פורום פסיכולוגיה קלינית

סתם עד שאני יענה...התחשק לי לכתוב. לפני כמה לילות דברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא, דיברנו הרבה על אהבות ואכזבות וחתולים. אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת מעריצה בחתולים וגם קצת בי זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו או מאיזה גובה יזרקו אותם תמיד ינחתו על הרגליים יחייכו חיוך חתולי אדיש ומתנשא וימשיכו ללכת כאלו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם. כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא הוא שתק רגע ואחר כך , ענה שזה בכלל לא ככה אלא אחרת לגמרי , שבעצם החתולים רק עושים כאילו שכלום לא כואב והם נפלו על הרגליים. בעצם הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגליים אז הם לא מראים לאף אחד שזה בכלל לא ככה באמת. האיש הזה לא ראה את הפנים שלי בלילה ההוא , כשאמר את המילים האלו וטוב שלא ראה כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח, שהוא היה מוריד ת'עניים ורואה ת'רסיסים שלי על הרצפה. ורד מוסנזון.

זה לא שאני לגמרי מנותקת מהמצב... פשוט הגבתי ומחקו אותי :-( . אני באותה עמדה באופן כללי של המיעוט שדברים יצאו מפרופרציות...

ללירז זה באמת לא קשור למה שמתרחש מתחתיך ,אבל שיר יפה.

והשם שלך הוא זה שחתום מטה..., את בן אדם מאוד מאוד מוכשר. גם אם השיר אינו שלך, זה מראה שיש לך רגישות עצומה, ולב גדול. ואם את אוהבת חתולים ושירה תנסי את שני אלו שכנראה מרגישים כמוך. חתולשלאפאחד -יהונתן גפן רשימות של חתול רחוב - ניסים אלוני למרות שרוב השירים שם לא עוסקים בחתולים, החתול הסתנן לשם הספר, ולא סתם. אני אישית אהבתי את הספרים כדאי לך לנסות.

לא אני כתבתי את השיר... יש לי כבר את שני הספרים שציינת ואני אוהבת מאוד . בכלל את כל הספרים של יונתן גפן יש לי ואת כולם אני אוהבת. אני מאוד אוהבת גם את יהודה עמיחי ו"רחל" . אתה אוהב? מומלץ! בלי להעליב... השם שבחרת עושה לי אסוציאציות ממש מפחידות. למה בחרת שם כזה? שיהיה לך רק טוב מלירז

לירז שלום בחרת מילים שמספרות על חוויה קשה ואולי מה שקשה במיוחד זה שאי אפשר להראות לאלו שבחוץ עד כמה קשה ותמיד צריך ליפול לכאורה על הרגליים. ואז השאלה מדוע טוב שהוא לא ראה? אולי אם היה רואה את הרסיסים שעל הרצפה, היה יכול לאסוף אותם ולהרכיב באהבה חלק אחר חלק. אולי מה שמפחיד זה שהוא יביט על החלקים וילך לו לדרכו. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

שלום לכל משתתפי הפורום. אני מודה שאני מופתע מאוד מעוצמת התגובות שהתקבלו כאן בפורום בימים האחרונים. כוונתי המקורית היתה לשמור על הפורום וכך גם כוונתה של לילה בנכונותה להיענות לתפקיד שביקשתי להטיל עליה. במצב שנוצר, לילה מובלת ללא רצונה לפינה בלתי אפשרית, הן מבחינת המחיר האישי שעליה לשלם שוודאי אינו בא בחשבון מבחינתי, והן מבחינת משאבי הזמן שידרשו לה כדי להתמודד עם עומס ההודעות. בהתייעצות שערכתי עימה הגענו למסקנה שהיא לא תיקח על עצמה את התפקיד שהפך למשהו קשה ולא נעים. אני מודה ללילה על נכונותה ומתנצל בפניה אם נוצרה עוגמת נפש בעקבות כל התהליך הזה. כאמור, הכוונות היו מן הסתם חיוביות ואני לוקח על עצמי את האחריות המלאה למה שהתרחש כאן בסופו של דבר. מה בכוונתי לעשות? אני אתייעץ שוב עם הנהלת האתר כדי להחליט במשותף כיצד לנהוג. נטייתי המיידית כעת היא שהפורום ישאר ללא הנחיה כפי שהיה גם בפעמים הקודמות בהן יצאתי לחופשה ויחזור לפעילות שגרתית אחרי החגים. ההודעה בראש הפורום תוחלף מחר בהתאם להחלטה שתתקבל. ערב טוב לכולכם ד"ר אורן קפלן

הניצחון לחלמאים. אימת היתוש על הפיל. הקינאה וצרות העין גברו על ההגיון והתבונה. כנראה שהכמות הפכה לאיכות.

יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי, יש לי פסיכולוג כבר שנה ופתאום בצורה מאוד מוזרה הוא כאילו הטיף לי דברים לא לעניין וזרק לי הערות שהייתי בשוק ועם דמעות בעיניים על איך שאני, ושאני לא באמת כנראה כמו שאני מציגה את עצמי בדברים מסויימים, וכל מיני דברים שנשמעו ממש כועסים עליי והדרך שלי ואיך שאני רואה את עצמי, ממש דברים כאילו מתוסכלים ויצאתי בסרט נוראי ממנו ובשוק, וני לא רוצה לחזור אליו. השאלה שלי היא אם באמת יכול להיות שהוא פישל והיה מתוסכל ממשהו אצלי ודברים קצת יצאו משליטתו, ושהוא טעה? פסיכולוגים מפשלים בכאלה דברים? לקחתי את הדברים שהוא אמר עליי נורא קשה

אבל השאלה היא האם את חושבת שהוא טעה באבחנות או טעה בבחירה לומר אותן ובדרך שבה בחר. שני הדברים שונים מאוד. אתחיל ממה שצריך להאמר- אינך אמורה לחוש תחושות כאלו כלפי המטפל שלך, וכל רגש כזה צריך לעלות לדיון. ייתכן והדברים הובנו אצלך כביקורת, או כהטפת מוסר, ומהמקום שבו הוא אמר אותם הם נראו אחרת. בטיפול הרבה מאוד פעמים עולים וצפים רגשות שעולים בחיי היום יום, כמו למשל- פחד מביקורת, רצון להיות 'בסדר' , רצון לספק את כולם, וייתכן שהדברים שהמטפל שלך אמר לך נגעו בדיוק בנקודות הרגישות. במידה ואין זה כך, את צריכה להבין שכל פסיכולוג הוא בראש ובראשונה אדם. לפעמים ההבנה הזו מנפצת אשליות וגורמת לכאב גדול, אני למשל, תקופה ארוכה מאוד רציתי שהמטפל שלי יתנהג אלי כמו לאדם ולא כמו למטופלת, ויאמר לי דברים כמו בשיחה בין חברים, לא יהיה תמיד מחושב וקר, וברגע שהוא אכן התנהג כך, הרגשתי רגשות מאוד אמביוולנטיים, כעס גדול על זה שהוא מטיח את האמת בפני, לא מגן עלי ושומר עלי ועוטף אותי בצמר גפן... הטיפול הוא תהליך שבו אנחנו אמורים להגיע לתובנות משמעותיות על האופן שבו אנו מתנהלים, התובנות אמרות להגיע מאיתנו, אבל תוך כדי עידוד והכוונה של המטפל. כנראה שהמטפל שלך חשב שהוא משקף בפניים את המציאות כמו שהוא ראה אותה, ייתכן והוא הגזים, אבל כנראה שיש משהו מאחורי המעשה. מניסיוני, דווקא הפעמים שבהן הרגשתי ש'אני לא רוצה לחזור יותרק היו הפגישות המשמעותיות ביותר. ולצערי, דווקא אלו שבעקבותיהן רציתי עוד, לא היו מקדמות מבחינה טיפולית. אפרת

אפרת, דבר ראשון תודה. אני חושבת שהוא גם טעה באבחנה ובטח בדרך שבה הוא אמר והציג את הדברים, ממש גרם לי להרגיש רע ולבילבול, כי הרי יש למטפל המון אחריות עליו ובטח בגלל שהמטופל חושף את כולו בטיפול. אני מוטרדת מכך שאני ממש מרגישה שאני לא מעוניינת בו כמטפל יותר, אני חושבת שקרה משהו שלא צריך לקרות, הרי לא באתי אליו באמת כדי שיגיד לי איך הוא רואה אותי ושיעביר ביקורת, אני חושבת שזאת הייתה מין פליטה, השאלה שלי אם זה נכון לעזוב ויאך אני עוזבת? לא בא לי לבוא לשם. ועוד דבר, הגיוני שבאמצע טיפול של שנים מחליפים מטפל, שהוא כבר לא מתאים? ומתי יודעים שמסיימים טיפול???

שיר שלום מדוע לא? לימודי הפסיכולוגיה לא מגינים על אף אחד מטעויות. הפסיכולוג לא אמור להיות אדם מושלם, ובטיפול עולים לא פעם קונפליקטים וכעסים, כמו גם במקומות אחרים בחיים. השאלה כיצד מתמודדים על הכעס והקושי. ללכת מבלי שוב זה לא הפתרון, לא בטיפול ולא במקום אחר. זה שהפסיכולוג שלך הטיף לך מוסר זה לא אומר שהוא מפספס אותך. יתכן למשל שמאוד איכפת לו ממך ומכעיס אותו לראות שאת עושה משהו שלדעתו פוגע בך. בהחלט יתכן שהוא אמר את הדברים בצורה לא אמפתית מספיק ובכך פיספס אותך. זה ממש לא אומר שהקשר הטיפולי ביניכם אבוד או לא מתאים. אני מציע לך לחזור לטיפול ולספר בדיוק את מה שתיארת כאן. אני מסכים עם דבריה של אפרת שדווקא מסוג כזה של תחושה יכולים להתפתח דברים משמעותיים מאוד בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן הנטייה שלך ליצור מניפולציה סמויה עי מתן משוב לכמה טירוניות ברורה ומופגנת כמו גם ניסיון המלכת הסגנים שיקילו במלאכה שעל כתפיך. אין לי בעיה עם מניפולציה שנעשית לטובת הרבים ואז היא כמובן גלויה ולגיטימית,אלא שזו נעשית בצורה סמויה וחתרנית וכל מטרתה לתת גיבוי סמוי שהמסר שעולה ממנו הוא שניתן לסמוך על תשובותיהן ולהסתפק בהן אף כי הדבר אינו נכון לחלוטין. הגישה שלך הדוחפת לפנייה לטיפול ואו הישארות ללא קבלת האינפורמציה המלאה רק מחזקת את תחושת קלות הדעת וחוסר הרצינות שעולה מן התשובות.

שלום רב, רציתי לדעת האם מדעי החברה:פסיכולוגיה וסוציולוגיה הם מדעים אימפריילים?

סיגלית שלום אני מניח שאת שואלת האם הם אמפיריים, מבוססי מחקר. שתי התחומים מבוססים בעיקר על מחקר. רגשי הנחיתות של תחומים רכים כאלה, שבניגוד לפיסיקה ומתמטיקה צריכים שוב ושוב "להוכיח" את מדעיותם, גרמה לכך שכמות ואיכות המחקר בתחום מדעי החברה הוא הרבה יותר אינטנסיבי וחזק מאשר בתחומים אחרים. אישית אני חושב שזה מוגזם לצד השני, יש גם מקום לחשיבה הומניות ופילוסופית, לא כל דבר צריך להוכיח בצורה מדעית, אנשים יודעים לפעמים את התשובות מבפנים גם בלי מאמר מדעי שמוכיח זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מחפש פסיכולוג\ית באזור הקריות,בבקשה מי שיכול להמליץ לי,אני לא רוצה ללכת דרך הקופת חולים אז אני לא יודע למי לפנות אם למישהו יש המלצות בבקשה שיכתוב

אבל עדיף שתכניס אימייל בהודעה שלך, או שתכתוב לי לאימייל שמופיע בשורת האימייל. תודה.

פסיכולוג מעולה: מנחם אופיר רח' הארזים, קרית חיים.

היי בועז רציתי לדעת האם אתה ממליץ מנסיון אישי? האם אתה יודע כמה הואלוקח לפגישה? ושאלה אחרונה מה זה פסיכולוג קליני ומה זה פסיכולוג רגיל? איך אני יודע למי אני צריך לפנות? תודה

ד"לר שלום רב. בתשובתך לאחת השאלות ציינת שטיפול פסיכולוגי דרך כללית מושלם יכול להיות גם לגמרי בחינם אם פונים למרפאת חוץ ומשיגים טופס 17. מה הכוונה בדיוק, מה זה מרפאה חוץ ואיך משיגים דבר כזה?

לדורית, תפני למזכירות בקופת החולים אליה את שייכת. שם תקבלי את מלוא הפרטים. בהצלחה.

דורית שלום אינני בטוח מה המצב כיום, אבל לפחות בעבר היה אפשר לקבל טיפול בבית חולים, למשל במרפאה הפסיכיאטרית של איכילוב, בחינם. כך גם במרפאות חוץ אחרות של בתי החולים. במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות היה נהוג תשלום סמלי של כמה שקלים. הדברים משתנים מיום ליום ולכן צריך לברר ספציפית את האפשרויות. לצערי קופות החולים לא מוסרות תמיד מידע מלא וכדאי לעשות סבב טלפונים למספר מרפאות ציבוריות באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום רב...אני בדילמה מספר ימים. נמצאת בחוסר איזון ערכי מהותי הדיסוננס שלי נובע מתוך סיטואציות שנבנו והובנו למעשה בדיעבד. וזהו הסיפור לפני כשבועיים בן דודי התחתן בחור מאוד מוכשר ואינטלגנט כבן 30 עובד בשב"כ גם אחיו השני הקטן יותר עובד בשב"כ ונשוי גם הוא לעו"ד (אני בכוונה מפרטת בכדי להגיע לעיקר) אח נוסף גם מוכשר מאוד בקורס טייס באמת ילדים לתפארת. ההורים שלהם אנשים עמלי יום אם עקרת בית ואב נהג..בקיצור אנחנו במשפחה המורחבת מכיוון שראינו כזה פוטנציאל תמיד עזרנו ותמכנו היות ושאר המשפחות הגדולות יותר מבוססות כלכלית וההורים של אותם ילדים ל"תפארת" אינם יכולים לסייע כלכלית. הגענו לחתונה של הבן הבכור והרגשנו כול המשפחה המורחבת ניכור רציני מבעל השמחה - החתן בן הדוד שלי כמו כן גם משאר אחיו ואף מהוריו.כאילו אנחנו המשפחה המורחבת יצאנו "מכלוב" ועכשיו אנחנו כביכול עושים "בושות" לילדים בהתחלה זה לא הובן לאחר מספר ימים נאמר ע"י האמא של החתן שממש השתוללנו ובישנו אותם.מה שלא נכון בכלל. אני הייתי בהלם טוטאלי המרצע יצא מהשק אנחנו עוזרים ותומכים אבל למעשה מתבישים בנו..לא שאני מרגישה לא מעורכת או בעלת דמוי נמוך ונהפכו אני אדם עם הערכה גבוהה מאוד כלפי עצמו ולא סובלת מדימוי עצמי נמוך..אבל התבישתי מאוד מהילדים האלה שאנחנו מתפחים והם "יורקים" לך בפרצוץ ...אני בדר"כ אומרת את מה שאני חושבת ואין לי בעיה בכלל להביע את הבושה שהם עשו לנו ושאני מתבישת בהם בשל ההרגשה שלהם ולא להפך,מכיוון שאבא שלי אח בכור ואנחנו אמורים לערוך את החג אצלהם - הם גרים בבית סבתי כי אין להם כסף,אז פשוט שתקתי בכדי לא ליצור כביכול "פיצוץ" היות והם טוענים שאני יוצרת את הבלאגן תמיד,כי קשה להם לשמוע את האמת בפנים..חוסר האיזון שלי האם לומר את מה שאני מרגישה כלפיהם גם אם זה יאמר בצורה אסטרטיבית אני יודעת שהם לא יראו את ההערות שלי כבונות או לשתוק בשל העובדה שאבא שלי לא ירגיש לא בנוח בגללי בחג ראש השנה..פשוט דילמה שמדירה שינה מעיניי..אני מתה אבל מתה להטיח להם את האמת שלי..אבל אבא שלי יותר יקר לי מהם וחשוב לי הנוחות שלו...אודה לך מאוד על תשובה מהירה לפני החג בכדי להגיע להחלטה הנכונה.

הילה שלום אם תטיחי בפניהם את האמת כמו שאת רוצה לעשות סביר להניח שזה יעשה בהרבה זעם. הדאגה שלך לשלום המשפחה ובמיוחד לאביך מוצדקת ואני לא חושב שזו דרך שתשפר במשהו את הדברים, לא עבורך ולא עבור אף אחד אחר. לסיפורים משפחתיים שכאלה יש נטייה להתנפח, לכל צד יש את הגרסה הצודקת שלו, העלבון צורב וגדל והריחוק הופך לדבר שאי אפשר לגשר עליו יותר. חבל. נסי לחשוב על בן משפחה או קרוב-רחוק אחר שמקובל על כל הצדדים. אדם שקול שעימו היית יכולה לשבת בנועם ולחלוק את אשר על ליבך. אדם כזה יוכל לתת לך מידע על המצב, לתת חוות דעת אובייקטיבית יותר, לגשר או לפשר בין הצדדים וכו'. במידה ומה שעומד בפניך אינה רק הרגעה מיידית של העלבון, נסי לחשוב לטווח הארוך וכיצד אפשר לפתור את הבעיה שנוצרה. אני לא חושב שיש בידך מספיק מידע וכלים כדי לתת פתרון כולל ואת צריכה עזרה מפרטנר נוסף בתוך המערכת המשפחתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו יודע על קבוצת תמיכה למבוגרים הסובלים מ-ADD?

קוני שלום, יש פורום תמיכה ברשת שכתובתו: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?id=694 אני בטוחה שתוכל לקבל שם פרטים נוספים על קבוצות קיימות. בהצלחה

לד"ר ולמי שענה, אני חוזרת על הודעתי מלמטה. לפני כמה ימים שאלתי על מחשבות אובדניות בקשר לאחותי. אני רוצה לספר מה התחדש מאז שפניתי לפורום. עכשיו אני באמת דואגת ומבינה שאחותי לא דיברה על זה סתם. דיברתי איתה שוב. היא אמרה במפורש שאין לה רצון למות, והיא יודעת שמוות זה לא פיתרון לבעיות. אבל לאחרונה היא מרגישה ריקנות וחוסר טעם או עניין בחיים. היא אמרה שחייה נראים כך: קמה בבוקר, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, ממשיכה לעבוד מהבית, הולכת לישון. היא נהנית מעבודתה ומצליחה בה מאוד, אך מרגישה שמיום ליום העבודה גוזלת ממנה יותר ויותר כוחות. אין לה בן-זוג או משפחה, ואין לה חיי חברה מפותחים. היא טוענת שאלה לא "הצדדים החזקים" שלה, ולכן "הרימה ידיים" והשלימה עם המצב, למרות שהיא יודעת שזה "לא עסק" למלא את החיים בעבודה. היא הסבירה שדווקא "תוכנית המגירה" נותנת לה כוח ותקווה, כי היא מרגישה שיש לה ביד דרך - גם אם היא רק פוטנציאל לא מציאותי - לשנות או להפסיק את המצב הקיים. הצעתם לספר להורים שלנו, אבל ההורים שלנו מבוגרים, חולים, ועסוקים בעצמם. אני מתלבטת אם להזמין אותה אליי בחג ולשכנע אותה לפנות לפסיכולוג. אני לא יודעת איך היא תגיב. היא טיפוס סגור ועקשן. אני צופה או מתקפה חזיתית, או שהתכחשות (היא תגיד לי שנסחפתי ושאני עושה פיל מזבוב). מה דעתכם ? מה הייתם ממליצים לי לעשות ?

אני חושבת שכיום ללכת לפסיכולוג/ית (או אולי את יכולה לקרוא לזה "ייעוץ") זה משהו שהרבה אנשים עושים ממגוון סיבות. גם מבעיות קשות, וגם בגלל דברים הרבה יותר קטנים. הרבה פעמים זו גם שאלה של רצון לשפר את איכות החיים. אז יתכן שהיא לא תגיב לרעיון שלך בשלילה. את יכולה אפילו להמליץ לה להתייעץ בקשר למצבה בפורום זה (או אחרים) ברשת. באופן כללי, נראה לי שאם היוזמה תעבור אליה, וזה יהפוך להיות משהו שהיא עצמה חושבת עליו, זה יהיה הרבה יותר טוב, מאשר לפנות להורים או ללחוץ עליה. למעשה, ההורים לא נראים לי כל כך רלוונטיים. מדובר בשאלות שלה מול החיים שלה. אגב, את יכולה להביא לה מתנה לחג ספר כמו "סערת נפש" של יורם יובל, או ספר פסיכולוגיה אחר, אם היא אוהבת לקרוא. יש לי חבר שבעקבות ספר כזה שינה את דעתו כליל לגבי טיפול וביוזמתו הלך לאחד... (דבר שלא הייתי מאמינה שהוא יעשה!)

איריס שלום חשוב שאחותך תפנה לייעוץ מקצועי בהקדם האפשרי. יתכן שהיא סובלת מדיכאון וזקוקה לטיפול תרופתי. אין ספק שהיא זקוקה לטיפול פסיכולוגי ותמיכה נפשית בתקופה הזו. נסי לשכנע אותה באופן ישיר ואם זה לא מצליח חשבי את מי תוכלי לגייס כדי לעזור לה להגיע לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום כתבתי לך לפני מספר ימים שאלת המשך אבל לא ענית אולי לא ראית את השאלה אז אני שואלת שוב. עד כמה הבדיקה נחשבת לאמינה ומהימנה? זאת נחשבת לבדיקה אובייקטיבית? ייתכן ששני פסיכולוגים יגיעו לתוצאות שונות כאשר חומר הגלם הוא זהה? כאשר הפסיכולוג כותב את הדוח שלו יש מקום להשפקת העולם שלו? האם התיאוריה הטיפולית שעל-פיה הוא עובד (דינמית, התנהגותית) תשפיע על האיבחון וההמלצות לטיפול? ובעיקר האם פסיכולוג אחר היה יכול לרשום דוח אחר על סמך אותם מבחנים? תודה מראש לימור

לימור שלום מבחנים פסיכודיאגנוסטיים הם תחום רחב מאוד. יש מבחנים יותר מדוייקים שלגביהם הממצאים יחזרו על עצמם יותר ויש כאלה שפחות. בכל מקרה, זה לא מתמטיקה ויש שונות רבה בתוצאות, הן בין העברות שונות בזמן והן בין פסיכולוגים שונים שמעבירים. עם זאת, ממצאים מרכזיים וחשובים אמורים לחזור על עצמם. תחום בריאות הנפש כולו אינו מדוייק. מכונים שעוזרים לארגונים לקלוט עובדים למשל מפספסים בצורה משמעותית מאוד, אבל השאלה היא תמיד מה האלטרנטיבה. החלטה אקראית היא עוד יותר לא מדויקת. אישית אני ספקן הרבה יותר מהפסיכולוג הממוצע לגבי מבחנים פסיכולוגיים, אני מתאר לעצמי שיש גם גישות אחרות וכאלה שיאמרו שזה מדע הרבה יותר מדוייק ממה שאני תיארתי, כך שגם את זה צריך לקחת בחשבון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, האגודה לזכויות החולה מכינה פניה לבג"צ בנושא הפליה במתן טיפול רפואי על רקע גיל. חולים אשר נמנע מהם לקבל טיפול במסגרת הציבורית על רקע גילם, או שלדעתם קיימת הפליה בקבלת שירותים רפואיים בקופות החולים על רקע גילם, מתבקשים לפנות אלינו בטלפון 6022934 - 03 או באמצעות הדואר האלקטרוני [email protected] בברכה, עדינה מרקס - יו"ר האגודה לזכויות החולה http://www.patients-rights.org

מאבק חשוב מאוד, עם פחות מידי הכרה שלו בציבור הרחב.

האם יש חובת דיווח לאדם ששומע בעקיפין שמישהו מדבר על לסיים את חייו (למרותש אמר זאת בעבר בצחוק..) ?

שלום אין חובה חוקית אבל אולי יש חובה מוסרית. כמובן שצריך להפעיל שיקול דעת בהתאם לאופי בו נאמרו הדברים, גם משהו שנאמר "בצחוק" יכול להיות מאוד רציני וכדאי לקחת את הרמזים בכל כובד הראש. בעיקרון עדיף למצוא אדם קרוב שאפשר לשתף אותו ולקחת החלטה משותפת שמתאימה למצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי חשוב מאוד לעשות הבחנה אם מדובר בקטין או אדם מבוגר...

מה עושה מטפל/ת ששני מטופלים שלה/ שלו נפגשו בקליניקה במקרה והם יוצאים אחד עם השני? הרי ייתכן מצב והם ידברו אחד על השני בפגישות. כיצד על המטפל/ ת להתנהג?

שלום צריך פשוט לדבר על זה ישירות כל אחד במפגש שלו ולהגיע לסיכום עם הפסיכולוג כיצד יש לנהוג. זה מצב מורכב מן הסתם אבל החיים מורכבים ודברים כאלה קורים, למשל, זוג נשוי שפונה לטיפול ומתקיימות גם פגישות אישיות עם כל אחד מהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שמלמטפל/ ת תהיה בעיה איך להתייחס לדוגמא לשיחה בינו לבין אחד הפונים שמדברים על הבנן זוג( המטופל השני, בעצם). למטפל יש מידע על הבנאדם שהמטופל מדבר עליו ויהיה עליו לשקול האם להתייחס לשאלות שמועלות על ידי הבנאדם בשיחה בהקשר לאדם השלישי או לא, האם להביא מידע שידוע לו, או לכוון וכו'. מממש לא פשוט...כמו החיים באמת.

שלום רב, ביתי בת כ-3 שנים לא מצליחה להיפרד ממני ולהשאר בגן לבד, היא בוכה לסירוגין במשך כל היום. קצת פרטים , אנו משפחה בת 4 נפשות אבא אמא אופיר בת 3 ותינוק בן 3 חודשים , במשך כל חודש אוגוסט הייתה אופיר איתי ועם אחיה החדש בבית . בנוסף עברנו לבית חדש במקום חדש. אופיר מאוד אוהבת חברה של ילדים , היא מאוד חכמה עירנית ופיקחית . בתחילת השנה כשלושה ימים היא התנהגה למופת וניפרדה ממני בנשיקה וחיבוק אחרי שלושה ימים היא החלה לבכות בכי מרורים (כך היה גם בשנה שעברה בגן חדש). בלילה כשהיא הולכת לישון היא מתעוררת בבכי וצעקות "לא" "לא" "לא" , וקשה מאוד להרגיע אותה. במהלך היום היא לא אוכלת כלום. כשאני שואלת אותה למה היא בוכה אז היא אומרת "רציתי את אמא ". איך כדאי להתמודד עם זה ? אני דואגת לה מאוד ולא ממש יודעת איך להתמודד עם זה. אשמח לקבל את הצעתך. תודה ורדית

ורדית שלום אני מציע לשוחח עם הגננת ולהכין תוכנית כיצד להיפרד נכון. את מתארת מצב הכולל הרבה שינויים כולל אח קטן חדש ומעבר דירה, שני אירועים שמאוד משפיעים על ילדים ועל אנשים בכלל. המחשבה שאת נשארת לבד בבית החדש עם התינוק הצעיר מעוררת בוודאי רגשות של קנאה וחשש לגבי מקומה. יתכן שהדרך להתמודד איננה רק בהבאתה לגן בצורה אחרת אלא במציאת מקום נוסף בו היא תקבל ממך או ממכם את מלוא תשומת הלב. למשל, אחר צהרים אחד בשבוע שרק את והיא הולכים לבלות ומישהו אחר שומר על התינוק. כאשר היא תרגיש שמקומה מובטח יהיה לה קל יותר להיפרד ולהשתלב בצורה טובה בגן. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום, ראשית תודה רבה לתשובתך המהירה. שכחתי לציין כי אני חזרתי לעבודה וגם התינוק החדש נמצא במעון . אופיר יודעת זאת כי לא אחת היא באה איתי בבוקר לשים אותו במעון , ואחה"צ לקחת אותו חזרה . היא אף ביקרה אצלי בעבודה באחד הימים. כך שהיא לא חושבת שאני בבית עם התינוק. האם צריך בבוקר להשאר איתה קצת בגן (מה שבד"כ לא עוזר להפסקת הבכי) או פשוט להפרד יפה וללכת למרות הבכי. מקווה לתשובה תודה רבה ורדית

שלום לכולם! אני כרגע בצומת דרכים בחיים האישיים שלי אני רוצה לפנות לפסיכולוג ולא יודעת למי . אם את/ה יכולים לעזור לי או להמליץ לי על מישהוא שטופלתם על ידו באזור חיפה ? תודה מראש ושנה טובה אלונה

אלונה שלום אני לא מכיר אנשי מקצוע בחיפה, אולי משתתפים אחרים בפורום יוכלו להמליץ בברכה ד"ר אורן קפלן

שירשרתי הודעה למטה.... מחכה לתשובה זה חשוב לי תודה

ראיתי שדר' קפלן ענה למטה, אין לי שום דבר חכם יותר לכתוב.... אפרת

שלום לדר' קפלן, אני בדילמה קשה ביני לבין עצמי, ולא ממש יודעת מה נכון, מה מקובל, ומה להחליט.... האם נכון, לדעתך, שגבר נשוי יפתח מערכת יחסים ידידותית עם שותפה לעבודה, ואף יזמינה לביתו ? (גם היא נשואה +) אני בדילמה בסוגיה זו. מחד, מה רע ? מאידך, נראה לי שזו חריגה בוטה מיחסי עבודה 'תמימים'. ואני לא יודעת איך לקבל את זה... האם אני סתם קנאית ? הסיפור הוא כזה: אנו נשואים כבר 10 שנים. ידענו עליות, ירידות, משבר קשה שכלל גם בגידה, טיפול זוגי, ובסה"כ, כמדומני, יש בינינו כיום אהבה רבה. אני איני עובדת כרגע. גם כשעבדתי לא נהגתי להזמין ידידים לביתי. לבעלי יש ידידה מהעבודה, שמדי פעם משוחחים טלפונית, וכד'. נראה לי שהוא די נלהב ממנה, ומאופיה. על השיחה הראשונה ביניהם (היא התקשרה) עליתי די במקרה. הוא לא נלהב שזה קרה בנוכחותי, וניסה ל'נפנפה'.הרגשתי זאת והערתי לו על כך. לאחר שהערתי לו על כך הוא קיבל את דבריי, ולאחרונה הוא עדכן אותי שהיא שוב התקשרה. (לאחר מספר חודשים מהשיחה הקודמת). היא סיפרה שהם נוסעים לטיול בחגים באיזור מגורנו, והוא הזמין אותה לקפוץ לבקר בביתינו. אני חשה ממש לא נוח עם הענין. מחד, אני שמחה שהוא הרגיש נוח לספר לי. מאידך, אני לא מוכנה לתת לגיטימציה לקשר שלהם. (ובטח לא מוצא חן בעיניי שהיא מקפידה לשמור איתו על קשר....) בעיניי, יחסי עבודה צריכים להתקיים במסגרת העבודה. לא רוצה שיכנסו אליי הביתה. כמובן שעם זה היה גבר היה י יותר קל. אך גם בעלי הוא לא טיפוס שמיד מזמין חברים מהעבודה הביתה, כך שזה בהחלט חריג. מה דעתך ? אני לא רוצה להגבילו מצד אחד, ולהשמע כקנאית חסרת תקנה. ומצד שני, לא רוצה לעשות משהו שממש לא נוח לי איתו. נראה לי מאוד לא לגיטימי קשר כזה. אנא, הצעתך.

אורנית שלום את מעלה סוגיה מורכבת והדעות עליה חלוקות. יש כאלה שסבורים שקשר בין גבר לאישה שיוצא מחוץ לתחומי העבודה מהווה פוטנציאל לצרות. אחרים סבורים שאם הצרות אמורות להגיע הן תגענה בכל מקרה ובהחבא ואין כל רע בקשר בין ידידים, בין אם הם בני אותו מין או לא. אישית אני לא חושב שהפתרון הוא באחד האפשרויות הללו אלא בבדיקה מאוד אישית מה קורה בקשר שלך עם בעלך, מה מאפיין את הקשר הידידותי שהוא פיתח, האם יש תחושת סכנה, ואם כן האם היא נובעת מסיבות הקשורות באמת לזוגיות או להשלכות אישיות עליה. השיחה הכנה והישירה בינך לבעלך היא המפתח להתמודדות נכונה עם המצב. אין כאן פתרונות קבועים מראש, הם צריכים להיות תפורים אליכם אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני זקוקה להמלצות על מטפל/ת גיי פרינדלי מתוך רשימת הפסיכולוגים העובדים עם קופ"ח מכבי באיזור המרכז. תודה

שלום אני לא מכיר פסיכולוגים מהרשימה. אפשר אולי להתייעץ עם צוות בריאות הנפש של מכבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לדעת כמה עולה טיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח כללית(מושלם) לעומת טיפול אצל פסיכולוג/ית פרטי/ת... אגב, השאלה מכוונת לכל מי שיודע באמת ולא סתם מנחש.

מישהי שלום המחיר יכול להיות גם בחינם לגמרי אם פונים למרפאת חוץ של בית חולים ומקבלים טופס 17 מקופת החולים. העלות אצל פסיכולוגים של קופת החולים מתחילה מ 160 ש"ח ועולה במדרגות שונות עם הבדלים בין קופות החולים השונות. יתכן שמספר פגישות ראשונות אף זולות יותר. טיפול פרטי נע בין 250 ל 500 ש"ח לפגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם את חברה בשרותי בריאות כללית ויש לך מושלם תתקשרי 2700 * (כוכבית) ותפני דרכם למושלם ומשם שיהיה לך בהצלחה. אלונה

לדוקטור אורן? לאן הוא נעלם לאן הוא נ-ע-לם

שלום שלום אני כאן ולא נעלמתי. אני משתדל לענות בפורום פעם ביום אבל לעיתים זה לא מסתדר ואני מגיב בתדירות נמוכה יותר. כל טוב ד"ר אורן קפלן

מקווה שקראת את תשובותיי. דה-פרסונליזציה הוא מצב של הפשטת הזהות האנושית מאדם.הוא לא מרגיש את עצמו כאדם-שהוא. למה את כל-כך מתעקשת על ההגדרות אגב

רציתי לתהות מדוע אתה לא משרשר את ההודעה שלך להודעה של רונה, כך שכל ההודעות שלכם והדיון בנושא יהיה תחת עץ אחד? שים לב שאתה יכול להוסיף הודעה חדשה, אך גם להגיב להודעה קיימת. כשאתה קורא הודעה נפתח מתחתיה חלון עם מקום להכניס טקסט. זה הרבה יותר נח לכל הקוראים, ובמיוחד לד"ר קפלן שוודאי יתייחס לכל השאלות והשערות בתגובתו.

למה כל האנשים בחיים שלי טוענים שאני to much ואם אני כזו אז מה כל כךל רע בזה. הבחור האחרון שהייתי איתו בקשר אמר שאני בחורה מדהימה והוא מאוד מקווה להכיר מישה כמוני אבל לייט אני יותר מידי. אייך זה יכול להיות שגם חברות וגם כל אדם בעולם הזה יש להם את אותה טענה. אני מרגישה מטומטמת. אפילו הפסיכולוג שלי טוען שאני צריכה להירגע כי אני יותר מידי. מה רע בשביל מה להיות ביצ'ית קרה ולהפיל אנשים ברשת שלי כי אני יודעת לעשות את זה אבל אני לא רוצה לא להיות אני זה אני לא יכולה להיות אני לייט, כי זו לא אני ואם אני אשחק משחק תפקידים אז מה זה שווה? אוף אני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות עם כל האני יותר מידי שלי.

http://www.mp3music.co.il/lyrics/3266.html

ונוס שלום באופן שאת מתארת את זה נשמע ש"לייט" זה משהו עכור, לא אמיתי, מזוייף. אם זה הכיוון מן הסתם בהחלט לא מומלץ ללכת על לייט. מצד שני, אם כולם אומרים לך שהכל פועל באובר-דוז, כולל האנשים שקרובים לך והפסיכולוג שלך, אולי באמת מה שאת מתארת כאוטנטי ומקורי הוא ביטוי לפעילות יתר שמבטאת גם מרכיב שאת סובלת ממנו. למשל, לפעמים כדי לא להרגיש עצב או חרדה אפשר להפעיל תגובות יתר של שמחה, אבל הם לא באמת מייצגות שמחה. בקיצור, נראה לי שאת צריכה לעשות בדיקה רצינית מה אמיתי ומה מזוייף. במידה ובבדיקה תגיעי למסקנה שהעוצמות שאת פועלת בהם מייצגות את הווליום שבאמת מתאים לך, כל מה שנותר יהיה זה למצוא את בני הזוג והסביבה החברתית שיקבלו אותך כפי שאת באופן מלא. בברכה ד"ר אורן קפלן

דיכאון... כמה עצובה המילה הזו...אני נכנסת הרבה לפורום הזה וקוראת את המילים גם מתוך הזדהות וגם מתוך עניין ללמוד. רוב השאלות שנשאלות פה הן על דיכאון. היתכן שבני אדם כל כך עצובים?? היתכן שהם נכסנים לתהום כזו שאיננם יכולים לצאת ממנה?? כן מסתבר שכן. השבוע גיליתי שאנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. השבוע אני רוצה להיות שמחה. אני מחזיקה ידיים לכל הכואבים.....מספיק שחלק קטן בליבנו רוצה להיות שמח מאושר זהו עולם ומלואו.תגשימו את עצמכם את השמחה הקטנה שעוד קיימת בכם.(היא חייבת להיות שם) מחזיקה ידיים לכולם....ומודה לאלוהים שיש בעולם גם נשמות טובות...... מיטל

מיטל שלום עצב ודיכאון הם חלק בלתי נמנע מהחיים. כמעט כל בני האדם עוברים תקופה שכזו לפחות פעם בחייהם. תמיכה חברתית ומשפחתית היא התשתית החשובה ביותר כדי לצאת ממצבים כאלה. הפורום הזה וההשתתפות של אנשים רבים כל כך בפעילותו יכולים לתרום ללא ספק לתשתית הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני בחורה רווקה בת 29 וחצי. לאןרך השנים נהגתי לבקר אצל מגדות עתידות ולשאול מה יהיה איתי מבחינת זוגיות. כולן הבטיחו לי שאתחתן. כמובן ששום דבר ממה שהבטיחו לא קרה, אך אני ממש התמכרתי אליהן ונהגתי ללכת מדי מס' חודשים, כשכל פעם אני יצאתי משם עם תקווה מחודשת לעתיד ורוד. גולן אמרו לי תמיד שאני מצליחה בכל תחומי החיים (עבודה, לימודים, )מה שנכון, חוץ מתחום הזוגיות - לטענתן וגם לטענת רבנים ואסטרולוג, יש עלי קללה והמון עין רעה בתחום זה. מצד אחד, הן אומרות דברים נכונים על העבר, אז אולי הן יודעות מה שהן מדברות. מצד שני, החברה נוטה לא להאמין לכל הקוראות בקפה והמיסטיקניות, בטענה שזה סתם שטויות. לפעמים נורא נוח לתלות תקווה במשהוא בלתי מוחשי- כמו גילוי עתידות . הבעיה היא שלאחר שהדברים לא קוראים, האכזבה הרבה יותר גדולה....אך מביאה אותי בסופו של דבר- ללכת שוב פעם לאותן קוראות בקפה. והכל חוזר על עצמו. איך מתנתקים מהתופעה הזו?.. אולי יש משהוא בדבריהן???, כי באמת בכל שאר התחומים אני מצליחה.(חוץ מזוגיות). אני מרגישה שיש לי חוסר מזל בנושא זוגיות , ויש פה משהוא חזק שהוא מעבר לסתם חוסר מזל. מה הייתם עושים במצבי??? ענת.

בלי קשר לשאלה אם יש אמת בהגדת עתידות כזו או אחרת, הדבר הכי חשוב עבורך כרגע הוא לזהות *מה* הגורמים בחיים, מעבר למזל, שמעכבים אותך מלכנס לקשר זוגי. האם את ביישנית ולא יוזמת? האם את משדרת ריחוק? האם את מאד ספציפית ביחס לבחור שאת מחפשת? האם את מרגישה חוסר בטחון? האם את פשוט לא נמצאת בנסיבות בהן יוצא לך חהכיר בחורים? בואי נניח שמגדות העתידות יודעות משהו שהאדם הרגיל לא, עדיין יש השפעה מרובה למה שאת עושה. דוגמה: נניח אדם שאין לו הרבה כסף הולך למגדת עתידות שאומרת לו שבשנה הקרובה הוא ירוויח הרבה כסף ויבוא עליו שפע גדול. כתוצאה מכך האיש מחליט להפסיק את חיפוש העבודה. מה לדעתך יקרה אחרי שנה? לדעתי האיש יהיה כל כך מרושש שלא יהיה לו כסף ללכת שוב למגדת עתידות. בקיצור, גם אם חוזים שמדובר בתקופה בה התנאים מתאימים להיכרות, או לא מתאימים להיכרות, השאלה אם משהו יקרה או לא יקרה תלויה בך. האם את מנצלת תקופה טובה או לא. נראה לי שאת צריכה לקחת מבט טוב טוב על עצמך, ולא לחפש את האחריות לדברים בנסיבות חיצוניות (גם אם הן קיימות ומשפיעות במידה זו או אחרת. עליהן אין לך שליטה - על עצמך - כן).

ענת שלום אני לא חושב שאת מכורה למגידות העתידות, נראה לי שאת מכורה לתחושת השליטה שלך בחיים שמתחזקת אחרי שאת יוצאת מהן. נשמע שאת מאוד רוצה קשר זוגי ושהחיים סוף סוף יסתדרו בדיוק באופן שאת רוצה. מאחר והחיים מספקים הרבה אי וודאות פעם בכמה חודשים את משלמת כסף כדי להחזיר את אשלית השליטה לידיים שלך לתקופה נוספת. בלי להיות מגיד עתידות ובלי אפילו להכיר אותך אני יכול להבטיח לך שמה שהן אמרו יכול להתקיים, את באמת עשויה להכיר בן זוג שאותו גם תאהבי ותרצי ושבסופו של דבר תוכלי להתחתן איתו. ככל שתהיי יותר לחוצה ממה יקרה או לא יקרה כך איכות החיים שלך תיפגע וסיכויי הקשר דווקא יפחתו. אם תצליחי ללמוד לקבל את אי הוודאות והעמימות בחיים תגלי להפתעתך שכל מיני שערים נפתחים פתאום ואפשרויות חדשות נגלות לעינך. אני לא סתם כותב את זה כמעט כמו נוסח של אסטרולוגיה בעיתון, אני באמת מאמין שזה אפשרי ושהרבה מזה נמצא בידיים שלך. קבלי את הצורך שלך בשליטה, ותתחילי לשלוט גם בו. באופן פרדוקסלי מינוס ועוד מינוס זה פלוס. כשהמרחב הנפשי שתאפשרי לעצמם יגדל, גם הסיכויים וההבטחות יגדלו ויתחילו להתממש. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה באמת הגיוני מה שכתבת.... אני גם תהיתי לגבי העניין הזה ואני מודה לך שענית על כך!

האם יכול להיות שעקב דיכאון אני לא מוצאת בי אהבה? מה שמוזר לי לאחרונה זה שאני לא מוצאת בי כל אהבה , לא רק להורי שאני מרגישה שנטשו אותי,כבר כתבתי כאן בעבר על היחסים עם הורי.. (כילדה הייתי מוכה ע"י אימי ולכן עכשיו איני בקשר איתה, ואבי עזב את הבית,ואני עזבתי הבית בגיל 18 ונאספתי ע"י דודים רחוקים.) הרגשתי היא כלפי כל הסביבה שלי, גם לבן זוגי, גם לחברותי, אני מרגישה שאני רוצה להתנתק מכל סביבה חברתית. יש לציין שאני הולכת לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע - כמובן לא מספיק איך אני לא יכולה לאפשר יותר (מבחינה כלכלית). גם לפסיכולוגית שלי שהיא מאד נחמדה אין לי כל רגש של חיבה (שאני מודעת אליו בכל מקרה). אני מרגישה רחוקה מהעולם, רגזנית ועצובה כל הזמן.... כמובן שיש לי גם בעיה לשתף את הפסיכולוגית שלי ברגשות האלא. לא יודעת כבר מה לעשות, לא מבינה אם הרגשות שלי הם תוצאה של הקשר עם הורי או ככה בנויה האשיות שלי. יש לציין שאני נחשבת מצליחה לגילי (23), לומדת עובדת ומחזיקה את עצמי מבחנה כלכלית. אני

נשמע לי שאת בתהליך שיכול לקחת זמן. הרגשות שלך צריכים להשתקם, להחלים. אני חושבת שטיפול מתאים מאד במצב זה, ושכדאי שתהיי סבלנית עם עצמך. אני חושבת שכדי להרגיש אהבה צריך לחוש בטחון. נסיבות חייך נשמעות כאלה שלא גרמו לך לבטוח באנשים הקרובים לך. אני חושבת שזה משהו שיכול להשתנות - בכל אדם יש יכולת לאהוב - אבל אולי זה יקח זמן אצלך עד שהרגשות האלה יבשילו, ויתעוררו ויכולו לבוא לידי ביטוי.

כי היתה תקופה שכן אהבתי יותר, לפחות אהבתי בחורים... עכשיו כלום, כאילו מתה מבפנים, לא אוהבת את האנשים שעובדת איתם, לא מרגישה את הרגשות לבן זוגי, למרות שאין לי ספק שאני אוהבת אותו, אבל אני לא מרגישה את זה :( לא אוהבת אף אחד... זה מטריף אותי... כל הזמן רק בא לי לבכות, וזה לא שהחיים שלי היום קשים, דווקא בניתי לי חיים טובים, זוגיות טובה, עבודה טובה מאד, מקצוע מבוקש, מטפל תעצמי, אבל כלום,מתה מבפנים :(

שלום את מתארת משהו דיכאוני מבפנים, וגם אם אין לך דיכאון קליני באופן פורמלי (מה שכדאי בכל מקרה לברר עם הפסיכולוגית שלך, מאחר ובמידה וכן יתכן וגם נדרש טיפול תרופתי) הרי שההיסטוריה האישית הקשה שאת מתארת משפיעה ללא ספק על אמביוולנציה כלפי זוגיות וקשר אנושי בכלל. אם האנשים הקרובים והדואגים ביותר בחיים, ההורים, אינם מתפקדים ואינם מקיימים את חובתם הראשונית, כיצד ניתן להאמין שמישהו אחר זר יהפוך לבן זוג נאמן? דפוסי החשיבה שלך בוודאי נוצרו והתפתחו במשך שנים ואין לצפות שהם יתחלפו בן יום. קחי את הזמן ואת התהליך הטיפולי בו את נמצאת בהרבה סבלנות וקבלה עצמית עד שתתחילי לראות את השינוי הנכסף. בברכה ד"ר אורן קפלן

אחותי הגדולה (33) סיפרה לי שיש לה תוכנית התאבדות מפורטת למקרה שתגיע למצב שתחליט שזהו-זה... התוכנית כוללת מה תעשה, היכן, איזה מכתב תשאיר, היכן תיקבר וצורת המצבה. אנחנו בקשר מצויין, ומספרות אחת לשנייה הכל. אני לא יודעת איך להתייחס לדברים - לדאוג או לא לייחס חשיבות. מצד אחד היא צעירה, היא אמרה במפורש שאין לה כוונה לבצע זאת, וכמו שהיא חושבת ומתכננת תרחישים חיוביים בעתיד, כך היא חושבת גם על הצד השני. היא גם אמרה, שאם תעשה זאת זה יהיה בעקבות אירוע קיצוני כמו מחלה קשה או תחושת בדידות/ ייאוש קשה. נראה לי גם שהתוכנית שלה לא ממש סגורה עד הסוף (לא דיברה על צוואה וחלוקת רכוש, איך תגיב המשפחה ועוד). מצד שני, זה שהיא סיפרה על זה, אולי זה רמז? ומה פתאום לחשוב בגיל 33 על מוות. לכן רציתי לדעת האם לאדם שיש לו מחשבות מוות כ"תוכנית מגירה" יש בעצם מחשבות אובדניות? ולאור הידע שלך, האם אנשים עם תוכניות כאלו נוטים לממש אותם או שמדובר במחשבות שעולות אצל רבים במהלך חייהם, וכפי שהן עולות, כך הן נעלמות. תודה.

היי איריס, לדעתי לפחות כדאי שתשתפי את ההורים שלך בעניין. אני, הייתי דואגת. עדי

היי איריס. תראי, תמיד כשמדובר במחשבות אובדניות ישנה תחושה של פחד, בהלה והרגשה ש'משהו לא בסדר' . נכון, אדם בגיל ה- 30 לא אמור לעסוק בצורה כה מוחשית במוות. אבל, כולנו באופן כזה או אחר עוסקים בו. אני חושבת שמתוך מה שתיארת, יש הרבה דברים חיוביים ועתידיים בחייה של אחותך. העיסוק במוות הוא אחת החוויות שהיא חווה וצריך לראות את כל החיים כמכלול. כמו תמיד, הכל שאלה של מינונים ופרופורציות. בקיצור, לדעתי- להתייחס בכובד ראש, להציע עזרה, טיפול ושיתוף, אבל לא להלחץ יותר מדי. אפרת

איריס שלום אם אחותך אינה משדרת מצוקה ואין לה כוונה מוצהרת להתאבד צריך להתייחס לדבריה כביטוי למשהו אחר ולא לאובדנות. יתכן שהיא דואגת או חרדה ממשהו וכתגובה לכך הכינה את תוכנית המגרה. אינני יודע מה רמת הקרבה ביניכן אבל אולי השלב הראשון הוא להרחיב את היריעה ממה שכבר נפתח. לשמוע ממה ולמה היא מודאגת עד כדי כך שתכין תוכנית מגרה להתאבדות, האם היא מכירה מישהו שהתאבד והאם היא מוכנה לפנות לטיפול פסיכולוגי. אולי שיחה כזו תוכל להבהיר יותר במה מדובר ולהרגיע הן את החרדה שלך ממה ששמעת והן את החרדה שלה שבגללה נוצר בכלל המצב הנוכחי. אם היית יכולה להתייעץ באופן דיסקרטי עם אדם קרוב שמכיר את שתיכן זה בוודאי יכול לעזור לך. את יכולה כמובן גם לומר לך באופן ישיר שזה עורר אצלך דאגה ולראות כיצד היא מגיבה לכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב. אני מוכרח להבין דבר מסויים. בכל מקום שמדברים על אותות מצוקה, או סימני התאבדות, תמיד אומרים שצריך להזהר, להודיע, להתריע, אני למשל אתמול קראתי את המכתב של איריס וחשבתי שהדבר הנכון יהיה לפנות למייד לטיפול, או להודיע מייד לגורם מיקצועי. וכשקראתי את התגובה שלך דר', וגם את התגובה של אפרת, לא הבנתי למה הכוונה? איך אפשר לדעת? מי אנחנו שנעשה את השיקול אם זה באמת ככה או רק סימן למשהו אחר? ומעניין אותי לשמוע איך לדעת באיזה צורה להגיב לאיומים כאלה? ומעניין אותי לשמוע איך אפשר 'לרכוש' את היכולת להבדיל בין מצב שהוא מצוקתי מאוד למצב שהוא כמו שאפרת אמרה 'לא להלחץ יותר מדי' תודה רבה, קובי

אני פשוט שבעה שבעההההההההה לגמרי מאו.סי.די האם אוכל לצאת מזה פעם מתי שהוא או שלנצח אצטרך לשהות אצל פסכיאטרים. אל תתעלם ממני בבקשה

גלית שלום אין כל סיבה שתישארי במצב הזה לנצח. מצד שני OCD מהווה פעמים רבות גם נטייה אישית וחלק ממנו צריך לפעמים לקבל כחלק מהחיים ודפוס ההתנהגות השוטף. העניין הוא להביא את זה לרמה שלא תפגע באיכות החיים ובתפקוד וכמובן מההנאה שבחיים. אין כאן קיצורי דרך והטיפול הוא הדרך שבה צריך להמשיך, הן התרופתי והן השיחתי. אין לי שיטת הרפיה ואין קסמים. עם זאת, למידה של הרפיה עצמית בהחלט יכולה להשתלב טוב עם הטיפול ב OCD, את יכולה ללמוד זאת מספרים וקלטות בעצמך או עם מטפל מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה לך ושנה טובה

שלום, רציתי לדעת מה ההבדל או מה טיב הקשר בין מצב דיסאסוציאטיבי לבין אדם המשתמש במנגנון האינטלקטואליזציה. תודה.

אינטלקטואליזציה-מנגנון הגנה בו מסביר האדם את הדברים באמצעות האינטלקט, השכל הישר.וזה בניגוד להבנה רגשית של הדברים. דיסוציאציה-מצב של נתק מחשבתי-או גם נתק חווייתי . חוסר קשר{בדרך-כלל לזמן מוגבל}כ שניתק הקשר בין המחשבות, תחושה של בלבול,בהתמצאות בזמן, במרחב או בזהות האישית. אין אגב קשר בין שני המושגים.

זה בדיוק מה שאני לא מבינה ורוצה לקבל הסבר ברור: אם אדם מנתק את עצמו רגשית מהחוויות והאירועים שהוא עובר ומשתתף בהם בחיי היום-יום, ומרגיש שהוא "מרוחק" או "לא ממש מחובר" למה שקורה ופועל רק בממד השכלי-טכני - האם הוא מפעיל מנגנון אינטלקטואליזציה (בגלל חרדה) או שהוא נמצא (גם בשל חרדה) במצב דיסאסוציאטיבי.

שלום אני בן 22 סטודנט באוניברסיטה,גר עם ההורים. מאז שאני זוכר את עצמי,אני זוכר את אבא שלי כדמות דומיננטית שלילית בחיי ואני זוכר את היחסים ביני לבינו כמושתתים הרבה פעמים על פחד (תקופה מסוימת בילדות,על פחד ממכות,ורוב הזמן על פחד מהביקורות שלו,הוא אדם פרקפציוניסט ששום דבר לא מספיק טוב לו) היום נחתה עלי איזשהי תובנה-שהרבה מהשנאה או כעס (יש בכלל הבדל בין שינאה לכעס?) הם בגלל שאני לא מצליח לקחת בצורה פרופרציונאלית את התנהגות שלו ז"א-למשל שהוא זורק לעברי איזה הערה שולית,אני לוקח את זה בצורה מאוד דמרטית,מקצין את זה בראש,ובמשך כל היום אני מסתובב עם כעס אני מאמין שאבא שלי סובל מדיכאון (אני חושב שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא אדם מדוכא) ואני יודע משיחות עם אמא שלי שהוא גם לא מוכן לקבל טיפול (פסיכולוגי או תרופתי) השאלה שלי היא כזאת-האם ישנה דרך להתנתק רגשית מאבא שלי,או לפחות ללמוד לקחת דברים בפרופורציות-כי די נימאס לי להתעצבן מכל דבר,האם ישנה כזאת דרך (לא טיפול פסיכולוגי-כי כרגע אין לי כסף) תודה

(אולי לא ישימה, אבל יכולה להיות יעילה) היא לדבר איתו על כך. לספר לו מה שאתה מרגיש. יכול להיות שזה בכלל לא רלוונטי, והוא לא יהיה מסוגל לשמוע את זה, ואתה לא תפיק מזה תועלת, אבל אם כן יצליח להווצר דיאלוג מסויים, זה יכול קצת לשפר את ההרגשה שלך, ואולי גם את הקשר ביניכם (לא מדברת על אוטופיה, אבל על קשר מעט יותר טוב). אני חושבת שעל זה צריך לחשוב טוב, איך אתה מדבר איתו בלי ליצור זעזוע גדול מדי. אולי דווקא מהמקום שאתה מבין שהוא עצמו לא במיוחד שמח, תוכל לדבר איתו לא מתוך כונה לפגוע, אלא פשוט כדי לשים את הדברים בצורה יותר גלויה על השולחן עבורך. בכל מקרה, אני חושבת שככל שהחיים שלך יהיו יותר עצמאיים, ותרגיש שאתה עומד בזכות עצמך, עושה מה שאתה רוצה, מסופק מכל מיני תחומים אחרים, "האבא הפנימי" הביקורתי והנוזף , יוכל להניח לך מעט ואז אולי תוכל לראות יותר את האבא האמיתי שלך ואת היחסים שיש בינו לבין האבא הפנימי.

שלום נשמע שאתה בדרך הנכונה. התובנה שאתה מספר עליה היא כבר חלק משמעותי מהדרך שאתה צריך לעבור. אתה מספר על כך שכנראה חלק ממה שקרה לך עם אביך זה השלכות שלך עליו, שחלק נובע גם ממנו ונטייתו הדיכאונית או מה שנראה לך כדיכאון. אני לא חושב שיש דרך להתנתק מאביך ומהמשמעות הנפשית של מה שהוא מייצג עבורך. אל תשכח שדמות אביך היא במידה מסויימת גם תמונת מראה לדמותך שלך ואולי מה שקשה כל כך הוא לא רק לראות את הדברים הלא נעימים שקורים לך בגללו אלא את הדברים הלא נעימים בך שאתה פתאום צריך להיפגש עימם. יש כמובן פתרון קונקרטי וזה לנסות לעזוב את הבית ולגור במקום אחר וכך ליצור את המרחב והמרחק. אלו תהליכים די קלסיים לטיפול פסיכולוגי ואני מעריך שהיית יכול להיעזר במסגרת טיפולית. נסה אולי בכל זאת לברר בדיקן הסטודנטים באוניברסיטה אילו אפשרויות טיפול מסובסד הם מציעים לסטודנטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כארבע שנים התחלתי לקחת סרוקסט עקב טראומה שעברתי. עד היום אני בטיפול פסיכיאטרי (סרוקסט ובמקרה הצורך קלונקס) ופסיכולוגי. בחודשים האחרונים עקב הטבה במצב החלטנו להתחיל ולהוריד במינון הסרוקסט עד להפסקה. הבעיה היא שעם כל הורדה אני חווה מדבר חזק של חרדות ודכאון עצום וזה מאד מבהיל. הפעם זה שוב קרה. התחלתי להוריד מחצי כדור לרבע כדור ואני ממש במשבר, כולי דכאון וחרדות וקשה לי לתפקד. אני מאד מבוהלת ושאלתי היא - האם זה יעבור תוך כמה ימים? האם המסקנה שלי שזה כתוצאה מהורדת המינון נכונה?

פרח שלום זה דבר שכדאי להתייעץ עליו באופן ישיר עם הגורמים הטיפוליים. הפחתת התרופות יכולה לגרום לך חששות וצריך לקבל את זה כחלק טבעי של הורדת המינון. עם זאת, אם אין סיבה רפואית להפחתת המינון אפשר לפרוש את התהליך על פני זמן רב עד שתרגישי באמת בטוחה ביכולתך להיפרד מהתרופות שהפכו לא רק למקור ביולוגי לתמיכה אלא גם סוג של קמע שמייצג עבורך את הטיפול. זהו תהליך טבעי לחלוטין וככל שתקבלי את המצב בסלחנות והבנה כך הוא יעבור עליך בקלות רבה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי בן 4 מאונן כ שנה , הוא מאונן לפחות פעמיים ביום , לפני שהוא יוצא לגן על המענת של הספה , ובערב במיטה שלו , לרבות הוא רוצה לאונן עלינו עליי ועל אישתי הוא רוצה לאוננן לנו על הראש וכשזה לא מתאפשר לו ( כי לא נעים לנו ) אז הוא מאוננן על גופנו , ( כשאני אומר אוננות הוא משפשף את איבר מינו כשהוא לבוש ,) לאחרונה הגבלתי אותו לעשות זאת במיטתו . כמוכן התחבר למעשה האוננות שם והוא " הצילו " ז"א הוא התחיל לקרוא לזה כך ואנו משתמשים ב" הצילו " לתאר את מעשה האוננות האם תוכל לייעץ לי או להפנות אותי למידע בספרות או באינטרנט מכיוון שאין באפשרותי להגיע לפסיכולוג ילדים . תודה מראש

עמית שלום אוננות היא תופעה טבעית גם בגיל צעיר. אין צורך לפנות בגללה לפסיכולוג ואין גם מה לקרוא עליה מבחינה מקצועית כל כך הרבה. היא תופעה פשוטה מאוד וטבעית מאוד. עם זאת, האוננות היא תופעה פרטית של אדם עם עצמו וכך היא אמורה לקרות. זה טוב ששמת גבולות והגבלת את האוננות לחדרו של הילד. חשוב להסביר לו שגופו של אדם הוא דבר פרטי ואישי ואם נעים לו לגעת בגוף שלו זה לגיטימי, כל עוד זה לא מפריע לאחרים. לכן זה צריך לקרות בחדר שלו ובלי לערב את כל המשפחה במה שקורה לו. במידה וזה הדבר היחידי שמטריד אותך בהתפתחותו הנפשית של הילד אני מציע ממש לא לעשות מזה עניין חוץ מהצבת הגבולות בין הפרט לחברה כפי שציינתי. אם אתה מודאג מדברים נוספים יש מקום לקבל ייעוץ מפסיכולוג. יש מסגרות רבות לקבל ייעוץ מפסיכולוג ילדים בשירות הציבורי ואין סיבה לא לפנות, לפחות אם הבעיה היא כלכלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בן 11יש לי בולבול 13 ס"מ וזה מפריעה לי כשאני הולך לישון ונשכב על הבטן אני מרגיש את הבולבול ואז הוא נעמד לי ואני מתחיל לאונן ולפעמים יוצא לי כצת שפיך מה עושים כדי לא לחשוב על אוננות שמפריעה לי לישון בלילה

יש לי בעיה שמפריעה לי , אני תופס את קיום יחסי המין כמשהו "רע", חייתי, שמצביע על חוסר שליטה.לפעמים קשה לי לקיים יחסים עם חברה שלי בגלל שבשעת הסקס היא נתפסת אצלי כדמות רעה וחייתית (בדיוק ההפך מהמציאות - בחורה טובה :-)) כאילו יש 2 עולמות נפרדים החיים האמיתיים ו"חיי המיטה" שלא מדברים עליהם. כשחברה שלי מזכיריה את המילה "צרכים" בקשר לקיום יחסי מין(כן אצלנו זה הפוך) אני פשוט משתגע כי היא נראית לי כמו חיה שדורשת ממני גם להפוך לחיה כדי להתקרב. הקונפליקט הזה לא מתעורר רק בקשר לחברה שלי אלא גם לגבי אנשים אחרים שזה נראה לי ממש "מוזר" שהם יקימו יחסי מין, כאילו אני לא מוכן להאמין שכך המצב. ואם הם עושים כך זה ודאי רק בשעות החשיכה שהופכת אותם ל"חייתים". רק לאחרונה הבנתי שהבעיה היא אצלי ואני רוצה לשמוע מה דעתך ואם תופעה זאת מוכרת. הקונפליקט הזה קיים אצלי מגיל צעיר(כיום בן 23) ויש לי השערה שאולי הוא נובע מכך שההורים שלי לא נהגו להראות גילוי אהבה כלשהו אחד לשני בפומבי(כלום- אפילו לא מחוות קטנות). תודה...

אתה כבר בכיוון הנכון כנראה.יש אצלך איזשהו פיצול-מילה חשובה בפסיכולוגיה,בין אנשים-בחיים ללא מין, היינו בשאר תחומי החיים, לבין אותם האנשים -עם חיי מין. יתכן שתפסת את חיי-המין של הוריך מן הסתם-כמו כל אחד שבהתחלה תופס רק את הוריו-כדבר מאוד סודי-אולי אף אסור ותוסיף אתה את האסוציאציות הנכונות לך. הפיצול הוא גם בין התנהגות מהוגנת-השמורה לכל הפעילויות בלי מין לעומת התנהגות חייתית-רעה-מגעילה-אלימה ובכל אופן סודית מאוד מפניך-גם בדימיון.לך לטיפול חביבי המפתחות בפנים

אנדריי שלום בסקס יש באמת גם היבט חייתי ודחפי והוא עובר אצל תרגום למשהו שלילי. בעוצמת הדחף יש גם הרבה דברים חיוביים אבל כנראה שאתה מפחד מהאופן הדחפי בו הדברים פורצים החוצה וזה משבש את חיי המין והזוגיות שלך. קשה לי לומר לך מדוע בדיוק זה קורה או קרה, זה יכול להיות בתגובה לאירוע או תקופה בחייך או סוג של הגנה בפני חרדה שמין מעורר לא פעם. הקונפליקט סביב דחפיות ומין הוא דבר נפוץ אבל הביטוי האישי שלו הוא מן הסתם אישי מאוד. במידה ואתה מרגיש שזה פוגע לך באיכות החיים פנה לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב יש לי ילדה בת 7 שרוב הזמן היא מאוד כועסת ועצבנית. היא קמה בבוקר בוכה,והולכת לישון בערב בוכה. אין יום שלא עובר בלי בכי. יש לה התקפי זעם נוראיים היא זורקת את עצמה על הריצפה פעם אחת אפילו משכה לעצמה בשערות. כל דבר שצריך לעשות איתה מלווה בכעס מצידה. אם זה להתקלח להתלבש להסתרק להכין שיעורים להתארגן ליציאה. קשה מאוד לנהל איתה חיי יומיום אני פשוט אובדת עצות אני לא יודעת כיצד להתמודד איתה אני מרגישה שלילדה יש בעיה חמורה אני מחבקת אותה המון( הציעו לי את שיטת החיבוק דוב).אנחנו אומרים לה שאוהבים אותה מאוד . אבל כלום לא עוזר היא כל הזמן אומרת לנו שאנחנו לא אוהבים אותה יש לה רגשי נחיתותו נוראיים. מבקשת עצות לטיפול. תודה.

כשילדה אומרת שלא אוהבים אותה-עוד לפני התקפי-הזעם-יש להבין זאת כפשוטו.עליכם לבדוק היטב איך יתכן שהילדה שלכם מתלוננת על חוסר אהבה מצדכם כאשר אתם אומרים שאתם אוהבים אותה.אחרי הבדיקה בלב ובנפש שלכם אדם עם עצמו- תבדקו איך אתם מביעים ומראים לה את האהבה. עושה רושם שכאן הבעיה-שהיא לא קולטת את ההתנהגות שלכם כאוהבת. אסור להגיד-"לילדה יש רגשי-נחיתות"-אלא להתייחס לתלונה הכואבת שלה. אם לא תתקנו את זה היא באמת תסבול מרגשי-נחיתות בעתיד.

סמדי שלום שיטת חיבוק הדוב נכתבה על ידי פרופ' חיים עומר כחלק מההדרכות שהוא נותן להורים להתמודד עם ילדיהם. זהו רכיב אחד במכלול שלם ונראה לי שצריך להבין את המכלול הזה לפני שיהיה אפשר לתת לך דרך יעילה לפעול. לאור העובדה שהילדה ואתם סובלים כל כך ושעד היום לא מצאתם את הדרך המתאימה להתמודד למרות הנסיונות והעצות הרבות, הייתי מציע לך כעת לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים שבמידת הצורך יוכל גם להיפגש עם הילדה. זהו תהליך שיכול להיות ממושך ושילווה אתכם עד שתרגישו שיפור משמעותי במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

תקשרי תכלבה לאיזה ארון בבית עד שהיא תירגע

דיברתי עם נומרולוג והוא חזה לי שתהיה לי שנה קשה מאוד מאז אני מתה מפחד תוכל לייעץ לי מה לעשות בבקשה

ורד היקרה, אין שום ודאות בתחזית... הרבה מאוד דברים נמצאים בידיים שלנו ויש לנו אפשרות לשנותם. החשש שלך עשוי להיות בבחינת הנבואה שמגשימה את עצמה. עצתי לך להתעלם מתחזיתו ולחיות את חייך כאילו מעולם לא שמעת אותו... בהצלחה

את פשוט עשית לי טוב

"שנה קשה" אינה בהכרח שנה שבה כל יקיריך עוברים מן העולם. שנה קשה יכולה להיות שנה שבה יש עבודה יותר מאומצת, התמודדות פנימית משמעותית יותר, אתגרים חדשים וכו'. אני חושבת שאת צריכה לברר טוב יותר מה המשמעות של "קשה" ואם אי פעם יש בכלל תקופות בחיים שאינן "קשות". אם תקדמי את הקשיים בצורת הסתכלות חיובית (מברכת, כמעט, הייתי אומרת. כי מקושי אפשר ללמוד הרבה) וסבלנית, לא תצטרכי להכנס לחרדה כל כך גדולה. ובנוסף, שנה היא פרק זמן מוגבל, לא ארוך. נסי להבין טוב יותר איזה אתגרים עומדים בפניך השנה, וככה תתמודדי איתה טוב יותר.

ורד שלום הבעיה בסוג כזה של תחזיות היא במוחלטות לכאורה בהן הן נאמרות ובחוסר הכלים שניתנים עם התחזית להתמודד איתה ולהעריך עד כמה היא שגויה או מדויקת. אם את פוחדת זה כנראה יושב על תשתית שקיימת שם מתחת גם ללא התחזית שקיבלת. אולי הפחד נותן עכשיו לרגשות ודברים שנמצאים בתוכך כבר כמה זמן לגיטימיה ומקום לצאת. לא בטוח שהפחד שלך הוא תוצאה ישירה של התחזית עצמה אלא של תהליך כוללני יותר. כמו בכל פחד אחר יש אפשרות להתמודד איתו בכלים פסיכולוגיים, במידה ותרצי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שיהיה לך רק טוב ושנה טובה

רציתי לדעת אם ניתן להתגבר על הפרעת אכילה(אכילה כפייתית ובולימיה), גם ללא מתן עזרה ממישהו מקצועי? האם שמעת על מקרים כאלה שמישהי התמודדה עם זה לבד והתגברה על זה? פשוט אני חושבת שיש לי איזושהי הפרעה מסויימת בכל הקשור למראה שלי ולאוכל, אני מרגישה שהוא שולט בי וגורם לי לסבל, אך ברצוני לתקן זאת... האם ישנה דרך להתגבר על כך לבדי? האם זה לא יעבור לי עד שאדבר עם מישהו מקצועי?

יסמין שלום הכל אפשרי כולל להתגבר על הפרעת אכילה ודבר קשים שונים. אז מה זה אומר? שחייבים לעבור את זה לבד? נשמע שאת סובלת ממצב כלשהו ואם את יכולה לקדם במשהו את התקדמות הטיפול בעצמך מדוע לא לעשות זאת? בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן השנתיים, גורם לי למבוכה. כאשר אנחנו יוצאים מהבית, תמיד אנו מצויידים בדברי מאכל - חטיפים, בייגלה וכו'. אולם תמיד הוא מעדיף ללכת לילדים אחרים, ולבקש מהם את דברי המאכל שלהם. למרות השתלותי בפיתויים שונים שיקח מה שהבאנו עבורו, הוא מעדיף את הדשא של השכן... לא נעים. מה עושים??

נחמה שלום זו התנהגות טבעית לחלוטין לילד בן שנתיים. קחי את זה יותר בקלות, הסבירי לו שוב ושוב מה שנראה לך כנכון, עם הזמן הוא גם יבין וגם בהתבגרות הטבעית ישנה את התנהגותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני כיום בן 22. הסיפור שלי מתחיל כשהיתי בן 16 והתחלתי להשתמש בסמים... למרות שאת התיכון צלחתי בהצטיינות יתרה, לא ידעתי מה מחכה לי בהמשך. שימוש זה הפך להתמכרות קשה בזמן הצבא וכלל בין השאר אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה הסגורה בעיקר בגלל "נטיות אובדניות". כמובן שאישפוזים אלו גרמו לצבא לשחרר אותי אחרי חודשים בודדים. אחרי תקופת שיקום וגמילה שכללה כמובן גם טיפול פסיכיאטרי + טיפול בשיחות, חזרתי לעצמי וכיום אני "נקי" (שונא את המילה הזאת) כבר מעל שנתיים. בשנתיים האלו הספקתי לעשות ניסים ונפלאות בתחום האישי חוץ מהיותי "נקי", זה מתחיל בפסיכומטרי גבוה מאוד וממשיך בפעילות ספורטיבית סדירה,שמירה על תזונה נכונה,מצב רוח טוב ועוד ועוד.... מבחוץ לא תדע על עברי אלא אם אספר לך. אבל...בתחום החברתי "התקופה השחורה" ההיא עוד מרחפת מעליי, ובמיוחד כשמדובר ביצירת קשר עם בני המין השני. ישנה רתיעה עצומה כשאני מספר "בעדינות" על הביקורים שלי בבתי חולים פסיכיאטריים ועל העובדה שהשתמשתי בכדורים פסיכיאטרים(דווקא ההתמכרות לסמים עצמה פחות מפחידה אנשים). ותאמין לי אורן אני לא שש לספר את המידע הזה דבר ראשון שאני פוגש מישהי אבל אחרי היכרות כלשהי , כשהקשר כבר מתחיל להתהדק ובמיוחד שעולות שאלות כמו"למה השתחררת מהצבא?" אני מרגיש לא בנוח לשקר, ואני מנסה לספר את הסיפור בגירסה קלה לשמיעה ולעיכול, הרבה יותר מהמציאות הקשה וזה עדיין מאוד מאוד מרתיע. כמובן שהדחיות האלו שאני מקבל גורמות מפח נפש גדול, במיוחד שמדובר במשהו שכבר לא נוגע אליי בכלל ואין לי אפשרות לשנותו("העבר"). חשבתי לא לספר על ה"תקופה", חשבתי לשקר לגביה, חשבתי לשכוח ממנה ככה שגם אני לא אזכור מה קרה שם... אבל קשה לי לרמות את עצמי. איך אתה מציע לי לנהוג בקשר ל"עבר", כמה ממנו כדאי לחשוף ובאיזה שלב, איזה חלק ממנו אפשר לשמור לעצמי וכל כיוון מחשבה אחר שאתה יכול להציע לי בקשר להמשך דרכי.(אני מניח שאתה יכול "לדמיין" מה עברתי) בתודה מראש עידו. נ.ב לאחרונה סיימתי את הטיפול הפסיכותרפי שעזר לי מאוד.

אני חושבת שיש לא מעט אנשים שמשתחררים מהצבא בגלל קושי נפשי, אבל לא כולם מגיעים לאשפוז. נדמה לי שמה שמעורר רתיעה הוא נושא האשפוז הפסיכיאטרי, ואליו אתה ממש לא חייב להגיע מייד בשיחה. אתה יכול להגיד שחווית תקופה קשה כשהיית בצבא, ושלכן השתחררת. החשיפה ההדרגתית לנושא, שיכול להיות מפחיד עבור מי שמרוחק מהנושא (ומקסימום ראה כמה סרטים מפחידים כמו קן הקוקיה), יכולה לעזור בשביל שהבחורה תראה אותך כמו שאתה, ולא תיצור לעצמה דימוי מפחיד שלך, על סמך סיפורי העבר. אם תצלחו שלבים התחלתיים, והחשיפה שלך תהיה הדרגתית, אני מעריכה שלבחורה תהיה תמונה מאוחדת שלך, וכל הנושא לא יהיה מרתיע ומפחיד. יכול להיות גם שאכן חלק מהבחורות פשוט ירתעו מזה וזהו. אבל אני חושבת שמי שכל כך נרתעת מזה היא באמת לא בת זוג פוטנציאלית עבורך - זאת צריכה להיות מישהי שתוכל לקבל אותך, כולל העבר שלך. וחשבתי גם שאולי בכל זאת יש לך צורך לדבר על זה, כחלק מעיבוד של החוויות האלה, ואז יכול להיות שהבחורה מרגישה שזה לא שייך לעבר, אלא גם משהו ששיך להווה (במידת מה אני מניחה שזה שייך גם להווה שלך, כל ההתפתחות שלך קשורה לכך). ככל שיחלוף יותר זמן לדעתי הנושא ישכח וירגע. ואל תשכח שגם ככה לפעמים לוקח הרבה זמן למצוא חבר/חברה! תשאל כל אחד. גם בלי עבר פסיכיאטרי :)

בהחלט מעורר מחשבה מה שכתבת. בקשר לחלק הראשון של תגובתך אם תוכלי להרחיב אני אודה לך מאוד כי אני מרגיש שזה נכון לגבי. אני מדבר על החלק של יצירת דימוי שלילי, איך אפשר להפחית אותו חוץ מחשיפה הדרגתית(שאותה אני כמובן מבצע). אני מרגיש באמת שכשאני מספר את הסיפור עולים אצל הצד השני יותר סטריאוטיפים כללים על הנושא ולא דברים שקשורים ונכונים דווקא לגביי, כאילו נוצר לגבי דימוי שלילי שקשה להלחם בו. נ.ב את צריכה לראות את הפרצוף של מישהי שאני מספר לה איזה מתאבן מהסיפור שלי לפי הפרצוף שהיא עושה אני מרגיש שאני זה שצריך לרחם עליה , כאילו היא עברה את החויה הקשה ולא אני.

עידו שלום לפי מה שאתה מתאר אתה אדם עם פוטנציאל רב והתגברת על מכשולים שונים בחייך. להחביא את העבר, להסתתר מאחורי סודות שבסוף מתגלים, זה לחזור לאחור, לא ללכת קדימה. זה ברור שיהיו כאלה שיתרחקו ממך כשישמעו את הסיפור, זה לא הדבר הקשה ביותר שעברת בחיים. אם אתה מקבל ותקבל את עצמך באופן מלא אתה תמצא גם חברים ואת בת הזוג שיקבלו אותך בצורה כזו באופן שלם ומבלי צורך להסתתר. הסתרת הסוד עלולה רק להחמיר את המצב ולהכניס אותך ללחץ שילך ויגבר עם הזמן. חלק מלקיחת אחריות מלאה על חייך היא גם להכיר ולהתמודד עם העבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם חרדה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בדרך הפוכה לגמרי מהדרכים הרגילות להופעתה, כלומר בדרך של אדישות, קצת ניתוק מהמציאות ו/או כניסה למצב של "בלק אאוט" עקב מעין "בריחה" מהמצב המלחיץ?

בוקר טוב לי זה נשמע קצת יותר כמו דיכאון, ייתכן מעורב עם חרדה, לרוב זה הולך יחד... המצב של 'בלק אאוט' הוא בעצם הניתוק המאפיין מאוד מצבים של חרדה. אבל כדאי כמו תמיד לחכות לתשובה של הדר'. יום נעים.

י. שלום חרדה יכולה לבוא לביטוי גם בהימנעות מפעילות וכמו שאפרת כותבת יתכן גם דיכאון. רצ"ב שני מאמרים האחד על דיכאון והשני על חרדה שאולי יתנו את התשובה במה מדובר. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, משום מה פסחת על שאלתי. אשמח לתגובתך.

שירה שלום עניתי על שאלתך למטה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני כבת 35 נשואה. יש לי אח כבן 33. רווק. כאשר אחי בא לבקר אותי, הוא תמיד מגיע בגפו (ללא בת זוג). אני יודעת שיש לו קשרים עם נשים, על אף קשר אמיתי אני לא יודעת. על כל אחת הוא אומר שהיא ידידה שלו. לפני יומיים פתחתי איתו בשיחה גלויה ושאלתי אותו מדוע הוא לא חושב להתמסד. עלי לציין שדי הופתעתי מתשובתו, הוא אמר לי שקשה לו לנהל קשר נורמלי בגלל מספר בעיות, אחת מהן היא - הוא לא אוהב לשכב עם נשים. ולדבריו הוא גם לא שוכב עם גברים. הוא לא שוכב עם נשים בגלל שהוא לא אוהב איבר מין נשי. אין לו בעיה לפלרטט עם נשים ולהתמזמז איתן - אבל, לבצע אקט הוא לא רוצה ולא אוהב. עלי לציין שדי הופתעתי ונבהלתי מהפתיחות שלו ודי התעצבתי, כי אני יודעת שהוא לא יתחתן לעולם, אף אישה לא תלך עם גבר שלא מוכן לשכב איתה ומעוניין רק בנשיקות ומזמוזים. אני לא רוצה לצער את הורי (בגלל דאגת הורי נתבקשתי לשוחח עימו), מצד שני אני לא יודעת איך לקרוא לזה האם הוא הומו? האם הוא דו מיני? או, האם אני טועה? איך נקרא גבר שאוהב חלק עליון - נשי, חלק תחתון - גברי. אודה לך באם תוכל להשיב לי בהקדם. האחות המודאגת

מאיה שלום לנטייתו של אחיך אין בהכרח שם ואני לא בטוח שזה ממש משנה. הוא מספר על קשיים שיש לו ביצירת קשרים זוגיים ואם הוא באמת היה כנה עד הסוף כנראה שגם הוא לא לגמרי יודע במה מדובר. אם את רוצה לעזור לו הייתי מציע שני דברים. האחד פשוט, להמליץ לו לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר מה הבעיה ובמידה והוא מעוניין, כיצד לטפל בה. השני יותר מורכב עבורך ועבור הוריך, אבל חיוני ביותר עבורו: קבלו אותו ותנו לו תמיכה כפי שהוא. חתונה או לא חתונה, זה לא יעזור אם תהיו מודאגים או אם תאמרו לו שאתם מודאגים. אלו חייו והוא צריך לדאוג לעצמו כדי שהם יתנהלו בצורה הטובה ביותר לפי דרכו ונטיותיו. מסר של תמיכה בכל דרך בה יבחר יקל עליו עם קופנליקטים שעלולים להיות מסובכים למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב לך, אני סטודנטית לקרימינולוגיה וממש בקרוב יש לי מבחן חשוב בנושא עבירות מין, אשמח אם תוכל להשיב לי (במידה ואתה יודע) על 2 שאלות בנושא שעדיין אני לא סגורה על תשובתן או לחלופין להפנות אותי למאמר/ספר העוסק בנושא: 1) האם פרפיליות נחשבות לתופעות פתולוגיות או שמא לסטיות מיניות? 2) האם ישנו הבדל בין הפדופיל לאנס מבחינה נפשית? ואם כן מהו? תודה רבה מראש והמשך יום טוב.

היי. התשובה הראשונה לשאלה שלך היא כן- אבל... צריך לעשות אבחנה מובהקת בהפרעות הפרפיליות שעברו בשנים האחרונות שינויים בשל לחצים פוליטיים או לחצים מצד קבוצות השפעה באוכלוסייה. הדוגמה המובהקת ביותר היא ההומוסקסואליות שתוייגה ב- DSM משנת 1968 כהפרעת אישיות תחת הכותרת 'הפרעות באישיות והפרעות נפשיות אחרות לא פסיכוטיות'. בשל לחץ קבוצות הומוסקסואליות, ההומוסקסואליות לא הופיעה כהפרעת אישיות במהדורות המאוחרות... כך שיש להבדיל כשעוסקים בפרפיליה בין התופעה הקלינית לזו החברתית. כל הפרעות הפרפיליה מוגדרות כפתולוגיה בתנאי שיש התנהגות בפועל סוטה מהנורמה לצורך השגת אורגזמה. הדגש הוא על התנהגות בניגוד לפנטזיות פרוורטיות למיניהן שקיימות אצל כולנו במידה כזו או אחרת. בקשר לשאלה השנייה התשובה הרבה יותר מסובכת. אונס, כלומר, שימוש בתוקפנות מינית נחשב להפרעה נפשית במקרים מסויימים בלבד, שהם נקשרים בהפרעות אישיות אחרות. המבנה הנפשי של האנס לעומת זה של הפרפיל שונה מאוד, אך מורכב מדי להסביר... אפרת

שיר שלום כפי שתראי גם בתשובתה של אפרת להרבה מונחים מקצועיים יש פירושים שונים ותלוי מאיזו זוית מסתכלים עליהם. לכן אני מציע לך לעיין בספר הלימוד ובמחברות הכיתה אותם הכתיב המרצה שלך כדי לוודא שאת עונה על מה שהוא התכוון ובמונחים של הקורס שלך. פרפיליה היא גם סטייה מינית וגם תופעה פתולוגית אם מדובר באבחנה פסיכיאטרית. בין פדופיל ואנס יכולים להיות דברים משותפים, שניהם ללא ספק יוגדרו כסוטים מבחינה חברתית ומינית, לשניהם יש מרכיבים תוקפניים ואלימים שלא טופלו ולא עברו אינטגרציה נפשית ולכן הם מבטאים אותם בצורה חריגה. אולם יכולים להיות גם הבדלים בבסיס הנפשי, המשמעותי ביותר הוא כמעט ברור מאליו, עצם המשיכה המינית של פדופיל לילדים לעומת המשיכה של רוב האנסים למבוגרים נובעת ללא ספק מגורמים נפשיים שונים בהתפתחות ובאישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם, קיבלתי 97 במבחן המדובר, חלק נכבד ממנו בזכותכם, תודה. המשך ערב טוב, שיר

שלום אמי סובלת מדיכאון קל ומסרבת לקבל טיפול. לאחרונה לאחר התקפי מריבות בליווי אלימות היא סובלת מכאבי ראש . האם זה קשור? ומה ניתן לעשות?

אולי כדאי שתוסיפי עוד קצת פרטים, בכדי שתוכלי לקבל תשובה מספקת יותר. בת כמה את, מה זאת אומרת דיכאון קל, עם מי המריבות, אלימות את מתכוונת מצידה, כן? כמה זממן זה נמשך? האם הייתה בדיכאון בעבר? האם יש סיבה הגורמת לה לדיכאון? האם יש מישהו במשפחה שלו אולי היא תקשיב יותר בקשר להליכה לטיפול?

אני בת 20 אמי קרוב לגיל 50, הדיכאון ממנו היא סובלת נשמך כבר 20 שנה בערך כן אלימות מילולית וקצת פיזית מצידה, המריבות עם המשפחה עם אבי ואחותי, אני לא יודעת אם יש סיבה לדיכאון היא לא יוצאת מהבית ולא עובדת כ-20 שנה. תראה ניסינו לדבר איתה זה פשוט לא הולך היא רבה כשמדברים איתה על דברים כאלה ומתחילה להגיד שאנחנו גרמנו לה לזה בקיצור אין עם מי לדבר. התייאשנו כבר סופית. אין ברירה אלא לסבול את זה.

יסמין שלום לפי תיאורך אני לא בטוח שאמך סובל מדיכאון קל. אחרי 20 שנה של חוסר תפקוד כמעט בכל המובנים הבעיה נשמעת לי הרבה יותר מורכבת. מה שנראה לי יותר מסובך זה הקושי להפנות אותה לטיפול. תיאורך מעורר חשש שזה יהיה בלתי אפשרי להוציא אותה מתוך עמדתה והמקום בו קפאה מזה זמן כה רב. כאבי הראש ותופעות פיזיולוגיות נוספות יכולות בהחלט להתלוות לסוג כזה של בעיה, אולם בכל מקרה נדרשת בדיקה רפואית כדי לשלול בעיות שאינן על רק נפשי. במידה ותרצו לעשות דבר מה אולי כדאי להתייעץ עם עובדת סוציאלית שיכולה גם לקיים ביקורי בית. ברור שכאן כל המשפחה תצטרך לקחת חלק בתהליך, אין כמעט סיכוי שאמך תצליח בעצמה לשלוף את עצמה מתוך המצב הקשה אליו נקלעה במשך שנים כה רבות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר היינו בטיפול של עו"סית. זה לא עזר. אין משהו אחר שניתן לעשות? אני לא מבינה למה במדינה הזאת יש חוק כזה. אנחנו סובלים סתם, אנחנו האנשים שסובלים פה לא היא. אם היה אפשר לכפות עליה טיפול תאמין לי שהמצב היה הרבה יותר טוב.

שלום מזה 4 שנים אני בדיכאון ואני לא מצליח לצאת ממנו בגלל סיבות שונות שקרו ב-5 השנים האחרונות. לקחתי כבר סירוקסט וכיום אני מטופל עם פרוזאק. אני בן 18 ועכשיו התחלתי כיתה יב', אך אחרי הרבה זמן של טיפול אצל פסיכולוגית ונטילת הכדורים אני לא מרגיש שיפור משמעותי אצלי ואני כל הזמן עייף, קשה לי להיות בחברה, יש לי רגשות אשם תמידיות, אני חסר בטחון עצמי ועצוב כל הזמן ולא נהנה משום דבר שקורה. האמת שאני ממש מיואש מכל המצב הזה ואני לא מצליח לצאת ממנו למרות כל התמיכה שיש מסביבי וכל הרצון של האנשים מסביבי ושלי להצליח. כל דבר קטן שקורה אני מועד והולך צעד אחורה ואני כבר חסר תקווה ואני לא אור בקצה המנהרה. קראתי כתבה בידיעות אחרונות על כדורים בשם אומגה לייף מקבוצת אומגה 3, למרות שזה היה רק מדור פרסומי בעיתון. האם הכדורים האלה הם באמת פריצת דרך כמו שכתוב? והאם מותר לי לקחת אותם על דעת עצמי או להתייעץ עם מישהו מוסמך? אני מרגיש חסר מוצא ואני פוחד להגיע במצבי ככה לצבא ואני זקוק לפתרון אמיתי לבעיה. תודה ויום טוב

הכדורים האלה אומגה שלוש יהיו עבורך כמו כוסות רוח למת. אין גם שום הוכחה מחקרית לגבי יעילותם. חבל לך לבנות עליהם. לא זה מה שיביא לך את הישועה. לדעתי תשקול שינוי הטיפול התרופתי, ואוליי גם החלפת המטפלים.

למיואש שלום בנושא תרופות אינני יכול לייעץ לך, אני מציע שתפנה לאחד הפורומים הרפואיים שבאתר. בכל מקרה, אחרי כל כך הרבה שנים של קושי והתמודדות יש בהחלט מקום להערכת מצב הן עם הפסיכולוגית והן עם הפסיכיאטר מה קורה, מדוע אין שיפור, מה צריך לקרות כדי שכן יהיה שיפור וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

דיכאון... כמה עצובה המילה הזו...אני נכנסת הרבה לפורום הזה וקוראת את המילים גם מתוך הזדהות וגם מתוך עניין ללמוד. רוב השאלות שנשאלות פה הן על דיכאון. היתכן שבני אדם כל כך עצובים?? היתכן שהם נכסנים לתהום כזו שאיננם יכולים לצאת ממנה?? כן מסתבר שכן. השבוע גיליתי שאנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. השבוע אני רוצה להיות שמחה. אני מחזיקה ידיים לכל הכואבים.....מספיק שחלק קטן בליבנו רוצה להיות שמח מאושר זהו עולם ומלואו.תגשימו את עצמכם את השמחה הקטנה שעוד קיימת בכם.(היא חייבת להיות שם) מחזיקה ידיים לכולם....ומודה לאלוהים שיש בעולם גם נשמות טובות...... מיטל

דיכאון... כמה עצובה המילה הזו...אני נכנסת הרבה לפורום הזה וקוראת את המילים גם מתוך הזדהות וגם מתוך עניין ללמוד. רוב השאלות שנשאלות פה הן על דיכאון. היתכן שבני אדם כל כך עצובים?? היתכן שהם נכסנים לתהום כזו שאיננם יכולים לצאת ממנה?? כן מסתבר שכן. השבוע גיליתי שאנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. השבוע אני רוצה להיות שמחה. אני מחזיקה ידיים לכל הכואבים.....מספיק שחלק קטן בליבנו רוצה להיות שמח מאושר זהו עולם ומלואו.תגשימו את עצמכם את השמחה הקטנה שעוד קיימת בכם.(היא חייבת להיות שם) מחזיקה ידיים לכולם....ומודה לאלוהים שיש בעולם גם נשמות טובות...... מיטל

היי תוך כדי חיפוש חומר אודות אומגה 3, נתקלתי במודעתך בפורום, הייתי שמחה לדעת במייל חוזר האם השתמשת בסופו של דבר באומגה 3, ואיך התרשמת ? האם באמת הרגשת שיפור ? תרגיש טוב ! איריס [email protected]

שלום רב לך! אני חשה שאני בבעיה די רצינית עם עצמי. יש לי ילד בן 3 וחצי עוד מעט (אחרי בת בכור בת 6) שאובחן ע"י התפתחות הילד בקופ"ח שבה אני מקבלת שירותים כילד שצריך גן שפתי (חינוך מיוחד) אך אני בדילמה קשה מאד עם עצמי וזה מפאת הסיבה שהדעה הרפואית (המומחית) הציעה להכניסו למסגרת מסוימת מצד אחד ומצד שני כשאני שואלת וחוקרת את הענין אצל הורים (מה שדי טוב ואף רצוי לעשות כי אין כמו נסיון) והם (ההורים) אומרים לי שלא כדאי להכניסו למסגרת של חינוך מיוחד!!! אני לא יודעת מה לעשות נסיון רפואי מקצועי מאחד גיסא ואילו נסיון של החיים (אם אפשר לקרוא לזה) מאידך גיסא שאין זה דבר פסול ואף לדעתי די נכון !!! האם כדאי להשאירו בגן רגיל (חוק שילוב) ולתת לו חיזוקים (באופן פרטי) וכך להתגבר על הבעיה או להכניסו למסגרת של חינוך מיוחד מה שאינני ששה לעשות כל כך???!!! אני מרגישה במצב מאד קשה של אי יכולת החלטה. וסליחה אבל למה לעזעזל זה קורה לי אני מרגישה שאני מאד חלש באופיי ודווקא לי??? אני עזור לי . מאז שבני נולד תמיד הסתכלתי עליו במשקפת היו לגביו תמיד חרדות: הכל "נרכש" אצלו בגין קצת יותר מאוחר זחילה,דיבור (שהיום אנחנו הולכים לק.תקשורת וענין של שובבות???) ה צ י ל ו !!!!!!!!!!!!

שרוני שלום לא אמורה להיות סתירה כל כך חריפה בין מה שאומרים אנשים המקצוע למה שאומרים ההורים. השאלה אלו הורים את שואלת, אלו שהתנסו במסגרות החינוך המיוחד או כאלה שאין להם מושג מה קורה שם ונותנים לך תשובות סטראוטיפיות. אם הילד זקוק למסגרת חינוך מיוחד חשוב שהוא יקבל אותה אחרת יש חשש שהתפתחותו תיפגע. יש לקוות שאם יתפתח שם בצורה טובה יוכל להגיע בהמשך למסגרות החינוך הרגילות. אם המצב גבולי אז כמובן שיש דעות לכאן ולכאן וצריך לקבל החלטה נכונה. את עוברת דברים קשים כבר שנים ועכשיו צומת ההחלטה הקשה הזאת. פעמים רבות זה מעורר רגשות אשמה, כעס, חוסר אונים ועוד, מה שמקשה עוד יותר להתמודד ולקבל החלטות. במצב כזה חשוב מאוד שתוכלי לקבל תמיכה וייעוץ מקצועי לגבי מה שאת עוברת. בהחלט אפשר לקבל עוד חוות דעת ליתר ביטחון, אבל הכי חשוב בעיני שתפני גם לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים שמתמחה בתחום ובעבודה עם הורים כדי שמערכת היחסים שלך עם שני הילדים תשמר והכי חשוב שאת תוכלי לשמור על עצמך בלי להרגיש תחושות כל כך שליליות כלפי עצמך ומה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך גם לי וגם לאחי הומלץ על חינוך מיוחד. אחי שהיה גדול ממני בשנתיים התחיל לפני היה עד כיתה ו' בבית ספר מיוחד ואז עשה שוב כיתה ו' בבית ספר רגיל. - הוא סיים בית ספר עם תעודת בגרות. אני לעומת זאת למדתי מההתחלה בכיתה רגילה עם יציאה לשיעורי עזרה. הפער ביננו בהתקדמות היה אדיר. אני לא סימתי בגרות . מעבר לעזרה הלימודית שיקבל בנך בבית ספר מיוחד , הוא לא יצטרך להרגיש "חריג" ו"טיפש" . מה גם שיוכל לעבור לבית ספר רגיל בכל אחד מהשלבים , ברגע שתרגישו יחד איתו שהוא מוכן לזה. ועוד עצה לפעמים ינה בעיה של קשב וריכוז - שקשה מאוד לאבחן בגיל קטן. כדאי לעקוב ולברר אם ישנה בעיה כזו (גם אני הייתי ילדה שובבית) ובמקרה הצורך לא לומר לא לרטלין... מקווה שעזרתי ושיהיה לך בהצלחה.

דוקטור שלום אני בתחילת שנות ה30 לחיי, ומזה כמה שנים אני נמצא במצב רוח גרוע שאינו חולף,תוך כדי "נפילות" לתוך ממש חוסר יכולת לתפקד ,כאשר הטריגר יכול להיות דברים שרוב בני האדם יראו בפרופורציות אחרות. אין לי ספק שאני סובל מדיכאון, והמצב מחמיר בחודשים האחרונים, כיוון שהתחילו מחשבות אובדניות. מעולם לא הייתי אצל פסיכולוג ואני חושש שבמצב הקיים טיפול פסיכולוגי לא יהיה יעיל ומהיר מספיק,לכן ברצוני לפנות לטיפול פסיכיאטרי על מנת לנסות טיפול תרופתי. לאן לפנות על מנת לזרז תהליכים? האם ניתן לפנות לפסיכיאטר פרטי על מנת לשמור על חסיון?

שלום מה שחשוב הוא שתפנה לטיפול באופן מיידי. פסיכיאטר מקופת החולים יכול להיות טוב באותה מידה כמו פסיכיאטר פרטי, את מידת הזמינות צריך לברר בקופת החולים, אבל אם תאמר להם שזה דחוף ושיש לך מחשבות אובדניות אין לי ספק שתקבל תור מחר בבוקר. עם זאת ברצוני להדגיש שיש חשיבות רבה שלא תישאר רק עם טיפול תרופתי. דווקא בגלל ההתדרדרות שאתה חווה במהלך הזמן כדאי שתפנה לטיפול פסיכולוגי מסודר וקבוע שילווה אותך עד שיכול שיפור משמעותי במצב. בכל מקרה, רצ"ב מאמר על דיכאון כולל שאלון אבחוני בסופו. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm אני מדגיש שלאור מחשבות אובדניות שאתה כותב עליהם אין מקום להמתין אפילו עוד יום אחד, עליך לפנות מחר לקבל ייעוץ פסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

(-:

שלום לכולם... רציתי לדעת על הכדור הזה.. כמו: באיזה מצבים נוטלים את הכדור הזה למי זה מומלץ ומה התופעות . תודה מראש..

מומלץ לפנות לפורום פסיכיאטריה.

תעשי לי קישור בבקשה... אני ממש לא מתמצא באתרים הללו. תודה.

אתה ודאי מתכוון ל"סרוקסט". זהו כדור ממשפחת ה"פרוזק". הוא ניתן במצבים של חרדה ו/או דכאון. מה שהוא עושה, הוא מעכב את ספיגת הסרוטונין - חומר "מרגיע" שמופרש במוח. עיכוב הספיגה, כאילו משאיר את הסרוטונין יותר זמן בגוף, וכך נרגעים. בהתחלה יש תופעות לואי קלות, כמו מעט כאבי ראש ולעיתים גם בטן. לעיתים יש גם עייפות גדולה. זמן ההסתגלות הוא כ - 3 שבועות. בדרך כלל מתחילים עם חצי כדור, ולאחר כמה ימים עוברים לכדור שלם (20 מ"ג). התרופה אינה ממכרת, ומנסיון - למי שמאוד סובל מחרדה ו/או דכאון - היא מאוד עוזרת. מקווה שעזרתי. למעלה מצד ימין לחץ על המלבן הכחול "כל הפורומים", ואז, ממש אחרי פורום פסיכולוגיה קלינית, תמצא את פורום פסיכיאטריה. בהצלחה

דור שלום בנושא תרופות אנא פנה לפורומים הרפואיים. בפורום זה הייעוץ בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שאלה כזו, יש בי מעין כעס כזה על כך שאף אחד מחבריי ובני משפחתי לא שם לב למצב הנפשי העגום שלי (בעיניי). אני חושבת שאני ממש בדכאון, אני כל יום בוכה, לפעמים לא ישנה, לא אוהבת להישאר לבד, במיוחד אם אין איזה משהו ספציפי לעשות, ולא ממש נהנית משום דבר. השאלה שלי היא כזו קודם כל האם זה יכול להיות, כלומר אולי אם אף אחד לא שם לב אז אני סתם מגזימה והמצב שלי לא כל כך חמור? ואם לא כך הדבר, האם הכעס שלי מוצדק, או שאין לצפות מאנשים להתערב? אני חושבת שיש לי משפחה וחברים סטנדרטיים , אם אפשר להגיד כך, כלומר כמו לרוב האנשים, ובדרך כלל הם כן דואגים לי והכל, כמו אצל כולם בערך, כך שזה לא הסיבה. אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה שהם יידעו, מצד אחד. וכמובן אני מנסה שלא לבכות לידם, אבל מצד שני אולי אם היו יודעים איכשהו היו עוזרים לי, אני לא יודעת..

מבינה אותך לגמרי. אני חושבת שיש שני דברים - אחד זה שאת במצב רוח רע, וסובלת, ומה שמוסיף לזה זאת התחושה שלא רואים אותך וכך משאירים אותך לבד בלי עזרה, בלי נחמה. אין מה לעשות, ככה אנשים. יש יותר רגישים ופחות, ולא תמיד הם יכולים לראות. וזה עצוב, אבל, אם את נותנת להם צ'אנס - כלומר משתפת במעט - הם יכולים להתגלות מחדש כמשפחה דואגת ותומכת, וכחברים שאכפת להם. הנסיון שלי הוא שאנשים תמיד אומרים לי: "את כל הזמן מחייכת" וזה גם בזמנים שהיה לי רע באופן קיצוני. יש לי תמונות באלבום מגיל 16 שנראות שמחות מאד, ואני כמעט כמעט מאמינה, אבל אני יודעת את האמת - שהיה רע. ולמרות שהיה רע מעט מאד אנשים יכלו לראות. איך? אני לא יודעת. אבל זה לא ממש משנה, כי בסופו של דבר היכולת לקום ולהגיד - אני זקוקה - היא מאד חשובה. חשוב ללמוד אותה, ליישם אותה. אני מציעה לך לא לחכות וליצור קשר עם המשפחה ועם החברים. יש תמיד חשש לשתף במצוקה, במיוחד שאולי את לא יודעת אם היא "גדולה" באמת או סתם חולפת, אבל זה לא משנה. ההרגשה שלך שרע לך וקשה לך חייבת להיות מטופלת. את יכולה גם לפנות לגורם מקצועי (אגב, בת כמה את?)

אני בת 23... איך זה משנה? תודה על התשובה שלך, אני ממש מרגישה ככה באמת...

אני חושבת שיש המון סיבות למה אנשים לא שמים לב. אולי הם מרוכזים בעצמם ולא פנויים לבדוק את מצבי הרוח של הסובבים אותם. אולי הם שמים לב, אבל הם לא רוצים לחדור לפרטיות על ידי שאלות חודרות ("מה קורה איתך?"). אולי הם שמים לב, אבל מדחיקים, כי לא רוצים לפגוש באמת מכאיבה ("הבת שלנו בדכאון". ואולי את באמת שחקנית טובה. מה שיותר מעניין בעיני, הוא למה את מנסה אותם. למה חשוב לך ש"ינחשו" איך את מרגישה. האם בעיניך זה מדד לאהבה שלהם אותך? כי אם רע לך, ואת בטוחה באהבת הקרובים לך, אולי כדאי פשוט לשתף בהרגשה הכבדה ולבקש עזרה. רינת

במיוחד כשהכותבת כותבת: "ואני בעצמי לא בטוחה שאני רוצה שהם יידעו על כך".

תשמעי, זה לא שזה לא כל כך קל, זה פשוט בלתי אפשרי כמעט בעיני לשתף אותם. אני חושבת שהם מתייחסים לדכאון כמשהו שהוא לא בסדר, כלומר שאסור שיהיה, זה לגבי המשפחה, ובאשר לחברים, פשוט כבר נראה לי שבזמן האחרון כולם מתרחקים ואני לא קרובה מספיק לספר.

שירלי שלום קיבלת כדי הרבה תגובות רלוונטיות למה שאת מרגישה. הייתי מתמקד בשלושה דברים: א. אם את במצב נפשי עגום את צריכה לטפל בעצמך בלי קשר למשפחתך. חשוב שתפני לייעוץ פסיכולוגי ואם את חוששת מדיכאון גם לפסיכיאטר. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון כולל שאלון לאבחון עצמי בסופו http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm ב. בתוך הטיפול יש חשיבות רבה לתחושות הקשות שיש לך לגבי חוסר תשומת הלב. זה בכלל לא משנה בעיני האם זה רק אובייקטיבי או שיש בזה דברים סובייקטיביים. עצם העובדה שאת חשה כך היא חשובה כי בוודאי קשורה להתפתחותך הנפשית ואולי למצב שבו את נמצאת היום. ג. אפשר לבדוק את זה בצורה ישירה. קחי לשיחה אדם קרוב במיוחד, מישהו שאת גם סומכת עליו שיוכל להתמודד עם מה שאת אומרת לו, והגידי בדיוק את מה שאת כותבת כאן. מדוע לא שמים לב למה שקורה לך ומזניחים אותך. לפי התשובות וההתייחסות שתקבלי אולי תוכלי ללמוד דבר מה חשוב על המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אם הייתי צריך לבחור אחד מהם, על מה תוכל להמליץ לי? אם אף אחד מהם לא מומלץ, האם אתה מכיר ספר אחר בנושא שכן היית ממליץ על קריאתו? יש לציין שאין בידי הכשרה כלשהי, אך הנני מעוניין בספר רציני ולא חובבני. Arbisi, Paul A. "The Senior Apperception Technique." In The Thirteenth Mental Measurements Yearbook, ed. J. C. Impara AND B. S. Plake (Lincoln, NE: The Buros Institute of Mental Measurements, The University of Nebraska-Lincoln, 1998). Dana, Richard H. "Thematic Apperception Test." In International Encyclopedia of Psychiatry, Psychology, Psychoanalysis, & Neurology, vol. 11, ed. Benjamin B. Wolman. New York: Aesculapius Publishers, Inc., 1977. Geiser, Lon, AND Morris I. Stein. Evocative Images: The Thematic Apperception Test AND the Art of Projection. Washington, DC: American Psychological Association, 1999. Sweetland, R. C., PhD, AND D. J. Keyser, PhD, eds. Tests: A Comprehensive Reference for Assessments in Psychology, Education, AND Business, 2nd edition. Kansas City, KS: Test Corporation of America, 1986. תודה.

שלום מבחנים פסיכולוגים נלמדים במסגרת תארים שניים בפסיכולוגיה, אני חושב שקריאת ספר כזה ללא רקע מעמיק מאוד ורחב ביותר במבחנים פסיכולוגיים עלולה להזיק ולתת תמונה שגויה לחלוטין. זאת במיוחד במבחן השלכתי לא מדוייק כמו TAT. אינני מכיר את הספרים שציינת, תוכל למצוא בכל ספריה אוניברסיטאית במדעי החברה מגוון של ספרים בנושא. כל ספר שנמצא בספריה הוא עדות לרצינותו כי הוזמן בוודאי על ידי החוג לפסיכולוגיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם חלומות על שיניים מעידים על משהו? כלומר חלומות שהם ממש זוועה שקשורים לשיניים, למשל שנופלות שיניים, שיש חוט כזה ועליו מוחרזים שיניים , שכל השיניים מתנדנדות ועקומות וכו'.

כי במקום לקרוא שיניים קראתי "שינויים" אבל למעשה שיניים די קשורות לשינויים. מילדות מוקדמת לילדות מאוחרת, מבגרות לזיקנה... זה מתקשר אצלי גם לכך ששיניים יכולות לסמל כח אישי. היכולת לנשוך (באופן שמשרת את החיים). זה כמובן יכול להתקשר גם לדימויים הרבה יותר אישיים של שיניים (האם את אוהבת את השיניים שלך? האם את מפחדת מרופאי שיניים?)

שמעתי פעם הרצאה מפי פסיכולוג חוקר חלומות. הוא הסביר ששיניים הם סמל לכוח. ואם חולמים על שיניים נושרות, כנראה שמדובר על פחד מאבדן כוח/שליטה. מעניין. יחד עם זאת, אני מאמינה, שבניתוח חלומות יש לחפש את משמעות הנושא עליו חולמים (שיניים במקרה שלך) בהתייחסות שלך אליו. כלומר, מה זה שיניים בשבילך. רינת

שלי שלום חלומות הוא דבר די פרטי ופירושם צריך להתקבל על רק האסוציאציות האישיות שלך. שיניים יכולים להיות סימבול, למשל לשליטה, לתוקפנות, לבריאות ועוד. אובדן השיניים נשמע כחוויה של אובדן השליטה או האחיזה בדבר מה. את צריכה לבחון עם עצמך להיכן זה מתחבר בחייך, זה יכול להיות משהו מקומי באירוע או רגע מסוים או סיפור רחב יותר. לא כדאי לקחת חלום אחד ולהתבסס עליו, אבל אם את מרגישה שיש מצוקה ברקע כדאי להשתמש בחלום כסוג של איתות שצריך לעשות משהו כדי לטפל במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן