פורום פסיכולוגיה קלינית

תמיד היה לי אופי\בעיה שכל דבר שאומרים לי או שאני רואה את האנשים אז אני רגישה מאוד וחושבת על הדברים שאחרים אומרים לי . למשל כשהייתי בכיתה אם תלמיד אחר אומר לי משהו מעליב אני הייתי לוקחת את הדברים ללב וחושבת ובודקת על מה שהוא אומר איפה הוא צודק ואיך הוא הגיע לחשוב את זה ולמה הוא אמר את זה ותמיד הייתי מגיעה למסקנה שצריך להבין אותו . ואם זה משהו שפגע בי ברבים והביש אותי מאוד חזק וברור לי שאין לזה הצדקה אז מרוב שהייתי פגועה היתה לי חולשה בידיים שלא יכולתי להחזיק את העיפרון אבל היה לוקח לי עוד יותר זמן לעשות חשבון נפש עם עצמי ולהגיע למסקנות. אבל זה קורה לי רק עם אנשים זרים או עם אנשים בבית הספר ולא עם בני משפחתי . זה לא קשור בכלל לדיכאון כי הרגישות הזאת היתה רק לגבי היחס שלי לסביבה ולדברים חברתיים . ואחרי מצבים אלה אחרי הבית ספר עם חברות טובות הייתי שמחה . רציתי לשאול איך קוראים לדבר הזה שהייתי עושה הרבה חשבון לכל תנועה וציוץ של אנשים אחרים ובודקת למה הם עושים את זה ובמה הם צודקים . איך קוראים לזה ?

אביגיל שלום אני חושב שאת מגדירה את זה בעצמך כרגישות. אני לא חושב שנדרשת הגדרה אחרת. השאלה היא כמובן מה הפך אותך לכל כך רגישה וכיצד את יכולה להתמודד ולשנות את הדברים כדי שיהיה לך יותר קל בחיים. הכותרת של רגישות היתר משותפת להרבה מאוד אנשים. עם זאת, החוויה הפנימית שגורמת לך אישית להיות כל כך רגישה היא שייכת לך ורק מתוך סיפור חייך וההיסטוריה האישית שלך אפשר להבין את הבעיה וממנה למצוא דרכי התמודדות מתאימים. ברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום מאוד נעצבתי לראות שרק לשאלתי לא התייחסת. אולי פספסת אותה? אז הנה תזכורת.... שאלתי היא כמה שורות קודם לכן בנושא "ילדה בדיכאון?" תודה, ניבה

טוב, כנראה שהקלדנו בו זמנית....... קראתי את תשובתך, תודה, ניבה

שלום. הבעייה שלי היא שיש לי יותר מדי בעיות. דיכאון- שהיום הוא נשלט, דימוי עצמי נמוך שאף אחד ממכרי לא יוכל להסביר מאיפה זה בא לי, אני לא יוצאת עם גברים ובכלל פוסלת אנשים נורא מהר, מספיק שמישהו יגיד לי משהו לא במקום, ואני מסמנת איקס מאוד גדול עליו, ובכלל אני נפגעת נורא בקלות. כל זה נובע - אני חושבת, מהיסטוריה של משפחה לא אוהבת ולא תומכת ומחינוך אלים. אנשים לא מבינים אותי- למה אני לוקחת דברים כ"כ ברצינות, למה כ"כ קשה לי, למה אני כ"כ דרמטית וזה מלחיץ אותי עוד יותר. אני מפחדת שאנשים יקלטו אותי כי אני לפעמים נורא נחמדה ולפעמים צינית ומגעילה. פעם ניסיתי לטפל בזה והלכתי למטפל שפשוט לא יכל עליי, הוא גם הראה לי שאני קשה ולא ידע להתמודד איתי, ובגלל זה אני לא רוצה ללכת יותר לטיפול- אני יודעת שהייתי מגעילה אבל לא יכולתי לשלוט בזה!! ופשוט פגעתי בו. היום אני בת 26 ורואה סביבי אנשים שמתחילים להקים משפחות ואני לא יכולה לראות את עצמי היום בכלל בקשר. אני יודעת שבמצבים כאלה נדרש טיפול אבל אני לא מסוגלת נפשית להיפתח או להתנהג כמו בנאדם לפחות עם מטפל וגם לא יכולה לממן טיפול כלכלית. קיוויתי שאולי אתה תוכל להאיר את עיניי ולומר לי מה יש לי?!!!!!

אדווה שלום את יודעת מה יש לך, ציינת זאת בעצמך. את מספרת על נטייה דיכאונית, על נטייה לעליות וירידות, על נטייה להיות צינית ומגעילה ושזה מגיע ממקום פגוע. אמרת הכל. עכשיו את צריכה להחליט האם את מוותר על האפשרות לטפל בזה כי פעם אחת ניסית ולא הצלחת. אני חושב שאת צריכה לקחת את עצמך בידיים ולפנות לטיפול פסיכולוגי בתקווה שהפעם תמצאי מטפל או מטפלת שיתאימו לך. בנושא המימון את יכולה לפנות למסגרת ציבורית כמו קופת חולים או מרפאות בריאות הנפש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שהתנסות אחת עם מטפל שלא הצליח להשכיל לראות את הרגישות שלך, דרך האגרסיביות והציניות, לא צריכה לגרום לך לוותר. אני בטוחה שיש מספיק מטפלים ומטפלות שיוכלו לראות אותך - גם אם זה לא קל. ואולי בפעם הבאה תוכלי ותרצי קצת יותר "לעזור" למטפל/ת, אפילו בכך שתסבירי להם בתחילת הטיפול את הקשיים שהתעוררו בפעם הקודמת כדי שביחד תצליחו לצלוח את החלקים הקשים... מה שבטוח את צריכה מטפל/ת מנוסים מאד, ואת יכולה לקבל המלצות בשביל להיות יותר בטוחה שאת באמת פונה למישהו שכבר ראה דברים בחייו.

אדווה, מידת הרצון הפנימי שלך לפתור את בעייותייך, הם החלק מאוד חשוב. כשאת אומרת 'אני לא מסוגלת נפשית להיפתח .... ' את בעצם סוגרת לעצמך את האפשרות. כן זה קשה, ואני מאמינה שהניסיון הטיפולי הקודם שלא הצליח, מגדיל עוד יותר את הקושי. אבל בסופו של דבר, הבעייה היא שאת נשארת עם בעיות לא פתורות, שבהחלט לא תפתרנה מעצמן וגם לא תפתרנה מתשובה כזו או אחרת בפורם, או מזה שתביני או תגדירי את הבעיה. כך שלמרות הקושי והניסיון הלא טוב, אני מקווה שתמצאי בתוכך את הרצון והכוח לעבור תהליך נוסף, תנסי למצוא לעצמך מטפל/ת, שיטה .... שאת מרגישה מספיק בטוחה בשביל להתחיל תהליך בהצלחה א

לד"ר אורן קפלן שלום לפני יומיים רשמתי לך משהו לגבי חרדה בגלל שסבתי נפטרה מהתקף לב אז יש לי התקפי חרדה והמלצת לי לפנות לפסיכולוג ופסיכאטר הבעיה שאכן במהלך השנה הייתי מטופלת אצל פסיכולוג ופסיכאטר אך זה עוזר לי לתקופה מסויימת ואז חוזר. אין אפשרות להפטר מיזה ? מצורף שיחתנו. שלום רב סבתי נפטרה לפני כשנה מהתקף לב ומאז התחילו לי התקפי חרדה שמתבטאים בכאבים בחזה ולחץ רב ( אני מפחדת למות כמוה ראיתי אותה מתה).לאחרונה הכאבים הפסיקו אך בחודש האחרון אני לא מפסיקה לסבול מאותם סימנים עשיתי אפילו בדיקות דם ואקג ולא יצא כלום אך הכאבים לא עוברים. קשה לי להאמין שזה התקפי חרדה כי כבר תקופה מסויימת אני לא חושבת על סבתא שלי ועל מה שקרה. ההרגשות שלי זה לחץ עצום באמצע עם כאבים בגב ודפיקות לב חזקות. אני בת 20 עם משקל יתר ועד לא מזמן עישנתי אך הפסקתי לפני 3 חודשים. יש לי מה לדאוג? האם אני צריכה לעבור עוד בדיקות? אני מפחדת נטלי שלום רוב הסיכויים שמדובר בחרדה. כמובן שאת צריכה לפנות לרופא המשפחה שלך ולספר את הסיפור כולו ולראות אם יש בדיקות רפואיות שהוא ממליץ לעשות. זאת כדי לשלול דברים אחרים. אבל הסימפטומים והסיפור שאת מספרת הולכים בהחלט בכיוון של הפרעת חרדה שעדיין לא טופלה ולא עברה. במידה ועד היום לא פנית לייעוץ פסיכולוגי וכן לייעוץ אצל פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה כדאי לעשות זאת כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

נטלי שלום את צריכה הרבה יותר סבלנות ממה שכנראה כיום את יכולה להכיל. פנית לטיפול השנה, זה אומר שהיית בו תקופה קצרה מאוד. את זקוקה לטיפול שילווה אותך תקופה ממושכת יותר עד שגם תרגישי שמשהו מהותי השתנה ושאת שוב עם שתי רגליים על הרצפה. אי אפשר כנראה להיפתר מזה מהר, אפשר בהחלט להגיע להישגים בטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב לפני כשנה הייתי בטיפול דרך קופ"ח מכבי אצל עו"ס קלינית אשר טענה כי אין הבדל בינה לבין פסיכולוג קליני. זמן הטיפול היה כל פעם בין 30-35 דקות וכששאלתי אותה למה כ"כ קצר? ענתה לי כי זוהי השיטה שבה היא עובדת ולא צריך יותר מזה. הנשמע לך הגיוני? או שעבדו עלי? עלי לציין שאיכות הטיפול בסופו של דבר היתה די טובה והיא בסה"כ עזרה לי אבל נשמע לי קצת מוזר משך הטיפול.

טלטל שלום אני באמת לא יודעת כמה זה מקובל או נפוץ טיפולים שאורכם כ - 30 דקות, אבל איך שהוא ניראה לי - מערכת טיפולית זה סוג של הסכם שבו המטפל והמטופל כל אחד מציג את הצד שלו, כשהמטפל מיידע מראש את המטופל (כפי שאני יודעת) , לגבי סוג הטיפול, המיקום, הזמן, ובמידה מסויימת את ה'גבולות'. כך שאם הלכת לטפול שאת יודעת מראש, שזמן הטיפול הוא כ 30 דקות, אז איפה 'עבדו' עלייך. - את מציינת 'שאיכות הטיפול הייתה די טובה', אז בכלל מאיפה התחושה שעבדו עלייך. איכותם של תהליכים טיפוליים לדעתי לא נמדדת באורך הזמן של הפגישה ולא בעלות שלה. לפעמים מטופל יכול להרגיש שאם הפגישה הייתה ארוכה (יותר מההסכם הבסיסי ביניהם) אז המטפל 'השקיע' בו .... מי אמר ש 45 דקות או 60 דקות מאפשרים טוב יותר מאשר 30 דקות ? אם את מרגישה שהטיפול מתפתח לכוונים הרצויים לך, אז מה הבעיה ? האם ישנם מצבים רבים נוספים בחיים שלך שאת מרגישה שעובדים עליך ?, שבוע טוב א

טלטל שלום השורה התחתונה היא החשובה. את כותבת שהיא היתה טובה ועזרה לך. מבחינה פורמלית, פנית לאשת מקצוע שעובדת דרך קופת החולים ולכן סביר להניח שעברה את הסינון המתאים ומבחינת התאמה היא אכן עומדת בקריטריונים. ספציפית לגבי אורך הפגישה, היא ענתה לך בצורה ישירה מאוד שכך היא עובדת, ואכן זה עבד טוב. אם זה היה לא מוצלח היית הרי יכולה להחליף מטפלת, ואי אפשר לשפוט את טיב הטיפול על פי אורכו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אני לא יודעת אם אני בפורום הנכון, כך שבמידה ולא אשמח להפנייה למקום הנכון. שאלתי היא האם יש אפשרות לטפל בבשקרן כפייתי? אני משקרת בכל דבר בכל מקום השקרים שלי פגעו בי בעבר וממשיכים לפגוע בי.רוב חברי לא יודעים את האמת עלי... יש לציין שפרט לעובדה זאת אני אדם רגיל לחלוטין בעלת תואר ראשון ועבודה מסודרת. הייתי רוצה לדעת אם ואיך אפשר לטפל בבעיה זו. בתודה מראש

שלום טלי, לדעתי זה שאת מודעת לכך שיש לך בעייה זה כבר חצי הדרך לפתרונה. בוודאי שאפשר לטפל בזה.. זאת התנהגות שיש להכחידה כמו כל התנהגות לא מותאמת ומטרידה אחרת. יש פסיכולוגים רבים שמטפלים בבעיות מסוג זה וישמחו לעזור לך. סתם מחשבה- ניסית לחשוב פעם למה בעצם את משקרת? האם האמת מאיימת בעבורך?מה את מסתירה? בהצלחה בהמשך.

טלי שלום אני מסכימה עם מאי לחלוטין, שהמודעות לנושא זה חלק מאוד חשוב בדרך לפתרון. וכוון המחשבה והטיפול צריכים להיות בדיקה למה את משקרת, על מי את מנסה לגונן כשאת משקרת, מה את מנסה להסתיר, ממה את חוששת שייקרה אם יידעו את האמת ..... אבל לדעתי שום התנהגות לא רצוי להכחיד, גם אם מדובר בהתנהגויות שאנו מודעים שאלו התנהגויות שפוגעות בנו ובסביבה שלנו. התנהגויות לא רצויות צריך ללמוד להמיר אותם בהתנגויות שהן כן רצויות, וזה תהליך. אנחנו לא משקרים מרוע לב, אנחנו משקרים כי אנחנו לא רוצים לשלם את המחירים הדרושים של עמידה מול ועם האמת אנחנו מסגלים לעצמנו צורות התנהגות כאלו או אחרות, כי בזמן מסויים המוח שלנו מחליט שזו צורת ההתנהגות המתאימה ביותר עבורנו, בשלב הזה המוח קולט את הרווח מההתנהגות ולא את הפגיעה בהמשך. (או לפחות את העדיפות של הרווח) התהליך הוא של הבנה עמוקה למה סיגלנו לעצמנו את ההתנהגות, יכולת התמודדות עם הפחדים שעולים, ולמידה של התנהגות חדשה חילופית רצויה יותר. מודעות לרווחים ולפגיעות מהתנהגות מסויימת יכולה להוביל על וויתור או קבלה של צורת התנהגות מסויימת. את מודעת למחירים שאת משלמת על השקרים, אבל כניראה עדיין חווה שבגילוי האמת יש משהו שמפחיד ומאיים יותר מאשר לעמוד מול מחירי פגיעות השקרים. לדעתי זה תהליך שחשוב מאוד לעשות אותו, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לעשות אותו לבד, חשוב שתמצאי משהו (רצוי ביותר בעל מקצוע!) שיילווה אותך בתהליך. למזלך, אם אני מבינה את דברייך, למרות שאת משקרת לסביבה, את לא משקרת לעצמך, וזה השלב החשוב ביותר. כי כשאדם גם משקר לעצמו, המצב מסובך הרבה יותר בהצלחה א

אם רוצים אפשר לטפל בכל דבר.. טיפול יכול לעזור לך להגיע לעצמך.. אולי יהיה צורך גם לשקול תרופות..מציעה לך לפנות לטיפול אם את רוצה שינוי בחייך ורוצה שאחרים יכירו את מי שאת באמת..

טלי שלום במידה ויש לך מוטיבציה לטיפול הוא בהחלט אפשרי. אין מה לטפל בשקרים עצמם כי הם בסך הכל סימפטום להתמודדות נפשית כלשהי שיוצרת אותם. סביר להניח שבמקומות שבהם אינך מקבלת את עצמך או חוששת שהסביבה לא תקבל אותך כפי שאת, אז את משקרת כדאי להתגבר על הקונפליקט הפנימי שנוצר. זה לפחות המנגנון הנפוץ ביותר. פני לטיפול פסיכולוגי וקחי בחשבון שיתכן שלפניך תהליך ארוך עד שתוכלי לחיות בשלום עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום יש לי בן חייל שמשרת בנח"ל ובשבוע הבא הוא הולך לג'נין למבוא דותן היכן שנהרג שם חייל השבוע. בתי השנייה מתגייסת עוד חודש לצבא ולמרות שלא תהיה "קרבית" יש מספיק סיבות לדאוג נסיעות וכו'. אני מאד חרדה ובמתח וכמה שאני מנסה לחשוב חיובי ולהעסיק את עצמי ולא לחשוב, לפעמים ובעיקר בלילה בכל זאת יוצא לחשוב וזה ממש לא קל בלשון המעטה. אני מתארת לעצמי שיש היום הרבה הורים במצבי אף שלא יצא לי אישית לדבר על כך עם מישהו. איך עוברים את זה......... תודה דפי

דפי שלום, הבעייה שאת מעלה היא קשה. אנחנו דואגים לילדים שלנו גם כשהם בבית, אז לשלוח אותם למקומות שאנו יודעים שמסוכנים בעבורם בוודאות זה לא נראה הגיוני.. אבל אין לנו ברירה. הם יילכו לצבא וכשהם ישתחררו, הם אולי ירצו לסע להודו לשנה, או למזרח, או סתם לקפוץ בנג'י. אנחנו יכולים רק לספק להם את הכלים הטובים ביותר כדי שיוכלו להתמודד עם העולם שבחוץ על כל הסכנות שבו. וכמובן שלא משנה מה, תמיד נדאג להם... בהצלחה.

היי דפי, אכן את מתארת סיטואציה לא קלה. להיות הורה לילדים חיילים במדינה בה יש טרור ולא מעט נפגעים . מדינה בה השירות הצבאי הוא גם חובה. קודם כל קבלתי את העובדה שהפחדים שלך הם לגיטימיים . חשוב שתדעי שהמון הורים חשים כמוך ומתמודדים עם פחדים בהקשר לשירות של ילדיהם ולבריאותם במסגרת הצבאית. נסי למצוא פורומים בהם תוכלי לדבר ולשתף במחשבות וברגשות שלך בנושא. זה יכול להקל כששומעים גם אחרים . נסי שיטות הרפייה, מדיטציה, ספורט שמרגיע אותך, כל דבר שיכול לגרום לך הנאה והרגעות. אם את מרגישה שזה ממש לא בשליטתך והמתח קשה מנשוא, את כמובן יכולה לפנות לעזרה מקצועית. ייעוץ. בהצלחה, ובלי לילות לבנים רבים...:)

דפי שלום אני מסכים עם דבריהם של ירדן והלוחמת. הסיטואציה לא קלה ומה שאת עוברת הוא טבעי. ראשית זכרי שמדובר על חשש שלפני שינוי, בהחלט יתכן שכאשר השינויים בשיבוץ יקרו יהיה משהו שקצת ירגיע אותך בכל זאת. הגישה הרציונלית / סטטיסטית מדברת כמובן על כך שהסכנה מצוייה בכל מקום וכו', לפעמים זה יכול לעזור. זהו תהליך באמת לא פשוט בו הילדים גדלים ויוצאים מטווח השליטה ההורית, לעיתים למקומות מסוכנים, והורים רבים אכן עוברים את התקופה הזו בצורה קשה. מתוך ההיכרות שלך עם עצמך תצטרכי ללמוד כיצד עוברים את התקופה הזו וסביר להניח תקופות נוספות בהמשך (כאמור, טיול למזרח וכד'). האפשרות לדבר עם הורים נוספים יכולה בהחלט לעזור, תמיכה משפחתית וחברתית משמעותית מאוד במצבים כאלה. במידה ואת מרגישה שזה יוצא מכל פרופורציה ומשבש לך את החיים יש מקום לפנות גם לעזרה מקצועית כדי לפחות להוריד את הלחץ במדרגה או שתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בתי בגן חובה, ילדה מקסימה אינטיליגנטית ומפותחת שכלית רגשית וחברתית. אפשר אף לומר שבגן שלה היא כוכבת. הן הגננת מעידה על כך והן עיני הרואות את היחס לו היא זוכה מצד חבריה וחברותיה ואת רצונם להיות בחברתה. במובנים מסויימים היא טיפוס של מנהיגה. מאוד בשונה ממני או מאביה, יש לציין. ביתינו אינו שקט במיוחד במובן היחסים שביני לבין בעלי. ובהקשר לביתי, אנו עוברים איתה ימים לא קלים, כמעט כל בוקר, של קושי רב בפרידה מאיתנו כאשר היא הולכת לגן. היא מתבטאת יפה, תוך כדי בכי מר, ומדברת על כמה שהיא אוהבת אותנו, ואם אנו מבטיחים שנחזור לקחת אותה, ושהיא תתגעגע. הקושי שלה לעתים כל כך גדול שאין לי מלים לתאר אותו. אנו משתדלים כמעט בכל יום כזה להגיע איתה לפרידה, שלמרות הכל, תעשה בסוף אם לא מרצון אז מהסכמה מצידה. הסבל רב. כך גם במסיבות יומהולדת, זה לכאורה מאוד סותר את עצמו כי כולם כל כך שמחים שהיא מגיעה, אך היא הילדה היחידה שמסרבת להשאר ללא אמא. אני רואה כי הסירוב שלה להפרד מעיד על פחד רב, כמעט אימה. זה נראה כל כך לא הגיוני. וגם היא יודעת זאת....שברור שאבוא לקחת אותה, שברור שאני אוהבת אותה.......ובכל זאת היא נורא פוחדת. קראתי את המאמר שלך בנוגע לדכאון, שם התייחסת לדיכאון בקרב ילדים. האם יתכן שזהו המצב בנוגע לביתי? מה עלי לעשות בנדון? עד כה חשבתי שזה עניין של זמן והדברים יחלפו מאליהם, אולם הקושי נמשך, למען האמת מאז שהחלה ללכת לגן, בסביבות גיל שנתיים. בתחילה היה זה גן שלא נתתי את אמוני בו, אולם כיום היא כבר שנה שנייה בגן שאני יודעת שהוא מאוד טוב בשבילה (גננת מאוד חמה ואוהבת ומתייחסת וכו', כזו שגורם לה להפיק מעצמה הרבה טוב). אני עצמי סובלת מדיכאון מתמשך על פני שנים. כרגע המצב חמור יותר, כל הזמן עליות וירידות. יתכן כי גם בעלי סובל מדיכאון, הוא מאוד חסר בטחון ועצבני. למרות שאנו מנסים לצייר לה ולבתנו הקטנה יותר תמונה שלווה של ביית חם ובטחון, נראה כי הן קולטות את אי השקט. אני מאוד מקפידה שלא להתעמת עימות קולני עם בעלי בנוכחות הבנות, אך הוא לצערי לא פעם ולא פעמיים יכול להתפרץ עלי בנוכחותן. אם כי לא באופן מאוד חמור ומתמשך. אני נמצאת בטיפול מזה שנתיים וחצי. הטיפול טוב לי, הקשר מצוין. אבל כל הזמן כואב לי ואינני רואה פתרון שמסתמן באופק. אחזור לשאלה החשובה ביותר - האם הדברים שתארתי מעידים על דכאון אצל בתי? האם לתת לזמן לעשות את שלו ולחכות שתבוא תקופה של פרידה קצת יותר קלה כמו שכבר הצלחנו להשיג בתקופות שונות בעבר? או שהקושי הבלתי נסבל כמעט בפרידה בבוקר מעיד על כך שיש לפעול ומיד? יש לציין שמעבר להצלחה החברתית, גם בביית הילדה שלי מאוד יצירתית, משחקת יפה ופעילה. עושה עבודות יצירה שונות באופן עצמאי ויודעת להנות מעצמה. כמו כן ישנם גם מצבים נורמלים של עימותים עם אחותה וכעסים עלי, אך גם מצבים כאלה היא למדה לאחרונה לפתור בצורה בוגרת . אודה מאוד על התייחסותך ניבה

מה דעתך על לתת לה חפץ כמו חולצה שלך או משהו שיכול לתת תחושה שאמא איתה שם ויאפשר לה ללכת יותר רגועה לגן?

היא מזמן עברה את השלב הזה. מאוד בוגרת ומבינה. חפץ מעבר לא רלוונטי לגביה.

ניבה שלום מה שאת מתארת נשמע יותר כמו תגובת חרדה מאשר דיכאון. בגילאים כאלה ההתייחסות לדיכאון מאוד שונה מאשר דיכאון אצל מבוגרים. השאלה המרכזית בעיני היא כיצד עוזרים לילדה לעבור את התקופה הזו יותר בקלות כי מה שברור, בלי קשר לאבחנה, זה שקשה לה כעת. תוכלו אולי להתייעץ עם פסיכולוג הגן אם מדובר בגן עירוני, או עם פסיכולוג ילדים אחר. נראה לי שאת חוששת מאוד לילדה גם על רקע מצבך וצריך לפעול מצד אחד כדי לראות כיצד היא מגיבה לדיכאון שלך אבל מצד שני גם לעשות הפרדה ברורה בין מה שקורה לך בעולמה ומה שקורה לך. זה ברור שהיא מושפעת מכך, וכאמור, זה די טבעי שתתעורר חרדה מסוימת שהיא גם שלב התפתחותי נורמלי בגילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, החלטתי לכתוב על מנת להוציא את המילים החוצה, את הגוש שחונק בגרון. תקופה מאוד ארכוה שאני חיה בחושך, אין טעם לחיי והסיבות הן רבות. אם אהיה כנה, הסיבה האמיתית היא בדידות!!! אני מאוד מצליחה במקום עבודתי הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית, אפשר לומר שאני זו שמנחה ומושכת קדימה מבחינה חברתית.יש לי חוש הומור מפותח, אני מאוד חייכנית ולעולם לא מקטרת בפני אנשים.בקיצור מאוד, אבל מאוד חיובית כלפי חוץ, אבל רק כלפי חוץ. בפנים, עמוק בפנים הכל רקוב.כשאני יוצאת מהעבודה הכל משתנה, הדיכאון משתלט והבדידות חונקת.אני רוצה להיות לבד, בלי שאף אחד יפריע לי.אני מתחמקת מחברים שרוצים לבוא אליי ומתבודדת.מנסה לדמיין את העתיד ונתקפת פחד. אני כמעט בת 33 , אומרים שאני נראית מצויין ( אני חושבת ההיפך וגם מאמינה במה שאני חושבת ) ויש לי מחזרים רבים במקום העבודה אבל רק במקום העבודה!!!! יש לי בטחון עצמי, אסרטיביות וחוזק, אבל אין לי אהבה. לאחרונה אני אפטתית , לא רוצה להעמיד פנים, לא רוצה להיות חזקה רוצה לצעוק בקול רם ושכולם ישמעו נמאס לי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני רוצה להיות מאושרת, רוצה שסוף סוף יהיה לי שקט נפשי, אך זה לא מגיע. ה-3 שנים האחרות היו הקשות ביותר בחיי פרידה מבן זוג, שני הורים חולים במחלות קשות, פטירת אחד ההורים והרישמה עוד ארוכה. אז נכון, חיצונית אני ניראית מליון דולר, חס וחלילה שלא יראו מה מתחולל בפנים, עד מתי אפשר להעמיד פנים? עד מתי יהיה לי את הכוח להעמיד פנים? עד מתי....? הגעתי למצב שאין לי כוח לדבר עם פסיכולוג על הבעיות שלי, לא רוצה להוציא את הפיזמון החוזר מהפה. לאן נעלמה התקווה? האם אני יכולה לעזור לעצמי?

ובמיוחד נורא ברור למה את כל כך בודדה... את כותבת את זה בצורה כל כך ברורה. את בודדה כי מה שאנשים מכירים הוא רק צד אחד בך, ולא הצד שאת מזהה כ"אני" שלך כרגע. אם היית מרשה לאנשים לראות תמונה שלמה יותר שלך, גם את החלקים החזקים, אסרטיביים, העליזים (שבוודאי שייכים לך) גם משהו ממה שמתחולל ברבדים פנימיים יותר - חולשה, עצב, בדידות, לא היית כל כך בודדה... את בטיפול, ככה שדברים יכולים להשתפר, אבל גם שם את צריכה להיות מוכנה קצת לוותר, קצת להרשות לעצמך להיות חלשה ולדבר על מה שאת באמת מרגישה. חשבתי לעצמי שאדם אינו בודד אם יש ולו אדם אחד אחר שיודע אותו, שמכיר אותו. ורציתי להציע לך לנסות, במודע, לשוחח יום אחד עם חבר או חברה, לעבודה או מחוץ לעבודה, ולהגיד משהו אחד, לא צריך יותר מזה! משהו אחד שמספר עליך משהו שהוא לא רק התמונה האידאלית שאת יוצרת. אפילו משפט אחד כנה, שזוכה להתייחסות, כמו "איזה סופשבוע מבאס היה לי, הייתי בבית ושני ההורים שלי לא מרגישים כל כך טוב בזמן האחרון ואני דואגת להם " יכול לתת לך תחושה שאת לא כל כך לבד, שאת "את" גם בעבודה ולא רק מסכה של העמדת פנים.

צליל שלום לפי מה שאת מתארת עוברת עליך תקופה ממושכת של משבר. יש בהחלט אור חיובי בקצה המנהרה לפי התיאור שלך את מקום העבודה. העובדה שאת מצליחה שם כל כך מכל בחינה מעידה על הפוטנציאל שאותו הדבר יקרה גם בחוץ. יש כנראה סיבות מספיק טובות שזה לא קורה כרגע, ומנית כמה מהן. אני מבין מדבריך שאת בטיפול אבל שמרגישה שזה לא מוציא אותך מהמצב הזה כרגע. הייתי ממליץ לבדוק צורך בתרופות נגד דיכאון כי חלק מהסימפטומים שאת מתארת מאפיינים דיכאון. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון שכדאי לעבור עליו ואם הדברים נשמעים לך דומים למה שיש לך בהחלט כדאי לבחון את הטיפול התרופותי במקביל לטיפול הפסיכולוגי, זה עשוי לשפר את המצב ולהאיץ את יעילות הטיפול. נשמע לי שאת אדם עם הרבה ביקורת עצמית ושאת מאוד מחמירה עם עצמך. יתכן שחלק ממה שצריך לקרות לך הוא שינוי בהיבט הזה. במידה ותוכלי לקבל את עצמך יותר בגמישות כפי שאת יתכן שתחושי שיפור גם ללא שינויים בעולם החיצוני, ובוודאי עם שינויים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן הקישור: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

בקשר לשאלה שלי אשמח לקבל ממך תשובה ד"ר אורן קפלן.

עניתי

כיצד ניתן לשפר אצל ילד בן 9 את הבטחון העצמי. ילד ביישן בעיקר בקרב מבוגרים , קשה לו להחצין רגשות ולבטא אותם. תלמיד טוב, מתחבר לא מיוזמתו, אלא אם פונים אליו. אם קרה לו משהו (עניין רגשי) הוא לא מוכן שנספר לאף אחד. מתבייש להראות אהבה. האם ישנה דרך לפתוח את ליבו? לחזק את האסרטיביות אצלו?

שלום, אני כלל לא מומחה אבל אני חושב שיש לבדוק מה בדיוק גורם לו לביישנות.... אולי מסיבה ספציפית אין לו בטחון עצמי ? אולי יש לו בעיות בבית הספר/בגן ? בעיות עם הילדים האחרים ? בהסתכלות אחורה על עצמי היה לי בטחון עצמי מאוד נמוך כילד בגלל שהייתי שמן, וילדים הם עם מאוד "אכזרי" לפעמים.... זה השפיע עליי לא מעט. בהצלחה

מאיה שלום את כותבת על ביישנות בעיקר בקרב מבוגרים, השאלה מה קורה עם ילדים בני גילו, כי זה הדבר החשוב ביותר כרגע. עולם המבוגרים הזרים הרבה פחות רלוונטי ומעניין. כנראה שאת מרגישה שיש משהו שמפריע והיית רוצה לעזור. האם את יודעת לומר משהו על הרגע לביישנות, האם היה כך תמיד? האם זה מאפיין מצבים מסויימים? האם בתנאים מסוימים מתנהג בפתיחות ללא עכבות? צריך לנסות ולהבין את שורש העניין ואז אפשר להתאים תשובה מתאימה. יש למשל טיפולים למינהם באומנות ואולי אחד מהם עשוי להתאים למצב כזה. זה יכול לעזור לשפר הבעת גוף ורגשות וקבלה עצמית טובה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר הרבה זמן לא ראיתי אף תגובה של אף אחד מהם. מישהו יודע לאן הם נעלמו ? ולמה ?

היי. אפרת כאן, הכל בסדר. עייפה מלענות, אבל עדיין קוראת מדי פעם :-) אפרת

שלום וברכה, אני אוהבת מאוד משהו והוא אותי. אני יושעת שהוא רוצה בנישואין ואני גם. "הבעיה" שלי היא הסביבה, החברותשלנו לא מפריעה להורי (והסביבה הקרובה) כי הם חושבים שזה לא רציני ושזה יעבור, אבל אני חושבת שכשאני יודיע להם שאני מתחתנת הם יקבלו זאת כי לא תהיה להם ברירה(כך אני מקןה ומשכנעת את עצמי) אבל זה בהחלט יאכזב אותם אני לא יודעת מדוע אכפת לי כל כך מה הורי ירגישו אבל זה בהחלט מפריע לי אני גם יודעת שאני לא יוכל לשנות אותם..... בקצור האם יש לכם איזו שהיא רעיון כיצד ניתן להסביר להם שהבדלי מוצע והשכלה וכד' לא עושים את האדם טוב יותר או רע יותר .

שלום לאלמונית בדרך כלל קשה לשנות דעות של אנשים על ידי הסברים, אנחנו בדרך כלל מקובעים במחשבות שלנו, ומנסים למצוא כל דרך כדי להצדיק אותם. אני מניחה שהורייך חושבים ורוצים להגן עלייך, ולכן אני מקווה שכשהם ייראו שאת מאושרת, ואת בונה יחסים יציבים עם בן הזוג שלך, הם יילמדו לבטוח בו, ולשמוח איתו, ויוכלו גם להוריד את ההתנגדויות נגדו ונגד הקשר ביניכם. הקצב שבו ההתנגדויות שלהם יירד, הוא גם בהתאם לאיכות היחסים שלך עם בן זוגך, אבל גם במידת העקשנות שלהם לשמר על הדעות שלהם. בסופו של דבר, הם חיים את החיים שלהם ואת חייה את שלך. ונכון זה חשוב ועדיף שהורים יקבלו בברכה את הבעל, אבל בסופו של דבר את תחיי עם הבחירות שלך. הם את הבחירה שלהם כבר עשו. אני חושבת שמילות המפתח הן סבלנות וסובלנות. את כלפי הדעות שלהם (זה שלהם!) והם כלפי הבחירות שלך. עם הסבלנות והסובלנות אפשר להגדיל את הבטחון והאמון בהצלחה בקשר

אלמונית שלום אני מסכים עם דברי א' ואין לי הרבה להוסיף. נסי לברר קצת יותר לעומק את עמדתם של הוריך, יתכן שתהיינה לך הפתעות כי בינתיים זו השערה שלך ללא בדיקה. בסופו של דבר תצטרכי לקבל את ההחלטה ולחיות עם הקונפליקט במידה ויווצר, לפי מה שאת מתארת זה נשמע משהו שאפשר בהחלט לחיות איתו ושזה קשור בעיקר ליכולת שלך (ולא שלהם) להכיל את הקונפליקט. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סובלת מתסמונות פוסט טראומטיות, לאחר שסבלתי מהתעללות רגשית והזנחה בילדות. אני מטופלת כבר כמה שנים אצל פסיכולוגית, אבל יש נושאים בהם לא חלה כל התקדמות. אני חושבת שאני זקוקה למטפל/ת המתמחים בטיפול בפוסט-טראומה. אם מישהו מכיר מטפל/ת טובה לתחום זה, אשמח מאוד לקבל את פרטי יצירת הקשר. כתובת האימייל שלי - [email protected] תודה רבה!

כמובן שיש פסיכולוגים / פסיכיאטרים שמתמתים בטיפול במצבים כפי שתארת. כדאי לפתוח את כווני החיפוש גם לסוגי טיפול נוספים, שלפעמים יכולים להיות מענה לא פחות טוב ויעיל, כדוגמת הטיפולים האלטרנטיביים (הומאופטיה, דיקור, רפלקסלוגיה, מודעות ....... ) אולי זה לא הפורם המתאים לדון בטפולים אלו, אבל הם קיימים ויעילים מעבר לחשיבות של סוג המטפל או סוג הטיפול, החשיבות הגדולה יותר זה ההתאמה למטופל ולצרכים שלו. בהצלחה

נכון שכימיה זה דבר חושב אבל, אני חושבת שחשוב לא פחות המומחיות של הפסיכולוג אין סתירהבין הדברים לכן צריך כימיה + פסיכולוג שיש לו נסיון בפוסט טראומה. (משום מה שמתי לב שאנשים עושים כל הזמן הבחנה ומתיחסים רק לכימיה) אם ניתן לפתור את הבעיות בטיפול פסיכולוגי המוכח כיעיל, מדוע יש צורך לחפש טיפול אלטרנטיבי אחר וכיצד ניתן לדעת איזה טיפול אלטרנטיבי ? מה יעיל? וכד' הטיפוליים האלטרנטיביים בארץ זה תחום מאוד פרוץ ללא השגחה, היתרון של פסיכולוגים זה שאתה יודע בדיוק למי אתה ניגש וגם שהוא מוסמך ממשרד הבריאות לעסוק בכך.

מה עשית עם המטפלת שלך עד היום- על מה ואיך דיברתן?הגעתם למשהו שקשור בעברך? זה נגע בך?אשמח לתשובה ואז אוכל לענות גם לך.

שלום קיבלת כבר כמה תגובות רלוונטיות שכדאי לחשוב עליהן. בכל מקרה אני מציע לך להגיע להחלטות על שינוי בטיפול תוך ייעוץ והחלטה משותפת עם המטפלת שלך. קונקרטית הייתי מציע לך לפנות לטיפול בשיטת EMDR שהיא ייעודית לנושא הטיפול בטראומה. תוכלי לקרוא יותר על השיטה בקישור: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm ולבקש המלצות על מטפלים מהאגודה הישראלית ל EMDR בכתובת: www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר ילד שתקן מאוד, לא מדבר בכיתה אלא רק אם פונים אליו בשאלה. לא מביע את דעתו ולא מתווכח וכאילו כלום לא מעניין אותו. האם זה טבעי ?האם יש אישיות כזאת? ואם אפשר לשנות אותה? הילד הוא בן 10 שנים והמורים שלו אומרים לי כי הוא שתקן מאוד ולא מדבר תודה מראש

שלום אילן, כמה שאלות שאולי יעזרו קצת להבהיר את העניין. למשל, ואיך הוא בבית? האם גם בבית הוא מאד שתקן או שהוא מבטא את עצמו? האם בבית הוא מתווכח ומביע עמדה, ורצונות? האם יש לו אחים איתם הוא משחק או רב? האם הוא הולך לחוגים? או לפעילויות מחוץ לבית הספר? האם יש לו חברים בכיתה, או מהשכונה או במקום אחר? האם הוא "מפחד" ממבוגרים באופן כללי? מה שאני מנסה לשאול זה עד כמה ההתנהגות הזאת ספציפית לבית הספר, או אפילו לכיתה הזאת (כלומר, האם בכיתה א' או ב' היה אחרת) או שזה משהו שמלווה אותו הרבה שנים, בהרבה מצבים. אם זה משהו יחסית ספציפי לסיטואציה של הכיתה ובית הספר, צריך להבין מה יש שם שגורם לו להסתגר. האם זה בעייה לימודית? אולי הוא לא עוקב אחרי הנעשה בכיתה? אולי המורים מעוררים בו פחד? אולי החומר משעמם אותו? (את זה אני יכולה להבין...) אבל אם זה משהו יחסית קבוע, צריך להבין האם זה משהו שגורם לו סבל או שמהווה בעייה, או שזאת פשוט נטייה להיות מופנם יותר, שקט יותר. בכל מקרה, נראה לי שצריך להבין את העניין לעומק, ולהבין מה הגורמים למצב. יש אפשרות שהמצב המשפחתי בכללותו משפיע עליו, ואז לא כדאי "להפיל" את ה"אשמה" על הילד.

בכל מקרה אין 'אשמה' !!!!!!!!!!!!!!!!! חשוב למצוא את הדרך אל הילד ולהבין מה גורם לו לבחור ולהעדיף את דרך ההפנמה והשתיקה,...... לא הילד אשם, לא ההורים אשמים, לא הגננת אשמה......... התעסקות בהאשמות היא התעסקות לא בונה. התעסקות בהבנת המניעים חשובה הרבה יותר. א

שלום, לילד יש חברים אך לא הרבה . כל המורים שלו מכתה א עד ד אומרים שהוא מאוד שתקן ולא מדבר אלא בפנייה מן המורה . מבחינת הלימודים הוא טוב מאוד. בעייתו העיקרית היא במצבים קבוצתיים כך שהוא לא מדבר ולא משתתף. בבית הוא בכלל לא שתקן הוא כל הזמן מדבר ולא שותק. וזה מה שמטריד אותי האם הילד ביישן או יש לו חרדה חברתית או שהוא כך מופנם אמת אני לא יודע !!!!!!!

אילן שלום הבעיה מתמקדת בכיתה, אתה אומר שיש לו מספר חברים טובים ושבבית אין בעיה. אם כך, במידה ויש בעיה היא בהקשרים ספציפיים שאותם צריך לחקור. הייתי מנסה להתייעץ עם פסיכולוג בית הספר ומבקש שאיש מקצוע יצפה בילד בכיתה, בלי כמובן שהילד ידע שהתצפית מתמקדת בו. אני חושב שאין לך מספיק מידע כדי להבין מה בדיוק קורה. זה יכול לנבוע ממספר רב של גורמים והאופן בו הוא יושב בכיתה, גם אם לא עונה, הוא דבר שצריך להכיר יותר לעומק. אחרי שתהיינה השערות יותר מבוססות אפשר יהיה לחשוב על הטיפול המתאים בהקשר הנכון. בברכה ד"ר אורן קפלן

התחלתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית בשל בעית חרדה מבן זוג (אני בת 32 ואף פעם לא היה לי חבר) ויש לי כנראה גם חרדה חברתית התחלנו בתהליך של איך נפגשים עם בן זוג וסיפרתי לה גם על חיי הפרטים עד עכשיו . הייתי גם מתקשרת אליה הרבה בשאלות והיא כמובן אמרה לי שזה תלות ולא כדאי להתקשר אני בטיפול מעל חצי שנה כעת קורה מצב שאני מתקשרת להעיר לה על דברים שאמרה לי כמובן ואני מנסה ל"הגמל " מהטלפונים אליה אך לא תמיד מצליחה המפגשים הם פעם בשבוע במפגשים גם אנו מדברים על איך למלא את החיים למשל בחוגים ויציאות עם חברות כדי לא לחשוב רק על מציאת בן זוג כעת קורה מצב שאני מרגישה מאוד תלותית בה חושבת עליה רוב שעות היום עם זה בחוגים שאני הולכת בפגישה עם בן זוג וכל מה שאני עושה במהלך היום אפילו בצפיה בסרט במקום להתרכז אני חושבת עליה היא מופיעה לי כבר בחלומות בבוקר אני פותחת עיניים וישר חושבת עליה זה אובססיבי איך פותרים את הבעיה האם בהפחתת הפגישות איתה כי זה כבר מפריע לי כל הזמן לחשוב עליה מצד שני אני מרגישה מאוד תלותית בה וכאילו לא יכולה להוריד את הפגישות מה קורה לי? מה זו התופעה האובססיבית הזו? האם זה בגלל שאין לי מישהו קרוב מלבדה שאפשר לשפוך את מה שמציק לי? מה הפתרון כי זה מפריע לי מאוד לחשוב רק עליה בכל מהלך היום. איך גם נגמלים מטלפונים אליה תודה

לגבי איך להפסיק להתקשר אליה או לחשוב עליה, אבל אני מאמינה שזה שלב, ואחרי שהוא עובר, לא תצטרכי לכפות על עצמך להפסיק להתקשר, או לנסות בכח לא לחשוב עליה, זה פשוט כבר יהיה אחרת. אני חושבת שהדבר הכי נכון הוא לדבר עם המטפלת על זה ולהגיע איתה להסכמה מה בסדר מבחינתה (מבחינת טלפונים, למשל). לגבי המחשבות, קשה לשלוט בהן, ולכן, במידת מה, עדיף לעיתים לוותר להן, להניח להן להתקיים. מהנסיון שלי לפחות אחרי תקופה של אינטנסיפיקציה, באה רגיעה, כאשר משהו פנימי בא על סיפוקו. בכל אופן, לדעתי את מתנסה כרגע בקשר שהוא קשר די "זוגי", ולכן כל ההתנהגויות והרגשות שעולים אצלך נראים לי מאד רלוונטיים לבעייה בגללה פנית. למרות שהמטפלת שלך אשה, זה לא ממש משנה, זהו קשר קרוב של אחד על אחד, ולכן יכול לעורר המון "שדים" פנימיים שעד היום נמנעת מלהתמודד איתם. ההתתמודדות הזאת כיום מן הסתם תעזור לך בעתיד, ככה שזה לא נראה לי שמה שאת חווה הוא רק "תופעת לוואי" אלא ממש חלק בתהליך. אבל כך או כך, הכתובת הנכונה לדבר על זה היא המטפלת.

את מעלה את האפשרות של הפחתת הפגישות אני חושבת להיפך (לעניות דעתי)במידה וזה אפשרי מבחינתך ומבחינתה כדאי לתקופה מסוימת להיפגש פעמיים בשבוע וכך את תוכלי להתגבר ולא להתקשר אליה ..... אני משערת שכך גם פחות תחשבי עליה ובהמשך כשהתלות תיפחת תוכלי לחזור לפעם בשבוע. האם התיעצת אם הפסיכולוגית שלך, מה היא אומרת על הרצון שלך להוריד את תדירות הפגישות?

מעיין שלום הסימפמטומים האובססיביים שאת מתארת כלפי המטפלת כנראה אינם מתמקדים רק בה. סביר להניח שזה מאפיין מצבים רבים נוספים בחיים שלך. אם זה אכן כך צריך להתייחס גם לאופן בו את מתייחסת למטפלת שלך כחלק ממכלול כולל של התמודדות עם בעיה. אני חושב שכדאי שתפגשי אותה יותר מפעם בשבוע אם זה אפשרי, כך תוכלי לפרוק את המחשבות באופן יותר תדיר. אין מקום להפחתת מפגשים, זה רק יחמיר את מצבך כי תישארי בלי טיפול הולם. זהו נושא שצריך לעבור בירור רציני במסגרת הטיפול. אם תצליחי להסב את הטלפונים לכתיבה אולי זה יוכל להקל על הצורך לומר לה ולדבר איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב סבתי נפטרה לפני כשנה מהתקף לב ומאז התחילו לי התקפי חרדה שמתבטאים בכאבים בחזה ולחץ רב ( אני מפחדת למות כמוה ראיתי אותה מתה).לאחרונה הכאבים הפסיקו אך בחודש האחרון אני לא מפסיקה לסבול מאותם סימנים עשיתי אפילו בדיקות דם ואקג ולא יצא כלום אך הכאבים לא עוברים. קשה לי להאמין שזה התקפי חרדה כי כבר תקופה מסויימת אני לא חושבת על סבתא שלי ועל מה שקרה. ההרגשות שלי זה לחץ עצום באמצע עם כאבים בגב ודפיקות לב חזקות. אני בת 20 עם משקל יתר ועד לא מזמן עישנתי אך הפסקתי לפני 3 חודשים. יש לי מה לדאוג? האם אני צריכה לעבור עוד בדיקות? אני מפחדת

היי נטלי הגוף לעיתים קרובות מבטא רגשות ומחשבות שקשה לבטא במילים. גם אם לא ניתן לקשר אחד על אחד מחשבות/ רגשות ותגובה של הגוף אליהן. האם את מדברת על מה שאת מרגישה עם מישהוא? האם את נותנת לפחד מקום מילולי או כל שהוא בחיים שלך?

משום שעברת בדיקות רפואיות, ובעיקר משום אם את עצמך מקשרת את זה למוות של סבתך, שבו נכחת, נשמע לי שזה דווקא יכול מאד להיות תופעות של חרדה. נראה כאילו נכנסת למעין סחרור - הבדיקות הרפואיות לא מוצאות כלום, אבל את בכל זאת מרגישה את אותן תופעות, ואז זה שלא מוצאים סיבות, במקום לשמש כגורם כמרגיע, רק מוסיף לחרדה... נראה לי שזה זמן נכון לפנות לטיפול פסיכולוגי (מסוג כלשהו, את צריכה לברר מה הכי מתאים לך כרגע, משהו יחסית ממוקד בעייה, או טיפול יותר כללי) כדי להבין האם בכל זאת לתחום הטיפול הנפשי יש אפשרות לעזור לך להתגבר על החרדה.

נטלי שלום רוב הסיכויים שמדובר בחרדה. כמובן שאת צריכה לפנות לרופא המשפחה שלך ולספר את הסיפור כולו ולראות אם יש בדיקות רפואיות שהוא ממליץ לעשות. זאת כדי לשלול דברים אחרים. אבל הסימפטומים והסיפור שאת מספרת הולכים בהחלט בכיוון של הפרעת חרדה שעדיין לא טופלה ולא עברה. במידה ועד היום לא פנית לייעוץ פסיכולוגי וכן לייעוץ אצל פסיכיאטר לגבי תרופות נוגדות חרדה כדאי לעשות זאת כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן שלום רב, אני מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי. ואין לי מושג איך עושים את זה למי פונים? האם יש איזה שהיא רשימה של פסיכולוגים פרטיים? אני מאזור הקריות בצפון. אשמח לקבל המלצות על פסיכולוגים מאזור הקריות בצפון או, איזה שהוא כיוון בנושא הנ"ל. אגב, מאיפה אתה בארץ ד"ר אורן? בברכה מירי

תפתחי את דפי זהב

מירי ערב טוב חשוב למצוא מטפל, שגם יהיה בעל מקצוע טוב ואמין, וגם שאת תרגישי בטוח איתו. אני מקווה שד"ר אורן יוכל להמליץ לך על שמות של פסיכולוגים, אבל מעבר לכך את יכולה להתייעץ עם אנשים נוספים בסביבתך, שאת סומכת עליהם ושעברו או עוברים טפולים. מקווה שתמצאי בקרוב את הכתובת שמתאימה לך, בהצלחה א

מירי, אם את רוצה המלצות, את יכולה לכתוב לי לאימייל שמופיע בשורת האימייל. אני חושבת שעדיף לעבוד דרך המלצות, ולברר מה הרקע של הפסיכולוג/ית, ולא לעבוד לפי דפי זהב.

מירי שלום אני מצרף מאמר קצר על עובדות שכדאי לדעת לגבי הפניה לטיפול: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm אינני מכיר פסיכולוגים בצפון כך שאולי תוכלי להיעזר במשתתפי הפורום. אני מקבל ברמת גן ובכל מקרה אינני יכול לקבל מטופלים חדשים כרגע. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לד"ר אורן וכולם. ללילה- אשמח לקבל מימך המלצות... אני אצור איתך קשר, בתחילת השבוע. בכל אופן אני מודה לך. שבת שלום וכל טוב, מירי

שלום ד"ר קפלן! אני נמצא בטיפול... אבל...אני לא ממש רוצה "להבריא"... מה הטעם שאמשיך בטיפול אם אני גם ככה מונע מהמטפלת שלי לעזור לי באופן מלא..? (דיברנו על זה באופן גלוי......) לא אוכל להתייעץ באופן חופשי עם המטפלת אם לעזוב או לא....כי מן הסתם יש לה אינטרס בעניין. אני יודע שטיפול יעזור לי...מאוד. ומזה אני מפחד.... מפחד להשתנות. מפחד במיוחד להבין אח"כ באיזה מצב פטתי (?) הייתי...להתבייש בזה. יש לך רעיון..?

ערב טוב מטופל מי שלא רוצה להבריא, אני חוששת שאין דרך שיבריא. לאלו שרוצים להבריא הדרך לא פשוטה, לא קלה, אבל בהחלט אפשרית. מנסיוני, מידת ההחלמה מושפעת מגודל הרצון, ולפעמים מידת הרצון משמעותית לא פחות ממהות הבעיה. למיטב הבנתי, מטפל / ת - האינטרס שלהם צריך להיות טובתך, כך שאם אתה נמצא אצל מטפלת מקצועית ואמינה, (בעלת אינטגריטי) היא בהחלט הכתובת שלך להתייעץ בנושא. הפחד משינויים - הוא אכן פחד גדול מאוד. אני חושבת שלכל אחד. ולכן הפחד שלך מובן לחלוטין. אבל בין השורות שאתה כותב על אי הרצון שלך להחלים, נשמע שאתה כן מחפש דרך, למרות הפחדים, ולכן אתה פונה ושואל. אז לדעתי, תנסה למצוא את המקום והשיטה הטיפוליים שמתאימים לך ביותר, על מנת שתוכל להקטין את הפחדים, ולהגדיל את הרצון לשינוי, ולהחלמה. ושוב, רק לדעתי, אין מצבים פטתיים, אלא מצבים שבהם הפחדים והמצוקות גורמים להתנהגויות שניראות פטתיות. בהצלחה גדולה א

היי השאלה אם לא שווה להילחם בכל הנ"ל על מנת שיהיו לך חיים יותר מלאים ומאושרים...גם אם זה מביך וקשה נורא?

אגב, מול הפחד שאתה מציג, הפחד משינוי, אני מעריכה שיש גם פחד שאותו שינוי שאתה מייחל לו גם יכשל, או לא יוגשם במלואו, ונראה לי שדווקא שם מצוי הפחד היותר בסיסי, היותר עמוק. לי נדמה שהסאבטקסט של השאלה שלך הוא דווקא: ומה יקרה אם הטיפול, למרות היותו טיפול, והמטפלת שלי, למרות שהיא אכפתית וחכמה, לא יצליחו לעזור לי? לא יצליחו לעזור לי לגמרי? מה יהיה אז? עכשיו אתה במצב בו אתה יכול להאמין שיש "ישועה" - אתה מתחיל לחוש את השינוי כבר, אחרת לא היית מפחד ממנו. אבל יחד עם האפשרות ל"ישועה" גלומה גם מוגבלותה. הרי לא תשתנה בכל היבט שלך, בכל תכונה שלך. ונראה לי שזה מה שמפחיד אותנו יותר. ולגבי הפתטיות בדיעבד: לדעתי אחר כך, כשכבר תהיה במקום אחר (ואני דווקא כן מאמינה באפשרות לשינוי, גם אם אתה חושש ממנו) אולי לא תהיה כל כך עסוק בלחשוב כמה פתטי היית אז, אלא תהיה עסוק בלחיות ולעשות דברים שאתה רוצה. אולי אחר כך, כשתהיה יותר אתה, יותר שמח, יותר מסוגל, להתחיל לחשוב איך הייתי פתטי פעם פשוט לא יהיה רלוונטי, לא יהיה ממש מעניין... זאת דעתי. בהצלחה בשינוי. שינויים הינם בלתי נמנעים. רק דברים מתים לא משתנים ואתה דווקא נשמע די חי.

אולי אתה מפחד להסיר שכבות, אולי נוח לך להיות במקום הלא בריא הזה כי שם לא צריך להתמודד עם החיים... למה בעצם אתה לא רוצה להבריא? אתה צריך להבין את סיבה כדי להחלץ מהמצב שאמביוולנטי הזה. דון

מטופל שלום טיפול פסיכולוגי לא נועד תמיד ל"הבראה". לפעמים מדובר על תהליך ממושך של מסע להבנה טובה יותר של העצמי ולהתמודדויות שונות עם החיים. כאשר הזמן יתאים תוכל גם להתמקד ב"הבראה". מאחר והבעיה בגללה פנית קיימת וכנראה שאתה מרגיש צורך בהישארות בטיפול אינני רואה סיבה שתעזוב. עזיבה באה בחשבון רק במקרה שאת מרגיש שאינך נעזר כלל בטיפול, שהמטפלת אינה מתאימה לך, או שפשוט אינך רוצה בטיפול ואתה מעדיף להישאר עם מה שאתה נושא מבלי להשקיע בזה את מה שכרוך בטיפול. בסופו של דבר אף אחד לא יוכל לקבל את ההחלטה במקומך. אני לא מרגיש שיש לי מספיק הבנה ומידע על מצבך כדי לתת המלצה חד משמעית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום רב תודות עבור התשובה. מבעד לשורות אני מבין שגם לי יש חלק במצב. ללא ספק שאני תרמתי לא במאט למצב הנוכחי, אבל כשפרוטון ואלקטרונים מתלכדים הם יוצרים אטום. לדעתי אני בגדר של הפרוטון וחלקי בהסתבכות היא לא המירבית. מכל מקום בעבר פניתי לפסיכולוג ולצערי התאכזבתי מאוד. שכן רוב הפסיכולוגים נוטים ללכת לפי תורת פרוייד, וחוזרים לילדות. אולי זאת הדרך קטונתי לדעת, אבל צריך לעבור את כל 50 שנותי על מנת להגיע לפיתרון, ונראה שזה לא רלוונטי. מכל מקום בינתיים לקחתי החלטה ופניתי לעו"ד ונקוה שהפירוד יגיע במהירות וששנייינו נפגע עד כמה שאפשר פחות. תוכניות עתידיות היו והוצאו מהמגרה, נראה אם יוכיחו את עצמן. המון תודות על התשובה הנסה לתקן גם את הליקויים שלי, שכפי שנאמר אחרת הדבר יחזור על עצמו ( בתדירות של 15 שנה לא נורא) פלג

אני לא חושבת שבטיפול התנהגותי קוגניטיבי ידברו איתך על הילדות ועל פרויד!

פלג שלום לא כל טיפול פסיכולוגי חוזר לילדות המוקדמת ולא בכל טיפול יש צורך בכך. יש הרבה מטפלים שיוכלו לתת מענה רלוונטי ומיידי ולא כדאי להרים ידיים מראש בגלל מקרה בודד שלא הצליח. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב, האם למישהו כאן יש מושג כמה אנשים בארץ עוברים פסיכואנליזה (בזמן נתון), להוציא את מי שעובר אותה כדי להפוך לפסיכואנליסט בעצמו. הכוונה לאנשים שמחליטים לעבור את התהליך הזה ביזמתם ובוחרים בדרך הטיפולית הזו כדי לנסות לשפר את איכות חייהם. זה כואב, זה ארוך, זה לא ממש איני בימינו וגם יקר מאד - לדעתי אין רבים שבוחרים בכך. יש למישהו מושג באיזה סדר גודל מדובר. אשמח לקבל אומדן. תודה

אבל נראה לי שקשה לקבל הערכה למספר/אחוז המטופלים בשיטה זאת. מעניין אותי למה אתה מתעניין. זה נראה לי קצת יותר נגיש לשאול... :-)

בגלל ששאלת כל-כך יפה אז הנה תשובה: אני עושה אנליזה. אחד מהדברים שנבחנים אצלי הם שייכות לקבוצות. בדיקה האם השיוך שלי הינו לקבוצה בעלת איבר יחיד (כאן זה ברור שזה לא יחיד יחיד) או מספר קטן של איברים כמו כל הקבוצות בחיים שלי :-). ברוב המקרים - אני לבד. יותר לבד מלבד. סיפור החיים שלי מאד אחר (לא מצאתי משהו דומה ברשת וגם לא הכרתי מישהו ששמע אפילו על דבר כזה), הדיכאון שלי מאד אחר ועוד כל מיני. אחת הבעיות המרכזיות אצלי היא אי תחושת שייכות... רציתי שוב לבדוק מה היחוד וכמה יוצא דופן. מצד אחד כן רוצה להיות יוצא דופן, לשמור על היחוד, כי רק כך יכולתי לשרוד עד היום, בשמירה על ה"ייחוד" הזה. בכל מקרה, אני לא מאלה שמחפשים לצאת דופן בכל מחיר עם איזה שיגעון מוזר. התשובה המדוייקת לשאלה ששאלתי אולי לא ממש חשובה, כי די ברור לי שגם כאן הקבוצה לא ממש גדולה. תודה על התגובה :-)

שלום רוב האנשים שעוברים פסיכואנליזה בישראל קשורים בצורה כזו או אחרת לעולם הפסיכולוגיה. אלו לא בהכרח אנשים שעושים את האנליזה במטרה להפוך לפסיכואנליסטים בעצמם, אבל כן רואים בזה דרך להעמיק את התהליך הטיפולי דרך גישה זו. מאחר וזו גישה יקרה במשאבים וכסף היא מוגבלת מן הסתם בכל מקרה לקהל מצומצם יחסית. אינני מכיר נתונים כמותיים מסודרים על מספר המטופלים באנליזה. אני מעריך שיש בישראל כ 200 מטפלים בפסיכואנליזה אבל אין סטטיסטיקה מדוייקת כמה מטופלים באמת עוברים אצלם טיפול באנליזה (הרי גם פסיכואנליטיקאי יכול לטפל גם בגישה דינמית של פגישה או שתיים בשבוע שלא על ספת האנליזה). איך שלא תסתכל על זה מדובר כנראה במספר מועט יחסית של אנשים. וכעת השאלה המרכזית, מה בדיוק את רוצה לדעת דרך המידע הזה? אם רצית בגישת הטיפול הזו ואתה מוכן להשקיע באיכות החיים שלך זה נראה מתאים והגיוני. אם אתה רוצה לשאול משהו אחר אולי כדאי להציג את זה באופן ישיר יותר ואוכל להתייחס. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, קראתי את הכתבה הנוקבת של ד"ר רובינשטיין מהפורום השכן על הבדידות http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/3107/xCT/230 - הכל נכון ועם זאת אין מוצא. אני גרושה בת 49 ואין לי נפש חיה בעולם. זה עתה סיימתי שיחת טלפון עם מי שאמורה להיות "חברה" ואין, אני פשוט לא קיימת. אני רק מקשיבה לפרטי הפרטים של סיפוריה, פרטים שהיו מייגעים כל אחד ואין סיכוי שהיא תקשיב לי. היא נמצאת בקשר הדוק עם "חברה" אחרת שלי, אישה משעממת מאוד שבנוסף לכל שוכחת כל מה שאומרים לה ומה שאמרה בעצמה וחוזרת על עצמה ללא הרף. אני עוסקת במקצוע טיפולי אך שם החוזה ברור, עבודתי היא להקשיב ולהגיב, אך בקשריי האישיים הצד השני ממש מוחק אותי. אין לי זכות קיום. אני מעדיפה את הקירות. לעיתים אני נשברת ומתקשרת לאחת ה"חברות" הללו, אך עד מהרה אני חשה הרבה יותר לבד מלבד והקירות, הטלוויזיה, המחשב, כל דבר - כולם חבריי הטובים ביותר. יש לי חברה אחת שאיתה השיחה מתחלקת באופן שיוויוני יותר לדברים שלה על עצמי ושלי על עצמי, תוך נכונות הדדית להקשיב, אך היא הרבה פחות מעוניינת בקשר איתי מאשר אני בקשר איתה ואני כמעט היחידה שיוזמת ולמרות זאת הקשר מסתכם בשיחות טלפון בלבד כי היא אינה רוצה להיפגש איתי. אני גם מאוד זהירה איתה בדיבורי על עצמי כי יש לה מספיק צרות משל עצמה ואני מנסה להקשיב. למותר לציין כמעט שהייתי בטיפול במשך שנים, הייתי גם בטיפול קבוצתי, ואף ניסיתי ללכת לחוגים פה ושם, אך לא הצלחתי למצוא שום קשר (כמובן שנואשתי מקשר רומנטי ואני מדברת רק על ידידות אפלטונית). אני חושבת שהגעתי למצב שאני כבר פוחדת להתחיל בקשר מחשש להיפגע והבדידות מגינה עליי אך היא עדיין בדידות והיא כואבת. לפני כ-10 שנים עברתי שרשרת אירועי חיים קשים ביותר, ללא הפוגה ופיתחתי דיכאון וכל חבריי (או,אולי, יש לומר חבריי לכאורה) עזבו אותי. הדיכאון החריף עבר, אני מתפקדת ברמה גבוהה יותר מקודם מבחינה מקצועית, אך אף אחד מחבריי הקודמים אינו מוכן לחדש את הקשר איתי ואילו החברויות שפיתחתי מאז הן כולן עם אנשים מרוכזים בעצמם באופן קיצוני, שאני יכולה לקבל התקף לב לידם והם בקושי יזמינו אמבולנס. הצילו!

לידיה ערב טוב "אני חושבת שהגעתי למצב שאני כבר פוחדת להתחיל בקשר מחשש להיפגע והבדידות מגינה עליי אך היא עדיין בדידות והיא כואבת" אני חוששת שכל עוד הפחד מהפגיעות גדול יותר מהרצון לקשר, יהיה לך קשה מאוד ליצור קשרים. מצד אחד את כותבת שאת רוצה קשרים, אבל מצד שני הקשרים שאת יוצרת הם עם אנשים שמוכיחים לך שוב ושוב שקשרים מכאיבים. לא כולם כאלו. אני מאמינה שכשתמצאי את הדרך להקטין את הפחדים שלך, תהיי מוכנה לקחת סיכונים נוספים, תגדילי את הרצון הפנימי לקשרים הדדיים תוכלי גם למצוא את האנשים שמתאימים לזה, ותוכלי גם למצוא בתוכך את הכוחות והיכולות ליצור קשרים בונים והדדיים. לדעתי, האנשים שסביבנו הם המראה שלנו, ושל היכולות שלנו ושל הרצונות שלנו. לפעמים נוח לנו לחשוב ש'הם' 'היא' 'הוא', 'המקריות' ..... אחראים למצב שלנו. אבל זה לא כך. אנחנו בעצמנו בונים (והורסים) את עצמנו. האם את חשובת על אפשרות של להעזר בטיפול מקצועי ? ציינת שעברת טיפול קבוצתי, מקווה שהוא עזר לך, אבל יכול להיות שכדאי להמשיך אותו או לקחת מטפל אחר. המחיר של להשאר לבד הוא גבוהה, וחבל. בהצלחה גדולה ערב טוב א

אבל אני לא מאמינה בכך. נדמה לי שאת יודעת מה את רוצה אבל לא ממש פועלת להגשים את זה. את רוצה קשר שיש בו הדדיות. זה דבר סביר וטבעי לרצות. אני תוהה איפה הרצון שלך נכשל? מה מכשיל את ההגשמה של זה? מדוע את משמרת קשר עם חברות שאיתם זה לא ככה? מה מונע ממך להגיד להם בטלפון או בפנים שאת מרגישה שהם רק עסוקות בעצמן ולא מקשיבות לך? את חונקת את הכאב, הכעס, מוחקת את עצמך, ומתפלאת שאחרים עושים את אותו הדבר. אולי אם לא תמחקי את עצמך, לאחרים לא יהיה קל למחוק אותך, אבל נשמע שאת מצפה שאחרים יאששו את קיומך. את לא כותבת האם את מנסה ליצור קשרים חדשים שיותר תואמים את הצרכים שלך. יש חוגים, מועדונים, טיולים, וכו'. אני חושבת שאחת הדרכים לצאת מהבדידות היא הדרך העקיפה. הדרך העקיפה בעיני היא שיהיה לך עניין במשהו, תחביב, (אם אפשר עדיף תשוקה, אבל גם תחביב יעבוד) ודרך העניין המשותף תתקרבי לאנשים אחרים. לכן ההמלצה שלי לך היא להיות אקטיבית. אקטיביות היא תרופה לתחושת "הכל אבוד".

לידיה שלום הבדידות שלך החלה או החריפה כנראה בתקופה מסויימת שאחריה או בתוכה סבלת מדיכאון עמוק. לפי מה שאת מתארת אני לא בטוח ששרידי הדיכאון אינם משפיעים עדיין בצורה קשה על החיים שלך. הראיה הפסימית כל כך על החיים, חוסר המוצא, חוסר הטעם שאת מוצאת בכל מה שיש לך. אני בהחלט מבין את המצוקה והייאוש, אבל צריך לזכור שאין "עובדות יבשות". אדם צובע את חייו בגוון מסויים ולפי גוון זה חווה אותו. השאלה האם את מתכוונת להישאר עם הדיכאון והחרדה או שיש אפשרות לעשות שינוי. אני מעריך שזה ידרוש ממך אנרגיה רבה שאולי אין לך כיום. אני לא יודע אילו טיפולים עברת בעבר אבל אני חושב שאת צריכה להיות בטיפול פסיכולוגי מסודר וקבוע שילווה אותך לאורך זמן עד שתוציאי את עצמך מן המבוא הסתום בו את חיה כיום. בכל מקרה, כדאי לבדוק עם פסיכיאטר את הערכתו לגבי מצבך ואם יש צורך גם לקחת תרופות. אין טעם לחכות שהמצב יתדרדר או יהפוך לכרוני, כדאי לתפוס את זה מספיק זמן מראש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, אני נמצאת במעקב פסיכיאטרי. הייתי בטיפול פסיכודינאמי בן שנים רבות ובמספר טיפולים קבוצתיים גם הם בגישה דינאמית. העליתי בעיה אחרת, שכמובן קשורה לדיכאון, והיא שאין מי שישמע אותי והאמן לי שזו עובדה יבשה. אילו הייתי מקליטה את הדיאלוגים עם "חברותיי" (שדרך אגב, נמצאות בקשר זו עם זו ומשמיצות זו את זו באוזניי) היית מסכים איתי שאני המקשיבה והן המדברות על עצמן ושכל ניסיון שלי לדבר על עצמי נבלם בגסות. ניסיונות לחדש את הטיפול הפסיכולוגי הניבו רגרסיות למצב הדיכאוני ובעצת הפסיכולוגית המכירה אותי שנים רבות ובזמנו גם עזרה לי מאוד, היגענו לכלל החלטה משותפת שיחסית לנקודת המוצא שלי חל שיפור עצום ברמת התפקוד שלי וטיפול פסיכולוגי מיצה את עצמו. אשמח אם תתייחס לניסיונות הנואשים שלי לחפש קשר סימטרי יותר שבו גם יקשיבו לי ולא טיפול פסיכולוגי שבו אשלם תמורת הקשבה. תודה, לידיה

ד"ר קפלן היקר שלום אני בדיכאון כבר זמן מה וכן סובלת מהתקפי חרדה. אני מטופלת בכדורים. לפני 3 חודשים התאהבתי והתחלתי קשר עם בחור מקסים ואנחנו מאוד מאוהבים, הוא גרוש + 2 בנות (11,6). אתמול בלילה גרושתו צילצלה אליו שהיא רוצה להתאבד (לא בגלל הגירושים) אלא בגלל שהיא בדיכאון זמן רב. אני עדיין לא הכרתי את הבנות כי רצנינו לתת לזה קצת זמן. כרגע אישתו נמצאת היום בשלוותה ומן הסתם מנסיוני יאשפזו אותה. שאלתי היא איך אני אמורה להתמודד עם המצב, גם אני לא במיטבי, והבנות יעברו אליו זמנית ועדיין לא הכרתי אותן וזה לא זמן להכיר ולכן אני מרגישה שאני נדחקת החוצה ממערכת היחסים. מה לעשות?????

נראה לי שמה שכדאי לך לעשות זה לקחת נשימה, להבין שהמצב באופן זמני מאד מורכב עבור בן זוגך ובנותיו, ועליך למצוא את מקורות התמיכה שלך לזמן הזה. משפחה, חברים, מטפל אם יש לך. אין מה לעשות, אכן נשמע לי שיש מעין מצב חירום שקצת דוחק אותך הצידה, אבל זאת לא השיגרה, זה לא העתיד גם, כי הוא הרי גרוש ממנה, ובמערכת יחסים יפה איתך. אז מה שאת צריכה לעשות זה לקחת נשימה שתעזור לך לעבור את התקופה הזאת בלי ליצור משבר נוסף או מהלכים שיעיבו על הקשר בעתיד. אני לא חושבת שאת צריכה להפוך את עצמך לבלתי נראית, כי זה באמת נורא, אבל לפעמים במצבים כאלה, שבהם כולם בלחץ, וכפי שאת יכולה לדמיין מן הסתם גם הבנות לא במצב הכי קל - כדאי לא להוסיף ללחץ, ואולי אפילו לא להיות חלק פעיל ממנו. גם בשביל לשמור על עצמך וגם בשביל לשמור על הקשרים העתידיים שלך. זאת האינטואיציה שלי, אני לא יודעת אם זאת עיצה טובה. זאת עיצה שבעיני תואמת את המציאות של הקשר ביניכם. אני מעריכה שאחרי שהמצב חירום יחלוף לבן זוגך יהיה את המקום להתפנות להבין גם איך את מרגישה ואיך כל הנושא משפיע עליך, והשפיע עליך, אבל סביר להניח שכרגע זה משהו שיהיה לו קשה לעשות. דבר נוסף שקראתי בין השורות הוא שבחרת בטיפול תרופתי בלי טיפול פסיכולוגי בשיחות. נראה לי שזה חבל, כי טיפול בשיחות יכול לעזור לך לבנות תשתית שתחזק אותך גם בעתיד, גם בתקופות שאולי לא תהיי עם התרופות. בכל מקרה, אני מקווה שהתקופה הזאת תעבור במהירות, הכי חשוב - שימרי על עצמך.

תודה רבה על העצה כמובן שיותר קשה ליישם אותה. כי כשאוהבים מישהו אז רוצים לעזור לו גם בתקופות הקשות. בגלל שאני בעצמי לא במצב מזהיר אני מפחדת שהמצב יגרור אותי חזרה לדכאון עמוק , עד שהצלחתי להתאושש לדכיאון בינוני, זה הרי מאבק יום יומי. הטיפול הפסיכיאטרי לווה בטיפול עם פסיכולוגית שאני לא התחברתי אליה ולכן אני הולכת שבוע הבא למישהי אחרת. מקווה לשיפור. בכל אופן תודה רבה על העידוד.

מיכל שלום בהמשך למה שכבר נכתב, עליך לשמור על עצמך בראש ובראשונה, גם עבור עצמך וגם עבור המשך הקשר בו את רוצה. עליך להימנע ממצבי לחץ והתמודדויות קשות ובמצב שאת מתארת עלולות להיות כאלה למכביר. את יכולה לפגוש את ילדיו בזמן המתאים ובמינון המתאים, בוודאי שאינך צריכה להיכנס לעובי הקורה כעת. טוב שאת פונה לטיפול, אני חושב שכדאי שתקבלי ייעוץ וטיפול פסיכולוגי מסודר שילווה אותך בתקופה הקרובה וכך תוכלי לקבל מענה בזמן אמת להתפתחויות הבאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה+תינוק+מישרה מלאה והבעיה שאני כל הזמן מאוד לחוצה,עצבנית,מתוחה. אני שרויה במתח תמידי,כל הזמן הראש עובד וחושב מה צריך לעשות,אפילו בזמן יציאה לבילוי,איבדתי את ההומור ושמחת החיים,אני מאוד כבדה בכל דבר,כותבת כל שטות שיש לי לעשות בפתקים כדי לא לשכוח,תולשת קצוות של שערות מתוך מתח , ופשוט שכחתי מזמן איך ליהנות מהחיים ולהירגע. זה נמשך כבר מספר שנים(עוד מתקופת הלימודים)וכל מה שאני רוצה זה להיות אדם יותר שליו ורגוע. הבעיה שאני צריכה לתמרן בין מליון דברים ובסוף היום כל התסכול יוצא על בעלי המסכן.אין לי כסף ללכת לטיפול,מקסימום לסדנת הירגעות,אבל לא מצאתי כזה דבר.

מיטל שלום את מזכירה לי את עצמי כאשר היה לי רק ילד אחד. איזו טלטלה עברה המערכת הזוגית שלנו, החיים שלי ובפשט השקט הנפשי. מתח, מתח, ועוד מתח. גם אני כמוך תולשת שיער עד היום ועד היום עדיין במתח , במשרה מלאה, לחץ,,, ואין לי מספיק שעות ביום בכדי לעשות הכל.... כשיש תינוק ואחריות כלכלית, המיקוד הוא חיצוני ולא פנימי. את נשאבת כולך לנתינה ודאגה אין סופית לכולם ולא לעצמך... מנסיוני, עם הזמן דברים כן קיבלו פרופורציות... למדתי להרגע לאחר שישרנו קו של המשפחה החדשה בתוספת התינוק כמובן. בכל זאת כמה טיפים שלי עזרו מ א ד: מדיטציה- אם את לא יודעת איך עושים את זה, ישנם דיסקים מיוחדים לזה. לעשות 20 דקות מדיטציה בלילה, לפני השינה. מוסיקה- מרגיעה ושקטה , לשמוע מעל לשעה.... אמבטיה ארוכה לאור נרות (לא כל יום כמובן, אלא פעם ב... לזה יכול הצטרף גם בן הזוג). אפשר גם לצאת לבילוי שלכם לבד, ללא התינוק, משהו שיזכיר לכם ימים קודמים, ולמה אתם ביחד.. ומשהו שאני עושה המון תוך כדי נסיעה, וכמעט תוך כדי כל דבר אחר כשאני לחוצה: אני נושמת עמוק המון פעמים, ומשחררת את האוויר לאט לאט, אם אפשר, עם עצימת עיניים. בהצלחה.... חלום

הייתי שם. אנסה לספר לך מה עזר לי. קודם כל למדתי לוותר קצת על שליטה. להבין שבתקופות מסויימות לא הכל יכול להיות מושלם.זני זה אומר, שאם הילד פלט קצת, אפשר לחכות ולא להחליף לו מיד. אפשר לנקות קצת פחות, אפשר ללכת לישון כשערימת הגהוץ מחכה (ומגהצים רק את החולצה שחייבים למחר) וכ"ו. דבר נוסף - למדתי להיעזר. הייתי זאת שעוזרת לכולם ולא יודעת לקבל עזרה. למדתי לקבל עזרה, ויותר מזה - לבקש. ממשפחה, משכנות וכ"ו. למדתי לקחת פסקי זמן קצרים. חצי שעה של קפה עם חברה, חצי שעה של הליכה ספורטיבית עם מוסיקה באוזנים (משחרר המון אנדרופינים...), חצי שעה של שכיבה על הגב בחדר חשוך עם מוסיקה מרגיעה כשהתינוק ישן. אמבטיה טובה ועוד. אפשר גם לקחת פסקי זמן יותר ארוכים ולצאת לחופשות עם הבעל. צימר לא יקר, בית מלון דרך ה"נקודות" של ישראכרט או ביי בונוס, ואם זה קשה מבחינה כספית, אפשר לאפסן את התינוק ללילה אחד (אם אין לך אצל מי, תביאי אותו אלי...) ולעשות חופשה עם הבעל בבית. ואפרופו בעל - שיחה רגועה איתו. להסביר לו שאת קורסת, שאם הוא רוצה אישה שפוייה הוא חייב להתחלק. הם קצת שונים מאיתנו הגברים, אבל בסוף הם מבינים. הרי אם חלילה את חולה - הוא מיד יירתם לעזרה. תגידי לו שזה מצב דומה.... הרבה פעמים האחריות היתה שלי כי לא ידעתי "לשחרר" אחריות מעצמי, ולבעלי היה נוח עם זה. העדפתי לחסוך בניית בגדים/נעלים/תיקים וכ"ו, דברים שעולים הון עתק, ושילמתי לבייבי סיטר כמה שקלים לשעה כדי שאוכל לקבל את השפיות שלי בחזרה. זה נראה נורא קשה לביצוע, גם לי היה. אבל כשמתחילים לעשות את זה - מבינים שזה אפשרי. בהצלחה

מיטל שלום את מתארת מצב מתמשך ומעגל סגור של לחץ שגורם לפגיעה חמורה באיכות החיים. אני חושב שהרעיון של תרגילי הרפיה הוא מצויין ותוכלי גם לקנות ספר וקלטת ללימוד עצמי. עם זאת, לפי מה שאת מתארת התופעה היא חזקה מאוד ואני חושב שתזדקקי לטיפול פסיכולוגי מסודר כדי לעשות שינוי מהותי במצב. יש טיפול מוזל במסגרות ציבוריות כמו קופת חולים ומרפאות בריאות הנפש ואני מציע לך לפנות בהקדם ולהתחיל לקחת את השינוי לידיים שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור קפלן היקר. קראתי רבות בפורום על תלות במטפל , אך אצלי זה בכלל לא ככה. אין לי תלות בפסיכולוגית שלי בכלל . הטיפול מאוד חשוב לי ומהווה חלק מאוד גדול בחיי , אך לא היא . החיים שלה לא מעניינים אותי , לא אם היא נשואה בת כמה היא , אם יש לה ילדים , כלום , ממש כלום. הסקרנות כלפי חייה פשוט לא קיימת בי. אני שומרת מרחק מאוד ברור ביני לבינה ועושה הפרדה לחלוטין. אני יודעת שמטרתה לעזור לי ואני סומכת עליה . אני משתפת אותה בכל ולא בוחלת בדבר. הבנתי שתלות הוא שלב הכרחי בטיפול , האם זה לא בסדר שאני לא יוצרת תלות ? האם זה חייב להגיע בשלב מסוים? אני בדרך כלל מאוד , מאוד תלותית (גם יש לי הפרעת אישיות תלותית ) , אבל איתה זה לא קיים ואני ממש לא רוצה. לי(ר)ז המקורית. וסתם הערה למי רשמה המשך לשאלה בשמי. את (להבדיל מהמטפלת שלי ) עוררת את סקרנותי , מעניין לדעת מה גרם לך לכתוב שאלת המשך לשאלה שלי מלפני חודשיים. ולמה בכלל זכרת את השאלה. מתוך עולמי החשדני , אני מרגישה שהיה בזה מבחן לבדוק את התגובה שלי , או אולי משהו אחר (?) . אולי זה בכלל קשור אליך ורק אליך ? אני יודעת שאין סיכויי שזה יקרה , אבל הייתי שמחה לתשובה . אני לא כועסת , סתם סקרנית. זה יצר אצלי בילבול (שגם ככה לא חסר) והעלה מספר שאלות לגבי מספר אנשים. שיהיה רק טוב , לי(ר)ז .

אני חושבת שיש תהליכים בטיפול שלוקחים זמן. יכול להיות שאת עכשיו בשלב שבו את עסוקה בתכנים שלך, והמטפלת משמשת כמשענת, כמראה, שאישיות תומכת, אמפתית. אבל יכול להיות שבהמשך, כשמשהו בך יבשיל, והצרכים שלך בכזה סוג של יחסים יגיעו לסיפוק מסויים, תתחילי לחפש ולראות איפה היא בעניין. ואולי אז הדגש בטיפול יעבור לקשר ביניכן, ובכלל לנושאים שקשורים ליחסים שלך עם אנשים אחרים. אני לא יודעת אם זה תחושי תלות או לא, אבל אולי יהיה למטפלת שלך יותר נוכחות אמיתית, וכך גם תרצי. אם שלב זה יגיע, מתי, והאם הוא הכרחי - אין לי מושג. אני חושבת שהוא יגיע. במיוחד אם "תלות" היא הנושא שאיתו את מתמודדת בחיים, בזמן הנכון זה יכנס גם לטיפול. אבל אולי זה יקרה כאשר הקשר שלכן יוכל להכיל את הטלטלות שקשורות ברגשות כאלה, ואולי זה פשוט עדיין לא הזמן. תחושת תלות היא גם דבר סובייקטיבי, ולא ממש בר השוואה. כל שאולי את קשורה אליה בלי לחוש תלות, או שאת קצת תלויה, אבל לא לגמרי יודעת את זה כי לא נתקלת במצב שבו היית צריכה להיות בנפרד ממנה לתקופה (כמו בחופשה ארוכה). אני לא הייתי דואגת אם הקשר טוב. מה שצריך להגיע, יגיע.

לירז שלום אין חוקים בטיפול. את כותבת שאת מסורה לטיפול, שהוא חשוב לך, ובזה אמרת הכל. לא כל אחד מתעניין בחייו הפרטיים של המטפל שלו. זה טבעי לחלוטין ואין בזה כל בעיה. אני מציע שתתמקדי במה שחשוב לך בטיפול ואל תנסי למצוא את מה שחסר ואין. אולי דווקא בגלל שאת מכירה את החלק התלותי שבך את שומרת על עצמך בטיפול ומתמקדת בעצמך ולא במטפלת. בכל מקרה, את השאלה כן חשוב שתביאי לטיפול. זה יכול בוודאי לתרום במשהו. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול האם יש בכלל קשיים של איטיות רבה מידי בהפנמה של מסקנות מהחיים ממחשבות וממה שקולטים בסביבה. איך קוראים לבעיות כאלה שמקשות על האדם להפנים מהר את המסקנות ממה שהוא לומד בחיים במהלך הנסיון שלו בחיים ?

שני.. אני לא מקצוענית אז אם באמת קיימת כזו בעיה, אני לא יודעת.. אבל מניסיון אישי, כאשר קשה להפנים מסקנות בחיים, ייתכן שאת לא באמת מגיעה בעצמך למסקנות, אלא מישהו נותן לך עצות שכביכול אמורות לעזור לך.. בכל מקרה- אל תתיאשי, לפעמים אנחנו מפנימים הרבה יותר משנדמה לנו.. ומשתנים הרבה יותר משאנחנו יכולים לשים לב.. רק שההרגשה הרעה עדיין נשארת ומקלקלת את הטעם הטוב.. יהיה בסדר..

תהליך ההפנמה בדרך כלל הוא תהליך ארוך. כל אחד עובר אותו בצורה שונה, ובקצב ארח. אבל בין השלב של מודעות והבנה שרוצים לשנות משהו לבין השינוי עצמו המרחק הוא גדול מאוד. המוח שמבין את המסקנה הוא רק חלק (לדעתי ולצערי)קטן בתהליך ההפנמה. ובעייה נוספת שגם שאחרי שנראה לנו שכבר הפנמנו, מידי פעם אנו חוזרים להתנהגויות / הבנות קודמות, גם כשהם לא רצויות. כמו בריקוד טנגו, קדימה ואחורה עד שבאמת תהליך ההפנמה בסופו של דבר מתרחש. אגב, מי שמספר לי שהוא הבין / הפנים ושינה בצורה מיידית או מהירה, זה ניראה לי גם לא טבעי וגם לא בריא. אנשים מבוגרים שחיים שנים בצורה מסויימת, לא קל ולא פשוט להפנים ולשנות. בהצלחה. התהליך לכשעצמו מדהים בעיני. א

שני שלום אני לא חושב שיש בעיה כללית כזו של הפנמת למידה. אני מעריך שאת מדברת על סוג מסויים של למידה ונושאים די ממוקדים שסביבם ישנה בעיה. אני מעריך שאת מתייחסת למרכיב שהוא רגשי ולא בהכרח קשור ללמידה. נסיון החיים מספק הזדמנויות שונות ולפעמים העובדה שאדם מוצא עצמו שוב ושוב באותה סיטואציה (לא רצויה) אינה מהווה אינדיקציה לכך שיש לו בעיית למידה אלא שיש דפוס רגשי או אישיותי שלא קיבל מענה הולם. זה דורש פיתוח של מודעות עצמית רבה יותר והבנה של הדפוס הבעייתי. בד"כ הוא דפוס ששירת אותך בצורה רצוייה בעבר הרחוק ולכן כל כך קשה לשנות אותו בהווה למרות שכבר איננו נחוץ ואף פוגע באיכות החיים הנוכחית. הרבה מהאנשים שפונים לטיפול פסיכולוגי מתמודדים עם סוג כזה של דפוסים שרוצים לשנות. בברכה ד"ר אורן קפלן[

אם את מדברת על קליטה איטית בכלל, אז מדובר על עיבוד מידע איטי. זה יכול להיות אצל אנשים עם בעיות קשב לפעמים.וכו'.

זה מכבר השתתפתי בקבוצה דינאמית שהונחתה ע"פ פוקס. הייתי מעוניינת לדעת מיהו החוקר (שמו בצרפתית, לא מצליחה לשחזר את אופן כתיבת שמו) ומהם עקרונות ההנחיה הקבוצתית על-פיו. תודה.

סיגל שלום אני לא מכיר. נסי לברר אצל הגורם שארגן את הקבוצה בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני כרגע לפניי חתונה ונמצאת במה שהוגדר כמצב לחץ חיובי ( מתחים ותחושת אי נוחות) , העקבות המצב הזה אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כפעם בשבוע , אני חייבת לציין שחל שיפור עצום ותוך 2 פגישות למדתי שמתחים הם חלק מהחיים ושאני נמצאת במתב טבעי ונורמאלי . היום היה לי מעיין התקף לחץ והחלטתי להתקשר אל הפסיכולוגית , בטיפול היא אמרה לי לא לקחת שום טיפול (גם לא טבעי) על מנת שאוכל להתמודד עם המצב בעצמי , אבל כשהתקשרתי אליה היא אמרה שכדאי שארבה בפעילות גופנית ואעסיק את עצמי וגם ציינה במקביל שאולי כדאי לפנות לפסיכיאטר (מה שהכניס אותי עוד יותר למתח) , החלטתי ליטול תרופה הומיאופטית שדווקה מאוד עזרה לי בהתמודדות , האם בכל זאת יש צורך בפסיכיאטר?

לאה אם יש או אין צורך, לדעתי את היחידה שיכולה להחליט. זו את חיה עם החיים שלך, ואת תחיי עם התוצאות של ההחלטות שלך. בניסיון שלך לבקש מגורם חיצוני שיחליט עבורך - אם את זקוקה או לא לפסיכיאטר, לדעתי זה נשמע כמו רצון להעביר את האחריות למשהו אחר. את יכולה לבדוק עם עצמך, ולשאול את עצמך שאלות שיכולות לעזור לך בקבלת ההחלטה. לדוגמא, האם הלחצים באמת קשורים רק לחתונה, והם ברמה סבירה וחיובית או שכבר היו לך תקופות כאלו ? מה המידה שאת רוצה לפתור לעומק את הגורמים ללחצים ? ..... לגבי הפתרון של העסקה עצמית - מנסיוני, זה יכול מאוד לעזור. יש פחות פנאי להיות עסוקים בלחץ, אבל כמובן שחשוב גם לא להדחיק את הלחצים (לדעתי כשמדחיקים או מזיזים הצידה זה חוזר, והרבה יותר חזק) וחשוב לשמור על האיזון שמצד אחד באמת 'הלחץ' לא ישתלט, ומצד שני לא נדחיק. לגבי ההמואפטיה - אם קבלת את המינון מבעל מקצוע אחראי, ואת בתחושה שזה עוזר, אז לדעתי כמובן שלהמשיך עם זה. בהצלחה ומזל טוב לחתונה א

לאה שלום אני לא חושב שכדאי לקבל החלטות חפוזות. את נפגשת עם הפסיכולוגית שלך באופן קבוע וזה נושא שכדאי לדבר עליו בטיפול, ואם יש צורך דחוף, לנסות ולקבוע פגישה מוקדמת. תרופות שינתנו ע"י פסיכיאטר הם בד"כ לטווח ארוך. למשל תרופות נוגדות חרדה נכנסות לפעולה אפקטיבית כחודש לאחר לקיחתן ולוקחים אותם לפחות מספר חודשים. במידה ואת רוצה לקחת תרופה מקומית לרגע לחוץ אפשר גם לקחת כדור הרגעה מרופא המשפחה. ספורט בהחלט יכול לתרום וכן תרגילי הרפיה שתוכלי ללמוד בקלות. השאלה כמה זמן נותר לחתונה, מה מצב הלחץ והאם באמת זה רק תכונה שקשורה לחתונה או דבר שצריך לטפל בו בכל מקרה בהקשר יותר רחב של החיים שלך. כאמור, עדיף את הכל לעבד בטיפול מאחר ויש לו השלכות פסיכולוגיות מעבר לאפקט הביולוגי של התרופה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1. האם ניתן לצאת מדיכאון עמוק (שאובחן על ידי רופא) עם טיפול פסיכולוגי ללא תרופות? 2. האם התרופות שנמצאות היום בשוק כמו סרוקסט אינן ממכרות והן לא סוג של סם שמביא להתרוממות רוח וברגע שמפסיקים הכל חוזר? תודה

אילנה שלום השאלה בעיני אינה האם זה אפשרי, כי ברמה העקרונית זה אפשרי, אלא מדוע לסבול ולעשות זאת. טיפול תרופתי במקרה של דיכאון עמוק מאיץ את תהליך הריפוי ולכן מומלץ לשלב טיפול פסיכולוגי עם הטיפול התרופתי במצבים כאלה. יש מחקרים שמדברים על כך שהדיכאון יחלוף בסופו של דבר בצורה טבעית גם בלי כל טיפול, אבל דמייני לעצמך כיצד יראו שנתיים שלוש שכאלה וכיצד הם יפגעו באיכות החיים ובדימוי העצמי גם לטווח הארוך. יש אינטרס ברור לפתור את בעית הדיכאון והתפקוד במהירות האפשרית. שילוב של טיפול פסיכולוגי עם התרופתי נועד כדי שאחרי הפסקת התרופות לא תהייה חזרה של הסימפטומים. עם זאת, נטייה דיכאונית עלולה ללוות את כל החיים וצריך להבין שיהיו גלים למעלה ולמטה ובתקופות רגישות יש צורך לחזור לטיפול. לגבי אופי התרופה והשלכותיה תצטרכי לפנות לפורום פסיכיאטריה ולהתייעץ על כך עם רופא. בפורום זה הייעוץ בתחום הפסיכולוגיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה מתחיל ב- c. משהו. מדובר על טיפול פסיכולוגי בו המטופל הוא חלק פעיל ממציאת הבעיה ופתרונה. הוסבר שעל המטופל לכתוב דברים ולנתח, אמרו שזה טיפול לא נפוץ בארץ ושאפשר למצוא רופאים שמטפלים בצורה זו במכרז הארץ - תל-אביב. אם ידוע למישהו על שם הטיפול ועל רופא טוב שמטפל בבעיות אלה. - בנוסף צויין שאורך הטיפול הוא 12 מפגשים ( הכוונה שיש ממש תוכנית טיפול שאמורה להביא את המטופל מנקודה א' - שהיא נקודה ברורה בה נמצא המטופל , לנקודה ב') תודה.

רוית שלום יתכן שאת מדבר על CBT, טיפול קוגניטיבי התנהגותי. יש מרפאה של קופת חולים ברמת חן בה יש טיפולים כאלה, נסי לברר שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בקופת חולים כללית, ולפי הרופאים שם אין פסיכולוג או פסיכיאטר . איך אני יכולה לקבל עוד מידע בכדי לברר איתם עוד פרטים ?

מרכז בריאות הנפש ברמת חן שייך לקופ"ח כללית. התקשרי לשם ובררי כיצד את יכולה לקבל טיפול.

קראתי את נושא החלומות. אני "חלמנית מקצועית" כלומר חולמת הרבה, ובינהם חלומות מוזרים (לי לפחות) החוזרים על עצמם במהלך של אפילו שנים. אני בת 44, נשואה באושר אמא לילדים. דוגמאות: 1. אני נוהגת ברכב כבד כדוגמת משאית(אין לי רשיון כלל!) במדרון. אני חייבת ללחוץ על הבלמים, אני לוחצת בכל כובד משקלי, אבל הבלמים אינם נענים... 2. אני תחת מים (בריכה או משהו כזה) ואני "צריכה" לתת מכה או סטירה למישהו. בד"כ זה גבר גדול, לא מוכר. תנועת היד שלי היא כשל יד במים, וכל ניסיונותי לתת מכה חזקה מתקבלים בצחוק מהעבר השני. 3. אני נמצאת בסיטואציה שמתחלפת בחלומות , אבל בכל חלום אני צריכה לראות משהו, ואני לא מצליחה. הראות מטשטשת לי, אני מנסה לפקוח עיני בחוזקה, אך ללא הועיל. לעיתים זה מראה החשוב לי, לעיתים משהו כתוב. אלה מעט דוגמאות. החלומות אכן מציקים לי לעיתים. הם מלווים אותי במחשבותי עם הקימה.ומטרידים אותי הפתרונות... אודה לך על עזרתך. אפרת

אפרת, נשמע לי שאולי חוית טראומה כלשהי. הטראומה מטרידה אותך ביום יום אבל את מנסה להדחיק אותה. בחלומות שלך את מצטיירת (לפחות לי) די חסרת אונים, את מנסה לבלום במדרון והבלמים לא עובדים, ובחלום השני את כועסת על משהו מאוד, וכשאת מנסה להתמודד אם זה (ע"י הסתירה) צוחקים עליך. לא פלא שאת מאוד מוטרדת בבקר- אולי את מרגישה שבשלב מסוים היית חסרת אונים והיום יש לך הרבה כעס על שלא קיבלת את העזרה שהיתה רצויה לך. בהמשך את מתארת שבחלומות יש לך ראיה מטושטת ואת מנסה לפתוח את העיניים ועדין לא מצליחה לראות משהו שמאוד חשוב לך. האסוציאציה האישית שלי (!!) מכאן היא שאולי את לא באמת רוצה לראות את מה שאת מנסה, כי את מפחדת מה יקרה אם תראי את זה. ואת מפחדת שאולי לא תדעי להתמודד עם התגובה שלך או של הסובבים אותך. נראה לי שאולי מטרידים אותך דברים נוספים מלבד החלומות, אבל את מחזיקה הכל בפנים.. אולי כדאי לפנות לייעוץ או טיפול... כל מה שכתבתי הוא לחלוטין אסוציאציה אישית, ייתכן ואני ממש לא בכיוון. מקווה שאולי הארתי אור חדש ועזרתי במשהו, בהצלחה..

למרות שזה לא החלום שלי :-)

תודה לך נועה, נקודות למחשבה ולעיון...

אפרת שלום אין פתרון אחד לחלומות. אנחנו חולמים כל לילה חלומות רבים, אך זוכרים את אלו שבאמצעם מתעוררים. זכירת חלומות רבים ובמיוחד מטרידים יכולה להיות קשורה לקושי או התמודדות נפשית. עם זאת, הסבר החלום צריך להיעשות בזהירות ובהתאמה מלאה לאסוציאציות של החולם. הדברים שכתבה נועה נשמעים הגיוניים מבחינת התוכן, כלומר משהו שקשור למצבי חוסר אונים ושליטה ורצון בשליטה. עם זאת ההקשר של זה בחיים שלך יכול להיות מובן רק על ידך בסופו של דבר. אם את חושבת שיש דבר מה שמצדיק בירור מעמיק פני לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם יש ספרים בנושא, שתוכל להמליץ לי עליהם? אני מתכוונת לספרים מקצועיים וגם סיפורים של התמודדות עם ההפרעה.. תודה!

טל שלום יש סיפורים רבים על אנשים שעשויים לקבל אבחנה אישיותית. לעיתים נדירות האבחנה תופיע בתוך הספר. למשל, יש כאלה שסבורים שהמלך שאול התנכ"י היה בורדליין. אישית אני נרתע מאוד מאבחנות אישיות בכלל מהפרעת אישיות גבולית בפרט. מדובר על הכללה גסה שמכניסה לאותו סל אנשים כל כך שונים זה מזה עד כדי כך שאבחנה נעשית חסרת משמעות. לאבחנה זו גם אין אינדיקציה טיפולית ברורה ואופי הטיפול נקבע בסופו של דבר על פי היכרות אישית ומאפיינים הרבה יותר ספציפיים של המטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. אורן שלום, קראתי את הכתבה המעניינת שפורסמה באתר, בנושא חלומות. מה שגרם לי לחשוב- אני עצמי הולכת לטיפול, העניין הוא שבזמן האחרון (יותר מחודש)בלילה לפני שאני הולכת למטפלת, יש לי חלום עליה. ה"תפאורה" בחלום משתנה, אבל העניין הוא שתמיד אני מאחרת לפגישה שלנו, והיא מנסה להשיג אותי כדי לברר למה איחרתי, אני לא יכולה לענות לה בפלאפון, וכשבסוף אני מגיעה לפגישה, היא לא מוכנה לטפל בי כי איחרתי. במציאות הדבר מעולם לא קרה. אני תמיד מגיעה לפגישה רבע שעה לפני הזמן.. כשניסיתי להבין את פשר החלומות חשבתי שאולי מדובר בפחד שהיא תנטוש אותי.. מה דעתך??? תודה מראש..

לדעתי החלום ממש יכול להיות הכל... והכי כדאי לדבר על זה בטיפול ולהגיע יחד להבנה משותפת. אם מעניין אותך, בכל זאת עלו כמה דברים בדעתי (אסוציאציות, אולי פרטיות ואולי תתחברי אליהן גם) האיחור בחלום לדעתי מבטא שאלה שלך ביחס ליחסים ביניכם, ואולי גם כעס שלך עליה. בחלום במקום להגיע בזמן, או לפני הזמן, את מאחרת, ולא עונה לטלפון. את הופכת להיות לא זמינה עבורה, וזה אחד הביטויים הכי שכיחים לכעס. בחלום המטפלת מענישה אותך על האיחור חוסר הזמינות בכעס ובחוסר המוכנות לטפל בך. החלום מעורר אצלי את התחושה שאולי את מרגישה שאם היא תראה צדדים אחרים שלך, מאד שונים מאלה שבאים לידי ביטוי במציאות, היא לא תקבל אותך. אולי החלום מבטא רצון לבדוק את הגבולות האלה, לאחר, לא לענות לטלפון, לא להיות מטופלת "טובה", אבל יש גם פחד שקשור לתגובה שלה. האם בתגובה לכעס שלך היא תכעס עליך בחזרה? איך היא תגיב כאשר תעשי משהו שהוא חורג מהגבולות? האם תהיה לה סבלנות אליך? שאלה אחרת קשורה לכל הנושא של אמון, ושל זמינות. האם כאשר את מרשה לעצמך קצת להרפות, ולא להגיע לפני הזמן, אפילו לאחר, האם היא עדיין תהיה שם זמינה עבורך, או שקיום הקשר תלוי בכך שאת דואגת להגיע בזמן, להתנהג "כמו שצריך". מה קורה מהצד שלה, במצב שבו את לא שומרת על הדברים. אלו המחשבות שלי, אבל בכל מקרה, הכי טוב לדבר על זה בטיפול. הכי מקדם, הכי שייך לשם.

לילה, ראשית כל, תודה רבה.. באמת.. נראה לי שהאסוציאציות שלך די קרובות למציאות.. כי באמת היה משהו ששמרתי לעצמי ולא רציתי לספר למטפלת,ובאמת פחדתי שהיא תכעס אליי.. אבל לפני כשבועיים דיברנו על זה.. לצערי, החלומות עדיין ממשיכים, אמנם כעת הם פחות מפחידים ומלחיצים מאשר קודם, אבל הם עדיין קיימים... בכל מקרה, מעריכה מאוד את העזרה שלך...!!!

היכן הכתבה על החלומות?

מלין שלום אני חושב שאין לי הרבה מה להוסיף אחרי ההתכתבות שלך עם לילה, מאחר והתחלת עם אסוציאציה מסויימת על חרדת נטישה, הייתי מתחיל לברר את הדברים מתוך הקו הזה שמגיע מתוכך. בכל מקרה, זה נושא חשוב להביא לטיפול שלך הן כדי להבין אותו יותר בהקשר האישי שלך והן כדי לחבר אותו לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

Dear Dr. Oren, My brother got divorced two years ago in a very complicated divorce with two children , 6 yrs daughter AND 4 yrs boy. Her mother puts a lot of pressure on her AND tries to harm the relatinship with them.My brother tries to give both of them attention AND more attention to positive behaviour to increase the potivie behaviour AND to reduce mainly his daughters bad behaviour. She likes all his attention to herself AND yesterday when he was playing with the boy AND she wanted him to play just with her, he suggested her to join the game, She was angry AND throw a glass on the wall AND said to him that she will tell mummy he hits her AND they will go to the police. I know these are things she hears from her mom. I suggested my brother at first not to give attention to this remark AND to show her that he understands she is angry AND try to contain her emotions as much as possible. My Q is: do you think he should say something to this kind of remark? as from the past the mom used lies AND went to the police few times to hurt my brother? OR as I suggested to leave AND to say anything just to contain her emothions. Toda

תמר שלום הסיפור נשמע מאוד סבוך ויש לו השלכות רבות. בטווח הארוך ילדים אינם טפשים ובסופו של דבר מבינים מי עושה מניפולציות ומי לא. עם זאת, זה יכול לקחת זמן רב ויכולה להיות לכך השפעה שלילית הן על הילדים והן על הקשר עימם. אני מציע שאחיך יפנה לפסיכולוג ילדים ויקבל הדרכה מסודרת כיצד לנהוג במצבים הללו. את מתארת מקרה ספציפי שאפשר היה לענות לו כך או אחרת, אבל האירועים עוד יחזרו בתצורות שונות ומשונות וכדאי שהוא ירכוש כלים יותר רחבים להתמודדות. יש בהחלט אפשרות להגיב לדבריה של הילדה, אבל כדאי שזה לא יהיה נוסח סתמי וכללי שאני אתן כאן אלא משהו שאחיך יכול גם להזדהות איתו ולהשתמש בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר קפלן שלום ההודעה של הפדופיל מאוד מדאיגה. וההתייחסות קלת-הערך שלו אל עצמו- ממש מפחידה. זאת נראית לי שאלה החורגת מטווח השאלות שעולות פה, ונראה לי שכדאי לך לחשוב על משהו שיבהיר את החומרה-דבר שלא נראה שמצליח בינתיים לפי התגובות של הפדופיל.

אדמה שלום פורום זה בנוי בכוונת תחילה בצורה אנונימית וכל אחד יכול לקחת ממנו מה שהוא רוצה או יכול. ההתכתבות הזו המשיכה והתפתחה, אבל יש לה את המגבלות שלה ואי אפשר לעשות יותר מכך במסגרת הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לוקחת 4 חודש רואקוטן נגד פצעים.נשאר 2 חודשים התחלתי לקחת גלולות התחלתי לקחת כדורי ברזל כתוצאה מצב רוח החמיר. האים ניתן לבתר על רואקוטן עכשיו, ללא התייצות עם רופא?(התור שלי עליו בעוד חודש) באופן כללי יש לי שינוי מצב רוח

מרינה שלום אנא פני לפורום פסיכיאטריה. בפורום זה הייעוץ הוא בתחומי הפסיכולוגיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן היקר אני מקווה שלא תחשוב כי זה מוזר. אני מאד סקרנית לדעת איך אישתו של המטפל שלי נראית. מי היא ברת המזל שזכתה לחיות לצד המטפל שלי. האין זה מוזר? אני פשוט חושבת כי היא זכתה בפיס.

את חושבת שזה מוזר? בעברית קוראים לכך סקרנות ובפסיכולוגית- העברה.

גלי שלום העניין שלך אינו מוזר ואף עלה בדיונים שונים כאן בפורום. העיסוק בחייו האישיים של המטפל יכול לייצג (לפחות) שני דברים. האחד הוא סקרנות נטו שנובעת מהאופן הדיסקרטי של הטיפול אבל מעבר לכך יש לזה בוודאי גם חשיבות טיפולית, למשל בפנטזיה איזו זוגיות את היית רוצה, איזו משמעות קיימת לך בעיניו ועוד. לכן כדאי להעלות את זה במסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעל של הטפלת שלי הוא בר מזל ואני בטוחה שגם לה יש מזל ואני מאחלת לה אותו לנצח, אפילו שאני לא מכירה אותו, כל מה שעושה לה טוב ...

אני מבקשת רשימת נוירופסיכולוגים באזור המרכז

ציפורה שלום אינני מכיר רשימה כזו. נסי לבדוק במרכזים הרפואיים שעוסקים באבחון ושיקום, למשל בבי"ח איכילוב, בית לוינשטיין וכד'. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בשנים האחרונות אימי נמצאת במצוקה נפשית קשה, למרות שאינה מודה בכך. היא אינה מצליחה להישאר באף מסגרת תעסוקתית (ולאור זאת במצב כלכלי מחריד), אינה מצליחה לשמור על קשרים חברתיים (היא מצליחה לריב קשות עם כל מי נמצא איתה באינטראקציה), משפחתה הקרובה והרחוקה סובלת מהתפרצויות זעם, היא מוזנחת מבחינה פיזית ועוד. העלתי מספר פעמים את נושא הטיפול והיא לא מקבלת אותו. אני צופה בה מהצד, רואה את ההרס העצמי ולא יודעת מה אפשר לעשות. אז מה עושים? האם ללחוץ יותר לכיוון של טיפול, למרות שהדבר מכעיס אותה? אם כן - איזה טיפול מתאים לה (אולי קבוצתי?)? האם ניתן לקבל טיפול בתשלום מוזל במסגרת כלשהי? אשמח לשמוע את עצותיך.

שלום אי אפשר להכריח אדם לפנות לטיפול אם הוא אינו רוצה זאת. את מתארת סוג של הזנחה עצמית שהולכת ומחמירה. השאלה מה גורם לכך והאם אין ברקע סוג של דיכאון או בעיה אחרת שאפשר לאבחן. אם אין כל דרך לשכנע אותה לפנות לשיחות אולי היא תסכים בכל זאת לשקול טיפול בתרופות שעשוי בהחלט לשפר את המצב. גם זה דורש פניה לרופא, במקרה הזה פסיכיאטר, אבל בכל זאת המאמץ נמוך יותר. יש טיפולים שונים במסגרות ציבוריות של מרפאות בריאות הנפש וקופות החולים. כמו כן אפשר להיעזר לעיתים בעובדים סוציאליים של העיריה. הבעיה העיקרית נשמעת לי המוטיבציה והנכונות שלה לפנות לטיפול ולא המסגרת המתאימה. הצורך בטיפול בוודאי קיים לפי מה שאת מתארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהתאור שנתת, בהחלט ניתן להבין את דאגתך ואת הרצון שלך למצוא פתרונות. ואני מקווה שתמצא הדרך לקבלת עזרה. אבל לדעתי חשוב גם לזכור שבסופו של דבר, אימך היא אדם בוגר (שזקוק לעזרה), ולהיות במצבה ולא לרצות לקבל עזרה, גם זה סוג של בחירה אישית שלה. חשוב שתנסי לעזור לה למצוא את הדרך, אבל תנסי לזכור שזו לא 'אחריותך', במידה ואת מתחילה להרגיש אחריות על מצבה הייתי מציעה גם לך לפנות לייעוץ והכוונה, לגבי מידת האחרויות / מעורבות שלך בנושא. בהצלחה א

באותה הסירה, רק שאמא שלי כבר הייתה מאושפזת עקב טעויות ודרכי חיים שגויות. היא בודדה את עצמה מכל המשפחה כולל מאבא שלי שהם כבר גרושים ופיתחה תלות בי ובאחותי , התלות הזו גרמה לנו עוגמת נפש רבה. היא השתחררה לפני חודש והנה רק לפני יומיים היא עשתה שוב צעד לכיוון הרס עצמי. אחרי האישפוז היא לקחה את עצמה בידיים וחזרה לעיסוקים בריאים אבל כנראה שזה היה בריא מידי אז היא החליטה לעשות צעד שעלול מאד לדרדר אותה שוב וכבר דידרדר אותה בעבר ולבטח שוב אחותי ואני נצטרך להרוס לעצמנו את החיים. אל תהרסי לעצמך את החיים! אם היא לא מכירה בכך שהיא זקוקה לטיפול היא גם לא תכיר ולא משנה כמה תדברי אל ליבה. יש אנשים שמחפשים רק איך להרוס את עצמם ואז את לא יכולה לעצור בעדם. ההחלטה להבריא היא רק מהאדם עצמו להחלטה הזו אף אחד לא יכול להביא אותו רק הוא עצמו. ובכל התוהו הזה אל תשכחי את עצמך בחיים!!!!! דון

על הנכונות לעזור. לקחתי לתשומת ליבי גם את העצות לגבי עצמי.

שלום ד"ר קפלן, לפני חודשיים (באוגוסט) שאלתי אותך מה פירוש "CLUSTER C", וענית לי. אני אודה לך אם תפרט מה ההפרעות הנכללות בקבוצה (קלסטר) B ובקבוצה A. תודה.

שלום לך ליז (?). לא ברור למה בחרת להשתמש בשם שלי ולכתוב שאלת המשך בשמי. לא נורא , זה משעשע אותי , גרמת לי לצחוק קצת ... בכל מקרה צירפתי לך לינק. http://www.1201.org.il/pages_main.asp?id=101 אני מקווה מאוד שלא תשתמשי יותר בכינויי שלי , למרות ששום נזק לא נגרם. שיהיה לך רק טוב. לי(ר)ז המקורית.

ליז שלום לא שאני מבין מה בדיוק קרה כאן, אבל הקישור אכן נותן את ההסבר הרלוונטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 30 ונמשך מאד לנערים צעירים בני 11-15 מאז ומתמיד. לבנות יש לי משיכה מועטה ביותר וגם אין לי ממש נסיון איתן. אין לי צורך בטיפול של דיכוי כמו שעושים בכלא, כי הדחף המיני שלי נשלט ואני לא ממש "עוסק בפלילים".. (אם כי עלי להודות שיש לי נסיון בתחום, בייחוד עם נערים הומואים שמחפשים מבוגרים). האם קיים טיפול שיכול לשנות במידת מה את הנטייה המינית? איזה טיפול מומלץ לכאלה כמוני? למרות תשוקתי להעניק אהבה ולפתח מערכת יחסים רצינית, האם קיימת בחורה שתוכל להשלים עם מגבלה כזו? או לחילופין, האם ניתן לשמור כזה דבר בסוד ולקוות שבת הזוג לא תחשוד כשהמשיכה אליה קצת חלשה?

בהמשך למכתבי הקודם, עלי רק לציין שלגברים (מעל גיל 17) לחלוטין אין לי משיכה, כך שלאמץ אורח חיים הומוסקסואלי לא עומד על הפרק.

לך תחקור קצת את התופעה בטיפול הכוונה. הרי אתה מבין שזה קשור בהתפתחות שלך-שמשהו בה גרם לך להתקבע בסטיה הזאתי.

כפיר שלום פדופיליה נחשבת לסוג של פרברסיה (סטייה) ויש לה גם היבטים חוקיים חמורים למדי. יש למה שאתה מתאר השלכות רציניות על איכות החיים שלך והקשרים הבין-אישיים שאתה יכול ליצור ואני לא בטוח שאתה קולט עד כמה זה משבש לך את החיים, ועד כמה זה עלול לשבש לך אותם בהמשך. השאלה כרגע אינה האם אפשר להעלים את הנטייה או האם תמצא בת זוג שתקבל אותה. לדעתי כרגע כדאי להתמקד בשאלה כיצד אתה תופס את עצמך, מה המקורות לנטייה הזו וכיצד אתה מתמודד איתה כרגע. שאלת שינוי הנטייה וקשרים עם אנשים בוגרים/ות יכולה לעלות בהמשך אבל היא תצטרך להיבדק על רק של תשתית הרבה יותר רצינית ממה שיש לך כיום להבנת העניין. אני מציע לך לפנות לטיפול ולא להשאיר את הדברים פתוחים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שזה משבש, בכל זאת אני חי עם עצמי 30 שנה... עם זאת מצבי אינו כזה טראגי כפי שאולי משתמע מדברייך. אני אומנם קצת מוקף בבדידות (וגם בלא מעט לחץ מההורים והסביבה), אבל בסך הכל אני אדם די שקול, ואין לי שום סימפטומים כפייתיים. הרקע למצבי בגדר תעלומה, אבל ברור שאין שום סיבות טראומטיות. הנסיבות הסביבתיות בהן גדלתי וחונכתי היו נורמליות לחלוטין. אני נוטה להאמין שיש איזשהו גורם גנטי משום שטבועים בי בברור זכרונות של פנטזיות מגיל מאד מוקדם (כשבעצמי הייתי בן 6), אבל שוב.. הנושא הזה הוא לוט בערפל, ואני לא בטוח שגם איש מקצוע יוכל להגיע למסקנות חד משמעיות. בקשר להיבטים החוקיים, מובן שאני מבין את מידת חומרתם, אבל בוא נגיד שאני כמו נהג שנוסע 110 היכן שמותר לסוע 90, אני לא מאלה שנוסעים 200.... (מעדיף לא להכנס לפרטים). בכל מקרה, ידוע לך איזה סוג של טיפול מומלץ? ידוע לך לאיזה תוצאות ניתן להגיע בו? לאן עלי לפנות? תודה! כפיר

כפיר שלום אני קוראת ומתמלאת בזעם, בזכרונות.... אחותי נשואה לאדם שאף אחד מלבדי ומלבד אחיותיי , לא יודע למעשה מי הוא באמת... כשאחותי נישאה, היינו קטנות ותמימות והוא עשה בנו כרצונו... אנחנו לא דיברנו... היום אני מעל גיל 30 ואחיותיי גם. הוא לא מעיז להתקרב אלינו או לילדות שלנו... גם הוא לא עשה לאף אחד מבחוץ שום דבר, אלא מביפנים. מה שאני רוצה להגיד, נו אז התחתנת, ובאמת מצאת משהי שתסכים לחיות איתך... מה עם המשפחה שהיא מביאה איתה? מה עם הפיתויים שיהיו לגבייך קיימים כל הזמן. אנחנו כילדות, ישנו המון פעמים אצל אחותי, היה לו יותר קל. אולי גם הוא רצה להתגבר כמוך ולא יכל... אחותי שנשואה לו לא יודעת כלום, אנחנו שומרים על קשר של שתיקה למענה. מה שמצחיק הוא שהם לא חיים טוב, שהיא לא נמשכת אליו מינית. יש להם ילדים והם אומללים ..אני חושבת שבתוך תוכה היא יודעת באמת מיהו... אני מדברת ממקום כואב, ומאותו מקום כואב אני מבקשת ממך לטפל בעצמך, לא למענך כמו לטובת כל הילדים שיהיו "נגישים" אליך בכל מני סיטואציות בחיים ואז הפיתוי יהיה גדול מדי... אני לא חושבת שאפשר בכלל לקיים זוגיות נורמאלית עם נטיה כזו, כאשר היא לא מטופלת.. אתה יודע, בזוגיות יש הרבה קשיים ולפעמים אלו הם הפירצות.... X

ברצוני להגיב ל-X. צר לי מאד על הטראומות אותן עברת, אני מזדהה בצורה עמוקה עם כאבך, ואני סולד בדיוק כמוך מאדם שאינו שולט ביצריו וכופה עצמו על ילד. באופן אישי אני יכול להעיד על עצמי שאני לא רק נמשך מינית לילדים - תתפלאי, אני גם מאד אוהב אותם. ההוכחה לכך היא שהייתי פעיל 4 שנים בפר"ח (פרוייקט חונכות של האוניברסיטה), נתתי את נשמתי לכל אחד מהילדים המקסימים אותם חנכתי, ולא נגעתי באף אחד מהם בצורה "בלתי הולמת" ולו פעם אחת, וזה לא שאני מלאך - בהחלט היה פיתוי, אבל אני גם יש לי שליטה מלאה על עצמי ולמדתי במשך השנים כיצד לתעל את נטייתי המינית למטרות חיוביות! הנסיון המיני שבכל זאת יש לי זה הוא רק עם נערים בוגרים יחסית (גיל 16 ומעלה), ורק אחרי שהיה ברור לי שהם מנוסים בקשר כזה , בשלים אליו ומעוניינים בו מרצונם. (אל תאמיני לי, את מוזמנת להתחבר לצ'אט של נענע, "חדר גאים" ולהווכח בעצמך בכמות הנערים שמחפשים שם חום ואהבה, חלקם אף מחפשים מבוגר). לא, אני לא מאלה שאת קוראת עליהם בעיתון או ב"שידור חוקר", ואני לעולם לא יעשה לילדיי מה שאביך עשה לך, מסתבר שגם אצל פדופילים צריך להזהר מהכללות! עם זאת אני מודע למגבלות שלי, וכן מחפש שיפור באיכות חיי, אני כן רוצה לבנות מערכת יחסים רצינית ובוגרת שנער אינו מסוגל להעניק לי. אז נא לא להכנס לפאניקה מעצם נוכחותי כאן, ילדיכם בטוחים.

שלום, אני נמצאת בחודש השישי להריוני וברצוני להתייעץ עמך על חששות של בעלי בתקופת ההריון שלי. לדבריו, הוא כל הזמן חושב, מה יהיה אם יקרה לו חס וחלילה משהו, למשל, אם יוצא לו פצעון הוא מיד חושב שאולי יש לו איזו שהיא מחלה נוראה, אם כואבת לו האוזן הוא מיד רץ לבדיקות ומפחד מאוד מהתוצאות. (ודרך אגב התשובות כמובן יצאו תקינות בבדיקות דם ושתן כלליות ששלחו אותו). אני רוצה לציין שבכל פעם שזה קורה, הוא מתחיל להזיע מאוד בפנים ובידיים, עולה לו קצת חום וכן הוא לא מרוכז בנעשה סביבו ולא ישן טוב בלילה. רק לאחרונה התחלנו לדבר על הנושא, עד עכשיו הוא פשוט לא רצה להלחיץ אותי בגלל ההריון אבל אני חושבת שצריך לעזור לו איכשהו לצאת מהעניין הזה. הוא אומר שהוא פשוט מרגיש שכל כך טוב לנו, ושהוא רוצה כבר להיות אבא שכנראה מהנקודה הזאת מתחילות המחשבות השליליות שלו. מה עושים??? האם ללכת לרופא משפחה שיפנה אותנו לבדיקות שמהן הוא חושש? האם ללכת לייעוץ פסיכולוגי? תודה.

רונית שלום מה שאת מתארת נשמע כמו סוג של תגובת חרדה, ובהחלט יתכן שההריון מהווה טריגר שיוצר או מגביר אותה. יש אפשרות לטפל בזה וסוג הטיפול תלוי בעד כמה זה משבש את איכות החיים. ברמה מקומית אפשר לפנות לרופא המשפחה. הוא ייתן מן הסתם תרופות הרגעה שתעזור ברמה מאוד מקומית. טיפול בחרדה יכול להיעשות הן ע"י שחות עם פסיכולוג והן ע"י תרופות נוגדות חרדה שאפשר לקבל מפסיכיאטר. במידה והכל החל ממש לאחרונה אפשר לתת לזה עוד קצת זמן ולראות אם זה חולף. עם זאת, במידה וזה סיפור ארוך שרק מוגבר עכשיו כדאי לפנות ולעשות טיפול רציני. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. תני לו אולי לקרוא ושיבדוק אם מה שכתוב שם מתחבר אליו בצורה כלשהי. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 14 וסיממתי עכשיו יסודי והתחלתי תיכון את המסיבת סיום שלנו לא הבית ספר שלנו לא צילם וכפי הידועה לי גם חברות לא צילמו עם הפרידה מאוד קשה לי ואני לא יודעת איך להדמודד הייתם יכולים לעזור לי?

היי, השנה רק התחילה ובטח תוך חודשים ספורים תמצאי את המקום שלך בבית הספר החדש, ובכיתה החדשה.אבל במקביל את יכולה לנסות לשמור על קשר גם עם החברים מהיסודי - בטלפון, בפגישות, במכתבים. את תראי, גם כשתסיימי את התיכון יש פרידה עצובה, אבל אז אני מקווה שתביאי מצלמה :-) שיהיה לך בהצלחה בבית הספר ושישארו לך הרבה זכרונות יפים מבית הספר היסודי.

שלום הקושי עם הפרידה מובן וטבעי. תמונות החגיגות אינן הזיכרון היחידי שיש לך, אני בטוח שיש לך עוד צילומים מאירועים אחרים שעליהם תוכלי להתבונן לצורך הנוסטלגיה. עם זאת, הגעגוע הוא בוודאי גם לאנשים ברמה אישית, והרי הם לא נעלמו. אולי כדאי להמשיך ולשמור על קשר עם החברים הקרובים לך, מה שיעזור בפרידה מהתקופה של בית הספר הקודם ובקליטה במקום החדש. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני על סף התמוטטות נפשית. זקוקה לעזרה.אני מחולון האם אתה יכול להמליץ על מטפל. תודה

שלום אינני מכיר בחולון, אוכל להמליץ על פסיכולוגים באזור תל אביב / רמת גן. אם זה רלוונטי שלחי אלי מייל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-4 שאל אותי היום: אמא שהיית קטנה רצית לגדול בן? כששאלתי למה השיב: כי אני רציתי לגדול בת. ושוב שאלתי למה והוא ענה כדי שתיקני לי בית בובות. לפני כחודש הוא ראב פריטים השייכם לבית בובות (ספה, מטבח וכו') ולא הסכמתי לקנות וגם אמרתי לו שזה מתאים יותר לבנות. יש לציין כי אני חשה שהוא נמשך לעולם הבנות ובודק מי מהנשים מורחת אודם. כשהוא רואה אישה הדבר הראשון שהוא מסתכל עליו זה על האודם (שכנראה מבחינתו הוא סימן נשי מובהק - על-אף שאני לא מורחת אודם) .יחד עם זאת יש לו התנהגויות שמאפיינות בנים. אני מוטרדת,בעיקר לאור שאלתו היום. מה עלי לעשות? הוא ילד מדהים, נבון ומצייר מדהים, האם לפתוח איתו את הדברים?

אני לא יודעת כמה זה חשוב אבל הוא בן 4 וחצי

היא: למה שלא תקני לו את בית הבובות? הוא ישחק גם בו, וגם במשחקים אחרים, הוא לא ירגיש מקופח, וזה לא יהפוך ל"נושא" גדול ומעיק, שיגרום לו לחוש שמשהו בו לא בסדר. הרבה בנים משחקים בבובות וגם בכדור, יש לי... רגע תנו לי לספור... 7 אחיינים, והם משחקים בכל כך הרבה משחקים ועושים כל כך הרבה דברים, למשל אחד האחיינים שלי - רק בן 9 - הוא בשלן אדיר (אופה עוגות גזר! וגם לביבות, פיצות, ומרק...) פעם, כשלא היה מקובל שבנים מבשלים, אולי לא היו נותנים לו, היום הוא יכול גם להתרוצץ בחוץ עם חץ וקשת, וגם לאפות... אז אני חושבת, אם בנך רוצה בית בובות, תקני לו. הוא לבד יגלה שזה משהו שבנות משחקות איתו, ושבנים פחות, וכשיגיע לגיל בית ספר, סביר להניח שהוא יטה לפעילויות שיותר מקובלות חברתית... אגב, אולי את לא חייבת לקנות לו בית בובות הכי של בנות, ורוד עם נוצצים וברביות, אבל אולי מה שחסר לו זה משחק שבו הוא בתפקיד של מי שמטפל ביצורים חיים/אנשים, מלביש, מאכיל, וכו'. אולי יש משחק כזה שלא נראה ורוד ונוצץ וככה גם את לא תרגישי דחייה, ואולי תוכלי גם לשחק איתו?

דבורה שלום אני שומע מההודעה את חששותיך לגבי זהותו המינית של בנך. הנושא ממש איננו רלוונטי כעת ואני מציע להגיב לשאלותיו בצורה עניינית לחלוטין. זה טבעי שהוא יתעניין בהבדלים בין בנים ובנות, מה הוא מרוויח מכך שהוא בן ומה הוא מפסיד מכך. זהו שלב התפתחותי נורמלי וצפוי. אין כל בעיה בבית בובות לבנים, זה מעורר עניין ודמיון של משחק אצל ילדים משני המינים. לבטים לגבי זהות מינית קורים בגיל הרבה יותר מבוגר כך שאין מה לפתוח את הדברים בכיוון הזה. בהחלט צריך לענות לילד על שאלותיו בסבלנות ופתיחות, ואת יכולה גם להציב גבולות במקומות שאת רואה לנכון, למשל, להחליט על סוג הבובות שאת קונה או לא קונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ולחיזוק נוסף-תמיד טוב שהאב יחזק את הקשר עם הילד.הרי איתו הוא אמור להזדהות באופן מיני.

שלום לך דר'.אודע לך מאוד באם תוכל לעזור לי בבקשה.יש לי בעיה שמסבכת לי את החיים.אני סטודנט בן 28 מתחיל עכשיו שנה אחרונה ללימודי.באופן כללי שאני בחור די מבולגן ולא מסודר גם לא כל כך אוהב ללמוד ולהשקיע.אבל בעיה עיקרית היא כזאת לפני כ3 חודשים נפרדתי מחברה שלי אחרי קשר של שנתיים.היא מאוד אהבה אותי אך פרידה הגיע מיוזמתה כנראה נשבר לה מהתנהגות הילדותית שלי.אני לא כל כל אהבתי אותה פשוט היה לי לא רע בקשר.אך בעיה היא כזאת והיא פשוט חוזרת על עצמה שוב ושוב (זה כבר קרה לי לפני 5 שנים ואז לימודים שלי נדפקו לימודים עכשיו זהו נסיון השני שלי) כל פעם שקשר שלי נגמר (אפילו כשאינני רוצה להמשיך בו) אני נהיה אובססיבי וקנאי ומתחיל להציק לבת זוג לאחר הפרידה.מנסה להתחנן לחזור וכו,.למרות הידיעה הברורה שאני לא אהיה מאושר.ואני יודע שזה גם לא דרך להחזיר בן אדם.(מאמין שאם לאחר הפרידה לא הייתי מתנהג כך היינו חוזרים).כל החיים שלי ישר נהפכים לסרט שאני חי בתוכו הכל הולך פייפר ושליטה המינימלית שיש לי בחיים עד עכשיו הולכת לאיבוד. וזה בהתחשב בעובדה שמחר אני מתחיל לימודים.אני אובד עצות לגמרי אנה עזרו לי בבקשה .אני יודע שזה לא טוב אך אני מצליח להחזיק מעמד שבוע ואז מתקשר אלי 5 פעמים ביום+אנו עובדים ביחד.אנה עזרו לי

כרגע אתה שוב באותו משבר שאתה כבר מכיר, וכמו שעברת את הקודמים מן הסתם תעבור גם את זה תוך פרק זמן כזה או אחר. השאלה היותר חשובה בעיני היא איך אתה מתקדם עם עצמך ככה שתוכל להיות בקשר עם בחורה שאתה רוצה, בלי להרוס אותו, כך שתוכל להפרד ממי שלא מתאימה לך בלי להשתגע, ככה שתוכל להתמודד עם הקשיים של הלימודים כמו בן אדם שיכול ללכת לעבר מטרה אחרי שהוא בוחר בה. אתה מספר על כך שאתה עצמך מרגיש שאתה קצת ילדותי, ומתקשה ממש להתחייב ולהשקיע בדברים (לימודים, קשר וכו'). נראה לי שאולי בגיל 28 זה זמן טוב לבדוק האם אתה רוצה לעשות איזה מהלך עם עצמך וקצת להתבגר.... בקיצור, נראה לי סביר להמליץ לך לפנות לפסיכולוג כדי להבין טוב יותר מה קורה לך ולמה, ואיך אפשר לשנות את אותם דפוסים שמפילים אותך. יש הרבה פעמים שירותי ייעוץ לסטודנט במסגרת האוניברסיטה.

למה שלא תלך ליעוץ פסיכולוגי? יש גם במוסד בו אתה לומד!

דני שלום אם אתה הופך לאובססיבי אחרי הפרידה, למרות שאתה יודע שזה לא הקשר שאתה רוצה, אז כנראה שהפרידה והבדידות בוערים לך מבפנים ואתה מחפש משהו כדי למלא איתו את הריקנות שבתוכך. אם זה המצב אתה לא חייב למלא אותה דווקא בקשר הקודם. מאחר ואתה כבר מכיר את עצמך ואת מה שקורה אני מציע לך להתארגן הפעם אחרת. לתכנן פעילויות ברמה יומיומית שימלאו לך את כל הזמן, לשים לב במיוחד לפעילויות חברתיות, בין אם חוגים, הרצאות, טיולים או סתם בבית הקפה באוניברסיטה. חשוב לעשות ספורט כיוון שהוא גם עוזר נגד מצבי הרוח בתקופות כאלה. אם צריך פנה אפילו לרופא המשפחה ובקש משהו להרגעה. סביר להניח שאחרי הימים הראשונים תוכל לאט לאט להירגע ולבחון את העניינים בצורה שקולה יותר. כך לפחות בטווח הקצר. בטווח הארוך אני חושב שהמלצתם של לילה ואור לפנות לטיפול פסיכולוגי עשויה לעזור לך, ולא רק בפרידה הנוכחית, אלא בהתארגנות כללית יותר של החיים שלך והבלאגן שמתרחש בהם לפי תאורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה דר' אני אנסה,פשוט קורים לי מצבים ש"קופץ לי ז'וקנ בראש" ואני מתקשר ושוב מרגיש גרוע אני אנסה שוב להתארגן מחדש ולצאת מהloop

לד"ר אורן שלום אני נשוי לאשה בפעם השניה . מאשתי הראשונה יש 2 בנות נחמדות.נפרדנו משום שהיא הגיע לגיל 40 ורצתה חופשיות וכו'. בשנת 1990 היגיע לאבי ז"ל אשה שגדולה ממני ב-4 שנים והתפתח רומן שנכון לכרגע אנחנו עדיין נשואין. המשבר התחיל כאילו וקניתי חתול בשק. כשהתחתנו היא ציינה לשאלתי שהבנות גדולות ולא יגיעו לכאן. בתחלית המצב היום שלאחר 14 שנה היא שונאת אותי. בילדותה בפולין אביה ז"ל אנס אותה ועוד הביא חברים. בעלה הראשון הביא נשים הביתה. החבר השלישי הביא חברים ואילץ אותה לשכב איתם ואף שיעבד אותה להגיש אוכל וכן וודקה, הבחור היה שיכור כלוט.האהבה פרחה ביניינו עד שהיא הביאה את הבת הקטנה (20)לכאן ואז התחיל קונפליקט בין הבנות שגרר למריבות שלנו. ראוי לציין שאני קצת שוביניסט אבל היא פיתחה פארנויה (אביה היה אם עבר פרנואידי) וחושבת שאני עושה לה בבית כל מיני דברים, נכון לכרגע ביקשתי ממנה שתעזוב את הבית (הדירה שכורה, וכל הריהוט יהיה שלי מתוקף הסכם ממון שיש ביניינו). ראוי לציין שאני לא תמנתי ידי בצלחת והתפרפרתי לפעמים ושמועות הגיעו אליה . היא בחורה מתוסכלת שסובלת את גיל המעבר ואני לא יכול לעזור בגלל האויינות וחוסר האמון ההדדי שיש ביניינו. ברור לשניינו שהעסק ניגמר ועדיף לדעתי שיגמר בידידות שאלתי איך עושים זאת? היא דרשה גט, בתחילה לא הסכמתי. כשהסכמתי היא סרבה ואנחנו רודפים אחרי הזנב. 2 דברים לסיום: א' אני סובל מדיכאון שלא נראה על פני השטח מאז מות אבי מסרטן.הגברת ממוצא פולני מאוד הגרסיבית ולמרות היותה אינטליגנטית בסיכום לא טורחת לנבל את פיה ואף לתקוף פיזית. מצפה לתשובה מהירה. פלג

פלג שלום לפי מה שאתה מתאר אתה די מסובך בתוך המצב הקיים. די ברור שהקשר שאתה נמצא בו הסתיים ורצוי שתגיע למצב בו הסיום יהיה פורמלי ומסודר בהקדם האפשרי. הבעיה היא שלפי מה שאתה מתאר יש לך אולי נטייה להסתבך ולהיכנס למצבים שאינם בריאים עבורך. אתה לא כל כך שם לב לפרטים בתחילה, אולי ההתלהבות הראשונית מסנוורת אותך, ואח"כ אתה מוצא את עצמך במלכודות שאינך יודע כיצד לצאת מהם. לכן צריך לקחת בחשבון שאולי יש לך נטייה אישיותית להסתבכויות הללו וזה משהו ששווה להשקיע בו מחשבה רצינית כדי לא לשחזר שוב את התסכול והכאב שאתה חווה כעת. אני מציע לפיכך שתפנה לטיפול אצל פסיכולוג או עובד סוציאלי ואולי כדאי לעשות זאת מייד כדי שתוכל להיעזר בהם כדי לסיים את הפרשה הנוכחית באופן הפחות טראומטי שאפשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול מספר שאלות 1.האם לקיחת תרופות נגד דכאון וחרדה לאורך זמן אינן גורמות נזק לגוף או למוח. 2. האם הגוף אינו מתרגל לתרופות כך שאינן משפיעות יותר לאחר זמן או שהגוף מתקשה לייצר סרוטונין לאחר שהתרגל לעשות זאת עם תרופה מזרזת. 3. מה התרופה לחרדה שהכי מתאימה לשילוב עם כדור "מירו" 45 מ"ג נגד דכאון

אהרון שלום בפורום זה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. אנא פנה לייעוץ רפואי בפורום פסיכיאטריה או בפורום רפואי אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת השנתיים וחודשיים וגן לפני חודשיים הכנסנו אותה לגן חדש, לפניכן היתה אצל מטפלת השתנתה התנהגותה. היא מתמרדת, צועקת עושה בכוונה. לדוג' מבקשים ממנה לרדת מהשולחן היא לא מקשיבה, מורידים ואמורים לה אסור והיא באה ושוב עולה וכך הלאה. בבוקר קמה ומתחילה עם סצנות, מבקשת בקבוק שוקו, מביאים לה היא דוחפת את הבקבוק על הריצפה ואומרת לא רוצה, אומים לה למה את זורקת, את לא רוצה את לא חייבת לשתות. היא עונה לשפוך. אנחנו לוקחים את הבקבוק בחזרה למטבח ואז היא מתחילה לצעוק בקבוק מביאים לה ושוב אותו דבר. כל דבר זה מלחמה וצרחות ולא ברור מה היא רוצה. כל מה שמנסים לא עוזר. אני כל הזמן מדברת איתה ושואלת מה את רוצה, למה את בוכה וכלום לא עוזר. מה עושים?

דנה שלום הייתי מציע לך לעשות מעקב אחרי התנהגותה של בתך במהלך היום ולתעד את מה שקורה. שוחחי גם עם הגננת כדי לברר כיצד היא מתנהגת בגן והאם יש לך התפרצויות כאלה גם שם. סביר להניח שההתנהגות הזו איננה אחידה ובעזרת רישום מסודר תוכלי להבין מתי יש התפרצויות ומתי אין. ברור שצריך להציב גבולות, זו התנהגות שלא יכולה להמשיך. עם זאת, במצבים כאלה יכול להיווצר דפוס בו צועקים וגוערים בילד על כל דבר שהוא עושה. צריך להחליט על מספר דברים מצומצם ששם יוצבו גבולות ברורים ונוקשים. לעומת זאת, דברים שהם לא עקרוניים ועליהם עוברים לסדר היום ומקבלים את "השגעונות" שלה מבלי להעיר ולהתרגז. ברור שהילדה עושה את הדברים מתוך מקום של חולשה ומצוקה, למרות שאת יכולה לחוות זאת ככוחנות. היא ללא ספק גם בוחנת אותך ואת תגובותיך ולכן כל כך חשוב לטפל בענין. במידת הצורך אם ההתנהגות אינה משתנה בקרוב אחרי נסיונותיך פני לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום רב, פתח דבר, אודה על התייחסותך העניינית. בגן ביררתי על התנהגותה ומתברר כי היא ילדה טובה מאד וכנראה ההתנהגות שלה הזאת היא רק בבית, לא קיבלתי אילו תלונות מהגן. מה שנראה זה שהיא עושה דווקא כל הזמן וכמו שאמרת בוחנת את התגובות שלי וקשה לי להתעלם מיהם, כמו טיפוס על שולחן שלא ניתן להתעלם וברגע שאני מורידה אותה ואומרת אסור לעלות לא עוברות 2 שניות והיא שוב עולה וכך הלאה. השאלה היא האם להעניש אותה ע"י לשימה בחדרה ולא לצאת מהחדר עד שהיא מתנצלת או שלא. ישנם אסכולות שאומרות שמותר להעניש ילדים וישנם כאלה שאומרים שאסור, אולם בינתיים הילד ללא גבולות ועושה ככל העולה על רוחו- איפה הגבול?

האם יתכן שתתקבל החלטה לגבי אדם מאחורי גבו וללא ידיעתו למתן כדורים להפחתת החשק המיני? אם כן מי יכול לאשר דבר כזה? ואיך אני יכול לברר על כך? תודה

אור שלום לא ידוע לי על אפשרות כזו. אני מציע שתפנה לפורום שעוסק במשפט ורפואה באתר זה ואולי תוכל לקבל תשובה ממי שעוסק בשאלות כאלה שהן משפטיות. בברכה ד"ר אורן קפלן