פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. אני צעירה בת עשרים פלוס. כרגע לא עובדת. מצויה במשבר וכנראה זקוקה גם לטיפול פסיכולוגי וגם לטיפול פסיכיאטרי. הבעיה היא שאין לי אמצעים כספיים ללכת לטיפול פרטי. האופצייה היא טיפול בקופת חולים. - אבל מה שמפריע לי זו העובדה שזה יהיה חשוף לכל. התוכניות שלי לעתיד הם: לעבוד במוסד ציבורי - ממשלתי או בחברות גדולות., ובדרך כלל הם דורשים לקבל חומר רפואי מקופת חולים וחסיון בריאותי. ובמידה והם ייראו את זה הם בטח לא ייקבלו אותי. מה עושים??? האם כל החומר על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים מועבר אליהם???? בבקשה ענו לי.. עילית

לכי לטיפול. יש כל כך הרבה אנשים שמקבלים טיפול כיום (את לא מדמיינת). את רוצה לבנות לך עתיד, חלק מבניית עתיד היא גם דאגה לשלומך הנפשי.

לא כל טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי פוסל אנשים מלעבוד במוסד ציבורי או ממשלתי. קודם כל טפלי בעצמך, זה יותר חשוב מהכל. אחר כך תתמודדי עם יתר הדברים. אינני יודע מה הסיבה בגללה את זקוקה לטיפול אך יתכן וזה לא יפסול אותך מלקבל עבודה כפי שאת רוצה.

האם אתה יכול לפרסם כתבה מאיזה מאמר על דרכי התמודדות עם חרדות של יציאה לבחוץ ונסיעה לרחוק, וכתבה על דרכי התמודדות עם דכאון. תודה

http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

מעניין אותי מה עשרת הדברים הראשונים שיש לכם להגיד על המטפל שלכם. הדברים הראשונים שעולים לכם לראש, טובים ורעים.

אני אוהבת אותו. יש לו רגישות נשית. הוא בטוח אוהב אותי יותר משאר המטופלים.. הוא אמא.ואבא.ומאהב.ובעל.וחבר.ומטפל.כל פעם הוא מורגש אחרת. הוא בחיים לא יגע בי.אז הוא אמא מוזרה.אבא מוזר.מאהב בעל וחבר מוזר. חוץ מכל הדברים שהוא יודע יופי לעשות, הוא מצחיק אותי נורא. הוא עוזר לי מאוד.אפילו יותר משהוא יודע. הוא מכיר אותי כמעט לגמרי. לפעמים הוא מעצבן אותי אבל תוך שניה זה נסלח.כמעט בכל הפעמים. אם היינו מכירים שלא טיפול הוא היה אוהב אותי לנצח.איכשהו. נעים מאוד להרגיש בזכותו את כל מה שכתוב כאן. עברה יותר משנה ואני מרגישה עדיין כאילו רק התחלנו. אני אהיה הראשונה בהיסטוריה שעברה טיפול 120 שנה... כתבתי יותר מעשרה דברים אז אני אפסיק.

הגון, טוב לב, סקרן, ביישן, צלול, בעל חוסן נפשי, בעל חוש הומור, רגיש, מעשי, מסודר, צנוע.

מה שכתבת- גרם לי לבכות. אני מרגישה כמוך אבל נלחמת בזה. גרמת לי להבין שאין לי סיכוי ובמלחמה הזו הפסדתי. איבוד שליטה. מפחיד

אני יכולה לסכם זאת כך:,( אם הנושא עדיין רלוונטי מבחינתך) 1. מקום מפלט. 2. מראה לדמותי. 3. אמת וכנות מוחלטת. 4. חוסר שיפוטיות,אובייקטיביות. 5. דמות אב. 6. יכולת הקשבה מדהימה, שאילת שאלות רלוונטית בזמן המתאים. 7. הובלה לגילויים עצמאיים, הבנת אירועים, תהליכים, בחירות.

קודם כל תודה.. תסבירי לי איך אני מוסיפה תגובה שהיא לא כהודעה חדשה כלומר משרשרת.. אני לא מצליחה לעשות זאת. חוצמזה פתאום בן אדם נהיה חרד זה לא משהו שרואים באופי@@מההתחלה. נלחצתי לאללה מזה.

(אחרי שאת נכנסת להודעה פשוט תרדי למטה ואז תעני ותשלחי) קודם כל יכול להיות שהוא היה חרד מההתחלה והוא ניסה להסתיר גם את זה. אני יודעת שאני אישית לא סיפרתי למשל לבעלי, מהתחלה, שעוד היינו חברים, שאני סובלת מבעיות של חרדה. אחרי זמן רב מאוד שכבר בטחתי בו לחלוטין סיפרתי לאט לאט בכדי לראות את תגובתו ולראות כמה אני יכולה לספר. לכן חשובות מאוד היו התגובות שלו בהתחלה בשילי. את יכולה לדבר איתו על זה במקום לדבר על זה איתי... תשאלי אותו את הכל, תדברי איתו בפתיחות וכנות ואני בטוחה שאם תהיי תומכת וחמה ומבינה הוא ירגיש נוח לחלוק איתך.

תודה על עצה חכמה

שלום רב, יש לי חבר מזה כחמש שנים, לפני כשנה הוא העלה כי בעבודתו שוחחו על נושא האיידס הוא נתקף בפחד והחליט לנסוע לת"א לבצע בדיקת דם..@@אז רבנו כי לא הבנתי מה קרה לו אולי הוא בוגד או בגד בזמן שהיינו יחד למרות שזה היה נשמע מוזר כי למה הוא סיפר לי..לאחר שנרגעתי מהמחשבות הוא קיבל תשובה שלילת והכל חזר לשגרה. חזרתי עכשיו מהעבודה וקיבלתי מכתב ממנו שמסביר כי מאז ועד היום המחשבה מפני הדבקות לא מרפה ממנו למרות התשובה השלילית כי הוא קרא על אפשרות להדבק גם ממגע בדם ולכן בעבודה הוא מפחד ללחוץ ידיים או לשבת על אסלה וכו.. הוא מציין שהוא לא סיפר לי זאת כנראה לא לעורר כעס מצידי ולא משנה אם הוא צודק או לא , אך זה לא הרפה ממנו עד כה והוא חושב על זה שוב ושוב..הוא לא מבין מדוע ולא מצליח להשתחרר מזה.. אני שוב כעסתי כי כנראה אני לא יודעת להתמודד עם דברים מוזרים כאלה וביקשתי לסיים השיחה שיצרתי עימו עם סיום המכתב.. ד"ר מה יכולה להיות הסיבה לכך בכנות מלאה?? האם הוא פרנויד ?. האם זה יעבור מאליו..לדעתך?? אשמח לתגובה מיידית!

הי, יכול להיות שהוא סובל ממחשבות טורדניות. תוכלי לומר לו לפנות לטיפול (אפילו קצר) פסיכולוגי בכדי לבחון את העניין. זה לא מוזרות, אל תדאגי. אני מרגישה אותו דבר - אני בטוחה שיש לי את כל המחלות בעולם כולל איידס וסרטן. כל כאב קטן שיש לי על העור אני בטוחה שהנה הסרטן התחיל.. תנסי להיות אליו מבינה וטובה כי הכי גרוע זה, שהוא כנראה ניסה להסתיר את זה ממבוכה, אז אם את רוצה לעזור לו - תנסי להיות תומכת ואוהבת ותרצי לעזור לו. הד"ר לא פה והוא יחזור רק עוד שלושה ימים.

שלום, אני עושה חונכות לילד במסגרת מאורגנת ;הפגישות שלנו נושאות אופי של טיפול פסיכותרפי . אני מעודדת את הילד לדבר על דברים שמפריעים לו ומנסה לשקף לו תחושות שונות שמתבטאות בטיפול ושהוא לא מסוגל לבטא במילים.זאת אני עושה דרך משחקים שאנחנו משחקים יחד. לאחרונה הוא מסרב לתקשר עימי בפגישות. הוא אומר שאין לו על מה לדבר ושהוא לא יודע במה אנחנו יכולים לשחק עוד. הוא טוען ששיחקנו בכל המשחקים שלו ולכן " אין יותר מה לעשות"!. הסברתי לו שיש הרבה משחקים שאפשר לשחק בהם כמה פעמים, אך הוא מסרב לשתף עימי פעולה. מתוך שיחות עימו הבנתי שהוא היה רוצה שאקח אותו למקומות בילוי מחוץ לביתו, ואני מניחה כי הוא כועס עליי וזו דרכו להביע כעס זה. במסגרת התפקיד שלי אני מחויבת להיפגש איתו אצלו בבית. הייתי רוצה לדעת מה ניתן להגיד לילד זה? איך מסבירים לילד שבא לפסיכולוג את תפקיד הפסיכולוג עבורו ואת אופי הפגישות בינהם? תודה שירי

אבל את עושה איתו רק חונכות, לא?

למוישה כן אני עושה איתו חונכות אבל רציתי עצה לגבי דרך התמודדות עם הילד...

שאלה ראשונה ומתבקשת - האם את לא מקבלת הדרכה עבור החונכות הזאת? אולי שווה לשאול אותו (את הילד) מה הוא היה רוצה שתעשו, תוך הדגשת המגבלות של מה אפשרי ומה לא. אולי אתם יכולים לעשות משהו שהוא שונה ממשחק במשחקים - לצייר ביחד, לשמוע מוסיקה, לקרוא? אולי את יכולה ללמד אותו... לצלם למשל (אם יש לך מצלמה), או להשתמש במחשב - אם יש כזה. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אולי יש דברים שכבר נראים לו ילדותיים יותר, והוא מחפש משהו אחר בוגר יותר? אני ממש יורה באפלה בנסיון לעזור לך... אני לא חושבת שאת צריכה להסביר לו את התפקיד הטיפולי שלך, אבל את כן יכולה להסביר לו שכל מה שאתם יכולים לעשות ביחד אפשרי בגבולות של הבית. למעשה, אולי מתוך ההתייחסות שלך אליו כאל "ילד שבא לפסיכולוג" (כפי שכתבת) את מפספסת משהו שהיה יכול להיות יותר זורם בלי אותה "השתדלות טיפולית" מצדך כפי שאני מבינה אותה. כמו שלמבוגר זה יכול להיות מעיק שמשקפים את רגשותיו על כל צעד ושעל, גם לילד זה יכול להיות כך. יכול להיות שזה חוסם משהו הרבה יותר אותנטי ומועיל. אני לא יודעת אם זה מדבר אליך - אבל אולי יש מצב שאת יותר מדי מנסה "לטפל" בו, ופחות מדי פשוט להיות איתו?

כפי שציינת החונכות שאת עושה היא במסגרת מאורגנת. את אמורה לקבל לויי מקצועי והדרכה מאנשי המקצוע האחראים על הנושא. פני אליהם בכל בעיה שיש לך במסגרת החונכות. הם יוכלו לתת לך את התשובה הטובה ביותר לעניין.

ד"ר שלום אישתי, בת 27, סבלה פעמיים (בהפרש של חודשיים) מכאב בלתי נסבל באיזור הבטן העליונה המלווה בהזעה, חיוורון ומדדים (דופק/לחץ דם) גבוהים. ובפעם השנייה אף עילפון. כמו כן ציינה כי לאחרונה קיים אצלה מתח גבוהה הקשור בעבודה.מה שגורם לה לבחילות וחוסר תיאבון. מה יכול לגרום לכאב בלתי נסבל שכזה והאם אתה ממליץ לבדוק/לטפל בתופעה ? תודה אלעד

כדאי שתחפש פורום רפואי מתאים להציג את השאלה, או פשוט לגשת לרופא בקופת חולים. הרי אי אפשר לעשות אבחנה של הבעיה דרך המחשב. אם הסיבה היא נפשית אולי כדאי שאשתך תתיעץ עם איש מקצוע מתאים, פסיכולוג או פסיכיאטר.

שלום, אשמח לשמוע את דעתכם לבעיה שלי, מאז תחילת הטיפול אני עסוקה מאד במקום שאני תופסת בחיי הפסיכולוג שלי (אם בכלל). אני מנסה אותו בצורה די ילדותית כל פעם מחדש ואומרת לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול, שאני רוצה לברוח וכ'. לרוב הוא מתאמץ בשבילי ו"משכנע" אותי שכדאי להשאר כדי לפתור את הבעייה שלשמה התחלתי את הטיפול, אך היתה גם פעם אחת שהוא פשוט אמר לי שזה תלוי בי. ותאמינו לי שזה היה מאד כואב לקפל את הזנב ולהשאר. גם כאב לשמוע אותו אומר שזה תלוי בעצם בי ואף אחד לא מכריח אותי להשאר. השאלה שלי: האם יש מקום פשוט לשאול אותו מה הוא מרגיש אלי?, מה המקום שאני תופסת בחייו?. או שאין לי זכות לעשות כך. מפחיד אותי שהוא פשוט יגיב בקרירות.

השאלה ששאלת מעסיקה מטופלים רבים ברגע שנוצר אצלם קשר רגשי או ,התאהבות" במטפל. נשים המתאהבות במטפל שלהן מפנטזות על האהבה הזו וכמהות לממשה למרות שברור שזה בלתי אפשרי. הפסיכולוג מטפל בכמה אנשים, לעיתים רבים, ואם היה מפתח רגשות לכולם ו"לוקח ללב" את הסיפורים האישיים של כל מטופל ואת בעיותיו, הרי שלא היה מסוגל באמת לטפל ואולי היה נזקק בעצמו לטיפול. יחד עם זאת, נראה לי שכמו כל אדם, גם לפסיכולוג יש אמפטיה וחיבה למטופלים מסוימים, גם אם אינו מראה זאת כלפי חוץ.

אני חושבת שבמקרה הטוב (שלפי התיאור שלך אני מאמינה ומרגישה שהוא מתקיים) המטפל מרגיש כלפיך רגש מורכב שכולל בראש ובראשונה - אחריות כלפיך בתור מטופלת שלו. יש לו אחריות לדאוג שהסיבות שבגללן פנית לטיפול, שהכאבים שלך, שמה שמעיב עליך ומפריע לך להיות את ולהיות שמחה, יצליחו להפתר. אני חושבת שמתוך אותו רגש אחריות, ומתוך הקירבה שיש בסוג קשר כזה עולים מגוון של רגשות - לעיתים רגשות יותר הרמוניים כמו חיבה, אמפתיה, קירבה והנאה, ולעיתים גם המטפל יכול להרגיש תסכול, כעס, עייפות, וכו'. אני חושבת שאם את מרגישה שהוא מטפל רציני שמסור למקצוע ולטיפול בך, את תופסת מקום בחייו. המקום שאת תופסת לא דומה בשום צורה למקום שהוא תופס אצלך. ואוי ואבוי אם היה כך. כנראה שהשאלה של הדדיות, של עד כמה לאנשים יכול להיות אכפת ממך, עד כמה את חשובה, היא שאלה מרכזית בחיים שלך, בנפש שלך. האמירה שלו שאם היית רוצה היית יכולה לעזוב, נתפסת אצלי כאמירה שחשוב שמטפל יגיד. שלא יווצר מצב שבו את כביכול נשארת בטיפול בגלל שהוא רוצה שתשארי. הנחישות שלך להתמודד עם הדברים היא חיונית להצלחת הטיפול. חלק מהתמודדות, נראית לי כרגע, התמודדות עם הרצון והכמיהה לעוד, לסימטריה. ואיך אני מבינה את אותה סימטריה? כרצון לחוש בטוחה ומוגנת בתוך הקשר. כי אם אין סימטריה, יכול להיות שהשאלה בתוך הראש שלך היא: "האם אותו אדם באמת יעזור לי כשאני אזקק לעזרה? האם הוא באמת שם בשבילי? האם לכך שאני חושפת את עצמי בפניו על הבעיות הכי אינטימיות שלי יש משמעות? האם אני חשובה?" אם תנסי לענות על השאלות הללו בעזרת שימוש במושגים מעולם "המציאות" (כאילו שהמטפל היה חבר או בן זוג) התשובה תהיה מאד מאכזבת, אבל אם תקחי אותן בחזרה לעולם הטיפול, ותראי שבאמת הוא שכנע אותך להשאר, שהוא מתמיד בקשר איתך, מקשיב לך, מזדהה איתך, רוצה בטובתך, אולי משהו בך יירגע. אני חושבת שהקשר הטיפולי הוא אמיתי, אבל חלק גדול ממנו מתרחש בתוך הנפש, ולא במציאות חיצונית שאפשר למדוד אותה. ושוב, מהשאלה שלך התרשמתי שיש לך מטפל אכפתי ומסור. אני חושבת שאת יכולה להיות מאד שמחה שזה המצב.

שלום אדם שנולד שמאלי גם יד וגם רגל והוא נאלץ להיתרגל ליד ימין מאז שהחא תינוק איך זה משפיע על הפסיכולוגיה של אותו אדם? תודה

אני מצפה לתשובה תודה

שאני לא בטוחה שיש לה תשובה אחת. נעשו הרבה מחקרים על הבדלים בין ימניים 0לשמאליים, שלא היו חד משמעיים כמו שנהוג לחשוב, ואולי גם מחקרים על הצורך להתרגל לצד הלא דומיננטי באופן טבעי, אבל אני לא מכירה אותם - נראה לי שהשאלה שלך ממש מצריכה מומחה לתחום... יש כאן רופא בקהל? אבל אם אתה רוצה לשמוע מחשבות אז ככה: אני חושבת שיש לכך כמה היבטים, האחד הוא קשור לכך שהמח צריך להתרגל לעבוד עם הצד שאולי אינו החזק באופן טבעי. הרבה אנשים עושים זאת בעקבות תאונות, ואני יודעת שבתחילת המאה שעברה עד שנות ה-50 לפחות זה היה מאד מקובל להכריח ילדים לעבור לצד "ימין", הצד "הנכון"... אני לא יודעת מה הנזק בכך, אבל אני חושבת שיש בכך נזק אם ההורים לא מקבלים את הילד כמות שהוא, ולא מאמינים לו שצד אחד שלו הוא החזק והנח, ולא השני. כך שלמעשה הם גוערים בו על דבר שהוא עושה באופן טבעי ובהרגשה של הילד אין בו כל רע. אגב, אני לא יודעת אם זה יותר גרוע מלכעוס על ילד קטן שאוהב לשחק במשחקים של "בנות" ולא לשחק כדורגל, למשל. או לכעוס על ילד שהוא בוכה, או מאונן. בקיצור - מה אתה בעצם שואל?

הי, אני לא מבינה למה אני מרגישה נטושה ע"י המטפל שלי בין פגישה לפגישה. (אם הכל קשור בהורים שלנו, אז זה עוד יותר לא ברור לי. יש לי שני הורים מקסימים שיעשו הכל בשבילי. בטח ובטח לעולם לא יפסיקו לאהוב אותי) אני לא מעיזה להתקשר אליו (רק הוא יכול להרגיע). לא נעים לי, מפחדת שיכעס. פעם אחת התקשרתי אבל רק כדי להקדים את הפגישה ביום כדי שהכאב יוקל וסיפרתי לא על הכאב ובאמת היתה הקלה אך רק ליום אחד. ועכשיו מצפה לי סוף שבוע ארוך וכואב. אני יודעת שתכתבי לי לדבר אתו על זה, ואני אעשה זאת, אבל עד אז... תכתבי לי מה דעתך תודה

לכתוב לעצמך או לא בין הפגישות יעזור לך להרגיש את הקשר? אולי את זקוקה ליותר מפגישה אחת בשבוע? ואולי שני הדברים האלה הם רק כמו אקמול למשהו הרבה יותר עמוק וכואב. לא את הכל אפשר למצוא בהורים, אבל ממה שאת מתארת אין ספק שאת במצב של חוסר והזדקקות מאד גדולים. אני לא חושבת שאפשר להתגבר על זה ביום... לצערי אלה הם רגשות שלא זרים לי. האם זה מנחם אותך? אני חושבת שעם הזמן זה פוחת, ומשתנה, ומתאזן - ואז קל יותר. אני מאחלת לך סופשבוע קל, ואולי, כשאת באמת זקוקה, כמה מילים בטלפון אינן פשע. תשאלי אותו על כך, אולי עצם הידיעה שאם היית חייבת היית יכולה להתקשר תקל עליך לעבור את הימים גם מבלי שאת באמת יוצרת קשר.

הי, תודה על תשובתך. אני חושבת שאני כותבת לך כדי להרגיע קצת. וזה עובד.הבוקר אני כבר מרגישה יותר טוב (קראתי את תשובתך כבר בלילה אבל לא היה לי כח לכתוב) אני בטיפול, פעמיים בשבוע בגלל התחושות האלה, אך עד עכשיו לא קראתי להם נטישה אלא געגוע, ואולי זה שניהם יחד.? מדהימה אותי העובדה שאתמול כשאף אחד לא היה בפורום אז הרגשתי לגמרי לבד, בעלי בנסיעת עסקים ארוכה, ואני מרגישה נטושה גם על- ידו, למרות שאני יודעת שתמיד אני אתו. אני מוקפת חברים ומשפחה אוהבת ובכל זאת מרגישה נורא לבד. אני צריכה טיפול, הא? :-) הפורום הזה הוא לעיתים הצלה בשבילי. שאלה להתעניינות: האם קל לכם לשתף את בני הזוג שלכם לגבי הרגשות שלכם למטפלים? אצלי בחודשים הראשונים זה הרגיש כמו בגידה בבעלי, אחר-כך הרגשתי שאני בוגדת עם בעלי במטפל שלי :-), ועכשיו אין תחושת בגידה אך אני בהחלט מקפידה לא להראות לו את התחושות של כלפי המטפל. אשמח לשמוע איך זה אצל אחרים. ולילה שוב תודה.

תוהה אם בא לנו "כפורום" להעלות איזה נושא לדיון? למשל - שאלה שחביבה עלי. מהו הרגש הכי פחות חביב עליכם? החמצה? כעס? אשמה? שינאה? קינאה? עצב? חוסר אונים? אני יכולה לספר שאני הכי פחות אוהבת את רגש ההחמצה - הוא חומצתי, מעכל אותך מבפנים וגורם לנדודי שינה.

אפשר כמובן לשאול על הרגש הכי נעים... :-) למרות שזה פשוט - אושר אושר ועוד אושר. או שאולי אושר הוא כלל לא רגש?

הי, כעס ?- אני עוד בשלב של ללמוד לכעוס. שמעתם פעם על אדם שלא כועס על אף אחד? זו אני. הכל מופנה פנימה... מסכימה עם מה שכתבת על החמצה וגם עם מה שכתבו על האשמה. קראתי פה פעם בפורום שקנאה זה הרגש הכי לא פרודוקטיבי- הורס אותך מבפנים ולא פוגע באחר. אני בוחרת בחוסר אונים- תחושה שמלווה אותי הרבה בתקופה האחרונה כשאתה לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את המצב יוצר חלל בלב כמו אבל.

הבעיה שבגינה נגשתי לטיפול נפתרה. קבלתי גט ואני שלמה עם ההחלטה. כאב הפרידה מבעלי לשעבר והעלבון מאחורי. תחושת הפספוס נובעת מניתוק הקשר ממנה. מזה שלא נהיה חברות כפי שרציתי. מזה שאני כבר לא חלק מחייה והיא לא מחיי. הכאב הזה ליווה אותי לאורך כל הטיפול והוא לא חזק יותר עכשיו - פשוט שם. קניתי לה מתנה יפה ונתתי בפגישה האחרונה . ועכשיו גם כתבתי לה מכתב ובכוונתי לשולחו בדואר. יתכן שזה יעזור לי לסגור מעגל. לדעתי החזרה אליה לא תפתור את הבעיה.

תודה לך על ההבהרה... שיהיה לך בקלות בהמשך.

מטרת הטיפול אינה לפתור בעיות ואף לא ליצור בעבורך שינוי מיוחל. מטרתו האמיתית של הטיפול היא להגדיל את מרחב הבחירה האישית והחופשית מצידך.בעוד שלכולם ישנם קונפליקטים פנימיים וכן הניגזרות החיצוניות אנו מייחלים לשינוי ואולם פועלים מתוך מערכת פנימית המעבירה בחירותינו דרך צינורות של פחד וכעס ורגשות שליליים אחרים אשר מונעים מאיתנו להחליט ולקבל בחירות אחרות.הטיפול מאפשר הרחבת הבחירה האישית,דלת נוספת אשר מונעת עי פתרון הקונפליקטים הפנימיים ובחירה אחרי השתחררות מרגשות שליליים אשר הצירו את הבחירה ואף יצרו דפוסים חוזרים,שליליים שמביאים פעמים רבות לידי מבוי סתום והיעדר בחירה ממשית. במהלך הטיפול ותוך נגיעה ממשית בקונפליקטים הפנימיים נוצר תהליך בו המטופל מפתח תלות שהיא נחוצה במידה רבה ליצירת האווירה הטיפולית המתאימה וכן לפתיחות ולגילויים אשר מביאים בסופו של דבר לתובנות המתאימות ולהתרת הסבך הרגשי שמונע בחירה חופשית ככל שניתן.כחלק מעבודתו המיקצועית של המטפל עליו לצמצם את מידת התלות בצורה הדרגתית ומובנית,סובייקטיבית המתאימה למטופל שמולו וזאת בכדי להכין התשתית הרגשית של המטופל לעמידה על רגליו והבנה כי יוכל להמשיך בעצמו.רגשותייך מובנים,הסיטואציה הטיפולית היא אבן שואבת של התקרבות אינטימית ואידאליזציה של המטפל\ת כך שהסיום הוא בבחינת התמודדות שיש לעבור אותה.השאלה היא כיצד את חווה את הסיום..האם כנטישה שנעשתה טרם זמנה ובכך את גם חווה רגשות קשים המקשים עלייך את סיום התהליך או שמא עזיבה שנעשתה מתוך בחירה משותפת ולאור ההבנה הפנימית כי המשימה הושלמה.ההבדל אינו בין עצב לפיספוס...פיספוס הוא דחף לפני הגנה(פספוס מוביל לעצב) אלא בין בזבוז לפספוס..ההבדלים בינהם רלוונטים ביחס למידת האחריות שלך על התוצאה ובכך גם תחושת ההשלמה או אי ההשלמה.. עברת טיפול,ניתוח..היית תלויה בעזרה מאדם אחר בנוגע להתמודדות אישית..סיום הטיפול נעשה פעמים רבות ביוזמת המטפל כיון שמטופלים רבים מתקשים לסיים הקשר בשל התלות וההרגל..מידת האינטימיות ותחושת הבילעדיות והרגשות העמוקים שניכרכים בין שני אנשיםמקשים על המטופל להבחין ביכולתו להתמודד לבד, ולכן על המטפל לעזור למטופל להימנע מלהתייחס לחיים עם הטיפול כדרך חיים קבועה ולאפשר לו תוך הבנתו המיקצועית והאישית להתנהל לבדו ..זיכרו כי בסופו של דבר מטרת הטיפול היא להקנות כלים שיעזרו לפתור בעיות בהמשך הדרך ולא לפתור בעיה קונקרטית.אני חושב שכתיבת מכתב היא בחירה טובה מאד ואני מציע שתאפשרי לעצמך לקחת מעט מרחק מהטיפול ומהמטפלת בכדי לבחון את מידת העמידות שלך והתוצאות שהושגו.זו תהיה גם פונקציה של מידת האמון שנתת במטפלת אשר למיטב הבנתך עשתה הכל כדי שיהיה לך טוב ולכן גם ההחלטה שלה נעשית במסגרת הרצון שלה לעזור לך.. בהצלחה.

מובן וחכם

בעקבות גרושין טופלתי אצל פסיכולוגית כשנה. לאחרונה הרגשתי כי הגיעה השעה להפרד ואכן נפרדנו מיוזמתי. הפגישה האחרונה היתה מרגשת ומיוחדת ואני יצאתי משם בהרגשה טובה שנפרדנו כפי שצריך. במהלך הטיפול הייתי אמביוולנטית. מצד אחד מאוהבת במטפלת מצד שני רצון לעזוב ( גם בעקבות הכאב של אהבתי אליה והרצון להיות חברה שלה.) וכן נראה היה כי מדי פעם עברנו את הגבולות והיינו גם קצת חברות. עכשיו, מספר ימים לאחר הפרידה אני מרגישה ריקנות ועצבות. יש בי גם את הידיעה שהגיע הזמן הנכון אבל תחושת הפספוס ודמותה מול עיני לא נמוגה. האם עזבתי בטרם עת? או שזהו תהליך שעוברים בפרידה ממטפל?

האם דברתן על האפשרות שתחזרי לטיפול? אני מציעה לך לקחת כמה זמן (שתרצי) לבחון את ההרגשה שלך, ואם את רואה שאת עדיין רוצה את הטיפול, ורוצה לקבל ממנו משהו שאולי לא הצלחת לקבל בחלק הראשון, יש אפשרות לעשות חלק שני... אם עזבת בגלל הכאב, יכול להיות שלא באמת "נפרדת", יכול להיות שלא באמת השלמתן את התהליך. ומצד שני, אני מניחה שהיו לך סיבות שבגללן עזבת. האם זה היה רק בגלל הקושי והאהבה אליה? או שפשוט הרגשת שהנושאים שבגללם פנית לטיפול הצליחו להפתר?

