פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לד"ר קפלן. אני בשנות ה-20+ לחיי ויוצאת עם בחור בן גילי כבר המון זמן . הבחור עצמו סובל מהפרעות כבר שנים חוזרות ונשנות לפי תקופות מסויימות, הוריו כבר מבוגרים וחסרי כח או כל יכולת אחיו כל אחד בעניוניו הוא, אני מאוד מפחדת מהעתיד (לגבי חתונה ילדים וכו) כל הזמן צריכה להיות עם היד על הדופק,עוד אציין כי הוא מטופל במרפאת יום ועם כל הכבוד אני מרגישה שרק רוצים "להתפטר"ממנו עם איזה כדור שמרדים אותו האמת כבר מתחילה להגמר לי הסבלנו מאוד חוששת חסרת אונים משהוא המליץ לי לנסות לקחת אותו לפסיכולוג פרטי ואולי ישנו טיפול תרופתי אחר אני לא מצפה לניסים אבל שמעתי על מקרים שטיפול פרטי עזר מאוד אנו מאיזור פ"ת האם תוכל להמליץ לי על משהוא שיכול "להושיע"? רב תודות מראש

יפית שלום בן זוגך מטופל במרפאת יום. יש לו מטפל ולא הייתי דוחף אותו החוצה מבלי לוודא שאכן הטיפול אינו מתאים לו ושאין לו טיפול רציני חליפי. חיים עם אדם שסובל מקשיים כאלה דורשים ויתורים מסוימים והבנה של מהות הבעיה. אין טעם לברוח מהמציאות ויתכן שמה שצריך הוא שתגיעי איתו ביחד לטיפול כדי להבין לעומק במה מדובר וכיצד תחיו ביחד עם הבעיות שכנראה לא תחלופנה מחר בבוקר. אינני יכול להמליץ על מושיע, כיוון שאיני מאמין בישועות. מדובר בטיפול ארוך חודשים ושנים שיצטרך כנראה ללוות אותו ואתכם במהלך הדרך המשותפת. אני מציע להתייעץ עם הגורמים המטפלים כיום ולראות מה הם חושבים. אם יש צורך בהפסקת טיפול רצוי לעשות זאת בהסכמתם ובשיתוף פעולה עימם, ואולי הם עצמם יוכלו להפנות אתכם למטפל חיצוני. לגבי טיפול פרטי, חשוב לבדוק שבן זוגך גם מסוגל למממן טיפול פרטי שכזה לטווח הארוך אחרת הוא ימצא את עצמו נופל בין הכסאות בסופו של דבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היכן אוכל למצוא מאמרים בנושא הנ"ל?

כפיר שלום היפראקטיביות היא תופעה מאוד רחבה ולמעשה אינה בהכרח תופעה אחת. יש לה מכנה משותף עם סוגים רבים של בעיות נוספות, מה שמכונה בשפה המקצועית קומורבידיות. תופעה של רגישות יתר למזון, למגע, לקול, נפוצות אצל ילדים היפראקטיביים רבים. יש תיאוריות שמתייחסות לרגישות היתר כסיבה העיקרית של היפראקטיביות, כלומר, עודף גירויים יוצר בלבול ואי שקט. ניתן למצוא חומר רב באינטרנט ובכל ספר בסיס שמתמקד בתחום. מילות החיפוש בעברית יהיו היפראקטיביות ורגישות יתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב שאלתי היא כזו מהיא המילה: איסטריון/ איסטריוניים תודה

כפיר שלום יתכן שכוונתך להיסטריוני. זו סוג של אבחנה אישיותית. רצ"ב המאפיינים המרכזיים לפי אתר האינטרנט של בי"ח גהה: הפרעת אישיות היסטריונית זו הפרעת אישיות שמאפיינייה הם: דרמטיזציה, תיאטרליות והבעת רגשות מוגזמת. סוגסטביליות ונטייה להיות מושפע בקלות מאחרים או מהנסיבות. חיי רגש שטחיים ונתונים לתנודות. חיפוש מתמשך אחר ריגושים, הערכה מצד אחרים ופעילות שבה החולה יהיה במרכז העניינים. התנהגות מפתה שאינה הולמת. התעסקות יתרה בהופעה החיצונית. איפיונים נלווים יכולים לכלול: אגוצנטריות, התעסקות עצמית מרובה, כמיהה מתמשכת להערכה, פגיעות רגשית גבוהה והתנהגות מניפולטיבית מתמדת לסיפוק הצרכים האישיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://www.biu.ac.il/soc/ps/docs/27

ידוע לי שבמחנים השלכתיים כמו רורשך, כאשר הנבדק מפרש תמונות כחרק זה חריג. השאלה היא מה זה אומר כשאת כל הכתמי דיו והתמונות הנבדק פירש כחרקים .

לימור שלום זה לא חריג או נורמאלי. הניתוח של הרורשך הרבה יותר מורכב מהתייחסות לתוכן בלבד. אי אפשר להתייחס רק לפירוש החרק, השאלה כיצד זה נאמר ואילו אסוציאציות נוספות נאמרו. אני מציע לא לנסות לתת פירושים למבחנים השלכתיים שכאלה ללא ידע מקצועי מעמיק בנושא. זה עלול להביא לפירוש שגוי לחלוטין של הממצאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. סוף סוף, לאחר נסיונות רבים לאורך השנים, מצאתי מטפלת (פסיכולוגית) שאני מאוד מרוצה ממנה, וסומכת עליה. אני רק בתחילת הטיפול אבל אני ממש מרגישה שאני מפתחת בה ובטיפול סוג של תלות:אני מחכה לפגישות, ואני חוששת שכאשר הטיפול יסתיים, יהיה לי מאוד קשה, ואולי אפילו הכל ייהרס. אני רוצה לציין שבטיפולים קודמים (וממושכים) כלל לא הרגשתי כך, לא הרגשתי שום תלות, והטיפול לא היה כל כך משמעותי, לכן גם הפסקתי אותו (פעמיים). איך אני יכולה להמנע מתחושת התלות הזו ?

את מציינת שבשני הטיפולים הקודמים לא הרשת שום תלות ולכן הטיפול לא היה משמעותי, לכן גם הפסקת את הטיפול. כך שאם אין תלות זה מפריע לך ואת מפסיקה לכם במקרה זה תלות זה דבר חיובי ף אני חושבת שזה חלק מתהליך של הטיפול וזה דבר חיובי שתורם בהמשך רמת התלות יורדת

מצד אחד התלות מהווה (עבורך, לפי מה שאת כותבת) אינדיקציה לכך שהטיפול משמעותי ונוגע, ומצד שני את רוצה להמנע ממנה כי היא מפחידה ומכאיבה. אני מתחברת למה שאת כותבת, באופן עקיף, שהתלות היא תוצאה/סימן לכך שהטיפול הוא משמעותי ונוגע. ובעיני, אם הטיפול משמעותי ונוגע, יש לו סיכוי אמיתי גם לעזור לך... חיפשת הרבה שנים, ומצאת. זה אולי מפחיד אבל שם גם מצויה התקווה, לא? בנוגע לסיום הטיפול, אני מאמינה שתלות הינה מצב זמני, ולכן סיום הטיפול מגיע כאשר את כבר מרגישה שוב עצמאית, ולא נזקקת למטפלת באותו אופן שבו את חשה כעת. לכן, אם את מוכנה להשאר בטיפול מספיק זמן כדי להגיע לסופו (אולי בשונה מטיפולים קודמים שלא תרמו לך מספיק?) הסוף יהיה בנקודה שזה תהיי חזקה דייך.

האם דיברת עם המטפלת שלך על נושא התלות שאת מתחילה לפתח בה ? אני מאמינה שאם את בטיפול אצל אדם מקצועי, ואת מרגישה שיש לך אמון בה ובעבודה איתה, תוכלו לבדוק יחד את החיבור שאת עושה בין תלות לבין משמעות (או חוסר תלות לחוסר משמעות) - בקשרים עם המטפלים שלך. את יכולה גם לבדוק עם המטפלת (או עם עצמך) את החיבור הזה דרך קשרים שיש לך עם אנשים קרובים ומשמעותיים בחייך. האם גם שם את מפתחת תלות ? מה את מרוויחה במצבים שבהם את מפתחת את התלות, ואיזה מחירים את משלמת על זה .... תלות או אי תלות - זה נושא שחשוב לבדוק ולהבין את המשמעות שלו בחייך. אנחנו לא בוחרים במקרה בצורת קשרים של תלות או של חוסר תלות.

טליה שלום את נמצאת בתחילת הטיפול וכבר כעת את מתכננת את הסיום ואת ההתמודדות הנפשית עם מה שיקרה שם. במידה ותצליחי להישאר "כאן ועכשיו" במה שקורה בטיפול, להתמסר אליו מבלי לתכנן כל כך הרבה, סביר להניח שהתוצאות הטיפוליות תהיינה טובות יותר. את נושא התלות בהחלט כדאי להביא לטיפול. אינני חושב שרצוי או כדאי למנוע את תחושת התלות. אם זה קורה באופן ספונטני כנראה שזה מה שצריך לקרות. העיסוק כעת בסיום הטיפול עלול ליצג חלק שמתנגד לטיפול ועלול גם לחבל בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת האם ידוע סטטיסטית או הערכתית, מה אחוז ומידת היעילות של הטיפולים בהפרעה זו?

מומי שלום התופעה כל כך רחבה ולא ספציפית שלסטטיסטיקה כזו אין כל משמעות. למרות שיש מכנה משותף בין אנשים שסובלים מהפרעות חרדה בכלל ומ OCD בפרט, עדיין המקורות ועוצמת הסימפטומים שונה מאדם לאדם, כמו כן, היכולת להתמסר לטיפול ולהיעזר בו גם היא מאוד לא אחידה. ב OCD רצוי לטפל הן ע"י תרופות והן ע"י טיפול פסיכולוגי ולהערכתי יש סיכויים מצויינים לשיפור משמעותי באיכות החיים. השאלה איננה אם הבעיה נפתרת לחלוטין אלא האם אפשר לשפר את איכות החיים גם אם יש נטייה מסוימת שנותרת כחלק מהבעיה הכוללת. אם מסתכלים על כך בצורה כזו היעילות של הטיפול יכולה להגיע להערכתי לכמעט וודאית. אם מחפשים את הפתרון "המושלם" שהוא בערך להפוך לאדם אחר, יש סיכוי לא רע שכל טיפול יוכשל מראש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני אמא לשני ילדים אשר בני הבכור בן 7+ בכיתה ב'.בני אינו מנדב מידע על בית הספר אינו מספר איך עבר יומו, אם היו מבחנים או בעיות מסויימות,מה יודע ומה פחות וכד' על בעיות אני שומעת מאמהות אחרות. אציין כי עד כה בני מצליח בבית הספר הן מבחינת ציונים והן חברתית, ושאלתי : כיצד אוכל לעודד אותו לספר לנו יותר?לשתף אותנו גם כשיש בעיות כגון אי ידע בנושא מסויים או כאשר היו מבחנים ןכד' איך אוכל לתת לו להרגיש שלא חייבים כל הזמן להצליח וזה בסדר לקבל עזרה ? אודה על קבלת תשובה ל.ל

שלום לך , ראשית מנסיון כנראה שמודע או שלא במודע ישנה בביתך או בקרבתך אווירת מצליחנות, שלמות , הדרך הכי טובה לוודא זאת הינה קודם כל לבדוק את עצמך במספר מישורים: 1. האם את מספרת על יומך ? , חברותיך, בעיותיך והופכת את בניך בכורך לשותף במעט מחייך ? 2. באם את עושה זאת הם לאחר מכן את מתחילה מעין חקירה מוסבת ? ( ילד פיקח מספיק קורא את קלפיך עוד בטרם גילת אותם) 3. האם את מספרת על קשיים , כשלונות וכיוצב . לסיכום הדרך להגיע אל נפשו של ילד אינה מתחילה בגיל 7 אלה קצת מוקדם יותר, פתיחות היא חלק ממדיניות של בית , שיתוף להבנה לתמיכה לעזרה , בטוב וברע אחרת לשם מה יש משפחה אך חביבתי עדין לא מאוחר הקדימי את המחר , בטלי את צפיותיך ממנו לסיפורת ושדרי לילדך פתיחות מצדך , שתפי, תעזרי בו .....ולאט לאט כמו תהליך הבשלה את תראי כי יבוא יום והוא ישיב לך , הוא ישתף..יתיעץ ועוד. דרך אגב שתפי גם את בן הזוג בכל תהליך הפתיחות .....וחכי לתוצאות. בהצלחה ובהבנה כי תקשורת הינה הבסיס החשוב בהקמת משפחה. צליל

שלום, אני דווקא מאד יכולה להזדהות איתך, אבל מהצד השני, בתור ילדה שבאמת חייתה חיים שלמים של בית ספר, חברים, חוויות מבלי לשתף הרבה את ההורים. אני חושבת שהאינטואיציה שלך שזה לא טוב, היא נכונה. אני מאמינה שמן הסתם, יש להתנהגות הזאת בסיס בגיל יותר מוקדם. האם בגילאי גן הוא כן היה מספר מה עובר עליו? האם יש זמנים שבהם יש לך ולו זמן לדבר? (נניח, בשעת ארוחת צהריים, כאשר מסיעים אותו). האם הנסיון לדבר איתו מתרחש כאשר אתם "אחד על אחד" או דווקא מול שניכם, מול שני ההורים? האם גם את או אביו מדברים איתו או רק מחכים שהוא יספר לכם? (כמובן שאתם לא אמורים לספר לו על טרדות ודאגות של מבוגרים, כי זה עול כבד, אבל אולי מידה של הדדיות, של פתיחות דיבורית, יוצרת פתיחות גם אצל הצד השני...? - או במילים אחרות האם שיחה ביניכם היא שאלות ותשובות או דיאלוג?) אני לא יודעת איך בדיוק להתגבר על זה, אבל התחושה שלי היא שחשוב מאד לא לוותר. כמובן, לא להפוך את ההתעניינות לנושא בפני עצמו, אבל אולי כן, בדרך זו או אחרת, להתעקש. אני חושבת שלהורים יש "זכויות" שחשוב שהם יממשו - אחת מהן היא לדעת "מה קורה" עם הילד. לא רק כשהמצב מתדרדר (האם בני בן ה-15 לוקח סמים?) אלא "מה קורה" לאורך כל ההתפתחות. דרך יותר טבעית ונינוחה תהיה ליצור הרגלים של דיבור על מה שקורה. למצוא יותר זמן לבלות ביחד, ככה שזה הופך לטבעי יותר. אולי יותר זמן אחד על אחד. לא הייתי מדברת עם הילד "על" העניין שהוא לא מספיק משתף אתכם, אלא פשוט מנסה להמשיך וליצור תנאים שבהם השיתוף הזה יקרה. אין לי ספק שזה קשה, ואולי אחרי כל מה שכתבתי אני מבינה שצריך קצת יותר להבין מה בתנאים הופך את הדיבור לבעייתי. בכל מקרה, המסר (בלי לדעת איך לממשו) הוא לא לוותר לגמרי.

לדעתי זה נורמאלי ובסדר. בשנות הילדות שלי לא שיתפתי את הורי בכלום לעומת אחותי ששתפה בכל התחומים את המשפחה, זה ענין של אופי וטיפוסים . יכול להיות שהוא מרגיש שהוא מתמודד טוב לבד וזה גם נשמע את כותבת שהוא מצליח בבית ספר מבחינה חברתית וציונים, אז מדוע הוא צריך לספר? יכול להיות שהוא יודע שלא חייבים להצליח וזה בסדר לקבל עזרה, "הצרות" בבית הספר לא מספיק גדולות כדי לבקש את עזרתכם. או שיש לו הפרדה בין העולמות בית ספר זה בית ספר ובית ומשפחה זה משהו אחר וטוב לו עם ההפרדה הזו אנשים משתנים זה שבילדות הוא אינו משתף יכול להיות לכשיגדל הוא כן ירגיש צורך לשתף ולמצוא תמיכה גם לבעיותיו הקטנות בחיק המשפחה.

ל.ל. שלום זו אינה תופעה נדירה. ילדים רבים אינם נוטים לחזור הביתה ולספר להוריהם מה קורה בבית הספר, כמו גם באופן כללי במחשבותיהם. בד"כ נסיונות תחקור לא מצליחים במקרים כאלה. אם יש דברים שאתם דורשים לדעת, כמו בעיות, מבחנים וכו' צריך לומר לילד שאתם עומדים על כך שיעדכן אתכם ואם זה לא עובד צריך להסדיר תקשורת של החלפת מידע עם בית הספר דרך מחברת קשר למחנכת, פגישות מסודרות וכו'. אם מדובר רק על שיחה והחלפת חוויות זה לא חייב להיות על רקע בית הספר. שיחות חולין יכולות להיעשות באופן שוטף כחלק מתרבות החיים בבית. צריך לקחת בחשבון שאם הילד מרגיש לא נוח לדבר הוא לא ישתף פעולה, ואם זה מטריד צריך לבדוק את זה בהקשר המשפחתי הרחב, אפילו במפגש עם מטפל משפחתי שבו הבעיה מועלת בצורה ישירה. בברכה ד"ר אורן קפלן

פגעו בי כ"כ במהלך חיי הקצרים. אני בחורה רגישה וכתוצאה מכל הפגיעות, כשהאחרונה הייתה הקשה מכל, אני פשוט מרגישה שאין לי חשק לראות ולדבר עם אנשים. נמאס לי מאנשים ומהרוע שלהם. אני קפדנית באנשים שאיתם מתחברת ולא כל אחד מוצא חן בעיניי. ביום יום אני מסתובבת עצובה (הלב כואב לי), אין לי חשק לאנשים, אני לא ממש מאמינה שלאנשים אכפת ופשוט בא לי שקט. אבל למרות התחושה הקשה שיש לי אינני רוצה להיות לבד, לא רוצה להיות בררנית באנשים, רוצה לסמוך על אנשים, רוצה להיות ש-מ-ח-ה. נמאס לי אפילו מעצמי, לא מרגישה שאפשר להמשיך בחיים ככה, עם כאב גדול וצער עמוק. אני כ"כ עצובה שפשוט חיי נפסקו מאז מה שקרה לי, חשבתי שהעצב והתחושה המלווה יעברו עם קצת סבלנות והמתנה אך זה לא ממש קרה. אני לא יוצאת עם בחורים כי אני מרחמת על הבחור שיצא איתי (למרות שיש לי מחזרים). כרגע הצער שלי התעמק כי הבחור שחיזר אחריי כ"כ הרבה זמן (ולא נדחה, ההפך עודדתי אותו) פגע בי בגלל אי הבנה שהייתה, ואין לי כל אפשרות להסביר ולדבר איתו כי זה לא כ"כ פשוט. ואני פוחדת להכנס לדיכאון (למרות שאני חושבת שאני כבר). ואני כ"כ רוצה כדורים שיעזרו לי להתגבר על כל העצב אבל פוחדת לפתח תלות. האם יש כדורים שיעזרו לי? אני ממש ממש מיואשת וכבר אין לי כח יותר לכלום. (ואני בסך הכל עוד ילדה וכל החיים לפניי)

טליה שלום לפי מה שאת מתארת את מסתובבת בעולם עם רמת פגיעות כל כך גבוהה שכמעט וודאי שמכל קשר שהוא תצאי פגועה ומאוכזבת. יתכן שאפילו הבחירה שלך בקשרים מושפעת מכך בצורה מעגלית ואינך בוחרת בהכרח את האנשים שמתאימים לך. הבעיה איננה בחוץ ובאנשים הרעים בסביבה אלא קודם כל בנפשך פנימה ואת צריכה לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתחיל לעשות משהו עם העוצמות הכואבות הללו. אדם שכל כך כואב מתקשה לתפקד ולפתח את חייו ולפי דבריך את עדיין צעירה וכל עתיד לפניך. טפלי בעצמך ואל תתני להיסטוריה האישית שלך להרוס לך גם את ההמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! יש לי בעיה אני סובלת ממנה ומאד מפריעה לי בחיי האישיים. כשאני לחוצה, וצריכה לדבר מול אנשים, לדוגמא ראיון קבוצתי או כשבוחנים אותי בע"פ בראיון אישי, אני פשוט מתחילה לגמגם. אני לא יכולה להוציא את המילים מהפה, או שכחת כל מה שיש לי לומר. המראה לא מלבב במיוחד וכל מעסיק מסתכל על זה. אני לא יודעת מה לעשות. אני מחפשת עבודה, וכל הנושא מלחיץ אותי בטרוף. גם בתור ילדה הייתי מגמגמת. בכלל גמגמתי כל הזמן כשידברתי עם אנשים זרים. היום זה לא עד כדי כך. היום זה מתבטא בראיונות אישיים, קבוצתיים וזה מוריד את כל הסיכויים שלי. איכשהו הצלחתי להתקבל לעבודה בשירות לקוחות. המראיינת כנראה נתנהלי צ'אנס. השאלה איך אני מחזיקה בעבודה? אני אמורה להתחיל עוד מעט. יבחנו אותי הרבה בתקופה הקרובה ואני לא יודעת מה לעשות, אני חוששת שיזרקו אותי אחרי שיראו שאני לא מסוגלת לדבר כמו שצריך. לדבר עם לקוח אחד על אחד אין לי בעיה, הבעיה היא שבצעדים הראשונים שלי יבחנו אותי המון ואם אני לא אעבור יפטרו אותי. אני כ"כ חוששת... אין לי צ'אנס לעבור מבחנים קבוצתיים ואני לא יודעת מה יהיה אם אני אשאר בלי עבודה. אני מאד דואגת.. האןם פרוזאק יכול לעזור לי? כי את זה הרופאה הכללית שלי יכולה לרשום. התרופה היא נגד דכאונות אבל האם היא טובה לטיפול בסימפטומים שציינתי? שמעתי שסרוקסט יכולה לעזור אבל אני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר. תודה מראש

דנה שלום הכיוון כנראה הוא באמת הפרעת חרדה והתרופות שאת מזכירה עשויות לעזור בבעיה שכזו. לצורך כך עליך לפנות לפסיכיאטר לייעוץ. עם זאת, זה לא כל הסיפור ולא פתרון רציני לטווח הארוך. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. התמודדות עם מצבי לחץ איננה רק בקבלה לעבודה. החיים מזמנים לנו הרבה מצבי לחץ גם בהקשרים נוספים ולמען איכות חייך כדאי להתמודד עם הבעיה מהשורש. קחי בחשבון שזה גם פוגע בדימוי ובביטחון העצמי שלך כך שיש לתופעה גם השפעות לוואי לא רצויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך מתמודדים עם התפרצות של כעס מילולי שאין שליטה עליו ? לפעמים שאימי שגרה אצלי מביאה אנשים שמפרים לי את הפרטיות אני כל כך רותחת מעצבים שאני פוגעת באופן מילולי מאוד חזק ואני אומרת לה דברים שאני כל כך רוצה שהיא תמות ולראות את הלוויה שלה ולראות את הגופה שלה ושאני מתפללת שהיא תהיה חולה שלא תהיה מסוגלת לחשוב על אורחים.... המילים שיוצאים מפי בכעס כל כך חזק מלווים בתחושת רעב וצמא מאוד חזקים ונמשכים בקושי רבע שעה של שטף מילים פוגעות שאני פוגעת בה נפשית אבל עוד שעתיים שאני חשה תחושות כעס ושנאה, אני חשה שבאותם רגעי כעס שאני רוצה שהיא תיפגע ממני נפשית חזק ותיחלש ואני נורא עצבנית עליה. אני מרגישה כעת שאני פסיכופתית או לפחות אני מתנהגת באותם רגעי כעס באופן כל כך אכזר שאני פוגעת יותר מאשר פסיכופת יכל לפגוע מילולית כי אני חודרת למעמקי הנפש . התפרצויות כעס כאלה מתרחשות אצלי פעם בחודשיים . כולם יודעים שאני מעליבה כל כך ברגעי כעס אבל יודעים שזה לא האופי שלי מפני שכשאני לא בהתפרצויות כעס, אני סך הכל מבינה את כולם, רגישה לבעיותיהם יותר מכולם ותורמת ומתנדבת לעזור . לכן ההתפרצויות שלי גורמות לי לייסורי מצפון מפני שאני יודעת ומרגישה שאמא שלי זוכרת את המילים שלי למרות שהיא מבינה שהייתי בהתפרצות אבל המילים המעליבות שלי בשעת כעס כל כך מעליבות כמו מסמרים שהן משאירות בה צלקות כמו חורים בקשר ביננו שאת ההרס הזה קשה לרפות כמו צלקות . השאלה שלי היא איך אני מונעת התפרצויות כאלה ואיך אני שולטת על הכעס שלא יגלוש ויאפשר לי לומר מילים בכוונה לפגוע באימי נפשית . איך אני עושה את זה ? והאם אני פסיכופתית ? - אם לא אז מה אני כן ? האם יש קבוצות תמיכה או עיצות איך לא להזיק נפשית בשעה שהכעס מתפרץ ? ואיך אפשר לרפות את הנזקים והפצעים בקשר ביננו שגרמתי בשעת כעס ?

תתחילי לחשוב-וכדאי בטיפול- מדוע הכעס על אימך נמצא בך וממה הוא נגרם דרך כל חייכן המשותפים,מן העבר. הכעס שיוצא ממך הוא לא על האירוע המיידי של האורחים .הוא כעס שמקורו ביחסים ביניכן ברמות הרבה יותר עמוקות.

שרון שלום התיאור שלך חריף מאוד, זה לא התפרצות כעס סתמית אלא עוצמה מדהימה של זעם שיש לה ללא ספק מקורות בהיסטוריה האישית שלך ונטייתך האישית. השאלה מה גבולות הבעיה. האם זה יוצא רק כלפי אמא שלך או שזה קורה גם בהקשרים אחרים? את צריכה להבין שעוצמת הכעס קשורה באופן ישיר לכאב ולפגיעה הפנימיים שאת מרגישה לפי ההתפרצות. הטיפול לפיכך איננו בהגברת שליטה בכעס כי את זה כנראה לא תוכלי לעשות, אלא נגיעה במקורות הכעס האמיתיים (לא האורחים שהיא הביאה באותו רגע כי זה רק סימפטום מקומי ולא מקור הכעס האמיתי). אינני עוסק באבחנות אישיותיות, בוודאי לא באינטרנט. אינך פסיכופטית אחרת לא היית מציבה בכלל את השאלה והתנהגותך כלל לא היתה מטרידה אותך. עם זאת, אני מעריך שיש כאן בעיה שבהחלט כדאי לתת לה מענה ע"י טיפול פסיכולוגי. קחי בחשבון שזה לא משהו קצר. זהו תהליך ממושך של חודשים ואף יותר בהם תוכלי לגעת ולהבין מה קורה לך מבפנים ולשנות זאת מהיסוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. האם זה שרות בקופות חולים?

ניצ"ן – אגודה לקימום ילדים לקויי למידה יו"ר: עפרה אלול. מנכ"ל: דורית רפלנסקי רח' המסגר 18, תל-אביב 776 67. טל': 5372266/70 03, פקס': 5371039 03

שלום רב, בתי בת ה-3 מציירת לאחרונה רק בצבע שחור, רוצה רק קוקיות שחורות ובכלל זהו הצבע המועדף עליה. האם זוהי "סתם" העדפת צבע כרגע (לפני זה היה בעיקר כחול) או שזה יותר מדאיג כמו שאומרים "רואה רק שחור" (אציין אין שום שינוי משמעותי בחייה).... תודה מראש...

ששחור הוא טוב כמו כל צבע... והיות והיא בת 3, היא לא מודעת למה שהחברה שלנו מייחסת לשחור. לדעתי תני לה להתשעשע ולהנות מהאפשרות לבחור לאהוב צבע כזה, ואחר כך צבע אחר... אני בטוחה שהיא עוד תעבור כל מיני צבעים (בטח אפילו ורוד) עד שתגיע לבגרות... הצבע שחור יש בו גם איכות מרגיעה. הוא לא מנקר את העיניים, לא בולט. הוא מכיל את כל הצבעים ויש בו גם הרבה רכות. אני חושבת שיש תקופות שאנשים נמשכים לצבע הזה ולא מתוך דכאון או שום דבר כזה, אבל כן בשל צורך פנימי שמתקשר לאיכות של השחור. זה בעיני טבעי שגם לילדה יהיו העדפות ותקופות, ובכל מקרה, אין שום טעם להגביל אותה או להפוך את זה לעניין אם אין כל בעייה אחרת שאת מזהה.

שחור זה צבע שאינו מנקר? שחור זה צבע רך? מה יהיה איתך.. אולי כדאי שתקבלי ההצעה לא לענות כשאין לך תשובה? תקראי שוב את תשובתך...מה זה? תשובה מיסטית?גם לפי תורת המיסטיקה בנוגע לצבעים מה שכתבת אינו נכון לחלוטין.. לילה..סוף כתיבה במחשבה תחילה

הדס שלום אני מתאר לעצמי שלבחירה בצבע השחור יש משמעות כלשהי שאולי תובן בהמשך. עם זאת, הצורך בדאגה לא יכול להיות קשור רק להעדפת הצבע. אם ישנם דברים אחרים בחיים שמטרידים אותה ואותכם בהקשר שלה אז הבחירה בשחור תוכל לספר משהו. אם הכל שגרתי ואין בעיה, הייתי נמנע מלהתייחס לזה וסביר להניח שעם הזמן תפתח אהדה לצבעים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פשוט לא יודעת לאיזה תחום לפנות. ילדה בת 18,למדה טוב ,אבל תמיד היה קשה רק דבר אחד-לכתוב בלי שגיאות (עיברית,אנגלית). עכשיו זה מורגש עוד יותר. היא אומרת שפשות לפעמים אפילו שוכחת את האותיות.

עירית שלום את צריכה להפנות את הילדה לאבחון מקיף כדי לאתר את הבעיה. את יכולה למשל לפנות לניצ"ן באזור מגוריך, הם עושים אבחונים ללקויות למידה שונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי אמורה היום להיבחן לתפקיד שקסם לי מאוד.העניין שנסעתי בחשש כבד שמא לא אצליח שמא אגמגם שמא יהיו אחרים טובים ממני וכד.. בעייה זו מאוד נפוצה אצלי לצערי המאוד רב.יש לי מחסום מאוד חזק לגבי דעות חיוביות על עצמי פשוט נראה לי שאני אדם לא חכם לא יפה לא מצליח.למדתי תואר ראשון דווקא במדעי ההתנהגות..אני מאוד מוצלחת כך נאמר לי פה ושם אבל תחושת ערך עצמי אצל לא עומדת עם מחשבותיהם של האחרים.היום החבר שלי פשוט ננזף כי הוא פשוט טען שאני מוותרת בקלות-איחרתי למועד הבחינה איחור שלדעתי היה פוסל אותי מלהתקבל על אף שהמזכירה יידעה אותי שאם ארצה אוכל להגיע אך שזה לא בסדר..-בתחילה זה הרגיע אותי (סיבה לא לגשת-להפחית מתחים) אך בשל חשיבות העבודה בעיניי ויותר מזה ההתמודדות בללכת על אף ההרגשות ולהיבחן יהיה מה שיהיה ההרגשה הכללית הסופית היתה בכי רע תרתי משמע.הרגשתי פשוט אפס מאופס מה שמאוד קשה לי לומר.האם יתכן ובשל רצוני בשליטה מוחלטת במעשיי אני מעורערת מאוד בתחושותיי כאן כאילו שבמקום שפתאום רגשות עולים וחששות אני פשוט לא יודעת להתמודד ונראה לי שאני פשוט חלשה..קשה לי מאוד עכשיו כי לבחינה לא הגעתי ואת האמת עשיתי מעצמי צחוק..למה זה קורה לי?? איך אני אוכל לשפר את הרגשתי ?? האם ניסיון שלי לטפל בעצמי יעזור (למידה לקראת בחינה,שינון מה אומר בבחינה,התייעצות וקבלת חיזוק מהמשפחה,לגשת לבחינה על אף הכל..) נראה לי שאדם אחר עם חששות כ"כ כבדים לא היה ניגש כלל ופה אני קצת מעריכה את עצמי. עדיין למה זה מגיע לי אני רוצה הכי בעולם להצליח ולהיות בטוחה בעצמי זה כ"כ מפריע ומדובר בשנים רבות....כיום אני לקראת גיל ה-30! כמובן אקבל המלצה ללכת לטיפול?? האם שיחות משפרות מצב נפשי?? ואם כן פסיכולוג קליני/תעסוקתי??

שקליני.

שולי שלום המצב שקרה אתמול הוא סוג של חרדת בחינות, אבל לפי מה שאת מתארת הוא חלק ממכלול רחב יותר שקשור לדימוי והביטחון העצמיים שלך. במצב כזה חשוב שתפני לטיפול פסיכולוגי כדי לעשות משהו בעניין, נראה שהוא פוגע בצורה משמעותית באיכות חייך ובאפשרויות שלך בחיים. בנושא ההתמודדות מול בחינות קבלה אפשר כמובן לעשות טיפול ממוקד ואימון, אבל זה יתן מענה לקליפה החיצונית בלבד. תחושתך הפנימית תישאר פגועה ולכן הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי, תהליך שהוא בד"כ ממושך, אבל יכול באמת לגעת ברבדים העמוקים. תוכלי לקרוא מאמר קצר בנושא בקישור: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm הטיפול הוא ע"י פסיכולוג קליני. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום השאלה שלי היא האם ניתן לשתולל זכרונות של התעללות מינית בגיל ילדות אצל מי שטוענות להיות קורבנות התעללות מינית. תודה

הניסוח של השאלה שלך בעייתי, קצת מעורר אנטגוניזם. "טוענות להיות קורבנות". יש הרבה קורבנות באמת, ככה שלפחות חלק גדול "מהטוענות" מספרות על חוויות קשות מאד. ו"לשתול זכרונות" נשמע כמו תהליך אגרסיבי ואינטרסנטי - לא ברור מהשאלה שלך מי האדם ששותל אותם זכרונות ולשם מה... לעניין השאלה שלך, הזכרון אינו סרט הקלטה, אלא מושפע גם מהשאה (סוגסטיה) ואפשר להבנות זכרונות ולעצבם. היו מקרים בהם הסתבר שבעקבות טיפול אצל מטפלים שנקטו בגישה של העלאת זכרונות בדרך מסויימת ועידוד של כיוון פרשנות מסויים לחומר המועלה, נשים האשימו גברים, לעיתים אף בני משפחה בהתעללות מינית, אך לאחר מכן הסתבר שהטענה בדבר התעללות מינית היתה לא נכונה בעליל. מקרים כאלה קרו - וקורים גם בתחומים נוספים כמו מתן עדות ראייה של ארועים פליליים. לאופן החקירה ואיסוף המידע יש השפעה קריטית על האופן שבו הזכרון נוצר ונשמר אצל העד. הזכרון האנושי אינו סרט הקלטה אמין שאפשר להריץ אחורה, אבל במקרים רבים זה הדבר היחיד שיש לאדם.

בדיאלוג שלי עם אנשים, מה שחשוב לדעתי זה מה שהם חווים. זו נקודת המוצא, ולא ההיסטוריה. חלק מהחוויה / ההתייחסות שלנו נובע מכמה מקומות, מזכרון עובדתי, מהשלמות של המוח על הזכרונות, מפרשנות, מרצון להאשים או להצדיק, מ ..... המושג של התעללות מינית הוא מושג רחב ומורכב הרבה יותר מאשר אם היה או לא היה אקט מיני. חווית התעללות מינית יכולה להופיע גם במקומות של התעללות נפשית מסויימת שתורגמה להתעללות מינית,.... מסדנאות שהשתתפתי בהם - הדהים אותי תמיד כמות הנשים שדווחו על התעללות מינית ברמות שונות. החוויה שתארו היתה קשה מאוד גם אם החלק המיני לפעמים היה בצורה עקיפה, מרומזת,.....

שלום מי שזוכרת התעללות מינית נדיר מאוד שזיכרון זה מעוות לגמרי. יש אפשרות שפרטים מסוימים לא יהיו מדוייקים מכל מיני סיבות, אבל אם יש סיפור מסגרת רוב הסיכויים שהוא נכון. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. קפלן שלום.. אני בת 24, ויש לי בעיה- אני סולדת ממגע. כבר 8 שנים, זה מוציא אותי מדעתי כשנוגעים בי. החל ממקומות ציבוריים כמו אוטובוס (אפילו אם זה לחלוטין במקרה), וכלה בהורים שלי והמשפחה שלי. כמובן שמעולם לא היה לי קשר מיני.. חשוב להדגיש- אין לי רגישות יתר וגם מעולם לא היתה לי, וגם מעולם לא הותקפתי מינית.. ובכל זאת אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שיגעו בי, זה מכניס אותי ללחץ וחרדה, וגורם לי להימנע ממקומות עם אנשים ומאנשים בכללי.. האם יש לזה הסבר הגיוני??

יכול להיות שכן יש לך רגישות יתר ..למגע...יש דבר כזה. מעבר לכך, איך את חווה את המשפחה שלך? לוחצת? חונקת?

העולם החיצוני הוא המראה של העולם הפנימי, ובמקומות שבהם החוץ מפירע לי, זו עדות למשהו פנימי שלי שמפריע לי. רגש והיגיון הם שתי 'מחלקות' שונות, נוח לנו במצבים שהם תואמים אחד את השני, וקשה לנו יותר כשהם לא תואמים. מגע הוא לא רק מין, מגע זה חום, קירבה, אינטימיות, גבולות, תקשורת, ...... ההימנעות ממגע / מאנשים - בחוויה הפנימית שלך מגינה עליך, גם אם את לא מודעת על מה ובפני מה ההגנה. מערכות הגנה / דחייה לא מתעוררות 'סתם כך', לכן חשוב מאוד לבדוק על מה את מגינה ומה את דוחה, כך שתוכלי להגיע למצבי קירבה ומגע. זו בדיקה שכמעט בלתי אפשרי לעשות אותה לבד עם עצמך, זה תהליך שחשוב להעזר בבעל מקצוע שיעזור לך.

נוריה שלום אני לא יודע אם להיגיון יש כאן חלק, אבל ברור שיש סיבה למה שקורה לך. מה שנראה לי משמעותי במיוחד הוא לא הסימפטום אלא המשמעות שלו וההשפעה שלו על החיים שלך. למעשה את נמנעת מפעילויות רבות ומקשרים חברתיים בגלל הרתיעה ממגע. התוצר הישיר הוא צמצום רב של חייך ולדבר משמעות לא פשוטה לגבי העתיד. אי אפשר לתת הסבר גנרי כי סביר להניח שמה שקורה לך הוא אישי מאוד. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולראות מה קורה ומה את יכולה לעשות כדי לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום רב. אנחנו הורים צעירים לילדה יחידה בת שנתיים.מגיל 3 חודשים הילדה טופלה ע"י מטפלת עד גיל שנה ותשעה חודשים.בחודשיים האחרונים היא נכנסה לגן פרטי.מגיל שנה וחצי לערך היא התחילה להכות ילדים אחרים ואף אותנו.גם כשהיא כועסת וגם סתם כך ללא סיבה.לאחרונה הגננת השימה את תשומת ליבנו לתופעה.היא טוענת שזה מאוד לא מאפיין ילדים שמדברים כ"כ יפה כמו שהיא.הדבר גורם לנו מאוד לאי נחת גם מכיוון שאנחנו מרגישים כאילו אצבע מאשימה נגדינו וגם כי אנו חוששים כי התנהגות כזאת היא לא תקינה ותגרום גם לילדים שמסביבה וגם לצוות המטפל בגן אנטגוניזם נגדה. 1.האם התנהגות שכזאת מצביעה על משהו לא תקין? 2.איך עלינו להתנהג עימה? 3.האם כדאי לפנות ליעוץ או שהתופעה תחלוף מאליה? מאוד אודה לך על תשובתך דנית

דנית שלום לפני כמה ימים היתה כאן התכתבות הקשורה לילד שנושך ילדים בגן. אני מציע שתקראו את ההודעות ואת הקישור למאמר, הדברים די דומים בכל סוגי האלימות שיכולים לפרוץ בגיל הזה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/503/xFT/489765/xFP/489765 יש צורך להבין מה קורה לילדה ולהגיב הן באמפתיה למה שעובר עליה, כי ברור שמדובר בסוג של תסכול וכאב, אך מצד שני גם להציב גבולות ברורים שאלימות זו אינה יכולה להמשיך ואינה מקובלת. במידה ותרגישו צורך פנו גם להדרכה אצל פסיכולוג ילדים.

אני חושבת שבלי לפגוע בכבוד של הילדה, וכמובן בלי להשתמש באלימות נגדה, צריך למנוע ממנה להכות, ובמיוחד אתכם! כמובן שאתם חזקים ממנה, אבל תחושת הבטחון שיש לה בכך שאתם ההורים, שאתם "מחזיקים" אותה, ומונעים ממנה "להיות רעה", היא חשובה מאד. אם התנהגות זאת תתקבל על ידיכם בדרך זו או אחרת, הילדה עלולה לגדול בתחושה שהיא חזקה ממכם, שהיא "לא טובה" ואלימה, רק משום שלא שמו לה גבולות נחוצים בזמן הנכון. לכן, חשוב לדעתי, מעבר להבנת הסיבות, קודם כל, להפסיק את ההתנהגות. אין לי ספק שבסופו של דבר היא תהיה או הינה כבר הסובלת המרכזית מההתפרצויות האלה. הריסון של ההתפרצויות על ידיכם, בדרך שאני מקווה שתמצאו, יקנו לילדה תחושת בטחון, תחושה שהיא אינה "חזקה" מדי, ותחושה שאפשר להתמודד עם הדחפים האלימים וההרסניים שלה מבלי להתקפל מולה.

דנית שלום כמעט ברור שהילדה כועסת. ודווקא הדיבור היפה-שמציינת הגננת כאילו מעיד על כך. אלו הם שני צדדים של אותו מטבע- בפסיכולוגיה זה נקרא-היפוך תגובה. הילדה לא תמיד ובצדק מבחינתה ומבחינת שיפוט המציאות שלה יכולה לכעוס, ואז היא מדברת יפה.בפעמים אחרות-משהו בה מרגיש שהיא יכולה ואז כועסת. צריך להתמקד בשאלה-מה גורם לה לכעס. על-פי הגיל וכניסתה לגן, עושה רושם שזה משהו שקשור בזה. כעס על ש'לקחו 'אותה נהסביבה הקודמת ,קשיי התאקלמות בגן, קשיי פרידה מכם ועוד סביב ההליכה לגן והעזיבה את הסביבה הקודמת.פרידה מהמטפלת-אצלה היא היתה הילדה היחידה.העובדה שהיא מכה ילדים יכולה לרמוז לקושי שלה לחלוק דמות מטפלת עם עוד ילדים. העובדה שהיא מכה אתכם,הוריה-יכולה להיות סימן טוב מחד-שהיא מרגישה שהיא יכולה להוציא עליכם את הכעס ושאתם תכילו אותו-וכאן אתם באמת צריכים להכיל הכעס שלה-ולא לכעוס עליה למשל, ומצד שני- היא כועסת עליכם- שוב אולי כי 'הבאתם אותה לגן' היינו-יצרתם בעבורה מציאות שהיא קשה לה ועדיין לא מוכנה ובשלה כלפיה. גם כאן עליכם להיות מאוד אוהבים ומקבלים את הכעס שלה ולאט לאט להתחיל להבין דרך דיבור איתה מה מפריע לה. כך-דרך פעולת ההכלה-הכעס יירגע ואם גם תבינו מה קונקרטית מציק לה-תוכלו לפתור או לשפר זאת והיא תרגיש שהבנתם אותה ופעלתם למענה.זה מאוד חשוב להתפתחותה.

בעבר תוך כדי נסיעה על אופניים, הידרדרתי איתם בחריקת גופי על כביש אספלט ונפלתי איתם. מאז מידי פעם, כמו עכשיו תוך כדי נסיון לישון, אני מרגישה צמרמורת מחריקה בעצמות שלי ואת ההדף של הנפילה וזה קורה לי תוך כדי שינה במיוחד במצבים כאלה שאני צריכה לישון, פאסיבית בלי להיות בהיכון וזה מפריע מאוד לשינה. אני חושבת על זה שגם שאני יוצאת מבריכת שחייה אני חשה את אותה תחושה כאילו הייתי במים ועדיין התנועות של הגפיים מרגישות במים, ואני סקרנית כל כך לשאול פסיכולוג, מהי התופעה הזאת שהמוח משחזר גלים של תחושות מהים, מנפילה, מצמרמורת, מחריקת שיניים בלי כוונה וכו' -האם יש לזה הסבר ביולוגי, פסיכולוגי ? האם יש לדבר כזה טיפול ? האם תוכל גם לומר לי איך לחפש מידע באינטרנט על תופעה זו ועל הטיפול בה, בוודאי אצטרך מילות חיפוש לשם כך ואני אודה לך אם תעזור לי . בברכה והמון בריאות נטלי .

נטלי שלום התופעה שאת מתארת מזכירה תופעה פוסט טראומטית. אנשים שחווים סוג של אירוע לא נעים מפתחים לעיתים נטייה לשחזור החוויה, בין אם ע"י מחשבות ודמיונות ובהחלט גם דרך חוויה גופנית. יש אפשרות לטפל בזה בכלים פסיכולוגיים, אחת השיטות היעילות שקיימות כיום היא EMDR שתוכלי לקרוא עליה בכתבה בקישורים שמשמאל. תוכלי גם לעיין באתר אגודת EMDR בישראל www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח ד"ר אורן קפלן אם תענה לי לשאלתי: יש לי בעיה שאחרי שאני מתעוררת אני המוח שלי יכל ופנוי להתמודד עם משימות שאני יכולה לעשות בכיף אבל כעבור שעתיים כמו זיכרון של מחשב שנגמר הזמן, אני כבר עמוסה בגירויים של כל מה שדורש ממני תשומת לב אפילו נוכחות של אנשים, בלאגן בבית, בלאגן במדינה, משימות כמו סידור החדר, ודברים אחרים שמתחילים לשבת על הראש ומתרבים תוך שעתיים בערך ממתי שאני מתעוררת, בקיצור כל מה שדורש מהמוח שלי תשומת לב פשוט כל אלה מציפים את המוח שלי ולא משאיר בו מקום פנוי לזכור ולהקשיב ו(אין לי בעיות קשב ופסיכולוג שבדק את זה אמר שאין לי בעיות קשב ואם לפעמים יש לי בעיות קשב אז זה רק מסיבה נפשית כך הוא אמר), ואז אני שוכחת מה אני צריכה לעשות ולא מסוגלת לתכנן שום דבר כי אני שוכחת מה צריך לתכנן בכלל,אפילו יש תופעות של אפרקסיה בתנועות שאני שוכחת להעריך את המיקום של הידיים שלי לצורך תכנון התנועה, אני חשה שאני צריכה שעות שינה כדי לנקות ולפנות שטח זיכרון מכל הגירויים שמציפים לי את המוח וכפי שהגדרתי אותם אלה לא מחשבות ולא רגשות אלא כל מה שדורש מהמוח שלי התיחסות אליו ותשומת לב סוחט אותי, גורם לי לכל התופעות האלה וחולשה פרוקסימלית בכל שרירי הגוף . האם יש עיצות מה לעשות ?

דקלה שלום עניתי למטה בברכה ד"ר אורן קפלן

איך היית מגדיר אהבה (רומנטית)??

זהבה שלום לאהבה רומנטית יש הרבה צורות ושלבים ואני מעריך שלכל אחד מביטוייה צריכה להיות הגדרה מעט שונה. בבסיס של אהבה רומנטית צריכה להיות בוודאי תחושת חיבה, קירבה, רצון להיות ביחד ומשיכה גופנית. אין ספק שזו לא הגדרה ממצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח לקבל התיחסויות לגבי "מה זו אהבה "כל מ י שנכנס לפורום ,מוזמן להתייחס.יעזור לי מאוד לדעת את הגיל ואם מדובר על גבר אשה.

שלום יש לי שאלה שאולי תישמע קצת מוזרה בשנה האחרונה היתי חברה פעילה באיזה פורום של הורות בשבוע הבא כניראה בגלל קשיים כלכליים ותקציביים אנו נאלצים לבטל את קו הטלפון וכתוצאה מכך גם את האינטרנט היום ניכנסתי לקהילה שלי!!! וניפרדתי מחברותי הוירטואליות אומנם מעולם לא ניפגשנו פיזית אבל אני מרגישה שאנחנו מכירות ממש עם האחראית דיברתי גם בטלפון מספר פעמים החברות הגיבו בהלם ובצער ואני ממש מרגישה במין דיכאון שכזה פשוט על הפנים ובא לי לבכות מה אני עושה?ככה פיתאום אני צריכה לעזוב וזהו ואין לי חברות אחרות והן היו כל כך נאמנות אלי

למפגש פורום אצלך בבית?

לא ניראה לי ששייך להזמין אותן אחרי הכל אני מתנתקת ולא אוכל להיות איתן בקשר אז למה להכיר יותר לעומק? הפרידה לדעתי תהיה רק יותר קשה וכואבת חוץ מזה שלהיפגש מדי פעם זה יהיה קשה כי אנחנו מערים שונות ולא ממש קרובות

חנית שלום אני מתאר לעצמי שקיצוצי התקציב כואבים במובנים שונים, אולי הניתוק מחברותיך באינטרנט ממחיש את הדיכאון והבכי שמתעורר באופן רחב יותר מאפשר רק הפרידה מהפורום. אני מתאר לעצמי שיש אפשרויות להיות בקשר עם הפורום, אינטרנט נמצא כיום במקומות רבים, ואולי תמצאי דרך לשמור על קשר כלשהו עם הפורום. עם זאת, אני חושב שאת בתהליך המעכל את מה שקרה עד כה מבחינת הנטל הכלכלי ומשמעויותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום חנית, אכן, קשה להרגיש ללא חברות אחרי שנקשרת במידה כזאת לחברות האינטרנטיות. נסיבות הפרידה הינן קשות גם הן - אילוצים של קשיים כלכליים - שודאי מקשים עליך בעיניינים נוספים. האינטרנט מציע נוחות והגנה מסויימים מפני המציאות במישור המצומצם שלו. מצד שני, מאפשר גם פתיחות בלתי רגילה בגלל האפשרות לאנונימיות ולהתבטאות חופשית. האם בגלל זה הצלחת לרכוש לך חברות באינטרנט דוקא? אולי בגלל זה ויתרת על פיתוח קשרים עם חברות אחרות, בעולם הממשי, הלא וירטואלי? גם בעולם הממשי אפשר למצוא חברות שיקבלו אותך כפי שאת, יאהבו אותך ויהיו נאמנות לך. לפחות חברה טובה אחת. בהצלחה

שלום, חברתי סובלת מחרדה+דכאון ומטופלת בתרופות (לוסטרל) עקב כך. חברתי חולמת המון בלילה ומדברת מתוך שינה. האם מה שאנחנו אומרים מתוך שינה מבוסס על מחשבותינו בהקיץ? למשל אם היא אמרה מתוך שינה משהו עלי - האם זה באמת מה שהיא חושבת?. וכן על מנת לדעת - מה לגבי אדם נורמאלי - האם התשובה שלך תשתנה?. בתודה שאול

הפעם יש לי שאלות ולא תשובות ! מה זה אדם נורמאלי ? כל מי שלוקח תרופות - הוא אדם לא נורמאלי ? כל מי שהולך לטיפול - הוא אדם לא נורמאלי ? מה המפריד בין נורמאלי ללא נורמאלי לדעתי - נורמאליות - מהמילה נורמה, והנורמה לא מעידה שום דבר על איכות / בריאות / תקינות / ...... זה מעיד על כמות. אם הבנתי נכון אז - התכוונת להבדלים בתופעה בין אנשים שמשתמשים בכדורים לבין אנשים שלא משתמשים בכדורים ? ובלי קשר - האם בדקת עם החברה שלך לגבי הדיבורים שלה בזמן השינה ?

שאול שלום מה שנאמר מתוך שינה לא ניתן לפירוש ישיר. הייתי מציע לך לבדוק עם עצמך מה קורה לך עם בת זוגך. אם אתה מתייחס אליה כאדם לא נורמאלי יש לך כנראה בעיה איתה שכדאי להתמודד איתה כי היא עלולה להרוס את הקשר ביניכם. כמו כן זה מעורר מן הסתם שאלות גם עליך ועל בחירותיך. המונח "לא נורמאלי" אינו קשור לסוג כלשהו של אבחנה מקצועי אלא מהווה מונח פופולרי ודי חסר משמעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 . ילד עם בעיות למידה, מקבל הרבה עזרה בלימודים, ילד לא כ"כ חברותי, מתבטא בזה שיושב הרבה בבית, לא יוצא החוצה לא יוצא עם חברים, לפעמים הולך לתנועת נוער. לאחרונה החל להיות כל כך חצוף בעיקר כלפי (אמא שלו) . זורק מילים מעליבות כלפי, עונה בחוצפה ובזילזול לכל דבר שאני מבקשת או מדברת. אם אני עירה לו על התנהגותו תשובותיו הם: זה מה שיש, אין מה לעשות, אני אהיה ילד הכי רע שלא תוכלי להתנאות בי. יש לציין שתמיד אמרתי עליו שהוא ילד טוב ועוזר כשמבקשים ממנו. יש לציין שאל אביו הוא פחות תוקפני. (אני ואביו נמצאים במערכת זוגית לא כ"כ בריאה) אלימות מילולית, חוסר כבוד ביננו וכו'. שאלתי היא: האם נכון מה שאני עושה: אני החלטתי פשוט לא להתייחס אליו ( בהפגנתיות). אמרתי לו עד שלא תתחיל להתנהג אלי בכבוד אני לא מעוניינת לדבר איתך ואתה בשבילי לא קיים. אני עושה זאת כי אני חושבת שבאיזה שלב הוא יישבר. יש מצבים שהוא אומר לי: את אמא רעה, אשה זרה, שונא אותך וכו'. למרות שאני אמא בכל לא רעה. למרות הכל אני מנסה לדבר איתו ולנסות להבין אותו ולעזור לו. אך אני חושבת שיש גבול לחוצפה כלפי ולזלזול. דיברתי איתו רבות והסברתי לו גם בתקיפות שאני לא מוכנה שהוא ידבר אלי כמו שהוא מדבר. אני פוחדת שהמצב ימשיך ויחמיר וכבוד כלפי לא יהיה לו אף פעם. אז האם אני נוהגת נכון שהחלטתי פשוט להתעלם ממנו לחלוטין. לתשובתך אודה.

אסתי שלום בחרת באסטרטגיה של מלחמת כוחות. בגישה כזו יתכן שהוא ישבר, ויתכן שאת תישברי. השאלה מדוע להישאר בהורדת הידיים הזו. יש כאן בעיה רצינית שצריך להתמודד איתה. גם אם הוא לכאורה יכנע, יהיה בזה משהו מאוד זמני שלא יפתור שום דבר מבפנים - רק כלפי חוץ. אני מציע לך לקרוא את ספריו של פרופ' חיים עומר שיקום הסמכות ההורית והמאבק באלימות ילדים. לדעתי כדאי שתפני לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים ונוער כיצד לנהוג. הבעיה עם בעלך יכולה להיות הסיבה האמיתית שעומדת מאחורי היחסים שלך עם בנך. אם בעלך מרשה לעצמו להתנהג בזלזול ואלימות כלפיך מדוע שהבן לא ייקח ממנו דוגמא? יתכן שאם היית מטפלת ביחסים עם בעלך, הבעיה עם הילד היתה נתפתרת מאליה, ובעלך מן הסתם יקח תפקיד בשינוי המערכת הביתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 . ילד עם בעיות למידה, מקבל הרבה עזרה בלימודים, ילד לא כ"כ חברותי, מתבטא בזה שיושב הרבה בבית, לא יוצא החוצה לא יוצא עם חברים, לפעמים הולך לתנועת נוער. לאחרונה החל להיות כל כך חצוף בעיקר כלפי (אמא שלו) . זורק מילים מעליבות כלפי, עונה בחוצפה ובזילזול לכל דבר שאני מבקשת או מדברת. אם אני עירה לו על התנהגותו תשובותיו הם: זה מה שיש, אין מה לעשות, אני אהיה ילד הכי רע שלא תוכלי להתנאות בי. יש לציין שתמיד אמרתי עליו שהוא ילד טוב ועוזר כשמבקשים ממנו. יש לציין שאל אביו הוא פחות תוקפני. (אני ואביו נמצאים במערכת זוגית לא כ"כ בריאה) אלימות מילולית, חוסר כבוד ביננו וכו'. שאלתי היא: האם נכון מה שאני עושה: אני החלטתי פשוט לא להתייחס אליו ( בהפגנתיות). אמרתי לו עד שלא תתחיל להתנהג אלי בכבוד אני לא מעוניינת לדבר איתך ואתה בשבילי לא קיים. אני עושה זאת כי אני חושבת שבאיזה שלב הוא יישבר. יש מצבים שהוא אומר לי: את אמא רעה, אשה זרה, שונא אותך וכו'. למרות שאני אמא בכל לא רעה. למרות הכל אני מנסה לדבר איתו ולנסות להבין אותו ולעזור לו. אך אני חושבת שיש גבול לחוצפה כלפי ולזלזול. דיברתי איתו רבות והסברתי לו גם בתקיפות שאני לא מוכנה שהוא ידבר אלי כמו שהוא מדבר. אני פוחדת שהמצב ימשיך ויחמיר וכבוד כלפי לא יהיה לו אף פעם. אז האם אני נוהגת נכון שהחלטתי פשוט להתעלם ממנו לחלוטין. לתשובתך אודה.

אסתי ערב טוב אני מבינה את הדילמות שלך, ואת הרצון שלך לשנות את היחס של הבן שלך אלייך, משפחות רבות דנות בשאלת הגבולות בהתנהגות של הילדים, מה מותר מה אסור, ואיך להוביל להתנהגות הרצוייה. יש כיום לא מעט 'קבוצות' הורים, (משהו כמו מכון אדלר, או דומה לו) .... אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית, מבלי שיישתמע מההתייחסות שלי, שאני מצדדת בסוג בהתנהגות של הבן שלך כפי שתארת, או שאני מבקרת את ההתנהגות שלך כלפיו. - ילדים לומדים דרכי התנהגות במקומות שונים, אחד מהמקומות החשובים ללמידת התנהגות, זה הבית. ואת מציינת שביחסים שלך עם בעלך יש אלימות מילולית, חוסר כבוד ....אז כניראה שחלק מההתנהגות שלו נובעת ממה שהוא רואה בבית - אמהות, אמהות לדעתי זה לא דבר עם תנאים. כך ש'אתה לא קיים בשבילי', זה לא אומר שאמהות צריכות לקבל כל צורת התנהגות, בהחלט לא, את גם אדם ובהחלט מגיע לך שיתנהגו אלייך כמו שהיית רוצה שייתנהגו אלייך, אבל בין לא לקבל התנהות מסויימת לבין 'אתה לא קיים בשבילי' יש פער גדול - לגי הציפיה שלך - שהוא יישבר באיזה שהוא שלב (ויתנהג בהתאם), אני מניחה שזו צורת ביטוי, אבל זו צורת ביטוי קשה, ההתנהגות בוטה / אגרסיבית / חוצפנית / בדרך כלל נובעת מקשיים ולא מרצון רע (יש כאלו שמדברים על פינוק, לדעתי זה תמיד מהקשיים) לכן לדעתי אין מקום לנסות להגיע איתו למקומות של 'שבירה' את מציינת שקשה לו בלימודים, בחברה, במשפחה .... קשה לו ! הוא צריך אהבה ועזרה. (בעיות למידה + הורים עם יחסים קשים, זה בהחלט לא פשוט לנער בן 14) אני מאמינה שבשילוב תמיכה שאת כאם תקבלי, ועזרה שהוא ייקבל - יובילו לתוצאות הרבה יותר חיוביות לכל הצדדים מאשר תגובה של 'לא קיים' - 'עד שיישבר'

בעיני, את נוקטת טקטיקה חדשה במלחמה נגדו.לאחר שהטקטיקות הקודמות לא עזרו. החלפת טקטיקה לא מונעת את המשך המלחמה... אני חושבת שלא מגיע לאף אמא שידברו ויתנהגו אליה כך. יחד עם זאת ברור לי שהילד מאותת (מאותת? צועק!) מצוקה מאוד גדולה. נורא קשה ליעץ איך לעשות זאת, אבל אם אני מנסה להכניס את עצמי "לראש" של הילד, הייתי רוצה שלא תוותרי עלי. שתגידי לי שאת אוהבת אותי. שאת רואה שקשה לי עד כדי כך שאני פוגע בך. שיש בעייה בתקשורת בינינו ושאת לא תוותרי עד שתמצאי את הדרך לעזור או את האדם שאליו נפנה כדי לפתור את הבעייה. הייתי הולכת יחד איתו לטיפול. נסיוני אומר שמתבגרים לא אוהבים ללכת לטיפול כי אז הם מרגישים שהם הבעייה, (ששולחים אותם לטיפול כדי לתקן אותם). אבל אם הולכים יחד - כל המשפחה, נוצר קשר טיפולי שעוזר לילד, ולפעמים גם מבינים שהילד רק מדגים או מבטא בהתנהגותו בעייה שיש בבית.

שלום, האם כתב פרויד משהו על ההסמקה? והאם הייתה ידועה בעבר?

איתן שלום פרויד כתב כמעט על כל תופעה אפשרית בפסיכולוגיה, הוא היה סופר פורה מאוד. אני זוכר מקרה אחד בו הוא כותב ישירות על פחד מפני הסמקה ולמרות שאינני זוכר קונקרטית אני בטוח שיש לו התייחסות גם להסמקה עצמה. תוכל לנסות ולעשות חיפוש אינטרנט. בעברית לא תמצא הרבה אבל באנגלית תמצא בוודאי תימוכין. הביטויים בהם כדאי להשתמש הם: Blushing, Flushing, erythrophobia בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר, רציתי לשאול, לגבי מריטת/תלישת שיערות משיער הראש. ראיתי את בתי עושה זאת מספר פעמים, תוך כדי שיחה איתי ובפעמים אחרות. האם זה יכול להצביע על דבר מה? תודה, עדי.

עדי שלום הנושא עולה מדי פעם בפורום ולהלן כמה פרטים. זה די תלוי בגילה של הבת ויכולתה ורצונה לקבל טיפול. אם מדובר בילדה צעירה מאוד זה כמובן שונה מאוד ממתבגרת וכו' ומצריך סוג אחר של התייחסות. תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת מה בדיוק הבעיה שלי אבל אין לי ספק שהיא קיימת... בכל פעם שמישהו מציע לי לצאת אני מסרבת. בכל פעם אני מחפשת את קיומו של הניצוץ הזה שצריך להופיע כשאותו אדם ניצב מולי. באם אין הוא נמצא אני פשוט מוותרת על כל ניסיון לעוררו. מה גם שקשה לי מאוד לומר לאנשים מה שאני באמת חושבת, בין אם הם מוצאים חן בעיני ובין אם לא. על כן, אני מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש מסרבת בהתמדה מופתית לכל הצעה שהופנתה אי פעם לעברי. אני בחורה שנראית טוב, ומבחינה היטב ברמיזות ומבטים המופנים לעברי, אך עם כל ה"גדולה" בדיבורים, במעשים אני שואפת לאפס. איני מסוגלת לצאת עם אנשים! אני מרגישה מבוכה נוראית בכל הנושא הרומנטי, לפחות הראשוני, ופשוט יודעת בתת מודע שאם אמשיך לסרב בסופו של דבר אשאר לבד. ועדיין איני מצליחה לצאת מהמעגל הזה ולענות פעם "כן" למישהו ולתת לו צ'אנס, גם אם הוא נראה טוב, ולו רק בשל העובדה ש"אין ניצוץ" ראשוני שידרבן אותי לרצות לצאת איתו. מעבר לזאת, קיימים משברים לא מעטים בחיי. בשלב זה איני רוצה שגורם חיצוני יידע היכן אני גרה ובטח שלא יבקר בביתי (סיבות אישיות אשר גורמות לי מעט לבושה). אני חושבת שלעובדה שאיני מעוניינת להתחיל מערכת יחסים יש קשר לעניין ועל אף שהמצב לא היה כזה תמיד, גישתי בעניין הסירוב הוא תסביך של זמן רב, הרבה לפני "המשבר" אליו נקלעתי, אך אני בטוחה שהעניין רק מגביר את הרתיעה והחשש שלי. שאלתי מתחלקת לשניים: 1.האם יתכן שכעבור מספר מפגשים פתאום ניתן להרגיש משיכה למישהו אשר לא חשבתם שתוכלו להימשך אליו לפני שיצאתם עימו? ואיך אוכל לצאת מהקושי לומר למישהו שזה לא זה, לאחר שיצאתי עימו? 2.איך מתמודדים עם הרצון "להעלים" את חיי הפרטיים מהמפה, ובכל זאת לשאוף לבנות מערכת יחסים נורמלית וכנה? כיצד אני מסבירה את העובדה שאיני רוצה שיבואו לקחתני מבינתי או לעלות אליי, ואיך זה יצטייר? מודה על התייחסותכם.

היי אנונימית, אין ספק שהתחושה שלנו כלפי אדם יכולה להשתנות אחרי שמכירים יותר. לדעתי אפשר למצוא את עצמך חשה חיבה או משיכה גם למישהו שבהתחלה נראה לך סתם "בסדר", מצד שני, ברור שגם מישהו שנראה לך "בסדר" יבהתחלה כול אחרי כמה פגישות להראות "בסדר אבל לא בשבילי" ושני הדברים צפויים לקרות כאשר תתחילי לצאת ולהפגש. ברובד היותר עמוק אני שומעת שיש לך הרבה חששות מהמצבים שיכולים לקרות - גם ממצב שבו את צריכה לדחות בחור אחר, גם ממצב שבו יתגלו עליך דברים שמביכים אותך, ואולי גם מהמצב הרצוי, שבו את באמת פוגשת מישהו ונוצר קשר שאת רוצה בו. בכל סצנריו, יש משהו אחר מפחיד, אבל המכנה המשותף לכולם, בעיני, הוא מידה רבה מאד של חוסר בטחון עצמי... למשל, הקושי שלך מהמחשבה על להגיד למישהו "לא" יכול להיות קשור לחוסר בטחון ביכולת שלך להיות אסרטיבית ולהביע את עצמך, אך אולי גם לקושי שלך מעצם המחשבה שצריך "לדחות", מהמחשבה שיכול בכלל להיות כזה מצב, שבו נפגשים ואז אחד הצדדים אינו מעוניין. (כי הרי זה יכול לבוא גם מהצד השני)... והפחד הקצת יותר סמוי דווקא ממצב שבו מישהו מוצא חן בעיניך, יכול להיות קשור לתחושת חוסר בטחון מכל התחום האינטימי. את יודעת מה אני הייתי עושה? הייתי יוצאת לכמה פגישות, בלי כוונה ברורה לפתח דווקא מערכת יחסים גדולה וחשובה. לצאת בשביל קצת "להתאמן" בלהיות בסיטואציה הזאת, שלא תמיד חייבת להוביל למשהו. הייתי מתחילה בלצאת עם מישהו שנראה לי "נחמד" - רק נחמד. ואם כבר הייתי בוחרת מישהו נחמד וגם קצת ביישן, כדי שאני ארגיש בעצמי קצת יותר בטוחה. ואולי בכלל רצוי לצאת עם מישהו שהוא גם נחמד גם ביישן וגם "בחור טוב", ואז בכלל זה יכול לתת הרגשה טובה. ואחרי שתצאי עם מישהו נחמד, ותראי שאולי לא מתחשק לך להמשיך, תוכלי להתאמן בלהגיד לא. שזה גם מאד חשוב. בקיצור, נראה לי שאת זקוקה לקצת התנסות כדי שתצליח קצת לנער את הפחדים שלך...

מודה לך על שהגבת. יש משהו בדברייך, ואני די מודעת אליהם. כלפי חוץ לעיתים הדברים לא תמיד מורגשים, אך אני יש בי צד לא מבוטל של חוסר ביטחון, ייתכן ואכן מפאת חוסר ניסיוני. לקחתי את דברייך לתשומת לבי.

אנונימית שלום סיפור הניצוץ שחייב להופיע בשניה הראשונה הוא תופעת לוואי מצערת של החשיפה המסיבית שלנו לסרטים וסיפור מיתולוגיים. החיים יותר מורכבים מכך, קשרים נפלאים נוצרים גם אם הניצוץ לא הופיע ברגע הראשון, והרבה אכזבות נוצרות מניצוצות לכאורה. כדי ברור שאם את מחכה ל"נסיך על הסוס הלבן" יש סיכוי די קלוש שהוא יופיע בדיוק כמו שאת מדמיינת ובהחלט יש צורך בשינוי גישה. כאן אנחנו עוברים לעניין השני שהוא כנראה חלק מהסיבה שבגללה את מסרבת לצאת עם בחורים. מאחר ואת אומרת בצורה די ישירה שאת למעשה נמנעת מצירת קשר זוגי בגלל כל מיני סיבות זה ברור ששם נמצאת הבעיה. אם לא תטפלי במקור הבעיה, העניין לא יפתר. לא הבנתי מה בדיוק הבעיה בבית שלך, ואולי זה לא כל הסיפור מאחורי ההמנעות. בכל מקרה, תצטרכי לעשות עם עצמך תהליך כלשהו אם את באמת רוצה לפתח זוגיות אמיתית בטווח הנראה לעין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יודעת שסיפור "הניצוץ" לרוב הוא קלישאה אגדתית ואין לו אחיזה מבוססת במציאות, אך עדיין במרבית המקרים היעדרו הוא מה שכובל אותי לסרב פעם אחר פעם. ניסיתי לעבוד על כך ולתת צ'אנס אך ההרגשה היא ריקנית ביותר ועל כן ממילא אין לי רצון לקדם את העניין והוא דועך לו מאיליו. עם זאת אני יודעת היטב שגם אילו היה קיים, אין זו ערובה לכך שמצאתי את אהבת חיי ואחיה עימה באושר עד קץ כל הימים. כנראה עליי לקחת את עצתה של לילה ופשוט לנסות. בנוגע לבעייתי בחיי הפרטיים. זהו מצב שקצת מכביד עליי וכובל אותי, ואין לי כל אפשרות להתנתק כרגע מכך, אך עם זאת העניין מסתכם בזאת שפשוט איני מעוניינת שיבקרו בביתי, והבעיה היא כיצד אני מעבירה מסר שכזה מבלי לפגוע או לעורר סקרנות יתר. מודה על היחס.

לארוס שלי יש פובית התחייבות (במובן הקליני של הביטוי). השאלות שלי הן - 1. איזה סוג טיפול הכי יעיל לבעייה זו? 2. מהם סיכויי ההחלמה אם בכלל? ואם כן, מתי ניתן לראות שינוי? סוף כל סוף הוא מתחיל להבין שיש לו בעייה, ומוכן ללכת לטיפול באופן מיידי. יש לציין שיש לו מוטיבציה רבה לטיפול, אבל הוא בן אדם מופנם. תודה רבה מראש! דסי

דסי שלום התחלתי לכתוב הודעה על מה שאני הבנתי מדבריך, ואז חשבתי שאולי אני מפספס לחלוטין. לפני שאענה לך, אנא הסבירי בדיוק למה כוונתך והיכן באה לביטוי החרדה מפני מחוייבות של ארוסך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בדיוק שהקשר ביננו נהיה גן עדן והתקרבנו אחת לשנייה מאד, הוא ממש זרק אותי באופן מפתיע, החלטי , בלי שום הסברים, לא רצה לדבר איתי והיה ממש בן אדם אחר, אני הייתי בשוק טוטאלי והתחלתי לדבר עם אנשים על זה כי לא הבנתי מה קרה לו, ומישהי הפנתה אותי לקרוא על הבעייה "פחד התחייבות" וזה היה אחד לאחד מה שהוא הציג, וגם התאים לאופי שלו. קראתי על זה הרבה חמר באינטרנט וגם בספר "גברים שאינם יכולים לאהוב" שמדבר על הבעייה ואני בטוחה ב-99 אחוז שזה מה שיש לו (יש לי תאר ראשון בפסיכולוגיה אם זה מעלה את הקרדביוליות שלי בעינייך). לאחר שבוע, כמו שמצופה מנבעת ההתחיבות, הוא התקשר אלי והתחנן על נפשו שנחזור להיות יחד ושהוא עשה את טעות חייו.. החלטתי לחזור אליו משום והוא הבין שזו בעייה שלו והסכים להתחיל טיפול. הוא מישהו שאני מוכנה להלחם למענו אם הוא מוכן לטפל בבעיה. לצערי בין כל החמר שקראתי לא קראתי מה הטיפול הכי מתאים לבעייה זו (קוגנטיבי , התנהגותי, דינמי) מצד אחד זוהי פוביה, מצד שני זה קשור לדפוסי הקשרות. וגם לא מצאתי מה סיכויי ואופי ההחלמה מהפרעה זו. זה מאד חשוב לי , כדי שאדע קצת למה עלי לצפות כאשר אני מתמודדת עם המפלצת הזו. תודה מראש, דסי

שלום אני סובלת מבעיה כפייתית, פסיכיטר רשם לי רסיטל שהלכתי לרופאת משפחה לבקש מרשם לתרופה היא בקשה עוד מכתב מפסכיטר שלמה עלי לקבל תרופה זאת ואני לא כלכך אוהבת ללכת למרפאה פסיכולוגי , רציתי לדעת למה רופאה שלי בקשה שוב אישור? כי בגלל זה עדיין לא קיבלתי תרופה ואני כועסת על מערכת הבריאות.בבקשה אם אפשר תסביר לי.תודה מכל הלב.אני בת 45.

שרה שלום בנושא תרופות אנא פני לפורום לפסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שרה, כדאי לך ללכת לרופא אחר ולבקש ממנו מרשם לרסיטל.. נראה לי שהרופא הזה חורג מסמכותו.. ברגע שיש לך מרשם מפסיכיאטר לרסיטל, מספיק שתביאי אותו לרופא משפחה והוא יתן לך מרשם מקופ"ח.. אני בעצמי עשיתי בדיוק כך ולא היתה לי שום בעיה.. בהצלחה.

יש לי בעיה שאחרי שאני מתעוררת אני המוח שלי יכל ופנוי להתמודד עם משימות שאני יכולה לעשות בכיף אבל כעבור שעתיים כמו זיכרון של מחשב שנגמר הזמן, אני כבר עמוסה בגירויים של כל מה שדורש ממני תשומת לב אפילו נוכחות של אנשים, בלאגן בבית, בלאגן במדינה, משימות כמו סידור החדר, ודברים אחרים שמתחילים לשבת על הראש ומתרבים תוך שעתיים בערך ממתי שאני מתעוררת, בקיצור כל מה שדורש מהמוח שלי תשומת לב פשוט כל אלה מציפים את המוח שלי ולא משאיר בו מקום פנוי לזכור ולהקשיב ו(אין לי בעיות קשב ופסיכולוג שבדק את זה אמר שאין לי בעיות קשב ואם לפעמים יש לי בעיות קשב אז זה רק מסיבה נפשית כך הוא אמר), ואז אני שוכחת מה אני צריכה לעשות ולא מסוגלת לתכנן שום דבר כי אני שוכחת מה צריך לתכנן בכלל,אפילו יש תופעות של אפרקסיה בתנועות שאני שוכחת להעריך את המיקום של הידיים שלי לצורך תכנון התנועה, אני חשה שאני צריכה שעות שינה כדי לנקות ולפנות שטח זיכרון מכל הגירויים שמציפים לי את המוח וכפי שהגדרתי אותם אלה לא מחשבות ולא רגשות אלא כל מה שדורש מהמוח שלי התיחסות אליו ותשומת לב סוחט אותי, גורם לי לכל התופעות האלה וחולשה פרוקסימלית בכל שרירי הגוף . האם יש עיצות מה לעשות ?

דקלה שלום אני מבין מדבריך שנפסלה האפשרות שמדובר בבעית קשב ולכן נשמע שהניתוח שלך די מדוייק ומסביר את הסיבות. כנראה שיש לך הרבה מחשבות ורגשות שמסתובבים אצלך בראש וגורמים לך עומס רגשי רב שאיתו את מתקשה להתמודד. דרך טיפול פסיכולוגי ובמקרים מסוימים גם בעזרת תרופות אפשר אולי לרכוש כלים לאופן התמודדות אחר עם הלחצים של החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 34 נשואה +2 בחודש האחרון אני מרגישה כאילו שאני נאכלת בפנים ידי ורגלי מזיעות וכאילו משהו מבפנים נותן לי פקודות אני מפחדת מאוד מה עלי לעשות????

תמי שלום אני מציע לך לפנות לרופא פסיכיאטר ולספר לו במדוייק מה שעובר עליך. קבלי חוות דעת ולפי מה שיאמר המשיכי הלאה. יש כאן די הרבה אפשרויות ואין טעם לנחש על מה מדובר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אבקש הפנייה לחומר הדן בסוגיית הצורך של ילדים אחרי גמילת יניקה בחזרה לתהליך היניקה. גילים של שנתיים לערך. על התופעה,הצורך,גורמים פסיכואנאליטיים ודרכי התמודדות כדי להכחיד התופעה תודה

א. שלום אני לא מכיר חומר כזה. רצון לחזור לינוק תקופה משמעותית אחרי גמילה יכול לקרות בעיקר על רקע הולדת אח קטן שיונק. רצון לחזור לינוק תקופה קצרה אחרי הגמילה מורה שהגמילה למעשה לא קרתה באמת אלא נוצר פסק זמן שנובע מסיבה כלשהי, למשל מרצון בעצמאות של הילד, במסרים כלשהם מצד האם וכו', אך שאלו היו חלשים יותר מהצורך להישאר עם החוויה הסימביוטית של היניקה. על חווית היניקה וההנקה עצמה נכתבו דברים רבים ויש על כך גם חומר רב באינטרנט ובפורומים יעודיים להורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מעל שנתיים מאז מות אימי. אני לא ממש מצליחה לדבר בטיפול על נושאים שמטרידים אותי בעיקר משום שאני מרגישה שהפסיכולגית מושכת את השיחות לכיוונים אחרים כמו קשר עם אבי וכו'. הבעיה הבוערת שלי היא השנאה העצמית שלי לגופי ולאופיי. מכיוון שלא מצאתי עם מי לדבר על הנושא יותר מדי זמן שמרתי דברים לעצמי עד שמספר פעמים לא הצלחתי להתמודד עם הבעיות פרט לדרך ההתמודדות הפשוטה - חתכים. מכיוון שאני לא אוהבת את הפעולה הזאת ולא רוצה להמשיך בה, אך מצד שני כרגע אני לא מוצאת דרכי התמודדות נוספות, פניתי לאחד מהמורים בבית הספר בו אני בוטחת. אבל אני לא ממש יודעת מה לומר לו במיוחד משום שאני יודעת שהוא מחויב להעביר הלאה מידע מסוג כזה, ואילו אני לא מעוניינת שאף אחד אחר ידע. השאלה שלי בעצם היא למי אני יכולה לפנות עם העניין של החתכים, ואיך אני יכולה להתמודד עם הצורך שלי להשחית את גופי מתוך שנאה גדולה מאוד לצורתי החיצונית. האם שיחה עם מורה היא רעיון טוב?

ההודעה שלך הייתה עצובה מצד אחד ומשמחת מצד שני - כי את יודעת שאת צריכה עזרה, ומה שאת מחפשת זה סך הכל את הכיוון ממנו היא תגיע. מנסיון רב שנים בטיפול פסיכולוגי, אני מציעה לך מכל ליבי, את מה שאת כותבת כאן לומר למטפלת. תגידי לה שמה שמציק לך זה בדיוק מה שאת לא יכולה לדבר עליו, ושתעזור לך, ושמצאת את עצמך רוצה לספר למישהו אחר שיעזור לך, שבעצם מי שצריך לשמוע את זה באמת זו היא. היא מכירה אותך כבר שנתיים, תנסי להרגיש נוח מספיק להגיד לה את כל הדברים האלה, תחשבי שבעצם היא רוצה לעזור לך וזה תפקידה, ואם לא תספרי לה - איך היא תוכל לעזור? המורה יוכל להעביר את זה הלאה, ואולי ימליץ להורייך שישלחו אותך לטיפול פסיכולוגי בו את נמצאת ממילא - אז את יכולה לחסוך לעצמך את כל הדרך ולדבר איתה. אל תחשבי עליה ועל איך שהיא מושכת את השיחות לדעתך או שאולי היא תיפגע או שקשה לך - פשוט תדברי איתה הכי ישיר שאת יכולה - דברים כל כך מוצלחים קורים אחרי פגישות כאלה.

שני שלום אני מסכים עם אודריה ועל הצורך לפתוח את הדברים בטיפול. אין כל טעם להיות בטיפול פסיכולוגי כאשר את הדברים המשמעותיים באמת משאירים בחוץ. במידה ואת מגיעה למסקנה שהטיפול אינו מועיל לך, גם בזה צריך לטפל ולהחליף טיפול. את יכולה לדבר עם המורה ואני מעריך שהוא יוכל לעזור ולכוון אותך כיצד למצוא את המסגרת הטיפולית הנכונה עבורך, בין אם בתוך הטיפול הקיים ובין אם במקום אחר. ברור שנדרשת כאן התייחסות רצינית לתופעה של הפציעה העצמית שלך ואין צורך להכביר על כך מילים כיוון שאת מודעת לזה בעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום בני בן 14.5 מפחד מזריקות בדיקות דם. מאז גיל 7 מסרב לבצעם. היינו אצל שני פסיכולוגים בעלי גישה טיפולית שונה (15 פגישות בראשון ו - 25 בשני) ללא תוצאות, ניסיתי הפנוזה בבי"ח וולפסון - נכשל על הסף. הילד גם פוחד להתמודד עם ילדים אחרים וכמעט עם כל בעייה. הוא סובל גם מבעיות אכילה וגדילה על סף הנורמלי (נמוך ורזה) בבקשה בבקשה תעזרו - כי אין לי מושג איך תודה אורי

אורי שלום ניסיתם את השיטות הפסיכולוגיות המקובלות לטפל בבעיה כזו, הן בטיפול והן בהיפנוזה. השאלה ממה נובעת הבעיה ויתכן שטיפול ממוקד אינו מספיק. אני גם תוהה האם בנושא בדיקות הדם מסתכמת הבעיה או שיש רקע נוסף להפרעות חרדה אחרות. נראה לי לפי תאורך שהסיפור רחב יותר ואם תנסו להתמודד עם המכלול אולי בעית בדיקות הדם תיפתר מאליה, ואולי היא אפילו לא החלק החשוב ביותר שעימו צריך להתמודד ברמה המיידית. המטרה הראשונה בעיני היא להבין את הבעיה לעומק. נסו לפנות למומחה לפסיכולוגיה של הילד או לפסיכיאטריה של הילד, הגיעו עם כל סיכומי הטיפול הקודמים ונסו לקבל אבחנה והמלצה מסודרת שאולי תפתח כיוון שונה לטיפול. בכל מקרה אני ממליץ גם להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים לגבי אפשרות של טיפול בתרופות נוגדות חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלה: כשאתם פוגשים את הפסיכולוג שלכם בקניון האם אתם ניגשים לומר לו שלום? מתעלמים כאלו לא ראיתם? האם זה מוזר לכם ? אולי מרגישים לא נעים? ובכלל כיצד לדעתכם צריך לנהוג? מענין אותי מה אתם חושבים תודה.

אני חושבת שזה יכול להיות מאד מבלבל, מוזר, מעורר רגשות שונים. אני בעיקרון חושבת שזה לא מצב שהייתי שמחה אם היה קורה לי :-) אבל ביחס לאיך להתנהג - אני חושבת שאין כללים, למרות שבעיני יש כלל אחד ביחסים עם בני אדם והוא לנהוג באנושיות. וזה נכון גם לצד של המטפל, כמובן. בעיני זה אומר שאם נמצאים יחסית קרוב, ונוצר קשר עין, להנהן לשלום, או לגשת להגיד שלום זה הדבר הנכון, כמובן בהתאם לנסיבות. (עם מי את נמצאת, אם מי הוא נמצא, ובעיקר מה מרגיש יותר נכון). אני חושבת שלהתעלם לחלוטין מהאדם אחר לא עושה הרגשה טובה (לאף אחד מהצדדים) אבל מצד שני חשוב לשמור על הפרטיות גם שלך, וגם שלו, כך ששלום ידידותי, לא מתעלם, אבל כזה שלא מחפש להתחיל שיחה נראה לי הכי נכון - משני הכיוונים...

מסכימה - אין מה להתעלם ! זה מפגש (מקרי) בין שני אנשים שמכירים אחד את השני. מסכימה - חשוב לשמור על הפרטיות גם של המטפל וגם של המטופל מסכימה - שלום ידידותי / הנהון בראש ... ניראה לי הדבר הנכון ובעצם שמירה על הפרטיות ניראה לי הדבר הנכון, כי מעבר לזה יש את האישיות של המטפל ושל המטופל וצורת הקשר ביניהם. לגבי הרגשות שמתעוררים, במידה ומתעוררים ממפגש זה רגשות של מעבר לכמה שניות של אי נוחות / מבוכה ..... חשוב להעלות את זה בפגישה המשותפת הבאה. במיוחד אם התעוררו ב'מפגש' רגשות כמו קנאה / אכזבה / כעס ..... (בעיני - אפשר לראות את זה גם בעיניים הומוריסטיות מעט, כל עוד זה לא 'מוריד' ולא 'מעלה' את המטפל או המטופל)

אלמונית שלום מהתשובות השונות אפשר כנראה כבר להסיק שאין כאן כללים ברורים. זה תלוי באופן הקשר, באופי המפגש ובהקשר שלו. אני מעריך שבמפגש של אחד על אחד יותר קל לומר שלום, אך אם יש אנשים נוספים, במיוחד אם נושא הטיפול הוא סודי, זה נעשה יותר מורכב. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילד בן 11 המאובחן עם בעית קשב וריכוז עם נטיה לאיפר אקטיביות הבעיה החדשה זה שהילד מסתכל לי ומצביע על החזה ואומר בא לי לאכול אותך מצביע וגם מנסה לנשוך אותי בכתפיים בידיים נשיכות עדינות שאלתי היא 1. האם התופעה נורמלית או אני צריכה לעשות עם זה משהו? 2. כש הילד עושה את זה איך להגיב מה להגיד לו (אני לא רוצה להגיד משהו שיפגע במיניות שלו) תודה מראש על תשובתך

שלום לילד בן 11 אפשר להסביר באופן די ישיר לא להצביע על החזה ולעצור התנהגות שנראית בעיניך לא הולמת. החשש להתפתחותו המינית אינו גדול יותר כאשר את מתעלמת מהתנהגות כזו כי גם היא עלולה להיות בעייתית ולסמן על קושי בגבולות והבנת גבולות. במידה ואת מתקשה לנהל את השיחה הזו כדאי לקבל ייעוץ. אני מתאר לעצמי שבשל האבחנה הילד מטופל במסגרת כלשהי וכדאי לקבל ייעוץ מהגורם שמטפל בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת ה- 5.5 סובלת מבעיית פחדים מגיל 4 הבעיה החלה לאחר שירדה במעלית בטעות לבד 2 קומות ועלתה בחזרה כאשר אביה הזמין את המעלית . המקרה קרה לפני כשנה וחצי ומאז המצב החמיר אני לא יודעת באם לשייך זאת למקרה הספציפי הזה אך מאז היא פוחדת להשאר לבד היו בעיות של קיבה (יציאות) שנפתרה לאחר כ- 3 שבועות לא הולכת לחברות אלא עימי (אמה) בלבד מסרבת לסגור דלתות (באמבטיה) בבית לימי הולדת אני איתה לאורך כל האירוע . היינו באירוע של עפיפונים והיא החלה לצעוק ולהיכנס לחרדות שהיא לא רוצה שנעיף את העפיפיון ועוד מקרים שמתווספים מידי יום אני חושבת שכיום הילדה זקוקה לטיפול פסיכולוגי ואינני רוצה שהחרדות ילוו אותה להמשך חייה על כן אבקש ייעוץ והמלצות לטיפול אנו מטופלים בקופת חולים מכבי . אודה על מענכם בעניין זה.

גלי שלום נשמע שבתך סובלת מחרדה. יתכן שמקרה המעלית הוא זרז למשהו שהיה שם, אך הוא בוודאי לא הגורם למכלול התופעות שאת מתארת. בהחלט כדאי שתקבלו ייעוץ מפסיכולוג ילדים. התקשרו לצוות בריאות הנפש של קופ"ח מכבי באזור מגוריכם ובקשו המלצה. כמו כן אולי רופא הילדים שלכם מכיר מישהו מתאים מהרשימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי ניסתה להתאבד לפני כשנה עכשיו היא מדברת על זה שוב עם מי אני יכולה להתייעץ לקבלת כלים להתמודדות שלנו כהורים . כרגע היא מטופלת על ידי פסיכולוג פעם בשבוע היא רק התחילה אבל אני מזהה אצלה אישיות בעיתית ואנחנו כהורים לא כל כך יודעים כיצד להתנהג הייתי רוצה לדעת האם יש גוף שעוזר להורים להתמודד חוץ מבית חולים . אודה לך על תשובה מהירה

מה את מתכוונת במילים 'אישיות בעייתית'?

רורי שלום מאחר ובתך מטופלת אצל פסיכולוג הוא הכתובת הראשונה אליה צריך להתקשר. ראשית חשוב מאוד לדווח על מחשבות אובדניות שעולות שוב. כמו כן יתכן שצריך לבדוק צורך בטיפול תרופתי כלשהי. במידה ואין אפשרות שתקבלו ייעוץ ישירות מהפסיכולג המטפל בקשו ממנו הפניה לפסיכולוג אחר שיוכל לתת לכם ההורים הדרכה ויוכל להיות בקשר עם הפסיכולוג המטפל של הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני בת 28, תחילת חודש 9 להריון. זהו הריון ראשון שלי. לפני שנה סיימתי טיפול בדכאון קליני. הטיפול ניתן במשך שנה במרפאות חוץ של אחד מבתי-חולים של משרד הבריאות בארץ. סבלתי מדכאון קשה וממושך (של מספר שנים) עם נסיונות התאבדות. הטיפול הסתיים ביוזמתי ובהסכמה של הפסכולוגית שטיפלה בי לאור שיפור מאד גדול במצבי. מאז הספקתי להתחתן ולהכנס להריון. כבר לפני מספר חודשים התחלתי להרגיש שהבעיה חוזרת אומנם במידה פחות חמורה. אני מאוד חוששת מדכאון לאחר לידה. ממה שהבנתי זה פוקד גם נשים שלא סבלו מבעיות נפשיות לפני הריון. האם עלי לפנות לפסיכולוגית שטיפלה בי כבר עכשיו? האם לנסות להתמודד עם הדבר בכוחות עצמי? דבר נוסף שברצוני לציין - לא קיבלתי טיפול תרופתי עקב תופעות לוואי קשות.

נטלי ערב טוב לדעתי בהחלט כן. אין מה לחכות, אם את מרגישה שהבעיה חוזרת, אין מה להמתין להחמרה. להפך, ככול שתקדימי את הפניה תוכלי למנוע את ההחמרה, ולהגיע ללידה / ולתקופה שאחריה בצורה טובה יותר בהצלחה א

נטלי שלום לאור המצב הקשה בו היית לא מזמן זה די טבעי שתהיי לחוצה כעת בתקופה שהיא רוויה במתח ואי וודאות. אין ספק שכדאי שתפני לפסיכולוגית שטיפלה בך לצורך ליווי של התקופה הקרובה. היא גם תוכל לכוון אותך האם יש צורך בהתערבות תרופתית או שהמצב הוא רק מתח וחרדה טבעיים בתקופה כזו של שינויים. בלי קשר לדיכאון, כדאי שתקבלי לווי פסיכולוגי בחודשים הקרובים בהם תיכנסי לתפקיד החדש כאם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , היום צלצלה אליי הגננת של בני בן השנתיים , ואמרה לי שבני נושך את ילדי הגן נשיכות חזקות כאשר כול גופו רועד בזמן הנשיכה . לפני שהוא נכנס לגן הוא היה ילד שלא מכה אף אחד , לא מחזיר כאשר היכו אותו והיום משהוא נכנס לגן הוא נושך וסוחב בשערות . אני ממש לקחתי ללב את השיחה הזו , ומאוד הופתעתי שכך הוא מתנהג. כשאנחנו בסביבת ילדים של חברים זה לא קורה !! וגם כמובן בבית הוא לא רואה התנהגות כזו ! מה עושים ?? תודה מראש

לפחות לפי המאמר הזה: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=316 מאד ממליצה לך לקרוא אותו היות ומתוארת שם גם דרך התמודדות עם הבעייה.

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=2&article=289

יעל שלום הקישור הנ"ל אכן רלוונטי וכדאי לקרוא. הייתי ממליץ לך לבקש מהגננת לעקוב אחר התרחשות הדברים, מתי הוא נושך ומדוע. במידת הצורך בקשי לשבת בגן למשך כמה שעות ולצפות בנעשה מהצד. במידה והיא מוכנה נסי לשבת ממש בצד ולראות איך הוא מתנהל בגן. סביר להניח שתמצאי את המקור לבעיה די מהר, במיוחד אם את לא מזהה התנהגות כזו בבית. נסי לראות אם אפשר להגיע לפתרון בעזרת צוות הגן, ובמידה ולא פני לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יודעת שתחושת הזמן היא סובייקטיבית . רציתי לשאול למה כשנהנים מרגישים שהזמן עובר מהר ולעומת זאת כשסובלים אז לא מרגישים כך שהזמן עובר מהר מדוע הדברים הם כאלה ?

אני חושבת שכאשר שקועים בפעילות, בין אם מהנה ובין אם לא מהנה, תחושת הזמן "הולכת לאיבוד". זה נכון גם כאשר אין "רמזים" לזמן - כמו שעון, חדשות, או שיגרה יומית שמרמזת על הזמן. לכן אני חושבת שהשאלה היא היכן נמצאת המודעות שלנו - האם אנו מודעים לזמן או שאנו שוכחים ממנו. קל יותר לשכוח מהזמן כאשר לא חושבים כל הזמן: אוף, מתי זה כבר יגמר. אגב, אני לא בטוחה תמיד האם "מהירות" מעבר הזמן היא פונקציה של הנאה. לפעמים דווקא כאשר נמצאים בסיטואציה מאד אינטנסיבית (לדוגמה טיול של שלושה ימים בו יש הרבה פעילויות, הרבה אנשים, והרבה הנאה גם) יש תחושה שעבר המון זמן, ולפעמים קשה להאמין ש"רק אתמול" יצאנו לטיול, כי זה נראה כמו מאד מזמן. האמת היא שזאת תופעה קצת שונה, שקשורה להערכת הזמן שחלף, ולא ממש לתחושה שהוא חולף, אבל בכל מקרה

האם כאשר נמצאים בפעילות מהנה אבל לחוצים או מודאגים או פשוט מודעים לכך שהפעילות עומדת להסתיים - האם גם אז הזמן עובר מהר? האם בעזרת מודעות לכך שאנו נהנים, אפשר, אם ככה "להאיט את הזמן"? האם שעות טיפול עוברות עליכם מהר או לאט? האם ה-50 דקות, או פרק הזמן המוקצב נחווה תמיד באופן זהה? מעניין...

שלום אכן תפיסת הזמן תלויה בגורמים רבים ואינה "אובייקטיבית". תפיסת הזמן תלויה בעיקר בכמות האירועים שחולפים בזמן נתון וכן בתשומת הלב שניתנת לשעון. במידה וישנה אירועים רבים הזמן נתפס כחולף מהר, כאילו יש לאדם קריטריון לכמה אירועים אמורים להתרחש בממוצע בשעה. אם קורים פחות הזמן הסובייקטיבי חולף לאת יותר ואם יש הרבה אירועים הזמן חולף מהר. תשומת לב לשעון גורמת בד"כ לאשליה שהזמן חולף לאט יותר. סביר להניח שבתקופה מהנה יש פחות תשומת לב למעבר הזמן ובתקופה קשה יותר תשומת לב רבה יותר וציפיה שהוא יאיץ ויעלם. יש על כך מחקר רב, אפשר להגיע למאמרים רבים הן דרך האינטרנט והן בספריות האוניברסיטאיות. התחום שייך לפסיכולוגיה של התפיסה - perception בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי תינוק בן 10 חודשים. קיבלתי הצעה לנסוע מטעם העבודה לשלושה ימים לחו"ל ואני מאוד מתלבטת האם לעזוב אותו? בעיקרון, הוא יהיה עם אבא שלו בזמן הזה. מה דעתך? האם יכול להיגרם לו נזק? מה עם חדרת נטישה? אודה מאוד לתשובתך המהירה, אני צריכה לתת תשובה עד סוף היום!

אני חושבת שזה בסדר גמור, אין לך מה לחוש אשמה, או דאגה גדולה. אבא שלו מן הסתם מכיר אותו גם ויידע להיענות לצרכיו בצורה טובה. (האם לא כך?) ואם כך, אז אין בכלל מה לדאוג. אני חושבת שכלל הטיפול בילד הוא שקובע את רמת החרדה שלו ואת הבטחון שלו, ולא אירועים בודדים. למרות התפיסה ה"רומנטית" או אולי "הפסיכולוגית" קלאסית של טעויות גורליות, אני מאמינה שכלל הטיפול הוא שקובע. והכי חשוב לזכור - מה שטוב לאם, לרב טוב לילדה. כי אם את תרגישי שהחמצת נסיעה והזדמנות, ואפשרות אולי גם להתאוורר מתינוקך (ואין בכך רע), זה לא יהיה לילד טוב לטווח הארוך. זאת דעתי הדי נחרצת בנושא. מדובר אחרי הכל בשלושה ימים, ולא בפרק זמן ארוך מאד, מדובר באבא שנשאר איתו ולא באדם זר, והעיקר - תעשי מה שאת רוצה, כי הדבר הכי חשוב לילד זה שתהיה לו אמא מרוצה. הכי חשוב!

מעניין אותי מאיפה יש לך כזה בטחון אמיתי או מזויף שאת מתנדבת לענות על כל שאלה? למשל על השאלה הזאתי.

לי הרעיון של להשאיר תינוק בן 10 חודשים עם אביו ל 3 ימים לא ממש ניראה. נכון, שככול שאת תהיי מרוצה יותר מעצמך ומהחיים זה רק יעשה טוב לילד שלך. אבל 3 ימים לתינוק זה ניראה לי 'המון זמן' מקווה שתמצאי דרכים נוספות שיעשו לך טוב עם עצמך, ושהזדמנויות של נסיעה לחו"ל יגיעו בזמן מתאים יותר עבורך. עצם ההתלבטות מעידה שאת לא שלמה עם קבלת החלטה של נסיעה, אז 'אישור' או 'אי אישור' מהפורם - ייתן לך את ה'אור הירוק' שאת מצפה לו ?

נילי שלום אין כל בעיה לנסיעה בת שלושה ימים לחו"ל כאשר הוא מטופל ע"י האב ו/או המשפחה. מדובר על פרק זמן הגיוני בהחלט. סביר שהוא יתגעגע בדרכו ובהתאם לגילו ההתפתחותי, וכך גם את, לדעתי אין סיבה לחשש ויש סביב הנושא הזה של חרדת הנטישה מיתוסים מוגזמים, אם כי יש פסיכולוגים שסבורים אחרת. אם היה מדובר בנסיעה של שבועיים הייתי מסתייג, אבל על שלושה ימים אין טעם אפילו לפתוח דיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשיש לי מצב רוח רע אני חושבת מחשבות רעות . כשיש לי מצב רוח טוב אני חושבת מחשבות טובות . עד כאן אני בסדר . אבל זה מבלבל אותי האם אני עבד של המצב רוח שלי ? ואיך זה שמצב הרוח שלי משתנה במשך היום וכל יום בבוקר המצב רוח שלי הוא כזה ובצהריים המצב רוח שלי משתנה באופן קיצוני ובערב המצב רוח שלי אחרת לגמרי ? למה למחשבות חיוביות לוקח הרבה זמן להשפיע על המצב רוח ואילו למצב רוח הרע לוקח זמן קצר לגרום למחשבות רעות ? האם בעזרת מחשבות אפשר לשלוט על המצב רוח ?

מצד אני חושבת שזה מאד טבעי ואנושי שהמחשבות שלנו והמצב רוח שלנו צובע את תפיסת העולם שלנו. אך מצד שאני אני חושבת שכאשר יש לנו יותר יציבות פנימית, קל יותר להתמודד עם מצבי הרוח, כי הם אינם צובעים את הכל ב"שחור" או ב"ורוד" אלא נותנים גוון בלבד. הכוונה שלי היא שנשמע לי שחסרה לך תחושה יותר יציבה של עצמך ושל חייך. כאשר את יודעת שבאופן בסיסי את מרוצה מ... חיי הזוגיות שלך, למשל, קל יותר להתמודד עם ריב או משבר שגורם למצב רוח רע. יש בסיס, ועליו מצב רוח. כנ"ל לגבי כל תחום בחיים. אך כאשר הבסיס לא מספיק קבוע, שינויי המצב רוח נחווים כמאד טוטאליים, ואפשר להטלטל בין תפיסת עולם חיובית לשלילית. אני חושבת שאותה יציבות בתפיסה עצמית/תפיסת עולם מאפשרת גם להתקדם ולהתפתח, כי כאשר נתקלים במכשול, באי הצלחה, או בקושי, יש יותר יכולת להתגבר עליהם והם לא "ממוטטים" אותנו לחלוטין. להיות מושפע ממצבי רוח זה טבעי ונכון, כי דברים אינם קבועים אלא משתנים ובעיני להרגיש שונה בזמנים שונים מעיד על רגישות ברוכה, אני רק חושבת שהמידה שבה זה מטלטל אותנו תלויה באיזו יציבות פנימית שאפשר כמובן לפתח.

נטע שלום כשאת כותבת נדמה לרגע שמצבי הרוח שלך הם מישהו אחר שעליו את מדברת, והוא בעל יכולת שליטה בך ובחייך. מצבי הרוח שלך הם חלק ממך ומההוויה והחוויה שלך. הם לא מנותקים ואם תצליחי להבין מדוע הם נוצרים כפי שהם נוצרים תרגישי פחות מנוכרת לחוויה האישית שלך ואולי גם תצליחי לשנות את התנודות החריפות במצבי הרוח. המחשבות הן חלק ממצב הרוח ובעיקרון אפשר להשפיע על מצב רוח גם באמצעות מחשבות, יש אפילו שיטת טיפול כזו שנקראת חשיבה חיובית. אני מציע לא להתייחס למצב הרוח כאובייקט אלא כחלק פנימי השייך לך שצריך לחקור ולהבין אותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילד בן 20 שלוקח כדורים נגד דיכאון אני תמיד נתתי לא את הכדורים באופן קבוע ותקופה הלך לשיחות כמעט כל דבר אני מזכירה לו כרגע הנער לא עושה שום דבר עים עצמו עפ שהרבה פעמים מחלט שהוא הולך לעבוד מוצא עבודה ובבוקר קשה לא לקום והוא מתיאש ואומר לי שאעזוב אותו לנפשו מצצ אחד אני כל דבר דואגת לו ומנסה להיות הכי טובה שייש ולתת לו כל מה שאפשר ומצד שני הוא מחזיר לי בכפיות טובה מדבר אלי לא יפה כאילו אני חייבת להיות לרשותו מתי שהוא רוצה ומצד שני הוא לא רוצה שאגיד לא כלום הוא אומר שאני מעבירה עליו ביקורת ושאני מרגיזה אות השבוע החלטתי שאני לא מתיחסת אליו ושיעשה מה שהוא רוצה ואמרתי שגם אני לא אתן מעצמי וגם לא כסף שירצה כסף שילך לעבוד וגם לא מזכירה לו לקחת כדורים הוא משתדל לקחת אבל לא בשעות קבועות ורק את רוב המינון רק חצי כדור של הפעפ השניה ביום הוא לא לוקח שאלתי האים זאת דרך נכונה איך עלי לנהוג איתו תן לי כמה טיפים שיעזרו לי אני אמא מאד רגישה ומחליטה שאתנהג בעיקביות ואחר כך אני מרחמת עליו בגלל מצבו שאלה שניה מה יהיה אים הוא לא יקח תמיד את הכדורים ושאלה שלישית איך להביא אתו למצב שיתמיד בעבודה תודה תודה

ורנה שלום כמה טיפים ממני לא יספיקו. הבן שלך נמצא בתהליך ממושך של התמודדות נפשית ואת מעורבת בתהליך הזה באופן עמוק, בין אם תרצי ובין אם לא. אני מבין את התסכול שלך מחוסר השינוי במצב וחוסר הכרת התודה שלו או אפילו כפיות טובה שהוא מפגין. זה לא יגמר או יפתר בצעד אחד, יש כאן תהליך ארוך של ליווי עד שהוא יצא מהמצב בו הוא נמצא. אני מציע לך לקבל הדרכה מסודרת מפסיכולוג כיצד לנהוג, כיצד להגיב, וכן שיתן לך תמיכה וייעוץ לגבי המקום שזה פוגש אותך. אני לא חושב שאת יכולה להתמודד לבד עם מורכבות השאלות הללו וכל פתרון פשוט ומהיר יתגלה מהר מאוד כאכזבה. חלק מקבלת המצב הוא להבין שזה תהליך ממושך ושאת צריכה הדרכה כיצד להיערך להתמודדות ארוכת הטווח הזו. זה הטיפ המרכזי שאני יכול לתת לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום רב, אני בן 34 נשוי+2 , עובד ולמעשה כמעט הכל טוב בחיים. לפני כחודשים תקף אותי התקף חרדה, חשתי תחושה שאני עומד לאבד הכרה, הזעתי מאוד, הלב דפק במהירות ובחוזקה, הרגשתי חולשה וצורך להזיז את עצמי כדי לא לאבד הכרה. אני תמיד הייתי בריא, למעט דבר אחד שאני מזיז את הרגל לפעמים מבלי לחוש בכך כשאני יושב או לפני שינה. בזמן האחרון קורה לי גם שאני רועד טיפה כשאני כועס. בעקבות ההתקף קיבלתי כדורי וואבן \, ומאז היו לי עוד התקפים רבים, כאשר אני מנסה לעבור אותם מבלי לקחת כדור - לא תמיד מצליח. האמת היא שלא כל כך נראה לי שהכדור הזה עוזר לי, לפי הפעמים שלא לקחתי אותו. אשמח לשמוע איזה טיפול אתה ממליץ לי? הייתי רוצה משהו שהוא עם תרופות שאינן ממכרות או גורמות לתופעות לא נעימות. בתודה וברכה מראש יוסי

יוסי שלום ואבן טוב לטווח קצר מאוד ומאחר והוא אינו פותר את הבעיה צריך לתקוף אותה ממקום אחר לגמרי. אתה סובל כנראה מהפרעת חרדה כלשהי וכדאי לטפל בה ככזאת. רצוי כמובן לערוך בדיקות רפואיות דרך רופא המשפחה כדי לשלול בעיות רפואיות אחרות, אבל אחרי בירור קצר תוכל להתמקד בנושא החרדה. הדבר אפשרי הן ע"י שיחות עם פסיכולוג, והן ע"י תרופות ייעודיות נוגדות חרדה ששונות מאוד מהואבן. אני מציע לך לפנות לייעוץ בהקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

... אין דבר כואב יותר מבדידות, זוהי מחלה ללא מרפא, חודרת פנימה, מחלחלת אט, אט ומישבת עמוק בפנים. חלקם ינסו לרפא אותה בעזרים שונים, שיחות עם פסיכולג, כדורים, חברים, משפחה וחלקם ירצו אבל לא יוכלו. הבדידות התיישבה ולא רוצה לעזוב, טוב לה שם עמוק בפנים. אני בודדה ולא מאושרת. יש לי משפחה , חברים, קרירה אבל ... איך נפרדים ממנה? מה עושים? אמרתי לה, לבדידות שהיא לא רצויה, אבל בכל זאת היא לא עוזבת... ירין

ירין שלום את כותבת על הבדידות כמו על אדם או על קשר קרוב ומוכר. אני מתאר לעצמי שזה מגיע ממקום כואב ורב נסיון. את עורכת ממש דיאלוג עם הבדידות ומספרת כמה טוב לה שם בפנים. התיאור שלי מזכיר לי דיבורים על נשים מוכות שמספרות על בני זוגם המכים, אך נשארות איתם כי אינן יכולות לחשוב על קשר אחר או על החיים בלעדיהם. זה לא שיש לך שליטה על הבדידות, אחרת הייתי מסלקת אותה מייד, אבל יש משהו בהשלמה הזו שלך שמעורר אצלי שאלה לגבי השליטה שאת לוקחת על החיים שלך והיכולת להסב את המציאות למערכת חיובית ואופטימית יותר. נדמה לי שאת כותבת על האחרים ("חלקם ינסו לרפא אותה...") אבל לא בגוף ראשון מה עשית עד היום בנוגע לתחושה הכבדה הזו. זה "תיק" כבד לטיפול, אבל אני לא מכיר אלטרנטיבה רצינית אחרת למעט הטיפול הפסיכולוגי. במידה ולתחושה הזו מלווה גם דיכאון צריך בכל זאת לבחון גם את אפשרות הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת, ואולי זאת רק אסוציאציה פרטית, שתחושת בדידות קיימת כאשר יש חלק בתוכך שלא יכול לבטא את עצמו. ואז, גם כאשר את עם אנשים אחרים וגם כאשר את לבדך, אותו חלק מאותת לך על קיומו, מספר לך שלמרות שאת ביחד, שלמרות שהכל "בסדר" יש חלק בך שאינו מוכר, שלא זוכה ליחס, שלא יודע איך לבטא את עצמו. התרופה בעיני תהיה למצוא דרך לתת לבדידות לדבר. לספר על עצמה. כדי שהיא תהיה מוכרת, ידועה, תזכה ליחס, אולי גם לטיפול או דאגה. יש לך משפחה, אך ככל הנראה אינך יכולה לשתף אותם בתחושה, כך גם עם החברים. מדוע זה כך? האם זה בגלל שאינך יודעת מה לומר, יש בדידות, אבל אין לה מילים? או שזה אחרת, שאת דווקא "חונקת" את המילים שרוצות לפרוץ? האם הבדידות שלך היא בדידות מאנשים אחרים (בדידות כמו שאנו לרב חושבים עליה) או בדידות "עצמית", שנובעת ממרחק בין האופן שבו את חייה בפועל, לבין חלקים בך שלא יכולים להכנס למשחק?

אני נשואה 13 שנה. בעלי הוא גבר מאוד כריזמתי נאה וסוחף. החברה מאוד אוהבת אותו ומעריצה אותו. בוא בן 50 אני בת 45. יש לנו 2 בנים. .דווקא לאנשים הקרובים אליו - אני, אימו, אחיו הוא אלים מילולית ונוטה לריב. הבן אדם פשוט אוהב לריב. וכשהוא רב הוא לא בוחל באמצעים. הוא מאיים, הוא מפחיד - ושוב לא ע"י פיזיות אלא הכל במלים. הוא אדם אינטילגנטי מאוד, נאה וחכם אבל חסר למי שיביע דיעה הפוכה לשלו. הוא מסוגל לנתק מגע ולא לדבר עם אותו אדם זמן רב. לגבינו - אין לי ספק שהוא אוהב אותי ויש לנו גם תקופות טובות. אבל בתקופות הרעות הוא מאמלל אותי. הוא בוטה כלפי, תמיד מאיים לעזוב אותי. למרות כל השנים של האיומים ומסע ההפחדות אני מוצאת את עצמי נבהלת וחושבת אולי הפעם הוא רציני. אני משתדלת לרצות אותו והוא מנהל לחלוטין את חיי ואת חיי ילדינו. שנינו עובדים אך על פיו ישק כל דבר בבית. בעיה נוספת ביננו היא בעיית המין. הוא רוצה סקס כל יום. אני תמיד מסכימה. גם אם אני חולה או עייפה אין ויתורים. ואם ויתר לי במקרה אז למחרת ובימים הבאים הוא לא ידבר איתי. סקס נעשה עבורי סיוט. אני חיה בפחד מתמיד מתגובותיו הבלתי צפויות. הוא לא צועק עלי. מסע ההפחדה שלו הוא בשתיקה הרועמת שלו שיכולה להמשך עד שבוע. בדר"כ אני נאלצת להתחנף. אין לי ספק שלטנגו דרושים שניים. אבל אני חיה בטרור נפשי. אני כבר לוקחת סרוקסאט כדי להפחית את החרדה שלי ממנו. גם הילדים מפחדים ממנו. אך בסה"כ הוא בן אדם מסור משפחתי ונאמן. הוא אינו לוטש עינים לנשים אחרות והוא איש משפחה למופת. הוא לא מהמר אינו שתיין אינו נןאף מה לעשות? איך להתמודד איתו?

נטלי שלום מאחר ואינך שמה גבול ברור לדברים שחשובים לך את נמצאת במתקפת טרור בלתי פוסקת. לפי מה שאת מתארת מדובר בבן זוג בו את חפצה גם להמשך חייך ולא מישהו שאת שונאת והיית רוצה להתגרש ממנו. לפיכך את צריכה למצוא את הדרך להתמודד בצורה אסרטיבית וברורה עם הטרור שניצב מולך. חלק ניכר ממנו נובע מכך שאת לא שמה את הגבולות. קחי בחשבון שיציאה למאבק משמעותה גם לסבול תקופה מסוימת הגברה של הסימפטומים. כמו כן אינך יכולה לחזות מראש את תגובותיו. עם זאת, אני מעריך שכאשר בעלך ירגיש שעומדת מולו אישה חזקה שאי אפשר לנווט אותה כמו כלי או חפץ, סביר להניח שהוא יחשוב פעמיים לפני שיפעיל את כלי המלחמה הקבועים. במידה ויפעיל, תמתין לו גם תגובת נגד לא נעימה והדברים לא יעברו לסדר היום כפי שהם קורים היום. ברוב הפעמים נשים במצבך לא מצליחות להתארגן לעשות את המאבק הזה לבד. את זקוקה לעזרה ותמיכה מקצועית שתלווה אותך הלאה. עצם העובדה שהתחלת לקחת תרופה נוגדת חרדה ודיכאון כבר ממחישה את המצב אליו התדרדרו הדברים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתחיל תהליך של שינוי, קודם כל לגבי עצמך, דימויך ובטחונך העצמי, ולאחר מכן בתוך המשפחה. אל תשכחי שיש לך אחריות לא רק לעצמך אלא גם לילדיך שעלולים לסבול מהמצב הקיים לטווח הארוך. כמו כן, מצבים כאלה נוטים להתדרדר עם השנים ולא כדאי לסמוך על האמרה "יהיה טוב" כי באותה מידה יכול להיות גרוע מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מקווה שתראי את התגובה שלי - עברו יומיים מאז רשמת את ההודעה. אבא שלי הוא אדם כמו שאת מתארת, מאז שנולדתי ועד היום. היום אני בת 25 וחיה עם המון צלקות, אנחנו מפחדים ממנו ולכן אני מבינה למה התכוונת כשאמרת שאת חיה בטרור. אני לא יכולה לייעץ לך, אבל חשוב לי שתקחי בחשבון שהנזקים העתידיים לך ולילדים הם בלתי נמנעים. לכי לטיפול ואח"כ צרפי את בעלך גם, אל תוותרי!!!!

ואת ה"חלומות שחוזרים על עצמם השאירו.... שאלתי נגעה לנושא האינטימיות בחדר הטיפולים. אני מבולבלת, כי מצד אחד ברור לי שנוצרת אינטימיות בטיפול, ולו רק בגלל העובדה שבחדר עולים הדברים הכי אינטימיים של המטופל. יחד עם זה צריך שניים לאינטימיות, לא? והרי רק צד אחד נחשף בטיפול. אשמח לקבל התייחסות לנושא, ו/או הפנייה למאמרים רלוונטיים. תודה.

כי אני חושבת שאינטימיות היא באמת תכונה הדדית, תכונה של שניים. זה נכון שהמטופל הוא זה שנחשף, בסיפור חייו, ברגשותיו וכו', אבל האינטימיות כבר שייכת למפגש בין המטופל למטפל. אני חושבת שהאינטימיות נוצרת משום שהמטפל "שומר" ומתייחס ברצינות, בעדינות, וכו' לדברים החושפים שהמטופל מספר. אפשר לספר דברים אישיים ואינטימיים מבלי שתווצר אינטימיות, אבל אם יש מי שקולט את הדברים בצד השני, אז זה כבר משהו אחר. זה לא הופך את האינטמיות ל"מלאכותית" או "מזוייפת", אלא פשוט שונה ממה שאנו רגילים אליו בחיים. בחיים מרבית הקשרים הם יותר סימטריים בהם גילוי לב, גורר גילוי לב. בטיפול זה לא ככה.

יעלי שלום אכן בגלל תקלה מסוימת באתר שארעה אתמול היה צורך במחיקת הודעות כפולות רבות וכנראה בטעות נמחקה גם הודעתך. אני מתנצל על כך ואשמח לענות לך אישית אם תכתבי אותה שוב. אנסה להתייחס לדברים שכתבת כאן בתקווה שהם עונים גם על ההודעה המקורית אותה לא ראיתי. סוגית האינטימיות בחדר הטיפולים עלתה פעמים רבות כאן בפורום ורבות נכתב עליה גם בספרות. הקושי שאת מדברת עליו הוא העדר הסימטריה בקשר הטיפולי. אינטימיות היא אכן דבר הדדי, אם כי גם היא אף פעם לא סימטרית לחלוטין. תחושת האינטמיות והקשר האישי בחדר הטיפולים נוצרת הן בגלל שהתכנים שמביא המטופל הם אינטימיים, אבל גם בגלל שנוצר שם משהו בין שני אנשים. להערכתי קשר טיפולי ללא "כימיה" אישית בין שני הצדדים יגווע ולא יצליח לעזור בטיפול בבעיות בגללם פנה המטופל. את צודקת שהמטפל אינו נחשף בצורה ישירה בטיפול. עם זאת, הוא נמצא שם בצורה אישית מאוד גם אם אינו מספר על קורות חייו ועל ההיסטוריה האישית שלו. בטיפולים פסיכולוגיים רבים הקשר בין המטפל למטופל משמשים חומר גלם משמעותי לטיפול ולהתמודדות עם הדברים שעימם רוצה המטופל להתמודד גם מחוץ לחדר הטיפולים. בהקשר זה נוצר פעמים רבות גם היבט מתסכל בגלל חוסר הסמסטריה בקשר, אם כי הוא בד"כ אינו מפריע למהלך הטיפול מתוך ההבנה ההדדית שזה תנאי הבסיס שמאפשר לטיפול לשרוד. טיפולים בהם נשבר הכלל הזה והקשר בתוכם הופך לסמסטרי אינם שורדים ואף גורמים נזק בטווח הארוך למטופל. מונחים רלוונטיים נוספים בתחום הזה הם העברה (טרנספרנס) והעברה נגדית שמתייחסים לחלקים ההשלכתיים של המטופל על המטפל, ולהיפך. כאמור נכתב על כך רבות וכל ספר בסיס על פסיכותרפיה דינמית מתייחס לתהליכים הללו. אפשר למצוא בוודאי גם חומר באינטרנט. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל הנושא הזה מדבר אליי. אולי כי זה הקשר היחיד בחיי שלא קיימת בו טיפה של הדדיות ולפעמים אני חשה פספוס. יושבת מולי אישה שבעיני היא מעניינת , ואני מאד אוהבת אותה ויחד עם זה אני צריכה להחניק ללא סוף את הצורך להתעניין בה ולשאול לשלומה, ולשמוע גם עלייה, ושלא לדבר על הרצון העז לתת לה מעצמי ודאגה באופן אישי (עד כמה שזה נשמע מוזר) הרבה זמן זה היה סימפטום של העברה ונטו העברה. היום אני מרגישה שזה יותר מהעברה, זה תוצאה של כימייה בנינו ושנים של טיפול. בכל מקרה אני מסכימה שזה מוזר קשר שהוא חד צדדי, אבל אין הרבה מה לעשות בנדון. כנראה שאחרי הכל זה מה שטוב למטופלים שהקשר הוא חד צדדי, כי ככה באמת מתאפשרים סיטואציות כמו העברה ושיקוף רגשי וטיפול אוביקטיבי. הדברים האלה חיוניים לטיפול וכנאה שאסור לשכוח את זה כשמרגישים מוזר עם הקשר החד צדדי הזה. יש משהו שכנראה מחייב את הקשר החד צדדי הזה בשביל ההצלחה של הטיפול... דון

שלום, רציתי לשאול האם מותר למטפל לחבק מטופלת? או לחילופין מטפלת למטופל? ברמה העקרונית... אני יודעת שזה קורה...אבל האם זה נחשב כמשהו ש"מותר"..? הכוונה לחיבוק עידוד. חיזוק. או אפילו להראות חיבה..וקירבה. (לא בתחילת הפגישה ולא בסופה. אלא באמצע. כחלק מהטיפול עצמו). כאשר המטופל/ת מראים רצון מסוים לזה... האם למטפל מותר "להציע" את זה.. המון תודה

לעתי זה משתנה מאחד לשני. יש מטופלים שזה עושה להם טוב ויש כאלה שלא. מטפל חכם מבחין בכך. אם מטפלת מחבקת מטופלת אני לא רואה בכך משהו פסול בכלל. אם זה מטפל שמחבק מטופלת אז זה כבר משהו אחר... אבל מטפלת ומטופלת שמתחבקות זה לדעתי יכול להיות חלק מהטיפול. מנסיון זה אפילו מומלץ ((: דון

לד"ר קפלן היקר יש לי רצון עז להעניק למטפל שלי חיבוק. מאין רצון להעניק ולקבל חום. האם יש מקום לדון איתו בזה שאני רוצה לתת לו חיבוק בכל פעם שאני רואה אותו? מוזר אני פשוט רוצה כל הזזמן להעניק לו מעצמי, לחבק לתת לו מתנות (אני לא עושה זאת כי הרי יש גבולות!!).

יש לנו הרבה צרכים ורצונות סמויים שלא באים לידי ביטוי כי .... כך גם כאן, את אוהבת אותו הוא עזר לך, בא לך לתת בחזרה לאודות לו, זה אנושי טבעי ויפה. כנראה לחבק אותו כבר לא תוכלי רק כי הוא גבר ואת אישה וגם אם אין בך כוונה מינית, מה לעשות שבעולם שלנו הגבול הזה מטושטש... אם זו הייתה אישה, הייתי אומרת לך תחבקי אותה אבל זה גבר...

לשני לדון וגם לכותבת שרוצה לחבק הדעות בעניין חלוקות. יש כאלה שיאמרו שיש על כך איסור מוחלט, שלמטפל אסור לגעת במטופל, נקודה. יש כאלה שיסייגו את העניין ויאמרו שזה עניין של הקשר וסוג הטיפול. בוודאי קשר בין גבר לאישה יהיה יותר מסובך בהקשר הזה, אבל הוא מורכב בכל הקשר. אישית אני חושב שעדיף להמנע ממגע פיזי בתוך הטיפול הפסיכולוגי. אני מקבל שיש מצבים ייחודיים שבהם זה נוצר כביטוי לחום ותמיכה. חייבים לוודא שאין כל הקשר מיני למגע הזה כי אז זה חוצה את גבולות האתיקה והחוק בצורה ברורה. זו הסיבה שהעניין כל כך מסובך, כי כל כך קל שזה יגלוש, אפילו בדמיון, לאותם מקומות בעייתיים ואסורים. אין ספק שהנושא, אם קורה או עולה במחשבות, רצוי שיעלה גם בטיפול עצמו בצורה ישירה ויעובד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שהקשר מיני קיים ומתקיים ברמה מסויימת (יכולה להיות מאד נמוכה) כמעט בכל עת, משום שהמיניות שלנו היא חלק מאיתנו. וטוב שכך! חיבוק בין מטפל ומטופל - בין אם מאותו מין או ממין שונה, כולל לכן קמצוץ של המרכיב הזה גם כאשר החיבוק הוא "תומך", "אבהי", "אמהי", וכו'. הדרישה שהחיבוק יוכל להתרחש רק אם מוציאים ומגרשים מתוכו כל זכר למיניות הינה לפיכך, בעיני, בעייתית. זוהי דרישה ליצור נתק מלאכותי בתוך האדם, משום שהחלק המיני צריך להגדע/להיות מודחק/לא להתקיים כדי שחיבוק כן יוכל להתקיים... לכן המסקנה שלי היא שהתמודדות נכונה עם השאלה אינה לשפוט האם בחיבוק יש אלמנט מיני או לא (כי הדרישה שלא יהיה בו שום כלום של מיניות יוצרת פיצול פנימי אצל המטפל או המטופל או שניהם) אלא האם תחת ההנחה שיתכן ובמגע יש היבטים מיניים כלשהם, או שהוא עשוי לעורר היבטים כאלה, זה עדיין רצוי או שזה לא רצוי. באופן אישי, משום שאני חושבת שהמיניות שלנו היא חלק מהותי ובסיסי בנו, עדיף לא להתחבק, במקום להתחבק רק אם מוחקים כל זכר לאותה מיניות.

או המטפלת אישה והמטופלת גבר אבל אם המטפלת אישה והמטופלת אישה אז אין סיכוי למשהו מעבר!!! אז למה בעצם יש בזה משהו שהוא לא בסדר לדעתך? אם המטפלת שלי מחבקת אותי כי היא אוהבת אותי וכי אני אותה וכי יש לנו קשר טוב, או שהיא חשה בחולשה שלי ומעוניינת לתמוך בצורה פיזית כדי לתת כוח אז למה זה בעצם לא נכון???

אני חושבת שהחיבוק בטיפול הכרחי רק במקרים מסוימים , ובאופן כללי עדיף להימנע מחיבוק. לא חשוב עם מדובר במטפלת או מטפל. אני מהפגישה השניה מקבלת חיבוקים בסוף כל פגישה. כי יש לי ממש צורך ומחסור באהבה ותמיכה. אני יודעת שהמטפלת שלי לא באה למלא את החלל , איך עדיין מוזר לי להפרד בלי חיבוק. אני חושבת שלא תמיד טוב להתחיל עם חיבוקים , אבל מנקודה שונה.. זה יוצר מבוכה מסוימת. לפעמים זה מרגיש נורא לא טיבעי , הרי היא המטפלת שלי ולא חברה. גם אני , דרך אגב , מאוד אוהבת להעניק , ובעיקר מרגישה שאני לא יכולה לקבל בלי לתת , ולכן נותנת מתנות למטפלת בתירוצים שונים. לירז

אני לוקחת את כדורי הציפרלקס כבר שבוע וחווה תופעת לוואי של בחילות ממושכות. רציתי לדעת האם תופעות הלוואי הללו יעברו? ואם כן אז מתי?

רחל שלום אנא פני לייעוץ לפורום לפסיכיאטריה, הייעוץ כאן בתחומי הפסיכולוגיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן