמיקה מורכבת זו. בתור התחלה, אני מציעה להסתכל בספריו של פרופ' חיים עומר בנושא "שיקום הסמכות ההורית" ו"המאבק באלימות ילדים". הספרים מציגים הסתכלות מעניינת ואתם עשויים למצוא אותה שימושית ומועילה. בהצלחה, אורנה

אני בת 20, וסובלת מקרוהן כשנתיים, יש הרבה דברים שאסורים לי ואני מצליחה לשמור עליהם, אבל במקביל, התחלתי לאכול שוקולד בכמויות, וכמובן להשמין. אני יודעת שזה מאוד לא בריא בשבילי במיוחד בגלל המחלה, אבל זה לא עוזר לי להפסיק, אני אוכלת שוקולד בכל הזדמנות, ולא מצליחה להשתלט על הדחף. יש לציין שלפני כן לא היה לי דחף כזה, וגם עכשיו יש תקופות טובות יותר, ויש פחות טובות. בדרך כלל אני אוכלת כשאף אחד לא רואה. מה עלי לעשות כדי להפטר מהמנהג המטורף הזה? אני לא שולטת בעצמי.

הי חני, התמכרות לשוקולד תאווה למזון עשויה להיות קשורה למצב נפשי מסוים ללחצים, לרגעי מנוחה ובטלה, דבר זה קורה אצל נשים יותר בכ-30% מאשר אצל גברים. אחת מקבוצות התאווה הנפוצות ביותר היא ממתקים שומניים הכוללת שוקולד, גלידה, עוגות, עוגיות. רבים סוברים שהם מכורים לממתקים שומניים, הסיבה לכך היא השילוב של שומן וסוכר היוצר מרקם של שמנת הגורם לתאוות ממתקים. במסגרת תאווני הממתקים נמצא כי אנשים מעדיפים לאכול מאכל מתוק ושמנוני במרקם קציפתי מאשר מאכלים עשירים בסוכר ודלי שומן. ממתק המסוכן מכולם הוא השוקולד הנפוץ ביותר והמפתה הגדול, המכורים לשוקולד אכן נתקלו לא פעם, במצב בו רצו לאוכל מחפיסת השוקולד קובייה אחת תמימה, אך עד מהרה גילו כי נותרה בידם אריזה ריקה, מבלי שהיו מודעים לכך. השוקולד הוא שילוב של שומן, סוכר וחומרים אחרים כגון קפאין, חומרים המעודדים שחרור של אנדרופינים במוח, אלו הם חומרים האחראים לתחושות רוגע מסוימות. חומרים מעוררים מרגיעים מצד אחד במצבי לחץ ומתח ומצד שני מעלים את דופק הלב. במחקר שנערך באוניברסיטת קורנל נמצא שיש קשר בין צריכת ממתקים שומניים לבין הפרשת אנדרופין ולכן האנדופינים המופרשים במוח עם אכילת השוקולד הם הגורמים לתשוקה לממתקים שומניים בכלל ולשוקולד בפרט. זה קורה במיוחד בדיאטות הרזייה כאשר אנשים מוציאים מהתפריט באופן דרסטי את השוקולד וכאשר רוצים לאכול מעט שוקולד, נתקפים בחרדה ובצורך לאכול באופן בלתי נשלט, במצב כזה מפסיקים את תוכנית ההרזיה וחוזרים עד מהרה למשקלם הקודם. לעומת זאת דיאטות מאוזנות שאינן דרסטיות מדי ואשר אינן מונעות באופן מוחלט ממתקים ומוצרי מזון מסוימים, אלא מאפשרות לאכול מהם באופן מבוקר תוך לימוד בתוכנית התנהגותית על אופן השליטה והאכילה המבוקרת, גורמות לירידה נכונה במשקל ומורידות באופן הדרגתי את אחוז השומן בתפריט, שומרות על רמות האנדרופין ומונעות אכילה פתאומית ובלתי נשלטת של שוקולד ומוצרי מזון אחרים ובכך מונעות חזרה לאכילה כפייתית ולהתמכרות. אחד הגורמים להתמכרות לממתקים שומניים הינו לחץ נפשי. הורמונים המופרשים בעת לחץ המופרשים מיותרת הכליה גורמים עימם לעלייה בצריכת המזון. עם העלייה ברמות האסטרוגן בגיל ההתבגרות אצל בנות, נראית עלייה וודאית להעדפה למזון שומני ומתוק, לעומתם בנים מעדיפים חלבונים. גרם אחד של שומן מכיל יותר מכפול קלוריות מאשר גרם חלבון או פחממות ולכן שומן ישמין יותר. השומן הנצרך במזון אמור להוות מחסן אנרגיה ולפיכך הוא נאגר ברובו ברקמות השומן בגוף מיד לאחר צריכתו. ככל שנצרך יותר שומן בתפריט, עולה רמת LPL בגוף (זהו אנזים שאחראי על הפיכת שומן לחומצות שומן בדם) ומשום כך הגוף מייצר יותר מאגרי שומן. המדד העיקרי לשומן בגוף האשה הוא כמות השומן הנצרכת. הגוף יכול להסתדר טוב עם כמויות חלבון ופחמימות אך כמויות גדולות של שומן נאגרות תמיד במחסנים בצורת שומן. לכן, אדם שתפריטו מבוסס על מזון עתיר שומן יעלה במשקל יותר מאדם האוכל דיאטה עתירת פחממות. הדרך הטובה היחידה להילחם בתשוקה לממתקים שומניים היא להכיר בתשוקה והיבטיה. יש לזכור שהתשוקה היא תמיד אמיתית, בין אם היא פסיכולוגית ובין אם היא פזיולוגית ולכן יש לטפל בתשוקה בשני המישורים הן פסיכולוגית התנהגותית והן פזיולוגית תזונתית. שינויים קטנים בתפריט יובילו לשינויים גדולים לאורך זמן ולכן עוד בטרם מטפלים בהיבט התנהגותי, מומלץ ראשית: - להפחית בהדרגה את אחוז השומן בתפריט. - להחליף את הממתקים במזון בריא. - לצרוך סיבים תזונתיים, פירות, ירקות, דגנים מלאים וקטניות הגורמים לתחושת שובע ואינם משמינים. הסיבים עוזרים בהורדת התאווה לאכילה ע"י ספיגת הגולוקוז והורדתו בדם. - יש לשמור על 25% שומן מסך הקלוריות היומיות חוסר בשומן בתפריט גם הוא לא טוב. - לא להימנע לחלוטין ממתקים, אלא לאכול באופן מבוקר. - לאכול לעיתים קרובות ולא להגיע רעבים מידי לארוחות. - לבחור במזון דל שומן, המעניק תחושת שובע והנאה, זהה למאכלים אחרים עתירי שומן. - בעת השתוקקות למזון מתוק, להעדיף גלידות ויוגורטים דלי שומן. - לזכור שככל שאוכלים יותר בשעות הלילה, כך הגוף מתמכר יותר לממתקים ולכן להפחית בהדרגה אכילת לילה. לכל הנאמר לעיל יש להוסיף תוכנית התנהגותית מבוקרת המותאמת באופן אישי. הישראלי הממוצע אוכל 3-5.2 קילוגרם שוקולד בשנה. בסולם אירופאי, אנחנו מדורגים אי שם בתחתית. למעשה, רק האיטלקים אוכלים פחות שוקולד מאיתנו. בראש הטבלה ניצבת כמובן שוויץ!! 40 אחוזים מצרכני השוקולד, מחפשים אותו דווקא בשעות הלילה. 63 אחוזים מהנשים הודו באכילת שוקולד בסתר. יש פורום שוקולד בתפוז, כדאי לך לבקר, ושם בטח יש את כל מה שתחפשי: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=608 http://www.tevalife.co.il/article.asp?id=1708 בהצלחה...

http://www.miok.co.il/news3.asp?sm=1&md=1&n=2145&mnt=new

שלום חני, קוקי עשתה עבודת חיפוש מעולה, ואני בטוחה שתמצאי מידע רב בקישורים שהיא ציינה. מחלת קרוהן ממנה את סובלת הופכת את נושא ההתמכרות לשוקולד ליותר מורכב, ואני מאוד ממליצה להתייעץ עם הרופא המטפל בך. מעבר לזאת, יתכן שתמצאי תועלת בטיפול פסיכולוגי שיתמקד בדחפים ובהרגלים שתיארת. בהצלחה, אורנה

שלום ד"ר קפלן. האם תוכל להמליץ על חוג או סדנה להרפיה עצמית או משהו דומה לזה? האם בכלל קיים דבר כזה? אני מאוד אודה לך אם תוכל להשיב לי. אילן.