אני מבינה מנטע שהטיפול הסתיים. אומנם הפרידה נעשתה מיוזמתה , אבל האם לא תמיד זה צריך לבוא מצד המטופל? המטפל צריך להיות מספיק מנוסה בשביל ללוות את המטופל לאורך תהליך הפרידה ולקיים פגישת סיום רק בסופו. אני חושבת שלהציע לה לחזור לטיפול זה בעצם לומר לה שלא חייבת להיות פרידה וזה כמו לומר למישהו שהוא אף פעם לא ימות. יש פרידה ,הם סיימו את התהליך ועכשיו צריך לתת לזמן לעשות את שלו. סתם מחשבה... אולי אני טועה.

אני חושבת שפרידה ממטפל זהה לתהליך של אבל. לא משום שעברתי את זה , אני עדיין בטיפול עם רגשות אמביבלנטים חזקים כלפי המטפל .(כמו שתארת רצון לעזוב כדי לא להזדקק). אבל משום שפרידה ממטפל אינה דומה לפרידה מחבר או חברה יש בה משהו מאד סופי, זה לא שאומרים בסוף "אז תהיה בקשר" או " תבוא לבקר", המטפל יוצא מהחיים. מה שרציתי לומר זה שאני מבינה אותך ומרגישה את כאבך. וד"ר אורן מאד חסר. וגם לילה.

האם טיפול פסיכולוגי יכול להעלים לגמרי את החרדות (חרדות קיומיות) או שמה רק להפחית אותן. אני סובלת למעלה מעשר שנים מחרדות קשות. אני בטיפול פסיכולוגי כבר חצי שנה ויש תקופות טובות שהחרדות נעלמות לגמרי ויש תקופות שהן חוזרות בעוצמות גבוהות. אני מוכנה לטיפול ארוך, אך השאלה שלי האם אני עלולה למצוא את עצמי בסוף התהליך, פותרת ודאי בעיות שונות הקשורות לכך אך עדיין החרדות יופיעו מדי פעם?

את שואלת שאלה קשה... אני מכירה חרדות קיומיות, אבל לא כל כך חרדות במובן שבו רב האנשים חווים אותו. (עם תופעות גופניות, למשל). יש מי שהיה כותב לך לנסות להיעזר בתרופות נוגדות חרדה. חשבת על כך? נראה לי שאם זה משהו שאת סובלת ממנו הרבה שנים, זאת תהיה מלחמה קשה להתגבר על זה. בכל מקרה, אני מאמינה שהטיפול יכול לתת תמיכה להתמודדות עם החיים, עם החרדות, עם מי שאת ומה שהיית רוצה להיות, ככה שלי זה נראה שיש סיכוי טוב שבעוד זמן תהיי במקום שונה. אבל אולי לא לחלוטין נטול חרדות. אולי עם הרבה פחות חרדה, והרבה יותר דברים אחרים. זה גם טוב, לא?

ולשאלתך, בתקופות הקשות אני משתמשת בכדורים שקיבלתי מפסיכיאטר. אך הכדורים ממכרים ולכן אני מאד נזהרת ובדרך כלל מפסיקה לאחר שאני חשה הקלה.

ברצוני לקבל מידע או הפניה לאתרים בהם עוסקים בחוק המטפלים ,ששמעתי שעומד להתממש. אשמח לשמוע מה הראציונאל שלו,מי יורשה לטפל ומי לא וכו.

תפנה לאתר שנקר פסיכולוגיה עברית זהו אתר של פסיכולוגים אני חושבת שהם יוכלו לעזור לך

כיום כל אחד בלי קשר להשכלתו הפורמלית יכול לכנות עצמו "פסיכותרפיסט" ולתת טיפול נפשי לכל אחד מבלי שזאת תהיה עבירה על החוק. חוקים קיימים רק לגבי פסיכולוגים קליניים ורופאים פסיכיאטרים. כל השאר- אין מעמד חוקי מי רשאי לטפל ומי לא. יש הצעת חוק ישנה שכבר מזמן לא רלבנטית שכן אין לה סיכוי עקב התנגדות גורמים מקצועיים שונים. פרטים בכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884

תפנה לאתר שנקר פסיכולוגיה עברית זהו אתר של פסיכולוגים אני חושבת שהם יוכלו לעזור לך

תפנה לאתר שנקר פסיכולוגיה עברית זהו אתר של פסיכולוגים אני חושבת שהם יוכלו לעזור לך

כיום כל אחד בלי קשר להשכלתו הפורמלית יכול לכנות עצמו "פסיכותרפיסט" ולתת טיפול נפשי לכל אחד מבלי שזאת תהיה עבירה על החוק. חוקים קיימים רק לגבי פסיכולוגים קליניים ורופאים פסיכיאטרים. כל השאר- אין מעמד חוקי מי רשאי לטפל ומי לא. יש הצעת חוק ישנה שכבר מזמן לא רלבנטית שכן אין לה סיכוי עקב התנגדות גורמים מקצועיים שונים. פרטים בכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884

אני בטיפול פסיכלוגי בערך של שנה עקב חרדות. נקשרתי מאד למטפלת שלי. לאחרונה חל שיפור במצבי, אין מצבי דכאון שהופיעו בתדירות גבוהה כמו גלים, והתחושה הכללית טובה. יש עדיין חרדות בלילות אך מתונות יותר. בשבוע האחרון התחלתי לדבר עם המטפלת שלי על פרידה. יש לציין שזה עלה כתוצאה מחלומות שלי שבהם אני מסתדר טוב בלעדיה. מאז אני בתחושה נוראה של עצבות. אני מרגיש לא מוכן, ופרידה לא באה בחשבון מבחינתי. אני מרגיש טוב אך לא רואה עדיין את עצמי ללא המטפלת אך יודע שיום זה יגיע. וזה מה שקשה. הניתוק הסופי! מישהו מבין?

אני מבינה למרות שאין לי מה לומר לך אני רוצה לעזוב את הטיפול וכל הזמן חושבת כמה קשה זה יהיה יהיו כאלה שיגידו לך שזה סימן שאתה לא צריך לעזוב..... אני חושבת(ואני לא מבינה הרבה) שתמיד זה יהיה קשה אז כדאי להוריד פגישות בהדרגה ולהתחיל לדבר על זה בפגישות , אני חושבת שפסיכולוג טוב אמור לדעת להפחית אצל המטופל שלו את התחושה הזו.

אתה כותב שהיה שיפור, ושעכשיו בזכות הקשר אין יותר דכאונות, החרדות במצב יותר טוב, כלומר - אתה מתחיל לעמוד על הרגליים. אבל לדעתי זה לא אומר שמייד צריך לנסות לעמוד לחלוטין לבד. ראשית - אולי אתה צריך להתאמן בלעמוד, וליפול. כלומר, לחוות גם חרדה או דכאון, אולי הרבה יותר קלים, ולהצליח להתגבר עליהם שוב. שנית, אולי אחרי שאתה מצליח "לעמוד" לבד, תרצה להצליח ללכת, לרוץ, לדלג? כלומר, אני חושבת שהחלומות שלך וההרגשה שבאה בעקבותיהם מעידים בעיקר על כך שזה לא הזמן. אולי בתפיסה שלך, אתה חושב שעכשיו כשהמצב יותר טוב אין לך "זכות", כביכול, להיות בטיפול, אבל לדעתי, יש לך זכות ואפילו חובה. כל כך הרבה פעמים אנשים מתחילים להשתפר, חושבים שהם כבר יכולים לבד, לא משלימים את התהליך, ואז מוצאים את עצמם שוב ושוב באותו מקום. אני מאמינה שצריך לבנות את הדברים דרך בנייה של יסודות חזקים ויציבים. אז אולי פשוט תרשה לעצמך להנות מהשיפור, ולראות איך אתה ממשיך לקיים אותו, בלי לחשוב שאתה חייב לסיים את הטיפול. ואולי החשש שלך הוא שדווקא היא תחליט שאתה כבר "מוכן" כשאתה מרגיש שאתה עדיין לא?

אני בת 29. לפני כמה שנים עברתי משבר שהשאיר אותי מלאה חרדות ומחשבה פסימית על החיים. לצערי גם התנתקו הקשרים שלי עם חברות ולא טרחתי ליצור קשרים חדשים. היום אני מאד בודדה. אין לי אפילו חברה אחת ואני כל כך צמאה לקשר הזה שיש בין נשים. השתניתי, גדלתי אבל נשארתי לבד כי לא שמרתי על קשרים. היום, בגלל הזמן שחלף, אני לא יודעת איך ליצור קשר וחרדה מאד מדחיה. מה עושים? חשבתי להצטרף לקבוצה לבני גילי העוסקת ביחסי אנוש או חרדות או משהו כזה בהדרכת איש מקצוע. האם יש כאלה דברים באיזור חיפה? אודה על כל עזרה

הי רונה, דבר ראשון את יכולה בלי קשר לקבוצת תמיכה לנסות גם דרך האינטרנט בפורומים השונים כמו למשל: פורום החרדה של תפוז: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=968 או בכלל הפורומים של תפוז שתוכלי להגיע אליהם דרך הקישור. ובקשר לקבוצות בחיפה אז מה שמצאתי הוא זה: קבוצת תמיכה לאנשים עם חרדה חברתית /הימנעותית (אם העניין נוגע לך) בצפון http://www.zarut.com/social/..%5Cgroup%5Cregister.asp חוץ מזה אני הייתי הולכת על טיולים (נגיד של החברה להגנת הטבע) - זו הזדמנות טובה להכיר אנשים חדשים בגילך וגם לטייל על הדרך, שזה ספורט (מפיג חרדה ידוע). בהצלחה ברווזי

תודה תודה תודה על ההצעות המקסימות. אני אכן אפנה למקומות האלו ואנסה את מזלי. מודה לכן מאד על העזרה

היי... מבינה אותך לגמרי, אני בת 20 וגם עברתי משבר שגרם לי להתנתק מאנשים בסביבתי ועכשיו מנסה לחפש קשרים חדשים בסיטואציות שונות. כל מסגרת חדשה שנכנסים לתוכה אמורה לפתוח פתח לקשרים חדשים - כמו איזה חוג או קורס בנושא שמעניין אותך(למשל איזשהו ספורט, אומנות או סתם סדנא), אני התחלתי מעין סדנה של דינמיקה חברתית גם מתוך שאיפה ליצור קשרים, אבל רוב האנשים בקבוצה בגילאי 30, 40 - לא כ"כ בני גילי. הפסיכולוג שמעביר את הקבוצה הוא איתן טמיר, הקבוצה בת"א, אבל בעיקרון הוא עובד בחיפה מרצה שם באוניברסיטה וגר בחיפה, אז קחי את הטלפון שלו, ותשאלי אותו אם יש לו קבוצה כזו בחיפה ואם אין הוא ממליץ על קולגות, שווה לך לצלצל (ואם את רוצה את יכולה להגיד שאני הפנתי אותך). הטלפון - 050-5377671 - קוראים לו איתן טמיר. שיהיה בהצלחה ואשממח אם תעדכני אותי מה קורה אם צלצלת אליו או אם לא. שיהיה בהצלחה...

אני גם חושבת שהדרך היא ליצור קשרים דרך פעילות אחרת. אני חושבת שזה מקל על הלחץ סביב יצירת הקשר, כי מעבר לרצון בחברה ובקירבה, את עושה משהו נוסף. ואז זה לא נורא משנה מה את עושה, כל עוד את עושה דברים שאת ממילא מרגישה שאת אוהבת ונעימים לך. יש קבוצה שנקראת "המעגל" (לא ממש מכירה... הם נראים לי קצת ניו אייג' במובן המעצבן אבל...) יש להם הרבה פעילויות, טיולים, סדנאות - ומשהו קצת קהילתי (שיכול להיות מאד נחמד, אם האוירה טובה). אולי תבדקי באתר שלהם מתי יש להם פעילויות וזה משהו שיתאים לך? פשוט חפשי "המעגל" בגוגל, אני מניחה שתמצאי.

בס"ד ללילה, אני חושבת שאני צריכה לשנות את הציפיות שלי מעצמי כיוון שיכול להיות שהן לא מציאותיות..כיוון שאין לי אפשרות כספית לממן טיפול פסיכלוגי חשבתי שבעזרת טיפול כזה אסבול פחות מהדכאון והחרדה.אבל אם השיפור המקסימלי הוא רק "הסתגלות", (שאני לא מממעיטה בערכו),אז אולי אין לי מה לייסר את עצמי. בברכה,

הי בת שרה, קודם כל אני אקשר לך מאמרים של ד"ר אורן קפלן בנושא חרדה ודיכאון: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm על חרדה http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm על דיכאון וכאן אצרף תשובה שלו בנושא של טיפול פסיכולוגי מוזל: עילית שלום אני לא יודע מה מקור הבעיה שאת מציינת, אבל קופת החולים ובריאות הנפש הם המקומות המרכזיים בהם אפשר לקבל טיפול מוזל. את יכולה להתקשר ללשכה לשירותים חברתיים בעיריה ולברר האם אם נותנים טיפול נפשי ואם לא האם יש להם כתובת רלוונטית נוספת. בברכה ד"ר אורן קפלן ======== בהצלחה ארכיוני

אני בטוחה שטיפול יכול לעזור בדכאון וחרדה, רק אולי לא לחלוטין להסיר את הצלקות שנוצרות בעקבות טראומה. בעיני הסתגלות היא היכולת לחיות חיים "נורמליים" - לעבוד, לישון, לקיים קשרי חברות, לקיים קשר זוגי, להיות מסוגלת לקום בבוקר ולצאת אל היום בלי חרדה ופחד. לא הייתי מזלזלת בכך! אולי בכל זאת תנסי לפנות לטיפול מסובסד דרך קופת חולים? אני חושבת שזאת השקעה חשובה לעתיד. אין לך מה לייסר את עצמך, הרי מן הסתם לא עשית שום דבר לא בסדר, אבל אולי בכל זאת תמצאי את האפשרות לטפל בדברים ולשפר את איכות החיים שלך.

שלום , לאחרונה התעניינתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית בעלת תואר שלישית. התשלום שהיא גובה לפגישה בת 45 דקות הוא 400 ש"ח. רציתי לדעת האם מחיר זה סביר? מקובל? מה הוא טווח המחירים המקובל וכן מהו הזמן המקובל לפגישה? תודה

תלוי באיזה איזור בארץ.

