פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעיה.אני בת 28 ולא מסוגלת לדחות סיפוקים. אם אני רוצה משהו, אני לא נחה ולא שקטה עד שיש לי אותו. לא המדובר בדברים כמו קריירה או מעמד מסוים. מדובר בדברים הכי קטנים. לא מזמן הבטחתי לאחי הקטן משחק מחשב מסוים כמתנת חנוכה. בינתיים הספקתי אני לבקר באתר המשחק ולרצות אותו בצורה כזו שאני חייבת כאן ועכשיו. כל כך כאן ועכשיו שלמרות שאני צריכה לצאת מהבית בערב, אני אלך לקנות אותו מהעבודה במרווח של השעה שתהיה לי רק כי אני כל כך משתוקקת אליו (ושלא תבין לא נכון - אחי לא אמר מילה וחצי מילה על אותו משחק.. הוא ממתין לחנוכה) זה קורה גם עם מאכלים. אני מסוגלת להכנס לקריזה אם אני רוצה משהו (בר השגה כמובן, לא אבטיח באמצע דצמבר) ואני יושבת בטל ולא הולכת להשיג אותו. כמובן שזה מפריע לי אישית שכך אני נוהגת אבל כשאני רוצה משהו רק על זה אני חושבת עד שהשגתי - למרות שאחר כך ההישג לא נראה מי יודע מה גדול.

חני שלום את מספרת על יצר כיבוש חזק, את נלחמת על מה שאת רוצה כאן ועכשיו ולא מסוגלת להכיל את ההמתנה לקראת. אמנם בדיעבד אחרי הכיבוש הדברים נראים פחות נחשקים, אבל לפני כן זה פשוט בלתי נסבל להמתין. הנטייה הזו איננה מנותקת מהאישיות שלך ומההיסטוריה האישית שלך. בחוויה הפנימית שלך סביר להניח שמה שלא תקבלי מייד יש חשש שלא יגיע לידייך לעולם. יתכן שזה מתוך הרגשה שמישהו אחר ישיג אותך, אולי מתוך מקום שאינך סומכת על עצמך שתתמידי, יש בוודאי הרבה סיבות אפשריות. אני חושב שקשה לטפל בנושא כזה באופן מבודד מהתבוננות כוללנית יותר על החיים שלך, הקשרים הבין-אישיים שלך ומה שקורה לך במקומות אחרים. אני מעריך שזה לא אי בודד בתוך המערך הכללי, ושיש דברים נוספים שהיית יכולה לקשר להתנהגות הזו. במידה ותחליטי לפנות לטיפול אפשר יהיה להתבונן על התמונה הכללית הזו ולנסות לגעת בשורש העניין. אני מתאר לעצמי שזה לא משחק המחשב הקונקרטי או היעד הספציפי ברגע נתון, זו עצם חווית הכיבוש המיידי שאת עוברת וחוסר יכולת ההתמודדות עם התסכול שבהמתנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. אורן שלום, אני הולכת כבר 8 חודשים לטיפול. המטפל שלי הפנה אותי לפסיכיאטר לקבלת תרופות. לא הסתדרתי עם הפסיכיאטר בכלל, כמובן שסיפרתי את זה למטפל שלי. וזו הסיבה שגם סירבתי לקחת את התרופות שהוא המליץ לי (זה קרה לפני 3 חודשים). לפני כחודש וחצי סיפרתי למטפל שלי משהו שמאוד הכביד עליי- והוא שאני פוצעת את עצמי. התגובה שלו היתה מאוד תומכת ועוזרת, מה שגרם לי להתחיל לקחת את התרופות שהומלצו ע"י הפסיכיאטר. כמובן שלפסיכיאטר לא סיפרתי את עניין הפציעה העצמית מכיוון שזה משהו מאוד אישי שלא רציתי לחלוק עם אדם שלא הרגשתי כימיה איתו בכלל, אלא גרם לי לתחושה יותר גרועה לגבי עצמי. אני לוקחת את התרופה כבר כמעט חודש ועדיין לא פניתי לפסיכיאטר, אך המטפל שלי מתעקש שזה מאוד חשוב. בפגישה האחרונה שאלתי אותו האם הוא סיפר משהו לפסיכיאטר, והוא אמר שסיפר לגבי כך שהתחלתי לקחת תרופות (שאם זה אין לי בעיה), אבל הוא גם סיפר לו על הפציעה שלי. הדבר הזה מאוד פגע בי. אני מרגישה שבגדו בי בצורה הכי נוראית. א. מכיוון שהמטפל לא היה בעל מספיק הגינות לספר לי על שדיבר עם הפסיכיאטר, ואם לא הייתי שואלת קרוב לוודאי שלא הייתי אפילו יודעת על דבר כל כך חשוב. ב. ביקשתי במפורש ממנו לא לספר את זה לאף אחד, והוא אמר שבינתיים הוא לא יספר לאף אחד בתנאי שאני מתכוונת להפסיק עם זה בשלב כלשהו. אני עניתי "כן", אחרת לא היייתי מספרת על זה. אני יכולה להבין שהוא הרגיש צורך לדבר על העניין, אבל האם העובדה שפעם אחת הלכתי לסיכיאטר נותנת למטפל זכות לספר לו משהו אישי כל כך שאני בעצמי לא סיפרתי עפ"י החלטתי, וביקשתי לא לספר. ג. לפחות היה שואל אותי או מודיע לי כדי שאני אוכל להגיד את הרגשתי, אני מרגישה כרגע שלקחו ממני את כל השליטה על חיי, שהדבר הכי פרטי שלי, שלקח לי חצי שנה לספר למטפל נחשף כמו עוד אחת מהבעיות שלי בצורה זולה. אני מרגישה כאילו הורידו ממני את העור והשאירו אותי מול העולם חשופה, פיעה בלי שום הגנה. אני יודעת שהמטפל שלי רצה כנראה רק לעזור, אבל מאז שחזרתי מהפגישה איתו, אני בוכה הרבה, כועסת, אני לא מוכנה ללכת לפסיכיאטר הזה ואני גם חושבת להודיע למטפל שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול.. שלא לדבר שהפציעה שלי רק החמירה בגלל זה.. האם אני מגזימה או צודקת?..

מורן שלום את גם מגזימה וגם צודקת. אין כאן שחור ולבן, אין ספק שבשורה התחתונה את מרגישה פגועה וחשופה ולדבר הזה צריך לתת תשומת לב. אני בטוח שכוונת המטפל שלך היתה חיובית, זהו מידע חשוב מאוד לפסיכיאטר שקובע את סוג התרופות ואולי הפסיכולוג שלך ידע עד מה יהיה לך קשה לספר בעצמך את הפרט הזה שאסור להסתיר מפני רופא שאמור לעזור לך. את צודקת שאפשר היה להתייעץ איתך מראש, אולי באופן סמוי שניכם העדפתם שזה יהיה לא מדובר קודם לכן כדי לאפשר לך להתחיל את הטיפול התרופתי. הדבר החשוב ביותר הוא שתוכלי לקבל עזרה, הן פסיכולוגית והן תרופתית, כדי להפחית את הסבל הנפשי והפיזי שנגרם לך. מבחינה זו די ברור שאת חייבת לחזור לטיפול ולא לתת לאירוע הזה לגרום לך ללכת אחורה. מצד שני בהחלט מתבקש שהנושא יעלה בטיפול ויש לך זכות ומקום להביע את כעסך. כאשר כועסים על מישהו משמעותי אפשר לבטא זאת, איך הכרח לחתוך את הקשר באופן מיידי כפי שנטייתך הטבעית מושכת אותך. עד היום במקום להביע כעסים כלפי חוץ היית פוצעת את עצמך. את כנראה ממשיכה לעשות זאת גם כעת. אני מציע לך להביא את הכעס ולדבר אותו בטיפול במקום לפצוע את עצמך ובסופו של דבר להעניש רק את עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. אורן שלום, אני הולכת כבר 8 חודשים לטיפול. המטפל שלי הפנה אותי לפסיכיאטר לקבלת תרופות. לא הסתדרתי עם הפסיכיאטר בכלל, כמובן שסיפרתי את זה למטפל שלי. וזו הסיבה שגם סירבתי לקחת את התרופות שהוא המליץ לי (זה קרה לפני 3 חודשים). לפני כחודש וחצי סיפרתי למטפל שלי משהו שמאוד הכביד עליי- והוא שאני פוצעת את עצמי. התגובה שלו היתה מאוד תומכת ועוזרת, מה שגרם לי להתחיל לקחת את התרופות שהומלצו ע"י הפסיכיאטר. כמובן שלפסיכיאטר לא סיפרתי את עניין הפציעה העצמית מכיוון שזה משהו מאוד אישי שלא רציתי לחלוק עם אדם שלא הרגשתי כימיה איתו בכלל, אלא גרם לי לתחושה יותר גרועה לגבי עצמי. אני לוקחת את התרופה כבר כמעט חודש ועדיין לא פניתי לפסיכיאטר, אך המטפל שלי מתעקש שזה מאוד חשוב. בפגישה האחרונה שאלתי אותו האם הוא סיפר משהו לפסיכיאטר, והוא אמר שסיפר לגבי כך שהתחלתי לקחת תרופות (שאם זה אין לי בעיה), אבל הוא גם סיפר לו על הפציעה שלי. הדבר הזה מאוד פגע בי. אני מרגישה שבגדו בי בצורה הכי נוראית. א. מכיוון שהמטפל לא היה בעל מספיק הגינות לספר לי על שדיבר עם הפסיכיאטר, ואם לא הייתי שואלת קרוב לוודאי שלא הייתי אפילו יודעת על דבר כל כך חשוב. ב. ביקשתי במפורש ממנו לא לספר את זה לאף אחד, והוא אמר שבינתיים הוא לא יספר לאף אחד בתנאי שאני מתכוונת להפסיק עם זה בשלב כלשהו. אני עניתי "כן", אחרת לא היייתי מספרת על זה. אני יכולה להבין שהוא הרגיש צורך לדבר על העניין, אבל האם העובדה שפעם אחת הלכתי לסיכיאטר נותנת למטפל זכות לספר לו משהו אישי כל כך שאני בעצמי לא סיפרתי עפ"י החלטתי, וביקשתי לא לספר. ג. לפחות היה שואל אותי או מודיע לי כדי שאני אוכל להגיד את הרגשתי, אני מרגישה כרגע שלקחו ממני את כל השליטה על חיי, שהדבר הכי פרטי שלי, שלקח לי חצי שנה לספר למטפל נחשף כמו עוד אחת מהבעיות שלי בצורה זולה. אני מרגישה כאילו הורידו ממני את העור והשאירו אותי מול העולם חשופה, פיעה בלי שום הגנה. אני יודעת שהמטפל שלי רצה כנראה רק לעזור, אבל מאז שחזרתי מהפגישה איתו, אני בוכה הרבה, כועסת, אני לא מוכנה ללכת לפסיכיאטר הזה ואני גם חושבת להודיע למטפל שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול.. שלא לדבר שהפציעה שלי רק החמירה בגלל זה.. האם אני מגזימה או צודקת?..

את יכולה לבטל כמה פגישות עם המטפל, עד יעבור זעם. אבל, אם אחרי הכל, יש לך כימיה עם המטפל הזה והוא כן מיטיב עמך, נראה שכדאי לסלוח.

שלום רב אני אלמנה מזה 5 חודשים, ואיניממצליחה להתארגן מחדש , להרים ראש ולצעוד קדימה, אני כל הזמן שקועה בעצב שלי בתמונות האחרונות הקשות של חיי בן זוגי . בנוסף הגשם הראשון לבד וההתכנסות מהכרח בבית לא תורמים להרגשתי הכבדה והדכאונית. אולי יש לך איזו עצה חכמה כיצד לצאת ממבוך זה. תודה.

שלום ריטה, אני חושבת שאבל הוא תהליך ממושך - בחלקו יש להתמודד עם החזרה לחיים, ההסתגלות לחיים בלי בן הזוג, והחזרה לתפקוד מעשי, ובחלק אחר האבל הוא תהליך פנימי שכולל את היחסים שיש לך עם בן זוגך המנוח. במידה רבה, היחסים ממשיכים להתקיים בתוכך גם לאחר מותו, ואני מניחה שבמידה זו או אחרת יהיה כך לכל אורך חייך. אני חושבת שמה שיכול לעזור לך הוא שתהיה לך תמיכה חברתית - משפחה, חברים, שאת יכולה לחלוק איתם את מה שאת מרגישה, או פשוט להמצא איתם. אני חושבת שזה יכול לעזור לך לעבור את התקופות הקשות יותר שסמוכות לאובדן (אני חושבת שחצי שנה זה זמן מאד קצר כשחושבים על קשר עמוק וממושך כמו עם בן זוג). לגבי החלק האחר, של "הפתרון הפנימי" של האבל, אני חושבת שזה משהו שפשוט לוקח זמן... לוקח זמן להסתגל לאובדן ו"לארגן" מחדש את הדמות שיש לו אצלך, את כל הרגשות שיש לך כלפיו. לפעמים בתוך הגעגועים, האהבה, הבדידות, מתערבבים גם רגשות של כעס ואשמה, ולוקח זמן עד שכל הרגשות האלה מתאזנים ומגיעים למצב של "מנוחה" בתוכך - כך שאת תוכלי לחיות איתם בשלום. אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא למצוא תמיכה - לא להשאר לבד. גם עם חברים ומשפחה אפשר לקיים איתם קשר משמעותי שיכול מאד לעודד אותך. ככה אני חושבת.

... אולי כדאי ללכת לפסיכולוג/ית כדי למצוא את התמיכה לתקופה הקשה הזאת? את מציינת גם שיש לך תמונות קשות, ואולי אם המוות עצמו היה מאד טראומתי ומפחיד מקום שבו תוכלי לשוחח על כך ולקבל אוזן קשבת ותומכת יעזור לך?

ריטה שלום לאבל יש שלבים, חמישה חודשים בלבד אחרי התאלמנות זה לא הרבה זמן. ביהדות נקבעה תקופה של שנה לאבל הרשמי, באופן כלשהו זה באמת פרק הזמן הבסיסי שלוקח כדי לעבור את התקופה הראשונה של האבל וכדי לפתח יכולת להתבונן על העולם בצורה אחרת. זה לא אומר שאת צריכה לשבת ולהמתין ולתת לעצמך לשקוע לדיכאון, אבל את כן צריכה לתת לעצמך את הקרדיט שאת עוברת תקופה קשה מאוד וכל אירוע ומועד, כמו הגשם הראשון, הוא הפעם הראשונה שאת לבד בתוכו. בתקופה כזו צריך תמיכה חברתית ומשפחתית ולנסות להיות פעילים כמה שיותר, בעבודה, בחברה, בספורט, בתחביבים, גם אם קשה. יתכן שאפשר להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי ואם יש חשש לדיכאון, גם בתרופות נוגדות דיכאון. תצטרכי לתת לזמן לעשות את שלו, עד ההסתגלות למצב החדש ולעיבוד תהליכי האבל שאת עוברת כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר ! יכול להיות שאנתרופולוג הוא הכתובת הנכונה, ובכל זאת שאלה שנשאלתי לא מזמן: מה גורם לאנשים להחליש את הרדיו בשעה שהם מחפשים כתובת מסויימת (גם כשהם אינם פותחים את חלון המכונית על-מנת לשאול עוברי אורח) ? האם הדבר קשור באינסטינקטים החייתיים של בני האדם (חידוד חושים וכד') ? אני יודע שזה קצת לא קשור, אבל בחרתי לשאול פסיכולוג שאולי ייתן לי כיוון חדש לתשובה. תודה, אדי

נראה לי שמדובר בריכוז ובמיקוד קשב. קשה נורא להקשיב בו זמנית לכמה דברים, וכשאדם צריך "להקשיב" לעצמו ולבעייה עימה הוא מתמודד (מציאת כתובת במקרה הזה), הוא צריך להחליש את הרעשים האחרים בסביבה. להפסיק את השיחות של הילדים במושב האחורי או להחליש את הרדיו.

אדי שלום אני מסכים עם שירה, מדובר על מיקוד קשב. מאחר ויכולת חלוקת הקשב שלנו מוגבלת למדי יתכן שהרדיו מפריע לריכוז. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, חברה שלי חיה כרגע בחו"ל ומחפשת פסיכולוגית שמתמחה בהפרעות אכילה בבריסל או בלוקסמבורג, עדיף כמובן דוברת עברית אבל גם מרכז להפרעות אכילה בצרפתית בא בחשבון. אני יודעת שזו בקשה קצת משונה אבל זה ממש חשוב לי. תודה מראש.

שלום זה לא משונה בכלל, אבל לצערי אינני מכיר פסיכולוגים במקומות אלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, בתי בת 3 ו-3 חדשים והולכת לגן עירוני מספטמבר. לאחרונה היא סובלת לעיתים קרובות מגרודים ועקצוצים באיבר מינה, שמלוווים בבכי קורע לב. שאלתי אותה מספר פעמים ממה נובע הכאב ובאחת הפעמים אמרה כי היא "מתביישת להגיד". בשבוע האחרון היא חווה "סיוטים" בחלומותיה וחולמת על "אדם בחולצה לבנה" איתו אני משאירה אותה לבד (ביררתי איתה מי האדם והיא חוזרת ואומרת שזה "מישהוא שאני מכירה מהעבודה שלי והוא אומר שאת משיגה אותי ובגלל זה אנחנו נשארים לבד".) אין בסביבתה - לא בגן, לא בבית ולא אצל חברים אדם העונה לתיאור (גם השומר בגן הוא שומרת) אתמול בלילה היא שוב השתוללה וצעקה מכאבים, כששאלתי אותה מדוע היא ענתה שאחד הבנים, הגדולים ממנה בגן, נגע לה בפושפוש. שאלתי אם היא הורידה את המכנסיים ונתנה לו לגעת והיא ענתה שלא ושאמרה לגננת וזו מצידה רק ביקשה מהילד שלא יעשה זאת שנית - אני אגב לא שמעתי על כך מהגננת אלא רק מהילדה. חשוב לי לציין כי בילדותי עברתי חוויה של התעללות מינית מצד ילדות גדולות ממנה ואני מפחדת מאוד להעביר לילדתי את הפחדים שלי מהנושא כמו כן אני חוששת שאולי בגלל שאלותי היא מצאה "סיפור", כדי "להשביעה" את שאלותי אני נוטה מאוד להאמין לסיפורים שהיא מספרת והם בד"כ מתבררים כנכונים אני מאוד לחוצה ולא יודעת איך לטפל בזה בלי להשליך עליה את הפחדים שלי האם תוכל לתת לי מספר טיפים ודרכים להתחלה? תודה מראש

אני חושבת שאת צריכה לפעול בכל החזיתות. ראשית-קחי את הילדה לרופאת קופת-חולים שלכם והיא תבדוק את האיזור הכואב. אולי יש שם דלקת וכו'. , תוך כדי בדיקה הרופאה תוכל לשוחח עם הילדה ולשאלה שאלות על אודות הכאב. מתי כואב ואיך כואב. אז יתברר לך אם יש משהו רפואי וממה זה נגרם. אם יסתבר שאין- אז צריך לחשוב בכיוון הנפשי-רגשי. לא הזכרת את אבי הילדה ומקומו ,היחסים ביניהם והיחסים ביניכם. אני יכולה להגיד שהילדה נמצאת עכשיו ב'שלב הגניטלי'- העוסק באיברי המין, הגילוי שלהם והמחשבות והפנטזיות שיש לגביהם. יתכן שהיא עסוקה במשהו שקשור לזה שמפחיד אותה. וזה יכול להיות כל דבר, אפילו דברים שהמבוגרים לא תופסים כמפחידים. כלומר זה לא חייבת להיות פגיעה, בפנטזיה. העובדה שהיא מספרת על 'מישהו בעבודה שלך' ,דווקא רומזת לכיוון פנטזיה-יותר מאשר המציאות. מה גם שאת בודקת בגן-וכנראה אין מישהו כזה.לגבי הפגיעה ש א ת עברת בילדותך, אני חושבת שכפי שאמרת עלייך להגיע עם עצמך, בשיחות אולי ,לידיעה הכי עמוקה וברורה לגבי מה שאת עברת. כאשר הנושא-על כל הקושי שלו, יהיה יותר מעובד וסגור אצלך, הבת שלך תהיה פטורה מעירבוב ומהשלכות שלך עליה בנושא הזה.

תודה על התשובה. לגבי יחסי הילדה עם אביה. יחסיהם טובים מאוד והוא נמצא עם הילדים זמן שווה לזמני, אם לא יותר בתקופות לחוצות בעבודה. ילדי אוהבים מאוד את אביהם - הוא זה שאוסף אותם מהגן ונמצא אתם, לרוב, כשהם חולים. לגבי מה שאני חוויתי בילדותי - הייתי בעבר בטיפול בכמה מסגרות ואף אחד מן הפסיכולוגים שטיפלו בי לא הסכים לגעת בזה ולפתוח את זה כיוון שהדחקתי הכל ואני זוכרת רק שברי מידע. עם השנים למדתי לחיות עם הסיוטים אבל הסיוט קם לתחיה כשאני שומעת את הילדה הקטנה שלי מדברת כך.

רוני שלום אני מסכים עם דבריה של הכותבת הכותבת שצריך לפעול בכמה מישורים. אין ספק שאת צריכה לפנות לרופא הילדים לבדיקה, קודם כל בשביל לבדוק את מקור הגירודים והכאבים. הייתי מציע לך לשוחח עימו קודם להגעתכם למרפאה ולספר לו על חששך. כך הוא יוכל לבדוק את הילדה עם קשב רב יותר לאפשרות שהיא עברה תקיפה מינית. מעבר לכך את יכולה להתייעץ עם גורם מקצועי, למשל, ניתן לפנות לקו חם של ארגון שעוסק בייעוץ להורים בנושא התנהגות מינית חריגה בילדים צעירים טלפון 03-6477898 או במייל [email protected] בהקשר להתעללות שאת עברת באופן אישי, אני לא חושב שאלו דברים שחייבים להישאר חבויים בצורה כזו מתחת לפני השטח. לפי מה שאת מתארת הנושא לא טופל בעבר ועדיין משפיע על חייך כיום. אחת השיטות היעילות לטיפול בפוסט טראומה היא EMDR, תוכלי לקרוא עליה באחד הקישורים של המאמרים משמאל. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תוכל להמליץ לי על פסיכולוגית באיזור חיפה והקריות המטפלת בשיטת ה-e.m.d.rאודה לך מאוד

מלי שלום אינני מכיר פסיכולוגית כזו אבל תוכלי לקבל המלצה מעמותת EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

מבקשת להודות לך על הפניה זו כן ירבו כמוך מטפלים איכפתיים המקדישים את זמנם הפנוי לענות ולעזור בדרך זו ישר כוח

שלום, אני אם חד הורית (לאחר גירושים), לילדה בת 8. במהלך נישואיי עברנו שלוש דירות עד שקנינו את הדירה. לאחר הגירושים (לפני כשנתיים וחצי), נאלצתי לעבור דירה ואיזור מגורים, באיזור מגורים החדש לא מצאתי עבודה, וכיום קיבלתי הצעת עבודה מהמקום הקודם בו עבדתי - אם אקבל את ההצעה המשמעות היא שאני ובתי נצטרך לעבור שוב דירה ואיזור מגורים בחזרה. הקונפליקט שלי הוא עצום- עוד מעבר לבתי (עוד פעם להכיר חברים חדשים, להתרגל לחדר חדש ולסביבה חדשה) אחרי כל כך הרבה טלטלות שהיא עברה והיום ממש טוב לה , מצד שני אני כבר שנה ורבע לא עובדת, חיה על חסכונות ומתוסכלת ממצבי התעסוקתי וזו הזדמנות לחזור למעגל העבודה. אני יודעת שאף אחד לא יכול לקבל החלטה במקומי, אבל הייתי שמחה לקבל חוות דעת לגבי משמעות מעבר הדירה לילד. תודה

אור שלום ברור שהיה נחמד לו היית מוצאת מקום עבודה בסביבת הדירה הנוכחית אבל המציאות בוודאי מכתיבה דברים נוספים. אינטרס הילדה הוא גם שיהיה לך כסף כדי לפרנס את שתיכן. במידה ואת סבורה שלא תשיגי עבודה במקום הנוכחי בזמן הקרוב נראה לי שלא תהיה לך ברירה. אין כאן בחירה אופטימלית, לעיתים בוחרים את הרע במיעוטו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, לפני כחודש ימים פניתי אליך בהתלבטות קשה. עמדתי בפני קבלת תרומת זרע והיו לי המון חששות, ניסתי לדחות בכל מיני טענות משונות. ואז כתבתי לך שבסוף החלטתי לגשת להזרעה. היום אני שמחה לבשר לך שאני בהריון. קיבלתי את הבשורה ברגשות מעורבים, מצד אחד שמחה רבה ומצד שני עצבות שאני צריכה לעבור את כל התהליך היפה הזה לבד. אבל, אני מאמינה שאם זה קרה לי (כ"כ מהר - כבר בפעם הראשונה), סימן שזה טוב עבורי. כי זה מה שלמדתי מהחיים שמה שלא צריך לקרות לא קורה. ואם זה קרה לי זה סימן טוב. בכל אופן, אני לא אתעלם מהחששות והחרדות שלפעמים תוקפות אותי, אבל אני פשוט מקבלת את זה כי אני יודעת שגם אישה נשואה עוברת תהליכים הורמונליים בגוף שזה משפיע על מצבי רוח, ולא דווקא בגלל מצבי. כיום אני מרגישה גאוה שלקחתי את ההחלטה הנכונה ועשיתי זאת. וכמה שזה נשמע אולי מוזר - אבל, החלטתי שהילד שלי לא יגדל ללא אב והפרוייקט הבא שלי הוא למצוא גבר שישמש לי כבן זוג ואבא לילד שלי. בהרבה מקרים האבא המגדל הוא האבא האמיתי ולא זה שהוליד אותו. אז זהו - רק רציתי לשתף אותך. בברכה, נורית

אני מקווה שיהיה לך המשך הריון קל ובריא. רציתי רק לכתוב לך שאם את רוצה בן זוג, וגבר שיהיה שותף לחייך כולל גידול ילד/ילדים בין אם מזרעו בין אם לאו, חפשי אחד, אבל לא רק בשביל שיהיה לילדך אב! זהו נטל גדול מדי עבור ילד. אם את חשה צורך בזוגיות בחייך עבורך, מצאי דרך לבנות כזאת זוגיות, אבל עבורך, לא עבור אף אדם אחר.

נורית שלום אני שמח לשמוע על ההריון המהיר ומקווה שאכן הכל יהיה על הצד החיובי, כמו שאת מקווה ומרגישה. תודה שחזרת ושיתפת במה שקורה לך. את מוזמנת לחזור לפורום במקרה הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן, בשורות טובות! נכון, זה לא הולך להיות פשוט, אבל זכרי, שכל הריון, גם בקשר זוגי מלווה בקשיים והתלבטויות. כנראה שלשם כך ניתנו לנו 9 חודשים של הסתגלות. אני מאחלת לך המון כייף בחוויה החד פעמית הזאת (כל הריון הוא חוויה חד פעמית)

התחלתי לפני חצי שנה טיפול פסיכולוגי עקב בעיה ביצירת קשרים עם המין השני הטיפול היה פעם בשבוע והגעתי למצב שהייתי יוצאת מהטיפול וכל הזמן בכל מהלך היום הייתי משחזרת רק את השיחות עם המטפלת כולל בזמן שינה (בקושי ישנה) כולל בנסיעה כולל בהליכה ברחוב במקום להסתכל על הנוף על חנויות על אנשים כל הזמן היה לי בראש רק השיחות ומה המטפלת אמרה לי ומה עניתי לה הגעתי למצב של דכאון וחרדה פחדתי לצאת לבחוץ הייתי מרגישה שאני מתעלפת או נופלת לא רציתי לאכול להתקלח וכו' כעת אני במצב שפוחדת ללכת לפסיכולוגית!!!!! נחשפתי המון בפניה היא יודעת הכל על חיי שאלתי האם העדרדרות במצבי (יש לציין שהגעתי אליה במצב בריאותי תקין ורק בגלל הבעיה שרציתי לפתור) היא בגלל השיחות ובגלל הפסיכולוגית שאולי לא מתאימה לי (כל דבר שהיא אומרת הייתי מתוכחת איתה) האם להפסיק את הטיפול ?(כעת אני לוקחת כדור רסיטל שקיבלתי מפסיכיאטרית )האם לעשות את הפגישות בתדירות נמוכה יותר( כי כעת גם קשה לי לפנות לפסיכולוגית אחרת ולספר לה שוב את כל בעיותיואני כמובן רוצה לפתור את הבעיה שאליה פניתי לפסיכולוגית) כי פוחדת שהמצב יחזור עקב השיחות במקום לחיות חיים נורמליים של בילויים וכיף שלא הכנס שוב למצב של רק לחשוב ולשחזר את השיחות ולהתווכח איתה על דבר שאומרת ולא נראה לי מפחדת שמצבי לא הדרדר יותר למרות לקיחת הכדור.

מעין שלום לפי מה שאת מתארת נכנסת למעגל כלשהו של מחשבות טורדניות. אני מתאר לעצמי שיש קשר בין התכנים והדברים שעלו בטיפול לבין התגברות הסימפטומים הללו שכנראה היו קיימים גם קודם בצורה כזו או אחרת. שאלת המשכת הטיפול והאופן בו כדי להמשיך בו הם נושאים שצריך להעלות עם שני המטפלים שלך, הן הפסיכולוגית והן הפסיכיאטר. הפחדים שלך מפני הטיפול ומפני התרופות הם חלק מהבעיה שממנה את סובלת ואת חייבת להמשיך בטיפול ולא לתת למעגלים הסגורים של ההפרעה הטורדנית לסחוב אותך אחורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 27 ובן זוגי בן 28. אנו חיים יחד כבר 4 שנים וחברים כ-8 שנים. בן זוגי (המדהים) אומר שהוא מעוניין להנשא בעוד כשנתיים שלוש (כשנרצה ילדים) בעוד אני כבר מוכנה ורוצה להנשא כבר לפחות שנתיים. הבעיה היא שאני מוצאת עצמי מתרגזת עליו כל הזמן על דברים טפשיים וכשהוא שואל איך הוא יכול לשמח אותי בראש אני חושבת לעצמי - תתחתן איתי. אני ממש חוששת כי הדבר הפך ממש לאובססיה אצלי. מה אתה ממליץ לי לעשות? להניח לנושא? דווקא לדוש בכך? אני ממש יוצאת מדעתי, הנושא מעיק עלי ומטריד אותי במשך כל שעות היום כבר חודשים רבים... תודה

אני חושבת שהשאלה העיקרית היא למה את רוצה להנשא עכשיו והוא עוד שנתיים. האם הרצון להנשא נובע מרצון שלך כבר לעשות ילדים? נובע מרצון לא לדחות את מה שממילא מתוכנן? מפחד שאולי בסוף הכוונה להתחתן לא תתממש? לעומת זאת, מדוע החבר שלך רואה נישואים בעוד שנתיים כמצב הרצוי? האם זה מסיבות כלכליות? האם הוא חושש להתחייב על חיים משותפים? או משהו אחר? נראה לי שחשוב להבין מה המקור לשוני בהשקפה. כי אם זה רק עניין של זמן, אז אפשר להתפשר על משהו באמצע - אבל נשמע שאולי יש משהו יותר מהותי שגורם לך להיות כל כך מתוסכלת וכל כך לבד עם התסכול. אני חושבת שבתור זוג בהווה וזוג נשוי (והורים) לעתיד, חשוב למצוא דרך לגשר על העניין. אני לא ממליצה לך לשמור דברים בבטן. מה שאת מרגישה זה מה שאת מרגישה! מה שחשוב להבין זה מה המקורות לרצונות השונים ואיך אפשר ליצור מצב שבו שניכם תרגישו טוב ביחס לעתיד. חוסר התמודדות עם הנושא יכולה ליצור משקעים לא רצויים בקשר.

אפרת שלום הנחת היסוד במה שאת כותבת הוא שאי אפשר לדבר על זה או שדיבור רציני על הנושא הוא חומר נפץ שעלול להחריב את הקשר ביניכם. חייבת להיות דרך הגיונית להעלות את הנושא בצורה ישירה ולבדוק אותו ביניכם. האם יש אפשרות שתקחי את בן זוגך לשיחה ותאמרי לו את הדברים בצורה די ישירה? אפשר לומר לו שאת מרגישה כבר מוכנה לחתונה כעת ולא רוצה להמתין עוד. אתם ביחד כבר זמן רב ואם זה ברור שאתם זוג אינני רואה מדוע לדחות את הדברים. נראה לי שבבסיס העניין נמצא אותו דבר לא מדובר שגם אסור לדבר עליו. אם תנטרלו את המוקש הזה וכל העניין יהפוך למשהו שנמצא מעל פני השטח סביר להניח שהמתח והכעס יפתחו ושתוכלו ליישב את העניין בצורה חברית והגיונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בכיתה ג' מקבלת לא מעט שיעורי בית, לוקח לה המון זמן עד שהיא מסיימת את השיעורים, תוך כדי עשייתם היא כמה מהמקום מתעסקת בכל מיני דברים, מדברת לעצמה, עושה הצגות, ועוד כל מיני דברים שלא קשורים לשיעורים, לעיתים היא אומרת לי שהיא עייפה ואין לה כח להמשיך (ברצוני לציין שמבחינת יכולת שיכלית היא מסוגלת להרבה יותר אך איננה מנצלת זאת). מה ניתן לעשות על מנת לשפר את יכולת הריכוז אצלה ובכלל שהשיעורים יעשו בצורה עיקבית וטובה ללא "הפרעות" שיש ממנה בדרך? תודה

אורית שלום השאלה מה הבעיה. בעיקרון יש שני כיוונים עיקריים, האחד קושי בהקשר של הלימודים או של הלמידה והשני בכיוון פסיכולוגי, למשל מוטיבציה, חרדה וכו'. הדבר הראשון הוא לנסות ולהבין את שורש הבעיה וממנה אפשר יהיה לדעת כיצד להמשיך ולעזור לבתך לשנות את המצב. הייתי מציע לך בשלב ראש לבקש שיחת ייעוץ עם פסיכולוג בית הספר של הילדה ולקבל ממנו קצה חוט. אפשר כמובן לפנות גם לאיש מקצוע אחר אם את מכירה כזה בסביבתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני לא יודעת בדיוק איך לבטא את החשש שלי, והאם הוא פחד חברתי או לא. אני מרגישה לא בנוח ליד אנשים שאיתם יש לי "דיסטנס" לדוגמת בוסים בעבודה, מורים וכו'. הבעייה היא שאם אני צריכה להפגש עם מישהו מהם לצורך עבודה או לימודים, אני מתה מפחד רק מהמחשבה ומתכננת הכל מראש, זה מתבטא בזה שהלב שלי דופק , הפה מתייבש והידיים רועדות. הבעייה היא שאני מפחדת יותר שיראו את זה עליי. יש לציין שאני בת 26 וזה בהחלט מהווה מכשול מבחינתי. אני צריכה להפגש עם מישהו מאותם "אנשים" שציינתי ואני רוצה מצד אחד לבטל את הפגישה ומצד שני אני מפחדת שאם לא אתמודד עם הבעייה אז היא לא תפטר לעולם. מה לדעתך אני צריכה או יכולה לעשות ולמה זה קורה לי??

לפי מה שאת מתארת מדובר במצבים בהם את פוגשת מישהו שהוא "מעליך" ויכול להעריך אותך, לשפוט אותך. כמו רב הדברים בחיים אני מעריכה שזה קשור לחוויות שהיו לך בחיים (עם מורים, למשל) ואולי גם הם ההורים - שהם דמויות המבוגרים "האולטימטיביות" שנמצאות "מעליך" ולדעתם/והערכתם יש חשיבות רבה עבור ילד... אני חושבת שאם את רואה את התופעה כתופעה יחסית רחבה שמשפיעה על החיים שלך, לפנות לטיפול יהיה הכי טוב. מצד שני, אם את פונה לטיפול, שווה לך לדעת שמן הסתם נושאים רבים אחרים יעלו ואולי פתאום תגלי את הקושי גם במקומות אחרים בחייך. מה שאני מנסה להגיד זה שללכת לטיפול יכול לעזור לך להתמודד ולהתגבר על החרדה מאותם מצבים, אבל יכול להיות שפתאום תתמודדי עם נושאים הרבה יותר רחבים שקשורים לאישיות שלך ולחייך. למרות שזה דבר שיכול להיות מאד חיובי - לא כל אחד רוצה את זה בכל שלב בחייו...

איזה תשובה מדהימה

ט. שלום הקושי שלך עם דמויות סמכות הוא בר טיפול בשתי צורות. האחת הוא לתת לחוויות החיים שלך לעשות את שלהם, ככל שהגיל יעלה והזדמנויותיך להתמודדות מול סמכות תגברנה כך העניין יהיה יותר קל. הבעיה שזה יכול לקחת שנים רבות ויש לזה מחיר יקר של פגיעה בדימוי העצמי ובהישגים. האפשרות השניה היא שתפני כעת לטיפול פסיכולוגי ותנסי לבחון מה קורה. הדבר יכול להיות קשור להיסטוריה האישית שלך עם דמויות סמכות ראשוניות, למשל ההורים, לדימוי העצמי שלך ועוד. הקונפליקט הזה יוצר חרדה שפורצת בכל פעם שאת מתמודדת שוב עם דמויות שמייצגות את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! בעצם אני לא יודעת אם אני שולחת למקום הנכון, אבל אני מנסה. יש לי בן בן 14.5, שיש לו מס' בעיות- כמו אובססיות של נקיון קצת מוגזם- דאגה מפני לכלוך, שיביא בעקבותיו ג'וקים וכו'- האובססיות משגעות את כל המשפחה, מכיון שהוא רודף כל הזמן אחר הנקיון. לנו יש גם ילדים קטנים, שהוא ממרר להם את החיים גם בגלל זה. בנוסף, מאוד ביקורתי, חצוף ממדרגה ראשונה בבי"ס ובבית. תפקודו בבי"ס לקוי ביותר, במיוחד בתחום ההתנהגותי. כמו כן, קיימת ממש קהות רגשית- ממש חוסר אמפאתיה לכל הסביבה- כולל הורים, אחים, מורים, קרובי משפחה. הוא לא אוהב חיבוקים וליטופים -כבר מעוד בהיותו ילד. אפילו נרתע מכך. הוא קשור יותר לרכוש, מאשר לאנשים. זה נשמע מזעזע- אבל זו האמת. יש לו סף תסכול נמוך והוא מאוד כעסן ומתרתח בקלות. בנוסף עבר אבחון דידקטי ופסיכולוגי בבי"ס שהעיד שיש לו בעיות רבות. בין היתר, עלו על חלק מהדברים שציינתי. כרגע, מקבל עזרה של הוראה מכוונת. בנוסף יש תקופות של מן אפאתיה ודכאון, במיוחד שהוא קצת חולה- מיד הוא בדאון רציני וכל האנרגיה שלו שואפת לאפס מוחלט. יצויין שלפני כשנתיים עבר מחלת הנשיקה, שאותה חטף בצורה די קשה. ההתאוששות היתה מאוד איטית. בקיצור, היינו מס' פעמים אצל פסיכיאטר- שנתן לו ריטלין עקב בעיות של קשב וריכוז- הצד היותר מתנתק, לא ההיפר. הריטלין לא השפיע במיוחד. ובפעם האחרונה, שהיינו אצלו המליץ על ריספרדיל. קראתי על התרופה. נשמע ממש מפחיד. מה דעתך על התרופה? אנחנו ממש מפחדים לתת לו כדורים כאלו, שיכולים לגרום לו להתמכרות ואולי יגרמו לבעיות נוספות. אודה לתשובה מפורטת מפי הרופא. תודה רבה.

איריס שלום הייעוץ כאן בפורום בתחומי פסיכולוגיה בלבד, בתחום התרופתי ניתן לפנות לפורום פסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. מה קורה בתהליך הטיפולי שמביא לשינוי במצב ובהרגשה? מה המטפל עושה או לאן הוא מכוון כדי שיתרחש שינוי או תיפטר הבעיה? ואיך אוכל לדעת שזה בכלל ייתכן? היתכן שטיפול ממושך יעזור לי, ואם כן ,איך אוכל לדעת את זה ? את כל זה אני שואלת, על אף שאני מרוצה מהמטפל ומאמינה בו- אבל מה חוץ מזה? אני מרגישה שהטיפול הזה הוא המוצא האחרון, ואני פוחדת שכלום לא ישתנה אצלי.

שלום שאלת שאלה פשוטה לכאורה אבל יש עליה כל כך הרבה דעות ותשובות. את שואלת למעשה מה עובד בטיפול, מהו המנגנון שמביא לשינוי. יש גישות שמנתחות את התהליך הטיפולי. למשל, בטיפול דינמי חושפים תהליכים אישיים לא מודעים ונותנים דגש ומקום לדברים שהודחקו והושארו באזורים סמויים של הנפש. בטיפול התנהגותי מפתחים כלים פרקטיים להתמודדות אחרת עם התנהגויות וסימפטומים מציקים. יש כאלה שמנתחים דווקא את הקשר של המטפל עם המטופל ורואים בו את עיקר הטיפול, דרכו אפשר להבין יותר טוב קשרים בין אישיים אחרים של המטופל בסביבה החיצונית. יש כאלה שאומרים שעצם הישיבה פעם או פעמיים בשבוע בצורה מסודרת אצל פסיכולוג היא הגורם המרכזי. אנשים באופן טבעי לא יושבים ומקדישים לעצמם ולנפשם זמן ייעודי, בדיוק כמו שכושר ספורטיבי עם מאמן אישי יעיל יותר מכושר עצמאי. יש עוד גישות רבות ואין טעם להרבות מילים. את מחפשת את המפתח להבנה של הטיפול ואולי כדי לברר את זה עם עצמך ועם המטפל שלך בתוך הטיפול. סביר להניח שיש לכך תשובה אישית שמתאימה לך. העובדה שאת מרוצה ומאמינה במטפל היא חשובה מאוד ולדעתי היא תנאי חשוב מאוד להצלחת הטיפול שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני קוראת את התשובה שלך ואתה מציין גורמים שונים אך אין תשובה חד משמעית וזה נותן תחושה שאולי זה לא מספיק זה אולי לא מצדיק את העלות אף אחד לא יכול לענות בצורה חד משמעית. אני כן רואה הבדל בין חברה לפסיכולוגית הפסיכולוגית מבינה הרבה יותר וכן היא מציבה אותי בפני עובדות שחברה אל היתה יכולה לעשות, אבל התשובות מה עוזר למה עוזר כל כך מעורפלות שזה מה שגורם לי כל פעם להרהר האם זה לא בזבוז כל התהליך הזה?1

שלום רב, בני הבכור, בן 11, מאז ומתמיד היה צמוד אלי, לאן שאני הולכת יעדיף ללכת איתי, לא לחברים, לא יתעסק בעיסוקיו בחדר אלה כמה שקרוב אלי, יכין את שעוריו במטבח או בסלון צמוד אלי, כל הזמן מדבר איתי ומשמיע לי את הרהוריו. הכל היה נראה לי טוב ויפה אני אמא אוהבת ומתחשבת. אבל... יש לי בבית עוד שני ילדים קטנים (6,7,) שגם להם אני צריכה לתת תשומת לב, הם לא כל כך נלחמים עליה ומוצאים את עצמם, ביום יפה הם יצאו בחוץ ויחפשו חברים וכו'. בכורי כבר גדול. אפילו צורתו החיצונית גדולה, הוא גבוהה , שרירי, בחור קטן ואני מצפה ממנו שילך לדרכו. אבל לא! הוא מספר לי על הסדרה קטנטנות, ועל הסיפור שחיבר, ועל החתול שראה בדרך והחליט לצייר אותו ועל איך יתכנן היום את שעוריו וכשאני הולכת למטבח הוא אחרי וכשאני הולכת לחדר הוא אחרי וכשאני נכנסת לשרותים הוא מדבר איתי מאחורי הדלת לפעמים אני מתפוצצת וצורחת דיייייייי. ומסכן הוא נעלב, ואני מתנצלת, מחבקת אותו ואומרת לו חמוד אתה צריך לתת לי מעט פנאי לפעמים אני לא מצליחה אפילו לחשוב. וכשאני הולכת לחברה הוא רוצה לבוא איתי וכשאני נפגשת עם הורי הוא יושב לידי ואז אני אפילו לא יכולה לדבר בפרטיות ואני מסבירה לו ומסבירה לו ולא עוזר. מה זה? מה עושים? אני מרחמת עליו ועלי הצילוווו. נ.ב. אין לו חברים, הוא לא עושה שום מאמץ לקבוע איתם, לא נפגש עמם רק אם יש צורך מיוחד או מפגש מיוחד. אשמח לקבל עצה או רעיון כיצד לטפל במקרה זה. תודה אור

אור שלום אני מתאר לעצמי שיש הרבה אמהות שהיו רוצות שהבן שלהם ירצה להיות איתם כל כך הרבה, עם זאת, אני מסכים איתך שיש כאן גם בעיה, במיוחד לאור זה שאת מתארת שהילד מתבודד ולא מביע עניין בקשרים חברתיים. במצב כזה ההיצמדות אליך יכולה גם לספר על סוג של חרדה שעימו הוא מתמודד. הייתי מציע לך לפנות לפסיכולוג ילדים ביחד עם בן זוגך. אל תערבו את הילד בשלב הראשון אלא פנו לקבלת הדרכה. תארו את המצב ואת השתלשלות העניינים ופעלו בהתאם לחוות דעתו של הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן רציתי לבקש מידע בכל הקשור לפסיכולוגיה של הספורט התחום הספציפי בו אני מעוניינת הוא פסיכולוגיה בהקשר לכדורגל.תודה

אורית שלום תלוי מה את רוצה בדיוק לדעת ובאיזה הקשר. בעיקרון, אפשר לנסות לברר בווינגייט, סביר להניח שלהם יהיה לפחות קצה חוט לכוון אותך. אחד הפסיכולוגים בארץ שעוסקים בתחום הוא ד"ר שרגא שדה. למשל הינה מאמר שכתב באתר וינגייט, ממנו אולי תצליחי להגיע למאמרים רלוונטיים למה שאת צריכה http://www.wingate.org.il/site/HE/wingate.asp?PI=112&doc_id=10408 ועוד אחד אחר, אמנם לא על כדורגל אבל אולי גם הוא יוכל להוביל אותך הלאה (עולה לאט) http://www.shvoong.co.il/secondLevel/all_articles1.asp?id=391 בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מכירה אף אחד שהולך לפסיכולוג. האם יש מאגר מידע ובו המלצות על פסיכולוגים או מקור מידע אחר מלבד דפי זהב???

ע.ב. לא ממש. אין מאגרים מסודרים וזה בד"כ עניין שעובר מפה לאוזן. יש כמובן את מאגר הפסיכולוגים של קופות החולים אבל כמו בדפי זהב זה לא ממש נותן המלצות. אני מצרף מאמר על עובדות בסיסיות לגבי טיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

a

אני בהריון שלישי- פנצ'ר שהשארתי אותו , אני לא מסוגלת לעשות הפלה. כרגע יש לי שני ילדים בבית, בן שש ובת שלוש. העניין הוא הזוגיות, כל כך הרבה כעס וכאב שלא נוגעים. התחלתי בטיפול פסיכולוגי לפני שנה, בינתיים לאור הויכוחים ביני לבין בעלי, הצלחתי לשכנעו ללכת לטיפול זוגי. אז- התחלנו בטיפול זוגי, סוף סוף אני שומעת אותו, סוף סוף הבן-אדם מדבר.. ואני רואה כמה כעס יש לו ושואלת את עצמי איפה הכעס היה חבוי כל השנים ואיך אפשר בקלות רבה כל כך לטאטא ולהתעלם. כל כך הרבה פעמים יש בינינו כעסים ששנינו ממהרים לשים בצד. כך שהחיים שלנו כזוג הפכו ליותר מעשיים ותכליתיים מכל דבר אחר. אין כמעט רגש אחד כלפי השני, כלפי הילדים יש המון אהבה, חום , רגש מלא ואוהב. ואני מסתכלת על הפער הזה, של כמה שיש לו לתת לילדים וזה המון, וכמה לי הוא לא נותן כלום. אני חושבת שהוא לא אוהב אותי, אך לא מעיז להגיד משהו או לפרק את החבילה. ופתאום רע לי כל כך שאני בהריון ועוד חודשיים היא תצא לעולם שבו אני ואביה בכלל בסימן שאלה גדול כל כך... אני שונאת את ים האהבה שהוא מקבל מהוריו ומאחיו ואני לא מקבלת כלום ממשפחתי. אני יודעת שאני עם סיפור חיים לא קל, ילדות איומה שבהכרח משפיעה על היותי אם ורעיה. אני מאוכזבת מהטיפול הזוגי, מלבד זה שהוא התחיל יותר לדבר ולהתבטא ולתת לעצמו להרגיש, אני לא מרגישה הבדל בינינו, להיפך, אני מדברת יותר לא יפה, יותר כועסת , יותר זועמת, יותר לבד עם ההריון ועם כל מה שנלווה אליו, כל התחושות והרגשות והדמעות שבאות בקלות... אני לבד. וזה עוד יותר עצוב כי אני באה ממשפחה גדולה, אבל כמעט ואין קשר על רקע העבר הקודר ועל הכאב הגדול שאני נושאת מבית הוריי, וההתעלמות הענקית שלהם מכל מה שקרה בעבר. ואני תקועה בעברי, ותקועה בחיי מול בעלי, ותקועה עם הריון שקשה לזוז איתו ולעשות החלטה לכיוון כלשהו, ואני תלותית..כל כך תלותית..ועצובה. וכרגע מה שאני מרגישה שהטיפול הזוגי הוא סתם טיפול וגם כועסת כל כך על הפסיכולוגית שלי שכשרע לי , היא לא שם לעזור.. סתם מאוכזבת מכל העולם אבל הכי מעצמי ומהמקום שאני נמצאת בו עם עצמי ועם בן זוגי ועל זה שלא התקדמנו לא להיפך...

עצובה שלום את מתחילה את ההודעה בכך שהיה פנצ'ר ואין לך כוח לעשות הפלה. תיאור כזה הוא בד"כ פנצ'ר לכאורה, אין ספק שהיה ויש בה חלק מסוים מבחינתו ההריון הזה הוא בדיוק במקום ואולי ישמש כטריגר לשינוי המצב הקיים. אחרי שנים של בדידות וכעס את בתוך טיפול אישי ובתוך טיפול זוגי. אין אפשרות לעשות תהליכים כאלה בצורה קלה ונעימה. התחלת במקביל כמה תהליכים וההריון ביניהם, שמטרתם שינוי יסודי של מה שקורה אצלך בחיים. אם הכל היה הופך למאושר ומסודר תוך שבועיים הייתי חושד שמשהו כאן טוייח בצורה מלאכותית. אני מציע לך לתת זמן. בעלך מדבר ומשתף פעולה בטיפול, זהו קצה חוט שממנו יש סיכוי שתתחילו גם לתקשר בצורה חיובית יותר. נשמע לי שהעצבות שאת כותבת עליה הן בכותרת והן בהודעה עצמה איננה קשורה רק למצב הנוכחי. את מספרת על החוויה האישית שלך עם משפחת המקור ואין ספק שרצף האירועים הנוכחיים מעוררים עצב עמוק שקשור אליך אישית ולהיסטוריה שלך ולא רק לקשר הזוגי ומה שקורה סביבו. המלצתי אליך היא שתתני זמן. עצב ואכזבה הן תחושות טבעיות במקום בו את נמצאת כרגע. תני לעצמך לעבור דרכן באומץ בתקווה שהתחושות שתגענה אחריהן תהינה הרבה יותר חיוביות. בברכה ד"ר אורן קפלן

התיאורים שלך נשמעים מוכרים להחריד, וזה כל כך עצוב. עברתי תסריט דומה לפני ארבע שנים, והיום, כבר אחרי הגירושים, ואחרי ההסתגלות של הילדים ושלי למצב החדש אני לא יכולה להגיד שיש פחות עצב בחיים שלי. ההבדל הוא שעכשיו רק אני אחראית על העצב הזה, ואין יותר ענן של אשמה שתלוי מעל הבית הזה, אשמה שלי כלפיו, שלו כלפי. הדברים נאמרו, הכאיבו, ועשו את שלהם. נדמה לי שאין מנוס מלפקוח את העיניים בתוך קשר זוגי "תקוע" ולקרוא לדברים בשמם, למרות שזה תהליך מכאיב מאוד, ולמרות שאף אחד לא יכול להבטיח לך שבסופו של התהליך "הכל יהיה בסדר". גם לך קשה לשאול את עצמך בכנות עד הסוף מה את רוצה מהקשר הזוגי שלכם, וזה קושי מובן מאוד - התשובות עלולות להיות קשות. אבל, מכיוון שהתחלת את התהליך, ואת בתוכו, אין לך ברירה עכשיו. לא קיימת דרך נסיגה מתהליך של מודעות. זה כמו ההיריון הזה - אי אפשר לוותר, להתחרט, לסגת. זה מהלך שצריך להגיע לסופו.

האמת היא שאני לא כ"כ בטוח ב"הפרעה" שלי אבל אני ארחיב . אני בן 30 ומספר שנים יש מין תופעה כזאת שכל פעם שאני יוצא מהבית, אני חייב לבדוק אם הכל סגור ( חלונות- אנו גרים בקומה ראשונה . , דוד חשמל- בעיקר שאני יוצא בבוקר לעבודה וחוזר מאוחר) הערה חשובה- נדמה לי שזה קשור בהיותי קטן- תמיד אבי היה בודק לפני כל יציאה מהבית חוץ מזה , גם שאני יוצא מהאוטו ולמרות שבדקתי אם נעול האוטו הרי שקורה לפעמים שאני חוזר אחרי כמה מטרים כדי לבדוק שוב. פה למעשה מטרידה אותי המחשבה שאני קצת סנילי..בן 30 חשוב להדגיש שזה קןרה רק בחפצים שלי ולא בחפצים של אנשים אחרים.. וכמו שאמרתי בהתחלה , אני לא יודע אם זה קשור לפורום אך אשמח אם מישהו יביע את דעתו בנידון .. תודה על ההתייחסות !

דודו שלום מה שאתה מתאר מתאים ל OCD שזו הפרעה טורדנית כפייתית ואכן היא חלק ממשפחת החרדה. זה לא סניליות אלא תגובה של החרדה. תוכל לקרוא יותר בקישור למאמר הבא על חרדה. קרא אותו ונסה לבדוק אם הסימפטומים המופיעים שם מתאימים למה שקורה לך. במידה וכן אפשר לטפל בבעיה הן ע"י טיפול פסיכולוגי והן ע"י תרופות. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בימים אלה מתבצעים שינויים אירגוניים במקום עבודתי ודבר זה גורם לשינוי קיצוני במצב רוחי. אני עובדת מזה כ-5 שנים בחברה מאוד מצליחה ועם אנישים מקסמים. יש לי תפקיד די מרכזי במערכת, אני מאוד אהודה ודי במרכז העיניינים ובנוסף אני עובדת נאמנה ומקצועית ואף זיכיתי בעובד המצטיין . הבעיה היא כזאת ואני אפרט: עד לפני מס' חודשים הייתי אדון לעצמי, עבדתי מול המנכ"ל ולא היה לי בוס ישיר.הבעיה היא ששאר הבנות לא ממש תפקדו והוחלט להביא משהו שינהל אותנו.מעבר לבוס החדש, שתי בנות פוטרו ( אחת מהן עובדת 12 שנה בחברה) ובמקומן תגענה שתי בנות חדשות שאחת מהן מכרה של הבוס החדש ואילו השנייה עובדת בחב' בת שלנו. שתי הבנות אינן מכירות את המערכת ואת אופי העבודה דבר אשר יכול " להזיק " לי בעבודתי שכן זהו מעגל שאחד קשור בשני. אין לי ממה לחשוש בקשר למקומי, נהפוך הוא , הבוס שלי ביקש את עזרתי בכך שבתקופה הקשה הזו אתן יד בכדי שהעבודה תזרום.השינויים האלה מדכאים אותי והפכתי מבנאדם שמח ותוסס לבנאדם אפתי ונטול שמחת חיים בעבודה. הדיכוי השתלט עליי ואני לא יכולה לשנות זאת. אני רואה רק שחור , לא רואה את האור בקצה המנהרה. האם החששות שלי מוצדקות או שמא אני פוחדת משינויים? תודה, לי- עוז

לי עוז שלום תקופות שינויים יוצרות אי וודאות וזו מהווה תשתית לחרדה. רוב הסיכויים שזה מה שקורה לך. את אומרת שהדברים די זורמים מבחינת העבודה שלך, יש לך יחסים טובים עם כולם ואין לך חשש של ממש לגבי מקומך. לפיכך השינוי שהתרחש הוא כנראה המקור לחרדה שהציפה אותך שמלווה גם במאפיינים דיכאוניים. מאחר והשינויים הארגוניים מתרחשים בימים אלו יתכן שזה עניין של עוד קצת זמן והכל יחזור לקדמותו. הייתי ממליץ לך לתת אכן את הזמן להתייצבות ומן הסתם גם את תרגעי. עם זאת, מאחר ואת מתארת תגובות די חזקות ואלו עלולות אפילו להשפיע בצורה כזו או אחרת על תפקודך בעבודה ובחיים בכלל, יתכן ששווה לפנות לטיפול כבר כעת ולעצור את הגלגל באופן יותר מיידי. ניתן לפנות לייעוץ פסיכולוגי וכן אפשר להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה. לבסוף, מעבר לאירועים המקומיים יהיה חשוב להבין ולחשוב מה קרה והאם לשינויים המתרחשים כעת והשפעתם הנפשית עליך יש משמעות גם בהיבט הרחב יותר של החיים שלך וההיסטוריה האישית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נמצאת במצב עדין -אני ממש ממש לא מסופקת מעבודתי מאוד מרגישה ריקנות כעס תסכול שאני בעבודה.אני מחפשת להגיע הביתה אל השקט ולא להיות מחוייכת בכח לעולם שנראה לי שחציו "דפוק".אני מאו דביקורתית,לא מקבלת את האחר ולא זו הסבה שמאוד קשה לי.מצד אחד אני מתה לברוח ויש רגעים שבא לי שיקראו לי ויגידו לי "הבייתה" כך שהסבל יפסק..מצד שני בשל החשש הגדול לעבור מסכת עינויי חיפוש עבודה חדשה ואי אמון בסיסי ביכולת שלי למצוא אני נאטמת ונשארת בעבודה שוב מעגל קסמים לא עוזבת ולא טוב שנשארת.נראה לי שעליי כן להישאר כי התנאים מעולים והצלחתי לעשות הרבה מבחינה חומרית בשנתיים האחרונות אך הזמן טס ואין שינוי של ממש במצב הרוח להיפך נראה לי שכולם מתקדמים ורק אני עומדת דום..מה עוד שכ"כ מיהרתי ללמוד תואר ראשון לאחר הצבא והיו לי ציונים טובים ויתכן והפוטנציאל לא ממומש אך אין תגובה מעשית למצב.נמאס לי להיות פסיבית ולומר ש"השוק" בחוץ על הפנים,נמאס לילקטר בבית,בעבודה על כמה רע לי אני שונאת את התחושה הזו שנותנים לי אופציה להרויח כסף מה שלאחרים אין ועדיין לא להעריך...לציין שגם במקומות העבודה הקודמים לא הכי הסתדרתי אבל שוב יש את ה"תירוץ/סיבה" של מנהל לא בסדר,עבודה לא מעניינת וכד'..לאחי הבכור בעייה מאוד קשה של הסתגלות למסגרת,הוא נמצא בסל שיקום-עבודה של כמה שעות וכשהוא מדבר איתי אני מרגישה איזשהוא דמיון אליי גם בקושי שלו לקבל דברים _(כשהיה צעיר יותר גילו לו סכיזופרניה.. האם יכול להיות שגם לי יש תסמינים של המחלה כי יש גורם גנטי בה?? האם אני מכניסה לעצמי שטויות לראש? ולמה אני בן אדם שמנתח כל דבר?? זה מתסבך את החיים...

דגי שלום את כותבת על מעגל קסמים של אכזבות ממקומות עבודה כולל העבודה הנוכחית. המהירות בה הלכת ללמוד תואר ראשון אולי מספרת גם על הקצב שאת מחפשת ורוצה בחיים שלך. הבעיה שבריצה ובשאיפה קדימה לעיתים הולך לאיבוד ההווה. את מתכננת הרבה דברים קדימה ובוחנת את עצמך איך את רוצה וצריכה להיות, אני לא כל כך שומע התייחסות לאופן הפשוט והבסיסי יותר של ניהול החיים מבחינה משפחתית, חברתית, רוחנית וכו'. במצבים כאלה יש חשש שהקונפליקט והתסכול במקום העבודה הם שטח נוח להשלכה של חלקים פנימיים שחשים קונפליקט ותסכול הרבה יותר פנימיים. התנועה והמחשבות שנעות בין הצלחה מסחררת לחוסר תפקוד סכיזופרני מספרים אולי על הקונפליקט הזה. אני לא חושב שמקום עבודה כזה או אחר יהווה פתרון כרגע, אני מציע לך לפנות לטיפול ולבחון את ההתמודדות הזו מזויות שונות ונוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! התחלתי טיפול ב"פאקסט" בערך כשבוע ויש לי תופעות לוואי התיעצתי עם הפסיכאטר שלי ואמר לי שכרגע כדאי לנסות בכל זאת עד כחודש אחרת אני אצטרך לשלם יקר לתרופה אחרת ,יש לי בעיית חרדות +בולמיה , התופעות הן נימנום עייפות כבדה בבוקר קושי ממשי להתעורר(כדור נילקח בלילה) ותחושה של בחילה אני כן מעונינת בטיפול ועלי לציין כי תופעות הפחדים נעלו לא כליל אך יש הקלה משמעותית יש לי מס' שאלות: 1. האם כדאי להחליף בכל זאת תרופה ומה עליי למשות בעניין התשלום(נכבי) 2.האם יש טיפול טוב יותר לגבי הבולמיה 3.האם כדאי לשתף את בעלי בשיחה עם המטפל ,משום מה יש לי הרגשה כי הוא חושב שאשתו "משוגעת"...? 4.ובכלל מה קורה כשיש בעל פולני כשהוא דואג ולא יודע לדבר אלא בעיקר פרצופים כעס והסתגרות....? אגב קראתי את המידע שלכם לגבי החרדות מעניין מאוד...תודה

כתבתי את ההודעה כבר .... חוסר ודאותתתת!!!!!!!!!!!!!!

איילת שלום אני עונה על ההודעות ולעיתים זה לוקח קצת זמן, הנה הגעתי גם להודעה שלך. לגבי התרופות לא אוכל לייעץ לך, אני מציע שבנושא הזה תפני לפורום פסיכיאטריה שכן זהו נושא לייעוץ רפואי ולא פסיכולוגי. לא ברור לי מדבריך האם את נמצאת גם בטיפול בשיחות או רק בתרופות. במידה ואין טיפול פסיכולוגי ברקע אני מציע בהחלט לפנות שכן הבעיות שאת מתמודדת איתן אינן רק פיזיולוגיות ותרופות לא יתנו פתרון משמעותי, לפחות לא לטווח הארוך. בהחלט רצוי לשלב את הטיפול התרופתי בשיחות. בהחלט מומלץ לשתף את בעלך, אם המטפל מסכים זה יכול להיות רעיון טוב להביא את בעלך לפגישה או שתיים. זה טוב שיש לך בעל דואג גם אם יש לזה צדדים פולניים, אולי יהיה אפשר לגייס אותו בצורה טובה יותר דרך הטיפול ואז הוא פחות יכעס ויסתגר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ש

שוב שלום, וסליחה, לא שמתי לב שהשאלה נעלמה.בכל אופן, אני כבר כתבתי כאן על נושא התלות במטפל לא מזמן, ורציתי לשאול אותךלגבי משהו שמטריד אותי.אניבתחילת הטיפול וזה די מהר עטף אותי בתחושה של בטחון ושייכות, אבל עכשיו "התפכחתי" והבנתי שזו מערכת יחסים מאוד תכליתית וחד כיוונית, הפסיכולוגית הפכה כל כך מהר לדמות מרכזית וחשובה לי, ואני יושבת שם מספרת לה ה-כ-ל ומקוה שהיא "תציל" אותי, ומרגישה קרובה אליה, בעוד שבעצם אני רק "לקוחה" ואולי בכלל לא איכפת לה ממני באמת..גם נורא מעסיק אותי מה היא חושבת עליי, ואני רוצה שהיא תעריך אותי.. האם מנסיונך, מטפלים מחבבים/אוהבים את המטופלים שלהם? והאם מה שאני מרגישה טבעי, ויחלוף באם הטיפול יצליח? תודה

זה עוד יעבור הרבה גילגולים בתוכך. מתחושת קירבה ותחושה שהיא מצילה אותך, לכעס על זה שהיא לא "ממש" יכולה להציל אותך (בסופו של דבר, את אדם נפרד) והכעס יהיה לא רציונלי (אולי) אבל די מוחשי, ואז אולי תחושי אכזבה, ואחר כך שוב תחושי שהיא כן "אמא" טובה, ואז שוב תתאכזבי כי אם היא אמא טובה איך זה שיש לך כל כך הרבה ילדים?! ואז אולי תחושי תלויה יותר, אולי אחר כך פחות, יום אחד תרגישי שאת רוצה עצמאות, תפחדי מהעצמאות, תצאי לעצמאות, תחזרי לחוש תלויה - ובאמצע כל זה מתרחש הטיפול. ואולי זה הטיפול? :-) בסוף זה יתגלגל למקום יותר שלו - אני מניחה. אבל אם זה נושא חשוב בחיים שלך, וכנראה שהוא חשוב, הביטוי שלו בטיפול הוא בלתי נמנע... כל השאלות האלה הם חלק מהטיפול, הם לא חיצוניים לו... אני באופן אישי חושבת שמטפלים חייבים לחבב את המטופלים שלהם. אני חושבת שכל פעם שאנחנו מטפלים במשהו או במישהו אנחנו נקשרים אליו, והוא הופך יקר לנו. אי פעם מצאת גור חתולים ברחוב? זה רק חתול (מלוכלך ובטח גם עם פרעושים), אבל בכל זאת, אחרי שני לילות שאת מאכילה אותו בטפטפת הוא הגור די יקר. כך אני חושבת גם בטיפול, שמתעורר אצל המטפל/ת רגש "מטפל" - רגש שכולל אכפתיות.

אני חושבת שאולי אפילו כאן את מחפשת מישהו (את הדוקטור כנראה) ש "יציל" אותך ויגיד לך שכן, שמטפלים מאוד אוהבים את המטופלים שלהם בדרך כלל, ושבטוח את יקרה לה מאוד, וזה נראה כאילו רק עבודה - אבל בעצם במסגרת היחסים האפשריים ביניכם - שהם טיפוליים - היא עושה כל מה שהיא יכולה, היא מתקרבת הכי שאפשר, והיא דואגת ואוהבת הכי שאפשר. כל מה שאת מרגישה טבעי לגמרי ולכי עם הטיפול ואת יכולה באמת להגיד לה הכל, כולל את זה שאת מרגישה לפעמים שאת רק לקוחה - וגם על זה אפשר לדבר. הטיפול מצליח תוך כדי גם, ולא רק בסוף. אל תדאגי והכל יהיה בסדר.

טליה שלום ה"התפכחות" שאת מתארת נשמעת לי כתגובה של פגיעות ועלבון לסיטואציה שבהחלט כוללת תלות. זו הליכה לקצה השני, במקום לחוש את התלות אפשר לחוש ניכור ולהגיע למסקנות שאת מגיעה אליהם שלמעשה את עוד שם בתוך הרשימה. המציאות היא מורכבת ואין לה תשובה באלטרנטיבות של שחור ולבן. הקשר עם המטפל הוא מקצועי מצד אחד אבל הוא מאוד אישי מצד שני. זה בהחלט גם הדדי אבל מורכב ותלוי גם במטפל ובמידה בה הוא משלב את הקשר הבין אישי כחלק מחומר הגלם הטיפולי במפגש. כל שאני יכול להציע לך הוא להעלות את כל התכנים הללו בטיפול ולראות איך הם נוגעים בך לא רק בתוך הטיפול אלא בהקשרים הרחבים יותר של החיים שלך, אין לי ספק שבקונפליקט בין תלות והישענות לבין אי תלות ובדידות תמצאי הרבה דברים לבירור ומחשבה. מה שאת מרגישה טבעי לחלוטין והוא חלק מהתהליך הטיפולי עצמו שאת עוברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/6

שלום הקישור חוזר לפורום הזה בברכה ד"ר אורן קפלן

מדוע לא ענית על שאלתי מה-15/11 ? (תלות????)

טליה שלום מעבר לכותרת שאומרת שכנראה רצית לשאול על נושא תלות, ההודעה עצמה ריקה. אם תכתבי את השאלה אשמח לענות עליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום אני אמא לשלושה ילדים. רציתי לשאול כיצד זה ייתכן שכאני בעבודה אני רגועה, שמחה, צוחקת וברגע שאני מגיעה הבייתה אני נהפכת לבן אדם אחר לחלוטין. ממורמרת, צועקת, מחוסרת סבלנות, מחכה שהילדים ילכו כבר לישון, שקטה ומכונסת בעצמי. אני חושבת שאני צריכה לפנות לפסיכולוג התנהגותי כדי לשנות משהו בצורת החשיבה שלי אך למרות שפניתי למספר פסיכולוגים מקופת חולים "מכבי" נעניתי בשלילה כי אמרו שכרגע יש עומס. אנא עזרתך וחוות דעתך. תודה שלי

שלי שלום יש שתי אפשרויות. האחת היא שאחרי יום שלם, גם אם הוא רגוע, את מגיעה הביתה עמוסה. האפשרות השניה היא מן הסתם שיש קשיים בבית שגורמים לך לאי השקט הזה. האם בסופי שבוע כאשר את בבית מבלי ללכת לעבודה המצב בבית זהה לאמצע השבוע? האם יש משהו ספציפי סביב יחסיך עם בן זוגך או עם הילדים שיכול להסביר את העניין? אני חושב שפניה לפסיכולוג אכן מתאימה. אני מציע לך להתקשר למוקד מכבי או לצוות בריאות הנפש ולבקש מהם לאתר עבורך פסיכולוג של מכבי שאינו עמוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, בימים הקרובים אני, הגרוש שלי והבת שלי בת ה- 9 צריכים לעבור מבחן מסוגלות הורית. אנו עוברים את המבחן על מנת לקבוע את סדרי הראיה של האבא עם הבת שלי. לא מצאתי בשום מקום תיאור של תוכן הבחינה. אשמח אם תוכל לעזור לי ולתת לי מידע לקראת מה אנחנו הולכים, גם אני וגם הילדה שלי. המון תודה

שלום יש הרבה סוגים של מבדקים למסוגלות הורית. לעיתים מסתפקים בראיונות של כל אחד מבני הזוג עם ובלי הילדים. לעיתים מוסיפים על זה מבחנים פסיכולוגיים מסויימים סטנדרטיים שמהם אפשר לקבל מושג על אישיותם ותכונותיהם של ההורים. אני מתאר לעצמי שמי שיעביר את התהליך יתן לך הסבר מסודר מה ההליך. אין לכך מודל אחד קבוע מראש ולכן אינך מוצא על כך פירוט תוכן. נסה להגיע עם ראש פתוח, דבר בצורה כנה וישירה. הכי חשוב זה שאפשר יהיה להכיר אותך ולהרגיש שאתה מי שאתה ולא מנסה לשחק מישהו אחר לשם הרושם. אין כאן קריטריון להצלחה כי אנשים שונים זה מזה, דווקא היכולת להיות אוטנטי ואמיתי הן תכונות בסיס לעבור את התהליך בצורה טובה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה אני חסרת שקט ומאד מתוחה ולא יודעת בדיוק למה. אלו תחושות שתמיד היו ברקע - אבל מדי פעם הן עולות על פני השטח. הדבר שהכי מטריד אותי - הוא דווקא פיסי, או אולי רק ביטוי פיסי - וזו בעצם השאלה: במקרה של בהלה או כעס אני מתחילה לרעוד, בעיקר בידיים, דפיקות הלב מואצות ותחושה של כאילו בעיטה בבטן. היה לי מקרה של כמעט תאונה והנהגת בלמה ממש קרוב אלי - הגב נתפס לי כתוצאה מהמקרה רק מהבהלה. איך מתמודדים ויותר חשוב איך מונעים מצבים כאלו?

