פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר שלום, הנני בשנות ה- 40 בהריון בפעם הראשונה (ללא נשואין). לפני ההריון סבלתי מכל מיני חרדות, בעיקר מרופאים ומטיפולים. כאשר היתי נגשת לרופא והרופא היה ממליץ לי לעבור בדיקות נוספות - תמיד נכנסתי לחרדה ועשיתי לי סרטים בראש. בפאת גילי הלא צעיר אני נאלצת לעבור בדיקות נוספות כגון מי שפיר וצריכה מעקב צמוד. אני מרגישה שכל זה פשוט עושה לי רע. אני לא הראשונה ולא האחרונה שצריכה לעבור בדיקת מי-שפיר. לפני כ-5 ימים עברתי את הבדיקה. בגלל חרדות של חודש מראש הרגשתי מאוד רע לאחר הבדיקה. חולשה פיזית שנבעה מכוחות נפשיים מדוללים. שיא השיאים היה כאשר קיבלתי דף הנחיות לאחר הבדיקה ושם היו כתובות הנחיות ברורות מה לעשות כאשר יש חום, גלי קור, דימום, ירידת מים וכו'.... מיותר לציין שבגלל החרדות שלי הרגשתי שהחם עולה לי (למרות שלא היה חום) והרגשתי קר פנימי וחשבתי לעצמי, הינה אוטטו החום עולה לי ואז אצטרך ללכת לבית חולים. כך היה במשך כל ה-72 השעות "המסוכנות" לדברי הרופא. אבל בזה הסיפור לא נגמר - למרות שה- 72 שעות המסוכנות חלפו הרגשתי התכווצויות ואז נאלצתי ללכת לבית החולים לבדיקה (שכמובן היתה תקינה). ואז למזלי הרע נפלתי על רופא שאמר לי שהסכנה המיידית חלפה, אבל עד חודש ימים יש סכנה לאחר בדיקה כזו. מיותר לציין שאני לא עומדת בלחצים האלו, למרות שאני אמורה להינות מההריון הזה ולשים את הדברים בצד ולא לנסות לשלוט בדברים שלא תלויים בי. למרות שאני קוראת ספרים על חשיבה חיובית ואיך להתגבר על חרדות, אני מרגישה שמאז ההריון אני כמעט ולא מצליחה לשלוט בפחדים שלי מרוב דאגתי לעובר. אני יודעת שבגלל הלחצים שלי אני יותר מזיקה לעובר שלי אבל אין לי שליטה על זה. אני די פוחדת שהחרדות שלי ישפיעו על התינוק שלי וכאשר הוא יוולד לא אהיה אימא מספיק טובה. בעבר היתי בשיחות אצל פסיכולוג, בזמנו זה עזר לי. מאז שאני בהריון אני מרגישה פחות בשליטה ודואגת פי מאה מימה שהיתי דואגת בעבר. אודה לך אם תוכל לחוות את חוות דעתך. בברכה מאיה

אין ספק בכלל, בעיקר עקב כך זציינת שטיפול פסיכולוגי עזר לך בעבר, שאת חייבת לפנות לטיפול בהקדם האפשרי. את חייבת להפחית את רמת הלחץ והחרדות, הפחדים וכל המלווה אליהם. העניין יקל עליך וכמובן שעל תינוקך, פשוט שהטיפול ילווה את ההריון וגם את התקופה שאחריו. זה נראה לי לגמרי עניין הכרחי ולא מותרות, ואני מציעה להתחיל מייד. שיהיה בהצלחה ושיהיה לך הריון קל קוקי

שלום מאיה, מזל טוב על ההריון. זוהי חוויה מרגשת ומופלאה, אך גם מלחיצה ומבלבלת ביותר. כל-כך הרבה דברים משתנים בבת אחת, וכל-כך הרבה דברים עוד עתידים להשתנות... את עומדת בגבורה בכל הבדיקות הגופניות הנדרשות, אך נראה לי חשוב לא להזניח גם את הנפש. אני ממליצה בחום לחזור לטיפול הפסיכולוגי, ולתת לעצמך את הליווי שאת זקוקה לו. בנוסף, אני ממליצה לך לקרוא את הספר "הריון - העולם הפנימי" מאת יונה רפאל, שמביא שיחות עם נשים בשלבים שונים של הריונן. אני בטוחה שתזדהי... בהצלחה, ושמרי על עצמך היטב, אורנה

שלום בני בן 5 והוא ילד מאוד אנרגטי, פעיל, חברותי, עם הרבה שימחת חיים ואוהב לתת ולקבל חיבוקים ונשיקות. אנחנו משפחה מאוד חמה ומחבקים הרבה אחד את השני. בזמן האחרון שמתי לב שבני מאוד עירני וסקרן לאזורים אינטימיים בגוף ואני רוצה לדעת אם זה נורמלי ואיך להגיב. הנה כמה דוגמאות: 1. בני מחבק ומנשק חברים טובים שלו בגן, החיבוקים שלו לפעמים חזקים מדי ולפעמים מעורב בזה התחככות בתוסיק שיכולה להתפרש כחרמנות. 2. הוא משתמש הרבה במילה תחת, בולבול , תוסיק וכדומה... 3. יש לו אחות קטנה והוא די סקרן לגבי מה שיש לה בין הרגליים, זה בא לידי ביטוי באמבטיה ולפעמים הוא מוריד לה את המכנסיים בצחוקים, ולפעמים נותן לה מכות קלות בתוסיק בשובבות. 4 . הוא מאוד אוהב את אמא שלו, כמו מאהב קטן. מנשק , מחבק, מלטף ולפעמים גם שולח ידיים לציצי ולתוסיק שלי. בקיצור, אני מאוד נבוכה מההתנהגות שלו ולא יודעת מה לעשות. דיברתי איתו על זה שאסור לגעת לאנשים אחרים באיברים אינטמיים והוא די מבין את זה אבל חוזר על ההתנהגות הזאת שוב ושוב. מה עושים? זה נורמלי? תודה אמא מודאגת.

שלום גליה, התיאור שלך נשמע בהחלט נורמלי. ילדים מתעניינים במיניות של עצמם, ומגלים סקרנות כלפי המיניות של הוריהם ואחיהם. עם זאת, אני ממליצה לקבוע גבולות ברורים להתעניינות הגופנית, ולהקפיד עליהם. כלל רלוונטי בעיני מתייחס לאחות הצעירה, שאולי אינה מאושרת במיוחד כשאחיה מוריד לה את המכנסיים, וחובתכם לשמור עליה. המשיכו להסביר לו מה נעים ומה לא, והדגימו בעצמכם כיצד נוגעים באופן אוהב אך מתחשב. בהצלחה, אורנה

לאביבה, שיצרה איתי קשר טלפוני בנוגע לבעיה דומה, אנא כתבי למייל האישי שלי. אורנה

ניסיתי את כל סוגי הטיפול למינהםם הן קונבנציונאלי והן אלטרנטיבי. האם הטיפול בהיפנוזה יעיל ומומלץ להפרעות חרדה המשולבת בדכאון קשה? למי עלי לפנות בנדון? תודה

"היפנוזה הוא מצב תודעה מיוחד שניתן באמצעותו להאיץ תהליכים טיפוליים מסויימים. השימוש בהיפנוזה נפוץ במיוחד בנושאים של טיפול במצבי לחץ, חרדות, פוביות, הרגלים מטרידים, וסידרה של בעיות פיזיולוגיות כגון כאב, יתר לחץ דם, בעיות בטן (מעי רגיז למשל), מחלות עור וכמובן ברפואת שיניים". מתוך מאמר של אורן קפלן ששווה לקרוא את כולו. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm תוכלי לשלוח מייל לד"ר קפלן - הוא מטפל בהיפנוזה, ואם הוא עסוק, אני בטוחה שהוא ישמח להפנות אותך לאחרים שהוא מכיר שיש להם רישיון לטיפול בהיפנוזה. בהצלחה קוקי

שלום לסובלת, קוקי שוב השאירה אותי מחוסרת עבודה, והיא אכן צודקת בהמלצתה לקבל אינפורמציה נוספת ממטפלים המתמחים בנושא. בהצלחה רבה, אורנה

דיכאון קשה מהווה קאונטראינדיקציה לטיפול בהיפנוזה. יתכן לפיכך שהטיפול המומלץ הינו תרופתי ועל כך תצטרכי להתייעץ עם פסיכיאטר.

.....

-הייעוץ שקיבלתי היה במסגרת בי"ס(פסיכולוג בי"ס). אני מסיימת בי"ס בקרוב מאוד, ומחמת בעיה כלכלית אין באפשרותי לממן פגישות אצל פסיכולוג, פשוט אין אופציה כזאת. ודרך קופ"ח לא אעשה זאת כי זה איני רוצה שזה יצויין בתיקי כי הצבא הולך לחטט לי בתיק. -השאלה היא האם יש לך עצות אולי איך להתמודד עם האהבה הזאת לנשים גדולות ממני? יש דרך להתגבר על זה? אני חוששת שזה ימשיך גם בצבא וכך הלאה ויפגע בתפקודי. יש לציין שאני גם נמשכת מינית לנשים, וכן לבנות גילי, אך האהבה לנשים היא בעיקר אפלטונית ופחות מינית. -ממה אהבה כזו יכולה לנבוע (לנשים מבוגרות)? -האם זה ימשך לי לכל החיים? בהנחה שהבעיה כאן (גם מה שהסקנו בטיפול הפסיכולוגי בבי"ס) היא עם הקשר עם אמא שלי והמחסור באהבה ובתשומת לב שהיה לי. יכול להיות שעם מערכת יחסים מסודרת עם גבר, הרגש הזה יעלם\יטשטש? תודה רבה

שלום נירה (ותודה קוקי), ראיתי את הודעתך אתמול, ולא השבתי כי הייתי זקוקה לזמן נוסף על-מנת לחשוב במה אני יכולה לעזור לך. נירה, אני חושבת שעל מנת למצוא בתוכך את התשובות תצטרכי להמשיך בתהליך בדיקה מעמיק. אני לא יכולה לומר במקומך ממה נובעת אהבתך לנשים מבוגרות, ואני לא מתיימרת לנבא עד מתי זה יימשך. אני חושבת שהפרשנות שהוצעה לך בטיפול היא חשובה ומעניינת, ובהחלט כדאי להמשיך לעבוד על הנושא (גם אם תבחרי לעשות הפסקה בטיפול בזמן השירות הצבאי - וזה אגב כלל לא הכרחי). אני מקווה שתחווי מערכות יחסים שימלאו אותך אושר, וירפאו במידת מה את החוסר שהרגשת בקשר עם אימך. מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אני עובדת כשנתיים וחצי במקום עבודה שדורש סבלנות אמפתיה ונכונות לעזור (עבודה עם קהל). העניין הוא שמעולם לא נהניתי מכך כי באופיי אני אדם מאוד לא סבלני מאוד לא מקבל את האחר..ולכן אני מרגישה לחץ נפשי קשה מאוד לפני לכתי לעבודה ובעבודה עצמה.קרוביי טוענים שעליי לקחת דברים בפרופורציה ולא להילחץ כ"כ אך זה אינו עובר ומדי פעם אני מרגישה ממש דכאון רק מעצם המחשבה. מאחורי תחושות אלו יש לי כנראה תחושה חזקה של פחד מהצלחה ומקידום. אני זוכרת עצמי מאז ומתמיד חוששת מלהצילח לקחת פיקוד וסמכות.בצבא כשהייתי אמורה להיות בקורס הדרכה פשוט ברחתי...כנ"ל בכל מסגרת שהיא.כאשר הייתי צריכה לצאת מבועת השגרה ולעשות משהו קצת יותר "ניהולי" פשוט נתקפתי פחד עצום.. כואב לי להרגיש את תחושותיי וזה מלווה אותי מס' שנים לא קטן. השבוע קיבלתי הצעה לגשת למבחנים לצורך קידום בעבודתי הנוכחית. קיבלתי כזה פחד מכך שמרוב טיפשותי אמרתי שאיני מעוניינת. אני ממש לא מצליחחה להצביע על הגורם: שכן ברור שהפחד שיתק אותי שוב וראיתי סיטואציה שעליי לקחת החלטות וידעתי שאני לא מסוגלת וכן לנהל צוות עובדים - מה שנראה לי כבלתי אפשרי@@ מצד שני אני ממש מתעבת את סוג העבודה ולכן יתכן שזו סיבת פסילתי את הקידום. אני מאוד מוטרדת בתחום המקצועי שכן אני מרגישה נוחות מסויימת עם עבודה שדורשת "ראש קטן" אם כי כנראה אני מציגה לממונים עליי תמונה אחרת.. ומצד שני בשל החשש העמוק הזה שפסל כ"כ הרבה אפשרויות בחיי אני נקרעת בין הרצון ללחץ האינסופי לבין מימוש הקידום ואולי ע"י כך פתרון הבעיה. התייעצתי עם אחי והוא פסל אותי כשאמרתי שעניתי בשלילה להצעה..כ"כ היה לי קשה עם תגובתו ועם ראיית עצמי כ"נכשלת" במאמץ לנצח הבעייה...ופרצתי בבכי...פשוט הטחתי בפניו את כל עברי המלא בחרדות מהעובדה שאיני מצליחה להתקדם ולקבל את מה שנראה לי כרצוי ולכן אני פשוט "תקועה" במה שלא מסב לי עניין ונחת..העיקר פרנסה.אני שואלת לעצתך ממה חרדה כה קשה יכולה לנבוע? האם עצם העובדה שאיני מצליחה לטפל בבעיה בעצמי מעיד על חולשה או שמא זו בעייה מורכבת שמאלצת אותי לפנות לאיש מקצוע. קשה לי להאמין שאיני מצליחה לטפל במה שכ"כ מוכר לי.. אני מרגישה כעת שאיני יכולה כלל לחזור לעבוד...רע לי עם ההרגשה שאכזבתי את ההנהחלה שהיתה "בהלם" מתגובתי וחשבה שכל מה שציפיתי לו היה להתקדם. איני מאמינה בעצמי מבחינת התאמה וחוששת להרע המצב.. כיצד אני חוזרת לשגרת העבודה המעיקה הזו? שאין לה מוצא מבחינת שעמום ייאוש ויקנות.. האם זה הזמן לעזוב כי באמת אין אני יכולה לשאת תחושות אלו... אשמח לדעתך בנושא.

שירלי יקרה, הרבה מאוד פעמים אנחנו זקוקים לאדם נוסף, מבחוץ, שיעזור לנו להתבונן בחיינו ולהבין את הכאבים שלנו. הקושי לטפל בבעיה שכל-כך מוכרת לך אינו מעיד על חולשה, ורק מסמן שאולי הגיע הזמן להתבונן בדברים לעומק בעזרת איש מקצוע. אני מציעה לא לקבל עכשיו החלטות חשובות לגבי העבודה (ואולי גם להסביר להנהלה שאת זקוקה לזמן מסויים כדי לחשוב על הצעתם), ולהתחיל טיפול פסיכולוגי. אני מניחה שבטיפול ניתן יהיה להתחיל מחשיבה על הקונפליקט הנוכחי, ובהדרגה לנסות להבין חוויות ותחושות שקשורות לכך. למשל, מה מקור החוויה שלך שאינך אדם אמפטי ומקבל, למה קשור החשש מקידום וסמכות, וכן הלאה. בהצלחה רבה, אורנה

שלום רב. זאת הפעם הראשונה שאני מתייעץ בעניין כלשהו בפורום מסוג זה. ובעייתי היא כזו: אני בן 32 ובעברי סבלתי די רבות מהתנכלויות פיסיות ונפשיות מתלמידי בתי הספר שבהם למדתי. העניין נמשך שנים רבות ועבר איתי עד לתחילת התיכון. במהלך הלימודים, לאחר שהחלטתי לפנות לסיוע המורה/מחנכת הופניתי ליועצת הפסיכולוגית של בית הספר כדי לבדוק מדוע יש לי קשיי הסתגלות. (לא עזרו הטענות כי אין לי קשיי הסתגלות ומדובר בסתם התעללות שיש לעצרה). בכל מקרה. עם סיום התיכון והצבא, הכל השתפר עד שהיום אני חי חיים מלאים, נשוי באושר, בעל קריירה טובה ומוקף בחברים טובים. אבל יש משהו עדיין שמפריע לי מאוד. יש בי איזושהי חרדה מפני עימותים עם בני אדם אחרים. זה די מגוכח כי אני כבר הייתי אמור להתגבר על העניין, אבל זה חוזר ומציק לי כל הזמן. אם מדובר בללכת לשכנים לבקש דבר מה, או אפילו להתקשר למודעות מכירת רכבים/דירות בעיתונים. בתחילה חשבתי שמדובר בסתם ביישנות (אני אדם אסרטיבי ביותר כאשר מדובר בחברות גדולות או ארגונים לא אישיים) עד שבזמן האחרון אבדתי את התיאבון וסבלתי מחוסר שינה כמעט שבוע בגלל אדם שהפנה אליי מבטים לא נעימים בעבודה (גם לאחר שאזרתי אומץ ושאלתי אותו מה קרה והסתבר שזה לא שייך אליי כלל). אני חוזר ואומר לעצמי שזה טפשי ויש לסיים עם זה, אני כבר מבוגר,או טו טו אבא ואין שום איום סביבי. אך ברגע שצריך להתקשר למודעה למכירת רכב בעיתון, למשל, אני נתקף חרדה אמיתית (דפיקות לב וכו') וכשמגיע רגע שבו אני צריך להביע דעה מנוגדת לדעתו של אחר, אני לא עושה זאת (אני לא מדבר אם אשתי על זה כי המצב הזה פוגע באגו שלי מעט, אני מייחס זאת לביישנות). ניסיתי להתגבר על הפחד בכך שהכרחתי את עצמי לעשות דווקא דברים שאני מפחד מהם אך זה לא עזר והחרדה עולה כל פעם מחדש. איך ניתן להתגבר על חרדה מסוג זה?

שלום א., אתה מתאר את ההשפעות ארוכות הטווח של חוויות הילדות שלנו. לפעמים אנחנו מצליחים להתרחק מרחק רב מהילד שהיינו, רק על מנת לגלות שהילד הזה עדיין כאן... ציינת שבקרוב תהיה אבא, ואני מאמינה שייתכן והדברים קשורים. אתה מדמיין את הילד או הילדה שעתידים להיוולד לך, מקווה ומייחל לחיים טובים עבורם, ונפגש ביתר שאת עם החוויות הקשות שהיו לך כילד וכנער. מה דעתך על "חוויה מתקנת" עם אנשי מקצוע בתחום הנפש? אמנם לא התאפשר לך לחוות חוויה אמפטית עם הפסיכולוגית של בית הספר, אבל יש סיכוי טוב לפגוש פסיכולוג/ית שתרגיש בנוח לשוחח עמם על המתח שאתה חווה בעת עימותים בין-אישיים, ועל הקשר של מתח זה לחוויות העבר. בהצלחה רבה, אורנה

שמחה מאוד שהצטרפת לאורן. את עושה עבודה נפלאה.

אני מסכימה לגמרי!!! :)

תודה רבה, אני משתדלת...

שלום אני סובלת מתופעות חרדה שמבחינתי חזקות, כבר במשך שנתיים, אני הייתי בטיפול תרופתי (סרוקסט) ואני עדיין בטיפול פסיכולוגי. התופעות עוד ממשיכות וזה סבל גדול. רציתי לדעת אם טיפול בהפנוזה יכול לעזור? האם המטפלת שלי יכולה לעשות את זה? ואם לא אז איך אני יכולה אם קשה לי לסמוך על אנשים. תודה מראש

הי, מטפל שיכול לטפל בעזרת היפנוזה צריך שיהיה לו רשיון טיפול בהיפנוזה. את יכולה לשאול את המטפלת שלך אם היא מתמחה בעניין, ואם לא, האם היא יכולה להמליץ לך מישהו שכן, אם תסכימו על הכיוון הזה יחד. אם את בוטחת בה, אז אני מניחה שתבטחי גם במי שהיא שולחת אותך אליו. שיהיה בהצלחה קוקי אגב, מאמר של ד"ר קפלן בנושא היפנוזה (מאוד מעניין!): http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm

שלום עדי, התשובה של קוקי מצויינת, ולא נותר לי אלא להצטרף לכל מילה. אורנה

רציתי לשתף ולהתיעץ בקשר לפחד שלי מגברים. אני בת 34 ומחפשת קשר זוגי לחיים. השבוע יצאתי עם גבר שהכרתי בארוחת ערב, היה לי נחמד איתו אבל מאז אני חולמת סיוטים וזה "סרט" שחוזר על עצמו שוב ושוב עם כל בחור. למשל, חלמתי שאני רואה גופות מוטלות מתות על הרצפה ונאמר לי שהן הורעלו על ידי גבר ביחסי מין. כלומר שהרעל שלו עבר אליהן דרך הפין שלו. בחלום אחר חלמתי שאני עקרב- נקבה ושלאחר ההזדווגות בן זוגי- העקרב, הוא עוקץ אותי למוות. [ במציאות צאצאי העקרב הם אלא שגורמים למותה של אימם ]. במקביל לסיוטים שלי, בפועל קשה לי מאד להציב גבולות. ללא יכולת לשלוט על המילים שלי, אני מזמינה את הגבר להשתמש בי, אני רומזת על אפשרות לבלות במיטה על הערב הראשון ומשדרת שהוא האדון ואני העבד. מה עליי לעשות ?

ערב טוב, טיפול פסיכולוגי נשמע כמו משהו שאת יכולה לעשות. משהו עובר עלייך שקשור לענין ויש לרדת לסוף דעתו. בתור ותיקה בטיפול - אני מאוד ממליצה לנסות, כי שום תשובה של כמה משפטים בפורום לא תעזור לך באמת לפתור את הבעיה, ושנמע שבאמת יש מצוקה. בהצלחה המון קוקי

שלום רימון, קוקי צודקת בהצעתה לבחון את הנושא לעומק. אינני יודעת אם שמת לב לקישור שעשית בין תחושת החרדה מגברים, וההזמנה המינית הקלילה שאת משדרת. סוג כזה של ניגודים רומז על נושא שכדאי להתבונן בו לעומק. מומלץ ליצור קשר עם פסיכולוג/ית, ולבחון עימם את ההיסטוריה האישית והזוגית שלך, ואת החוויות השונות שעיצבו את חרדותייך. בהצלחה רבה, אורנה

אני בת 18 סובלת מטריכוטילומניה(=תלישת שיער כפייתית). אינני יודעת אם זה חלק מOCD, או כהפרעה העומדת בפני עצמה. ידוע לי שאני סובלת מפרפקציוניזם ,ומאוד ביקורתית כלפי עצמי. ראויי לציין שאיני יודעת בודאות שאני סובלת מטריכוטילומניה, אני משערת זאת, וזאת לאחר קריאת מאמרים וכד' בנושא. הכיצד אדע אם זה חלק מOCD, או הפרעה בפני עצמה? יש לציין שאני חוששת שהOCD מתבטא בפרפקציוניזם שלי. הכיצד אדע מהו הגבול בין פרפקציוניזם שיש לרבים מאיתנו, לבין הפרעה אובססיבית קומפולסיבית. שאלות נוספות,: 1.ממה יכול להיוולד פרפקציוניזם? בלימודים הוא בעיקר מתבטא אצלי, והורי לא יותר מדי הקשו עליי בנושא. הוא החל בגיל 14 בערך, ורק הלך והחמיר. יכול להיות שזה נובע מכך שכל הזמן סבלתי מהערות חוזרות ונשנות מבני משפחתי על כך שאני טיפשה, ופשוט אני מנסה להוכיח להם ולי בכל מחיר שאינני טיפשה ?(לא שזה עוזר, מאז אני מקבלת "חכמה בלימודים וטיפשה בחיים") יש לציין שזה רק היבט אחד של הפרפקציוניזם, זה לא נגמר בזה, אך לא ארחיב. 2. כיצד אוכל לטפל בעצמי בעניין הפרפקציוניזם? הוא מתסכל אותי מאוד ומשפיע על כל תחומי חיי. תודה רבה

http://www.trichotilomania.info/

יש מאמר באתר : טריכוטילומניה כהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. נראה לי שיכול לעניין אותך לקרוא אותו. מריטציה

שלום לורן, ראשית, אני מצטרפת להמלצות המצויינות של מריטציה. שאלת שאלות עמוקות וחשובות על אישיותך, ואני מרגישה שאת זקוקה ליותר מתשובות נקודתיות. אני יכולה לכתוב לך למשל, שטריכוטילומניה היא הפרעה קשורה ל- OCD, אך ניתן לאבחן אותה גם בנפרד, ושפרפקציוניזם מאפיין אישיות עם נטיות אובססיסיות-קומפולסיביות, אך לא תמיד מוצאים אותו ב- OCD. אינני חושבת שזו האינפורמציה לה את באמת זקוקה. נראה לי נכון לגשת לפגישת אבחון וייעוץ פרטנית עם פסיכולוג או פסיכיאטר. פגישה כזו יכולה לענות על חלק גדול מהתהיות המעסיקות אותך, ואולי גם לסלול את הדרך לטיפול שיביא הקלה. בהצלחה רבה, אורנה

אנחנו סקרנים כאן...

לאור לחץ הקהל, אבדוק מה אפשר לעשות בנידון...

בעלי נכה לאחר תאונת דרכים. היום היתה יום הולדת בכיתה לביתי בכתה א' בת 7 כאשר הילדים בכתה ראו את אבא שלה הם התחילו לצחוק עליה, שאבא שלה נכה צולע ולא יכול להזיז את היד. הילדה התחילה לבכות, מיותר להגיד שנפגע מאוד. המורה הוציאה אותה החוצה שטפה לה את הפנים ניסיתי להרגיע אותה שאבא שלה נכה אבל אבא של הילדים האחרים הוא לא אבא טוב כמו שלנו, ולילדים אחרים יש אבא שמן או מכוער. אך כמובן שזה לא כ"כ מרגיע. כיצד נוכל להתמודד עם תופעה זאת בעתיד שבוודאי תחזור על עצמה, וכיצד עלינו לנהוג לאחר מקרה זה. בברכה

אסתי יקרה, הצטערתי לקרוא על מה שהתרחש במסיבת יום ההולדת של בתך. אני בטוחה שזו הייתה חוויה בלתי נעימה לכולכם, אבל אולי ניתן יהיה להפיק ממנה משהו טוב. מהתיאור שלך ניתן להבין שילדי הכיתה לא היו "מוכנים" למפגש, כלומר הם לא נפגשו קודם עם הנכות של האב. הם הגיבו מתוך מתח ואי הבנה, וניסו לדחות ולהרחיק מעצמם משהו שהפחיד והטריד אותם. אני חושבת שניתן לשנות התנהגות כזו, באמצעות הורדת רמת החרדה, כלומר באמצעות מתן האינפורמציה הדרושה. נראה לי נכון להיפגש שוב עם הכיתה (אולי שעת מחנכת בתיאום עם המורה תתאים לכך), ובמפגש זה להסביר להם בצורה מתאימה לגילם על נכות ועל שוני. אולי תוכלו לספר להם מעט על ההתמודדות שלכם עם הנכות, ולתאר מצבים יומיומיים שונים. אני משוכנעת ששיחה כזו יכולה להגיע ללב הילדים, בעיקר משום שכפי שכתבת בעצמך, כל אחד מאיתנו מתמודד עם שוני וחריגות מסויימים. אני מאחלת לכם הצלחה ובריאות, וכמובן יום הולדת שמח, אורנה

שלום רב, אני בת 17 וחצי כיתה יב' וכבר קצת למעלה משנה יש לי תופעות של פחד מאירועים חברתיים, חשש מלהכיר אנשים חדשים וזה נגרם כתוצאה מכך שכשמכירים לי אדם חדש או שאני נמצאת עם אנשים ומדברים אני אני פשוט נתקפת דופק חזק חזק, זיעה, רעד ברגליים, לחץ בראש קושי בנשימה ואני פשוט פתאום במצב שאני לא מבינה מה קורה סביבי, עוד דבר שקורה לי הוא ששניי נעשות אדומות בצורה מחרידה , לא הסמקה רגילה, זה מגיעה למצב שאנשים חושבים שאני נחנקת או עומדת להתעלף. אני מאוד נבוכה. לפני מעל כשנה כשאני וחבר שלי לשעבר נפרדנו התנתקתי מהחברות ואז הכל התחיל, אני חושבת שזה אולי כי מאז אני לא פעילה חברתית ולא יוצאת עם חברות, יש לי חבר ואני מאושרת איתו כמו שמעולם לא הייתי אבל עדיין כשפונים אליי או קוראים בשמי זה קורה לי. מה שמוזר שזה לא רק זה אלא גם כשיש לי טלפון, או שמצלצלים בדלת או ששכנה\מכר\ה נכנסים למקום שאני נמצאת בו, זה מעיק מאוד על חיי ומשבש אותם לגמרי, אני תמיד הייתי כל כך חברותית ואוהבת אנשים, אני גם נאה ותמיד הייתי בעלת בטחון עצמי, עוד דבר זה שאני מודעת לכך לגמרי , אני גם מתוכננת וכבר מצאתי טריקים אפילו כדי שלא ייראו וכדי שהחשיבה שלי תשתנה.. אתמול דפדפתי פה בין כל ההודעות וראיתי לינק למאמר על חרדות וזיהוי חרדות, קראתי והבנתי שיש לי חרדה חברתית פשוט ככה, קראתי והרגשתי שקוראים עליי!, רציתי לשאול איזה טיפול אני יכולה לקבל כדי שהסזיוט הזה יעבור ושהחיים שלי יחזרו לנורמה?? וגם כמה זמן הוא לוקח ורואים תוצאות? לאן אני אמורה לפנות? אני לומדת פסיכולוגיה בבית ספר ואני יודעת שבמצב של חרדה\לחץ מסויים יש טיפולי הרפיה, זה באמת עוזר? ואיך? אני אובדת עצות אני מודה לך מראש מעומק ליבי....

שלום בת 17 וחצי, התיאור שנתת באמת מתאים לחרדה חברתית. אני יודעת שזו בעיה מטרידה מאוד, אבל במרבית המקרים אפשר לטפל בה היטב באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. הרפייה היא הרבה פעמים חלק מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, למשל כאשר מנסים ללמוד תגובות חלופיות למצב החרדתי. אני מציעה לפנות להורייך ו/או ליועצ/ת בית הספר ו/או לקופת חולים, ולאתר בעזרתם פסיכולוג/ית מתאימים בהקדם האפשרי. בהצלחה רבה, אורנה

עד לפני כמה שנים, היו לי תמיד בעיות עם השיער שלי. היה לי שיער מקורזל מאוד, שמאוד לא נוח היה להסתדר איתו. נאלצתי להסתובב עם שיער קצר כי הוא תמיד גדל בצורה כזאת שלא ניתן היה להשאירו באורכו, והוא התנפח. לאחר החלקה שעשיתי בגיל 11, שדי עזרה במקצת, הצלחתי להאריך את שיערי, אך הוא עדיין היה אותו שיער מגעיל ומקורזל. בגיל 14 החלטתי להתחיל ולעשות פן. תחילה עשיתי פן לעיתים רחוקות, עד שזה הפך להיות באורח קבוע. אך אף פעם כמעט לא הייתי מרוצה ממראה השיער שלי, והוא תמיד הציק לי, לעולם לא היה לי ביטחון בעניין הזה. יום אחד פגשתי ידידה, אולי כשנה אחרי שהתחלתי לעשות קבוע פן, והיא הסתכלה בשיערי ואמרה "בטח יש לך קצוות מפוצלים, תראי לי." היא הסתכלה ואז אמרה "אה לא, אין לך, מוזר". בכל מקרה, זה היה מוזר לי, כי אף פעם לא היו לי קצוות מפוצלים ולא ממש ראיתי דבר כזה. לאחר מספר חודשים גיליתי כמה שערות מפוצלות ופשוט התחלתי לתלוש אותן. עם הזמן הן החלו להיות יותר קשות ויותר מפוצלות והתחלתי פשוט לתלוש את כולן. עד שיום אחד גיליתי מן שביל קטן יחסית של קרחת, נחרדתי, והחלטתי שאם כבר אני תולשת, זה לא את כל השערה אלא רק חלק. זה הגיע למצב שהיו לי הרבה שערות חצויות, מן שכבה נוספת של השיער, קצרה הרבה יותר. עד היום, כנערה בת 18, אני תולשת שיערות ללא הרף, מותירה אחריי ערמות של שערות בכל מקום בו אני דורכת, ובאופן מוזר (אני תולשת גם מהשורש וגםאת חצי השערה) אינני מוצאת קרחות בשיערי על אף המריטה האינטנסיבית. אינני מתלוננת בעניין הזה, אך האם זה כי השיער שלי פשוט מספיק לגדול כדי לא להגיע עד כדי קרחות? כי יש לציין שעדיין יש מקומות, בעיקר בקודקוד הראש, שרואים שנתלשו משם הרבה שערות. טוב, אז זהו סיפורי. קודם כל אציין בזאת שלאחרונה נחשפתי לתופעה הנקראית טריכוטילומניה. כבר 3-4 שנים אני תולשת שיערות, ולאחרונה זה ניהפך להיות די רציני ולכן ניסיתי לחפש את השורש לבעיה- מדוע אני תולשת שיערות בצורה כזאת?, ועל כן העלתי את ההשערות המצויינות לעיל. יש לציין שגם סבלתי המון בעקבות שיערי המקורזל בעבר. זה פגע לי רבות ביחסים עם בני גילי, ספגתי לעג מכל מקום שלא הלכתי, אנשים הצביעו עליי, צחקו, זאת במשך כל חיי עד גיל 14, וזה פצע שישאר לי לכל החיים, אני חושבת שגם סוג מסוים של חרדה חברתית נוצרה עקב כך, היא מטשטשת עם הזמן, אך עדיין יש דברים, כמו פחד במה לדוג' וקושי להתסכל לאנשים בעיניים ורעד במקרים מסויימים בסביבת אנשים. הסיבה שהזכרתי שהיה לי שיער מקורזל ודימוי עצמי נמוך עקב כך היא בניסיון לקשר את מה שקורה לי עכשיו, למה שהיה לי בעבר. האם יכול להיות שבתת מודע, מרוב הסבל שעברתי בעקבות השיער שלי, אני מנסה לתלוש אותו ו"להיפטר" ממנו? האם לדעתך יש לזה קשר ישיר, או שהסיבה נעוצה באמירה שידידה אמרה לי, שמאז אני תולשת שיערות "לא בריאות" וזה נהפך למעין הרגל ואף אובססיביות? אני נוטה לסבול פה ושם מחרדות, האם לדעתך הסיבה נעוצה בזה? ובבקשה חווי דעתך על כך ואל תפתרי אותי ב"יש צורך בטיפול פסיכולוגי\פסיכיאטרי (ד"א, לטריכוטילומניה יש צורך רק בפסיכיאטר או ניתו גם ללכת לטיפול אצל פסיכולוג? בייחוד כשאין האדם מעוניין בתרופות..) שיאבחנו את המצב", אימרי לי בבקשה באופן אובייקטיבי האם דברים כאלה יכולים לגרום להפרעה זו, והאם ניתן להתמודד עם זה לבד בבית בהנחה שהיא איננה חמורה (הרי קרחות עוד אין לי)? אודה לך מאוד על התייחסותך המודאגת

שלום למודאגת, את צודקת שהתופעה שתיארת בדר"כ מאובחנת כטריכוטילומניה, ואני ממליצה מאוד לקרוא עליה עוד באתר: http://trichotilomania.info/ אני יכולה להוסיף שטריכוטילומניה בהחלט נחשבת להפרעה בתחום החרדה, ושלעיתים קרובות הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בהבנת מקורות החרדה ובבדיקת הדרכים להורדת רמתה. מכך את יכולה להבין שאני בהחלט ממליצה על ייעוץ פסיכולוגי (אולי כדאי לברר באתר שהזכרתי האם יש המלצות על מטפלים בתחום). בהצלחה רבה, אורנה

שלום, אני בת 18, ואשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא. מאז ומתמיד אני נוטה להתאהב בנשים בגילאי 25-35. תופעה זאת קרתה עוד בהיותי ילדה קטנה, ורק המשיכה והתגברה. היו פעמים שחשבתי שאני רק פשוט מעריצה את הנשים , שבד"כ היו דמויות סמכותיות, כמו מדריכה בקייטנה, וכד', אך בעיקר התופעה בלטה ביחס למורות. כל שנה כמעט הייתה מורה שהתאהבתי בה. האהבה הייתה אפלטונית, והתחזקה במאוד עם השנים. אני יכולה לציין שאני נמשכת קצת לבנות גילי, , ישנם סממנים לכך , אני עדיין מבולבלת בעניין הזהות המינית שלי, אך נוסף על כך אציין שאני די משותקת מבחינת היחסים עם בני המין השני. כמעט ולא היו לי חברים עד כה, ואני נוטה להרחיק כל אחד שמנסה להתקרב אליי. ועם זאת אני נמשכת לבני המין השני. בכל אופן, הייתי בטיפול פסיכולוגי קצר והגענו להשערה מסויימת, אך אני מעוניינת לשמוע עוד חוות דעת, אומנם יש לך יחסית מעט מאוד נתונים ואולי זה לא יהיה יאה אם תשערי מה יש לי, אך אשמח אם תעלי לפחות השערות, מה יכול לגרום למצב כזה, אני מאוד חוששת שזה ימשיך כך גם בהמשך בצבא וכו', אני ברגעים אלה מתייסרת באהבה אל אחת ממורותיי, כי זוהי מעין אהבה בלתי אפשרית, אני מתקשה לתפקד איתה וגם אין לי עם מי לדבר, שזה הכי גרוע בעניין, אני פשוט לא מוצאת אף אדם שהוא מספיק קרוב אליי שאוכל לספר לו דבר כל כך אישי עליי. כמו כן, אשמח לקבל ממך כמה עצות על דרך ההתמודדות עם זה. האם יהיה זה צעד נכון לספר לה? אולי בסוף השנה כשכל אחת הולכת לדרכה? אציין גם שאני גרה עם שני הורי בביתי, ולא היו בעיות מיוחדות במשפחה.

שלום נירה, את צודקת בהחלט שזה לא יהיה מקצועי מצידי לתת לך אבחנות והמלצות בפורמט הנוכחי. זהות מינית היא עניין מורכב, לעיתים מבלבל, שיש להתבונן בו ברצינות ובאופן פרטני. כתבת שהטיפול היה קצר, ויש לי הרגשה שנותרה עבודה מסויימת לעשות שם. האם יש לך אפשרות להמשיך בטיפול, או להתחיל קשר טיפולי אחר? בהצלחה בדרך לקראת גילוי הזהות, אורנה

-הייעוץ שקיבלתי היה במסגרת בי"ס(פסיכולוג בי"ס). אני מסיימת בי"ס בקרוב מאוד, ומחמת בעיה כלכלית אין באפשרותי לממן פגישות אצל פסיכולוג, פשוט אין אופציה כזאת. ודרך קופ"ח לא אעשה זאת כי זה איני רוצה שזה יצויין בתיקי כי הצבא הולך לחטט לי בתיק. -השאלה היא האם יש לך עצות אולי איך להתמודד עם האהבה הזאת לנשים גדולות ממני? יש דרך להתגבר על זה? אני חוששת שזה ימשיך גם בצבא וכך הלאה ויפגע בתפקודי. יש לציין שאני גם נמשכת מינית לנשים, וכן לבנות גילי, אך האהבה לנשים היא בעיקר אפלטונית ופחות מינית. -ממה אהבה כזו יכולה לנבוע (לנשים מבוגרות)? -האם זה ימשך לי לכל החיים? בהנחה שהבעיה כאן (גם מה שהסקנו בטיפול הפסיכולוגי בבי"ס) היא עם הקשר עם אמא שלי והמחסור באהבה ובתשומת לב שהיה לי. יכול להיות שעם מערכת יחסים מסודרת עם גבר, הרגש הזה יעלם\יטשטש? תודה רבה

שלום רב, שמי ש'. יש לי בעיה של חוסר ביטחון מאז שאני זוכר את עצמי. הסיבה העיקרית שיש לי חוסר ביטחון היא שאני יחסית מאוד שעיר לגילי ( אני בן 15 והתחלתי להתגלח בגיל 13- למרות שהייתי צריך להתגלח שפם כבר לפני) ובגלל זה צוחקים עליי בבית הספר לפעמים וזה פוגע לי בביטחון ומערער לי אותו עד ליסוד. מה לעשות כדי לשפר את הביטחון העצמי הנמוך שלי? בתודה ש'.

שלום ש', המצב שאתה מתאר נשמע מאוד פוגע. אני לא יודעת אם זה יעזור, אבל קרוב לוודאי שהנערים שצוחקים עליך מאוד מוטרדים בעצמם מנושאים של התפתחות. חלקם כי עוד אין להם מה לגלח בכלל, וחלקם בגלל עניינים אחרים. בגיל ההתבגרות כמעט לכל אחד יש משהו גופני או נפשי ש"מוציא אותו מדעתו", וזה טבעי כי אנחנו עוברים שינויים כל-כך גדולים ומהירים... נסה להגיד לעצמך שכל הנערים והנערות סביבך הם "בדרך" להפוך לגברים ונשים, וכל אחד מהם עושה זאת בקצב ובאופן אחר. אולי תרצה לדבר על הנושא עם בני משפחה (האם יש אח או בן-דוד שמתמודדים עם קושי דומה?), ואם תרצה ניתן לדבר על הנושא גם עם איש מקצוע בשירות הפסיכולוגי החינוכי באיזור מגוריך. חזק ואמץ... אורנה

שלום ! בהמשך להודעתך הקודמת. הראיתי את האיבחון הפסיכו-דידקטי, למספר אנשי מקצוע, פסיכולוגים קליניים, חינוכיים, נוירופסיכולוגים, וכולם טענו כי האיבחון לקוי מאוד, ואינו מקצועי. אפילו אחת מהם הציעה כי אגיש תלונה בפני ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגיים בישראל. 1. במידה וזהו המצב האם ועדת האתיקה תוכל לעזור לי בנידון ? במידה ואני צודק מה ההשלכות של פנייה לועדת האתיקה ? האם את ממליצה על פנייה כזו ? 2. במידה ואני מעוניין לעבוד בעתיד כפסיכולוג קליני, האם פנייתי לועדת האתיקה, תחסום אותי ותשלול בעתיד, האם יהיו השלכות עתידיות כמי שמתלונן על פסיכולוג ? אשמח לתשובה בהקדם. בכבוד רב, נעום ס.

נועם, לא נראה לי סביר כלל שפנייה לוועדת אתיקה תפסול מועמדות לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. למעשה, אינני רואה קשר בין תהליך המיון המתקיים באוניברסיטאות ופעילות וועדת האתיקה. אם נראה לך ששם ייענו שאלותיך בנוגע לטסטים, כדאי בהחלט להתייעץ עימם. אורנה

יש לי ילד בן שנתיים ו 9 חודשים ואנחנו מאוד קשורים אחד לשני לפני 4 חודשים התחלתי לעבוד לאחר תקופה ארוכה שלא עבדתי ותמיד הייתי אני זו שמוציאה אותו מהגן ועושה איתו הרבה דברים אחרי הגן ופתאום התחלתי לעבוד ואני עובדת הרבה שעות ואני כבר לא מוציאה אותו מהגן ולא תמיד יוצא שמשהו קבוע מוציא אותו מהגן, לאחר הגן הוא הולך לאמא שלי ואז כשאני מגיעה מהעבודה ורוצה ללכת הביתה מתחילות הבעיות הוא לא רוצה לעזוב שם ותמיד הוא בוכה וצורח שהוא לא רוצה ללכת ויש מצבים שבהם אני פשוט לוקחת אותו בכח משם וזה מלווה בבכי וצרחות שהוא לא רוצה ללכת הביתה ולפעמים גם מתוך חלום הוא בוכה שהוא לא רוצה ללכת הביתה היו פעמים שהוא אמר שהבית שלנו מגעיל והוא לא רוצה לבוא אני מאוד מתוסכלת מהתחושה הזו ועוד תופעה החלה עם תחילת עבודתי שאם לא מספקים אותו בכל מה שהוא רוצה אז כולם מגעילים והוא בועט או יורק כזה עם הלשון ברור לי שהוא לומד את הדברים האלה מהגן ואלי זה בכלל הגיל המרדני אבל אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם זה ויש לציין שהוא ילד מאוד מתוחכם וחכם ושלפעמים גם עונשים לו עוזרים אשמח לקבל פרטים איך להתמודד במצבים שתארתי תודה.

שלום רונית, נראה שבנך מוחה בתוקף על השינויים בחייו. הוא מתוסכל ובוודאי מתקשה להבין מדוע אמא "נעלמת" לו פתאום לכל-כך הרבה שעות. נדמה לי שהוא למד שההתנהגויות התוקפניות שלו הן אפקטיביות: את נעשית נסערת, מתוסכלת ונבוכה, ואולי גם רגשות האשמה שלך מתחילים לפעול... וכך - הקטנצ'יק הזה שצועק ויורק, מצליח להפעיל היטב את אימא שלו! הדרך לשינוי תעבור דרך הפחתת האפקטיביות של ההתנהגויות התוקפניות של בנך. אם הוא יגלה, באופן עקבי, שהתנהגויות אלה אינן מצליחות להפעיל אותך (כלומר, הולכים הביתה כשאת אמרת, את לא נעלבת כשהוא מתלונן על הבית אלא מביעה אמפטיה להרגשתו, וכשהוא משתולל הוא לא מצליח להשיג את רצונו), ההתנהגויות האלה יפחתו בהדרגה. הן פשוט לא יהיו יעילות יותר... זהו תהליך הדרגתי, לא קל לביצוע ודורש עבודה עצמית רבה שלך, אך אני מאמינה ששניכם תצאו ממנו נשכרים. אל תהססי להיתמך באיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. לפעמים צריך הרבה מאוד כוח וחוש הומור בריא כדי לעמוד מול ה"עריצים" הקטנים, ואני מקצוע יכולים לסייע בכך. בהצלחה, אורנה

שלום מוזר לכתוב כאן יש לי בעיות אכילה, לא בעיה מוגדרת אבל האוכל הוא כול החיים שלי אין שניה שאני לא חושבת מה לאכול וכמה אני רוצה ואז אני אוכל וברור שאני שמנה ולא יפה וכבדה וחסרת ביטחון ניסיתי תרופות דיקור פסיכולוג והדבר האחרון היה פסיכאיטר שאמר לי שהבעיה שלי היא שאני לא רוצה להיות רזה, הוא אמר שעם הייתי רוצה להיות רזה אז לא הייתי אוכלת כול הזמן ואולי הוא צודק , אבל אני בטוחה שלא אני מתה להיות רזה מאושרת אבל אני לא מצליחה ואני מנסה אני כל כך מנסה אין לי כוח האמת אני כותבת לך כי ראיתי שאתה עוסק בהיפנוזה אני הולכת ללכת גם להיפנוזה בקופת חולים דרך משלם רק שחוץ מהסרטים שרואים אדם אחד שגורמים לו להיות ילד והוא ילד או כל מני שטיות אני לא ממש יודעת מה זה אך זה הולך כמה זה עוזר ישנים או מה? זה מפחיד יש לך שליטה זה בטוח לעשות את זה דרך קופת חולם כל דבר שאתה יכול ללמד אותי לפני הפישה יהיה מש עזרה תודה

שלום, היפנוזה היא שיטת טיפול המבוססת על כניסה מודרכת למצב תודעה אחר, בו ניתן לעבוד בצורה שונה עם התהליכים הנפשיים. בשאלות לגבי טיפול אישי אני מציעה לכתוב ישירות למייל של ד"ר קפלן. אורנה

http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm

אני מאובחן כסובל מבעיות קשב ,ומטופל בריטלין .(דבר שמקל רבות על לימודי)בעיתי היא שאינני יודע כיצד לחשוב ,לא לטווח, הקרוב ובטח לא לרחוק. כל חיי בנויים על ,אלתור בזמן אמת. אינני מסוגל לקחת נושא כלשהו, ופשוט לנתח אותו ניתוח פשוט בראש. אני נתקל ב"קיר "שאינני מסוגל לשבור ,מקנא כל כך באנשים רגילים בעלי כשר מחשבה חופשית , דעתנות,פתיחות מחשבתית ,וריהוט .אשמח לקבל כל עצה, או דרך כי בעיני איכות החיים היא שחשובה, ולא אותה כמות ,בלי שום תוכן ,ותסכול אין סופי .אודה מקרב לב על כל עצה ,דרך ,והזדהות .

שלום ר1200, בעיות קשב וריכוז יכולות להיות מתסכלות ביותר, ולעורר קשיים בדימוי העצמי (למרות כשרונות בלתי מבוטלים). אני מאמינה שכדאי לקבל עזרה מאנשי מקצוע המתמחים בתחום. באוניברסיטת תל-אביב למשל, מועברות בדקנאט הסטודנטים סדנאות ספציפיות המיועדות לבעיות שתיארת. בסדנאות אלה ניתן ללמוד כיצד להתארגן, לנהל זמן, להתכונן לקראת מטלות שונות וכד'. מומלץ מאוד להתעניין בנושא. אורנה

ילדה בת 9 נבונה ופיקחית מאוד, עם פערים גדולים בין יכולת שכלית גבוהה לבין חוסר בגרות המתבטא בהתנהגות ילדותית (מדברת כמו תינוקת) תובעת עזרה במקלחת, צחצוח ושיעורים, בהם כאמור,לא נזקקת כלל לעזרה. היא מתעקשת בצורה קיצונית, אך כאשר מתעשתת, טוענת שלא היתה לה שליטה על התנהגותה ה"מעצבנת". יש לציין כי בשל התנהגותה הלא מתפשרת, נוצרים חיכוכים רבים עם ילדי הכיתה ומותירים בה תחושת קיפוח תמידית. כיצד ניתן לסייע לה ולסובבים אותה?איזה טיפול יהיה הטוב ביותר עבורה? תודה.

שלום, נראה לי נכון לנסות להבין את הגורמים לפערים בהתנהגות הילדה. למשל, האם יתכן שהיא מנסה לסמן לכם קושי אחר או חסר כלשהו, באמצעות ההתנהגות התובענית? אני חושבת שזה רעיון מצויין לפנות לייעוץ מקצועי, ובשלב זה נראה לי נכון לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגוריכם, ולהמשיך את ההתייעצות עימם. בהצלחה, אורנה

למנהלי הפורם הנכבדים, רציתי לדעת איך משיבים בטחון עצמי למי שאבד לו או איך מחזקים את הבטחון על מנת שלא להגיע למצבים של הסתגרות ופחד מהסביבה.

מה עושים עם נער בן 17.5 - תלמיד ב י"ב שאומר כל יום אני הולך לבי"ס אך בסופו של דבר פשוט לא הולך, לא ניגש למבחנים , ומספר סיפורים. חובה לציין שהוא מאוד פיקח ובעל ציונים וכושר למידה גבוהים. הבגרויות באופק , אך לא נראה שהוא יוכל לגשת , מה גם שציוני המגן לא יעזרו פה. בברכה אמא עצובה.

שלום אמא עצובה, אני חושבת שבשלב הראשון חשוב לנסות להבין מה עובר על בנך, מה עורר את השינוי שאת רואה אצלו. במידה ואינך מצליחה "להגיע" אליו בעצמך (וזה מאוד נפוץ בקשר עם מתבגרים), כדאי לשקול מעורבות של איש מקצוע. לפעמים קל יותר לדבר עם אדם שאינו בן משפחה על נושאים מטרידים, ואני מקווה שבנך ייענה להצעה. ובינתיים, לצד העצב הטבעי והמובן, כדאי לזכור שכל החיים לפניו (גם אם יבחר לעשות את בחינות הבגרות במועד מאוחר יותר...) בהצלחה לשניכם, אורנה

שלום אפרת, אני חושבת שזו שאלה שיש לדון בה בצורה פרטנית. אין תרופה "כללית" לבטחון עצמי, וחשוב לשקול את הסיבות לאובדן הביטחון ואת נטיות האישיות של כל אדם. שאלות מסוג זה מאוד מומלץ לבחון בטיפול פסיכולוגי, שם יש את כל המקום והזמן להסתכלות הפרטנית שתיארתי. אורנה

אני 4 חודשים בצבא. הקב"ן לא רוצה לשחרר אותי. כל כך קשה לי. רע לי כל הזמן. אני די בטוחה שהבעיה היא אצלי, אבל הצבא רק מחמיר אותה. מלחמת ההישרדות שלי. אני מרגישה כל כך מושפלת בצבא. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אני כל הזמן חושבת על "מה הטעם לכל זה"? אני רק סובלת כל הזמן. איבדתי כל רצון לעסוק בדברים שאני אוהבת, או שלפחות אהבתי פעם... אני כבר לא מתופפת בכלל – דבר שהיה מחזיק אותי פחות או יותר שפויה... אני כבר לא מציירת – לא מוצאת טעם לביטוי העצמי שפעם היה חשוב לי כל כך... אני רק רוצה להעלם. שאף אחד לא יזכור אותי. אין בי יותר אנרגיה לחיות. השתניתי. אני קמה כל בוקר למלחמה חדשה – עם החראות בצבא, עם החוקים השואתיים, ובעיקר עם עצמי. אני רק ילדה קטנה שצריכה חיבוק. אני כל הזמן בוכה. אני לא יכולה לדבר עם אנשים כמו שמצפים ממני – לעמוד על שלי, לענות כמו שצריך לאנשים שמנסים לנצל אותי, להשיג את מה שאני רוצה. שיט, אני אפילו לא יודעת מה אני באמת רוצה. אני רק יודעת שאני רוצה הביתה. אני צריכה הביתה! למקום בלי מלחמות. אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה. כבר הרבה זמן לא שרטתי את עצמי. אני חושבת שאני מתחילה להרגיש צורך חוזר בזה. חבל, זה יכאב מחר...

היי. אני יכולה להזדהות איתך, אני יכולה להבין את התסכול והרגשת חוסר האונים שציינת. מעבר לאמפטיה שלי אני יכולה להבטיח לך- מנסיון, שיש אור בקצה המנהרה, לפעמים פשוט אנחנו במקום בחיים שבו קשה לראות אותו, אבל הוא שם. אם את באמת מוכנה להלחם לבריאות ושלווה, את צריכה להתחיל מנשימה אחת טובה, ולצאת למלחמה- זאת לא מלחמה רעה, אין הרוגים או פצועים, כי את נלחמת על החיים שלך, כדי שבסופו של דבר יבואו עוד הרבה נשימות טובות, בריאות וממלאות. קבלי את הטיפול שאת צריכה, תבררי מה את צריכה. אפילו פני לקב"ן אחר או לפסיכיאטר בצבא, או לטיפול פרטי. תבררי אילו אפשרויות אחרות יש לצבא להציע לך מבחינת תפקידים או במידה ואינך מוכנה, ואת באמת רוצה לצאת אז תבררי מה האפשרויות. את יכולה לקרוא את ההודעה שלי ולומר "פשוט להגיד זאת מהצד", אבל זה לא פשוט. הייתי במקום שלך ואני באמת רוצה למרות שאנחנו לא מכירות שתמצאי את הדרך הנכונה בשבילך. אז תזכרי- הכל מתחיל בנשימה אחת טובה, לאחריה פני לקבלת טיפול שיעזור לך ובו את תרגישי בטוחה והתקדמות למקום טוב. אני מקווה שתפנימי את ההודעה הזו ולא תלכי לשרוט את עצמך- הפעם זו המלחמה שלך, אין כאן רעים אלא רק את ומסלול החיים שלך שיכול להגיע למקום טוב ומספק. זאת ההבטחה שלי. אני מחזיקה לך אצבעות. רותי

שלום לזו שנמצאת לבד בחשיכה, ההודעה שלך מעבירה תחושת סבל ובדידות מאוד גדולה. אני מקווה שבכל זאת יש סביבך אנשים שניתן לשתף אותם ברגשותייך, ואני מסכימה עם התשובה של רותי, שיש דברים לעשות גם מתוך המצב המייאש הזה. בשלב הראשון אני חושבת שחשוב למצוא מישהו לדבר איתו/ה ולשקול איתו/ה אלטרנטיבות שונות של התנהגות. את יכולה להיעזר בחברים/ות ובני משפחה, ואת יכולה להיעזר באנשי בריאות הנפש של הצבא. נדמה לי שאחרי מספר שיחות כאלה, תוכלי לחשוב בבהירות על כיוונים שונים לשיפור מצבך. בהצלחה, אורנה

שלום רב, רציתי לשאול שאלה שמטרידה אותי. איך ייתכן ש"פתאום" יחסר סרוטונין במוח (ברור לי שזה לא "פתאום" אלא תהליך, אבל מה גורם לכך?) איך ייתכן שיהיו נערים מתבגרים שיעברו משבר קשה ויהיו כאלה שייתבגרו ללא שום משברים (הכוונה למשבר נפשי רציני). איך ייתכן שיהיו נשים אחרי לידה שכן יעברו משבר נפשי ויהיו כאלו שלא? ונחזור לשאלתי הראשונה, למה יש אנשים שבתקופות מסויימות רמת הסרוטונין במוחם יורדת? האם יש לכך גם הסבר פסיכולוגי? ונחזור לשאלתי השניה, למה (מעבר לעניין עם הסרוטונין) יהיו כאלה שיאבדו את הבטחון העצמי (בהנחה שסביבתם היתה ונשארה תומכת), ויחלו במחלות נפשיות כמו בולימיה ואנורקסיה, כאשר ידוע שהיו ילדים מדהימים, אהובים, ו"כמו כולם"? כל העניין הזה לא ברור לי... מאמר או תשובה בנושא יתקבלו בברכה.

שלום שקרצי, שאלתך מתייחסת להבדלים בין-אישיים: יש כאלה שעוברים את גיל ההתבגרות בקלות ויש כאלה שנמצאים בעימות אינסופי עם סביבתם, יש כאלה שמפתחים הפרעות חרדה ויש כאלה שלא... הסיבות לכך מורכבות ביותר, וכוללות השפעה משולבת של תורשה (הגנטיקה שלנו) וסביבה (בני משפחה, מסגרות חברתיות וחינוכיות וכו'). מאחר והסיבות כל-כך מורכבות, לא תמיד ניתן לתת תשובות מדוייקות לשאלות מסוג זה. למשל, יתכן שאדם אשר רמת הסרוטונין במוחו נמוכה יחסית, היה בעל פגיעות גנטית למצב זה (תורשה), ופגיעות זו באה לידי ביטוי רק לאחר שעבר משבר מסויים (נגיד - לחיות בסביבה מאוד מלחיצה). אני מקווה שזה עוזר לך להבין את המורכבות, אורנה

כן אבל האם יש סיבה אחרת שרמת הסרוטונין במוח תרד מלבד הסברים פיזיולוגיים? ומה עם השאלות על הנשים אחרי לידה?

שלום, אני בחורה בת 19 ואני סובלת ממשהו שאני לא יודעת להגדיר. אולי זה פחד ואולי זה סתם מחשבות שיש לי. אז ככה, כבר כמה שנים טובות קורה לי שכשאני מתקלחת בעמידה במקלחת (ולא בישיבה באמבטיה) אני מדמיינת כאילו יורים לי כדור בין שני השדיים. זו נקודה מאוד רגישה אצלי, אסור לגעת לי שם כי אני ישר מתקפלת, לא מסוגלת שנוגעים לי שם, ואם נוגעים אני ישר מפסיקה לנשום ונכנסת להיסטריה. חשוב לי להגיד שזה נמשך כבר כמה שנים ושזה ממש כאילו זה באמת קורה וזה קורה לי כל מקלחת. ועכשיו אני בשרות לאומי ובדירה שלנו אין אמבטיה ולכן זה קורה לי כל יום. יש לכם מושג ממה בדיוק אני סובלת? למה זה קשור? למה זה קורה לי? ואיך אפשר לטפל בזה? אין לי בכלל כסף ללכת לטיפול. בבקשה תחזירו לי תשובה בהקדם. תודה רבה ויום טוב לכולם! חן.

שלום חן, את מתארת דימוי מעורר חרדה, המעסיק אותך כבר מספר שנים. בפורמט הנוכחי קשה לי להשיב על שאלות מעמיקות, כמו מה מקור הדימוי ומדוע הוא מעסיק אותך. למרות הקושי הכלכלי, אני מציעה כן לפנות לייעוץ מקצועי. לא חייבים לפנות לטיפול פרטי, וניתן לפנות לקופת חולים או למרכז איזורי לבריאות הנפש (שם הטיפול הוא בחינם). אל תשארי עם החרדה לבד! בהצלחה, אורנה

מה שמו של החומר במוח המקושר עם תחושת השימחה? (צפיתי אתמול בתוכנית בערוץ 8 אשר בה תואר ניסוי שנערך בעכברים, אשר התמקרו לתחושת השמחה עד שהפסיקו לאכול ולשתות ולבסוף מתו מרעב). תודה שירה

הי שירה, לא ראיתי את התוכנית, אבל אני מניחה שהם דיברו על אנדורפינים - שהם קבוצת חומרים המופרשים בעת התרגשות. יש סיכוי מסויים שדיברו גם על רמת הסרוטונין - נוירוטרנסמיטור שתרופות נוגדות דיכאון וחרדה מעלות את כמותו במוח. מקוה שזה עוזר, אורנה

אם אני לא טועה זה דופאמין

שלום, שאלתי לפני זמן מה שאלה בנוגע להרס עצמי: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/524/xFT/501510/xFP/501510 ובה ענית לי (אורנה) שיצר הרס עצמי יכול להתבטא בסגנון חיים לא בריא, או במקרים קיצוניים יותר - פגיעה עצמית. רציתי לדעת האם יצר הרס עצמי יכול להתבטא גם בצורה הבאה: אדם שמצליח להגיע להישגים טובים יחסית בחיים (לקבל עבודה טובה/או הישגים טובים בלימודים) ואז להלחץ או לאבד עיניין ולהרוס זאת ע"י מעשים כמו להבריז מלימודים או עבודה, לא להשקיע יותר בכלום, להמאיס את העבודה או הלימודים בצורה כזו שכל עבודה שיעשה לא תקבל את הפידבקים, לאבד עיניין בכל דבר אחר בתקופה קצרה וכיוצא בזה...?

הי מיכאלה, כן, הרס עצמי יכול להתבטא גם באופן שתיארת. אני מניחה שאת שואלת זאת משום שאת מרגישה שלפעמים את "מקלקלת" לעצמך בדרכים דומות, וממליצה בחום לשוחח על כך עם איש מקצוע. בהצלחה, אורנה

הבעיה שלי היא שבעצם כל החיים שלי לא הייתי ה"תלמידה המוצלחת", תמיד היה לי יותר קשה מלאחרים (גם כי יש לי לקות למידה) והיו לי גם דיכאונות וכו, ופתאום יש דברים שמצליחים לי בחיים, אבל אני לא יודעת איך להתמודד איתם ואני פשוט הורסת אותם - אני מאחרת לכל מקום, אין לי כוחות יותר להשקיע (אני יכולה להתחיל משהו במרץ ובשאיפות גדולות "עיניים גדולות" ואז לעזוב הכל) כמו: לישון הרבה - שזה בעצם די להרוס את החיים... אני מכירה הרבה אנשים במרץ ובהתלהבות ואני נחמדה אליהם, אבל לא מסוגלת לשמור על הקשרים האלה - אני נעלמת לאנשים, אני לא נקשרת לאחרים, אני מתחילה יחסים זוגיים במרץ והתלהבות כשאני אפילו לא בטוחה מה אני באמת רוצה, אני אפילו לא יודעת אם אי פעם הייתי באמת במערכת יחסים זוגית שהתאימה לי לגמרי. אני מרגישה שכל מה שאני עושה זה "רגעי".... זה הורס אותי איך שאני מגיעה להישגים יפים בלימודים או עבודה, ואז פשוט נמאס לי ואין לי כוחות יותר ואני רוצה ללכת לישון. אני גם בחודשים האחרונים מאוד סנילית, אני לא זוכרת אנשים, שמות וכו. קורים לי הרבה מקרים שאומרים לי משהו וזה פשוט יוצא מהאוזן השניה, ואחרי זמן קצר אני לא זוכרת כבר. ניסיתי להבין את זה, והיתה לי הרגשה שאני בכוונה לא זוכרת, כאילו מנסה לשכוח דברים, אבל גם אם אני לא עושה דברים בכוונה אני עדיין לא זוכרת. אני לא זוכרת דברים שאמרו לי, אני שוכחת דברים שאני צריכה לעשות, אני מרגישה שאין בי את הכוחות ואת האנרגיה הזו אפילו לפחות לנסות לזכור. אני מרגישה מנוונת, כאילו אין לי כוח לכלום, ואז שוב - יש לי שאיפות אבל אין לי את הכוחות לזה. אני מדחיקה הרבה דברים, אין לי תחושת זמן, אני לא מצליחה להתעורר בבקרים, וכאשר אני מצליחה אני פשוט ממשיכה לישון. אני כאילו מכריחה את עצמי להאמין שאין לי משהו יותר טוב לעשות. כנ"ל גם כשאני מאחרת למקומות - אני מרגישה כאילו אני מדחיקה את זה שאני מאחרת, כדי למשוך עוד זמן. אני לא יודעת כבר איך לטפל בזה, אין לי כוחות יותר. לא מבינה למה זה קורה לי?

שלום, בזמן האחרון נתקלתי בבעיה מאד מציקה שלא הייתה קיימת בעבר.. בעבר כאשר הייתי משוחחת עם אנשים השיחה הייתה זורמת ללא כל בעיה אך כיום בעת שיחה פנים מול פנים יש לי בעיה- אני משוחחת ומסתכלת ישירות באופן מודע לעיני האדם העומד מולי ואני גם שמה לב שהם שמים לב שאני מסתכלת להם בעיניים ישירות ואני מרגישה שזה נראה בעינהם מוזר והם מרגישים אי נוחות, אני לא יכולה לשוחח עם אותו האדם בלי לחשוב על זה.. (אולי זה נראה כמו מבט חודר מידי) מה עליי לעשות בכדי לשוחח עם אנשים ולא להתקל בבעיה זו ולזרום עם שיחה נורמלית? זה פוגע בבטחון העצמי שלי ואני לא מבינה איך זה פתאום התחיל שהתחלתי לחשוב על אופן השיחה שלי ולהתבונן בעייני הדוברים מולי, איך אני יכולה להוציא את זה מהראש ולנהל שיחה רגילה? האם זאת בכלל בעיה פסיכולוגית? אשמח אם למישהו יהיה פתרון ויוכל לעזור לי..

שלום רונה, תיארת מודעות מאוד גבוהה לאופן בו את ובני שיחך מרגישים בעת השיחה. יתכן שזהו סימן לבעיה בתחום החרדה החברתית. אין שום צורך להישאר עם זה לבד, ומאוד מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע - עם עדיפות במקרה זה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. ברוב המקרים, טיפול כזה יכול לעזור מאוד. בהצלחה, אורנה

יש לי בעיה דומה. אצלי הבעיה היא יותר שכשאני מדברת עם אנשים אני מרגישה שאני מאבדת ריכוז ומתקשה להקשיב. עקב זאת אני מרגישה שהאדם מולי רואה שאינני מקשיבה ואז מרגיש אי נעימות בעקבות כך. בכלל יש לי תחושה מעצבנת כזאת במבט פנים מול פנים, ונראה לי זה באמת חלק מחרדה חברתית. אם יש לך סימנים נוספים של החרדה החברתית, אפילו קטנים, אכן קיים חשד שזה זה.

אני בת 28 נשואה ולפני כשנתיים סבלתי מהפרעת חרדה טופלתי באפקסור כשנה , וכעת אני שנה וחצי בריאה אך ישנה בעיה קלה שמציקה לי והיא מחשבות רעות , פתאום נכנסת לי מחשבה על הלוויתי על מה יקרה אם בעלי ימות עלי , אם חברתי נוסעת מבלילה אז אחשוב על האפשרות שהיא תעשה תאונת דרכים ואחר כך אני רואה בעיני רוחי את מודעת האבל שלה , אני מריצה בראשי את המחשבה של מות הוריי שנמצאים בחיים ברוך השם , כאשר אימי לא מרגישה טוב אני נבהלת שמא תמות , מילים של תפילת הקדיש רצות לי בראש וכו ' אני חוושת שתופעות אלה נובעות מהטיפול האנטידפרסנטי שקיבלתי האם אני זקוקה לטיפול ואם כן אז איזה תודה

שלום מורן, הבעיה שאת מתארת נשמעת מטרידה ומאוד לא נעימה. אני לא חושבת שהיא נובעת מהטיפול התרופתי שקבלת, אבל אני כן חושבת שכדאי להתייעץ בנוגע לטיפול פסיכולוגי פרטני (עם עדיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי), ובנוגע לחזרה מסויימת לטיפול התרופתי. חזקי ואמצי, אורנה

היי אורנה קודם כל רציתי לומר לך שאני קוראת את הפורום תקופה ארוכה ומאז שהגעת מאד התרשמתי ממך כי מרגישים מאחורי המילים שלך שאת אישה מאד רגישה ומבינה. אז ככה, אני בחורה דתיה בת 24 בסיום התואר הראשון. כשאני מנסה לתאר את התכונות הדומיננטיות שלי עולה לי בראש בחורה בעלת שמחת חיים, אנרגטית, שיש לה המון מוטיבציה, רצינית, מצליחנית ושאפתנית. לפני כחודשיים התחלתי טיפול פסיכולוגי (שזה היה שבירת המון מיתוסים מבחינתי כי בחיים לא חשבתי שאלך לפסיכולוג..) אך זאת מפני שהרגשתי שהביטחון העצמי הלא גבוהה במיוחד שלי יפריע לי להתקדם בחיים. בתחילת הטיפול הגענו לנושא נוסף שהוא מאד מטריד אותי. אני ממש לא רוצה להתחתן בעתיד הקרוב.זה פשוט נראה לי מאד מתסכל (כן, מתסכל זו המילה...) כי הראש לי עכשיו בתואר השני שלי. הקונפליקט שלי הוא שאני בחורה דתיה ורוב החברות שלי נשואות (זה בטח נשמע לך מצחיק :-), כולה בת 24). מה שמטריד אותי הוא לא הלחץ שכל החברות שלי בסבב לידה שני ואני אפילו לא חושבת על אפשרות של חתונה (אני מאד רוצה קשר אבל לא להתחתן), (נישואין זה הדבר האחרון שקורץ לי עכשיו...) אלא האם יש לי בעיה בזה שכתוצאה ממנה אני כ"כ חריגה בחברה שלי? זה נושא מאד מורכב... תאמת, לא נראה לי שתוכלי לרדת לשורש העניין בלי לשוחח איתי אבל אשמח אפילו לדעת מה עולה לך בראש על זה. האם זה נורמלי להיות חריג? . ושאלה נוספת, הטיפול קצת מתסכל אותי. מצד אחד יש לי קשר מעולה עם המטפל שלי ואני מרגישה שהוא תורם לי המון לפיתוח המודעות העצמית שלי אך מצד שני אני מרגישה שכל הזמן אנחנו משוחחים והכל נשאר פתוח. איך בעצם טיפול פסיכולוגי אמור להתנהל? המטפל אמור להיות כזה אדיש, לתת לי להגיע לכל התובנות לבד? תודה לך אורנה

שלום אינטרנטיסטית, ותודה על המילים החמות... אני מרגישה שאת נדרשת להרבה מאוד אומץ ויושר אישי על מנת להתעקש על הנושאים בהם את יוצאת דופן בחברה שלך. בעיני זו יכולת ראוייה להערכה (ובוודאי לא פגימות!), אך ברור לי שלא פשוט לתפקד כך. לגבי הטיפול - אני חושבת שכדאי לתת לזה זמן. את מתארת טיפול מאוד "צעיר", שבו אתם עדיין "לומדים" אחד את השנייה. נסי לשוחח עם המטפל שלך על הרגשתך כלפיו וכלפי הטיפול. זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שניתן לעשות בטיפול. בהצלחה רבה, אורנה

את אשר יגורתי בא לי. כפי שבזירת החיים האמיתיים אני מתקשה ביצירת קשרים יציבים וממוסדים. ואני כפרפר השוחרת עלי צוף ספציפי, עוזבת, מתאהבת שוב וחוזר חלילה. במיוחד בקשרים עם פרטנרים גברים. וכן כל היחסים הבין אישיים שלי מאופיינים בחוסר יציבות קיצונית מאידיאליזציה לדבלואיציה.בתנודות מהירות וחדות. כאשר יזמות הפרידות וההחלטות הנן מצדי בלבד. כך במגרש הטיפולי שלי. אינני עקבית, לא שורדת עם מטפל 1 לתקופה ארוכה, מתאכזבת מכל אפיזודה מינורית, מאבדת אמון במטפל/ת, מאבדת תקוה לשינוי ואת הרצון להמשך הטיפול ועוזבת מאוכזבת- לאחר מפגש מקסימום שניים. (למעט 2 ניסיונות טיפוליים שהיו לי בעבר הרחוק: אחד היה חד שבועי למשך חצי שנה לערך והבא אחריו היה ניסיון טיפולי של פסיכולוג קליני במשך:שנה לערך..ושניהם נחלו כישלון חרוץ והזיקו לי יותר משהועילו) בטוחני כי הבעייה נובעת מחרדת נטישה הטבוע בי ועל כן אני נמנעת להקשר ולפתח תלות במטפל 1 באופן עקבי ויציב. השאלה המהותית האיך יוצאים ממעגל הקסמים הלזה ובונים תשתית חיובית-עקבית ואפקטיבית של הליך טיפולי מסודר ויציב?

שלום שרונה, אני חושבת שהקישור שאת עושה בין מערכות יחסים אישיות ובין קשר טיפולי הוא מאוד חשוב. פעמים רבות הקשר הטיפולי משקף ומייצג גם יחסים אחרים שאנחנו מקיימים. נראה לי שהצעד הראשון לקראת יציאה ממעגל הקסמים שאת מתארת, יהיה הכרה בחלק שלך בתנודות חזקות אלה. כוונתי לכך שכאשר המטפל נחווה נפלא ומועיל, או גרוע ומזיק, יש מקום לחשוב גם על התהליכים הפנימיים שמביאים אותך לחוש כך ברגע נתון. זו אינה שאלה של אשמה, אלא ניסיון להבין את התהליכים הרגשיים העצמיים. אני מאמינה שלמרות הקושי, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בתוך הטיפול עצמו, תוך שיתוף המטפל בחוויה הרגשית שלך בתנודות השונות. בהצלחה, אורנה

ילדי בן ה-6 ילד נקי מטבעו, ומחונן הרבה מכפי גילו, נוהג לאחרונה לירוק באופן כרוני, בכל עצם הנקרה בדרכו(באמבטיה, על הרצפה, מנגב בשרוול החולצה, יורק לצלחת האוכל שלו, וכן מנגב את הרוק בסובבים הקרובים לו, מהמעגל הקרוב:אמא, סבתא וכדומה) כל כמה שניות/דקות לכל היותר, ללא צורך מיוחד, באופן כפייתי ובלתי נשלט-רפלקסי. נהיר לי שהמקור לדפוס התנהגותו הנו על רקע רגשי/התנהגותי/נפשי ולא על רק אורגני/גופני מובהק. האם יתכן כי מדובר בהפרעת טורדנות כפייתית-הכה קשה לעיקור? האם מישהו נתקל בתופעה חריגה מעין זאת אצל ילדים נורמטיבים?כל שכן מחוננים? ממה יכולה לנבוע התפתחות רגשית לקויה מעין זאת? והאומנם היכולת הקוגנטיבית אינה ערובה להתפתחות רגשית והתנהגותית תקינה? והחשוב מכל: האם ניתן לסרס התנהגות חריגה מעין זאת?ולשרש תחתיה דפוס התנהגות נורמטיבי במיוחד בגיל כה צעיר? האיך עלי לפעול לשינוי המצב הקיים?(ניסיתי שיטות שונות ולא צלחתי על כן התיאשתי מטיפול בודד בתופעה ובמערכה הניטשה) למי עלי לגשת?איזו סוג טיפול יעיל להפרעה מעין זאת?(התנהגותי קוגנטיבי או תרופתי או משולב) אמא מודאגת ונואשת.

שלום אמא מודאגת, אין לי אפשרות לאבחן את מצבו של בנך בפורמט הנוכחי, אך אני ממליצה בחום לגשת לייעוץ אישי. בשלב הראשון, אני מציעה לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגורכם, באופו עצמאי או באמצעות המורה/גננת של בנך. נדמה לי שעניתי על שאלה דומה לפני מספר ימים, ובמידה ואת אותה אמא מודאגת אני רוצה להדגיש שאין טעם לחכות ולהתלבט בשאלות היפותטיות. בנך זקוק לך כדי שתיצרי למענו את הקשר עם איש מקצוע. אורנה

זו אותה האמא.. אותן שאלות עם שינויי נוסחים צפויות

ללילה ולכותבים האחרים, נעלמתם לזמן מה. התרגלתי לקרוא את תגובותיכם. אתם חסרים בפורום,גם אם זה לזמן קצר.(בטח לא רק לי) מאחלת לכם רק טוב היכן שאתם. תודה שהקדשתם מזמנכם.

גם לי אתם מאד חסרים. נתתם לי כל-כך הרבה ונעלמתם... הרבה אהבה ממני אליכם

.

אני בת 28 וילדתי לא מזמן (אינני סובלת מדיכאון שלאחר לידה). זה זמן רב שאני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה אך לא פניתי עדיין לעזרה. מכיוון שאני נמצאת בנקודת שינוי מאד משמעותית (הפכתי לאם) החלטתי כי זה זמן טוב ומתאים עבורי לפנות לתמיכה. ברצוני לפנות לפסיכולוג שעובד עם קופת חולים כללית בכדי להוזיל את העלות - ומתוך הרשימה אינני יודעת כיצד לבחור. בין ההתלבטויות שלי היא - האם לפנות למטפל גבר או אישה (אני נוטה לפנות לאישה, אך אינני בטוחה בכך עדיין). אשמח לקבל עצות - כיצד להחליט מה מתאים עבורי. תודה.

שלום אור, כל הכבוד על המודעות העצמית, ועל הנכונות לחפש תמיכה בתקופה כה משמעותית ומאתגרת. נראה לי נכון לקבוע פגישה ראשונה עם מספר מטפלים מתוך הרשימה שקבלת, לשוחח עם המטפלים על התלבטויותייך, ולבחון כיצד את מרגישה. אין כללים חד-משמעיים לגבי בחירת מטפל, ואני מניחה שתוכלי לעבור תהליך משמעותי עם מטפלים שונים. תני להרגשה שלך להנחות אותך היכן את רוצה "להישאר". בהצלחה, אורנה

רצוי לבחור מטפל עפ"י המלצות של מטופלים מרוצים שהיו תחת טיפולו ולא רק עפ"י שמות ברשימה. לדעתי תקבעי פגישה אחת עם 3 שמות מומלצים שתקבלי ואח"כ תחליטי מי מביניהם נראה לך הכי מוצלח והכי מתאים עבורך.

האם זה מקובל לפנות ל"פגישת הכרות" או "פגישת גישוש" וגם להציגה ככזו בפני המטפל? תודה אור.

האם זה מקובל לפנות ל"פגישת הכרות" או "פגישת גישוש" וגם להציגה ככזו בפני המטפל? תודה אור.

שלום ד"ר, שמי איילת, אני בת 24.נראה לי שכדי שתקבל (כמה שאפשרי בצורת תקשורת כזאת) מספיק נתונים אני צריכה לכתוב קצת רקע.. אני לא חדשה בתחום הטיפול הפסיכולוגי, במשך ה -4 שנים האחרונות עברתי 4 פסיכולוגים ושני פסיכאטרים (דיכאון קיומי). כעת אני בטיפול אצל פסיכיאטר שהוא גם פסיכולוג ( לא מקבלת טיפול תרופתי!) -יש ביננו קשר מצוין וואני מאד אוהבת אותו (מאד!) בזמן האחרון (מנסיבות חברתיות הגיוניות אני לבד) ואני לא מצליחה להפרד מהפסיכולוג בסוף הפגישה. ממש צריך לגרד אותי מהכסא.ומרגע שאני סוגרת את דלת משרדו מאחורי אני לא מצליחה להפסיק לבכות.כואב לי בצורה נוראה.הכאב הזה גורם לי לרצות לא להגיע אליו יותר, כדי לא להרגיש אותו שוב.אני יודעת שזה לא הגיוני ואני צריכה להמשיך ללכת ובסוף אני שוב מגיעה, וכך אני לכודה במעגל של כאב גדול. מעבר לזה שאני מרגישה מטומטמת שזה קורה לי,אני מכירה את הבעיה הזו של קושי להפרד (היא מתאימה בעיקר לאישיות גבולית, לא כך?),אבל אני לא מכירה דרכים להתגבר עליה או לפחות להתמודד איתה עד שהיא תחלוף. אשמח לקבל עיצה! (וכן, אני מדברת איתו הרבה על כל הנושא.אתה יודע, יש לו תאוריות למה זה קורה..הוא יכול לתת לבעיה שם..אבל אין לו פתרון מעשי שיעזור לי) תודה רבה, איילת.

אולי תוכלי לעזור לי ע"י הסבר של מה זה דיכאון קיומי - איך זה מרגיש לך - ועל מה את חושבת שאת מרגישה כך? זה יעזור לי מאוד.

שלום איילת, את מתארת תחושת נטישה רבת עוצמה בעת הפרידה מהמטפל שלך, ואני מניחה שסיטואציית הפרידה מעוררת בך תחושות ורגשות ה"שייכים" גם לזמן ולמקום אחר. אני חושבת שבירור מעמיק של רגשות האלה יכול לעזור, ונכון הדבר שהמטפל שלך הוא בדיוק האדם לעשות זאת עמו. את בוודאי אינך "מטומטמת" בשל רגשות מכאיבים אלה, ואני בהחלט מאמינה ביכולתך להבין את מקור הכאב ובהדרגה להרגיעו. בהצלחה, אורנה

מצו"ב : http://www.health-pages.co.il/forum/viewtopic.php?t=4221&highlight=%E0%F4%F7%F1%E5%F8 האם ידוע עוד על הקשר בין ADD לחודש הלידה (אין הכוונה לאסטרולוגיה) מני

שלום מני, אינני מכירה מחקרים העוסקים בקשר בין זמן הלידה והפרעות קשב. במידה ויש לך חששות בנושא, מומלץ להתייעץ עם מומחה בתחום הפרעות קשב וריכוז. אורנה

לפסיכולוג/ית שלום ! בהמשך להודעתי הקודמת אני חושש שלא הבהרתי את עצמי כפי שחשבתי ולכן אסביר ואבהיר: לפני כ-4 שנים, לערך, ערכו לי אבחון פסיכו-דידקטי, לאיתור לקויות למידה. האיבחון נעשה בהיותי בן 18.5, כשלמדתי בכיתה י'-יא' בבי"ס אנקורי. כיום אני בן 22.5. האיבחון תקף ל-5 שנים. המבחנים שהועברו לי היו: WISC-R, בנדר, ציורים, השלמת משפטים, REY חזותי וREY שמיעתי, קריאה וכתיבה (סיכום קטע וחיבור חופשי), מבחן דידקטי באנגלית (קריאה כתיבה, הכתבה, הבנה, אוצר מילים וסריקה ויזואלית). שאלותי אליך הן כדלקמן: 1. WISC-R הינו מבחן וכסלר (מנת משכל) לילדים ! האם היו צריכים לעשות לי את ה WAIS-R, וכסלר למבוגרים במקום, בייחוד לאור העובדה שהייתי אז בן 18.5 ? (יש הטוענים כי מבחן הוכסלר למבוגרים אינו תקין מאחר ואין נורמות ותירגום למדינתנו הקטנה, ויש הטוענים כי למרות מגבלותיו יש לעשותו לגיל שלי) מהי דעתך ? לא הייתי צריך אם כן לעשות וכסלר למבוגרים למרות מגבלותיו מאחר והוכסלר לילדים לא התאים לי ? 2. ידוע לי כי קיים סוללה סטנדרטית לאיבחון פסיכולוגי-דידקטי, האם מה שתיארתי לעיל הינו הסוללה הסטנדרטית או שהחסירו לי בטעות כמה מבחנים ? ציינו בפני כי היו צריכים להעביר לי יותר מבחנים ממה שבעצם העבירו לי. מהי דעתך ? אשמח לתשובתך בהקדם (אשמח לתשובה מפורטת). בכבוד רב, נועם

שלום נועם, אני חושבת שכן הבהרת את עצמך היטב, ואני עדיין חושבת שאין אפשרות להעריך מבחנים פסיכולוגיים מבלי לראות אותם. אני חושבת שהנושא של ווקסלר לילדים או למבוגרים הוא לאו דוקא הנקודה הקריטית, בעיקר כי למיטב ידיעתי אפשר בהחלט להעביר ווקסלר לילדים סביב גיל 18. הנקודה המרכזית לדעתי היא השימוש בטסטים האלה לצורך קבלת הקלות באוניברסיטה. לדעתי בכל מקרה טסטים חיצוניים לא מתקבלים, ותתבקש לעשות טסטים במסגרת היחידה המתאימה בדקנאט הסטודנטים. לאור זאת, אני מרגישה שכדאי לבדוק כיצד לקדם את מצבך באוניברסיטה, ופחות כדאי להתעסק בטסטים שממילא אינם שמישים. אורנה

שלום האם יש אבחון פורמלי להפרעת אישיות גבולית? ואם כן ,למי צריך לפנות? (פסיכיאטר ,פסיכולוג?) תודה

שלום שרית, אפשר לאבחן הפרעת אישיות גבולית בריאיון קליני, שניתן לקיים עם פסיכולוג ופסיכיאטר כאחד. עם זאת, אני מציעה לך לקרוא תגובות קודמות בפורום בנושא הפרעת האישיות הגבולית, אשר יתנו לך תחושה לגבי המורכבות והבעייתיות שיש באבחנה זו. אורנה

אני רווקה בת 34. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני תמיד עצובה, עצבנית, מפוחדת, חסרת מוטיבציה/עצלנית/פאסיבית. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את הבעיה שלי. קראתי על דיכאון וכניראה שאני סובלת מדיכאון והדחקה כבר שנים. אני לא עובדת, יש לי המון חובות, לא למדתי כלום, כי כל דבר שאני מתחילה בו- אני לא מסיימת. אני תמיד מאחרת. אף פעם לא מוכנה בזמן. ואני יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולעשות כלום, או לישון שעות על גבי שעות. ברור לי שאני זקוקה לטיפול רציני. אבל אין לי אמצעים פיננסיים לזה. האם ישנה דרך לצאת מהמעגל?

שלום מיואשת, הרצון שאת מתארת, לפרוץ את המעגל המכאיב והמתמשך, הוא התחלה טובה לשינוי. עם זאת, אני מאמינה שלפעמים אנחנו זקוקים לאדם נוסף שילווה אותנו בתהליך שלנו. נשמע לי שתהליך טיפולי יכול לאפשר לך בדיקה מעמיקה של הגורמים למעגל, ושל הדרכים שלך להיות יותר מאושרת. יש מגוון של אפשרויות לקבל טיפול במחיר מסובסד - דרך קופות החולים, מרכזים איזוריים לבריאות הנפש, שירותי ייעוץ של אוניברסיטאות ועוד. אולי כדאי להתחיל את השינוי בכך שתתארגני לקראת הטיפול? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה, תודה על המענה המהיר. להתארגן לקראת הטיפול, זה למצוא עבודה, אם הבנתי נכון. אין שום דרך להתחיל בטיפול בלי כסף. איפה מוצאים מרכז לבריאות הנפש? מהם שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות? אני די מנותקת מהעולם החיצון. אני לא יוצאת אפילו למכולת. אני מנקה דירה של שכן תמורת 400 ש"ח בחודש. הוא קונה בשבילי מעט מצרכים בכסף הזה וכך אני מתקיימת. יש לציין שהוא בן 17 וחצי, סבתא שלו קנתה לו את הדירה ומממנת אותו, כולל את המנקה (שזו אני), כך שחוץ מזה, הוא לא יכול לעזור לי הרבה. עודד אותי שכתבת שאת מחזיקה לי אצבעות. אף פעם לא שמעתי מילים כאלו מהקרובים לי. תודה.

בהמשך לתשובתך נכון שעלי להביא את כל תשומת הלב לחיי הפרטים עם בעלי וביתי, הבעיה היא שכיוון שקיימת חוסר תקשורת וכימיה עם חמתי , המצב גורם לויכוחים רבים עם בעלי , מסיבות אלה ואחרות , אבל כולן קשורות לגיסתי במישרין או בעקיפין, מהי הדרך הנכונה , האם אני צריכה להפנים ולא להתייחס פשוט לגיסתי , ובכך אני לא ישתף את בעלי?, האם זהו הפיתרון הרלוונטי? בנוסף ישנה את הקנאה ביני לבין גיסתי, וזאת בגלל שחמתי נותנת לי המון תשומת לב ומתייחסת אילי כאל בת ולא כאל כלה ( וזה הדדי ביננו).

שלום רוית, אני חושבת שאת תצטרכי למצוא את הדרך הנכונה בשבילך, ללכת "בין הטיפות"... את מתארת כיצד המתח הקיים במשפחה המורחבת חודר בצורה הרסנית למשפחה הגרעינית שלך, ובאופן זה את והמשפחה שלך משלמים מחיר. נדמה לי שתצטרכי לבחון עם עצמך איזה מחיר את מוכנה לשלם, ואיזה לא. האם יש באפשרותך להתייעץ בנושא עם איש מקצוע? אני מרגישה שאת מחפשת פתרונות יותר מעמיקים מהאפשרי בפורמט של אינטרנט. בהצלחה, אורנה

שלום, אני תוהה לאחרונה האם יכול להיות מצב של התמסרות יתר לטיפול. מצב שמוביל ללחצים רבים, דכאונות תכופים יותר. עומס יתר בבחינה של - פעמיים בשבוע פגישות טיפוליות, בנוסף קריאה מרובה בפורומים הקשורים בטיפולים וקשיים נפשיים, וקריאה של ספרים באותו נושא. לאחרונה אני כבר לא יודעת מה מוביל למה הטיפול לדכאון או להפך. לפני זמן מה ניסיתי קצת להתנתק אך אז גיליתי שאני לא יכולה לברוח מעצמי... מה דעתכם?

אניטו, נשמע שאת מאוד מושקעת בטיפול, ומתעניינת בנושאים הקשורים אליו. אם יש לך תחושה של "התמסרות מוגזמת" חשוב לדבר עליה בטיפול עצמו. נראה לי שהמטפל/ת שלך הם הכתובת הטובה ביותר להתבוננות משותפת בדרך שעברתם ביחד. אורנה

בתקופה שהפסקתי להאמין באנשים, פגשתי במקרה בחור מקסים שהתמימות שבו הייתה כ"כ אמיתית. הבחור התנהג אליי כ"כ יפה (אז והיום אני יודעת שאני מוצאת חן בעיניו מאד). למרות שלא האמנתי באף אדם (גם לא בקרובים אליי) הרגשתי שבו אני מאמינה, הוא היחיד שהצליח (בלי לדעת מה עובר עליי- כי אז הכרנו שטחי) לגרום לי לשמוח. בזכותו, בזכות האמיתיות והתמימות שבו היה לי שביב של תקווה שיהיה בסדר. לא היינו זוג אף פעם. ולמרות השוני הענק בנינו, אני יודעת שאם ארצה נהיה זוג. ניסיתי להתרחק ממנו בגלל השוני הענק בינינו (אנחנו מתאימים מאד אבל הקשר לא הכי פשוט) וזה גרם לי המון צער. איך אפשר לדעת האם הרגשות שלי אליו קשורות לתקופה שבה הכרתי אותו או שזה פשוט אהבה? (בשנה וחצי הראשונות רק הרגשתי חיבה ענקית אליו, כיום אני מרגישה שהוא חסר לי כשאני לא רואה אותו, ואני ממש נמסה ממנו)

גלית, זה נשמע מתוק ומשמח, והתחושה שהתעוררה אצלי כשקראתי היתה: אם זה לא "אהבה", הרי זה משהו לא פחות מוצלח ממנה... קשה לדעת לאן יתפתחו מערכות היחסים בחיינו, ולא תמיד הרגשות "מסתדרים" בצורה ברורה ומובנת לנו. לפעמים אנחנו פשוט לוקחים את הסיכון... בהצלחה, אורנה

היי, יש לי חבר התומך בגישה לחיים על פיה הוא נוהגלהתייעץ עם חברים קרובים כמעט בכל סוגייה שעולה על פני השטח,גדולה כקטנה,חשובה כמישנית. נוצרת בי תחושה כי מטרתה האמיתית של גישה זו היא בניהול תחרותי של דיעות בין חברים .תחושתי היא שהוא פונה לחבר אחד תוך שהוא מגמד את מערכת היחסים עם אחרים בד בבד מגביר את הרגשות התחרותיים של אותו אדם. אני סבור כי תחרותיות היא תכונה טיבעית ואף מולדת,נגזרת של "הברירה הטבעית" אולי נראה לי שהפיכת התחרות מהמימד הסמוי לגלוי הופכת את ההתמודדות והתחושות בקרב הקרובים כאל משהו בלתי נעים ואף פוגע אשר משפיע באופן ישיר גם על המענה(תחת התחושה כי הוא ממוקם ברף של תשובות ומקבל ציונים) וכן כל היחסים הבין אישיים שבין המתייעץ לחבריו האחרים.מה גם שנראה כי בעוד התחרות נעשית מתחת לפני השטח,באופן טבעי,קל יותר לעדן(סובלימציה) את הרגשות הנילווים,התוקפנות,הכעס,הקינאה ועוד,לעומת התחרות הגלויה אשר מעלה על פני השטח ביטויים אלו מה שמכביד מאד את יצירת האיזון שבין הרצון לשמור על קשר חברי קרוב ובין הקושי שהתנהלות המאפיינת את האינטראקציה. מהי לדעתך הסיבה להתנהלות שכזו?האם תגובתי נראית לך מתאימה לסיטואציה לאור הפרטים הנילווים?מה ניתן לעשות בהמשך.. תודה מראש, רון.

הי רון, נסחת את תחושותיך כלפי החבר המתייעץ בצורה כה בהירה ומשכנעת, עד שהשאלה העולה אצלי היא מדוע לא לדבר על כך איתו... אני מניחה שיש סיבות שונות ל"התייעצות יתר", מחוסר ביטחון עמוק, דרך ניסיון לא כל-כך מוצלח ליצור קשר הדוק, ועד תחרותיות שעברה סובלימציה. נדמה לי שאת התשובה הטובה ביותר יכול להעניק החבר עצמו! בהצלחה, אורנה

היי אורנה, ניסיתי להעביר את חוויתי כפי שנתפסת מהאופן בו עושה חברי שימוש בייעוצים,אשר נראה כי דרכם מודד את ערך חבריו(בצורה סמויה כמובן) ואף יוצר תחרות בצורה מעודנת אשר תוצאותיה לא תמיד משרתים את היחסים הבין אישים הנוגעים לקבוצה. שאלתי הייתה בנוגע לצרכים תוך אישיותיים המשפיעים על התנהלות שכזו(כמובן מתוך זהירות והבנת המיגבלות של דיאגנוזה ללא נתונים והיכרות מספקת-ולו בפן התיאורטי אשר יאפשר לי לבחור את האפשרות המתאימה ביותר שתלווה כמובן בנתונים מחזקים מהשטח..) אני מוכרח לציין כי השימוש בייעוץ מצידו נתפס בעיני,כאסטרטגיה כיון שברוב המיקרים דעתו של חברי בנוגע לנושאים המופנים איתנה וכמעט תמיד נשארת בעינה(אינטליגנט ונבון). בסופו של דבר אני שוב אשאל בנוגע למקורות ההתנהלות הזו באספקלריה של עולמו פנימי של חברי.בנוגע אלי ותפיסתי לתחרותיות,נראה כי התחרותיות נתפסת בעיני כתכונה מאפיינת ביחסים בין אישיים,בצד הטוב שלה היא מדרבנת ודוחפת להישגים בצידה האחר היא עלולה לסרס ולהוביל להתמודדיות מורכבות כמו פרפקציוניזם שאינו מאפשר להנות מההישג,פגיעה משמעותית ביחסים עם אחרים וכו.אני מבין שנטיית המטפלת היא לפנות לזוית הראיה של הפונה ולא של האחר אולם פעמים רבות אני סבור שניתן לבחון גם התנהלות של אחר (כמובן מתוך נקודת מבטו הסובייקטיבית) כפי שהיא מושפעת מתוך דינמיקה קבוצתית מנקודת מבטו של המתייעץ(יחסי הגומלין שלו עם חבריו כברומטר לייצוגים תוך אישיותיים). אשמח אם תשפכי אור על הנושא הן בפן התיאורטי(אוכל לשייך באופן מתאים לאור צימוד ראיות מתוקף החברות) והן בנוגע לפעולות חד שצדדיות מצידי אשר ישנו גם את אופן ההתנהלות בינינו(אני מודע לשיחה והאפקטיביות שלה אולם אני מעוניין לבחון זאת,בעזרתך,בטרם תתנהל בפועל) רון

שלום! קראתי את הספר "כוחו של תת מודע" של ג'וזף מרפי! כתוצאה מכך עולות בי תהיות: האם באמת לתת המודע קיימים כוחות המסוגלים לשנות דברים בחיינו?האם מחשבות אינטנסיביות על דברים מסויימים משפיעות על המודע בחיינו?יכול להיות שתת המודע משנה את יחס הסביבה אלינו?את המצב הכלכלי או אפילו את המראה שלנו? אשמח להארה בנושא!

הי אמיר, לא קראתי את הספר עליו כתבת, כך שאני מזמינה את המשתתפים האחרים בפורום להתייחס... בכל מקרה, אם הנושא מעניין אותך, אני ממליצה לקרוא על התפיסה של פרויד את התת-מודע (והוא בהחלט משפיע על התנהגותנו, בתפיסה פרוידיאנית). אורנה

אך האם הוא יכול לשנות את הדרך בה אנשים אחרים מתייחסים אלינו או אפילו רואים אותנו?

בן 24. כל פעם שבחורה לא מעוניינת בי, אפילו שההיכרות שלי איתה שיטחית וקצרה נשבר לי הלב , אני נכנס לדיכאון, אני מפסיק לתפקד. מה אפשר לעשות?

שלום גיא, דחייה היא חוויה קשה, שהרבה פעמים מעוררת אצלנו זכרונות ותחושות ש"שייכים" לזמנים ומקומות אחרים. יכול להיות שזו הסיבה לתחושת הנטישה החריפה שמתעוררת אצלך לאחר כל פרידה. האם שקלת לשוחח על כך עם פסיכולוג? לפעמים הבנה של הגורמים היותר עמוקים לתחושותינו מאוד מקלה. בהצלחה, אורנה

ביום רביעי הזה עולה הצגה בה אני משתתף. אחרי חודשיים של עבודה קשה, בימים האחרונים יש אצלי נפילת מתח רצינית. החזרות שלי גרועות, אני לא מרגיש שאני מסוגל לתת משהו מעצמי, אני רוצה למות.

שלום אלכס, אתה מתאר נפילת מתח מבהילה, בדיוק לפני הרמת המסך... אפשר להבין את המתח שלך לאור ההתקרבות ל"נקודת האמת", לקראתה עבדת כל-כך קשה. אני מרגישה שכדאי שלא תשאר עם הדברים לבד - האם יש לך אפשרות לדבר על זה עם הפרטנרים שלך להצגה? עם חברים ובני משפחה? תמיד יש גם אפשרות לשוחח על כך עם פסיכולוג, ואפילו ללמוד טכניקות של הרפייה והרגעה, שיכולות להיות מאוד יעילות. בהצלחה בהצגה הראשונה, אורנה

לפסיכולוג/ית שלום רב, שמי נועם, אני בן 22.5, סטודנט לפסיכולוגיה תואר ראשון ויש לי אליך מספר שאלות: בהיותי בן 18.4, לפני כ-4 שנים לערך, עברתי אבחון פסיכו-דידקטי ללקויות למידה והפרעות קשב. המבחנים שהועברו לי היו: WISC-R (וכסלר לילדים), בנדר, ציורים, השלמת משפטים, REY חזותי ו REY שמיעתי, קריאה, כתיבה, מבחן דידקטי באנגלית (קריאה כתיבה, הכתבה, הבנה, אוצר מילים וסריקה ויזואלית). עד היום לא עשיתי שימוש רב באבחון, ולכן לא הייתי מיודע לבעיות שטמונות בתוכו. אך לאחר שנתתי אותו לאוניברסיטה ולגורמים נוספים, כולם טענו כי האבחון לקוי וכי אינם יכולים להשתמש בו וכי עליי לעשות אבחון חדש. הם טענו כי ההתנסחות ורמת האירגון של האבחון לקוי בחסר, וכי אין הפרדה בין הממצאים הרגשיים לבין השכליים, וכי לא נכתב באבחון שקיים לקות למידה, כלומר חסר אבחנה של הפרעות קשב וריכוז (ממנו אני סובל). קיימים ממצאים מובהקים להפרעות קשב וריכוז, אך מלבד לציין באבחון כי יש ירידה תפקודית לא כתבה כלום ! (נו אז מה אם יש ירידה תפקודית.... מה זה אומר !?) כמו כן, נודע לי היום (ממספר פסיכולוגיים) דבר נוסף שלא ידעתי עליו. המאבחנת עשתה לי מבחן וכסלר לילדים, WISC-R, שמתאימים לילדים עד גיל 16, ואני הייתי בן 18.4 כשעשיתי את האבחון, ולכן היית צריכה לעשות לי מבחן WAIS-R (וכסלר למבוגרים). בתוצאות המבחן וכסלר לילדים שעשיתי יצא כי אני מחונן, דבר שעשוי להיות שגוי בהחלט !!! וזה בהחלט גרם לי לעוול נפשי רב ! יש סיכויים רבים כי אני לא מחונן ואף נמוך בהרבה מזה ! שוחחתי עם הרבה אנשי מקצוע, וכולם אמרו לי כי יש באפשרותי לדרוש את כספי בחזרה ממכון זה או לדרוש לחילופין אבחון חדש ללא כל תשלום כספי ! אני אובד עצות ! אני כבר לא יודע מה לעשות ! מה את/ה אומר/ת ? אשמח לחוות דעתך המקצועית בהקדם ! בכבוד רב, נועם.

שלום נועם, לצערי אין באפשרותי לייעץ לגבי איכות המבחנים, מבלי שראיתי את החומר. אני סבורה שעליך לפנות לאיש מקצוע שיעריך את הלקויות שאתה מתאר בדרך העברת המבחנים, ויוכל להמליץ לך על צעדים כלפי המכון בו הועברו המבחנים. לתשומת לבך - למיטב ידיעתי האוניברסיטאות בישראל מקבלות חוות דעת לגבי לקויות למידה רק מהיחידות שהוכשרו לכך בדקנאט הסטודנטים, וכן בכל מקרה תצטרך לעבור אבחון נוסף במסגרת האוניברסיטה. מומלץ לברר את הנושא. בהצלחה, אורנה

שלום! אני א,בן 21.6,חייל משוחרר.יש לי בעיה די מציקה:הבטחון העצמי שלי. במהלך כל השרות הצבאי הבטחון שלי היה ממש גבוה.אך חודש לפני השחרור אחד העמיתים שלי לתפקיד זרק לעברי מילה די פוגעת.ממש נפגעתי מכך ועד עכשיו (חודשיים וחצי אחרי)אני סובל מהרגשה פנימית לא טובה.זה לא עוזב אותי.אני חושב על זה כמעט תמיד מאז ומנסה להבין מדוע הוא אמר זאת,נכנס לספקולציות.כתוצאה מכך מאוד מפריע לי שאנשים מסתכלים עליי ברחוב,אני מאוד מפחד שיאמרו עליי דברים לא טובים,אני נהייתי כבר פראנואידי בכל מה שקשור ואם מישהו ברחוב צוחק אני באופן אוטומטי מנסה להבין על מה והאם זה לא היה עלי!זה הורס אותי מביפנים,אין לי חשק לכלום,אני כבר לא מסופק ומאושר.כל דבר מציק לי,אפילו אם לא יושבים ליידי באוטובוס למשל אז אני מנסה להבין מדוע?האם משהו בי לא בסדר?אני מתחיל לחשוב שאני נראה שונה בעיני אחרים!רוצה לציין שאני מאוד אוהב את איך שאני נראה,יצאתי עם לא מעט בנות,היו לי חברות ויש לי חברה גם כיום.תמיד הייתי מקובל בחברה אך כל זה עדיין לא מעודד אותי וגורם לי להרגיש טוב יותר.אני לא יודע איך לצאת מזה... מה לעשות?מדוע זה ככה?

שלום א., אתה מתאר מצב של פגיעה רגשית, שמשפיעה על תחומים נרחבים בחייך. אני מבינה שיש בך רצון עז להבין את מקור הפגיעה, ומציעה לעשות זאת במסגרת של טיפול פסיכולוגי. לפעמים יש מצבים בחיים בהם קשה לנו להתמודד לבד, ובמקום לחשוב על האירוע ללא הפסקה כדאי לעבד אותו עם איש מקצוע. בדרך זו, תוכל להתמודד עם הפגיעה, להבין אותה ובהדרגה להיפרד ממנה... בהצלחה, אורנה

שלום רב, שמי ש'. יש לי בעיה שהערכה העצמית שלי נמוכה. זה נכון שאנשים עם הערכה עצמית נמוכה הם פחדנים? ואם כן, מה צריך לעשות כדי להשתנות?

אני מתצבנת ממש על שתויות ובדרך כלל זה על בעלי(והוא איש מקסים,שממש לא מגיע לו)אני מתצבנת מהר,אחרי דקה אני נרגעת,כאילו לא היה כלום,אבל באותו רגע, אני ממש לא שולטת בעצמי- צועקת והכי גרוע ,שהתחלתי גם לקלל ויותר גרוע מזה ,שלפמים זה קורה לפני ילדים,וילדה הגדולה ,שהיא בת4 מחקה אותי בהתנהגותה(היא גם ניהתה עצבנית)עצבנות הזו לא נובעת אצלי מלחצים או מתח. אני לא עובדת בחוץ.אני כל הזמן בבית, בסביבה מאוד רגועה .אבל ,איך שאני מבינה -זה המקור הבעיה שאני לא עובדת,שום דבר לא קורה איתי,אין לנו הרבה חברים ,ואני רואה את אותם 3 פרצופים כל הזמן וחיים שלי נורא משעמימים.אני יודעת פיתרון הכי טוב- זה לצאת לעבוד,אך זה לא רליוונטי.אני מאוד רוצה להשתנות וללמוד לשלוט בעצמי.האם תוכל לייעץ לי מה לעשות,האם יש שיטות מלמדות שליטה עצמית?אם אני אלך לפסיכולוג,הוא יוכל לעזור לי?תודה רבה .מחכה בקוצר רוח לתשובתך.gilia

שלום גילה, פעמים רבות דווקא מצבים שכוללים הישארות בבית גורמים ללחץ לא פחות מאשר לחץ חיצוני. כאשר אין לנו מסגרות חיצוניות פעמים רבות עולות שאלות של משמעות, שיכולות להוביל לתחושות של ריקנות או של חרדה מסויימת, שיכולות להתבטא בעצבנות. כפי שאת עצמך אמרת, ייתכן כי את חווה תסכול מסוים כרגע, שאולי קשור לזמן שבו את מבלה בבית, אך נראה כי לא לך עד הסוף ברור מדוע. זהו בדיוק המקום של הטיפול. טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך לגלות את מקור התסכול, ומתוך כך את הדרכים להתמודד איתו. אני חושבת שאם עבודה איננה רלוונטית, יכול להיות שפעילויות אחרות שאינן קשורות לבית (כמו התנדבות או חוגי העשרה) יוכלו לעזור (אם אכן מדובר בתסכול של שאלות הקשורות למשמעות ותוכן). אני בהחלט ממליצה לנסות ולפנות לטיפול לברר את הנושאים האלה, בעיקר משום שמההודעה שלך עולה דאגה לגבי ההשפעה של "מצבי הרוח" האלה על שאר בני משפחתך. בהצלחה אורנה

שלום אינני יודעת אם זהו הפורום המתאים לבעיותי אך אני ישאל בכל זאת. יש לנו בעיה, גיסתי איננה מדברת עימי מסיבות אלה ואחרות ( בתקופה שדיברנו תמיד היה ביננו חוסר תקשורת , כימיה וכדומה) באחד הוויכוחים שלנו, היא החליטה לא לדבר איתי יותר , וכך עבר למעלה מחצי שנה, כשבעלי יצא להגנתי, הוא נכנס לרשימת " הברוגז" . גיסתי בת זקונים אחרי שני בנים והיא לא קטנה בת 27 רווקה החיה בבית הוריה.מרגע שנכנסתי לבית בעלי שררה קנאה ביני לבינה וזאת בעקבות תשומת הלב של חמתי אילי. אני וחמתי חברות מאוד טובות , בקיצור היא מתייחסת אילי כאילו אני ביתה, ואני חושבת שזה מעורר את קנאתה של גיסתי. הננו רגילים להתארח בארוחות שישי שבת אצל חמתי , ומאחר שגיסתי אינה מדברת איתי ולא מרבה לדבר עם אחיה שזהו בעלי, אינה מעוניינת שנתארח בבית הוריה , לכן נאלצנו לעשות שישי שבת בביתינו.וחמתי בלית ברירה נאלצת להיכנע לה. ביום שישי האחרון ביקרנו עם ביתינו בת ה - 8 חודשים בבית חמתי , ונשארנו לארוחת שבת, גיסתי סירבה לשבת עימנו בשולחן, והפצירה באמה מדוע לא המתינה לה וסעדה עימה את ארוחת השבת, לאחר שנלך. בעקבות כך היא כועסת מאוד על חמתי ואינה מדברת איתה, חמתי איננה יודעת איך להתנהג עימה וכל הדרכים שניסתה כשלו,גיסתי עוד כועסת וטוענת מדוע לחמתי ישנם נושא שיחות עימי ולא איתה. מאחר שחמתי עומדת כאן באמצע , ולצערה היא כמו שק איגרוף ועל מנת שיהיה אווירה שקטה יותר היא ביקשה ממני , שאני לא יגיע לביתה (ורק היא תבוא לבקרני בביתי) האם זהו הדרך הנכונה לטפל במצב? חמתי במקצת חוששת מביתה שתזיק לעצמה כיוון שבעבר הרחוק שגיסתי היתה בת 17 לערך הייא ניסתה "להתאבד" בלעה 4 אופטלגינים. האם ייתכן שזהו הפיתרון היעיל ביותר ולהיכנע לגיסתי בכך שאנחנו לא יכולים לבקר בבית הורי בעלי ?לדעתי גיסתי מקנאה מהקשר שלי עם אמה. אנא עיזרי לנו והובילי אותנו לדרך הנכונה לפיתרון בעיה מסוג זה.

שלום ר., אני מבינה מהודעתך שהמצב מאוד מסובך בינך לבין גיסתך. הקשר עם בני משפחה עלול לפעמים להיות מורכב ומכאיב מאוד. לצד זאת, אני סבורה שהקשר בין חמותך ובתה הוא קשר נפרד - קשר בין אם ובת שיש לכבד אותו. למרות הקושי הגדול, אני ממליצה לתת לחמותך לנסות לפתור את הקשיים עם בתה בעצמה, ולהתרכז בבניית חיי המשפחה שלך עם בעלך ובתך. בהצלחה, אורנה

בהמשך לתשובתך נכון שעלי להביא את כל תשומת הלב לחיי הפרטים עם בעלי וביתי, הבעיה היא שכיוון שקיימת חוסר תקשורת וכימיה עם חמתי , המצב גורם לויכוחים רבים עם בעלי , מסיבות אלה ואחרות , אבל כולן קשורות לגיסתי במישרין או בעקיפין, מהי הדרך הנכונה , האם אני צריכה להפנים ולא להתייחס פשוט לגיסתי , ובכך אני לא ישתף את בעלי?, האם זהו הפיתרון הרלוונטי? בנוסף ישנה את הקנאה ביני לבין גיסתי, וזאת בגלל שחמתי נותנת לי המון תשומת לב ומתייחסת אילי כאל בת ולא כאל כלה ( וזה הדדי ביננו).