פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד"ר קפלן. אני בת 26 וסובלת מהתקפי חרדה כבר שלוש וחצי שנים. התקפי החרדה שלי מתקשרים למשהו מאוד ספציפי ואני יודעת להמנע ממקומות שעלולים לגרום לי להתקפים. ניסיתי ללכת בעבר לטיפול התנהגותי אך השיטות שלמדתי לא הועילו לי ולא הרגשתי כי הן מתאימות. נושא החרדה מאוד מפריע לי בחי היומיום אם כי למדתי להתמודד איתו די טוב. יחד עם זאת אני נמנעת מלטוס, ומלהתחייב לאנשים שאני מרגישה איתם פחות נוח לתוכניות ארוכות טווח כי אף פעם איני יודעת איך ארגיש... בקיצור הנושא מפריע לי לאיכות החיים. שאלתי אליך - למרות שאני חיה עם זה די טוב, הייתי שמחה להיפטר מהפחד שהתקף חרדה יופיע. האם היית ממליץ על שיטות טיפול נוספות שאינן כרוכות בתרופות פסיכיאטריות? למרות אכזבתי מהטיפול אצל פסיכולוגית התנהגותית (שעבדה איתי באמצעות דמיון מודרך), האם ישנן שיטות אחרות? מה דעתך על ביופידבק כטיפול במקרה כזה? באם דעתך חיובית על הנושא, כיצד זה בדיוק עובד? תודה מראש על הזמן שאתה מקדיש לענות על שאלותיי דנה.

היי אני כן הייתי ממליצה לך על ניסיון עם תרופות..זה יכול לעזור מאד עם חרדה. אני מבינה את הצורך להימנע מהן, אבל לפעמים האנרגיה הנפשית והפיזית המושקת בחרדה יכול להימנע עם שימוש בכדורים..

דנה שלום לפי מה שאת מתארת בהחלט לא מיצית את כל אפשרויות הטיפול. לחרדה יש גם מקורות דינמיים ואולי את צריכה לברר יותר לעומק על מה מדובר. אני מצרף מאמר על הפרעות חרדה ואני מציע לך לקרוא אותו. יתכן שכדאי להיכנס לטיפול פסיכולוגי מסורתי יותר, קחי בחשבון שזה דורש זמן ומוטיבציה. דווקא העובדה שלמדת לחיות עם זה היא סימן שלילי שכן זה עלול לעכב את הצלחת הטיפול. על נושא התרופות כדאי לדבר עם הפסיכולוג המטפל ולבחון אותו ואת הרלוונטיות שלו. די ברור מדבריך שכדאי שתתחילי את הבירור מתוך פסיכותרפיה ולא תרופות. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm ביופידבק יכול לעזור לך לרכוש כלים של הרגעה עצמית, אבל דווקא בגלל שהטיפול ההתנהגותי לא הצליח אני בספק אם זה יתן את המענה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בטיפול כבר שנה. כל פעם שאני מגיעה לתובנה מסויימת לגבי דברים שקורים לי, אני נכנסת לתקופת עצב, שקשה לי נורא לצאת ממנה. המטפלת שלי אומרת שזה טבעי, ומוכיחה לי שכל פעם מגיע אחר כך שינוי לטובה. בכל זאת מאוד קשה לי, אני נמצאת עכשיו בתקופת עצב כזאת, וחושבת, כמו תמיד במצבים האלה, שאין טעם בטיפול, והוא עושה לי רע במקום לעזור, וכ"ו וכ"ו... אשמח לשמוע מנסיונכם, ואת חוות דעתו של ד"ר קפלן. שבת שלום שושי

מי אמר שטיפול הוא תהליך קל?:) טיפול הוא לא פשוט. באמת תובונות יכולות לגרום לעצב, לתחושת פספוס על העבר, ולעניינים לא פתורים שעולים ולוחצים לנו שם בלב. תחשבי מה יכול להקל עלייך ואיך את יכולה לקחת את הרגשות , לקבל אותן( זה לא כל אחד יכול), ולאחר מכן, להמשיך הלאה. אני חושבת שברגע שתביני שזה חלק מהטיפול , ולהרגיש עצובים לפעמים ומהורהרים זה בסדר..הכל יהיה יותר פשוט. לא?

שושי שלום כל טיפול נושא בתוכו גם כאב. הפניה לטיפול נובעת בד"כ ממשהו כואב, ולעיתים ההקלה מגיעה דרך תובנות שאינן פשוטות לעיכול. באופן כללי אני מסכים עם הגישה של הפסיכולוגית שלך, זה טבעי שתחושי עצב וכאב כמו גם שלאחר תקופה מסוימת תהיה הקלה ולאחר שתעבדי ותלמדי את המצב החדש, הדברים יעשו חיוביים עבורך לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכאורה לפי הכותרת נראה שטעיתי, לדעתי לילדי יש בעיית גירוד על רקע פסיכוסומטי שאלתי היא: לבני יש אסטמה של העור המתבטאת בגירודים ופצעים בקפלי הידיים והרגליים. בעיית ה זו נפתרת ע"י קרם גוף רגיל, עשיר בשומן. בני מגרד את גופו כדבר שבשיגרה, במיוחד הפנים, בראש, בגב ובבטן ומשום מה הקרמים לא פותרים את הבעייה הזו. אינני יודעת למי לגשת ואולי הרקע הוא עמוק יותר, דרך אגב, גם אצל אלרגולוג היינו ואין לו אלרגיה. אשמח לשמוע את דעתך תודה

לדעתי שינוי תזונתי יכול לעזור... להמנע ממוצרי חלב, חומרים סינתטיים (צבע מאכל, חומר משמר), ואולי עוד כמה דברים. אני בטוחה שיהיו כמה שיקפצו על ההודעה שלי ויעשו ממנה מטעמים אבל לידיעתי אסתמה ובעיות נשימה, מתקשרות לבעיות עור (זה קשור ברפואה סינית) וכל מה שעוזר לאסתמה (הורדת אלרגנים, מוצרי חלב, ומזונות אחרים שיוצרים ליחה בגוף) יכול לעזור. האם חשבת לנסות להתייעץ עם רופא או מטפל שעובד ברפואה סינית? יכול להיות שהגירודים הפכו להרגל, אבל שבבסיס יש משהו שבאמת מפריע, ואז כדאי לטפל גם בגורם המקורי. שבת שלום.

רופא עור טוב שימליץ על איך להקל על הילד. אם זה תרופות שונות, שמן גוף שיכול להקל על יובש שמלווה אסטמה של העור או כל דבר אחר. גם אם זה על רקע נפשי, .

א. שלום אני מסכים עם ההודעות הקודמות וכדאי לפנות לכיוונים רפואיים נוספים, כולל רופא עור, רפואה משלימה ועוד. בתחום הפסיכולוגי אפשר להיעזר בהיפנוזה לסוגים שונים של מחלות ותופעות עור ואלרגיה, במקרים רבים התופעה היא שילוב של גורם פיזיולוגי עם מרכיבים פסיכולוגיים, ויתכן שזה גם המצב כאן. תוכלי לקרוא יותר על היפנוזה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בקר טוב !!! הבן שלי בן ה10 וחצי עובר עליו משהו בשבועיים האחרונים . בתחילת השנה סגרו כיתה אחת וחילקו את הילדים לשאר הכיתות .ולמזלו זאות הכיתה שלו . הוא מספר שהכיתה שלו הקודמת היתה מגובשת ואהב את כל הילדים בכיתה . הכיתה הנוחכית לא מוכנה לקבל ילדים שלא למדו איתם .הילד טוען כמעט כל ילדים מהכיתה הקודמת שלו התקבלו יפה והתאקלמו והוא לאאאאאאאא .מאוד קשה לו .מצד שני היו בחירות של הכיתה למועצת תלמידים וכל הכיתה בחרה בו .פה ההוכחה הפוכה .ביומים האחרונים היו איתו בעיות בבהי"ס דבר שלא מוכר לי .נכנס לשיעור באנגלית והמורה תפסה אותו עם קלפים ביד .היא צרחה עליו ואמרה שאת אמא היא רוצה לראות באסיפת הורים הילד נילחץ וצרח יצא מהכיתה טורק בחוזקה הדלת וככה שכל ביה"ס שמע אותו .אתמול היה עוד מקרה שאיזה ילד סתם אמר ששמע שזורקים אותו ממועת תלמידים ושכל הכיתה עושה עליו חרם וזה הכעיס אותו ועשה שוב בלגן שכולם שמעו ויצאו מהכיתות .התנהגות שממש לו מתאימה לו . אתמול לאחר אסיפת הורים . הרגשתי שיש משהו בהתנגות שלו .שקשה לו והוא מתאמצץ מאוד להתחבר לכיתה .במילים שלו ,אני קורע את התחת כדי להתחבר והם לא נותנים לי ויש ילדים בלי להתאמץ הם כבר בתוכם . אז אמרתי לו אל תתאמץ זה דבר שבא לבד וככה זה בחיים. לא אוהב שינויים נתפס להרגלים ,מה שהכי אני לא מבינה ,הוא חכם מעל הממוצע ילד יפיפה .בלי עין רעה .ספורטי .ומלא חוש הומור .גם כשהוא מדבר הוא יודע מה הוא רוצה ויש לו דעות דבר שמאוד לא מתאים להתנהגות שלו בתקופה האחרונה .לי מאוד קשה לראות את הבן ככה .המורה אתמול בקשה ממנו אם הוא מסכים לפגוש את היועצת ולשוחח איתה מידי פעם . הוא הסכים ללא בעיה .זה עוד דבר שמוכיח שהוא חייב עזרה .מה אני עושה ?.............. אני רוצה לעזור לו בצורה מיקצועית בלי לפגוע בביטחון שלו כי היה לו עד תחילת השנה .תודה מראש וסליחה על אורך ההודעה

גילה שלום את צודקת בהחלט, קשה לו וכדאי למצוא דרכים לעזור לבנך. בהחלט יתכן שהשינוי בכיתה גרם להתדרדרות במצב, יתכן גם שזה תוצר של דברים נוספים כאשר האירוע האחרון רק היה הסדק האחרון שגרם להתפרצויות. הרעיון שיפגוש את היועצת נראה לי נכון. יש אפשרות גם לפנות לפסיכולוג בית הספר דרך השירות הפסיכולוגי של העיריה ולבקש שיחות הן עבורכם ההורים ואח"כ גם עבורו. בשלב הזה צריך להבין מה מטריד אותו ומדוע הוא מרגיש כל כך דחוי למרות שדי ברור שהוא אהוד, אחרת לא היה נבחר למועצת התלמידים. כלומר, החוויה הפנימית שלו פגועה וצריך לעזור לו לשנות אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל ראיתי שהתמודדתם איתו יפה. שאלתי את שאלתי התמימה רק בגלל שהיתה פעם מישהי בשם לילה שכתבה ב- Ynet, בפורום פסיכולוגיה, אבל ברור לי שזו לא את ושאלתי את עצמי מאין לקחת את שמך. אשמח לתשובה ומאוד אשמח גם שאחרים, אם ירצו להגיב, יעשו זאת בנעימות. תודה.

יש גם היום משהי ב-YNET שעונה לשם לילה :-)

ילדתי בת החמש וחצי אומרת שהיא רוצה להיות בן. דורשת שילבישו אותה בבגדי בנים ורוצה לשחק רק משחקים שנחשבים "של בנים", האם יש בכך להצביע על בעיה בזהותת המינית ?

רוני שלום זו איננה תופעה נדירה ובגיל הזה אין לה כל קשר לזהותה המינית של הילדה. הזדהותה של הילדה עם בנים ורצונה להיות בן קשורה אולי למשאלות שיש לה, למשל על יחסי כוחות בין ילדים, על צורת המשחק שלהם ועוד. אינך חייבת לעודד את זה אבל בהחלט לא הייתי מתנגד או יוצר מאבקים סביב העניין. אמהות רבות נהנות מהחלק הנשי בילדות, האפשרות להלביש אותן ולקנות להם דברים של ילדות. אם זה נכון עבורך אז בוודאי יש כאן משהו שמעורר אכזבה או קושי, אבל בסך הכל, אין כאן בעיה מהותית. הילדה יכולה להתפתח בלי כל בעיה עם זהות נשית ברורה, כמו שילדים אחרים שלכאורה לא שואפים לעסוק בדברים של המין השני יכולים בבגרותם לגלות בלבול בזהותם המינית. בשורה התחתונה, נסי לקבל אותה כפי שהיא עם רצונותיה. שווה לחשוב כיצד אלו התפתחו ונוצרו, אבל לא הייתי שם דגש בשלב זה של החיים על קושי בזהות מינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה להפסיק את הטיפול שאני נמצאת בו. והסיבה היא לא מפני שפתרתי את הבעיות שלי אני מרגישה ישש לי כל כך הרבה "צרות" לאנשים שמסבייב שאני צריכה לתמוך בהם (לשבת ליד אמא בבית חולים ועוד) והתחושה שלהתרכז באונס שעברתי בעבר זה לא הזמן זה דורש ממני הרבה כח שאני צריכה לשמור לדברים אחרים אני חושבת שכאשר בעיות (יש לי רתיעה ממגע ועוד סיפטומים שונים) יפריעו לי מאוד אז אני יחזור שוב לטיפול אז ניתן לדחות זאת. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כך.

לדעתי את עושה לעצמך הנחות. דווקא בגלל האונס שעברת, והעובדה שאת צריכה לתמוך בכל כך הרבה מסביבך, דווקא זה צריך להיות סיבה בשבילך לקבל טיפול. אולי את לא מסוגלת לקבל? להיפתח לטיפול? להיות מנוחמת? אולי זו תגובה דומה לתגובה שאת מתארת, "רתיעה ממגע"? הטיפול נוגע בך ואת נרתעת. פסיכולוגים יגידו לך להעלות את הנושא הזה בטיפול. אני מסכימה איתם. תרגישי טוב.

לדעתי עלייך ללכת על פי תחושת הבטן שלך ואם את חשה שעלייך כרגע להפסיק טיפול הפסיקי בלא להקדיש לכך מחשבה יתירה.

היי לטעמי כדאי לך לבדוק עם עצמך אם לא מדובר ב"תירוצים" למה לא לבוא לטיפול או שבאמת כרגע את לא פנויה לטיפול...תחשבי עם עצמך . עמוק בפנים. יכול באמת להיות שהזמן לא מתאים ואת צריכה כרגע להתעסק בדברים אחרים.

אלמונית שלום הלב אומר שאם עברת בעברך אונס ואת מתמודדת עם חוויות אישיות קשות, כולל לשבת ליד אמך בבית חולים, שהיה דווקא טוב שתהיי בטיפול. זה לא הזמן לדבר ולעסוק באונס דווקא, בהקשר הזה את צודקת, זה דורש משאבים נפשיים שאין לך כעת. עם זאת, הטיפול יכול להיות מקום מחזיק ודואג, מקום שהוא רק שלך ובו את יכולה לפרוק חלק מהמטען הרגשי שאותו את נושאת. אם הטיפול שלך אינו מקום כזה, ואת חווה אותו רק כמקום שיוצר קשיים, זה בוודאי משהו משמעותי שמעורר שאלה או על יעילותו עבורך, אבל גם האפשרות שבגלל ההיסטוריה האישית שלך את לא נותנת לו להפוך למקום שכזה. כדאי לבחון את זה לעומק לפני שאת עוזבת את הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

הענין הוא כך, להתמודד עם האונס ובמיוחד בזמן של שיחזור עם כל התיסכולים שבדרך והפשלבקים , עכשיו זה לא הזמן!!! זה דורש ממני את כל הכוחות שאני צריכה להשקיע בסביבה שלי שזקוקה לי מאוד. זה נכון שהפסיכולוגית שלי משמעותית אבל למקרה האונס הייתי חייבת אותה , אף אחד בעולם לא מבין אותי או לא מבין אותי כמוה!! לגבי ארועי החיים הכללים זה נכון שזה נחמד ותומך לדבר איתה (אבל זה גם עולה) לגבי האונס החלטתי שאני חייבת להוציא את הכסף(למרות שקשה לי) כי אני חייבת את זה וחייבת לחיות את החיים שמגיעים לי. היא רוצה שנמשיך להיפגש גם בתקופה זו .קל לי להיסחף ולהחליט כן זה מתאים לי אבל זה גם עולה וזה לא היה מתוכנן מצידי.(למרות שהיא מאוד בסדר משוחחת איתי בטלפון מידי פעם לשמוע מה שלומי ובהחלט תומכת מרחוק) לגבי ההיסטוריה האישית שלי, בהתחלה זה היה "שחיבלתי" בקשר איתה היום יש לי קצת כעס על עצמי כי בכל אופן אני מחבבת אותה וניעזרת בה מאוד , וזה רק מעורר קשיים אני תמיד חושבת שאני אמורה לאהוב רק בני משפחה שאיתם אני תמיד ואף פעם זה לא ניגמר עד סוף החיים..............

שלום רב לאחרונה התחלתי ללמוד באוני' ואני חש תופעות מאוד מוזרות. עוד בתקופת התיכון היו לי מעין בעיות ריכוז. במיוחד בעיות באגירת מידע שאני לומד לזיכרון. אני זוכר את עצמי יושב לילות על גבי ימים (בסדר הזה!!!) כדי ללמוד למבחן "פשוט" בבית ספר תיכון, בעוד אנשים אחרים היו מתמודדים איתו בקלות. בגלל בעייה זו נאלצתי רבות "להמר" בבגרויות ולא למדתי לשום בגרות את כל החומר הנדרש. השיא היה בבחינת הבגרות בהיסטוריה בה למדתי רק כחצי מהחומר הנדרש. פשוט אני לא מסוגל לעכל מידע רב כל כך בזמן מועט. לשמחתי ולצערי שיטת ההימורים עבדה ואף הגעתי ללימודים גבוהים בפקולטה יוקרתית באוני'. לצערי הרב שיטה זו בלתי יישימה כעת. מלבד הקשיים הנובעים מ-5 שנים בין לימודי בתיכון ללימודי באוני' (צבא - חו"ל...) אני פשוט לא זוכר על מה מדברים בשיעורים. המרצים שואלים שאלות ואני באמת באמת לא יודע לענות. אני זוכר שדיברנו על הנושא, אך פרטים אני לא מסוגל לזכור. דבר נוסף הקורא לי הוא שאני לא מסוגל להתרכז בשעור. אני לא משתעמם אלא באמת מנסה להקשיב. אמה שקורה הוא שאחת לכמה דקות אני "נודד" במחשבותי (חולם בהקיץ). אין לי שליטה על זה וזה מדאיג אותי נורא. חשבתי שאולי אני סתם משתעמם בשיעורים אולי למרות שאני הייתי בטוח שאני מאוד מנסה להקשיב ולשים לב, אך מה שקורה הוא שאני גם לא מקשיב כשאנשים מדברים איתי המון אלא גם אז חולם בהקיץ, ואפילו הלכתי לצפות במופע אותו השתוקקתי לראות זמן רב וגם בו חלמתי להקיץ ואיבדתי את הריכוז במה שקורה... זה ממש מדאיג אותי ואין לי שליטה על זה. בלילות אני גם מתקשה לישון וכל הזמן הראש חושב וחושב על הא ודה. אני לפעמים משתגע מזה שאני מת מעייפות, שוכב לישון ב-11 בלילה כי למחרת אני מתחיל ללמוד ב-8 ואני פשוט מתגלגל במיטה מצד לצד, הראש כל הזמן מלא מחשבות, ואיני מסוגל להרדם עד 3-4 בבוקר. תופעה מדאיגה נוספת היא שאני לעיתים (לא קרובות אומנם, אך זה קרה מספיק פעמים כדי שאשים לב לכך) אני מסכל אותיות במילים+כשאני מסכם שיעורים אני לעיתים מערבב אותיות ממילה אחת עם אלה ממילה צמודה. אני יודע שלעתים אנחנו נוטים לעשות אוטו-דיאגנוסזה ממה שאנו קוראים או שומעים, אבל לכשתיארתי את הנ"ל בפני השותף שלי במעונות הסובל מהפרעות קשב וריכוז הוא אמר שמה שאני מתאר הוא תיאור קלאסי של המקרה. אני מאוד הייתי שמח לשמוע עצה על פתרון לבעייה שלי. שמעתי שיש תרופה בשם רתינול או ריתלין (לא זוכר את השם) אבל אני יותר בעד פתרונות טבעיים או לפחות ע"י תרגילים שאני אבצע על עצמי... בתודה מראש, יובל

נשמע כאילו יש לך בעיית קשב וריכוז. שווה לעשות אבחון. גש אפילו באוניברסיטה.

יובל שלום כנראה שהכישרון שלך הצליח להוביל אותך להצלחות לימודיות בתיכון למרות הקשיים שהיו כנראה מאז ומתמיד. עם זאת, אין סיבה להמשיך ולסבול. גש לאבחון מסודר של ליקויי למידה. יתכן שיש בעיה אובייקטיבית שחשוב מאוד להגדיר אותה. זה יעזור לך גם לפתח לאחר מכן אסטרטגיות למידה יעילות יותר לטווח הארוך. בכל מוסד אקדמי רציני יש שירות פסיכולוגי שעורך את האבחונים הללו. יש אפשרות גם לפנות ארגון ניצ"ן באזור מגוריך שנועד לאבחון ליקויי למידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב! מי רשאי להמליץ על שימוש ברטלין: האם המקום בו נעשה האבחון של קשב וריכוז, ליקויי למידה (כמו ניצ"ן)? האם לאחר שמאבחנים בדיוק את הבעיה בלימודים מפנים את הילד בנוסף גם לנוירולוג? האם רק נוירולוג מוסמך להמליץ על רטלין? מכל מקום, אבקש לנפץ תזה, על אף שאני מניחה שתפנה אותי למחקרים המוכיחים אחרת: ר ט ל י ן - סם ממכר!! ראיתי מספר ילדים שהשתמשו ברטלין ואת התוצאות של זה - ברגע שהם חדלים לקחת את הכדור - הם נכנסים שוב "לקריז", לעצבים שלהם, להתנהגות האלימה והלא רגועה שלהם, לחוסר ריכוז בלימודים או אי יכולת לקרוא חומר או עתון וכו'. נראה כי רטלין זה כמו קלטת וידיאו לילדים קטנים - דהיינו, ההורים שמים קלטת וידאו לילדים הקטנים, ויש להם שקט מהם למשך כמה שעות, הילדים מרוכזים, רגועים, וכולם מרוצים - מעין שקט תעשייתי! ברגע שתסתיים הקלטת, הילד יחזור שוב להשתובב. לאחרונה הרטלין נפוץ ביותר בקרב הרופאים והממליצים, ממהרים להמליץ לכל ילד שאובחן בליקוי על הכדור הזה ואני רואה בכך זלות יד! גם בית הספר מרבה להמליץ על כך: "זה טוב, זה גורם לילד להתרכז" - שקט תעשייתי! מה גם שמחקרים הראו שיש לכדור הזה השפעה לעתיד - פגיעה בזכרון כשמתבגרים, אפילו גורם לבעיות נפשיות קלות עד חמורות בבגרות של הילד. ילדי עומד לעומד לעשות מבחן שלי ליקוי למידה ואני חוששת שימליצו לי על רטלין. אני ממש נגד - זה נראה לי השתק זמני!! האם אני אגרום נזק לילדי אם ימליצו לו על רטלין ואני התנגד? לחילופין, האם יש תחליף טבעי לרטלין? בתודה מראש ויום טוב

שלום לך ד"ר אורן קפלן ! ראשית אני מודה לך מקרב לב על היתיחסותך לבעיתי . קראתי בעיון רב את הכתבה בנושא "הדיכאון "כמו כן עניתי בכנות לשאלות שהוצגו בפני . בשאלון סימפטומים מספר2 לאחר סיכום היגעתי ל-3פעמים ג.(לא עברתי את הקוי האדום מעבר ל-4 גימלים).בשאלון 3 צברתי 6 נקודות (ולא עברתי את ה- 15נקודות) קטונתי מלקבוע "דיאגנוזה "ולהסיק מסקנות מכך. ולשאלתי :א . מה דעתך לאור המסקנות הנ"ל. ב. נכון הוא זה שישנם רגעים שהאדם לפעמים קצת מצוברח .(גם מסיבות שונות ומשונות כמו למשל :בעיות כלכליות וחוסר תעסוקה עקב המחלה (שעברה).שיעמום .ו"כו. האים תופעות אלו מרמזות על דיכאון.אומנם היו דברים בכתבה שאיפינו אותי. אך לדעתי הם קימים בכל בן - אנוש שחי את החיים המטורפים של היום . כעת באמת שאצטרך פסיכולוג . מצד אחד אני אדם מאד שמח .ו"שובב". ומצד שני היו דברים שאיפינו אותי בכתבה .כמו למשל:חוסר אנרגיה.אדישות .ו"כו. אני אוכל טוב .ישן טוב.ואוהב סקס טוב .(מתלוצץ) מה דעתך ד"ר! תודה רבה על כל מה שאתה עושה

שלום אינני יכול לתת לך אבחנה על סמך האבחון העצמי שעשית, בכל זאת מדובר בכלי ראשוני שנותן כיוון או קצה חוט. אני מציע לא להמר, בהחלט יתכן שלא מדובר בדיכאון פורמלי, אבל גם אם יש כאן קווים דיכאוניים שפוגעים באיכות החיים שלך, זו בעיה ששווה לטפל בה. אני מציע לפנות לפסיכולוג קליני לכמה מפגשים ולראות מה הוא חושב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נמצאת בטיפול פעמיים בשבוע (במשך כחודש וחצי ) ואני לא יכולה להכיל את התכנים שעולים בפגישה, כאשר אני עם עצמי. קשה לי לצאת מהפגישות, וקשה לי הציפייה לפגישה הבאה. האם זה אומר שאיני יכולה להתמודד עם טיפול? אציין ,כי אני מאוד סומכת על המטפלת, ומרגישה בטוחה רק בסיטואציה הטיפולית איתה.

אבל מנסיוני זה משתפר עם הזמן. נדמה לי שבהתחלה יש התעצמות של רגשות, אבל אחרי תקופה מגיעים למקום יותר רגוע שבו אפשר להכיל את הטיפול. הנסיון שלי לא היה קל, והתקופה הקשה גם היא לא היתה קצרה, אבל אני חושבת שלאור זה שיש לך אמון בה, והרגשה טובה ביחס לפגישות עצמן, כדאי לך מאד להמשיך. זה העיקר, זה לב העניין. אם מאד קשה לך אולי את יכולה לחשוב אולי על דרכים שיקלו? האם זה יעזור לך לכתוב משהו בין הפגישות? או לפעמים לתגבר בפגישה נוספת? או אולי שיחת טלפון? את צריכה לברר איתה מה היא חושבת שהדרך הנכונה להתמודד עם הקושי, ככה שלפחות ההתמודדות לא תהיה משהו שאת נשארת לבד איתו.

הי אני מציעה לך להעלות את הבעיה בטיפול עצמו. מול המטפלת שלך. ייתכן שהקצב מהיר מדי עבורך..

שלום מצד אחד ברור שהטיפול קשה לך, מצד שני את מרגישה נוח וסומכת על המטפלת. לכן הייתי מחזיר את השאלה הזו למסגרת הטיפולית. יתכן שזו תופעה זמנית וטבעית של התחלת טיפול, יתכן שאלו עוצמות שיוצאות כרגע החוצה כי יש דברים שהיו סמויים ומוסתרים בפנים תקופה ארוכה, יתכן שזה קשור לקשר הטיפול וכו'. לכן אין טעם לעסוק בזה בחוץ ואני ממליץ לך להקדיש לכך זמן כבר בפגישה הבאה עם המטפלת שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28.5. לפני 3 ימים גיליתי שאני בהריון ראשון. ההריון הנ"ל הושג לאחר 4 סדרות טיפולים. כשגיליתי שאני בהריון, משום מה לא שמחתי אלא ישר דאגתי - מה יהיה בעבודה, אין לי כוח להשמין, מה יהיה אם ההריון לא יהיה בסדר וכיו"ב.אני גם לא מרגישה קשר למשהו בפנים ובכלל אני לא מרגישה בהריון. יצוין כי בעלי והמשפחה שלי ושלו לחצו עלי המון להיכנס להריון (אנחנו נשואים 4 שנים). האם התחושות הללו נורמליות?

מאיה שלום התחושות הללו נורמליות לגמרי. עד עכשיו לא היה לך פנאי לעסוק בשאלות הללו. עסקת בעיקר בדאגה לכך שאת לא נכנסת להריון ומה יהיה. עכשיו כשהבעיה הזו נפתרה יש לך פנאי גם לעסוק באותן שאלות שעולות באופן טבעי. זה די דומה למה שקורה לזוג טרי אחרי החתונה. כולם בטוחים שירח הדבש הוא הדבר היא מתוק שיש בעולם. מסתבר שזוגות רבים מתקשים מאוד בשנה הראשונה לנישואיהם דווקא בכלל שעד החתונה עסקו בשאלה האם הזוגיות תתממש ולא הספיקו לדבר על כיצד היא תראה. אותו דבר במקרה של הריון. לעיתים ההתמודדות עם שינוי הסטטוס, שינוי האיזון במשפחה ובגוף וכל שאר הדברים המשמעותיים שקורים בהריון ואח"כ בגידול ילדים, עולים דווקא לאחר הכניסה להריון, בעיקר עם זה היה תהליך ארוך וקשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר אורן שלום רב שמי דן אני בן 44 נשוי אני סובל מהפרעת חרדה באישיות עם מרכיב דיכאוני אני מטופל בטיפול תרופתי כ14 שנה ולא תמיד בהצלחה לאחרונה בעקבות משבר חלה החמרה במצבי האישי כולל החמרת התקפי חרדה הסיוט בהתגלמותו אני נמצא בטיפול משולב פסיכאטרי ופסיכולוגי ללא שום שיפור לא הייתי באישפוז אני גם סובל מחרדת נהיגה בכביש בין עירוני בדרך כלל החרדה צפה לי והסבל ממש איום האם מלבד הטיפול הקונבציונלי הייתה ממליץ על טיפול משלים איזה סוג הייתה ממליץ להקל על הסבל הנורא שלי בתודה נ.ב האם טיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול להועיל בחרדת נהיגה ופחד ממשאיות אני נוהג 25 שנה ובזהירות אבל הסבל בנהיגה ממש נורא

אני מוכרחה להתייחס ל-14 שנים של טיפול???? מה עשיתם שם ולמה אתה לא עוזב אלא אם זה כן עוזר לך במשהו

לאני תודה על התייחסותך איזה עוד אלטרנטיבות עומדות בפניי

דן שלום אתה מתאר מערכת די מורכבת של הפרעת חרדה ארוכת שנים. בהחלט אפשר לשלב דברים נוספים בטיפול, אבל חשוב שהם ישתלבו בצורה הרמונית בשאר הטיפולים. טיפול התנהגותי קוגניטיבי עשוי בהחלט לעזור לבעיה הנהיגה. תוכל לנסות גם את שיטת EMDR עליה תוכל לקרוא באחד הקישורים למאמרים כאן משמאל. בכל מקרה, כל כזה דבר צריך להיעשות במקביל ובעידוד של המטפלים הנוכחיים שלך שבוודאי מכירים אותך היטב ויוכלו לדאוג לאיזונים הנכונים. כידוע אמנם הדברים לא משתפרים אבל לפעמים גם העובדה שאינם מתדרדרים עוד יותר יכולה לנחם במשהו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לילד בן 13 שעבר חוויה של מערכת גרושין קשה לאחרונה. יד לי ילדה בורת נוספת וילד קטן נוסף. בני בן ה-13 הוא האמצעי. ההדרדרות שלו החלה בשנה האחרונה, מאז שהודענו לו שאנו עומדים להתגרש. הילד היום בחטיבת ביניים, לא לומד בכלל, לא נכנס לרוב השיעורים, בורח באמצע היום מבית הספר, הרבה בעיות בבית הספר. בבית הוא ממרה פי, עושה מה שהוא רוצה, פורץ כל גבולות, מסתובב כל היום ברחוב עם חבורות פושטים, מעשן סיגריות וגם נרגילה, הסתבך פעם אחת בפלילי. כל השיחות שלי ושל בעלי לשעבר לא עוזרים איתו. הוא לא מוכן לשתף פעולה עם אף אחד בשום תחום, "בעל בית" לעצמו. מצבו הולך ומדרדר, הוא עומד לאבד את המסגרת הלימודית שהתייאשה ממנו. יש עובד סוציאלי בתמונה וזה לא עוזר. מחכים לפגישה עם קצינת מבחן בקשר לעבירה שלו בעבר. אני מבקשת עזרה דחופה, נואשת, לא יודעת מה לעשות!! אנא עזרו לי!! הוא לא רוצה ללכת לשיחות אצל פסיכולוג, לא רוצה לבוא לאבחונים - לא משתף פעולה בכלל, עושה כל שעולה על רוחו, חוזר מיציאות ובילויים בשעות הקטנות ביותר של הלילה, ולפעמים לפנות בוקר. באמצע השבוע גם מסתובב ברחובות עד השעות המאוחרות, הולך לישון מאוחר. זה משפיע על כל הבית לרעה, אנו כבר נואשים, אני מתמוטטת, אין לי יותר כוחות, שלא נדבר על כך שהזנחתי את שני ילדי האחרים כשכל כולי עם הילד הזה, בלדבר איתו ובלנסות לעזור לו. מה עושים? האבא לא גר איתנו אבל משתף פעולה בשלב הזה. ברור שלילד יש בעיות רגשיות ונפשיות אך הוא לא אומר מילה, לא מוציא הגה, קשה להוציא ממנו רגשות, קשה להגיע אליו, הוא רק שומע את ההטפות אך לא מגיב, לא משתף אותנו בתחושות שלו או בכעסים שלו. לא נותן לנו לעזור לו. ניסינו ברע ניסינו בטוב, בכל גישה אפשרית - שום דבר לא זז. גם עכשיו הוא לא מוכן ללמוד תורה לבר מצווה שלו שתחום בחודש הבא. גם ללכת לרב הוא לא מוכן, לא מוכן לבזבז שום רגע בחיים על כלום למעט כל דקה חשובה ברחוב עם החבורות השליליות שאיתן הוא מסתובב. אנא עזרו לי בדחיפות, כל יום שעובר הילד הזה צפוי למצוא עצמו מאחורי הסורגים ולהדרדר, ושלא נדבר על העדר מסגרת חינוכית-לימודית ורכישת השכלה!!!

לאם שלום צר לי שעלי לכתוב לך, אבל יש לי הרגשה שמה שאת צריכה לעשות כעת זה להציל את שני ילדיך האחרים. אינני מציע להזניח את הטיפול בילד הזה, אבל הוא נמצא עמוק עמוק בתוך בעיה שלא את ולא בעלך מסוגלים לטפל בה כרגע. הוא לא מעוניין לקבל טיפול ואי אפשר להכיח אף אחד לקבל טיפול. הוא נמצא במצב של מרד קיצוני ומה שצריך לעשות לגבי הוא לשים עליו פיקוח של קצין מבחן ולהבהיר לו שבשלב הבא הוא עלול לאבד את את החופש שלו והן את הבית שלו. יש לך עוד שני ילדים שאותם את עלולה להזניח על חשבון ילד שכרגע אינו מעוניין לקבל ממך דבר. את חייבת לקבל הדרכה מסודרת וקבועה מהעובדת הסוציאלית או מגורם מקצועי אחר כיצד לנהוג, כאשר הקריטריון המרכזי בעיני כרגע הוא שמירת הביטחון והיציבות של הבית, של הילדים האחרים ושלך. כאשר הילד יבין שיש גם מחיר להתנהגות שלו אולי, ואדגיש, רק אולי, הוא ישנה משהו בהתנהגותו שנוטה לפי דבריך להיות מנוכרת, אלימה וכנראה עד כדי פלילית. אני ממליץ לך לקרוא את שני ספריו של הפסיכולוג פרופ' חיים עמר על הסמכות ההורית ועל מניעת אלימות של ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב ראשית אודה לך על התיחסותך העניינית לבעיה הכואבת שלי (לפחות מבחינתי). אני אובדת עצות! גם אני סבורה שקצינת המבחן תעמיד אותו במקומו רק יש בעיה אחת, בעצם שתיים: עדיין לא קיבלנו זימון לקצינת המבחן, נאמר לי שזה יכול לקחת חודשים ואפילו חצי שנה ויותר כי יש, לצערי, עומס - מה שאומר שהפתרון שאולי "יאיים" עליו הוא אינו זמין. הבעיה השניה, שהוא מודע לכך שהוא אמור להיות אצל הקצינה לכשיזומן והודיע מראש שגם אם יקחו אותו בכח הוא לא ילך. ובאשר להצעתך לגבי - לאיזה איש מקצוע עלי לפנות כדי לקבל תדרוך? האם לפסיכולוג קליני או פסיכולוג קליני לנוער, למתבגרים כדי שינחה אותי איך לנהוג איתו? יש לציין שהטיפול כרוך בכסף רב שאינו עומד לרשותי, ובוודאי תפנה אותי לאנשי המקצוע שעובדים עם קופת החולים - אכן זה יותר זול אבל מפניות קודמות שלי אני יודעת שהתור שם ארוך, אולי שיחת יעוץ ראשונה נקבעת לעוד מספר חודשים עד חצי שנה ולמעשה אתה מהמר על המטפל, אין לך המלצות עליו. מכל מקום אני מוכנה להתגבר על הקשיים הכלכליים וללכת לטיפול. אנא ממך, הפנה אותי לטיפול קונקרטי, ואם יש אפילו מכון מומלץ, כל גוף שתמצא לנכון להפנות אותי ושאוכל להעזר בו מידית!!!! בתודה מראש ויום טוב

אני זו שכתבתי את ההודעה הקודמת. בדקתי שלא נחשפים פרטים...וכעת, אני יכולה לכתוב. מגיל צעיר נפגעתי פגיעות מיניות רבות (4 או 6). מעולם לא אונס.אני יודעת שחבויה בי הרבה שמחה, אך הדכאון התמידי מנצח. אני שמנה ובודדה ולצערי, יפה וחכמה. איני מסוגלת ליצור קשר עם גבר. כבר שנתיים ומחצה לא שכבתי עם גבר. הבעיה - אני רוצה וזקוקה. איני צעירה עוד- 34. ואני כה רוצה להיות נאהבת. אני בטיפול. בעבר גם הייתי בטיפול תרופתי שלא הועיל, רק הזיק. היש מוצא?

רימון שלום אני מאמין בצורה אופטימית שתמיד יש מוצא. עם זאת, את החיפוש תצטרכי לעשות בטיפול בו את נמצאת. את מספרת על התמודדויות מורכבות ועמוקות ביותר ואלו דברים שעיבודם דורש זמן וכוחות. אני לא חושב שיש לי טיפ מבריק שאוכל לתת לך בכמה שורות כאן בפורום, אל מול היכרות אישית שיש לך במסגרת הטיפולית האישית. אני מתאר לעצמי שאת מעלה את התחושות הללו בטיפול הזה ואני מקווה ששם גם תקבלי מענה ופתרון לסבל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שההרגשה שלי היא שגיל 34 אינו "לא צעיר". זה מאד תלוי בך, כמובן, אבל זה גיל שאפשר להקים בו משפחה, להתאהב, למצוא עבודה, לטייל, ללמודף זאת דעתי. העיקר הוא לטפל במה שמונע ממך לחיות כמו שאת רוצה, וכשדברים משתפרים, פתאום זה לא משנה אם הגיל הוא 32 או 34 או 36, העיקר זה שאת חייה חיים יותר שמחים ויותר מלאים.

וואו

אני בת 15 כמעט ויש לי 5 חורים בשיניים... כמה פעמים קבעתי טור ולא הייתי מסוגלת לחשוב שהולכים לטפל לי בשיניים ושאני ירגיש איזה שהוא כאב. ניסו לתת לי גז צחוק אבל אמרו שאני לא מגיבה לו טוב לכן הברירה היחידה לטפל בחורים זה זריקה. אני מאד מפחדת ולאמא שלי אין יכול לשלם לי טיפול בלייזר והרדמה כללית לא באה מבחינתה בחשבון! אני לא יודעת מה לעשות, החורים עוד קטנים ואני מבזבזת את זמני ואת את זמנה של אמי שמפסידה ימי עבודה בגללי לשווא, כי בסוף אני לא עושה את הטיפול מתחילה לבכות וחוזרת הביתה. זה מאד מציק לי, בבית הספר אני לא מתרכזת בכלום מבלבד רופא השיניים ומה שאני גורמת לעצמי בזה שאני לא מטפלת בשיניים ומנסה לדבר לעצמי בכוונה לשכנע את עצמי לעבור את את הטיפול ושזה לא כואב אבל זה לא עוזר... אני מפחדת מאד בייחוד מהזריקה שרק מלחשוב עליה אני פורצת בבכי. מה לעשות?!

שלום אני מציע לך לפנות לרופא שיניים שגם מורשה לטיפול בהיפנוזה. דרך ההיפנוזה יהיה אפשר ליצור הרדמה של הפה שאחריה הזריקה לא תפחיד ולא תכאב. תוכלי למצוא רופאי שיניים כאלה דרך אתר האגודה הישראלית להיפנוזה: www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. יש לי בעיה אשתדל לקצר. אני אמא לילד בן שנה ושלושה חודשים (אחרי טיפולי פוריות רבים) שלא עובדת והוא איתי בבית. אחרי הלידה הייתה תקופה די ארוכה שבכיתי , התעצבנתי הרבה מעצם העובדה שאני לבד (יש משפחה ובעל). התקופה הייתה מלווה בהתפרצויות ובמתחים. פחות או יותר התקופה חלפה לאט עם עליות וירידות. בעלי כל הזמן אומר תצאי את צריכה להתאוורר אך הילד לא בגן ואנו לא יכולים להרשות (כרגע) בייביסיטר על בסיס קבוע. בכל אופן הבעיה שלי זה מה שקרה אתמול בלילה. הילד שלי אתמול אחרי האמבטיה (בשיגרה הרגילה) לא רצה לישון במשך ארבע שעות. אני די התעצבנתי הרמתי את הקול, השכבתי אותו בכוח במיטה והנחתי עליו די חזק את היד. מדי פעם נבהלתי ממה שעשיתי ולקחתי אותו לסלון שישחק ויראה טלויזיה כדי שארגע ואשתה מיים אך ההתנהגות שלי חזרה על עצמה בשינויים כמובן אך עדיין לא התנהגות הולמת אחרי 4 שעות מתישות התחלתי לבכות מה עשיתי? איזו אמא אני? כל כך השתוקקתי לילד (טיפולי פוריות) וכך אני מתנהגת???? הצילו!!! מה עושים? עצה? רעיון? עזרה? דחוף.... תודה ומצטערת על האורך.

יש לילד שלך מזל. לא כל אמא חושבת כה רבות, לפני ואחרי טעויות שהיא עושה. ברור שזה לא פשוט. אך נראה לי שאת פחדת הרבה יותר ממנו. לפי מה שתיארת, הוא לא הביע פחד, או מורת רוח. אכן בעתיד, למען שניכם, נראה כי כדאי שתלכי לטיפול בסוגית הקושי והצפיה עם הילד ואולי הפערים בין מה שרצית למציאות. את אדם רגיל וישר. וברור לי שאכן בעלך צודק: את זקוקה לאוורור. אני מבינה, שלא ביקשת ממשפחתך שיבואו לעשות עליו שמרטפות. תופתעי, אני בטוחה שהם ישמחו שתבקשי ותפנקי את עצמך.

גלי שלום לפי מה שאת מתארת את עוברת תקופה לחוצה וקשה אחרי הלידה. היתה לך ציפיה ארוכה לילד, והנה הוא הגיע, אבל ההתמודדות היום יומית אינה תואמת תמיד לפנטזיה. יתכן אפילו שסבלת או שהינך אף סובלת מסוג מסויים של דיכאון אחרי לידה ולכן התגובות החריפות. אני מציע לך לפנות לקבל הדרכה פסיכולוגית ולא להישאר לבד עם התחושות הכל כך קשות הללו. יש מסגרות של השירות הציבורי שעלותן נמוכה או לא עולה לחלוטין. למשל מרפאת אם-תינוק במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב שמטפלת באימהות לילדים צעירים ועשויה להיות מאוד רלוונטית, כך ישנם מכונים להתפתחות הילד, תחנות בריאות נפש ועוד בהם ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אני מעריך שאם תהיה לך כתובת רלוונטית לייעוץ ופריקת מתח זה יוכל להרגיע ולעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי קיבלה רשיון נהיגה אני בעלי ובני היינו צריכים להגיע לעיר שאלתי את בתי אם היא גם רוצה להצטרך אלינו היא ענתה שרק אם היא נוהגת אמרתי לה שהכבישים סואנים ועדיף לנהוג במקום יותר שקט ולא עם כל המשפחה היא לא הסכימה ולא הצטרפה אלינו מה דעתך איך הייתי צריכה לנהוג האם לתת לה לקחת אותנו או להסביר לה כמו שהסברתי לה נכון שצריך לעודד והיא גאה שקיבלה רשיון אז הייתי צריכה לנהוג כדי שהיא לא תפגע מה איך הייתי צריכה להגיב אני מודה לך מאוד תודה

אסתר שלום הבת שלך לא ילדה קטנה ולכן אני מסיק שהעלבון שהפגינה וסירובה ליסוע עימכם מבלי שהיא נוהגת לא קשור רק לרצונה העז לנהוג אלא גם למערכת היחסים ביניכם או למערכת הכוחות ביניכם. אני מעריך שהתשובה הקונקרטית היא שאם את מודאגת מנהיגתה בכביש סואן היית צריכה לעמוד על דעתך. עם זאת, הסיפור לא נגמר כאן והשאלה כיצד אפשר להבין את כל מערכת היחסים ביניכם גם על רקע הסיפור הקטן הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך נכון אתה צודק מערכת היחסים שלנו עם בתי הבכורה היא סבוכה ואפילו קשה יש כנראה גם מלחמת כוחות ועוד הרבה סיבות השורה התחתונה לדעתי היא מאוד סובלת ותמיד היא מאשימה אותנו הוריה,נכון היא גרה איתנו ישלה עבודה נהדרה אוהבים אותה בחברה או בעבודה אבל איתנו יש לה הרבה טענות מה שכואב לי (כואב לי הרבה)שהיא חושבת שאנחנו אוהבים את הבן הצעיר או הבן האמצעי יותר ממנה היא טוענת שכל הזמן אנו דורשים ממנה לתת דוגמה בבית מוותרים לבנים ולה לא מוותרים כועסים עליה ואנו לא כועסים על הבנים כואב לי הלב שהיא מרגישה כך ,הבת שלי היא הבכורה היא בחורה מקסימה נותנת עצות מתעניינת מה שנעשה בבית דואגה אפילו בזכותה יש לי עבודה מקסימה הכל בזכותה אני אוהבת לדבר איתה להתיעץ איתה יש לה הרבה עיצות חכמות אני מספרת לה כל דבר הבנים שלי לא אוהבים לשוחח או לשאול שאלות איך היה מה קורה שיחות חולין שכאלו אבל אחרי שיחות נחמדות שיש לי איתה היא פתאום מתלוננת שאנחנו ככה וככה בקיצור אנחנו לא עומדים בציפיות שלה או לא מעודדים אותה בדרך כלל היא מתלוננת שאבא שלה מוריד לה את הבטחון העצמי מפני שהוא תמיד ישלו מה להגיד נגד אף פעם לא יפרגן אף פעם לא יגיד מילה טובה תמיד למה זה ולמזה רציתי ללכת כולנו לפסיכולוג אבל בתי לא רוצה לשמוע היא טוענת שהיא יותר מפסיכולוגית בכל אופן הייצי מבקשצת עיצה איך לגרום לה להבין שאנו אוהבים אותה לא פחות מבננו וכול מה שהיא טוענת זה בשום פנים ואופן לא נכון איך לגרום לה שתראה אותנו באור שונה באור כפי שאנחנו אם אפשר לקבל איזה רעיון או מה לעשות הבת שלי היא חריפה ואי אפשר לרמות אותה יש לה תואר שני וכמו שכתבתי היא מעולה בעבודה ומסורה מאוד תודה לך

אז ככה, יש לי המון ציפיות מאמא שלי שלא מתממשות וזה גורם לי לכעוס עליה כל הזמן כמעט. יש לי ילדים ואני מצפה ממנה שתעזור לי איתם, תבוא לבקר, תתקשר, תתעניין והיא...לא. יש ל הכל מיני עיסוקים אחרים, היא פנסיונרית. אתן כמה דוגמאות, למשל, פעם הייתי חולה והיא באה אליי רק באמצע היום ולא בבוקר ואמרה שהיתה צריכה לבשל כי כבר לא היה לה כלום בבית. שאלתי אותה אם היא הביאה לי גם משהו והיא אמרה שלא חשבה על זה... אחר כך כשהבראתי היא לא התקשרה ולא באה לבקר כל השבוע עד שאנחנו הגענו אליה. יום אחד היא נסעה לאחותה והן עשו קניות ובילו בקניון וכשהיא חזרה היא לא הביאה לילדים שלי כלום ורק התגאתה בכל הקניות שהיא עשתה לעצמה. זה מוגזם לצפות מסבתא לקנות משהו מדי פעם לנכדים? לעזור? לבקר? להתעניין? אמרתי לה את כל מה שאני חושבת עליה ככה בפנים והיא נעלבה ואמרה שאני חוצפנית וכפויית טובה ואיך אני מעיזה לדבר אליה. היא התרכזה רק בלהעלב ולהיות קורבן ומסכנה ולא הקשיבה בכלל לרגשות שלי ולמה שלי יש להגיד בעניין. אני כל הזמן כעוסה עליה, כל מה שהיא עושה, או יותר נכון לא עושה, מרגיז אותי ובתור אמא לילדים אני לא יכולה להבין איך היא יכולה להיות כזאת מנוכרת ואגואיסטית. האם מותר שיהיו לי ציפיות מאמא שלי או שאני צריכה לוותר על הכעס ולקבל אותה ככה? כי זה נורא קשה לי לקבל אותה כמו שהיא, נורא !!!

שרון שלום מותר וטבעי שתהיינה לך ציפיות ודרישות מאמא שלך. עם זאת, את מכירה אותה כבר די הרבה זמן ובוודאי גם מכירה בחסרונותיה ותכונות אישיותה. יש דברים שקשה מאוד לשנות בשלב הזה של החיים ומערכת היחסים. יחסים עם ההורים מלווים את הילד כל חייו, גם כאשר הוא עצמו כבר הורה ואדם מבוגר. אני בספק אם תחושת הכעס נשלטת כי היא אוטומטית, במיוחד אם היא מוזנת מדברים "צודקים" (אם אפשר בכלל להגדיר זאת בצורה חד משמעית). אם את רוצה לבדוק אפשרות שינוי תצטרכי לשוחח עם אמך בזמן שלא את ולא היא כועסות, ולנסות לראות אם יש לך בת שיח לדיאלוג הזה. במידה ולא אולי תצטרכי בכל זאת להנמיך ציפיות למרות הכאב הרב שכרוך בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בני כבן 11 חודשים. החל מלפני חודשיים הוא נושך אותנו ממש חזק בתדירות דיי גבוהה עד כדי כך שיש לנו סימני נשיכות בגוף. מה יכולה להיות הסיבה לכך? (במשך היום הוא נימצא עם מטפלת במשך כ-7 שעות) תודה.

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=316 נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות

ניסים שלום נשיכות הן סוג של תקשורת, גם אם תקשורת תוקפנית ולא נעימה. התופעה איננה נדירה, אבל בכל זאת צריך לנסות להבין מהיכן באה ועל מה מגיב התינוק. נסו לערוך יומן ולעקוב אחר האירועים בהם הוא מתחיל לנשוך. רשמו מה קרה כמה דקות קודם לכן וגם אם היו אירועים יוצאי דופן במהלך היום. אחרי כעשרה ימים של תעוד סביר להניח שיהיה לכם חומר גלם לחשוב עליו יותר לעומק. במידת הצורך תוכלו להתייעץ גם עם פסיכולוג התפתחותי, למשל בתחנה להתפתחות הילד באזור מגוריכם או בפסיכולוג של טיפת חלב מטעם העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילדה בת 8 אשר מזה חודשיים סובלת מבכי היסטרי כאשר היא אינה בבית כתוצאה - לדבריה - מכך שהיא דואגת שלא יבואו לאסוף אותה מבי"ס - או לחילופין שאולי המורים לא יגיעו לבי"ס וכדומה - - יש לה הרגשה תמידית שהולכים לנטוש אותה. יש לציין שכמובן הפחדים דימיוניים כי הדבר מעולם לא קרה. שמעתי על הרבה סוגי טיפול פסיכולוגי אצל ילדים והייתי רוצה לדעת איזה סוג טיפול מומלץ לנו - האם טיפול באומנות או דמיון מודרך או טיפול קליני רגיל.ואם ניתן , אודה לכם אם תמליצו לי על רופאים או מרפאות בתחום זה באיזור ירושלים. בתודה מראש

שלום לפני שמחליטים על המטפל כדאי לעשות אבחון מסודר ולהבין מה מקור הבעיה. הייתי מציע לפנות לפסיכולוג ילדים לשיחה ולהגדיר את הבעיה בצורה יותר מדויקת. אחרי שמבינים את שורש הבעיה אפשר להתאים את הטיפול הרלוונטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר אורן קפלן עברתי לפני כשלוש שנים ניתוח עקב ממאירות בשלפוחית השתן .היום ברוך השם אני בריא ואין עדות למחלה .מתפקד רגיל לחלוטין. אך! חלו שינויים משמעותיים בחיישלא היו מנת חלקי בעבר(לפני הניתוח)למשל:נעשתי אפטי . ואדיש לכל הסובב אותי .שום דבר לא בוער לי .ואין לי מוטיבציה לכלום (לא עושה שום פעילות היתנדבותי .או חוגים כלשהם .העולם לגבי פשוט נעצר .אני לא חיי בחרדות ולא בפחדים .לא חי את העבר שכבר נישכח ממני(המחלה)אני אדם מאד שמח ואופטימי ומרגיש כמו בן 20 למרות שאני בן59.ולשאלתי .!למה זה קורה לי.ומה הם הסיבות לכך. (ניהלתי פרוייקטים גדולים בתחום המערכות האלקטרוניות והייתי מלא מוטיבציות ואנרגיות היום היפסקתי לעבוד מרצון ולא מאמין שאני מסוגל לתפקד כבעבר)

שלום מה שאתה מתאר מזכיר קווים של דיכאון. תופעות דיכאוניות נפוצות למדי אצל אנשים שעברו מחלה כמוך. הדיכאון, בין אם פורמלי, ובין אם כסוג של מצב רוח, מאופיין בחוסר מוטיבציה ואפטיה. אני מצרף מאמר על דיכאון, קרא אותו כולל המבחנים לבדיקה עצמית שבסופו, וראה האם הסימפטומים נראים לך רלוונטיים. במידה וכן רצוי לפנות לטיפול, הן תרופתי והן פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. הטיפול הפסיכולוגי עשוי להיות רלוונטי עבורך בכל מקרה. עברת משבר, אין טעם להכחיש אותו, השאלה כיצד מתמודדים איתו ועם השנים הבאות שעומדות בפניך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לעיתים בתקופות חופשים או חוסר עבודה אני נוהג לישון מעבר לשעות הדרושות להשלמת השינה היומית ,ומעבר למה שבד"כ אכנה "שינה טובה ומספקת". מצאתי שלהתעורר לקראת הצהריים או הערב המאוחרים אחרי כ9-11 שעות שינה גורם לי בצורה פרדוקסאלית עייפות מתמשכת לאותו היום ,אני מתהלך עם כאב גב קל מרוב שהכיבה ,ולעולם לא ממש מתעורר. האם זה בגלל שהרגלי היום שלי בחופשים מעין אילו הם השארו תבבית ,ופחות ראייה אור שמש ,או שיש סיבה אחרת ,לתחושת העייפות הכללית ששורה עלי דווקא בתקופות שאני ישן הכי הרבה? תודה :)

סרוסי שלום לגוף יש חלונות ביולוגיים טבעיים לשינה. אלו הם בלילה וכן בצהריים. יש כמובן גם מרכיב אישי והשעון הביולוגי של אנשים שונים מכוון קצת אחרת. שינה שמנוגדת לשעון הביולוגי הטבעי יכולה ליצור תופעות כמו שאתה מתאר. עדיף לתכנן את שעות השינה מראש ולא לשבש את הרגלי השינה. עם זאת, צריך לבדוק גם שאין תופעה אחרת ברקע כיוון שעייפות והפרעות בשינה יכולים לנבוע מגורמים רבים נוספים, הן פיזיולוגיים והן פסיכולוגיים. אפשר לבקש בדיקות דם כלליות מהרופא אם מדובר בתופעות עייפות שחוזרות על עצמן לעיתים קרובות, ובמידת הצורך לפנות גם למעבדת שינה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 25, סובלת ומתמודדת כל חיי עם התקפי חרדה ועם זה אני כבר יודעת לחיות. מה שמציק לי הוא שעל כל תסמין גופני פיזי הכי קטן - אני כבר צופה את הגרוע מכל, מחלה קטלנית (ניוון שרירים למשל) ומתעלמת מכל סטטיסטיקה הפועלת לטובתי ומכל מחשבה הגיונית שאני מנסה להחליף בה את המחשבה הסוררת. מדובר בתקופות יותר לחוצות ופחות לחוצות ועכשיו בתקופה לחוצה. אחרי הפוגה של 3 שנים, פתאום כל הדאגות חוזרות. אני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ומתפקדת מצוין בכל התחומים, פשוט מודאגת. התחושה פשוט היא שבכל רגע הגוף עלול לבגוד בי. מה דעתך?

ק. שלום כנראה שאת לא באמת יודעת לחיות עם התקפי החרדה. אני לא בטוח שיש מישהו שיודע לעשות את זה. אנשים רבים כמוך שסובלים מחרדה פשוט מתרגלים לכך שאיכות החיים שלהם פגועה ולא מטפלים בבעיה. הנפש יש לה את הדרכים שלה לתת תזכורת שבכל זאת יש משהו מטריד. דווקא לאור העובדה שאת בעלת ידע בתחום הפסיכולוגיה אני חושב שאת צריכה לפנות לטיפול ולתת מענה לכל "החבילה", החל מהתקפי החרדה וכלה בחרדה ממחלות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תגובתך המהירה, הייתי בטיפול פסיכולוגי מעולה שערך כשנה כאשר גיליתי מה יש לי (בגיל 21, עד אז לא היה לי מושג). הטיפול פתר אצלי בעיות רבות, כולל את הפחד המוגזם ממחלות וכלה בהתמודדות עם ההתקפים שכמעט ולא היו במשך 4 שנים (אחד בכמה חודשים ארוכים). פתאום לפני חודשיים הדברים מציפים אותי שוב, לא ממש התקפים אלא יותר אי שקט, ופחד עז ממחלות (זה בד"כ קורה בתקופות שאני חרדה). החיים שלי ניצלו בזכות הטיפול הפסיכולוגי וחייתי בשנים האחרונות באושר גדול וההערכה על כל יום שקט, ללא תרופות (מעולם לא לקחתי) ועם הרבה אהבה ואושר. לאחרונה חיי מתוחים ויתכן שזה העיר שוב את הבעיה. האם לדעתך יש טעם לחזור לטיפול?

יכול להיות שהחשש שלך מפני המוות בעצם משמש תמונת ראי ביחס לפחד שלך מהחיים?.נראה כי הטריגרים המפעילים את מנגנון החרדה אצלך מופעלים מארועים שונים בחייך שהם בעלי משמעות.האם בתקופה האחרונה קרה בחייך משהו או שעלול לקרות משהו שמכניס אותך למתח? מאחורי כל פוביה וגם חרדות אימה מסוימות עומד הפחד מפני אובדן השליטה.שאלת את עצמך באיזה שלב החלטת שאת צריכה לשלוט בזמן בו תסיימי את חייך?האם זה לא למעשה אחד מנתוני הקיום אליהם נולדנו?ובעצם מי היה רוצה לדעת את זמן סיום החיים של עצמו.אני מודע לעובדה כי אנו חיים בתוך עולם בו ישנם סכנות וכי עלינו לנקוט במשנה זהירות אולם מגיע שלב שבו הזהירות והפחד מפני הסכנות שאינן ניראות לעין הופך את מנגנון האזעקה לרגיש מידי. כשיש אי התאמה בין עוצמת הפחד ובין הגורם המאיים או כשנראה כי אין גורם מאיים אל מול תגובה חריפה של פחד..המדובר בפחד שאינו רציונאלי. את מספרת על טיפול שעברת בנוגע לפחדים האלו ומאחר שכבר חווית את התקפי החרדה נראה כי כל סימן ולו הקטן ביותר מפעיל אצלך תגובה אוטומטית אשר מתוכנתת אצלך בראש ומייצגת את הפחד מהציפיה להתקף הבא.הפחד מהציפייה הוא שלב מקדים לשלב בו פוחדים מהתקף החרדה עצמו. שאלי עצמך מהו הסימן הראשון אשר את חווה גופנית ואשר מפעיל את מערכת האזעקה אצלך בגוף בצורה שהיא חזקה מהרגיל. הפחד מתחלק לרציונלי ולא רציונלי.אני מבין שאת מבינה איפה שהוא בתת הכרה כי הפחד שלך אינו רציונאלי ואף מבינה כי הסיכויים הסטטיסטיים כי אכן יקרה לך משהו וכי תסיימי את חייך בכל פעם שיש מצב שהוא דמוי התקף קטנים. אין מציאות,רק תפיסהופרשנות-אמר ניטשה. נראה כי האתגר שלך הוא לשנות את הדיאלוג הפנימי המתרחש בתוכך בכל פעם שאת חשה התקף חרדה.את אינך פוחדת מהתסמינים המדומים המופיעים בכל פעם שמנגנון האזעקה של גופך פועל לשווא כי אם מהפרוש שאת נותנת לתסמינים האלו כצופי עתיד,המאיים על המשך קיומך יגיע הזמן שבו תביני כי אין לך שליטה על הכל, ותיאלצי להבין כי יהיה עלייך לתת האמונה בכוח העליון ולהכיר בכך. את אומרת לעצמך בזמן התקף."אני יכולה למות בכל רגע"..מפחדת מאובדן השליטה על עצמך..לפעמים מגיע שלב שבו את צריכה לעמוד מול המוות ולומר לו.."בו וקח אותי.נראה אותך.." אחרי כמה פעמים כשתראי כי לא קורה דבר..<דהסנטסיזציה-הקהייה חושית..רמת הרגישות של מנגנון הפחד תופחת> ישנו גם טיפול בכדורים מעכבי סורוטונין כטיפול תרופתי במיקרים האלו ,אולם נראה כי עבודה קוגניטיבית ואימון התנהגותי יכולים לפתור העיתתך בצורה טובה ובמהירות יחסית. בהצלחה ובברכה, MA

ראשית תודה על התגובה. עם ההתקפים אני מתמודדת יופי כי אני כבר כ"כ מכירה אותם והם חלק ממני והם כבר כלל לא מפחידים אותי, והם הולכים כמו שהם באים. אין ספק שאני משוגעת על שליטה ומשתדלת לשלוט בכל היבט וחוויה של חיי, קשה לי לשחרר. הפחד שלי הוא דווקא מתסמינים גופניים כשריר חלש או כאב מסוים המפורשים אצלי כמחלה סופנית וזה מה שמפחיד. אני אכן בתקופה מאוד מתוחה של חיי ומקווה שזה יעבור עם הרבה עבודה עצמית כמו שעשיתי עד היום בהצלחה. תרופות זה לא בשבילי. אני מתפקדת מעולה ומתמודדת, יש פשוט תקופות שזה יותר קשה. אני חייבת לציין שאני לא יודעת מי את/ה אבל כל מה שכתבת כמעט מילה במילה הופיע היום בתכניתו של ד"ר פיל בערוץ 3 שדנה בדיוק בנושא זה.

לפני שנתיים הכרתי בחור רגיל אך למרות זאת מיוחד. מההתחלה היה בו משהוא שמצא חן בעיניי מאד. אף פעם לא יצאנו למרות ששנינו מוצאים חן אחד בעיני השני וזה בגלל שאנו מעולמות שונים בכל התחומים והמובנים. כשהייתי מאד עצובה הוא היה היחיד שבחיוך מחק לי את הדמעות. אם זה היה תלוי בי היינו יחד. יש בינינו כימיה. הוא הבחור היחיד שגורם לי להרגיש בעננים רק מלראות אותו. כיף לי לדבר איתי (אם כי זה קורה בתדירות רחוקה מאד). אני רואה אותו כמעט יום יום. ואני לא יודעת אם זה אהבה, התאהבות או אובססיה. השאלה שלי היא מה ההבדל בין אובססיה לאהבה? אשמח לקבל תשובה מפורטת עם דוגמא שתמחיש את ההבדל ותעזור לי לדעת אם זה אהבה/התאהבות או אובסססיה לדבר הכביכול לא מושג (כשחשבתי שהוא "ברוגז" איתי זה הכאיב לי את הלב ואם הוא היה מציע לי לצאת איתו לא הייתי מסרבת ואפילו הייתי מאושרת) תודה

אני חושבת שכל עוד הקשר ביניכם הוא משהו שאינו מתממש, האהבה שלך אליו נחווית אצלך כאובססיה כי היא אינה מתקדמת, אינה הופכת להיות משהו של שניים, אלא נשארת כלואה בתוכך בצורת מחשבות רגשות ופנטזיות. כאשר כל כך הרבה רגשות נשארים בתוכינו, במשך זמן רב, לעיתים הם נחווים כאובססיביים, כי הם משהו שאנחנו כל הזמן מתעסקים בו, בלי שיש להם מוצא, בלי שמשהו מתקדם גם בעולם שמחוץ לראש שלנו... לא היית רוצה לנסות ליצור איתו קשר יותר קרוב למרות העולמות השונים?

דנה שלום אהבה יכולה להיות אובססיבית, זה לא מעיד על איכותה וטיבה, באותו אופן אפשר להיות כרוך אחרי מישהו באופן אובססיבי בלי באמת לאהוב אותו. אני מציע להתרחק מהמונחים התיאורטיים שאינם באמת תורמים דבר, ולהתמקד במה שיש בקשר הזה. את מספר על תחושות של קרבה לאותו בחור והשאלה האם את מתכוונת ורוצה למממש זוגיות עימו כדי לתת לזה סיכוי או לא. אהבה היא תהליך מורכב וסביר להניח שיש בך משהו שאוהב אותו, כמו גם במקביל משהו שמתלבט ("בחור רגיל"). קבלי את הקונפליקט הפנימי שלך ובמקביל אל תתני לו להפסיק את מהלך הדברים. לפי מה שאת מתארת אין סיבה של ממש לעצור את ההתקרבות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מעוניינת להמשיך לתואר שני - מקווה לפסיכולוגיה קלינית, אבל אני גם סובלת מדיכאון ושוקלת לפנות לטיפול דרך קופת חולים כי מצבי הכלכלי לא טוב ולא מאפשר טיפול פרטני. השאלה היא אם זה יפגע בסיכויים שלי להתקבל ולעסוק במקצוע והאם בוועדות הם יכולים לגלות את זה. תודה.

חנית שלום קופת החולים מחוייבת בסודיות רפואית. במידה ואת לא תזכירי את זה בראיונותיך אף אחד לא יכול לדעת שאת בטיפול. באופן יותר ספציפי, אני חושב שתצטרכי לחשוב על הנושא הזה בתוך הטיפול. היותך סובלת מדיכאון לא פוסל אותך מלהיות פסיכולוגית קלינית ובמידה ותחליטי להסתיר את המידע זה עלול להפריע לך להיות את במיטבך בראיונות. המוטיבציה ברורה לי, אבל כדאי לך לשקול גם את ההיבט הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר"אורן שלום רב, שמי יפית, אני בת 35 רווקה. לפני שנה נהרגה אימי בתאונת דרכים. אבי נפטר ממחלה קשה לפני כ-5 שנים. נותרנו אני ו-2 אחי ואחותי. כולם גדולים ממני בשנים רבות נשואים +ילדים. אנני בקשר זוגי כרגע. שאלותי- 1. בימי שישי ושבת, הימים הפנויים מעבודה בהם אני אמורה לנוח ולצבור כוחות לשבוע, אני בוכה, חשה בדידות רבה. עושה הרבה חשבונות נפש מדוע אני לבד איפה טעיתי, מה לשפר- יחסים בינאישיים, זוגיים, 2. כועסת על אחי שלא דואגים לי -לפחות רגשית,לעיתים נדירות מתקשרים לשאול לשלומי ורק אחותי מזמינה לסופשבוע ,גם אז לא תמיד נעים לי לבוא. 3. מנסה במקביל לעבודה ליצור הכרויות, לעסוק בפעילות פנאי, אך- הכל מלווה בתחושה כבידה של אבל ואובדן, של מצבי רוח משתנים -מצד אחד רצון לעשות ומצד שני חידלון ואי עשיה. האם מדובר בדכאון סמוי? האם עלי ליטול תרופות? או שמא האסון שפקד אותי ואת משפחתי הוא הסיבה וזהו תהליך נורמטיבי של עיבוד אובדן אדם יקר ומשמעותי בחיי? נ.ב: אציין שאנני מרוצה ממיקצועי ואני שוקלת שינוי. לתשובתך אודה יפית

יפית שלום יתכן בהחלט ששתי האפשרויות תקפות. אין ספק ששנה אחרי מות אמך ובהקשר של אובדן אביך והבדידות שאת חשה, עיבוד האבל לא הסתיים, וזה טבעי לגמרי. עם זאת, בהחלט יתכן שבמקביל את גם סובלת מדיכאון. אני מציע לך לפנות לטיפול במקום להתבלט. אני חושב שתוכלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי למכלול הדברים שאת מתארת. במידת הצורך תופני לייעוץ לגבי תרופות נוגדות דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

כל הזמן נתקעות לי מחשבות, בעיקר דברים רעים שאני לא רוצה לחשוב עליהם בכלל. והמחשבות נמצאות נון סטופ בראש שלי. אני התחלתי טיפול פסיכולוגי הייתה לי פגישה אחת, והמטפלת נסעה לחו"ל אז עכשיו אני לא יכולה להיפגש איתה. אני משתגעת זה פוגע לי בדברים הכי יקרים לי (גם באהבה לשי לחבר שאותו אני כל כך אוהבת ולא רוצה שזה יהרוס את הדבר הכי טוב שיש לי) ואני לא יכולה יותר. אילו דרכים יכולות לעזור לי להתמודד עם המחשבות או להפחית את האינטנסיביות- אני רוצה להפסיק לחשוב כל הזמן! כל מיני שיטות או תרגילים וכולי... אשמח לקבל תשובה בתודה מראש ענת.

ענת שלום אני מקווה שהפסיכולוגית תחזור בקרוב והטיפול יתחיל באמת. מאחר ומחשבות טורדניות הן חלק מהפרעת חרדה, יש אפשרות לפנות לפסיכיאטר לייעוץ לגבי תרופות נוגדות חרדה. זה עשוי להקל עליך ואולי גם להגביר את יעילות הטיפול הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בתי בת 8, ילדה שמחה, אנרגטית ופקחית. לאחרונה שמתי לב שהיא מרבה להביע את רגשותיה כלפינו ההורים במכתבים. לדוג': אני בהריון וכמעט כל יום היא כותבת לי בהצלחה בהריון, ושתהיי בריאה ואני אוהבת אותך... וכדומה. אתה חושב שאולי היא מרגישה שאנו לא מתייחסים לדבריה בע"פ? אנא עצתך המלומדת! תודה

אני חושבת שעבור ילדה הריון של האם (האם יש לה אחים צעירים ממנה?) יכול להוות מאורע מאד מרגש, ואולי למרות השימחה יש גם פחדים וחששות. יכול להיות שהצורך שלה להביע את האהבה והדאגה שלה, מעיד על כך שהיא קצת חרדה לך, לשלומך, ולשלום היחסים ביניכן. לגבי עצם הביטוי בכתב, אני חושבת שזה מאד טבעי שילדה בת שמונה, שרק רכשה את המיומנות הזאת, "תתאמן" בה על הקרובים לה. יש משהו במכתב שנשאר יותר מבדברים שנאמרים, אולי הרצון שלה הוא להביע את הרגשות שלה ואת עצמה באופן שמותיר חותם. בנוסף כתיבה היא דרך לעבד חוויות, ואולי בתך "מתכוננת" לקראת הלידה, ולקראת הילד החדש דרך זה שהיא מתעסקת בנושא, כותבת עליו, ויוצרת תקשורת איתך בנושא. פתאום חשבתי שאולי היא מאד תהנה אם תכתבי לה מכתב חזרה... :-)

רונית שלום בתור אמא שלה את יכולה אולי להבין את התנהגותה בצורה הטובה ביותר, ואם את חוששת שאכן כך היא מרגישה, כדאי לדבר איתה ולברר זאת איתה. אישית לא הייתי מפרש כתיבה שכזו כרמז לחוסר התייחסות. כתיבת מכתבים היא דבר נפוץ ומסורתי ומביע פעמים רבות מתנה אישית שאדם נותן לאחר. בדקי שאין כאן תגובה שלך שמגיעה מתוך רגשות אשמה כלפי הילדה שאולי אין להם אחיזה במציאות. זה ברור שהריון מוציא דבר חזקים החוצה ואין ספק שבתך מושפעת מכך. אני מציע לעסוק בדבר עצמו, כלומר, ברגשותיה וביחסים ביניכם. לא כל כך משנה הדרך בה הדבר מתוקשר ביניכם והמכתבים יכולים להיות אחת מהדרכים לתקשורת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי עינב ויש לי שאלה... עוד כחודש אני מופיעה בהצגה.... מול קהל רב ואני מאוד ביישנית אני יודעת שאם אני אעלה לבמה אני אתחיל לרעוד ולהילחץ מאוד... אני שמעתי על תרופה שקוראים לה וובן אמרו לי שאם אני אקח אותה אז אני אהיה רגועה... האם כדאי לי לקחת אותה? למה היא טובה באמת והאם יש לזה סיכונים? אם אני ייקח את זה אני לא אהיה לחוצה?!

עדי שלום אני מציע לך לפנות לרופא המשפחה או לרופא פסיכיאטר ולבחור תרופה מתאימה. בכל מקרה, הייעוץ כאן באתר הוא רק בנושאים פסיכולוגיים ולכן לא אוכל להמליץ על תרופה כזו או אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן שנתיים וחמישה חודשים מפותח מאוד ומדבר הרבה מאוד מילים וילד שמח מאוד כל הזמן אני מקבלת תלונות מהגננות בזמן האחרון שהוא מכה ילדים בגן די הרבה למרות שגם הוא חוטף מכות וסריטות ואני לא מבינה איך להתמודד עם זה אני מדברת איתו ומסבירה לו אך נראה כי הוא מוציא עצבים וממש תופס בפנים הילדים הוא סותר להם או דוחף אותם ואני לא יודעת מאיפה זה בא ואיך להתמודד עם התנהגות כזאת אני ואביו לא אנשים רגועים אך בסדר גמור ולפעמים רבים אך זה לא אמור להיות גורם נכון? אני יודעת שבגיל כשה הם עשיין מכים אחד את השני אך איך אני אדע אם בעתיד הואלא יהיה גם כזה? אשמח לתשובה מפורטת תודה

שלום האוירה שאת מתארת בה הילד מכה וגם "חוטף מכות ושריטות" אינה נשמעת חיובית במיוחד. אני מציע לבדוק מה קורה בגן בין הילדים, יתכן שכדאי להקדיש יום ולשבת בגן כדי לראות איך האירועים מתדרדרים לכדי אלימות שכזו. מדובר בילדים צעירים מאוד שגם אם פה ושם אפשר לצפות לתגרה, יש מצד שני צוות גננות שאמורות להתמודד עם האלימות ולמנוע אותה. לפני שמתחילים למצוא סיבות וטיפול צריך פשוט לשבת ולהתבונן במשחק הילדים ולהבין מתוכו מה מעורר את התגרה וכיצד היא מתפתחת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר אורן, מזה זמן אני עוקבת אחר פניות של אנשים בפורום מתרשמת, לומדת - אבל לא חשבתי שאמצא את עצמי בכזה מילכוד. הפרעות חרדה אמרנו? - אוי אלוקים, ישמרנו מהתופעה הזאת שנקראת חרדה. באופן אישי ב 24 נשואה ואמא לשלושה ילדים קטנים. מאז ומתמיד הייתי סובלת מחרדות פה ושם. אני באופיי מאוד פחדנית וחסרת בטחון. כמעט מכל דבר מפחדת ונכנסת ללחץ, כאשר אני מרגישה לא טוב, או אחד מילדיי, ממשפחתי, אם חלילה אירע פיגוע וכו' אני מיד נכנסת ללחץ. הדופק מואץ, סחרחורת, חולשה, רצון להתעלף ורעד בכל הגוף. אבל זה היה קורה בסיטואציות מסויימות. נכון לתקופה האחרונה, כמעט כל סיטואציה מביאה אותי למצבי חרדה נוראיים וזה קורה בתדירות מאוד מאוד גבוהה ומפחידה. לא אכנס לכמה פעמים חוויתי את זה בשבועיים האחרונים מה שמטריד זה מה שקרה לי היום. בתי בת ה-7 התקשרה ממזכירות בית הספר והודיעה שאינה חשה בטוב. הודעתי לה שאגיע לאוספה במהירות האפשרית. לצערי הרכב לא היה ברשותי ולכן הבוס שלי נידב את רכבו לצורך כך. אינני יודעת ומסיבה בלתי ברורה התחלתי להיכנס ללחץ תוך כדי נסיעה. ממש לא יכולתי לנשום, הדופק הלם ברוב עוצמה וכל גופי רעד (גם מקור). הבנתי שלבית הספר לא אוכל להיכנס חרף מצבי. התקשרתי למזכירות ובתואנה מוזרה של "לא מצאתי חניה קרובה" ביקשתי שיודיעו לבתי שאני מחכה לה ליד שער בית הספר שתצא. בתוך תוכי כעסתי על עצמי שלא נכנסתי ועזרתי לה בהרמת התיק ובהליכה אל האוטו. ידעתי שאם אצא - בטוח אתעלף בדרך ואף אחד לא ירוויח מזה כלום. אספתי אותה ונסענו לכיוון הביתה כשאני מנסה בכל כוחי להסתיר את תחושותיי הנוראיות. העלתי אותה הביתה, קילחתי, החלפתי בגדים הכנתי לה משקה חם ובקבוק מים חמים והכנסתי אותה למיטה. היא חשה שאינני בסדר וכל הזמן שאלה אם אני צריכה לשירותים בגלל "הקפיצות" שעשיתי עניתי במהירות שכן ואז רצתי לשירותים ופרצתי בבכי נוראי. הרגשתי שאינני מסוגלת לשלוט בחרדה יותר, הלב איבד את הקצב מזמן ואני חשבתי שאני הולכת למות מהתקף לב. בנוסף הייתי עם האוטו של הבוס והודעתי לה שאני חוזרת במהרה - חשבתי לעצמי - כיצד אני עושה זאת? לקח לי בערך שעה עד שחזרתי לעצמי (השעה הכי קשה בחיי). ואני כל הזמן שואלת את עצמי - מה קורה לי? מה? בבדיקות דם לא נמצא משהו חריג למעט רמת סוכר נמוכה יחסית בצום. בלוטת התריס - תקין. מה קורה לי? האם זה הגיל? הרי לא יתכן שמכל מצב קטן של לחץ אני אגיע לכך. דוקא היה לי יום נחמד עד לאותו טלפון. אז מה קורה לי לעזאזל? - אני יודעת שההמלצה כאן תהיה בכוון של כדורים וטיפול פסיכולוגי משולב אבל רציתי לדעת יותר ממה דבר זה יכול לנבוע, ולא כיצד מטפלים בתופעה. לתשובתך אודך

אראלה שלום לפי מה שאת מתארת סביר להניח שקיבלת מה שמכונה "התקף חרדה". למרות שהחרדה היא תופעה אוניברסלית ושמת לב בעצמך כמה היא נפוצה בפורום, הסיבות אצל כל אדם הן אישיות לחלוטין. סביר להניח שיש משהו שקורה, אבל כדי להבין אותו צריך להכיר אותך. את צודקת שהטיפול הנפוץ הוא שילוב בין פסיכותרפיה ותרופות. זו מסגרת שמאפשר גם להתחקות אחר מקור הבעיה. תוכלי לקרוא את המאמר על החרדה המופיע בקישורים למאמרים מצד שמאל. אני מעריך שאם תחשבי בצורה אסוציאטיבית מה קרה לאחרונה, האם יש גורם לחץ כעת בחיים וכד', אולי תעלי על מקור הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 26, אקדמאית, עובדת בתחום היעוץ הארגוני. מאז ומתמיד לא הרגשתי צורך בבן זוג קבוע מהבחינה המינית, אלא רק ה"חברית". אני יוצאת עם בחורים כל הזמן ויש התעניינות רבה סביבי, אך מעולם לא היה לי קשר שעלה על 3 חודשים. אני מרגישה שאין לי חשק לחוות מין עם אדם נוסף. כלומר כשאני מגיעה לאינטימיות עם מישהוא וכשאנחנו מתכוונים לשכב, אני מרגישה לא בנוח ולא משוחררת כלל. המחשבות עובדות במקום הרגש, והכל נהרס. זהו דפוס שחוזר על עצמו כבר כמה שנים. הנושא מאוד מדאיג אותי משום שאינני יכולה לראות את עתידי ללא בן זוג קבוע עם כל המשמעויות שיש לזה. הייתי בטיפול ארוך בעבר, שעזר לי מאוד מכל הבחינות אך בנושא זה לא היו תוצאות. אני לא מכירה אף אדם עם בעיה כמו שלי, ונראה כי היא נובעת ממניעים ספציפיים שאותם עדיין לא הצלחתי לפענח. עוד לא פגשתי אדם כמוני- שלא מעוניין לחוות מין עם מישהוא אחר... אשמח לעצה/עזרה. אפרת.

לי, ממה שאת כותבת לא נשמע שאת לא רוצה לחוות קשר מיני עם אדם אחר, אלא שכאשר זה מגיע לשם, יש קשיים שמפריעים לך לממש את הרצון. את כותבת שאת מרגישה מאד לא משוחררת (אני מבינה את זה כלחוצה) ודי ברור שקשה להינות מכל הסיטואציה כאשר מרגישים לחץ/מתח/חרדה. אבל זה לא אומר שאין בך חלק שכן היה רוצה למצוא את הדרך להיות שם, ולהיות שם בצורה שתהיה נכונה לך. אז אני לא חושבת שאת לא מעוניינת ביחסי מין, רק שאיך שזה כיום זה פשוט קשה לך מדי. אני חושבת שכדאי לך לערב את בני הזוג שלך בקושי שלך, ואני בטוחה שעם מישהו שיבין את הרגישות ואת הקושי שלך, תוכלי למצוא את עצמך, אולי לא מייד, מתחילה להבין את העניין הזה של "יחסי מין" - מה טוב לך, מה לא טוב לך, איך את יכולה ללמוד להרגיש יותר טוב. אני חושבת שהעניין כאן הוא שאת צריכה שותף - שותף שיחד איתך יעזור לך לצלוח את הקושי ולהגיע למקום שבו את יכולה להיות ולהרגיש טוב (אני חושבת שהעניין של אינטימיות גופנית ויחסי מין הינו יותר מורכב עבור חלק מהאנשים ממה שמשערים או שנהוג לדווח עליו). בקיצור, המסר שלי הוא שלדעתי אפשר להתמודד עם זה, אבל צריך להתמודד עם זה... ובגלל שזה עניין של שניים, אני חושבת שהדבר הנכון הוא לשתף את בן זוגך (כאשר יש לך) בנושא ולראות איך זה משנה את הרגשתך. אולי את זקוקה לקצב מאד מאד מאד איטי, כך שבמקום הצפה של בהלה/מחשבות תוכלי להתרגל למצב הזה של להיות עם מישהו... אולי את בת 26, אבל לי נשמע שלפעמים הדבר הכי טוב כאשר יש פחד/לחץ הוא להתקדם כאילו היית בת 16. (כלומר - להתחיל מקשר אינטימי של לתת ידיים, אולי רק להתנשק, אולי לא מייד חייבים להוריד את כל הבגדים... כל דבר שיאפשר לך להוריד את המתח ולהיות קשובה לעצמך יעזור. ולדעתי יש מספיק גברים שזה גם מה שטוב להם, ככה שאולי יש לך אפשרות לבדוק את הנושא...)

עכשיו את סקסולוגית? הרפי

תתפלאי - את לא היחידה בסרט הזה אני מזדהה איתך מהסיבות האישיות שלי וכמוך וכמוני אני מאמינה שיש עוד "שלא יצא מהארון" אם אפשר לקרוא לזה כך בתת מודע שלי ובפנטזיות שלי הכל נפלא בפועל הכל דועך

תודה רבה על תגובתך, גם אצלי בפנטזיות הכל נראה פורח ומיני ואינטימי, אבל בפועל כל האשליות מתנפצות. אני מקווה שגם לך וגם לי יהיו בני זוג רגישים ומבינים שיהיו איתנו גם ברגעים האלה ויעזרו לנו לחוות את הפנטזיות שלנו (ושלהם...) ללא קושי. חזקי ואמצי, אפרת.

אפרת שלום אפתח את תשובתי במשפט המשמעותי ביותר בעיני בהודעתך: "כשאני מגיעה לאינטימיות עם מישהוא וכשאנחנו מתכוונים לשכב, אני מרגישה לא בנוח ולא משוחררת כלל" יכולות להיות סיבות רבות לעכבות מיניות. מין קשור לרגשות, לתפיסת גוף, לדימוי עצמי, לזהות מינית ולעוד גורמים רבים. העובדה שכשנוצרת אינטימיות מתחיל הקושי יכולה אולי לתת לך כיוון לשורש הבעיה. אינני יודע לומר מדוע יש אצלך חשש מקשר אינטימי אבל נראה שבאופן לא מודע את עושה הכל כדי להימנע מקשר כזה. יש מצבים שבהם הפגיעה הפוטנציאלית מקשר כזה חמורה יותר מהאפשרות הלא יהיה קשר כלל. מאחר ואת כותבת שהיית בטיפול פסיכולוגי שעזר מבחינות אחרות, אני חושב שיש אפשרות סבירה שכעת תוכלי לפנות לטיפול ולהיעזר גם בנושא הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! ביתי בת 3 וחצי קשורה מאוד למוץ שלה. לפני חודש וחצי בערך התחלנו לדבר על השלכתו לפח בחנוכה. היא הסכימה, סיפרה לכולם, אך בפועל היא נאחזת בו בימים האחרונים יותר מתמיד (בנוסף, יש לה גם אחות בת 5 חודשים דבר שלא מקל על העניין). לא יודעת מה לעשות, היא גדולה ובוגרת וזה מגעיל ומיותר. מצד שני אני לא רוצה לעשות לה נזק ואני רואה שכשאני לוחצת היא נלחצת. קודם כל, האם כדאי בכלל להמשיך בקו הגמילה, או להניח לה כרגע? אשמח לשמוע בעצת מנוסים ממני כיצד מבצעים גמילה. בתודה, מיכל

מיכל שלום בתי בת 3 וחצי ומאד קשורה למוצץ. שמתי לב שכאשר קשה לה ריגשית, היא מבקשת את המוצץ. גם היא מאד בוגרת אבל מבחינה ריגשית יש כנראה תהליכים איטיים יותר למרות שהיא מפגינה בגרות וידע והבנה. עם בני הבכור, המוצץ היה בפיו עד גיל 4 ו- ארבעה חודשים. גם אני רציתי לגמול אותו מהמוצ, אבל אח"כ שחשבתי על כך עם עצמי, מצאתי את עצמי מודה בעובדה שזה יותר כתוצאה מלחץ סביבתי על כך שהוא גדול. חשבתי על כך רבות, זו הילדות שלו, הוא הרי לא יגיע לכיתה א' עם מוצץ שהרי גם הוא גדל ו"מתבייש " במוצץ. עם בני הבכור הגמילה היתה כזאת- הוא ראה את האחיינית שלי עם גשר בשיניים, ושאל על כך, אני "קפצתי" על המציאה והסברתי לו שבגלל שהיא מצצה מוצץ עד גיל מאוחר, השיניים שלה התעקמו ולכן שמו לה גשר ליישר אותן, אין לך מושג כמה זה עבד, אבל הוא ביקש לזרוק את המוצץ וזה לא היה ממש ישיר ממני. אני יודעת שהוא היה כבר מוכן אבל היה לי אישית קשה להפריד בינו לבין המוצץ בצורה גסה ללא ליווי ותהליך שהוא עובר עם עצמו. את כותבת שזה "מגעיל ומיותר"- אותך זה מגעיל, מה שאני עשיתי העברתי את ביתי למוצצים מסיליקון שהם פחות מגעילים מהלטקס שנשחק ומסריח בשלב כלשהוא. מעבר לכך, דבר מאד חשוב, יש לך תינוקת בת 5 חודשים, ביתך עוברת הסתגלות למצב החדש, קינאה. מניסיוני הקינאה גדלה כאשר התינוקת יודעת לזחול ולגעת בצעצועים שהיו עד כה שייכים לגדולה... אני לא הייתי ממהרת, בטח לא לאור השינוי עם בוא הילדה הקטנה.. ותאמיני לי שהיא בסוף תגמל בזמן המתאים לה, עצם זה שהסבי בה משדרת שהמוצץ לא מתאים לגילה, לאט לאט זה מחלחל ובזמן המתאים לה, גם מהבחינה הריגשית , היא תיפרד ממנו בכל אופן שיהיה בהצלחה חלום

מיכל שלום דבריה של חלום יכולים לעזור לך לקבל החלטות בנושא המוצץ. השאלה מה קורה כעת שדחוף לגמול אותה. היא אמנם נראית גדולה ובוגרת אבל היא בכל זאת ילדה צעירה והמוצץ בגיל כזה וגם שנה שנתיים מאוחר יותר אינו דבר נדיר. אני מציע לך להרפות ולתת לה להיגמל בקצב שלה. נוכחות של תינוקת חדשה בבית בבוודאי יכולה להגביר חרדה ואם אין סיבה של ממש להפסיק כעת לא הייתי נכנס למלחמות מיותרות. יתכן שהצורך בגמילה מגיעה דווקא ממך. זה די נפוץ שכשיש תינוק חדש יותר קל לשים את הילד המבוגר יותר במקום של מישהו בוגר ולא תינוק, גם אם יש בו עדיין חלקים של תינוק. תני לבתך הגדולה להיות עוד קצת תינוקת. אני מבטיח לך שזה יעבור במוקדם או במאוחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, יש לי בעיה עם בעלי,הוריו גרושים, הוא הסב מקצועו לפני שנתיים לעבודה שלא דורשת מחשבה אלא סבלנות וריכוז. ואנו נפגשים מעט מאוד, איננו מסתדרים באופן קבוע אך זה נהיה בלתי אפשרי מפעם לפעם יש לנו 2 ילדים קטנים, והמריבות מתחילות משטויות. כל שני וחמישי מריבה שטותית אחרת, דוקא אחד לשני וכו' , הבעיה היא שהוא מקלל אותי ליד הילדים, ואפילו אומר אמא... קללות מאוד גסות. איך עלי לנהוג כלפיו וכיצד להביא להבנתו שהוא מערער לילדים את בטחונם וזה לא חינוך! הוא משתמש בילדים כבחומה, הוא אינו יודע להתמודד עם כעסיו ולא עם מריבות, ברור לי שהכל מגיע מהבית וידוע לי שהוא שרוי במצוקה תקופה ארוכה,אך איני יכולה לספוג יותר. למעשה ימים ואף שבועות איננו בקשר בעיקר מכיוון שהוא שותק, וברגע שיש מפגש הוא בד"כ נגמר במריבה, בד"כ בסופי שבוע, כמו כן, איננו בעלי יכולת כספית ולכן קשה עוד יותר לקבל עזרה מאיש מקצוע, למי לפנות? כיצד לשנות את הגישה שלו? איך לשנות את המצב ? אני לא אומרת שרק הוא לא בסדר אך אני עובדת ב- 2 משרות מלאות, גם בחוץ וגם בבית, אין לי סבלנות וגם לא חשק אליו. אך אני מוכנה לשנות בשביל השקט הנפשי שלי והרוגע בבית. HELP !

שלום המצב ביניכם נשמע גרוע למדי, יתכן שאת בתוך הקלחת ואינך קולטת את עוצמת הבעיה. אתם מזיקים לעצמכם ולילדכם בהשארת המצב כפי שהוא. יתכן שבתוך הלחץ הכלכלי אתם עסוקים כרגע בהישרדות ולא נותרים כוחות כדי לטפל בבעיות. עם זאת, קיימת כאן הצטברות של כעס שתלך ותחמיר עם הזמן עד שהכל יתפוצץ. לפי מה שאת מתארת יש ביניכם עדיין רצון לשמירה על הזוגיות ולכן אתם אולי בדקה התשעים כדי לשקם את הקשר. אני מציע לך לפנות עם בעלך לתחנה לטיפול במשפחה שקיימת ברוב היישובים בארץ. נסי לברר על אפשרויות הטיפול דרך הלשכה לשירותים חברתיים בעיריה. העלות אמורה להיות נמוכה יחסית וחשוב שתתחילו לעשות משהו בנדון. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אם לשלושה ילדים, הגדול חייל בן 19 הסנדוויצ'ית בת 16, והקטנה בת12.הילדה האמצעית שלי היא ילדה עם המון בעיות שמאפיינות את גיל הבגרות. היא התחילה לעשן לא מזמן, היא עסוקה כל הזמן עם חברים, פחות אוהבת ללמוד, ויש לה בעיות לא מעטות במסגרת הלימודית. לאחרונה היא נוטה יותר ויותר למצבי רוח קיצוניים, ומאד קשה להתמודד איתה. זה בא לידי ביטוי בכך שהיא "התאכזבה" מהחברים הקרובים לה ופתאום מוצאת את עצמה מתמודדת עם בעיות חברתיות וכו'. אני אמא עם מודעות מאד גדולה לצרכיה, כי הרי גם אני עברתי את גיל הבגרות ואני ממש בעניין של להבין אותה ולהושיט לה יד , אבל העניין הוא שהיא בוחרת שלא לספר דברים שעוברים עליה ואני לא ממש מחטטת בחייה, המוטו שלי תרצה תספר, לא תרצה לא תספר. היום היה בנינו דין ודברים והיא צעקה שאני לא מקשיבה לה ולא שואלת מה עובר עליה וכו', ואני חשבתי לעצמי כמה לא נכון שהרי בכל פעם שאני מציעה את עצמי היא די מתחמקת ואני לא "נדחפת" והשאלה היא: אתה חושב שאני כל פעם מחדש צריכה להכנס לחדר שלה, לשאול להתעניין? אתה חושב שהיא תספר לי באמת באמת מה עובר עליה? איך באמת אני צריכה לנהוג? אגב, הקשר ביננו הוא קשר טוב. לעזרתך אודה.

שלום לך, מכיוון שד"ר אורן לא משיב בימים האחרונים אני מרשה לעצמי לענות לך ,למרות שאיני איש מקצוע אלא אבא שחווה את קשיי גיל ההתבגרות אצל בתו. בתי כיום בת 27, בתחילת גיל ההתבגרות התחילו איתה בעיות קשות , בערך מהסוג שאת מתארת. ראיתי שאינני יכול להתמודד עם זה לבד ופניתי לעזרה מקצועית. כדאי לך לשקול האם לעשות זאת גם, את יכולה ללכת בעצמך או יחד עם ביתך אם היא מוכנה. אם יש פתיחוץת ביניכם, את יכולה להסביר לה את הקשיים שלך להתמודד עם התנהגותה ולומר שאת זקוקה לייעוץ מקצועי. אני, פניתי בזמנו למכון אדלר, לייעוץ פרטני לא לקבוצת הורים. אבל כל פסיכולוג לנוער המתמחה בבעות גיל ההתבגרות יכול לעזור לך.

אתי שלום אמנם בתך מתמודדת עם קשיים אופייניים לגיל ההתבגרות, אך מנקודת מבטה אלו בעיות קשות ומכאיבות. ראשית הייתי מציע לך אפשרות לפנות לפסיכולוג או פסיכולוגית כדי לשוחח ולקבל ייעוץ. זה לא צריך להיות משהו שדוחפים אליו, אלא לפתוח חלון לאפשרות כזו. לגבי אופן ההתנהגות שלך איתה, זהו גיל שמאופיין בקונפליקט לא פשוט. מצד אחד היא עדיין ילדה אבל מצד שני רוצה גם להרגיש מבוגרת ועצמאית. לפיכך זה טבעי שלא תספר לך הכל ושיהיו לה דברים שהם רק שלה. בהחלט המשיכי להתעניין ולהביע עניין במה שקורה לה, אם הקשר ביניכם טוב ורמת הזעם שהיא מפגינה סבירה ולא חוצה גבולות של אלימות רצוי להכיל את העוצמות הרגשיות ולהיות שם בשבילה. נושא הגבולות הוא אישי ויש לבחון אותו בהתאם לנסיבות, כך שכאן לא אוכל לתת לך עצה חד משמעית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! אני מאז ומעולם ניחשבתי לבן אדם עם שימחת חיים שתמיד צוחקת בצחוק מתגלגל וניכנסת להתקפות צחוק בלתי פוסקות. ותמיד היה לי קשה לשלוט בו אבל אני מטיבעי אוהב לצחוק שמתי לב בזמן האחרון שלפעמים תוך כדי דיבור עם אנשים אני מצחקקת ואני תמיד פוחדת שזה יקרה ואני לא אוכל להמשיך לדבר כי אני פשוט אצחק.. זה לא חוק קולני אלא ציחקוק קטן אבל זה ממש מפריע לי ! אני פוחדת לעבוד עם אנשים שאולי אני אתחיל לצחקק אבל אני איכשהו שולטת בזה. ואפילו העברתי איזשהי הרצאה מול חבור אנשים שאמנם אני מכירה ומאוד התאפקתי ולא צחקקתי ויש כאלה שיחשבו שזה ממבוכה או מחוסר ביטחון.. ואמנם פעם הייתי חסרת ביטחון אבל היום אני בן אדם עם המון ביטחון ולא מרגישה מבוכה! אם כן מהיכן זה נובע? תודה

אני חושבת שאולי מה שמפריע לך הוא התחושה שהצחקוק שלך הוא לא במקום, כלומר לא נובע מכך שמשהו באמת מצחיק אותך, אלא ממשהו אחר. ואז השאלה היא מה זה הדבר הזה? אולי למרות מה שאת כותבת יש בכל זאת איזו התרגשות או ריגוש בסיטואציות מסויימות, שבאה לידי ביטוי דרך הצחוק? האם זה קורה עם כל אחד? או רק במצבים מסויימים? ואולי, זה בכלל לא דבר כל כך נורא? יש הרבה אנשים שאומרים "אמ" לפני כל משפט, והם לחלוטין לא מודעים לזה, ולרב גם בני שיחם לא... ואם הם היו מודעים לזה, והיו רוצים להפסיק את זה, זה היה פתאום מאד מקשה עליהם לדבר, ובעצם, האם זה משנה? לכולנו יש מאפייני דיבור שונים והתבטאות שונים, ואני חושבת שכולנו נרגשים יותר בחברת אנשים אחרים, מאשר כאשר אנו לבדנו. צחקוק לדעתי הוא ביטוי לריגוש, לאו דווקא למבוכה או לחוסר בטחון, למרות שאולי אלה מילים קשורות.

ברור שהוא לא במקום. ז"א אם זה בעבודה אן סתם בשיחה עם אנשים זה נראה די מגוחך שאני פתאום מצחקקת ואני לא יכולה גם להמשיך לדבר ואני משתדלת להירגע ולהמשיך לשוחח כרגיל אבל זה מפריע ואני רואה את זה כדבר מאוד שלילי ברגע שהוא מפריע לשיחה או לפעילות כלשהי ואולי יש משהו שהוא מתחת לפני השטח שגורם לי לצחקק ככה אני לא יודעת .. שמעתי על טיפולים בהיפנוזה שגרמו לאנשים להבין מהו המקור של הבעיות אין לי מושג מהיכן זה מגיע ומה גורם לכך .!

שלהבת שלום לפי מה שאת מתארת הצחקוק הזה הוא סוג של תגובת מבוכה או מילוי זמן כדי לאפשר כמה חלקיקי שניה למחשבה על מה תדברי הלאה. בנוסף, התגובה שיוצר אצלך הצחקוק, בעיקר החשש ממנו, הוא סוג של מחשבה טורדנית, מה שמחזק את ההרגשה שהצחקוק עצמו הוא תגובה שקשורה למבוכה. בכל מקרה, זו השערה ראשונית ולא אבחנה. אם את רוצה לטפל בזה פני לטיפול. אכן היפנוזה עשויה לעזור לך הן להבין את הבעיה והן לטפל בה. אם תרצי לקרוא יותר על היפנוזה פני לקישור לכתבות בעמוד זה מצד שמאל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם אפשר לשאול, ממתי את כותבת בפורום הזה? האם ממש מתחילתו? תודה

האמת היא שאני לא יודעת מתי הפורום הזה נפתח... מתי? ואני כותבת כאן כברבערך 9 חודשים - מסביבות מרץ-אפריל.

האמת שזה די מפריע אפילו. כשיש לי תגובה למשהו ספציפי, גם אני רושמת. ההרגשה שלי היא שלעיתים את רושמת כדי לרשום. עניין הפורום הוא לקבל עצה מקצועית וגם דעות ותגובות של המשתתפים, אך לפעמים עדיף לא לרשום סתם דעה אלא כשבאמת יש מה לרשום ולתרום. אני רושמת את זה כביקורת ולא כדי לפגוע בך חלילה כי ברור שאת רושמת מכוונות טובות בלבד.

לילה, ללא קשר לאיכות תגובותייך,נראה לי נכון להעיר כי הפורום הזה הינו כבמה המציגה קריוקי להמונים.. וכל מי שאינו מעוניין לקרא הודעותייך מוזמן לדלג מעליהן. מובן הרי ,שבחינה במבט חודר תגלה, כי בעיות אגו ,קינאה וצרות עין וכן רגשות אחרים שעולם כמכלול ההתנהגות האנושית הנוצרת בדינמיקה קבוצתית,גם אם אין הם באים מתוך רצון להרע ,כיון שאלו תגובות טיבעיות מאד במקום ציבורי ופתוח בו כל אחד מביא את היתרונות היחסיים שלו וללא כוונה מעמיד אחרים בצל, אין בהם כדי לבטל את האיזון שצריך להישמר בין הרצון והזכות להבעה עצמית כפי שמאפשר הפורום הנל ובין הפגיעה ברגשות של אחרים.(מיותר לציין כי בסיטוציה הזו אין שום הצדקה לבטל את השתתפותך רק כי אחרים מרגישים מאויימים מכך כי מכאן אין לזה גבול). אינטרוספקטיבה מצידך ובחינה ביחס למקום ממנו מגיעים ההודעות הם הגורמים שאמורים לנווט את דרך הפעולה שלך כאן. נראה כי מאחר ומנהל הפורום ממעט להגיע לכאן ופעמים רבות תשובותיו מהוות רק קצהו של קרחון,ערכם של המשתתפים האחרים ותשובותיהם עולה לאין שיעור במתן סעד נפשי ובעזרה בכלל הבעיות המוצגות כאן. אני מניח שיש בצד ההשתתפות כאן מבחינתך רווחים מישניים כמו הרחבת האופקים,שיפור הכתיבה וחידוד יכולות אחרות כמו הרחבת מאגר בכלים שנירכשים ואין בהם שום פסול אם הם עולים בקנה אחד עם טובת ההנאה לה זוכים אלו שאת פונה אליהם.אנו אנושיים,ולכן כל תגובה אנושית אינה זרה לנו כולל רגשות של תחרותיות,קנאה,כעס ופחד ועוד..ונראה כי אלו העסוקים להסתבך ברגשות כאלו ממעטים לבחון בצורה נקייה את מורכבות התמונה האנושית כמו גם שמעבירים דרך פילטר לא יעיל הנגוע ברגשות הנל ומפספסים את הסיבה הדומיננטית לשמה מתכנסים כאן עוברי אורח רבים,ארחי פרחי שמשתמשים בפורום הזה כדי לקבל עזרה בזמן אמת ולא כאלו הרואים כאן את המקום כשטח מחייה לדיונים והתמקדות ביחסים הבין אישיים. אני מעריך את תגובתה של אורית ומאמין לה כי המקום ממנה הגיעה לא היה במודע מתוך רצון להזיק.אם אורית תבין כי מותר ואף טבעי להרגיש רגשות של קנאה וכעס,תיסכול ושהם מאפיינים קבועים בדינמיקה מהסוג הזה אני חושב שהיא תרגיש טוב ביחס לכל מה שנאמר כאן. אני מאחל לך,לילה,המשך כתיבה פוריה ובהצלחה.

על דבר אחד אני יכולה להעיד על עצמי, וזה מודעות. אין לי כל בעייה, כל שכן בפורום בו אף אחד לא מכיר אותי, להודות בחולשותיי- ולכן אני כאן בעצם. אבל אני מצטערת- התגובות שלי לא הגיעו ממקום של כעס או קינאה אלא ממקום של ביקורת בונה וחברית הכי שאפשר, אני מבינה גם שחברים אחרים בפורום נהנים להשתתף בדיונים ולכולם יש הרבה לומר, אבל אני לא מסכימה עם "הטונים" הלא נעימים הללו. אז לכולם- נכתבה כאן ביקורת אחת וכולכם השתתפתם בה - אם להסכמה או לשלילה. אני -מאוד מכבדת אתכם. אבל לדיון כזה, בו אין כבוד אחד לשני, לי אין מקום. אז תסלחו לי אם אני לא אגיב יותר, ולא כי נפגעתי, ממש לא, אלא כי אני באמת מאמינה שאת הפורום צריך לשמור לתמיכה אחד בשני ולא לנסות "לקבור" אחד את השני במילים יפות. אני מקווה לסגור את הדיון הזה כאן, ובאהבה ולא בטינה, ולהמשיך לקיים דיונים אחרים, נעימים וברוח טובה. אם הביקורת שלי לא הובנה או לא מובנת בצורה שאליה אני מתכוונת, אז לילה וכולם- קבלו כאן את סליחתי.

כתבת לי דברים שמצלצלים אצלי חלק במוח נראה לי שאני צריכה להבין את מה שכתבת. זה נראה לי דברים משמעותיים שיכולים לעזור לי . כתבת לי שהחיים בנויים מרגעים קטנים ועלי לנסות לבנות ולארגן את הרגעים הקטנים הללו וככל שאצליח להתמודד איתם אז כך החיים שלי בגדול יראו טוב יותר. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/508/xFT/492647/xFP/492757 ואני מבקשת אם תוכל לומר יותר על הדברים האלה מפני שנראה לי שכתבת דברים שיכולים לעזור לי.

לימור שלום כל יום הוא מועד שעומד בפני עצמו. אם תתכנני לכל יום מטלה אחת בלבד שבה את מתחייבת לעמוד, ואכן תקפידי לעמוד בה, את תראי שתוך זמן קצר יהיו יותר ויותר דברים שיסתדרו. יום אחד לעשות הליכה ברגל לחצי שעה. יום אחר ללכת לסרט. יום אחר לפגוש חברה שמזמן לא ראית, וכו'. הדברים הקטנים הללו יבנו רצף של יכולת ומסוגלות. במידה ולא עמדת במטלה היומית, נסי לחשוב מה עצר בעדך, אל תייאשי את עצמך, נסי לפרגן לעצמך ואל תנסי להגדיר משימות גדולות וממושכות, לפחות בשלב הראשון. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לברר פרטים לגבי המקצוע טיפול באמנות. האם יש בו הכרה מספיק חזקה בארץ ובעולם? האם זהו מקצוע בינלאומי? האם נדרש בחו"ל לבצע בחינות, או הכשרות נוספות על מנת שזה יוכר שם? מהם הכישורים הנדרשים למטפל באמנות? מהו אופי העבודה? שעות עבודה? עבודה עם קבוצה? עבודה עם יחידים? עבודה בלחץ? איזה סוג לחץ? האם נדרש להחליט החלטות רבות? מהו המצב בשוק? יש דרישה? שכר? היכן מומלץ ללמוד? תודה רבה!

שלום הטיפול באומנות מקובל כיום במקומות רבים, למשל, ברוב תחנות בריאות הנפש והשירותים הפסיכולוגיים יש גם מטפלים באומנות. אני מציע לך להתייעץ עם אדם שעוסק בתחום. למשל, בפורום הסמוך כאן באתר של טלי פרידמן שמכונה פורום עבודה סוציאלית וטיפול באומנויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה 20 שנה. מערכת היחסים ביננו בדר"כ בסדר. אבל היא מושתתת רק על רצונו של בעלי. כל מה שאנו עושים נקבע על פיו. אם אני מביעה התנגדות או דעה הפוכה אני נדונה לברוגז ממשוך מצידו ואיומים בגט. במריבה האחרונה אף עבר לישון בחדר אחר.זה פעם ראשונה שהוא משתמש בענין הזה של מעבר לחדר אחר.אבל הברוגז הוא ריטואל קבוע ביננו המבוסס על קשר של הפחדה ואיומים. (לא פיזיים) כל פעם מחדש אני נבהלת ומתחנפת. אני תמיד מפחדת שיעזוב אותי. המריבות הן תמיד טיפשיות ועל נושאים שוליים. מה לעשות. כשאנחנו שולם היחסים יפים ורומנטיים אבל תמיד אני צריכה לדאוג לא להכעיס אותו. גם הילדים שלנו מפחדים ממנו. בסה"כ הוא בן אדם טוב אך נוטה למצבי רוח ופרצי זעם איך אני מתמודדת? קשה לי

אבא שלי היה כזה, ואני היום ילדה מאד גדולה (בת 40). בסופו של דבר הם התגרשו. מה שאומר שאם לא מגיעים למצב של יעוץ זוגי אזי המצב אבוד. אז, עצתי בטח לא מקורית אבל מאד יעילה, רק טיפול זוגי ושיהיה בהצלחה.

איריס שלום צריך שניים לטנגו. את משתפת פעולה עם המצב הקיים מתוך פחד שיעזבו אותך ובכך את מחזקת את המנגנונים שמטילים עליך כל פעם אימה מחדש. צריך למצוא דרך שבה תוכלי להיות יותר אסרטיבית בלי "לפוצץ" את המערכת, אך זה כרוך ללא ספק גם באפשרות של עימות. במידה ושיווי המשקל בבית ישתנה, גם מערכת האיומים הזאת תשתנה. יתכן שאם בעלך ידע שגם לך יש כוח וגם את יכולה לעזוב, היחס שלו ישתנה. אני מסכים עם אתי שכדאי לפנות לטיפול זוגי, עם זאת, יש חשש שפניה כרגע תהיה במצב שישמר את מצב הכוחות ביניכם. אני הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול אישי בשלב ראשון ולצבור העצמה, ורק לאחר מכן להציע לבעלך לפנות לטיפול זוגי במידת הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני בן 24, ולדודתי מצד אימי יש סכיזופרניה. שאלותיי הן: 1. שמעתי שסכיזופרניה עוברת בתורשה, האם נכון הדבר? 2. מה הסיכוי להעברת המחלה?

בסכיזופרניה יש מרכיב גנטי, אבל היא לא תורשתית במובן שאם אחד מההורים חולה, הילד יהיה חולה גם. למעשה יש להבדיל בין היות מחלה בעלת בסיס "גנטי" לבין היותה "תורשתית". למשל, תאומים זהים שלהם יש בדיוק אותם גנים, אם תאום אחד חולה במחלה, לתאום השני יש סיכוי די גבוה (לא בטוחה במספר המדוייק) לחלות גם. וזאת לעומת תאומים לא זהים, אצלהם הסיכוי נמוך בהרבה (אם כי עדיין גבוה יותר מהאחוז הרגיל באוכלוסיה). תורשתי, פירושו שגנים שיש אצל אחד ההורים, עוברים בסיכוי זה או אחר - לילדים או לצאצאים שבדורות הבאים. אחת ההשערות, לגבי סכיזופרניה, היא שהמחלה קשורה למשהו שקרה במהלך הריון האם (כמו וירוס), וברור שזה לא גנטי ולא תורשתי... סכיזופרניה היא מחלה מורכבת, אין גן בודד שגורם לה, אין מצב יחיד שמביא להתפרצותה. גם אצל תאומים זהים, עדיין יש שונות - כלומר מחלה של תאום אחד אינה מבטיחה מחלה של האחר, דבר שמרמז על גורמים סביבתיים, חברתיים או ביולוגיים שאינם גנטיים. לסיכום, אחרי כל ההסבר הזה, למיטב ידיעתי היקרבה הגנטית בין דודה של אמא לבינך הינה נמוכה למדי, המחלה מורכבת ובעלת מספר גורמים, והסיכוי, להבנתי, לא צריך להיות גבוה מבאוכולוסיה הכללית. ואם אתה חושש להגיע למצבים פסיכוטיים - אני ממליצה לך לא לקחת סמים :-) (שיכולים במקרים מסויימים להביא להתפרצות פסיכוטית גם אצל בריאים).

יובל שלום אכן יש מרכיב תורשתי בסכיזופרניה, אם כי מדובר במחלה מורכבת בעלת שונות רבה ולא ברור כלל שמדובר בתופעה אחת בלבד. במידה ורק דודתך חולה ואין מחלה אצל קרובים נוספים ההסתברות נמוכה למדי. ההסתברות של ילד להורה חולה סכיזופרניה לחלות במחלה הוא 10%. ההסתברות הכללית באוכלוסיה היא 1%. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. רציתי לשאול אם יש הבדל בין טיפול שניתן ע"י פסיכולוג לבין טיפול שניתן ע"י עובד סוציאלי קליני? האם גם העובד ס' מוכשר לטפל באנשים כמו פסיכולוג? ובכלל האם יש הבדל ומהו ?? ודבר שני, היכן ניתן לקבל טיפול ע"H עובד סוציאלי קליני? תודה , נצנצית

נ. שלום שני בעלי המקצוע רשאים לבצע טיפול פסיכותרפי. מסלול ההכשרה של שני בעלי המקצוע שונה אך בשורה התחתונה שניהם כשירים למתן טיפול. את יכולה לחפש עו"ס דרך האלפון של קופת חולים ודרך מדור פסיכותרפיה בדפי זהב. תוכלי לקרוא מידע כללי על פניה לטיפול בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני שחקן צעיר באחד מהתאטראות הרפרטוארים בארץ, ובחזרות לקראת הצגה חדשה. לפני שבוע היה לי יום חזרות נוראי, כאילו שכחתי ביום הזה את כל הטכניקות אותן למדתי בבית ספר למשחק, וחזרתי להיות ילד שנוהג במשחק כשעשוע. האכזבה שלי מהרושם השלילי שהותרתי על צוות ההצגה ביום ההוא שוכנת בראשי, תקועה במחשבותיי, מפריעה לי להתרכז ולהשתחרר , ומפריעה לי מאוד בימי החזרות הנוכחיים. אני מרגיש ילד, מרגיש מגושם, מרגיש שחשפו את התרמית שלי - שאני לא באמת מוכשר, מרגיש שכולם נזכרים ב"פאשלה" שלי ברגע שאני עולה על הבמה. אבקש מכל ליבי את דעתך איך לעבור את ימי החזרות הבאים? איך להתמודד עם לחץ ומעגל של רגשות ומחשבות שליליות? איך אוכל לחזור ולתפקד כמו בעבר? תודה רבה

גילי שלום מי שמופיע על במה, בין אם זה שחקן ובין אם זה מורה בכיתה או בכל מצב אחר של חשיפה חברתית, נחשף במוקדם או במאוחר לסוג של חרדת במה או קהל. החרדה הזו יכולה לכלול חרדת ביצוע, כלומר, קושי ממשי להופיע או להרצות, או ביקורת עצמית קשה לגבי היכולת האישית והאפשרות להמשיך ולהציג. הצגה כשמה כן היא, יש בה משהו שמציג חלק בך שיש בו רכיב אוטנטי וללא ספק יש בו רכיב מלאכותי. אני חושב שאתה נוגע כרגע בשאלה משמעותית במקצוע שבחרת לעצמך. את שואל מה אמיתי ומה מזוייף, מי אתה ומה בדיוק אתה מוכר, הן לקהל והן לעמיתך. אלו התלבטויות טבעיות ואם תוכל להפוך אותן למנוף של פיתוח ומודעות עצמית, ולא לדרך של הלקאה עצמית, תוכל אפילו להשתמש בחומר הגלם הזה לטובתך. מה שקרה לך נראה לי אירוע מאוד טבעי במהלך החיים המקצועיים שלך. אם תקבל אותו ככזה, אם תבין שזה אירוע שמשתלב בתמונה הכללית ואינו פוגע בקריירה שלך, סביר להניח שתרגיש הקלה. לפעמים סוג כזה של רגש הוא אינדיקטור למשהו שקורה לך ודורש תשומת לב שקשה לתת אותה ללא נורת הזהרה. אני מציע לחשוב גם על ההיבט הזה, אבל לא באופן קונקרטי. כלומר, נסה להוריד את הביקורת העצמית החזקה ולהתמקד במשמעות העמוקה והאמיתית של מה שקרה. מה זה אומר עליך? מה זה אומר על בחירותיך המקצועיות? האם יש משהו שהיית רוצה לשנות בסגנון החיים שלך, המקצועיים ובכלל? לבסוף, מדוע זה קורה דווקא עכשיו? אלו אירועים שמזדמנים לאנשים במקצוע שלך באופן תדיר. האם יש משמעות מסויימת לכך שזה קרה דווקא עכשיו? האם אתה יכול לראות את ההקשר ההיסטורי בתזמון הנוכחי? אני מעריך שאם תשתמש במה שקרה כחומר גלם ולא כאירוע מביש שצריך להעלים אותו הדברים יראו לך באופן שונה לחלוטין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אני בת 24,נוטלת קלונקס {מעט} 0.25 מ"ג ליום נגד חרדה. אני סובלת מחרדה כללית, אומנם בתקופה האחרונה התגברתי מאוד על המון קושי ועל המון חרדות, בעיקר עזרתי לעצמי, כי אני מאמינה שהתגברות אמיתית באה מבפנים ובעבר הצלחתי להתגבר על החרדה ולחיות בלעדייה במשך יותר משנתיים. מה שמציק לי זה שבעבר היתי אומנם בחרדה כללית,אך תיפקדתי ללא בעייה, נהניתי להיות בסביבת אנשים,והואיל לי לצאת לבלות להיות בחברה וכו... וכך גם נעלמו אט אט החרדות. כיום משום מה התגברתי על הפחד הכללי, אך יש לי חרדה שאני לא יכולה להגדיר אותה במדיוק. אין לי בעייה להיפגש עם אנשים,לדבר עם אנשים, לטייל ברחוב... אך יש לי חרדה להיכנס למקומות כמו מסעדות, בתי קפה, לפעמים גם לחנויות, ומה שקורה זה שאני מתקרבת למקום ומרגישה סחרחורת, דפיקות לב, במפורש פאניקה. אני לא יודעת למה זה קורה, כשבעבר עזר לי דווקא ללכת למקומות, ואני רוצה לחיות חיים מלאים ושלמים, אבל אני מרגישה שדווקא- במפורש דווקא דברים שאני רוצה לעשות, אני חרדה לגבייהם. מה יכולה להיות הסיבה שאדם חרד דווקא ממקומות כאלו? אני יודעת שהחששות העיקריות שלי הן,שזה מקומות עם אנשים, שארעד, שאתעלף, או שישימו לב מה קורה לי, ובעיקר חשש מהפאניקה ושפשוט אאלץ ללכת במהרה מן המקום. מה קרה לי מס' פעמים. נכנסתי למקום מסויים, החרדה התגברה{ללא שום סיבה מלבד חשש מהחרדה עצמה} ופשוט יצאתי במהירות. מלבד שיחות ופסיכוטרפייה, מה היית ממליץ לי בתור פעולה ממשית כדי להתגבר על העניין? האם "בכוח" פשוט להעמיד עצמי במצבים הללו? כי אני יודעת מניסיוני שכאשר אני מתמודדת עם מצב מסויים ורואה "שהצלחתי" החרדה לדבר פשוט נעלמת. אך אולי החשש הוא שמא לא "אצליח" וחששותי יתממשו{התעלפות,או שוב "בריחה" מהמקום"} ואז אווכח שאני "מובסת" ע"י החרדה... אולי אני מפחדת להיווכח שאי אפשר, וזה יותר מדיי בשבילי לגלות שאי אפשר... יש לך עיצה? האם כדאי פשוט לצאת מהמעגל המיותר והמטופש שהכנסתי עצמי אליו,לקבוע עם מישהו/י לצאת לבית קפה למשל, ופשוט אחת ולתמיד להתמודד ולצאת מהשטות הזו שנכנסתי אלייה ומגבילה אותי? כי אני מרגישה ש"נתקעתי" בקטע הזה של החרדה הזו... במקום להתגבר על הכל כמו פעם,וזה מין "חסימה" כזו, שסתם מגבילה אותי, וכמו שבעבר לא היה לי שום חשש מהפעולות הללו,אין סיבה שכיום יהיה! תודה, אני מתנצלת על האורך...אשמח לקבל תגובות.

ק. שלום אני חושב שכדאי לך להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי התרופה שאת נוטלת. אני לא בטוח שמה שאת לוקחת ובמינונים שאת לוקחת באמת נותן מענה לבעיה שלך. עדיף לעבור לתרופות נוגדות חרדה שנותנות מענה בטווח היותר ארוך אך זה כאמור נושא שעליו את צריכה להתייעץ עם רופא פסיכיאטר. אני חושב שלקיחת תרופה נכונה במינון נכון בשילוב עם שיחות יפתרו חלק ניכר מהבעיות שאת מתארת. בשלב הזה נשמע לי שאת מטפלת בדברים בתגובה מיידית לחרדה מקומית ולא נוקטת בשיטות שפותרות את הבעיה לטווח הארוך. במידה ותרצי לקרוא חומר כללי על חרדה לחצי על הקישור למאמרים משמאל ותמצאי מאמר על הנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד שלום לכולם ותודה על כניסתכם להודעתי. נכון, זה קצת ארוך, אך ברצוני לבקש שתקראו הכל מההתחלה עד הסוף. תודה. שמי תום .ל., בת 21. סיבת פנייתי היא בשל מצוקה קשה. אני סובלת מבעיה בריאותית קשה כבר מעל ל-7 שנים!!! המתבטאת (בין השאר) בכאבים כרוניים עזים ובלתי נסבלים בעיקר בכל איזור עצם הזנב, ומרתקת אותי למקום אחד, כרגע ביתי. איני יכולה כלל לשבת, ללכת בצורה נורמלית, ואפילו לא לשכב במנוחה(לשכב על הגב איני יכולה כלל), והכל בשל כאביי הבלתי נסבלים המענים אותי ללא הפסק ולא נותנים לי מנוח. במשך 7 השנים פלוס האלו, בנסיון למצוא איזה שהוא מענה-פיתרון לזוועה ממנה אני סובלת, הייתי ב-כ-ל מקום ועברתי ה-כ-ל!!! הזוועה הזו ממנה אני סובלת, היא משהו חד במינו, מורכב מאוד, וקשה מאוד. זה גיהנום עליי אדמות שלא נראה כמותו (חוץ מאצלי) ב-א-ף מ-ק-ו-ם , ו-ל-ש-ו-ם א-ד-ם ב-ש-ו-ם ת-ח-ו-ם!!! מפאת מצבי והסיבה שאני מרותקת לביתי בלי יכולת לצאת לאף מקום, אף רופא שיניים לא ראה אותי 7 שנים. אני פונה אל כולם בקריאה נואשת לעזרה: מצב השיניים שלי חמור ביותר, אני זקוקה לטיפולים באופן ד-ח-ו-ף, והדרך היחידה בה אוכל לעבור טיפולי שיניים היא אך ורק ע"י הרדמה כללית. הבעיה טמונה בכך שאין לי מימון לטיפולים ואין למשפחתי(הנמצאת בקשיים כלכליים) אפשרות לממן את הטיפולים בעצמה. קופ"הח שלי מסרבת לממן את הטיפולים. כבר 7 שנים פלוס, ביטוח לאומי ולשכת הרווחה מסרבים לסייע לי(פיזית, נפשית וכספית), כך שגם דרכם אין מימון. כבר 7 שנים פלוס, אף עמותה בישראל לא מוכנה לעזור לי. בכל העמותות/אגודות/ארגונים מסרבים לעזור לי(פיזית,נפשית וכספית), ואפילו לא טורחים לברר ולבדוק את מקרי, ואת כל הסיפור שלי. אפילו עו"ס שאני כ"כ צריכה ומגיעה לי, אין לי. יש לי מכתב המתאר את מקרי, ששוכפל מ"ס רב של פעמים,ונשלח לאינספור מקומות,אנשים,עמותות,תקשורת... וא-ף א-ח-ד ל-א ט-ר-ח ל-ה-ת-י-י-ח-ס ולבדוק את המקרה שמאחורי המכתב הקשה! אפשרותי היחידה לעזרה היא מימון מאנשים טובים, או שאדם טוב בעל מרפאה יסכים לקבלני במרפאתו באיזור המרכז/השרון לטיפולי שיניים בהרדמה ללא עלות מצדי. ניסיתי לפנות לרופאים אך אף אחד לא מוכן להקשיב, לסייע ולקבל אותי. אני פונה אל כל הקורא/ת שורות אלו: האם מישהו/הי מוכן/ה לסייע לי במימון הטיפולים? או לחילופין, האם מישהו/הי מוכן/ה לקבל אותי לטיפולי שיניים בהרדמה ללא עלות מצדי? מצב השיניים שלי חמור ביותר כיוון שהוזנחתי קשות, והגעתי למצב אסור להגיע אליו! מדובר בין השאר על פגיעה בעצבים, כאבי תופת בלתי נסבלים ואני ממש מרגישה כאבים בראש!!! אפילו קרה שהלסת שלי זזה וכבר שבעה חודשים היא לא במקומה! אני מחפשת וזועקת לעזרה שנה שלמה ומצבי מחמיר ומחמיר כיוון שאף אחד לא מוכן לטפל בי. לאף אחד לא אכפת שיש אדם הזקוק לסיוע דחוף ולטיפולים בדחיפות כזו שזה כבר עניין של חיים ומוות. אני זקוקה לעזרה דחופה נואשות וכולי תקווה שתעזרו לי. אני מבקשת בכל לשון של בקשה, אני ממש מתחננת: אנא עזרו לי. אל תהססו ליצור עימי קשר, בבקשה. (דרך אימייל בלבד בבקשה): [email protected] פנייתי היא לעזרה לגבי השיניים, אך בוודאי ניתן להבין שיש סיפור ארוך, מסובך וקשה מעבר לכך, ואני זקוקה לעזרה רבה: פיזית, נפשית וכספית בעניין כל הבעייה הרפואית המסובכת והבלתי נסבלת, ממנה אני סובלת. גם את הנ"ל הייתי צריכה להכתיב למישהו כיוון שאין באפשרותי מפאת מצבי לעשות זאת. ניסיתי לפנות לפני זמן מה לפורומים רבים (ב"וואלה" וב"תפוז"), אך לצערי לא ייצא מזה כלום, ושוב לא קיבלתי שום עזרה מאף אחד). אני בודדה במערכה, ב-ל-י ש-ו-ם ע-ז-ר-ה מ-א-ף א-ח-ד (אפילו לא מהמשפחה!!!), ונמצאת במצוקה שאין קשה ממנה! אם יש לכם לב וטיפת רחמים, אנא עזרו לי!!! א-נ-י מ-ת-ח-נ-נ-ת!!! בבקשה, רק מי שבאמת מעוניין/ת ורוצה לסייע ולעזור לי, לפנות אליי, ואני אתן את מ"ס הטלפון שלי. א-נ-א מכם/ן, הראו את מכתבי ל-כ-ל מי שאתם מכירים (משפחה,חברים,ידידים,עמיתים,מכרים, לא חשוב מי, פשוט כ-ו-ל-ם), שכמה שיותר אנשים ייחשפו אל מקרי הקשה, המסובך והחד במינו, ויסייעו, יעזרו ויצילו אותי מהגיהנום הזה!!! א-נ-י ב-מצ-ו-ק-ה שא-י-ן ק-ש-ה מ-מ-נ-ה!!! א-נ-א ע-ז-ר-ו ל-י ד-ח-ו-ף!!! ב-ב-ק-ש-ה!!! א-נ-י מ-ת-ח-נ-נ-ת!!! בתודה רבה מראש לכולכם, תום.

את חושבת שאף אחד לא עוזר לך?

אולי את זקוקה לטיפול אצל רופא שמתמחה בבעיות גב או אולי את זקוקה לניתוח.

תום שלום לפי הודעתך את נמצאת באמת במצוקה קשה, אבל קודם לכל יש כאן בעיות רפואיות רציניות שבהן צריך לטפל. אני לא יודע אם הפורום הזה יכול לשמש קרש הצלה לדברים שאת צריכה. אני מציע לך לפנות לעובדת סוציאלית בלשכה לשירותים חברתיים בעיריה באזור מגוריך ולבדוק איתם אילו אפשרויות הם יכולים להציע. יש כאן פתרונות פרקטיים ומידיים בהם צריך לנקוט ברמה הראשונית והבריאותית, בלי קשר למצב הנפשי שהמצב גורר אותך אליו. אין לי ספק שהגורם המקצועי אליו תפני יוכל גם לייעץ בתחום הנפשי. את כותבת שניסית לפנות למספר פורומים באינטרנט, אני בספק אם אכן אלו הכתובות הנכונות לפניה לגבי עזרה שכזו. כאמור, הכתובת הראשונה הרלוונטית היא שירותי הרווחה העירוניים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב ד"ר!!! ראשית תודות על תגובתך רציתי מאוד לברר איתך משהו מאוד חדש לי .אז ככה אתמול חזרתי מהעבודה הביתה ,והבית היה מלא מעילים תיקי בית ספר וצעיפים כובעים ונעלי ספורט בכל פינות הסלון והבת שלי עם עוד 5 ילדים בנים ובנות יושבים אצלה בחדר מנגנים שרים וכמובן הכינה להם מטעמים .נכנסתי הביתה קבלתי אלם לא הבנתי מה כל הבלגן .ברור קצר הבנתי ,כמובן שכעסתי אך לא הראתי .התברר שהם משעה 3 אצלנו והלכו רק ב9 בערב .כשהם הלכו דברתי עם הבת והסברתי לה שאין חיה כזאת שכמעט יום יום יש בבית ילדים וכ"כ הרבה שעות ולא נותנים לה להתעסק בעינינים שלה וגם לי זה מפריעה אני רוצה לבוא הביתה לסדר לארגן לבשל כמו כל אישה ואמא נורמאלית .הרגשתי כעס פנימי ולא השארתי כלום בפנים מיד אחרי הכעס הרגשתי סחרחורות כאילו ירדתי מאיזה גלגל ענק ,כל זה היה אתמול ועדיין יש לי סחרחורת בחילות והכי הכי מפחיד זה שאני נזכרת באתמול יורדות לי דמעות והבכי נשאר בלב ,אני מוצאת את עצמי נזכרת ודומעת בלי לשים לב .לא מרוכזת אין לי חשק לכלום .לעומתי הילדה דווקא מרגישה טוב יש לה אופי טוב היא מעולם לא נוטרת טינה או זוכרת מילים גם אם היא נפגעה . למחרת כאילו לא היה כלום ,יודעת לקבל עונשים כמו שאמרתי לך .חודש אין אינטרנט .והיא היתה מכורה . מה שטוב אצלה גם היא מספרת לי הכללללל אני מקשיבה לה ומיעצת לה דברים והיא מקבלת אותם היום היא ספרה לי שיש לה חבר .אני מכירה אותו ילד נחמד .אין לי בעיה עם זה רק שהיא תיהיה מאושרת ....כל הסיפור הזה בא בעקבות הסחרחורות הרגשת בחילה מיד אחרי שדברתי עם הילדה אתמול בערב (אין הריון) תודה וסליחה על אורך ההודעה

נשמע לי שזאת הבת הבכורה שלך, נכון? ממה שאת מתארת נשמע שמאד חשוב לך להיות ביחסים טובים עם הבת, ושכך בעצם היה כל החיים עד היום, שהייתן קרובות למדי. בגיל ההתבגרות, מה לעשות, הרבה פעמים נוצרים יותר חיכוכים עם ההורים, וזה דבר טבעי, ואפילו, אולי, רצוי. אולי אם לא תפחדי כל כך לכעוס על ביתך, או בכלל לבטא את הכעס, אולי תחושי פחות אשמה אחר כך. מותר לך לכעוס, וטוב שלא שמרת בבטן את מה שאת מרגישה, אבל הצער שלך על כך הוא כל כך גדול, שנראה שאת ממש מפחדת שמשהו בלתי הפיך יקרה לקשר בינך לבין ביתך בהמשך. לדעתי, קשר שיש לו בסיס טוב, וכמובן אם לא מגיעים למריבות קשות וממושכות מדי, לרב נשמר ככה. אני חושבת שהתרחקות מסויימת בין אמא לבת, מריבות, ואולי גם לא לראות דברים עין בעין, זה דבר מאד מאד טבעי. אולי משהו ביחסים שלך היו עם אמך באותו גיל משפיע עליך כיום וגורם לך למצוקה ביחסים שלך עם ביתך? בכל מקרה, אני מקווה שתרגישי טוב. מכל התיאור שלך קבלתי את התחושה שאת אמא אכפתית ובאופן כללי מקבלת ותומכת, אבל גם לכעוס לפעמים זה מותר, ורצוי.

נואשת שלום לאור מה שאת מתארת מתחזקת ההמלצה שלי לפנות לייעוץ משפחתי. האופן הנפשי הקשה שבו הדברים משפיעים עליך מעוררים חשש שהדברים יגררו התדרדרות הן ביחסים ביניכם והן בהשפעה הנפשית שתהיה לאירועים שכאלה על כל אחת מכן. התיאור של בתך עם חברים אינו חייב להיות חריג, זה יכול להיות משהו טבעי ומקובל, והשאלה מדוע הדברים משפיעים עליך בצורה כל כך חזקה וקשה. יתכן שבתאור שלך לא ציינת משהו שיכול להסביר את חומרת הדברים, אבל ממה שאני קורא בתך הזמינה חברים ועשתה קצת בלאגן בבית, מה שמאוד נפוץ בגילאים הללו, מדוע זה יוצר אצלך תגובה רגשית כל כך קיצונית? אם תצליחי להבין יותר טוב, ולראות מה שייך לך ומה שייך לה, מה מהווה בעיה ששתיכן צריכות להתמודד איתה ומה מהווה בעיה אישית של כל אחת מכן, בקיצור, אם יהיה קצת יותר סדר שיסביר את הדברים ולא ישאיר אותך רק בצורתם הגולמית, אולי יהיה יותר שקט פנימי בבית ובנפש. אני לא בטוח שיש לך כרגע את הכלים להתמודד עם זה לבד ולכן מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. אם אינך יודעת מהיכן להתחיל פני לפסיכולוג בית הספר מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה והתייעצי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת אם זה המקום לשאול אבל רציתי לדעת אם מישהו מבין קצת בפירוש חלומות, מה זה אומר שחלמתי שאני מתה ואז יוצאת מהגוף שלי ורואה את הגוף שלי על הרצפה, אני פשוט כל היום מסתובבת עם תחושה לא טובה מזה.. תודה מראש

שירן שלום חלום הוא דבר מאוד אישי ואין פירוש אוניברסלי לחלום שלך. סוג החלום שאת מתארת קורה לא פעם, יש אנשים רבים שמדווחים עליו. מדובר בסוג של התבוננות חיצונית, הנפש מתבוננת על הגוף מבחוץ, משהו שיכול לעורר תהיות ואי שקט במיוחד כי נושא המוות מפחיד ומטריד תמיד. האופן שזה מתקשר לחיים שלך כיום אינו טריוויאלי ותצטרכי בעזרת האסוציאציות שלך לראות לאן זה מתחבר. נסי לחשוב מה זה מזכיר לך, בהקשר למה את חושבת שחלמת את זה, יתכן שזה יתן לך את הכיוון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אני לא בטוחה שאני פונה לאדם הנכון אבל אשמח אם תעזור לי . ביתי עולה לכיתה א' ועדין כותבת בכתב ראי , לגננת חסרים כלים לטפל בנושא , וביקשה שאפנה למאבחנת המאבחנת טוענת שזה עינין של בשלות למרות זאת טוענת שיש דרך לטפל בנושא . יש לציין שהילדה בשלה מביחנה רגישית מוטורית ואינטלקטואלית. רציתי לדעת ממה זה נובע והאם יש דרך לטפל האם יש השלכות בעתיד. תודה רבה

ענת שלום התופעה נפוצה למדי. אם המאבחנת טוענת שזה עניין של בשלות אין טעם לעסוק בזה כעת. כיתה א' מתחילה בעוד כמעט שנה, בזמן הזה יש אפשרות שהדברים יתפתחו ויבשילו. חבל להתחיל לעסוק בהוראה מתקנת לפני שיש בעיה ממשית ומזוהה. כדי להרגיש רגועה אני מציע לך לפנות לפסיכולוג/ית הגן מטעם השירות הפסיכולוגי של העיריה. יש לאנשי המקצוע הללו כלים כדי לקבוע האם יש צורך בהתערבות מקצועית או לא. את יכולה להגיע אליהם ישירות ע"י חיוג לשירות ולבקש את הפסיכולוג שאחראי על גן החובה של בתך. הביאי את כל הנתונים לפגישה ותקבלי עיצה כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיות בארגון של המוטיבציה להקשיב לעשות דברים שאני מאוד רוצה ומתעניינת אבל כל שאר הדברים של החיים עושים בלאגן בזמן ובהכנה . אני זקוקה להרבה הכנה ולהתכונן הרבה לכל דבר שאני צריכה להקשיב לו כי אחרת אשכח אותו ולא יהיה לי סבלנות בשבילו... אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שאני רוצה לעשות. וכל יום אני דוחה לעוד שעה ועוד שעה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו. ועוברות הרבה שעות, הרבה ימים, ואני כל הזמן מצפה מעצמי לעשות עוד שעה את מה שאני רוצה לעשות. ואם אני מחליטה שזהו אני כבר מתחילה לעשות עכשיו ולא לדחות, אז אני מרגישה שאני שוכחת את כל העולם ושוכחת את הכל . בפועל זה באמת נכון, כי למשל כשההחלטתי שאנ קורא עכשיו את מה שאני רוצה לקרא גילתי אחר כך ששכחתי ללכת לרופא שיניים. ובמקרה אחר לא רק שלא שכחתי אלא שבכוונה לא הלכתי לרופא שיניים כדי להמשיך לקרא מפני שידעתי שסוף סוף אני קוראת וחבל לפספס את ההזדמנות הזאת שאני קוראת. כך זה אצלי עם כל דבר . והחיים כך נורא קשים . פסיכולוגים לא גילו אצלי בעיות מיוחדות כמו דיכאון, או חרדה או סכיזופרניה, ואפילו בעיות קשב וריכוז לא הופיעו כשפסיכיאטר ביקש ממני להפחית 7 מ 100 כל הזמן ושלל בעיות קשב. לעומת זאת רק בבדיקות דידקטיות ופסיכודידקטיות של לימודים אני מתקשה בארגון ובקשב . גם טיפולים בשיחות לא עזרו לי ואני חסרת אונים ולא יודעת אם יש לי תקנה בכלל . הייתי בטיפול פסיכותרפי וגם בטיפול התנהגותי וגם קוגניטיבי ומלבד מילים אצל פסיכולוג זה לא עזר לי בחיי היומיום. האם אתה יודע מה עושים עם אנשים כמוני ? אני חושבת שאולי כדור פסיכיאטר יציל אותי אבל אולי זה סתם חלום שיהיה כדור קסם שיציל אותי מכל זה מפני שהפסכיאטר לא רוצה לתת לי שום דבר . רק כדור נגד דיכאון להרגיש טוב . אז לקחתי כדור והרגשתי טוב, אבל להרגיש טוב לא עוזר לי ולא עזר לי לעשות את המטלות שאני רוצה לעשות. אז מה עושים עם מקרים כמוני ? האם אני מקרה אבוד שאפילו אי אפשר לדבר איתי בפורומים וצריך לשלוח אותי שוב פעם למטפלים שרק גורמים לי להרגיש טוב אבל לא מצליחים לעזור לי לתפקד ביומיום ? וזה לא שאם אגיע למצב גרוע אתעורר ואקח את עצמי בידיים. כבר הגעתי למצבים של להיות ברחוב וידעתי שאף אחד לא יעזור לי אם אני לא אעזור לעצמי ובאמת אף אחד לא עזר לי ונרדמתי כמו מסוממת ברחוב ולקחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי ומשם להוסטל ומשם אמרו לי שאין לי שום בעיה והפסיכיאטר אמר לי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים אבל בפועל אני לא עובדת ומתקשה אפילו להתקלח, לשטוף פנים, לקום,ללכת למכלת , ואפילו לשירותים . אני סובלת כשאני עושה את כל הדברים האלה ולכן נמנעת מלעשות אותם. אם היה אפשר לעשות את כל הדברים בלי להיות מודעת לזה (כמו שלא מודעים לזה שנושמים ולדפיקות הלב) אז בטח שהייתי עושה את זה. אבל כל זה דורש תשומת לב וזמן ולכן דורש לחוות את המטלות האלה, ולחוות את המטלות האלה זה ממש לחוות סבל אדיר . האם תוכל לתת לי עיצות טובות, מה עושים עם מקרה כמוני ?

לימור שלום את מתארת היסטוריה ארוכה של טיפולים והתמודדויות. הדברים בוודאי אינם פשוטים, את לא יודעת מה בדיוק הבעיה, אבל די ברור לך שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלך ואת כל מה שאת יכולה ורוצה לתכנן עבורך. אין ספק שאת צריכה להמשיך ולהיות במסגרת טיפולית, הן תרופתית, הן בשיחות והן במסגרת כלשהי שתשמור עליך מבחינה מקצועית וחברתית. העניין כבר אינו משהו מיידי שצריך לטפל בו כעת אלא בעיה שהמהות שלה כרונית ונמשכת לאורך זמן. אני לא חושב שיש טעם להכחיש את זה ועצם ההכרה בכך שיש כאן בעיה מתמשכת אולי תעזור לך לכוון את הפתרונות. פתרונות במצב כזה אינם בד"כ כוללים משהו כולל ומקיף. כאן צריך לבנות צעדים קטנים שכל אחד מהם מהוווה מטרה בפני עצמו. ללכת לרופא שיניים בתאריך מסויים, לראות סרט שאת רוצה באחר צהריים מסויים, לדבר עם חבר שלא דיברת עימו הרבה זמן בבוקר מסויים. התוכנית לא יכולה לכלול משהו מקיף מידי כי מנסיונך זה לא עובד. החיים בנויים מרגעים קטנים. נסי לבנות את הרגעים הללו וכככל שתצליחי להתמודד איתם בקטן, כך החיים שלך בגדול יראו טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. רציתי לספר כאן על תופעה נפשית קשה שלי שאולי יש כאן עוד אנשים שחווים זאת ויעזרו לי להתמודד, אך בעיקר אשמח לתשובה מקצועית. כל פעם שאני נפגעת, מתוסכלת, נעלבת, לא מרוצה מהיחס של בן זוגי אלי אני נתקפת ב"התקפת עצב וזעם", ממש כך, המצב רוח שלי יורד הכי נמוך שיכול להיות, אני מתחילה להיות עצובה ולחשוב על התאבדות ואני ממש יכולה לזרוק אותו מהבית שלי או להתחיל להגיד לו מילים לא יפות, ממש לפוצץ דברים, ואז אחרי שאני נרגעת אני מתחרטת על הדברים שאמרתי אבל אז מאוחר מידי. אחרי שאני נרגעת אני לא חושבת אחרת לגבי ההתנהגות שלו אני עדיין מרגישה שהייתי רוצה יותר יחס ממנו אבל אני מבינה שהתגובה שלי הייתה קיצונית. היום אני מלמדת את עצמי פשוט להחזיק את עצמי ולא לדבר, אבל מרגישים את המתח ממני, אני קצת שונה אבל לא מתפרצת או משהו. וזה גובה ממני מחיר קשה, למשל אתמול פשוט שכבתי במיטה וחיכיתי שזה יעבור, הוא כמובן נרדם, אני שכבתי בלי לזוז עד 4 בערך וניסיתי להרגיע את עצמי, ממש הרגשתי שכל הגוף שלי מכווץ ושאני כל כך עצובה, והלב כאב לי, והבטן, ואמרתי לעצמי שזה מתכון בדוק לצרבות והתקף לב בגיל מוקדם. ולמה הרגשתי ככה אתמול, כי הוא מרוכז בעצמו ובעבודה שלו ואני מרגישה לבד וצריכה עוד יחס, וכן דיברתי איתו על זה בעבר לפי דעתי הוא פשוט אדם קר יותר ממני וכמובן שקוע בעצמו, אבל אני רוצה להיות איתו ופשוט רוצה להפסיק להגיע למצבים האלה כשאני מתוסכלת ממנו, כי זו ממש התקפה שאוכלת כל פינה חיה בגוף שלי ובנפש שלי. איך אני מתמודדת? יש פה מישהו שגם חווה התקפות אימפולסיביות כאלה? זה סבל גדול! זה כל כך קשה עד שזה עובר. בבקשה עזרה

אני יכולה להגיד שבמידת מה אני מכירה את ההרגשה - כי גם לי היה חבר, וגם אני הייתי לפעמים מאד כועסת עליו בזמן שהוא היה ישן בשלווה וזה היה די מטריף :-) אני מחייכת עכשיו, אבל בזמן אמת זה כמובן מאד קשה. מה שפחות ברור מההודעה שלך זה האם התגובות הקיצוניות שלך, שאת מאד סובלת מהן, הן משהו שמוכר לך גם ממערכות יחסים אחרות, מחברים קודמים (האם היו לך חברים קודמים שאיתם זה היה ככה? או שזה היה אחרת?) או שזה משהו שבאמת מתעורר מהמפגש המאד מסויים עם בן הזוג הזה. לי נשמע שתשובה על כך היא מפתח להתמודדות - האם כדאי לכם ללכת יחד לייעוץ/טיפול זוגי, או שמדובר במשהו שכדאי לך להתמודד איתו בלי קשר אליו (למשל בטיפול פסיכולוגי אישי). אני מניחה שהאמת היא איפשהו באמצע: בשל סיבות שקשורות לחיים שלך ולאישיות שלך, את מגיבה בדכאון וזעם כאשר דברים אינם כשם שאת רוצה, (או כאשר את חשה מוזנחת, או דחויה), ומצד שני, יכול להיות שבן הזוג המסויים הזה מגביר אצלך את הרגישות ובכך מעורר את כל הכאב הזה. האם חשבת לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להבין קצת יותר מה קורה לך בתוך הקשר? אני חושבת שכדאי. האפשרות האחרת של לחטוף אולקוס נראית לי הרבה פחות אטרקטיבית (וכן, אני חושבת שבאמת אם מזניחים את הכאב הנפשי, הרבה פעמים הגוף לוקח על עצמו את העבודה, אז לא כדאי להזניח).

עינת שלום הרגעים הללו בהם את מתכווצת ומגיבה מעומק הבטן הם רגעים של כאב עמוק בו האירוע המקומי שמתרחש לוחץ על פצע פתוח שנמצא בתוכך. התגובה החזקה שמתפרצת מתוכך היא תגובה טבעית למי שמקבל מכה על פצע פתוח. לפעמים החיים מזמנים אינטראקציה מורכבת בין העבר להווה. כלומר, יתכן שבן זוגך משתלב עם העבר המכאיב ואינו תורם לריפוי הפצע. עם זאת, הפצע הזה הוא שלך, לא שלו. התגובות שלך בהחלט קשורות לדברים שקשורים אליו, אבל יש כאן חלק שאת צריכה לטפל בו בעצמך. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולספר את מה שקורה לך. כאשר תהיי מחוברת יותר לאותו כאב שחי בתוכך כבר זמן רב, יהיה לך אולי יותר קל הן לטפל בו ולהביא להחלמתו, והן להתמודד עם בן זוגך בצורה שונה. בברכה ד"ר אורן קפלן