פורום פסיכולוגיה קלינית

חבר קרוב קיבל מרשם לתרופה הזאת. הוא סובל מחוסר אנרגיה וגם הפרעות קשב וריכוז.אפשר פרטים לגבי תופעות לוואי של התרופה וקצת בכלליות.האם יש בעיה למי שעבר ניתו לב פתוח להשתמש בתרופה...

שלום דנה, שאלות לגבי תרופות כדאי להפנות לפורומים בתחומי הרפואה והפסיכיאטריה. עדכני אותי במידה ותזדקקי לאינפורמציה נוספת. אורנה

רציתי לדעת, מה עושה פסיכולוג שלא אוהב את המטופל כי הרי הטיפול לעיתים הוא למשך שנים! מה קורה במקרה כזה?

אני אמנם בטיפול, אך אני גם מטפלת. מנסיוני גיליתי, שזהו דבר נדיר שמטפל לא אוהב ממש את המטופל שלו. לרוב, גם אם הקשר לא פשוט, המטפל מוצא את הנישה אותה הוא אוהב אצל המטופל. מוצא את נקודת האור שלו וממנה הוא ממשיך הלאה. ולפעמים, המחשבה, שהמטופל לא אהוב - היא היא אישיו הטיפול ולאו דווקא המציאות עצמה. אם הקשר עמוק דיו - כדאי להעלות זאת בטיפול. האם את המטפלת או המטופלת? אם את המטופלת - חשבי על מה שאמרתי לגבי שאולי זהו דבר סובייקטיבי שלך. ואם את המטפלת - אולי זכרי מה נקודת האור של המטופל שלך.

הי ליטל, זה נכון שאחד המרכיבים החשובים בקשר טיפולי הוא האמפטיה שהמטפל חש כלפי המטופל, אבל הבנה אמפטית וקשובה זו לא בדיוק אהבה... בכל מקרה, קשר טיפולי ממושך (כמו כל קשר אחר) מתפתח ומשתנה, ובמהלכו גם המטפל וגם המטופל חווים כל מיני תחושות. חשוב לנסות לדבר עם המטפל על תחושות כלפיו (גם על תחושה כמו : "אתה לא אוהב אותי"), כי זה בדיוק מה שמקדם את התהליך הטיפולי. אורנה

נראה לי שלא הובנתי נכון. אני אמנם בטיפול אבל אני לא מרגישה שנואה או משהו כזה - אני כן מרגישה אמפטיה מצד המטפל. אני לא מתכוונת לזה שאנשים מתבלבלים בין אהבה לאמפטיה, זו פשוט שאלה שמסקרנת אותי - איך מטפל יתמודד עם מטופל במצב שאין כמייה מינימלית, או אפילו סלידה ממנו? במישור המיקצועי והאישי, מה עושים. תודה.

אני חייבת להבין קצה לפחות לבעייתי כי לבטח תמליץ לי ללכת לטיפול לקבל תמונה כוללת עדיין אשמח אם תוכל להאיר את דבריי.. מדוע אין אני מסופקת מדבר?? לא מעבודה? לא בתחום הזוגיות?. לא מחיי משפחה והורות-(אני עתידה להתחתן השנה ..) לא מאושרת מבפנים לא יודעת לקבל החלטה מאוד שלילית לגבי החיים שאינם צודקים שאינם פיירים?? מרגישה תמיד בלחץ במועקה.? כועסת עצבנית לא מוכנה לזרום לקבל דברים ברוח טובה הכל במלחמה רבה על מקומי מתווכחת על דברים מנסה להראות שתמיד אני צודקת לא מאמינה באחר?? תמיד חוששת ל"הידפק" מנסה להיזהר ממחוייבות נרתעת להתקדם במקום עבודה יד כדי הכשלה עצמית?? אני יכולה להשתגע כאשר עליי לקבל החלטה אני חייבת להרגיש בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון ולכן אני בעצם לא מחליטה אם זה למשל להמשיך ללימודי תואר שני או להתחתן שעכשיו אני מתפוצצת מכעס בסידורים עד כדי רצון לעזוב הכל.. אני חייבת לשפוט כל הזמן אנשים ברמה מטורפת גם בעבודה שעליי "לשחק" תפקיד אני כועסת מבפנים על כל אדם ואדם על אישיותו ועל שאלותיו המטופשות לדעתי.. למה אני לא נינוחה לא מקבלת תדברים מאליהם??. לא קל לחיות כך במתח ובעסה תמידית.. האם כולם בסוף מתפשרים על דברים ורק לי יש תחושה שיכול להיות אחרת.. מה שנגמר רק בתחושה ומחזק את מעגל הייאוש!!

הי מבולבלת, אני חייבת להסכים עם תחילת ההודעה שלך - שללכת לטיפול יכול להבהיר במשהו את הבלבול. בכל מקרה, כדאי שתדעי שגם אירועים חיוביים מאוד בחיים (כמו חתונה) יכולים לעורר מתח, כעס ובלבול, וזה בהחלט תהליך טבעי. מדוע לא להיעזר באיש מקצוע כדי להבין את מקורות העומס שאת מרגישה? בהצלחה, אורנה

שלום רב אני מתגורר בירושלים והייתי רוצה להתחיל טיפול\ייעוץ פסיכולוגי אני נתקל בשתי סוגיות אשר כרגע מונעות\מעכבות אותי. 1) מחיר 2) הפסיכולוג כלומר אני יודע שטיפול פסיכולוגי הוא מאוד יקר. האין מקום בו ניתן לקבל ייעוץ במחיר מוזל? מהו בכלל מחיר סטנדרטי של ייעוץ שכזה? ויתר על כן, לאיזה פסיכולוג לפנות? יש כל כך המון אסכולות. פרוידיאני? יונגיאני? מודרניסט? אני הולך לאיבוד בתוך כל הסבך הזה. אולי כדי שאציין את בעייתי - התמודדות עם זהות מינית הומוסקסואלית בעיקר, חרדות, פראנויות, קשיי הסתגלות ומה לא... בתודה מראש! יובל

הי יובל, החלטה על טיפול איננה החלטה פשוטה, ובדרך-כלל חושבים על הטיפול ו"מתכוננים" אליו זמן רב מראש. כדאי שתדע, שזה בהחלט לגיטימי להיפגש עם מספר פסיכולוגים פרטיים לפגישת היכרות, לשוחח עימם על גישתם הטיפולית ולבדוק עם מי מתאים לך להמשיך. טווח המחירים לפגישה טיפולית הינו רחב מאוד, ונע בין 200 ל- 500 ש"ח לפגישה, ואף יותר. כמו במקצועות אחרים, המחיר תלוי במיקום, בניסיון ובגורמים רבים נוספים, ולא תמיד המטפל היקר ביותר הוא המטפל שאיתו תהנה לעבוד. בכל מקרה, ניתן לקבל טיפול במחיר מוזל בשירותי הייעוץ של האוניברסיטאות (סביב 125 ש"ח לפגישה לסטודנט, ו- 180 ש"ח לפגישה למי שאינו סטודנט), דרך קופות החולים ובגופים ציבוריים אחרים. במקומות אלה ניתן לקבל טיפול מצויין, אך לעיתים יש רשימת המתנה ארוכה וכמובן לא תוכל לבחור את המטפל/ת בעצמך. בהצלחה, ותעדכן אותנו, אורנה

יובל היקר, ראשית, להיות הומו זו לא בעיה - זו הויה.קבל זאת ותהנה. זה טבעי. טבעי כמו להיות סטרייט. אני סטרייטית ורואה הומאיות באותה הטבעיות (רוב חברי הגברים הם הומואים). (כבר פתרתי לך בעיה אחת). אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני קלאסי (דינאמי) ובשבילי - הוא נפלא. מאד תלוי בקשר ביניכם, במידת הפתיחות ובנכונות לעבוד קשה. בעבר, הייתי אצל מטפלת גרועה ומבחינתי - שהיא הייתה לגמרי חסרת משמעות בעיני (לא עשתה רע - אך גם לא טוב). ובאופן מעשי - מצא לך: בן זוג אוהב מטפל טוב לתמיכה בתחילת הקשר הזוגי ולכל השאר. בהצלחה.

יובל היקר, ראשית, להיות הומו זו לא בעיה - זו הויה.קבל זאת ותהנה. זה טבעי. טבעי כמו להיות סטרייט. אני סטרייטית ורואה הומאיות באותה הטבעיות (רוב חברי הגברים הם הומואים). (כבר פתרתי לך בעיה אחת). אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני קלאסי (דינאמי) ובשבילי - הוא נפלא. מאד תלוי בקשר ביניכם, במידת הפתיחות ובנכונות לעבוד קשה. בעבר, הייתי אצל מטפלת גרועה ומבחינתי - שהיא הייתה לגמרי חסרת משמעות בעיני (לא עשתה רע - אך גם לא טוב). ובאופן מעשי - מצא לך: בן זוג אוהב מטפל טוב לתמיכה בתחילת הקשר הזוגי ולכל השאר. בהצלחה.

שלום ליאור, יש מגוון של גישות פסיכולוגיות העוסקות בהערכה עצמית. אחת הגישות שיכולה להסביר את "התופעה" שאתה מציין היא הגישה הדינמית. על פי גישה תיאורטית זו, ההערכה העצמית שלנו מתעצבת דרך האינטראקציה עם ההורים שלנו בילדות המוקדמת. כך שהיא בעצם נובעת יותר מחוויה פנימית שלנו את עצמנו (האם הרגשנו שההורים שלנו אוהבים אותנו או מקבלים אותנו וכדומה), ולאו דווקא מהמציאות ה"אובייקטיבית" העכשווית שלנו. לדוגמא, בחור שהוריו, מסיבה כל שהיא, לא היו מסוגלים לתת לו את התחושה שהוא אהוד או אהוב בילדות, גדל עם תחושה שהוא לא מספיק טוב או מוצלח או שלא ניתן באמת לאהוב אותו. לתחושה זו לא חייב להיות קשר ממשי עם המציאות שלו כאדם בוגר (הוא יכול להיות מאוד מוצלח ונאהב...). עם זאת, חשוב לציין שההערכה עצמית איננה מאפיין קבוע שאינו נתון כלל להשפעות חיצוניות, או שאינו ניתן לשינוי. זהו אחד הנושאים שמומלץ לבחון אותם בטיפול פסיכולוגי (בדרך כלל דינמי). בהצלחה, אורנה

תודה אורנה על התשובה... כיוון שאני אחד שלא מצליח להרגיש אהבה ואהדה... אינני יודע מה לעשות... אנשים אוהבים אותי ומעריכים אותי מאוד מאוד ואני לא מצליח להרגיש אפילו קמצוץ....

הי ליאור, נשמע שאתה מאוד מודע להבדלים בין החוויה הפנימית שלך ותגובות הסביבה אליך. האם שקלת לבחון את הנושאים האלה בטיפול? זה יכול להיות מאוד פורה... שלך, אורנה

שלום יש לי שאלה שהייתי מעוניינת בחוות דעתך לגביה: פרויד דיבר על דחפי האדם - מין ותוקפנות אשר מניעים אותו. ואילו האדם הרי שואף להיות רציונלי בהחלטותיו והתנהגותו. שאלתי היא - מה מניע את האדם להתעלם מהרציונל ולפעול על פי הדחף? כפי שקורה בבגידות או בהכאה או כל דחף אחר.. אינני מדברת על חולי נפש או אנשים בעלי אובססיות, אך האדם הנורמלי הממוצע - מה גורם לו להתעלם מהרציונל ולפעול דווקא על-פי הדחף? תודה מראש

שלום לפילוסופית, התנהגות האדם מושפעת מהרבה מאוד גורמים; דחפים, יצרים, משאלות, זכרונות עבר, ציפיות, היגיון ועוד. כל הגורמים הללו נמצאים באיזשהי מערכת מורכבת של איזון, ובמצבים שונים (וגם באנשים שונים) חלקים מסוימים נעשים דומיננטיים יותר. לכן כדאי לבחון כל מצב לגופו... אגב, גם פרויד טען שאנחנו נולדים עם רמות שונות של דחפים, הנמצאים באינטראקציה עם חלקים אחרים של האישיות והסביבה (אגו, סופר-אגו), כך שדחפים ורציונל פועלים תמיד במשותף. אורנה .

שלום. אני התחלתי עכשיו טיפול ואני רציתי לדעת מנסיונך כפסיכולוגית ומנסיון של אחרים בפורום- האם נהוג לדבר עם המטפל על מין, על התנסויות שלי וכו'? אני שואלת את זה כי לא נשאלתי על זה מצד המטפלת ואני לא יודעת אם ואיך להעלות את הנושא הזה. אני מניחה שזה שהיא מבוגרת מקשה עליי, זה נראה לי כמו לדבר על זה עם אימא שלי ואת זה אני לא עושה. אשמח לתגובות.

שלום אורטל, יש כל מיני סגנונות של טיפול, ויותר מכך - יש כל מיני סגנונות אישיים של מטפלים ושל מטופלים. מה שברור הוא שטיפול אמור להיות המקום לבטא את רגשותיך האמיתיים, בכל התחומים, כולל מיניות. אני מציעה להעלות את החששות שלך בנוגע לשיתוף הפסיכולוגית בנושאים מיניים, בפני הפסיכולוגית עצמה. אני יודעת שזה לא פשוט, אבל פעמים רבות שיתוף המטפלת ברגשותייך כלפיה מקדם את הטיפול. בהצלחה, אורנה ,

רקע: אני אם חד הורית, המגדלת את ילדי מחמדי במבואות בית הורי. הבעייה: ילדי בן ה-6(בקרוב) מתנהג בצורה מאד מוזרה ותמוהה לאחרונה... יש לו דפוס התנהגות שחוזר על עצמו בריטואל קבוע... ובו..לאחר שאני נוגעת בו לצורך נשיקה, לטיפה או עוברת לידו ומתחככת בו בטעות.. הוא רץ לאמא(בדרך כלל, ואם אינה בשטח לאבי) או אבא שלי, על מנת לנטרל את הנגיעה שלי. כמו כן הוא לא מוכן בשום אופן שאני אכין לו אוכל ו/או אגע בו בזמנים רבים במהלך היום.. ופוצח בצעקות איומות ועסוק בבריחות, כאשר אני מנסה ללטפו, לדובבו או לשדלו שאכין לו אוכל במקום אימי.. רק לאמא שלי הוא נותן חופש פעולה מלא! ופעמים רבות שאני מנשקת אותו או מחבקת אותו הוא אץ לאמא שלי שתגע בו גם, במקביל! ובאם בטעות אני נוגעת באוכל שלועל מנת לעזור לו לאכול וכדומה..הוא רץ לאמא שלי ומבקש ממנה שתגע לו באוכל, בכל חתיכה וחתיכה שנגעתי בטעות... (על מנת לנטרל את הנגיעה שלי כאמור)ומאיים שאם לא יעתרו לגחמותיו החולניות, הוא אינו ממשיך לאכול! נהיר לי שאין זה התנהגות נורמטיבית.. אך לדאבוני אינני יכולה לעצור אותה(וניסיתי בדרכים שונות בשיטת המקל והגזר) ואינני יודעת מה התסמינים הללו מורים על בעיתו הנפשית האמיתית... האם יתכן כי הוא סובל מתסמונת טורדנות כפיתית?(ocd) האם יתכן והמקור להיווצרות המחלה שהתפתחה לו לאחרונה.. מקורה בהתעללות מינית מצד מבוגר (חשד מאד סביר ומבוסס שנבדק ברצינות תהומית - כרגע..)?! ואם כן: מדוע הוא מתעל את האגרסיות והתסכולים שלו מפני התקיפה המינית- כלפי? כלפי אמו מולידתו..השוחרת את טובתו? ולא כלפי התוקף? האם ישנו שם(דיאגנוזה קלינית)להפרעה הנוראה הסטטמתית הזאת? אם כן..מהו? על מנת לקרוא לילד בשמו(תרתי משמע) מהם דרכי הטיפול להפרעה המוזרה, בהתחשב בנסיבות!?? עלי לציין כמובן שהרעפת תשומת לב מיוחדת, הענקת מתנות וניסיונות חינניים לדובבו- עלו בתוהו.. וההתנהגות החולנית התמוהה, נותרה בעינה. חסרת אונים. אמא מודאגת

אמא מודאגת יקרה, את צודקת בכך שההתנהגות של בנך יוצאת דופן. אמנם, ילדים בגיל זה מראים התנהגויות טקסיות כחלק מההתפתחות הנורמלית, אבל במקרה זה נראה לי שדרושה התערבות של איש מקצוע. לא מספיק ברור האם בנך נמצא בטיפול בעקבות האפשרות לפגיעה מינית, ואני מאד ממליצה לפנות בהקדם לאיש מקצוע. בכל עיר או יישוב יש מערכות סיוע ממשלתיות (המרכז לטיפול בילד או השירות הפסיכולוגי) שניתן לפנות אליהם לקבלת עזרה. חשוב שתדעי שילדים במצוקה נוטים לבטא את מצוקתם כלפי הוריהם, ואכן זה אחד החלקים הקשים ביותר בלהיות הורה. נסי לזכור שהתנהגותו כלפייך נובעת ממצוקתו. אני לא נכנסת כרגע לטיפול ב- OCD, כי לא מספיק ברור האם הילד סובל מכך. חזקי ואמצי, אורנה

שלום מתוסכלת, רצית למצוא "הוכחה" לכך שבנך סובל מהתעללות מינית ולבסוף כביכול את מוצאת אותה. במקום ללכת לטפל בעצמך, את מעבירה את הבעייה שיש לך הלאה. המצב בוודאי מורכב ולא קל, אך נשמע שאת מעדיפה להפיל תיקים כבדים על ילדך במקום להתמודד עם מה שעבר עליך בחייך.

אשמח אם תפני אותי לרשות ציבורית ממסדית ומוסמכת לטיפול בילדי יחידי... תודה רבה. אמא מודאגת.

שלום אני סטודנטית לפסיכולוגיה, תואר ראשון, אני לקראת סיום התואר ואני מעוניינת להכין את אחת העבודות הסמינריוניות שלי בנושא ה"פרפיליות" בעיקר בנושא הפטישזם, סאדיזם ומזוכיזם, אשמח לקבל מקורות מידע (אתרי אינטרנט, ספרים,מאמרים, מחקרים וכדו') בנושא. בתודה מראש שגית.

הי שגית, מומלץ להיכנס ל- psychinfo (כפי שאת מן הסתם יודעת...) ולחפש את הנושאים המתאימים. בכל מקרה, ספר מורכב אבל מאוד מעניין בנושא (מבוסס על חשיבה דינמית) הוא הספר של ג'סיקה בנג'מין Bonds of Love שמנסה להסביר את תופעת הסאדו-מאזו מתוך דינמיקת ילדות. בהצלחה בתואר הראשון, אורנה

שלום לך תודה רבה על התגובה, אכן נכנסתי לאתר שהפנת אותי אליו אך לא מצאתי חומרים רלוונטים לנושא הנדון, הספר bonds of love אכן מעניין וחוקר את התופעה אך חסרים לי חומרים אקדמאיים לנושא הנחקר ואשמח לקבל הפניות נוספות. בתודה שגית לוי

שלום לכולם כפי שציינתי לפני מספר ימים אני אפסיק את פעילותי בפורום לפסיכולוגיה קלינית למהלך החודשים הקרובים עד לסיום סמסטר ב'. אני מברך את אורנה ראובן מגריל שתענה במקומי בפורום בתקופה הזו. להתראות ד"ר אורן קפלן

תוכל עוד לענות לי הלילה?

נתגעגע

ולהתראות אחרי סמסטר ב' (אני מקווה). בינתיים אני סקרנית לקרוא גם את התגובות של אורנה... אז תודה על תקופה ארוכה של תשובות מעניינות, ואפשרות לקיים לעיתים גם דיונים בפורום.

הכל אני יודעת...אני יודעת שאין סיבה שיהיו לי רגשי אשמה. אני יודעת שלא הבאתי את הדברים עלי. אני יודעת, שהייתי רק ילדה. אני יודעת שאני חכמה...אז למה אני מרגישה כל כך רע? למה הדכאון האין-סופי. הרי לא נאנסתי. רק פגעו בי כל כך הרבה פעמים מינית. אנשים שונים. אז אולי כן הבאתי את זה על עצמי? באיזו זכות אני מרגישה כל כך רע ולא נאנסתי. אולי הייתי צריכה...אז היה צידוק לרגשי ההאשמה. לדכאון התמידי.

בעלת רגשי אשמה יקרה, פגיעות מיניות בילדות (ולא רק בילדות) מובילות לתחושות דיכאון, כעס, קושי לתפקד ועוד. ההגדרה של עד כמה האירוע היה "חמור" ("אונס" או "לא אונס") היא לא ממש רלוונטית לאפקט של הפגיעה או לתחושות הפנימיות שלנו. אגב, פעמים רבות אנחנו מרגישים דברים שאנחנו יודעים שהם לא "רציונליים", ובעצם הרגש שלנו וההבנה האינטלקטואלית שלנו הן שתי מערכות נפרדות שלא תמיד פועלות בכפיפה אחת. עם זאת, בהודעה שלך ניתן להרגיש את המורכבות וההתלבטות שלך, ונראה לי שיש מקום להסתכל על הדברים באופן יותר מעמיק בטיפול פרטני או בטיפול קבוצתי במסגרת מתאימה (כמו מרכזי סיוע). שלך, אורנה

שלום אשתי מטופלת אצל פסיכולוגית התפתחותית בנוגע לילדה והיחסים הנירקמים בין השלושה.לאחרונה מגיעה מצידה בקשה להצטרפותי לפגישה. אני יכול שלא לחוש כי אני מגיע "למגרש חוץ" בו הקואיליציה המקומית תעשה כלל שביכולתה "לשכנע ליישר קו" עם מה שטוב ונראה מועיל בעיני אישתי בכל הנוגע לקשר עם ילדה בתוך המערכת הזוגית. א.האם תחושותיי מוצדקות ביחס "למחנאות הטיבעית" לאור העובדה כי זוהי המטפלת שלה. ב.מה עליי לעשות בנידון. תודה מראש עומר

שלום עומר, לפי מה שהבנתי, אישתך פנתה לייעוץ בנוגע לבתכם - כך שהפסיכולוגית איננה המטפלת של אשתך, אלא המטפלת של בתכם. התושבה שלי מבוססת על הנחה זו. חשוב שתדע שקשיים של ילדים מטופלים בצורה הטובה ביותר כאשר ההורים הם חלק פעיל ומעורב בתהליך, ולכן נוכחותך מאוד יכולה לעזור. התחושה של "מחנאות" מאוד מובנת לי, מעצם המצב שאשתך והפסיכולוגית נמצאות כבר בקשר מסוים. עם זאת, דווקא משום שמדובר בטובתה של בתך, אולי שווה בכל זאת לנסות ולהיפגש עימה (אגב, אתה יכול לבקש פגישה אישית עם המטפלת ללא נוכחות אשתך, אם זה יקל עליך). כמו כן, אתה יכול לדבר על התחושה ה"מחנאית" שלך עם הפסיכולוגית, ואולי היא תוכל לעזור גם בנושא הזה. בהצלחה, אורנה

למה יש אנשים שנראים ממש ממש טוב אבל הם בטוחים שהם מכוערים והמראה שלהם ממש מפריעה להם והם רוצים לשפר אותו כל הזמן. ולעומתם כאלה שאינם נראים טוב והמראה שלהם ממש לא מפריעה להם? אותו כנ"ל לגבי כל תכונה אחרת ממראה כמו חוכמה, אלגנטיות, יכולות חברתיות וכדומה... למה יש אנשים שיש להם הכל! - חכמים,חתיכים,מוכשרים אבל הערכה עצמית ממש נמוכה ולעומתם אנשים שאין להם כמעט כלום אבל הם מרוצים מעצמם ותופסים מעצמם כהכי טובים

היי ליאור, בשל בעיות טכניות של מתחילים...התשובה להודעה שלך נמצאת כהודעה נפרדת עם הכותרת "הערכה עצמית"... אורנה

לכל משתתפי הפורום שלום, אני שמחה להצטרף לצוות הפורומים של דוקטורס, ואשתדל להשיב לכל שאלותיכם. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני כאן עוברת לרגע...לא מהקבועים. תחדשי.

אני לא ממש יודעת למה אני כותבת, אולי כדי לראות איך מישהו אוביקטיבי מבחוץ רואה אותי.. אני בת 24, סטודנטית לפסיכולוגיה- רוצה להיות פסיכולוגית קלינית.. זה החלום שלי.. אבל גם חלום זה ביחד עם הרבה חלומות אחרים שהיו לי, כבר מוטל בספק.. אבא שלי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב פתאומי- זה הרס את חיי... ממישהי שמחה ומאושרת שהכל לפנייה, הפכתי להיפוכונדרית, לעצובה, למישהי שאני לא אוהבת.. אני עושה הכל רגיל- לומדת ועובדת ומתפקדת אבל זה קשה כי אני לא רואה אושר יותר בעבורי. לדוגמה- אני עם חבר שלי מספר שנים- מאוד רציתי להתחתן איתו אבל עכשיו כבר לא- כי אני לא רוצה לרשום על ההזמנה הורי הכלה- ואת שם אבא שלי עם ז"ל ליד השם!! אני לא רוצה!! ואין לי ברירה... אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד, אני כל כך מאוכזבת מעצמי- גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד.. אני רוצה לחיות ולהיות מאושרת שוב.. מה אני יכולה לעשות? נאלצתי להתבגר ברגע ועכשיו אני מרגישה ריקנות ועצב וזהו. לא יודעת לאיזו תגובה אני מצפה, אבל אודה לכל תגובה שהיא.

טליה שלום מותו של הורה הוא שבר שנותר בלב למעשה לתמיד. הוא מציב בפני האדם התמודדות ואבל על האדם הקרוב שאבד, אבל גם משפיע בצורה רחבה מאוד על תפיסת העולם ומשנה אותה. מות הורה מקרב אדם במהירות הבזק אל מותו שלו. אמנם זו ידיעה ברור מאליה, מרגע הלידה ועד רגע המוות, אולם זה נעשה לפתע מוחשי מאוד, גם אם לא תמיד יש תשומת לב מודעת לכך. את מתארת סימפטומים שמן הצד נשמעים דיכאוניים: דברים שונים בחיים שלך מאבדים את ערכם או את טעמם, את מפחיתה בערכך ("גם כן פסיכולוגית קלינית לעתיד") ועוד. עם זאת, בתהליך אבל מופיעים לא פעם סימפטומים דיכאוניים כחלק טבעי מתהליך האבל. אני חושב שאת צריכה לבחון עם עצמך בצורה רצינית האם את נמצאת בדיכאון והאם צריך לטפל בזה. אין ספק שבלי קשר לאבחנה את מתמודדת כרגע עם דברים קשים ולכן מתאים לפנות לטיפול, במידה ואינך נמצאת כיום במסגרת כזו. אני מצרף קישור למאמר עד דיכאון. אני ממליץ לקרוא אותו ולנסות לענות על שאלונים לאבחון עצמי שנמצאים בסופו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני רוצה להתחיל טיפול. מאחר ויש לי בעיות כלכליות אני רוצה ללכת לטיפול במסגרת קופת החולים. אבל אין לי שמץ של מושג איך לבחור פסיכולוג מתוך הרשימה. לפני כ6 שנים הלכתי לטיפול (גם הוא היה ממומן בחלקו) אצל פסיכולוגית שמאוד לא התאימה לי ולא הייתה מאוד מקצועית (הפגישות לא התחילו בזמן, שמעתי את המטופל שלפני, היא ענתה לטלפון מסוכן הנסיעות שלה באמצע פגישה, וכו'), והפסקתי מהר מאוד את הטיפול. איך ממזערים את הסיכוי למפגש עם פסיכולוג לא טוב או לא מתאים?? אני לא רוצה לחכות אחר כך עוד 6 שנים. תודה רבה. ענת

ענת שלום הטוב ביותר הוא לקבל המלצה ממישהו שהיה בטיפול כזה. אם אינך מכירה נסי לקבל המלצה מרופא המשפחה שלך או התקשרי לצוות בריאות הנפש במרכז מכבי באזורך, הסבירי את הבעיה שהיתה לך בעבר ובקשי מהם לעזור לך לאתר מטפל מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, ענת, . אני אדם לא שמח, אבל המון דברים טובים בחיי קרו במקרה מחלט. (הסיפור ארוך...גלי סבלנות...) לפני כ-4 שנים, החלטתי ללכת שוב לטיפול. אך בגין דכאון ועצלות כללית, לא התכוונתי להשקיע מאמץ רב בכך. פתחתי את ספר מכבי (וידעתי שאני רוצה רק מטפל גבר) וחיפשתי מי נמצא ברחוב שלי או מקסימום שניים שלושה רחובות ליד. מצאתי שניים. אחד היה מאד עמוס וברחובי והאחר שני רחובות ליד ויותר פנוי. קבעתי תור לשניהם. הלכתי לרחוק יותר במיקום (אך הקרוב יותר בזמן). והתרשמתי די לטובה. אך אמרתי לעצמי, אבדוק גם את השני. התקשרתי אליו ואחרי דין ודברים קצר - הוא נשמע לי נורא. החלטתי להישאר עם הראשון. היום - הוא אחת הדמויות החשובות בחיי. הוא מקדם אותי. לא היתה בחירה נפלאה ממנו. בזכות המקריות ומכבי - התמזל מזלי. אז אולי לא ניתן לבנות על מזל של אשה אחת...אבל ודאי לא לדאוג. סמכי על עצמך. אם את רואה שמטפל אינו טוב עבורך, אחרי זמן שיפוט מתאים - דאגי לעצמך וחפשי אחר. בהצלחה!

תודה רבה

הכח אוזל, אין אנרגיות, וצריך להמשיך. לקום בבוקר, ללכת לעבודה לחייך לכולם, לתפקד, לטפל בבית, להשקיע בילדים... והכל על טיפת הכח האחרונה. יש חשק להכנס למיטה לכסות את הראש בשמיכה ולתת לחיים האלה לעבור. עוד יום שרודף עוד יום. כלום לא קבוע. כלום לא אמיתי. רק הכאב שבפנים צורב. עד מתי?

לא לחייך לכולם, רק לחלק. רק למי שבא. להגיד גם "אין לי כח היום" ו"אני עצובה". ולתת חיוך אמיתי רק כשאפשר. לתת לילדים להשקיע בך. לקבל מהם. לעשות דברים שהם לא רק לתפקד. כל יום לעשות משהו לא יעיל, לא חיוני, רק כי את יודעת שהוא עושה לך טוב. להכנס למיטה ולתת לשעה לעבור. לא לכל החיים. לקום רעננה יותר. להפסיק להגיד כלום והכל, ולהתחיל להגיד - זה כן אמיתי, זה לא אמיתי. זה קבוע, וזה משתנה.

אני2

אני2 שלום זה נשמע מאוד עצוב וסוחט. אני לא יודע כמובן מה עומד מאחורי הדברים אבל זו בוודאי לא דרך טובה לחיות ולחוות את החיים. אי אפשר להתעלם מהרכיב הדיכאוני שיש בדבריך. במצבים כאלה מאוד חשובה התמיכה, בין אם היא בתוך המשפחה וחוג החברים ובין אם תמיכה מקצועית. עם הראש על השמיכה החיים לא עוברים יותר טוב. השאלה כיצד מישירים מבט אל מול המציאות ומצליחים להתארגן איתה אחרת. כל טוב ד"ר אורן קפלן

ביתי בת ה-4 מסרבת לעשות קקי בשירותים. (מאז שנגמלה בגיל שנתיים מעולם לא עשתה..) היא עושה רק בחיתול ואוסיף גם שעדיין מרטיבה בלילה ולכן ישנה עם חיתול. אשמח מאד לקבל עצה. אציין שניסינו לתת פרסים גם על נסיונות ודיבורים וכו' אך כלום לא עזר.בזמן האחרון בחרנו ל"התעלם" מהנושא ואנו לא מדברים איתה בעניין. מה עוד אוכל לעשות???

חני שלום צריך כנראה להכין תוכנית התנהגותית. אני מציע שתפנו לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכת הורים ופעלו לפי ההנחיות. נסו לקנות קלטת בנושא, למשל קלטת בלי חיתולים עם חני נחמיאס או דברים דומים. אין טעם כמובן להפעיל לחץ בנושא כי זה לא יעזור, אבל בהחלט צריך למצוא דרך שאפשר יהיה לדבר על הנושא באופן ישיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום לאחרונה נתוודעתי מעט לעולם ה bdsm לאחר שהתחוור לי שחברתי רוצה וזקוקה להיות נשלטת מושפלת ומוכה תוך כדי האקט המיני ובהקשר אליו . לאחר ששמעתי במשך הזמן על הנושא , הסתבר לי שזו תשוקה שקיימת אצל לא מעט נשים (כמו אצל לא מעט גברים ) . כמו כן הבנתי שהם יכולים לספק את הצורך הזה ועושים זאת ומגיעים לסיפוק נפשי מכך וחיים עם זה בשלום ובכיף . כך שאני לא מתייחס לזה כאל בעיה אלה כאל תופעה מעניינת ולכן אני רוצה לשאול , מה הרקע הפסיכולוגי שמביא נשים או גברים אלה להזדקק לשליטה , השפלה ולכאב , שבאופן פרדוקסאלי גורמים להם להנאה כל כך גדולה .

איציק שלום אני לא בטוח שאפשר לתת תשובה שמתאימה לכולם. מקובל לחשוב שאנשים שנפגעו מכך שלא היתה להם יכולת שליטה על חייהם או לפחות כך חוו את עצמם (לעיתים בגיל צעיר מאוד), מפצים על חוויה זו דרך סאדו מזוכיזם. במידה מסויימת, אם "אינך יכול להילחם בתופעה הצטרף אליה", כלומר, אם בין כך נדונת לכאב וחוסר שליטה, הפוך את זה לאורח חייך בשליטה מלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שכשאני הולכת ברחוב אני הולכת לא משוחרר..כלומר אני לא משחררת את הרגליים (הולכת בכבדות ומחשבת כל צעד)...הרגשה כזו כאילו מישהו מאחורי מסתכל על הצעדים שלי זה קורה רק כשאני הולכת לבד ואני קוראת עכשיו את מה שרשמתי ובטח תגיד אולי יש לי פחד או משהו כזה..אבל לא נראה לי..אני לא מפחדת...... למה זה?......

ספיר שלום האם מדובר בתחושה שאת חייבת ללכת בצורה כזו או שמדובר בעייפות או לאות שגורמות לך ללכת כך? השאלה מה באמת המקור לסגנון ההליכה הזה. יתכן שמדובר בסוג של התנהגות כפייתית ומחשבות טורדניות שעשויות להיות קשורות להפרעת חרדה. עם זאת, הדברים צריכים בדיקה יותר עמוקה וקשה לי לתת לך תשובה מדוייקת לאור מה שכתבת. במידה וזה מציק לך או במידה וישנם עוד דברים שביחד יוצרים הפרעת חרדה, אפשר ורצוי לפנות לטיפול. במידה וזה זניח ולא משפיע על איכות חייך תני לזה לקרות ואל תייחסי לכך תשומת לב. בברכה ד"ר אורן קפלן

רשמתי..אני הולכת ככה כי אני מרגישה שמישהו מאחור מסתכל עלי..על הצעדים שלי זה כפייתי..כי רק כשאני מרגישה שיש אנשים מאחורי אני מתחילה ללכת ככה.. אם יש זקנים מאחורי או נשים אני הולכת רגיל..לא יודעת למה רק אנשים מסויימים או שאני לא הסתובבתי וראיתי מי מאחורי אני הולכת ככה..

יש לי ילד בן 10 עוד מעט, והוא ילד נורא עצבני..הוא לא מספר לי מה עובר עליו בכיתה ומה קורה עם החברים שלו ..את כל המידע הזה אני שומעת מאימהות אחרות של ילדים בכיתה והם מספרות לי שיורדים עליו וצוחקים עליו. הוא שמן וילדים כמו ילדים תמיד ימצאו את הקורבן.. איך אני יכולה לעזור לו?ולגרום לו לספר לי?? נ.ב ילד אחד צחק עליו שהוא שמן והוא הלך לשירותים ובכה.. בבית הוא בכלל לא רגיש וכל הזמן עצבני וצועק ותוקפני לכולם.. יש קשר?..

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=386 יוכל לתת לך קצת כיווני מחשבה, ואפשרות לדיון בנושא. לדעתי, העובדה שבבית הוא עצבני בהחלט קשורה לחוויות שיש לו בבית ספר. כאשר ילד (או אדם) סובל חלק ניכר מהיום מפגיעה בבטחון שלו, ומלעג, זה משהו שנשאר איתו ולא נעלם ברגע שהוא מגיע למקום אחר. תוקפנות וכעס יכולים לחפות על רגשות של עלבון ופגיעה, כך שגם בבית נשמע לי שבנך "רגיש" (אולי פשוט צריך לראות את זה מעבר להתנהגות היותר תוקפנית). אני חושבת שאולי במקום להשאיר את בנך לבד עם הבעייה, לחכות שהוא יספר לך, את יכולה ליזום שיחה בנושא, להראות יותר מעורבות, לבדוק מה יכול לעזור לו.

לאמא שלום ילדים לא נוהגים תמיד לחלק עם הוריהם מה שקורה להם ומה שקורה לכם לא נראה לי חריג. עם זאת, ברור מדבריך שהילד סובל ושצריך לעזור לו. כדאי לדעתי לשוחח עם יועצת בית הספר. אם החברים לכיתה לועגים לו יש מקום להתערבות של המערכת החינוכית במקרה וזה בהחלט אפשרי, במיוחד בגילאים הללו. במקביל, צריך לראות מה קורה בבית וכיצד מתמודדים עם זה. לא נראה לי שכדאי להשאיר את הדברים כך. בהקשר הזה כדאי אולי לפנות לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכה. יתכן שתוכלי לשלב בין שני הדברים ולבקש שיחה עם פסיכולוג/ית בית הספר. ניתן ליצור קשר ישיר בטלפון עם השירות הפסיכולוגי מטעם העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי חן ואני בחורה בת 19. אני פונה אליכם בבקשת עזרה דחופה בשביל חבר שלי שהוא חייל בן 20 וקצת.... הוא מתעצבן מכל מיני דברים כמו רעש של אדם ששותה משהו או אוכל. הוא לא אוכל בננה בגלל הרעש שזה עושה כשלועסים. אם לא עונים לו או מגיבים על משהו שאמר תוך שניה הוא מתעצבן. הוא רוצה לקבל טיפול. השאלה שלי היא אם יש לכם משהו להמליץ עליו. סוג של טיפול, מקום שבו מטפלים במחיר זול עם הנחה לחיילים או בחינם. אשמח מאוד אם תחזירו תשובה מפורטת כמה שיותר מהר. תודה ויום נעים! חן.

חן שלום יתכן שחברך סובל מסוג של הפרעת חרדה שגורמת לכל התופעות הללו. יש אפשרות לקבל טיפול חינם דרך הצבא. הוא צריך לפנות לקב"ן דרך היחידה שלו והוא יפנה אותו לטיפול מתאים. אין טיפול בחינם לחיילים מחוץ למסגרת הצבאית כי לאף גורם ציבורי אסור לקבל חיילים. תוכלו לקרוא את המאמר הרצ"ב על חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

עם אישתי אין ולא היתה לי בעית זיקפה. לעומת זאת בנסיונות עם אחרות יש לי בעית זיקפה. מדוע ? האם יש טיפול? ואיזה טיפול? מדובר על יחסים מחוץ לנישואים...מזדמנים וכו... ידוע לי שאין לי בעיה אורגנית אלא פסיכולוגית... ובכל זאת...מה עושים???

מה אתה רוצה, שיעזרו לך לבגוד?

רגשי אשמה וייסורי מצפון הם רגשות בעלי עצמה אשר עלולים לחבל ביכולת המינית. הגוף שלך מיישר קו עם העולם הפנימי שלך המחזיק בין היתר בצד המתנגד לקשר הצדדי.מאחר והמקום כאן אינו משמש ערכאה שיפוטית על מעשיך הערכיים האישיים הרי שבסופו של דבר המפתח לפתרון הבעייה הגופנית נעוץ בפתרון הקונפליקט הרגשי הנוגע לסוג הקשר בו אתה מגלה קשיים(זאת במידה וזה נוגע רק לקשר הצדדי). יהיה עליך לבחון את ההביטים הרגשיים הנוגעים להחלטתך להשלים צרכים אל מחוץ למערכת הזוגית ואולי בתוך כך לבחון דרכים אחרות לפיתרון הבעיה שאולי הובילה אותך אל מחוצה לו. בהצלחה.

דוד שלום אני תוהה למה אתה מתכוון בשאלה מה עושים. ברור לי שקונקרטית אתה מתייחס לבעית הזקפה, אבל אולי במקביל אתה שואל גם מה עושים עם חיי הנישואין שלך. במידה והיתה לזה תשובה מתאימה אני מתאר לעצמי שהבעיה עליה אתה שואל כאן היתה נפתרת או פשוט כלל לא מתעוררת. מאחר ובעית הזיקפה היא פסיכולוגית תוכל לפנות לסקסולוג או לפנות לרופא לקבלת תרופות בסגנון ויאגרה. עם זאת, אני חושב שעדיף לטפל בשורש העניין ולא בסימפטום החיצוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

ענה לעצמך, מדוע אתה בוגד, וחשוב, האם יכולה להיות תקנה לקשר שלך ושל רעייתך? מה חשוב יותר לתקן את הקשר או להרגיש את ריגושי הבגידה (ואני שואלת ממקום לא שיפוטי). יכול להיות שתוכל להשקיע אנרגיה שתועיל לך בשיפור הקשר ביניכם. האם לא ייעלמו רגשי האשמה. היה ישר עם עצמך.תחשוב האם אתה עדיין אוהב אותה? האם היא שווה את רגשי האשם? אני בטוחה, שאם אשתך לא היתה שווה את המאמץ היית כבר נפרד ממנה. אולי יש עוד צ'אנס? בהצלחה.

שלום רב! אני בת 15 וחצי... למרות גילי הצעיר אני מקווה שתתיחסו למכתבי זה ברצינות ותנסו להבין אותי כמה שיותר כי זה די קשה.. יש לי אחות בת 8 אמא נהדרת ואבא בעייתי מאוד שההורים שלי היתחתנו המצב של אבא שלי הייה בסדר... הוא לא הראה שום סימנים לאובססיה מסויימת... אחרי שנולדתי הוא ממש הישתנה.. התחילה להיות לו אובססיה לאוכל.. אבל זה דבר די נורמלי אצל אנשים.. אבל לא אצל אבא שלי... במגיל קטן אין לי דמות של אבא.. הוא הרשה לי לקלל אותו לא לרכוש לו כבוד כלל...הוא לא הציב לי גבולות שהייתי זקוקה להם כילדה שגדלה וגם אחרי זה כנערה מיתגברת.. הוא מקלל המון ועושה דברים לא נורמלים... אני יודעת שזה נישמע מוזר אבל זה לפעמים מפחיד מאוד... מאז שאחותי הקטנה נולדה המצב רק החמיר... אמא שלי הייתה בפיקוח על ידיו 24 שעות ביממה... כדי לראות אם היא מבצעת טוב את תפקידה כאמא... אני בכלל לא מדברת על זה שרציתי שיהיה לי אבא כמו כולם שלא יקלל שיקדיש לי, שאני אוכל לבלות איתו יותר מ-5 דקות ולא להתחיל לבכות... הוא אף פעם לא הרים עלינו יד... אבל המצב שלו רק הולך ומחמיר עד שאני מפחדת שבאיזה שהו שלב גם זה יקרה.. יותר מ-5 שנים ניסינו לפתור לו את הבעיה... עם מי לא דיברנו... ההורים שלו וההורים של אמא שלי... הוא הבטיח אין ספור פעמים להישתנות...אבל אחרי כמה ימים חזר לסורו! לפני חצי שנה לקחנו אותו לפסיכיאטר וגם זה הייה אחרי לחצים שלנו.. הוא נתן לו מין כדור הרגעה שהוא צריך לקחת בבוקר ובערב... הוא לקח במשך חודש והפסיק.. ואז היינו צריכים לרדוף אחריו שיקח... לא שהכדור עזר .. אבל הוא הייה מרגיע אותו קצת... הוא בן אדם מאוד לחוץ ועצבני... הוא צועק מהר ומיתרגז מטבעו...! אין לו כבוד לכלום כבר... אתם לא רואים את ההתנהגות היום יומית שלו... זה דבר מחריד.. אני כבר לא מדברת עם הריבים בינו לבין אמא שלי שאני שומעת כבר מגיל 5... אז חשבתי שזה דבר נורמלי שהורים רבים.. אבל הגעתי למצב שימי שישי אני רק רוצה לצאת לברוח מהבית לא להיות שם... לא לשמוע אותם רבים לא לשמוע את הקללות שלו... ההיתנהגות הלא שפויה שלו...! הוא בן אדם טוב...באמת.. שאנחנו צריכים עזרה אנחנו מקבלים ממנו אבל לי ולאחותי קשה מאוד לחיות עם בן אדם חולה בנפשו...! שלא נדבר על אמא שלי שחייה את זה 15 שנה..! אני מרגישה כבר שאני עומדת להישתגע מהמצב הזה.. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה ניראה.. כל הדלתות סגורות בפנינו ...!!! אתם בטח שואלים למה אני מיתכוונת?! אז ככה.. למישפחה שלו גם לא חסר... אם אמא שלי תירצה להיתגרש הוא ממש לא ישאיר לה את הבית...! ברגעי כעס הוא לא חושב עלינו וזה גם אמא שלי אמרה.. אמא שלי לא עובדת ואין לה גב כלכלי..שירשה לה לקחת סיכון... אין לנו לאן ללכת ...אחותי נימצאת בכיתה מיוחדת... זה בית ספר רגיל רק שיש בו כיתה קטנה.. שמקבלים שם יותר יחס מאשר בכיתה של 40 ילדים.. וכיתה כזאת קשה למצוא בכל מקום..! אין לנו מה לעשות... זה פשוט להמשיך לחיות ככה עד שאני או אחותי נעשה צעד קיצוני שיעורר את כולם...! ואחותי גם סובלת מאוד.. היא בוכה אין ספור פעמים למה אין לה אבא נורמלי שהיא יכולה לדבר איתו בלי שיצעק ויקלל והיתנהג אליה לא יפה... לה מגיל קטן אין דמות של אבא כי כשהיא נולדה המצב שלו הייה כבר קשה.. שאני נולדתי הוא לא הייה ככה... זה דבר מדהים איך הוא יכול להפוך לבן אדם הפוך ממה שהוא הייה ב-15 שנה שלא קרה בזמן הזה שום משבר או משהו שיגרום לכך..! רציתי לשאול אם אפשר להוציא מהפסיכיאטר שהוא הלך אליו טופס שהטיפול לא הצליח... כמו להוציא אותו בן אדם לא שפוי ולהיסתמך על זה ברבנות שלא יתנו לו לקחת מאיתנו את הבית... או להקשות עלינו במזונות..אני יודעת שזה נישמע מגעיל אבל כל יום אני מתה מחדש, ואני חושבת שאם זה לא יקרה אז את מי שבאמת יאשפזו זה אותי כי באמת שאני כבר לא יכולה ליותר... בבקשה תייעצו לי?... אימרו לי מה לפי דעתי אני צריכה לעשות?.. כל דבר יתקבל בברכה..! בתודה מראש איילת!

איילת שלום קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדוייקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עיצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העיריה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

איילת שלום קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדוייקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עיצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העיריה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד שלום לך ד"ר קפלן, עיינתי במסמך שהבאת לי ומצאתי שיש לי את החרדה הזו: חרדה (פוביה) חברתית Social Anxiety Disorder (SAD) השאלה שלי היא כזו, האם אני חייב ללכת לטיפול פסיכולוגי? או שאני יכול לקנות איזה ספר ובעזרתו לטפל בבעיה שלי? אני אצליח עם ספר? יש סיכוי? ואם כן, אז על איזה ספר אתה ממליץ? יש לי את הספר "רכישת ביטחון עצמי" של בריאן רוט, מה אתה אומר עליו? אנא ממך ענה לי בהקדם, כל דקה חשובה לי. תודה.

שלום אתה יכול לקנות ספר ולטפל בבעיה. תוך זמן קצר תדע האם זה עובד או לא. אין חובה ללכת לטיפול פסיכולוג אך פעמים רבות זה לא מסתדר לבד. באנלוגיה, אנשים יכולים לעשות כושר לבד אבל ברוב המקרים הכושר משתפר הרבה יותר מהר עם מדריך כושר גופני. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנה עברו לי בראש. רגשות רגשות רגשות. כמו אהבה, חיבה, חמלה ורחמים, תשוקה ומשיכה, התאהבות, געגוע, כמיהה, רצון, ציפיה אכזבה, ייאוש, שנאה, טינה, נוקמנות, סלידה ודחייה תוגה ויגון, עצב, צער, דכדוך, שעמום, אושר, שמחה פחד, בהלה, חשש וחרדה, בעת, אומץ, מחויבות קנאה, חמדנות, כעס, רוגז, זעם, בושה, אשמה, נחיתות, השפלה הערצה, סגידה, אמונה, יראה שביעות רצון, התעלות רוח איך תקראו לתחושת המרחב, וההיפך? לתחושה שאתה נרמס? לחסר? לאין רגש? מה שכחתי, על מה דילגתי? אולי חלק לא לעניין בכלל ומה קורה כשיש כאב לא מאותר, מה קורה כשלא יודעים לזהות להבחין ולהפריד בין הרגשות וגם כשמזהים קצהו של רגש (עם המון המון עזרה) הוא נעלם מייד... איך הייתם קוראים למצב כזה?

אובדן? את כותבת יפה.

יסמין שלום קראתי את מה שכתבת ואכן יש הרבה רגש בכתיבה שלך על רגשות. בכל מקרה, לא הייתי בטוח אם את גם שואלת אותי משהו בהקשר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי דר', כתבתי לך לפני צאתך לחופשה. לדעתך היה שכדאי לטפל בחלומות החוזרים ע"י שיטת EMDR (אם אני לא טועה בשם) האם תוכל להפנות אותי לאדם שמתמחה לכך? תודה על הכל.

גלית שלום אפשר לטפל בנושא ע"י EMDR. פני לקבלת המלצה לאגודה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

אם קורה במסגרת הטיפול שלי, שאני יוצאת נסערת בצורה חריגה, או בוכה מאוד מפגישה (ממש לא קורה הרבה). האם מקובל שהפסיכולוג יתקשר לשאול מה שלומי, או שלפחות יציע שאתקשר אליו אם ימשיך להיות לי קשה? משאלתי ברור שאצלי זה לא קורה. זה גורם לי להרגיש נורא "נטושה" עד הפגישה הבאה. לדעתי צריכה להיות כאן איזו אחריות של המטפל, למרות שהפגישה מסתיימת אחרי 50 דקות. אדגיש שוב שבדרך כלל אני לא זקוקה לקשר איתו בין הפגישות, אלא במקרים מיוחדים ונדירים. מעניין אותי לשמוע את דעתכם, ואיך זה אצלכם.... וכמובן את דעתך, ד"ר קפלן.

אפשר להבינך בהחלט. היה כדאי שתיידעי את הפסיכולוג על הרגשתך, ייתכן שאינו מודע להשלכות של שיחת טלפון והתעניינות מצדו ללא קשר למפגש. כך היה אצלי וזה עזר מאוד.

אפשר להבינך בהחלט. היה כדאי שתיידעי את הפסיכולוג על הרגשתך, ייתכן שאינו מודע להשלכות של שיחת טלפון והתעניינות מצדו ללא קשר למפגש. כך היה אצלי וזה עזר מאוד.

אצלי במקרים אלו הפסיכולוגית של מציעה שאני יתקשר. וזה עוזר.

אצלי במקרים אלו הפסיכולוגית של מציעה שאני יתקשר. וזה עוזר. לעניות דעתי , כדאי שתעלי את הנושא בפגישה ותשמעי את דעתו זה רק יכול להוסיף לקשר בינכם ולהבהיר את הענין

ליבי איתך. מוכר לי.אני חושבת שדבר אחד הוא התחושה הזאת שאת לבד אחרי פגישה קשה, צריכה לחכות את כל הזמן הזה, להתמודד לבדך עם מה שאת מרגישה, והדבר השני הוא הקושי להגיד את זה עוד לפני שאת הולכת, לספר על כך בפעם שאחרי, לנסות למצוא דרך להפוך את הקשר שלכם ליותר קרוב, מתואם, תומך, עבורך. אני חושבת שיש אחריות של מטפל, אבל יש הרבה אחריות של מטופל. האחריות שלך כלפי עצמך היא לנסות להביא את הכאב הזה לתוך הטיפול, מתוך תקווה שהנושא יטופל, ואת לא תרגישי כל כך לבד. השאלה היא רק, לפעמים, מי אנחנו רוצים שיחזיק באחריות... (והתשובה שהיא במקום כלשהו באמצע לפעמים לא מספקת דיה...)

תודה דנית רחל ולילה. כשזה קרה בפגישה האחרונה, אמרתי שאני יוצאת בתחושה קשה. הוא לא הציע שאתקשר, מה שפגע בי. כמובן שאפשר לקחת את זה לדיון על מקומות שבהם אני פגועה ומחכה שהצד השני ייזום במקום ליזום בעצמי, ולבנות על זה כל מיני הסברים, העניין הוא, שזה לא קורה לי במקומות אחרים, וגם בטיפול - זה פעם שנייה בטיפול של שנה וחצי.....ואני לא מורגלת בשיחות איתו בין הפגישות. אני חושבת שזה נוגע בקשר הכל כך מיוחד בין מטפל למטופל. הרי בכל קשר אחר, הפגישה לא היתה מסתיימת כשאני בכזה מצב, וגם אם כן, והייתי יכולה ליזום שיחה נוספת כדי לומר איך יצאתי ומה קורה איתי.... אלה רגעים שאני כועסת נורא, על המטפל, ואפילו על עצמי, שזקוקה כל כך..... בכל מקרה, שוב תודה על התגובות האמפתיות....

ורד שלום ברוב המקרים הפסיכולוג לא יתקשר אבל ישנה בד"כ אפשרות להתקשר אליו. הסיבה העיקרית לא להתקשר למטופל היא שזה לא רק ביטוי לתשומת לב אלא יכול להיות גם חדירה לפרטיות והתערבות בטיפול באופן שאינו ניתן להבנה ושליטה מראש. זה לא ברור מאליו מתי המטופל רוצה שהפסיכולוג יתקשר ומתי לא. עדיף לדעתי לקבוע בחוזה הטיפולי שבמידה ויש צורך או נוצר צורך המטופל יכול ליצור קשר ובמידת הצורך והאפשר גם להיפגש שוב באותו שבוע. עדיין כמובן ישנם מצבים שהפסיכולוג ייקח את היוזמה ויחליט להתקשר אך אלו מצבים נדירים למדי. הטיפול שייך למטופל והוא זה שאמור לקבל את ההחלטה האם הוא רוצה ליצור קשר ולדבר עם הפסיכולוג מחוץ למסגרת הפגישות הקבועה, או לא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכל משתתפי הפורום בשל עומס רב ביקשתי מהנהלת אתר דוקטורס לעשות הפסקה בפעילותי בפורום. אני מעריך שאוכל לחזור לפעילות בסוף סמסטר ב' השנה כשמחוייבותי האקדמיות תפחתנה. בחודשים הקרובים תחליף אותי בפורום פסיכולוגית מצויינת שתענה באופן קבוע בפורום. השינוי יקרה תוך כשבוע. בינתיים אני עדיין כאן ובקרוב נוסיף את פרטיה של הפסיכולוגית המחליפה והיא אף תתחיל להשיב על הודעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר אורן, בדיוק היום בבוקר חשבתי לעצמי שאולי קצת התעייפת מהפורום. והתגובות שלך מאז שחזרת קצת שונות . ולכן לא הופתעתי כלל לקרוא את הודעתך. וחוששת שגם לא תחזור. מאחלת לך כל טוב ותודה על העצות הטובות, האמפטיה, החום, והאהבה שלרוב היו בתגובותייך.

ד"ר קפלן שלום, רציתי לציין ולהודות שנהניתי מאוד לקרוא את תשובותיך וכן נהניתי מהיחס שלך לפונים. תודה, רחל

שכחת לומר שיהיה לך חבל בלעדינו ושאתה אוהב אותנו ואתה נהנה בפורום בערך כמונו ושאתה תשמח לחזור כשתחזור...

שלום בהמשך לדברי ולתגובות, אני עונה בפורום לפסיכולוגיה קלינית כ-4 שנים כמעט מדי יום. מן הסתם אני המשתמש הותיק והקבוע ביותר בפורום הזה וההחלטה לעשות הפסקה היתה לא פשוטה. בתשובה לציפורת, לא שכחתי לומר אבל אני לא חושב שזה האופן בו אני רוצה להתבטא כעת. אני מתאר לעצמי שהם יכולים להיות גם ברורים מאליהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

עם אישתי אין ולא היתה לי בעית זיקפה. לעומת זאת בנסיונות עם אחרות יש לי בעית זיקפה. מדוע ? האם יש טיפול? ואיזה טיפול?

דוד שלום משמעות מה שאתה מתאר היא שאין לך בעיה פיזיולוגית ושבעית הזקפה נובעת מגורמים פסיכולוגיים כגון חרדה. השאלה איננה קשורה לזיקפה אלא לחרדה שמתעוררת כאשר אתה מקיים יחסים עם נשים אחרות והשאלה כמובן האם זה דבר שניתן או שאתה רוצה לטפל בו. אם מדובר על יחסים שאתה מקיים מחוץ למסגרת הנישואין יתכן שהחרדה די מובנת מאליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אם לילדה בת 9, ילדה מבריקה וחרוצה, אחראית ובוגרת נפשית לגילה (גם מבחינה גופנית גדולה לגילה) בעיתי איתה היא שכל לילה לפני השינה קיים אצלה מעין "טקס" הכנה לשינה, היא צריכה שהפיגמה תהיה ישרה, הכרית ישרה המכנסים ישרים ומתוחים ואפילו השיער צריך להיות בתנוחה הנכונה, רק אחרי "שהכל במקום" היא מצליחה להיכנס לשלב של שינה. דבר זה קורה כל ערב ונמשך כ 10 - 15 דקות של הכנה. בסופו של דבר גם אני וגם בעלי כבר עייפים וחסרי סבלנות כלפיה. גם הענין ההגיני מטריד אותה מעוד ואסור שהמגבת איתה היא מתנגבת תיפול על הריצפה, או תונח במקום שהוא לא אישי שלה. ניגוב הגוף לאחר מקלחת וההתלבשות לוקח לה כחצי שעה. אין לנו כוח ואנו נתחילים לאבד את הסובלנות וצעקים ומתחיל אצלה בכי ותחושה של אי אהבה וצער על שבכלל נולדה. אנא עזור לי הפנה אותי לגורם אשר יוכל לסייע , אנחנו גרים במרכז הארץ. תודה ע.

ע. שלום התנהגות כפייתית כזו היא ביטוי לחרדה. הליכה לישון היא גורם מעורר חרדה באופן כללי אבל אצל ילדים במיוחד. הטקס הוא דבר מעגלי שמתחזק מעצמו. ללא נגיעה במהות העניין, בחרדה עצמה, יהיה קשה להפסיק את הטקסים. צעקות לא יובילו, זה כמו לומר למישהו "אל תבכה" כשהוא ממרר בבכי. חפשו פסיכולוג ילדים וקבלו ממנו הדרכת הורים כיצד לנהוג. אפשר להתייעץ גם עם הפסיכולוג של בית הספר בה לומדת הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, קודם כל תודה על תשובתך לגבי נושא משחקים מיניים ושנית יש לי שאלה נוספת לגבי ילדי, ביני ובין בעלי פרץ וויכוח סוער מכיוון שילדי ספג מכות מבנה של אחותי שהוא יותר קטן ממנו הוא בן 3 כמעט ובני בן 3.5, עד לפני מס' חודשים בני היה מרביץ די הרבה בגן שלו ועל כן הוא היה יושב לחשוב לאחר שיחות מרובות עם בני על כך שאסור להרביץ אלא לגשת לגננת או למי שאחראי כאשר מציקים לו בני חדל להרביץ למעט מס' פעמים, כיום בני לא מרבה להחזיר עד כמעט בכלל ומרבה לבכות ולגשת אלינו במידה שלוקחים לו צעצוע או מרביצים, בעלי נורא כועס שבני לא מחזיר כש"צריך" ואני אנטי מכיוון שעד שבני חדל לשבת לחשוב בגן עכשיו שוב נלמד אותו להחזיר ואז יש את האפשרות ששוב הוא יחזור לסורו וירביץ סתם כך, מה עליי לעשות? אשמח לקבל את תשובתך, שבוע טוב.

אדווה שלום אני לא חושב שהפתרון הוא שחור או לבן. הייתי ממליץ לך לרשום את בנך לקורס לילדים של ג'ודו קראטה או אומנות לחימה אחרת. בקורסים האלו יש דגש עם פיתוח טכניקות להפעלת כוח תוך שיקול דעת ויכולת שליטה עצמית. החוכמה היא לדעת שאתה חזק ושאינך צריך להפעיל את הכוח שלך. אנשים כאלה מקרינים בד"כ לסביבה את ההרגשה הזו ולכן מראש גם מסתבכים פחות באירועים אלימים. הפעלת כוח ברוב המקרים היא ביטוי לדימוי עצמי נמוך וכשהוא מטופל הצורך באלימות פוחת. נראה לי שזו גישה שעשויה לגשר על הפער בינך לבין בעלך כיוון שעונה על שני נקודות המבט. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר תודה רבה על תשובותיך הן עזרו ועוזרות לי מאוד.

כשהייתי ילדה ונערה מתבגרת, במשך שנים, הייתי סופרת צעדים (מחזורים של 3 צעדים בד"כ) וכל דבר סופרת במחזורים של 3 כי חשבתי שזה יגן עלי מדברים רעים. היום זה כבר לא קורה אבל היות ואני סובלת מחרדות אני תמיד חוששת שיש לי נטיה ל-OCD וזה עלול להתפרץ באחד הימים. האם אני צודקת או סתם דואגת?

שלום התנהגות כפי שאת מתארת אופיינית כמעט לכל הילדים בשלב כזה או אחר. השאלה האם זה מוכלל להתנהגות שפוגעת בחיי היום יום. בנוסף, ספירת צעדים היא התנהגות אחת מתוך שלל של התנהגויות ומחשבות שמאפיינות OCD. מאחר ומדובר באבחנה הלקוחה מתוך משפחה רחבה של הפרעות חרדה השאלה המרכזית שאת צריכה לשאול את עצמך היא עד כמה את חושבת שחרדה מאפיינת את חייך כיום, עד כמה יש לחצים שאת מרגישה שאינך עומדת בהם, עד כמה קורים דברים או קיימות מחשבות אשר משבשות את חייך וכו'. במידה וכן כדאי לטפל בזה. במידה ולא, אני לא רואה סיבה שספירת צעדים בגיל צעיר תנבא פריצת OCD בהמשך. בכל מקרה, רצ"ב קישור למאמר על הפרעות החרדה השונות http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. האמת היא שבשנים האחרונות, בעקבות מותה של אמי, אני סובלת מחרדות. יש לי התקפי חרדה שנמשכים כמה ימים וזה קורה פעם ב- 2-3 חודשים. המשך של החרדה מקשה עלי במיוחד כיוון שבשלב מסוים אני מותשת, מבוהלת מידי וקשה לי לסבול. כדור הרגעה עוזר לשעה-שעתיים בלבד. אני מטופלת בסרוקסט ואני בטיפול פסיכולוגי אבל בעקבות קריאה על OCD נזכרתי בספירת הצעדים בגיל הילדות (זה לא השפיע על איכות החיים בכלל, זה פשוט היה משהו שעשיתי כל הזמן כשטיילתי לבדי ברחוב) התחלתי לחשוש שאולי אני מועדת למחלה. מה דעתך?

אחת לכמה חודשים אני קוראת את ההודעות בפורום זה. ניכר שישנם גולשים קבועים העונים,וכן מצטרפים חדשים. ישנם המחליפים את שמם בכל כמה ימים אך סגנון הכתיבה מלווה אותם. וישנם הנשארים בשמם באופן קבוע. אין ספק כי תשובות רבות הן מעניינות, חכמות ועונות על צורך של האדם השרוי במצוקה. השאלות שלי מופנת לנותני התשובות הקבועים: מאין הזמן הרב בישיבה מול המחשב ימים על גבי ימים ושעות על גבי שעות בניהול דיאלוגים? האם המחשב והפורום לא הפך לכם לתחליף בחיי החברה? שאלות אלה אינן מביעות חוסר הערכה לתרומותיכם, אך יש בהן נסיון להבין את הצד השני, וכן גם סקרנות לגביכם.

שלום מתעניינת, את שואלת הרבה שאלות, רק לא את השאלה שבעיני היא החשובה. (זה בסוף) את שואלת "מאין הזמן הרב בישיבה מול מחשב ימים על גבי ימים ושעות על גבי שעות..." בעידן המודרני, ישיבה מול מחשב היא פעילות די נורמטיבית - אני למשל עובדת מול מחשב שמחובר לאינטרנט. הרבה אנשים עושים את זה... (אם זה טוב או רע זאת שאלה אחרת). את שואלת האם הפורום לא מהווה תחליף לחיי חברה - אני לא חושבת שהפורום הזה מספק תחליף לחיי חברה, ראשית, משום שאין כאן חיי חברה! יש קהילות באינטרנט שמתקיימים בהם קשרים אישיים, קבוצתיים, קרובים, אך הפורום הזה אינו כזה. אז איפה את רואה את התחליף? למה נדמה לך שאם מישהו כותב כאן הודעות זה אומר שאין לו חיי חברה? בנוסף, את שואלת "האם המחשב לא הפך לתחליף לחיי חברה"? בעיני זאת שאלה שמעידה על תפיסה מיושנת של "מחשב" בתור כלי שמחבל באפשרות לתקשורת בין אישית אמיתית, משהו שמייצג את העולם הטכנולוגי הקר והמנוכר. בעיני מחשב הוא כלי, כלי שאפשר לעשות איתו הרבה דברים - להשתמש, לנצל לרעה, ליצור תקשורת, לעבוד, לשמור מידע, ללמוד, וכו'. השאלה היחידה שאני חושבת שבעצם יש לה משמעות לשאול היא למה אנחנו כאן. למה אנחנו מגיבים, קוראים, וכו' - אבל רק אותה אינך שואלת. במקום זאת, את מספרת לנו על ההנחות שלך לגבי הסיבות להמצאות בפורום.

אם התשובה לי קצת... לא חביבה. בכל זאת, יש תחושה של "חוקר" שמתבונן בהשתאות (ומלמעלה) על מושאי המחקר שלו בהודעה שלך. אבל אולי זה באמת לא משהו שהתכוונת אליו, אז... נו טוב. ערב נעים.

שלום רב ! אני עוברת אורח כאן והכותרת של ההודעה שלך משכה אותי להיכנס פנימה. אינני מכירה את אופי התשובות של הגולשים הקבועים כאן, אבל דבר לי אלייך : (ובלי קשר לפורום הזה במיוחד) - אם יש אנשים שהמחשב מהווה להם תחליף לחיי חברה, או תוספת לחיי חברה, מה רע בכך? לפי דעתי, זה דבר חיובי, ואם זה עושה למישהו טוב , אז למה לא? בנוסף, קחי בחשבון שלהערכתי יש עדיין בני אדם, שעושים לעצמם טוב על הנשמה, אם הם עוזרים לאחרים. זה נותן להם סיפוק, וגם זה דבר חיובי, מסכימה אתי? לגבי זמן פנוי : כל אדם וסדר העדיפויות שלו. יש כאלו שהשיחה עם אחרים במחשב תורמת להם יותר מאשר , למשל, לשבת שעות מול הטלביזיה ולצפות במשחקי כדורגל. חשבי על כך.

צודקת בהחלט, מסכימה עם כל מילה. תודה לכל העונים ומשמשים אוזן קשבת.

שלום לכולם אז ככה... אני מגדיר את עצמי כאחד שנראה טוב אבל הבעיה שזה מלווה בעליות וירדות. כאשר אני נמצא בקשר או איזה רומן עם מישהיא אז אני מרגיש שאני נראה ממש טוב וכתוצאה מכך אני מקרין את זה כלפי הסובבים אותי ובעקבות זה אני מקבל המון תגובות והערות חיוביות על המראה החיצוני שלי וזה מחזק אותי בכל מה שקשור להתנהגות שלי . אבל כשאני לבד בלי אף אחת אז הבטחון שלי יורד אני מרגיש שאני לא נראה כל כך טוב נכנס לדכאון ומחפש את תשומת הלב והמחמאות אבל בגלל שאני מדוכא מאיך שאני נראה אני מקרין את זה כלפי חוץ והמחמאות על איך שאני נראה מהסובבים אותי נעלמות ואם יש כאלו שעדיין מוסיפות את המילה חתיך לבוקר טוב אז אני חושב "חתיך?" "איזה חתיך" ותמיד עוברות לי בראש המחשבה :" אלה שנראות ממש טוב לא אומרות לי חתיך" . ההרגשה הזאת פוגעת לי בכל מה שקשור להתנהגות שלי אני כבר לא אוהב אף אחד, כי מין הסתם אני לא אוהב את עצמי. אני מתעצבן מכל דבר ונפגע בקלות, אפילו ממישהו שיגיד לי בוקר טוב בלי חיוך אני נפגע , כי מיד עולה לי המחשבה "הוא בטח שונא אותי" בקיצור מה שאני מנסה להגיד זה שהחיים שלי תלויים באיך שאני מרגיש כלפי עצמי מבחינה חיצונית , עם אני יוצא מהבית ואני מסתכל במראה ואני אוהב את מה שאני רואה אז כך זה ישפיע עלי במהלך כל היום. אני יכול לסכם את כל זה בכך ש... אם אני נמצא עם מישהיא אז אני מסתכל על הכל בצורה אופתימית אבל כשאני לבד פתאום הכל ניהיה שלילי . מה אני יכול לעשות על מנת לחזק את הבטחון העצמי שלי? אני יודע שהכל מתחיל באהבה עצמית אבל אני לא מצליח ליישם את זה. האם אני חייב לקבל ייעוץ מקצועי בשביל זה? תודה!

שלום לך. רציתי לחזק אותך קצת - כמעט כולנו מושפעים מהמראה החיצוני שלנו. ביום שהשיער מסתדר והבגד נראה טוב על הגוף - הביטחון העצמי עולה וכמובן שהיום הוא יום יפה יותר - הכל פתאום מצליח יותר. זה נובע מהיחס של החברה למראה החיצוני. אף אחד לא יכול להכחיש שהסביבה אוהבת להסתכל על אנשים יפים יותר ובהתאם כשאתה מרגיש שאתה נראה טוב הביטחון העצמי עולה. זו תופעה מאוד טבעית לדעתי. אבל - אם פולחן היופי מוגזם אצלך, ואם בימים שאתה מרגיש שאתה נראה פחות טוב אתה הולך עם הראש באדמה וזה פוגע לך באיכות החיים - הייתי ממליצה לך ללכת לייעוץ מקצועי. בהצלחה ושמור על ראש מורם (אם קיימות בנות ולא משנה אם הן היפות יותר או היפות פחות שאומרות לך 'בוקר טוב חתיך' - סימן שאתה נראה קצת מעל הממוצע). ענבל

שלום שלום אתה מתאר ומכיר בכך שמשהו בדימוי ובביטחון העצמי שלך פגוע. מן הסתם, במצבים בהם אתה מקבל חיזוקים הביטחון העצמי מתחזק ואתה מרגיש טוב עם עצמך ובמצבים בהם את לבד וחש לא מחוזר הוא יורד. שורש העניין אינו כמובן בקשרים או בהעדרכם אלא באותה פינה פנימית שמקרינה כל פעם שוב. הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אהבה עצמית אינה דבר פשוט כל כך ואתה נמצא במעגל סגור שחוזר ונשנה שוב ושוב. תצטרך אולי לגעת באותו מקום כואב שגרם לפגיעה בדימוי העצמי שלך ואולי בהיבטים נוספים הקשורים לעולם הפנים נפשי שלך שמשפיעים על העולם החיצוני הבין אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה אני חושב שאני באמת יפנה ליעוץ מקצועי. רק אם אתם יכולים לתת לי אתר שמדבר לאותו אחד שמעולם לא פנה לבעל מקצוע ולא יודע מאיפה להתחיל ( לקבל קצת רקע בנושא )? תודה!

שלום רב, מעולם לא נכנסתי לפורום מסוג זה , ולכן איני יודעת אם אני מפנה שאלה שממש ניתן לענות עליה בפורום אבל אני מנסה.. אני בת 27 עם רקע עשיר לחיי יחסית עברתי התעללות מינית בהיותי בת 5 על ידי בן דודי והתעללות נפשית מתמשכת על ידי אחי, אני באה מבית עם גילוי עריות (אימי עברה) ואנחנו ילדים מאומצים. אלו הם עיקרי הדברים התחלתי טיפול לאחר שעברתי התמוטטות והתקפי חרדה קשים. כל חיי הייתי חזקה מאוד ועוגן להורי ולמשפחתי ומעולם לא ייחסתי חשיבות לנגיעות של בן דודי עד ההתמוטטות תמיד ראיתי עצמי כאדם חזק וכעת אני מרגישה שברירית וחלשה, בוכה מכל דבר , לארוצה להיות בחברת אנשים , חברי ובעלי לעתיד אינם מבינים מה קורה מה שמקשה עלי עוד יותר ואיני יודעת איך לצאת מהלופ שנכנסתי אליו המחשבות הרעות והבכי אני כל הזמן חושבת על סוף.. החלתי לקחת מזה חצי שנה כדורים מפסיכיאטר שבהתחלה היו בסדר וועכשיו אני חא יודעת איך להפטר מהתלות הנוראית הזו. יש לי 2 שאלות: 1. האם טיפול הומופטי הוא תחליף הולם ויעיל לכדורים? 2. האם ישנם אנשים שפשוט נשארים מדוכאים ורואים שחורות מעצם המבנה הנפשי שלהם או שניתן לטפל? אני בטיפול אצל פסיכו' מצוינת ועדיין לא מצליחה להתגבר? תודה מראש

חגה שלום עברת היסטוריה קשה ביותר ואם זה היה עובר ללא כל השפעה זה היה די מפתיע. טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי ואני חושב שבהחלט אפשר להיעזר גם בתרופות במידת הצורך. את צריכה להיות סבלנית ולהבין שתהליך הרסני מאוד שעברת בילדותך לקח שנים ואי אפשר לשקם את זה במהירות. הדיכאון הוא חלק טבעי של מה שקורה. יש לך את כל הסיבות הטובות להיות בדיכאון, אבל יש אפשרות לצאת מהמצב הזה ולשקם את חייך. טיפול פסיכולוגי וקשר טוב עם הפסיכולוגית הם בסיס מאוד טוב כדי ליצור את התהליך הזה. אני מציע להפנות כל שאלה לגבי שילוב רכיבים נוספים לטיפול הפסיכולוגי, כולל תרופות אלטרנטיביות וכו'. אין טעם לקבל החלטות מחוץ למסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ידיד שכל הזמן מספר לי שחרוט לו בזכרון מכיתה א' תחרות תחפושות שהתחפש לילדה ומאוד רצה לזכות ולא זכה והוא חש אכזבה ועד היום בגיל 38 הזכרון הזה טבוע לו בראש וזה מאוד מציק לו. מה אמורה לרמז הסיטואציה או איך אפשר להתמודד איתה ולשכוח אותה? האם זה קשור לאכזבות שחווה או שמאז הוא סוחב איתו מטענים?

גליה שלום זהו סוג מאוד אישי של חוויות ולא הייתי מנסה לעשות הכללה. הוא היחידי שיכול לומר אילו אסוציאציות זה מעורר בו ולמה זה קשור. אם היא מציקה באופן חי גם כיום יש אפשרות להתמודד איתה ולהחליש את השפעתה. אין אפשרות להשכיח חוויות. ההחלשה קשורה הן להבנה למה זה שייך וכן לתהליך טיפול אפשרי, למשל EMDR (ראי במאמרים הרצ"ב משמאל). בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , הפרעת החרדה שלי מזכירה ביעוטי לילה המופיעים בדרך-כלל אצל ילדים. סיוטי לילה שמהם אני מתעוררת ולמשך מספר דקות כשאני ערה אני עדיין חווה את הסיוט. בעלי מנסה להעיר אותי אך לוקח לי מספר דקות עד שאני מבינה שהדברים לא קורים באמת . הסיוטים קשים וקשורים במוות שלי עצמי, במישהו שנכנס הביתה ורוצה לאנוס את ילדי ועוד רבים ומגוונים. התופעות הפיזיות הן: דופק מהיר, הרבה פעמים בכי, צעקות וכו'. אני לא ישנה כבר שנים. נבדקתי במעבדת שינה והתוצאות תקינות. אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני, אם אומר שאני מרוצה מהטיפול זה יהיה בלשון המעטה, אני מכורה לטיפול ודרכו אני מבינה את הפחדים שלי ועוד דברים רבים אחרים. החרדות נעלמות לתקופות אך כשהן חוזרות הן עלולות להופיע מספר פעמים בלילה כך שהפגיעה באיכות החיים גדולה. בתקופות הקשות אני לוקחת כדורי קלונקס, למספר ימים. שאלתי: האם יש טיפול אחר בנוסף לטיפול הפסיכותרפי (שעליו אני לא מוכנה לוותר גם אם הכל יהיה מושלם בחיי) שיכול לעזור בהכחדת התופעה? או שמה צריך עוד הרבה סבלנות. ודאי תפנה אותי לשאול את המטפל שלי, אך אני חשה שעצם פנייתי אליו תצביע על חוסר אמון בו ובטיפול ולכן אני מתקשה לעשות זאת. אשמח אם תחווה את דעתך ובכל מקרה תודה שהקדשת לי מזמנך. מטופלת

היי, רציתי רק להגיב לגבי מה שכתבת על הטיפול ועל אי הרצון להעלות את השאלות שלך מול המטפל. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי נמשך במקרים רבים תקופות ארוכות, ולכן טבעי שהוא כולל, תקופות של שיפור ומרוצות, אך גם תקופות (או מחשבות) של ספק ואכזבה. דווקא משום שהשאלות שלך הן חלק ממך, עדיף להביא את החלק הזה לטיפול, "לדבר" אותו. ואולי דווקא היכולת להעלות נושאים פחות "נעימים" ושאלות שונות, הינן ביטוי לאמון בטיפול ובמטפל? נזכרתי במשהו שחשבתי פעם... חשבתי שלפעמים, מה שלא מדובר ביום, הופך לחרדה בלילה. חשבתי את זה על עצמי, בזמנו, ולכן עלה בדעתי שאולי החלקים שאת לא מבטאת (בטיפול?) מבטאים את עצמם בלילה, בכוחות עצמם...?

היי לילה, דברייך ודברי הד"ר גרמו לי לחשוב שאולי אני מפחדת שביחד נגיע למסקנה שהטיפול אולי עוזר בתחומים רבים אך בנושא החרדות שבגללו הגעתי לטיפול אין יותר מה לעשות יחד, ושאני צריכה לפנות למישהו אחר... וכמו שאת מבינה הטיפול ובעיקר המטפל שלי הפכו לחלק מאד משמעותי בתקופה הזו של חיי. מצד שני קיים בי הרצון לפתור את הבעייה אחרת אני ארגיש די רע אם בסופו של התהליך אני אחזור לנקודת ההתחלה. "ואולי היכולת להעלות נושאים פחות "נעימים" ושאלות שונות, הינן ביטוי לאמון בטיפול ובמטפל"- האהבתי את מה שכתבת ואני יכולה להתחבר לזה. אני אשאל אותו כבר בפגישה הבאה מה דעתו. ואם להיות לגמרי כנה אין לי מושג איזו תשובה שלו אני אוהב יותר:- יש פתרונות אחרים או אין פתרונות אחרים. בעיה...

למטופלת שלום השערתך נכונה. אני חושב שאת צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוג שלך. את כל כך נחרצת לגבי רצונך להישאר בטיפול שאני לא יכול לראות מצב שזה יבטא חוסר אמון בו. את צריכה לסמוך עליו שהוא יידע להתמודד עם המידע שאת מוסרת, אם את זה את לא יכולה לעשות אז איזו משמעות יש למסגרת הטיפולית הזו? אין לי ספק שהפסיכולוג שלך יידע להתמודד עם השאלות הן בהקשר של הקשר הטיפולי והן בהקשר של פתרונות במידה וקיימים כאלה. לעיתים ניתן לשלב עם טיפול ארוך טווח התערבות קצרת מועד למשל ע"י היפנוזה או EMDR, תוכלי לקרוא על כך במאמרים מצד שמאל. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שכל התערבות של פסיכולוג נוסף עלול להשפיע על מסגרת הטיפול הנוכחית וזה דבר שכדאי לשקול היטב מראש ובוודאי לדון עליו בתוך הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כנראה שהעלה את שאלותי כבר בפגישה הבאה. תודה על תשובתך.

שאלה לדר קפלן שאלה טכנית מאז שעשו את השינוי בצורת הפורומים בדוקטורס הכל כאן הרבה יותר איטי זוהי אחת הסיבות שאני נכנסת לכאן פחות הרבה פחות אני מאמינה שאם כך אני, זה וודאי נכון גם לגבי אחרים. ושגם אתה מרגיש בכך. מדוע מנהלי הפורומים , ואתה בכללם, לא עושים משהו כדי לשפר את המצב. תודה מראש על התשובה נילי.

כן, גם אצלי, החיבה לפורום, היא הסיבה היחידה לבקר באתר דוקטורס. האיטיות באתר באופן כללי, הפרסומות שלעיתים מכריחים אותנו לראות, והתקיעות של הפורומים, כל אלה הופכים את הגלישה באתר למשהו שמצריך נחישות ואורך רוח. (אולי זה טוב לפתח את התכונות האלה..?)

שלום לנילי, לילה וכולם לעת עתה ישנה דרך לגלוש בשיטה הישנה, הטובה והמוכרת: http://my.doctors.co.il/forums/list.php?f=6 ודרך נוספת http://rambam.doctors.co.il/forums/list.php?f=6 עוזר במשהו?

אולי באמת אני אנסה כך, כמה זמן. (גם הדרך השינה והמוכרת לא היתה הכי זריזה, אבל אני כבר רואה שהרבה יותר טוב).

נילי שלום מעורבותי בפורום היא מקצועית בלבד ואין לי נגיעה לחלק הטכני של הפעלת האתר. אני מודע לכך שהאתר איטי לעיתים ואני משתדל לעדכן את הנהלת האתר במצבים כאלה. בכל מקרה, בהחלט ניתן לפנות אליהם ישירות יצירת הקשר בתחתית העמוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ! אני לוקחת 1/2 כדור סרוקסט 20 mg , על בסיס יומי. וצריכה לקחת דאלאצין סי 150מ"ג 4 פעמים ביום, למשך חמישה ימים. שאלתי היא האם תתכנה תגובות בין תרופתיות בין ה-2 הוא שזה בטוח? בתודה לתשובתך,שחר

שחר שלום אנא הפנה את השאלה לאחד הפורומים הרפואיים מאחר וכאן הייעוץ בתחומי הפסיכולוגיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

כולם אומרים זה פסיכולוגי אבל הגוף כה כואב השרירים תפוסים בערה אינסופית אני הולכת כבר 3 חודשים לפסיכולוגית מוכנה לקבל הכל מקבלת כדורים נגד דיכאון ומה שיש לכולם להגיד סבלנות זה קשה זה כואב אין לי כוחות מאיפה לשאוב אותם כל בוקר את מרגישה שאת מאבדת את חיי הכאב האינסופי האם בכלל יוצאים ממנו למה התחושה היא של בור עמוק שקשה לצאת ממנו אוףף אני רוצה לצאת

יש משהו שאני לא נוהגת להגיד לעיתים קרובות... לפעמים מותר גם להתפלל. לשבת עם עצמך, ולדבר עם אלהים או "האלים", או משהו אחר שאת מאמינה בו. את יכולה אפילו להתפלל לעצמך, אם המושגים האלה זרים לך. אני מתכוונת לכך בכל הרצינות. שאלת מאיפה למצוא תקווה וכוחות - לפעמים נראה שהיא נגמרת, אבל האמת היא שלכל אדם יש מלאי עצום של החומר הזה... לא תמיד אפשר להרגיש שהתקווה הזאת נגישה, ולפעמים אנו זקוקים לתרומה של תקווה מבחוץ, אבל האמת היא, שהיא תמיד שם. ואם את שואלת - עצם זה שאת הולכת טיפול, וזה בעצמו סימן לתקווה. ולגבי הגוף - אולי יש מקום לחפש גם טיפול גופני שיקל עליך? יש הרבה מאד טיפולים עדינים, שיכולים להקל על הסבל שלך, במקביל לטיפול הפסיכולוגי.

ראשית כל תודה אני אכן מתפללת מידי יום ומנסה לאגור כוחות טיפולים עדינים אני מפחדת לעשות שמא יחמירו את מצבי אבל אין לי מושג מה יש לי ולזה הפחד הכי גדול אם הבעיה רק פסיכולוגית אולי מסג אולי דיקור אולי משהו יקל על סיבלי אבל בבית מורידים לי את הביטחון אבא שלי אומר אל תעשי כלום תחכי ואני מפחדת שמא אני יעשה והוא כמו כל ההורים בסוף יהיה צודק המצב יחמיר אני התחלתי ללכת טיפונת לעשות תרגילים ומה שנותר לי להתפלל ולנסות לשאוב אנרגיות מהשמש בחוץ וליחל לעצמי שהבור שאני נמצאת בו מישהו יזרוק לי חבל ואני אצליח לקום ולצאת ואני כל כך מפחדת כל כך מפחדת שאני בדרך הלא נכונה ואין מי שיכוון אותי אני מרגישה שאני בעולם אטום ואני לבד רק עם עצמי למרות המשפחה החברים אני מרגישה כה בודדה מקווה שאני אמצא את הדרך חזרה

אא שלום לצערי אני לא חושב שיש לי חידושים רבים לומר. אכן צריך הרבה סבלנות עד שדברים מתחילים לזוז. לעיתים צריך שינויים של מינון וסוגים של תרופות עד שמוצאים את זו שפועלת. שלושה חודשי טיפול בדיכאון הם לעיתים זמן מספיק כדי לחוש בשינוי משמעותי אך פעמים אחרות זה לוקח יותר. כל שיטה משלימה שנראית לך מתאימה יכולה לעזור. בנוסף חשוב לנסות ולשלב פעילות ספורטיבית שכן הספורט מהווה תרופה נוגדת דיכאון טבעית של הגוף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לשאול אותך אם שמעת על תופעה שנקראת "אילמות סלקטיבית" יש לי בן שלא מדבר עם המורה בכתה ולא דבר גם בגן עם הגננת ולא עם הילדים עכשיו התחיל קצת לדבר עם הילדים אבל לא בכיתה .הוא ילד מקסים נפלא בבית הוא לא שותק ופקח אני לא יודעת מה לעשות איתו לעזוב אותו עד שהוא יחליט לדבר או איך אפשר לעזור לו להתגבר על הבעיה הזו. אשמח אם תענה לי במהירות ותודהתודה.

שירה שלום התופעה מוכרת ודורשת טיפול פסיכולוגי. היא קשורה בד"כ לסוג של מאבק אילם של הילד. זה לא קשור לרמת אינטליגנציה או יכולת דיבור אלא לסוג של תקשורת סמויה שלו איתכם ועם הסביבה. פני לפסיכולוג ילדים והתחילו בתהליך טיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

והאם היא מיועדת לסובלים מהפרעות חרדה, טראומות, הפרעה פוסט טראומטית ודכאון?

שירז שלום רצ"ב קישור למאמר קצר בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, לפני כמס' חודשים בני שיחק עם השכן כבן 5, בני בן 3, השכן סגר את הדלת וכאשר נכנסתי לחדר ראיתי את המכנסיים של בני מופשלים והשכן בודק לו את הטוסיק, מאוד כעסתי, והסברתי לשכנתי על המקרה היא טענה שאסור לדבר על זה איתם ביחד כל אחד בנפרד, אני הסברתי לבני שמשחק זה אינו טוב, ואמא לא מרשה לשחק משחקים עם מכנסיים למטה וכאשר נוגעים באיברים אינטימיים אמרתי לו שבכל פעם שיקרה מקרה כזה שיפנה אליי מיד, בכל פעם שהוא שיחק עם השכן חקרתי את הילד במה הם שיחקו האם שוב פעם הוא נגע לו בטוסיק, ואכן קרו מס' מקרים כאלו שוב, אני נורא כעסתי על עצמי , אך לידי הסברתי שאמא לא מרשה ושוב הסברתי שמשחק זה הוא משחק לא טוב וכו'. שאלתי כיצד עליי לנהוג במקרה כזה? וכיצד מסבירים לילד בן 3 מה מותר ואסור לעשות בגוף שלו ע"י אחרים, כמובן? האם עליי להפסיק את המפגשים אם השכן למרות שגם לו הסברתי על משחק זה שאסור? אשמח לקבל את תשובתך המיקצועית ובתודה מראש.

אדוה שלום קודם כל כדאי להרגיע בכך שהתעניינותם של הילדים באברי המין טבעית ונפוצה מאוד, גם בהקשר האישי וגם בהקשר הההתעניינות הבין אישית. אני חושב שנהגת נכון בכך שהסברת לילד את הדברים. מאחר והאירועים חוזרים על עצמם את יכולה להשאיר את הדלת פתוחה כדי לפקח על המשחק בין השניים. יש בינהם פער די גדול (שנתיים בגיל הזה הם די הרבה) והם מצויים בשלב התפתחותי שונה כך שיתכן שהם לא תופסים את המשחק באותה צורה. את לא חייבת לתת הסברים רבים מעבר למה שכבר הסברת אלא רק לומר בצורה נחרצת שאת לא מרשה להם להתפשט בזמן המשחק ביניהם, שהגוף שלהם שייך לכל אחד לבד וזה לא משחק משותף. לגבי ההחלטה האם לאסור את המשחק המשותף, זה די תלוי בתחושה שלך ובהקשר החברתי בו אתם נמצאים. אם זה שכן למשפחה קרובה והיחסים ביניהם תקינים לא נראה לי שכדאי לאסור עליהם לשחק בעיקר מכיוון שתהיה לזה גם השפעה על ההמשך. מצד שני, אם את חושבת שמדובר בילד בעייתי שמשפיע לרעה על בנך אולי בכל זאת צריך להציב את הגבול. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אצל ילד מחונן בן 5 יתכן גילויי מיניות מוקדמים ומפותחים יתר על המידה המדודה והלא מדדה? האומנם התעסקות אובססיבית באיבר המין ובהנאה צרופה- מרובה , בגיל המדובר, אינו חורג מהנורמה?! האם התעסקות יתרה זו מעידה על היותו מותקף מינית, חלילה? ועל כן מודעותו גברה? או שמא מדובר בתגלית ובדיקה גופנית נורמטיבית המאפיינת את חתך גיל 5? עלי לציין שהילד דתי ואינו נחשף לתכנים מיניים ובוטים- כלל ועיקר. כמו כן עלי לציין כי גילוי המיניות שלו בא לידי ביטוי בזיקפת בוקר(ללא כל גירוי מיני חיצוני) וכן בערות מינית כאשר הוא נצמד אלי לקבלת חיבוק ופינוק תמים (ושכמובן אני הודפת אותו מעלי- אינסטנקטיבית. ומנשקת ונוגעת בו בחיבה- במקומות גלויים ומקובלים ) האם ביטויי ההתנהגות שמניתי שגרתים, מאפיינים ונורמטיבים ואינם מעוררים כל דאגה?ואינם מצדיקים בדיקה? אם כן- למי עלי לפנות לטיפול? תודה רבה. המתוסכלת האלמותית.

שלום עוררות מינית של ילד בן 5 איננה ניתנת להשוואה לעוררות מינית בוגרת. הזיקפה חסר משמעות בגיל הזה ואיננה מבטאת בהכרח ביטוי להנאה או עוררות מינית. זיקפה מתרחשת בבוקר ובמהלך השינה באופן טבעי אצל בנים, ילדים ובוגרים כאחד בלי קשר למיניות. היות הילד מחונן לא יכולה לשנות את התפתחותו המינית. בגיל הזה יש בהחלט דחפים, אוננות היא דבר נפוץ, אבל כאמור, היא לא זהה לאוננות של הילד הבוגר. מה שחשוב הוא לא לעורר אצל הילד רגשות אשמה על תגובותיו הטבעיות. אפשר ורצוי לומר לו שהוא יכול לגעת בעצמו אבל זה צריך להיעשות כשהוא עם עצמו ולא מול אנשים. אין בהתנהגות זו להצביע על חשש להתעללות מינית. עם זאת, במידה ואת מרגישה סימנים שנראים לך מדאיגים כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לשיחה והתייעצות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פגיעה עשרת מונים...ונרתעת מכך..ובעלת מודעות לעניין... הן מההבט המוסרי, הסטיתי והיצרי של האדם המתענג והמתמוגג... והן מההבט התוקפני והחשש הסביר שהוא מותקף מינית...בשל העובדה שהוא מרבה להתערטל בציבור ללא בושה וכלימה וכן שלאחרונה הוא חזר להרטיב במיטה וניהיה תוקפני ואגרסיבי או לחילופין דורש מנת תשומת לב רבה יותר מבעבר.... בנוסף להתעסקות האובססיבית באבר המין- תסמינים שמעוררים חשדני... האם הערותי כגון: זה מעשה סטייתי ואסור.. ותחדל מהתנהגות גסה וולגרית שכזאת, ותוציא מייד את היד משם וכדומה... אינה מומלצת? האיך אאסור עליו בנועם ועם זאת באסרטיביות- באופן עקרוני וחד משמעי לא להתעסק באובססיביות עם איבר מינו?

אני לא יודעת אם אתה הכתובת אבל אנסה בכל זאת. בני בן שנה ו-4 חודשים, ובשבועות האחרונים התחיל ממש לומר מילים עם כוונה, למשל הגה, אבא, גלגל, אף ופה. אבל, כל מילה חדשה הוא אומר אותה איזה שבוע ואחר כך "שוכח" ממנה למשל, שבוע שעבר הוא כל הזמן הצביע על הפה ואמר "פה". השבוע הוא כבר לא אומר "פה" אבל התחיל להגיד "אף" ולהצביע על האף. "אבא" ו"הגה" הן מילים שיחסית שגורות בפיו. השאלה היא אם זהו חלק מתהליך הלמידה או שיש כאן בעיה של זיכרון?

אפרת שלום אין כאן כל בעיה. הילד ידבר במוקדם או במאוחר באופן שוטף ללא כל בעיה. הוא צעיר למדי וסגנון הלמידה של הדיבור הוא דבר אישי ושונה בין ילד אחד למישנהו. אני מציע לך לא להתעסק עם הנושא ולתת לדברים להתפתח בקצב הטבעי שלהם, אלא אם את מזהה בעיות התפתחותיות נוספות. תוכלי תמיד להתייעץ עם אחות טיפת חלב ואם יש צורך בייעוץ מקצועי יותר עם מכון להפתחות הילד באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, לפני כחצי שנה הכרתי גבר רווק. יצאנו במשך 4 חודשים והענין לא הסתדר ביננו בגלל אי יכולותו למלא את צרכי הרגשיים כבן זוג. החלטנו להשאר כידידים. עלי לציין שהוא אדם נחמד ונעים לי לשתף אותו בחיי כידיד. הבעיה מתחילה כאשר הוא מתחיל לספר לי סיפורים על עצמו. לפעמים יש לי תחושה שהוא ממציא דברים (ואין לי מושג למה) לדוגמא: הוא יכול לספר לי שהוא מוזמן הערב למסיבה וכאשר אני אשאל אותו למחרת איך היתה המסיבה הוא בכלל לא יזכור שהוא סיפר לי שהוא היה צריך ללכת למסיבה. דוגמא נוספת: הוא יכול לספר לי שהוא הכיר מישהי והקשר ביניהם נפלא ואפילו הוא יציין מאיזה איזור היא בארץ וכאשר בשיחה הבאה אני יעלה את נושא "המישהי" הוא פשוט לא יזכור שהוא סיפר לי סיפור על אחת כזו שגרה אי שם בארץ...... ואז הופ... פתאום יש סיפור על מישהי אחרת וכאשר אני שואלת אותו על הראשונה הוא בכלל לא יודע על מה אני מדברת איתו. אפילו הוא סיפר לי שיש לו ילד אי שם בארץ וכאשר מספר ימים לאחר מכן שאלתי אותו על הילד הוא אמר לי "לא אמרתי לך דבר כזה" שוחחתי איתו על הנושא ואמרתי לו שיש לי תחושה שהוא משקר לי או שהוא ממציא סיפורים. הוא נעלב ממני ואמר לי שאני לא צריכה לשפוט אותו ושאני צריכה לקבל אותו כמו שהוא. זה נכון במקרים מסויימים, אבל במקרה זה, זה בלתי אפשרי. לעניות דעתי (מבלי להיות פסיכולוגית) יש לי תחושה שיש לו בעיה. זה לא יכול להיות שהוא ימציא דברים ואח"כ יעמיד אותי במצב כאילו אני זו שהמצאתי את הסיפור או לדבריו לא הבנתי נכון. אני יודעת שאין באפשרותך לאבחן את המקרה מכמה שורות שכתבתי לך, אבל אני מאוד אשמח לקבל את חוות דעתך האם זה יתכן שיש כאן איזו שהיא הפרעה נפשית שהוא ממציא סיפור ומאמין בו. או, האם זה נובע מחיפוש תשומת לב מצידי ולעורר את קנאתי. (רוב הסיפורים שלו מתבססים על מה שידוע לו עלי והציפיות שלי מקשר. לדוגמא: הוא יודע שאני רוצה ילד, אז פתאום הוא ממציא שיש לו ילד אבל, זה ממישהי שגרה אי שם בארץ. ואם נניח היתי אומרת לו שנורא בא לנסוע לסוף שבוע - שבוע לאחר מכן הוא יספר לי שהוא נסע עם "ידידה" שלו לנופש בצפון - וכל זה שקרים והמצאות שלו). אודה לך אם תוכל להביע את דעתך בסיפור מוזר זה. בברכה אילנה

אילנה שלום אני לא יודע מהי "הפרעה נפשית", זהו שם קוד כללי מאוד ופופלרי לשימוש אבל מאחוריו אין הרבה תוכן. אדם שמשקר באופן קבוע בוודאי נמצא בבעיה. זה יכול להיות מגוון של דברים וכל האפשרויות שציינת יכולות כמובן להיות מציאותיות ויש בוודאי גם עוד כמה פירושים נוספים. מאחר ונפרדתם ואת אינך רואה בו בן זוג פוטנציאלי אולי עדיף לא להיכנס יותר מידי לעובי הקורה. קבלי אותו עם התכונה הזו במידה ואת רוצה בידידותו, אולי תביני בהמשך "מה הסיפור". במידה ולא פשוט נתקי את הקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לקחת הפסקה קטנה ולראות אם אנחנו רוצים להיות אחד עם השני או לא. בפעמיים האלו הגענו למסקנה שאנחנו לא יכולים להיפרד. מבחינתי, אני לא יודעת אם החלטתי ככה כי זה היה קשה מידי לחשוב עליי בלעדיו כי הוא הפך לחלק ממני והיה לי קשה מידי לעשות את זה או שבאמת אני לא רוצה להיות בלעדיו. אני יודעת שאם הסיבה שלי לא להיות איתו היא בגלל שהוא נהיה חלק ממני ויהיה לי קשה כואב להיפרד ממנו מספיק טובה וצודקת להמשיך את הקשר הזה.כי גם אם ניפרד בהתחלה זה בטוח ממש יכאב ואז עם הזמן זה ידעך. הפחד הכי גדול שלי הוא לעשות את הצעד הזה של לעזוב אותו ואז להתחרט על זה מתישהוא. כי אז לא תהיה לי דרך חזרה אליו.

נראה כי את מציגה מצב בו עלייך לבחור, ולשאת באחריות שכרוכה בוויתור על תשוקה מינית או רגשית,לטובת הביטחון שבקשר הנוכחי או לוותר על הביטחון שבקשר הנוכחי לטובת התשוקה וההתאהבות הנלווית לה. ניכר שאת מעוניינת בתחושת הביטחון שקשר זוגי יכול להעניק, בלי לוותר על הריגוש שבגיוון ולוותר על החופש המתחייבים מקשר כזה. האידיליה אליה כולנו שואפים היא למצוא את הכל בחבילה אחת: בן זוג שיהיה גם החבר הקרוב ביותר שלנו. ידיד נפש, מאהב,איש שיחה ומישהו שתוכלי להישען עליו בעיתות משבר.. הרגשתו של אדם שמפספס הזדמנויות להגשים את עצמו מתבטאת בין היתר כאשר עליו לבחור באפשרות אחת אשר מבטלת את האפשרויות האחרות.מובנת לי התלבטותך לאור גילך הצעיר והתחושה כי את מצפה לרגשות סוערים אשר ילוו את הקשר לכל אורכו. כל תשוקה מינית המאפיינת קשרים בתחילת דרכם מפנה בהמשך את מקומה לרגשות אחרים.את מרגישה אשמה לאור רגשות מעורבים כלפיי בן זוגך(מבזבז זמן) ולאור העובדה כי אינך שלימה עם הבחירה. לא הרבה פעמים בחייו של אדם ניתן לומר כי מצא בן זוג אשר יבטיח ביטחון ויציבות כלכלית ורגשית ומנטלית ויחד עם זאת יקיים את ציפיות התשוקה הסוערת לאורך תקופה ארוכה.נדמה לי שאולי כדאי לשנות חזית בהתמודדות הזו ולבחון כיצד ניתן לבנות את מערכת התשוקה והריגוש שחסרים לך בקשר הזוגי עימו ובכך להישאר בקשר הזוגי עם בן זוג המתאים לך בכל המישורים החשובים(לאור דברייך) כאשר בנוגע למשיכה והתשוקה תוכלי להבין כי למעשה האהבה בניכם לא דעכה כי אם השתנתה.. אם תיבחני היטב את רגשותייך כלפיו כפונקציה של רמת הציפיות שלך בנוגע לקשר עימו ואולי תתייחסי גם לחשש כי פיתחת תלות מסויימת(אשר מאיימת עלייך-לאור ניסיונות ההיפרדות הכושלות) אשר מבהילה אותך אולי תגלי כי התלות הזו אינה אלא דבק המגע המחבר בינכם ויאפשר לשניכם להרגיש בטוחים בתוך מערכת היחסים המשותפת.

שהקדשת מזמנך לענות לי ברצינות שכזו. זה היה ממש יפה.

תשובתך מעניינת מאוד,חכמה.

שירה שלום הפסקות שכאלה לוקות כמעט בהגדרה בכשל בסיסי. אי אפשר להיפרד באופן זמני כדי לבדוק "איך זה". באופן טבעי מלוא תשומת הלב ניתנת להעדר הקשר והרצון לחזור גובר מייד. פרידה יכולה לקרות אם היא טבעית ויש בה רצון של ממש להיפרד ואולי להתנסות גם בקשרים אחרים. לא תמיד הקושי להיות ביחד קשור לקשר עצמו. לפעמים מדובר בבעיה אישית של אחד או שני בני הזוג מבחינת נכונות למחוייבות ודברים נוספים. אם מדובר בקשר שעשוי להיות רציני לעתיד אולי עדיף במקום לעשות נסיונות של פרידה וחזרה לפנות ביחד ליועץ זוגי לטיפול שיוכל לתת לכם נקודת מבט מקצועית ואובייקטיבית יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שמפריעה לי מאוד: בתי בת 3 מאוננת כל ערב ואף מספר פעמים בערב. רציתי לדעת האם זה נורמלי? האם להניח לה או להפסיק אותה. כשאני מתקרבת לחדרה ושואלת בעדינות מה את עושה? היא עונה כלום אני ישנה, כאילו היא יודעת שזה מבייש או לא בסדר. לתשובתך אודה.

סימה שלום זה טבעית לחלוטין. אם זה נעשה בחדרה באופן פרטי ומוצנע זה בסדר גמור ולא צריך להעיר לה על כך. במידה וזה קורה בהקשרים חברתיים הסבירי שזה בסדר לגעת בגוף אבל שזה צריך להיעשות כשהיא לבד עם עצמה ולא בחברה. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה אולי מסובך מידי לפורום אבל הייתי שמחה לייעוץ קטן. כבר כמה חודשים שאני מתלבטת ולא יודעת מה לעשות. אני בת 22 יש לי חבר כבר יותר מארבע שנים.במשך כל הקשר קרו לי מצבים שהייתי חושבת על הקשר שלנו האם אם אני אוהבת אותו מספיק, אם אני יכולה לחיות איתו את כל החיים (כי מבחינתו ומבחינת כל מי שמכיר אותנו אנחנו בטח נתחתן כי אנחנו ממש מתאימים). התשובה שהייתה לי כל הזמן לעצמי היא שטוב לי איתו כי הוא אוהב אותי ממש, מכבד אותי, מפנק, מאד משקיע והוא יעניק לי יציבות בחיים אז למה לי להרוס משהו כזה. לפני כמה זמן התחלתי לחשוב על דברים אחרים כמו: אם אני נועלת את עצמי איתו אם אני לא צריכה לחוות עוד דברים בחיים וגם בחורים אחרים אולי "נשאבתי" לקשר הזה 4 שנים ולא ממש ידעתי מה קורה כי תמיד היה לי טוב איתו ותמיד הוא תמך בי בהכל ועזר לי בתקופות ממש קשות. אני לא יודעת אם זה רק אני שלא יציבה שלמרות שאני יודעת שיש לי משהו טוב אני רוצה להרוס את זה ואז אולי להתחרט בעתיד או שאולי באמת אני סתם סוחבת את זה ומפחדת להיות לבד, כל הזמן מציק לי העובדה שאם אני נשארת איתו ולא יודעת באמת מה אני רוצה מעצמי אז למה אני לא משחררת אותו כי הוא יותר גדול ממני ב 5 שנים למה אני מבזבזת לו את הזמן. אמא שלי אומרת תמיד שכשמתחתנין צריך להתחתן עם הראש ולא עם הלב כי באיזשהוא שלב הרגש ההתחלתי דועך ומה שנשאר זה ההרגל. אני לא יודעת אם זה נכון לחיות ככה מה דעתך? הנושא הזה ממש מטריד אותי כי אני לא רוצה לפגוע בו חוץ מזה אני ממש לא יודעת מה לעשות אני לא רוצה לפגוע גם בחיים שלי. אני אשמח מאד אם תגיד לי מה אתה חושב. תודה רבה מראש. שירה.

שירה, את מרגישה ספקות לגבי מהות הרגשות והתחושות שלך אליו ויש לך לבטים לעצם עניין החתונה איתו - זה אומר שאת רגילה אליו ולא ממש מאוהבת בו. כי כשמאוהבים רוצים להיות עם מושא האהבה יום ולילה לכל החיים. ייתכן ומאחר והוא החבר הראשון, הקשר ביניכם הפך יותר לקשר ידידות בין שני אנשים קרובים ופחות קשר של רומן בין גבר לאישה. הכי טוב שתשוחחי איתו ותבקשי לטובת שניכם פסק זמן כדי ששניכם תוכלו לבדוק את עוצמת הקשר ואת מהותו ואם אכן נכון ורצוי להמשיכו לצורך חתונה בעתיד. בהצלחה

שירה שלום את צריכה לקחת בחשבון לא רק את מחיר ההישארות ביחד אלא גם את מחיר הפרידה. לפעמים אחרי שנים של קשר נוצרת שגרה והריגוש שקורה בד"כ בקשר חדש פוחת באופן טבעי. במצבים כאלה חרדה הנטישה פוחתת וקשרים אחרים נעשים פתאום אטרקטיביים יותר. מסתבר שאנשים שנפרדים במצב כזה מפתחים מהר מאוד חרדה וחוזרים לקשר מאחר שלפתע מעריכים יותר את כל הדברים הטובים שהקשר נתן להם. לרוע המזל לפעמים אחרי הפרידה נוצר גם משבר אמון שמקשה על החזרה. אני חושב שכדאי שתנסי לדמיין את עצמך בלי החבר הזה. נסי לחשוב האם את יכולה לדמיין אותו מכיר בחורה אחרת ומתחתן איתה. האם את יכולה לדמיין את עצמך בקשר חדש וכיצד הוא יראה בעוד ארבע שנים. במידה ואכן "זה לא זה" בהחלט יש מקום לחשוב על רלוונטיות הקשר הזה עבורך לטווח הארוך. אם מדובר רק בהפסד הפונטציאלי של קשרים אחרים, אני חושש שזה מלווה כל קשר רציני תמיד ולאורך כל החיים, בין אם מכירים בזה באופן מודע ובין אם מכחישים ומעלימים זאת מתחת לשטיח. אם את לא יודעת מה לעשות אולי כדאי לפנות לפסיכולוג לפחות לכמה פגישות ייעוץ ולראות האם יש נקודות מבט שאינך שמה אליהם לב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני באמת רוצה ללכת לייעוץ פסיכולוגי ואני לא יודעת איך עושים את זה? האם זה דרך קופת חולים? יש לי באוניברסיטה (בר אילן) ייעוץ לסטודנטים האם זה גם על מצבים כאלה? האם זה כרוך בתשלום? אשמח למידע בנושא הזה כי לפי דעתי זה יועיל לי אם אני אלך לכמה פגישות לא רק בנושא הז אלא לכל מיני דברים קטנים יותר שמטרידים אותי. תודה