פורום פסיכולוגיה קלינית

סבלתי לפני כמה שנים מדיכאון רציני שנמשך יותר משנה. הוא נבע מזיכרונות ילדות- הוריי חינכו אותי באלימות. היום אין לי אפשרות לגשת לטיפול, אבל אני מרגישה שאני נמצאת באיזושהי מלחמה, אני לא בדיכאון- אבל מפחדת שהוא יחזור ומרגישה שאני מוציאה יותר מדי אנרגיה שלא יתפרץ שוב. זה מוזר. דבר נוסף הוא שבמידה וכן תהיה לי אפשרות לגשת לטיפול, אני אחשוב על כך מאה פעמים כוון שאני מפחדת שאם אפתח שוב את הפצע , אני אפול. מה אוכל לעשות?

ורד שלום הפחד ממשיך לרדוף אותך מכל מיני כיוונים. כעת את חוששת באופן כפול. מצד אחד מן הדיכאון וזכרונות העבר ומצד שני מהטיפול בדיכאון שעלול לדעתך להחמיר את המצב במקור להטיב. מה שברור הוא שעדיין לא מצאת מנוחה ודברים ממשיכים להטריד אותך, אני בספק אם את בכלל מכירה את התחושה של שקט ושלווה ממהלך כל חייך. לפי מה שאת מתארת טיפול פסיכולוגי די מתבקש. אני חושב שהזהירות בה את נוקטת איננה מקרית ויש בה גם הרבה הגיון. אין סיבה "לפתוח את הפצע". טיפול לא נועד רק לפתוח פצעים ולחשוף את המטופל למציאות הכואבת עימה הוא מתמודד או התמודד. טיפול בא גם לחבוש פצעים ולהרגיע. אני מקווה שתמצאי מטפל שמתאים לך ולקצב אותו את מחפשת במפגש עם המציאות. אינני בטוח למה את מתכוונת שכיום אינך יכולה לפנות לטיפול. אם מדובר בסיבה כלכלית הרי שיש די הרבה פתרונות במסגרות ציבוריות. מאחר והמחשבות על מה עלול לקרות מעסיקות אותך חשוב שתטפלי בעצמך הן כדי למנוע הרעה במצב והן כדי לשפר את איכות החיים שלך בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופלת מזה כארבע שנים בכדורים נוגדי חרדה בשם רסיטל. הכדור השפיע עלי בצורה יוצאת מן הכלל. חיי השתנו . מערכות היחסים שלי השתנו לטובה וזכיתי לחוות אושר שקודם לא ידעתי על קיומו. היום אני נוטלת חצי כדור מדי יום . במשך כל התקופה הזו, אני מוטרדת מן העובדה שאצטרך ליטול את הכדור עד שארית ימי ומן ההשפעות השליליות שעלולות לנבוע מזה. הרופא טוען שאנשים שונים נוטלים כדורים שונים ואם הכדור משפיע בצורה כל כך טובה אין סיבה להפסיק את נטילתו. לאחרונה מצבי מידרדר שוב ואני פוחדת לחזור לכדור שלם למרות שאני יודעת שזה הפתרון כרגע. אני מתקשה להרדם ואני מרגישה שוב את החסרת הפעימה שכל כך מפחידה אותי .השאלה שלי הנה: האם זוהי הדרך הנכונה לטפל במצב? האם ניתן לבסס את הריפוי רק על כדורים? האם ידועות השפעות שליליות מן השימוש הממושך בכדור זה? תודה

הכדור מטפל רק בסימפטומים של החרדה ולא במקורה.בסופו של דבר נטילה ממושכת של הכדור מובילה להגברת המינון כדי להגיע לאותו סוג של ריגוש או השפעה כנגד החרדה והדיכאון.ישנם תוצרי לוואי שליליים ביחס לשימוש בטיפול התרופתי כמו ההתמכרות,הגברת מינונים,החלפת גלולות,בעיות הורמונליות ועוד. נראה כי טיפול אשר יגע בנגיעת אצבע במקור החרדה יעשה עי פסיכותרפיה(שיחות) אשר ינסה לבחון את האספקט שבמקורו יוצר את הפרעת החרדה. הגדלת המינון צריכה להיעשות רק בעצתו של רופא מומחה הרשאי לייעץ(פסיכיאטר) בהצלחה.

הכדור מטפל רק בסימפטומים של החרדה ולא במקורה.בסופו של דבר נטילה ממושכת של הכדור מובילה להגברת המינון כדי להגיע לאותו סוג של ריגוש או השפעה כנגד החרדה והדיכאון.ישנם תוצרי לוואי שליליים ביחס לשימוש בטיפול התרופתי כמו ההתמכרות,הגברת מינונים,החלפת גלולות,בעיות הורמונליות ועוד. נראה כי טיפול אשר יגע בנגיעת אצבע במקור החרדה יעשה עי פסיכותרפיה(שיחות) אשר ינסה לבחון את האספקט שבמקורו יוצר את הפרעת החרדה. הגדלת המינון צריכה להיעשות רק בעצתו של רופא מומחה הרשאי לייעץ(פסיכיאטר) בהצלחה.

כדאי מאוד לשלב את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי.לפעמים, כשאנו יודעים את מקורות החרדה והדכאון, ולומדים לשלוט בהם, נחסך הצורך בטיפול בכדורים. יחד עם זה, אין כנראה עדיין מספיק ידע לגבי הגורמים הפיזיולוגים למצבי החרדה והדכאון, וכפי שנאמר לי, גם אי אפשר למדוד את רמת הסרוטונין בגוף ו/או לבדוק את תקינות הפרשתו. אי לכך, אני מאמינה שיש אנשים שהבעייה אצם היא על רקע פיזיולוגי יותר מאשר נפשי, ואם זה אכן כך, הרי שהפתרון חייב להיות תרופתי. בעיני, איכות חייך חשובה, כדי שתוכלי להמשיך ולהגשים את מטרותיך ולהינות. ואם זה כרוך בכדור ליום, זה שווה את ההקרבה. לגבי ההתמכרות. אני לא מסכימה עם תגובתה של משקיפה. רסיטל שייך למשפחת ה"פרוזק" - זהו כדור שמעכב את ספיגת הסרוטונין, כלומר משאיר אותו יותר זמן בגוף. אין לו בדרך כלל תופעות לוואי, ולא מתמכרים לו. כלומר, אין צורך בהגדלת מינונים עקב הסתגלות לתרופה. אני מאחלת לך אושר והגשמת כל חלומותיך. אף אחד לא נולד לסבול. עדי

חרדונית שלום עיקר שאלתך הוא בתחום התרופתי ולכן אני ממליץ לפנות לפורום לפסיכיאטריה ולברר את הפרטים עם רופא מומחה. בפורום הזה הייעוץ הוא בתחומים פסיכולוגיים בלבד. מעבר לשאלה הפרקטית בנושא התרופה עולה כאן השאלה של התפיסה העצמית שלך סביב לקיחת התרופה, עד כמה את רואה בתרופה עדות לליקוי או שאת מוכנה לקבל את עצמך עם החרדה והטיפול המתאים שמצאת לה. יש אנשים שלוקחים סוג כזה של תרופות שנים רבות ואני חושש שלא תוכלי לקבל תשובה חד משמעית האם זה "טוב" או "רע" באופן מוחלט. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך דוקטור קפלן על התמקדותך בנושא המהווה עברורי היום את לב הבעייה. אני אכן עסוקה בדימוי העצמי שלי יותר מאשר בעצם נטילת הכדור. כפי שציינתי, הכדור חולל פלאים בחיי אך המחשבה שאולי אינני "עושה די" כדי שלא להזדקק לו עוד אינה מרפה ממני. טיפול פסיכולוגי אינו בא בחשבון מבחינתי בשל סיבות כלכליות וכל מה שנותר הוא לקבל את עצמי ולהשלים עם העובדה כי גופי זקוק לכדור בדיוק כמו שפני זקוקות לקרם לחות.

אני נחשבת בחורה שמחה אופטימית ומאוד חזקה אבל בפנים עמוק איני חשה כך. מגיל צעיר הייתי מאוד רגישה כלפי משפחתי שחוותה קשיים רבים-משבר כלכלי,סכסוכים משפחתיים,אח שסובל ממחלה נפשית(שתמיד מוסתרת שחלילה לא ידעו),הורים חולים שהתגרשו לאחר המון זמן יחד,ותאונה קשה שעברתי אני בעצמי. המשפחה מאוד מאוחדת חוץ משני אחים שאינם מדברים בשל סכסוך כספי.ואני חושבת שזה מה שת"תרם" הרבה לכעס שנצבר בי עם הזמן והתחושה שאין צדק בעולם.יש לי מצבים בהם אני נזכרת בסיטואציות ומתחילה לבכות כתבתי הרבה ביומן אישי כיוון שלספר לאחרים בשבילי זו תהיה בושה.יש לי הגאווה הזו שמה פתאום שיראו שאני "חלשה" או שמשהו לא בסדר אצלי.אין לי הכח להתמודד.אני עדיין לא נשואה ולא הכי מתלהבת מזה,בכלל שום דבר לא מרגש או משמח אותי ההפך אני די אדישה להכל כמובן לא מקרינה זאת כלפי חוץ וזה הכי קשה.יש לי קושי להתמודד עם רגשות עצב שכן אני מרגישה הצורך תמיד להיות עם שליטה ובטחון ולחשוב שאין ברירה וצריך להמשיך.כמובן שחשבתי לא פעם להוציא הכל מול גורם מקצועי אבל שוב מחסום "ההשפלה" עוצר אותי והאמת אני לא מאמינה שזה עוזר כי זה מאוד עמוק ומושרש בי.אני מנסה להיות עמוד התווך במשפחה לעזור כספית ונפשית לתמוך ע"י הצגה שהכל טוב בפנים אני מרוסקת.האם בעיותיי אכן קשות או שמא לכולם יש התמודדות כזו או אחרת שמצריכה כח ממך להמשיך ולא לשקוע בזה??

שלי שלום מדבריך עולה שאדם צריך פחות או יותר להתמוטט נפשית כדי לפנות לטיפול. את מתארת מצב שפוגע באיכות החיים שלך באופן ניכר. יש פערים בין מה שאת חשה מבפנים למה שאת מקרינה או נאלצת להקרין כלפי חוץ. מאז מתמיד חונכת לשמור על הפאסדה ולא להראות את החלקים החלשים (כמו שכתבת על אחיך, ש"חס וחלילה לא ידעו"). אז מה יקרה אם מישהו יידע? אולי הקושי בפגישה עם פסיכולוג איננה רק חווית ההשפלה שמישהו אחר חיצוני ישמע, אלא שגם את תצטרכי לדעת באמת מה קורה שם בפנים. אינני חושב שצריך להעמיד לשיפוט את חומרת הקשיים עימם את מתמודדת. יש אפשרות לשפר את איכות החיים שלך באמצעות טיפול פסיכולוגי, מדוע לא לתת לזה הזדמנות? בברכה ד"ר אורן קפלן

היי.אני בת 29 ואני מנסה להבין מדוע יש לי קושי לקבל את העולם והאנשים כפי שהם.אני מרגישה שכאשר אני "בחוץ" עליי לרצות אחרים ולהתאים עצמי בזמן שבא לי להגיד את האמת בפרצוף ולהרגיש ללא מחסומים.כאשר אני קצת משחררת מה שבאמת אני מרגישה אני חוזרת עם ייסורי מצפון ומתחילה לשאול עצמי האם זה היה בסדר<?<מה חושבים עליי<?כל פעולה שלי מחייבת אותי לבדוק אם הכל כשורה זה מצריך הרבה אנרגיה ואת הצורך פשוט לברוח לפינה שלי לבד.בעבר הייתי מוקפת בחברים ומנסה להיות הכי נחמדה שבעולם אבל זה נמאס לי כי הרגשתי צבועה.יש לי בעייה נוספת שכנראה מתחברת לכך של חוסר ההתמודדות עם כל שינוי קטן בזוגיות בעבודה אני עצבנית מאוד נלחצת ומצפה מיד לתוצאה מה שמעכיר יחסיי שוב עם הצד השני.אני חוששת מלהתחתן מהבאת ילדים אני לא יודעת מה טוב או לא ומאוד קשה לי לקבל החלטות!!@@מה אוכל לעשות??בעייה זו מגיל צעיר ואני מנסה להתמודד לבד אך מרגישה שזה לא עובר באמת אלא מודחק..

שילת שלום ממה שאת כותבת נשמע שיש פער כלשהו בין האופן שבו את חווה את עצמך מבפנים והאופן שבו היית רוצה שיתפסו אותך מבחוץ. מידי פעם יש לך "אומץ" ואת מוציאה מעט החוצה, אבל כנראה שהמחסומים חזקים ומשהו עוצר אותך שוב ושוב. רגשות האשמה שאת חשה אחרי שאת משחררת קצת מתוך הפנימיות שלך הם ביטוי לקונפליקטים שלך עם עצמך, וכל עוד לא תתני להם מקום וחשיבות הם ימשיכו לנהל את חייך. את מעלה שאלות רבות, רובן קשורות ליחסים בין אישיים, אך למעשה כולן מבטאות קונפליקטים פנימיים שלא באמת נוגעים בעולם החיצוני כפי שהוא כיום (אולי רלוונטיים להיסטוריה האישית שלך ולעולם כפי שחווית אותו אז). זה לא מפתיע שהתמודדות העצמית לא פועלת כי נוצרים כאן מעגלים סגורים שמחזירים אותך כל הזמן לאותה נקודת התחלה. יש כאן צופן אותו תצטרכי לפענח כדי לצאת מתוך המעגל הסגור, ולכך אולי תוכלי להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

נוטלת רסיטל לטיפול בחרדה. בכל מקרה, המכללה שולחים אותי לאבחון הפרעות קשב וריכוז ואני חושבת מה יהיה במידה ויתברר שאני אכן סובלת מהפרעה זו מבחינת הטיפול התרופתי? האם אצטרך לנטול שתי תרופות במקביל או שיכול להיות שהריטלין , שהיא התרופה לטיפול בהפרעות הקשב, תיטיב עימי ותעזור לי בעניין החרדה? פשוט שמעתי שיש קשר בין הדברים... שאלה נוספת היא , אני לא מקפידה על נטילה של הרסיטל בקביעות (ז"א יום כן,יום לא ולעיתים יותר) מה ההשלכות של העניין? תודה מראש

אילנית שלום לשאלות שלך לגבי נטילת התרופות יש תשובות רפואיות ברורות וכדאי לברר אותן עם הפסיכיאטר המטפל שנותן לך את הרסיטל. מאחר ואת רק לפני אבחון, ובכל מקרה, ריטלין לא ניתן באופן אוטומטי גם אם מתגלה הפרעת קשב, אני מציע ללכת שלב אחר שלב. סיימי את האבחון ולאחר מכן בדקי מה הטיפול המתאים ביותר עקב הנתונים שנמצאו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אי בת 28. אמי נפטרה לפני 4 שנים. מאז אני עדיין מתאבלת. אני בעיקר סובלת מחרדות שקשורות במוות ובמחלות ובהזדהות איתה ועם מה שעבר עליה. אני לא יכולה להתמודד עם מוות ומחלות של אנשים מסביב ואפילו לא עם הצטננות פשוטה. אני מתוחה מאד וסובלת כמעט כל הזמן ומתגעגעת אליה בטירוף. אני מטופלת מאז שחלתה ונפטרה אצל פסיכולוגים וגם מקבלת סרוקסט וקלונקס להרגעה וכלום לא עוזר. מה עושים? האם זה העתיד שלי? אני נשואה ורוצה להביא ילדים לעולם ומרגישה שאני לא מסוגלת להיכנס להריון בגלל הפחדים והמצב הנפשי שלי.

פרח שלום לפי מה שאת מתארת נקטת בצעדים הרצויים, פנית לטיפול ונעזרת גם בתרופות. כנראה שהעניין מורכב יותר ואולי המטפלים שלך ידעו לומר משהו על כך שאינך מצליחה לשקם את עצמך. מאחר ומה שאת מתארת נשמע כסוג של עיבוד טראומה יתכן שתוכלי להיעזר בשיטה שנקראת EMDR ונחשבת ליעילה בטיפול בפוסט טראומה ומצבי חרדה. ניתן לקבל טיפול גם במקביל לטיפול אחר. תוכלי לקרוא על השיטה במאמר הרצ"ב http://www.psychologia.co.il/emdr.htm ניתן לחפש מטפל מתאים באתר האגודה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il רצוי כמובן להגיע להחלטה לגבי הטיפול בעזרת המטפלים שלך ובשיתופם המלא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן. אני בת 21 מטופלת כשנה בתל השומר, לפני כשנתיים בצבא, התחלתי (ולא בגלל שהיה לי רע בצבא להפך!) לעשות כוויות על עצמי עם סיכה חמה אח"כ התחילו הקאות יזומות (היום זה קצת פחות), בכי בלתי פוסק ושינויים קיצוניים במצבי הרוח. בעקבות כל זה נשלחתי לטיפול דרך הצבא וכיום אני ממשיכה אותו אצל מטופלת אחרת דרך משרד הביטחון כי אבי נכה צה"ל. דוגמא למצבי הרוח - במוצ"ש הייתי במופע סטנדאפ עם חברות, ממש נהנתי, צחקתי הכל היה בסדר.. אח"כ כשהלכנו לאכול משהו הכל התהפך הרגשתי מן מועקה, לא הייתי מסוגלת לחייך או לדבר, פתאום הרגשתי מנותקת לגמרי וכל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולבכות.לא עברתי טראומה מסויימת שתעיד על התנהגותי, חוץ מהעובדה שהייתה לי ילדות קצת קשה בהתחשב שיש לי אבא פגוע ראש - נכה צה"ל- אבל לא הייתה שום התעללות מכל סודג שהוא.. היום אני עובדת ולומדת במכללה והפחד הגדול שלי שההתנהגות הזו תתחיל להשפיע גם שם. מה יש לי? מה קורה? למה אני כל הזמן מכאיבה לעצמי? מה לא בסדר? ולמה אני לא מצליחה להתגבר על זה דרך הטיפול. תודה בכל אופן... אגם.

שלום התשובה היא בלא- מודע שלך, לכן נסי הפנוזה אני חושב שבמצבך היא תעזור הרבה.

איתן-הכלל הגדול ביותר ברצון ובמוכנות לעזור הוא שכשלא יודעים לא עונים.סייג לחכמה שתיקה.לעיתים השתיקה עדיפה על האופן בו הגבת כאן. משטרת הנפש הסוערת

אגם שלום מה שברור הוא שיש לך כיום סימפטומים של פציעה עצמית בשילוב עם הפרעת אכילה, חיבור שניתן לפגוש אותו פעמים רבות. הרקע להיווצרות סימפטומים כאלו הוא אישי וקשה להכליל, סביר להניח שבהתבוננות על ההיסטוריה האישית שלך תוכלי למצוא את הרקע להופעת הסימפטומים. זה לא חייב להיות תוצר של התעללות. לעיתים הכאבה עצמית באופן יזום ונשלט נחווית ע"י הנפש כתחליף לחווית כאב נפשי פנימי שנגרם מדברים שאינם בשליטה. יש כמובן הסברים אפשריים נוספים וחשוב למצוא אותם באמצעות הטיפול. אני מציע לך לשוחח עם המטפל על השאלות שלך הן לגבי הסיבות לבעיה והן לעובדה שאת לא חשה בשיפור. כדאי בכל מקרה לבחון אפשרות לייעוץ אצל פסיכיאטר לתרופות נוגדות דיכאון שיש להן גם השפעה נוגדרת חרדה. במקרים רבים מסוג זה תרופות כאלה משפרות את המצב ועוזרות לטיפול הפסיכולוגי לתפוס תאוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן תודה על תגובתך.... אני מקווה שאני אצליח בהמשך..... תודה.

שלום רב אני בן 32 נשוי+ 2 ילדים מיקנעם. כאשר אני מזומן לראיון עבודה אני תמיד מנסה להגיע רגוע ושקט עד כמה שניתן, אבל מכיוון שאנני עובד אני לחוץ מבפנים. כך שמראיין מקצועי מייד חושף את חולשותיי ואז אני נכנס למגננה, משקר, אימפולסיבי, מדבר שטויות, לא הגיוני, ולגמרי "יורד מהפסים" ואז אני יודע שגם כאן אני כבר לא אעבוד. עוד פעם הייתה לי הזדמנות לקבל משרה, אבל הרסתי הכול ואין לי שום סיכוי. (האמת שגם אני לא הייתי מקבל אותי לעבודה על פי הראיון) איך יוצאים ממעגל קסמים נורא זה, קודם כל בשביל עצמי ומשפחתי ואח"כ כדי למצוא סוף סוף משרה סבירה. איזה טיפול יעיל אתה ממליץ? והיכן ניתן לקבלו? בברכה

שלום , אני מציע לכך לפנות לפסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט ולעבור טיפול התנהגותי- קגניטיבי . הרפייה (RELAXATION).

רונן שלום התרגשות בעת ראיון היא דבר טבעי לחלוטין וכל מראיין יקבל זאת בהבנה. עם זאת, אתה מתאר שבעקבות הלחץ אתה מגיב בצורה קיצונית שבאמת פוגמת בתדמית שלך ויוצרת מעגל סגור של אי תעסוקה. ראיון איננו דבר מולד ויש אפשרות ללמוד אותו. יש מכונים שמכינים אנשים לראיונות עבודה. ניתן גם לפנות לפסיכולוג קליני או תעסוקתי ולשוחח על מה שקורה לך בראיון ולהכין אותו בצורה טובה יותר. הרעיון שהציע איתן ללמוד הרפיה בהחלט יכול לעזור גם כן. אם תגיע מוכן תהיה גם רגוע יותר ותהיה לך הזדמנות טובה יותר להוכיח את יכולותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברוך הבא! חסרת לנו. אשמח אם תתייחס לשאלתי בקישור הבא, ולשירשור שבעקבותיו תודה יעלי http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/495/xFT/485377/xFP/485377

שלום לדעתי פסיכולוגיה של היום היא רק שטויות . אפ פעם לא שמעתי על משהו שעבר טיפול פסיכולוגי ונפתרה בעייתו. לפעמים הטיפול הפסיכולוגי מסבך את האדם יותר ויותר . הסיבה לכך היא שרוב המחלות הנפשיות הן ביטוי לתכונות גניטיות שאי אפשר להתמודד איתן בסתם שיחות. אני מקווה שבעתיד תחל התקדמות בפסיכוביולוגיה ובמדעי המוח כי רק שני התחומים האלה עשויים לעשות מהפכה בטיפול בהפרעות נפשיות. פסיכולוגיה היא רק עניין של יעוץ חוץ מזה אינה יכולה לעשות כלום. דוגמה לכך שהפסיכולוגיה הינה חסרת אונים מול הסכיזופריניה , הפרעות טורדניות , הסמקה , חרדות , הפרעת אישיות גבולית, הפרעה דו קוטבית, הפרעות אכילה. יש עדיין הרבה עבודה כי חסר לנו הרבה בהבנת הסיבות של המחלות האלה . לבסוף הצלחת קיפול פסיכולוגי זה רק עניין של מזל .

לפי הודעתך או שלא עברת טיפול פסיכולוגי, או שהלכת לפסיכולוג לא מוצלח. "אף פעם לא שמעתי משהוא שעבר טיפל פסיכולוגי וניפתרה בעיתו" האם דברת עם כל האנשים שעברו טיפול פסיכולוגי? לדעתי לא שוחחת עם הרבה אנשים. אתה כותב "פסיכולוגיה היא רק עניין של יעוץ חוץ מזה אינה יכולה לעשות כלום" אני לא הייתי פונה לפסיכולוג בשביל יעוץ בשביל זה יש חברים. הרשימה של הפרעות שונות שכתבת שפסיכולוגיה אינה יכולה לעזור להם לא נכונה לדוגמה הפרעות אכילה בטיפול ניתן להבין מדוע מה המניע (כגון ניפגעות תקיפה מינית מפתחות לעיתים הפרעות וכד') התקפי פאניקה עם סיבה לא ברורה בטיפול ניתן לזהות מה הסיבה ......... חרדה, ניתן ללמד טכניקות של הרפיה תרגילי נשימה ועוד. אני חולקת עליך וחושבת שזו חולשה לא ללכת לפסיכולוג כשיש צורך, לדעתי האנשים החזקים הם אלה שפונים לטיפול בשעת הצורך מפני שהם רוצים עתיד טוב יותר והם אמיצים ומוכנים להתמודד עם הבעיות ( ולא מנסים לברוח מהםם) ולכן הם ירויחו בטיפול המון

יעלי שלום השאלה מהי מציאות. זו שאלה פילוסופית והרבה נכתב עליה. כל מציאות נמדדת ונבחנת בעיני המסתכל ופירושה משתנה מרגע לרגע ומאדם לאדם. זה נכון שהפסיכולוגיה לא יכולה לשנות את המציאות, אבל בעזרת כלים פסיכולוגים אפשר להתבונן על המציאות בצורה חיובית יותר, גם במצבים קשים. זאת כמובן אם מטרת הפניה לטיפול נעשית כדי לחשוב בצורה חיובית יותר על המציאות. לא תמיד הטיפול מתמקד בהתמודדות עם מציאות חיצונית ספציפית. פעמים רבות המיקוד הוא דווקא בחוויה הפנימית (למרות שכמובן תמיד יש לה קשר כלשהו למציאות החיצונית). הפסיכולוגיה לא באה לעמעם את המציאות. אדם שעובר דבר מה קשה בחייו לא יכול להימלט ממציאות אובייקטיבית כלשהי. עם זאת, האופן בו הוא מתבונן ומתכנן את העתיד היא כבר מרכיב פסיכולוגי לחלוטין ומסתבר שקיימת תופעה של נבואה שמגשימה את עצמה, כך שאנשים שחושבים חיובי לגבי העתיד יצליחו פעמים רבות גם למממש את התסריט החיובי בעוד אנשים שחושבים בצורה שלילית יצליחו למממש את התסריט השלילי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני יודעת שהבעיה שלי היא אולי יחסית נפוצה אבל בכל זאת אני צריכה חוות דעת מקצועית.אני בת 17 ומעולם לא נושקתי.מעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית. הייתה לי האפשרות, אבל מעולם לא ממש רציתי בכך. אני מתרצת את זה כתסביך פיטר פן או משהו מסוג זה. העניין הוא שאני "נדלקת" הרבה על אנשים, בעיקר מבוגרים ממני שאין לי איתם סיכוי. אבל לאחרונה דווקא נדלקתי על מישהו מהשכבה שלי בבית הספר. לא יכולנו להיות ביחד כי אחד מחבריו הטובים היה מעוניין בי וסירבתי לו, ולכן הוא אמר שהוא לא יכול לעשות לו את זה, או יותר נכון זה הרושם שנותר בי. דווקא בגלל שהוא היה כזה לא בר השגה נעשיתי אובססיבית לגביו, אבל לאחרונה אני חשה כי הוא בכלל לא מה שדמיינתי לי בכל מקרה, אך עדיין אני לא יכולה להתנתק ממנו, כי אין לי מישהו אחר להידלק עליו, ואני מרגישה כאילו אני לא יכולה שיווצר מצב שכאילו הלב שלי ריק. שאין אף אחד שמעסיק אותי.זה מטריד אותי כי זה פתטי בצורה מסויימת, אבל לא מתווכחים עם הצרכים של הנפש, או בולשיט כזה... מה זה אומר, ואיך יוצאים מזה? תודה רבה.

שלום, את מסבכת את עצמך יותר מדי. ממה שאת מתארת נראה לי שאין לך מה לעשות חוץ מלאהוב . נסי למצוא משמעות לחיים שלך חוץ ממסגרת האהבה. את עדיין צעירה ויש לך זמן לאהוב תהייה סבלנית.

נועה שלום לפי מה שאת מתארת כל האנשים שאיתם היית רוצה להתנשק אינם מתאימים, ואחרים פשוט אינם מעניינים אותך. האם זה ביטוי לכך שאת רוצה להישאר צעירה לתמיד? אני לא בטוח. זה אולי יותר קשור לחששות שלך מה יקרה אחרי אותה נשיקה והאם יש חשש שתיפגעי מבחינה רגשית. אני מעריך שללא החשש להיפגע הדברים היו זורמים בצורה יותר פשוטה ואולי היית גם בוחרת מועמדים יותר מציאותיים להתאהב בהם. אגב, אינך מתייחס כל כך להתאהבות אלא להידלקות ולנשיקה הראשונה. גם כאן, אם היית יכולה לחשוב ולהבין מה את מרגישה כלפי קשר בצורה יותר עמוקה היית מקבלת רמזים כלשהם על הקושי עימו את מתמודדת. אין לי ספק שהנשיקה הראשונה תגיע במוקדם או במאוחר. עם זאת, ההתלבטויות והחששות מפני קשר משמעותי הם נושא שעשוי להעסיק אותך גם זמן רב לאחר מכן. יוצאים מזה על ידי הבנה יותר עמוקה של התהליכים הרגשיים שאת עוברת. זה יכול להיעשות ע"י התבוננות עצמית, שיחה עם חברות או חברים וישנה כמובן אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח אם תוכל להפנות אותי לחומר (גם אם יש מקצועי) הקשור בתיעוד הפסיכולוגי של השינוי החל באנשים שעברו ניתוחים פלסטיים (כמו שאיבות שומן) האם אנשים אלו אכן מרגישים בעלי בטחון עצמי גבוה יותר? האם הם מאושרים יותר? תודה

דווקא שמעתי שניתוח שאיבת שומן עשוי לגרום לדיכאון. ללא קשר לתוצאות, אלא פעולת הניתוח עצמה. לדעתי, עדיף תמיד לעשות סדר בראש מאשר להתנדב לניתוח. אגב, עוד שמעתי על הניתוח הזה שאחוזי ההצלחה בו אינם כה מופלאים. לעיתים מזומנות יש צורך לחזור על הניתוח. העובדה שצריך ללכת עם מכנסיים מיוחדים במשך חצי שנה מעיקה ביותר. הניתוח מבליט עוד יותר את הצלוליט (כי מוסרת שכבת השומן שכיסתה אותה). אצל נשים עם עור לא גמיש, או לא צעירות העור אינו נמתח כמו שצריך. בכלל לא ניתוח כזה מהולל. סיכויי התמותה בו והסיבוכים גבוהים יחסית. אישית, חשבתי על הדבר הזה בגלל בעיית דימוי גוף, ובאופן אישי הגעתי למסקנה חד משמעית שלי הוא אינו מתאים, ועדיף לי לנסות לפתור את בעיית דימוי הגוף המעוותת שלי בשיחות, אבל יש אנשים שעושים את זה בניתוח ומאד מרוצים. לדעתי, השינוי החיצוני שחל בהם אינו משמעותי עד כדי כך, אבל הם אולי מרגישים אחרת כי עשו פעולה ממשית (שגם עלתה להם הרבה כסף). המשמעות של עשיית הניתוח כנראה גדולה יותר מהתוצאות עצמן. הסטטיסטיקה ממש אינה חשובה כאן. מה שמשנה זה מה קורה לכל אחד באופן אינדיבידואלי. מה שקורה איתך זה ה - 100% שלך. בכל מקרה אם כן מחליטים לעשות ניתוח שכזה, לדעתי, יש צורך בליווי בשיחות עם איש מקצוע (פסיכולוג) כדי להגיע להחלטה ולהיות שלם איתה ולעבור ביחד את ה"אחרי".

מיכל שלום תוכלי למצוא חומר רב הן באינטרנט והן במאמרים מקצועיים אליהם אפשר להגיע דרך מאגרי המידע בספריות האוניברסיטאיות. אין לי מאמר ספציפי אליו אוכל להפנות אותך. התשובה מורכבת בהרבה מחיובית או שלילית. התוצאה הנפשית תלויה בסוג הסיבה בגלל נעשה הניתוח, עוצמת הבעיה המקורית, רמת הציפיות, רמת התוצאות, אישיות, רקע חברתי ועוד. אישית הייתי ממליץ לפני כניסה לניתוחים פלסטיים משמעותיים לפנות לייעוץ פסיכולוגי. פעמים רבות השאיפות מנותקות מן המציאות החיצונית, וכגודל הפער בין המציאות לחוייה הפנימית כך גודל מפח הנפש מן התוצאות. אם אדם ניגש לניתוח שאינו קיצוני תוך הבנה מלאה של המציאות החיצונית והפנימית והתאמת ציפיות ריאלית, סביר להניח שהוא גם יוכל להנות מתוצאותיו. ולהיפך. לרוע המזל, כנראה שהמקרה השני נפוץ יותר ואנשים מתאכזבים מן התוצאות אליהם הגיע הניתוח. הסיבה העיקרית לכך היא שאנשים מחפשים בסופו של דבר אושר פנימי, ועושים את הניתח מתוך אמונה ששינוי חיצוני ייצור את האושר הזה. זו כמובן אמונה שפעמים רבות פשוט שגויה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

אני זקוקה להמלצות על פסיכולוגיים טובים שמתמחים בחרדות באיזור המרכז...(איזור רמת גן) ואם מישהו יודע על המחירון שלהם בימים אלה שיוסיף אותו גם תודה

לילית שלום תוכלי לנסות במרפאה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי CBT במרפאת קופ"ח ברמת חן. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכל הקוראים של הפורום!! ברצוני להציע לכם שלושה ספרים יוצאים מהכלל, לקריאה!! "סערת נפש"- של דר. יורם יובל, פסיכיאטר וחוקר מוח. הספר מציג יותר מ- 10 סיפורים שונים של מטופלים (כולם שונים), אנשים כמונו. ובחלק האחרון שלו יש הסבר פיזיולוגי על המוח.. מאוד מעניין וקל לקריאה (אפילו ההסברים על דרכי הפעולה של המוח) "כל יום יותר קרובים"- דר. ארווין יאלום, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. הספר בנוי בצורת יומן של מטופלת מתוסבכת ביותר, במהלך טיפול של כשנתיים במרפאתו של דר. יאלום. אחרי כל פגישה דר. יאלום עצמו ניהל רשימות שבהן תיאר את התרשמותו. ספר שמציג בצורה מרתקת טיפול משני הצדדים של המתרס.. "הריפוי של שופנהאור"- דר. ארווין יאלום. הספר האחרון שיצא השנה מאת המחבר הנ"ל. ספר גאוני מבחינת בנייתו, מתאר שני סיפורים במקביל, אחד של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור. והשני סיפורו של דר. ג'וליוס הרצפלד, פסיכולוג ותיק שנאלץ להתמודד מול הדבר הקשה והמפחיד- מחלת סרטן ממאירה, והדרך בה הוא בוחר לחיות את חייו לצד המחלה. ספר עמוק ולא שגרתי שמציג זוויות שונות של התמודדות עם מוות.. כתוב בצורה יוצאת מהכלל ומאוד מעניין!! בהצלחה...

מסכים ומצטרף להמלצות

שלום, כיצד ניתן למצוא יועץ זוגי לי ולבעלי.... מאזור המרכז....? תודה

צילה שלום כמעט בכל יישוב יש תחנה לטיפול משפחתי וזוגי מטעם הרשות המקומית. אפשר לקבל שמות דרך קופת החולים אליה את שייכת. ויש כמובן מטפלים פרטיים רבים. אוכל להפנות אותך במידה ותרצי, שלחי מייל ל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הילדה שלי בת שנה וחצי ילדה מאוד חכמה אבל היא מאוד מאוד עצבנית ועקשנית . כשהיא מתעצבנת היא מרביצה בכוח ולפעמים רואים את זה בסימני הפנים והשיניים שלה. אני ובן הזוג שלי לא הזוג הכי מאושר ויש ביננו בעיות ואני מפחדת שהיא מרגישה את זה . האם זה אופיני לגיל שלה ואיך אפשר למתן אותה.

תראי, ילדים בגיל הזה מאוד חכמים והם בהחלט עשויים לקלוט את האנרגיות השליליות בבית, בינך לבין בן זוגך... אני מציעה לך לפנות אולי לייעוץ זוגי ולפתור את הבעיות בינכם, זה יהיה לטובת כולם בסופו של דבר... ילדה בגיל הזה לומדת לחקות את הוריה ומגיל קטן היא קולטת ממכם מסרים ולומדת להתמודד איתם בכל צורה שהיא- במקרה שלך בעצבנות ועקשנות. היא מרגישה בכך שאתם עצבניים ולא רגועים ולכן היא מחקה את התנהגותכם. אני ממליצה לכם בחום לפנות לעזרה או פשוט ליישב בינכם את ההדורים, הרי לא הגיוני ממילא שהחיכוכים בינכם לא ייפתרו, נכון? אין צורך לחיות באוירה כזאת בבית שלך. מקווה שעזרתי, בהצלחה!

שרה שלום כדאי לטפל בעניין ומאחר ואת מתמודדת עם בעיה משפחתית רחבה יותר ולא רק עם הבת היה כדאי לנסות לטפל במכלול. בתך בוודאי מרגישה את היחסים בינך לבעלך, קשה לדעת עד כמה זה קשור להתנהגותה ולבעיה שאת מתארת, בעיקרון בהחלט יתכן קשר כזה. אני מציע לך לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג שמתמחה הן בטיפול זוגי/משפחתי והן בילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מאובחנת כ ADD ויש לי ריטלין שלפעמים עוזר ולפעמים לא. אבל קורה לי בכל מקרה משהו מוזר מאוד שברגע שאני קוראת טקסט אז אני מנסה להתרכז ובכל זאת אני שומעת קטעים של משפטים ששמעתי במהלך שיחות לי עם אנשים שדיברתי איתם. אני לא משוגעת וחושבת שזה מבחוץ אני מודעת היטב לכך שהמוח שלי משמיע אותם מהזיכרון . הענין הוא שאחרי כל משפט יש שקט מוחלט במוח בין הרווחים . וברווחים האלה המוח שלי לא קולט גירויים ולא חושב כלום כמו בשינה. השיחות המקוטעות הם בעצם משפטים כמו ששומעים מכשירים קשר שהדוברים אומרים משפט קצר בלחיצה וכשהם מסיימים את המשפט יש מרווח זמן שבו יש דממה מוחלטת ואחריה הצד השי עונה לו ואחר כך שוב פעם מרווח זמן שבו יש דממה מוחלטת שלוקחת אותי לשום מקום של מחשבה זאת אומרת למצב של איבוד תפיסת הזמן שכאילו נרדמים בו. והמשפטים הקצרים לא מעירים ולא מפחידים ולא מעירים אלא רק עוזרים עוד יותר למצב האדישות הזה אבל ברור שהם לא תורמים לריכוז בטקסט ומסיחים את הקשב מהטקסט . במרווח הזמן של השקט אין שום מחשבה ואין משהו שיפריע ברקע להתרכז בטקסט אבל בשקט הזה הקשב לא קולט שום דבר כמו מחשב שנתקע ומנסים ללחוץ על משהו במקלדת והמחשב לא מגיב לשום דבר כך גם הקשב. רציתי לדעת מהו הדבר המוזר הזה ואיך מתגברים עליו מפני שאבחונים פסיכולוגים לא גילו הפרעה נפשית וריטלין וקונצרטה לא עוזרים לזה בשום מינון .

שלום את מתארת חוויה פנימית שקוראת לך במצבים מסויימים. הייתי מציע לך לשים לב לא רק לתופעה עצמה אלא להקשר בה היא מופיעה. נסי לנהל יומן ולאחר כמה דקות בהן התופעה קוראת נסי להינתק ממנה ולכתוב מה קרה קודם לכן, אילו מחשבות עברו לך קודם לכן בראש וכו'. סביר להניח שזה סוג של התמודדות שנפשך מנסה לעשות, אולי כדי להגביר ריכוז, אולי כדאי להתנגד לריכוז ואולי מסיבה אחרת שקשה לדעת כרגע. כדאי לאסוף עוד מידע על אופי הבעיה ולאחר מכן תוכלי לדעת בצורה טובה יותר על מה זה מרמז. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגיש רע .. אין לי כוח להתמודד יותר עם כלום , לא עבודה לא לימודים לא עם החובות ולא עם הבדידות.. אין כוח. מה עושים? איציק

אם תמצא תשובה תגיד לי

לך לטיפול

איציק שלום אתה כותב את הסימפטומים, השאלה האם אתה יודע משהו על הגורמים למצב שנוצר. מאחר ואת בטיפול אני מעריך שזה נושא שעולה שם. האם זה דיכאון? האם בעיה חברתית? האם משבר כלכלי אליו נקלעת? יש צורך בהגדרה די מדוייקת של הבעיה כדי להמליץ על אופן הטיפול המתאים. אני מציע לעשות את העבודה הזו במסגרת הטיפולית בה בוודאי גם מכירים אותך באופן אישי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה 8.5 צפה בסרט פונוגרפי מה עלי לעשות

היום , לצערינו , כל ילד בכל גיל יכול להגיע לחומרים קשים דרך האינטרנט - זה בוודאי לא דבר הכי טוב - אבל אני גם לא שמעתי על איזה טראומה או משהו כזה שקרו למישהו. לפי דעתי את פשוט צריכה לדבר איתו ולברר איך זה השפיעה עליו- אולי זה בכלל לא השפיעה עליו..

להורים שלום בתקופה הנוכחית בה האינטרנט פתוח לכל גם ילדים נחשפים לתכנים שבעבר לא היתה אליהם נגישות. הייתי מציע לשוחח עם הילד, להבין את ההקשר בו צפה בסרט, האם זה נושא שמדובר בין חבריו או קרה באופן אקראי. בהחלט אפשר לומר שזה סרט שלא מתאים לגילו ושאתם מתנגדים לכך שיצפה בסוג כזה של סרטים בעתיד. בהתאם לתגובותיו או אי תגובותיו תוכלו להחליט האם בזה לסיים את העניין או שיש צורך להמשיך ולעסוק בכך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היום זה אחרי סוכות. נראה לכם שדר' קפלן יבוא?

הוא כל-כך חסר לך?

הייתי מאושרת והיו לי חיים טובים.. לפני שנתיים אבא שלי נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ומאז נהרסו חיי.. חשבתי שאני מתמודדת טוב עם מה שקרה והרגשתי שאני חזקה ושמחה, אמא שלי ואחותי התאבלו ובכו ואותי זה עצבן וניסיתי להתנהג רגיל.. לפני כ10 חודשים התחילו לי כאבים ולחצים בחזה והייתי בטוחה שזהו, שזה התקף לב ושגם אני עומדת למות. עשיתי את כל הבדיקות והכל יצא תקין ולפחות פיזית אני בריאה. נפשית- אני חושבת שלא. עדיין יש לי כאבים, ולמרות שאני יודעת שהכל תקין, אני לא יכולה להאמין בזה ולכן כל כאב מבחינתי הוא התקף לב ואני רוצה ללכת לביה"ח ואני פוחדת שלא למות.. זה שולט בחיים שלי!!! במה שנשאר מהם, לפחות.. אני כבר לא מאושרת, אני מתוסכלת ועצובה כל הזמן..פוחדת כל הזמן ומרגישה שאף אחד לא עוזר לי.. שהרופאים פשוט לא מוצאים מה יש לי, ממש היפוכונדרית נהייתי! אני בטיפול כבר חודשיים ואין הקלה. בבקשה תעזרו לי, אודה לכל מחשבה או עיצה. אני בת 24. תודה.

היי הילה מהצגת הבעייה על ידך, נראה שאת כבר מודעת לסיבה למצבך, וזה כבר טוב.... את מספרת שלא נתת לעצמך להתאבל על האובדן הנורא של אביך. התנהגת "כאילו" הכל בסדר. לא בכית, לא כעסת (יש המון כעס שצריך לצאת כשמישהו קרוב נלקח מאיתנו בפתאומיות), ולא הרשית לעצמך להיות עצובה. נסיוני אומר, שעד שלא מסיימים את התהליך התקין של האבל, קשה להמשיך הלאה, ואז הנפש מגיבה, לפעמים גם דרך הגוף. טיפול פסיכולוגי אמור לתת לך את האפשרות לעשות את התהליך מול המטפל/ת. זהו תהליך שלוקח זמן עד שהוא מתחיל, כי צריך קודם לפתח יחסי אמון וקרבה עם המטפל/ת, ולפעמים לוקח זמן עד שמגיעים לטפל בפצע הגדול. אני מציעה לתת סיכוי לטיפול הזה. כאשר הדברים יתחילו לצאת (העצב, הבכי, הכעס, לפעמים אשמה...), תוכלי לעבור את שלבי האבל, ולהמשיך קדימה. לפעמים, הדכאון, החרדה והכאבים כל כך חזקים, שכדאי להיעזר גם בטיפול תרופתי בהתייעצות עם פסיכיאטר. אני מאחלת לך המון הצלחה. היא אפשרית רינת

אני חושבת שכשאימך ואחותך התאבלו את הדחקת. את הדחקת כאב עצום אולי כי פחדת להתמודד איתו, אולי כי חשת שמישהו צריך להיות חזק במשפחה ולקחת על עצמך את התפקיד. אני לא יודעת מאיזה סיבה באמת, אבל יש לי הרגשה שפשוט הדחקת ולאחרונה הכאב מנסה לעלות למעלה למודע שלך, המנגנון של ההדחקה שלך כנראה מתחיל לקרוס ואת מפתחת חרדות עקב הרגשות העצומים שעולים בך. יכול להיות מאד שבגלל שאבא לך חטף התקף לב את חרדה שגם לך זה יקרה. אבל זה שאביך לקה בהתקף לב ונפטר לא אומר בהכרח שזה יקרהגם לך ועל אחת כמה וכמה לא בגיל 24 שאת עוד צעירה ובריאה. סתם המלצה אישית, לכי לטיפול פסיכולוגי, זה מאד עוזר לפעמים שיש מישהו שמחזיק לך את היד ועוזר לך לפרוק ולאבד את הרגשות העצומים שבך. מקווה שעזרתי קצת וחג שמח דון

שלום לך אבקש לדעת מדוע מגיל ילדות יש לי נטייה קבוע לכסס ציפורניים ואני לא מצליח להגמל מכך וגם בעת לחץ ולימודים וכו..אני מרעיד את הרגליים אבקש לציין שבעבר גם סבלתי מחרדות ואני לוקח כבר שנתיים כדור אפקסור 75 מיליגרם וזה עוזר לי,אבל הכסיסה והרעידות לא פסקו מה דעתך??

היי, גם אני כוססת ציפורניים, אך זה עובר במשפחה....אך אני במתח ומצב נפשי די עצבני וגם נוטלת סרוקסט לטיפול בחרדה ודיכאון. כשהייתי לאחר התקפי חרדה גם הזזתי את רגליי בעצבנות. כרגע הרגליים נרגעו. בקשר לציפורניים עשיתי בנייה וכעת אני לא נוגעת בהן. רק בריאות!

שלום, אימי בת 67 מתלוננת מזה 3 חודשים על כינים תת עוריים "המטיילים" לה על הגוף , יוצאים לה מהפנים וכו' . כדי להיפטר מהבעייה היא מתעסקת באופן מוגזם בטיפול בבעיה, הכולל נקיון גוף וראש בתכשירים שונים , החלפת מצעים יום יום וכו'. היא ראתה 3 רופאי עור שונים אשר לא הבחינו בדבר ואמרו שכנראה אלה סימפטומים של דיכאון. אימי מתעקשת כי היא מרגישה איך הכינים יוצאים לה מהעור ואומרת כי היא מוציאה אותם ביד הורגת אותם וכן מתעקשת כי זוהי בעיה פיזית ולא נפשית ומסרבת ללכת לפסיכיאטר. היא אומרת :" מה הם עשו אותי משוגעת ????" אציין כי אימי איבדה בן צעיר לפני 4 שנים ויש לה מסכת חיים לא קלה . שאלותיי הן : 1. מהו הטיפול בבעיה מעין זו ? 2. האם הטיפול ממושך ? תודה שלום, אימי בת 67 מתלוננת מזה 3 חודשים על כינים תת עוריים "המטיילים" לה על הגוף , יוצאים לה מהפנים וכו' . כדי להיפטר מהבעייה היא מתעסקת באופן מוגזם בטיפול בבעיה, הכולל נקיון גוף וראש בתכשירים שונים , החלפת מצעים יום יום וכו'. היא ראתה 3 רופאי עור שונים אשר לא הבחינו בדבר ואמרו שכנראה אלה סימפטומים של דיכאון. אימי מתעקשת כי היא מרגישה איך הכינים יוצאים לה מהעור ואומרת כי היא מוציאה אותם ביד הורגת אותם וכן מתעקשת כי זוהי בעיה פיזית ולא נפשית ומסרבת ללכת לפסיכיאטר. היא אומרת :" מה הם עשו אותי משוגעת ????" אציין כי אימי איבדה בן צעיר לפני 4 שנים ויש לה מסכת חיים לא קלה . שאלותיי הן : 1. מהו הטיפול בבעיה מעין זו ? 2. האם הטיפול ממושך ? תודה

שלום, אם "מוציאה אותם ביד והורגת אותם" מן הראוי שתבקשי לראות, ותוכלי להחליט בעצמך...!

שהיא תראה רופא פסיכיאטר או פסיכולוג. אולי אפשר להסביר לה שלפעמים בשל סיבות *גופניות* שקשורות לאיזון בין *חומרים בגוף* נגרמות כאלה תופעות, ושה*רופא* שמטפל בכאלה בעיות הוא פסיכיאטר. אני חושבת שאולי זה יעזור לה לקבל את הרעיון שהיא אינה "משוגעת" אלא זקוקה לעזרה, ואולי דרך הנתיב הרפואי, היא תצליח גם לקבל קצת עזרה שקשורה לחויות החיים הקשות שעבור עליה. לגבי הטיפול עצמו אני לא יודעת ולכן לא יכולה לעזור לך, אולי תפני את השאלה לפורום "פסיכיאטריה" ו"פסיכותרפיה" כדי לקבל תשובות מקצועיות בהקדם.

אלפי אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי..שאני אגב בכלל לא מזלזלת בו. אבל אם נודה באמת:כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן. הבעיה היא , שאנשים נוטים "לברוח" מהבעיות שלהם או מהפתרונות שלהן , כי לפעמים לא נעים להתעסק בזה ואז הם הולכים לפסיכולוג ..כאילו בשביל לברוח מהפתרון האמיתי. אפשר לחשוב שלפסיכולוגים יש מטה קסמים כדי לפתור בעיות. כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להיות מאושר...מצד שני אנשים בגירים כבר לא משתנים. אני מבקשת לטעון שאנשים יותר מדי תולים את תקוותיהם בפסיכולוגיים. חברה- תעזרו לעצמיכם, יש לכם כוח , אין אחד שמכיר אתכם יותר טוב מאשר עצמיכם!!! עם יד על הדופק: יש כאן מישהוא , שטיפול פסיכולוגי באמת עזר לו? האם נתגלו לו במהלך הטיפול דברים שלא ידע על עצמו לפני הטיפול??? תגובות יתקבלו בברכה.

לי עזר מאד טיפול פסיכולוגי!!!!! מה שכתבת זה נכון, אדם צריך לעזור לעצמו, אבל לעיתים הוא זקוק למישהו שידריך אותו ויוביל אותו למקומות בתוך עצמו שקשה לו להגיע אליהם לבד. יש מצבים שלא ניתן להתמודד איתם בלי טיפול פסיכולוגי כאשר החרדה או הדכאון מציפים עקב כל מיני מחשבות והרגשות וראיות עולם שונות והרסניות. טיפול פסיכולוגי מחייב עבודת צוות של שני אנשים, המטפל והמטופל, אם אחד מהם לא יעשה את העבודה אין סיכוי שהטיפול יעבוד. לאף פסיכולוג אין מטה קסמים אבל טיפול עוזר לאללה לאנשים שמוכנים נפשית להתמודד איתו ולעזור למטפל שלהם. ועוד משהו תמר, אני רוצה להגיד לך שהטיפול שעברתי היה אחד החוויות הכי מדהימות בחיים שלי. אז יש הרבה מקרים אני מניחה שטיפול פסיכולוגי עוזר לאדם. בחיים לא הייתי מוותרת עליו. ויודעת מה, זה שילוב של מטפלת מקצועית וטובה ומטופלת ששיתפה פעולה באופן יסודי וכימיה מיוחדת ביותר. דון

אני לא מסכימה עם מה שכתבת לדוגמה :"כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן." לא כל בן אדם שפונה לטפול יודע מה הסיבה לבעיותיו וכיצד ומה צריך לעשות כדי לפתור אותם. קחי לדוגמא ההתקף פאניקה שקורה ברגע שקט ונוח האדם אינו חש בבעיה כל שהיא ולא תמיד הוא מודע מדוע זה מתרחש, טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט לעזור לו... וכן אדם שיודע ה בעיותיו לעיתים צריך עזרה. את כותבת שאנשים נוטים לברוח מבעיותיהם, אני חושבת שעצם ההליכה לפסיכולוג מעידה שאין הם רוצים לברוח אלא הם פשוט צריכים עזרה מאדם מקצועי. לגבי שאלתך האם יש משהו שטיפול עזר לו כן לי הטיפול עוזר ולמרות הקושי הרב (זה בכלל לא קל) יש בזה גם חוויה מסוימת(רק לאחרונה אני מוכנה להודות בכך) יתכן שלא גיליתי דברים חדשים עלי , אך עצם זה שאני יוכל לדבר על ארועים זוועתיים שארעו לי מבחינתי זו התקדמות שעוזרת לי להתרכז ולהרגיש טוב יותר וכד' הקצור זה שווה אני חושבת על המניעים שלך לכתוב הודעה שכזו, האם זה בגלל שאת שוקלת ללכת לטיפול? או האם זה בגלל שהלכת לטיפול ופשוט לא היתה כימיה בינך לבין הפסיכולוג או שפנית לאדם הלא נכון?

רחל , זה באמת חשוב מה שכתבת לגבי המניעים, אבל בכל אופן מי שלא מאמין שפסיכולוג יכול לעזור לו - שלא ילך !- כי זה יהיה בזבוז כסף רציני ולא יועיל.

אלפי אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי..שאני אגב בכלל לא מזלזלת בו. אבל אם נודה באמת:כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן. הבעיה היא , שאנשים נוטים "לברוח" מהבעיות שלהם או מהפתרונות שלהן , כי לפעמים לא נעים להתעסק בזה ואז הם הולכים לפסיכולוג ..כאילו בשביל לברוח מהפתרון האמיתי. אפשר לחשוב שלפסיכולוגים יש מטה קסמים כדי לפתור בעיות. כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להיות מאושר...מצד שני אנשים בגירים כבר לא משתנים. אני מבקשת לטעון שאנשים יותר מדי תולים את תקוותיהם בפסיכולוגיים. חברה- תעזרו לעצמיכם, יש לכם כוח , אין אחד שמכיר אתכם יותר טוב מאשר עצמיכם!!! עם יד על הדופק: יש כאן מישהוא , שטיפול פסיכולוגי באמת עזר לו? האם נתגלו לו במהלך הטיפול דברים שלא ידע על עצמו לפני הטיפול??? תגובות יתקבלו בברכה.

שלום לכולם ! 1.תראי , אני שנים בטיפולים פסיכולוגיים פה ושם. וזה נכון , אם אתה מצפה שהפסיכולוג יפתור לך את הבעיות ואתה תשב ולא תעשה כלום - זה בטח לא יקרה. 2. אבל לפעמים לבן אדם אין כוח להתמודד לבד עם צרות שנופלות עליו. הוא כל כך שקוע בבעיות שלו עד שהוא לא יכול לראות את הפתרון. כמובן שאפשר להעזר בקרובים וחברים אבל אנשים שקרובים אליך ומעורבים בחיים שלך , עם כל הרצון לעזור , לפעמים יתנו לך עצה שהייתה אולי מתאימה להם - אבל לא לך. 3.דבר שני לאנשים סביבך ישנם גם אינטרסים אחרים , ומן הסתם לא יתנו לך עיצה לנהוג בצורה שעלולה לפגוע בהם. בקיצור הם לא אובייקטיביים. 4. הפסיכולוג לא משוחד , אין לו ממש אינטרסים כאן (הציניים יגידו שיש להם אנטרס לקחת ממך כמה שיותר כסף). 5. ועוד. עצם זה שאתה יודע שאתה משקיע זמן וכסף במשהו זה אומר שאתה מתכוון לעזור לעצמך , זאת אומרת שלפעמים רק הכוונה להגיע למקום מסויים , אפילו לפני שאנו נכנסים בדלת - היא חלק חשוב בפתרון הבעייה. יש עוד סיבות אבל זה נראה לי מספיק בנתיים איציק

שלום שמי אור (21) אני וחברתי מזה 3 שנים נפרדנו לאחרונה והכאב בלתי נסבל אני מרגיש שאיני יכול בלעדיה ממש כואב לי כמו בדיכאון רק שאני לא רואה את הדרך לצאת משם לצערי גם סבלתי כל חיי מבעיות חרדה קשות ובטוח אני שיש לכך חלק בענין שאיני מצליח להתגבר או מזה שאני כל כך מפחד לחיות בלעדיה שאלותי 1האם יש קשר בין החרדה לחוסר היכולת להתמודד ואם יש איך לטפל ומה לעשות (גם אשמח לשמע המלצות על ספרים שיעזרו וכו 2 יש לי גם חוסר יכולת להחליט אם אני אוהב אותה ואז לנסות לחזור אליה למרות הקשיים שהיא מצאה בחברות או שבעצם אני לא אוהב אותה ורק רגיל אליה איך אוכל לעשות לעצמי את חשבון הנפש בצורה אמיתית כי כרגע אני מרגיש שרוב הדברים של חיי זה עקב דברים חיצונים (כמו פחד חרדה ) ולכן איני סומך על עצמי תודה על העזרה אור

הכאב שאתה חווה הוא משהו שאי אפשר להמנע ממנו. פרידות הן הדברים הקשים ביותר בחיים, אני כבר שנים טוענת ככה. במיוחד בקשר ממושך, שהתחיל בגיל צעיר, אבל לא רק. בכל קשר. אני חושבת שהדבר הכי נכון שאתה יכול לעשות עכשיו הוא לשרוד את התקופה הזאת. לנסות לחזור אליה מתוך הכאב לא יהיה נכון, כי למעשה אתה לא מבצע החלטה חופשית, אלא החלטה שנובעת מתוך נסיון להפיג את הכאב הנוראי שאתה מרגיש. יכול להיות שזה זמן טוב לחפש תמיכה מחברים, משפחה, אנשים אחרים שבכל זאת קרובים אליך. אם אתה מרגיש שהקושי הזה קשור גם לדברים אחרים בחייך, אולי זאת הזמנות טובה לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעשות קצת סדר בחיים שלך, ברגשות שלך, במה אתה רוצה ואיך אתה יכול להתמודד עם חרדה. אני חושבת שהרבה פעמים פרידות כאלה הן נקודות מדבר שמביאות להרבה צמיחה וגדילה. אז למרות שזה כואב ונוראי, התקופה הזאת תעבור. ומה יהיה אחריה, כן תלוי בך. האם אתה מוכן להתמודד עם הכאב או שאתה מנסה לברוח ממנו. כמו שאמרתי - זה יכאב מה שלא תעשה, ההמלצה שלי היא לפנות לטיפול כדי שהפיתוי לברוח למקום המוכר בלי להתמודד לא ינצח. תשמור על עצמך! זה באמת יעבור!

לילה תודה רבה לך על העידוד והמילים החמות הרגשתי שכתבת מנסיון אישי ורציתי לשאול אם באמת יש מקום לטפול פסיכולגי במצב כזה ואם כן במה הוא יכול לעזור ומה את חושבת שעדיף לטיפול של חרדה פסיכאטר =כדורים או טיפול פסיכולגי וגם אני מקווה שזה יעבור תודה

שלום, שמי גיל-לי סטודנטית בת 24. לפני חמישה חודשים עישנתי גראס, בפעם השנייה בחיי, ומאחר שמבחינה פיזית הייתי מאוד חלשה הסמים השפיעו עליי מאוד וחוויתי"סרט".דופק מואץ, קור, חום, סחרחורות, ראייה כפולה, צמא, לא יכולתי ללעוס,"הירדמות" של הפה, קשיי נשימה.הייתי בטוחה שאני משתגעת או הולכת למות וביקשתי שיקחו אותי לבית חולים . לאחר שבוע התחילו לי קשיי נשימה, דופק מואץ והרגשה שאני הולכת למות. במיון אמרו שזה לחץ, עברתי בדיקות לב,נשימה הכל תקין. הקשיי נשימה חוזרים ובנוסף אני מרגישה לחץ והתנפחות בלחי ימין,דבר שקרה לי גם לאחר שעישנתי. האם קיים קשר פיזיולוגיבין השפעת הסמים או שהקשר הוא הטראומה בעקבות העישון.למי עליי לפנות וממה נובע הלחץ והכאב בצד אחד של הפנים. תודה, גיל-לי

למרות שעד כמה שידוע לי גראס הוא לא סם כזה שמשגע עד כדי כך את המערכות אבל אם את חלשה או יש לך איזה שהיא בעייה פיזית אז יכול להיות שבהחלט יש קשר. לדעתי תפני לפסיכיאטר, הוא בטוח ידע להגיד לך אם זה מהגראס ואולי להתאים לך כדורים להרגעה. רק מה, תשתדלי לפנות למישהו ממש מקצועי ולהיזהר מהתמכרות לכדורי הרגעה, כי יש סוג מסויים שממכר וזה מסוכן . תרגישי טוב דון

הפסיכולוגים תמיד אומרים שהם לא פותרים את הבעיות, לא מתקנים את המציאות, אבל עוזרים למטופל להתמודד איתה. האם אפשר להתמודד עם כל מציאות? ומה אם היא כל כך קשה מבחינה אובייקטיבית? יעלי

אולי לפעמים צריך גם לטפל במציאות כדי שתהיה פחות קשה... יכול להיות שדרך טיפול נפתחות בפני אדם אפשרויות לשינוי שהוא לא ראה קודם לכן, וזה עוזר לשנות מצבים שהם קשים מאד. לפעמים יש גם קשר גומלין בין מציאות מאד קשה, לבין יכולת נמוכה להתמודד עם המציאות. ואז, המציאות הקשה הופכת עוד יותר קשה. במקרים כאלה פסיכולוג יכול לעזור. לפעמים אם יש תקופה מאד קשה, נוכחות של אדם נוסף, גם אם לא משנה את המציאות, יכולה להקל ולעזור לעבור תקופה שבכל אופן אחר הינה בלתי נסבלת. גם זה שווה הרבה. אני מקווה שאת מצליחה להעזר למרות הקושי.

אני אתחיל במשפט שלפעמים עודד אותי בתקופות קשות. אלוהים מציב בפנינו רק אתגרים שאנחנו יכולים לעמוד בהם. אני לא מאמינה גדולה אבל לכל אחד יש את האלוהים שלו. בכל מקרה, אני מטופלת אצל פסיכולוג כבר 8 חודשים. הגעתי אליו לאחר קשר שהתפרק לפני חתונה, הוא התפרק בגלל אלימות מילולית קשה ואלימות פיזית, לאחר הריון והפלה, עזיבת הארץ שלו וחזרתו עם מיליוני סימני שאלה לגבינו, והפרעות אכילה. ועכשיו אני חייה. הפסיכולוג שלי נתן לי את הכלים לראות את המציאות. ברגע שאת רואה ומבינה אותה, הרבה יותר פשוט להתמודד. וטיפ קטן.... אם את מרגישה שהעולם חרב עלייך, ומציאות קשה מנשוא. לכי לביה"ח למחלקת אונקולוגיית ילדים. תראי אייך הבעיות שלך מתמזערות בשניה.

ואם במקרה אני כבר במחלקה הזאת ואלו הבעיות שלי????? כלומר, האחרים מבקרים אותי כדי למזער את הבעיות שלהם?

איך בן אדם יכול לדעת אם הוא משוגע או לא? איך בן אדם יכול להוכיח שהוא לא משוגע? איך ניתן לדעת על אדם שהוא משוגע? נא להתייחס בשיא הרצינות לשאלה

תגדיר "משוגע" ונתייחס ברצינות (באמת)

יש לי בערך מיליון תשובות לשאלה הזו ומיליון שאלות גורפות. בעיקרון אם אתה מדבר על אדם שאיבד שפיות, במונח הרפואי. יש כל מיני סיפטומים שיכולים להעיד על כך אבל את "גזר הדין" רק פסיכיאטר ליכול לתת. וכן גן ההוכחה אם אדם משוגע או לו דרך פסיכיאטר. אם אתה מתכוון למשוגע בקטע שאולי יש לו בעיות והוא אולי בדיכאון, או שיש לו בעיות נפשיות. אפשר גם לגלות את זה בהתנהגויות של אובדן, הרס עצמי, בעיות אכילה, עצבים ממושכים וכד'. לגבי השאלה אם אדם יכול לדעת אם הוא משוגע אני בספק. כל העניין בלאבד את השפיות זה שאדם מוצא לעצמו מעין מציאות אלטרנטיבית בה הוא בחר והיא לא מותאם לסביבה ולנורמות החברתיות.

הפרעות אכילה? בן אדם בדיאטה הוא משוגע? :-O

ועוד משהו.. למה כוונתך "הרס עצמי"?

שלום לכם, שני דברים (ל-ונוס ול"מישהו") הפרעות אכילה זה לא דיאטה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!בשום פנים ואופן לא!! אבל זה גם לא שגעון. בעיני זה תפיסת חיים שונה. ולא תקינה. זה לא אומר שהאדם משוגע..... כנ"ל לגבי דיכאון הרס עצמי, אובדן, וכל מה שציינת (מישהו). אלה דברים שיכולים להיעלם לאחר טיפול פסיכולוגי טוב. רוב בני אדם עוברים בחיים שלהם משברים (גיל ההתבגרות וכד') ולפעמים הם כוללים את מה שציינת. זה אומנם לא תקין (ובגלל זה מומלץ לפנות לייעוץ), אבל אף אחד מהם אינו משמש כבדיקה לאי שפיות. (במידה והתכוונת במילה משוגע, לאי שפיות.) אי שפיות- זה משהו שונה לגמרי. וכן. רק פסיכיאטר יכול לקבוע. אבל בהרבה ספרים, נותנים מספר קריטריונים להערכה (התנתקות מהמציאות, ..וכו') בכל אופן, אני לא מכירה אפשרות אחרת לקרוא ל"משוגע". זה המונח היחיד שדומה לו, ואפשר להגדיר אותו. לילה, אני חושבת שאמרת דברים מאוד נכונים ורלוונטיים. רציתי לשאול, מאיפה המשפט היפה הזה (באנגלית..)?

המילה "משוגע" הומצאה על ידי אנשים שרוצים להגדיר : 1. מישהו שסתם לא מתאים להם לדבר איתו 2. מישהו שלא מסכים עם דעתם 3. מישהו שעושה דברים שלהם אין אומץ לעשות 4. מישהו שעושה דברים בניגוד לאמונתם 5. מישהו חלש מהם 6. מישהו שבא מתרבות אחרת וכו' (אז מי באמת משוגע ?!) איציק

בני בן שנתיים וחמישה חודשים בערך מתחילת ספטמבר התחלנו בתהליך גמילה מרצונו רק שזה לא ממש הולך חלק וידוע לי שזה לא אמור ללכת חלק בהתחלה הוא לא היה מרטיב בלילה בכלל לאחרונה הוא מרטיב, במהלך היום בהתחלה היו המון פיספוסים שממשיכים גם עכשיו אם אני לא רודפת אחריו כל הזמן בוא לעשות פיפי וכאלה לגבי קקי הוא עושה בתחתונים פעם אחת הצלחתי להושיב אותו בישבנון אבל לא הסכים שוב אני מודאגת כי אנחנו הולכים להכנס לחורף ואיך אפשר להמשיך כך תהליך גמילה אם הוא לא ממש מצליח? הרי בחורף זה עוד יותר בעייתי עם החלפות והשאלה שלי אם הוא לא ממש מצליח האם לחזור לטיטולים???? זה לא יגרום לבלבול רציני??? אנא מצפה לתשובה תודה

אבל דבר אחד אני בטוחה בו, לקחת את הנושא כמה שיותר "באיזי" - כמה שפחות עם רגשות חזקים, בלי כעסים, לבי לגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר. הוא בסך הכל באמת פעוט - כמעט תינוק - וכדאי מאד לא להפנות כלפיו כעסים או דאגות שהייתם מפנים כלפי ילד מבוגר יותר (זה יכול לפגוע בו). אני יודעת שאצל אחותי, הילדים אמנם לא היו מסתובבים עם טיול כל הזמן, אבל כשהם היו צריכים קקי, הם היו מבקשים ממנה לשים להם, ועושים. כמובן שכולם עד גיל 4 כבר היו ממש בסדר, וגמולים, אבל זאת רק דוגמה לכך שזה לא תהליך קל, שלפעמים כל הנושא של השירותים מפחיד את הילדים, ואם יש דרך ליצור מצב שבו אין רגשות רעים - זה העיקר. הבשלות הגופנית של ילד בן שנתיים וחצי אינה כל כך גדולה - לכן הרטבת לילה היא דבר שמצופה שיקרה, עד שהמח (מבחינה נוירולוגית) מבשיל! אם תביני את זה, לא תקחי את זה קשה. זוהי אי נוחות אבל אי נוחות שאין ברירה אלא לעבור אותה.

שלום! אני פונה בקשר לבעיה שיש לבעלי. תמיד הוא היה אדם היפראקטיבי ועצבני אבל לאחרונה ישנה תופעה חדשה: הוא צועק ושובר דברים. אציין שמעולם הוא לא הרים יד, אלא פשוט מטיח חפצים ברצפה מתוך התקפי עצבים - כאילו שיש בו איזה זעם עצום. הוא מאוד מצטער אחר-כך ומאוד סובל מזה ולא יודע מה לעשות. כמו כן, אנחנו בתקופה של הרבה לחצים: מעבר דירה, הריון, עסק חדש (הוא עצמאי). הוא טוען שקשה לו לרצות את כולם והוא נתון ללחץ מתמיד אין לו זמן פנוי בכלל ותמיד "יש לאנשים תלונות אליו". כאשר הוא לא באחד מה"קריזים" האלו הוא אדם נעים ובעל אוהב ותמיד משתדל לעשות ולהספיק כמה שיותר. אני מאוד מיואשת מהעניין כיוון שמעבר לזה שזה לא נעים לי וכל דבר קטן עשוי "להדליק" אותו , אני רוצה גם לעזור לו ולא יודעת איך. כמו כן, אני ממש מתביישת מאנשים/ מהסביבה שצריכים לשמוע מדי פעם את צעקותיו ואת שבירת הדברים. חשבתי שאולי אם אעשה משהו קיצוני - כמו לשבור גם איזה חפץ שלו, או לשפוך עליו מים קרים אז הוא ילמד לקח וירגע, אבל במחשבה שנייה העצבים האלו נראים לי משהו שנובע מבפנים אז אולי זה לא יעזור. אני יודעת שתמיד כדאי לפנות לייעוץ, ובכל זאת הייתי שמחה לשמוע איזשהי עצה/ רעיון להתמודדות. תודה.

הי רוית, נראה שאת כבר יודעת שייעוץ יעזור יותר מתשובה אנונימית באינטרנט. נשמע מהצד שאת מרוצה מהנישואין בסה"כ וכנראה מה שצריך זה רק תקשורת בריאה בנושא והבנה משותפת שכדאי לפנות לטיפול. אפשר להגיד לו שיש טיפולים קצרי מועד, זה אולי יעודד אותו להתחיל ולנסות. ולא רק בשביל עצמו הוא צריך להשתדל, אלא לטובת נישואיו ואם יש הריון אז הרוגע שלך ושל התינוק חשוב מאוד ובכלל עדיף היה אם זה היה מטופל. אל תסתפקי בשום תשובה מכאן ושיהיה בהצלחה..

שלום לכולם , אני חושבת שאני צריכה עזרה , יש לי בעיה , אני נמצאת במתח מתמיד , הדבר מתבטא בכך שאני כל היום עצובה ומתאפקת שלא לבכות ומנסה להרחיק את המחשבות השליליות שצצות לי בראש , בנוסף הדבר מקשה עליי להרדם בלילות ולפעמים אפילו רגיעון לא עוזר... מה יש לי , אני מרגישה מאוד בלחץ בעקבות המצב. דברים שיכולים להשפיע הם : לא מזמן חבר שלי שהוא אהבת חיי הציע לי נישואין והסכמתי אנחנו עומדים להתחתן תוך 4 חודשים בנוסף בחודש האחרון יש לי בעיות הורמונליות ומופיעים לי דימומים ספונטניים ללא קשר למחזור החודשי (האם יכול להיות קשר ביין הדברים) אנחנו עומדים לעבור דירה עליי לציין שההרגשה הזאת באה בערך פעם - פעמיים בחודש ונמשכת יומיים-שלושה ולעיתים גם לפניי מחזור אני מרגישה כך , אבל הפעם יש לי מחשבות ממש שליליות לגביי כל החיים שלי ומה שקורה בהם אבל לאחר ההתקף זה עובר לי , לפעמים יש לי גם בזמן ההתקף התפרצויות בכי , ולעיתים ההתקף בא לפניי כל דימום כזה האם אני חולת נפש , משהו אצלי לא בסדר? איך מתמודדים? אני נמצאת כרגע בעיצומו של התקף כזה ומאוד מאוד מודאגת בבקשה תענו חי

מתח גבוה כמו שאת מתארת מראה על בעיות אישיות שדורשות התמודדות נכונה .אם את חברת קופת חולים תפני וקבלי טיפול מסובסד.כאחד שמטפל דרך הקופה אני מבטיח לך שאנשים מצוינים נמצאים שם ותוכלי לקבל עזרה לבעייתך.הטיפול הוא בבית המטפל או בקליניקה ועולה בסביבות 160 שח לפגישה תלוי בקופה

לכל אדם יש תקופות מתוחות בחיים. את פשוט צריכה לברר עם עצמך מה גורם לך למתח הזה. אולי זו תקופה לחוצה, אולי זו בעייה הורמונלית, אולי זה שניהם ביחד. חשוב שתבררי עם עצמך ואם את סובלת מזה אז לא יזיק פגישה עם פסיכולוג. וכמובן שזה לא אומר שאת חולת נפש... דון

אני בת 29 נשואה ואמא לשלושה ילדים לפני כשנה וחצי בעלי סיפר לי כי בגד בי פעם אחת . באותה תקופה התחלתי לימודים בקורס שמאוד הלחיץ אותי כי חששתי שלא אצליח במבחנים בנוסף בעבודתי נקלעתי לויכוח עם אחת האמהות של הילדים בהם אני מטפלת . התחלתי להרגיש שאני מאבדת הכל ולא מצליחה לרצות אף אחת מפני שתמיד חשבתי ועדין חושבת שאני צריכה לרצות את כל העולם ותמיד מפחדת מה יגידו עלי אם אעשה כך או כך סחבתי את הכל ולא סיפרתי לאף אחד כולם הבינו שאני במתח ולא אוכלת ולא שותה וגם בקושי מדברת יש לציין שהאופי שלי הוא קצת שקטה ולא מספרת הרבה לכולם באותה תקופה התבישתי לספר שבעלי בגד בי כי הרגשתי שזה בושה שכל העולם ידע ומה יגידו איך אני נשארת איתו וכל דבר בחיי היום יום שלי אני חושבת על מה יגידו אחרים בקיצור התמוטטתי יום למחרת בעבודה כרגיל לאחר ויכוח קצר עם אחת העובדות הרגשתי משהו מוזר ופתאום התחלתי לבכות בקולי קולות כולם לא הבינו מה קרה לי והוציאו אותי מחוץ לגן שמא הילדים לא יראו את זה ויהיה להם טראומה קשה בעלי ויקטור לקח אותי לאוטו ולקח אותי לבית החולים התנהגתי מוזר מאוד נשכתי את בעלי והתפשטתי בקיצור זה לא מאפיין את מה שאני בבית החולים חזרתי אחרי דקות ספורות להכרתי ולהתנהגות רגילה.לאחר שקיבלתי זריקת הרגעה פשוטה. וכעת אחרי שנה וחצי זה חזר שוב בסופר בעלי לא עבד ואני באתי לעזרתו ולאחר כמה מחשבות שעלו לי בראש הבנתי שערב חג ועדיף לי להיות בבית לארגן ולסדר את הילדים ואת הבית.וכן בגלל שראתי את כל האנשים בסופר וחששתי שמא משהו ידווח על כך שבעלי עובד וחותם אבטלה וכן בגלל שחששתי שאנשים יראו אותי וישאלו אותי שאלות. ביקשתי מבעלי שיבוא ויקח אותי אבל הוא התרגז בגלל שהוא באמצע העבודה ואינו יכול לקחת אותי. היה ביננו ויכוח והוא אמר שאני אעלה ברגל ולא מענין אותו אם יש לי כסף או לא. ואחר שוב זה קרא איבדתי את ההכרה והתחלתי לדבר שטויות זה אני יודעת מכיון שבעלי סיפר לי.הגעתי לבית החולים ושמא נתנו לי זריקת הרגעה והזריקה לא עזרה ואז הפנו אותי לבית החולים לצפת ושמא לא רציתי להיות מכיון שרציתי ללכת הביתה להיות עם הילדים ולעבור את החג איתם עד שיצאתי מבית החולים הרגשתי הקלה שאני חוזרת הביתה והכול בסדר. אבקש בכול לשון של בקשה אם תאכלו לעזור לי במצבי הנוכחי מכיון שאני זקוקה לייעוץ. תודה ושיהיה לכולם רק טוב ורק שמח תמיד וכיף ושידעו להסתכל רק בדברים החיובים.

שלום דנה, נשמע לי שהדבר הכי נכון לעשות הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כדי שמישהו מקצועי יוכל להבין מה עובר עליך, ולהציע לך טיפול שיעזור לך להתמודד עם מה שקורה לך בשנה האחרונה. את מספרת לא מעט על הרקע ל"התקפים" האלה, ונשמע שחווית תקופות קשות מאד, טיפול נפשי יכול לסייע בהתמודדות עם רגשות של בושה, צער, כעס, ולפתוח פתח לדרך חדשה ויותר טובה. את יכולה לבקש הפניה מקופת חולים, לטיפול/ייעוץ אצל פסיכולוג/ית. כדאי לך לעשות זאת בהקדם כדי לדאוג לבריאות הנפשית שלך, באותו אופן שאת בוודאי דואגת לבריאות הגופנית שלך. שיהיה לך חג שמח בבית!

בתי בת 9 אינה אוכלת את רב אבות המזון וניזונה בעיקר מפחמימות ומעט דברי חלב היא בוחלת באוכל ואינה מוכנה לנסות טעמים חדשים אני מאמינה כי הבעייה היא התנהגותית כיוון שאינה מוכנה לנסות והיא נגעלת הבעייה הופכת להיות גם בריאותית ומאוד מקשה בכל מיני מקומות ומצבים כאשר אין את מה שהיא רגילה לאכול . כיצד והיכן ניתן לטפל בבעייה מסוג שכזה ?

שלום יעל, האם את מנסה טעמים חדשים בכל מיני מצבים ומקומות? בכל מקרה, תיגשי איתה לרופא הילדים לוודא שאין לה חסרים תזונתיים. מקווה שעזרתי, עדי

הנני סובלת מחרדות, כגון חרדת טיסות, לאחרונה לקיתי בהתקף חרדה קשה בעקבות טיול שערכתי שכלל טיסות ומאז אני מתקשה לחזור לתפקוד נורמאלי, הדבר מתבטא בקשיי נשימה דופק מהיר חוסר תיאבון ירידה במשקל, שאלתי מהי הדרך היעילה ביותר לטיפול. אשמח לתשובתך.

נוגה, קיים מגוון רחב של טיפולים אשר יכולים לסייע לך לחזור לתפקוד נורמלי. מומלץ מאוד לשלב טיפול פסיכולוגי (לדעתי, קוגניטיבי התנהגותי כי הוא קצר וממוקד) עם טיפול תרופתי. שיהיה לך בהצלחה!

למה הפורומים של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בדוקטורס פתוחים ושל הפסיכותרפים סגורים?

אולי אתה מתכוון שאין בהם כרגע דוקטור בראשם? כנראה שכולם בחופשה. בראש כל פורום צריכה להופיע הודעה (כמו כאן) של מה קורה ומתי הפורום חוזר לתיפקודו הרגיל. חג שמח

פורום פסיכותרפיה סגור כי ככה ד"ר רובינשטיין מעדיף לעבוד. שההודעות זוכות לאישורו טרם פירסום כדי למנוע מצבים של הודעות לא מספיק ענייניות, או התייחסות לא מקצועית מצד הגולשים וכו'. ד"ר קפלן עובד בגישה אחרת. זה הכל.

לדעתי פורום טוב עם מנהל מקצועי בעל בטחון עצמי ויכולות מקצעויות לא סוגר פורום,הטענה של הודעות לא מספיק ענייניות כדבריך או התיחסות לא מקצועית מצד הגולשים היא סיבה גרועה מכיון שהמדיה של האינטרנט,כל מה שטוב (או רע) בה זה שהיא עובדת או ליין ונותנת במה לכולם,מי שרוצה מגיב ותמיד יש אפשרות לצנזר הודעות. או שכל הסיפור הזה של פורומים ואינטרנט ש"פורץ גבולות" ו"העתיד של התקשורת הטיפולית" הוא בועה שמתרסקת/תתרסק לנו בפרצוף. ?

באיזה גיל נחשב לא תקין ולמי פונים עם בעית זהות מינית לילד בן 10, שמשחק במשחקי בנות ובסתר לובש לבוש נשי, מגיל צעיר עם עליות וירידות.

יתכן שזה שום דבר ויתכן בהחלט שיש בעיה של זהות מינית או בעיה אישיותי אחרת או אולי חברתית .מציע לפנות לייעוץ ושוב הכי זול דרך המושלם של קופות החולים .כמטפל שם זה עולה בסיבות 160 ש"ח לפגישה תלוי בקופה וזה נעשה בקליניקה הפרטית

לזיו, אני מעריכה מאוד שאתה עונה לפונים מניסיונך. לדעתי, הפרסומת הסמויה, בצירוף תיבת הדואר שלך, אינה במקומה. בברכה, שרון.

הי, לא מצאתי שם טוב יותר לתאר את הבעיה של ילדתנו הגדולה (5). ילדה באמת מדהימה, חכמה ורגילה לכל דבר והכי חשוב הורים שמשקיעים בה בלי סוף בחוגים, עבודות יצירה, משחקי חשיבה וכו'. הבעיה היא שבכל חלקי היום ובעיקר בשעות הערב המוקדמות (כנראה בגלל עיפות) חוזרת כל פעם מחדש סיטואצית הפתיל הקצר הבא לידי ביטוי במשיכת שיער, נשיכת היד, צעקות טריקת דלתות וכדומה. בסה"כ אנו יכולים להבין שתגובות כאלו קורות אחת לתקופה בגלל מקרה הגיוני אבל זה לא המצב. ממש ממקרים אבסורדיים כגון גביע של טילון (ארטיק) שמתפרק תוך כדי אכילה, אי הסכמה למהלך מסוים במשחק ילדים כזה או אחר. למרות שאנו כבר מתורגלים כיצד לא להיכנס מצבים אלו (כנראה כבר מבלי לשים לב) כל פעם זה מפתיע אותנו מחדש ואנו חשים שלא משנה כמה נשקיע וניתן לילדה תמיד היטואציה הזו תגיע בדלת האחורית והיא תהיה ברוגז על כל העולם. אין לי ספק כי המקרה מוכר אצל עוד ילדים אבל אנו לא בטוחים עד כמה הוא שכיח ובכל מקרה זה לא אמור לנחם אותנו ואנו מנסים למצוא דרכי התמודדות עם "הפתיל הקצר" שעולה כמעט מדי יום ביומו במקרים שהדף קצר מלהכיל והיד עוד נטויה. אשמח לשמוע חוו"ד מקצועית/הורית למקריה הנ"ל.

שלום לך לפני שאכנס לרמה ההתפתחותית-גיל 5 אני חייב לציין את מה שתפס אותי בתלונתך-' אנחנו הורים שמשקיעים בלי סוף'-כשאתה מציין זאת פעמיים. תראה,אתה באמירה זאת, משים אתכם ההורים אל מול הילדה{לא ציינת אם יש עוד ילדים וזה חשוב} ואני כנעט בטוח שהילדה חשה ככה גם היא-שהיא עומדת קצת לבדה-מול שני הוריה. אז עד רמה מסויימת זה טוב-ומהווה גבול לילד שיודע באופן ברור שיש הורים -שהם המבוגרים ויש ילד או ילדה או ילדים. אבל דווקא בגלל הציון שלך את העובדה הזו, נראה לי שזהו אחד המוקדים של הבעיה. יתכן שהילדה מרגישה לחץ מכם-בכל מיני תחומים ורמות,יתכן והיא לחוצה בגן או מחברים-ובגלל החוזק של הקשר שלכם ההורים,אין היא יכולה לפנות ולספר לכם.לא ציינת- איך הקשר שלה עם כל אחד מכם- אבא.אמא. מבחינה התפתחותית טיפה יותר מורכבת, הילדה נמצאת עכשו בסיומו של 'השלב האדיפאלי' בו היא 'נפרדת' בפנטזיות מרצונה בקשר בלעדי עם אבא ומשלימה עם היותה בת- אשה קטנה-דרך ההזדהות עם אמא. יתכן -ושוב יש לדעת יותר בפרטים את מהות הקשר שלה עם כל אחד מכם- גם ביחס לשלב הזה,יתכן שהמצוקות הן על רקע זה.אתם צריכים לבחון ביניכם את כל הנקודות הללו ולנסות להבין את הקשר של התנהגות הילדה אליהן. ברגע שהבעיה תוגדר באופן ממוקד יותר-תוכלו לטפל בה על-ידי שינוי ההתנהגות או גם התפיסות שלכם אל הילדה.

יואל שלום, אתם יודעים לזהות ששעות הערב המוקדמות, כאשר בתכם חשה עייפה, הן השעות ה"בעייתיות". לכן, כדאי אולי לשנות משהו בשגרה היומית. ייתכן שיש להתחיל את ההכנות לקראת שינה בשלב מוקדם יותר או לעסוק בפעילויות "רגועות" יותר. למשל, מקלחת חמה עשויה להיות מרגיעה ולאחריה ארוחת ערב וסיפור שהיא אוהבת... אתם יכולים לחשוב על דוגמאות נוספות..

תודו שדורון הכי חכם פה מכל האנשים והפסיכולוג ביחד

הרי אף פעם אני לא ארצה להיפרד מהמקום הנעים והמכיל הזה, אז איך יודעים שהגיע הזמן?

כמו באהבה-יודעים כשזה נגמר.כשאת מרגישה יותר טוב בהרבה ממה שהרגשת כשפנית לטיפול. כשהשגת המטרות שרצית. לא לפני זה אבל גם לא אחרי.

האם הפסיכולוגים , לעיתים מציינים שהמטרה הושגה לשם ההגינות ולדעתם הטיפול מיצה את עצמו?

אני חושבת שפסיכולוג מקצועי יודע להבחין כשקשר טיפולי מתקרב לסיום, והוא יכול לנווט את הטיפול - יחד עם המטופל - לסיום חיובי, כמובן בלי להאיץ את התהליך, או לכפות על המטופל סיום בטרם עת. כמובן, כל זה אפשרי אם אין למטפל עצמו קשיי פרדה וחרדות נטישה.

שלום, אני בת 24 , בריאה בדר"כ. מאז שאבא שלי נפטר לפני שנתיים באופן פתאומי מהתקף לב, פיתחתי פחד וחרדה תהומית לא למות כך גם וזה משפיע על כל חיי. יש לי כאבים בחזה, קוצרי נשימה וגם כאבים ביד שמאל, ואני כל הזמן עוברת מרופא לרופא... היה לי גם כמו התקף חרדה שהייתי בטוחה שאני עומדת למות מהתקף לב, וכל הבדיקות של הלב תקינות. התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכואנליטיקאית לפני 3 חודשים ואני לא רואה שיפור. האם זה הטיפול שמתאים לי? או שעלי למצוא מטפל שפועל בשיטה שונה? בבקשה תענו לי.. תודה.

שלום קורל, צר לי לשמוע על מות אביך ועוד יותר על הסבל אותו את חווה בחייך. בטיפול דינמי, כמו זה אליו את הולכת, התהליך ארוך יותר ולעיתים לוקח זמן רב עד שרואים הטבה. אם אינך מתחברת לסוג זה של טיפול, נסי את הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי המתמקד בסימפטום. יעילות הגישה בטיפול בחרדות היא גבוהה ומוכחת. בהצלחה.

אם את יכולה, אולי אפשר להוסיף טיפול ממוקד יותר, כמו שאני הציעה, בלי לוותר על הטיפול הפסיכואנליטי. הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית יכולה לספק לך הקלה יותר משמעותית לטווח ארוך, ואילו טיפול בחרדה בשיטות התנהגותיות-קוגניטיבות נחשב מהיר יותר, ופעמים רבות הוא תחום בזמן (סידרת פגישות בעלת משך ידוע) ועוברים בו תהליך פחות או יותר מוגדר וידוע. לכן, נראה לי שאפשר להתייחס לשני הטיפולים כמספיק שונים איכותית כדי להתקיים במקביל. כמובן, רק את יודעת כמה טיפול מתאים לך, וכמה את רוצה להשקיע. בכל מקרה, לדעתי כדאי לך להתייעץ עם המטפלת שלך - אולי יהיה לה רעיון או עיצה שתעזור לך להבין טוב יותר מה כדאי לך לעשות ואיך להתמודד עם המצב הנוכחי.

אני סטודנטית מהצפון ומעונינת להתחיל טיפול פסיכולוגי שיעזור לי להיפתח ולספר מה עבר ועובר עלי בשנים האחרונות. איך מתחילים? איפו מחפשים ואיך יודעים שמצאתי פסיכולוג טוב??

היכן את לומדת? ככל הידוע לי בכל מוסד אקדמי יש שירותי ייעוץ לסטודנט במחירים מסובסדים וסבירים יחסית...

הולכים רק על פי המלצה (של קרובים, מכרים וכו') את כבר תרגישי לבד, האם הוא מתאים לך או לא

אני בת 28. בחורה בריאה בדרך כלל. בחודשים האחרונים אני סובלת מחרדות שתוקפות אותי מידי פעם. בשל שיקולים כספיים אני דוחה פנייה לפסיכולוג. היכן אוכל לקבל שירות פסיכולוגי זול יחסית?

כמה זה זול?

חרדות הנן דבר שפוגע פגיעה עצומה באיכות החיים, ואסור לוותר על התערבות מקצועית. חשוב לציין כי בדר"כ מקובל לחשוב שטיפול ממוקד בחרדות שיהיה יחסית קצר יותר הנו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (שהצרה איתו שהוא בדר"כ ניתן ע"י מטפלים פרטיים)... בכל זאת יש כמה אפשרויות שאפשר לבדוק... 1. התחנות הציבוריות לבריאות הנפש המצויות כמעט בכל עיר - ניתן לברר את מיקומן דרך קופת החולים או לשכת הרווחה. יש שם תור המתנה ארוך מאוד אבל הטיפול כמעט בחינם (20 ש"ח לפגישה). 2. קצת יותר גבוהה בסקאלה - אני יודע שאונ' בבר-אילן יש קליניקה במחיר כ-60 ש"ח לפגישה... שווה להרים טלפון ולברר עוד... 3. חוצמזה יש את הטיפול המסובסד דרך קופת החולים שלך - צריך לברר בקופה. 4. יש גם כל מיני מטפלים פרטיים שגובים פחות מהמחיר המקובל ו/או יתחשבו במצבך... תלוי מה גובה הסכום שאת יכולה להקציב לטיפול... היתרון כאן - אפשר לבחור יותר מי המטפל וגם את שיטת ההתערבות. לתשובות יותר ספציפיות אולי - אם תוכלי לציין היכן את מתגוררת ומה מסגרת התקציב שאת יכולה להקצות...

תודה על ההתייחסות המפורטת. אני גרה בבת ים ומבחינתי טיפול זול יחסית הוא עד 100 ש"ח לטיפול,בהנחה שהטיפול הוא אחת לשבוע...

הייתי בטיפול כ 8 חודשים אצל פסיכולוגית קלינית על מנת לטפל בבעית חרדה מפני בן זוג ומציאת בן זוג (אני בת 30 ואף פעם לא היה לי חבר) וגם על מנת לטפל בפחד מלצאת לטיולים עקב התיבשות בטיול שעברתי ,הפסיכולוגית אמרה לי בפרוש שבנושא זוגיות היא לא יודעת אם תוכל לעזור כי לא מתמצאת בנושא (אני רשומה לחברת הכרויות והיא לא יודעת אפילו מה זה ואיך זה נעשה) שאלתי היא האם כדאי לטפל איתה רק בנושא פחד לצאת לטיולים ואלו בנושא זוגיות לחפש פסיכולוגית מוסמכת לנושא?

הצעתי לך היא להתייעץ עם הפסיכולוגית בנושא. אני לא חושבת שזה יעיל ללכת לשתי פסיכולוגיות במקביל. מאחלת לך בהצלחה, אילנית.

בל שהכתבה החשובה בעניין טיפול נפשי לילדים נותנת אינפואמציה חלקית כל כך בעניין מגוון האפשרויות. האמירה שרק פסיכולוג קליני רשאי לטפל היא נושא שנוי במחלוקת בין אנשי המקצוע וכדאי להודות בה לפחות למען ההגינות. בפועל כל מי שהוא מוסמכך בפסיכותרפיה ראשי לטפל, וכדאי שתהיה לו התמחות בילדים ונוער. מרשימת החברים באגוד הישראלי לפסיכותרפיה אפשר להתרשם שרבים מחבריו אינם פסיכולוגים קליניים. מי שהוסמך ע"י יהט - משמע למד טיפול, מי שהוסמך ע"י האגודה לטיפול משפחתי - משמע למד טיפול, וכו'. בהחלט נכון להמליץ להורים, והכלל לבדוק בקפדנות את ההכשרה הפורמאלית של כל מטפל, לראות תעודות ולהתעניין באמינותם של המוסדות שהעניקו תעודות - כי יש הרבה נוכלות בשטח - אבל הקרטליזציה של הפסיכולוגים הקליניים - איננה הוגנת ואיננה משקפת את המציאות.

ובמיוחד ראוי לציין כי מרבית המטפלים בילדים ונוער, בייחוד ילדים ונוער בסיכון, הם עו"סים. פסיכו' קליניים של הילד מטפלים כמעט אך ורק בתחנות לברה"נ/מחלקות בבי"ח (וגם שם, יש נתח נאה של עו"סים לצידם במלאכה). ובכלליות - הגיע הזמן לבשר כבר לעולם שהפסיכו' הקלינית וודאי אינה המקצוע הטיפולי היחידי ולטעמי גם לא מחזיקה בשום עליונות, כלים ייחודיים וכו'. אשמח אם יתפתח כאן דיון (תרבותי כמובן) בנושא.

בעייתי היא כזאת. בתחילת תיכון עברתי עיר ולא הכרתי איש.התחלתי את לימודי במגמת התיאטרון, וכיוון שאחד מהתלמידים שם גר קרוב אליי,התחלנו לחזור יחד הביתה מבית ספר והפכנו לידידים ממש טובים. חצי שנה התקרבנו, כאשר הוא הכיר לי את החברים שלו שחלקם לומדים איתי במגמה.ממש אהבתי את כל החברים ואני חושבת שגם הם נקשרו אליי. בד בבד גם הנער התייחס אליי ממש בנימוס ודאג לי, אפילו אפשר לומר שפינק. יום אחד הוא כתב לי מכתב בו הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ורוצה שנהיה חברים.כל החברים ידעו מזה כי הוא סיפר להם מה הוא הולך לעשות. אני לא רציתי להיות החברה שלו מכיוון שמה שחשתי כלפיו הייתה ידידות ותו לא,וגם אהבתי את תשומת הלב שהוא הקדיש לי תמיד. הוא כאילו טיפל בכל צרכיי. הסברתי לו את המצב יפה, והוא אמר לי שהוא מבין, אבל המצב נעשה מוזר. דיברנו על זה ואפילו רבנו על כל המצב פעם וסיכמנו לשים את כל המצב מאחורינו. העניין הוא שהמצב ממש לא כך. מצד אחד אני מרגישה שהוא כן מנסה לבלות איתי הרבה זמן ,אבל אני לא סומכת עליו יותר ולא נפתחת לפניו כי אני יודעת שהוא מתבכיין על המצב ביננו עם החברים המשותפים שלנו. אני כבר פיתחתי סלידה ממנו. הוא עשה לי כמה דברים שלא לרוחי, מיותר לציין שהתנהגות הג'נטלמן עפה לה מהחלון, אבל העניין הוא שאני כן רוצה לשמור על קשר עם החברים המשותפים. מאד קשה לי כי אני לא יכולה להסתובב איתם בלי שהוא יהיה מעורב. לפעמים אני יודעת שהם לא מזמינים אותי כדי שאולי לא יהיה לו נעים. זה ממש חבל לי כי זו הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו מצאתי חברים אמיתיים שאני אוהבת. מה לעשות אם כן? לנסות ולזכות בחיבתו שוב (בצורה ידידותית) תוך כדי חריקת שיניים מצידי כי לפעמים אני בטוחה שהוא מנסה לגרום לי להתפרץ, או שמא עליי להמשיך לצמצם את הקשר ביננו, אך להסתכן בצורה משמעותית באיבוד שאר האנשים שהכרתי? נוצר מצב שאני מחוץ לחבורה וזה שובר את ליבי.לא כך אני רוצה לסיים את שנתי האחרונה בתיכון. מה עושים?

את מתארת מצב די מורכב. לדעתי, יהיה לך די קשה לנסות ולזכות בחיבתו בהתחשב בעובדה שפיתחת סלידה כלפיו. בהחלט קשה לשים את הדברים מאחור, בעיקר עבורו. הוא אהב (ואולי עדיין אוהב) אותך ורצה מערכת יחסים שהיא מעבר לידידות אפלטונית. את מצדך, נהנית להיות מחוזרת ונאהבת אך לא התאים לך לתת חזרה (לפחות לא באותו אופן). חברך חווה דחייה מצדך ונותר פגוע. נשמע שהחברים תופסים את הצד שלו בסיפור. קודם כל הם מכירים אותו הרבה יותר זמן וחוץ מזה הרבה יותר קל להזדהות עם הצד הפגוע. את כותבת שאת חשה שמצאת חברים אמיתיים שאת אוהבת- האם דיברת איתם על התחושות שלך ועל הצד שלך בסיפור? אולי אם יהיו מודעים יותר למה שעובר עלייך בכל הסיפור הזה ואם גם את חושבה להם כמו שהם חשובים לך, לא תצטרכי לוותר על הקשר איתם. בהצלחה.

מסכימה עם "אני" בכל מילה. :-) זה נשמע לי לא קל מה שאת עוברת, ואפילו קצת מוכר. (אני חושבת שהרבה אנשים היו בסיטואציה דומה בחיים, כאשר חבר/ידיד אחד מקשר לקבוצת חברים אחרת, ומה שקורה כשהקשר עם החבר עצמו מתערער...).

שלום אורן. אני קצת חסרת אונים בקשר לבעיה שלי. אני כבר לא מתלהבת מההישגים שלי, או מוצאת עניין בדברים. אני כבר לא משקיעה בשום דבר שאני עושה את כל הלב,וזה מעציב אותי, כיוון שלמרות שמבחינת ההישגים, גם כשאני עושה את עבודתי "יבש" או בין אם אני משקיעה בה את כל כולי, למזלי התוצאות הן כמעט זהות. העניין הוא שאני כבר לא מקבלת את הסיפוק כמעט משום דבר.איך אני מחזירה את זה לעצמי? פעם כל דבר שהחלטתי לעשות היה מבוצע בקלי קלות. עכשיו אני אומרת לעצמי שאני צריכה לעשות משהו, אך לא עושה. אני בקרוב מתגייסת וקרבה מדי יום לעולם האמיתי ואני לא רוצה להמשיך ככה. אתה יכול לעזור לי?

ד"ר אורן קפלן לא כאן עכשיו, את יכולה לשלוח את השאלה שוב אחרי סוכות (אז הוא אמור לחזור לפורום). בכל מקרה חשבתי שאולי את בתקופת ביניים - בין בית ספר לצבא, ושזאת תקופה יחסית מבלבלת. כתבת על הבעיות שלך בצורה מאד כללית, איזו תחושה של חוסר מוטיבציה ועניין, ושל איזו מין "עייפות" שמקשה עליך לפעול. אולי כדאי לך לנסות לחשוב למה דוקא עכשיו זה ככה, האם זה קשור לתקופת המעבר בין בית ספר לצבא? לקשר עם חברים? לחוסר במסגרת? או בכלל למשהו אחר? האם יש לך פחדים מהגיוס? מלעזוב את הבית? וכו'. אם תצליחי קצת למקד את התחושה שלך תוכלי להתמודד איתה יותר טוב...

הי נועה, אני מאוד מסכימה עם הדברים שכתבה לך לילה. כתבת שכל דבר שהיית עושה היית עושה על הצד הטוב ביותר. לפעמים זה בהחלט מעייף. נשאלת השאלה, האם נהנית מכל אותם דברים שהיית עושה או שעשית אותם כי הרגשת שאת חייבת- למשל, לימודים (בגרויות). לפעמים קל מאוד להישאב ל"איך" עושים ולא לשים לב ל"מה" עושים. היום את נמצאת בתקופת ביניים בין הלימודים לצבא ויכול מאוד להיות שנוצר חלל גדול ואת לא ממש מוצאת את עצמך. אין לי ספק שכשתגיעי לצבא, תמלאי את תפקידך על הצד הטוב ביותר כי רק כך את יודעת לעשות. עצתי לך לנסות ולהתחבר למה שאת באמת אוהבת לעשות ושם להשקיע את כל האנרגיות הרבות שיש לך. בהצלחה

ילד בן 3.10שנים, לא מצליחה לגמול אותו .למרות כל המאמצים, לא מוכן לקחת על עצמו אחריות. במידה ועושה צרכיו במכנסיים,משחק עם הצואה,כלל לא מפריע לו להיות מלוכלך בצואה ו/או בשתן.הילד לא מדבר שוטף, שפה דלה, מבנה משפט דו מילי או משפט פשוט, לא מצייר כמעט בכלל,לא אוהב לצייר,מאחר מאוד בהתפתחות לאומת בני גילו.הילד מאוד חביב אוהב שמחבקים אותו, ומקובל על כל הילדים בגן.הילד בטיפול אצל קלינאית תקשורת,אבל היא ממליצה להפסיק את הטיפול.כיוון שבשנה הבאה הוא הולך לגן חובה,חשוב מאוד שהילד יקבל עזרה במידה והוא זקוק לה.האם לחקות לשינוי לטובה במשך הזמן? האם ליפנות לרופא התפתחות הילד?

שלום רגינה, אני חושבת שכדאי לך מאד לפנות לרופא ילדים או פסיכולוג ילדים כדי לקבל ייעוץ והנחיה. את מתארת מצב לא פשוט ונשמע לי שמאד יעזור לך אם מישהו מקצועי יוכל להנחות אותך ולתת לך כלים כדי לעזור לילד בצורה הטובה ביותר.

רגינה, גם לדעתי כדאי לפנות לרופא הילדים. עדי

בפסיכולוגיה מוכרת סטייה בהתנהגות בה אדם בתנאים לא נורמלים מתנהג בצורה נורמלית. מהי שמה של הסטייה? כמדמוני זה נורמופט... אשמח לקבל מידע, ואת שמה הנכון של הסטייה, חג שמח לכולכם, חגית

תפני את שאלתך לפורומים נוספים, מפני שמנהל הפורום נמצא בחופשה כרגע...

כיוון שד"ר אורן לא נמצא, רציתי לדעת אם יש טיפול תרופתי או פסיכולוגי (אולי היפנוזה או משהו כזה) להעלאת הביטחון העצמי?

בדרך כלל טיפול בשיחות עוזר

אני בת 30 נשואה + 1. עובדת בחברת הייטק ומרגישה חוסר ביטחון תמידי, רציתי לדעת האם יש איזשהו טיפול פסיכולוגי או תרופתי שיכול להגביר את הביטחון העצמי?

ממליץ לך ללכת לטיפול

לפינ דעתי אין כזה דבר.

לפינ דעתי אין כזה דבר.

כנראה שזה משמיים- וואלה שוב החליטו להפסיק לכמה שעות....

בהצלחה!!! חושבת עלייך.

כל הזמן הדואר שלך חוזר... חייבים לסדר לך איזו תיבה נורמלית. הבוז לוואלה. מתגעגעת.