זה מאוד משנה מאיזה אזור. אבל, לדעתי אתה יכול למצוא פסיכולוגים מנוסים וטובים שלוקחים פחות ממה שאני ראיתי איכות הטיפול ומומחיות הפסיכולוג לא ניקבעים לפי הסכום שהם לוקחים

זה מאוד משנה מאיזה אזור. אבל, לדעתי אתה יכול למצוא פסיכולוגים מנוסים וטובים שלוקחים פחות ממה שאני ראיתי איכות הטיפול ומומחיות הפסיכולוג לא ניקבעים לפי הסכום שהם לוקחים

אם כי לא משהו "שערורייתי" - רק קצת יקר. זה נכון שבאיזור תל אביב וירושלים (הערים עצמן) יותר יקר, אבל אני מעריכה שאפשר למצוא פסיכולוגים שלוקחים פחות, או שמוכנים להתגמש לקראת המטופל (למשל אם עושים יותר מפגישה אחת בשבוע, או סתם מתוך מוכנות לבוא לקראת).

רונן שלום טיפול פרטי בעלות 250 ש"ח אינו גבוה, לרוב העלות גבוהה ב 100 ש"ח בממוצע. יש אפשרות לקבל טיפול בשירות הציבורי בחינם או במחיר מסובסד של 100 עד 200 ש"ח במדרגות שונות. קשה לתת הסבר מדויק מדוע עלות טיפול פרטי הוא כזה או אחר. בסופו של דבר בהשוואה לעלות שירותים בקרב אנשי מקצוע אקדמאיים כמו רופאים, עורכי דין וכד' וכן בהתאם לכמות שנות הלימוד הרבות בהכשרת פסיכולוגים העלות נראית לי סבירה. מאחר ויש אפשרות לטיפול מוזל בשירות הציבורי הרי שההחלטה לבחור בטיפול פרטי תלויה בהעדפה אישית ומצב כלכלי של האדם שפונה. בברכה ד"ר אורן קפלן מישהי אחרת כתבה: באיזור המרכז עלות שעת טיפול היא 300 - 500 ש"ח. בבאר שבע זה אמור להיות פחות (200 - 350).

בארץ המחיר הממוצע לטיפול נפשי באופן פרטי הוא 300 ש"ח כולל מע"מ. יש כאלה שלוקחים פחות (200 ש"ח זה המינימום לדעתי). ויש כאלה שלוקחים יותר או אפילו הרבה יותר. עד 600 ש"ח לפעמים. הזמן הממוצע הוא 50 דקות. יש מטפלים שאצלם זה 60 דקות ואצל אחרים 45 דקות או אפילו פחות. המינימום זה 30 דקות אצל חלק המטפלים. תלוי גם מה הגישה הטיפולית שלה, האם יש לה מומחיות בנושא מסויים, המוניטין שלה, עד כמה היא מבוקשת ופופולרית. בתל-אביב המחירים יותר גבוהים יחסית לשאר הארץ. עלות הטיפול או הזמן לפגישה איננו השיקול העיקרי בבחירת מטפל. ישנם שיקולים יותר מהותיים שצריך לקחת בחשבון.

אבי אפרתי מחירים נוחים -הנחה למזומן אוסישקין 19 קומה ב' הרצליה 09 9562792 050 7567129

על-פי תוכן ההודעה אני בתמימותי קצת מתקשה להבחין האם זו המלצה אמיתית או חיסול חשבונות. אם זו המלצה אמיתית אז לפי מה שהבנתי בפורום הזה לא נותנים המלצות על פסיכולוגים אלא בדואל אישי בלבד. אם זה עיניין של חיסול חשבונות תמצא לך מקום אחר בבקשה, לדעתי עדיף בחדר עם המטפל שלך.

לא יתכן שכשהדוקטור עוזב , ייכנסו הודעות כמו זו - לגבי המלצה שמית על פסיכולוג. הרי אתה יודע שא ס ו ר לעשות כך , והיית נמחק. מה גם שאני חושדת שאתה - המטפל. בן - אלף.

האם זה לא פוגע בטיפול?

רק אם תרצה שיפגע. אל תלך רחוק מידי.... נכון שטיפול זהו דבר עדין ביותר, אבל עדיין יש לך שליטה בו... סורי אם אני כנה מידי.

אני מבינה ממה שאתה מספר שהמטפל שלך נותן לך הנחה, משום שעל מזומן הוא לא כותב קבלה ולכן לא משלם מס. יש בכך משהו לא ישר, אבל אני חושבת שזה משהו שלפחות לא פוגע בטיפול עצמו. חשוב שתדבר איתו על זה כדי שתבין, והוא יבין, למה זה מפריע לך ומטריד אותך. אני חושבת שצריך להבדיל בין השאלה האם זה מפריע לך ברמה העקרונית, או ברמה המאד אישית של הטיפול שלך. אתה הרי לא חייב לשלם במזומן, אבל אולי נוצרה דינמיקה מסויימת שבה אתה מרגיש... (עלה בדעתי) מנוצל?

משהו מאד חשוב לדעתי הקבלה היא אינה רק משהו שהמטפל עושה "למען החוק", הקבלה היא היא ההוכחה שהיית בטיפול. שהיה קיים דבר כזה. יש הוכחה ממשית. זו לא סתם חתיכת נייר ולא סתם רק עניין חוקי או עניין של יושר (וגם זה בפני עצמו מקטין את האמון בינכם. אם האיש אינו ישר, אפשר לפקפק באמינותו); אי מתן קבלה משמעה יכול להיות באופן לא מודע (ועמוק ביותר) שבעצם לא היה כאן טיפול. באת הלכת וזהו. כאילו לא קיים. וזה - זה דבר פוגע מאד, להרגיש כאילו אין קיום לטיפול. אם הנושא הועלה לכאן על ידך, כנראה שמשהו מציק לך בזה, רק שלא ברור מה בדיוק. הנושא כמו כל נושא שמטריד - חשוב להעלות אותו בשיחות גם אם הוא נראה מופרך לחלוטין. אם נראה שיש כאן פגיעה, אז כנראה שיש וצריך לחקור קצת יותר לעומק. נקודה למחשבה

עלית על זה. אצלי הכל חייב להיות הרמוני ומושלם. מדהימה. ישלי הרבה דברים עוד להעלות בטיפול והדבר היחיד שעוצר אותי זו העובדה שאולי אני אביך אותו, או שלא תהיה לו תשובה, הרבה פעמים אני עונה בשבילו. איזה פיספוס. הוא בדרך כלל אפילו לא ממצמץ ועונה לי ישירות.כמובן שזה קורה לי גם בחיים. הפורום הזה בשבילי הוא כמו להיות עוד קצת איתו בחדר הטיפולים את לא חושבת כך?

שמחה שקלעתי... ואם את מבינה את זה, להעלות את זה בטיפול יהיה הדבר הכי טוב, אני חושבת. ובהחלט יכול להיות שהפורום עבורך זה דרך להיות עוד קצת עם המטפל, אבל מנסיון (ממש כך) - אני ממליצה לך לא להתמכר :-)

שאלה: הטלפון של המטפל שלי מצלצל בזמן הפגישה. לפעמים יותר מפעם אחת. לא אמרתי במפורשות שזה מפריע לי אך רמזתי בדרכים שונות כמו עצירה של דברי באמצע, או אמרתי לו לא אחת שמישהו צריך אותו... (אולי יותר ממני?) הוא לעולם לא עונה (לטלפון) אך גם לא משתיק אותו. חוץ מזה הוא המטפל המושלם, אני "מאוהבת" בו קשות, הטיפול יעיל, מפרה, מקדם אותי. לעזוב את זה?

לי נשמע שזה משהו שאת יכולה להעלות ישירות - לא כדרישה, שאת מצפה שתתמלא, אבל כמשהו שאת מרגישה שקוטע את חוט המחשבה שלך, שגורם לך להרגיש שהוא לא איתך אלא עם אחרים וכו'. בסופו של דבר, אני מניחה שאנשים שונים היו חווים את הצלצול בצורה שונה (אם כי קל מאד להזדהות עם מה שאת מתארת), ולעצם ההעלאה הישירה של נושאים יש ערך. אולי דווקא אחרי שתעלי את זה, זה יפסיק להפריע לך כל כך. זה יהפוך להיות רעש רקע שולי, ולא בעל אותו ערך או משמעות שכרגע את מייחסת לו. כמו כן, יתכן שהמטפל ינזסה לבוא לקראתך בנושא. בכל מקרה, נראה לי ש"הדחקת" רגש היא לא מה שרצוי לעשות בטיפול, אלא העלאתו.

שאולי דווקא בגלל שאת כל כך מעריכה ואוהבת אותו, לא מתחשק לך להכניס אלמנטים של קונפליקט לקשר, כלומר להעלות משהו שמפריע לך ועשוי להתפרש כביקורת, או דרישה. אבל דווקא מסיבה זאת זה נראה לי חשוב. בגלל שבקשק קרוב יש מכלול של רגשות - לא רק ה"חיוביים" - הרגשות של האהבה והכרת התודה קיימים, גם כל מיני רגשות, לא רק רגשות של התאמה והרמוניה. לדעתי לתת להם מקום, זה דבר מאד מרפא בטיפול. עליך לתת אמון במטפל שיוכל להכיל את הרגש האחר שלך (לא רק רגש מפרגן של אהבה), ואני חושבת שאם תנסי, תצאי מאד מורווחת. תוכלו לדון במה שמפריע לך ומעיב עליך, ויותר מהצרכים שלך יענו (מאשר שאת תנסי להתאים את צרכיך אליו).

לצד הרגשות של האהבה והכרת התודה, קיימים גם כל מיני רגשות, לא רק רגשות של התאמה והרמוניה (איכשהו תמיד משהו מתפספס לי!)

אתחיל מהסוף על הפון של המטפל להיות כבוי בכל עת הפגישה. תהיינה מספיק הזדמנויות הרלוונטיות למהות הטיפול והדינמיקה הבין אישית בינכם המועברים במסגרת היחסים הטיפוליים כדי לבחון את דפוסי ההתנהגות שלך בכל הנוגע לרמת ההתקשרות ביחסים שבינך ובין דמויות מפתח בחייך. לילה-את משחקת על 0:0 כל הזמן ומנסה למצא את נקודת האיזון גם במקומות בהם התשובה היא ברורה ומוחלטת. לא תמיד ישנה דרך אמצע ולעיתים גבולות ברורים הם אלו המאפשרים את הביטחון הראוי להתנהלות שתאפשר לטיפול להשיג את המירב.

ומה תמליץ לדניאלה לעשות? לעזוב את הטיפול על הרקע הזה? השלב הראשון הוא לדבר. אני גם חושבת שזה מעיב שהטלפון מצלצל - אבל יש כל כך הרבה דברים שיכולים להפריע בתוך הקשר - למשל, לי מפריע שהקליניקה נמצאת בשכונה עם כלבים שנובחים הרבה. אני יכולה לציין את זה, אבל אני לא אעזוב את הטיפול בגלל זה, נכון? נושא אחר שהפריע לי צוין, וטופל, אבל "לצערי" (לחלוטין במרכאות) המטפל שלי טרם בחר להחליף לקליניקה יותר שקטה ויותר לטעמי. מה לעשות? אז אולי זה לא זהה, אבל העיקרון הוא שכדי לפתור משהו צריך לדבר עליו. ולפעמים דרך הדיבור מגיעים לפתרון (ואני לא חושבת שיש פתרון אחד ברור לחלוטין).

לדעתי (המאד נחרצת) המטפל צריך לסגור את מכשיר הטלפון ולא לאפשר לו לצלצל בזמן הפגישה, אפילו עד כדי כך שהמטופל (ששעתו היא שעת הפגישה) לא יוכל להתקשר ולהודיע הודעה ישירה שהיא בזמן המסויים הזה. עד כדי כך. הזמן שמור לשיחה פנים מול פנים עם המטופל (ברוב המקרים, למעט אנליזה זה פנים מול פנים...), רק לו, ובשעה זו מתוכנן קשר ספיציפי מאד אך ורק למען אותו המטופל. זו לא רק ההפרעה לאסוציאציות החופשיות - משום שקורים לעיתים דברים בשטח שמפריעים - ואכן ניתן להשתמש בדברים מסויימים כחומר לעבודה, זה לא רק העניין של השליטה של המטפל והיכולת שלו למנוע את ההפרעה, כי גם לזה יש גבול מסויים; משום, שתסכימו איתי שאם למטופל מפריעה, למשל, העובדה שהידית של הדלת של חדר הטיפולים נעה לכיוון מסויים ולא הפוך, זה לא ישונה, למרות שהדבר יכול להפריע מאד למטופל - והנה שוב, גם זה יכול לשמש כחומר טיפולי. אני מניחה שכבר דנו בפורום הזה בחדרו של המטפל ו"מה-זה-עושה-למטופלים". אם יש משהו בחדר שמפריע לכל המטופלים - לכולם ותמיד - חשוב לבדוק, ואיני מדברת על הטלפון דווקא, אלא ייתכן שזה משהו שקשור לגודל החדר או הסידור שלו. דברים קטנים קטנים כביכול שמזיזים הרבה מאד לנפש המטופלים אפילו מבלי שהם או המטפל יודע, לפחות בשלב ראשון... אבל - נחזור לעניין הטלפון. טלפון הוא מכשיר שנועד לצרכי תקשורת (שורש ק.ש.ר אההה). כשהוא מצלצל - בעצם נאמר כאן שמישהו אחר תופס את המקום של הקשר (קשר, קשר, קשר, קשר - זה ה-נושא של הטיפולים. ה-נ-ו-ש-א המרכזי מכולם). זה גם מסיח את דעתו של המטפל והוא אינו קשוב למטופל. הצלצול הנשמע משרת כאן רק את צרכיו של המטפל ומקטין את מקומו של המטופל שנמצא אצלו לאפס באותו הרגע. מישהו אחר מתקשר, מישהו אחר יוצר קשר עם המטפל, חדרו, או מה שלא יהיה, וזה קורה במקום הקשר בין המטפל למטופל שלו באותו זמן ומקום. זה לא נושא "לדבר עליו". כמו שנאמר כאן לפניי - חוק יסוד. לא לאפשר למכשיר לצלצל בשום פנים ואופן. זה פוגע מאד בטיפול. למעשה, זה דבר שהיה צריך להעשות מראש, ולא משהו שהמטופל צריך לבקש. כך על המטפל לנהוג עם כל המטופלים שלו, ובאמת לא טוב שאינו נוהג כך.

