פורום פסיכולוגיה קלינית

אני עכשיו בצבא, משרתת בדובר צה"ל. נלחמתי כדי להתגייס, שכן אני חולה בדלקת מפרקים של גיל הילדות מגיל 8 וחצי. ההורים אסרו עלי לדבר על המחלה ומאז ועד גיל 17 שמרתי את הסוד הנורא לעצמי, ושקרתי כל הזמן, כדי שלא יעלו על "הצרעת". אני לא מכירה את עצמי ,תמיד הלכתי אחרי דיעות של אחרים, תמיד חייתי בצל ההורים. רציתי להיות משקית תש או חובשת והתגייסתי לבסוף לחיל האויר כי אבא היה 20 שנה והוא יודע שהתפקידים האלה גרועים. הוא היה הח"א אז זה המקום הכי טוב להיות בו. ההורים שלי נורא שולטים בי,ועדיין מנסים בגילי הנוכחי- 20. המחלה שלי הייתה אמורה להסתיים עד גיל 16 ,אבל המשיכה עד היום. אני מפוחדת ובמתח כל הזמן. אבל לא רואים עלי. לא רואים גם שאני חולה. אני נראית בריאה למראה, וזה גם מה שההורים חושבים, שהכל בסדר. אבל אני כבר לא יכולה יותר, אני לא נהנית מכלום, ההורים טוענים שחצי שנה אצל הפסיכולוגית זה מספיק. הם חושבים שבקשתי ללכת אליה מלכתחילה כי היה לי רע בצבא. הם מפסיקים את הטיפול בקרוב מאוד. עברתי כבר 4 תפקידים, הרגשתי שהלכתי עיוור אחרי רצונותיו של אבא ולבסוף עזרתי אומץ כנגד ההורים ועברתי לירוקים לדובר צה"ל. עכשיו טוב לי פחות או יותר בצבא אז הם מפסיקים את הטיפול, "גם ככה אני סתם הולכת אליה, אין בי שיפור אני עדיין לא מתנהגת יפה להורים". קשה להם עם זה שאני מגבשת אופי משל עצמי כנראה. בקיצור אני חושבת שהמחלה נובעת ממצבי הרגשי ושעד שאני לא ארד לשורש העניין, המחלה לא תעזוב. . אין לי כסף כי אני חיילת, וכמו שכבר הסברתי אין לי הורים נפש חיה שתבין ממש לליבי. אני צריכה עזרה. אני לא אוכל להמשיך בחיי כל עוד אני עם המטען הזה. הייתה לי גם חרדת מבחנים קשה בתיכון; וכעת אני כל הזמן לא מבינה,סרטים,ספרים,מבחנים,קטעי שיחה, ואני נכנסת ללחץ. הפסיכולוגית לפחות טוענת שאין לי פגיעה קוגנטיבית,זה הלחץ של שנים שלא משתחרר,ומתח שמפריע לתפקד כמו שצריך. בבקשה תעזרו לי להמשיך בחיי. אני רוצה להפסיק לבכות בלילות.(אני בבסיס סגור ). * ביררתי ואין טיפול אפשרי מבחינת הצבא, כלומר קב"ן לא יוכל לטפל בי כי אני מתנדבת אשר שייכת רק למרפאה אזרחית.(אגב הייתה לי בעיית הרטבה לילית עד גיל 15 בערך).

שלום לפסיכולוגית, אולי תוכלי לפרט עוד על הרטבה לילית עד גילאים כאלה , סבלתי מאותו דבר ואני רוצה להבין למה זה קרה לי ולאחים שלי, ולמה ההורים לא עשו כלום תודה

שלום אלמונית, את מתארת קשיים גופניים ונפשיים המלווים אותך שנים רבות. אני מבינה שהתמודדותך מתבצעת בעיקר לבד, וכי אינך מקבלת את התמיכה שאת זקוקה לה מסביבתך הקרובה. אני חושבת שהמשך הטיפול הינו חשוב ביותר, ומציעה לשוחח עם ההורים על תחושותייך בנושא. במידה והם לא יאפשרו לך להמשיך את הטיפול הנוכחי (וזו כמובן האופציה המועדפת בעיני), חשוב לפנות למרכז קהילתי לבריאות הנפש (מרפאה ממשלתית איזורית), שם תוכלי לקבל טיפול פסיכולוגי ללא תשלום. אני חושבת שיש חשיבות רבה לכך שלא תעברי את ההתמודדות המורכבת הזו לבד. בהצלחה, אורנה

שלום, הבעיה קשורה לקשר שבין אחותי הגדולה(27 נשואה) ובין אימי. המצב החל כאשר לאחותי היתה בעיה רפואית שגרמה להפלת העובר.אימי סיפרה על כך לקרובי משפחה(ללא כוונת לפגוע) ואחותי הרגישה כי לא היתה מוכנה לכך ולכן ניתקה את אימי בכל הנוגע למצבה בעינייני הריון ,לימודים ובכלל. אני מרגישה שאימי מאד עצובה בשל כך וגם אחותי מפסידה כיון שמאבדת את תמיכתה של אימי ברגעים חשובים.יש לציין שהקשר בינהן טוב והן אוהבות מאד האחת את השניה.אפשר להוסיף ולתאר את המצב בינהן ככזה שאימי לאור הניתוק מהמידע והדאגה בנוגע לאחותי מבטאת כעס מודחק עי שאלות עוקצניות או ביטויים של.."על מה נדבר-מזג האוויר וכו"..אני חושבת ששתיהן פגועות מאד.אחותי על הגילוי שלא נראה לה וגם על הביקורתיות הסמויה מצד אימי ואילו אימי על הניתוק וחוסר השיתוף.נראה שמה שקורה בינהן הוא שיש פגיעות ורגישות. אני מעוניינת להיות המתווכת.ושואלת ראשית מה דעתך על המצב.ושנית האם תוכלי לומר לי מה אומר להן כדי להביא אותן לידי פתיחות וגילוי.(ללא הפנייה לטיפול משפחתי-לא נרא לי שיש צורך בכך.זה נקודתי ובר תיקון) איילה

שלום איילה, אני מעריכה מאוד את רצונך הטוב לעזור לאמך ולאחותך, אך חשוב שתקחי בחשבון את האפשרות שהן עדיין אינן "מוכנות" לפיוס ולקירבה מחודשת. תיארת פגיעות ורגישות שיכולות להיות מכאיבות ביותר, ולעיתים קרובות אנחנו זקוקים לזמן על-מנת לעבד את הכאב ולהירגע. נדמה לי שעיקרון מנחה יהיה לשמוע כל אחת מהן בנפרד, ולנסות להבין כיצד הן עצמן רואות את פתרון המשבר. אני מקווה שיהיו להן רעיונות משל עצמן (למשל, לפעמים לכתוב זו לזו על רגשותיהן קל יותר משיחה פנים אל פנים). נסי להגיב ברגישות לרצונותיהן, כולל האפשרות שהן אינן מעוניינות בתיווך, או אולי לא בתיווך מתוך המשפחה. בהצלחה בפרוייקט המורכב והרגיש הזה, אורנה

אני נמצאת בדיכאון כבר תקופה מסוימת בגלל תחושות של עצב בשל אי מציאת בן זוג. העניין רק מחריף בשל לחץ של הסביבה הקרובה (וגם הרחוקה) לחתונה.אני מרגישה שהכל סוגר עלי ושעם כל יום נוסף שעובר,השעון מתקתק לקראת שעת האפס.זאת תחושה נוראית של בדידות.מה לעשות כדי להפחית את הלחצים הנוראיים האלה ולהגיע לאיזושהי תחושת איזון?

היי מבין ומזדהה עם מצבך לא יודע בת כמה את אני בן +30 וגם עובר את אותו דבר ויותר אחרי פרידה קשה ודי מגעילה אחת שאני ראיתי איתה עתיד והיא לא. זאת ועוד קשה לי מלחץ המשפחה השאלות ( משפחה פולנית ) וכל הסביבה חברים מהתכון או מכירם אחרים שכבר נשואים ועם ילדים ואני לא..מרגיש די בעסה מזה ורע שאוליי חושב שעוד יום אחד אתחתן עם הדבר הבא שיבוא מתוך ברירית מחדל ( אני לא בררן בבת זוג). מקווה שנימצא את האושר בקרוב וגם אני ישבור כבר את הכוס ואת תהיי מתחת להינומא בהצלחה ביי

רונית יקרה, את מתארת בבהירות רבה תחושת לחץ ובדידות מעיקה. האופן בו התנסחת מעיד לטעמי על התועלת שאת עשוייה למצוא בשיחות טיפוליות. ישנן דרכים טיפוליות לעזור הן עם תחושת המתח העכשווית, והן עם שאלות עמוקות הקשורות לדימוי האישי, להתנהלות בקשרים קרובים וכד'. בנוסף לטיפול פרטני, אני ממליצה לבדוק את היצע הקבוצות הטיפוליות שעוסקות ביחסים בין-אישיים. זו עשויה להיות התנסות מעניינת ומאתגרת. בהצלחה רבה, אורנה

שלום אני מחפשת ספרות מקצועית, ליתר דיוק איפה בדיוק בכתבים של פרויד, יונג, אריקסון, לאקאן אפשר למצוא חומר מקצועי על "ילדה הורית"? המון תודה

אולי תתחילי באליס מילר "הדרמה של הילד המחונן".

שלום גולדן, אני מצטרפת להמלצה של א' להתחיל את המחקר עם ספרה של אליס מילר. אני מניחה שהביבליוגרפיה של הספר תפנה אותך למקורות נוספים. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, כרגע לצערי אני נמצאת בין קבוצת המטופלות שהתאהבו במטפל שלהן, למרות היותן קשורות לבן זוג. אני אומרת לצערי מכיוון שזה רק פוגע. למה פוגע? אני אתן לך דוגמא. כשאני מחכה לפגישה למשל ולפני ישנה מטופלת אחרת שאני שומעת כי הוא מצחקק איתה כמו שהוא איתי (הדלת הייתה פתוחה,בשלב יציאתה מהחדר).הרגשתי כל כך פגועה למרות שזה הרי לא הגיוני, הרי אני לא המטופלת("הבת") היחידה. אבל פשוט הרגשתי ואני לא מגזימה מן קנאה, מועקה חזקה, אפילו הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בגב. גם הדיכאון גבר לי. אולי פשוט הטיפול רק מזיק לי, למרות הקשר המיוחד עם המטפל. מקווה שלא יצאתי מבולבלת מדי אשמח לתגובה

זה באמת לא הגיוני ואת חייבת לעשות הכל ומהר-מהר להיפטר מהרגש הזה של קנאה ומועקה וכביכול תחושת "בגידה". מניסיון אישי - זה מה-זה מטופש ולא לעניין ורק בגלל שהוא גבר ואת אישה. עובדה שהיום אצל מטפלת אין לי בכלל את התחושות והתסכולים האלה.

שלום שמש, רגשות אהבה כלפי מטפל/ת הם חלק מוכר ונורמלי של תהליך טיפולי. אני חושבת שהמונחים "לא הגיוני" או "טיפשי" אינם מתאימים להתייחסות לרגשות אלה, אשר מאפשרים לנו ללמוד רבות על האופן בו אנחנו מתאהבים ומקיימים קשרים "מחוץ" למרחב הטיפולי. אני מאמינה שהטיפול יתקדם באופנים משמעותיים ביותר אם תדברי על תחושותייך עם המטפל עצמו. זהו תהליך מורכב, אני יודעת, אך שכרו בצידו. בהצלחה, אורנה

היי, אל תגיד לי לכי לפסיכולוג - עד אז תן לי עצה בין אם כפסיכולוג או כאדם..זה עוזר לי כשאני שומעת משהו אובייקטיבי.. קשה לי מאוד בחיים אני לא מקבלת כלום בהבנה אני תמיד מוצאת שלילה בדברים ותמיד יש לי מה לומר..אני חושבת שאני ממש במשבר אני נמצאת בעבודה שומעת אחרים ונראה לי שאני לא קשורה לאפחד..כאילו הדברים שנאמרים אינם מעניינים אותי כלל מה גם שכלל לא בא לי לעבוד.הכי טוב לי כשאני בבית שלי עם עצמי בעיקר... אני כועסת וחשה עצבות בתדירות גבוהה..כאשר אני במגע עם האחר אני "משחקת" אותה נחמדה ואכפתית בפועל בא לי רק לברוח ולהיעלם..העבודה דורשת שעות רבות ונתינה ואני לא חושבת שיש לי עוד את הכח החזקתי בצורה הזו מעל שנתיים אבל די קשה לי ורע לי ככה.על עזיבה אני מדברת אבל בפחד מושלם כיוון שלמצוא משהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי והכסף הכסף מדבר...בבית עם החבר לא ממש נוח כי אני לא משרה אוירה נעימה אני נכנסת מהעבודה כמו "אריה" ומתחילה לשאוג...לא טוב לי כך ואני באמת רוצה איזה push קטן תוך כדי הסבר כללי אפילו מדוע אני לוקחת דברים כ"כ קשה ובהסטריה..אני פשוט מקנאה לראות אנשים מהצד מטפלים בדברים באופן נשלט רק אני יוצאת מדעתי...מכל דבר ומרגישה שחייבת לשלוט בכל דבר קטן שקשור אליי.. בקיצור,ה"חברה" פשוט הרסנית כאשר אתה מייחס לה כ"כ חשיבות ולכן אולי בתת מודע אני מתייחסת לאחר וזה מה שגורם לי כ"כ קושי וטינה כלפי אנשים..

אולי במקום לראות כל הזמן ובכל מקום רק את הרע, ההרסני, הגרוע תנסי לראות את הטוב, הנעים, המהנה, המשעשע והמענג. תקדישי קצת מחשבה והרבה עבודה עם עצמך ותנסי לברר מה באמת את רוצה. הרי לא ייתכן שכל מה שמעסיק אותך זה להעביר ביקורת על כל העולם. זה הרי גורם לך להתעצבן, להתרגז, לא מצעיד אותך לשום מקום ומסיט אותך מהדברים שבאמת יעשו לך מעניין וכייף. נסי לעשות מה שבאמת מעניין ומסקרן אותך, הרפי קצת מהעניין הזה של "פריק קונטרול" ותיווכחי שאפשר גם אחרת.

שלום טינה, אני מרגישה שחשוב לך לנסות ולהבין את עצמך בצורה עמוקה, ואת מחפשת את ההסברים הן בתוכך והן בהתנהגות הסובבים אותך. אני חושבת שיש סיבות רבות ושונות לחוש מתח ומצוקה, ואינני יכולה להסביר מהן הסיבות שלך מבלי להכירך באופן קרוב. למרות ההנחיות הברורות שנתת לי בתחילת ההודעה, אני חושבת שמטפל שיכיר את הקונפליקטים שלך מקרוב יוכל לעזור בהבנה העצמית ובשינוי העצמי שאת מבקשת. הסקרנות שלך לגבי עצמך היא התחלה מצויינת לטיפול, אורנה

שלום רב, בני בן 12 אובחן ע"י פסיכיאטר בגלל מחשבות אובדניות והוגדר כבעל אישיות נרדיסטי (אולי נרציסטי). הייתי רוצה לדעת למה כוונה? בתודה מראש , לאה

http://www.behavenet.com/capsules/disorders/narcissisticpd.htm

שלום לאה, אני מרגישה שהדבר הנכון ביותר הוא לפנות לאיש המקצוע שנתן לבנך אבחנה זו (אני משערת שמדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית). אין זה סביר שתצאי מפגישה אבחונית ללא הבנה מספקת של האבחנה והשלכותיה הטיפוליות. אני מקווה שבנך נמצא בטיפול, ומאחלת לכם הצלחה בדרך להרגשה טובה יותר, אורנה

אורנה שלום יש לי פחד מקבלת תשובה שלילית ועם התמודדות עם דחיות. כשאני פונה לאנשים (בד"כ בדרגה גבוהה ממני כגון בוסים) בבקשה או הצעה והם מסרבים אני מרגיש כאילו "האדמה פוערת את פיה" ולרגע אני מתבונן על עצמי מבחוץ ורואה את עצמי מואר ומייד מתעשת. התגובה שלי היא להתקיף ולהתעקש על דעתי בצורה מוגזמת או להסכים מיד עם דבריו. הדבר גורם לי להמנע ממצבי עימות ולכן אני מרגיש שאינני מצליח להתקדם.האם זוהי חרדה? האם זה נחשב גלישה פסיכוטית? מה עלי לעשות?

מזדהה עד כאב אצלי זה מתבטא בכך שאני קובעת ראיונות עבודה למכביר וכבר חודשיים נמנעת מללכת לראיונות העבודה. על אף שיש לי את הכישורים הנדרשים ויכולות גבוהות. ומתחננים שאעבוד. ואני נמנעת להפגש ומצד 1 ככל שאני יקובעת יותר ראיונות ומבוקשת יותר אני נהנת מהעניין וזה מעלה לי את האגו ומאידך זה פשוט מתסכל אותי בצורה קשה מן מעגל סגור שכזה אני מאד רוצה, אני בדרך כלל גם מבוקשת בעבודה ומתרשמים ממני לטובה אך אני פוחדת אף בסיכון זעיר מדחיה ומונעת מעצמי לקחת סיכון לצורך סיכוי. מה עושים? אני בפלונטר רציני. מובטלת מוכשרת.

מובטלת מוכשרת יקרה, למרות שהזדהית עם ההודעה הקודמת, כשקראתי את ההודעה שלך עלתה בי תחושה שמדובר במקרה שונה מעט. נראה לי שמה שמפחיד אותך, יותר מהדחייה, הוא אכזבה. יש משהו קוסם בלהיות הבטחה לא ממומשת. כך אנחנו (כפי שתארת) יכולים לשמור על הערך העצמי שלנו מבלי לסכן דבר. עם זאת, החיים בעולם ה"אולי" אכן בטוחים יותר אבל הם לא באמת חיים בעולם האמיתי. הם דומים להבדל בין לצפות בהצגה ולהשתתף בה. התחושה של להיות צופה בחיים של עצמך במקום להשתתף ולחיות אותם איננה מתכון כל כך טוב. בדומה להודעה הקודמת גם כאן אין לי פיתרון קסם. אינני יודעת האם את (באופן ממשי) יכולה להרשות לעצמך לחיות ללא תעסוקה לאורך זמן, אני משערת שבשלב מסוים לא תהיה לך ברירה אלא להתמודד עם הפחד...אם עדיין למרות ההכרח את עדיין מתקשה להתחייב לעבודה אני בהחלט ממליצה לפנות לטיפול. אני חושבת שהנטייה שלך, שמיקדת אותה בפחד מדחיה, קשורה לחלקים אחרים שלך שאולי עדיין לא היכרת או נגעת בהם עד הסוף. טיפול פרטני (בהעדפה דינמי) יוכל לסייע לך במסע אל ההבנה... בהצלחה אורנה

שלום רונן, למרות התגובה המעניינת והמשתתפת של המובטלת המוכשרת, נראה לי כי מדובר בשני מקרים קצת שונים. קודם כל חשוב לי לומר שאף אחד (ולא משנה מה מישהו יגיד לך) לא מתמודד טוב עם דחייה. זה נכון שיש אנשים שיותר רגישים לזה מאחרים. לפעמים כאשר אנחנו מקבלים דחייה (אפילו ספיציפית ועניינית) זה מרגיש כאילו משיהו אמר לנו שאנחנו לא מספיק שווים (באופן גלובלי ואפילו טוטלי) וזו תחושה מאיימת ומערערת, כך שזה לא מפתיע שננסה להימנע ממנה. אז קודם כל זה לא נשמע לי כמו גלישה פסיכוטית, אלא יותר, לפי מה שאתה מתאר, כמו ביטוי מסוים של חרדה חברתית. אני לא ממש יודעת את כל הפרטים עליך (וזה גם לא ממש המקום לברר זאת), אבל שווה לחשוב האם זה ספציפי לאינטראקציה עם דמויות סמכות או מעבר לכך, האם זה משהו חדש או משהו שאתה מכיר מזמן ועוד כל מיני ומיני פרטים ושאלות מסוג זה. התשובות יוכלו אולי לעזור לך למקם את הסיבה שעומדת מאחורי הפחד הזה שאתה מתאר. אני משערת שהיות ואתה מודע לבעיה, אתה קצת מתקשה להתגבר עליה בכוחות עצמך. אני חושבת שאולי כדאי לנסות ולמצוא טיפול קבוצתי, בעדיפות טיפול קבוצתי שעוסק בחרדה חברתית. אני מאמינה שדרך ההתנסות בקבוצה תהיה לך הזדמנות לחוות את עצמך בהקשר של תגובות של אחרים אליך ואולי לנסות ולהבין מודע זה קורה. לצערי אינני מכירה פתרון קסם שניתן לתת אותו על גבי הרשת בפסקה או שתיים, אבל אני כן יכולה לומר לך שמה שאתה מרגיש אינו כה מוזר או יוצא דופן, וכי ייתכן שאתה פשוט יותר רגיש לכך מאנשים אחרים....נסה לפנות לטיפול קבוצתי.... בהצלחה אורנה

שלום מהם לדעתך הקונפליקטים המאפיינים עורכי דין הנאלצים להגן על רוצחים ואנסים ומעשים קשים אחרים. איך לדעתך יש להתייחס לכך.אני עורך דין במקצועי ונראה כי יהיה עליי לייצג רוצח.ישנה התמודדות מצד אחד עם הסלידה מהמעשה ומצד שני הזדהות עם הלקוח.נאמנות לייצוגי ואף חשיפה לצד הקורבני שבו.איך את רואה את זה.ומה ניתן לעשות במטרה ליישב הסתירה המצפונית שבין הצו המוסרי תרבותי נורמטיבי הזועק אל מול מעשים קשים ומצד שני ההזדהות עם הרוצח בשל הקירבה אליו והנאמנות המקצועית מצפונית החייבת ייצוג הולם כמו בכל מדינה דמוקרטית. חזי

שחום חזי, אכן שאלה קשה. אני משערת שעורכי דין שונים מתמודדים בצורות שונות עם הקונפליקט המוסרי הזה. לכן מה שאני כותבת כאן הוא אופציה אפשרית ולא מנגנון כולל שמתאים לכולם. ייתכן שחלק מעורכי הדין משתמשים בסוג של "בידוד" רגשי - כלומר מנתקים את הרגש מהעבודה, ופשוט "עושים את התפקיד". חלק אחר יכול להשתמש במה שמכונה "אינטלקטואליזציה"" שאומר שהם מוצאים צידוק שכלי על מנת להתמודד עם הקונפליקט. צידוק כזה הוא בדרך כלל קרוב יותר למה שאמרת לגבי המטרה הגלובלית של שמירה על דמוקרטיה (כלומר הם פותרים את הקונפליקט דרך זה שהם בעצם טוענים שאין קונפליקט בין טוב לרע כי הרי הם בצד של הטובים של שומרי הדמוקרטיה). אני משערת שיש חלק שמדחיק את כל הקונפליקט ובכלל אינו מודע לו. ואולי חלק אכן מנסים ליצור "פיצול" בין מעשיו של האדם ובין האדם עצמו, ומנסים לראות את הלקוח שלהם כקורבן של נסיבות, מציאות או עבר משפחתי. בקיצור יש לא מעט דרכים להתמודד עם קונפליקט מסוג זה. אגב, כפי שאתה בטוח יודע, יש עורכי דין שיותר קשה להם להתמודד, והם או עוזבים את המקצוע או הופכים לסלקטיבים בבחירת הלקוחות שלהם. ישנם גם מקרים קיצוניים יותר (כפי שהופיע בחדשות לפני מספר שבועות). בכל מקרה, אני אכן חושבת שזהו מקצוע לא פשוט ומורכב, שיכול לגרור איתו עומסים רגשיים רבים. לצערי לא מספיק אנשים בתוך המקצוע ערים למורכבות זאת ופונים לעזרה. אני מקווה שזה עוזר, אורנה

שלום, אני חושבת שיש לי הפרעה כזאת של ריבוי אישיות, זה לא בדיוק שכשאני אישיות מסוימת אני שוכחת את האחרות לגמרי באופן פסיכוטי שכזה פשוט אני תמיד מזמינה לעצמי אופי מסויים ואישיות מסוימת לפי מה שמתאים לי, אני יכולה לשנות מקצה לקצה את הדעות שלי והחשיבה שלי, זה ממש מפריע לי, ולפעמים הישויות כאילו משתלטות עלי ואיני יכולה לחזור לעצמי האם אני באמת סובלת מההפרעה?

הי, לרגע זה לא משנה אם זה נכון או לא, מה שכן חשוב הוא שזה מטריד אותך. עד כמה, אני לא יודעת, אך את יכולה פשוט ללכת לפגישת יעוץ של פעם פעמיים אצל פסיכולוג ולשמוע את דעתו. סיפרת כל כך מעט, וללא הכרות אישית לא ממש תוכלי לקבל כאן חוות דעת מקצועית... אני הייתי הולכת על זה. אפשר גם דרך קופת חולים או שירותי הייעוץ או העיריה. בהצלחה.. קוקי

לעניות דעתי, מה שאת מתארת זה לא ריבוי אישיות. האם יש לך אפשרות לשלוט במצב לפני שאת נינכסת אליו ,ז"א כשאת כותבת "אני תמיד מזמינה לעצמי אופי מסויים " אולי את יכולה לעצור לרגע ולומר לעצמך לא המצב הזה לא טוב לי לאחר מכן למרות שעכשיו זה משרת אותי, או שהאופי המסוים מגיע ללא שליטה.

לדעתי זה לגמרי טבעי. הרי ברור שמנכ"ל חברה שנראה שקול ומחושב ואולי אף מסתיר את דעותיו האישיות בעבודה , יתנהג באופן שונה לגמרי עם ילדיו ובאופן שונה עם הוריו, חבריו וכ"ו. החיים הם במה... ממה שאת מתארת, אפשר גם לבדוק אם את עושה את זה בשביל שאנשים יחבבו אותך ולכן מתאימה את עצמך אליהם ומחקה אותם או אומרת מה שהם מצפים לשמוע. אולי את פוחדת שאם הם יגלו את ה"אני" האמיתי שלך הם לא יאהבו אותך. ואם זה כך תשאלי את עצמך אם את מקבלת את עצמך כמו שאת. כמובן שהכל השערות :)

ריבוי אישיויות היא הפרעה נפשית נדירה ביותר ולפי תאורך את אינך לוקה בה. כמו שענו לך בתשובה קודמת , אם המצב מפריע לך פני לעזרת פסיכולוג שיווכל לאבחן את הבעיה בצורה מקצועית ולעזור לך .

שלום אלמונית, האשליה שלנו שה"עצמי" שלנו או האישיות שלנו היא משהו אחיד, חד משמעי ולא משתנה, ברוב המקרים איננה ממש תואמת מציאות. בכל אחד מאיתנו יש כל מיני חלקים, שיכולים להיות מאוד שונים זה מזה. רוב האנשים אינם רגישים כל כך לשונות שיש בתוכם, וחווים את עצמם כמשהו אינטגרטיבי והמשכי. כנראה שאת יותר רגישה לחלקים השונים שלך. אינני חושבת (מהפסקה המאוד קצרה שכתבת) שאת סובלת מריבוי אישיות. אני חושבת שאולי את נמצאת בתהליך של הכרות ועיצוב של העצמי שלך....אני חושבת שהתהליך יהיה יותר ברור ואולי פחות מכאיב או מדאיג אם יתלווה אליו תהליך טיפולי.... בקשר להפרעה של ריבוי אישיות (שאכן מסווגת כהפרעה נדירה מאוד, ואף יש מחלוקת מקצועית לגבי קיומה...) היא בעיקר מתאפיינת על ידי תקופות אורוכת של דיסוציאציה (כלומר בדרך כלל לאנשים הסובלים מכך יהיו "חורים" בזיכרון - שעות או ימים שהם לא זוכרים אותם כלל). אי הידיעה או המודעות לאישיויות המרובות בתוך ההפרעה הוא חלק אימננטי וכמעט הכרחי לקיומה. את יכולה לנסות ולקרוא על כך בתוך האינטרנט - יש לא מעט אתרים על כך. אך אני בהחלט ממליצה לקחת את רוב האתרים האלה בערבון מוגבל, היות והם לא מקצועיים ולפעמים יותר נוטים ל"הוליוודיות" מאשר לדבר האמיתי. שוב, אני ממליצה בחום לעבור את תהליך המיצוב שאת עוברת בתהליך טיפולי בהצלחה אורנה

אני מטופלת די הרבה זמן (שנים..),ואני מוצאית את עצמי לאחרונה ,תוהה האם הטיפול עוזר במשהו... עברתי תקופות מאוד קשות,ואף אישפוז,ותרופות, כיום אני ללא תרופות (מיוזמתי!!!),וטוב לי עם זה...ולכן אני תוהה,האם צריך לנבור בבעיות החיים...ליצור עוד ועוד בעיות (כיוון שבעיות יש בשפע...השאלה אם יש פיתרונות...),ואולי הפיתרון היחיד הוא,להמשיך הלאה בחיים,כמו כולם,בלי יותר מדי אנליזות על הצדדים הפתולוגיים שבנו,על העצב,הרצון למות וכו'? אולי צריך להתמקד בלחיות,לתפקד,ליצור מטרות ותוכניות ובעיקר לעשות...??? אני תוהה האם טיפול לא מביא אנשים (או אותי...),למקומות מאוד מאוד רעים...ובסך הכל היציאה מהם הרי תלויה בנו...אז למה כל הבלגן?? תודה.

יש לי כמה דברים להגיד.. הראשון הוא שאולי קרה משהו בטיפול, או עם המטפל, דווקא עכשיו - ובמקום לחשוב על זה ישירות את שואלת את עצמך על מהות הטיפול בכלל - אבל זה לא בטוח.. מה שכן, אני מניחה שכשהגעת לטיפול ידעת בדיוק למה את באה. הייתה מצוקה, סביר להניח, לפי מה שאת מספרת, ואם עכשיו את עומדת יציבה על 2 הרגליים יכול להיות מאוד שזה בעזרת הטיפול והתהליכים שעברת.. את אומרת שצריך להתמקד בלתפקד - אך אולי לפעמים יש מצוקות שמפריעות לנו לתפקד ואז הטיפול די יעיל, את לא חושבת? אולי אחרי הרבה שנים של טיפול את מרגישה שאת יכולה בעצמך, ואולי זה רעיון טוב, וכדאי לדבר על כך בטיפול, אבל אני בטוחה שאת זוכרת את הימים בהם לא יכלת לראות את חייך ללא הטיפול..ימים, אם היו, שלא יכלת להרים את עצמך מהמיטה, שלא יכלת לנשום מרוב דיכאון או סיבות אחרות.. אני לא הייתי מגדירה את הטיפול כ "לנבור בבעיות החיים". סך הכל ישנם מספיק דברים שעצם האי נגיעה בהם לא עושה אותם ללא משפיעים עלינו עד מזיקים לנו.. אני לא אומרת שטיפול הוא חובה לכל אחד, אבל קשה לי להאמין שכששני אנשים יוצרים טיפול יחד (כל אחד מהמקום שלו) , שזה "מביא למקומות מאוד מאוד רעים". יכול להיות שזה קשה, אך בסוף יוצאים מחוזקים, ואיכות החיים משתפרת עד כדי שאנחנו יכולים לתהות אם בכלל אנחנו זקוקים לטיפול.. אני מקווה שתמיד תמיד תרגישי טוב קוקי

אני תוהה לגבי טיפול בכלל... זה נכון שהמטפלת הנוכחית שלי,היתה לצידי בשעות קשות,אבל לא מבחינת הטיפול עצמו, את הצעדים לקראת החלמה,לקראת הפסקת הטיפול התרופתי,מעבר לדירה עצמאית,עבודה וכ'ו - אני עשיתי ל ב ד י !!!!!! והיא רק הפחידה אותי,ודאגה בלי סוף שלא אצליח!!! אני החלטתי שדי עם האישפוז,ושאף אחד לא יעזור לי רק אני עצמי!!! ולכן אני תוהה לגבי טיפול ומה זה בעצם נתן לי...

את כותבת "בלי יותר מדי אנליזות על הצדדים הפתולוגיים שבנו,על העצב,הרצון למות וכו'?" הרי לא סתם יושבים ומדברים על רצון למות, האם הרצון למות קיים, באיזה עוצמה הוא קיים? בהחלט הפתרון הוא להמשיך הלאה בחיים , אבל איך אפשר להמשיך כשרוצים למות?! זה נכון שתמיד יש בעיות בחיים ואני חושבת שזה גם היופפי שלהם לכן לו הייתי במקומך היית שואלת את עצמי איך אני ממשיכה הלאה בלי הטיפול, איך יראו חיי, אם הייתי צריכה להתמודד רק עם הבעיות היומיומיות ללא דיכאונות ועצבות שלא קשורות למצב אוביקטיבי בהחלט הייתי עוזבת , אבל האם זה כך?!

רחל יקרה, נשמע מדבריך שהטיפול שאת נמצאת במסגרתו הוא טיפול בגישה הדינמית. טיפולים מסוג זה אכן מתסכלים לפעמים ומעלים את התהייה מה התרומה שלהם (ובעיקר איך) לחיים שלנו. הרי הם לא נותנים שום פיתרון חד משמעי או דף הנחיות לחיים...טיפולים מסוג זה אינם מדריכים ל"אושר" שניתן למצוא כמעט בכל חנות ספרים. הטיפול מושתת על חוויה מתמשכת לאורך זמן שבעצם מעצבת אותנו ואת התפיסות שלנו, ומתוך כך בסופו של דבר משנה את דרכי ההתמודדות שלנו וכך את מצבנו בחיים. אני יודעת שזה נשמע קצת מעורפל, אך אחרי הכל יש כאן גם מגבלת מקום...אני חושבת שאת יכולה לנסות ולחלוק את רגשות התסכול עם המטפלת שלך (למרות שיש לי תחושה שאת עושה זאת). אני לא חושבת שטיפול "מסבך" עניינים. ההשקפה הזו יותר משקפת את הפחדים שלנו משינוי או את התסכול שלנו מהדרך הארוכה שמביאה אליו, מאשר את המציאות. ואכן כמו שקוקי אמרה, גם אם לא מדברים על משהו, אין זה אומר שהוא חסר השפעה (ולפעמים אפילו להיפך- דברים לא מדוברים הם בעלי יותר השפעה מאלו שכן). עם זאת, למי שנמצא בתהליך טיפולי ארוך יכולות להיות כל מיני תקופות. ייתכן כי אפשר לשקול הפסקה (זמנית או לא זמנית) של התהליך הטיפולי שאת נמצאת בו, על מנת "לנוח". אך אני חושבת שזה חייב ללהיות מדובר בטיפול שלך. דוני בכך עם המטפלת.... בהצלחה אורנה לבסוף, אני רק אציין

אני בהחלט חושבת שאדם שרוצה למות כל הזמן (כמו שאני הייתי...),לא יכול להמשיך הלאה,עד שהוא מחליט בעצמו שהוא רוצה לחיות ,וללמוד להתגבר על דברים,כי אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילו,גם לא המטפל הטוב ביותר בעולם,לא יחזיק אף אחד בחיים... אני החלטתי שאני רוצה לחיות,וזאת היתה החלטה שלי בלבד,ואינני חושבת שהטיפול עזר לי בזה,זו היתה בחירה שלי,וכך התחלתי לחיות... אני בהחלט רואה את עצמי ללא טיפול,לא שזה לא מפחיד...אלא שאני לא מרגישה כ"כ קשורה למטפלת שלי,והיא לא קשורה לעצם רצוני לחיות... אני חושבת שהחיים רצופי קשיים,וצריך לחיות בעולם האמיתי בחוץ,וזה לא העולם הטיפולי שבטיפול... אני חושבת שאת הצעדים המשמעותיים עשיתי לבדי...וזה מה שגורם לי לתהות לגבי המשכת הטיפול...

חילחיח

שלום יש לי בעיה שאני אומר כל הזמן נודר ... או כשאני נמצא ליד מישהי אני אומר : הרי את.... - מה שאומרים בחתונה. ואני מנסה לצאת מזה. הבעיה שלי שפשוט אמרתי בלב פעם נודר.. ואחר כך עוד פעם ואז זה הפך למחלה ואותו דבר שהייתי אומר הרי את... ואז זה הפך לכמו מחלה שאני מנסה כשאני רואה מישהי לא לחשוב על זה ואז בעצם כמו שכתוב במה ששלחת כשנלחמים בזה והמחשבה אי אפשר לנצח אלא רק על ידי התעלמות מהמחשבה למרות שהייתה נוראית. זה קורה לי כשאני אוכל, מצחצח שיניים ובכלל בכל דבר ולמה... כי לפני שאני עושה זאת אני מנסה להשתדל לא לחשוב על זה וכמובן נכשל כי אני מנסה להילחם בזה. הבעיה היא למה : כי כשאני אוכל ותוך כדי אומר בלב נודר או נודר לא (אגב נודר לא אני אומר כמניעה - וזו הטעות במקום להמשיך לחשוב ניסיתי להילחם במחשבה) ואז אני מפחד שזה נדר כי אני אוכל ומזיז את הפה בזמן האוכל ומפחד שנדרתי- וגם כשאני אומר הרי את בזמן שאני רואה מישהי או אוכל אני מפחד שיש התחייבות כלפינו ואלו בעיקר הבעיות. אני מפחד מהמילה נדר והמילה הרי את.... אני למדתי ממה ששלחו לי במאמרים שזה מעיד על 2 יצרים ואסור להילחם ביצר הזה אלא לתת לו לעבור ולחלוף ולא להתמודד מולו. שכשזה קורה לי באותו רגע אני אומר לעצמי לא להילחם - כי אם אלחם זה יינצח ולא יעבור. אך בעצם מה זה אומר ? האם זה נחשב נדר לגבי מה שרשמתי לך? האם כשאומרים הרי את .. בלב ובמחשבה ותוך כדי אוכל ושתיה - מה זה אומר מבחינת ההלכה והתורה ? זה מה שחשוב לי. וזה משגע אותי למרות שאמרו לי שלא. עזרה........ הבעיה שלפעמים זה ממש כפייתי וכאילו תקוע בגרון תודה

אלמוני יקר, כאשר שלחת הודעה דומה לפני מספר שבועות, הצעתי לגשת לייעוץ פרטני בנוגע למחשבות האובססיביות המטרידות אותך. אני מבינה שעדיין לא עשית זאת, ורוצה להדגיש שיש מצבים בהם קריאת חומר תיאורטי איננה עוזרת. אתה זקוק לעזרה מקצועית, וניתן לטפל בך היטב באמצעות שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. אנא פנה לעזרה, הסבל שאתה מתאר הוא קשה כל-כך... ודרך אגב, מחשבה אינה זהה עם התנהגות, ולכן לחשוב "הרי את..." אינו מעיד כלל על נישואין. שמור על עצמך! אורנה

מי מטפל בזה ? כמה זה עולה בערך ? יש לך הסבר לזה ? תפני אותי למאמר שקשור לתופעה זו בבקשה ... תודה

שלחתי לך מייל תודה

בעייתי סבוכה : אימי חולת סרטן ואין לה תמיכה בבית (רגשית) מצד אבי -שהוא אדם מנוכר ויש לו מאהבת .אבי אינו דברן כלל וכלל והוא אדיש בצורה קיצונית. אין הוא תומך באימי ומתעסק בענייניו. גם אחותי מתנכרת לאימי -עקב אישיותה הבעייתית גם כן-היא אדם אגואיסט ומנוכר כמו אבי. יש לציין שאימי אדם חם מאוד ואהובה מאוד על סובביה. היא אמנם אדם חזק ושלתטן (במובן הפולני) אך שום דבר לא מצדיק התנכרות כזו לדעתי. מצבה הבריאותי אינו טוב וכך גם מצבנו הכלכלי-אנו בחובות עתק ושוב-אימי היא ה"דואגת" ואבי אדיש ואינו עושה דבר. יש לציין שמצב זה מטריד אותי מאוד-הניכור, הבעייה הכלכלית החמורה ומחלת אימי...אימי ב"ה מתפקדת ,אך נופלת למשכב לעיתים קרובות עקב הטיפולים. אחותי גרה בבית סמוך השייך להוריי ואינה משלמת שכר דירה(היא גרה עם בעלה והם בני 30)-אימי מסרבת לקחת מהם על אף הניכור-אימי לא רוצה שאחותי תתנתק ממנה לגמרי כי היא גם ככה מנותקת... אני כועס מאוד הן על אבי והן על אחותי. כשניסיתי לדבר עם אבי על הנושא הוא אינו עונה פשוטו כמשמעו . אחותי טוענת שכך טוב לה ומספיק לה הקשר הזה-לדבר עם אימי מידי פעם ...(פעם בשבוע) .אימי בת 47 אגב. אבי בן 53. אני בן 22 .... אני הייתי בטיפול פסיכולוגי בקשר לטראומה שעברתי בצבא אך הפסקתי אותו עקב עלות ועקב זה שהוא הפסיק לעזור לי. כל פעם שהעליתי את הנושא של מחלת אימי אמר הפסיכולוג:"עזוב את זה בוא נדבר עלייך" ...יש לציין שגם אימי טופלה אצלו אך הפסיקה כי לא עזר לה ועקב עלות. כפי שניתן לקרוא אני קשור לאימי . אני בז לאבי ולאחותי על הניכור. אני גר בבית אגב עם אבי ואימי ואני נכנס לדכאון כל פעם ומרחם על אימי. אין לי אפשרות לעזוב הבית עקב עלות ועקב כך שאימי מבקשת ממני לא לעשות זאת. אגב עזרתי לה מבחינה כספית. שאלתי: איך מתמודדים עם אבי ואחותי , עם יחסם המנוכר שאינם רוצים לשנות? כיצד אני עושה עבודה עם עצמי להתמודד עם מצב קשה זה? ומה לעשות מבחינה מעשית ? אימי ניסתה לדבר עם אבי אך הוא לא מגיב או שמגיב בבוז ...הם מסוכסכים זה זמן רב ומחכים שדירתנו תמכר אך אין קונה... יש לציין שכל העובדות כאן יש הם כהווייתם-אבי ואחותי מנוכרים וזו לא דעתי האישית בלבד.גם הפסיכולוג אפיין את אחותי כרובוט לאחר ששמע ...ודאי שיש בהם צדדים אחרים אך לפחות לא כלפיי אימי. ברצוני לעשות מעשה קיצוני שיערער אותם במיוחד את אחותי כגון להפסיק לדבר איתה בכלל (לא שכרגע אני מדבר הרבה) ובכלל לנקוט ביד קשה נגד שניהם. לי אין בעייה כמו אימי -אני בול עץ למי שאני חושב שהוא מנוכר. אין לי רגשות כלפיהם בניגוד לאימי שתמיד אבל תמיד נתנה מעצמה על אף יחסם... אמרתי לאימי שתיתן למעקלים לבוא-הבית רשום על שם אבי -אך היא אינה מסוגלת -היא דואגת ותמיד דאגה לצד הכלכלי ובכלל להכל...אבי הוא פלקט ...עובד מ8-17 ובסופ"ש יוצא לפאב...האם אני מגזים? מה עליי לעשות? אין לי כסף לפסיכולוג והוא גם ככה לא עזר ממש... אני יכול לתת לאימי עזרה כלכלית-טיפוליה עולים הון-אך מה לגביי יחס אבי ואחותי לאימי ? אשמח לשמוע דעה נחרצת תודה

שלום אמיר, אתה מתאר מציאות קשה ומכאיבה, ואינני חושבת שתחושת הכאב שלך מוגזמת. כתבת בסיום ההודעה שאתה מבקש "דעה נחרצת", אך אני חוששת שהנושא מורכב מכדי שנוכל להכריע הכרעה חד-משמעית. אני מניחה שיש כאן סוג של "רשומון", בו כל אחד מספר סיפור אחר, והסיפור של אימך רחוק מרחק רב מהסיפור של אביך או של אחותך. אינני חושבת שמישהו מבני המשפחה מאושר למול המחלה, הקושי הכלכלי והניכור, אך יתכן שכרגע יהיה קשה מאוד לגשר על הפערים. אני מרגישה שלמרות רצונך "לתקן" את מערכות היחסים הקשות בין בני המשפחה, חשוב שתקדיש כוחות ומאמצים לעצמך - אתה אדם צעיר, ועליך לדאוג להתפתחות האישית והרגשית שלך, לגדילה ולמעבר לעצמאות. אתה כנראה גם מקור התמיכה המשמעותי ביותר של אמך, וכדי לעזור לה אתה זקוק לכוחות רבים. חבל לי שאמך ואתה אינכם נעזרים באנשי מקצוע. אני מאמינה כי פנייה למרכז קהילתי לבריאות הנפש (כלומר, מרפאה ממשלתית באיזור מגוריכם), תאפשר קבלת טיפול ללא תשלום. נראה לי שכדאי לבדוק זאת. החזק מעמד, אורנה

בהחלט יש לי את הפער הזה בין הרצון להתפתח כאדם צעיר אך נטל רובץ עליי וחוסם... בקשר למרפאה ציבורית: הבנתי שהטיפולים בקופת חולים לא משהו לפי אנשים שהיו. טופלתי אצל פסיכולוג אך כל פעם שהעליתי נושא של אימי הוא אמר: בוא נתעסק בך מספיק עם אמא" ולא פתרנו הנושא ... האם הפסיכולוג היה לא טוב? הוא עזר לי קצת בהקשר לנושא אחר -טראומה מהצבא... אבל זה מאוד יקר .........ולפעמים הרגשתי שסתם דיברנו לריק ... מעניין הוא שכולם באמת אומרים לי להתפתח , אך זה מאוד קשה כך על אף שאני אדם מאוד מאוד שאפתן וכו'....הסיטואציה באמת קורעת את חיי...

שלום רב, אני נשואה מזה 3 שנים, ועדיין לא הצלחתי לבסס את הזוגיות עם בעלי . אני מרגישה כי אין ביננו מחנה משותף, לא הבנה, תמיכה ואף לא סיפוק פיזי. אני מרגישה שבעלי אדיש כלפי לא נותן מילה טובה או מחמאה או אפילו נשיקה. ילדתי לפני מס' ימים, (הריון ראשון) במהלך ההריון ובימים אלו אני זקוקה לעזרה נפשית וכמובן פיזית, ולא מקבלת אותה מבעלי . כשביקשתי ממנו לפני מס' ימים עזרה בלהוציא את העגלה לחצר (יש לנו מדרגות וכלב) הוא סרב לעזור לי והסיבה היתה שאני צריכה ללמוד להסתדר לבד כי יהו מצבים שהוא לא יהיה בבית, הוא כל הזמן אומר שאני מתפנקת. במהלך ההריון עבדתי בפעוטון עבודה שמצריכה כוח פיזי (להרים תינוקות השוקלים מעל 12 קילו להאכיל להחליף טיטולים וכו'), הייתי עובדת 8 שעות ביום, חוזרת וממשיכה בסידורי הבית. ובמקום תמיכה ודאגה כמו שקיבלתי ממשפחתי הייתי מקבלת מילות גנאי מבעלי . כבר הגעתי למצב שאני לא יודעת אם כבר נשאר לי רגש כלפיו, עם לא בני הייתי נפרדת ממנו. לפני יומיים בכה בני במיטה ולא הרמתי אותו כיוון שלא רציתי שיתרגל לידיים בעלי חזר הביתה ואמר שאני לא אם טובה כמו שאני לא אישה טובה.ימי שישי אני זקוקה לעזרה בסידור הבית , הוא עושה חצי עבודה והולך לכדורגל ואני נשארת לנקות גם אחרי כניסת שבת היו ימים שלא הסכמתי שילך לשחק והוא פשוט לעג לי ויצא החוצה. אני רוצה לשפר את היחסים ביננו אבל לא יודעת איך לגרום לו להבין שהוא צריך לשנות את גישתו כלפי. אנא עזור לי.

שלום יעלי, הודעתך מעבירה תחושה חזקה של ניכור ואי הבנה ביניכם, ואני מבינה שאת חוווה תחושות אלה כבר זמן רב. את מרגישה לא מוערכת ולא אהובה, ועל רקע זה ההתמודדויות הראשונות לאחר הלידה הינן קשות ביותר. עם זאת, את נשמעת מלאת רצון טוב לשפר את היחסים הזוגיים, וואני מניחה שזה קשור לתחושה שיש לכם אפשרות להיות זוג קרוב ותומך יותר. אני חושבת שכדאי להתחיל לדבר על טיפול זוגי, שבו תוכלו להבין ובהדרגה לשנות את המעגלים השליליים הנוצרים בינכם. נסי להעלות את הנושא בכנות ובפתיחות, תוך הבעת הבנה שיש דברים שפוגעים ומכאיבים לשניכם, וכדאי לטפל בהם. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, אורנה

יעלי- עלייך ליצור מאזן אימה שיבטל את גישתו של בן זוגך בדבר היותך מובנת מאליה. נראה כי חרדת נטישה באופן שתבהיר לבעלך כי הדרך שבה נוהג עימך כרגע פוגעת בך ומכאיבה לך מאד כמו גם בילדכם המשותף,בדרך עקיפה,תעורר אותו מהתרדמת בה לוקה בכל הנוגע למתן עזרה רגשית,נפשית,מנטלית,פיסית ואחרת לה התחיב ואשר צריכה להיות ברורה מאליה במסגרת הזוגיות . אני מציע שתפני לעזרה טיפולית אשר תעזור לך לבנות מידרג צרכים ועדיפויות בדרך שתשרת אותך ואת צרכייך המגוונים כמו גם של ילדך.במידה ובעלך לא יסכים לפנות עימך מחשש כי הטיפול יביא לשינוי שיאלץ אותו לשנות גישתו לגמרי..אני מציע שתלכי לבד משתי סיבות. האחת-הטיפול לבד יאפשר לך לקבל את תשומת הלב לה את זקוקה,יטפל בדימוי העצמי הנמוך ויאפשר חלך לרכוש כלים שיעזרו לך לעמוד על זכויותייך מבלי החשש כי הקשר שלך עם בעלך יפגע.בכך שינוי אצלך יגרום שינוי גם בנוגע למערכת הזוגית ויאלץ את בן זוגך להתארגן מחודש לחוקי משחק שונים. שנית-יתכן כי בעלך ירגיש בשינוי החל בך ובעמדה הנחרצת שלך לישנוי בעצם הפנייה וירגיש מאוים מכך.בדרך זאת או שיפנה יחד איתך כדי להציג את עמדתו או שיבין היטב כי את אינך מרוצה מהמצב כמו שהוא ואף נחושה לשנותו. עשי זאת מיד-ויפה שעה אחת קודם.

כיצד באים לידי ביטוי דפוסי התנהגות של קניבליזם.על איזה הפרעות מדובר

שלום דן, אני לא חושבת שיש "דפוסי התנהגות" מוכרים של קניבליזם - המקרים היחידים הידועים (מהעת המודרנית) שייכים לתחום של התנהגות פסיכופטית נדירה, ואני מתכוונת לפושעים ששיש סיכוי סביר שהיו גם פסיכוטיים בעת ביצוע הפשע. אם הנושא מעניין אותך, אני מציעה להסתכל ב- DSM (ספר המשמש לאבחון הפרעות נפשיות), שיש לו גם מהדורה מכוונת. אורנה

איפה נותן להשיג מאמר, בנושא קניבליזם ומשפט, ואם ניהך יכול לשלוח אלי עותק של המאמר או קישור תודה מראש. דויד

אני נוטלת תרופה נגד חרדה כבר כמה חודשים היא עוזרת לי במקביל אני בשיחות כבר הייתי אצל 2 פסיכולוגים יש לי נפילה כאשר אני חוזרת משיחה כלומר מפחדת ומרגישה לא טוב מה דעתך מדוע זה קורה והאם להפסיק בשיחות (האמת היא שאני צריכה שיחות רק לנושא זוגיות התחלת קשר ולא לחרדה כי על זה איכשהו מתגברת) נ.ב אין צורך ליעץ לי לשאול את הפיסיכולוגית מכיון שדיברתי איתה על זה הראשונה אמרה לי להפסיק השניה אמרה לי להמשיך בשיחות כל אחת אומרת משהו אחר איך אתה מסביר זאת?

הי עדי, עד כמה שאני יודעת, השיטה הנכונה המוצלחת והטובה ביותר בסופו של דבר, היא שילוב של טיפול פסיכולוגי (שיחות) עם טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי מאפשר להגיע, כך אומרים, לרבדים עמוקים יותר ואולי כך קל יותר לאתר את מקורות החרדה ולתקן את התשתית ולאו דווקא רק את ההרגשה הזמנית, רגעית של החרדה. (זה לגבי מה שאמרת שאת לא זקוקה לטיפול בענייני חרדה.) אני מניחה שזה כמו שיש כאב ראש כרוני. במקום לקחת כדור אקמול כל יום - כדאי גם לקחת את הכדור בכדי להפחית את הכאב היום יומי, וגם למצוא דרך להבין את הסיבה ללמה הוא כרוני - ואז לאט לאט להיפתר ממנו לתמיד. וגם מנסיון, אני במסגרת טיפול פסיכולוגי ותרופתי (רק התחלתי)- ואני יכולה לומר לך שאני בודקת עדיין את השילוב אך אם כל האנשים האלו שלמדו שנים רבות כל כך וחקרו שנים רבות כל כך את העניינים האלו הגיעו למסקנה שהשילוב הוא המנצח - כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה בסך הכל לבדוק את זה.. אני מקווה שתנצלי את הטיפול כן גם בנושא החרדה ולא רק בנושא הזוגיות כי הטיפול בשיחות עושה פלאים! בהצלחה רבה ולילה טוב קוקי

שלום עדי, את מתארת מצב חרדה המתעורר בסיום פגישות טיפוליות. חשוב לנסות להבין מהן התחושות שמתעוררות בך לקראת סיום הפגישה הטיפולית, וכיצד אתן מתייחסות לכך בטיפול. הערתך לגבי קשרים זוגיים רומזת על האפשרות, שהחרדה קשורה באופן רחב יותר לקשרים שאת מקיימת (מעבר לקשר הטיפולי), ונושא זה ראוי לבדיקה. למרות בקשתך, עלי לחזור ולהפנות אותך לשיחה בנושא עם הפסיכולוגית שלך. נראה כי אני נוטה להסכים עם הפסיכולוגית הנוכחית, הסבורה שבירור נוסף עשוי לעזור. בברכה, אורנה

אנחנו 3 חברות טובות כבר 30 שנה, ואוהבות אחת את השניה כמו אחיות קרובות. אחת מאיתנו שקעה לאחרונה בדכאון מלווה במיחושים פיזיולוגים שונים. היא אבדה את שמחת החיים והפתיחות המוכרים שלה והיא מסתגרת יותר ויותר ולא משתפת אותנו במה שעובר עליה. ברור לנו שהיא ומשפחתה סובלים מאד. בשיחות איתה היא מגלה טפח ומכסה טפחיים ומנסה להסתיר את מצבה (ללא הצלחה) איננו יודעות כיצד לנהוג. האם להמשיך לנסות לתקשר איתה למרות שהיא משדרת כל הזמן שהיא לא מעוניינת בקשר- להשערתי כדי לא לחשוף אותנו למה שקורה לה. האם להניח לה או לא לוותר ולנסות להוציא אותה לבלות וכיוצ"ב? כמו כן האם להניח לה להמשיך ולבזבז את כל האנרגיות הללו על הסתרה או לדבר איתה באופן ישיר על מה שאנחנו רואות שקורה לה ובכך "לשחרר" אותה מהצורך בהסתרה? איך לנהוג? אודה מאד לעזרה ממומחה וכן ממי שחווה דכאון בעצמו ויכול להאיר את הנושא מהצד שלו.

שלום אור. מהתיאור שלך על המצב של החברה, אני יכולה להזדהות איתה מאוד. גם אני עברתי דיכאון כזה, ואני יכולה רק לנחש כמה קשה לראות אדם שכבה לאיתו מהצד, את תחושת חוסר האונים. אז ככה- אני ממליצה בחום לנסות לדבר איתה בפתיחות ככל האפשר, להמליץ לה בחום ללכת לטיפול, להבהיר לה שאתם שם בשבילה, שהיא לא לבד במערכה, לא להראות ביקורתיות לדוגמת-"קחי את עצמך בידיים", כי זה רק כואב יותר. עד כמה שזה קשה, אתן צריכות להיות חזקות, לא לוותר ולעזוב אותה אבל גם לא לחנוק אותה. אם יש איזשהו חשש שהיא תפגע בעצמה, תערבו גורם מקצועי כי אסור לקחת סיכון. בכל אופן, אני מאחלת לכם הרבה הצלחה, ואני רק יכולה לאחל לכולנו חברות טובות שכמותכם! בהצלחה.

הי אור, איזה כיף לה שיש לה אתכן שמוכנות להשקיע בלעזור ולרצות להוציא אותה מהדכאון. בתור חברה באיגוד הדיכאוניים העולמית...אני יכולה לומר שגם אני נוטה להתחבא ולהסתיר ולהתנגד לעזרה - אבל כשלא שאלו אותי, הגיעו אליי הבייתה עם ממתקים וליטפו לי את הראש - אני אשקר אם אומר שבתוך כל הדיכאון - זה לא היה לי נעים... יש מן תחושת ייאוש כזו שמלווה את הדיכאון שבעצם נותנת הרגשה שכלום לא ישתנה ותמיד זה יהיה ככה, רע, וכל נקודת אור מוערכת גם אם לא מבינים אותה באותו רגע - אבל מרגישים, ואת זה הגוף-מוח-נפש-לב, איך שתרצי, זוכרים ואוספים, וזה מקל.. אולי אין חשק ממש לדבר על זה באופן ישיר, כי יש הרגשה גם שאף אחד לא ממש מבין ואף אחד לא יוכל לעזור, אבל אם חברה באה ואומרת לי - תשמעי - אני לא יודעת מה עובר עלייך אבל עכשיו את באה איתי להליכה לים להתאוורר כי אני חייבת אוויר- וגם לך לא יזיק, וכל מה שאת צריכה תבקשי ממני ואני אשמח לעזור גם מבלי להבין..אני לא חושבת שאפשר להתנגד. יכול להיות שגם הדכאון מסתובב סביב:אף אחד לא אוהב אותי, אף אחד לא מכיר אותי באמת, כולם ינטשו אותי בסוף וכו' - ןגם אז - תמיכה ללא תנאי כזאת, נראית לא הגיונית או אפשרית אבל אם היא מגיעה - היא מבורכת כזאת... אפילו שאני זו שמתחבאת ומתנתקת מכולם, בסוף היום שרואים כמה אנשים התקשרו לבדוק לשלומי שוב ושוב , אפילו שאני מתעלמת, עושה משהו.. בקיצור מה שאני מנסה להגיד, שזה משאלתי בתור דכאונית גם כן, שאף פעם לא יוותרו, וגם אם לוקח לי זמן, שיהיו איתי וידאגו לי ויאהבו אותי ויחכו לי ולא ייעלמו לי וינטשו אותי לבד.. שיהיה המון בהצלחה קוקי

שלום אור, אני חושבת שחברתכן היא ברת מזל, על נכונותכן לתמוך בה. כפי שתיארת, מאוד לא פשוט להישאר ליד אדם דיכאוני, ולהתמודד באופן מתמשך עם הניתוק, הייאוש וההסתכלות השלילית האופייניות לדיכאון. דווקא בשל כך, חשוב ביותר שתמשיכו להיות לצידה. אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלו לעשות למענה, הוא לעזור לה ביצירת קשר עם אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה. לשם כך, מן הסתם תצטרכו לדבר איתה בכנות על תחושותיכן לגבי מצבה. אני משערת שזה לא יהיה פשוט, ומאחלת לכן הצלחה רבה, אורנה

אני הייתי בצד המדוכא הרבה זמן. הבעיה היא שבאמת מול אנשים מנסים לשים את המסיכה ולחייך. לפעמים זה נורא קשה. אל תוותרו עליה. תהיו בקשר. גם אם זה שיחות טלפון קצרות או ביקורים קצרים. רק כדי להראות לה שאתן שם. גם אם קשה לה כרגע לתקשר איתכן. הרבה פעמים בדיכאון מאוד קשה להסביר ולבטא את הכאב. יש צורך כזה להתקפל ולהשתבלל. אין טעם ללחוץ עליה לצאת. אפשר להציע בעדינות. ובכל מיקרה לתת לה את ההרגשה שאתן שם. כל הזמן. הא... ולדאוג שהיא תקבל טיפול כמו שצריך. פסיכאטרי ופסיכולוגי. וכל הזמן להזכיר לה שזה מצב זמני וזה יעבור. כל הזמן. טוב לה שיש לה חברות כמוכן. הלואי על כולנו.

שלום, אני די מיואשת.. לפני כשלוש שנים איבדתי את אבי בפתאומיות. הוא נפטר מהתקף לב בגיל צעיר ובבריאות מעולה. היה בריא, בכושר , לא עישן.. ללא הצדקה, בכלליות. עקב כך, ומעבר לאבל הנורא ולהתמודדות היומיומית הקשה מנשוא פיתחתי פחד ממחלות וממוות. כל דבר קטן, כל כאב- הייתי בטוחה שיש לי התקף לב או סרטן או משהו שיהרוג אותי מייד. הייתי הולכת לחדרי מיון, עושה את כל הבדיקות האפשריות ופשוט לא חיה. היום זה קצת יותר טוב, אבל עדיין יש לי בראש קול קטן שמפחיד אותי כל פעם שכואב לי משהו ואני בטוחה שזה משהו נורא ואיום. אצלי ואצל בן זוגי ואצל משפחתי. הבעייה היותר גדולה היא ששיגעתי את בן זוגי עם ההתנהגות הזאת( גרנו ביחד והוא זה שבא איתי לחדרי מיון ושהיה איתי ותמך בי שנה וחצי של בדיקות ובכי). מבחור שמח ומאושר, הרסתי את חייו ועכשיו אני רואה גם אצלו את הפחד שלי.. שכואב לו משהו הוא נלחץ ובטוח שיש לו משהו... אי אפשר לחיות ככה ואני מבקשת עזרה, בבקשה- כבר לא אכפת לי מעצמי אבל איך אני יכולה לגרום לו לחזור לעצמו? אני לא יכולה לחיות עם האשמה הזאת, שהוא ככה בגללי, שהעברתי אותו את כל הסבל הזה. אנחנו בני 24 ואני מרגישה שאנחנו כמו זוג זקנים. בבקשה, תעזרו לנו.

ערב טוב לך, אני לא מבינה בכל התהליכים מהאבל עצמו ועד לעכשיו, משך זמן אבל וכו', אבל נראה לי שיש לך חרדות סביב הנושא הזה של מוות ומחלות - והוא מפריע לאיכות חייך (ובן זוגך) ולכן נראה לי רעיון טוב לפנות לטיפול פסיכולוגי, שבתור טיפוס חרדתי בעצמי, עוזר עד מאוד - גם למחשבות וגם באיך שזה מבטא את עצמו בחיים. יכול להיות שזה היה בך גם קודם רק זה לא התעורר עדיין, ועכשיו זה ער וחי ובועט וצריך לטפל בזה ולהתחיל להרגיש יותר טוב ולסבול פחות. אבל בואי נחכה יחדיו לתשובתה המלומדת של הפסיכולוגית שלנו כאן.. קוקי

שלום היא-ליא, את מתארת התמודדות מורכבת עם אובדן פתאומי, המאופיינת ברמות גבוהות של חרדה ואשמה. אבל על אדם קרוב הוא תהליך מתמשך ורווי כאב, הנע לקראת קבלה והשלמה. אני מרגישה שהעזרה שאני יכולה להציע לכם באתר אינטרנט היא יחסית מוגבלת, ולכן אני מציעה לפנות בהקדם לפסיכולוג/ית, שיוכלו לעזור להבין לעומק את מצבכם. חזקו ואמצו, אורנה

כמה שדיכאון יכול להיות פשוט, כמובן. התחלתי טיפול זה לא מכבר, ובפגישות האחרונות המטפלת שלי לא מפסיקה לשאול אותי שאלות שמרמזות על חשד לפגיעה מינית בילדות, פוסט-טראומה וכו'. מעבר לכך שזה די מרגיז אותי (אין לי כל זכרונות כאלו ושום רצון שיהיו), זה מבלבל אותי מאוד.. איך מנסים להראות טראומה ללא הטראומה? דיכאון עמוק לא חייב להיות קשור לטראומה, או שמא כן?! איך מבחינים בין סוגי הדיכאון השונים? איך מאבחנים מטופל? אני בפורום (ובטיפול) הנכון או שפסיכיאטריה היא התשובה? ולמה, למה אכילת תרד לא באמת נותנת יותר כוח (לחיות) כפי שהובטח לנו כשהיינו קטנים??!!! תודה מראש מבולבלת ומותשת עד אימה.. (פופאי, הצילו!)

בוקר טוב לך, הלוואי שתרד היה עוזר כמו שאומרים.. והלוואי שהיה איזה שוקולד קסם שמעביר דיכאון - אבל עד שימצאו אותו - את בטיפול, אז את עושה את מה שלעולם יש להציע בינתיים.. יש כל מיני סוגי דיכאון כמובן ולא כולם קשורים בפוסט טראומה כמובן. מתוך נסיון בתור מטופלת, כדאי מאוד להעלות את כל מה שאת שואלת ואומרת כאן בטיפול. המטפלת יכולה להתמודד עם כל מה שתגידי, גם אם זה יהיה: "מרגיז אותי שאת רומזת לטראומה וזה מבלבל אותי מאוד", כך לפחות יהיה ניתן לפתוח דיאלוג בנושא שיכול להוביל הלאה ותוכלי להבין ממנה מה היא עושה ולא רק להתבלבל.. והנה לך לינק למאמר של ד"ר אורן קפלן על דיכאון, סוגי דיכאון, טיפולים וכו'. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm שיהיה לך שבוע רגוע ושמח

שלום למבולבלת המותשת, ראשית אני רוצה להבהיר כמה נקודות לגבי אבחנה של דיכאון. המאפיין העיקרי של דיכאון הוא ירידה ניכרת במצב הרוח, בפעילות, בהנאה ובאנרגיה, הנמשכת שבועיים לפחות. התקף דיכאוני יכול להגיע לדרגות חומרה שונות, הניתנות לאבחון בריאיון קליני עם איש מקצוע בתחום הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה הקלינית. אירועים טראומטיים אינם חלק אינטגרלי מאבחנה של דיכאון, אף שסביר כי הימצאותם תעורר מצבי חרדה וירידה במצב הרוח. אינני יכולה לדעת מה כיוון את המטפלת שלך לעסוק בנושא של פגיעה מינית, אך חשוב ביותר שתשוחחי איתה על תחושותייך. לגבי טיפול תרופתי, בהחלט מומלץ להתייעץ לגבי שילוב של טיפול תרופתי נוגד דיכאון ופסיכותרפיה. ולגבי התרד...אני מצטרפת לצערך... חזקי ואמצי, אורנה

אם כי אני עונה מאוחר אך מוטב מאוחר מאשר בכלל לא המון תודה על ההיענות והמידע

שלום לך , בשעה שהנני מקיימים יחסים אנטימים עם בחורה , או באוננות עצמית יש לי מחשבות מיניות מוזרות , כגון : אני חושב על עונשים שהייתי מקבל בבית ספר בחו"ל כשהייתי ילד קטן כגון : מכות בישבן ללא לבנים , ועוד מחשבות על עונשים כאלה . זה מביך אותי , בברכה שנל

שלום שנל, אני חושבת שהמחשבות שאתה מתאר הן נושא מתאים לדיון פרטי ואינטימי בחדר הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום : יש לי תאומים וגיל שנה וחצי אני רוצה להכניס אותם למסגרת אך עדיין לא גיבשתי דיעה לגבי מסגרת הטובה ביותר לילדים . הייתי רוצה את עזרתכם בנושא. האם מעון שלעיתים מכיל 35 ילדים בכיתה או משפחתון עם 5 ילדים או מטפלת שתגיע לבתי ברצוני להוסיף כי יהיה לי תינוק נוסף בבית ומבחינת הנוחות מטפלת היא האפשרות הטובה בשבילי , אך איני רוצה לפגוע בילדים הגדולים והדעות חלוקות לגבי העדיפות האופטימלית. תודה מראש

שלום תמי, ההמלצה שאכתוב היא כמובן כללית ביותר, ואולי כדאי לגשת לפגישת ייעוץ פרטנית עם איש מקצוע, על-מנת להבין את הקונפליקט שלך לעומקו. באופן כללי, בגיל הרך מומלץ שהטיפול בילד יהיה אישי וקרוב, ומבחינה זו מטפלת ומשפחתון עדיפים על גן גדול יותר. כמובן שלכל מצב יש יתרונות וחסרונות... בכל מקרה, אינני רואה כל פגיעה בתאומים אם המסגרת החברתית הגדולה תידחה בעוד שנה, ואם ממילא את מתכוונת להיות בבית עם התינוק הנוסף ומטפלת היא סידור נוח ואפשרי מבחינתך - מדוע לא? בהצלחה, אורנה

שלום, יש לי מספר שאלות: מהם הגורמים להפרעה? האם מדובר רק בגורמים פסיכולוגים או שגם ביולוגים? ייתכן שאדם בוחר להיות עם אישיות סכיזואידית או שזה לא קשור לבחירה? האם ההפרעה קיימת גם אצל ילדים? מהו הטיפול המומלץ ועד כמה הוא מועיל? האם יש קשר כלשהו לסכיזופרניה או לאוטיזם? האם ניתן לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי בגין ההפרעה? איזה תחומי עיסוק יכולים להתאים לסובלים מההפרעה? האם ידוע לך על ספר בעברית או באנגלית המוקדש לנושא? תודה מראש, נחום.

שלום נחום, אני אשתדל לענות על מרבית שאלותיך. אנשים המאובחנים כבעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מאופיינים בנסיגה ממגעים רגשיים וחברתיים. הם חשים מתח, בושה ואי נוחות בחברת אנשים, ומעדיפים לסגת לתוך עצמם. התנהגותם עלולה להיראות מוזרה, קרירה ומנותקת, אך למעשה יש כאן בעיקר קושי גדול בביטוי רגשות. סבורים שתכונות כמו ביישנות והתבודדות מופיעות אצלם כבר בילדות, אך שים לב שנטיות אינן אבחנה! אנשים בעלי אישיות סכיזואידית נוטים באופן טבעי לעיסוקים שמתבצעים ביחידות, ומן הסתם עיסוקים כאלה מתאימים להם יותר מעבודה בצוות. לגבי ביטוח לאומי - אינני יודעת מהם הכללים המדוייקים למתן קצבאות, אך אני מניחה שהפרעות מסוג זה אינן נכללות (לפחות לא לפני שמוכחת הפרעה קשה בתפקוד). אינני מכירה ספרות כה ספציפית, אך מומלץ לערוך חיפוש באינטרנט ובחנויות הספרים. בהצלחה, אורנה

מה הטיפול המומלץ להפרעת אישיות סכיזואידית? עד כמה הטיפול מועיל?

בני הבכור בן 7 משתעל כחודש וחצי שיעול יבש רק בשעות היום. הרופא טוען שמדובר בשיעול פסיכולוגי. מה הכוונה ומהו הטיפול? תודה מראש לבנת

שלום לבנת, אני מניחה שהרופא התכוון לשיעול שאין ממצא גופני המסביר אותו, ולכן יתכן שהוא מבטא מתח נפשי מסויים. אני חושבת שכדאי לחזור אל הרופא ולהתייעץ איתו בנושא, בעיקר משום שאין כל סיבה שתצאי מפגישה עם רופא עם אבחנה שאינך מבינה וללא כל כיוון טיפולי. מרבית הסיכויים הם שכדאי להניח לילד להתגבר על "השיעול הפסיכולוגי" מבלי לעשות מכך עניין. עם זאת, אם את חשה שבנך הבכור מנסה לבטא בעזרת השיעול משהו "אחר", כדאי להתייעץ עם השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגוריכם. בהצלחה, אורנה

בתור מי שהפחדים שלו לאבד את המטפל חזקים במיוחד הייתי רוצה לשאול את המטפלים, האם אתם שומרים על עצמכם שלא יאונה לכם כל רע, גם למען המטופלים שלכם? כמו שהורה שומר על עצמו כדי שילדיו לא יאבדו אותו, הכוונה שלי כמובן לשמירה הגיונית ולא משהו קיצוני היסטרי? או שפשוט ככל אדם בריא ונורמלי (בשונה ממני) גם המטפל אוהב את עצמו, יקר לעצמו (במידה מאוזנת, כמובן) ואינו חושב לפגוע בעצמו, אין לו איזה סיבות לא מודעות שמניעות אותו להרס עצמי, כמו אצלי:-) וגם אין לא שום סיבה לא לשמור או להזניח את עצמו (בכלל כל עניין האהבה העצמית הוא דבר שקשה לי להבין) אשמח לתשובה או אם תעשו לי קצת סדר בעניינים (ובעצם גם לי אין מושג מה שאלתי, ואולי גם לא ברור לי מפורשות מדוע:-)) תודה רבה לכם ושבת שלום

שלום פולי, שאלתך מבטאת דאגה עמוקה למטפל שלך, ובדיקה האם יצר ההרס העצמי שאת חווה הוא תכונה שמאפיינת את כולנו, גם מטפלים... אני מקווה שאת מבטאת את השאלות האלה בטיפול שלך, משום שהן חשובות מאוד להתפתחות הטיפול. מבלי "להיכנס" לראשו של המטפל שלך, אני מניחה שהוא שומר על עצמו מסיבות רבות ומגוונות, וגם בשביל המטופלים שלו... אבל אני באמת ממליצה לדבר על כך איתו. בהצלחה, אורנה

האם ההפרעה היא גנטית? האם היא יכולה להיות קיימת ולא להתפתח בסביבה נכונה שלא תגשים את הנטיות המולדות? מדוע בעלי הפרעת אישיות גבולית נוטים לדכאונות קשים ולהתקפי פאניקה יותר מאנשים שחוו חויות פוסט טראומטיות? האם ניתן לתפקד ולנהל אורח חיים תקין כבעלי הפרעת אישיות גבולית? למה האבחנה חמקמקה ולא ניתנת לכימות ומדד מדויק? מהם דרכי הטיפול היעילים להפרעה וההתמודדות? האם היא ניתנת למיגור כליל? אבקש המלצות לספרים בעברית שכל הספר נסוב על ההפרעה המדוברת. שבת שלום כריססטינה המדוכאת.

שלום כריסטינה (ואני מקווה שאת פחות מדוכאת עכשיו), אני אשתדל לענות על השאלות המרכזיות שלך, אך בשל עומס הפניות יתכן שלא אוכל להסביר הכל באריכות, וכמובן שנוכל לכתוב על העניין עוד... הפרעת אישיות גבולית היא מושג שנוי במחלוקת מאז היווצרו. באופן כללי, בהפרעת אישיות גבולית קיים פיצול בולט בין טוב ורע, וקיימות תנודות ביחס לאנשים אחרים, מאידיאליזציה מוגזמת לאכזבה קשה ודבליואציה. כמובן שאותן התנודות הרגשיות קיימות גם ביחס לעצמי ולהערכה העצמית. אנשים שסובלים מההפרעה נוטים להתפרצויות כעס, שמאחוריהן קיים פחד גדול מבדידות ומהרגשת ריקנות וחוסר ביטחון. מבחינת סיבתיות, סבורים שבעיות בוויסות הרגשי מקדימות הפרעת אישיות גבולית, ויתכן שיש קשר לבעיות בעיבוד חוויות של פרידה ואובדן. מאז שהאבחנה התפרסמה, יש עלייה מאוד גדולה באבחון הפרעת האישיות הגבולית, ומן הסתם לעיתים שלא בצדק. אני מקווה שהאינפורמציה הזו עוזרת. אינני מכירה ספר בעברית המתמקד בנושא, אך כדאי לערוך חיפוש שיטתי באינטרנט ובחנוניות הספרים. בהצלחה, אורנה

עכשיו אני בסיומו של משבר נפשי...(שבו הייתי במשך תקופה ארוכה..) רציתי לדעת אם תוכלי לעזור לי...כי אני לא יודע איך להסתכל על מה שקרה. מה אני אמור להגיד לעצמי בכל פעם שאני מבין איפה הייתי..? איך לקבל את כל הנזקים שנגרמו? אני לא מקבל את התשובות האלה מהטיפול בו אני נמצא. אבל מניסיונך, האם את מכירה גישות כלשהן, של אנשים שעברו משברים נפשיים לשאלותי? כל דבר שתכתבי יכול לעזור לי. אני כ"כ שמח שאני במקום אחר עכשיו... אני רק לא יודע איך לקבל בהבנה את מה שחוויתי. וזה מה שאני רוצה יותר מהכל. המון המון תודה.

שלום, הודעתך מעבירה בצורה חזקה את עומס התחושות שאתה חווה כעת: אתה שמח שהמשבר מאחוריך, אך אינך יודע כיצד להבין את מה שהתרחש וכיצד ממשיכים מכאן הלאה. זוהי תגובה טבעית ומובנת, מאחר וההתמודדות לא נגמרה עם סיום המשבר. לפניך עוד אתגרים רבים, בדרך להפיכת המשבר לחלק בעל משמעות ברצף החיים, או בשפה "פסיכולוגית" - בדרך לאינטגרציה של המשבר בתוך עולמך. כתבת שאינך מקבל את התשובות בטיפול, ואני מציעה להתעקש להעלות שם את השאלות. התשובות הן מן הסתם אישיות ומורכבות, ויעבור זמן עד שתגיע אליהן. יתכן שאינך "מקבל" תשובות, פשוט כי הן עדיין לא קיימות. צריך עוד "לחפש" אותן ולשאול באומץ את השאלות... נסה לבטא הרגשה זו בטיפול. אני בטוחה שהמטפל/ת שלך (האם ליוו אותך במהלך המשבר?) ישמחו לקחת חלק בחיפוש הזה. בהצלחה רבה, אורנה

שלום רב! רציתי לדעת, מנקודת מבטך/כם, האם הכאב באמת מזכך את נפש האדם... תודה רבה.

על פי התורה יסורים אכן מכפרים! והמונח כפרת עוונות בא לבטא כי באמצעות היסורים אנו מיטהרים, עורכים קתרזיס וחשבון נפש ומטיבים את דרכינו. כך שתהליך התעצמות הכאב כשלעצמו הנו תהליך של העצמה אישית ואישיותית, מכפר ומטהר וכמו כן הכאב מביא אותנו לחשבון נפש מעמיק על מעשינו ואורח חיינו ונתיבות דרכינו וכתוצאה מההלקאה העצמית וההכאה על חטא- לתהליך הפקת לקחים וקבלה לעתיד שמשנה ומטיבה את דרכנו ומזככת אותנו להיות טובים יותר והומנים יותר.

שלום ורוניקה, מעניין היה לקרוא את ההסתכלות שלך על נושא הכאב והשפעתו על הנפש... אני חושבת שכל אדם עושה את הדרך שלו עם הסבל הנפשי - לפעמים זה עוצר אותנו, לפעמים מושך קדימה, לפעמים גורם לנו לכתוב שירים... אורנה

היי, עד כמה שכיחה תופעת טעויות כתיב בכיתה ב. בהכתבות ומיבדקים התוצאות מרשימות מאד.אולם במהלך שיעורי בית או כתיבה מתוך סיפור,כתיבת חיבור..ישנן טעויות כתיב קשות. מה דעתך

בהכתבות ובמבדקים לרוב התלמדים בגיל היסודי אין טעויות כתיב, היות והם מתכוננים למבדק, כשם שמבוגר מתכונן למבחן מסויים ולאחריו לא בהכרח זוכר את החומר כי לא נעשה בו שימוש. מנסיוני בכתיבה החופשית כפי שהתייחסת מופיעות רוב שגיאות הכתיב, כמו כן בגיל זה אין לילד עדיין מיומנות של קורא מיומן, ולפיכך מופיעות שגיאות הכתיב. בל נשכח שילד בכיתה ב' רק הפנים לא מזמן את יסודות הקריאה והכתיבה ולכן תופעה זו היא טבעית לחלוטין. בארץ כמו בדברים אחרים ישנן חילוקי דיעות בקשר לנושא: האם לתקן לילדים את שגיאות הכתיב או לא לתקנן כדי לא לחסום את הכתיבה, וכן באיזו דרך יש לעשות זאת?! לדעתי, הדרך היעילה ביותר "להילחם" בשגיאות הכתיב היא ע"י מתן כללים ברורים לכתיבה תקנית, כאשר כל פעם מכניסים כלל אחר. למשל: בראש מילה כאשר שומעים את הצליל ח זה תמיד האות חית כי הכף מקבלת דגש וכן כך גם לגביי וו או בית. ניתן ללמד את הכלל " בגד כפת בראש מילה מקבלת דגש. דוגמא אחרת הכללים כגון: מילים רטובות כותבים בטית ולא בתו (מטרייה, טפטוף, נטיפים, אמבטייה...) משפחה כותבים באלף (אבא, אמא, אחים, אחיינים, סבתא, סבא,וכך גם בכינויי שייכות אחי, אחותי..) ישנם כמובן אפשרות למצוא כללים רבים בשפה, וכן ללמד את יוצאי הדופן, הילדים מטבעם הם סקרניים ומסוגלים ללמוד את כללי הלשון! כאשר יש הסבר מלווה או כלל זה הופך את הכתיב ליותר קל. מקווה שעזרתי , בהצלחה.

עוסקים בשגיאות כתיב, ונפלה לי שגיאה בלשון ובהקלדה, אז תיקון טעות :ישנה אפשרות וכן ישנם חילוקיי דיעות. זה רק מראה שגם למבוגר קורות טעויות , אז קל וחומר לילד. כמובן שהרעיון הוא למזער אותן. סליחה, בפעם הבאה אעשה הגהה.

שלום נירה, אני מניחה כי שגיאות כתיב הן תופעה נפוצה בתהליך ההתבססות של המיומנות החדשה, ושהן קשורות ליחסי הגומלין בין למידת כללים וביטוי עצמי חופשי. בבעיות ספציפיות אני מציעה להתייעץ עם המחנכת, יועצת בית הספר, ובמידת הצורך במומחים בתחום האבחון הדידקטי. בהצלחה, אורנה

שלום רציתי לשאול שאלה מעט כללית. יחסי הגומלין שבין תהליכי הרגש ובין תהליכ השכל(ההגיון) האם יהיה זה נכון לומר שמקורות הרגש(על פי מיבדקים מעבדתיים שמצאו כי החשיבה המופשטת מגיע לאחר תהליכי רגש) באים קודם לתהליכי הרציונל שבאים כעלי תאנה ומכסים את הטיעון,המניע הרגשי הראשוני. אני יודע שהתיאוריה של פרופ כהנמן,פסיכולוג וכלכלן שזכה בפרס נובל נשענה על הטענה כי כל התנהגות מתחילה ברגש כאשר אחר כך באים תהליכי חשיבה ומשפיעים בצורה מסוימת. מה תוכלי לומר לי על יחסי הגומלין. מה משפיע על היחס בין השכל לרגש אצל אינדיבידואל? מהם התהליכים הקודמים וכויוב תודה.

שלום זיוה, ההמשגה של יחסי הגומלין בין תהליכי חשיבה ורגש היא תלויית תיאוריה, וכוללת מודלים רבים ומגוונים. אני מניחה כי ניתן לתאר תהליכי חשיבה כקודמים לתהליכי רגש ולהיפך, אך אינני בטוחה שזהו המקום לדיון תיאורטי בנושא. האם ישנם מצבים פרטניים מסויימים המעניינים אותך באופן מיוחד? אני יכולה לכוון אותך למצב מעניין (בהיבט של חשיבה-רגש) המתקיים כאשר מתפתחת הפרעת לחץ פוסט-טראומטית. ככל הנראה, נוצרת בשלב הראשון היקבעות של זיכרון רגשי-חושי בעל עוצמה רבה, ורק לאחר מכן מצטרף אליו זיכרון מילולי. בהצלחה בהמשך החקירה שלך, אורנה

א

אני סובלת מחרדה חברתית ושאלתי היא האם תוכלי להמליץ לי על מטפל באיזור הצפון שמטפל בטיפול קבוצתי בתודה מראש

הי טלי, הנה כמה קישורים שאולי דרכם תוכלי למצוא את מה שאת מחפשת: - אתר החרדה החברתית הישראלי http://www.geocities.com/harada_hevratit/ -פורום חרדה חברתית (שבו תוכלי לבקש עוד המלצות) http://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=695 -סדנה קבוצתית לטיפול בחרדה חברתית(אמנם לא בצפון, אך מרוכזת) הסדנה מיועדת לעזור לסובלים מחרדה חברתית לקבל כלים בסיסיים להתמודדות עם הבעיה בפרק זמן קצר. למי שנרתע עד היום מלהשתתף בקבוצה בגלל המיקום במתחם של בית חולים פסיכיאטרי-זה הפתרון למי שלא יכל להשתתף בגלל השעות באמצע יום עבודה-זה הפתרון למי שהתייאש מהתור הארוך של ממתינים לפתיחת קבוצת תמיכה-זה הפתרון הסדנה תכלול שלושה מפגשים בתאריכים 16,23,30 בדצמבר 2004 (שלושה ימי חמישי) רצופים מיד לאחר חג החנוכה. כל המפגשים יחלו בשעה 8 בערב. מנחה הסדנה: ד"ר ריצ'ארד אורינג-מומחה לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. ד"ר אורינג עבד בבי"ח גהה מספר שנים יחד עם ד"ר צופי מרום והנחה קבוצות תמיכה בנושא. ד"ר אורינג מרצה בקורסים לפסיכולוגיה במכללה למנהל ומטפל בסובלים מחרדה חברתית בקליניקה הפרטית שלו. כל מפגש ימשך כשעתיים ויכלול: הרצאה בנושאים מהותיים לסובלים מחרדה חברתית, שורש הבעיה ודרכי התמודדות. מצגת מיוחדת שתכלול את עקרונות הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי המחשה של דרכים לפתרון הבעיות בעזרת משתתפי הסדנה זמן לשאלות ותשובות מקום המפגשים: בית ציוני אמריקה, דניאל פריש 1 פינת רח' אבן גבירול, תל אביב קומה ב' אולם 4 עלות הסדנה (לכל שלושת המפגשים): 250 ¤ ניתן לרכוש כרטיסים לסדנה בכל יום החל מהשעה 10 בבוקר ועד 10 בערב. התשלום במזומן בלבד. למעוניינים להשתתף מומלץ לשריין כרטיסים בהקדם. מספר המקומות בקבוצה מוגבל. כרטיסים לסדנה ניתן לרכוש בעמדת המודיעין בבית ציוני אמריקה בכל שעות היום והערב. לפרטים נוספים ניתן להתקשר לאריאל או יעל בטלפון:03-5323588 או בנייד: 050-6750625

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xFT/493963/xFP/493955

שלום טלי, בנוסף לקישורים אלה, אני מציעה לפנות למרכזים קהילתיים לבריאות הנפש באיזור מגורייך. מרפאות ציבוריות מציעות לעיתים קרובות טיפול קבוצתי מצויין. הסתכלי בקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

שלום אורן ,אורנה אני הייתי בטיפול פרטני די ממושך על ידי פסיכולוג קליני הומלץ גם לפנות לקבוצת תמיכה שאלתי היא. 1) מה ההבדל בין טיפול פרטני לקבוצתי? 2) האם יש ערך מוסף לטיפול קבוצתי? 3) האם טיפול קבוצתי טוב לבעיות מסוימות או לכלל הבעיות בתודה איציק

שמעתי על סדנאות מיוחדות הפועלות בארץ שעובדות על רגשות. אנשים מספרים שהם השתחררו ממטען של שנים. זה בטח לא מבטל טיפול פסכולוגי, אבל קבלתי תגובות חיוביות מאוד.

שלום איציק, טיפולים קבוצתיים יכולים לעזור במגוון של בעיות. יש קבוצות שהן ספציפיות לבעיות מסוימות (למשל קבוצות לחרדת בחינות, קבוצות לחרדה חברתית, קבוצות לנפגעי פגיעה מינית, קבוצות למשפחות שכולות, קבוצות להפרעות התמכרות וכו'). במצבים של מטרה או נושא ספציפי של הקבוצה, בדרך כלל מגיעים להקלה בקושי אליו מכוונת הקבוצה. יש גם טיפולים קבוצתיים פחות ממוקדים ואז התרומה שלהם יכולה להיות, כמו בטיפולים דינמיים - שינוי תובנות לגבי העצמי, ודרך כך התגברות על הקשיים אותם אנחנו חווים. גם מבחינת האנשים המתאימים לטיפול קבוצתי, יש מגוון רחב. קודם כל צריך לראות שהאדם מתאים לקבוצה (וזה התפקיד של המטפלים....), אבל בסופו של עניין כמעט כל אחד יכול למצוא תועלת (כזו או אחרת) בטיפול קבוצתי. אני חושבת שהבחירה בין טיפול קבוצתי לאישי היא בסופו של דבר, בידי המטופל. אני רק רוצה לציין שלקבוצות יש פעמים רבות כוח מאוד חזק על המשתתפים בהן, ולכן פעמים רבות אנשים חווים עוצמות גבוהות יותר בקבוצות מאשר בטיפולים אינדיווידואליים. אז שוב, טיפול קבוצתי באופן כללי מתאים למגוון של אנשים ומצבים וצריך פשוט לבחון כל מקרה לגופו. בהצלחה, אורנה

האם טיפול בפסיכותרפיה מספיק במקרה של דיכאון או שצריך גם לשלב תרופות? באיזה מצב הית ממליצה למטופל ללכת גם לאבחון פסיכיאטרי?

הי מירי, אני מניחה שתלוי במידת הדיכאון בה מדובר. אני מניחה גם שהמטפל אמור לדעת ולהנחות אותך בנושא, ולהמליץ על טיפול תרופתי במידה והוא חושב שיש צורך. בכל אופן, אם השאלה עלתה לך, אולי כדאי להפנות אותה אל המטפל שלך ואז תוכלי לקבל תשובה אישית יותר ומותאמת לך ממי שמכיר אותך הכי טוב בהקשר הטיפולי. בכל אופן הליכה לאבחון פסיכיאטרי לא מחייבת לקיחת תרופות עדיין, כך שאפשר לעשות זאת במקביל, אך לדעתי יש לשתף את המטפל בכל התהליך. בהצלחה ולילה טוב קוקי

המטפל ממליץ לי על זה כל פגישה ואני ממש נגד. אני רוצה ללכת על זה כפתרון אחרון אחרי שמיציתי פתרונות אחרים ואני חושבת שהוא מיהר מדי להמליץ לי על זה ולכן רציתי לשמוע את דעתה של אורנה. הוא אמר שזה לא מצב בו זה הכרחי (אך עדיין לוחץ עלי כל פגישה...?!). אני ממש מפחדת להתחיל בתלות של תרופות וכל ההחלפות והתופעות לוואי ותהליך הגמילה.אני גם מפחדת שזה יחסום לי אופציות לעבודה בעתיד כי יש מקומות (מסווגים וכ"ו) שמבקשים ויתור על סודיות רפואית.וחוץ מזה שהדימוי העצמי הרעוע שלי עוד יותר יפגע מזה. כל הסיפור הזה עוד יותר מדכא אותי ומעצבן אותי שהוא מחפש פתרונות קלים ולא עוזר לי. אני ממש חסרת אונים.אולי במקום שישכנע אותי כל כך הרבה שיקשיב לי? בכל אופן, תודה רבה על התשובה : )

שלום רב. האם יש למטפל חובת דיווח כאשר מטופל שלו מביע בפניו מחשבות אובדניות? מצד אחד, מדובר בהצלת נפש. מצד שני, אם יש חובה כזאת, הרי שהמטופל לא יכול להרגיש בטוח לספר למטפל את כל מה שהוא מרגיש. שאלה עקרונית שעלתה בשיחת סלון, לא בעייה אישית...

שלום עדי, שאלת חובת הדיווח היא שאלה מורכבת ביותר, ולמיטב ידיעתי החוק מחייב דיווח רק לגבי פגיעה בילדים. לא מצאתי איזכור לנושא בקוד האתיקה של הפסיכולוגים, אך את מוזמנת להיכנס לאתר "פסיכולוגיה עברית", לראות את קוד האתיקה עצמו ואף לשלוח שאלה בנושא. www.hebpsy.net בהצלחה, אורנה

שלום אני בן 18. השאלה שלי קשורה יותר לתחום הספורט. אני שחיין ויש לי בעייה ואני מקווה שתוכלי לעזור לי. אני מכין תוכנית עבודה של חלוקת כוח והכנה מנטלית..אך כשאני נכנס לבריכה ועוקפים אותי..אני פשוט מוותר.אני מאד רוצה להצליח ובתקופה האחרונה נכשל כל פעם. מצד אחד הרצון הענק להצליח ומצד שני הפחד הגדול מהכישלון והאכזבה שאני שותף להם כבר זמן מה. מה לדעתך אני צריך לעשות תודה

הי גדי, מה דעתך בנוגע להתייעצות אישית עם פסיכולוג ספורט? כספורטאי אתה מתמודד עם לחצים בלתי פוסקים, ובהחלט ניתן ללמוד דרכי התמודדות יעילות. בהצלחה בבריכה, אורנה

לרופא שלום, יש לי ילד,עם בעיות קשר וריכוז, בנוסף יש לו בעיות נפשיות כגון חרדה, ברצוני לשאול אם בעיית זאת יכולה להעיד על חסר בכרומוזון 22, ואם כן למה לא מאתרים תינוקות שנולדים שיש להם בעייה כרומוזונית, כמו כן לא נאמר לי שום דבר כשהוא נולד. תודה

שלום רוזיט, פסיכולוגים קליניים עוסקים בהיבטים האבחוניים והטיפוליים של הפרעות שונות, והידע שלי לגבי תהליכים ספציפיים בגנטיקה של הפרעות פסיכולוגיות הוא מוגבל. אני מציעה להתייעץ עם הרופאים המטפלים בבנך, ולקבל מהם אינפורמציה מלאה בנושא זה. מנקודת מבט פסיכולוגית, ברצוני להוסיף שההתמודדות של הורים עם חולי אצל ילדיהם היא התמודדות קשה ביותר, הן ברמת התפקוד היומיומי והן ברמת ההשלכות הרגשיות המעמיקות. יתכן שרצונך להבין את המקור הגנטי לבעיה, ותחושת הכעס על כך שלא יידעו אותך לאחר הלידה, קשורים לתהליך ההתמודדות הרגשי שאת עוברת. במקרה כזה, תשובות מדוייקות לגבי כרומוזומים הן לא תמיד מספיקות (הרי ילדך נמצא כאן, וזקוק לעזרה יומיומית), ויתכן שתרצי תמיכה וליווי אישיים ע"י פסיכולוג. בהצלחה, אורנה

ממה נובע מזוכיזם ואיפה אפשר לקרוא חומר עליו?

לילה טוב אישה, אני יכולה להמליץ לך על ספר יופי בעניין: "עבד, התענגות, אדון - על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" יצחק בנימיני עידן צבעוני (עורכים) הוצאת רסלינג סרט המזכירה יהיה מעולה באותו עניין!!! בלי קשר אפשר למצוא חומר רב באינטרנט ובסטימצקי גם. לילה טוב ובהצלחה

שלום אישה, בנוסף להמלצות של קוקי, אני ממליצה להתעניין בכתיבה של ג'סיקה בנג'מין, המציעה התבוננות פסיכואנליטית בהיווצרות של נטיות מזוכיסטיות. בברכה, אורנה

שלום, סבלתי לפני כשנה וחצי מקשיי נשימה- הרגשתי כאילו חסר לי חמצן ורק אם פיהקתי או לקחתי מספר נשימות עמוקות, הגיע החמצן. זה היה מטריד מאוד- עברתי אז צילום חזה ובדיקת תפקודי נשימה אצל פונמונולוג מומחה והכל תקין- הוא קבע שמדובר בלחץ ושהוא נתקל בתופעה זו אצל מטופלות צעירות רבות, סטודנטיות. ( אני בת 24, סטודנטית). התופעה עברה לחלוטין כשבוע לאחר שיצאתי מהרופא. לפני כ3 ימים- היא חזרה. אני יודעת שאין לי מה להלחץ כי זה כבר היה לי והתברר ככלום אבל זה מאוד מציק ועושה לי כאבי ראש, מרוב שאני כל היום מפהקת כדי לנשום. האם אתם מכירים את התופעה ויודע מה יכול להקל? אין משהו ספציפי שאני יכולה לחשוב עליו שהחזיר את זה.. אולי תקופת הבחינות.. אודה לכל עיצה.

שלום נופר, התיאור שלך מתאים במידה רבה לתגובות לחץ וחרדה, ואני ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג קליני מומחה בתחום החרדה. יש סיכוי סביר כי ניתן לסייע לך באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר. בהצלחה, אורנה

בישראל פותחה שיטה מהפכנית לטיפול ביתר לחץ דם.מדובר בטיפול לא תרופתי וללא תופעות לואי באמצעות מכשיר לשימוש ביתי,קל להפעלה ונעים לשימוש.הוכח כי הטיפול יעיל ביותר גם לסובלים מחרדות,סטרס ומתחים.השיטה הודגמה בערוץ 2 ע"י פרופסור אהוד גרוסמן מבי"ח שיבא.ניתן להיתנסות במשך חודשיים ב-95 ש"ח בלבד.למעונינים בחומר מדעי או במידע נוסף:ד"ר אביחי 050-5204546

היתה לי מטפלת לפני שנים, ומאז ועד היום אני אוהב אותה אהבה עצומה ומאד רוצה להיות אתה בקשר אישי, הצעתי לה כמה פעמים ואמרה שלא רוצה ושלא אצור אתה קשר, אף שבטפול נהנתה לדבר אתי על נושאים אישיים. אני עצוב מאד שהיא לא בקשר אתי. איך אפסיק לסבול מאהבתי אליה והאם יש סכוי שאשיג אותה פעם?

איש הרוח, קודם כל עליי להרגיע אותך שרבים מאיתנו (המטופלים) אוהבים ואף מתאהבים במטפל שלנו. יש לכך המון סיבות, אבל אף אחת אינה משנה משום שזה מה שאנו מרגישים ולא נראה שאפשר לשנות את זה.. אם היית עדיין בטיפול הייתי מציעה לך לדבר איתה על הכל - ואני בטוחה שזה היה עוזר בדרכים שונות, מכיוון שאתה לא אני יכולה רק להמליץ לך ללכת לפגישת ייעוץ אצל פסיכולוג - למספר פגישות בכדי להתמודד ספציפית עם זה. אפשר להבין את המטפלת שלך משום שאין זה אתי (ואף חוקי) לשמור על קשרים אישיים (ויותר מכך - רומנטיים ומיניים). המטפלת נועדה לטפל בך ויודעת מה טוב בשבילך גם עכשיו - וזה כמובן, לשמור על קשר לא אישי.. אני מכירה את הצד של המטופל שרוצה בכל זאת עוד ועוד, ולא מרפה, ואת הרצון העז כן להיות יחד ואפילו תחושת האכזבה - שמצד אחד נוצרה אינטימיות בטיפול, ומצד שני היא נפסקת בבת אחת. סביר להניח שנושא זה יכול להיות מוכר לך גם ממקומות אחרים בחייך - ולכן יכול להיות שתעזור לך תקופה קצרה אצל פסיכולוג לייעוץ פרטני. ליבי איתך ומבין אותך ואני מקווה שיהיה לך קל יות ויותר עם הזמן...

שלום לאיש הרוח, הכללים המחמירים בנוגע לקשרים אישיים בין מטפלים ומטופלים נועדו לשמור על שני הצדדים, ולאפשר עבודה טיפולית טובה. אנשי מקצוע רבים מאמינים שההפרדה בין המרחב הרגשי שמתפתח בטיפול לבין המציאות החיצונית, מאפשרת להתבונן בתוך הטיפול בהתפתחות של רגשות רבי עוצמה. באופן זה, אנחנו יכולים להתבונן ולחקור את רגשות האהבה והכעס שאנו חשים כלפי המטפל, וללמוד מהם על חוויות רגשיות שיש לנו גם "בחוץ". לו הקשר עם המטפל היה יכול להתממש, קרוב לוודאי שלא יכולנו להתבונן ברגשות אלה באותה הצורה (שכן אז האירועים "בתוך" הטיפול לא היו שונים בדבר מהיחסים שאנו מקיימים "בחוץ"). אני יודעת שהכללים האלה עלולים להיראות נוקשים, ושלעיתים קרבות הלב אומר לנו שדווקא עם המטפל/ת שמבינים אותנו בצורה כל-כך עמוקה, היינו יכולים לחיות באושר. יתכן ותרצה לנסות להבין את התחושות האלה ואת מקורותיהן בעזרת מטפל אחר. יתכן שתמצא עידוד מסויים גם בקריאת חומר בנושא העברה והעברה-נגדית (transference, counter-transference). כך או כך, אני מרגישה שיש לכבד את רצונה של המטפלת שלך להימנע מיצירת קשר אישי. בהצלחה בהתמודדותך, אורנה

לפני כשבועיים איבדתי את בן זוגי, את חברי ואהובי, הוא התאבד, ככה באמצע החיים והתוכניות להמשך חיים משותפים ומאושרים, והשאיר אותי באמצע הכנות לחתונה ובהריון די מתקדם. בנוסף להלם שבמוות הפתאומי והמיותר הזה אני מגלה גילויים מחרידים על שקרים איומים ונוראיים שהוא שיקר לי במהלך השנתיים האחרונים שחיינו יחד, גיליתי שהוא הסתיר ממני שהוא שקוע בחובות נוראיים שהסיכוי לצאת מהם הוא אפסי. מנקודת הזמן שבה אני נמצאת היום אני לא יודעת איך ומאיפה להתחיל לאסוף את עצמי. את השברים ואת התנפצות כל החלומות והתקוות שמתו יחד איתו. ואני מרגישה שאני שוקעת לתהומות שקשה מאוד לצאת מהם.....מבקשת עזרה ועצה טובה איך להתמודד עם הכאב הנוראי הזה ותחושת הבגידה האיומה הזאת

ניני יקרה, אני מצטערת בשבילך מאוד שזה מה שעובר עלייך אך אם את כאן מחפשת עזרה, אתבמצב טוב הרוצה לאסוף את עצמו - ועל כך אני שמחה בשבילך. התקופה הזו מלווה כל כך הרבה קשיים והתמודדויות, ובין כל זה יש את ההריון. אני חושבת שעומדת מולך תקופה קשה - של אבל מהול באכזבה, של צער מהול שימחה על התינוק ועוד ולכן אני הייתי ממליצה לך מאוד מאוד להיות במסגרת מטפלת ותומכת ולהתחיל דחוף טיפול פסיכולוגי. את צריכה לדאוג לשניכם עכשיו ולא רק לעצמך, ולכן את צריכה להתייחס לכך כמו אל רפואה - את לא יכולה להרשות לעצמך קריסה מכל סוג שהוא. לפי מה שכתבת, חברך אינו בעלך ולכן כפי הנראה לא תאלצי לשלם את חובותיו, שזה בטח הדבר האחרון שאת רוצה או יכולה לחשוב עליו כרגע. דבר זה מאפשר כן לפנות לטיפול ולשלם עבורו. בכל אופן יש דרכים אחרות דרך העיריה שירותי הייעוץ או קופת חולים. אני מציעה לך עוד להקיף עצמך בסביבה תומכת ולהסכים לקבל כמה שיותר עזרה, ממשחפה וחברים וכל מי שמציע על מנת להקל עליך ואפילו במעט את התקופה הקרובה, והארוכה והקשה שעוד עומדת בפניך. ני מאחלת לך עם כל הכאב שההריון ימשיך בצורה בריאה וטובה ושהלידה תהיה התחלה טובה בתוך כל הכאוס שנוצר בחייך.

קוקי יקרה תודה לך על העידוד והתמיכה, את ההריון החלטתי להפסיק מאחר והוא היה בשלביו הראשונים ובחרתי שלא להמשיך אותו. אני מוקפת במשפחה וחברים תומכים מאוד ועם כל זאת הכאב הינו בלתי נסבל, אבל המוות של אהובי הוא עובדה קיימת וכעת נותר לי רק לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. תודה לך

שלום ניני, את מתארת מציאות קשה ביותר, הכוללת התמודדות עם אובדן ועם גילויים מכאיבים. אני ממליצה בחום להיעזר באיש מקצוע, שיוכל ללוות אותך בניסיון להבין אירועים אלה ולהתמודד עם השלכותיהם. חזקי ואמצי, אורנה

אכן עשיתי כך, זה יהיה תהליך ארוך וקשה ,אני מקווה שאצליח להבין בסופו של דבר מה באמת קרה ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא. תודה

שלום, רציתי לדעת למה משמש כדור אסיול? האם הוא מתאים להתקפי פניקה? ומה ההבדל בינו לבין כדור הסרוקסט?

בוקר טוב דנית, הפורום הזה עוסק בפסיכותרפיה בלבד, בכדי לקבל תשובה על תרופות כדאי לך לפנות לפורום שאותו מנהל פסיכיאטר שמוסמך לענות לך על שאלות בנושא תרופות, הנהלת הפורום הזה מורכבת מפסיכולוגים.. המלצה על פורום מוצלח הוא של דוקטורס גם: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 בהצלחה קוקי

הי דנית, קוקי צודקת...פורום פסיכיאטריה מומלץ ביותר לשאלות מסוג זה. בברכה, אורנה

שלום פסיכולוגים יקרים .אני בטיפול בפסיכולוגי כבר מספר שנים וכעת מעניינים אותי מספר תחומים שעליהם הייתי רוצה לקרוא בצורה נרחבת וללמוד אותם. הנושאים: 1. הם חרדות - כמו חרדת הנטישה ההבלעות החרדה מהמוות ומהכאב.... 2. פסיכולוגיה התנהגותית קוגנטיבית: במה היא דוגלת , כיצד היא פועלת... 3. נרקסיזם ... 4. הדחף לרכישת שליטה וכוח. אני ישמח לשמוע על סיפריות... פקולטות, מועדונים, חוגים , אנשים , אתרים וספרים שבהם אפשר למצוא מידע על הנושאים הללו

שלום ליאור, באוניברסיטת תל אביב יש יופי של ספריה (מדעי החברה) ויש בה שירות ממוחשב עם אנשים שעוזרים להתמצא - וניתן למצוא שם את כל מה שאתה מחפש. אתה שואל על נושאים מאוד כלליים ורחבים ולכן כדאי לך לפנות לספריה ולבחור מכל מה שיש להם להציע. בלי כל קשר -אני הייתי ממליצה לך ללכת לסטימצקי, לבקש עזרה - ומישהו בטוח יעזור לך למצוא כמה ספרים טובים. יש עוד חנות מעולה "תולעת ספרים" שיש להם המון ספרים בנושאים שביקשת וגם הם ישמחו לעזור. חוץ מזה, אתה יכול במנועי החיפוש כמו GOGLE למשל לערוך חיפוש ואז לפחות תוכל לסנן חלק מהחומר ולהתחיל להתמקד יותר על מה בדיוק אתה מחפש. וגם בלי קשר, כל שיעורי האוניברסיטה הם חינם ופתוחיםלקהל הרחב - פנה למזכירות ובקש מערכת שעות ובחר לך קורסים שעוסקים בביהביוריזם למשל, שם גם תפגוש אנשים טובים.. ודבר אחרון - יש אתר מצויין www.hebpsy.co.il ובו המון חומר טוב ולוח אירועים שמדווח על כל מה שקורה בתחום - ערבי קריאה, הרצאות, סדנאות- גם שם תמצא המון. שיהיה בהצלחה! קוקי

ליאור, אתה מתעניין בנושאים רחבים ומרתקים. נסה לעשות חיפוש ראשוני באינטרנט, שיכוון אותך למאמרים ולספרים מתאימים. בנוסף, אני מצטרפת להמלצה של קוקי לגבי ספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. זוהי ספרייה מצויינת, המכילה חומר ברמות מגוונות. בהצלחה, אורנה

בני כמעט בן שלוש ובתקופה האחרונה הוא מרבה לדבר ולשאול על תינוקות הרבה הוא מדמה את עצמו לתינוק הוא אומר לי אמא אני תינוק קטן ורצה שאני ארים אותו ואחבק אותו וממש אתייחס אליו כאל תינוק או למשל הוא עושה עצמו כתינוק זוחל על הרצפה ומתבכיין וגם היו פעמין שהוא שאל אותי אם יש לי תינוק בבטן או שהוא אומר ששיש לו תינוק בבטן וביום שישי בלילה הרדמתי אותו ונרדמתי איתו במיטה באמצע הלילה הוא מתעורר כמו מתוך חלום ואומר לי "אמא איפה התינוק שלך? הנה הוא פה על הרצפה קטן קטן" ואני אמרתי לו שבכלל אין לי תינוק שיש לי רק אותו בינתיים והוא התעקש שיש לי וחזר לישון. הייתי מעוניינת לדעת מה התופעה הזו ואם זה נורמאלי או שיש לי סיבה לדאגה ואיך מטפלים ומתמודדים????????

שלום רונית, הבן שלך מגלה עניין רב בתינוקות: הוא עסוק בשאלה עד כמה הוא עצמו עדיין תינוק, האם תמיד תטפלי בו כפי שמטפלים בתינוק, ומה יקרה לו אם יהיה לך תינוק אחר. קשה לדעת מה עורר את העניין הזה (האם יתכן ששמע שיחות מבוגרים בנושא?), אך בכל מקרה נדמה לי שכרגע הוא זקוק לחיבוק אוהב ורגוע שלך. נסי לתת לו תחושה בטוחה שהוא שלך, גם כתינוק וגם כשהוא גדל, ספרי לו על עצמו כתינוק וכמה יפה התפתח מאז, והרגיעי אותו בכל דרך שאת יודעת שעוזרת לו. לא תמיד קל לגדול, ויתכן שהוא מתגעגע לימים בהם היה תינוק קטן ומוגן בזרועותייך... בהצלחה, אורנה

הבן שלי גם בן שלוש ולפעמים טוען ומתנהג כתינוק ( אך לא מדבר על תינוק אחר בבטן) אני משתפת איתו פעולה ונהנית איתו במשחק. לאחר כמה דקות זה עובר. אני לא נלחצת מזה כפי שאנני נלחצת מאף משחק אחר. מתנהגת אל זה כאל דבר טבעי.

אורנה שלום, תודה רבה על התגובה ורציתי בכל זאת התופעה לא נובעת מתוך חסך של משהו נכון? ואם כן איך אפשר לדעת ממה????

בקשר לחלוומות יצא לי לחלום חלום שהרגשתי שאני יודע שאני בחלום וכאילו אומר אני העשה כך או כך דברים שלא הייתי מבצע במציאות . אבל חלמתי חלום שפתר לי בעיה בעבודה

צהרים טובים, לא ממש ברור מה אתה שואל בעצם..אם תרצה תגובה של הפסיכולוגית אני הייתי מפרטת יותר ומסבירה מה בדיוק אני שואלת.. בהצלחה..

ערב טוב, אני סובל מכפיתיות, נהנה מעלבונות תודה על עצתכם

אם אתה רוצה תשובה ספציפית יותר, שתוכל להתאים לך אישית יותר, עד כמה שפורום כזה יכול להיות, כדאי שתפרט יור על בעייתך ועל מה בדיוק אתה שואל. זה יעזור למי שיענה לך. בכל אופן, אם אתה סובל מכפייתיות, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אפשר דרך שירותי הייעוץ או קופת החולים אם אין באפשרותך לממן טיפול פרטי. בהצלחה ותרגיש טוב קוקי

שלום הנרי, אתה כותב על כפייתיות, אולי על נטייה מזוכיסטית, אך הדברים אינם מספיק ברורים. אנא כתוב בצורה מפורטת במה אתה זקוק לעצתנו. אורנה

יש לי ילדה בת 12 שהיא מאוד ילדותית לגילה משחקת בבובות ומתנהגת ממש כמו ילדה בת חמש כאשר יש מפגשים שלה עם ילדות מהכיתה שלה אני שמה לב כי הן מאוד בוגרות וממש נערות מתבגרות שמדברות על כל מיני נואים של מבוגרים והיא עסוקה בדברי ילדים לדוגמא היה מקרה בו החתול שלנו עשה מעשה שלא צריך לעשותו ואז עפ"י המלצת הוטרינר ריססנו אותו במעט מאוד מים ולמרות שהסברנו לה בבגרות על כך היא נשכבה על הרצפה וצרחה ללא הפסקה ובכתה למרות שבהזדמנות אחרת חברה מהכיתה דיברה בבגרות ואמרה לה שכך צריך להיות. 2- בתקופה האחרונה נודע לי ממנה כי אין לה חברות בכיתה והבנים והבנות לא משחקים איתה ואף יוצאים לעיר או למסיבות ולא מזמינים אותה. 3- מזה תקופה ארוכה שהיא לא מזמינה חברים אלינו הביתה וגם לא הולכת אליהם וכל היום מאז שהיא חוזרת מבית הספר היא רק בבית וכך גם בשבתות היא רק בבית למרות שנתקלתי במספר פעמים שכן הזמינו אותה אך היא לא הולכת אודה אם אוכל לקבל יעוץ מה לעשות בעניין

שלום דנית, בתהליך ההתבגרות יש הרבה מאוד הבדלים בין-אישיים, ויתכן שבתך שנראית היום ילדותית לגילה תדביק בקרוב את הקצב של חברותיה. עם זאת, אני בהחלט ממליצה להתייעץ בנוגע לקשיים החברתיים של בתך. מומלץ לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזורכם, ובמידת הצורך לקבל מהם הפניות נוספות. בהצלחה, אורנה

שלום רוב חיי היה לי ocd ברמה קלה שלא הפריעה לי. ליפני שנה המחלה היתגברה מאוד . מילחמה עצמית במחלה עזרה קצת אך פיתחה דיכאון וחרדות. מבדיקת דם שעשיתי מתברר שרמת ויטמין ה b12 אצלי היא 124 ליפני שנה זה היה 150 האם יש קשר בין הדברים ועד כמה נמוך זה 124 תודה מראש גלית

שלום גלית, אני ממליצה להתייעץ עם רופא בנוגע לרמת ה- b12 למיטב ידיעתי, הקשר בין OCD ורמת הוויטמין הנ"ל אינו חד-משמעי ואינו מספיק ברור. המלחמה העצמית שאת מנהלת ראוייה להערכה רבה, אבל לפעמים אנחנו זקוקים לעוד אדם שילווה אותנו בתהליך. האם ניסית טיפול פסיכולוגי ותרופתי ב- OCD? את מוזמנת לכתוב למייל האישי שלי על-מנת לקבל פרטים נוספים. בהצלחה, אורנה [email protected]

לאורנה שלום, בני סובל מocd ומהזיות (או השליות, דמיונות...) , הוא מספר שרואה דמויות אחרות בחדר. כרגע הוא מטופל אצל פסיכולוג פרטי, ולפני מספר ימים עבר הערכה אצל אחד הפסיכיאטרים הטובים אשר קבע שהמראות שהוא רואה אינן על בסיס פסיכוטי אלא חלק מהמחשבות הכפייתיות, יש לציין שבני אוהב מאוד לקרא ספרי מדע בדיוני ופנטזיה (שר הטבעות, הוביט וכו'). הרופא פסיכיאטר קבע שבשלב זה יש להתחיל עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי ורק אם הטיפול לא ילך אחרי מספר חודשים (3-4) עליו לעבור לטיפול תרופתי. לפי דעתו של הפסיכולוג היה עדיף שיתחיל לקחת תרופות מעכשיו. בני לומד ומתפקד כרגיל, לעיתים קשה לי לאמין שהוא רואה דברים שאינם קיימים, חוץ מהטקסים (שהם רבים), הוא אינו בדיכאון ולא נראה מפוחד. אני מעוניינת לקבל חוות דעת שניה, האם עדיף ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר? בני אינו מוכן ללכת לפסיכיאטר יותר, בעלי ואני רוצים ללכת בלעדיו, אשמח לקבל שמות או כתובות של מומים ל ocd. האם ישנם מקרים של ocd בהם רואים מראות או השליות?

שלום נועם, כשקראתי את הודעתך חשתי כי אתם מטפלים בצורה אחראית ביותר במצב של בנך. על סמך האינפורמציה שהצגת נראה לי נכון להתחיל בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ולא להשהות אותו עד שתסיימו את ההתייעצות הפסיכיאטרית. אשמח להפנות אותך לאנשי מקצוע נוספים, אם תכתבי למייל האישי שלי: [email protected] חזקו ואמצו, אורנה

בשביל האבחנה מאד מומלץ לבצע טסטים פסיכולוגים ע"י פסיכולוג שעוסק בכך.

שלום, אתמול כשהלכתי לישון- פתאום הרגשתי שאני חרדה. התרגשתי כמו לפני מבחן חשוב או כאילו בציפייה לשמוע תוצאות בדיקה חשובה או משהו. ממש הרגשתי חרדה ובהיסטריה ונהיו לי דפיקות לב מהירות והיה לי קשה לנשום ולהרגע. כל זה קרה פתאום.. לא הייתי חרדה ממשהו ספציפי.. האם זה התקף פניקה? ומה ניתן לעשות אם קורה דבר שכזה? תודה. אני בת 24.

שלום הילה, בהחלט ייתכן שעברת אתמול התקף פניקה, אך כמובן שלא אוכל לאבחן זאת בצורה מלאה בפורמט הנוכחי. באופן כללי, התקף פניקה מוגדר כאפיזודה של פחד חריף, המתפתחת במהירות ומגיעה לשיאה בתוך פחות מ- 10 דקות. במהלך האפיזודה חווים דפיקות לב מהירות, הזעה, רעד, קוצר נשימה ועוד. בשלב הנוכחי אין צורך לעשות דבר. אני מקווה שמדובר בהתקף חד-פעמי, ואז אין צורך בטיפול. אם ההתקף יחזור, כדאי בהחלט לגשת לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, וללמוד טכניקות של הרפייה. בהצלחה (ולילה טוב...), אורנה