פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, בעלי ניפגע מרכב בזמן שעמד על המדרכה (חבלות רב מערכתיות, כולל פגיעת ראש וחוסר הכרה). המקרה קרה לפני כשנתיים וארבעה חדשים, שהה כחודשיים בבתי חולים כולל לוינשטיין לשיקום. ביקרתי בפורום לפני מספר חדשים משום שעדיין סבל מהתקפי זעם. בזמן חציית הכביש במעבר חצייה הוא מצפה מנהגים שיעצרו, רובם מעדיפים לא לעצור אבל בעלי בכל זאת יורד לכביש וגורם להם לעצור בפתאומיות. הוא טוען שהם חייבים לעצור. הוא נכנס להרבה עימותים עם אותם נהגים ופשוט רוצה ללמד אותם לקח. כשפניתי לפורום בעבר הימלצת על emdr ואכן הוא החל בטיפול. בתחילה הלך פעם בשבוע לשיחות ואחר כך טען שהפסיכולוגית עדיין לא החלה בטיפול עצמו ושאולי ילך רק פעם בחודש. לפני מספר שבועות בזמן חציית הכביש (במעבר חציה), הנהג היה צריך לעצור בפתאומיות ובעלי תקף אותו (שבר אצבע - בעלי). יום לאחר מכן כשהיה אצל הפסיכולוגית היא טענה שזה יכול לקרות. האם הפסיכולוגית לא מתאימה? מה ניתן לעשות? יש לנו שני ילדים קטנים בבית ובנוסף לצעקות נמאס לנו לשמוע על התנהגות הנהגים בכבישים 24 שעות ביממה. שאלה נוספת בני בן ארבע וחצי החל להיות אלים בגן ובבית הוא צועק, משליך דברים וכ"ו. האם זאת תוצאה ישירה של התנהגותו של בעלי. הגננת בקשה שנפנה ליעוץ. תודה וסליחה על המגילה.

יעל שלום מה שברור מדבריך היא המצוקה שאת נמצאת בה והמצב הקשה שעימו את צריכה להתמודד. אין לי כל דרך לדעת האם הפסיכולוגית מתאימה. בהחלט יתכן שמה שקורה לילד קשור לבעלך אבל גם כאן לא אתיימר לקבוע אם זה תוצאה ישירה של כך או לא. אני מציע לפנות לפסיכולוג ילדים, במיוחד מאחר והגננת כבר התריעה על כך. אני חושב שהבעיה העיקרית היא שאת עומדת מהצד חסרת אונים וצריכה לסבול את מה שקורה מבלי יכולת להתערב. לכן היה כדאי שתמצאו דרך שאת ובעלך תגיעו לייעוץ זוגי, אפשר להתחיל במספר בודד של מפגשים כדי לראות מה קורה ומה צריך לעשות הלאה, ומשם לקבל קצה חוט להמשך. אני מודע לבעיה שמפה לשם אנחנו מדברים על 3 אנשי מקצוע, לבעלך, לילד ולזוג, מה שיכול להיות יקר למדי או מורכב למדי גם אם פונים לשירות הציבורי. לצערי אין לי פתרון פשוט ואינטגרטיבי לעניין כי כל בעיה עומדת בפני עצמה ודורשת פתרון ייעודי. אני מעריך שברמה של אבחון ראשוני וקבלת חוות דעת מה צריך לעשות כדאי לפנות לגורמים השונים ואז להחליט. אגב, לגבי בעלך, אינני יודע האם הוא מטופל בתרופות והאם עבר אבחון נוירולוגי אבל אין ספק שהוא צריך לעבור ייעוץ כזה כי לתופעות כפי שאת מתארת יש פעמים רבות גם היבטים פיזיולוגיים ברורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בתשובה לשאלתי בנושא איטיות במיקוד חשיבה, קיבלתי את התשובה הזאת: "שלום רבץ איטיות בחשיבה משמעה שהפרודוקציה או הייצור של המחשבות המלאות והמנוסחות מואט והוא איטי מהקצב המקובל. יכולות להיות לכך כמה סיבות, מהקשת הנוירו-פסיכיאטרית, ביניהן פגיעה בחשיבה, דיכאון, עייפות, חוסר ריכוז מסיבות שונות וכמובן - הפרעת קשב וריכוז. הרעיון במקרה שלנו הוא שמכיוון שהחשיבה אסוציאטיבית ומתפזרת, המאמץ לארגן אותה ולשמור את הרצף דורש זמן. זמן זה בא על חשבון המהירות ותהליכי החשיבה מואטים. " מתשובה זו עולות בי כמה שאלות על מונחים בתשובה שאני לא יודעת אותם והייתי מבקשת עזרה או אפילו השערות למה הכוונה. אז מהתשובה עולות בי השאלות האלה: 1. "ביניהן פגיעה בחשיבה" -איזה הפרעות נפשיות אופיניות לפגיעה בחשיבה ? 2. "שמכיוון שהחשיבה אסוציאטיבית ומתפזרת" - מה הכוונה חשיבה מתפזרת ? איך חשיבה יכולה להתפזר ? אני מצרפת קישור לתשובה לשאלה ששאלתי http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=201&msgid=40694633

שלום 1. כמעט כל בעיה נפשית גורמת לפגיעה בתהליכי חשיבה. מטבע הדברים יש לאדם משאבים קוגניטיביים מוגבלים ואם הוא עסוק בבעיות כלשהן נשאר פחות משאבים להתמודד עם המטלות השוטפות. 2. מתפזרת - הכוונה שקו החשיבה לא נשמר. אדם חושב או מדבר על משהו אחד ואז פתאום קופץ למשהו אחר וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

זוגי ואנוכי ביחד כבר 3 שנים. שנינו גרושים, אני עם שני ילדים והוא ללא ילדים. לאחרונה איחדנו את מגורינו, אנחנו חיים עכשיו בבית אחד עם שני ילדי, מערכות היחסים מצויינות, והאהבה פורחת. זוגי מעוניין בילד משותף, ואני בלחץ. מעבר לעובדה שהמודל שקיים אצלי בראש על גידול ילדים מושפע מהזוגיות הקודמת שלי (וזה היה רע), אני גם מרגישה היום שאחרי שעברתי משבר מאד גדול כשהתגרשתי והצלחתי לבנות את חיי לשלמים וטובים, מפחיד אותי להכנס שוב למערכת שיוצרת איחוד מלא. אני שמרתי עד היום (למרות הזוגיות הבאמת טובה) על עצמאות מלאה תוך תחושה של- אם אי פעם תגמר מערכת היחסים הזו אני על הרגליים, יש לי את העולם הפיזי השלם שלי ואני יכולה לחזור לחיות עם שני ילדי ולהצליח לדאוג לכל צרכינו מבלי לבנות הכל מחדש. אני מבינה שכנראה יושבת עלי טראומה מעברי שלא נותנת לי מנוח, והייתי רוצה מאד להכנס לתוך הרחבת המשפחה בלב שלם לגמרי, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להפטר ממנגנוני ההגנה שמאפשרים לי עכשיו לחיות את חיי עם משענת עצמית שמקנה לי בטחון, ואני מוצאת את עצמי במבוי סתום.

הגר שלום האופן שאת מתארת את הדברים בהחלט מצביע על הטראומה שיש לך והפחד מפני התמודדות עם ילד משותף. עם זאת, גם לא לקבל החלטה זו החלטה ותהיה לה השפעה על הזוגיות שלך בכל מקרה. זה די טבעי שאם אין לבן זוגך ילדים משלו הוא ירצה ילד משותף איתך. במידה ותחליטי לא ללכת על זה תצרכי להתמודד עם קונפליקט שיגיע במוקדם או במאוחר סביב זה. לפיכך אני מציע לקחת את השליטה לידיים ולא לתת לרוחות רפאים מהעבר לשלוט יותר בחיים שלך. פני עם בן זוגך לייעוץ זוגי וקבלו החלטה נבונה מתוך הסכמה משותפת ומודעות להשלכות של כל החלטה שלא תקחו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה לך.

דחוף

אישית אינני מכיר, מקווה שתוכלי להיעזר בהמלצות המשתתפים בפורום

שלום . קיימת אצלי תופעה של אוננות בתדירות של פעם פעמיים ביום תוך כדי גלישה לאתרי פורנו .אני סטודנט , בן 28, ומרגיש שהתופעה הזו מהווה מטרד רציני(למשל לתכנון של המשך הפעילות היומית). אציין שלפני כשנה נפרדתי מבחורה קבועה עמה קיימתי יחסי מין בממוצע של פעם ביום למשך שנה , וגם אז אוננתי על כוכבות פורנו , אך כמובן שהרבה פחות. אני רוצה להיפטר מההרגל המגונה הזה ומחפש כיוון. כמובן שאחד הכיוונים הוא להכיר חברה חדשה , אך חייב להיות גם משהו במישור האישי . אשמח לקבל את עזרתך

משה שלום אוננות פעמיים ביום לא חייבת להיות בעיה, אלא אם אתה מגדיר אותה כך. השאלה מה מציק לך, האם זה בזבוז הזמן בגלישה באתרי הפורנו, האם זה מונע ממך עיסוקים אחרים וכו'. כלומר, בשלב ראשון כדאי למקד מה מפריע לך בכך. המין יכול להיות עיסוק שאליו מתנקזים סוגים שונים של התמודדויות וקשיים. זהו כמובן פתרון פשוט למדי למרות שהוא זמני למדי ברמת הפתרון שהוא נותן. נסה לחשוב עם עצמך על ההתמודדויות שיש לך כיום בכל המובנים והכיוונים. נסה לבדוק מתי אתה מחליט לאונן, האם יש לך מחשבות כלשהן לפני כן או האם משהו מטריד. במידה ואתה מתקשה לזכור נסה לערוך יומן. עם כמה שזה נשמע מוזר נסה לכתוב לעצמך כל יום מה קרה בדקות שקדמו להחלטה לאונן. יתכן שתגלה קצה חוט שיעזור לך להתמודד אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בן 32 נשוי + 2 . מפעם לפעם אני עושה טעויות גורליות בחיי. כמו עזיבת הצבא לאחר שנתיים בלבד עם פרופיל נמוך, נסיעה לארה"ב ללא יעד ספציפי ולכן גורשתי חזרה ארצה. קניתי בית יקר מאוד כאשר נישאתי והתחייבתי כסף רב ומשכנתאות, למרות שאשתי אמרה לי שזו טעות ושעדיף להתחיל מקטן בשכירות או לקנות דירה קטנה ובסופו של דבר נאלצתי למכור את הבית לעבור לדירה קטנה כדי לצמצם חובות והפסדתי כסף רב עקב כך. לפני מספר חודשים עזבתי את מקום עבודה טוב (למרות שאשתי אמרה לי לא לעזוב, עד שלפחות אמצא משרה טובה אחרת) לאחר כמעט 6 שנים רק מפני שלא היו לי יחסי אנוש טובים עם כמה מהעובדים איתי וכעסתי עליהם בכל פעם שפנו אליי בבקשה בקשר לעבודה. הייתי עונה להם משפטים כמו "אני לא עובד אצלך" או "חייב לך משהו". היום אני מובטל 4.5 חודשים ולא יודע מה לעשות עם עצמי, במקומות עבודה טובים לא הצלחתי לעבור את ראיון הקבלה וגם למקום העבודה הקודם כבר לא רוצים להחזיר אותי כי קיבלו מישהו שמרוצים ממנו וגם לא לתפקיד אחר. כך שנכנסתי למעגל קסמים של טעויות פטאליות הרות אסון שאין לי מושג איך יוצאים ממנו והדבר הכי נורא שאני לא לומד משגיאות העבר וחוזר על אותם טעויות ולא מקשיב לאחרים אלא ננעל על משהו והולך עם "הראש בקיר" ואח"כ תמיד מתחרט בגדול ו"אוכל את עצמי" על כך שלא הקשבתי לא בדקתי אלא עשיתי מעשה בלי מחשבה וחסר אחריות. איך ניתן לפתור בעיה קשה זו ולהפסיק לעשות טעויות גורליות כי אח"כ אני לא יכול לסבול את תוצאותיהן ?

רונן שלום אתה לא לומד מהטעויות הן בגלל שבכל פעם זו התמודדות אחרת והן בגלל שאתה לא רואה את המכנה המשותף של הבעיות הללו כך שקשה מאוד לזהות את המלכודת לפני שאתה נופל בה. נראה שיש לך במערכת הנפשית חדר צדדי שאליו אתה לא כל כך מודע, ושם קורים כל מיני התרחשויות. כאשר אתה קולט שמשהו קרה זה כבר מאוחר מידי, משהו בהתנהגות אימפולסיבית שעשית קודם כבר הפילה אותך ואין דרך חזרה. אני לא חושב שיש פטנט שאפשר להציע לך שאותו תרכוש ויפתור את הבעיה. יש כאן מסע רציני ועמוק שתצטרך לעשות עם עצמך כדי לברר את העניין ולהתמודד איתו באופן רציני. השאלה האם אתה מוכן להיכנס לטיפול פסיכולוגי לטווח ארוך (זה לא יגמר בשלוש פגישות ייעוץ). דווקא כעת כאשר את מובטל זה עשוי להיות זמן מתאים. אני מתאר לעצמי שזה תקופה רגישה מבחינה כלכלית ולכן כדאי לבדוק אפשרויות בשירות הציבורי, ויש לא מעט כאלה, בקופת החולים, בתחנות בריאות הנפש ועוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב, במקרה כזה, ממש דומה, שאלותי הן: האם יש שם לתופעה / הפרעה זו? בהעדר אמצעים או נכונות ללכת לטיפול, האם הגיוני / בריא להיעזר בבן משפחה אחר כ"חונך", שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות? ואיך עושים זאת? יש ספרות מקצועית על כך? תודה.

שלום. אני עובדת בבית ספר כמדריכה כבר שלוש שנים וזה רק בגלל שאני לא מוצאת עבודה נורמאלית אחרת, וגם כי משלמים יותר ממינימום. הבעיה היא שזאת עבדה מאוד עצבנית, מי לא יודע איזה ילדים יש לנו היום? החוצפה, הרי, עוברת כל גבול. מצד אחד זה נוח לי מאוד ליד הבית ומייד תבינו למה, וזה אמור להיות זמני, אבל חתמתי על חוזה עד סוף השנה ואני חייבת להתמודד עם המצב החדש. אני ובעלי נמצאים בטיפולי פריון כ-3 שנים. היה לי ברור שחבל לחפש עבודה רצינית ולהשקיע בה את הנשמה כש"אוטוטו יש הריון" ואז - יש לי סדר עדיפויות אחר לגמרי. אלוהים ריחם עלינו וראיתי חיובי בבדיקת הדם. אין מילים לתאר את האושר. אבל בית ספר זה מקום שאני מרגישה מאוד לא נוח ובשיעורים אני צועקת על התלמידים החצופים, אלה שמרשים לעצמם יותר מדי, ואלה שהולכים מכות (כי אסור לנו לגעת בילדים, זה נקרא התרדה מינית). הצעקות שלי לא מפחידות אותם יותר מדי אבל לי זה מקפיץ את כל הפיוזים, היחס שלהם אלי מעליב אותי כל פעם מחדש ואני מנסה איכשהו לשים את הגבולות בתחילת כל שנת לימודים כדי שיהיה יותר קל בעתיד. אתמול יצאתי משיעור וידעתי שגם לא עזרתי להם בזה שהוכחתי ילד (שנכנס לאתר פורנו, כי הוא יכנס לשם שוב בכל מקרה, מה זה משנה מה המורה אמרה, וזאת רק דוגמא אחת!) וגם הזקתי לעצמי כי כל הפחד שלי הוא להפיל את ההריון היקר הזה בגלל עצבים על איזשהם ילדים. אני מנסה לעשות הרפיות בבית כדי לכפר ולהרגע אחרי העבודה, אבל זה סתם. יש משהו שאפשר לעשות במצב הזה? תודה מראש וסליחה על האורך

סיון שלום למרות שאת כותבת שלא איכפת לך ושזו עבודה זמנית וכו', כנראה שבכל זאת את אדם מאוד איכפתי אחרת לא היית כל כך מתרגזת. אני חושב שהאחריות שאת לוקחת על הילדים איננה רק מתוך מקום של מבוגר שמגיב לחוצפה שלהם. אחרת, מה היה איכפת לך עם הילד נכנס לאתר פורנו? תצטרכי לומר לעצמך שעליך כעת להפחית את האחריות לילדים בבית הספר ולהעביר את האחריות העיקרית לתינוק שבבטן. תצטרכי לפתח אדישות כלשהי למה שקורה. אני מבין שאת חייבת להישאר הן בגלל החוזה והן בגלל המשכורת. תרגילי ההרפיה בהחלט יכולים לעזור אבל את צריכה גם להאמין במה שאת עושה ולא לתת לאירועים להפריע לך בדרכך. במידה וזה לא הולך אני מציע או לפנות לייעוץ מקצועי כדי לשפר את החוסן שלך בפני האירועים או למצוא דרך רפואית לקבל שחרור מבית הספר. יש במה שאת מתארת סיכון ממשי להריון ואין טעם להמשיך כך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שבת שלום רציתי לספר על משהו משציקה אני מאוד רוצה להכיר בת זוג בקיצור ניסיתי במציאות ואינטרנט ולא משנה באיזה דרך כאשר מגיע הקטע שצריך להגיע לרגע האמת שזה לבקש טלפון או לצאת קורה לי משהו מוזר אני מתחיל להיכנס לפאניקה או שאני שותק או שאני דוחה את זה רציתי לדעת 1האם יש דרך לצאת מזה?

שלום בד"כ סוג כזה של הימנעות הינו סוג של הגנה. סביר להניח שאתה פוחד מהדחיה והסירוב האפשריים ולכן את מעדיף להישאר לבד מאשר לקחת את הסיכון. אם תבין זאת ותצליח לשכנע את עצמך שגם לקבל סירוב, במיוחד במצבים ראשוניים כאלה בהם לא ממש מכירים אותך עדיין, זה לא סוף העולם. ככל שתתנסה יותר כך תירגע ותצליח יותר במשימה שהצבת לעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי בזמן האחרון אני מתעורר מסיוטים לעיתים קרובות. ניסיתי לקחת רגיעון לפני השינה זה עוזר אבל לא תמיד. יש לי בעיות ולחץ בעבודה. בתודה מראש אוהד

אוהד שלום אם אתה מחליט לקחת תרופות כדאי לפנות לרופא המשפחה ולבקש משהו קצת יותר חזק. עם זאת, זה פתרון לטווח קצר בלבד ללילה קשה, אבל לא מהווה פתרון אמיתי. אם אתה חושב שהסיוטים קשורים למתח במקום העבודה צריך לחשוב כיצד מפחיתים שם את המתח או/ו כיצד אתה מצליח לרכוש כלים להרגעה עצמית. התרופות יכולות להיות גורם משלים במיוחד במצבי לחץ. קח בחשבון שתרופות שינה יוצרות מעגל רע מאוד של קשיי שינה בטווח הבינוני והארוך ולכן כדאי לנסות לפתור את הבעיה בכלים פסיכולוגים. אם אתה רוצה לנסות להתמודד בכוחות עצמך רכוש קלטת וספר של דמיון מודרך או היפנוזה עצמית ובעזרתם נסה לללמוד הרגעה עצמית. בברכה ד"ר אורן קפלן

חיכתי המון זמן, אז אני שמחה שחזרת. יש לי בעיה קשה ביכולת להתבטא ושאלתי כאן שאלה שאני לא יכולה לכתוב אותה שוב פעם. אני מתחננת שתקרא ותכתוב לי תגובה שתעזור לי לבטא את המצב שלי שאני מנסה לכתוב אותו. הנה קישור לשאלה http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/493/xFT/484047/xFP/484043

אמילי שלום ללא התופעות הגופניות שאת מתארת הייתי אומר שזה סוג של דחיינות. אנשים דחיינים מתקשים לבצע את המטלות המיידיות ומנסים לדחות אותם הלאה. ברגע שצריך לעשות דבר מה הם לפתע מגלים המון דברים אחרים אטרקטיביים, למעט הדבר עצמו שצריך לסיים. התופעות הגופניות שאת מתארת עשויות להעיד על גרסה חמורה של התופעה, אבל אולי גם משהו אחר. מאחר וקבעת תור לטיפול חשוב יהיה לעשות היכרות אישית עמוקה כדי לרדת לשורש העניין. עם זאת עלי להתריע בפניך שלפי התכונה הזו יש חשש שלא תגיעי לטיפול או לא תשרדי בו זמן רב כי גם זה מטלה שקבעת לעצמך ולפי הנוהל לפיו את פועלת סוג כזה של פעילות הופכת לבלתי אפשרית. עליך לעשות כל מאמץ כדי לא להכשיל את עצמך בטיפול כי זה הסיכוי לצאת מהמצב. לתופעת הדחיינות יש הסברים שונים, בבסיס ישנה חרדה מסיומם של דברים הן בשל החשש מכישלון במהלך הביצוע והן בשל משמעות הסיום עצמו שכרוך במחוייבויות מצורות שונות. כל מחוייבות במטלה מיידית, ואפילו מטלה פשוטה כמו סידור החדר, הופכים לגורם מאיים על הדחיין וכך ממשיך לו המעגל שאת מתארת בהודעתך. אני מציע לך להתייעץ גם עם פסיכיאטר מאחר ותרופות נוגדות חרדה עשויות להשתלב היטב עם הטיפול הפסיכולוגי. את תזדקקי לתמיכה וכוחות כדי לעשות את השינוי וכדאי להיעזר בכל הכלים האפשריים לצורך כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מאוד מודה לך ד"ר אורן קפלן על התשובה המפכחת ומאחלת לך חיים אורכים, בריאות, איכות חיים גבוהה, שיתגשמו כל משאלותיך ורק טוב . אלף תודות לך .

רציתי לדעת מה זה איטיות במיקוד החשיבה או מה זה איטיות בחשיבה ? הדבר בא לידי ביטוי בתגובה איטית מאוד ו"הצתה מאוחרת" . אבל מה זה מבחינה מקצועית אטיות בחשיבה או איטיות במיקוד החשיבה ? אשמח לקבל תשובה מפורטת .

שלום המהות היא בדיוק מה שכתבת, למשל, תגובתיות איטית והצתה מאוחרת. הסיבה לכך יכולה להיות מגוונת. שלושה כיוונים נפוצים הם: א. לקות למידה כלשהי שמקשה על תהליכי החשיבה ב. הפרעת קשב ג. חרדה או גורם נפשי אחר שגורם להסחת הדעת ולכך שפחות משאבים קוגניטיביים יהיו זמינים חשוב לעשות אבחון מסודר, אני מעריך שאת המינוח הזה לקחת מתוך אבחון כלשהו. לכן צריך לקבל מהמאבחן פיד בק מסודר עם דוגמאות והסברים מדוייקים על התופעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, בפסח שעבר תיארתי כאן כיצד אחת מידידותיי הזמינה אותי לסדר פסח ולאחר מכן אמה התקשרה אליי וביטלה את ההזמנה ברגע האחרון כי הייתי לאחר מחלה והיא חששה שמא אדביק את הנכד. בזמנו יעצת לי לערוך את המאזן בין העריריות שלי ובין ההשפלה שבדבר והחלטתי שהואיל והקשר גם כך אינו אטרקטיבי עבורי אני מעוניין לנתקו. עם זאת, חשוב היה לי לא לעשות את הניתוק בצורה פוגעת הואיל וידידתי עצמה מעולם לא הזיקה לי, נהפוך הוא, אלא שהיא אישה משעממת החוזרת על אותם סיפורים שוב ושוב ללא הרף. עד עתה נהגתי, לדעתי, בצורה שלא הייתה משאירה מקום לספק אצל כל בר-דעת. אינני מחזיר לה טלפונים וכמובן אינני מתקשר מיוזמתי. ואולם ככל שאני נמנע ממנה, מתרבים הטלפונים. מדובר בטלפונים יומיומיים ולעיתים קרובות בסדרת טלפונים (3 לפחות) בזה אחר זה, לפעמים עם השארת הודעה בתא הקולי ולפעמים בלי, דבר שמהווה ממש הטרדה. היו לי פה ושם שיחות קצרות איתה בהן ניסיתי להתחמק מכל מגע איתה. אפס. ככל שדוחים אותה, היא נדבקת יותר. כיצד להבהיר לה בצורה לא פוגעת שאינני מעוניין בקשר ובעיקר כיצד למנוע את סדרות הטלפונים המטרידות מאוד? תודה, דוד

היא היתה מפסיקה להתקשר... אתה לא חושב? יצרת מצב של חוסר וודאות מוחלט עבורה - אין לה מושג מה קרה לך, מה השתנה, ולמה אתה לא עונה או מחזיר לה טלפון. לדעתי זאת התנהגות לא בוגרת ובמיוחד לא הומניסטית. אתה יכול להגיד לה שאתה מרגיש שהקשר אינו מתאים לך עוד, אך כמובן במקרה כזה תצטרך להתמודד עם היותה אדם אמיתי. או שאולי אתה מחזיר לה על כך שבסדר פסח אמה התייחסה אליך לא כאל אדם לגמרי אמיתי?

דוד שלום בהנחה שאתה רוצה בניתוק מוחלט של הקשר תצטרך כנראה לומר זאת בצורה ישירה. אתה רוצה לא לפגוע בה אבל אני מתאר לעצמי שיש מידה רבה של השפלה וכאב במה שהיא עושה, בהתקשרות היומיומית שוב ושוב. גם אם מקומית תפגע בה בכך שתגיד לה ישירות שאינך רוצה עימה כל קשר, הרי שבטווח הארוך יותר זה יהיה עדיף על פני המשך המצב הקיים שנמשך ונמשך. נסה רק לוודא שאכן זה מה שאתה רוצה ושאין כך נטייה שלך לשמר משהו מן הקשר הזה בכל זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

הודעה זו פורסמה גם בפורום פסיכיאטריה, אך איני יודע לאן זה יותר מתאים. אני תלמיד בכיתה י"ב שלא מזמן חזר מטיול שנתי. במהלך הטיול שתיתי מעט אלכוהול, השתכרתי מעט, ובערב חזרתי לעצמי. למחרת בבוקר נראה שהכל היה בסדר, אך בערך בשעה 11-12 התחלתי לחוש הרגשה מוזרה של ניתוק מהסביבה, כאילו אינני עצמי. הסביבה החלה להדמות למעין חלום, והתנהגותי השתנתה. הרגשתי יותר חופשי לדבר עם אנשים ולעשות דברים שקודם הייתי מתבייש לעשותם. אך כל אופן המחשבה שלי השתנה, הכל היה מעורפל ומעין חסר משמעות. בערב התחלתי לדאוג, ובעקבות שיחה עם חובשי חמת גדר (ששם היינו באותו ערב, כחלק מן הטיול) נרגעתי מעט, והגעתי למסקנה שהכל יעבור בבוקר המחרת. ואכן, תחילה נראה כאילו התעוררתי במצבי הטבעי, והכל שב למצבו הרגיל. אך במהרה הבנתי שאין זה כך, והתחלתי להרגיש את אותה ההרגשה המוזרה. אותו דבר קורה גם כעת, לאחר שינה ארוכה בבית. ברגע זה אני מפוחד למדי, וברצוני לשאול במה מדובר. לאחר מחקר קטן נתקלתי במעין הפרעה בשם Depersonalization, ותסמיניה נראים דומים לאלו שלי. אני מאוד פוחד שמדובר בתופעה כרונית כלשהי אשר תמשך תקופה ארוכה, שכן הדבר שינה לחלוטין את כל אופן מחשבתי. אני רוצה לחזור להיות "אני" שוב. אנא עזרו לי.

רציתי לכתוב לך את דעתי, שהיא כמובן לא מוסמכת. אני חושבת שסיאטוציה של טיול שנתי היא סיטואציה שונה מהיוםי-יום, ומהזכרון שלי היא הרבה פעמים די אינטנסיבית - נמצאים עם הכיתה וחברים ביחד, לפעמים מנסים קצת לעשות שואו-אוף על הבנות, וגם על חברים אחרים, ישנים פחות, אוכלים לא רגיל, לא נמצאים בבית. הכל שונה. הרבה פעמים אחרי שחוזרים מטיול שנתי מרגישים שמה שקרה בטיול זה משהו שמי שלא היה פשוט לא יוכל להבין. אני מבינה שמה שקרה לך לא היה ממש חוויה חיובית, ויכול מאד להיות שחלק ממה שאתה חווה קשור להתנהגות שלך בזמן שהיית תחת השפעת אלכוהול. אתה כותב שנפתחת, התנהגת באופן שהוא לא הרגיל שלך, ויכול להיות שעכשיו, אחרי שההשפעה של האלכוהול עברה, אתה עדיין חווה את התחושה של לעשות דברים שלא היית עושה בדרך כלל. יכול להיות שהתחושה הזאת שלא התנהגת רגיל, לא התנהגת "כמו שאתה" גורמת לך לחוש זרות לעצמך. היכרת את עצמך באופן מסוים, ואז התנהגת אחרת, ופתאום אתה לא יודע מי אתה - האדם הזה או האדם האחר? אולי יש איזו בושה שאתה חש עכשיו כשאתה נזכר בהתנהגות שלך? בכל מקרה, התרופה הטובה ביותר בעיני היא לחזור לשיגרה, ואולי לדבר עם מישהו מהחברים שלך שהיה שם על מה שקרה, על איך שהתנהגת וכו'. כך תוכל לעשות אינטגרציה - כלומר לשלב - את החוויה שהיתה לך תחת השפעת האלכוהול ליום יום ולא תחוש שמדובר בשני חלקים זרים שלך.

שלום מה שקורה לך הוא שמאוד נלחצת וגם כרגע יש לך מחשבות מאוד לא נעימות. תחושת הניתוק הוא סוג של הגנה. יש כאלה שחשים חרדה עזה, אחרים מתנתקים. שתי השיטות הן שני צדדים לאותה מטבע. אינני יודע לומר מדוע כל כך נלחצת. אולי אתה תדע להסביר זאת. המחשבות שלך על כך שמדובר בבעיה כרונית שתלך ותמשיך מזינות את החרדה ויוצרות מעגל סגור של מחשבות. נשמע שאתה חושש מאוד מאובדן שליטה על המצב, ואולי זה שורש הבעיה, הרי במקור השתכרת מעט ובכך יש מידה של אובדן שליטה. נסה להירגע, אין מדובר בבעיה כרונית שתשבש את חייך, אלא טעימה של חלק ממך שלא היית מודע אליו עד היום. אם תצליח להרגיע את עצמך סביר להניח שהתופעות תעלמנה במהירות. אם תראה שעד יום ראשון התופעות לא דועכות פנה לייעוץ מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

-------------------------------------------------------------------------------- שלום, ראשית הקדמה, אני מודע היטב לעובדה כי ניתוח החלום טומן בתוכו מידע נרחב על עולמי הפנימי אסוציאטיבי וכמו כן כי פרוש החלום לעולם משקף תכנים מאיימים או אחרים מתוך הלא מודע של החולם.פרויד קרא לניתוח החלום,דרך המלך אל הלא מודע, אבקש לקבל את סידרת השאלות הראשונית אותה היית שואלת ביחס לחקירה המקדימה שתפתח את פרוש החלום. עליי לציין כי החלום חוזר שוב ושוב והרגש העולה ממנו הוא רגש של פחד ובהלה.החלום מחזורי ונראה כי הצנזור נכשל בלהגן עליי מפני התוכן המאיים. בחלום אני נמצא בתוך חדר ומרגיש כי זוג עינים משקיפות עליי.איני זוכר היכן אולי כשאני במיטה ולפעמים גם מחוצה לה.אני מתעורר באמצע הלילה. אבקש נקודות לחקירה.אולי ביחס לפעם הראשונה שחלמתי החלום,אולי ארוע שגרם לי אשמה או בושה,אולי "חלום חרדה" שיש בו אלמנטים שמגבירים את החלק החושי שבחלימה. אבקש עזרה, גלעד.

גלעד/ראובן שלום נסה לקחת פיסת נייר ולרשום עליה את כל האסוציאציות שעולות מן החלום. מה מזכירה לך האוירה של החלום, העיניים שמשקיפות עליך, מתי בחייך הרגשת דבר מה דומה, למי יש מבט כזה ובאיזה סיטואציה. אחרי שתמלא את הדף באסוציאציות יהיה לך בוודאי מפתח לפתרון החידה. אגב, בהחלט יתכן שלחלום כמה פתרונות אפשריים, אם תחזור על התהליך הזה אחרי יום תגלה עוד הסברים ומחשבות. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אורן, יש לי בעיה שאני מרגישה שאולי היא די נפוצה. אני תמיד מתאפרת ומתבשמת לפני שאני נפגשת עם ידידים או סתם בנים שאין לי שום רצון בהם. כאשר חלקם מנסים להמשיך את זה משם, אני ישר "חוזרת אחורה". ככה זה הלוך ושוב. ולעיתים, אני יכולה ל"חזר אחרי מישהו" רק כי הוא לא עושה לי את זה. כשהוא נענה לחיזוריי, אני כבר לא רוצה. וככה זה כל הזמן. ואני לא מוצאת אף אחד שאני רוצה. איך שוברים את המעגל?

המפתה שלום בשם הכינוי שבחרת סיפרת אולי את עיקר הדברים. את נהנית מתהליך החיזור, את אוהבת להרגיש מושכת ורצויה, אבל אינך בהכרח רוצה את הקשר הזוגי שמגיע לאחר מכן. לפי טון דבריך את כן רוצה קשר זוגי. במידה ואינך רוצה אז למעשה אין בעיה. זה "קצת לא יפה" לשחק כך באנשים, אבל מבחינתך אין מעבר לכך נזק רב. העניין הוא שכנראה כן איכפת לך וכל חזרה אחורה כזו מחזקת את החלק החרדתי שבתוכך שהיסטרי מהאפשרות שיווצר בסופו של דבר קשר. החשש די מובן וברור. אם את תיקשרי רגשית למישהו סביר להניח שתהיי חשופה לפגיעה. הרבה יותר בטוח לסגת ולהימנע מהקשר. המעגל יכול להישבר מבחור אחד שבכל זאת יצליח להתעקש ולהיכנס פנימה אחרת ממה שהבחורים האחרים עושים. אבל לא הייתי סומך על המזל ועל הבחורים. היה עדיף שאת תצליחי לפתח מודעות עצמית גבוהה יותר לגורמים שמניעים אותך למעגל הזה. זה יבטיח התמודדות הרבה יותר טובה כאשר תבחרי באחד שבאמת את רוצה ותמנע תקלות בקשרים הזוגיים בהמשך. זה מסוג הדברים שטיפול פסיכולוגי עשוי להתאים לו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר קפלן. אני בת 30. יש לי ילדה בת 5. לפני 3 שנים התגרשתי ומאז אני מתגוררת בבית הוריי (אני וביתי יחד באותו חדר). לפני הגירושין ביתי היתה ילדה רגילה כמו כל הילדים, במצב נפשי טוב. הכל היה טוב. מאז שהתגרשתי, לאט לאט ביתי השתנתה מקצה לקצה. בעיות הקשבה, בעיות אכילה, היא לא מתחברת עם ילדים, סגורה, מדוכאת ועצובה. אביה עזב לפני יותר משנה את העיר שאנו גרות (בדרום) ועבר לקצה הארץ בצפון. לעיתים מאוד רחוקות (אחת לכמה חודשים) היא רואה אותו והמרחק משפיע עליה. נטל הגידול והטיפול בילדה הינו רק עליי, כיוון שהגרוש שלי לא לוקח אותה לביקורים, רק לשעות ספורות או יום אחד כשהוא בא אלינו לביקור. הדבר משפיע על ביתי לרעה. גם האוירה בבית הוריי קשה ומדכאת. הרבה חילוקי דיעות. אני בעצמי נמצאת כרגע בדיכאון והדבר משפיע עלי, כבר אין לי סבלנות לילדה, אין חשק לכלום, אכילה ללא רעב. אני מוצאת את עצמי חיה חיי שגרה משעממים, מהעבודה לבית לילדה וכך כל יום. אין חופשה אין מה שיוציא אותי מחיי השגרה המדכאים האלה, גם לא בן זוג. גם במשרד שאני עובדת האוירה מדכאת (עם שני אנשים מבוגרים). כך אני מוצאת את עצמי ואת ביתי נתונות במצב קשה. אני מוצאת שגם היצר שלי לחיי מין נעלם. אבקש את עזרתך בייעוץ. בתודה מראש ובברכה.

מאי שלום עניתי לך קודם ומשום מה התשובה נעלמה. אנסה לחזור על דברי שוב. הבעיה העיקרית שאני רואה במה שאת מתארת קשורה למצבך הנפשי. את חייבת לטפל בעצמך כדי לצאת מהדיכאון והשיעמום אליו נכנסת. כאשר יהיו לך יותר כוחות ומוטיבציה תוכלי לראות באופן מיידי שיפור גם במצבה של בתך, ובכל מקרה, יהיו לך כלים ואפשרויות טובים יותר לטיפול בה. העדר הקשר עם האב משפיע בוודאי אבל אני חושב שבמצב הנוכחי הקשר עימך הוא יותר קריטי כעת ובו צריך לטפל. כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים, למשל, פסיכולוג הגן, כדי לקבל ייעוץ ספציפי לגבי בתך, אבל הייעוץ הרציני ביותר שכעת את צריכה לקבל הוא דווקא עליך עצמך. במידה ואינך בטיפול כדאי לפנות לשיחות וכן לייעוץ אצל פסיכיאטר על אפשרות לקיחת תרופות נוגדות דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, כנראה, אחי סובל מסכיזופרניה פרנואידית-כיוון שבמשפחה לא מדברים על כך כלל ולאימי יש הכחשה טוטלית מהעניין אני מתחילה שאלתי ב"כנראה". מדובר על מחלה שפרצה לפני זמן רב אני זוכרת סיטואציות שהוא היה מביט בי ולא מאמין שאני אחותו אלא מישהי אחרת או שהיה חושב שמישהו רודף אותו.אלו דברים מהילדות שזכורים לי. כאשר היו 2 סיטואציות לא נעימות שקרו לי איתו-האחת הוא רצה לבוא לישון יחד איתי במיטה כאשר אירחתי אותו לאחר שעזב מקום עבודה בעיר אחרת.וסיטואציה נוספת ביקש שנתנשק כיוון שיש לי עור נעים-זה קרה לפני כ4 שנים. שוב מאחר והכל סגור מאוד בכל הקשור להפרעה שלו במשפחה הדחקתי זאת גם אני.הוא כל הזמן חושב על מעברים לעיר אחרת/לא מחזיק זמן רב בעבודה אחת.כואב לי מאוד לראותו כך ואני לא מכירה לעומק הבעייה להבין מדוע זה קורה.כמובן שהוא מטופל ע"י כדורים ואצל פסיכולוג.הייתי מאוד רוצה להבין מה עובר עליו וממה זה נגרם.יתכן והבית בשל החינוך שהיה מכוון תמיד להצלחה ולהשוואה מול אחרים גרם לתסכול שהוליד המחלה.ברור שמדובר בגורם סביבתי וגורם תורשתי אבל עדיין מה יכול להאיץ המחלה. אחי גם מאוד קפדן דייקן ומסודר בהגזמה מכבס בגדיו לעיתים קרובות מדי כולל ניקוי שיניים לאורך זמן שימוש ברשומות לכל דבר שחושב עליו לא מסוגל לאכול מאותה צלחת שמוגש בה אוכל לכולם האם זה שילוב של התנהגות כפייתית או סימפטום של הסכיזופרניה?? אמי מאוד מתביישת בכך ולעיתים נראה שהיא סולדת ממנו או מרגישה שלא הצליחה בגידול ילדיה.היא תמיד רצתה שכולם יצליחו ויתקדמו כאשר התוצאה בפועל רחוקה ממנה מאוד.אני מרגישה תמיד את הצורך לרצות ומרגישה רע שלא השיגה את מה שהיא הייתה רוצה שיהיה לנו זה גורם לחוסר בטחון ממשי שנראה לי שפגע בנו המון.לציין שאימי אינה אומרת דברים אלו מילולית אלא אני מרגישה אותה מבלי שתאמר זאת מפורשות כמו כן היא אימא נהדרת מאוד דאגנית וכ"כ טובה מה שמקשה עליי יותר להבין למה זה קורה לה? לאחרונה אחי סופסופ מנסה לקבל עזרה ממוסדות (סל שיקום?? ) כאשר הגיעה עובדת סוציאלית לביתנו אימי מספרת שעשתה הכל כדי שלא ירגישו בכך. מצד אחד זה מכעיס ומצד שני אני מבינה אותה כי זול לא התמודדות קלה ובטח ובטח כאשר יש פער גדול בין שאיפותיה למצוי.היא כל הזמן חושבת שהיא כ"כ התאמצה וויתרה בשביל ילדיה כאשר בסוף ה"תוצאה" כ"כ שונה.

א. שלום יש חשיבות לכך שתדעי מה יש לאחיך באופן יותר מדוייק. אני מעריך שלמרות הכחשות אמך היא קיבלה בעבר אבחנות שונות לגביו. אגב, בהחלט יתכן שיש כמה אבחנות אפשריות ושגם הרופאים לא יודעים במדויק לקבוע מה יש לו. זה די ברור שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלו באופן משמעותי, וכן יוצרת דינמיקה מורכבת בתוך המשפחה. כאסטרטגיה ראשונה הייתי מציע לך לקחת את הוריך לשיחה רצינית ולהסביר להם ששנים את מסתובבת עם חוסר וודאות לגבי אחיך ושאת רוצה לדעת מה בדיוק האבחנה שקיבל ע"י אנשי המקצוע. כאשר יש אדם חולה במשפחה זה חשוב לדעת מה יש לו וכיצד צריך להתמודד ולהגיב אליו. המקרים הקשים שקרו לך איתו מבהירים זאת באופן ברור ביותר. בכל מקרה, גם אבחנה פורמלית לא ממש תפתור את הבעיה המרכזית שאיתה את מתמודדת. יש כאן סיפור משפחתי מורכב שמשפיע על חייך הרגשיים באופן משמעותי ובמוקדם או במאוחר הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעבד ולהבין את סיפור החיים האישי שלך בצורה טובה וכדי שתוכלי להתמודד טוב יותר עם העתיד בתוך המשפחה ומחוצה לה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן היקר, אשמח אם תביע את דעתך בנוגע לחלום חוזר (למרות שאני כבר מתארת לעצמי מה הפרוש). כבר 4 פעמים בחודשים האחרונים אני חולמת שאני ממתינה לטיפול שלי בבית המטפל שלי. תמיד אני ממתינה הרבה זמן (הוא מתעכב משום מה) ובנתיים אני רואה את אישתו (לא תמיד אני מדברת איתה, רק רואה אותה). פעם אפילו חלמתי שהוא נעזר בי בארוע שהוא עורך בביתו. כביכול בחלום אני רואה מה הולך בביתו. נ.ב בטח תאמר כי אני רוצה לדעת יותר על חייו(בתת מודע)

אני חושבת שהחלום מאד קשור למחשבות ורגשות שיש לך ביחס לחיים "האחרים" שיש למטפל שלך - לבית שלו שאינו הקליניקה, לאשה שלו, שאינה את, לאפשרות שהטיפול יהיה חלק מהחיים שלו ממש, בביתו. טיפול יכול להביא לרצון להיכרות יותר רבה עם המטפל, לרצון שהקשר לא יהיה קיים רק בגבולות הקליניקה, לחששות ביחס לחשיבות שלך, לתהיות ביחס לאפשרות שלך לעזור לו, לפחדים/רצונות להיות חלק מחייו, ועוד הרבה רגשות אחרים. החלום עצמו נראה לי קשור לקשר ביניכם, ואולי אם תדברי על זה בטיפול תוכלו להבין יותר טוב משהו לגבי הקשר שיש לכם, לרגשות שלך. אני חושבת שאין לך ממה להתבייש. קשר טיפולי מביא להרבה מאד רגשות ביחס למטפל, גם רגשות של רצון לדעת עליו עוד, קינאה, חרדות, אהבה, כעס. וכל רגש אחר שאפשר לדמיין. מטפלים מבינים את זה, מקבלים את זה, נראה לי שזה מה שחשוב לי להגיד לך.

קשה לנתח ככה חלום ללא אינפורמציה ממנה על ההרגשה שלה כלפיי המטפל והטיפול. זה יכול להיות כל דבר... ודווקא מה שצרם לי זה ההמתנה הארוכה למטפל. אולי היא צריכה לחשוב למה היא ממתינה ? איזה מקום יש לה אצל המטפל שלה, בהרגשה הסוביקטיבית שלה? דון

ללילה אחרי שמדברים על הרגשות העזים הכאב קטן יותר? (אני מדברת איתו, אך בעקיפין, ברמזים, שלא מספיקים לדעתי, אך למרות הכל המטפל המקסים שלי מודע להם) לומר למטפל שהחלום שלי הוא לקבל ממנו מעבר לטיפול נראה לי מביך ביותר. אשמח לתגובה

יש לי חשש מהבאת השאלה הבאה שכן היא אינה עולה יחד עם חוש האמהות המולד. מדוע אין אני מתלהבת מללדת ולהביא ילד לעולם?? איני צעירה אם זו השאלה שלך אני בסביבות גיל ה-30 נמצאת במערכת יחסים ארוכה ואיני נשואה כי גם זה לא ממש מושך אותי.למה המחשבות שלי כ"כ שונות משל האחרים? האם זה בשל העובדה שאיני מאושרת או שחשה כעס רב על כל מה שקורה בעולם ובעולמי הפנימי בפרט?? כמובן שאיני יכולה לדבר עם אף אחד בנושא כי הוא בעל משקל "כבד" ולא יהיה מובן. אני מרגישה כי הזמן רץ ואני לא "מתבגרת" אם לזה קוראים התבגרות..מצידי לחיות לנצח צעירה שעושה מה שרוצה בדיוק באותו הרגע חוששת ממחויבות כספית מאוד פוחדת לא להצליח.יש לי תחושה שילד יכביד על החופש שלי ולא אוכל להתמודד עם זה בשלב זה.במשפחה כמובן מתים שאתחתן ולא מבינים מדוע זה לא מזיז לי כלל.אין צורך לומר שכל החברות שהיו רווקות רצו בכל מאודם למצוא את האחד ואכן רובן התחתנו אם לא כולן!!! אני מרגישה בתוך בועת משחק בחיים כאילו אני ילדה שיכולה ל"שחק" מה שבא לה כשבפועל מבינה שאולי אצטער על זה מאוחר יותר..לגבי טיפול פסיכולוגי אם צריך, אני לא הכי מאמינה בזה שכן אני מאוד מודעת לבעיה זו ולאחרות ואני אומרת לצמי מה יוכלו לחדש לי כבר ? שזה נובע מאכזבה?? מתחושת אי צדק כלפי דברים שעברתי?? יכול מאוד שזו הסיבה אבל אני לא חושבת ששיחות יניבו פתרון..האם אני צודקת או סתם אנטי לכך??

קרן שלום ההודעה שלך עמוסה ברגשות אשמה על מה שאינך. בתחילה לגבי חוסר הרצון שלך במיסוד משפחתי ולאחר מכן על כך שאינך רוצה טיפול. אם אין בעיה, אין צורך בטיפול. מי החליט שעכשיו את צריכה להתחתן ולהביא ילדים? מי קובע שזו בעיה? מי קובע שזו בעיה שצריך לטפל בה בכלים פסיכולוגיים? אם את שלימה עם אורח החיים שלך, אין כל סיבה בעולם שתהיינה לה רגשות אשמה כאלה. שימי את "המלחיצים" במקומם ותסבירי להם שזה מה שאת בוחרת כיום. גיל 30 הוא לא סוף הדרך, יש לך עוד שנים רבות להחליט ולשנות את דעתך, במידה ותרצי. אנשים רבים בוחרים כמוך והדברים העיקרי שנראה לי רלוונטי כרגע הוא לקבל את עצמך כפי שאת וללא רגשות אשמה על כך. אציין בהערת שוליים שאם את כן מוטרדת מכך או שיש אמביוולנציה כלפי הנושא, יש בהחלט מקום לקבל ייעוץ פסיכולוגי כדי לעשות בירור. אבל אם כל הסיפור סובב סביב תחושת אי הנוחות בגלל הסביבה, הטיפול העצמי שלך יכול להיות יעיל ומהיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קפלן חזרת מהחופש עם כוחות מחודשים,יותר פתיחות ופחות פוציות. זה מרענן ונקוה שתמשיך ככה.

את חשה אכזבה כעס אי צדק את לא מאושרת ואת יודעת בערך את הסיבה לכך. זה עדיין לא אומר שהפתרון והתחושות הטובות ההפוכות מאלה שאת מרגישה כעת יופיעו ככה סתם . ניכנסת לכאן לקבל יעוץ וזה צעד ראשון לצורך שלך בחיזוקים ובתמיכה ,את כן זקוקה ללמוד התנהגויות אסטרטיביות עם בן הזוג והסביבה וכן זקוקה לשינוי מחשבות שגויות וגם עיוותם במשך הזמן שמוטבעות בך מהעבר. אינך יכולה לקיים זוגיות רגילה ,אינך יכולה לחשוב עדיין על הרחבת המשפחה ,ואת עסוקה המון באיך להרגיש חופשייה ולהוריד את הנטל הכבד והבעיות שאת מתמודדת איתם בעולמך הפרטי והכללי.מצד שני אני מניחה שאת כן רוצה את כל הדברים שאת דוחה . לכן להכנס לתהליך טיפולי לאיש מקצועי וטוב יעזור לך בימינו המון אנשים צעירים מרגישים פגועים ומושפלים שרוטים ואובדים .בגלל כל המצב בעולם ,ובקטע של גרושין של הוריהם (אינני יודעת מה מצבך בתחום) אך באופן כללי הכעסים שנובעים מכך מצטברים ואם לא יטופלו ,אפילו שתנשאי בנישואים המאושרים ביותר בעולם ,הכל יכול לקרוס יום אחד ולא להחזיק מעמד.בסופו של דבר הרגשות המודחקים פורצים החוצה ללא התרעה דווקא ברגע שאנו חושבים שהכל בסדר. לכן טיפול שורש אמיתי ומקצועי יכול לתת לך להיות רגועה ושלווה יותר.

ד"ר שלום, הנני בשנות השלושים המאוחרות, רווקה ללא ילדים. לאחר קשר של 5 שנים עם גבר שהיה אהבת חיי - הקשר נגמר עם הרבה כאב והרבה משקעים. כיום אני נמצאת בשלב בחיי שאין לי כ"כ הרבה זמן "להתפנק" ולמרוח את הזמן. מאחר וטרם מימשתי את האמהות, הדבר עומד כרגע על הפרק. רופא הנשים שלי הסביר לי שאני ממש נמצאת על הגבול ואין לי הרבה זמן להתלבט ושעלי להחליט בזמן המאוד מאוד קרוב. פניתי לבנק הזרע ושוחחתי עם הרופאה בכדי לחפש לי תורמים מתאימים. עלי לציין שיצאתי משם עם מועקה גדולה ועם תחושה של בדידות רגשית עצומה. אני יודעת שאין לי הרבה ברירות, שאם אני רוצה ילד (ואני מאוד מאוד רוצה. מאז ומתמיד ילדים היו משאת נפשי) זה עכשו. עולות לי בראש הרבה שאלות: איך החברה שלנו מקבלת אם חד-הורית שקיבלה תורמת זרע מאלמוני? מה אני אמורה להגיד לילד שלי כשהוא ישאל אותי מי זה אבא שלו? האם עלי לותר על זוגיות וללדת ילד לבד? והשאלה הכי הכי גדולה: מדוע למרות שאני מאוד מאוד אוהבת ילדים זה כ"כ קשה לי. במקצועי אני גננת וכאשר אני רואה אבות שבאים לאסוף את ילדם מהגן - אני מרגישה צביטה בלב. ואז אני מתחילה לחשוב לילד שלי לא יהיה אבא שיבוא לאסוף אותו מהגן וכך המחשבות רודפות אותי. אם להגדיר נכון את התחושות שלי - אני מביאה ילד לעולם בלחץ מסויים בגלל גילי. שמאוד מאוד יכול להיות שעוד שנה שנתיים אני הכה על חטא ואגיד לעצמי למה איחרתי את הרכבת. עם כ"כ הרבה לבטים אני אשמח אם תוכל להביע את דעתך המקצועית. (אני מתנצלת אם סיפורי מתפרס על יותר מידי שורות) אודה לך על תשובתך. נורית

נורית שלום מבחינה ביולוגית את צריכה להביא ילד בקרוב, אחרת לא תוכלי ללדת. העובדה הזו תהיה מבחינתנו אקסיומה, ובהנחה שאת רוצה ילד ביולוגי (לא מאומץ) אין לך הרבה ברירות. דעתי במקרים כאלה בו השעון הביולוגי מתחיל לדחוק שעדיף להביא קודם ילד ורק לאחר מכן לחשוב ולדאוג לזוגיות. זאת משתי סיבות שקשורות זו לזו. הראשונה היא שכל גבר שתכירי כעת לצורך זוגיות יהיה מבחינתך יעד לכיבוש מיידי כדי שתספיקי ללדת בזמן. אלו תנאים בלתי אפשריים לבנות זוגיות טובה ויש סיכוי רב שבדרך זו תמצאי גבר שאינך באמת שלימה עימו ושבסופו של דבר התא המשפחתי שתבני לא יתאים לך. זוגיות אפשר לבנות מתוך חופש פנימי רב ואת החופש הזה אין לך כרגע, זה די ברור. מצד בן הזוג שתפגשי, אם גם הוא נורא רוצה ילד מייד ומהר אז אין בעיה, אבל מלאי בני הזוג מסוג כזה מצומצם מאוד. אנשים רוצים להרגיש חופש ובחירה אמיתית והלחץ שיכנס מייד למערכת להתחתן מייד ולהביא ילד לא יתרום לשלום הבית. בעיני אם חד הורית עם ילד היא פרטנר הרבה יותר רגוע עם אופציות פתוחות לקשר מכל כיווון שלא תסתכלי. הרי גם נשים גרושות מתחתנות בשנית ומבחינה זו אינך שונה. לכן אינך צריכה לחשוש מהעדר אב לילדך. בהחלט יתכן שיהיה לו אב בהמשך. את יכולה להשקיע כעת ביצירת התא המשפחתי המצומצם ובהמשך כאשר תרגישי נינוחה יותר תוכלי להכיר בני זוג פוטנציאליים. האג'נדה תהיה מאוד ברורה על השולחן, את תגיעי עם ילד משלך ויהיה גם לך וגם לבן זוגך הרבה יותר קל לקבל את המצב. אני מודע לזה שעמדתי זו אינה בהכרח עומדת בקונסנזוס אך מנסיוני המקצועי זו דרך יעילה ובטוחה להגיע למשפחה שלימה יותר מכל דרך אחרת. בתהליכים כאלה בהחלט מומלץ שתפני לטיפול פסיכולוגי שילווה אותך לאורך הדרך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מחפשת עזרה והפניה לדרכי טיפול עבור מתבגרים מעבר לרייטלין

מיכל שלום אני מציע לך לעשות חיפוש באינטרנט דרך מנוע החיפוש גוגל google.co.il תחת הביטוי הפרעות קשב. תמצאי חומר רב ודיונים רבים בנושא. בעיקרון יש מגוון טיפולים מעבר לטיפול התרופתי, הן ברמה הפסיכולוגית והן בטיפולים באומנות ותנועה ועוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב אני מחפשת חומר בנושא של טיפול בתנועה בילדים הסובלים מקשיי קשב, ריכוז והיפראקטיביות. אודה לכם אם תוכלו לסייע לי במציאת חומר זה. תודה, אולגה

למעלה מ-3 שנים אני סובל ממחשבות טורדניות פילוסופיות, אשר אינן נותנות מנוח לנפשי בלשון המעטה. רב שעות היממה אני שקוע במחשבות פילוסופיות רקרוסיביות (חוזרות ונשנות בלא פתרון: למה אנחנו קיימים? וכו') ובמחשבות אודות המצב הרעוע בו אני שרוי. כמובן שאני נמצא בטיפול פסיכולוגי התנהגותי ובטיפול פסיכיאטרי לאורך כל תקופת מחלתי. הספקתי כבר להשתמש במגוון רחב של תרופות ושילובים של תרופות: לוסטרל, אפקסור, פרוזק, סרוקסט, ציפרמיל, רספירדל, זיפרקסה, דפלפט. כל התרופות לא שיפרו את מצב המחשבות אלא רק הקלו בדיכאון שלווה בתחילת מחלתי. סבלתי רבות מתופעות לוואי מהתרופות בעיקר עייפות שריתקה אותי למיטה במשך רב שעות היממה ולכן החלפתי תרופות ע"מ למצוא תרופה מתאימה בלא תופעות לוואי. כיום, אני מטופל ב-50 מ"ג פבוקסיל - שמאוד מעייף אותי ובנוסף אני אמור ליטל גאודון 20 מ"ג ע"מ למנוע חשש ממאניה (שפרצה לי במידה מועטת בעבר בעקבות נטילת סרוקסט) וע"מ לחזק את תפקיד הפבוקסיל (כך לדברי הפסיכיאטר המטפל בי). בימים הקרובים, ע"פ המלצת הפסיכיאטר שלי, אפסיק אף ליטל את הפבוקסיל ע"מ שאוכל לראות האם העייפות נובעת ממנו ואם כן אז להפסיק ליטל אותו ולעבור לתרופה אחרת. אני פונה אליך משום שאני מאוד מיואש ממצבי ונמאס לי להחליף תרופות ולגלות שאף אחת לא עוזרת. נמאס לי מההרגשות הרעות שלי במשך למעלה מ-3 שנים. אינני יודע איך הצלחתי לשרוד עד עכשיו ואינני יודע כיצד אצליח לשרוד בעתיד אם לא יהיו שינויים לטובה. כיצד אצליח להתרכז בלימודים אקדמאים? כיצד אצליח להתחתן? האינטלגנציה הרבה והחן הרב, שהסביבה שלי טוענת שיש לי, לא יוכלו לעזור לי במידה והמחשבות הטורדניות לא יעלמו! כיוון שחיי אינם חיים תקינים כמו לפני מחלתי, שאז הייתי אדם מאושר, אני חי בתחושה של להעביר את החיים ולנסות לעבור יום ועוד יום ואולי יום אחד המחלה תיעלם או תפסיק להפריע לי. אבל מה יקרה אם לא? אמנם, אני משכנע את עצמי ואני אף מרגיש בכך שה-OCD חיזק אותי בהרבה תחומים בחיים וגרם לי להיות בן-אדם יותר בוגר וחושב. אולם, כעת אני מרגיש שאני קרוב לנק' השבירה ובסה"כ ניסיתי הרבה אפשרויות של טיפול והחלפתי כמה מטפלים ע"מ להגיע לטובים שבהם ולצערי לא חל שיפור במחשבותיי ואין לי שליטה עליהם. האם יש לך עצה בשבילי? תודה מראש אשמח לשמוע את תגובתך

מה עשית בטיפול.? הפסיכולוגי-הכוונה.

הפסיכולוג, אשר אצלו אני מטופל, מתמקד בלשכנע אותי להפסיק להתייחס אל עצמי כבעל OCD בלבד, אלא כבן-אדם - אשר בין השאר יש לו גם OCD בנוסף להרבה תכונות טבע מולדות. בת'כלס, המצב לא זז ואינני רואה שיפור. אולם, אני מקווה שיהיה ע"י שילוב של התרופות, אשר יעזרו לי יותר לעכל ולהפנים את טיפולו של הפסיכולוג. זוהי הערכתי בלבד כלפי הטיפול הפסיכולוגי. אינני מבין בפסיכולוגיה כלל.

רונן שלום מקריאת הודעתך אני מבין שאת בסך הכל עושה כל מה שאפשר מבחינה טיפולית. אתה נמצא בטיפול פסיכולוגי ומנסה תרופות שונות. אני חושש שמסגרת הפורום הזה לא תוכל להוסיף לך ידע רב בתוך ההתמודדות ארוכת השנים והמורכבת שלך עם הבעיה. מה שחשוב במקרים כאלה הוא לחזק את מרכיב התמיכה. מעבר לחברים ומשפחה היה חשוב אם היית יכול להשתלב בקבוצת תמיכה, בין אם במפגש אמיתי או בין אם בפורומים הרלוונטיים באינטרנט. אני מבין את הייאוש שאתה נקלע אליו אבל תהליכים כאלה יכולים לקחת לעיתים זמן רב עד שמגיעים להישגים. בסך הכל אתה עדיין די צעיר ולפי תיאורך יש לך יכולת ופוטנציאל מבחינות רבות, יש לקוות שתתחיל להרגיש שינוי ושיפור בעתיד הנראה לעין, כדאי להתייעץ עם הגורמים המטפלים מה הם חושבים ומדוע (והאם) המצב תקוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סובלת מהפרעות אכילה מעל 10 שנים המתבטאות בתקופות של הרעבה ובתקופות של בולמוסים המלווים בניסיונות הקאה/נטילת משלשלים. כתוצאה מהמצב אני מרבה לסבול מדכאונות וקשה לי מאוד להתמודד. איבדתי תקווה משום שכל הטיפול שקיבלתי נמצא בלתי יעיל (פניתי לשתי דיאטניות, לפסיכולוגית, טופלתי במסגרת קבוצת תמיכה ואף אצל עובדת סוציאלית). האם טיפול תרופתי יכול לסייע לי להתמודד? מה ההשלכות?

שלום בהחלט מומלץ לשקול טיפול תרופתי אחרי כל הנסיונות שהיו לך. כדאי לפנות לייעוץ לפסיכיאטר מומחה. באינטרנט תוכלי לפנות לפורומים לפסיאטריה, למשל באתר זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חשבתי לעצמי על המבט של הפסיכולוגית שלי והייתי מגדירה אותו כך: מבט שאומר הכל ללא צורך בשום דבר נוסף , מבט עוטף המקרין חום ואומר אני אוהב אותך, בלי צורך להוסיף דבר נוסף. כשיושבים שם זה נוח ונחמד (וקצת מביך) אבל לאחר כמה זמן אני תוהה לעצמי כיצד רוחשים את המבט האמפתי האם בלימודי התואר?! האין בו משחק? אנחנו הרי עוברים אצלכם כמו סרט נע (בסך הכל אנחנו הקלינטים שלכם) האם כל אחד מקבל מבט זה בשעה שלו? האין זה בעצם "עבודה בעיניים" ומשחק של שעה בשבוע? הרי זה לא הגיוני שתאהבו ותחבבו כל אחד מהמטופלים שלכם בגלל שהוא החליט לבחור בכם!!

רחל שלום אני לא חושב שאפשר ללמוד מבט אמפתי במסגרת כלשהי ואין קורס למבט אמפתי במסגרת הלימודים. אני שומע מתוך הדברים שלך דבר והיפוכו ולכן אני קצת מתלבט לאיזה מההיבטים שאת כותבת עליהם אני צריך להתייחס, כנראה לשניהם. האחד הוא החלק החיובי שבטיפול. נשמע שטוב לך, שיש לך קשר טוב עם המטפל שהטיפול יעיל. מצד שני את מרגישה על סרט נע, וזו בוודאי לא הרגשה נעימה להיות חלק קטן ממכונה גדולה ולא אנושית. אני לא בטוח שזה קשור למציאות אובייקטיבית אלא לחוויה האישית שלך שיש לה מקום וחשיבות וכדאי להעלות אותה בטיפול שלך. קונקרטית, תפקידו של המטפל אינו לאהוב ולחבב את המטופל, למרות שזה נחמד כשזה קורה. עם זאת, תפקידו בהחלט כולל מתן מקום אישי ומלא לכל אחד מהמטופלים שלו ועליו לנווט את עומס הטיפולים שלו כך שלא תווצר שחיקה ושבזמן המפגש כל מטופל יוכל להרגיש שבאמת כל כולו נמצא שם, לא "בכאילו" או כי כך צריך להיות אלא כי זה באמת מה שגם המטפל מרגיש ורוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו דווקא כן אוהבים את הפציינטים שלנו משום שהם בוחרים בנו

אני כבר בן 24 ואני לא מצליח להתקרב לבנות יותר מידידות אני מרגיש שהן מתרחקות ממני ומתנהגות אליי לא יפה אני כל כך מתוסכל עצוב לי מאוד נ"ב אין לי ניסיון וזה מציק לי אני אשמח אם תוכל לעזור לי

האם אתה מדבר ברצינות? למה שבנות ידברו אליך לא יפה? אולי זה רק נדמה לך? האם אתה באמת רוצה להתקרב למישהי מהן? אם כן-גש לטיפול וברר לעצמך כל השאלות הנוגעות בדבר.

דג זהב שלום קשר הוא דבר שאפשר גם ללמוד אותו. האינטרנט מספק הזדמנויות פז להתנסות ביצירת קשרים ושיחה עם רמת פגיעה יותר נמוכה. נסה להיכנס לצאטים והתחל לשוחח עם בנות דרך האינטרנט. תוך כדי תוכל לשים לב מתי נוח לך, מתי אתה מרגיש נפגע, מתי אתה חש שמדברים אליך לא יפה והאם זה קשור למשהו ספציפי שמתרחש. סביר להניח שיש מחסום כלשהו שמפריע לך ביצירת הקשר, אבל אתה צריך קצה חוט כדי להבין מהיכן זה נובע. יתכן שכבר כעת יש לך השערות על כך וכדאי לתת להן תשומת לב. לאחר שתבין יותר טוב את המקור יהיה אפשר גם לחשוב כיצד לפתור את הבעיה, במידה והיא לא תיפתר מאליה תוך כדי תהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פונה בשאלה מה לעשות עם תחושת כשלון ותחושת הקנאה באחרים שנראה לי שהצליחו יותר.מאז ילדותי רציתי להצליח ולהיות בתפקיד בכיר אבל האופי שלי מנע זאת תמיד חשש ופחד שמא אני לא טובה מספיק.כך גם לגבי חיי בזוגיות.אני רוצה x ומרגישה תמיד ההפך.יש לי קונפליקט תמידי בין מה שהייתי רוצה שיקרה לבין מה שבפועל קורה.ואני מכניסה עצמי למעגל סגור, אך לא עושה מאומה לשנות זאת כי הרגשתי שאולי יהיה יותר קשה ולא אצליח במקום אחר. אני נשארת במערכות יחסים ארוכותעם בחורים טובים ומפנקים אך לא מרגישה סיפוק וחושבת שאם היה גבר אחר היה טוב יותר אך לא עוזבת את הנוכחי-רומנים קצרים מהצד גרמו לי ריגוש אך תמיד שמרתי על הקיים. אני צריכה מסגרת זוגית תמיד ובכל מחיר,מאז שאני זוכרת עצמי היה גבר בסביבה והאמת לא היתה לי בעייה עם זה מעולם-לכן הפחד אינו מובן??.נחלתי אכזבה אחת מצעירותי (צבא) אהבתי מאוד גבר אחד ויחיד שכיום ידוע לי שלא התאים לי אבל אני כ"כ מרגישה את הפער בין תחושתיי היום למה שהיה בעבר ואני תוהה האם זו אהבת נעורים או שמא לעזאזל אני צריכה לעזוב את הגבר שאני חיה איתו כמעט 5 שנים??גבר מקסים טוב ומבין אבל אין לי להט שכ"כ אהבתי אז.תמיד ספקות לבטים אי שלמות חוסר סיפוק הרהורים עד מתי?? בזוגיות-אני רוצה גבר חזק מבוסס אינטיליגנט ונמצאת עם גבר שהינו בדיוק ההפך-חסר בטחון אינו אקדמאי לא אינטיליגנט במיוחד מאוד לא כריזמתי אבל טוב מפנק ואכפתי מאוד.שוב ושוב אני אומרת: מה את צריכה יותר??אכפת לו ממך ואז יוצא שד נוסף שאומר: היית צריכה למצוא גבר אחר עם כל "הנתונים" שחלמת עליהם.האם זו שאיפה לפרפקציוניזם?.למה אני לא מסתפקת במה שיש? אני עם בעייה קשה בהתמודדות חדשה. תעסוקה-יודעת שלא אסתדר בתפקיד ניהולי בגל אופיי אך עדיין מאוד רוצה את זה!!!

תראי את מדברת פה על עצמך ועל הדימוי העצמי שלך- שיש פער בין הדימוי הנשאף לבין ההרגשה בפועל, ואת הולכת על בטוח-ובוחרת את החלק הנמוך- חבר,סוג עבודה.את לא מוכנה לעשות את הדרך-בין המצב הקיים לבין השאיפות-דרך שתכלול גם כשלונות ומפחי-נפש. אז מכיון שאת מבינה את הבעיה-או שתשלימי איתה ועם עצמך, או שתלכי לטיפול בנסיון לבחון באומצ את הדימוי הנוכחי שלך ואת מקורותיו והשלכותיו ,תוך כדי השאיפה שבטיפול יתרחש תהליך מסוים עם המטפל/ת כך שכוחותייך יתחזקו והדימוי ישתפר ויהיה לך האומצ גם להיכשל ולשאת את הכשלון ואולי בהמשך גם להצליח ולהעלות את עצמך למקומות שתמיד רצית.

לורית שלום בתחילת דבריך את מתייחסת לפער בין הדברים שאת רוצה, למשל בתעסוקה, למה שקורה בפועל. בחלק השני את מתייחסת בעיקר לפער דומה שקיים בזוגיות שלך. כאשר ישנם פערים כאלה, ובמיוחד כשהם מאפייינים מספר תחומים בחיים לגבי יש אי שביעות רצון עולה תמיד השאלה מה יותר נכון. האם באמת אובייקטיבית את לא מגיע לדברים שטובים עבורך, או שאת פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך שלמעשה הוא הדבר הטוב בשבילך. שתי האלטרנטיבות הללו די שונות זו מזו ומובילות לנתיבים שונים למדי לפתרון. מטבע הדברים ההתלבטות ביניהן מטרידה אותך מאוד ואת לא בטוחה מה יותר נכון. לצערי אינני יכול לכוון אותך כי נדרשת כאן היכרות די מעמיקה, ובכל מקרה, זה חשוב שהתשובה תגיע מתוכך. יתכן שבמצב כזה כדי להיכנס לתהליך טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם העניין אחת ולתמיד, נראה שאחרת הוא ילווה אותך שוב ושוב לאורך חייך ויעורר תסכול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 30,נשואה + 1, חיי היו סבוכים מאוד ילדה ללא בית אם ניתן לומר עברתי ממסגרת למסגרת במטרה שמישהו ירצה אותי בסוף ....והתוצאה היתה גרועה בגיל ההתבגרות מרדתי נשרתי מבית ספר ומבלי להרגיש הזמן חלף לו והגעתי לשנות ה- 20 בשנות ה- 20 המוקדמות נשאתי לבעל מקסים שעטף אותי, גונן עלי ונתן לי את כל אשר לא קיבלתי לעולם וכך אט אט הרמתי את ראשי מעלה והקמתי לי בית יציב אוהב, חם , נעים את הקן המשפחתי הצלחתי לשמר לאורך כל השנים אך קיימת בי תחושת כישלון אחת .....- תחום עבודתי......לעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד זמן רב מקום עבודה אחת או שמצאתי עצמי מתמרדת או שפשוט הלכתי גבוה מידי במטרותיי...ניסתי גם לקחת קורסים מקצועים ....ולהשלים בגריות אך נכשלתי בגדול...אנני יודעת מדוע אין אני מצליחה להתמיד שכן אני די שולטת בחיי אך משום מה כאשר מגיע הקושי הראשון אני מתחילה להתייאש ....איך מנצחים את תחושת הכישלון ? האם קיימת בי בעית קבלת מרות? משום מה היום אני מסתכלת על עצמי בבוז ומקנאה מאוד באלה אשר מתמידים בעבודה , גידול ילדים ועוד ... אשמח לקבל עצה והבחנה באילו כלים עלי להעזר על מנת לשפר את יכולת התמדתי תודה שירה

את נשואה מזה עשור, ובעיני זאת אחת ההתמדות היפות והחשובות. אני חושבת שזה רומז גם על כך שכאשר את במקום שבו יש לך מספיק תמיכה, את כן יכולה לגדול ולהתקדם. סיפור חייך מתחבר למה שאת מספרת, כי אני חושבת שילדים הרבה פעמים זקוקים לגב ותמיכה כדי להצליח להתמודד עם מטלות שקשות להם, ואם זה משהו שחסר לך בחיים, יתכן מאד שיותר קשה לך כיום להתמודד עם מצב של אתגר או קושי. נראה לי שאם יש לך כרגע, בראש, משהו שאת רוצה להגשים אבל את חוששת שלא תצליחי, צריך להתחיל מהדבר עצמו. מה היית רוצה? האם יש לך בהווה שאיפה כלשהי? איפה היית רוצה לראות את עצמך עוד חמש שנים מהיום? יכול להיות שהמצאות בטיפול פסיכולוגי תוכל לעזור לך, בכך שהיא תשמש מעין "ליווי", ומקום שבו תוכלי לעבד את הקשיים לפני שהם יגרמו לך להתייאש או למרוד. שווה לחשוב על זה, אבל אולי כדאי להתחיל מלבדוק מה את רוצה לעצמך.

שירה שלום העובדה שהקמת משפחה וזוגיות טובה היא עדות לכך שלמרות ההיסטוריה האישית הקשה יש לך פוטנציאל להצליח ולהתמודד, הן במשימות והן בקשרים בין אישיים. אין ספק שהמשפחה ובעלך הם הגרעין המשמעותי והחשוב של חייך. איני אומר שהצלחה מקצועית אינה חשובה, אבל השאלה איך מוצאים את הדבר שבאמת מתאים לך. בתחום המשפחתי את מספרת כיצד בעלך מצא אותך ועטף אותך. זו הדרך שעזרה לך להצליח. ללא זה סביר להניח שהיית מורדת ונופלת גם בתחום הזה. עובדה זו יכולה לשמש עבורך קצה חוט לאופן הפתרון שמתאים לך. את צריכה למצוא סוג עבודה שתתן לך מסגרת עוטפת ומגנה ושבתוכה לא תצטרכי כל כך למרוד. יתכן שאת צריכה עסק קטן משלך בו תהיי עצמאית, זה יכול להיות עיסוק מסוים כעצמאית, חנות כלשהי או כל סוג אחר של עסק אותו אפשר לנהל לבד גם ללא רקע מקצועי. אני אומר זאת כי יתכן שכשכירה את נכנסת שוב ושוב למלכודות. בקיצור, את צריכה לחשוב היטב, ולשתף בכך אנשים קרובים ובראש ובראשונה את בעלך, מה מתאים באמת ולאיזה כיוון ללכת ולהתפתח. בהחלט היה כדאי גם לרכוש השכלה כלשהי שתלווה את ההחלטה הזו. זה לא חייב להיות משהו גדול וארוך טווח, אולי למשל לימודי תעודה מקצועיים בכיוון בו תבחרי. לבסוף, הייתי ממליץ לך לקבל ייעוץ פסיכולוגי ואולי גם תעסוקתי לגבי המשך הדרך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אחותי בת 28 וסובלת אחת לתקופה מהתקפות חרדה קשות ודיכאונות. היא הייתה מטופלת בעבר בכדורים, אבל הפסיקה את הטיפול ולא מוכנה להמשיכו. אני אוהבת אותה מאוד אבל לא יודעת איך להתמודד אתה במצבים הללו. באחת ההתקפות הורי רצו לאשפז אותה בכפייה ואני לא הסכמתי. הם נכנעו לי ולא עשו זאת.עד היום היא שומרת להם טינה. באחת השיחות האחרונות שלנו היא אמרה שכל מה שהיא רצתה אז היה שנאשפז אותה וע"י כך נראה לה שאכפת לנו ממנה. היא דיברה על אישפוז במקומות פתוחים, שבהם אתה יכול לבוא ולצאת מתי שנוח לך ומתי שאתה מרגיש לנכון לעשות זאת. אינני יודעת אפילו איפה מוצאים את המקומות הללו האם תוכל לסייע לי ולהפנותי למקומות המתאימים תודה מראש

רוני שלום מסגרת זו מצוייה כמעט בכל בתי החולים הפסיכיאטרים ובמסגרות נוספות. זה נקרא מחלקת יום או מעון יום. זה עובד כמו מועדון שמגיעים אליו בבוקר לפעילויות שונות בליווי השגחה רפואית וזה נמשך עד שעות הצהריים המאוחרות. אפשר להתעניין למשל במעון היום השייך למחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב בת"א, או בכל בי"ח אחר באזור מגוריכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב, כשאני פוגש אנשים מסויימים אני נכנס לחרדה דכאון ונהיה מסוגר. זה חורה לי במיוחד בכך שיש לי חברים מסויימים שלהם אני נראה כאדם שמח ואופטימי וחברים מסויימים שלהם אני נראה כסגור,חסר ביטחון וביישן. משהו כמו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד... הייתי רוצה להשאר האני השמח והאופטימי עם כל האנשים שאני מכיר, ולא לתת לרגשות של העצבות להכנס כשאני פוגש את אותם אנשים מסויימים. רגשות העצבות לא נגרמות בעיקר על ידי אותם אנשים ספיציפיים, אלא בגלל המחשבות שלי שאני מקשר את אותם אנשים למצבים שליליים. אודה לך אם תתן לי דרך להתמודד עם הבעיה. בתודה מראש א.

מה באנשים האלה גורם לך להרגיש יותר מסוגר ועצוב. זה נראה לי מאד טבעי שאנשים משפיעים עלינו בדרכים שונות, אבל אתה מתאר השפעה די חזקה, כאילו יש אנשים שממש מורידים לך את הבטחון ואת תחושת העצמי השמחה שלך, ואני חושבת שכדאי להבין למה. (כי בסופו של דבר זה משהו שקשור אליך, לאיך אתה רואה את עצמך.) ובכל מקרה, אפשר לנסות להיות יותר עם אנשים שמשפיעים עלינו לטובה, מאשר כאלה שגורמים לנו לדכדוך...

מילות המפתח בשבילך הן; קנאה, חסך.

א. שלום סביר להניח ששני החלקים עליהם אתה כותב הם חלק ממך והחוכמה תהיה לא להעלים את אחד מהם אלא לתת מקום לשניהם ולהבין מדוע הם קיימים וכיצד הם משפיעים על חייך. זה לא מפתיע שאתה מתקשה עם הרגשות הקשים ואוהב את אלו החיוביים. תצטרך לעשות עם עצמך תהליך של חיפוש ומודעות כדי להגיע לשורש הענין. במידה ואתה מרגיש שזה לא קורה מתוך עצמך כדאי להיעזר בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן 37. סובל ממתחים, חרדות ודכאון כבר 18 שנה. למעשה יש לי נטיה לדכאון כבר מילדות ולא זכורה לי תקופה מאושרת בחיי. אינני יודע מה גורם למה - האם הדכאון גורם לחרדות ומתח או הפוך. ניסיתי טיפולים תרופתיים ופסיכותרפיים במהלך השנים אך ללא הואיל. יש סיכוי שהדכאון והחרדות נובעים ממצב ריגשי מסוים כגון רגשי נחיתות וכן מהתמודדות עם מוגבלויות פיסיות. חשבתי לעבור טיפול בניזעי חשמל ולהלן שאלותי. א: מהם הקריטריונים לפיהם מחליט הרופא מי מתאים לטיפול כזה ב: האם הטיפול אפקטיבי גם במקרי חרדה ג: מהם הסיכונים לטווח הקצר והארוך אשמח לקבל גם מהגולשים כל מידע בנוגע לנזעי חשמל

היום הטיפול בנזעי חשמל הוא פחות מקובל מבעבר, ונשמר למקרים מאוד קשים-בדרך-כלל למאושפזים פסיכיאטרית. לפי תאורך -לא היית מעולם בטיפול פסיכולוגי ואתה סובל כבר 18-19שנה. נראה לי שכדאי לך לחשוב על האופציה הזו. אגב מעניין לשמוע איך ניהלת את החיים מאז. האם התחתנת, אתה עובד וכדומה או שההפרעה השתלטה על כל חייך?

מצטער, בקריאה שניה ראיתי שכן עברת טיפולים.

אני מאשר את הדברים שכתובים בתשובה הקודמת. נזעי חשמל ניתנים במצבי דיכאון חריפים המשבשים את מהלך החיים התקין. בדרך כלל אצל חולים המאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי. אינני מכיר את הפרטים של המקרה שלך אך לא נראה לי שטיפול כזה מתאים לך. בכל מקרה תוכל להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך.

מאיר שלום הטיפול בנזעי חשמל מתאים למקרי דיכאון עקשניים, ולפי תיאורך זה עשוי לעזור. עם זאת ההחלטה היא בידי הגורמים הרפואיים, ולכן אני מציע להתייעץ על כך עם הרופא המטפל המכיר אותך באופן אישי. כאן באינטרנט תוכל להציב את השאלה בפורום לפסיכיאטריה באתר זה ובאתרים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

סבלתי לפני כמה שנים מדיכאון רציני שנמשך יותר משנה. הוא נבע מזיכרונות ילדות- הוריי חינכו אותי באלימות. היום אין לי אפשרות לגשת לטיפול, אבל אני מרגישה שאני נמצאת באיזושהי מלחמה, אני לא בדיכאון- אבל מפחדת שהוא יחזור ומרגישה שאני מוציאה יותר מדי אנרגיה שלא יתפרץ שוב. זה מוזר. דבר נוסף הוא שבמידה וכן תהיה לי אפשרות לגשת לטיפול, אני אחשוב על כך מאה פעמים כוון שאני מפחדת שאם אפתח שוב את הפצע , אני אפול. מה אוכל לעשות?

ורד שלום הפחד ממשיך לרדוף אותך מכל מיני כיוונים. כעת את חוששת באופן כפול. מצד אחד מן הדיכאון וזכרונות העבר ומצד שני מהטיפול בדיכאון שעלול לדעתך להחמיר את המצב במקור להטיב. מה שברור הוא שעדיין לא מצאת מנוחה ודברים ממשיכים להטריד אותך, אני בספק אם את בכלל מכירה את התחושה של שקט ושלווה ממהלך כל חייך. לפי מה שאת מתארת טיפול פסיכולוגי די מתבקש. אני חושב שהזהירות בה את נוקטת איננה מקרית ויש בה גם הרבה הגיון. אין סיבה "לפתוח את הפצע". טיפול לא נועד רק לפתוח פצעים ולחשוף את המטופל למציאות הכואבת עימה הוא מתמודד או התמודד. טיפול בא גם לחבוש פצעים ולהרגיע. אני מקווה שתמצאי מטפל שמתאים לך ולקצב אותו את מחפשת במפגש עם המציאות. אינני בטוח למה את מתכוונת שכיום אינך יכולה לפנות לטיפול. אם מדובר בסיבה כלכלית הרי שיש די הרבה פתרונות במסגרות ציבוריות. מאחר והמחשבות על מה עלול לקרות מעסיקות אותך חשוב שתטפלי בעצמך הן כדי למנוע הרעה במצב והן כדי לשפר את איכות החיים שלך בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופלת מזה כארבע שנים בכדורים נוגדי חרדה בשם רסיטל. הכדור השפיע עלי בצורה יוצאת מן הכלל. חיי השתנו . מערכות היחסים שלי השתנו לטובה וזכיתי לחוות אושר שקודם לא ידעתי על קיומו. היום אני נוטלת חצי כדור מדי יום . במשך כל התקופה הזו, אני מוטרדת מן העובדה שאצטרך ליטול את הכדור עד שארית ימי ומן ההשפעות השליליות שעלולות לנבוע מזה. הרופא טוען שאנשים שונים נוטלים כדורים שונים ואם הכדור משפיע בצורה כל כך טובה אין סיבה להפסיק את נטילתו. לאחרונה מצבי מידרדר שוב ואני פוחדת לחזור לכדור שלם למרות שאני יודעת שזה הפתרון כרגע. אני מתקשה להרדם ואני מרגישה שוב את החסרת הפעימה שכל כך מפחידה אותי .השאלה שלי הנה: האם זוהי הדרך הנכונה לטפל במצב? האם ניתן לבסס את הריפוי רק על כדורים? האם ידועות השפעות שליליות מן השימוש הממושך בכדור זה? תודה

הכדור מטפל רק בסימפטומים של החרדה ולא במקורה.בסופו של דבר נטילה ממושכת של הכדור מובילה להגברת המינון כדי להגיע לאותו סוג של ריגוש או השפעה כנגד החרדה והדיכאון.ישנם תוצרי לוואי שליליים ביחס לשימוש בטיפול התרופתי כמו ההתמכרות,הגברת מינונים,החלפת גלולות,בעיות הורמונליות ועוד. נראה כי טיפול אשר יגע בנגיעת אצבע במקור החרדה יעשה עי פסיכותרפיה(שיחות) אשר ינסה לבחון את האספקט שבמקורו יוצר את הפרעת החרדה. הגדלת המינון צריכה להיעשות רק בעצתו של רופא מומחה הרשאי לייעץ(פסיכיאטר) בהצלחה.

הכדור מטפל רק בסימפטומים של החרדה ולא במקורה.בסופו של דבר נטילה ממושכת של הכדור מובילה להגברת המינון כדי להגיע לאותו סוג של ריגוש או השפעה כנגד החרדה והדיכאון.ישנם תוצרי לוואי שליליים ביחס לשימוש בטיפול התרופתי כמו ההתמכרות,הגברת מינונים,החלפת גלולות,בעיות הורמונליות ועוד. נראה כי טיפול אשר יגע בנגיעת אצבע במקור החרדה יעשה עי פסיכותרפיה(שיחות) אשר ינסה לבחון את האספקט שבמקורו יוצר את הפרעת החרדה. הגדלת המינון צריכה להיעשות רק בעצתו של רופא מומחה הרשאי לייעץ(פסיכיאטר) בהצלחה.

כדאי מאוד לשלב את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי.לפעמים, כשאנו יודעים את מקורות החרדה והדכאון, ולומדים לשלוט בהם, נחסך הצורך בטיפול בכדורים. יחד עם זה, אין כנראה עדיין מספיק ידע לגבי הגורמים הפיזיולוגים למצבי החרדה והדכאון, וכפי שנאמר לי, גם אי אפשר למדוד את רמת הסרוטונין בגוף ו/או לבדוק את תקינות הפרשתו. אי לכך, אני מאמינה שיש אנשים שהבעייה אצם היא על רקע פיזיולוגי יותר מאשר נפשי, ואם זה אכן כך, הרי שהפתרון חייב להיות תרופתי. בעיני, איכות חייך חשובה, כדי שתוכלי להמשיך ולהגשים את מטרותיך ולהינות. ואם זה כרוך בכדור ליום, זה שווה את ההקרבה. לגבי ההתמכרות. אני לא מסכימה עם תגובתה של משקיפה. רסיטל שייך למשפחת ה"פרוזק" - זהו כדור שמעכב את ספיגת הסרוטונין, כלומר משאיר אותו יותר זמן בגוף. אין לו בדרך כלל תופעות לוואי, ולא מתמכרים לו. כלומר, אין צורך בהגדלת מינונים עקב הסתגלות לתרופה. אני מאחלת לך אושר והגשמת כל חלומותיך. אף אחד לא נולד לסבול. עדי

חרדונית שלום עיקר שאלתך הוא בתחום התרופתי ולכן אני ממליץ לפנות לפורום לפסיכיאטריה ולברר את הפרטים עם רופא מומחה. בפורום הזה הייעוץ הוא בתחומים פסיכולוגיים בלבד. מעבר לשאלה הפרקטית בנושא התרופה עולה כאן השאלה של התפיסה העצמית שלך סביב לקיחת התרופה, עד כמה את רואה בתרופה עדות לליקוי או שאת מוכנה לקבל את עצמך עם החרדה והטיפול המתאים שמצאת לה. יש אנשים שלוקחים סוג כזה של תרופות שנים רבות ואני חושש שלא תוכלי לקבל תשובה חד משמעית האם זה "טוב" או "רע" באופן מוחלט. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך דוקטור קפלן על התמקדותך בנושא המהווה עברורי היום את לב הבעייה. אני אכן עסוקה בדימוי העצמי שלי יותר מאשר בעצם נטילת הכדור. כפי שציינתי, הכדור חולל פלאים בחיי אך המחשבה שאולי אינני "עושה די" כדי שלא להזדקק לו עוד אינה מרפה ממני. טיפול פסיכולוגי אינו בא בחשבון מבחינתי בשל סיבות כלכליות וכל מה שנותר הוא לקבל את עצמי ולהשלים עם העובדה כי גופי זקוק לכדור בדיוק כמו שפני זקוקות לקרם לחות.

אני נחשבת בחורה שמחה אופטימית ומאוד חזקה אבל בפנים עמוק איני חשה כך. מגיל צעיר הייתי מאוד רגישה כלפי משפחתי שחוותה קשיים רבים-משבר כלכלי,סכסוכים משפחתיים,אח שסובל ממחלה נפשית(שתמיד מוסתרת שחלילה לא ידעו),הורים חולים שהתגרשו לאחר המון זמן יחד,ותאונה קשה שעברתי אני בעצמי. המשפחה מאוד מאוחדת חוץ משני אחים שאינם מדברים בשל סכסוך כספי.ואני חושבת שזה מה שת"תרם" הרבה לכעס שנצבר בי עם הזמן והתחושה שאין צדק בעולם.יש לי מצבים בהם אני נזכרת בסיטואציות ומתחילה לבכות כתבתי הרבה ביומן אישי כיוון שלספר לאחרים בשבילי זו תהיה בושה.יש לי הגאווה הזו שמה פתאום שיראו שאני "חלשה" או שמשהו לא בסדר אצלי.אין לי הכח להתמודד.אני עדיין לא נשואה ולא הכי מתלהבת מזה,בכלל שום דבר לא מרגש או משמח אותי ההפך אני די אדישה להכל כמובן לא מקרינה זאת כלפי חוץ וזה הכי קשה.יש לי קושי להתמודד עם רגשות עצב שכן אני מרגישה הצורך תמיד להיות עם שליטה ובטחון ולחשוב שאין ברירה וצריך להמשיך.כמובן שחשבתי לא פעם להוציא הכל מול גורם מקצועי אבל שוב מחסום "ההשפלה" עוצר אותי והאמת אני לא מאמינה שזה עוזר כי זה מאוד עמוק ומושרש בי.אני מנסה להיות עמוד התווך במשפחה לעזור כספית ונפשית לתמוך ע"י הצגה שהכל טוב בפנים אני מרוסקת.האם בעיותיי אכן קשות או שמא לכולם יש התמודדות כזו או אחרת שמצריכה כח ממך להמשיך ולא לשקוע בזה??

שלי שלום מדבריך עולה שאדם צריך פחות או יותר להתמוטט נפשית כדי לפנות לטיפול. את מתארת מצב שפוגע באיכות החיים שלך באופן ניכר. יש פערים בין מה שאת חשה מבפנים למה שאת מקרינה או נאלצת להקרין כלפי חוץ. מאז מתמיד חונכת לשמור על הפאסדה ולא להראות את החלקים החלשים (כמו שכתבת על אחיך, ש"חס וחלילה לא ידעו"). אז מה יקרה אם מישהו יידע? אולי הקושי בפגישה עם פסיכולוג איננה רק חווית ההשפלה שמישהו אחר חיצוני ישמע, אלא שגם את תצטרכי לדעת באמת מה קורה שם בפנים. אינני חושב שצריך להעמיד לשיפוט את חומרת הקשיים עימם את מתמודדת. יש אפשרות לשפר את איכות החיים שלך באמצעות טיפול פסיכולוגי, מדוע לא לתת לזה הזדמנות? בברכה ד"ר אורן קפלן

היי.אני בת 29 ואני מנסה להבין מדוע יש לי קושי לקבל את העולם והאנשים כפי שהם.אני מרגישה שכאשר אני "בחוץ" עליי לרצות אחרים ולהתאים עצמי בזמן שבא לי להגיד את האמת בפרצוף ולהרגיש ללא מחסומים.כאשר אני קצת משחררת מה שבאמת אני מרגישה אני חוזרת עם ייסורי מצפון ומתחילה לשאול עצמי האם זה היה בסדר<?<מה חושבים עליי<?כל פעולה שלי מחייבת אותי לבדוק אם הכל כשורה זה מצריך הרבה אנרגיה ואת הצורך פשוט לברוח לפינה שלי לבד.בעבר הייתי מוקפת בחברים ומנסה להיות הכי נחמדה שבעולם אבל זה נמאס לי כי הרגשתי צבועה.יש לי בעייה נוספת שכנראה מתחברת לכך של חוסר ההתמודדות עם כל שינוי קטן בזוגיות בעבודה אני עצבנית מאוד נלחצת ומצפה מיד לתוצאה מה שמעכיר יחסיי שוב עם הצד השני.אני חוששת מלהתחתן מהבאת ילדים אני לא יודעת מה טוב או לא ומאוד קשה לי לקבל החלטות!!@@מה אוכל לעשות??בעייה זו מגיל צעיר ואני מנסה להתמודד לבד אך מרגישה שזה לא עובר באמת אלא מודחק..

שילת שלום ממה שאת כותבת נשמע שיש פער כלשהו בין האופן שבו את חווה את עצמך מבפנים והאופן שבו היית רוצה שיתפסו אותך מבחוץ. מידי פעם יש לך "אומץ" ואת מוציאה מעט החוצה, אבל כנראה שהמחסומים חזקים ומשהו עוצר אותך שוב ושוב. רגשות האשמה שאת חשה אחרי שאת משחררת קצת מתוך הפנימיות שלך הם ביטוי לקונפליקטים שלך עם עצמך, וכל עוד לא תתני להם מקום וחשיבות הם ימשיכו לנהל את חייך. את מעלה שאלות רבות, רובן קשורות ליחסים בין אישיים, אך למעשה כולן מבטאות קונפליקטים פנימיים שלא באמת נוגעים בעולם החיצוני כפי שהוא כיום (אולי רלוונטיים להיסטוריה האישית שלך ולעולם כפי שחווית אותו אז). זה לא מפתיע שהתמודדות העצמית לא פועלת כי נוצרים כאן מעגלים סגורים שמחזירים אותך כל הזמן לאותה נקודת התחלה. יש כאן צופן אותו תצטרכי לפענח כדי לצאת מתוך המעגל הסגור, ולכך אולי תוכלי להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

נוטלת רסיטל לטיפול בחרדה. בכל מקרה, המכללה שולחים אותי לאבחון הפרעות קשב וריכוז ואני חושבת מה יהיה במידה ויתברר שאני אכן סובלת מהפרעה זו מבחינת הטיפול התרופתי? האם אצטרך לנטול שתי תרופות במקביל או שיכול להיות שהריטלין , שהיא התרופה לטיפול בהפרעות הקשב, תיטיב עימי ותעזור לי בעניין החרדה? פשוט שמעתי שיש קשר בין הדברים... שאלה נוספת היא , אני לא מקפידה על נטילה של הרסיטל בקביעות (ז"א יום כן,יום לא ולעיתים יותר) מה ההשלכות של העניין? תודה מראש

אילנית שלום לשאלות שלך לגבי נטילת התרופות יש תשובות רפואיות ברורות וכדאי לברר אותן עם הפסיכיאטר המטפל שנותן לך את הרסיטל. מאחר ואת רק לפני אבחון, ובכל מקרה, ריטלין לא ניתן באופן אוטומטי גם אם מתגלה הפרעת קשב, אני מציע ללכת שלב אחר שלב. סיימי את האבחון ולאחר מכן בדקי מה הטיפול המתאים ביותר עקב הנתונים שנמצאו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אי בת 28. אמי נפטרה לפני 4 שנים. מאז אני עדיין מתאבלת. אני בעיקר סובלת מחרדות שקשורות במוות ובמחלות ובהזדהות איתה ועם מה שעבר עליה. אני לא יכולה להתמודד עם מוות ומחלות של אנשים מסביב ואפילו לא עם הצטננות פשוטה. אני מתוחה מאד וסובלת כמעט כל הזמן ומתגעגעת אליה בטירוף. אני מטופלת מאז שחלתה ונפטרה אצל פסיכולוגים וגם מקבלת סרוקסט וקלונקס להרגעה וכלום לא עוזר. מה עושים? האם זה העתיד שלי? אני נשואה ורוצה להביא ילדים לעולם ומרגישה שאני לא מסוגלת להיכנס להריון בגלל הפחדים והמצב הנפשי שלי.

פרח שלום לפי מה שאת מתארת נקטת בצעדים הרצויים, פנית לטיפול ונעזרת גם בתרופות. כנראה שהעניין מורכב יותר ואולי המטפלים שלך ידעו לומר משהו על כך שאינך מצליחה לשקם את עצמך. מאחר ומה שאת מתארת נשמע כסוג של עיבוד טראומה יתכן שתוכלי להיעזר בשיטה שנקראת EMDR ונחשבת ליעילה בטיפול בפוסט טראומה ומצבי חרדה. ניתן לקבל טיפול גם במקביל לטיפול אחר. תוכלי לקרוא על השיטה במאמר הרצ"ב http://www.psychologia.co.il/emdr.htm ניתן לחפש מטפל מתאים באתר האגודה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il רצוי כמובן להגיע להחלטה לגבי הטיפול בעזרת המטפלים שלך ובשיתופם המלא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן. אני בת 21 מטופלת כשנה בתל השומר, לפני כשנתיים בצבא, התחלתי (ולא בגלל שהיה לי רע בצבא להפך!) לעשות כוויות על עצמי עם סיכה חמה אח"כ התחילו הקאות יזומות (היום זה קצת פחות), בכי בלתי פוסק ושינויים קיצוניים במצבי הרוח. בעקבות כל זה נשלחתי לטיפול דרך הצבא וכיום אני ממשיכה אותו אצל מטופלת אחרת דרך משרד הביטחון כי אבי נכה צה"ל. דוגמא למצבי הרוח - במוצ"ש הייתי במופע סטנדאפ עם חברות, ממש נהנתי, צחקתי הכל היה בסדר.. אח"כ כשהלכנו לאכול משהו הכל התהפך הרגשתי מן מועקה, לא הייתי מסוגלת לחייך או לדבר, פתאום הרגשתי מנותקת לגמרי וכל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולבכות.לא עברתי טראומה מסויימת שתעיד על התנהגותי, חוץ מהעובדה שהייתה לי ילדות קצת קשה בהתחשב שיש לי אבא פגוע ראש - נכה צה"ל- אבל לא הייתה שום התעללות מכל סודג שהוא.. היום אני עובדת ולומדת במכללה והפחד הגדול שלי שההתנהגות הזו תתחיל להשפיע גם שם. מה יש לי? מה קורה? למה אני כל הזמן מכאיבה לעצמי? מה לא בסדר? ולמה אני לא מצליחה להתגבר על זה דרך הטיפול. תודה בכל אופן... אגם.

שלום התשובה היא בלא- מודע שלך, לכן נסי הפנוזה אני חושב שבמצבך היא תעזור הרבה.

איתן-הכלל הגדול ביותר ברצון ובמוכנות לעזור הוא שכשלא יודעים לא עונים.סייג לחכמה שתיקה.לעיתים השתיקה עדיפה על האופן בו הגבת כאן. משטרת הנפש הסוערת

אגם שלום מה שברור הוא שיש לך כיום סימפטומים של פציעה עצמית בשילוב עם הפרעת אכילה, חיבור שניתן לפגוש אותו פעמים רבות. הרקע להיווצרות סימפטומים כאלו הוא אישי וקשה להכליל, סביר להניח שבהתבוננות על ההיסטוריה האישית שלך תוכלי למצוא את הרקע להופעת הסימפטומים. זה לא חייב להיות תוצר של התעללות. לעיתים הכאבה עצמית באופן יזום ונשלט נחווית ע"י הנפש כתחליף לחווית כאב נפשי פנימי שנגרם מדברים שאינם בשליטה. יש כמובן הסברים אפשריים נוספים וחשוב למצוא אותם באמצעות הטיפול. אני מציע לך לשוחח עם המטפל על השאלות שלך הן לגבי הסיבות לבעיה והן לעובדה שאת לא חשה בשיפור. כדאי בכל מקרה לבחון אפשרות לייעוץ אצל פסיכיאטר לתרופות נוגדות דיכאון שיש להן גם השפעה נוגדרת חרדה. במקרים רבים מסוג זה תרופות כאלה משפרות את המצב ועוזרות לטיפול הפסיכולוגי לתפוס תאוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן תודה על תגובתך.... אני מקווה שאני אצליח בהמשך..... תודה.

שלום רב אני בן 32 נשוי+ 2 ילדים מיקנעם. כאשר אני מזומן לראיון עבודה אני תמיד מנסה להגיע רגוע ושקט עד כמה שניתן, אבל מכיוון שאנני עובד אני לחוץ מבפנים. כך שמראיין מקצועי מייד חושף את חולשותיי ואז אני נכנס למגננה, משקר, אימפולסיבי, מדבר שטויות, לא הגיוני, ולגמרי "יורד מהפסים" ואז אני יודע שגם כאן אני כבר לא אעבוד. עוד פעם הייתה לי הזדמנות לקבל משרה, אבל הרסתי הכול ואין לי שום סיכוי. (האמת שגם אני לא הייתי מקבל אותי לעבודה על פי הראיון) איך יוצאים ממעגל קסמים נורא זה, קודם כל בשביל עצמי ומשפחתי ואח"כ כדי למצוא סוף סוף משרה סבירה. איזה טיפול יעיל אתה ממליץ? והיכן ניתן לקבלו? בברכה

שלום , אני מציע לכך לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט ולעבור טיפול התנהגותי- קגניטיבי . הרפייה (RELAXATION).

רונן שלום התרגשות בעת ראיון היא דבר טבעי לחלוטין וכל מראיין יקבל זאת בהבנה. עם זאת, אתה מתאר שבעקבות הלחץ אתה מגיב בצורה קיצונית שבאמת פוגמת בתדמית שלך ויוצרת מעגל סגור של אי תעסוקה. ראיון איננו דבר מולד ויש אפשרות ללמוד אותו. יש מכונים שמכינים אנשים לראיונות עבודה. ניתן גם לפנות לפסיכולוג קליני או תעסוקתי ולשוחח על מה שקורה לך בראיון ולהכין אותו בצורה טובה יותר. הרעיון שהציע איתן ללמוד הרפיה בהחלט יכול לעזור גם כן. אם תגיע מוכן תהיה גם רגוע יותר ותהיה לך הזדמנות טובה יותר להוכיח את יכולותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברוך הבא! חסרת לנו. אשמח אם תתייחס לשאלתי בקישור הבא, ולשירשור שבעקבותיו תודה יעלי http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/495/xFT/485377/xFP/485377

שלום לדעתי פסיכולוגיה של היום היא רק שטויות . אפ פעם לא שמעתי על משהו שעבר טיפול פסיכולוגי ונפתרה בעייתו. לפעמים הטיפול הפסיכולוגי מסבך את האדם יותר ויותר . הסיבה לכך היא שרוב המחלות הנפשיות הן ביטוי לתכונות גניטיות שאי אפשר להתמודד איתן בסתם שיחות. אני מקווה שבעתיד תחל התקדמות בפסיכוביולוגיה ובמדעי המוח כי רק שני התחומים האלה עשויים לעשות מהפכה בטיפול בהפרעות נפשיות. פסיכולוגיה היא רק עניין של יעוץ חוץ מזה אינה יכולה לעשות כלום. דוגמה לכך שהפסיכולוגיה הינה חסרת אונים מול הסכיזופריניה , הפרעות טורדניות , הסמקה , חרדות , הפרעת אישיות גבולית, הפרעה דו קוטבית, הפרעות אכילה. יש עדיין הרבה עבודה כי חסר לנו הרבה בהבנת הסיבות של המחלות האלה . לבסוף הצלחת קיפול פסיכולוגי זה רק עניין של מזל .

לפי הודעתך או שלא עברת טיפול פסיכולוגי, או שהלכת לפסיכולוג לא מוצלח. "אף פעם לא שמעתי משהוא שעבר טיפל פסיכולוגי וניפתרה בעיתו" האם דברת עם כל האנשים שעברו טיפול פסיכולוגי? לדעתי לא שוחחת עם הרבה אנשים. אתה כותב "פסיכולוגיה היא רק עניין של יעוץ חוץ מזה אינה יכולה לעשות כלום" אני לא הייתי פונה לפסיכולוג בשביל יעוץ בשביל זה יש חברים. הרשימה של הפרעות שונות שכתבת שפסיכולוגיה אינה יכולה לעזור להם לא נכונה לדוגמה הפרעות אכילה בטיפול ניתן להבין מדוע מה המניע (כגון ניפגעות תקיפה מינית מפתחות לעיתים הפרעות וכד') התקפי פאניקה עם סיבה לא ברורה בטיפול ניתן לזהות מה הסיבה ......... חרדה, ניתן ללמד טכניקות של הרפיה תרגילי נשימה ועוד. אני חולקת עליך וחושבת שזו חולשה לא ללכת לפסיכולוג כשיש צורך, לדעתי האנשים החזקים הם אלה שפונים לטיפול בשעת הצורך מפני שהם רוצים עתיד טוב יותר והם אמיצים ומוכנים להתמודד עם הבעיות ( ולא מנסים לברוח מהםם) ולכן הם ירויחו בטיפול המון

יעלי שלום השאלה מהי מציאות. זו שאלה פילוסופית והרבה נכתב עליה. כל מציאות נמדדת ונבחנת בעיני המסתכל ופירושה משתנה מרגע לרגע ומאדם לאדם. זה נכון שהפסיכולוגיה לא יכולה לשנות את המציאות, אבל בעזרת כלים פסיכולוגים אפשר להתבונן על המציאות בצורה חיובית יותר, גם במצבים קשים. זאת כמובן אם מטרת הפניה לטיפול נעשית כדי לחשוב בצורה חיובית יותר על המציאות. לא תמיד הטיפול מתמקד בהתמודדות עם מציאות חיצונית ספציפית. פעמים רבות המיקוד הוא דווקא בחוויה הפנימית (למרות שכמובן תמיד יש לה קשר כלשהו למציאות החיצונית). הפסיכולוגיה לא באה לעמעם את המציאות. אדם שעובר דבר מה קשה בחייו לא יכול להימלט ממציאות אובייקטיבית כלשהי. עם זאת, האופן בו הוא מתבונן ומתכנן את העתיד היא כבר מרכיב פסיכולוגי לחלוטין ומסתבר שקיימת תופעה של נבואה שמגשימה את עצמה, כך שאנשים שחושבים חיובי לגבי העתיד יצליחו פעמים רבות גם למממש את התסריט החיובי בעוד אנשים שחושבים בצורה שלילית יצליחו למממש את התסריט השלילי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני יודעת שהבעיה שלי היא אולי יחסית נפוצה אבל בכל זאת אני צריכה חוות דעת מקצועית.אני בת 17 ומעולם לא נושקתי.מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. הייתה לי האפשרות, אבל מעולם לא ממש רציתי בכך. אני מתרצת את זה כתסביך פיטר פן או משהו מסוג זה. העניין הוא שאני "נדלקת" הרבה על אנשים, בעיקר מבוגרים ממני שאין לי איתם סיכוי. אבל לאחרונה דווקא נדלקתי על מישהו מהשכבה שלי בבית הספר. לא יכולנו להיות ביחד כי אחד מחבריו הטובים היה מעוניין בי וסירבתי לו, ולכן הוא אמר שהוא לא יכול לעשות לו את זה, או יותר נכון זה הרושם שנותר בי. דווקא בגלל שהוא היה כזה לא בר השגה נעשיתי אובססיבית לגביו, אבל לאחרונה אני חשה כי הוא בכלל לא מה שדמיינתי לי בכל מקרה, אך עדיין אני לא יכולה להתנתק ממנו, כי אין לי מישהו אחר להידלק עליו, ואני מרגישה כאילו אני לא יכולה שיווצר מצב שכאילו הלב שלי ריק. שאין אף אחד שמעסיק אותי.זה מטריד אותי כי זה פתטי בצורה מסויימת, אבל לא מתווכחים עם הצרכים של הנפש, או בולשיט כזה... מה זה אומר, ואיך יוצאים מזה? תודה רבה.

שלום, את מסבכת את עצמך יותר מדי. ממה שאת מתארת נראה לי שאין לך מה לעשות חוץ מלאהוב . נסי למצוא משמעות לחיים שלך חוץ ממסגרת האהבה. את עדיין צעירה ויש לך זמן לאהוב תהייה סבלנית.

נועה שלום לפי מה שאת מתארת כל האנשים שאיתם היית רוצה להתנשק אינם מתאימים, ואחרים פשוט אינם מעניינים אותך. האם זה ביטוי לכך שאת רוצה להישאר צעירה לתמיד? אני לא בטוח. זה אולי יותר קשור לחששות שלך מה יקרה אחרי אותה נשיקה והאם יש חשש שתיפגעי מבחינה רגשית. אני מעריך שללא החשש להיפגע הדברים היו זורמים בצורה יותר פשוטה ואולי היית גם בוחרת מועמדים יותר מציאותיים להתאהב בהם. אגב, אינך מתייחס כל כך להתאהבות אלא להידלקות ולנשיקה הראשונה. גם כאן, אם היית יכולה לחשוב ולהבין מה את מרגישה כלפי קשר בצורה יותר עמוקה היית מקבלת רמזים כלשהם על הקושי עימו את מתמודדת. אין לי ספק שהנשיקה הראשונה תגיע במוקדם או במאוחר. עם זאת, ההתלבטויות והחששות מפני קשר משמעותי הם נושא שעשוי להעסיק אותך גם זמן רב לאחר מכן. יוצאים מזה על ידי הבנה יותר עמוקה של התהליכים הרגשיים שאת עוברת. זה יכול להיעשות ע"י התבוננות עצמית, שיחה עם חברות או חברים וישנה כמובן אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח אם תוכל להפנות אותי לחומר (גם אם יש מקצועי) הקשור בתיעוד הפסיכולוגי של השינוי החל באנשים שעברו ניתוחים פלסטיים (כמו שאיבות שומן) האם אנשים אלו אכן מרגישים בעלי בטחון עצמי גבוה יותר? האם הם מאושרים יותר? תודה

דווקא שמעתי שניתוח שאיבת שומן עשוי לגרום לדיכאון. ללא קשר לתוצאות, אלא פעולת הניתוח עצמה. לדעתי, עדיף תמיד לעשות סדר בראש מאשר להתנדב לניתוח. אגב, עוד שמעתי על הניתוח הזה שאחוזי ההצלחה בו אינם כה מופלאים. לעיתים מזומנות יש צורך לחזור על הניתוח. העובדה שצריך ללכת עם מכנסיים מיוחדים במשך חצי שנה מעיקה ביותר. הניתוח מבליט עוד יותר את הצלוליט (כי מוסרת שכבת השומן שכיסתה אותה). אצל נשים עם עור לא גמיש, או לא צעירות העור אינו נמתח כמו שצריך. בכלל לא ניתוח כזה מהולל. סיכויי התמותה בו והסיבוכים גבוהים יחסית. אישית, חשבתי על הדבר הזה בגלל בעיית דימוי גוף, ובאופן אישי הגעתי למסקנה חד משמעית שלי הוא אינו מתאים, ועדיף לי לנסות לפתור את בעיית דימוי הגוף המעוותת שלי בשיחות, אבל יש אנשים שעושים את זה בניתוח ומאד מרוצים. לדעתי, השינוי החיצוני שחל בהם אינו משמעותי עד כדי כך, אבל הם אולי מרגישים אחרת כי עשו פעולה ממשית (שגם עלתה להם הרבה כסף). המשמעות של עשיית הניתוח כנראה גדולה יותר מהתוצאות עצמן. הסטטיסטיקה ממש אינה חשובה כאן. מה שמשנה זה מה קורה לכל אחד באופן אינדיבידואלי. מה שקורה איתך זה ה - 100% שלך. בכל מקרה אם כן מחליטים לעשות ניתוח שכזה, לדעתי, יש צורך בליווי בשיחות עם איש מקצוע (פסיכולוג) כדי להגיע להחלטה ולהיות שלם איתה ולעבור ביחד את ה"אחרי".

מיכל שלום תוכלי למצוא חומר רב הן באינטרנט והן במאמרים מקצועיים אליהם אפשר להגיע דרך מאגרי המידע בספריות האוניברסיטאיות. אין לי מאמר ספציפי אליו אוכל להפנות אותך. התשובה מורכבת בהרבה מחיובית או שלילית. התוצאה הנפשית תלויה בסוג הסיבה בגלל נעשה הניתוח, עוצמת הבעיה המקורית, רמת הציפיות, רמת התוצאות, אישיות, רקע חברתי ועוד. אישית הייתי ממליץ לפני כניסה לניתוחים פלסטיים משמעותיים לפנות לייעוץ פסיכולוגי. פעמים רבות השאיפות מנותקות מן המציאות החיצונית, וכגודל הפער בין המציאות לחוייה הפנימית כך גודל מפח הנפש מן התוצאות. אם אדם ניגש לניתוח שאינו קיצוני תוך הבנה מלאה של המציאות החיצונית והפנימית והתאמת ציפיות ריאלית, סביר להניח שהוא גם יוכל להנות מתוצאותיו. ולהיפך. לרוע המזל, כנראה שהמקרה השני נפוץ יותר ואנשים מתאכזבים מן התוצאות אליהם הגיע הניתוח. הסיבה העיקרית לכך היא שאנשים מחפשים בסופו של דבר אושר פנימי, ועושים את הניתח מתוך אמונה ששינוי חיצוני ייצור את האושר הזה. זו כמובן אמונה שפעמים רבות פשוט שגויה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

אני זקוקה להמלצות על פסיכולוגיים טובים שמתמחים בחרדות באיזור המרכז...(איזור רמת גן) ואם מישהו יודע על המחירון שלהם בימים אלה שיוסיף אותו גם תודה

לילית שלום תוכלי לנסות במרפאה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי CBT במרפאת קופ"ח ברמת חן. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכל הקוראים של הפורום!! ברצוני להציע לכם שלושה ספרים יוצאים מהכלל, לקריאה!! "סערת נפש"- של דר. יורם יובל, פסיכיאטר וחוקר מוח. הספר מציג יותר מ- 10 סיפורים שונים של מטופלים (כולם שונים), אנשים כמונו. ובחלק האחרון שלו יש הסבר פיזיולוגי על המוח.. מאוד מעניין וקל לקריאה (אפילו ההסברים על דרכי הפעולה של המוח) "כל יום יותר קרובים"- דר. ארווין יאלום, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. הספר בנוי בצורת יומן של מטופלת מתוסבכת ביותר, במהלך טיפול של כשנתיים במרפאתו של דר. יאלום. אחרי כל פגישה דר. יאלום עצמו ניהל רשימות שבהן תיאר את התרשמותו. ספר שמציג בצורה מרתקת טיפול משני הצדדים של המתרס.. "הריפוי של שופנהאור"- דר. ארווין יאלום. הספר האחרון שיצא השנה מאת המחבר הנ"ל. ספר גאוני מבחינת בנייתו, מתאר שני סיפורים במקביל, אחד של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור. והשני סיפורו של דר. ג'וליוס הרצפלד, פסיכולוג ותיק שנאלץ להתמודד מול הדבר הקשה והמפחיד- מחלת סרטן ממאירה, והדרך בה הוא בוחר לחיות את חייו לצד המחלה. ספר עמוק ולא שגרתי שמציג זוויות שונות של התמודדות עם מוות.. כתוב בצורה יוצאת מהכלל ומאוד מעניין!! בהצלחה...

מסכים ומצטרף להמלצות

שלום, כיצד ניתן למצוא יועץ זוגי לי ולבעלי.... מאזור המרכז....? תודה

צילה שלום כמעט בכל יישוב יש תחנה לטיפול משפחתי וזוגי מטעם הרשות המקומית. אפשר לקבל שמות דרך קופת החולים אליה את שייכת. ויש כמובן מטפלים פרטיים רבים. אוכל להפנות אותך במידה ותרצי, שלחי מייל ל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הילדה שלי בת שנה וחצי ילדה מאוד חכמה אבל היא מאוד מאוד עצבנית ועקשנית . כשהיא מתעצבנת היא מרביצה בכוח ולפעמים רואים את זה בסימני הפנים והשיניים שלה. אני ובן הזוג שלי לא הזוג הכי מאושר ויש ביננו בעיות ואני מפחדת שהיא מרגישה את זה . האם זה אופיני לגיל שלה ואיך אפשר למתן אותה.

תראי, ילדים בגיל הזה מאוד חכמים והם בהחלט עשויים לקלוט את האנרגיות השליליות בבית, בינך לבין בן זוגך... אני מציעה לך לפנות אולי לייעוץ זוגי ולפתור את הבעיות בינכם, זה יהיה לטובת כולם בסופו של דבר... ילדה בגיל הזה לומדת לחקות את הוריה ומגיל קטן היא קולטת ממכם מסרים ולומדת להתמודד איתם בכל צורה שהיא- במקרה שלך בעצבנות ועקשנות. היא מרגישה בכך שאתם עצבניים ולא רגועים ולכן היא מחקה את התנהגותכם. אני ממליצה לכם בחום לפנות לעזרה או פשוט ליישב בינכם את ההדורים, הרי לא הגיוני ממילא שהחיכוכים בינכם לא ייפתרו, נכון? אין צורך לחיות באוירה כזאת בבית שלך. מקווה שעזרתי, בהצלחה!

שרה שלום כדאי לטפל בעניין ומאחר ואת מתמודדת עם בעיה משפחתית רחבה יותר ולא רק עם הבת היה כדאי לנסות לטפל במכלול. בתך בוודאי מרגישה את היחסים בינך לבעלך, קשה לדעת עד כמה זה קשור להתנהגותה ולבעיה שאת מתארת, בעיקרון בהחלט יתכן קשר כזה. אני מציע לך לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג שמתמחה הן בטיפול זוגי/משפחתי והן בילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מאובחנת כ ADD ויש לי ריטלין שלפעמים עוזר ולפעמים לא. אבל קורה לי בכל מקרה משהו מוזר מאוד שברגע שאני קוראת טקסט אז אני מנסה להתרכז ובכל זאת אני שומעת קטעים של משפטים ששמעתי במהלך שיחות לי עם אנשים שדיברתי איתם. אני לא משוגעת וחושבת שזה מבחוץ אני מודעת היטב לכך שהמוח שלי משמיע אותם מהזיכרון . הענין הוא שאחרי כל משפט יש שקט מוחלט במוח בין הרווחים . וברווחים האלה המוח שלי לא קולט גירויים ולא חושב כלום כמו בשינה. השיחות המקוטעות הם בעצם משפטים כמו ששומעים מכשירים קשר שהדוברים אומרים משפט קצר בלחיצה וכשהם מסיימים את המשפט יש מרווח זמן שבו יש דממה מוחלטת ואחריה הצד השי עונה לו ואחר כך שוב פעם מרווח זמן שבו יש דממה מוחלטת שלוקחת אותי לשום מקום של מחשבה זאת אומרת למצב של איבוד תפיסת הזמן שכאילו נרדמים בו. והמשפטים הקצרים לא מעירים ולא מפחידים ולא מעירים אלא רק עוזרים עוד יותר למצב האדישות הזה אבל ברור שהם לא תורמים לריכוז בטקסט ומסיחים את הקשב מהטקסט . במרווח הזמן של השקט אין שום מחשבה ואין משהו שיפריע ברקע להתרכז בטקסט אבל בשקט הזה הקשב לא קולט שום דבר כמו מחשב שנתקע ומנסים ללחוץ על משהו במקלדת והמחשב לא מגיב לשום דבר כך גם הקשב. רציתי לדעת מהו הדבר המוזר הזה ואיך מתגברים עליו מפני שאבחונים פסיכולוגים לא גילו הפרעה נפשית וריטלין וקונצרטה לא עוזרים לזה בשום מינון .

שלום את מתארת חוויה פנימית שקוראת לך במצבים מסויימים. הייתי מציע לך לשים לב לא רק לתופעה עצמה אלא להקשר בה היא מופיעה. נסי לנהל יומן ולאחר כמה דקות בהן התופעה קוראת נסי להינתק ממנה ולכתוב מה קרה קודם לכן, אילו מחשבות עברו לך קודם לכן בראש וכו'. סביר להניח שזה סוג של התמודדות שנפשך מנסה לעשות, אולי כדי להגביר ריכוז, אולי כדאי להתנגד לריכוז ואולי מסיבה אחרת שקשה לדעת כרגע. כדאי לאסוף עוד מידע על אופי הבעיה ולאחר מכן תוכלי לדעת בצורה טובה יותר על מה זה מרמז. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגיש רע .. אין לי כוח להתמודד יותר עם כלום , לא עבודה לא לימודים לא עם החובות ולא עם הבדידות.. אין כוח. מה עושים? איציק

אם תמצא תשובה תגיד לי

לך לטיפול

איציק שלום אתה כותב את הסימפטומים, השאלה האם אתה יודע משהו על הגורמים למצב שנוצר. מאחר ואת בטיפול אני מעריך שזה נושא שעולה שם. האם זה דיכאון? האם בעיה חברתית? האם משבר כלכלי אליו נקלעת? יש צורך בהגדרה די מדוייקת של הבעיה כדי להמליץ על אופן הטיפול המתאים. אני מציע לעשות את העבודה הזו במסגרת הטיפולית בה בוודאי גם מכירים אותך באופן אישי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה 8.5 צפה בסרט פונוגרפי מה עלי לעשות

היום , לצערינו , כל ילד בכל גיל יכול להגיע לחומרים קשים דרך האינטרנט - זה בוודאי לא דבר הכי טוב - אבל אני גם לא שמעתי על איזה טראומה או משהו כזה שקרו למישהו. לפי דעתי את פשוט צריכה לדבר איתו ולברר איך זה השפיעה עליו- אולי זה בכלל לא השפיעה עליו..

להורים שלום בתקופה הנוכחית בה האינטרנט פתוח לכל גם ילדים נחשפים לתכנים שבעבר לא היתה אליהם נגישות. הייתי מציע לשוחח עם הילד, להבין את ההקשר בו צפה בסרט, האם זה נושא שמדובר בין חבריו או קרה באופן אקראי. בהחלט אפשר לומר שזה סרט שלא מתאים לגילו ושאתם מתנגדים לכך שיצפה בסוג כזה של סרטים בעתיד. בהתאם לתגובותיו או אי תגובותיו תוכלו להחליט האם בזה לסיים את העניין או שיש צורך להמשיך ולעסוק בכך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היום זה אחרי סוכות. נראה לכם שדר' קפלן יבוא?

הוא כל-כך חסר לך?

הייתי מאושרת והיו לי חיים טובים.. לפני שנתיים אבא שלי נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ומאז נהרסו חיי.. חשבתי שאני מתמודדת טוב עם מה שקרה והרגשתי שאני חזקה ושמחה, אמא שלי ואחותי התאבלו ובכו ואותי זה עצבן וניסיתי להתנהג רגיל.. לפני כ10 חודשים התחילו לי כאבים ולחצים בחזה והייתי בטוחה שזהו, שזה התקף לב ושגם אני עומדת למות. עשיתי את כל הבדיקות והכל יצא תקין ולפחות פיזית אני בריאה. נפשית- אני חושבת שלא. עדיין יש לי כאבים, ולמרות שאני יודעת שהכל תקין, אני לא יכולה להאמין בזה ולכן כל כאב מבחינתי הוא התקף לב ואני רוצה ללכת לביה"ח ואני פוחדת שלא למות.. זה שולט בחיים שלי!!! במה שנשאר מהם, לפחות.. אני כבר לא מאושרת, אני מתוסכלת ועצובה כל הזמן..פוחדת כל הזמן ומרגישה שאף אחד לא עוזר לי.. שהרופאים פשוט לא מוצאים מה יש לי, ממש היפוכונדרית נהייתי! אני בטיפול כבר חודשיים ואין הקלה. בבקשה תעזרו לי, אודה לכל מחשבה או עיצה. אני בת 24. תודה.

היי הילה מהצגת הבעייה על ידך, נראה שאת כבר מודעת לסיבה למצבך, וזה כבר טוב.... את מספרת שלא נתת לעצמך להתאבל על האובדן הנורא של אביך. התנהגת "כאילו" הכל בסדר. לא בכית, לא כעסת (יש המון כעס שצריך לצאת כשמישהו קרוב נלקח מאיתנו בפתאומיות), ולא הרשית לעצמך להיות עצובה. נסיוני אומר, שעד שלא מסיימים את התהליך התקין של האבל, קשה להמשיך הלאה, ואז הנפש מגיבה, לפעמים גם דרך הגוף. טיפול פסיכולוגי אמור לתת לך את האפשרות לעשות את התהליך מול המטפל/ת. זהו תהליך שלוקח זמן עד שהוא מתחיל, כי צריך קודם לפתח יחסי אמון וקרבה עם המטפל/ת, ולפעמים לוקח זמן עד שמגיעים לטפל בפצע הגדול. אני מציעה לתת סיכוי לטיפול הזה. כאשר הדברים יתחילו לצאת (העצב, הבכי, הכעס, לפעמים אשמה...), תוכלי לעבור את שלבי האבל, ולהמשיך קדימה. לפעמים, הדכאון, החרדה והכאבים כל כך חזקים, שכדאי להיעזר גם בטיפול תרופתי בהתייעצות עם פסיכיאטר. אני מאחלת לך המון הצלחה. היא אפשרית רינת

אני חושבת שכשאימך ואחותך התאבלו את הדחקת. את הדחקת כאב עצום אולי כי פחדת להתמודד איתו, אולי כי חשת שמישהו צריך להיות חזק במשפחה ולקחת על עצמך את התפקיד. אני לא יודעת מאיזה סיבה באמת, אבל יש לי הרגשה שפשוט הדחקת ולאחרונה הכאב מנסה לעלות למעלה למודע שלך, המנגנון של ההדחקה שלך כנראה מתחיל לקרוס ואת מפתחת חרדות עקב הרגשות העצומים שעולים בך. יכול להיות מאד שבגלל שאבא לך חטף התקף לב את חרדה שגם לך זה יקרה. אבל זה שאביך לקה בהתקף לב ונפטר לא אומר בהכרח שזה יקרהגם לך ועל אחת כמה וכמה לא בגיל 24 שאת עוד צעירה ובריאה. סתם המלצה אישית, לכי לטיפול פסיכולוגי, זה מאד עוזר לפעמים שיש מישהו שמחזיק לך את היד ועוזר לך לפרוק ולאבד את הרגשות העצומים שבך. מקווה שעזרתי קצת וחג שמח דון