פורום פסיכולוגיה קלינית

נעלמת, האם כתבת בעבר בשם אחר בפורום? למה נעלמת?

הי.. כשאני כותבת אני לא יכולה להפסיק.. אז אני מרשה לי שבוע בשנה בכל פורום.. אבל אני קוראת הכל.

שלום לכולם, מכירים את התחושה כשיוצאים מפגישה טובה, ויש חשק להכניס את הפגישה עם כל התחושות הטובות לקופסא יפה, לעטוף בסרט ולשמור ובשעת הצורך לפתוח אותה ולהציץ? כך אני מרגישה היום וחשבתי שתשמחו לדעת אחרי הסערה שחוויתם איתי השבוע. שיהיה לכולם הרבה טוב .

כמובן שאם היה אפשר להכניס את המטפל לקופסא....

אכן משעשע הרעיון שלך. אני שמחה שיותר טוב. את מאמינה שתזכרי את זה בפעם הבאה שיהיה משבר... ? אני רק חייבת לספר לך, שבמידת מה ההשתתפות איתך גרמה לי עצמי לסוג של משבר. דבר שגורם לי להרהורים נוספים ביחד לכדאיות החשיפה לטיפולים של אנשים אחרים בזמן טיפול... כתבת מכאב כל כך עמוק, שגם אם אני במקום אחר כבר, מול כזה כאב קשה להשאר אדישים...

קורה לי שמדי פעם אני מפחדת להשאר לבד בבית מכמה סיבות: 1. זה לא נעים לדעתי להשאר לבד בבית 2. אני בחורה מעל גיל 30 אמי עקרת בית אף פעם לא יצא לי להשאר לבד כעת עברתי לגור עם חברה והרי אנחנו לא כל הזמן ביחד בבית 3. אני מפחדת שלא ארגיש טוב פתאום ואז לא אהיה לי במי להעזר הפתרון שמצאתי כרגע הוא: להשאר עם טלויזיה דלוקה או מוזיקה לפחות כך לא ארגיש לבד שאלתי היא האם יש לך פתרונות נוספים ואיך מתגברים על זה ?

רינה שלום מצד אחד זה יכול להיות טבעי לחלוטין להרגיש לא נוח לבד. השאלה המרכזית היא עד כמה זה פוגע בפעילויות השוטפות שלך ובאיכות החיים שלך. במידה ומדובר בתופעה חזקה סביר להניח שיש לה השפעה כזאת ואז לא כדאי להישאר עם זה ללא מענה. בעיקרון השאלה מה עומד מאחורי הפחד. אילו מחשבות מתעוררות סביב ההישארות לבד, והרי יש כל כך הרבה תשובות אפשריות לשאלה הזו. במידה וזה מספיק חשוב כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אם תדעי יותר על הפחד הזה ומקורותיו בוודאי גם תהיה דרך לטפל בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

?

עניתי

האם יתכן כי בשל חרדת נטישה הטבועה בדמי משחר ילדותי ומאז היותי... תחלופת הגברים אצלי הנה כמהירות האור? האם בנטישתם או בהורדתם להילוך נמוך..ולאש נמוכה... אני מונעת מעצמי פגיעה?מעין הקדמת תרופה למכה?(על אף שמעולם לא נעזבתי מגברים ואני מוקפת מחזרים לרוב...) ולפיכך אני היוזמת את הנטישה תדיר?! אשמח להבין את הפסיכואנליזה הלוגית המסתתרת תחת דפוס התנהגותי הלקוי. .ומדוע אני מגיע למיצוי המיצים, בטווח המיידי- בכל קשר... ומפאת מה הרצון לריגושים חדשים..-חזק הימני...ושולט בי שלטון ללא מיצרים... אף עם היישות שלצדי הנו בעל אישיות מאתגרת ומושכת ביותר - לכל הדעות... תודה

ההסבר שלך נשמע לי מתקבל על הדעת - את יוצרת קשרים בעלי ערך נמוך עבורך, וממהרת לסיימם לפני שאת הופכת תלויה, חלשה, זקוקה, וכך - את לא מצויה בעמדה שבה אפשר להפגע... זה בטח יותר מורכב, אבל באופן בסיסי זה נשמע נכון... אבל מה שרציתי לשאול... קראת לעצמך "מתוסכלת אותטנית" - ממה את מתסוכלת? מה היית רוצה לעצמך? האם זאת נטייה שניסית כבר להלחם בה? איפה את מרגישה לא מסופקת? האם את מרגישה בודדה? נראה לי שחשוב שתכתבי את זה... כדי שלפחות בינך לבין עצמך תבצעי מעין "קריאת כיוון". הבנה והכרה לאן את רוצה להתקדם ולהגיע.

כי לא אוכל להם..אף לא ברבבות בימים... התיסכול שמניתי אינו מהווה מדגם מייצג.. אך דפוס ההתנהגות דנן- הלקוי והמתמשך.. מעין מעגל קסמים סגור ובלתי פתור- מעיק עלי... אך טוב לך יקירה. המתוסכלת האלמותית.

מ.א. שלום יש לך השערה ואני מתאר לעצמי שהיא מבוססת על חוויתך כך שבהחלט יש בה הגיון. השאלה כנראה מה עומד מאחורי חווית הנטישה הזו וכיצד עושים שינוי בדפוס ההתקשרות כדי שהקשרים לא יכנסו למעגלים הסגורים הללו שמוכרים לך. אני חושב שאת הפסיכולוגיה העומדת מאחורי הדפוס אי אפשר להבין בכמה מילים ולכן כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי מתוך הבנה שזהו תהליך ארוך ועצם הידיעה הנקודתית על דבר כזה או אחר לא באמת תתרום לשינוי המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום את בוחרת בגברים אשר יאפשרו לך לשחזר את תחושת הדחייה והנטישה ועי סיום מערכת היחסים מצידך בשלב מוקדם את בעצם מגנה על עצמך מתוצאה דומה לחוויה הקדומה שחווית ומסיימת את הקשר בתחושה כי הצלחת למנוע את הדחייה. נראה כי אם היה זה פתרון יעיל לא היית חשה בבעיה המאפיינת את התנהלותך בקשר זוגי ולכן נראה כי הפתרון לשבירת מעגל הקסמים אינו בהחלפתם.אני מניח שאת נהנית בקשרים הקצרים מתחושת הגיוון והריגוש בלא ידוע במחיר של הימנעות החשיפה לעקרונות משמעותיים בקשרים זוגיים הכוללים יציבות וביטחון.יתכן כי את מתקשה לבצע בחירה בבן זוג אחד כיון שההחלטה על בן זוג אחד טומנת בחובה ויתור על שאר האפשרויות ובעיקר מתן אמון מלא בבן זוג אחד,מה שמאד יקשה עלייך לעשות בשל חרדת הנטישה .מנקודת מבט פסיכואנאליטית נראה כי כאשר אדם מונע בעיקר על ידי פחד מנטישה, הוא יבחר בצורה לא מודעת באדם החרד מקשר חונק. על ידי כך שניהם יוכלו להמשיך לחוות את הפחדים שלהם. המפחד מנטישה יחנוק בהתנהגותו המחבקת את החרד מקשר חונק; והחרד מקשר חונק יזין את פחדי החרד מנטישה על ידי התרחקותו המתמדת ממנו. נדמה כי טיפול אשר יבחן את חרדת הנטישה ומקורה יוכל לנתק את החוויה השלילית הנילווית לחרדה ולשחרר אותך לבחור בצורה חופשית יותר ללא התלות בפחד. בהצלחה.

שלום ד"ר אורן... כתבתי לך בפורום בתאריך 8/11/04 על אבא שלי וכל הבעיות שיש לי בבית, עם עצמי, עם המשפחה ובכלל... רק רציתי לעדכן.. שאני ממשיכה עם הטיפול שלי, אבא שלי יצא מהאישפוז הפסיכאטרי.. אבל הוא ממשיך בטיפול כמובן... זהו.. רק רציתי להגיד שאני עדיין פה.... למרות כל מה שמסביב. תודה לך.

שלום אני מקווה שהדברים יסתדרו לך על הצד הטוב ביותר שאפשר. טוב שאת ממשיכה בטיפול שלך כי התמיכה האישית והמקצועית שתקבלי הם בסיס חשוב מאוד עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד שלום, אני בן 17, ויש לי בעיה שמאז ומתמיד עצרה אותי מלהיות עצמי. תמיד שאני במקום הומה אדם, אז אני לא יכול לזוז רגיל, אני מרגיש כאילו מישהו מסתכל עליי תמיד ובוחן את ההתנהגות שלי ואת התזוזות שלי, אני מגיע למצב שאני לא יכול להתנהג עצמי, ובכל פעם שאני מעיז לעשות משהו, אז אני מרגיש מין מבוכה כזאת וחום כזה בגוף. קשה לי להסביר את זה במילים, אבל אני אנסה. זה קורה לי גם כשאני נמצא עם משהו שאני נחות ממנו כביכול. כשאני בבית או שאני עם אנשים שאני מכיר אותם טוב, זה לא קורה לי, ואני פשוט יכול להיות עצמי. למה זה קורה? האם זה נובע מחוסר ביטחון עצמי? מה אני יכול לעשות כדי להתנהג אני בלי שארגיש לא בנוח עם זה? אני ממש לא רוצה ללכת לפסיכולוג, כי אין לי זמן, יש לי תקופה לחוצה של בגרויות. אנא מכם, ענו לי במהרה, בבקשה.

שלום רוב הסיכויים שאתה סובל מסוג של הפרעת חרדה. אני מצרף להלן מאמר שמתאר סוגים שונים של הפרעות חרדה. קרא אותו ובדוק האם הדברים מתאימים למה שקורה לך. בכל מקרה כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ובמקרה שמדובר אכן בהפרעת חרדה אפשר להתייעץ גם עם פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל תנסה בלי להלחץ.אתה אדם זהיר מטבעך וביישן ואתה גם פשוט ניזהר כשאתה בין אנשים.. עם הגיל אתה תמשיך להיות זהיר אבל אתה גם תשכח מהאנשים ברחוב היות וימאס לך...עובדה שלפעמים אתה כן שוכח את עצמיך ברחוב סתם עיצה תחשוב גם שאתה בס''ה עוד בן ברחוב במסיבות תיהיה רק בין אנשים שנוח לך וזהו צ'או

בס"ד ומצאתי שיש לי את החרדה הזו: חרדה (פוביה) חברתית Social Anxiety Disorder (SAD) פשוט כך. אממ, אני חייב ללכת לפסיכולוג? אני פשוט רוצה להיפטר מהבעיה הזאת כמה שיותר מהר, אבל הזמן שלי מאוד לחוץ בתקופה הזו, הרבה מאוד לימודים. ועוד משהו, ממה יכולה להיגרם הבעייה הזאת? מאורעים מהילדות? או שזה משהו בתורשה? אנא מכם ענו לי בהקדם. תודה.

שלום ד"ר קפלן. אני מחפש חומר כתוב אודות ציורים, סמלים ופרשנותם. אשמח באם תפנה אותי למקומות / ספרים מומלצים רלוונטים. תודה רונן

רונן שלום היכנס לכל ספריה אוניברסיטאית ותמצא בין ספרי הפסיכולוגיה חומר רב בנושא. אין לי המלצה ספציפית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם אני אענה כעת על הההודעות שמופיעות היום ואתמול. במידה וישנן הודעות מוקדמות יותר שעדיין רלוונטיות ניתן להציבן מחדש ואשמח לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה כיף שחזרת!!!

(-:

פשוט פדיחה!!! אני לא סבית ומשום מה אני מרגישה משיכה לפסיכולוגית שלי ומעבר לכך אני מדמינת אותנו ביחסים ביחד. לו זה היה פסיכולוג הייתי מרגישה יותר נוח לדבר איתו על כל הנושא של התאהבות בפסיכולוג אבל מדובר בפסיכולוגית וזה ממש מביך להעלות את הנושא לפעמים אני מרגישה שפשוט בה לי שתשבור את כל כללי האתיקה וש..........

שלום מה שקורה לך הוא טבעי לחלוטין בלי קשר לנטייתך המינית. הוא טבעי בשני מובנים. האחד הוא תהליך ה"העברה" בו את מרגישה רגשות עזים כלפי המטפלת שלך, וכאן לא משנה אם מדובר בגבר או אישה, התופעה נפוצה, קיימת ומוכרת ועשויה אף לעזור להתפתחות הטיפול. במובן השני, משיכה לבן המין הזה גם היא תופעה נורמלית שקיימת אצל כל בני האדם, אלא שרוב האנשים אינם מכירים בחלק זה אשר בתוכם. אפשר להיות הטרוסקסואל ובכל זאת להימשך לאותו בן מין. אני מבין את הקושי שלך לשתף את הפסיכולוגית באופן מלא במה שקורה לך. אולי תוכלי בכל זאת לספר משהו מזה, למשל על הקשר החזק שאת מרגישה, מבלי להתמודד מייד עם הסיפור המלא. לפי האופן שהדברים יתקדמו תוכלי לראות אם את יכולה לחשוף יותר. למעשה הסיפור המלא לא נמצא בהכרח בטיפול ואולי יש משהו חשוב שאת יכולה ללמוד על עצמך ועל החיים שלך דרך מה שקורה לך בקשר עם הפסיכולוגית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ב 22.1 שאלתי שאלה מצפה לתשובה. תודה

עדי שלום אי אפשר לשכוח וגם אין צורך. הכדורים מטפלים בעוצמת הסימפטומים אך חרדות הן לא רק תופעה גופנית ולכן הטיפול הפסיכולוגי נחוץ. לפי מה שאת מתארת את זקוקה גם לטיפול פסיכולוגי. אם הטיפול בו היית לא התאים לך חפשי לך איש מקצוע אחר, אבל אין טעם לטמון את הראש בחול. קורה לך משהו וצריך להתמודד איתו באומץ בצורה ישירה ולא על ידי בריחה. בברכה ד"ר אורן קפלן אני לוקחת כחודשיים כדור רסיטל זה עוזר אך יש לי עדין את הבעיה שכל הזמן אני נזכרת במה שהפסיכולוגית שלי היתה מדברת איתי על תופעות של החרדות שהיו לי כגון: בא לי להתעלף חושבת שעומדת למות בחילות וכו' מה לעשות כדי לשכוח כי הכדור עוזר אך המחשבות חוזרות יש לציין שאני כבר לא בטיפול פסיכולוגי כי השיחות רק דרדרו את מצבי

שלום . ב 22.1 הפניתי שאלה מצפה לתשובה . תודה

מיכל שלום אין אדם ש"שיחות הם לא בשבילו", את מתארת תופעה שהיא פסיכולוגית בסופו של דבר ולא קשורה ליעילות התרופות או הטיפול הפסיכולוגי. ברור שכדאי לטפל בסימפטום ולנסות לשפר את המצב כדאי שתוכלי לטפל בעצמך. נוצר כאן מעגל סגור שחייבים לפרוץ אותו. את מסתובבת בתוך מצב לא טוב ולמעשה סובל מנסיבות בהן את לא יכולה לקבל טיפול מלא ונכון. "המלחמה" שלך כעת צריכה להיות לדעתי כדי שתוכלי להישאר בטיפול ולהיעזר. בברכה ד"ר אורן קפלן אני לוקחת כדורים נגד חרדה ובנוסף טיפלתי טיפול פסיכולוגי כ 9 חודשים את הכדורים התחלתי לקחת לפני חודשיים . לפני בערך 3 חודשים כשהייתי חוזרת מהטיפול הפסיכולוגי הייתי מרגישה רע תופעות היו חוזרות אלי וגם שחזור השיחות במשך שבוע עד הטיפול הבא סיפרתי זאת לפסיכולוגית והיא אמרה לי שאם זה עושה לי רע עדיף לא להגיע ניסתי שוב דבר לא השתנה עדין הייתי מרגישה רע וזה כולל ירידת כוחות ובא לי רק לישון לפחות יומיים שלושה כלומר זה דרדר את מצבי פניתי למטפלת אחרת (בבית חולים אברבנאל) הגעתי לפגישה אחת היא מומחית לחרדות בפגישה היה הכל בסדר אך כשחזרתי הביתה אותם תופעות היו לי הרגשתי רע (יש לציין שמהמעבר לפסיכולוגית הראשונה אל השניה לא הגעתי לשיחות במשך חודש והרגשתי טוב והתחלתי להפעיל את עצמי) מה דעתך האם שיחות הם לא בשבילי הרי אתם ממליצים שהטיפול הכי טוב או שיחות וכדורים האם להפסיק את השיחות כי דבר שעושה ההפך וגרוע הרי אין צורך ללכת אליו? למרות שחשוב לי היה להיות במעקב כי רק התחלתי את הטיפול ורציתי גם עידוד ממישהו מוסמך מחכה לתשובות

לילה טוב, אמי חלתה בפעם השניה במחלת הסרטן. הפעם הסרטן אלים מאד וכנראה שגם סופני. אמי אינה "יודעת" את חומרת המצב אך מודעת למחלה ושהיא קשה. אמי אשה מאד קשה, ומאז ומעולם היתה ממורמרת על חייה. על כל דבר בחייה. אפילו המקום שבו היא גרה לא מספיק טוב לה. את כל ההחלטות בחיים היא עשתה יחד עם אבי אך תמיד תמיד מסרבת לקבל אחריות על חייה ומאשימה את אבי בכל דבר כמעט. עכשיו כשנותרו לה חודשים ספורים לחיות היא מאד מדוכאת ומקבלת תרופות נגד דכאון. השאלה שלי היא מה לדעתך אני צריך לומר לה עכשיו. האם לתת לה רק לדבר את כאבה על חייה שלדעתה התבזבזו ועכשיו נגמרים?, האם לומר לה שהיא "לא צודקת" ושהיה לה חלק בכל ההחלטות?, האם לומר לה שהיא צודקת?. אני מעוניין להקל עליה. אני מבין שהיא מתמודדת עם מותה שלה, ואני רוצה לעזור לה שתרגיש טוב עם החיים שהיו לה . אני גם דואג לאבא. שסופג ממנה את כל הביקורת. לטיפול פסיכולוגי היא לא מוכנה ללכת מאחר וניסתה זאת בסרטן הקודם שהיה לה וההתנסות לא ממש היתה טובה. אשמח לכל עזרה. תודה בן

לדרבן אותה לעשות משהו שמשאיר את החותם שלה לדור הבא יכול להיות חשוב. למשל, לבקש ממנה לכתוב את סיפור החיים שלה, אבל אולי לא לבד - שתעשה זאת בעזרת אדם שזה מקצועו. אני חושבת שזה לא "טיפול" אבל עדיין זה יכול לעזור לה לעבד דברים, וגם אולי עצם הבקשה שלך תהיה חשובה לה. אם זה לא נראה לך, כל דבר אחר שגורם לה להרגיש חשובה (אני מניחה שהיא כזאת, היא אמא שלך), ומדרבן אותה להיות אקטיבית ביחס למה שנותר לה מהחיים יכול לעזור. סבתא שלי, למשל, סורגת כבר עכשיו שמיכות קטנות לילדים העתידיים שיהיו לי (בעזרת השם, זה המקום לכתוב :-)) - זאת לא ממש רמאות, זה בסך הכל נותן לאדם תחושה שפועלו ממשיך לחיות אחריו, שמישהו רוצה משהו ממנו. שיש לו עדיין משהו טוב לתת.

תזכיר לה כל מני ארועים יפים בחיי המשפחה, תזכיר לה כמה היא משמעותית בעיניך, ואיזה אמא היא בשבילך, תראה לה שבעינך הי מאוד חשובה וזה המון. נסה להביא לה דוגמאות ספציפיות לדברים טובים שקרו שהיא היתה אחראית להם,. תזכיר לה איזה חלק גדול היא תופסת בחייהם של אנשים שקרובים לה הכי חשוב להיות לידה ולשדר חום ואמפתיה וסובלנות... חזק ואמץ...

לבן שלום אתה מתאר סיטואציה קשה מאוד לך באופן אישי ולכל המשפחה. אני לא חושב שיש כאן כללים נכונים או לא נכונים וצריך להתאים את התגובה שלך לא רק למה שנכון לאמא אלא גם למה שמתאים לך ולהתמודדות שלך עם כל המצב שנוצר. מצד אחד ברור לי שאתה רוצה להקל עליה, מצד שני זה טבעי שתרצה גם לערוך עימה דיאלוג ישיר ואמיתי על דברים שאתה מרגיש. אני חושב שכדאי לחשוב מה אתה רוצה להשיג בדיאלוג הזה עם אמא ואם יש צורך פנה אפילו בעצמך לקבלת ייעוץ פסיכולוגי כיצד לנהוג. אני לא בטוח שטיפול פסיכולוגי היה מתאים לה במצב הזה. במצבים כאלה חשובה התמיכה החברתית והמשפחתית ונראה לי שבדיוק סביב זה נמצא הקונפליקט בו אתה מצוי. בתקופה כזו נדרשים כוחות נפשיים מוגברים כדי להתמודד עם המצב ולכן אני חושב שהיה טוב אם היית יכול להתייעץ עם מישהו באופן אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופל אצל פסיכולוגית כבר שמונה חודשים. בחודשיים האחרונים עברתי מפעם בשבוע לפעם בשבועיים עקב לחץ כספי. אני עדיין נמצא בלחץ כספי גדול ולמען האמת לא בטוח שהטיפול כרגע שווה את זה. בהתחלה, הגעתי כי הרגשתי תקוע בחיים ומתוסכל. בינתיים התחלתי ללמוד (מה שגוזל את מרבית כספי) וכרגע אני לא מרגיש שאני ממש צריך את זה. כלומר, עדין נחמד לדבר עם מישהו אבל זה לא כאילו שזה בוער ושאני לא אוכל בלעדי זה. היו היבטים בחיי שהטיפול עזר לי בהם, או עזר לי להתמודד איתם קצת יותר טוב, אבל הבעיות הבסיסיות שלי לא נפתרו, ואני לא יודע אם הן ייפתרו. אני מכיר אנשים שהלכו שנים לפסיכולוגים ועדיין לא נפתרו להם כל הבעיות. וזה מוביל אותי לשאלה שלי: איך יודעים מתי להפסיק? הרי אף פעם אתה לא מגיע למצב שהכל נפלא והכל ורוד, נכון? תמיד תהיה לך סיבה ללכת ולשפוך את הלב על משהו כזה או אחר. הפסיכולוגית אומרת שלדעתה זה לא נכון לעשות עכשיו הפסקה כי אנחנו "בתוך תהליך". אני חייב לומר שאני לא מרגיש את התהליך. בכלל, קשה לי מאוד עם דפוס הטיפול הזה. לשבת ולדבר ולדבר. אני לא התרגלתי לזה גם אחרי שמונה חודשים. זה משהו שקשה לכמת אם הוא עוזר או לא עוזר. זה לא כמו תרופה נגד כאבים. אז אני תוהה אם להפסיק. זה לא ממש בוער לי להמשיך כרגע, ואני מנסה לצמצם הוצאות. מה עושים?

הצגת הרבה סיבות למה להפסיק, יש סיבות שבגללן אתה חושב שהיית רוצה להמשיך? כשאתה מנהל את הדיאלוג מול עצמך, מה הנקודות שהן בעד? מה תרגיש שאתה מפסיד בלעזוב עכשיו?

שאלה טובה. אני חושב שפיתחתי איזושהי תלות, כי כבר ניסיתי להפסיק כמה פעמים ולא היה לי אומץ ללכת עם זה עד הסוף, כי אני פוחד שאני עושה טעות. מצד אחד, אני לא מרגיש שלפחות כרגע אני במצוקה שדורשת שיחות טיפוליות כאלו (זה בעצם מונולוגים שלי, לא שיחות), ומצד שני, היא אומרת ש"אנחנו בתהליך". וש"יהיה חבל להפסיק עכשיו". אני מניח שיש בי צד שחושב שהיא צודקת ובגלל זה אני ממשיך בינתיים. כלומר, זה נחמד השיחות האלה. אתה בא ומדבר על כל מיני דברים שמעסיקים אותך או מציקים לך, מוציא קצת קיטור. אבל האם אני באמת צריך את זה? ושאלת השאלות: האם זה שווה את ההוצאה הכספית? (למרות שזה מסובסד, זאת עדיין הוצאה).

שי שלום אולי כדאי לעשות הפרדה בין השאלה העקרונית האם אתה רוצה וצריך טיפול פסיכולוגי לבין התחושה שהטיפול הנוכחי יעיל או לא יעיל עבורך. לפי מה שאתה מתארת התשובה לשאלה הזו קצת מורכבת. די ברור שיש לך רצון בטיפול אבל שאינך מרגיש מספיק מעורב ומספיק נעזר. יתכן שזה נובע מסיבות הקשורות אליך, לקושי להתחבר, לקושי לקבל עזרה או דברים דומים, יתכן שזה נובע מסיבות הקשורות לטיפול עצמו, למטפלת, לכימיה איתה וכו', וכמובן שילוב בין השניים. כדי לדבר על זה בצורה גלויה ולהגיע להחלטה מה עליך לעשות. יש לי הרגשה שלא תוכל להגיע להחלטה שאתה ממש שלם איתה בכל מקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-9 ילדבגדול מקסים, תלמיד מצוין ומקובל בכתה. אבל לצערי הוא מתרגז מהר על חבריו ומכה אותם כתגובה לזה שמציקים לו לטענתו. לפני שנה הוא התפרץ כל כך שעד שהיגעתי לבית הספר הוא לא נרגע. באותו ארוע הוא השתולל כל כך שאף מורה ,וגם לא המנהלת הצליחו להרגיע אותו. באותו ארוע הוא גם פגע גם במנהלת ובמורה. ברצוני לציין שהגעתי לבית הספר הוא היה כולו סמוק ולא רגוע. לאחר ארוע זה הוא התחיל טפול בביו פידבק, היתה הטבה, אבל הוא לא אהב את הטיפול וביקש להפסיקו. השבוע היתה שוב סצנה דומה שילד הרגיז אותו, הפעם האירוע היה במימדים קטנים יותר. בשיחה שלי איתו הוא ביקש עזרה בשליטה על כעסיו. אנא עיזרו לי לעזור לו והציעו לי מה לעשות בתודה מראש נעם

נעם שלום העניין הוא לא רק טיפול בסימפטום של הכעס והאלימות אלא להבין את המקורות שלו. לכן אני מציע לפנות לפסיכולוג ילדים וכן לפסיכיאטר ילדים להתייעצות. נדרשת אבחנה מדוייקת יותר שממנה אפשר להחליט על אופי הטיפול. העובדה שהיתה הטבה בזמן טיפול מעידה על כך שהוא זקוק לטיפול. אני לא בטוח שההטבה נבעה מהיותו של הטיפול ביופידבק כי יתכן שעצם העובדה שהילד ידע שהוא בטיפול עזרה. הייתי לוקח את זה כסימן לכך שאפשר לטפל בדברים וכדאי לעשות כן. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום אני מקווה שהכנס היה מעניין רציתי לשאול אותך לגבי שילוב של טיפול EMDR לעבודה עם סוסים ואם אתה חושב שזה נשמע הגיוני , אולי יש לך רעיון לבנית תוכנית כזאת.

אן שלום אני לא מכיר שילוב כזה. זה נשמע מעניין אבל מבחינה פרקטית וישירה יהיה מאוד קשה לשלב EMDR עם רכיבה על סוס כיוון שנדרשת אינטראקציה בין מטפל למטופל בזמן הטיפול. יתכן שחווית הרכיבה על הסוס יכולה לשמש לאחר מכן חומר שאיתו אפשר להשתמש בדמיון מודרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, אני בטיפול פסיכותרפי הנמשך שנה. נוצר קשר טוב ביני לבין המטפל שלי. לפני שבועיים הייתי שקוע בדכאון עמוק והתגברתי עליו באמצעות המטפל. אני מרגיש טוב כבר שבועיים, ומרגיש שרוב הבעיות שלי כבר נפתרו. ובעיקר שאין שום סיבה להכנס לדכאונות. לפעמים יש לי תחושות רעות במהלך היום אך זה לא דומה לשנאה העצמית ולרצון למות שהיה לי לפני שבועיים. השאלה: האם זה זמן טוב לסיים טיפול?, או לחכות ולראות אם יגיע גל נוסף של דכאון? אולי זה היה הגל האחרון, ואולי יגיעו דכאונות אך אני אדע להתמודד יותר טוב? ומה אם לא?איך אני אדע אם אני לא ממציא את הדכאון רק כדי לא להפרד מהמטפל? אני שואל כי בשתי הפגישות האחרונות לא ממש היה לי על מה לדבר אתו, אז דיברנו על דברים טובים. למי הפתרונות?

תדבר איתו על הנושא הזה.

לפני שבועיים רצית למות וחשת שינאה עצמית. עכשיו אתה מרגיש טוב. מהנסיון שלי וההיכרות שלי עם אנשים התקדמות היא אף פעם לא ישרה (לינארית רציתי לכתוב). יש מחזורים של עלייה, וירידה. אני חושבת שאם לפני רק שבועיים (מה זה שבועיים? מצמוץ בזמן!) חשת רגשות מאד קשים, אין סיכוי שהדברים עברו לחלוטין... אולי אתה כל כך רוצה להגיד כבר "אני בריא והכל טוב" שאתה ממהר להכריז את זה. אבל האמת תמיד טופחת על פנינו. לדעתי, לאור מה שאתה מתאר, הדרך לקבלה עצמית, אהבה עצמית, התמודדות עם דכאון היא קצת יותר ארוכה. כשאין על מה לדבר לפעמים זה בגלל שלא רוצים לפתוח שום דבר שיכול להחזיר את מה שהיה... במיוחד אם מה שהיה היה מאד קשה. הרבה פעמים אחרי סיטואציות כאלה יש פתאום מעין בום של ירידה. האמת הפנימית באה ודורשת את שלה... אגב, מותר בטיפול גם לדבר על דברים טובים. הם גם חלק ממך, נכון? נשמע לי שהראייה שלך היא קצת או-או או שאני שונא את עצמי ולא רוצה לחיות, או שהכל בסדר... קשה שזה באמצע, או שילוב של השניים בזמנים שונים... כמובן שזה נושא לטיפול, רק חיוויתי את דעתי הכנה בנושא...

ושיהיה לילה מצויינן(ת).

שלום.. אני בחורה בת 16...הגעתי למצב שבו אני כבר לא יכולה לשלוט בעצמי. אני פוגעת באנשים סביבי במשפחה שלי... כשהייתי ילדה קטנה עברתי חוויה ממש קשה במשפחה...זה נמשך מספר שנים... ועכשיו אחרי הרבה שנים..כולם במשפחה מתייחסים לזה כאילו לא היה ולא נברא.. הם ממשיכים בחיים שלהם..ואני סבלתי כל כך הרבה..איבדתי באותם הימים את כל התקווה שלי..את האמון באנשים..אני שונאת כשמתקרבים אליי...בבית..אני לא מרשה לאמא שלי לחבק אותי למרות שאני מאוד אוהבת אותה פשוט היא הבן אדם שאז הרס אותי..והרס לי כמה שנים בחיי כילדה בת 6...היא ניסתה להתאבד מולי והאשימה אותי בזה..אבא שלי גם אמר לי שהוא הולך לים לטבוע...ובגיל 6 החזקתי אותו ובכיתי באמצע הרחוב מול כל כך הרבה אנשים שלא ילךך לים..אלא הדברים שהכי השפיעו עליי...אבל היו עוד הרבה מאוד.. עכשיו אחרי הרבה זמן בערך 7 שנים אחרי מה שהיה..אני לא מסוגלת להיות בקשר עם אמא שלי..היא באמצ מתאמצת היא התשנה וכל פעם היא בוכה ושואלת אותי למה אני לא אוהבת אותה...ולפעמים כשהיא רואה שאני שמחה היא אומרת לי "נכון אני אמא טובה?" ומחייכת אבל האמת היא שאני אף פעם לא הרגשתי באמת שיש לי אמא..אני מרגישה שהבעיה היא רק בי.. כל פעם היא מאכזבת אותי..משקרת לי..אני לא בוטחת בה בכלל אני כל פעם פוגעת בה ומזכירה לה את מה שהיה...הגעתי למצב שאני מממש צריכה עזרה של פסיכולוג..אין לי שום כוונה למות אני בן אדם שמאוד טוב לו בחוץ אבל בבית אני מרגישה שאין לי למי לפנות ואבא שלי שאני מאוד אוהבת והוא תמך בי לאורך כל השנים אומר לי עכשיו שאני צריכה לשכוח ולהמשיך לחיות.. מה אתה מציע לי לעשות?אך אני יכולה למצוא פסיכולוג?והאם באמת כדי לי לפנות? תספר לי בבקשה אם אתה יכולה מה עושים במפגשים עם פסיכולוג וכמה זה עולה בערך.. תודה..אני..

מה שאת מתארת נשמע מאד מאד קשה ועצוב. בעצם גם כשהיית ילדה ההורים שלך לא תפקדו כהורים, ועכשיו, כשאת כועסת או מתרחקת, את מרגישה אשמה - כאילו את פוגעת בהם. אבל נשמע שאת גם יודעת להבין היטב שהיחס הפחות חיובי אליהם מגיע בעצם ממקום של פגיעה מאד גדולה בך, כילדה, כנערה, כמישהי שהיתה זקוקה להורים ולא קיבלה טיפול מספיק טוב, ודאגה. בכל מקרה - אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול מאד לעזור, לתת לך מקום שבו את לא צריכה לדאוג, ואת לא אשמה, או רעה, ויש אפשרות עבור עצמך להתרכז בך ובמה שקורה לך. אני חושבת שעכשיו זה זמן טוב, ונשמע לי שאת נערה עם הרבה מודעות ומוכנות ככה שאין סיבה שלא תוכלי להיעזר מטיפול...

תודה רבה...על התגובה:) כןן וכבר היום ביררתי הכל ואני מקווה להתחיל בקרוב ולהוריד את זה מהלב..

שלום אישתי נמצאת בחודש ה6 להריונה ולבעיות רפואיות בעובר הוחלט על הפלה ואושרה. יש לנו בן שהוא כבר בן 4 שנים והוא קשור כל כך בהריון ובעובר , לדוגמא כול יום הוא מנשק את בטן אישתי וזות בכונתו שהוא מנשק את העובר , כל מתנה שהוא מקבל אומר שזות לאחותי(העובר) . אנחנו לא יודעים אך להגיד לבן שלנו על כל המקרה איך אפשר להעביר לו את כול הסיפר הזה ושלא יופרע או תהיה לו בעיה בכלל. ותודה

ראשית רציתי להביע את הצער שלי. אני מקווה שאתה ואשתך ובנכם יתגברו על כך במהרה. לגבי הפגיעה בילד, לדעתי זה לא אפשרי שהוא לא יחוש צער ואבל בדומה לצער שאתם חשים (כמובן כילד). לדעתי חשוב שתסבירו לו שהבעיות לא קרו בגלל שום דבר שמישהו עשה, אלא שלפעמים לא כל הריון מצליח. אם תנסו להסתיר את הדברים ממנו ולא לספר לו בצורה שתהיה מובנת עבורו, הוא גם לא יבין למה אתם עצובים (ואני בטוחה שהוא יכול להרגיש) ויכול להיות שהוא עצמו ירגיש אשמה. אני חושבת שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות כאבא זה להגיד לו שזה עצוב, וגם לך עצוב, אבל שאתם ביחד, ויחד גם עם האמא (שעבורה אני מניחה שזאת חוויה לא קלה) תתגברו על זה. ילדים מרגישים, עדיף להסביר להם בצורה שמתאימה לגילם, במקום "למרוח" אותם. הילד שלך יהיה אולי עצוב, אבל הוא ילמד שעצב זה דבר שלא צריך לפחד ממנו, שיש לו אבא ואמא שמסוגלים להכיל את העצב שלו (ואולי גם את הכעס שהוא יחוש).

אז ככה: אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי אצת מטפלת שאני מאוד מכבדת ומעריכה אותה ואת הדעה שלה, מה שקורה הוא שבגלל שאני מעריכה אותה אני לא מעיזה לספר לה דברים שיורידו מהערך שלי אצלה, כאילו - אני מנסה שהיא תחשוב שאני מושלמת כזאת, וכמובן שזה בעייתי כי אני אצלה כדי לפתור בעיות. בגלל שאני מתנהגת כאילו הכל אצלי טוב היא אמרה שאנחנו יכולות לסיים, וכרגע נשארו לנו רק עוד 2 פגישות, אך אני לא מוכנה לסיים - יש לי המון דברים לפתור ואני רוצה לנסות לספר לה אותם. אני לא יכולה לספר לה שבגלל שאני כל-כך מעריכה אותה קשה לי לספר לה דברים, אבל אני רוצה להמשיך את הטיפול ולנסות להתגבר על המחסום שלי ולדבר על הדברים שבאמת חשובים לי, אבל כמו שאמרתי - נשארו לנו רק 2 פגישות וזה נראה לי קצת חצוף להגיד לה פתאום שאנחנו לא מסיימות. מה לעשות?? תודה מראש.

הי, קודם כל כדאי לך למהר.. את יודעת שאת חייבת להגיד לה את הכל (ואת גם רוצה) אז הכל בסדר. פשוט תדפיסי לה את ההודעה הזו ותראי לה. הרי את לא באמת חושבת שהיא חושבת שאת מושלמת... ואם היית בטיפול בעבר, או אם תלכי לטיפול אחר, אותן רגשות יעלו שוב - אז אולי כדאי לשנות את המצב עכשיו ולספר לה הכל - ולא לסיים את הטיפול כשאת לא מוכנה לכך. היא הייתה טובה אלייך כל הזמן הזה, אז גם עכשיו היא תסייע לך ותהייה איתך - ואין לך מה לדאוג. היא לא תאהב אותך פחות והיא אפילו תשמח שהתגברת על הקושי ושיתפת אותה בכל.

לא התכוונתי למשפט השני כמו שזה נשמע. הרי אנחנו אוהבים הרבה אנשים אפילו שהם לא מושלמים, כי מה שעושה אותנו מושלמים זה זה שיש בנו קצת דברים לא ממש מושלמים, אבל האהבה יכולה להיות מושלמת גם כך כי אנחנו אוהבים אותם גם כך. תחשבי על מישהו שאת אוהבת שפתאום יספר לך דבר "נורא ואיום" על עצמו (לדעתו), לא נראה לי שבזו השניה תסתיים אהבתך והערכתך אליו, אז פשוט אל תידאגי ותדברי איתה..

בכתה כמו תינוקת החמודה... בסוף השיחה נקטעה כי נגמר הזמן... יש לנו רק עוד פגישה אחת ואני לא יודעת מה לעשות..

איזה כיך שסיפרת אז אולי מה שנשאר לך לומר בפעם הבאה היא, שאולי כדאי שזו לא תהיה הפעם האחרונה... גם אני ניסיתי, זה היה לי ברשימה, אבל לא הגעתי לזה כי שמתי את זה בסוף... אני בטוחה שאת סולחת, במיוחד כשהיה לך מוצלח כל כך אז את בטח שמחה וטובת לב היום.. :)

מי בכתה? המטפלת?

שלום. אני צעירה בת עשרים פלוס. כרגע לא עובדת. מצויה במשבר וכנראה זקוקה גם לטיפול פסיכולוגי וגם לטיפול פסיכיאטרי. הבעיה היא שאין לי אמצעים כספיים ללכת לטיפול פרטי. האופצייה היא טיפול בקופת חולים. - אבל מה שמפריע לי זו העובדה שזה יהיה חשוף לכל. התוכניות שלי לעתיד הם: לעבוד במוסד ציבורי - ממשלתי או בחברות גדולות., ובדרך כלל הם דורשים לקבל חומר רפואי מקופת חולים וחסיון בריאותי. ובמידה והם ייראו את זה הם בטח לא ייקבלו אותי. מה עושים??? האם כל החומר על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים מועבר אליהם???? בבקשה ענו לי.. עילית

לכי לטיפול. יש כל כך הרבה אנשים שמקבלים טיפול כיום (את לא מדמיינת). את רוצה לבנות לך עתיד, חלק מבניית עתיד היא גם דאגה לשלומך הנפשי.

לא כל טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי פוסל אנשים מלעבוד במוסד ציבורי או ממשלתי. קודם כל טפלי בעצמך, זה יותר חשוב מהכל. אחר כך תתמודדי עם יתר הדברים. אינני יודע מה הסיבה בגללה את זקוקה לטיפול אך יתכן וזה לא יפסול אותך מלקבל עבודה כפי שאת רוצה.

האם אתה יכול לפרסם כתבה מאיזה מאמר על דרכי התמודדות עם חרדות של יציאה לבחוץ ונסיעה לרחוק, וכתבה על דרכי התמודדות עם דכאון. תודה

http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

מעניין אותי מה עשרת הדברים הראשונים שיש לכם להגיד על המטפל שלכם. הדברים הראשונים שעולים לכם לראש, טובים ורעים.

אני אוהבת אותו. יש לו רגישות נשית. הוא בטוח אוהב אותי יותר משאר המטופלים.. הוא אמא.ואבא.ומאהב.ובעל.וחבר.ומטפל.כל פעם הוא מורגש אחרת. הוא בחיים לא יגע בי.אז הוא אמא מוזרה.אבא מוזר.מאהב בעל וחבר מוזר. חוץ מכל הדברים שהוא יודע יופי לעשות, הוא מצחיק אותי נורא. הוא עוזר לי מאוד.אפילו יותר משהוא יודע. הוא מכיר אותי כמעט לגמרי. לפעמים הוא מעצבן אותי אבל תוך שניה זה נסלח.כמעט בכל הפעמים. אם היינו מכירים שלא טיפול הוא היה אוהב אותי לנצח.איכשהו. נעים מאוד להרגיש בזכותו את כל מה שכתוב כאן. עברה יותר משנה ואני מרגישה עדיין כאילו רק התחלנו. אני אהיה הראשונה בהיסטוריה שעברה טיפול 120 שנה... כתבתי יותר מעשרה דברים אז אני אפסיק.

הגון, טוב לב, סקרן, ביישן, צלול, בעל חוסן נפשי, בעל חוש הומור, רגיש, מעשי, מסודר, צנוע.

מה שכתבת- גרם לי לבכות. אני מרגישה כמוך אבל נלחמת בזה. גרמת לי להבין שאין לי סיכוי ובמלחמה הזו הפסדתי. איבוד שליטה. מפחיד

אני יכולה לסכם זאת כך:,( אם הנושא עדיין רלוונטי מבחינתך) 1. מקום מפלט. 2. מראה לדמותי. 3. אמת וכנות מוחלטת. 4. חוסר שיפוטיות,אובייקטיביות. 5. דמות אב. 6. יכולת הקשבה מדהימה, שאילת שאלות רלוונטית בזמן המתאים. 7. הובלה לגילויים עצמאיים, הבנת אירועים, תהליכים, בחירות.

קודם כל תודה.. תסבירי לי איך אני מוסיפה תגובה שהיא לא כהודעה חדשה כלומר משרשרת.. אני לא מצליחה לעשות זאת. חוצמזה פתאום בן אדם נהיה חרד זה לא משהו שרואים באופי@@מההתחלה. נלחצתי לאללה מזה.

(אחרי שאת נכנסת להודעה פשוט תרדי למטה ואז תעני ותשלחי) קודם כל יכול להיות שהוא היה חרד מההתחלה והוא ניסה להסתיר גם את זה. אני יודעת שאני אישית לא סיפרתי למשל לבעלי, מהתחלה, שעוד היינו חברים, שאני סובלת מבעיות של חרדה. אחרי זמן רב מאוד שכבר בטחתי בו לחלוטין סיפרתי לאט לאט בכדי לראות את תגובתו ולראות כמה אני יכולה לספר. לכן חשובות מאוד היו התגובות שלו בהתחלה בשילי. את יכולה לדבר איתו על זה במקום לדבר על זה איתי... תשאלי אותו את הכל, תדברי איתו בפתיחות וכנות ואני בטוחה שאם תהיי תומכת וחמה ומבינה הוא ירגיש נוח לחלוק איתך.

תודה על עצה חכמה

שלום רב, יש לי חבר מזה כחמש שנים, לפני כשנה הוא העלה כי בעבודתו שוחחו על נושא האיידס הוא נתקף בפחד והחליט לנסוע לת"א לבצע בדיקת דם..@@אז רבנו כי לא הבנתי מה קרה לו אולי הוא בוגד או בגד בזמן שהיינו יחד למרות שזה היה נשמע מוזר כי למה הוא סיפר לי..לאחר שנרגעתי מהמחשבות הוא קיבל תשובה שלילת והכל חזר לשגרה. חזרתי עכשיו מהעבודה וקיבלתי מכתב ממנו שמסביר כי מאז ועד היום המחשבה מפני הדבקות לא מרפה ממנו למרות התשובה השלילית כי הוא קרא על אפשרות להדבק גם ממגע בדם ולכן בעבודה הוא מפחד ללחוץ ידיים או לשבת על אסלה וכו.. הוא מציין שהוא לא סיפר לי זאת כנראה לא לעורר כעס מצידי ולא משנה אם הוא צודק או לא , אך זה לא הרפה ממנו עד כה והוא חושב על זה שוב ושוב..הוא לא מבין מדוע ולא מצליח להשתחרר מזה.. אני שוב כעסתי כי כנראה אני לא יודעת להתמודד עם דברים מוזרים כאלה וביקשתי לסיים השיחה שיצרתי עימו עם סיום המכתב.. ד"ר מה יכולה להיות הסיבה לכך בכנות מלאה?? האם הוא פרנויד ?. האם זה יעבור מאליו..לדעתך?? אשמח לתגובה מיידית!

הי, יכול להיות שהוא סובל ממחשבות טורדניות. תוכלי לומר לו לפנות לטיפול (אפילו קצר) פסיכולוגי בכדי לבחון את העניין. זה לא מוזרות, אל תדאגי. אני מרגישה אותו דבר - אני בטוחה שיש לי את כל המחלות בעולם כולל איידס וסרטן. כל כאב קטן שיש לי על העור אני בטוחה שהנה הסרטן התחיל.. תנסי להיות אליו מבינה וטובה כי הכי גרוע זה, שהוא כנראה ניסה להסתיר את זה ממבוכה, אז אם את רוצה לעזור לו - תנסי להיות תומכת ואוהבת ותרצי לעזור לו. הד"ר לא פה והוא יחזור רק עוד שלושה ימים.

שלום, אני עושה חונכות לילד במסגרת מאורגנת ;הפגישות שלנו נושאות אופי של טיפול פסיכותרפי . אני מעודדת את הילד לדבר על דברים שמפריעים לו ומנסה לשקף לו תחושות שונות שמתבטאות בטיפול ושהוא לא מסוגל לבטא במילים.זאת אני עושה דרך משחקים שאנחנו משחקים יחד. לאחרונה הוא מסרב לתקשר עימי בפגישות. הוא אומר שאין לו על מה לדבר ושהוא לא יודע במה אנחנו יכולים לשחק עוד. הוא טוען ששיחקנו בכל המשחקים שלו ולכן " אין יותר מה לעשות"!. הסברתי לו שיש הרבה משחקים שאפשר לשחק בהם כמה פעמים, אך הוא מסרב לשתף עימי פעולה. מתוך שיחות עימו הבנתי שהוא היה רוצה שאקח אותו למקומות בילוי מחוץ לביתו, ואני מניחה כי הוא כועס עליי וזו דרכו להביע כעס זה. במסגרת התפקיד שלי אני מחויבת להיפגש איתו אצלו בבית. הייתי רוצה לדעת מה ניתן להגיד לילד זה? איך מסבירים לילד שבא לפסיכולוג את תפקיד הפסיכולוג עבורו ואת אופי הפגישות בינהם? תודה שירי

אבל את עושה איתו רק חונכות, לא?

למוישה כן אני עושה איתו חונכות אבל רציתי עצה לגבי דרך התמודדות עם הילד...

שאלה ראשונה ומתבקשת - האם את לא מקבלת הדרכה עבור החונכות הזאת? אולי שווה לשאול אותו (את הילד) מה הוא היה רוצה שתעשו, תוך הדגשת המגבלות של מה אפשרי ומה לא. אולי אתם יכולים לעשות משהו שהוא שונה ממשחק במשחקים - לצייר ביחד, לשמוע מוסיקה, לקרוא? אולי את יכולה ללמד אותו... לצלם למשל (אם יש לך מצלמה), או להשתמש במחשב - אם יש כזה. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אולי יש דברים שכבר נראים לו ילדותיים יותר, והוא מחפש משהו אחר בוגר יותר? אני ממש יורה באפלה בנסיון לעזור לך... אני לא חושבת שאת צריכה להסביר לו את התפקיד הטיפולי שלך, אבל את כן יכולה להסביר לו שכל מה שאתם יכולים לעשות ביחד אפשרי בגבולות של הבית. למעשה, אולי מתוך ההתייחסות שלך אליו כאל "ילד שבא לפסיכולוג" (כפי שכתבת) את מפספסת משהו שהיה יכול להיות יותר זורם בלי אותה "השתדלות טיפולית" מצדך כפי שאני מבינה אותה. כמו שלמבוגר זה יכול להיות מעיק שמשקפים את רגשותיו על כל צעד ושעל, גם לילד זה יכול להיות כך. יכול להיות שזה חוסם משהו הרבה יותר אותנטי ומועיל. אני לא יודעת אם זה מדבר אליך - אבל אולי יש מצב שאת יותר מדי מנסה "לטפל" בו, ופחות מדי פשוט להיות איתו?

כפי שציינת החונכות שאת עושה היא במסגרת מאורגנת. את אמורה לקבל לויי מקצועי והדרכה מאנשי המקצוע האחראים על הנושא. פני אליהם בכל בעיה שיש לך במסגרת החונכות. הם יוכלו לתת לך את התשובה הטובה ביותר לעניין.

ד"ר שלום אישתי, בת 27, סבלה פעמיים (בהפרש של חודשיים) מכאב בלתי נסבל באיזור הבטן העליונה המלווה בהזעה, חיוורון ומדדים (דופק/לחץ דם) גבוהים. ובפעם השנייה אף עילפון. כמו כן ציינה כי לאחרונה קיים אצלה מתח גבוהה הקשור בעבודה.מה שגורם לה לבחילות וחוסר תיאבון. מה יכול לגרום לכאב בלתי נסבל שכזה והאם אתה ממליץ לבדוק/לטפל בתופעה ? תודה אלעד

כדאי שתחפש פורום רפואי מתאים להציג את השאלה, או פשוט לגשת לרופא בקופת חולים. הרי אי אפשר לעשות אבחנה של הבעיה דרך המחשב. אם הסיבה היא נפשית אולי כדאי שאשתך תתיעץ עם איש מקצוע מתאים, פסיכולוג או פסיכיאטר.

שלום, אשמח לשמוע את דעתכם לבעיה שלי, מאז תחילת הטיפול אני עסוקה מאד במקום שאני תופסת בחיי הפסיכולוג שלי (אם בכלל). אני מנסה אותו בצורה די ילדותית כל פעם מחדש ואומרת לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול, שאני רוצה לברוח וכ'. לרוב הוא מתאמץ בשבילי ו"משכנע" אותי שכדאי להשאר כדי לפתור את הבעייה שלשמה התחלתי את הטיפול, אך היתה גם פעם אחת שהוא פשוט אמר לי שזה תלוי בי. ותאמינו לי שזה היה מאד כואב לקפל את הזנב ולהשאר. גם כאב לשמוע אותו אומר שזה תלוי בעצם בי ואף אחד לא מכריח אותי להשאר. השאלה שלי: האם יש מקום פשוט לשאול אותו מה הוא מרגיש אלי?, מה המקום שאני תופסת בחייו?. או שאין לי זכות לעשות כך. מפחיד אותי שהוא פשוט יגיב בקרירות.

השאלה ששאלת מעסיקה מטופלים רבים ברגע שנוצר אצלם קשר רגשי או ,התאהבות" במטפל. נשים המתאהבות במטפל שלהן מפנטזות על האהבה הזו וכמהות לממשה למרות שברור שזה בלתי אפשרי. הפסיכולוג מטפל בכמה אנשים, לעיתים רבים, ואם היה מפתח רגשות לכולם ו"לוקח ללב" את הסיפורים האישיים של כל מטופל ואת בעיותיו, הרי שלא היה מסוגל באמת לטפל ואולי היה נזקק בעצמו לטיפול. יחד עם זאת, נראה לי שכמו כל אדם, גם לפסיכולוג יש אמפטיה וחיבה למטופלים מסוימים, גם אם אינו מראה זאת כלפי חוץ.

אני חושבת שבמקרה הטוב (שלפי התיאור שלך אני מאמינה ומרגישה שהוא מתקיים) המטפל מרגיש כלפיך רגש מורכב שכולל בראש ובראשונה - אחריות כלפיך בתור מטופלת שלו. יש לו אחריות לדאוג שהסיבות שבגללן פנית לטיפול, שהכאבים שלך, שמה שמעיב עליך ומפריע לך להיות את ולהיות שמחה, יצליחו להפתר. אני חושבת שמתוך אותו רגש אחריות, ומתוך הקירבה שיש בסוג קשר כזה עולים מגוון של רגשות - לעיתים רגשות יותר הרמוניים כמו חיבה, אמפתיה, קירבה והנאה, ולעיתים גם המטפל יכול להרגיש תסכול, כעס, עייפות, וכו'. אני חושבת שאם את מרגישה שהוא מטפל רציני שמסור למקצוע ולטיפול בך, את תופסת מקום בחייו. המקום שאת תופסת לא דומה בשום צורה למקום שהוא תופס אצלך. ואוי ואבוי אם היה כך. כנראה שהשאלה של הדדיות, של עד כמה לאנשים יכול להיות אכפת ממך, עד כמה את חשובה, היא שאלה מרכזית בחיים שלך, בנפש שלך. האמירה שלו שאם היית רוצה היית יכולה לעזוב, נתפסת אצלי כאמירה שחשוב שמטפל יגיד. שלא יווצר מצב שבו את כביכול נשארת בטיפול בגלל שהוא רוצה שתשארי. הנחישות שלך להתמודד עם הדברים היא חיונית להצלחת הטיפול. חלק מהתמודדות, נראית לי כרגע, התמודדות עם הרצון והכמיהה לעוד, לסימטריה. ואיך אני מבינה את אותה סימטריה? כרצון לחוש בטוחה ומוגנת בתוך הקשר. כי אם אין סימטריה, יכול להיות שהשאלה בתוך הראש שלך היא: "האם אותו אדם באמת יעזור לי כשאני אזקק לעזרה? האם הוא באמת שם בשבילי? האם לכך שאני חושפת את עצמי בפניו על הבעיות הכי אינטימיות שלי יש משמעות? האם אני חשובה?" אם תנסי לענות על השאלות הללו בעזרת שימוש במושגים מעולם "המציאות" (כאילו שהמטפל היה חבר או בן זוג) התשובה תהיה מאד מאכזבת, אבל אם תקחי אותן בחזרה לעולם הטיפול, ותראי שבאמת הוא שכנע אותך להשאר, שהוא מתמיד בקשר איתך, מקשיב לך, מזדהה איתך, רוצה בטובתך, אולי משהו בך יירגע. אני חושבת שהקשר הטיפולי הוא אמיתי, אבל חלק גדול ממנו מתרחש בתוך הנפש, ולא במציאות חיצונית שאפשר למדוד אותה. ושוב, מהשאלה שלך התרשמתי שיש לך מטפל אכפתי ומסור. אני חושבת שאת יכולה להיות מאד שמחה שזה המצב.

שלום אדם שנולד שמאלי גם יד וגם רגל והוא נאלץ להיתרגל ליד ימין מאז שהחא תינוק איך זה משפיע על הפסיכולוגיה של אותו אדם? תודה

אני מצפה לתשובה תודה

שאני לא בטוחה שיש לה תשובה אחת. נעשו הרבה מחקרים על הבדלים בין ימניים 0לשמאליים, שלא היו חד משמעיים כמו שנהוג לחשוב, ואולי גם מחקרים על הצורך להתרגל לצד הלא דומיננטי באופן טבעי, אבל אני לא מכירה אותם - נראה לי שהשאלה שלך ממש מצריכה מומחה לתחום... יש כאן רופא בקהל? אבל אם אתה רוצה לשמוע מחשבות אז ככה: אני חושבת שיש לכך כמה היבטים, האחד הוא קשור לכך שהמח צריך להתרגל לעבוד עם הצד שאולי אינו החזק באופן טבעי. הרבה אנשים עושים זאת בעקבות תאונות, ואני יודעת שבתחילת המאה שעברה עד שנות ה-50 לפחות זה היה מאד מקובל להכריח ילדים לעבור לצד "ימין", הצד "הנכון"... אני לא יודעת מה הנזק בכך, אבל אני חושבת שיש בכך נזק אם ההורים לא מקבלים את הילד כמות שהוא, ולא מאמינים לו שצד אחד שלו הוא החזק והנח, ולא השני. כך שלמעשה הם גוערים בו על דבר שהוא עושה באופן טבעי ובהרגשה של הילד אין בו כל רע. אגב, אני לא יודעת אם זה יותר גרוע מלכעוס על ילד קטן שאוהב לשחק במשחקים של "בנות" ולא לשחק כדורגל, למשל. או לכעוס על ילד שהוא בוכה, או מאונן. בקיצור - מה אתה בעצם שואל?

הי, אני לא מבינה למה אני מרגישה נטושה ע"י המטפל שלי בין פגישה לפגישה. (אם הכל קשור בהורים שלנו, אז זה עוד יותר לא ברור לי. יש לי שני הורים מקסימים שיעשו הכל בשבילי. בטח ובטח לעולם לא יפסיקו לאהוב אותי) אני לא מעיזה להתקשר אליו (רק הוא יכול להרגיע). לא נעים לי, מפחדת שיכעס. פעם אחת התקשרתי אבל רק כדי להקדים את הפגישה ביום כדי שהכאב יוקל וסיפרתי לא על הכאב ובאמת היתה הקלה אך רק ליום אחד. ועכשיו מצפה לי סוף שבוע ארוך וכואב. אני יודעת שתכתבי לי לדבר אתו על זה, ואני אעשה זאת, אבל עד אז... תכתבי לי מה דעתך תודה

לכתוב לעצמך או לא בין הפגישות יעזור לך להרגיש את הקשר? אולי את זקוקה ליותר מפגישה אחת בשבוע? ואולי שני הדברים האלה הם רק כמו אקמול למשהו הרבה יותר עמוק וכואב. לא את הכל אפשר למצוא בהורים, אבל ממה שאת מתארת אין ספק שאת במצב של חוסר והזדקקות מאד גדולים. אני לא חושבת שאפשר להתגבר על זה ביום... לצערי אלה הם רגשות שלא זרים לי. האם זה מנחם אותך? אני חושבת שעם הזמן זה פוחת, ומשתנה, ומתאזן - ואז קל יותר. אני מאחלת לך סופשבוע קל, ואולי, כשאת באמת זקוקה, כמה מילים בטלפון אינן פשע. תשאלי אותו על כך, אולי עצם הידיעה שאם היית חייבת היית יכולה להתקשר תקל עליך לעבור את הימים גם מבלי שאת באמת יוצרת קשר.

הי, תודה על תשובתך. אני חושבת שאני כותבת לך כדי להרגיע קצת. וזה עובד.הבוקר אני כבר מרגישה יותר טוב (קראתי את תשובתך כבר בלילה אבל לא היה לי כח לכתוב) אני בטיפול, פעמיים בשבוע בגלל התחושות האלה, אך עד עכשיו לא קראתי להם נטישה אלא געגוע, ואולי זה שניהם יחד.? מדהימה אותי העובדה שאתמול כשאף אחד לא היה בפורום אז הרגשתי לגמרי לבד, בעלי בנסיעת עסקים ארוכה, ואני מרגישה נטושה גם על- ידו, למרות שאני יודעת שתמיד אני אתו. אני מוקפת חברים ומשפחה אוהבת ובכל זאת מרגישה נורא לבד. אני צריכה טיפול, הא? :-) הפורום הזה הוא לעיתים הצלה בשבילי. שאלה להתעניינות: האם קל לכם לשתף את בני הזוג שלכם לגבי הרגשות שלכם למטפלים? אצלי בחודשים הראשונים זה הרגיש כמו בגידה בבעלי, אחר-כך הרגשתי שאני בוגדת עם בעלי במטפל שלי :-), ועכשיו אין תחושת בגידה אך אני בהחלט מקפידה לא להראות לו את התחושות של כלפי המטפל. אשמח לשמוע איך זה אצל אחרים. ולילה שוב תודה.

תוהה אם בא לנו "כפורום" להעלות איזה נושא לדיון? למשל - שאלה שחביבה עלי. מהו הרגש הכי פחות חביב עליכם? החמצה? כעס? אשמה? שינאה? קינאה? עצב? חוסר אונים? אני יכולה לספר שאני הכי פחות אוהבת את רגש ההחמצה - הוא חומצתי, מעכל אותך מבפנים וגורם לנדודי שינה.

אפשר כמובן לשאול על הרגש הכי נעים... :-) למרות שזה פשוט - אושר אושר ועוד אושר. או שאולי אושר הוא כלל לא רגש?

הי, כעס ?- אני עוד בשלב של ללמוד לכעוס. שמעתם פעם על אדם שלא כועס על אף אחד? זו אני. הכל מופנה פנימה... מסכימה עם מה שכתבת על החמצה וגם עם מה שכתבו על האשמה. קראתי פה פעם בפורום שקנאה זה הרגש הכי לא פרודוקטיבי- הורס אותך מבפנים ולא פוגע באחר. אני בוחרת בחוסר אונים- תחושה שמלווה אותי הרבה בתקופה האחרונה כשאתה לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את המצב יוצר חלל בלב כמו אבל.

הבעיה שבגינה נגשתי לטיפול נפתרה. קבלתי גט ואני שלמה עם ההחלטה. כאב הפרידה מבעלי לשעבר והעלבון מאחורי. תחושת הפספוס נובעת מניתוק הקשר ממנה. מזה שלא נהיה חברות כפי שרציתי. מזה שאני כבר לא חלק מחייה והיא לא מחיי. הכאב הזה ליווה אותי לאורך כל הטיפול והוא לא חזק יותר עכשיו - פשוט שם. קניתי לה מתנה יפה ונתתי בפגישה האחרונה . ועכשיו גם כתבתי לה מכתב ובכוונתי לשולחו בדואר. יתכן שזה יעזור לי לסגור מעגל. לדעתי החזרה אליה לא תפתור את הבעיה.

תודה לך על ההבהרה... שיהיה לך בקלות בהמשך.

מטרת הטיפול אינה לפתור בעיות ואף לא ליצור בעבורך שינוי מיוחל. מטרתו האמיתית של הטיפול היא להגדיל את מרחב הבחירה האישית והחופשית מצידך.בעוד שלכולם ישנם קונפליקטים פנימיים וכן הניגזרות החיצוניות אנו מייחלים לשינוי ואולם פועלים מתוך מערכת פנימית המעבירה בחירותינו דרך צינורות של פחד וכעס ורגשות שליליים אחרים אשר מונעים מאיתנו להחליט ולקבל בחירות אחרות.הטיפול מאפשר הרחבת הבחירה האישית,דלת נוספת אשר מונעת עי פתרון הקונפליקטים הפנימיים ובחירה אחרי השתחררות מרגשות שליליים אשר הצירו את הבחירה ואף יצרו דפוסים חוזרים,שליליים שמביאים פעמים רבות לידי מבוי סתום והיעדר בחירה ממשית. במהלך הטיפול ותוך נגיעה ממשית בקונפליקטים הפנימיים נוצר תהליך בו המטופל מפתח תלות שהיא נחוצה במידה רבה ליצירת האווירה הטיפולית המתאימה וכן לפתיחות ולגילויים אשר מביאים בסופו של דבר לתובנות המתאימות ולהתרת הסבך הרגשי שמונע בחירה חופשית ככל שניתן.כחלק מעבודתו המיקצועית של המטפל עליו לצמצם את מידת התלות בצורה הדרגתית ומובנית,סובייקטיבית המתאימה למטופל שמולו וזאת בכדי להכין התשתית הרגשית של המטופל לעמידה על רגליו והבנה כי יוכל להמשיך בעצמו.רגשותייך מובנים,הסיטואציה הטיפולית היא אבן שואבת של התקרבות אינטימית ואידאליזציה של המטפל\ת כך שהסיום הוא בבחינת התמודדות שיש לעבור אותה.השאלה היא כיצד את חווה את הסיום..האם כנטישה שנעשתה טרם זמנה ובכך את גם חווה רגשות קשים המקשים עלייך את סיום התהליך או שמא עזיבה שנעשתה מתוך בחירה משותפת ולאור ההבנה הפנימית כי המשימה הושלמה.ההבדל אינו בין עצב לפיספוס...פיספוס הוא דחף לפני הגנה(פספוס מוביל לעצב) אלא בין בזבוז לפספוס..ההבדלים בינהם רלוונטים ביחס למידת האחריות שלך על התוצאה ובכך גם תחושת ההשלמה או אי ההשלמה.. עברת טיפול,ניתוח..היית תלויה בעזרה מאדם אחר בנוגע להתמודדות אישית..סיום הטיפול נעשה פעמים רבות ביוזמת המטפל כיון שמטופלים רבים מתקשים לסיים הקשר בשל התלות וההרגל..מידת האינטימיות ותחושת הבילעדיות והרגשות העמוקים שניכרכים בין שני אנשיםמקשים על המטופל להבחין ביכולתו להתמודד לבד, ולכן על המטפל לעזור למטופל להימנע מלהתייחס לחיים עם הטיפול כדרך חיים קבועה ולאפשר לו תוך הבנתו המיקצועית והאישית להתנהל לבדו ..זיכרו כי בסופו של דבר מטרת הטיפול היא להקנות כלים שיעזרו לפתור בעיות בהמשך הדרך ולא לפתור בעיה קונקרטית.אני חושב שכתיבת מכתב היא בחירה טובה מאד ואני מציע שתאפשרי לעצמך לקחת מעט מרחק מהטיפול ומהמטפלת בכדי לבחון את מידת העמידות שלך והתוצאות שהושגו.זו תהיה גם פונקציה של מידת האמון שנתת במטפלת אשר למיטב הבנתך עשתה הכל כדי שיהיה לך טוב ולכן גם ההחלטה שלה נעשית במסגרת הרצון שלה לעזור לך.. בהצלחה.

מובן וחכם

בעקבות גרושין טופלתי אצל פסיכולוגית כשנה. לאחרונה הרגשתי כי הגיעה השעה להפרד ואכן נפרדנו מיוזמתי. הפגישה האחרונה היתה מרגשת ומיוחדת ואני יצאתי משם בהרגשה טובה שנפרדנו כפי שצריך. במהלך הטיפול הייתי אמביוולנטית. מצד אחד מאוהבת במטפלת מצד שני רצון לעזוב ( גם בעקבות הכאב של אהבתי אליה והרצון להיות חברה שלה.) וכן נראה היה כי מדי פעם עברנו את הגבולות והיינו גם קצת חברות. עכשיו, מספר ימים לאחר הפרידה אני מרגישה ריקנות ועצבות. יש בי גם את הידיעה שהגיע הזמן הנכון אבל תחושת הפספוס ודמותה מול עיני לא נמוגה. האם עזבתי בטרם עת? או שזהו תהליך שעוברים בפרידה ממטפל?

האם דברתן על האפשרות שתחזרי לטיפול? אני מציעה לך לקחת כמה זמן (שתרצי) לבחון את ההרגשה שלך, ואם את רואה שאת עדיין רוצה את הטיפול, ורוצה לקבל ממנו משהו שאולי לא הצלחת לקבל בחלק הראשון, יש אפשרות לעשות חלק שני... אם עזבת בגלל הכאב, יכול להיות שלא באמת "נפרדת", יכול להיות שלא באמת השלמתן את התהליך. ומצד שני, אני מניחה שהיו לך סיבות שבגללן עזבת. האם זה היה רק בגלל הקושי והאהבה אליה? או שפשוט הרגשת שהנושאים שבגללם פנית לטיפול הצליחו להפתר?

אני מבינה מנטע שהטיפול הסתיים. אומנם הפרידה נעשתה מיוזמתה , אבל האם לא תמיד זה צריך לבוא מצד המטופל? המטפל צריך להיות מספיק מנוסה בשביל ללוות את המטופל לאורך תהליך הפרידה ולקיים פגישת סיום רק בסופו. אני חושבת שלהציע לה לחזור לטיפול זה בעצם לומר לה שלא חייבת להיות פרידה וזה כמו לומר למישהו שהוא אף פעם לא ימות. יש פרידה ,הם סיימו את התהליך ועכשיו צריך לתת לזמן לעשות את שלו. סתם מחשבה... אולי אני טועה.

אני חושבת שפרידה ממטפל זהה לתהליך של אבל. לא משום שעברתי את זה , אני עדיין בטיפול עם רגשות אמביבלנטים חזקים כלפי המטפל .(כמו שתארת רצון לעזוב כדי לא להזדקק). אבל משום שפרידה ממטפל אינה דומה לפרידה מחבר או חברה יש בה משהו מאד סופי, זה לא שאומרים בסוף "אז תהיה בקשר" או " תבוא לבקר", המטפל יוצא מהחיים. מה שרציתי לומר זה שאני מבינה אותך ומרגישה את כאבך. וד"ר אורן מאד חסר. וגם לילה.

האם טיפול פסיכולוגי יכול להעלים לגמרי את החרדות (חרדות קיומיות) או שמה רק להפחית אותן. אני סובלת למעלה מעשר שנים מחרדות קשות. אני בטיפול פסיכולוגי כבר חצי שנה ויש תקופות טובות שהחרדות נעלמות לגמרי ויש תקופות שהן חוזרות בעוצמות גבוהות. אני מוכנה לטיפול ארוך, אך השאלה שלי האם אני עלולה למצוא את עצמי בסוף התהליך, פותרת ודאי בעיות שונות הקשורות לכך אך עדיין החרדות יופיעו מדי פעם?

את שואלת שאלה קשה... אני מכירה חרדות קיומיות, אבל לא כל כך חרדות במובן שבו רב האנשים חווים אותו. (עם תופעות גופניות, למשל). יש מי שהיה כותב לך לנסות להיעזר בתרופות נוגדות חרדה. חשבת על כך? נראה לי שאם זה משהו שאת סובלת ממנו הרבה שנים, זאת תהיה מלחמה קשה להתגבר על זה. בכל מקרה, אני מאמינה שהטיפול יכול לתת תמיכה להתמודדות עם החיים, עם החרדות, עם מי שאת ומה שהיית רוצה להיות, ככה שלי זה נראה שיש סיכוי טוב שבעוד זמן תהיי במקום שונה. אבל אולי לא לחלוטין נטול חרדות. אולי עם הרבה פחות חרדה, והרבה יותר דברים אחרים. זה גם טוב, לא?

ולשאלתך, בתקופות הקשות אני משתמשת בכדורים שקיבלתי מפסיכיאטר. אך הכדורים ממכרים ולכן אני מאד נזהרת ובדרך כלל מפסיקה לאחר שאני חשה הקלה.

ברצוני לקבל מידע או הפניה לאתרים בהם עוסקים בחוק המטפלים ,ששמעתי שעומד להתממש. אשמח לשמוע מה הראציונאל שלו,מי יורשה לטפל ומי לא וכו.

תפנה לאתר שנקר פסיכולוגיה עברית זהו אתר של פסיכולוגים אני חושבת שהם יוכלו לעזור לך

כיום כל אחד בלי קשר להשכלתו הפורמלית יכול לכנות עצמו "פסיכותרפיסט" ולתת טיפול נפשי לכל אחד מבלי שזאת תהיה עבירה על החוק. חוקים קיימים רק לגבי פסיכולוגים קליניים ורופאים פסיכיאטרים. כל השאר- אין מעמד חוקי מי רשאי לטפל ומי לא. יש הצעת חוק ישנה שכבר מזמן לא רלבנטית שכן אין לה סיכוי עקב התנגדות גורמים מקצועיים שונים. פרטים בכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884

תפנה לאתר שנקר פסיכולוגיה עברית זהו אתר של פסיכולוגים אני חושבת שהם יוכלו לעזור לך

תפנה לאתר שנקר פסיכולוגיה עברית זהו אתר של פסיכולוגים אני חושבת שהם יוכלו לעזור לך

כיום כל אחד בלי קשר להשכלתו הפורמלית יכול לכנות עצמו "פסיכותרפיסט" ולתת טיפול נפשי לכל אחד מבלי שזאת תהיה עבירה על החוק. חוקים קיימים רק לגבי פסיכולוגים קליניים ורופאים פסיכיאטרים. כל השאר- אין מעמד חוקי מי רשאי לטפל ומי לא. יש הצעת חוק ישנה שכבר מזמן לא רלבנטית שכן אין לה סיכוי עקב התנגדות גורמים מקצועיים שונים. פרטים בכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884

אני בטיפול פסיכלוגי בערך של שנה עקב חרדות. נקשרתי מאד למטפלת שלי. לאחרונה חל שיפור במצבי, אין מצבי דכאון שהופיעו בתדירות גבוהה כמו גלים, והתחושה הכללית טובה. יש עדיין חרדות בלילות אך מתונות יותר. בשבוע האחרון התחלתי לדבר עם המטפלת שלי על פרידה. יש לציין שזה עלה כתוצאה מחלומות שלי שבהם אני מסתדר טוב בלעדיה. מאז אני בתחושה נוראה של עצבות. אני מרגיש לא מוכן, ופרידה לא באה בחשבון מבחינתי. אני מרגיש טוב אך לא רואה עדיין את עצמי ללא המטפלת אך יודע שיום זה יגיע. וזה מה שקשה. הניתוק הסופי! מישהו מבין?

אני מבינה למרות שאין לי מה לומר לך אני רוצה לעזוב את הטיפול וכל הזמן חושבת כמה קשה זה יהיה יהיו כאלה שיגידו לך שזה סימן שאתה לא צריך לעזוב..... אני חושבת(ואני לא מבינה הרבה) שתמיד זה יהיה קשה אז כדאי להוריד פגישות בהדרגה ולהתחיל לדבר על זה בפגישות , אני חושבת שפסיכולוג טוב אמור לדעת להפחית אצל המטופל שלו את התחושה הזו.

אתה כותב שהיה שיפור, ושעכשיו בזכות הקשר אין יותר דכאונות, החרדות במצב יותר טוב, כלומר - אתה מתחיל לעמוד על הרגליים. אבל לדעתי זה לא אומר שמייד צריך לנסות לעמוד לחלוטין לבד. ראשית - אולי אתה צריך להתאמן בלעמוד, וליפול. כלומר, לחוות גם חרדה או דכאון, אולי הרבה יותר קלים, ולהצליח להתגבר עליהם שוב. שנית, אולי אחרי שאתה מצליח "לעמוד" לבד, תרצה להצליח ללכת, לרוץ, לדלג? כלומר, אני חושבת שהחלומות שלך וההרגשה שבאה בעקבותיהם מעידים בעיקר על כך שזה לא הזמן. אולי בתפיסה שלך, אתה חושב שעכשיו כשהמצב יותר טוב אין לך "זכות", כביכול, להיות בטיפול, אבל לדעתי, יש לך זכות ואפילו חובה. כל כך הרבה פעמים אנשים מתחילים להשתפר, חושבים שהם כבר יכולים לבד, לא משלימים את התהליך, ואז מוצאים את עצמם שוב ושוב באותו מקום. אני מאמינה שצריך לבנות את הדברים דרך בנייה של יסודות חזקים ויציבים. אז אולי פשוט תרשה לעצמך להנות מהשיפור, ולראות איך אתה ממשיך לקיים אותו, בלי לחשוב שאתה חייב לסיים את הטיפול. ואולי החשש שלך הוא שדווקא היא תחליט שאתה כבר "מוכן" כשאתה מרגיש שאתה עדיין לא?

אני בת 29. לפני כמה שנים עברתי משבר שהשאיר אותי מלאה חרדות ומחשבה פסימית על החיים. לצערי גם התנתקו הקשרים שלי עם חברות ולא טרחתי ליצור קשרים חדשים. היום אני מאד בודדה. אין לי אפילו חברה אחת ואני כל כך צמאה לקשר הזה שיש בין נשים. השתניתי, גדלתי אבל נשארתי לבד כי לא שמרתי על קשרים. היום, בגלל הזמן שחלף, אני לא יודעת איך ליצור קשר וחרדה מאד מדחיה. מה עושים? חשבתי להצטרף לקבוצה לבני גילי העוסקת ביחסי אנוש או חרדות או משהו כזה בהדרכת איש מקצוע. האם יש כאלה דברים באיזור חיפה? אודה על כל עזרה

הי רונה, דבר ראשון את יכולה בלי קשר לקבוצת תמיכה לנסות גם דרך האינטרנט בפורומים השונים כמו למשל: פורום החרדה של תפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=968 או בכלל הפורומים של תפוז שתוכלי להגיע אליהם דרך הקישור. ובקשר לקבוצות בחיפה אז מה שמצאתי הוא זה: קבוצת תמיכה לאנשים עם חרדה חברתית /הימנעותית (אם העניין נוגע לך) בצפון http://www.zarut.com/social/..%5Cgroup%5Cregister.asp חוץ מזה אני הייתי הולכת על טיולים (נגיד של החברה להגנת הטבע) - זו הזדמנות טובה להכיר אנשים חדשים בגילך וגם לטייל על הדרך, שזה ספורט (מפיג חרדה ידוע). בהצלחה ברווזי

תודה תודה תודה על ההצעות המקסימות. אני אכן אפנה למקומות האלו ואנסה את מזלי. מודה לכן מאד על העזרה

היי... מבינה אותך לגמרי, אני בת 20 וגם עברתי משבר שגרם לי להתנתק מאנשים בסביבתי ועכשיו מנסה לחפש קשרים חדשים בסיטואציות שונות. כל מסגרת חדשה שנכנסים לתוכה אמורה לפתוח פתח לקשרים חדשים - כמו איזה חוג או קורס בנושא שמעניין אותך(למשל איזשהו ספורט, אומנות או סתם סדנא), אני התחלתי מעין סדנה של דינמיקה חברתית גם מתוך שאיפה ליצור קשרים, אבל רוב האנשים בקבוצה בגילאי 30, 40 - לא כ"כ בני גילי. הפסיכולוג שמעביר את הקבוצה הוא איתן טמיר, הקבוצה בת"א, אבל בעיקרון הוא עובד בחיפה מרצה שם באוניברסיטה וגר בחיפה, אז קחי את הטלפון שלו, ותשאלי אותו אם יש לו קבוצה כזו בחיפה ואם אין הוא ממליץ על קולגות, שווה לך לצלצל (ואם את רוצה את יכולה להגיד שאני הפנתי אותך). הטלפון - 050-5377671 - קוראים לו איתן טמיר. שיהיה בהצלחה ואשממח אם תעדכני אותי מה קורה אם צלצלת אליו או אם לא. שיהיה בהצלחה...

אני גם חושבת שהדרך היא ליצור קשרים דרך פעילות אחרת. אני חושבת שזה מקל על הלחץ סביב יצירת הקשר, כי מעבר לרצון בחברה ובקירבה, את עושה משהו נוסף. ואז זה לא נורא משנה מה את עושה, כל עוד את עושה דברים שאת ממילא מרגישה שאת אוהבת ונעימים לך. יש קבוצה שנקראת "המעגל" (לא ממש מכירה... הם נראים לי קצת ניו אייג' במובן המעצבן אבל...) יש להם הרבה פעילויות, טיולים, סדנאות - ומשהו קצת קהילתי (שיכול להיות מאד נחמד, אם האוירה טובה). אולי תבדקי באתר שלהם מתי יש להם פעילויות וזה משהו שיתאים לך? פשוט חפשי "המעגל" בגוגל, אני מניחה שתמצאי.

בס"ד ללילה, אני חושבת שאני צריכה לשנות את הציפיות שלי מעצמי כיוון שיכול להיות שהן לא מציאותיות..כיוון שאין לי אפשרות כספית לממן טיפול פסיכלוגי חשבתי שבעזרת טיפול כזה אסבול פחות מהדכאון והחרדה.אבל אם השיפור המקסימלי הוא רק "הסתגלות", (שאני לא מממעיטה בערכו),אז אולי אין לי מה לייסר את עצמי. בברכה,

הי בת שרה, קודם כל אני אקשר לך מאמרים של ד"ר אורן קפלן בנושא חרדה ודיכאון: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm על חרדה http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm על דיכאון וכאן אצרף תשובה שלו בנושא של טיפול פסיכולוגי מוזל: עילית שלום אני לא יודע מה מקור הבעיה שאת מציינת, אבל קופת החולים ובריאות הנפש הם המקומות המרכזיים בהם אפשר לקבל טיפול מוזל. את יכולה להתקשר ללשכה לשירותים חברתיים בעיריה ולברר האם אם נותנים טיפול נפשי ואם לא האם יש להם כתובת רלוונטית נוספת. בברכה ד"ר אורן קפלן ======== בהצלחה ארכיוני

אני בטוחה שטיפול יכול לעזור בדכאון וחרדה, רק אולי לא לחלוטין להסיר את הצלקות שנוצרות בעקבות טראומה. בעיני הסתגלות היא היכולת לחיות חיים "נורמליים" - לעבוד, לישון, לקיים קשרי חברות, לקיים קשר זוגי, להיות מסוגלת לקום בבוקר ולצאת אל היום בלי חרדה ופחד. לא הייתי מזלזלת בכך! אולי בכל זאת תנסי לפנות לטיפול מסובסד דרך קופת חולים? אני חושבת שזאת השקעה חשובה לעתיד. אין לך מה לייסר את עצמך, הרי מן הסתם לא עשית שום דבר לא בסדר, אבל אולי בכל זאת תמצאי את האפשרות לטפל בדברים ולשפר את איכות החיים שלך.

שלום , לאחרונה התעניינתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית בעלת תואר שלישית. התשלום שהיא גובה לפגישה בת 45 דקות הוא 400 ש"ח. רציתי לדעת האם מחיר זה סביר? מקובל? מה הוא טווח המחירים המקובל וכן מהו הזמן המקובל לפגישה? תודה

תלוי באיזה איזור בארץ.

זה מאוד משנה מאיזה אזור. אבל, לדעתי אתה יכול למצוא פסיכולוגים מנוסים וטובים שלוקחים פחות ממה שאני ראיתי איכות הטיפול ומומחיות הפסיכולוג לא ניקבעים לפי הסכום שהם לוקחים

זה מאוד משנה מאיזה אזור. אבל, לדעתי אתה יכול למצוא פסיכולוגים מנוסים וטובים שלוקחים פחות ממה שאני ראיתי איכות הטיפול ומומחיות הפסיכולוג לא ניקבעים לפי הסכום שהם לוקחים

אם כי לא משהו "שערורייתי" - רק קצת יקר. זה נכון שבאיזור תל אביב וירושלים (הערים עצמן) יותר יקר, אבל אני מעריכה שאפשר למצוא פסיכולוגים שלוקחים פחות, או שמוכנים להתגמש לקראת המטופל (למשל אם עושים יותר מפגישה אחת בשבוע, או סתם מתוך מוכנות לבוא לקראת).

רונן שלום טיפול פרטי בעלות 250 ש"ח אינו גבוה, לרוב העלות גבוהה ב 100 ש"ח בממוצע. יש אפשרות לקבל טיפול בשירות הציבורי בחינם או במחיר מסובסד של 100 עד 200 ש"ח במדרגות שונות. קשה לתת הסבר מדויק מדוע עלות טיפול פרטי הוא כזה או אחר. בסופו של דבר בהשוואה לעלות שירותים בקרב אנשי מקצוע אקדמאיים כמו רופאים, עורכי דין וכד' וכן בהתאם לכמות שנות הלימוד הרבות בהכשרת פסיכולוגים העלות נראית לי סבירה. מאחר ויש אפשרות לטיפול מוזל בשירות הציבורי הרי שההחלטה לבחור בטיפול פרטי תלויה בהעדפה אישית ומצב כלכלי של האדם שפונה. בברכה ד"ר אורן קפלן מישהי אחרת כתבה: באיזור המרכז עלות שעת טיפול היא 300 - 500 ש"ח. בבאר שבע זה אמור להיות פחות (200 - 350).

בארץ המחיר הממוצע לטיפול נפשי באופן פרטי הוא 300 ש"ח כולל מע"מ. יש כאלה שלוקחים פחות (200 ש"ח זה המינימום לדעתי). ויש כאלה שלוקחים יותר או אפילו הרבה יותר. עד 600 ש"ח לפעמים. הזמן הממוצע הוא 50 דקות. יש מטפלים שאצלם זה 60 דקות ואצל אחרים 45 דקות או אפילו פחות. המינימום זה 30 דקות אצל חלק המטפלים. תלוי גם מה הגישה הטיפולית שלה, האם יש לה מומחיות בנושא מסויים, המוניטין שלה, עד כמה היא מבוקשת ופופולרית. בתל-אביב המחירים יותר גבוהים יחסית לשאר הארץ. עלות הטיפול או הזמן לפגישה איננו השיקול העיקרי בבחירת מטפל. ישנם שיקולים יותר מהותיים שצריך לקחת בחשבון.

אבי אפרתי מחירים נוחים -הנחה למזומן אוסישקין 19 קומה ב' הרצליה 09 9562792 050 7567129

על-פי תוכן ההודעה אני בתמימותי קצת מתקשה להבחין האם זו המלצה אמיתית או חיסול חשבונות. אם זו המלצה אמיתית אז לפי מה שהבנתי בפורום הזה לא נותנים המלצות על פסיכולוגים אלא בדואל אישי בלבד. אם זה עיניין של חיסול חשבונות תמצא לך מקום אחר בבקשה, לדעתי עדיף בחדר עם המטפל שלך.

לא יתכן שכשהדוקטור עוזב , ייכנסו הודעות כמו זו - לגבי המלצה שמית על פסיכולוג. הרי אתה יודע שא ס ו ר לעשות כך , והיית נמחק. מה גם שאני חושדת שאתה - המטפל. בן - אלף.

האם זה לא פוגע בטיפול?

רק אם תרצה שיפגע. אל תלך רחוק מידי.... נכון שטיפול זהו דבר עדין ביותר, אבל עדיין יש לך שליטה בו... סורי אם אני כנה מידי.

אני מבינה ממה שאתה מספר שהמטפל שלך נותן לך הנחה, משום שעל מזומן הוא לא כותב קבלה ולכן לא משלם מס. יש בכך משהו לא ישר, אבל אני חושבת שזה משהו שלפחות לא פוגע בטיפול עצמו. חשוב שתדבר איתו על זה כדי שתבין, והוא יבין, למה זה מפריע לך ומטריד אותך. אני חושבת שצריך להבדיל בין השאלה האם זה מפריע לך ברמה העקרונית, או ברמה המאד אישית של הטיפול שלך. אתה הרי לא חייב לשלם במזומן, אבל אולי נוצרה דינמיקה מסויימת שבה אתה מרגיש... (עלה בדעתי) מנוצל?

משהו מאד חשוב לדעתי הקבלה היא אינה רק משהו שהמטפל עושה "למען החוק", הקבלה היא היא ההוכחה שהיית בטיפול. שהיה קיים דבר כזה. יש הוכחה ממשית. זו לא סתם חתיכת נייר ולא סתם רק עניין חוקי או עניין של יושר (וגם זה בפני עצמו מקטין את האמון בינכם. אם האיש אינו ישר, אפשר לפקפק באמינותו); אי מתן קבלה משמעה יכול להיות באופן לא מודע (ועמוק ביותר) שבעצם לא היה כאן טיפול. באת הלכת וזהו. כאילו לא קיים. וזה - זה דבר פוגע מאד, להרגיש כאילו אין קיום לטיפול. אם הנושא הועלה לכאן על ידך, כנראה שמשהו מציק לך בזה, רק שלא ברור מה בדיוק. הנושא כמו כל נושא שמטריד - חשוב להעלות אותו בשיחות גם אם הוא נראה מופרך לחלוטין. אם נראה שיש כאן פגיעה, אז כנראה שיש וצריך לחקור קצת יותר לעומק. נקודה למחשבה

עלית על זה. אצלי הכל חייב להיות הרמוני ומושלם. מדהימה. ישלי הרבה דברים עוד להעלות בטיפול והדבר היחיד שעוצר אותי זו העובדה שאולי אני אביך אותו, או שלא תהיה לו תשובה, הרבה פעמים אני עונה בשבילו. איזה פיספוס. הוא בדרך כלל אפילו לא ממצמץ ועונה לי ישירות.כמובן שזה קורה לי גם בחיים. הפורום הזה בשבילי הוא כמו להיות עוד קצת איתו בחדר הטיפולים את לא חושבת כך?

שמחה שקלעתי... ואם את מבינה את זה, להעלות את זה בטיפול יהיה הדבר הכי טוב, אני חושבת. ובהחלט יכול להיות שהפורום עבורך זה דרך להיות עוד קצת עם המטפל, אבל מנסיון (ממש כך) - אני ממליצה לך לא להתמכר :-)

שאלה: הטלפון של המטפל שלי מצלצל בזמן הפגישה. לפעמים יותר מפעם אחת. לא אמרתי במפורשות שזה מפריע לי אך רמזתי בדרכים שונות כמו עצירה של דברי באמצע, או אמרתי לו לא אחת שמישהו צריך אותו... (אולי יותר ממני?) הוא לעולם לא עונה (לטלפון) אך גם לא משתיק אותו. חוץ מזה הוא המטפל המושלם, אני "מאוהבת" בו קשות, הטיפול יעיל, מפרה, מקדם אותי. לעזוב את זה?

לי נשמע שזה משהו שאת יכולה להעלות ישירות - לא כדרישה, שאת מצפה שתתמלא, אבל כמשהו שאת מרגישה שקוטע את חוט המחשבה שלך, שגורם לך להרגיש שהוא לא איתך אלא עם אחרים וכו'. בסופו של דבר, אני מניחה שאנשים שונים היו חווים את הצלצול בצורה שונה (אם כי קל מאד להזדהות עם מה שאת מתארת), ולעצם ההעלאה הישירה של נושאים יש ערך. אולי דווקא אחרי שתעלי את זה, זה יפסיק להפריע לך כל כך. זה יהפוך להיות רעש רקע שולי, ולא בעל אותו ערך או משמעות שכרגע את מייחסת לו. כמו כן, יתכן שהמטפל ינזסה לבוא לקראתך בנושא. בכל מקרה, נראה לי ש"הדחקת" רגש היא לא מה שרצוי לעשות בטיפול, אלא העלאתו.

שאולי דווקא בגלל שאת כל כך מעריכה ואוהבת אותו, לא מתחשק לך להכניס אלמנטים של קונפליקט לקשר, כלומר להעלות משהו שמפריע לך ועשוי להתפרש כביקורת, או דרישה. אבל דווקא מסיבה זאת זה נראה לי חשוב. בגלל שבקשק קרוב יש מכלול של רגשות - לא רק ה"חיוביים" - הרגשות של האהבה והכרת התודה קיימים, גם כל מיני רגשות, לא רק רגשות של התאמה והרמוניה. לדעתי לתת להם מקום, זה דבר מאד מרפא בטיפול. עליך לתת אמון במטפל שיוכל להכיל את הרגש האחר שלך (לא רק רגש מפרגן של אהבה), ואני חושבת שאם תנסי, תצאי מאד מורווחת. תוכלו לדון במה שמפריע לך ומעיב עליך, ויותר מהצרכים שלך יענו (מאשר שאת תנסי להתאים את צרכיך אליו).

לצד הרגשות של האהבה והכרת התודה, קיימים גם כל מיני רגשות, לא רק רגשות של התאמה והרמוניה (איכשהו תמיד משהו מתפספס לי!)

אתחיל מהסוף על הפון של המטפל להיות כבוי בכל עת הפגישה. תהיינה מספיק הזדמנויות הרלוונטיות למהות הטיפול והדינמיקה הבין אישית בינכם המועברים במסגרת היחסים הטיפוליים כדי לבחון את דפוסי ההתנהגות שלך בכל הנוגע לרמת ההתקשרות ביחסים שבינך ובין דמויות מפתח בחייך. לילה-את משחקת על 0:0 כל הזמן ומנסה למצא את נקודת האיזון גם במקומות בהם התשובה היא ברורה ומוחלטת. לא תמיד ישנה דרך אמצע ולעיתים גבולות ברורים הם אלו המאפשרים את הביטחון הראוי להתנהלות שתאפשר לטיפול להשיג את המירב.

ומה תמליץ לדניאלה לעשות? לעזוב את הטיפול על הרקע הזה? השלב הראשון הוא לדבר. אני גם חושבת שזה מעיב שהטלפון מצלצל - אבל יש כל כך הרבה דברים שיכולים להפריע בתוך הקשר - למשל, לי מפריע שהקליניקה נמצאת בשכונה עם כלבים שנובחים הרבה. אני יכולה לציין את זה, אבל אני לא אעזוב את הטיפול בגלל זה, נכון? נושא אחר שהפריע לי צוין, וטופל, אבל "לצערי" (לחלוטין במרכאות) המטפל שלי טרם בחר להחליף לקליניקה יותר שקטה ויותר לטעמי. מה לעשות? אז אולי זה לא זהה, אבל העיקרון הוא שכדי לפתור משהו צריך לדבר עליו. ולפעמים דרך הדיבור מגיעים לפתרון (ואני לא חושבת שיש פתרון אחד ברור לחלוטין).

לדעתי (המאד נחרצת) המטפל צריך לסגור את מכשיר הטלפון ולא לאפשר לו לצלצל בזמן הפגישה, אפילו עד כדי כך שהמטופל (ששעתו היא שעת הפגישה) לא יוכל להתקשר ולהודיע הודעה ישירה שהיא בזמן המסויים הזה. עד כדי כך. הזמן שמור לשיחה פנים מול פנים עם המטופל (ברוב המקרים, למעט אנליזה זה פנים מול פנים...), רק לו, ובשעה זו מתוכנן קשר ספיציפי מאד אך ורק למען אותו המטופל. זו לא רק ההפרעה לאסוציאציות החופשיות - משום שקורים לעיתים דברים בשטח שמפריעים - ואכן ניתן להשתמש בדברים מסויימים כחומר לעבודה, זה לא רק העניין של השליטה של המטפל והיכולת שלו למנוע את ההפרעה, כי גם לזה יש גבול מסויים; משום, שתסכימו איתי שאם למטופל מפריעה, למשל, העובדה שהידית של הדלת של חדר הטיפולים נעה לכיוון מסויים ולא הפוך, זה לא ישונה, למרות שהדבר יכול להפריע מאד למטופל - והנה שוב, גם זה יכול לשמש כחומר טיפולי. אני מניחה שכבר דנו בפורום הזה בחדרו של המטפל ו"מה-זה-עושה-למטופלים". אם יש משהו בחדר שמפריע לכל המטופלים - לכולם ותמיד - חשוב לבדוק, ואיני מדברת על הטלפון דווקא, אלא ייתכן שזה משהו שקשור לגודל החדר או הסידור שלו. דברים קטנים קטנים כביכול שמזיזים הרבה מאד לנפש המטופלים אפילו מבלי שהם או המטפל יודע, לפחות בשלב ראשון... אבל - נחזור לעניין הטלפון. טלפון הוא מכשיר שנועד לצרכי תקשורת (שורש ק.ש.ר אההה). כשהוא מצלצל - בעצם נאמר כאן שמישהו אחר תופס את המקום של הקשר (קשר, קשר, קשר, קשר - זה ה-נושא של הטיפולים. ה-נ-ו-ש-א המרכזי מכולם). זה גם מסיח את דעתו של המטפל והוא אינו קשוב למטופל. הצלצול הנשמע משרת כאן רק את צרכיו של המטפל ומקטין את מקומו של המטופל שנמצא אצלו לאפס באותו הרגע. מישהו אחר מתקשר, מישהו אחר יוצר קשר עם המטפל, חדרו, או מה שלא יהיה, וזה קורה במקום הקשר בין המטפל למטופל שלו באותו זמן ומקום. זה לא נושא "לדבר עליו". כמו שנאמר כאן לפניי - חוק יסוד. לא לאפשר למכשיר לצלצל בשום פנים ואופן. זה פוגע מאד בטיפול. למעשה, זה דבר שהיה צריך להעשות מראש, ולא משהו שהמטופל צריך לבקש. כך על המטפל לנהוג עם כל המטופלים שלו, ובאמת לא טוב שאינו נוהג כך.

נקודה למחשבה-הרבה פילוסופיה מיותרת. בסופו של דבר ישנם כללים ברורים בנוגע להליך הטיפולי התקין הנכללים בתחום אחריותו של המטפל והמעוגנים בחוזה הלא פורמלי שנרקם בין המטפל למטופל המשלם במיטב כספו וראוי לקבל המיטב. הפון פוגע בכל רבדיו של ההליך הטיפולי לרבות האמון הטיפולי,תחושת האנונימיות והדיסקרטיות,הבילעדיות אשר משפיעים במידה רבה על מידת פתיחותו של המטופל והיכולת להשיג תוצאות הניגזרות מכך.על המטפל לאפשר יצירת סביבה טיפולית מתאימה ככל שיוכל בכדי לאפשר למטופל לקבל תמורה ממשית לכספו . בנוסף לכל אלו מטופלים רבים אשר כובד משקלו של המטפל מכריע בכל הנוגע ליחסי הכוחות בסיטואציה הטיפולית,ימנעו מלהעלות בעיה זו המציקה להם ובכך יתווסף אלמנט נוסף בתמונה רבת הפנים של הטיפול.מיותר לציין כי על המטפל להימנע מיצירת מכשולים מהסוג הזה.ההידברות שאותה לילה מציעה כבר נעשתה בעצם קביעת חוקי הברזל ביחס לתורת "הלא תעשה" שאותה חייב המטפל למלא באדיקות,בין היתר בנוגע ליחסים מיניים,התעללות רגשית על גווניה ועוד.

זה לא בדיוק כך אם הפלאלפון מצלצל והו לא עונה אז מה הבעיה אולי הוא צריך להפסיק גם את תקתוק השעון?1 במידה והוא היה משיב לטלפון אז זה לא בסדר , אבל טלפון מצלצל זה נראה לי לגיטימי

שלום רב, יש לי הרגשה (כן, זו הרגשה שלי ואין לי מושג אם המציאות היא אכן כזו, או שמא זוהי השלכה... כתמיד...)... ובכן, יש לי הרגשה שה"מטפל" שלי (פסיכודינמי) מדבר איתי רק בצורה מקצועית. אך ורק. כמובן, שב"סתם" דיבור אנושי טמונה סכנה רבה (אין "סתם" זה ברור לי...), כי דווקא כאן עלולים (ולא רק) ליפול לתוך מן מלכודות לא מודעות, אבל מרגיז אותי מאד, מאד מאד שכאילו אין שום אנושיות, כאילו הכל מתוכנת. זה פשוט מגעיל ומכעיס אותי. כן, כן, הדברים נאמרו בצורה מפורשת וללא הועיל. איני רואה כלל שבאמת אכפת לו. תמיד מקצועי. תמיד קר ומרוחק (כפי שטיפול פסיכודינמי "צריך" להיות???) זה משגע אותי, גם את זה הוא יודע, כמו גם דברים רבים אחרים, אך זה נמשך וקשה לי ביותר לשאת זאת עד לרמה של ביטול כל הטיפול. אולי בדיוק ברגע הכי קריטי שלו (כמצופה:-)) אין מצב למעט אנושיות? להרגיש מעט חום אנושי? תמיד צריך להיות רק מקצועי? הרי אם אתה בטוח שאתה אוהב/ מחבב את המטופל שלך, וקשור אליו, אתה לא צריך "לפחוד" כל כך שמא תטעה או תעביר איזה מסר לא מודע שיהרוס את העבודה המשותפת, או שמא דווקא טעות בידי? האם תמיד תמיד תמיד צריך לשמור פן משהו לא רצוי יחמוק? הרי גם כששומרים זה אף פעם לא מספיק, זה פשוט לא אנושי להיות עד כדי כך "מושלם/רובוטי". זה מגעיל ממש.... רוצה לציין שהייתי קורבן מתמשך במערכות הקשרים בעברי, ועל-כן בלתי אפשרי לי להאמין שלמישהו באמת אכפת או דואג. זה חלק מהעניין והוא ידוע לי, ולמרות זאת, לעיתים ישנה כזו הצפה של רגשות שכל גישה אליי בלתי אפשרית לחלוטין. אכן, אלו הנקודות עליהן צריך לעבוד, אך לפעמים הרגשות העמוקים באמת לא מאפשרים ודוחים כל עזרה. כל עזרה שהיא. בכל זאת רציתי חוות דעתכם, ומקווה שהבנתם אותי, תודה לכם:-)

אפשר מאד בקלות להזדהות עם מה שאתה כותב. (אני חושבת שאתה אתה, למרות שחפשתי ולא מצאתי ציון מין בטקסט). אני חושבת שהתחושה של החום האנושי, החיבה, ההזדהות הינן מאד חשובות. אבל אני לא יודעת אם בהכרח לקחת את כל מה שאתה כותב כפשוטו. האם המטפל שלך פשוט נעדר תכונות אלה? או שאולי אתם בתוך דינמיקה כלשהי שמקשה עליך לחוש את זה? או שאולי יש פערים בין מידת הביטוי הרגשי שלו (כתכונה, אולי הוא יותר מאופק ממך?) לבין הציפיה שלך, ואולי הוא מגיב למשהו בך שממהר לדחות את הקירבה? ההרגשה שלי היא שאתה בתוך תהליך, ואם לא תוותר עכשיו, יכול מאד להיות שתמצא את אותו חום שאתה מבקש (אם כי נראה שלא בהכרח תאמין לו כאשר תחוש אותו). אולי הקושי להאמין הופך כל גילוי או נסיון לגילוי של חיבה למשהו מכני בעיניך? ואולי רק כשתרגיש יותר בטוח ובוטח תוכל להתחיל לקבל, והקשר יהפוך ליותר דומה למה שהיית רוצה (אך אתה מתקשה להאמין ברמה הרגשית פנימית שיכול להתקיים?) האם אתה מגלה יחס חם כלפי המטפל שלך? לפעמים מטפלים הם גם רק אנשים, ולנוכח תלונות חוזרות וביקורת הם מתקשים להשאר תמיד אמפתיים. כמובן שהוא בתפקיד, ואתה בטיפול, אבל לא מזיק לנסות לראות איך אתה מעצב את הקשר, ואולי ביכולתך להרפות לרגע מהעמדה שטוענת שהכל רק "מכני" כדי לראות האם זה באמת כך ואולי יש משהו אחר?

יש לי ילד בכיתה ד" ולפי דעת המורים יש לילד בעיית קשב וריכוז יש לציין כי עשינו לילד בדיקת T.O.V.A ונימצא כי הילד צריך לקחת כדור בשם ריטלין 1 מה זה הכדור הזה. 2 האים הילד עלול להיתמכר לריטלין. ומתי מומלץ עים ביכלל לקחת ריטלין.

הי יורם, מאחר שהד"ר לא כאן, אז אני אכתוב לך מה שהוא היה עונה לך (ותמיד הוא עונה בשאלות על תרופות) שזהו פורום של פסיכולוגיה בלבד ובכדי לקבל תשובות בנושא תרופות פנה לפורומים השכנים. אני מצרפת לך את פורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 בהצלחה ברווזי

אני נמצא בכנס מקצועי ולא אוכל לענות בפורום בימים הקרובים בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מוצאת את העובדה שד"ר אורן ציין בפננו מדוע הוא יעדר בתקופה הקרובה כמדהימה, ומעידה על מחוייבות אמיתית למשתמשים בפורום. הרי יכול היה רק להודיע על העדרות מבלי לציין את סיבתה. מחמם את הלב.

שלום אני מקווה שהגעתי למקום הנכון: ביתי, הבת 22 מזה שלוש וחצי שנים נמצאת במצב של הסתגרות וניתוק חברתי מוחלט(כולל שיחות טלפון) את ימיה מבלה בבית ומעבירה את זמנה באיטרנט ובאמצעות הטלויזה מאז התגייסותה לצבא הוספיה למשקלה כ40 קילו ויותר ,כתוצאה מהתקפי זלילה בלתי נשלטים. מסתובבת כל היום עם סמרטוטי הבית שלה ,מוזנחת . היא מודעת למצבה אך אינה יכולה להניע את עצמה לשנות את המצב. עד כה סירבה לקבל עזרה. בתודה מראש ,אמא מודאגת אני מעוניינת לקבל המלצה לפסיכולוג/ית באיזור השרון והמרכז המתמחה גם בהפרעות אכילה.

שלום יש מקום לדאגה. לפי תיאורך בתך נמצאת במשבר, יתכן שסובלת מדיכאון, וחשוב שתפנו בהקדם לקבלת עזרה מקצועית הן ע"י פסיכולוג והן ע"י פסיכיאטר להתאמת תרופות לבעיה. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון. הפרעת האכילה אינה בהכרח הסימפטוום המרכזי, יתכן שהוא תוצאה של המצב הנפשי הראשוני. יתכן שכדאי להתחיל מפסיכיאטר שכן התאמת תרופות נכונות עשויה להתחיל לפעול תוך זמן קצר יחסית. במקביל חשוב לשלב פסיכותרפיה רק שזו, מעבר לתמיכה המיידית שיכולה לתת, תראה תוצאותיה בטווח יותר ארוך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, אנו מאד מודים לך על עזרתך, הלינק שצירפת פשוט נהדר.. אכן אנו נלחץ עליה לקבל עזרה מקצועית למרות התנגדותה. נתמוך בה בכל הדרך . שבת שלום.

בס"ד שלום לדר' אורן אני חדשה בפורום וברצוני לברר האם לכל סוגי הטראומה יש פתרון. ושאלה נוספת היא האם ניתן להתגבר על טראומה רק עם טיפול תרופתי.וכשמפסיקים את הטיפול התרופתי הטראומה לא חוזרת או חייבים במקביל גם לקבל טיפול פסיכלוגי. בתודה מראש

באיזה סוג טראומה מדובר. האם בארוע שקרה פעם אחת, או בארועים שחזרו על עצמם? ממה שאת מתארת נשמע שאת סובלת מתופעות של זכרונות/תמונות שחודרות לתוך המחשבה שלך, באופן בלתי נשלט וגורמות לך לסבל, האם לכך התכוונת ב"חזרה של הטראומה"? לגבי פתרון, לא תמיד אדם יכול לחזור להיות מה שהוא היה לפני שהוא חווה חוויות קשות. לפעמים הטראומה היא כל כך חזקה, שעדיף לדבר על התמודדות והסתגלות, מאשר על חזרה למצב שלפני כן. בשביל התמודדות והסתגלות וגם ריפוי אמיתי של הנפש, לדעתי, הדבר הכי נכון זה לפנות לטיפול פסיכולוגי (אפשר במקביל לתרופתי, אין כל מניעה) ולא להשאר לבד עם המטען הקשה.

בת שרה שלום אני לא בטוח ש"פתרון" היא המילה המתאימה. בכל מצב אפשר למצוא דרך לשיפור. זה לא אומר שהטראומה נעלמת או נשכחת, זה תלוי כמובן בסוג הטראומה, באדם עצמו ובעוד מרכיבים רבים. תרופות אינן שיטה להתמודד עם טראומה. לעיתים צריך תרופות כדי להתמודד עם מצב חרדה או דיכאון שהטראומה גורמת. הטראומה מטופלת בפסיכותרפיה. אחת השיטות היעילות בתחום זה היא EMDR http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר נכבד, שלום רב ! האם היית מגדיר אישיות אינטרוונטית כהפרעת אישיות? האם כך היא מובאת בספרות? אם לא, למה יש שבכל זאת מגדירים אותה כך? למיטב ידיעתי קיימות הפרעות אישיות שונות וזו שהבאתי לעיל אינה אחת מהן. תודה מראש.

שלום הפרעות אישיות הן שם כולל וכוללני לסל רחב של מצבים ולא הייתי מנסה להסתמך עליהן יותר מידי. עדיף להתמקד בשאלה מה מטריד, מה פוגע באיכות החיים ואיך אפשר לטפל בזה. המונח הפרעות אישיות נעשה מאוד פופולרי ולמעשה כמעט כל אדם אפשר לשבץ לתוך ריבוע של הפרעת אישיות. לכן נוצרים שמות רבים, חלקם פורמליים חלקם פשוט נוצרים דרך כתיבה של גורמים שונים. כאמור, עדיף לעזוב את האבחנה ולהתעסק עם המהות. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שמאד מאד מציקה לי ואשמח לקבל תגובה/עצה. בשנים האחרונות, בעיקר מאז שאמי נפטרה, סבלתי מחרדות ודכאון וטופלתי הן אצל פסיכולוגית והן בתרופות. היום אני מרגישה טוב ומאד כבר נשאתי ואני מאושרת בנישואיי. אגב, אני בת 29. בתקופה האחרונה אני חושבת כל הזמן על אמהות אבל חרדה מאד מהריון, לידה ואפילו האמהות. החרדות שלי קשורות למספר נקודות כשהעיקרית ביניהן היא הפחד שההריון יגרום לי שוב לדכאון או חרדות ושלא אוכל להיעזר בתרופות או לצאת מהמצב בו אני נמצאת. אני מפחדת שהשינויים ההורמונליים בהריון או לחילופין בלידה והמצב החדש שהאמהות מביאה יגרמו לי לאיזשהו אובדן שליטה נפשי. בנוסף מאד מחלתה ופטירתה של אמי הפכתי להיות מאד נסערת וחוששת ממחלות וקשה לי להיות לבד כשאני חולה. אני חוששת שאאלץ ללכת לחלק מהבדיקות לבד או שיהיה מצב שבו אצטרך לנוח בבית ואהיה לבד כי בעלי חייב לעבוד ואין לי איש מלבדו שארגיש ממש נוח איתו. אני גם חוששת שיהיה לי דכאון שאחרי לידה ולא יהיה מי שיטפל בתינוק כיוון שבעלי יצטרך לעבור וגם לא יהיה מי שיעזור לי לצאת מהמצב. אני יודעת שנבואה עשויה להגשים את עצמה והפסיכיאטרית הסבירה לי שאין סיבה מיוחדת לחשוש מדכאון אחרי לידה אבל משום מה אני מאד חרדה מהנושא. אני נוטה לדאגנות יתר וחרדות וחוששת שזה ילווה גם את ההריון, הלידה והאמהות. מה עושים? אני כל כך רוצה להיות אמא אבל רק המחשבה על הריון גורמת לי כמעט להתקף פניקה של ממש.

פרח שלום הפחד שלך טבעי ונפוץ מאוד, בעיקר בקרב אנשים שסבלו מדיכאון ו/או חרדות בעבר. בסך הכל כמעט כל אחת חרדה בצורה כזו או אחרת מהשינוייים שההריון והלידה מביאים עימם ומהיבטים נפשיים שונים שככרוכים במצבים הללו ואח"כ בהורות עצמה. אני מציע לך לא להזניח את החרדות הללו ולתת להם מקום במסגרת טיפולית שתלווה אותך גם לתוך ההריון עצמו עד ללידה. ליווי כזה יכול גם להרגיע אותך וגם למנוע החרפה של מצבי לחץ שמטבע הדברים הם חלק מהתהליך של ההריון, במקביל לדברים הנפלאים שיש בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך ד"ר קפלן על תשובתך המרגיעה. שאלה נוספת לי אליך - האם ידוע לך על קבוצות תמיכה בנושא או על איזשהו פרוייקט שיכול לעזור כדי להרגיע אותי מבחינה חיצונית? (ליווי לבדיקות, עזרה עם התינוק וכד')