הי אילן, אתה יכול להיכנס לאתר GOOGLE<CO<IL ולהקיש את המילים: הרפיה עצמית, הרפיה, סדנא הרפיה - וכך תגיע לאין סוף קישורים. למשל: המרכז הישראלי לרפואת גוף נפש: http://www.mindbody.co.il/language.htm בהצלחה קוקי

שלום אילן, טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי משלב לעיתים קרובות טכניקות של הרפייה. מעבר לזאת, הקישורים שהציעה קוקי מראים לי מצויינים. אורנה

הי אני חושבת שלי יש את זה ואבחנו זאת כאובססיה אם אינני טועה (היה מזמן) ונתנו לוסטרל מה שלא כ"כ עוזר או משפיע , אם זה נובע מחרדות למה זה לא ניתן לפתירה בעזרת לברר את החרדותואז להשתיק את זה. אשמח לקבל תשובה.

הי דניאל, אני מציעה שתהיי ספציפית יותר לגבי הפרטים - 1. מהם הסימפטומים שיש לך (בכדי לדעת אם באמת את סובלת מכך) 2. (האם את מטופלת כרגע?) אפשר להיות בטיפול ואפשר להשיג התקדמות, ולכן אם את לא מטופלת אז אני ממליצה להמליץ בחום. בכל אופן אני ממליצה לך לבקר באתר: www.trichotilomania.info בהצלחה.. מריטציה

דניאך שלום, אני מניח שאת מדברת על תופעה שקרויה "טריכוטילומניה" - תלישת שיער כפייתית. חסרים בפנייתך פרטים שיכולים לסייע לתת תשובה מדויקת יותר לגבי מה יכול לסייע לך, ובודאי שיש צורך בחוו"ד של איש מקצוע ששומע אותך ןמתייחס לפרטים הספציפיים של הבעיה . עם זאת ניתן לומר שתלישת שיער כפיתית אמורה להגיב לטיפול קוגנטיבי התנהגותי המשולב בטיפול תרופתי. אך כאמור חסר מידע לגבי גיל, כמה זמן היה נסיון בטיפול תרופתי ועוד . בהצלחה, גדעון בהצלחה, גדעון

הי שלום, ותודה לכל המתיחסים (התגובה הזו מופנת למריטציה, לגדעון וגם לד"ר), הסימפטומים הם( עד כמה ששמתי לב): אני בת 25,זה התחיל בערך בגיל 19, 20 לא ממש זוכרת, זכור לי שהייתי במעיין מצב סגור, מופנם יחסית התקופה שלאחר סיום בית ספר, הלחץ והפחד מה אני אעשה עם החיים שלי שלא אהפוך לכשלון המון לחץ מהבית וכנראה שבצדק בהתחלה הייתי יותר מודעת לעצמי כשזה קרה, היום זה יותר באופן אוטומטי אני משתדלת להעסיק את עצמי ולא לחשוב על דברים שמכעיסים אותי,להשתדל לשלוט בדחף הזה וכשאני כן בקריז אז: הסימפטומים הם כשאני במצב של לחץ, או גם כשאני עושה דברים שאני לא שלמה איתם, עצבנות שאין לי ממש יכולת תגובה או שלא רוצים לתת לי להגיב, ז"א הדעה שלך לא חשובה, את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה ,זה די משהו שאוכל מבפנים אני לא רוצה לריב לדוג' אז הפתרון הוא באופן אוטומטי היד מופנת לכוון השיער אני קצת משחקת בו ומחפשת שערה קצת מענינ ת (אולי עם קצת פיצולים בשערה) ובזה תמה אריכות ימיה , עד להתקף הבא.(בתקוה שזה לא היה תיאור אכזרי למדי) מקוה שזה יעזור להבין את המקרה שלי ,ואם עוד מישהו מזדהה עם זה אשמח לקבל תגובה. תודה רבה לכל אלה שמנסים לעזור, יום טוב.

שלום דניאל, אם אני מבינה את שאלתך בצורה נכונה, הרי שאובחנת כסובלת מטריכוטילומניה. טריכוטילומניה נתפסת כהפרעה בשליטה על הדחפים, והקשר ל- OCD (שהיא אכן הפרעת חרדה) אינו חד-משמעי. בעיקרון, טיפול בחרדה יכול לעזור גם להפחתת הסימפטומים של תלישת שיער, אך לרוב יש צורך בהתמקדות ספציפית בנושא. האתר שקוקי ציינה הוא מצויין, ויעניק לך אינפורמציה עדכנית נוספת. בהצלחה, אורנה

התגובה החדשה עם התשובות נמצאת מתחת לתגובה של גדעון ורציתי גם לשאול האם זו מחלת נפש

שלום רציתי לשאול בקשר להתנהגות המוזרה שפוקדת אותי בתקופה האחרונה וזה: ישנו אדם שנורא יקר לי ואני נורא אוהבת והוא נתן לי בחיים האלו המון אנסה להוסיף קצת אינפור' הוא לא הבן זוג שלי לכן לא היה סיכוי שאני אפגע ממנו בחיים. הייתי די קשורה אליו וגם לאבייו שהיה הבוס שלי שהיה גם מעיין דמות אבא בשבילי וגם לכולם אך משמים רצו והאב שהיה כ"כ יקר לקה בזיהום פיתאומי שלא ידוע מה זה (מעיין חידק טורף) שלקח אותו באכזריות מבלי להספיק להפרד ממנו. זה קרה לפני 3 חודשים, לפני זה הייתי האדם שכי קרוב לכולם , מחייך שמח אופטימי ונורא היה לי איכפת מכולם (באמת) אך אני לא יודעת מה קורה לי ,

כאילו שיש מן הרגשה כאילו בגידה שלא הספקתי להפרד ממנו,כשהיה במצב יותר מאוזן ויכל לדבר,הוא נתן לי המון ולא החזרתי טיפה מזה ובמקום שאתנהג באופן חברותי ואכפתי אני נורא קופצנית ואמפולסיבית, עצבנית לא מבינה את ההתנהגות שלי לבן אני לפעמים מתנהגת באכזריות מסוימת ,ז"א אולי לאחרים זה לא נקרא התנהגותאכזרית אבל בגלל שהמצב כ"כ ריגשי ורגיש מאוד , וגם שאז הייתי כ"כ בתפקיד המבינה והדמות האכפתית והרגועה זה ניראה כאילו אני צבועה והכל היה משחק . קשה לי לקבל את ההתנהגות הזאת ,אני מאבדת את כל האמון שכ"כ רציתי שיהיה לו בי, בבקשה ד"ר ,תיעצו לי מה לעשות . זה דחוף ונורא מתסכל

דנית שלום, אני מבין ממכתבך שאת כבר לא מבינה את ההתנהגות שלך שהפכה להיות יותר רגשית ועצבנית. אני גם מבין שבעצם גם את איבדת אדם שיקר לך מאוד, שהיה לך בוס ומעין דמות אב. במצבי אובדן ואבל אכן אנשים רבים מרגישים שהתנהגותם ותחושותיהם משתנות. לא קל להם לתקשר עם הסביבה כמו שנהגו בעבר. ותחושות של אשם כמו גם צער על התנהגות שלא הספיקו לעשות הינן תחושות נפוצות. הייתי מציע לך לדבר על תחושותייך עם אותו אדם שיקר לך. יתכן שגם עבורו האובדן הפתאומי הינו מבלבל וקשה. ובמידה זה לא מקדם אותך שיקלי לפנות לסיוע מקצועי כדי לעזור לך להבין טוב יותר את תחושותייך והתנהגותך ולעזור לך לחזור להיות כפי שהיית לפני שלושה חודשים. בהצלחה, גדעון

שלום דנית, את מתארת תחושות בלבול ומתח, שבהחלט יכולות לאפיין תקופת אבל והתמודדות עם אובדן. אני מצטרפת להמלצה של גדעון לבחון את הדברים לעומק בטיפול פסיכולוגי. נראה לי חשוב שיהיה לך מקום בו תוכלי לעבד את תחושות התסכול והכעס, שמלוות אובדן כה פתאומי. אורנה

הי, תודה על התגובה רציתי לשאול נתקלתי אתמול במושג הפרעה אישית זה די הלחיץ כי זה נראה קצת עם סמפטומים כאלו לא? אולי אני סובלת מזה ולא יודעת אשמח מאוד לקבל תגובה

אני הולכת כבר שנה למטפל שנוגע בי. אני יודעת שיש פה בעיה ומצד שני לא רוצה שיפסיק, כי אני מרגישה מיוחדת. אני במצוקה נוראית.אני לא מסוגלת לעזוב. עיזרו לי.

למיה, אני רוצה לשאול אותך שתי שאלות קצת מקדמות- האם המטפל שלך הוא פסיכולוג/פסיכאטר מורשה? והאם הנגיעות הן נגיעות מיניות באופן ברור וחד משמעי? עדי

לפסיכולוג יש ma בפסיכולוגיה. הנגיעות נראה לי שהן מיניות- חיבוקים , נשיקות בפה, נגיעות מתחת לחולצה. אבל למרות התגובות שקראתי, אני לא מסוגלת לאבד את אהבתו.אני מקרה אבוד.

אני מצטרפת לשאלות של הקודמת - ובנוסף אני רוצה להזכיר לך 2 דברים: - עצם העובדה שאת כאן, וכותבת מילים כמו מצוקה ולא מסוגלת לעזוב - אומר שאת כן רוצה לשנות את המצב, על אף הספקות וההרגשות הנעימות שנגרמות מכך , שאפשר להבין גם אותם. - אם המטפל הוא פסיכולוג מורשה באמת אז הוא יודע את הכללים ומה שהוא עושה אינו חוקי. ואת צריכה להבין שהגבולות שנחצו הן אחריותו הבלעדית, ועצם העובדה שהוא נתן להם להיחצות היא עבירה על החוק,שלא לדבר על לא מוסרי בכלל. ולכן יש לעשות משהו בנדון דחוף, בשבילך. אינסטינקטיבית אני הייתי פונה לייעוץ עם פסיכולוגית - שתלווה אותך את התהליך ושתעזור לך לצאת מהמערבולת. (אם את צריכה המלצות, כתבי לי למייל האישי). יש ספר בנושא שיכול לעניין אותך שנקרא "יחסים מקבילים" של אלי זומר. http://www.maytal.co.il/eli_book/mavo.html המון כוח ובהצלחה...

מיה שלום, בהנחה שאכן מדובר על טיפול פסיכולוגי ועל מגע בעל אופי מיני, הרי את נמצאית אכן במצוקה וקושי אמיתי. מחד תחושת המיוחדות ומאידך הידיעה שלך שנעשה כאן משהו אסור . מטופלים במצב כזה מתארים תחושות של בושה ואשמה מחד, יחד עם תחושת המיוחדות. כמו כן שואלים את עצמם מהי אחריותי למצב זה. חשוב אכן שתדעי שזה לא תקין ולא חוקי והאחריות הינה של המטפל. אכן ספרו של ד"ר זומר מומלץ והוא מתאר שם את התהליך כיצד מגע תמים של חיבוק תמיכתי הופך אט אט להיות פחות תמים. איך יוצאים מזה? לדעתי עלייך למצוא מסגרת תומכת , בו תרגישי בטוחה לבחון ולבדוק את תחושותייך ולחשוב ביחד מה עושים ואיך יוצאים מזה. בהצלחה, גדעון

שלום מיה, אני מסכימה מאוד עם תשובתו של גדעון, ומצטרפת בחום להמלצותיו. אורנה

שלום לאימי יש אח במשפחה אשר הקשר עימו אינו תדיר בכל המישורים.נוצר מצב בו אני זקוק להצהרה שלו לשם פתרון מסוים ברשויות החוק ואימי החליטה כי היא מטילה וטו.ברור הוא כי בסופו של דבר הצהרתו של האח הכרחית וחיונית להליך המדובר.הבעיה שלי היא כיצד להעביר לאימי את המסרים המתאימים כי מחד לא יהיה מנוס מאשר לבקש ממנו למלא חובתו ומצד שני לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה באימי. מה אוכל לומר לה כדי שיניח דעתה.הקשר שלה עם אחיה מאד מצומצם-מרחק פיסי וכן אישי. שום נזק אינו צפוי להיגרם כתוצאה ממתן ההצהרה כל שבסופו של דבר מדובר בתפיסה מסוימת של אימי מה דעתך

שלום חזי, נראה לי נכון לפנות לאמך באורח ישיר ומכבד, ולהסביר לה שאינך רואה כל פתרון חלופי למצב. אני מקווה שתוכלו לשוחח על הנושא באופן יותר מעמיק ונרחב מהטלת "וטו". בהצלחה, אורנה

כיצד אני מעביר לאימי את המסרים כך שתרגיש כי אני לא מתכוון לפגוע בה אולם ארגיש כי הטלת וטו תפגע בי

אני מחפשת מסגרת של טיפול בשליטה בכעסים והתמודדות עם מצבי לחץ

שלום, לצערי אינני מכירה מסגרות ספציפיות בנושא זה (פרט כמובן לטיפול בחרדה, שלעיתים קרובות קשור להתמודדות עם מצבי לחץ). נסי לפנות למרכז הקהילתי לבריאות הנפש באיזור מגורייך. בהצלחה, אורנה

אם תפני למרכז לבריאות הנפש ייפתחו לך תיק אישי אך איננו בדיוק אישי ויש דיווחים שלו למשרד הבריאות.תלכי לפסיכיאטר ולפסיכולוג דרך הקופה.גם אני מאוד עצבנית ואני מטופלת אצל פסיכולוג ופסיכיאטר (שנתן לי כדורים). בהמלצה חמה ממני. לינור.

יש סאדנאות לשליטה בכעסים??

תודה רבה על התגובה. רציתי לדעת מה ניתן לעשות בינתיים, עד שנמצא מטפל כלשהו (זה עלול לקחת זמן מה), בכל פעם שהוא מתחיל להרגיש בחילה וחרדה. מה להגיד לו? איך להגיב?

ההודעה הזו היא בקשר לשאלתי הקודמת, בתחתי העמוד הזה ("שאלה בנוגע לאחי"). פשוט טעיתי בשליחה.

שלום הילי, אני חושבת שכדאי לנסות לברר עם אחיך איך הוא מבין את ההקאות שלו, ומה יכול לעזור לו. לילדים יש לפעמים אינטואיציות מאוד טובות... בנוסף, נסו להישאר בעצמכם רגועים ככל האפשר, על מנת שתוכלו להתמקד במתן תמיכה, מבלי לשדר שהמצב מאוד "חמור"... לגבי מטפל, נסו להתייעץ עם השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזורכם. בהצלחה, אורנה

רציתי לדעת: איזה סוג של פסיכולוג מטפל בבעיות של רגישות-יתר ? הבעיה שלי היא שאני מאוד מאוד רגישה לכל ריח, קול או מגע שסביבי, וכל דבר מפריע לי. הדבר הכי חמור מבחינתי שאני מרגישה שהורס את חיי ממש, הוא איזשהו טיק בגוף שקיים אצל מישהי שמאוד קרובה אליי, והגעתי למצב שאני לא מסוגלת להביט בה. אני מתמלאת בשנאה , כעס ועצבים איומים שכל פעם שאני רואה אותה ולא מצליחה להשתלט על עצמי. אני מרגישה כי זה הורס את הקשר בינינו ומאוד רוצה לפתור את הבעיה. ניסיתי כבר טיפול פסיכולוגי וזה לא עזר. אני מחפשת טיפול יותר ספציפי לבעיה, אולי יותר טכני, ולא יודעת לאן לפנות.

שלום שי, אני לא מכירה טיפולים ספציפיים לרגישויות מהסוג שהזכרת, אך אני חייבת להוסיף שבהחלט ניתן לברר בטיפול פסיכולוגי דינמי או קוגניטיבי את התחושות שתיארת. אני משערת שמעבר לטיק, לקול או לריח יש נושאים נוספים, הנוגעים לקשר שלך עם אותם אנשים, שניתן לברר אותם בטיפול. בהצלחה, אורנה

תנסי את הטיפול של אלבאום היוצר אינטגרציה בין האינטליגנציות השונות של האדם: תחושתי, מוטורי, אינטלקטואלי ואנרגטי ( נדמה לי שאלו האינטליגנציות) - עובדים שם בתרגילי קואורדינציה, מסג'ים ועוד . יש אנשים שהמערכת התחושתית שלהם רגישה, כאילו העצבים שלהם נגמרים מעל העור - ואז כל תחושה מועצמת אצלם יותר. הבן שלי עבר טיפול באלבאום, ובעיות חברתיות נפתרו לו - בגלל שהרגישות הוקטנה והוא יכול להתקרב יותר לאנשים. זה מסוג הטיפולים של "ללמוד לרכב על אופניים" ברגע שהשגת את המטרה זה שלך כבר.