נקודה למחשבה-הרבה פילוסופיה מיותרת. בסופו של דבר ישנם כללים ברורים בנוגע להליך הטיפולי התקין הנכללים בתחום אחריותו של המטפל והמעוגנים בחוזה הלא פורמלי שנרקם בין המטפל למטופל המשלם במיטב כספו וראוי לקבל המיטב. הפון פוגע בכל רבדיו של ההליך הטיפולי לרבות האמון הטיפולי,תחושת האנונימיות והדיסקרטיות,הבילעדיות אשר משפיעים במידה רבה על מידת פתיחותו של המטופל והיכולת להשיג תוצאות הניגזרות מכך.על המטפל לאפשר יצירת סביבה טיפולית מתאימה ככל שיוכל בכדי לאפשר למטופל לקבל תמורה ממשית לכספו . בנוסף לכל אלו מטופלים רבים אשר כובד משקלו של המטפל מכריע בכל הנוגע ליחסי הכוחות בסיטואציה הטיפולית,ימנעו מלהעלות בעיה זו המציקה להם ובכך יתווסף אלמנט נוסף בתמונה רבת הפנים של הטיפול.מיותר לציין כי על המטפל להימנע מיצירת מכשולים מהסוג הזה.ההידברות שאותה לילה מציעה כבר נעשתה בעצם קביעת חוקי הברזל ביחס לתורת "הלא תעשה" שאותה חייב המטפל למלא באדיקות,בין היתר בנוגע ליחסים מיניים,התעללות רגשית על גווניה ועוד.

זה לא בדיוק כך אם הפלאלפון מצלצל והו לא עונה אז מה הבעיה אולי הוא צריך להפסיק גם את תקתוק השעון?1 במידה והוא היה משיב לטלפון אז זה לא בסדר , אבל טלפון מצלצל זה נראה לי לגיטימי

שלום רב, יש לי הרגשה (כן, זו הרגשה שלי ואין לי מושג אם המציאות היא אכן כזו, או שמא זוהי השלכה... כתמיד...)... ובכן, יש לי הרגשה שה"מטפל" שלי (פסיכודינמי) מדבר איתי רק בצורה מקצועית. אך ורק. כמובן, שב"סתם" דיבור אנושי טמונה סכנה רבה (אין "סתם" זה ברור לי...), כי דווקא כאן עלולים (ולא רק) ליפול לתוך מן מלכודות לא מודעות, אבל מרגיז אותי מאד, מאד מאד שכאילו אין שום אנושיות, כאילו הכל מתוכנת. זה פשוט מגעיל ומכעיס אותי. כן, כן, הדברים נאמרו בצורה מפורשת וללא הועיל. איני רואה כלל שבאמת אכפת לו. תמיד מקצועי. תמיד קר ומרוחק (כפי שטיפול פסיכודינמי "צריך" להיות???) זה משגע אותי, גם את זה הוא יודע, כמו גם דברים רבים אחרים, אך זה נמשך וקשה לי ביותר לשאת זאת עד לרמה של ביטול כל הטיפול. אולי בדיוק ברגע הכי קריטי שלו (כמצופה:-)) אין מצב למעט אנושיות? להרגיש מעט חום אנושי? תמיד צריך להיות רק מקצועי? הרי אם אתה בטוח שאתה אוהב/ מחבב את המטופל שלך, וקשור אליו, אתה לא צריך "לפחוד" כל כך שמא תטעה או תעביר איזה מסר לא מודע שיהרוס את העבודה המשותפת, או שמא דווקא טעות בידי? האם תמיד תמיד תמיד צריך לשמור פן משהו לא רצוי יחמוק? הרי גם כששומרים זה אף פעם לא מספיק, זה פשוט לא אנושי להיות עד כדי כך "מושלם/רובוטי". זה מגעיל ממש.... רוצה לציין שהייתי קורבן מתמשך במערכות הקשרים בעברי, ועל-כן בלתי אפשרי לי להאמין שלמישהו באמת אכפת או דואג. זה חלק מהעניין והוא ידוע לי, ולמרות זאת, לעיתים ישנה כזו הצפה של רגשות שכל גישה אליי בלתי אפשרית לחלוטין. אכן, אלו הנקודות עליהן צריך לעבוד, אך לפעמים הרגשות העמוקים באמת לא מאפשרים ודוחים כל עזרה. כל עזרה שהיא. בכל זאת רציתי חוות דעתכם, ומקווה שהבנתם אותי, תודה לכם:-)

אפשר מאד בקלות להזדהות עם מה שאתה כותב. (אני חושבת שאתה אתה, למרות שחפשתי ולא מצאתי ציון מין בטקסט). אני חושבת שהתחושה של החום האנושי, החיבה, ההזדהות הינן מאד חשובות. אבל אני לא יודעת אם בהכרח לקחת את כל מה שאתה כותב כפשוטו. האם המטפל שלך פשוט נעדר תכונות אלה? או שאולי אתם בתוך דינמיקה כלשהי שמקשה עליך לחוש את זה? או שאולי יש פערים בין מידת הביטוי הרגשי שלו (כתכונה, אולי הוא יותר מאופק ממך?) לבין הציפיה שלך, ואולי הוא מגיב למשהו בך שממהר לדחות את הקירבה? ההרגשה שלי היא שאתה בתוך תהליך, ואם לא תוותר עכשיו, יכול מאד להיות שתמצא את אותו חום שאתה מבקש (אם כי נראה שלא בהכרח תאמין לו כאשר תחוש אותו). אולי הקושי להאמין הופך כל גילוי או נסיון לגילוי של חיבה למשהו מכני בעיניך? ואולי רק כשתרגיש יותר בטוח ובוטח תוכל להתחיל לקבל, והקשר יהפוך ליותר דומה למה שהיית רוצה (אך אתה מתקשה להאמין ברמה הרגשית פנימית שיכול להתקיים?) האם אתה מגלה יחס חם כלפי המטפל שלך? לפעמים מטפלים הם גם רק אנשים, ולנוכח תלונות חוזרות וביקורת הם מתקשים להשאר תמיד אמפתיים. כמובן שהוא בתפקיד, ואתה בטיפול, אבל לא מזיק לנסות לראות איך אתה מעצב את הקשר, ואולי ביכולתך להרפות לרגע מהעמדה שטוענת שהכל רק "מכני" כדי לראות האם זה באמת כך ואולי יש משהו אחר?

יש לי ילד בכיתה ד" ולפי דעת המורים יש לילד בעיית קשב וריכוז יש לציין כי עשינו לילד בדיקת T.O.V.A ונימצא כי הילד צריך לקחת כדור בשם ריטלין 1 מה זה הכדור הזה. 2 האים הילד עלול להיתמכר לריטלין. ומתי מומלץ עים ביכלל לקחת ריטלין.

הי יורם, מאחר שהד"ר לא כאן, אז אני אכתוב לך מה שהוא היה עונה לך (ותמיד הוא עונה בשאלות על תרופות) שזהו פורום של פסיכולוגיה בלבד ובכדי לקבל תשובות בנושא תרופות פנה לפורומים השכנים. אני מצרפת לך את פורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/385 בהצלחה ברווזי

אני נמצא בכנס מקצועי ולא אוכל לענות בפורום בימים הקרובים בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מוצאת את העובדה שד"ר אורן ציין בפננו מדוע הוא יעדר בתקופה הקרובה כמדהימה, ומעידה על מחוייבות אמיתית למשתמשים בפורום. הרי יכול היה רק להודיע על העדרות מבלי לציין את סיבתה. מחמם את הלב.

שלום אני מקווה שהגעתי למקום הנכון: ביתי, הבת 22 מזה שלוש וחצי שנים נמצאת במצב של הסתגרות וניתוק חברתי מוחלט(כולל שיחות טלפון) את ימיה מבלה בבית ומעבירה את זמנה באיטרנט ובאמצעות הטלויזה מאז התגייסותה לצבא הוספיה למשקלה כ40 קילו ויותר ,כתוצאה מהתקפי זלילה בלתי נשלטים. מסתובבת כל היום עם סמרטוטי הבית שלה ,מוזנחת . היא מודעת למצבה אך אינה יכולה להניע את עצמה לשנות את המצב. עד כה סירבה לקבל עזרה. בתודה מראש ,אמא מודאגת אני מעוניינת לקבל המלצה לפסיכולוג/ית באיזור השרון והמרכז המתמחה גם בהפרעות אכילה.

שלום יש מקום לדאגה. לפי תיאורך בתך נמצאת במשבר, יתכן שסובלת מדיכאון, וחשוב שתפנו בהקדם לקבלת עזרה מקצועית הן ע"י פסיכולוג והן ע"י פסיכיאטר להתאמת תרופות לבעיה. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון. הפרעת האכילה אינה בהכרח הסימפטוום המרכזי, יתכן שהוא תוצאה של המצב הנפשי הראשוני. יתכן שכדאי להתחיל מפסיכיאטר שכן התאמת תרופות נכונות עשויה להתחיל לפעול תוך זמן קצר יחסית. במקביל חשוב לשלב פסיכותרפיה רק שזו, מעבר לתמיכה המיידית שיכולה לתת, תראה תוצאותיה בטווח יותר ארוך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, אנו מאד מודים לך על עזרתך, הלינק שצירפת פשוט נהדר.. אכן אנו נלחץ עליה לקבל עזרה מקצועית למרות התנגדותה. נתמוך בה בכל הדרך . שבת שלום.

בס"ד שלום לדר' אורן אני חדשה בפורום וברצוני לברר האם לכל סוגי הטראומה יש פתרון. ושאלה נוספת היא האם ניתן להתגבר על טראומה רק עם טיפול תרופתי.וכשמפסיקים את הטיפול התרופתי הטראומה לא חוזרת או חייבים במקביל גם לקבל טיפול פסיכלוגי. בתודה מראש

באיזה סוג טראומה מדובר. האם בארוע שקרה פעם אחת, או בארועים שחזרו על עצמם? ממה שאת מתארת נשמע שאת סובלת מתופעות של זכרונות/תמונות שחודרות לתוך המחשבה שלך, באופן בלתי נשלט וגורמות לך לסבל, האם לכך התכוונת ב"חזרה של הטראומה"? לגבי פתרון, לא תמיד אדם יכול לחזור להיות מה שהוא היה לפני שהוא חווה חוויות קשות. לפעמים הטראומה היא כל כך חזקה, שעדיף לדבר על התמודדות והסתגלות, מאשר על חזרה למצב שלפני כן. בשביל התמודדות והסתגלות וגם ריפוי אמיתי של הנפש, לדעתי, הדבר הכי נכון זה לפנות לטיפול פסיכולוגי (אפשר במקביל לתרופתי, אין כל מניעה) ולא להשאר לבד עם המטען הקשה.

בת שרה שלום אני לא בטוח ש"פתרון" היא המילה המתאימה. בכל מצב אפשר למצוא דרך לשיפור. זה לא אומר שהטראומה נעלמת או נשכחת, זה תלוי כמובן בסוג הטראומה, באדם עצמו ובעוד מרכיבים רבים. תרופות אינן שיטה להתמודד עם טראומה. לעיתים צריך תרופות כדי להתמודד עם מצב חרדה או דיכאון שהטראומה גורמת. הטראומה מטופלת בפסיכותרפיה. אחת השיטות היעילות בתחום זה היא EMDR http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר נכבד, שלום רב ! האם היית מגדיר אישיות אינטרוונטית כהפרעת אישיות? האם כך היא מובאת בספרות? אם לא, למה יש שבכל זאת מגדירים אותה כך? למיטב ידיעתי קיימות הפרעות אישיות שונות וזו שהבאתי לעיל אינה אחת מהן. תודה מראש.

שלום הפרעות אישיות הן שם כולל וכוללני לסל רחב של מצבים ולא הייתי מנסה להסתמך עליהן יותר מידי. עדיף להתמקד בשאלה מה מטריד, מה פוגע באיכות החיים ואיך אפשר לטפל בזה. המונח הפרעות אישיות נעשה מאוד פופולרי ולמעשה כמעט כל אדם אפשר לשבץ לתוך ריבוע של הפרעת אישיות. לכן נוצרים שמות רבים, חלקם פורמליים חלקם פשוט נוצרים דרך כתיבה של גורמים שונים. כאמור, עדיף לעזוב את האבחנה ולהתעסק עם המהות. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שמאד מאד מציקה לי ואשמח לקבל תגובה/עצה. בשנים האחרונות, בעיקר מאז שאמי נפטרה, סבלתי מחרדות ודכאון וטופלתי הן אצל פסיכולוגית והן בתרופות. היום אני מרגישה טוב ומאד כבר נשאתי ואני מאושרת בנישואיי. אגב, אני בת 29. בתקופה האחרונה אני חושבת כל הזמן על אמהות אבל חרדה מאד מהריון, לידה ואפילו האמהות. החרדות שלי קשורות למספר נקודות כשהעיקרית ביניהן היא הפחד שההריון יגרום לי שוב לדכאון או חרדות ושלא אוכל להיעזר בתרופות או לצאת מהמצב בו אני נמצאת. אני מפחדת שהשינויים ההורמונליים בהריון או לחילופין בלידה והמצב החדש שהאמהות מביאה יגרמו לי לאיזשהו אובדן שליטה נפשי. בנוסף מאד מחלתה ופטירתה של אמי הפכתי להיות מאד נסערת וחוששת ממחלות וקשה לי להיות לבד כשאני חולה. אני חוששת שאאלץ ללכת לחלק מהבדיקות לבד או שיהיה מצב שבו אצטרך לנוח בבית ואהיה לבד כי בעלי חייב לעבוד ואין לי איש מלבדו שארגיש ממש נוח איתו. אני גם חוששת שיהיה לי דכאון שאחרי לידה ולא יהיה מי שיטפל בתינוק כיוון שבעלי יצטרך לעבור וגם לא יהיה מי שיעזור לי לצאת מהמצב. אני יודעת שנבואה עשויה להגשים את עצמה והפסיכיאטרית הסבירה לי שאין סיבה מיוחדת לחשוש מדכאון אחרי לידה אבל משום מה אני מאד חרדה מהנושא. אני נוטה לדאגנות יתר וחרדות וחוששת שזה ילווה גם את ההריון, הלידה והאמהות. מה עושים? אני כל כך רוצה להיות אמא אבל רק המחשבה על הריון גורמת לי כמעט להתקף פניקה של ממש.

פרח שלום הפחד שלך טבעי ונפוץ מאוד, בעיקר בקרב אנשים שסבלו מדיכאון ו/או חרדות בעבר. בסך הכל כמעט כל אחת חרדה בצורה כזו או אחרת מהשינוייים שההריון והלידה מביאים עימם ומהיבטים נפשיים שונים שככרוכים במצבים הללו ואח"כ בהורות עצמה. אני מציע לך לא להזניח את החרדות הללו ולתת להם מקום במסגרת טיפולית שתלווה אותך גם לתוך ההריון עצמו עד ללידה. ליווי כזה יכול גם להרגיע אותך וגם למנוע החרפה של מצבי לחץ שמטבע הדברים הם חלק מהתהליך של ההריון, במקביל לדברים הנפלאים שיש בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך ד"ר קפלן על תשובתך המרגיעה. שאלה נוספת לי אליך - האם ידוע לך על קבוצות תמיכה בנושא או על איזשהו פרוייקט שיכול לעזור כדי להרגיע אותי מבחינה חיצונית? (ליווי לבדיקות, עזרה עם התינוק וכד')

ד"ר קפלן שלום האם הפרעת אישיות תלותית יכולה להיות לצד הפרעת אישיות גבולית. אני יודעת שאתה לא אוהב את העיסוק בהגדרות , אך זוהי שאלה תאורטית בלבד. תודה מראש על תשובה.

שני שלום תוכלי לקרוא את תשובותי הכלליות על הפרעות אישיות כולל זו שנמצאת כמה שורות למעלה. בעיקרון הפרעות האישיות יכולות בלי כל בעיה לחיות זו ליד זו כי כל אחת מהן היא הכללה כל כך רחבה של תופעות שבטוח יש מישהו שמתאים להגדרה משותפת. עם זאת, אנשים שמתבוננים על הפרעות אישיות באופן פורמלי יטענו שבכל זאת אבחנה אחת היא נכונה יותר והשניה אולי משנית ופחות מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי בעיה של חוסר ביטחון עצמי בחברה, מה עלי לעשות? רויטל

רויטל שלום יש שתי גישות מרכזיות לבעיה כזו. האחת היא התנהגותית. ככל שתיצרי יותר מסגרות חברתיות בהן יהיה לך חלק כך יהיה לך יותר קל לרכוש מיומנויות חברתיות. חוגים, טיולים, ונסיבות חברתיות אחרות. גישה אחרת היא טיפולית וגורסת שכדאי לפנות לטיפול בבעיה. כמובן שזה אינו נוגד את האפשרות הראשונה. בתחום הטיפול תמצאי טיפולים קבוצתיים שעוזרים באינטראקציה בין אנשים, טיפולים דינמיים שנוגעים בתהליכים אישיים לא מודעים וטיפולים התנהגותיים קוגניטיביים שעוסקים יותר בתהליכי חשיבה ובפתרונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום. יש לי היסטוריה של התקפי חרדה הנובעים מכאבים פיזיים. כשנה כבר לא היה לי התקף אך היו כמה פעמים שכמעט... והצלחתי לשלוט בו.לרוב אני מנסה כמה שאפשר להימנע מכאבים כמה שאפשר ו/או להמנע מקהל סביבי בזמן כאב - דבר המגביר את החרדה. מחר בבוקר - יום רביעי, אני אמורה לעבור טיפול דחוף בחדר מיון נגד סינוסיטים. אומרים שזה מאוד מאוד מאוד כואב, ואני ממש חוששת. שאלתי היא - האם יש לך איזה 'שיטה' או רעיון לתת לי על-מנת להקל על החוויה או להמנע מהתקף חרדה.. אשמח לכל רעיון כי אני ממש חוששת תודה מראש ע.

ע שלום מאחר ומדובר בדבר מאוד ממוקד את יכולה לפנות הערב לרופא המשפחה ולבקש כדור הרגעה. גם בחדר מיון זו אפשרות מעשית. זו שיטה יעילה מאוד למצבים ממוקדים. את יכולה גם לנסות לעשות הרפיה עצמית ובעזרת דמיון מודרך להרגיע את הגוף ולנסות לחשוב בצורה חיובית. בטווח היותר ארוך, אם מדובר בנטייה חרדתית קבועה כדאי אולי לטפל בזה בכלים פסיכולוגיים, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות מהיום למחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם העברה למטפל נגמרת כאשר מבינים את המקור לה. פשוט העברה הזו "קורעת" לי את הצורה.ודי עייפתי ממנה.

(על משקל מה זאת אהבה...). אני חושבת שהתהליכים שמתרחשים בטיפול הם הרבה יותר עמוקים מאשר רק לקבל "תובנות". מהרבה בחינות טיפול הוא קשר מאד משמעותי, מאד קרוב, ולמרות שהתכנים שמגיעים לטיפול באים ברובם ממך, מעולמך הפנימי ומיחסים שיש לך עם דמויות בחייך, ועם אותן דמויות בתוך עצמך, יש גם את הקשר עצמו עם המטפל. להבין מה מקור הרגשות, יכול לעזור להתמודד איתם, ולעבור את התהליך ביחד, אבל חלק אחר של התהליך לא מצוי כלל בהבנה השכלתנית, אלא בעצם הקשר. ואז, לדעתי, הכאב לא מסתיים כ"מבינים משהו" בראש, אלא כשמשהו בפנים באמת משתנה, מתפתח, גדל. זה לא קורה כל כך מהר תמיד, נכון? האם את לפחות משוחחת על זה בטיפול? נראה לי שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות. פעמים רבות הכרה ברגשות מאפשרת מנוחה מהם, ועיסוק בעוד רגשות ועוד רבדים שנמצאים מתחת לאותם רגשות. ואז יש קצת יותר איזון בין הרגשות הקועים האלה, לרגשות... קורעים אחרים :-)

יכול להיות שלעולם לא תתפתח העברה כלפי המטפל? האם זה מראה על חוסר בשלות? עודף בהגנות?

קיוויתי שתכתבי לי. בימים האחרונים נחשפתי לפורום שלכם ודי התחברתי למה שאת כותבת. עושה רושם שאת עוברת או עברת את אותו התהליך (טוב, לא ממש בדיוק). אני בטיפול כבר עשרה חודשים פעמיים בשבוע, ומהר מאד העלתי את הנושא בטיפול. פשוט אי אפשר היה להסתיר וגם אין ממש טעם. המטפל לא הסביר לי את עיניין ההעברה, את זה למדתי לבד מספרים שקראתי, ודי מקל עלי לדעת שזו תופעה ידועה. תודה שכתבת לי אני מוצאת את דבריך מרגיעים.

אני חושבת שבקשר קרוב ומשמעותי עולים רגשות רבים... אהבה, כעס, תלות, עוינות, חרדה, קינאה... הכל הולך ולפעמים בעוצמות די חזקות... אפשר לקרוא לזה העברה, אבל בעיני המילה הזאת היא רק כלי להתבוננות, להבנה. בסופו של דבר, את מצויה בתוך החוויה של הטיפול, ואני חושבת שזה הכי טוב שאת כמטופלת יכולה לעשות - להיות בחוויה, לשוחח עליה, להתמודד איתה (גם כשנהיה מאד קשה), לפעמים קצת להתפרק, ולדעת שזה תהליך דינאמי, ולא סטטי. אז בעיני התופעה האוניברסלית לא נקראת "העברה" אלא "התקשרות" או "העובדה שהקשר עם אדם שמכיר אותנו מקרוב ומטפל בנו נהיה משמעותי ומרכזי", או מותר, בעיני, גם להגיד אהבה. כי כשמישהו מקשיב לך, מקבל אותך, מנסה לעזור לך, מלווה אותך במקומות לא קלים, מתמודד איתך, וואלה - נראה לי שאפשר גם להגיד שאוהבים את האדם הזה... לא? :-) אז כן, נראה לי שזאת "תופעה" מוכרת, ואולי אפילו חשובה בתוך טיפול. אבל בזה אני כבר לא בטוחה... אולי יום אחד אני אבין את זה יותר.

דניאלה שלום העברה איננה אשליה. היא מבוססת על קשר אמיתי עם המטפל או עם כל אדם אחר שמעורר תחושות העברה, אלא שהתחושות הללו נזונות מקשר קדום, למשל להורים או לאנשים קרובים אחרים. לפיכך מודעות להעברה אינה מבטלת אותה אלא רק גורמת להבנה רבה יותר של מקורות העניין. זה עשוי לעזור כחומר גלם לטיפול כי פעמים רבות הבעיות הבין אישיות בהם עוסקים בטיפול קשורים לאותם יחסים היסטוריים עם דמויות קרוובת שהופנמו פנימה ומעוררות ציפיות ומשאלות בכל קשר משמעותי חדש שנוצר, כולל עם הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר' אורן, לפני שנה חליתי בדיכאון וחרדה ,כיום אני מחלימה ובשלב תרופתי של איזון. אני נוטלת סרוקסט 30 מג' ביום ו25 ג' טרזודיל בלילה. נישאתי לפני כחודשיים וחצי,אני מאוד מאושרת והגשמתי את חלומי. המשבר שקרה לי היה עקב פרידה מבן זוג שלא התאים לי והייתי תקופה קצרה בהמתנה בין הפטיש לסדן שגרמה לי לחרדות. כשלושה חודשים לערך אני חולמת חלומות נוראים, מה שהכי מוזר שיש חלום שחוזר כל יום על עצמו וגם עוד כמה סיטואציות שמופיעות כמה פעמים בשבוע. למשל כל יום אני חולמת שאני בנפרד מבעלי ובכלל לא זוכרת שאני נשואה,בתוך החלום אני אומרת לעצמי שהיה לי מישהו מקסים ואני לא מבינה למה אנחנו לא ביחד ,לא בשבתות לא בחגים והלבד הזה תמיד יוצא משהו כמו שבועיים. החלומות שלי לרוב הם חלום בתוך חלום ואני מרגישה במציאות. כאילו מתעוררת מהחלום ואני מאמינה שזו המציאות.וזה כל כך אמיתי. כמו כן הסיטואציות שחוזרות על עצמם המון פעמים הן שאני לא יכולה ללכת,שיש לי בעיה ברגליים ,אני נופלת באמצע מעבר חציה ולא מצליחה לעבור ועוד המון מצבים שפתאום אני לא יכולה ללכת. יש עוד סיטואציה בחלום שגם חוזרת על עצמה זה שיש לי משהו דביק כמו עיסה בפה ואני לא מצליחה להוציא את כולה והיא לא נגמרת... וכמובן חשה את הדיכאון בחלום -וההרגשה היא אמיתית , הרגשת דחיה, הרגשת בדידות והכי מפחיד שאני בחלום מאמינה ויודעת שזאת המציאות .ושזה לא חלום!!! וכשאני מתעוררת בבוקר לוקח לי זמן לעכל שאני במיטה בבית החדש שלי והחיים שלי נפלאים.שיש גבר שאוהב אותי מאוד ומעניק לי הכל. וגם אני כל כך מחכה לחזור הביתה כי הוא כזה מותק ומצחיק וכיף לי לשגע אותו. מה דעתך דר',? הלילות שלי מגעילים ומזיעים והיום שאחרי ממש מגעיל לי כאילו הכל היה אמיתי. וההרגשה הרעה מלווה אותי במשך היום.

גלית שלום לפי מה שאת מתארת נרפאת מהחרדה ומהדיכאון במהלך היום ואת כל המשקעים שלהם את חווה במהלך הלילה. כנראה שהאושר הרב בחייך עקב הדברים החיוביים שקרו לך עדיין לא מבטלים את כל מה שהיה קודם וסוג של פוסט טראומה עדיין מטרידה אותך. זו הסיבה שזה יוצא דרך החלומות. אני מציע לך לא להשאיר את זה כך ולפנות לטיפול. תוכלי אולי להיעזר בשיטת EMDR שנועדה במקור לטיפול בפוסט טראומה. המצב החיצוני טוב אבל משהו בפנים עדיין לא רגוע ולא מקבל את המציאות החדשה http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה 5 התקלח באמבטיה ושיחק עם משחקים שונים וגם עם בובה ושמתי לב שבזמן שהוא שיחק עם הבובה היתה לו זיקפה. שאלתי היא האם זה טבעי בגיל זה, והאם עלי להעיר לו על-כך או לא לומר לו כלום.

נשאלת השאלה - למה להעיר לילד על דבר טבעי שהגוף שלו עושה? דבר שאין בו פגיעה באף אחד, אין בו בושה, אין בו כדי להעיד על דבר לא טבעי או לא רצוי? האם את מעירה לילדך כשהוא משתעל, או כשהוא מתעטש? כמובן, אם הוא משתעל בפרהסיה אולי תאמרי לו שיש לשים יד על הפה, ואם ילדך יאונן בחברה, את יכולה לספר לו שזה משהו שנעשה בפרטיות ולא בציבור, אבל לפי דעתי לא רק שאין שום דבר רע או לא נכון או לא טבעי ב"זיקפת ילדות" של ילד באמבטיה, להעיר לו על כך זה ממש לעשות לו עוול, לגרום לו לחוש בושה או מבוכה בהקשר שאין שום סיבה לעשות זאת.

מסכימה עם לילה. זיקפה, אוננות ותופעות מיניות נוספות הן טבעיות ובריאות בילדות. הן משמשות בסיס להתפתחות המיניות הבוגרת, ממש כשם שחתלתולים או כלבלבים משחקים משחקים דמויי משגל. אין מה להיבהל. חינוך מיני מתחיל כבר בגיל הזה. יש קלטות וספרים נחמדים בנושא. ואם הוא ישאל לגבי הזיקפה, את יכולה להתחיל להסביר לו בנושא, אבל בכיף, בלי לעורר אשמה.

שרי שלום זה טבעי לחלוטין. אל תעירי דבר בנושא. הזיקפה לא קשורה למיניות בוגרת כפי שאת תופסת אותה. ילדים נוגעים בעצמם והמערכת הפיזיולוגית מגיבה בהתאם, אך זה שונה בהחלט ממה שקורה לאדם בוגר בנושא זה. קבלי את זה בטבעיות ורק אם נוצרת התנהגות חריגה, למשל במצבים חברתיים או מול ילדים אחרים, יש טעם לדבר ולעסוק בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בשיחות פסיכותרפיה של פעמיים בשבוע כבר שנתיים עקב זה שאני לא מתפקדת. בחודשיים האחרונים היתה לי עליה בתפקוד עקב עיצה טובה ממך ד"ר אורן קפלן, אם אתה זוכר, לתת לי לעצמי רק קצת משימות, מעט משימות ובעצם להתחיל לתת לעצמי אך ורק משימה אחת פשוטה וקטנה בשבוע. להתחיל עם משימה אחת בשבוע. באורח פלא זה גרם לי לעשות הרבה משימות ואני שתיתי גם ויטמינים הרבה. פתאום, בשבועיים האחרונים קר לי ואני דוחה דברים בסיסיים כאשר קובעים איתי פגישות ואני לא באה. אפילו ללכת לשירותים היא משימה שקשה לי לקום מהמיטה, היה קשה לי נפשית להכנס לאתר דוקטורס . אני צריכה סך הכל להקליט את עצמי וכל משימה שאני צריכה להעתיק בה משהו מעייפת אותי ואני נרדמת. כך קרה שלפני שבועיים כשהקלטתי למיקרופון את עצמי מקריאה טקסט אז נרדמתי באמצע ומאז אני דוחה את המשימה הזאת. אני לא יודעת מה יש במשימה הזאת שכל כך מתישה אותי וגורמת לי להתשה ולהרדם כשהמקרופון דלוק ואני מאלצת את עצמי לקרא ברעננות אבל מדברת את הטקסט תוך שינה. קר לי, כמה שאני מביאה שמיכות זה לא עוזר קר לי ואני לא מצליחה להביא את עצמי לחום מספיק. בדיקות דם תקינות אצלי בדרך כלל ואין לי מחסור בהורמון בלוטת התריס וגם לא בברזל אבל בכל זאת קר לי מאוד. והדבר הכי מעצבן זה שאני דוחה כל דבר ואז דואגת והמצפון שלי מייסר אותי והדאגה הזאת היא כמו רעל שמותז לי לדם ומחמם אותי כשאני לא זזה, וכשאני מנסה בכל לקום אז אני מתבלבלת הידיים מסורבלות ומקבלות מכה בכל דבר שאני מנסה לשלוח יד אליו, נופלת ומבולבלת כאילו שהייתי חייבת לגמור לדאוג כדי לקבל מזה כח. אבל כמה זמן לוקח לי לקבל כח מדאגה במיטה שאני לא עושה כלום ? כל היום ????, כל הלילה ואז כל היום שלמחרת ???? ואז אני שוב דוחה את מה שאני צריכה לעשות ואז שוב דוחה לעוד שעה , והזמן עובר וקשה לי להטעין את הפלאפון ואנשים שקבעתי איתם לא מבינים למה אני לא עונה בכלל. אני מפסידה פגישות, מאחרת לפגישות עם הפסיכולוגים שלי אבל מקבלת חום מהפגישה ומרגישה טוב מהפגישות. אבל כשאני חוזרת אז אני חוזרת לעצמי. וכשאני מחליטה לעשות את כל הסידורים שלי באותו יום שאני כבר בחוץ אחרי הפגישה עם הפסיכולוג אז אני זוכרת לעשות בקושי משימה רק בחוץ. אבל הצרה היא שאני צריכה לחפש מסמך בבית וקשה לי כי המסמך לא אצל מישהו אלא אצלי בבית. מה עושים ? אגב, אני כותבת לך כי בשעה 12 עוד שלוש שעות אמורה להיות לי פגישה עם פסיכולוגית ואני שכחתי אם יש או אין וקשה נורא להתקשר ולבדוק אני בוכה בגלל זה. אני לא מבינה איך זה שקל לי לכתוב באינטרנט אבל לחשוב על להתקשר זה קשה. אני מרגישה שאפריע לה . אני דוחה כל דבר ונשארת עם תחושבת החמצה כל הזמן.

נטלי שלום תסתכלי על ההיבט החיובי של מה שקרה לך. היית בטוחה שהכל אבוד ואין כל דרך להתקדם והנה גילית שבכל זאת יש תקווה ודברים יכולים להשתנות. אי אפשר לצפות שלא תהיינה נפילות מתח בדרך וזה כנראה מה שקורה לך כעת. נסי להקפיד להגיע לפגישות עם כל הקושי שבכך. רשמי לעצמך את המועדים והכיני שעון מעורר עם צריך לתזכורת. העניין הוא שתהיה מגמת עליה על פני זמן, גם אם יש נפילות קטנות בדרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, האם יש הבדל במקצועיות בין מטפל שלמד פסיכולוגיה לבין מטפל שלמד עבודה סוציאלית ובנוסף את התכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה? (בהנחה ששניהם בעלי תואר דוקטור). האם הפסיכולוג נחשב למקצועי יותר? מה ההבדלים ביניהם ומה מומלץ יותר לטיפול? האם לעובד הסוציאלי יש את כל ההסמכות וההכרות להיות מטפל? תודה, שני.

שני שלום שני סוגי המטפלים מוסמכים לטפל ואמורים להיות בעלי הכשרה טובה ומקצועית. ההבדלים ביניהם יהיו כבר על בסיס אישי ולא על בסיס מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אובססיה לניקיון המתבטאת בניקיון הגוף בלבד..יכולה להעיד על הפרעת טורדנות כפייתית?(ocd) מתי ניתן לאבחן כי הצורך להתקלח הנו בגבול הנורמה? ומתי הנו גובל בשיגעון? בקיץ מדובר על מקלחת בסדר גודל של 3-4 פעמים ביום, כאשר כל מקלחת אורכת בין חצי שעה לשעה. בחורף: פעמיים לפחות בטווח של שהות- כנ"ל!

שירז שלום התופעה תיקרא הפרעה אם היא מפריעה לאיכות החיים. במידה והתנהגות כפייתית גורמת לכך שתפקודים כלשהם בחיים נפגעים אז יש מקום לטפל בה. אם אדם אוהב להתקלח וזה לא בא על חשבון דברים חשובים אחרים ולא קשור לתחושות חרדה זה לגיטימי. לפי מה שאת מתארת, 4 מקלחות של חצי שעה כל אחת אמורות להפריע לסדר היום הרגיל ולכן כדאי לבדוק את העניין. בכל מקרה, אין לזה קשר לשיגעון. זוהי מילה פופולרית ושיפוטית ולא קשורה לבעיה של OCD. בברכה ד"ר אורן קפלן

היום הבנתי מהפסיכולוג (רופא בכיר בבית חולים פסיכיאטרי) ממה אני סובל. לפי מה שהבנתי, זה מין כשל רגשי התפתחותי (הגדרה שלי), ז"א יש פער בין הרגש להיגיון. התגובות הרגשיות שלי קיצוניות עד מדי, במיוחד כשמופעל טריגר מסויים (כמו להסתכל במראה), מה שהוביל לניסיון אובדנות. אמרו שאני צריך לעבור התפתחות ריגשית מחדש, וזה תהליך ארוך. וכשאני מסתכל במראה, אני מסתכל בעצם לתוך עצמי, וזה מה שהפריע לי כל-כך וגרם לי לקפוץ מ-4 קומות. האם זה אומר לך משהו? האם נורמלי לעבור התפתחית ריגשית מחודשת בגיל 22? וכמה זמן זה לוקח? ומה עושים עד אז? איך מתמודדים עם התגובות הרגשיות הקיצוניות? ועם הסימפטום של אי יכולת להסתכל על איברים מסוימים במראה?

אסף שלום לפי מה שאתה מתאר מדובר בנושא אישי ועמוק שאי אפשר באמת לתת עליו תשובה בכמה שורות. אני מציע שתשוחח עם הפסיכיאטר והמטפלים שלך, תנסה להבין יותר לעומק את הבעיה ושורשיה וכן את הטיפול הצפוי לך. כפי שהפסיכיאטר אמר, זה תהליך ארוך ודורש מוטיבציה וסבלנות רבה מצדך, וחשוב שתעבור אותו כדי שלא תמצא את עצמך שוב במצבים קשים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, הזדעזעתי לגלות שחברי היה מכור במהלך היותו בקשר זוגי, מחייב, לפניו וגם לאחריו (4 שנים), לשיחות סקס בצ'טים הכוללים אוננות מול המצלמה ( בלי לחשוף פנים) ומשחקי שליטה, כאשר ה"מלכה" או ה"אדון" (כן, גם גברים) אומרים לו מה לעשות - דברים משפילים ומכאיבים כיד הדמיון. הוא טוען שהוא התמכר לכך ושזה לא היה נשלט. כמו כן הוא אומר שמאז שהוא איתי (רק כחצי שנה )הוא לא התפתה לעשות זאת. הוא מאוד משכיל ומאוד פרודוקטיבי בכל תחומי החיים. למרבה הפלא הוא גם מאוד ערכי ומוסרי ואלו הם מעין חיים מקבילים ואפלים בעולם שחור שהוא ההיפך המוחלט מחייו הרגילים. מאז הגילוי אני לא מפסיקה לבכות ולרצות להקיא. האם ניתן לסמוך עליו? האם ניתן לטפל בתופעה ולרפא אותו מהצורך הזה כך שכאשר החיים המשותפים יהפכו להרגל הוא לא ימשיך בכיוון זה או שעדיף להציל את עצמי ולא לטבוע בקשר כזה? (אנחנו בשנות העשרים המאוחרות). למי לפנות? מה לעשות? תודה רבה

מהיכרותי עם המטריה, אין מצב שהוא יגמל כליל מההרגל. זה יצר מיני שחזק ממנו, והקשר איתך לא יוכל לתת לו מענה. אילו אם עבורך הוא יעשה כל מאמץ לשלוט בזה, אני לא מאמינה שזה יחזיק לאורך זמן. לדעתי האישית, יש גם בעייה מוסרית לבקש מאדם לוותר על חלק כל כך חשוב במיניות שלו בעבורינו. אבל אני יודעת שלא כל אחד מחזיק בעמדות ליברליות שכאלו. אני במקומך הייתי בוחנת את האפשרות לחיות עם זה. כן כן, כמה שזה נשמע מוזר וקשה. אם את אוהבת אותו, תלמדי לקבל גם את החלקים ה"אפלים" במיניות שלו ולאפשר לו לבטא אותם בלי להרגיש אשם, סוטה או בוגד. אולי תגלי גם בתוכך חלקים מיניים שלא העזת לפגוש עד כה, ותוכלו לחגוג יחד! אם זה גדול עלייך או לא נראה לך, עדיף שתעזבי, כי כאמור- הסיכויים קלושים שהוא ישתנה... בידידות, מיה

דקלה שלום אני חושב שכדאי שתפנו ביחד למטפל זוגי ותציגו את הבעיה. זהו משבר שעלול לפגוע קשות בזוגיות שלכם ולא כדאי להשאיר את זה בצורה כזאת. יתכן שבמספר מצומצם של פגישות תוכלו לפתור את הבעיה ולמנוע התדרדרות של הקשר שיכולה לקרות גם באופן סמוי על פני זמן בלי שתשימו לב. האפקט של הגילוי היה חזק מאוד עבורך ולכן המלצתי לא לטפל בזה לבד אלא להיעזר בגורם מקצועי חיצוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 30 לפני כ 3 חודשים החלה לי הסתבכות נוראית של חיידק בגוף ומאז החיידק החלים ואני לא כאבים חזקים ביותר בגוף נימול נוראי שלא נותן לי לחיות והכי קשה בעירה / שריפה בגוף עשו לי עשרות בדיקות ולא נמצא מהומה ברצוני לציין שהייתי מטופלת שנים בכדורים פסיכאטרים עקב כאב לאחר ניתוח וזאת ע"י נורולוג כעת ההבחנה כאבים פסיכוסומטים החלו לטפל בי בכדור נגד דיכאון זה היום החמישי ואני עדיין מתעוררת מוקדם מקיאה כל הגוף רועד ודופק ממש סבל ממושך ונוראי שאלתי מהם כאבים פסיכוסומטים האם זוהי בעיה נפשית קשה שחוזרת אין לי רקע של בעיות נפשיות וגם לא במשפחה אני מאוד סוב לת ומתוסכלת האם את מכירה מקרים דומים קשה חלי לקבל את זה כי הכאב כה עז ומורגש דרך אגב התחלתי טיפול לפני כחודשים אצל פסיכולוגית קלינית אבל לדעתי זה דורש זמן לא מרגישה שינוי בתחושות אודה לך על תגובה

גלית שלום כאבים פסיכוסומטיים הם כאבים אמיתיים וגופניים מאוד, עם זאת, יש להם מרכיב כלשהו שקשור להיבטים פסיכולוגיים. לפי מה שאת מתארת המערכת החיסונית שלך נחלשה וזה קשור לא פעם גם לחוסן הנפשי שנחלש. במצבים כאלה הגוף נוטה לחלות ביתר קלות ומיחושים מקבלים העצמה וגורמים לעייפות וקושי רבים יותר. לפי מה שאת מתארת את מטופלת כרגע גם תרופותית וגם בפסיכותרפיה ויש לקוות שהשילוב הזה יעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

בימים אלו ניתן לפנות לפורומים האחרים בתחום הפסיכותרפיה ובריאות הנפש.

אורן שלום אני מכירה את הפורום כבר 4 שנים הרבה זמן לא השתתפתי אבל אני יודעת שתמיד שיש שאלה אני יכולה לפנות תודה על הכל אן

שלום לך! רציתי לשאול שאלה שמטרידה אותי בימים האחרונים: האם ילדים שהיו עדים שמיעתית לקיום יחסי מין בין הוריהם יפתחו בהמשך חייהם בשלב מאוחר יותר בעיה פסיכולוגית או נפשית?? ואם הם היו עדים ראייתית לכך?? אני צריכה את התשובה בדחיפות... תודה רבה רבה רבה!!!

יכול להיות שעבור ילד זה יכול להיות מבלבל, מטריד, מעורר שאלות, מסקרן, מעורר קינאה, מעורר, כעס, מגעיל, ואולי אפילו מרגיע, לראות או לשמוע את הוריו עושים משהו שהוא מבין למחצה, כמו לקיים יחסי מין. אבל את מניחה שזה מאורע שהינו טראומטי, באופן שלא משנה מה עושים אחר כך - נפש הילד כבר ניזוקה. אני לא מאמינה בכך. ילדים גדלים בתוך רצף של טיפול, חינוך ויחסים, מה גם שחלק גדול מהחיים שלהם לא מתרחשים רק בבית עם ההורים. השאלה שלך בעצם נוגעת לגבולות ולפרטיות, ומה קורה כאשר הגבולות לא מתקיימים. נראה לי שהשאלה שלך היא בעצם אחרת ונוגעת להתמודדות אחרי שמשהו כבר קרה. אולי אם תשאלי בצורה יותר ברורה, תקבלי תשובה יותר קולעת שתוכל באמת לעזור לך.

שלום יש לא מעט אנשי מקצוע שסבורים בדיוק את ההיפך. ילדים ששמעו את הוריהם מקיימים יחסי מין לומדים משהו על זוגיות טובה וזה דווקא עשוי לעזור גם להם לפתח זוגיות טובה. חשוב לשמור על גבולות ולא לחשוף ילדים לחדר המיטות, מצד שני כולם גרים בבית אחד וזה טבעי שהדברים לא נשארים סטריליים. לגבי עדות ראיה, השאלה מה הילד מבין ומה גילו כמובן. צריך להתייחס לזה בצורה חיובית, לילד צעיר להסביר שאמא ואבא מתחבקים כי הם אוהבים וכו'. אין כל סיבה שתתפתח מכך טראומה, למעט מצב שבו נוצר מצב לחץ עם תגובה קשה מצד ההורים שהיא זו שעלולה ליצור בעיה. יש לשמור על קור רוח ולתת הסברים פשוטים. כמו כן לא מזיק לסדר מנעול לחדר ההורים ולהשתמש בו כשצריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה הד"ר לא עונה לשאלתי(???) ... אני חייבת תשובה!

דנה שלום שאלתך נענתה.

יש לי הפרעת חרדה, 5 שנים אני לוקחת ציפראמיל, ואין לי התקפים בכלל, וגם לא כפייתיות. אני מתנדבת במשטרה כבר מספר שנים, ולאחרונה הציעו לי להתנדב בבילוש, מה שיעשה אותי מאושרת. לשם כך עליי לעבור תחקיר בטחוני מפורט, בו אם אסתיר מידע זה ייחשב לחוסר אמינות. מאידך, חשיפת המידע הנ"ל יכול להביא לכך שיוציאו אותי מהמשטרה, עקב חשש לאובדנות. מה עליי לעשות?

דורית שלום הרבה אנשים סובלים מחרדה, כולל שוטרים מיומנים. אין לזה שום קשר לאובדנות. ספרי הכל באופן גלוי, אל תסתירי מידע וכמובן אין צורך להגזים גם לצד השני. הסבירי שאין לך התקפים ומדוע את בכל זאת ממשיכה לקחת את התרופה. כמובן שאי אפשר לדעת מראש את הכל אבל באופן עקרוני הבעיה שלך לא אמורה לפסול את מועמדותך לתפקיד. אם בכל זאת את חוששת המשיכי להתנדב בתפקיד הנוכחי ועזבי את ההצעה למרות הקסם שבה עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, אורן. לא ידעתי שגם שוטרים סובלים מזה. מה שמפחיד אותי זה כל הבלאגאן שיהיה סביב ההודאה- א.אני מאובחנת כחרדתית עם קווים כפייתיים (במצב קל). האם הם שם במשטרה מסוגלים לעשות את האבחנה בין זה לבין דיכאון ואובדנות (הרי ציפראמיל הוא גם נוגד דיכאון). כי דכאוניים הם לא מוכנים לקחת, להבנתי. הפסיכיאטר מאחוריי (הוא פרטי), ואמר שהוא לא מראה להם את התיק, רק אומר את האבחנה, ושהם "צריכים להגיד תודה" שבן אדם כמוני מוכן להתנדב ולא לעבוד בתשלום. ב. מהרגע שזה נרשם- זה יבלום אותי לקבלת עבודה בעתיד, נכון? גם במקומות אחרים? ג. מה הסיכוי שהם יגלו את זה בלי שאגיד? אני הולכת לפסיכיאטר פרטי, אבל מקבלת את התרופות דרך קופת החולים. תודה רבה רבה על העזרה.

שלום אני בת 24 ותולשת שיער מהראש מאז שאני זוכרת את עצמי. רציתי לשאול מדוע ישנם אנשים שתולשים שיער ומדוע יש כאלה שלא מרגישים את הצורך לתלוש? למה אני תולשת שיער כשאני מרגישה מתח (ולמה התחלתי לתלוש שיער בילדותי כאשר הרגשתי מתח- אמא שלי נפטרה) בעוד שישנם כאלה שירגישו את אותו המתח (ואף יותר) ולא ירגישו צורך לתלוש שיער? האם מדובר במשהו שקשור לכימיה במוח? או שההפרעה הזו מתפתח רק בגלל משהו פסיכולוגי? תודה!

שמש שלום אני מציע לך להיכנס לאתר שעוסק בנושא, יש שם חומר רב והסברים. תמצאי שם גם מקבץ תשובות שאני נתתי בעבר בתחום זה. http://www.trichotilomania.info בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום..אני נשואה מעל 8 שנים לבן אדם הכי טוב שבעולם הוא בעל מקסים ודואג..אבל בשנים האחרונים קיימת בעיה של סיפוק מיני היינו בטיפולים והכל לזמן קצר אני מאוד עייפה מכל העניין ומנסה לא להגדיש לזה כל כך חשיבות ביחסים שלנו אבל לא מצליחה ומרגישה מאוד מאוד מתוסכלת . אני רוצה להתגרש אבל איך לעשות את זה ?? הוא עובד מפרנס דואג לילדים כל החברות שלי מקנאות ומפרגנים לנו ..אבל אני רוצה להתגרש איך להתחיל לפחות את השיחה???

האם את יודעת מה את רוצה? כי איך להתחיל את השיחה לא נראית לי הבעייה המרכזית שבפניה את ניצבת. נשמע שאת לא כל כך יודעת מה לעשות, מה את רוצה, ואיך לפתור את המצב ביניכם. לדעתי, אם את לא באמת באופן מוחלט רוצה להתגרש, העלאת הנושא באופן פזיז יכולה להיות בעלת מחיר, לסוג כזה של איום יש השפעה על היחסים. ואם את לגמרי בטוחה, אז זה לא משנה איך מעלים את הנושא. ואולי שווה להבין - מה הסיבה שאת רוצה לעזוב את הקשר - עייפות מהקשיים? תחושה שאין עתיד? תסכול? שינאה כלפי בעלך? היעדר אהבה? חוסר מרוצות כללי מהחיים? יכולות להיות המון סיבות שגורמות לאדם לרצות להפסיק קשר זוגי. חשוב להבין מה הסיבות לעומק לפני שעושים כזה דבר. האם מעבר לטיפול מיני הייתם גם בטיפול זוגי שלא מתמקד רק בהיבט הזה של הקשר? ואולי את היית רוצה ללכת לייעוץ בעצמך כדי להבין יותר טוב מה את רוצה מקשר זוגי בכלל, מהקשר הזה, ומה הדרכים שעומדות בפניך. אני חושבת שלפני שמפרקים חבילה משמעותית כמו נישואין עם ילדים, צריך לחשוב טוב, לנסות, לברר, להבין. אולי במקום להגיד לו שאת רוצה להתגרש (מה שלא נראה לי שמשקף ב-100% את ההרגשה שלך) יש משהו אחר שהיית יכולה לעשות שיקדם אותך או אתכם? (כמו לפנות לטיפול אישי עבורך, או זוגי אך לא בהתמקדות על הקשר המיני).

ר. שלום לפי מה שאת מתארת העניין עדין לא בשל לשיחה על גירושין. אני מציע לך לפנות באופן אישי לייעוץ פסיכולוגי, לתאר את המצב שנוצר ולנסות להבין יותר טוב מה קרה ומה באמת מתאים לך להמשך. במידה ועדיין תחליטי שאת רוצה בגירושין תוכלי לקבל הכוונה כיצד לפתוח את הנושא לדיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

(שאלה זאת מופנית אך ורק לד"ר) שלום רב לך ד"ר קפלן, אני מראש מצטערת על האורך... יש לי אח שצעיר ממני בשנתיים, בן 19, ששמו רועי. רועי סובל מבעית קשב וריכוז ADD, טופל בריטלין לתקופה קצרה אך הפסיק את נטילתו. בתקופת החטיבה והתיכון, חלה התדרדרות בהתנהגותו של רועי- הוא החל לעשן סיגריות, לאחר שהתחבר עם ילדים מהאיזור, שגררו אותו למעשים מטופשים, הבריז מביה"ס, לא הכין שיעורים ובילה איתם כל היום. הדבר היחיד שהיה חיובי לגביו זה שהוא השתייך לקבוצת כדורסל איזורית והיה שחקן מצטיין, אך זה וחבריו היו הדברים היחידים שעניינו אותו ותו לא. הוריי, המיואשים, העבירו אותו לבי"ס חדש שגם קרוב יותר לבית, למרות התנגדותו של רועי, כדי להכניסו למסגרת נוקשה יותר. תחילה הראה שהוא מסוגל להשתנות לטובה, אך מהר מאוד חזר להרגליו. כרגע אחי היה אמור להיות בכיתה י"ב(אגב הוא נשאר שנה בכיתה א' טיפולית ולכן גדול בגילו), אך בשל ההתנהגות שלו החליט כי ברצונו לנשור מביה"ס השנה. הוריי התקוממו אך לבסוף הסכימו, בתנאי שיעבוד. וכך היה, אבי סידר לו תפקיד במקום עבודתו. ושוב, רועי הראה שהוא מסוגל להיות אחראי, עבד קשה מאוד, הוסיף לעצמו עוד משמרות בעבודה, קיבל ערך לכסף לאחר ששנים ביקש מהוריי דמי כיס והם כמובן דאגו לפנק אותו. בזמן האחרון, רועי השתנה. הוא כבר לא רוצה לקום לעבודה בבוקר, עושה בעיות, נעלם בשעות המאוחרות של הלילה עם חברים... מצאנו מריחואנה בחדר שלו והוריי הזהירו אותו שלא יביא זאת שוב ושלא יעיז להשתמש בזה יותר. כרגיל, אחי התעלם, נתפס ע"י המשטרה מגדל שתילים ואף באותו לילה המשטרה הגיעה לבית וערכה חיפוש בחדרו. הם מצאו כמות קטנה והוא נלקח למעצר של 24 שעות. זה היה לילה טראומתי ביותר עבורי ועבור הוריי. קשה לנו לישון בלילות וזה רק הולך ומחמיר. היה משפט, הוא שוחרר, קיבל מכות בחקירות ובמעצר, אך נראה כי הוא אדיש! לא מזיז לו... הוא גם הגן על "חבריו" וכמעט סיבך את עצמו בחקירה, אף על פי שברור לנו שחבריו יעשו הכל כדי לצאת מזה ואף יטילו את האשמה עליו. הוא לא מבין את זה, כ"כ תמים. הוריי, שוב, הזהירו אותו שלא ייפגש עם ה"חברים" שלו, אך עקבנו אחריו כשאמר שהוא הולך לשחק כדורסל ליד הבית והתברר ששיקר לנו במצח נחושה ונפגש איתם בכל זאת! הוריי מעוניינים לשלוח אותו לפסיכולוג שהעו"ד המליץ עליו, אך עדיין אני חייבת לומר שהילד הזה גורם לנו לעוגמת נפש כל יום. הוא חזר לעבוד, יום לאחר המעצר, הוריי התרשמו מהתנהגותו לטובה אך מהר מאוד חזר להתנהגותו הקודמת וכך זה תמיד. הוריי לוקחים את זה נורא קשה וכואב לי לראות אותם סובלים כך. אבי איש חזק אך אני רואה אותו נשבר לנגד עיניי וזה קשה לי. שאלתי היא, כיצד עלינו לנהוג איתו, כי ניסינו כבר כל דרך אפשרית, אך נדמה כי אין לו גבולות, הוא גם לא חושב עלינו, לא אוהב אותנו- אחרת לא היה גורם לכל זה כל פעם מחדש... הוא חוצפן, אדיש, שקרן ורמאי, מתחשב אך ורק בחבריו ודואג להם בלבד, עושה בושות לאבי בעבודה(נרדם באמצע היום כי כל הלילה בילה אצל חברים). הוריי לא יכולים לקשור אותו ולהכריחו להישאר בבית, גם לא ניתן לו את העונג הזה להישאר בבית. עכשיו הוא גם לא רוצה בכלל להתגייס ולאחר שסגרו את קבוצת הכדורסל שלו בשנה שעברה, הלך למיונים ואתמול נודע לו כי לא התקבל...מעניין למה... בכל אופן הוא נורא מאוכזב. מה לעשות?!?!?!?!?!??!?!?!?!?!?!?!?!?!?! הוריי נתנו לו הכל, שילמו הון תועפות על שיעורים פרטיים בביה"ס, שיעורי כדורסל, ביגוד ונעליים, ימי הולדת, מסיעים אותו לכל מקום(כי לא הסכימו לו להוציא רישיון עד שיהיה אחראי) אך הוא פשוט יורק לכולנו בפרצוף ועושה מה שבא לו! עלי לציין שאחי הבכור ואני גדלנו באותו הבית ושנינו סיימנו ביה"ס עם בגרות מלאה, שנינו סיימנו צבא בהצלחה, שנינו עובדים ולומדים... אז למה הוא יצא כזה דפוק? בבקשה תענה לי... בתודה מראש, דנה.

דנה שלום כדי שמישהו יקבל עזרה הוא קודם כל צריך להיות מודע לכך שיש לו בעיה ולפתח מוטיבציה לטיפול. לפי מה שאת מתארת אח שלך רחוק משני תנאים בסיסיים אלו. יש מצבים שעדיף לתת למישהו להיכנס עם הראש לקיר. אולי מכאב הראש שהוא יקבל הוא ילמד דבר או שניים על החיים. הדאגה והצער של המשפחה ברורים. זה עצוב וקשה לראות את הילד מתדרדר והורס לעצמו את החיים. אני חושב שהוריך צריכים לקבל הדרכה כיצד לנהוג עימו. יש להציב גבולות ברורים גם במחיר של פגיעה בקשר עם אחיך בטווח הקצר. בטווח הארוך הדבר ישתלם ולפחות אתם תהיו מוגנים יותר. אני מציע שתקראו את ספריו של חיים עמר שנותנים הדרכה להורים להתמודד עם ילדים שלא יודעים גבול מהו ולפנות לייעוץ מקצועי. לפעמים צריך לוותר על המשאלה לעזור ודווקא אז קורים לפתע שינויים. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור אני מזועזעת מהתשובה שלך. ידוע שילדים עם בעיות ריכוז נוטים לפתח בעיות שונות כשהם גדלים ואפילו הפרעות אישיות קשות. ידוע גם שילד כזה הופך להיות ה"כבשה השחורה" בבית ולא נותרת לו בררה אלא למלא את התפקיד. הוא לא הולך עם הראש בקיר , הוא מתוסכל וזה מובן לחלוטין. אני מתפלא על האטימות... אולי במקום להפנות אותם לספר שמלמד גבולות (שאתה ממליץ לכולם - חבר שלך?) , תפנה אותם לספרים בנושא הפרעות קשב וריכוז. הם צריכים להבין עם מה הבן מתמודד בראש ובראשונה ואולי להציע לו טיפול בהתאם , שיחות ותרופות (ראטלין..). הסמים והחברים זה רק מוצא בשבילו , זה לא ברור? ילד "כזה" צריך הבנה ותמיכה בראש ובראשונה . בברכה , אמא לילד עם adhd

שלום רב, אני רוצה לפנות לראשונה בחיי לפסיכולוג ( כבת 26) . הבעיה היא שאיני יודעת איך להתחיל לחפש .חיפוש בדפי זהב העלה עשרות אם לא מאות פסיכולוגים באיזור המרכז ולי אין שום רעיון כיצד לבחור (בחירה שרירותית...?). אם מישהו יוכל להמליץ לי על פסיכולוג/ית באיזור המרכז אודה מאוד. ממתינה להכוונה.

דניאלה שלום שלחי אלי מייל ואשמח לתת לך המלצה [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן