פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רציתי לשאול שאלה מעט כללית. יחסי הגומלין שבין תהליכי הרגש ובין תהליכ השכל(ההגיון) האם יהיה זה נכון לומר שמקורות הרגש(על פי מיבדקים מעבדתיים שמצאו כי החשיבה המופשטת מגיע לאחר תהליכי רגש) באים קודם לתהליכי הרציונל שבאים כעלי תאנה ומכסים את הטיעון,המניע הרגשי הראשוני. אני יודע שהתיאוריה של פרופ כהנמן,פסיכולוג וכלכלן שזכה בפרס נובל נשענה על הטענה כי כל התנהגות מתחילה ברגש כאשר אחר כך באים תהליכי חשיבה ומשפיעים בצורה מסוימת. מה תוכלי לומר לי על יחסי הגומלין. מה משפיע על היחס בין השכל לרגש אצל אינדיבידואל? מהם התהליכים הקודמים וכויוב תודה.

שלום זיוה, ההמשגה של יחסי הגומלין בין תהליכי חשיבה ורגש היא תלויית תיאוריה, וכוללת מודלים רבים ומגוונים. אני מניחה כי ניתן לתאר תהליכי חשיבה כקודמים לתהליכי רגש ולהיפך, אך אינני בטוחה שזהו המקום לדיון תיאורטי בנושא. האם ישנם מצבים פרטניים מסויימים המעניינים אותך באופן מיוחד? אני יכולה לכוון אותך למצב מעניין (בהיבט של חשיבה-רגש) המתקיים כאשר מתפתחת הפרעת לחץ פוסט-טראומטית. ככל הנראה, נוצרת בשלב הראשון היקבעות של זיכרון רגשי-חושי בעל עוצמה רבה, ורק לאחר מכן מצטרף אליו זיכרון מילולי. בהצלחה בהמשך החקירה שלך, אורנה

א

אני סובלת מחרדה חברתית ושאלתי היא האם תוכלי להמליץ לי על מטפל באיזור הצפון שמטפל בטיפול קבוצתי בתודה מראש

הי טלי, הנה כמה קישורים שאולי דרכם תוכלי למצוא את מה שאת מחפשת: - אתר החרדה החברתית הישראלי http://www.geocities.com/harada_hevratit/ -פורום חרדה חברתית (שבו תוכלי לבקש עוד המלצות) http://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=695 -סדנה קבוצתית לטיפול בחרדה חברתית(אמנם לא בצפון, אך מרוכזת) הסדנה מיועדת לעזור לסובלים מחרדה חברתית לקבל כלים בסיסיים להתמודדות עם הבעיה בפרק זמן קצר. למי שנרתע עד היום מלהשתתף בקבוצה בגלל המיקום במתחם של בית חולים פסיכיאטרי-זה הפתרון למי שלא יכל להשתתף בגלל השעות באמצע יום עבודה-זה הפתרון למי שהתייאש מהתור הארוך של ממתינים לפתיחת קבוצת תמיכה-זה הפתרון הסדנה תכלול שלושה מפגשים בתאריכים 16,23,30 בדצמבר 2004 (שלושה ימי חמישי) רצופים מיד לאחר חג החנוכה. כל המפגשים יחלו בשעה 8 בערב. מנחה הסדנה: ד"ר ריצ'ארד אורינג-מומחה לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. ד"ר אורינג עבד בבי"ח גהה מספר שנים יחד עם ד"ר צופי מרום והנחה קבוצות תמיכה בנושא. ד"ר אורינג מרצה בקורסים לפסיכולוגיה במכללה למנהל ומטפל בסובלים מחרדה חברתית בקליניקה הפרטית שלו. כל מפגש ימשך כשעתיים ויכלול: הרצאה בנושאים מהותיים לסובלים מחרדה חברתית, שורש הבעיה ודרכי התמודדות. מצגת מיוחדת שתכלול את עקרונות הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי המחשה של דרכים לפתרון הבעיות בעזרת משתתפי הסדנה זמן לשאלות ותשובות מקום המפגשים: בית ציוני אמריקה, דניאל פריש 1 פינת רח' אבן גבירול, תל אביב קומה ב' אולם 4 עלות הסדנה (לכל שלושת המפגשים): 250 ¤ ניתן לרכוש כרטיסים לסדנה בכל יום החל מהשעה 10 בבוקר ועד 10 בערב. התשלום במזומן בלבד. למעוניינים להשתתף מומלץ לשריין כרטיסים בהקדם. מספר המקומות בקבוצה מוגבל. כרטיסים לסדנה ניתן לרכוש בעמדת המודיעין בבית ציוני אמריקה בכל שעות היום והערב. לפרטים נוספים ניתן להתקשר לאריאל או יעל בטלפון:03-5323588 או בנייד: 050-6750625

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/493963/xFP/493955

שלום טלי, בנוסף לקישורים אלה, אני מציעה לפנות למרכזים קהילתיים לבריאות הנפש באיזור מגורייך. מרפאות ציבוריות מציעות לעיתים קרובות טיפול קבוצתי מצויין. הסתכלי בקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

שלום אורן ,אורנה אני הייתי בטיפול פרטני די ממושך על ידי פסיכולוג קליני הומלץ גם לפנות לקבוצת תמיכה שאלתי היא. 1) מה ההבדל בין טיפול פרטני לקבוצתי? 2) האם יש ערך מוסף לטיפול קבוצתי? 3) האם טיפול קבוצתי טוב לבעיות מסוימות או לכלל הבעיות בתודה איציק

שמעתי על סדנאות מיוחדות הפועלות בארץ שעובדות על רגשות. אנשים מספרים שהם השתחררו ממטען של שנים. זה בטח לא מבטל טיפול פסכולוגי, אבל קבלתי תגובות חיוביות מאוד.

שלום איציק, טיפולים קבוצתיים יכולים לעזור במגוון של בעיות. יש קבוצות שהן ספציפיות לבעיות מסוימות (למשל קבוצות לחרדת בחינות, קבוצות לחרדה חברתית, קבוצות לנפגעי פגיעה מינית, קבוצות למשפחות שכולות, קבוצות להפרעות התמכרות וכו'). במצבים של מטרה או נושא ספציפי של הקבוצה, בדרך כלל מגיעים להקלה בקושי אליו מכוונת הקבוצה. יש גם טיפולים קבוצתיים פחות ממוקדים ואז התרומה שלהם יכולה להיות, כמו בטיפולים דינמיים - שינוי תובנות לגבי העצמי, ודרך כך התגברות על הקשיים אותם אנחנו חווים. גם מבחינת האנשים המתאימים לטיפול קבוצתי, יש מגוון רחב. קודם כל צריך לראות שהאדם מתאים לקבוצה (וזה התפקיד של המטפלים....), אבל בסופו של עניין כמעט כל אחד יכול למצוא תועלת (כזו או אחרת) בטיפול קבוצתי. אני חושבת שהבחירה בין טיפול קבוצתי לאישי היא בסופו של דבר, בידי המטופל. אני רק רוצה לציין שלקבוצות יש פעמים רבות כוח מאוד חזק על המשתתפים בהן, ולכן פעמים רבות אנשים חווים עוצמות גבוהות יותר בקבוצות מאשר בטיפולים אינדיווידואליים. אז שוב, טיפול קבוצתי באופן כללי מתאים למגוון של אנשים ומצבים וצריך פשוט לבחון כל מקרה לגופו. בהצלחה, אורנה

האם טיפול בפסיכותרפיה מספיק במקרה של דיכאון או שצריך גם לשלב תרופות? באיזה מצב הית ממליצה למטופל ללכת גם לאבחון פסיכיאטרי?

הי מירי, אני מניחה שתלוי במידת הדיכאון בה מדובר. אני מניחה גם שהמטפל אמור לדעת ולהנחות אותך בנושא, ולהמליץ על טיפול תרופתי במידה והוא חושב שיש צורך. בכל אופן, אם השאלה עלתה לך, אולי כדאי להפנות אותה אל המטפל שלך ואז תוכלי לקבל תשובה אישית יותר ומותאמת לך ממי שמכיר אותך הכי טוב בהקשר הטיפולי. בכל אופן הליכה לאבחון פסיכיאטרי לא מחייבת לקיחת תרופות עדיין, כך שאפשר לעשות זאת במקביל, אך לדעתי יש לשתף את המטפל בכל התהליך. בהצלחה ולילה טוב קוקי

המטפל ממליץ לי על זה כל פגישה ואני ממש נגד. אני רוצה ללכת על זה כפתרון אחרון אחרי שמיציתי פתרונות אחרים ואני חושבת שהוא מיהר מדי להמליץ לי על זה ולכן רציתי לשמוע את דעתה של אורנה. הוא אמר שזה לא מצב בו זה הכרחי (אך עדיין לוחץ עלי כל פגישה...?!). אני ממש מפחדת להתחיל בתלות של תרופות וכל ההחלפות והתופעות לוואי ותהליך הגמילה.אני גם מפחדת שזה יחסום לי אופציות לעבודה בעתיד כי יש מקומות (מסווגים וכ"ו) שמבקשים ויתור על סודיות רפואית.וחוץ מזה שהדימוי העצמי הרעוע שלי עוד יותר יפגע מזה. כל הסיפור הזה עוד יותר מדכא אותי ומעצבן אותי שהוא מחפש פתרונות קלים ולא עוזר לי. אני ממש חסרת אונים.אולי במקום שישכנע אותי כל כך הרבה שיקשיב לי? בכל אופן, תודה רבה על התשובה : )

שלום רב. האם יש למטפל חובת דיווח כאשר מטופל שלו מביע בפניו מחשבות אובדניות? מצד אחד, מדובר בהצלת נפש. מצד שני, אם יש חובה כזאת, הרי שהמטופל לא יכול להרגיש בטוח לספר למטפל את כל מה שהוא מרגיש. שאלה עקרונית שעלתה בשיחת סלון, לא בעייה אישית...

שלום עדי, שאלת חובת הדיווח היא שאלה מורכבת ביותר, ולמיטב ידיעתי החוק מחייב דיווח רק לגבי פגיעה בילדים. לא מצאתי איזכור לנושא בקוד האתיקה של הפסיכולוגים, אך את מוזמנת להיכנס לאתר "פסיכולוגיה עברית", לראות את קוד האתיקה עצמו ואף לשלוח שאלה בנושא. www.hebpsy.net בהצלחה, אורנה

שלום אני בן 18. השאלה שלי קשורה יותר לתחום הספורט. אני שחיין ויש לי בעייה ואני מקווה שתוכלי לעזור לי. אני מכין תוכנית עבודה של חלוקת כוח והכנה מנטלית..אך כשאני נכנס לבריכה ועוקפים אותי..אני פשוט מוותר.אני מאד רוצה להצליח ובתקופה האחרונה נכשל כל פעם. מצד אחד הרצון הענק להצליח ומצד שני הפחד הגדול מהכישלון והאכזבה שאני שותף להם כבר זמן מה. מה לדעתך אני צריך לעשות תודה

הי גדי, מה דעתך בנוגע להתייעצות אישית עם פסיכולוג ספורט? כספורטאי אתה מתמודד עם לחצים בלתי פוסקים, ובהחלט ניתן ללמוד דרכי התמודדות יעילות. בהצלחה בבריכה, אורנה

לרופא שלום, יש לי ילד,עם בעיות קשר וריכוז, בנוסף יש לו בעיות נפשיות כגון חרדה, ברצוני לשאול אם בעיית זאת יכולה להעיד על חסר בכרומוזון 22, ואם כן למה לא מאתרים תינוקות שנולדים שיש להם בעייה כרומוזונית, כמו כן לא נאמר לי שום דבר כשהוא נולד. תודה

שלום רוזיט, פסיכולוגים קליניים עוסקים בהיבטים האבחוניים והטיפוליים של הפרעות שונות, והידע שלי לגבי תהליכים ספציפיים בגנטיקה של הפרעות פסיכולוגיות הוא מוגבל. אני מציעה להתייעץ עם הרופאים המטפלים בבנך, ולקבל מהם אינפורמציה מלאה בנושא זה. מנקודת מבט פסיכולוגית, ברצוני להוסיף שההתמודדות של הורים עם חולי אצל ילדיהם היא התמודדות קשה ביותר, הן ברמת התפקוד היומיומי והן ברמת ההשלכות הרגשיות המעמיקות. יתכן שרצונך להבין את המקור הגנטי לבעיה, ותחושת הכעס על כך שלא יידעו אותך לאחר הלידה, קשורים לתהליך ההתמודדות הרגשי שאת עוברת. במקרה כזה, תשובות מדוייקות לגבי כרומוזומים הן לא תמיד מספיקות (הרי ילדך נמצא כאן, וזקוק לעזרה יומיומית), ויתכן שתרצי תמיכה וליווי אישיים ע"י פסיכולוג. בהצלחה, אורנה

ממה נובע מזוכיזם ואיפה אפשר לקרוא חומר עליו?

לילה טוב אישה, אני יכולה להמליץ לך על ספר יופי בעניין: "עבד, התענגות, אדון - על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" יצחק בנימיני עידן צבעוני (עורכים) הוצאת רסלינג סרט המזכירה יהיה מעולה באותו עניין!!! בלי קשר אפשר למצוא חומר רב באינטרנט ובסטימצקי גם. לילה טוב ובהצלחה

שלום אישה, בנוסף להמלצות של קוקי, אני ממליצה להתעניין בכתיבה של ג'סיקה בנג'מין, המציעה התבוננות פסיכואנליטית בהיווצרות של נטיות מזוכיסטיות. בברכה, אורנה

שלום, סבלתי לפני כשנה וחצי מקשיי נשימה- הרגשתי כאילו חסר לי חמצן ורק אם פיהקתי או לקחתי מספר נשימות עמוקות, הגיע החמצן. זה היה מטריד מאוד- עברתי אז צילום חזה ובדיקת תפקודי נשימה אצל פונמונולוג מומחה והכל תקין- הוא קבע שמדובר בלחץ ושהוא נתקל בתופעה זו אצל מטופלות צעירות רבות, סטודנטיות. ( אני בת 24, סטודנטית). התופעה עברה לחלוטין כשבוע לאחר שיצאתי מהרופא. לפני כ3 ימים- היא חזרה. אני יודעת שאין לי מה להלחץ כי זה כבר היה לי והתברר ככלום אבל זה מאוד מציק ועושה לי כאבי ראש, מרוב שאני כל היום מפהקת כדי לנשום. האם אתם מכירים את התופעה ויודע מה יכול להקל? אין משהו ספציפי שאני יכולה לחשוב עליו שהחזיר את זה.. אולי תקופת הבחינות.. אודה לכל עיצה.

שלום נופר, התיאור שלך מתאים במידה רבה לתגובות לחץ וחרדה, ואני ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג קליני מומחה בתחום החרדה. יש סיכוי סביר כי ניתן לסייע לך באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר. בהצלחה, אורנה

בישראל פותחה שיטה מהפכנית לטיפול ביתר לחץ דם.מדובר בטיפול לא תרופתי וללא תופעות לואי באמצעות מכשיר לשימוש ביתי,קל להפעלה ונעים לשימוש.הוכח כי הטיפול יעיל ביותר גם לסובלים מחרדות,סטרס ומתחים.השיטה הודגמה בערוץ 2 ע"י פרופסור אהוד גרוסמן מבי"ח שיבא.ניתן להיתנסות במשך חודשיים ב-95 ש"ח בלבד.למעונינים בחומר מדעי או במידע נוסף:ד"ר אביחי 050-5204546

היתה לי מטפלת לפני שנים, ומאז ועד היום אני אוהב אותה אהבה עצומה ומאד רוצה להיות אתה בקשר אישי, הצעתי לה כמה פעמים ואמרה שלא רוצה ושלא אצור אתה קשר, אף שבטפול נהנתה לדבר אתי על נושאים אישיים. אני עצוב מאד שהיא לא בקשר אתי. איך אפסיק לסבול מאהבתי אליה והאם יש סכוי שאשיג אותה פעם?

איש הרוח, קודם כל עליי להרגיע אותך שרבים מאיתנו (המטופלים) אוהבים ואף מתאהבים במטפל שלנו. יש לכך המון סיבות, אבל אף אחת אינה משנה משום שזה מה שאנו מרגישים ולא נראה שאפשר לשנות את זה.. אם היית עדיין בטיפול הייתי מציעה לך לדבר איתה על הכל - ואני בטוחה שזה היה עוזר בדרכים שונות, מכיוון שאתה לא אני יכולה רק להמליץ לך ללכת לפגישת ייעוץ אצל פסיכולוג - למספר פגישות בכדי להתמודד ספציפית עם זה. אפשר להבין את המטפלת שלך משום שאין זה אתי (ואף חוקי) לשמור על קשרים אישיים (ויותר מכך - רומנטיים ומיניים). המטפלת נועדה לטפל בך ויודעת מה טוב בשבילך גם עכשיו - וזה כמובן, לשמור על קשר לא אישי.. אני מכירה את הצד של המטופל שרוצה בכל זאת עוד ועוד, ולא מרפה, ואת הרצון העז כן להיות יחד ואפילו תחושת האכזבה - שמצד אחד נוצרה אינטימיות בטיפול, ומצד שני היא נפסקת בבת אחת. סביר להניח שנושא זה יכול להיות מוכר לך גם ממקומות אחרים בחייך - ולכן יכול להיות שתעזור לך תקופה קצרה אצל פסיכולוג לייעוץ פרטני. ליבי איתך ומבין אותך ואני מקווה שיהיה לך קל יות ויותר עם הזמן...

שלום לאיש הרוח, הכללים המחמירים בנוגע לקשרים אישיים בין מטפלים ומטופלים נועדו לשמור על שני הצדדים, ולאפשר עבודה טיפולית טובה. אנשי מקצוע רבים מאמינים שההפרדה בין המרחב הרגשי שמתפתח בטיפול לבין המציאות החיצונית, מאפשרת להתבונן בתוך הטיפול בהתפתחות של רגשות רבי עוצמה. באופן זה, אנחנו יכולים להתבונן ולחקור את רגשות האהבה והכעס שאנו חשים כלפי המטפל, וללמוד מהם על חוויות רגשיות שיש לנו גם "בחוץ". לו הקשר עם המטפל היה יכול להתממש, קרוב לוודאי שלא יכולנו להתבונן ברגשות אלה באותה הצורה (שכן אז האירועים "בתוך" הטיפול לא היו שונים בדבר מהיחסים שאנו מקיימים "בחוץ"). אני יודעת שהכללים האלה עלולים להיראות נוקשים, ושלעיתים קרבות הלב אומר לנו שדווקא עם המטפל/ת שמבינים אותנו בצורה כל-כך עמוקה, היינו יכולים לחיות באושר. יתכן ותרצה לנסות להבין את התחושות האלה ואת מקורותיהן בעזרת מטפל אחר. יתכן שתמצא עידוד מסויים גם בקריאת חומר בנושא העברה והעברה-נגדית (transference, counter-transference). כך או כך, אני מרגישה שיש לכבד את רצונה של המטפלת שלך להימנע מיצירת קשר אישי. בהצלחה בהתמודדותך, אורנה

לפני כשבועיים איבדתי את בן זוגי, את חברי ואהובי, הוא התאבד, ככה באמצע החיים והתוכניות להמשך חיים משותפים ומאושרים, והשאיר אותי באמצע הכנות לחתונה ובהריון די מתקדם. בנוסף להלם שבמוות הפתאומי והמיותר הזה אני מגלה גילויים מחרידים על שקרים איומים ונוראיים שהוא שיקר לי במהלך השנתיים האחרונים שחיינו יחד, גיליתי שהוא הסתיר ממני שהוא שקוע בחובות נוראיים שהסיכוי לצאת מהם הוא אפסי. מנקודת הזמן שבה אני נמצאת היום אני לא יודעת איך ומאיפה להתחיל לאסוף את עצמי. את השברים ואת התנפצות כל החלומות והתקוות שמתו יחד איתו. ואני מרגישה שאני שוקעת לתהומות שקשה מאוד לצאת מהם.....מבקשת עזרה ועצה טובה איך להתמודד עם הכאב הנוראי הזה ותחושת הבגידה האיומה הזאת

ניני יקרה, אני מצטערת בשבילך מאוד שזה מה שעובר עלייך אך אם את כאן מחפשת עזרה, אתבמצב טוב הרוצה לאסוף את עצמו - ועל כך אני שמחה בשבילך. התקופה הזו מלווה כל כך הרבה קשיים והתמודדויות, ובין כל זה יש את ההריון. אני חושבת שעומדת מולך תקופה קשה - של אבל מהול באכזבה, של צער מהול שימחה על התינוק ועוד ולכן אני הייתי ממליצה לך מאוד מאוד להיות במסגרת מטפלת ותומכת ולהתחיל דחוף טיפול פסיכולוגי. את צריכה לדאוג לשניכם עכשיו ולא רק לעצמך, ולכן את צריכה להתייחס לכך כמו אל רפואה - את לא יכולה להרשות לעצמך קריסה מכל סוג שהוא. לפי מה שכתבת, חברך אינו בעלך ולכן כפי הנראה לא תאלצי לשלם את חובותיו, שזה בטח הדבר האחרון שאת רוצה או יכולה לחשוב עליו כרגע. דבר זה מאפשר כן לפנות לטיפול ולשלם עבורו. בכל אופן יש דרכים אחרות דרך העיריה שירותי הייעוץ או קופת חולים. אני מציעה לך עוד להקיף עצמך בסביבה תומכת ולהסכים לקבל כמה שיותר עזרה, ממשחפה וחברים וכל מי שמציע על מנת להקל עליך ואפילו במעט את התקופה הקרובה, והארוכה והקשה שעוד עומדת בפניך. ני מאחלת לך עם כל הכאב שההריון ימשיך בצורה בריאה וטובה ושהלידה תהיה התחלה טובה בתוך כל הכאוס שנוצר בחייך.

קוקי יקרה תודה לך על העידוד והתמיכה, את ההריון החלטתי להפסיק מאחר והוא היה בשלביו הראשונים ובחרתי שלא להמשיך אותו. אני מוקפת במשפחה וחברים תומכים מאוד ועם כל זאת הכאב הינו בלתי נסבל, אבל המוות של אהובי הוא עובדה קיימת וכעת נותר לי רק לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. תודה לך

שלום ניני, את מתארת מציאות קשה ביותר, הכוללת התמודדות עם אובדן ועם גילויים מכאיבים. אני ממליצה בחום להיעזר באיש מקצוע, שיוכל ללוות אותך בניסיון להבין אירועים אלה ולהתמודד עם השלכותיהם. חזקי ואמצי, אורנה

אכן עשיתי כך, זה יהיה תהליך ארוך וקשה ,אני מקווה שאצליח להבין בסופו של דבר מה באמת קרה ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא. תודה

שלום, רציתי לדעת למה משמש כדור אסיול? האם הוא מתאים להתקפי פניקה? ומה ההבדל בינו לבין כדור הסרוקסט?

בוקר טוב דנית, הפורום הזה עוסק בפסיכותרפיה בלבד, בכדי לקבל תשובה על תרופות כדאי לך לפנות לפורום שאותו מנהל פסיכיאטר שמוסמך לענות לך על שאלות בנושא תרופות, הנהלת הפורום הזה מורכבת מפסיכולוגים.. המלצה על פורום מוצלח הוא של דוקטורס גם: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 בהצלחה קוקי

הי דנית, קוקי צודקת...פורום פסיכיאטריה מומלץ ביותר לשאלות מסוג זה. בברכה, אורנה

שלום פסיכולוגים יקרים .אני בטיפול בפסיכולוגי כבר מספר שנים וכעת מעניינים אותי מספר תחומים שעליהם הייתי רוצה לקרוא בצורה נרחבת וללמוד אותם. הנושאים: 1. הם חרדות - כמו חרדת הנטישה ההבלעות החרדה מהמוות ומהכאב.... 2. פסיכולוגיה התנהגותית קוגנטיבית: במה היא דוגלת , כיצד היא פועלת... 3. נרקסיזם ... 4. הדחף לרכישת שליטה וכוח. אני ישמח לשמוע על סיפריות... פקולטות, מועדונים, חוגים , אנשים , אתרים וספרים שבהם אפשר למצוא מידע על הנושאים הללו

שלום ליאור, באוניברסיטת תל אביב יש יופי של ספריה (מדעי החברה) ויש בה שירות ממוחשב עם אנשים שעוזרים להתמצא - וניתן למצוא שם את כל מה שאתה מחפש. אתה שואל על נושאים מאוד כלליים ורחבים ולכן כדאי לך לפנות לספריה ולבחור מכל מה שיש להם להציע. בלי כל קשר -אני הייתי ממליצה לך ללכת לסטימצקי, לבקש עזרה - ומישהו בטוח יעזור לך למצוא כמה ספרים טובים. יש עוד חנות מעולה "תולעת ספרים" שיש להם המון ספרים בנושאים שביקשת וגם הם ישמחו לעזור. חוץ מזה, אתה יכול במנועי החיפוש כמו GOGLE למשל לערוך חיפוש ואז לפחות תוכל לסנן חלק מהחומר ולהתחיל להתמקד יותר על מה בדיוק אתה מחפש. וגם בלי קשר, כל שיעורי האוניברסיטה הם חינם ופתוחיםלקהל הרחב - פנה למזכירות ובקש מערכת שעות ובחר לך קורסים שעוסקים בביהביוריזם למשל, שם גם תפגוש אנשים טובים.. ודבר אחרון - יש אתר מצויין www.hebpsy.co.il ובו המון חומר טוב ולוח אירועים שמדווח על כל מה שקורה בתחום - ערבי קריאה, הרצאות, סדנאות- גם שם תמצא המון. שיהיה בהצלחה! קוקי

ליאור, אתה מתעניין בנושאים רחבים ומרתקים. נסה לעשות חיפוש ראשוני באינטרנט, שיכוון אותך למאמרים ולספרים מתאימים. בנוסף, אני מצטרפת להמלצה של קוקי לגבי ספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. זוהי ספרייה מצויינת, המכילה חומר ברמות מגוונות. בהצלחה, אורנה

בני כמעט בן שלוש ובתקופה האחרונה הוא מרבה לדבר ולשאול על תינוקות הרבה הוא מדמה את עצמו לתינוק הוא אומר לי אמא אני תינוק קטן ורצה שאני ארים אותו ואחבק אותו וממש אתייחס אליו כאל תינוק או למשל הוא עושה עצמו כתינוק זוחל על הרצפה ומתבכיין וגם היו פעמין שהוא שאל אותי אם יש לי תינוק בבטן או שהוא אומר ששיש לו תינוק בבטן וביום שישי בלילה הרדמתי אותו ונרדמתי איתו במיטה באמצע הלילה הוא מתעורר כמו מתוך חלום ואומר לי "אמא איפה התינוק שלך? הנה הוא פה על הרצפה קטן קטן" ואני אמרתי לו שבכלל אין לי תינוק שיש לי רק אותו בינתיים והוא התעקש שיש לי וחזר לישון. הייתי מעוניינת לדעת מה התופעה הזו ואם זה נורמאלי או שיש לי סיבה לדאגה ואיך מטפלים ומתמודדים????????

שלום רונית, הבן שלך מגלה עניין רב בתינוקות: הוא עסוק בשאלה עד כמה הוא עצמו עדיין תינוק, האם תמיד תטפלי בו כפי שמטפלים בתינוק, ומה יקרה לו אם יהיה לך תינוק אחר. קשה לדעת מה עורר את העניין הזה (האם יתכן ששמע שיחות מבוגרים בנושא?), אך בכל מקרה נדמה לי שכרגע הוא זקוק לחיבוק אוהב ורגוע שלך. נסי לתת לו תחושה בטוחה שהוא שלך, גם כתינוק וגם כשהוא גדל, ספרי לו על עצמו כתינוק וכמה יפה התפתח מאז, והרגיעי אותו בכל דרך שאת יודעת שעוזרת לו. לא תמיד קל לגדול, ויתכן שהוא מתגעגע לימים בהם היה תינוק קטן ומוגן בזרועותייך... בהצלחה, אורנה

הבן שלי גם בן שלוש ולפעמים טוען ומתנהג כתינוק ( אך לא מדבר על תינוק אחר בבטן) אני משתפת איתו פעולה ונהנית איתו במשחק. לאחר כמה דקות זה עובר. אני לא נלחצת מזה כפי שאנני נלחצת מאף משחק אחר. מתנהגת אל זה כאל דבר טבעי.

אורנה שלום, תודה רבה על התגובה ורציתי בכל זאת התופעה לא נובעת מתוך חסך של משהו נכון? ואם כן איך אפשר לדעת ממה????

בקשר לחלוומות יצא לי לחלום חלום שהרגשתי שאני יודע שאני בחלום וכאילו אומר אני העשה כך או כך דברים שלא הייתי מבצע במציאות . אבל חלמתי חלום שפתר לי בעיה בעבודה

צהרים טובים, לא ממש ברור מה אתה שואל בעצם..אם תרצה תגובה של הפסיכולוגית אני הייתי מפרטת יותר ומסבירה מה בדיוק אני שואלת.. בהצלחה..

ערב טוב, אני סובל מכפיתיות, נהנה מעלבונות תודה על עצתכם

אם אתה רוצה תשובה ספציפית יותר, שתוכל להתאים לך אישית יותר, עד כמה שפורום כזה יכול להיות, כדאי שתפרט יור על בעייתך ועל מה בדיוק אתה שואל. זה יעזור למי שיענה לך. בכל אופן, אם אתה סובל מכפייתיות, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אפשר דרך שירותי הייעוץ או קופת החולים אם אין באפשרותך לממן טיפול פרטי. בהצלחה ותרגיש טוב קוקי

שלום הנרי, אתה כותב על כפייתיות, אולי על נטייה מזוכיסטית, אך הדברים אינם מספיק ברורים. אנא כתוב בצורה מפורטת במה אתה זקוק לעצתנו. אורנה

יש לי ילדה בת 12 שהיא מאוד ילדותית לגילה משחקת בבובות ומתנהגת ממש כמו ילדה בת חמש כאשר יש מפגשים שלה עם ילדות מהכיתה שלה אני שמה לב כי הן מאוד בוגרות וממש נערות מתבגרות שמדברות על כל מיני נואים של מבוגרים והיא עסוקה בדברי ילדים לדוגמא היה מקרה בו החתול שלנו עשה מעשה שלא צריך לעשותו ואז עפ"י המלצת הוטרינר ריססנו אותו במעט מאוד מים ולמרות שהסברנו לה בבגרות על כך היא נשכבה על הרצפה וצרחה ללא הפסקה ובכתה למרות שבהזדמנות אחרת חברה מהכיתה דיברה בבגרות ואמרה לה שכך צריך להיות. 2- בתקופה האחרונה נודע לי ממנה כי אין לה חברות בכיתה והבנים והבנות לא משחקים איתה ואף יוצאים לעיר או למסיבות ולא מזמינים אותה. 3- מזה תקופה ארוכה שהיא לא מזמינה חברים אלינו הביתה וגם לא הולכת אליהם וכל היום מאז שהיא חוזרת מבית הספר היא רק בבית וכך גם בשבתות היא רק בבית למרות שנתקלתי במספר פעמים שכן הזמינו אותה אך היא לא הולכת אודה אם אוכל לקבל יעוץ מה לעשות בעניין

שלום דנית, בתהליך ההתבגרות יש הרבה מאוד הבדלים בין-אישיים, ויתכן שבתך שנראית היום ילדותית לגילה תדביק בקרוב את הקצב של חברותיה. עם זאת, אני בהחלט ממליצה להתייעץ בנוגע לקשיים החברתיים של בתך. מומלץ לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזורכם, ובמידת הצורך לקבל מהם הפניות נוספות. בהצלחה, אורנה

שלום רוב חיי היה לי ocd ברמה קלה שלא הפריעה לי. ליפני שנה המחלה היתגברה מאוד . מילחמה עצמית במחלה עזרה קצת אך פיתחה דיכאון וחרדות. מבדיקת דם שעשיתי מתברר שרמת ויטמין ה b12 אצלי היא 124 ליפני שנה זה היה 150 האם יש קשר בין הדברים ועד כמה נמוך זה 124 תודה מראש גלית

שלום גלית, אני ממליצה להתייעץ עם רופא בנוגע לרמת ה- b12 למיטב ידיעתי, הקשר בין OCD ורמת הוויטמין הנ"ל אינו חד-משמעי ואינו מספיק ברור. המלחמה העצמית שאת מנהלת ראוייה להערכה רבה, אבל לפעמים אנחנו זקוקים לעוד אדם שילווה אותנו בתהליך. האם ניסית טיפול פסיכולוגי ותרופתי ב- OCD? את מוזמנת לכתוב למייל האישי שלי על-מנת לקבל פרטים נוספים. בהצלחה, אורנה [email protected]

לאורנה שלום, בני סובל מocd ומהזיות (או השליות, דמיונות...) , הוא מספר שרואה דמויות אחרות בחדר. כרגע הוא מטופל אצל פסיכולוג פרטי, ולפני מספר ימים עבר הערכה אצל אחד הפסיכיאטרים הטובים אשר קבע שהמראות שהוא רואה אינן על בסיס פסיכוטי אלא חלק מהמחשבות הכפייתיות, יש לציין שבני אוהב מאוד לקרא ספרי מדע בדיוני ופנטזיה (שר הטבעות, הוביט וכו'). הרופא פסיכיאטר קבע שבשלב זה יש להתחיל עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי ורק אם הטיפול לא ילך אחרי מספר חודשים (3-4) עליו לעבור לטיפול תרופתי. לפי דעתו של הפסיכולוג היה עדיף שיתחיל לקחת תרופות מעכשיו. בני לומד ומתפקד כרגיל, לעיתים קשה לי לאמין שהוא רואה דברים שאינם קיימים, חוץ מהטקסים (שהם רבים), הוא אינו בדיכאון ולא נראה מפוחד. אני מעוניינת לקבל חוות דעת שניה, האם עדיף ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר? בני אינו מוכן ללכת לפסיכיאטר יותר, בעלי ואני רוצים ללכת בלעדיו, אשמח לקבל שמות או כתובות של מומים ל ocd. האם ישנם מקרים של ocd בהם רואים מראות או השליות?

שלום נועם, כשקראתי את הודעתך חשתי כי אתם מטפלים בצורה אחראית ביותר במצב של בנך. על סמך האינפורמציה שהצגת נראה לי נכון להתחיל בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ולא להשהות אותו עד שתסיימו את ההתייעצות הפסיכיאטרית. אשמח להפנות אותך לאנשי מקצוע נוספים, אם תכתבי למייל האישי שלי: [email protected] חזקו ואמצו, אורנה

בשביל האבחנה מאד מומלץ לבצע טסטים פסיכולוגים ע"י פסיכולוג שעוסק בכך.

שלום, אתמול כשהלכתי לישון- פתאום הרגשתי שאני חרדה. התרגשתי כמו לפני מבחן חשוב או כאילו בציפייה לשמוע תוצאות בדיקה חשובה או משהו. ממש הרגשתי חרדה ובהיסטריה ונהיו לי דפיקות לב מהירות והיה לי קשה לנשום ולהרגע. כל זה קרה פתאום.. לא הייתי חרדה ממשהו ספציפי.. האם זה התקף פניקה? ומה ניתן לעשות אם קורה דבר שכזה? תודה. אני בת 24.

שלום הילה, בהחלט ייתכן שעברת אתמול התקף פניקה, אך כמובן שלא אוכל לאבחן זאת בצורה מלאה בפורמט הנוכחי. באופן כללי, התקף פניקה מוגדר כאפיזודה של פחד חריף, המתפתחת במהירות ומגיעה לשיאה בתוך פחות מ- 10 דקות. במהלך האפיזודה חווים דפיקות לב מהירות, הזעה, רעד, קוצר נשימה ועוד. בשלב הנוכחי אין צורך לעשות דבר. אני מקווה שמדובר בהתקף חד-פעמי, ואז אין צורך בטיפול. אם ההתקף יחזור, כדאי בהחלט לגשת לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, וללמוד טכניקות של הרפייה. בהצלחה (ולילה טוב...), אורנה

ד"ר שלום, הנני בשנות ה- 40 בהריון בפעם הראשונה (ללא נשואין). לפני ההריון סבלתי מכל מיני חרדות, בעיקר מרופאים ומטיפולים. כאשר היתי נגשת לרופא והרופא היה ממליץ לי לעבור בדיקות נוספות - תמיד נכנסתי לחרדה ועשיתי לי סרטים בראש. בפאת גילי הלא צעיר אני נאלצת לעבור בדיקות נוספות כגון מי שפיר וצריכה מעקב צמוד. אני מרגישה שכל זה פשוט עושה לי רע. אני לא הראשונה ולא האחרונה שצריכה לעבור בדיקת מי-שפיר. לפני כ-5 ימים עברתי את הבדיקה. בגלל חרדות של חודש מראש הרגשתי מאוד רע לאחר הבדיקה. חולשה פיזית שנבעה מכוחות נפשיים מדוללים. שיא השיאים היה כאשר קיבלתי דף הנחיות לאחר הבדיקה ושם היו כתובות הנחיות ברורות מה לעשות כאשר יש חום, גלי קור, דימום, ירידת מים וכו'.... מיותר לציין שבגלל החרדות שלי הרגשתי שהחם עולה לי (למרות שלא היה חום) והרגשתי קר פנימי וחשבתי לעצמי, הינה אוטטו החום עולה לי ואז אצטרך ללכת לבית חולים. כך היה במשך כל ה-72 השעות "המסוכנות" לדברי הרופא. אבל בזה הסיפור לא נגמר - למרות שה- 72 שעות המסוכנות חלפו הרגשתי התכווצויות ואז נאלצתי ללכת לבית החולים לבדיקה (שכמובן היתה תקינה). ואז למזלי הרע נפלתי על רופא שאמר לי שהסכנה המיידית חלפה, אבל עד חודש ימים יש סכנה לאחר בדיקה כזו. מיותר לציין שאני לא עומדת בלחצים האלו, למרות שאני אמורה להינות מההריון הזה ולשים את הדברים בצד ולא לנסות לשלוט בדברים שלא תלויים בי. למרות שאני קוראת ספרים על חשיבה חיובית ואיך להתגבר על חרדות, אני מרגישה שמאז ההריון אני כמעט ולא מצליחה לשלוט בפחדים שלי מרוב דאגתי לעובר. אני יודעת שבגלל הלחצים שלי אני יותר מזיקה לעובר שלי אבל אין לי שליטה על זה. אני די פוחדת שהחרדות שלי ישפיעו על התינוק שלי וכאשר הוא יוולד לא אהיה אימא מספיק טובה. בעבר היתי בשיחות אצל פסיכולוג, בזמנו זה עזר לי. מאז שאני בהריון אני מרגישה פחות בשליטה ודואגת פי מאה מימה שהיתי דואגת בעבר. אודה לך אם תוכל לחוות את חוות דעתך. בברכה מאיה

אין ספק בכלל, בעיקר עקב כך זציינת שטיפול פסיכולוגי עזר לך בעבר, שאת חייבת לפנות לטיפול בהקדם האפשרי. את חייבת להפחית את רמת הלחץ והחרדות, הפחדים וכל המלווה אליהם. העניין יקל עליך וכמובן שעל תינוקך, פשוט שהטיפול ילווה את ההריון וגם את התקופה שאחריו. זה נראה לי לגמרי עניין הכרחי ולא מותרות, ואני מציעה להתחיל מייד. שיהיה בהצלחה ושיהיה לך הריון קל קוקי

שלום מאיה, מזל טוב על ההריון. זוהי חוויה מרגשת ומופלאה, אך גם מלחיצה ומבלבלת ביותר. כל-כך הרבה דברים משתנים בבת אחת, וכל-כך הרבה דברים עוד עתידים להשתנות... את עומדת בגבורה בכל הבדיקות הגופניות הנדרשות, אך נראה לי חשוב לא להזניח גם את הנפש. אני ממליצה בחום לחזור לטיפול הפסיכולוגי, ולתת לעצמך את הליווי שאת זקוקה לו. בנוסף, אני ממליצה לך לקרוא את הספר "הריון - העולם הפנימי" מאת יונה רפאל, שמביא שיחות עם נשים בשלבים שונים של הריונן. אני בטוחה שתזדהי... בהצלחה, ושמרי על עצמך היטב, אורנה

שלום בני בן 5 והוא ילד מאוד אנרגטי, פעיל, חברותי, עם הרבה שימחת חיים ואוהב לתת ולקבל חיבוקים ונשיקות. אנחנו משפחה מאוד חמה ומחבקים הרבה אחד את השני. בזמן האחרון שמתי לב שבני מאוד עירני וסקרן לאזורים אינטימיים בגוף ואני רוצה לדעת אם זה נורמלי ואיך להגיב. הנה כמה דוגמאות: 1. בני מחבק ומנשק חברים טובים שלו בגן, החיבוקים שלו לפעמים חזקים מדי ולפעמים מעורב בזה התחככות בתוסיק שיכולה להתפרש כחרמנות. 2. הוא משתמש הרבה במילה תחת, בולבול , תוסיק וכדומה... 3. יש לו אחות קטנה והוא די סקרן לגבי מה שיש לה בין הרגליים, זה בא לידי ביטוי באמבטיה ולפעמים הוא מוריד לה את המכנסיים בצחוקים, ולפעמים נותן לה מכות קלות בתוסיק בשובבות. 4 . הוא מאוד אוהב את אמא שלו, כמו מאהב קטן. מנשק , מחבק, מלטף ולפעמים גם שולח ידיים לציצי ולתוסיק שלי. בקיצור, אני מאוד נבוכה מההתנהגות שלו ולא יודעת מה לעשות. דיברתי איתו על זה שאסור לגעת לאנשים אחרים באיברים אינטמיים והוא די מבין את זה אבל חוזר על ההתנהגות הזאת שוב ושוב. מה עושים? זה נורמלי? תודה אמא מודאגת.

שלום גליה, התיאור שלך נשמע בהחלט נורמלי. ילדים מתעניינים במיניות של עצמם, ומגלים סקרנות כלפי המיניות של הוריהם ואחיהם. עם זאת, אני ממליצה לקבוע גבולות ברורים להתעניינות הגופנית, ולהקפיד עליהם. כלל רלוונטי בעיני מתייחס לאחות הצעירה, שאולי אינה מאושרת במיוחד כשאחיה מוריד לה את המכנסיים, וחובתכם לשמור עליה. המשיכו להסביר לו מה נעים ומה לא, והדגימו בעצמכם כיצד נוגעים באופן אוהב אך מתחשב. בהצלחה, אורנה

לאביבה, שיצרה איתי קשר טלפוני בנוגע לבעיה דומה, אנא כתבי למייל האישי שלי. אורנה

ניסיתי את כל סוגי הטיפול למינהםם הן קונבנציונאלי והן אלטרנטיבי. האם הטיפול בהיפנוזה יעיל ומומלץ להפרעות חרדה המשולבת בדכאון קשה? למי עלי לפנות בנדון? תודה

"היפנוזה הוא מצב תודעה מיוחד שניתן באמצעותו להאיץ תהליכים טיפוליים מסויימים. השימוש בהיפנוזה נפוץ במיוחד בנושאים של טיפול במצבי לחץ, חרדות, פוביות, הרגלים מטרידים, וסידרה של בעיות פיזיולוגיות כגון כאב, יתר לחץ דם, בעיות בטן (מעי רגיז למשל), מחלות עור וכמובן ברפואת שיניים". מתוך מאמר של אורן קפלן ששווה לקרוא את כולו. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm תוכלי לשלוח מייל לד"ר קפלן - הוא מטפל בהיפנוזה, ואם הוא עסוק, אני בטוחה שהוא ישמח להפנות אותך לאחרים שהוא מכיר שיש להם רישיון לטיפול בהיפנוזה. בהצלחה קוקי

שלום לסובלת, קוקי שוב השאירה אותי מחוסרת עבודה, והיא אכן צודקת בהמלצתה לקבל אינפורמציה נוספת ממטפלים המתמחים בנושא. בהצלחה רבה, אורנה

דיכאון קשה מהווה קאונטראינדיקציה לטיפול בהיפנוזה. יתכן לפיכך שהטיפול המומלץ הינו תרופתי ועל כך תצטרכי להתייעץ עם פסיכיאטר.

.....

-הייעוץ שקיבלתי היה במסגרת בי"ס(פסיכולוג בי"ס). אני מסיימת בי"ס בקרוב מאוד, ומחמת בעיה כלכלית אין באפשרותי לממן פגישות אצל פסיכולוג, פשוט אין אופציה כזאת. ודרך קופ"ח לא אעשה זאת כי זה איני רוצה שזה יצויין בתיקי כי הצבא הולך לחטט לי בתיק. -השאלה היא האם יש לך עצות אולי איך להתמודד עם האהבה הזאת לנשים גדולות ממני? יש דרך להתגבר על זה? אני חוששת שזה ימשיך גם בצבא וכך הלאה ויפגע בתפקודי. יש לציין שאני גם נמשכת מינית לנשים, וכן לבנות גילי, אך האהבה לנשים היא בעיקר אפלטונית ופחות מינית. -ממה אהבה כזו יכולה לנבוע (לנשים מבוגרות)? -האם זה ימשך לי לכל החיים? בהנחה שהבעיה כאן (גם מה שהסקנו בטיפול הפסיכולוגי בבי"ס) היא עם הקשר עם אמא שלי והמחסור באהבה ובתשומת לב שהיה לי. יכול להיות שעם מערכת יחסים מסודרת עם גבר, הרגש הזה יעלם\יטשטש? תודה רבה

שלום נירה (ותודה קוקי), ראיתי את הודעתך אתמול, ולא השבתי כי הייתי זקוקה לזמן נוסף על-מנת לחשוב במה אני יכולה לעזור לך. נירה, אני חושבת שעל מנת למצוא בתוכך את התשובות תצטרכי להמשיך בתהליך בדיקה מעמיק. אני לא יכולה לומר במקומך ממה נובעת אהבתך לנשים מבוגרות, ואני לא מתיימרת לנבא עד מתי זה יימשך. אני חושבת שהפרשנות שהוצעה לך בטיפול היא חשובה ומעניינת, ובהחלט כדאי להמשיך לעבוד על הנושא (גם אם תבחרי לעשות הפסקה בטיפול בזמן השירות הצבאי - וזה אגב כלל לא הכרחי). אני מקווה שתחווי מערכות יחסים שימלאו אותך אושר, וירפאו במידת מה את החוסר שהרגשת בקשר עם אימך. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אני עובדת כשנתיים וחצי במקום עבודה שדורש סבלנות אמפתיה ונכונות לעזור (עבודה עם קהל). העניין הוא שמעולם לא נהניתי מכך כי באופיי אני אדם מאוד לא סבלני מאוד לא מקבל את האחר..ולכן אני מרגישה לחץ נפשי קשה מאוד לפני לכתי לעבודה ובעבודה עצמה.קרוביי טוענים שעליי לקחת דברים בפרופורציה ולא להילחץ כ"כ אך זה אינו עובר ומדי פעם אני מרגישה ממש דכאון רק מעצם המחשבה. מאחורי תחושות אלו יש לי כנראה תחושה חזקה של פחד מהצלחה ומקידום. אני זוכרת עצמי מאז ומתמיד חוששת מלהצילח לקחת פיקוד וסמכות.בצבא כשהייתי אמורה להיות בקורס הדרכה פשוט ברחתי...כנ"ל בכל מסגרת שהיא.כאשר הייתי צריכה לצאת מבועת השגרה ולעשות משהו קצת יותר "ניהולי" פשוט נתקפתי פחד עצום.. כואב לי להרגיש את תחושותיי וזה מלווה אותי מס' שנים לא קטן. השבוע קיבלתי הצעה לגשת למבחנים לצורך קידום בעבודתי הנוכחית. קיבלתי כזה פחד מכך שמרוב טיפשותי אמרתי שאיני מעוניינת. אני ממש לא מצליחחה להצביע על הגורם: שכן ברור שהפחד שיתק אותי שוב וראיתי סיטואציה שעליי לקחת החלטות וידעתי שאני לא מסוגלת וכן לנהל צוות עובדים - מה שנראה לי כבלתי אפשרי@@ מצד שני אני ממש מתעבת את סוג העבודה ולכן יתכן שזו סיבת פסילתי את הקידום. אני מאוד מוטרדת בתחום המקצועי שכן אני מרגישה נוחות מסויימת עם עבודה שדורשת "ראש קטן" אם כי כנראה אני מציגה לממונים עליי תמונה אחרת.. ומצד שני בשל החשש העמוק הזה שפסל כ"כ הרבה אפשרויות בחיי אני נקרעת בין הרצון ללחץ האינסופי לבין מימוש הקידום ואולי ע"י כך פתרון הבעיה. התייעצתי עם אחי והוא פסל אותי כשאמרתי שעניתי בשלילה להצעה..כ"כ היה לי קשה עם תגובתו ועם ראיית עצמי כ"נכשלת" במאמץ לנצח הבעייה...ופרצתי בבכי...פשוט הטחתי בפניו את כל עברי המלא בחרדות מהעובדה שאיני מצליחה להתקדם ולקבל את מה שנראה לי כרצוי ולכן אני פשוט "תקועה" במה שלא מסב לי עניין ונחת..העיקר פרנסה.אני שואלת לעצתך ממה חרדה כה קשה יכולה לנבוע? האם עצם העובדה שאיני מצליחה לטפל בבעיה בעצמי מעיד על חולשה או שמא זו בעייה מורכבת שמאלצת אותי לפנות לאיש מקצוע. קשה לי להאמין שאיני מצליחה לטפל במה שכ"כ מוכר לי.. אני מרגישה כעת שאיני יכולה כלל לחזור לעבוד...רע לי עם ההרגשה שאכזבתי את ההנהחלה שהיתה "בהלם" מתגובתי וחשבה שכל מה שציפיתי לו היה להתקדם. איני מאמינה בעצמי מבחינת התאמה וחוששת להרע המצב.. כיצד אני חוזרת לשגרת העבודה המעיקה הזו? שאין לה מוצא מבחינת שעמום ייאוש ויקנות.. האם זה הזמן לעזוב כי באמת אין אני יכולה לשאת תחושות אלו... אשמח לדעתך בנושא.

שירלי יקרה, הרבה מאוד פעמים אנחנו זקוקים לאדם נוסף, מבחוץ, שיעזור לנו להתבונן בחיינו ולהבין את הכאבים שלנו. הקושי לטפל בבעיה שכל-כך מוכרת לך אינו מעיד על חולשה, ורק מסמן שאולי הגיע הזמן להתבונן בדברים לעומק בעזרת איש מקצוע. אני מציעה לא לקבל עכשיו החלטות חשובות לגבי העבודה (ואולי גם להסביר להנהלה שאת זקוקה לזמן מסויים כדי לחשוב על הצעתם), ולהתחיל טיפול פסיכולוגי. אני מניחה שבטיפול ניתן יהיה להתחיל מחשיבה על הקונפליקט הנוכחי, ובהדרגה לנסות להבין חוויות ותחושות שקשורות לכך. למשל, מה מקור החוויה שלך שאינך אדם אמפטי ומקבל, למה קשור החשש מקידום וסמכות, וכן הלאה. בהצלחה רבה, אורנה

שלום רב. זאת הפעם הראשונה שאני מתייעץ בעניין כלשהו בפורום מסוג זה. ובעייתי היא כזו: אני בן 32 ובעברי סבלתי די רבות מהתנכלויות פיסיות ונפשיות מתלמידי בתי הספר שבהם למדתי. העניין נמשך שנים רבות ועבר איתי עד לתחילת התיכון. במהלך הלימודים, לאחר שהחלטתי לפנות לסיוע המורה/מחנכת הופניתי ליועצת הפסיכולוגית של בית הספר כדי לבדוק מדוע יש לי קשיי הסתגלות. (לא עזרו הטענות כי אין לי קשיי הסתגלות ומדובר בסתם התעללות שיש לעצרה). בכל מקרה. עם סיום התיכון והצבא, הכל השתפר עד שהיום אני חי חיים מלאים, נשוי באושר, בעל קריירה טובה ומוקף בחברים טובים. אבל יש משהו עדיין שמפריע לי מאוד. יש בי איזושהי חרדה מפני עימותים עם בני אדם אחרים. זה די מגוכח כי אני כבר הייתי אמור להתגבר על העניין, אבל זה חוזר ומציק לי כל הזמן. אם מדובר בללכת לשכנים לבקש דבר מה, או אפילו להתקשר למודעות מכירת רכבים/דירות בעיתונים. בתחילה חשבתי שמדובר בסתם ביישנות (אני אדם אסרטיבי ביותר כאשר מדובר בחברות גדולות או ארגונים לא אישיים) עד שבזמן האחרון אבדתי את התיאבון וסבלתי מחוסר שינה כמעט שבוע בגלל אדם שהפנה אליי מבטים לא נעימים בעבודה (גם לאחר שאזרתי אומץ ושאלתי אותו מה קרה והסתבר שזה לא שייך אליי כלל). אני חוזר ואומר לעצמי שזה טפשי ויש לסיים עם זה, אני כבר מבוגר,או טו טו אבא ואין שום איום סביבי. אך ברגע שצריך להתקשר למודעה למכירת רכב בעיתון, למשל, אני נתקף חרדה אמיתית (דפיקות לב וכו') וכשמגיע רגע שבו אני צריך להביע דעה מנוגדת לדעתו של אחר, אני לא עושה זאת (אני לא מדבר אם אשתי על זה כי המצב הזה פוגע באגו שלי מעט, אני מייחס זאת לביישנות). ניסיתי להתגבר על הפחד בכך שהכרחתי את עצמי לעשות דווקא דברים שאני מפחד מהם אך זה לא עזר והחרדה עולה כל פעם מחדש. איך ניתן להתגבר על חרדה מסוג זה?

שלום א., אתה מתאר את ההשפעות ארוכות הטווח של חוויות הילדות שלנו. לפעמים אנחנו מצליחים להתרחק מרחק רב מהילד שהיינו, רק על מנת לגלות שהילד הזה עדיין כאן... ציינת שבקרוב תהיה אבא, ואני מאמינה שייתכן והדברים קשורים. אתה מדמיין את הילד או הילדה שעתידים להיוולד לך, מקווה ומייחל לחיים טובים עבורם, ונפגש ביתר שאת עם החוויות הקשות שהיו לך כילד וכנער. מה דעתך על "חוויה מתקנת" עם אנשי מקצוע בתחום הנפש? אמנם לא התאפשר לך לחוות חוויה אמפטית עם הפסיכולוגית של בית הספר, אבל יש סיכוי טוב לפגוש פסיכולוג/ית שתרגיש בנוח לשוחח עמם על המתח שאתה חווה בעת עימותים בין-אישיים, ועל הקשר של מתח זה לחוויות העבר. בהצלחה רבה, אורנה

שמחה מאוד שהצטרפת לאורן. את עושה עבודה נפלאה.

אני מסכימה לגמרי!!! :)

תודה רבה, אני משתדלת...

שלום אני סובלת מתופעות חרדה שמבחינתי חזקות, כבר במשך שנתיים, אני הייתי בטיפול תרופתי (סרוקסט) ואני עדיין בטיפול פסיכולוגי. התופעות עוד ממשיכות וזה סבל גדול. רציתי לדעת אם טיפול בהפנוזה יכול לעזור? האם המטפלת שלי יכולה לעשות את זה? ואם לא אז איך אני יכולה אם קשה לי לסמוך על אנשים. תודה מראש

הי, מטפל שיכול לטפל בעזרת היפנוזה צריך שיהיה לו רשיון טיפול בהיפנוזה. את יכולה לשאול את המטפלת שלך אם היא מתמחה בעניין, ואם לא, האם היא יכולה להמליץ לך מישהו שכן, אם תסכימו על הכיוון הזה יחד. אם את בוטחת בה, אז אני מניחה שתבטחי גם במי שהיא שולחת אותך אליו. שיהיה בהצלחה קוקי אגב, מאמר של ד"ר קפלן בנושא היפנוזה (מאוד מעניין!): http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm

שלום עדי, התשובה של קוקי מצויינת, ולא נותר לי אלא להצטרף לכל מילה. אורנה

רציתי לשתף ולהתיעץ בקשר לפחד שלי מגברים. אני בת 34 ומחפשת קשר זוגי לחיים. השבוע יצאתי עם גבר שהכרתי בארוחת ערב, היה לי נחמד איתו אבל מאז אני חולמת סיוטים וזה "סרט" שחוזר על עצמו שוב ושוב עם כל בחור. למשל, חלמתי שאני רואה גופות מוטלות מתות על הרצפה ונאמר לי שהן הורעלו על ידי גבר ביחסי מין. כלומר שהרעל שלו עבר אליהן דרך הפין שלו. בחלום אחר חלמתי שאני עקרב- נקבה ושלאחר ההזדווגות בן זוגי- העקרב, הוא עוקץ אותי למוות. [ במציאות צאצאי העקרב הם אלא שגורמים למותה של אימם ]. במקביל לסיוטים שלי, בפועל קשה לי מאד להציב גבולות. ללא יכולת לשלוט על המילים שלי, אני מזמינה את הגבר להשתמש בי, אני רומזת על אפשרות לבלות במיטה על הערב הראשון ומשדרת שהוא האדון ואני העבד. מה עליי לעשות ?

ערב טוב, טיפול פסיכולוגי נשמע כמו משהו שאת יכולה לעשות. משהו עובר עלייך שקשור לענין ויש לרדת לסוף דעתו. בתור ותיקה בטיפול - אני מאוד ממליצה לנסות, כי שום תשובה של כמה משפטים בפורום לא תעזור לך באמת לפתור את הבעיה, ושנמע שבאמת יש מצוקה. בהצלחה המון קוקי

שלום רימון, קוקי צודקת בהצעתה לבחון את הנושא לעומק. אינני יודעת אם שמת לב לקישור שעשית בין תחושת החרדה מגברים, וההזמנה המינית הקלילה שאת משדרת. סוג כזה של ניגודים רומז על נושא שכדאי להתבונן בו לעומק. מומלץ ליצור קשר עם פסיכולוג/ית, ולבחון עימם את ההיסטוריה האישית והזוגית שלך, ואת החוויות השונות שעיצבו את חרדותייך. בהצלחה רבה, אורנה

אני בת 18 סובלת מטריכוטילומניה(=תלישת שיער כפייתית). אינני יודעת אם זה חלק מOCD, או כהפרעה העומדת בפני עצמה. ידוע לי שאני סובלת מפרפקציוניזם ,ומאוד ביקורתית כלפי עצמי. ראויי לציין שאיני יודעת בודאות שאני סובלת מטריכוטילומניה, אני משערת זאת, וזאת לאחר קריאת מאמרים וכד' בנושא. הכיצד אדע אם זה חלק מOCD, או הפרעה בפני עצמה? יש לציין שאני חוששת שהOCD מתבטא בפרפקציוניזם שלי. הכיצד אדע מהו הגבול בין פרפקציוניזם שיש לרבים מאיתנו, לבין הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. שאלות נוספות,: 1.ממה יכול להיוולד פרפקציוניזם? בלימודים הוא בעיקר מתבטא אצלי, והורי לא יותר מדי הקשו עליי בנושא. הוא החל בגיל 14 בערך, ורק הלך והחמיר. יכול להיות שזה נובע מכך שכל הזמן סבלתי מהערות חוזרות ונשנות מבני משפחתי על כך שאני טיפשה, ופשוט אני מנסה להוכיח להם ולי בכל מחיר שאינני טיפשה ?(לא שזה עוזר, מאז אני מקבלת "חכמה בלימודים וטיפשה בחיים") יש לציין שזה רק היבט אחד של הפרפקציוניזם, זה לא נגמר בזה, אך לא ארחיב. 2. כיצד אוכל לטפל בעצמי בעניין הפרפקציוניזם? הוא מתסכל אותי מאוד ומשפיע על כל תחומי חיי. תודה רבה

http://www.trichotilomania.info/

יש מאמר באתר : טריכוטילומניה כהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. נראה לי שיכול לעניין אותך לקרוא אותו. מריטציה

שלום לורן, ראשית, אני מצטרפת להמלצות המצויינות של מריטציה. שאלת שאלות עמוקות וחשובות על אישיותך, ואני מרגישה שאת זקוקה ליותר מתשובות נקודתיות. אני יכולה לכתוב לך למשל, שטריכוטילומניה היא הפרעה קשורה ל- OCD, אך ניתן לאבחן אותה גם בנפרד, ושפרפקציוניזם מאפיין אישיות עם נטיות אובססיסיות-קומפולסיביות, אך לא תמיד מוצאים אותו ב- OCD. אינני חושבת שזו האינפורמציה לה את באמת זקוקה. נראה לי נכון לגשת לפגישת אבחון וייעוץ פרטנית עם פסיכולוג או פסיכיאטר. פגישה כזו יכולה לענות על חלק גדול מהתהיות המעסיקות אותך, ואולי גם לסלול את הדרך לטיפול שיביא הקלה. בהצלחה רבה, אורנה

אנחנו סקרנים כאן...

לאור לחץ הקהל, אבדוק מה אפשר לעשות בנידון...

בעלי נכה לאחר תאונת דרכים. היום היתה יום הולדת בכיתה לביתי בכתה א' בת 7 כאשר הילדים בכתה ראו את אבא שלה הם התחילו לצחוק עליה, שאבא שלה נכה צולע ולא יכול להזיז את היד. הילדה התחילה לבכות, מיותר להגיד שנפגע מאוד. המורה הוציאה אותה החוצה שטפה לה את הפנים ניסיתי להרגיע אותה שאבא שלה נכה אבל אבא של הילדים האחרים הוא לא אבא טוב כמו שלנו, ולילדים אחרים יש אבא שמן או מכוער. אך כמובן שזה לא כ"כ מרגיע. כיצד נוכל להתמודד עם תופעה זאת בעתיד שבוודאי תחזור על עצמה, וכיצד עלינו לנהוג לאחר מקרה זה. בברכה

אסתי יקרה, הצטערתי לקרוא על מה שהתרחש במסיבת יום ההולדת של בתך. אני בטוחה שזו הייתה חוויה בלתי נעימה לכולכם, אבל אולי ניתן יהיה להפיק ממנה משהו טוב. מהתיאור שלך ניתן להבין שילדי הכיתה לא היו "מוכנים" למפגש, כלומר הם לא נפגשו קודם עם הנכות של האב. הם הגיבו מתוך מתח ואי הבנה, וניסו לדחות ולהרחיק מעצמם משהו שהפחיד והטריד אותם. אני חושבת שניתן לשנות התנהגות כזו, באמצעות הורדת רמת החרדה, כלומר באמצעות מתן האינפורמציה הדרושה. נראה לי נכון להיפגש שוב עם הכיתה (אולי שעת מחנכת בתיאום עם המורה תתאים לכך), ובמפגש זה להסביר להם בצורה מתאימה לגילם על נכות ועל שוני. אולי תוכלו לספר להם מעט על ההתמודדות שלכם עם הנכות, ולתאר מצבים יומיומיים שונים. אני משוכנעת ששיחה כזו יכולה להגיע ללב הילדים, בעיקר משום שכפי שכתבת בעצמך, כל אחד מאיתנו מתמודד עם שוני וחריגות מסויימים. אני מאחלת לכם הצלחה ובריאות, וכמובן יום הולדת שמח, אורנה

שלום רב, אני בת 17 וחצי כיתה יב' וכבר קצת למעלה משנה יש לי תופעות של פחד מאירועים חברתיים, חשש מלהכיר אנשים חדשים וזה נגרם כתוצאה מכך שכשמכירים לי אדם חדש או שאני נמצאת עם אנשים ומדברים אני אני פשוט נתקפת דופק חזק חזק, זיעה, רעד ברגליים, לחץ בראש קושי בנשימה ואני פשוט פתאום במצב שאני לא מבינה מה קורה סביבי, עוד דבר שקורה לי הוא ששניי נעשות אדומות בצורה מחרידה , לא הסמקה רגילה, זה מגיעה למצב שאנשים חושבים שאני נחנקת או עומדת להתעלף. אני מאוד נבוכה. לפני מעל כשנה כשאני וחבר שלי לשעבר נפרדנו התנתקתי מהחברות ואז הכל התחיל, אני חושבת שזה אולי כי מאז אני לא פעילה חברתית ולא יוצאת עם חברות, יש לי חבר ואני מאושרת איתו כמו שמעולם לא הייתי אבל עדיין כשפונים אליי או קוראים בשמי זה קורה לי. מה שמוזר שזה לא רק זה אלא גם כשיש לי טלפון, או שמצלצלים בדלת או ששכנה\מכר\ה נכנסים למקום שאני נמצאת בו, זה מעיק מאוד על חיי ומשבש אותם לגמרי, אני תמיד הייתי כל כך חברותית ואוהבת אנשים, אני גם נאה ותמיד הייתי בעלת בטחון עצמי, עוד דבר זה שאני מודעת לכך לגמרי , אני גם מתוכננת וכבר מצאתי טריקים אפילו כדי שלא ייראו וכדי שהחשיבה שלי תשתנה.. אתמול דפדפתי פה בין כל ההודעות וראיתי לינק למאמר על חרדות וזיהוי חרדות, קראתי והבנתי שיש לי חרדה חברתית פשוט ככה, קראתי והרגשתי שקוראים עליי!, רציתי לשאול איזה טיפול אני יכולה לקבל כדי שהסזיוט הזה יעבור ושהחיים שלי יחזרו לנורמה?? וגם כמה זמן הוא לוקח ורואים תוצאות? לאן אני אמורה לפנות? אני לומדת פסיכולוגיה בבית ספר ואני יודעת שבמצב של חרדה\לחץ מסויים יש טיפולי הרפיה, זה באמת עוזר? ואיך? אני אובדת עצות אני מודה לך מראש מעומק ליבי....

שלום בת 17 וחצי, התיאור שנתת באמת מתאים לחרדה חברתית. אני יודעת שזו בעיה מטרידה מאוד, אבל במרבית המקרים אפשר לטפל בה היטב באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. הרפייה היא הרבה פעמים חלק מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, למשל כאשר מנסים ללמוד תגובות חלופיות למצב החרדתי. אני מציעה לפנות להורייך ו/או ליועצ/ת בית הספר ו/או לקופת חולים, ולאתר בעזרתם פסיכולוג/ית מתאימים בהקדם האפשרי. בהצלחה רבה, אורנה

עד לפני כמה שנים, היו לי תמיד בעיות עם השיער שלי. היה לי שיער מקורזל מאוד, שמאוד לא נוח היה להסתדר איתו. נאלצתי להסתובב עם שיער קצר כי הוא תמיד גדל בצורה כזאת שלא ניתן היה להשאירו באורכו, והוא התנפח. לאחר החלקה שעשיתי בגיל 11, שדי עזרה במקצת, הצלחתי להאריך את שיערי, אך הוא עדיין היה אותו שיער מגעיל ומקורזל. בגיל 14 החלטתי להתחיל ולעשות פן. תחילה עשיתי פן לעיתים רחוקות, עד שזה הפך להיות באורח קבוע. אך אף פעם כמעט לא הייתי מרוצה ממראה השיער שלי, והוא תמיד הציק לי, לעולם לא היה לי ביטחון בעניין הזה. יום אחד פגשתי ידידה, אולי כשנה אחרי שהתחלתי לעשות קבוע פן, והיא הסתכלה בשיערי ואמרה "בטח יש לך קצוות מפוצלים, תראי לי." היא הסתכלה ואז אמרה "אה לא, אין לך, מוזר". בכל מקרה, זה היה מוזר לי, כי אף פעם לא היו לי קצוות מפוצלים ולא ממש ראיתי דבר כזה. לאחר מספר חודשים גיליתי כמה שערות מפוצלות ופשוט התחלתי לתלוש אותן. עם הזמן הן החלו להיות יותר קשות ויותר מפוצלות והתחלתי פשוט לתלוש את כולן. עד שיום אחד גיליתי מן שביל קטן יחסית של קרחת, נחרדתי, והחלטתי שאם כבר אני תולשת, זה לא את כל השערה אלא רק חלק. זה הגיע למצב שהיו לי הרבה שערות חצויות, מן שכבה נוספת של השיער, קצרה הרבה יותר. עד היום, כנערה בת 18, אני תולשת שיערות ללא הרף, מותירה אחריי ערמות של שערות בכל מקום בו אני דורכת, ובאופן מוזר (אני תולשת גם מהשורש וגםאת חצי השערה) אינני מוצאת קרחות בשיערי על אף המריטה האינטנסיבית. אינני מתלוננת בעניין הזה, אך האם זה כי השיער שלי פשוט מספיק לגדול כדי לא להגיע עד כדי קרחות? כי יש לציין שעדיין יש מקומות, בעיקר בקודקוד הראש, שרואים שנתלשו משם הרבה שערות. טוב, אז זהו סיפורי. קודם כל אציין בזאת שלאחרונה נחשפתי לתופעה הנקראית טריכוטילומניה. כבר 3-4 שנים אני תולשת שיערות, ולאחרונה זה ניהפך להיות די רציני ולכן ניסיתי לחפש את השורש לבעיה- מדוע אני תולשת שיערות בצורה כזאת?, ועל כן העלתי את ההשערות המצויינות לעיל. יש לציין שגם סבלתי המון בעקבות שיערי המקורזל בעבר. זה פגע לי רבות ביחסים עם בני גילי, ספגתי לעג מכל מקום שלא הלכתי, אנשים הצביעו עליי, צחקו, זאת במשך כל חיי עד גיל 14, וזה פצע שישאר לי לכל החיים, אני חושבת שגם סוג מסוים של חרדה חברתית נוצרה עקב כך, היא מטשטשת עם הזמן, אך עדיין יש דברים, כמו פחד במה לדוג' וקושי להתסכל לאנשים בעיניים ורעד במקרים מסויימים בסביבת אנשים. הסיבה שהזכרתי שהיה לי שיער מקורזל ודימוי עצמי נמוך עקב כך היא בניסיון לקשר את מה שקורה לי עכשיו, למה שהיה לי בעבר. האם יכול להיות שבתת מודע, מרוב הסבל שעברתי בעקבות השיער שלי, אני מנסה לתלוש אותו ו"להיפטר" ממנו? האם לדעתך יש לזה קשר ישיר, או שהסיבה נעוצה באמירה שידידה אמרה לי, שמאז אני תולשת שיערות "לא בריאות" וזה נהפך למעין הרגל ואף אובססיביות? אני נוטה לסבול פה ושם מחרדות, האם לדעתך הסיבה נעוצה בזה? ובבקשה חווי דעתך על כך ואל תפתרי אותי ב"יש צורך בטיפול פסיכולוגי\פסיכיאטרי (ד"א, לטריכוטילומניה יש צורך רק בפסיכיאטר או ניתו גם ללכת לטיפול אצל פסיכולוג? בייחוד כשאין האדם מעוניין בתרופות..) שיאבחנו את המצב", אימרי לי בבקשה באופן אובייקטיבי האם דברים כאלה יכולים לגרום להפרעה זו, והאם ניתן להתמודד עם זה לבד בבית בהנחה שהיא איננה חמורה (הרי קרחות עוד אין לי)? אודה לך מאוד על התייחסותך המודאגת

שלום למודאגת, את צודקת שהתופעה שתיארת בדר"כ מאובחנת כטריכוטילומניה, ואני ממליצה מאוד לקרוא עליה עוד באתר: http://trichotilomania.info/ אני יכולה להוסיף שטריכוטילומניה בהחלט נחשבת להפרעה בתחום החרדה, ושלעיתים קרובות הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בהבנת מקורות החרדה ובבדיקת הדרכים להורדת רמתה. מכך את יכולה להבין שאני בהחלט ממליצה על ייעוץ פסיכולוגי (אולי כדאי לברר באתר שהזכרתי האם יש המלצות על מטפלים בתחום). בהצלחה רבה, אורנה

שלום, אני בת 18, ואשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא. מאז ומתמיד אני נוטה להתאהב בנשים בגילאי 25-35. תופעה זאת קרתה עוד בהיותי ילדה קטנה, ורק המשיכה והתגברה. היו פעמים שחשבתי שאני רק פשוט מעריצה את הנשים , שבד"כ היו דמויות סמכותיות, כמו מדריכה בקייטנה, וכד', אך בעיקר התופעה בלטה ביחס למורות. כל שנה כמעט הייתה מורה שהתאהבתי בה. האהבה הייתה אפלטונית, והתחזקה במאוד עם השנים. אני יכולה לציין שאני נמשכת קצת לבנות גילי, , ישנם סממנים לכך , אני עדיין מבולבלת בעניין הזהות המינית שלי, אך נוסף על כך אציין שאני די משותקת מבחינת היחסים עם בני המין השני. כמעט ולא היו לי חברים עד כה, ואני נוטה להרחיק כל אחד שמנסה להתקרב אליי. ועם זאת אני נמשכת לבני המין השני. בכל אופן, הייתי בטיפול פסיכולוגי קצר והגענו להשערה מסויימת, אך אני מעוניינת לשמוע עוד חוות דעת, אומנם יש לך יחסית מעט מאוד נתונים ואולי זה לא יהיה יאה אם תשערי מה יש לי, אך אשמח אם תעלי לפחות השערות, מה יכול לגרום למצב כזה, אני מאוד חוששת שזה ימשיך כך גם בהמשך בצבא וכו', אני ברגעים אלה מתייסרת באהבה אל אחת ממורותיי, כי זוהי מעין אהבה בלתי אפשרית, אני מתקשה לתפקד איתה וגם אין לי עם מי לדבר, שזה הכי גרוע בעניין, אני פשוט לא מוצאת אף אדם שהוא מספיק קרוב אליי שאוכל לספר לו דבר כל כך אישי עליי. כמו כן, אשמח לקבל ממך כמה עצות על דרך ההתמודדות עם זה. האם יהיה זה צעד נכון לספר לה? אולי בסוף השנה כשכל אחת הולכת לדרכה? אציין גם שאני גרה עם שני הורי בביתי, ולא היו בעיות מיוחדות במשפחה.

שלום נירה, את צודקת בהחלט שזה לא יהיה מקצועי מצידי לתת לך אבחנות והמלצות בפורמט הנוכחי. זהות מינית היא עניין מורכב, לעיתים מבלבל, שיש להתבונן בו ברצינות ובאופן פרטני. כתבת שהטיפול היה קצר, ויש לי הרגשה שנותרה עבודה מסויימת לעשות שם. האם יש לך אפשרות להמשיך בטיפול, או להתחיל קשר טיפולי אחר? בהצלחה בדרך לקראת גילוי הזהות, אורנה

-הייעוץ שקיבלתי היה במסגרת בי"ס(פסיכולוג בי"ס). אני מסיימת בי"ס בקרוב מאוד, ומחמת בעיה כלכלית אין באפשרותי לממן פגישות אצל פסיכולוג, פשוט אין אופציה כזאת. ודרך קופ"ח לא אעשה זאת כי זה איני רוצה שזה יצויין בתיקי כי הצבא הולך לחטט לי בתיק. -השאלה היא האם יש לך עצות אולי איך להתמודד עם האהבה הזאת לנשים גדולות ממני? יש דרך להתגבר על זה? אני חוששת שזה ימשיך גם בצבא וכך הלאה ויפגע בתפקודי. יש לציין שאני גם נמשכת מינית לנשים, וכן לבנות גילי, אך האהבה לנשים היא בעיקר אפלטונית ופחות מינית. -ממה אהבה כזו יכולה לנבוע (לנשים מבוגרות)? -האם זה ימשך לי לכל החיים? בהנחה שהבעיה כאן (גם מה שהסקנו בטיפול הפסיכולוגי בבי"ס) היא עם הקשר עם אמא שלי והמחסור באהבה ובתשומת לב שהיה לי. יכול להיות שעם מערכת יחסים מסודרת עם גבר, הרגש הזה יעלם\יטשטש? תודה רבה

שלום רב, שמי ש'. יש לי בעיה של חוסר ביטחון מאז שאני זוכר את עצמי. הסיבה העיקרית שיש לי חוסר ביטחון היא שאני יחסית מאוד שעיר לגילי ( אני בן 15 והתחלתי להתגלח בגיל 13- למרות שהייתי צריך להתגלח שפם כבר לפני) ובגלל זה צוחקים עליי בבית הספר לפעמים וזה פוגע לי בביטחון ומערער לי אותו עד ליסוד. מה לעשות כדי לשפר את הביטחון העצמי הנמוך שלי? בתודה ש'.

שלום ש', המצב שאתה מתאר נשמע מאוד פוגע. אני לא יודעת אם זה יעזור, אבל קרוב לוודאי שהנערים שצוחקים עליך מאוד מוטרדים בעצמם מנושאים של התפתחות. חלקם כי עוד אין להם מה לגלח בכלל, וחלקם בגלל עניינים אחרים. בגיל ההתבגרות כמעט לכל אחד יש משהו גופני או נפשי ש"מוציא אותו מדעתו", וזה טבעי כי אנחנו עוברים שינויים כל-כך גדולים ומהירים... נסה להגיד לעצמך שכל הנערים והנערות סביבך הם "בדרך" להפוך לגברים ונשים, וכל אחד מהם עושה זאת בקצב ובאופן אחר. אולי תרצה לדבר על הנושא עם בני משפחה (האם יש אח או בן-דוד שמתמודדים עם קושי דומה?), ואם תרצה ניתן לדבר על הנושא גם עם איש מקצוע בשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריך. חזק ואמץ... אורנה

שלום ! בהמשך להודעתך הקודמת. הראיתי את האיבחון הפסיכו-דידקטי, למספר אנשי מקצוע, פסיכולוגים קליניים, חינוכיים, נוירופסיכולוגים, וכולם טענו כי האיבחון לקוי מאוד, ואינו מקצועי. אפילו אחת מהם הציעה כי אגיש תלונה בפני ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגיים בישראל. 1. במידה וזהו המצב האם ועדת האתיקה תוכל לעזור לי בנידון ? במידה ואני צודק מה ההשלכות של פנייה לועדת האתיקה ? האם את ממליצה על פנייה כזו ? 2. במידה ואני מעוניין לעבוד בעתיד כפסיכולוג קליני, האם פנייתי לועדת האתיקה, תחסום אותי ותשלול בעתיד, האם יהיו השלכות עתידיות כמי שמתלונן על פסיכולוג ? אשמח לתשובה בהקדם. בכבוד רב, נעום ס.

נועם, לא נראה לי סביר כלל שפנייה לוועדת אתיקה תפסול מועמדות לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. למעשה, אינני רואה קשר בין תהליך המיון המתקיים באוניברסיטאות ופעילות וועדת האתיקה. אם נראה לך ששם ייענו שאלותיך בנוגע לטסטים, כדאי בהחלט להתייעץ עימם. אורנה

יש לי ילד בן שנתיים ו 9 חודשים ואנחנו מאוד קשורים אחד לשני לפני 4 חודשים התחלתי לעבוד לאחר תקופה ארוכה שלא עבדתי ותמיד הייתי אני זו שמוציאה אותו מהגן ועושה איתו הרבה דברים אחרי הגן ופתאום התחלתי לעבוד ואני עובדת הרבה שעות ואני כבר לא מוציאה אותו מהגן ולא תמיד יוצא שמשהו קבוע מוציא אותו מהגן, לאחר הגן הוא הולך לאמא שלי ואז כשאני מגיעה מהעבודה ורוצה ללכת הביתה מתחילות הבעיות הוא לא רוצה לעזוב שם ותמיד הוא בוכה וצורח שהוא לא רוצה ללכת ויש מצבים שבהם אני פשוט לוקחת אותו בכח משם וזה מלווה בבכי וצרחות שהוא לא רוצה ללכת הביתה ולפעמים גם מתוך חלום הוא בוכה שהוא לא רוצה ללכת הביתה היו פעמים שהוא אמר שהבית שלנו מגעיל והוא לא רוצה לבוא אני מאוד מתוסכלת מהתחושה הזו ועוד תופעה החלה עם תחילת עבודתי שאם לא מספקים אותו בכל מה שהוא רוצה אז כולם מגעילים והוא בועט או יורק כזה עם הלשון ברור לי שהוא לומד את הדברים האלה מהגן ואלי זה בכלל הגיל המרדני אבל אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם זה ויש לציין שהוא ילד מאוד מתוחכם וחכם ושלפעמים גם עונשים לו עוזרים אשמח לקבל פרטים איך להתמודד במצבים שתארתי תודה.

שלום רונית, נראה שבנך מוחה בתוקף על השינויים בחייו. הוא מתוסכל ובוודאי מתקשה להבין מדוע אמא "נעלמת" לו פתאום לכל-כך הרבה שעות. נדמה לי שהוא למד שההתנהגויות התוקפניות שלו הן אפקטיביות: את נעשית נסערת, מתוסכלת ונבוכה, ואולי גם רגשות האשמה שלך מתחילים לפעול... וכך - הקטנצ'יק הזה שצועק ויורק, מצליח להפעיל היטב את אימא שלו! הדרך לשינוי תעבור דרך הפחתת האפקטיביות של ההתנהגויות התוקפניות של בנך. אם הוא יגלה, באופן עקבי, שהתנהגויות אלה אינן מצליחות להפעיל אותך (כלומר, הולכים הביתה כשאת אמרת, את לא נעלבת כשהוא מתלונן על הבית אלא מביעה אמפטיה להרגשתו, וכשהוא משתולל הוא לא מצליח להשיג את רצונו), ההתנהגויות האלה יפחתו בהדרגה. הן פשוט לא יהיו יעילות יותר... זהו תהליך הדרגתי, לא קל לביצוע ודורש עבודה עצמית רבה שלך, אך אני מאמינה ששניכם תצאו ממנו נשכרים. אל תהססי להיתמך באיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. לפעמים צריך הרבה מאוד כוח וחוש הומור בריא כדי לעמוד מול ה"עריצים" הקטנים, ואני מקצוע יכולים לסייע בכך. בהצלחה, אורנה

שלום מוזר לכתוב כאן יש לי בעיות אכילה, לא בעיה מוגדרת אבל האוכל הוא כול החיים שלי אין שניה שאני לא חושבת מה לאכול וכמה אני רוצה ואז אני אוכל וברור שאני שמנה ולא יפה וכבדה וחסרת ביטחון ניסיתי תרופות דיקור פסיכולוג והדבר האחרון היה פסיכאיטר שאמר לי שהבעיה שלי היא שאני לא רוצה להיות רזה, הוא אמר שעם הייתי רוצה להיות רזה אז לא הייתי אוכלת כול הזמן ואולי הוא צודק , אבל אני בטוחה שלא אני מתה להיות רזה מאושרת אבל אני לא מצליחה ואני מנסה אני כל כך מנסה אין לי כוח האמת אני כותבת לך כי ראיתי שאתה עוסק בהיפנוזה אני הולכת ללכת גם להיפנוזה בקופת חולים דרך משלם רק שחוץ מהסרטים שרואים אדם אחד שגורמים לו להיות ילד והוא ילד או כל מני שטיות אני לא ממש יודעת מה זה אך זה הולך כמה זה עוזר ישנים או מה? זה מפחיד יש לך שליטה זה בטוח לעשות את זה דרך קופת חולם כל דבר שאתה יכול ללמד אותי לפני הפישה יהיה מש עזרה תודה

שלום, היפנוזה היא שיטת טיפול המבוססת על כניסה מודרכת למצב תודעה אחר, בו ניתן לעבוד בצורה שונה עם התהליכים הנפשיים. בשאלות לגבי טיפול אישי אני מציעה לכתוב ישירות למייל של ד"ר קפלן. אורנה

http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm

אני מאובחן כסובל מבעיות קשב ,ומטופל בריטלין .(דבר שמקל רבות על לימודי)בעיתי היא שאינני יודע כיצד לחשוב ,לא לטווח, הקרוב ובטח לא לרחוק. כל חיי בנויים על ,אלתור בזמן אמת. אינני מסוגל לקחת נושא כלשהו, ופשוט לנתח אותו ניתוח פשוט בראש. אני נתקל ב"קיר "שאינני מסוגל לשבור ,מקנא כל כך באנשים רגילים בעלי כשר מחשבה חופשית , דעתנות,פתיחות מחשבתית ,וריהוט .אשמח לקבל כל עצה, או דרך כי בעיני איכות החיים היא שחשובה, ולא אותה כמות ,בלי שום תוכן ,ותסכול אין סופי .אודה מקרב לב על כל עצה ,דרך ,והזדהות .

שלום ר1200, בעיות קשב וריכוז יכולות להיות מתסכלות ביותר, ולעורר קשיים בדימוי העצמי (למרות כשרונות בלתי מבוטלים). אני מאמינה שכדאי לקבל עזרה מאנשי מקצוע המתמחים בתחום. באוניברסיטת תל-אביב למשל, מועברות בדקנאט הסטודנטים סדנאות ספציפיות המיועדות לבעיות שתיארת. בסדנאות אלה ניתן ללמוד כיצד להתארגן, לנהל זמן, להתכונן לקראת מטלות שונות וכד'. מומלץ מאוד להתעניין בנושא. אורנה

ילדה בת 9 נבונה ופיקחית מאוד, עם פערים גדולים בין יכולת שכלית גבוהה לבין חוסר בגרות המתבטא בהתנהגות ילדותית (מדברת כמו תינוקת) תובעת עזרה במקלחת, צחצוח ושיעורים, בהם כאמור,לא נזקקת כלל לעזרה. היא מתעקשת בצורה קיצונית, אך כאשר מתעשתת, טוענת שלא היתה לה שליטה על התנהגותה ה"מעצבנת". יש לציין כי בשל התנהגותה הלא מתפשרת, נוצרים חיכוכים רבים עם ילדי הכיתה ומותירים בה תחושת קיפוח תמידית. כיצד ניתן לסייע לה ולסובבים אותה?איזה טיפול יהיה הטוב ביותר עבורה? תודה.

שלום, נראה לי נכון לנסות להבין את הגורמים לפערים בהתנהגות הילדה. למשל, האם יתכן שהיא מנסה לסמן לכם קושי אחר או חסר כלשהו, באמצעות ההתנהגות התובענית? אני חושבת שזה רעיון מצויין לפנות לייעוץ מקצועי, ובשלב זה נראה לי נכון לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגוריכם, ולהמשיך את ההתייעצות עימם. בהצלחה, אורנה

למנהלי הפורם הנכבדים, רציתי לדעת איך משיבים בטחון עצמי למי שאבד לו או איך מחזקים את הבטחון על מנת שלא להגיע למצבים של הסתגרות ופחד מהסביבה.

מה עושים עם נער בן 17.5 - תלמיד ב י"ב שאומר כל יום אני הולך לבי"ס אך בסופו של דבר פשוט לא הולך, לא ניגש למבחנים , ומספר סיפורים. חובה לציין שהוא מאוד פיקח ובעל ציונים וכושר למידה גבוהים. הבגרויות באופק , אך לא נראה שהוא יוכל לגשת , מה גם שציוני המגן לא יעזרו פה. בברכה אמא עצובה.

שלום אמא עצובה, אני חושבת שבשלב הראשון חשוב לנסות להבין מה עובר על בנך, מה עורר את השינוי שאת רואה אצלו. במידה ואינך מצליחה "להגיע" אליו בעצמך (וזה מאוד נפוץ בקשר עם מתבגרים), כדאי לשקול מעורבות של איש מקצוע. לפעמים קל יותר לדבר עם אדם שאינו בן משפחה על נושאים מטרידים, ואני מקווה שבנך ייענה להצעה. ובינתיים, לצד העצב הטבעי והמובן, כדאי לזכור שכל החיים לפניו (גם אם יבחר לעשות את בחינות הבגרות במועד מאוחר יותר...) בהצלחה לשניכם, אורנה

שלום אפרת, אני חושבת שזו שאלה שיש לדון בה בצורה פרטנית. אין תרופה "כללית" לבטחון עצמי, וחשוב לשקול את הסיבות לאובדן הביטחון ואת נטיות האישיות של כל אדם. שאלות מסוג זה מאוד מומלץ לבחון בטיפול פסיכולוגי, שם יש את כל המקום והזמן להסתכלות הפרטנית שתיארתי. אורנה

אני 4 חודשים בצבא. הקב"ן לא רוצה לשחרר אותי. כל כך קשה לי. רע לי כל הזמן. אני די בטוחה שהבעיה היא אצלי, אבל הצבא רק מחמיר אותה. מלחמת ההישרדות שלי. אני מרגישה כל כך מושפלת בצבא. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אני כל הזמן חושבת על "מה הטעם לכל זה"? אני רק סובלת כל הזמן. איבדתי כל רצון לעסוק בדברים שאני אוהבת, או שלפחות אהבתי פעם... אני כבר לא מתופפת בכלל – דבר שהיה מחזיק אותי פחות או יותר שפויה... אני כבר לא מציירת – לא מוצאת טעם לביטוי העצמי שפעם היה חשוב לי כל כך... אני רק רוצה להעלם. שאף אחד לא יזכור אותי. אין בי יותר אנרגיה לחיות. השתניתי. אני קמה כל בוקר למלחמה חדשה – עם החראות בצבא, עם החוקים השואתיים, ובעיקר עם עצמי. אני רק ילדה קטנה שצריכה חיבוק. אני כל הזמן בוכה. אני לא יכולה לדבר עם אנשים כמו שמצפים ממני – לעמוד על שלי, לענות כמו שצריך לאנשים שמנסים לנצל אותי, להשיג את מה שאני רוצה. שיט, אני אפילו לא יודעת מה אני באמת רוצה. אני רק יודעת שאני רוצה הביתה. אני צריכה הביתה! למקום בלי מלחמות. אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה. כבר הרבה זמן לא שרטתי את עצמי. אני חושבת שאני מתחילה להרגיש צורך חוזר בזה. חבל, זה יכאב מחר...

היי. אני יכולה להזדהות איתך, אני יכולה להבין את התסכול והרגשת חוסר האונים שציינת. מעבר לאמפטיה שלי אני יכולה להבטיח לך- מנסיון, שיש אור בקצה המנהרה, לפעמים פשוט אנחנו במקום בחיים שבו קשה לראות אותו, אבל הוא שם. אם את באמת מוכנה להלחם לבריאות ושלווה, את צריכה להתחיל מנשימה אחת טובה, ולצאת למלחמה- זאת לא מלחמה רעה, אין הרוגים או פצועים, כי את נלחמת על החיים שלך, כדי שבסופו של דבר יבואו עוד הרבה נשימות טובות, בריאות וממלאות. קבלי את הטיפול שאת צריכה, תבררי מה את צריכה. אפילו פני לקב"ן אחר או לפסיכיאטר בצבא, או לטיפול פרטי. תבררי אילו אפשרויות אחרות יש לצבא להציע לך מבחינת תפקידים או במידה ואינך מוכנה, ואת באמת רוצה לצאת אז תבררי מה האפשרויות. את יכולה לקרוא את ההודעה שלי ולומר "פשוט להגיד זאת מהצד", אבל זה לא פשוט. הייתי במקום שלך ואני באמת רוצה למרות שאנחנו לא מכירות שתמצאי את הדרך הנכונה בשבילך. אז תזכרי- הכל מתחיל בנשימה אחת טובה, לאחריה פני לקבלת טיפול שיעזור לך ובו את תרגישי בטוחה והתקדמות למקום טוב. אני מקווה שתפנימי את ההודעה הזו ולא תלכי לשרוט את עצמך- הפעם זו המלחמה שלך, אין כאן רעים אלא רק את ומסלול החיים שלך שיכול להגיע למקום טוב ומספק. זאת ההבטחה שלי. אני מחזיקה לך אצבעות. רותי

שלום לזו שנמצאת לבד בחשיכה, ההודעה שלך מעבירה תחושת סבל ובדידות מאוד גדולה. אני מקווה שבכל זאת יש סביבך אנשים שניתן לשתף אותם ברגשותייך, ואני מסכימה עם התשובה של רותי, שיש דברים לעשות גם מתוך המצב המייאש הזה. בשלב הראשון אני חושבת שחשוב למצוא מישהו לדבר איתו/ה ולשקול איתו/ה אלטרנטיבות שונות של התנהגות. את יכולה להיעזר בחברים/ות ובני משפחה, ואת יכולה להיעזר באנשי בריאות הנפש של הצבא. נדמה לי שאחרי מספר שיחות כאלה, תוכלי לחשוב בבהירות על כיוונים שונים לשיפור מצבך. בהצלחה, אורנה

שלום רב, רציתי לשאול שאלה שמטרידה אותי. איך ייתכן ש"פתאום" יחסר סרוטונין במוח (ברור לי שזה לא "פתאום" אלא תהליך, אבל מה גורם לכך?) איך ייתכן שיהיו נערים מתבגרים שיעברו משבר קשה ויהיו כאלה שייתבגרו ללא שום משברים (הכוונה למשבר נפשי רציני). איך ייתכן שיהיו נשים אחרי לידה שכן יעברו משבר נפשי ויהיו כאלו שלא? ונחזור לשאלתי הראשונה, למה יש אנשים שבתקופות מסויימות רמת הסרוטונין במוחם יורדת? האם יש לכך גם הסבר פסיכולוגי? ונחזור לשאלתי השניה, למה (מעבר לעניין עם הסרוטונין) יהיו כאלה שיאבדו את הבטחון העצמי (בהנחה שסביבתם היתה ונשארה תומכת), ויחלו במחלות נפשיות כמו בולימיה ואנורקסיה, כאשר ידוע שהיו ילדים מדהימים, אהובים, ו"כמו כולם"? כל העניין הזה לא ברור לי... מאמר או תשובה בנושא יתקבלו בברכה.

שלום שקרצי, שאלתך מתייחסת להבדלים בין-אישיים: יש כאלה שעוברים את גיל ההתבגרות בקלות ויש כאלה שנמצאים בעימות אינסופי עם סביבתם, יש כאלה שמפתחים הפרעות חרדה ויש כאלה שלא... הסיבות לכך מורכבות ביותר, וכוללות השפעה משולבת של תורשה (הגנטיקה שלנו) וסביבה (בני משפחה, מסגרות חברתיות וחינוכיות וכו'). מאחר והסיבות כל-כך מורכבות, לא תמיד ניתן לתת תשובות מדוייקות לשאלות מסוג זה. למשל, יתכן שאדם אשר רמת הסרוטונין במוחו נמוכה יחסית, היה בעל פגיעות גנטית למצב זה (תורשה), ופגיעות זו באה לידי ביטוי רק לאחר שעבר משבר מסויים (נגיד - לחיות בסביבה מאוד מלחיצה). אני מקווה שזה עוזר לך להבין את המורכבות, אורנה

כן אבל האם יש סיבה אחרת שרמת הסרוטונין במוח תרד מלבד הסברים פיזיולוגיים? ומה עם השאלות על הנשים אחרי לידה?

שלום, אני בחורה בת 19 ואני סובלת ממשהו שאני לא יודעת להגדיר. אולי זה פחד ואולי זה סתם מחשבות שיש לי. אז ככה, כבר כמה שנים טובות קורה לי שכשאני מתקלחת בעמידה במקלחת (ולא בישיבה באמבטיה) אני מדמיינת כאילו יורים לי כדור בין שני השדיים. זו נקודה מאוד רגישה אצלי, אסור לגעת לי שם כי אני ישר מתקפלת, לא מסוגלת שנוגעים לי שם, ואם נוגעים אני ישר מפסיקה לנשום ונכנסת להיסטריה. חשוב לי להגיד שזה נמשך כבר כמה שנים ושזה ממש כאילו זה באמת קורה וזה קורה לי כל מקלחת. ועכשיו אני בשרות לאומי ובדירה שלנו אין אמבטיה ולכן זה קורה לי כל יום. יש לכם מושג ממה בדיוק אני סובלת? למה זה קשור? למה זה קורה לי? ואיך אפשר לטפל בזה? אין לי בכלל כסף ללכת לטיפול. בבקשה תחזירו לי תשובה בהקדם. תודה רבה ויום טוב לכולם! חן.

שלום חן, את מתארת דימוי מעורר חרדה, המעסיק אותך כבר מספר שנים. בפורמט הנוכחי קשה לי להשיב על שאלות מעמיקות, כמו מה מקור הדימוי ומדוע הוא מעסיק אותך. למרות הקושי הכלכלי, אני מציעה כן לפנות לייעוץ מקצועי. לא חייבים לפנות לטיפול פרטי, וניתן לפנות לקופת חולים או למרכז איזורי לבריאות הנפש (שם הטיפול הוא בחינם). אל תשארי עם החרדה לבד! בהצלחה, אורנה

מה שמו של החומר במוח המקושר עם תחושת השימחה? (צפיתי אתמול בתוכנית בערוץ 8 אשר בה תואר ניסוי שנערך בעכברים, אשר התמקרו לתחושת השמחה עד שהפסיקו לאכול ולשתות ולבסוף מתו מרעב). תודה שירה

הי שירה, לא ראיתי את התוכנית, אבל אני מניחה שהם דיברו על אנדורפינים - שהם קבוצת חומרים המופרשים בעת התרגשות. יש סיכוי מסויים שדיברו גם על רמת הסרוטונין - נוירוטרנסמיטור שתרופות נוגדות דיכאון וחרדה מעלות את כמותו במוח. מקוה שזה עוזר, אורנה

אם אני לא טועה זה דופאמין

שלום, שאלתי לפני זמן מה שאלה בנוגע להרס עצמי: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/524/xFT/501510/xFP/501510 ובה ענית לי (אורנה) שיצר הרס עצמי יכול להתבטא בסגנון חיים לא בריא, או במקרים קיצוניים יותר - פגיעה עצמית. רציתי לדעת האם יצר הרס עצמי יכול להתבטא גם בצורה הבאה: אדם שמצליח להגיע להישגים טובים יחסית בחיים (לקבל עבודה טובה/או הישגים טובים בלימודים) ואז להלחץ או לאבד עיניין ולהרוס זאת ע"י מעשים כמו להבריז מלימודים או עבודה, לא להשקיע יותר בכלום, להמאיס את העבודה או הלימודים בצורה כזו שכל עבודה שיעשה לא תקבל את הפידבקים, לאבד עיניין בכל דבר אחר בתקופה קצרה וכיוצא בזה...?

הי מיכאלה, כן, הרס עצמי יכול להתבטא גם באופן שתיארת. אני מניחה שאת שואלת זאת משום שאת מרגישה שלפעמים את "מקלקלת" לעצמך בדרכים דומות, וממליצה בחום לשוחח על כך עם איש מקצוע. בהצלחה, אורנה

הבעיה שלי היא שבעצם כל החיים שלי לא הייתי ה"תלמידה המוצלחת", תמיד היה לי יותר קשה מלאחרים (גם כי יש לי לקות למידה) והיו לי גם דיכאונות וכו, ופתאום יש דברים שמצליחים לי בחיים, אבל אני לא יודעת איך להתמודד איתם ואני פשוט הורסת אותם - אני מאחרת לכל מקום, אין לי כוחות יותר להשקיע (אני יכולה להתחיל משהו במרץ ובשאיפות גדולות "עיניים גדולות" ואז לעזוב הכל) כמו: לישון הרבה - שזה בעצם די להרוס את החיים... אני מכירה הרבה אנשים במרץ ובהתלהבות ואני נחמדה אליהם, אבל לא מסוגלת לשמור על הקשרים האלה - אני נעלמת לאנשים, אני לא נקשרת לאחרים, אני מתחילה יחסים זוגיים במרץ והתלהבות כשאני אפילו לא בטוחה מה אני באמת רוצה, אני אפילו לא יודעת אם אי פעם הייתי באמת במערכת יחסים זוגית שהתאימה לי לגמרי. אני מרגישה שכל מה שאני עושה זה "רגעי".... זה הורס אותי איך שאני מגיעה להישגים יפים בלימודים או עבודה, ואז פשוט נמאס לי ואין לי כוחות יותר ואני רוצה ללכת לישון. אני גם בחודשים האחרונים מאוד סנילית, אני לא זוכרת אנשים, שמות וכו. קורים לי הרבה מקרים שאומרים לי משהו וזה פשוט יוצא מהאוזן השניה, ואחרי זמן קצר אני לא זוכרת כבר. ניסיתי להבין את זה, והיתה לי הרגשה שאני בכוונה לא זוכרת, כאילו מנסה לשכוח דברים, אבל גם אם אני לא עושה דברים בכוונה אני עדיין לא זוכרת. אני לא זוכרת דברים שאמרו לי, אני שוכחת דברים שאני צריכה לעשות, אני מרגישה שאין בי את הכוחות ואת האנרגיה הזו אפילו לפחות לנסות לזכור. אני מרגישה מנוונת, כאילו אין לי כוח לכלום, ואז שוב - יש לי שאיפות אבל אין לי את הכוחות לזה. אני מדחיקה הרבה דברים, אין לי תחושת זמן, אני לא מצליחה להתעורר בבקרים, וכאשר אני מצליחה אני פשוט ממשיכה לישון. אני כאילו מכריחה את עצמי להאמין שאין לי משהו יותר טוב לעשות. כנ"ל גם כשאני מאחרת למקומות - אני מרגישה כאילו אני מדחיקה את זה שאני מאחרת, כדי למשוך עוד זמן. אני לא יודעת כבר איך לטפל בזה, אין לי כוחות יותר. לא מבינה למה זה קורה לי?

שלום, בזמן האחרון נתקלתי בבעיה מאד מציקה שלא הייתה קיימת בעבר.. בעבר כאשר הייתי משוחחת עם אנשים השיחה הייתה זורמת ללא כל בעיה אך כיום בעת שיחה פנים מול פנים יש לי בעיה- אני משוחחת ומסתכלת ישירות באופן מודע לעיני האדם העומד מולי ואני גם שמה לב שהם שמים לב שאני מסתכלת להם בעיניים ישירות ואני מרגישה שזה נראה בעינהם מוזר והם מרגישים אי נוחות, אני לא יכולה לשוחח עם אותו האדם בלי לחשוב על זה.. (אולי זה נראה כמו מבט חודר מידי) מה עליי לעשות בכדי לשוחח עם אנשים ולא להתקל בבעיה זו ולזרום עם שיחה נורמלית? זה פוגע בבטחון העצמי שלי ואני לא מבינה איך זה פתאום התחיל שהתחלתי לחשוב על אופן השיחה שלי ולהתבונן בעייני הדוברים מולי, איך אני יכולה להוציא את זה מהראש ולנהל שיחה רגילה? האם זאת בכלל בעיה פסיכולוגית? אשמח אם למישהו יהיה פתרון ויוכל לעזור לי..

שלום רונה, תיארת מודעות מאוד גבוהה לאופן בו את ובני שיחך מרגישים בעת השיחה. יתכן שזהו סימן לבעיה בתחום החרדה החברתית. אין שום צורך להישאר עם זה לבד, ומאוד מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע - עם עדיפות במקרה זה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. ברוב המקרים, טיפול כזה יכול לעזור מאוד. בהצלחה, אורנה

יש לי בעיה דומה. אצלי הבעיה היא יותר שכשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה שאני מאבדת ריכוז ומתקשה להקשיב. עקב זאת אני מרגישה שהאדם מולי רואה שאינני מקשיבה ואז מרגיש אי נעימות בעקבות כך. בכלל יש לי תחושה מעצבנת כזאת במבט פנים מול פנים, ונראה לי זה באמת חלק מחרדה חברתית. אם יש לך סימנים נוספים של החרדה החברתית, אפילו קטנים, אכן קיים חשד שזה זה.

אני בת 28 נשואה ולפני כשנתיים סבלתי מהפרעת חרדה טופלתי באפקסור כשנה , וכעת אני שנה וחצי בריאה אך ישנה בעיה קלה שמציקה לי והיא מחשבות רעות , פתאום נכנסת לי מחשבה על הלוויתי על מה יקרה אם בעלי ימות עלי , אם חברתי נוסעת מבלילה אז אחשוב על האפשרות שהיא תעשה תאונת דרכים ואחר כך אני רואה בעיני רוחי את מודעת האבל שלה , אני מריצה בראשי את המחשבה של מות הוריי שנמצאים בחיים ברוך השם , כאשר אימי לא מרגישה טוב אני נבהלת שמא תמות , מילים של תפילת הקדיש רצות לי בראש וכו ' אני חוושת שתופעות אלה נובעות מהטיפול האנטידפרסנטי שקיבלתי האם אני זקוקה לטיפול ואם כן אז איזה תודה

שלום מורן, הבעיה שאת מתארת נשמעת מטרידה ומאוד לא נעימה. אני לא חושבת שהיא נובעת מהטיפול התרופתי שקבלת, אבל אני כן חושבת שכדאי להתייעץ בנוגע לטיפול פסיכולוגי פרטני (עם עדיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ובנוגע לחזרה מסויימת לטיפול התרופתי. חזקי ואמצי, אורנה

היי אורנה קודם כל רציתי לומר לך שאני קוראת את הפורום תקופה ארוכה ומאז שהגעת מאד התרשמתי ממך כי מרגישים מאחורי המילים שלך שאת אישה מאד רגישה ומבינה. אז ככה, אני בחורה דתיה בת 24 בסיום התואר הראשון. כשאני מנסה לתאר את התכונות הדומיננטיות שלי עולה לי בראש בחורה בעלת שמחת חיים, אנרגטית, שיש לה המון מוטיבציה, רצינית, מצליחנית ושאפתנית. לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי (שזה היה שבירת המון מיתוסים מבחינתי כי בחיים לא חשבתי שאלך לפסיכולוג..) אך זאת מפני שהרגשתי שהביטחון העצמי הלא גבוהה במיוחד שלי יפריע לי להתקדם בחיים. בתחילת הטיפול הגענו לנושא נוסף שהוא מאד מטריד אותי. אני ממש לא רוצה להתחתן בעתיד הקרוב.זה פשוט נראה לי מאד מתסכל (כן, מתסכל זו המילה...) כי הראש לי עכשיו בתואר השני שלי. הקונפליקט שלי הוא שאני בחורה דתיה ורוב החברות שלי נשואות (זה בטח נשמע לך מצחיק :-), כולה בת 24). מה שמטריד אותי הוא לא הלחץ שכל החברות שלי בסבב לידה שני ואני אפילו לא חושבת על אפשרות של חתונה (אני מאד רוצה קשר אבל לא להתחתן), (נישואין זה הדבר האחרון שקורץ לי עכשיו...) אלא האם יש לי בעיה בזה שכתוצאה ממנה אני כ"כ חריגה בחברה שלי? זה נושא מאד מורכב... תאמת, לא נראה לי שתוכלי לרדת לשורש העניין בלי לשוחח איתי אבל אשמח אפילו לדעת מה עולה לך בראש על זה. האם זה נורמלי להיות חריג? . ושאלה נוספת, הטיפול קצת מתסכל אותי. מצד אחד יש לי קשר מעולה עם המטפל שלי ואני מרגישה שהוא תורם לי המון לפיתוח המודעות העצמית שלי אך מצד שני אני מרגישה שכל הזמן אנחנו משוחחים והכל נשאר פתוח. איך בעצם טיפול פסיכולוגי אמור להתנהל? המטפל אמור להיות כזה אדיש, לתת לי להגיע לכל התובנות לבד? תודה לך אורנה

שלום אינטרנטיסטית, ותודה על המילים החמות... אני מרגישה שאת נדרשת להרבה מאוד אומץ ויושר אישי על מנת להתעקש על הנושאים בהם את יוצאת דופן בחברה שלך. בעיני זו יכולת ראוייה להערכה (ובוודאי לא פגימות!), אך ברור לי שלא פשוט לתפקד כך. לגבי הטיפול - אני חושבת שכדאי לתת לזה זמן. את מתארת טיפול מאוד "צעיר", שבו אתם עדיין "לומדים" אחד את השנייה. נסי לשוחח עם המטפל שלך על הרגשתך כלפיו וכלפי הטיפול. זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שניתן לעשות בטיפול. בהצלחה רבה, אורנה