פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אלפי אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי..שאני אגב בכלל לא מזלזלת בו. אבל אם נודה באמת:כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן. הבעיה היא , שאנשים נוטים "לברוח" מהבעיות שלהם או מהפתרונות שלהן , כי לפעמים לא נעים להתעסק בזה ואז הם הולכים לפסיכולוג ..כאילו בשביל לברוח מהפתרון האמיתי. אפשר לחשוב שלפסיכולוגים יש מטה קסמים כדי לפתור בעיות. כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להיות מאושר...מצד שני אנשים בגירים כבר לא משתנים. אני מבקשת לטעון שאנשים יותר מדי תולים את תקוותיהם בפסיכולוגיים. חברה- תעזרו לעצמיכם, יש לכם כוח , אין אחד שמכיר אתכם יותר טוב מאשר עצמיכם!!! עם יד על הדופק: יש כאן מישהוא , שטיפול פסיכולוגי באמת עזר לו? האם נתגלו לו במהלך הטיפול דברים שלא ידע על עצמו לפני הטיפול??? תגובות יתקבלו בברכה.
לי עזר מאד טיפול פסיכולוגי!!!!! מה שכתבת זה נכון, אדם צריך לעזור לעצמו, אבל לעיתים הוא זקוק למישהו שידריך אותו ויוביל אותו למקומות בתוך עצמו שקשה לו להגיע אליהם לבד. יש מצבים שלא ניתן להתמודד איתם בלי טיפול פסיכולוגי כאשר החרדה או הדכאון מציפים עקב כל מיני מחשבות והרגשות וראיות עולם שונות והרסניות. טיפול פסיכולוגי מחייב עבודת צוות של שני אנשים, המטפל והמטופל, אם אחד מהם לא יעשה את העבודה אין סיכוי שהטיפול יעבוד. לאף פסיכולוג אין מטה קסמים אבל טיפול עוזר לאללה לאנשים שמוכנים נפשית להתמודד איתו ולעזור למטפל שלהם. ועוד משהו תמר, אני רוצה להגיד לך שהטיפול שעברתי היה אחד החוויות הכי מדהימות בחיים שלי. אז יש הרבה מקרים אני מניחה שטיפול פסיכולוגי עוזר לאדם. בחיים לא הייתי מוותרת עליו. ויודעת מה, זה שילוב של מטפלת מקצועית וטובה ומטופלת ששיתפה פעולה באופן יסודי וכימיה מיוחדת ביותר. דון
אני לא מסכימה עם מה שכתבת לדוגמה :"כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן." לא כל בן אדם שפונה לטפול יודע מה הסיבה לבעיותיו וכיצד ומה צריך לעשות כדי לפתור אותם. קחי לדוגמא ההתקף פאניקה שקורה ברגע שקט ונוח האדם אינו חש בבעיה כל שהיא ולא תמיד הוא מודע מדוע זה מתרחש, טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט לעזור לו... וכן אדם שיודע ה בעיותיו לעיתים צריך עזרה. את כותבת שאנשים נוטים לברוח מבעיותיהם, אני חושבת שעצם ההליכה לפסיכולוג מעידה שאין הם רוצים לברוח אלא הם פשוט צריכים עזרה מאדם מקצועי. לגבי שאלתך האם יש משהו שטיפול עזר לו כן לי הטיפול עוזר ולמרות הקושי הרב (זה בכלל לא קל) יש בזה גם חוויה מסוימת(רק לאחרונה אני מוכנה להודות בכך) יתכן שלא גיליתי דברים חדשים עלי , אך עצם זה שאני יוכל לדבר על ארועים זוועתיים שארעו לי מבחינתי זו התקדמות שעוזרת לי להתרכז ולהרגיש טוב יותר וכד' הקצור זה שווה אני חושבת על המניעים שלך לכתוב הודעה שכזו, האם זה בגלל שאת שוקלת ללכת לטיפול? או האם זה בגלל שהלכת לטיפול ופשוט לא היתה כימיה בינך לבין הפסיכולוג או שפנית לאדם הלא נכון?
רחל , זה באמת חשוב מה שכתבת לגבי המניעים, אבל בכל אופן מי שלא מאמין שפסיכולוג יכול לעזור לו - שלא ילך !- כי זה יהיה בזבוז כסף רציני ולא יועיל.
אלפי אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי..שאני אגב בכלל לא מזלזלת בו. אבל אם נודה באמת:כל בן אדם יודע בדיוק מהן בעיותיו הספציפיות וכן מה צריך לעשות בשביל לפתור אותן. הבעיה היא , שאנשים נוטים "לברוח" מהבעיות שלהם או מהפתרונות שלהן , כי לפעמים לא נעים להתעסק בזה ואז הם הולכים לפסיכולוג ..כאילו בשביל לברוח מהפתרון האמיתי. אפשר לחשוב שלפסיכולוגים יש מטה קסמים כדי לפתור בעיות. כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להיות מאושר...מצד שני אנשים בגירים כבר לא משתנים. אני מבקשת לטעון שאנשים יותר מדי תולים את תקוותיהם בפסיכולוגיים. חברה- תעזרו לעצמיכם, יש לכם כוח , אין אחד שמכיר אתכם יותר טוב מאשר עצמיכם!!! עם יד על הדופק: יש כאן מישהוא , שטיפול פסיכולוגי באמת עזר לו? האם נתגלו לו במהלך הטיפול דברים שלא ידע על עצמו לפני הטיפול??? תגובות יתקבלו בברכה.
שלום לכולם ! 1.תראי , אני שנים בטיפולים פסיכולוגיים פה ושם. וזה נכון , אם אתה מצפה שהפסיכולוג יפתור לך את הבעיות ואתה תשב ולא תעשה כלום - זה בטח לא יקרה. 2. אבל לפעמים לבן אדם אין כוח להתמודד לבד עם צרות שנופלות עליו. הוא כל כך שקוע בבעיות שלו עד שהוא לא יכול לראות את הפתרון. כמובן שאפשר להעזר בקרובים וחברים אבל אנשים שקרובים אליך ומעורבים בחיים שלך , עם כל הרצון לעזור , לפעמים יתנו לך עצה שהייתה אולי מתאימה להם - אבל לא לך. 3.דבר שני לאנשים סביבך ישנם גם אינטרסים אחרים , ומן הסתם לא יתנו לך עיצה לנהוג בצורה שעלולה לפגוע בהם. בקיצור הם לא אובייקטיביים. 4. הפסיכולוג לא משוחד , אין לו ממש אינטרסים כאן (הציניים יגידו שיש להם אנטרס לקחת ממך כמה שיותר כסף). 5. ועוד. עצם זה שאתה יודע שאתה משקיע זמן וכסף במשהו זה אומר שאתה מתכוון לעזור לעצמך , זאת אומרת שלפעמים רק הכוונה להגיע למקום מסויים , אפילו לפני שאנו נכנסים בדלת - היא חלק חשוב בפתרון הבעייה. יש עוד סיבות אבל זה נראה לי מספיק בנתיים איציק
שלום שמי אור (21) אני וחברתי מזה 3 שנים נפרדנו לאחרונה והכאב בלתי נסבל אני מרגיש שאיני יכול בלעדיה ממש כואב לי כמו בדיכאון רק שאני לא רואה את הדרך לצאת משם לצערי גם סבלתי כל חיי מבעיות חרדה קשות ובטוח אני שיש לכך חלק בענין שאיני מצליח להתגבר או מזה שאני כל כך מפחד לחיות בלעדיה שאלותי 1האם יש קשר בין החרדה לחוסר היכולת להתמודד ואם יש איך לטפל ומה לעשות (גם אשמח לשמע המלצות על ספרים שיעזרו וכו 2 יש לי גם חוסר יכולת להחליט אם אני אוהב אותה ואז לנסות לחזור אליה למרות הקשיים שהיא מצאה בחברות או שבעצם אני לא אוהב אותה ורק רגיל אליה איך אוכל לעשות לעצמי את חשבון הנפש בצורה אמיתית כי כרגע אני מרגיש שרוב הדברים של חיי זה עקב דברים חיצונים (כמו פחד חרדה ) ולכן איני סומך על עצמי תודה על העזרה אור
הכאב שאתה חווה הוא משהו שאי אפשר להמנע ממנו. פרידות הן הדברים הקשים ביותר בחיים, אני כבר שנים טוענת ככה. במיוחד בקשר ממושך, שהתחיל בגיל צעיר, אבל לא רק. בכל קשר. אני חושבת שהדבר הכי נכון שאתה יכול לעשות עכשיו הוא לשרוד את התקופה הזאת. לנסות לחזור אליה מתוך הכאב לא יהיה נכון, כי למעשה אתה לא מבצע החלטה חופשית, אלא החלטה שנובעת מתוך נסיון להפיג את הכאב הנוראי שאתה מרגיש. יכול להיות שזה זמן טוב לחפש תמיכה מחברים, משפחה, אנשים אחרים שבכל זאת קרובים אליך. אם אתה מרגיש שהקושי הזה קשור גם לדברים אחרים בחייך, אולי זאת הזמנות טובה לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעשות קצת סדר בחיים שלך, ברגשות שלך, במה אתה רוצה ואיך אתה יכול להתמודד עם חרדה. אני חושבת שהרבה פעמים פרידות כאלה הן נקודות מדבר שמביאות להרבה צמיחה וגדילה. אז למרות שזה כואב ונוראי, התקופה הזאת תעבור. ומה יהיה אחריה, כן תלוי בך. האם אתה מוכן להתמודד עם הכאב או שאתה מנסה לברוח ממנו. כמו שאמרתי - זה יכאב מה שלא תעשה, ההמלצה שלי היא לפנות לטיפול כדי שהפיתוי לברוח למקום המוכר בלי להתמודד לא ינצח. תשמור על עצמך! זה באמת יעבור!
לילה תודה רבה לך על העידוד והמילים החמות הרגשתי שכתבת מנסיון אישי ורציתי לשאול אם באמת יש מקום לטפול פסיכולגי במצב כזה ואם כן במה הוא יכול לעזור ומה את חושבת שעדיף לטיפול של חרדה פסיכאטר =כדורים או טיפול פסיכולגי וגם אני מקווה שזה יעבור תודה
שלום, שמי גיל-לי סטודנטית בת 24. לפני חמישה חודשים עישנתי גראס, בפעם השנייה בחיי, ומאחר שמבחינה פיזית הייתי מאוד חלשה הסמים השפיעו עליי מאוד וחוויתי"סרט".דופק מואץ, קור, חום, סחרחורות, ראייה כפולה, צמא, לא יכולתי ללעוס,"הירדמות" של הפה, קשיי נשימה.הייתי בטוחה שאני משתגעת או הולכת למות וביקשתי שיקחו אותי לבית חולים . לאחר שבוע התחילו לי קשיי נשימה, דופק מואץ והרגשה שאני הולכת למות. במיון אמרו שזה לחץ, עברתי בדיקות לב,נשימה הכל תקין. הקשיי נשימה חוזרים ובנוסף אני מרגישה לחץ והתנפחות בלחי ימין,דבר שקרה לי גם לאחר שעישנתי. האם קיים קשר פיזיולוגיבין השפעת הסמים או שהקשר הוא הטראומה בעקבות העישון.למי עליי לפנות וממה נובע הלחץ והכאב בצד אחד של הפנים. תודה, גיל-לי
למרות שעד כמה שידוע לי גראס הוא לא סם כזה שמשגע עד כדי כך את המערכות אבל אם את חלשה או יש לך איזה שהיא בעייה פיזית אז יכול להיות שבהחלט יש קשר. לדעתי תפני לפסיכיאטר, הוא בטוח ידע להגיד לך אם זה מהגראס ואולי להתאים לך כדורים להרגעה. רק מה, תשתדלי לפנות למישהו ממש מקצועי ולהיזהר מהתמכרות לכדורי הרגעה, כי יש סוג מסויים שממכר וזה מסוכן . תרגישי טוב דון
הפסיכולוגים תמיד אומרים שהם לא פותרים את הבעיות, לא מתקנים את המציאות, אבל עוזרים למטופל להתמודד איתה. האם אפשר להתמודד עם כל מציאות? ומה אם היא כל כך קשה מבחינה אובייקטיבית? יעלי
אולי לפעמים צריך גם לטפל במציאות כדי שתהיה פחות קשה... יכול להיות שדרך טיפול נפתחות בפני אדם אפשרויות לשינוי שהוא לא ראה קודם לכן, וזה עוזר לשנות מצבים שהם קשים מאד. לפעמים יש גם קשר גומלין בין מציאות מאד קשה, לבין יכולת נמוכה להתמודד עם המציאות. ואז, המציאות הקשה הופכת עוד יותר קשה. במקרים כאלה פסיכולוג יכול לעזור. לפעמים אם יש תקופה מאד קשה, נוכחות של אדם נוסף, גם אם לא משנה את המציאות, יכולה להקל ולעזור לעבור תקופה שבכל אופן אחר הינה בלתי נסבלת. גם זה שווה הרבה. אני מקווה שאת מצליחה להעזר למרות הקושי.
אני אתחיל במשפט שלפעמים עודד אותי בתקופות קשות. אלוהים מציב בפנינו רק אתגרים שאנחנו יכולים לעמוד בהם. אני לא מאמינה גדולה אבל לכל אחד יש את האלוהים שלו. בכל מקרה, אני מטופלת אצל פסיכולוג כבר 8 חודשים. הגעתי אליו לאחר קשר שהתפרק לפני חתונה, הוא התפרק בגלל אלימות מילולית קשה ואלימות פיזית, לאחר הריון והפלה, עזיבת הארץ שלו וחזרתו עם מיליוני סימני שאלה לגבינו, והפרעות אכילה. ועכשיו אני חייה. הפסיכולוג שלי נתן לי את הכלים לראות את המציאות. ברגע שאת רואה ומבינה אותה, הרבה יותר פשוט להתמודד. וטיפ קטן.... אם את מרגישה שהעולם חרב עלייך, ומציאות קשה מנשוא. לכי לביה"ח למחלקת אונקולוגיית ילדים. תראי אייך הבעיות שלך מתמזערות בשניה.
ואם במקרה אני כבר במחלקה הזאת ואלו הבעיות שלי????? כלומר, האחרים מבקרים אותי כדי למזער את הבעיות שלהם?
איך בן אדם יכול לדעת אם הוא משוגע או לא? איך בן אדם יכול להוכיח שהוא לא משוגע? איך ניתן לדעת על אדם שהוא משוגע? נא להתייחס בשיא הרצינות לשאלה
תגדיר "משוגע" ונתייחס ברצינות (באמת)
יש לי בערך מיליון תשובות לשאלה הזו ומיליון שאלות גורפות. בעיקרון אם אתה מדבר על אדם שאיבד שפיות, במונח הרפואי. יש כל מיני סיפטומים שיכולים להעיד על כך אבל את "גזר הדין" רק פסיכיאטר ליכול לתת. וכן גן ההוכחה אם אדם משוגע או לו דרך פסיכיאטר. אם אתה מתכוון למשוגע בקטע שאולי יש לו בעיות והוא אולי בדיכאון, או שיש לו בעיות נפשיות. אפשר גם לגלות את זה בהתנהגויות של אובדן, הרס עצמי, בעיות אכילה, עצבים ממושכים וכד'. לגבי השאלה אם אדם יכול לדעת אם הוא משוגע אני בספק. כל העניין בלאבד את השפיות זה שאדם מוצא לעצמו מעין מציאות אלטרנטיבית בה הוא בחר והיא לא מותאם לסביבה ולנורמות החברתיות.
הפרעות אכילה? בן אדם בדיאטה הוא משוגע? :-O
ועוד משהו.. למה כוונתך "הרס עצמי"?
שלום לכם, שני דברים (ל-ונוס ול"מישהו") הפרעות אכילה זה לא דיאטה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!בשום פנים ואופן לא!! אבל זה גם לא שגעון. בעיני זה תפיסת חיים שונה. ולא תקינה. זה לא אומר שהאדם משוגע..... כנ"ל לגבי דיכאון הרס עצמי, אובדן, וכל מה שציינת (מישהו). אלה דברים שיכולים להיעלם לאחר טיפול פסיכולוגי טוב. רוב בני אדם עוברים בחיים שלהם משברים (גיל ההתבגרות וכד') ולפעמים הם כוללים את מה שציינת. זה אומנם לא תקין (ובגלל זה מומלץ לפנות לייעוץ), אבל אף אחד מהם אינו משמש כבדיקה לאי שפיות. (במידה והתכוונת במילה משוגע, לאי שפיות.) אי שפיות- זה משהו שונה לגמרי. וכן. רק פסיכיאטר יכול לקבוע. אבל בהרבה ספרים, נותנים מספר קריטריונים להערכה (התנתקות מהמציאות, ..וכו') בכל אופן, אני לא מכירה אפשרות אחרת לקרוא ל"משוגע". זה המונח היחיד שדומה לו, ואפשר להגדיר אותו. לילה, אני חושבת שאמרת דברים מאוד נכונים ורלוונטיים. רציתי לשאול, מאיפה המשפט היפה הזה (באנגלית..)?
המילה "משוגע" הומצאה על ידי אנשים שרוצים להגדיר : 1. מישהו שסתם לא מתאים להם לדבר איתו 2. מישהו שלא מסכים עם דעתם 3. מישהו שעושה דברים שלהם אין אומץ לעשות 4. מישהו שעושה דברים בניגוד לאמונתם 5. מישהו חלש מהם 6. מישהו שבא מתרבות אחרת וכו' (אז מי באמת משוגע ?!) איציק
בני בן שנתיים וחמישה חודשים בערך מתחילת ספטמבר התחלנו בתהליך גמילה מרצונו רק שזה לא ממש הולך חלק וידוע לי שזה לא אמור ללכת חלק בהתחלה הוא לא היה מרטיב בלילה בכלל לאחרונה הוא מרטיב, במהלך היום בהתחלה היו המון פיספוסים שממשיכים גם עכשיו אם אני לא רודפת אחריו כל הזמן בוא לעשות פיפי וכאלה לגבי קקי הוא עושה בתחתונים פעם אחת הצלחתי להושיב אותו בישבנון אבל לא הסכים שוב אני מודאגת כי אנחנו הולכים להכנס לחורף ואיך אפשר להמשיך כך תהליך גמילה אם הוא לא ממש מצליח? הרי בחורף זה עוד יותר בעייתי עם החלפות והשאלה שלי אם הוא לא ממש מצליח האם לחזור לטיטולים???? זה לא יגרום לבלבול רציני??? אנא מצפה לתשובה תודה
אבל דבר אחד אני בטוחה בו, לקחת את הנושא כמה שיותר "באיזי" - כמה שפחות עם רגשות חזקים, בלי כעסים, לבי לגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר. הוא בסך הכל באמת פעוט - כמעט תינוק - וכדאי מאד לא להפנות כלפיו כעסים או דאגות שהייתם מפנים כלפי ילד מבוגר יותר (זה יכול לפגוע בו). אני יודעת שאצל אחותי, הילדים אמנם לא היו מסתובבים עם טיול כל הזמן, אבל כשהם היו צריכים קקי, הם היו מבקשים ממנה לשים להם, ועושים. כמובן שכולם עד גיל 4 כבר היו ממש בסדר, וגמולים, אבל זאת רק דוגמה לכך שזה לא תהליך קל, שלפעמים כל הנושא של השירותים מפחיד את הילדים, ואם יש דרך ליצור מצב שבו אין רגשות רעים - זה העיקר. הבשלות הגופנית של ילד בן שנתיים וחצי אינה כל כך גדולה - לכן הרטבת לילה היא דבר שמצופה שיקרה, עד שהמח (מבחינה נוירולוגית) מבשיל! אם תביני את זה, לא תקחי את זה קשה. זוהי אי נוחות אבל אי נוחות שאין ברירה אלא לעבור אותה.
שלום! אני פונה בקשר לבעיה שיש לבעלי. תמיד הוא היה אדם היפראקטיבי ועצבני אבל לאחרונה ישנה תופעה חדשה: הוא צועק ושובר דברים. אציין שמעולם הוא לא הרים יד, אלא פשוט מטיח חפצים ברצפה מתוך התקפי עצבים - כאילו שיש בו איזה זעם עצום. הוא מאוד מצטער אחר-כך ומאוד סובל מזה ולא יודע מה לעשות. כמו כן, אנחנו בתקופה של הרבה לחצים: מעבר דירה, הריון, עסק חדש (הוא עצמאי). הוא טוען שקשה לו לרצות את כולם והוא נתון ללחץ מתמיד אין לו זמן פנוי בכלל ותמיד "יש לאנשים תלונות אליו". כאשר הוא לא באחד מה"קריזים" האלו הוא אדם נעים ובעל אוהב ותמיד משתדל לעשות ולהספיק כמה שיותר. אני מאוד מיואשת מהעניין כיוון שמעבר לזה שזה לא נעים לי וכל דבר קטן עשוי "להדליק" אותו , אני רוצה גם לעזור לו ולא יודעת איך. כמו כן, אני ממש מתביישת מאנשים/ מהסביבה שצריכים לשמוע מדי פעם את צעקותיו ואת שבירת הדברים. חשבתי שאולי אם אעשה משהו קיצוני - כמו לשבור גם איזה חפץ שלו, או לשפוך עליו מים קרים אז הוא ילמד לקח וירגע, אבל במחשבה שנייה העצבים האלו נראים לי משהו שנובע מבפנים אז אולי זה לא יעזור. אני יודעת שתמיד כדאי לפנות לייעוץ, ובכל זאת הייתי שמחה לשמוע איזשהי עצה/ רעיון להתמודדות. תודה.
הי רוית, נראה שאת כבר יודעת שייעוץ יעזור יותר מתשובה אנונימית באינטרנט. נשמע מהצד שאת מרוצה מהנישואין בסה"כ וכנראה מה שצריך זה רק תקשורת בריאה בנושא והבנה משותפת שכדאי לפנות לטיפול. אפשר להגיד לו שיש טיפולים קצרי מועד, זה אולי יעודד אותו להתחיל ולנסות. ולא רק בשביל עצמו הוא צריך להשתדל, אלא לטובת נישואיו ואם יש הריון אז הרוגע שלך ושל התינוק חשוב מאוד ובכלל עדיף היה אם זה היה מטופל. אל תסתפקי בשום תשובה מכאן ושיהיה בהצלחה..
שלום לכולם , אני חושבת שאני צריכה עזרה , יש לי בעיה , אני נמצאת במתח מתמיד , הדבר מתבטא בכך שאני כל היום עצובה ומתאפקת שלא לבכות ומנסה להרחיק את המחשבות השליליות שצצות לי בראש , בנוסף הדבר מקשה עליי להרדם בלילות ולפעמים אפילו רגיעון לא עוזר... מה יש לי , אני מרגישה מאוד בלחץ בעקבות המצב. דברים שיכולים להשפיע הם : לא מזמן חבר שלי שהוא אהבת חיי הציע לי נישואין והסכמתי אנחנו עומדים להתחתן תוך 4 חודשים בנוסף בחודש האחרון יש לי בעיות הורמונליות ומופיעים לי דימומים ספונטניים ללא קשר למחזור החודשי (האם יכול להיות קשר ביין הדברים) אנחנו עומדים לעבור דירה עליי לציין שההרגשה הזאת באה בערך פעם - פעמיים בחודש ונמשכת יומיים-שלושה ולעיתים גם לפניי מחזור אני מרגישה כך , אבל הפעם יש לי מחשבות ממש שליליות לגביי כל החיים שלי ומה שקורה בהם אבל לאחר ההתקף זה עובר לי , לפעמים יש לי גם בזמן ההתקף התפרצויות בכי , ולעיתים ההתקף בא לפניי כל דימום כזה האם אני חולת נפש , משהו אצלי לא בסדר? איך מתמודדים? אני נמצאת כרגע בעיצומו של התקף כזה ומאוד מאוד מודאגת בבקשה תענו חי
מתח גבוה כמו שאת מתארת מראה על בעיות אישיות שדורשות התמודדות נכונה .אם את חברת קופת חולים תפני וקבלי טיפול מסובסד.כאחד שמטפל דרך הקופה אני מבטיח לך שאנשים מצוינים נמצאים שם ותוכלי לקבל עזרה לבעייתך.הטיפול הוא בבית המטפל או בקליניקה ועולה בסביבות 160 שח לפגישה תלוי בקופה
לכל אדם יש תקופות מתוחות בחיים. את פשוט צריכה לברר עם עצמך מה גורם לך למתח הזה. אולי זו תקופה לחוצה, אולי זו בעייה הורמונלית, אולי זה שניהם ביחד. חשוב שתבררי עם עצמך ואם את סובלת מזה אז לא יזיק פגישה עם פסיכולוג. וכמובן שזה לא אומר שאת חולת נפש... דון
אני בת 29 נשואה ואמא לשלושה ילדים לפני כשנה וחצי בעלי סיפר לי כי בגד בי פעם אחת . באותה תקופה התחלתי לימודים בקורס שמאוד הלחיץ אותי כי חששתי שלא אצליח במבחנים בנוסף בעבודתי נקלעתי לויכוח עם אחת האמהות של הילדים בהם אני מטפלת . התחלתי להרגיש שאני מאבדת הכל ולא מצליחה לרצות אף אחת מפני שתמיד חשבתי ועדין חושבת שאני צריכה לרצות את כל העולם ותמיד מפחדת מה יגידו עלי אם אעשה כך או כך סחבתי את הכל ולא סיפרתי לאף אחד כולם הבינו שאני במתח ולא אוכלת ולא שותה וגם בקושי מדברת יש לציין שהאופי שלי הוא קצת שקטה ולא מספרת הרבה לכולם באותה תקופה התבישתי לספר שבעלי בגד בי כי הרגשתי שזה בושה שכל העולם ידע ומה יגידו איך אני נשארת איתו וכל דבר בחיי היום יום שלי אני חושבת על מה יגידו אחרים בקיצור התמוטטתי יום למחרת בעבודה כרגיל לאחר ויכוח קצר עם אחת העובדות הרגשתי משהו מוזר ופתאום התחלתי לבכות בקולי קולות כולם לא הבינו מה קרה לי והוציאו אותי מחוץ לגן שמא הילדים לא יראו את זה ויהיה להם טראומה קשה בעלי ויקטור לקח אותי לאוטו ולקח אותי לבית החולים התנהגתי מוזר מאוד נשכתי את בעלי והתפשטתי בקיצור זה לא מאפיין את מה שאני בבית החולים חזרתי אחרי דקות ספורות להכרתי ולהתנהגות רגילה.לאחר שקיבלתי זריקת הרגעה פשוטה. וכעת אחרי שנה וחצי זה חזר שוב בסופר בעלי לא עבד ואני באתי לעזרתו ולאחר כמה מחשבות שעלו לי בראש הבנתי שערב חג ועדיף לי להיות בבית לארגן ולסדר את הילדים ואת הבית.וכן בגלל שראתי את כל האנשים בסופר וחששתי שמא משהו ידווח על כך שבעלי עובד וחותם אבטלה וכן בגלל שחששתי שאנשים יראו אותי וישאלו אותי שאלות. ביקשתי מבעלי שיבוא ויקח אותי אבל הוא התרגז בגלל שהוא באמצע העבודה ואינו יכול לקחת אותי. היה ביננו ויכוח והוא אמר שאני אעלה ברגל ולא מענין אותו אם יש לי כסף או לא. ואחר שוב זה קרא איבדתי את ההכרה והתחלתי לדבר שטויות זה אני יודעת מכיון שבעלי סיפר לי.הגעתי לבית החולים ושמא נתנו לי זריקת הרגעה והזריקה לא עזרה ואז הפנו אותי לבית החולים לצפת ושמא לא רציתי להיות מכיון שרציתי ללכת הביתה להיות עם הילדים ולעבור את החג איתם עד שיצאתי מבית החולים הרגשתי הקלה שאני חוזרת הביתה והכול בסדר. אבקש בכול לשון של בקשה אם תאכלו לעזור לי במצבי הנוכחי מכיון שאני זקוקה לייעוץ. תודה ושיהיה לכולם רק טוב ורק שמח תמיד וכיף ושידעו להסתכל רק בדברים החיובים.
שלום דנה, נשמע לי שהדבר הכי נכון לעשות הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כדי שמישהו מקצועי יוכל להבין מה עובר עליך, ולהציע לך טיפול שיעזור לך להתמודד עם מה שקורה לך בשנה האחרונה. את מספרת לא מעט על הרקע ל"התקפים" האלה, ונשמע שחווית תקופות קשות מאד, טיפול נפשי יכול לסייע בהתמודדות עם רגשות של בושה, צער, כעס, ולפתוח פתח לדרך חדשה ויותר טובה. את יכולה לבקש הפניה מקופת חולים, לטיפול/ייעוץ אצל פסיכולוג/ית. כדאי לך לעשות זאת בהקדם כדי לדאוג לבריאות הנפשית שלך, באותו אופן שאת בוודאי דואגת לבריאות הגופנית שלך. שיהיה לך חג שמח בבית!
בתי בת 9 אינה אוכלת את רב אבות המזון וניזונה בעיקר מפחמימות ומעט דברי חלב היא בוחלת באוכל ואינה מוכנה לנסות טעמים חדשים אני מאמינה כי הבעייה היא התנהגותית כיוון שאינה מוכנה לנסות והיא נגעלת הבעייה הופכת להיות גם בריאותית ומאוד מקשה בכל מיני מקומות ומצבים כאשר אין את מה שהיא רגילה לאכול . כיצד והיכן ניתן לטפל בבעייה מסוג שכזה ?
שלום יעל, האם את מנסה טעמים חדשים בכל מיני מצבים ומקומות? בכל מקרה, תיגשי איתה לרופא הילדים לוודא שאין לה חסרים תזונתיים. מקווה שעזרתי, עדי
הנני סובלת מחרדות, כגון חרדת טיסות, לאחרונה לקיתי בהתקף חרדה קשה בעקבות טיול שערכתי שכלל טיסות ומאז אני מתקשה לחזור לתפקוד נורמאלי, הדבר מתבטא בקשיי נשימה דופק מהיר חוסר תיאבון ירידה במשקל, שאלתי מהי הדרך היעילה ביותר לטיפול. אשמח לתשובתך.
נוגה, קיים מגוון רחב של טיפולים אשר יכולים לסייע לך לחזור לתפקוד נורמלי. מומלץ מאוד לשלב טיפול פסיכולוגי (לדעתי, קוגניטיבי התנהגותי כי הוא קצר וממוקד) עם טיפול תרופתי. שיהיה לך בהצלחה!
למה הפורומים של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בדוקטורס פתוחים ושל הפסיכותרפים סגורים?
אולי אתה מתכוון שאין בהם כרגע דוקטור בראשם? כנראה שכולם בחופשה. בראש כל פורום צריכה להופיע הודעה (כמו כאן) של מה קורה ומתי הפורום חוזר לתיפקודו הרגיל. חג שמח
פורום פסיכותרפיה סגור כי ככה ד"ר רובינשטיין מעדיף לעבוד. שההודעות זוכות לאישורו טרם פירסום כדי למנוע מצבים של הודעות לא מספיק ענייניות, או התייחסות לא מקצועית מצד הגולשים וכו'. ד"ר קפלן עובד בגישה אחרת. זה הכל.
לדעתי פורום טוב עם מנהל מקצועי בעל בטחון עצמי ויכולות מקצעויות לא סוגר פורום,הטענה של הודעות לא מספיק ענייניות כדבריך או התיחסות לא מקצועית מצד הגולשים היא סיבה גרועה מכיון שהמדיה של האינטרנט,כל מה שטוב (או רע) בה זה שהיא עובדת או ליין ונותנת במה לכולם,מי שרוצה מגיב ותמיד יש אפשרות לצנזר הודעות. או שכל הסיפור הזה של פורומים ואינטרנט ש"פורץ גבולות" ו"העתיד של התקשורת הטיפולית" הוא בועה שמתרסקת/תתרסק לנו בפרצוף. ?
באיזה גיל נחשב לא תקין ולמי פונים עם בעית זהות מינית לילד בן 10, שמשחק במשחקי בנות ובסתר לובש לבוש נשי, מגיל צעיר עם עליות וירידות.
יתכן שזה שום דבר ויתכן בהחלט שיש בעיה של זהות מינית או בעיה אישיותי אחרת או אולי חברתית .מציע לפנות לייעוץ ושוב הכי זול דרך המושלם של קופות החולים .כמטפל שם זה עולה בסיבות 160 ש"ח לפגישה תלוי בקופה וזה נעשה בקליניקה הפרטית
לזיו, אני מעריכה מאוד שאתה עונה לפונים מניסיונך. לדעתי, הפרסומת הסמויה, בצירוף תיבת הדואר שלך, אינה במקומה. בברכה, שרון.
הי, לא מצאתי שם טוב יותר לתאר את הבעיה של ילדתנו הגדולה (5). ילדה באמת מדהימה, חכמה ורגילה לכל דבר והכי חשוב הורים שמשקיעים בה בלי סוף בחוגים, עבודות יצירה, משחקי חשיבה וכו'. הבעיה היא שבכל חלקי היום ובעיקר בשעות הערב המוקדמות (כנראה בגלל עיפות) חוזרת כל פעם מחדש סיטואצית הפתיל הקצר הבא לידי ביטוי במשיכת שיער, נשיכת היד, צעקות טריקת דלתות וכדומה. בסה"כ אנו יכולים להבין שתגובות כאלו קורות אחת לתקופה בגלל מקרה הגיוני אבל זה לא המצב. ממש ממקרים אבסורדיים כגון גביע של טילון (ארטיק) שמתפרק תוך כדי אכילה, אי הסכמה למהלך מסוים במשחק ילדים כזה או אחר. למרות שאנו כבר מתורגלים כיצד לא להיכנס מצבים אלו (כנראה כבר מבלי לשים לב) כל פעם זה מפתיע אותנו מחדש ואנו חשים שלא משנה כמה נשקיע וניתן לילדה תמיד היטואציה הזו תגיע בדלת האחורית והיא תהיה ברוגז על כל העולם. אין לי ספק כי המקרה מוכר אצל עוד ילדים אבל אנו לא בטוחים עד כמה הוא שכיח ובכל מקרה זה לא אמור לנחם אותנו ואנו מנסים למצוא דרכי התמודדות עם "הפתיל הקצר" שעולה כמעט מדי יום ביומו במקרים שהדף קצר מלהכיל והיד עוד נטויה. אשמח לשמוע חוו"ד מקצועית/הורית למקריה הנ"ל.
שלום לך לפני שאכנס לרמה ההתפתחותית-גיל 5 אני חייב לציין את מה שתפס אותי בתלונתך-' אנחנו הורים שמשקיעים בלי סוף'-כשאתה מציין זאת פעמיים. תראה,אתה באמירה זאת, משים אתכם ההורים אל מול הילדה{לא ציינת אם יש עוד ילדים וזה חשוב} ואני כנעט בטוח שהילדה חשה ככה גם היא-שהיא עומדת קצת לבדה-מול שני הוריה. אז עד רמה מסויימת זה טוב-ומהווה גבול לילד שיודע באופן ברור שיש הורים -שהם המבוגרים ויש ילד או ילדה או ילדים. אבל דווקא בגלל הציון שלך את העובדה הזו, נראה לי שזהו אחד המוקדים של הבעיה. יתכן שהילדה מרגישה לחץ מכם-בכל מיני תחומים ורמות,יתכן והיא לחוצה בגן או מחברים-ובגלל החוזק של הקשר שלכם ההורים,אין היא יכולה לפנות ולספר לכם.לא ציינת- איך הקשר שלה עם כל אחד מכם- אבא.אמא. מבחינה התפתחותית טיפה יותר מורכבת, הילדה נמצאת עכשו בסיומו של 'השלב האדיפאלי' בו היא 'נפרדת' בפנטזיות מרצונה בקשר בלעדי עם אבא ומשלימה עם היותה בת- אשה קטנה-דרך ההזדהות עם אמא. יתכן -ושוב יש לדעת יותר בפרטים את מהות הקשר שלה עם כל אחד מכם- גם ביחס לשלב הזה,יתכן שהמצוקות הן על רקע זה.אתם צריכים לבחון ביניכם את כל הנקודות הללו ולנסות להבין את הקשר של התנהגות הילדה אליהן. ברגע שהבעיה תוגדר באופן ממוקד יותר-תוכלו לטפל בה על-ידי שינוי ההתנהגות או גם התפיסות שלכם אל הילדה.
יואל שלום, אתם יודעים לזהות ששעות הערב המוקדמות, כאשר בתכם חשה עייפה, הן השעות ה"בעייתיות". לכן, כדאי אולי לשנות משהו בשגרה היומית. ייתכן שיש להתחיל את ההכנות לקראת שינה בשלב מוקדם יותר או לעסוק בפעילויות "רגועות" יותר. למשל, מקלחת חמה עשויה להיות מרגיעה ולאחריה ארוחת ערב וסיפור שהיא אוהבת... אתם יכולים לחשוב על דוגמאות נוספות..
תודו שדורון הכי חכם פה מכל האנשים והפסיכולוג ביחד
הרי אף פעם אני לא ארצה להיפרד מהמקום הנעים והמכיל הזה, אז איך יודעים שהגיע הזמן?
כמו באהבה-יודעים כשזה נגמר.כשאת מרגישה יותר טוב בהרבה ממה שהרגשת כשפנית לטיפול. כשהשגת המטרות שרצית. לא לפני זה אבל גם לא אחרי.
האם הפסיכולוגים , לעיתים מציינים שהמטרה הושגה לשם ההגינות ולדעתם הטיפול מיצה את עצמו?
אני חושבת שפסיכולוג מקצועי יודע להבחין כשקשר טיפולי מתקרב לסיום, והוא יכול לנווט את הטיפול - יחד עם המטופל - לסיום חיובי, כמובן בלי להאיץ את התהליך, או לכפות על המטופל סיום בטרם עת. כמובן, כל זה אפשרי אם אין למטפל עצמו קשיי פרדה וחרדות נטישה.
שלום, אני בת 24 , בריאה בדר"כ. מאז שאבא שלי נפטר לפני שנתיים באופן פתאומי מהתקף לב, פיתחתי פחד וחרדה תהומית לא למות כך גם וזה משפיע על כל חיי. יש לי כאבים בחזה, קוצרי נשימה וגם כאבים ביד שמאל, ואני כל הזמן עוברת מרופא לרופא... היה לי גם כמו התקף חרדה שהייתי בטוחה שאני עומדת למות מהתקף לב, וכל הבדיקות של הלב תקינות. התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכואנליטיקאית לפני 3 חודשים ואני לא רואה שיפור. האם זה הטיפול שמתאים לי? או שעלי למצוא מטפל שפועל בשיטה שונה? בבקשה תענו לי.. תודה.
שלום קורל, צר לי לשמוע על מות אביך ועוד יותר על הסבל אותו את חווה בחייך. בטיפול דינמי, כמו זה אליו את הולכת, התהליך ארוך יותר ולעיתים לוקח זמן רב עד שרואים הטבה. אם אינך מתחברת לסוג זה של טיפול, נסי את הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי המתמקד בסימפטום. יעילות הגישה בטיפול בחרדות היא גבוהה ומוכחת. בהצלחה.
אם את יכולה, אולי אפשר להוסיף טיפול ממוקד יותר, כמו שאני הציעה, בלי לוותר על הטיפול הפסיכואנליטי. הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית יכולה לספק לך הקלה יותר משמעותית לטווח ארוך, ואילו טיפול בחרדה בשיטות התנהגותיות-קוגניטיבות נחשב מהיר יותר, ופעמים רבות הוא תחום בזמן (סידרת פגישות בעלת משך ידוע) ועוברים בו תהליך פחות או יותר מוגדר וידוע. לכן, נראה לי שאפשר להתייחס לשני הטיפולים כמספיק שונים איכותית כדי להתקיים במקביל. כמובן, רק את יודעת כמה טיפול מתאים לך, וכמה את רוצה להשקיע. בכל מקרה, לדעתי כדאי לך להתייעץ עם המטפלת שלך - אולי יהיה לה רעיון או עיצה שתעזור לך להבין טוב יותר מה כדאי לך לעשות ואיך להתמודד עם המצב הנוכחי.
אני סטודנטית מהצפון ומעונינת להתחיל טיפול פסיכולוגי שיעזור לי להיפתח ולספר מה עבר ועובר עלי בשנים האחרונות. איך מתחילים? איפו מחפשים ואיך יודעים שמצאתי פסיכולוג טוב??
היכן את לומדת? ככל הידוע לי בכל מוסד אקדמי יש שירותי ייעוץ לסטודנט במחירים מסובסדים וסבירים יחסית...
הולכים רק על פי המלצה (של קרובים, מכרים וכו') את כבר תרגישי לבד, האם הוא מתאים לך או לא
אני בת 28. בחורה בריאה בדרך כלל. בחודשים האחרונים אני סובלת מחרדות שתוקפות אותי מידי פעם. בשל שיקולים כספיים אני דוחה פנייה לפסיכולוג. היכן אוכל לקבל שירות פסיכולוגי זול יחסית?
כמה זה זול?
חרדות הנן דבר שפוגע פגיעה עצומה באיכות החיים, ואסור לוותר על התערבות מקצועית. חשוב לציין כי בדר"כ מקובל לחשוב שטיפול ממוקד בחרדות שיהיה יחסית קצר יותר הנו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (שהצרה איתו שהוא בדר"כ ניתן ע"י מטפלים פרטיים)... בכל זאת יש כמה אפשרויות שאפשר לבדוק... 1. התחנות הציבוריות לבריאות הנפש המצויות כמעט בכל עיר - ניתן לברר את מיקומן דרך קופת החולים או לשכת הרווחה. יש שם תור המתנה ארוך מאוד אבל הטיפול כמעט בחינם (20 ש"ח לפגישה). 2. קצת יותר גבוהה בסקאלה - אני יודע שאונ' בבר-אילן יש קליניקה במחיר כ-60 ש"ח לפגישה... שווה להרים טלפון ולברר עוד... 3. חוצמזה יש את הטיפול המסובסד דרך קופת החולים שלך - צריך לברר בקופה. 4. יש גם כל מיני מטפלים פרטיים שגובים פחות מהמחיר המקובל ו/או יתחשבו במצבך... תלוי מה גובה הסכום שאת יכולה להקציב לטיפול... היתרון כאן - אפשר לבחור יותר מי המטפל וגם את שיטת ההתערבות. לתשובות יותר ספציפיות אולי - אם תוכלי לציין היכן את מתגוררת ומה מסגרת התקציב שאת יכולה להקצות...
תודה על ההתייחסות המפורטת. אני גרה בבת ים ומבחינתי טיפול זול יחסית הוא עד 100 ש"ח לטיפול,בהנחה שהטיפול הוא אחת לשבוע...
הייתי בטיפול כ 8 חודשים אצל פסיכולוגית קלינית על מנת לטפל בבעית חרדה מפני בן זוג ומציאת בן זוג (אני בת 30 ואף פעם לא היה לי חבר) וגם על מנת לטפל בפחד מלצאת לטיולים עקב התיבשות בטיול שעברתי ,הפסיכולוגית אמרה לי בפרוש שבנושא זוגיות היא לא יודעת אם תוכל לעזור כי לא מתמצאת בנושא (אני רשומה לחברת הכרויות והיא לא יודעת אפילו מה זה ואיך זה נעשה) שאלתי היא האם כדאי לטפל איתה רק בנושא פחד לצאת לטיולים ואלו בנושא זוגיות לחפש פסיכולוגית מוסמכת לנושא?
הצעתי לך היא להתייעץ עם הפסיכולוגית בנושא. אני לא חושבת שזה יעיל ללכת לשתי פסיכולוגיות במקביל. מאחלת לך בהצלחה, אילנית.
בל שהכתבה החשובה בעניין טיפול נפשי לילדים נותנת אינפואמציה חלקית כל כך בעניין מגוון האפשרויות. האמירה שרק פסיכולוג קליני רשאי לטפל היא נושא שנוי במחלוקת בין אנשי המקצוע וכדאי להודות בה לפחות למען ההגינות. בפועל כל מי שהוא מוסמכך בפסיכותרפיה ראשי לטפל, וכדאי שתהיה לו התמחות בילדים ונוער. מרשימת החברים באגוד הישראלי לפסיכותרפיה אפשר להתרשם שרבים מחבריו אינם פסיכולוגים קליניים. מי שהוסמך ע"י יהט - משמע למד טיפול, מי שהוסמך ע"י האגודה לטיפול משפחתי - משמע למד טיפול, וכו'. בהחלט נכון להמליץ להורים, והכלל לבדוק בקפדנות את ההכשרה הפורמאלית של כל מטפל, לראות תעודות ולהתעניין באמינותם של המוסדות שהעניקו תעודות - כי יש הרבה נוכלות בשטח - אבל הקרטליזציה של הפסיכולוגים הקליניים - איננה הוגנת ואיננה משקפת את המציאות.
ובמיוחד ראוי לציין כי מרבית המטפלים בילדים ונוער, בייחוד ילדים ונוער בסיכון, הם עו"סים. פסיכו' קליניים של הילד מטפלים כמעט אך ורק בתחנות לברה"נ/מחלקות בבי"ח (וגם שם, יש נתח נאה של עו"סים לצידם במלאכה). ובכלליות - הגיע הזמן לבשר כבר לעולם שהפסיכו' הקלינית וודאי אינה המקצוע הטיפולי היחידי ולטעמי גם לא מחזיקה בשום עליונות, כלים ייחודיים וכו'. אשמח אם יתפתח כאן דיון (תרבותי כמובן) בנושא.
בעייתי היא כזאת. בתחילת תיכון עברתי עיר ולא הכרתי איש.התחלתי את לימודי במגמת התיאטרון, וכיוון שאחד מהתלמידים שם גר קרוב אליי,התחלנו לחזור יחד הביתה מבית ספר והפכנו לידידים ממש טובים. חצי שנה התקרבנו, כאשר הוא הכיר לי את החברים שלו שחלקם לומדים איתי במגמה.ממש אהבתי את כל החברים ואני חושבת שגם הם נקשרו אליי. בד בבד גם הנער התייחס אליי ממש בנימוס ודאג לי, אפילו אפשר לומר שפינק. יום אחד הוא כתב לי מכתב בו הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ורוצה שנהיה חברים.כל החברים ידעו מזה כי הוא סיפר להם מה הוא הולך לעשות. אני לא רציתי להיות החברה שלו מכיוון שמה שחשתי כלפיו הייתה ידידות ותו לא,וגם אהבתי את תשומת הלב שהוא הקדיש לי תמיד. הוא כאילו טיפל בכל צרכיי. הסברתי לו את המצב יפה, והוא אמר לי שהוא מבין, אבל המצב נעשה מוזר. דיברנו על זה ואפילו רבנו על כל המצב פעם וסיכמנו לשים את כל המצב מאחורינו. העניין הוא שהמצב ממש לא כך. מצד אחד אני מרגישה שהוא כן מנסה לבלות איתי הרבה זמן ,אבל אני לא סומכת עליו יותר ולא נפתחת לפניו כי אני יודעת שהוא מתבכיין על המצב ביננו עם החברים המשותפים שלנו. אני כבר פיתחתי סלידה ממנו. הוא עשה לי כמה דברים שלא לרוחי, מיותר לציין שהתנהגות הג'נטלמן עפה לה מהחלון, אבל העניין הוא שאני כן רוצה לשמור על קשר עם החברים המשותפים. מאד קשה לי כי אני לא יכולה להסתובב איתם בלי שהוא יהיה מעורב. לפעמים אני יודעת שהם לא מזמינים אותי כדי שאולי לא יהיה לו נעים. זה ממש חבל לי כי זו הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו מצאתי חברים אמיתיים שאני אוהבת. מה לעשות אם כן? לנסות ולזכות בחיבתו שוב (בצורה ידידותית) תוך כדי חריקת שיניים מצידי כי לפעמים אני בטוחה שהוא מנסה לגרום לי להתפרץ, או שמא עליי להמשיך לצמצם את הקשר ביננו, אך להסתכן בצורה משמעותית באיבוד שאר האנשים שהכרתי? נוצר מצב שאני מחוץ לחבורה וזה שובר את ליבי.לא כך אני רוצה לסיים את שנתי האחרונה בתיכון. מה עושים?
את מתארת מצב די מורכב. לדעתי, יהיה לך די קשה לנסות ולזכות בחיבתו בהתחשב בעובדה שפיתחת סלידה כלפיו. בהחלט קשה לשים את הדברים מאחור, בעיקר עבורו. הוא אהב (ואולי עדיין אוהב) אותך ורצה מערכת יחסים שהיא מעבר לידידות אפלטונית. את מצדך, נהנית להיות מחוזרת ונאהבת אך לא התאים לך לתת חזרה (לפחות לא באותו אופן). חברך חווה דחייה מצדך ונותר פגוע. נשמע שהחברים תופסים את הצד שלו בסיפור. קודם כל הם מכירים אותו הרבה יותר זמן וחוץ מזה הרבה יותר קל להזדהות עם הצד הפגוע. את כותבת שאת חשה שמצאת חברים אמיתיים שאת אוהבת- האם דיברת איתם על התחושות שלך ועל הצד שלך בסיפור? אולי אם יהיו מודעים יותר למה שעובר עלייך בכל הסיפור הזה ואם גם את חושבה להם כמו שהם חשובים לך, לא תצטרכי לוותר על הקשר איתם. בהצלחה.
מסכימה עם "אני" בכל מילה. :-) זה נשמע לי לא קל מה שאת עוברת, ואפילו קצת מוכר. (אני חושבת שהרבה אנשים היו בסיטואציה דומה בחיים, כאשר חבר/ידיד אחד מקשר לקבוצת חברים אחרת, ומה שקורה כשהקשר עם החבר עצמו מתערער...).
שלום אורן. אני קצת חסרת אונים בקשר לבעיה שלי. אני כבר לא מתלהבת מההישגים שלי, או מוצאת עניין בדברים. אני כבר לא משקיעה בשום דבר שאני עושה את כל הלב,וזה מעציב אותי, כיוון שלמרות שמבחינת ההישגים, גם כשאני עושה את עבודתי "יבש" או בין אם אני משקיעה בה את כל כולי, למזלי התוצאות הן כמעט זהות. העניין הוא שאני כבר לא מקבלת את הסיפוק כמעט משום דבר.איך אני מחזירה את זה לעצמי? פעם כל דבר שהחלטתי לעשות היה מבוצע בקלי קלות. עכשיו אני אומרת לעצמי שאני צריכה לעשות משהו, אך לא עושה. אני בקרוב מתגייסת וקרבה מדי יום לעולם האמיתי ואני לא רוצה להמשיך ככה. אתה יכול לעזור לי?
ד"ר אורן קפלן לא כאן עכשיו, את יכולה לשלוח את השאלה שוב אחרי סוכות (אז הוא אמור לחזור לפורום). בכל מקרה חשבתי שאולי את בתקופת ביניים - בין בית ספר לצבא, ושזאת תקופה יחסית מבלבלת. כתבת על הבעיות שלך בצורה מאד כללית, איזו תחושה של חוסר מוטיבציה ועניין, ושל איזו מין "עייפות" שמקשה עליך לפעול. אולי כדאי לך לנסות לחשוב למה דוקא עכשיו זה ככה, האם זה קשור לתקופת המעבר בין בית ספר לצבא? לקשר עם חברים? לחוסר במסגרת? או בכלל למשהו אחר? האם יש לך פחדים מהגיוס? מלעזוב את הבית? וכו'. אם תצליחי קצת למקד את התחושה שלך תוכלי להתמודד איתה יותר טוב...
הי נועה, אני מאוד מסכימה עם הדברים שכתבה לך לילה. כתבת שכל דבר שהיית עושה היית עושה על הצד הטוב ביותר. לפעמים זה בהחלט מעייף. נשאלת השאלה, האם נהנית מכל אותם דברים שהיית עושה או שעשית אותם כי הרגשת שאת חייבת- למשל, לימודים (בגרויות). לפעמים קל מאוד להישאב ל"איך" עושים ולא לשים לב ל"מה" עושים. היום את נמצאת בתקופת ביניים בין הלימודים לצבא ויכול מאוד להיות שנוצר חלל גדול ואת לא ממש מוצאת את עצמך. אין לי ספק שכשתגיעי לצבא, תמלאי את תפקידך על הצד הטוב ביותר כי רק כך את יודעת לעשות. עצתי לך לנסות ולהתחבר למה שאת באמת אוהבת לעשות ושם להשקיע את כל האנרגיות הרבות שיש לך. בהצלחה
ילד בן 3.10שנים, לא מצליחה לגמול אותו .למרות כל המאמצים, לא מוכן לקחת על עצמו אחריות. במידה ועושה צרכיו במכנסיים,משחק עם הצואה,כלל לא מפריע לו להיות מלוכלך בצואה ו/או בשתן.הילד לא מדבר שוטף, שפה דלה, מבנה משפט דו מילי או משפט פשוט, לא מצייר כמעט בכלל,לא אוהב לצייר,מאחר מאוד בהתפתחות לאומת בני גילו.הילד מאוד חביב אוהב שמחבקים אותו, ומקובל על כל הילדים בגן.הילד בטיפול אצל קלינאית תקשורת,אבל היא ממליצה להפסיק את הטיפול.כיוון שבשנה הבאה הוא הולך לגן חובה,חשוב מאוד שהילד יקבל עזרה במידה והוא זקוק לה.האם לחקות לשינוי לטובה במשך הזמן? האם ליפנות לרופא התפתחות הילד?
שלום רגינה, אני חושבת שכדאי לך מאד לפנות לרופא ילדים או פסיכולוג ילדים כדי לקבל ייעוץ והנחיה. את מתארת מצב לא פשוט ונשמע לי שמאד יעזור לך אם מישהו מקצועי יוכל להנחות אותך ולתת לך כלים כדי לעזור לילד בצורה הטובה ביותר.
רגינה, גם לדעתי כדאי לפנות לרופא הילדים. עדי
בפסיכולוגיה מוכרת סטייה בהתנהגות בה אדם בתנאים לא נורמלים מתנהג בצורה נורמלית. מהי שמה של הסטייה? כמדמוני זה נורמופט... אשמח לקבל מידע, ואת שמה הנכון של הסטייה, חג שמח לכולכם, חגית
תפני את שאלתך לפורומים נוספים, מפני שמנהל הפורום נמצא בחופשה כרגע...
כיוון שד"ר אורן לא נמצא, רציתי לדעת אם יש טיפול תרופתי או פסיכולוגי (אולי היפנוזה או משהו כזה) להעלאת הביטחון העצמי?
בדרך כלל טיפול בשיחות עוזר
אני בת 30 נשואה + 1. עובדת בחברת הייטק ומרגישה חוסר ביטחון תמידי, רציתי לדעת האם יש איזשהו טיפול פסיכולוגי או תרופתי שיכול להגביר את הביטחון העצמי?
ממליץ לך ללכת לטיפול
לפינ דעתי אין כזה דבר.
לפינ דעתי אין כזה דבר.
כנראה שזה משמיים- וואלה שוב החליטו להפסיק לכמה שעות....
בהצלחה!!! חושבת עלייך.
כל הזמן הדואר שלך חוזר... חייבים לסדר לך איזו תיבה נורמלית. הבוז לוואלה. מתגעגעת.
שלום, אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ושואלת את עצמי האם זה שווה את הכסף. לי ההסיפור נראה יקר...........והאם זה לא בזבוז ולפעמים אני אומרת לעצמי אולי על תחפשי לעצמך בעיות ופשוט תחסכי יותר. אין לי ענין להעלות את הנושא של העלות כאן,רק רציתי לשאול האם גם לכם עולים מחשבות אלו? זה פשוט זה כל הזמן מציק לי. חשבתי שאם אני יקציב סכום כסף בצד זה יעזור כך אני לא ירגיש שאני מוציאה כסף , כי סכום זה כאלו לא יהיה לי כבר. וכן בחצי השנה האחרונה הייתי עם מצב רוח לא הכי טוב..... לאחרונה שאני מתחילה לצאת מזה אני מרגישה שאין לי כח פתאום אני מגלה שזה פשוט נח לי להיותבדיכאון קל ולהרשות לעמי לכן הכל , אני משתדלת להלחם בתחושה זו וכן לעשות פעילות גופנית וכד' , אבל האם זו תופעה ידועה שאנשים נוח להם שרע להם.
לפעמים גם שינוי שאנחנו מאד רוצים (כמו להפטר מדפוסים שמעיקים עלינו, או מדכדוך וכו') יכול להיות לו מחיר. שינוי מצריך פרידה ממשהו, ממישהו, מחלק מעצמך וזה לא קל. אני חושבת שאם את זוכרת ויודעת למה פנית לטיפול, ואם נראה לך שבסופו של דבר הטיפול יעזור לך להגיע לשם, אז הכסף שווה את זה. לגבי היכולת להבין את המחשבות - אז בטח. זה הרבה כסף. בדרך גם לא ממש נהנים. החיים לא משתפרים כל כך מהר, וכל מה שתארת נשמעות לי כמו מחשבות סבירות בזמן שקצת יותר מתוסכלים. אבל כמו שאמרתי - אם את חושבת שטיפול יעזור לך בטווח הארוך לחיות חיים יותר דומים למה שאת רוצה, להיות פחות מדוכאת ויותר שמחה, זה שווה את זה.
לילה תודה על התגובה. הטיפול אכן עוזר לי (למרות שזה קשה לי ואני לא נהנית מזה ) ויש לי פסיכולוגית מוצלחת. הענין שדוקא עכשיו כשיצאתי מהמצב שבגללו באתי,(אני זוכרת למה הגעתי) אני מתחילה לחשוב כך האם זה לא בזבוז וכד'. אני חושבת שאת צודקת....... כדי להגבר על התחושה שלי אני יפריש סכום של כסף הצידה וממנו אני ישלם כל פעם וכך אני לא יראה את התזוזה בחשבון הבנק שלי (זו לעבוד על עצמי בעיניים, אבל לא נורא)
כלומר, אם במקרה נפלת על פסיכולוג שהוא גם אדם חכם באופן יוצא מן הכלל, וגם מתאים לך מאוד, ייתכן שהוא יוכל לעזור לך. טיפול ארוך בשום אופן לא שווה את המחיר הרצחני שהפסיכולוגים גובים. לכל היותר כדאי מדי פעם לגשת לקבל עצה באיזו דילמה, לא יותר מזה. וגם זה, שוב, רק אם הפסיכולוג הוא אדם חכם ביותר ואת מרגישה שעצותיו מקדמות אותך בפועל. בקיצור, עובדים עלינו בעיניים, גם אם בתום לב ובלי כוונה להונות. אלה המחשבות שלי.
כדי לקבל עצה טובה אני יכולה לפנות לחבר או חברה, בשביל זה אני לא יפנה לפסיכולוג. אני חושבת שפסיכולוג יכול לגעת בנקודות שחבר לא מבין....... למשל: במה חבר יכול לעזו רלך בטיפול בחרדה שאינך מבין ממה היא נובעת..... לעומת זאת פסיכולוג כן יכול להועיל לך והמון!!!!!!!
אנו משפחה עם 3 ילדים. בן בגיל 25 , בת בגיל 20 ובת בגיל 12 לפני כחמש שנים קנינו על פי בקשת הילדות גור כלבים מגזע גולדן רטריבר. ומאז היות בן שבועות ספורים הילדות מטפלות בו ומגדלות אותו. אני אימן, איני יכולה לסבול יותר את הכלב. הילדות אינן מטפלות בו מספיק טוב, ולכן הוא לעיתים מדיף ריח רע. הוא משיר שערות בכל הבית והתוצאה היא שאני סובלת מאד מנוכחות הכלב בביתנו. בעלי ואני הגענו להחלטה למסור את הכלב. אנו יודעים כי הילדות אוהבות את הכלב וברצוננו לדעת מה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מסירת הכלב. האם להרחיק את הכלב מהבית, ללא ידיעתן, ולאחר מכן לומר להן שהכלב הלך לאיבוד? האם להודיע להן כי החלטנו למסור את הכלב ולא לומר להן את יום המסירה, כדי שלא יתעצבו בעת המסירה? האם להודיע להן יום לפני המסירה כי אנו מוסרים את הכלב למחרת ?
לפי דעתי תגידו להם שאתם מתכוונים למסור את הכלב שהילדים ידעו אם הבעיה בטיפול הכלב והכלב חשוב לילדים אז אני מאמינה שהם יטפלו בכלב ואז הכל יסתדר כי לפי דעתי כלב הוא כמו בן משפחה ולהיפרד ממנו ככה לדעתי יהיה קשה מאוד לילדים אז תתייעצו ותדברו עם הילדים ותחליטו ביחד מה לעשות בהצלחה
בשום פנים ואופן לא לעשות משהו מאחורי הגב או לשקר. השקר יתגלה בוודאות, ואז אם היה איזה אמון בינכם הוא ישבר לרסיסים לתמיד! הנזק יהיה בלתי הפיך ואולי לא בר תיקון. לגבי השאר, נניח לאחרים לענות.
לא הייתי סולחת לכם בחיים. הייתי כועסת על חוסר הרגישות שלכם, על חווית הנטישה שאתם יוזמים בשבילי, על חוסר ההתחשבות בנו, הילדים, על חוסר היכולת שלכם לפתור בעיות, על כך שאהבתכם היא "על תנאי" .... ועל מה לא. יש לי כלבה בבית, כך שאני מבינה על מה את מדברת. יחד עם זה, לא הייתי מעלה על דעתי בחיים למסור את הכלבה. כשהדיפה ריח רע הוטרינר ביצע ניקוי שיניים, והיא חזרה להריח טוב. אנחנו גם מקפידים לרחוץ אותה כשצריך, יש היום "שמפואים" מדיפי ריח טוב לכלבים. אני מציעה לשקול שוב את ההחלטה. לומר לילדות שאתם קרובים להחלטה למסור את הכלב, כי אתם לא מסוגלים לטפל בו לבד. לשבת יחד איתן ולהגיע להחלטות מי עושה מה וכמה. (הילדות גדולות, ואם צריך הן יכולות לשאוב את שערות הכלב כשצריך.) יתכן והמצב ישתפר, אבל גם אם תמסרו בסוף את הכלב, הילדות תלמדנה איך מתמודדים ואיך מקבלים החלטות.
את שאלת לגבי כיצד למסור את ההחלטה וכולם שופטים אותך על ההחלטה עצמה. אני מבינה אותם אני אוהבת כלבים, יש לי כלבות שאני לא יכולה לחשוב על היום יום בלעדיהן. אבל גם לאנשים שלא אוהבים חיות יש זכות להימנע מכך ולכן אני לא רוצה לשפוט אותך אלא באמת לענות לך על מה ששאלת. את מנסה להפוך דבר נורא נורא כואב לדבר לא כואב, וזה גרוע יותר מלהכאיב. הבנות ירגישו שאת מרמה אותן ואז אפילו לא תוכלי להיות איתן באבל ובכאב. הקשר של ילדים לחיות הוא עמוק ורגשי כל כך. וברור שזה גם יחווה ככישלון שלהן, התמודדות לא קלה. אולי זה לא פייר שהן לא מגדלות את הכלב, נוכחותו מציקה לך ואת צודקת ברצונך למסור אותו, אולם לפחות צריכה להינתן להן להשמיע את הצד שלהן ולא לעשות זאת מאחורי גבן. בהצלחה עם החלטה לא פשוטה.
אם תמסרו את הכלב, יבוא היום שגם אתם תהיו זקנים, תדיפו ריח רע ויהיה מעייף לטפל בכן ואז הילדים שלכם ימסרו אתכם לצער בעלי חיים...
מה עלול לגרום לאדם בעל בטחון עצמי רב ( או כך לפחות הוא מקרין) לערער את בטחונו לנוכח אדם אחר ???
שלום רב! חשבתי על כך בזמן האחרון... ישנם אנשים שמפגינים המון ביטחון כלפיי חוץ אך ישנם מצבים שמערערים את ביטחונם, אין ספק. לכל אדם ישנן חולשות וברגע שמישהו ייגע בנקודת התורפה של האדם בעל הביטחון העצמי הגבוה, הוא יהפוך לזבוב קטנטן ברגע. נכון- זה קשה לדעת מה יכול לערער את הביטחון של אדם זה ואולי צריך לבלות איתו זמן מסויים כדי לגלות, אך אני משוכנעת שניתן לעשות זאת... באשר לאנשים שמראים כוחניות ואלימות, גם בקרב ילדים, אני יכולה לומר שמדובר באנשים חסרי ביטחון מוחלט שצריכים להוכיח את עצמם והדרך היחידה היא ע"י אלימות... אף על פי שכלפיי חוץ משתקפת תמונה שונה לחלוטין, הם נראים חזקים ומתנהגים בתוקפנות, בעצם מבפנים הם רכרוכיים. יש גם את אלו שמדברים בקול רם ואוהבים להיות במרכז תשומת הלב, כי יש להם חסכים רגשיים ולכן הם אמנם יראו ביטחון, אך למעשה לא תמיד זאת האמת, אלא הצגה. יש כ"כ הרבה דברים לומר על הנושא...
שלום רב וחתימת גמר טובה יש לי בן שהוא בגיל 4 שנים התחיל לשחק באמא ואבא, רופא וחולה - לפי כמה ימים מצאתי אותו רוצה לנשק בת דודו מהפה בגלל שהוא האב אני יודעת שזה טבעי אבל האמת לא ידעתי איך להגיב וקראתי לו שיביא לי משחק לאח שלו. אם אפשר לעזור לי באם אמצא אותו פעם אחרת שרוצא לשחק בתפקיד אב או אם אני צריכה לדבר איתו על הנושא הזה, איך להגיב? מה לעשות? מה להגיד לו? תודה מראש
שלום, יש המון המון ספרים בנושא, וגם לדעתי את צריכה ליזום שיחה איתו ולהסביר לו שכל אדם הוא אדון לגופו ואם הוא עושה משהו לשני וזה לא נעים לו, אז הוא (הילד) צריך להפסיק! עדי
שלום! אני בחורה כבת 31. לא מזמן יצא לי להכיר בחור לקשר רומנטי (קשר שהתחיל מהאינטרנט והתפתח), שמחזיק בתפקיד הנחשק והוא : פסיכולוג קליני. הבחור ,אמנם נחמד מאד ,מבין ענין אבל עם הרבה בעיות משל עצמו והוא אף מודה בכך. נכון, כולנו בני אדם ..אבל פסיכולוג הוא מישהוא שצריך להיות לדעתי קצת מעל כולם, בהקשר הנפשי או לפחות להסתיר את בעיותיו. אני שוקלת מדי פעם לפנות לטיפול שיכול לעזור לי בכל מיני דברים קטנים שמציקים לי, אבל העניין הזה עירער לי קצת את הביטחון לגבי פסיכולוגים. מה הם יכולים לעזור לי? אם הם בקושי יכולים לעזור לעצמם. כל "החוויה " הזו איתו שהסתיימה לאחר זמן קצר (הוא נורא פגע בי)...גרמה לי לא לבטוח יותר באנשים (במיוחד בבחורים)...ואף בפסיכולוגיים! אני מבקשת שלא תתחילו להתנפל עלי עכשיו...כי זה מה שאני מרגישה.
פסיכולוג הוא אדם ככל האנשים-שהיה קצת יותר רגיש לאורך התפתחותו ובחר-במודע או שלא-לעזור לאחרים שזה כולל לעזור לעצמו. עם הזמן והלמידה אנחנו מקווים שהפסיכולוג עזר לעצמו והגיע לרמת מפותחות שאינה נופלת בהרבה מזו של מטופליו.וכך יכול הפסיכולוג להבין אדם אחר שנתקע נניח באיזה שלב בחייו ומתוך יכולת-הזדהות גבוהה הבנה ורצון אמיתי לעזור למטופל-הוא במצב של לעזור לו ,להתכוונן כלפיו. הפסיכולוג הרי לא יכול להיות מ ע ל האנשים האחרים ברמת ההתפתחות שלו. כי אז סביר להניח שאנשים עם בעיות לא היו מעניינים אותו. הוא מתענניין כי הם דומים ל ו. כפי שהיה בעבר או בהווה. החשוב כאן הוא שהפסיכולוג יודע לעשות הפרדה בטיפול בין בעיותיו שלו לבין המטופל. ויש עוד הרבה בנושא הזה.
אהבתי את תשובתך...
פסיכולוגים הם אנשים ככל האנשים. עם חולשות וטעויות משלהם. נכון שהצפיה היא שהם יהיו קצת יותר רגישים ואסופים. כמו שאנו מצפים מאנשי דת להיות מוסריים אבל בפועל זה לא מחייב. נפגעת מהבחור ויתכן שלא היתה דרך נעימה מבחינתו לעשות זאת. אני חושבת שזו טעות להשליך את התנהגותו על כל הפסיכולוגים או על כל הגברים. אם את מרגישה צורך בטיפול לכי על זה. בנוסף לכך , גם אצל הפסיכולוגים כמו בכל מקצע- יש טובים ויש שלא. יש מקצועיים ויש שלא. חבל לא לקבל עזרה ( תוכלי במקרה זה לפנות לאישה ואז יהי לך יותר קל) בהצלחה יער ( אם בא לך - את יכולה לכתוב לי למייל )
יש הבל ענק בין לצאת עם פסיכולוג לבין להיות מטופלת אצל פסיכולוג. פסיכולוג אל תשכחי זה מקצוע, אומנם מעולה, אבל ככל המקצועות. המטרה שלו לתת לך שירות נפשי, הוא לא חבר שלך ולא חושף אותך לחולשותיו ובעיותיו האישיות, וזה על מנת שתוכלי להתמודד איתו ועם עצמך מול בעיותייך שלך. יצאת עם אדם, לא יצאת עם פסיכולוג, לכן הכרת את הצד הזה שלו באישיות. אם הוא היה נותן לך טיפול הגיוני מאד שלא היית נחשפת לצד הזה אצלו בכלל. צריך להפריד, כשאת בטיפול את אצל פסיכולוג וזהו. כשאת יוצאת עם פסיכולוג- את יוצאת עם בן אדם שהוא בין היתר גם פסיכולוג.
יש הבל ענק בין לצאת עם פסיכולוג לבין להיות מטופלת אצל פסיכולוג. פסיכולוג אל תשכחי זה מקצוע, אומנם מעולה, אבל ככל המקצועות. המטרה שלו לתת לך שירות נפשי, הוא לא חבר שלך ולא חושף אותך לחולשותיו ובעיותיו האישיות, וזה על מנת שתוכלי להתמודד איתו ועם עצמך מול בעיותייך שלך. יצאת עם אדם, לא יצאת עם פסיכולוג, לכן הכרת את הצד הזה שלו באישיות. אם הוא היה נותן לך טיפול הגיוני מאד שלא היית נחשפת לצד הזה אצלו בכלל. צריך להפריד, כשאת בטיפול את אצל פסיכולוג וזהו. כשאת יוצאת עם פסיכולוג- את יוצאת עם בן אדם שהוא בין היתר גם פסיכולוג.
אני בת 28. לפני 4 שנים נפטרה אמי. מחלתה ומותה היו בשבילי משבר רציני והייתי על סף התמוטטות נפשית. בעקבות מותה התפרקה כל המשפחה ונאלצתי להתמודד עם כך לבד. מאז אני מטופלת בסרוקסט ובקלונקס לעת הצורך. מידי פעם יש לי משברים בהם אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך יותר, שאני רוצה למות ולא להרגיש את הבדידות הזו. אני נשואה אבל גם לבעלי אין משפחה בגלל נסיבות חיים אחרות ושנינו למעשה לבדנו. אני מתגעגעת לאמא שלי ולמה שאני נתנה לי ולא מצליחה למצוא את מקומי בעולם כאדם עצמי ונטול משפחה. יש לי התקפות של צער וכאב שבהן אני צורחת, בוכה, רוצה להכאיב לעצמי (אם כי לא עושה משהו דרסטי). ההתפרצויות האלה של דכאון וחרדות וההתנהגות שמלווה אותן מפחידות אותי. האם זה תמיד יהיה ככה? האם איבדתי את שפיות דעתי? מה עושים? אתמול היתה לי התפרצות כזו שוב ואני עדיין מרגישה מדוכאת ומבוהלת. רק בעבודה אני מרגישה טוב יותר כי אני עסוקה. מה עושים? האם אני משתגעת? האם יש לי בעיה נפשית?
פרח, אולי את פשוט זקוקה למקום בטוח ותומך בשביל לעבד את האבל על האובדן של אמך בצורה שלמה שתאפשר לך להמשיך בחיים בלי לחוש שאת מתפרקת. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי - באופן פרטי או דרך קופת חולים - ולא להמשיך לסבול סבל שלפי תיאורך לא נשמע שמקדם אותך קדימה. באופן כללי אין סיבה שזה תמיד יהיה ככה. ברור שאת יכולה להיות שמחה יותר, רגועה יותר. אבל עד שלא תטפלי בסיבה לרגשות, יכול מאד להיות שהם לא יעלמו מעצמם. נשמע לי שאם תקבלי עזרה מתאימה, יש לך סיכוי טוב מאד לצאת מהמצב. דווקא בגלל שאת מדברת על חוויה מאד קשה של אובדן ואבל, חוסר ובדידות, אני חושבת שטיפול תרופתי לא מספיק. את צריכה בן אדם אמיתי לעבד מולו את כל הדברים שמטרידים אותך ומביאים לרמה כזאת עמוקה של סבל.
אהבתי את הכינוי שבחרת לעצמך. זה מראה שעם כל הקושי המאוד ברור ואוביקטיבי, את רוצה ומקווה לפרוח. אובדן אמא הוא תמיד קשה ומסובך, ודורש עיבוד. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל צעיר, ובסיפור מורכב גם אצל בעלך. אני קוראת בדבריך בעיקר את הבדידות. בדידות היא מצב מאוד סוביקטיבי. אני מכירה אנשים שמוקפים משפחה וחברים ועדיין מרגישים בדידות, ואנשים שמתרחקים מחברה והם מלאים וגדושים. מכאן, שקשה להמליץ על פתרונות מעשיים (כמו איפה אפשר למצוא חברים ומה ניתן לעשות כדי להפיג את הבדידות). אני מאוד ממליצה לך לגשת לטיפול פסיכולוגי, שיעזור לך לשוב ולפרוח. בהצלחה רינת
שלום אני נמצא במצב קשה מאוד כרגע בחיים שלי אני פשוט מרגיש על הפנים בחינה נפשית ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי אני צריך עזרה דחוף
אם אתה מרגיש שהמצב שלך הוא שאתה עלול לפגוע בעצמך - עליך לראות איש מקצוע בדחיפות. אפשרות אחת היא לקבוע בהקדם תור לפסיכיאטר פרטי - רצוי פסיכיאטר שיש לו גם התמחות בפסיכותרפיה, או לקבוע עם פסיכולוג קליני. אתה יכול גם לעשות זאת דרך קופת חולים, אבל אם המצב *ממש* דחוף אפשרות אחרת היא לגשת לחדר מיון ולבקש מיון פסיכיאטרי - זאת עיצה שד"ר קפלן - שנמצא בחופשה - נתן כאן בעבר. בכל מקרה, אם אתה מרגיש רע, זה הזמן לפעול. אם קשה לך לעשות את הצעדים האלה לבד, בקש עזרה מהמשפחה/חברים. תרגיש טוב.
כשאני מרגישה על הפנים וממש רע אני הולכת לים. יש בים משהוא מרגיע שנותן כוחות . אפשר ללכת לחשוב ולפתור עינינים שמציקים לנו בינינו לבין עצמינו. בתקופה הקשה ביותר בחיי הלכתי והרגשתי יחסית הרבה יותר טוב. שווה לנסות
לך לפסיכולוג
על מה מעידה רעידות בידים? בהכרח מתח וחרדה או יכולה להיות גם סיבה פיזיולוגית?
תפני לאבחון נוירולוגי כדי לשלול (או לאשר) סיבות פיזיולוגיות, ויש כאלה. לאחר מכן, אם אין בעיה פיזיולוגית, תפני לייעוץ נפשי.
יכול להיות גם להעיד על בעיה בתפקוד בלוטת התריס. כדאי להתחיל אצל רופא/ת משפחה ולעשות בדיקות כלליות, דופק, בדיקות דם להורמונים שקשורים לבלוטת התריס
כבר חצי שנה אני מבצע פעילות מינית כמעט כל יום, וכל פעם אחרי שאני עושה זאת אני אומר לעצמי שזאת הפעם האחרונה, אבל אני כל פעם חוזר על זה מחדש ולא מצליח להפסיק. אני חייב להפסיק את זה ואני לא מצליח, איך אני יכול להפסיק את זה פעם אחת ולתמיד? תודה מראש על העזרה.
אני מניחה שאתה מתכוון לאוננות... נכון? באופן כללי, נשים וגברים מאוננים. גם אם הם בזוגיות, וגם אם הם לבד, גם בגיל צעיר (מהילדות) ואפילו בגיל זיקנה. אם אתה מנסה לשנות תכונה אנושית בסיסית ביותר, סביר להניח שלא תצליח לשנות אותה. מהשאלה שלך לא ברור לי בן כמה אתה. אם אתה נער, או גבר מבוגר. באופן כללי אני חושבת שטיפול בשיחות (עם פסיכולוג) יכול לשחרר אותך מרגשי האשמה שאתה מרגיש, ולראות מה הדרך הכי נכונה בשבילך להתייחס למין, ולמיניות. אני חושבת שזה העיקר כרגע, להקל על המצוקה הנפשית שלך. הכי טוב שאני יודעת להגיד לך זה שמה שאתה לא עושה, כולם עושים אותו. הייתי אפילו אומרת שהרבה אנשים נהנים מאוננות ולא רואים בה משהו רע. מקווה שזה עוזר לך ולו במעט.
לילה ,ברוך שובך הצלחה והגשמה עצמית, יישר כוח.
הכרתי בחור ובהתחלה הקשר שלנו החל ללא מילים תקופה ארוכה, במבטים בלבד. צופים מהצד (אנשים זרים) אמרו לי שאני מוצאת חן בעיניו. לפני כמה זמן הבנתי שהוא מוצא חן בעיניי והוא הבין שהוא מוצא חן בעיניי. חשוב לומר כי אנו מעולמות שונים. לפני כמה ימים הוא ואני היינו באותו מקום ולא שמתי לב שהוא שם והתיישבתי בדיוק מאחוריו. הוא ישב ליד בחורה צעירה שהוא מכיר והם דברו. דרך מראה זיהיתי אותו, והוא זיהה אותי כי ראה אותי נכנסת. אם הייתי רואה אותו הייתי אומרת שלום ולא הייתי יושבת מאחוריהם. זה בטוח. לדברי הבחורה הוא כל הזמן הסתכל במראה. העניין הוא שבשלב מסויים הוא ביקש את מס' הפלאפון שלה. ואני מאחוריו, יושבת ושומעת. מה דעתכם? למה הוא עשה זאת? האם הייתם נפגעים? כועסים? מתעלמים? אשמח לכל תגובה...
היי, לא בטוח שהייתי עושה משהו. עדי
אין מה לעשות וגם לא ניתן לדעת מדוע. אין בינכם מחויבות ולכן זכותו. את בטח רוצה לדעת אם המעשה שלו מכוון אליך בדרך כלשהי-יש רק דרך אחת לדעת. והתשובה אצלו. אבל לא הייתי שואלת וגם לא מנסה לנחש. הוא הוא אכן מעוניין בך- הוא יפלס את הדרך. גם את יכולה לזום , אם בא לך..
הפורום נרגע ויחזור למתכונתו הטיבעית ולפעילויות אותן אמור למלא מלכתחילה. התגלותו הנעלה ביותר של הכוח היא בסרוב לנצלו לרעה. החלטות משמעותיות גומלות בלב,המוח רק נועד להוציאן לפועל. לעיתים יש להתעלות מעל האגו והשיקולים האישיים ולהפגין אלטרואיזם חרף רשפי העלבון והקלס. ערכו של הנר אינו בשעווה המותירה עקבות כי אם באורו. אתן עוזרות לאנשים כאן וזהו האור שאליו צריך להמשיך ולתרום. אמנם הכלל הגדול בהתמדה הוא לדעת מתי לחדול ממנה אך לא בשלה העת לכך,וודאי תסכימו לכך. לילה אומרת כי הגיע הזמן לפנות המקום לאחרים שיביעו עצמם כאילו היתה שחקנית על במה שמפנה מקומה גם לשחקני משנה בעוד שההופעה על הבמה כאן הנושאת בצידה את היכולת להתבטא בטלה בשישים אל מול ערכו הלא יתואר של מתן הסעד הנפשי לניזקקים.אם כך עלייך לפנות אל צו מצפונך ולהחליט מאיזה מקום את מגיעה לכאן עמוק בפנים..הנעלב האישי,או זה התורם מעצמו גם במחיר פגיעה אישית. רוב האנשים מעדיפים לוותר על זכויתיהם מאשר על מנהגיהם,אלו ייעקרו רק ביזע ודמעות- קבלי זאת באהדה וחיזרי לתרום. אפרת- תעסוקתו של אדם אינה זהותו כי אם רק תלבושתו,נראה כי בעומדם בפני האדם ברירות שונות רוב האנשים יבחרו בגרועה שבהן,נסי להתעלות מעל תחושת האכזבה וכפיות הטובה והביני כי התרומה כאן הינה סוג של התנדבות שלא זו בלבד שאינה נושאת שכר מעשי כי אם גם גוזלת לעיתים מכוחו של הרצון ההפכפך הנתון ללחציו של האגו השטלתן. בברכת חתימה טובה וצום כשר חפרפרת
שתלטן שתלטן שתלטן שתטלן
לא הבנתי. האם זו דרכך להתנצל? אם כן, תעשה את זה ברור.
מה הקטע הזה של להשפיל אנשים בפומבי? לא חייבים להאמין ברפואה אלטרנטיבית, אבל לכתוב כאלה דברים למישהי שכן מאמינה ועוסקת בזה? מה הרווח שבתגובה כזו? ומה זה משנה מה אפרת בחרה ללמוד? קרימינלוגיה זה תחום נרחב ומרתק כשלעצמו, לא נחות או נעלה לעומת פסיכולוגיה קלינית. ומי אמר שבחיים חייבים להתמקד בתחום אחד? אדם לא יכול ללמוד מקצוע מסויים ובמקביל להשתתף בפורומים מתחום מעט שונה? מעניין... איזה כינוי זה "חפרפרת" - מעיד על מגורים במחילות מתחת לאדמה, תזונה שמבוססת על שורשים ושרצים. קשה לומר שהחפרפרות אינטליגנטיות... ואם הכוונה היא לחפרפרת במובן של מרגל אז... טוב זה כבר מדבר בשם עצמו.
עדיף להיות חפרפרת אוכלת שרצים ושורשים מאשר להיות..."סתם"......ותחשבי על זה
מתארגנת קבוצת תמיכה לסובלים מדיכאון ו/או חרדה .למעוניינים להצטרף נא לכתוב ל [email protected] .
מי מנחה את הקבוצה?
היי אני יודעת שד"ר אורן בחופשה, אבל אשמח אם חברי הפורום יענו לי, אני תמיד נהנית לקרוא את תגובותיכם, בפרט של אפרת ולילה. טוב, בזמן האחרון אני לא ישנה טוב בלילות וכל היום מסתובבת עם דמעות בעיניים. חשוב לי לציין שהרגישות שלי מאד גבוהה אני מניחה שזה קשור להיותי בהריון. אני מוצאת את עצמי בוכה בזמן נסיעה ואתמול באמצע הלילה קמתי ובכיתי כ-10 דקות. אני רוצה לציין שבעבר היה לי ממש קשה לבכות. תמיד קינאתי באנשים שיכלו לבכות. עכשיו אני מניחה שבגלל ההורמונים בשילוב הטיפול הפסיכולוגי חזרו אלי הדמעות. הבכי הוא לא סתם אלא עם סיבה: הייתה לי ילדות איומה שממש קשה לי "להרגיש" אותה ולכאוב אותה וכל הזמן התחמקתי ממנה, היום, אני מניחה בגלל ההריון, אני מתחברת בקלות יתרה ובעל כורחי אל התמונות ואל הכאב הגדול שאני סוחבת שנים. גם עכשיו בזמן שאני כותבת יש לי דמעות... ממש מוזר. שאלתי: האם הבכי הוא בעצם שחרור מהכאב ומפה הדרך "לריפוי" אשמח לקבל כל תגובה יום נעים ניבה
לבכות זה לא מאד שונה מלצחוק. יש רגש והוא מחפש ביטוי... אם את יכולה תרשי לעצמך להיות הכי טבעית שאת יכולה. אולי אחרי שתבכי תוכלי לאזן את הבכי בקצת צחוק משוחרר. כי כאשר חסום - קשה גם לצחוק. וכאשר דברים משתחחרים יש פתאום מקום להכל - לעצב וגם לשימחה. ושיהיה לך המשך הריון קל והרבה אושר (ועצב שאפשר להכיל) בהמשך.
בהמשך לכתיבתי ב21.9 אני רוצה לציין שאתמול ללא שום תרופה יצאתי לקניות ושהיתי בחנות ענקית שעות על גבי שעות והרגשתי מעולה הייתי פשוט מאושרת שהנה עליתי על הגל הנכון בלי שום טיפול אבל היום הכל חזר ובגדול מייד כשהתעוררתי הרגשתי שוב את חוסר היציבות שלי ושוב אני מיואשת קרה לכם שפתאום ליום הרגשתם טוב ואז שוב גרוע אני מתכוונת מבחינת חוסר היציבות מה שנקרא dizziness?
לירון שלום גם אני סובלת מבעיה זהה לשלך. כל התופעה הזו זה "גלים" אחרי כל עליה באה נפילה ולהפך. ברגע שתוכלי להתעלם מהנפילות ולא להתייחס אליהן ולהמשיך לתפקד, אז תראי שיהיו פחות נפילות. אני זוכרת שפעם כשהייתי מצליחה לעשות משהו "נורמלי" כמו לדבר עם מכר מבלי לקבל סחרחורת, הייתי בטוחה שהנה זה עבר, וכשזה היה חוזר אפילו יום למחרת, הייתי בוכה. כיום אני לוקחת בחשבון שזה דבר שלא עובר מהר, ואין תרופות פלא, ואני עושה הכל, עובדת, ילדים קטנים, טיולים, קניות וכשזה קורה, אני פשוט מתעלמת וממשיכה הלאה. בהצלחה לשתינו וגמר חתימה טובה מיטל
הי מיטל היה לי כזה כיף לקרוא שגם את יושבת סירה שלי. אף אחד לא יודע איזו הרגשה מגעילה זו פשוט אין לי חשק לכלום רק לשבת בבית במקום נוח וסמוך למשענת לראש. האם את לוקחת תרופות? או שבטיפול פסיכולוגי?
לירון שלום אני לא לוקחת תרופות כי יש לי פחד מתופעות לוואי, מטיפול פסיכולוגי נואשתי כי הרגשתי שהמטפל חוזר על עצמו בכל פגישה והכיס בנתיים מתרוקן. יש ספר שנקרא "מחשבות ורגשות" או ספר "מלחץ להצלחה" שיכול להועיל. וחוץ מזה הטיפול הטוב ביותר הוא לא לשבת בבית אלא להפך, לצאת כמה שיותר אפילו בהדרגה, כל פעם להוסיף עוד מרחק ולא להימנע משום דבר, זה הכי חשוב. מיטל
רינת ודון שלום גם אני סובלת מבעיה כמו של לירון. אבל אני חיה עם זה ללא דיכאון רק התקפי חרדה ברחוב או בשיחה עם אנשים וכו'. וכמובן שהמחשבה על זה כל הזמן בראש. נואשתי מטיפול פסיכולוגי ופשוט אני לא מגבילה את עצמי בכלום, נוסעת מטיילת וכו' ומחכה שאולי יום יבוא וזה יעבור. בכל זאת אני רוצה לשאול האם הכדור העלים את המחשבה על החרדה, כמה זמן טיפול נדרש, ומה קורה שמפסיקים עם הכדור?
אני לא יודעת אם לחכות שזה יעבור זה פיתרון טוב. אני חייבת לציין שמה שגרם להתקפי חרדה אצלי לעבור היה שילוב של טיפול נפשי מעולה וטיפול תרופתי. ללא אחד מהם זה לא היה קורה. למה נואשת מטיפול פסיכולוגי? הכדור עוזר גם לצאת מהמעגל של החרדה. זה הרי מעגל, ברגע שאת חושבת על זה כל הזמן ופוחדת מתי זה יגיע, זה לא מאכזב וזה מגיע... אני בניגוד אלייך לא יצאתי מהבית מחשש שזה יקרה לי ואז יום אחד פשוט החלטתי שלא אכפת לי שזה יקרה והתחלתי לצאת והרי זה פלא כשהשלמתי עם החרדות הם הפסיקו לאט לאט. צריך ללמוד לקבל אותם. בכל אופן את צרכיה ללכת במקביל לכדורים לטיפול פסיכולוגי כדי להבין למה זה קורה לך ולשנות דברים בחשיבה. זה מה שלי עזר בכל אופן. לגבי הפסקת הכדור, אני עדיין לוקחת אותו אז אני לא הכתובת המתאימה לשאול. אבל לפי דברייה של הפסיכולוגית שלי ברגע שאת התגברת על המשבר אין סיבה שזה יחזור אלייך כשאת מפסיקה. מקווה שעזרתי קצת דון
אני לא סבלתי מהתקפי חרדה, נעזרתי בסרוקסט מסיבות אחרות (חרדה כללית סביב אירועים מעוררי חרדה וסימני דכאון - הרבה פעמים זה הולך יחד). השתמשתי בכדור במשך כשנה. זאת היתה השנה הרגועה והנפלאה בחיי. עם מעט סיפוק מיני, ושלושה ק"ג עודפים (אלה תופעות הלואי של הכדור, לא אצל כולם) אבל עם התקדמות נפלאה בטיפול הפסיכולוגי. הורדתי את המינון בהדרגה. ממש רבע כדור כל פעם, עד שהפסקתי לגמרי. לא היו תופעות לוואי, ובעזרת התקדמות הטיפול הפסיכולוגי חל שיפור רציני במצב. אם רע לך, אני ממליצה בחום. חבל לסבול.
אני בת 55 לפני 4 חודשים התחלתי בשנית עם חוסר היציבות שלי שמתבטאת בהרגשת נפילה או התעלפות אני מרגישה שאני חייבת ללכת לאורך הקיר ולהחזיק בו. בתור לקופה אני מרגישה שאוטוטו אני עומדת ליפול ובכלל בכל חנות וגם אם אני פוגשת מכר אני מרגישה שאני עומדת ליפול דברשלא קורה . הכי טוב לי כשאני יושבת באוטו שלי ונוהגת הכי טוב לי במיטה שלי אני נשואה ויש לי 4 ילדים כולם גדולים כל החיים אני דאגנית מאד פחדנית מכל דבר יש לציין שלפני 3 שנים עברתי התקפים דומים ובעזרת טיפול אלטרנטיבי ובעזרת תרופות דמה יצאתי מזה לאט לאט כרגע רופא המשפחה נתן לי קסנקס ואמר לי שזה יוציא אותי מהרגשה זו אני פוחדת לקחת את התרופה מאחר והיא מאד ממכרת מה לעשות?להמשיך ככה לחיות?אני פוחדת ממחלות מרופאים מבדיקות ואני טיפוס פסימי מלידה
הי, אני מניחה שאם את פונה לפורום הזה אז את כבר מודעת לכך שהבעיה היא פסיכולוגית ולא רפואית. (בכל מקרה שווה לעשות בדיקה כללית). בתור מרפאה אלטרנטיבית, אני אישית בכל זאת הייתי ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי מסודר ולטפל בבעיה מהשורש. בהצלחה
אבוי לנו ממרפאים אלטרנטיביים שכמותך שאינם מאמינים במקוצעם וכנראה בחרו בו מפאת חוסר ברירה והתפשרות כפוייה. מן הראוי היה לערוך בדק בית ולבדוק את עצמך ואת אמותך בכישורי המקצוע המפוקפק שבחרת לעצמך לפני שאת משיאה עצות לאחרים.
היי לירון אכן, קסנקס היא תרופה מאוד ממכרת. אבל יש היום תרופות נוגדות חרדה ודכאון, אשר יכולות, יחד עם טיפול פסיכולוגי, לעזור. קסנקס לוקחים בדרך כלל רק במצב האקוטי, עד שהתרופות מתחילות להשפיע (אחרי שבועיים שלושה), ואז מפסיקים עם הקסנקס. בכל מקרה, אני ממליצה לך לפנות לפסיכיאטר, לצורך אבחון מדוייק של הבעייה, והתאמת תרופה. חבל שתסבלי. אגב, איך בדיוק עוזרות "תרופות דמה"? רינת
קסאנקס זה תרופה ממכרת, ורק אם הפסיכיאטר שלך באמת באמת אחראי ורק אם לך יש משמעת עצמית קפדנית שלא לקחת יותר ממספר הכדורים שהוא אמר לך לקחת, רק אז תסכימי לקחת. אבל תתעקשי על סרוקסאט, זה כדור מעולה!!! הוא מאד עזר לי כשסבלתי מהתקפי חרדה והוא לא ממכר. החיסרון היחיד זה שהוא מתחיל לפעול רק אחרי 3 שבועות ויש לו בהתחלה תופעות לוואי אבל הוא מעולה ושווה לסבול את התופעות לוואי. ברור שאת חווה התקפי חרדה, הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול פסיכולוגי... דון
איך ענינו תשובה כל כך דומה בהפרש של דקה.... כנראה שאין חכם כבעל ניסיון. אגב, גם הניסיון שלי הוא עם סרוקסט. רינת
קסאנקס זה תרופה ממכרת, ורק אם הפסיכיאטר שלך באמת באמת אחראי ורק אם לך יש משמעת עצמית קפדנית שלא לקחת יותר ממספר הכדורים שהוא אמר לך לקחת, רק אז תסכימי לקחת. אבל תתעקשי על סרוקסאט, זה כדור מעולה!!! הוא מאד עזר לי כשסבלתי מהתקפי חרדה והוא לא ממכר. החיסרון היחיד זה שהוא מתחיל לפעול רק אחרי 3 שבועות ויש לו בהתחלה תופעות לוואי אבל הוא מעולה ושווה לסבול את התופעות לוואי. ברור שאת חווה התקפי חרדה, הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול פסיכולוגי... דון
בשם הפרטי? בשם חיבה? בשם המשפחה? בצורה רישמית או עם כינוי ד"ר או מר/גב' וכד'? בשם שאתם המצאתם? האם זה משתנה? בהתאם למצב? האם אתם לא קוראים לו/לה בשם, או עדיין לא יודעים איך לקרוא לו... האם אתם מכנים אותו/ה בשם אחר כשאתם מדברים עליו/ה עם מישהו אחר? האם יש בזה כדי לרמז על מידת הקירבה בינכם? אשמח אם תענו לי תודה לכולם
בהתחלה קראתי לו דר'.... אח"כ לאט לאט כבר הפסקתי לקרוא לו... הוא גם שם לב שהפסקתי עם זה, ופעם מזמן, כשהבאתי לו ספר ליום ההולדת שלו אמרתי לו שהמתנה היא לא לדר' ... אלא לחיים (שמו הפרטי). אבל זה דו סיתרי. לדוגמה: בהתחלה כשהוא היה מתקשר הוא היה אומר : 'שלום, מדבר דר'...' היום הוא כבר לא מציג את עצמו, אלא אומר 'היי' קצת ארוך, מתמהמה, כאילו ברור שאני צריכה לזהות אותו. או כשהוא משאיר לי הודעה, הוא פשוט אומר את ההודעה, בלי להזדהות. אני חושבת שלעניין השם יש בהחלט חלק במידת הקירבה למטפל. אבל גם עניין של נורמה. למשל- לפסיכולוג קוראים בשמו פעמים רבות יותר, ולפסיכיאטר נהוג להתמיד בדר'... אפרת
כמובן שבשם הפרטי.
בשמו הפרטי. אני לא מרבה לדבר עליו עם אחרים, אבל אם אני בכל זאת מזכירה אותו, אני מכנה אותו "המטפל שלי"(אומר ש...), ואם זה בשיחה עם מישהו ממש קרוב, אני מכנה אותו בשמו. שאלה מעניינת... אגב, אפרת, מאיפה את יודעת את תאריך יום ההולדת של המטפל שלך? גם הוא קונה לך מתנה ליום ההולדת? לאירועים אחרים? רינת
את תאריך יום ההולדת שלו כי יצא לנו לדבר על זה כי אנחנו בני אותו מזל, וכשהייתה לי יומולדת אז אכלנו יחד עוגה שאני הבאתי עם קפה שהוא הכין וכו' הוא לא קונה לי מתנות, אבל בהחלט מציין את זה- בשיחת טלפון אם לא יוצא לנו להפגש באותו יום, כמו למשל טלפון לשנה טובה, או אפילו אחרי בחינה חשובה. זה לא ממש מאפיין מטפלים, אבל נוצר בינינו קשר מאוד מיוחד,הוא גם עוזר לי הרבה בלימודים, אני מתחילה דוקטורט בקרימינולוגיה והוא פסיכיאטר מומחה לפסיכיאטריה משפטית אז לפעמים קצת גולשים. אפרת
בשמה הפרטי ... היא לא דר' ((: לפעמים מאחורי הגב גם ממציאה לה שמות חיבה, למשל צ'ו כתוספת לשם שלה... אבל לא בפנייה, מביך אותי...
מוסיפה לו כינוי חיבה מאחורי הגב....
שלום אני גבר בן 31 ונשוי מס' שנים + ילד, אישתי צעירה ממני ב - 5 שנים. תמיד אשתי אמרה לי שאני לא מספיק מיני או יצירתי. בשנה וחצי האחרונה החשק המיני ירד, בגלל עבודה רבה (לא פיזית, אבל עם המון מחשבה). וגם כשיש מין אז הוא נעשה במהירות ואחת לחודשיים - חודשיים וחצי. (ניתן לספור ב10 אצבעות כמה היה בשנה וחצי האחרונה). אשתי עברה שינויים חיצוניים מאז חתונתנו אך אני אוהב אותה מאוד. בזמן המגע המיני היא משתדלת לענג אותי בכל דרך - היא היצירתית והמינית מבין שנינו, והיא זאת שרוצה רוב הזמן מגע אך אני רוב הזמן מסרב בגלל העייפות וטרדות היום וגם שזה קורה אני ממש סולד ממגע אוראלי וכאלה. המצב הגיע לכך שהיא פשוט אומרת לי שאם אני לא אקח את עצמי בידיים היא תמצא ידיים אחרות ושאני זה שבעצם יהיה האשם כי נמאס לה ושהיא התעייפה מהזוגיות הזאת ושזה מעליב אותה הסרוב שלי. אבל אני עייף. האם זאת סיבה מספיק טובה שתבגוד בי אני מאוד מפחד מזה, אבל אני בבעיה. מבחינה פיזית אין בעיה - יש לי זקפה ואפילו במהלך היום יכולה להתעורר אצלי בגלל אשה יפה, אבל בשעות הערב שאני חוזר אני גמור מעייפות וחוזר ללא מצב רוח. ניסיתי בשישי שבת לנוח הרבה ושום דבר ומבחינה רפואית הכל תקין עברתי בדיקות זקוק לעצה ברי
אתה צריך לברר עם עצמך מה גרם לירידת החשק המיני שלך כלפי אשתך. ציינת כי היא עברה שינויים חיצוניים מאז נישואיכם - יכול להיות שעדיין לא ממש הצלחת להשלים עם השינויים ולקבל אותה איך שהיא היום, וגם יכול להיות ששינויים אלה הפכו אותה ליותר אטרקטיבית ונחשקת מה שיכול לעורר אצלך חרדת ביצוע וחששות שהיא אכן תפנה לך עורף ותחפש לעצמה גבר אחר. ככה או ככה, אתה בבעיה שעליך לפתור. נסה לפנות לייעוץ אצל מטפל/ת סקסולוגי כדי לברר איתו/ה את שורש הבעיה ולהתגבר עליה. אל תשכח שאנחנו מסדרים את העדיפויות בהתאם לרצונות ולמאווים שלנו ואם אתה מחליט שאתה עייף מדי לסקס עם אשתך, ולא עייף לדברים אחרים - זה אכן דורש בדיקה.
היי אורן. שמי נעמה, ואני סיימתי השנה י"ב לא גמרתי את כל הבגרויות כי היה לי קשה יותר מידי ביד, אני לקוית למידה.. בכל אופן, הייתי במשך שנה אנורקסית(זה היה מלפני שנתיים) עכשיו אני ממש לא בקטע הזה.. אין לי פסיכולוג כי כל הדרכים שניסתי לא אפשרו כי ההורים שלי נגד, הובחן ב 2 לאוקטובור אני בת 18 אני הלך ללא ידיעת ההורים במרכז הילד של משרד הבריאות ברחוב הארבעה בת"א, אתה מכיר? אני פשוט יודעת שזה בחנים שם.. ויותר נוח לי שם, אני לא מתכוונת להגיד לצבא. כמובן יש לי זמן עד הגיוס באפריל, כי אין לי שום מיוזנים וזימונים אני בכלל צהלי, לכן הם אפילו לא בודקים זאת. למרות שאני ממש לא בקטע של האנורקסיה יותר, אני מודעת שאני צריכה אומנם. אני רוצה לשמוע את דעתך על אותו מקום. ככה.. ממה אני מפחדת בדיוק? אני עושה 4 פעמיים בשבוע אירובי באותו שבוע, יש לי גא'ז פעם אחת בשבוע, או פעמיי ם בשבוע(זה בכרטיסיה) ואני נורא נהנת לרקוד(זה משחרר), אני ילדה נורא מתוחה, אוקי דוגמא, התקבלתי לעבוד במקדונלס ממש עכשיו התקשרו להגיד לי, וממש שמחתי שהתקבלתי.. אבל מה? אני מפחדת שלא יהיה לי זמן להפגש עם אנשים וגם לעשות כושר(שזה דבר הכי חשוב לי בחיםי הכשור), גם וגם וגם,... מרוב שאני מפחדת שלאבד קשר עם אנשים בגלל הכושר והעבודה אני לא ישנה טובה בלילה, אני עכשיו ניסתי להירדם(כי לא ישנתי טוב בלילה)(מעניןןן למה...) ואני פשוט מפחדת שאנשים ישכחו אותי. שלא יהיה לי זמן, לכלום הראש שלי מתפוצץ עד כדי דאגה. ואני מרגישה רע.. אני אומרת לעצמי כל הזמן שמי שיואהב אותי, והב אותי ולא משנה מה.. לכבוד היומולדת שלי ובגלל שהרסתי את חילוף החומרים(על ידי בסידקות דם- שהגיעו התוצאות) לכן גם עם אני לא רוצה ובלי שום קשר מזלי שאני מאוד אוהבת, לעשות ספורט אני חייבת כל פעילות אירובית לעשות 4 פעמיים בשבוע ולפחות שתיים עיצוב, כדי לשפר את החילוף, (אבל לא משנה, אני נהנת בזה). בכל אופן.. ליומולדת שלי מעינים לי תזונאיית מוויניגט פרטית שמתמחה אך ורק בנושא שלי. ואני ממש שמחה, אני רוצה לראות מה יהיה, ואיך נשפר אותו ביחד.. וחוץ מזה כואב לי הראש היידים שלי רועודת (כי אני מפחדת.. מכל מה שכתבתי לך פה, שלא יהיה לי זמן) אולי אני חושבת לפעמים שאני רק חושבת שלא יהיה לי זמן, ועם לא יהיה לי כוח אחרי העבודה להתעמל(זה כ"כ חשוב לי).. טוב כואב לי הראש... אני מחכה לתשובה כי אני זקוקה כ"כ לתמיכה.. תודה רבה נועה
הי נעמה, מדבריך אני מבינה שאת חוששת שלא תצליחי לשלב בין הספורט לעבודה, לחברים ושאר דברים. אני מתארת לעצמי שאת לא עושה ספורט מהבוקר ועד הערב. גם במקדונלדס את לא חייבת לעבוד כל יום ו/או כל היום. דווקא שם העבודה במשמרות ולא מחייבת לעבוד כל יום. הייתי מציעה לך לשבת מול יומן ולבחון כמה שעות בשבוע את רוצה להקדיש לספורט. בזמן הנותר, תשבצי עצמך לעבודה, לחברים ולשאר דברים בהם את מעוניינת לעסוק. דווקא נראה לי שיש לך לא מעט זמן פנוי- סיימת ללמוד ואינך מחוייבת למסגרת כלשהי. אולי תבקשי ממישהו לעזור לך לעשות תכנון זמן. אגב, אני חושבת שקיבלת החלטה נכונה מאוד ללכת לטיפול. טיפול יסייע לך לעשות קצת סדר בדברים ולהתמודד עם הפחדים. בהצלחה.
שלום בבעיה הקודמת שתיארתי "פחד מראיון" המלצתם לי לקבל טיפול התנהגותי/קוגניטבי, אך אינני יודע היכן נותנים טיפול כזה. האם תוכלו לעזור לי ? אני גר בישוב יקנעם בין עפולה לחיפה. תוכלו לעייין הנושא היה "פחד מראיון" שפרסמתי ב 15/9 וקיבלתי תשובות מלילה וממשקיפה. תודה על עזרתכן, רונן
שלום רונן, אני שולחת לך קישור לאתר בו תמצא רשימת מטפלים קוגניטיביים התנהגותיים על פי תחומים ועל פי אזורי מגורים: http://itacbt.co.il/alphone.pdf בהצלחה, שיר
לילה תעשי טובה לכולם ותחזרי....חסרונך מורגש ביותר.... ואני בטוחה שעוד הרבה חושבים כמוני. לא ייתכן , שבגלל כמה קטנוניים תפסיקי לנדב את עצותייך המועילות...
לילה איך תהיי פעם פסיכולוגית אם אינך יכולה להתמודד עם קצת זובור מהקבוצה?
זאת לא לילה כתבה את ההודעה. זאת מישהיא שמעריכה את לילה . ותפסיק כבר עם ההשמצות.
את כותבת "כמה קטנוניים" לדעתי זה אדם אחד שמצליח לחולל סערה........ זה מאוד נוח באינטרנט כל פעם כותבים שם אחר וכך בן אדם אחד יכול להפוך הכל
שלום מתגעגעת. אני במצב רוח לא כל כך טוב לאחרונה ומרגישה טוב יותר להיות בשקט עם עצמי בלי לדבר/לכתוב כל כך הרבה. בנוסף אני חושבת שזה שאין מישהו אחד שכל הזמן מגיב, מאפשר לאנשים אחרים להתבטא יותר ולעזור. כמובן שזה לא או - או וכולם יכולים לכתוב, אבל לפעמים נוצר מצב שבו אם מישהו אחד כל הזמן עונה וכותב, יש פחות מוטיבציה לאחרים לתרום מנסיונם והבנתם. אז אולי זה טוב שאני קצת נחה מהכל. בכלל מנוחה זה דבר טוב... תודה בכל מקרה על מה שכתבת. יעל (לילה).
