פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד"ר אני בת 24,נוטלת קלונקס {מעט} 0.25 מ"ג ליום נגד חרדה. אני סובלת מחרדה כללית, אומנם בתקופה האחרונה התגברתי מאוד על המון קושי ועל המון חרדות, בעיקר עזרתי לעצמי, כי אני מאמינה שהתגברות אמיתית באה מבפנים ובעבר הצלחתי להתגבר על החרדה ולחיות בלעדייה במשך יותר משנתיים. מה שמציק לי זה שבעבר היתי אומנם בחרדה כללית,אך תיפקדתי ללא בעייה, נהניתי להיות בסביבת אנשים,והואיל לי לצאת לבלות להיות בחברה וכו... וכך גם נעלמו אט אט החרדות. כיום משום מה התגברתי על הפחד הכללי, אך יש לי חרדה שאני לא יכולה להגדיר אותה במדיוק. אין לי בעייה להיפגש עם אנשים,לדבר עם אנשים, לטייל ברחוב... אך יש לי חרדה להיכנס למקומות כמו מסעדות, בתי קפה, לפעמים גם לחנויות, ומה שקורה זה שאני מתקרבת למקום ומרגישה סחרחורת, דפיקות לב, במפורש פאניקה. אני לא יודעת למה זה קורה, כשבעבר עזר לי דווקא ללכת למקומות, ואני רוצה לחיות חיים מלאים ושלמים, אבל אני מרגישה שדווקא- במפורש דווקא דברים שאני רוצה לעשות, אני חרדה לגבייהם. מה יכולה להיות הסיבה שאדם חרד דווקא ממקומות כאלו? אני יודעת שהחששות העיקריות שלי הן,שזה מקומות עם אנשים, שארעד, שאתעלף, או שישימו לב מה קורה לי, ובעיקר חשש מהפאניקה ושפשוט אאלץ ללכת במהרה מן המקום. מה קרה לי מס' פעמים. נכנסתי למקום מסויים, החרדה התגברה{ללא שום סיבה מלבד חשש מהחרדה עצמה} ופשוט יצאתי במהירות. מלבד שיחות ופסיכוטרפייה, מה היית ממליץ לי בתור פעולה ממשית כדי להתגבר על העניין? האם "בכוח" פשוט להעמיד עצמי במצבים הללו? כי אני יודעת מניסיוני שכאשר אני מתמודדת עם מצב מסויים ורואה "שהצלחתי" החרדה לדבר פשוט נעלמת. אך אולי החשש הוא שמא לא "אצליח" וחששותי יתממשו{התעלפות,או שוב "בריחה" מהמקום"} ואז אווכח שאני "מובסת" ע"י החרדה... אולי אני מפחדת להיווכח שאי אפשר, וזה יותר מדיי בשבילי לגלות שאי אפשר... יש לך עיצה? האם כדאי פשוט לצאת מהמעגל המיותר והמטופש שהכנסתי עצמי אליו,לקבוע עם מישהו/י לצאת לבית קפה למשל, ופשוט אחת ולתמיד להתמודד ולצאת מהשטות הזו שנכנסתי אלייה ומגבילה אותי? כי אני מרגישה ש"נתקעתי" בקטע הזה של החרדה הזו... במקום להתגבר על הכל כמו פעם,וזה מין "חסימה" כזו, שסתם מגבילה אותי, וכמו שבעבר לא היה לי שום חשש מהפעולות הללו,אין סיבה שכיום יהיה! תודה, אני מתנצלת על האורך...אשמח לקבל תגובות.

ק. שלום אני חושב שכדאי לך להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי התרופה שאת נוטלת. אני לא בטוח שמה שאת לוקחת ובמינונים שאת לוקחת באמת נותן מענה לבעיה שלך. עדיף לעבור לתרופות נוגדות חרדה שנותנות מענה בטווח היותר ארוך אך זה כאמור נושא שעליו את צריכה להתייעץ עם רופא פסיכיאטר. אני חושב שלקיחת תרופה נכונה במינון נכון בשילוב עם שיחות יפתרו חלק ניכר מהבעיות שאת מתארת. בשלב הזה נשמע לי שאת מטפלת בדברים בתגובה מיידית לחרדה מקומית ולא נוקטת בשיטות שפותרות את הבעיה לטווח הארוך. במידה ותרצי לקרוא חומר כללי על חרדה לחצי על הקישור למאמרים משמאל ותמצאי מאמר על הנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד שלום לכולם ותודה על כניסתכם להודעתי. נכון, זה קצת ארוך, אך ברצוני לבקש שתקראו הכל מההתחלה עד הסוף. תודה. שמי תום .ל., בת 21. סיבת פנייתי היא בשל מצוקה קשה. אני סובלת מבעיה בריאותית קשה כבר מעל ל-7 שנים!!! המתבטאת (בין השאר) בכאבים כרוניים עזים ובלתי נסבלים בעיקר בכל איזור עצם הזנב, ומרתקת אותי למקום אחד, כרגע ביתי. איני יכולה כלל לשבת, ללכת בצורה נורמלית, ואפילו לא לשכב במנוחה(לשכב על הגב איני יכולה כלל), והכל בשל כאביי הבלתי נסבלים המענים אותי ללא הפסק ולא נותנים לי מנוח. במשך 7 השנים פלוס האלו, בנסיון למצוא איזה שהוא מענה-פיתרון לזוועה ממנה אני סובלת, הייתי ב-כ-ל מקום ועברתי ה-כ-ל!!! הזוועה הזו ממנה אני סובלת, היא משהו חד במינו, מורכב מאוד, וקשה מאוד. זה גיהנום עליי אדמות שלא נראה כמותו (חוץ מאצלי) ב-א-ף מ-ק-ו-ם , ו-ל-ש-ו-ם א-ד-ם ב-ש-ו-ם ת-ח-ו-ם!!! מפאת מצבי והסיבה שאני מרותקת לביתי בלי יכולת לצאת לאף מקום, אף רופא שיניים לא ראה אותי 7 שנים. אני פונה אל כולם בקריאה נואשת לעזרה: מצב השיניים שלי חמור ביותר, אני זקוקה לטיפולים באופן ד-ח-ו-ף, והדרך היחידה בה אוכל לעבור טיפולי שיניים היא אך ורק ע"י הרדמה כללית. הבעיה טמונה בכך שאין לי מימון לטיפולים ואין למשפחתי(הנמצאת בקשיים כלכליים) אפשרות לממן את הטיפולים בעצמה. קופ"הח שלי מסרבת לממן את הטיפולים. כבר 7 שנים פלוס, ביטוח לאומי ולשכת הרווחה מסרבים לסייע לי(פיזית, נפשית וכספית), כך שגם דרכם אין מימון. כבר 7 שנים פלוס, אף עמותה בישראל לא מוכנה לעזור לי. בכל העמותות/אגודות/ארגונים מסרבים לעזור לי(פיזית,נפשית וכספית), ואפילו לא טורחים לברר ולבדוק את מקרי, ואת כל הסיפור שלי. אפילו עו"ס שאני כ"כ צריכה ומגיעה לי, אין לי. יש לי מכתב המתאר את מקרי, ששוכפל מ"ס רב של פעמים,ונשלח לאינספור מקומות,אנשים,עמותות,תקשורת... וא-ף א-ח-ד ל-א ט-ר-ח ל-ה-ת-י-י-ח-ס ולבדוק את המקרה שמאחורי המכתב הקשה! אפשרותי היחידה לעזרה היא מימון מאנשים טובים, או שאדם טוב בעל מרפאה יסכים לקבלני במרפאתו באיזור המרכז/השרון לטיפולי שיניים בהרדמה ללא עלות מצדי. ניסיתי לפנות לרופאים אך אף אחד לא מוכן להקשיב, לסייע ולקבל אותי. אני פונה אל כל הקורא/ת שורות אלו: האם מישהו/הי מוכן/ה לסייע לי במימון הטיפולים? או לחילופין, האם מישהו/הי מוכן/ה לקבל אותי לטיפולי שיניים בהרדמה ללא עלות מצדי? מצב השיניים שלי חמור ביותר כיוון שהוזנחתי קשות, והגעתי למצב אסור להגיע אליו! מדובר בין השאר על פגיעה בעצבים, כאבי תופת בלתי נסבלים ואני ממש מרגישה כאבים בראש!!! אפילו קרה שהלסת שלי זזה וכבר שבעה חודשים היא לא במקומה! אני מחפשת וזועקת לעזרה שנה שלמה ומצבי מחמיר ומחמיר כיוון שאף אחד לא מוכן לטפל בי. לאף אחד לא אכפת שיש אדם הזקוק לסיוע דחוף ולטיפולים בדחיפות כזו שזה כבר עניין של חיים ומוות. אני זקוקה לעזרה דחופה נואשות וכולי תקווה שתעזרו לי. אני מבקשת בכל לשון של בקשה, אני ממש מתחננת: אנא עזרו לי. אל תהססו ליצור עימי קשר, בבקשה. (דרך אימייל בלבד בבקשה): [email protected] פנייתי היא לעזרה לגבי השיניים, אך בוודאי ניתן להבין שיש סיפור ארוך, מסובך וקשה מעבר לכך, ואני זקוקה לעזרה רבה: פיזית, נפשית וכספית בעניין כל הבעייה הרפואית המסובכת והבלתי נסבלת, ממנה אני סובלת. גם את הנ"ל הייתי צריכה להכתיב למישהו כיוון שאין באפשרותי מפאת מצבי לעשות זאת. ניסיתי לפנות לפני זמן מה לפורומים רבים (ב"וואלה" וב"תפוז"), אך לצערי לא ייצא מזה כלום, ושוב לא קיבלתי שום עזרה מאף אחד). אני בודדה במערכה, ב-ל-י ש-ו-ם ע-ז-ר-ה מ-א-ף א-ח-ד (אפילו לא מהמשפחה!!!), ונמצאת במצוקה שאין קשה ממנה! אם יש לכם לב וטיפת רחמים, אנא עזרו לי!!! א-נ-י מ-ת-ח-נ-נ-ת!!! בבקשה, רק מי שבאמת מעוניין/ת ורוצה לסייע ולעזור לי, לפנות אליי, ואני אתן את מ"ס הטלפון שלי. א-נ-א מכם/ן, הראו את מכתבי ל-כ-ל מי שאתם מכירים (משפחה,חברים,ידידים,עמיתים,מכרים, לא חשוב מי, פשוט כ-ו-ל-ם), שכמה שיותר אנשים ייחשפו אל מקרי הקשה, המסובך והחד במינו, ויסייעו, יעזרו ויצילו אותי מהגיהנום הזה!!! א-נ-י ב-מצ-ו-ק-ה שא-י-ן ק-ש-ה מ-מ-נ-ה!!! א-נ-א ע-ז-ר-ו ל-י ד-ח-ו-ף!!! ב-ב-ק-ש-ה!!! א-נ-י מ-ת-ח-נ-נ-ת!!! בתודה רבה מראש לכולכם, תום.

את חושבת שאף אחד לא עוזר לך?

אולי את זקוקה לטיפול אצל רופא שמתמחה בבעיות גב או אולי את זקוקה לניתוח.

תום שלום לפי הודעתך את נמצאת באמת במצוקה קשה, אבל קודם לכל יש כאן בעיות רפואיות רציניות שבהן צריך לטפל. אני לא יודע אם הפורום הזה יכול לשמש קרש הצלה לדברים שאת צריכה. אני מציע לך לפנות לעובדת סוציאלית בלשכה לשירותים חברתיים בעיריה באזור מגוריך ולבדוק איתם אילו אפשרויות הם יכולים להציע. יש כאן פתרונות פרקטיים ומידיים בהם צריך לנקוט ברמה הראשונית והבריאותית, בלי קשר למצב הנפשי שהמצב גורר אותך אליו. אין לי ספק שהגורם המקצועי אליו תפני יוכל גם לייעץ בתחום הנפשי. את כותבת שניסית לפנות למספר פורומים באינטרנט, אני בספק אם אכן אלו הכתובות הנכונות לפניה לגבי עזרה שכזו. כאמור, הכתובת הראשונה הרלוונטית היא שירותי הרווחה העירוניים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב ד"ר!!! ראשית תודות על תגובתך רציתי מאוד לברר איתך משהו מאוד חדש לי .אז ככה אתמול חזרתי מהעבודה הביתה ,והבית היה מלא מעילים תיקי בית ספר וצעיפים כובעים ונעלי ספורט בכל פינות הסלון והבת שלי עם עוד 5 ילדים בנים ובנות יושבים אצלה בחדר מנגנים שרים וכמובן הכינה להם מטעמים .נכנסתי הביתה קבלתי אלם לא הבנתי מה כל הבלגן .ברור קצר הבנתי ,כמובן שכעסתי אך לא הראתי .התברר שהם משעה 3 אצלנו והלכו רק ב9 בערב .כשהם הלכו דברתי עם הבת והסברתי לה שאין חיה כזאת שכמעט יום יום יש בבית ילדים וכ"כ הרבה שעות ולא נותנים לה להתעסק בעינינים שלה וגם לי זה מפריעה אני רוצה לבוא הביתה לסדר לארגן לבשל כמו כל אישה ואמא נורמאלית .הרגשתי כעס פנימי ולא השארתי כלום בפנים מיד אחרי הכעס הרגשתי סחרחורות כאילו ירדתי מאיזה גלגל ענק ,כל זה היה אתמול ועדיין יש לי סחרחורת בחילות והכי הכי מפחיד זה שאני נזכרת באתמול יורדות לי דמעות והבכי נשאר בלב ,אני מוצאת את עצמי נזכרת ודומעת בלי לשים לב .לא מרוכזת אין לי חשק לכלום .לעומתי הילדה דווקא מרגישה טוב יש לה אופי טוב היא מעולם לא נוטרת טינה או זוכרת מילים גם אם היא נפגעה . למחרת כאילו לא היה כלום ,יודעת לקבל עונשים כמו שאמרתי לך .חודש אין אינטרנט .והיא היתה מכורה . מה שטוב אצלה גם היא מספרת לי הכללללל אני מקשיבה לה ומיעצת לה דברים והיא מקבלת אותם היום היא ספרה לי שיש לה חבר .אני מכירה אותו ילד נחמד .אין לי בעיה עם זה רק שהיא תיהיה מאושרת ....כל הסיפור הזה בא בעקבות הסחרחורות הרגשת בחילה מיד אחרי שדברתי עם הילדה אתמול בערב (אין הריון) תודה וסליחה על אורך ההודעה

נשמע לי שזאת הבת הבכורה שלך, נכון? ממה שאת מתארת נשמע שמאד חשוב לך להיות ביחסים טובים עם הבת, ושכך בעצם היה כל החיים עד היום, שהייתן קרובות למדי. בגיל ההתבגרות, מה לעשות, הרבה פעמים נוצרים יותר חיכוכים עם ההורים, וזה דבר טבעי, ואפילו, אולי, רצוי. אולי אם לא תפחדי כל כך לכעוס על ביתך, או בכלל לבטא את הכעס, אולי תחושי פחות אשמה אחר כך. מותר לך לכעוס, וטוב שלא שמרת בבטן את מה שאת מרגישה, אבל הצער שלך על כך הוא כל כך גדול, שנראה שאת ממש מפחדת שמשהו בלתי הפיך יקרה לקשר בינך לבין ביתך בהמשך. לדעתי, קשר שיש לו בסיס טוב, וכמובן אם לא מגיעים למריבות קשות וממושכות מדי, לרב נשמר ככה. אני חושבת שהתרחקות מסויימת בין אמא לבת, מריבות, ואולי גם לא לראות דברים עין בעין, זה דבר מאד מאד טבעי. אולי משהו ביחסים שלך היו עם אמך באותו גיל משפיע עליך כיום וגורם לך למצוקה ביחסים שלך עם ביתך? בכל מקרה, אני מקווה שתרגישי טוב. מכל התיאור שלך קבלתי את התחושה שאת אמא אכפתית ובאופן כללי מקבלת ותומכת, אבל גם לכעוס לפעמים זה מותר, ורצוי.

נואשת שלום לאור מה שאת מתארת מתחזקת ההמלצה שלי לפנות לייעוץ משפחתי. האופן הנפשי הקשה שבו הדברים משפיעים עליך מעוררים חשש שהדברים יגררו התדרדרות הן ביחסים ביניכם והן בהשפעה הנפשית שתהיה לאירועים שכאלה על כל אחת מכן. התיאור של בתך עם חברים אינו חייב להיות חריג, זה יכול להיות משהו טבעי ומקובל, והשאלה מדוע הדברים משפיעים עליך בצורה כל כך חזקה וקשה. יתכן שבתאור שלך לא ציינת משהו שיכול להסביר את חומרת הדברים, אבל ממה שאני קורא בתך הזמינה חברים ועשתה קצת בלאגן בבית, מה שמאוד נפוץ בגילאים הללו, מדוע זה יוצר אצלך תגובה רגשית כל כך קיצונית? אם תצליחי להבין יותר טוב, ולראות מה שייך לך ומה שייך לה, מה מהווה בעיה ששתיכן צריכות להתמודד איתה ומה מהווה בעיה אישית של כל אחת מכן, בקיצור, אם יהיה קצת יותר סדר שיסביר את הדברים ולא ישאיר אותך רק בצורתם הגולמית, אולי יהיה יותר שקט פנימי בבית ובנפש. אני לא בטוח שיש לך כרגע את הכלים להתמודד עם זה לבד ולכן מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. אם אינך יודעת מהיכן להתחיל פני לפסיכולוג בית הספר מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה והתייעצי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת אם זה המקום לשאול אבל רציתי לדעת אם מישהו מבין קצת בפירוש חלומות, מה זה אומר שחלמתי שאני מתה ואז יוצאת מהגוף שלי ורואה את הגוף שלי על הרצפה, אני פשוט כל היום מסתובבת עם תחושה לא טובה מזה.. תודה מראש

שירן שלום חלום הוא דבר מאוד אישי ואין פירוש אוניברסלי לחלום שלך. סוג החלום שאת מתארת קורה לא פעם, יש אנשים רבים שמדווחים עליו. מדובר בסוג של התבוננות חיצונית, הנפש מתבוננת על הגוף מבחוץ, משהו שיכול לעורר תהיות ואי שקט במיוחד כי נושא המוות מפחיד ומטריד תמיד. האופן שזה מתקשר לחיים שלך כיום אינו טריוויאלי ותצטרכי בעזרת האסוציאציות שלך לראות לאן זה מתחבר. נסי לחשוב מה זה מזכיר לך, בהקשר למה את חושבת שחלמת את זה, יתכן שזה יתן לך את הכיוון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אני לא בטוחה שאני פונה לאדם הנכון אבל אשמח אם תעזור לי . ביתי עולה לכיתה א' ועדין כותבת בכתב ראי , לגננת חסרים כלים לטפל בנושא , וביקשה שאפנה למאבחנת המאבחנת טוענת שזה עינין של בשלות למרות זאת טוענת שיש דרך לטפל בנושא . יש לציין שהילדה בשלה מביחנה רגישית מוטורית ואינטלקטואלית. רציתי לדעת ממה זה נובע והאם יש דרך לטפל האם יש השלכות בעתיד. תודה רבה

ענת שלום התופעה נפוצה למדי. אם המאבחנת טוענת שזה עניין של בשלות אין טעם לעסוק בזה כעת. כיתה א' מתחילה בעוד כמעט שנה, בזמן הזה יש אפשרות שהדברים יתפתחו ויבשילו. חבל להתחיל לעסוק בהוראה מתקנת לפני שיש בעיה ממשית ומזוהה. כדי להרגיש רגועה אני מציע לך לפנות לפסיכולוג/ית הגן מטעם השירות הפסיכולוגי של העיריה. יש לאנשי המקצוע הללו כלים כדי לקבוע האם יש צורך בהתערבות מקצועית או לא. את יכולה להגיע אליהם ישירות ע"י חיוג לשירות ולבקש את הפסיכולוג שאחראי על גן החובה של בתך. הביאי את כל הנתונים לפגישה ותקבלי עיצה כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיות בארגון של המוטיבציה להקשיב לעשות דברים שאני מאוד רוצה ומתעניינת אבל כל שאר הדברים של החיים עושים בלאגן בזמן ובהכנה . אני זקוקה להרבה הכנה ולהתכונן הרבה לכל דבר שאני צריכה להקשיב לו כי אחרת אשכח אותו ולא יהיה לי סבלנות בשבילו... אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שאני רוצה לעשות. וכל יום אני דוחה לעוד שעה ועוד שעה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו. ועוברות הרבה שעות, הרבה ימים, ואני כל הזמן מצפה מעצמי לעשות עוד שעה את מה שאני רוצה לעשות. ואם אני מחליטה שזהו אני כבר מתחילה לעשות עכשיו ולא לדחות, אז אני מרגישה שאני שוכחת את כל העולם ושוכחת את הכל . בפועל זה באמת נכון, כי למשל כשההחלטתי שאנ קורא עכשיו את מה שאני רוצה לקרא גילתי אחר כך ששכחתי ללכת לרופא שיניים. ובמקרה אחר לא רק שלא שכחתי אלא שבכוונה לא הלכתי לרופא שיניים כדי להמשיך לקרא מפני שידעתי שסוף סוף אני קוראת וחבל לפספס את ההזדמנות הזאת שאני קוראת. כך זה אצלי עם כל דבר . והחיים כך נורא קשים . פסיכולוגים לא גילו אצלי בעיות מיוחדות כמו דיכאון, או חרדה או סכיזופרניה, ואפילו בעיות קשב וריכוז לא הופיעו כשפסיכיאטר ביקש ממני להפחית 7 מ 100 כל הזמן ושלל בעיות קשב. לעומת זאת רק בבדיקות דידקטיות ופסיכודידקטיות של לימודים אני מתקשה בארגון ובקשב . גם טיפולים בשיחות לא עזרו לי ואני חסרת אונים ולא יודעת אם יש לי תקנה בכלל . הייתי בטיפול פסיכותרפי וגם בטיפול התנהגותי וגם קוגניטיבי ומלבד מילים אצל פסיכולוג זה לא עזר לי בחיי היומיום. האם אתה יודע מה עושים עם אנשים כמוני ? אני חושבת שאולי כדור פסיכיאטר יציל אותי אבל אולי זה סתם חלום שיהיה כדור קסם שיציל אותי מכל זה מפני שהפסכיאטר לא רוצה לתת לי שום דבר . רק כדור נגד דיכאון להרגיש טוב . אז לקחתי כדור והרגשתי טוב, אבל להרגיש טוב לא עוזר לי ולא עזר לי לעשות את המטלות שאני רוצה לעשות. אז מה עושים עם מקרים כמוני ? האם אני מקרה אבוד שאפילו אי אפשר לדבר איתי בפורומים וצריך לשלוח אותי שוב פעם למטפלים שרק גורמים לי להרגיש טוב אבל לא מצליחים לעזור לי לתפקד ביומיום ? וזה לא שאם אגיע למצב גרוע אתעורר ואקח את עצמי בידיים. כבר הגעתי למצבים של להיות ברחוב וידעתי שאף אחד לא יעזור לי אם אני לא אעזור לעצמי ובאמת אף אחד לא עזר לי ונרדמתי כמו מסוממת ברחוב ולקחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי ומשם להוסטל ומשם אמרו לי שאין לי שום בעיה והפסיכיאטר אמר לי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים אבל בפועל אני לא עובדת ומתקשה אפילו להתקלח, לשטוף פנים, לקום,ללכת למכלת , ואפילו לשירותים . אני סובלת כשאני עושה את כל הדברים האלה ולכן נמנעת מלעשות אותם. אם היה אפשר לעשות את כל הדברים בלי להיות מודעת לזה (כמו שלא מודעים לזה שנושמים ולדפיקות הלב) אז בטח שהייתי עושה את זה. אבל כל זה דורש תשומת לב וזמן ולכן דורש לחוות את המטלות האלה, ולחוות את המטלות האלה זה ממש לחוות סבל אדיר . האם תוכל לתת לי עיצות טובות, מה עושים עם מקרה כמוני ?

לימור שלום את מתארת היסטוריה ארוכה של טיפולים והתמודדויות. הדברים בוודאי אינם פשוטים, את לא יודעת מה בדיוק הבעיה, אבל די ברור לך שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלך ואת כל מה שאת יכולה ורוצה לתכנן עבורך. אין ספק שאת צריכה להמשיך ולהיות במסגרת טיפולית, הן תרופתית, הן בשיחות והן במסגרת כלשהי שתשמור עליך מבחינה מקצועית וחברתית. העניין כבר אינו משהו מיידי שצריך לטפל בו כעת אלא בעיה שהמהות שלה כרונית ונמשכת לאורך זמן. אני לא חושב שיש טעם להכחיש את זה ועצם ההכרה בכך שיש כאן בעיה מתמשכת אולי תעזור לך לכוון את הפתרונות. פתרונות במצב כזה אינם בד"כ כוללים משהו כולל ומקיף. כאן צריך לבנות צעדים קטנים שכל אחד מהם מהוווה מטרה בפני עצמו. ללכת לרופא שיניים בתאריך מסויים, לראות סרט שאת רוצה באחר צהריים מסויים, לדבר עם חבר שלא דיברת עימו הרבה זמן בבוקר מסויים. התוכנית לא יכולה לכלול משהו מקיף מידי כי מנסיונך זה לא עובד. החיים בנויים מרגעים קטנים. נסי לבנות את הרגעים הללו וכככל שתצליחי להתמודד איתם בקטן, כך החיים שלך בגדול יראו טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. רציתי לספר כאן על תופעה נפשית קשה שלי שאולי יש כאן עוד אנשים שחווים זאת ויעזרו לי להתמודד, אך בעיקר אשמח לתשובה מקצועית. כל פעם שאני נפגעת, מתוסכלת, נעלבת, לא מרוצה מהיחס של בן זוגי אלי אני נתקפת ב"התקפת עצב וזעם", ממש כך, המצב רוח שלי יורד הכי נמוך שיכול להיות, אני מתחילה להיות עצובה ולחשוב על התאבדות ואני ממש יכולה לזרוק אותו מהבית שלי או להתחיל להגיד לו מילים לא יפות, ממש לפוצץ דברים, ואז אחרי שאני נרגעת אני מתחרטת על הדברים שאמרתי אבל אז מאוחר מידי. אחרי שאני נרגעת אני לא חושבת אחרת לגבי ההתנהגות שלו אני עדיין מרגישה שהייתי רוצה יותר יחס ממנו אבל אני מבינה שהתגובה שלי הייתה קיצונית. היום אני מלמדת את עצמי פשוט להחזיק את עצמי ולא לדבר, אבל מרגישים את המתח ממני, אני קצת שונה אבל לא מתפרצת או משהו. וזה גובה ממני מחיר קשה, למשל אתמול פשוט שכבתי במיטה וחיכיתי שזה יעבור, הוא כמובן נרדם, אני שכבתי בלי לזוז עד 4 בערך וניסיתי להרגיע את עצמי, ממש הרגשתי שכל הגוף שלי מכווץ ושאני כל כך עצובה, והלב כאב לי, והבטן, ואמרתי לעצמי שזה מתכון בדוק לצרבות והתקף לב בגיל מוקדם. ולמה הרגשתי ככה אתמול, כי הוא מרוכז בעצמו ובעבודה שלו ואני מרגישה לבד וצריכה עוד יחס, וכן דיברתי איתו על זה בעבר לפי דעתי הוא פשוט אדם קר יותר ממני וכמובן שקוע בעצמו, אבל אני רוצה להיות איתו ופשוט רוצה להפסיק להגיע למצבים האלה כשאני מתוסכלת ממנו, כי זו ממש התקפה שאוכלת כל פינה חיה בגוף שלי ובנפש שלי. איך אני מתמודדת? יש פה מישהו שגם חווה התקפות אימפולסיביות כאלה? זה סבל גדול! זה כל כך קשה עד שזה עובר. בבקשה עזרה

אני יכולה להגיד שבמידת מה אני מכירה את ההרגשה - כי גם לי היה חבר, וגם אני הייתי לפעמים מאד כועסת עליו בזמן שהוא היה ישן בשלווה וזה היה די מטריף :-) אני מחייכת עכשיו, אבל בזמן אמת זה כמובן מאד קשה. מה שפחות ברור מההודעה שלך זה האם התגובות הקיצוניות שלך, שאת מאד סובלת מהן, הן משהו שמוכר לך גם ממערכות יחסים אחרות, מחברים קודמים (האם היו לך חברים קודמים שאיתם זה היה ככה? או שזה היה אחרת?) או שזה משהו שבאמת מתעורר מהמפגש המאד מסויים עם בן הזוג הזה. לי נשמע שתשובה על כך היא מפתח להתמודדות - האם כדאי לכם ללכת יחד לייעוץ/טיפול זוגי, או שמדובר במשהו שכדאי לך להתמודד איתו בלי קשר אליו (למשל בטיפול פסיכולוגי אישי). אני מניחה שהאמת היא איפשהו באמצע: בשל סיבות שקשורות לחיים שלך ולאישיות שלך, את מגיבה בדכאון וזעם כאשר דברים אינם כשם שאת רוצה, (או כאשר את חשה מוזנחת, או דחויה), ומצד שני, יכול להיות שבן הזוג המסויים הזה מגביר אצלך את הרגישות ובכך מעורר את כל הכאב הזה. האם חשבת לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להבין קצת יותר מה קורה לך בתוך הקשר? אני חושבת שכדאי. האפשרות האחרת של לחטוף אולקוס נראית לי הרבה פחות אטרקטיבית (וכן, אני חושבת שבאמת אם מזניחים את הכאב הנפשי, הרבה פעמים הגוף לוקח על עצמו את העבודה, אז לא כדאי להזניח).

עינת שלום הרגעים הללו בהם את מתכווצת ומגיבה מעומק הבטן הם רגעים של כאב עמוק בו האירוע המקומי שמתרחש לוחץ על פצע פתוח שנמצא בתוכך. התגובה החזקה שמתפרצת מתוכך היא תגובה טבעית למי שמקבל מכה על פצע פתוח. לפעמים החיים מזמנים אינטראקציה מורכבת בין העבר להווה. כלומר, יתכן שבן זוגך משתלב עם העבר המכאיב ואינו תורם לריפוי הפצע. עם זאת, הפצע הזה הוא שלך, לא שלו. התגובות שלך בהחלט קשורות לדברים שקשורים אליו, אבל יש כאן חלק שאת צריכה לטפל בו בעצמך. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולספר את מה שקורה לך. כאשר תהיי מחוברת יותר לאותו כאב שחי בתוכך כבר זמן רב, יהיה לך אולי יותר קל הן לטפל בו ולהביא להחלמתו, והן להתמודד עם בן זוגך בצורה שונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בת שנתיים וחצי והגננת ציינה בפני שביתי נוהגת להתעלל בילדה מסוימת אשר יותר "חלשה" ממנה. היא מושכת לה בשער, צובתת ובחצר מפזרת חול על ראשה. כאשר הגננת כועסת ביתי עושה את צרכיה במכנסיים (פיפי, ביתי גמולה מגיל שנתיים). מה עליי לעשות? האם זוהי תופעה ידועה אצל ילדים?? בבית הילדה אינה אלימה כלל. ביתי גם מדברת מגיל צעיר ויודעת לבטא את רגשותיה כך שהאלימות אינה נובעת ממצוקה של חוסר ביטוי.

לאמא שלום מאחר ואת כותבת שבתך מילולית צריך לדבר איתה על מה שקורה. אולי אפשר לנסות לעשות איתה משחק תפקידים בעזרת בובות שמשחזר את מה שקורה בגן. צריך לנסות לברר מה הטריגר להתעללות הזו, שאינך רואה בהתנהגותה במקום אחר. האם זו תגובה ספציפית לאותה ילדה, האם יש משהו שהילדה הזו עושה לה או מעוררת בה. אין ספק שצריך להעמיד גבולות ולא לאפשר אלימות, אבל התגובה שלה בעשיה במכנסיים מעידה שיש כאן משהו שאינו מעובד ואינו מובן עד הסוף. במידה ותוכלי לבלות יום אחד בגן, אם הגננת מסכימה כמובן, היית יכולה אולי לצפות במה שקורה ולהבין יותר טוב את הדינמיקה שמתרחשת שם. נראה לי שחסר כאן מידע משמעותי כדי לתת פתרון הולם לבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אני מטופל בסרוקסט כבר 6 שבועות, 40 מ"ג ביום. לפני כ 3 חודשים טופלתי בקסנקס ו 20 מ"ג סרוקסט אך ללא הואיל. היום המצה השתפר וכמו כן אני הולך לשיחות פעמיים בשבוע. הצרה היא שאני עדיין לא מאוזן ומרגיש שהתרופה לא עובדת עד הסוף. מפחד שימליצו לי על שינוי תרופה השיחות עוזרות אך אני מתקשה לראות איך דיבור כמעט לגמרי שלי יכול לעזור. אני מאוד מרוצה מהמטפל אך עדיין קשה לי (עשינו כבר 8 פגישות) אודה על תשובתך המהירה.

עז שלום אתה נמצא בטיפול של שני אנשי מקצוע שמכירים אותך מקרוב. אני מציע לך להעלות את החששות הטבעיים שלך בטיפולים השונים ולקבל את יעוצם של מטפלך. שישה שבועות טיפול הוא זמן קצר למדי ותזדקק לסבלנות רבה. העובדה שכבר יש שיפור במצבך היא מעודדת מאוד ומראה שכנראה הטיפול עובד. אין מה לפחד משינוי התרופה, אלו דברים שצריך לקבל עליהם מידע מלא מהפסיכיאטר. החרדה מפני אי הצלחת הטיפול היא תופעה נפוצה ועליך להתמודד איתה וסביר להניח שתראה את התוצאות עם הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מעוניינת בטיפול quickfix, ע"פ השיטה הביהייביוריסטית, האם ידוע לך למי אוכל לפנות כדי לקבל טיפול כזה, לצורך שליטה על כעסים. (ראיתי תכנית בערוץ 8 שמתעדת טיפול כזה, אולם לצערי , בחו"ל) תודה, אור

אור שלום עליך למצוא מטפל התנהגותי. יש מרפאה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי במרפאת בריאות הנפש של קופ"ח כללית ברמת חן. כמו כן יש אגודה למטפלים בהביוריסטיים איט"ה שהכתובת שלה באינטרנט http://itacbt.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך, אני לא חברה בקופ"ח כללית, אלא לאומית, האם ידוע לך האם גם בקופ"ח לאומית מטפלים התנהגותים?

שלום, בתי בת 8, ילדה מאוד חברותית, בעל בטחון עצמי, פקחית ויפה. הבעיה היא כזו אנחנו גרים במרחק נסיעה קצרה מביה"ס של הילדה ורוב חברותיה לכיתה מתגוררות בסמוך לביה"ס ממש כולן שכנות, כואב לי שכמעט אף פעם לא באות אליה הביתה חברות מהכיתה גם בקושי מתקשרות מכיוון שכולן גרות אחת ליד השניה וכך נוצרו חברויות בינהן. הילדה לא מתלוננת (יש לה חברים מהשכונה שלנו שבאים לשחק איתה) אבל בכל זאת ממש קורע לי את הלב. שמתי לב לעוד משהו אין לה ממש חברה טובה אחת, אלא כמה חברות במקביל (שלא הייתי משווה אותן לחברה טובה) האם זו בעיה? האם נראה לך שלי זה מפריע יותר ממנה? אני אפילו שוקלת לעבור להתגורר בסמוך לביה"ס עד כדי כך שהדבר מפריע לי. אולי איזו עצה טובה? תודה

יעל שלום לפני שעוברים דירה כדי לבדוק כיצד מחזקים את הקשר עם ילדי הכיתה בשיטות פחות דרסטיות. תוכלי להתייעץ עם המורה או יועצת בית הספר במידת הצורך. שוחחי עם בתך, נסי לברר מי מהבנות יותר קרובה אליה. נסי אולי לארגן באופן יזום בילוי משותף, הליכה לסרט או כל פעילות אחרת אליה תוכל הבת להזמין עוד חברה או שתיים כאשר את יכולה להקל ע"י הסעה והליכה ביחד. צריך לאתר את ההזדמנויות החברתיות, זאת במידה והבת אכן מעוניינת בהן. אולי יש אפשרות שתלך מידי פעם אחרי בית הספר לחברה מהכיתה, או שתזמין אליכם חברה כזו כשאת מוכנה לעזור בהסעות. מסוג כזה של דברים הייתי מנסה להתחיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בת 33. יש לי בעיה רצינית, יש לי חרדה ממחלת הסרטן. כל דימום קטן (אפילו בקינוח האף) וכל כאב קטן אני מייד חוששת שיש איזה גידול. הבעיה שאני גם מאוד פוחדת ללכת לרופאים שמא ימצאו משהו אז פשוט יוצא שרוב הזמן אני בחרדות. מה אני עושה? תודה

דנה שלום פוביה מפני מחלות ורופאים אינה תופעה נדירה, זו סוג של הפרעת חרדה וניתן לטפל בה. הבעיה כאן היא שיש קצת מעגליות, את פוחדת לפנות לטיפול וכך לא יכולה להיעזר. קראי את הכתבה המופיעה בקישור למאמרים שמשמאל על חרדה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. יתכן שתוכלי להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה, אך אולי את זה כדאי לדחות לשלב הבא כאשר תרגישי יותר בטוח סביב הבעיה. אגב, יתכן שהמיקוד הוא במחלות אבל שהחרדה יושבת את תשתית אחרת שמטרידה אותך. זהו מעקף לא מודע שהנפש עושה לעיתים כדי לא להתמודד עם הבעיה המרכזית שמטרידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני נמצאת בטיפול לא מעט זמן אצל פסיכולוג אהוב. הבעיה היא שאין כל כך התקדמות במצבי הנפשי (למרות שאני יודעת כי בלעדיו המצב היה יותר גרוע). הבעיה היא שאני מפחדת שבגלל חוסר ההתקדמות שלי הוא ירצה להפסיק את הטיפול ואולי להעביר אותי למטפל אחר. האם יש סיכוי כזה למרות הכימיה הטובה. תודה מראש

אני חושבת שהפחד הזה משקף משהו ששייך כולו לך ואין לו בסיס במציאות של הטיפול. זה נשמע כמו פחד מכך שהוא יתייאש ממך, יוותר עליך, אם לא תשתפרי, אם לא תתקדמי.... (מוכר, מפחיד). אבל האם תוכלי לדבר על זה בטיפול? הפחד עצמו זקוק למענה ולהתייחסות, ואולי הוא מספר עליך דברים אחרים שיחד יוכלו לעזור לכם להמשיך ולהתקדם (גם אם ההתקדמות אינה מהירה כמו שאת מצפה או חושבת שאמורה להיות... ומי קבע ומי מודד?) מסקרן אותי, האם המחשבה ההפוכה היתה קיימת אצלך - האם חשבת את עצמך על האפשרות שאצל מישהו אחר תשיגי התקדמות טובה יותר? לפעמים מחשבות מופיעות בכל מיני היפוכים.

ללילה, אולי הייתי מתקדמת יותר אצל מטפל שלא היו לי רגשות עמוקים כלפיו. מה את אומרת? לפעמים אני חושבת שהרגשות כלפיו חוסמים אותי ומונעים את ההתקדמות.

חוששת שלום קשה לי להאמין שפסיכולוג יפסיק את הטיפול במצב כזה, אבל מעבר לתשובה הקונקרטית חשוב שתעלי את הנושא בעצמך בטיפול. אני בטוח שהחשש הזה אינו קשור ספציפית רק לטיפול אלא מהווה חשש רחב יותר שמאפיין את צורת החשיבה שלך והקשרים הבין אישיים גם מחוץ לטיפול. לכן מחשבות אלו הם חומר גלם משמעותי וכדאי לך להתייחס לכך בפגישה הבאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום. אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה, את הפסיכולוגית שלי מצאתי דרך קופת החולים. הבנתי שעד לפגישה ה-36 היא היתה מעבירה דיווחים, ומאז שאני משלמת את הסכום לפגישות ללא קשר לקופה, היא הפסיקה להעביר דיוחים, וכרגע הקשר הנו ביני לבינה בלבד. שאלתי אותה מה היא דיווחה, מתוך הבנה פתאומית שאם פעם יבקשו למשל ממקום העבודה שלי לראות את מצבי הרפואי, מה היא כתבה. הפסיכו' שלי אמרה שהיא דיווחה "דברים כללים " בלבד. שאלתי אותה מה? אך היא נמנעה מלהשיב ואני הרגשתי שאני חודרת לנישה שלה. שאלתי: האם זה לא מקובל לדעת מה ההבחנה שהפסיכולוג עושה עליך? האם אין לי זכות לדעת מה היא כתבה בתיק הרפואי האישי שלי בקופת החולים? למה היא "דחתה" אותי ולא שיתפה אותי? האם יש מקום להתעקש לדעת מה היא כתבה? ומה בנוגע לסודיות, הרי הפסיכולוגים מחוייבים לסודיות, האם הסודיות נשמרת גם כאשר היא "מדווחת" לקופת החולים? תודה מראש יום נעים

עלומה שלום קודם כל גם קופת החולים מחוייבת לסודיות רפואית ואסור לה להעביר מידע ללא חתימה מפורשת שלך על טופס ויתור על סודיות רפואית. אם תחתמי על טופס כזה למקום עבודה הם יהיה רשאים לבקש מידע הן מקופת החולים אבל גם ישירות מהפסיכולוגית, גם לא לא העבירה כל מידע קודם. כך שבסופו של דבר הדברים נתונים בידיך. מבחינה חוקית את רשאית לפנות לקופת החולים ולבקש לראות את התיק הרפואי שלך. בעיקרון מקובל לכתוב בתיק נושאים כלליים שעולים ללא פירוט אישי או מזהה. מאחר והנושא מטריד אותך הייתי מציע לך להעלות אותו שוב בטיפול, להסביר מה מטריד אותך ומדוע ולמצוא פתרון שיהיה מקובל על שתיכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום!!! יש לי 3 ילדים 2בנים והבת היא האמצעית הבעיה עם הבת. עד לכיתה ט הילדה היתה תלמידה מצטיינת מבריקה ומעולם לא היו תלונות .רק שיבוחים ובכיתה י הילדה הכירה חברה אחרת לא כולם אוהבים ללמוד אבל המצב נורמאלי .אצל הבת שלי זה הדרדר שכל מורה בקשה לשוחח עם ההורים .ירדה ביחידות של הבגרויות הקיצר בשנה אחת עשתה מה שלא עשתה 9 שנים. אני מנסה לחשוב למה זה? ואין לי תשובה .בבית הכל מעולה אנחנו ההורים משקיעים תנשמה לילדים ולבית .מה שהם צריכים מקבלים .לא חסר כלום.ברוך השם החברה החדשה שלה ניקראים פריקים שנה שעברה היא לבשה רק שחור .התחילה לנגן גיטרה והיא מנגנת מדהים .ככה גם הבנים כולם מנגנים גיטרה .לחברים יש רסטות ןבגדים ענקיים הקיצר לא לטעמי .אבל הם ילדים טובים ואין לי בעיה איתם גם כשהם באים אלינו אני מקבלת אותם כאילו הם ילדיי ..הבעיה שהכי מציקה לי זה חוסר הידיעה שהיא גורמת לי התמוטטת .החדר שלה הפוךךךךךךךך היא כבר לא רואה בלגן וגם לא מפריעה לה בלגן מבי"הס היא הולכת לצופים . היא מדריכה ומהצופים למחשב ,והיא נתקעת שם עד מאוחר . וככה זה יום יום .החלטתתי ברגע של עצבים שאין מחשב ולא אינטרנט חודש עד שהיא חוזרת לעצמה לפחות באירגון החדר .אני מרגישה שאני קשה איתה לאחרונה .אני אישה חיברותית מאוד וחבל לי לאבד ככה את הבת שלי ברגעים של עצבים .שאין לי שליטה בהם.אני חוזרת מאוחר מהעבודה ויש לי אחרי יום כזה לבשל לארגן כביסות ועוד הרבה מה לעשות . והיא יושבת במחשב מדברת עם חברות וחברים שכבר ראתה אותם כל היום ולא מציעה עזרה .סיפרתי פחות או יותר תמצב .מה אני עושה? אני כבר לא יודעת איך להתמודד איתה .היא בת 16 ואני מאוד רוצה שתצליח אני לא יודעת אם אני מתנהגת בסדר .רק שלא יהיה נזק בלתי הפיך חלילה בס"כ היא ילדה נעימה שמאוד אוהבים אותה וכמובן שגם אני .תודה מראש

נואשת שלום התמונה שאת מתארת מאוד נפוצה ביחסים בין ילדים בגיל 16 להוריהם. בסופו של דבר כולם מתבגרים וסערת התקופה הנוכחית תיראה כמו היסטוריה. השאלה כיצד צולחים את התקופה הזו בלי ליצור מריבות מיותרות אבל עם שמירה על גבולות של הדברים החשובים באמת. נושא הבלאגן למשל, הייתי מאפשר לילדה לעשות בלאגן כמה שהיא רוצה בפינה שלה בחדר שלה. הייתי יותר מקפיד על האזורים הציבוריים של כל המשפחה. הרעיון הוא באמת לשאול את עצמך מה חשוב ומה באמת לא ממש קריטי, מה קשור לנטיות שלך ולרצונות שלך שלא בהכרח חייבות להתממש עבור בתך (נחמד אם כן, אבל לא חייב) ומה מייצג דברים שהכרחי לשים אליהם לב. יתכן שכדאי לכם לפנות לייעוץ משפחתי לכמה שיחות, זה יתן אפשרות לכולם להתבטא ולמצוא שיווי משקל חדש בבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 35 ילידת חו"ל. לפני 15 שנה עליתי לארץ ובאותו זמן גם נותק הקשר עם משפחתי שחיים בחו"ל. משום מה, בשבועות האחרונים כאשר אני נוסעת ברכב יש לי תחושה מוזרה שלא ברור לי באיזה ארץ אני נמצאת ולאיזה בית אני נוסעת... התחושה היא לא נעימה ומבהילה ואינני מבינה מדוע זה קורה. זה מוזר עוד יותר לאור העובדה ש-15 שנה כבר אין לי קשר עם חו"ל וגם לא ביקרתי. כאשר אני חשה בילבול עולות וצפות לי תחושות וזכרונות שמעבירות אותו אחורה 15-20 שנה - דברים שעד לאותם הרגעים כלל לא זכרתי. שאלתי היא - האם זה חס-וחלילה יכול להצביע על בעיה נוירולוגית כלשהו? האם אי פעם שמעת על תופעה כזאת? אני מודה לך מאד על תשובתך

רוית שלום אני לא נוירולוג כך שאינני יכול לענות על השאלה האם התופעה נוירולוגית. תוכלי להציג על כך שאלה בפורום רפואי רלוונטי. סוג כזה של פלש בק יכול להיות קשור לחוויות רגשיות שאת עוברת או עברת ואני חושב ששווה לעסוק בזה בלי קשר למקור האסוציאציות הללו. את מתארת את אירועי ההיסטוריה האישיים שלך בדרך אגב, אבל נשמע לי שאלו דברים משמעותיים מאוד שהשפיעו על חייך בפועל וחייך הרגשיים במידה רבה. במידה ותרצי תוכלי להיעזר בהיפנוזה או ב EMDR כדי לחקור יותר את התופעה מבחינה פסיכולוגית. תוכלי לקרוא על שיטות הטיפול הללו במאמרים שנמצאים משמאל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אימי בגיל העמידה ובשנים האחרונות ישנה התחושה שהיא הולכת ודועכת, ממש מתנהגת כמו נר שכבה, ללא שימחת חיים, ללא תחושת חיוניות ממש בדיכאון קשה. מזה כשנה אני מנסה לדבר אליה (אני האדם שהכי קרוב אליה) ולנטוע בה את המודעות למצבה ואת הצורך בטיפול כלשהו. אימי גרה צפונית לחדרה ולכן אשמח אם תוכלו להמליץ על פסיכיאטר/ית או פסיכולוג/ית באזור בצפון (חדרה או חיפה) שיוכל לסייע לאימי

נולי שלום אני חושב שבשלב ראשון כדאי לפנות לפסיכיאטר שמתמחה בגיל המבוגר ולבדוק איתו מה קורה. לעיתים הדברים משולבים עם מצבים גופניים ולכן עדיף להתחיל את הבירור אצל רופא. לגבי המלצה, נסי לבקש בפורום לפסיכיאטריה וכן לברר אילו אפשרויות יש בקופת החולים של אימך, יתכן שיש רק אפשרות אחת שהם מציעים ואז אין על מה להתלבט. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 20, גובה 1.73, משקל כמעט 48 אני מרגישה שמנה, ורוצה לרדת עוד 2 ק"ג לפחות. אני לוקחת חומר משלשל כבר כמה חודשים, ואני אוכלת מעט יחסית לאנשים אחרים. ניסיתי להקיא ולא הצלחתי.יש לי מחזור סדיר אבל בזמן האחרון אני מרגישה שינויים במחזור (לא מבחינת סדירות). לפני הצבא הייתי במשקל של 63 ק"ג לפחות. יש לי אנורקסיה? אני ממש מפחדת ללכת לטיפול לבד, ואין לי חברים שאני יכולה לבקש מהם שיבואו איתי, האם יש אפשרות לטפל בזה לבד?

אני לא יודעת אם יש לך אנורקסיה, אבל ברור שאת די מוטרדת מנושא האוכל והמשקל וגם פועלת בכיוונים בעייתייים (משלשלים, הקאות). לדעתי קשה מאד לטפל לגמרי לבד בבעיות שהן עמוקות. אני חושבת שבעיית אכילה מבטאת פעמים רבות קשיים עמוקים יותר במערכת היחסים של אדם עם עצמו. ולכן, אני חושבת שעזרה דרושה כדי להתמודד. האם מה שמפחיד אותך בטיפול הוא להיות בסיטואציה של "אחד על אחד" או רק עצם הפנייה למטפל? אני מעריכה שאם את זקוקה לעזרה בשלב הראשון של יצירת קשר עם מטפלת, תיאום פגישה וכו', את יכולה להיעזר בחברה או במישהו מהמשפחה (?) אבל בסופו של דבר בטיפול את מתמודדת עם עצמך - עם הדימוי העצמי שלך, עם הכאבים שלך, עם עצמך - ואת זה די קשה לעשות "ביחד". אולי זה גם הדבר שמפחיד כל כך? מה שכן, אולי ישנן קבוצות טיפוליות לטיפול בהפרעות אכילה? אני זוכרת שבעבר המליצו כאן בפורום. האם זה יהיה לך קל יותר? בכל מקרה, המסר שלי הוא לא להזניח. באותה מידה שדברים יכולים להסתדר מעצמם הם יכולים גם להתדרדר מעצמם, ובתור בחורה צעירה, כדאי לך לטפל עכשיו, ולא למצוא את עצמך עוד כמה שנים תקועה עם הפרעת אכילה שאת לא יודעת אפילו איך נהייתה לך. שלא לדבר על כך שאכילה לא סדירה, לקיחת משלשלים, והקאות פוגעות בבריאות ויחלישו אותך עם הזמן. זה בטוח לא דבר שאת רוצה לעשות לעצמך. (תחשבי על האחריות שיש לך כלפי אורלי העתידית... ) אז מבחינה מסויימת זה כן גורלי וחשוב לעתיד שלך איך תנהגי כעת. אם תתגברי על הפחד לקבל טיפול ועזרה, אני מעריכה שתצאי נשכרת ותצאי לחיים העצמאיים של אחרי הצבא כשאת במצב נפשי יותר טוב ויכולה להתמודד עם האתגרים של החיים, אם תזניחי את הבעייה, היא עשויה לעבור מעצמה (לפעמים זה קורה כך), אך זה לא בהכרח מה שיקרה.

אורלי שלום אינני יכול לתת לך אבחנה דרך הפורום אבל כפי שאת מבינה בוודאי המצב לא נשמע טוב. הכותרת שנתת להודעת היא הפרעת אכילה ומה שאת מתארת מתאים כמו כפפה ליד להגדרה הזו. את חייבת לפנות לטיפול, אין כל אפשרות לצאת מזה לבד. אני מציע שתשוחחי עם הוריך או אם אדם קרוב אחר שיעזור לך להגיע למקום המתאים. יש יחידות להפרעת אכילה במספר מרכזים רפואיים, למשל בתל השומר. כמו כן כדאי לפנות לפסיכיאטר כדי לבחון אפשרות לקבל תרופות נוגדות חרדה ודיכאון שפעמים רבות יכולות לעזור. זכרי שהפרעת אכילה באה לביטוי בגוף, אבל מקורה בנפש. כל עוד לא תטפלי במקור לבעיה, תשארי עם הפרעה קשה שעלולה לשבש את חייך בצורה קריטית. בברכה ד"ר אורן קפלן

עקב כך שהתחלתי להרגיש הרגשה שעומדת ליפול או עומדת להתעלף הרגשת בהלה בגוף וחולשה כאשר הולכת ברחוב קיבלתי רסיטל אני לוקחת אותו כבר שבועיים וחצי אך עדין יש לי את התופעה בגוף זה גם אומר שמפחדת להשאר בבית לבד שלא יקרה לי משהו ולא נפגשת עם חברות שלא מכירות את התופעה אצלי כדי שהתופעה לא תתפוס אותי בקרבתם ואז לא אדע מה לעשות . שאלתי האם התופעה תעלם לאחר שימוש ארוך בכדור ואם כן בערך מתי יודעים אם עבר זמן מסוים והתופעה לא נעלמה אז צריך לקחת כדור אחר. (בהמלצת הפסיכיארית עלי לקחת את הכדור בין שלושה חודשים לארבע חודשים) ושאלה נוספת למרות כרגע התופעה של החרדה האם בכל זאת כדאי שאשאר לבד בבית כדי להתגבר או לחכות שהכדור ישפיע? ואם אשאר לבד בבית מה לעשות כאשר התופעה תתפוס אותי .האם פתרון של לשכב במיטה עד שמישהו מבני הבית יגיע הוא פתרון טוב תודה.

מעין שלום אני מציע שתתייעצי בפורום פסיכיאטריה כיוון שהדברים נוגעים לתרופות. בכל מקרה, עדיין לא עבר מספיק זמן כדי לדעת שהתרופה יעילה או לא. מאחר והתקפי חרדה אינם רק תופעה פיזיולוגית כדי לשקול פניה גם לטיפול פסיכולוגי במקביל, מחקרים מראים שזה יעיל יותר כאשר קיים טיפול משולב. אם תרצי לקרוא עוד על חרדה לחצי על הקישור למאמרים שנמצא משמאל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא בטוחה שהמטפלת שלי כל כך מקצועית. לא בטוחה שהיא מאוד עוזרת לי- בחלק מהמקרים מאוד אך בחלק ממש לא. לא נראה לי שהיא יורדת לסוף דעתי. אבל- לא מסוגלת לעזוב. אוהבת אותה מאוד וקשורה אליה. לפעמים בגלל כעס או לחץ כלכלי או סתם הרגשה שאני כבר יכולה בלעדיה- מחליטה לומר לה שאני פורשת. אך מפחדת, או סתם מרגישה נזקקת וקובעת, כמו תמיד לפעם הבאה. איך יוצאים מהמלכוד? אין לי עודף כסף, זמן ואנרגיות לבזבז על משהו שלא תמיד עוזר או לפעמים מעצבן ומזיק ומצד שני האנרגיה לעזוב ולהפרד מאדם אהוב כל כך... איך מסדרים את הבלאגן.

יער שלום האם את מכירה את ההרגשה הזו גם ממקומות אחרים? האם יש לך שאלות לגבי חברים שלך או אנשים אחרים שאת בקשר מקצועי או אישי עימם לגבי מידת התאמתם לך, לגבי עומקם ויכולתם? שווה לבדוק את העניין כי יתכן שזה לא הפסיכולוגית שלך אלא סוג של אמביוולנציה שמלווה אותך מבפנים. מאחר ונשמע שיש לך קשר טוב ועמוק עם הפסיכולוגית לא הייתי מזדרז לסיים את הקשר, את האמביוולנציה כדאי לבדוק קודם כל בתוך מסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום. בחור בן 24,טופלתי בעבר אצל פסיכיאטר ופסיכולוג וכיום אני נוטל אפקסור וויטמינים. הובחנתי לטענתם שאני סובל מדיכאון,אך אני מתעקש שלא ולאחרונה התחלתי להרגיש שהבעיה העיקרית אצלי היא חוסר ביטחון עצמי בסביבה חברתית ואני מוצא את עצמי מעט בבלק אאוט ובלחץ ומחשבתי מתעוותת בעת חשיבה על כל דבר כאשר יש חברה סביבי. מה עלי לעשות .זה מלחיץ אותי ביום יום. תודה רבה ויום נעים.

גדי שלום אין ניגוד בין שתי האבחנות, של אנשי המקצוע ושלך. דיכאון נובע פעמים רבות מתפיסה עצמית שלילית ומביטחון עצמי נמוך. בשני המקרים כדאי לפנות לטיפול, בשניהם הטיפול התרופתי נוגד החרדה והדיכאון עשוי לעזור, ובשניהם שילוב בין תרופות לשיחות נחשבות לטיפול היעיל ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני צעירה וסובלת מאוד וזקוקה לטיפול פסיכולוגי. אינני יכולה להעזר בשירותי קופת חולים או המרכז לבריאות הנפש, מסיבות אישיות. אך מצבי הכספי מאוד מאוד קשה ואינני מסוגלת לשלם עבור טיפול פרטי. האם מישהו מכיר עמותות שעוזרות למעוטי יכולת בטיפולים פסיכולוגיים במחירים נמוכים? או פתרון אחר? ממש תודה מראש, עילית28

ניתן להיפגש עם פסיכולוג גם פעם בחודש בעיקר בשביל לקבל תמיכה ואז העלות נמוכה בהרבה מפעם בשבוע. יגידו לך שחייבים פעם בשבוע אך זה לא בהכרח נכון ולא כולם חושבים שזה באמת הכרחי עבור כולם. עובדה שבעבר טיפול פסיכולוגי נערך 4 פעמים בשבוע וגם פעם אחת בשבוע זה דבר חדש יחסית. פעם בחודש זה נראה מעט אבל זה כמובן עדיף מכלום. זה יכול לתת לך תמיכה. זה בעצם מה שאת צריכה ומחפשת. למי ללכת זאת כבר שאלה אחרת. רצוי ללכת עפ"י המלצות של אנשים שאת סומכת עליהם.

עילית שלום אני לא יודע מה מקור הבעיה שאת מציינת, אבל קופת החולים ובריאות הנפש הם המקומות המרכזיים בהם אפשר לקבל טיפול מוזל. את יכולה להתקשר ללשכה לשירותים חברתיים בעיריה ולברר האם אם נותנים טיפול נפשי ואם לא האם יש להם כתובת רלוונטית נוספת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאמי רישיון נהיגה זה שנים, אבל לפני 25 שנה הפסיקה פתאום לנהוג (לא קרתה תאונה או משהו כגון זה). החרדה אינה רציונלית ולאחרונה היא מודעת לכך שרק טיפול פסיכולוגי יפתור את הבעיה ומוכנה לשתף פעולה. אני מחפשת פסיכולוג/ית קליני/ת (קוגנטיבי או ביהוויוריסטי) - רצוי באשר השרון, רצוי מתמחה בבעיה זו. מישהו מכיר/ה? בתודה, שרון

שרון שלום אוכל לשלוח המלצה לפסיכולוגית מתאימה בהרצליה. המייל שלי [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הגעתי. נכון שהתגעגעתם? נכון ד"ר קפלן?

א

שלום רציתי לשאול אם מישהו מכיר ארגון אשר עוזר למצוא עבודה המתאימה לאנשים שקשה להם להתמודד בעבודה בשוק החופשי ,אבל שאותו ארגון לא שייך לביטוח לאומי,כלומר שאוכל לקבל עזרה גם אם אינני מקבל ביטוח לאומי או סל שיקום. הבעיה שלי היא דיפרסיה וחרדה.אני מטופל בכדורים כבר הרבה זמן .אני בן 26 ועדיין מחפש לעצמי מסגרת תעסוקתית. עבודה בשבילי זה מאוד חשוב. בבקשה,אם מישהו מכיר מקום שעוזר (שוב,שלא שייך לביטוח לאומי) תודה.

אולי אם תפנה לארגון "אנוש" הם יוכלו לעזור לך בנושא? אני חושבת שארגון זה מתעסק לא מעט בהיבטים שיקומיים של מחלות/קשיים נפשיים ומציאת עבודה ללא ספק קשורה לשיקום וחזרה לתפקוד. http://www.enosh.org.il/

אבי שלום אנוש זו אכן כתובת טובה. תוכל לפנות ללשכת התעסוקה באזור מגוריך ולבדוק מה הם יכולים להציע לך. כמו כן, אולי בלשכה לשירותים חברתיים תוכל לשוחח עם עובדת סוציאלית שמכירה את האזור שלכם ותוכל להציע לך דברים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 25 ויש לי בעיה של קניות, ורציתי לדעת יש אפשרות לטפל בבעיה כזאת. זה הגיע למצב שאני כבר גונבת כסף מהמשפחה של כדי לקנות עוד ועוד, זה אף פעם לא מספיק. אני חייבת לטפל בזה, זה הגיע למצבים מאד מאד לא נעימים, מה עושים?

אריאל שלום הבעיה היא לכאורה התנהגותית אבל היא קשורה לבעיה רגשית/נפשית ולכן כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. זה דורש מוטיבציה רבה ונכונות לעשות צעדים קשים וכואבים לעיתים. התמכרות לקניות עד כדי גניבת כסף היא תגובה לצורך עמוק לפצות את עצמך על משהו. כדי לוותר על הצורך תצטרכי למצוא נתיב אלטרנטיבי כדי לקבל סיפוק ולהתגבר על התסכול הפנימי. אני מקווה עבורך שיהיה לך הכוחות לעשות את הצעד הזה ולפנות לטיפול כי האלטרנטיבה עלולה להיות מאוד הרסנית לחיים שלך בטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יתכן שהתחלת טיפול (בשל סיבה אחרת ) גורם להתפרצות של דיכאון כלשהו? מאז שהתחלתי טיפול, אני מרגישה יותר עצובה, קשה לי להכיל את הרגשות שלי, אני רק רוצה לשוב לפגישות...קשה לי לאסוף את עצמי לתפקודי היומיום... מה לעשות? האם יש סיכוי שזה יחלוף, או שזה האדם שאהיה תמיד?

כמו שאת מתארת, זה באמת יכול לקרות. ואז חשוב מאד לזהות מה הסיבה לכך. סיבה אחת יכולה להיות שסוף סוף יש מקום שבו אפשר לבטא את הרגשות, ואז באופן טבעי נוטים להרגיש אותם גם מחוץ לשעות הטיפול. כל הצורך/רצון/עצב שהיה אגור בתוכך ובגללו פנית לטיפול פשוט נמצא מעל פני השטח. מטפלים בזה, אבל מתוך הטיפול גם מרגישים את זה. מצד שני, סיבה אחרת יכולה להיות שיש משהו שלא מרגיש מספיק נכון בקשר עצמו (האם הקשר שנוצר עם המטפל/ת הוא קשר שיש בו קירבה ואמון או קשר שמעורר חרדה?) יכול להיות שמתאים לך ללכת ליותר מפגישה אחת בשבוע, והאינטנסיביות של הפגישות תקל עליך לעבור את התקופה הזאת? אני חושבת שזה מאד טבעי, בכל מקרה, ואחת השאלות שאת צריכה לשאול את עצמך היא האם את חושבת שיש בכוחך להכיל תקופה כזאת, מתוך אמונה כמובן שהיא תעזור לך להגיע למקום טוב יותר, שמח יותר וכו'. לא בכל זמן, לדעתי, כל אחד יכול להתמודד עם טיפול. אבל אם הטיפול-הקשר הוא נוגע אז יש הרבה סיכוי שזה יעזור לך בטווח הארוך ואז, אם אפשר לתת לטיפול מקום (כולל כל "תופעות הלוואי") בעיני זה שווה. אבל אולי הכי חשוב שהמטפל/ת ידעו על כך ואז יוכלו להיענות לצרכים שלך יותר טוב. כמו שכשאת הולכת לרופא, חשוב להגיד לו איפה כואב, ואיפה התחיל לכאוב בעקבות הטיפול שאת מקבלת, כך חשוב גם לדבר עם הפסיכולוג על הכאב הנפשי שעולה בעקבות הטיפול... אני מאחלת לך שהכאב יחלוף - גם אם לא הכי מהר - באופן אמיתי ושלם.

מה שאת מתארת, גם אני עברתי בתחילת הטיפול.. אני מסכימה עם לילה שברגע שמתחילים לחטט בדברים הקשים, הכואבים והמודחקים- זה גורם למן תחושת נסיגה ועצב רב.. גם לי זה קרה בכל פעם שפניתי לטיפול.. זה לא אומר שהקשר עם המטפל/ת לא טוב אלא שכנראה אתם נוגעים בדברים החשובים.. לי תמיד עוזרת המחשבה שכל מה שיורד חייב גם לעלות מתישהו.. אל תעזבי את הטיפול, כן תדברי על זה אם המטפל/ת, כדי שתקבלי עזרה בהתמודדות.. אם הזמן, את תתרגלי לטיפול ולחשיפה העצמית ואז הדברים יתחילו להשתפר- אני מבטיחה! בהצלחה..

מה שאת מתארת, גם אני עברתי בתחילת הטיפול.. אני מסכימה עם לילה שברגע שמתחילים לחטט בדברים הקשים, הכואבים והמודחקים- זה גורם למן תחושת נסיגה ועצב רב.. גם לי זה קרה בכל פעם שפניתי לטיפול.. זה לא אומר שהקשר עם המטפל/ת לא טוב אלא שכנראה אתם נוגעים בדברים החשובים.. לי תמיד עוזרת המחשבה שכל מה שיורד חייב גם לעלות מתישהו.. אל תעזבי את הטיפול, כן תדברי על זה אם המטפל/ת, כדי שתקבלי עזרה בהתמודדות.. אם הזמן, את תתרגלי לטיפול ולחשיפה העצמית ואז הדברים יתחילו להשתפר- אני מבטיחה! בהצלחה..

כן זה יכול להיות, זה קרה לי ואז העלינו את תדירות הפגישות. בשלב מסוים זה פוחת ומתיצבים. אבל יש שלבים בטיפול שזה חוזר.....

שלום אני לא חושב שיש לי הרבה מה להוסיף על מה שנכתב. הטיפול אינו גורם לפריצת הדיכאון, הוא בהחלט יכול לחשוף חלק דיכאוני שהיה שם גם קודם אך לא קיבל לגיטימציה לפרוץ. בטווח הארוך ללא הטיפול יתכן שהיה פורץ באופן מזיק והרסני אף יותר. העובדה שיש מקום שאליו אפשר ורוצים לחזור נותן ביטחון ביכולת לפרוק את החלקים הקשים. בהחלט תיתכן ירידה בתוך התהליך הטיפול אולם מדובר בתהליך טבעי שבסופו בהחלט אפשר לצפות לשיפור משמעותי הן בדיכאון והן בגורמים שהביאו אותך לטיפול מלכתחילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה.אני בת 28 ולא מסוגלת לדחות סיפוקים. אם אני רוצה משהו, אני לא נחה ולא שקטה עד שיש לי אותו. לא המדובר בדברים כמו קריירה או מעמד מסוים. מדובר בדברים הכי קטנים. לא מזמן הבטחתי לאחי הקטן משחק מחשב מסוים כמתנת חנוכה. בינתיים הספקתי אני לבקר באתר המשחק ולרצות אותו בצורה כזו שאני חייבת כאן ועכשיו. כל כך כאן ועכשיו שלמרות שאני צריכה לצאת מהבית בערב, אני אלך לקנות אותו מהעבודה במרווח של השעה שתהיה לי רק כי אני כל כך משתוקקת אליו (ושלא תבין לא נכון - אחי לא אמר מילה וחצי מילה על אותו משחק.. הוא ממתין לחנוכה) זה קורה גם עם מאכלים. אני מסוגלת להכנס לקריזה אם אני רוצה משהו (בר השגה כמובן, לא אבטיח באמצע דצמבר) ואני יושבת בטל ולא הולכת להשיג אותו. כמובן שזה מפריע לי אישית שכך אני נוהגת אבל כשאני רוצה משהו רק על זה אני חושבת עד שהשגתי - למרות שאחר כך ההישג לא נראה מי יודע מה גדול.

חני שלום את מספרת על יצר כיבוש חזק, את נלחמת על מה שאת רוצה כאן ועכשיו ולא מסוגלת להכיל את ההמתנה לקראת. אמנם בדיעבד אחרי הכיבוש הדברים נראים פחות נחשקים, אבל לפני כן זה פשוט בלתי נסבל להמתין. הנטייה הזו איננה מנותקת מהאישיות שלך ומההיסטוריה האישית שלך. בחוויה הפנימית שלך סביר להניח שמה שלא תקבלי מייד יש חשש שלא יגיע לידייך לעולם. יתכן שזה מתוך הרגשה שמישהו אחר ישיג אותך, אולי מתוך מקום שאינך סומכת על עצמך שתתמידי, יש בוודאי הרבה סיבות אפשריות. אני חושב שקשה לטפל בנושא כזה באופן מבודד מהתבוננות כוללנית יותר על החיים שלך, הקשרים הבין-אישיים שלך ומה שקורה לך במקומות אחרים. אני מעריך שזה לא אי בודד בתוך המערך הכללי, ושיש דברים נוספים שהיית יכולה לקשר להתנהגות הזו. במידה ותחליטי לפנות לטיפול אפשר יהיה להתבונן על התמונה הכללית הזו ולנסות לגעת בשורש העניין. אני מתאר לעצמי שזה לא משחק המחשב הקונקרטי או היעד הספציפי ברגע נתון, זו עצם חווית הכיבוש המיידי שאת עוברת וחוסר יכולת ההתמודדות עם התסכול שבהמתנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. אורן שלום, אני הולכת כבר 8 חודשים לטיפול. המטפל שלי הפנה אותי לפסיכיאטר לקבלת תרופות. לא הסתדרתי עם הפסיכיאטר בכלל, כמובן שסיפרתי את זה למטפל שלי. וזו הסיבה שגם סירבתי לקחת את התרופות שהוא המליץ לי (זה קרה לפני 3 חודשים). לפני כחודש וחצי סיפרתי למטפל שלי משהו שמאוד הכביד עליי- והוא שאני פוצעת את עצמי. התגובה שלו היתה מאוד תומכת ועוזרת, מה שגרם לי להתחיל לקחת את התרופות שהומלצו ע"י הפסיכיאטר. כמובן שלפסיכיאטר לא סיפרתי את עניין הפציעה העצמית מכיוון שזה משהו מאוד אישי שלא רציתי לחלוק עם אדם שלא הרגשתי כימיה איתו בכלל, אלא גרם לי לתחושה יותר גרועה לגבי עצמי. אני לוקחת את התרופה כבר כמעט חודש ועדיין לא פניתי לפסיכיאטר, אך המטפל שלי מתעקש שזה מאוד חשוב. בפגישה האחרונה שאלתי אותו האם הוא סיפר משהו לפסיכיאטר, והוא אמר שסיפר לגבי כך שהתחלתי לקחת תרופות (שאם זה אין לי בעיה), אבל הוא גם סיפר לו על הפציעה שלי. הדבר הזה מאוד פגע בי. אני מרגישה שבגדו בי בצורה הכי נוראית. א. מכיוון שהמטפל לא היה בעל מספיק הגינות לספר לי על שדיבר עם הפסיכיאטר, ואם לא הייתי שואלת קרוב לוודאי שלא הייתי אפילו יודעת על דבר כל כך חשוב. ב. ביקשתי במפורש ממנו לא לספר את זה לאף אחד, והוא אמר שבינתיים הוא לא יספר לאף אחד בתנאי שאני מתכוונת להפסיק עם זה בשלב כלשהו. אני עניתי "כן", אחרת לא היייתי מספרת על זה. אני יכולה להבין שהוא הרגיש צורך לדבר על העניין, אבל האם העובדה שפעם אחת הלכתי לסיכיאטר נותנת למטפל זכות לספר לו משהו אישי כל כך שאני בעצמי לא סיפרתי עפ"י החלטתי, וביקשתי לא לספר. ג. לפחות היה שואל אותי או מודיע לי כדי שאני אוכל להגיד את הרגשתי, אני מרגישה כרגע שלקחו ממני את כל השליטה על חיי, שהדבר הכי פרטי שלי, שלקח לי חצי שנה לספר למטפל נחשף כמו עוד אחת מהבעיות שלי בצורה זולה. אני מרגישה כאילו הורידו ממני את העור והשאירו אותי מול העולם חשופה, פיעה בלי שום הגנה. אני יודעת שהמטפל שלי רצה כנראה רק לעזור, אבל מאז שחזרתי מהפגישה איתו, אני בוכה הרבה, כועסת, אני לא מוכנה ללכת לפסיכיאטר הזה ואני גם חושבת להודיע למטפל שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול.. שלא לדבר שהפציעה שלי רק החמירה בגלל זה.. האם אני מגזימה או צודקת?..

מורן שלום את גם מגזימה וגם צודקת. אין כאן שחור ולבן, אין ספק שבשורה התחתונה את מרגישה פגועה וחשופה ולדבר הזה צריך לתת תשומת לב. אני בטוח שכוונת המטפל שלך היתה חיובית, זהו מידע חשוב מאוד לפסיכיאטר שקובע את סוג התרופות ואולי הפסיכולוג שלך ידע עד מה יהיה לך קשה לספר בעצמך את הפרט הזה שאסור להסתיר מפני רופא שאמור לעזור לך. את צודקת שאפשר היה להתייעץ איתך מראש, אולי באופן סמוי שניכם העדפתם שזה יהיה לא מדובר קודם לכן כדי לאפשר לך להתחיל את הטיפול התרופתי. הדבר החשוב ביותר הוא שתוכלי לקבל עזרה, הן פסיכולוגית והן תרופתית, כדי להפחית את הסבל הנפשי והפיזי שנגרם לך. מבחינה זו די ברור שאת חייבת לחזור לטיפול ולא לתת לאירוע הזה לגרום לך ללכת אחורה. מצד שני בהחלט מתבקש שהנושא יעלה בטיפול ויש לך זכות ומקום להביע את כעסך. כאשר כועסים על מישהו משמעותי אפשר לבטא זאת, איך הכרח לחתוך את הקשר באופן מיידי כפי שנטייתך הטבעית מושכת אותך. עד היום במקום להביע כעסים כלפי חוץ היית פוצעת את עצמך. את כנראה ממשיכה לעשות זאת גם כעת. אני מציע לך להביא את הכעס ולדבר אותו בטיפול במקום לפצוע את עצמך ובסופו של דבר להעניש רק את עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. אורן שלום, אני הולכת כבר 8 חודשים לטיפול. המטפל שלי הפנה אותי לפסיכיאטר לקבלת תרופות. לא הסתדרתי עם הפסיכיאטר בכלל, כמובן שסיפרתי את זה למטפל שלי. וזו הסיבה שגם סירבתי לקחת את התרופות שהוא המליץ לי (זה קרה לפני 3 חודשים). לפני כחודש וחצי סיפרתי למטפל שלי משהו שמאוד הכביד עליי- והוא שאני פוצעת את עצמי. התגובה שלו היתה מאוד תומכת ועוזרת, מה שגרם לי להתחיל לקחת את התרופות שהומלצו ע"י הפסיכיאטר. כמובן שלפסיכיאטר לא סיפרתי את עניין הפציעה העצמית מכיוון שזה משהו מאוד אישי שלא רציתי לחלוק עם אדם שלא הרגשתי כימיה איתו בכלל, אלא גרם לי לתחושה יותר גרועה לגבי עצמי. אני לוקחת את התרופה כבר כמעט חודש ועדיין לא פניתי לפסיכיאטר, אך המטפל שלי מתעקש שזה מאוד חשוב. בפגישה האחרונה שאלתי אותו האם הוא סיפר משהו לפסיכיאטר, והוא אמר שסיפר לגבי כך שהתחלתי לקחת תרופות (שאם זה אין לי בעיה), אבל הוא גם סיפר לו על הפציעה שלי. הדבר הזה מאוד פגע בי. אני מרגישה שבגדו בי בצורה הכי נוראית. א. מכיוון שהמטפל לא היה בעל מספיק הגינות לספר לי על שדיבר עם הפסיכיאטר, ואם לא הייתי שואלת קרוב לוודאי שלא הייתי אפילו יודעת על דבר כל כך חשוב. ב. ביקשתי במפורש ממנו לא לספר את זה לאף אחד, והוא אמר שבינתיים הוא לא יספר לאף אחד בתנאי שאני מתכוונת להפסיק עם זה בשלב כלשהו. אני עניתי "כן", אחרת לא היייתי מספרת על זה. אני יכולה להבין שהוא הרגיש צורך לדבר על העניין, אבל האם העובדה שפעם אחת הלכתי לסיכיאטר נותנת למטפל זכות לספר לו משהו אישי כל כך שאני בעצמי לא סיפרתי עפ"י החלטתי, וביקשתי לא לספר. ג. לפחות היה שואל אותי או מודיע לי כדי שאני אוכל להגיד את הרגשתי, אני מרגישה כרגע שלקחו ממני את כל השליטה על חיי, שהדבר הכי פרטי שלי, שלקח לי חצי שנה לספר למטפל נחשף כמו עוד אחת מהבעיות שלי בצורה זולה. אני מרגישה כאילו הורידו ממני את העור והשאירו אותי מול העולם חשופה, פיעה בלי שום הגנה. אני יודעת שהמטפל שלי רצה כנראה רק לעזור, אבל מאז שחזרתי מהפגישה איתו, אני בוכה הרבה, כועסת, אני לא מוכנה ללכת לפסיכיאטר הזה ואני גם חושבת להודיע למטפל שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול.. שלא לדבר שהפציעה שלי רק החמירה בגלל זה.. האם אני מגזימה או צודקת?..

את יכולה לבטל כמה פגישות עם המטפל, עד יעבור זעם. אבל, אם אחרי הכל, יש לך כימיה עם המטפל הזה והוא כן מיטיב עמך, נראה שכדאי לסלוח.

שלום רב אני אלמנה מזה 5 חודשים, ואיניממצליחה להתארגן מחדש , להרים ראש ולצעוד קדימה, אני כל הזמן שקועה בעצב שלי בתמונות האחרונות הקשות של חיי בן זוגי . בנוסף הגשם הראשון לבד וההתכנסות מהכרח בבית לא תורמים להרגשתי הכבדה והדכאונית. אולי יש לך איזו עצה חכמה כיצד לצאת ממבוך זה. תודה.

שלום ריטה, אני חושבת שאבל הוא תהליך ממושך - בחלקו יש להתמודד עם החזרה לחיים, ההסתגלות לחיים בלי בן הזוג, והחזרה לתפקוד מעשי, ובחלק אחר האבל הוא תהליך פנימי שכולל את היחסים שיש לך עם בן זוגך המנוח. במידה רבה, היחסים ממשיכים להתקיים בתוכך גם לאחר מותו, ואני מניחה שבמידה זו או אחרת יהיה כך לכל אורך חייך. אני חושבת שמה שיכול לעזור לך הוא שתהיה לך תמיכה חברתית - משפחה, חברים, שאת יכולה לחלוק איתם את מה שאת מרגישה, או פשוט להמצא איתם. אני חושבת שזה יכול לעזור לך לעבור את התקופות הקשות יותר שסמוכות לאובדן (אני חושבת שחצי שנה זה זמן מאד קצר כשחושבים על קשר עמוק וממושך כמו עם בן זוג). לגבי החלק האחר, של "הפתרון הפנימי" של האבל, אני חושבת שזה משהו שפשוט לוקח זמן... לוקח זמן להסתגל לאובדן ו"לארגן" מחדש את הדמות שיש לו אצלך, את כל הרגשות שיש לך כלפיו. לפעמים בתוך הגעגועים, האהבה, הבדידות, מתערבבים גם רגשות של כעס ואשמה, ולוקח זמן עד שכל הרגשות האלה מתאזנים ומגיעים למצב של "מנוחה" בתוכך - כך שאת תוכלי לחיות איתם בשלום. אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא למצוא תמיכה - לא להשאר לבד. גם עם חברים ומשפחה אפשר לקיים איתם קשר משמעותי שיכול מאד לעודד אותך. ככה אני חושבת.

... אולי כדאי ללכת לפסיכולוג/ית כדי למצוא את התמיכה לתקופה הקשה הזאת? את מציינת גם שיש לך תמונות קשות, ואולי אם המוות עצמו היה מאד טראומתי ומפחיד מקום שבו תוכלי לשוחח על כך ולקבל אוזן קשבת ותומכת יעזור לך?

ריטה שלום לאבל יש שלבים, חמישה חודשים בלבד אחרי התאלמנות זה לא הרבה זמן. ביהדות נקבעה תקופה של שנה לאבל הרשמי, באופן כלשהו זה באמת פרק הזמן הבסיסי שלוקח כדי לעבור את התקופה הראשונה של האבל וכדי לפתח יכולת להתבונן על העולם בצורה אחרת. זה לא אומר שאת צריכה לשבת ולהמתין ולתת לעצמך לשקוע לדיכאון, אבל את כן צריכה לתת לעצמך את הקרדיט שאת עוברת תקופה קשה מאוד וכל אירוע ומועד, כמו הגשם הראשון, הוא הפעם הראשונה שאת לבד בתוכו. בתקופה כזו צריך תמיכה חברתית ומשפחתית ולנסות להיות פעילים כמה שיותר, בעבודה, בחברה, בספורט, בתחביבים, גם אם קשה. יתכן שאפשר להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי ואם יש חשש לדיכאון, גם בתרופות נוגדות דיכאון. תצטרכי לתת לזמן לעשות את שלו, עד ההסתגלות למצב החדש ולעיבוד תהליכי האבל שאת עוברת כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר ! יכול להיות שאנתרופולוג הוא הכתובת הנכונה, ובכל זאת שאלה שנשאלתי לא מזמן: מה גורם לאנשים להחליש את הרדיו בשעה שהם מחפשים כתובת מסויימת (גם כשהם אינם פותחים את חלון המכונית על-מנת לשאול עוברי אורח) ? האם הדבר קשור באינסטינקטים החייתיים של בני האדם (חידוד חושים וכד') ? אני יודע שזה קצת לא קשור, אבל בחרתי לשאול פסיכולוג שאולי ייתן לי כיוון חדש לתשובה. תודה, אדי

נראה לי שמדובר בריכוז ובמיקוד קשב. קשה נורא להקשיב בו זמנית לכמה דברים, וכשאדם צריך "להקשיב" לעצמו ולבעייה עימה הוא מתמודד (מציאת כתובת במקרה הזה), הוא צריך להחליש את הרעשים האחרים בסביבה. להפסיק את השיחות של הילדים במושב האחורי או להחליש את הרדיו.

אדי שלום אני מסכים עם שירה, מדובר על מיקוד קשב. מאחר ויכולת חלוקת הקשב שלנו מוגבלת למדי יתכן שהרדיו מפריע לריכוז. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, חברה שלי חיה כרגע בחו"ל ומחפשת פסיכולוגית שמתמחה בהפרעות אכילה בבריסל או בלוקסמבורג, עדיף כמובן דוברת עברית אבל גם מרכז להפרעות אכילה בצרפתית בא בחשבון. אני יודעת שזו בקשה קצת משונה אבל זה ממש חשוב לי. תודה מראש.

שלום זה לא משונה בכלל, אבל לצערי אינני מכיר פסיכולוגים במקומות אלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, בתי בת 3 ו-3 חדשים והולכת לגן עירוני מספטמבר. לאחרונה היא סובלת לעיתים קרובות מגרודים ועקצוצים באיבר מינה, שמלוווים בבכי קורע לב. שאלתי אותה מספר פעמים ממה נובע הכאב ובאחת הפעמים אמרה כי היא "מתביישת להגיד". בשבוע האחרון היא חווה "סיוטים" בחלומותיה וחולמת על "אדם בחולצה לבנה" איתו אני משאירה אותה לבד (ביררתי איתה מי האדם והיא חוזרת ואומרת שזה "מישהוא שאני מכירה מהעבודה שלי והוא אומר שאת משיגה אותי ובגלל זה אנחנו נשארים לבד".) אין בסביבתה - לא בגן, לא בבית ולא אצל חברים אדם העונה לתיאור (גם השומר בגן הוא שומרת) אתמול בלילה היא שוב השתוללה וצעקה מכאבים, כששאלתי אותה מדוע היא ענתה שאחד הבנים, הגדולים ממנה בגן, נגע לה בפושפוש. שאלתי אם היא הורידה את המכנסיים ונתנה לו לגעת והיא ענתה שלא ושאמרה לגננת וזו מצידה רק ביקשה מהילד שלא יעשה זאת שנית - אני אגב לא שמעתי על כך מהגננת אלא רק מהילדה. חשוב לי לציין כי בילדותי עברתי חוויה של התעללות מינית מצד ילדות גדולות ממנה ואני מפחדת מאוד להעביר לילדתי את הפחדים שלי מהנושא כמו כן אני חוששת שאולי בגלל שאלותי היא מצאה "סיפור", כדי "להשביעה" את שאלותי אני נוטה מאוד להאמין לסיפורים שהיא מספרת והם בד"כ מתבררים כנכונים אני מאוד לחוצה ולא יודעת איך לטפל בזה בלי להשליך עליה את הפחדים שלי האם תוכל לתת לי מספר טיפים ודרכים להתחלה? תודה מראש

אני חושבת שאת צריכה לפעול בכל החזיתות. ראשית-קחי את הילדה לרופאת קופת-חולים שלכם והיא תבדוק את האיזור הכואב. אולי יש שם דלקת וכו'. , תוך כדי בדיקה הרופאה תוכל לשוחח עם הילדה ולשאלה שאלות על אודות הכאב. מתי כואב ואיך כואב. אז יתברר לך אם יש משהו רפואי וממה זה נגרם. אם יסתבר שאין- אז צריך לחשוב בכיוון הנפשי-רגשי. לא הזכרת את אבי הילדה ומקומו ,היחסים ביניהם והיחסים ביניכם. אני יכולה להגיד שהילדה נמצאת עכשיו ב'שלב הגניטלי'- העוסק באיברי המין, הגילוי שלהם והמחשבות והפנטזיות שיש לגביהם. יתכן שהיא עסוקה במשהו שקשור לזה שמפחיד אותה. וזה יכול להיות כל דבר, אפילו דברים שהמבוגרים לא תופסים כמפחידים. כלומר זה לא חייבת להיות פגיעה, בפנטזיה. העובדה שהיא מספרת על 'מישהו בעבודה שלך' ,דווקא רומזת לכיוון פנטזיה-יותר מאשר המציאות. מה גם שאת בודקת בגן-וכנראה אין מישהו כזה.לגבי הפגיעה ש א ת עברת בילדותך, אני חושבת שכפי שאמרת עלייך להגיע עם עצמך, בשיחות אולי ,לידיעה הכי עמוקה וברורה לגבי מה שאת עברת. כאשר הנושא-על כל הקושי שלו, יהיה יותר מעובד וסגור אצלך, הבת שלך תהיה פטורה מעירבוב ומהשלכות שלך עליה בנושא הזה.

תודה על התשובה. לגבי יחסי הילדה עם אביה. יחסיהם טובים מאוד והוא נמצא עם הילדים זמן שווה לזמני, אם לא יותר בתקופות לחוצות בעבודה. ילדי אוהבים מאוד את אביהם - הוא זה שאוסף אותם מהגן ונמצא אתם, לרוב, כשהם חולים. לגבי מה שאני חוויתי בילדותי - הייתי בעבר בטיפול בכמה מסגרות ואף אחד מן הפסיכולוגים שטיפלו בי לא הסכים לגעת בזה ולפתוח את זה כיוון שהדחקתי הכל ואני זוכרת רק שברי מידע. עם השנים למדתי לחיות עם הסיוטים אבל הסיוט קם לתחיה כשאני שומעת את הילדה הקטנה שלי מדברת כך.

רוני שלום אני מסכים עם דבריה של הכותבת הכותבת שצריך לפעול בכמה מישורים. אין ספק שאת צריכה לפנות לרופא הילדים לבדיקה, קודם כל בשביל לבדוק את מקור הגירודים והכאבים. הייתי מציע לך לשוחח עימו קודם להגעתכם למרפאה ולספר לו על חששך. כך הוא יוכל לבדוק את הילדה עם קשב רב יותר לאפשרות שהיא עברה תקיפה מינית. מעבר לכך את יכולה להתייעץ עם גורם מקצועי, למשל, ניתן לפנות לקו חם של ארגון שעוסק בייעוץ להורים בנושא התנהגות מינית חריגה בילדים צעירים טלפון 03-6477898 או במייל [email protected] בהקשר להתעללות שאת עברת באופן אישי, אני לא חושב שאלו דברים שחייבים להישאר חבויים בצורה כזו מתחת לפני השטח. לפי מה שאת מתארת הנושא לא טופל בעבר ועדיין משפיע על חייך כיום. אחת השיטות היעילות לטיפול בפוסט טראומה היא EMDR, תוכלי לקרוא עליה באחד הקישורים של המאמרים משמאל. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תוכל להמליץ לי על פסיכולוגית באיזור חיפה והקריות המטפלת בשיטת ה-e.m.d.rאודה לך מאוד

מלי שלום אינני מכיר פסיכולוגית כזו אבל תוכלי לקבל המלצה מעמותת EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

מבקשת להודות לך על הפניה זו כן ירבו כמוך מטפלים איכפתיים המקדישים את זמנם הפנוי לענות ולעזור בדרך זו ישר כוח

שלום, אני אם חד הורית (לאחר גירושים), לילדה בת 8. במהלך נישואיי עברנו שלוש דירות עד שקנינו את הדירה. לאחר הגירושים (לפני כשנתיים וחצי), נאלצתי לעבור דירה ואיזור מגורים, באיזור מגורים החדש לא מצאתי עבודה, וכיום קיבלתי הצעת עבודה מהמקום הקודם בו עבדתי - אם אקבל את ההצעה המשמעות היא שאני ובתי נצטרך לעבור שוב דירה ואיזור מגורים בחזרה. הקונפליקט שלי הוא עצום- עוד מעבר לבתי (עוד פעם להכיר חברים חדשים, להתרגל לחדר חדש ולסביבה חדשה) אחרי כל כך הרבה טלטלות שהיא עברה והיום ממש טוב לה , מצד שני אני כבר שנה ורבע לא עובדת, חיה על חסכונות ומתוסכלת ממצבי התעסוקתי וזו הזדמנות לחזור למעגל העבודה. אני יודעת שאף אחד לא יכול לקבל החלטה במקומי, אבל הייתי שמחה לקבל חוות דעת לגבי משמעות מעבר הדירה לילד. תודה

אור שלום ברור שהיה נחמד לו היית מוצאת מקום עבודה בסביבת הדירה הנוכחית אבל המציאות בוודאי מכתיבה דברים נוספים. אינטרס הילדה הוא גם שיהיה לך כסף כדי לפרנס את שתיכן. במידה ואת סבורה שלא תשיגי עבודה במקום הנוכחי בזמן הקרוב נראה לי שלא תהיה לך ברירה. אין כאן בחירה אופטימלית, לעיתים בוחרים את הרע במיעוטו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, לפני כחודש ימים פניתי אליך בהתלבטות קשה. עמדתי בפני קבלת תרומת זרע והיו לי המון חששות, ניסתי לדחות בכל מיני טענות משונות. ואז כתבתי לך שבסוף החלטתי לגשת להזרעה. היום אני שמחה לבשר לך שאני בהריון. קיבלתי את הבשורה ברגשות מעורבים, מצד אחד שמחה רבה ומצד שני עצבות שאני צריכה לעבור את כל התהליך היפה הזה לבד. אבל, אני מאמינה שאם זה קרה לי (כ"כ מהר - כבר בפעם הראשונה), סימן שזה טוב עבורי. כי זה מה שלמדתי מהחיים שמה שלא צריך לקרות לא קורה. ואם זה קרה לי זה סימן טוב. בכל אופן, אני לא אתעלם מהחששות והחרדות שלפעמים תוקפות אותי, אבל אני פשוט מקבלת את זה כי אני יודעת שגם אישה נשואה עוברת תהליכים הורמונליים בגוף שזה משפיע על מצבי רוח, ולא דווקא בגלל מצבי. כיום אני מרגישה גאוה שלקחתי את ההחלטה הנכונה ועשיתי זאת. וכמה שזה נשמע אולי מוזר - אבל, החלטתי שהילד שלי לא יגדל ללא אב והפרוייקט הבא שלי הוא למצוא גבר שישמש לי כבן זוג ואבא לילד שלי. בהרבה מקרים האבא המגדל הוא האבא האמיתי ולא זה שהוליד אותו. אז זהו - רק רציתי לשתף אותך. בברכה, נורית

אני מקווה שיהיה לך המשך הריון קל ובריא. רציתי רק לכתוב לך שאם את רוצה בן זוג, וגבר שיהיה שותף לחייך כולל גידול ילד/ילדים בין אם מזרעו בין אם לאו, חפשי אחד, אבל לא רק בשביל שיהיה לילדך אב! זהו נטל גדול מדי עבור ילד. אם את חשה צורך בזוגיות בחייך עבורך, מצאי דרך לבנות כזאת זוגיות, אבל עבורך, לא עבור אף אדם אחר.

נורית שלום אני שמח לשמוע על ההריון המהיר ומקווה שאכן הכל יהיה על הצד החיובי, כמו שאת מקווה ומרגישה. תודה שחזרת ושיתפת במה שקורה לך. את מוזמנת לחזור לפורום במקרה הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן, בשורות טובות! נכון, זה לא הולך להיות פשוט, אבל זכרי, שכל הריון, גם בקשר זוגי מלווה בקשיים והתלבטויות. כנראה שלשם כך ניתנו לנו 9 חודשים של הסתגלות. אני מאחלת לך המון כייף בחוויה החד פעמית הזאת (כל הריון הוא חוויה חד פעמית)

התחלתי לפני חצי שנה טיפול פסיכולוגי עקב בעיה ביצירת קשרים עם המין השני הטיפול היה פעם בשבוע והגעתי למצב שהייתי יוצאת מהטיפול וכל הזמן בכל מהלך היום הייתי משחזרת רק את השיחות עם המטפלת כולל בזמן שינה (בקושי ישנה) כולל בנסיעה כולל בהליכה ברחוב במקום להסתכל על הנוף על חנויות על אנשים כל הזמן היה לי בראש רק השיחות ומה המטפלת אמרה לי ומה עניתי לה הגעתי למצב של דכאון וחרדה פחדתי לצאת לבחוץ הייתי מרגישה שאני מתעלפת או נופלת לא רציתי לאכול להתקלח וכו' כעת אני במצב שפוחדת ללכת לפסיכולוגית!!!!! נחשפתי המון בפניה היא יודעת הכל על חיי שאלתי האם העדרדרות במצבי (יש לציין שהגעתי אליה במצב בריאותי תקין ורק בגלל הבעיה שרציתי לפתור) היא בגלל השיחות ובגלל הפסיכולוגית שאולי לא מתאימה לי (כל דבר שהיא אומרת הייתי מתוכחת איתה) האם להפסיק את הטיפול ?(כעת אני לוקחת כדור רסיטל שקיבלתי מפסיכיאטרית )האם לעשות את הפגישות בתדירות נמוכה יותר( כי כעת גם קשה לי לפנות לפסיכולוגית אחרת ולספר לה שוב את כל בעיותיואני כמובן רוצה לפתור את הבעיה שאליה פניתי לפסיכולוגית) כי פוחדת שהמצב יחזור עקב השיחות במקום לחיות חיים נורמליים של בילויים וכיף שלא הכנס שוב למצב של רק לחשוב ולשחזר את השיחות ולהתווכח איתה על דבר שאומרת ולא נראה לי מפחדת שמצבי לא הדרדר יותר למרות לקיחת הכדור.

מעין שלום לפי מה שאת מתארת נכנסת למעגל כלשהו של מחשבות טורדניות. אני מתאר לעצמי שיש קשר בין התכנים והדברים שעלו בטיפול לבין התגברות הסימפטומים הללו שכנראה היו קיימים גם קודם בצורה כזו או אחרת. שאלת המשכת הטיפול והאופן בו כדי להמשיך בו הם נושאים שצריך להעלות עם שני המטפלים שלך, הן הפסיכולוגית והן הפסיכיאטר. הפחדים שלך מפני הטיפול ומפני התרופות הם חלק מהבעיה שממנה את סובלת ואת חייבת להמשיך בטיפול ולא לתת למעגלים הסגורים של ההפרעה הטורדנית לסחוב אותך אחורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 27 ובן זוגי בן 28. אנו חיים יחד כבר 4 שנים וחברים כ-8 שנים. בן זוגי (המדהים) אומר שהוא מעוניין להנשא בעוד כשנתיים שלוש (כשנרצה ילדים) בעוד אני כבר מוכנה ורוצה להנשא כבר לפחות שנתיים. הבעיה היא שאני מוצאת עצמי מתרגזת עליו כל הזמן על דברים טפשיים וכשהוא שואל איך הוא יכול לשמח אותי בראש אני חושבת לעצמי - תתחתן איתי. אני ממש חוששת כי הדבר הפך ממש לאובססיה אצלי. מה אתה ממליץ לי לעשות? להניח לנושא? דווקא לדוש בכך? אני ממש יוצאת מדעתי, הנושא מעיק עלי ומטריד אותי במשך כל שעות היום כבר חודשים רבים... תודה

אני חושבת שהשאלה העיקרית היא למה את רוצה להנשא עכשיו והוא עוד שנתיים. האם הרצון להנשא נובע מרצון שלך כבר לעשות ילדים? נובע מרצון לא לדחות את מה שממילא מתוכנן? מפחד שאולי בסוף הכוונה להתחתן לא תתממש? לעומת זאת, מדוע החבר שלך רואה נישואים בעוד שנתיים כמצב הרצוי? האם זה מסיבות כלכליות? האם הוא חושש להתחייב על חיים משותפים? או משהו אחר? נראה לי שחשוב להבין מה המקור לשוני בהשקפה. כי אם זה רק עניין של זמן, אז אפשר להתפשר על משהו באמצע - אבל נשמע שאולי יש משהו יותר מהותי שגורם לך להיות כל כך מתוסכלת וכל כך לבד עם התסכול. אני חושבת שבתור זוג בהווה וזוג נשוי (והורים) לעתיד, חשוב למצוא דרך לגשר על העניין. אני לא ממליצה לך לשמור דברים בבטן. מה שאת מרגישה זה מה שאת מרגישה! מה שחשוב להבין זה מה המקורות לרצונות השונים ואיך אפשר ליצור מצב שבו שניכם תרגישו טוב ביחס לעתיד. חוסר התמודדות עם הנושא יכולה ליצור משקעים לא רצויים בקשר.

אפרת שלום הנחת היסוד במה שאת כותבת הוא שאי אפשר לדבר על זה או שדיבור רציני על הנושא הוא חומר נפץ שעלול להחריב את הקשר ביניכם. חייבת להיות דרך הגיונית להעלות את הנושא בצורה ישירה ולבדוק אותו ביניכם. האם יש אפשרות שתקחי את בן זוגך לשיחה ותאמרי לו את הדברים בצורה די ישירה? אפשר לומר לו שאת מרגישה כבר מוכנה לחתונה כעת ולא רוצה להמתין עוד. אתם ביחד כבר זמן רב ואם זה ברור שאתם זוג אינני רואה מדוע לדחות את הדברים. נראה לי שבבסיס העניין נמצא אותו דבר לא מדובר שגם אסור לדבר עליו. אם תנטרלו את המוקש הזה וכל העניין יהפוך למשהו שנמצא מעל פני השטח סביר להניח שהמתח והכעס יפתחו ושתוכלו ליישב את העניין בצורה חברית והגיונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בכיתה ג' מקבלת לא מעט שיעורי בית, לוקח לה המון זמן עד שהיא מסיימת את השיעורים, תוך כדי עשייתם היא כמה מהמקום מתעסקת בכל מיני דברים, מדברת לעצמה, עושה הצגות, ועוד כל מיני דברים שלא קשורים לשיעורים, לעיתים היא אומרת לי שהיא עייפה ואין לה כח להמשיך (ברצוני לציין שמבחינת יכולת שיכלית היא מסוגלת להרבה יותר אך איננה מנצלת זאת). מה ניתן לעשות על מנת לשפר את יכולת הריכוז אצלה ובכלל שהשיעורים יעשו בצורה עיקבית וטובה ללא "הפרעות" שיש ממנה בדרך? תודה

אורית שלום השאלה מה הבעיה. בעיקרון יש שני כיוונים עיקריים, האחד קושי בהקשר של הלימודים או של הלמידה והשני בכיוון פסיכולוגי, למשל מוטיבציה, חרדה וכו'. הדבר הראשון הוא לנסות ולהבין את שורש הבעיה וממנה אפשר יהיה לדעת כיצד להמשיך ולעזור לבתך לשנות את המצב. הייתי מציע לך בשלב ראש לבקש שיחת ייעוץ עם פסיכולוג בית הספר של הילדה ולקבל ממנו קצה חוט. אפשר כמובן לפנות גם לאיש מקצוע אחר אם את מכירה כזה בסביבתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני לא יודעת בדיוק איך לבטא את החשש שלי, והאם הוא פחד חברתי או לא. אני מרגישה לא בנוח ליד אנשים שאיתם יש לי "דיסטנס" לדוגמת בוסים בעבודה, מורים וכו'. הבעייה היא שאם אני צריכה להפגש עם מישהו מהם לצורך עבודה או לימודים, אני מתה מפחד רק מהמחשבה ומתכננת הכל מראש, זה מתבטא בזה שהלב שלי דופק , הפה מתייבש והידיים רועדות. הבעייה היא שאני מפחדת יותר שיראו את זה עליי. יש לציין שאני בת 26 וזה בהחלט מהווה מכשול מבחינתי. אני צריכה להפגש עם מישהו מאותם "אנשים" שציינתי ואני רוצה מצד אחד לבטל את הפגישה ומצד שני אני מפחדת שאם לא אתמודד עם הבעייה אז היא לא תפטר לעולם. מה לדעתך אני צריכה או יכולה לעשות ולמה זה קורה לי??

לפי מה שאת מתארת מדובר במצבים בהם את פוגשת מישהו שהוא "מעליך" ויכול להעריך אותך, לשפוט אותך. כמו רב הדברים בחיים אני מעריכה שזה קשור לחוויות שהיו לך בחיים (עם מורים, למשל) ואולי גם הם ההורים - שהם דמויות המבוגרים "האולטימטיביות" שנמצאות "מעליך" ולדעתם/והערכתם יש חשיבות רבה עבור ילד... אני חושבת שאם את רואה את התופעה כתופעה יחסית רחבה שמשפיעה על החיים שלך, לפנות לטיפול יהיה הכי טוב. מצד שני, אם את פונה לטיפול, שווה לך לדעת שמן הסתם נושאים רבים אחרים יעלו ואולי פתאום תגלי את הקושי גם במקומות אחרים בחייך. מה שאני מנסה להגיד זה שללכת לטיפול יכול לעזור לך להתמודד ולהתגבר על החרדה מאותם מצבים, אבל יכול להיות שפתאום תתמודדי עם נושאים הרבה יותר רחבים שקשורים לאישיות שלך ולחייך. למרות שזה דבר שיכול להיות מאד חיובי - לא כל אחד רוצה את זה בכל שלב בחייו...

איזה תשובה מדהימה

ט. שלום הקושי שלך עם דמויות סמכות הוא בר טיפול בשתי צורות. האחת הוא לתת לחוויות החיים שלך לעשות את שלהם, ככל שהגיל יעלה והזדמנויותיך להתמודדות מול סמכות תגברנה כך העניין יהיה יותר קל. הבעיה שזה יכול לקחת שנים רבות ויש לזה מחיר יקר של פגיעה בדימוי העצמי ובהישגים. האפשרות השניה היא שתפני כעת לטיפול פסיכולוגי ותנסי לבחון מה קורה. הדבר יכול להיות קשור להיסטוריה האישית שלך עם דמויות סמכות ראשוניות, למשל ההורים, לדימוי העצמי שלך ועוד. הקונפליקט הזה יוצר חרדה שפורצת בכל פעם שאת מתמודדת שוב עם דמויות שמייצגות את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! בעצם אני לא יודעת אם אני שולחת למקום הנכון, אבל אני מנסה. יש לי בן בן 14.5, שיש לו מס' בעיות- כמו אובססיות של נקיון קצת מוגזם- דאגה מפני לכלוך, שיביא בעקבותיו ג'וקים וכו'- האובססיות משגעות את כל המשפחה, מכיון שהוא רודף כל הזמן אחר הנקיון. לנו יש גם ילדים קטנים, שהוא ממרר להם את החיים גם בגלל זה. בנוסף, מאוד ביקורתי, חצוף ממדרגה ראשונה בבי"ס ובבית. תפקודו בבי"ס לקוי ביותר, במיוחד בתחום ההתנהגותי. כמו כן, קיימת ממש קהות רגשית- ממש חוסר אמפאתיה לכל הסביבה- כולל הורים, אחים, מורים, קרובי משפחה. הוא לא אוהב חיבוקים וליטופים -כבר מעוד בהיותו ילד. אפילו נרתע מכך. הוא קשור יותר לרכוש, מאשר לאנשים. זה נשמע מזעזע- אבל זו האמת. יש לו סף תסכול נמוך והוא מאוד כעסן ומתרתח בקלות. בנוסף עבר אבחון דידקטי ופסיכולוגי בבי"ס שהעיד שיש לו בעיות רבות. בין היתר, עלו על חלק מהדברים שציינתי. כרגע, מקבל עזרה של הוראה מכוונת. בנוסף יש תקופות של מן אפאתיה ודכאון, במיוחד שהוא קצת חולה- מיד הוא בדאון רציני וכל האנרגיה שלו שואפת לאפס מוחלט. יצויין שלפני כשנתיים עבר מחלת הנשיקה, שאותה חטף בצורה די קשה. ההתאוששות היתה מאוד איטית. בקיצור, היינו מס' פעמים אצל פסיכיאטר- שנתן לו ריטלין עקב בעיות של קשב וריכוז- הצד היותר מתנתק, לא ההיפר. הריטלין לא השפיע במיוחד. ובפעם האחרונה, שהיינו אצלו המליץ על ריספרדיל. קראתי על התרופה. נשמע ממש מפחיד. מה דעתך על התרופה? אנחנו ממש מפחדים לתת לו כדורים כאלו, שיכולים לגרום לו להתמכרות ואולי יגרמו לבעיות נוספות. אודה לתשובה מפורטת מפי הרופא. תודה רבה.

איריס שלום הייעוץ כאן בפורום בתחומי פסיכולוגיה בלבד, בתחום התרופתי ניתן לפנות לפורום פסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. מה קורה בתהליך הטיפולי שמביא לשינוי במצב ובהרגשה? מה המטפל עושה או לאן הוא מכוון כדי שיתרחש שינוי או תיפטר הבעיה? ואיך אוכל לדעת שזה בכלל ייתכן? היתכן שטיפול ממושך יעזור לי, ואם כן ,איך אוכל לדעת את זה ? את כל זה אני שואלת, על אף שאני מרוצה מהמטפל ומאמינה בו- אבל מה חוץ מזה? אני מרגישה שהטיפול הזה הוא המוצא האחרון, ואני פוחדת שכלום לא ישתנה אצלי.

שלום שאלת שאלה פשוטה לכאורה אבל יש עליה כל כך הרבה דעות ותשובות. את שואלת למעשה מה עובד בטיפול, מהו המנגנון שמביא לשינוי. יש גישות שמנתחות את התהליך הטיפולי. למשל, בטיפול דינמי חושפים תהליכים אישיים לא מודעים ונותנים דגש ומקום לדברים שהודחקו והושארו באזורים סמויים של הנפש. בטיפול התנהגותי מפתחים כלים פרקטיים להתמודדות אחרת עם התנהגויות וסימפטומים מציקים. יש כאלה שמנתחים דווקא את הקשר של המטפל עם המטופל ורואים בו את עיקר הטיפול, דרכו אפשר להבין יותר טוב קשרים בין אישיים אחרים של המטופל בסביבה החיצונית. יש כאלה שאומרים שעצם הישיבה פעם או פעמיים בשבוע בצורה מסודרת אצל פסיכולוג היא הגורם המרכזי. אנשים באופן טבעי לא יושבים ומקדישים לעצמם ולנפשם זמן ייעודי, בדיוק כמו שכושר ספורטיבי עם מאמן אישי יעיל יותר מכושר עצמאי. יש עוד גישות רבות ואין טעם להרבות מילים. את מחפשת את המפתח להבנה של הטיפול ואולי כדי לברר את זה עם עצמך ועם המטפל שלך בתוך הטיפול. סביר להניח שיש לכך תשובה אישית שמתאימה לך. העובדה שאת מרוצה ומאמינה במטפל היא חשובה מאוד ולדעתי היא תנאי חשוב מאוד להצלחת הטיפול שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני קוראת את התשובה שלך ואתה מציין גורמים שונים אך אין תשובה חד משמעית וזה נותן תחושה שאולי זה לא מספיק זה אולי לא מצדיק את העלות אף אחד לא יכול לענות בצורה חד משמעית. אני כן רואה הבדל בין חברה לפסיכולוגית הפסיכולוגית מבינה הרבה יותר וכן היא מציבה אותי בפני עובדות שחברה אל היתה יכולה לעשות, אבל התשובות מה עוזר למה עוזר כל כך מעורפלות שזה מה שגורם לי כל פעם להרהר האם זה לא בזבוז כל התהליך הזה?1

שלום רב, בני הבכור, בן 11, מאז ומתמיד היה צמוד אלי, לאן שאני הולכת יעדיף ללכת איתי, לא לחברים, לא יתעסק בעיסוקיו בחדר אלה כמה שקרוב אלי, יכין את שעוריו במטבח או בסלון צמוד אלי, כל הזמן מדבר איתי ומשמיע לי את הרהוריו. הכל היה נראה לי טוב ויפה אני אמא אוהבת ומתחשבת. אבל... יש לי בבית עוד שני ילדים קטנים (6,7,) שגם להם אני צריכה לתת תשומת לב, הם לא כל כך נלחמים עליה ומוצאים את עצמם, ביום יפה הם יצאו בחוץ ויחפשו חברים וכו'. בכורי כבר גדול. אפילו צורתו החיצונית גדולה, הוא גבוהה , שרירי, בחור קטן ואני מצפה ממנו שילך לדרכו. אבל לא! הוא מספר לי על הסדרה קטנטנות, ועל הסיפור שחיבר, ועל החתול שראה בדרך והחליט לצייר אותו ועל איך יתכנן היום את שעוריו וכשאני הולכת למטבח הוא אחרי וכשאני הולכת לחדר הוא אחרי וכשאני נכנסת לשרותים הוא מדבר איתי מאחורי הדלת לפעמים אני מתפוצצת וצורחת דיייייייי. ומסכן הוא נעלב, ואני מתנצלת, מחבקת אותו ואומרת לו חמוד אתה צריך לתת לי מעט פנאי לפעמים אני לא מצליחה אפילו לחשוב. וכשאני הולכת לחברה הוא רוצה לבוא איתי וכשאני נפגשת עם הורי הוא יושב לידי ואז אני אפילו לא יכולה לדבר בפרטיות ואני מסבירה לו ומסבירה לו ולא עוזר. מה זה? מה עושים? אני מרחמת עליו ועלי הצילוווו. נ.ב. אין לו חברים, הוא לא עושה שום מאמץ לקבוע איתם, לא נפגש עמם רק אם יש צורך מיוחד או מפגש מיוחד. אשמח לקבל עצה או רעיון כיצד לטפל במקרה זה. תודה אור

אור שלום אני מתאר לעצמי שיש הרבה אמהות שהיו רוצות שהבן שלהם ירצה להיות איתם כל כך הרבה, עם זאת, אני מסכים איתך שיש כאן גם בעיה, במיוחד לאור זה שאת מתארת שהילד מתבודד ולא מביע עניין בקשרים חברתיים. במצב כזה ההיצמדות אליך יכולה גם לספר על סוג של חרדה שעימו הוא מתמודד. הייתי מציע לך לפנות לפסיכולוג ילדים ביחד עם בן זוגך. אל תערבו את הילד בשלב הראשון אלא פנו לקבלת הדרכה. תארו את המצב ואת השתלשלות העניינים ופעלו בהתאם לחוות דעתו של הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן רציתי לבקש מידע בכל הקשור לפסיכולוגיה של הספורט התחום הספציפי בו אני מעוניינת הוא פסיכולוגיה בהקשר לכדורגל.תודה

אורית שלום תלוי מה את רוצה בדיוק לדעת ובאיזה הקשר. בעיקרון, אפשר לנסות לברר בווינגייט, סביר להניח שלהם יהיה לפחות קצה חוט לכוון אותך. אחד הפסיכולוגים בארץ שעוסקים בתחום הוא ד"ר שרגא שדה. למשל הינה מאמר שכתב באתר וינגייט, ממנו אולי תצליחי להגיע למאמרים רלוונטיים למה שאת צריכה http://www.wingate.org.il/site/HE/wingate.asp?PI=112&doc_id=10408 ועוד אחד אחר, אמנם לא על כדורגל אבל אולי גם הוא יוכל להוביל אותך הלאה (עולה לאט) http://www.shvoong.co.il/secondLevel/all_articles1.asp?id=391 בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מכירה אף אחד שהולך לפסיכולוג. האם יש מאגר מידע ובו המלצות על פסיכולוגים או מקור מידע אחר מלבד דפי זהב???

