פורום פסיכולוגיה קלינית

מאז שנינו נשואים לאחרים ובעלי משפחה ובמשך השנים אף שהיה קשה למדתי להדחיק את הזכרונות הלא-טובים ולא לדבר על זה (הוא זה שבחר לסיים את הקשר).. כיום,הוא עבר לגור עם משפחתו קרוב מאוד לדירת מגוריי ואף רצה הגורל וילדינו באותה הכיתה ובכל פעם שאני רואה אותו (אחת לחודש בבמוצע) אני מרגישה פרפרים בבטן ואני יודעת כי הרגש שלי לא דעך כי זה ממשיך ללות אותי בימים ובלילות? שאלתי היא - האם לא הגזמתי אחרי כל-כך הרבה שנים? איך אני יכולה לעזור לעצמי?

האינטואיציה שלי היא לדבר על זה. לדבר על זה הרבה, אולי בטיפול פסיכולוגי, אולי עם חברה טובה, אולי אם זה אפשרי ונכון מתישהו גם עם בעלך (למרות שאולי לא עכשיו - את בטח יודעת הכי טוב). בהשקפה שלי זה כאילו שיש רגש לא פתור שנשאר "תקוע" עוד מאז, וכדי להתגבר עליו, או לראות מה הוא באמת כיום, צריך לגעת בו, להתמודד איתו. עם האהבה, עם הפגיעה שהיתה אז, עם הציפיות והאכזבות, כל מה שנדחק למטה, לשחרר. למה לעשות זאת באופן יזום? כי זה מה שממילא קורה, ועדיף שזה יקרה בתוך תהליך שיש לך איזושהי שליטה עליו, במקום שזה יהיה משהו שפשוט מציף אותך.

שלום עינת, כשקשר אהבה נגמר, ובמיוחד כאשר עוזבים אותנו, הפגיעה של העזיבה היא עמוקה. מעבר לאובדן של האדם שאהבנו, יש מגוון תחושות אחרות שקשורות לפחדים שלנו לגבי הערך שלנו (כמה אנחנו שווים). פגיעות אלה הרבה פעמים גם קשורות לפגיעות אחרות שעברנו בגילאים שונים, והאפקט שלהם גולש מעבר לרגשות האהבה שלנו לגבי אדם ספציפי. כאשר אנחנו פוגשים את האדם שפגע בנו, הרבה פעמים עולות תחושות מאוד חזקות שיכולות להיות גם סותרות (למשל, געגוע, תסכול, עלבון, רצון לנקמה ועוד). קשה הרבה פעמים לראות מתוך כל סבך הרגשות האלה כמה מהם הם עדיין אהבה....וכמה קשורים לצורך שלנו ליצור "סוף" אחר למשהו שלא קבל "סוף שמח"... וכאילו המצב איננו מסובך גם ככה, הרבה פעמים מתעוררת בנו הפנטזיה "מה היה אם"...עם התחושה הלא מציאותית שהקשיים שיש לנו בזוגיות העכשווית (ובכל זוגיות יש קשיים...) לא היו אם הזוגיות ההיא הייתה מצליחה. הרגשות האלה, ברוב המקרים אינם ממש קשורים למציאות. לצערי, אני לא מכירה מישהו שיש לו תרופה ודאית ומהירה ללב שבור. אני מסכימה עם לילה ששיחה על הנושא יכולה לעזור. אבל גם השיחה צריכה להיות שיחה מאוד מסויימת. נראה שלמרות הזמן שעבר, את עצמך עדיין לא "סגרת" את כל מה שהיה בתוך מערכת היחסים הזאת, ואולי גם לא עד הסוף הבנת מה בעצם קרה. אם את מרגישה ששיחות עם חברות אינן עוזרות, אולי באמת כדאי לפנות לטיפול, בכדי שיהיה לך מקום לפתוח ולהבין את מה שקרה בתוך הזוגיות ההיא, מה שקרה אחר כך, ואיך זה קשור למה שקורה לך היום, בזוגיות הנוכחית. אני חושבת שברגע שתצליחי לתת לעצמך הסבר לגבי מה שקרה, תוכלי גם לשחרר את האחיזה של זכרונות העבר במציאות שלך..... בהצלחה אורנה

תודה על תגובתך העניינית, ענית לעוד הרבה בנות שעדיין מתעוררים אצלהן פרפרים בבטן,ועולה במחשבתן שאלת "מה היה קורה לו?" הכאב והבלבול עולים וצפים, ולעיתים הם המלווים הקבועים שלי.

ביתנו הבכורה בת שבע וחצי, ויש לנו אחות בת ארבע וחצי ואח בן שנתיים. עד הולדתה של אחותה היתה ביתנו ילדה עצמאית, שמחה, יצירתית וחברותית מאד. מאז נולדה ביתנו השניה, ולאחר מכן בנינו, הפכה ביתנו הבכורה להיות מסוגרת יותר בבית, היא משווה בין כל דבר שאחיה מקבלים למה שהיא מקבלת, מרגישה תמיד תחושת קיפוח(למרות שאין לכך כל אחיה במציאות) מתנהגת בחזירות כלפי כל דבר - אוכל, משחקים, משתלטת על דברים כאילו זו פעם ראשונה שהיא רואה אותם וכו'. היא הפכה ילדותית ומאד תינוקית בהתייחסות שלה לדברים חומריים, וזה מאד מנוגד ליכולת השכלית והאינטליגנציה שלה. לא יכולה לדחות סיפוקים לחלוטין, פיתחה כמעט אובססיה לקנות דברים שהרבה פעמים היא מאבדת בהם עניין כמה דקות אחרי הקניה. יש לציין שהיא מאד אוהבת את שני אחיה ודואגת להם ומשחקת איתם. ובבית הספר היא ילדה מאד מוערכת ואהובה בשל יופיה וחכמתה. ההתנהגות שלה גורמת לנו לעיתים להגיע איתה לעימותים שאין מהם מוצא. אני רואה שמאד קשה לה וחושבת איך אפשר לעזור לה? האם העניין הוא קנאת אחים? משבר שנתקעה בו?

אני רציתי להציע כתרופה, שיהיו מועדים שבהם את או אביה מבלים רק איתה. זה יכול להיות בילוי, או עזרה בישוערי בית, או טיול ביחד, אפילו נסיעה במכונית... אולי, מכל מיני סיבות שלא חייבות להעיד על בעייה, היא פשוט מאד זקוקה לחיזוק התחושה שהיא חשובה, אהובה, מקבלת. במקום ללכת נגד הצורך שלה, הייתי מנסה באופן חלקי למלא אותו. למצוא זמן ודרך לגרום לה להרגיש שהיא גם עדיין ילדה קטנה שמטפלים בה ומעניקים לה תשומת לב. אני לא אומרת שאתם לא עושים את זה, אבל אולי, לתקופה, יהיה לה טוב לקבל עוד קצת. עד שמשהו בה יתחזק, ויבשיל, והקינאה ותחושת החוסר, תתחלף בתחושה פנימית יותר בטוחה.

שלום שושי, לידה של אח או אחות קטנים היא משבר גדול בחייו של ילד. המקום של הילד מתערער ופעמים רבות הוא מרגיש זנוח. מעבר לכך, להורים יש נטיה לצפות מהילדים הבכורים להתנהג כ"גדולים" יותר מאחיהם, מה שכולל בדרך כלל ויתורים לאחים ועוד כל מיני מטלות ואחריויות. אחת הדרכים לעזור לילדים הבוגרים יותר, זה לתת להם גם פריוילגיות שקשורות לכך שהם גדולים יותר (למשל, להחליט כל מיני דברים או כל דבר אחר שאת חושבת שיכול להתאים לצורה בה מתנהלים חיי המשפחה שלכם...). דרך חיזוק התחושה שזה יכול להיות גם "כיף" להיות גדול, יכול להיות שהמקום שנלקח מבתך יהיה פחות כואב. מעבר לכך, אני יודעת שמאוד קשה לגדל שלושה ילדים יחדיו, ותמיד נראה כאילו צריך לפחות עוד 5 שעות יומיות (רצוי בלי הילדים...) כדי להתמודד עם הכל. עם זאת, אם את מרגישה שבתך במצוקה, ואת מייחסת את זה לאחיה, אולי באמת כדאי לדאוג שיהיה לכן זמן ביחד, לבד ללא האחים. זמן כזה אולי גם יאפשר לכן לשוחח על דברים יותר בנוחות וברוגע, וייתכן שגם זה ירגיע קצת את תחושת ה"הזנחה" שבתך מרגישה (וכמובן את הקנאה הגדולה, והמובנת, שלה). לבסוף, אני חושבת שאם את מרגישה שהמצוקה של הילדה היא ברמה שאת ובעלך לא מצליחים לעזור לה, אני בהחלט ממליצה להתייעץ עם גורמים מקצועיים. אם יש קושי כלכלי לפנות לטיפול, בכל עיר יש תחנה ציבורית של משרד הבריאות עבור ילדים, והטיפול שם בדרך כלל חינם או בתשלום סמלי. בכל מקרה כדאי ללכת להתייעץ, ואולי אפילו לפנות לייעוץ משפחתי, היות ונשמע שהקושי של בתך מקרין גם על המשפחה כולה......

האם אתה מוצא קשר שיכול להיות קשור בביולוגיה לגבי הבעייה הבאה: אני ואחיי מאוד לא מרוצים מהחיים דהיינו מאוכזבים ומרגישים שחיינו אינם כפי שהיו צריכים להיראות מעין ייאוש כזה. אתמול היתה לי שיחה עם אחי שסובל מסכיזופרניה( התקף חל בשנות העשרים- היום הוא בגיל 35) הוא מטופל בכדורים ונמצא בעבודה מטעם סל שיקום. מדי פעם הוא "מתעורר" ומחפש דרך אחרת כלומר בא לו לעבור דירה או להחליף עבודה למרות שכמובן המשפחה לא מסתכלת על זה באופן רציני כי התחלופות במצבי הרוח וברצונו "למצוא "עצמו מרובים. בקיצור,כשדיברתי איתו אתמול ושאלתי מדוע לא הלך לעבודה שבועיים טען שמרגיש מתח ולחץ כשהוא צריך לעבוד ויש לו משימות במקביל הוא נלחץ וזה גרם לו לסחרחורות ולהישארות במיטה שבועיים שלמים. הזדהיתי איתו בעניין הזה של לחץ בבוקר ומתח מהעבודה וכן לגבי נושא הזוגיות-הוא הציע לבחורה נישואין ולאחר חודש הוא רצה לברר מה קורה עם חברתו לשעבר..כששאלתי מה פשר העניין הוא טען שהוא לא יציב והוא יכול לאהוב מישהו היום ולמחרת מישהו אחר - שוב מצאתי אצלי דמיון כי גם לי זה קורה. אני לא יודעת אם אני אוהבת מישהו והרגש שלי יכול להשתנות .אני רואה עצמי הרבה יותר יציבה מאחי כי אני אמנם מתקשה לעבוד ברוגע אך יחסית אליו מחזיקה מעמד בייחוד בהשוואה שעבודתו מתונה ואצלי היא כרוכה בסבל נפשי ממש...גם בנושא הזוגיות עולים לי הלבטים לגבי כל גבר אך אני נשארת במערכת כדי להרגיש בטחון. תמיד חשבתי האם יתכן שבגנים יש גורם שקשור לדימיון..או שמא זה קשור לאורח חיים משותף שיוצר הדמיון..

היי טלי, השאלה של ביולוגיה וסביבה היא אחת השאלות העתיקות בפסיכולוגיה. כיום מקובל לחשוב שלשני הגורמים (גנטיקה וסביבה), והאינטראקציה ביניהם, יש השפעה על מי אנחנו.לכל אחד מאיתנו יש מה שנקרא "מזג" (טמפרמנט), שזוהי הנטייה שלנו להגיב לגירויים חיצוניים בצורה מסוימת. הדרך הכי קלה לחשוב על כך זה לנסות להיזכר באנשים שהם מאוד פעילים ואנשים אחרים שהם ברמות אנרגיה נמוכות יותר. ה"מזג" הזה, כך מאמינים, הוא מולד. עם זאת, הדרך בה המזג הזה מתבטא, והאם או לא הוא יוצר בעיות, בדרך כלל נחשב למשהו שהסביבה בה גדלנו ובה אנו חיים הן בעלות האחריות העיקרית לגביו. . אז התשובה לשאלתך מה משפיע גנטיקה או סביבה התשובה היא גם וגם. מקווה שלכך כיוונה שאלתך... אורנה

אכן כך, טוב שיש למי לפנות המשיכו בעזרתכם.

ההודעה לא יצאה במקומה הנכון, אך גם כאן המקום לומר תודה לכל הכותבים.

שלום רב אני אלמנה מזה 8 חודשים בת 66 ,לפני כחודשיים תקף אותי דכאון קשה מלווה בחרדות ופחדים שאינם תואמים את אישיותי שעד להתאלמנותי הייתי אישה מאד חזקה ופעילה בתחומים שונים,ולפתע בום רעידת אדמה. בהמלצת המטפלת שלי פניתי לפסיאטרית שהמליצה על תרופת רסיטל את התרופתה אני לוקחת מזה חודש ימים בהשפעה טובה, אבל לצערי אני גם לוקחת כדור שינה מאז שבעלי חלה ז"א מזה כשנה וחודשיים, הייתי מאד להתמודד ללא כדור השינה , כי אני מאוכזבת מאד מעצמי ששלא הכדורים איני מתמודדת , אנא מה דעתך ועצתך מתי אחזור להיות מה שהייתי אם בכלל.

אני חושבת שהתמודדות עם אובדן לוקחת זמן, ומלווה בהרבה קושי. אני חושבת שהאבל שאת חשה הוא תגובה טבעית למצב של אובדן אדם קרוב ואהוב. אני חושבת שחבל שאת מאוכזבת מעצמך, במקום זאת, אולי את יכולה להקדיש יותר מאמץ בנסיון להסביר לסביבה הקרובה שלך מה עובר עליך, מה יכול לעזור לך. אני מאמינה שבהתמודדות נכונה את תעברי את התקופה הקשה הזאת, אבל אולי יש תהליכים שפשוט אי אפשר להאיץ. אם תקראי קצת חומר על אובדן ועל אבל תגלי שמה שקורה לך אינו זר או יוצא דופן, ואולי התחברות עם אנשים נוספים שחוו אובדן כמו שלך תוכל לעזור לך. אני לא יודעת איפה יש קבוצות כאלה, אבל היתרון הוא שבחברה כזאת, תגלי שהדכאון והחרדה והכאב הם הנורמלייים, ולא דבר שמעיד על "חוסר שפיות" או בעייה פסיכיאטרית.

ריטה היקרה, אובדן של משיהו יקר הוא התקפה קשה ואכזרית על העולם הפנימי שלנו. ההתמודדות עם אובדן, במיוחד של בן זוג, נחשבת לאחת ההתמודדויות הקשות בחיים. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, ואני מקווה שזה עוזר לך להתמודד עם הכאב והקושי הבלתי נסבלים. למרות שאנשים רבים שנעזרים בתרופות חשים סוג של אכזבה דומה למה שאת מתארת לגבי זה ש"אינם מתמודדים לבד", זה אינו ממש תואם את המציאות. הרי אם אנחנו נתקפים (להבדיל אלפי הבדלות) בכאב ראש, רובינו לא נהסס להשתמש במשכך כאבים, ללא שום תחושה של אכזבה או אשמה על כך שאיננו יכולים להתגבר על כך "לבד"...דבר דומה קורה עם תרופות פסיכיאטריות. התרופות, במיוחד בצירוף של טיפול, מאפשרות את ההתמודדות שלך, אבל בהחלט לא מחליפות אותה. שמונה חודשים נחשבים עדיין לזמן קצר בשביל להתגבר על אובדן כל כך גדול, שכולל בתוכו מספר רב של הרבה שינויים (פנימיים וחיצוניים) מעבר לכאב או הגעגוע כלפי מי שאיננו. לכן את יכולה להיות יותר סלחנית כלפי עצמך בעניין הזה....גם הציפייה לחזור להיות מי שהיינו היא טבעית, אבל בסופו של דבר, המצב השתנה בצורה כל כך חריפה, שמן הסתם לוקח לנפש שלנו זמן רב להתרגל ולהסתגל לכך. לגבי הזמן....אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות, ולכל אחד יש את הזמן שלו. החדשות האופטימיות הן שבני אדם הם חזקים יותר ממה שנדמה לנו, ובסופו של דבר, גם כשזה נראה בלתי אפשרי, רובנו מצליחים לעבור גם את המשברים הקשים ביותר של החיים. לגבי התרופות והשימוש בכדורי שינה, יש כאן גם אלמנטים רפואיים הקשורים בשימוש בכדורי שינה (כמו למשל, פיתוח תלות פיזית בהם), ואני חושבת שאולי כדאי להתייעץ עם פסיכאטר בנושא ולבחון את הפן הרפואי של הנושא. ואולי לסיום, יש לא מעט ספרים היום שעוסקים באובדן ובהתמודדות איתו (גם ספרים על טראומה והחלמה מטראומה- היות ואובדן בן זוג נחשב בספרות הפסיכולוגית לטראומה נפשית), והם נמצאים ברוב חנויות הספרים. אולי תנסי לראות אם יש איזשהו ספר שמדבר אליך. ייתכן וזה יעזור לתת לדברים שעוברים אליך משמעות רחבה יותר, ואיזשהו סוג של הרגעה. שלך אורנה

שלום מעונין לדעת באיזה מקרים מומלץ ללכת לטיפול קבוצתי . איזה תוצאות מצופות מטיפול זה ? תודה מני

היי מני, טיפולים קבוצתיים יכולים לעזור במגוון של בעיות. יש קבוצות שהן ספציפיות לבעיות מסויימות (למשל קבוצות לחרדת בחינות, קבוצות לחרדה חברתית, קבוצות לנפגעי פגיעה מינית, קבוצות למשפחות שכולות, קבוצות להפרעות התמכרות וכו). במצבים של מטרה או נושא ספציפי של הקבוצה, בדרך כלל מגיעים להקלה בקושי אליו מכוונת הקבוצה. יש גם טיפולים קבוצתיים פחות ממוקדים ואז התרומה שלהם יכולה להיות, כמו בטיפולים דינמיים - שינוי תובנות לגבי העצמי, ודרך כך התגברות על הקשיים אותם אנחנו חווים. גם מבחינת האנשים המתאימים לטיפול קבוצתי, יש מגוון רחב. קודם כל צריך לראות שהאדם מתאים לקבוצה (וזה התפקיד של המטפלים....), אבל בסופו של עניין כמעט כל אחד יכול למצוא תועלת (כזו או אחרת) בטיפול קבוצתי. אני חושבת שהבחירה בין טיפול קבוצתי לאישי היא בסופו של דבר, בידי המטופל. אני רק רוצה לציין שלקבוצות יש פעמים רבות כוח מאוד חזק על המשתתפים בהן, ולכן פעמים רבות אנשים חווים עוצמות גבוהות יותר בקבוצות מאשר בטיפולים אינדיווידואלים. אז שוב, טיפול קבוצתי באופן כללי מתאים למגוון של אנשם ומצבים וצריך פשוט לבחון כל מקרה לגופו. בהצלחה אורנה

ד"ר אורן/ אורנה שלום אני בחורה בת 23, בריאה לגמרי. בגיל ההתבגרות, הופיעו אצלי בערך 3 התקפי חרדה, עליהם התגברתי עם הזמן ובקושי רב (ללא תרופות). שבע שנים שלמות היה לי שקט.... עד לפני שבועיים, ישבתי עם חברותיי ללמוד למבחן והיה לי התקף. נורא נבהלתי כי כבר שכחתי את ההרגשה הנוראית הזו (דפיקות לב, יובש בפה, צמרמורת, תחושת אי שקט, זרמים בגוף). חברתי הטובה האיצה בי ללכת לרופא המשפחה ביום למחרת- הוא נתן לי לוריוון שעבד כמו קסם (רק גרם לתחושת נמנום..). מאז יש לי חשש ללכת למקומות מסוימים שמא אני אקבל בהם התקף נוסף ולא אדע מה לעשות. מה עושים? (אציין שאני לא לוקחת את הלוריוון באופן קבוע) תודה נעמה

היי נעמה, מה שאת חווה איננו נדיר. יש אנשים לא מעטים שיש להם תגובות של פחד והימנעות לאחר התקף חרדה (שגם מכונה התקף פניקה). תרופות אכן עובדות על השקטת החרדה, אבל ייתכן כי יהיה יעיל יותר (והאמת שגם מחקרים מראים זאת) לשלב בין טיפול תרופתי לבין טיפול פסיכולוגי. היות והפחד שלך מללכת למקומות מסויימים הוא רק בתחילתו - אני מציעה לנסות ולהתחיל עכשיו טיפול פסיכולוגי (קוגניטיבי התנהגותי), שיהיה ממוקד לפתרון בעיית החרדה, כדי שהבעיה לא תחמיר. אני רק רוצה לחזור ולציין (כפי שציינתי בהודעות אחרות) שהטיפולים הפסיכולוגיים היום (בדרך כלל עם טיפול תרופתי) הם מאוד יעילים ועוזרים למצבי הקשורים לחרדה. בהצלחה (בכלל ובמחבנים בפרט....) אורנה

שלום רב אורנה, ברוכה הבאה לפורום הכי מוצלח לפסיכולוגיה. יש בידי מספר שאלות בנושא פסיכוזה. 1. האם יש דבר כזה - נטיה לפסיכוזה? האם יש אנשים שייטו יותר לפסיכוזה וכאלו שפחות? האם בעלי נטיות חרדתיות קל להם יותר לפתח פסיכוזה? 2. האם פסיכוזה זהו מצב זמני של אובדן בוחן המציאות? האם הפסיכוטי יודע את מצבו? האם זה עובר מעצמו? אם הפסיכוטי הינו מתבודד - כיצד תתגלה בעייתו? וכמה זמן נמשך התקף פסיכוטי? האם הוא מרגיש את זה כהתקף או שבשבילו זהו המשך רגיל? 3. האם ניתן למנוע פסיכוזה? אם לאדם יש מחשבות לדוגמא שהוא חושב שהמוסד עוקב אחריו ושם מכשירי ציטוט בביתו, עבודתו, גופו וכו'-ומחשבות אלו משפיעות על מעשיו והתנהגותו - האם יש מצב שהוא יכול למנוע הדרדרות מבלי להיעזר בטיפול תרופתי? אני רואה שיש לך הרבה תשובות לענות, אך מקווה שתוכלי לענות לי בכל זאת על כל מה ששאלתי... תודה רבה.

שלום קוקי, תודה על ברכת השלום...אכן לא מעט שאלות. כמו תמיד בפסיכולוגיה, השאלה היא על פי מי? ישנן גישות הטוענות כי יש ארגוני אישיות שהם יותר פגיעים להתקפות פסיכוטיות (מה שמכונה "ארגון אישיות גבולי" על פי תיאורטיקן שנקרא קרנברג). לפי גישות אלה, לכל אחד מאיתנו יש מבנה אישיות מסויים, ויש אנשים שמבנה האישיות שלהם מסיבות שונות (פעמים רבות מייחסים זאת להתפתחות שלנו בגיל ילדות) פחות יציב, ולכן הם מועדים למה שנקרא "גלישות פסיכוטיות". לגבי הפרעות קשות יותר שכוללות פסיכוזה (כמו סכיזופרניה) הדיעות הרווחות הן שזה גורם של פגיעות ביולוגית (כנראה גנטית) שבשילוב עם סביבה (למשל חוויות ילדות קשות או אפילו מצבים מעוררי חרדה כמו שירות צבאי) הן בעצם פורצות החוצה.אבל אני חייבת לציין שבכנס מסויים שהייתי בו בשנה שעברה היו שטענו שאפילו הפרעות קשות אלה (כמו סכיזופרניה) הן בעצם יותר תוצר של טראומות ילדות מאשר ביולוגיה- כך שישנו ויכוח בנושא. הקשר בין הפרעות חרדה לפסיכוזה איננו ברור או ישיר, וכדי לענות על כך צריך אולי לשאול למה את מתכוונת כשאת אומרת "פסיכוזה". מצב פסיכוטי מתייחס, בדרך כלל, למצב בו שיפוט המציאות שלנו נפגע, ופעמים רבות הוא מלווה בדלוזיות (מחשבות שווא) ולעיתים אף הלוצינציות (הזיות). יכול להיות קשר בין לחץ (סטרסס) ובין התפרצות פסיכוטית, אך אני לא מודעת לקשר ישיר בין הפרעות חרדה והתקפה פסיכוטית. במקרים שיש מה שמכונה קו-מורבידיות, כלומר שיש התקפה פסיכוטית בליווי של הפרעה אחרת, קשה הרבה פעמים להחליט מה קדם למה.... על השאלה השנייה שלך קשה לענות. יש טווח שלם של מצבים פסיכוטיים, שחלקם יכולים להיות מאוד זמניים (כמו בגלישות פסיכוטיות) וחלקם ארוכים מאוד (כמו בסכיזופרניה). גם לגבי המודעות למצב יש שונות בין אנשים ובין מצבים ובין הזמן שעבר מאז תחילת ההתקפה. לגבי אדם בהתקף פסיכוטי מתבודד, זה כמו השאלה של העץ ביער (אם עץ נופל ביער....) ואני לא ממש יכולה לענות על זה....יש מצבים עבור אדם בהתקף פסיכוטי שהפסיכוזה היא המציאות, ויש מקרים בהם יש איים של מודעות למצב - כך שצריך לבחון כל מקרה לגופו לגבי השאלה השלישית, יש הבדל בין מניעה לבין מניעת הידרדרות. אני לא ממש מכירה משהו שיכול "למנוע" התקף פסיכוטי, פשוט שאם אכן, למשל, טיפול מנע התקף פסיכוטי לא נדע זאת...לגבי מצבים בהם יש התקפות חוזרות של פסיכוזה (כמו במניה דיפרסיה או בסוגים שונים של סכיזופרניה), בדרך כלל תרופות עוזרות להפחית את הישנות המקרים ואת המשך שלהם. אך שוב, לא בכל המקרים. יש מקרים בהם תרופות לא עוזרות כלל. לגבי טיפול לא תרופתי בפסיכוזה, יש לא מעט תיאורטיקנים שמטפלים בפסיכוטיים (אחד הידועים הוא וילפרד ביון שיצאו לו כמה ספרים בתרגום עברי). אך גם בטיפולים האלה, כמה שידוע לי, נהוג לשלב בין טיפול לבין תרופות. והרבה מהטיפולים מתמקדים בעצם בניסיון לעזור למטופלים לחיות עם הסימפטומים ולא ממש "לרפא" אותם. ושוב, גם כאן נכנסת ההגדרה של פסיכוזה - האם מדובר בסכיזופרניה או בהתקפה פסיכוטית כחלק מהפרעה אחרת (מניה דיפרסיה או הפרעת אישיות עם גלישות פסיכוטיות) או אפילו פסיכוזה שנוצרת כתוצאה משימוש בסמים. כך ששוב, גם כאן כל מקרה צריך להיבחן לגופו. אני מקווה שהצלחתי להאיר קצת את העניין...(במגבלות המקום והזמן...) אורנה

הי אורנה, תודה רבה על התשובות (הארוכות והטובות) על אף השעה המאוחרת בליל שישי.. כמובן שעוד מספר שאלות שעלו תוך כדי ושהטרידו אותי עוד קודם. לצורך הבהרה - לא דיברתי על מאניה דיפרסיה או סכיזופרניה אלא יותר על הדברים האחרים שתיאת כמו בעיית אישיות עם גלישות פסיכוטיות (שאין לי מושג מה זה..) לא לגמרי הבנתי איך כן מןנעים הדרדרות. למשל אם אדם מפתח מחשבות לא מציאותיות כמו בדוגמא שנתתי, על אנשים המצוטטים לכל דבריו ועוקבים אחריו ואחר כל מעשיו - האם ישנה דרך להימנע הדרדרות כך שלא יגיע מצב של אי עזיבת הבית עקב אותן מחשבות? לגבי שאלתי על האדם המתבודד, אני אשאל אחרת. האם מישהו אילם , לצורך הדוגמא, יכול לחוות התקף פסיכוטי מבלי שאף אחד ידע מכך? איך ניתן להבחין אם אדם שרוי במצב פסיכוטי אלא אם כן הוא משתף במחשבותיו? ושאלה אחרונה להלילה - ארגון אישיות גבולי. האם תוכלי לפרט עוד על מה זה בדיוק, או שלחי אותי לקרוא משהו בנושא? אני מודה לך מכל ליבי, אין ממש את מי לשאול את השאלות האלה בימים כאלו.. קוקי

האם תוכלי בבקשה לתת את ההגדרות באנגגלית - של ארגון אישיות גבולית, ושל גלישות פסיכוטיות? מטדה מאוד. לילה טוב.

התמכרות לרשת זו תופעה ידועה . גם התמכרות לצאטים . מכירה את שניהם מקרוב. הבעיה שלי כרגע היא שהכרתי באחד הצאטים גבר שהוא החצי השני שלי. נשמה תאומה. אני נשבעת.אני חיית צאט ותיקה מאד.היו לי כבר קשרים וירטואלייים ממושכים וכואבים. ואף פעם לא התפתתי לצאת מתחומי הצאט. אני אישה נשואה באושר ובאהבה רבה לבעל מקסים. לא מושלם אמנם אבל את החסכים השלמתי בצאטים וחיי המשיכו להתנהל על מי מנוחות . ההכרות החדשה הזו עם הגבר יצרה אצלי בלבול מוחלט. הסכוי שלי למצוא לי תאום נפש כזה היה קרוב לאפס. והנה זה קרה. לא רוצה לפספס את זה. גם לא רוצה להרוס לעצמי את החיים בבית. בוירטואלי זה לא יכול להימשך בלי סוף. צריכה להחליט. מבקשת את עצתכם

זו פנטזיה. נפש תאומה באינטרנט, יכולה להרגיש תאומה, והקשר יכול להיות משמעותי, אך כאשר הקשר עובר לפסי מציאות, לפעמים אין את אותה "כימיה" כלל. לרב. למרותשאת כותבת שאת נשואה באושר, אני מסיקה שאת כנראה גם בודדה בתוך הקשר הזוגי שלך, ולא מרגישה מסופקת, ולכן הצורך בקשר עם אדם אחר מתגבר. אני ממליצה לך, לעבד את הנושא לעומק, אולי בטיפול, אולי אפילו מול ויחד עם בעלך, להבין מדוע הקשר הזה כל כך תופס אותך, מה חסר לך בזוגיות שלך וכו'. בסופו של דבר זאת פנטזיה. פנטזיות לא מממשים - זאת דעתי. פנטזיות יכולות לשמש אותך להבין את עצמך ואת החיים שלך, ולהתקדם למקום יותר טוב עבורך. צריך להשתמש בפנטזיה בתבונה. לפגוש את הגבר, לחצות את הגבול בין משחק ברומן, לבין רומן, נראה לי יכול להיות בעל מחירים מאד גבוהים (במציאות, לא בפנטזיה).

שלום בתיה, כשקראתי את ההודעה שלך נזכרתי באמירות מסויימות על האכזריות של המציאות למול עולם הפנטזיה. אחד הדברים שמגלים מהר מאוד בנישואין זה את ההבדל בין האגדות ובין החיים המציאותיים עם בן זוג, שהם רצופים מתיחויות והרבה מאוד התפשרות. במובן הזה האינטרנט הוא המימד הכמעט אולטימטיבי לפנטזיות שלנו. הוא מאפשר לנו להשתחרר מכל מיני עכבות שבדרך כלל מלווים אותנו באינטראקציות בינאישיות. זו אולי אחת התכונות המושכות של המדיום, אך זו גם אחת הבעיות שלו. הרבה פעמים (כמו בניקואין) ההתממשות של הפנטזיה במציאות איננה תואמת את התמונה הפנימית שהייתה לנו. אני לא יודעת לגבי הממשות של המושג "נפש תאומה" ואולי פורומים שיותר קרובים למימד הרוחני יוכלו לספק תשובה אחרת...אבל אני כן חושבת (וכפי שכתבת כך גם את) שהאינטרנט עוזר לך למלא חלקים מסויימים שאת מרגישה כי הם חסרים כרגע בחייך האישיים או בזוגיות שלך. ייתכן כי אין בזה כל רע, אך נראה כי כרגע את במקום שזה אכן מהווה איום מסויים (לפחות ברמת המחשבה שלך או הפחדים שלך) על הקשר המציאותי בינך ובין בעלך. לצערי אינני יכולה לייעץ לך באופן אחראי מה לעשות בתושבה כל כך קצרה ומבלי להכיר אותך, את בעלך או את היחסים ביניכם. התשובה לכך בעצם טמונה בך ובחייך עם בעלך. אני חושבת שכדאי לנסות ולפנות לגורם שיוכל לעזור לך ולבעלך לבחון את יחסיכם מקרוב יותר, וכך תוכלי לשאול את עצמךן באופן יותר אחראי האם את מעוניינת לשמר את המסגרת או לא. החלטות גורליות כאלה רצוי שיעשו בתוך מסגרת של ייעוץ זוגי. לבסוף, אולי כסוג של תרגיל מחשבתי, אולי תנסי להיזכר ברגשות והמחשבות שהיו לך כלפי בעלך כשרק התחלתם את יחסיכם ולהיזכר כמה חזקות וממשיות יכולות להיות הפנטזיות שלנו בתחילה של קשר..... בהצלחה אורנה

אפילו אם עכשיו חברך לצ'ט נראה לך מושלם אם לא יהיה ביניכם בפגישה הראשונה קליק, משיכה מינית, זה לא יעבוד. בשביל לדעת אם יש בכלל סיכוי למשהו תצטרכי להיפגש איתו פנים אל פנים ולראות לאן זה מוביל. אם הוא שווה בגידה בבעלך הנוכחי זה כבר סיפור אחר. אולי כן כי אחרת לא היית מתלבטת. אם לא תפגשי איתו אפילו באופן חד פעמי זאת תהיה טעות מצידך ותמיד תרגישי תחושה של החמצה.

שלום רב בתיה הייתי מבקשת אם את יכולה לשלוח לי את כתובת האתר של הצ'ט שלך , אינ י מצליחה להכנס לצ'טים עם אנשים שאפר לשוחח איתם ממש ולא שטויות. תודה

שלום!אני מקווה שהגעתי למקום הנכון. אז ככה אני בן 25 אדם רגיל לגמרי עם חיים טובים משפחה טובה והכול מסודר וגם מתחתן בקרוב! לפני כמה חודשים פתאום הופיעו אצלי דפיקות לב ו חולשה,אני נבהלתי ועד שסיימתי את כל הבדיקות(לב,דם,בלוטה,שרירים,עצבים ועוד המון)עבר הרבה זמן,הייתי אצל הרבה רופאים ורובם היבחנו אצלי חרדה. שתיתי קלונקס שבוע וזה באמת עזר אבל אני לא מתכוון לקחת אותו שוב כי פעם הייתה לי פציעה בכליה לכן תרופות שלא חובה אני לא לוקח. והבעיה הנוכחית שלי היא ככה:אני כנראה היפוכונדר, אני בוחן כל יום את הגוף וכל דבר קטנטן ולא מציאותי גורר אצלי בהלה נוראית ועד כדי הליכה לרופה ומן הסתאם אומר שזה כלום ,אני גם מסתכל הרבה בתמונות שלי מהעבר כדי להשוות כל מני דברים לדוגמא שהעצם הזאת הייתה בגודל הזה גם לפני שנתיים וכו',יש לציין שהפכתי לכזה רק אחרי הסיפור הזה עם הבדיקות. בנוסף לזה יש לי שתי סבתא בגיל מבוגר שכרגע לא מרגישה טוב אבל כנראה אין לה משהו חריף במיוחד(יש לה לחץ דם)וגם היא חיה בין מאניה לדיפרסיה ועליי זה נורא משפיע! היא אומרת שהיא מרגישה טוב יותר אז אני מרגיש הקלה וחוזר להיפוכונדריה שלי:) אם היא מרגישה פחות טוב אני מרגיש לחוץ,וזה לא רק היא ,אני פשוט מקבל את הסביבה מאוד קרוב ללב ואני רוב היום מרגיש לחץ כבד!זה מטבתה בנשימה קשה וחוסר שקט נפשי! אגב לגבי סבתא לדעתי אני כמעט בטוח שאני לוקח את זה קשה מדי! תתנו לי בבקשה עצה או דרך לחזור לחיים נורמלים ולהגן על עצמי מהסביבה ומעצמי כי אני מרגיש שזה פוגע בבריאות ואורך החיים ,אני לא הילך לפסיכיאטר ולא יקח כדורים כי אני יודע שיש לי מספיק כוחות להתגבר על זה אני רק צריך הכוונה! איך אני יושפע פחות מהסביבה ויחיה חיים שלווים? PLEASE תודה רבה על תשומת הלב ועצם זה שכתבתי את זה זה כבר עזר לי:)

שלום רפי, ממה שכתבת בהודעה נשמע שמה שחווית לפני כמה חודשים יכול להיות מה שמכונה "התקפת פניקה". מבחינה סטטיסטית הרבה מאוד אנשים חווים התקפת פניקה, בדרגות חומרה שונות, לפחות פעם אחת בחיים. זו אכן חוויה לא נעימה ומאוד מערערת ומפחידה. היא פעמים רבות מלווה בתחושה של אובדן שליטה (על הגוף או על החיים). יש כל מיני תיאוריות לגבי מדוע זה קורה (חלקן גישות דינמיות שמדברות על תגובה למתח נפשי מסויים, שיכול להיות אפילו לא מודע, חלקן ביולוגיות, וחלקן קוגניטביות שמדברות על ההקשבה שלנו לתהליכים גופניים). פעמים לא מעטות התקפת הפניקה גוררת אחריה אוסף של התנהגויות ורגשות שבעצם קשורים לחרדה מפני התקף נוסף, והניסיון להימנע ממנה. נראה לי כי רצוי שתפנה לעזרה מקצועית כדי להתמודד עם כך - הכוונה היא לפסיכיאטר או מטפלים שמתמחים בהפרעות חרדה (מטפלים התנהגותיים-קוגניטיביים). אני רוצה לציין כי פנייה לפסיכיאטר או לפסיכולוג איננה מחייבת בהכרח טיפול תרופתי. ישנן טכניקות טיפוליות לא תרופתיות שיכולות לעזור לך להתמודד עם זה, אם כי ברוב המקרים התוצאות הטובות ביותר מושגות בשילוב של תרופות וטיפול פסיכולוגי. בהצלחה אורנה

-------------------------------------------------------------------------------- שלום יש לי בעיה שאני אומר כל הזמן נודר ... או כשאני נמצא ליד מישהי אני אומר : הרי את.... - מה שאומרים בחתונה. ואני מנסה לצאת מזה. הבעיה שלי שפשוט אמרתי בלב פעם נודר.. ואחר כך עוד פעם ואז זה הפך למחלה ואותו דבר שהייתי אומר הרי את... ואז זה הפך לכמו מחלה שאני מנסה כשאני רואה מישהי לא לחשוב על זה ואז בעצם כמו שכתוב במה ששלחת כשנלחמים בזה והמחשבה אי אפשר לנצח אלא רק על ידי התעלמות מהמחשבה למרות שהייתה נוראית. זה קורה לי כשאני אוכל, מצחצח שיניים ובכלל בכל דבר ולמה... כי לפני שאני עושה זאת אני מנסה להשתדל לא לחשוב על זה וכמובן נכשל כי אני מנסה להילחם בזה. הבעיה היא למה : כי כשאני אוכל ותוך כדי אומר בלב נודר או נודר לא (אגב נודר לא אני אומר כמניעה - וזו הטעות במקום להמשיך לחשוב ניסיתי להילחם במחשבה) ואז אני מפחד שזה נדר כי אני אוכל ומזיז את הפה בזמן האוכל ומפחד שנדרתי- וגם כשאני אומר הרי את בזמן שאני רואה מישהי או אוכל אני מפחד שיש התחייבות כלפינו ואלו בעיקר הבעיות. אני מפחד מהמילה נדר והמילה הרי את.... אני למדתי ממה ששלחו לי במאמרים שזה מעיד על 2 יצרים ואסור להילחם ביצר הזה אלא לתת לו לעבור ולחלוף ולא להתמודד מולו. שכשזה קורה לי באותו רגע אני אומר לעצמי לא להילחם - כי אם אלחם זה יינצח ולא יעבור. אך בעצם מה זה אומר ? האם זה נחשב נדר לגבי מה שרשמתי לך? האם כשאומרים הרי את .. בלב ובמחשבה ותוך כדי אוכל ושתיה - מה זה אומר מבחינת ההלכה והתורה ? זה מה שחשוב לי. וזה משגע אותי למרות שאמרו לי שלא. עזרה........

פ היקר המחשבות האלה (שמכנים אותן "אובססיות") הן אכן מאוד מטרידות ובלתי נסבלות. אני חושבת שזה מאוד טוב שהצלחת לפנות ולתאר את המחשבות שלך בפורום. החדשות האופטימיות הן שאפשר היום לטפל במחשבות האובססיביות (דרך טיפול פסיכולוגי ו/או תרופות) ולהקל על המצב. למרות שקריאה של מאמרים או ספרים הרבה פעמים עוזרת לנו להבין דברים, יש מקרים בהם ידע תיאורטי לא מספיק, ויש צורך לפעול בצורה ממשית. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול שמתמחה בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). בהצלחה אורנה

שלום, בעקבות ויכוח שהיה לי עם מישהי, אשמח עם תוכלו לעזור לנו להגיע אל התשובה המתאימה. הויכוח נסב סביב הסוגיה של אבחון הפרעות אישיות בגיל ההתבגרות. עד כמה שידוע לי, לא נהוג לתת למתבגרים אבחנה של הפרעת אישיות משום שהאישיות עדיין מתעצבת בגילאים הללו. לעומת זאת, המישהי ההיא אמרה שזה לא משנה, ושאפשר לאבחן מתבגרים כסובלים מהפרעת אישיות זו או אחרת. אז מה בעצם נכון? אני מניחה שזה לא עניין של שחור-לבן, אבל יש איזשהו קו מנחה, לא? תודה מראש.

שלום מישהי אכן התשובה היא לא שחור ולבן. יש נטיה כללית שלא לתת אבחנות של הפרעות אישיות בגיל הילדות וההתבגרות, והן מקבלות כינויים של "הפרעת התנהגות" וכדומה. עם זאת, יש מקרים מסויימים בהם יש קווים מסויימים של הפרעות שהם יותר בולטים (גם בגיל ההתבגרות), ויש גם וריאציות בין מטפלים וגישות. מעבר להתעצבות של האישיות, גיל ההתבגרות עצמו כולל הרבה מאוד גילויי התנהגות ורגש שבזמנים אחרים היו סממנים של הפרעות אישיות. לכן, אם הייתי צריכה לבחור את שני הקצוות שהצגת הייתי תומכת יותר בקצה שמנסה להימנע מלתת אבחנות של הפרעות אישיות בגיל ההתבגרות. מקווה שזה עוזר לויכוח אורנה

שלום ילדתי לפני שנה +, כל פעם ששואלים אותי מה נשמע אני מרגישה שעצב מציף אותי ושאני עומדת להתפרץ ולבכות. בני היה איתי בבית עד לפני חודשיים ועכשיו הוא בגן. בחודשים האחרונים מאד רזיתי למרות שאני אוכלת, ויש לי נשירה בשיער, עשו לי בדיקות דם והכל בסדר. הרופא העלה סברה שאולי אני סובלת מדיכאון לאחר לידה. האם זה נשמע ככה או שזה סתם מצב חולף של עצב?

שלום אפרת, מחקרים רבים מראים שילדים, עם כל הקושי בדבר, הם אחד הגורמים למצוקה גדולה בהורים. הולדת ילד משנה את כל העולם שלנו, ופעמים רבות מלווה בתחושות חזקות מאוד (חיוביות ושליליות) שגם מעוררות לא פעם תחושות אשמה. אכן, נשים רבות חוות תחושה של דכדוך בתקופה שלאחר הלידה, וחלקן אכן סובלות מדיכאון קליני (שמאובחן ככדיכאון לאחר לידה). אני לא יכולה לתת לך אבחנה ממשית באתר - כדי לאבחן בעיה פסיכולוגית או פסיכיאטרית צריך שיחה יותר מעמיקה, ארוכה ואישית. אני בהחלט מציעה ללכת להתייעץ עם איש מקצוע (פסיכאטר) באופן אישי וישיר, כך שיוכל לבחון יותר לעומק כמה זמן את מרגישה כפי שאת מרגישה, מתי זה התחיל, מהי עוצמת הרגשות והסימפטומים ועוד פרטים אחרים הנחוצים לשם אבחנה. ממה שאת כותבת נשמע לי שכדאי מאוד ללכת להתייעץ, היות ויש היום טיפולים (תרופתיים ולא תרופתיים) מאוד יעילים לסוגים שונים של דיכאון (אם אכן את סובלת מכך). בהצלחה אורנה

אני עברתי לפני שנה וחצי משבר שנמשך שנתיים שלוש והרגשתי שנקטעו לי החיים במשבר, אחרי שיצאתי ממנו ועד היום הכל פסדר, אבל אני בת 19 ויש לי נפש של ילדה בת 13-14,אני תלותית מאד באנשים נפגעת מכל דבר קטן והכי מטריד אותי אני לא יכולה להיות במערכת יחסים עם בנים כי זה מביך ומגעיל, ולא אני לא לסבית וגם עם הייתי חושבת ככה גם את זה לא הייתי ממשת, אני לא מסתדרת אם בני גילי, ואני ילדותית, אני לא מסדרת לבד תמיד צריכה משהו לידי... מה לעשות? והפסיכולוגית שהיתה לי אמרה לי שמה שאני מרגישה נכון אבל אף פעם לא הגענו למסקנות

ג'ן יקרה, אנשים מתפתחים בקצבים שונים. יש לכך הרבה מאוד סיבות שקשורות, חלקן, כנראה לביולוגיה, וחלקן להתנסויות העבר שלנו. לא ברור לי בדיוק מהי קבוצת ההשוואה שלך או איך את חושבת שאת "אמורה" להיות, אבל מההודעה שלי נשמע לי שאת בכנות מרגישה שמשהו לא "בסדר". אני לא יכולה וזה יהיה לחלוטין לא אחראי לנסות ולהבין אותך לעומק מהודעה קצרה, ובטח שלא דרך האינטרנט. נראה לי ששאלות כאלה אכן שואלים בתוך מסגרת טיפולית. אני מבינה שהיית בטיפול, אך אין זה סותר שייתכן שכדאי לך לנסות שוב טיפול נוסף, כיום כשאת מבוגרת יותר ואחרי המשבר שציינת. מעבר לזה אני חושבת שפעמים רבות אנשים נוטים לערבב בין מושגי ה"ייעוץ" ומושגי ה"טיפול". למרות שיש דמיון בין שניהם, ושיש הרבה טיפולים פסיכולוגיים שהם אכן מכוונים וממוקדים לפתירת בעיות קונקרטיות (או פחות קונקרטיות) יש טיפולים רבים שהתשובות שהם נותנים לבעיות שלנו הן תשובות לא ישירות. בעצם, ברוב הטיפולים ה"דינמיים" הרבה פעמים יוצאים ללא תשובה חד משמעית, אך עדיין דברים משתנים וההבנות שלנו את הדברים משתנות איתם. כך שאינני יודעת אם ניתן לענות תשובה ישירה לשאלה "מה לא בסדר איתי", אבל בוודאי ניתן בתהליך טיפולי ארוך לנסות ולהבין את הדברים שהובילו אותך למקום שאת נמצאת בו, תוך ההנחה שברגע שהבנה זו תהיה מספיק מבוססת- השינוי בך יגיע. תהליך כזה דורש בדרך כלל זמן לא קצר. אני חושבת שעצם העובדה שאת שואלת את השאלה ופונה באתר הזה לניסיון לברר היא צעד נכון להתפתחות ולהבשלה. ורק לסיום, לגבי בנים, ההתפתחות המינית שלנו קשורה להתפתחות הרגשית שלנו, וייתכן שאת אכן עדיין לא מוכנה לקושי הרגשי שמעורב ביצירת קשר רומנטי (עם גברים או עם נשים). אך שוב, אני חושבת שכדאי לך לשקול לחזור לטיפול (את לא חייבת לחזור לאותה מטפלת אם את מרגישה שהטיפול הקודם לא הצליח לעזור לך....) בהצלחה אורנה

שלום אני מכירה במסגרת עבודתי אנשים פרטיים בעיקר מבוגרים. זאת הפעם השניה שקורה לי כעין תלות רגשית בלבד באישה מבוגרת ממני בכ 30 שנה. נראה לי שזה לא הדדי אבל מצד שני היא חשובה לי מאוד והייתי רוצה לדעת איך לדעתכם אלי לנהוג. אציין שבתור ילדה היו לי יחסים מאוד קרובים עם הסבים שלי שנתנו לי להרגיש אצלם כמו נסיכה אמיתית. היום הם אינם בחיים ולפעמים אני חושבת שאולי אני מחפשת את אותה הסבתא שפינקה אותי בדמויות שבאיזה שהוא אופן התנהגות: חיוך וכד´ מזכירים לי אותה. הבעיה היא שהצורך הרוחני הזה מאבד כל פרופוציות.ואם כל זה שאני מכירה במצב שהוא לא בריא לי כי אם זה לא הדדי זה לא ימשך, אני מודעת לזה שזאת כאילו בעיה שעשויה לחזור על עצמה עם "סבתא" אחרת שאחפש לעצמי. כיצד למנוע זאת?

ira יקרה, לא לגמרי היה ברור לי מההודעה שלך מדוע את מרגישה שקשרי החברות האלה הם "לא בסדר"...יתכן כי ישנם עוד פרטים שאינני מודעת להם, אבל נראה לי שחברויות קיימות עם מגוון של אנשים ובמגוון של סוגים. אם החברויות האלה אינן גורמות לך מצוקה (מעשית או רגשית), לא ברור לי מדוע הן מפריעות לך. באשר לסיבות לגבי האנשים איתם אנו מתחברים - יש המון תיאוריות על זה...אני חושבת שכל חברות שיש לנו עונה על צורך מסויים כזה או אחר שלנו, לאו דווקא קשר ישיר וברור לדמויות עבר, אלא יותר צורך אישי במשהו שאנחנו מקבלים מאותה חברות. כמובן שאת תמיד יכולה להתבונן בעצמך ולנסות ולהבין מה יש בחברויות האלה- מה את מקבלת מהן- ומכך להסיק על הסיבות לכך שאת נמשכת לסוג כזה של חברויות. שוב, אינני מצליחה עדיין לראות מה את מגדירה כ"לא בסדר", ולמה את מתכוונת שאת אומרת "לא הדדי". אם כל העניין הוא בזה שזה לא מקובל (כלומר לא שכיח) אינני רואה בכך בעיה ממשית. אני מקווה שלכך התכוונת. בכל מקרה, סופשבוע נעים אורנה

.לאורנה שלום ותודה . בהתייחס לתשובתך נראה לי שהמשיכה הזאת נובעת קודם כל בשל הסימפטיה לאותה דמות ללא קשר לגיל ודבר שני מסקרנות גדולה לדעת מה קורה בגיל הזה, הרי בסופו של דבר גם אנחנו נצטרך להתמודד עם דברים דומים : בן זוג סיעודי, נכדים וכד'. הלא בסדר הוא לא פער הגילים אלה הקושי שלי שלפעמים ההתנהגות שלי עשויה להתפרש כאי התחשבות למרות שהכוונות הן הכי טהורות שאפשר ואם ארגיש שאוכל לעזור אעשה זאת בחפץ לב. למשל לפעמים קשה לי שלא לטלפן אז ניסיתי למקד עצמי במחשבה שונה מאיך היה, ל- הייתי רוצה שיהיה לה אושר גדול, אך לבסוף לא התאפקתי והתקשרתי למרות שאולי היה עדיף שלא ושהדברים יבואו ביוזמת הצד השני. זאת בעצם הבעיה ה ס פ ו נ ט נ י ו ת אף שהיא מכוונה טובה. כלומר השאלה היא בעצם כיצד לבלום את אותה ספונטניות פראית שהקצב שלה לא מתאים לפי הרגשתי לצד השני. תודה מראש לתשובתך ira

שלום רב, הנני מתעניינת בלימודי תואר שני בתחום הנוירופסיכולוגיה. אני מעוניינת לדעת אפשרויות תעסוקה לאחר הלימודים ובעיקר מתעניינת באפשרויות ההתמחות לאחר הלימודים. הבנתי שיש תקופת התמחות והייתי רוצה לדעת כמה זמן היא נמשכת? והאם תקופת ההתמחות שונה בין תחומים שונים? כמו כן, מה הם תחומי ההתמחות? אשמח לכל מידע, תודה.

היי דדי נוירופסיכולוגיה הוא לא התחום שלי – אולי כדאי לפנות לפורום ספציפי לכך בכדי לקבל תשובה ותר מוסמכת. מהמידע המסוים (והלא רב) שיש לי על התחום, אני יודעת שלימודי נוירופסיכולוגיה יכולים להיות מיושמים במחקר (ואז אני לא בטוחה אם בכלל צריך התמחות) או בבתי חולים באופן פרקטי (כשהעבודה מתמקדת פעמים רבות באבחון בעיות ולפעמים גם בטיפולים תמיכתיים או טיפולים המאפשרים התמודדות עם הקשיים). אך שוב, היות וזה לא התחום שלי, כדאי לפנות לפורום שמתמחה בנושא זה. כמו כן, נראה לי שאתה יכול לפנות לראשי המגמות השונים באוניברסיטה ולנסות לברר על התחום באופן יותר ספציפי (או לבקש ליצור קשר עם מישהו שלומד את התחום ולדבר איתו) בהצלחה אורנה

אורנה שלום לפני כחצי שנה התחלתי טיפול זוגי עם אשתי. הטיפול באמת עזר מאד לזוגיות בינינו אבל הכניס אותי לסרטים קשים לגבי עצמי. אני מאוד לחוץ לפני הפגישות עד כדי בחילות כל הדרך לשם. ולאחר הפגישות אני נכנס לדכאונות. אני מאד לא רוצה ללכת לשם אבל בת זוגתי טוענת (ובצדק...) שזה הכרחי לזוגיות שלנו. אני רוצה לציין שגם כשהלכתי בעבר לפסיכולוג, נכנסתי לסרטים דומים ולכן ברחתי משם תוך מספר פגישות. אני אדם שמאד קנאי לפרטיות שלו וחשיפה מסוג זה גורמת לי למבוכה ופגיעות רבה. אני לא מצליח להפתח בטיפול ופיתחתי המון רגשות כעס ושנאה כלפי המטפל (שלא באשמתו).אני מרגיש לכוד משום שהנישואים שלי מאוד חשובים לי ומבחינת אשתי מותנים בטיפול אך החיים שלי נהפכו לגיהנום מאז. מה לעשות??

שלום שמעון, הדבר שנראה לי הכי יעיל במצב הזה הוא בעצם לדבר על הרגשות שלך עם הפסיכולוג שלך ושל אישתך. ייתכן כי יעזור לך לקבוע איתו פגישה אחת לבד (אולי זה יגרום לך להרגיש יותר בנוח). אני מבינה שאתה מרגיש שהטיפול הזוגי עוזר לך ולאשתך (אני מקווה שזו אכן תחושתך האישית ולא רק הד לתחושה של אישתך). יכולות להיות סיבות רבות לתחושת האי נוחות שלך, שחלקן יכולות להיות כלליות וקשורות לחיים שלך וחלקן אולי ספציפיות לסיטואציה, אבל בכל קרה, לא ניתן לתת תשובה אחראית על כך במדיום הזה. הבעיה היא שהדרך לברר את החרדה שטיפול מעורר בך היא, באופן אירוני, דרך טיפול. אך שוב, אני חייבת לציין כי זה חשוב מאוד שתדבר על התחושות האלה (בין אם בטיפול פרטני או בטיפול הזוגי). השיחה על החששות הרבה פעמים עוזרת להפיג אותם. מעבר לזה, יש משהו מעגלי בחרדה. היות ומשהו בטיפול גורם לך לחרדה, אחר כך יתכן שכבר החרדה הזו מעוררת חרדה, ואז כמו בכדור שלג מתגלגל, יש חרדה הולכת ומתגברת. כך שאולי העצה שאני יכולה לתת לך היא לנסות ולדבר על זה בטיפול ואולי גם עם אישתך, ולנסות לברר מה המקור של החרדה, והאם ניתן לעזור לך (בשינוי של הטיפול או כל דרך אחרת שתגרום לך להרגיש יותר בנוח). בהצלחה אורנה

אני נמצאת במערכת יחסים רצינית וטובה למדיי. יחד עם זאת, אני סובלת מחוסר ביטחון משווע בקשר, וחוששת מרבית הזמן מפרידה ממנו. אני נוטה להעלב ממנו, גם אם כוונותיו היו טהורות, לפרש את דבריו באופן פוגע, וככלל, לא להאמין לאהבה שלו. התנהגות זו מעכירה את האווירה ביננו, גורמת לריבים מיותרים, התפרצויות מצדי, ומייד לאחר מכן, צער גדול, בכי ופיוס. מיותר לציין, שהוא אוהב מאוד, מפגין אמפתיה, סובלנות, חום ובגרות. הפער ביננו במנטליות, ברגש ואפילו בסטטוס החברתי והכלכלי, גורמים לי לחוש נחותה לעומתו.לטענתו, עוד חיזוקים לא יועילו אם לא תתרחש עבודה עצמית אינטנסיבית... איך מגשרים על פערים? הפכים משלימים? מה עליי לעשות?

בת שרה יקרה, הסיפור שלך עם בתך הוא אכן נשמע מורכב וקשה. אני חושבת שהרצון שלך לחדש את הקשר עם בתך ולהתאמץ בשביל לעשות זאת, הם צעד חשוב ובכיוון הנכון. לא ניתן להכיר את כל המקרה לפרטיו דרך האינטרנט, אך ייתכן כי בתך מחזיקה בתוכה כעסים רבים כלפיך על העבר. היות והיא הייתה ילדה בגיל בו הקשר ביניכם נותק, יש סיכוי סביר שהיא לא ממש הבינה את המציאות האובייקטיבית ואת הקשיים שהיו כרוכים בכך, ומבחינתה את בעצם נטשת אותה. כעסים אלה הם מובנים ונורמלים. כעת כשהיא מבוגרת יותר, ניתן אולי, לנסות ולדבר איתה, ועם הזמן היא תוכל אולי להבין את המציאות קצת אחרת. בכל מקרה, חשוב לתת לה לכעוס את הכעס שלה, למרות הקושי שלנו לעמוד מול הכעס של הילדים שלנו.... כי הכעס שלה, מנקודת הראות שלה, הוא לגיטימי. הבת שלך צריכה ללמוד לבטוח בך שוב, ומבחינתה להרגיש שאת אוהבת אותה ושלא "תיעלמי" עוד פעם. ייתכן והצורה בה היא מתייחסת אליך, משקפת את הפחד שלה שאם היא תיקשר אליך שוב, היא תחווה את אותו כאב שהיא חשה כשהייתה ילדה ואת "נעלמת".... עם זאת, חשוב גם לשמור על הגבולות שלך. כמו תמיד בהורות, את צריכה לנסות ולמצוא את האיזון בין לתת לגיטימציה לרגשות שלה, ומצד שני כשהיא פוגעת בך או עוברת את הגבול מבחינתך, לנסות ולומר לה את זה – אך שוב, בצורה בה היא עדיין תרגיש שאת אוהבת אותה ורוצה איתה קשר. בהצלחה אורנה

היי אורית, קודם כל אני חייבת לך התנצלות. התשובה שכתבתי לך התחלפה עם תשובה אחרת בפורום...אני מקווה שתסלחי לי. בנוגע למה שכתבת - קשר עם אדם אחר הוא דבר מאיים עבור כל אחד,למרות שכל אחד חווה את האיום ברמות אחרות ובשלבים אחרים של הקשר. כך שהפחד לאבד מישהו אהוב, ברמות מסויימות, הוא טבעי. עם זאת, ממה שכתבת נשמע שהפחד הזה אצלך מקשה עלייך מאוד, ויכול להיות שהוא מזיק גם לקשר. לא היה לי ברור ממה שכתבת האם הפחד הזה היה נוכח גם ביחסים קודמים שלך או שהוא יותר ספציפי לקשר הנוכחי. ייתכן שפחד זה קשור אליך ואל התחושה שלך לגבי עצמך. פעמים רבות כשיש לנו קונפליקט לגבי הערך שלנו (באופן כללי) המקום בו קונפליקט זה מתפרץ בצורה הברורה ביותר הוא בקשר בינאישי (לרוב בעל אופי זוגי). במקרים כאלה, חיזוקים חיצוניים אכן לא מספיקים (היות ואנחנו צריכים כל הזמן שיזכירו לנו שאנו בעלי ערך). אם אכן את חושבת שזהו המקרה, ייתכן כי הפתרון הטוב ביותר הוא לפנות לטיפול בכדי לברר מהו מקור ההרגשה הזו, ומדוע את מרגישה, כפי שכתבת בסיום הההודעה, שאת "נחותה". אם התחושות שלך הן יותר ספציפיות לקשר הזה, ייתכן ויש משהו ביחסים בינך ובין בן זוגך שמעוררים אצלך כאלה רגשות (וזה לא משהו שצריך להיות עם כוונה מאחוריו אלא לפעמים פשוט תוצר של אינטראקציה). במקרה כזה, אני חושבת שאולי כדאי לברר מה מעורר אצלך את התחושות האלה ולנסות לדבר על כך עם בן זוגך או אפילו לפנות לטיפול או ייעוץ זוגי. אני מבינה את החשש שלך לשלום הקשר ואת המצוקה שלך סביב הפחדים לאבד אותו. ואני חושבת שכדאי לתת מקום ראוי לפחדים שלך, באופן מועדף במסגרת טיפולית. בהצלחה אורנה

בס"ד שלום למנהלי הפורום ! אני פונה בבקשה להדרכה כיצד עלי להתנהג עם ביתי ? הסיפור הוא כזה,אני גרושה,ביתי שהייתה בת 5 כשהתגרשתי בחרה לעבור לגור עם אביה בגיל 12 (מאוד לחצה 12 עבור לגור איתו),כשהיא עברה לגור אליו,אביה תבע אותי למזונות ולא זכה במשפט ומאז המשפט הוא היתנה למרות שלא הגיע לו את הקשר עם ביתי בכך שעם שילמתי לו אז ראיתי אותה ואם לא שילמתי לא ראיתי אותה.ולמעשה עברו כמה שנים ולא ראיתי אותה כי היא סרבה לבוא אלי אלא אם שילמתי לאבא שלה עבור הביקור.לאחר הצבא היא חידשה את הקשר בינינו אבל גם ציינה שהיא מחדשת את הקשר בגלל שהיא צריכה ממני כסף וגם אמרה שבעינהאני לא מצטיירת כאמא אלא כאכר שזורע זרעים בשדה ומה שנקלט נקלט. כמובן שאני מאוד נפגעת מכך ולא יודעת אייך להתייחס אליה.ישנם במשפחתי הקרובה כאלה שעוד מתערבים והמעט שנותר בינינו עוד הורסים .כמו שציינתי אני גרושה וזאת ביתי היחידה,מה עלי לעשות,אני כמובן רוצה להיות איתה בקשר ולהיות לה לאמא אבל אני לא רוצה שהיא תתייחס אלי כאל סמרטוט. מה עושים? תודה

בס"ד אני מבקשת להוסיף להודעה,שאני רוצה להבהיר שבנגוד לרושם שיכול להיווצר,אני מאוד אוהבת אותה ולמרות שהיא אמרה לי בהתרסה שהיא חידשה את הקשר איתי בגלל הכסף ושבעיניה אני כאיכר שזורע זרעים בלי שאכפת לי ,כל זה שמעתי והבלגתי בגלל שהיא חשובה לי ואני אוהבת אותה. אבל בזמן האחרון אני קולטת ממנה יחס מזלזל מתנשא ופוגע,אני רוצה להיות איתה בקשר של אמא ובת,אבל מה לעשות כדי לשנות את היחס והזלזלול שלה כלפי.אני לא רוצה לריב איתה אבל גם לא יכולה לשאת יחס כזה כלפי,כך שאם זה יימשך זה יביא שוב לניתוק ואני לא רוצה שזה יקרה.מבקשת עיצה דחופה. שלה

בס"ד אני מבקשת להוסיף להודעה,שאני רוצה להבהיר שבנגוד לרושם שיכול להיווצר,אני מאוד אוהבת אותה ולמרות שהיא אמרה לי בהתרסה שהיא חידשה את הקשר איתי בגלל הכסף ושבעיניה אני כאיכר שזורע זרעים בלי שאכפת לי ,כל זה שמעתי והבלגתי בגלל שהיא חשובה לי ואני אוהבת אותה. אבל בזמן האחרון אני קולטת ממנה יחס מזלזל מתנשא ופוגע,אני רוצה להיות איתה בקשר של אמא ובת,אבל מה לעשות כדי לשנות את היחס והזלזלול שלה כלפי.אני לא רוצה לריב איתה אבל גם לא יכולה לשאת יחס כזה כלפי,כך שאם זה יימשך זה יביא שוב לניתוק ואני לא רוצה שזה יקרה.מבקשת עיצה דחופה.

בת שרה יקרה, הסיפור שלך עם בתך הוא אכן נשמע מורכב וקשה. אני חושבת שהרצון שלך לחדש את הקשר עם בתך ולהתאמץ בשביל לעשות זאת, הם צעד חשוב ובכיוון הנכון. לא ניתן להכיר את כל המקרה לפרטיו דרך האינטרנט, אך ייתכן כי בתך מחזיקה בתוכה כעסים רבים כלפיך על העבר. היות והיא הייתה ילדה בגיל בו הקשר ביניכם נותק, יש סיכוי סביר שהיא לא ממש הבינה את המציאות האובייקטיבית ואת הקשיים שהיו כרוכים בכך, ומבחינתה את בעצם נטשת אותה. כעסים אלה הם מובנים ונורמלים. כעת כשהיא מבוגרת יותר, ניתן אולי, לנסות ולדבר איתה, ועם הזמן היא תוכל אולי להבין את המציאות קצת אחרת. בכל מקרה, חשוב לתת לה לכעוס את הכעס שלה, למרות הקושי שלנו לעמוד מול הכעס של הילדים שלנו.... כי הכעס שלה, מנקודת הראות שלה, הוא לגיטימי. הבת שלך צריכה ללמוד לבטוח בך שוב, ומבחינתה להרגיש שאת אוהבת אותה ושלא "תיעלמי" עוד פעם. ייתכן והצורה בה היא מתייחסת אליך, משקפת את הפחד שלה שאם היא תיקשר אליך שוב, היא תחווה את אותו כאב שהיא חשה כשהייתה ילדה ואת "נעלמת".... עם זאת, חשוב גם לשמור על הגבולות שלך. כמו תמיד בהורות, את צריכה לנסות ולמצוא את האיזון בין לתת לגיטימציה לרגשות שלה, ומצד שני כשהיא פוגעת בך או עוברת את הגבול מבחינתך, לנסות ולומר לה את זה – אך שוב, בצורה בה היא עדיין תרגיש שאת אוהבת אותה ורוצה איתה קשר. בהצלחה אורנה

בס"ד לאורנה,תודה על התשובה. (ההסבר נשמע לי מאוד הגיוני).כמו שאת כותבת בתשובתך הנושא מורכב וסובך. הבעיה היא שהיא חושבת שאני הרעה בכל הסיפור,בעוד שאני מרגישה שאני הקורבן של הסיפור כי היא זו שבחרה לעבור לגור עם אביה ומצד שני מאשימה אותי בכך ומתעלמת בצורה חד צדדית וילדותית מחלקה שלה ושל אביה בסיפור.(עדיף לצייר אותי כאישה הרעה, כי אם היא תקבל את הצד שלי היא צריכה להשחיר את אביה או את עצמה) אני מאוד פגועה מהתנהגותה, כל ניסיון שלי לדבר איתה ולנסות ללבן עינינים איתה ניתקל בחוסר רצון שלה לדבר על כך. אייך לגרום לה שתסכים לשמוע גם את הצד שלי ולהתגבר על על חוסר הרצון שלה לשמוע את מה שיש לי לומר.(שרציתי ואני רוצה בטובתה) תודה מראש.

אוי לילה, איזה קור. מה זה אומר כשהמטפל יושב מולך ומנהל שיחה לכאורה רגילה אך אינו צוחק מבדיחה קטנה, ומדי פעם מהיר הערה צינית, מכריז על כך שהוא לא כועס אך לא אומר מה הוא כן. מנתח אותך ואת מה שכואב לך אך ללא טיפת חום ואמפטיה. רציתי להסב אלי את כל תשומת ליבו ואני חוששת שפגעתי, שהגזמתי, שעברתי אולי גבול. איזה קור. מרגישה שמגיע לי . הגזמתי פרומתאוס אם אתה כאן...

היי, אימצת לך כינוי יפה... אני רק יכולה לומר לך, שאחרי הפגישה הזאת תבוא הפגישה הבאה, ואחרי הבאה, זאת שאחריה וזאת שאחריה. הקשר לא מסתיים, גם אם לפעמים מתקרבים לגבולות, רק מתמתח, מתרחב, משתנה, משקף עוד חלק ממך, ועוד חלק ממך. אולי דווקא מתוך התחושה שיש לך בסיס בטוח בטיפול, את מרשה לעצמך להתרחק, להיות פחות "טובה", לבחון אותו, לגלות צדדים אחרים, משחקים אחרים? אני חושבת שזה כמו גל מחזורי, לא כמו גל שנשבר. לפעמים יותר קרוב, אחר כך רחוק יותר, לפעמים הכי טוב ובטוח, אחר כך מאכזב ומעורר חרדה. ומחשבה אחרת - כשמשתפים לגבי הטיפול, בהתחלה זה מביא להקלה. כאילו אפשר ולו במקצת להתחלק במצוקה שמרגישים לפעמים (או לעיתים קרובות...). אבל אחרי כמה זמן, חשיפת התהליך בפני אנשים אחרים, יוצרת תחושה פחות טובה. מהנסיון שלי בעיקר, אני ממליצה לך לשים לב מתי את כותבת בגלל שאי אפשר עוד ואת חייבת לכתוב! (כמו אז, כשהיית במצב רוח מאד קשה) ומתי את משתפת במשהו שעדיף להשאיר בתוך גבולות הטיפול. מהנסיון שלי מתישהו זה חוזר כמו בומרנג, מתישהו זה מתחיל להטריד שיש כל כך הרבה מטופלים בעולם, כל כך הרבה קשרים "דומים", ושהאינטימיות של הטיפול הפרטי חשופה לעיני אנשים אחרים. אז תשמרי על מה שיקר לך, בסדר?

היי, מבינה אותך. שומרת על עצמי.

היי הגבול שבין מערכת היחסים האנושית ובין זו הטיפולית הנרקמת בין המטפל והמטופלת יכול לתעתע פעמים רבות. בעוד שאת חושפת את רגשותייך הכמוסים ביותר המגיעים ממעמקי נפשך והמבטאים את נקודות התורפה ,ההופכות אותך לפגיעה ורגישה,נמצא המטפל שם בארשת פנים קפואה ובוחן בצורה "כמעט מדעית" כל זיע גופני ותמורה נפשית החלים בך במהלך הטיפול. אני חושב כי למעשה אחד הנושאים המציקים ביותר ביחסי הכוחות בין המטפל למטופלת הוא שלך יש רק אותו,המטפל, ואילו לו יש עוד הרבה מטופלים אחרים.. עובדה זו לכשעצמה יוצרת תהליך בו המטפל שומר על כוחותיו הרגשיים ומתאמץ שלא להיסחף יחד עם המטופלת דרך עולמה הרגשי והמורכב.השאיפה הכללית שלך,גם אם אינה מודעת, היא לתפוס עד כמה שיותר מקום בחייו של המטפל,כאשר אחד האינדיקטורים המשמעותיים ,הוא הפגנת רגשות אותנטית מצידו אשר מקהה את תחושת המפגש הטיפולי ומעלה את התחושה, כי את חשובה לו באופן אישי וכי מה שעובר עלייך נוגע בו ללא התערבות המסגרת העיסקית מקצועית. ללא ספק ,חלק מתפקידיו של המטפל הוא להעניק יחס אמפתי ככל שניתן אשר מעבר לניזקקות שלו כצעד בונה בטיפול הנוגע לבעייה המסוימת,תופס תפקיד מרכזי ביחסים הבין אישיים שבין המטפל למטופל. שיחה עם אדם אשר מפגין ארשת פנים קפואה,מקומה בזירה הטיפולית חלף מהעולם ונראה כי היחסים הטיפוליים אשר מבטאים גישות טיפוליות שונות ניבנים באופן משמעותי על האמפתיה אשר כוללת הפגנת רגשות והזדהות המעניקה נופך אנושי ליחסים על קרקע רגשית כה עמוקה. נדמה לי,אני2 יקרה כי העלאת הנושא הזה חשובה מאד משתי סיבות עיקריות. האחת-יתן לך אפשרות להביע את עצמך בכל הנוגע למה שמציק לך בטיפול. השנייה- טיפול בנושא הזה יאפשר שינוי בכל הנוגע לגישתו במקרה הטוב ובמקרה אחר יאפשר לך להבין את המקום ממנו פעל (יתכן ועייפות או ניסיון מכוון להימנע מהפגנת רגשות אותנטים הובילו אותו להמינעות חריגה) בברכה, פרומתיאוס

פרומתאוס יקר, ברצוני להקשיב לקולה של לילה ולשמור על עצמי אך אומר בכל זאת (כי כואב ) רק זאת , אני מרגישה שאתמול הוענשתי. על כך שבחרתי בשתיקה אל כך שנתתי לו לחשוב יותר מדי זמן שאמר משהו שפגע ועם זאת לא לדעת מה. וזה משאיר אותי עם תחושות קשות לגבי עצמי וגם לגביו .לשים את נפשי בכפו של מי שאני סומכת עליו שרוצה רק בטובתי ושיכול פתאום להחליט לפגוע ולהשתמש בציניות שמעולם לא היה לה מקום בחדר , לא כלפי. יודעת שכשאעלה את זה בפגישה הבאה זה יחזור אלי ולמה שאני מרגישה .והמעניין הוא שהרגשות שלי כבר היו בסדר, וחזרתי לטיפול עם כוחות מחודשים, והוא בחר להיות ציני וקר ו"עבד" עלי ו"ניתח" אותי וידע שהוא פוגע. מצד שני למרות הכאב אני יודעת היום שהוא אמיתי. הוא צוחק כשאני מצחיקה אותו, הוא כועס כשאני מכעיסה אותו וכנראה שהוא מתרחק כשאני מתנהגת אליו בגסות. וידיעה זו למרות שעכשיו היא כואבת מצליחה להכניס אור למנהרה החשוכה בה אני נמצאת היום. מחשבה נוספת שעולה בי שאולי אני מאותם אנשים שזקוקים לכאבים האלה כדי להרגיש בחיים. קצת עצוב. אני אפסיק לכתוב פה קצת ואתמודד. תודה לך

אניטו יקרה, קראתי את ההודעה שלך, וגם את זו של פרומיתאוס. יש גישות שונות לפסיכותרפיה, שכל אחת מהן כוללת מידה כזו או אחרת של חשיפת רגשותיו של המטפל עצמו בטיפול. יש טענות בעד ונגד כל אחת מהשיטות האלה, אך בסופו של דבר, כל מטפל מוצא את הדרך המתאימה לו. אני חושבת שהיכולת לומר למטפל את מה שאת מרגישה כלפיו היא קריטית לטיפול ולהתקדמות שלו. . הרצון שלך להיות מוכרת מוערכת ואהובה על ידי המטפל שלך, הן תחושות טבעיות וטובות, ומאוד לגיטמיות בתוך המסגרת הטיפולית. בכל מקרה, ברוב הגישות שאני מכירה, לא "עברת את הגבול" (ואולי אפילו להיפך). לגבי אם פגעת או לא פגעת ברגשותיו, אינני יודעת, ואולי זה גם לא ממש חשוב כרגע. אני בטוחה שתוכלו לדון על כך בפגישה הבאה שלכם. מעבר לכך, לפעמים אנחנו מרגישים שמאוד פגענו במישהו, ואחר כך מגלים שזה היה יותר קשור לחרדות שלנו מאשר לרגשות של האחר – כך ששווה לברר את זה בטיפול . מטפלים רבים שמחים כשהמטופלים משתפים אותם ברגשותיהם כלפיהם (גם הרגשות הרעים או הלא נעימים לאוזן) היות וכמו שציינתי קודם, היכולת לומר למטפלים את רגשותינו כלפיהם היא חשובה , עקרונית ומקדמת את התהליך הטיפולי. אני מקווה שסוף השבוע יעבור יותר בקלות.... בהצלחה אורנה

שלום בן של חברה בן שנתיים וחצי וכשהוא הולך לישון הוא מרדים את עצמו על ידי דפיקות ראש חזקות במזרון. לפעמים מתעורר בלילה וחוזר על כך שוב על מנת לחזור לישון. הם מאד מודאגים ורוצים לדעת מה לעשות והאם יש לפנות לבעל מקצוע. תודה.

שלום יעל, מסרי לחברתך שלילדים יש כל מיני דרכים להרגיע את עצמם, חלקם נראות לנו מוזרות למדי... במידה והילד מתפתח היטב, תקשורתי ונראה רגוע בשעות הערות שלו, סביר כי אין צורך להתערב בהרגלי ההירדמות. עם זאת, אני ממליצה להתייעץ עם רופא/ת הילדים שלו, על מנת לוודא שההתפתחות הכללית תקינה וכן שאינו גורם נזק לעצמו בדפיקת הראש. בהצלחה, אורנה

שלום רב יש לי שאלה שהתשובה עליה מאוד תעזור לי הבעיה היא שאינני מוצא תשובה מקצועית וממקור מוסמך כולי תקווה שאתם תוכלו לעזרו לפטור את הבעיה הזאות השאלה היא - מה זה בדיוק מבחן ר.מ. או בלועזית RM? רצתי לדעת איזה סוג של מבחן זה ראיון אישי אם פסיכולוג או פסיכאטר? מבחן פסיכולוגי או פסיכוטכני? או משהו אחר כדומה למבחן שציינתי

שלום אבישי, לצערי אינני מכירה מבחן ר.מ. אולי כדאי לפנות למקור שממנו שמעת על המבחן? בהצלחה, אורנה

מה ההבדל בין לחץ לחרדה? איך בן אדם יודע אם התופעות (כגון: סחרחורת ,עייפות ) שהוא מרגיש זה כי הוא לחוץ או חרד? איך אפשר להבחין כדי לטפל נכון ?

שלום רינה, על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית, לחץ או פחד קשורים לגורם ברור במציאות (כמו לחץ בעקבות אירוע טראומטי), בעוד חרדה יכולה לנבוע ממקור פנימי, ופעמים רבות אין אירוע חיצוני מסביר (למשל, דאגות מטרידות ללא סיבה "מציאותית"). עם זאת, חשוב שתדעי שאבחנה זו הינה בעייתית, ופעמים רבות אינה תקפה. בנוסף, חשוב לי לכתוב לך שללא קשר למילה ה"נכונה", לחץ וחרדה יכולות להיות חוויות קשות ביותר, במרבית המקרים יש להן טיפול יעיל, ולא חייבים להישאר איתן לבד... בהצלחה, אורנה

שלום! רציתי לפנות לגבי אימי, אימי נמצאת מגיל מעבר, והדבר מלווה בדיכאונות ממושכים, אני מאוד מעוניינת להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי, רק שאיני יודעת למי לפנות, הודה לך מאוד, אם תמליצי לי על פסיכולוגית באזור נתניה ורצוי שתיהיה אישה.

שלום אביטל, אני ממליצה לפנות לקופת החולים של אמך, ולבקש את רשימת הפסיכולוגים העובדים באיזור מגוריה. בנוסף, אני מציעה לקבל ייעוץ פסיכיאטרי בנוגע לדכאונות המתמשכים (גם זאת ניתן לקבל באמצעות קופת חולים). בהצלחה, אורנה

מעולם לא הייתי אדם שמדבר יותר מידי ולעיתים זה הקשה עליי (ולעיתים לא) במפגשים עם אנשים חדשים. אני מוצאת את עצמי נתקעת בשיחה כעבור מס' דקות. עם חברים קרובים לא היתה בעיה. לאחרונה הבעיה החמירה ואני מוצאת שפשוט אין לי מה להגיד לאף אחד. שיחות עם מכרים מסתיימות כעבור 10 דקות כי אני לא מוצאת מה לספר והבעיה מטרידה במיוחד כאשר אני עם בן זוגי ואני מוצאת את עצמי מנסה בכוח לחשוב מה על מה לדבר. זה נותן לי הרגשה שאני אדם משעמם ולא מעניין אך אני יודעת שאני לא כי לעיתים יש לי שיחות נפלאות וארוכות עם חברים. ככל שאני חושבת על העניין בזמן שיחה אני באופן אוטומטית משתתקת. לא ברור לי מהיכן נובעת הבעיה ואין להתמודד.

שלום לילך, אני מבינה שבתקופה האחרונה את מתוחה ומוטרדת בסיטואציות בין-אישיות. כדאי לפנות לייעוץ אישי, על-מנת לברר האם התפתחה בעיה מסוימת של של חרדה (זוהי אינה אבחנה כלל, רק המלצה לברר את הנושא של חרדה חברתית ואת אופיין של המחשבות המטרידות), או שאולי קיימים נושאים הקשורים לדימוי העצמי שכדאי לטפל בהם. איש מקצוע יוכל לאבחן את בעייתך במפגש אישי, ולהציע את דרכי הטיפול המתאימות ביותר. בכל מקרה, לא כדאי לדחות את הפנייה, על-מנת שתוכלי לחזור בהקדם לשוחח בהנאה עם מכרייך. בהצלחה, אורנה

שלום רב, היכן אני יכול לקנות מנורות מיוחדות 10000 לקס לטיפול בדיכאון חורף. ג.

שלום ג', לצערי אינני יודעת היכן ניתן לרכוש מנורות אלה. אני מציעה לנסות בפורום פסיכיאטריה, או לחזור לרופא/ה שהמליצו על הטיפול. בהצלחה, אורנה

שלום רב, בשירותי הצבאי הכרתי גבר שאהבתי מאוד עד כדי למות עבורו.היינו כזוג יונים על אף העובדה שהוא היה מתנש ויהיר.אני פשוט השתגעתי מרוב אהבה ותסכול.הוא פשוט עשה לי רע מרוב אהבה וטירוף.בסופו של דבר נגדעה אהבתנו תוך ארוע טרגי..מאז אני חושבת שזה היה לטובה אך טעם האהבה המטורפת נשאר לאורך השנים..הכרתי מאז עוד כמה גבאים "נתקעתי" במערכת יחסים ארוכה תוך ניהול רומן מהצד וכן במערכת היחסים הנוכחית שנמשכת מספר שנים אף היא לא הייתי בטוחה האם זו פשרה או שמא נוחות?? לרגע לא מרגישה את טעם התשוקה של אז.. עברתי הרבה דברים מאז שלימדו אותי שאולי הגבר הראשון אולי נתן לי תחושה של מתח בלתי פוסק מאהבה אך הוא היה מתח לא נורמלי שכן הייתי כעוסה קנאית מאוד עצבנית כאשר היינו יחד..והבחור הנוכחי אמנם לא גרם לי לסערת רגשות כזו אך השרה עליי מהרגע הראשון תחושת אמון בטחון הערכה וכבוד.. אני שואלת האם נכון הדבר שאהבה מטורפת אין לה מקום בעולמנו משום שיתכן וזה קרה בשל הגיל ואי המחוייבות עדיין לדבר או שאין עליי לוותר ועליי כן למצוא אהבה חזקה ולהרגיש פרפוי בטן.. יש אפשרות לומר שחשוב יותר קשר מבוסס ואמין על אהבה מטורפת..??. שוב,אני נמצאת עם בחור טוב אמין כנה מאוד משפחתי שרוצה תא משפחתי וילדים אני מאוד מעריכה אותו הן על אופיו והן על השינוי שחל בי מאז שהכרתיו דהיינו-ללא כעס עצבים מיותרים אין קנאה חולנית כי הוא לא מאפשר זאת.. כדי להבין את הרקע לכל-מאופיי איני מסופקת מדבר לא באהבה ולא בעבודה ואלי בשל כך תמיד יהיו לי הרהורים לגבי גבר חיי ואלי כדאי להניח ולהישאר עם האדם הנוכחי שעושה לי טוב.. הלוואי והייתי מוצאת הרמוניה גבר נוח ומבין ואהבה מטורפת.. האם זה קיים...

שלום תמי, שאלתך מעבירה בבירור את תחושת האהבה הסוערת והמכאיבה שהייתה לך בעבר. את שואלת האם נכון לוותר על רגשות עזים מעין אלה, ולהחליפם ברגשות מתונים ורגועים יותר. למעשה את שואלת אותי היכן תהיי יותר מאושרת - בעולם מטורף ופראי או בעולם מבוסס ואמין... אני מבינה שהתלבטות זו משקפת נושאים נוספים בחייך (כמו רמת הסיפוק שלך בתחום המקצועי), ומן הסתם מדובר בקונפליקט מעמיק הקשור לחוויות והתנסויות רבות. תמי, את שואלת את עצמך שאלות קשות, שהתשובה להן מאוד אישית ומורכבת. נראה לי שתהני ותמצאי תועלת בתהליך טיפולי בו תוכלי לבחון שאלות אלה לעומק. בפורמט הנוכחי אוסיף רק עוד נקודה למחשבה - האמנם החיים מחולקים להתנסויות שהן רק "סוערות ומלהיבות" או רק "מתונות ומשעממות"? האם אפשרי לחוות חוויות שהן גם וגם? בהצלחה בחיפוש אחר האושר, אורנה

תוכלי להסביר מה זה בעצם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי? במה הוא שונה מטיפולים אחרים? תוכלי לתת הפניה למטפלים מהסוג הזה?

שלום מיכל, הטיפול ההתנהגותי מתבסס על עקרונות של למידה והתנייה. באופן כללי, ההנחה היא שהתנהגויות לא-מסתגלות הן דרכים נלמדות להתמודדות עם לחץ, שניתן להחליפן בהתנהגויות מותאמות יותר. בשונה מגישות דינמיות, טיפולים התנהגותיים אינם מתמקדים באופן בו קונפליקטים מהעבר משפיעים על ההתנהגות, אלא מתמקדים ישירות בהתנהגות עצמה ובשינוי דפוסיה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מוסיף התמקדות בקוגניציה (בחשיבה), וטוען שחשוב לעבוד בטיפול על שינוי האמונות והמחשבות הבלתי מסתגלות. זהו כמובן הסבר על קצה המזלג, ואת מוזמנת לכתוב אלי באופן אישי לגבי המלצות. שימי לב להודעה של פרופ' רובי דר בפורום זה, לגבי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קצר-מועד ללא תשלום. זוהי התנסות מעניינת ביותר, ואני ממליצה מאוד לשוחח עם פרופ' דר באופן אישי. בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה, אבל קראתי את ההודעה של דר רובי דר והבנתי שמדובר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי חינם רק לגבי אנשים הסובלים מ- OCD, זה נכון?

יש לי ילדה בת שנה ושלושה חודשים שכבר הרבה זמן מושכת משיערות ראשה ומוצצת אצבע. עצם המשיכה היא על מנת שתהיה לה שערה בכף היד ואותה היא ממוללת בזמן מציצת האצבע. האם יש משהו לעשות בנושא? האם תספורת יכולה לעזור?

שלום שרון, אני מאמינה שבגיל זה ההתנהגות של בתך מבטאת דרך להרגעה עצמית. היא כנראה התרגלה לכך שמשהו באופן בו היא מושכת ולאחר-מכן ממוללת את השערה מרגיע ומנחם אותה. אולם, מאחר והיא עדיין איננה יכולה לומר לנו במילים האם היא חווה מצוקה כלשהי, אני ממליצה להתייעץ עם רופא/ת הילדים שלה. חשוב לציין בפניו/ה האם התלישה מתבצעת רק בזמנים מסויימים (למשל, כשהתינוקת נרדמת) או כל היום, האם נראה שהתלישה מעוררת כאב או הנאה וכו'. בכל מקרה, נראה לי שזה אחד מאותם הרגלים שיחלפו מעצמם... בהצלחה, אורנה

וחוץ מזה: www.trichotilomania.info יש שם מאמר על ילדים גם כן.

שלום שמי גל ואני בן 28 , האמת אני חושב שיש לי כמה וכמה בעיות שאני צריך עזרה בטיפול בהם והייתי רוצה לפגוש פסיכולוג אבל אני מתעתד לעבור לחו''ל בעקבות הצעת עבודה רצינית המעבר צריך להיות בעוד חודש וחצי ,האים אני יכול לקבל יעוץ או טיפול בזמן כול כך קצר ?האם נכון לעשות זאת? אודה מאוד על תשובה בתודה מראש גל

שלום גל, אפשר בהחלט לקבל ייעוץ למשך טווח זמן קצר. חשוב לדעת שיש דברים שאפשר לעשות בטיפול בן כמה שבועות, ויש דברים שאי-אפשר. אפשר למשל לסמן מהן הבעיות המרכזיות, לדון באפשרויות פתרון שונות ולסלול את הדרך לטיפול הבא שלך - בארץ אליה אתה עובר. קרוב לוודאי שאי-אפשר להגיע לפתרון מעמיק של בעיותיך - אבל זה לא אומר שלא כדאי להתחיל... בהצלחה, אורנה

טוב האמת אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לבעיה שלי . אבל היא גדולה מידי בשבילי ואני מבקשת מראש סליחה שזה ארוך אבל בבקשה אני זקוקה לעזרה. מגיל קטן יש לי בעית משקל (וגם קצת בעיות אכילה)ולכן עשיתי דיאטות חוזרות אבל לא הייתה לי חריגת משקל מסוכנת (רק מבחינה חברתית) כל דיאטה הייתה נגמרת ב5 קילו פחות וב7 יותר. ברור שתמיד הייתה לי דיאטנית זו הוא אחרת אחרי הצבא אפילו נתנו לי תרופות לא טיביעות שעשו עבודה מדהימה אבל אחרי שנה הגוף התרגל ובגלל המחיר הפסקתי וגדלתי ל90 קילו אני 172 אחרי הרבה הרבה ניסיונות ואחרי שבקופת חולים אמרו לי שאני לא יכולה לקבל דיאטנית עשיתי דבר שלא חשבתי שאפשרי מבחנתי והפסקתי לאכול המשקל ירד והייתי מאושרת בלי אוכל בלי בעיות אבל הרופאים ואמא שלי היו מבוהלים שלחו אותי במשקל של 56 לפסיכולוגית פסיכאטר ודיאטנית שיש לי עד היום אז כן התחלתי לאכול בהתחלה לאט ועם הרבה פחד ואז רגיל ומכאן הבעיה ואז בחצי שנה שמנתי 14 קילו אני לא מצליחה להפסיק לאכול לאכול ולאכול אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אוכל מה מתי כמה אך גם שכבר כאבת לי הבטן אני אוכל כן יש לי דיאטה מסודרת ודיאטניות נחמדות אבל אני זקוקה לאכול כמו לסמים לפעמים אני צמה יומים כי כל עוד אני לא מתחילה לאכול אני מצליחה לעצור מעצמי אז המשקל עדין לא ענק אבל קשה לי ולפעמים בה לי למות כמיות האוכל שאני דוחפת מגעילות אותי. אני ממש מנסה לא לאכול אבל לא מצליחה ואני רוצה עוד ועוד ומזה ומזה אני יושבת עם חברים ורוצה לאכול לימודים עבודה הכול אוכל אוכל אוכל ונכון שגם פעם הייתי אוכלת המון ואוכל היה חשוב אבל עכשיו הוא מקיף אותי חונק אותי ואני טובעת כאשר לא אכלתי רצו אחרי עזרו לי ועכשיו אני לבד נכון יש משפחה ודיאטנית ואבל לצערי אין לי יותר כסף חשבתי ללכת להיפנוזה אבל אף אחד לא מכיר את הנושא ממש טוב אני רוצה להרים ידים ולא רוצה מה אתה אומר לגבי היפנוזה ואיפה אני מרגישה שהאוויר שלי נגמר ואני נעלמת בין כול האוכל ולא אני ממש לא רעבה אני סתם פרה גדולה ומפגרת ושני פסיכולוגיות שהיית בטיפול איתן לא הצליחו לגגלות למה אני אוכל והפסיכאטר אמר שאני אוכלת כי אני רוצה להיות שמנה . ואני לא רוצה אני ממש לא רוצה להיות שמנה . בבקשה תעזרו לי :-(

שלום דנית, ההודעה שלך מעבירה תחושת יאוש גדולה. אני מבינה שאת מרגישה שניסית הכל, ושאף-אחד לא באמת מבין או יכול לעזור. אני מרגישה שחשוב להמשיך ולחפש את הדרך, עד להפסקת הפגיעה שלך בגופך ובדימוי העצמי שלך. אני יכולה לחשוב על שני כיוונים טיפוליים: הראשון הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעות אכילה, שיוכל לסייע לך ללמוד טכניקות שליטה עצמית יותר יעילות. הכיוון השני הוא - למרות תחושת הייאוש מטיפול - טיפול פסיכולוגי דינמי שיאפשר לך להבין את המקורות העמוקים של הפגיעה העצמית. אני מאמינה שאת זכאית לקבל סיוע במרכזים שעוסקים בהפרעות אכילה - ויש כאלה גם פרטיים וגם ציבוריים. חשוב לי לכתוב לך, שלצד הייאוש יש בהודעתך גם כוחות רבים ורצון עמוק לשינוי. אני מחזיקה לך אצבעות, אורנה

תשלימי עם העובדה שאת שמנה ותחיי עם זה. זה עדיף מלהרוס לך את לאט לאט את החיים, או להפוך לאנורקסית שלא אוכלת כלום. תאכלי מה שבא לך ותגמרי עניין. כי לפי מה שאת אומרת, באמת ניסית הכול. מה לעשות, החיים לא תמיד מושלמים אבל הם יהיו יפים יותר אם תשלימי עם עצמך.

שלום יש לי ילדה בת שלוש.לאחרונה החלה לפתח פחד מעכברים.אין סיבה חיצונית לפחד.יש לציין שלאחרונה היא התקררה ופיתחה דלקת בדרכי השתן אשר מפריעה את מנוחתה(מתאפקת ולעיתים אינה עוצרת מבעד לשחרור השתן כיון שכואב לה) לפני כשנה נולדה לה אחות.אלו הנתונים ונראה שהיא מקבלת אותה בעזרת הכנה טובה ללא ארועים משמעותיים. השאלה-כיצד ניתן לטפל בפחד מעכברים ..עצות מעשיות ומהו המקור שיתכן לפחד הזה? תודה

שלום יצחק, עניתי לשאלתך אתמול בלילה, אנא הסתכל בסוף העמוד הנוכחי בפורום (או בעמוד הקודם). אורנה

3 חודשים אחרי לידה-מבולבלת-הרבה אמא מעט מכל השאר אין ממני מאושרת בילדתי הקטנה כמה אהבה מצאתי בעצמי כמה דאגה לילדה אוהבת אותה מאוד ומרגישה עייפה עד מאוד ומבולבלת האם זהו תפקידי להיות אמא ותו לא מתלבטת לאן פני לחזור לעבודה האם לאותה העבודה לא יודעת מבולבלת ומרגישה שמאבדת את הביטחון לגבי עצמי. אני מקווה שאני אחלה בתור אמא אבל משהו לא מסתדר לי עם עצמי הייתי פעם בסרט הזה של חוסר ביטחון עצמי הלכתי לטיפול והיום אני מרגישה שתחושות האי וודאות ששיתקה אותי בעבר חוזרת למחוזותי. יודעת שלא מעט אימאות נמצאות במקום הזה כזמן חופשת הלידה מסתימת איך יוצאים מהבילבול איך מחזירים את הביטחון העצמי (איך חוזרים למשקל נורמלי)

אימא יקרה, את מתארת תחושת בלבול ועומס, שאופייניות למצבי דחק ושינוי בחיים. את מאושרת ומוטרדת, רוצה להיות בבית ורוצה להיות בעבודה, שמחה ואשמה בו זמנית. יש לי תחושה שתמצאי תמיכה רבה בשיחות עם אימהות אחרות, החולקות איתך מציאות דומה. בנוסף, יתכן שזה הזמן להתחיל בייעוץ מקצועי תהליכי, שיסייע לך להבין מהם כיווני ההתפתחות האישית והמקצועית המושכים אותך. החיים עם תינוקת הם מורכבים ומרגשים, ואל תהססי לקבל תמיכה ועזרה. בדיוק בשביל זה יש מטפלות שישמרו על התינוקת כשאת זקוקה לאוויר, יש פסיכולוגים לדבר איתם על התחושות שלך, ויש דיאטניות שיתמכו בירידה המבוקשת במשקל... בהצלחה בכל, אורנה

לאחרונה חלמתי חלומות די מפחדים לגבי בתי פעם אחת יצאנו לקניות בחנות בגדים ואני תוך כדי מדידות קולטת ששכחתי את הילדה ואני רצה לחפש אחריה. חלום אחר שהילדה נשרפה מהתנור בחדר קמתי בהיסטריה. האם זה נורמלי לחלום חלומות כאלה מה זה אומר האם מדובר בדיכאון אחרי לידה. מיד אחרי הלידה נאלצתי לעבור גרידה שכחו לי חלק מהשיליה וחוץ מזה היה די בלאגן בחדר לידה הדופק של הילדה ירד בקיצור היו בהתחלה חלומות על חדר הלידה על חדר הניתוח. בחודש האחרון היה שקט ולא זכרתי חלומות ופתאום החלומות על הילדה האם זה נורמלי? מה זה אומר

לאורן ואורנה שלום רב. ברצוני להציג בפניכם בעיה שמטרידה אותי מאוד, ולשמוע את דעתכם בנושא. אני בקרוב מתכנן בכל מיקרה להתחיל טיפול פסיכולוגי בנושא,אך ברצוני לשמוע כמה שיותר כבר עכשיו. אני בן 22. עד גיל 17 נימשכתי לנשים (יכול להיות שגם לגברים, אך זה לא היה בולט), ולאט לאט המשיכה שלי לנשים דעכה, ועכשיו המשיכה המינית שלי לנשים ממש חלשה, ובאה והולכת כל פעם, אך כשבדקתי את עצמי אל מול עירום גברי, גיליתי לתדהמתי שיש לי משיכה מינית חזקה לגברים. הרצון שלי הוא להשיב את המשיכה לנשים שהייתה לי. האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ? מה יכל לגרום לשינוי בנטייה? האם שמעתם על מיקרים כאלה פעם ? אודה לכם אם תוכלו להשיב לי

שלום למוטרד, אני מסכימה איתך שפנייה לטיפול יכולה לסייע להבין את הקונפליקט שלך בצורה מעמיקה. בפורמט הקצר הנוכחי, אוסיף רק שמשיכה וזהות מינית הן מבנים פסיכולוגיים מורכבים, ובכולנו יש חלקים "גבריים" ו"נשיים" והיבטים שונים של משיכה (שאנחנו מודעים להם יותר או פחות). בהצלחה בחיפוש הדרך, אורנה

לא קיבלתי תשובה אם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע/להשפיע על הנטייה המינית, כלומר להפוך את החלק שנימשך לנשים, שהוא כעת יכול חלש, ליותר חזק (על חשבון או לא על חשבון המשיכה לגברים).

בקשר לנטייה המינית שלך קיבלת תשובה מקיפה מד"ד גידי רובינשטיין. אתה יכול לקבל את עצתו או לא לקבלה וללכת ל"עצת נפש". גם אם תשאל בעוד מאה פורומים את אותה שאלה-תקבל את אותה תשובה. הנטייה קיימת אצלך!!!!

אבל לכל מקום שאני פונה, לפורום של גידי רובינשטיין, לפורום הזה, לפורום של אילן בירן, או לאתר של עצת נפש אני מקבל תשובה/עצה לגמריי שונה ! ושאלתי היא לא לגביי הקיום של הנטייה, אלא האפשרות לשינוייה (מאחר שלא קיימת לה יחידות).

שלום. רציתי לשאול מה אורכה של פגישה טיפולית במסגרת טיפול פסיכודינמי ארוך טווח? ושאלה נוספת, אני סובלת מהפרעת חרדה מוכללת, ואני כל הזמן חשה עליות וירידות, בעיקר מעין מעברים בין דיכאון לתקווה, אני גם לא מבינה איך הטיפול בשיחות יעזור ומתי אדע אם הוא אפקטיבי או לא...זאת בניגוד לטיפול התרופתי שדי מהר הביא להקלה.... תודה.

שלום ניבה, מרבית המטפלים נוהגים לסיים את הפגישה הטיפולית לאחר 50 דקות, אך יש גם ווריאציות אחרות (פחות נפוצות). בדר"כ המטפל/ת יגדירו בתחילת הטיפול את משך הזמן, עלות פגישה, נוהל ביטול פגישות וכד'. נהדר שהטיפול התרופתי השפיע במהירות. הטיפול הפסיכולוגי הוא באמת אחר - לא תמיד קל לכמת אותו לערכים של יעילות ותועלת. לגבי מצבי חרדה, המחקר מצביע בבירור על כך שטיפול תרופתי ופסיכולוגי (בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מעצימים זה את זה, ומסייעים לשמירה על שיפור לאורך זמן. בהצלחה, אורנה

שלום ניבה, מרבית המטפלים נוהגים לסיים את הפגישה הטיפולית לאחר 50 דקות, אך יש גם ווריאציות אחרות (פחות נפוצות). בדר"כ המטפל/ת יגדירו בתחילת הטיפול את משך הזמן, עלות פגישה, נוהל ביטול פגישות וכד'. נהדר שהטיפול התרופתי השפיע במהירות. הטיפול הפסיכולוגי הוא באמת אחר - לא תמיד קל לכמת אותו לערכים של יעילות ותועלת. לגבי מצבי חרדה, המחקר מצביע בבירור על כך שטיפול תרופתי ופסיכולוגי (בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מעצימים זה את זה, ומסייעים לשמירה על שיפור לאורך זמן. בהצלחה, אורנה

שלום ,, השבוע זו הפעם הראשונה שהתחלתי לפקפק ביעילותו של הטיפול שלי. האם באמת יש הוכחות לכך שטיפול פסיכולוגי באמת מעלה את הערכה העצמית של אדם, גורם לו לאהוב את עצמו ולא לרצות לנסוע להשאיר את עצמו באיזה מקום ולחזור (או אולי עדיף להיפך- להשאיר את עצמו פה ולנסוע לאיזה מקום:-)). פשוט אחרי השיחה האחרונה שלי עם המטפל שלי הרגשתי כאילו אין טעם בכך, אזלו ממני כל הכוחות, הרצון לשפר את עצמי נעלם. לדעתי צריך איזשהו מינימום של רצון להשתפר, מה עושים כשלא מרגישים כל מוטיבציה להמשיך ולעבוד על עצמך?. להשלים עם הדכאונות והחרדות נראה פתאום אפשרות יותר מציאותית, וגם עולה לי הרבה פחות. אני לא אוהבת את עצמי נקודה. לא רואה מצב שזה היי פעם ישתנה. שנה טיפול פעמיים בשבוע עד עכשיו לא עשו את ההבדל, זה נכון שיש תקופות טובות יותר, אך התקופות הרעות לא משתנות ודומות מאד למה שהיו לפני הטיפול. כמו שאמרתי, אשמח לשמוע מניסיונכם או סתם לקבל מילת עידוד תודה

שוב את בקיצוניות? :-) אפשר אולי גם להגיד שהטיפול עוזר, בדרכו, בקצב שלו, וגם שהוא לא הפתרון האולטימטיבי לכל דבר? את יודעת, לפעמים צריך להלחם, ולרצות להשתפר, ולפעמים טוב לוותר ולהשלים. יש דכאון, יש חרדה, אין שלמות. ואחרי שקצת נחים, מוצאים שוב איזה רצון לשפר קצת, שיהיה אחרת. חוץ מזה חוש ההומור שלך לא עוזב אותך :-) אני גם תמיד טענתי שהדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות זה לסוע לחופשה ולהשאיר את עצמו מהבית. אבל אין לנו חופשה מעצמנו, ותחשבי איזה מזל זה. אנחנו בתוך חבילה כזאת, מהודקת (אצל רב האנשים) וצריך למצוא דרך לפתור את הפאזל, להרכיב את החלקים, ליצור תמונה יפה. ואת אפילו מקבלת עזרה בכך. איזה בת מזל את שיש לך פסיכולוג נחמד בתוך קופסת משחק ;-) לא הכל אפשר לקבל בטיפול, ואולי זה הייאוש. לא משתנים מהקצה לקצה, רק לאט, בקטנה, כל פעם קצת. צעד קדימה אחד וחצי אחורה. או שאולי זה אמור להיות הפוך? :-)

להבדיל מהפעם הקודמת שהיית מיואשת (מה זה מיואשת, הורדת אותי יחד איתך למטה :-)) הפעם את מעבירה את הייאוש שלך בצורה אחרת. כאילו שאת מנסה לשכנע את עצמך בדבר מה. ("פעמיים בשבוע לא עזרו. אני לא אוהבת את עצמי. נקודה") משום מה זה נשמע (סליחה על הפרשנות יתר) כאילו את דווקא כן מרגישה אחרת, אבל מאד מנסה לשכנע את עצמך שאת באותו מקום שהיית קודם. היתכן? האם הייאוש שאת מנסה לתקשר הוא לא באופן פרדוקסלי בעצם סימנים של תזוזה ושיפור?

היי לילה, המעודדת הלאומית שלי. אלופת הארץ. את צודקת . ביטלתי פגישה היום. מה שלא עשיתי מעולם. ואכשהו אמרתי לעצמי בדרך הביתה מהעבודה: " איך העפתי אותו בוולה". בחיוך קטן. אני יודעת שהגעתי לנקודה קריטית בטיפול ושבוע שעבר זה כאב כאב כאב, ומצאתי את הסיבה הכי מטומטמת להעיף אותו. שתקתי ב10 דקות האחרונות של הפגישה ולא איפשרתי כניסה ובנוסף ביטלתי היום את הפגישה. אני יודעת בתוכי לאן אני צריכה להגיע ומבינה לאן זה יוביל (בקשר מסויים שלי עם מישהו קרוב) ופוחדת מזה נורא. לא התנגדות - האמא של ההתנגדות.! אני מודעת לזה אך לא יכולה לעצור את זה. אני רוצה לכעוס עליו למרות שאין לי באמת סיבה, אני רוצה שהוא יעשה טעות אבל הוא בדרך- כלל לא עושה מה שמשאיר אותי עם העבודה הקשה והכואבת. האמת היא שהעובדה שלא הלכתי היום באמת שינתה משהו. הוא לא מחזיק אותי בכח, אני צריכה לרצות את הטיפול (כמו שמישהו חכם כתב לי פעם כאן) ואני מתחילה להרגיש שוב רגשות חיוביים כלפיו מה שלא ממש איפשרתי כל הסופ"ש .(כשכתבתי לך אלופת הארץ זכרתי שפעם אמרתי לו שהוא אלוף העולם - והתואר הזה כנראה עדיין שמור לו). ועוד דבר קטן- אחרי שכבר למדתי להזדקק לו אני עוד עלולה להשתפר ולא להזדקק לו כלל - היעלה על הדעת?.:-) ידעתי שתכתבי לי, ועצם הידיעה שכשאחזור מהעבודה אקבל ממך זריקת עידוד כבר שיפרה לי את מצב הרוח . תודה. ותגידי חשבת להפוך את מה שאת עושה למקצוע? לדעתי את יכולה להתפרנס מזה בכבוד ואף יותר (את לא חייבת לענות). במחשבה שניה- בטוח את מביאה את מי שאת לכל מקצוע שבחרת...

אני-2, הפסימיות שאת משדרת הנובעת מהתהליך שאת עוברת אינה בהכרח סמן ניבוי שלילי בנוגע לעתיד. את מרגישה עייפה מעט מהדרך ואולי יתכן שאת זקוקה להפסקה כדי לחשוב כיצד היית רוצה לראות עצמך ללא "הקביים המלאכותיים".בסופו של דבר הראייה הפסימית אינה שלילית אם אינה גוררת עימה את החרדה הנילוות ,המונעת ממך לבטא עצמך ולממש יכולותייך.לעיתים יש מקום להשלים עם המורכבות התוך אישיותית יחד עם תכונות האופי הנלוות ולהבין כי הראייה הפסימית עשויה להיות הדרך שלך להימנע מכישלון או מרגשות שליליים הנוגעים לכישלון אפשרי(מהטיפול ואולי גם ביחס לחלקים אחרים בחייך).יכולת ההנעה העצמית הנוגעת למוטיבציה נוגעת לרבדים שונים באישיותך.אפשר שישנם מניעים שונים המביאים אותך לחוש כפי שאת חשה,יתכן שחלקם אינם מודעים ואף מנוגדים לאחרים.מעניין לבחון את הנטייה לדאוג לכולם ועד כמה היא באה על חשבון על הדאגה לעצמך. טיפול בנוגע לדימוי עצמי אינו תהליך פשוט וגם לא קצר.עליות ומורדות הן חלק מאותו תהליך ודווקא תחושת הדיכאון לעיתים משמשת אות לכך שהניתוח נוגע בלב ליבו של המקור לפיחות בערך העצמי שאת משווה לעצמך.(האם הדימוי העצמי הנמוך הוא כתוצאה מסביבה שאינה תומכת,האם הוא מגיע מתוכך למרות סביבה אוהדת,נראה שישנן סיבות רבות הרלוונטיות לכך).אין להתעלם מכך שתחושת הדיכאון הנילוות לתהליך אותו את עוברת מקשה על ראייה בהירה בנוגע להמשך וביחד עם הנטל הכלכלי לא אחת עלולה להטות כובד המשקל להחלטה פזיזה.אפרופו הדאגה,נראה כי האדם היחיד שאת מאפשרת לו לדאוג לך הוא ..המטפל..ולכן גם רמת הציפיות שלך ממנו גבוהה..לעיתים את מתאכזבת כשמתגלים בקיעים בהרמוניה שלפעמים מתגלה כמלאכותית משהו בשל האופי העיסקי שבה(אהבה שתלויה בדבר..)..ומידי פעם עולים בך הרהורי כפירה בכל הנוגע למידת כדאיותו של הטיפול על רקע התחושה כי את בכל מקרה נותרת לבדך.. לעיתים אנו היינו רוצים לראות דרך מישהו שאנו מאד מעריכים את הדעה החיובית שלנו על עצמינו משתקפת דרך עיניו(מעניין לדעת במי היית בוחרת..) ולעיתים אנו צריכים לומר לעצמינו זאת..זקופים וגאים. אני מקווה שתגלי את הדרך להרגיש טוב עם עצמך, פרומתיאוס

קראתי, קראתי וקראתי שוב. דבריך היו לי כמתנה. תודה.

שלום לזקוקה לעידוד, את מעלה שאלות נוקבות וחשובות, לגבי טבע הנפש והטיפול הנפשי. למרות שניתן לפתח דיון פילוסופי בשאלות אלה, אני מרגישה שהדבר הנכון ביותר הוא להמליץ לך להביא את התחושות האלה לתוך הטיפול עצמו. זהו המקום הנכון לדון בו בייאוש, גם כשהייאוש נוגע לטיפול עצמו... חזקי ואמצי, אורנה

הילדה שלי בת שנתיים וחודשיים התחילה לאחרונה להתעורר מספר פעמים בלילה בבכי היסטרי, בלתי ניתנת להרגעה לפחות רבע שעה. לא ניתן לגעת בה או להתקרב אליה או לדבר אליה. לאחר כרבע שעה היא מתחילה להרגע וחוזרת בד"כ לישון במיטתה. אני חייבת לציין שעד עכשיו הילדה ישנה רצוף בלילות, שאלתי בגן האם קרה לה משהו חריג. ואמרו לי שלא. שבגן היא מתנהגת למופת. אך בבית היא התחילה לבכות הרבה ולהרביץ. היא אינה חולה. ולא נראה כי משהו כואב לה. לקחנו אותה לרופא ילדים והכל בסדר אצלה. אנחנו ממש בחוסר אונים כי נראה שהילדה ממש סובלת ואין באפשרתנו לעזור לה. כשהיא במצב כזה שום דבר לא מרגיעה אותה. מה עושים? האם זה נורמלי? תודה רבה.

שלום מתי, העובדה שבתך בת השנתיים נרגעת לאחר כרבע שעה, ואפילו חוזרת לישון במיטתה, בהחלט מעידה על כך שאת מצליחה להרגיע אותה. אני מבינה שקשה במיוחד לא לדעת מה הגורם לסבלה, אך בשלב זה הדבר הנכון ביותר הוא להמשיך לעזור לה לשאת את המצוקה. אם ההתעוררויות ימשיכו מעבר למספר שבועות, אני ממליצה לפנות לאיש מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית (ניתן לקבל קישור גם דרך טיפת חלב). בהצלחה בלילות, אורנה

שלום, אני בת 26, חיי מאוד מורכבים ולא פשוטים חייתי וגדלתי לבד בדירות שכורות מאז גיל 17 יש לי משפחה אך רחוקה מימני פיזית ונפשית , אני חיה ומשתכרת בזכות עצמי ואף גם לומדת{מנסה } אין לי חברים אוליי אחד או שניים, יש לי עבר מלא במערכות יחסים שנטשתי בגלל חוסר ביכולת לאהוב באמת, אני מרגישה שאיבדתי את עצמי, המראה החיצוני שלי טוב מאוד שאני כל כך שונאת את עצמי כך שלדעתי אני נראת כמו תמונה ותו לא, עברתי דברים הכי קשים שאפשר לתאר בחיי האומללים כגון ניצול מיני בילדות, כמה הפלות לאחר מכן בקיצור אף פעם כושר השיפוט שלי ואחריות על מעשיי לא היו נכונים, הרבה פעמים איבדתי תקווה ולא היה לי סיבה לחיות אך לא היה לי אומץ לכלום, בכיתי כאבתי פגעתי פגעו בי הכל מסובך כל כך אף אחד לא מבין אף אחד לא יבין. אבל....... נעלתי את הדלת מהעבר המחורבן שלי , אני בחורה חזקה מאוד , הלכתי לטיפול פסיכיאטרי קיבלתי טיפול לפני כשלשה שבועות בכדור שנקרא ציפראלקס הוא מטיב עימי אני כבר לא בוכה כל לילה על עצמי ומבדידותי אני שותקת וקפואה זומבי אמיתית, קמה בבוקר חוזרת לדירה אוכלת ומקיאה{מיזה כ12 שנה} ועולה לישוןןןןןןןןןןןןןןןן....והמוןןןןןןן יש לציין שאני מבינה בדיוק את כל הבלה בלה של החיים שלי ומה גרם למה ומי כך שאין סיכוי שיהיה לי את היכולת הנפשית והכספית ללכת לפסיכולוגים... בעצם זה המצב ואין לי שאלה סתם איזשהו רצון לשתף את כל העולם מה שאף פעם לא קרה תודה שקראתם..

את יודעת, גם בסרט "נערה בהפרעה" אפילו הדמות שמגולמת על ידי אנג'לינה ג'ולי (לא הדמות הראשית) לבסוף מוצאת עזרה. אני לא יודעת איזה דמות בסרט נגעה ללבך, או אם את בכלל משתמשת בסרט הזה כאנלוגיה למצבך. את מציינת שני גורמים שמונעים ממך ללכת לטיפול, אחד הקושי הנפשי שטמון בטיפול, והשני הוא הקושי הכלכלי. אני חושבת שאת מאד זקוקה לטיפול, ושאולי השאלה שאת כן שואלת בפורום הזה היא איך אפשר לעשות את זה בכל זאת. אני חושבת שברב המקרים (אולי לא שלך) יש אפשרות לסדר את העדיפויות בחיים כך שגם לטיפול פסיכולוגי תהיה אפשרות כלכלית. אפשר להצטמצם בהרבה תחומים, אני חושבת. תחשבי שאת מאד חולה, מאד פגועה, ורק טיפול ממושך יוכל לעזור לך להשתקם, להבריא. האם לא תעשי הכל כדי ללכת על הטיפול הזה? את מבינה את הדברים, אבל החלמה לא נמצאת רק בהבנה, אלא ביכולת באמת לקבל עזרה, להאמין שדברים יכולים להיות אחרת, למצוא את הכח לבנות לך חיים, שהם לא רק המשך של מה שהיה, אלא משהו שהיית רוצה לעצמך. בכוחות שיש לך, אני הייתי מחפשת עזרה, ולא מוותרת עד שתמצאי אותה. אפילו, ואולי זאת העיצה הכי גרועה שנתתי מימיי - אולי אפילו יש מקום לשקול מסגרת שלמה שבה תחיי ותתמודדי עם הבעיות... אני לא יודעת עד כמה האפשרות הזאת טובה, אבל נדמה לי שלפעמים כשהבעייה באמת מורכבת, צריך שכל הכוחות מסביב יתאספו כדי לפתור אותה. אבל את מרכזת של הכוחות האלה. רק את מחליטה אם להמשיך לחפש או לוותר.

רומי יקרה, את מתארת רצף חיים מכאיב ומורכב, שוודאי משפיע על תפקודך ורגשותייך. אני שמחה לשמוע שפנית לעזרה וקבלת טיפול תרופתי, אך תופעות הלוואי שאת מתארת ("קפואה, זומבי"...) מחייבות התייעצות נוספת עם הרופא/ה. קרוב לוודאי שהטיפול התרופתי רק מתחיל את השפעתו, ובתחילת הטיפול חשוב להיות במעקב תכוף יותר. ציינת שזה לא הזמן בשבילך לפנות לטיפול פסיכולוגי, אך מהודעתך עלתה גם תחושה שאת זקוקה למישהו שיקשיב ויבין אותך. לפעמים ההבנה הרציונלית של הדברים, אינה פותרת את הכאב הרגשי שאנו חשים. אני ממליצה לבדוק את האפשרות לקבל טיפול מסובסד במסגרות כמו "מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש". אינך חייבת להישאר לבד עם התחושות המורכבות. בהצלחה, אורנה

בעבר היה לי דכאון קל, אבל זה לא המצב היום, אין לי בעיה לחייך או לצחוק,אין לי חוסר באנרגיות, או בעיות תאבון או שינה.לפחות לא באמצע שבוע. בסופי שבוע זה משהו אחר לגמרי. בסופי שבוע:כשאני מקבלת שיחה בטלפון שהיא לא מזוהה, אני חוששת לענות. כנ"ל אם מישהו דופק בדלת. אני מנתקת את עצמי מכל החברים, לא יוצאת מהבית, חוץ מלבקר משפחה. גם לא עונה לטלפונים של חברים. אני מנסה להלחם בזה, אבל לא ממש מצליחה. יכול להיות שזה בגלל חרדות? מה ניתן לעשות?

שלום איילת, משהו ללא ספק מטריד ומפחיד אותך, גורם להסתגרות והימנעות. פני לאיש מקצוע, שיוכל לעזור לך לברר מה קורה. צרי איתי קשר אם את זקוקה לסיוע בהפנייה. בהצלחה, אורנה

איזה איש מקצוע? פסיכולוג או פסיכיאטר? אשמח להפניה

מירב.

הי מירב, תשובתי נמצאת בהמשך הנושא הקודם (איבה אוטיסטית). אורנה

שלום, אני פניתי אליך לפני כחדשיים בקשר לביתי שעברה חרם בגיל 13 וכיום היא סטודנטית. אתה הצעת להניח לה וכניראה שאני זו שלחוצה ולא היא לדעתך.בנוסף ציינת שניתן לפנות לעזרה נפשית באוניברסיטת בה היא לומדת במקרה שלה זה "בן גוריון". לצערי היום המצב מאוד קשה מאחר והיא ילדה שרגילה להוציא ציונים גבוהים מאוד וכיום בתקופת המבחנים היא התחילה עם מבחן ראשון שקיבלה 80 והייתה מאוד מאוכזבת.בהמשך ,הציונים שלה הוסיפו לדרת ואז איבדה את הבטחון ואף קיבלה ניכשל. אני לא מבקשת ממנה לעולם להביא ציונים גבוהים נהפוכו-אמרתי לה שעקב התקופה החדשה שהיא עוברת היא חייבת לקבל כל ציון ולא לבחון את עצמה ולכעוס. אחרי כחודש ימים שהיא לא הגיעה הביתה עקב הלימודים, השבת היא באה ומצבה היה קשה מאחר והיא לא יכלה יותר להסתיר ממני וסיפרה שהיא מרגישה לא טוב, לא ישנה, לא מצליחה להתרכז בלימודים ואפילו אמרה "אמא אני פוחדת מהלימודים" כשהיא מצביעה על הדפים מהם היא לומדת וזה מלווה בבכי" אני מרגישה שאני לא קולטת כלום". אני גם מרגישה שהבטחון שלה ירד והצעתי לה עזרה נפשית ז"א פסיכולוג. יש לציין שבעבר היתה אצל פסיכולוג שאיכזב אותה מאוד והחליטה שאף מטפל פסיכולוגי לא יכול לעזור נפשית. שאלתי אליך מה עלי לעשות? בנוסף איך אני מגיעה למקום שנותן תמיכה נפשית לסטודנטים בתקופות מבחנים או בכלל, שמגיבים בצורה כזו . תודה רבה

שלום אפרת, ניכרת דאגתך ואהבתך לבתך, שעוברת כעת תקופה קשה. סטודנטים רבים, במיוחד בתחילת דרכם באוניברסיטה, מגיבים בלחץ ובחשש. בדיוק מסיבה זו קיים בכל אוניברסיטה "דקנאט הסטודנטים", שתפקידו לתמוך ברווחת הסטודנט. אני ממליצה לבתך ליצור קשר עם השירות הפסיכולוגי (בדקנאט הסטודנטים) של אוניברסיטת בן-גוריון, ולקבל שם סיוע פסיכולוגי במחיר מסובסד. ספרי לבתך שישנן דרכים יעילות להתמודד עם חרדה, ובחלק משירותי הייעוץ באוניברסיטאות מועברות סדנאות ממוקדות להתמודדות עם חרדת בחינות. בהצלחה רבה, אורנה

בני בן ה10 משחק בלבני נשים מודד מתחפש בסתר אומנם מה לעשות?

הניחי לו לעת עתה... כל עוד הבדיקה מסתכמת בלבישת לבני נשים לעיתים ואינה חורגת מכך ובאה לידי ביטוי באופנים אחרים...תמתיני שבדיקת הזהות שלו לגבי מיניותו תלבש זהות ומשמעות ותתקבע.. בכל אופן: כל בחירה מינית שלו עקב נטיה ומשיכה מינית שלו..הנה לגיטימית ואנושית...ותצריך את תמיכתך המלאה בו וקבלתו כמות שהוא! חזקי ואמצי! המתוסכלת האלמותית.

שלום נטע, ילדים מרבים לשחק במשחקי תחפושות ולהתנסות בזהויות שונות. במרבית המקרים אין בכך עדות לבעיה בזהות האישית או המינית. לא ציינת האם בנך חברותי ופעיל, מתפקד היטב כתלמיד וכו'. במידה והתפקוד שלו תקין, קרוב לוודאי שיש להניח לו להמשיך לגדול ולהתנסות... עם זאת, אני מבינה שהנושא מטריד אותך, ויתכן שמטריד גם את בנך (למשל: מה זה אומר "לשחק בלבני נשים בסתר" - האם הוא מסתתר מחבריו? מהוריו ומאחיו? האם היו אירועים לא נעימים שבהם העיסוק שלו "נחשף"?). במידה ואתם עסוקים בנושא באופן כזה, אני ממליצה להתייעץ באיש מקצוע, במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי או במסגרת פרטית. בהצלחה, אורנה

אילו הפרעות נפשיות יכולות להתפתח לאחר לידה והאם כולן זמניות וניתנות לטיפול?

השכיח והנפוץ ביותר הנו: דכאון לאחר לידה... בדיכאון קל ולא מג'ורי הפוגם בתפקוד הפסיכומוטורי..סביר להניח שהוא זמני ויחלוף.. כל דכאון קשה יותר רצוי לאבחן ולטפל בזמן... כמו כן יכול להתפתח הפרעות חרדה ופאניקה..במיוחד לאחר לידת ילד ראשון והכתרתך לאם- עם כל המשתמע! כל טוב, המתוסכלת האלמותית.

איזה יופי שהעתקת את התשובה של דר' הידש מפורום פסיכיאטריה.

שלום רונה, התקופה לאחר לידה דורשת התמודדות עם שינויים רבים, וההסתגלות אינה תמיד פשוטה. במצבי דחק מסוג זה עלולות להתעורר בעיות נפשיות וגופניות שונות, שלא באו קודם לכן לידי ביטוי. חשוב לדעת שהמצב החמור ביותר, המחייב מעורבות מיידית של איש מקצוע מתחום הפסיכיאטריה, הוא מצב של דיכאון פסיכוטי. אם יש לך חששות בכיוון זה, אני מעדיפה שתפני את השאלה לפורום פסיכיאטריה. אם את זקוקה למידע לגבי מצבים אחרים, אנא ספרי יותר על חששותייך, כדי שאוכל להתייחס באופן ספציפי. אורנה

שלום, פניתי לא מזמן לפסיכולוג באופן פרטי בבעיה הקשורה בבני. בסוף השיחה שאלתי את הפסיכולוג אם אפשר לקבל קבלה על התשלום כי אני רוצה לנסות לקבל החזר מקופ"ח מכבי. הפסיכולוג מיד הציע שניתן לעשות את כל הטיפול דרך קופ"ח מכבי. כמובן ששמחתי מאד כי הדבר הקל עלינו מאד מבחינה כספית, אך מטרידה אותי המחשבה האם הוא היה מחוייב לעשות זאת?. הרי פניתי אליו באופן פרטי. האם הוא הפסיד מכך? תודה

לדעתי אסור לו לקבל באופן פרטי מי שחבר ב"מכבי" אם הוא עובד עם הקופה. משמעות הדבר שאת גם חותמת אצלו על וויתור סודיות רפואית עבור "מכבי". האם חתמת על מסמך כזה?

אכן כן. בזמנו הייתי לחוצה מבעייתו של בני והייתי מוכנה לחתום חו גם על ערבות בנקאית אם היה מבקש. מה זה בדיוק אומר ויתור על סודיות רפואית. מישהו יכול להגיע לתיק של בני?

שלום לשואלת, מדברייך ניתן להבין שפנית אל הפסיכולוג באופן פרטי, והוא יידע אותך על האפשרות לקבל אצלו טיפול מסובסד ע"י קופ"ח. גם אם לא הייתה זו חובתו, הרי הפסיכולוג נהג באורח הגון, מאחר ותפקידו הינו להציע לך את הטיפול המתאים ביותר (גם בהיבט הכלכלי). אם השאלה מטרידה אותך ניתן בהחלט להעלות אותה בטיפול, שכן גם שאלות "חיצוניות" לטיפול הן חלק ממנו. בהצלחה, אורנה

סיימתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות לפני כמה שנים.בפועל לא עסקתי ממש בתחום.. כעת אני עובדת בעבודה שאינה קשורה כלל ובטח לא תמקצע אותי בכיוון. האמת שאני מאוד אוהבת לימודים ולא היתה לי בעייה מעולם להשקיע ולהצליח אולם יש לי כרגע מבוי סתום- מצד אחד שאיפתי כמובן להמשיך לתואר שני להצליח להתקדם ולצאת ממעגל העבודה המייאש שלא ממצה ולו במעט את הפוטנציאל ומאידך אני ללא החלטה מגובשת מה ללמוד במה להמשיך איני בת 20 שיכולה להחליט לשנות כמה מסלולים באם לא ימצא חן בעיניי מסלול שאבחר וכן יש לי חרדה גדולה מהגיל וההרגשה שפספסתי בגדול והפחד שקיים בי פשוט שיתק אותי ו"הרס" לי את שאיפותיי. אין לי בעייה ללמוד כעת אך שוב עצם הבחירה והחשש שוב לאחוז בתואר שלא יניב דבר וכן בעייה עמוקה יותר זה חשש עצום להצליח דהיינו להיות בדרגה סמכותית או ניהולית אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות זאת ואולי זו אחת הסיבוות שלא המשכתי ללמוד.. כאילו אמרתי לעצמי:" טוב, תואר ראשון זזה לא הרבה ואז אוכל עדדין לתפוס עמדה זוטרית.. אבל עם תואר שני אהיה חייבת להוכיח עצמי אחרת למה למדתי?? יש לי הרגשה חזקה מאוד של תסכול חשש ודימוי עצמ נמוך ולכן אני לא מצליחה לטפס הלאה על אף שנראה לי שהחברה כן חושבת שאני מתאימה גם בעבודה הנוכחית שבה אני סובלת במלוא מובן המילה אני "כאילו" מכשילה עצמי.מצד אחד,מצפים ומאמינים בי ויש לחשושים לגבי קידום..אז,אני נרתעת-העבודה באמת לא מעניננת אותי אבל אני נשארת כי אני יודעת שיהיה לי מאוד קשה להצליח במקום חדש לאור ניסיוני הארוך (אפילו בתק' הצבא הציעו לי "קידום" ולא רציתי..) בתוך תוכי אני מתה להצליח שיעריכו אותי שאוכל להוכיח לעצמי אני מנסה משתדלת אך לא ממש מצליחה וזה קשה לי לחיות בתחושת פספוס. כואב לי שלא ניסיתי לפתור זאת מילדות-אני ממש זוכרת סיטואציות בכיתה א' והלאה שפשוט פחדתי להצביע בכיתה שמא אטעה.זה מאוד קשה לדעת שאני כן טובה ויכולה להצליח ורק בגלל מחסום פסיכולוגי מטופש ואכזרי אני "תקועה" ומתוסכלת. אם רק הייתי יודעת להסיר המכשול הזה חיי היו נראים מאושרים יותר-חבל@@@ ד"ר אשמח להבין למה זה קורה...לפעמים עדיף לא להבין דברים ולקבל אותם כמובן מאליו ואז הם לא ממש מציקים מאשר לנתח את אישיותי ולהבין עד כמה סבוכים חיינו. מה באמת יכול לעזור ומה עושים בטיפול פסיכולוגי בבעייה כזו.

שלום כרמית, את מתארת ברגישות רבה קונפליקט פנימי מתמשך, בין תחושות שונות של ערך עצמי. את מתקשה לקבל החלטה מקצועית שהיא גם החלטה זהותית, ולכן את חשה חוסר מיצוי עצמי ואובדן דרך. אני מרגישה שהפורמט הנוכחי אינו מתאים לדיון מעמיק יותר בתחושותייך. בשלב זה ברצוני להמליץ על שני כיווני מחשבה: הראשון הוא ייעוץ מקצועי תהליכי, במסגרתו תוכלי לברר מהם המכשולים שמפריעים לך בקבלת ההחלטה ובירור הדרכים השונות העומדות בפנייך. הכיוון השני הוא תהליך טיפולי, במהלכו תוכלי להתבונן בגורמים העמוקים של הקונפליקט שאת מצוייה בו. כל אחד מהכיוונים מדגיש היבט אחר של הקושי שאת עומדת בפניו, ועשוי לסייע בחיפוש הדרך שלך. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי ילדה בת שלוש.לאחרונה החלה לפתח פחד מעכברים.אין סיבה חיצונית לפחד.יש לציין שלאחרונה היא התקררה ופיתחה דלקת בדרכי השתן אשר מפריעה את מנוחתה(מתאפקת ולעיתים אינה עוצרת מבעד לשחרור השתן כיון שכואב לה) לפני כשנה נולדה לה אחות.אלו הנתונים ונראה שהיא מקבלת אותה בעזרת הכנה טובה ללא ארועים משמעותיים. השאלה-כיצד ניתן לטפל בפחד מעכברים ..עצות מעשיות ומהו המקור שיתכן לפחד הזה? תודה

שלום יצחק, אתה מציין שילדתך בת השלוש עוברת בשנה האחרונה שינויים רבים: היא מסתגלת לשינויים במשפחה בעקבות לידת אחותה, היא מתמודדת עם דלקת בדרכי השתן ולאחרונה היא מבטאת פחדים. קרוב לוודאי שהתנהגותה של בתך נורמטיבית לגילה, ומבטאת את המתח שהיא מצוייה בו. ילדים בגילאים שונים מרבים לבטא פחדים, והם זקוקים למבוגרים בסביבתם על-מנת לחוש מוגנים ומוחזקים. כדאי לנסות לבטא הבנה כלפי המצוקה של בתך, ובו בזמן להעביר את התחושה שהמבוגרים בסביבתה "מטפלים בעניינים", כולל בעכברים... במידה והפחדים מתמידים זמן רב, אני ממליצה להתייעץ במפגש אישי עם איש מקצוע, שיוכל לסייע לכם להבין את הפחדים ולטפל בהם. בהצלחה, אורנה

היתה לי לפני שנה בערך תקופה מאוד לחוצה מלווה בסימני חרדה. התגברתי בעזרת הרפיה שלמדתי וחומר שקראתי. היום אני בהריון, פעם נינוחה ופעם מתוחה, נלחצת מכך שאין דרך חזרה. ברצוני לציין שאני רוצה בהריון. מה דעתך?

שלום נועה, לא ציינת איזה סימפטומים של חרדה הופיעו בעבר, ומה בדיוק קורה היום. חשוב שתדעי שהריון (גם רצוי) הוא מצב דחק מורכב, הדורש הסתגלות גופנית ונפשית מתמשכת. טבעי לחוש לעיתים מתוחה או מבולבלת לגבי העתיד. אני ממליצה להיעזר בספרים כמו "ההריון הפנימי" של יונה רפאל, או "הולדתה של אם" של דניאל שטרן, הממחישים היטב תהליכים נפשיים בהריון. בנוסף, ניתן כמובן להיעזר באיש מקצוע שיאפשר התייחסות להיבטים השונים של המתח שאת חווה. בהצלחה, אורנה

לאחרונה נודע לי על מישהי שמרגישה אלי איבה אוטיסטית, איני יודעת מה פרוש המושג. מישהו יכול להסביר לי מה זה והאם זה עובר? תודה

שלום לסובלת מאיבה אוטיסטית, אינני מכירה את המושג, אבל אני מניחה שהכוונה לתחושת כעס המבוטאת באורח אוטיסטי - כלומר בצורה מנותקת, עם קשיים ביצירת הקשר. האם זה נשמע לך מתאים? אורנה

אורנה שלום רב. תודה שענית לי. קודם כל יש לתקן שאני לא זאת שסובלת התופעה זו. שאלתי על התופעה כיוון שהצגתי שאלה ברדיו לורדה ראזיאל זאקון, והיא אמרה לי שהמושג נקרא איבה אוטיסטית. התיאור שלך נראה לי מתאים מאוד. העניין הוא שלאחרונה גיסתי בתוודאה בפניי שהיא לא סובלת אותי עד כדי כך שנזקקה לטיפול ארוך, הדבר גרם לה כמעט לגירושין מאחיו של בעלי. אני והיא מתראות לעיתים רחוקות, וכשזה קורה אינני מנסה להתבלט או להתייחס אליה בצורה לא נעימה, ההיפך הוא הנכון. כלומר, אין לה סיבה הגיונית להרגיש אליי את מה שהיא חשה, שלהגדרתה "לא יכולה לסבול אותי מהרגע שראתה אותי לראשונה". בשיחה עם ורדה ראזיאל העלתי את הדברים לאחר שקיבלתי הלם קל מההתוודעות של גיסתי. וורדה העלתה בפניי את המושג, ולא הסבירה. לכן רציתי להבין יותר, כדי לדעת אם יש מצב שזה עובר. כי אם לא, איני רואה סיבה לפתח את הקש ביננו, למרות שאנו משפחה... תודה על תשובתך, ואשמך אם תחווי את דעתך.

אורנה שלום רב. תודה שענית לי. קודם כל יש לתקן שאני לא זאת שסובלת התופעה זו. שאלתי על התופעה כיוון שהצגתי שאלה ברדיו לורדה ראזיאל זאקון, והיא אמרה לי שהמושג נקרא איבה אוטיסטית. התיאור שלך נראה לי מתאים מאוד. העניין הוא שלאחרונה גיסתי בתוודאה בפניי שהיא לא סובלת אותי עד כדי כך שנזקקה לטיפול ארוך, הדבר גרם לה כמעט לגירושין מאחיו של בעלי. אני והיא מתראות לעיתים רחוקות, וכשזה קורה אינני מנסה להתבלט או להתייחס אליה בצורה לא נעימה, ההיפך הוא הנכון. כלומר, אין לה סיבה הגיונית להרגיש אליי את מה שהיא חשה, שלהגדרתה "לא יכולה לסבול אותי מהרגע שראתה אותי לראשונה". בשיחה עם ורדה ראזיאל העלתי את הדברים לאחר שקיבלתי הלם קל מההתוודעות של גיסתי. וורדה העלתה בפניי את המושג, ולא הסבירה. לכן רציתי להבין יותר, כדי לדעת אם יש מצב שזה עובר. כי אם לא, איני רואה סיבה לפתח את הקש ביננו, למרות שאנו משפחה... תודה על תשובתך, ואשמך אם תחווי את דעתך.

חבר קרוב קיבל מרשם לתרופה הזאת. הוא סובל מחוסר אנרגיה וגם הפרעות קשב וריכוז.אפשר פרטים לגבי תופעות לוואי של התרופה וקצת בכלליות.האם יש בעיה למי שעבר ניתו לב פתוח להשתמש בתרופה...

שלום דנה, שאלות לגבי תרופות כדאי להפנות לפורומים בתחומי הרפואה והפסיכיאטריה. עדכני אותי במידה ותזדקקי לאינפורמציה נוספת. אורנה

רציתי לדעת, מה עושה פסיכולוג שלא אוהב את המטופל כי הרי הטיפול לעיתים הוא למשך שנים! מה קורה במקרה כזה?

אני אמנם בטיפול, אך אני גם מטפלת. מנסיוני גיליתי, שזהו דבר נדיר שמטפל לא אוהב ממש את המטופל שלו. לרוב, גם אם הקשר לא פשוט, המטפל מוצא את הנישה אותה הוא אוהב אצל המטופל. מוצא את נקודת האור שלו וממנה הוא ממשיך הלאה. ולפעמים, המחשבה, שהמטופל לא אהוב - היא היא אישיו הטיפול ולאו דווקא המציאות עצמה. אם הקשר עמוק דיו - כדאי להעלות זאת בטיפול. האם את המטפלת או המטופלת? אם את המטופלת - חשבי על מה שאמרתי לגבי שאולי זהו דבר סובייקטיבי שלך. ואם את המטפלת - אולי זכרי מה נקודת האור של המטופל שלך.

הי ליטל, זה נכון שאחד המרכיבים החשובים בקשר טיפולי הוא האמפטיה שהמטפל חש כלפי המטופל, אבל הבנה אמפטית וקשובה זו לא בדיוק אהבה... בכל מקרה, קשר טיפולי ממושך (כמו כל קשר אחר) מתפתח ומשתנה, ובמהלכו גם המטפל וגם המטופל חווים כל מיני תחושות. חשוב לנסות לדבר עם המטפל על תחושות כלפיו (גם על תחושה כמו : "אתה לא אוהב אותי"), כי זה בדיוק מה שמקדם את התהליך הטיפולי. אורנה

נראה לי שלא הובנתי נכון. אני אמנם בטיפול אבל אני לא מרגישה שנואה או משהו כזה - אני כן מרגישה אמפטיה מצד המטפל. אני לא מתכוונת לזה שאנשים מתבלבלים בין אהבה לאמפטיה, זו פשוט שאלה שמסקרנת אותי - איך מטפל יתמודד עם מטופל במצב שאין כמייה מינימלית, או אפילו סלידה ממנו? במישור המיקצועי והאישי, מה עושים. תודה.