לילך שלום מה שאת מתארת נשמע מתאים להתקפי חרדה קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי אם הסימפטומים מתאימים. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בכל מקרה כדאי לשוחח עם רופא המשפחה האם יש צורך בבדיקות כלשהן. אם אכן מדובר בחרדה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי וכן להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה. אגב, העובדה שיש ביטוי פיזי לתופעות אינה שוללת שעדיין מדובר בחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לילך אנו יצורים של גופנפש זאת אומרת שיש קשר קבוע ולא ניתן להפרדה בין מה שאנו מרגישים בגוף לבין מה שאנו מרגישים ברגשות, בנפש, בנשמה. במקרים של בהלה ופחד, הרעידות הן התגובה הטבעית של הגוף. כדי להבין עוד איך התנהגויות מבטאות רגשות הכנסי לאתר www.rc.org עוד דוגמה: סוגים שונים של צחוק מסבירים לנו מה הצוחק מרגיש - למשל צחוק של מבוכה, צחוק מאושר, צחוק מבדיחה, צחוק ציני או מיואש....

שלום לילך אנו יצורים של גופנפש זאת אומרת שיש קשר קבוע ולא ניתן להפרדה בין מה שאנו מרגישים בגוף לבין מה שאנו מרגישים ברגשות, בנפש, בנשמה. במקרים של בהלה ופחד, הרעידות הן התגובה הטבעית של הגוף. כדי להבין עוד איך התנהגויות מבטאות רגשות הכנסי לאתר www.rc.org עוד דוגמה: סוגים שונים של צחוק מסבירים לנו מה הצוחק מרגיש - למשל צחוק של מבוכה, צחוק מאושר, צחוק מבדיחה, צחוק ציני או מיואש....

שלום אני בן 17,נשרתי מבית הספר,ועכשיו אני רוצה לחזור ללימודי אקסטרני,רק מהמחשבה של חזרה ללימודים כולי נלחץ מאוד ולא בא לי ללכת .האם יש לי חרדת לימודים?

בן שלום אם אתה לחוץ מהחזרה ללימודים מן הסתם יש לך חרדה. יש סיבות רבות לחרדה שכזו והנפוצה ביותר היא החשש מכישלון. אני מציע שלא תדחה את הלימודים, אם את רוצה לחזור ללימודים חשוב שתעשה זאת כעת, ואם יש צורך פנה לייעוץ פסיכולוגי כדי להתגבר על המחסום. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדוע רופאים לא מספרים בדיחה לפציינט?

בטח שמספרים! אפילו בדיחות מצחיקות :-) אפרת

גור שלום יש אפילו שיטת טיפול בהומור וצחוק, רק צוחקים כל הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת 1. מהם הסימפטומים של דמנטיה ? 2. האם אפשר לטפל בדמנטיה על ידי שיחות ואיזה סוג של טיפול פסיכולוגי יעיל כלומר האם טיפול התנהגותי או פסיכודינאמי וכו' ?

שלום יש הרבה אתרים באינטרנט בהם תוכלי לקבל אבחנה מפורטת. למשל http://medic.bgu.ac.il/aai/mazealz/dementia.htm הטיפול בד"כ תרופתי ולא פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן בבקשה ממך, עצה. אייך לעבור בדיקה הכרוחה במתן זריקה בשלום? אני מתה מפחד.... אני בוכה רק שאני חושבת על זה... רק תייעץ לי אייך לעבור את הדקות הנוראיות מבלי לאבד שליטה ולצרוח (אני בת 38) תמי (אסור לי לקחת כדור כלשהו לפני..)

תמי שלום את סובלת מפובית מחטים, זוהי תופעה נפוצה למדי של אנשים שחרדים מזריקות, בדיקות דם ובדיקות רפואיות נוספות. אפשר לטפל בבעיה באמצעים דומים לטיפול בכל חרדה, הן ע"י טיפול פסיכולוגי, בעיקר התנהגותי קוגניטיבי. אפשר להיעזר גם בהיפנוזה ובשיטת EMDR עליהם תוכלי לקרוא במאמרים דרך הקישור שמשמאל. במקרים חריפים אפשר לקחת תרופות נוגדות חרדה אם יש לתופעה השפעה גם על מצבי חרדה נוספים בחיים או תרופות הרגעה לפני הטיפול הרפואי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו זוג נשוי שגר באנגליה (לונדון) שנקלע לבעיות רציניות בתחום הזוגיות. אנחנו מחפשים מטפל זוגי בלונדון שאולי יעזור לנו להציל את נישואינו. אודה מקרב לב על המלצה על מטפל כזה , מומלץ אם יהיה ישראלי או דובר עברית תודה מראש

על מטפלת ישראלית מקצועית, נחמדה ומנוסה רב שחייה בלונדון שנים רבות. במידה והיא לא עוסקת בטיפול זוגי (למרות שאני חושבת שכן) היא תוכל להפנות אותך הלאה. תשלחי לי אימייל, ואשלח לך את הפרטים.

ליטל שלום אינני מכיר, נסו את המלצה של לילה בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עייפה מלהילחם בתחושותיי לגבי איך אני מצטיירת בעיני אחרים.הייתי מרגישה טוב יותר אם הייתי זורמת משום שכל דבר שאני אומרת/עושה יכול לגרום לי למצב רוח ירוד למרות שבפועל אותו אדם יכול לא לעניין אותי כלל אך המחשבה שדעתו אינה חיובית עליי מתסכל אותי.למה זה קורה שכ"כ חשוב לי להיראות בסדר ואדם נחמד??אולי כי אני אישית לא מרגישה זאת בפנים..אם אני שומעת הערה שלא נשמעת לי אני חייבת לענות בחזרה ואם לא אגיב לא אוכל להתעלם מהמצב ופשוט אעשה פרצוף עד שהבעייה תיפתר.מדובר באנשים מהעבודה בעיקר,כעת אני לא כ"כ מסתדרת עם המנהל האישי שלי אני מרגישה שהוא לא אמיתי ודי צבוע אבל במקום להיכנס "למשחק" כמו כולם אני ממש מתעצבנת ומחפשת בכל דרך של קרבה להתקיף..הוא מצידו גם לא כ"כ אוהב אותי.החברים בעבודה טוענים שאני מאוד דומיננטית ושהנמהלים מפחדים ממני ומאוד מעריכים את דעותיי אך אני לא מרגישה כך כלל תמיד התחושה שאותי לא אוהבים ואני ממש צריכה חיזוק מילולי לדעת איפה אני עומדת ביחס לשאר..אני חושבת שאני אדם מאוד קשה ולא מצליחה "לרכך" את דעותיי בחברה ולהפסיק את מחשבותיי הבלתי פוסקות.מאידך,אני ממש לא מבינה איך אפשר לחיות בעולם צר עין כ"כ והתחושה היא ממש של חוסר צדק וחוסר אמת.העקיצות של בני האדם נוטים לי לחשוב שהקנאה קיימת כ"כ חזק אצל האחר חוסר פרגון ולמרות שאני כ"כ מאמינה שהאחר הוא פשוט "רע" מיסודו אני עדיין מעריכה את דעותיו כלפיי.הייתי רוצה מאוד להרגיש בטוחה גם בלי האחר אלא אם הוא חשוב בעיניי ולא כל הערה תמשוך אותי מטה כאילו מה כבר קרה.אני לא רוצה לשנות את אופיי בכל הקשור לעקרונות שמצטיירים אצל האחר כנוקשים אבל כן הייתי רוצה להרגיש אחרת עם ההתנהגות שלי ולא לחוש בבועה של תסכול ומועקה.

ד.ד. שלום את מתארת את התוצאות, כלומר את האופן שבו את נוהגת לתקוף או לעמוד על זכותך ומקומך בעבודה. לפי תיאורך זה נשמע משהו שיוצא בעוצמה רבה, חלקו בוודאי חיובי וקשור למילים כמו אסרטיביות ועמידה על זכויותיך, חלקו בוודאי שלילי וקשור לכוחניות תחרות וקנאה. השאלה מה בתוכך יוצר את התגובות הללו, האם זה רלוונטי לאיומים שאת חשה באופן אובייקטיבי או תרגום לא מדוייק של המציאות. בהחלט יתכן שזה שילוב של השניים ואולי מסיבות כלשהן את נופלת שוב ושוב למקומות שבהם האיום הזה קיים ומופעל. התסכול והמועקה שאת מרגישה הם לא רק תוצאה של ההתנהגות אלא גם סיבה. אם את באמת רוצה לעשות עם זה משהו פני לפסיכולוג ונסי לברר מה קורה שגורם לך להגיע למקומות הללו שבסופו של דבר אינם נעימים גם עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מדובר בחולת נפש במצב קשה ביותר. האישה מעשנת 4 קופסאות סגריות ליום. שאלתי- האם נכון במצבה הנפשי הקשה להפעיל עליה לחץ להפסיק את העישון? ניסינו להוריד כמות, זה לא הולך. מצד אחד הסגריות - הנאתה היחידה בחיים ,אך היא כמעט מדליקה סגריה בסגריה, ומעשנת מתוך שעמום,ומחלה פיסית נראית רק עיניין של זמן... בשל מצבה הנפשי הקשה, קשה לה להעסיק את עצמה,ומלבד לשכב במיטה, לעשן, לשמוע מוסיקה(לפעמים), והרבה לבכות על גורלה המר -אין היא עושה, ונראה שאינה מסוגלת לעשות דבר.

המחשבה היחידה שעולה אצלי היא שסוג של ריפוי בעיסוק (משהו שכולל עבודת ידיים) יכול גם לעזור למצב רוח וגם להעסיק את הידיים כך שהעישון לא יוכל להיות בשרשרת וללא הפסקות. האם האשה מקבלת טיפול? אולי אפשר להעלות את השאלה למי שמטפל בה?

שלום אין טעם לנסות לשכנע אותה להפסיק לעשן, אבל בהחלט כדאי להשפיע על הורדת הכמות בצורה ניכרת, גם אם זה לא הצליח בעבר. האם היא נמצאת במעקב מקצועי כלשהו? הטוב ביותר הוא לשלב את המניעה דרך הטיפול, אולי משהו בתרופות יכול גם לעזור לה להיגמל. תופעת עישון מוגבר אצל אנשים במצב נפשי קשה מוכרת ונפוצה ולכן המטרה צריכה להיות להגיע לאיזון יותר סביר מזה הקיים כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם דה סנסיטיזציה מתאימה לטיפול בחרדה חברתית? והאם עדיין נחשבת לשיטת טיפול יעילה?

טל שלום היא מתאימה לטיפול בכל סוגי החרדה כולל חרדה חברתית. היא שם כללי לטיפול ויש בוודאי גישות רבות של דה סנסיטיזציה, באופן כללי זה חלק מטיפול התנהגותי קוגניטיבי שבהחלט עשוי לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם יעוץ פסיכולוגי יכול לעזור לאדם בבחירת תחום לימודים מסויים? והאם ניתן לנבא את סיכויי הצלחתו בתחום מסויים ? תודה מראש

היי יש פסיכולוגים תעסוקתיים שבזה בעצם הם עוסקים... יכולים להגיד על סמך שיחות איתך מה מתאים לך. וגם שאת תחליטי ותגיעי למסקנות עם עצמך מה בא לך, מה נראה לך מתאים.

שלום בהחלט כן, יש פסיכולוגים תעסוקתיים שזו התמחותם ויש מספר מכונים, אחד מהם מכון הדסה שנותן ייעוץ בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, ראשית, אני מודה לך על מתן מענה מהיר והתייחסותך לפנייתי. מעולם נתתי לקצב שלי להכתיב עבורי מה טוב ומה לא טוב ומעולם לא נכנעתי ללחצים סביבתיים. אך אני מוכרחה להודות שלהגיע לגיל זה ועדיין להיות בבתוליי אינו ברור. אני חתיכה, יפה (באמת, לא בקטע של התרברבות או משהו. אני בד"כ מאד צנועה, אך אני רוצה להמחיש את התסכול), אשת קריירה, בעלת תואר ולא ברור לי מדוע איני מצליחה לעבור את המחסום הזה וזה לא שאין לי צרכים. אני מתקשה לחשוף עובדה זו בפני הגברים, עימם אני יוצאת. חברה שלי היתה במצב דומה עד לפני שנה וחצי (בגילי) והיא סיפרה זאת לבחור שאיתו יצאה והבריחה אותו. אני לא יודעת באיזה שלב לחשוף את העניין וכיצד. אני בהחלט לא רוצה להבריח אף אחד, אבל עצם זה שאני מסתירה את זה, לדעתי, אינו משפיע לחיוב. מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. אמנם יצאתי עם גברים, אך המקסימום היה לחודשיים. אני אשמח לקבל את דעתך בעניין. נירית.

נירית שלום יש כאן שתי התמודדויות. האחת בטווח הקצר והיא לעבור את מחסום הבתולים שמטריד אותך ומביך אותך גם בהקשר של בני זוג ואיך להסביר להם את המצב. איכשהו זה נראה לי פחות בעייתי, אפשר לפתור אותו בצורה טכנית יחסית בהזדמנות מתאימה שתקרה לך בהמשך. העניין השני שהוא לטווח יותר ארוך הוא להחזיק בקשר זוגי לאורך זמן. כאן יש משימה יותר מורכבת שמעוררת הרבה שאלות. אני לא חושב שכאן זו המסגרת שאפשר דרכה לתת את התשובות. אולי כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר היכן הנקודות הרגישות בחייך שתורמות למצב נוצר ואולי דרך פיתוח המודעות גם תצליחי לשנות דברים. דבר אחרון, אין סיבה שגבר יברח אם תספרי לו על המצב. זה כנראה האופן שבו מספרים את הדברים והאופן שבו הם מתפתחים אח"כ. מה שקרה לחברתך לא בהכרח רלוונטי למה שיקרה לך ואל תיקחי דוגמאות מהמצבים הבעייתיים . בברכה ד"ר אורן קפלן

תלישת גבות אצל ילדים. שאלתי היא האם זו הפרעה , ואם כן כיצד היא נקראת ומאין היא נובעת. תודה

שלום בד"כ מדובר על תופעה שקשורה לתלישת שיערות במקומות שונים בגוף. הנושא עלה כמה פעמים בפורום ולהלן פירוט על התופעה. תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש בפסיכולוגיה הגדרה לבעייה של חוסר החלטתיות קיצוני? כלומר האם זו איזו מחלה או בעיה מוכרת שנפוצה? הכוונה היא למצב של התלבטויות תמידיות לגבי כל נושא כמעט, חוסר שלמות עם עצמי לגבי רוב הדברים וכו'. תודה רבה ...

אני לא יודעת את ההגדרה הפסיכולוגית למצב שתארת, אבל ניראה לי שחוסר החלטיות נוגע לחוסר איזון בין הרגש לשכל. כשיש קושי בקבלת החלטות ניראה לי שמנסים לקבל את ההחלטה בעיקר עם המוח ולא מחוברים לרגש, להקשבה העצמית.כשנותנים מספיק ביטוי גם לרגש, תחושת השלמות העצמית גדולה יותר.

ליטל שלום חוסר החלטיות הוא סימפטום אבל מקורותיו יכולים להיות שונים למדי. יש למשל דחיינים, כאלה שידחו כל דבר למועד מאוחר יותר. לעומת יש אנשים שבאישיותם יש מרכיב שגורם להתלבטות. גם כאן יכול להיות מצד אחד תופעה כמו חשש מההפסד בשל האלטרנטיבה שלא נבחרה, או בכיוון אחר ביטחון עצמי נמוך שחוסם העזה לקבל החלטות. לפיכך אין טעם לתת הגדרה כללית אלא צריך להתמקד במקורות האישיים של אותו אדם שעליו מדובר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל אומרים דה-סנסיטיזציה ובעברית: הפחתת-רגישות הדרגתית. זאת שיטת טיפול התנהגותית המלמדת להפחית את הרגישות לגורם המפריע. למשל לנחשים.

דנה שלום דה סנסיטיזציה תורגמה לעברית כ"הכהייה שיטתית" והרעיון הוא לחשוף את המטופל למקור החרדה הפובי שלו לאט לאט בשלבים. למשל, חרדת טיסות, בתחילה יראה תמונות של מטוסים בחדר הטיפולים, אח"כ יצפה במטוסים ממריאים בעיר, אח"כ משדה התעופה, וכך הלאה עד שבסופו של דבר יעלה ממש על מטוס שזה מוקד החרדה המרכזי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן- הקהייה.

אורן- הקהייה.

אורן- הקהייה.

אשמח אם תשיב לשאלתי בדבר החרדה בה אני שרויה לאחרונה (השאלה רשומה למטה תחת הנושא "חרדה" ושמי). תודה מראש

לימור שלום אני מתנצל על כך שדילגתי בטעות על הודעתך הקודמת. עניתי עליה כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנני בחורה קנאית בדרך כלל. אך כשזה קורה אני כועסת על עצמי ומתביישת בתחושותי. אני גרושה עם ילדה בת 5. אחת הסיבות לגרושי היו רצוני לילדים נוספים בעוד בעלי לא רצה. גם ההריון הראשון הושג בקושי ולאחר מספר שנים ( הבעיה לא היתה פיסית אלא חששות שלו) נושא ההריון רגיש אצלי. כאשר נודע לי שבחורה הקרובה לליבי הרה אני לעיתים מתמלאת קנאה במקום שמחה ואהבה .וכן כעסים על בעלי לשעבר שמנע ממני משפחה "נורמלית" כפי שחלמתי של 3-2 ילדים בטווח גילים סביר. אני שונאת את עצמי על זה. איך מתבגרים

קרן יקרה !!! אני מבינה אותך .תחשבי שככה אלוהים רוצה .ואת כל האהבה שיש לך תתני לביתך .ותתמקדי רק בחייך .אולי בעזרת השם תכירי מישהו שהוא כן ירצה להביא ילדים. אני גם אוהבת ילדים משוגעת עליהם חשבתי פעם להביא איזה 7 ילדים .לא הבאתי 7 .אז אני מסתפקת במה שנתן לי ה" ושישמור על מה שיש . אל תקנאי בחברתך .אל תתני לה הרגשה כזו .שמחי בשמחתה .תפרגני לה מאוד חשוב . וכשהיא תלד בעזרת השם תעזרי לה .ככה זה חברות .

קרן, אני מעריצה אותך (ומקנאה בך..) על הכנות והפתיחות שלך! מעטים האנשים שמודים בינם לבין עצמם בקנאה, ובודאי אינם חושפים אותה בגלוי. אך האמת, שמימי קין והבל זה אחד הרגשות האנושיים הנפוצים ביותר, ואחד הקשים שבהם. גם אני סובלת מקנאה פעמים רבות, גם כלפי דברים שאני בכלל לא רוצה, אם כי במשך השנים (אני לקראת 40, בררר....) אני לומדת לשמוח בחלקי ולפרגן יותר לאחרים. אבל זה תהליך ארוך שיש בו עליות ומורדות. העצה הכי טובה שיש לי בשבילך, היא שככל שתקבלי את הקינאה יותר בטבעיות ולא תלחמי בה, כך היא תפחת בטבעיות במשך הזמן. דוקא כשסותמים לה את הפה היא הולכת ותופחת, השדה החוצפנית הזו.... ובהצלחה עם התינוקות... כן ירבו.. אם כי תזכרי שגם אחד הוא עולם ומלואו!

קרן שלום הקנאה קשורה לתחושה שיש משהו אצלי שאינו מושלם ומחיפוש של החלקים שחסרים בחוץ אצל האחרים. את מספרת על חסכים וחוסרים בחיים שלך שאת כועסת ומתוסכלת על קיומם. הכעס הזה יכול להפוך למשהו מאוד ממלא שמעורר תחושות של טינה וקינאה כלפי חוץ ופגיעה בדימוי ובביטחון העצמי כלפי פנים. מה שקרה אינו ניתן לשינוי, השאלה כיצד את מתכוונת להמשיך הלאה וכיצד את מתכוונת להחזיר לידיים שלך את השליטה על החיים שלך. ההרגשה שאני מקבל מהודעתך היא שאת מרגישה שעד היום מישהו אחר שלט בחיים ולכן דברים לא הסתדרו בהתאם לרצונך. אני מעריך שחלק מהפתרון לקנאה שהוא עדיין לשים את העיקר בחוץ ואצל האחרים, הוא להעביר את השליטה והאמונה לידיים שלך עם כל האחריות והכובד שזה עלול לגרום. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך מבחינים בין תסמיני דמנציה ללא הלוצינציות וללא מחשבות שווא, של דיכאון, סכיזופרניה לבין תסמיני דמנציה של אלצהיימר ?

שלום הנושא מורכב ומעבר למה שאת לתאר כאן בפורום. אני מציע לך לפנות לספרי פסיכיאטריה בסיסיים המצויים בכל ספריה אוניברסיטאית ואף בחנויות ספרים גדולות, ולקרוא את הנושא. אופי הדמנציה מושפע מההיסוטוריה האישית של הפרט ולא רק מהמצב כיום. אדם עם רקע של דיכאון או סכיזופרניה יאובחן אחרת מאשר אדם שסבל מאלצהיימר. כל המחלות הללו מאופניינות בהתפתחות תסמינים על פני זמן שמאפשרת התבוננות על התהליך והבנתו באופן שונה אלו מאלו גם אם יש לעיתים תסמינים שנראים דומים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בבקשה תעזור לי!!!!! עוד כוויה ועוד כוויה ועוד ועוד ועוד......... זה לא נגמר, הנה עשיתי עוד אחת...... כואב לי, צורב לי, יש לי תחושה שאפילו לפסיוכו' שלי נמאס ממני......... ומהצרות שלי. כמה גרוע עוד יכול להיות? הנה אבא נוסע שוב לביה"ח..... הנה מתחיל עוד שבוע של ריצות, בלבולים ובכי בלתי פוסק! באמת עדיף להיות עמוק באדמה.........

שלום לצערי לפורום הזה יש מגבלות ואני חושש שלא אוכל לעזור לך בשלט רחוק. אני שומע את הייאוש הגדול דרך ההודעות האחרונות שלך כאן בפורום ואני מקווה שהתקופה הקשה שקוראת עכשיו תחלוף במהרה. כרגע את זקוקה לטיפול צמוד, כזה שקורה פנים מול פנים, והשירות הוירטואלי שאני יכול לתת כאן בפורום פשוט אינו מתאים ואינו מספק. אני מאחל לך כל טוב ומקווה שתמצאי דרך להפסיק לפצוע את עצמך ולקחת על עצמך אחריות על כל מה שקורה. את לא אשמה שאביך אושפז ולכן אין סיבה שתענישי את עצמך על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שכחת לענות לי אנא ממך , דעתך חשובה לי מאוד

הפוחד שלום לא שכחתי ועניתי למטה בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מה אם המטפל שלי לא מומחה בהפנוזה? האם אני צריך לפנות למטפל אחר? והאם אפשר באמצעות הפנוזה לשנות דברים שאי אפשר לשנות בטיפול רגיל ? ואני גם רוצה לשאול אותך האס נסית הפנוזה כאמצעי טיפול בהסמקה ומה היו התוצאות ? ומתי מחליט המטפל להשתמש בהפנוזה ? האם רק במצבים חמורים? תודה מראש

(בינתיים עד שהוא יענה:) http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm ועוד משהו: http://www.psychologia.co.il/hypnosis2a.htm תהני.

שלום, מה אם המטפל שלי לא מומחה בהפנוזה? האם אני צריך לפנות למטפל אחר? והאם אפשר באמצעות הפנוזה לשנות דברים שאי אפשר לשנות בטיפול רגיל ? ואני גם רוצה לשאול אותך האס נסית הפנוזה כאמצעי טיפול בהסמקה ומה היו התוצאות ? ומתי מחליט המטפל להשתמש בהפנוזה ? האם רק במצבים חמורים? תודה מראש

שלום היפנוזה אינה הדרך היחידה לטפל ולכן אני מציע להתייעץ עם המטפל האישי. אם הוא יחשוב שיש צורך בהפניה למישהו אחר תוכלו לדבר ולברר כיצד ועם מי לעשות זאת. מאחר והסמקה היא תופעה גופנית הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בד"כ בהבנה ושליטה בגורמים הרגשיים שגורמים להסמקה ולא בהסמקה עצמה. את זה אפשר לעשות עם או בלי היפנוזה. הייחודיות של הטיפול בהיפנוזה הוא בכך שאפשר לטפל באמצעותה גם בהיבט הפיזיולוגי של ההסמקה שנוצרת ע"י זרימת דם מוגברת. ראיתי הצלחות וראיתי חוסר הצלחות במקרים כאלה, זה דורש התאמה מאוד אישית של הטיפול למטופל. היפנוזה אינה נועדת למקרים חמורים אלא למקרים שמתאימים לטיפול. השימוש הנפוץ ביותר הוא במקרים של בעיות הקשורות לממשק בין גוף לנפש, כמו במקרה הסמקה. בברכה ד"ר אורן קפלן