פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ושואלת את עצמי האם זה שווה את הכסף. לי ההסיפור נראה יקר...........והאם זה לא בזבוז ולפעמים אני אומרת לעצמי אולי על תחפשי לעצמך בעיות ופשוט תחסכי יותר. אין לי ענין להעלות את הנושא של העלות כאן,רק רציתי לשאול האם גם לכם עולים מחשבות אלו? זה פשוט זה כל הזמן מציק לי. חשבתי שאם אני יקציב סכום כסף בצד זה יעזור כך אני לא ירגיש שאני מוציאה כסף , כי סכום זה כאלו לא יהיה לי כבר. וכן בחצי השנה האחרונה הייתי עם מצב רוח לא הכי טוב..... לאחרונה שאני מתחילה לצאת מזה אני מרגישה שאין לי כח פתאום אני מגלה שזה פשוט נח לי להיותבדיכאון קל ולהרשות לעמי לכן הכל , אני משתדלת להלחם בתחושה זו וכן לעשות פעילות גופנית וכד' , אבל האם זו תופעה ידועה שאנשים נוח להם שרע להם.

לפעמים גם שינוי שאנחנו מאד רוצים (כמו להפטר מדפוסים שמעיקים עלינו, או מדכדוך וכו') יכול להיות לו מחיר. שינוי מצריך פרידה ממשהו, ממישהו, מחלק מעצמך וזה לא קל. אני חושבת שאם את זוכרת ויודעת למה פנית לטיפול, ואם נראה לך שבסופו של דבר הטיפול יעזור לך להגיע לשם, אז הכסף שווה את זה. לגבי היכולת להבין את המחשבות - אז בטח. זה הרבה כסף. בדרך גם לא ממש נהנים. החיים לא משתפרים כל כך מהר, וכל מה שתארת נשמעות לי כמו מחשבות סבירות בזמן שקצת יותר מתוסכלים. אבל כמו שאמרתי - אם את חושבת שטיפול יעזור לך בטווח הארוך לחיות חיים יותר דומים למה שאת רוצה, להיות פחות מדוכאת ויותר שמחה, זה שווה את זה.

לילה תודה על התגובה. הטיפול אכן עוזר לי (למרות שזה קשה לי ואני לא נהנית מזה ) ויש לי פסיכולוגית מוצלחת. הענין שדוקא עכשיו כשיצאתי מהמצב שבגללו באתי,(אני זוכרת למה הגעתי) אני מתחילה לחשוב כך האם זה לא בזבוז וכד'. אני חושבת שאת צודקת....... כדי להגבר על התחושה שלי אני יפריש סכום של כסף הצידה וממנו אני ישלם כל פעם וכך אני לא יראה את התזוזה בחשבון הבנק שלי (זו לעבוד על עצמי בעיניים, אבל לא נורא)

כלומר, אם במקרה נפלת על פסיכולוג שהוא גם אדם חכם באופן יוצא מן הכלל, וגם מתאים לך מאוד, ייתכן שהוא יוכל לעזור לך. טיפול ארוך בשום אופן לא שווה את המחיר הרצחני שהפסיכולוגים גובים. לכל היותר כדאי מדי פעם לגשת לקבל עצה באיזו דילמה, לא יותר מזה. וגם זה, שוב, רק אם הפסיכולוג הוא אדם חכם ביותר ואת מרגישה שעצותיו מקדמות אותך בפועל. בקיצור, עובדים עלינו בעיניים, גם אם בתום לב ובלי כוונה להונות. אלה המחשבות שלי.

כדי לקבל עצה טובה אני יכולה לפנות לחבר או חברה, בשביל זה אני לא יפנה לפסיכולוג. אני חושבת שפסיכולוג יכול לגעת בנקודות שחבר לא מבין....... למשל: במה חבר יכול לעזו רלך בטיפול בחרדה שאינך מבין ממה היא נובעת..... לעומת זאת פסיכולוג כן יכול להועיל לך והמון!!!!!!!

אנו משפחה עם 3 ילדים. בן בגיל 25 , בת בגיל 20 ובת בגיל 12 לפני כחמש שנים קנינו על פי בקשת הילדות גור כלבים מגזע גולדן רטריבר. ומאז היות בן שבועות ספורים הילדות מטפלות בו ומגדלות אותו. אני אימן, איני יכולה לסבול יותר את הכלב. הילדות אינן מטפלות בו מספיק טוב, ולכן הוא לעיתים מדיף ריח רע. הוא משיר שערות בכל הבית והתוצאה היא שאני סובלת מאד מנוכחות הכלב בביתנו. בעלי ואני הגענו להחלטה למסור את הכלב. אנו יודעים כי הילדות אוהבות את הכלב וברצוננו לדעת מה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מסירת הכלב. האם להרחיק את הכלב מהבית, ללא ידיעתן, ולאחר מכן לומר להן שהכלב הלך לאיבוד? האם להודיע להן כי החלטנו למסור את הכלב ולא לומר להן את יום המסירה, כדי שלא יתעצבו בעת המסירה? האם להודיע להן יום לפני המסירה כי אנו מוסרים את הכלב למחרת ?

לפי דעתי תגידו להם שאתם מתכוונים למסור את הכלב שהילדים ידעו אם הבעיה בטיפול הכלב והכלב חשוב לילדים אז אני מאמינה שהם יטפלו בכלב ואז הכל יסתדר כי לפי דעתי כלב הוא כמו בן משפחה ולהיפרד ממנו ככה לדעתי יהיה קשה מאוד לילדים אז תתייעצו ותדברו עם הילדים ותחליטו ביחד מה לעשות בהצלחה

בשום פנים ואופן לא לעשות משהו מאחורי הגב או לשקר. השקר יתגלה בוודאות, ואז אם היה איזה אמון בינכם הוא ישבר לרסיסים לתמיד! הנזק יהיה בלתי הפיך ואולי לא בר תיקון. לגבי השאר, נניח לאחרים לענות.

לא הייתי סולחת לכם בחיים. הייתי כועסת על חוסר הרגישות שלכם, על חווית הנטישה שאתם יוזמים בשבילי, על חוסר ההתחשבות בנו, הילדים, על חוסר היכולת שלכם לפתור בעיות, על כך שאהבתכם היא "על תנאי" .... ועל מה לא. יש לי כלבה בבית, כך שאני מבינה על מה את מדברת. יחד עם זה, לא הייתי מעלה על דעתי בחיים למסור את הכלבה. כשהדיפה ריח רע הוטרינר ביצע ניקוי שיניים, והיא חזרה להריח טוב. אנחנו גם מקפידים לרחוץ אותה כשצריך, יש היום "שמפואים" מדיפי ריח טוב לכלבים. אני מציעה לשקול שוב את ההחלטה. לומר לילדות שאתם קרובים להחלטה למסור את הכלב, כי אתם לא מסוגלים לטפל בו לבד. לשבת יחד איתן ולהגיע להחלטות מי עושה מה וכמה. (הילדות גדולות, ואם צריך הן יכולות לשאוב את שערות הכלב כשצריך.) יתכן והמצב ישתפר, אבל גם אם תמסרו בסוף את הכלב, הילדות תלמדנה איך מתמודדים ואיך מקבלים החלטות.

את שאלת לגבי כיצד למסור את ההחלטה וכולם שופטים אותך על ההחלטה עצמה. אני מבינה אותם אני אוהבת כלבים, יש לי כלבות שאני לא יכולה לחשוב על היום יום בלעדיהן. אבל גם לאנשים שלא אוהבים חיות יש זכות להימנע מכך ולכן אני לא רוצה לשפוט אותך אלא באמת לענות לך על מה ששאלת. את מנסה להפוך דבר נורא נורא כואב לדבר לא כואב, וזה גרוע יותר מלהכאיב. הבנות ירגישו שאת מרמה אותן ואז אפילו לא תוכלי להיות איתן באבל ובכאב. הקשר של ילדים לחיות הוא עמוק ורגשי כל כך. וברור שזה גם יחווה ככישלון שלהן, התמודדות לא קלה. אולי זה לא פייר שהן לא מגדלות את הכלב, נוכחותו מציקה לך ואת צודקת ברצונך למסור אותו, אולם לפחות צריכה להינתן להן להשמיע את הצד שלהן ולא לעשות זאת מאחורי גבן. בהצלחה עם החלטה לא פשוטה.

אם תמסרו את הכלב, יבוא היום שגם אתם תהיו זקנים, תדיפו ריח רע ויהיה מעייף לטפל בכן ואז הילדים שלכם ימסרו אתכם לצער בעלי חיים...

מה עלול לגרום לאדם בעל בטחון עצמי רב ( או כך לפחות הוא מקרין) לערער את בטחונו לנוכח אדם אחר ???

שלום רב! חשבתי על כך בזמן האחרון... ישנם אנשים שמפגינים המון ביטחון כלפיי חוץ אך ישנם מצבים שמערערים את ביטחונם, אין ספק. לכל אדם ישנן חולשות וברגע שמישהו ייגע בנקודת התורפה של האדם בעל הביטחון העצמי הגבוה, הוא יהפוך לזבוב קטנטן ברגע. נכון- זה קשה לדעת מה יכול לערער את הביטחון של אדם זה ואולי צריך לבלות איתו זמן מסויים כדי לגלות, אך אני משוכנעת שניתן לעשות זאת... באשר לאנשים שמראים כוחניות ואלימות, גם בקרב ילדים, אני יכולה לומר שמדובר באנשים חסרי ביטחון מוחלט שצריכים להוכיח את עצמם והדרך היחידה היא ע"י אלימות... אף על פי שכלפיי חוץ משתקפת תמונה שונה לחלוטין, הם נראים חזקים ומתנהגים בתוקפנות, בעצם מבפנים הם רכרוכיים. יש גם את אלו שמדברים בקול רם ואוהבים להיות במרכז תשומת הלב, כי יש להם חסכים רגשיים ולכן הם אמנם יראו ביטחון, אך למעשה לא תמיד זאת האמת, אלא הצגה. יש כ"כ הרבה דברים לומר על הנושא...

שלום רב וחתימת גמר טובה יש לי בן שהוא בגיל 4 שנים התחיל לשחק באמא ואבא, רופא וחולה - לפי כמה ימים מצאתי אותו רוצה לנשק בת דודו מהפה בגלל שהוא האב אני יודעת שזה טבעי אבל האמת לא ידעתי איך להגיב וקראתי לו שיביא לי משחק לאח שלו. אם אפשר לעזור לי באם אמצא אותו פעם אחרת שרוצא לשחק בתפקיד אב או אם אני צריכה לדבר איתו על הנושא הזה, איך להגיב? מה לעשות? מה להגיד לו? תודה מראש

שלום, יש המון המון ספרים בנושא, וגם לדעתי את צריכה ליזום שיחה איתו ולהסביר לו שכל אדם הוא אדון לגופו ואם הוא עושה משהו לשני וזה לא נעים לו, אז הוא (הילד) צריך להפסיק! עדי

שלום! אני בחורה כבת 31. לא מזמן יצא לי להכיר בחור לקשר רומנטי (קשר שהתחיל מהאינטרנט והתפתח), שמחזיק בתפקיד הנחשק והוא : פסיכולוג קליני. הבחור ,אמנם נחמד מאד ,מבין ענין אבל עם הרבה בעיות משל עצמו והוא אף מודה בכך. נכון, כולנו בני אדם ..אבל פסיכולוג הוא מישהוא שצריך להיות לדעתי קצת מעל כולם, בהקשר הנפשי או לפחות להסתיר את בעיותיו. אני שוקלת מדי פעם לפנות לטיפול שיכול לעזור לי בכל מיני דברים קטנים שמציקים לי, אבל העניין הזה עירער לי קצת את הביטחון לגבי פסיכולוגים. מה הם יכולים לעזור לי? אם הם בקושי יכולים לעזור לעצמם. כל "החוויה " הזו איתו שהסתיימה לאחר זמן קצר (הוא נורא פגע בי)...גרמה לי לא לבטוח יותר באנשים (במיוחד בבחורים)...ואף בפסיכולוגיים! אני מבקשת שלא תתחילו להתנפל עלי עכשיו...כי זה מה שאני מרגישה.

פסיכולוג הוא אדם ככל האנשים-שהיה קצת יותר רגיש לאורך התפתחותו ובחר-במודע או שלא-לעזור לאחרים שזה כולל לעזור לעצמו. עם הזמן והלמידה אנחנו מקווים שהפסיכולוג עזר לעצמו והגיע לרמת מפותחות שאינה נופלת בהרבה מזו של מטופליו.וכך יכול הפסיכולוג להבין אדם אחר שנתקע נניח באיזה שלב בחייו ומתוך יכולת-הזדהות גבוהה הבנה ורצון אמיתי לעזור למטופל-הוא במצב של לעזור לו ,להתכוונן כלפיו. הפסיכולוג הרי לא יכול להיות מ ע ל האנשים האחרים ברמת ההתפתחות שלו. כי אז סביר להניח שאנשים עם בעיות לא היו מעניינים אותו. הוא מתענניין כי הם דומים ל ו. כפי שהיה בעבר או בהווה. החשוב כאן הוא שהפסיכולוג יודע לעשות הפרדה בטיפול בין בעיותיו שלו לבין המטופל. ויש עוד הרבה בנושא הזה.

אהבתי את תשובתך...

פסיכולוגים הם אנשים ככל האנשים. עם חולשות וטעויות משלהם. נכון שהצפיה היא שהם יהיו קצת יותר רגישים ואסופים. כמו שאנו מצפים מאנשי דת להיות מוסריים אבל בפועל זה לא מחייב. נפגעת מהבחור ויתכן שלא היתה דרך נעימה מבחינתו לעשות זאת. אני חושבת שזו טעות להשליך את התנהגותו על כל הפסיכולוגים או על כל הגברים. אם את מרגישה צורך בטיפול לכי על זה. בנוסף לכך , גם אצל הפסיכולוגים כמו בכל מקצע- יש טובים ויש שלא. יש מקצועיים ויש שלא. חבל לא לקבל עזרה ( תוכלי במקרה זה לפנות לאישה ואז יהי לך יותר קל) בהצלחה יער ( אם בא לך - את יכולה לכתוב לי למייל )

יש הבל ענק בין לצאת עם פסיכולוג לבין להיות מטופלת אצל פסיכולוג. פסיכולוג אל תשכחי זה מקצוע, אומנם מעולה, אבל ככל המקצועות. המטרה שלו לתת לך שירות נפשי, הוא לא חבר שלך ולא חושף אותך לחולשותיו ובעיותיו האישיות, וזה על מנת שתוכלי להתמודד איתו ועם עצמך מול בעיותייך שלך. יצאת עם אדם, לא יצאת עם פסיכולוג, לכן הכרת את הצד הזה שלו באישיות. אם הוא היה נותן לך טיפול הגיוני מאד שלא היית נחשפת לצד הזה אצלו בכלל. צריך להפריד, כשאת בטיפול את אצל פסיכולוג וזהו. כשאת יוצאת עם פסיכולוג- את יוצאת עם בן אדם שהוא בין היתר גם פסיכולוג.

יש הבל ענק בין לצאת עם פסיכולוג לבין להיות מטופלת אצל פסיכולוג. פסיכולוג אל תשכחי זה מקצוע, אומנם מעולה, אבל ככל המקצועות. המטרה שלו לתת לך שירות נפשי, הוא לא חבר שלך ולא חושף אותך לחולשותיו ובעיותיו האישיות, וזה על מנת שתוכלי להתמודד איתו ועם עצמך מול בעיותייך שלך. יצאת עם אדם, לא יצאת עם פסיכולוג, לכן הכרת את הצד הזה שלו באישיות. אם הוא היה נותן לך טיפול הגיוני מאד שלא היית נחשפת לצד הזה אצלו בכלל. צריך להפריד, כשאת בטיפול את אצל פסיכולוג וזהו. כשאת יוצאת עם פסיכולוג- את יוצאת עם בן אדם שהוא בין היתר גם פסיכולוג.

אני בת 28. לפני 4 שנים נפטרה אמי. מחלתה ומותה היו בשבילי משבר רציני והייתי על סף התמוטטות נפשית. בעקבות מותה התפרקה כל המשפחה ונאלצתי להתמודד עם כך לבד. מאז אני מטופלת בסרוקסט ובקלונקס לעת הצורך. מידי פעם יש לי משברים בהם אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך יותר, שאני רוצה למות ולא להרגיש את הבדידות הזו. אני נשואה אבל גם לבעלי אין משפחה בגלל נסיבות חיים אחרות ושנינו למעשה לבדנו. אני מתגעגעת לאמא שלי ולמה שאני נתנה לי ולא מצליחה למצוא את מקומי בעולם כאדם עצמי ונטול משפחה. יש לי התקפות של צער וכאב שבהן אני צורחת, בוכה, רוצה להכאיב לעצמי (אם כי לא עושה משהו דרסטי). ההתפרצויות האלה של דכאון וחרדות וההתנהגות שמלווה אותן מפחידות אותי. האם זה תמיד יהיה ככה? האם איבדתי את שפיות דעתי? מה עושים? אתמול היתה לי התפרצות כזו שוב ואני עדיין מרגישה מדוכאת ומבוהלת. רק בעבודה אני מרגישה טוב יותר כי אני עסוקה. מה עושים? האם אני משתגעת? האם יש לי בעיה נפשית?

פרח, אולי את פשוט זקוקה למקום בטוח ותומך בשביל לעבד את האבל על האובדן של אמך בצורה שלמה שתאפשר לך להמשיך בחיים בלי לחוש שאת מתפרקת. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי - באופן פרטי או דרך קופת חולים - ולא להמשיך לסבול סבל שלפי תיאורך לא נשמע שמקדם אותך קדימה. באופן כללי אין סיבה שזה תמיד יהיה ככה. ברור שאת יכולה להיות שמחה יותר, רגועה יותר. אבל עד שלא תטפלי בסיבה לרגשות, יכול מאד להיות שהם לא יעלמו מעצמם. נשמע לי שאם תקבלי עזרה מתאימה, יש לך סיכוי טוב מאד לצאת מהמצב. דווקא בגלל שאת מדברת על חוויה מאד קשה של אובדן ואבל, חוסר ובדידות, אני חושבת שטיפול תרופתי לא מספיק. את צריכה בן אדם אמיתי לעבד מולו את כל הדברים שמטרידים אותך ומביאים לרמה כזאת עמוקה של סבל.

אהבתי את הכינוי שבחרת לעצמך. זה מראה שעם כל הקושי המאוד ברור ואוביקטיבי, את רוצה ומקווה לפרוח. אובדן אמא הוא תמיד קשה ומסובך, ודורש עיבוד. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל צעיר, ובסיפור מורכב גם אצל בעלך. אני קוראת בדבריך בעיקר את הבדידות. בדידות היא מצב מאוד סוביקטיבי. אני מכירה אנשים שמוקפים משפחה וחברים ועדיין מרגישים בדידות, ואנשים שמתרחקים מחברה והם מלאים וגדושים. מכאן, שקשה להמליץ על פתרונות מעשיים (כמו איפה אפשר למצוא חברים ומה ניתן לעשות כדי להפיג את הבדידות). אני מאוד ממליצה לך לגשת לטיפול פסיכולוגי, שיעזור לך לשוב ולפרוח. בהצלחה רינת

שלום אני נמצא במצב קשה מאוד כרגע בחיים שלי אני פשוט מרגיש על הפנים בחינה נפשית ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי אני צריך עזרה דחוף

אם אתה מרגיש שהמצב שלך הוא שאתה עלול לפגוע בעצמך - עליך לראות איש מקצוע בדחיפות. אפשרות אחת היא לקבוע בהקדם תור לפסיכיאטר פרטי - רצוי פסיכיאטר שיש לו גם התמחות בפסיכותרפיה, או לקבוע עם פסיכולוג קליני. אתה יכול גם לעשות זאת דרך קופת חולים, אבל אם המצב *ממש* דחוף אפשרות אחרת היא לגשת לחדר מיון ולבקש מיון פסיכיאטרי - זאת עיצה שד"ר קפלן - שנמצא בחופשה - נתן כאן בעבר. בכל מקרה, אם אתה מרגיש רע, זה הזמן לפעול. אם קשה לך לעשות את הצעדים האלה לבד, בקש עזרה מהמשפחה/חברים. תרגיש טוב.

כשאני מרגישה על הפנים וממש רע אני הולכת לים. יש בים משהוא מרגיע שנותן כוחות . אפשר ללכת לחשוב ולפתור עינינים שמציקים לנו בינינו לבין עצמינו. בתקופה הקשה ביותר בחיי הלכתי והרגשתי יחסית הרבה יותר טוב. שווה לנסות

לך לפסיכולוג

על מה מעידה רעידות בידים? בהכרח מתח וחרדה או יכולה להיות גם סיבה פיזיולוגית?

תפני לאבחון נוירולוגי כדי לשלול (או לאשר) סיבות פיזיולוגיות, ויש כאלה. לאחר מכן, אם אין בעיה פיזיולוגית, תפני לייעוץ נפשי.

יכול להיות גם להעיד על בעיה בתפקוד בלוטת התריס. כדאי להתחיל אצל רופא/ת משפחה ולעשות בדיקות כלליות, דופק, בדיקות דם להורמונים שקשורים לבלוטת התריס

כבר חצי שנה אני מבצע פעילות מינית כמעט כל יום, וכל פעם אחרי שאני עושה זאת אני אומר לעצמי שזאת הפעם האחרונה, אבל אני כל פעם חוזר על זה מחדש ולא מצליח להפסיק. אני חייב להפסיק את זה ואני לא מצליח, איך אני יכול להפסיק את זה פעם אחת ולתמיד? תודה מראש על העזרה.

אני מניחה שאתה מתכוון לאוננות... נכון? באופן כללי, נשים וגברים מאוננים. גם אם הם בזוגיות, וגם אם הם לבד, גם בגיל צעיר (מהילדות) ואפילו בגיל זיקנה. אם אתה מנסה לשנות תכונה אנושית בסיסית ביותר, סביר להניח שלא תצליח לשנות אותה. מהשאלה שלך לא ברור לי בן כמה אתה. אם אתה נער, או גבר מבוגר. באופן כללי אני חושבת שטיפול בשיחות (עם פסיכולוג) יכול לשחרר אותך מרגשי האשמה שאתה מרגיש, ולראות מה הדרך הכי נכונה בשבילך להתייחס למין, ולמיניות. אני חושבת שזה העיקר כרגע, להקל על המצוקה הנפשית שלך. הכי טוב שאני יודעת להגיד לך זה שמה שאתה לא עושה, כולם עושים אותו. הייתי אפילו אומרת שהרבה אנשים נהנים מאוננות ולא רואים בה משהו רע. מקווה שזה עוזר לך ולו במעט.

לילה ,ברוך שובך הצלחה והגשמה עצמית, יישר כוח.

הכרתי בחור ובהתחלה הקשר שלנו החל ללא מילים תקופה ארוכה, במבטים בלבד. צופים מהצד (אנשים זרים) אמרו לי שאני מוצאת חן בעיניו. לפני כמה זמן הבנתי שהוא מוצא חן בעיניי והוא הבין שהוא מוצא חן בעיניי. חשוב לומר כי אנו מעולמות שונים. לפני כמה ימים הוא ואני היינו באותו מקום ולא שמתי לב שהוא שם והתיישבתי בדיוק מאחוריו. הוא ישב ליד בחורה צעירה שהוא מכיר והם דברו. דרך מראה זיהיתי אותו, והוא זיהה אותי כי ראה אותי נכנסת. אם הייתי רואה אותו הייתי אומרת שלום ולא הייתי יושבת מאחוריהם. זה בטוח. לדברי הבחורה הוא כל הזמן הסתכל במראה. העניין הוא שבשלב מסויים הוא ביקש את מס' הפלאפון שלה. ואני מאחוריו, יושבת ושומעת. מה דעתכם? למה הוא עשה זאת? האם הייתם נפגעים? כועסים? מתעלמים? אשמח לכל תגובה...

היי, לא בטוח שהייתי עושה משהו. עדי

אין מה לעשות וגם לא ניתן לדעת מדוע. אין בינכם מחויבות ולכן זכותו. את בטח רוצה לדעת אם המעשה שלו מכוון אליך בדרך כלשהי-יש רק דרך אחת לדעת. והתשובה אצלו. אבל לא הייתי שואלת וגם לא מנסה לנחש. הוא הוא אכן מעוניין בך- הוא יפלס את הדרך. גם את יכולה לזום , אם בא לך..

הפורום נרגע ויחזור למתכונתו הטיבעית ולפעילויות אותן אמור למלא מלכתחילה. התגלותו הנעלה ביותר של הכוח היא בסרוב לנצלו לרעה. החלטות משמעותיות גומלות בלב,המוח רק נועד להוציאן לפועל. לעיתים יש להתעלות מעל האגו והשיקולים האישיים ולהפגין אלטרואיזם חרף רשפי העלבון והקלס. ערכו של הנר אינו בשעווה המותירה עקבות כי אם באורו. אתן עוזרות לאנשים כאן וזהו האור שאליו צריך להמשיך ולתרום. אמנם הכלל הגדול בהתמדה הוא לדעת מתי לחדול ממנה אך לא בשלה העת לכך,וודאי תסכימו לכך. לילה אומרת כי הגיע הזמן לפנות המקום לאחרים שיביעו עצמם כאילו היתה שחקנית על במה שמפנה מקומה גם לשחקני משנה בעוד שההופעה על הבמה כאן הנושאת בצידה את היכולת להתבטא בטלה בשישים אל מול ערכו הלא יתואר של מתן הסעד הנפשי לניזקקים.אם כך עלייך לפנות אל צו מצפונך ולהחליט מאיזה מקום את מגיעה לכאן עמוק בפנים..הנעלב האישי,או זה התורם מעצמו גם במחיר פגיעה אישית. רוב האנשים מעדיפים לוותר על זכויתיהם מאשר על מנהגיהם,אלו ייעקרו רק ביזע ודמעות- קבלי זאת באהדה וחיזרי לתרום. אפרת- תעסוקתו של אדם אינה זהותו כי אם רק תלבושתו,נראה כי בעומדם בפני האדם ברירות שונות רוב האנשים יבחרו בגרועה שבהן,נסי להתעלות מעל תחושת האכזבה וכפיות הטובה והביני כי התרומה כאן הינה סוג של התנדבות שלא זו בלבד שאינה נושאת שכר מעשי כי אם גם גוזלת לעיתים מכוחו של הרצון ההפכפך הנתון ללחציו של האגו השטלתן. בברכת חתימה טובה וצום כשר חפרפרת

שתלטן שתלטן שתלטן שתטלן

לא הבנתי. האם זו דרכך להתנצל? אם כן, תעשה את זה ברור.

מה הקטע הזה של להשפיל אנשים בפומבי? לא חייבים להאמין ברפואה אלטרנטיבית, אבל לכתוב כאלה דברים למישהי שכן מאמינה ועוסקת בזה? מה הרווח שבתגובה כזו? ומה זה משנה מה אפרת בחרה ללמוד? קרימינלוגיה זה תחום נרחב ומרתק כשלעצמו, לא נחות או נעלה לעומת פסיכולוגיה קלינית. ומי אמר שבחיים חייבים להתמקד בתחום אחד? אדם לא יכול ללמוד מקצוע מסויים ובמקביל להשתתף בפורומים מתחום מעט שונה? מעניין... איזה כינוי זה "חפרפרת" - מעיד על מגורים במחילות מתחת לאדמה, תזונה שמבוססת על שורשים ושרצים. קשה לומר שהחפרפרות אינטליגנטיות... ואם הכוונה היא לחפרפרת במובן של מרגל אז... טוב זה כבר מדבר בשם עצמו.

עדיף להיות חפרפרת אוכלת שרצים ושורשים מאשר להיות..."סתם"......ותחשבי על זה

מתארגנת קבוצת תמיכה לסובלים מדיכאון ו/או חרדה .למעוניינים להצטרף נא לכתוב ל [email protected] .

מי מנחה את הקבוצה?

היי אני יודעת שד"ר אורן בחופשה, אבל אשמח אם חברי הפורום יענו לי, אני תמיד נהנית לקרוא את תגובותיכם, בפרט של אפרת ולילה. טוב, בזמן האחרון אני לא ישנה טוב בלילות וכל היום מסתובבת עם דמעות בעיניים. חשוב לי לציין שהרגישות שלי מאד גבוהה אני מניחה שזה קשור להיותי בהריון. אני מוצאת את עצמי בוכה בזמן נסיעה ואתמול באמצע הלילה קמתי ובכיתי כ-10 דקות. אני רוצה לציין שבעבר היה לי ממש קשה לבכות. תמיד קינאתי באנשים שיכלו לבכות. עכשיו אני מניחה שבגלל ההורמונים בשילוב הטיפול הפסיכולוגי חזרו אלי הדמעות. הבכי הוא לא סתם אלא עם סיבה: הייתה לי ילדות איומה שממש קשה לי "להרגיש" אותה ולכאוב אותה וכל הזמן התחמקתי ממנה, היום, אני מניחה בגלל ההריון, אני מתחברת בקלות יתרה ובעל כורחי אל התמונות ואל הכאב הגדול שאני סוחבת שנים. גם עכשיו בזמן שאני כותבת יש לי דמעות... ממש מוזר. שאלתי: האם הבכי הוא בעצם שחרור מהכאב ומפה הדרך "לריפוי" אשמח לקבל כל תגובה יום נעים ניבה

לבכות זה לא מאד שונה מלצחוק. יש רגש והוא מחפש ביטוי... אם את יכולה תרשי לעצמך להיות הכי טבעית שאת יכולה. אולי אחרי שתבכי תוכלי לאזן את הבכי בקצת צחוק משוחרר. כי כאשר חסום - קשה גם לצחוק. וכאשר דברים משתחחרים יש פתאום מקום להכל - לעצב וגם לשימחה. ושיהיה לך המשך הריון קל והרבה אושר (ועצב שאפשר להכיל) בהמשך.

בהמשך לכתיבתי ב21.9 אני רוצה לציין שאתמול ללא שום תרופה יצאתי לקניות ושהיתי בחנות ענקית שעות על גבי שעות והרגשתי מעולה הייתי פשוט מאושרת שהנה עליתי על הגל הנכון בלי שום טיפול אבל היום הכל חזר ובגדול מייד כשהתעוררתי הרגשתי שוב את חוסר היציבות שלי ושוב אני מיואשת קרה לכם שפתאום ליום הרגשתם טוב ואז שוב גרוע אני מתכוונת מבחינת חוסר היציבות מה שנקרא dizziness?

לירון שלום גם אני סובלת מבעיה זהה לשלך. כל התופעה הזו זה "גלים" אחרי כל עליה באה נפילה ולהפך. ברגע שתוכלי להתעלם מהנפילות ולא להתייחס אליהן ולהמשיך לתפקד, אז תראי שיהיו פחות נפילות. אני זוכרת שפעם כשהייתי מצליחה לעשות משהו "נורמלי" כמו לדבר עם מכר מבלי לקבל סחרחורת, הייתי בטוחה שהנה זה עבר, וכשזה היה חוזר אפילו יום למחרת, הייתי בוכה. כיום אני לוקחת בחשבון שזה דבר שלא עובר מהר, ואין תרופות פלא, ואני עושה הכל, עובדת, ילדים קטנים, טיולים, קניות וכשזה קורה, אני פשוט מתעלמת וממשיכה הלאה. בהצלחה לשתינו וגמר חתימה טובה מיטל

הי מיטל היה לי כזה כיף לקרוא שגם את יושבת סירה שלי. אף אחד לא יודע איזו הרגשה מגעילה זו פשוט אין לי חשק לכלום רק לשבת בבית במקום נוח וסמוך למשענת לראש. האם את לוקחת תרופות? או שבטיפול פסיכולוגי?

לירון שלום אני לא לוקחת תרופות כי יש לי פחד מתופעות לוואי, מטיפול פסיכולוגי נואשתי כי הרגשתי שהמטפל חוזר על עצמו בכל פגישה והכיס בנתיים מתרוקן. יש ספר שנקרא "מחשבות ורגשות" או ספר "מלחץ להצלחה" שיכול להועיל. וחוץ מזה הטיפול הטוב ביותר הוא לא לשבת בבית אלא להפך, לצאת כמה שיותר אפילו בהדרגה, כל פעם להוסיף עוד מרחק ולא להימנע משום דבר, זה הכי חשוב. מיטל

רינת ודון שלום גם אני סובלת מבעיה כמו של לירון. אבל אני חיה עם זה ללא דיכאון רק התקפי חרדה ברחוב או בשיחה עם אנשים וכו'. וכמובן שהמחשבה על זה כל הזמן בראש. נואשתי מטיפול פסיכולוגי ופשוט אני לא מגבילה את עצמי בכלום, נוסעת מטיילת וכו' ומחכה שאולי יום יבוא וזה יעבור. בכל זאת אני רוצה לשאול האם הכדור העלים את המחשבה על החרדה, כמה זמן טיפול נדרש, ומה קורה שמפסיקים עם הכדור?

אני לא יודעת אם לחכות שזה יעבור זה פיתרון טוב. אני חייבת לציין שמה שגרם להתקפי חרדה אצלי לעבור היה שילוב של טיפול נפשי מעולה וטיפול תרופתי. ללא אחד מהם זה לא היה קורה. למה נואשת מטיפול פסיכולוגי? הכדור עוזר גם לצאת מהמעגל של החרדה. זה הרי מעגל, ברגע שאת חושבת על זה כל הזמן ופוחדת מתי זה יגיע, זה לא מאכזב וזה מגיע... אני בניגוד אלייך לא יצאתי מהבית מחשש שזה יקרה לי ואז יום אחד פשוט החלטתי שלא אכפת לי שזה יקרה והתחלתי לצאת והרי זה פלא כשהשלמתי עם החרדות הם הפסיקו לאט לאט. צריך ללמוד לקבל אותם. בכל אופן את צרכיה ללכת במקביל לכדורים לטיפול פסיכולוגי כדי להבין למה זה קורה לך ולשנות דברים בחשיבה. זה מה שלי עזר בכל אופן. לגבי הפסקת הכדור, אני עדיין לוקחת אותו אז אני לא הכתובת המתאימה לשאול. אבל לפי דברייה של הפסיכולוגית שלי ברגע שאת התגברת על המשבר אין סיבה שזה יחזור אלייך כשאת מפסיקה. מקווה שעזרתי קצת דון

אני לא סבלתי מהתקפי חרדה, נעזרתי בסרוקסט מסיבות אחרות (חרדה כללית סביב אירועים מעוררי חרדה וסימני דכאון - הרבה פעמים זה הולך יחד). השתמשתי בכדור במשך כשנה. זאת היתה השנה הרגועה והנפלאה בחיי. עם מעט סיפוק מיני, ושלושה ק"ג עודפים (אלה תופעות הלואי של הכדור, לא אצל כולם) אבל עם התקדמות נפלאה בטיפול הפסיכולוגי. הורדתי את המינון בהדרגה. ממש רבע כדור כל פעם, עד שהפסקתי לגמרי. לא היו תופעות לוואי, ובעזרת התקדמות הטיפול הפסיכולוגי חל שיפור רציני במצב. אם רע לך, אני ממליצה בחום. חבל לסבול.

אני בת 55 לפני 4 חודשים התחלתי בשנית עם חוסר היציבות שלי שמתבטאת בהרגשת נפילה או התעלפות אני מרגישה שאני חייבת ללכת לאורך הקיר ולהחזיק בו. בתור לקופה אני מרגישה שאוטוטו אני עומדת ליפול ובכלל בכל חנות וגם אם אני פוגשת מכר אני מרגישה שאני עומדת ליפול דברשלא קורה . הכי טוב לי כשאני יושבת באוטו שלי ונוהגת הכי טוב לי במיטה שלי אני נשואה ויש לי 4 ילדים כולם גדולים כל החיים אני דאגנית מאד פחדנית מכל דבר יש לציין שלפני 3 שנים עברתי התקפים דומים ובעזרת טיפול אלטרנטיבי ובעזרת תרופות דמה יצאתי מזה לאט לאט כרגע רופא המשפחה נתן לי קסנקס ואמר לי שזה יוציא אותי מהרגשה זו אני פוחדת לקחת את התרופה מאחר והיא מאד ממכרת מה לעשות?להמשיך ככה לחיות?אני פוחדת ממחלות מרופאים מבדיקות ואני טיפוס פסימי מלידה

הי, אני מניחה שאם את פונה לפורום הזה אז את כבר מודעת לכך שהבעיה היא פסיכולוגית ולא רפואית. (בכל מקרה שווה לעשות בדיקה כללית). בתור מרפאה אלטרנטיבית, אני אישית בכל זאת הייתי ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי מסודר ולטפל בבעיה מהשורש. בהצלחה

אבוי לנו ממרפאים אלטרנטיביים שכמותך שאינם מאמינים במקוצעם וכנראה בחרו בו מפאת חוסר ברירה והתפשרות כפוייה. מן הראוי היה לערוך בדק בית ולבדוק את עצמך ואת אמותך בכישורי המקצוע המפוקפק שבחרת לעצמך לפני שאת משיאה עצות לאחרים.

היי לירון אכן, קסנקס היא תרופה מאוד ממכרת. אבל יש היום תרופות נוגדות חרדה ודכאון, אשר יכולות, יחד עם טיפול פסיכולוגי, לעזור. קסנקס לוקחים בדרך כלל רק במצב האקוטי, עד שהתרופות מתחילות להשפיע (אחרי שבועיים שלושה), ואז מפסיקים עם הקסנקס. בכל מקרה, אני ממליצה לך לפנות לפסיכיאטר, לצורך אבחון מדוייק של הבעייה, והתאמת תרופה. חבל שתסבלי. אגב, איך בדיוק עוזרות "תרופות דמה"? רינת

קסאנקס זה תרופה ממכרת, ורק אם הפסיכיאטר שלך באמת באמת אחראי ורק אם לך יש משמעת עצמית קפדנית שלא לקחת יותר ממספר הכדורים שהוא אמר לך לקחת, רק אז תסכימי לקחת. אבל תתעקשי על סרוקסאט, זה כדור מעולה!!! הוא מאד עזר לי כשסבלתי מהתקפי חרדה והוא לא ממכר. החיסרון היחיד זה שהוא מתחיל לפעול רק אחרי 3 שבועות ויש לו בהתחלה תופעות לוואי אבל הוא מעולה ושווה לסבול את התופעות לוואי. ברור שאת חווה התקפי חרדה, הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול פסיכולוגי... דון

איך ענינו תשובה כל כך דומה בהפרש של דקה.... כנראה שאין חכם כבעל ניסיון. אגב, גם הניסיון שלי הוא עם סרוקסט. רינת

קסאנקס זה תרופה ממכרת, ורק אם הפסיכיאטר שלך באמת באמת אחראי ורק אם לך יש משמעת עצמית קפדנית שלא לקחת יותר ממספר הכדורים שהוא אמר לך לקחת, רק אז תסכימי לקחת. אבל תתעקשי על סרוקסאט, זה כדור מעולה!!! הוא מאד עזר לי כשסבלתי מהתקפי חרדה והוא לא ממכר. החיסרון היחיד זה שהוא מתחיל לפעול רק אחרי 3 שבועות ויש לו בהתחלה תופעות לוואי אבל הוא מעולה ושווה לסבול את התופעות לוואי. ברור שאת חווה התקפי חרדה, הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול פסיכולוגי... דון

בשם הפרטי? בשם חיבה? בשם המשפחה? בצורה רישמית או עם כינוי ד"ר או מר/גב' וכד'? בשם שאתם המצאתם? האם זה משתנה? בהתאם למצב? האם אתם לא קוראים לו/לה בשם, או עדיין לא יודעים איך לקרוא לו... האם אתם מכנים אותו/ה בשם אחר כשאתם מדברים עליו/ה עם מישהו אחר? האם יש בזה כדי לרמז על מידת הקירבה בינכם? אשמח אם תענו לי תודה לכולם

בהתחלה קראתי לו דר'.... אח"כ לאט לאט כבר הפסקתי לקרוא לו... הוא גם שם לב שהפסקתי עם זה, ופעם מזמן, כשהבאתי לו ספר ליום ההולדת שלו אמרתי לו שהמתנה היא לא לדר' ... אלא לחיים (שמו הפרטי). אבל זה דו סיתרי. לדוגמה: בהתחלה כשהוא היה מתקשר הוא היה אומר : 'שלום, מדבר דר'...' היום הוא כבר לא מציג את עצמו, אלא אומר 'היי' קצת ארוך, מתמהמה, כאילו ברור שאני צריכה לזהות אותו. או כשהוא משאיר לי הודעה, הוא פשוט אומר את ההודעה, בלי להזדהות. אני חושבת שלעניין השם יש בהחלט חלק במידת הקירבה למטפל. אבל גם עניין של נורמה. למשל- לפסיכולוג קוראים בשמו פעמים רבות יותר, ולפסיכיאטר נהוג להתמיד בדר'... אפרת

כמובן שבשם הפרטי.

בשמו הפרטי. אני לא מרבה לדבר עליו עם אחרים, אבל אם אני בכל זאת מזכירה אותו, אני מכנה אותו "המטפל שלי"(אומר ש...), ואם זה בשיחה עם מישהו ממש קרוב, אני מכנה אותו בשמו. שאלה מעניינת... אגב, אפרת, מאיפה את יודעת את תאריך יום ההולדת של המטפל שלך? גם הוא קונה לך מתנה ליום ההולדת? לאירועים אחרים? רינת

את תאריך יום ההולדת שלו כי יצא לנו לדבר על זה כי אנחנו בני אותו מזל, וכשהייתה לי יומולדת אז אכלנו יחד עוגה שאני הבאתי עם קפה שהוא הכין וכו' הוא לא קונה לי מתנות, אבל בהחלט מציין את זה- בשיחת טלפון אם לא יוצא לנו להפגש באותו יום, כמו למשל טלפון לשנה טובה, או אפילו אחרי בחינה חשובה. זה לא ממש מאפיין מטפלים, אבל נוצר בינינו קשר מאוד מיוחד,הוא גם עוזר לי הרבה בלימודים, אני מתחילה דוקטורט בקרימינולוגיה והוא פסיכיאטר מומחה לפסיכיאטריה משפטית אז לפעמים קצת גולשים. אפרת

בשמה הפרטי ... היא לא דר' ((: לפעמים מאחורי הגב גם ממציאה לה שמות חיבה, למשל צ'ו כתוספת לשם שלה... אבל לא בפנייה, מביך אותי...

מוסיפה לו כינוי חיבה מאחורי הגב....

שלום אני גבר בן 31 ונשוי מס' שנים + ילד, אישתי צעירה ממני ב - 5 שנים. תמיד אשתי אמרה לי שאני לא מספיק מיני או יצירתי. בשנה וחצי האחרונה החשק המיני ירד, בגלל עבודה רבה (לא פיזית, אבל עם המון מחשבה). וגם כשיש מין אז הוא נעשה במהירות ואחת לחודשיים - חודשיים וחצי. (ניתן לספור ב10 אצבעות כמה היה בשנה וחצי האחרונה). אשתי עברה שינויים חיצוניים מאז חתונתנו אך אני אוהב אותה מאוד. בזמן המגע המיני היא משתדלת לענג אותי בכל דרך - היא היצירתית והמינית מבין שנינו, והיא זאת שרוצה רוב הזמן מגע אך אני רוב הזמן מסרב בגלל העייפות וטרדות היום וגם שזה קורה אני ממש סולד ממגע אוראלי וכאלה. המצב הגיע לכך שהיא פשוט אומרת לי שאם אני לא אקח את עצמי בידיים היא תמצא ידיים אחרות ושאני זה שבעצם יהיה האשם כי נמאס לה ושהיא התעייפה מהזוגיות הזאת ושזה מעליב אותה הסרוב שלי. אבל אני עייף. האם זאת סיבה מספיק טובה שתבגוד בי אני מאוד מפחד מזה, אבל אני בבעיה. מבחינה פיזית אין בעיה - יש לי זקפה ואפילו במהלך היום יכולה להתעורר אצלי בגלל אשה יפה, אבל בשעות הערב שאני חוזר אני גמור מעייפות וחוזר ללא מצב רוח. ניסיתי בשישי שבת לנוח הרבה ושום דבר ומבחינה רפואית הכל תקין עברתי בדיקות זקוק לעצה ברי

אתה צריך לברר עם עצמך מה גרם לירידת החשק המיני שלך כלפי אשתך. ציינת כי היא עברה שינויים חיצוניים מאז נישואיכם - יכול להיות שעדיין לא ממש הצלחת להשלים עם השינויים ולקבל אותה איך שהיא היום, וגם יכול להיות ששינויים אלה הפכו אותה ליותר אטרקטיבית ונחשקת מה שיכול לעורר אצלך חרדת ביצוע וחששות שהיא אכן תפנה לך עורף ותחפש לעצמה גבר אחר. ככה או ככה, אתה בבעיה שעליך לפתור. נסה לפנות לייעוץ אצל מטפל/ת סקסולוגי כדי לברר איתו/ה את שורש הבעיה ולהתגבר עליה. אל תשכח שאנחנו מסדרים את העדיפויות בהתאם לרצונות ולמאווים שלנו ואם אתה מחליט שאתה עייף מדי לסקס עם אשתך, ולא עייף לדברים אחרים - זה אכן דורש בדיקה.

היי אורן. שמי נעמה, ואני סיימתי השנה י"ב לא גמרתי את כל הבגרויות כי היה לי קשה יותר מידי ביד, אני לקוית למידה.. בכל אופן, הייתי במשך שנה אנורקסית(זה היה מלפני שנתיים) עכשיו אני ממש לא בקטע הזה.. אין לי פסיכולוג כי כל הדרכים שניסתי לא אפשרו כי ההורים שלי נגד, הובחן ב 2 לאוקטובור אני בת 18 אני הלך ללא ידיעת ההורים במרכז הילד של משרד הבריאות ברחוב הארבעה בת"א, אתה מכיר? אני פשוט יודעת שזה בחנים שם.. ויותר נוח לי שם, אני לא מתכוונת להגיד לצבא. כמובן יש לי זמן עד הגיוס באפריל, כי אין לי שום מיוזנים וזימונים אני בכלל צהלי, לכן הם אפילו לא בודקים זאת. למרות שאני ממש לא בקטע של האנורקסיה יותר, אני מודעת שאני צריכה אומנם. אני רוצה לשמוע את דעתך על אותו מקום. ככה.. ממה אני מפחדת בדיוק? אני עושה 4 פעמיים בשבוע אירובי באותו שבוע, יש לי גא'ז פעם אחת בשבוע, או פעמיי ם בשבוע(זה בכרטיסיה) ואני נורא נהנת לרקוד(זה משחרר), אני ילדה נורא מתוחה, אוקי דוגמא, התקבלתי לעבוד במקדונלס ממש עכשיו התקשרו להגיד לי, וממש שמחתי שהתקבלתי.. אבל מה? אני מפחדת שלא יהיה לי זמן להפגש עם אנשים וגם לעשות כושר(שזה דבר הכי חשוב לי בחיםי הכשור), גם וגם וגם,... מרוב שאני מפחדת שלאבד קשר עם אנשים בגלל הכושר והעבודה אני לא ישנה טובה בלילה, אני עכשיו ניסתי להירדם(כי לא ישנתי טוב בלילה)(מעניןןן למה...) ואני פשוט מפחדת שאנשים ישכחו אותי. שלא יהיה לי זמן, לכלום הראש שלי מתפוצץ עד כדי דאגה. ואני מרגישה רע.. אני אומרת לעצמי כל הזמן שמי שיואהב אותי, והב אותי ולא משנה מה.. לכבוד היומולדת שלי ובגלל שהרסתי את חילוף החומרים(על ידי בסידקות דם- שהגיעו התוצאות) לכן גם עם אני לא רוצה ובלי שום קשר מזלי שאני מאוד אוהבת, לעשות ספורט אני חייבת כל פעילות אירובית לעשות 4 פעמיים בשבוע ולפחות שתיים עיצוב, כדי לשפר את החילוף, (אבל לא משנה, אני נהנת בזה). בכל אופן.. ליומולדת שלי מעינים לי תזונאיית מוויניגט פרטית שמתמחה אך ורק בנושא שלי. ואני ממש שמחה, אני רוצה לראות מה יהיה, ואיך נשפר אותו ביחד.. וחוץ מזה כואב לי הראש היידים שלי רועודת (כי אני מפחדת.. מכל מה שכתבתי לך פה, שלא יהיה לי זמן) אולי אני חושבת לפעמים שאני רק חושבת שלא יהיה לי זמן, ועם לא יהיה לי כוח אחרי העבודה להתעמל(זה כ"כ חשוב לי).. טוב כואב לי הראש... אני מחכה לתשובה כי אני זקוקה כ"כ לתמיכה.. תודה רבה נועה

הי נעמה, מדבריך אני מבינה שאת חוששת שלא תצליחי לשלב בין הספורט לעבודה, לחברים ושאר דברים. אני מתארת לעצמי שאת לא עושה ספורט מהבוקר ועד הערב. גם במקדונלדס את לא חייבת לעבוד כל יום ו/או כל היום. דווקא שם העבודה במשמרות ולא מחייבת לעבוד כל יום. הייתי מציעה לך לשבת מול יומן ולבחון כמה שעות בשבוע את רוצה להקדיש לספורט. בזמן הנותר, תשבצי עצמך לעבודה, לחברים ולשאר דברים בהם את מעוניינת לעסוק. דווקא נראה לי שיש לך לא מעט זמן פנוי- סיימת ללמוד ואינך מחוייבת למסגרת כלשהי. אולי תבקשי ממישהו לעזור לך לעשות תכנון זמן. אגב, אני חושבת שקיבלת החלטה נכונה מאוד ללכת לטיפול. טיפול יסייע לך לעשות קצת סדר בדברים ולהתמודד עם הפחדים. בהצלחה.

שלום בבעיה הקודמת שתיארתי "פחד מראיון" המלצתם לי לקבל טיפול התנהגותי/קוגניטבי, אך אינני יודע היכן נותנים טיפול כזה. האם תוכלו לעזור לי ? אני גר בישוב יקנעם בין עפולה לחיפה. תוכלו לעייין הנושא היה "פחד מראיון" שפרסמתי ב 15/9 וקיבלתי תשובות מלילה וממשקיפה. תודה על עזרתכן, רונן

שלום רונן, אני שולחת לך קישור לאתר בו תמצא רשימת מטפלים קוגניטיביים התנהגותיים על פי תחומים ועל פי אזורי מגורים: http://itacbt.co.il/alphone.pdf בהצלחה, שיר

לילה תעשי טובה לכולם ותחזרי....חסרונך מורגש ביותר.... ואני בטוחה שעוד הרבה חושבים כמוני. לא ייתכן , שבגלל כמה קטנוניים תפסיקי לנדב את עצותייך המועילות...

לילה איך תהיי פעם פסיכולוגית אם אינך יכולה להתמודד עם קצת זובור מהקבוצה?

זאת לא לילה כתבה את ההודעה. זאת מישהיא שמעריכה את לילה . ותפסיק כבר עם ההשמצות.

את כותבת "כמה קטנוניים" לדעתי זה אדם אחד שמצליח לחולל סערה........ זה מאוד נוח באינטרנט כל פעם כותבים שם אחר וכך בן אדם אחד יכול להפוך הכל

שלום מתגעגעת. אני במצב רוח לא כל כך טוב לאחרונה ומרגישה טוב יותר להיות בשקט עם עצמי בלי לדבר/לכתוב כל כך הרבה. בנוסף אני חושבת שזה שאין מישהו אחד שכל הזמן מגיב, מאפשר לאנשים אחרים להתבטא יותר ולעזור. כמובן שזה לא או - או וכולם יכולים לכתוב, אבל לפעמים נוצר מצב שבו אם מישהו אחד כל הזמן עונה וכותב, יש פחות מוטיבציה לאחרים לתרום מנסיונם והבנתם. אז אולי זה טוב שאני קצת נחה מהכל. בכלל מנוחה זה דבר טוב... תודה בכל מקרה על מה שכתבת. יעל (לילה).

שלום.. אני לא ביקרתי בפורום די הרבה זמן , וכשנכנסתי ראיתי שהכל פה מתעסק בקטנוניות כזו של הסמכויות של לילה וכו'. זה ממש מזכיר גנון, של ילדים שכועסים שמינו מישהו אחר להיות האחראי ולא אותם. אני חושבת שלילה עזרה כאן להרבה אנשים ,כולל אותי, ואם מישהו רוצה להתחזות ולקרוא לעצמו לילה (בידיעה כמובן שהוא עושה זאת כדי לשבש כאן את הסדר) אז אכן ההודעה צריכה להמחק, והוא זה שלא מכבד את משתתפי הפורום.בכל אופן חבל על כל ההתעסקות בנושא הכל כך לא חשוב הזה, אם חשוב לכם שמנהל הפורום יהיה דוקטור, אז בינתיים יש מספיק פורומים אחרים- לכו לשם, ואם אתם רוצים רק עצה ואוזן קשבת, אז מה זה משנה מי נקרא האחראי? אני בטוחה שלמרות שלילה לא משתתפת יותר בפורום היא קוראת את ההודעות ומצטערת על כך שזה מה שקורה פה למרות שהיא השתדלה לעזור, ולכן אני חושבת שעוד אנשים צריכים לבקש ממנה להמשיך ולכתוב בפורום.

למלי, חסרונה של לילה בהחלט מורגש. אך לאור המצב שנוצר אני בהחלט יכולה להבין אותה. אני סבורה שעם שובו של ד"ר קפלן ירגעו הרוחות בפורום ולילה ודאי תשוב לבקר פה. אני לפחות מקווה. מבקרת

רציתי לשאול.אלכואליזם לאיזה הפרעת אישיות משתיכת? ומה קורה בהתמכרות הזאת? האם אצל גברים זו תוצאה של דיכאון?

היי מירב. האלכוהוליזם דומה מאד לשימוש בסמים, ובדרך כלל מדובר על אישיות לא יציבה שמתקשה להתמודד עם קשיי היומיום, חוסר יציבות רגשית ונטייה לחרדה ולדיכאון. ישנה מחלוקת בנוגע להגדרה הספציפית, אבל מקובל לראות את האישיות של המתמכר כ'הפרעת אישיות אדיקטיבית' ולפעמים 'הפרעת אישיות כפייתית' . לפי ההגדרה הפסיכיאטרית מדובר על ' הפרעת אישיות שקיים בה צורך כרוני וחוזר למלא צרכים אינסטינקטואליים'. האלכוהוליזם מוגדר כהפרעה כרונית בהתנהגות, הנובעת משתייה חוזרת וקבועה של אלכוהול ופוגעת בבריאות השותה ובתיפקודו הכלכלי או החברתי. מה שחשוב הוא יצירת התלות הפסיכולוגית וגם ההתמכרות הפיזית, כלומר, כדי להגיע למצב שאותו מבקש השותה, הוא צריך להגדיל בהדרגה את כמויות השתייה. לאלכוהוליזם, בנוסף , ישנן הפרעות נפשיות נלוות כמו תוקפנות,קושי להתמודד עם משימות פשוטות, לפעמים הפרעה בשיפוט, שינויים במצב הרוח, דיבור לא ברור, הפרעות בריכוז ובזיכרון וכד'. מקווה שעניתי על הרוב, אפרת

אלכוהוליזם לא מוגדרת כהפרעת אישיות עפ"י DSM4. מדובר על תלות בחומר פסיכואקטיבי- Substance Dependence .האישיות של מכור לאלכוהול איננה אחידה וקיימות אפשרויות רבות וגם משתנה מגברים לנשים ועוד. זה יכול להיות קשור למצוקות נפשיות כמו חרדה או דיכאון כאשר משתמשים באלכוהול בתור תרופה שמקלה באופן זמני על המצב הנפשי אך בטווח הארוך גורמת להתמכרות, ירידה בתיפקודים והחמרה ניכרת במצב הנפשי. הטיפול כולל גמילה פיזית מהאלכוהול ויותר חשוב- טיפול פסיכו-סוציאלי שנועד להחזיר את המכור לחיים נורמטיביים ולמנוע התדרדרות נוספת בעתיד.

הכתובת היא [email protected] ביי. אפרת

היי אפרת, אם את אפשרת הוותיקה תכתבי לי לאימייל שלי, אני מנסה למצוא אותך כבר כמה ימים. תודה רבה (משתתפת שקטה) מרילין [email protected]

כתבתי לך מייל אפרת

מה זו התופעה הזאת ? כשאני מבינה שאני צריכה לעשות משהו חשוב אז אין לי כוחות נפשיים לארגן את עצמי כדי לעשות אותו. וזה קורה לי דווקא בדברים חשובים למשל מקודם מישהי שלחה לי בקשה שאפרט יותר פרטים על מקרה כדי שהיא תוכל לעזור לי לנסח מכתב . ואני אמרתי לעצמי טוב אז עכשיו אני אפרט לה וברגע שעמדתי להתחיל פתאום הרגשתי התשה פיזית בכל הגוף ורצון לנוח מזה . אבל אני עושה דברים אחרים בשמחה באותו זמן ודווקא את הדבר הספציפי הזה אני לא מסוגלת לקחת עצמי בידיים ומרגישה מותשת ממש כמו שנופלים על הריצפה וקשה לקום ממנה. מה זו התופעה הזאת ? איזה תפקודים קשים לי : זה קורה לי כמעט בכל התפקודים במעט מהבסיסים ובהרבה מהתפקודים האקדמיים . אתן דוגמא למשל במטלה של לסדר דברים, מסמכים, ניירות, תיקיות במחשב או לסדר את החדר וכו'. אז כשאני מתחילה לסדר למשל את החדר אני מרגישה שכל רגל כבדה מאוד כאילו היא שוקלת 100 טון וכאילו אני מנסה להרים מאה טון כשאני מנסה להרים את הרגל. יש לי באותם רגעים חולשה כללית בכל השרירים וכשאני מנסה לקום אני נופלת וכשאני מנסה להרים אפילו כפית אני מתחילה להרים אותה ובאמצע לא יכולה יותר כאילו היא שוקלת הרבה ואני נופלת יחד איתה העייפות הזאת דומה לחוסר היכולת לקום אחרי תאונה שגרמה לשברים בכל הגוף שיש חולשה התשה מההלם שאי אפשר לקום ממש כמו שאדם נפצע בתאונה ממש כך. ואז כדי להוזיז את הרגל לצד השני אני לא יכולה להוזיז אותה כאילו היא משותקת ואני נאלצת עם שתי הידיים למשוך את הרגל כדי להביא אותה לצד השני כאילו היא משותקת. אני לא סובלת מדיכאון כי אם באותם רגעים יגידו לעשות דברים שאני אוהבת אני אקפוץ על הרגליים מאושר לעשות אותם. אני גם לא סובלת מפחדים ולא נראה לי שאני מפחדת ממשהו שקשור לביצוע המשימה ולכן לא נראה לי שהסיבה היא פחדים, אבל ברור שכשאני רואה את הרגליים שלי לא מגיבות כאילו הם כבדות ושוקלות מאה טון עם חולשה אז זה נותן בי המון רגשות אשמה שאני אוכלת את עצמי וזה מתבטא בכך שאני מחזיקה אצבעות ולוחצת אותן אחת בשניה כי אני לא שלמה עם חוסר היכולת שלי . הביטוי של האשמה העצמית קורה באותה צורה גם כשאני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שהתכוונתי במיוחד בסיטואציות שקשורות לדברים קריטיים שחשוב לי שיבינו אותי נכון בדברים שיש להם השפעה קריטית על גורל איכות חיי (כמו מפגש עם רופאים, הגשת כתב הגנה ותביעות וכו') שאז במקרים כאלה אני נזהר ומפחד לא להיפגע שוב פעם ולהינזק בנזק שההיקף שלו יהיה ארוך מאוד ובלתי הפיך. רציתי לשאול איך אני מתארת את התופעה הזאת בשפה קצרה יותר אבל שמתארת אותה. ורציתי לשאול מהי התופעה הזאת ? אני מבקשת לא להפנות אותי לטיפול שאליו כבר קבעתי תור אני פשוט רוצה מידע .

יש לך דיכאון וחרדה רצוי שתפני לפסיכיאטר שיאבחן אותך אין כל בושה בכך.

אני נבדקתי אצל פסיכיאטר שלא מצא חרדה או דיכאון ולא פסיכוזה ולא שום הפרעה נפשית. אפילו עשיתי מבחני אישיות ומבחנים פסיכודידקטיים ואומרים לי ששום דבר לא מצדיק את התחושות שלי. החיסרון בכל הבדיקות האלה הוא ששום בדיקה לא עשו לי ביזמן אמת כלומר ביזמן שאני צריכה לעשות מטלה . הבעיה הזאת פוגעת כאמור בכל התפקודים שלי סידור החדר וממש בהמון דברים כמו שכבר פירטתי. מה שאני רוצה מהפורום הוא לא טיפול או ריפוי או הפניה לפסיכיאטר אלא שתעזרו לי לנסח את הבעיה שלי כדי שאוכל לכתוב את הדברים בצורה ברורה יותר ובצורה שיבינו אותי . כי אולי לא הסברתי טוב את עצמי לפסיכיאטרים שהייתי אצלהם את הקשיים . ולכן ביקשתי פרטים על הבעיה ולדעת מהי התופעה הזאת כדי שאוכל לקבל מושגים שיעזרו לי לבטא את הקשיים שאותם תיארתי בצורה ארוכה ומדוייקת בהודעה הראשונה. אני מתחננת שתעזרו לי ושהמומחה יעזור ויכתוב לי תגובה ארוכה ומרובת מילים כדי שיהיו לי המילים לבטא את עצמי כשארצה להסביר את עצמי. אני מברכת אותכם בגמר חתימה טובה וכמו שתעזרו לי אלוהים יעזור לכם . שתהיו בריאים ושיהיה לכולנו רק טוב בחיים.

אין לך כלום, פשוט את כמו כל אדם נורמלי שלא מתחשק לו לפעמים לעשות כל מיני דברים מעייפים כמו לסדר את הבית וכו', אם את מעל גיל 333 בערך סימן שאני צודקת. תעשי חיים. וחוץ מזה מה קורה פה שאת מדברת פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה?

ישנו סוג של OCD שמאופיין במחשבות אבל בלי טקסים. האדם דש וטוחן מחשבות פילוסופיות או על דברים מהעבר א על דברים שמרגיזים אותו אבל בשום מצב אין טכסים לסוג זה של OCD . ואני מחפשת חומר על זה . אמרו לי שקוראים לזה משהו כמו Pure-O אבל זה לא השם העברי וגם בשם הלועזי לא מצאתי חומר על זה לפי Pure-O. אני מחפשת לדעת ד"ר אורן קפלן איך קוראים לסוג זה של OCD והיכן אפשר לקרא בעברית על הסוג הספציפי הזה . אשמח אם תעזור לי ותכתוב את השם המדוייק והמלא של הסוג הזה כי כנראה Pure-O הוא רק קיצור של ראשי תיבות של הסוג.

מדובר ב pure obsession כלומר, רק האובססיביות ללא הקומפולסיביות. סוג של ocd המאופיין במחשבות ללא בהתנהגות. אבל צריך לשאול את הרופא המאבחן, הוא מחוייב לתת לך הסבר מלא על האיבחון שקבע. אפרת

היי אפרת, אני חושבת שמחשבות טורדניות הן אלו בלי הקומפולסיות. נסי לחפש במנועי החיפוש ותראי שיש שם מספיק חומר גם על זה. האם את שואלת תחאורטית או אישית? כי אם אישית אז אני בטוחה שתטכלי לקבל כאן תשובות אחרות מנסיון אישי של משתתפים, לפחות עד שהד"ר היקר שלנו חוזר.

שלום אני לוקחת תרופות שנתיים 1תרוקטיל 25ממ ביום 5 2פאקסט 30ממ ביום 6 השאלה: אני רוצה לאפסק לקחת כדורים מה עושים במקום כדורים תודה

שלום לכולם, בטוח שכל מי שכותב פה נעזר לפחות פעם אחת ע"י ד"ר קפלן. אם פעם אחת נעזרנו והוא ענה לנו כשאנחנו נזקקנו לו, נראה לי שמן הראוי שעכשיו שהוא זקוק לנו בכדי לשמור על החדר הזה כשהוא לא כאן, אנחנו צריכים לעשות מאמץ בשבילו, כמו שהוא עושה בשבילינו כל יום, ולעזור. הוא כתב פעמים רבות שהוא היה רוצה לשמור על מקצועיות הפורום ולשמור על המטרה למענה הוא הוקם. אז אם הוא משקיע בנו כל יום בהתנדבות מוחלטת את זמנו ותשומת ליבו, איך זה שהפכנו את הפורום הזה לאיך שהוא נראה היום? בואו נתבגר קצת, אפילו שהמבוגר שלנו בחופשה, ונעזור לו להרגיש שהזמן שהוא משקיע בנו שווה את המאמץ. עוד מעט יום כיפור גם ככה נו... בואו נהיה נחמדים... שנה טובה עם תקווה שכל הנוטשים יחזרו. ברווז

למרות שד"ר קפלן הודיע באופן פומבי שהוא חוזר בו מהמינוי של לילה לתפקיד הצנזורית. כלומר לילה מנצלת פירצה במערכת בשביל לעשות בפורום דבר שניתן ונלקח ממנה אחרי יומיים. צריך לפנות להנהלת האתר כי מדובר בפריצה למערכת.

אז אולי תפני להנהלה ותעשי מה שאת חושבת - אבל בלי לערב אותנו. האתר בשבילי הוא מקום למצוא מרגוע וכרגע , גם זה נלקח ממני . בבקשה, יש אנשים , כמוני, שבאמת צריכים את האתר כמו שהוא בלי להתעסק בכל מה שמסביב. אני מתחננת אל תגרמו גם לי לעזוב את האתר עד לשובו של הדוקטור. אל תגרמו לי לעזוב את המקום היחידי שמשמש בשבילי כמפלט.

ייאוש, נו לא צריך להגזים כדאיל הזכיר כי דר קפלן באפלייה שעשה פה ובהחלטה לא ראוייה הוא שגרם למצב כפי שהוא עכשו.

הרי מה שעבר כבר לא משנה, וכבר אמנרתי שאין זה לעניין לדבר על בנאדם ביקורת בלי לתת לו יכולת להגיב. כל העניין ידובר כשהוא יחזור ובינתיים תפקידנו לדאוג שהפורום מחכה ותומך, ולא מבריח ומרחיק. לאולי עוזבת - תמשיכי לחזור לכאן. המשתתפים הקבועים עדיין כאן מאותן סיבות על אף הבאלאגן.

שלום אני מודה שטעיתי בציפיותיי. חשבתי כי כל המתלהמים למינהם וכל אלו שטעונים מארועים קודמים יוכלו לעצור בעד פרץ הרגשות וימנעו מלכתוב הודעות שאין להם מקום כאן במיוחד כשאין משגיח . המקום הפך לעי חורבות ונראה כי אם לא יינקטו צעדים של ממש אין סיבה מהותית להגיע לכאן. מי שייפגע מכך ביותר יהיו המשתתפים שבאים לקבל למצוא נחמה,מזור,משענת, דרך ניסיונם של האחרים. צר לי מאד שמיעוט כאן הופך את הפעילות שלשמה הוקם הפורום לבילתי אפשרית. אני בטוח שאם לא היה על הפרק את "תקרית לילה"..היו כבר מוצאים סיבה אחרת לפרוק את זעמם וריגשי הנחיתות ,כמו ילדים קטנים שמרגישים שהמשגיח איננו ופורקים כל עול. אני מאחל לכולם שנה טובה ובריאות טובה,הנפש והגוף יאיר. נ.ב כל המתלהמים שעומדים להגיב גם להודעה שלי,חיסכו מעצמיכם ,לא אהיה כאן לקרא אותן ומשום מה לא נראה לי שאפסיד פניני חכמה

קישטה, אידיוט!

רגע לא הבנתי את בעדו של יאיר או נגדו? לפי התגובות שלך בשרשור שלי, חשבתי שאת בעדו..

בתור אחד שכתב הודעות שרובן היו תקיפה, פגיעה, קללות, נאצות, העלבות בוטות וציטוטים מספרים של אנשים אחרים, אתה האחרון שצריך להטיף מוסר למישהו. מקווה שלפחות אתה מכיר בחלק שלך בכל מה שקרה כאן, באחריות הבלעדית שלך לכך שהפורום הפך למצונזר לתקופה מסויימת, ובכך שהברחת מכאן אנשים טובים שלא רצו להראות איתך באותו עמוד. הייה שלום ולא להתראות.

ברוך שפטרנו ממך.

בטח שתחזור לקרוא תגובות להודעות שלך... טיפוסים כמוך לא "עוזבים וזהו". כנראה שלא הבחנת בכך,שלמרות הכוונות הטובות שלך והידע הכל-כך תאורטי שלך, אתה מפריע לאנשים. אז במקום להאשים את כולם, למה שלא תפנה את האצבע כלפי עצמך ותעשה מעט בדק בית? גמר חתימה טובה... אתה צם השנה, נכון?

יאיר מזל טוב שהבנת שאתה צריך ללכת גם לי ולחתולים שלי נמאס ממך ממני ליז לירז ועוד

רציתי להגיד לכולם (מי שלא תהיו בכלל) שלום. בעקבות המצב שבו נכתבות הודעות בדויות בשמי אין הרבה שאני יכולה לעשות פרט לעזוב את הפורום. אז לכל מי שתוהה אני לא מתכוונת לכתוב עוד הודעות בפורום הזה, ואם יהיו הודעות מ"לילה" אתם יכולים להיות בטוחים שזאת לא הלילה שכתבה כאן לפני כן, אלא לילה חדשה ואחרת. מבחינתי לילה חדלה להתקיים ברגע זה. שלום לילה. (אתם יכולים להרגיש חופשי להגיד "ברוך שפטרנו" - אני יכולה לראת את התגובות זורמות. אח, איזה כף! הצלחנו לגרש אותה מהפורום!) שלום, יעל

לא ביקרתי בפורום זמן מה, אבל לפי קריאת ההודעות האחרונות הבנתי שהיה פה קצת בלאגן, ושנפגעת מכל העסק. העליתי פה שאלה בפורום בערך לפני כמה שבועות ועזרת לי מאוד מאוד מאוד. לפי דעתי עזרת גם להרבה אחרים. אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך, לדעתי אם תבחרי להיות מטפלת - יש לך את הכישורים לכך. רק טוב עידו

אני לא יודעת מי כתב את ההודעה בשמי

אתמול בלילה בשרשור שקצת יותר מטה שהנושא שלו הוא 'מענה' הייתה עוד הודעה קטנטנה בשמה של לילה, שמשום מה לא מופיעה כאן הבוקר. ההודעה נמחקה!!!!! אז ככה- מסתבר שדר' קפלן פשוט צחק על כולנו ולילה עדיין יכולה למחוק הודעות. ומסתבר שאכן עשתה את זה!!! ממש בושה וחרפה.

נכון!!!!! כנראה שמישהו כתב את זה בשמה של לילה, היא התעצבנה, ואז.... הופס, מסתבר שאפשר למחוק רק הודעה אחת מתוך עץ שלם. אז כל ההסברים הטכניים שכל ההודעות נמחקו, גם אלו שלא פגעו היו סתם שקר?! באמת, מעניין איך שהאמת יוצאת לאור תמיד. ביי ביי לפורום הזה, שלא מכבד את משתתפיו.

ההודעה עדיין שם , פעם הבאה תסתכלו יותר טוב לפני שאתן מפתחות תאוריות טיפשיות. לילה, תתעלמי. פשוט תתעלמי. הן רוצות להמשיך אם רגשי הנחיתות שיהנו , תמשיכי כהרגלך .

גלי יקרה, הפורום בימים אלו אינו מייצג את מהותו ויעילותו הרגילה אז צריך לקחת את העניין בחשבון. בקשר להודעה שנמחקה, אני לא יודעת איך ולמה זה קרה, אבל בתור בעלת פורום לשעבר, ניתן למחוק הודעה אחת בעץ רק אם היא האחרונה. אין לד"ר סיבות לשקר לנו בעניין משום שזהו הפורום אותון הוא מנהל ויש לו זכות לערוך אותו בהתאם ליכולות שניתנו לו בתור מנהל. נא לא להתלהם לחינם ובטח לא להשמיץ את הלא נמצאים זה לא הוגן. ברווז

שלום רב, אני בת 27 ובעלי בן 30 בעוד חודש "נחגוג" 4 שנות נישואין ועוד 5 שנות חברות (9 שנים ביחד), ובנוסף את יום הולדתו הראשון של בנינו (ב"ה). אני פונה לפורום זה מאחר והמצב הכלכלי אינו מאפשר לי/לנו פניה פרטית לעזרה. מאז שאני זוכרת את הזוגיות בינינו אני זו שמושכת... משכתי לחתונה וזה העיקר. כשהכרתי את בעלי הייתי בחורה חתיכה שלא משאירה גברים אדישים - מרשימה עם נוכחות. מאז עברו שנים והשמנתי תחילה 15 ק"ג לפני החתונה ועוד 15 ק"ג אחריה - 30 ק"ג עודף זה המון ומשנה את האדם חיצונית וכן פנימית, נעשיתי חסרת ביטחון. בתקופת החברות בינינו עברנו טלטלה - בגדתי בבן זוגי סטוץ ללילה, כמובן שטיפול זוגי שעברנו הוכיח לבעלי שהוא האשם העיקרי במצב מאחר ולא נתן לי תשומת לב ולא הבטיח את הזוגיות שלנו בהבטחה שהזוגיות מובילה למיסוד. באותה התקופה גילינו שלבעלי יש בעית פוריות ונזדקק לטיפול כדי להרות. ובעצם זה היה מאין עיסקת חבילה לא גלויה שהוא יסלח על הבגידה ואני אוהבת אותו ולכן נשארת איתו אל אף בעית הפוריות. העניין שבאמת אהבתי ובאמת לא היתה לי כוונה לעזוב. ואז הגיע ההצעה להתחתן והתחתנו, רצוי לציין שאז המצב המיני בינינו היה מין אחת לשבוע עד פעמיים לשבוע. - לא תמיד מספק ודי משעמם וחד צדדי, אני סיפקתי לו יותר גיוונים כגון מין אוראלי ותנוחות ועיסויים והוא היה רוב הזמן די פסיבי - בקיצור מתסכל, אך לפחות היה מין. התחתנו סיימנו תארים והיום אני לפני תואר נוסף. אך היום מצבנו בכי רע. לאחר החתונה גילינו שבעלי עקר לחלוטין ונאלצתי לעבור טיפול ובנוסף בזרע של תורם, עברתי הריון קשה כולו בשמירה ולידה טראומטית שנגמרה בניתוח מסובך, ובגידול של תינוק לא קל ובכיין נורא. המצב גרם לי להראות יחסית מוזנחת כי כל היום בבית עם תינוק שדורש ידיים כך שלא טיפלתי בעצמי חיצונית וגם לבית אין לי זמן ובשלנית אני לא מי יודע מה אבל לזה נמצא פתרון שסבתות הביאו אוכל חם וטעים. בחצי שנה האחרונה התרחקנו נורא, אין כבוד הדדי ובקושי אנחנו מדברים בינינו שלא נדבר על מין, בעלי צוחק עלי שאני שמנה ונראית זוועה ומאשים את בנינו שלא מאפשר לנו להתייחד. וכשיש זמן הוא בתרוץ שהוא עייף וכל הזמן הוא עייף. הוא עובד בתפקיד ניהולי בחברה שבה כולם מאופרים ויפים (תעשיית יופי) כך שקשה לו לראות את אשתו במצב מוזנח. היום אני עומדת לפני שינוי והוא לימודי מקצוע אשר בהחלט ובהבטחה יביאו לי פרנסה טובה. (רפואה). אני מרגישה היום למרות שאני מאוד אוהבת אותו, שאם והיתה לי פרנסה קבועה היום הייתי קמה ועוזבת, כי קשה לי עם המצב, כל הזמן אני יוזמת מגע ומקבלת המון סרובים ובכלל אין עם מי לדבר, אפילו עם הילד הוא נמצא מעט זמן. ניסיתי לדבר ואפילו אמרתי כבר שהרמתי ידיים ואולי עדיף גירושים אך כמובן שהוא שולל זאת, אבל כמה אפשר. נורא משעמם לי איתו, ואני צמאה לאהבה כולל מגע מסעיר - נמאס לי, אפילו אימי יורדת עליי שלה יש מין יותר ממני והיא אכן צודקת. מה עושים? האם להתגרש? אני מרגישה שנתתי לו המון כולל הטיפולים שעברתי ושעוד אעבור לעוד ילדים שלא יהיו ביולוגים שלו, למה הוא לא מעריך כלום? לי

שלום לך לי, הדוקטור נמצא בחופשה כמו שקראת למעלה, כך שתוכלי לקבל עצות רק מהמשתתפים הלא מקצועיים אך מנסיונם יכולים לענות. המצב שלך נשמע לי מוכר ולכן אני מרשה לעצמי לייעץ. לפני שאת שוללת ייעוץ זוגי עקב בעיות כלכליות, זכרי שאם היה מדובר בטיפול רפואי - לא היית חוסכת, משמע זה רק עניין של הבנה עד כמה זה נחוץ. את כבר רואה בעצמך שלא מדובר בבעיה אחת שאפשר פשוט לדבר עליה ולפתור אותה כעצמכם. המצב כולל דברים רבים : חוסר בטחון עצמי שגרם לבעיות נוספות, הרגשה של הזנחה מצידו אותך ולא רק הזנחה עצמית, הרגשה של תסכול על הפוריות של בעלך, הרגשה של חוסר בתשומת לב שעמום ועוד נפלאות. לא יעזורו עצות כמו: קחי עצמך בידיים ועשי דיאטה משום שתרגישי יותר טוב בעצמך וזה יקרין לעוד דברים, לא יעזור להגיד לך לא להאשים אותו בדברים וכו'- מה שנחוץ זה תהליך בו אתם מחליטים שלמען עצמכם ולמען הילד ולמען המשפחה שבעזרת השם תגדל עוד, אתם מתכוונים להשקיע מאמץ ולפתור את כל הבעיות. התהליך לוקח זמן אבל בסופו בטוח שהקשר יהיה חזק מתמיד. מכיוון שכבר הלכתם לטיפול בעבר, אתם בטח יודעים כבר שטיפול יכול לעזור, ואם הוא לא עזר - אז אתם זקוקים למטפל אחר. אני במקומך לא הייתי מוותרת משום שאף אחד לא יאהב את ילדייך כמו בעלך, ולהתחיל את כל הסיפור מההתחלה זה לא פשוט. נסי לפנות שוב לאחר סוכות עם השאלה לדוקטור עצמו שהוא מנהל הפורום, אך אני הייתי חושבת על זה טוב טוב לפני כל פירוק של משפחה שקשה היה לבנות אותה מלכתחילה. בהצלחה

בשביל זוגיות טובה צריך שניים. כנראה שששניכם עשיתם לא מעט טעויות. היה נשמע לי נורא משונה גישת העיסקת חבילה הזאת: אני אקבל את בעיית העקרות שלו והוא יסלח לי על הבגידה" התחלה עם גישה כזאתי מבטיחה יחסים לא תקינים. זגיות לפי דעתי ומניסיון, זה לא עסקת חבילה. הוא לא היה אמור לסלוח כי את נתת לו משהו... הוא היה צריך לסלוח מהבנה אותך. את לא היית צריכה לקבל אותו ככה כי הוא סולח לך אלא ככה כי את אוהבת אותו עם כל החסרונות גם אם הם בעייתים וקשים. מפה לדעתי ולפי השקפתי זה צריך להגיע. לגבי זה שהיית בבית והזנחת את עצמך, תסלחי לי אבל זו בחירה שלך, יכולת להביא מטפלת. לגבי המגע אז גם מגיע לו שטיפה הגונה, גם על כך שהוא לא הרבה עם הילד וגם על כך שאת מרגישה לא אהובה, ואולי פה המקום ללכת ליעוץ זוגי. אני חושבת שיש משהו בהשקפה שלכם על זוגיות שהורס לכם את הקשר. יש לי הרגשה שהקשר מתנהל בסגנון של אתה תתן לי אני אתן לך.. וזה לא צריך להיות בזוגיות. תדברו, תלכו ליעוץ , תלמדו לבנות תקשורת ביניכם. כל זה זו רק דעתי כאדם וכאישה לבעל... בהצלחה דון

אני זאת שכתבתי את ההודעה (פחד מהצלחה) כמה שורות למטה. אני בהלם מהתגובות הבלתי אוהדות. הפנייה הופנתה ללילה מאחר והיא ותיקה בפורום , כבר הרבה זמן אני עוקבת אחר התגובות המוצלחות שלה, ולפי מה שהבנתי היא ממלאת את מקומו של ד"ר אורן קפלן. שמחתי מאד לקבל גם תשובות אחרות מאנשים אחרים שתורמים לא פחות. כל תשובה מתקבלת בברכה. אבל להשמיץ ככה את לילה שהיא ממציאה הודעות ,זה ממש לא לענין. מה אתם בתחרות אחד עם השני.מי עונה תשובות יותר קולעות? אני מתנצלת אם לא התייחסתי לתשובה של שאר המשיבים. בכל אופן , לא יפה סתם להתקיף. חג שמח ושנה טובה לכולם. דנית.

אומנם לדעתי ההודעה הנל לא נכתבה באמת על ידי כותבת ההודעה המקורית אלא כדי להתסיס שוב את הפורום, אך למקרה שלא בכל זאת אשיב לפי מה שהבנת לילה ממלאת את מקומו של דר קפלן אז כנראה לא הבנת נכון כי היא לא. כמו שת רואה אכן יש פה עוד כמה אנשים מוכשרים, וותקים לפחות כמוה. לכן מן הראוי להפנות את השאלות באופן כללי לפורום ושוב את חוזרת על הטעות ופונה אל כולם, מי זה כולם? אדם אחד כתב את דעתו, איש לא הסכים איתו הנה, ככה מתסיסים. בחני את עצמך לפני שאת באה להעיר לאחרים. את האחרונה שיכולה ללמד פה נימוסים.

נראה לי שכותב ההודעה הנ"ל זה יאיר השחצן שטוב שעזב את הפורום. לילה אני מתנצלת אם המחמאות שלי גרמו לך עוול. אני יחשוב פעם הבאה אם לכתוב הודעה. מבחינתי לילה היא כן המחליפה של ד"ר קפלן ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול לכתוב בפורום אחר. מי שמפקפק באמינות ההודעה שלי מוזמן לבקש את כתובת המייל שלי ולהווכח שאני דנית ולא לילה. שוב שנה טובה ותפסיקו כבר עם ההשמצות.

במיוחד בתקופת החגים? חבל. האם אין מחליף?

ישנה מחליפה שקוראים לה לה לה לילה.

נחמד מאוד הכינוי טוב לב איזו לילה?

ץ

שלום לכולם ושנה טובה. האם ייתכן שאתר דוקטורס הניח למצב ששלושת הפורומים המובילים לבריאות הנפש נשארו ללא ייעוץ מומחה? פסיכולוגיה קלינית/פסיכותרפיה ופסיכיאטריה המוביל, נשארו בלא מנהלי הפורום בתקופה האחרונה. איך ייתכן?

.

אז זה האוגוסט של הפסיכולוגים!

מרילין , רציתי לדעת אך זה מתקדם . שלחו הרבה ברכות? וגם רציתי לדעת אם זה יופרסם בפורום או לא, (הדוקטור עזר לי דרך המייל בבעיה מסוימת ואם זה לא יתפרסם הכניס גם משהו שקשור לזה ), כמובן שאם זה יתפרסם לא הוסיף מה שרציתי. תודה וכל הכבוד על הרעיון והיוזמה.

ובכן, העניין לא יתפרסם בפורום אלא ישלח ישירות לדואר האלקטרוני שלו בסוף סוכות. בהזדמנות זאת - קריאה שניה לכולם (לילה? יאיר? אפרת? איפה אתם?) אני מחכה לעוד כרטיסי ברכה עם איחולים - אם לא העניין יבוטל כי אין מספיק בכדי שזה ייראה מרשים, והמשתתפים הקבועים כדאי שיופיעו שם.. אז קדימה. הקדישו 7 דקות. תודה ושנה טובה. מרילין [email protected]

מישהו כאן התנסה/בעיצומו של טיפול קבוצתי? אשמח לשמוע פידבקים, ואם אכן זה עוזר.

אני בת 31, עובדת ומתפקדת בחיי היומיום. אבל הבעיה שאני סוחבת מילדות היא הסתגרות חברתית וקושי ביצירת קשרים עם אנשים. הדבר מתבטא למשל במסגרת שאני נכנסת לתוכה, אפילו מקום עבודה חדש, שם ישר אני מחפשת את השלילי בכל אדם ונוהגת להיות מאוד ביקורתית כלפי הסובבים אותי. אני משדרת ריחוק, הסתייגות, ואני מרגישה שאנשים לא רוצים בחברתי, מההיבט של להתקרב אליי ולשתף אותי במה שעובר עליהם. האמת? אני משדרת בדיוק את מה שאני מרגישה - אני לא אוהבת כל כך אנשים, ואין לי סבלנות אליהם. את מי אני מאשימה? רק את עצמי. לעיתים טוב לי ככה להיות מתבודדת, אבל לרוב קשה לי מאוד עם התכונות האלה שלי - תכונות הסוציומטיות. אני מקנאה באנשים שזורמים, ופתוחים חברתית, שקל להם ליצור קשרים ואיפה שיזרקו אותם הם ישר משתלבים ומתחברים. אולי זה הגיל, אבל זה מאז ומעולם היה ככה אצלי. הבעיה החברתית תוקעת אותי בדברים שאני רוצה לעשות בחיים (לטייל בחו"ל, לצאת לבאר או מועדון) אבל אין לי עם מי, כי קשה לי כל כך להתחבר. האם טיפול קבוצתי יכול להוציא אותי מהמעגל הזה? האם טיפול בכלל יכול לשנות תכונות אלו שבעיני הן ממש גנטיות (משפחתי גם משפחה של אנשים סגורים אנטי חברה)? אני מרגישה שהבעיות באות ממקום מאוד עמוק באישיותי - האם טיפול בקבוצה יפצח את התכונה הזו?

מכירה את האבחנה של אישיות סכיזואידית? את מתחברת למה שכתוב שם? http://psychcentral.com/disorders/sx30.htm

שירי, לדעתי מספיק שאת רוצה לשנות משהו בחיים שלך וביחסים שיש לך עם אנשים אחרים כדי שזה יהיה אפשרי. אולי לא תהפכי להיות אדם אחר לחלוטין, אבל העובדה שאת באה ממשפחה כזאת, עדיין לא אומרת שאין לך אפשרות לחיות בצורה אחרת. אני חושבת (וזאת רק דעתי ללא רקע מקצועי) שאת דווקא זקוקה לטיפול אישי ולא קבוצתי. למה? משום שנשמע לי שההתרחקות וההסתגרות שלך וגם הביקורתיות שלך משקפות משהו די עמוק ביחסים שיש לך גם עם עצמך, ושאת זקוקה להרבה תשומת לב אישית כדי לתת אמון, ליצור קשר קרוב, לגלות מה זה בכלל. ההנחה שלי היא שאדם מסתגר לא מפני שהוא "לא אוהב אנשים אחרים" אלא מפני שהוא לא מספיק אוהב את עצמו. אם ההסתגרות וה"אנטי חברתיות" מאפיינת יחסים משפחתיים שחווית כל חייך, זה לא כל כך מפתיע שאת נוהגת בהתאם למה שלמדת וחווית. אין לי ספק שטיפול יכול להיות דרך מרכזית לשנות את זה. ושוב, השינוי לא צריך לקרות משום שזה "לא נחמד לחברה" שאת מסתגרת או ביקורתית, אלא משום שנשמע לי שזה משהו שיושב עליך כמו איזה שריון שמעיק. משהו שכבר היית מעדיפה שלא יהיה איתך כל הזמן, אבל את לא ממש יודעת איך להסיר אותו. קשר זוגי, למשל, הוא קשר שמחייב הרבה קירבה, וגם בו צריך להתמודד עם מצבים שעולה ביקורת, ועם שאלות של פתיחות מול הסתגרות. אז נראה לי שגם בשביל להקים זוגיות ומשפחה יש צורך לפתור את הנושא הזה די לעומק. אם לך נמאס מהמצב הזה והחיים בודדים מדי ולא מספיק עשירים מספקים עבורך כך, אני לא רואה שום סיבה (אבל שום סיבה) שלא תצליחי לשנות את זה. אולי זה יהיה תהליך. אולי ההתקדמות לא תהיה מהירה. לדעתי טיפול (ושוב, במקרה שלך אני ממליצה על טיפול אישי בגלל ששורשי הבעייה נשמעים לי עמוקים מאד) הוא דרך מתאימה מאד לעשות את זה. אל תוותרי על לחיות חיים מלאים. אל תאמיני בכך שהמצב שלך הוא "קבוע" ולא בר שינוי. אני לא מאמינה בהפרעות אישיות, ואני לא מאמינה בתועלת של האבחנות האלה לאדם שמנסה למצוא את הדרך שלו לחיים יותר שמחים ומלאים.

בעיקרון אני מסכימה עם מה שלילה כתבה לך רק חשוב לי לומר, שיש אנשים שנתרמים מטיפול קבוצתי (רגיל) ואחרים לא, ככה שקשה קצת להניח מראש, אם כי שוב על פי תיאורך את הבעייה שלך נראה שטיפול אישי פסיכודינאמי היה עדיף.

שירי, אני מניח כי למרות שאת מזהה אצלך סבלנות מעטה מאד כלפי אנשים את מכירה בבעיה שנוצרת כתוצאה מכך. אין ספק כי התנאי הראשון לטיפול הוא ההכרה בבעיה והרצון לשינוי,להשתנות בעצמך. אני מתרשם כי בצד הרווח של ההסתגרות בתוך עצמך מסתתר חיסרון גדול מאד שגורם לך קשיים רבים בחיי היום יום ,כיון שמישורים הרבים של חייך את באה במגע עם אנשים ונאלצת לקיים עימם סוג של יחסי גומלין, המחייבים כניסה אינטימית ברמה כזו או אחרת שמהווה בעיה. את מחפשת את השלילי בכל מיפגש עם אנשים אחרים ,במסגרות השונות ,בכדי שתוכלי להצדיק את ההתנהגות שלך וההתבדלות החברתית. נדמה לי כי את נמצאת במילכוד כאשר אינך מבינה מהו המקור ומהי התוצאה,הסימפטום אשר מביאים לכך שתהיי מנותקת בכל הנוגע להתקשרות אינטימית ברמות שונות. האם זו העובדה שאת גוררת עימך סיבות גנטיות,פונקציה של חינוך,וחוויות שגורמות לך להיות חשדנית או שמא התגובה של החברה למסרים שאת מעבירה שלכאורה מלבה את התחושה הפנימית. אני חושב כי בשלב מסוים האופן שבו את מסתכלת על יחסים עם אחרים ,מוטה ועובר מסננת של חשדנות ופחדים שיכולים להיות פרי הבאושים של ארועים בעבר,פונקציה של ניצול,אולי הפחד מפני אבדן החרות בבחירה ובאופן ההתנהלות ויתכן מאד כי את גוררת חרדת נטישה אשר מקשה עלייך להיקשר לאנשים שמא תיאלצי לחוות בפרידה כואבת ואכזרית. את מתקשה להאמין בבני אדם ולכן גם אינך יוצרת קשרים עמוקים. פעמים רבות במצבים מהסוג הזה הבעיה היא בדימוי עצמי ובראיה אינטרוספקטיבית לקויה הנוטעת בך החשש כי במידה ומישהו ימעל באמונך לא תוכלי לקום ולהתגבר. נדמה לי שאם תביני כי סוגיית האמון היא לא פונקציה של עד כמה אנשים ישרים ואומרים את האמת כי אם עד כמה את סומכת על עצמך שבמידה ולא אומרים לך את האמת תוכלי להתמודד עם התוצאות ולהתרומם אף אם זה יהיה קשה..רק אז תוכלי גם לבטוח באנשים. הטיפול הקבוצתי יעיל בסוג הבעיות האלו. דגם הטיפול הקבוצתי מציע מנוף רב עוצמה במיוחד במצבים בהם יהיה עלייך לבחון את מידת האחריות שלך למצבך.שם תעצבי את תפקידך הבין אישי הייחודי בדומה לזה שאת ממלאת בחייך האישיים. במילים אחרות,ההתנהלות בטיפול הקבוצתי היא מעין בבואה של ההתנהלות שלך אל מחוצה לה. הדגשת המשוב בטיפול הקבוצתי גוררת בעקבותיה נטילת אחריות: תוכלי ללמוד כיצד החברים בקבוצה תופשים את התנהגותך,אילו רגשות היא מעוררת,כיצד היא מעצבת התנהגות של אחרים וכן תבחיני בכך כי אלו בעצם מעצבים את האופן בו את תופשת עצמך. ביחס לבעיות הגנטיות, ובכן אין ספק כי אנשים נולדים עם מירקם גנטי מסוים,אל נתוני קיום אשר מעמידים אותם בנקודת פתיחה שונה.ואולם נתונים גנטיים אינם גזירה משמיים ופעמים רבות השפעת הגן על ההתנהגות נמוכה.אנשים עם נטיות להשמנה או להתפרצות תוקפנית יכולים תוך עבודה קשה ליצור שינוי אשר ישנה גם את אופן מראם או התנהלותם במצבים מסוימים. במילים אחרות,הנטייה שלך להתכנס בתוך עצמך ולקיים חיים אשייים הניזונים מעולמך הפנימי וללא צורך בגירויים מהחברה יכולה להיות פונקציה של גנים חינוך והסביבה אליה נולדת אך הם בוודאי שלא "המילה האחרונה" . בהצלחה, יאיר.

שלום שירי הייתי ממליצה לך אם כבר, לנסות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי קבוצתי, שמצליח לעזור לפחות חלקית , לאנשים שסובלים מחרדה חברתית (מובן שלא לכולם).

יש לך המלצה לקבוצה כזו שפעילה כרגע? תן לי מייל אם יש..

שלום רב! לפני כארבעה חודשים אחותי (בת ה-16) הייתה בטיול מבית הספר במסגרתו היתה צריכה להכנס למערה (מערת "הקמח") בזמן שהיתה במערה היא החלה להרגיש מחנק, הדופק עלה וכמו כן היו לה גם קשיי נשימה. כחודש לאחר מכן היא שהתה באולם הספורט בבית הספר (אולם די גדול יש לציין) ונתקפה פעם נוספת באותם הסימנים אך הפעם הם היו בצורה קצת יותר קשה; הקושי בנשימה התגבר מעט והדופק הגיע כמעט ל- 120... ולקח לה כרבע שעה להרגע. לפני כשבוע ארע אותו המקרה בדיוק. דבר נוסף: אין לה בעיה לעלות במעליות כלל וכלל. שאלית היא כזו: ע"פ הסימנים והמקרים שתיארתי בפניך מה לדעתך זה יכול להיות וכיצד ניתן לטפל בזה? ודבר נוסף הוא שהיא אמורה לטוס בעוד כחודש לפולין והיא חוששת ממה שיהיה לה במטוס (האם הסימנים יופיעו שוב...) האם יש לה ממה לחשוש? תודה מראש, לירז.

ויודעת מה, יש לי הרגשה שזה לא קשור לקלסטרופוביה וזאת מכיוון שבאולם ספורט גדול כזו חרדה לא תנבע מקלסטרופוביה. אני חושבת שהיא פשוט לקתה בהתקף חרדה שבמקרה הראשון הגיע בתוך מקום סגור. אסור שהיא תתחיל לשייך את ההתקפי החרדה האלה למקומות סגורים אחרת היא באמת תפתח קלסטרופוביה וחבל. הכי טוב במצב הזה לפנות לטיפול נפשי. דון

לצורך הטיסה הייתי משתמשת בכדור הרגעה , נקודתית, וכן שיהיו בעת הטיול בהישג יד תמיד מספר כדורים למצבים כאלה. שכן חודש אינו זמן מספיק להכחיד את התופעות מה שמצריך טיפול ממושך יותר.

שלום רב אני בן 32 נשוי+2 ילדים מיקנעם. כאשר אני מזומן לראיון עבודה אני תמיד מנסה להגיע רגוע ושקט עד כמה שניתן, אבל מכיוון שאנני עובד אני לחוץ מבפנים. כך שמראיין מיקצועי מייד חושף את חולשותיי ואז אני נכנס למגננה, משקר, אימפולסיבי, מדבר שטויות, לא הגיוני, ולגמרי "יורד מהפסים" ואז אני יודע שגם כאן אני כבר לא אעבוד. עוד פעם היתה לי הזדמנות לקבל משרה, אבל הרסתי הכל ואין לי שום סיכוי. איך יוצאים ממעגל קסמים נורא זה, קודם כל בשביל עצמי ומשפחתי ואח"כ כדי למצוא סוף סוף משרה סבירה. איזה טיפול יעיל אתה ממליץ? והיכן ניתן לקבלו? בברכת שנה טובה

שלום רונן, ראשית ד"ר קפלן לא יוכל להשיב לך עד אחרי סוכות, אך אתה יכול להפנות את השאלה לפורום פסיכותרפיה. בכל מקרה, אני חושבת שאפשר לגשת לבעייה בשתי דרכים - אחת יחסית ממוקדת - לתרגל שיטות הרפיה שמפחיתות חרדה לקראת הראיון (במסגרת טיפול התנהגותי/קוגנטיבי) או לחלופין להתאמן בבית בחברת חבר או בת זוג על הסיטואציה של הראיון, כך שהמראיין (שיעזור לך) אמנם יתקיל אותך בשאלות קשות שלרב גורמות לך להכנס למגננה, אבל אתה תלמד איך לענות על השאלות בצורה יותר נכונה. זה בסך הכל אימון, כמו אימון לפני מבחן. אתה יכול גם לכתוב תשובות ולהתאמן על ביטויין וכו'. דרך אחרת, פחות ממוקדת, קשורה למידה שאתה מרגיש שהבעייה הזאת קשורה גם לתחומים אחרים בחייך. אם חוסר הבטחון שאתה מתאר *אינו* ספציפי לתקופה שאינך עובד, ולסיטואציה הקשה והמסתכלת (עבור כל אחד!) של ראיונות עבודה, כדאי לבדוק את הדברים באופן יותר מעמיק. להבין יותר את המקורות של הדברים ולשנותם בצורה יותר עמוקה. זה נכון רק אם אתה מרגיש שזה משהו כללי, ולא משהו יחסית ממוקד בנושא העבודה. ואני חושבת שאולי אם תדע שראיונות עבודה יכולים להיות חוויה קשה ומשפילה עבור הרבה אנשים (במיוחד עכשיו כשקשה למצוא עבודה) אולי תהיה יותר סלחן כלפי עצמך ודרך הסלחנות גם תצליח לשנות את הדפוס שמקשה עליך להתקבל.

תודה על עזרתך הרבה בשלב זה, אנסה להפנים והשתמש בכל עצה שלך. אך אבקש לקבל את תגובתו של אורן קפלן למקרה זה.

אם היית צריך להגדיר את ההפרעה של מרלין מונרו לפי ה DSM איך היתת מגדיר אותה אודה מאוד מאוד להתיחסותך

אנה, מדוע את שואלת?

חלמתי על זה בלילה... חלמתי שאני כותבת שאין למרילין הפרעת אישיות, רק שהיא לא קיבלה מספיק תשומת לב בילדותה ולכן נשארה "ילדותית" ולא מפותחת (מבחינות מסויימות)... אני חושבת שלכולנו יש הפרעות אישיות, ולאף אחד אין. ואני יודעת שזאת לא הדעה המקובלת, אבל המאמץ הדיסאגנוסטי לפעמים מחביא את האדם, ומציג לראווה את החברה וערכיה.

היי האם מישהו מצליח להכנס למייל של וואלה? אפרת

לא!!! נפל להם השרת כבר 4 שעות.

כן, שמעתי שנפל להם הסרבר כבר הרבה שעות בגלל עומס גולשים. מה קורה עם הודעות שנשלחות? יש סיכוי שהן מגיעות אח"כ? הן נשמרות איפה שהוא? תודה

שלום לכולם, חשבתי שאולי, כל מי שרוצה, יכתוב מן כרטיס ברכה וירטואלי שכזה לראש השנה לד"ר שמלווה אותנו כל השנה, ואני יכולה לאסוף את כל הכרטיסים, להדפיס אותם, ולעשות מהעניין חוברת קטנה. אני מכירה מישהו שמכיר אותו שיוכל לשלוח לו את המחברת, כך כשהוא יגיע חזרה מהחופשה, אחרי כל הבאלאגאן שהיה פה לפני שהוא עזב, תחכה לו מחברת קטנה עם איחולים מכל מי שנמצא פה, אני בטוחה שזו תהיה מחווה נורא יפה שהוא יעריך מאוד, ובטח זו תהיה כניסה חדשה ומשמחת חזרה לפורום. כל מי שיש לו ביקורת שיחסוך אותה לדעתי, ורק מי שמעוניין יפנה אליי למייל או כאן ונראה מה יצא מזה. יש לנו עשרה ימים לכתוב ושאר הזמן יהיה לארגן את העניין. שנה טובה ומוצלחת לכולם [email protected]

כל הכבוד על הרעיון המשובח! אני שמחה להיות הראשונה ששולחת לך- שלחתי לך קובץ WORD עם הברכה והציור (!) שלי ואם לא קיבלת את זה תכתבי לי בפורום. אני מקווה שכולם ישתתפו! (במיוחד יאיר היקר)(באמת יקר!)(ההודעה שלו תכנס ראשונה לספר, לדעתי..מה את אומרת?) החוברת תתפרסם כאן בכדי שכולנו נוכל לראות אותה גם נכון? בהצלחה ושנה טובה!!!

מרילין, הרעיון יפה ולטעמי, אבל אולי אפשר לשלוח לו את זה במייל שמקום לשלוח לו הבייתה, זה נראה לי יותר מתאים מכיוון שכולנו מכירים וירטואלית בלבד. אולי שמי שיגיב, יביע דעתו בעניין. בתור משתתף שקט (קורא בדרך כלל בלבד) אני שמח לכתוב משהו הפעם, ואני אשלח לך בקרוב את שלי. (אני מסכים עם הקודם או הקודמת שיאיר יקר לפורום). א.

אני לא מסכימה שאין הבדל בין 300 ל-500 שקל. בהתחשב בכך שזה כל שבוע אז לחודש זה עולה 1200 או 2000 ש וזה מאוד משמעותי מכל משכורת סבירה. בענין של קשר אמיתי התכוונתי שהכסף הרב נניח 500 כשטיפול מתחיל בהדרגה ובשלבים הראשונים רק מספרים את ההיסטוריה ובעיקר המטופל מספר על עצמו אז בשביל זה 500 או 700 שקלים?.?. לי זה נראה זועה ולא הייתי מוכנה לשלם ככה נדמה לי שאיזה מטפל או מטפלת כתבו פה שלדעתם לא צריך לקחת יותר מ-300 הייתי רוצה לדעת מי זה וללכת אליו או אליה

שעבור מישהו שמרוויח באמת הרבה, זה אולי לא מאד משנה. אבל אני מבינה את מה שאת אומרת שזה מרגיש "יותר מדי". לגבי מה שכתב מטפל/ת - ראשית זה טיפה מוזר לכתוב כך, כי או שאדם הינו מטפל, או שהינו מטפלת... לא? שנית, בפורום הזה כל אחד יכול לכתוב תחת איזה שם וכינוי שבא לו, ולא בהכרח כל מי שכותב שהוא X הוא X. רק נקודה למחשבה. (לפני כמה ימים היתה גם הודעה בשמי שלא היתה שלי... ככה שצריך תמיד להתייחס בע"מ להודעות).

את פסיכולוגית? מתמחה? סתם סקרנית....

!!!

אני אצל פסיכולוגית מדהימה , עם המון נסיון והא לוקחת לי 250 ש"ח לפגישה. הייתי אצל פסיכולוג שלקח 400 ש"ח והוא לא היה יותר מקצועי ממנה כך שלדעתי ניתן למצוא פסיכולוגים טובים עם המון נסיון ב-300 ש"ח

שלום לכם, אולי אתם יודעים? האם פסיכותרפיסט שהוא גם פסיכיאטר לוקח בדרך כלל יותר? יש לכם מושג כמה מטופלים קבועים יש בממוצע/בערך/במקסימום למי שרוב עיסוקו היא פסיכותרפיה (באופן פרטי) ? או כמה שעות ביום מטפלים יכולים לשמוע ולעבוד עם המטופלים שלהם? נכון שתלוי מי מה מו, אבל אם אפשר לקבל איזה אומדן כללי אשמח. (ברור לי בהחלט למה שאלתי וגם למה עכשיו ואולי התשובה האומדנית והכללית לא תיתן לי כלום, אבל אם מישהו יודע ומוכן להיות נחמד, אז בבקשה) תודה לכם

400 ש"ח ל-50 דקות זה כבר שוד לאור היום. פסיכיאטרים לוקחים יותר מפסיכולוגים (לפעמים גם 800 ש"ח לפגישה) אבל צריך לבוא רק פעם בחודשיים-ארבע חודשים ולא פעם בשבוע.

שנה טובה עדי. אני מניח שכולם שבעו מהברכות ההדדיות או שכל כך עסוקים בכתיבה יוצרת על חשבון הסובלים כאן ,כך שלא נותר להם מספיק זמן לעצור ולקחת צעד אחורה ולהבין שלא לענות זה לא מנומס ויוצר תחושה של ניכור במיוחד כשלא יודעים מי כותב ההודעה. שנה טובה ומבורכת,שנת הצלחה ובריאות טובה יאיר.

לילה שלום! קודם כל , אני רוצה לומר לך שהתשובות שלך נהדרות וקולעות. יש לי בעיה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן. אני בת 30, רווקה. ישנו הרושם שאני מפחדת מהצלחה יתרה בחיים. אני לא שאפתנית- יש לי יכולות להגיע רחוק בעבודה אבל אני מעדיפה להשאר בתפקיד ממוצע (אמנם די מכובד אבל אני מסוגלת ליותר) , הז כאילו שאני מפחדת לקחת סיכונים בחיים ולהתנסות בדברים חדשים. - מאתגרים אולי אבל מפחידים.. אני מאד רוצה להתחתן, אבל רק במימד של :רעיון לעתיד" , כן זה יבוא אבל לא עושה משהוא ממשי בשביל לקדם את העניין זה נראה מן משהוא שאחרים עושים אבל לא במימד ריאלי....במקום זה אני מפנטזת על היום שאני יתחתן. אם אני מביהנ נכון : קשה לי לתרגם רצונות ושאיפות למעשים מוחשיים. זה כמו שאני לא מעונינת להצליח יותר מדי. אני גם אוהבת לפעמים להיות בדיכאון...ואני לפעמים אוהבת שרואים שאני בדיכאון.....שאני לא ייראה שמחה מדי. אני בעצם עוברת ליד החיים ולא חיה אותם באמת. שום דבר לא בא אצלי לידי מימוש פיזי. אני מושכת לימודים באוניברסיטה _(בערב) כבר 6 שנים( ודי מצליחה) , כאילו שאני מפחדת לסיים כבר את התואר. אין בי דחף לשנות , לסיים דברים כמו אצל אחרים, בכלל הכל בא אצלי יותר מאוחר מאחרים. האם זאת תופעה מוכרת? סליחה על המכתב הארוך ושתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה. דנית

אני חושבת שאת יכולה לשאול את עצמך-מה יקרה לך או בסביבה הקרובה שלך{הורים או אחים ואחיות} אם תגמרי את התואר או תמצאי חבר? יכול להיות שזה יערער כמה שיוויי-משקל שנשמרים היטב כאשר את במצב הנוכחי-כמי שלא גומרת או שלא דואגת לענייניה.

אני לא חושבת שיש שם למה שאת מתארת. אבל האבחנה שיש משהו בחיים שלך שהוא קצת חיים "ליד החיים" נראית לי חשובה. אחרי שקראתי את ההודעה שלך הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שנשמע שאת לא ממש רוצה דברים. בהקשר של קשר זוגי, נשמע שיש לך ספקות ביחס לכל הנושא של זוגיות, ואז זה גם מאד מובן למה הרצון נשאר בגדר פנטזיה מרוחקת, ולא משהו ששייך ממש אליך. מצד אחד - (אולי לא הבנתי נכון) - נשמע כאילו אין לך חבר/בן זוג ושזה ממש בסדר לך, מצד שני את כן מפטנזת על להתחתן. אבל בהודעה שלך את מדלגת על איזה שלב באמצע (הרי חתונה לא מגיעה ישר). בדרך כלל מה שמוביל לקשר הוא לא רק הרצון להתחתן אלא איזו כמיהה לקשר, לאהבה, לשותפות, ותחושה של תשוקה מינית וכו', וכל אלה ביחד גם מתגבשים ובאים לידי ביטוי ברצון להתחתן. ואת כותבת שגם ביחס לעצמך, לשאיפות המקצועיות שלך, לקריירה שלך את לא ממש מוחלטת. את לא יודעת אם את לא רוצה להצליח, או שאולי את מפחדת. ואולי את לא בטוחה מה באמת את רוצה - ואז כמובן קשה מאד לדעת מהי הצלחה. (מול מה מודדים אותה?). ביחד שני הדברים מתקשרים אצלי לשאלות לגבי עצמך. מי אני, מה אני רוצה לעשות, מה אני יכולה לעשות, מה יכול להיות לי בחיים, מהן פנטזיות שקשורות אלי, ומהן פנטזיות שלא מספיק קשורות אלי וכו'. אני כמובן לא יודעת את התשובות ביחס אליך, ולא את השאלות (רק הצעתי שאלות שככה נראות לי קשורות לשאלה הבסיסית - מי אני). אבל אני חושבת למה לא להתחיל להתבונן פנימה (אני מאד בעד ביחד עם מטפל/ת) ולהגיע למצב בו תדעי יותר, ותהיי יותר מחוברת לרצונות שלך. אחרי שתדעי יותר מה הסיבות שאת קצת "שוחה במקום", אולי תמצאי את עצמך הרבה יותר בתוך החיים (וכאלה שיתאימו לך, לא השטאנץ) הרבה יותר בדרך להגשמה ולמימוש, ופחות בפנטזיות כלליות, ויותר בפנטזיות האישיות שלך. אשמח מאד אם תגיבי. כתבתי מה שעלה בדעתי, אבל כמובן שיכול להיות שזה לא מה שקשור אליך.

הי לילה! תודה על התשובה הקולעת (כרגיל אצלך) אז ככה אני מטבעי בחורה לא כל כך שאפתנית. מספיק לי שתהיה לי עבודה מסוגרת וקבועה וגם די מכובדת (יש).. בלימודים אני מצליחה.. הבעיה היא שהתופעה הזאת של אי היכולת ל"הכנס" לתוך דברים עד הסוף..פוגעת לי בתחום הכמעט הכי חשוב בחיים: הזוגיות. יצאתי עם אינספור בחורים שרצו אותי אבל לא רציתי להמשיך בקשר כי הקשר איתם היה נראה לי בנאלי מדי, (כאילו שכל הקשרים הזוגיים הם כמו באגדות)... יש לי כמיהה לקשר , לזוגיות ,תשוקה מינית וכל הדברים שציינת , אבל זה כמו שאני מצפה לקשר שלא קיים במציאות. כל קשר שאני מתחילה , אני מחפשת סיבות למה הוא לא מתאים לי, ואז כמו שכתבת אני מדלגת על שלב "האמצע". מצד שני ,יש בחורים שלא רוצים אותי (קורה וטיבעי) ,ואז נורא "נוח" לי להכנס למן דיכאון ולחשוב על כמה אני לא מוצלחת. יש לי גם דימוי עצמי מאד קטן. ככה אני חיה את חיי בשקט. הבעיה היא שמסביבי:משפחה, חברים , עבודה נורא מודאגים מזה שאני לבד...וכל הזמן אני שומעת משפטים בסגנון של: "איך את לבד" זה לא יכול להיות שאת לא מוצאת , בטח את בררנית, את כל כך חמודה....וכולי. המשפטים האלה מכניסים אותי למרה שחורה ומלחיצים אותי. יכול להיות שאם הייתי שאפתנית , אז הייתי עושה הרבה מעבר למה שאני עושה ,בשביל למצוא חבר (לאוו דווקא לחתונה, אני רוצה זוגיות יותר מאשר סתם להתחתן יכול להיות שאני לא ממש רוצה , יכול להיות שאני מפחדת להתאהב, מפחדת שייפרדו ממני, כל מה שאין בו ביטחון של 100 אחוז , מפחיד אותי שזה שלעצמו מטורף לגמרי. אני יודעת שאני חייבת להכנס לטיפול , הבעיה היא שאין לי כח נפשי לזה. אני טיפוס סגור. בכל אופן רציתי רק לשפוך קצת מה שעל ליבי. אני יודעת שבוודאי הדברים הן עמוקים ודורשים בירור ואת זה אי אפשר לעשות דרך האינטרנט. שנה טובה לך ולכל עם ישראל. דנית.

לפעמים אנשים פוחדים לממש את את השאיפות שלהם כיון שאלו תופסות מקום בפנטזיה,כזו המשמשת להם מקור לתקווה,סימן דרך לעתיד לבוא. יתכן ואת חוששת שבשעה שתגשימי כל שאיפותייך יוותר חלל אשר תתקשי למלאו . נראה כי את חיה בשולי החיים ופוחדת לחיות אותם. סרוונטס אמר."חיים שלא ניבחנים לא שווים שיחיו אותם".. פעמים רבות אנשים דוחים את המשימות שעליהם לסיים כיון שנוצר כשל ביחסי הגומלין שבין המניע להישג ובין הפחד מכישלון.במילים אחרות הצורך שלך להצליח עלול להיות מושפע מהפחד שלך מהכישלון מה שגורם לך לדחות את הסיום של הלימודים,ההתקדמות בעבודה ושאיפות אחרות כדי שתימנעי מלשאת בתוצאות אשר עלולות להביא לתגובות שמאיימות עלייך בכל הנוגע להצלחה או כישלון. הפחד מההצלחה אינו שונה במקורו מהפחד מהכישלון ופעילות הגומלין בינהם עשויה בהחלט להיות מושפעת מהמניע.אולי את חוששת מחוסר הוודאות שתתעורר במידה ותצליחי וזאת כיון שבחברה תחרותית שמסביבך ישנו חשש כי הצלחה שלך תעכיר או תפגע במערכות יחסים שלך עם הקרובים אלייך,ואולי את חוששת שההצלחה שלך תימנע מבעדך להתקדם "בעולם של גברים". יאיר.

אני במקומך הייתי מודה גם לאחרים שטרחו והתיייחסו לדברייך למרות שלא התבקשו, ואפילו אפשר להגיד מחלו על כבודם (זה הרי לא פורום פניות אישיות) חוץ מזה שלדעתי את מפסידה ברגע שאת מפנה את השאלה רק לאדם אחד. אנשים שונים יש להם התנסויות שונות ולכן גם ראייה שונה של דברים, מה שיכול להעשיר אותך לכן פנייה שמצטמצמת לאדם אחד לדעתי היא שגוייה בכל מקרה אם את רוצה להתכתב עם לילה מומלץ לעשות זאת באופן אישי.

כדאי לפקוח קצת עיניים ולראות שהודעות כאלו לרוב נכתבות על ידי האדם עצמו. למשל- כאשר כתוב ללילה, כנראה שלילה כתבה את ההודעה.... או כאשר כתוב ליאיר, כנראה שיאיר כתב אותה. לא הגיוני שאדם חיצוני יבחר לכתוב דווקא למישהו ספציפי, אלא סתם מישהו שרוצה יחשבו ....

יכול להיות האינטרס של מישהו לכתוב הודעה לעצמו? "לעשות למען שמו"?

שאוהבים את תחושת הכוח, ואולי יש להם תחושה שהם חשובים, מועילים, ושאנשים אחרים רוצים את עצתם. ככה נראה לי, יכול להיות שאני טועה, אבל מה פתאום שמישהו יכתוב 'ללילה' או 'ליאיר' שמתם לב שזה רק לגבי אנשים ששנויים במחלוקת? כאילו שהם רוצים להראות שלמרות כל העליהום, עדיין יש כאלה שמעוניינים לשמוע את עצותיהם.

שלום, אני מאחל לכולם שנה טובה, שנת התחדשות,שנת הגשמה ויצירה, שנה של מיצוי חוויות ,של מציאת משמעות ואושר החלמה מהירה לכל הסובלים והסובלות , אני מקווה שתימצאו חבר טוב,אח קרוב,בכל עת בה תיזדקקו לעזרה, בברכת הצלחה יאיר.

יאיר חבל שזה לא בא מהלב אתה יכול לנצל את רוח הדברים לבקש סליחה מאלה שנפגעו ממך.

שלום לכל משתתפי הפורום אני מאחל לכולכם חגים שמחים ושנה טובה, חשבתי להיפרד לחודש הקרוב באוירת החגים המתקרבים בשיר של יהודה עמיחי שמספר משהו על איבחונה של אהבה טובה מול הורסת. עצות האהבה הטובה – יהודה עמיחי עצות האהבה הטובה: אל תאהב הרחוקות, קח לך מן הקרובות, כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו. קח את זו עם זר הזהב סביב האישון האפל, שיש לה ידיעה מסוימת על מותך. אהב גם בתוך ההרוס, כמו הדבש במפולת האריה של שמשון. ועצות האהבה הרעה: בעודף האהבה, שנשאר לך מן הקודמת, עשה לך אישה חדשה, ועם מה שנשאר ממנה, עשה לך אהבה חדשה, עד שלא יישאר לך כלום. שתהינה לכולכם רק אהבות טובות. להתראות אורן

אהבתי. מקסים. חופשה נעימה, שנה טובה, ותחזור מהר מהר. אפי

עד מתי אפרת,עד מתי. אני בטוח שלא הבנת את המרכיבים הסיפרתיים בשיר כמו גם הנפשיים. עד מתי תלכי אחרי הרועה בביטחה ובזייפנות גם אם השביל הוא היישר לבית המטבחיים? דחית החופשה עד למתן הסופרלטיבים,התלות לא מאימת?אני מקווה שחופשתך תהיה ארוכה עוד יותר כפי שהבטחת.

וגם אהבתי מאד את השיר (לא הכרתי אותו).

מצטרפת לברכות... חג שמח ושנה טובה לך ולשאר המשתתפים...

ד"ר קפלן שתהיה לך שנה טובה ותנוח לך...כמה שזה חשוב:)

אני רוצה לשאול לא את דר קפלן אלא אנשים שהולכים לטיפול פרטי כמה אתם משלמים תודה על תשובות אמינות

500 ש"ח .

מי לוקח ממך 500 ש"ח- פסיכולוג או פסיכיאטר?

אתה יודע שעלות הטיפול תלויה מאד גם בעיר (שכירות בת"א גבוהה מבקרית אתא) ובתדירות הפגישות. אם נפגשים יותר מפעם בשבוע, יש מקום אולי לעשות הנחה כלשהי.

400 ש"ח לפגישה (50 דקות, בימים רגילים)

הי אורי . אכן 300 ש"ח זה המינימום. מכירה משהו מעולה שלוקח פחות כתוב לי למייל [email protected]

בענין הכסף קראתי את המדובר כאן ואני לא אחשוף את עצמי אבל מתוך אידאולוגיה אגיד שעל שעת-טיפול 60 דקות אין לדעתי לקחת יותר מ-300 שקל .

אני לא ממש מבינה בשביל 50 דקות פגישה 700 שקל?????. ויש מישהו שמוכן לשבת אצל כזה מטפל ולחשוב שקורה שם משהו אמיתי-טיפולי? או 500 שקל?

אין הרבה הבדל בין 500 למי שיש לו, ל-300 למי שיש לו פחות ל-150 למי שגם זה לא אפשרי עבורו. אני מסכימה איתך שזה יקר, כמובן (אפילו מאד) אבל אין מניעה שהקשר שנוצר בטיפול כזה יהיה משמעותי, באותה מידה שגם בטיפול "זול" אין ערובה שיהיה קשר "אמיתי". מה את חושבת?

רשמתי שאלת המשך למטה.

ניקי שלום עשי חיפוש נוסף והפעם רשמי שתי מילים hallucination ptsd שפירושן, הזיה וסינדרום דחק פוסט טראומתי. סביר להניח שתקבלי הפעם תוצאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אני, ראשית, אתוודה בפניך. אני הייתי מאלו ששיתפו איתך פעולה ומחו בצורה ישירה ואינטנסיבית נגד המינוי של לילה ונגד שיקול הדעת של ד"ר קפלן. אני כתבתי מספר תגובות (תגובות עצמאיות משלי ותגובות לדברי גולשים אחרים). כשכתבתי את רחשי לבי הייתה לי מטרה ברורה, להוביל ל"פיטוריה" של לילה ולהתנצלותו של ד"ר קפלן. האמנתי בצדקת דרכי ובנכונותה, והאמנתי שזה תלוי רק בנו. ידעתי כי אם נתמיד בכך ונשמיע את קולנו, נצליח, ואם את/ה זוכר/ת, באחת מתגובותיי כתבתי כי הסוף צפוי מראש - לילה תותקף, יום-יומיים לאחר מכן תועף ולבסוף יופיע הד"ר ויתנצל על דבריו. וכך היה. ברגע שמטרת היעד הושגה, נרגעתי, הבנתי וקיבלתי את הדברים. מבחינתי - חזרה לשגרה! אין לי עוד עניין בניגוח והתנצחות עם הד"ר או אם לילה, ונראה שרבים נוספים בעקבותיי קיבלו את הדברים ואת ההסברים בהבנה ובהשלמה. ד"ר קפלן חזר והתנצל, ועשה כן מעל ומעבר. כמו כן הוא ניסה להרגיע, ליישב את ההדורים, התנצל בפני לילה ואף לקח על עצמו את כל האחריות. גם אם זה בחזקת "המובן מאליו" אני תוהה כמה היו נוהגים כמותו. את/ה יודע/ת, הכישלון הוא יתום, ובמדינה שלנו נוטים לא אחת לייחס את האחריות לכישלונות לאחרים או להצדיקם באמצעות טיעונים לוגיים-רציונליים, חסרי אחיזה במציאות. צריך לדעת בחיים מתי למחות, אך צריך גם לדעת מתי לסלוח, למחול, לקבל, לנסות ולראות את הדברים בעיני הצד השני, וגם בעת רתיחה - לדעת כי קיימת גם אפשרות אחרת, וכבר אמרו חכמינו זצ"ל שבשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו, בכיסו ובכעסו. אי אפשר להיות כל הזמן "מנהלי חשבונות" או קטגורים. לצערי, אני רואה שאת/ה ממשיכים לקצוף ו"להתסיס", והפעם איני מזדהה עם תוכן דבריך. טענותיך אינן מוצדקות, ונראה שנסחפת מעט. צר לי לראות כי שיתפתי פעולה עם אדם/אישה שזה קו מחשבתו/ה. מדבריך עולה ריח חזק של "נקמה" ושל "הטענת המצב" בעוצמה שאין לה מקום וסיבה. אולי הדברים מזכירים/קשורים לאירוע בעברך, ואת/ה מתיקה (התקה הוא סוג של מנגנון הגנה לא מודע) את הכעס שבמקורו קשור באדם אחר לד"ר קפלן. אם בעבר הזדהיתי עם דבריך, ושמחתי לעבוד איתך ב"צוות", כעת דבריך זרים לי ומקוממים אותי, ואיני רואה בך עוד שותף/שותפה. יכול להיות שדבריי מרגיזים ומקוממים אותך, אבל אולי זה הזמן לחשבון נפש אישי שלך עם עצמך. ואגב, כשתתפכח/י יהיה נחמד אם יהיו לך את הכוחות והיכולת להודות בטעותך ולבקש סליחה, כי גם על זה אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, גם צדיקים גמורים אינם עומדים". ותחשוב/תחשבי על זה...

יופי של דברים

ליעל, תודה על החיזוק שבדברייך. ללילה, אשמח אם תגיבי לדברים שכתבתי. וזה גם המקום לבקש ממך (שוב) סליחה. אני הדמות שחשבה שאת layla החשוכה והאפלה, ודרשה לדעת מי את ("זכות הציבור לדעת!", זוכרת...?). אני מקווה שבימי סליחה ורחמים אלה דבריי יפלו על אוזן קשבת ולב מבין (אם כי כתבתי כבר בימי ה"לוחמה והקרבות" מכתב התנצלות ועידוד ארוך שהופנה אליך אישית ונמחק בעת "גיזום העצים" (אם את זוכרת, כתבתי על התחושות הקשות שמתחברות אצלנו לאירועי חיים אחרים שבהם הרגשנו "לא חשובים" ו"לא מועדפים" על ידי אנשים משמעותיים בחיינו)). שיהיה לך חג שמח ושנה טובה.

רק שזה נגמר כבר רמה שירשורים למטה וחבל לפתוח פה שוב הכל מחדש, לא? זה קצת סתירה פנימית כזאת.

ובכן כשאני הגעתי לוויכוח האמת הוא היה כבר ממש בעיצומו והיו כבר איזה עשרה שמות של אנשים שהתנגדו ככה שגם ללא השתתפותך כנראה שהיינו מגיעים לאותה תוצאה. עם כל הכבוד. רק להשכלתך הכללית אין לי ולא כלום על דר קפלן, לא כל ניסיון להבין יש מאחוריו כעס וזה שאתה לא מזדהה איתי מה לעשות נולדנו בני אדם שונים אחרת היה כאן מאוד משעמ בברכת כל טוב וחג שמח אני.