ע.ב. לא ממש. אין מאגרים מסודרים וזה בד"כ עניין שעובר מפה לאוזן. יש כמובן את מאגר הפסיכולוגים של קופות החולים אבל כמו בדפי זהב זה לא ממש נותן המלצות. אני מצרף מאמר על עובדות בסיסיות לגבי טיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

a

אני בהריון שלישי- פנצ'ר שהשארתי אותו , אני לא מסוגלת לעשות הפלה. כרגע יש לי שני ילדים בבית, בן שש ובת שלוש. העניין הוא הזוגיות, כל כך הרבה כעס וכאב שלא נוגעים. התחלתי בטיפול פסיכולוגי לפני שנה, בינתיים לאור הויכוחים ביני לבין בעלי, הצלחתי לשכנעו ללכת לטיפול זוגי. אז- התחלנו בטיפול זוגי, סוף סוף אני שומעת אותו, סוף סוף הבן-אדם מדבר.. ואני רואה כמה כעס יש לו ושואלת את עצמי איפה הכעס היה חבוי כל השנים ואיך אפשר בקלות רבה כל כך לטאטא ולהתעלם. כל כך הרבה פעמים יש בינינו כעסים ששנינו ממהרים לשים בצד. כך שהחיים שלנו כזוג הפכו ליותר מעשיים ותכליתיים מכל דבר אחר. אין כמעט רגש אחד כלפי השני, כלפי הילדים יש המון אהבה, חום , רגש מלא ואוהב. ואני מסתכלת על הפער הזה, של כמה שיש לו לתת לילדים וזה המון, וכמה לי הוא לא נותן כלום. אני חושבת שהוא לא אוהב אותי, אך לא מעיז להגיד משהו או לפרק את החבילה. ופתאום רע לי כל כך שאני בהריון ועוד חודשיים היא תצא לעולם שבו אני ואביה בכלל בסימן שאלה גדול כל כך... אני שונאת את ים האהבה שהוא מקבל מהוריו ומאחיו ואני לא מקבלת כלום ממשפחתי. אני יודעת שאני עם סיפור חיים לא קל, ילדות איומה שבהכרח משפיעה על היותי אם ורעיה. אני מאוכזבת מהטיפול הזוגי, מלבד זה שהוא התחיל יותר לדבר ולהתבטא ולתת לעצמו להרגיש, אני לא מרגישה הבדל בינינו, להיפך, אני מדברת יותר לא יפה, יותר כועסת , יותר זועמת, יותר לבד עם ההריון ועם כל מה שנלווה אליו, כל התחושות והרגשות והדמעות שבאות בקלות... אני לבד. וזה עוד יותר עצוב כי אני באה ממשפחה גדולה, אבל כמעט ואין קשר על רקע העבר הקודר ועל הכאב הגדול שאני נושאת מבית הוריי, וההתעלמות הענקית שלהם מכל מה שקרה בעבר. ואני תקועה בעברי, ותקועה בחיי מול בעלי, ותקועה עם הריון שקשה לזוז איתו ולעשות החלטה לכיוון כלשהו, ואני תלותית..כל כך תלותית..ועצובה. וכרגע מה שאני מרגישה שהטיפול הזוגי הוא סתם טיפול וגם כועסת כל כך על הפסיכולוגית שלי שכשרע לי , היא לא שם לעזור.. סתם מאוכזבת מכל העולם אבל הכי מעצמי ומהמקום שאני נמצאת בו עם עצמי ועם בן זוגי ועל זה שלא התקדמנו לא להיפך...

עצובה שלום את מתחילה את ההודעה בכך שהיה פנצ'ר ואין לך כוח לעשות הפלה. תיאור כזה הוא בד"כ פנצ'ר לכאורה, אין ספק שהיה ויש בה חלק מסוים מבחינתו ההריון הזה הוא בדיוק במקום ואולי ישמש כטריגר לשינוי המצב הקיים. אחרי שנים של בדידות וכעס את בתוך טיפול אישי ובתוך טיפול זוגי. אין אפשרות לעשות תהליכים כאלה בצורה קלה ונעימה. התחלת במקביל כמה תהליכים וההריון ביניהם, שמטרתם שינוי יסודי של מה שקורה אצלך בחיים. אם הכל היה הופך למאושר ומסודר תוך שבועיים הייתי חושד שמשהו כאן טוייח בצורה מלאכותית. אני מציע לך לתת זמן. בעלך מדבר ומשתף פעולה בטיפול, זהו קצה חוט שממנו יש סיכוי שתתחילו גם לתקשר בצורה חיובית יותר. נשמע לי שהעצבות שאת כותבת עליה הן בכותרת והן בהודעה עצמה איננה קשורה רק למצב הנוכחי. את מספרת על החוויה האישית שלך עם משפחת המקור ואין ספק שרצף האירועים הנוכחיים מעוררים עצב עמוק שקשור אליך אישית ולהיסטוריה שלך ולא רק לקשר הזוגי ומה שקורה סביבו. המלצתי אליך היא שתתני זמן. עצב ואכזבה הן תחושות טבעיות במקום בו את נמצאת כרגע. תני לעצמך לעבור דרכן באומץ בתקווה שהתחושות שתגענה אחריהן תהינה הרבה יותר חיוביות. בברכה ד"ר אורן קפלן

התיאורים שלך נשמעים מוכרים להחריד, וזה כל כך עצוב. עברתי תסריט דומה לפני ארבע שנים, והיום, כבר אחרי הגירושים, ואחרי ההסתגלות של הילדים ושלי למצב החדש אני לא יכולה להגיד שיש פחות עצב בחיים שלי. ההבדל הוא שעכשיו רק אני אחראית על העצב הזה, ואין יותר ענן של אשמה שתלוי מעל הבית הזה, אשמה שלי כלפיו, שלו כלפי. הדברים נאמרו, הכאיבו, ועשו את שלהם. נדמה לי שאין מנוס מלפקוח את העיניים בתוך קשר זוגי "תקוע" ולקרוא לדברים בשמם, למרות שזה תהליך מכאיב מאוד, ולמרות שאף אחד לא יכול להבטיח לך שבסופו של התהליך "הכל יהיה בסדר". גם לך קשה לשאול את עצמך בכנות עד הסוף מה את רוצה מהקשר הזוגי שלכם, וזה קושי מובן מאוד - התשובות עלולות להיות קשות. אבל, מכיוון שהתחלת את התהליך, ואת בתוכו, אין לך ברירה עכשיו. לא קיימת דרך נסיגה מתהליך של מודעות. זה כמו ההיריון הזה - אי אפשר לוותר, להתחרט, לסגת. זה מהלך שצריך להגיע לסופו.

האמת היא שאני לא כ"כ בטוח ב"הפרעה" שלי אבל אני ארחיב . אני בן 30 ומספר שנים יש מין תופעה כזאת שכל פעם שאני יוצא מהבית, אני חייב לבדוק אם הכל סגור ( חלונות- אנו גרים בקומה ראשונה . , דוד חשמל- בעיקר שאני יוצא בבוקר לעבודה וחוזר מאוחר) הערה חשובה- נדמה לי שזה קשור בהיותי קטן- תמיד אבי היה בודק לפני כל יציאה מהבית חוץ מזה , גם שאני יוצא מהאוטו ולמרות שבדקתי אם נעול האוטו הרי שקורה לפעמים שאני חוזר אחרי כמה מטרים כדי לבדוק שוב. פה למעשה מטרידה אותי המחשבה שאני קצת סנילי..בן 30 חשוב להדגיש שזה קןרה רק בחפצים שלי ולא בחפצים של אנשים אחרים.. וכמו שאמרתי בהתחלה , אני לא יודע אם זה קשור לפורום אך אשמח אם מישהו יביע את דעתו בנידון .. תודה על ההתייחסות !

דודו שלום מה שאתה מתאר מתאים ל OCD שזו הפרעה טורדנית כפייתית ואכן היא חלק ממשפחת החרדה. זה לא סניליות אלא תגובה של החרדה. תוכל לקרוא יותר בקישור למאמר הבא על חרדה. קרא אותו ונסה לבדוק אם הסימפטומים המופיעים שם מתאימים למה שקורה לך. במידה וכן אפשר לטפל בבעיה הן ע"י טיפול פסיכולוגי והן ע"י תרופות. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בימים אלה מתבצעים שינויים אירגוניים במקום עבודתי ודבר זה גורם לשינוי קיצוני במצב רוחי. אני עובדת מזה כ-5 שנים בחברה מאוד מצליחה ועם אנישים מקסמים. יש לי תפקיד די מרכזי במערכת, אני מאוד אהודה ודי במרכז העיניינים ובנוסף אני עובדת נאמנה ומקצועית ואף זיכיתי בעובד המצטיין . הבעיה היא כזאת ואני אפרט: עד לפני מס' חודשים הייתי אדון לעצמי, עבדתי מול המנכ"ל ולא היה לי בוס ישיר.הבעיה היא ששאר הבנות לא ממש תפקדו והוחלט להביא משהו שינהל אותנו.מעבר לבוס החדש, שתי בנות פוטרו ( אחת מהן עובדת 12 שנה בחברה) ובמקומן תגענה שתי בנות חדשות שאחת מהן מכרה של הבוס החדש ואילו השנייה עובדת בחב' בת שלנו. שתי הבנות אינן מכירות את המערכת ואת אופי העבודה דבר אשר יכול " להזיק " לי בעבודתי שכן זהו מעגל שאחד קשור בשני. אין לי ממה לחשוש בקשר למקומי, נהפוך הוא , הבוס שלי ביקש את עזרתי בכך שבתקופה הקשה הזו אתן יד בכדי שהעבודה תזרום.השינויים האלה מדכאים אותי והפכתי מבנאדם שמח ותוסס לבנאדם אפתי ונטול שמחת חיים בעבודה. הדיכוי השתלט עליי ואני לא יכולה לשנות זאת. אני רואה רק שחור , לא רואה את האור בקצה המנהרה. האם החששות שלי מוצדקות או שמא אני פוחדת משינויים? תודה, לי- עוז

לי עוז שלום תקופות שינויים יוצרות אי וודאות וזו מהווה תשתית לחרדה. רוב הסיכויים שזה מה שקורה לך. את אומרת שהדברים די זורמים מבחינת העבודה שלך, יש לך יחסים טובים עם כולם ואין לך חשש של ממש לגבי מקומך. לפיכך השינוי שהתרחש הוא כנראה המקור לחרדה שהציפה אותך שמלווה גם במאפיינים דיכאוניים. מאחר והשינויים הארגוניים מתרחשים בימים אלו יתכן שזה עניין של עוד קצת זמן והכל יחזור לקדמותו. הייתי ממליץ לך לתת אכן את הזמן להתייצבות ומן הסתם גם את תרגעי. עם זאת, מאחר ואת מתארת תגובות די חזקות ואלו עלולות אפילו להשפיע בצורה כזו או אחרת על תפקודך בעבודה ובחיים בכלל, יתכן ששווה לפנות לטיפול כבר כעת ולעצור את הגלגל באופן יותר מיידי. ניתן לפנות לייעוץ פסיכולוגי וכן אפשר להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה. לבסוף, מעבר לאירועים המקומיים יהיה חשוב להבין ולחשוב מה קרה והאם לשינויים המתרחשים כעת והשפעתם הנפשית עליך יש משמעות גם בהיבט הרחב יותר של החיים שלך וההיסטוריה האישית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נמצאת במצב עדין -אני ממש ממש לא מסופקת מעבודתי מאוד מרגישה ריקנות כעס תסכול שאני בעבודה.אני מחפשת להגיע הביתה אל השקט ולא להיות מחוייכת בכח לעולם שנראה לי שחציו "דפוק".אני מאו דביקורתית,לא מקבלת את האחר ולא זו הסבה שמאוד קשה לי.מצד אחד אני מתה לברוח ויש רגעים שבא לי שיקראו לי ויגידו לי "הבייתה" כך שהסבל יפסק..מצד שני בשל החשש הגדול לעבור מסכת עינויי חיפוש עבודה חדשה ואי אמון בסיסי ביכולת שלי למצוא אני נאטמת ונשארת בעבודה שוב מעגל קסמים לא עוזבת ולא טוב שנשארת.נראה לי שעליי כן להישאר כי התנאים מעולים והצלחתי לעשות הרבה מבחינה חומרית בשנתיים האחרונות אך הזמן טס ואין שינוי של ממש במצב הרוח להיפך נראה לי שכולם מתקדמים ורק אני עומדת דום..מה עוד שכ"כ מיהרתי ללמוד תואר ראשון לאחר הצבא והיו לי ציונים טובים ויתכן והפוטנציאל לא ממומש אך אין תגובה מעשית למצב.נמאס לי להיות פסיבית ולומר ש"השוק" בחוץ על הפנים,נמאס לילקטר בבית,בעבודה על כמה רע לי אני שונאת את התחושה הזו שנותנים לי אופציה להרויח כסף מה שלאחרים אין ועדיין לא להעריך...לציין שגם במקומות העבודה הקודמים לא הכי הסתדרתי אבל שוב יש את ה"תירוץ/סיבה" של מנהל לא בסדר,עבודה לא מעניינת וכד'..לאחי הבכור בעייה מאוד קשה של הסתגלות למסגרת,הוא נמצא בסל שיקום-עבודה של כמה שעות וכשהוא מדבר איתי אני מרגישה איזשהוא דמיון אליי גם בקושי שלו לקבל דברים _(כשהיה צעיר יותר גילו לו סכיזופרניה.. האם יכול להיות שגם לי יש תסמינים של המחלה כי יש גורם גנטי בה?? האם אני מכניסה לעצמי שטויות לראש? ולמה אני בן אדם שמנתח כל דבר?? זה מתסבך את החיים...

דגי שלום את כותבת על מעגל קסמים של אכזבות ממקומות עבודה כולל העבודה הנוכחית. המהירות בה הלכת ללמוד תואר ראשון אולי מספרת גם על הקצב שאת מחפשת ורוצה בחיים שלך. הבעיה שבריצה ובשאיפה קדימה לעיתים הולך לאיבוד ההווה. את מתכננת הרבה דברים קדימה ובוחנת את עצמך איך את רוצה וצריכה להיות, אני לא כל כך שומע התייחסות לאופן הפשוט והבסיסי יותר של ניהול החיים מבחינה משפחתית, חברתית, רוחנית וכו'. במצבים כאלה יש חשש שהקונפליקט והתסכול במקום העבודה הם שטח נוח להשלכה של חלקים פנימיים שחשים קונפליקט ותסכול הרבה יותר פנימיים. התנועה והמחשבות שנעות בין הצלחה מסחררת לחוסר תפקוד סכיזופרני מספרים אולי על הקונפליקט הזה. אני לא חושב שמקום עבודה כזה או אחר יהווה פתרון כרגע, אני מציע לך לפנות לטיפול ולבחון את ההתמודדות הזו מזויות שונות ונוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן