פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, מה אם המטפל שלי לא מומחה בהפנוזה? האם אני צריך לפנות למטפל אחר? והאם אפשר באמצעות הפנוזה לשנות דברים שאי אפשר לשנות בטיפול רגיל ? ואני גם רוצה לשאול אותך האס נסית הפנוזה כאמצעי טיפול בהסמקה ומה היו התוצאות ? ומתי מחליט המטפל להשתמש בהפנוזה ? האם רק במצבים חמורים? תודה מראש

(בינתיים עד שהוא יענה:) http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm ועוד משהו: http://www.psychologia.co.il/hypnosis2a.htm תהני.

שלום, מה אם המטפל שלי לא מומחה בהפנוזה? האם אני צריך לפנות למטפל אחר? והאם אפשר באמצעות הפנוזה לשנות דברים שאי אפשר לשנות בטיפול רגיל ? ואני גם רוצה לשאול אותך האס נסית הפנוזה כאמצעי טיפול בהסמקה ומה היו התוצאות ? ומתי מחליט המטפל להשתמש בהפנוזה ? האם רק במצבים חמורים? תודה מראש

שלום היפנוזה אינה הדרך היחידה לטפל ולכן אני מציע להתייעץ עם המטפל האישי. אם הוא יחשוב שיש צורך בהפניה למישהו אחר תוכלו לדבר ולברר כיצד ועם מי לעשות זאת. מאחר והסמקה היא תופעה גופנית הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בד"כ בהבנה ושליטה בגורמים הרגשיים שגורמים להסמקה ולא בהסמקה עצמה. את זה אפשר לעשות עם או בלי היפנוזה. הייחודיות של הטיפול בהיפנוזה הוא בכך שאפשר לטפל באמצעותה גם בהיבט הפיזיולוגי של ההסמקה שנוצרת ע"י זרימת דם מוגברת. ראיתי הצלחות וראיתי חוסר הצלחות במקרים כאלה, זה דורש התאמה מאוד אישית של הטיפול למטופל. היפנוזה אינה נועדת למקרים חמורים אלא למקרים שמתאימים לטיפול. השימוש הנפוץ ביותר הוא במקרים של בעיות הקשורות לממשק בין גוף לנפש, כמו במקרה הסמקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, בתי בת כשנתיים ומזה 10 חודשים, בערך החלה מושכת/משחקת ותולשת את שיערה בזמן הירדמות/שינה... בתחילה לא ייחסתי חשיבות עד שהיא ממש הקריחה ופתאום הבנתי שזה אפילו כואב נורא (אז איך זה שהיא אפילו לא בוכה?!) בכל אופן, לאחר התיעצויות (שכללו משיכת שיערה בשמן תינוקות-כדי שיחליקו אצבעותיה.. אבל זה לא עזר משום שהיא החלה מגלגלת סביב אצבעה ואז תולשת) החלטנו לקצוץ חד משמעית את השיער ואז היא החלה מחפשת/מוצאת שיערות על הרצפהשטיח וכולי ...- מוציאה את המוצץ מפיה שמה השיערה בפיה ומכניסה המוצץ חזרה לפה........ אני החלטתי שאני מתעלמת... אך לפני כחודשיים מנהלת הגן קראה לי וציינה שבתי מחפשת שיערות ושמה בפיה וביקשה ייעוץ עם רופא.. חשבתי שזה יעבור לבד, ושאין מקום לדאגה ... בכל אופן, בינתיים, אני והגננת "מצ'פרות" את בתי על כל שיערה שהיא מוצאת ומביאה לנו בביסקויט או בכל דבר אחר שהיא אוהבת (אני לא בעד הצ'ופרים הללו אבל אם זה עוזר קצת אז...) בכל אופן, אציין שעד עתה גם בזמן השינה (היא נרדמת איתי ואח"כ היא מועברת למיטתה) בזמן הזה היא נרדמת רק אם היא משחקת בשיערי ותוך כדי שינה גם תולשת לי שיערות (בתחילה לא הערתי אבל עכשיו אני מציינת בפניה שזה "כואב לאמא") היא מפסיקה למס' רגעים ושוב ממשיכה וחוזר חלילה.... האם אתה ממליץ על טיפול ואיזה?? האם יש מקום לדאגה ?? והאם הבעיה מוכרת?? וממה זה נובע??? תודה מראש,

מתוך הספר: פסיכיאטריה של הילד ושל המתבגר: "פיקה: מוגדרת כדפוס קבוע של אכילת חומרים שאינם מזון. טריכופגיה (אכילת שערות). גיל הופעת המחלה נע בין גיל שנה לשנתיים. הטיפולים המוצעים לפיקה – שילוב של טיפול התנהגותי, הגבלות פיזיות וטיפול משפחתי. לכל אלה מידת הצלחה משתנה."

טליה שלום התופעה אכן מוכרת ואני מציע לך לפנות לקבל ייעוץ. בשלב ראשון הייתי פונה למכון להתפתחות הילד באזור מגוריך. זאת נראית לי הכתובת הנכונה ביותר לבירור ראשוני לגבי ילדה בגיל צעיר. אם אינך יודעת נסי לברר עם רופא הילדים שלך או בקופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בני בן 8.5 (כיתה ג') בן יחיד, שהוא ילד נחמד, עדין, רגיש (מדי!) חסר משמעת כלפינו, הוריו. צריך להזכיר לו אין-ספור את כל המטלות שלו: שיעורי-בית, הכנת הילקוט למחר, סידור החדר ללכת סופ-סוף להתרחץ ועוד. לאחר שנמאס לנו להזכיר לו כ"כ הרבה פעמים וכבר נגמר הזמן, אנחנו נאלצים לצעוק כדי להניע אותו כי צריך כבר לצאת לבי"ס, או כי צריך כבר ללכת לישון ב-22.00 (!). ואז הוא נעלב ונוצרת אוירה מאוד לא טובה וכולם הולכים עם הכעס הזה לבי"ס ולעבודה או לישון. ניסינו לדבר איתו ברוח טובה, להעביר אליו את האחריות, הבטחת נקודות שיביאו לפרסים אם יישא במטלות שלו לבד ללא תזכורות וכעסים וכו' ודבר לא עזר. האם אפשר לקבל רעיון איך לטפל בענין. תודה. ל.

שלום, הייתי פונה לפסיכולוג בית הספר ושואלת אותו. מקווה שעזרתי במשהו, עדי

ל. שלום כנראה שאת הפטנטים הקונבנציונליים כבר ניסיתם. אולי כעת צריך לברר יותר לעומק את מקורות העניין כי הטיפול הישיר בסימפטום אינו מצליח. הייתי מציע לכם לפנות ולקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים ולבנות איתו תוכנית עבודה לשינוי המצב. באופן מיידי הייתי מציע להכין פנקס ולתעד יום יום את המצב בבית. כתבו האם היה עימות וכן אם לא. ציינו הן את הימים החיוביים והן את השליליים. נסו לראות אם בימים שיש בעיות אפשר לראות משהו שקדם לכך, אצלכם או אצלו. כך תוכלו להתחיל ולברר את העניין כי ברור שיש כאן מקור שאותו צריך לחשוף. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה בת 25 ומעולם לא היה לי ניסיון מיני. יצאתי עם גברים פה ושם אך מעולם לא הגעתי לשלב של קיום יחסים. תמיד חשתי שאני שמה מחסומים לרגשות שלי ולמה שאני באמת רוצה לעשות. למה? אני לא יודעת לומר לך. רוב האנשים סביבי כבר עשו זאת לפחות עם פרטנטר אחד אם לא יותר. כיום, אני יוצאת עם מישהו והגענו לשלבים מאד אינטימיים בפגישה השנייה. כל זה כחלק מטקטיקה של לנסות לשבור את המחסום הזה והחשש מאינטמיות. ייתכן גם כי זה מכר של קרוב משפחה. אולם, אני רק מקווה שלא שידרתי מיניות יתרה.

נירית שלום אף אחד לא קבע שקירבה מינית צריכה לקרות בגיל כזה או אחר. נסי להתעלם מהלחץ החברתי שאת מציבה לעצמך וקבלי את הקצב האישי שלך. אם החלטת שאת רוצה להאיץ עם הבחור הזה תהליכים, לכי על זה. אם זה נראה לך מהיר מידי, האיטי. הכי חשוב שתעשי את זה באופן שבו את תרגישי טוב עם עצמך. במידה ואת מרגישה שיש לך בעיה מהותית בקירבה ואינטימיות אז כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. במידה וזה רק עניין של קצב, תני לזמן לעשות את שלו בלי לחץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, ראשית, אני מודה לך על מתן מענה מהיר והתייחסותך לפנייתי. מעולם נתתי לקצב שלי להכתיב עבורי מה טוב ומה לא טוב ומעולם לא נכנעתי ללחצים סביבתיים. אך אני מוכרחה להודות שלהגיע לגיל זה ועדיין להיות בבתוליי אינו ברור. אני חתיכה, יפה (באמת, לא בקטע של התרברבות או משהו. אני בד"כ מאד צנועה, אך אני רוצה להמחיש את התסכול), אשת קריירה, בעלת תואר ולא ברור לי מדוע איני מצליחה לעבור את המחסום הזה וזה לא שאין לי צרכים. אני מתקשה לחשוף עובדה זו בפני הגברים, עימם אני יוצאת. חברה שלי היתה במצב דומה עד לפני שנה וחצי (בגילי) והיא סיפרה זאת לבחור שאיתו יצאה והבריחה אותו. אני לא יודעת באיזה שלב לחשוף את העניין וכיצד. אני בהחלט לא רוצה להבריח אף אחד, אבל עצם זה שאני מסתירה את זה, לדעתי, אינו משפיע לחיוב. מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. אמנם יצאתי עם גברים, אך המקסימום היה לחודשיים. אני אשמח לקבל את דעתך בעניין. נירית.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/1217

שלום ד"ר אורן. אני בת 34 , עוסקת מזה כ 12 שנה במקצוע הקשור בתחום הייצוא לפני כחודש פוטרתי ממקום עבודתי האחרון עקב יחסים עכורים עם האחראית הישירה שלי שגם היא עובדת שכירה בחברה. יש לציין שאני מאד מקצועית בתחומי,ואין לי ספק שאותה אחראית ראתה בי איום על מעמדה ועשתה כל שביכולתה על מנת לשים לי רגליים כבר מהרגע בו הגעתי לחברה. היא לא בחלה בשום אמצעי - אם זה לעשות מטעמים מכל טעות בעבודה שהייתה מגלה אצלי,ולהכנס למנהל הבכיר יותר,אם זה לטפטף רעל בכל הזדמנות אצל אנשי השיווק שעבדו בחברה שהם בקשר מצויין איתה ,ולשכנע אותם להכנס לאחראי ו"להרעיל"אותו על לא עוול בכפי . מיותר לציין את המתח היומיומי שבו הייתי שרוייה ,ובעיקר לאור העובדה שהרגיזה אותי מאודהעובדה שהיא לא תרמה במאומה לעבודה השוטפת,פשוטו כמשמעו - היא אדם לא יציב ,עצלן ,פשוט אלופה בלגרום לאחראים להרגיש שהיא עובדת הכי קשה מכולם,אולם למעשה רק אנשי צוותה ראינו שהיא לא עשתה כלום כל היום חוץ מלמרוח את הזמן ולהתבטל ולא לתפקד כאחראית ישירה . יש לציין שבכל שנות עבודתי לא פגשתי בטיפוס כל כך נאלח כמותה - אין מילים. גם אני ,אין ספק ,תרמתי להתססת האווירה נגדה ונכנסתי בכל הזמנות אפשרית לממונה על שתינו ,כדי להתלונן על תפקודה הלקוי ועל מסכת ההכפשות שלה כנגדי. יש לציין שגם במקום העבודה הקודם לא הסתדרתי עם המעסיקה ,ולמעשה אני לא בורחת מאחריות גם למעשיי. ברור לי שעליי "להוריד פרופיל" כי אין לי ספק שהידע והמקצועיות שלי מהווים איום כלשהוא על האחראיות שהיו לי,ואולי בכלל ,קיים בי איזשהוא "עודף בטחון" ורצון להבליט את הידע שלי יתר על המידה ,באופן כזה שמאיים על אחרים. אין לי מושג מה בהתנהגות שלי גורם לכך ,שלכל מקום שאליו אני מגיעה ,אני לא מחזיקה מעמד יותר משנתיים וזאת על רקע סכסוך עם האחראי הישיר שלי. אולי יש בי קושי לקבל מרות ? ,אולי אני צריכה קצת יותר לחשוב לפני שאני נכנסת להתלונן. איך זה שאנשים הרבה פחות מקצועיים ממני שורדים שנים באותו מקום(כמו האחרון),ואני תמיד זאת שמוצאת את עצמי בחוץ ? אני כרגע מובטלת,כועסת מאד על החברה שמצאה לנכון לפטר אותי במקומה , וזאת לאחר שהגיעו המון תלונות עלייה , אני מאוד פגועה כי נתתי את הנשמה בעבודה ומבחינתי - היא ניצחה במאבק הזה . סליחה על סערת הרגשות ועל המכתב הארוך , אבל אני אמא לילדים ,נמצאת במצב כלכלי קשה ,ואשמח אם תאיר את עיניי ותתן לי עצות כיצד לנהוג במקום העבודה הבא,, תודה על תשובתך ענת

מתוך הספר, כוחו של תת המודע / ג'זף מרפי "...'עלינו לפטר אותך', בעצם, אתה פיטרת את עצמך. המנהל היה פשוט הכלי שדרכו התגשם המצב השלילי. זו ההיתה דוגמה של חוק הפעולה והתגובה. הפעולה הייתה מחשבתך, והתגובה הייתה ההתנהגות שנבעה מתת המודע שלך ועברה למציאות ולסובבים אותך ......" אני מבינה מאוד את סערת הרגשות שאת עוברת, ואולי ישנה דרך להפוך את האירוע הלא נעים של הפיטורים, לסוג של 'מתנה', הזדמנות לבדוק ולהכיר את עצמך ואת מניעייך וצורות ההתנהגות שלך. בצורת הראייה שלי, 'עודף בטחון וצורך להבליט את הידע ....' הם ביטוי לחוסר ביטחון. תחושה / ביטוי של עודף ביטחון הוא כיסוי לחוסר ביטחון. בין אם ישיר באותו נושא לבין אם העברה מנושא לנושא. (אדם שהוא חכם וחווה שהוא חכם - לא צריך לצעוק שהוא חכם ... , ואת המילה חכם אפשר להחליף בכל מילה אחרת, כל אחד עם המילה המתאימה לו. אני מבינה מדברייך שאת זקוקה לעבודה, ורוצה לעבוד, ומצד אחד את מאוד מקצועית ונותנת את הנשמה בעבודה אבל מצד שני את לא מצליחה להישאר באותו מקום עבודה לתקופות ארוכות .... אני במצב כזה הייתי מתחילה לבדוק עם עצמי - מעבר להפסדים שאני מפסידה, גם מה אני מרוויחה. הרוויחים הם בדרך כלל רווחים סמויים שאנו לא אוהבים לראות אותם, אבל הם קיימים ומפעילים אותנו ומאפשרים לנו לשמר תחושות ועמדות שלנו על עצמנו. בברכה א

ענת שלום סערת הרגשות שלך מובנת, זה טבעי שתרגישי כך כעת ואני מקווה שתמצאי במהרה מקום עבודה חדש ושהדברים יסתדרו. לגבי מה שהתרחש, לפי מה שאת מתארת זו אינטראקציה בינך ובין המנהלת שלך שיצרה ביחד חומר נפץ. כנראה שלא מדובר רק במקצועיות שלך אלא גם בידיעה העמוקה שלך שאת צודקת ושאם לא מכירים בכך ב 100% נוצר חוסר צדק או תחושה אחרת של תסכול. יתכן שבמצבים הללו את מחפשת הכרה ואם זה לא קורה, כמו עם המנהלת שלך לשעבר, את נכנסת לעימות וכעסים. העניין הוא לא להיות פחות מקצועי, שכן זו החוזקה שלך והתכונה שבגללה ירצו להשאיר אותך במקומות העבודה. העניין הוא כנראה להרגיע את הכעס הפנימי ולספור עד 10 לפני שאת מגיבה על דברים שמרגיזים אותך. סביר להניח שבמהלך חייך תפגשי עוד אנשים שירגיזו אותך ואולי באמת רוב האשמה היא על המנהלת שלך. אני חושב שהרצון שלך גם להתבונן על מה שקורה לך ומה שאת עושה הוא נכון ועשוי בהחלט לקדם אותך בעתיד. זה טוב אם תוכלי לקבל פידבק מאנשים שרואים אותך. אם יש לך חברות ממקום העבודה הקודם נסי לקבל מהן פידבק שכזה שעשוי לשמש לך חומר גלם להתמודדות עם מצבים כאלה בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ועל מה הסליחה ? ואולי אפשר למצוא דרך שתסלח לעצמך ? ניראה לי שאתה יותר מכולם ראוי לסליחה של עצמך בברכה א

לדוקטור רן לי היקר שלום רב, הלכתי לזונה , לא יודע למה היה לי יום רע בחיים- מאוד רע. (זה קורה לכולם.) אז החלטתי ללכת , פתאום לאחר אותו ארוע הרגשתי שנסחפתי , שעשיתי טעות , אוליי יש לה איידס? איך לא חשבתי על זה לפני כן, אני מרגיש קצת "מטונף" . אני הכי חושש מהאיידס למרות שנזהרתי והשתמשתי בקונדום . אני מרגיש כיאלו זה נעשה באיזה רגע של חוסר שיקול דעת . האם לדעתך אני חסר אחריות ? והאם החששות שלי מוצדקים ? (יש לי חבר שאמר שזה מאוד טריוואלי והרבה אנשים הלכו לזונה (החלונות האדומים וכו ) ואין לי מה להרגיש אשם.). בהמון תודה והערכה , הפוחד

החברים שלך מנסים לעודד אותך, אבל האמת היא שאולי זה לא כל כך משנה אם זה "בסדר" או "לא בסדר" וכמה זה מקובל ללכת לזונה, אלא מה אתה מרגיש ביחס לזה. ואם אתה מרגיש לא טוב, אז זה לא ממש משנה מה אחרים אומרים. (ואני דווקא יכולה להבין שזה גורם להרגשה רעה.) אני חושבת שמה שחסר בהודעה שלך הוא קצת יותר הבנה ביחס להרגשה שלך לפני שהחלטת ללכת. אתה כותב שהרגשת רע, יום רע, אבל אולי סביב הנושא הזה של ההרגשה הלא טובה, והבחירה שלך ללכת לזונה יש דווקא הרבה דברים לברר. למה חשבת שזה מה שיעודד אותך? האם המצב רוח הרע קשור לנושא של יחסים עם נשים? האם זה משהו שקרה לך בעבר? ומה היית מעדיף לעשות כשיש לך יום רע?

עם לילה כמובן

לילה אין ספק שאת צודקת , ברור שהסיבה שפניתי לזונה יותר מורכבת . האמת שגם מאוד נסחפתי כשנכנסתי לשם לא חשבתי אפילו שזה יגמר ככה. (אמרתי שסתם אסתכל עליה ) . אבל הפחד האמיתי שלי הוא מאיידס ? למרות שהשתמשתי בקונדום. האם הוא מוצדק? האם יש ממה לפחד . האם אפשר להיות רגוע ?

החבר שלך צודק, הרבה מאוד אנשים משתמשים בשרותי הזנות. זו עובדה. אולי לא אהודה, לא רצויה .... אבל זה כך. לגבי האיידס, מאחר והשתמשת בקונדום - אני מניחה שלא נדבקת. אבל כמובן שרק בדיקה שהיא מאוד פשוטה יכולה להסיר חד משמעית את הדאגה. אבל ממה שאני קוראת בהודעה שלך, הנקודות המרכזיות הן - 'אני מרגיש קצת 'מטונף'', - היה לי יום רע .... נסחפתי .....עשיתי טעות התחושה של אדם שהוא עצמו מטונף, זו תחושה קשה מאוד, ואני שואלת את עצמי, האם התחושה הזו נובעת מעצם ההליכה לזונה או משהו אחר פנימי בך מרגיש כך - ולכן הלכת לזונה שתוכל להעביר את התחושה לגורם חיצוני, ואז אולי קל יותר להתמודד עם התחושה לגבי ההשתלשלות של יום רע, נסחפתי, טעות - מעורר אותי לשאול אותך האם אתה בדרך כלל אדם שמעדיף לא להיסחף - שמא ההיסחפות תוביל לטעות ? ניראה לי מבין השורות שלך - שאתה מנסה להעניש את עצמך או חושש מאיזה עונש שתחושה שלך מגיע לך ..... ההיסחפויות בחיים שלנו יכולים להוביל אותנו למקומות מאוד טובים, מפתחים, מצמיחים, ... וגם למקומות של חוסר אחריות. מאחר והשתמשת בקונדום, אני מניחה שגם בהיסחפויות שלך יש מידה מסויימת של בקרה עצמית. מההודעה שלך ניראה לי שיש לא מעט מקומות בחוויה הפנימית שלך שראויים להתייחסות, על מנת שתוכל להתמודד טוב יותר עם ימים קשים, על מנת שתוכל לוותר על תחושת המטונף ... ועל מנת שתוכל להיסחף מבלי להרגיש שזו טעות, על מנת שתוכל להיות מודע טוב יותר לאירועים בחיים שלך ולדרך התנהלותם. בברכה א

הפוחד שלום שאלת האחריות והמוסר היא עניין אישי ואני לא חושב שאני יכול לשפוט את העניין. במידה ואתה מרגיש שזו היתה טעות, אל תחזור עליה שוב. מאחר והשתמשת בקנדום הרי שאין חשש שנידבקת. חרדת האיידס שפיתחת היא תופעה מוכרת וקשורה לא רק לחשש האובייקטיבי מאיידס אלא גם מרגשות האשמה שלך מכל מה שקרה. בכל מקרה פנה כעת לבדיקת איידס וחזור עליה אחרי 3 חודשים שוב. מן הסתם אי אפשר לקבל ביטחון של 100% כיום, אבל רוב הסיכויים שהכל בסדר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי שמי לימור. אני בת 30 ואם לשני ילדים (בת 6 ובן שנתיים). לפני כ-8 שנים קיבלתי לראשונה התקף חרדה (זה אני יודעת בדיעבד) שפתאום הופיע אצלי בלי שום הודעה מוקדמת, התחלתי להקיא, בכיתי בלי סיבה, שלשלתי וממש לא יכולתי להמשיך בתפקוד היום יומי. כעבור שבוע כבר הרגשתי יותר טוב. פניתי למטפלים שונים: רפואה אלטרנטיבית, פסיכולוג (כ-10 מפגשים) במטרה שיבוא ריפוי מיידי שכמובן לא הגיע. בסוף פניתי לפסיכאטרית שרשמה לי כדור ממשפחת הפרוזק. שתיתי מעט זמן ולאחר מכן הפסקתי על דעת עצמי. עברו כל הסימפטומים וחזרתי לתפקוד כמעט רגיל (עד היום כל דבר המוציא אותי משיגרת היום יום :נסיעה לחופש, מסיבה גדולה וכד' מעורר אצלי פחד גדול, לפעמים עד כדי התקף חרדה). מאז ועד היום התחתנתי, ילדתי שני ילדים. התקפי החרדה הופיעו פעם בשנה, שנתיים. מה שמפריע לי ולכן אני פונה אליך, אני מקווה שזהו המקום המתאים, הוא שמאז ספטמבר השנה הופיעו לי לפחות 3 התקפי חרדה. אמנם המשכתי לתפקד. בד"כ הם מגיעים בלילה, אז הלילות קשים ואני מתפקדת בבוקר, אני מתעקשת להמשיך לתפקד גם אם קשה לי מאד. אבל אני קמה לעבודה ולאט לאט חוזרת לעצמי. השאלות שמטרידות אותי, הן: האם העובדה שאני מתגברת לבד על התקפי החרדה, לא יובילו בסופו של דבר להתקף גדול, ז"א האם אני מפנימה או שאני צריכה לטפל בכך. האם ישנן דרכים נוספות שאני יכולה לעזור לעצמי? אני פוחדת לקחת כדורים כמובן והענין הכלכלי הוא זה שמונע מבעדי לפנות לפסיכולוג. אני רוצה לציין שאני פוחדת מאד מבתי חולים וברגע שאני מקבלת התקף חרדה שכולל בחילות חזקות, הקאה, פעולת מעיים, אני ישר חושבת על אשפוז ומיד זה מעגל קסמים שאני מכניסה את עצמי עוד יותר לפחד. אשמח לקבל את עצתך ואם אתה זקוק למידע נוסף אני אעדכן אותך בכל. תודה.

לימור שלום נראה לי שאת עדיין סובלת מחרדה באופן די קשה שפוגע באיכות חייך, אולם מסיבות כלשהן אינך מטפלת בבעיה בצורה רצינית. העניין אינו האם הכל יתאסף להתקף חרדה גדול. העניין הוא שגם בהתקפים הקטנים ובחשש התמידי שזה יהיה חזק ויהרוס אותך את למעשה לא מתפנה לחיות את חייך ולהנות מהן כפי שיכול היה להיות. הענין הכלכלי אינו טיעון כיוון שאפשר לקבל טיפול גם במסגרת ציבורית. נראה לי שנכנסת למעגל סגור שכולל גם פחד מהטיפול עצמו והוא מקפיא את המצב ולא נותן לך לעשות שינוי. לפי מה שאת מתארת היה רצוי שתקבלי טיפול פסיכולוגי ובמקביל תקחי תרופות נוגדות חרדה לתקופה ארוכה עד הגעה לתוצאות משמעותיות. החשש מפני התרפות הוא סטראוטיפי וחסר כל בסיס אובייקטיבי. פשוט חבל על כל יום שעובר בתוך מעגל הקסמים כפי שתיארת אותו במילותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

הודעה זו אני מפנה לפורום זה מכיוון שחשבתי שהוא המתאים ביותר מבין הפורומים הקיימים באתר (לדעתי)... בעייתי היא כזו: אני נערה בת 16 ממרכז הארץ הוריי גרושים כבר קרוב ל-10 שנים אני חיה עם אמי אבי חי באירופה. לאחר גירושי הורי החלה אצלה בעיה שמפריעה לי מאוד בחיי היומיום והיא שאיני מסוגלת לשלוט בצרכי. נבדקתי כבר ובעיה זו אינה ביולוגית כי אם פסיכולוגית (או שכך לפחות נאמר לי) הלכתי עד היום ל-3 פסיכולוגים שונים אך גם הם לא הצליחו לעזור לי. לאחרונה יש לי חבר בו אני מאוהבת אני רואה אותו כמעט כל יום ואני בטוחה שהוא אוהב אותי. מאז שהתחלנו לצאת תדירות של בריחת הצואה ירדה אך לא נעלמה לחלוטין. שאלתי אלייך מתחלקת למספר חלקים: 1. מה ניתן לעשות על מנת למגר את התופעה הבלתי רצויה הזו? 2. האם כדאי לי לספר על בעייתי לחברי? 3. אני בקרוב אמורה ללכת לצו ראשון. האם בעיה זו תשפיע על גיוסי אם כן כיצד? והאם יכולים לשחרר אותי מהצבא על דבר שכזה? בתודה מראש מישהי מיואשת

שלום העובדה שהתופעה פחתה לאחרונה בעקבות קשר זוגי מעידה כנראה על ההיבטים הרגשיים שבה. חשוב שתמשיכי בטיפול דוקא בתקופה הזו ובמסגרת הזו תוכלי לקבל החלטות כמו למשל האם ואיך לשתף את חברך בעניין. לא הייתי ממליץ לעשות זאת מייד, כדאי לחשוב על הדברים ועל האופן בו תשתפי אותו. אולי היה אפשר גם לשלב היפנוזה בטיפול, זה סוג בעיות שהיפנוזה עשויה לעזור בהן. הייתי ממליץ לך לפנות גם לפסיכיאטר ולשקול לקחת תרופות נוגדות חרדה. יתכן שהן עשויות לשפר את המצב כי כנראה יש למתח וחרדה חלק במה שקורה. לגבי הגיוס, זה יכול להשפיע על הפרופיל הרפואי. אין סיבה לשחרר אותך מהצבא אבל ישנן מגבלות לגבי אופי השינה שלך, כל עוד הבעיה קיימת את לא תוכלי לישון בבסיס אלא בבית וזה משפיע כמובן על אופי השירות הצבאי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כרגע לא נמצאת בטיפול פסיכולוגי (אם כי הייתי במשך 3 שנים - לא רצופות וזה לא עזר כלל) הפעם האחרונה שהלכתי אל פסיכולוג הייתה לפני כ-5 שנים וזה לא עזר לי כלל. ושאלה נוספת האם הליכה אל פסיכיאטר ושימוש בתרופות שיתן לי לא יגרמו לי לבעיות בתפקוד היומיומי שלי, אני גם לא ממש סובלת ממתח או חרדה לפי מה שידוע לי אפילו לפני בגרויות או בתקופות עומס אני מתפקדת מצויין ולא נילחצת האם עדיין אתה ממליץ על פסיכיאטר? ובקשר לטיפול בהיפנוזה איך אני מגיעה באמת אל אדם שמבין ויכול לעזור לי ולא לסתם איזה מישהו לא מקצועי? תודה רבה על כל העזרה

רציתי לשאול האם הרקע הרפואי גופני של הבעיה נשלל לחלוטין? אני שואלת כי לפעמים (אמנם לא תמיד) דברים הם לא "רק פסיכולוגיים" או "רק גופניים" ואז יכול להיות שבכל זאת, יש אפשרות להיעזר גם על ידי טכניקות/טיפולים רפואיים? אני מניחה שאת אינך היחידה שסובלת מבעייה כזאת - ואז עולה אצלי השאלה האם אין האם אין מומחים לבעיות כאלה שאפשר לפנות אליהם? (בין אם מתחום רפואי או מתחום נפשי או מתחום רפואי-נפשי משותף?)

שלום דווקא בגלל שחלפו כל כך הרבה שנים ובינתיים התבגרת ואת מסתכלת אחרת על החיים ועל העולם, יתכן שכעת הטיפול הפסיכולוגי יועיל. תחשבי איך הסתכלת על דברים בגיל 13 ואיך את מסתכלת עליהם כיום. לפי מה שאת מתארת חשוב שתפני כעת ותטפלי באופן רציני בדברים שהטרידו אותך ומטרידים כיום. אני בהחלט ממליץ על הפניה לפסיכיאטר גם אם אינך מרגישה חרדה באופן ישיר. לפעמים יש תופעות שיוצאות באופן לא מודע מתחת לפני השטח ובהחלט שהבעיה שאת סובלת ממנה היא כזו. את יכולה לבחור פסיכיאטר שגם מטפל בהיפנוזה וכך אולי לשלב דברים. תוכלי לבחור מטפל מאתר האגודה הישראלית להיפנוזה בכתובות www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

אבא לי לא מפסיק לאיים בהתאבדות!!! הוא כבר שבועיים וחצי בביה"ח..... מה יהיה אלוהים? אין לי כבר כוחות! עכשיו הטיפול שלי עלה ל-2 פגישות בשבוע... המצב שלי מדרדר... וגם של אבא... לא יוכלה לסבול את זה יותר!!! אני מעדיפה למות!!!! להיות עמוק עמוק עמוק בתוך האדמה! בבקשה תעזרו לי.....

שוב שלום אני רוצה לחזק את ידיך ולקוות יחד איתך שהכל יסתדר. אני בטוח שאביך בידיים טובות והתרופות בהן הוא בוודאי מטופל יתחילו להשפיע בעוד שבוע שבועיים. את זקוקה לסבלנות רבה, התהליך הזה לוקח זמן. נסי לשמור מרחק עד כמה שהדבר ניתן במצב הנוכחי, טוב שהעלת את מינון הפגישות. את זקוקה לקבוצת תמיכה מסודרת, אני לא חושב שהפורום הזה יוכל להעניק את זה, אבל יש פורומים לתמיכה הדדית באינטרנט שאולי שם תוכלי להיות ולהשתתף. העניין כעת הוא לא לפתור את המצב, כי את זה רק הטיפול והזמן יעשה, אלא לעבור את התקופה הנוכחית ולא להיות לבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, יש לי שתי שאלות: 1. האם אתה מכיר ספר או אתר שכולל את תקציר התאוריות החשובות בפסיכולוגיה? 2. האם ידוע לך מהם תנאי הקבלה לביה"ס לפסיכותרפיה? (האם מספיק תואר ראשון בעבודה סוציאלית או שדרוש לכך גם תואר שני בעו"ס קלינית? תודה, דפי.

דפי שלום עדיף לדעתי לקרוא ספר שמרכז גישות בתחום מסויים ולא סוקר מגוון גישות. למשל, ספר שמתייחס לגישות הדינמיות, ובנפרד לקרוא ספר שמתייחס לגישות קצרות מועד וכו'. אם את רוצה משהו בסיסי אפשר אפילו לקרוא את סערת נפש של ד"ר יורם יובל. אם את רוצה ספרים אקדמיים יותר נסי לקרוא אחד מספריו של סטיבן מיטשל, יש אחד או שניים גם בעברית, זה יתאים לסקירת הגישות הדינמיות. בנושא הטיפול ההתנהגותי והקצר מועד יצאו כמה ספרים שהם אסופת מאמרים בנושא, למשל, ספריו של גבי שפלר. לגבי החוג לפסיכותרפיה, למיטב ידיעתי נדרש תואר שני קליני, לפחות באוניברסיטת תל אביב. ראי את הקישור הרצ"ב, אבל כדאי לבדוק גם במקומות נוספים. http://www.tau.ac.il/medicine/Cme/Psychotherapy/Program.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תיכן השפעה של חומרים הזייתיים כגון מסקלין על עצב הואגוס?

יוני שלום בפורום זה הייעוץ בתחומי פסיכותרפיה בלבד. אני מציע שתציב את שאלתך באחד הפורומים הרפואיים שבאתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לאחותי יש ילדה בת חמש עשרה היא לא מקשיבה להורים שלה למשל כל הדברים שלה זרוקה על רצפה עד שלפני כמה ימים מצאו שם "הרבה רגליים .:שהוא כמו עקרב מקיש את בן אדם הם גרים בקומה חמישי היא לא מסכימה שאמא שלה תסדר את הדברים שלה וגם בימי שבת לא יוצאת מהבית ןהם דתיים וגם לא בבית כנסת. וכל היום קוראת ספרים ומגיל שתים עשרה היא גם קוראת ספרים מפחידים אמא שלה בשבתות עוזבת אןתה ויוצאת עם מצפון לא נקי היא לא יודעת מה לעשות אין להם אינטרנט לכן בקשה שאני אכתוב את בעיה שלה איךלפתור אותה?תודה מראש

שוש שלום יחסים בתוך המשפחה צריכים להיפתר על ידי דיאלוג. מה שאת מתארת מסביר שיש בעיה ביחסים בתוך המשפחה, כאשר עיקר המוקד הוא על הילדה המתבגרת שמורדת. אני מציע להמליץ לאחותך לפנות לפסיכולוג המתמחה בטיפול משפחתי ובמתבגרים ושהיא עם בעלה יפנו לקבל הדרכה. במידת הצורך ניתן יהיה גם להזמין את הבת אם הפסיכולוג יחשוב שזה נחוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה להפסיק את הטיפול , הפסיכולוג שלי אמר שהוא רוצה לשמור על קשר לאחר סיום הטיפול ולהתעדכן מידי פעם מה מצבי. רציתי לשאול האם לאחר סיום טיפול מסתיים גם הקשר בין הפסיכולוג או שזה מקובל ונורמאלי? מידי פעם ממה שאני קוראת באתר זה נשמע לי שלילי , אבל יתכן שכל מקרה לגופו ואין כללים ברורים. אני מבחינתי ישמח להתקשר אליו לפעמים אני מחבבת אותו מאוד ולדבר איתו מידי פעם זה יתן לי המון.

אלמונית שלום אין כל רע בשמירת קשר שכזה בתום הטיפול, התקשרות מידי פעם כדי לספר ולעדכן. זה יכול להיות נחמד ומועיל. הכל זה עניין של מינון וגבולות סבירים. אני חושב שההסתייגות שעליה את מדברת היתה מהתכתבות שדיברה על קשר חברות הרבה יותר הדוק בתום הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום אני נמצאת הטיפול פסיכולוגי מזה כשנה, אך ישנו נושא חשוב שאני לא יכולה לדבר עליו- בילדותי עברתי התעללות מינית ונפשית מאחי שגדול ממני כ-6 שנים. אין לי הרבה זכרונות מהשנים הספציפיות האלה, יש לי הבזקים של כל מני מגעיים מיניים וגם סיפורים שאחותי הגדולה זוכרת- על כך שהורי תפסו את אחי ואותי הרבה פעמים וכו'... בגיל ההתבגרות חזרו אלי חלק מהזכרונות, אני זוכרת שקמתי באמצע הלילה ובכיתי כל הלילה ובבוקר כבר לא זכרתי הרבה שוב. אני שונאת את אחי ותמיד שנאתי אותו, על רקע החינוכי הקפדני והצבוע לדעתי, שאני באה ממנו- שמשפחה תמיד יש להוכיר ולכבד, ולא פעם אני קיבלתי נזיפות מהוריי ואחיי על יחסי לאחי. אני ממש שונאת אותו. היום אני מבינה יותר למה, למרות שאין לי זכרונות רבים, השנאה בי גדולה. אחי מתייחס אלי יפה ופעם, שהעזתי להגיד לו שאני זוכרת, הוא אמר שאני ממציאה. (הוא היה כבן 13 עד 17 בתקופה הקשה שאני מדברת עליה. אני לא זוכרת, ובטח מפחדת מהזכרונות שלי, אך מה שקורה בזמן האחרון מאד מאד מטריד אותי- אני חולמת על זה שאנחנו עירומים, או מקיימים יחסים ובמקום להתעורר מסיוט אני מגלה שזה מעורר בי ריגוש מיני. אני מאד בזה לעצמי ומרגישה זוועה לגבי היצר וכל מה שזה מביא איתו. אתמול בלילה חלמתי שאני עירומה, והוא פותח את חדרי ונכנס לחדר גם הוא ערום ואני צועקת עליו , כי בשבילו זה ברור ולא משהו יוצא דופן . אני צועקת "אני שונאת אותך" פעמיים. העניין הוא שהצעקות שצעקתי היו אמיתיות והתעוררתי (יחד עם בעלי) מהצעקות שלי. בדר"כ אני לא מדברת מתוך שינה, הצעקות שלי העירו אותי והייתי מופתעת. לאחר שנרדמתי חלמתי שאני מקיימת איתו יחסי מין ואף נהנת. אני ממש מגיעלה את עצמי. תוכל בבקשה להתייחס לכל מה שסיפרתי לך? האם אני נמשכת אליו בתת המודע שלי? אם כן , אוי לי. מה זה אומר? מה אני צריכה לעשות? אני ממש מבולבלת בעיקר על רקע זה שהחולומות מסוג זה יחסית נשנים הרבה לאחרונה. נא תגובתך מחכה

לי נשמע שחלק מהמצוקה שלך תקבל מענה אם תדברי על כך בטיפול. יכול להיות שהחלומות, והתגברות הרגשות סביב הנושא רק "קוראים" לך (ממש צועקים לך) שתדברי על כך בטיפול. (ממש מתחננים, הייתי אומרת). אני חושבת שאם תצליחי בכך (ויש כל מיני דרכים - לכתוב למטפל/ת, לספר שיש משהו שאת רוצה לספר אך קשה לך, או פשוט לאזור אומץ ולהגיד) תמצאי שאת יכולה להתמודד טוב יותר עם המשמעות של הנושא, עם הטראומה שחווית וממשיכה לחיות אצלך בנפש גם כיום. בסופו של דבר, אני מאמינה שאחת הסיבות שפנית לטיפול קשורה לכל הנושא והמקום שיוכל הכי לתמוך בך ולעזור לך להתמודד עם כל הרגשות המורכבים הוא בטיפול. אולי זה גם מפחיד לפתוח את הנושא בטיפול אבל אני חושבת שאם את רוצה להתמודד איתו באמת אז קצת "אין לך ברירה" אלא לבחור לספר.

שלום כדאי לעשות סדר בדברים כי אני חושב שאת מאוד מבולבלת ומפוחדת. לפי מה שאת מתארת עברת טראומה והתעללות מינית בילדותך. נקודה. זה נשמע עובדה חד משמעית שיש לה עדויות הן בזכרונותיך והן בזכרונותיהם של בני בית אחרים. הסימפטומים שאת מתארת הם סימפטומים אופייניים לאנשים שעברו סוג כזה של חוויה טראומטית בילדותם. אף אחד לא אומר שאונס או מגע מיני כפוי מסוג אחר לא מפעיל את מערכות ההנאה של המין. הגוף מגיב מעצמו גם אם הראש יודע בוודאות שקורה דבר מה שלילי מאוד. קורבנות רבים מאשימים את עצמם בדיעבד על כך שהזמינו את המגע, נהנו ממנו, ועוד. את היית ילדה צעירה. השאלה האם שיתפת פעולה ונהנית או לא ממה שקרה שם איננה רלוונטית לעובדה שזו היתה התעללות מינית. את זה את יכולה לדעת היום ואולי לא יכולת בתור ילדה צעירה. החלומות שלך משקפים את הבלבול, את רגשות האשמה, את חוסר הביטחון בעצמך ואולי אפילו בקיומן של העובדות עצמן שהיו מנת חלקך לאורך כל הדרך כולל היום. יש כאן הרבה דברים שדורשים התייחסות, אבל דבר ראשון שכדאי לעשות הוא לפתוח את העניין בטיפול שלך. אם קשה לך לדבר על זה באופן ישיר כיתבי מכתב למטפל/ת שלך. יש חשיבות רבה לכך שתדברי ותפתחי את מה שקורה לך, וכן שתוכלי לקבל טיפול וריפוי לפצעים. האירועים קשורים לכל כך הרבה דברים בחייך שאי אפשר ולא רצוי להמשיך ולשמור את זה בהסתרה, כפי שהיה בעבר. חלק מהריפוי הוא ההכרה בזה, הידיעה שלא את אשמה ושלרגשות שלך, אשמה, בלבול, כעס, חרדה, יש משמעות ויש סיבה. אחרי שתספרי את הדברים בטיפול יהיה שלב שבו יהיה אפשר להעריך מה קרה, מה משמעות הדברים וכמובן כיצד להמשיך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בטיפול פסיכולוגי מזה שנתיים. הטיפול יעיל ומקדם. אני מדברת בטיפול על הדברים הכי פנימיים ואינטימיים שלי. דברים שעליהם אני לא מדברת בשום מקום אחר ועם אף אחד. זה מאוד עוזר להתקדמות הטיפול. יחד עם זה, לעיתים (רחוקות אמנם) עולה בי מחשבה, שלמרות שאני סומכת על הפסיכולוג שלי, אני בעצם לא מכירה אותו כלל (כי מטבע הדברים מדברים רק עלי....). ואיך אני מרשה לעצמי להיחשף כך. אולי הוא מדבר עלי או מספר משהו מהדברים לקולגות שלו או לאשתו....ואנחנו חיים במדינה קטנה.... אני בעצם מעלה את השאלה של הסודיות בטיפול. ד"ר רובינשטיין כתב כאן כי הפסיכולוג נוהג להתייעץ עם קולגות במקרים של העברה נגדית. מצמרר אותי לחשוב שהסיפורים העמוקים שלי עלולים להיות מסופרים לקולגות שלו, גם אם לצורך עבודה שלו על "מה זה עושה לו..." אני חוזרת ואומרת שהמחשבות האלה עולות ממש לעיתים רחוקות, הן לא ברמה של חרדות, ועם כל ההיחשפות - את זה אני לא מעלה בטיפול, כי אני לא מצפה שהוא יבטיח לי שהוא לא מספר את הדברים לאף אחד, וגם לא נראה לי לדון ב"מאיפה זה בא לי", כי לא נראה לי שיש לי איזושהי בעייה בעניין.אני מאוד פתוחה עם חברות, וכשאני "מגלה להן את סודותי", אני תמיד יכולה לומר: שיישאר בינינו וכ"ו, וסומכת עליהן. אשמח לשמוע תגובות.

היי יעלי באמת שכן הייתי שואלת אותך איך זה בשבילך לשתף? מה שיתוף מעלה? כי יש כאלה שיותר קל להם ויש כאלה שיותר קשה להם לשתף... זה שפסיכולוגים מתייעצים זה חלק מהעסק באמת כדי להתמודד רגשית עם דברים שעולים בפגישותת, תכנים. וגם התייעצות מקצועית. שני הקולגות שמדברות על מטופל מחויבים לסודיות. כך שאם דשברים יוצאים החוצה זה לא לעניין. אפשר אפילו לתבוע על דבר כזה. אולי כן כדאי להעלות את זה בטיפול...את החשש. את חוסר האמון. שיבגדו בך/ ידעו משהו שאולי יפגעו בך עם המידע.

יעלי ערב טוב אני שמחה בשבילך שאת בטיפול שאת חשה שהוא יעיל ומקדם עבורך. את אף מציינת שאת סומכת על הפסיכולוג שלך, ונוצר בך מספיק אמון בו שמאפשר לך להיפתח בפניו ולדבר על הנושאים הפנימיים והאינטימיים שלך, וטוב שכך. הרצון שלך לשמור בסודיות את הנושאים האינטימיים שלך טבעי, ברור ומובן. מתוך דברייך אני מרשה לעצמי להניח ששיחה שלך דווקא איתו בנושא החששות שלך תהיה הדבר היעיל ביותר עבורך. כל אחד אחר שיענה לך - יענה לך מהמקום שהוא נמצא בו, ומהעמדות שלו. אני חושבת ששיחה פתוחה עם הפסיכולוג גם על החששות עצמם וגם על עצם החשש מלדבר איתו יכולים לשמש אותך בעבודה שלך על עצמך. ניראה לי שכל עוד לא תעלי את הנושא בפגישות איתו, זה יהווה מחסום לפתיחות ולאמון שלך בו. וחבל. קשר טיפולי טוב, רצוי לקדם ולא לחסום עם חששות שקשורים לטיפול עצמו. משיחה פתוחה איתו בנושא תקבלי את התשובות העניניות ביותר. אני מניחה שבשיחה איתו לא תקבלי הבטחות שהוא לא יוכל לעמוד מאחוריהן, אבל אני מניחה שמתוך הנימוקים שלך וההסברים שלו תוכלו להגיע להבנה בנושא. לאותה הבנה שחשובה שתהיה בינכם. בהצלחה א

יתכן ובמקרה הצורך פסיכולוג מתייעץ עם חבריו למקצוע , אך הוא אינו חושף את הזהות של המטופל..... הוא יכול להעלות את הנושא אבל אין לו צורך להשתמש בזהות האמיתית שלך, כך שאני לא מבינה מדוע את חוששת

את צודקת בהחלט, בהתיעצויות מקצועיות, סופרויזנים, חומר למחקרים, ..... הם ללא שימוש בזהות של האדם והם לא פוגעים בשמירת הסודיות, אבל החשש לגטימי וטבעי. ולכן חשוב בעיני השיחה הפתוחה של יעלי עם המטפל שלה, והבנה שלה איתו את הנושא.

יעלי שלום אני בהחלט מבין את החשש שלך, יש לי הרגשה שהוא קשור לשני גורמים. האחד הוא בדיוק מה שאת מתארת בהודעתך, החשש שהדברים האישיים שלך יחשפו כלפי מישהו חיצוני וכמו שאת אומרת, "מדינה קטנה". את החשש הזה אפשר להפיג די בקלות. הדברים שאת אומרת בפגישה מוגנים ע"פ חוק ומחוייבים בסודיות מלאה. המטפל רשאי לפנות להתייעצות מקצועית במידת הצורך אולם גם אז פרטיך האישיים מושמטים והבעיה מועלת כסוגיה מקצועית שמטרתה לקדם את הטיפול ולעזור לך. בכל מקרה, גם היועץ מחוייב באותה סודיות רפואית. בשורה התחתונה, אין חשש שמידע סודי ידלוף מהטיפול ובסך הכל זה גם אינטרנס שלך שעוד איש מקצוע מיומן מייעץ כיצד כדאי לשפר את הטיפול. אבל יש עוד בעיה שעליה לא דיברת ישירות ולדעתי היא הבעיה האמיתית שמטרידה אותך. הדברים שנאמרים בטיפול מדוברים בתוך הקשר אינטימי ואישי מאוד בינך למטפל שלך. פניה לאדם חיצוני פורצת את האינטימיות הזו והופכת אולי את הטיפול למשהו "מקצועי" סטרילי יותר שאולי מפריע לאינטימיות ולתחושת הקרבה. במקרה הזה חובת הסודיות לא פותרת את הבעיה כי הבעיה היא עצם העובדה שלקשר הזוגי שלכם יש שותף חיצוני. התהליכים הללו שקשורים לקשר בין מטפל למטופל עשויים להיות משמעותיים מאוד הן לטיפול עצמו והן לסוגיות שעימן את מתמודדת בקשרים בין אישיים גם מחוץ לטיפול, ולכן אני מציע לך להעלות את כל הסיפור המלא בטיפול ולהיעזר בחומר הגלם הזה כמנוף טיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

מעניין שעשית את הקישור בין סוגיית החיסיון לסוגיית האינטימיות. הקשר עוד לא לגמרי ברור לי, אבל כיוון ששאלתי כאן לפני כמה ימים על אינטימיות בטיפול, (באותו שם, טיפשונת שכמותי), וכיוון שלא נראה לי שדיפדפת אחורה לבדוק, הרי שזה חייב להיות קשור.... עוד חומר לעבודה... תודה שהארת את עיני יעלי

רציתי רק להעיר, לגבי החשש הראשון (מפני חשיפת המידע) שבמקרים רבים המציאות לא תואמת את החוק. רק לאחרונה קראתי (אמנם בפורום אחר) על מטופלת שסיפוריה חזרו אליה דרך מכר משותף לה ולמטפל - ועל ההלם שחוותה. אולי זה המקרה הנדיר, אבל להרגשתי, מקריאה בפורומים האלה ואחרים, חריגות אתיות קטנות וגדולות הן נפוצות הרבה יותר ממה שבהתחלה רציתי לדמיין... (ועדיין זה קשה לי להאמין לפעמים למה שאני שומעת וקוראת). אז זה באמת מרגיע שהחוק מגן על המטופל ואני בהחלט לא חושבת שיש טעם "להפחיד" מטופלים, אבל אולי חשוב להיות מודע לכך שלא כל הפסיכולוגים ישרים/הגונים/אתיים באותה מידה. יש הרבה מטופלים שגם נפגעים בטיפול, ואני חושבת שאם טיפול הוא כלי שיכול באמת לעזור, במקרים אחרים הוא יכול גם באמת להזיק. זאת חלק מהמציאות הבעייתית של תחום הטיפול הנפשי...

מהי בדיוק הפרעת אישיות גבולית, כיצד ניתן לאבחן אותה, כיצד אם בכלל להרפא ממנה והאם יש גם טיפול תרופתי

רומי שלום הפרעות אישיות הן הגדרה פסיכיאטרית בעייתית למדי כיוון שהיא מכלילה קבוצה גדולה של אנשים די שונים זה מזה תחת אותה הגדרה. זה אולי נוח יותר לדבר על אנשים במונחים כאלה אבל למעשה עצם ההגדרה הזו אינה עוזרת בדבר וחצי דבר כדי לקבוע מהו הטיפול המתאים. אני מציע לחפש מה הדברים שמפריעים לך בחיים, מהם הדפוסים האישיים שלך שמאפיינים אותך ואת מה שקורה לך בקשרים בין אישיים, ואז לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בגורמים הללו. הכל בצורה אישית מאוד ובלי קשר להגדרות האישיות הפורמליות. טיפול תרופתי איננו נועד להפרעות אישיות אלא לסימפטומים שיכולים לצוץ גם למי שהוגדר כבעל הפרעת אישיות כזו או אחרת, למשל, דיכאון, חרדה, וכו'. תרופות יכולות לעזור במקרים מסוימים, צריך לעבור ייעוץ אצל פסיכיאטר לצורך כך. לגבי רשימת הסימפטומים של הפרעת אישיות גבולית, תוכלי לראות באינטרנט במקומות רבים, למשל: http://www.sahar.org.il/bpd.asp בברכה ד"ר אורן קפלן

EFT פירושה emotional Freedom Technique המבוססת על תגליות התרשמותיות חדשות המערבותאנרגיות עדינות של הגוף. לטענת המצדדים בשיטה, היא יעילה באלפי מקרים של טראומות וניצול מיני, פניקה וחרדה, פחדים ופוביות, דיכאון, התמכרויות וקשיים של ילדים וכן לסימפטומים פיזיולוגיים כולל הקלת כאב, כאבי ראש, כאבי גוף וקשיי נשימה. אחוז ההצלחה המדווח ע"י המפרסמים את השיטה הוא 80%. אני הייתי מתייחס לאחוזי הצלחה כאלה של טיפול שעוזר נגד כל דבר בספקנות רבה ודבק באמצעים מסורתיים יותר דר רובינשטיין

שלום אינני מכיר את השיטה מעבר להגדרה הכללית שגם כתובה בהודעה הקודמת. שיטת הטיפול ב EMDR שעליה אפשר לקרוא באחת הכתובות משמאל נחשבת לשיטה שמזכירה מרכיבים מסוימים ב eft. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בן 20 וסובל מדמוי עצמי נמוך מאוד . איך אפשר להתגבר על מצב כזה ? האם יש תרופות אשר עוזרות במצב כזה? ושמעתי שהפנוזה הנה שיטת טיפול יעילה במצבים כאלה האם זה נכון? תודה מראש

טל שלום דימוי עצמי נמוך הוא תוצר של שנים רבות. לא ניתן לשנות דימוי בטיפול קצר ומהיר. דימוי עצמי יושב על תשתית מורכבת שקשורה לאישיות שלך, להיסטורית החיים שלך ולכן סביר להניח שכדי לעשות שינוי יסודי תצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית שבו תוכל להיכנס לסוג של מסע להבנה עצמית טובה יותר ובה כמובן תציב לך מטרה לשיפור הדימוי העצמי. היפנוזה איננה טיפול אלא כלי טיפולי שיכול להשתלב בטיפולים רבים כולל בסוג כזה של טיפול. תרופות הן מרכיב סימפטומטי שאפשר לשלב אם יש בעיה של דיכאון או חרדה ברקע. אני מציע שתפנה לשיחה ראשונית עם איש מקצוע ומשם תחליטו מה הדרך הנכונה ביותר להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כבר בשנות ה20 המקדמות ואני עדיין לא חוויתי זוגיות עדיין אני מרגיש שהבנות לא מתאימות לי ואני מאוד מתקשה למצוא מישהי שדומה לי וזה משפיע לי על המצב רוח אני מתחיל להיות מתוסכל מאוד אשמח אם תעזרו לי

דג זהב שלום מציאת זוגיות אינה קשורה בהכרח לגיל. האם אתה יכול לראות משהו משותף למפגשים עם בנות במהלך ההיסטוריה האישית שלך עד כה? בתיכון, בצבא? האם יצרת קשרים של ידידות עם בנות? הסימפטום שאתה מתאר די ברור, אתה לא מוצא מישהי מתאימה, אבל המקורות לבעיה אינם משהו קבוע וברור ותצטרך לעשות בירור עם עצמך מה הסיבה. לעיתים מדובר ביצירת הזדמנויות רבות יותר, אבל לפעמים הבעיה נמצאת בפנים ובתפיסת האחר והזוגיות, ולא במציאות החיצונית. אני חושב שתצטרך לעשות את הבירור הזה כדי להבין כיצד לעשות את השינוי המצופה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום :) פעם כשהייתי צעירה, בערך בגילך, גם אני (כמעט) התייאשתי. נמאס לי לצאת עם בנים, נמאס לי לנסות להשקיע בקשרים שנראה שהם נופלים שוב ושוב באותה נקודה. כמעט הגעתי למסקנה שבנים ובנות הם עמים אחרים והם שונים מדי זה מזה מכדי להתאים. כך עברו להם מספר חודשים שבהם קרו שני דברים: החלטתי שאני לא "חייבת" שיהיה לי חבר ומצאתי את החבר המתאים. לפעמים כדי למצוא את "החצי השני", צריך קודם להפוך את החצי שלך לשלם יותר. לנסות להגדיל את המידה בה אתה יכול להשלים עם עצמך כמו שאתה ולהיות בטוח יותר במה שאתה (שווה) ואפילו לאהוב את עצמך (אם זה לא נשמע מוגזם). אם הדברים האלו מדברים אליך, כדאי לך להתחיל בלחפש דרך להתפתח ולצמוח בה. כשתמצא אני חושבת שהרבה דברים יסתדרו מאליהם. אם הגעת לפורום נראה לי שיש לך סיכוי למצוא דרך טובה, כבר צעדת תצעד ראשון. הרבה בהצלחה :)

לפני כחודש עברתי משבר של פרידה ועכשיו אחרי שהתחלתי להשלים עם המצב יש לי הרגשה שאני הולכת למות הייתי רוצה שתגידו לי למה זה קורה לי

שלום כנראה שלא באמת השלמת ועבר את המשבר. יתכן שהשלמת עם העובדה שנפרדת מאותו בן זוג ספציפי אבל אולי עוד לא השלמת עם הבדידות או חלקים נוספים שקשורים לפרידה. בכל מקרה, התיאור שלך מינימליסטי ואני לא בטוח למה את מתכוונת בהרגשה שאת הולכת למות. נסי לקרוא את שני המאמרים הרצ"ב על דיכאון ועל חרדה ובדקי האם הסימפטומים הכתובים שם מתאימים למה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עברתי את אותו המשבר לפני כ-4 שנים, תמיד חשבתי שעומד לקרות לי משהו, זה התבטא בכאבים בחזה, דפיקות לב, סחרחורות וכו'... והיום אני יכולה לאמר לך שהכל עובר, אם אני עברתי את זה ובשלום אז גם את תעברי את זה ובגדול!!! לא לשקוע במחשבות, תמיד שרע לך אז תעסיקי את עצמך אפילו בסתם שיחת טלפון או נקיון החדר/בית ותראי שזה יעבור ועוד תחייכי המון!

אני עברתי את אותו המשבר לפני כ-4 שנים, תמיד חשבתי שעומד לקרות לי משהו, זה התבטא בכאבים בחזה, דפיקות לב, סחרחורות וכו'... והיום אני יכולה לאמר לך שהכל עובר, אם אני עברתי את זה ובשלום אז גם את תעברי את זה ובגדול!!! לא לשקוע במחשבות, תמיד שרע לך אז תעסיקי את עצמך אפילו בסתם שיחת טלפון או נקיון החדר/בית ותראי שזה יעבור ועוד תחייכי המון!

אני עברתי את אותו המשבר לפני כ-4 שנים, תמיד חשבתי שעומד לקרות לי משהו, זה התבטא בכאבים בחזה, דפיקות לב, סחרחורות וכו'... והיום אני יכולה לאמר לך שהכל עובר, אם אני עברתי את זה ובשלום אז גם את תעברי את זה ובגדול!!! לא לשקוע במחשבות, תמיד שרע לך אז תעסיקי את עצמך אפילו בסתם שיחת טלפון או נקיון החדר/בית ותראי שזה יעבור ועוד תחייכי המון!

שהוא יענה לך-על ה FISHING COMPLIMENTS שעשית.? אם את בכלל יודעת מה זה.

על מה, אולי כדאי שתרד\י מהעץ עליו טיפסת עוד מהפורום של מר רובינשטיין. נראה כי מצאת קרבן נוח להכות בו כבשק אגרוף.אוכל להבטיח כי כטיבם של החיים להשתקף כגלגל..את\ה תוכל\י למצא עצמך מותקפת ומנוגחת בדיוק כשם שעשית כאן. אין פסול במיוחד בפורומים מהסוג הזה מלבקש מעט מחמאות וחיזוק לאגו בצורה של תמיכה והבנה במיוחד מצד בעלי מקצוע שיוכלו להקל במצוקת הפונים.צר לי מאד שתגובת הד"ר היתה נלוזה ולא ראויה בפורום שם ולכן גם פתח דלת למיתקפה של פונים אחרים אשר פרקו זעמם על משתתפת שכל חטאה בבקשה לקבלת סופרלטיבים ותמיכה מהפונים ובעיקר מאת מי שאמור להבין את המקור להתנהלותה ולא רק להתייחס בבוז וחוסר סבלנות לסימפטומים של המצוקה בה היא נמצאת. לתשומת ליבך...על מה...(מתחבא\ת מאחורי מילות סרק..) בהצלחה..נראה שכדאי לבחון דפוס התנהגות קבוע בו יש נטייה לנגח אחרים תוך הליכה בתלם..כמו שה מובל לטבח.

מישהי שלום אני משתדל לענות להודעות הפורום תוך יום יומיים מזמן פרסומם בהתאם לאפשרויות הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבא מאושפז בתל השומר במחלקה פסיכאטרית - הוא איים להאבד..... אני ממשיכה לעשות כוויות על היד...... הלימודים באוני' מקשים עלי עוד יותר..... הבולמיה רק מתחזקת, ממש לא נעלמת..... המשפחה הקורסת... המבולבלת.. הבכי לא פוסק, הלילות החשוכים לא נגמרים..... הפחדים, התסכולים, החרדות... הרצון העז להיות אצל הפסיכולוגית שלי 24 שעות...... כמה קשה עוד יכול להיות..? מה עוד אני יכולה לעשות..? איזה מעשה נורא עשיתי שאני מקבלת את העונש הזה..? רע לי! רע לי! רע לי! ואני כבר מתחילה לחשוב............

היי לך! מה שלומך ? קראתי את דברייך וחשבתי לעצמי יתכן שאת משתמשת בכוח הסבל שלך לרעה. כלומר, את לא יכולה לחכות עד שאבא ישתחרר כדי לגרום לעצמך לכויות או להכנס להתקפי בולימיה מעטים יותר ?. תראי, לפגוע בעצמך תמיד תוכלי, היכולות הזאת זמינה לך, אבל בינתיים למה שלא תנסי להנות ממה שטוב לך בחיים. אולי יש דבר אחד קטן שכן יכול להסב לך אושר והתרגשות טובה ?! אה? אז תרגישי טוב ולהתראות שלך רימון

שלום המצב שאת מתארת נשמע באמת עמוק באדמה ואני בהחלט מבין את הרצון להיות בטיפול ללא הפסקה בתקופה שכזו, משהו שיוכל אולי לחבק ולכסות על הפצעים הנפשיים והפיזיים שנוצרים. המפתח להתמודדות הוא תמיכה חברתית, של הפסיכולוגית, של משפחה, חברים, ואולי קבוצות תמיכה מסוגים אחרים. כיום גם פורומים וצ'אטים באינטרנט עשויים לספק סוג כזה של תמיכה. מה שחשוב הוא להפחית למינימום את הזמן שאת לבד עם עצמך, סביר להניח שאז נוצרת הפציעה העצמית. שמרי על עצמך וכוחותיך. בכל מקרה חרום התקשרי לפסיכולוגית שלך באופן מיידי. בתקופה כזו כדאי לשקול גם לקיחת תרופות, התייעצי עימה בכל מקרה בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ! כאן רימון, שלחת אליי לאי מייל את התשובה שלך ל "קורסת". אני מעדכנת אותך בכך כי יתכן שבעצם "קורסת" לא קיבלה את תשובתך לאי מייל שלה. אז ביי רימון

היי לך, בטעות שלחת אליי את תשובתך ל"קורסת", הבנתי שקרתה טעות ורק רציתי לעדכן אותך. אז ביי רימון.

שלום :) איך אפשר לעזור לך??? יש לך רעיון?

בקריסה. רק אחרי שקצת התאוששתי והמצב האובייקטיבי שהייתי בו השתפר, משהו כמו שנתיים אחרי(!)....התחלתי לקחת סרוקסט, בהמלצת פסיכיאטר. רק אז הבנתי איזה מטומטמת הייתי, שלא לקחתי את התרופה כשקרסתי. אני ממליצה לך בחום להיעזר בתרופות. אני לקחתי את התרופה שנה ורבע. והיא עשתה לי מה ששום דבר אחר (פסיכולוג, חברה, השקעת עצמי בעבודה) לא עשו לי. פשוט הייתי כבר ב"לופ" ולדעתי הבעייה גם היתה כבר גופנית (מיעוט סרוטונין או משהו כזה...) התחזקתי וחזרתי לתפקוד מלא. מאחלת לך רק טוב

תודה לרמון, לאביבית, ל"הייתי שם" ולד"ר אורן על ההתייחסות. אני אולי אשמע לכם קצת פסימית אבל זו הרגשתי.. אני לא יכולה להתרומם מהנקודה השפלה שבה אני נמצאת..... קשה לי , רע לי ויות רמכל אני לא רואה את עצמי יוצאת מזה.. בנוסף לכל הלחץ, החרדה, העייפות והבלאגן, לקחתי על עצמי עוד פרוייקט בעבודה וזה למרות שאין לי כבר כמעט שעות לתת... לא אכפת לי, אני אעשה הכל כדי לברוח. לא רוצה להתמודד, לא רוצה לשמוע! רוצה רק חיבוק גדול ושקט תמידי..... רק חבל שאין לי את האומץ.

שלום, יש לי קשר מורכב של שלוש שנים עם בחור מסוים. הקשר רווי בקונפליקטים ואני לא מרגישה נוח בו. אני מתקשה לבטא את עצמי בקשר ואני מרגישה טובעת בו ורצון מתמיד לספק את הצד השני מבחינת ענין. השאלה שלי נוגעת לחלומות שחוזרים על עצמם..לדוגמא, הלילה חלמתי שאני משוחחת איתו והוא אומר לי שהוא לא מוצא טעם בקשר אלינו, אני מנשקת אותו כדי לבדוק אם "יש לנו את זה" ואני חשה דחיה מסוימת כי אני מבינה שמדובר באחי, קיימת בי סתירה פנימית או אמביולנטיות או שמא הדחקה.. עד שאני מבינה שמדובר באחי. יש רצונות מנוגדים. החלום הזה חזר על עצמו בוריאציה שונה: כאשר בחלום אחר אני שואלת את אותו בחור אם אני יכולה לנשק אותו ובעצם מדובר באבא שלי שמגיב אלי בדחיה וזעזוע כאשר אני מציעה את זה. אני לא מבינה למה הבחור הזה יוצר בחלומותיי בלבול בזיהוי בינו לבין אחי ואבי. ושאלה אחרונה, איך אפשר לדעת שאוהבים, או שעדיין אוהבים? האם יתכן שמפסיקים לאהוב מישהו רק בגלל שמאבדים אמון בו?ואז אולי זה בכלל לא אמיתי תודה

נטשה שלום חלום הוא דבר מאוד אישי ואני לא יכול לפרש אותו בלעדיך. עם זאת, מאוד ברור שיש כאן בלבול רב והשאלה מהיכן הוא נובע. האם זה באמת קשור לקשר המתעתע? האם זה קשור להיסטוריה האישית והמשפחתית שלך? האם לתקופה הזו בחייך? את שואלת שאלות מאוד רציניות, עד כמה אפשר לדעת שאוהבים, האם הקשר הוא קשר אמיתי והאם אפשר לתת אמון. נשמע שאת מאוכזבת או לפחות מאוד לא שלימה עם מה שקורה לך בשנים האחרונות, ואני לא בטוח שזה קשור רק לאותו קשר זוגי מורכב שעליו את מספרת. נראה לי שיש רבדים נפשיים עמוקים שקיימים כאן ברקע ואת לא בהכרח נוגעת בהם. האם חשבת על אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעבד את המחשבות שעולות? החלומות והבלבול שעולה בהם מעוררים שאלות ואם יש לך מוטיבציה לטיפול, הייתי מציע לך לפנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי רוצה להבהיר דבר מה בעזרתך . אני מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי בגלל פחד קהל שיש לי ומס' בעיות אישיות אחרות . חברתי המטופלת אצל פסיכולוגית המליצה לי עליה בחום . אותה פסיכולוגית טוענת כי היא מומחית בטיפול התנהגותי ופסיכותרפיה כאשר היא משלבת גם את הטיפול הדינאמי . גם בגלל ההמלצה האישית וגם בגלל תחומי עבודתה שהתאימו לי מאד (אני מכירה את המושגים מהתואר הראשון בפסיכולוגיה כך שידעתי שזה מה שאני צריכה ) החלטתי לפנות לאותה אישה . עם זאת כשהסתכלתי בפנקס הפסיכולוגים ראיתי שתחום מומחיותה הוא פסיכלוגיה חינוכית! האם ישנה דרך בה תוכל לישב את הסתירה הזו בצורה הגיונית? אולי זו בכלל לא סתירה? האם היא לא אמורה להיות רשומה כפסיכולוגית קלינית ? אני קצת חוששת להתחיל אצלה את הטיפול עם זאת לא הייתי רוצה להתחיל טיפול בלא המלצה אישית כפי שכרגע יש לי . אשמח לתגובתך , בתודה מראש , גלית

הי גלית, אמנם לא שאלת על כך, אבל חשבתי על העניין שחברתך מטופלת אצלה. לדעתי כדאי לך לחשוב טוב אם את רוצה לפנות לטיפול אצל המטפלת של חברתך הטובה. זה יכול לעורר מתח ביניכן, אולי אכזבה או אי נוחות במידה ולא תעזרי ממנה במידה שבה חברתך נעזרה, קינאה מצידה או מצידך, ועוד הרבה רגשות שקצת קשה לצפות כרגע. אם תעייני בפורום בדפים קודמים תגלי כותבים שמספרים על מצבים כאלה, שבהתחלה נראו להם "ממש בסדר" אך עם הזמן החלו להעיק עליהם מאד. זה כמובן לא חייב לקרות לך, אבל שווה לקחת בחשבון אפשרות שזה יקרה. רק נקודה למחשבה.

מכיוון שהיא חברתי ללימודים ולא לחיים . אין ביננו קשר ממש הדוק רק פעם ב... ושתינו כבר סיימנו ללמוד . אבל תודה על ההמלצה בכל זאת אני כנראה אעזר בה בעתיד .

ואני מאוד מבקשת מהדוקטור לא למחוק ההודעה. תפסיקי להיכנס לאנשים לחיים- נודניקית מאוסה.ף

לגבי החלק המקצועי אני כן חושבת שכדאי לפנות רק לפסיכולוג המתמחה בתחום של הבעיה ולכן לא הייתי פונה לפסיכולוגית חינוכית כאשר הבעיה קשורה לפסיכולוג קליני. אבל לגבי אנשים מוכרים אצל אותה פסיכולוגית אני לא רואה בזה בעיה יש לי חברה שמטופלת אצל אותה פסיכולוגית וזה ממש לא מפריעה, (להיפך יש משהי שאני יכולה להתלוצץ איתה רק היא מבינה את הכינויים שאני מצמידה לפסיכולוגית שלי .) יש משהו לא סימטרי במצב של שני מטופלים חברים אצל אותו פסיכולוג לפסיכולוגית אסור להעביר מידע כך שמבחינתה אין התייחסות להיכרות של כמה מטופלים היא מתמקדת רק באדם שנימצא מולה........ לעומת זאת המטופלים יכולים לדבר על מה שהיה בינהם..... אבל זה רק מה שהם רוצים כך שאין שום בעיה

גלית שלום אינני יכול לישב את הסתירה, מאחר ויש כאן סתירה. עם זאת, אולי יש כאן משהו ברקע שאותו לא ניתן לראות רק בהגדרה שמופיעה בספר הפסיכולוגים. לפיכך אני מציע לשוחח עם הפסיכולוגית באופן ישיר, להגיע אליה לפגישה ראשונה כדי לוודא שאכן היא ניראת לך באופן אישי ולא רק מההמלצה, ולספר לה שם בכנות וישירות את הדילמה שהיתה לך בפניה אליה. לפי אופי התשובה תוכלי לדעת אם זו פסיכולוגית שמתאימה לך או לא. את מסכנת זמן ותשלום של פגישה אחת שאולי תתן לך מענה ישיר ופשוט להתלבטות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום גלית, אני מכירה לא מעט מטפלים חלקם פסיכולוגים קליניים, חלקם חינוכיים, חלקם עובדים סוציאלים וחלקם אנשים טובים עם פחות שמות וכותרות. לדעתי מי האדם ומידת יכולתו לסייע חשובים יותר מהתואר אותו רכש. כדאי לך ללכת לבדוק. ולא להתיאש אם המטפל הראשון לא נראה לך. בהצלחה :)

רציתי לשתף אותכם בתופעה מוזרה, שכשאני חושבת על משהו להגיד אז זה נמצא אצלי בזכרון אבל ככל שאני מדברת אותו ואומרת אותו אז ביזמן שאני מדברת אני שוכחת אותו וכך נתקעת ושוכחת מה רציתי להגיד באמצע הדיבור. ואין לי חרדה או משהו כזה וגם לא הפרעות קשב וריכוז ולא לקויות למידה.. זו פשוט תופעה מוזרה שקורת לי תמיד מאז שנולדתי . מה קורה לי ?

היי הילה השאלה מה זה המשהו הזה? האם מדובר על דברים קשים, עצובים, קשים רגשית להגיד? אולי זו איזשהיא עננה של עומס רגשי שמתלווה למה שאת רוצה להגיד בגלל פחד להגיד או מבוכה וכו' וכו'.

זהו שזה כל דבר שאני רוצה להגיד אפילו כשאני עונה על שאלות במתימטיקה זה קורה . כלומר זה לא דברים שיש בהם עומס רגשי, מבוכה, עצובים, מפחידים או קשים רגשית. זה קורה לי גם כשאני לבד ומנסה להקליט את עצמי למיקרופון .

את כנראה חושבת מהר. והדברים שאת א ו מ ר ת מעוררים אצלך אסוציאציות ואז את כאילו שוכחת את הדברים הישנים כי את כבר עסוקה בחדשים. אנחנו כאן מעריכים אנשים החושבים היטב ומהר.

הילה שלום למקור לתופעה הזו יש כמה אפשרויות מאוד שונות זו מזו ולכן אני ממליץ לך לפנות לרופא פסיכיאטר ולתאר לו את מה שקורה לך. העובדה שאת לא מרגישה חרדה ושזה קורה גם במצבים ניטראליים אינה אומרת דבר, זו עדיין יכולה להיות תגובת חרדה. עם זאת, יש כאן מגוון אפשרויות אחרות ואם זה באמת מטריד אותך פני לאיש מקצוע לאבחון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בתי בת 14 היא ילדה אחראית ועד שנה שעברה הא התה ילדה מציינת בכל המקצעות. השנה הייא מתקשה בחשבון וגם למקצעות אחרות מתלוננת שקשה לה ,והיא כל הזמן מאשימה אותנו שאנחנו אשמיים אבא שלה יצא לפנסייה בשנתיים אחרונות , ושהוא אומר לה לכי ללמוד היא מקללת אותו למשל שמן מטומתם והיא אומרת, מאז שהוא בבית הוא יושב ל י על הנשמה וכועס עלי ולי אומרת שהלוואי יימות אני אומרת לה מה תעשי בלי אבא , איך תהיהי . ובנתיים הם לא מדברים . וגם הוא לא מסיע אותה לבית ספר .אותי גם לפעמים מקללת אבל אני אחרי יום צולחת לה. חוץ מי זה אני יודעת שכמה שאנחנו קשים איתה ,היא מאבדת את הבטחון שלה .רציתי לדעת מהגורם להתנהגות שלה?ומה אני יכולה לעשות ?כדי לשפר את המצב. תודה לך.

מירם שלום אני מציע לך לפנות לקבל הדרכה יחד עם בעלך אצל פסיכולוג המתמחה בטיפול משפחתי ובבני נוער. יש סיבה להתדרדרות במצבה של בתך וכדאי לתת לעניין מענה בצורה מקצועית. יתכן שלדבר קשר לפרישתו של בעלך לפנסיה, אבל סביר להניח שזה קשור באופן רחב יותר ליחסים בתוך המשפחה. זה מסוג הדברים שמשפט כזה או אחר לא ישנו את המצב. צריך להבין איך הדברים התדרדרו כך ולתכנן תוכנית פעולה ארוכת טווח הלאה. בשלב ראשון פנו רק את ובעלך ואם יהיה צורך הזמינו גם את הבת למפגשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנו זוג נשוי. יש לנו זוג ידידים שאני והגבר אוהבים לצחוק ולהצחיק אחד את השני, פשוט התברכנו בחוש הומור. אמש, קרה לי מקרה מאד מביך (ואני בטוחה שזה גם הביך את הגבר), הוזמנו לאירוע, והגבר רצה לשאת דברים מתוך דף שהוא עצמו חיבר. לפתע הוא העיף בי מבט, וקיבל התקף צחוק. אני הייתי בתדהמה ובמבוכה. לאחר שניות ארוכות הוא נרגע והצליח להקריא. לאחר שנשא דברים, שאלתי אותו מה גרם לו לצחוק, הגיב- שאינו יודע מדוע שתמיד שרואה אותי זה גורם לו לצחוק, אין לו סיבה ספיציפית. לציין, שלא עשיתי לו פרצופים לפני שקרא, ואני אכן נאה מאד. אז מה גורם לאדם להביט באישה ולפרוץ בצחוק שקשה לו להירגע? - תודה - מישהי.

אולי תשובה מאד פשוטה, הוא נזכר בצחוקים שלכם יחד וצוחק. חושב על זה שאת מצחיקה. על סיטואציות שבהם צחקתם יחד.

מישהי שלום כנראה שהמבוכה שחשת מייצגת את מה שאת מרגישה מעבר לצחוק. מזה זמן שלא תיארת כאן אירוע שכזה ובמוקדם או במאוחר הוא מן הסתם היה צריך לקרות. השאלה כיצד את מתמודדת עם המחשבות המטרידות שבוודאי עולות שוב ושוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך! אני בת 30 יש לי תינוקת בכורה בת חצי שנה ומה שקורה שממתי שילדתי יש לי לסירוגין כל מני מתחים ופחדים, קרה לי פעמיים אחרי שממש היתי לחוצה ומתוחה שהיא לא אכלה או שלא הרגישה טוב שהשרירים של החיבור של הלסתות התחכחו, רציתי לדעת מה אני אמורה לעשות? איך אני מפיגה את כל הפחדים והמתחים. תודה

את כנראה חווה סוג של פחד , חרדה מהאחריות, כל מה שמתלווה לילדה חמודה וקטנה בבית שלך:) השאלה אם את יכולה לדבר על זה עם מישהוא. על הפחדיםן. לחלוק את המחשבות והרגשות. נסי לעשות הרפיות או להרגיע את עצמך בכל דרך שנראית לך לנכון. במידה וזה עדיין לא עוזר, נסי לפנות לאיש מקצוע.

אורית ערב טוב להפיג את כל הפחדים, לדעתי גם אין דרך וגם לו הייתה, אני לא חושבת שהייתי ממליצה לעשות את זה. הפחדים הם חלק מאיתנו, ובמקור הם נוצרו כדי להגן עלינו, במידה וניתן לשמור עליהם ברמה הזו של 'סימני אזהרה ושמירה' אז אין מה להזיז אותם, להפך הם מגינים עלינו, הבעיה היא עם הפחדים שמשתלטים עלינו ומונעים מאיתנו להתקדם עם החיים שלנו. ללא ספק הולדת ילד - ליד כל האהבה, שמחה, הנאה, .... מתלווים גם פחדים, וזה טבעי ואנושי, (ואפילו בעייתי בעיני אם הם לא היו מתעוררים) . השאלה היא באיזו רמה את חווה אותם. אם את חווה אותם ברמה שקשה לך להסתדר איתם, או שאת חושבת שהם משתלטים עלייך, או שנראה לך שהם הולכים ומתעצמים ללא קשר למציאות שסביבך, כמובן שהיה רצוי להעזר בבעל מקצוע לנסות ללמוד להבין אותם ולהתמודד איתם. במידה והפחדים הם ברמה שאת מסתדרת איתם והם טבעיים למצבך - הייתי חושבת על שיחות ושיתופים עם חברות, פורמים לנשים אחרי לידה, התייעצות בטיפות חלב, רופא הילדים ..... כול גורם שיכול להיות אמפטי אלייך ולמצבך מזל טוב להולדת הבת א

אורית שלום מה שקורה לך הוא טבעי לחלוטין והמתח והפחדים הם חלק מהתהליך שעוברים הורים, במיוחד בפעם הראשונה ובחודשים הראשונים לאחר הלידה. יש כאן שני כיוונים לפתרון והתמודדות. האחד קשור למידע ומקורות תמיכה. ככל שתפני ותקבלי יותר תשובות מחברים שיש להם ילדים, מהורים/סבים, רופא ילדים, טיפת חלב וכו', כך תוכלי בוודאי להירגע. עם זאת, לפעמים המידע לא פותר את כל הבעיה והמתח מגיע מבפנים כאשר הוא מכוון כלפי כל מיני שאלות פרקטיות לכאורה, אך הוא מכסה בעצם על החרדה שעולה עם ההתמודדות הנפלאה אך המורכבת מאוד עם ההורות. ישנם גלים טבעיים של חרדה אולם אם העוצמות שאת מרגישה חזקות מידי ניתן בהחלט לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אל ד"ר אורן קפלן, שבת שלום! אני רוצה להתיעץ איתך בנושא היחסים ביני ובין אימי אשר אינם נותנים לי מנוח. אני בת 33 ומרגישה הרבה פעמים חיה בתוך ואקום או בלי קרקע מתחת לרגליים. בבירור עם עצמי אני מגלה שאני מרגישה זקוקה לקשר עם העולם דרך הקשר עם אימי אבל הקשר הזה במציאות הוא בלתי אפשרי. קצת היסטוריה-: בגיל חודשיים וחצי, לדברי אימי, חדלתי ליצור איתה קשר עין והסתכלתי בה כאילו דרכה. בילדותי הקשר ביננו היה פרקטי בלבד, לא חיבוקים ולא נשיקות ולא "את יפה" ולא שום דבר דומה. גרוע מכך, היתה התעלמות מכוונת כלפיי או חוסר שקט ותגובות חסרות שליטה כלפיי שהתעוררו ברגע שאני הייתי נוכחת מולה. ניסיון שלי לברר איתה את נושא הקשר העלה את העובדות הבאות: א' אימי מרגישה אותי כאויבת וכמישהי שמנסה לתפוס אותה על חם על טעויות או שגיאות. ב' היא מרגישה מולי אשמה ומשוכנעת בכך שאני מאשימה אותה גם אם איני אומרת דבר בנידון. על הקשר: במשך שנים ניסיתי לא להפריע, לרצות ולעזור עד כמה שניתן אך ללא הואיל. הקדמה לשאלה: א' : אני מרגישה שהאופן שבו אני מתיחסת אל אימי הוא גם האופן שבו אני תופסת את העולם. דהיינו, אני מסתגרת בבית ומסתתרת בתוך עצמי, לא יוצרת קשרים על מנת לא לאיים על הסובבים אותי. כאשר אני במחיצת אנשים, אם מישהו מתיחס אליי אז אני משדרת מסר של "אני לא קיימת, אתה לא רואה שאני לא קיימת? אני רק אשלייה". אני מרגישה שאני פוחדת שאם אני אהיה נוכחת אז העולם יתפרק ולא יעמד בזה כשם שהרגשתי שאימי לא יכולה לשאת את הנוכחות שלי. עניין הקשר עם אימי מעסיק אותי משום שבמציאות אני רווקה ואני לא יוצרת קשרים עם גברים. ב-5 השנים האחרונות הייתי בקשר לסבי לא בגלל נטיותי המיניות אלא בגלל הצורך שלי בדמות אימהית שאני יכולה להתלות בה לגמריי. התובה הנוכחית שלי היא ש: אימי היא פראנואידית כלפיי, בעבר הפחד שלה ממני גרם לי להרגיש שהיא מתפרקת ושגם אני עלולה להתפרק כתוצאה מההתפרקות שלה. לכן מן הסתם התנתקתי ממנה אך גם מעצמי. בהווה אני יודעת שאני צריכה להכיר בפחד שלי אך לא לתת לו להשתטל עליי, אסור לי לחשוש מאנשים ועליי לדעת שאם אדם כזה או אחר מראה לי שהוא מתפרק ממני אז יש לו בעיה שהוא צריך לטפל בה. שאלה: רציתי לשמוע מה אתה חושב על כל המחשבות הללו שלי וכיצד אתה תופס את הקושי שתיארתי. ואם יש לך טיפ או עיצה אשמח [ חוץ מאשר הפנייה לטיפול נפשי]. בתודה רימוני .

רימון שלום את מספרת על קשר מורכב מאוד עם אמך וכותבת גם על חווית החיים שלך כיום כמי שאין לה קרקע להיאחז בה מתחת לרגליים. אני מעריך ששני הנושאים קשורים זה לזה ושאת משייכת את מה שקורה לך ואת יחסיך עם אנשים למה שקרה וקורה עם אמך. הנושא הוא מורכב ואנשים מעבדים במשך שנים את קשריהם עם ההורים. במקרה שלך, זה נשמע מסובך והייתי נזהר מאוד לתת לך פירושים בעקבות הודעה אינטרנטית ללא היכרות רצינית. אני מבין שאת לא רוצה המלצה לטיפול, אבל זה די ברור שנושאים כאלה דורשים בסופו של דבר עבודה טיפולית. הדבר המרכזי שאני יכול לומר לך מדבריך הוא שסגנון החשיבה שפיתחת הוא שלילי, הן כלפי עצמך, הן כלפי חייך והן כלפי הקשר עם אמך. לסגנון חשיבה כזה יש גם תכונה שהוא גורם לסוג של הרס עצמי. אכן, יש דברים שאי אפשר לשנות, ואולי הקשר עם אמך הוא אחד מהדברים הללו. בכל מקרה, ככל שאת תעמיקי יותר לעד כמה הרסו לך את החיים, כך החיים שלך יהרסו יותר. ככל שתוכלי לקחת מרחק ולהתחיל לבנות את חייך עם חשיבה חיובית יותר כך יש סיכוי שלמרות משקעי העבר משהו יתחיל להשתנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר קפלן. אני בשנות ה-20+ לחיי ויוצאת עם בחור בן גילי כבר המון זמן . הבחור עצמו סובל מהפרעות כבר שנים חוזרות ונשנות לפי תקופות מסויימות, הוריו כבר מבוגרים וחסרי כח או כל יכולת אחיו כל אחד בעניוניו הוא, אני מאוד מפחדת מהעתיד (לגבי חתונה ילדים וכו) כל הזמן צריכה להיות עם היד על הדופק,עוד אציין כי הוא מטופל במרפאת יום ועם כל הכבוד אני מרגישה שרק רוצים "להתפטר"ממנו עם איזה כדור שמרדים אותו האמת כבר מתחילה להגמר לי הסבלנו מאוד חוששת חסרת אונים משהוא המליץ לי לנסות לקחת אותו לפסיכולוג פרטי ואולי ישנו טיפול תרופתי אחר אני לא מצפה לניסים אבל שמעתי על מקרים שטיפול פרטי עזר מאוד אנו מאיזור פ"ת האם תוכל להמליץ לי על משהוא שיכול "להושיע"? רב תודות מראש

יפית שלום בן זוגך מטופל במרפאת יום. יש לו מטפל ולא הייתי דוחף אותו החוצה מבלי לוודא שאכן הטיפול אינו מתאים לו ושאין לו טיפול רציני חליפי. חיים עם אדם שסובל מקשיים כאלה דורשים ויתורים מסוימים והבנה של מהות הבעיה. אין טעם לברוח מהמציאות ויתכן שמה שצריך הוא שתגיעי איתו ביחד לטיפול כדי להבין לעומק במה מדובר וכיצד תחיו ביחד עם הבעיות שכנראה לא תחלופנה מחר בבוקר. אינני יכול להמליץ על מושיע, כיוון שאיני מאמין בישועות. מדובר בטיפול ארוך חודשים ושנים שיצטרך כנראה ללוות אותו ואתכם במהלך הדרך המשותפת. אני מציע להתייעץ עם הגורמים המטפלים כיום ולראות מה הם חושבים. אם יש צורך בהפסקת טיפול רצוי לעשות זאת בהסכמתם ובשיתוף פעולה עימם, ואולי הם עצמם יוכלו להפנות אתכם למטפל חיצוני. לגבי טיפול פרטי, חשוב לבדוק שבן זוגך גם מסוגל למממן טיפול פרטי שכזה לטווח הארוך אחרת הוא ימצא את עצמו נופל בין הכסאות בסופו של דבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היכן אוכל למצוא מאמרים בנושא הנ"ל?

כפיר שלום היפראקטיביות היא תופעה מאוד רחבה ולמעשה אינה בהכרח תופעה אחת. יש לה מכנה משותף עם סוגים רבים של בעיות נוספות, מה שמכונה בשפה המקצועית קומורבידיות. תופעה של רגישות יתר למזון, למגע, לקול, נפוצות אצל ילדים היפראקטיביים רבים. יש תיאוריות שמתייחסות לרגישות היתר כסיבה העיקרית של היפראקטיביות, כלומר, עודף גירויים יוצר בלבול ואי שקט. ניתן למצוא חומר רב באינטרנט ובכל ספר בסיס שמתמקד בתחום. מילות החיפוש בעברית יהיו היפראקטיביות ורגישות יתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב שאלתי היא כזו מהיא המילה: איסטריון/ איסטריוניים תודה

כפיר שלום יתכן שכוונתך להיסטריוני. זו סוג של אבחנה אישיותית. רצ"ב המאפיינים המרכזיים לפי אתר האינטרנט של בי"ח גהה: הפרעת אישיות היסטריונית זו הפרעת אישיות שמאפיינייה הם: דרמטיזציה, תיאטרליות והבעת רגשות מוגזמת. סוגסטביליות ונטייה להיות מושפע בקלות מאחרים או מהנסיבות. חיי רגש שטחיים ונתונים לתנודות. חיפוש מתמשך אחר ריגושים, הערכה מצד אחרים ופעילות שבה החולה יהיה במרכז העניינים. התנהגות מפתה שאינה הולמת. התעסקות יתרה בהופעה החיצונית. איפיונים נלווים יכולים לכלול: אגוצנטריות, התעסקות עצמית מרובה, כמיהה מתמשכת להערכה, פגיעות רגשית גבוהה והתנהגות מניפולטיבית מתמדת לסיפוק הצרכים האישיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://www.biu.ac.il/soc/ps/docs/27

ידוע לי שבמחנים השלכתיים כמו רורשך, כאשר הנבדק מפרש תמונות כחרק זה חריג. השאלה היא מה זה אומר כשאת כל הכתמי דיו והתמונות הנבדק פירש כחרקים .

לימור שלום זה לא חריג או נורמאלי. הניתוח של הרורשך הרבה יותר מורכב מהתייחסות לתוכן בלבד. אי אפשר להתייחס רק לפירוש החרק, השאלה כיצד זה נאמר ואילו אסוציאציות נוספות נאמרו. אני מציע לא לנסות לתת פירושים למבחנים השלכתיים שכאלה ללא ידע מקצועי מעמיק בנושא. זה עלול להביא לפירוש שגוי לחלוטין של הממצאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. סוף סוף, לאחר נסיונות רבים לאורך השנים, מצאתי מטפלת (פסיכולוגית) שאני מאוד מרוצה ממנה, וסומכת עליה. אני רק בתחילת הטיפול אבל אני ממש מרגישה שאני מפתחת בה ובטיפול סוג של תלות:אני מחכה לפגישות, ואני חוששת שכאשר הטיפול יסתיים, יהיה לי מאוד קשה, ואולי אפילו הכל ייהרס. אני רוצה לציין שבטיפולים קודמים (וממושכים) כלל לא הרגשתי כך, לא הרגשתי שום תלות, והטיפול לא היה כל כך משמעותי, לכן גם הפסקתי אותו (פעמיים). איך אני יכולה להמנע מתחושת התלות הזו ?

את מציינת שבשני הטיפולים הקודמים לא הרשת שום תלות ולכן הטיפול לא היה משמעותי, לכן גם הפסקת את הטיפול. כך שאם אין תלות זה מפריע לך ואת מפסיקה לכם במקרה זה תלות זה דבר חיובי ף אני חושבת שזה חלק מתהליך של הטיפול וזה דבר חיובי שתורם בהמשך רמת התלות יורדת

מצד אחד התלות מהווה (עבורך, לפי מה שאת כותבת) אינדיקציה לכך שהטיפול משמעותי ונוגע, ומצד שני את רוצה להמנע ממנה כי היא מפחידה ומכאיבה. אני מתחברת למה שאת כותבת, באופן עקיף, שהתלות היא תוצאה/סימן לכך שהטיפול הוא משמעותי ונוגע. ובעיני, אם הטיפול משמעותי ונוגע, יש לו סיכוי אמיתי גם לעזור לך... חיפשת הרבה שנים, ומצאת. זה אולי מפחיד אבל שם גם מצויה התקווה, לא? בנוגע לסיום הטיפול, אני מאמינה שתלות הינה מצב זמני, ולכן סיום הטיפול מגיע כאשר את כבר מרגישה שוב עצמאית, ולא נזקקת למטפלת באותו אופן שבו את חשה כעת. לכן, אם את מוכנה להשאר בטיפול מספיק זמן כדי להגיע לסופו (אולי בשונה מטיפולים קודמים שלא תרמו לך מספיק?) הסוף יהיה בנקודה שזה תהיי חזקה דייך.

האם דיברת עם המטפלת שלך על נושא התלות שאת מתחילה לפתח בה ? אני מאמינה שאם את בטיפול אצל אדם מקצועי, ואת מרגישה שיש לך אמון בה ובעבודה איתה, תוכלו לבדוק יחד את החיבור שאת עושה בין תלות לבין משמעות (או חוסר תלות לחוסר משמעות) - בקשרים עם המטפלים שלך. את יכולה גם לבדוק עם המטפלת (או עם עצמך) את החיבור הזה דרך קשרים שיש לך עם אנשים קרובים ומשמעותיים בחייך. האם גם שם את מפתחת תלות ? מה את מרוויחה במצבים שבהם את מפתחת את התלות, ואיזה מחירים את משלמת על זה .... תלות או אי תלות - זה נושא שחשוב לבדוק ולהבין את המשמעות שלו בחייך. אנחנו לא בוחרים במקרה בצורת קשרים של תלות או של חוסר תלות.

טליה שלום את נמצאת בתחילת הטיפול וכבר כעת את מתכננת את הסיום ואת ההתמודדות הנפשית עם מה שיקרה שם. במידה ותצליחי להישאר "כאן ועכשיו" במה שקורה בטיפול, להתמסר אליו מבלי לתכנן כל כך הרבה, סביר להניח שהתוצאות הטיפוליות תהיינה טובות יותר. את נושא התלות בהחלט כדאי להביא לטיפול. אינני חושב שרצוי או כדאי למנוע את תחושת התלות. אם זה קורה באופן ספונטני כנראה שזה מה שצריך לקרות. העיסוק כעת בסיום הטיפול עלול ליצג חלק שמתנגד לטיפול ועלול גם לחבל בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת האם ידוע סטטיסטית או הערכתית, מה אחוז ומידת היעילות של הטיפולים בהפרעה זו?

מומי שלום התופעה כל כך רחבה ולא ספציפית שלסטטיסטיקה כזו אין כל משמעות. למרות שיש מכנה משותף בין אנשים שסובלים מהפרעות חרדה בכלל ומ OCD בפרט, עדיין המקורות ועוצמת הסימפטומים שונה מאדם לאדם, כמו כן, היכולת להתמסר לטיפול ולהיעזר בו גם היא מאוד לא אחידה. ב OCD רצוי לטפל הן ע"י תרופות והן ע"י טיפול פסיכולוגי ולהערכתי יש סיכויים מצויינים לשיפור משמעותי באיכות החיים. השאלה איננה אם הבעיה נפתרת לחלוטין אלא האם אפשר לשפר את איכות החיים גם אם יש נטייה מסוימת שנותרת כחלק מהבעיה הכוללת. אם מסתכלים על כך בצורה כזו היעילות של הטיפול יכולה להגיע להערכתי לכמעט וודאית. אם מחפשים את הפתרון "המושלם" שהוא בערך להפוך לאדם אחר, יש סיכוי לא רע שכל טיפול יוכשל מראש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני אמא לשני ילדים אשר בני הבכור בן 7+ בכיתה ב'.בני אינו מנדב מידע על בית הספר אינו מספר איך עבר יומו, אם היו מבחנים או בעיות מסויימות,מה יודע ומה פחות וכד' על בעיות אני שומעת מאמהות אחרות. אציין כי עד כה בני מצליח בבית הספר הן מבחינת ציונים והן חברתית, ושאלתי : כיצד אוכל לעודד אותו לספר לנו יותר?לשתף אותנו גם כשיש בעיות כגון אי ידע בנושא מסויים או כאשר היו מבחנים ןכד' איך אוכל לתת לו להרגיש שלא חייבים כל הזמן להצליח וזה בסדר לקבל עזרה ? אודה על קבלת תשובה ל.ל

שלום לך , ראשית מנסיון כנראה שמודע או שלא במודע ישנה בביתך או בקרבתך אווירת מצליחנות, שלמות , הדרך הכי טובה לוודא זאת הינה קודם כל לבדוק את עצמך במספר מישורים: 1. האם את מספרת על יומך ? , חברותיך, בעיותיך והופכת את בניך בכורך לשותף במעט מחייך ? 2. באם את עושה זאת הם לאחר מכן את מתחילה מעין חקירה מוסבת ? ( ילד פיקח מספיק קורא את קלפיך עוד בטרם גילת אותם) 3. האם את מספרת על קשיים , כשלונות וכיוצב . לסיכום הדרך להגיע אל נפשו של ילד אינה מתחילה בגיל 7 אלה קצת מוקדם יותר, פתיחות היא חלק ממדיניות של בית , שיתוף להבנה לתמיכה לעזרה , בטוב וברע אחרת לשם מה יש משפחה אך חביבתי עדין לא מאוחר הקדימי את המחר , בטלי את צפיותיך ממנו לסיפורת ושדרי לילדך פתיחות מצדך , שתפי, תעזרי בו .....ולאט לאט כמו תהליך הבשלה את תראי כי יבוא יום והוא ישיב לך , הוא ישתף..יתיעץ ועוד. דרך אגב שתפי גם את בן הזוג בכל תהליך הפתיחות .....וחכי לתוצאות. בהצלחה ובהבנה כי תקשורת הינה הבסיס החשוב בהקמת משפחה. צליל

שלום, אני דווקא מאד יכולה להזדהות איתך, אבל מהצד השני, בתור ילדה שבאמת חייתה חיים שלמים של בית ספר, חברים, חוויות מבלי לשתף הרבה את ההורים. אני חושבת שהאינטואיציה שלך שזה לא טוב, היא נכונה. אני מאמינה שמן הסתם, יש להתנהגות הזאת בסיס בגיל יותר מוקדם. האם בגילאי גן הוא כן היה מספר מה עובר עליו? האם יש זמנים שבהם יש לך ולו זמן לדבר? (נניח, בשעת ארוחת צהריים, כאשר מסיעים אותו). האם הנסיון לדבר איתו מתרחש כאשר אתם "אחד על אחד" או דווקא מול שניכם, מול שני ההורים? האם גם את או אביו מדברים איתו או רק מחכים שהוא יספר לכם? (כמובן שאתם לא אמורים לספר לו על טרדות ודאגות של מבוגרים, כי זה עול כבד, אבל אולי מידה של הדדיות, של פתיחות דיבורית, יוצרת פתיחות גם אצל הצד השני...? - או במילים אחרות האם שיחה ביניכם היא שאלות ותשובות או דיאלוג?) אני לא יודעת איך בדיוק להתגבר על זה, אבל התחושה שלי היא שחשוב מאד לא לוותר. כמובן, לא להפוך את ההתעניינות לנושא בפני עצמו, אבל אולי כן, בדרך זו או אחרת, להתעקש. אני חושבת שלהורים יש "זכויות" שחשוב שהם יממשו - אחת מהן היא לדעת "מה קורה" עם הילד. לא רק כשהמצב מתדרדר (האם בני בן ה-15 לוקח סמים?) אלא "מה קורה" לאורך כל ההתפתחות. דרך יותר טבעית ונינוחה תהיה ליצור הרגלים של דיבור על מה שקורה. למצוא יותר זמן לבלות ביחד, ככה שזה הופך לטבעי יותר. אולי יותר זמן אחד על אחד. לא הייתי מדברת עם הילד "על" העניין שהוא לא מספיק משתף אתכם, אלא פשוט מנסה להמשיך וליצור תנאים שבהם השיתוף הזה יקרה. אין לי ספק שזה קשה, ואולי אחרי כל מה שכתבתי אני מבינה שצריך קצת יותר להבין מה בתנאים הופך את הדיבור לבעייתי. בכל מקרה, המסר (בלי לדעת איך לממשו) הוא לא לוותר לגמרי.

לדעתי זה נורמאלי ובסדר. בשנות הילדות שלי לא שיתפתי את הורי בכלום לעומת אחותי ששתפה בכל התחומים את המשפחה, זה ענין של אופי וטיפוסים . יכול להיות שהוא מרגיש שהוא מתמודד טוב לבד וזה גם נשמע את כותבת שהוא מצליח בבית ספר מבחינה חברתית וציונים, אז מדוע הוא צריך לספר? יכול להיות שהוא יודע שלא חייבים להצליח וזה בסדר לקבל עזרה, "הצרות" בבית הספר לא מספיק גדולות כדי לבקש את עזרתכם. או שיש לו הפרדה בין העולמות בית ספר זה בית ספר ובית ומשפחה זה משהו אחר וטוב לו עם ההפרדה הזו אנשים משתנים זה שבילדות הוא אינו משתף יכול להיות לכשיגדל הוא כן ירגיש צורך לשתף ולמצוא תמיכה גם לבעיותיו הקטנות בחיק המשפחה.

ל.ל. שלום זו אינה תופעה נדירה. ילדים רבים אינם נוטים לחזור הביתה ולספר להוריהם מה קורה בבית הספר, כמו גם באופן כללי במחשבותיהם. בד"כ נסיונות תחקור לא מצליחים במקרים כאלה. אם יש דברים שאתם דורשים לדעת, כמו בעיות, מבחנים וכו' צריך לומר לילד שאתם עומדים על כך שיעדכן אתכם ואם זה לא עובד צריך להסדיר תקשורת של החלפת מידע עם בית הספר דרך מחברת קשר למחנכת, פגישות מסודרות וכו'. אם מדובר רק על שיחה והחלפת חוויות זה לא חייב להיות על רקע בית הספר. שיחות חולין יכולות להיעשות באופן שוטף כחלק מתרבות החיים בבית. צריך לקחת בחשבון שאם הילד מרגיש לא נוח לדבר הוא לא ישתף פעולה, ואם זה מטריד צריך לבדוק את זה בהקשר המשפחתי הרחב, אפילו במפגש עם מטפל משפחתי שבו הבעיה מועלת בצורה ישירה. בברכה ד"ר אורן קפלן

פגעו בי כ"כ במהלך חיי הקצרים. אני בחורה רגישה וכתוצאה מכל הפגיעות, כשהאחרונה הייתה הקשה מכל, אני פשוט מרגישה שאין לי חשק לראות ולדבר עם אנשים. נמאס לי מאנשים ומהרוע שלהם. אני קפדנית באנשים שאיתם מתחברת ולא כל אחד מוצא חן בעיניי. ביום יום אני מסתובבת עצובה (הלב כואב לי), אין לי חשק לאנשים, אני לא ממש מאמינה שלאנשים אכפת ופשוט בא לי שקט. אבל למרות התחושה הקשה שיש לי אינני רוצה להיות לבד, לא רוצה להיות בררנית באנשים, רוצה לסמוך על אנשים, רוצה להיות ש-מ-ח-ה. נמאס לי אפילו מעצמי, לא מרגישה שאפשר להמשיך בחיים ככה, עם כאב גדול וצער עמוק. אני כ"כ עצובה שפשוט חיי נפסקו מאז מה שקרה לי, חשבתי שהעצב והתחושה המלווה יעברו עם קצת סבלנות והמתנה אך זה לא ממש קרה. אני לא יוצאת עם בחורים כי אני מרחמת על הבחור שיצא איתי (למרות שיש לי מחזרים). כרגע הצער שלי התעמק כי הבחור שחיזר אחריי כ"כ הרבה זמן (ולא נדחה, ההפך עודדתי אותו) פגע בי בגלל אי הבנה שהייתה, ואין לי כל אפשרות להסביר ולדבר איתו כי זה לא כ"כ פשוט. ואני פוחדת להכנס לדיכאון (למרות שאני חושבת שאני כבר). ואני כ"כ רוצה כדורים שיעזרו לי להתגבר על כל העצב אבל פוחדת לפתח תלות. האם יש כדורים שיעזרו לי? אני ממש ממש מיואשת וכבר אין לי כח יותר לכלום. (ואני בסך הכל עוד ילדה וכל החיים לפניי)

טליה שלום לפי מה שאת מתארת את מסתובבת בעולם עם רמת פגיעות כל כך גבוהה שכמעט וודאי שמכל קשר שהוא תצאי פגועה ומאוכזבת. יתכן שאפילו הבחירה שלך בקשרים מושפעת מכך בצורה מעגלית ואינך בוחרת בהכרח את האנשים שמתאימים לך. הבעיה איננה בחוץ ובאנשים הרעים בסביבה אלא קודם כל בנפשך פנימה ואת צריכה לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתחיל לעשות משהו עם העוצמות הכואבות הללו. אדם שכל כך כואב מתקשה לתפקד ולפתח את חייו ולפי דבריך את עדיין צעירה וכל עתיד לפניך. טפלי בעצמך ואל תתני להיסטוריה האישית שלך להרוס לך גם את ההמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! יש לי בעיה אני סובלת ממנה ומאד מפריעה לי בחיי האישיים. כשאני לחוצה, וצריכה לדבר מול אנשים, לדוגמא ראיון קבוצתי או כשבוחנים אותי בע"פ בראיון אישי, אני פשוט מתחילה לגמגם. אני לא יכולה להוציא את המילים מהפה, או שכחת כל מה שיש לי לומר. המראה לא מלבב במיוחד וכל מעסיק מסתכל על זה. אני לא יודעת מה לעשות. אני מחפשת עבודה, וכל הנושא מלחיץ אותי בטרוף. גם בתור ילדה הייתי מגמגמת. בכלל גמגמתי כל הזמן כשידברתי עם אנשים זרים. היום זה לא עד כדי כך. היום זה מתבטא בראיונות אישיים, קבוצתיים וזה מוריד את כל הסיכויים שלי. איכשהו הצלחתי להתקבל לעבודה בשירות לקוחות. המראיינת כנראה נתנהלי צ'אנס. השאלה איך אני מחזיקה בעבודה? אני אמורה להתחיל עוד מעט. יבחנו אותי הרבה בתקופה הקרובה ואני לא יודעת מה לעשות, אני חוששת שיזרקו אותי אחרי שיראו שאני לא מסוגלת לדבר כמו שצריך. לדבר עם לקוח אחד על אחד אין לי בעיה, הבעיה היא שבצעדים הראשונים שלי יבחנו אותי המון ואם אני לא אעבור יפטרו אותי. אני כ"כ חוששת... אין לי צ'אנס לעבור מבחנים קבוצתיים ואני לא יודעת מה יהיה אם אני אשאר בלי עבודה. אני מאד דואגת.. האןם פרוזאק יכול לעזור לי? כי את זה הרופאה הכללית שלי יכולה לרשום. התרופה היא נגד דכאונות אבל האם היא טובה לטיפול בסימפטומים שציינתי? שמעתי שסרוקסט יכולה לעזור אבל אני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר. תודה מראש

דנה שלום הכיוון כנראה הוא באמת הפרעת חרדה והתרופות שאת מזכירה עשויות לעזור בבעיה שכזו. לצורך כך עליך לפנות לפסיכיאטר לייעוץ. עם זאת, זה לא כל הסיפור ולא פתרון רציני לטווח הארוך. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. התמודדות עם מצבי לחץ איננה רק בקבלה לעבודה. החיים מזמנים לנו הרבה מצבי לחץ גם בהקשרים נוספים ולמען איכות חייך כדאי להתמודד עם הבעיה מהשורש. קחי בחשבון שזה גם פוגע בדימוי ובביטחון העצמי שלך כך שיש לתופעה גם השפעות לוואי לא רצויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך מתמודדים עם התפרצות של כעס מילולי שאין שליטה עליו ? לפעמים שאימי שגרה אצלי מביאה אנשים שמפרים לי את הפרטיות אני כל כך רותחת מעצבים שאני פוגעת באופן מילולי מאוד חזק ואני אומרת לה דברים שאני כל כך רוצה שהיא תמות ולראות את הלוויה שלה ולראות את הגופה שלה ושאני מתפללת שהיא תהיה חולה שלא תהיה מסוגלת לחשוב על אורחים.... המילים שיוצאים מפי בכעס כל כך חזק מלווים בתחושת רעב וצמא מאוד חזקים ונמשכים בקושי רבע שעה של שטף מילים פוגעות שאני פוגעת בה נפשית אבל עוד שעתיים שאני חשה תחושות כעס ושנאה, אני חשה שבאותם רגעי כעס שאני רוצה שהיא תיפגע ממני נפשית חזק ותיחלש ואני נורא עצבנית עליה. אני מרגישה כעת שאני פסיכופתית או לפחות אני מתנהגת באותם רגעי כעס באופן כל כך אכזר שאני פוגעת יותר מאשר פסיכופת יכל לפגוע מילולית כי אני חודרת למעמקי הנפש . התפרצויות כעס כאלה מתרחשות אצלי פעם בחודשיים . כולם יודעים שאני מעליבה כל כך ברגעי כעס אבל יודעים שזה לא האופי שלי מפני שכשאני לא בהתפרצויות כעס, אני סך הכל מבינה את כולם, רגישה לבעיותיהם יותר מכולם ותורמת ומתנדבת לעזור . לכן ההתפרצויות שלי גורמות לי לייסורי מצפון מפני שאני יודעת ומרגישה שאמא שלי זוכרת את המילים שלי למרות שהיא מבינה שהייתי בהתפרצות אבל המילים המעליבות שלי בשעת כעס כל כך מעליבות כמו מסמרים שהן משאירות בה צלקות כמו חורים בקשר ביננו שאת ההרס הזה קשה לרפות כמו צלקות . השאלה שלי היא איך אני מונעת התפרצויות כאלה ואיך אני שולטת על הכעס שלא יגלוש ויאפשר לי לומר מילים בכוונה לפגוע באימי נפשית . איך אני עושה את זה ? והאם אני פסיכופתית ? - אם לא אז מה אני כן ? האם יש קבוצות תמיכה או עיצות איך לא להזיק נפשית בשעה שהכעס מתפרץ ? ואיך אפשר לרפות את הנזקים והפצעים בקשר ביננו שגרמתי בשעת כעס ?

תתחילי לחשוב-וכדאי בטיפול- מדוע הכעס על אימך נמצא בך וממה הוא נגרם דרך כל חייכן המשותפים,מן העבר. הכעס שיוצא ממך הוא לא על האירוע המיידי של האורחים .הוא כעס שמקורו ביחסים ביניכן ברמות הרבה יותר עמוקות.

שרון שלום התיאור שלך חריף מאוד, זה לא התפרצות כעס סתמית אלא עוצמה מדהימה של זעם שיש לה ללא ספק מקורות בהיסטוריה האישית שלך ונטייתך האישית. השאלה מה גבולות הבעיה. האם זה יוצא רק כלפי אמא שלך או שזה קורה גם בהקשרים אחרים? את צריכה להבין שעוצמת הכעס קשורה באופן ישיר לכאב ולפגיעה הפנימיים שאת מרגישה לפי ההתפרצות. הטיפול לפיכך איננו בהגברת שליטה בכעס כי את זה כנראה לא תוכלי לעשות, אלא נגיעה במקורות הכעס האמיתיים (לא האורחים שהיא הביאה באותו רגע כי זה רק סימפטום מקומי ולא מקור הכעס האמיתי). אינני עוסק באבחנות אישיותיות, בוודאי לא באינטרנט. אינך פסיכופטית אחרת לא היית מציבה בכלל את השאלה והתנהגותך כלל לא היתה מטרידה אותך. עם זאת, אני מעריך שיש כאן בעיה שבהחלט כדאי לתת לה מענה ע"י טיפול פסיכולוגי. קחי בחשבון שזה לא משהו קצר. זהו תהליך ממושך של חודשים ואף יותר בהם תוכלי לגעת ולהבין מה קורה לך מבפנים ולשנות זאת מהיסוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. האם זה שרות בקופות חולים?

ניצ"ן – אגודה לקימום ילדים לקויי למידה יו"ר: עפרה אלול. מנכ"ל: דורית רפלנסקי רח' המסגר 18, תל-אביב 776 67. טל': 5372266/70 03, פקס': 5371039 03

שלום רב, בתי בת ה-3 מציירת לאחרונה רק בצבע שחור, רוצה רק קוקיות שחורות ובכלל זהו הצבע המועדף עליה. האם זוהי "סתם" העדפת צבע כרגע (לפני זה היה בעיקר כחול) או שזה יותר מדאיג כמו שאומרים "רואה רק שחור" (אציין אין שום שינוי משמעותי בחייה).... תודה מראש...

ששחור הוא טוב כמו כל צבע... והיות והיא בת 3, היא לא מודעת למה שהחברה שלנו מייחסת לשחור. לדעתי תני לה להתשעשע ולהנות מהאפשרות לבחור לאהוב צבע כזה, ואחר כך צבע אחר... אני בטוחה שהיא עוד תעבור כל מיני צבעים (בטח אפילו ורוד) עד שתגיע לבגרות... הצבע שחור יש בו גם איכות מרגיעה. הוא לא מנקר את העיניים, לא בולט. הוא מכיל את כל הצבעים ויש בו גם הרבה רכות. אני חושבת שיש תקופות שאנשים נמשכים לצבע הזה ולא מתוך דכאון או שום דבר כזה, אבל כן בשל צורך פנימי שמתקשר לאיכות של השחור. זה בעיני טבעי שגם לילדה יהיו העדפות ותקופות, ובכל מקרה, אין שום טעם להגביל אותה או להפוך את זה לעניין אם אין כל בעייה אחרת שאת מזהה.

שחור זה צבע שאינו מנקר? שחור זה צבע רך? מה יהיה איתך.. אולי כדאי שתקבלי ההצעה לא לענות כשאין לך תשובה? תקראי שוב את תשובתך...מה זה? תשובה מיסטית?גם לפי תורת המיסטיקה בנוגע לצבעים מה שכתבת אינו נכון לחלוטין.. לילה..סוף כתיבה במחשבה תחילה

הדס שלום אני מתאר לעצמי שלבחירה בצבע השחור יש משמעות כלשהי שאולי תובן בהמשך. עם זאת, הצורך בדאגה לא יכול להיות קשור רק להעדפת הצבע. אם ישנם דברים אחרים בחיים שמטרידים אותה ואותכם בהקשר שלה אז הבחירה בשחור תוכל לספר משהו. אם הכל שגרתי ואין בעיה, הייתי נמנע מלהתייחס לזה וסביר להניח שעם הזמן תפתח אהדה לצבעים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פשוט לא יודעת לאיזה תחום לפנות. ילדה בת 18,למדה טוב ,אבל תמיד היה קשה רק דבר אחד-לכתוב בלי שגיאות (עיברית,אנגלית). עכשיו זה מורגש עוד יותר. היא אומרת שפשות לפעמים אפילו שוכחת את האותיות.

עירית שלום את צריכה להפנות את הילדה לאבחון מקיף כדי לאתר את הבעיה. את יכולה למשל לפנות לניצ"ן באזור מגוריך, הם עושים אבחונים ללקויות למידה שונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי אמורה היום להיבחן לתפקיד שקסם לי מאוד.העניין שנסעתי בחשש כבד שמא לא אצליח שמא אגמגם שמא יהיו אחרים טובים ממני וכד.. בעייה זו מאוד נפוצה אצלי לצערי המאוד רב.יש לי מחסום מאוד חזק לגבי דעות חיוביות על עצמי פשוט נראה לי שאני אדם לא חכם לא יפה לא מצליח.למדתי תואר ראשון דווקא במדעי ההתנהגות..אני מאוד מוצלחת כך נאמר לי פה ושם אבל תחושת ערך עצמי אצל לא עומדת עם מחשבותיהם של האחרים.היום החבר שלי פשוט ננזף כי הוא פשוט טען שאני מוותרת בקלות-איחרתי למועד הבחינה איחור שלדעתי היה פוסל אותי מלהתקבל על אף שהמזכירה יידעה אותי שאם ארצה אוכל להגיע אך שזה לא בסדר..-בתחילה זה הרגיע אותי (סיבה לא לגשת-להפחית מתחים) אך בשל חשיבות העבודה בעיניי ויותר מזה ההתמודדות בללכת על אף ההרגשות ולהיבחן יהיה מה שיהיה ההרגשה הכללית הסופית היתה בכי רע תרתי משמע.הרגשתי פשוט אפס מאופס מה שמאוד קשה לי לומר.האם יתכן ובשל רצוני בשליטה מוחלטת במעשיי אני מעורערת מאוד בתחושותיי כאן כאילו שבמקום שפתאום רגשות עולים וחששות אני פשוט לא יודעת להתמודד ונראה לי שאני פשוט חלשה..קשה לי מאוד עכשיו כי לבחינה לא הגעתי ואת האמת עשיתי מעצמי צחוק..למה זה קורה לי?? איך אני אוכל לשפר את הרגשתי ?? האם ניסיון שלי לטפל בעצמי יעזור (למידה לקראת בחינה,שינון מה אומר בבחינה,התייעצות וקבלת חיזוק מהמשפחה,לגשת לבחינה על אף הכל..) נראה לי שאדם אחר עם חששות כ"כ כבדים לא היה ניגש כלל ופה אני קצת מעריכה את עצמי. עדיין למה זה מגיע לי אני רוצה הכי בעולם להצליח ולהיות בטוחה בעצמי זה כ"כ מפריע ומדובר בשנים רבות....כיום אני לקראת גיל ה-30! כמובן אקבל המלצה ללכת לטיפול?? האם שיחות משפרות מצב נפשי?? ואם כן פסיכולוג קליני/תעסוקתי??

שקליני.

שולי שלום המצב שקרה אתמול הוא סוג של חרדת בחינות, אבל לפי מה שאת מתארת הוא חלק ממכלול רחב יותר שקשור לדימוי והביטחון העצמיים שלך. במצב כזה חשוב שתפני לטיפול פסיכולוגי כדי לעשות משהו בעניין, נראה שהוא פוגע בצורה משמעותית באיכות חייך ובאפשרויות שלך בחיים. בנושא ההתמודדות מול בחינות קבלה אפשר כמובן לעשות טיפול ממוקד ואימון, אבל זה יתן מענה לקליפה החיצונית בלבד. תחושתך הפנימית תישאר פגועה ולכן הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי, תהליך שהוא בד"כ ממושך, אבל יכול באמת לגעת ברבדים העמוקים. תוכלי לקרוא מאמר קצר בנושא בקישור: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm הטיפול הוא ע"י פסיכולוג קליני. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום השאלה שלי היא האם ניתן לשתולל זכרונות של התעללות מינית בגיל ילדות אצל מי שטוענות להיות קורבנות התעללות מינית. תודה

הניסוח של השאלה שלך בעייתי, קצת מעורר אנטגוניזם. "טוענות להיות קורבנות". יש הרבה קורבנות באמת, ככה שלפחות חלק גדול "מהטוענות" מספרות על חוויות קשות מאד. ו"לשתול זכרונות" נשמע כמו תהליך אגרסיבי ואינטרסנטי - לא ברור מהשאלה שלך מי האדם ששותל אותם זכרונות ולשם מה... לעניין השאלה שלך, הזכרון אינו סרט הקלטה, אלא מושפע גם מהשאה (סוגסטיה) ואפשר להבנות זכרונות ולעצבם. היו מקרים בהם הסתבר שבעקבות טיפול אצל מטפלים שנקטו בגישה של העלאת זכרונות בדרך מסויימת ועידוד של כיוון פרשנות מסויים לחומר המועלה, נשים האשימו גברים, לעיתים אף בני משפחה בהתעללות מינית, אך לאחר מכן הסתבר שהטענה בדבר התעללות מינית היתה לא נכונה בעליל. מקרים כאלה קרו - וקורים גם בתחומים נוספים כמו מתן עדות ראייה של ארועים פליליים. לאופן החקירה ואיסוף המידע יש השפעה קריטית על האופן שבו הזכרון נוצר ונשמר אצל העד. הזכרון האנושי אינו סרט הקלטה אמין שאפשר להריץ אחורה, אבל במקרים רבים זה הדבר היחיד שיש לאדם.

בדיאלוג שלי עם אנשים, מה שחשוב לדעתי זה מה שהם חווים. זו נקודת המוצא, ולא ההיסטוריה. חלק מהחוויה / ההתייחסות שלנו נובע מכמה מקומות, מזכרון עובדתי, מהשלמות של המוח על הזכרונות, מפרשנות, מרצון להאשים או להצדיק, מ ..... המושג של התעללות מינית הוא מושג רחב ומורכב הרבה יותר מאשר אם היה או לא היה אקט מיני. חווית התעללות מינית יכולה להופיע גם במקומות של התעללות נפשית מסויימת שתורגמה להתעללות מינית,.... מסדנאות שהשתתפתי בהם - הדהים אותי תמיד כמות הנשים שדווחו על התעללות מינית ברמות שונות. החוויה שתארו היתה קשה מאוד גם אם החלק המיני לפעמים היה בצורה עקיפה, מרומזת,.....

שלום מי שזוכרת התעללות מינית נדיר מאוד שזיכרון זה מעוות לגמרי. יש אפשרות שפרטים מסוימים לא יהיו מדוייקים מכל מיני סיבות, אבל אם יש סיפור מסגרת רוב הסיכויים שהוא נכון. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. קפלן שלום.. אני בת 24, ויש לי בעיה- אני סולדת ממגע. כבר 8 שנים, זה מוציא אותי מדעתי כשנוגעים בי. החל ממקומות ציבוריים כמו אוטובוס (אפילו אם זה לחלוטין במקרה), וכלה בהורים שלי והמשפחה שלי. כמובן שמעולם לא היה לי קשר מיני.. חשוב להדגיש- אין לי רגישות יתר וגם מעולם לא היתה לי, וגם מעולם לא הותקפתי מינית.. ובכל זאת אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שיגעו בי, זה מכניס אותי ללחץ וחרדה, וגורם לי להימנע ממקומות עם אנשים ומאנשים בכללי.. האם יש לזה הסבר הגיוני??

יכול להיות שכן יש לך רגישות יתר ..למגע...יש דבר כזה. מעבר לכך, איך את חווה את המשפחה שלך? לוחצת? חונקת?

העולם החיצוני הוא המראה של העולם הפנימי, ובמקומות שבהם החוץ מפירע לי, זו עדות למשהו פנימי שלי שמפריע לי. רגש והיגיון הם שתי 'מחלקות' שונות, נוח לנו במצבים שהם תואמים אחד את השני, וקשה לנו יותר כשהם לא תואמים. מגע הוא לא רק מין, מגע זה חום, קירבה, אינטימיות, גבולות, תקשורת, ...... ההימנעות ממגע / מאנשים - בחוויה הפנימית שלך מגינה עליך, גם אם את לא מודעת על מה ובפני מה ההגנה. מערכות הגנה / דחייה לא מתעוררות 'סתם כך', לכן חשוב מאוד לבדוק על מה את מגינה ומה את דוחה, כך שתוכלי להגיע למצבי קירבה ומגע. זו בדיקה שכמעט בלתי אפשרי לעשות אותה לבד עם עצמך, זה תהליך שחשוב להעזר בבעל מקצוע שיעזור לך.

נוריה שלום אני לא יודע אם להיגיון יש כאן חלק, אבל ברור שיש סיבה למה שקורה לך. מה שנראה לי משמעותי במיוחד הוא לא הסימפטום אלא המשמעות שלו וההשפעה שלו על החיים שלך. למעשה את נמנעת מפעילויות רבות ומקשרים חברתיים בגלל הרתיעה ממגע. התוצר הישיר הוא צמצום רב של חייך ולדבר משמעות לא פשוטה לגבי העתיד. אי אפשר לתת הסבר גנרי כי סביר להניח שמה שקורה לך הוא אישי מאוד. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולראות מה קורה ומה את יכולה לעשות כדי לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום רב. אנחנו הורים צעירים לילדה יחידה בת שנתיים.מגיל 3 חודשים הילדה טופלה ע"י מטפלת עד גיל שנה ותשעה חודשים.בחודשיים האחרונים היא נכנסה לגן פרטי.מגיל שנה וחצי לערך היא התחילה להכות ילדים אחרים ואף אותנו.גם כשהיא כועסת וגם סתם כך ללא סיבה.לאחרונה הגננת השימה את תשומת ליבנו לתופעה.היא טוענת שזה מאוד לא מאפיין ילדים שמדברים כ"כ יפה כמו שהיא.הדבר גורם לנו מאוד לאי נחת גם מכיוון שאנחנו מרגישים כאילו אצבע מאשימה נגדינו וגם כי אנו חוששים כי התנהגות כזאת היא לא תקינה ותגרום גם לילדים שמסביבה וגם לצוות המטפל בגן אנטגוניזם נגדה. 1.האם התנהגות שכזאת מצביעה על משהו לא תקין? 2.איך עלינו להתנהג עימה? 3.האם כדאי לפנות ליעוץ או שהתופעה תחלוף מאליה? מאוד אודה לך על תשובתך דנית

דנית שלום לפני כמה ימים היתה כאן התכתבות הקשורה לילד שנושך ילדים בגן. אני מציע שתקראו את ההודעות ואת הקישור למאמר, הדברים די דומים בכל סוגי האלימות שיכולים לפרוץ בגיל הזה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/503/xFT/489765/xFP/489765 יש צורך להבין מה קורה לילדה ולהגיב הן באמפתיה למה שעובר עליה, כי ברור שמדובר בסוג של תסכול וכאב, אך מצד שני גם להציב גבולות ברורים שאלימות זו אינה יכולה להמשיך ואינה מקובלת. במידה ותרגישו צורך פנו גם להדרכה אצל פסיכולוג ילדים.

אני חושבת שבלי לפגוע בכבוד של הילדה, וכמובן בלי להשתמש באלימות נגדה, צריך למנוע ממנה להכות, ובמיוחד אתכם! כמובן שאתם חזקים ממנה, אבל תחושת הבטחון שיש לה בכך שאתם ההורים, שאתם "מחזיקים" אותה, ומונעים ממנה "להיות רעה", היא חשובה מאד. אם התנהגות זאת תתקבל על ידיכם בדרך זו או אחרת, הילדה עלולה לגדול בתחושה שהיא חזקה ממכם, שהיא "לא טובה" ואלימה, רק משום שלא שמו לה גבולות נחוצים בזמן הנכון. לכן, חשוב לדעתי, מעבר להבנת הסיבות, קודם כל, להפסיק את ההתנהגות. אין לי ספק שבסופו של דבר היא תהיה או הינה כבר הסובלת המרכזית מההתפרצויות האלה. הריסון של ההתפרצויות על ידיכם, בדרך שאני מקווה שתמצאו, יקנו לילדה תחושת בטחון, תחושה שהיא אינה "חזקה" מדי, ותחושה שאפשר להתמודד עם הדחפים האלימים וההרסניים שלה מבלי להתקפל מולה.

דנית שלום כמעט ברור שהילדה כועסת. ודווקא הדיבור היפה-שמציינת הגננת כאילו מעיד על כך. אלו הם שני צדדים של אותו מטבע- בפסיכולוגיה זה נקרא-היפוך תגובה. הילדה לא תמיד ובצדק מבחינתה ומבחינת שיפוט המציאות שלה יכולה לכעוס, ואז היא מדברת יפה.בפעמים אחרות-משהו בה מרגיש שהיא יכולה ואז כועסת. צריך להתמקד בשאלה-מה גורם לה לכעס. על-פי הגיל וכניסתה לגן, עושה רושם שזה משהו שקשור בזה. כעס על ש'לקחו 'אותה נהסביבה הקודמת ,קשיי התאקלמות בגן, קשיי פרידה מכם ועוד סביב ההליכה לגן והעזיבה את הסביבה הקודמת.פרידה מהמטפלת-אצלה היא היתה הילדה היחידה.העובדה שהיא מכה ילדים יכולה לרמוז לקושי שלה לחלוק דמות מטפלת עם עוד ילדים. העובדה שהיא מכה אתכם,הוריה-יכולה להיות סימן טוב מחד-שהיא מרגישה שהיא יכולה להוציא עליכם את הכעס ושאתם תכילו אותו-וכאן אתם באמת צריכים להכיל הכעס שלה-ולא לכעוס עליה למשל, ומצד שני- היא כועסת עליכם- שוב אולי כי 'הבאתם אותה לגן' היינו-יצרתם בעבורה מציאות שהיא קשה לה ועדיין לא מוכנה ובשלה כלפיה. גם כאן עליכם להיות מאוד אוהבים ומקבלים את הכעס שלה ולאט לאט להתחיל להבין דרך דיבור איתה מה מפריע לה. כך-דרך פעולת ההכלה-הכעס יירגע ואם גם תבינו מה קונקרטית מציק לה-תוכלו לפתור או לשפר זאת והיא תרגיש שהבנתם אותה ופעלתם למענה.זה מאוד חשוב להתפתחותה.

בעבר תוך כדי נסיעה על אופניים, הידרדרתי איתם בחריקת גופי על כביש אספלט ונפלתי איתם. מאז מידי פעם, כמו עכשיו תוך כדי נסיון לישון, אני מרגישה צמרמורת מחריקה בעצמות שלי ואת ההדף של הנפילה וזה קורה לי תוך כדי שינה במיוחד במצבים כאלה שאני צריכה לישון, פאסיבית בלי להיות בהיכון וזה מפריע מאוד לשינה. אני חושבת על זה שגם שאני יוצאת מבריכת שחייה אני חשה את אותה תחושה כאילו הייתי במים ועדיין התנועות של הגפיים מרגישות במים, ואני סקרנית כל כך לשאול פסיכולוג, מהי התופעה הזאת שהמוח משחזר גלים של תחושות מהים, מנפילה, מצמרמורת, מחריקת שיניים בלי כוונה וכו' -האם יש לזה הסבר ביולוגי, פסיכולוגי ? האם יש לדבר כזה טיפול ? האם תוכל גם לומר לי איך לחפש מידע באינטרנט על תופעה זו ועל הטיפול בה, בוודאי אצטרך מילות חיפוש לשם כך ואני אודה לך אם תעזור לי . בברכה והמון בריאות נטלי .

נטלי שלום התופעה שאת מתארת מזכירה תופעה פוסט טראומטית. אנשים שחווים סוג של אירוע לא נעים מפתחים לעיתים נטייה לשחזור החוויה, בין אם ע"י מחשבות ודמיונות ובהחלט גם דרך חוויה גופנית. יש אפשרות לטפל בזה בכלים פסיכולוגיים, אחת השיטות היעילות שקיימות כיום היא EMDR שתוכלי לקרוא עליה בכתבה בקישורים שמשמאל. תוכלי גם לעיין באתר אגודת EMDR בישראל www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן