פורום פסיכולוגיה קלינית

את אשר יגורתי בא לי. כפי שבזירת החיים האמיתיים אני מתקשה ביצירת קשרים יציבים וממוסדים. ואני כפרפר השוחרת עלי צוף ספציפי, עוזבת, מתאהבת שוב וחוזר חלילה. במיוחד בקשרים עם פרטנרים גברים. וכן כל היחסים הבין אישיים שלי מאופיינים בחוסר יציבות קיצונית מאידיאליזציה לדבלואיציה.בתנודות מהירות וחדות. כאשר יזמות הפרידות וההחלטות הנן מצדי בלבד. כך במגרש הטיפולי שלי. אינני עקבית, לא שורדת עם מטפל 1 לתקופה ארוכה, מתאכזבת מכל אפיזודה מינורית, מאבדת אמון במטפל/ת, מאבדת תקוה לשינוי ואת הרצון להמשך הטיפול ועוזבת מאוכזבת- לאחר מפגש מקסימום שניים. (למעט 2 ניסיונות טיפוליים שהיו לי בעבר הרחוק: אחד היה חד שבועי למשך חצי שנה לערך והבא אחריו היה ניסיון טיפולי של פסיכולוג קליני במשך:שנה לערך..ושניהם נחלו כישלון חרוץ והזיקו לי יותר משהועילו) בטוחני כי הבעייה נובעת מחרדת נטישה הטבוע בי ועל כן אני נמנעת להקשר ולפתח תלות במטפל 1 באופן עקבי ויציב. השאלה המהותית האיך יוצאים ממעגל הקסמים הלזה ובונים תשתית חיובית-עקבית ואפקטיבית של הליך טיפולי מסודר ויציב?

שלום שרונה, אני חושבת שהקישור שאת עושה בין מערכות יחסים אישיות ובין קשר טיפולי הוא מאוד חשוב. פעמים רבות הקשר הטיפולי משקף ומייצג גם יחסים אחרים שאנחנו מקיימים. נראה לי שהצעד הראשון לקראת יציאה ממעגל הקסמים שאת מתארת, יהיה הכרה בחלק שלך בתנודות חזקות אלה. כוונתי לכך שכאשר המטפל נחווה נפלא ומועיל, או גרוע ומזיק, יש מקום לחשוב גם על התהליכים הפנימיים שמביאים אותך לחוש כך ברגע נתון. זו אינה שאלה של אשמה, אלא ניסיון להבין את התהליכים הרגשיים העצמיים. אני מאמינה שלמרות הקושי, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בתוך הטיפול עצמו, תוך שיתוף המטפל בחוויה הרגשית שלך בתנודות השונות. בהצלחה, אורנה

ילדי בן ה-6 ילד נקי מטבעו, ומחונן הרבה מכפי גילו, נוהג לאחרונה לירוק באופן כרוני, בכל עצם הנקרה בדרכו(באמבטיה, על הרצפה, מנגב בשרוול החולצה, יורק לצלחת האוכל שלו, וכן מנגב את הרוק בסובבים הקרובים לו, מהמעגל הקרוב:אמא, סבתא וכדומה) כל כמה שניות/דקות לכל היותר, ללא צורך מיוחד, באופן כפייתי ובלתי נשלט-רפלקסי. נהיר לי שהמקור לדפוס התנהגותו הנו על רקע רגשי/התנהגותי/נפשי ולא על רק אורגני/גופני מובהק. האם יתכן כי מדובר בהפרעת טורדנות כפייתית-הכה קשה לעיקור? האם מישהו נתקל בתופעה חריגה מעין זאת אצל ילדים נורמטיבים?כל שכן מחוננים? ממה יכולה לנבוע התפתחות רגשית לקויה מעין זאת? והאומנם היכולת הקוגנטיבית אינה ערובה להתפתחות רגשית והתנהגותית תקינה? והחשוב מכל: האם ניתן לסרס התנהגות חריגה מעין זאת?ולשרש תחתיה דפוס התנהגות נורמטיבי במיוחד בגיל כה צעיר? האיך עלי לפעול לשינוי המצב הקיים?(ניסיתי שיטות שונות ולא צלחתי על כן התיאשתי מטיפול בודד בתופעה ובמערכה הניטשה) למי עלי לגשת?איזו סוג טיפול יעיל להפרעה מעין זאת?(התנהגותי קוגנטיבי או תרופתי או משולב) אמא מודאגת ונואשת.

שלום אמא מודאגת, אין לי אפשרות לאבחן את מצבו של בנך בפורמט הנוכחי, אך אני ממליצה בחום לגשת לייעוץ אישי. בשלב הראשון, אני מציעה לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באיזור מגורכם, באופו עצמאי או באמצעות המורה/גננת של בנך. נדמה לי שעניתי על שאלה דומה לפני מספר ימים, ובמידה ואת אותה אמא מודאגת אני רוצה להדגיש שאין טעם לחכות ולהתלבט בשאלות היפותטיות. בנך זקוק לך כדי שתיצרי למענו את הקשר עם איש מקצוע. אורנה

זו אותה האמא.. אותן שאלות עם שינויי נוסחים צפויות

ללילה ולכותבים האחרים, נעלמתם לזמן מה. התרגלתי לקרוא את תגובותיכם. אתם חסרים בפורום,גם אם זה לזמן קצר.(בטח לא רק לי) מאחלת לכם רק טוב היכן שאתם. תודה שהקדשתם מזמנכם.

גם לי אתם מאד חסרים. נתתם לי כל-כך הרבה ונעלמתם... הרבה אהבה ממני אליכם

.

אני בת 28 וילדתי לא מזמן (אינני סובלת מדיכאון שלאחר לידה). זה זמן רב שאני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה אך לא פניתי עדיין לעזרה. מכיוון שאני נמצאת בנקודת שינוי מאד משמעותית (הפכתי לאם) החלטתי כי זה זמן טוב ומתאים עבורי לפנות לתמיכה. ברצוני לפנות לפסיכולוג שעובד עם קופת חולים כללית בכדי להוזיל את העלות - ומתוך הרשימה אינני יודעת כיצד לבחור. בין ההתלבטויות שלי היא - האם לפנות למטפל גבר או אישה (אני נוטה לפנות לאישה, אך אינני בטוחה בכך עדיין). אשמח לקבל עצות - כיצד להחליט מה מתאים עבורי. תודה.

שלום אור, כל הכבוד על המודעות העצמית, ועל הנכונות לחפש תמיכה בתקופה כה משמעותית ומאתגרת. נראה לי נכון לקבוע פגישה ראשונה עם מספר מטפלים מתוך הרשימה שקבלת, לשוחח עם המטפלים על התלבטויותייך, ולבחון כיצד את מרגישה. אין כללים חד-משמעיים לגבי בחירת מטפל, ואני מניחה שתוכלי לעבור תהליך משמעותי עם מטפלים שונים. תני להרגשה שלך להנחות אותך היכן את רוצה "להישאר". בהצלחה, אורנה

רצוי לבחור מטפל עפ"י המלצות של מטופלים מרוצים שהיו תחת טיפולו ולא רק עפ"י שמות ברשימה. לדעתי תקבעי פגישה אחת עם 3 שמות מומלצים שתקבלי ואח"כ תחליטי מי מביניהם נראה לך הכי מוצלח והכי מתאים עבורך.

האם זה מקובל לפנות ל"פגישת הכרות" או "פגישת גישוש" וגם להציגה ככזו בפני המטפל? תודה אור.

האם זה מקובל לפנות ל"פגישת הכרות" או "פגישת גישוש" וגם להציגה ככזו בפני המטפל? תודה אור.

שלום ד"ר, שמי איילת, אני בת 24.נראה לי שכדי שתקבל (כמה שאפשרי בצורת תקשורת כזאת) מספיק נתונים אני צריכה לכתוב קצת רקע.. אני לא חדשה בתחום הטיפול הפסיכולוגי, במשך ה -4 שנים האחרונות עברתי 4 פסיכולוגים ושני פסיכאטרים (דיכאון קיומי). כעת אני בטיפול אצל פסיכיאטר שהוא גם פסיכולוג ( לא מקבלת טיפול תרופתי!) -יש ביננו קשר מצוין וואני מאד אוהבת אותו (מאד!) בזמן האחרון (מנסיבות חברתיות הגיוניות אני לבד) ואני לא מצליחה להפרד מהפסיכולוג בסוף הפגישה. ממש צריך לגרד אותי מהכסא.ומרגע שאני סוגרת את דלת משרדו מאחורי אני לא מצליחה להפסיק לבכות.כואב לי בצורה נוראה.הכאב הזה גורם לי לרצות לא להגיע אליו יותר, כדי לא להרגיש אותו שוב.אני יודעת שזה לא הגיוני ואני צריכה להמשיך ללכת ובסוף אני שוב מגיעה, וכך אני לכודה במעגל של כאב גדול. מעבר לזה שאני מרגישה מטומטמת שזה קורה לי,אני מכירה את הבעיה הזו של קושי להפרד (היא מתאימה בעיקר לאישיות גבולית, לא כך?),אבל אני לא מכירה דרכים להתגבר עליה או לפחות להתמודד איתה עד שהיא תחלוף. אשמח לקבל עיצה! (וכן, אני מדברת איתו הרבה על כל הנושא.אתה יודע, יש לו תאוריות למה זה קורה..הוא יכול לתת לבעיה שם..אבל אין לו פתרון מעשי שיעזור לי) תודה רבה, איילת.

אולי תוכלי לעזור לי ע"י הסבר של מה זה דיכאון קיומי - איך זה מרגיש לך - ועל מה את חושבת שאת מרגישה כך? זה יעזור לי מאוד.

שלום איילת, את מתארת תחושת נטישה רבת עוצמה בעת הפרידה מהמטפל שלך, ואני מניחה שסיטואציית הפרידה מעוררת בך תחושות ורגשות ה"שייכים" גם לזמן ולמקום אחר. אני חושבת שבירור מעמיק של רגשות האלה יכול לעזור, ונכון הדבר שהמטפל שלך הוא בדיוק האדם לעשות זאת עמו. את בוודאי אינך "מטומטמת" בשל רגשות מכאיבים אלה, ואני בהחלט מאמינה ביכולתך להבין את מקור הכאב ובהדרגה להרגיעו. בהצלחה, אורנה

מצו"ב : http://www.health-pages.co.il/forum/viewtopic.php?t=4221&highlight=%E0%F4%F7%F1%E5%F8 האם ידוע עוד על הקשר בין ADD לחודש הלידה (אין הכוונה לאסטרולוגיה) מני

שלום מני, אינני מכירה מחקרים העוסקים בקשר בין זמן הלידה והפרעות קשב. במידה ויש לך חששות בנושא, מומלץ להתייעץ עם מומחה בתחום הפרעות קשב וריכוז. אורנה

לפסיכולוג/ית שלום ! בהמשך להודעתי הקודמת אני חושש שלא הבהרתי את עצמי כפי שחשבתי ולכן אסביר ואבהיר: לפני כ-4 שנים, לערך, ערכו לי אבחון פסיכו-דידקטי, לאיתור לקויות למידה. האיבחון נעשה בהיותי בן 18.5, כשלמדתי בכיתה י'-יא' בבי"ס אנקורי. כיום אני בן 22.5. האיבחון תקף ל-5 שנים. המבחנים שהועברו לי היו: WISC-R, בנדר, ציורים, השלמת משפטים, REY חזותי וREY שמיעתי, קריאה וכתיבה (סיכום קטע וחיבור חופשי), מבחן דידקטי באנגלית (קריאה כתיבה, הכתבה, הבנה, אוצר מילים וסריקה ויזואלית). שאלותי אליך הן כדלקמן: 1. WISC-R הינו מבחן וכסלר (מנת משכל) לילדים ! האם היו צריכים לעשות לי את ה WAIS-R, וכסלר למבוגרים במקום, בייחוד לאור העובדה שהייתי אז בן 18.5 ? (יש הטוענים כי מבחן הוכסלר למבוגרים אינו תקין מאחר ואין נורמות ותירגום למדינתנו הקטנה, ויש הטוענים כי למרות מגבלותיו יש לעשותו לגיל שלי) מהי דעתך ? לא הייתי צריך אם כן לעשות וכסלר למבוגרים למרות מגבלותיו מאחר והוכסלר לילדים לא התאים לי ? 2. ידוע לי כי קיים סוללה סטנדרטית לאיבחון פסיכולוגי-דידקטי, האם מה שתיארתי לעיל הינו הסוללה הסטנדרטית או שהחסירו לי בטעות כמה מבחנים ? ציינו בפני כי היו צריכים להעביר לי יותר מבחנים ממה שבעצם העבירו לי. מהי דעתך ? אשמח לתשובתך בהקדם (אשמח לתשובה מפורטת). בכבוד רב, נועם

שלום נועם, אני חושבת שכן הבהרת את עצמך היטב, ואני עדיין חושבת שאין אפשרות להעריך מבחנים פסיכולוגיים מבלי לראות אותם. אני חושבת שהנושא של ווקסלר לילדים או למבוגרים הוא לאו דוקא הנקודה הקריטית, בעיקר כי למיטב ידיעתי אפשר בהחלט להעביר ווקסלר לילדים סביב גיל 18. הנקודה המרכזית לדעתי היא השימוש בטסטים האלה לצורך קבלת הקלות באוניברסיטה. לדעתי בכל מקרה טסטים חיצוניים לא מתקבלים, ותתבקש לעשות טסטים במסגרת היחידה המתאימה בדקנאט הסטודנטים. לאור זאת, אני מרגישה שכדאי לבדוק כיצד לקדם את מצבך באוניברסיטה, ופחות כדאי להתעסק בטסטים שממילא אינם שמישים. אורנה

שלום האם יש אבחון פורמלי להפרעת אישיות גבולית? ואם כן ,למי צריך לפנות? (פסיכיאטר ,פסיכולוג?) תודה

שלום שרית, אפשר לאבחן הפרעת אישיות גבולית בריאיון קליני, שניתן לקיים עם פסיכולוג ופסיכיאטר כאחד. עם זאת, אני מציעה לך לקרוא תגובות קודמות בפורום בנושא הפרעת האישיות הגבולית, אשר יתנו לך תחושה לגבי המורכבות והבעייתיות שיש באבחנה זו. אורנה

אני רווקה בת 34. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני תמיד עצובה, עצבנית, מפוחדת, חסרת מוטיבציה/עצלנית/פאסיבית. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את הבעיה שלי. קראתי על דיכאון וכניראה שאני סובלת מדיכאון והדחקה כבר שנים. אני לא עובדת, יש לי המון חובות, לא למדתי כלום, כי כל דבר שאני מתחילה בו- אני לא מסיימת. אני תמיד מאחרת. אף פעם לא מוכנה בזמן. ואני יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולעשות כלום, או לישון שעות על גבי שעות. ברור לי שאני זקוקה לטיפול רציני. אבל אין לי אמצעים פיננסיים לזה. האם ישנה דרך לצאת מהמעגל?

שלום מיואשת, הרצון שאת מתארת, לפרוץ את המעגל המכאיב והמתמשך, הוא התחלה טובה לשינוי. עם זאת, אני מאמינה שלפעמים אנחנו זקוקים לאדם נוסף שילווה אותנו בתהליך שלנו. נשמע לי שתהליך טיפולי יכול לאפשר לך בדיקה מעמיקה של הגורמים למעגל, ושל הדרכים שלך להיות יותר מאושרת. יש מגוון של אפשרויות לקבל טיפול במחיר מסובסד - דרך קופות החולים, מרכזים איזוריים לבריאות הנפש, שירותי ייעוץ של אוניברסיטאות ועוד. אולי כדאי להתחיל את השינוי בכך שתתארגני לקראת הטיפול? מחזיקה לך אצבעות, אורנה

אורנה, תודה על המענה המהיר. להתארגן לקראת הטיפול, זה למצוא עבודה, אם הבנתי נכון. אין שום דרך להתחיל בטיפול בלי כסף. איפה מוצאים מרכז לבריאות הנפש? מהם שירותי הייעוץ של האוניברסיטאות? אני די מנותקת מהעולם החיצון. אני לא יוצאת אפילו למכולת. אני מנקה דירה של שכן תמורת 400 ש"ח בחודש. הוא קונה בשבילי מעט מצרכים בכסף הזה וכך אני מתקיימת. יש לציין שהוא בן 17 וחצי, סבתא שלו קנתה לו את הדירה ומממנת אותו, כולל את המנקה (שזו אני), כך שחוץ מזה, הוא לא יכול לעזור לי הרבה. עודד אותי שכתבת שאת מחזיקה לי אצבעות. אף פעם לא שמעתי מילים כאלו מהקרובים לי. תודה.

בהמשך לתשובתך נכון שעלי להביא את כל תשומת הלב לחיי הפרטים עם בעלי וביתי, הבעיה היא שכיוון שקיימת חוסר תקשורת וכימיה עם חמתי , המצב גורם לויכוחים רבים עם בעלי , מסיבות אלה ואחרות , אבל כולן קשורות לגיסתי במישרין או בעקיפין, מהי הדרך הנכונה , האם אני צריכה להפנים ולא להתייחס פשוט לגיסתי , ובכך אני לא ישתף את בעלי?, האם זהו הפיתרון הרלוונטי? בנוסף ישנה את הקנאה ביני לבין גיסתי, וזאת בגלל שחמתי נותנת לי המון תשומת לב ומתייחסת אילי כאל בת ולא כאל כלה ( וזה הדדי ביננו).

שלום רוית, אני חושבת שאת תצטרכי למצוא את הדרך הנכונה בשבילך, ללכת "בין הטיפות"... את מתארת כיצד המתח הקיים במשפחה המורחבת חודר בצורה הרסנית למשפחה הגרעינית שלך, ובאופן זה את והמשפחה שלך משלמים מחיר. נדמה לי שתצטרכי לבחון עם עצמך איזה מחיר את מוכנה לשלם, ואיזה לא. האם יש באפשרותך להתייעץ בנושא עם איש מקצוע? אני מרגישה שאת מחפשת פתרונות יותר מעמיקים מהאפשרי בפורמט של אינטרנט. בהצלחה, אורנה

שלום, אני תוהה לאחרונה האם יכול להיות מצב של התמסרות יתר לטיפול. מצב שמוביל ללחצים רבים, דכאונות תכופים יותר. עומס יתר בבחינה של - פעמיים בשבוע פגישות טיפוליות, בנוסף קריאה מרובה בפורומים הקשורים בטיפולים וקשיים נפשיים, וקריאה של ספרים באותו נושא. לאחרונה אני כבר לא יודעת מה מוביל למה הטיפול לדכאון או להפך. לפני זמן מה ניסיתי קצת להתנתק אך אז גיליתי שאני לא יכולה לברוח מעצמי... מה דעתכם?

אניטו, נשמע שאת מאוד מושקעת בטיפול, ומתעניינת בנושאים הקשורים אליו. אם יש לך תחושה של "התמסרות מוגזמת" חשוב לדבר עליה בטיפול עצמו. נראה לי שהמטפל/ת שלך הם הכתובת הטובה ביותר להתבוננות משותפת בדרך שעברתם ביחד. אורנה

בתקופה שהפסקתי להאמין באנשים, פגשתי במקרה בחור מקסים שהתמימות שבו הייתה כ"כ אמיתית. הבחור התנהג אליי כ"כ יפה (אז והיום אני יודעת שאני מוצאת חן בעיניו מאד). למרות שלא האמנתי באף אדם (גם לא בקרובים אליי) הרגשתי שבו אני מאמינה, הוא היחיד שהצליח (בלי לדעת מה עובר עליי- כי אז הכרנו שטחי) לגרום לי לשמוח. בזכותו, בזכות האמיתיות והתמימות שבו היה לי שביב של תקווה שיהיה בסדר. לא היינו זוג אף פעם. ולמרות השוני הענק בנינו, אני יודעת שאם ארצה נהיה זוג. ניסיתי להתרחק ממנו בגלל השוני הענק בינינו (אנחנו מתאימים מאד אבל הקשר לא הכי פשוט) וזה גרם לי המון צער. איך אפשר לדעת האם הרגשות שלי אליו קשורות לתקופה שבה הכרתי אותו או שזה פשוט אהבה? (בשנה וחצי הראשונות רק הרגשתי חיבה ענקית אליו, כיום אני מרגישה שהוא חסר לי כשאני לא רואה אותו, ואני ממש נמסה ממנו)

גלית, זה נשמע מתוק ומשמח, והתחושה שהתעוררה אצלי כשקראתי היתה: אם זה לא "אהבה", הרי זה משהו לא פחות מוצלח ממנה... קשה לדעת לאן יתפתחו מערכות היחסים בחיינו, ולא תמיד הרגשות "מסתדרים" בצורה ברורה ומובנת לנו. לפעמים אנחנו פשוט לוקחים את הסיכון... בהצלחה, אורנה

היי, יש לי חבר התומך בגישה לחיים על פיה הוא נוהגלהתייעץ עם חברים קרובים כמעט בכל סוגייה שעולה על פני השטח,גדולה כקטנה,חשובה כמישנית. נוצרת בי תחושה כי מטרתה האמיתית של גישה זו היא בניהול תחרותי של דיעות בין חברים .תחושתי היא שהוא פונה לחבר אחד תוך שהוא מגמד את מערכת היחסים עם אחרים בד בבד מגביר את הרגשות התחרותיים של אותו אדם. אני סבור כי תחרותיות היא תכונה טיבעית ואף מולדת,נגזרת של "הברירה הטבעית" אולי נראה לי שהפיכת התחרות מהמימד הסמוי לגלוי הופכת את ההתמודדות והתחושות בקרב הקרובים כאל משהו בלתי נעים ואף פוגע אשר משפיע באופן ישיר גם על המענה(תחת התחושה כי הוא ממוקם ברף של תשובות ומקבל ציונים) וכן כל היחסים הבין אישיים שבין המתייעץ לחבריו האחרים.מה גם שנראה כי בעוד התחרות נעשית מתחת לפני השטח,באופן טבעי,קל יותר לעדן(סובלימציה) את הרגשות הנילווים,התוקפנות,הכעס,הקינאה ועוד,לעומת התחרות הגלויה אשר מעלה על פני השטח ביטויים אלו מה שמכביד מאד את יצירת האיזון שבין הרצון לשמור על קשר חברי קרוב ובין הקושי שהתנהלות המאפיינת את האינטראקציה. מהי לדעתך הסיבה להתנהלות שכזו?האם תגובתי נראית לך מתאימה לסיטואציה לאור הפרטים הנילווים?מה ניתן לעשות בהמשך.. תודה מראש, רון.

הי רון, נסחת את תחושותיך כלפי החבר המתייעץ בצורה כה בהירה ומשכנעת, עד שהשאלה העולה אצלי היא מדוע לא לדבר על כך איתו... אני מניחה שיש סיבות שונות ל"התייעצות יתר", מחוסר ביטחון עמוק, דרך ניסיון לא כל-כך מוצלח ליצור קשר הדוק, ועד תחרותיות שעברה סובלימציה. נדמה לי שאת התשובה הטובה ביותר יכול להעניק החבר עצמו! בהצלחה, אורנה

היי אורנה, ניסיתי להעביר את חוויתי כפי שנתפסת מהאופן בו עושה חברי שימוש בייעוצים,אשר נראה כי דרכם מודד את ערך חבריו(בצורה סמויה כמובן) ואף יוצר תחרות בצורה מעודנת אשר תוצאותיה לא תמיד משרתים את היחסים הבין אישים הנוגעים לקבוצה. שאלתי הייתה בנוגע לצרכים תוך אישיותיים המשפיעים על התנהלות שכזו(כמובן מתוך זהירות והבנת המיגבלות של דיאגנוזה ללא נתונים והיכרות מספקת-ולו בפן התיאורטי אשר יאפשר לי לבחור את האפשרות המתאימה ביותר שתלווה כמובן בנתונים מחזקים מהשטח..) אני מוכרח לציין כי השימוש בייעוץ מצידו נתפס בעיני,כאסטרטגיה כיון שברוב המיקרים דעתו של חברי בנוגע לנושאים המופנים איתנה וכמעט תמיד נשארת בעינה(אינטליגנט ונבון). בסופו של דבר אני שוב אשאל בנוגע למקורות ההתנהלות הזו באספקלריה של עולמו פנימי של חברי.בנוגע אלי ותפיסתי לתחרותיות,נראה כי התחרותיות נתפסת בעיני כתכונה מאפיינת ביחסים בין אישיים,בצד הטוב שלה היא מדרבנת ודוחפת להישגים בצידה האחר היא עלולה לסרס ולהוביל להתמודדיות מורכבות כמו פרפקציוניזם שאינו מאפשר להנות מההישג,פגיעה משמעותית ביחסים עם אחרים וכו.אני מבין שנטיית המטפלת היא לפנות לזוית הראיה של הפונה ולא של האחר אולם פעמים רבות אני סבור שניתן לבחון גם התנהלות של אחר (כמובן מתוך נקודת מבטו הסובייקטיבית) כפי שהיא מושפעת מתוך דינמיקה קבוצתית מנקודת מבטו של המתייעץ(יחסי הגומלין שלו עם חבריו כברומטר לייצוגים תוך אישיותיים). אשמח אם תשפכי אור על הנושא הן בפן התיאורטי(אוכל לשייך באופן מתאים לאור צימוד ראיות מתוקף החברות) והן בנוגע לפעולות חד שצדדיות מצידי אשר ישנו גם את אופן ההתנהלות בינינו(אני מודע לשיחה והאפקטיביות שלה אולם אני מעוניין לבחון זאת,בעזרתך,בטרם תתנהל בפועל) רון

שלום! קראתי את הספר "כוחו של תת מודע" של ג'וזף מרפי! כתוצאה מכך עולות בי תהיות: האם באמת לתת המודע קיימים כוחות המסוגלים לשנות דברים בחיינו?האם מחשבות אינטנסיביות על דברים מסויימים משפיעות על המודע בחיינו?יכול להיות שתת המודע משנה את יחס הסביבה אלינו?את המצב הכלכלי או אפילו את המראה שלנו? אשמח להארה בנושא!

הי אמיר, לא קראתי את הספר עליו כתבת, כך שאני מזמינה את המשתתפים האחרים בפורום להתייחס... בכל מקרה, אם הנושא מעניין אותך, אני ממליצה לקרוא על התפיסה של פרויד את התת-מודע (והוא בהחלט משפיע על התנהגותנו, בתפיסה פרוידיאנית). אורנה

אך האם הוא יכול לשנות את הדרך בה אנשים אחרים מתייחסים אלינו או אפילו רואים אותנו?

בן 24. כל פעם שבחורה לא מעוניינת בי, אפילו שההיכרות שלי איתה שיטחית וקצרה נשבר לי הלב , אני נכנס לדיכאון, אני מפסיק לתפקד. מה אפשר לעשות?

שלום גיא, דחייה היא חוויה קשה, שהרבה פעמים מעוררת אצלנו זכרונות ותחושות ש"שייכים" לזמנים ומקומות אחרים. יכול להיות שזו הסיבה לתחושת הנטישה החריפה שמתעוררת אצלך לאחר כל פרידה. האם שקלת לשוחח על כך עם פסיכולוג? לפעמים הבנה של הגורמים היותר עמוקים לתחושותינו מאוד מקלה. בהצלחה, אורנה

ביום רביעי הזה עולה הצגה בה אני משתתף. אחרי חודשיים של עבודה קשה, בימים האחרונים יש אצלי נפילת מתח רצינית. החזרות שלי גרועות, אני לא מרגיש שאני מסוגל לתת משהו מעצמי, אני רוצה למות.

שלום אלכס, אתה מתאר נפילת מתח מבהילה, בדיוק לפני הרמת המסך... אפשר להבין את המתח שלך לאור ההתקרבות ל"נקודת האמת", לקראתה עבדת כל-כך קשה. אני מרגישה שכדאי שלא תשאר עם הדברים לבד - האם יש לך אפשרות לדבר על זה עם הפרטנרים שלך להצגה? עם חברים ובני משפחה? תמיד יש גם אפשרות לשוחח על כך עם פסיכולוג, ואפילו ללמוד טכניקות של הרפייה והרגעה, שיכולות להיות מאוד יעילות. בהצלחה בהצגה הראשונה, אורנה

לפסיכולוג/ית שלום רב, שמי נועם, אני בן 22.5, סטודנט לפסיכולוגיה תואר ראשון ויש לי אליך מספר שאלות: בהיותי בן 18.4, לפני כ-4 שנים לערך, עברתי אבחון פסיכו-דידקטי ללקויות למידה והפרעות קשב. המבחנים שהועברו לי היו: WISC-R (וכסלר לילדים), בנדר, ציורים, השלמת משפטים, REY חזותי ו REY שמיעתי, קריאה, כתיבה, מבחן דידקטי באנגלית (קריאה כתיבה, הכתבה, הבנה, אוצר מילים וסריקה ויזואלית). עד היום לא עשיתי שימוש רב באבחון, ולכן לא הייתי מיודע לבעיות שטמונות בתוכו. אך לאחר שנתתי אותו לאוניברסיטה ולגורמים נוספים, כולם טענו כי האבחון לקוי וכי אינם יכולים להשתמש בו וכי עליי לעשות אבחון חדש. הם טענו כי ההתנסחות ורמת האירגון של האבחון לקוי בחסר, וכי אין הפרדה בין הממצאים הרגשיים לבין השכליים, וכי לא נכתב באבחון שקיים לקות למידה, כלומר חסר אבחנה של הפרעות קשב וריכוז (ממנו אני סובל). קיימים ממצאים מובהקים להפרעות קשב וריכוז, אך מלבד לציין באבחון כי יש ירידה תפקודית לא כתבה כלום ! (נו אז מה אם יש ירידה תפקודית.... מה זה אומר !?) כמו כן, נודע לי היום (ממספר פסיכולוגיים) דבר נוסף שלא ידעתי עליו. המאבחנת עשתה לי מבחן וכסלר לילדים, WISC-R, שמתאימים לילדים עד גיל 16, ואני הייתי בן 18.4 כשעשיתי את האבחון, ולכן היית צריכה לעשות לי מבחן WAIS-R (וכסלר למבוגרים). בתוצאות המבחן וכסלר לילדים שעשיתי יצא כי אני מחונן, דבר שעשוי להיות שגוי בהחלט !!! וזה בהחלט גרם לי לעוול נפשי רב ! יש סיכויים רבים כי אני לא מחונן ואף נמוך בהרבה מזה ! שוחחתי עם הרבה אנשי מקצוע, וכולם אמרו לי כי יש באפשרותי לדרוש את כספי בחזרה ממכון זה או לדרוש לחילופין אבחון חדש ללא כל תשלום כספי ! אני אובד עצות ! אני כבר לא יודע מה לעשות ! מה את/ה אומר/ת ? אשמח לחוות דעתך המקצועית בהקדם ! בכבוד רב, נועם.

שלום נועם, לצערי אין באפשרותי לייעץ לגבי איכות המבחנים, מבלי שראיתי את החומר. אני סבורה שעליך לפנות לאיש מקצוע שיעריך את הלקויות שאתה מתאר בדרך העברת המבחנים, ויוכל להמליץ לך על צעדים כלפי המכון בו הועברו המבחנים. לתשומת לבך - למיטב ידיעתי האוניברסיטאות בישראל מקבלות חוות דעת לגבי לקויות למידה רק מהיחידות שהוכשרו לכך בדקנאט הסטודנטים, וכן בכל מקרה תצטרך לעבור אבחון נוסף במסגרת האוניברסיטה. מומלץ לברר את הנושא. בהצלחה, אורנה

שלום! אני א,בן 21.6,חייל משוחרר.יש לי בעיה די מציקה:הבטחון העצמי שלי. במהלך כל השרות הצבאי הבטחון שלי היה ממש גבוה.אך חודש לפני השחרור אחד העמיתים שלי לתפקיד זרק לעברי מילה די פוגעת.ממש נפגעתי מכך ועד עכשיו (חודשיים וחצי אחרי)אני סובל מהרגשה פנימית לא טובה.זה לא עוזב אותי.אני חושב על זה כמעט תמיד מאז ומנסה להבין מדוע הוא אמר זאת,נכנס לספקולציות.כתוצאה מכך מאוד מפריע לי שאנשים מסתכלים עליי ברחוב,אני מאוד מפחד שיאמרו עליי דברים לא טובים,אני נהייתי כבר פראנואידי בכל מה שקשור ואם מישהו ברחוב צוחק אני באופן אוטומטי מנסה להבין על מה והאם זה לא היה עלי!זה הורס אותי מביפנים,אין לי חשק לכלום,אני כבר לא מסופק ומאושר.כל דבר מציק לי,אפילו אם לא יושבים ליידי באוטובוס למשל אז אני מנסה להבין מדוע?האם משהו בי לא בסדר?אני מתחיל לחשוב שאני נראה שונה בעיני אחרים!רוצה לציין שאני מאוד אוהב את איך שאני נראה,יצאתי עם לא מעט בנות,היו לי חברות ויש לי חברה גם כיום.תמיד הייתי מקובל בחברה אך כל זה עדיין לא מעודד אותי וגורם לי להרגיש טוב יותר.אני לא יודע איך לצאת מזה... מה לעשות?מדוע זה ככה?

שלום א., אתה מתאר מצב של פגיעה רגשית, שמשפיעה על תחומים נרחבים בחייך. אני מבינה שיש בך רצון עז להבין את מקור הפגיעה, ומציעה לעשות זאת במסגרת של טיפול פסיכולוגי. לפעמים יש מצבים בחיים בהם קשה לנו להתמודד לבד, ובמקום לחשוב על האירוע ללא הפסקה כדאי לעבד אותו עם איש מקצוע. בדרך זו, תוכל להתמודד עם הפגיעה, להבין אותה ובהדרגה להיפרד ממנה... בהצלחה, אורנה

שלום רב, שמי ש'. יש לי בעיה שהערכה העצמית שלי נמוכה. זה נכון שאנשים עם הערכה עצמית נמוכה הם פחדנים? ואם כן, מה צריך לעשות כדי להשתנות?

אני מתצבנת ממש על שתויות ובדרך כלל זה על בעלי(והוא איש מקסים,שממש לא מגיע לו)אני מתצבנת מהר,אחרי דקה אני נרגעת,כאילו לא היה כלום,אבל באותו רגע, אני ממש לא שולטת בעצמי- צועקת והכי גרוע ,שהתחלתי גם לקלל ויותר גרוע מזה ,שלפמים זה קורה לפני ילדים,וילדה הגדולה ,שהיא בת4 מחקה אותי בהתנהגותה(היא גם ניהתה עצבנית)עצבנות הזו לא נובעת אצלי מלחצים או מתח. אני לא עובדת בחוץ.אני כל הזמן בבית, בסביבה מאוד רגועה .אבל ,איך שאני מבינה -זה המקור הבעיה שאני לא עובדת,שום דבר לא קורה איתי,אין לנו הרבה חברים ,ואני רואה את אותם 3 פרצופים כל הזמן וחיים שלי נורא משעמימים.אני יודעת פיתרון הכי טוב- זה לצאת לעבוד,אך זה לא רליוונטי.אני מאוד רוצה להשתנות וללמוד לשלוט בעצמי.האם תוכל לייעץ לי מה לעשות,האם יש שיטות מלמדות שליטה עצמית?אם אני אלך לפסיכולוג,הוא יוכל לעזור לי?תודה רבה .מחכה בקוצר רוח לתשובתך.gilia

שלום גילה, פעמים רבות דווקא מצבים שכוללים הישארות בבית גורמים ללחץ לא פחות מאשר לחץ חיצוני. כאשר אין לנו מסגרות חיצוניות פעמים רבות עולות שאלות של משמעות, שיכולות להוביל לתחושות של ריקנות או של חרדה מסויימת, שיכולות להתבטא בעצבנות. כפי שאת עצמך אמרת, ייתכן כי את חווה תסכול מסוים כרגע, שאולי קשור לזמן שבו את מבלה בבית, אך נראה כי לא לך עד הסוף ברור מדוע. זהו בדיוק המקום של הטיפול. טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך לגלות את מקור התסכול, ומתוך כך את הדרכים להתמודד איתו. אני חושבת שאם עבודה איננה רלוונטית, יכול להיות שפעילויות אחרות שאינן קשורות לבית (כמו התנדבות או חוגי העשרה) יוכלו לעזור (אם אכן מדובר בתסכול של שאלות הקשורות למשמעות ותוכן). אני בהחלט ממליצה לנסות ולפנות לטיפול לברר את הנושאים האלה, בעיקר משום שמההודעה שלך עולה דאגה לגבי ההשפעה של "מצבי הרוח" האלה על שאר בני משפחתך. בהצלחה אורנה

שלום אינני יודעת אם זהו הפורום המתאים לבעיותי אך אני ישאל בכל זאת. יש לנו בעיה, גיסתי איננה מדברת עימי מסיבות אלה ואחרות ( בתקופה שדיברנו תמיד היה ביננו חוסר תקשורת , כימיה וכדומה) באחד הוויכוחים שלנו, היא החליטה לא לדבר איתי יותר , וכך עבר למעלה מחצי שנה, כשבעלי יצא להגנתי, הוא נכנס לרשימת " הברוגז" . גיסתי בת זקונים אחרי שני בנים והיא לא קטנה בת 27 רווקה החיה בבית הוריה.מרגע שנכנסתי לבית בעלי שררה קנאה ביני לבינה וזאת בעקבות תשומת הלב של חמתי אילי. אני וחמתי חברות מאוד טובות , בקיצור היא מתייחסת אילי כאילו אני ביתה, ואני חושבת שזה מעורר את קנאתה של גיסתי. הננו רגילים להתארח בארוחות שישי שבת אצל חמתי , ומאחר שגיסתי אינה מדברת איתי ולא מרבה לדבר עם אחיה שזהו בעלי, אינה מעוניינת שנתארח בבית הוריה , לכן נאלצנו לעשות שישי שבת בביתינו.וחמתי בלית ברירה נאלצת להיכנע לה. ביום שישי האחרון ביקרנו עם ביתינו בת ה - 8 חודשים בבית חמתי , ונשארנו לארוחת שבת, גיסתי סירבה לשבת עימנו בשולחן, והפצירה באמה מדוע לא המתינה לה וסעדה עימה את ארוחת השבת, לאחר שנלך. בעקבות כך היא כועסת מאוד על חמתי ואינה מדברת איתה, חמתי איננה יודעת איך להתנהג עימה וכל הדרכים שניסתה כשלו,גיסתי עוד כועסת וטוענת מדוע לחמתי ישנם נושא שיחות עימי ולא איתה. מאחר שחמתי עומדת כאן באמצע , ולצערה היא כמו שק איגרוף ועל מנת שיהיה אווירה שקטה יותר היא ביקשה ממני , שאני לא יגיע לביתה (ורק היא תבוא לבקרני בביתי) האם זהו הדרך הנכונה לטפל במצב? חמתי במקצת חוששת מביתה שתזיק לעצמה כיוון שבעבר הרחוק שגיסתי היתה בת 17 לערך הייא ניסתה "להתאבד" בלעה 4 אופטלגינים. האם ייתכן שזהו הפיתרון היעיל ביותר ולהיכנע לגיסתי בכך שאנחנו לא יכולים לבקר בבית הורי בעלי ?לדעתי גיסתי מקנאה מהקשר שלי עם אמה. אנא עיזרי לנו והובילי אותנו לדרך הנכונה לפיתרון בעיה מסוג זה.

שלום ר., אני מבינה מהודעתך שהמצב מאוד מסובך בינך לבין גיסתך. הקשר עם בני משפחה עלול לפעמים להיות מורכב ומכאיב מאוד. לצד זאת, אני סבורה שהקשר בין חמותך ובתה הוא קשר נפרד - קשר בין אם ובת שיש לכבד אותו. למרות הקושי הגדול, אני ממליצה לתת לחמותך לנסות לפתור את הקשיים עם בתה בעצמה, ולהתרכז בבניית חיי המשפחה שלך עם בעלך ובתך. בהצלחה, אורנה

בהמשך לתשובתך נכון שעלי להביא את כל תשומת הלב לחיי הפרטים עם בעלי וביתי, הבעיה היא שכיוון שקיימת חוסר תקשורת וכימיה עם חמתי , המצב גורם לויכוחים רבים עם בעלי , מסיבות אלה ואחרות , אבל כולן קשורות לגיסתי במישרין או בעקיפין, מהי הדרך הנכונה , האם אני צריכה להפנים ולא להתייחס פשוט לגיסתי , ובכך אני לא ישתף את בעלי?, האם זהו הפיתרון הרלוונטי? בנוסף ישנה את הקנאה ביני לבין גיסתי, וזאת בגלל שחמתי נותנת לי המון תשומת לב ומתייחסת אילי כאל בת ולא כאל כלה ( וזה הדדי ביננו).

שלום אני בת 43 נשואה (לא באושר. אבל לא זו הנקודה פה). אם ל-4, בוגרים וצעירים. לפני חודש וחצי נפטר אבי האהוב בן 63 בבי"ח (ממש בידינו) לאחר מחלה וסבל רב של מעל חצי שנה. מאז מותו אני ואמי (פנסיונרית - בת 65) לא מצליחות להתאושש ואנחנו בדכאון. אחי (גם נשוי - בן 41)) פחות במצוקה או לפחות ככה אני מתרשמת. אמי במיוחד במצב נפשי מאוד קשה ולפני מספר ימים בעצה עם רופא המשפחה היא התחילה לקחת כדורים נגד דכאון. מצבי גם לא טוב במיוחד אבל מאחר ואני עובדת וגם מטפלת בילדיי ובבית, איכשהו אני מצליחה להעמיד פנים. אני מבקשת לדעת עד כמה זמן האבל והדכאון שלנו זה טבעי. אחרי כמה חודשים יש מקום לדאגה אם הדכאון שלנו לא יעבור. גם אני שוקלת לקחת כדורים נגד דכאון. האם זה עדיין מוקדם ועלי לחכות עוד עד שמצבי ישתפר? תודה על תשובתך (אודה לכל מי שיוכל לייעץ לי).

שלום חברה, אובדן של אדם אהוב הוא אירוע קשה ביותר, ולכל אחד מאיתנו יש סגנון וזמן התמודדות שונים. אני מרגישה שקשה לומר מה "טבעי" ו"נכון" לאבל, למרות שכן אציין שהתיאוריה מדברת על תקופה של שנה לערך (שבה "טבעי" לחוש דיכאון). אני ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר, שיוכל לאבחן את מצבך בפגישה אישית ולהציע טיפול תרופתי מתאים. כמובן שיש חשיבות גם בטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לעבד את רגשותייך. החזיקי מעמד, אורנה

אורנה שלום לדעתך עלי להתייעץ עם פסיכיאטר כבר עכשיו או לחכות תקופה נוספת? תודה. חברה.

ברצוני לשאול:מהי הפרעת אישיות גבולית? האם זה יכול להיעלם? האם זה חלק מהאישיות? האם הדבר יכול להופיע כך סתם באמצע החיים? האם זהו "פגם" באישיות?,מכל מה שקראתי עד כה,נשמע כאילו זו אישיות שאיננה מתמודדת כראוי עם החיים.... אותי הגדירו אחדים בפוסט-טראומה ואחדים התעקשו על הפרעת אישיות גבולית,הדבר גרם לי לצער רב..משום מה הדבר פגע בי,כאילו משהו לא בסדר איתי ועם תגובותיי...מה גם שלא הייתי תמיד כזו....הדבר קרה רק בשנים האחחרונות,ויש לכך סיבות טובות... אשמח לתגובות גבריאלה

גבריאלה יקרה, ההגדרות של הפרעות פסיכולוגיות משמשות פעמים רבות לתקשורת בין הפסיכולוגים, ואני חייבת לציין שיש מחלוקת לגבי השימוש בהן. העיקרון מאחורי ההגדרה של הפרעות אישיות הוא שמדובר במצבים בהם דרכי ההתמודדות של אדם גורמות לו למצוקה, בצורה שהיא יותר חריפה מאשר אצל רוב האנשים. אין מדובר ב"פגם" באישיות, אם כי פעמים רבות אכן מדובר על מצוקה די גדולה. לגבי ההגדרה של הפרעת אישיות גבולית, זוהי הגדרה רחבה למדי, וכוללת בתוכה אנשים שונים עם מצוקות ברמות שונות וקשיים ברמות שונות. עם זאת, החלק המשותף הוא שאנשים אלה מגיבים לעולם בדרך כלל באופן מאוד אמוציונלי, נוטים להרגיש כעס (כלפי אחרים וכלפי עצמם...) ופעמים רבות חווים את העולם כמעבר בין טוב ורע (מן תפיסה של שחור ולבן). פעמים רבות בגלל נטיות תגובה אלה, הם מתקשים ל"הישאר במקום אחד" לאורך זמן, וזה כולל גם מערכות יחסי ועבודה. יש תיאוריות לא מעטות שמדברות על הקשר בין אירועים טראומטיים (בדרך כלל בגיל הילדות) ואישיות גבולית. אגב, רוב הפרעות האישיות מקושרות לחוויות ילדות. לגבי טיפול, בדרך כלל מדובר על טיפול פסיכודינמי ארוך טווח. אחרי ההקדמה התיאורטית הזו, אני חייבת לציין שאני מאמינה שאולי זה יהיה יותר קל (ויעיל) עבורך לא לנסות להתאים את עצמך לקטגוריה זו או אחרת (כפי שאני מבינה שעשו אחרים) ולנסות ולבחון באופן יותר אישי וספציפי מה מעורר אצלך מצוקה, ולבחון כיצד ניתן לעזור לך. בהצלחה אורנה

אכן,עברתי דברים איומים בילדותי,ובהתחלה "קוטלגתי" כסובלת מפוסט-טראומה, ואז לאחר מס' ניסיונות אובדניים,ופגיעה עצמית,לפתע נשתנתה ההגדרה.... למה א"א להבין שאני פוגעת בעצמי כשם שפגעו בי כל חיי-זוהי דרך ההתמודדות שלי,ביטוי לשנאה הרבה שאני מרגישה כלפי עצמי,כלפי גופי,ומה שעוללו לו... קראתי הרבה על בורדרליין,כיוון שזה סיקרן אותי,ובעיקר לא הבנתי את סלידתי מהגדרה זו, אך הבנתי שיש דברים בגו-נכון הדבר שבשנים האחרונות,מאז ש"דברים נהיו לי קשים יותר"...הגבתי בעוצמה רגשית לדברים רבים,אך לא ניתקתי קשרים או עברתי מקומות עבודה/לימודים. והדבר שהכי מרגיז אותי,הוא כאשר הרופאה שלי שוב ושוב אומרת לי ש"לא הכל שחור לבן בחיים" - אני ל א רואה דברים שחור לבן!!! אני כן מגיבה (יותר נכון -הגבתי בעבר,כיום המצב משתנה...),באמוציונאליות,תמיד הייתי אדם רגשי,אבל גם עברתי דברים איומים בחיי-מותר לי!!!! מותר לי לכאוב על כל מיני דברים....,מותר לי לא לרצות שיחבקו אותי,כאשר הקרובים אליי השתמשו בכך לרעה וניצלו אותי,מותר לי לכעוס כאשר מיצרים את צעדיי,ומבקרים אותי על ימין ועל שמאל,כאשר אני מבקרת את עצמי השכם והערב,ומותר לי לבקש מעט תמיכה-דבר שלא קיבלתי מעולם!!! עד כה,לא הבנתי את עצמי,תחושותיי,רגשותיי...כעת אני מתחילה...וכל מה שמעניין את הרופאים הוא-לשלוט בתגובות שלך,מיד לשים אותך על מייצבים למינהם,על תרופות... אני הפסקתי הכל-וטוב לי,אני רוצה להרגיש!!!!!-רוצה להבין את עצמי,את מה שעברתי בחיים,לדעת להתמודד עם החיים אחרת... ואולי די עם הקיטלוגים המעליבים האלו?אולי אפשר להבין מהיכן האדם מגיע ומדוע הוא מגיב כפי שמגיב,במקום לבקר את צורת התנהגותו? תודה על ההקשבה

שלום סובל מסכיזופרניה שמתאפין בהיתפרצויות, אגרסיביות,קולניות.האם יש ויטמינים או מנרלים שיכולים להחליף כדורי ריספרדל? תודה

הי, הנושא נראה לי רציני מידי, חשוב ודי קריטי - ורצוי להתייחס אליו ככה ולפנות לפסיכיאטר שייעץ על בדיוק מה שמתאים. בכל אופן - עדיף לפנות לפורומים שעוסקים בפסיכיאטריה ותרופות, כי הפורום שכאן עוסק בפסיכולוגיה בלבד, מה גם שהמנהלים הם פסיכולוגים קלינים ויפנו אותך גם כך לפורומים אלו. המלצה אחת היא פורום פסיכיאטירה של דוקטורס: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 בהצלחה תותי

שלום ר, תותי צודקת ברצינות בה היא מתייחסת לטיפול התרופתי. למיטב ידיעתי אין תחליפים "טבעיים" מספקים לטיפול אנטי-פסיכוטי, אך חשוב שתשוחח על כך עם הרופא המטפל בך. בכל מקרה, אל תעשה שינויים עצמאיים בטיפול התרופתי! בשביל זה יש רופאים... בהצלחה, אורנה

לבני בן ה-6 התנהגויות מוזרות- מזרות אימים: 1. דחף בלתי נשלט ומבוקר לירוק(לפלוט רוק בכמויות בלתי מבוטלות- שהיו לבטח מעלות את מפלס הכינרת) כל כמה דקות, בדרך כלל לשרוול החולצה ולעיתים על הרצפה וכשמעירים לו הוא יורק לתוך ממחטת נייר- במאסה אדירה. התנהגות שאינה מופסקת אף אם מעירים לו והנה כרונית- מעל ל-3 חודשים מתישים. 2.כשאני נוגעת בו בחיבה הוא לרוב נרתע ומביע התנגדות נחרצת לאקט החיבתי, למעט מקרים נדירים בו הוא דורש במפגיע תשומת לב מיוחדת ודרישה ליגוע בו על פי תכתיביו וגחמותיו ויש לו פולחנים וטקטיקות מוזרות- חדשים לבקרים. לאחר מגע יזום מצדי הוא אינסטנקטיבית "מנטרל" את המגע בהנף יד שלו או של אחרים בסביבתו. 3. טקסים סביב האוכל. הוא הופך את האוכל לזירת קרב- בוחר מי יגע לו בצלחת, מי יאכיל אותו, מכתיב מתי יוכל בעצמו, מי ימזוג לו שתיה. והכל מלווה בסנקציות ובטקסים רפלקסיים-המטריפים את דעתי- פליטת הרוק מתגברת ומלווה בעוויתות מוזרות. 4. הוא חוזר ברגרסיה מבחינת דיבור שאינו מותאם לגילו, לעיתים הרטבה בלילה וכדומה. כל הנ"ל בהחלט מהווים סימנים מדאיגים לבירור.: פיגור, סימנים של אוטיזים או הפרעת טורדנות כפיתית. הבעיה האמיתית נעוצה בכך שמאידך גיסא ברמה הקוגנטיבית הוא מחונן ומפותח הרבה מעבר לחתך בני גילו: 1. הוא קורא שוטף מגיל 4 וכיום קורא ספרות קשה של מבוגרים. 2. הוא כותב מגיל 4 וחצי בצורה יוצאת מהכלל ומעוררת השתאות. 3. יש לו הברקות מדהימות, בעל חוש הומור מפותח, שנון, מקיש מעניין למשנהו ומבין דבר מתוך דבר. 4. יש לו קליטה מהירה. הוא בעל תפיסה וזיכרון פנומנלי. 5.מבחין בין רע לטוב, בין אסור למותר, בין טפל לעיקר. 6. מנתח כל מצב/תמונת מצב בצורה לוגית ומיוחדת. בקיצור מחונן ויוצא דופן. האיך כל הכישורים הקוגנטיביים שלו אינם משרתים אותו ומייעלים אותו להתנהגות נורמלית ולהתפתחות רגשית תקינה? האם דאגותי מוצדקות ויצוקות בחשש סביר?למי עלי לגשת לאבחון וטיפול בבעיות שציינתי? אמא שיצאה מדעתה.

תשמעי, אם ילדך כ"כ מוכשר ומחונן, לא שווה לקחת ילד כזה לטיפול...?

לאמא שיצאה מדעתה, ניכר מהודעתך שבנך זוכה לתשומת לב רבה - הן בפיתוח כשרונותיו, והן בטיפול היומיומי. לא נותר לי אלא להצטרף לתחושתך, שהילד מסמן בהתנהגותו שמשהו אינו בסדר. פיגור אינו מסתמן כאופציה סבירה לבדיקה, אך בהחלט כדאי לגשת עם הילד לאיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. אני ממליצה לפנות לסיוע השירות הפסיכולוגי החינוכי במקום מגורייך, אליו תוכלי להגיע באמצעות הגננת/מורה של ילדך. בהצלחה, והחזיקי מעמד, אורנה

היי התחתנתי לא מזמן ואני מרגישה שאני צריכה לשאול בנוגע לחיים החברתיים המשותפים שלי עם בעלי.אנחנו מבלים כאשר זה מתאפשר באופן נפרד כך שהוא יוצא עם חבריו ואני יוצאת עם חבריי ונראה לי זה נובע מכך שאיננו מצליחים למצא אנשים משותפים שיהיו מקובלים על שנינו מבחינת רמת עניין .לי ולבעלי יש תחומי עניין משותפים וגם יכולות חברתיות(לו יש יותר) אולם המצב הוא כזה שאנו יוצאים בנפרד איש איש עם חבריו.אני חושבת שאני שואלת מה עשוי לעמוד מתחת לפני השטח לחוסר היכולת למצא חיים חברתיים זוגיים ביחד ?(ללא קשר לאיוורור מתאים וללבד בתוך הביחד..זה מובן לי..אך נראה שכאן זה מעט יותר מהרגיל) נעמה

נראה לי שהבעיה מתחילה אם את מרגישה שזו בעיה. הרי אם לצורך העניין, פעם בשבוע אתם יוצאים יחד ופעם בשבוע כל אחד עם חבריו אין בכך כל רע. אם דיברתם על העניין ואתם רואים בכל שניכם רק בעיה של חוסר התאמה של חבריכם המשותפים - אז זה לא נשמע לא סביר או בעייתי. אבל אם בכל זאת את אומרת שזה נראה לך יותר מידי אולי את לא משלימה עם העניין או שיש משהו מתחת זה, אולי בכלל את שואלת שאלות על ההתאמה לבעלך. כי שימי לב לתחילת המשפט - התחתנתי לא מזמן - אז אולי גם על כך את שואלת בעצם את מה שאת שואלת. אני הייתי מסכמת את הכל בשיחה טובה ופתוחה עם בעלך החדש ושומרת על תקשורת פתוחה בנושא כל הזמן בכדי שלא יצטברו שאלות וספקות וכו'. שיהיה בהצלחה..

זו אינה בעיה.הקשר שלי עם בעלי מצוין וכזוג בתחילת דרכו יש בנו אנרגיה ורצון להתקדם ביחד. אלא שהתופעה הזו המשקפת יותר את חיי הרווקות מעניינת אותי וחשוב לי להבין האם זה נובע מחוסר התפשרות שלנו לכאלו שאינם מתאימים או שמא אולי משקף נטייה לשמר אורח חיים מוכר ובכך להתמודד עם מעבר הדרגתי לסטטוס אחר

שלום נעמה, מזל טוב לנישואיכם... אתם אכן בתחילתה של דרך, שצפויים בה כל מיני התפתחויות, קשיים, פשרות והתרגשויות... את שואלת האם יתכן שישנן סיבות עמוקות או נסתרות לקושי ליהנות מחיים חברתיים זוגיים, ואני מניחה שאת יודעת שלא אוכל לתת תשובה אחראית במקומכם... אם השאלה מטרידה את שניכם כדאי לבחון אותה במסגרת של ייעוץ זוגי, וכמובן שניתן לעשות זאת גם במסגרות פרטניות. בכל מקרה, אני מציעה לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה ששניכם מסתגלים כעת לחיי הנישואין, ושההסתגלות אינה תמיד פשוטה... בהצלחה, אורנה

אולי תוכלו להאיר מעט את עיני.. איך בוחרים מטפל/ת? האם יש חשיבות לתיאוריות בהן מתמחה המטפל (פרוידיאני, לאקאניאני וכו' או שיטות טיפול מסויימות)? אם כן, איך יודעים מה מתאים לך? תוך כמה זמן-טיפול קשיים בנתינת אמון במטפל הופכים לבעיה? האם נכון, שלדעת שאתה זקוק לטיפול ועם זאת לפחד מכך ולהתקשות מאוד להחשף ו/או לדבר בכלל, מעיד על בעיה חמורה מאוד? (קראתי פעם איפשהו..) מהם ה'קווים השחורים', אם יש כאלה, אשר אסור למטפל (או למטופל) לעבור (מעבר למובן מאליו כגון יחסים מיניים או שבירת סודיות)? האם קורה שמטפל מרגיש חוסר רצון לעזור למטופל מסויים? והאם אפשרות כזאת, או כל מצב שבו מטפל חש כי אינו עוזר למטופל, תגרום למטפל להפסיק טיפול מיוזמתו? מלאת שאלות כרימון אנוכי: ) אשמח למעט תשובות.. תודה מראש.

בוקר טוב לתוהה, תשובות לגמרי לא מקצועיות אני אתן לך, אך בתור מטופלת מנוסה אני יכולה לענות על כמה. בתור התחלה הייתי רוצה לומר שעצם ההחלטה ללכת לטיפול היא חשובה. אם החלטת שאת הולכת על זה אז צריך להבין שחלק מהתהליך יהיה להתנגד לכך - וזה אומר פתאום לא לסמוך על המטפל, לחשוב שהוא ירצה להפסיק את הטיפול ולברוח לפני, לשנוא אותו ועוד כל מיני רגשות משונים.. מה שחשוב לדעתי הוא לשים בראש כברירת מחדל שכזו, שההצטרפות לטיפול והשמירה עליו היא לטובתינו, אז אלא אם כן אין באמת התקדמות בטיפול - שעל כך גם כן יש לדבר עם המטפל - רצוי מאוד לסמוך על התהליך ולהתמסר לו מתוך ידיעה שזה רעיון טוב.. שעצם הפנייה מראה שזה בדיוק מה שאת צריכה.. ועכשיו בקשר לשאלותייך הרבות והמעניינות: איך בוחרים מטפל? תמיד עדיף לדעתי ללכת למישהו ששמעת עליו דברים טובים, כך גם תגיעי עם הרגשה טובה ופחות ספקות. בלי שום קשר את יכולה לפגוש (כמו לראיין) מספר מטפלים ואז לבחור מי יתאים לך יות מכולם, עם מי יש ימיה חזקה יותר, ומי את מרגישה שיוכל לעזור לך. לגבי השיטה - תלוי. אם את צריכה טיפול התנהגותי קוגניטיבי אז כדאי לפנות למטפל כזה לדומא, אך אם את הולכת על טיפול דינאמי (מה שנשמע שאת הולכת) אז לדעתי פחות חשובה הגישה, ויותר חשוב הקשר שנוצר עם המטפל. אורן קפלן כתב על כך המון פעמים. בקשר לנתינת אמון במטפל- מה שנפלא בטיפול הוא, שאנחנו משחזים את כל בעיותינו בעולם יחד איתו מבלי להיות מודעים לכך. יש מצב שבעיה של חוסר מתן אמון היא בעיה אצלך בתחומים נוספים ולכן את משחזת אותה גם איתו - ובדיוק על כך יש לדבר איתו. אם את מרגישה ככה- את חייבת לומר לו את כל רגשותייך בעניין - והוא כבר ידע מנסיונו איך לעזור. מה שמעיד על בעיה חמורה מאוד לדעתי, זה בעיות בתיפקוד ובאיכות החיים. ם את מרגישה שבעיות מסוימות שלך לא נותנות לך לחיות כרגיל, לצאת מהבית ולנהל חיי עבודה חברה משפחה וכו'. עצם הפניה לטיפול מראה על חוזק בעיני כמו כן גם הפחד להיחשף הוא טבעי וברור והגיוני ואמיתי וזה ממש לא אינדיקציה לבעיה חמורה מאוד. הקווים האדומים (שאת קוראת להם שחורים) הם לבאחריותו של המטפל. כמובן כמו שאמרת, קשר מיני כלשהו אסור, רצוי גם להימנע ממגע אם מדובר במטופלת ומטפל לשם הדוגמא- אך המטפל חייב התמודד ולשים הוא את הקווים. עם זאת, אני מניחה שהכל תלוי בגישתו של מטפל - אני חושבת שיהיו כאלו שיסכימו שתתקשרי אליהם בכל שעה יום ולילה, ויהיו כאלו שיעדיפו לשמור את זכות ההתקשרות רק למקרי חירום - הכל תלוי בגישה ובאופי המטפל וגישתו אני מניחה. אני לא חושבת שמטפל מרגיש חוסר רצון לטפל במישהו. יכול להיות שעם מטופל מסוים יהיה לו קשה יותר להתמודד אך זו שוב אחריותו להתגבר על כך ולטפל בו כראוי. במקרים קיצוניים יכול להיות שהמטפל מרגיש שאין הוא עוזר למטופל - ואז מאחריותו להפנות אותו לטיפול אחר אצל מטפל אחר. אבל אני בטוחה שזה משהו שיורגש משני הצדדים, אני לא מאמינה שיום בהיר אחד את עלולה למצוא את עצמך מגיעה לטיפול והמטפל "נוטש" אותך. אני מניחה שזה החשש שהניע את שאלת השאלה שלך. השאלות שלך מעניינות ואני מקווה שתמשיכי אותן.. תותי

שלום תוהה, שאלת שאלות מצויינות, ונראה לי נכון להעלות נושאים אלה בפגישות ראשונות עם מטפלים/ת פוטנציאליים. אני מאמינה שמספר שיחות ראשונות כאלה יסייעו לך לדעת מהו המקום "הנכון" בשבילך, גם אם הידיעה הזו תתבסס בעיקר על אינטואיציה. לכל אדם יש דרך וקצב משלו במרחב הטיפולי, ולא נראה לי נכון לומר שאדם אשר אינו חש בנוח סובל מבעיות חמורות. בדומה לכך, ניתן לעבור תהליך טיפולי משמעותי עם מטפלים שונים, שעובדים במגוון דרכים ואוריינטציות תיאורטיות. לא תמיד אפשר לדעת בתחילת הטיפול לאן התהליך יתפתח... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אשמח אם תגיבי לשאלתי בכותרת גיל ההתבגרות...

איפה השאלה? יש למטה תשובה ששאלת על גיל ההתבגרות ועליה קיבלת תשובה מאורנה. אם את מתכוונת למשהו אחר אני מציעה שתעתיקי אותה לכאן בכדי שגם אורנה תבין למה כוונתך.

צודקת. באמת לא ברור. הנה השאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם...? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים... בתודה מראש.

לאחרונה גיליתי שהחברה שלי בולימית.אני יודע שהיא הולכת לפסיכולוג בנושא. השאלה שלי מה אני יכול לעשות כדי לעזור לה? אני מפחד שאם אני יתחיל להתעמת איתה בנושא זה לא יעזור כי היגיון לא ידבר אליה בכל מה שקשור לבעיה הזאת (אם למשל אני יתווכח איתה "אל תלכי להקיא") ושזה רק יפגע ביחסים שלנו. מה לעשות?

היא בטיפול. לא נותר לך אלא לשמוע אותה כשהיא זקוקה לכתף תומכת. זאת העזרה היחידה שתוכל להציע לה, כי כמו שאמרת, זה לא ייעזור אם תתחיל להתעמת איתה בנושא. היא מודעת לכך שהיא פוגעת בעצמה ושהיא חייבת עזרה (עובדה שהיא ניגשה כדי לקבל אותה אצל אנשי מקצוע). לא קל לראות אדם קרוב הורס את עצמו. זה יכול מאוד לקומם. אבל היא מקבלת עזרה וזה אמור להרגיע אותך. כמו שאמרתי, הצורה שבה תוכל לעזור לה ביותר היא להקשיב למה שהיא רוצה להשמיע. ייתכן שתקל עליה בכך מאוד. כל הכבוד על הדאגה. ו...בהצלחה.

היא בטיפול. לא נותר לך אלא לשמוע אותה כשהיא זקוקה לכתף תומכת. זאת העזרה היחידה שתוכל להציע לה, כי כמו שאמרת, זה לא ייעזור אם תתחיל להתעמת איתה בנושא. היא מודעת לכך שהיא פוגעת בעצמה ושהיא חייבת עזרה (עובדה שהיא ניגשה כדי לקבל אותה אצל אנשי מקצוע). לא קל לראות אדם קרוב הורס את עצמו. זה יכול מאוד לקומם. אבל היא מקבלת עזרה וזה אמור להרגיע אותך. כמו שאמרתי, הצורה שבה תוכל לעזור לה ביותר היא להקשיב למה שהיא רוצה להשמיע. ייתכן שתקל עליה בכך מאוד. כל הכבוד על הדאגה. ו...בהצלחה.

היא בטיפול. לא נותר לך אלא לשמוע אותה כשהיא זקוקה לכתף תומכת. זאת העזרה היחידה שתוכל להציע לה, כי כמו שאמרת, זה לא ייעזור אם תתחיל להתעמת איתה בנושא. היא מודעת לכך שהיא פוגעת בעצמה ושהיא חייבת עזרה (עובדה שהיא ניגשה כדי לקבל אותה אצל אנשי מקצוע). לא קל לראות אדם קרוב הורס את עצמו. זה יכול מאוד לקומם. אבל היא מקבלת עזרה וזה אמור להרגיע אותך. כמו שאמרתי, הצורה שבה תוכל לעזור לה ביותר היא להקשיב למה שהיא רוצה להשמיע. ייתכן שתקל עליה בכך מאוד. כל הכבוד על הדאגה. ו...בהצלחה.

שלום אלון, הדאגה לחברתך מובנת, וטוב שאתה מרגיש רצון לעזור לה. אני מסכימה איתך שעימותים בנוגע לאכילה ולהקאות אינם בהכרח מועילים ועלולים להרחיק ביניכם. במקום זאת, נסה להביע תמיכה ואמון ביכולתה להתגבר על הבעיה שלה, ותן לה לחוש שתעמוד לצידה בכל עת. בעתיד יתכן ותוכל להצטרף לחלק מהפגישות הטיפוליות, בהן תוכלו לדון ביחד בדרכי המעורבות שלך. בהצלחה, אורנה

מהו טיפול פסיכודינמי? מה ההבדל בינו לבין טיפול אחר?

יפעת יקרה, טיפול פסיכודינמי הוא הגדרה כוללת למגוון של שיטות טיפוליות שרואות את הסיבות לבעיות נפשיות בעולמו הפנימי של האדם, ובאישיות שלו. פעמים רבות גישות דינמיות קושרות את ההתנסויות שלנו בגילאי ילדות עם ההורים, להתנהלות שלנו בחיים הבוגרים. למרות שמתייחסים לגישות דינמיות תחת כותרת אחת, יש בתוך הגדרה זו גישות די שונות זו מזו, שכל אחת מהן נובעת מתיאוריה לגבי איך אנחנו מתפתחים מבחינה פנימית ורגשית, איך אנחנו מרכיבים את הזהות העצמית שלנו, מהן הדינמיקות הפנימיות שאנו פועלים לפיהן ועוד... נהוג לחלק את הטיפולים הפסיכולוגיים לשלוש או ארבע גישות אב- שאחר כך התפצלו עוד יותר. הגישה הפסיכודינמית יצאה בעצם מהתיאוריה של פרויד, שהציע בתחילת המאה ה 20 תיאוריה מקיפה שמסבירה הפרעות נפשיות שונות על ידי התנסויות ילדות שהשפיעו על המבנים הפנימיים שלנו, בשילוב של דחפים מולדים. כהתנגדות לגישה הפרוידיאנית, קמו בארה"ב מספר גישות. הגישה הראשונה היא ההתנהגותית. הגישה ההתנהגותית טוענת כי בעיות נפשיות הן תוצר של תהליכי למידה מהסביבה. גישה זו מתנגדת לכל התעסקות ב"נפש" או במרכיבים פנימיים, ומתמקדת בשינוי ההתנהגות החיצונית. מהגישה ההתנהגותית התפתחה הגישה הקוגניטיבית, שכמו ההתנהגותית גם היא שמה לה למטרה לשנות את ההתנהגות המפריעה, אך היא הוסיפה לשינוי ההתנהגות גם שינוי של חשיבה. על פי גישה זו, ההתנהגות שלנו קשורה לצורה בה אנו חושבים על דברים. למשל, אם אני אחשוב שמשהו רע הולך לקורת לי, אני אתנהב בצורות מתאימות (למשל, אני לא אצא מהבית...) במקביל להתפתחות הגישה ההתנהגותית בארה"ב, התפתחה עוד גישה שיצאה כנגד התיאוריה של פרויד- הגישה ההומניסטית. גישה זו טוענת כי לכל אדם יש דחף אחד בסיסי מולד, וזהו הדחף לצמוח. כך שאם אדם סובל מבעיה נפשית, זה בגלל שהסביבה לא איפשרה לדחף החיובי המולד להתפתח. כל אחת מגישות אלה יוצאת מנקודות הנחה שונות לגבי מהות האדם, ומתוך זה היא מרכיבה טיפול: טיפול דינמי- יתרכז בקונפליקטים פנימיים, בצורה בה אנו חווים את עצמינו ואת אחרים, בזכרונות הילדות שלנו וכדומה הגישה ההתנהגותית- תתמקד בשינוי התנהגויות מזיקות (למשל בהימנעות שלנו מלטוס במטוס אם יש לנו פחד מטיסות) הגישה הקוגניטיבית - תתמקד בשינוי דפוסי החשיבה שלנו על דברים והגישה ההומניסטית- תתמקד בלנסות ולתת לנו את התנאים האופטימליים להתפתחות שלנו. זהו תיאור מאוד קצר ולא ממצה של התיאוריות והטיפולים. אני חייבת לציין שבכל אחת מהגישות האלה יש טיפולים שיכולים להיות מאוד שונים זה מזה, ושהיום יש גם עירוב בין הגישות השונות. עם זאת, ישנם טיפולים מסוג מסוים שהוכחו כיותר טובים מאחרים למצבים מסויימים (למשל טיפולים התנהגותיים-קוגניטיביים נחשבים ליעילים במיוחד לטיפול בהפרעות חרדה...) אני מקווה שזה עוזר מעט להבהיר את התמונה אורנה

הבהרת בהחלט את הנקודות בגישות השונות. לא בקיאה כמובן בעניינים פסכולוגיים, אך השלכתי על גישת המטפל שלי. מודה לך מאוד על תשובתך המהירה והבהירה

שלום רב. אנחנו שתי נערות ויש לנו חברה בת 18 שאנחנו רוצות להתייעץ איתך לגביה. בשנים האחרונות היא במצב של התייחסות לא ריאלית למצבים ואדישות, וכן תלויה כלכלית בהוריה (שגרושים מזה שנתיים). היא איננה לומדת בבי"ס, פרשה לפני שנה ונרשמה לבי"ס אקסטרני אליו היא מגיעה באופן לא סדיר, לפי חשק. למרות שיש לה המון שעות פנויות היא לא מחפשת עבודה, למרות המינוסים אליהם הגיעה כתוצאה מהוצאות מיותרות ולא מתוכננות, (לדוגמה היא קנתה זוג גרביים בחמישים שקל בזמן שהיא טוענת שאין לה כסף לדברים אחרים כמו אוכל שהיא אוהבת - אוכלת בעיקר שטויות כל היום). חשוב לציין שהיא בחוסר מודעות מוחלט למצבה - היא לא רואה את הבעייתיות באורח חייה ובטוחה שהכל תקין. למשל - היא בטוחה שהיא תתגייס, וזאת למרות שהצבא לא רוצה לגייס אותה משום שקיבלה תרופות נגד דיכאון. היא הבת האחרונה מבין 7 ילדים במשפחתה, גדלה וחיה בקיבוץ. אחרי שיכנועים הסכימה ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית ופסיכיאטר, אותו הפסיקה, לטענתה מסיבות כלכליות (מאותה סיבה הפסיקה לקחת את הכדורים נגד דיכאון). נודה על תגובתך ודעתך - מה עלינו לעשות בקשר אליה שכן איננו רוצות לראותה מדרדרת עוד. בתודה, החברות.

דנה יקרה, קודם כל אני חייבת לציין שאני מתרשמת מהחברות האמיצה שאתן מספקות לחברתכן. פעמים רבות אנו נמצאים במצבים בהם אנחנו רואים את היקרים לנו פוגעים בעצמם בצורות שונות, בעוד אין בידינו ל"הציל" אותם מעצמם. מהמעט שסיפרת לי נשמע שהמצב שלכן עם חברתכן הוא מצב דומה. אם אדם אינו מעוניין לעזור לעצמו, או אינו רואה כל רע במצבו, לא ניתן לעזור לו להשתנות - בשלב זה. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות, הוא להמשיך לעמוד לצידה (למרות התסכול הגדול שאתן בוודאי חשות...). במוקדם או במאוחר אני משערת שהיא תגיע למקום בו היא תחוש משבר (אולי סביב הגיוס או במהלכו ואולי אחרי...), ואז היא תצטרך אתכן לידה. עד שהיא תגיע לנקודה זו, אני לא רואה משהו אקטיבי שאתן יכולות לעשות. חזקו ואמצו אורנה.

נער בן 23, עם בעיות נפשיות קשות ביותר, בעיות של אובדן הורה, שקרים, העלמויות, נסיון בסמים קלים ועוד הרשימה ארוכה ומייגעת. יעוץ עם פסיכיאטר שפגש אותו העלה כי הוא חייב טיפול משולב של פסיכולוג קליני עם טיפול תרופתי - ודחוף. מאחר ומדובר בבחור בוגר עם בעית עמידה במסגרת, בעיקר בבית המשפחתי, אנחנו פונים לאופציה של חיפוש מסגרת עבורו שתכלול טיפול פסיכולוגי, מסגרת משמעתית ולימוד כלים לחיים, שלנו לצערי הרב אין דרך לתת לו. שאלתי היא האם יש בארץ מסגרת כזו, אפילו בתנאי פנימיה לבחורים בגיל זה. כל מקום שבדקתי עד עתה מדובר בגילאי 18 לכל היותר. אנא עזרתך הדחופה, הוא זקוק למסגרת ולמישהו שיכול לעזור לו ללמוד איך לנהל את עצמו ואת "הראש" שלו. אם לא נמצא משהו בדחיפות אחנו חוששים שהוא יתדרדר אפילו יותר (אם זה אפשרי...). תודה.

שלום מיואשת, לצערי אינני מכירה מסגרות סגורות לאנשים מעל גיל 18 הסובלים מבעיות של חוסר יציבות וקשיים עם מסגרות, אלא אם מדובר בסכיזופרנים או במכורים לסמים קשים. אני מציעה להתייעץ עם "סאמט" בירושלים, שיש להם ניסיון עם מגוון של בעיות נפשיות ומקיימים מגוון של מסגרות טיפוליות, אולי הם יוכלו לסייע. בהצלחה אורנה

למה אף אחד לא מתייחס לשאלות?? ואם המתמחים יודעים שבמשך הימים הקרובים לא יוכלו לענות על השאלות שמתפרסמות, אפשר לפרסם בראש הפורום הודעה המודיעה על כך. ברור שהם לא חייבים כלום. אבל לא שווה שאף אחד לא ירגיש מקופח??

היי, אתה באמת נחמד. אני לעומת זאת קצת פחות סבלנית בעיניין. באמת לא ברורה ההעלמות של אורנה. ואולי זה מדגיש בפנינו כמה אורן היה מיוחד ומסור ואחראי. חבל. כי זה באמת פורום משובח. אלך לנדוד בשדות זרים.

בוקר טוב לכולם, לפני שאנחנו נסחפים, אנחנו צריכים לשמוח שבכלל אנחנו יכולים להיות חלק מפורום שאנחנו רואים בו משובח. אורן הוא נפלא ומיוחד- אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא בחר לנו מחליפה לא פחות נפלאה. ואם אתם קוראים באדיקות את התשובות שלה כמוני, ודאי תוכלו לראות כמה זמן ומאמץ ורצון היא משקיעה בתשובות - שימו לב גם בשעות מאוחרות. אני בטוחה שגם למנהלי הפורום יש חיים אישיים ולפעמים סביר להניח שיוצא שיש יומיים שלא ממש יוצא לענות, אבל אישית אני מכירה פורומים שלוקח הרבה הרבה יותר זמן לחכות לתשובה. אני מאוד שמחה שאורנה הצטרפה לפורום וריעננה לנו אותו קצת ברוח נשית ורגשית - ואני בטוחה שהיא כבר תענה על הכל.

לכל הנחמדים והנחמדות, העיקרון הבסיסי של האתר הזה (ובוודאי זה שמנחה אותי) הוא אנושיות. אני חושבת שאנושיות אמורה ללכת לשני הכיוונים. לצערי, אכן נמנע ממני לענות ביומיים האחרונים להודעות שונות, אך במקום להרגיש מקופחים או נטושים, כדאי לנסות ולהתמודד עם תחושות התסכול. אני חושבת שיש לכם זכות מלאה ומקום לומר את דעתכם (גם אם היא לא נעימה לי), אך אני גם חושבת שיש צורה ודרך להביע אותה. אני משתדלת (ואמשיך להשתדל) להשיב לשאלות בפורום במגבלות המציאותיות, עם הרבה כוונה, אהדה ונכונות לעזור. אורנה.

שלום, רציתי לדעת במה מתבטא "יצר הרס עצמי": למי זה קורה, מהם הסמפטומים, מה יכול להיות הרקע לכך, מהן דרכי הטיפול בתופעה, האם מדובר במחלה נפשית והאם אי פעם אפשר "להפטר" מכך? האם יצר הרס עצמי "כרוך" במניה דיפרסיה או בבעיות נפשיות אחרות? תודה.

שלום מיכאלה, השאלה של הרס עצמי נמצאת כבר בכתביו של פרויד. באחד משלבי התיאוריה שלו, פרויד טוען כי לכל אחד מאיתנו יש שני יצרים חזקים: יצר החיים ויצר המוות. יצר החיים הוא הצורך שלנו לבנות ולהתפתח וקשור לכל הדברים הטובים שאנו עושים בחיינו. יצר המוות קשור לצורך שלנו להרוס (בין השאר את עצמינו). עם השנים קמו תיאוריות רבות ושונות שחלקן הרחיבו ושיכללו את יצר המוות (כמו התיאוריה של מלאני קליין), וחלקן טענו כי לא קיים דבר כזה כלל (כמו תיאוריות הומניסטיות). הדיעה הרווחת היא שלכולנו יש חלקים שהורסים דברים מסויימים, והשאלה האם זו הפרעה קשורה פעמים רבות לכמות ולעוצמה של ההתנהגויות ההורסות שלנו. למשל, ברמות נמוכות של הרס עצמי אפשר למצוא כל מיני התנהגויות לא בריאות (כמו עישון או אכילה לא בריאה וכדומה). בצורות הקשות שלה אפשר למצוא צורות חמורות יותר של התנהגויות לא בריאות (כמו שימוש בסמים) או התנהגויות אחרות (כמו פגיעה בגוף על ידי חתכים או ההתנהגות ההרסנית האולטימטיבית - ניסיונות התאבדות). פרויד טען שכל אחד מאיתנו נולד עם כמות או עוצמה מסויימת של דחף (כלומר שחוזק ההרס העצמי הוא בחלקו מולד), אך היום מקובל יותר לחשוב שהתנהגויות המונעות מהרס עצמי קשורות יותר ליחסים המוקדמים שלנו עם הורינו (בשילוב גנטי מסוים). ניתן לטפל ברוב המקרים בהתנהגויות אלה, למרות שבדרך כלל התנהגויות אלה קשורות להפרעות יותר רחבות, שהן בעצם מוקדי הטיפול. טיפולים התנהגותיים קוגניטיביים ינסו לטפל בהתנהגויות עצמן, בעוד פסיכודינמיים ינסו לברר את התחושות של הצורך בהרס העצמי והמקורות שלהן. לגבי מניה דיפרסיה, ברוב המקרים נהוג להגדיר את המחלה כבעלת מרכיב ביולוגי משמעותי. כמובן שההתנהגויות במניה דפרסיה כוללות אלמנטים של הרס עצמי, אך אלמנטים אלה נמצאים כמעט בכל ההפרעות הפסיכולוגיות ואינן ספציפיות רק להפרעה זו. אני מקווה שהצלחתי להבהיר את העניין קצת יותר לעומק, אורנה

שלום לך.. אני בת 19 ואחרי מספר מקרים כמו ריבים עם חברים עובדים וכו'.. שמתי לב שיש לי חרדת נטישה זה הגיעה לרמות כאלה שעקז זה שרבתי עם חברים שלי לא ישנתי לילה שלם לא אכלתי לא קמתי מהמיטה,ובכיתי לילה שלם ללא הפסקה, אני מפחדת לריב מתנצלת על דברים שלא הייתי אשמה בהם נותנת את הנשמה שלי העיקר שלא יעזבו אותי, אני נקשרת בצורה מאד מהירה לאנשים ונקשרת ברמות גבוהות, אני כל היום נמצאת בחרדה שלא יעזבו אותי, אני תמיד מרגישה שאני זו שלא בסדר ותמיד משהו דפוק אצלי, יש י גם חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה ואפילו בצורה כזו שלפעמים שנהלים איתי שיחה מרוב לחץ אני לא יכולה לענות. ובקשר לרגישות כמעט כל דבר קטן שאומרים לי ופוגע אני מתחילה לבכות ולהפגע מאד. מה לעשות למה אני כזו?

שלום לחרדה מנטישה, הצורה שבה אנו מגיבים להתייחסות של אחרים אלינו, מורכבת מהרבה מאוד גורמים. חלקם מולדים (למשל, הטמפרמנט שלנו), חלקם קשורים ליחסים עם הורינו וחלקם קשורים לתחושות שלנו כלפי עצמנו. בגלל המורכבות של גורמים אלה, הדרך הטובה ביותר להכיר אותם היא לפנות לטיפול (רצוי פסיכודינמי), שיעזור לך להבין ובהדרגה לשנות גורמים מסויימים. בהצלחה, אורנה

היות ולא מצאתי פורום מתאים העוסק בפסיכולוגיה של הילד אני פונה בבקשה לייעוץ בפורום מקצועי זה.. אני אמא לילדה בת 6.5-כתה א'.. לאחרונה אינני מרוצה ממסגרת הצהרון שילדתי שוהה בו לאחר שעות ביה"ס ומחפשת אלטרנטיבות אחרות. מחנכת הכיתה העלתה אפשרות לקחת אליה לאחר שעות הפעילות מספר ילדים מהכיתה (מעין "צהרון" מצומצם..). כמובן שבנושא משמעת הכנת שיעורי הבית אני רואה רק יתרונות, החשש העיקרי הוא שהילדה תתבלבל בין דמות ה"מטפלת" לאחר שעות הביה"ס בהן תקבל תשומת לב מוגברת לעומת דמותה של המחנכת בשעות הלימודים, כשהיא חלק מכיתה שלמה - פה כמובן תשומת הלב שווה בין כולם ועלול להיות "דיסטנס" מצד המחנכת. עליי לציין כי הילדה מעריצה את מורתה וכששומעת שאני מתייעצת עם אמהות נוספות או עם בעלי, היא דואגת להביע את התלהבותה ורצונה לעבור ל"צהרון" של המורה..אולם אני חוששת כי מדובר בהתלהבות זמנית ואני דואגת כי בפועל היא תרגיש בלבול רגשי ויהיה לה קשה להבין את ההבדל ולשים גבולות.. הרי מדובר באותה דמות סמכותית שתתמרן בין שתי מסגרות שמטרותיהן שונות.. הייתי שמחה לקבל דעה מקצועית האם מומלץ או לא להשאיר את הילדה עם המחנכת שעות כה רבות וכן.. מהן ההשלכות על התפתחותה הרגשית של הילדה..למותר לציין כי נשארו רק 4 חודשים עד החופש הגדול וניתן להתייחס לשינוי זה כאל נסיון בלבד שאם לא יצלח אזי בשנה הבאה לא אמשיך איתו.. עד כמה יהיה משמעותי להעביר אותה ל"טיפול" המחנכת אחה"צ בפרק זמן זה?

שירה יקרה, זו שאלה טובה האם כדאי להעביר את ילדתך לצהרון אחר, כ- 4 חודשים לפני סיום שנת הלימודים. להרגשתי, לא מומלץ לבצע שינויים תכופים, ובמקום לערוך את השינוי השנה אולי כדאי להמתין ולבחון כיצד נושא הצהרון של המחנכת מתפתח. במידה והצהרון של המחנכת יתחיל לפעול, תוכלי ללמוד מהמשוב של הורים נוספים כיצד המפגש הממושך של ילדיהם עם המחנכת משפיע על הקשר עימה בכיתה. בהצלחה, אורנה

שלום, רציתי לדעת מה תחשבו על ילד שכל חייו כתלמיד ניסה להצליח ולא משנה כמה היה יושב ולומד הציונים שלו היו בינוניים ומטה. הייתם חושבים שהוא לא חכם? ואם אותו ילד גדל ובחר ללמוד תחום שקיבלו אותו ולא תחום שמעניין אותו, והוא מצליח בתחום אך תמיד מרגיש שהיה רוצה להיות במקום אחר אבל אין לו יכולת... מה שבטוח זה שאותו אדם לא מאושר.

שלום מישהו, אתה מתאר בעצם את ההשפעות ארוכות הטווח של כשלונות הילדות שלנו בבגרות. ילדים שלא הצליחו בבית הספר, פעמים רבות מסיבות שונות (כמו בעיות בבית או בעיות קשב וריכוז שלא אובחנו ועוד), סוחבים איתם תחושה שהם אינם "חכמים" או נבונים מספיק. הרבה פעמים התחושות האלה מלוות אותנו בכל מיני מקומות בחיים ומתבטאות בבחירות שלנו. אני חושבת שבמקרה אותו אתה מתאר כדאי לפנות לטיפול פרטני (פסיכודינמי) שיעזור לאתר את תחושת הכישלון ואת הביטויים שלה, ולמצוא את הדרך להתגבר עליהם, להכיר את ה"עצמי" האמיתי ובסופו של דבר להקל את בואו של "האושר" בהצלחה אורנה

רציתי לדעת מה ניתן לעשות איתי.. פיתחתי פחד מאוד גדול מסרטן.כל כאב הכי קטן שיש לי אני בטוחה שמדובר במחלה הנוראית הזו,ואני כבר משתגעת. אני סהכ בחורה צעירה- בת 24 ואני כל היום מחפשת גושים, חוקרת כאבים ובטוחה שזה זה. כל היום מבקשת בדיקות. האם יש לכך טיפול מתאים?איך אני יכולה להשיב לי את חיי בחזרה? חשוב לי לציין שזה החל לאחר מותו הפתאומי של אבי מהתקף לב- בתחילה הייתי בטוחה שיש לי התקפי לב ואחרי מיליון בדיקותשדרשתי והכל תקין- הפחד במקום שייעלם, התחלף לפחד מסרטן... אנא עזרו לי, זה הורס את חיי תודה לכם

שלום דלית, ברוב המקרים, ניתן לטפל בבעיית החרדה שפיתחת בצורה יעילה. כדאי לפנות לטיפול התנהגותי קוגניטיבי פרטני. בהצלחה אורנה

האם יש קשר בין פאסיב אגרסיב לבין תסמונת מינכאוזן וכיצד אפשר לדעת שמישהו מחלה את ילדו?

שלום אילה, עד כמה שאני יודעת, תסמונת מיכנהאוזן מתבטאת בדרך כלל בהתחלות של בעלי ההפרעה, כדי לקבל תשומת לב. זה נכון שישנם מקרים בהם יש שימוש בילדיהם (כלומר לטעון שהילד חולה) בכדי לקבל את אותה תשומת לב רפואית - חברתית. התסמונת בדרך כלל מיוחסת לאישיות ילדותית ולא בשלה, ופחות לפרשנויות של תוקפנות על ביטוייה השונים. לגבי הידיעה, צריך אבחון של איש מקצוע שייקח בחשבון את העבר הרפואי של הילד והמהלך הטיפולי המתמשך שלו. אני רק רוצה לציין שבמקרים רבים קשה לזהות את התופעה, היות והורי הילד מעבירים אותו בתי חולים שונים, כדי שלא יהיה מעקב אחרי הטיפולים. אורנה.

תודה רבה על תשובתך, עזרת לי מאוד

אם יותר לי לנצל את הנושא שהוזכר - בתור בת לאם חולה כזו (MSBP) לא היה מעולם מצב לגלות שהיא אשמה בכל תחלואיי המתמשכים (מה גם שזה היה לפני זמן רב מאד). למרות שהמקרה, לו רק היה מתגלה, יכול היה להיות כל כך שקוף, לא היה מי שהציל. מעולם לא היה. חיינו בבועה סגורה. מי שמטפל בי אומר שנדיר שנשארתי בחיים בגלל כל מה שנכנס אליי לפה בסתר. נדיר שלא חליתי באיזו מחלת נפש קשה בגלל החיים ארוכי השנים במחיצתה. נדיר שלא התאבדתי. היום אני כאן ועדיין חיה פיזית עם קושי אדיר לחיות עם הידיעה הזו ועם כאבים וקשיים רבים אחרים. כל ההגדרות בקשר להפרעות האישיות חסרות משמעות כאשר את הקורבן:-( אמא שלי פשוט חולה. זהו. אי אפשר לראות עליה מבחוץ. כלום. אני העדה היחידה. רק אני נחשפתי לצד הזה שלה. כל אחד אחר שמכיר - לא יאמין. לכי תחיי עם זה:-( אני יודעת שמאד פוחדים להסיק מסקנות ישירות וקשוחות כאלה גם כאשר הראיות שם והכתובת על הקיר. ישנם גם ארגוני התנגדות של אמהות שהגדירו אותן כחולות (למרות שאינן כאלה, או שהן סובלות מבעיות אחרות) מסובך מאד. נושא עדין ביותר. הרי נורא להאשים בפשע חמור כזה את מי שנעדרת אשמה. מלחמה שלמה. כמה עצוב :-(

תודה על ההתייחסות יש לי שאלה - אני יועצת בבי"ס וחושדת באמא שמחלה את בתה אך כולם אומרים שאם היא לא בבתי חולים כל הזמן אז זוהי לא תסמונת מינכאוזן, האם הם צודקים?

רציתי לדעת מה זה ביעותים, כיצד ניתן לטפל בזה, ומה עושים כאשר ילד בוכה כשמתעורר משינה במשך 45 דקות, האם זה יכול להיות ביעותים? אודה למי שיודע משהו על הנושא

שלום נעמה, ביעותים הם בעצם חלומות רעים (סיוטים) שפעמים רבות גורמים להתעוררות. סיוטי לילה (כמו פחדים רבים אחרים) אינם נדירים אצל ילדים, והדרך להתמודד איתם היא פשוט להרגיע אותם (לחבק אותם ללטף אותם ולהסביר להם שזה רק חלום....). בהצלחה אורנה

שלום, יש לי שאלה קצת מוזרה... משהו סיפר לי שהוא חולה (סרטן) והוא נראה די בריא - אני מכירה אותו כבר שנה. ולכן איני מאמינה לו לחלוטין. הוא מספר לי מידי פעם שהוא בטפולי כימוטרפיה - אבל לפי תגובותיו לטיפול ולפי הסיפור שלו, נראה שמשהו שם אינו לגמרי אמין. (כמו למשל שבמשפחתו לא יודעים על המחלה) חשוב לי לדעת האם הוא אומר זאת מאיזשהו אינטרס שקרי או שהוא באמת חולה. האם יש דרך לברר זאת הוא משום מה לא מטופל (לפחות לפי מה שהוא אומר) בבית חולים קבוע, הוא לא נשאר באישפוז יותר מכמה שעות וכו'... בבקשה עזרו לי לדעת האם אני חלק מפנטזיה או שהאיש באמת חולה. בברכה SOFIA

ראשית,העובדה שלא סיפר למשפחתו על כך או שסימני המחלה אינם ניכרים באופן חזותי כמו גם העובדה שאינו מאושפז עדיין אינם מהווים סימן בטוח לכך ששיקר.כנראה שהחשד הבסיס עליו את נשענת אינו קשור רק למהלך המחלה כפי שמספר לך אלא באופן כללי את חשה כי משהו אצלו אינו משדר אמינות.זה יכול לנבוע מתוך החרדות הפנימיות שלך ומצד שני זה עלול להיות כתוצאה מכך שאינו משדר אמינות באופן כללי. שאלי עצמך מה ירוויח מכך שישקר..האם את מזהה איזה רווח שעליו נשען כשמספר לך שהוא חולה?שאלי עצמך האם את נוטה לחשדנות מוגזמת בדכ? ובנוסף לגבי הפרדוקס..האם היית רוצה שייצא דובר אמת..ואז יהיה חולה..או שיתברר כי שיקר ואז הוא בריא אך לא אמין..איזה מהם היית בוחרת... את אומרת זה מישהו..ובכל זאת חשוב לדעת מהו הקשר שלך אליו,רגשי,או אחר.. אולי את פוחדת מכך שהוא באמת חולה ומנסה להימנע מהתמודדות עי ניסיון להעמיד את המחלה בספק...בכל מקרה...זה הכל לעכשיו

ניצה שלום, את צודקת בכל דברייך. יש לי קשר שאפשר להגיד רגשי כלפיו, אולם אני בטוחה מה התשובה המועדפת עלי. ובכל מקרה, הדברים שלך (שכפי שכבר אמרתי מקובלים עלי מאוד) לא נותנים לי שום כלי על מנת לדעת בוודאות אם הוא באמת חולה או לא. שהרי אם הוא אינו חולה ומשקר - יש להניח שהוא צריך עזרה נפשית... ואם הוא חולה - חשוב שיטפל בעצמו על מנת לנסות להבריא או לפחות לשפר את התקופה שנותרה לו בחים, את לא חושבת? ועדיין - הוא באמת נותן תחושה משונה של חוסר אמינות - אולם לכל דבר שאמר לי ושניתן לבדוק, מצאתי את דבריו כאמיתיים. לגבי אלו, אני לא יודעת איך למצוא. ולגבי עצמי - אני אדם מאוד תמיד שלא חושב שמשקרים אותו. לי באופן אישי - אין בעיה של אמינות ולא של אמון באחרים בברכה, SOFIA

שלום, יש לי בעיה דחופה. ראיתי שהחבר שלי (26) מסתכל באתרי פורנו, מעבר לזה , אלה לא סתם אתרי פורנו אלא אתרים שנקראים teens למיניהם. זה פשוט דחה אותי, אני חושבת שזה מגעיל ומבחיל. סיפרתי לו על כך, הוא לא רואה בזה שום דבר פסול, ואומר שה"שחקניות" שם הן לא קטינות, אפילו שהן נראות צעירות. אני ממש לא יודעת מה לעשות , בעיניי זה פשוט נורא... מה אתם חושבים?

מישל יקרה, בהתחשב בכך שהמיניות שלנו מושפעת מהחינוך אותו קיבלנו, ניתן למצוא פעמים רבות הבדלים בין המיניות של נשים ושל גברים. שימוש באתרי פורנו (כמו גם בסרטים אירוטיים) איננו סטיה מינית, ולהיפך, פעמים רבות זה דווקא אינדיקציה למיניות בריאה. כך שאני אישית, אינני רואה בעיה בכך שחברך נכנס לאתרי פורנו. לגבי סוג האתרים אליהם הוא נכנס, זה כבר מקושר לעולם הפנטזיות המיניות שלנו, ולכולנו יש פנטזיות שונות, שיכולות גם לא להיות "מקובלות" על פי הנורמות החברתיות שלנו. אני לא ממש רואה בעיה בכך שחברך מתגרה מצורה מסויימת של הגוף הנשי הצעיר -כלומר נערות (במיוחד כאשר אתרים אלה אינם כוללים ניצול של נערות). אורנה

אני בת 30. לפני כמה שנים עברתי משבר שבעקבותיו סבלתי מדכאון וחרדות קשות ועד היום אני סובלת מידי פעם מהתקף חרדה שנמשך כמה ימים ומטופלת בסרוקסט (חצי כדור ליום) ובקלונקס (רק בעת התקף חרדה). אני נשואה באושר ורוצה מאד להיכנס להריון אבל אני מפחדת מאד. אני חרדה שההריון והלידה יביאו איתם חרדות קשות (הורמונים, מצב חדש וכד'), חוששת מהבדיקות ומהלידה עצמה וחוששת מאד מהאמהות. אני בעיקר מפחדת שכל התהליכים האלה של הריון ולידה ואמהות עצמה יפילו אותי מחדש, יחזירו אותי לחרדות, ישברו אותי. אני כבר כשנה וחצי בטיפול פסיכולוגי וזה לא עוזר, אין התקדמות. ממש בא לי לבכות כי אני כל כך חרדה ויחד עם זאת, כל כך רוצה. מה עושים?

רונה יקרה, הריון הוא מצב מעורר חרדה כמעט עבור כל אחת, גם אם אין לה עבר של הפרעת חרדה. קודם כל, אני מייעצת לך לקרוא את הספר "הריון - העולם הפנימי" של יונה רפאל, שמתאר שיחות עם נשים בשלבים שונים של הריונן. אני חושבת שהקריאה בספר תעזור לך אולי להבין יותר טוב את החרדות האלה, ולהבין שהן ברמה מסויימת טבעיות. מעבר לכך, אני מבינה שאת בטיפול פסיכולוגי, השאלה היא האם הטיפול מותאם להפרעות החרדה. יש טיפולים שהם יותר ממוקדים לחרדה ויש טיפולים שהם פחות. אני לא יודעת או מכירה (וגם לא מתיימרת להבין) את התהליך הטיפולי שאת נמצאת בו. אני חושבת שכדאי לדבר עם המטפל/ת על תחושת חוסר ההתקדמות שבטיפול, ואולי לשקול ביחד החלפה של הטכניקה של הטיפול או אולי פניה לטיפול אחר ממוקד יותר. בהצלחה אורנה

שלום, אני בת 14 ולומדת בכיתה ט'. יש לי חברה אשר אני מאוד דואגת לשלומה מכיוון שמרגע שעברנו לחטיבת הביניים היא איבדה את בטחונה העצמי לחלוטין. היא תמיד הייתה ילדה חייכנית, פתוחה וחברותית, אומנם שקטה יחסית, אך יכלה בהחלט ליזום שיחה ולתקשר עם אנשים. כיום היא אינה מסוגלת כמעט כלל לדבר עם אנשים, כל דברגורם לה למבוכה, היא מתביישת בעצמה, עצם העובדה שמסתכלים לכיוונה מביכה אותה, וכתוצאה מהמבוכה היא מתחילה לצחוק ללא הפסקה. בנוסף נהיה לה קול צפצפני וילדותי מבושה, מה שגורם לאנשים לצחוק עליה יותר. יש לה צחוק קולני ומוזר, אשר מביך אותה עוד יותר, ובצורה הזאת היא איננה מסוגלת לתקשר בצורה נורמלית. חברתי החלה לאבד את חברותיה לאט לאט, מכיוון שאין לה על מה לדבר עם אנשים, אלא רק לצחוק מכל פיפס... וזה גורם לאנשים להתרחק ממנה ולא לרצות קשר איתה מכיוון שהיא אינה נראית בן אדם מעניין בצורה הזאת. חברתי משפילה מבטה בכל אפשרות, כוססת שיניה, ואינה מסוגלת להישיר מבט אל האנשים העומדים מולה. התנהגותה מורידה לה את הבטחון העצמי, וגורמת לה לה להיות לצחוק ולעג בשכבתנו, מה גם שבגלל קולה אנשים מחקים אותה כל הזמן. הוריה של חברתי אינם מעוניינים לקחת את בתם לטיפול, ואינם מתעניינים בשלומה כלל. חברתי מתביישת חקנות אפילו במקדונלס בעצמה, אן להזמין פיצה בטלפון, היא אינה מסוגלת למצוא בעצמה אף לא תכונה חיובית אחת,ובטוחה שכל תכונותיה שליליות. בינתיים אני על תקן הפסיכולוגית שלה, ורציתי לשאול כיצד אפשר לנסות לעזור לה להעלות את הבטחון העצמי?

בת 14 יקרה, את מתארת מעגל מוכר, שבו ככל שאנו חרדים יותר במצבים חברתיים, אנו מתנהגים בצורה פחות מקובלת, שיוצרת דחייה נוספת מהחברה (שכמובן גורמת לנו להרגיש עוד יותר חרדים ונבוכים...) את צודקת שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לפנות לייעוץ מקצועי, ולמרות שאין לחברתך תמיכה מהוריה היא יכולה לפנות ליועצת בית הספר, שתעזור לה בהפניות נוספות. יתכן שעזרה חשובה שלך תהיה לסייע לה להגיע למצב של פנייה כזו לעזרה. בינתיים, בהחלט אפשר לנסות לעזור לחברתך באמצעות יצירת מצבים בין-אישיים יותר אינטימיים. נסי למשל, לבלות איתה זמן בחברת חברה אחת נוספת, ולא חבורה שלמה של ידידים. בילוי כזה אינטימי יכול אולי להוריד את רמת החרדה של חברתך, ולתת לאנשים אחרים להכיר אותה בצורה שאת מכירה אותה. זה יקל עליה מאוחר יותר כאשר היא תפגוש אנשים אלה במצבים אחרים, ויגרום לה להרגיש פחות בחרדה. בהצלחה (וכל הכבוד לדאגה לחברתך ולפניה לאתר...) אורנה

היי קוראים לי שני ואני בת 14! ויש לי בעיה... אני מתעצבנת במהירות, וצועקת על אנשים ואומרת להם דברים מגעילים או עושה דברים מגעלים בלי לשים לב! ואחר כך אני מתחרטת על זה... ניסיתי להשתנו, אמרתי לעצמי לשים לב ונלסות אבל פשוט לא הצלחתי, כל פעם שאני מתעצבנת אני שוכחת מהכל וזהו... עכשיו, אני ממש ממש רוצה להשתנות, אבל אני לא יודעת איך! זה גורם לאנשים לשנוא אותי ודווקא אני לא מתפלא עליהם! אתם יכולים אולי לעזור לי להשתנות כי אני באמת משתגעת פה! תודה רבה! -שני-

שני היקרה, קודם כל, חשוב לי להגיד שמצבי רוח משתנים וקיצוניים הם חלק טבעי מגיל ההתבגרות (מעצבן...אבל זה עובר...). עם זאת, אני מרגישה שקשה לך עם מצבי הרוח האלה, ואכן לפעמים ניתן ללמוד להרגיע את עצמינו בדרכים יעילות יותר. האם את יכולה לפנות להורייך ולבקש את עזרתם בפניה לפסיכולוג/ית? אם כן, יכול להיות שזה יעזור לך גם לברר מדוע את "מתעצבנת" כל כך בקלות (כפי שאת אומרת) וגם למצוא דרכים להתמודד עם כך... בהצלחה אורנה

לכבוד אורנה ראובן מגריל ג.נ שלום רב, שמי נועם, אני בן 22 ואני סטודנט לפסיכולוגיה תואר ראשון. ויש לי מספר שאלות: 1. כיצד מאבחנים הפרעת קשב וריכוז ? 2. כיצד מאבחנים לקויות למידה ? 3. האם אבחון פסיכו-דידקטי יכול לתת מענה איבחוני בצורה המלאה ביותר, לאיתור לקויי קשב ולקויות למידה ? 4. מהם המבחנים והתתי מבחנים שעורכים באיבחון פסיכודידקטי ? מה שמם ? 5. אני מעוניין ללמוד להיות מאבחן דידקטי. מהם הקריטריונים ? ואיפה לומדים ? אשמח לתשובתך המהירה והמלאה ! בכבוד רב, נועם ס.

תואר ראשון דרך הרשת?

שלום נעם, אבחונים פסיכודידקטים נערכים בדרך כלל על ידי פסיכולוגיים חינוכיים או פסיכולוגים יעוציים. היות וההתמחות שלי (התמחות בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר) איננה כוללת בתוכה התמחות חינוכית, אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לענות על שאלותיך היא לפנות למגמה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטה בה אתה לומד (אני חושבת שאפשר גם לעשות אבחונים גם מתוך בית הספר לחינוך- אבל שווה לברר את זה). אגב, לפעמים פסיכולוגיה חינוכית נלמדת ביחד עם פסיכולוגיה קלינית של הילד (הלומדים במגמה זו עושים התמחות כפולה- אחת לקינית ואחת חינוכית...) לגבי לימודי המשך, שוב, כדאי להתייעץ במזכירות תואר שני (פסיכולוגיה או חינוך) או אפילו בידיעונים. צר לי שאינני יכולה לענות על שאלותיך המפורטות... בהצלחה אורנה

אורנה שלום אני מעוניינת לדעת מה עצתך בנושא - איך לדרוש מנער בגיל ההתבגרות לסדר את החדר. לטענתו - זה לא העניין שלי מה שקורה בחדר שלו. הוא גם ביקש מפתח. אני מצדי אמרתי שהחדר הוא חלק מהבית. בכל אופן אני רוצה שהקשר והשיחות ביננו לא יסבו דווקא על נושאים "מעצבנים", אלה שהוא יגיע להכרה בעצמו שכך רצוי, בלי שאני אהיה האמא המעצבנת. מה את אומרת? תודה מראש אלינור

ואם אפשר, עוד שאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם??? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים...

ואם אפשר, עוד שאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם??? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים...

ואם אפשר, עוד שאלה... למה כל הנערים והנערות המתבגרים שונאים את עצמם??? זה הגיל הכי יפה שלהם..אין שום אחריות... צריכים לאהוב את עצמם ולהנות ממה שיש. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהורסים את עצמם...למרות שאין להם שום סיבה! הם גדלים להורים אוהבים ומעניקים...

היי אלינור, ברוב המקרים, עבור המתגברים ההורים הם מעצבנים, קטנוניים ולא מבינים דבר....כך שברמה מסויימת צריך לקבל את חלק מה"שגעונות" האלה כחלק טבעי מההתבגרות וההיפרדות מהתפקיד של ה"ילד" אל תפקיד של בוגר. אני מאמינה כי יש רמה מסויימת של פרטיות שמתבגרים צריכים (אני יכולה לחשוב על כל מיני סיבות בגללן בנך לא ירצה שתיכנסי אליו לחדר...). עם זאת, האוטונומיה שלו חייבת להיות מקובלת עלייך, ואסור שתחצה את הגבולות שלך. פרופ' חיים עומר, שעושה עבודה מרשימה עם הורים, כתב את הספר "שיקום הסמכות ההורית". בספר הזה, כמו גם במודל של פרופ' עומר, הוא טוען שילדים זקוקים לגבולות ברורים. ילד, גם בגיל ההתבגרות, צריך לדעת שיש לו הורה. זה אולי לא כל כך פופולרי היום (כשהרבה הורים הם צעירים שהיו מעדיפים להיות חברים של ילדיהם...), אבל אני מאמינה שזה הכרחי לשמור על התפקידים (הורה-ילד). אני בהחלט ממליצה לך לקרוא את הספר... באופן ספציפי יותר לחדר...אולי תנסי לעשות איתו הסכם.הוא מסכים לסדר את החדר פעם ב...(כל זמן שנראה לך הגיוני ושהוא יוכל לעמוד בו), ואת מבחינתך תפסיקי לעשות דברים אחרים שמעצבנים אותו (ואני די בטוחה שיש...היות והוא בגיל ההתבגרות). ולגבי המפתח...אם לא מקובל עלייך העניין, תנסי אולי להבטיח שלא תכנסי אליו לחדר (כל עוד הוא אחראי לסדר אותו) מבלי לדפוק על הדלת או כשהוא לא בבית. אולי זה יספק אותו. בכל אופן, אני מקווה שתצליח לצלוח את הגיל כפוי הטובה הזה (גיל ההתבגרות), ואולי כדאי רק לזכור שהם גדלים ומתבגרים ועוברים גם את הגיל הזה. אני עדיין ממליצה על הספר של פרופ' חיים עומר, בהצלחה אורנה

אודה לך מאוד אם תוכלי להתייחס לשאלתי. בטעות כתבתי אותה כתגובה לאלינור.

אני מרגישה שאני שונאת שנאת מוות, אנשים ספיציפיים בחיי, אשר לא מגיעה להם השנאה הזו. שונאת שונאת ושונאת. זה ממלא את כולי ברגעים מסויימים. מרגישה שעומדת להשתגע מרוב שנאה. מרוב כעס. גם, הלחץ חונק. עד שאין אויר. לחץ ושנאה, שכל כך עמוקים וגורמים לי "להחנק". יוצא שכל היום אין אויר. נדמה שכל רגע אשתגע. לעיתים מרגישה שגם אם ארוץ במשך שעות על שעות לא אתעייף. השנאה חזקה ממני. יותר מכל דבר. ניסיתי לחתוך את עצמי, רק כדי לחזור לנשום. רק כדי להתאפס. אבל אפילו זה לא הצליח. ניסיתי לכתוב. אבל התפילות חוזרות על עצמן. עזרה...

היי לא ממש מסרת את שמך או שם בדוי....מההודעה שלך נשמע שאת עוברת תקופה קשה במיוחד. אני חושבת שזה לא רצוי שתעברי אותה לבד.אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול. כשאנחנו מגיעים לרמות מסויימות של מצוקה, היכולת שלנו להרגיע את עצמינו לא מספיקה וכדאי לפנות למישהו נוסף שיוכל לתת לנו עוד כוחות. נראה לי שאת בסוג של מקום כזה עכשיו.... אם את סטודנטית את יכולה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה בה את לומדת...אם לא, את יכולה לפנות למרכזים לבריאות הנפש באיזור בו את גרה או דרך קופת חולים (הטיפול במקרים אלה הוא בתשלום סמלי....) שלך אורנה

לא נסגרה בצורה ברורה , לא הבנתי מה גרם לפרידה כי לא קבלתי הסברים . כל הזמן רצו לי בראש אפשרויות של "אולי בגלל... ". שיחה עם חברה -לא אפשרית מבחינתי כי היא גם מכירה אותו ונמצאת בקשר הדוק עם משפחתו ואני נמנעת במכוון מלדבר עליו, מה שמקל ומפחית את ההתעסקות. חשבתי על טיפול - אך אם אני לא יודעת מה הבסיס לפרידה ויש רק השערות שאני מעלה, איך יהיה באמת אפשרי להבין מה קרה בזוגיות ההיא?

עינת, אני חושבת שטיפול הוא רעיון מצויין. על מנת לעבד את התחושות והרגשות שלך לגבי הפרידה לא צריך "לדעת" את העובדות, להיפך - צריך נכונות להישאר עם הבלבול והעצב שבאי הידיעה... בהצלחה, אורנה

שלים רב שאלתי בקשר לחבר בו 30 נולד עם מעט פיגור שכלי שהתבטא באיחור בהתפתחות ועם כל הטיפולים נראה כבחור רגיל אבל לא הצליח בלימודים ולא בעבודה ואפילו לא ביחסים בין חברים התחתן לפני9 שנים ואז לא הצליח בקיום יחסים כי התיפקוד המיני היה כשל ורד אחרי טיפולים הצליחו להביא בן שעכשיו בן 6 ותמיד התחמק מללכת למיטה ונרתע מלנסית לקיים יחסים הבעייה עכשיו שהוא מתוך השינה כשעודנו רדום מתפשט וכשמספרת לו אשתו לא זוכר וקרה שבנו ראה אותו פעם עירום ולא רוצים שזה יקרה ולפעמים יורד מהמיטה ויושב על השטיח אנא תנו עיצה מה לעשות

שלום אסף, נשמע לי שהבעיה שאתה מתאר היא קצת יותר רחבה מאשר התופעה של הסרת בגדים מתוך שינה. אני ממליצה לפנות לייעוץ אישי עם פסיכאטר. במידה ויש בעיה כלכלית, ניתן לפנות למרכז לבריאות הנפש הקרוב אל ביתו של החבר שלך או לקופת החולים בה הוא חבר. בהצלחה אורנה

היי אורנה, אם תוכלי בבקשה לחזור לשרשור שלנו במורד העמוד, ולענות על השאלות שנשארו - אני אשמח מאוד. תודה רבה לך!

היי קוקי, לא שכחתי את ה"שרשור" שלנו, זה בעיקר מאילוצי זמן. אני מקווה לחזור אליך מאוחר יותר הערב (כולל הפניה למאמר שעוסק בדיוק בנושא....) אורנה

היי קוקי, אז ככה...בדרך כלל ניתן לזהות תהליך פסיכוטי על ידי ההתנהגות והמחשבות של האדם. אם לא ניתן לתקשר כלל עם האדם (או דרך שיחה או כתיבה או כל אמצעי תקשורת אחר...), ניתן (אולי) להסיק על התהליך מהתנהגותו. בכל מקרה, אני לא מכירה מקרה בו אין תקשורת כלל עם אדם (למשל דרך שפת סימנים או תקשורת בסיסית ביותר). ברוב המקרים אם יש איזשהו סוג של תקשורת ואז ניתן לבחון את רמת ההתאמה של המחשבות של האדם למציאות ואת ההתנהגות שלו יחסית לנורמה. לגבי מניעה - אם מדובר בהפרעות אישיות, טיפול (בדרך כלל ארוך) יכול למנוע הידרדרות לגלישה פסיכוטית. כמו שהזכרתי קודם, גורמי לחץ מאיצים התדרדרות, כך שאם אדם נמצא בטיפול, האפקט של גורמי הלחץ יכול לרדת באופן משמעותי. לגבי הרעיון למנוע מאדם לבצע את ההתנהגות המונעת ממצב פסיכוטי - במקרים חמורים בהם יש סכנה ממשית לאדם עצמו או שיש חשש אמיתי שהוא יכול לגרום נזק לאחרים, ניתן לבקש מה שמכונה "אישפוז כפוי", ובאישפוז עצמו האדם נמצא תחת השגחה. לגבי לנסות לעצור את האדם עצמו לבד - אינני בטוחה שזה רעיון מצוין כל כך למי שאין לו רקע או ניסיון בעבודה עם מצבים פסיכוטים. אבל אני חייבת לציין שאני מתייחסת למצב פסיכוטי ממשי וחריף. אם השאלה שלך היא מונעת ממצב מציאותי ולא תיאורטית - אני מציעה להתייעץ עם איש מקצוע באופן פרטני וספציפי (כלומר לספר על המקרה עצמו לפרטים...). אם יש קושי כלכלי, יש בכל עיר מרכז לבריאות הנפש (בתל אביב יש שלושה....) שניתן לקבל בו עזרה ללא תשלום או עם תשלום מינימלי.... לגבי ארגון אישיות גבולי, אני חושבת שהתרגום הוא די מילולי - personality organization level שזה "רמות ארגון אישיות" אבל אינני בטוחה שזה המינוח המדוייק. גבולי זה borderline. לגבי הפרעות אישיות, מצאתי באינטרנט אתר שמסכם באופן כללי מהן הפרעות אישיות (אני חושבת שזה סיכום משיעור במכללת לוינסקי) http://www.levinsky.macam98.ac.il/psycho/lesson12.asp אבל אם את רוצה לקרוא משהו יותר מעמיק ושקשור לגלישות פסיכוטיות (שאגב באנגלית מכונות אפיזודות פסיכוטיות psychotic epizodes) - כדאי לחפש תחת Krenberg Otto שהוא בעצם הציע את התיאוריה על הרמות השונות של ארגון האישוית. אני חייבת להגיד (בצער....) שלא תרגמו את ספריו לעברית. אבל אני בטוחה שבג'ורנל לפסיכותרפיה הישראלי "שיחות", יש כמה מאמרים על כך..... אני מקווה שזה עוזר במשהו, אני עדיין מנסה לחפש באוסף המאמרים שלי את המאמר הספציפי שאליו רציתי להפנות אותך....ברגע שאמצע אותו אכתוב לך את שמו המלא... בהצלחה אורנה