פורום פסיכולוגיה קלינית

עם אישתי אין ולא היתה לי בעית זיקפה. לעומת זאת בנסיונות עם אחרות יש לי בעית זיקפה. מדוע ? האם יש טיפול? ואיזה טיפול? מדובר על יחסים מחוץ לנישואים...מזדמנים וכו... ידוע לי שאין לי בעיה אורגנית אלא פסיכולוגית... ובכל זאת...מה עושים???

מה אתה רוצה, שיעזרו לך לבגוד?

רגשי אשמה וייסורי מצפון הם רגשות בעלי עצמה אשר עלולים לחבל ביכולת המינית. הגוף שלך מיישר קו עם העולם הפנימי שלך המחזיק בין היתר בצד המתנגד לקשר הצדדי.מאחר והמקום כאן אינו משמש ערכאה שיפוטית על מעשיך הערכיים האישיים הרי שבסופו של דבר המפתח לפתרון הבעייה הגופנית נעוץ בפתרון הקונפליקט הרגשי הנוגע לסוג הקשר בו אתה מגלה קשיים(זאת במידה וזה נוגע רק לקשר הצדדי). יהיה עליך לבחון את ההביטים הרגשיים הנוגעים להחלטתך להשלים צרכים אל מחוץ למערכת הזוגית ואולי בתוך כך לבחון דרכים אחרות לפיתרון הבעיה שאולי הובילה אותך אל מחוצה לו. בהצלחה.

דוד שלום אני תוהה למה אתה מתכוון בשאלה מה עושים. ברור לי שקונקרטית אתה מתייחס לבעית הזקפה, אבל אולי במקביל אתה שואל גם מה עושים עם חיי הנישואין שלך. במידה והיתה לזה תשובה מתאימה אני מתאר לעצמי שהבעיה עליה אתה שואל כאן היתה נפתרת או פשוט כלל לא מתעוררת. מאחר ובעית הזיקפה היא פסיכולוגית תוכל לפנות לסקסולוג או לפנות לרופא לקבלת תרופות בסגנון ויאגרה. עם זאת, אני חושב שעדיף לטפל בשורש העניין ולא בסימפטום החיצוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

ענה לעצמך, מדוע אתה בוגד, וחשוב, האם יכולה להיות תקנה לקשר שלך ושל רעייתך? מה חשוב יותר לתקן את הקשר או להרגיש את ריגושי הבגידה (ואני שואלת ממקום לא שיפוטי). יכול להיות שתוכל להשקיע אנרגיה שתועיל לך בשיפור הקשר ביניכם. האם לא ייעלמו רגשי האשמה. היה ישר עם עצמך.תחשוב האם אתה עדיין אוהב אותה? האם היא שווה את רגשי האשם? אני בטוחה, שאם אשתך לא היתה שווה את המאמץ היית כבר נפרד ממנה. אולי יש עוד צ'אנס? בהצלחה.

שלום רב! אני בת 15 וחצי... למרות גילי הצעיר אני מקווה שתתיחסו למכתבי זה ברצינות ותנסו להבין אותי כמה שיותר כי זה די קשה.. יש לי אחות בת 8 אמא נהדרת ואבא בעייתי מאוד שההורים שלי היתחתנו המצב של אבא שלי הייה בסדר... הוא לא הראה שום סימנים לאובססיה מסויימת... אחרי שנולדתי הוא ממש הישתנה.. התחילה להיות לו אובססיה לאוכל.. אבל זה דבר די נורמלי אצל אנשים.. אבל לא אצל אבא שלי... במגיל קטן אין לי דמות של אבא.. הוא הרשה לי לקלל אותו לא לרכוש לו כבוד כלל...הוא לא הציב לי גבולות שהייתי זקוקה להם כילדה שגדלה וגם אחרי זה כנערה מיתגברת.. הוא מקלל המון ועושה דברים לא נורמלים... אני יודעת שזה נישמע מוזר אבל זה לפעמים מפחיד מאוד... מאז שאחותי הקטנה נולדה המצב רק החמיר... אמא שלי הייתה בפיקוח על ידיו 24 שעות ביממה... כדי לראות אם היא מבצעת טוב את תפקידה כאמא... אני בכלל לא מדברת על זה שרציתי שיהיה לי אבא כמו כולם שלא יקלל שיקדיש לי, שאני אוכל לבלות איתו יותר מ-5 דקות ולא להתחיל לבכות... הוא אף פעם לא הרים עלינו יד... אבל המצב שלו רק הולך ומחמיר עד שאני מפחדת שבאיזה שהו שלב גם זה יקרה.. יותר מ-5 שנים ניסינו לפתור לו את הבעיה... עם מי לא דיברנו... ההורים שלו וההורים של אמא שלי... הוא הבטיח אין ספור פעמים להישתנות...אבל אחרי כמה ימים חזר לסורו! לפני חצי שנה לקחנו אותו לפסיכיאטר וגם זה הייה אחרי לחצים שלנו.. הוא נתן לו מין כדור הרגעה שהוא צריך לקחת בבוקר ובערב... הוא לקח במשך חודש והפסיק.. ואז היינו צריכים לרדוף אחריו שיקח... לא שהכדור עזר .. אבל הוא הייה מרגיע אותו קצת... הוא בן אדם מאוד לחוץ ועצבני... הוא צועק מהר ומיתרגז מטבעו...! אין לו כבוד לכלום כבר... אתם לא רואים את ההתנהגות היום יומית שלו... זה דבר מחריד.. אני כבר לא מדברת עם הריבים בינו לבין אמא שלי שאני שומעת כבר מגיל 5... אז חשבתי שזה דבר נורמלי שהורים רבים.. אבל הגעתי למצב שימי שישי אני רק רוצה לצאת לברוח מהבית לא להיות שם... לא לשמוע אותם רבים לא לשמוע את הקללות שלו... ההיתנהגות הלא שפויה שלו...! הוא בן אדם טוב...באמת.. שאנחנו צריכים עזרה אנחנו מקבלים ממנו אבל לי ולאחותי קשה מאוד לחיות עם בן אדם חולה בנפשו...! שלא נדבר על אמא שלי שחייה את זה 15 שנה..! אני מרגישה כבר שאני עומדת להישתגע מהמצב הזה.. אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה ניראה.. כל הדלתות סגורות בפנינו ...!!! אתם בטח שואלים למה אני מיתכוונת?! אז ככה.. למישפחה שלו גם לא חסר... אם אמא שלי תירצה להיתגרש הוא ממש לא ישאיר לה את הבית...! ברגעי כעס הוא לא חושב עלינו וזה גם אמא שלי אמרה.. אמא שלי לא עובדת ואין לה גב כלכלי..שירשה לה לקחת סיכון... אין לנו לאן ללכת ...אחותי נימצאת בכיתה מיוחדת... זה בית ספר רגיל רק שיש בו כיתה קטנה.. שמקבלים שם יותר יחס מאשר בכיתה של 40 ילדים.. וכיתה כזאת קשה למצוא בכל מקום..! אין לנו מה לעשות... זה פשוט להמשיך לחיות ככה עד שאני או אחותי נעשה צעד קיצוני שיעורר את כולם...! ואחותי גם סובלת מאוד.. היא בוכה אין ספור פעמים למה אין לה אבא נורמלי שהיא יכולה לדבר איתו בלי שיצעק ויקלל והיתנהג אליה לא יפה... לה מגיל קטן אין דמות של אבא כי כשהיא נולדה המצב שלו הייה כבר קשה.. שאני נולדתי הוא לא הייה ככה... זה דבר מדהים איך הוא יכול להפוך לבן אדם הפוך ממה שהוא הייה ב-15 שנה שלא קרה בזמן הזה שום משבר או משהו שיגרום לכך..! רציתי לשאול אם אפשר להוציא מהפסיכיאטר שהוא הלך אליו טופס שהטיפול לא הצליח... כמו להוציא אותו בן אדם לא שפוי ולהיסתמך על זה ברבנות שלא יתנו לו לקחת מאיתנו את הבית... או להקשות עלינו במזונות..אני יודעת שזה נישמע מגעיל אבל כל יום אני מתה מחדש, ואני חושבת שאם זה לא יקרה אז את מי שבאמת יאשפזו זה אותי כי באמת שאני כבר לא יכולה ליותר... בבקשה תייעצו לי?... אימרו לי מה לפי דעתי אני צריכה לעשות?.. כל דבר יתקבל בברכה..! בתודה מראש איילת!

איילת שלום קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדוייקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עיצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העיריה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

איילת שלום קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת ואני חושב שהכותרת שלך מאוד מדוייקת, את צריכה עזרה !!!. לצערי הפורום הזה אינו המסגרת המתאימה ובכמה שורות לא אוכל לעזור לך או אפילו לתת עיצה רלוונטית. את צריכה להיכנס למסגרת טיפולית פסיכולוגית מסודרת כדי שיהיה לך מקום ומקור תמיכה קבועים ושתוכלי להתייעץ ולדבר על המצב המסובך אליו נקלעה משפחתך. יש אפשרות לפנות דרך קופת החולים ולקבל טיפול מוזל. אני מציע שתנסי לדבר עם אדם מבוגר עליו את סומכת שיוכל לעזור לך להגיע לטיפול המתאים. במידת הצורך אפשר גם להיעזר בעובדות סוציאליות של העיריה שמתמחות בהקשרים המשפחתיים עליהם את מדברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד שלום לך ד"ר קפלן, עיינתי במסמך שהבאת לי ומצאתי שיש לי את החרדה הזו: חרדה (פוביה) חברתית Social Anxiety Disorder (SAD) השאלה שלי היא כזו, האם אני חייב ללכת לטיפול פסיכולוגי? או שאני יכול לקנות איזה ספר ובעזרתו לטפל בבעיה שלי? אני אצליח עם ספר? יש סיכוי? ואם כן, אז על איזה ספר אתה ממליץ? יש לי את הספר "רכישת ביטחון עצמי" של בריאן רוט, מה אתה אומר עליו? אנא ממך ענה לי בהקדם, כל דקה חשובה לי. תודה.

שלום אתה יכול לקנות ספר ולטפל בבעיה. תוך זמן קצר תדע האם זה עובד או לא. אין חובה ללכת לטיפול פסיכולוג אך פעמים רבות זה לא מסתדר לבד. באנלוגיה, אנשים יכולים לעשות כושר לבד אבל ברוב המקרים הכושר משתפר הרבה יותר מהר עם מדריך כושר גופני. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנה עברו לי בראש. רגשות רגשות רגשות. כמו אהבה, חיבה, חמלה ורחמים, תשוקה ומשיכה, התאהבות, געגוע, כמיהה, רצון, ציפיה אכזבה, ייאוש, שנאה, טינה, נוקמנות, סלידה ודחייה תוגה ויגון, עצב, צער, דכדוך, שעמום, אושר, שמחה פחד, בהלה, חשש וחרדה, בעת, אומץ, מחויבות קנאה, חמדנות, כעס, רוגז, זעם, בושה, אשמה, נחיתות, השפלה הערצה, סגידה, אמונה, יראה שביעות רצון, התעלות רוח איך תקראו לתחושת המרחב, וההיפך? לתחושה שאתה נרמס? לחסר? לאין רגש? מה שכחתי, על מה דילגתי? אולי חלק לא לעניין בכלל ומה קורה כשיש כאב לא מאותר, מה קורה כשלא יודעים לזהות להבחין ולהפריד בין הרגשות וגם כשמזהים קצהו של רגש (עם המון המון עזרה) הוא נעלם מייד... איך הייתם קוראים למצב כזה?

אובדן? את כותבת יפה.

יסמין שלום קראתי את מה שכתבת ואכן יש הרבה רגש בכתיבה שלך על רגשות. בכל מקרה, לא הייתי בטוח אם את גם שואלת אותי משהו בהקשר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי דר', כתבתי לך לפני צאתך לחופשה. לדעתך היה שכדאי לטפל בחלומות החוזרים ע"י שיטת EMDR (אם אני לא טועה בשם) האם תוכל להפנות אותי לאדם שמתמחה לכך? תודה על הכל.

גלית שלום אפשר לטפל בנושא ע"י EMDR. פני לקבלת המלצה לאגודה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

אם קורה במסגרת הטיפול שלי, שאני יוצאת נסערת בצורה חריגה, או בוכה מאוד מפגישה (ממש לא קורה הרבה). האם מקובל שהפסיכולוג יתקשר לשאול מה שלומי, או שלפחות יציע שאתקשר אליו אם ימשיך להיות לי קשה? משאלתי ברור שאצלי זה לא קורה. זה גורם לי להרגיש נורא "נטושה" עד הפגישה הבאה. לדעתי צריכה להיות כאן איזו אחריות של המטפל, למרות שהפגישה מסתיימת אחרי 50 דקות. אדגיש שוב שבדרך כלל אני לא זקוקה לקשר איתו בין הפגישות, אלא במקרים מיוחדים ונדירים. מעניין אותי לשמוע את דעתכם, ואיך זה אצלכם.... וכמובן את דעתך, ד"ר קפלן.

אפשר להבינך בהחלט. היה כדאי שתיידעי את הפסיכולוג על הרגשתך, ייתכן שאינו מודע להשלכות של שיחת טלפון והתעניינות מצדו ללא קשר למפגש. כך היה אצלי וזה עזר מאוד.

אפשר להבינך בהחלט. היה כדאי שתיידעי את הפסיכולוג על הרגשתך, ייתכן שאינו מודע להשלכות של שיחת טלפון והתעניינות מצדו ללא קשר למפגש. כך היה אצלי וזה עזר מאוד.

אצלי במקרים אלו הפסיכולוגית של מציעה שאני יתקשר. וזה עוזר.

אצלי במקרים אלו הפסיכולוגית של מציעה שאני יתקשר. וזה עוזר. לעניות דעתי , כדאי שתעלי את הנושא בפגישה ותשמעי את דעתו זה רק יכול להוסיף לקשר בינכם ולהבהיר את הענין

ליבי איתך. מוכר לי.אני חושבת שדבר אחד הוא התחושה הזאת שאת לבד אחרי פגישה קשה, צריכה לחכות את כל הזמן הזה, להתמודד לבדך עם מה שאת מרגישה, והדבר השני הוא הקושי להגיד את זה עוד לפני שאת הולכת, לספר על כך בפעם שאחרי, לנסות למצוא דרך להפוך את הקשר שלכם ליותר קרוב, מתואם, תומך, עבורך. אני חושבת שיש אחריות של מטפל, אבל יש הרבה אחריות של מטופל. האחריות שלך כלפי עצמך היא לנסות להביא את הכאב הזה לתוך הטיפול, מתוך תקווה שהנושא יטופל, ואת לא תרגישי כל כך לבד. השאלה היא רק, לפעמים, מי אנחנו רוצים שיחזיק באחריות... (והתשובה שהיא במקום כלשהו באמצע לפעמים לא מספקת דיה...)

תודה דנית רחל ולילה. כשזה קרה בפגישה האחרונה, אמרתי שאני יוצאת בתחושה קשה. הוא לא הציע שאתקשר, מה שפגע בי. כמובן שאפשר לקחת את זה לדיון על מקומות שבהם אני פגועה ומחכה שהצד השני ייזום במקום ליזום בעצמי, ולבנות על זה כל מיני הסברים, העניין הוא, שזה לא קורה לי במקומות אחרים, וגם בטיפול - זה פעם שנייה בטיפול של שנה וחצי.....ואני לא מורגלת בשיחות איתו בין הפגישות. אני חושבת שזה נוגע בקשר הכל כך מיוחד בין מטפל למטופל. הרי בכל קשר אחר, הפגישה לא היתה מסתיימת כשאני בכזה מצב, וגם אם כן, והייתי יכולה ליזום שיחה נוספת כדי לומר איך יצאתי ומה קורה איתי.... אלה רגעים שאני כועסת נורא, על המטפל, ואפילו על עצמי, שזקוקה כל כך..... בכל מקרה, שוב תודה על התגובות האמפתיות....

ורד שלום ברוב המקרים הפסיכולוג לא יתקשר אבל ישנה בד"כ אפשרות להתקשר אליו. הסיבה העיקרית לא להתקשר למטופל היא שזה לא רק ביטוי לתשומת לב אלא יכול להיות גם חדירה לפרטיות והתערבות בטיפול באופן שאינו ניתן להבנה ושליטה מראש. זה לא ברור מאליו מתי המטופל רוצה שהפסיכולוג יתקשר ומתי לא. עדיף לדעתי לקבוע בחוזה הטיפולי שבמידה ויש צורך או נוצר צורך המטופל יכול ליצור קשר ובמידת הצורך והאפשר גם להיפגש שוב באותו שבוע. עדיין כמובן ישנם מצבים שהפסיכולוג ייקח את היוזמה ויחליט להתקשר אך אלו מצבים נדירים למדי. הטיפול שייך למטופל והוא זה שאמור לקבל את ההחלטה האם הוא רוצה ליצור קשר ולדבר עם הפסיכולוג מחוץ למסגרת הפגישות הקבועה, או לא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכל משתתפי הפורום בשל עומס רב ביקשתי מהנהלת אתר דוקטורס לעשות הפסקה בפעילותי בפורום. אני מעריך שאוכל לחזור לפעילות בסוף סמסטר ב' השנה כשמחוייבותי האקדמיות תפחתנה. בחודשים הקרובים תחליף אותי בפורום פסיכולוגית מצויינת שתענה באופן קבוע בפורום. השינוי יקרה תוך כשבוע. בינתיים אני עדיין כאן ובקרוב נוסיף את פרטיה של הפסיכולוגית המחליפה והיא אף תתחיל להשיב על הודעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר אורן, בדיוק היום בבוקר חשבתי לעצמי שאולי קצת התעייפת מהפורום. והתגובות שלך מאז שחזרת קצת שונות . ולכן לא הופתעתי כלל לקרוא את הודעתך. וחוששת שגם לא תחזור. מאחלת לך כל טוב ותודה על העצות הטובות, האמפטיה, החום, והאהבה שלרוב היו בתגובותייך.

ד"ר קפלן שלום, רציתי לציין ולהודות שנהניתי מאוד לקרוא את תשובותיך וכן נהניתי מהיחס שלך לפונים. תודה, רחל

שכחת לומר שיהיה לך חבל בלעדינו ושאתה אוהב אותנו ואתה נהנה בפורום בערך כמונו ושאתה תשמח לחזור כשתחזור...

שלום בהמשך לדברי ולתגובות, אני עונה בפורום לפסיכולוגיה קלינית כ-4 שנים כמעט מדי יום. מן הסתם אני המשתמש הותיק והקבוע ביותר בפורום הזה וההחלטה לעשות הפסקה היתה לא פשוטה. בתשובה לציפורת, לא שכחתי לומר אבל אני לא חושב שזה האופן בו אני רוצה להתבטא כעת. אני מתאר לעצמי שהם יכולים להיות גם ברורים מאליהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

עם אישתי אין ולא היתה לי בעית זיקפה. לעומת זאת בנסיונות עם אחרות יש לי בעית זיקפה. מדוע ? האם יש טיפול? ואיזה טיפול?

דוד שלום משמעות מה שאתה מתאר היא שאין לך בעיה פיזיולוגית ושבעית הזקפה נובעת מגורמים פסיכולוגיים כגון חרדה. השאלה איננה קשורה לזיקפה אלא לחרדה שמתעוררת כאשר אתה מקיים יחסים עם נשים אחרות והשאלה כמובן האם זה דבר שניתן או שאתה רוצה לטפל בו. אם מדובר על יחסים שאתה מקיים מחוץ למסגרת הנישואין יתכן שהחרדה די מובנת מאליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אם לילדה בת 9, ילדה מבריקה וחרוצה, אחראית ובוגרת נפשית לגילה (גם מבחינה גופנית גדולה לגילה) בעיתי איתה היא שכל לילה לפני השינה קיים אצלה מעין "טקס" הכנה לשינה, היא צריכה שהפיגמה תהיה ישרה, הכרית ישרה המכנסים ישרים ומתוחים ואפילו השיער צריך להיות בתנוחה הנכונה, רק אחרי "שהכל במקום" היא מצליחה להיכנס לשלב של שינה. דבר זה קורה כל ערב ונמשך כ 10 - 15 דקות של הכנה. בסופו של דבר גם אני וגם בעלי כבר עייפים וחסרי סבלנות כלפיה. גם הענין ההגיני מטריד אותה מעוד ואסור שהמגבת איתה היא מתנגבת תיפול על הריצפה, או תונח במקום שהוא לא אישי שלה. ניגוב הגוף לאחר מקלחת וההתלבשות לוקח לה כחצי שעה. אין לנו כוח ואנו נתחילים לאבד את הסובלנות וצעקים ומתחיל אצלה בכי ותחושה של אי אהבה וצער על שבכלל נולדה. אנא עזור לי הפנה אותי לגורם אשר יוכל לסייע , אנחנו גרים במרכז הארץ. תודה ע.

ע. שלום התנהגות כפייתית כזו היא ביטוי לחרדה. הליכה לישון היא גורם מעורר חרדה באופן כללי אבל אצל ילדים במיוחד. הטקס הוא דבר מעגלי שמתחזק מעצמו. ללא נגיעה במהות העניין, בחרדה עצמה, יהיה קשה להפסיק את הטקסים. צעקות לא יובילו, זה כמו לומר למישהו "אל תבכה" כשהוא ממרר בבכי. חפשו פסיכולוג ילדים וקבלו ממנו הדרכת הורים כיצד לנהוג. אפשר להתייעץ גם עם הפסיכולוג של בית הספר בה לומדת הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, קודם כל תודה על תשובתך לגבי נושא משחקים מיניים ושנית יש לי שאלה נוספת לגבי ילדי, ביני ובין בעלי פרץ וויכוח סוער מכיוון שילדי ספג מכות מבנה של אחותי שהוא יותר קטן ממנו הוא בן 3 כמעט ובני בן 3.5, עד לפני מס' חודשים בני היה מרביץ די הרבה בגן שלו ועל כן הוא היה יושב לחשוב לאחר שיחות מרובות עם בני על כך שאסור להרביץ אלא לגשת לגננת או למי שאחראי כאשר מציקים לו בני חדל להרביץ למעט מס' פעמים, כיום בני לא מרבה להחזיר עד כמעט בכלל ומרבה לבכות ולגשת אלינו במידה שלוקחים לו צעצוע או מרביצים, בעלי נורא כועס שבני לא מחזיר כש"צריך" ואני אנטי מכיוון שעד שבני חדל לשבת לחשוב בגן עכשיו שוב נלמד אותו להחזיר ואז יש את האפשרות ששוב הוא יחזור לסורו וירביץ סתם כך, מה עליי לעשות? אשמח לקבל את תשובתך, שבוע טוב.

אדווה שלום אני לא חושב שהפתרון הוא שחור או לבן. הייתי ממליץ לך לרשום את בנך לקורס לילדים של ג'ודו קראטה או אומנות לחימה אחרת. בקורסים האלו יש דגש עם פיתוח טכניקות להפעלת כוח תוך שיקול דעת ויכולת שליטה עצמית. החוכמה היא לדעת שאתה חזק ושאינך צריך להפעיל את הכוח שלך. אנשים כאלה מקרינים בד"כ לסביבה את ההרגשה הזו ולכן מראש גם מסתבכים פחות באירועים אלימים. הפעלת כוח ברוב המקרים היא ביטוי לדימוי עצמי נמוך וכשהוא מטופל הצורך באלימות פוחת. נראה לי שזו גישה שעשויה לגשר על הפער בינך לבין בעלך כיוון שעונה על שני נקודות המבט. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר תודה רבה על תשובותיך הן עזרו ועוזרות לי מאוד.

כשהייתי ילדה ונערה מתבגרת, במשך שנים, הייתי סופרת צעדים (מחזורים של 3 צעדים בד"כ) וכל דבר סופרת במחזורים של 3 כי חשבתי שזה יגן עלי מדברים רעים. היום זה כבר לא קורה אבל היות ואני סובלת מחרדות אני תמיד חוששת שיש לי נטיה ל-OCD וזה עלול להתפרץ באחד הימים. האם אני צודקת או סתם דואגת?

שלום התנהגות כפי שאת מתארת אופיינית כמעט לכל הילדים בשלב כזה או אחר. השאלה האם זה מוכלל להתנהגות שפוגעת בחיי היום יום. בנוסף, ספירת צעדים היא התנהגות אחת מתוך שלל של התנהגויות ומחשבות שמאפיינות OCD. מאחר ומדובר באבחנה הלקוחה מתוך משפחה רחבה של הפרעות חרדה השאלה המרכזית שאת צריכה לשאול את עצמך היא עד כמה את חושבת שחרדה מאפיינת את חייך כיום, עד כמה יש לחצים שאת מרגישה שאינך עומדת בהם, עד כמה קורים דברים או קיימות מחשבות אשר משבשות את חייך וכו'. במידה וכן כדאי לטפל בזה. במידה ולא, אני לא רואה סיבה שספירת צעדים בגיל צעיר תנבא פריצת OCD בהמשך. בכל מקרה, רצ"ב קישור למאמר על הפרעות החרדה השונות http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. האמת היא שבשנים האחרונות, בעקבות מותה של אמי, אני סובלת מחרדות. יש לי התקפי חרדה שנמשכים כמה ימים וזה קורה פעם ב- 2-3 חודשים. המשך של החרדה מקשה עלי במיוחד כיוון שבשלב מסוים אני מותשת, מבוהלת מידי וקשה לי לסבול. כדור הרגעה עוזר לשעה-שעתיים בלבד. אני מטופלת בסרוקסט ואני בטיפול פסיכולוגי אבל בעקבות קריאה על OCD נזכרתי בספירת הצעדים בגיל הילדות (זה לא השפיע על איכות החיים בכלל, זה פשוט היה משהו שעשיתי כל הזמן כשטיילתי לבדי ברחוב) התחלתי לחשוש שאולי אני מועדת למחלה. מה דעתך?

אחת לכמה חודשים אני קוראת את ההודעות בפורום זה. ניכר שישנם גולשים קבועים העונים,וכן מצטרפים חדשים. ישנם המחליפים את שמם בכל כמה ימים אך סגנון הכתיבה מלווה אותם. וישנם הנשארים בשמם באופן קבוע. אין ספק כי תשובות רבות הן מעניינות, חכמות ועונות על צורך של האדם השרוי במצוקה. השאלות שלי מופנת לנותני התשובות הקבועים: מאין הזמן הרב בישיבה מול המחשב ימים על גבי ימים ושעות על גבי שעות בניהול דיאלוגים? האם המחשב והפורום לא הפך לכם לתחליף בחיי החברה? שאלות אלה אינן מביעות חוסר הערכה לתרומותיכם, אך יש בהן נסיון להבין את הצד השני, וכן גם סקרנות לגביכם.

שלום מתעניינת, את שואלת הרבה שאלות, רק לא את השאלה שבעיני היא החשובה. (זה בסוף) את שואלת "מאין הזמן הרב בישיבה מול מחשב ימים על גבי ימים ושעות על גבי שעות..." בעידן המודרני, ישיבה מול מחשב היא פעילות די נורמטיבית - אני למשל עובדת מול מחשב שמחובר לאינטרנט. הרבה אנשים עושים את זה... (אם זה טוב או רע זאת שאלה אחרת). את שואלת האם הפורום לא מהווה תחליף לחיי חברה - אני לא חושבת שהפורום הזה מספק תחליף לחיי חברה, ראשית, משום שאין כאן חיי חברה! יש קהילות באינטרנט שמתקיימים בהם קשרים אישיים, קבוצתיים, קרובים, אך הפורום הזה אינו כזה. אז איפה את רואה את התחליף? למה נדמה לך שאם מישהו כותב כאן הודעות זה אומר שאין לו חיי חברה? בנוסף, את שואלת "האם המחשב לא הפך לתחליף לחיי חברה"? בעיני זאת שאלה שמעידה על תפיסה מיושנת של "מחשב" בתור כלי שמחבל באפשרות לתקשורת בין אישית אמיתית, משהו שמייצג את העולם הטכנולוגי הקר והמנוכר. בעיני מחשב הוא כלי, כלי שאפשר לעשות איתו הרבה דברים - להשתמש, לנצל לרעה, ליצור תקשורת, לעבוד, לשמור מידע, ללמוד, וכו'. השאלה היחידה שאני חושבת שבעצם יש לה משמעות לשאול היא למה אנחנו כאן. למה אנחנו מגיבים, קוראים, וכו' - אבל רק אותה אינך שואלת. במקום זאת, את מספרת לנו על ההנחות שלך לגבי הסיבות להמצאות בפורום.

אם התשובה לי קצת... לא חביבה. בכל זאת, יש תחושה של "חוקר" שמתבונן בהשתאות (ומלמעלה) על מושאי המחקר שלו בהודעה שלך. אבל אולי זה באמת לא משהו שהתכוונת אליו, אז... נו טוב. ערב נעים.

שלום רב ! אני עוברת אורח כאן והכותרת של ההודעה שלך משכה אותי להיכנס פנימה. אינני מכירה את אופי התשובות של הגולשים הקבועים כאן, אבל דבר לי אלייך : (ובלי קשר לפורום הזה במיוחד) - אם יש אנשים שהמחשב מהווה להם תחליף לחיי חברה, או תוספת לחיי חברה, מה רע בכך? לפי דעתי, זה דבר חיובי, ואם זה עושה למישהו טוב , אז למה לא? בנוסף, קחי בחשבון שלהערכתי יש עדיין בני אדם, שעושים לעצמם טוב על הנשמה, אם הם עוזרים לאחרים. זה נותן להם סיפוק, וגם זה דבר חיובי, מסכימה אתי? לגבי זמן פנוי : כל אדם וסדר העדיפויות שלו. יש כאלו שהשיחה עם אחרים במחשב תורמת להם יותר מאשר , למשל, לשבת שעות מול הטלביזיה ולצפות במשחקי כדורגל. חשבי על כך.

צודקת בהחלט, מסכימה עם כל מילה. תודה לכל העונים ומשמשים אוזן קשבת.

שלום לכולם אז ככה... אני מגדיר את עצמי כאחד שנראה טוב אבל הבעיה שזה מלווה בעליות וירדות. כאשר אני נמצא בקשר או איזה רומן עם מישהיא אז אני מרגיש שאני נראה ממש טוב וכתוצאה מכך אני מקרין את זה כלפי הסובבים אותי ובעקבות זה אני מקבל המון תגובות והערות חיוביות על המראה החיצוני שלי וזה מחזק אותי בכל מה שקשור להתנהגות שלי . אבל כשאני לבד בלי אף אחת אז הבטחון שלי יורד אני מרגיש שאני לא נראה כל כך טוב נכנס לדכאון ומחפש את תשומת הלב והמחמאות אבל בגלל שאני מדוכא מאיך שאני נראה אני מקרין את זה כלפי חוץ והמחמאות על איך שאני נראה מהסובבים אותי נעלמות ואם יש כאלו שעדיין מוסיפות את המילה חתיך לבוקר טוב אז אני חושב "חתיך?" "איזה חתיך" ותמיד עוברות לי בראש המחשבה :" אלה שנראות ממש טוב לא אומרות לי חתיך" . ההרגשה הזאת פוגעת לי בכל מה שקשור להתנהגות שלי אני כבר לא אוהב אף אחד, כי מין הסתם אני לא אוהב את עצמי. אני מתעצבן מכל דבר ונפגע בקלות, אפילו ממישהו שיגיד לי בוקר טוב בלי חיוך אני נפגע , כי מיד עולה לי המחשבה "הוא בטח שונא אותי" בקיצור מה שאני מנסה להגיד זה שהחיים שלי תלויים באיך שאני מרגיש כלפי עצמי מבחינה חיצונית , עם אני יוצא מהבית ואני מסתכל במראה ואני אוהב את מה שאני רואה אז כך זה ישפיע עלי במהלך כל היום. אני יכול לסכם את כל זה בכך ש... אם אני נמצא עם מישהיא אז אני מסתכל על הכל בצורה אופתימית אבל כשאני לבד פתאום הכל ניהיה שלילי . מה אני יכול לעשות על מנת לחזק את הבטחון העצמי שלי? אני יודע שהכל מתחיל באהבה עצמית אבל אני לא מצליח ליישם את זה. האם אני חייב לקבל ייעוץ מקצועי בשביל זה? תודה!

שלום לך. רציתי לחזק אותך קצת - כמעט כולנו מושפעים מהמראה החיצוני שלנו. ביום שהשיער מסתדר והבגד נראה טוב על הגוף - הביטחון העצמי עולה וכמובן שהיום הוא יום יפה יותר - הכל פתאום מצליח יותר. זה נובע מהיחס של החברה למראה החיצוני. אף אחד לא יכול להכחיש שהסביבה אוהבת להסתכל על אנשים יפים יותר ובהתאם כשאתה מרגיש שאתה נראה טוב הביטחון העצמי עולה. זו תופעה מאוד טבעית לדעתי. אבל - אם פולחן היופי מוגזם אצלך, ואם בימים שאתה מרגיש שאתה נראה פחות טוב אתה הולך עם הראש באדמה וזה פוגע לך באיכות החיים - הייתי ממליצה לך ללכת לייעוץ מקצועי. בהצלחה ושמור על ראש מורם (אם קיימות בנות ולא משנה אם הן היפות יותר או היפות פחות שאומרות לך 'בוקר טוב חתיך' - סימן שאתה נראה קצת מעל הממוצע). ענבל

שלום שלום אתה מתאר ומכיר בכך שמשהו בדימוי ובביטחון העצמי שלך פגוע. מן הסתם, במצבים בהם אתה מקבל חיזוקים הביטחון העצמי מתחזק ואתה מרגיש טוב עם עצמך ובמצבים בהם את לבד וחש לא מחוזר הוא יורד. שורש העניין אינו כמובן בקשרים או בהעדרכם אלא באותה פינה פנימית שמקרינה כל פעם שוב. הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אהבה עצמית אינה דבר פשוט כל כך ואתה נמצא במעגל סגור שחוזר ונשנה שוב ושוב. תצטרך אולי לגעת באותו מקום כואב שגרם לפגיעה בדימוי העצמי שלך ואולי בהיבטים נוספים הקשורים לעולם הפנים נפשי שלך שמשפיעים על העולם החיצוני הבין אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה אני חושב שאני באמת יפנה ליעוץ מקצועי. רק אם אתם יכולים לתת לי אתר שמדבר לאותו אחד שמעולם לא פנה לבעל מקצוע ולא יודע מאיפה להתחיל ( לקבל קצת רקע בנושא )? תודה!

שלום רב, מעולם לא נכנסתי לפורום מסוג זה , ולכן איני יודעת אם אני מפנה שאלה שממש ניתן לענות עליה בפורום אבל אני מנסה.. אני בת 27 עם רקע עשיר לחיי יחסית עברתי התעללות מינית בהיותי בת 5 על ידי בן דודי והתעללות נפשית מתמשכת על ידי אחי, אני באה מבית עם גילוי עריות (אימי עברה) ואנחנו ילדים מאומצים. אלו הם עיקרי הדברים התחלתי טיפול לאחר שעברתי התמוטטות והתקפי חרדה קשים. כל חיי הייתי חזקה מאוד ועוגן להורי ולמשפחתי ומעולם לא ייחסתי חשיבות לנגיעות של בן דודי עד ההתמוטטות תמיד ראיתי עצמי כאדם חזק וכעת אני מרגישה שברירית וחלשה, בוכה מכל דבר , לארוצה להיות בחברת אנשים , חברי ובעלי לעתיד אינם מבינים מה קורה מה שמקשה עלי עוד יותר ואיני יודעת איך לצאת מהלופ שנכנסתי אליו המחשבות הרעות והבכי אני כל הזמן חושבת על סוף.. החלתי לקחת מזה חצי שנה כדורים מפסיכיאטר שבהתחלה היו בסדר וועכשיו אני חא יודעת איך להפטר מהתלות הנוראית הזו. יש לי 2 שאלות: 1. האם טיפול הומופטי הוא תחליף הולם ויעיל לכדורים? 2. האם ישנם אנשים שפשוט נשארים מדוכאים ורואים שחורות מעצם המבנה הנפשי שלהם או שניתן לטפל? אני בטיפול אצל פסיכו' מצוינת ועדיין לא מצליחה להתגבר? תודה מראש

חגה שלום עברת היסטוריה קשה ביותר ואם זה היה עובר ללא כל השפעה זה היה די מפתיע. טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי ואני חושב שבהחלט אפשר להיעזר גם בתרופות במידת הצורך. את צריכה להיות סבלנית ולהבין שתהליך הרסני מאוד שעברת בילדותך לקח שנים ואי אפשר לשקם את זה במהירות. הדיכאון הוא חלק טבעי של מה שקורה. יש לך את כל הסיבות הטובות להיות בדיכאון, אבל יש אפשרות לצאת מהמצב הזה ולשקם את חייך. טיפול פסיכולוגי וקשר טוב עם הפסיכולוגית הם בסיס מאוד טוב כדי ליצור את התהליך הזה. אני מציע להפנות כל שאלה לגבי שילוב רכיבים נוספים לטיפול הפסיכולוגי, כולל תרופות אלטרנטיביות וכו'. אין טעם לקבל החלטות מחוץ למסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ידיד שכל הזמן מספר לי שחרוט לו בזכרון מכיתה א' תחרות תחפושות שהתחפש לילדה ומאוד רצה לזכות ולא זכה והוא חש אכזבה ועד היום בגיל 38 הזכרון הזה טבוע לו בראש וזה מאוד מציק לו. מה אמורה לרמז הסיטואציה או איך אפשר להתמודד איתה ולשכוח אותה? האם זה קשור לאכזבות שחווה או שמאז הוא סוחב איתו מטענים?

גליה שלום זהו סוג מאוד אישי של חוויות ולא הייתי מנסה לעשות הכללה. הוא היחידי שיכול לומר אילו אסוציאציות זה מעורר בו ולמה זה קשור. אם היא מציקה באופן חי גם כיום יש אפשרות להתמודד איתה ולהחליש את השפעתה. אין אפשרות להשכיח חוויות. ההחלשה קשורה הן להבנה למה זה שייך וכן לתהליך טיפול אפשרי, למשל EMDR (ראי במאמרים הרצ"ב משמאל). בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , הפרעת החרדה שלי מזכירה ביעוטי לילה המופיעים בדרך-כלל אצל ילדים. סיוטי לילה שמהם אני מתעוררת ולמשך מספר דקות כשאני ערה אני עדיין חווה את הסיוט. בעלי מנסה להעיר אותי אך לוקח לי מספר דקות עד שאני מבינה שהדברים לא קורים באמת . הסיוטים קשים וקשורים במוות שלי עצמי, במישהו שנכנס הביתה ורוצה לאנוס את ילדי ועוד רבים ומגוונים. התופעות הפיזיות הן: דופק מהיר, הרבה פעמים בכי, צעקות וכו'. אני לא ישנה כבר שנים. נבדקתי במעבדת שינה והתוצאות תקינות. אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני, אם אומר שאני מרוצה מהטיפול זה יהיה בלשון המעטה, אני מכורה לטיפול ודרכו אני מבינה את הפחדים שלי ועוד דברים רבים אחרים. החרדות נעלמות לתקופות אך כשהן חוזרות הן עלולות להופיע מספר פעמים בלילה כך שהפגיעה באיכות החיים גדולה. בתקופות הקשות אני לוקחת כדורי קלונקס, למספר ימים. שאלתי: האם יש טיפול אחר בנוסף לטיפול הפסיכותרפי (שעליו אני לא מוכנה לוותר גם אם הכל יהיה מושלם בחיי) שיכול לעזור בהכחדת התופעה? או שמה צריך עוד הרבה סבלנות. ודאי תפנה אותי לשאול את המטפל שלי, אך אני חשה שעצם פנייתי אליו תצביע על חוסר אמון בו ובטיפול ולכן אני מתקשה לעשות זאת. אשמח אם תחווה את דעתך ובכל מקרה תודה שהקדשת לי מזמנך. מטופלת

היי, רציתי רק להגיב לגבי מה שכתבת על הטיפול ועל אי הרצון להעלות את השאלות שלך מול המטפל. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי נמשך במקרים רבים תקופות ארוכות, ולכן טבעי שהוא כולל, תקופות של שיפור ומרוצות, אך גם תקופות (או מחשבות) של ספק ואכזבה. דווקא משום שהשאלות שלך הן חלק ממך, עדיף להביא את החלק הזה לטיפול, "לדבר" אותו. ואולי דווקא היכולת להעלות נושאים פחות "נעימים" ושאלות שונות, הינן ביטוי לאמון בטיפול ובמטפל? נזכרתי במשהו שחשבתי פעם... חשבתי שלפעמים, מה שלא מדובר ביום, הופך לחרדה בלילה. חשבתי את זה על עצמי, בזמנו, ולכן עלה בדעתי שאולי החלקים שאת לא מבטאת (בטיפול?) מבטאים את עצמם בלילה, בכוחות עצמם...?

היי לילה, דברייך ודברי הד"ר גרמו לי לחשוב שאולי אני מפחדת שביחד נגיע למסקנה שהטיפול אולי עוזר בתחומים רבים אך בנושא החרדות שבגללו הגעתי לטיפול אין יותר מה לעשות יחד, ושאני צריכה לפנות למישהו אחר... וכמו שאת מבינה הטיפול ובעיקר המטפל שלי הפכו לחלק מאד משמעותי בתקופה הזו של חיי. מצד שני קיים בי הרצון לפתור את הבעייה אחרת אני ארגיש די רע אם בסופו של התהליך אני אחזור לנקודת ההתחלה. "ואולי היכולת להעלות נושאים פחות "נעימים" ושאלות שונות, הינן ביטוי לאמון בטיפול ובמטפל"- האהבתי את מה שכתבת ואני יכולה להתחבר לזה. אני אשאל אותו כבר בפגישה הבאה מה דעתו. ואם להיות לגמרי כנה אין לי מושג איזו תשובה שלו אני אוהב יותר:- יש פתרונות אחרים או אין פתרונות אחרים. בעיה...

למטופלת שלום השערתך נכונה. אני חושב שאת צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוג שלך. את כל כך נחרצת לגבי רצונך להישאר בטיפול שאני לא יכול לראות מצב שזה יבטא חוסר אמון בו. את צריכה לסמוך עליו שהוא יידע להתמודד עם המידע שאת מוסרת, אם את זה את לא יכולה לעשות אז איזו משמעות יש למסגרת הטיפולית הזו? אין לי ספק שהפסיכולוג שלך יידע להתמודד עם השאלות הן בהקשר של הקשר הטיפולי והן בהקשר של פתרונות במידה וקיימים כאלה. לעיתים ניתן לשלב עם טיפול ארוך טווח התערבות קצרת מועד למשל ע"י היפנוזה או EMDR, תוכלי לקרוא על כך במאמרים מצד שמאל. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שכל התערבות של פסיכולוג נוסף עלול להשפיע על מסגרת הטיפול הנוכחית וזה דבר שכדאי לשקול היטב מראש ובוודאי לדון עליו בתוך הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כנראה שהעלה את שאלותי כבר בפגישה הבאה. תודה על תשובתך.

שאלה לדר קפלן שאלה טכנית מאז שעשו את השינוי בצורת הפורומים בדוקטורס הכל כאן הרבה יותר איטי זוהי אחת הסיבות שאני נכנסת לכאן פחות הרבה פחות אני מאמינה שאם כך אני, זה וודאי נכון גם לגבי אחרים. ושגם אתה מרגיש בכך. מדוע מנהלי הפורומים , ואתה בכללם, לא עושים משהו כדי לשפר את המצב. תודה מראש על התשובה נילי.

כן, גם אצלי, החיבה לפורום, היא הסיבה היחידה לבקר באתר דוקטורס. האיטיות באתר באופן כללי, הפרסומות שלעיתים מכריחים אותנו לראות, והתקיעות של הפורומים, כל אלה הופכים את הגלישה באתר למשהו שמצריך נחישות ואורך רוח. (אולי זה טוב לפתח את התכונות האלה..?)

שלום לנילי, לילה וכולם לעת עתה ישנה דרך לגלוש בשיטה הישנה, הטובה והמוכרת: http://my.doctors.co.il/forums/list.php?f=6 ודרך נוספת http://rambam.doctors.co.il/forums/list.php?f=6 עוזר במשהו?

אולי באמת אני אנסה כך, כמה זמן. (גם הדרך השינה והמוכרת לא היתה הכי זריזה, אבל אני כבר רואה שהרבה יותר טוב).

נילי שלום מעורבותי בפורום היא מקצועית בלבד ואין לי נגיעה לחלק הטכני של הפעלת האתר. אני מודע לכך שהאתר איטי לעיתים ואני משתדל לעדכן את הנהלת האתר במצבים כאלה. בכל מקרה, בהחלט ניתן לפנות אליהם ישירות יצירת הקשר בתחתית העמוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ! אני לוקחת 1/2 כדור סרוקסט 20 mg , על בסיס יומי. וצריכה לקחת דאלאצין סי 150מ"ג 4 פעמים ביום, למשך חמישה ימים. שאלתי היא האם תתכנה תגובות בין תרופתיות בין ה-2 הוא שזה בטוח? בתודה לתשובתך,שחר

שחר שלום אנא הפנה את השאלה לאחד הפורומים הרפואיים מאחר וכאן הייעוץ בתחומי הפסיכולוגיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

כולם אומרים זה פסיכולוגי אבל הגוף כה כואב השרירים תפוסים בערה אינסופית אני הולכת כבר 3 חודשים לפסיכולוגית מוכנה לקבל הכל מקבלת כדורים נגד דיכאון ומה שיש לכולם להגיד סבלנות זה קשה זה כואב אין לי כוחות מאיפה לשאוב אותם כל בוקר את מרגישה שאת מאבדת את חיי הכאב האינסופי האם בכלל יוצאים ממנו למה התחושה היא של בור עמוק שקשה לצאת ממנו אוףף אני רוצה לצאת

יש משהו שאני לא נוהגת להגיד לעיתים קרובות... לפעמים מותר גם להתפלל. לשבת עם עצמך, ולדבר עם אלהים או "האלים", או משהו אחר שאת מאמינה בו. את יכולה אפילו להתפלל לעצמך, אם המושגים האלה זרים לך. אני מתכוונת לכך בכל הרצינות. שאלת מאיפה למצוא תקווה וכוחות - לפעמים נראה שהיא נגמרת, אבל האמת היא שלכל אדם יש מלאי עצום של החומר הזה... לא תמיד אפשר להרגיש שהתקווה הזאת נגישה, ולפעמים אנו זקוקים לתרומה של תקווה מבחוץ, אבל האמת היא, שהיא תמיד שם. ואם את שואלת - עצם זה שאת הולכת טיפול, וזה בעצמו סימן לתקווה. ולגבי הגוף - אולי יש מקום לחפש גם טיפול גופני שיקל עליך? יש הרבה מאד טיפולים עדינים, שיכולים להקל על הסבל שלך, במקביל לטיפול הפסיכולוגי.

ראשית כל תודה אני אכן מתפללת מידי יום ומנסה לאגור כוחות טיפולים עדינים אני מפחדת לעשות שמא יחמירו את מצבי אבל אין לי מושג מה יש לי ולזה הפחד הכי גדול אם הבעיה רק פסיכולוגית אולי מסג אולי דיקור אולי משהו יקל על סיבלי אבל בבית מורידים לי את הביטחון אבא שלי אומר אל תעשי כלום תחכי ואני מפחדת שמא אני יעשה והוא כמו כל ההורים בסוף יהיה צודק המצב יחמיר אני התחלתי ללכת טיפונת לעשות תרגילים ומה שנותר לי להתפלל ולנסות לשאוב אנרגיות מהשמש בחוץ וליחל לעצמי שהבור שאני נמצאת בו מישהו יזרוק לי חבל ואני אצליח לקום ולצאת ואני כל כך מפחדת כל כך מפחדת שאני בדרך הלא נכונה ואין מי שיכוון אותי אני מרגישה שאני בעולם אטום ואני לבד רק עם עצמי למרות המשפחה החברים אני מרגישה כה בודדה מקווה שאני אמצא את הדרך חזרה

אא שלום לצערי אני לא חושב שיש לי חידושים רבים לומר. אכן צריך הרבה סבלנות עד שדברים מתחילים לזוז. לעיתים צריך שינויים של מינון וסוגים של תרופות עד שמוצאים את זו שפועלת. שלושה חודשי טיפול בדיכאון הם לעיתים זמן מספיק כדי לחוש בשינוי משמעותי אך פעמים אחרות זה לוקח יותר. כל שיטה משלימה שנראית לך מתאימה יכולה לעזור. בנוסף חשוב לנסות ולשלב פעילות ספורטיבית שכן הספורט מהווה תרופה נוגדת דיכאון טבעית של הגוף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לשאול אותך אם שמעת על תופעה שנקראת "אילמות סלקטיבית" יש לי בן שלא מדבר עם המורה בכתה ולא דבר גם בגן עם הגננת ולא עם הילדים עכשיו התחיל קצת לדבר עם הילדים אבל לא בכיתה .הוא ילד מקסים נפלא בבית הוא לא שותק ופקח אני לא יודעת מה לעשות איתו לעזוב אותו עד שהוא יחליט לדבר או איך אפשר לעזור לו להתגבר על הבעיה הזו. אשמח אם תענה לי במהירות ותודהתודה.

שירה שלום התופעה מוכרת ודורשת טיפול פסיכולוגי. היא קשורה בד"כ לסוג של מאבק אילם של הילד. זה לא קשור לרמת אינטליגנציה או יכולת דיבור אלא לסוג של תקשורת סמויה שלו איתכם ועם הסביבה. פני לפסיכולוג ילדים והתחילו בתהליך טיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

והאם היא מיועדת לסובלים מהפרעות חרדה, טראומות, הפרעה פוסט טראומטית ודכאון?

שירז שלום רצ"ב קישור למאמר קצר בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, לפני כמס' חודשים בני שיחק עם השכן כבן 5, בני בן 3, השכן סגר את הדלת וכאשר נכנסתי לחדר ראיתי את המכנסיים של בני מופשלים והשכן בודק לו את הטוסיק, מאוד כעסתי, והסברתי לשכנתי על המקרה היא טענה שאסור לדבר על זה איתם ביחד כל אחד בנפרד, אני הסברתי לבני שמשחק זה אינו טוב, ואמא לא מרשה לשחק משחקים עם מכנסיים למטה וכאשר נוגעים באיברים אינטימיים אמרתי לו שבכל פעם שיקרה מקרה כזה שיפנה אליי מיד, בכל פעם שהוא שיחק עם השכן חקרתי את הילד במה הם שיחקו האם שוב פעם הוא נגע לו בטוסיק, ואכן קרו מס' מקרים כאלו שוב, אני נורא כעסתי על עצמי , אך לידי הסברתי שאמא לא מרשה ושוב הסברתי שמשחק זה הוא משחק לא טוב וכו'. שאלתי כיצד עליי לנהוג במקרה כזה? וכיצד מסבירים לילד בן 3 מה מותר ואסור לעשות בגוף שלו ע"י אחרים, כמובן? האם עליי להפסיק את המפגשים אם השכן למרות שגם לו הסברתי על משחק זה שאסור? אשמח לקבל את תשובתך המיקצועית ובתודה מראש.

אדוה שלום קודם כל כדאי להרגיע בכך שהתעניינותם של הילדים באברי המין טבעית ונפוצה מאוד, גם בהקשר האישי וגם בהקשר הההתעניינות הבין אישית. אני חושב שנהגת נכון בכך שהסברת לילד את הדברים. מאחר והאירועים חוזרים על עצמם את יכולה להשאיר את הדלת פתוחה כדי לפקח על המשחק בין השניים. יש בינהם פער די גדול (שנתיים בגיל הזה הם די הרבה) והם מצויים בשלב התפתחותי שונה כך שיתכן שהם לא תופסים את המשחק באותה צורה. את לא חייבת לתת הסברים רבים מעבר למה שכבר הסברת אלא רק לומר בצורה נחרצת שאת לא מרשה להם להתפשט בזמן המשחק ביניהם, שהגוף שלהם שייך לכל אחד לבד וזה לא משחק משותף. לגבי ההחלטה האם לאסור את המשחק המשותף, זה די תלוי בתחושה שלך ובהקשר החברתי בו אתם נמצאים. אם זה שכן למשפחה קרובה והיחסים ביניהם תקינים לא נראה לי שכדאי לאסור עליהם לשחק בעיקר מכיוון שתהיה לזה גם השפעה על ההמשך. מצד שני, אם את חושבת שמדובר בילד בעייתי שמשפיע לרעה על בנך אולי בכל זאת צריך להציב את הגבול. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אצל ילד מחונן בן 5 יתכן גילויי מיניות מוקדמים ומפותחים יתר על המידה המדודה והלא מדדה? האומנם התעסקות אובססיבית באיבר המין ובהנאה צרופה- מרובה , בגיל המדובר, אינו חורג מהנורמה?! האם התעסקות יתרה זו מעידה על היותו מותקף מינית, חלילה? ועל כן מודעותו גברה? או שמא מדובר בתגלית ובדיקה גופנית נורמטיבית המאפיינת את חתך גיל 5? עלי לציין שהילד דתי ואינו נחשף לתכנים מיניים ובוטים- כלל ועיקר. כמו כן עלי לציין כי גילוי המיניות שלו בא לידי ביטוי בזיקפת בוקר(ללא כל גירוי מיני חיצוני) וכן בערות מינית כאשר הוא נצמד אלי לקבלת חיבוק ופינוק תמים (ושכמובן אני הודפת אותו מעלי- אינסטנקטיבית. ומנשקת ונוגעת בו בחיבה- במקומות גלויים ומקובלים ) האם ביטויי ההתנהגות שמניתי שגרתים, מאפיינים ונורמטיבים ואינם מעוררים כל דאגה?ואינם מצדיקים בדיקה? אם כן- למי עלי לפנות לטיפול? תודה רבה. המתוסכלת האלמותית.

שלום עוררות מינית של ילד בן 5 איננה ניתנת להשוואה לעוררות מינית בוגרת. הזיקפה חסר משמעות בגיל הזה ואיננה מבטאת בהכרח ביטוי להנאה או עוררות מינית. זיקפה מתרחשת בבוקר ובמהלך השינה באופן טבעי אצל בנים, ילדים ובוגרים כאחד בלי קשר למיניות. היות הילד מחונן לא יכולה לשנות את התפתחותו המינית. בגיל הזה יש בהחלט דחפים, אוננות היא דבר נפוץ, אבל כאמור, היא לא זהה לאוננות של הילד הבוגר. מה שחשוב הוא לא לעורר אצל הילד רגשות אשמה על תגובותיו הטבעיות. אפשר ורצוי לומר לו שהוא יכול לגעת בעצמו אבל זה צריך להיעשות כשהוא עם עצמו ולא מול אנשים. אין בהתנהגות זו להצביע על חשש להתעללות מינית. עם זאת, במידה ואת מרגישה סימנים שנראים לך מדאיגים כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לשיחה והתייעצות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פגיעה עשרת מונים...ונרתעת מכך..ובעלת מודעות לעניין... הן מההבט המוסרי, הסטיתי והיצרי של האדם המתענג והמתמוגג... והן מההבט התוקפני והחשש הסביר שהוא מותקף מינית...בשל העובדה שהוא מרבה להתערטל בציבור ללא בושה וכלימה וכן שלאחרונה הוא חזר להרטיב במיטה וניהיה תוקפני ואגרסיבי או לחילופין דורש מנת תשומת לב רבה יותר מבעבר.... בנוסף להתעסקות האובססיבית באבר המין- תסמינים שמעוררים חשדני... האם הערותי כגון: זה מעשה סטייתי ואסור.. ותחדל מהתנהגות גסה וולגרית שכזאת, ותוציא מייד את היד משם וכדומה... אינה מומלצת? האיך אאסור עליו בנועם ועם זאת באסרטיביות- באופן עקרוני וחד משמעי לא להתעסק באובססיביות עם איבר מינו?

אני לא יודעת אם אתה הכתובת אבל אנסה בכל זאת. בני בן שנה ו-4 חודשים, ובשבועות האחרונים התחיל ממש לומר מילים עם כוונה, למשל הגה, אבא, גלגל, אף ופה. אבל, כל מילה חדשה הוא אומר אותה איזה שבוע ואחר כך "שוכח" ממנה למשל, שבוע שעבר הוא כל הזמן הצביע על הפה ואמר "פה". השבוע הוא כבר לא אומר "פה" אבל התחיל להגיד "אף" ולהצביע על האף. "אבא" ו"הגה" הן מילים שיחסית שגורות בפיו. השאלה היא אם זהו חלק מתהליך הלמידה או שיש כאן בעיה של זיכרון?

אפרת שלום אין כאן כל בעיה. הילד ידבר במוקדם או במאוחר באופן שוטף ללא כל בעיה. הוא צעיר למדי וסגנון הלמידה של הדיבור הוא דבר אישי ושונה בין ילד אחד למישנהו. אני מציע לך לא להתעסק עם הנושא ולתת לדברים להתפתח בקצב הטבעי שלהם, אלא אם את מזהה בעיות התפתחותיות נוספות. תוכלי תמיד להתייעץ עם אחות טיפת חלב ואם יש צורך בייעוץ מקצועי יותר עם מכון להפתחות הילד באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, לפני כחצי שנה הכרתי גבר רווק. יצאנו במשך 4 חודשים והענין לא הסתדר ביננו בגלל אי יכולותו למלא את צרכי הרגשיים כבן זוג. החלטנו להשאר כידידים. עלי לציין שהוא אדם נחמד ונעים לי לשתף אותו בחיי כידיד. הבעיה מתחילה כאשר הוא מתחיל לספר לי סיפורים על עצמו. לפעמים יש לי תחושה שהוא ממציא דברים (ואין לי מושג למה) לדוגמא: הוא יכול לספר לי שהוא מוזמן הערב למסיבה וכאשר אני אשאל אותו למחרת איך היתה המסיבה הוא בכלל לא יזכור שהוא סיפר לי שהוא היה צריך ללכת למסיבה. דוגמא נוספת: הוא יכול לספר לי שהוא הכיר מישהי והקשר ביניהם נפלא ואפילו הוא יציין מאיזה איזור היא בארץ וכאשר בשיחה הבאה אני יעלה את נושא "המישהי" הוא פשוט לא יזכור שהוא סיפר לי סיפור על אחת כזו שגרה אי שם בארץ...... ואז הופ... פתאום יש סיפור על מישהי אחרת וכאשר אני שואלת אותו על הראשונה הוא בכלל לא יודע על מה אני מדברת איתו. אפילו הוא סיפר לי שיש לו ילד אי שם בארץ וכאשר מספר ימים לאחר מכן שאלתי אותו על הילד הוא אמר לי "לא אמרתי לך דבר כזה" שוחחתי איתו על הנושא ואמרתי לו שיש לי תחושה שהוא משקר לי או שהוא ממציא סיפורים. הוא נעלב ממני ואמר לי שאני לא צריכה לשפוט אותו ושאני צריכה לקבל אותו כמו שהוא. זה נכון במקרים מסויימים, אבל במקרה זה, זה בלתי אפשרי. לעניות דעתי (מבלי להיות פסיכולוגית) יש לי תחושה שיש לו בעיה. זה לא יכול להיות שהוא ימציא דברים ואח"כ יעמיד אותי במצב כאילו אני זו שהמצאתי את הסיפור או לדבריו לא הבנתי נכון. אני יודעת שאין באפשרותך לאבחן את המקרה מכמה שורות שכתבתי לך, אבל אני מאוד אשמח לקבל את חוות דעתך האם זה יתכן שיש כאן איזו שהיא הפרעה נפשית שהוא ממציא סיפור ומאמין בו. או, האם זה נובע מחיפוש תשומת לב מצידי ולעורר את קנאתי. (רוב הסיפורים שלו מתבססים על מה שידוע לו עלי והציפיות שלי מקשר. לדוגמא: הוא יודע שאני רוצה ילד, אז פתאום הוא ממציא שיש לו ילד אבל, זה ממישהי שגרה אי שם בארץ. ואם נניח היתי אומרת לו שנורא בא לנסוע לסוף שבוע - שבוע לאחר מכן הוא יספר לי שהוא נסע עם "ידידה" שלו לנופש בצפון - וכל זה שקרים והמצאות שלו). אודה לך אם תוכל להביע את דעתך בסיפור מוזר זה. בברכה אילנה

אילנה שלום אני לא יודע מהי "הפרעה נפשית", זהו שם קוד כללי מאוד ופופלרי לשימוש אבל מאחוריו אין הרבה תוכן. אדם שמשקר באופן קבוע בוודאי נמצא בבעיה. זה יכול להיות מגוון של דברים וכל האפשרויות שציינת יכולות כמובן להיות מציאותיות ויש בוודאי גם עוד כמה פירושים נוספים. מאחר ונפרדתם ואת אינך רואה בו בן זוג פוטנציאלי אולי עדיף לא להיכנס יותר מידי לעובי הקורה. קבלי אותו עם התכונה הזו במידה ואת רוצה בידידותו, אולי תביני בהמשך "מה הסיפור". במידה ולא פשוט נתקי את הקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לקחת הפסקה קטנה ולראות אם אנחנו רוצים להיות אחד עם השני או לא. בפעמיים האלו הגענו למסקנה שאנחנו לא יכולים להיפרד. מבחינתי, אני לא יודעת אם החלטתי ככה כי זה היה קשה מידי לחשוב עליי בלעדיו כי הוא הפך לחלק ממני והיה לי קשה מידי לעשות את זה או שבאמת אני לא רוצה להיות בלעדיו. אני יודעת שאם הסיבה שלי לא להיות איתו היא בגלל שהוא נהיה חלק ממני ויהיה לי קשה כואב להיפרד ממנו מספיק טובה וצודקת להמשיך את הקשר הזה.כי גם אם ניפרד בהתחלה זה בטוח ממש יכאב ואז עם הזמן זה ידעך. הפחד הכי גדול שלי הוא לעשות את הצעד הזה של לעזוב אותו ואז להתחרט על זה מתישהוא. כי אז לא תהיה לי דרך חזרה אליו.

נראה כי את מציגה מצב בו עלייך לבחור, ולשאת באחריות שכרוכה בוויתור על תשוקה מינית או רגשית,לטובת הביטחון שבקשר הנוכחי או לוותר על הביטחון שבקשר הנוכחי לטובת התשוקה וההתאהבות הנלווית לה. ניכר שאת מעוניינת בתחושת הביטחון שקשר זוגי יכול להעניק, בלי לוותר על הריגוש שבגיוון ולוותר על החופש המתחייבים מקשר כזה. האידיליה אליה כולנו שואפים היא למצוא את הכל בחבילה אחת: בן זוג שיהיה גם החבר הקרוב ביותר שלנו. ידיד נפש, מאהב,איש שיחה ומישהו שתוכלי להישען עליו בעיתות משבר.. הרגשתו של אדם שמפספס הזדמנויות להגשים את עצמו מתבטאת בין היתר כאשר עליו לבחור באפשרות אחת אשר מבטלת את האפשרויות האחרות.מובנת לי התלבטותך לאור גילך הצעיר והתחושה כי את מצפה לרגשות סוערים אשר ילוו את הקשר לכל אורכו. כל תשוקה מינית המאפיינת קשרים בתחילת דרכם מפנה בהמשך את מקומה לרגשות אחרים.את מרגישה אשמה לאור רגשות מעורבים כלפיי בן זוגך(מבזבז זמן) ולאור העובדה כי אינך שלימה עם הבחירה. לא הרבה פעמים בחייו של אדם ניתן לומר כי מצא בן זוג אשר יבטיח ביטחון ויציבות כלכלית ורגשית ומנטלית ויחד עם זאת יקיים את ציפיות התשוקה הסוערת לאורך תקופה ארוכה.נדמה לי שאולי כדאי לשנות חזית בהתמודדות הזו ולבחון כיצד ניתן לבנות את מערכת התשוקה והריגוש שחסרים לך בקשר הזוגי עימו ובכך להישאר בקשר הזוגי עם בן זוג המתאים לך בכל המישורים החשובים(לאור דברייך) כאשר בנוגע למשיכה והתשוקה תוכלי להבין כי למעשה האהבה בניכם לא דעכה כי אם השתנתה.. אם תיבחני היטב את רגשותייך כלפיו כפונקציה של רמת הציפיות שלך בנוגע לקשר עימו ואולי תתייחסי גם לחשש כי פיתחת תלות מסויימת(אשר מאיימת עלייך-לאור ניסיונות ההיפרדות הכושלות) אשר מבהילה אותך אולי תגלי כי התלות הזו אינה אלא דבק המגע המחבר בינכם ויאפשר לשניכם להרגיש בטוחים בתוך מערכת היחסים המשותפת.

שהקדשת מזמנך לענות לי ברצינות שכזו. זה היה ממש יפה.

תשובתך מעניינת מאוד,חכמה.

שירה שלום הפסקות שכאלה לוקות כמעט בהגדרה בכשל בסיסי. אי אפשר להיפרד באופן זמני כדי לבדוק "איך זה". באופן טבעי מלוא תשומת הלב ניתנת להעדר הקשר והרצון לחזור גובר מייד. פרידה יכולה לקרות אם היא טבעית ויש בה רצון של ממש להיפרד ואולי להתנסות גם בקשרים אחרים. לא תמיד הקושי להיות ביחד קשור לקשר עצמו. לפעמים מדובר בבעיה אישית של אחד או שני בני הזוג מבחינת נכונות למחוייבות ודברים נוספים. אם מדובר בקשר שעשוי להיות רציני לעתיד אולי עדיף במקום לעשות נסיונות של פרידה וחזרה לפנות ביחד ליועץ זוגי לטיפול שיוכל לתת לכם נקודת מבט מקצועית ואובייקטיבית יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שמפריעה לי מאוד: בתי בת 3 מאוננת כל ערב ואף מספר פעמים בערב. רציתי לדעת האם זה נורמלי? האם להניח לה או להפסיק אותה. כשאני מתקרבת לחדרה ושואלת בעדינות מה את עושה? היא עונה כלום אני ישנה, כאילו היא יודעת שזה מבייש או לא בסדר. לתשובתך אודה.

סימה שלום זה טבעית לחלוטין. אם זה נעשה בחדרה באופן פרטי ומוצנע זה בסדר גמור ולא צריך להעיר לה על כך. במידה וזה קורה בהקשרים חברתיים הסבירי שזה בסדר לגעת בגוף אבל שזה צריך להיעשות כשהיא לבד עם עצמה ולא בחברה. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה אולי מסובך מידי לפורום אבל הייתי שמחה לייעוץ קטן. כבר כמה חודשים שאני מתלבטת ולא יודעת מה לעשות. אני בת 22 יש לי חבר כבר יותר מארבע שנים.במשך כל הקשר קרו לי מצבים שהייתי חושבת על הקשר שלנו האם אם אני אוהבת אותו מספיק, אם אני יכולה לחיות איתו את כל החיים (כי מבחינתו ומבחינת כל מי שמכיר אותנו אנחנו בטח נתחתן כי אנחנו ממש מתאימים). התשובה שהייתה לי כל הזמן לעצמי היא שטוב לי איתו כי הוא אוהב אותי ממש, מכבד אותי, מפנק, מאד משקיע והוא יעניק לי יציבות בחיים אז למה לי להרוס משהו כזה. לפני כמה זמן התחלתי לחשוב על דברים אחרים כמו: אם אני נועלת את עצמי איתו אם אני לא צריכה לחוות עוד דברים בחיים וגם בחורים אחרים אולי "נשאבתי" לקשר הזה 4 שנים ולא ממש ידעתי מה קורה כי תמיד היה לי טוב איתו ותמיד הוא תמך בי בהכל ועזר לי בתקופות ממש קשות. אני לא יודעת אם זה רק אני שלא יציבה שלמרות שאני יודעת שיש לי משהו טוב אני רוצה להרוס את זה ואז אולי להתחרט בעתיד או שאולי באמת אני סתם סוחבת את זה ומפחדת להיות לבד, כל הזמן מציק לי העובדה שאם אני נשארת איתו ולא יודעת באמת מה אני רוצה מעצמי אז למה אני לא משחררת אותו כי הוא יותר גדול ממני ב 5 שנים למה אני מבזבזת לו את הזמן. אמא שלי אומרת תמיד שכשמתחתנין צריך להתחתן עם הראש ולא עם הלב כי באיזשהוא שלב הרגש ההתחלתי דועך ומה שנשאר זה ההרגל. אני לא יודעת אם זה נכון לחיות ככה מה דעתך? הנושא הזה ממש מטריד אותי כי אני לא רוצה לפגוע בו חוץ מזה אני ממש לא יודעת מה לעשות אני לא רוצה לפגוע גם בחיים שלי. אני אשמח מאד אם תגיד לי מה אתה חושב. תודה רבה מראש. שירה.

שירה, את מרגישה ספקות לגבי מהות הרגשות והתחושות שלך אליו ויש לך לבטים לעצם עניין החתונה איתו - זה אומר שאת רגילה אליו ולא ממש מאוהבת בו. כי כשמאוהבים רוצים להיות עם מושא האהבה יום ולילה לכל החיים. ייתכן ומאחר והוא החבר הראשון, הקשר ביניכם הפך יותר לקשר ידידות בין שני אנשים קרובים ופחות קשר של רומן בין גבר לאישה. הכי טוב שתשוחחי איתו ותבקשי לטובת שניכם פסק זמן כדי ששניכם תוכלו לבדוק את עוצמת הקשר ואת מהותו ואם אכן נכון ורצוי להמשיכו לצורך חתונה בעתיד. בהצלחה

שירה שלום את צריכה לקחת בחשבון לא רק את מחיר ההישארות ביחד אלא גם את מחיר הפרידה. לפעמים אחרי שנים של קשר נוצרת שגרה והריגוש שקורה בד"כ בקשר חדש פוחת באופן טבעי. במצבים כאלה חרדה הנטישה פוחתת וקשרים אחרים נעשים פתאום אטרקטיביים יותר. מסתבר שאנשים שנפרדים במצב כזה מפתחים מהר מאוד חרדה וחוזרים לקשר מאחר שלפתע מעריכים יותר את כל הדברים הטובים שהקשר נתן להם. לרוע המזל לפעמים אחרי הפרידה נוצר גם משבר אמון שמקשה על החזרה. אני חושב שכדאי שתנסי לדמיין את עצמך בלי החבר הזה. נסי לחשוב האם את יכולה לדמיין אותו מכיר בחורה אחרת ומתחתן איתה. האם את יכולה לדמיין את עצמך בקשר חדש וכיצד הוא יראה בעוד ארבע שנים. במידה ואכן "זה לא זה" בהחלט יש מקום לחשוב על רלוונטיות הקשר הזה עבורך לטווח הארוך. אם מדובר רק בהפסד הפונטציאלי של קשרים אחרים, אני חושש שזה מלווה כל קשר רציני תמיד ולאורך כל החיים, בין אם מכירים בזה באופן מודע ובין אם מכחישים ומעלימים זאת מתחת לשטיח. אם את לא יודעת מה לעשות אולי כדאי לפנות לפסיכולוג לפחות לכמה פגישות ייעוץ ולראות האם יש נקודות מבט שאינך שמה אליהם לב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני באמת רוצה ללכת לייעוץ פסיכולוגי ואני לא יודעת איך עושים את זה? האם זה דרך קופת חולים? יש לי באוניברסיטה (בר אילן) ייעוץ לסטודנטים האם זה גם על מצבים כאלה? האם זה כרוך בתשלום? אשמח למידע בנושא הזה כי לפי דעתי זה יועיל לי אם אני אלך לכמה פגישות לא רק בנושא הז אלא לכל מיני דברים קטנים יותר שמטרידים אותי. תודה

לד''ר אורן היקר אני בן 22 ואני מעשן מריחאונה בקביעות לילה לילה כבר חצי שנה אני רוצה להפסיק..ההורים כפי שהבנת לא יודעים מזה או אולי יודעים רק לא העלו את הנושא עד עכשיו..אני רוצה לומר להם שאני נגמל היות ונראה לי שאני בתקופה הזו יהיה קצת עצבני ואני רוצה שהם יבינו מה הולך איתי..(אני חי איתם בבית) קיצר הבעיה היא שאולי אני בסוף לא אצליח ואז אני שוב יעשן ומימלא רק יצא מזה שהם מצטערים ........ושאלה אחרת באותו נושא האם לקחת אספירין כל עוד אני מעשן זה בסדר? תודה מראש

הכי נכון שתשתף אותם בהחלטתך להיגמל וכך תהיה לך גם תמיכה לאורך כל התהליך וגם תרגיש מחויב וזה ידרבן אותך ויתן לך יותר מוטיבציה להיגמל באמת. מעבר לזה, עשה את כל המאמצים להיגמל עכשיו (חצי שנה זה לא מכור כבד) התמכרות מכל סוג שהוא רק מביאה כאבי ראש (תרתי משמע), מזיקה לבריאות ופוגעת ביכולת התפקוד (הן פיזית והן נפשית) - אדם תלותי (סמים, אלכוהול, תרופות) מאבד את עצמאותו ואת חירותו לבחור לעצמו את דרכו בחיים, מאחר וברוב המקרים הוא מתמרן בין טריפ אחד למשנהו.

נפתלי שלום ההחלטה לשתף את ההורים תלויה מאוד באופיים להתאם להיכרותך איתם. עם זאת, גם אם תחליט לא לשתף בנושא המריחואנה יש אפשרות לשתף אותם בכך שאתה בתקופת לחץ כעת בלי לתת את הסיבה המדוייקת או הנכונה. בכל מקרה, אני חושב שהשאלה שלך יותר רחבה מזה. עולה כאן שאלה האם אינך זקוק לתמיכה רחבה יותר גם כדי להפסיק עם הסמים, אבל אולי יותר מכך, כדי לטפל בשורש העניין שהביא אותך לשימוש כל כך אינטנסיבי במריחואנה. העניין לא להיגמל מההרגל אלא לפתור את הבעיה האמיתית שיושבת בתשתית העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי משרד של רואי חשבון בו אני שותף.מאחר ואחותי מסיימת את לימודיה וזקוקה למקום של התמחות מופעל עליי לחץ לאפשר לה לקיים ההתמחות איתי במשרד. מצד אחד השותף מרגיש מאד שלא בנוח מאחר וקירבת המשפחה לא תאפשר לו לפעול בחופשיות על כל מה שמשתמע.מצד שני מופעלת עליי מסכת של לחצים לשריין לה את מקום העבודה על רקע הקירבה המשפחתית.בנוסף אף אחותי מכניסה לחץ למישוואה כיון שהיא נעלבת מהעובדה כי ציינתי שבלית ברירה אקח אותה בשל הבעייתיות. מה עליי לעשות.כיצד עליי לאזן בין המחויבות המשפחתית,רצון השותף והתחשבות בדעתו,ההסתייגות שלי וההבנה כי בעצם עבודה משפחתית אינה נחשבת כבריאה במובנים האלו וכל זאת אל מול האפשרות כי יתכן שהאלטרנטיבה היחידה היא בכך שהאחות תתקשה במציאת מקום התמחות.כיצד עליי לנהל השיחה עם המשפחה,השותף,אחותי וביני לבין עצמי כדי לנסות ולגשר. תודה מראש. אבי

אבי שלום אינני יכול כמובן תת עיצה חד משמעית, אבל ברור שיש כאן בעיה שנוצרה. השאלה האם אין פתרון ביניים שיהיה טוב לכל הצדדים. למשל, למצוא משרד רו"ח של חבר או עמית שיקבל את אחותך להתמחות. באופן כזה אתה דואג לך ולא נוטש אותה, מצד שני לא מסתבך עם המורכבות המשפחתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

נעלמת, האם כתבת בעבר בשם אחר בפורום? למה נעלמת?

הי.. כשאני כותבת אני לא יכולה להפסיק.. אז אני מרשה לי שבוע בשנה בכל פורום.. אבל אני קוראת הכל.

שלום לכולם, מכירים את התחושה כשיוצאים מפגישה טובה, ויש חשק להכניס את הפגישה עם כל התחושות הטובות לקופסא יפה, לעטוף בסרט ולשמור ובשעת הצורך לפתוח אותה ולהציץ? כך אני מרגישה היום וחשבתי שתשמחו לדעת אחרי הסערה שחוויתם איתי השבוע. שיהיה לכולם הרבה טוב .

כמובן שאם היה אפשר להכניס את המטפל לקופסא....

אכן משעשע הרעיון שלך. אני שמחה שיותר טוב. את מאמינה שתזכרי את זה בפעם הבאה שיהיה משבר... ? אני רק חייבת לספר לך, שבמידת מה ההשתתפות איתך גרמה לי עצמי לסוג של משבר. דבר שגורם לי להרהורים נוספים ביחד לכדאיות החשיפה לטיפולים של אנשים אחרים בזמן טיפול... כתבת מכאב כל כך עמוק, שגם אם אני במקום אחר כבר, מול כזה כאב קשה להשאר אדישים...

קורה לי שמדי פעם אני מפחדת להשאר לבד בבית מכמה סיבות: 1. זה לא נעים לדעתי להשאר לבד בבית 2. אני בחורה מעל גיל 30 אמי עקרת בית אף פעם לא יצא לי להשאר לבד כעת עברתי לגור עם חברה והרי אנחנו לא כל הזמן ביחד בבית 3. אני מפחדת שלא ארגיש טוב פתאום ואז לא אהיה לי במי להעזר הפתרון שמצאתי כרגע הוא: להשאר עם טלויזיה דלוקה או מוזיקה לפחות כך לא ארגיש לבד שאלתי היא האם יש לך פתרונות נוספים ואיך מתגברים על זה ?

רינה שלום מצד אחד זה יכול להיות טבעי לחלוטין להרגיש לא נוח לבד. השאלה המרכזית היא עד כמה זה פוגע בפעילויות השוטפות שלך ובאיכות החיים שלך. במידה ומדובר בתופעה חזקה סביר להניח שיש לה השפעה כזאת ואז לא כדאי להישאר עם זה ללא מענה. בעיקרון השאלה מה עומד מאחורי הפחד. אילו מחשבות מתעוררות סביב ההישארות לבד, והרי יש כל כך הרבה תשובות אפשריות לשאלה הזו. במידה וזה מספיק חשוב כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אם תדעי יותר על הפחד הזה ומקורותיו בוודאי גם תהיה דרך לטפל בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

?

עניתי

האם יתכן כי בשל חרדת נטישה הטבועה בדמי משחר ילדותי ומאז היותי... תחלופת הגברים אצלי הנה כמהירות האור? האם בנטישתם או בהורדתם להילוך נמוך..ולאש נמוכה... אני מונעת מעצמי פגיעה?מעין הקדמת תרופה למכה?(על אף שמעולם לא נעזבתי מגברים ואני מוקפת מחזרים לרוב...) ולפיכך אני היוזמת את הנטישה תדיר?! אשמח להבין את הפסיכואנליזה הלוגית המסתתרת תחת דפוס התנהגותי הלקוי. .ומדוע אני מגיע למיצוי המיצים, בטווח המיידי- בכל קשר... ומפאת מה הרצון לריגושים חדשים..-חזק הימני...ושולט בי שלטון ללא מיצרים... אף עם היישות שלצדי הנו בעל אישיות מאתגרת ומושכת ביותר - לכל הדעות... תודה

ההסבר שלך נשמע לי מתקבל על הדעת - את יוצרת קשרים בעלי ערך נמוך עבורך, וממהרת לסיימם לפני שאת הופכת תלויה, חלשה, זקוקה, וכך - את לא מצויה בעמדה שבה אפשר להפגע... זה בטח יותר מורכב, אבל באופן בסיסי זה נשמע נכון... אבל מה שרציתי לשאול... קראת לעצמך "מתוסכלת אותטנית" - ממה את מתסוכלת? מה היית רוצה לעצמך? האם זאת נטייה שניסית כבר להלחם בה? איפה את מרגישה לא מסופקת? האם את מרגישה בודדה? נראה לי שחשוב שתכתבי את זה... כדי שלפחות בינך לבין עצמך תבצעי מעין "קריאת כיוון". הבנה והכרה לאן את רוצה להתקדם ולהגיע.

כי לא אוכל להם..אף לא ברבבות בימים... התיסכול שמניתי אינו מהווה מדגם מייצג.. אך דפוס ההתנהגות דנן- הלקוי והמתמשך.. מעין מעגל קסמים סגור ובלתי פתור- מעיק עלי... אך טוב לך יקירה. המתוסכלת האלמותית.

מ.א. שלום יש לך השערה ואני מתאר לעצמי שהיא מבוססת על חוויתך כך שבהחלט יש בה הגיון. השאלה כנראה מה עומד מאחורי חווית הנטישה הזו וכיצד עושים שינוי בדפוס ההתקשרות כדי שהקשרים לא יכנסו למעגלים הסגורים הללו שמוכרים לך. אני חושב שאת הפסיכולוגיה העומדת מאחורי הדפוס אי אפשר להבין בכמה מילים ולכן כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי מתוך הבנה שזהו תהליך ארוך ועצם הידיעה הנקודתית על דבר כזה או אחר לא באמת תתרום לשינוי המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום את בוחרת בגברים אשר יאפשרו לך לשחזר את תחושת הדחייה והנטישה ועי סיום מערכת היחסים מצידך בשלב מוקדם את בעצם מגנה על עצמך מתוצאה דומה לחוויה הקדומה שחווית ומסיימת את הקשר בתחושה כי הצלחת למנוע את הדחייה. נראה כי אם היה זה פתרון יעיל לא היית חשה בבעיה המאפיינת את התנהלותך בקשר זוגי ולכן נראה כי הפתרון לשבירת מעגל הקסמים אינו בהחלפתם.אני מניח שאת נהנית בקשרים הקצרים מתחושת הגיוון והריגוש בלא ידוע במחיר של הימנעות החשיפה לעקרונות משמעותיים בקשרים זוגיים הכוללים יציבות וביטחון.יתכן כי את מתקשה לבצע בחירה בבן זוג אחד כיון שההחלטה על בן זוג אחד טומנת בחובה ויתור על שאר האפשרויות ובעיקר מתן אמון מלא בבן זוג אחד,מה שמאד יקשה עלייך לעשות בשל חרדת הנטישה .מנקודת מבט פסיכואנאליטית נראה כי כאשר אדם מונע בעיקר על ידי פחד מנטישה, הוא יבחר בצורה לא מודעת באדם החרד מקשר חונק. על ידי כך שניהם יוכלו להמשיך לחוות את הפחדים שלהם. המפחד מנטישה יחנוק בהתנהגותו המחבקת את החרד מקשר חונק; והחרד מקשר חונק יזין את פחדי החרד מנטישה על ידי התרחקותו המתמדת ממנו. נדמה כי טיפול אשר יבחן את חרדת הנטישה ומקורה יוכל לנתק את החוויה השלילית הנילווית לחרדה ולשחרר אותך לבחור בצורה חופשית יותר ללא התלות בפחד. בהצלחה.

שלום ד"ר אורן... כתבתי לך בפורום בתאריך 8/11/04 על אבא שלי וכל הבעיות שיש לי בבית, עם עצמי, עם המשפחה ובכלל... רק רציתי לעדכן.. שאני ממשיכה עם הטיפול שלי, אבא שלי יצא מהאישפוז הפסיכאטרי.. אבל הוא ממשיך בטיפול כמובן... זהו.. רק רציתי להגיד שאני עדיין פה.... למרות כל מה שמסביב. תודה לך.

שלום אני מקווה שהדברים יסתדרו לך על הצד הטוב ביותר שאפשר. טוב שאת ממשיכה בטיפול שלך כי התמיכה האישית והמקצועית שתקבלי הם בסיס חשוב מאוד עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד שלום, אני בן 17, ויש לי בעיה שמאז ומתמיד עצרה אותי מלהיות עצמי. תמיד שאני במקום הומה אדם, אז אני לא יכול לזוז רגיל, אני מרגיש כאילו מישהו מסתכל עליי תמיד ובוחן את ההתנהגות שלי ואת התזוזות שלי, אני מגיע למצב שאני לא יכול להתנהג עצמי, ובכל פעם שאני מעיז לעשות משהו, אז אני מרגיש מין מבוכה כזאת וחום כזה בגוף. קשה לי להסביר את זה במילים, אבל אני אנסה. זה קורה לי גם כשאני נמצא עם משהו שאני נחות ממנו כביכול. כשאני בבית או שאני עם אנשים שאני מכיר אותם טוב, זה לא קורה לי, ואני פשוט יכול להיות עצמי. למה זה קורה? האם זה נובע מחוסר ביטחון עצמי? מה אני יכול לעשות כדי להתנהג אני בלי שארגיש לא בנוח עם זה? אני ממש לא רוצה ללכת לפסיכולוג, כי אין לי זמן, יש לי תקופה לחוצה של בגרויות. אנא מכם, ענו לי במהרה, בבקשה.

שלום רוב הסיכויים שאתה סובל מסוג של הפרעת חרדה. אני מצרף להלן מאמר שמתאר סוגים שונים של הפרעות חרדה. קרא אותו ובדוק האם הדברים מתאימים למה שקורה לך. בכל מקרה כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ובמקרה שמדובר אכן בהפרעת חרדה אפשר להתייעץ גם עם פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל תנסה בלי להלחץ.אתה אדם זהיר מטבעך וביישן ואתה גם פשוט ניזהר כשאתה בין אנשים.. עם הגיל אתה תמשיך להיות זהיר אבל אתה גם תשכח מהאנשים ברחוב היות וימאס לך...עובדה שלפעמים אתה כן שוכח את עצמיך ברחוב סתם עיצה תחשוב גם שאתה בס''ה עוד בן ברחוב במסיבות תיהיה רק בין אנשים שנוח לך וזהו צ'או

בס"ד ומצאתי שיש לי את החרדה הזו: חרדה (פוביה) חברתית Social Anxiety Disorder (SAD) פשוט כך. אממ, אני חייב ללכת לפסיכולוג? אני פשוט רוצה להיפטר מהבעיה הזאת כמה שיותר מהר, אבל הזמן שלי מאוד לחוץ בתקופה הזו, הרבה מאוד לימודים. ועוד משהו, ממה יכולה להיגרם הבעייה הזאת? מאורעים מהילדות? או שזה משהו בתורשה? אנא מכם ענו לי בהקדם. תודה.

שלום ד"ר קפלן. אני מחפש חומר כתוב אודות ציורים, סמלים ופרשנותם. אשמח באם תפנה אותי למקומות / ספרים מומלצים רלוונטים. תודה רונן

רונן שלום היכנס לכל ספריה אוניברסיטאית ותמצא בין ספרי הפסיכולוגיה חומר רב בנושא. אין לי המלצה ספציפית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם אני אענה כעת על הההודעות שמופיעות היום ואתמול. במידה וישנן הודעות מוקדמות יותר שעדיין רלוונטיות ניתן להציבן מחדש ואשמח לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה כיף שחזרת!!!

(-:

פשוט פדיחה!!! אני לא סבית ומשום מה אני מרגישה משיכה לפסיכולוגית שלי ומעבר לכך אני מדמינת אותנו ביחסים ביחד. לו זה היה פסיכולוג הייתי מרגישה יותר נוח לדבר איתו על כל הנושא של התאהבות בפסיכולוג אבל מדובר בפסיכולוגית וזה ממש מביך להעלות את הנושא לפעמים אני מרגישה שפשוט בה לי שתשבור את כל כללי האתיקה וש..........

שלום מה שקורה לך הוא טבעי לחלוטין בלי קשר לנטייתך המינית. הוא טבעי בשני מובנים. האחד הוא תהליך ה"העברה" בו את מרגישה רגשות עזים כלפי המטפלת שלך, וכאן לא משנה אם מדובר בגבר או אישה, התופעה נפוצה, קיימת ומוכרת ועשויה אף לעזור להתפתחות הטיפול. במובן השני, משיכה לבן המין הזה גם היא תופעה נורמלית שקיימת אצל כל בני האדם, אלא שרוב האנשים אינם מכירים בחלק זה אשר בתוכם. אפשר להיות הטרוסקסואל ובכל זאת להימשך לאותו בן מין. אני מבין את הקושי שלך לשתף את הפסיכולוגית באופן מלא במה שקורה לך. אולי תוכלי בכל זאת לספר משהו מזה, למשל על הקשר החזק שאת מרגישה, מבלי להתמודד מייד עם הסיפור המלא. לפי האופן שהדברים יתקדמו תוכלי לראות אם את יכולה לחשוף יותר. למעשה הסיפור המלא לא נמצא בהכרח בטיפול ואולי יש משהו חשוב שאת יכולה ללמוד על עצמך ועל החיים שלך דרך מה שקורה לך בקשר עם הפסיכולוגית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ב 22.1 שאלתי שאלה מצפה לתשובה. תודה

עדי שלום אי אפשר לשכוח וגם אין צורך. הכדורים מטפלים בעוצמת הסימפטומים אך חרדות הן לא רק תופעה גופנית ולכן הטיפול הפסיכולוגי נחוץ. לפי מה שאת מתארת את זקוקה גם לטיפול פסיכולוגי. אם הטיפול בו היית לא התאים לך חפשי לך איש מקצוע אחר, אבל אין טעם לטמון את הראש בחול. קורה לך משהו וצריך להתמודד איתו באומץ בצורה ישירה ולא על ידי בריחה. בברכה ד"ר אורן קפלן אני לוקחת כחודשיים כדור רסיטל זה עוזר אך יש לי עדין את הבעיה שכל הזמן אני נזכרת במה שהפסיכולוגית שלי היתה מדברת איתי על תופעות של החרדות שהיו לי כגון: בא לי להתעלף חושבת שעומדת למות בחילות וכו' מה לעשות כדי לשכוח כי הכדור עוזר אך המחשבות חוזרות יש לציין שאני כבר לא בטיפול פסיכולוגי כי השיחות רק דרדרו את מצבי

שלום . ב 22.1 הפניתי שאלה מצפה לתשובה . תודה

מיכל שלום אין אדם ש"שיחות הם לא בשבילו", את מתארת תופעה שהיא פסיכולוגית בסופו של דבר ולא קשורה ליעילות התרופות או הטיפול הפסיכולוגי. ברור שכדאי לטפל בסימפטום ולנסות לשפר את המצב כדאי שתוכלי לטפל בעצמך. נוצר כאן מעגל סגור שחייבים לפרוץ אותו. את מסתובבת בתוך מצב לא טוב ולמעשה סובל מנסיבות בהן את לא יכולה לקבל טיפול מלא ונכון. "המלחמה" שלך כעת צריכה להיות לדעתי כדי שתוכלי להישאר בטיפול ולהיעזר. בברכה ד"ר אורן קפלן אני לוקחת כדורים נגד חרדה ובנוסף טיפלתי טיפול פסיכולוגי כ 9 חודשים את הכדורים התחלתי לקחת לפני חודשיים . לפני בערך 3 חודשים כשהייתי חוזרת מהטיפול הפסיכולוגי הייתי מרגישה רע תופעות היו חוזרות אלי וגם שחזור השיחות במשך שבוע עד הטיפול הבא סיפרתי זאת לפסיכולוגית והיא אמרה לי שאם זה עושה לי רע עדיף לא להגיע ניסתי שוב דבר לא השתנה עדין הייתי מרגישה רע וזה כולל ירידת כוחות ובא לי רק לישון לפחות יומיים שלושה כלומר זה דרדר את מצבי פניתי למטפלת אחרת (בבית חולים אברבנאל) הגעתי לפגישה אחת היא מומחית לחרדות בפגישה היה הכל בסדר אך כשחזרתי הביתה אותם תופעות היו לי הרגשתי רע (יש לציין שמהמעבר לפסיכולוגית הראשונה אל השניה לא הגעתי לשיחות במשך חודש והרגשתי טוב והתחלתי להפעיל את עצמי) מה דעתך האם שיחות הם לא בשבילי הרי אתם ממליצים שהטיפול הכי טוב או שיחות וכדורים האם להפסיק את השיחות כי דבר שעושה ההפך וגרוע הרי אין צורך ללכת אליו? למרות שחשוב לי היה להיות במעקב כי רק התחלתי את הטיפול ורציתי גם עידוד ממישהו מוסמך מחכה לתשובות

לילה טוב, אמי חלתה בפעם השניה במחלת הסרטן. הפעם הסרטן אלים מאד וכנראה שגם סופני. אמי אינה "יודעת" את חומרת המצב אך מודעת למחלה ושהיא קשה. אמי אשה מאד קשה, ומאז ומעולם היתה ממורמרת על חייה. על כל דבר בחייה. אפילו המקום שבו היא גרה לא מספיק טוב לה. את כל ההחלטות בחיים היא עשתה יחד עם אבי אך תמיד תמיד מסרבת לקבל אחריות על חייה ומאשימה את אבי בכל דבר כמעט. עכשיו כשנותרו לה חודשים ספורים לחיות היא מאד מדוכאת ומקבלת תרופות נגד דכאון. השאלה שלי היא מה לדעתך אני צריך לומר לה עכשיו. האם לתת לה רק לדבר את כאבה על חייה שלדעתה התבזבזו ועכשיו נגמרים?, האם לומר לה שהיא "לא צודקת" ושהיה לה חלק בכל ההחלטות?, האם לומר לה שהיא צודקת?. אני מעוניין להקל עליה. אני מבין שהיא מתמודדת עם מותה שלה, ואני רוצה לעזור לה שתרגיש טוב עם החיים שהיו לה . אני גם דואג לאבא. שסופג ממנה את כל הביקורת. לטיפול פסיכולוגי היא לא מוכנה ללכת מאחר וניסתה זאת בסרטן הקודם שהיה לה וההתנסות לא ממש היתה טובה. אשמח לכל עזרה. תודה בן

לדרבן אותה לעשות משהו שמשאיר את החותם שלה לדור הבא יכול להיות חשוב. למשל, לבקש ממנה לכתוב את סיפור החיים שלה, אבל אולי לא לבד - שתעשה זאת בעזרת אדם שזה מקצועו. אני חושבת שזה לא "טיפול" אבל עדיין זה יכול לעזור לה לעבד דברים, וגם אולי עצם הבקשה שלך תהיה חשובה לה. אם זה לא נראה לך, כל דבר אחר שגורם לה להרגיש חשובה (אני מניחה שהיא כזאת, היא אמא שלך), ומדרבן אותה להיות אקטיבית ביחס למה שנותר לה מהחיים יכול לעזור. סבתא שלי, למשל, סורגת כבר עכשיו שמיכות קטנות לילדים העתידיים שיהיו לי (בעזרת השם, זה המקום לכתוב :-)) - זאת לא ממש רמאות, זה בסך הכל נותן לאדם תחושה שפועלו ממשיך לחיות אחריו, שמישהו רוצה משהו ממנו. שיש לו עדיין משהו טוב לתת.

תזכיר לה כל מני ארועים יפים בחיי המשפחה, תזכיר לה כמה היא משמעותית בעיניך, ואיזה אמא היא בשבילך, תראה לה שבעינך הי מאוד חשובה וזה המון. נסה להביא לה דוגמאות ספציפיות לדברים טובים שקרו שהיא היתה אחראית להם,. תזכיר לה איזה חלק גדול היא תופסת בחייהם של אנשים שקרובים לה הכי חשוב להיות לידה ולשדר חום ואמפתיה וסובלנות... חזק ואמץ...

לבן שלום אתה מתאר סיטואציה קשה מאוד לך באופן אישי ולכל המשפחה. אני לא חושב שיש כאן כללים נכונים או לא נכונים וצריך להתאים את התגובה שלך לא רק למה שנכון לאמא אלא גם למה שמתאים לך ולהתמודדות שלך עם כל המצב שנוצר. מצד אחד ברור לי שאתה רוצה להקל עליה, מצד שני זה טבעי שתרצה גם לערוך עימה דיאלוג ישיר ואמיתי על דברים שאתה מרגיש. אני חושב שכדאי לחשוב מה אתה רוצה להשיג בדיאלוג הזה עם אמא ואם יש צורך פנה אפילו בעצמך לקבלת ייעוץ פסיכולוגי כיצד לנהוג. אני לא בטוח שטיפול פסיכולוגי היה מתאים לה במצב הזה. במצבים כאלה חשובה התמיכה החברתית והמשפחתית ונראה לי שבדיוק סביב זה נמצא הקונפליקט בו אתה מצוי. בתקופה כזו נדרשים כוחות נפשיים מוגברים כדי להתמודד עם המצב ולכן אני חושב שהיה טוב אם היית יכול להתייעץ עם מישהו באופן אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופל אצל פסיכולוגית כבר שמונה חודשים. בחודשיים האחרונים עברתי מפעם בשבוע לפעם בשבועיים עקב לחץ כספי. אני עדיין נמצא בלחץ כספי גדול ולמען האמת לא בטוח שהטיפול כרגע שווה את זה. בהתחלה, הגעתי כי הרגשתי תקוע בחיים ומתוסכל. בינתיים התחלתי ללמוד (מה שגוזל את מרבית כספי) וכרגע אני לא מרגיש שאני ממש צריך את זה. כלומר, עדין נחמד לדבר עם מישהו אבל זה לא כאילו שזה בוער ושאני לא אוכל בלעדי זה. היו היבטים בחיי שהטיפול עזר לי בהם, או עזר לי להתמודד איתם קצת יותר טוב, אבל הבעיות הבסיסיות שלי לא נפתרו, ואני לא יודע אם הן ייפתרו. אני מכיר אנשים שהלכו שנים לפסיכולוגים ועדיין לא נפתרו להם כל הבעיות. וזה מוביל אותי לשאלה שלי: איך יודעים מתי להפסיק? הרי אף פעם אתה לא מגיע למצב שהכל נפלא והכל ורוד, נכון? תמיד תהיה לך סיבה ללכת ולשפוך את הלב על משהו כזה או אחר. הפסיכולוגית אומרת שלדעתה זה לא נכון לעשות עכשיו הפסקה כי אנחנו "בתוך תהליך". אני חייב לומר שאני לא מרגיש את התהליך. בכלל, קשה לי מאוד עם דפוס הטיפול הזה. לשבת ולדבר ולדבר. אני לא התרגלתי לזה גם אחרי שמונה חודשים. זה משהו שקשה לכמת אם הוא עוזר או לא עוזר. זה לא כמו תרופה נגד כאבים. אז אני תוהה אם להפסיק. זה לא ממש בוער לי להמשיך כרגע, ואני מנסה לצמצם הוצאות. מה עושים?

הצגת הרבה סיבות למה להפסיק, יש סיבות שבגללן אתה חושב שהיית רוצה להמשיך? כשאתה מנהל את הדיאלוג מול עצמך, מה הנקודות שהן בעד? מה תרגיש שאתה מפסיד בלעזוב עכשיו?

שאלה טובה. אני חושב שפיתחתי איזושהי תלות, כי כבר ניסיתי להפסיק כמה פעמים ולא היה לי אומץ ללכת עם זה עד הסוף, כי אני פוחד שאני עושה טעות. מצד אחד, אני לא מרגיש שלפחות כרגע אני במצוקה שדורשת שיחות טיפוליות כאלו (זה בעצם מונולוגים שלי, לא שיחות), ומצד שני, היא אומרת ש"אנחנו בתהליך". וש"יהיה חבל להפסיק עכשיו". אני מניח שיש בי צד שחושב שהיא צודקת ובגלל זה אני ממשיך בינתיים. כלומר, זה נחמד השיחות האלה. אתה בא ומדבר על כל מיני דברים שמעסיקים אותך או מציקים לך, מוציא קצת קיטור. אבל האם אני באמת צריך את זה? ושאלת השאלות: האם זה שווה את ההוצאה הכספית? (למרות שזה מסובסד, זאת עדיין הוצאה).

שי שלום אולי כדאי לעשות הפרדה בין השאלה העקרונית האם אתה רוצה וצריך טיפול פסיכולוגי לבין התחושה שהטיפול הנוכחי יעיל או לא יעיל עבורך. לפי מה שאתה מתארת התשובה לשאלה הזו קצת מורכבת. די ברור שיש לך רצון בטיפול אבל שאינך מרגיש מספיק מעורב ומספיק נעזר. יתכן שזה נובע מסיבות הקשורות אליך, לקושי להתחבר, לקושי לקבל עזרה או דברים דומים, יתכן שזה נובע מסיבות הקשורות לטיפול עצמו, למטפלת, לכימיה איתה וכו', וכמובן שילוב בין השניים. כדי לדבר על זה בצורה גלויה ולהגיע להחלטה מה עליך לעשות. יש לי הרגשה שלא תוכל להגיע להחלטה שאתה ממש שלם איתה בכל מקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-9 ילדבגדול מקסים, תלמיד מצוין ומקובל בכתה. אבל לצערי הוא מתרגז מהר על חבריו ומכה אותם כתגובה לזה שמציקים לו לטענתו. לפני שנה הוא התפרץ כל כך שעד שהיגעתי לבית הספר הוא לא נרגע. באותו ארוע הוא השתולל כל כך שאף מורה ,וגם לא המנהלת הצליחו להרגיע אותו. באותו ארוע הוא גם פגע גם במנהלת ובמורה. ברצוני לציין שהגעתי לבית הספר הוא היה כולו סמוק ולא רגוע. לאחר ארוע זה הוא התחיל טפול בביו פידבק, היתה הטבה, אבל הוא לא אהב את הטיפול וביקש להפסיקו. השבוע היתה שוב סצנה דומה שילד הרגיז אותו, הפעם האירוע היה במימדים קטנים יותר. בשיחה שלי איתו הוא ביקש עזרה בשליטה על כעסיו. אנא עיזרו לי לעזור לו והציעו לי מה לעשות בתודה מראש נעם

נעם שלום העניין הוא לא רק טיפול בסימפטום של הכעס והאלימות אלא להבין את המקורות שלו. לכן אני מציע לפנות לפסיכולוג ילדים וכן לפסיכיאטר ילדים להתייעצות. נדרשת אבחנה מדוייקת יותר שממנה אפשר להחליט על אופי הטיפול. העובדה שהיתה הטבה בזמן טיפול מעידה על כך שהוא זקוק לטיפול. אני לא בטוח שההטבה נבעה מהיותו של הטיפול ביופידבק כי יתכן שעצם העובדה שהילד ידע שהוא בטיפול עזרה. הייתי לוקח את זה כסימן לכך שאפשר לטפל בדברים וכדאי לעשות כן. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום אני מקווה שהכנס היה מעניין רציתי לשאול אותך לגבי שילוב של טיפול EMDR לעבודה עם סוסים ואם אתה חושב שזה נשמע הגיוני , אולי יש לך רעיון לבנית תוכנית כזאת.

אן שלום אני לא מכיר שילוב כזה. זה נשמע מעניין אבל מבחינה פרקטית וישירה יהיה מאוד קשה לשלב EMDR עם רכיבה על סוס כיוון שנדרשת אינטראקציה בין מטפל למטופל בזמן הטיפול. יתכן שחווית הרכיבה על הסוס יכולה לשמש לאחר מכן חומר שאיתו אפשר להשתמש בדמיון מודרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, אני בטיפול פסיכותרפי הנמשך שנה. נוצר קשר טוב ביני לבין המטפל שלי. לפני שבועיים הייתי שקוע בדכאון עמוק והתגברתי עליו באמצעות המטפל. אני מרגיש טוב כבר שבועיים, ומרגיש שרוב הבעיות שלי כבר נפתרו. ובעיקר שאין שום סיבה להכנס לדכאונות. לפעמים יש לי תחושות רעות במהלך היום אך זה לא דומה לשנאה העצמית ולרצון למות שהיה לי לפני שבועיים. השאלה: האם זה זמן טוב לסיים טיפול?, או לחכות ולראות אם יגיע גל נוסף של דכאון? אולי זה היה הגל האחרון, ואולי יגיעו דכאונות אך אני אדע להתמודד יותר טוב? ומה אם לא?איך אני אדע אם אני לא ממציא את הדכאון רק כדי לא להפרד מהמטפל? אני שואל כי בשתי הפגישות האחרונות לא ממש היה לי על מה לדבר אתו, אז דיברנו על דברים טובים. למי הפתרונות?

תדבר איתו על הנושא הזה.

לפני שבועיים רצית למות וחשת שינאה עצמית. עכשיו אתה מרגיש טוב. מהנסיון שלי וההיכרות שלי עם אנשים התקדמות היא אף פעם לא ישרה (לינארית רציתי לכתוב). יש מחזורים של עלייה, וירידה. אני חושבת שאם לפני רק שבועיים (מה זה שבועיים? מצמוץ בזמן!) חשת רגשות מאד קשים, אין סיכוי שהדברים עברו לחלוטין... אולי אתה כל כך רוצה להגיד כבר "אני בריא והכל טוב" שאתה ממהר להכריז את זה. אבל האמת תמיד טופחת על פנינו. לדעתי, לאור מה שאתה מתאר, הדרך לקבלה עצמית, אהבה עצמית, התמודדות עם דכאון היא קצת יותר ארוכה. כשאין על מה לדבר לפעמים זה בגלל שלא רוצים לפתוח שום דבר שיכול להחזיר את מה שהיה... במיוחד אם מה שהיה היה מאד קשה. הרבה פעמים אחרי סיטואציות כאלה יש פתאום מעין בום של ירידה. האמת הפנימית באה ודורשת את שלה... אגב, מותר בטיפול גם לדבר על דברים טובים. הם גם חלק ממך, נכון? נשמע לי שהראייה שלך היא קצת או-או או שאני שונא את עצמי ולא רוצה לחיות, או שהכל בסדר... קשה שזה באמצע, או שילוב של השניים בזמנים שונים... כמובן שזה נושא לטיפול, רק חיוויתי את דעתי הכנה בנושא...

ושיהיה לילה מצויינן(ת).

שלום.. אני בחורה בת 16...הגעתי למצב שבו אני כבר לא יכולה לשלוט בעצמי. אני פוגעת באנשים סביבי במשפחה שלי... כשהייתי ילדה קטנה עברתי חוויה ממש קשה במשפחה...זה נמשך מספר שנים... ועכשיו אחרי הרבה שנים..כולם במשפחה מתייחסים לזה כאילו לא היה ולא נברא.. הם ממשיכים בחיים שלהם..ואני סבלתי כל כך הרבה..איבדתי באותם הימים את כל התקווה שלי..את האמון באנשים..אני שונאת כשמתקרבים אליי...בבית..אני לא מרשה לאמא שלי לחבק אותי למרות שאני מאוד אוהבת אותה פשוט היא הבן אדם שאז הרס אותי..והרס לי כמה שנים בחיי כילדה בת 6...היא ניסתה להתאבד מולי והאשימה אותי בזה..אבא שלי גם אמר לי שהוא הולך לים לטבוע...ובגיל 6 החזקתי אותו ובכיתי באמצע הרחוב מול כל כך הרבה אנשים שלא ילךך לים..אלא הדברים שהכי השפיעו עליי...אבל היו עוד הרבה מאוד.. עכשיו אחרי הרבה זמן בערך 7 שנים אחרי מה שהיה..אני לא מסוגלת להיות בקשר עם אמא שלי..היא באמצ מתאמצת היא התשנה וכל פעם היא בוכה ושואלת אותי למה אני לא אוהבת אותה...ולפעמים כשהיא רואה שאני שמחה היא אומרת לי "נכון אני אמא טובה?" ומחייכת אבל האמת היא שאני אף פעם לא הרגשתי באמת שיש לי אמא..אני מרגישה שהבעיה היא רק בי.. כל פעם היא מאכזבת אותי..משקרת לי..אני לא בוטחת בה בכלל אני כל פעם פוגעת בה ומזכירה לה את מה שהיה...הגעתי למצב שאני מממש צריכה עזרה של פסיכולוג..אין לי שום כוונה למות אני בן אדם שמאוד טוב לו בחוץ אבל בבית אני מרגישה שאין לי למי לפנות ואבא שלי שאני מאוד אוהבת והוא תמך בי לאורך כל השנים אומר לי עכשיו שאני צריכה לשכוח ולהמשיך לחיות.. מה אתה מציע לי לעשות?אך אני יכולה למצוא פסיכולוג?והאם באמת כדי לי לפנות? תספר לי בבקשה אם אתה יכולה מה עושים במפגשים עם פסיכולוג וכמה זה עולה בערך.. תודה..אני..

מה שאת מתארת נשמע מאד מאד קשה ועצוב. בעצם גם כשהיית ילדה ההורים שלך לא תפקדו כהורים, ועכשיו, כשאת כועסת או מתרחקת, את מרגישה אשמה - כאילו את פוגעת בהם. אבל נשמע שאת גם יודעת להבין היטב שהיחס הפחות חיובי אליהם מגיע בעצם ממקום של פגיעה מאד גדולה בך, כילדה, כנערה, כמישהי שהיתה זקוקה להורים ולא קיבלה טיפול מספיק טוב, ודאגה. בכל מקרה - אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול מאד לעזור, לתת לך מקום שבו את לא צריכה לדאוג, ואת לא אשמה, או רעה, ויש אפשרות עבור עצמך להתרכז בך ובמה שקורה לך. אני חושבת שעכשיו זה זמן טוב, ונשמע לי שאת נערה עם הרבה מודעות ומוכנות ככה שאין סיבה שלא תוכלי להיעזר מטיפול...

תודה רבה...על התגובה:) כןן וכבר היום ביררתי הכל ואני מקווה להתחיל בקרוב ולהוריד את זה מהלב..

שלום אישתי נמצאת בחודש ה6 להריונה ולבעיות רפואיות בעובר הוחלט על הפלה ואושרה. יש לנו בן שהוא כבר בן 4 שנים והוא קשור כל כך בהריון ובעובר , לדוגמא כול יום הוא מנשק את בטן אישתי וזות בכונתו שהוא מנשק את העובר , כל מתנה שהוא מקבל אומר שזות לאחותי(העובר) . אנחנו לא יודעים אך להגיד לבן שלנו על כל המקרה איך אפשר להעביר לו את כול הסיפר הזה ושלא יופרע או תהיה לו בעיה בכלל. ותודה

ראשית רציתי להביע את הצער שלי. אני מקווה שאתה ואשתך ובנכם יתגברו על כך במהרה. לגבי הפגיעה בילד, לדעתי זה לא אפשרי שהוא לא יחוש צער ואבל בדומה לצער שאתם חשים (כמובן כילד). לדעתי חשוב שתסבירו לו שהבעיות לא קרו בגלל שום דבר שמישהו עשה, אלא שלפעמים לא כל הריון מצליח. אם תנסו להסתיר את הדברים ממנו ולא לספר לו בצורה שתהיה מובנת עבורו, הוא גם לא יבין למה אתם עצובים (ואני בטוחה שהוא יכול להרגיש) ויכול להיות שהוא עצמו ירגיש אשמה. אני חושבת שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות כאבא זה להגיד לו שזה עצוב, וגם לך עצוב, אבל שאתם ביחד, ויחד גם עם האמא (שעבורה אני מניחה שזאת חוויה לא קלה) תתגברו על זה. ילדים מרגישים, עדיף להסביר להם בצורה שמתאימה לגילם, במקום "למרוח" אותם. הילד שלך יהיה אולי עצוב, אבל הוא ילמד שעצב זה דבר שלא צריך לפחד ממנו, שיש לו אבא ואמא שמסוגלים להכיל את העצב שלו (ואולי גם את הכעס שהוא יחוש).

אז ככה: אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי אצת מטפלת שאני מאוד מכבדת ומעריכה אותה ואת הדעה שלה, מה שקורה הוא שבגלל שאני מעריכה אותה אני לא מעיזה לספר לה דברים שיורידו מהערך שלי אצלה, כאילו - אני מנסה שהיא תחשוב שאני מושלמת כזאת, וכמובן שזה בעייתי כי אני אצלה כדי לפתור בעיות. בגלל שאני מתנהגת כאילו הכל אצלי טוב היא אמרה שאנחנו יכולות לסיים, וכרגע נשארו לנו רק עוד 2 פגישות, אך אני לא מוכנה לסיים - יש לי המון דברים לפתור ואני רוצה לנסות לספר לה אותם. אני לא יכולה לספר לה שבגלל שאני כל-כך מעריכה אותה קשה לי לספר לה דברים, אבל אני רוצה להמשיך את הטיפול ולנסות להתגבר על המחסום שלי ולדבר על הדברים שבאמת חשובים לי, אבל כמו שאמרתי - נשארו לנו רק 2 פגישות וזה נראה לי קצת חצוף להגיד לה פתאום שאנחנו לא מסיימות. מה לעשות?? תודה מראש.

הי, קודם כל כדאי לך למהר.. את יודעת שאת חייבת להגיד לה את הכל (ואת גם רוצה) אז הכל בסדר. פשוט תדפיסי לה את ההודעה הזו ותראי לה. הרי את לא באמת חושבת שהיא חושבת שאת מושלמת... ואם היית בטיפול בעבר, או אם תלכי לטיפול אחר, אותן רגשות יעלו שוב - אז אולי כדאי לשנות את המצב עכשיו ולספר לה הכל - ולא לסיים את הטיפול כשאת לא מוכנה לכך. היא הייתה טובה אלייך כל הזמן הזה, אז גם עכשיו היא תסייע לך ותהייה איתך - ואין לך מה לדאוג. היא לא תאהב אותך פחות והיא אפילו תשמח שהתגברת על הקושי ושיתפת אותה בכל.

לא התכוונתי למשפט השני כמו שזה נשמע. הרי אנחנו אוהבים הרבה אנשים אפילו שהם לא מושלמים, כי מה שעושה אותנו מושלמים זה זה שיש בנו קצת דברים לא ממש מושלמים, אבל האהבה יכולה להיות מושלמת גם כך כי אנחנו אוהבים אותם גם כך. תחשבי על מישהו שאת אוהבת שפתאום יספר לך דבר "נורא ואיום" על עצמו (לדעתו), לא נראה לי שבזו השניה תסתיים אהבתך והערכתך אליו, אז פשוט אל תידאגי ותדברי איתה..

בכתה כמו תינוקת החמודה... בסוף השיחה נקטעה כי נגמר הזמן... יש לנו רק עוד פגישה אחת ואני לא יודעת מה לעשות..

איזה כיך שסיפרת אז אולי מה שנשאר לך לומר בפעם הבאה היא, שאולי כדאי שזו לא תהיה הפעם האחרונה... גם אני ניסיתי, זה היה לי ברשימה, אבל לא הגעתי לזה כי שמתי את זה בסוף... אני בטוחה שאת סולחת, במיוחד כשהיה לך מוצלח כל כך אז את בטח שמחה וטובת לב היום.. :)

מי בכתה? המטפלת?