פורום פסיכולוגיה קלינית

אשמח ד"ר אורן קפלן אם תענה לי לשאלתי: יש לי בעיה שאחרי שאני מתעוררת אני המוח שלי יכל ופנוי להתמודד עם משימות שאני יכולה לעשות בכיף אבל כעבור שעתיים כמו זיכרון של מחשב שנגמר הזמן, אני כבר עמוסה בגירויים של כל מה שדורש ממני תשומת לב אפילו נוכחות של אנשים, בלאגן בבית, בלאגן במדינה, משימות כמו סידור החדר, ודברים אחרים שמתחילים לשבת על הראש ומתרבים תוך שעתיים בערך ממתי שאני מתעוררת, בקיצור כל מה שדורש מהמוח שלי תשומת לב פשוט כל אלה מציפים את המוח שלי ולא משאיר בו מקום פנוי לזכור ולהקשיב ו(אין לי בעיות קשב ופסיכולוג שבדק את זה אמר שאין לי בעיות קשב ואם לפעמים יש לי בעיות קשב אז זה רק מסיבה נפשית כך הוא אמר), ואז אני שוכחת מה אני צריכה לעשות ולא מסוגלת לתכנן שום דבר כי אני שוכחת מה צריך לתכנן בכלל,אפילו יש תופעות של אפרקסיה בתנועות שאני שוכחת להעריך את המיקום של הידיים שלי לצורך תכנון התנועה, אני חשה שאני צריכה שעות שינה כדי לנקות ולפנות שטח זיכרון מכל הגירויים שמציפים לי את המוח וכפי שהגדרתי אותם אלה לא מחשבות ולא רגשות אלא כל מה שדורש מהמוח שלי התיחסות אליו ותשומת לב סוחט אותי, גורם לי לכל התופעות האלה וחולשה פרוקסימלית בכל שרירי הגוף . האם יש עיצות מה לעשות ?

דקלה שלום עניתי למטה בברכה ד"ר אורן קפלן

איך היית מגדיר אהבה (רומנטית)??

זהבה שלום לאהבה רומנטית יש הרבה צורות ושלבים ואני מעריך שלכל אחד מביטוייה צריכה להיות הגדרה מעט שונה. בבסיס של אהבה רומנטית צריכה להיות בוודאי תחושת חיבה, קירבה, רצון להיות ביחד ומשיכה גופנית. אין ספק שזו לא הגדרה ממצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח לקבל התיחסויות לגבי "מה זו אהבה "כל מ י שנכנס לפורום ,מוזמן להתייחס.יעזור לי מאוד לדעת את הגיל ואם מדובר על גבר אשה.

שלום יש לי שאלה שאולי תישמע קצת מוזרה בשנה האחרונה היתי חברה פעילה באיזה פורום של הורות בשבוע הבא כניראה בגלל קשיים כלכליים ותקציביים אנו נאלצים לבטל את קו הטלפון וכתוצאה מכך גם את האינטרנט היום ניכנסתי לקהילה שלי!!! וניפרדתי מחברותי הוירטואליות אומנם מעולם לא ניפגשנו פיזית אבל אני מרגישה שאנחנו מכירות ממש עם האחראית דיברתי גם בטלפון מספר פעמים החברות הגיבו בהלם ובצער ואני ממש מרגישה במין דיכאון שכזה פשוט על הפנים ובא לי לבכות מה אני עושה?ככה פיתאום אני צריכה לעזוב וזהו ואין לי חברות אחרות והן היו כל כך נאמנות אלי

למפגש פורום אצלך בבית?

לא ניראה לי ששייך להזמין אותן אחרי הכל אני מתנתקת ולא אוכל להיות איתן בקשר אז למה להכיר יותר לעומק? הפרידה לדעתי תהיה רק יותר קשה וכואבת חוץ מזה שלהיפגש מדי פעם זה יהיה קשה כי אנחנו מערים שונות ולא ממש קרובות

חנית שלום אני מתאר לעצמי שקיצוצי התקציב כואבים במובנים שונים, אולי הניתוק מחברותיך באינטרנט ממחיש את הדיכאון והבכי שמתעורר באופן רחב יותר מאפשר רק הפרידה מהפורום. אני מתאר לעצמי שיש אפשרויות להיות בקשר עם הפורום, אינטרנט נמצא כיום במקומות רבים, ואולי תמצאי דרך לשמור על קשר כלשהו עם הפורום. עם זאת, אני חושב שאת בתהליך המעכל את מה שקרה עד כה מבחינת הנטל הכלכלי ומשמעויותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום חנית, אכן, קשה להרגיש ללא חברות אחרי שנקשרת במידה כזאת לחברות האינטרנטיות. נסיבות הפרידה הינן קשות גם הן - אילוצים של קשיים כלכליים - שודאי מקשים עליך בעיניינים נוספים. האינטרנט מציע נוחות והגנה מסויימים מפני המציאות במישור המצומצם שלו. מצד שני, מאפשר גם פתיחות בלתי רגילה בגלל האפשרות לאנונימיות ולהתבטאות חופשית. האם בגלל זה הצלחת לרכוש לך חברות באינטרנט דוקא? אולי בגלל זה ויתרת על פיתוח קשרים עם חברות אחרות, בעולם הממשי, הלא וירטואלי? גם בעולם הממשי אפשר למצוא חברות שיקבלו אותך כפי שאת, יאהבו אותך ויהיו נאמנות לך. לפחות חברה טובה אחת. בהצלחה

שלום, חברתי סובלת מחרדה+דכאון ומטופלת בתרופות (לוסטרל) עקב כך. חברתי חולמת המון בלילה ומדברת מתוך שינה. האם מה שאנחנו אומרים מתוך שינה מבוסס על מחשבותינו בהקיץ? למשל אם היא אמרה מתוך שינה משהו עלי - האם זה באמת מה שהיא חושבת?. וכן על מנת לדעת - מה לגבי אדם נורמאלי - האם התשובה שלך תשתנה?. בתודה שאול

הפעם יש לי שאלות ולא תשובות ! מה זה אדם נורמאלי ? כל מי שלוקח תרופות - הוא אדם לא נורמאלי ? כל מי שהולך לטיפול - הוא אדם לא נורמאלי ? מה המפריד בין נורמאלי ללא נורמאלי לדעתי - נורמאליות - מהמילה נורמה, והנורמה לא מעידה שום דבר על איכות / בריאות / תקינות / ...... זה מעיד על כמות. אם הבנתי נכון אז - התכוונת להבדלים בתופעה בין אנשים שמשתמשים בכדורים לבין אנשים שלא משתמשים בכדורים ? ובלי קשר - האם בדקת עם החברה שלך לגבי הדיבורים שלה בזמן השינה ?

שאול שלום מה שנאמר מתוך שינה לא ניתן לפירוש ישיר. הייתי מציע לך לבדוק עם עצמך מה קורה לך עם בת זוגך. אם אתה מתייחס אליה כאדם לא נורמאלי יש לך כנראה בעיה איתה שכדאי להתמודד איתה כי היא עלולה להרוס את הקשר ביניכם. כמו כן זה מעורר מן הסתם שאלות גם עליך ועל בחירותיך. המונח "לא נורמאלי" אינו קשור לסוג כלשהו של אבחנה מקצועי אלא מהווה מונח פופולרי ודי חסר משמעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 . ילד עם בעיות למידה, מקבל הרבה עזרה בלימודים, ילד לא כ"כ חברותי, מתבטא בזה שיושב הרבה בבית, לא יוצא החוצה לא יוצא עם חברים, לפעמים הולך לתנועת נוער. לאחרונה החל להיות כל כך חצוף בעיקר כלפי (אמא שלו) . זורק מילים מעליבות כלפי, עונה בחוצפה ובזילזול לכל דבר שאני מבקשת או מדברת. אם אני עירה לו על התנהגותו תשובותיו הם: זה מה שיש, אין מה לעשות, אני אהיה ילד הכי רע שלא תוכלי להתנאות בי. יש לציין שתמיד אמרתי עליו שהוא ילד טוב ועוזר כשמבקשים ממנו. יש לציין שאל אביו הוא פחות תוקפני. (אני ואביו נמצאים במערכת זוגית לא כ"כ בריאה) אלימות מילולית, חוסר כבוד ביננו וכו'. שאלתי היא: האם נכון מה שאני עושה: אני החלטתי פשוט לא להתייחס אליו ( בהפגנתיות). אמרתי לו עד שלא תתחיל להתנהג אלי בכבוד אני לא מעוניינת לדבר איתך ואתה בשבילי לא קיים. אני עושה זאת כי אני חושבת שבאיזה שלב הוא יישבר. יש מצבים שהוא אומר לי: את אמא רעה, אשה זרה, שונא אותך וכו'. למרות שאני אמא בכל לא רעה. למרות הכל אני מנסה לדבר איתו ולנסות להבין אותו ולעזור לו. אך אני חושבת שיש גבול לחוצפה כלפי ולזלזול. דיברתי איתו רבות והסברתי לו גם בתקיפות שאני לא מוכנה שהוא ידבר אלי כמו שהוא מדבר. אני פוחדת שהמצב ימשיך ויחמיר וכבוד כלפי לא יהיה לו אף פעם. אז האם אני נוהגת נכון שהחלטתי פשוט להתעלם ממנו לחלוטין. לתשובתך אודה.

אסתי שלום בחרת באסטרטגיה של מלחמת כוחות. בגישה כזו יתכן שהוא ישבר, ויתכן שאת תישברי. השאלה מדוע להישאר בהורדת הידיים הזו. יש כאן בעיה רצינית שצריך להתמודד איתה. גם אם הוא לכאורה יכנע, יהיה בזה משהו מאוד זמני שלא יפתור שום דבר מבפנים - רק כלפי חוץ. אני מציע לך לקרוא את ספריו של פרופ' חיים עומר שיקום הסמכות ההורית והמאבק באלימות ילדים. לדעתי כדאי שתפני לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים ונוער כיצד לנהוג. הבעיה עם בעלך יכולה להיות הסיבה האמיתית שעומדת מאחורי היחסים שלך עם בנך. אם בעלך מרשה לעצמו להתנהג בזלזול ואלימות כלפיך מדוע שהבן לא ייקח ממנו דוגמא? יתכן שאם היית מטפלת ביחסים עם בעלך, הבעיה עם הילד היתה נתפתרת מאליה, ובעלך מן הסתם יקח תפקיד בשינוי המערכת הביתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 . ילד עם בעיות למידה, מקבל הרבה עזרה בלימודים, ילד לא כ"כ חברותי, מתבטא בזה שיושב הרבה בבית, לא יוצא החוצה לא יוצא עם חברים, לפעמים הולך לתנועת נוער. לאחרונה החל להיות כל כך חצוף בעיקר כלפי (אמא שלו) . זורק מילים מעליבות כלפי, עונה בחוצפה ובזילזול לכל דבר שאני מבקשת או מדברת. אם אני עירה לו על התנהגותו תשובותיו הם: זה מה שיש, אין מה לעשות, אני אהיה ילד הכי רע שלא תוכלי להתנאות בי. יש לציין שתמיד אמרתי עליו שהוא ילד טוב ועוזר כשמבקשים ממנו. יש לציין שאל אביו הוא פחות תוקפני. (אני ואביו נמצאים במערכת זוגית לא כ"כ בריאה) אלימות מילולית, חוסר כבוד ביננו וכו'. שאלתי היא: האם נכון מה שאני עושה: אני החלטתי פשוט לא להתייחס אליו ( בהפגנתיות). אמרתי לו עד שלא תתחיל להתנהג אלי בכבוד אני לא מעוניינת לדבר איתך ואתה בשבילי לא קיים. אני עושה זאת כי אני חושבת שבאיזה שלב הוא יישבר. יש מצבים שהוא אומר לי: את אמא רעה, אשה זרה, שונא אותך וכו'. למרות שאני אמא בכל לא רעה. למרות הכל אני מנסה לדבר איתו ולנסות להבין אותו ולעזור לו. אך אני חושבת שיש גבול לחוצפה כלפי ולזלזול. דיברתי איתו רבות והסברתי לו גם בתקיפות שאני לא מוכנה שהוא ידבר אלי כמו שהוא מדבר. אני פוחדת שהמצב ימשיך ויחמיר וכבוד כלפי לא יהיה לו אף פעם. אז האם אני נוהגת נכון שהחלטתי פשוט להתעלם ממנו לחלוטין. לתשובתך אודה.

אסתי ערב טוב אני מבינה את הדילמות שלך, ואת הרצון שלך לשנות את היחס של הבן שלך אלייך, משפחות רבות דנות בשאלת הגבולות בהתנהגות של הילדים, מה מותר מה אסור, ואיך להוביל להתנהגות הרצוייה. יש כיום לא מעט 'קבוצות' הורים, (משהו כמו מכון אדלר, או דומה לו) .... אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית, מבלי שיישתמע מההתייחסות שלי, שאני מצדדת בסוג בהתנהגות של הבן שלך כפי שתארת, או שאני מבקרת את ההתנהגות שלך כלפיו. - ילדים לומדים דרכי התנהגות במקומות שונים, אחד מהמקומות החשובים ללמידת התנהגות, זה הבית. ואת מציינת שביחסים שלך עם בעלך יש אלימות מילולית, חוסר כבוד ....אז כניראה שחלק מההתנהגות שלו נובעת ממה שהוא רואה בבית - אמהות, אמהות לדעתי זה לא דבר עם תנאים. כך ש'אתה לא קיים בשבילי', זה לא אומר שאמהות צריכות לקבל כל צורת התנהגות, בהחלט לא, את גם אדם ובהחלט מגיע לך שיתנהגו אלייך כמו שהיית רוצה שייתנהגו אלייך, אבל בין לא לקבל התנהות מסויימת לבין 'אתה לא קיים בשבילי' יש פער גדול - לגי הציפיה שלך - שהוא יישבר באיזה שהוא שלב (ויתנהג בהתאם), אני מניחה שזו צורת ביטוי, אבל זו צורת ביטוי קשה, ההתנהגות בוטה / אגרסיבית / חוצפנית / בדרך כלל נובעת מקשיים ולא מרצון רע (יש כאלו שמדברים על פינוק, לדעתי זה תמיד מהקשיים) לכן לדעתי אין מקום לנסות להגיע איתו למקומות של 'שבירה' את מציינת שקשה לו בלימודים, בחברה, במשפחה .... קשה לו ! הוא צריך אהבה ועזרה. (בעיות למידה + הורים עם יחסים קשים, זה בהחלט לא פשוט לנער בן 14) אני מאמינה שבשילוב תמיכה שאת כאם תקבלי, ועזרה שהוא ייקבל - יובילו לתוצאות הרבה יותר חיוביות לכל הצדדים מאשר תגובה של 'לא קיים' - 'עד שיישבר'

בעיני, את נוקטת טקטיקה חדשה במלחמה נגדו.לאחר שהטקטיקות הקודמות לא עזרו. החלפת טקטיקה לא מונעת את המשך המלחמה... אני חושבת שלא מגיע לאף אמא שידברו ויתנהגו אליה כך. יחד עם זאת ברור לי שהילד מאותת (מאותת? צועק!) מצוקה מאוד גדולה. נורא קשה ליעץ איך לעשות זאת, אבל אם אני מנסה להכניס את עצמי "לראש" של הילד, הייתי רוצה שלא תוותרי עלי. שתגידי לי שאת אוהבת אותי. שאת רואה שקשה לי עד כדי כך שאני פוגע בך. שיש בעייה בתקשורת בינינו ושאת לא תוותרי עד שתמצאי את הדרך לעזור או את האדם שאליו נפנה כדי לפתור את הבעייה. הייתי הולכת יחד איתו לטיפול. נסיוני אומר שמתבגרים לא אוהבים ללכת לטיפול כי אז הם מרגישים שהם הבעייה, (ששולחים אותם לטיפול כדי לתקן אותם). אבל אם הולכים יחד - כל המשפחה, נוצר קשר טיפולי שעוזר לילד, ולפעמים גם מבינים שהילד רק מדגים או מבטא בהתנהגותו בעייה שיש בבית.

שלום, האם כתב פרויד משהו על ההסמקה? והאם הייתה ידועה בעבר?

איתן שלום פרויד כתב כמעט על כל תופעה אפשרית בפסיכולוגיה, הוא היה סופר פורה מאוד. אני זוכר מקרה אחד בו הוא כותב ישירות על פחד מפני הסמקה ולמרות שאינני זוכר קונקרטית אני בטוח שיש לו התייחסות גם להסמקה עצמה. תוכל לנסות ולעשות חיפוש אינטרנט. בעברית לא תמצא הרבה אבל באנגלית תמצא בוודאי תימוכין. הביטויים בהם כדאי להשתמש הם: Blushing, Flushing, erythrophobia בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר, רציתי לשאול, לגבי מריטת/תלישת שיערות משיער הראש. ראיתי את בתי עושה זאת מספר פעמים, תוך כדי שיחה איתי ובפעמים אחרות. האם זה יכול להצביע על דבר מה? תודה, עדי.

עדי שלום הנושא עולה מדי פעם בפורום ולהלן כמה פרטים. זה די תלוי בגילה של הבת ויכולתה ורצונה לקבל טיפול. אם מדובר בילדה צעירה מאוד זה כמובן שונה מאוד ממתבגרת וכו' ומצריך סוג אחר של התייחסות. תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת מה בדיוק הבעיה שלי אבל אין לי ספק שהיא קיימת... בכל פעם שמישהו מציע לי לצאת אני מסרבת. בכל פעם אני מחפשת את קיומו של הניצוץ הזה שצריך להופיע כשאותו אדם ניצב מולי. באם אין הוא נמצא אני פשוט מוותרת על כל ניסיון לעוררו. מה גם שקשה לי מאוד לומר לאנשים מה שאני באמת חושבת, בין אם הם מוצאים חן בעיני ובין אם לא. על כן, אני מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש מסרבת בהתמדה מופתית לכל הצעה שהופנתה אי פעם לעברי. אני בחורה שנראית טוב, ומבחינה היטב ברמיזות ומבטים המופנים לעברי, אך עם כל ה"גדולה" בדיבורים, במעשים אני שואפת לאפס. איני מסוגלת לצאת עם אנשים! אני מרגישה מבוכה נוראית בכל הנושא הרומנטי, לפחות הראשוני, ופשוט יודעת בתת מודע שאם אמשיך לסרב בסופו של דבר אשאר לבד. ועדיין איני מצליחה לצאת מהמעגל הזה ולענות פעם "כן" למישהו ולתת לו צ'אנס, גם אם הוא נראה טוב, ולו רק בשל העובדה ש"אין ניצוץ" ראשוני שידרבן אותי לרצות לצאת איתו. מעבר לזאת, קיימים משברים לא מעטים בחיי. בשלב זה איני רוצה שגורם חיצוני יידע היכן אני גרה ובטח שלא יבקר בביתי (סיבות אישיות אשר גורמות לי מעט לבושה). אני חושבת שלעובדה שאיני מעוניינת להתחיל מערכת יחסים יש קשר לעניין ועל אף שהמצב לא היה כזה תמיד, גישתי בעניין הסירוב הוא תסביך של זמן רב, הרבה לפני "המשבר" אליו נקלעתי, אך אני בטוחה שהעניין רק מגביר את הרתיעה והחשש שלי. שאלתי מתחלקת לשניים: 1.האם יתכן שכעבור מספר מפגשים פתאום ניתן להרגיש משיכה למישהו אשר לא חשבתם שתוכלו להימשך אליו לפני שיצאתם עימו? ואיך אוכל לצאת מהקושי לומר למישהו שזה לא זה, לאחר שיצאתי עימו? 2.איך מתמודדים עם הרצון "להעלים" את חיי הפרטיים מהמפה, ובכל זאת לשאוף לבנות מערכת יחסים נורמלית וכנה? כיצד אני מסבירה את העובדה שאיני רוצה שיבואו לקחתני מבינתי או לעלות אליי, ואיך זה יצטייר? מודה על התייחסותכם.

היי אנונימית, אין ספק שהתחושה שלנו כלפי אדם יכולה להשתנות אחרי שמכירים יותר. לדעתי אפשר למצוא את עצמך חשה חיבה או משיכה גם למישהו שבהתחלה נראה לך סתם "בסדר", מצד שני, ברור שגם מישהו שנראה לך "בסדר" יבהתחלה כול אחרי כמה פגישות להראות "בסדר אבל לא בשבילי" ושני הדברים צפויים לקרות כאשר תתחילי לצאת ולהפגש. ברובד היותר עמוק אני שומעת שיש לך הרבה חששות מהמצבים שיכולים לקרות - גם ממצב שבו את צריכה לדחות בחור אחר, גם ממצב שבו יתגלו עליך דברים שמביכים אותך, ואולי גם מהמצב הרצוי, שבו את באמת פוגשת מישהו ונוצר קשר שאת רוצה בו. בכל סצנריו, יש משהו אחר מפחיד, אבל המכנה המשותף לכולם, בעיני, הוא מידה רבה מאד של חוסר בטחון עצמי... למשל, הקושי שלך מהמחשבה על להגיד למישהו "לא" יכול להיות קשור לחוסר בטחון ביכולת שלך להיות אסרטיבית ולהביע את עצמך, אך אולי גם לקושי שלך מעצם המחשבה שצריך "לדחות", מהמחשבה שיכול בכלל להיות כזה מצב, שבו נפגשים ואז אחד הצדדים אינו מעוניין. (כי הרי זה יכול לבוא גם מהצד השני)... והפחד הקצת יותר סמוי דווקא ממצב שבו מישהו מוצא חן בעיניך, יכול להיות קשור לתחושת חוסר בטחון מכל התחום האינטימי. את יודעת מה אני הייתי עושה? הייתי יוצאת לכמה פגישות, בלי כוונה ברורה לפתח דווקא מערכת יחסים גדולה וחשובה. לצאת בשביל קצת "להתאמן" בלהיות בסיטואציה הזאת, שלא תמיד חייבת להוביל למשהו. הייתי מתחילה בלצאת עם מישהו שנראה לי "נחמד" - רק נחמד. ואם כבר הייתי בוחרת מישהו נחמד וגם קצת ביישן, כדי שאני ארגיש בעצמי קצת יותר בטוחה. ואולי בכלל רצוי לצאת עם מישהו שהוא גם נחמד גם ביישן וגם "בחור טוב", ואז בכלל זה יכול לתת הרגשה טובה. ואחרי שתצאי עם מישהו נחמד, ותראי שאולי לא מתחשק לך להמשיך, תוכלי להתאמן בלהגיד לא. שזה גם מאד חשוב. בקיצור, נראה לי שאת זקוקה לקצת התנסות כדי שתצליח קצת לנער את הפחדים שלך...

מודה לך על שהגבת. יש משהו בדברייך, ואני די מודעת אליהם. כלפי חוץ לעיתים הדברים לא תמיד מורגשים, אך אני יש בי צד לא מבוטל של חוסר ביטחון, ייתכן ואכן מפאת חוסר ניסיוני. לקחתי את דברייך לתשומת לבי.

אנונימית שלום סיפור הניצוץ שחייב להופיע בשניה הראשונה הוא תופעת לוואי מצערת של החשיפה המסיבית שלנו לסרטים וסיפור מיתולוגיים. החיים יותר מורכבים מכך, קשרים נפלאים נוצרים גם אם הניצוץ לא הופיע ברגע הראשון, והרבה אכזבות נוצרות מניצוצות לכאורה. כדי ברור שאם את מחכה ל"נסיך על הסוס הלבן" יש סיכוי די קלוש שהוא יופיע בדיוק כמו שאת מדמיינת ובהחלט יש צורך בשינוי גישה. כאן אנחנו עוברים לעניין השני שהוא כנראה חלק מהסיבה שבגללה את מסרבת לצאת עם בחורים. מאחר ואת אומרת בצורה די ישירה שאת למעשה נמנעת מצירת קשר זוגי בגלל כל מיני סיבות זה ברור ששם נמצאת הבעיה. אם לא תטפלי במקור הבעיה, העניין לא יפתר. לא הבנתי מה בדיוק הבעיה בבית שלך, ואולי זה לא כל הסיפור מאחורי ההמנעות. בכל מקרה, תצטרכי לעשות עם עצמך תהליך כלשהו אם את באמת רוצה לפתח זוגיות אמיתית בטווח הנראה לעין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יודעת שסיפור "הניצוץ" לרוב הוא קלישאה אגדתית ואין לו אחיזה מבוססת במציאות, אך עדיין במרבית המקרים היעדרו הוא מה שכובל אותי לסרב פעם אחר פעם. ניסיתי לעבוד על כך ולתת צ'אנס אך ההרגשה היא ריקנית ביותר ועל כן ממילא אין לי רצון לקדם את העניין והוא דועך לו מאיליו. עם זאת אני יודעת היטב שגם אילו היה קיים, אין זו ערובה לכך שמצאתי את אהבת חיי ואחיה עימה באושר עד קץ כל הימים. כנראה עליי לקחת את עצתה של לילה ופשוט לנסות. בנוגע לבעייתי בחיי הפרטיים. זהו מצב שקצת מכביד עליי וכובל אותי, ואין לי כל אפשרות להתנתק כרגע מכך, אך עם זאת העניין מסתכם בזאת שפשוט איני מעוניינת שיבקרו בביתי, והבעיה היא כיצד אני מעבירה מסר שכזה מבלי לפגוע או לעורר סקרנות יתר. מודה על היחס.

לארוס שלי יש פובית התחייבות (במובן הקליני של הביטוי). השאלות שלי הן - 1. איזה סוג טיפול הכי יעיל לבעייה זו? 2. מהם סיכויי ההחלמה אם בכלל? ואם כן, מתי ניתן לראות שינוי? סוף כל סוף הוא מתחיל להבין שיש לו בעייה, ומוכן ללכת לטיפול באופן מיידי. יש לציין שיש לו מוטיבציה רבה לטיפול, אבל הוא בן אדם מופנם. תודה רבה מראש! דסי

דסי שלום התחלתי לכתוב הודעה על מה שאני הבנתי מדבריך, ואז חשבתי שאולי אני מפספס לחלוטין. לפני שאענה לך, אנא הסבירי בדיוק למה כוונתך והיכן באה לביטוי החרדה מפני מחוייבות של ארוסך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בדיוק שהקשר ביננו נהיה גן עדן והתקרבנו אחת לשנייה מאד, הוא ממש זרק אותי באופן מפתיע, החלטי , בלי שום הסברים, לא רצה לדבר איתי והיה ממש בן אדם אחר, אני הייתי בשוק טוטאלי והתחלתי לדבר עם אנשים על זה כי לא הבנתי מה קרה לו, ומישהי הפנתה אותי לקרוא על הבעייה "פחד התחייבות" וזה היה אחד לאחד מה שהוא הציג, וגם התאים לאופי שלו. קראתי על זה הרבה חמר באינטרנט וגם בספר "גברים שאינם יכולים לאהוב" שמדבר על הבעייה ואני בטוחה ב-99 אחוז שזה מה שיש לו (יש לי תאר ראשון בפסיכולוגיה אם זה מעלה את הקרדביוליות שלי בעינייך). לאחר שבוע, כמו שמצופה מנבעת ההתחיבות, הוא התקשר אלי והתחנן על נפשו שנחזור להיות יחד ושהוא עשה את טעות חייו.. החלטתי לחזור אליו משום והוא הבין שזו בעייה שלו והסכים להתחיל טיפול. הוא מישהו שאני מוכנה להלחם למענו אם הוא מוכן לטפל בבעיה. לצערי בין כל החמר שקראתי לא קראתי מה הטיפול הכי מתאים לבעייה זו (קוגנטיבי , התנהגותי, דינמי) מצד אחד זוהי פוביה, מצד שני זה קשור לדפוסי הקשרות. וגם לא מצאתי מה סיכויי ואופי ההחלמה מהפרעה זו. זה מאד חשוב לי , כדי שאדע קצת למה עלי לצפות כאשר אני מתמודדת עם המפלצת הזו. תודה מראש, דסי

שלום אני סובלת מבעיה כפייתית, פסיכיטר רשם לי רסיטל שהלכתי לרופאת משפחה לבקש מרשם לתרופה היא בקשה עוד מכתב מפסכיטר שלמה עלי לקבל תרופה זאת ואני לא כלכך אוהבת ללכת למרפאה פסיכולוגי , רציתי לדעת למה רופאה שלי בקשה שוב אישור? כי בגלל זה עדיין לא קיבלתי תרופה ואני כועסת על מערכת הבריאות.בבקשה אם אפשר תסביר לי.תודה מכל הלב.אני בת 45.

שרה שלום בנושא תרופות אנא פני לפורום לפסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שרה, כדאי לך ללכת לרופא אחר ולבקש ממנו מרשם לרסיטל.. נראה לי שהרופא הזה חורג מסמכותו.. ברגע שיש לך מרשם מפסיכיאטר לרסיטל, מספיק שתביאי אותו לרופא משפחה והוא יתן לך מרשם מקופ"ח.. אני בעצמי עשיתי בדיוק כך ולא היתה לי שום בעיה.. בהצלחה.

יש לי בעיה שאחרי שאני מתעוררת אני המוח שלי יכל ופנוי להתמודד עם משימות שאני יכולה לעשות בכיף אבל כעבור שעתיים כמו זיכרון של מחשב שנגמר הזמן, אני כבר עמוסה בגירויים של כל מה שדורש ממני תשומת לב אפילו נוכחות של אנשים, בלאגן בבית, בלאגן במדינה, משימות כמו סידור החדר, ודברים אחרים שמתחילים לשבת על הראש ומתרבים תוך שעתיים בערך ממתי שאני מתעוררת, בקיצור כל מה שדורש מהמוח שלי תשומת לב פשוט כל אלה מציפים את המוח שלי ולא משאיר בו מקום פנוי לזכור ולהקשיב ו(אין לי בעיות קשב ופסיכולוג שבדק את זה אמר שאין לי בעיות קשב ואם לפעמים יש לי בעיות קשב אז זה רק מסיבה נפשית כך הוא אמר), ואז אני שוכחת מה אני צריכה לעשות ולא מסוגלת לתכנן שום דבר כי אני שוכחת מה צריך לתכנן בכלל,אפילו יש תופעות של אפרקסיה בתנועות שאני שוכחת להעריך את המיקום של הידיים שלי לצורך תכנון התנועה, אני חשה שאני צריכה שעות שינה כדי לנקות ולפנות שטח זיכרון מכל הגירויים שמציפים לי את המוח וכפי שהגדרתי אותם אלה לא מחשבות ולא רגשות אלא כל מה שדורש מהמוח שלי התיחסות אליו ותשומת לב סוחט אותי, גורם לי לכל התופעות האלה וחולשה פרוקסימלית בכל שרירי הגוף . האם יש עיצות מה לעשות ?

דקלה שלום אני מבין מדבריך שנפסלה האפשרות שמדובר בבעית קשב ולכן נשמע שהניתוח שלך די מדוייק ומסביר את הסיבות. כנראה שיש לך הרבה מחשבות ורגשות שמסתובבים אצלך בראש וגורמים לך עומס רגשי רב שאיתו את מתקשה להתמודד. דרך טיפול פסיכולוגי ובמקרים מסוימים גם בעזרת תרופות אפשר אולי לרכוש כלים לאופן התמודדות אחר עם הלחצים של החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 34 נשואה +2 בחודש האחרון אני מרגישה כאילו שאני נאכלת בפנים ידי ורגלי מזיעות וכאילו משהו מבפנים נותן לי פקודות אני מפחדת מאוד מה עלי לעשות????

תמי שלום אני מציע לך לפנות לרופא פסיכיאטר ולספר לו במדוייק מה שעובר עליך. קבלי חוות דעת ולפי מה שיאמר המשיכי הלאה. יש כאן די הרבה אפשרויות ואין טעם לנחש על מה מדובר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אבקש הפנייה לחומר הדן בסוגיית הצורך של ילדים אחרי גמילת יניקה בחזרה לתהליך היניקה. גילים של שנתיים לערך. על התופעה,הצורך,גורמים פסיכואנאליטיים ודרכי התמודדות כדי להכחיד התופעה תודה

א. שלום אני לא מכיר חומר כזה. רצון לחזור לינוק תקופה משמעותית אחרי גמילה יכול לקרות בעיקר על רקע הולדת אח קטן שיונק. רצון לחזור לינוק תקופה קצרה אחרי הגמילה מורה שהגמילה למעשה לא קרתה באמת אלא נוצר פסק זמן שנובע מסיבה כלשהי, למשל מרצון בעצמאות של הילד, במסרים כלשהם מצד האם וכו', אך שאלו היו חלשים יותר מהצורך להישאר עם החוויה הסימביוטית של היניקה. על חווית היניקה וההנקה עצמה נכתבו דברים רבים ויש על כך גם חומר רב באינטרנט ובפורומים יעודיים להורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מעל שנתיים מאז מות אימי. אני לא ממש מצליחה לדבר בטיפול על נושאים שמטרידים אותי בעיקר משום שאני מרגישה שהפסיכולגית מושכת את השיחות לכיוונים אחרים כמו קשר עם אבי וכו'. הבעיה הבוערת שלי היא השנאה העצמית שלי לגופי ולאופיי. מכיוון שלא מצאתי עם מי לדבר על הנושא יותר מדי זמן שמרתי דברים לעצמי עד שמספר פעמים לא הצלחתי להתמודד עם הבעיות פרט לדרך ההתמודדות הפשוטה - חתכים. מכיוון שאני לא אוהבת את הפעולה הזאת ולא רוצה להמשיך בה, אך מצד שני כרגע אני לא מוצאת דרכי התמודדות נוספות, פניתי לאחד מהמורים בבית הספר בו אני בוטחת. אבל אני לא ממש יודעת מה לומר לו במיוחד משום שאני יודעת שהוא מחויב להעביר הלאה מידע מסוג כזה, ואילו אני לא מעוניינת שאף אחד אחר ידע. השאלה שלי בעצם היא למי אני יכולה לפנות עם העניין של החתכים, ואיך אני יכולה להתמודד עם הצורך שלי להשחית את גופי מתוך שנאה גדולה מאוד לצורתי החיצונית. האם שיחה עם מורה היא רעיון טוב?

ההודעה שלך הייתה עצובה מצד אחד ומשמחת מצד שני - כי את יודעת שאת צריכה עזרה, ומה שאת מחפשת זה סך הכל את הכיוון ממנו היא תגיע. מנסיון רב שנים בטיפול פסיכולוגי, אני מציעה לך מכל ליבי, את מה שאת כותבת כאן לומר למטפלת. תגידי לה שמה שמציק לך זה בדיוק מה שאת לא יכולה לדבר עליו, ושתעזור לך, ושמצאת את עצמך רוצה לספר למישהו אחר שיעזור לך, שבעצם מי שצריך לשמוע את זה באמת זו היא. היא מכירה אותך כבר שנתיים, תנסי להרגיש נוח מספיק להגיד לה את כל הדברים האלה, תחשבי שבעצם היא רוצה לעזור לך וזה תפקידה, ואם לא תספרי לה - איך היא תוכל לעזור? המורה יוכל להעביר את זה הלאה, ואולי ימליץ להורייך שישלחו אותך לטיפול פסיכולוגי בו את נמצאת ממילא - אז את יכולה לחסוך לעצמך את כל הדרך ולדבר איתה. אל תחשבי עליה ועל איך שהיא מושכת את השיחות לדעתך או שאולי היא תיפגע או שקשה לך - פשוט תדברי איתה הכי ישיר שאת יכולה - דברים כל כך מוצלחים קורים אחרי פגישות כאלה.

שני שלום אני מסכים עם אודריה ועל הצורך לפתוח את הדברים בטיפול. אין כל טעם להיות בטיפול פסיכולוגי כאשר את הדברים המשמעותיים באמת משאירים בחוץ. במידה ואת מגיעה למסקנה שהטיפול אינו מועיל לך, גם בזה צריך לטפל ולהחליף טיפול. את יכולה לדבר עם המורה ואני מעריך שהוא יוכל לעזור ולכוון אותך כיצד למצוא את המסגרת הטיפולית הנכונה עבורך, בין אם בתוך הטיפול הקיים ובין אם במקום אחר. ברור שנדרשת כאן התייחסות רצינית לתופעה של הפציעה העצמית שלך ואין צורך להכביר על כך מילים כיוון שאת מודעת לזה בעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום בני בן 14.5 מפחד מזריקות בדיקות דם. מאז גיל 7 מסרב לבצעם. היינו אצל שני פסיכולוגים בעלי גישה טיפולית שונה (15 פגישות בראשון ו - 25 בשני) ללא תוצאות, ניסיתי הפנוזה בבי"ח וולפסון - נכשל על הסף. הילד גם פוחד להתמודד עם ילדים אחרים וכמעט עם כל בעייה. הוא סובל גם מבעיות אכילה וגדילה על סף הנורמלי (נמוך ורזה) בבקשה בבקשה תעזרו - כי אין לי מושג איך תודה אורי

אורי שלום ניסיתם את השיטות הפסיכולוגיות המקובלות לטפל בבעיה כזו, הן בטיפול והן בהיפנוזה. השאלה ממה נובעת הבעיה ויתכן שטיפול ממוקד אינו מספיק. אני גם תוהה האם בנושא בדיקות הדם מסתכמת הבעיה או שיש רקע נוסף להפרעות חרדה אחרות. נראה לי לפי תאורך שהסיפור רחב יותר ואם תנסו להתמודד עם המכלול אולי בעית בדיקות הדם תיפתר מאליה, ואולי היא אפילו לא החלק החשוב ביותר שעימו צריך להתמודד ברמה המיידית. המטרה הראשונה בעיני היא להבין את הבעיה לעומק. נסו לפנות למומחה לפסיכולוגיה של הילד או לפסיכיאטריה של הילד, הגיעו עם כל סיכומי הטיפול הקודמים ונסו לקבל אבחנה והמלצה מסודרת שאולי תפתח כיוון שונה לטיפול. בכל מקרה אני ממליץ גם להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים לגבי אפשרות של טיפול בתרופות נוגדות חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלה: כשאתם פוגשים את הפסיכולוג שלכם בקניון האם אתם ניגשים לומר לו שלום? מתעלמים כאלו לא ראיתם? האם זה מוזר לכם ? אולי מרגישים לא נעים? ובכלל כיצד לדעתכם צריך לנהוג? מענין אותי מה אתם חושבים תודה.

אני חושבת שזה יכול להיות מאד מבלבל, מוזר, מעורר רגשות שונים. אני בעיקרון חושבת שזה לא מצב שהייתי שמחה אם היה קורה לי :-) אבל ביחס לאיך להתנהג - אני חושבת שאין כללים, למרות שבעיני יש כלל אחד ביחסים עם בני אדם והוא לנהוג באנושיות. וזה נכון גם לצד של המטפל, כמובן. בעיני זה אומר שאם נמצאים יחסית קרוב, ונוצר קשר עין, להנהן לשלום, או לגשת להגיד שלום זה הדבר הנכון, כמובן בהתאם לנסיבות. (עם מי את נמצאת, אם מי הוא נמצא, ובעיקר מה מרגיש יותר נכון). אני חושבת שלהתעלם לחלוטין מהאדם אחר לא עושה הרגשה טובה (לאף אחד מהצדדים) אבל מצד שני חשוב לשמור על הפרטיות גם שלך, וגם שלו, כך ששלום ידידותי, לא מתעלם, אבל כזה שלא מחפש להתחיל שיחה נראה לי הכי נכון - משני הכיוונים...

מסכימה - אין מה להתעלם ! זה מפגש (מקרי) בין שני אנשים שמכירים אחד את השני. מסכימה - חשוב לשמור על הפרטיות גם של המטפל וגם של המטופל מסכימה - שלום ידידותי / הנהון בראש ... ניראה לי הדבר הנכון ובעצם שמירה על הפרטיות ניראה לי הדבר הנכון, כי מעבר לזה יש את האישיות של המטפל ושל המטופל וצורת הקשר ביניהם. לגבי הרגשות שמתעוררים, במידה ומתעוררים ממפגש זה רגשות של מעבר לכמה שניות של אי נוחות / מבוכה ..... חשוב להעלות את זה בפגישה המשותפת הבאה. במיוחד אם התעוררו ב'מפגש' רגשות כמו קנאה / אכזבה / כעס ..... (בעיני - אפשר לראות את זה גם בעיניים הומוריסטיות מעט, כל עוד זה לא 'מוריד' ולא 'מעלה' את המטפל או המטופל)

אלמונית שלום מהתשובות השונות אפשר כנראה כבר להסיק שאין כאן כללים ברורים. זה תלוי באופן הקשר, באופי המפגש ובהקשר שלו. אני מעריך שבמפגש של אחד על אחד יותר קל לומר שלום, אך אם יש אנשים נוספים, במיוחד אם נושא הטיפול הוא סודי, זה נעשה יותר מורכב. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילד בן 11 המאובחן עם בעית קשב וריכוז עם נטיה לאיפר אקטיביות הבעיה החדשה זה שהילד מסתכל לי ומצביע על החזה ואומר בא לי לאכול אותך מצביע וגם מנסה לנשוך אותי בכתפיים בידיים נשיכות עדינות שאלתי היא 1. האם התופעה נורמלית או אני צריכה לעשות עם זה משהו? 2. כש הילד עושה את זה איך להגיב מה להגיד לו (אני לא רוצה להגיד משהו שיפגע במיניות שלו) תודה מראש על תשובתך

שלום לילד בן 11 אפשר להסביר באופן די ישיר לא להצביע על החזה ולעצור התנהגות שנראית בעיניך לא הולמת. החשש להתפתחותו המינית אינו גדול יותר כאשר את מתעלמת מהתנהגות כזו כי גם היא עלולה להיות בעייתית ולסמן על קושי בגבולות והבנת גבולות. במידה ואת מתקשה לנהל את השיחה הזו כדאי לקבל ייעוץ. אני מתאר לעצמי שבשל האבחנה הילד מטופל במסגרת כלשהי וכדאי לקבל ייעוץ מהגורם שמטפל בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת ה- 5.5 סובלת מבעיית פחדים מגיל 4 הבעיה החלה לאחר שירדה במעלית בטעות לבד 2 קומות ועלתה בחזרה כאשר אביה הזמין את המעלית . המקרה קרה לפני כשנה וחצי ומאז המצב החמיר אני לא יודעת באם לשייך זאת למקרה הספציפי הזה אך מאז היא פוחדת להשאר לבד היו בעיות של קיבה (יציאות) שנפתרה לאחר כ- 3 שבועות לא הולכת לחברות אלא עימי (אמה) בלבד מסרבת לסגור דלתות (באמבטיה) בבית לימי הולדת אני איתה לאורך כל האירוע . היינו באירוע של עפיפונים והיא החלה לצעוק ולהיכנס לחרדות שהיא לא רוצה שנעיף את העפיפיון ועוד מקרים שמתווספים מידי יום אני חושבת שכיום הילדה זקוקה לטיפול פסיכולוגי ואינני רוצה שהחרדות ילוו אותה להמשך חייה על כן אבקש ייעוץ והמלצות לטיפול אנו מטופלים בקופת חולים מכבי . אודה על מענכם בעניין זה.

גלי שלום נשמע שבתך סובלת מחרדה. יתכן שמקרה המעלית הוא זרז למשהו שהיה שם, אך הוא בוודאי לא הגורם למכלול התופעות שאת מתארת. בהחלט כדאי שתקבלו ייעוץ מפסיכולוג ילדים. התקשרו לצוות בריאות הנפש של קופ"ח מכבי באזור מגוריכם ובקשו המלצה. כמו כן אולי רופא הילדים שלכם מכיר מישהו מתאים מהרשימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי ניסתה להתאבד לפני כשנה עכשיו היא מדברת על זה שוב עם מי אני יכולה להתייעץ לקבלת כלים להתמודדות שלנו כהורים . כרגע היא מטופלת על ידי פסיכולוג פעם בשבוע היא רק התחילה אבל אני מזהה אצלה אישיות בעיתית ואנחנו כהורים לא כל כך יודעים כיצד להתנהג הייתי רוצה לדעת האם יש גוף שעוזר להורים להתמודד חוץ מבית חולים . אודה לך על תשובה מהירה

מה את מתכוונת במילים 'אישיות בעייתית'?

רורי שלום מאחר ובתך מטופלת אצל פסיכולוג הוא הכתובת הראשונה אליה צריך להתקשר. ראשית חשוב מאוד לדווח על מחשבות אובדניות שעולות שוב. כמו כן יתכן שצריך לבדוק צורך בטיפול תרופתי כלשהי. במידה ואין אפשרות שתקבלו ייעוץ ישירות מהפסיכולג המטפל בקשו ממנו הפניה לפסיכולוג אחר שיוכל לתת לכם ההורים הדרכה ויוכל להיות בקשר עם הפסיכולוג המטפל של הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני בת 28, תחילת חודש 9 להריון. זהו הריון ראשון שלי. לפני שנה סיימתי טיפול בדכאון קליני. הטיפול ניתן במשך שנה במרפאות חוץ של אחד מבתי-חולים של משרד הבריאות בארץ. סבלתי מדכאון קשה וממושך (של מספר שנים) עם נסיונות התאבדות. הטיפול הסתיים ביוזמתי ובהסכמה של הפסכולוגית שטיפלה בי לאור שיפור מאד גדול במצבי. מאז הספקתי להתחתן ולהכנס להריון. כבר לפני מספר חודשים התחלתי להרגיש שהבעיה חוזרת אומנם במידה פחות חמורה. אני מאוד חוששת מדכאון לאחר לידה. ממה שהבנתי זה פוקד גם נשים שלא סבלו מבעיות נפשיות לפני הריון. האם עלי לפנות לפסיכולוגית שטיפלה בי כבר עכשיו? האם לנסות להתמודד עם הדבר בכוחות עצמי? דבר נוסף שברצוני לציין - לא קיבלתי טיפול תרופתי עקב תופעות לוואי קשות.

נטלי ערב טוב לדעתי בהחלט כן. אין מה לחכות, אם את מרגישה שהבעיה חוזרת, אין מה להמתין להחמרה. להפך, ככול שתקדימי את הפניה תוכלי למנוע את ההחמרה, ולהגיע ללידה / ולתקופה שאחריה בצורה טובה יותר בהצלחה א

נטלי שלום לאור המצב הקשה בו היית לא מזמן זה די טבעי שתהיי לחוצה כעת בתקופה שהיא רוויה במתח ואי וודאות. אין ספק שכדאי שתפני לפסיכולוגית שטיפלה בך לצורך ליווי של התקופה הקרובה. היא גם תוכל לכוון אותך האם יש צורך בהתערבות תרופתית או שהמצב הוא רק מתח וחרדה טבעיים בתקופה כזו של שינויים. בלי קשר לדיכאון, כדאי שתקבלי לווי פסיכולוגי בחודשים הקרובים בהם תיכנסי לתפקיד החדש כאם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , היום צלצלה אליי הגננת של בני בן השנתיים , ואמרה לי שבני נושך את ילדי הגן נשיכות חזקות כאשר כול גופו רועד בזמן הנשיכה . לפני שהוא נכנס לגן הוא היה ילד שלא מכה אף אחד , לא מחזיר כאשר היכו אותו והיום משהוא נכנס לגן הוא נושך וסוחב בשערות . אני ממש לקחתי ללב את השיחה הזו , ומאוד הופתעתי שכך הוא מתנהג. כשאנחנו בסביבת ילדים של חברים זה לא קורה !! וגם כמובן בבית הוא לא רואה התנהגות כזו ! מה עושים ?? תודה מראש

לפחות לפי המאמר הזה: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=316 מאד ממליצה לך לקרוא אותו היות ומתוארת שם גם דרך התמודדות עם הבעייה.

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=2&article=289

יעל שלום הקישור הנ"ל אכן רלוונטי וכדאי לקרוא. הייתי ממליץ לך לבקש מהגננת לעקוב אחר התרחשות הדברים, מתי הוא נושך ומדוע. במידת הצורך בקשי לשבת בגן למשך כמה שעות ולצפות בנעשה מהצד. במידה והיא מוכנה נסי לשבת ממש בצד ולראות איך הוא מתנהל בגן. סביר להניח שתמצאי את המקור לבעיה די מהר, במיוחד אם את לא מזהה התנהגות כזו בבית. נסי לראות אם אפשר להגיע לפתרון בעזרת צוות הגן, ובמידה ולא פני לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יודעת שתחושת הזמן היא סובייקטיבית . רציתי לשאול למה כשנהנים מרגישים שהזמן עובר מהר ולעומת זאת כשסובלים אז לא מרגישים כך שהזמן עובר מהר מדוע הדברים הם כאלה ?

אני חושבת שכאשר שקועים בפעילות, בין אם מהנה ובין אם לא מהנה, תחושת הזמן "הולכת לאיבוד". זה נכון גם כאשר אין "רמזים" לזמן - כמו שעון, חדשות, או שיגרה יומית שמרמזת על הזמן. לכן אני חושבת שהשאלה היא היכן נמצאת המודעות שלנו - האם אנו מודעים לזמן או שאנו שוכחים ממנו. קל יותר לשכוח מהזמן כאשר לא חושבים כל הזמן: אוף, מתי זה כבר יגמר. אגב, אני לא בטוחה תמיד האם "מהירות" מעבר הזמן היא פונקציה של הנאה. לפעמים דווקא כאשר נמצאים בסיטואציה מאד אינטנסיבית (לדוגמה טיול של שלושה ימים בו יש הרבה פעילויות, הרבה אנשים, והרבה הנאה גם) יש תחושה שעבר המון זמן, ולפעמים קשה להאמין ש"רק אתמול" יצאנו לטיול, כי זה נראה כמו מאד מזמן. האמת היא שזאת תופעה קצת שונה, שקשורה להערכת הזמן שחלף, ולא ממש לתחושה שהוא חולף, אבל בכל מקרה

האם כאשר נמצאים בפעילות מהנה אבל לחוצים או מודאגים או פשוט מודעים לכך שהפעילות עומדת להסתיים - האם גם אז הזמן עובר מהר? האם בעזרת מודעות לכך שאנו נהנים, אפשר, אם ככה "להאיט את הזמן"? האם שעות טיפול עוברות עליכם מהר או לאט? האם ה-50 דקות, או פרק הזמן המוקצב נחווה תמיד באופן זהה? מעניין...

שלום אכן תפיסת הזמן תלויה בגורמים רבים ואינה "אובייקטיבית". תפיסת הזמן תלויה בעיקר בכמות האירועים שחולפים בזמן נתון וכן בתשומת הלב שניתנת לשעון. במידה וישנה אירועים רבים הזמן נתפס כחולף מהר, כאילו יש לאדם קריטריון לכמה אירועים אמורים להתרחש בממוצע בשעה. אם קורים פחות הזמן הסובייקטיבי חולף לאת יותר ואם יש הרבה אירועים הזמן חולף מהר. תשומת לב לשעון גורמת בד"כ לאשליה שהזמן חולף לאט יותר. סביר להניח שבתקופה מהנה יש פחות תשומת לב למעבר הזמן ובתקופה קשה יותר תשומת לב רבה יותר וציפיה שהוא יאיץ ויעלם. יש על כך מחקר רב, אפשר להגיע למאמרים רבים הן דרך האינטרנט והן בספריות האוניברסיטאיות. התחום שייך לפסיכולוגיה של התפיסה - perception בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי תינוק בן 10 חודשים. קיבלתי הצעה לנסוע מטעם העבודה לשלושה ימים לחו"ל ואני מאוד מתלבטת האם לעזוב אותו? בעיקרון, הוא יהיה עם אבא שלו בזמן הזה. מה דעתך? האם יכול להיגרם לו נזק? מה עם חדרת נטישה? אודה מאוד לתשובתך המהירה, אני צריכה לתת תשובה עד סוף היום!

אני חושבת שזה בסדר גמור, אין לך מה לחוש אשמה, או דאגה גדולה. אבא שלו מן הסתם מכיר אותו גם ויידע להיענות לצרכיו בצורה טובה. (האם לא כך?) ואם כך, אז אין בכלל מה לדאוג. אני חושבת שכלל הטיפול בילד הוא שקובע את רמת החרדה שלו ואת הבטחון שלו, ולא אירועים בודדים. למרות התפיסה ה"רומנטית" או אולי "הפסיכולוגית" קלאסית של טעויות גורליות, אני מאמינה שכלל הטיפול הוא שקובע. והכי חשוב לזכור - מה שטוב לאם, לרב טוב לילדה. כי אם את תרגישי שהחמצת נסיעה והזדמנות, ואפשרות אולי גם להתאוורר מתינוקך (ואין בכך רע), זה לא יהיה לילד טוב לטווח הארוך. זאת דעתי הדי נחרצת בנושא. מדובר אחרי הכל בשלושה ימים, ולא בפרק זמן ארוך מאד, מדובר באבא שנשאר איתו ולא באדם זר, והעיקר - תעשי מה שאת רוצה, כי הדבר הכי חשוב לילד זה שתהיה לו אמא מרוצה. הכי חשוב!

מעניין אותי מאיפה יש לך כזה בטחון אמיתי או מזויף שאת מתנדבת לענות על כל שאלה? למשל על השאלה הזאתי.

לי הרעיון של להשאיר תינוק בן 10 חודשים עם אביו ל 3 ימים לא ממש ניראה. נכון, שככול שאת תהיי מרוצה יותר מעצמך ומהחיים זה רק יעשה טוב לילד שלך. אבל 3 ימים לתינוק זה ניראה לי 'המון זמן' מקווה שתמצאי דרכים נוספות שיעשו לך טוב עם עצמך, ושהזדמנויות של נסיעה לחו"ל יגיעו בזמן מתאים יותר עבורך. עצם ההתלבטות מעידה שאת לא שלמה עם קבלת החלטה של נסיעה, אז 'אישור' או 'אי אישור' מהפורם - ייתן לך את ה'אור הירוק' שאת מצפה לו ?

נילי שלום אין כל בעיה לנסיעה בת שלושה ימים לחו"ל כאשר הוא מטופל ע"י האב ו/או המשפחה. מדובר על פרק זמן הגיוני בהחלט. סביר שהוא יתגעגע בדרכו ובהתאם לגילו ההתפתחותי, וכך גם את, לדעתי אין סיבה לחשש ויש סביב הנושא הזה של חרדת הנטישה מיתוסים מוגזמים, אם כי יש פסיכולוגים שסבורים אחרת. אם היה מדובר בנסיעה של שבועיים הייתי מסתייג, אבל על שלושה ימים אין טעם אפילו לפתוח דיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשיש לי מצב רוח רע אני חושבת מחשבות רעות . כשיש לי מצב רוח טוב אני חושבת מחשבות טובות . עד כאן אני בסדר . אבל זה מבלבל אותי האם אני עבד של המצב רוח שלי ? ואיך זה שמצב הרוח שלי משתנה במשך היום וכל יום בבוקר המצב רוח שלי הוא כזה ובצהריים המצב רוח שלי משתנה באופן קיצוני ובערב המצב רוח שלי אחרת לגמרי ? למה למחשבות חיוביות לוקח הרבה זמן להשפיע על המצב רוח ואילו למצב רוח הרע לוקח זמן קצר לגרום למחשבות רעות ? האם בעזרת מחשבות אפשר לשלוט על המצב רוח ?

מצד אני חושבת שזה מאד טבעי ואנושי שהמחשבות שלנו והמצב רוח שלנו צובע את תפיסת העולם שלנו. אך מצד שאני אני חושבת שכאשר יש לנו יותר יציבות פנימית, קל יותר להתמודד עם מצבי הרוח, כי הם אינם צובעים את הכל ב"שחור" או ב"ורוד" אלא נותנים גוון בלבד. הכוונה שלי היא שנשמע לי שחסרה לך תחושה יותר יציבה של עצמך ושל חייך. כאשר את יודעת שבאופן בסיסי את מרוצה מ... חיי הזוגיות שלך, למשל, קל יותר להתמודד עם ריב או משבר שגורם למצב רוח רע. יש בסיס, ועליו מצב רוח. כנ"ל לגבי כל תחום בחיים. אך כאשר הבסיס לא מספיק קבוע, שינויי המצב רוח נחווים כמאד טוטאליים, ואפשר להטלטל בין תפיסת עולם חיובית לשלילית. אני חושבת שאותה יציבות בתפיסה עצמית/תפיסת עולם מאפשרת גם להתקדם ולהתפתח, כי כאשר נתקלים במכשול, באי הצלחה, או בקושי, יש יותר יכולת להתגבר עליהם והם לא "ממוטטים" אותנו לחלוטין. להיות מושפע ממצבי רוח זה טבעי ונכון, כי דברים אינם קבועים אלא משתנים ובעיני להרגיש שונה בזמנים שונים מעיד על רגישות ברוכה, אני רק חושבת שהמידה שבה זה מטלטל אותנו תלויה באיזו יציבות פנימית שאפשר כמובן לפתח.

נטע שלום כשאת כותבת נדמה לרגע שמצבי הרוח שלך הם מישהו אחר שעליו את מדברת, והוא בעל יכולת שליטה בך ובחייך. מצבי הרוח שלך הם חלק ממך ומההוויה והחוויה שלך. הם לא מנותקים ואם תצליחי להבין מדוע הם נוצרים כפי שהם נוצרים תרגישי פחות מנוכרת לחוויה האישית שלך ואולי גם תצליחי לשנות את התנודות החריפות במצבי הרוח. המחשבות הן חלק ממצב הרוח ובעיקרון אפשר להשפיע על מצב רוח גם באמצעות מחשבות, יש אפילו שיטת טיפול כזו שנקראת חשיבה חיובית. אני מציע לא להתייחס למצב הרוח כאובייקט אלא כחלק פנימי השייך לך שצריך לחקור ולהבין אותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילד בן 20 שלוקח כדורים נגד דיכאון אני תמיד נתתי לא את הכדורים באופן קבוע ותקופה הלך לשיחות כמעט כל דבר אני מזכירה לו כרגע הנער לא עושה שום דבר עים עצמו עפ שהרבה פעמים מחלט שהוא הולך לעבוד מוצא עבודה ובבוקר קשה לא לקום והוא מתיאש ואומר לי שאעזוב אותו לנפשו מצצ אחד אני כל דבר דואגת לו ומנסה להיות הכי טובה שייש ולתת לו כל מה שאפשר ומצד שני הוא מחזיר לי בכפיות טובה מדבר אלי לא יפה כאילו אני חייבת להיות לרשותו מתי שהוא רוצה ומצד שני הוא לא רוצה שאגיד לא כלום הוא אומר שאני מעבירה עליו ביקורת ושאני מרגיזה אות השבוע החלטתי שאני לא מתיחסת אליו ושיעשה מה שהוא רוצה ואמרתי שגם אני לא אתן מעצמי וגם לא כסף שירצה כסף שילך לעבוד וגם לא מזכירה לו לקחת כדורים הוא משתדל לקחת אבל לא בשעות קבועות ורק את רוב המינון רק חצי כדור של הפעפ השניה ביום הוא לא לוקח שאלתי האים זאת דרך נכונה איך עלי לנהוג איתו תן לי כמה טיפים שיעזרו לי אני אמא מאד רגישה ומחליטה שאתנהג בעיקביות ואחר כך אני מרחמת עליו בגלל מצבו שאלה שניה מה יהיה אים הוא לא יקח תמיד את הכדורים ושאלה שלישית איך להביא אתו למצב שיתמיד בעבודה תודה תודה

ורנה שלום כמה טיפים ממני לא יספיקו. הבן שלך נמצא בתהליך ממושך של התמודדות נפשית ואת מעורבת בתהליך הזה באופן עמוק, בין אם תרצי ובין אם לא. אני מבין את התסכול שלך מחוסר השינוי במצב וחוסר הכרת התודה שלו או אפילו כפיות טובה שהוא מפגין. זה לא יגמר או יפתר בצעד אחד, יש כאן תהליך ארוך של ליווי עד שהוא יצא מהמצב בו הוא נמצא. אני מציע לך לקבל הדרכה מסודרת מפסיכולוג כיצד לנהוג, כיצד להגיב, וכן שיתן לך תמיכה וייעוץ לגבי המקום שזה פוגש אותך. אני לא חושב שאת יכולה להתמודד לבד עם מורכבות השאלות הללו וכל פתרון פשוט ומהיר יתגלה מהר מאוד כאכזבה. חלק מקבלת המצב הוא להבין שזה תהליך ממושך ושאת צריכה הדרכה כיצד להיערך להתמודדות ארוכת הטווח הזו. זה הטיפ המרכזי שאני יכול לתת לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום רב, אני בן 34 נשוי+2 , עובד ולמעשה כמעט הכל טוב בחיים. לפני כחודשים תקף אותי התקף חרדה, חשתי תחושה שאני עומד לאבד הכרה, הזעתי מאוד, הלב דפק במהירות ובחוזקה, הרגשתי חולשה וצורך להזיז את עצמי כדי לא לאבד הכרה. אני תמיד הייתי בריא, למעט דבר אחד שאני מזיז את הרגל לפעמים מבלי לחוש בכך כשאני יושב או לפני שינה. בזמן האחרון קורה לי גם שאני רועד טיפה כשאני כועס. בעקבות ההתקף קיבלתי כדורי וואבן \, ומאז היו לי עוד התקפים רבים, כאשר אני מנסה לעבור אותם מבלי לקחת כדור - לא תמיד מצליח. האמת היא שלא כל כך נראה לי שהכדור הזה עוזר לי, לפי הפעמים שלא לקחתי אותו. אשמח לשמוע איזה טיפול אתה ממליץ לי? הייתי רוצה משהו שהוא עם תרופות שאינן ממכרות או גורמות לתופעות לא נעימות. בתודה וברכה מראש יוסי

יוסי שלום ואבן טוב לטווח קצר מאוד ומאחר והוא אינו פותר את הבעיה צריך לתקוף אותה ממקום אחר לגמרי. אתה סובל כנראה מהפרעת חרדה כלשהי וכדאי לטפל בה ככזאת. רצוי כמובן לערוך בדיקות רפואיות דרך רופא המשפחה כדי לשלול בעיות רפואיות אחרות, אבל אחרי בירור קצר תוכל להתמקד בנושא החרדה. הדבר אפשרי הן ע"י שיחות עם פסיכולוג, והן ע"י תרופות ייעודיות נוגדות חרדה ששונות מאוד מהואבן. אני מציע לך לפנות לייעוץ בהקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

... אין דבר כואב יותר מבדידות, זוהי מחלה ללא מרפא, חודרת פנימה, מחלחלת אט, אט ומישבת עמוק בפנים. חלקם ינסו לרפא אותה בעזרים שונים, שיחות עם פסיכולג, כדורים, חברים, משפחה וחלקם ירצו אבל לא יוכלו. הבדידות התיישבה ולא רוצה לעזוב, טוב לה שם עמוק בפנים. אני בודדה ולא מאושרת. יש לי משפחה , חברים, קרירה אבל ... איך נפרדים ממנה? מה עושים? אמרתי לה, לבדידות שהיא לא רצויה, אבל בכל זאת היא לא עוזבת... ירין

ירין שלום את כותבת על הבדידות כמו על אדם או על קשר קרוב ומוכר. אני מתאר לעצמי שזה מגיע ממקום כואב ורב נסיון. את עורכת ממש דיאלוג עם הבדידות ומספרת כמה טוב לה שם בפנים. התיאור שלי מזכיר לי דיבורים על נשים מוכות שמספרות על בני זוגם המכים, אך נשארות איתם כי אינן יכולות לחשוב על קשר אחר או על החיים בלעדיהם. זה לא שיש לך שליטה על הבדידות, אחרת הייתי מסלקת אותה מייד, אבל יש משהו בהשלמה הזו שלך שמעורר אצלי שאלה לגבי השליטה שאת לוקחת על החיים שלך והיכולת להסב את המציאות למערכת חיובית ואופטימית יותר. נדמה לי שאת כותבת על האחרים ("חלקם ינסו לרפא אותה...") אבל לא בגוף ראשון מה עשית עד היום בנוגע לתחושה הכבדה הזו. זה "תיק" כבד לטיפול, אבל אני לא מכיר אלטרנטיבה רצינית אחרת למעט הטיפול הפסיכולוגי. במידה ולתחושה הזו מלווה גם דיכאון צריך בכל זאת לבחון גם את אפשרות הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת, ואולי זאת רק אסוציאציה פרטית, שתחושת בדידות קיימת כאשר יש חלק בתוכך שלא יכול לבטא את עצמו. ואז, גם כאשר את עם אנשים אחרים וגם כאשר את לבדך, אותו חלק מאותת לך על קיומו, מספר לך שלמרות שאת ביחד, שלמרות שהכל "בסדר" יש חלק בך שאינו מוכר, שלא זוכה ליחס, שלא יודע איך לבטא את עצמו. התרופה בעיני תהיה למצוא דרך לתת לבדידות לדבר. לספר על עצמה. כדי שהיא תהיה מוכרת, ידועה, תזכה ליחס, אולי גם לטיפול או דאגה. יש לך משפחה, אך ככל הנראה אינך יכולה לשתף אותם בתחושה, כך גם עם החברים. מדוע זה כך? האם זה בגלל שאינך יודעת מה לומר, יש בדידות, אבל אין לה מילים? או שזה אחרת, שאת דווקא "חונקת" את המילים שרוצות לפרוץ? האם הבדידות שלך היא בדידות מאנשים אחרים (בדידות כמו שאנו לרב חושבים עליה) או בדידות "עצמית", שנובעת ממרחק בין האופן שבו את חייה בפועל, לבין חלקים בך שלא יכולים להכנס למשחק?

אני נשואה 13 שנה. בעלי הוא גבר מאוד כריזמתי נאה וסוחף. החברה מאוד אוהבת אותו ומעריצה אותו. בוא בן 50 אני בת 45. יש לנו 2 בנים. .דווקא לאנשים הקרובים אליו - אני, אימו, אחיו הוא אלים מילולית ונוטה לריב. הבן אדם פשוט אוהב לריב. וכשהוא רב הוא לא בוחל באמצעים. הוא מאיים, הוא מפחיד - ושוב לא ע"י פיזיות אלא הכל במלים. הוא אדם אינטילגנטי מאוד, נאה וחכם אבל חסר למי שיביע דיעה הפוכה לשלו. הוא מסוגל לנתק מגע ולא לדבר עם אותו אדם זמן רב. לגבינו - אין לי ספק שהוא אוהב אותי ויש לנו גם תקופות טובות. אבל בתקופות הרעות הוא מאמלל אותי. הוא בוטה כלפי, תמיד מאיים לעזוב אותי. למרות כל השנים של האיומים ומסע ההפחדות אני מוצאת את עצמי נבהלת וחושבת אולי הפעם הוא רציני. אני משתדלת לרצות אותו והוא מנהל לחלוטין את חיי ואת חיי ילדינו. שנינו עובדים אך על פיו ישק כל דבר בבית. בעיה נוספת ביננו היא בעיית המין. הוא רוצה סקס כל יום. אני תמיד מסכימה. גם אם אני חולה או עייפה אין ויתורים. ואם ויתר לי במקרה אז למחרת ובימים הבאים הוא לא ידבר איתי. סקס נעשה עבורי סיוט. אני חיה בפחד מתמיד מתגובותיו הבלתי צפויות. הוא לא צועק עלי. מסע ההפחדה שלו הוא בשתיקה הרועמת שלו שיכולה להמשך עד שבוע. בדר"כ אני נאלצת להתחנף. אין לי ספק שלטנגו דרושים שניים. אבל אני חיה בטרור נפשי. אני כבר לוקחת סרוקסאט כדי להפחית את החרדה שלי ממנו. גם הילדים מפחדים ממנו. אך בסה"כ הוא בן אדם מסור משפחתי ונאמן. הוא אינו לוטש עינים לנשים אחרות והוא איש משפחה למופת. הוא לא מהמר אינו שתיין אינו נןאף מה לעשות? איך להתמודד איתו?

נטלי שלום מאחר ואינך שמה גבול ברור לדברים שחשובים לך את נמצאת במתקפת טרור בלתי פוסקת. לפי מה שאת מתארת מדובר בבן זוג בו את חפצה גם להמשך חייך ולא מישהו שאת שונאת והיית רוצה להתגרש ממנו. לפיכך את צריכה למצוא את הדרך להתמודד בצורה אסרטיבית וברורה עם הטרור שניצב מולך. חלק ניכר ממנו נובע מכך שאת לא שמה את הגבולות. קחי בחשבון שיציאה למאבק משמעותה גם לסבול תקופה מסוימת הגברה של הסימפטומים. כמו כן אינך יכולה לחזות מראש את תגובותיו. עם זאת, אני מעריך שכאשר בעלך ירגיש שעומדת מולו אישה חזקה שאי אפשר לנווט אותה כמו כלי או חפץ, סביר להניח שהוא יחשוב פעמיים לפני שיפעיל את כלי המלחמה הקבועים. במידה ויפעיל, תמתין לו גם תגובת נגד לא נעימה והדברים לא יעברו לסדר היום כפי שהם קורים היום. ברוב הפעמים נשים במצבך לא מצליחות להתארגן לעשות את המאבק הזה לבד. את זקוקה לעזרה ותמיכה מקצועית שתלווה אותך הלאה. עצם העובדה שהתחלת לקחת תרופה נוגדת חרדה ודיכאון כבר ממחישה את המצב אליו התדרדרו הדברים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתחיל תהליך של שינוי, קודם כל לגבי עצמך, דימויך ובטחונך העצמי, ולאחר מכן בתוך המשפחה. אל תשכחי שיש לך אחריות לא רק לעצמך אלא גם לילדיך שעלולים לסבול מהמצב הקיים לטווח הארוך. כמו כן, מצבים כאלה נוטים להתדרדר עם השנים ולא כדאי לסמוך על האמרה "יהיה טוב" כי באותה מידה יכול להיות גרוע מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מקווה שתראי את התגובה שלי - עברו יומיים מאז רשמת את ההודעה. אבא שלי הוא אדם כמו שאת מתארת, מאז שנולדתי ועד היום. היום אני בת 25 וחיה עם המון צלקות, אנחנו מפחדים ממנו ולכן אני מבינה למה התכוונת כשאמרת שאת חיה בטרור. אני לא יכולה לייעץ לך, אבל חשוב לי שתקחי בחשבון שהנזקים העתידיים לך ולילדים הם בלתי נמנעים. לכי לטיפול ואח"כ צרפי את בעלך גם, אל תוותרי!!!!

ואת ה"חלומות שחוזרים על עצמם השאירו.... שאלתי נגעה לנושא האינטימיות בחדר הטיפולים. אני מבולבלת, כי מצד אחד ברור לי שנוצרת אינטימיות בטיפול, ולו רק בגלל העובדה שבחדר עולים הדברים הכי אינטימיים של המטופל. יחד עם זה צריך שניים לאינטימיות, לא? והרי רק צד אחד נחשף בטיפול. אשמח לקבל התייחסות לנושא, ו/או הפנייה למאמרים רלוונטיים. תודה.

כי אני חושבת שאינטימיות היא באמת תכונה הדדית, תכונה של שניים. זה נכון שהמטופל הוא זה שנחשף, בסיפור חייו, ברגשותיו וכו', אבל האינטימיות כבר שייכת למפגש בין המטופל למטפל. אני חושבת שהאינטימיות נוצרת משום שהמטפל "שומר" ומתייחס ברצינות, בעדינות, וכו' לדברים החושפים שהמטופל מספר. אפשר לספר דברים אישיים ואינטימיים מבלי שתווצר אינטימיות, אבל אם יש מי שקולט את הדברים בצד השני, אז זה כבר משהו אחר. זה לא הופך את האינטמיות ל"מלאכותית" או "מזוייפת", אלא פשוט שונה ממה שאנו רגילים אליו בחיים. בחיים מרבית הקשרים הם יותר סימטריים בהם גילוי לב, גורר גילוי לב. בטיפול זה לא ככה.

יעלי שלום אכן בגלל תקלה מסוימת באתר שארעה אתמול היה צורך במחיקת הודעות כפולות רבות וכנראה בטעות נמחקה גם הודעתך. אני מתנצל על כך ואשמח לענות לך אישית אם תכתבי אותה שוב. אנסה להתייחס לדברים שכתבת כאן בתקווה שהם עונים גם על ההודעה המקורית אותה לא ראיתי. סוגית האינטימיות בחדר הטיפולים עלתה פעמים רבות כאן בפורום ורבות נכתב עליה גם בספרות. הקושי שאת מדברת עליו הוא העדר הסימטריה בקשר הטיפולי. אינטימיות היא אכן דבר הדדי, אם כי גם היא אף פעם לא סימטרית לחלוטין. תחושת האינטמיות והקשר האישי בחדר הטיפולים נוצרת הן בגלל שהתכנים שמביא המטופל הם אינטימיים, אבל גם בגלל שנוצר שם משהו בין שני אנשים. להערכתי קשר טיפולי ללא "כימיה" אישית בין שני הצדדים יגווע ולא יצליח לעזור בטיפול בבעיות בגללם פנה המטופל. את צודקת שהמטפל אינו נחשף בצורה ישירה בטיפול. עם זאת, הוא נמצא שם בצורה אישית מאוד גם אם אינו מספר על קורות חייו ועל ההיסטוריה האישית שלו. בטיפולים פסיכולוגיים רבים הקשר בין המטפל למטופל משמשים חומר גלם משמעותי לטיפול ולהתמודדות עם הדברים שעימם רוצה המטופל להתמודד גם מחוץ לחדר הטיפולים. בהקשר זה נוצר פעמים רבות גם היבט מתסכל בגלל חוסר הסמסטריה בקשר, אם כי הוא בד"כ אינו מפריע למהלך הטיפול מתוך ההבנה ההדדית שזה תנאי הבסיס שמאפשר לטיפול לשרוד. טיפולים בהם נשבר הכלל הזה והקשר בתוכם הופך לסמסטרי אינם שורדים ואף גורמים נזק בטווח הארוך למטופל. מונחים רלוונטיים נוספים בתחום הזה הם העברה (טרנספרנס) והעברה נגדית שמתייחסים לחלקים ההשלכתיים של המטופל על המטפל, ולהיפך. כאמור נכתב על כך רבות וכל ספר בסיס על פסיכותרפיה דינמית מתייחס לתהליכים הללו. אפשר למצוא בוודאי גם חומר באינטרנט. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל הנושא הזה מדבר אליי. אולי כי זה הקשר היחיד בחיי שלא קיימת בו טיפה של הדדיות ולפעמים אני חשה פספוס. יושבת מולי אישה שבעיני היא מעניינת , ואני מאד אוהבת אותה ויחד עם זה אני צריכה להחניק ללא סוף את הצורך להתעניין בה ולשאול לשלומה, ולשמוע גם עלייה, ושלא לדבר על הרצון העז לתת לה מעצמי ודאגה באופן אישי (עד כמה שזה נשמע מוזר) הרבה זמן זה היה סימפטום של העברה ונטו העברה. היום אני מרגישה שזה יותר מהעברה, זה תוצאה של כימייה בנינו ושנים של טיפול. בכל מקרה אני מסכימה שזה מוזר קשר שהוא חד צדדי, אבל אין הרבה מה לעשות בנדון. כנראה שאחרי הכל זה מה שטוב למטופלים שהקשר הוא חד צדדי, כי ככה באמת מתאפשרים סיטואציות כמו העברה ושיקוף רגשי וטיפול אוביקטיבי. הדברים האלה חיוניים לטיפול וכנאה שאסור לשכוח את זה כשמרגישים מוזר עם הקשר החד צדדי הזה. יש משהו שכנראה מחייב את הקשר החד צדדי הזה בשביל ההצלחה של הטיפול... דון

שלום, רציתי לשאול האם מותר למטפל לחבק מטופלת? או לחילופין מטפלת למטופל? ברמה העקרונית... אני יודעת שזה קורה...אבל האם זה נחשב כמשהו ש"מותר"..? הכוונה לחיבוק עידוד. חיזוק. או אפילו להראות חיבה..וקירבה. (לא בתחילת הפגישה ולא בסופה. אלא באמצע. כחלק מהטיפול עצמו). כאשר המטופל/ת מראים רצון מסוים לזה... האם למטפל מותר "להציע" את זה.. המון תודה

לעתי זה משתנה מאחד לשני. יש מטופלים שזה עושה להם טוב ויש כאלה שלא. מטפל חכם מבחין בכך. אם מטפלת מחבקת מטופלת אני לא רואה בכך משהו פסול בכלל. אם זה מטפל שמחבק מטופלת אז זה כבר משהו אחר... אבל מטפלת ומטופלת שמתחבקות זה לדעתי יכול להיות חלק מהטיפול. מנסיון זה אפילו מומלץ ((: דון

לד"ר קפלן היקר יש לי רצון עז להעניק למטפל שלי חיבוק. מאין רצון להעניק ולקבל חום. האם יש מקום לדון איתו בזה שאני רוצה לתת לו חיבוק בכל פעם שאני רואה אותו? מוזר אני פשוט רוצה כל הזזמן להעניק לו מעצמי, לחבק לתת לו מתנות (אני לא עושה זאת כי הרי יש גבולות!!).

יש לנו הרבה צרכים ורצונות סמויים שלא באים לידי ביטוי כי .... כך גם כאן, את אוהבת אותו הוא עזר לך, בא לך לתת בחזרה לאודות לו, זה אנושי טבעי ויפה. כנראה לחבק אותו כבר לא תוכלי רק כי הוא גבר ואת אישה וגם אם אין בך כוונה מינית, מה לעשות שבעולם שלנו הגבול הזה מטושטש... אם זו הייתה אישה, הייתי אומרת לך תחבקי אותה אבל זה גבר...

לשני לדון וגם לכותבת שרוצה לחבק הדעות בעניין חלוקות. יש כאלה שיאמרו שיש על כך איסור מוחלט, שלמטפל אסור לגעת במטופל, נקודה. יש כאלה שיסייגו את העניין ויאמרו שזה עניין של הקשר וסוג הטיפול. בוודאי קשר בין גבר לאישה יהיה יותר מסובך בהקשר הזה, אבל הוא מורכב בכל הקשר. אישית אני חושב שעדיף להמנע ממגע פיזי בתוך הטיפול הפסיכולוגי. אני מקבל שיש מצבים ייחודיים שבהם זה נוצר כביטוי לחום ותמיכה. חייבים לוודא שאין כל הקשר מיני למגע הזה כי אז זה חוצה את גבולות האתיקה והחוק בצורה ברורה. זו הסיבה שהעניין כל כך מסובך, כי כל כך קל שזה יגלוש, אפילו בדמיון, לאותם מקומות בעייתיים ואסורים. אין ספק שהנושא, אם קורה או עולה במחשבות, רצוי שיעלה גם בטיפול עצמו בצורה ישירה ויעובד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שהקשר מיני קיים ומתקיים ברמה מסויימת (יכולה להיות מאד נמוכה) כמעט בכל עת, משום שהמיניות שלנו היא חלק מאיתנו. וטוב שכך! חיבוק בין מטפל ומטופל - בין אם מאותו מין או ממין שונה, כולל לכן קמצוץ של המרכיב הזה גם כאשר החיבוק הוא "תומך", "אבהי", "אמהי", וכו'. הדרישה שהחיבוק יוכל להתרחש רק אם מוציאים ומגרשים מתוכו כל זכר למיניות הינה לפיכך, בעיני, בעייתית. זוהי דרישה ליצור נתק מלאכותי בתוך האדם, משום שהחלק המיני צריך להגדע/להיות מודחק/לא להתקיים כדי שחיבוק כן יוכל להתקיים... לכן המסקנה שלי היא שהתמודדות נכונה עם השאלה אינה לשפוט האם בחיבוק יש אלמנט מיני או לא (כי הדרישה שלא יהיה בו שום כלום של מיניות יוצרת פיצול פנימי אצל המטפל או המטופל או שניהם) אלא האם תחת ההנחה שיתכן ובמגע יש היבטים מיניים כלשהם, או שהוא עשוי לעורר היבטים כאלה, זה עדיין רצוי או שזה לא רצוי. באופן אישי, משום שאני חושבת שהמיניות שלנו היא חלק מהותי ובסיסי בנו, עדיף לא להתחבק, במקום להתחבק רק אם מוחקים כל זכר לאותה מיניות.

או המטפלת אישה והמטופלת גבר אבל אם המטפלת אישה והמטופלת אישה אז אין סיכוי למשהו מעבר!!! אז למה בעצם יש בזה משהו שהוא לא בסדר לדעתך? אם המטפלת שלי מחבקת אותי כי היא אוהבת אותי וכי אני אותה וכי יש לנו קשר טוב, או שהיא חשה בחולשה שלי ומעוניינת לתמוך בצורה פיזית כדי לתת כוח אז למה זה בעצם לא נכון???

אני חושבת שהחיבוק בטיפול הכרחי רק במקרים מסוימים , ובאופן כללי עדיף להימנע מחיבוק. לא חשוב עם מדובר במטפלת או מטפל. אני מהפגישה השניה מקבלת חיבוקים בסוף כל פגישה. כי יש לי ממש צורך ומחסור באהבה ותמיכה. אני יודעת שהמטפלת שלי לא באה למלא את החלל , איך עדיין מוזר לי להפרד בלי חיבוק. אני חושבת שלא תמיד טוב להתחיל עם חיבוקים , אבל מנקודה שונה.. זה יוצר מבוכה מסוימת. לפעמים זה מרגיש נורא לא טיבעי , הרי היא המטפלת שלי ולא חברה. גם אני , דרך אגב , מאוד אוהבת להעניק , ובעיקר מרגישה שאני לא יכולה לקבל בלי לתת , ולכן נותנת מתנות למטפלת בתירוצים שונים. לירז

אני לוקחת את כדורי הציפרלקס כבר שבוע וחווה תופעת לוואי של בחילות ממושכות. רציתי לדעת האם תופעות הלוואי הללו יעברו? ואם כן אז מתי?

רחל שלום אנא פני לייעוץ לפורום לפסיכיאטריה, הייעוץ כאן בתחומי הפסיכולוגיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מספר שנים אני חולמת חלומות משונים על סבא שלי כאילו הוא נוגע בי ולפעמים אונס אותי ואני מצד אחד יודעת שזה רע ואסור ומצד שני זה מגרה אותי ואחרי חלומות כאלה אני מרגישה רע ואשמה על כך שאני מתגרה מזה.אני עכשיו בת 19 אבל היו מספר פעמים בילדות שלי שהוא אכן נגע בי לא משהו ממש רציני אבל בהכרח לא נעים.ואני מפחדת שיכול להיות שהוא עשה עוד דברים ואני פשוט לא זוכרת מפני שקטעים האלה על נגיעות קטנות אני זוכרת במעורפל.יש לציין כי עכשיו אנחנו לא מדברים כלל בעיקר כי לא מסכים עם עובדה שיש לי חבר.והוא קורא לי בשמות מעליבות.תעזרו לי בבקשה להבין האם הוא פגע בי בעבר.התחלתי לחלום חלומות עוד לפני שרבנו. הרבה לפני.תודה.

מצטערת שזה יצא כל כך הרבה פעמים פשוט הייתה לי תקלה

שפוי, האם אתה רופא שיודע לעשות אבחונים ? למה 'חולת נפש', לא מוצאת שום דבר שמעיד על מחלת נפש (ואני לא רופאה, ולא יודעת לאבחן) מתוך תאורי היחסים של קלרה עם הסבא שלה. וכמו שאני לא רופאה, אני גם לא מקצועית בניתוח חלומות, אבל ממה שאני יודעת מנסיוני וממעט קריאה בנושא, חלומות יכולים להעיד על הרבה מאוד דברים, מהעברת זיכרון מהתת מודע למודע, דרך פחד ממשהו למרות שבמציאות הוא לא היה, פינטוז על משהו שאנחנו רוצים שיהיה, החלפת דמויות בדמויות אחרות, ........ אין לי שום כלי לדעת מתוך התאור מה היה או לא היה, אבל עצם החלומות שחוזרים על עצמם באותו הנושא, הזכרונות הלא ברורים, ותאור היחסים כיום, ניראה לי שהיחסים עם הסב מורכבים וראויים לברור יותר מעמיק. בין אם היחסים של הסב היו יחסים שחרגו מעבר ליחסי סב, לבין ישנו אפילו חשש קטן שהיה משהו - לדעתי אין מה להשאיר את זה בחוסר בהירות, זה יחזור ויעלה עד שיתבהר. (בלי או עם קשר, מעניין שסוג התקלה - והמסר מההודעה זהים - 'חוזרים על עצמם', לדעתי גם זו נקודה שראוי להיתייחס אליה, אני פשוט לא מאמינה ב'צרופי מקרים מיקריים')

קלרה שלום הנושא שאת מעלה רציני מאוד ודורש התייחסות. את מספרת על זכרון מעורפל של מגע לא הולם של סבא שלך וחשש שאולי היה יותר מכך. החלומות שעליהם את מספרת יכולים להיות קשורים לאירועים שכאלה, ובוודאי מספרים על עיסוק כלשהו שלך עם היחסים בתוך המשפחה והמידה שבה הם מותרים או אסורים. אני מציע לך לא להישאר לבד עם התכנים הקשים והמורכבים הללו. כל אדם היה מוצף ומתבלבל כאשר היום עולים אצלו מחשבות שכאלה וכדאי לבדוק את הדברים ולעשות בהם סדר עם איש מקצוע שמתמחה בנושא של התעללות מינית ועיבודה. אדגיש שאינני אומר שאכן היתה או לא היתה התעללות מינית, זו שאלה שאותה את צריכה לבדוק בצורה רצינית בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. רציתי לדעת מה זה טיפול במגע, האם יש לו יכולת לטפל גם בבעיות נפשיות? למי הוא נועד ואיך הוא עוזר? תודה.

"שיטה לריפוי מצבים של זעזוע וערעור שמקורם בטראומה שמתמקדת בגוף.." (טיפול בטראומה באמצעות מגע:) http://www.macom.org.il/safe-touch.asp ============== טיפול ושיקום מיני (סרוגייט) נחשב גם טיפול מיני ועובד על הגוף והנפש כאחד. "הסרוגייט הינו בן.בת וג אובייקטיבי ואמפטי הנותן למטופל משוב בצורה בונה ועניינית, בשל כך המטופלים יכולים לקבל את העצה הניתנת ע"י הסרוגייט בלי להיפגע, וליישם אותה מייד בתוך המפגש הטיפולי." http://www.dr-aloni.co.il/love.html ============= ברפואה האלטרנטיבית, רוב הטיפולים הם טיפולים במגע כמו שיאצו, רפלקסולוגיה וכו' וגם הם מטפלים לא רק בבעיות פיזיות אלא בחרדות, דכאון, מצבי רוח וכו'. למשל: "טיפול במגע על פי 4 האלמנטים הוא טיפול הנוגע באדם השלם, על כל רבדיו ומלמד אותו את הדרך חזרה לאיזון ולבריאות. סימפטומים גופניים, כאבים, מחלות, אי נוחות וכו' הם צורה של הגוף לאותת לנו על חוסר איזון באיזשהו תחום מחיינו המיוצג ע"י אחד מהאלמנטים המרכיבים את היקום: הרובד המנטאלי (חשיבה, חושים ) מיוצג ע"י אלמנט אוויר, הרובד היצירתי (עשייה) מיוצג ע"י אלמנט אש, הרובד הרגשי מיוצג ע"י אלמנט מים והרובד הפיזי (גוף, צרכים, חומר) מיוצג ע"י אלמנט אדמה." http://www.ofragarti.co.il/TndDsp.asp?page=87 =========================================

היי גילת באמת הקישורים יכולים לעזור לך. ..בגדול, טיפולי מגע ושיאצו ומסאג'ים מרגיעים, עוזרים קצת במקרים של חרדות, חוסר אמון בעולם, הירגעות, ועוד . יכולים לעזור לאנשים שעברו חוויות טראומטיות בחיים שלהם, כולל גילוי עריות , אונס, מלחמות, טרור וכו'.

גילת שלום הטיפול במגע בד"כ אינו מועבר ע"י פסיכולוגים. אני מציע שתנסי להיעזר בקישורים ובחיפוש אינטרנט כדי לקבל מידע נוסף ואולי תמצאי פורומים של אנשים מקצוע שאינם פסיכולוגים שעוסקים בתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך.אני חשה שאני בבעיה ואני חסרת אונים מולה. אני עוברת משברים בתקופה הזאת,ועברתי 2-3 התקפי חרדה ופניקה. מענין שכשאמרתי לרופאת המישפחה שלי שאני עוברת משברים וקשה לי,אז היא רשמה לי רסיטל.וכשבאתי הביתה מירוב פחדים מכדורים פסיכיאטרים ניכנסתי לפניקה כאילו שמשהוא לא בסדר איתי אם מציאים לי כדורים.ואולי הגוף שלי יצור בהם תלות אני לוקחת 10 מיליגרם רסיטל ביום,כבר 8 ימים,ואני עדין במצב נורא נפשי. דיכאון,חרדות,לחץ בחזה רוב היום מירוב מתח נפשי עצום וגופני. הרופאה אמרה לי לא להפסיק.אני כמעט לא נוגעת באוכל 8 ימים,כי אין לי תאבון. אולם זה טוב כי שקלתי 100 קילו,ואני אכלנית כפייתית.אבל החרדות והמתח והדיכאון לא מרפים ממני.מה אתה מציע לי לעשות.

היי הדס, עד כמה שידוע לי יש תקופות הסתגלות של שבועיים או משהו כזה. לא לוותר! ההקלה תבוא בקרוב. תחזרי לדווח. אשמח לשמוע על שינוי..:)

שלום קיבלת טיפול בתרופות פסיכיאטריות ע"י רופאת המשפחה. סביר להניח שיש לה סמכות לתת תרופות כאלה, אבל עדיף שתפני לפסיכיאטר מומחה לייעוץ נוסף, במיוחד לאור העובדה שאת מרגישה כזה אי שקט. אגב, התרופה לא אמורה להשפיע עליך תוך 8 ימים, זה לוקח יותר, כך שההנחיות שקיבלת נכונות. בכל מקרה, על פי הרקע המועט שתיארת, הן של התקפי החרדה והן של ההשמנה, יש רק פסיכולוגי לבעיה והתמקדות בלעדית בטיפול תרופתי איננה מספקת לדעתי. אני ממליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי במקביל ללקיחת התרופות כדי להגיע לשיפור מהיר ויעיל יותר בסימפטומים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב, אני בחורה בת 24, סטודנטית ועובדת ומסתדרת מאד עם אנשים ואוהבת מאד אנשים. יש לי בעיה שמפריעה לי מאד מילדות ואני מרגישה ממש כאילו יש לי הפרעה נפשית - זה אולי נשמע כמו בדיחה אבל זה ממש מציק לי כשאנשים שיושבים לידי או נמצאים איתי אוכלים בפה פתוח או כשלועסים מסטיק בקולניות זה ממש מגעיל אותי מבפנים אני לא יכולה לשמוע את זה כמו שיש אנשים שלא יכולים לשמוע כשמגרדים לוח כיתה ויש קול צורב שכזה , אני שומרת בבטן כמובן כי אני מרגישה שזה לא נכון אבל זה ממש מפריע לי ועוד יותר מציק לי למה זה כ"כ משגע אותי למה לאחרים זה לא?! אמי תמיד אמרה לי שחברה טובה שהיתה לי כשהייתי קטנה והכל היה מפריע לה היא זו שהכניסה לי "ג'וקים בראש" שפתאום התחיל להציק לי העניין אבל אני לא יודעת למה ואיך ואיך להפסיק את ההפרעה הזאת? אודה לך אם תוכל לתת לי קצה של חוט...

מקשרת באופן לא מודע בין מה שתיארת-לעיסות וכו' לבין משהו-כנראה מיני שנתפס אצלך בגיל ההוא כאסור.ואז כשעושים זאת לידך-זה מזכיר לך את המיני טראומה שלך, ואת משליכה את הרגשות מאז-על הלועס. יש מבין?

מירב שלום את מתארת סוג של מחשבה טורדנית ותגובה רגשית של גועל שקשורה לאכילה ולעיסה. סביר להניח שיש לזה מקורות בהיסטוריה האישית שלך אבל יתכן שאפשר לטפל בזה גם ללא הבנה עמוקה של מקורות העניין. במידה והבעיה ממוקדת, כלומר, אין לך סוגים נוספים של מחשבות טורדניות או בעיות אחרות משמעותיות סביר להניח שיהיה אפשר לעשות שינוי באמצעות טיפול פסיכולוגי התנהגותי קוגניטיבי, היפנוזה עשויה להיות יעילה גם היא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לשאול, האם כמטפל הקשר שנוצר בינך לבין כל אחד ואחד ממטופליך הוא דומה בעיקרו, או שיש מטופלים שאותם אתה מעדיף יותר, נהנה לבלות שעה טיפולית בחברתם יותר, ומצטער כשהם עוזבים בסוף הטיפול ומרגיש שתתגעגע אליהם יותר מאשר אל האחרים. סליחה על החדירה לפרטיות, מקווה שתוכל לענות.

פסיכולוגים הם בני אדם ולכן יש הבדלים בין המטופלים השונים, מה גם שסוג הבעיה של המטופל וצורת הטיפול בהתאם לבעיה גם יוצרת קשר שונה בין המטופלים. אני לא חושבת שפסיכולוג יענה לך תשובה ישירה על שאלתך(לגבי העדפה שלהם הם יגידו : מדוע זה חשוב לך? וכד' ז"א הם יעבירו את השאלה אליך

שלום עשית בשאלתך חלוקה לשתי קבוצות בלבד. כאלה שנעים בחברתם וכאלה שלא. אין ספק שיש הבדלים בין אנשים שונים והחוויה שהמפגש איתם מקרינה עליך, בין אם אתה פסיכולוג ובין אם בתפקיד בינאישי אחר. לכן התשובה די פשוטה, בוודאי שיש הבדל בחוויה של הפסיכולוג כשהוא יושב עם מטופלים שונים. הדבר החשוב בטיפול הפסיכולוגי הוא שהחוויה האישית הזו יכולה לשמש חומר גלם חשוב וקריטי לפעמים, לטיפול הפסיכולוגי עצמו. אם אני יושב עם מטופל שמעורר אצלי התנגדות או חוסר אהדה אני אבין משהו חשוב על האופן בו הוא יוצר קשרים עם אנשים. כמובן שאבדוק גם עם עצמי קודם האם יש משהו פרטי ואישי אצלי שיוצר את התגובה הזו, כי יתכן שזה לא שלו, אלא שלי. בכל מקרה, אהיה לי מאוד חשוב להבין את הדינמיקה של הטיפול שיצרה אצלי תחושות מסויימות. זו הדרך היחידה שיש לפסיכולוג להבין משהו גם על מה שקורה מחוץ לטיפול, מעבר למה שהמטופל מספר. חלק מהמטרה הטיפולית בעיני תהיה להגיע למצב בו התחושה שלי תשתנה כלפיו כי אז בד"כ אוכל גם לדעת שמשהו בטיפול עזר לעשות שינוי. זה על קצה המזלג מה שבתיאוריה הפסיכולוגית מתייחס לתופעות בין אישיות בתוך הטיפול כמו העברה, העברה נגדית, הזדהות השלכתית וכו'. ולבסוף, היכן זה פוגש אותך? אין לי ספק שכל אחד היה רוצה להרגיש שהוא מיוחד ושונה וזה דבר שבהחלט יכול לקרות גם בתוך הטיפול. עם זאת, יש גם תחושות של תחרות וקנאה ואז הייחודיות אינה מספיקה כי תמיד יש מטופלים אחרים שעלולים לאיים על המקום, בדיוק כמו שקורה במקומות עבודה, בחברה, במשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שתי בעיות שהייתי רוצה להתייעץ עמך. האחת היא לגבי אחי חולה אפילפסיה בן 34 שקבל טפול תרופתי עד גיל 18 ולאחר מכן הפסיק את הטפול כי טען שהתרופות עושות לא תופעות לוואי ורק עכשיו לאחר שכנועים רבים התחיל להיות בטפול תרופתי והוא נוטל תרופות כחמישה חודשים והוא טוען שאין לו התקפים כמעט בכל השנים הרבות כחמש עשרה שנה לערך היה בטפול אצל כל מיני הילרים שלדעתנו רק החמירו את מצבו, הוא טוען שמבחינה נפשית ורוחנית זה עשה לו טוב. מה שקורה הוא שגם קודם וגם עכשיו אחרי הטפול יש לו לדעתי בעיה נפשית והתנהגותית הוא לא יודע איך להתנהג בחברה ובטח לא התנהגות שהולמת בחור בגילו הוא כאילו מנותק מהמציאות חי בבואה שלו ,משעמם מאוד וכבד מאוד ואין על מה לשוחח עמו כי הוא כל הזמן חוזר על אותם משפטים קבועים ונושאים משעממים כמו העבודה שלו . אין לא גם חיי חברה ומין כי לא נעים להיות בחברתו הוא אמנם יוצא לבלות אבל זה הרבה בגפו. אציין גם שהוא בחור משכיל עובד ומפרנס את עצמו וגר בדירה משלו אין לא בעייה לדאוג לעצמו,אבל הוא לא מבין שיש לא בעיה והוא צריך טפול הוא חושב שאם עכשיו הוא נוטל כדורים הכל בסדר ואם הוא הולך שוב להילרית זה גם בסדר . מה עלי לעשות איך להתנהג ולהגיב הוא לא בחור שאפשר לדבר עמו חופשי. תודה.

רציתי עוד להסביר שכאילו הפפתחותו נעצרה לפני הרבה שנים ,יש לו תגובות והתנהגות כמו נער לדוגמא לבני בן ה-15 היה יום הולדת והוא קנה לא מתנה שמתאימה לילד בן 4 . איך לשכנע אותו ללכת לטפול ולאיזה טפול?

איכפתיות ודאגה אלו תכונות מאוד מוערכות וחשובות (בעיני). וממה שאת כותבת נשמע שאת מאוד אכפתית למצבו של אחיך. כיום יש הרבה מאוד סוגי טיפול, וכל אחד צריך למצוא את הסוג שמתאים לו ולצרכים שלו, את מציינת בדברייך שהוא הלך לכל מיני הילרים - שלפי דעתו עזרו ולו לפי דעתך החמירו את מצבו. בהבנה שלי - אין טוב ואין רע, אין שיפור ואין החמרה - אלא בעיני האדם עצמו, שהוא היחיד שיכול להחליט מה טוב עבורו. (להוציא מקרים של אנשים שאין להם כושר שיפוט/אבחנה). בחיים אנחנו אנחנו מוצאים את עצמו במקרים רבים שבהם אנו רוצים לעזור לשני (בן משפחה, חבר ....) ואנו עושים זאת בהתאם להבנה שלנו ולעמדות שלנו, ולתפיסת העולם שלנו ....עם כל הרצון הטוב שלנו, ועם כל הנכונות להגיש עזרה, אבל מה לעשות שלפעמים לשני יש הבנות אחרות, שלא תואמות את ההבנות שלנו ? לדעתי - זו זכותם. בכל מקרה - קשה מאוד לשכנע אנשים ללכת לטיפול שהם לא מאמינים בו, חלק חשוב מאד מהטיפול זה הרצון לקבל אותו, והאמון במטפל. ואז כמובן חשוב שזה יהיה מאדם אמין ומקצועי עם הגישה הנכונה. כשאין את הרצון והאמון - זה יהיה מאוד קשה לשכנע, וגם אם תצליחי והוא יילך כי שכנעת אותו, אני חוששת שלטיפול אין הרבה סיכוי לעבוד. בהצלחה

אורנה שלום ראשית מאחר שמדובר במחלה נוירולוגית שנכתב ונחקר עליה הרבה כדאי להתייעץ עם נוירולוג שמתמחה בתחום הזה ויוכל להסביר את ההשפעות של המחלה על ההתפתחות האישית, הפסיכולוגית וכו'. אין ספק שאדם שעבר את מה שאחיך עובר במשך שנים רבות מושפע מכך גם ברמה הנפשית. זה משפיע על תפיסה עצמית, תפיסת גוף ועוד מרכיבים רבים בחוויה האישית. לכן בהחלט מתבקש להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי, אך זאת רק במידה והוא רוצה ומודע לכך. אין אפשרות לטפל באדם שאינו מעוניין בכך ואפילו אם היה הולך לא היה יוצא מכך כלום. את יכולה להסביר לו את מה שכתבתי במילים שלך ולראות כיצד הוא מגיב. במידה והוא לא מעוניין אז לפחות נתת לו את המידע ואולי זה ישנה משהו בטווח היותר ארוך. בהחלט יתכן שהוא יקשיב יותר לרופא נוירולוג שימליץ לו על טיפול פסיכולוגי מאשר למישהו שאינו איש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

פתאום ככה אאוט אופ דה בלו הצלחת לחצות חומות וסכרים. זה היה אחרי שהנפתי את הדגל הלבן שרמז שיש כניסה לכל דיחפין לנפש המעורערת שלי. מצד שני אני לא בטוחה שכל דיחפין באמת היה יכול לחדור לשם. גם מקומות פרוצים לא באמת פרוצים עד הסוף ולא לכל אחד. היה לך את זה, בחרתי בך, השתלבת בחלל המופשט בנפשי שהלך וטווה לו צורה משלו,. כל המשפטים האלה ורבים כמותם מתארים ביעילות אמיתית את מה שקרה בנינו בחדר הטיפולים שלך. על הספה, הנפש בתנוחה עוברית, הגוף לא. הגוף משדר משהו שרועד מבפנים כמו עלה נידף ברוח. סיפור חיי- הסכר נפרץ, יריית הפתיחה הרעידה איברים פנימיים בגופי, אהבה כאב חרדה התערבבו. החלה תחרות אחרי השפיות. וחיבוק. חיבוק עוטף כמו רחם חמה. הדמעות הסדוקות המליחו שטחים שקרסו תחת שכבות אבק לא מתחשבות. אני מתקשה למצוא תאריך מדויק יום ושעה שהעננים התפזרו וקרן שמש חדרה אל תוך העולם ההרוס שלי. קשה לי עוד יותר לשים את האצבע על היום שחדרת ללבי ללא רחמים. לא ביקשת רשות ולא נדרשת לעשות זאת. קלפי הרגשות נטרפו במהירות שלא יכולתי לעקוב אחריהם. ולצערי אחרייך אני לא מספיק מטורפת כדי לעקוב. באיזה שהוא שלב טיפסת במהירות מירבית לקצה הסולם בלבי והאיכפתיות שבי נסקה לשמיים. פתאום זה חשוב מידי. הכל. פתאום אני חוששת שיקרה לך משהו, פתאום אני רוצה להכיר אותך יותר. והכי נורא מהכל, שזה כואב . אהבה עזה שמציפה כל שריר. אולי זה סוג של אודיה. לא משנה מה זה, זה שורף אש. אולי שנה עברה. בשביל להרגיש לא צריך רישיון, צריך לב אוהב. צריך סוג של כימייה. משהו בין אישי שמרגש ופותח דלת לדמעות שבין המילים כתובות, אלה שצצות לך מידי פעם ובכישרון של שנים נוטות להסתתר שלא אראה כמה אכפת לך. עברה שנה אולי יותר מאז שהודיתי שהרגש שלי הוא יותר ממה שצריך להיות כלפי פסיכולוגית. כלום לא השתנה, רק ההיגיון שכימת את פרץ הרגשות לכמות יותר מוצדקת לשפיות. מעבר לזה עסקים כרגיל, את עדיין יקרה לי ואני עדיין דואגת לך כמו בת לאמא, ועדין את ההשראה לנורמאליות שבי. אתם הפסיכולוגים בכלל מודעים לכמה כוח יש לכם עלינו? ואי אפשר לכעוס על זה, כי זה מביא לצמיחה שלא תאמן בכלל בחיים. ואי אפשר לפרוץ את הגבול כדי לתת חופש לאמת, וגודל התיסכול מזה אולי שווה לגודל ההצלחה של הטיפול. ועם כל זה הצורך האמיתי של הנפש היא לא לשבור את הגבול, אולי כי הוא אב השפיות. אבל יש קנאה כזו בכל מי שמקורב לך ויכול לתת לך ולא רק לקבל ממך, בכל מי שחולק איתך יותר מ40 דקות בחדר. ואת הקנאה אני יכולה לדחוף להרבה מקומות חבויים, אבל היא שם וזו עובדה קיימת. אני יודעת שאני כותבת בשם הרבה מטופלים שמרגישים אותו דבר. אבל יש לי הרגשה שאני מרגישה יותר וזה לא כי כל אחד היה אומר את זה, אלא כי יש דברים שהם מעבר לגבול המוחשי הקיים. והלב לא תמיד יכול לייצר גבולות. ונדמה לי שאת יודעת.

דון שלום הכתיבה שלך יפה ומרגשת. הדימויים שהשתמש בהם נותנים הרגשה כאילו את עיר עם חומה בצורה כנגד כל אויב וצורר, שמגלה פתאום שאולי כל החומות הללו לא מגנות ואולי אפילו מיותרות. ככל שהחומה עבה יותר כך היא לכאורה מגנה יותר, אבל כנראה גם גורמת לניכור ובידוד של הפנים מהחוץ. אולי, עם כל הפגיעות הכרוכה בכך, את בוחנת את האפשרות לחשוף את עצמך לחוץ באופן רחב יותר, ולא רק בטיפול. לפחות כאן בפורום, זה נראה נסיון רציני, ואולי מתוך הגנת האנונימיות של הפורום זה גם יותר קל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כבר לא עיר עם חומות ((: כתבתי את זה אומנם היום אבל תיארתי חוויה מהעבר. נכון, גיליתי שהחומות האלה לא מגנות עליי ולהפך הורסות אותי, לכן פרצתי אותך אף עך פי שהפריצה כנראה לקחה לי שנה מהחיים, אבל הוסיפה הרבה שנים טובות וזה מה שחשוב. נכון , זה קל יותר לכתוב עם שם אנונימי על כאלה רגשות, כזאתי חשיפה אפשר לטעמי לעשות באינטרנט רק תחת שם בדוי. בזהות האמיתית שלי נחשפתי עד כדי כך רק מול בעלי והפסיכולוגית שלי... אבל החשיפה והטיפול הביאו אותי למקום אחר שהיום החומות כבר לא "מגנות" על מה שבפנים. וטוב לי ככה (: תודה שאהבת ועוד יותר תודה שקראת. דון

פתאום ככה אאוט אופ דה בלו הצלחת לחצות חומות וסכרים. זה היה אחרי שהנפתי את הדגל הלבן שרמז שיש כניסה לכל דיחפין לנפש המעורערת שלי. מצד שני אני לא בטוחה שכל דיחפין באמת היה יכול לחדור לשם. גם מקומות פרוצים לא באמת פרוצים עד הסוף ולא לכל אחד. היה לך את זה, בחרתי בך, השתלבת בחלל המופשט בנפשי שהלך וטווה לו צורה משלו,. כל המשפטים האלה ורבים כמותם מתארים ביעילות אמיתית את מה שקרה בנינו בחדר הטיפולים שלך. על הספה, הנפש בתנוחה עוברית, הגוף לא. הגוף משדר משהו שרועד מבפנים כמו עלה נידף ברוח. סיפור חיי- הסכר נפרץ, יריית הפתיחה הרעידה איברים פנימיים בגופי, אהבה כאב חרדה התערבבו. החלה תחרות אחרי השפיות. וחיבוק. חיבוק עוטף כמו רחם חמה. הדמעות הסדוקות המליחו שטחים שקרסו תחת שכבות אבק לא מתחשבות. אני מתקשה למצוא תאריך מדויק יום ושעה שהעננים התפזרו וקרן שמש חדרה אל תוך העולם ההרוס שלי. קשה לי עוד יותר לשים את האצבע על היום שחדרת ללבי ללא רחמים. לא ביקשת רשות ולא נדרשת לעשות זאת. קלפי הרגשות נטרפו במהירות שלא יכולתי לעקוב אחריהם. ולצערי אחרייך אני לא מספיק מטורפת כדי לעקוב. באיזה שהוא שלב טיפסת במהירות מירבית לקצה הסולם בלבי והאיכפתיות שבי נסקה לשמיים. פתאום זה חשוב מידי. הכל. פתאום אני חוששת שיקרה לך משהו, פתאום אני רוצה להכיר אותך יותר. והכי נורא מהכל, שזה כואב . אהבה עזה שמציפה כל שריר. אולי זה סוג של אודיה. לא משנה מה זה, זה שורף אש. אולי שנה עברה. בשביל להרגיש לא צריך רישיון, צריך לב אוהב. צריך סוג של כימייה. משהו בין אישי שמרגש ופותח דלת לדמעות שבין המילים כתובות, אלה שצצות לך מידי פעם ובכישרון של שנים נוטות להסתתר שלא אראה כמה אכפת לך. עברה שנה אולי יותר מאז שהודיתי שהרגש שלי הוא יותר ממה שצריך להיות כלפי פסיכולוגית. כלום לא השתנה, רק ההיגיון שכימת את פרץ הרגשות לכמות יותר מוצדקת לשפיות. מעבר לזה עסקים כרגיל, את עדיין יקרה לי ואני עדיין דואגת לך כמו בת לאמא, ועדין את ההשראה לנורמאליות שבי. אתם הפסיכולוגים בכלל מודעים לכמה כוח יש לכם עלינו? ואי אפשר לכעוס על זה, כי זה מביא לצמיחה שלא תאמן בכלל בחיים. ואי אפשר לפרוץ את הגבול כדי לתת חופש לאמת, וגודל התיסכול מזה אולי שווה לגודל ההצלחה של הטיפול. ועם כל זה הצורך האמיתי של הנפש היא לא לשבור את הגבול, אולי כי הוא אב השפיות. אבל יש קנאה כזו בכל מי שמקורב לך ויכול לתת לך ולא רק לקבל ממך, בכל מי שחולק איתך יותר מ40 דקות בחדר. ואת הקנאה אני יכולה לדחוף להרבה מקומות חבויים, אבל היא שם וזו עובדה קיימת. אני יודעת שאני כותבת בשם הרבה מטופלים שמרגישים אותו דבר. אבל יש לי הרגשה שאני מרגישה יותר וזה לא כי כל אחד היה אומר את זה, אלא כי יש דברים שהם מעבר לגבול המוחשי הקיים. והלב לא תמיד יכול לייצר גבולות. ונדמה לי שאת יודעת.

קשה להכיל,קשה.

מהי תופעת עליסה בארץ הפלאות?

איריס שלום אני מעריך שמדובר באנלוגיה כלשהי, בכל מקרה, לא באבחנה מקצועית. לפני כחצי שנה היתה סדרת הרצאות של ד"ר חיים שפירא באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל על עליזה בארץ הפלאות שכללה גם ניתוחים פסיכולוגיים רבים של הסיפור. אם זה מעניין אותך תוכלי לרכוש את ההרצאות הללו מהתקליטיה של גלי צה"ל. בברכה ד"ר אורן קפלן

Alice in Wonderland syndrome: A syndrome of distorted space, time AND body image. The patient with the Alice in Wonderland syndrome has a feeling that their entire body OR parts of it have been altered in shape AND size. The syndrome is usually associated with visual hallucinations. The majority of patients with the syndrome have a family history of migraine headache OR have overt migraine themselves. The syndrome was first described in 1955 by the English psychiatrist John Todd (1914-1987). Todd named it, of course, for Alice's Adventures in Wonderland by Lewis Carroll. Perhaps not coincidentally, Lewis Carroll suffered from severe migraine. Also known as a Lilliputian hallucination.

אני בת 24 ומאז שאני זוכרת את עצמי אני סובלת מתלישת השיער בראש הייתי בטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי, הומאופטי, דיקור סיני, רפלקסולוגיה ועוד... כל הטיפולים עזרו אך לתקופה קצרה ביותר של מקסימום כמה חודשים - אח"כ חזרתי לתלוש. את הטיפול הפסיכיאטרי הפסקתי משום שהמינון של התרופות רק עלה ועלה וכבר לא הרגשתי שפויה .. אני מתארת לעצמי שהרפואה הפסיכיטרית יכולה לעזור אך אני מרגישה שזה כמו לקחת אקמול לכאב. הייתי רוצה להפטר מהבעיה מהשורש ולא לקחת תרופות. בטיפול הפסיכולוגי קיבלתי מס' תרגילים שעזרו אך גם לתקופה קצרה. לפעמים אני מודעת לכך שאני הולכת לתלוש, יודעת שזה יזיק לי ועדיין תולשת. כל פעם אני "משכנעת" את עצמי להפסיק (וזה באמת עובד לכמה חודשים) ואז קורה משהו (אפילו סתם משהו שקצת גורם לי לאי נוחות או למתח מסויים) ואני חוזרת לזה. רציתי לשאול האם יש משהו נוסף שאני יכולה לעשות והאם לדעתך בעיה כזו יכולה להפסק גם בלי טיפול פסיכולוגי אלא מכח רצון (החבר שלי אומר לי שאם אני ירצה מספיק אז אני יפסיק. אני מרגישה שאני מספיק סובלת מכך בכדי לרצות שזה יפסיק אבל אני לא מצליחה) בנוסף, מדוע זה קורה? אני יודעת שהתלישה היא כתוצאה ממתחים ולחצים אבל איך זה שיש אנשים לחוצים ומתוחים שלא תולשים את השיער? אני מתנצלת על המכתב הארוך ומחכה לתגובה תודה רבה!

נועה שלום גם כשאת בטיפול בסופו של דבר רק כוח הרצון שלך הוא זה שיש לו את יכולת הריפוי. המטפל או התרופה הם רק זרז לתהליכים שאת תעשי בעצמך. התופעה נחשבת עקשנית למדי ותחילתה בילדות כך שזה לא מפתיע שאינך זוכרת מתי זה התחיל. היא תוצר של שילוב של חרדה, לפחות כאשר זה פרץ, והרגל. למרות שכנראה ניסית את האלטרנטיבות האפשריות כדאי בכל זאת לחזור לטיפול ולהמשיך לנסות. יתכן ששיטה אחרת ומטפל אחר יעשו את ההבדל. אפשר לשלב מספר גישות טיפול, הן פתרון מעשי בגישה התנהגותית קוגניטיבית, הן הבנה דינמית עמוקה של מקורות התופעה, אפשר לשלב גם היפנוזה, ואפשר גם תרופות נוגדות חרדה. כל זאת, אם הבעיה מטרידה אותך ויש לך מספיק מוטיבציה לטפל בה, אחרת זה פשוט לא יעבוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי נועה, אני אשמח אם תוכלי לפנות אליי למייל האישי, בקשר לאתר בעיברית בנושא טריכוטילומניה שעומד לעלות לאויר. תודה [email protected]

האם את יודעת נועה את מה בא הסימפטום הנוראי הזה להחליפ?אצלך בנפש אני מתכוונת.

אני זוכרת שבערך בגיל שש אבל אולי עוד לפני כבר תלשתי החיים שלי לא היו בדיוק פשוטים באותן שנים ואני מניחה שאני יודעת ממה נבע הלחץ אז.

אני זוכרת שבערך בגיל שש אבל אולי עוד לפני כבר תלשתי החיים שלי לא היו בדיוק פשוטים באותן שנים ואני מניחה שאני יודעת ממה נבע הלחץ אז.

ד"ר אורון שלום, אני מאוד מודה לך על התייחסותך לשאולתיי ולהבנת חוסר היציבות שאני נמצאת בימים אלו. למרות שביקשתי את עצותייך מספר פעמים השבוע, אני רוצה לשתף אותך בהחלטתי. למרות הקושי הרגשי שיש לי בלקבל החלטה כזו חשובה, החלטתי בכל זאת לגשת להזרעה מחר. לאחר חשבון נפש עם עצמי, גילתי שחוסר הצלחתי בחיים נובעת מהפחד מהשינויים. אסור לי לפחד מלקחת החלטות ועלי לזרום איתן. ואם הגורל ירצה אני אגשים את חלומי ואממש את האמהות. אני יודעת שאני נתונה בלחץ ובעוצמת רגשות וזה טבעי. אני בטוחה שברגע שאני אכנס להריון אני אצליח להתגבר על החששות והחרדות שלי. בהתחלה חשבתי לדחות את ההזרעה, אבל, מעצתך הראשונה הבנתי שזה טבעי ונורמלי לפחד. אז זהו, רק רציתי להודות לך ולשתף אותך. בברכה, נורית

בהצלחה וכל הכבוד על ההחלטה.

בהצלחה, ושוב בהצלחה ועוד בהצלחה ! ורק נקודה קטנה לציון, אני מניחה שכל שלב ייעלה איתו פחדים חדשים עם התמודדויות חדשות, לפעמים בעוצמות קטנות ולפעמים גדולות, מקווה שיהיה לך תמיד את הכוח למצוא את האומץ הפנימי שלך - להתבונן (להתייעץ) ולהתגבר על הפחדים ולקבל את ההחלטות המאימות לך. אז בהצלחה א

נורית שלום גם אני מצטרף לאיחולי ההצלחה. זה טוב שאת מודעת למקורות הפחד ואולי דווקא הידיעה שהיתה לך גם אפשרות לדחות ולבחור את דרכך פתחה את האפשרות ללכת על זה כעת למרות כל החששות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מפחדת בצורה לא הגיונית ממחטים וזריקות. אני בת 35, והפעם האחרונה בה עשיתי משהו שקשור בכך (בדיקת דם) היתה בגיל 15 (עם אבא מאיים מעל..). לא קיבלתי חיסונים בצבא (הסתתרתי שעתיים בשירותים בזמן "שרשרת החיול"), נסעתי למזרח בלי חיסונים (שמרתי על נקיון וויתרתי על הודו...) . לאחר שנים של נסיונות הצלחתי להגיע למרפאה למדעי ההתנהגות בביה"ס לרפואת שיניים בת"א, ובעבודה של 5 (!) שנים הצלחתי להגיע לטיפול שיניים מלא ע"י רופא שיניים איתו פיתחתי אימון (בשנה הראשונה ישבתי מחוץ למרפאה ובשנתיים אח"כ צלחתי לשבת על הכסא בלי לברוח. הטיפול החל למעשה בשנה הרביעית...) פירטתי כיוון שאני מתקשה להעביר את עוצמת הפחד ואת זה שאני לא "עושה הצגות" . התופעות הן היפרונטילציה, ראעד, דופק מהיר מאוד בכי , יכול להגיע עד התעלפות. ולמה אני פונה? אני כל כך רוצה ילדים, אבל זה לא עוזר לי להתגבר על הפחד. רופא הנשים שלח אותי לסדרת בדיקות דם (גנטיות, נוגדנים וכדומה) ואני לא מסוגלת לעשות אותן. אני מגיעה כל יום למרפאה, נכנסת להיסטריה ובורחת בלי לעשות את הבדיקות. ונושא ההריון (בהקשר של הגיל) מתחיל להיות ממש לחוץ. ולמה אני פונה? אני צריכה עזרה למי פונים כדי לפתור את זה , בלי ללכת עם "ראש בקיר". (האם יש גוף או מרפאה מקבילה לזו של מרפאת השיניים בת"א שעזרה לי להתגבר על הבעיה), פסיכיאטר, פסיכולוג רופא או אחות שמתמחים בכך? הטיפול צריך להיות קצר טווח ויעיל. הפעם לא יקח לי שנתיים לשבת על הכסא.... אודה מאוד לעזרה אילת

איילת שלום את סובלת מפובית מחטים, תופעה מוכרת למדי. אפשר לטפל בזה בגישה התנהגותית קוגניטיבית וניתן גם לשלב היפנוזה. עדיף לפנות לרופא שמתמחה בהיפנוזה כי איתו תוכלי להגיע די מהר למצב בו את יכולה לגעת במחטים ולחוש את הדקירה ללא כל בעיה. תופתעי כמה מהר אפשר לפתור את הבעיה הזו. תוכלי לפנות דרך רשימת המטפלים המורשים להיפנוזה באתר www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה רבה על פנייתך. היתה לי חוייה טראומטית למדי עם הפנוזה (כשניסתי לקבל כך טיפול שיניים), והחוויה השלילית "זרקה" אותי לדיכאון עמוק (אך למזלי ובסיוע פסיכולוג - קצר מועד...). בכל מקרה, האם תוכל להפנות אותי למכונים או מקומות ספציפיים שידוע לך שהצליחו בטיפול במקרים דומים? אני לא רוצה לפנות עפ"י "דפי זהב".... תודה אילת אילת

שלום! אני בחורה בת 29 ואני עדיין גרה בבית הורי. אני מאד מתקשה לצאת מהבית ולהתחיל בחיים משל עצמי. לא עקב סיבות כלכליות יש לי עבודה טובה....אלא עולים בי כל מיני פחדים או תהיות לגבי : להיות לבד , פורצים, מעבר תמידי בין דירות , אין לי חשק לגור עם שותפים ...במקרה הזה אני כבר מעדיפה את הורי( אין לי אחים בבית) זה נוח אבל גם מבייש אותי כששואלים איפה אני גרה ומעקמים פרצוף. אני לא יודעת מה לעשות.

ברמה המעשית - את יכולה אולי לעבור לגור בדירה קרובה יחסית לבית ההורים, וכך המעבר לא יהיה כל כך חד. את יכולה לקפוץ לארוחות, ולהרגיש יותר קרובה. אפילו לבוא לישון בסופי שבוע, עד שתתרגלי ותתחילי להרגיש את היתרונות של החיים במקום משלך. ברמה הלא מעשית - נראה לי שהפחדים שלך מגבילים אותך, ושאולי החשש שלך להשאר "לבד" או לחלופין עם אנשים "זרים" (שותפים) זה משהו שכדאי לך מאד להתגבר עליו, למצוא דרך להבין אותו. כי נראה לי שזה חלק מההתבגרות, לצאת מהבית, לרצות לצאת מהבית. אז לא לכל אחד זה קורה באותו גיל, ולא באותה דרך, אבל בכל זאת, נראה לי שזה משהו שאת עצמך תרצי, בלי קשר ללחצי הסביבה ולעיקומי אף למינהם (הם פחות חשובים בעיני, מה שיותר חשוב הוא איך את רואה את העתיד שלך כאשה עצמאית). שאלה נוספת האם זה התחום היחיד בו את מוצאת את עצמך חוששת או שזה נוגע גם ליצירת קשרי חברות וקשרים רומנטיים? ככל שה"הבעייה" פחות צרה (כלומר לא קשורה רק למקום המגורים אלא נניח גם לקשרים זוגיים, פחדים, חוסר בטחון וכו') לדעתי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות לגעת בשורש הדברים. בעיני זאת דרך טובה להתמודד עם קושי, ולהתקדם.

אני מסכימה עם לילה עם כל מילה שכתבה לך, ובהחלט חושבת שכדאי לבדוק גם את הפחדים וגם את סדרי העדיפויות שלך, לכל דבר בחיים - יש מחירים ויש תמורות, לגור עם ההורים מבחינתך, בחוויה שלך יש כניראה יותר תמורות. האם בדקת גם מה המחרים שאת משלמת על זה ? בחיים מחוץ לבית - עבורך כניראה בשלב זה המחירים גבוהים, אבל האם בדקת גם מה התמורות שתקבלי מזה - הרבה מעבר ליישורי האף של החברה ? זה שווה בדיקה בעיני. א

מורן שלום אין טעם לקבל החלטות רק בגלל לחץ חברתי. ברור שאת בוחרת באפשרות נוחה ובטוחה ואולי כרגע זה מה שטוב לך וזה מה שאת צריכה. במקביל כדאי לחשוב על הקשיים שזה מעורר והאם זה חוסם בפניך אפשרויות כמו בן זוג וחיי חברה. למרות שאפשר בקלות להתחיל לנתח מדוע נשארת בבית וכו', לא בהכרח שזה יתרום משהו כעת ושזה הכרחי. המבחן המרכזי בעיני הוא באופן ישיר ופשוט כמה את סובלת מכך או מרגישה נוח מזה. במידה ויש סבל צריך לטפל בענין ולמצוא פתרון. אם נוח לך, עזבי את זה. כאשר תגיע ההזדמנות הראויה סביר להניח שתצאי מבית הוריך למקום המתאים ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי מורן אני מבינה את הקושי ואת הפחדים. הם קיימים אצל בחורות רבות ולכן רבות מהן מעדיפות לא להתגורר לבד. יש גם גברים כאלה, אגב... אני מכירה אישית מקרים שלבחורה הייתה התלבטות רבה וקשה והיא לא רצתה לחלוק דירה עם שותפים אלא לגור לבד. זה פשוט שינוי אדיר בחיים. אני גם אומרת מניסיון אישי. חופש, מרחב. ללא התערבות של הורים. זה פשוט עולם אחר. אני שמחה שלא לקחתי שותפים כשעברתי להתגורר לבדי. ולא לכל אחת מתאים גם לגור עם חבר שלה....הפחדים דועכים עם הזמן. אחרי תקופת הסתגלות. אם אין לך קושי כלכלי, וזאת בדרך כלל הבעיה שמונעת ממעבר דירה לבד, אז לכי על זה! לא תתחרטי. את יכולה להתחיל מלגור רחוב ליד ההורים שלך אם זה נותן לך בטחון או באותה העיר... או לקחת דירה באזור יותר שקט, לא קומת קרקע. מה שייתן לך בטחון למעבר..

מה ההבדל בין פסיכולוג קליני להתפתחותי, ואיזה מהם מומלץ לטיפול/התייעצות בקשר לילדים צעירים? (גילאי 5-6)

מזי שלום ההתמחות של פסיכולוג קליני היא רחבה יותר ולגילאים שציינת צריך כמובן פסיכולוג קליני שמתמחה בילדים. ההתמחות של פסיכולוג התפתחותי היא בד"כ בגילאים הצעירים ובנושאים הקשורים להתפתחות. השאלה מה הבעיה. אם מדובר בבעיה רגשית שאינה קשורה להתפתחות עדיף כנראה פסיכולוג קליני של ילדים. אם מדובר בבעיה התפתחותית אולי צריך להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי. אלו בד"כ עובדים במכונים להתפתחות הילד ובבית החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת ה- 5 חלתה בסרטן וקיבלה טיפוליים כימותרפיים במהלך 5 החודשים האחרונים. עם תום הטיפולים ישנם קשיים אצלה בשינה, והיא סובלת מחוסר בטחון כאשר היא צריכה לדבר או לפעול בגן. מה דעתך, ומה הטיפול הראוי והרצוי בשבילה ?

דר. קפלן שלום.. אני הולכת כבר יותר משנה לטיפול.. לפני זמן מה המצב התחיל להיות יותר ורוד בעיניי. והנה שוב שקעתי בדכאון, שוב חזרו המחשבות האובדניות והבכי כל לילה. למה זה קורה?? אני מאוד אוהבת את המטפלת שלי, אני כן מרגישה שאני יכולה לדבר איתה כמעט על הכל.. אבל אין לי לב לומר לה, שלמרות שבתחומים מסויימים אני מתקדמת, בתחום הזה יש נסיגה (ואולי זו נסיגה לקראת עליה?).. היא כבר הציע לי טיפול תרופתי בעבר, ואני סירבתי.. אני יודעת שזה לא נכון, אבל אני מפחדת מתרופות, בעיקר כאלו שמשפיעות על המוח.. אני מרגישה קצת אבודה בכל הבלאגן הזה.. הסיבה היחידה שעדיין לא עשיתי שום דבר- היא בגלל המטפלת שלי, אני לא רוצה שהיא תחשוב שהיא לא הצליחה לעזור לי..

אני חושבת שיכול להיות שחוסר היכולת שלך לשתף אותה בתהליכים שקורים לך, אולי עוד כשהם "קטנים", יכול בעצמו לגרום לתחושת דכאון ובדידות. אמנם היא שם בשבילך, אבל את לא יכולה לשתף אותה במה שבאמת עובר עליך. אצלי זה ישר גורם לתחושה של "לבד". בנוסף, אם את מפחדת שהיא תלחץ עליך לקחת תרופות, את צריכה להתמודד גם עם חילוקי הדעות שלכן. האם היא לא קיבלה את חוסר רצונך בפעם הקודמת? זאת זכותך לרצות או לא לרצות טיפול תרופתי, ואין אדם שיודע מה "נכון". (אם כבר, אז את). לגבי המחשבה שהיא לא הצליחה לעזור לך, והפחד לחשוף את זה בפניה, גם כאן אני משוכנעת שיש תמונה מורכבת יותר, ושאם תדברו על כך, אולי תגלי שיש עוד כמה תחומים שנעזרת בהם. יכול מאד להיות שלמרות מה שאת מרגישה כרגע, מתוך המקום הנמוך, המטפלת שלך פשוט לא תסכים איתך, תחלוק עליך בעניין חוסר ההתקדמות שלך, ואת יודעת משהו? יכול להיות שאי ההסכמה שלך יעלה חיוך רחב על פניך. אני ממליצה להתגבר על הפחד מלאכזב אותה, הפחד "לפגוע" בה (חישבי על כך, הרי היא פוגשת באנשים במצבים נפשיים קשים בעבודתה, והדרך לקראת החלמה היא לא לינארית. מי אמר שהיא כזאת? לדעתי יש בה עליות ומורדות, ואני מעריכה שהמטפלת שלך מבינה את זה היטב), ולהביא את עצמך, את כולך, לטיפול. אולי זה החלק בטיפול שהיה חסר עד כה, קצת "אי הסכמה", קצת התמודדות עם משבר, ולא רק להיות ביחד במקום החם והבטוח. אני בטוחה שהמקום החם והבטוח ישאר שם, אבל אולי זה זמן מתאים לגעת גם בדברים אחרים, ברגשות אחרים, של ספק, של פחד לאכזב, של פחד מהתגובה שלה וכו'.

מהתהליכים שאני עברתי עם עצמי בחיים, תמיד היו בהם את העליות והמורדות. בחוויה שלי - אי אפשר להתקדם מבלי ללכת גם אחורה (מזכיר מעט את הטנגו), הנסיגות הם חלק מהתהליך, חלק מההתקדמות. והם חלק מהמנוף להתקדמות נוספת. כמובן שצריך לשים לב שהנסיגות לא הולכות 'יותר מידי אחורה' וזה משהו שרק את והמטפלת שלך יכולים לדעת. לגבי הפחד מלאכזב את המטפלת .... זו בדרך כלל צורת חשיבה שמגינה על הפחד מהתגובה. "לא רציתי לאכזב, לא רציתי לפגוע, לא רציתי להעליב, פחדתי שהיא לא תוכן לקבל / להבין ..... "= (לדעתי) פחדתי להתמודד עם התגובה. אם את נמצאת בטיפול אצל מטפלת שאת בוטחת בה ובקשר ביניכן - ברור כנה יכול רק להועיל. גם לך בעבודה שלך וגם לקשר הטיפולי בהצלחה

נטע שלום נראה לי שאת מתעלמת מההיבט הביולוגי שיש בדיכאון, ולכן גם סירבת לקחת תרופות. זה הרבה יותר קל לחשוב שיש לנו שליטה על דברים, ולכאורה אם פנית לטיפול טוב ויש לך קשר טוב עם הפסיכולוגית כבר הכל מסתדר. הטיפול התרופתי יוכל בוודאי לעזור ובשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי תוכלי לצאת מהמצב ולמנוע התדרדרות. התרופות עשויות לעזור להאצה בהישגי הטיפול הפסיכולוגי ולכן הייתי ממליץ לך, דווקא לאור נסיונך, לתת לזה צ'אנס. אין כאן פגיעה בפסיכולוגית שלך, זו עובדה ידועה שבמקרה דיכאון נדרש טיפול משולב של תרופות ופסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לשאול בכל זאת משהו. בקיץ האחרון הייתי בדכאון. לדעתי, הייתי במה שאפשר לכנות דכאון. הייתי במקום מאד מאד נמוך. אבל זה השתנה כאשר נסיבות בחיים השתנו, ולא דרך תרופות. אם הייתי הולכת לפסיכיאטר או פסיכולוג אם אורינטציה כללית שתומכת בטיפול תרופתי באותו זמן, ולאור המחשבות השליליות (מאד) שהיו לי, הכאבים הפיזיים שסבלתי וכו', אין לי ספק שהייתי מקבלת מרשם לתרופות. אבל... אולי היתה סיבה לכך שהייתי בדכאון? אולי יש סיבות שאנשים בדכאון, וטיפול תרופתי קצת מרדד את הסיבות ולכן את האפשרות לטפל בהן? האם זאת לא בחירה של המטופל האם הוא בוחר לעבור תקופה קשה בלי תרופות או עם? עבורי הרעיון של לקחת תרופות היה ונשאר מוזר. במידת מה, אני תוהה אם תרופות לא חוסמות את האפשרות לגעת בעומק הרגשות דרך טיפול, בגלל שהרגש חיובי יותר. האם זה לא מסתיר את הבעייה, דווקא כשרוצים לטפל בה? והאם בעיות לא נוטות להציג את עצמן לראווה דווקא כאשר יש להן מקום בטוח לעשות זאת (כמו בטיפול)?

שלום רב עשיתי מבחנים וה I,Q שלי יצא 103 ואני נימצה כמה שנים בדיכאון וחרדות וגם כרגה (שאיבנתי שזה פוגע מיבחנה שיכלית)יכול להיות שה I,Q שלי לפני הדיכאון היה יותר גבוה והדיכאון והחרדות השפיעו על התוצאות או שזה לא משנה ביכלל בתודה מראש על העזרה

אלון.. כן! IQ בהחלט מושפע ממצב נפשי, בעיקר אם מצב נפשי נמשך כבר זמן רב.. IQ שלך בהחלט יכול לעלות, לא מיידית!, אם תתחיל לטפל בבעיית הדכאון שלך ובעיית החרדות.. לא בטוח שהוא יעלה לרמה הרצויה לך, אבל בכלמקרה, מה שחשוב הוא שתטפל בעצמך..

הדבר העיקרי הוא שתטפל במצב רוח שלך, בדכאון ובחרדה. אחר כך אני בטוחה שתוכל למצות את הפוטנציאל שלך בצורה טובה הרבה יותר! (להשקפתי אין מבחן שיקבע כלל מהו אותו פוטנציאל אישי, ומבחן IQ הוא רק נסיון אחד לדבר/לגעת בדבר המורכב הזה שנקרא אינטליגנציה ויכולת אישית).

אלון שלום ציון המשכל הכללי פחות קריטי, מה שחשוב הוא הציון בכל אחד מתתי המבחנים שעשית כאשר פערים בין הציונים יכולים להצביע על הקשיים שעימם אתה מתמודד. בהחלט יתכן שהישגיך נפגעו בשל מצב הדיכאון ואם תטפל בעצמך כראוי יכולותיך האישיות בוודאי תהיינה יותר זמינות עבורך בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אמא שלי התאלמנה מאבי לפני כמה חדשים. כיום, אנחנו הילדים מתמודדים עם אשה לא פשוטה בכלל ולעיתים לא צפויה (אבי הצליח בדרך לא דרך לכבוש אותה, וכיום הר הגעש שהיה כבוש בה מתפרץ ללא חשש). אני לא אצליח להעביר בכמה מילים את קווי אופיה, אבל אנסה: היא מסוגלת לריב עם כל אחד. לאחרונה זו הייתי אני. היא מהר מאוד היא מתלקחת, נעלבת, מקללת קללות נמרצות ומגדפת. אח"כ לא מתנצלת אלא נהפוך הוא- מספרת סיפור (כדי להצדיק את עצמה כמובן) מבוסס בצורה חלקית על המציאות, ורוב רובם של הקללות והגידופים מצידה מוסתרים. יש לה ילדים מאוד מוצלחים ואדיבים שלאחרונה קורעים תחת נטלה הרב. אבא שלי היה מגיב לעיתים באלימות פיזית ומילולית, והצליח בצורה חלקית "לרסן אותה". למעשה לא הצליח לשנות בה מאום. אין לה טיפת טקט והתחשבות באחר. מרוכזת רק בעצמה ובצרותיה, במיוחד עכשיו כשהיא לבד. הדרך היחידה לא להתסיס אותה זה להצדיק אותה בכל דבר ודבר.ואז היא חביבה ונעימה. אנשים שלא מכירים אותה זמן רב, מתרשמים מהחברמניות שלה , מחוש ההומור שלה והחמימות השופעת. אנחנו , ילדיה וכמה ממכריה פשוט כבר לא מסוגלים לסבול את נוכחותה ושקריה. האם נתקלת אי פעם בכזה מקרה, ומה אפשר לעשות? אני מלאה בחששות על כי היא נשארת לבדה (כיוון שהיא רבה עם כל- כך הרבה, מתמעטים האנשים שרוצים את חברתה). אני חוששת שמצב ההדחקה הקיצוני של התנהגותה בפני עצמה (לא יעלה על דעתה לבקש סליחה על קללותיה כי היא גם לא מוכנה להודות בהם)- יגרום לה להשתגע בסוף. אנא הצע לי. תודה מראש.

שלי שלום, נסי לא להיות בחברת אימא הרבה. עדי

שלי שלום את כותבת שאת דואגת לה, נשמע שאכן יש מה לדאוג, אבל איכשהו אני חושב שצריך גם לדאוג לך. איבדת את אביך לא מזמן ואת סוחבת בתוכך משא כבד של אמא כל כך מורכבת ומסובכת. תצטרכי למצוא איזון כלשהו בין הדאגה לה לבין טובתך שלך. זה בהחלט לא קל וכנראה מעולה לא היה כך. הסיכוי לשנות אותה קלוש ולכן המקסימום שתוכלי לעשות זה להגדיר היכן הגבולות האדומים שלך, עד כמה את מוכנה להשקיע ולעזור לה, וכנראה שמידי פעם תצרכי להתמודד עם מצבי עימות, כפי שהיה מאז ומתמיד. עבור אימך חשוב שתשמר התמיכה החברתית כפי שהיתה קודם ואף יותר מבני המשפחה והחברים. כל עוד היא תרגיש מוקפת ומוגנת זה כנראה יהיה בסדר. הבעיה שכנראה ששיקול הדעת שלה לא תמיד ניתן לחיזוי ואז יתכן שתהיה התפרצות רגשית שאיתה צריך להתמודד. אני לא חושב שיש פתרון קל לבעיה שאת מציגה ובמידת הצורך יתכן שתוכלו אתם הילדים להתייעץ עם פסיכולוג משפחה כיצד לנהוג, או אפילו את במפגש אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. רציתי לדעת האם אתה מכיר את הספר "לחיות עם הפחד" של אייזיק מרקס ? אם כן, היכן ניתן להשיגו ? מבירורים שערכתי הספר כבר לא מודפס בעברית. תודה מראש.

טל שלום אינני מכיר בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, הספר לחיות עם הפחד של ד"ר אייזיק מופיע בדיונון. (בעיברית) (הוצאה זבמ ביתן). (הוא עולה 65 שקלים דרך האתר של דיונון). אם אזל או אין להם את יכולה לנסות חנות שנקראת: "גולדן ספרים". יש שם איש טוב אחד שקוראים לו שמואל, שאוהב לאתר ספרים שקשה לאתר והוא אפילו שולח הבייתה. (טלפון: 04-8384726 ) בהצלחה