פורום פסיכולוגיה קלינית

כבר מספר שנים אני חולמת חלומות משונים על סבא שלי כאילו הוא נוגע בי ולפעמים אונס אותי ואני מצד אחד יודעת שזה רע ואסור ומצד שני זה מגרה אותי ואחרי חלומות כאלה אני מרגישה רע ואשמה על כך שאני מתגרה מזה.אני עכשיו בת 19 אבל היו מספר פעמים בילדות שלי שהוא אכן נגע בי לא משהו ממש רציני אבל בהכרח לא נעים.ואני מפחדת שיכול להיות שהוא עשה עוד דברים ואני פשוט לא זוכרת מפני שקטעים האלה על נגיעות קטנות אני זוכרת במעורפל.יש לציין כי עכשיו אנחנו לא מדברים כלל בעיקר כי לא מסכים עם עובדה שיש לי חבר.והוא קורא לי בשמות מעליבות.תעזרו לי בבקשה להבין האם הוא פגע בי בעבר.התחלתי לחלום חלומות עוד לפני שרבנו. הרבה לפני.תודה.

מצטערת שזה יצא כל כך הרבה פעמים פשוט הייתה לי תקלה

שפוי, האם אתה רופא שיודע לעשות אבחונים ? למה 'חולת נפש', לא מוצאת שום דבר שמעיד על מחלת נפש (ואני לא רופאה, ולא יודעת לאבחן) מתוך תאורי היחסים של קלרה עם הסבא שלה. וכמו שאני לא רופאה, אני גם לא מקצועית בניתוח חלומות, אבל ממה שאני יודעת מנסיוני וממעט קריאה בנושא, חלומות יכולים להעיד על הרבה מאוד דברים, מהעברת זיכרון מהתת מודע למודע, דרך פחד ממשהו למרות שבמציאות הוא לא היה, פינטוז על משהו שאנחנו רוצים שיהיה, החלפת דמויות בדמויות אחרות, ........ אין לי שום כלי לדעת מתוך התאור מה היה או לא היה, אבל עצם החלומות שחוזרים על עצמם באותו הנושא, הזכרונות הלא ברורים, ותאור היחסים כיום, ניראה לי שהיחסים עם הסב מורכבים וראויים לברור יותר מעמיק. בין אם היחסים של הסב היו יחסים שחרגו מעבר ליחסי סב, לבין ישנו אפילו חשש קטן שהיה משהו - לדעתי אין מה להשאיר את זה בחוסר בהירות, זה יחזור ויעלה עד שיתבהר. (בלי או עם קשר, מעניין שסוג התקלה - והמסר מההודעה זהים - 'חוזרים על עצמם', לדעתי גם זו נקודה שראוי להיתייחס אליה, אני פשוט לא מאמינה ב'צרופי מקרים מיקריים')

קלרה שלום הנושא שאת מעלה רציני מאוד ודורש התייחסות. את מספרת על זכרון מעורפל של מגע לא הולם של סבא שלך וחשש שאולי היה יותר מכך. החלומות שעליהם את מספרת יכולים להיות קשורים לאירועים שכאלה, ובוודאי מספרים על עיסוק כלשהו שלך עם היחסים בתוך המשפחה והמידה שבה הם מותרים או אסורים. אני מציע לך לא להישאר לבד עם התכנים הקשים והמורכבים הללו. כל אדם היה מוצף ומתבלבל כאשר היום עולים אצלו מחשבות שכאלה וכדאי לבדוק את הדברים ולעשות בהם סדר עם איש מקצוע שמתמחה בנושא של התעללות מינית ועיבודה. אדגיש שאינני אומר שאכן היתה או לא היתה התעללות מינית, זו שאלה שאותה את צריכה לבדוק בצורה רצינית בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. רציתי לדעת מה זה טיפול במגע, האם יש לו יכולת לטפל גם בבעיות נפשיות? למי הוא נועד ואיך הוא עוזר? תודה.

"שיטה לריפוי מצבים של זעזוע וערעור שמקורם בטראומה שמתמקדת בגוף.." (טיפול בטראומה באמצעות מגע:) http://www.macom.org.il/safe-touch.asp ============== טיפול ושיקום מיני (סרוגייט) נחשב גם טיפול מיני ועובד על הגוף והנפש כאחד. "הסרוגייט הינו בן.בת וג אובייקטיבי ואמפטי הנותן למטופל משוב בצורה בונה ועניינית, בשל כך המטופלים יכולים לקבל את העצה הניתנת ע"י הסרוגייט בלי להיפגע, וליישם אותה מייד בתוך המפגש הטיפולי." http://www.dr-aloni.co.il/love.html ============= ברפואה האלטרנטיבית, רוב הטיפולים הם טיפולים במגע כמו שיאצו, רפלקסולוגיה וכו' וגם הם מטפלים לא רק בבעיות פיזיות אלא בחרדות, דכאון, מצבי רוח וכו'. למשל: "טיפול במגע על פי 4 האלמנטים הוא טיפול הנוגע באדם השלם, על כל רבדיו ומלמד אותו את הדרך חזרה לאיזון ולבריאות. סימפטומים גופניים, כאבים, מחלות, אי נוחות וכו' הם צורה של הגוף לאותת לנו על חוסר איזון באיזשהו תחום מחיינו המיוצג ע"י אחד מהאלמנטים המרכיבים את היקום: הרובד המנטאלי (חשיבה, חושים ) מיוצג ע"י אלמנט אוויר, הרובד היצירתי (עשייה) מיוצג ע"י אלמנט אש, הרובד הרגשי מיוצג ע"י אלמנט מים והרובד הפיזי (גוף, צרכים, חומר) מיוצג ע"י אלמנט אדמה." http://www.ofragarti.co.il/TndDsp.asp?page=87 =========================================

היי גילת באמת הקישורים יכולים לעזור לך. ..בגדול, טיפולי מגע ושיאצו ומסאג'ים מרגיעים, עוזרים קצת במקרים של חרדות, חוסר אמון בעולם, הירגעות, ועוד . יכולים לעזור לאנשים שעברו חוויות טראומטיות בחיים שלהם, כולל גילוי עריות , אונס, מלחמות, טרור וכו'.

גילת שלום הטיפול במגע בד"כ אינו מועבר ע"י פסיכולוגים. אני מציע שתנסי להיעזר בקישורים ובחיפוש אינטרנט כדי לקבל מידע נוסף ואולי תמצאי פורומים של אנשים מקצוע שאינם פסיכולוגים שעוסקים בתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך.אני חשה שאני בבעיה ואני חסרת אונים מולה. אני עוברת משברים בתקופה הזאת,ועברתי 2-3 התקפי חרדה ופניקה. מענין שכשאמרתי לרופאת המישפחה שלי שאני עוברת משברים וקשה לי,אז היא רשמה לי רסיטל.וכשבאתי הביתה מירוב פחדים מכדורים פסיכיאטרים ניכנסתי לפניקה כאילו שמשהוא לא בסדר איתי אם מציאים לי כדורים.ואולי הגוף שלי יצור בהם תלות אני לוקחת 10 מיליגרם רסיטל ביום,כבר 8 ימים,ואני עדין במצב נורא נפשי. דיכאון,חרדות,לחץ בחזה רוב היום מירוב מתח נפשי עצום וגופני. הרופאה אמרה לי לא להפסיק.אני כמעט לא נוגעת באוכל 8 ימים,כי אין לי תאבון. אולם זה טוב כי שקלתי 100 קילו,ואני אכלנית כפייתית.אבל החרדות והמתח והדיכאון לא מרפים ממני.מה אתה מציע לי לעשות.

היי הדס, עד כמה שידוע לי יש תקופות הסתגלות של שבועיים או משהו כזה. לא לוותר! ההקלה תבוא בקרוב. תחזרי לדווח. אשמח לשמוע על שינוי..:)

שלום קיבלת טיפול בתרופות פסיכיאטריות ע"י רופאת המשפחה. סביר להניח שיש לה סמכות לתת תרופות כאלה, אבל עדיף שתפני לפסיכיאטר מומחה לייעוץ נוסף, במיוחד לאור העובדה שאת מרגישה כזה אי שקט. אגב, התרופה לא אמורה להשפיע עליך תוך 8 ימים, זה לוקח יותר, כך שההנחיות שקיבלת נכונות. בכל מקרה, על פי הרקע המועט שתיארת, הן של התקפי החרדה והן של ההשמנה, יש רק פסיכולוגי לבעיה והתמקדות בלעדית בטיפול תרופתי איננה מספקת לדעתי. אני ממליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי במקביל ללקיחת התרופות כדי להגיע לשיפור מהיר ויעיל יותר בסימפטומים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב, אני בחורה בת 24, סטודנטית ועובדת ומסתדרת מאד עם אנשים ואוהבת מאד אנשים. יש לי בעיה שמפריעה לי מאד מילדות ואני מרגישה ממש כאילו יש לי הפרעה נפשית - זה אולי נשמע כמו בדיחה אבל זה ממש מציק לי כשאנשים שיושבים לידי או נמצאים איתי אוכלים בפה פתוח או כשלועסים מסטיק בקולניות זה ממש מגעיל אותי מבפנים אני לא יכולה לשמוע את זה כמו שיש אנשים שלא יכולים לשמוע כשמגרדים לוח כיתה ויש קול צורב שכזה , אני שומרת בבטן כמובן כי אני מרגישה שזה לא נכון אבל זה ממש מפריע לי ועוד יותר מציק לי למה זה כ"כ משגע אותי למה לאחרים זה לא?! אמי תמיד אמרה לי שחברה טובה שהיתה לי כשהייתי קטנה והכל היה מפריע לה היא זו שהכניסה לי "ג'וקים בראש" שפתאום התחיל להציק לי העניין אבל אני לא יודעת למה ואיך ואיך להפסיק את ההפרעה הזאת? אודה לך אם תוכל לתת לי קצה של חוט...

מקשרת באופן לא מודע בין מה שתיארת-לעיסות וכו' לבין משהו-כנראה מיני שנתפס אצלך בגיל ההוא כאסור.ואז כשעושים זאת לידך-זה מזכיר לך את המיני טראומה שלך, ואת משליכה את הרגשות מאז-על הלועס. יש מבין?

מירב שלום את מתארת סוג של מחשבה טורדנית ותגובה רגשית של גועל שקשורה לאכילה ולעיסה. סביר להניח שיש לזה מקורות בהיסטוריה האישית שלך אבל יתכן שאפשר לטפל בזה גם ללא הבנה עמוקה של מקורות העניין. במידה והבעיה ממוקדת, כלומר, אין לך סוגים נוספים של מחשבות טורדניות או בעיות אחרות משמעותיות סביר להניח שיהיה אפשר לעשות שינוי באמצעות טיפול פסיכולוגי התנהגותי קוגניטיבי, היפנוזה עשויה להיות יעילה גם היא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לשאול, האם כמטפל הקשר שנוצר בינך לבין כל אחד ואחד ממטופליך הוא דומה בעיקרו, או שיש מטופלים שאותם אתה מעדיף יותר, נהנה לבלות שעה טיפולית בחברתם יותר, ומצטער כשהם עוזבים בסוף הטיפול ומרגיש שתתגעגע אליהם יותר מאשר אל האחרים. סליחה על החדירה לפרטיות, מקווה שתוכל לענות.

פסיכולוגים הם בני אדם ולכן יש הבדלים בין המטופלים השונים, מה גם שסוג הבעיה של המטופל וצורת הטיפול בהתאם לבעיה גם יוצרת קשר שונה בין המטופלים. אני לא חושבת שפסיכולוג יענה לך תשובה ישירה על שאלתך(לגבי העדפה שלהם הם יגידו : מדוע זה חשוב לך? וכד' ז"א הם יעבירו את השאלה אליך

שלום עשית בשאלתך חלוקה לשתי קבוצות בלבד. כאלה שנעים בחברתם וכאלה שלא. אין ספק שיש הבדלים בין אנשים שונים והחוויה שהמפגש איתם מקרינה עליך, בין אם אתה פסיכולוג ובין אם בתפקיד בינאישי אחר. לכן התשובה די פשוטה, בוודאי שיש הבדל בחוויה של הפסיכולוג כשהוא יושב עם מטופלים שונים. הדבר החשוב בטיפול הפסיכולוגי הוא שהחוויה האישית הזו יכולה לשמש חומר גלם חשוב וקריטי לפעמים, לטיפול הפסיכולוגי עצמו. אם אני יושב עם מטופל שמעורר אצלי התנגדות או חוסר אהדה אני אבין משהו חשוב על האופן בו הוא יוצר קשרים עם אנשים. כמובן שאבדוק גם עם עצמי קודם האם יש משהו פרטי ואישי אצלי שיוצר את התגובה הזו, כי יתכן שזה לא שלו, אלא שלי. בכל מקרה, אהיה לי מאוד חשוב להבין את הדינמיקה של הטיפול שיצרה אצלי תחושות מסויימות. זו הדרך היחידה שיש לפסיכולוג להבין משהו גם על מה שקורה מחוץ לטיפול, מעבר למה שהמטופל מספר. חלק מהמטרה הטיפולית בעיני תהיה להגיע למצב בו התחושה שלי תשתנה כלפיו כי אז בד"כ אוכל גם לדעת שמשהו בטיפול עזר לעשות שינוי. זה על קצה המזלג מה שבתיאוריה הפסיכולוגית מתייחס לתופעות בין אישיות בתוך הטיפול כמו העברה, העברה נגדית, הזדהות השלכתית וכו'. ולבסוף, היכן זה פוגש אותך? אין לי ספק שכל אחד היה רוצה להרגיש שהוא מיוחד ושונה וזה דבר שבהחלט יכול לקרות גם בתוך הטיפול. עם זאת, יש גם תחושות של תחרות וקנאה ואז הייחודיות אינה מספיקה כי תמיד יש מטופלים אחרים שעלולים לאיים על המקום, בדיוק כמו שקורה במקומות עבודה, בחברה, במשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שתי בעיות שהייתי רוצה להתייעץ עמך. האחת היא לגבי אחי חולה אפילפסיה בן 34 שקבל טפול תרופתי עד גיל 18 ולאחר מכן הפסיק את הטפול כי טען שהתרופות עושות לא תופעות לוואי ורק עכשיו לאחר שכנועים רבים התחיל להיות בטפול תרופתי והוא נוטל תרופות כחמישה חודשים והוא טוען שאין לו התקפים כמעט בכל השנים הרבות כחמש עשרה שנה לערך היה בטפול אצל כל מיני הילרים שלדעתנו רק החמירו את מצבו, הוא טוען שמבחינה נפשית ורוחנית זה עשה לו טוב. מה שקורה הוא שגם קודם וגם עכשיו אחרי הטפול יש לו לדעתי בעיה נפשית והתנהגותית הוא לא יודע איך להתנהג בחברה ובטח לא התנהגות שהולמת בחור בגילו הוא כאילו מנותק מהמציאות חי בבואה שלו ,משעמם מאוד וכבד מאוד ואין על מה לשוחח עמו כי הוא כל הזמן חוזר על אותם משפטים קבועים ונושאים משעממים כמו העבודה שלו . אין לא גם חיי חברה ומין כי לא נעים להיות בחברתו הוא אמנם יוצא לבלות אבל זה הרבה בגפו. אציין גם שהוא בחור משכיל עובד ומפרנס את עצמו וגר בדירה משלו אין לא בעייה לדאוג לעצמו,אבל הוא לא מבין שיש לא בעיה והוא צריך טפול הוא חושב שאם עכשיו הוא נוטל כדורים הכל בסדר ואם הוא הולך שוב להילרית זה גם בסדר . מה עלי לעשות איך להתנהג ולהגיב הוא לא בחור שאפשר לדבר עמו חופשי. תודה.

רציתי עוד להסביר שכאילו הפפתחותו נעצרה לפני הרבה שנים ,יש לו תגובות והתנהגות כמו נער לדוגמא לבני בן ה-15 היה יום הולדת והוא קנה לא מתנה שמתאימה לילד בן 4 . איך לשכנע אותו ללכת לטפול ולאיזה טפול?

איכפתיות ודאגה אלו תכונות מאוד מוערכות וחשובות (בעיני). וממה שאת כותבת נשמע שאת מאוד אכפתית למצבו של אחיך. כיום יש הרבה מאוד סוגי טיפול, וכל אחד צריך למצוא את הסוג שמתאים לו ולצרכים שלו, את מציינת בדברייך שהוא הלך לכל מיני הילרים - שלפי דעתו עזרו ולו לפי דעתך החמירו את מצבו. בהבנה שלי - אין טוב ואין רע, אין שיפור ואין החמרה - אלא בעיני האדם עצמו, שהוא היחיד שיכול להחליט מה טוב עבורו. (להוציא מקרים של אנשים שאין להם כושר שיפוט/אבחנה). בחיים אנחנו אנחנו מוצאים את עצמו במקרים רבים שבהם אנו רוצים לעזור לשני (בן משפחה, חבר ....) ואנו עושים זאת בהתאם להבנה שלנו ולעמדות שלנו, ולתפיסת העולם שלנו ....עם כל הרצון הטוב שלנו, ועם כל הנכונות להגיש עזרה, אבל מה לעשות שלפעמים לשני יש הבנות אחרות, שלא תואמות את ההבנות שלנו ? לדעתי - זו זכותם. בכל מקרה - קשה מאוד לשכנע אנשים ללכת לטיפול שהם לא מאמינים בו, חלק חשוב מאד מהטיפול זה הרצון לקבל אותו, והאמון במטפל. ואז כמובן חשוב שזה יהיה מאדם אמין ומקצועי עם הגישה הנכונה. כשאין את הרצון והאמון - זה יהיה מאוד קשה לשכנע, וגם אם תצליחי והוא יילך כי שכנעת אותו, אני חוששת שלטיפול אין הרבה סיכוי לעבוד. בהצלחה

אורנה שלום ראשית מאחר שמדובר במחלה נוירולוגית שנכתב ונחקר עליה הרבה כדאי להתייעץ עם נוירולוג שמתמחה בתחום הזה ויוכל להסביר את ההשפעות של המחלה על ההתפתחות האישית, הפסיכולוגית וכו'. אין ספק שאדם שעבר את מה שאחיך עובר במשך שנים רבות מושפע מכך גם ברמה הנפשית. זה משפיע על תפיסה עצמית, תפיסת גוף ועוד מרכיבים רבים בחוויה האישית. לכן בהחלט מתבקש להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי, אך זאת רק במידה והוא רוצה ומודע לכך. אין אפשרות לטפל באדם שאינו מעוניין בכך ואפילו אם היה הולך לא היה יוצא מכך כלום. את יכולה להסביר לו את מה שכתבתי במילים שלך ולראות כיצד הוא מגיב. במידה והוא לא מעוניין אז לפחות נתת לו את המידע ואולי זה ישנה משהו בטווח היותר ארוך. בהחלט יתכן שהוא יקשיב יותר לרופא נוירולוג שימליץ לו על טיפול פסיכולוגי מאשר למישהו שאינו איש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

פתאום ככה אאוט אופ דה בלו הצלחת לחצות חומות וסכרים. זה היה אחרי שהנפתי את הדגל הלבן שרמז שיש כניסה לכל דיחפין לנפש המעורערת שלי. מצד שני אני לא בטוחה שכל דיחפין באמת היה יכול לחדור לשם. גם מקומות פרוצים לא באמת פרוצים עד הסוף ולא לכל אחד. היה לך את זה, בחרתי בך, השתלבת בחלל המופשט בנפשי שהלך וטווה לו צורה משלו,. כל המשפטים האלה ורבים כמותם מתארים ביעילות אמיתית את מה שקרה בנינו בחדר הטיפולים שלך. על הספה, הנפש בתנוחה עוברית, הגוף לא. הגוף משדר משהו שרועד מבפנים כמו עלה נידף ברוח. סיפור חיי- הסכר נפרץ, יריית הפתיחה הרעידה איברים פנימיים בגופי, אהבה כאב חרדה התערבבו. החלה תחרות אחרי השפיות. וחיבוק. חיבוק עוטף כמו רחם חמה. הדמעות הסדוקות המליחו שטחים שקרסו תחת שכבות אבק לא מתחשבות. אני מתקשה למצוא תאריך מדויק יום ושעה שהעננים התפזרו וקרן שמש חדרה אל תוך העולם ההרוס שלי. קשה לי עוד יותר לשים את האצבע על היום שחדרת ללבי ללא רחמים. לא ביקשת רשות ולא נדרשת לעשות זאת. קלפי הרגשות נטרפו במהירות שלא יכולתי לעקוב אחריהם. ולצערי אחרייך אני לא מספיק מטורפת כדי לעקוב. באיזה שהוא שלב טיפסת במהירות מירבית לקצה הסולם בלבי והאיכפתיות שבי נסקה לשמיים. פתאום זה חשוב מידי. הכל. פתאום אני חוששת שיקרה לך משהו, פתאום אני רוצה להכיר אותך יותר. והכי נורא מהכל, שזה כואב . אהבה עזה שמציפה כל שריר. אולי זה סוג של אודיה. לא משנה מה זה, זה שורף אש. אולי שנה עברה. בשביל להרגיש לא צריך רישיון, צריך לב אוהב. צריך סוג של כימייה. משהו בין אישי שמרגש ופותח דלת לדמעות שבין המילים כתובות, אלה שצצות לך מידי פעם ובכישרון של שנים נוטות להסתתר שלא אראה כמה אכפת לך. עברה שנה אולי יותר מאז שהודיתי שהרגש שלי הוא יותר ממה שצריך להיות כלפי פסיכולוגית. כלום לא השתנה, רק ההיגיון שכימת את פרץ הרגשות לכמות יותר מוצדקת לשפיות. מעבר לזה עסקים כרגיל, את עדיין יקרה לי ואני עדיין דואגת לך כמו בת לאמא, ועדין את ההשראה לנורמאליות שבי. אתם הפסיכולוגים בכלל מודעים לכמה כוח יש לכם עלינו? ואי אפשר לכעוס על זה, כי זה מביא לצמיחה שלא תאמן בכלל בחיים. ואי אפשר לפרוץ את הגבול כדי לתת חופש לאמת, וגודל התיסכול מזה אולי שווה לגודל ההצלחה של הטיפול. ועם כל זה הצורך האמיתי של הנפש היא לא לשבור את הגבול, אולי כי הוא אב השפיות. אבל יש קנאה כזו בכל מי שמקורב לך ויכול לתת לך ולא רק לקבל ממך, בכל מי שחולק איתך יותר מ40 דקות בחדר. ואת הקנאה אני יכולה לדחוף להרבה מקומות חבויים, אבל היא שם וזו עובדה קיימת. אני יודעת שאני כותבת בשם הרבה מטופלים שמרגישים אותו דבר. אבל יש לי הרגשה שאני מרגישה יותר וזה לא כי כל אחד היה אומר את זה, אלא כי יש דברים שהם מעבר לגבול המוחשי הקיים. והלב לא תמיד יכול לייצר גבולות. ונדמה לי שאת יודעת.

דון שלום הכתיבה שלך יפה ומרגשת. הדימויים שהשתמש בהם נותנים הרגשה כאילו את עיר עם חומה בצורה כנגד כל אויב וצורר, שמגלה פתאום שאולי כל החומות הללו לא מגנות ואולי אפילו מיותרות. ככל שהחומה עבה יותר כך היא לכאורה מגנה יותר, אבל כנראה גם גורמת לניכור ובידוד של הפנים מהחוץ. אולי, עם כל הפגיעות הכרוכה בכך, את בוחנת את האפשרות לחשוף את עצמך לחוץ באופן רחב יותר, ולא רק בטיפול. לפחות כאן בפורום, זה נראה נסיון רציני, ואולי מתוך הגנת האנונימיות של הפורום זה גם יותר קל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כבר לא עיר עם חומות ((: כתבתי את זה אומנם היום אבל תיארתי חוויה מהעבר. נכון, גיליתי שהחומות האלה לא מגנות עליי ולהפך הורסות אותי, לכן פרצתי אותך אף עך פי שהפריצה כנראה לקחה לי שנה מהחיים, אבל הוסיפה הרבה שנים טובות וזה מה שחשוב. נכון , זה קל יותר לכתוב עם שם אנונימי על כאלה רגשות, כזאתי חשיפה אפשר לטעמי לעשות באינטרנט רק תחת שם בדוי. בזהות האמיתית שלי נחשפתי עד כדי כך רק מול בעלי והפסיכולוגית שלי... אבל החשיפה והטיפול הביאו אותי למקום אחר שהיום החומות כבר לא "מגנות" על מה שבפנים. וטוב לי ככה (: תודה שאהבת ועוד יותר תודה שקראת. דון

פתאום ככה אאוט אופ דה בלו הצלחת לחצות חומות וסכרים. זה היה אחרי שהנפתי את הדגל הלבן שרמז שיש כניסה לכל דיחפין לנפש המעורערת שלי. מצד שני אני לא בטוחה שכל דיחפין באמת היה יכול לחדור לשם. גם מקומות פרוצים לא באמת פרוצים עד הסוף ולא לכל אחד. היה לך את זה, בחרתי בך, השתלבת בחלל המופשט בנפשי שהלך וטווה לו צורה משלו,. כל המשפטים האלה ורבים כמותם מתארים ביעילות אמיתית את מה שקרה בנינו בחדר הטיפולים שלך. על הספה, הנפש בתנוחה עוברית, הגוף לא. הגוף משדר משהו שרועד מבפנים כמו עלה נידף ברוח. סיפור חיי- הסכר נפרץ, יריית הפתיחה הרעידה איברים פנימיים בגופי, אהבה כאב חרדה התערבבו. החלה תחרות אחרי השפיות. וחיבוק. חיבוק עוטף כמו רחם חמה. הדמעות הסדוקות המליחו שטחים שקרסו תחת שכבות אבק לא מתחשבות. אני מתקשה למצוא תאריך מדויק יום ושעה שהעננים התפזרו וקרן שמש חדרה אל תוך העולם ההרוס שלי. קשה לי עוד יותר לשים את האצבע על היום שחדרת ללבי ללא רחמים. לא ביקשת רשות ולא נדרשת לעשות זאת. קלפי הרגשות נטרפו במהירות שלא יכולתי לעקוב אחריהם. ולצערי אחרייך אני לא מספיק מטורפת כדי לעקוב. באיזה שהוא שלב טיפסת במהירות מירבית לקצה הסולם בלבי והאיכפתיות שבי נסקה לשמיים. פתאום זה חשוב מידי. הכל. פתאום אני חוששת שיקרה לך משהו, פתאום אני רוצה להכיר אותך יותר. והכי נורא מהכל, שזה כואב . אהבה עזה שמציפה כל שריר. אולי זה סוג של אודיה. לא משנה מה זה, זה שורף אש. אולי שנה עברה. בשביל להרגיש לא צריך רישיון, צריך לב אוהב. צריך סוג של כימייה. משהו בין אישי שמרגש ופותח דלת לדמעות שבין המילים כתובות, אלה שצצות לך מידי פעם ובכישרון של שנים נוטות להסתתר שלא אראה כמה אכפת לך. עברה שנה אולי יותר מאז שהודיתי שהרגש שלי הוא יותר ממה שצריך להיות כלפי פסיכולוגית. כלום לא השתנה, רק ההיגיון שכימת את פרץ הרגשות לכמות יותר מוצדקת לשפיות. מעבר לזה עסקים כרגיל, את עדיין יקרה לי ואני עדיין דואגת לך כמו בת לאמא, ועדין את ההשראה לנורמאליות שבי. אתם הפסיכולוגים בכלל מודעים לכמה כוח יש לכם עלינו? ואי אפשר לכעוס על זה, כי זה מביא לצמיחה שלא תאמן בכלל בחיים. ואי אפשר לפרוץ את הגבול כדי לתת חופש לאמת, וגודל התיסכול מזה אולי שווה לגודל ההצלחה של הטיפול. ועם כל זה הצורך האמיתי של הנפש היא לא לשבור את הגבול, אולי כי הוא אב השפיות. אבל יש קנאה כזו בכל מי שמקורב לך ויכול לתת לך ולא רק לקבל ממך, בכל מי שחולק איתך יותר מ40 דקות בחדר. ואת הקנאה אני יכולה לדחוף להרבה מקומות חבויים, אבל היא שם וזו עובדה קיימת. אני יודעת שאני כותבת בשם הרבה מטופלים שמרגישים אותו דבר. אבל יש לי הרגשה שאני מרגישה יותר וזה לא כי כל אחד היה אומר את זה, אלא כי יש דברים שהם מעבר לגבול המוחשי הקיים. והלב לא תמיד יכול לייצר גבולות. ונדמה לי שאת יודעת.

קשה להכיל,קשה.

מהי תופעת עליסה בארץ הפלאות?

איריס שלום אני מעריך שמדובר באנלוגיה כלשהי, בכל מקרה, לא באבחנה מקצועית. לפני כחצי שנה היתה סדרת הרצאות של ד"ר חיים שפירא באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל על עליזה בארץ הפלאות שכללה גם ניתוחים פסיכולוגיים רבים של הסיפור. אם זה מעניין אותך תוכלי לרכוש את ההרצאות הללו מהתקליטיה של גלי צה"ל. בברכה ד"ר אורן קפלן

Alice in Wonderland syndrome: A syndrome of distorted space, time AND body image. The patient with the Alice in Wonderland syndrome has a feeling that their entire body OR parts of it have been altered in shape AND size. The syndrome is usually associated with visual hallucinations. The majority of patients with the syndrome have a family history of migraine headache OR have overt migraine themselves. The syndrome was first described in 1955 by the English psychiatrist John Todd (1914-1987). Todd named it, of course, for Alice's Adventures in Wonderland by Lewis Carroll. Perhaps not coincidentally, Lewis Carroll suffered from severe migraine. Also known as a Lilliputian hallucination.

אני בת 24 ומאז שאני זוכרת את עצמי אני סובלת מתלישת השיער בראש הייתי בטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי, הומאופטי, דיקור סיני, רפלקסולוגיה ועוד... כל הטיפולים עזרו אך לתקופה קצרה ביותר של מקסימום כמה חודשים - אח"כ חזרתי לתלוש. את הטיפול הפסיכיאטרי הפסקתי משום שהמינון של התרופות רק עלה ועלה וכבר לא הרגשתי שפויה .. אני מתארת לעצמי שהרפואה הפסיכיטרית יכולה לעזור אך אני מרגישה שזה כמו לקחת אקמול לכאב. הייתי רוצה להפטר מהבעיה מהשורש ולא לקחת תרופות. בטיפול הפסיכולוגי קיבלתי מס' תרגילים שעזרו אך גם לתקופה קצרה. לפעמים אני מודעת לכך שאני הולכת לתלוש, יודעת שזה יזיק לי ועדיין תולשת. כל פעם אני "משכנעת" את עצמי להפסיק (וזה באמת עובד לכמה חודשים) ואז קורה משהו (אפילו סתם משהו שקצת גורם לי לאי נוחות או למתח מסויים) ואני חוזרת לזה. רציתי לשאול האם יש משהו נוסף שאני יכולה לעשות והאם לדעתך בעיה כזו יכולה להפסק גם בלי טיפול פסיכולוגי אלא מכח רצון (החבר שלי אומר לי שאם אני ירצה מספיק אז אני יפסיק. אני מרגישה שאני מספיק סובלת מכך בכדי לרצות שזה יפסיק אבל אני לא מצליחה) בנוסף, מדוע זה קורה? אני יודעת שהתלישה היא כתוצאה ממתחים ולחצים אבל איך זה שיש אנשים לחוצים ומתוחים שלא תולשים את השיער? אני מתנצלת על המכתב הארוך ומחכה לתגובה תודה רבה!

נועה שלום גם כשאת בטיפול בסופו של דבר רק כוח הרצון שלך הוא זה שיש לו את יכולת הריפוי. המטפל או התרופה הם רק זרז לתהליכים שאת תעשי בעצמך. התופעה נחשבת עקשנית למדי ותחילתה בילדות כך שזה לא מפתיע שאינך זוכרת מתי זה התחיל. היא תוצר של שילוב של חרדה, לפחות כאשר זה פרץ, והרגל. למרות שכנראה ניסית את האלטרנטיבות האפשריות כדאי בכל זאת לחזור לטיפול ולהמשיך לנסות. יתכן ששיטה אחרת ומטפל אחר יעשו את ההבדל. אפשר לשלב מספר גישות טיפול, הן פתרון מעשי בגישה התנהגותית קוגניטיבית, הן הבנה דינמית עמוקה של מקורות התופעה, אפשר לשלב גם היפנוזה, ואפשר גם תרופות נוגדות חרדה. כל זאת, אם הבעיה מטרידה אותך ויש לך מספיק מוטיבציה לטפל בה, אחרת זה פשוט לא יעבוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי נועה, אני אשמח אם תוכלי לפנות אליי למייל האישי, בקשר לאתר בעיברית בנושא טריכוטילומניה שעומד לעלות לאויר. תודה [email protected]

האם את יודעת נועה את מה בא הסימפטום הנוראי הזה להחליפ?אצלך בנפש אני מתכוונת.

אני זוכרת שבערך בגיל שש אבל אולי עוד לפני כבר תלשתי החיים שלי לא היו בדיוק פשוטים באותן שנים ואני מניחה שאני יודעת ממה נבע הלחץ אז.

אני זוכרת שבערך בגיל שש אבל אולי עוד לפני כבר תלשתי החיים שלי לא היו בדיוק פשוטים באותן שנים ואני מניחה שאני יודעת ממה נבע הלחץ אז.

ד"ר אורון שלום, אני מאוד מודה לך על התייחסותך לשאולתיי ולהבנת חוסר היציבות שאני נמצאת בימים אלו. למרות שביקשתי את עצותייך מספר פעמים השבוע, אני רוצה לשתף אותך בהחלטתי. למרות הקושי הרגשי שיש לי בלקבל החלטה כזו חשובה, החלטתי בכל זאת לגשת להזרעה מחר. לאחר חשבון נפש עם עצמי, גילתי שחוסר הצלחתי בחיים נובעת מהפחד מהשינויים. אסור לי לפחד מלקחת החלטות ועלי לזרום איתן. ואם הגורל ירצה אני אגשים את חלומי ואממש את האמהות. אני יודעת שאני נתונה בלחץ ובעוצמת רגשות וזה טבעי. אני בטוחה שברגע שאני אכנס להריון אני אצליח להתגבר על החששות והחרדות שלי. בהתחלה חשבתי לדחות את ההזרעה, אבל, מעצתך הראשונה הבנתי שזה טבעי ונורמלי לפחד. אז זהו, רק רציתי להודות לך ולשתף אותך. בברכה, נורית

בהצלחה וכל הכבוד על ההחלטה.

בהצלחה, ושוב בהצלחה ועוד בהצלחה ! ורק נקודה קטנה לציון, אני מניחה שכל שלב ייעלה איתו פחדים חדשים עם התמודדויות חדשות, לפעמים בעוצמות קטנות ולפעמים גדולות, מקווה שיהיה לך תמיד את הכוח למצוא את האומץ הפנימי שלך - להתבונן (להתייעץ) ולהתגבר על הפחדים ולקבל את ההחלטות המאימות לך. אז בהצלחה א

נורית שלום גם אני מצטרף לאיחולי ההצלחה. זה טוב שאת מודעת למקורות הפחד ואולי דווקא הידיעה שהיתה לך גם אפשרות לדחות ולבחור את דרכך פתחה את האפשרות ללכת על זה כעת למרות כל החששות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מפחדת בצורה לא הגיונית ממחטים וזריקות. אני בת 35, והפעם האחרונה בה עשיתי משהו שקשור בכך (בדיקת דם) היתה בגיל 15 (עם אבא מאיים מעל..). לא קיבלתי חיסונים בצבא (הסתתרתי שעתיים בשירותים בזמן "שרשרת החיול"), נסעתי למזרח בלי חיסונים (שמרתי על נקיון וויתרתי על הודו...) . לאחר שנים של נסיונות הצלחתי להגיע למרפאה למדעי ההתנהגות בביה"ס לרפואת שיניים בת"א, ובעבודה של 5 (!) שנים הצלחתי להגיע לטיפול שיניים מלא ע"י רופא שיניים איתו פיתחתי אימון (בשנה הראשונה ישבתי מחוץ למרפאה ובשנתיים אח"כ צלחתי לשבת על הכסא בלי לברוח. הטיפול החל למעשה בשנה הרביעית...) פירטתי כיוון שאני מתקשה להעביר את עוצמת הפחד ואת זה שאני לא "עושה הצגות" . התופעות הן היפרונטילציה, ראעד, דופק מהיר מאוד בכי , יכול להגיע עד התעלפות. ולמה אני פונה? אני כל כך רוצה ילדים, אבל זה לא עוזר לי להתגבר על הפחד. רופא הנשים שלח אותי לסדרת בדיקות דם (גנטיות, נוגדנים וכדומה) ואני לא מסוגלת לעשות אותן. אני מגיעה כל יום למרפאה, נכנסת להיסטריה ובורחת בלי לעשות את הבדיקות. ונושא ההריון (בהקשר של הגיל) מתחיל להיות ממש לחוץ. ולמה אני פונה? אני צריכה עזרה למי פונים כדי לפתור את זה , בלי ללכת עם "ראש בקיר". (האם יש גוף או מרפאה מקבילה לזו של מרפאת השיניים בת"א שעזרה לי להתגבר על הבעיה), פסיכיאטר, פסיכולוג רופא או אחות שמתמחים בכך? הטיפול צריך להיות קצר טווח ויעיל. הפעם לא יקח לי שנתיים לשבת על הכסא.... אודה מאוד לעזרה אילת

איילת שלום את סובלת מפובית מחטים, תופעה מוכרת למדי. אפשר לטפל בזה בגישה התנהגותית קוגניטיבית וניתן גם לשלב היפנוזה. עדיף לפנות לרופא שמתמחה בהיפנוזה כי איתו תוכלי להגיע די מהר למצב בו את יכולה לגעת במחטים ולחוש את הדקירה ללא כל בעיה. תופתעי כמה מהר אפשר לפתור את הבעיה הזו. תוכלי לפנות דרך רשימת המטפלים המורשים להיפנוזה באתר www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה רבה על פנייתך. היתה לי חוייה טראומטית למדי עם הפנוזה (כשניסתי לקבל כך טיפול שיניים), והחוויה השלילית "זרקה" אותי לדיכאון עמוק (אך למזלי ובסיוע פסיכולוג - קצר מועד...). בכל מקרה, האם תוכל להפנות אותי למכונים או מקומות ספציפיים שידוע לך שהצליחו בטיפול במקרים דומים? אני לא רוצה לפנות עפ"י "דפי זהב".... תודה אילת אילת

שלום! אני בחורה בת 29 ואני עדיין גרה בבית הורי. אני מאד מתקשה לצאת מהבית ולהתחיל בחיים משל עצמי. לא עקב סיבות כלכליות יש לי עבודה טובה....אלא עולים בי כל מיני פחדים או תהיות לגבי : להיות לבד , פורצים, מעבר תמידי בין דירות , אין לי חשק לגור עם שותפים ...במקרה הזה אני כבר מעדיפה את הורי( אין לי אחים בבית) זה נוח אבל גם מבייש אותי כששואלים איפה אני גרה ומעקמים פרצוף. אני לא יודעת מה לעשות.

ברמה המעשית - את יכולה אולי לעבור לגור בדירה קרובה יחסית לבית ההורים, וכך המעבר לא יהיה כל כך חד. את יכולה לקפוץ לארוחות, ולהרגיש יותר קרובה. אפילו לבוא לישון בסופי שבוע, עד שתתרגלי ותתחילי להרגיש את היתרונות של החיים במקום משלך. ברמה הלא מעשית - נראה לי שהפחדים שלך מגבילים אותך, ושאולי החשש שלך להשאר "לבד" או לחלופין עם אנשים "זרים" (שותפים) זה משהו שכדאי לך מאד להתגבר עליו, למצוא דרך להבין אותו. כי נראה לי שזה חלק מההתבגרות, לצאת מהבית, לרצות לצאת מהבית. אז לא לכל אחד זה קורה באותו גיל, ולא באותה דרך, אבל בכל זאת, נראה לי שזה משהו שאת עצמך תרצי, בלי קשר ללחצי הסביבה ולעיקומי אף למינהם (הם פחות חשובים בעיני, מה שיותר חשוב הוא איך את רואה את העתיד שלך כאשה עצמאית). שאלה נוספת האם זה התחום היחיד בו את מוצאת את עצמך חוששת או שזה נוגע גם ליצירת קשרי חברות וקשרים רומנטיים? ככל שה"הבעייה" פחות צרה (כלומר לא קשורה רק למקום המגורים אלא נניח גם לקשרים זוגיים, פחדים, חוסר בטחון וכו') לדעתי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות לגעת בשורש הדברים. בעיני זאת דרך טובה להתמודד עם קושי, ולהתקדם.

אני מסכימה עם לילה עם כל מילה שכתבה לך, ובהחלט חושבת שכדאי לבדוק גם את הפחדים וגם את סדרי העדיפויות שלך, לכל דבר בחיים - יש מחירים ויש תמורות, לגור עם ההורים מבחינתך, בחוויה שלך יש כניראה יותר תמורות. האם בדקת גם מה המחרים שאת משלמת על זה ? בחיים מחוץ לבית - עבורך כניראה בשלב זה המחירים גבוהים, אבל האם בדקת גם מה התמורות שתקבלי מזה - הרבה מעבר ליישורי האף של החברה ? זה שווה בדיקה בעיני. א

מורן שלום אין טעם לקבל החלטות רק בגלל לחץ חברתי. ברור שאת בוחרת באפשרות נוחה ובטוחה ואולי כרגע זה מה שטוב לך וזה מה שאת צריכה. במקביל כדאי לחשוב על הקשיים שזה מעורר והאם זה חוסם בפניך אפשרויות כמו בן זוג וחיי חברה. למרות שאפשר בקלות להתחיל לנתח מדוע נשארת בבית וכו', לא בהכרח שזה יתרום משהו כעת ושזה הכרחי. המבחן המרכזי בעיני הוא באופן ישיר ופשוט כמה את סובלת מכך או מרגישה נוח מזה. במידה ויש סבל צריך לטפל בענין ולמצוא פתרון. אם נוח לך, עזבי את זה. כאשר תגיע ההזדמנות הראויה סביר להניח שתצאי מבית הוריך למקום המתאים ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי מורן אני מבינה את הקושי ואת הפחדים. הם קיימים אצל בחורות רבות ולכן רבות מהן מעדיפות לא להתגורר לבד. יש גם גברים כאלה, אגב... אני מכירה אישית מקרים שלבחורה הייתה התלבטות רבה וקשה והיא לא רצתה לחלוק דירה עם שותפים אלא לגור לבד. זה פשוט שינוי אדיר בחיים. אני גם אומרת מניסיון אישי. חופש, מרחב. ללא התערבות של הורים. זה פשוט עולם אחר. אני שמחה שלא לקחתי שותפים כשעברתי להתגורר לבדי. ולא לכל אחת מתאים גם לגור עם חבר שלה....הפחדים דועכים עם הזמן. אחרי תקופת הסתגלות. אם אין לך קושי כלכלי, וזאת בדרך כלל הבעיה שמונעת ממעבר דירה לבד, אז לכי על זה! לא תתחרטי. את יכולה להתחיל מלגור רחוב ליד ההורים שלך אם זה נותן לך בטחון או באותה העיר... או לקחת דירה באזור יותר שקט, לא קומת קרקע. מה שייתן לך בטחון למעבר..

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני להתפתחותי, ואיזה מהם מומלץ לטיפול/התייעצות בקשר לילדים צעירים? (גילאי 5-6)

מזי שלום ההתמחות של פסיכולוג קליני היא רחבה יותר ולגילאים שציינת צריך כמובן פסיכולוג קליני שמתמחה בילדים. ההתמחות של פסיכולוג התפתחותי היא בד"כ בגילאים הצעירים ובנושאים הקשורים להתפתחות. השאלה מה הבעיה. אם מדובר בבעיה רגשית שאינה קשורה להתפתחות עדיף כנראה פסיכולוג קליני של ילדים. אם מדובר בבעיה התפתחותית אולי צריך להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי. אלו בד"כ עובדים במכונים להתפתחות הילד ובבית החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת ה- 5 חלתה בסרטן וקיבלה טיפוליים כימותרפיים במהלך 5 החודשים האחרונים. עם תום הטיפולים ישנם קשיים אצלה בשינה, והיא סובלת מחוסר בטחון כאשר היא צריכה לדבר או לפעול בגן. מה דעתך, ומה הטיפול הראוי והרצוי בשבילה ?

דר. קפלן שלום.. אני הולכת כבר יותר משנה לטיפול.. לפני זמן מה המצב התחיל להיות יותר ורוד בעיניי. והנה שוב שקעתי בדכאון, שוב חזרו המחשבות האובדניות והבכי כל לילה. למה זה קורה?? אני מאוד אוהבת את המטפלת שלי, אני כן מרגישה שאני יכולה לדבר איתה כמעט על הכל.. אבל אין לי לב לומר לה, שלמרות שבתחומים מסויימים אני מתקדמת, בתחום הזה יש נסיגה (ואולי זו נסיגה לקראת עליה?).. היא כבר הציע לי טיפול תרופתי בעבר, ואני סירבתי.. אני יודעת שזה לא נכון, אבל אני מפחדת מתרופות, בעיקר כאלו שמשפיעות על המוח.. אני מרגישה קצת אבודה בכל הבלאגן הזה.. הסיבה היחידה שעדיין לא עשיתי שום דבר- היא בגלל המטפלת שלי, אני לא רוצה שהיא תחשוב שהיא לא הצליחה לעזור לי..

אני חושבת שיכול להיות שחוסר היכולת שלך לשתף אותה בתהליכים שקורים לך, אולי עוד כשהם "קטנים", יכול בעצמו לגרום לתחושת דכאון ובדידות. אמנם היא שם בשבילך, אבל את לא יכולה לשתף אותה במה שבאמת עובר עליך. אצלי זה ישר גורם לתחושה של "לבד". בנוסף, אם את מפחדת שהיא תלחץ עליך לקחת תרופות, את צריכה להתמודד גם עם חילוקי הדעות שלכן. האם היא לא קיבלה את חוסר רצונך בפעם הקודמת? זאת זכותך לרצות או לא לרצות טיפול תרופתי, ואין אדם שיודע מה "נכון". (אם כבר, אז את). לגבי המחשבה שהיא לא הצליחה לעזור לך, והפחד לחשוף את זה בפניה, גם כאן אני משוכנעת שיש תמונה מורכבת יותר, ושאם תדברו על כך, אולי תגלי שיש עוד כמה תחומים שנעזרת בהם. יכול מאד להיות שלמרות מה שאת מרגישה כרגע, מתוך המקום הנמוך, המטפלת שלך פשוט לא תסכים איתך, תחלוק עליך בעניין חוסר ההתקדמות שלך, ואת יודעת משהו? יכול להיות שאי ההסכמה שלך יעלה חיוך רחב על פניך. אני ממליצה להתגבר על הפחד מלאכזב אותה, הפחד "לפגוע" בה (חישבי על כך, הרי היא פוגשת באנשים במצבים נפשיים קשים בעבודתה, והדרך לקראת החלמה היא לא לינארית. מי אמר שהיא כזאת? לדעתי יש בה עליות ומורדות, ואני מעריכה שהמטפלת שלך מבינה את זה היטב), ולהביא את עצמך, את כולך, לטיפול. אולי זה החלק בטיפול שהיה חסר עד כה, קצת "אי הסכמה", קצת התמודדות עם משבר, ולא רק להיות ביחד במקום החם והבטוח. אני בטוחה שהמקום החם והבטוח ישאר שם, אבל אולי זה זמן מתאים לגעת גם בדברים אחרים, ברגשות אחרים, של ספק, של פחד לאכזב, של פחד מהתגובה שלה וכו'.

מהתהליכים שאני עברתי עם עצמי בחיים, תמיד היו בהם את העליות והמורדות. בחוויה שלי - אי אפשר להתקדם מבלי ללכת גם אחורה (מזכיר מעט את הטנגו), הנסיגות הם חלק מהתהליך, חלק מההתקדמות. והם חלק מהמנוף להתקדמות נוספת. כמובן שצריך לשים לב שהנסיגות לא הולכות 'יותר מידי אחורה' וזה משהו שרק את והמטפלת שלך יכולים לדעת. לגבי הפחד מלאכזב את המטפלת .... זו בדרך כלל צורת חשיבה שמגינה על הפחד מהתגובה. "לא רציתי לאכזב, לא רציתי לפגוע, לא רציתי להעליב, פחדתי שהיא לא תוכן לקבל / להבין ..... "= (לדעתי) פחדתי להתמודד עם התגובה. אם את נמצאת בטיפול אצל מטפלת שאת בוטחת בה ובקשר ביניכן - ברור כנה יכול רק להועיל. גם לך בעבודה שלך וגם לקשר הטיפולי בהצלחה

נטע שלום נראה לי שאת מתעלמת מההיבט הביולוגי שיש בדיכאון, ולכן גם סירבת לקחת תרופות. זה הרבה יותר קל לחשוב שיש לנו שליטה על דברים, ולכאורה אם פנית לטיפול טוב ויש לך קשר טוב עם הפסיכולוגית כבר הכל מסתדר. הטיפול התרופתי יוכל בוודאי לעזור ובשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי תוכלי לצאת מהמצב ולמנוע התדרדרות. התרופות עשויות לעזור להאצה בהישגי הטיפול הפסיכולוגי ולכן הייתי ממליץ לך, דווקא לאור נסיונך, לתת לזה צ'אנס. אין כאן פגיעה בפסיכולוגית שלך, זו עובדה ידועה שבמקרה דיכאון נדרש טיפול משולב של תרופות ופסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לשאול בכל זאת משהו. בקיץ האחרון הייתי בדכאון. לדעתי, הייתי במה שאפשר לכנות דכאון. הייתי במקום מאד מאד נמוך. אבל זה השתנה כאשר נסיבות בחיים השתנו, ולא דרך תרופות. אם הייתי הולכת לפסיכיאטר או פסיכולוג אם אורינטציה כללית שתומכת בטיפול תרופתי באותו זמן, ולאור המחשבות השליליות (מאד) שהיו לי, הכאבים הפיזיים שסבלתי וכו', אין לי ספק שהייתי מקבלת מרשם לתרופות. אבל... אולי היתה סיבה לכך שהייתי בדכאון? אולי יש סיבות שאנשים בדכאון, וטיפול תרופתי קצת מרדד את הסיבות ולכן את האפשרות לטפל בהן? האם זאת לא בחירה של המטופל האם הוא בוחר לעבור תקופה קשה בלי תרופות או עם? עבורי הרעיון של לקחת תרופות היה ונשאר מוזר. במידת מה, אני תוהה אם תרופות לא חוסמות את האפשרות לגעת בעומק הרגשות דרך טיפול, בגלל שהרגש חיובי יותר. האם זה לא מסתיר את הבעייה, דווקא כשרוצים לטפל בה? והאם בעיות לא נוטות להציג את עצמן לראווה דווקא כאשר יש להן מקום בטוח לעשות זאת (כמו בטיפול)?

שלום רב עשיתי מבחנים וה I,Q שלי יצא 103 ואני נימצה כמה שנים בדיכאון וחרדות וגם כרגה (שאיבנתי שזה פוגע מיבחנה שיכלית)יכול להיות שה I,Q שלי לפני הדיכאון היה יותר גבוה והדיכאון והחרדות השפיעו על התוצאות או שזה לא משנה ביכלל בתודה מראש על העזרה

אלון.. כן! IQ בהחלט מושפע ממצב נפשי, בעיקר אם מצב נפשי נמשך כבר זמן רב.. IQ שלך בהחלט יכול לעלות, לא מיידית!, אם תתחיל לטפל בבעיית הדכאון שלך ובעיית החרדות.. לא בטוח שהוא יעלה לרמה הרצויה לך, אבל בכלמקרה, מה שחשוב הוא שתטפל בעצמך..

הדבר העיקרי הוא שתטפל במצב רוח שלך, בדכאון ובחרדה. אחר כך אני בטוחה שתוכל למצות את הפוטנציאל שלך בצורה טובה הרבה יותר! (להשקפתי אין מבחן שיקבע כלל מהו אותו פוטנציאל אישי, ומבחן IQ הוא רק נסיון אחד לדבר/לגעת בדבר המורכב הזה שנקרא אינטליגנציה ויכולת אישית).

אלון שלום ציון המשכל הכללי פחות קריטי, מה שחשוב הוא הציון בכל אחד מתתי המבחנים שעשית כאשר פערים בין הציונים יכולים להצביע על הקשיים שעימם אתה מתמודד. בהחלט יתכן שהישגיך נפגעו בשל מצב הדיכאון ואם תטפל בעצמך כראוי יכולותיך האישיות בוודאי תהיינה יותר זמינות עבורך בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אמא שלי התאלמנה מאבי לפני כמה חדשים. כיום, אנחנו הילדים מתמודדים עם אשה לא פשוטה בכלל ולעיתים לא צפויה (אבי הצליח בדרך לא דרך לכבוש אותה, וכיום הר הגעש שהיה כבוש בה מתפרץ ללא חשש). אני לא אצליח להעביר בכמה מילים את קווי אופיה, אבל אנסה: היא מסוגלת לריב עם כל אחד. לאחרונה זו הייתי אני. היא מהר מאוד היא מתלקחת, נעלבת, מקללת קללות נמרצות ומגדפת. אח"כ לא מתנצלת אלא נהפוך הוא- מספרת סיפור (כדי להצדיק את עצמה כמובן) מבוסס בצורה חלקית על המציאות, ורוב רובם של הקללות והגידופים מצידה מוסתרים. יש לה ילדים מאוד מוצלחים ואדיבים שלאחרונה קורעים תחת נטלה הרב. אבא שלי היה מגיב לעיתים באלימות פיזית ומילולית, והצליח בצורה חלקית "לרסן אותה". למעשה לא הצליח לשנות בה מאום. אין לה טיפת טקט והתחשבות באחר. מרוכזת רק בעצמה ובצרותיה, במיוחד עכשיו כשהיא לבד. הדרך היחידה לא להתסיס אותה זה להצדיק אותה בכל דבר ודבר.ואז היא חביבה ונעימה. אנשים שלא מכירים אותה זמן רב, מתרשמים מהחברמניות שלה , מחוש ההומור שלה והחמימות השופעת. אנחנו , ילדיה וכמה ממכריה פשוט כבר לא מסוגלים לסבול את נוכחותה ושקריה. האם נתקלת אי פעם בכזה מקרה, ומה אפשר לעשות? אני מלאה בחששות על כי היא נשארת לבדה (כיוון שהיא רבה עם כל- כך הרבה, מתמעטים האנשים שרוצים את חברתה). אני חוששת שמצב ההדחקה הקיצוני של התנהגותה בפני עצמה (לא יעלה על דעתה לבקש סליחה על קללותיה כי היא גם לא מוכנה להודות בהם)- יגרום לה להשתגע בסוף. אנא הצע לי. תודה מראש.

שלי שלום, נסי לא להיות בחברת אימא הרבה. עדי

שלי שלום את כותבת שאת דואגת לה, נשמע שאכן יש מה לדאוג, אבל איכשהו אני חושב שצריך גם לדאוג לך. איבדת את אביך לא מזמן ואת סוחבת בתוכך משא כבד של אמא כל כך מורכבת ומסובכת. תצטרכי למצוא איזון כלשהו בין הדאגה לה לבין טובתך שלך. זה בהחלט לא קל וכנראה מעולה לא היה כך. הסיכוי לשנות אותה קלוש ולכן המקסימום שתוכלי לעשות זה להגדיר היכן הגבולות האדומים שלך, עד כמה את מוכנה להשקיע ולעזור לה, וכנראה שמידי פעם תצרכי להתמודד עם מצבי עימות, כפי שהיה מאז ומתמיד. עבור אימך חשוב שתשמר התמיכה החברתית כפי שהיתה קודם ואף יותר מבני המשפחה והחברים. כל עוד היא תרגיש מוקפת ומוגנת זה כנראה יהיה בסדר. הבעיה שכנראה ששיקול הדעת שלה לא תמיד ניתן לחיזוי ואז יתכן שתהיה התפרצות רגשית שאיתה צריך להתמודד. אני לא חושב שיש פתרון קל לבעיה שאת מציגה ובמידת הצורך יתכן שתוכלו אתם הילדים להתייעץ עם פסיכולוג משפחה כיצד לנהוג, או אפילו את במפגש אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. רציתי לדעת האם אתה מכיר את הספר "לחיות עם הפחד" של אייזיק מרקס ? אם כן, היכן ניתן להשיגו ? מבירורים שערכתי הספר כבר לא מודפס בעברית. תודה מראש.

טל שלום אינני מכיר בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, הספר לחיות עם הפחד של ד"ר אייזיק מופיע בדיונון. (בעיברית) (הוצאה זבמ ביתן). (הוא עולה 65 שקלים דרך האתר של דיונון). אם אזל או אין להם את יכולה לנסות חנות שנקראת: "גולדן ספרים". יש שם איש טוב אחד שקוראים לו שמואל, שאוהב לאתר ספרים שקשה לאתר והוא אפילו שולח הבייתה. (טלפון: 04-8384726 ) בהצלחה

לפסיכולוג שלום אני לא יודעת למה אני כותבת הרי גם ככה תפנה אותי לשיחות, אולי בגלל שבא לי לשפוך את מה שאני מרגישה ואין לי למי. אני אמא לשני ילדים קטנים. עובדת במשרה מלאה וכל יום נמצאת עם הילדים, בעלי מגיע מאוחר. הוריי מציעים לי עזרה אבל קשה לי לסמוך על מישהו אחר. בזמן האחרון התחלתי לקבל הרגשה של "נמאס לי". נמאס לי כל יום לחפש תעסוקה לילדים, בבית אי אפשר לשבת כי זה קשה לי להעביר אחה"צ בבית, וככה אני מוצאת את עצמי יום יום אחרי העבודה עד 22:00 בלילה סביב הילדים. אתמול הרגשתי שאני פשוט מגיעה הבייתה וכבר אין לי סבלנות, לקיטורים, לבכי של הילד על כל דבר שהוא לא יכול לקבל, להסתובביות אחה"צ כדי להעביר זמן, ללחץ שהקטן לא ייפול ויקבל מכה חס וחלילה, ואז הייתה לי התפרצות. צעקתי על הילד הגדול באמצע הרחוב, קיללתי ואיבדתי שליטה . הרגשתי כמו מטורפת. הגעתי הבייתה בכיתי הצטערתי ריחמתי, וזהו. היום אני בתוך עצמי, לא בא לי לדבר עם אף אחד. אומרים לי שאני צריכה למצוא זמן לעצמי. מתי- ב 22:00 בלילה שאין לי כוח לכלום. חוץ מזה שבשנתיים האחרונות התמודדתי לבד עם אגרופוביה שלקחה ממני הרבה כוחות. יהיה טוב , שלי

שלי היקרה.. אני מרגישה את מה שאת מנסה לומר.. את מותשת מאותה השגרה, ומרגישה שאין לך תמיכה אמיתית, לא מבעלך ולא מהוריך.. הם שם אבל את עדיין מאוד לבד.. אני יכולה להביןאת תחושת הבדידות הנוראית הזו, שאת מדברת עליה. ועל אף שאני בטוחה שאת מאוד אוהבת את הילדים שלך,הם דורשים ממך את כוחותייך האחרונים, ולכן זה רק טבעי שהתפרצת על הבן הגדול. לא משנה כמה שחור הכל נראה כרגע, את חייבת לאחוז במשהו ולהוציא את עצמך מהבור.. תאמיני לי כשאני אומרת לך, את לא רוצה להגיע למצב שבו תאבדי שליטה לחלוטין. מצב שבו תשפילי את ילדיך כל הזמן ע"י צעקות או חס וחלילה תכי אותם (וזה קורה).. לא רק שאת תפגעי בהם, את גם תפגעי בקשר החשוב והעדין שאת בונה איתם היום- קשר אם-ילד. את לא רוצה לשמוע, שאת חייבת ללכת לטיפול, אבל את חייבת!! למען עצמך בראש וראשונה, ואח"כ למען העתיד והילדים.. אבל למען עצמך קודם כל.. !!!! אולי תתחילי בכך שתקראי ספר, למשל "סערת נפש" של דר. יורם יובל. זה באמת ספר מעולה שיתן לך אתנחתא וגם מבט אחר, שונה על החיים. את יכולה גם ללכת לרופא משפחה, לומר לו שאת חשה מדוכאת, עייפה, הוא יכול לתת לך תרופות שיעזרו לך לפחות להתחיל לראות אור בקצה המנהרה. ברגע שתאחזי בסולם, היציאה מהבור שאת נמצאת בו כרגע תהיה קלה יותר.. אל תאבדי תקווה, את עוברת מצב קשה.. אבל את תצאי מזה, את כבר בדרך הנכונה, בזה שפנית לפורום הזה- את אולי לא מבינה, אבל עשית את הצעד הראשון לפניה לעזרה.. כל טוב.. בהצלחה מכל הלב..

שלום, רוצה המלצות על ספרים מסוימים בפסיכולוגיה אני רוצה לקרוא ולדעת יותר. כל מי שיש לו המלצה שיכתוב לי. ורציתי לשאול אם מישהו קרא את הספר "מיניות ואהבה" של זיגמונד פרויד והאם הוא מומלץ כי אני חושב לרכוש אותו. תודה מראש

אתה צריך לכתוב באיזה נושאים אתה מתעניין ומה הרמה של הספרים שאתה מעוניין בה. האם קראת ספרים ואיזה?לגבי מיניות ואהבה-כן אלא שזה ספר לא קל ולא קריא אלא קשה ומורכב שלדעתי צריך לקרוא אותו לאט ובמנות קטנות כדי להבין ולהפנים. יש ספר יותר קריא וגם כן חשוב של בולאס-הצל. או משהו עם צל.

יש את הספרים של ויניקוט.אוגדן-תומס אוגדן- שם של מחבר. אלו הם ספרים שמתעסקים בחומר קליני ותאורטי ממש.

לילה שלום,אני חושבת כמוך.החיפוש שלי אחר האי מייל שלו נובע ,לא מן הרצון להיות מטופלת שלו (אם כי זו בהחלט נשמעת לי חוויה אפשרית) אלא מן הרצון לברר פרטים אודות הספר החדש שאמור לצאת בהקשר לאהבה .הנושא חשוב לי לצורך לימוד ונראה לי שאוכל להיתרם ממנו.

טוב, בהצלחה. אין לי מושג מה האימייל שלו. אבל מסקרן אותי למה את מתעניינת באהבה. (שאלה טיפשית, ברור שאהבה היא נושא מעניין ובכל זאת :))

אני עוסקת בפסיכותרפיה ואמורה להתעמק ולהעביר הרצאה בנושא זה.(במסגרת סמינר בנושא רגשות)

שלום, הייתי רוצה לקבל מידע על התרופה HYPERFORAT ו AMORYN. האם הן מומלצות לטיפול בחרדה? תודה.

לין שלום אנא פני לפורום פסיכיאטריה. אינני יועץ בתחום התרופות בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רווק גר עם אמא שלי היא בת 76 אלמנה . היא מתפקדת בבית לבדה וזקוקה למעט עזרה הבעיה שהיא תמיד סבלה מפחדים + חרדות אך לא טופלה בתרופות למעט תרופות לסכרת ולחץ דם לאחרונה היא טוענת שהיא מפחדת להישאר בבית לבדה בערבים וכשאני לא נמצא בבית היא משלמת לשכנים כדי לבוא ולהיות איתה בבית כיצד ניתן לפתור את הבעיה תודה מראש בנצי

בנצי ערב טוב אני לא רופאה, אבל לדעתי, אישה בת 76 לא תתחיל היום בגילה לעבור תהליכים וטיפולים עמוקים לפתרון בעיות חרדה .... אני מאמינה שרופאת המשפחה תוכל לעזור לה עם תרופות על מנת להקל עליה את הפחדים והחרדות. מההכרות שלי דרך בני משפחתי / סביבתי, ככול שהגיל עולה גם הפחדים עולים, ובוודאי אצל אלו שהייתה להם נטייה גם בגיל צעיר יותר לפחדים וחרדות. ולכן אני חוששת שאם הבעיה לא תפתר היא יכולה גם להחמיר. אני מבינה את הדאגה שלך לאמא שלך ולמצבה. אבל האם אתה גם דואג לעצמך ? אני מקווה שכן. בכל מקרה ישנו גבול לא תמיד מספיק ברור בין הדאגה והטיפול המסורים בהורים, שאני רואה את זה כזכות גדולה, לבין הזנחה עצמית / וויתור עצמי / ולפעמים בריחה מטיפול עצמי עם הצידוק 'לא יכולתי, הייתי חייב לטפל בהם' .......

בנצי שלום במידה והיא מוכנה לשקול תרופות אפשר לפנות לפסיכיאטר ולהציע לך לנסות תרופות נוגדות חרדה. חשובה מאוד התמיכה החברתית וכל מסגרת שהיא היתה יכולה להשתלב בה עשויה לשפר את המצב. אני מסכים עם א. שבגיל כזה אנשים לא תמיד מוכנים להתחיל טיפול, אבל דבר איתה על זה ואולי היא תפתיע אותך ותסכים לפנות לפסיכולוג. במידת הצורך תוכל להתייעץ בקו של אגודת אש"ל רעות שנותנת ייעוץ מקצועי למשפחות של קשישים 1700700204 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אמא לילד בן 8 והוא נוטל רטלין ס.ר ואני לא רואה שום שנוי בבעיות שלא מה עלי לעשות אם כידי לי לנסות תרופות אחרות. אני מפחד מאוד מתרופות שונות בגלל סיפורים שאני שומעת אני מבקשת שתעזרו לי אם חומר אחר לקריאה ועם ידוע לכם על תופעות שונות מכדורים שהנירולוג ממליץ לי אני צריכה לקחת אותו ביום ראשון.

לוי שלום בנושא תרופות תצטרכי להתייעץ בפורום פסיכיאטריה או נוירולוגיה, ובכל מקרה עדיף לשוחח ישירות עם הרופא המטפל. בכל מקרה, הייתי ממליץ לך להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים כיצד ניתן לשלב גם התערבות פסיכולוגית שנדרשת ברוב המקרים במקביל לתרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם דיכון משפיע על תהליכי זיכרון, אם כן על איזה זיכרון הוא משפיע (STM,LTM)?

בשביל ליצור זכרון טוב, כלומר זכרון "אמיד" לאורך זמן, צריך להפנות קשב לדבר שאת מנסה לזכור. זה נקרא שלב "הקידוד" - השלב שבו את מפנה קשב למאורע או למידע. מחקרים מראים שאיכות הקידוד משפיעה מאד על איכות הזכרון. אם את קוראת את התגובה שלי עכשיו בעיון, חושבת עליה, ולא עסוקה בלענות לבעלך או לחשוב האם האוכל על הגז כבר נשרף - תזכרי אחר כך טוב יותר את מה שקראת. אם במהלך הקריאה הקשב שלך מופנה גם למקומות אחרים, תיצרי זכרון "חלש" יותר של המאורע/מידע. כאשר אדם נמצא בדכאון אני חושבת שאדם עסוק מאד בעצמו, במחשבות שליליות, ברגש שלילי, ובאופן כללי דעתו מוסחת. לכן, אני חושבת שקשה יותר להפנות קשב למאורעות חיצוניים ואיכות הקידוד של הזכרון נפגמת. בנוסף, אם השינה אינה סדירה או מספקת, אם ישנו חוסר איזון ביוכימי במח, ואפילו חוסר איזון הורמונלי, אלה גם דברים שיכולים בתורם להשפיע על כל תהליכי החשיבה, וגם על הזכרון.

ט. שלום דיכאון גורם לקשיי זיכרון. הבעיה איננה בזיכרון עצמו אלא בכמות הקשב שאדם מסוגל להקצות במצבי דיכאון. אין ירידה בכמות הזיכרון STM אבל כמות הפריטים שיזכרו תהיה נמוכה יותר בגלל העדר משאבים קוגניטיביים. ברור שהדבר גורם גם לליקויים בזיכרון לטווח ארוך. מדובר על תופעה זמנית שחולפת עם השיפור במצב ואפשר להתייחס אליה כסימפטום משני ולא כגורם ראשוני בדיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

תוכל להפנות אותי לכתבות או מאמרים בנוגע לקשר בין דיכאון וזיכרון?

שלום. בתי בת ה-10 סובלת מ"חלומות בהקיץ" המתרחשים על סף ההרדמות. החלומות הללו מאוד מפחידים אותה ומבלי להיכנס לפרטים - יש בהם יסוד על-טבעי ותפקיד משמעותי למוות. דבר לא נפגע בתיפקודה היומיומי והיא ילדה מופלאה. אבל באחרונה אמרה שכבר שנה היא סובלת מהחלומות המשונים הללו וזה מפחיד אותה והיא מרגישה שהיא זקוקה לעזרה של ממש. אני מחפשת מטפל/ת בעלי הבנה או לפחות יכולת קבלה של על-טבעי (גלגול נשמות למשל) ורצוי מישהו שמבין בילדי אינדיגו. אנא עיזרו לי!!! מרשימת הפסיכולוגיים הקליניים של מכבי בר"ג-גבעתיים קשה לי לנחש מי מתאים ומי לא.

לדעתי זה לא ממש משנה האם המטפל מאמין או לא מאמין בגלגולי נשמות, אלא האם הוא יכול להתייחס אל בתך בכבוד, בעדינות, ולעזור לה להתמודד עם מה שהיא חווה. תנאי אידאולוגי כזה אינו נחוץ בעיני אולי משום שפסיכולוגית טובה (כך בעיני) מכירה בכך שאין אמת אחת, שרב הגלוי על הנסתר (כך גם בנפש) והעיקר הוא לקבל ולהבין את העולם הפנימי של המטופל. נשמע שלך יש פרשנות מסויימת ביחס לחלומות, אבל אולי הדבר הכי חשוב זה להבין איפה החלומות פוגשים את הבת שלך, מה בחיים מתקשר אליהם, ולמה היא זקוקה. לכן, בעיני, כל מטפלת ילדים מקצועית ורגישה תוכל להתאים.

לילה שלום אני מסכימה איתך לחלוטין, פסיכולוגית טובה אכן לא אמורה להיות מושפעת בטיפול שלה מהעמדות שלה עצמה לגבי גלגול נשמות כן או לא, כמו לגבי כל נושא אבל אני חושבת שבמקרה זה כן רצוי שהיילדה תקבל טיפול מאדם מקצועי שמכיר היטב את הנושא, יש כאן רגישות גבוהה, ומעבר לכבוד, העדינות וקבלת העולם הפנימי של הילדה, יש צורך גם להבין את העולם הזה.

שלום מאחר והבעיה ממוקדת בשינה ולא באף תפקוד אחר של הילדה אני מציע לבדוק את העניין קודם כל מצד השינה. במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב יש מעבדה לשינה של ילדים המתמחה בנושא ואני מציע שתקבעו שם פגישה ותקבלו את חוות דעתם. יתכן שהבעיה קשורה להפרעה בשינה ולא לבעיה פסיכולוגית וחבל להתחיל לרוץ לטיפולים נפשיים לפני בדיקה רצינית של נושא השינה עצמו. בכל מקרה, הייעוץ ניתן ע"י פסיכולוגים של ילדים כך שאם יש בעיה רגשית הם יידעו לתת לך הפניה רלוונטית. בברכה ד"ר אורן קפלן

עשינו חושבים בנושא ואנחנו חוזרים לתשובתך הקודמת. למרות שאינני משוכנעת שהבעיה שלה נובעת מבעיות שינה, יכול להיות שזה קשור לשינה. וכאן אנו נתקלים בבעיה מערכתית הרבה יותר גדולה ותוהים בעניין: יש לנו שלושה ילדים. עם שלושתם יש לנו בעיות שינה שונות ומשונות. מס1- (גיל 10) הליכה לישון התחילה להיות מסודרת רק בסביבות גיל 3 והתעוררויות בלילה נפסקו בסביבות אותה שנה והתחדשו שוב (לא בקביעות) בשנה האחרונה. מספר 2 (גיל 7) - בעיות שינה מזעזעות (ביקרנו אצל אבי שדה באוני' ת"א והוא, בשעתו "הרים ידיים" כלא מצליח לפענח מקור הבעיה). ההליכה לישון הסתדרה בגיל 3, התעוררויות בלילה התדללו בסביבות גיל ארבע וחצי חמש אך התחדשו ומתרחשות כמעט כל לילה בשנה האחרונה. מספר 3 (גיל שנתיים וחצי) לא מוכן ללכת לישון בזמן קבוע או במיקום קבוע. אם מסכים ללכת למיטה - מורה לאחד ההורים לשבת ליד הדלת עד שהוא נרדם - מתעורר פעם-פעמיים בלילה לפחות. נדיר שעובר לילה שלם בלי ש"מבקרים" אותנו או אפילו "מצטרפים". יש מזרון באופן קבוע ליד המיטה שלנו, אבל זה לא מספיק - לפעמים כל השלושה מגיעים. יכול להיות שכל המשפחה, כיחידה משפחתית, צריכה איזה טיפול משפחתי. אבל מי בנוי לתת את זה ואיפה ואיך????

בכלל לא מדובר בבעיית שינה. זה יכול להתרחש על סף ההרדמות, אבל זה גם יכול להתרחש בשעת התרוקנות ממחשבות אחרת - למשל במקלחת, או מול תוכנית משעממת במיוחד בטלביזיה. ברוב הלילות היא ישנה מצויין. באשר ל"כל פסיכולוגית" - יצא לי כבר לדבר עם פסיכולוגית, שבגדלותה הודתה שזה נראה לה גובל במיסטי וזה נושא שהיא לא מתחברת אליו ולכן לא היתה לוקחת על עצמה טיפול כזה. עכשיו החיפוש מתמקד בספר של קופ"ח מכבי - וכמו שאני לא בוחרת רופא עיניים בלי המלצות - כך, מן הסתם, לא אבחר פסיכולוג ילדים בלי המלצות. וזה מה שאני מחפשת כרגע - המלצות. לתשובתכם אודה.

שלום בתי בת 15 והיא מפחדת מחרקים מיתושים נמלים וזוקים שלא נדע למשל היא נכנסת למקלחת ו במקרה יתוש אחד תראה צורחת כיאלו ראתה נחש ולא מתחילה להתקלח יוצאת וגם סרטים מדעיים של ערוץ מדע ערוץ שמונה עם מראים נתוחם ,היא לא רואה , ואומרת לי שאני אשמה, האמת אני מפחדת מכלבים ,וגוקים אני נרתעת מהם.השאלה שלי איך אני יכולה לעזור לה להתגבר ? במיחד עוד 2, 3 היא צריכה להתגיס .בבקשה תעזור לי.

רעיה שלום לפי תאורך בתך סובלת מפוביה, שהיא סוג של הפרעת חרדה. השאלה האם בזה מתחיל ונגמר הסיפור או שיש ברקע דברים נוספים שמטרידים אותה ומעוררים אי שקט וחרדה. אם זה ממוקד אפשר לטפל בזה באופן ממוקד בטיפול התנהגותי. אם זה מעבר לפוביה צריך טיפול פסיכולוגי עמוק יותר. בכל מקרה, אם זה פוגע באיכות החיים שלה כדאי לפנות לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר"אורן קפלן בתי מפחדת רק מחרקים ו כפי שכתבתי קודם נרתעת מלהסתכל ב תוכניות נתוחים בטלוויזיה..ורציתי לדעת מה זה טיפול התנהגותי ?י

אני בת 26, נשואה שנתיים וחצי . בעלי היה די בסדר כאשר הכרתי אותו, אבל הסיבה האמיתית שהסכמתי להתחתן איתו שאימי , הגרושה, הביאה דגנרט הביתה , שהתחיל מלהציץ למקלחת. והגיע לדחיפת ידיים + הצעות כספיות תמורת סקס. סיפרתי לאימי , והיא הגיבה- אם הוא יעזוב אותי בגללך, כמו אבא שלך,את עפה מהבית. עפתי עם מי שהיום בעלי(בן 39). לבן אדם יש הרבה כסף , אבל אופי מגעיל , והעיקר : מגיע לזקפה פעם בחודש. וגם אז גומר אחרי שלוש שניות. כשפגשתי את אהוב הבנות בכיתה ובצופים, שכבתי איתו, נהניתי, ונתפסתי. בתור נקמה הביא הביתה בן דוד שלו , שגם היה מ"פ שלו בצבא , ודרש ממני לשכב איתו,ראשית כי הוא גמר מלהסתכל , ושנית, כדי להשפיל אותי. אני אשכב עם מי שהבעל רוצה, כי הוא הבוס, ואני זונה קטנה. הבעייה של בעלי שאני מתה על הסקס עם הבן-דוד,וחוץ מזה אין לי לאן ללכת. הבוקר טלפן לי הבן דוד , ואמר לי שהוא התאהב בי ומוכן "לברוח" איתי. הבעייה , שאז הוא בא בלי גרוש על התחת , וגם לי אין חוץ מאובר , אבא שברח , ואמא ששונאת אותי ,שום דבר. אני יודעת , כבר שנים, שאני מופרעת, אבל פצצה סקסית . עם הבן דוד נהיה זוג מהמם, ורעב. עם הבעל יש לי בית, כסף די חופשי , עוזרת ,מכונית, בגדים ומעמד של אשת איש עשיר. עם הבן דוד יש לי אהבה, סקס משגע , ו ק ד ח ת. יש מישהו ע ם גישה מקורית, שיכול להציע רעיון מבריק. צריך לזכור , שאת הסקס אני יכולה לקבל מהבן דוד גם עכשיו , אבל עד שהבעל יחטוף קריזה.

בעצם על העיקרון שאת זונה - כבר הסכמת. עכשיו מה שנשאר להתווכח עליו - הוא המחיר. תחליטי בעצמך.

האמת, אני לא מצליחה להבין מה השאלה, או רעיון למה את מחפשת ? אם בשלב מסויים בחיים תחליטי שאת רוצה להפסיק לברוח, (מהבית לבעל, מהבעל לבן דוד .... ) ולהיות פחות 'מופרעת' כהגדרתך, אני מניחה שתמצאי את המקום והדרך שבהם תוכלי לקבל עזרה, ותוכלי ללמוד לקבל את עצמך ואת המציאות שלך בצורה בהירה וטובה יותר, אשפר לבחור בין כוונים, ואפשר להמשיך ולברוח לכוונים חדשים .... לבחירתך. מבין השורות, אני כן מוצאת את הרעב האמיתי שלך - לקשר יציב, אהבה, קבלה .... מעבר ללהיות 'פצצה סקסית'. זה אפשרי. בהצלחה א

אני אגיד לך איך אני מבינה את מה שרשמת- סבלת מאימא לא תומכת ומגבר שהכניסה הביתה, ובעצם את ברחת לגבר שיספק לך את כל הצרכים הפיזיים, אבל חום אהבה וסקס את לא מקבלת וזה חשוב לך מאוד- וצריך להיות חשוב. את צריכה לשאול את עצמך אם החיים היום גורמים לך לתחושה של השפלה ואם את מוכנה להמשיך לסבול את זה. אני לא יודעת איך את רואה את עצמיך, ואני לא מכירה אותך, אבל אני בטוחה שאת יותר מסתם אוהבת מין ושיש בך הרבה יותר מעבר. את צריכה לחשוב לבד או עם יועץ על מי את ואיך את רואה את עצמיך בשנים הבאות ואם סיפוקים פיזיים מספיקים לך או שמגיע לך מישהו שידע להתייחס אלייך כמו אל בנאדם עם הכבוד המתאים, יותר מסתם פצצת מין דבר שלא הרגשת מעולם - לא בבית ההורים ולא היום. את צריכה לצאת מהמעגל ולהתחיל לחשוב קדימה ובצורה רציונלית יותר

אני חוששת שהסבל התחיל הרבה לפני הגבר שאמא הכניסה הבייתה, ...... אומנם מאיה התחילה את התאור מנקודה זו שבה היא בורחת מהבית ומהגבר של אמא שלה, אבל הדברים לא קורים סתם כך פתאום ביום אחד .... לכן אני חושבת שהשאלות הן הרבה יותר עמוקות, וזקוקות למענה מקצועי על מנת שניתן יהיה לברר איך יוצאים מהמצב הזה

מאיה שלום הסיפור באמת נשמע פנטסטי ולכן התגובות שקיבלת בעקבותיו לא ממש מפתיעות. אפילו החיוך שעימו את מספרת את הדברים מעורר שאלה עד כמה את מוטרדת ממה שקורה או שפשוט נהנת להתבונן במחזה שנרקם אל מול עיניך. אני מעריך שמאחורי סיפור כזה יש הרבה כאב סמוי, אבל בד"כ בעוצמות כאלה של כאב הגוף מזמן דאג להשכיח ולהעלים אותו כך שהסבל אינו נחווה ברמה הגלויה. מאחר ואני לא מזהה בדבריך סבל או התלבטות, אינני יודע על מה אני אמור לענות. נשמע שאת זורמת עם מה שקורה, לטוב ולרע, וכל עוד הדברים נחווים בצורה כזו, אולי עדיף שכך זה ימשיך. קחי בחשבון כמובן שזה ימשיך בצורה מעגלית כך שיציבות וחום לא יהיו התכונות המרכזיות של חייך. כמובן שאני יכול להבין את זה כי הפגיעה הפוטנציאלית ממי שתרגישי כלפיו חום ואהבה עלולה להיות כל כך גדולה שעדיף כנראה מבחינתך להישאר כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, אני סובל מבעיית הסמקה שמגבילה אותי. אני בטוח שזו נטייה פיזיולוגית או רגישות יתר שעוברת בתורשה . אבל אני לא יכול לחיות איתה היא מגבילה אותי הרבה הרבה את האמת הפסקתי לימודים בגלל הדבר הזה. מה צריך לעשות ולמי לפנות. אני רוצה את הטיפול היעיל ביותר ועם תוצאות מהירות ביותר. אני חושב שלעולם לא אוכל להתגבר על זה ולא אתקדם בחיים ואחמיץ את הכל. תנו לי דוגמאות האם מישהו הצליח להתגבר על בעייה כזאת ואיך עשה את זה . ד"ר אני רוצה שתגיד לי מה לעשות ואם יש לך המלצה על מטפל מסוים או מכון אני רוצה שתכתוב לי אני צריך את זה דחוף לא רוצה להחמיץ יותר.ואם יש משהו בפורום שעבר דבר כזה שיכתוב לי אולי זה יעודד אותי. תודה מראש

בהסמקה - אני לא מבינה. וכם הכאב שלך - אני יכולה להיות מאוד אמפטית. אבל, לדעתי לכל אחד מאיתנו יש את ה'הסמקה' שלו, (אחד מגמגם, אחד פוזל, רזה מידי, שמן מידי, גבוה מידי, נמוך מידי, אף ארוך, ........ ) השאלה היא איך אנחנו מקבלים את עצמנו 'עם ההסמקה שלנו'. חלקנו הופכים את זה לחלק מהקסם שלנו, חלקנו לא מתייחסים לזה, ואצל חלקנו זה הגורם החיצוני שמאפשר לנו להימנע מדברים שאנחנו לא רוצים להתאמת איתם. אני מקווה שהרצון לא להחמיץ יותר, יוביל אותך לטיפול הנכון, שיוביל אותך לקבלה עצמית, את עצמך עם כל חלקיך. בהצלחה א

איתן שלום מקור ההסמקה פיזיולוגי ובוודאי יש אנשים שנטייתם להסמקה גדולה יותר, עם זאת, תשומת הלב הרבה שאתה נותן לבעיה הופכת אותה למעגלית. חלק מהטיפול יהיה לקבל את עצמך עם נטייתך להסמיקה בצורה יותר טבעית מה שיוריד באופן משמעותי גם את ההסמקה וגם את המבוכה שהיא גורמת. יש אפשרות לשלב בטיפול הפסיכולוגי גם היפנוזה שנועדת לטיפול בכל מיני סימפטומים שקשורים לגוף ונפש כמו הסמקה. אם הפסקת לימודים בגלל בעית הסמקה סביר להניח שאתה סובל כעת גם מהפרעת חרדה בעוצמה כזו או אחרת וההסמקה היא רק חלק אחד מהבעיה. לכן אני מציע לפנות לייעוץ מקצועי רציני, לספר על עצמך ועל השתלשלות האירועים ולראות כיצד להמשיך. אם אכן מדובר בהפרעת חרדה אפשר לבחון גם לקיחת תרופות נוגדות חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי זהבית ויש לי ילד בן שמונה, כשהיה בן 2 בערך עברנו גירושים והילד קיבל את זה מאוד קשה הוא התחיל לגמגם ולהיות אלים. הוא עבר לגן רגיל והמשיך עם המסגרת הזו במשך 4 שנים. הבעיה העיקרית הייתה בעיה ריגשית. כעבור 4 שנים הוא נכנס לבית ספר רגיל לחלוטין, ועלה יפה מאוד והפך להיות אחד התלמידים הטובים בכתה. היום הילד בכיתה ב', והתחיל להיות ממש אלים, הוא מציק בבית הספר לילדים וכל יום חוזר מבית הספר עם סיפור של מכות וכאלה אני לא מפסיקה לשמוע תלונות מהמורים שהילד השתנה והוא עובר משהו גם בבית אני רואה שינוי בילד הוא נהייה יותר עצבני וחסר רצון להקשיב ולעשות דברים כמו שצריך לדעתי הדבר נובע מהסדרי ראייה של האב שהם לא סדירים האבא מגיע לפעמים ולפעמים לא למרות שהסברתי לא פעם שזה לא צריך להיות כך ולא לערב את הילד מסתבר שיהלד לוקח את הדברים בצורה יותר קשה הוא לא מדבר על הדברים ולא מוכן להעלות שום נושא שיחה שקשורה לאבא שלו מה לעשות האלימות רק גוברת ואני פוחדת שזה יתחיל להשפיע גם על הלימודים בבקשה תחזרו עם תשובה תודה מראש זהבית

זהבית שלום אין ספק שיש מקום להסברים וגבולות אבל אלו לא יגרמו לפתרון הבעיה. האלימות היא ביטוי לבעיה רגשית שעימה מתמודד הילד וכל עוד היא לא תקבל מענה הוא ימשיך לבטא אותה בצורות שונות. את צריכה לפנות לפסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה מסודרת לאורך זמן כיצד לנהוג עם הילד ובהחלט יתכן שגם הוא עצמו יזדקק לטיפול. כדאי להיות עם פסיכולוג בית הספר כדי לגייס את המערכת לטובתו, אחרת הוא עלול למצוא את עצמו גם נפלט או מנודה במערכות החינוך השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה רבה

שלום רב בתי נמצאת בטיפול פסיכולוגי כשנתיים וחצי. הגענו לטיפול בעקבות בעיות התנהגות והעדר מוטיבציה ללימודים. הגיל בתחילת הטיפול היה 12. (לילדה יש בעית קשב וריכוז וכן לקויות למידה) הקשר של הילדה עם המטפלת מצויין. אנו רואים שיפור בעיקר בתחום החברתי. אך אין שיפור כלל בתחום בעיות ההתנהגות וכן בנושא העדר המוטיבציה ללמוד או לעשות פעילות כלשהי מלבד בתחום החברתי. אנו דואגים מאוד כיוון שהילדה אינה מקדמת עצמה כלל. אגב היא מודעת לכך ומודאגת מאד אך אין היא מצליחה להביא עצמה לעשייה כלשהי. איננו יודעים כיצד להמשיך, האם הטיפול נכון ? האם הפסיכולוגית מיומנת דייה לטיפול במקרה זה. אולי צריך לנקוט גישה אחרת אצל מטפל אחר. כאשר שאלנו את הפסיכולוגית לגבי, עד מתי, ענתה שזה לוקח זמן ובכלל עדיף היה לקיים יותר פגישות (הילדה נפגשת איתה פעם בשבוע). אינני מרגיש שלם עם תשובה זו וחודר לי ספק, האם עושים את הדבר הנכון. לעומת זאת אני חייב להדגיש, הקשר ביניהם מצויין, והילדה משוחחת איתה בפגישה באופן פתוח וחופשי (למיטב ידיעתי).

מצד אחד - קשר טוב ושיפור בתחום החברתי, בהחלט מעורר את הרצון להמשיך. התחום החברתי הוא תחום מאוד חשוב. וכל שיפור בו - לברכה. אבל מצד שני גם שאר התחומים לא פחות חשובים. אני בהחלט לא יודעת אם פעם בשבוע זו תדירות מספקת, ואני לא רוצה לפקפק באבחון של הפסיכולוגית - היא זו שמכירה את הילדה, אבל נשמע לי מוזר שהרעיון להגדיל את כמות הפגישות עלה רק כשאתה פנית אליה. אם זה מה שחשבה - לדעתי הייתה צריכה לפנות אליכם. לגבי בעיות מסוג לקויי למידה - יש בעלי מקצוע שזו מיומנותם - לאבחן את סוג ועומק הלקות ולטפל בה. שילוב עבודה על שני הכוונים - הנפשי ולקויי הלמידה - לדעתי נכון, ורצוי שיהיו מתואמים יחד במידת האפשר.

שלום אני לא חושב שאפשר לתת לך תשובה. את צריכה להחליט עם עצמך האם התשובה שקיבלת מספקת אותך כדי להמשיך הלאה ולתת לפסיכולוגית את הקרדיט שהיא בכיוון הנכון, או לגשת לקבל ייעוץ אחר. קחי בחשבון שיש מחיר לשינוי במצב הנוכחי. את מתארת קשר טוב וארוך טווח ויהיה לילדה קשה לעזוב את הטיפול ולתת אמון במישהו אחר כרגע. לכן הנטייה שלי להמליץ לך להמשיך את המפגשים הנוכחיים ואולי יש צורך בקשר יותר הדוק של הפסיכולוגית דווקא איתכם ההורים כדי שתקבלו הדרכה מה לעשות וכיצד להגיב, וכך גם תוכלו להתרשם יותר מקרוב איך הדברים מתפתחים. זה כמובן צריך להיעשות בהסכמה ובדיון עם הפסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובות. כל מה שנאמר כאן התקיים. גם נאמר לנו שהיה עדיף אילו היו יותר טיפולים וגם אנו היינו הולכים לפגישות הנחיה עם אותה פסיכולוגית. עדיין אני תוהה האם חוסר השיפור בנושאים שהזכרתי בהתחלה יכול גם להצביע אולי על שיטת טיפול לא נכונה או מטפל ללא נסיון מספיק בתחום זה. הלא ניתן להמשיך כך עוד שנים.ואולי לא בכיוון הנכון.

אני סובלת מחשדנות יתרה כלפי אנשים.כלומר,מראש אני מגדירה שהאדם העומד מולי בעל אינטרסים אני פשוט לא רגועה בחברת אחרים כי אני מנסה תמיד לחשוב מה הם רוצים/מצפים ממני.לפני כמה שנים בשתי מערכות יחסים הייתי כ"כ חשדנית שזה הוביל לקנאה חולנית ממש הייתי מעסיקה עצמי באינסוף מחשבות ובודקת כל דברץ מערכת היחסים שאני נמצאת בה כיום מאוד הרגיעה אותי כי יצר הקנאה פשוט דעך אני לא יודעת אם מדובר באהבה פחותה או בגבר שלא גורם לי להרגיש שמשקרים אותי. יוצא כך שמכל סטואציה אני מתחילה לחשוב "ניסו לעבוד עליי" ואז אני ממש כועסת.לדוג' בעל בית שהבטיח דבר ולא קיים יכול להוציא אותי מדעתי.מה שקורה זה שאחרי שאני חושבת שלילי אני מבינה שזה כן היה חכם כי החשדנות גרמה לי שלא אפול בפח כלומר שלא אתאכזב שכן המחשבות היו נכונות וצדקתי לדביה החשדות אולם לפעמים אני חושבת שעדיף לטעות ולא לשבור את הראש כל היום במחשבות.אני מאוד קפדנית בכל מה שקשור לכל דבר בעבודה אני משתדלת להקפיד מאוד דבר שלעיתים גורם למנלת לומר לי שאני "קרציה" אני בוחנת כל מילה שנאמרת לי וזוכרת אותה במדוייק.אני גם חייבת להגיב לכל דבר בד"כ בשלילה כאילו להרגיש "שונה".הדעות שלי בד"כ בוטות ובסטואציות חברתיות לא נוח לי כי איני יכולה לבטא בדיוק את מה שבא לי. סטואציה נוספת שקרתה לי הייתי בחוג ריקוד ובמקום להתרכז בכיף ובריקוד עצמו חשבתי רק למה אני לא מצליחה וכולן יודעת לרקוד ושאני נראית שמנה והנה המדריכה תבדוק אותי מול כולן ולא אדע כיצד להתמודד יתכן ובשל כך אני פשוט לא ניגשת לדברים שכ"כ רציצי לעשות מפחד "הכשלון"..מחוסר ההערכה ומהמחשבה שאף אחד לא תמים ומחפש את טובתך.אני כ"כ מרגישה שאני צודקת בהתנהגות שלי כי יש חיזוקים לכך אבל קשה לי לחיות כל הזמן לפי חוקיות מסויימת.(דוגמא נוספת:אני לא יצא בערב כשאני יודעת שאני יעבוד בוקר למחרת גם איני מרגישה עייפה אשן בשעה מאוד מסויימת) אם יש לי משימה ארגיש לחץ כאילו שאני נמצאת "במלחמה" ואני חייבת עכשיו לסיימה

רעות שלום, נשמע שאת מה-זה מחמירה עם עצמך שממש חבל על הזמן! אפשר, רצוי וניתן להציב גבולות ולקבוע יעדים וכיוונים בחיים, אבל מה שאת עושה זו פשוט התעללות בעצמך. את לא יכולה לאורך זמן לנהל חיים נורמליים כשכל הזמן את עומדת כמו שוטרת על המשמר ומחפשת איפה ואיך רוצים לסדר אותך ובינתיים מפסידה ומחציה את כל הפאן והכייף וההנאה שבחיים. מה שאת צריכה זה קצת להתפרע, לשחרר את החוקים המורכבים והמסובכים שהחלטת שעליך לדבוק בהם בקפדנות של חייל פרוסי ולהשתחרר קצת. כן, לנסות לצאת בערב לבלות למרות שלמחרת בבוקר תצטרכי לקום ליום עבודה, (מה כבר יכול להיות? מכסימום תהיי קצת עייפה, לא ביג דיל) מותר לך גם להנות לפעמים. הגישה שלך לענות בצורה שלילית כדי להיות "שונה" רק מכניסה אותך למלכוד והופכת אותך למנודה, מבודדת ומלאת מרירות וכעסים. בגלל זה את מתנהגת בבוטות בסיטואציות חברתיות כי כל המתח והכעס נאגרים ומצטברים לך בפנים ואת לא משתמשת בדרך כלשהי על-מנת לנקז את התחושות (כעס, כאב, חרדה) לבטא אותן ולשחרר אותן מהמערכת. את חייבת לגשת לטיפול פסיכותראפי שיתן לך כלים לבנות ולשקם את הדימוי עצמי והביטחון העצמי ויאפשר לך לחיות בשלום עם עצמך. בהצלחה

אני גם חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול מאד לעזור לך. אחת הסיבות לכך היא שבטיפול אין להתנהגות שלך אותם השלכות כמו בחיים. בחיים כאשר את עוינת או חשדנית או מגיבה באופן שלילי לאנשים אחרים, הם מגיבים אליך באופן די דומה (באופן טבעי), אבל בטיפול יש לך הזדמנות גם להביא את עצמך, עם כל הנטיות שלך, ולא לזכות ליחס "נקמני" אלא לנסיון כנה להבין, לגעת בשורש של הבעיות, לעזור. יכול להיות שבטיפול יהיה לך יותר קל לחשוף חלקים אחרים שלך, יותר פגיעים, רגישים, וזה גם חשוב. הקושי לתת אמון הוא אחד הדברים שהכי אפשר לעבוד עליהם בטיפול פסיכולוגי, בגלל הקשר שאת יוצרת עם אדם אחר. זה מקום לנוח ממלחמות, ולהבין גם איך אפשר לשנות את החוויה של החיים כמלחמה אחת מתמשכת. בקיצור, לי נראה שטיפול בשיחות, מאד מתאים למה שאת מתארת. פתרונות מהירים אחרים, נסיונות "להיות אחרת" הם דברים שאני לא מאמינה בהם. לשנות דפוסים רבי שנים של התנהגות ותגובה רגשית זה דבר מאד קשה, ועוד יותר קשה לבד ובלי עזרה מתאימה.

רעות שלום אומרים שמודעות למצב היא כבר חצי דרך. את מספרת בצורה גלויה על כך שאת מתחילה כל קשר בחשדנות מסוימת ולאורך כל דבריך נראה שיש על הכתפיים שלך עומס רב. אני מסכים עם ההודעות הקודמות ואין לי מה להוסיף עליהם. אני ממליץ לך לפנות לטיפול ולהתחיל לבדוק את הדברים יותר לעומק. קחי בחשבון שאם את חשדנית, הרי שהיחס הזה לא יפסח גם על הפסיכולוג אליו תפני ולכן יצירת הקשר הטיפולי ושמירתו עלולה להיות משימה לא פשוטה. עם זאת, דווקא בגלל זה הטיפול עשוי לעזור לך כי אם תצליחי לתת אמון זה לא רק יביא אותך לטיפול טוב אלא יהיה בעצם התהליך הזה משהו מרפא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ולילה טוב לד"ר אורן כפי שאתה רואה השעה מאוחרת או מוקדמת ונדדה שנתי עקב דאגתי לביתי בת 23 . היא התחילה ללמוד באוניברסיטה רחוק מהבית והיא שוכרת דירה עם שותף.כמו כן היא עובדת במקום מאוד מבוקש ע"י חברה בני גילה ובהצלחה רבה. מבחינת הישגים בלימודים ובעבודה הכל נהדר אולם מבחינה חברתית היא סובלת, מאחר והיא לא מצליחה ליצור חבורויות חדשות ולדבריה " אמא צובט לי הלב שאני רואה שהסטודנטים מחליפים טלפונים בינהם ואיתי לא" עוד אמרה לי היום שהיא לא מצליחה למצוא חברים למרות שהיא מנסה ואמרו לה שאם היא לא מצליחה להתאקלם בשבוע הראשון אז אבודה לה כל השנה. אני כמובן מחזקת אותה וטוענת בפניה ששבוע זה לא מספיק זמן למבחן ושתסמוך על הנתונים שלה שיש לה באמת מה להציע, חוש הומור, ילדה מעניינת, זורמת וכו'. היא באמת מאמינה בדברים האלה לדעתי או שמטעה אותי, כי הם נכונים אולם לצערי מה שמוביל אותה לכל החששות ומבחנים החברתיים שלה זה חרם שעשו לה בגיל 13. זה היה בחופש גדול .הילדים היו משועממים והיא היתה אחת המנהיגות בחבורה עם בטחון עצמי רב. על מנת להפיג את השיעמום הם החרימו אותה עם רעיונות חדשים כל יום מחדש כשהם צובאים על הבית וצועקים לה בשמות גנאי, בנוסף אם היתה הולכת ברחוב היו רודפים אחריה והילדה היגיעה למצב שלא יצאה מפתח הבית ואפילו חברה אחת לרפואה לא היתה לה, גם מי שרצתה פחדה שיחרימו גם אותה. לצערי החרם התרחב לכיתתי, שכבתי בבית הספר ושכונתי- עד שנאלצתי להעביר אותה בית ספר אחרי חצי שנה ואח"כ עברנו לעיר אחרת כי היו פוגשים אותה בקניון ולא מרפים ממנה.החרם הזה לנגד עיניה כל הזמן והפחד מבדידות ונידוי נוסף מלווים אותה בכל, וזה כמובן פוגע בבטחון העצמי שלה. אודה לך מאוד אם תוכל לתת לי כלים איך לעזור לה להיתמע בחיי החברה ללא חששות וללא ביקורת עצמית ואיך לחזק לה את הבטחון בעצמה, מאחר והיא הרבה פעמים נוטה להאשים את עצמה בחרם שקרה לה למרות ההסבר ההגיוני שלי ,שחרם בקנה מידה עצום כזה הוא רק משעמום וללא נגיעה אישית. תודה על תשומת הלב

אפרת שלום.. אני כל כך מבינה את הבת שלך, אולי מכיוון שגם אליי עשו חרם בבי"ס במשך כשנתיים. ההורים שלי לא ידעו או לא הבינו את חומרת המצב, ולכן לא פעלו להעביר אותי לבי"ס אחר. מצבי השתנה לאחר שעברתי לתיכון, אבל הצלקות הנפשיות נותרו. פיתחתי ביטחון עצמי מאוד נמוך, פרפקציוניזם וחרדה חברתית.. דברים שפגעו בהשתלבותי בכל מסגרת: תיכון, צבא ואוניברסיטה ועבודה... לבסוף הבנתי שעל מנת שאוכל לחיות חיים נורמליים, עליי לפנות לעזרה מקצועית. כל ההקדמה הזו לא סתם. ייתכן שגם הבת שלך סובלת מאותן בעיות.. ככל שהזמן עובר, זה לא נהיה קל יותר. היא נפגשת כל הזמן עם עוד אנשים, במידה מסויימת היא מקרינה את הפחדים שלה, דברים שאחרים קולטים. היא נמצאת במין לופ.. היא מצפה לא להשתלב, היא מנסה כן להשתלב והיא לא מצליחה. אחרי זה היא אומרת לעצמה שזה באשמתה והיא נסגרת עוד ועוד בבועה שלה. כשאת אומרת לה שזו לא היתה אשמתה החרם, את גורמת לה לחשוב שאת לא מבינה אותה, למרות שיש לך את הכוונות הכי טובות בעולם. כי הביטחון העצמי הנמוך שלה, אומר לה בוודאות שהיא כן היתה אשמה, והיא גם אשמה עכשיו- במצבה החברתי ובחוסר השתלבותה. לדעתי, כדאי לך להציע לה לפנות לטיפול פסיכולוגי.. ייתכן שהיא תתנגד בהתחלה, אבל זה טבעי. אל תלחצי יותר מדי, אך אל תרפי- בהתנהגות כזו, את תראי לה לטווח הארוך עד כמה את אוהבת אותה.. בכל מקרה- טיפול יכול לעזור לה לפתור ולסגור את נושאי העבר, על מנת שתוכל להמשיך את החיים בצורה בריאה יותר.. מקווה שעזרתי לך במשהו- בהצלחה..

היי מלין האם את היית מרוצה מהפסוכולוג שלך? אם כן,אנא תרשמי לי את שמו ואת מספר הטלפון שלו. תודה רבה

הפחד מנידוי נוסף - ברור וטבעי לחלוטין, ולכן יש פחד גדול מאוד מליצור קשרים חברתיים, המוח אולי רוצה, אבל הפחד כניראה גדול הרבה יותר. אני מסכימה עם מלין שמאוד חשוב במיקרים מסוג זה לטפל בבעיה בצורה מקצועית. זה לא ייפתר מעצמו, במשך הזמן. אני מבינה מאוד גם אותך שרוצה לעזור לה, אבל לפי הבנתי - היא צריכה לעבור בעצמה את התהליך של התגברות על כאבי העבר, חזרה לבטחון עצמי, ורצון פנימי חזק להתנסויות חברתיות נוספות. לכן לדעתי השאלה היא לא על הכלים להשתלבות חברתית אלא כלים להתמודדות פנימית, שתוכל להוביל בהמשך להתמודדות חברתית. לגבי הבטחון שלה - שכמובן גם זה חלק מהעבודה הטיפולית, ובנושא הזה את כאמא יכולה לאהוב, לתמוך, לפרגן, לעודד, להבין .... בהצלחה א

אפרת שלום חרם בית הספר היה די מזמן והשאלה מה קרה לפני כן ואחרי כן. זו בוודאי חוויה נפשית קשה שהשפיעה על בתך, אבל בכל זאת, יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים בחיים שמשפיעים ואני חושב שאולי דווקא הם עשויים להאיר את המצב בצורה טובה יותר. על פניו הייתי אומר שהיא צריכה למצוא מסגרות חברתיות שונות שבודאי יש למכביר בחברה סטודנטיאלית. אבל לפי מה שאת כותבת זו לא הבעיה וגם אם תהיה מוקפת חברים יש חשש שעדיין תרגיש בודדה. ברוב האוניברסיטאות יש יחידה שנותנת ייעוץ פסיכולוגי ותמיכה לסטודנטים ואולי כדאי שהיא תפנה ותברר כיצד היא יכולה לפגוש שם פסיכולוג לייעוץ. בסך הכל זו תחילת השנה ויש עוד הרבה הזדמנויות לפניה. אני מעריך שהשינוי צריך להיות לא ביצירת ההזדמנויות, כי אלו קיימות לרוב באזור הומה סטודנטים, אלא בתפיסה העצמית והחברתית שלה. אני תוהה אגב כמה הדאגות שלך דומות לדאגות שלה או שונות. בכל זאת היא התרחקה עכשיו מהבית מבחירתה ושכרה דירה במקום רחוק. יתכן שגם למרכיב הזה יש השפעה הן עליך והן עליה ואולי צריך גם לתת לזמן לעשות את שלו לפני שמטפלים בעניין כבעיה שלא יושנים בגללה בלילה, הן לגביך והן לגביה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מבקשת עזרה באתור האי מייל של יורם יובל וכן מאמרים על אהבה בהקשר לטיפולן פסיכולוגי.

שלום, גם אני מחפש את האי מייל שלו !!!!!!! איזה רופא מוכשר

אני מבינה שקריאת הספר שלו מעוררת רצון להכיר אותו, להיות מטופלים שלו ולהיעזר בו, אבל יש הרבה מטפלים שעושים עבודה רצינית ומעמיקה ואינם כותבים על המטופלים או על עצמם. אני חושבת שאם אתם מחפשים מטפל "טוב" אתם לא צריכים לחכות עד שתוכלו להשיג אותו או ליצור איתו קשר. אגב, יש גם יתרונות ללכת למטפל/ת פחות ידועים - יש הרגשה פרטית יותר, אולי יש הרגשה קצת יותר "שוויונית" בתוך הקשר (לא התייחסות אל המטפל כאל חכם יודע כל), יש קבלה של העובדה (לדעתי עובדה) שאין "הכי טוב" אלא עבודה משותפת שלעיתים אינה קלה, ובהמשך, אולי דווקא ידע על שיטות העבודה של המטפל ועל עולמו הפנימי של המטפל לא תמיד מיטיבים עם המטופל. הידיעה וההיכרות שעכשיו מושכת אליו, יכולה להעיק כאשר נמצאים בתוך טיפול.

עניתי למעלה

יש לי חבר 6 חודשים ואני חיה בסרט שהוא כל רגע עומד לעזוב אותי .... אני בת 23 וחצי וזה החבר הרציני הראשון שלי אני ניראית טוב מאד יחסית אך הייתי בררנית או שלא מצאתי את הגבר המתאים לי מצאתי תמיד רק גברים שרצו ממני משהו אחד ...או שהיו לי קשרים דפוקים שלא ראוי לעצמי שאני אזכיר אותם ... ניתן להוסיף שהורי גרושים כבר המון שנים 12 שנה ... וטופלתי באותם שנים אצל פסיכולוגית ... אני לא יודעת איך לשלוט על התסריטים שעוברים עליי ... זה לא מתבטא בהתנהגות אלא רק במחשבות שליליות ....בחלומות ... וזה מאד מפריע להנות מהקשר עצמו כי אני תמיד פוחדת שהוא יגמר .... אם משהו לא טוב בקשר קורה... סתאם ויכוח או ריב אני פשוט מאבדת את כל הביטחון העצמי שלי ... אני אפילו מפחדת לספר כמה טוב לי לחברות או למכרים .... וחברות שאין להם חבר אני מנסה לעזור להם למצוא ומרגישה שכאילו לי יש ולהם אין מן תחושת אשמה כזו ... - עליי לציין שאין בכוונתי ללכת לטיפול כרגע כי אני סטודנטית וגם עובדת ככה שאין לי זמן ללכת לטיפול ... אודה על עיצה ולו השיטחית שביותר ... האם אני סובלת מחרדות ? האם יש לי שריטה כתוצאה מטראומה שעברתי ? טראומת הגירושים ? ככה לפחות אני מרגישה ... בתודה רבה .

שירי שלום יש לך חרדות שבוודאי קשורות גם להיסטוריה האישית שלך עליה כתבת ואולי גם לדברים שאינך מודעת להם עד הסוף. לפעמים הבנה עמוקה יותר של מקור החרדה יכולה לעזור להתגבר. בשורה התחתונה אני חושב שאת כן זקוקה לטיפול או לפחות לייעוץ ראשוני וגם כסודנטית יש אפשרות לקבל טיפול. למשל בשירות הייעוץ לסטודנט שמצויים ברוב המוסדות האקדמיים. אני מצרף קישור למאמר על הפרעות חרדה, אולי תמצאי בו משהו שיכול לעזור. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, תודה על התייחסותך לשאלתי. אני חייבת את עזרתך המקצועית, אני מרגישה אובדת עצות. אני מרגישה מאוד לחוצה לקראת ההזרעה, יש לי מאין תחושה שעדיין לא הפנמתי את הנושא של אם החד-הורית. (בעיקר שזה מתרומת זרע ולא מגבר שאני אוהבת - לא מזמן נפרדתי מגבר לאחר מערכת יחסים ממושכת של מספר שנים). רציתי לדחות את כל הנושא בעוד חודש, מאחר ואני מרגישה שאני מאוד חרדה. בעבר נעזרתי ברפואה האלטרנטיבית למצבי לחץ, היתי מאוד מעוניינת להעזר בחודש הקרוב באמצעים טבעיים להרגעה נפשית ולמוכנות נפשית. אבל, הרופא שלי הלחיץ אותי מאוד באומרו שחבל לבזבז חודש ביוץ. האם לגשת להזרעה בכל זאת עם כל הפאניקה שלי והלחצים שלי? האם לדעתך דחיית ההזרעה במחזור אחד יכולה להכין אותי יותר לנושא האמהות החד-הורית? האם אני טועה??????? קשה לי להחליט ואין לי כוונה להכנס להריון במצבי לחץ, שזה לא תורם לא לי ולא לעובר. אודה לך מאוד אם תוכל לכוון אותי. בברכה, נורית

הדברים האחרונים שלך נשמעים כמעט כמו בקשת אישור / עידוד .... לדחייה. כפי שכתבתי לך אתמול על דעתי בנושא - זו החלטה שלך, שאת תשארי עם התוצאות שלה. (לכן וללא) קשה לי לתאר מצב שאישה הולכת לתהליך מסוג זה ללא פחדים וחששות, זה טבעי וברמה מסויימת בריא אבל אם מדובר אצלך בחרדות גבוהות / פאניקה ..... כדאי שוב לעבור את תהליך הברור הפנימי לאן פנייך מועדות. ממה שאני מכירה מהסביבה שלי - לרופאים (גניקולוגים) יש נטייה לדרבן לכוון של הלא לדחות, פסיכולוגים לכוון של ברורים פנימיים ..... כל אחד מהכוון שלו. ההתייעצות חשובה - אבל ההחלטה שלך. הרצון לקבל החלטות תחת השפעה של נותני עצות כאלו ואחרים יש בה מידה מסויימת של רצון להעביר אחריות ....... (לפחות כך לי זה נשמע) קחי את כל העצות ששמעת עד היום (ואני מניחה שיש הרבה כאלו) ותבדקי עם עצמך מה מתאים לך. בהצלחה א

אם את חשה שאת תחת לחץ, חכי חודש. מה זה חודש? ואם רופא היה מלחיץ אותי בנושא, אני הייתי אוטומטית מודיעה לו שאני דוחה בחודש. בלי לחשוב אפילו. שום דבר בחיים לא צריך לעשות בלחץ, בכח. צריך אומץ, אבל זה נשמע שבסך הכל יש לך. מה הנזק לחכות חודש, זאת השאלה שלי. (שאלה רצינית). מה או מי יפגעו מהמתנה של חודש?

מצד אחד - 'מה זה חודש' ? נכון זה באמת לא הרבה זמן, ולגבי התהליך מבחינת אורך הזמן - כמעט חסר משמעות מצד שני - עוד 30 יום של הגדלת הפחדים, העצמתם, הגדלת הבלבול וחוסר הבהירות ... אם אני מצליחה להבין בין השורות - בין המייל הראשון בנושא למייל של היום יש כבר העצמת הבלבול ..... במייל הראשון אני הבנתי שההחלטה התקבלה עם הרבה שיקול דעת, עם ליווי מקצועי, ועם מודעות למשמעויות .... אין ספק שזה נושא לא פשוט שמעורר פחדים - טבעיים. האם חודש נוסף יוריד אותם ? לא נראה לי. לכן התשובה לדעתי לא אמורה להיות 'האם לדחות בחודש ? כן או לא אלא איך לחזור לבהירות הפנימית יחד עם הפחדים שעולים.

נורית שלום אם מדובר בדחיה של חודש אחד אני לא חושב שיש מקום ללחץ שמופעל עליך. זה לא מה שישנה מבחינה פיזיולוגית ועדיף שתתחילי את התהליך ממקום יותר רגוע. קחי את הזמן הנדרש לעיבוד מלא של הנושא בטיפול, גם אם זה ייקח עוד חודש או עוד חודשיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום.. אני הולכת כבר 7 חודשים למטפלת. בשתי הפגישות האחרונות אני חשה שינוי כלשהו. המטפלת שלי נראית עצובה, אולי אפילו מעט מדוכאת. היא לא מנהלת את הפגישה, מה שגורם לי לאבד את דרכי, כי אני קופצת מנושא לנושא, והיא לא מחזירה אותי לעיקר כפי שתמיד עשתה קודם. אני דואגת מ- 2 סיבות: האחת, ייתכן שמשהו אישי קרה לה ומטריד אותה, אולי היא צריכה חופש כדי להסדיר בעיות אישיות. אני יודעת שיש לה בן בצבא, חייל קרבי, אולי היא דואגת בגללו. והסיבה השניה שאולי היא בעצם מצוברחת בגללי, אני יודעת שזה אולי דבר לא הוגן לומר, אבל לפני 3 פגישות סיפרתי לה משהו מאוד אישי, שאני פוצעת את עצמי. בפגישה הבאה (שזה לפני שבועיים) היא נראיתה לי עייפה. שאלתי אותה איך היא מרגישה לגבי העניין שדיברנו עליו בפעם הקודמת והיא אמרה שהיא מרגישה צער. ציינתי בפניה בפגישה האחרונה ששמתי לב שהיא מפהקת והסקתי שהיא עייפה, והיא הודתה בפני שזה נכון. אני שואלת בעצם, מה לעשות, כי מצד אחד אני מרגישה שמשהו איתה לא בסדר ולא כמו שהיה לפני שסיפרתי את העניין האישי. אבל אני לא יכולה לדעת בוודאות אם זו אכן הסיבה. אני לא יודעת עם לפנות אליה ולהעלות את העניין, כי אני מפחדת שאם באמת יש לה כרגע בעיה אישית שמטרידה אותה, היא תרגיש לא טוב עם זה ששמתי לב לכך.. הייתי רוצה לעשות משהו נחמד בשבילה על מנת לעודד אותה, אבל אני לא יודעת בדיוק מה, והאם זו לא חריגה מהגבולות הטיפוליים?.. אני קצת אבודה כרגע ובעיקר מאוד מודאגת... אשמח לעצה מועילה..

שלום גלי, את מתארת מורכבות רגשית גדולה - חשש מכך שהמטפלת אינה יכולה לשאת את מה שספרת לה על כך שאת פוצעת את עצמך, חשש שהיא אולי אינה במיטבה בלי קשר אליך, חשש לפגוע בה אם תשאלי, חשש לפגוע אם לא תשאלי, ועוד. כל החששות האלה, להבנתי, נוגעים לשאלות שלך בנוגע למידת החוסן (או הפגיעות) של המטפלת שלך, מולך ובכלל. עד כמה היא לוקחת את מה שאת מספרת לה ללב? או שאולי יש מישהו אחר (בן או בת אחרים) שהם אלו שמעסיקים אותה? אני מניחה שאת מצד אחד זקוקה להרגעה, לשמוע שהצער שהיא חשה על כך שאת מכאיבה לעצמך, הוא לא משהו שממוטט אותה (אני מעריכה שזה לא, שהיא חזקה יותר משאת משערת, זה המקצוע שלה), ואני חושבת שאת זקוקה לשמוע שמה שאת קולטת באינטואיציה אינו משהו חמור או רציני (תקופה של עייפות היא משהו שכל אדם יכול לחוות, אך נראה שהחשש שלך הוא שמדובר במשהו חמור יותר) מה שאני מנסה להגיד זה שאין "פשוט" בטיפול, וכל מה שאת מרגישה, וכל מה שביניכן שייך לשם. החששות, החרדות, האשמה שלך, הרצון שלך לשמח אותה, להיות "בת" טובה, הקינאה (?) שיש מישהו אחר שגורם לדעתה להיות מוסחת וכו'. וכל זה בסופו של דבר מספר עליך. לכן, אני חושבת שלדבר בטיפול על כל מה שאת מרגישה, זה הדבר הכי טוב, הכי מקדם, הכי נכון.

ואני חשובת שהתפקידים אמורים להיות ברורים, מי המטפל ומי המטופל, ואם במערכת יחסים של מטפל מטופל - בתחושות מתחלפים / מתבלבלים התפקידים, ולו בעיניים שלך בלבד כמטופלת - שאת מרגישה את הצורך להבין אותה, לעודד אותה, לשמור עליה, .... יש חשיבות לפתוח ולבדוק מה הצורך הזה משרת אצלך, מאין הוא מתעורר, והאם בלבולי תפקידים נוספים קיימים בחיים שלך בברכה א

אם נצא מנקודת מבט שבאמת יש לה איזושהיא בעיה, שקרוב לוודאי היא לא מעוניינת לחלוק איתי.. האם בזה שאני אציף את העניין- אני לא אפגע בה.. כי הבעיה שלי שאני לא רוצה להעמיד אותה במצב לא נוח.. אולי עדיף לי פשוט להעלים עין ולהמשיך כרגיל.. --> כי ברור לי שאם מדובר רק בעייפות, אז זה יהיה בסדר לחלוטין לשוחח על העניין ומה זה מעלה אצלי. אבל אם לא, הדבר יכול לפגוע בה.. ואני גם כה מרגישה שהטלתי עליה יותר מדי דברים לעכל בבת אחת.. האם אני מגזימה??? בתגובה?? בתחושה?? בדאגה?? מה הדרך הנכונה לפעול על מנת לבדוק איזו מההנחות שלי נכונה???

נראה לי שפסיכולוגית מקצועית בעלת נסיון, שלא התחילה לטפל אתמול, כבר היתה במצבים כאלה - הרי החיים של המטפל כל הזמן מתרחשים - וללא ספק היא כבר נתקלה בשאלות של מטופלים אודות החיים שלה ואודות עצמה, ולכן הנחת היסוד שלי היא שכל איש מקצוע יכול להתמודד עם השאלות של מטופליו - בין אם בתקופה יותר קשה ובין אם בתקופה יותר קלה. יודע כמה הוא מבקש לחשוף וכמה להצניע, יודע מתי זה קשור באמת אליו, ומתי קשור יותר לתהליך שמתרחש בטיפול. לסיכום - ולכן הכותרת "בכל זאת" - בעיני זה רק המשך של השאלה עד כמה את יכולה לתת אמון בחוסן שלה מולך. עד כמה היא תצליח לשמור על עצמה מולך, עד כמה היא תעלב. חששות טבעיים, שטוב לדבר עליהם בטיפול בצורה ישירה.

גלי שלום ממה שאת מתארת נשמע שאת בחורה רגישה ומתחשבת, למרות שלמעשה את מרגישה שהטיפול שלך נפגע את לא מביעה כעס אלא דאגה למטפלת שלך. לדבר הזה יש בוודאי משמעות גם במקומות אחרים בחיים שלך. אני מציע לך להעלות את הדברים בדיוק באופן בו כתבת עליהם בפורום, אולי אפילו להקריא לה את מה שכתבת. עד שלא תבררי מה בדיוק קרה לא תדעי כמה מתוך מה שאת מרגישה הוא אמיתי, והאם יש מרכיב של השלכה על המטפלת שלך שאינו קשור למה שעובר עליה במציאות. אני לא יודע עד כמה המטפלת אכן תשתף אותך אבל אין לי ספק שיש חשיבות רבה לכך שהנושא לא ישאר מתחת לפני השטח ויעלה באופן ברור במפגש. במידה ותוותרי על זה יש חשש שהטיפול יפגע ובסופו של דבר כל התהליך בו את נמצאת יפגע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הבן שלי בן 17 ,והוא ילד מלא,הוא מתבייש מהמצב,לא מוכן להוריד את החולצה בשום מצב לכן הוא לא נכנס לברכה או לים . הוא גם לא אוהב לעשות ספורט ,הוא הוריד קצת מהאוכל ,אבל לא עזר הרבה. האם יש דרך אחרת? תודה רבה

אני תוהה האם ל"מרזי מורית" יש קבוצות של נוער. אולי שווה לברר? בקבוצה כזאת בגלל שכולם באותה סירה אין מה להתבייש, ואם המקום הוא מקצועי, אז הוא יכול לעזור ליצור הרגלי אכילה יותר נכונים, בלי הסכנה של דיאטות מסוכנות. בנוסף, אולי יש משהו שכמשפחה אתם יכולים לעשות. כלומר, לנסות קצת לשנות את התפריט, בלי שזה יהיה "בגללו", אבל ככה שזה בכל זאת יהיה משהו שתומך בו (אם הוא באמת מנסה)?

לילי שלום אני מסכימה עם הממלצות של לילה, אבל הייתי רוצה לתת כוון נוסף - לנסות ללמוד 'אין במה להתבייש' 'לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, ואם רוצים לשנות משהו, אפשר לעשות את זה לאט ובאהבה עצמית', 'לחוות את הרצוי ולא את הדחוי' אני מודעת לעובדה שאנו חיים בעולם של דוגמנים ודוגמניות שהם המודלים, והחברה משדרת ומשדלת אותנו לכוון המודלים האלו, והחברה יכולה להיות אכזרית כשלא עומדים בציפיות שלה..... וההמלצות לכווני חשיבה שנתתי אולי נשמאים כססמאות, אבל אני חושבת שככל שהבטחון העצמי, והקבלה העצמית גבוההים יותר, כך גם הסביבה תקבל אותנו בקלות גדולה יותר. הבושה מובילה להסתרה, ההסתרה מובילה להתרחקות מעצמנו ...... ובשלב הבא נסתיר גם מעצמנו את המקומות שלא יהיו לנו נעימים. תהליך הקבלה העצמית הוא לא מנוגד לתהליך ההרזיה. שניהם יכולים להיות במקביל. אני לא מבינה מהפניה שלך, את מידת ה'מלאות' של הבן, והאם יש גם בעיה של אכילת יתר שבאה לכסות על צרכים אחרים שהם לא מסופקים, ואז במקביל לתהליך ההרזיה רצוי לעבור תהליך מקביל של בדיקת הצרכים הלא מסופקים, ואיך אפשר למלא אותם בצורה אפקטיבית ובונה. בהצלחה א

לילי... אני מסכימה עם כמעט כל מה שנאמר.. אבל אל תפני ל"מרזי מורית".. הם מציבים דיאטות לא הגיוניות.. ומה שאת מורידה את מעלה בתוספת, ברגע שאת מפסיקה לקחת את כל הכדורים שהם מציעים לך. (מניסיון) מה שכן, מקום שבו יש קבוצת תמיכה כחלק מתהליך הדיאטה הוא "שומרי משקל".. תפני לשם, אני מכירה מישהי שרזתה שם המון וגם קיבלה תמיכה טובה.. כמובן כל זה בתנאי שבעית ההשמנה של בנך היא על רקע חוסר איזון בכמות האכילה.. אם את חושבת שיש גם בעיות פסיכולוגיות (כפי שהציעה א), כדאי בכל זאת לפנות לעזרה פסיכולוגית.. תנסי גם קופות חולים, כי אני יודעת שבחלק יש דיאטנים ממש טובים (אבל תבדקי המלצות!) בהצלחה

לילי שלום השמנה יכולה להיות סימפטום לתופעות שונות. אפשר להתחיל מביקורת שגרתית אצל רופא המשפחה כדי לוודא שאין גם רקע רפואי לבעיה. באותה הזדמנות אפשר לבקש ממנו הפניה לדיאטנית של קופת החולים. צריך להדגיש שכל טיפול בבעיה דורש מוטיבציה ומוכנות לנקוט בצעדים מצידו של הנער והפסיביות שאת מתארת שמה בספק אפשרויות אלו. השמנה יכולה להיות ביטוי פיזי לגורמים רגשיים שונים. אנשים אינם משמינים כי הם צריכים לאכול מבחינה פיזית אלא שיש דחף רגשי. זה יכול להיות ביטוי לתסכול וקושי אישי, חברתי וכו'. לכן יש אפשרות גם לפנות לטיפול פסיכולוגי שיתן תמיכה נפשית לתהליך ההרזיה, ואולי לחלקים רגשיים שאת רומזת/כותבת על קיומם ברקע. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אפשר לשכנע או להביא נער בן16.5 שפרש מבי"ס ,לאיזה מסגרת של לימודים או עבודה? הוא לא מבקש שום דבר ומעדיף כל היום לשבת ,או לראות טלוויזיה(ללא כבלים),או לשחק במחשב(לזמן מוגבל). אי אפשר לנתק את המחשב לגמברי מפני שכולם משתמשים בו. הוא לא מוכן ללכת לטיפול והוא לא מראה מצב דיכאוני. שיחות נפש וכעס לא עוזרים ממש. תודה מראש על הרעיון

מגי שלום כעסים, ניתוקים (מחשב, איטרנט), עונשים, יצירת רגשות אשם ...... לא יעזרו. חשוב לעורר את הרצון והצורך של האדם בשביל שהוא יעשה משהו. לכן לדעתי אפשר להתחיל עם מספר כוונים - לנסות לשים לב מה מעניין אותו בטלויזיה / אינטרנט ... ולנסות ליצור גרויים נוספים בתחומים שהוא ממילא מתעניין, דרך חוגים, סדנאות, ..... כל דבר שיכול לגרום לו לרצות להתחיל לצאת מהבית ולהפגש עם אנשים זה כמובן רק כהתחלה !!!! לנסות ליצור אצלו חוויות חיוביות מחוץ לבית ועם אנשים.בתקווה שחוויות אלו יגדילו את הרצון לחוויות נעימות נוספות. - לנסות למצוא כל מקום שניתן לעודד אותו, ולתת לו חיזוקים חיובים, ולנסות להגדיל את הבטחון העצמי שלו. ושיחווה שהוא אהוב, רצוי, מוכשר, יכול, ....... - לכבד את הרצונות שלו, ואת הבחירות שלו. אם הוא בוחר בדרך הזו, המוח שלו קולט בשלב זה שזו הדרך העדיפה עבורו. ממילא כפייה של הרצון שלכם לא יעזור. ילדים / נערים / מבוגרים שמנתקים את עצמם מהסביבה ומהמסגרת - לא עושים זאת 'סתם כך משעמום'. בחוויה שלו - עדיף לו להיות מסוגר עם עצמו ולא לבוא במגע עם אנשים.(מאחר והוא גם לא רוצה שיחות בתוך המשפחה - הוא כניראה גם לא רוצה מגע עם הרגשות של עצמו) ממה הוא מאויים, מפחד, .... לא ברור, ואת זה ניתן יהיה לברר דרך טיפול. מאחר והוא לא רוצה טיפול בשלב זה, חשוב לדעתי לנסות להביא אותו למצב של חוויות נעימות, חיוביות, מענינות .....והגדלת הבטחון בעצמו וביכולות שלו. נקודות המוצא - למצוא את החיובי, ולנסות להביא לפעולה. גם אם הוא לא מראה סמנים של דכאון, הוא לדעתי במצב נפשי מאוד לא פשוט. בהצלחה א

לדעתי אפשר ורצוי לגבש יחד עם הנער מספר אלטרנטיבות למסגרת בית הספר ממנה הוא פרש - את חלקן הוא יכול להציע, חלקן את או אביו יכולים להציע, והוא יהיה צריך לבחור מבין אותן אפשרויות מה הוא בוחר לעשות. לדעתי לא רצוי לוותר לו - גם אם הוא אומר שהוא בסדר וטוב לו, זה לא בהכרח מה שהוא ירגיש עוד חודש או שנה. התנתקות מכל מסגרת היא מצב מאד בעייתי, שיכול להגרר הלאה. יחד עם זה, טוב לכבד את רצונותיו. לדעתי אפשר לעשות שילוב בין השניים - להגיד לו שהמצב שהוא "לא עושה כלום" ונמצא מחוץ למסגרת לא מקובל ולא טוב בעיניך, ולבקש ממנו להציע חלופות. רעיונות שעולים אצלי: - ללמוד לבגרות במסגרת אקסטרנית. - ללמוד במסגרת של חוגי העשרה רציניים (צילום, עריכה, מחשבים, גרפיקה) - לדעתי עם חשיבות לדגש על משהו שיש בו פרנסה. בסופו של דבר את רוצה שבנך יגדל להיות אדם עצמאי שיכול לעמוד ברשות עצמו, להעביר לו את הרעיון שיש קשר בין לימודים-הכשרה-לעבודה זה דבר רצוי. - להתנדב-ללמוד-לעבוד בחוות טיפוליות של רכיבה על סוסים (יש כאלה באיזור חיפה, למשל). - למצוא מסגרת בית ספרית שמוצאת חן בעיניו. בית הספר הדמוקרטי? בית ספר אחר? בית ספר מקצועי כלשהו? - להצטרף למסגרת הכנה קדם צבאית. - למצוא עבודה. צריך למצוא את האיזון בין לכבד אותו, לבין לעזור לו למצוא מסגרת שתתאים לו, ובה הוא יוכל להמשיך לגדול, להתבגר. להשאיר אותו בבית כשהוא לא עושה כלום - בעיני - זה סוג של נטישה הורית. כאילו אתם מרימים ידיים. הבעייה אינה השימוש שלו באינטרנט, אלא שהוא יצא מכל מסגרת חברתית-לימודית-עבודתית.

אני אמא לשני ילדים אחד בן 8 ובת 5. לבן שלי יש בעיות קשב וריכוז והוא אלים בביתהספר איך אני יכולה להפסיק את האלימות בבית הספר . נסנו המון שיטות וזה לא עוזר אנא ממכם תעזרו לי.

ענת שלום צריך להבין מה קורה לילד מבחינה רגשית ומה גורם לו לאלימות. את אומרת שניסיתם שיטות שונות, אני מציע שתפנו לפסיכולוג ילדים ותקבלו הדרכה מסודרת שתלווה אתכם לאורך זמן. גם אם האלימות תפחת ברמה המיידית (מה שלא יקרה בקלות) יש כאן בוודאי בעיה שצריך להתמודד איתה לעומק כי האלימות היא רק סימפטום לחוויה שעוברת עליו. הענין הוא לא שיטה או פתרון מיידי אלא ליצור תהליך נכון שבמהלכו אפשר יהיה גם להבין יותר טוב מה קורה וגם לטפל בבעיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

מגי שלום אין פטנט ידוע מראש, צריך להבין יותר לעומק את הרקע של הסיפור. לפי מה שאת מתארת אין אפשרות לשכנע את הילד בכלים רגילים של שיחה ואין לו כל מוטיבציה לטיפול בעניין. במצב כזה חבל על הזמן להפנות אותו לטיפול אישי כי גם אם ילך שום דבר לא יקרה. אני רואה שתי אופציות טיפוליות שיוכלו לתת לכם קצה חוט להמשך. האחת היא לפנות כהורים להדרכה אצל פסיכולוג ילדים שיוכל להנחות אתכם כיצד לנהוג. השניה היא רחבה יותר והיא לפנות לפסיכולוג משפחתי, רצוי מישהו שמתמחה גם בטיפול במתבגרים, ולאחר מפגש שלכם כהורים עם המטפל להגיע לייעוץ משפחתי יחד עם הילד. גם אם הוא לא רוצה טיפול אישי יהיה לו יותר קשה להתנגד לבוא איתכם יחדיו כשכולם באותה סירה. זה עשוי לתת אפשרות לפתוח דברים שכיום אינם נגישים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הייתי פעמיים אצל פסוכולוג לנוער אני ובעלי והוא אמר לא לפנק אותו ,ולא לתת לו כסף כיס ,עד שהוא יבין. גם הוא בקושי פעם אחד היה אצלו ולא שיתף פעולה בכלל. נכון,אין ךו מוטיבציה לשום דבר ,חוץ ממשחקי מחשב ,שהוא משחק עם חברים באינטרנט. את כל ההצעות בקשר ללימודים כבר עברתי איתו והוא לא מעוניין. הוא טוען שפשוט טוב לו כך והוא לא דורש שום דבר. תודה על עוד רעיונות.

שלום לך , לעיתים כשילד מתנהג לא יפה מסבירים לו פעם פעמיים ויותר , וההתנהגות שלו ממשיכה למרות שהוא מבין , ואז מענישים עונשים קלים .. אבל מה קורה אם הילד לא מבצע את העונש ? למשל מסרב להיכנס לשעה לחדרו . וממשיך להתחכם , האם לא כדאי לעיתים לחזור לענישה פיזית קלה ? תודה

שלום אני לא חושב שיש כאן פתרון אחד נכון. יש מצבים בהם צריך להפעיל כוח, למשל הפסיכולוג פרופ' חיים עומר כותב בספרו על "שיקום הסמכות ההורית" על שיטה של "חיבוק דוב" בו ההורה מחבק חזק את הילד עד שזה נענה לדרישות ממנו. אולי כדאי לך לקרוא את הספר שנותן רעיונות להתמודדות עם ילדים במצבים כאלו מבלי לפגוע בסמכות ההורית מחד ומבלי להפעיל יותר מידי כוח מאידך. בברכה ד"ר אורן קפלן

עקב סבלי בצבא אמי חלתה בסרטן. אני ואמי קשורים. היא חלתה בגללי עקב העצבים שלה כי היא מאוד מאוד קשורה אלי. היתי בטפול פסיכולוגי וגם היא. הפסקנו עקב העלות. אני עובד ומרוויח 4000 שח. 300 שח לפגישה היא עלות גבוהה אך אני מאוד מאוד סובל . במרפאות הכללית הפסיכולוגים לא מקצועיים כך גם אמר לי הפסיכולוג הפרטי שאז היתי אצלו. בכל מקרה איך נפטרים מרגשות האשם האלה?... זה מטריף אותי

יוני, למחלות יש כל כך הרבה גורמים, וכל שהמחלה מורכבת יותר, קשה יותר להגיד שהיא פרצה בגלל דבר אחד בודד. אני מבינה שאמא שלך מאד הזדהתה עם הסבל שלך, אבל האופן שבו היא חווה דברים ומתמודדת איתם שייך לה. נשמע שיש לך ראייה שמאד לא מפרידה בינך לבין אמך. כאילו שאין יוני ואמא של יוני, אלא אדם אחד - אדם אחד שכאשר חלק אחד שלו סובל, חלק אחר שלו נהייה חולה. אבל במציאות זה לא ככה. במציאות אנחנו אנשים נפרדים, וחשוב, לדעתי שתגיע להבנה הזאת כי אחרת תמשיך לסבול מאשמה קשה, ומכעס כלפי עצמך, שלהרגשתי אינו מוצדק, וזה לא משנה עד כמה סבלת וכמה קשיים היו לך בתקופות שונות בחיים - מה שאתה לוקח על עצמך זה פשוט יותר מדי. למיטב ידיעתי, גם במרפאות קופת חולים ניתן למצוא פסיכולוג מקצועי, וחבל לוותר על האפשרות - נשמע שאתה באמת מאד זקוק וסובל.

יוני שלום קודם כל, אמך לא קיבלה סרטן ממך. יש דעות שאומרות שמתח מגביר סיכוי למחלה, אבל אף אחד לא מצא קשר ישיר כל כך כמו שאתה מתאר ומרגיש עליו אשמה. במרפאות קופת חולים יש פסיכולוג טובים וחבל שאתה מוותר על הטיפול הפסיכולוג בגלל דעות קדומות. כמו בכל דבר צריך מזל וצריך לקוות שתקבל מטפל שיתאים לך. בכל מקרה, כדאי לנסות כי תוכל לקבל טיפול מוזל, ולפי מה שאתה מתאר היית בתוך תהליך שנקטע ואתה זקוק בהחלט לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

כדאי גם שתיקבע פגישה עם הרופא המטפל באמא שלך(עלות חד פעמית) שיסביר לך מה עלולות להיות הסיבות במידה והוא יודע , וכך תשמע מאיש מקצוע שאין לך סיבה לחוש אשמה.

רגשות האשם האלו משרתים היטב את הרצון שלך להעניש את עצמך ובכך לתקוע את התקדמותך. אתה יושב מחוץ למעגל העשייה ומרחם על עצמך במסווה של כעס עצמי. מאחר וברור לך כי אין זה למעשה אשמתך שאמך חולה אלא פונקציה של גורמים שונים שהביאו למחלתה לרבות גנטיים ואחרים הרי שברור הוא שהנטייה שלך להאשים עצמך ובכך להסיר את נטל האחריות לעשייה וצמיחה היא דפוס קבוע שיהיה עליך לשים את הדגש עליו..פיתחת תלות בפסיכולוג לטענתך וזה מה שגרם לסיום הטיפול.גם כאן באה לידי ביטוי היטב הבריחה מאחריות..איפשרת למטפל להיות אחראי על הכל כאשר ברור וידוע לך כי התנאי הראשוני לשינוי הוא שאתה תהיה מוכן להשתנות בעצמך.. תן לעצמך האפשרות לחיות חיים שיש בהם מיצוי והשלמה..כי בעוד שנים רבות כשתסתכל במראה ותשאל עצמך מי אתה ומה עשית תבין כי למעשה עצרת עצמך ללא סיבה של ממש.. בחיים עדיף להתחרט על מעשים שעשית מאשר על אילו שנמנעת מלעשות .. קח עצמך בידיים ופעל כדי לצאת ממעגל הישיבה אל מחוץ למעגל החיים.. ויפה שעה אחת קודם.

שלום רב! אני אשמח אם תוכל לעזור לי במציאה אחר מאמרים פסיכולוגים (או אתרים שיש בהם מאמרים) העוסקים בשיטות טיפול עבור ילדים הסובלים מהשמנה או סוכרת... תודה רבה!

אני לא מכירה את תחום הסוכרת, אבל ראיתי שיש פורם גם באתר הזה שהתחום שלו הוא סוכרת

גיתית שלום אין לי כתובת ספציפית, כדאי לעשות חיפוש רגיל בגוגל עם מילות קוד רלוונטיות. אם תרצי מאמרים מקצועיים בתחום כדאי להיכנס לספריה אוניברסיטאית למדעי החברה ולבקש מהספרנית לעשות חיפוש במאגר המאמרים מכתבי העת, שם תוכלי למצוא את הפרסומים העדכניים ביותר. לחליפין, אם את זקוקה לייעוץ, כדאי לפנות לדיאטנית שמתמחה בילדים. אפשר בוודאי להגיע דרך בתי החולים לילדים או דרך קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה את יכולה בבקשה להמשיך לענות לי על שאלתי בעמוד 498 תודה

אני אענה לך כאן, קראתי את מה שכתבת. את שואלת איך זה יעזור לי לספר למישהו? אני חושבת שהרבה פעמים לדבר ולשתף עוזר. אני לא יודעת למה, אבל אני יודעת שזה ככה :-) ההחלטה את מי לשתף תלויה כמובן בך. לדעתי, אם יש מישהי בקבוצה שאת רוקדת בה (השיעור שבו את לחוצה) שנראית לך נחמדה, תנסי אותה. תספרי לי שאת לא כל כך מסתדרת עם השיעור הזה, שהמורה מלחיץ אותך... בקיצור, מה שאת מרגישה. אני מאמינה שבתור מי שרוקדת איתך היא תדע על מה את מדברת. אני לא יודעת אם זה ישפר את ההרגשה שלך ביחס למורה הזה, אבל לפחות לא תהיי כל כך לבד עם מה שאת מרגישה. את שואלת מה הטעם לספר לאחרים - למשפחה או לחברים. ואני שואלת בחזרה האם מה שעוצר אותך מלספר הוא באמת "שאין טעם" או שאת מתביישת להודות בחולשה, או מפחדת שלא יבינו, או משהו אחר...? אני לא מכירה את המשפחה שלך, אבל אם אמא שלך, למשל, היא בן אדם שאפשר לדבר איתו, אני חושבת שמאד כדאי לך. להודות בפחד/חרדה זה לא דבר הכי קל, זה משהו ש"ילדים מרגישים". אבל בתוך כל אחד מאיתנו יש ילד שלפעמים מפחד. יש הרבה מאד אנשים שמרגישים חרדה ולחץ בכל מיני סיטואציות. האפשרות לדבר עם מישהו, משום מה, הרבה פעמים עוזרת. בעיקר אני חושבת שזה טוב לא להשאר לבד, במיוחד לא בגילך. אני באמת מתכוונת לזה... אפשרות אחרת - וזה כבר ממש נתון לשיקול דעתך - היא לדבר עם המורה עצמו/ה. מהנסיון שלי יש מורים שהם מאד "בני אדם" ויש כאלה שהם קצת... קשים. אם הוא/היא ממשפחת "בני האדם" - שיחה גלויה תוכל לעזור לך. זה דורש הרבה אומץ לבוא למורה ולהגיד לו שאת מרגישה שאת לחוצה בשיעורים שלו, שאת מתבלבלת וכו', אבל זה יכול גם לעזור. שוב, זה כבר באמת עניין של שיקול דעת. אני הייתי מתחילה מלשתף מישהו מהסביבה הקרובה אליך. בכל מקרה, אני בטוחה שזה יעבור וישתפר. אולי עכשיו זה קשה, וזאת התמודדות, אבל יכול להיות שאם הזמן פשוט תתרגלי למורה הזה, לשיעור הזה. העיקר, תמשיכי לשים לב, אם המצב נהיה יותר טוב או פחות טוב. אם נהיה פחות טוב, אל תהססי לבקש עזרה.

בתי עוברת טפולים מזה זמן רב ללא הצלחה. בן זוגה אוהב אבל הלב שלה ושלי נקרע בכל כשלון, איך מחזקים אותה?

א. שלום אין משהו ספציפי שאת צריכה לעשות. עצם העובדה שאת נמצאת ויכולה לתת לה תמיכה ואהבה זה מה שצריך במצבים כאלה. במידה והיא תרגיש שמה שקורה עם הטיפולים מעמיס עליה מבחינה נפשית באופן שמקשה על התפקוד או אף פוגע בטיפולים עצמם (מתח יכול לגרום לקשיים בכניסה להריון) אז כדאי שהיא תפנה לטיפול פסיכולוגי ביוזמתה הן כדי לקבל חיזוק וליווי והן כדי לרכוש כלים להרגעה עצמית וחשיבה חיובית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אישה נשואה + בת 38, בשניים האחרונות הלכתי ללמוד והסבתי את מיקצועי (מורה), היום אני בעלת תואר ולמרות שהחלטתי ללמוד בגיל מאוחר ולמרות הקשיים הכלכלים וכו' סיימתי בהצטיינות, אבל היום אני שנתיים במקצועי החדש לא מוצאת עבודה במשרה מלאה, עובדת רק שליש משרה, מקבלת מעט מאוד כסף על כך, ומרגישה שאני טרודה יום ולילה שבתות וחגיים, הראש עובד כול הזמן, חושב מה יהיה, יש מחשבות של לעזוב אתהתחום לעבוד בכול תחום אחר שיש פרנסה מכובדת בצידה, ויחד עם זאת אני נאבקת בעצמי להישאר בתחום כי זה התחום שאני אוהבת ובחרתי והשקעתי את כול כולי ... אני לא מצליחה להגיע לשקט נפשי אני מוצאת את עצמי אף חולמת על הבעייה שלי ואין לי מנוח, לאחרונה אני מבלבלת בפעולות פשוטות או עושה אותם שוב ועוד.. האם יש מענה לבעייתי, אך ארגיע את עצמי? תודה

אלה שלום זה באמת מתסכל, להיות בעל מקצוע שגמר את הלימודים בהצטיינות ולא למצוא עבודה במשרה מלאה כפי שאת רוצה. למרות העובדה שאני לא יודעת מה תחום הלימודים / עבודה שלך, אני בהחלט יודעת שכיום קשה למצוא עבודה, ובודאי במשרה מלאה / בתנאים המצופים / במרחק מהבית / ... כל אחד והתנאים שהוא מצפה להם. אבל כמו תמיד - אנחנו צריכים לעשות בחירות, תוך ידיעה שבכל בחירה יש גם את המחירים וגם את התמורות. כל אחד עושה את הבחירות לפי העדיפויות שלו והעמדות שלו. לאחד החשוב ביותר זה השכר, לאחר העניין בעבודה, לאחר החשוב זה מיקום העבודה, לאחר שעות העבודה, התואר שמלווה את התפקיד, אפשרויות הקידום ...... כל אחד וסידרי העדיפויות שלו. אם תבהירי לעצמך את סדרי העדיפויות שלך, בצורה ברורה ובהירה, תוכלי להבין אם את נמצאת במקום שנכון לך או שרצוי להחליף אותו (במידת האפשר), כשאת כותבת "אני לא מצליחה להגיע לשקט נפשי אני מוצאת את עצמי אף חולמת על הבעייה שלי ואין לי מנוח,..." אני מניחה ש: - או שסדרי העדיפויות שלך לא ברורים לך, - או שאת נמצאת במקום שהוא בניגוד לסידרי העדיפויות שלך. - או שאת לא מוכנה לשלם את המחירים הדרושים בשביל להיות במקום שמתאים לך הכרת סדרי העדיפויות שלנו,חשוב שתהיה מותאמת לאישיות שלנו, (למהות שלנו) . הבהרת סדרי עדיפויות זה תהליך מודעות, בתהליך כזה בין אם את עושה אותו עם עצמך או עם בעל מקצוע שמלווה אותך בתהליך את מוצאת את הרצונות שלך - גם המודעים וגם אלו שעדיין לא מודעים. כשיש לנו עדיפויות שהן לא במודעות שלנו - זה בדרך כלל יוצר חוסר שקט ובלבול. כי גם מה שלא במודע - משפיע עלינו בצורה ישירה. לפעמים אנחנו צריכים לוותר על די הרבה דברים על מנת שנוכל להיות במקום שמתאים לנו. בדרך כלל כשאנחנו פועלים בהתאם לעצמנו - אנחנו יכולים להגיע לשקט פנימי. בהצלחה א

אלה שלום זה באמת מתסכל, להיות בעל מקצוע שגמר את הלימודים בהצטיינות ולא למצוא עבודה במשרה מלאה כפי שאת רוצה. למרות העובדה שאני לא יודעת מה תחום הלימודים / עבודה שלך, אני בהחלט יודעת שכיום קשה למצוא עבודה, ובודאי במשרה מלאה / בתנאים המצופים / במרחק מהבית / ... כל אחד והתנאים שהוא מצפה להם. אבל כמו תמיד - אנחנו צריכים לעשות בחירות, תוך ידיעה שבכל בחירה יש גם את המחירים וגם את התמורות. כל אחד עושה את הבחירות לפי העדיפויות שלו והעמדות שלו. לאחד החשוב ביותר זה השכר, לאחר העניין בעבודה, לאחר החשוב זה מיקום העבודה, לאחר שעות העבודה, התואר שמלווה את התפקיד, אפשרויות הקידום ...... כל אחד וסידרי העדיפויות שלו. אם תבהירי לעצמך את סדרי העדיפויות שלך, בצורה ברורה ובהירה, תוכלי להבין אם את נמצאת במקום שנכון לך או שרצוי להחליף אותו (במידת האפשר), כשאת כותבת "אני לא מצליחה להגיע לשקט נפשי אני מוצאת את עצמי אף חולמת על הבעייה שלי ואין לי מנוח,..." אני מניחה ש: - או שסדרי העדיפויות שלך לא ברורים לך, - או שאת נמצאת במקום שהוא בניגוד לסידרי העדיפויות שלך. - או שאת לא מוכנה לשלם את המחירים הדרושים בשביל להיות במקום שמתאים לך הכרת סדרי העדיפויות שלנו,חשוב שתהיה מותאמת לאישיות שלנו, (למהות שלנו) . הבהרת סדרי עדיפויות זה תהליך מודעות, בתהליך כזה בין אם את עושה אותו עם עצמך או עם בעל מקצוע שמלווה אותך בתהליך את מוצאת את הרצונות שלך - גם המודעים וגם אלו שעדיין לא מודעים. כשיש לנו עדיפויות שהן לא במודעות שלנו - זה בדרך כלל יוצר חוסר שקט ובלבול. כי גם מה שלא במודע - משפיע עלינו בצורה ישירה. לפעמים אנחנו צריכים לוותר על די הרבה דברים על מנת שנוכל להיות במקום שמתאים לנו. בדרך כלל כשאנחנו פועלים בהתאם לעצמנו - אנחנו יכולים להגיע לשקט פנימי. בהצלחה א

שלום אני מסכים עם דברי א. יש במצב הזה משהו מאוד מתסכל. מצד אחד את יודעת שבחרת במשהו שרצית, מצד שני את משלמת על זה מחיר. מאחר ואינני יודע את הרקע קשה לי לתת התייחסות ישירה, אבל צריך לעשות פה בירור עם עצמך. האם הקושי למצוא עבודה קשור למצב במשק או לרכישת נסיון, שאלו בעיות חולפות ושיש תקווה שישתנו עם הזמן, או שמדובר בתופעה שלמעשה תלווה אותך גם הלאה. הבנת מדויקת של המציאות ללא אשליות מאוד חשובה כאן, במקביל לחשיבה חיובית ויצירתיות לגבי מציאת פתרונות רלוונטיים. גם אם לא קיימים כיום פתרונות מיידיים אבל תהייה לך תוכנית ואופק חשיבה לעתיד, סביר להניח שתוכלי להירגע. רצוי לשוחח ולהתייעץ עם אנשים קרובים שמכירים אותך ואת ההיסטוריה האישית והתעסוקתית שלך כדי לראות מה דעתם, כך תוכלי לאסוף דעות אובייקטיביות לגבי המצב ולגבי הצורך לעשות שינויים או להתאזר בסבלנות עד לשיפור במצב. במידה ואי השקט אותו את מתארת לא חולף יש גם מקום לייעוץ פסיכולוגי. מאחר ונשמע שיש קושי כלכלי ברקע אפשר לפנות דרך קופת החולים או מרפאות בריאות הנפש. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כחודשיים בני היה עד לכמה תמונות מתוך סרט מפחיד כשביקר בבית חברו. מאז הוא פוחד לישון לבד, להיכנס לחדרו או להיות לבד מספר דקות. התייעצתי עם פסיכולוגים בנושא ופעלתי לפי הצעתם, אולם אני מתחילה להיות מעט סקפטית לגבי גורם הפחד ויותר מודאגת להשלכות, לבני עוד אחות גדולה ממנו בשנתיים והמלחמה לתשומת לב כמו בכל משפחה בריאה מלווה במריבות(אנחנו לא מתערבים כל עוד זה לא אלים) .הבעיה שממנה אני דואגת וגם סקפטית היא: שהוא טוען כי יש רעשים והוא שומע קולות, לא יודע להסביר וגם לא להתמקד על קול או רעש אחד, ביום שיש בלילה הוא קם בבכי ואמר כי יש אנשים בחדר שרוצים לקחת אותו ומייד נכנס למיטה שלנו ונרדם כאילו לא היה דבר. המוזר בעניי הוא: אם הוא כל כך פוחד להיכנס לחדרו או להיות בחושך . כיצד הוא נכנס למיטה שלנו שהכל חשוך והחדר שלנו נמצא בקומה התחתונה שהוא גם צריך לרדת מדרגות?. האם הקולות שהוא שומע זה חלק מתוך משיחת תשומת לב והצדקה לפחדים שלו או שאסור לי להיות חשדנית ולהתייחס ברצינות מלאה? בני מאוד קשור אליי לדעתי מעט מוגזם וזה הגיע למצב שהוא ישן איתנו הוא מאוד צמוד אליי וגם מרבה לנגוע בי במיוחד בחזה. (אומנם אני מעירה לו ומסבירה) השאלה שלי היא: האם שלב אדיפוס לא אמור לחלוף בגיל 5 ? האם זאת הסיבה לפחדים שלו? שלא אלך, שלא אעלם? אני מאוד מבולבלת לפי יעוץ פסכולוגי אמרו לי להתעלם כי זהו שלב התפתחותי. לא אהבתי את התשובה ילד בגיל 7 לא אמור לעבור שלב זה בגיל כזה רק אם הוא דילג עליו ובני לא פיספס כלום. מה שמאוד מתריד אותי זה ה"קולות" והמגע. משהוא חשוב נוסף על בני הוא - עודף משקל ויש לו דימוי עצמי נמוך ואינו מעריך את היכולות שלו נכון . אנו בשיחות וטיפול לגבי הנושא הרגשי אודה לך באם תוכל לכוון אותי. תודה

מיכל שלום את כותבת על בעיה שהתחילה לפני חודשיים ועל מספר פסיכולוגים עימם התייעצת. נשמע שהסיפור אינו מתחיל ומסתיים בסיוט אלא יש כאן סיפור יותר מורכב שכולל בלי ספק גם את היחסים בינך לבין בנך בכמה כיוונים אותם ציינת בדבריך. זה לא נשמע משהו שאפשר לפתור עם עצה אחת של פסיכולוג. יש לדעתי צורך שתקבלי הדרכה מקצועית מסודרת לתקופה הקרובה עד שניתן יהיה להבין בצורה ברורה מה קורה לילד ועד שתחושי שיפור ניכר במצב בבית. את מעלה שאלות לגבי אופי הבעיה, לגבי האפשרות שיש כאן מניפולציה של הילד, לגבי מידת הצורך בגבולות ברורים אל מול רצון לגונן ולשמור עליו. אני מדגיש שאלו דברים שאי אפשר לקבל עליהם מענה בכמה שורות כאן בפורום ואני מציע לגייס איש מקצוע ולהישאר עימו בקשר תקופה מסויימת, כאמור, עד שהכל יהיה ברור יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני כבת 40 רווקה ללא ילדים. אני עומדת בפני שינוי בחיי - הבאת ילד לעולם מתרומת זרע. אני אמורה לעבור את תהליך ההזרעה בימים הקרובים, פתאום אני מרגישה לחץ נפשי עצום, אני מוצאת את עצמי נכנסת למחשבות - האם ההחלטה שלי נכונה? האם אני לא גורמת עוול לילד שלי? אולי לא עשיתי מספיק בכדי למצוא בן זוג - וזאת התוצאה שאני צריכה להתמודד עם הדברים לבד. וכך אני מוצאת את עצמי בימים האחרונים עצובה ולפעמים אפילו פורצת בבכי, כאשר אני משתפת את חברותי וקרובי משפחה בהחלטתי. אני יודעת שאני נאלצת לעבור את התהליך הזה לבד בגלל גילי המבוגר ובגלל "לחץ" הרופאים שאני עלולה "לפספס את הרכבת" אבל, קשה לי אני מרגישה שעדיין לא הפנמתי את זה מספיק במודע. אני מאוד מאוד רוצה ילד, מאז ילדות חלמתי על ילדים. בעיני כולם אני סמל לאמהות, אבל כשזה מגיע לזה שאני אמורה לקבל החלטה כזו אני פוחדת. ליבי מתמלא בפחדים והראש לא מפסיק לעבוד. היום הודעתי לרופא שאני דוחה את התהליך למחזור הבא (גם בגלל שעברתי בדיקות גנטיות שאת התשובות אקבל רק בעוד כשלושה שבועות). החלטתי בחודש הקרוב לטפל בעצמי ולבחון את רגשותי מחדש. מיזה כ-4 שנים אני נמצאת בשיחות אצל יועצת מקצועית שמכוונת אותי בחיים. אני יודעת שאני אצטרך להגביר את הפגישות שלי איתה בחודש הקרוב וכך היא תוכל לקרב אותי מהר יותר למטרה. לאחר שפרסתי את סיפורי לפניך. היתי רוצה שתעזור לי להבין מדוע אני מרגישה כך והאם עוצמת הרגשות שלי לא מוגזמת? האם זה נורמלי (במצבי) שאני חשה כך? האם יש משהו שאני יכולה לעשות בכדי לנטרל את הפחדים שלי? אודה לך על תשובתך. בברכה, נורית

הן הנחות מסויימות - כמו שאי אפשר למצוא בן זוג אחר כך כאשר תהיי עם ילד. ואולי את מרגישה לכן שזה צעד בלתי הפיך שסוגר אפשרויות אחרות בחייך. אבל צריך לבחון טוב האם זה נכון. בעיני זה לא נכון, אבל מה שחשוב זה מה שאת חושבת. בכל בחירה יש ויתור על משהו. בלהכנס להריון ולהביא ילד לעולם בצורה הזאת יש ויתור - אולי ויתור על חלומות או על אידאל שלך לגבי האופן שבו קיווית שזה יקרה. אבל גם בלותר על להביא את הילד לעולם יש ויתור על משהו. נראה לי שמה שחשוב שתבהירי לעצמך זה את ה"מחירים" ואת "הרווחים" לצעדים שאת עושה, ואחרי שתביני מה "המחירים" (בכוונה לגמרי במרכאות) תוכלי לדעת אם את רוצה לשלם אותם. אחרי שתדעי אם את רוצה לשלם את המחירים לבחירות שלך, תוכלי להחליט. הבכי, והעצב יכולים להיות, מזוית הסתכלות זאת, סוג של אבל על אפשרות שאת נוטשת, על חלום מסויים שדברים יקרו בדרך מסויימת. את רק צריכה להבין האם זה עצב חולף, עצב על ויתור על דבר אחד וקבלה של דבר אחר במקומו, או סימן שאת באמת אינך מעוניינת בדרך הזאת.

נורית שלום אני מסכימה לחלוטין עם לילה לגבי הבדיקה של ה'מחירים' ו'הרווחים' (תמורות). כמו בכל דבר בחיים יש את שני החלקים. אין טוב ואין רע, יש 'אני מעדיף'. ההחלטות בחיים הן לא בין החלטה טובה להחלטה לא טובה, אלא להרחיב במידת האפשר את ראיית האפשרויות, ואז לבחור את זו המתאימה לך ביותר. אנחנו למעשה עושים כל היום החלטות - לפעמים במודע ולפעמים פחות במודע, מאיזה בגד ללבוש, מה לאכול .... ועד החלטות חשובות שהן בעלות השלכות לכוונים רבים ומשמעותיים. מאחר ואת עומדת לפני קבלת החלטה מאוד חשובה ומאוד משמעותית, לא מפתיע שהאמביבלנטיות עולה, הפחדים עולים, והרצונות נעשים פחות ברורים. בעיני זה תהליך טבעי בהחלט, שמאפשר לך פעם נוספת לבדוק עם עצמך את הרצונות שלך / ואת האפשרויות שעומדות לפנייך. כל החלטה שלא תעשי תוביל גם לתמורות וגם למחירים, גם להנאות וגם לקשיים, גם לסיפוק וגם לתסכול...... ואין איש בעולם שיכול לעזור לך לקבל את ההחלטה. היא שלך ורק שלך כפי שרק את תעמדי בהמשך מול התוצאות של ההחלטה. מקווה שתגיעי להחלטה שמתאימה לך בצורה בהירה, ושתוכלי להנות מ'הרווחים' ולהשלים עם ה'מחירים' (ובהמשך ..... לראות שגם ה'מחירים' הם בעצם 'רווחים'). הפחדים שעולים הם יעילים כשהם תמרורים לבדוק נקודות מסויימות, הם מזיקים כשהם מונעים מאיתנו לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות ויכולים לעשות בכל מקרה רציתי לציין נקודה נוספת ילד - לא בהכרח מונע זוגיות בהמשך, לפעמים להפך.וזוגיות לא בהכרח מובליה לילד. א

נורית שלום הלחץ שנכנסת אליו טבעי לחלוטין. את בפתח שינוי משמעותי בחייך אחרי התלבטויות רבות ואני לא חושב שזה מוגזם. אני מסכים שכדאי שתהיי בקשר הדוק יותר עם היועצת שאליה פנית. זהו תקופה בה תזדקקי לליווי ולחיזוק. לפי מה שאת מתארת הגעת להחלטה להביא ילד מאחר והזמן דוחק מבחינת השעון הביולוגי ולפי שעה אין בן זוג רלוונטי שיכול לתת אלטרנטיבה כעת. גם אם היית מכירה כיום מישהו זה היה מאוד מסובך ליצור איתו קשר במהירות ובעומק כדי להפוך אותו לבן זוג שעימו אפשר להביא ילד. אני מציע לך להמשיך במסלול אותו בחרת עם כל החרדות הכרוכות בזה. דחית הקץ רק תכביד עליך. סביר להניח שאחרי שהלחץ מפני אימתו של השעון הביולוגי יפחת יהיה לך הרבה יותר קל להתפנות למציאת בן זוג ויצירת הקשר תוכל לבוא ממקום הרבה יותר בריא ונכון. העובדה שתהיי עם ילד איננה מכשול והיא עובדה נפוצה למדי אצל זוגות שמכירים בשלב החיים בו את נמצאת. ההכרה בכך שאת עושה את מה שמתאים ונכון לך כעת ושאם את רוצה ילד משלך אין כל ברירה אחרת, תוכל אולי להרגיע. אני מעריך שהמטפלת שאליה את הולכת תוכל לתת לך הנחיות והסברים יותר ספציפיים על רקע היכרותכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילד שלי היה איתי בבית עד גיל שנתיים. בספטמבר הוא התחיל את הגן בקיבוץ שעליו עברנו. התחלנ היתה קשה אבל אחרי שבועה הוא הסתגל וכמה שבועות היה נפלאה-שיחק יפה,שר,רקד... גננות אמרו לי שהוא מתנהג כאילו הוא שנים בגן,פשות ילד מקסים. ואז הוא חלה והיה שבועה בבית. כשהוא הבריא הכול התחיל מחדש-שבועה הוא בוכה בגן,פרידה איתי מאוד קשה: הוא צורח בהיסטריה,בוכה במהלך היום ,לא אוכל שום דבר בגן.. כשחוזר הביתה עצבני,זורק דברים על הרצפה,בוכה מכול דבר... ובבוקר מתחיל סיוט-"לא רוצה לגן,לא רוצה לגן..." חוזר על מנטרה הזו עד הדלת של הגן. גם היום היה אותו דבר. אני כבר לא יודעת מה לעשות, כבר חשבתי להוציא אותו מהגן.. מה אתם אומרים? רק להוסיף שבבית כול השבוע הוא היסטרי-זורק דברים על הריצפה,מרביץ לי,צורח,בוכה. דיברתי עם גננת היא לא רואה בזה שום דבר חריג,אומרת שהוא יסתגל מחדש, אבל למה תגובה כזו בבית?

הלן שלום אין מה לעשות, לפעמים עוברים את מסכת הפרידה מחדש. אסור לך להיכנע כי השארתו של הילד בבית עלולה לגרום לחרדות והגברת התופעות שאת מתארת. נסי לקבל את עזרת הגננת בייעוץ ובתכנון ההגעה לגן בבוקר כך שהיא תהייה לו קלה יותר. אין כאן קיצורי דרך. נסי להתמיד בהבאתו לגן בצורה מסודרת וכמובן בתמיכה בו. סביר להניח שתוך זמן קצר הוא יתרגל שוב והעניין יחזרו לשגרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה. ביום ד' הפסיכולוגית התקשרה אלי הביתה בכדי לשנות את שעת הפגישה שלנו. נעשתי כל כך עצבנית... לא הבנתי מאיפה כל הכעס... כל כך כעסתי עליה: לא על זה שהיא שינתה את השעה אלא שהיא "העיזה" להתקשר אלי הביתה, ובעצם זו פעם ראשונה שאני שומעת את קולה מחוץ לחדר הטיפולים. הרגשתי חדירה למקום לא לה. ממש לא הבנתי את גלי הכעס שלי כלפיה. כל היומיים האחרונים, אני חושבת איך אני מפסיקה את הפגישות ועושה זאת דרך מכתב ולא דרך פגישה מסכמת. אני יודעת שזה ילדותי, אבל אני לא יודעת להבין מאיפה זה.. אתה תחזיר אותי אליה כמובן לדבר איתה על זה, אבל אני לא מסוגלת לדבר איתה על כל דבר.. אני לא ישנה טוב כבר כמה ימים, ואפילו בכיתי אתמול (אני אדם שקשה לו מאד לבכות)... כאילו ההתנהגויות שלי במקום להתקדם למקום בוגר, קיבלו רגרסיה ואני חוזרת להתנהגויות ילדותיות, ששיניתי אותם בעבר בכוח, כמו למשל: אני שותקת מול בעלי כשאני כועסת נורא ולא מדברת איתו יומיים. צועקת. כועסת מהר מאד ומהר מדי. כל מני התנהגויות ש"התגברתי" עליהם בעבר... ופתאום חזרתי אחורה... האם תהליך זה נכון? מה אתה אומר על תגובת הכעס שלי כלפי המטפלת ועל זה שאני רוצה לעזוב את הטיפול כל פעם מחדש אבל אף פעם לא עושה את זה? תודה מראש חלום

רציתי לכתוב לך שלום, אבל זה יצא "שלום לחלום", ואני לא מאמינה בויתור על חלומות..... אז ככה. למדתי שכשקורה לי משהו כזה במהלך הטיפול, יש אחר כך "זינוק" מאוד משמעותי קדימה בטיפול. ולכן, בתוך הכאוס של הרגשות, יש בי תמיד גם שמחה לקראת המפגשים הבאים, בהם, עם כל הקושי, אני מבררת עם המטפל שלי מה קרה פה, ומגיעה לתובנות שאולי לא היו מגיעות ללא המשבר. הרי אם קרה לך מה שקרה מולה, קרוב לודאי שזה קורה לך בחיים מול אחרים (אמא, אבא, בעל, ילדים, מנהל וכ"ו). הבעייה היא שכדי לפתור את הבעייה (לצורך העניין נקרא לה : "גלי כעס לא מובנים ולא פרופורציונליים מול מישהו") את חייבת לבדוק את זה לאט ובזהירות עם עצמך מול מישהו שיהיה מסוגל להכיל את זה, ולהיות שם בשבילך גם כשאת כועסת עליו. מי יכול להתאים יותר מפסיכולוג/ית? אהבתי את האמירה שלך שזה "ילדותי". קרוב לודאי שהפסיכולוגית שלך באמת תחזור ותבדוק איתך את החלק ה"ילדותי", קרי, מה בילדות שלך הביא את התגובה הנוכחית.... הם תמיד עושים זאת, הפסיכולוגים... שיהיה לך רק טוב רינת

חלום שלום ללא ספק עלית על משהו חשוב, רק שכעת את בתוך העוצמות של הכעס שכנראה גם הבהילו אותך. מבחינה אובייקטיבית די ברור לך שלא קרה כאן כלום ש"מצדיק" תגובה כזו. מצד שני קרה כאן משהו שהציף אותך לחלוטין. את הכעס על המטפלת תוכלי אולי להשכיח תוך זמן קצר אבל את משמעות האירוע ועל איזו יבלת זה דרך לך, חשוב להבין כחלק מתהליך הטיפול. הרגרסיה שעברת קוראת. את אומרת על עצמך שאינך בוכה בקלות כך שכל הריגוש שתקף אותך אינו קל לך בוודאי. אל תיכנעי כמובן לרגרסיה ובוודאי אל תעזבי את הטיפול. הגיעי בפגישה הבאה וספרי מה קרה ונסי לרדת לשורש העניין. אני בטוח שתגלי משהו משמעותי שגם יתרום בסופו של דבר לטיפול. עוצמות כאלה לא קורות "סתם". בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם ניתן לקבל מרשם אצל רופא המשפחה או רק אצל פסיכיאטר. תודה

יעל שלום אכן זה נושא לפורום פסיכיאטריה או פורום רפואי אחר. ישנם רופאי משפחה שנותנים פרוזק אך מאחר ולפסיכיאטר כלים יותר טובים לקבוע את סוג התרופה המתאימה (ויש רבות כאלה בתחום) עדיף לפנות אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן