פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בן 22 סטודנט באוניברסיטה,גר עם ההורים. מאז שאני זוכר את עצמי,אני זוכר את אבא שלי כדמות דומיננטית שלילית בחיי ואני זוכר את היחסים ביני לבינו כמושתתים הרבה פעמים על פחד (תקופה מסוימת בילדות,על פחד ממכות,ורוב הזמן על פחד מהביקורות שלו,הוא אדם פרקפציוניסט ששום דבר לא מספיק טוב לו) היום נחתה עלי איזשהי תובנה-שהרבה מהשנאה או כעס (יש בכלל הבדל בין שינאה לכעס?) הם בגלל שאני לא מצליח לקחת בצורה פרופרציונאלית את התנהגות שלו ז"א-למשל שהוא זורק לעברי איזה הערה שולית,אני לוקח את זה בצורה מאוד דמרטית,מקצין את זה בראש,ובמשך כל היום אני מסתובב עם כעס אני מאמין שאבא שלי סובל מדיכאון (אני חושב שהוא בכלל לא מודע לזה שהוא אדם מדוכא) ואני יודע משיחות עם אמא שלי שהוא גם לא מוכן לקבל טיפול (פסיכולוגי או תרופתי) השאלה שלי היא כזאת-האם ישנה דרך להתנתק רגשית מאבא שלי,או לפחות ללמוד לקחת דברים בפרופורציות-כי די נימאס לי להתעצבן מכל דבר,האם ישנה כזאת דרך (לא טיפול פסיכולוגי-כי כרגע אין לי כסף) תודה

(אולי לא ישימה, אבל יכולה להיות יעילה) היא לדבר איתו על כך. לספר לו מה שאתה מרגיש. יכול להיות שזה בכלל לא רלוונטי, והוא לא יהיה מסוגל לשמוע את זה, ואתה לא תפיק מזה תועלת, אבל אם כן יצליח להווצר דיאלוג מסויים, זה יכול קצת לשפר את ההרגשה שלך, ואולי גם את הקשר ביניכם (לא מדברת על אוטופיה, אבל על קשר מעט יותר טוב). אני חושבת שעל זה צריך לחשוב טוב, איך אתה מדבר איתו בלי ליצור זעזוע גדול מדי. אולי דווקא מהמקום שאתה מבין שהוא עצמו לא במיוחד שמח, תוכל לדבר איתו לא מתוך כונה לפגוע, אלא פשוט כדי לשים את הדברים בצורה יותר גלויה על השולחן עבורך. בכל מקרה, אני חושבת שככל שהחיים שלך יהיו יותר עצמאיים, ותרגיש שאתה עומד בזכות עצמך, עושה מה שאתה רוצה, מסופק מכל מיני תחומים אחרים, "האבא הפנימי" הביקורתי והנוזף , יוכל להניח לך מעט ואז אולי תוכל לראות יותר את האבא האמיתי שלך ואת היחסים שיש בינו לבין האבא הפנימי.

שלום נשמע שאתה בדרך הנכונה. התובנה שאתה מספר עליה היא כבר חלק משמעותי מהדרך שאתה צריך לעבור. אתה מספר על כך שכנראה חלק ממה שקרה לך עם אביך זה השלכות שלך עליו, שחלק נובע גם ממנו ונטייתו הדיכאונית או מה שנראה לך כדיכאון. אני לא חושב שיש דרך להתנתק מאביך ומהמשמעות הנפשית של מה שהוא מייצג עבורך. אל תשכח שדמות אביך היא במידה מסויימת גם תמונת מראה לדמותך שלך ואולי מה שקשה כל כך הוא לא רק לראות את הדברים הלא נעימים שקורים לך בגללו אלא את הדברים הלא נעימים בך שאתה פתאום צריך להיפגש עימם. יש כמובן פתרון קונקרטי וזה לנסות לעזוב את הבית ולגור במקום אחר וכך ליצור את המרחב והמרחק. אלו תהליכים די קלסיים לטיפול פסיכולוגי ואני מעריך שהיית יכול להיעזר במסגרת טיפולית. נסה אולי בכל זאת לברר בדיקן הסטודנטים באוניברסיטה אילו אפשרויות טיפול מסובסד הם מציעים לסטודנטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כארבע שנים התחלתי לקחת סרוקסט עקב טראומה שעברתי. עד היום אני בטיפול פסיכיאטרי (סרוקסט ובמקרה הצורך קלונקס) ופסיכולוגי. בחודשים האחרונים עקב הטבה במצב החלטנו להתחיל ולהוריד במינון הסרוקסט עד להפסקה. הבעיה היא שעם כל הורדה אני חווה מדבר חזק של חרדות ודכאון עצום וזה מאד מבהיל. הפעם זה שוב קרה. התחלתי להוריד מחצי כדור לרבע כדור ואני ממש במשבר, כולי דכאון וחרדות וקשה לי לתפקד. אני מאד מבוהלת ושאלתי היא - האם זה יעבור תוך כמה ימים? האם המסקנה שלי שזה כתוצאה מהורדת המינון נכונה?

פרח שלום זה דבר שכדאי להתייעץ עליו באופן ישיר עם הגורמים הטיפוליים. הפחתת התרופות יכולה לגרום לך חששות וצריך לקבל את זה כחלק טבעי של הורדת המינון. עם זאת, אם אין סיבה רפואית להפחתת המינון אפשר לפרוש את התהליך על פני זמן רב עד שתרגישי באמת בטוחה ביכולתך להיפרד מהתרופות שהפכו לא רק למקור ביולוגי לתמיכה אלא גם סוג של קמע שמייצג עבורך את הטיפול. זהו תהליך טבעי לחלוטין וככל שתקבלי את המצב בסלחנות והבנה כך הוא יעבור עליך בקלות רבה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי בן 4 מאונן כ שנה , הוא מאונן לפחות פעמיים ביום , לפני שהוא יוצא לגן על המענת של הספה , ובערב במיטה שלו , לרבות הוא רוצה לאונן עלינו עליי ועל אישתי הוא רוצה לאוננן לנו על הראש וכשזה לא מתאפשר לו ( כי לא נעים לנו ) אז הוא מאוננן על גופנו , ( כשאני אומר אוננות הוא משפשף את איבר מינו כשהוא לבוש ,) לאחרונה הגבלתי אותו לעשות זאת במיטתו . כמוכן התחבר למעשה האוננות שם והוא " הצילו " ז"א הוא התחיל לקרוא לזה כך ואנו משתמשים ב" הצילו " לתאר את מעשה האוננות האם תוכל לייעץ לי או להפנות אותי למידע בספרות או באינטרנט מכיוון שאין באפשרותי להגיע לפסיכולוג ילדים . תודה מראש

עמית שלום אוננות היא תופעה טבעית גם בגיל צעיר. אין צורך לפנות בגללה לפסיכולוג ואין גם מה לקרוא עליה מבחינה מקצועית כל כך הרבה. היא תופעה פשוטה מאוד וטבעית מאוד. עם זאת, האוננות היא תופעה פרטית של אדם עם עצמו וכך היא אמורה לקרות. זה טוב ששמת גבולות והגבלת את האוננות לחדרו של הילד. חשוב להסביר לו שגופו של אדם הוא דבר פרטי ואישי ואם נעים לו לגעת בגוף שלו זה לגיטימי, כל עוד זה לא מפריע לאחרים. לכן זה צריך לקרות בחדר שלו ובלי לערב את כל המשפחה במה שקורה לו. במידה וזה הדבר היחידי שמטריד אותך בהתפתחותו הנפשית של הילד אני מציע ממש לא לעשות מזה עניין חוץ מהצבת הגבולות בין הפרט לחברה כפי שציינתי. אם אתה מודאג מדברים נוספים יש מקום לקבל ייעוץ מפסיכולוג. יש מסגרות רבות לקבל ייעוץ מפסיכולוג ילדים בשירות הציבורי ואין סיבה לא לפנות, לפחות אם הבעיה היא כלכלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בן 11יש לי בולבול 13 ס"מ וזה מפריעה לי כשאני הולך לישון ונשכב על הבטן אני מרגיש את הבולבול ואז הוא נעמד לי ואני מתחיל לאונן ולפעמים יוצא לי כצת שפיך מה עושים כדי לא לחשוב על אוננות שמפריעה לי לישון בלילה

יש לי בעיה שמפריעה לי , אני תופס את קיום יחסי המין כמשהו "רע", חייתי, שמצביע על חוסר שליטה.לפעמים קשה לי לקיים יחסים עם חברה שלי בגלל שבשעת הסקס היא נתפסת אצלי כדמות רעה וחייתית (בדיוק ההפך מהמציאות - בחורה טובה :-)) כאילו יש 2 עולמות נפרדים החיים האמיתיים ו"חיי המיטה" שלא מדברים עליהם. כשחברה שלי מזכיריה את המילה "צרכים" בקשר לקיום יחסי מין(כן אצלנו זה הפוך) אני פשוט משתגע כי היא נראית לי כמו חיה שדורשת ממני גם להפוך לחיה כדי להתקרב. הקונפליקט הזה לא מתעורר רק בקשר לחברה שלי אלא גם לגבי אנשים אחרים שזה נראה לי ממש "מוזר" שהם יקימו יחסי מין, כאילו אני לא מוכן להאמין שכך המצב. ואם הם עושים כך זה ודאי רק בשעות החשיכה שהופכת אותם ל"חייתים". רק לאחרונה הבנתי שהבעיה היא אצלי ואני רוצה לשמוע מה דעתך ואם תופעה זאת מוכרת. הקונפליקט הזה קיים אצלי מגיל צעיר(כיום בן 23) ויש לי השערה שאולי הוא נובע מכך שההורים שלי לא נהגו להראות גילוי אהבה כלשהו אחד לשני בפומבי(כלום- אפילו לא מחוות קטנות). תודה...

אתה כבר בכיוון הנכון כנראה.יש אצלך איזשהו פיצול-מילה חשובה בפסיכולוגיה,בין אנשים-בחיים ללא מין, היינו בשאר תחומי החיים, לבין אותם האנשים -עם חיי מין. יתכן שתפסת את חיי-המין של הוריך מן הסתם-כמו כל אחד שבהתחלה תופס רק את הוריו-כדבר מאוד סודי-אולי אף אסור ותוסיף אתה את האסוציאציות הנכונות לך. הפיצול הוא גם בין התנהגות מהוגנת-השמורה לכל הפעילויות בלי מין לעומת התנהגות חייתית-רעה-מגעילה-אלימה ובכל אופן סודית מאוד מפניך-גם בדימיון.לך לטיפול חביבי המפתחות בפנים

אנדריי שלום בסקס יש באמת גם היבט חייתי ודחפי והוא עובר אצל תרגום למשהו שלילי. בעוצמת הדחף יש גם הרבה דברים חיוביים אבל כנראה שאתה מפחד מהאופן הדחפי בו הדברים פורצים החוצה וזה משבש את חיי המין והזוגיות שלך. קשה לי לומר לך מדוע בדיוק זה קורה או קרה, זה יכול להיות בתגובה לאירוע או תקופה בחייך או סוג של הגנה בפני חרדה שמין מעורר לא פעם. הקונפליקט סביב דחפיות ומין הוא דבר נפוץ אבל הביטוי האישי שלו הוא מן הסתם אישי מאוד. במידה ואתה מרגיש שזה פוגע לך באיכות החיים פנה לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב יש לי ילדה בת 7 שרוב הזמן היא מאוד כועסת ועצבנית. היא קמה בבוקר בוכה,והולכת לישון בערב בוכה. אין יום שלא עובר בלי בכי. יש לה התקפי זעם נוראיים היא זורקת את עצמה על הריצפה פעם אחת אפילו משכה לעצמה בשערות. כל דבר שצריך לעשות איתה מלווה בכעס מצידה. אם זה להתקלח להתלבש להסתרק להכין שיעורים להתארגן ליציאה. קשה מאוד לנהל איתה חיי יומיום אני פשוט אובדת עצות אני לא יודעת כיצד להתמודד איתה אני מרגישה שלילדה יש בעיה חמורה אני מחבקת אותה המון( הציעו לי את שיטת החיבוק דוב).אנחנו אומרים לה שאוהבים אותה מאוד . אבל כלום לא עוזר היא כל הזמן אומרת לנו שאנחנו לא אוהבים אותה יש לה רגשי נחיתותו נוראיים. מבקשת עצות לטיפול. תודה.

כשילדה אומרת שלא אוהבים אותה-עוד לפני התקפי-הזעם-יש להבין זאת כפשוטו.עליכם לבדוק היטב איך יתכן שהילדה שלכם מתלוננת על חוסר אהבה מצדכם כאשר אתם אומרים שאתם אוהבים אותה.אחרי הבדיקה בלב ובנפש שלכם אדם עם עצמו- תבדקו איך אתם מביעים ומראים לה את האהבה. עושה רושם שכאן הבעיה-שהיא לא קולטת את ההתנהגות שלכם כאוהבת. אסור להגיד-"לילדה יש רגשי-נחיתות"-אלא להתייחס לתלונה הכואבת שלה. אם לא תתקנו את זה היא באמת תסבול מרגשי-נחיתות בעתיד.

סמדי שלום שיטת חיבוק הדוב נכתבה על ידי פרופ' חיים עומר כחלק מההדרכות שהוא נותן להורים להתמודד עם ילדיהם. זהו רכיב אחד במכלול שלם ונראה לי שצריך להבין את המכלול הזה לפני שיהיה אפשר לתת לך דרך יעילה לפעול. לאור העובדה שהילדה ואתם סובלים כל כך ושעד היום לא מצאתם את הדרך המתאימה להתמודד למרות הנסיונות והעצות הרבות, הייתי מציע לך כעת לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים שבמידת הצורך יוכל גם להיפגש עם הילדה. זהו תהליך שיכול להיות ממושך ושילווה אתכם עד שתרגישו שיפור משמעותי במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

תקשרי תכלבה לאיזה ארון בבית עד שהיא תירגע

דיברתי עם נומרולוג והוא חזה לי שתהיה לי שנה קשה מאוד מאז אני מתה מפחד תוכל לייעץ לי מה לעשות בבקשה

ורד היקרה, אין שום ודאות בתחזית... הרבה מאוד דברים נמצאים בידיים שלנו ויש לנו אפשרות לשנותם. החשש שלך עשוי להיות בבחינת הנבואה שמגשימה את עצמה. עצתי לך להתעלם מתחזיתו ולחיות את חייך כאילו מעולם לא שמעת אותו... בהצלחה

את פשוט עשית לי טוב

"שנה קשה" אינה בהכרח שנה שבה כל יקיריך עוברים מן העולם. שנה קשה יכולה להיות שנה שבה יש עבודה יותר מאומצת, התמודדות פנימית משמעותית יותר, אתגרים חדשים וכו'. אני חושבת שאת צריכה לברר טוב יותר מה המשמעות של "קשה" ואם אי פעם יש בכלל תקופות בחיים שאינן "קשות". אם תקדמי את הקשיים בצורת הסתכלות חיובית (מברכת, כמעט, הייתי אומרת. כי מקושי אפשר ללמוד הרבה) וסבלנית, לא תצטרכי להכנס לחרדה כל כך גדולה. ובנוסף, שנה היא פרק זמן מוגבל, לא ארוך. נסי להבין טוב יותר איזה אתגרים עומדים בפניך השנה, וככה תתמודדי איתה טוב יותר.

ורד שלום הבעיה בסוג כזה של תחזיות היא במוחלטות לכאורה בהן הן נאמרות ובחוסר הכלים שניתנים עם התחזית להתמודד איתה ולהעריך עד כמה היא שגויה או מדויקת. אם את פוחדת זה כנראה יושב על תשתית שקיימת שם מתחת גם ללא התחזית שקיבלת. אולי הפחד נותן עכשיו לרגשות ודברים שנמצאים בתוכך כבר כמה זמן לגיטימיה ומקום לצאת. לא בטוח שהפחד שלך הוא תוצאה ישירה של התחזית עצמה אלא של תהליך כוללני יותר. כמו בכל פחד אחר יש אפשרות להתמודד איתו בכלים פסיכולוגיים, במידה ותרצי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שיהיה לך רק טוב ושנה טובה

רציתי לדעת אם ניתן להתגבר על הפרעת אכילה(אכילה כפייתית ובולימיה), גם ללא מתן עזרה ממישהו מקצועי? האם שמעת על מקרים כאלה שמישהי התמודדה עם זה לבד והתגברה על זה? פשוט אני חושבת שיש לי איזושהי הפרעה מסויימת בכל הקשור למראה שלי ולאוכל, אני מרגישה שהוא שולט בי וגורם לי לסבל, אך ברצוני לתקן זאת... האם ישנה דרך להתגבר על כך לבדי? האם זה לא יעבור לי עד שאדבר עם מישהו מקצועי?

יסמין שלום הכל אפשרי כולל להתגבר על הפרעת אכילה ודבר קשים שונים. אז מה זה אומר? שחייבים לעבור את זה לבד? נשמע שאת סובלת ממצב כלשהו ואם את יכולה לקדם במשהו את התקדמות הטיפול בעצמך מדוע לא לעשות זאת? בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן השנתיים, גורם לי למבוכה. כאשר אנחנו יוצאים מהבית, תמיד אנו מצויידים בדברי מאכל - חטיפים, בייגלה וכו'. אולם תמיד הוא מעדיף ללכת לילדים אחרים, ולבקש מהם את דברי המאכל שלהם. למרות השתלותי בפיתויים שונים שיקח מה שהבאנו עבורו, הוא מעדיף את הדשא של השכן... לא נעים. מה עושים??

נחמה שלום זו התנהגות טבעית לחלוטין לילד בן שנתיים. קחי את זה יותר בקלות, הסבירי לו שוב ושוב מה שנראה לך כנכון, עם הזמן הוא גם יבין וגם בהתבגרות הטבעית ישנה את התנהגותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני כיום בן 22. הסיפור שלי מתחיל כשהיתי בן 16 והתחלתי להשתמש בסמים... למרות שאת התיכון צלחתי בהצטיינות יתרה, לא ידעתי מה מחכה לי בהמשך. שימוש זה הפך להתמכרות קשה בזמן הצבא וכלל בין השאר אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה הסגורה בעיקר בגלל "נטיות אובדניות". כמובן שאישפוזים אלו גרמו לצבא לשחרר אותי אחרי חודשים בודדים. אחרי תקופת שיקום וגמילה שכללה כמובן גם טיפול פסיכיאטרי + טיפול בשיחות, חזרתי לעצמי וכיום אני "נקי" (שונא את המילה הזאת) כבר מעל שנתיים. בשנתיים האלו הספקתי לעשות ניסים ונפלאות בתחום האישי חוץ מהיותי "נקי", זה מתחיל בפסיכומטרי גבוה מאוד וממשיך בפעילות ספורטיבית סדירה,שמירה על תזונה נכונה,מצב רוח טוב ועוד ועוד.... מבחוץ לא תדע על עברי אלא אם אספר לך. אבל...בתחום החברתי "התקופה השחורה" ההיא עוד מרחפת מעליי, ובמיוחד כשמדובר ביצירת קשר עם בני המין השני. ישנה רתיעה עצומה כשאני מספר "בעדינות" על הביקורים שלי בבתי חולים פסיכיאטריים ועל העובדה שהשתמשתי בכדורים פסיכיאטרים(דווקא ההתמכרות לסמים עצמה פחות מפחידה אנשים). ותאמין לי אורן אני לא שש לספר את המידע הזה דבר ראשון שאני פוגש מישהי אבל אחרי היכרות כלשהי , כשהקשר כבר מתחיל להתהדק ובמיוחד שעולות שאלות כמו"למה השתחררת מהצבא?" אני מרגיש לא בנוח לשקר, ואני מנסה לספר את הסיפור בגירסה קלה לשמיעה ולעיכול, הרבה יותר מהמציאות הקשה וזה עדיין מאוד מאוד מרתיע. כמובן שהדחיות האלו שאני מקבל גורמות מפח נפש גדול, במיוחד שמדובר במשהו שכבר לא נוגע אליי בכלל ואין לי אפשרות לשנותו("העבר"). חשבתי לא לספר על ה"תקופה", חשבתי לשקר לגביה, חשבתי לשכוח ממנה ככה שגם אני לא אזכור מה קרה שם... אבל קשה לי לרמות את עצמי. איך אתה מציע לי לנהוג בקשר ל"עבר", כמה ממנו כדאי לחשוף ובאיזה שלב, איזה חלק ממנו אפשר לשמור לעצמי וכל כיוון מחשבה אחר שאתה יכול להציע לי בקשר להמשך דרכי.(אני מניח שאתה יכול "לדמיין" מה עברתי) בתודה מראש עידו. נ.ב לאחרונה סיימתי את הטיפול הפסיכותרפי שעזר לי מאוד.

אני חושבת שיש לא מעט אנשים שמשתחררים מהצבא בגלל קושי נפשי, אבל לא כולם מגיעים לאשפוז. נדמה לי שמה שמעורר רתיעה הוא נושא האשפוז הפסיכיאטרי, ואליו אתה ממש לא חייב להגיע מייד בשיחה. אתה יכול להגיד שחווית תקופה קשה כשהיית בצבא, ושלכן השתחררת. החשיפה ההדרגתית לנושא, שיכול להיות מפחיד עבור מי שמרוחק מהנושא (ומקסימום ראה כמה סרטים מפחידים כמו קן הקוקיה), יכולה לעזור בשביל שהבחורה תראה אותך כמו שאתה, ולא תיצור לעצמה דימוי מפחיד שלך, על סמך סיפורי העבר. אם תצלחו שלבים התחלתיים, והחשיפה שלך תהיה הדרגתית, אני מעריכה שלבחורה תהיה תמונה מאוחדת שלך, וכל הנושא לא יהיה מרתיע ומפחיד. יכול להיות גם שאכן חלק מהבחורות פשוט ירתעו מזה וזהו. אבל אני חושבת שמי שכל כך נרתעת מזה היא באמת לא בת זוג פוטנציאלית עבורך - זאת צריכה להיות מישהי שתוכל לקבל אותך, כולל העבר שלך. וחשבתי גם שאולי בכל זאת יש לך צורך לדבר על זה, כחלק מעיבוד של החוויות האלה, ואז יכול להיות שהבחורה מרגישה שזה לא שייך לעבר, אלא גם משהו ששיך להווה (במידת מה אני מניחה שזה שייך גם להווה שלך, כל ההתפתחות שלך קשורה לכך). ככל שיחלוף יותר זמן לדעתי הנושא ישכח וירגע. ואל תשכח שגם ככה לפעמים לוקח הרבה זמן למצוא חבר/חברה! תשאל כל אחד. גם בלי עבר פסיכיאטרי :)

בהחלט מעורר מחשבה מה שכתבת. בקשר לחלק הראשון של תגובתך אם תוכלי להרחיב אני אודה לך מאוד כי אני מרגיש שזה נכון לגבי. אני מדבר על החלק של יצירת דימוי שלילי, איך אפשר להפחית אותו חוץ מחשיפה הדרגתית(שאותה אני כמובן מבצע). אני מרגיש באמת שכשאני מספר את הסיפור עולים אצל הצד השני יותר סטריאוטיפים כללים על הנושא ולא דברים שקשורים ונכונים דווקא לגביי, כאילו נוצר לגבי דימוי שלילי שקשה להלחם בו. נ.ב את צריכה לראות את הפרצוף של מישהי שאני מספר לה איזה מתאבן מהסיפור שלי לפי הפרצוף שהיא עושה אני מרגיש שאני זה שצריך לרחם עליה , כאילו היא עברה את החויה הקשה ולא אני.

עידו שלום לפי מה שאתה מתאר אתה אדם עם פוטנציאל רב והתגברת על מכשולים שונים בחייך. להחביא את העבר, להסתתר מאחורי סודות שבסוף מתגלים, זה לחזור לאחור, לא ללכת קדימה. זה ברור שיהיו כאלה שיתרחקו ממך כשישמעו את הסיפור, זה לא הדבר הקשה ביותר שעברת בחיים. אם אתה מקבל ותקבל את עצמך באופן מלא אתה תמצא גם חברים ואת בת הזוג שיקבלו אותך בצורה כזו באופן שלם ומבלי צורך להסתתר. הסתרת הסוד עלולה רק להחמיר את המצב ולהכניס אותך ללחץ שילך ויגבר עם הזמן. חלק מלקיחת אחריות מלאה על חייך היא גם להכיר ולהתמודד עם העבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם חרדה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בדרך הפוכה לגמרי מהדרכים הרגילות להופעתה, כלומר בדרך של אדישות, קצת ניתוק מהמציאות ו/או כניסה למצב של "בלק אאוט" עקב מעין "בריחה" מהמצב המלחיץ?

בוקר טוב לי זה נשמע קצת יותר כמו דיכאון, ייתכן מעורב עם חרדה, לרוב זה הולך יחד... המצב של 'בלק אאוט' הוא בעצם הניתוק המאפיין מאוד מצבים של חרדה. אבל כדאי כמו תמיד לחכות לתשובה של הדר'. יום נעים.

י. שלום חרדה יכולה לבוא לביטוי גם בהימנעות מפעילות וכמו שאפרת כותבת יתכן גם דיכאון. רצ"ב שני מאמרים האחד על דיכאון והשני על חרדה שאולי יתנו את התשובה במה מדובר. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, משום מה פסחת על שאלתי. אשמח לתגובתך.

שירה שלום עניתי על שאלתך למטה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני כבת 35 נשואה. יש לי אח כבן 33. רווק. כאשר אחי בא לבקר אותי, הוא תמיד מגיע בגפו (ללא בת זוג). אני יודעת שיש לו קשרים עם נשים, על אף קשר אמיתי אני לא יודעת. על כל אחת הוא אומר שהיא ידידה שלו. לפני יומיים פתחתי איתו בשיחה גלויה ושאלתי אותו מדוע הוא לא חושב להתמסד. עלי לציין שדי הופתעתי מתשובתו, הוא אמר לי שקשה לו לנהל קשר נורמלי בגלל מספר בעיות, אחת מהן היא - הוא לא אוהב לשכב עם נשים. ולדבריו הוא גם לא שוכב עם גברים. הוא לא שוכב עם נשים בגלל שהוא לא אוהב איבר מין נשי. אין לו בעיה לפלרטט עם נשים ולהתמזמז איתן - אבל, לבצע אקט הוא לא רוצה ולא אוהב. עלי לציין שדי הופתעתי ונבהלתי מהפתיחות שלו ודי התעצבתי, כי אני יודעת שהוא לא יתחתן לעולם, אף אישה לא תלך עם גבר שלא מוכן לשכב איתה ומעוניין רק בנשיקות ומזמוזים. אני לא רוצה לצער את הורי (בגלל דאגת הורי נתבקשתי לשוחח עימו), מצד שני אני לא יודעת איך לקרוא לזה האם הוא הומו? האם הוא דו מיני? או, האם אני טועה? איך נקרא גבר שאוהב חלק עליון - נשי, חלק תחתון - גברי. אודה לך באם תוכל להשיב לי בהקדם. האחות המודאגת

מאיה שלום לנטייתו של אחיך אין בהכרח שם ואני לא בטוח שזה ממש משנה. הוא מספר על קשיים שיש לו ביצירת קשרים זוגיים ואם הוא באמת היה כנה עד הסוף כנראה שגם הוא לא לגמרי יודע במה מדובר. אם את רוצה לעזור לו הייתי מציע שני דברים. האחד פשוט, להמליץ לו לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר מה הבעיה ובמידה והוא מעוניין, כיצד לטפל בה. השני יותר מורכב עבורך ועבור הוריך, אבל חיוני ביותר עבורו: קבלו אותו ותנו לו תמיכה כפי שהוא. חתונה או לא חתונה, זה לא יעזור אם תהיו מודאגים או אם תאמרו לו שאתם מודאגים. אלו חייו והוא צריך לדאוג לעצמו כדי שהם יתנהלו בצורה הטובה ביותר לפי דרכו ונטיותיו. מסר של תמיכה בכל דרך בה יבחר יקל עליו עם קופנליקטים שעלולים להיות מסובכים למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב לך, אני סטודנטית לקרימינולוגיה וממש בקרוב יש לי מבחן חשוב בנושא עבירות מין, אשמח אם תוכל להשיב לי (במידה ואתה יודע) על 2 שאלות בנושא שעדיין אני לא סגורה על תשובתן או לחלופין להפנות אותי למאמר/ספר העוסק בנושא: 1) האם פרפיליות נחשבות לתופעות פתולוגיות או שמא לסטיות מיניות? 2) האם ישנו הבדל בין הפדופיל לאנס מבחינה נפשית? ואם כן מהו? תודה רבה מראש והמשך יום טוב.

היי. התשובה הראשונה לשאלה שלך היא כן- אבל... צריך לעשות אבחנה מובהקת בהפרעות הפרפיליות שעברו בשנים האחרונות שינויים בשל לחצים פוליטיים או לחצים מצד קבוצות השפעה באוכלוסייה. הדוגמה המובהקת ביותר היא ההומוסקסואליות שתוייגה ב- DSM משנת 1968 כהפרעת אישיות תחת הכותרת 'הפרעות באישיות והפרעות נפשיות אחרות לא פסיכוטיות'. בשל לחץ קבוצות הומוסקסואליות, ההומוסקסואליות לא הופיעה כהפרעת אישיות במהדורות המאוחרות... כך שיש להבדיל כשעוסקים בפרפיליה בין התופעה הקלינית לזו החברתית. כל הפרעות הפרפיליה מוגדרות כפתולוגיה בתנאי שיש התנהגות בפועל סוטה מהנורמה לצורך השגת אורגזמה. הדגש הוא על התנהגות בניגוד לפנטזיות פרוורטיות למיניהן שקיימות אצל כולנו במידה כזו או אחרת. בקשר לשאלה השנייה התשובה הרבה יותר מסובכת. אונס, כלומר, שימוש בתוקפנות מינית נחשב להפרעה נפשית במקרים מסויימים בלבד, שהם נקשרים בהפרעות אישיות אחרות. המבנה הנפשי של האנס לעומת זה של הפרפיל שונה מאוד, אך מורכב מדי להסביר... אפרת

שיר שלום כפי שתראי גם בתשובתה של אפרת להרבה מונחים מקצועיים יש פירושים שונים ותלוי מאיזו זוית מסתכלים עליהם. לכן אני מציע לך לעיין בספר הלימוד ובמחברות הכיתה אותם הכתיב המרצה שלך כדי לוודא שאת עונה על מה שהוא התכוון ובמונחים של הקורס שלך. פרפיליה היא גם סטייה מינית וגם תופעה פתולוגית אם מדובר באבחנה פסיכיאטרית. בין פדופיל ואנס יכולים להיות דברים משותפים, שניהם ללא ספק יוגדרו כסוטים מבחינה חברתית ומינית, לשניהם יש מרכיבים תוקפניים ואלימים שלא טופלו ולא עברו אינטגרציה נפשית ולכן הם מבטאים אותם בצורה חריגה. אולם יכולים להיות גם הבדלים בבסיס הנפשי, המשמעותי ביותר הוא כמעט ברור מאליו, עצם המשיכה המינית של פדופיל לילדים לעומת המשיכה של רוב האנסים למבוגרים נובעת ללא ספק מגורמים נפשיים שונים בהתפתחות ובאישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם, קיבלתי 97 במבחן המדובר, חלק נכבד ממנו בזכותכם, תודה. המשך ערב טוב, שיר

שלום אמי סובלת מדיכאון קל ומסרבת לקבל טיפול. לאחרונה לאחר התקפי מריבות בליווי אלימות היא סובלת מכאבי ראש . האם זה קשור? ומה ניתן לעשות?

אולי כדאי שתוסיפי עוד קצת פרטים, בכדי שתוכלי לקבל תשובה מספקת יותר. בת כמה את, מה זאת אומרת דיכאון קל, עם מי המריבות, אלימות את מתכוונת מצידה, כן? כמה זממן זה נמשך? האם הייתה בדיכאון בעבר? האם יש סיבה הגורמת לה לדיכאון? האם יש מישהו במשפחה שלו אולי היא תקשיב יותר בקשר להליכה לטיפול?

אני בת 20 אמי קרוב לגיל 50, הדיכאון ממנו היא סובלת נשמך כבר 20 שנה בערך כן אלימות מילולית וקצת פיזית מצידה, המריבות עם המשפחה עם אבי ואחותי, אני לא יודעת אם יש סיבה לדיכאון היא לא יוצאת מהבית ולא עובדת כ-20 שנה. תראה ניסינו לדבר איתה זה פשוט לא הולך היא רבה כשמדברים איתה על דברים כאלה ומתחילה להגיד שאנחנו גרמנו לה לזה בקיצור אין עם מי לדבר. התייאשנו כבר סופית. אין ברירה אלא לסבול את זה.

יסמין שלום לפי תיאורך אני לא בטוח שאמך סובל מדיכאון קל. אחרי 20 שנה של חוסר תפקוד כמעט בכל המובנים הבעיה נשמעת לי הרבה יותר מורכבת. מה שנראה לי יותר מסובך זה הקושי להפנות אותה לטיפול. תיאורך מעורר חשש שזה יהיה בלתי אפשרי להוציא אותה מתוך עמדתה והמקום בו קפאה מזה זמן כה רב. כאבי הראש ותופעות פיזיולוגיות נוספות יכולות בהחלט להתלוות לסוג כזה של בעיה, אולם בכל מקרה נדרשת בדיקה רפואית כדי לשלול בעיות שאינן על רק נפשי. במידה ותרצו לעשות דבר מה אולי כדאי להתייעץ עם עובדת סוציאלית שיכולה גם לקיים ביקורי בית. ברור שכאן כל המשפחה תצטרך לקחת חלק בתהליך, אין כמעט סיכוי שאמך תצליח בעצמה לשלוף את עצמה מתוך המצב הקשה אליו נקלעה במשך שנים כה רבות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר היינו בטיפול של עו"סית. זה לא עזר. אין משהו אחר שניתן לעשות? אני לא מבינה למה במדינה הזאת יש חוק כזה. אנחנו סובלים סתם, אנחנו האנשים שסובלים פה לא היא. אם היה אפשר לכפות עליה טיפול תאמין לי שהמצב היה הרבה יותר טוב.

שלום מזה 4 שנים אני בדיכאון ואני לא מצליח לצאת ממנו בגלל סיבות שונות שקרו ב-5 השנים האחרונות. לקחתי כבר סירוקסט וכיום אני מטופל עם פרוזאק. אני בן 18 ועכשיו התחלתי כיתה יב', אך אחרי הרבה זמן של טיפול אצל פסיכולוגית ונטילת הכדורים אני לא מרגיש שיפור משמעותי אצלי ואני כל הזמן עייף, קשה לי להיות בחברה, יש לי רגשות אשם תמידיות, אני חסר בטחון עצמי ועצוב כל הזמן ולא נהנה משום דבר שקורה. האמת שאני ממש מיואש מכל המצב הזה ואני לא מצליח לצאת ממנו למרות כל התמיכה שיש מסביבי וכל הרצון של האנשים מסביבי ושלי להצליח. כל דבר קטן שקורה אני מועד והולך צעד אחורה ואני כבר חסר תקווה ואני לא אור בקצה המנהרה. קראתי כתבה בידיעות אחרונות על כדורים בשם אומגה לייף מקבוצת אומגה 3, למרות שזה היה רק מדור פרסומי בעיתון. האם הכדורים האלה הם באמת פריצת דרך כמו שכתוב? והאם מותר לי לקחת אותם על דעת עצמי או להתייעץ עם מישהו מוסמך? אני מרגיש חסר מוצא ואני פוחד להגיע במצבי ככה לצבא ואני זקוק לפתרון אמיתי לבעיה. תודה ויום טוב

הכדורים האלה אומגה שלוש יהיו עבורך כמו כוסות רוח למת. אין גם שום הוכחה מחקרית לגבי יעילותם. חבל לך לבנות עליהם. לא זה מה שיביא לך את הישועה. לדעתי תשקול שינוי הטיפול התרופתי, ואוליי גם החלפת המטפלים.

למיואש שלום בנושא תרופות אינני יכול לייעץ לך, אני מציע שתפנה לאחד הפורומים הרפואיים שבאתר. בכל מקרה, אחרי כל כך הרבה שנים של קושי והתמודדות יש בהחלט מקום להערכת מצב הן עם הפסיכולוגית והן עם הפסיכיאטר מה קורה, מדוע אין שיפור, מה צריך לקרות כדי שכן יהיה שיפור וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

דיכאון... כמה עצובה המילה הזו...אני נכנסת הרבה לפורום הזה וקוראת את המילים גם מתוך הזדהות וגם מתוך עניין ללמוד. רוב השאלות שנשאלות פה הן על דיכאון. היתכן שבני אדם כל כך עצובים?? היתכן שהם נכסנים לתהום כזו שאיננם יכולים לצאת ממנה?? כן מסתבר שכן. השבוע גיליתי שאנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. השבוע אני רוצה להיות שמחה. אני מחזיקה ידיים לכל הכואבים.....מספיק שחלק קטן בליבנו רוצה להיות שמח מאושר זהו עולם ומלואו.תגשימו את עצמכם את השמחה הקטנה שעוד קיימת בכם.(היא חייבת להיות שם) מחזיקה ידיים לכולם....ומודה לאלוהים שיש בעולם גם נשמות טובות...... מיטל

דיכאון... כמה עצובה המילה הזו...אני נכנסת הרבה לפורום הזה וקוראת את המילים גם מתוך הזדהות וגם מתוך עניין ללמוד. רוב השאלות שנשאלות פה הן על דיכאון. היתכן שבני אדם כל כך עצובים?? היתכן שהם נכסנים לתהום כזו שאיננם יכולים לצאת ממנה?? כן מסתבר שכן. השבוע גיליתי שאנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. השבוע אני רוצה להיות שמחה. אני מחזיקה ידיים לכל הכואבים.....מספיק שחלק קטן בליבנו רוצה להיות שמח מאושר זהו עולם ומלואו.תגשימו את עצמכם את השמחה הקטנה שעוד קיימת בכם.(היא חייבת להיות שם) מחזיקה ידיים לכולם....ומודה לאלוהים שיש בעולם גם נשמות טובות...... מיטל

היי תוך כדי חיפוש חומר אודות אומגה 3, נתקלתי במודעתך בפורום, הייתי שמחה לדעת במייל חוזר האם השתמשת בסופו של דבר באומגה 3, ואיך התרשמת ? האם באמת הרגשת שיפור ? תרגיש טוב ! איריס [email protected]

שלום רב לך! אני חשה שאני בבעיה די רצינית עם עצמי. יש לי ילד בן 3 וחצי עוד מעט (אחרי בת בכור בת 6) שאובחן ע"י התפתחות הילד בקופ"ח שבה אני מקבלת שירותים כילד שצריך גן שפתי (חינוך מיוחד) אך אני בדילמה קשה מאד עם עצמי וזה מפאת הסיבה שהדעה הרפואית (המומחית) הציעה להכניסו למסגרת מסוימת מצד אחד ומצד שני כשאני שואלת וחוקרת את הענין אצל הורים (מה שדי טוב ואף רצוי לעשות כי אין כמו נסיון) והם (ההורים) אומרים לי שלא כדאי להכניסו למסגרת של חינוך מיוחד!!! אני לא יודעת מה לעשות נסיון רפואי מקצועי מאחד גיסא ואילו נסיון של החיים (אם אפשר לקרוא לזה) מאידך גיסא שאין זה דבר פסול ואף לדעתי די נכון !!! האם כדאי להשאירו בגן רגיל (חוק שילוב) ולתת לו חיזוקים (באופן פרטי) וכך להתגבר על הבעיה או להכניסו למסגרת של חינוך מיוחד מה שאינני ששה לעשות כל כך???!!! אני מרגישה במצב מאד קשה של אי יכולת החלטה. וסליחה אבל למה לעזעזל זה קורה לי אני מרגישה שאני מאד חלש באופיי ודווקא לי??? אני עזור לי . מאז שבני נולד תמיד הסתכלתי עליו במשקפת היו לגביו תמיד חרדות: הכל "נרכש" אצלו בגין קצת יותר מאוחר זחילה,דיבור (שהיום אנחנו הולכים לק.תקשורת וענין של שובבות???) ה צ י ל ו !!!!!!!!!!!!

שרוני שלום לא אמורה להיות סתירה כל כך חריפה בין מה שאומרים אנשים המקצוע למה שאומרים ההורים. השאלה אלו הורים את שואלת, אלו שהתנסו במסגרות החינוך המיוחד או כאלה שאין להם מושג מה קורה שם ונותנים לך תשובות סטראוטיפיות. אם הילד זקוק למסגרת חינוך מיוחד חשוב שהוא יקבל אותה אחרת יש חשש שהתפתחותו תיפגע. יש לקוות שאם יתפתח שם בצורה טובה יוכל להגיע בהמשך למסגרות החינוך הרגילות. אם המצב גבולי אז כמובן שיש דעות לכאן ולכאן וצריך לקבל החלטה נכונה. את עוברת דברים קשים כבר שנים ועכשיו צומת ההחלטה הקשה הזאת. פעמים רבות זה מעורר רגשות אשמה, כעס, חוסר אונים ועוד, מה שמקשה עוד יותר להתמודד ולקבל החלטות. במצב כזה חשוב מאוד שתוכלי לקבל תמיכה וייעוץ מקצועי לגבי מה שאת עוברת. בהחלט אפשר לקבל עוד חוות דעת ליתר ביטחון, אבל הכי חשוב בעיני שתפני גם לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים שמתמחה בתחום ובעבודה עם הורים כדי שמערכת היחסים שלך עם שני הילדים תשמר והכי חשוב שאת תוכלי לשמור על עצמך בלי להרגיש תחושות כל כך שליליות כלפי עצמך ומה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך גם לי וגם לאחי הומלץ על חינוך מיוחד. אחי שהיה גדול ממני בשנתיים התחיל לפני היה עד כיתה ו' בבית ספר מיוחד ואז עשה שוב כיתה ו' בבית ספר רגיל. - הוא סיים בית ספר עם תעודת בגרות. אני לעומת זאת למדתי מההתחלה בכיתה רגילה עם יציאה לשיעורי עזרה. הפער ביננו בהתקדמות היה אדיר. אני לא סימתי בגרות . מעבר לעזרה הלימודית שיקבל בנך בבית ספר מיוחד , הוא לא יצטרך להרגיש "חריג" ו"טיפש" . מה גם שיוכל לעבור לבית ספר רגיל בכל אחד מהשלבים , ברגע שתרגישו יחד איתו שהוא מוכן לזה. ועוד עצה לפעמים ינה בעיה של קשב וריכוז - שקשה מאוד לאבחן בגיל קטן. כדאי לעקוב ולברר אם ישנה בעיה כזו (גם אני הייתי ילדה שובבית) ובמקרה הצורך לא לומר לא לרטלין... מקווה שעזרתי ושיהיה לך בהצלחה.

דוקטור שלום אני בתחילת שנות ה30 לחיי, ומזה כמה שנים אני נמצא במצב רוח גרוע שאינו חולף,תוך כדי "נפילות" לתוך ממש חוסר יכולת לתפקד ,כאשר הטריגר יכול להיות דברים שרוב בני האדם יראו בפרופורציות אחרות. אין לי ספק שאני סובל מדיכאון, והמצב מחמיר בחודשים האחרונים, כיוון שהתחילו מחשבות אובדניות. מעולם לא הייתי אצל פסיכולוג ואני חושש שבמצב הקיים טיפול פסיכולוגי לא יהיה יעיל ומהיר מספיק,לכן ברצוני לפנות לטיפול פסיכיאטרי על מנת לנסות טיפול תרופתי. לאן לפנות על מנת לזרז תהליכים? האם ניתן לפנות לפסיכיאטר פרטי על מנת לשמור על חסיון?

שלום מה שחשוב הוא שתפנה לטיפול באופן מיידי. פסיכיאטר מקופת החולים יכול להיות טוב באותה מידה כמו פסיכיאטר פרטי, את מידת הזמינות צריך לברר בקופת החולים, אבל אם תאמר להם שזה דחוף ושיש לך מחשבות אובדניות אין לי ספק שתקבל תור מחר בבוקר. עם זאת ברצוני להדגיש שיש חשיבות רבה שלא תישאר רק עם טיפול תרופתי. דווקא בגלל ההתדרדרות שאתה חווה במהלך הזמן כדאי שתפנה לטיפול פסיכולוגי מסודר וקבוע שילווה אותך עד שיכול שיפור משמעותי במצב. בכל מקרה, רצ"ב מאמר על דיכאון כולל שאלון אבחוני בסופו. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm אני מדגיש שלאור מחשבות אובדניות שאתה כותב עליהם אין מקום להמתין אפילו עוד יום אחד, עליך לפנות מחר לקבל ייעוץ פסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

(-:

שלום לכולם... רציתי לדעת על הכדור הזה.. כמו: באיזה מצבים נוטלים את הכדור הזה למי זה מומלץ ומה התופעות . תודה מראש..

מומלץ לפנות לפורום פסיכיאטריה.

תעשי לי קישור בבקשה... אני ממש לא מתמצא באתרים הללו. תודה.

אתה ודאי מתכוון ל"סרוקסט". זהו כדור ממשפחת ה"פרוזק". הוא ניתן במצבים של חרדה ו/או דכאון. מה שהוא עושה, הוא מעכב את ספיגת הסרוטונין - חומר "מרגיע" שמופרש במוח. עיכוב הספיגה, כאילו משאיר את הסרוטונין יותר זמן בגוף, וכך נרגעים. בהתחלה יש תופעות לואי קלות, כמו מעט כאבי ראש ולעיתים גם בטן. לעיתים יש גם עייפות גדולה. זמן ההסתגלות הוא כ - 3 שבועות. בדרך כלל מתחילים עם חצי כדור, ולאחר כמה ימים עוברים לכדור שלם (20 מ"ג). התרופה אינה ממכרת, ומנסיון - למי שמאוד סובל מחרדה ו/או דכאון - היא מאוד עוזרת. מקווה שעזרתי. למעלה מצד ימין לחץ על המלבן הכחול "כל הפורומים", ואז, ממש אחרי פורום פסיכולוגיה קלינית, תמצא את פורום פסיכיאטריה. בהצלחה

דור שלום בנושא תרופות אנא פנה לפורומים הרפואיים. בפורום זה הייעוץ בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שאלה כזו, יש בי מעין כעס כזה על כך שאף אחד מחבריי ובני משפחתי לא שם לב למצב הנפשי העגום שלי (בעיניי). אני חושבת שאני ממש בדכאון, אני כל יום בוכה, לפעמים לא ישנה, לא אוהבת להישאר לבד, במיוחד אם אין איזה משהו ספציפי לעשות, ולא ממש נהנית משום דבר. השאלה שלי היא כזו קודם כל האם זה יכול להיות, כלומר אולי אם אף אחד לא שם לב אז אני סתם מגזימה והמצב שלי לא כל כך חמור? ואם לא כך הדבר, האם הכעס שלי מוצדק, או שאין לצפות מאנשים להתערב? אני חושבת שיש לי משפחה וחברים סטנדרטיים , אם אפשר להגיד כך, כלומר כמו לרוב האנשים, ובדרך כלל הם כן דואגים לי והכל, כמו אצל כולם בערך, כך שזה לא הסיבה. אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה שהם יידעו, מצד אחד. וכמובן אני מנסה שלא לבכות לידם, אבל מצד שני אולי אם היו יודעים איכשהו היו עוזרים לי, אני לא יודעת..

מבינה אותך לגמרי. אני חושבת שיש שני דברים - אחד זה שאת במצב רוח רע, וסובלת, ומה שמוסיף לזה זאת התחושה שלא רואים אותך וכך משאירים אותך לבד בלי עזרה, בלי נחמה. אין מה לעשות, ככה אנשים. יש יותר רגישים ופחות, ולא תמיד הם יכולים לראות. וזה עצוב, אבל, אם את נותנת להם צ'אנס - כלומר משתפת במעט - הם יכולים להתגלות מחדש כמשפחה דואגת ותומכת, וכחברים שאכפת להם. הנסיון שלי הוא שאנשים תמיד אומרים לי: "את כל הזמן מחייכת" וזה גם בזמנים שהיה לי רע באופן קיצוני. יש לי תמונות באלבום מגיל 16 שנראות שמחות מאד, ואני כמעט כמעט מאמינה, אבל אני יודעת את האמת - שהיה רע. ולמרות שהיה רע מעט מאד אנשים יכלו לראות. איך? אני לא יודעת. אבל זה לא ממש משנה, כי בסופו של דבר היכולת לקום ולהגיד - אני זקוקה - היא מאד חשובה. חשוב ללמוד אותה, ליישם אותה. אני מציעה לך לא לחכות וליצור קשר עם המשפחה ועם החברים. יש תמיד חשש לשתף במצוקה, במיוחד שאולי את לא יודעת אם היא "גדולה" באמת או סתם חולפת, אבל זה לא משנה. ההרגשה שלך שרע לך וקשה לך חייבת להיות מטופלת. את יכולה גם לפנות לגורם מקצועי (אגב, בת כמה את?)

אני בת 23... איך זה משנה? תודה על התשובה שלך, אני ממש מרגישה ככה באמת...

אני חושבת שיש המון סיבות למה אנשים לא שמים לב. אולי הם מרוכזים בעצמם ולא פנויים לבדוק את מצבי הרוח של הסובבים אותם. אולי הם שמים לב, אבל הם לא רוצים לחדור לפרטיות על ידי שאלות חודרות ("מה קורה איתך?"). אולי הם שמים לב, אבל מדחיקים, כי לא רוצים לפגוש באמת מכאיבה ("הבת שלנו בדכאון". ואולי את באמת שחקנית טובה. מה שיותר מעניין בעיני, הוא למה את מנסה אותם. למה חשוב לך ש"ינחשו" איך את מרגישה. האם בעיניך זה מדד לאהבה שלהם אותך? כי אם רע לך, ואת בטוחה באהבת הקרובים לך, אולי כדאי פשוט לשתף בהרגשה הכבדה ולבקש עזרה. רינת

במיוחד כשהכותבת כותבת: "ואני בעצמי לא בטוחה שאני רוצה שהם יידעו על כך".

תשמעי, זה לא שזה לא כל כך קל, זה פשוט בלתי אפשרי כמעט בעיני לשתף אותם. אני חושבת שהם מתייחסים לדכאון כמשהו שהוא לא בסדר, כלומר שאסור שיהיה, זה לגבי המשפחה, ובאשר לחברים, פשוט כבר נראה לי שבזמן האחרון כולם מתרחקים ואני לא קרובה מספיק לספר.

שירלי שלום קיבלת כדי הרבה תגובות רלוונטיות למה שאת מרגישה. הייתי מתמקד בשלושה דברים: א. אם את במצב נפשי עגום את צריכה לטפל בעצמך בלי קשר למשפחתך. חשוב שתפני לייעוץ פסיכולוגי ואם את חוששת מדיכאון גם לפסיכיאטר. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון כולל שאלון לאבחון עצמי בסופו http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm ב. בתוך הטיפול יש חשיבות רבה לתחושות הקשות שיש לך לגבי חוסר תשומת הלב. זה בכלל לא משנה בעיני האם זה רק אובייקטיבי או שיש בזה דברים סובייקטיביים. עצם העובדה שאת חשה כך היא חשובה כי בוודאי קשורה להתפתחותך הנפשית ואולי למצב שבו את נמצאת היום. ג. אפשר לבדוק את זה בצורה ישירה. קחי לשיחה אדם קרוב במיוחד, מישהו שאת גם סומכת עליו שיוכל להתמודד עם מה שאת אומרת לו, והגידי בדיוק את מה שאת כותבת כאן. מדוע לא שמים לב למה שקורה לך ומזניחים אותך. לפי התשובות וההתייחסות שתקבלי אולי תוכלי ללמוד דבר מה חשוב על המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אם הייתי צריך לבחור אחד מהם, על מה תוכל להמליץ לי? אם אף אחד מהם לא מומלץ, האם אתה מכיר ספר אחר בנושא שכן היית ממליץ על קריאתו? יש לציין שאין בידי הכשרה כלשהי, אך הנני מעוניין בספר רציני ולא חובבני. Arbisi, Paul A. "The Senior Apperception Technique." In The Thirteenth Mental Measurements Yearbook, ed. J. C. Impara AND B. S. Plake (Lincoln, NE: The Buros Institute of Mental Measurements, The University of Nebraska-Lincoln, 1998). Dana, Richard H. "Thematic Apperception Test." In International Encyclopedia of Psychiatry, Psychology, Psychoanalysis, & Neurology, vol. 11, ed. Benjamin B. Wolman. New York: Aesculapius Publishers, Inc., 1977. Geiser, Lon, AND Morris I. Stein. Evocative Images: The Thematic Apperception Test AND the Art of Projection. Washington, DC: American Psychological Association, 1999. Sweetland, R. C., PhD, AND D. J. Keyser, PhD, eds. Tests: A Comprehensive Reference for Assessments in Psychology, Education, AND Business, 2nd edition. Kansas City, KS: Test Corporation of America, 1986. תודה.

שלום מבחנים פסיכולוגים נלמדים במסגרת תארים שניים בפסיכולוגיה, אני חושב שקריאת ספר כזה ללא רקע מעמיק מאוד ורחב ביותר במבחנים פסיכולוגיים עלולה להזיק ולתת תמונה שגויה לחלוטין. זאת במיוחד במבחן השלכתי לא מדוייק כמו TAT. אינני מכיר את הספרים שציינת, תוכל למצוא בכל ספריה אוניברסיטאית במדעי החברה מגוון של ספרים בנושא. כל ספר שנמצא בספריה הוא עדות לרצינותו כי הוזמן בוודאי על ידי החוג לפסיכולוגיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם חלומות על שיניים מעידים על משהו? כלומר חלומות שהם ממש זוועה שקשורים לשיניים, למשל שנופלות שיניים, שיש חוט כזה ועליו מוחרזים שיניים , שכל השיניים מתנדנדות ועקומות וכו'.

כי במקום לקרוא שיניים קראתי "שינויים" אבל למעשה שיניים די קשורות לשינויים. מילדות מוקדמת לילדות מאוחרת, מבגרות לזיקנה... זה מתקשר אצלי גם לכך ששיניים יכולות לסמל כח אישי. היכולת לנשוך (באופן שמשרת את החיים). זה כמובן יכול להתקשר גם לדימויים הרבה יותר אישיים של שיניים (האם את אוהבת את השיניים שלך? האם את מפחדת מרופאי שיניים?)

שמעתי פעם הרצאה מפי פסיכולוג חוקר חלומות. הוא הסביר ששיניים הם סמל לכוח. ואם חולמים על שיניים נושרות, כנראה שמדובר על פחד מאבדן כוח/שליטה. מעניין. יחד עם זאת, אני מאמינה, שבניתוח חלומות יש לחפש את משמעות הנושא עליו חולמים (שיניים במקרה שלך) בהתייחסות שלך אליו. כלומר, מה זה שיניים בשבילך. רינת

שלי שלום חלומות הוא דבר די פרטי ופירושם צריך להתקבל על רק האסוציאציות האישיות שלך. שיניים יכולים להיות סימבול, למשל לשליטה, לתוקפנות, לבריאות ועוד. אובדן השיניים נשמע כחוויה של אובדן השליטה או האחיזה בדבר מה. את צריכה לבחון עם עצמך להיכן זה מתחבר בחייך, זה יכול להיות משהו מקומי באירוע או רגע מסוים או סיפור רחב יותר. לא כדאי לקחת חלום אחד ולהתבסס עליו, אבל אם את מרגישה שיש מצוקה ברקע כדאי להשתמש בחלום כסוג של איתות שצריך לעשות משהו כדי לטפל במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום,אני בת 24 וכבר בערך עשרה חודשים שאני סובלת מכאבים שונים.בעיקר בחזה- כאבים, דופק מהיר, הזעה וכדומה. עברתי את כל הבדיקות הרפואיות שרק אפשר והכל תקין. אבא שלי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב באופן פתאומי, וכנראה שפיתחתי פחד לא למות בצורה דומה.הייתי אצל קרדיולוג, רופא משפחה ועברתי אינסוף בדיקות וכולם אמרו שאין לי מה לדאוג ושזה לא הלב, שזה רק פחד. האם יכולים להיות כאבים פיזיים כל כך חזקים רק מפחד? אני מפחדת שאני לא נהיית היפוכונדרית, אבל כל פעם שיש לי כאבים אני בטוחה שיש לי התקף לב ושאני עומדת למות.בבקשה תעזור לי, כי אני כבר משתגעת ומתגעגעת לחיים שלי.. כמו כן, התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית לפני כחודשיים, ובנתיים אני לא רואה כל שינוי. אודה מאוד לעזרתך בנושא..

חשבתי שאולי הכאב לא קשור רק לפחד, אלא גם לאבל על מות אביך. האם את מרגישה שהיה לך זמן להתאבל עליו, שהיתה לך תמיכה מספקת אחרי שהוא נפטר? בנוסף, אני חושבת שמוות הוא דבר מפחיד מאד. המפחיד מכולם. כאשר זה קורה לאדם קרוב באופן מפתיע אני חושבת שיכולה להווצר הרבה חרדה - גם קונקרטית - האם זה יקרה לי, אבל גם חרדה שנובעת מסיבות פנימיות והרבה פחות מודעות שקשורות אולי לקשר שהיה לך איתו, לתפיסה העצמית שלך, (תחושת חוסר אונים מול כח) וגם כמובן מוות כזה מתקשר להתייחסות שיש לך לנושא של מוות ומחלה. את הולכת לטיפול, וזה נראה לי הדבר הנכון לעשות. את יחסית די בתהחלה, אז אולי יקח עוד זמן לראות מה קרה, מה קורה, ואיך את מתגברת על הכאב.

הסימפטומים שאת מתארת הם סימפטומים של מצב חרדה. אם אכן עברת את כל הבדיקות באופן יסודי ולא נמצא שום ממצא מחשיד, הכיוון הפסיכולוגי שאת הולכת בו הוא המתבקש. אלא שזהו תהליך ארוך ואיטי, ואוליי כדאי לך לשקול להיעזר בתרופות בינתיים, כאלה שימנעו ממך את התחושות הללו וירגיעו אותך. למחשבה.

שירה שלום הסימפטומים שאת מתארת, על רקע שלילה מוחלטת של מצב רפואי ועל רקע ההיסטוריה האישית שלך, בהחלט מתאימים למצב חרדה. טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי ואת צריכה סבלנות רבה מאחר והתהליכים הללו איטיים וקשה להאיצם. אני מסכים עם ע. שכדאי לפנות גם לייעוץ פסיכיאטרי ולבדוק האם כדאי לקחת כדורים נוגדי חרדה, זאת במיוחד לאור הסימפטומים הגופניים מהם את סובלת. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן היקר תודה רבה על תשובתך המהירה. אשמח אם תאמר לי לאן עליי לפנות, ואם יש דרך לפנות דרך קופ"ח או באופן פרטי בלבד תודה רבה רבה לי

לי שלום יש אפשרויות בלי סוף, גם בקופת החולים, גם דרך רבות מהעיריות (תחנות ייעוץ למיניהן) וגם באופן פרטי. עדיף למצוא פסיכולוג שמתמחה גם ייעוץ זוגי, גם בייעוץ משפחתי, ואולי גם בילדים. זה בד"כ הולך ביחד כך שזו לא התמחות נדירה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני במצב נפשי קשה. זה יכול להיות בסדר כי אני רגילה אליו אבל בזמן האחרון יש ירידה ואני לא מצליחה לעשות כלום. אני ישנה מעט מדי, מפחדת מדברים שלא קיימים בחושך, לא מצליחה להתרכז בשיעורים ולהתכונן למבחנים. אני לא רוצה שום דבר בחיים שלי, שום דבר לא מעניין אותי או מרגש אותי. אני אדישה כשמרביצים לי ואני פשוט לא רואה בשביל מה אני צריכה ללמוד אם בסוף אני גם ככה אתאבד. אני לא רוצה להתאבד. אני יודעת שעדין לא הגעתי הכי למטה אבל בקרוב אני אגיע. אני צריכה משהו שיוציא אותי מהדכאון האין סופי הזה. אני לא רוצה לפנות לפסיכולוג, אני רוצה כדורים או משהו כזה. אז רציתי לשאול אם אפשר להשיג איפשהו פרוזאק או משהו נגד דכאון בלי ללכת לפסיכולוג שירשום לי כדורים והכי חשוב - בלי שההורים שלי ידעו על זה. אני לא יודעת אם זה פרט חשוב, אני בת 17.

שלום הדברים שאת כותבת מעוררים אצלי דאגה רבה. נראה לי שאת במצוקה קשה ואני לא בטוח עד כמה את מבינה את חומרת המצב. מעבר לדיכאון ולייאוש יש כמה דברים נוספים שדורשים בירור, למשל מה שאת כותבת על כך שמרביצים לך. הפסיכולוג לא נותן תרופות בכל מקרה, לשם כך צריך לפנות לרופא פסיכיאטר. את אמנם בת 17 כלומר, כמעט נחשבת מבוגרת בעיני החוק, אבל יש בעיה לתת לך טיפול בלי ידיעת והסכמת הוריך. מאחר ונראה לי שיש כאן מצב חרום, אני חושב שכדאי שתפני לגורם מקצועי שיוכל לתת לך טיפול והגנה הולמים. האפשרות שהכי נראית לי כרגע מתאימה היא עובדת סוציאלית של העיריה שאיתה תוכלי להיפגש ללא תנאים מוקדמים והיא תוכל לכוון אותך הלאה מה לעשות. במידה והיא תסכים איתך שאין לשתף את הוריך בטיפול ובמה שקורה לך היא תוכל לעזור לך לקבל את הטיפול באופן עצמאי. חפשי בספר הטלפונים או במודיעין בזק את הטלפון של הלישכה לשירותים חברתיים בעיריה ובקשי לשוחח עם עובדת סוציאלית שם, או פשוט גשי לשם בעצמך באופן ישיר. אפשרות נוספת היא ליצור קשר עם הפסיכולוג של בית הספר שלך, ניתן להגיע אליו בטלפון באופן ישיר בלי מעורבות בית הספר. הטלפון ימצא גם הוא בספר הטלפונים תחת שם העיריה או היישוב בו את גרה בשירות הפסיכולוגי החינוכי. אל תזניחי את הדברים כיוון שזה רק יכול להמשיך ולהתדרדר הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם האופציות האחרות לא מסתדרות לך, ואולי בנוסף, אני ממליצה לך לפנות לארגון על"ם. זה ארגון שעוסק בעזרה לבני נוער עם מגוון בעיות. תוכלי למצוא שם דלת פתוחה ועזרה מכל הלב. מגיעים לשם בני נוער עם כל בעיה שאת יכולה לחשוב עליה, גם בעיות קשות מאד, וגם בעיות קלות, ואין סיבה להתבייש או לחשוש לבוא לשם. שם יוכלו לעזור לך בעניינים כמו מציאת טיפול מתאים למצב שלך. http://www.elem.org.il/lm/cat1.asp?catid=93&parentid=0 זה לינק לכל הסניפים שיש להם בארץ.

אני לא רוצה שההורים שלי ידעו, כי הם יתאכזבו ממני נורא. זה בגלל אחי, שסובל מדכאון ומ ocd. אם אני אגיד לה את מה שקורה היא תחשוב שאני כמוהו. והיא בוכה המון בגללו. היא כל הזמן אומרת שעדיף שהוא לא היה נולד בכלל, מאשר להיות מה שהוא עכשיו (חולה נפש. הוא נכה). היא כל הזמן אומרת למה אלוהים מעניש אותה ככה, מה זה מגיע לה. אני לא רוצה שהיא תגיד אותו הדבר עליי! אני לא רוצה שזה מה שהיא תחשוב עליי, שאני לא נורמאלית. שהיא מצטערת שאני נולדתי.. אני רוצה שהיא תהיה שמחה. בגלל זה אני רוצה לקחת כדורים בלי שהיא תדע על זה. בבקשה, יש עוד משהו חוץ מללכת לפסיכיאטר?

למה בעצם שלא תפני דרך קופ"ח , לפעמים גם רופא משפחה היום רושם כדורים מהסוג שכנראה מתבקש פה, או דרך קופח ישירות לפסיכיאטר. או פסיכולוג.

לנערה המבקשת שקט, תוכלי לפנות טלפונית לער"ן. יש להם רשימת כתובות וטלפונים של גופים ציבוריים הנותנים סיוע נפשי, על-פי אזורי המגורים השונים. אם את מעדיפה פנייה דרך האינטרנט, מומלץ לך לפנות לאתר "סהר" - שם תוכלי "לשוחח" בצ'ט און-ליין עם אדם מצוות סהר. הם מגישים סיוע נפשי באינטרנט בכל יום מ-21:00-24:00, וגם להם יש רשימת כתובות וטלפונים של מוקדי סיוע. כתובת האתר: www.sahar.org.il שיהיה לך טוב במהרה ובהצלחה.

1) האם בדיקה פסיכודיאגנוסטית אצל פסיכולוג קליני חייבת לכלול גם ריאיון או רצוי שתכלול גם ריאיון? כלומר האם הריאיון הוא חלק מהבדיקה? חובה או רשות? 2) באיזה מקרים לפי דעתך יש חשיבות לבצע את הבדיקה אצל אדם מבוגר שפונה לטיפול ביוזמתו? 3) האם הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית לא מנוגדת לתיאוריה הדינמית או האנליטית שרוב הפסיכולוגים בארץ אמונים עליה?

לימור שלום הראיון הוא חלק הכרחי בבדיקה אלא אם פסיכולוג אחר ביצע קודם את הראיון ואפשר להשתמש בידע שלו. מבחנים פסיכולוגים נחוצים כאשר ישנה שאלה שאותה אי אפשר לפענח בשיחת היכרות רגילה. זה לא הכרחי תמיד, להיפך, ברוב המקרים זה לא דרוש. עם זאת, יש מכונים ומרפאות בהן תהליך הקבלה לטיפול כולל מבחנים פסיכולוגיים וזוהי גישה מקצועית מסוימת שלא קושרת בין אופי הבעיה למבחנים. המבחנים הפסיכולוגים אינם מנוגדים כלל לגישה הטיפולית והם די בלתי תלויים בה. מבחני השלכה כמו רורשאך מבוססים מראש על גישה דינמית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובות. עד כמה הבדיקה אמינה ומהימנה? זאת נחשבת לבדיקה אובייקטיבית? ייתכן ששני פסיכולוגים יגיעו לתוצאות שונות כאשר חומר הגלם הוא זהה?

יש לנו ילדה מקסימה, טובת לב ופקחית בת 5. היא בת אחרי 2 בנים ודי מפונקת. כשהיא פוגשת אנשים חדשים שהיא רוצה בתשומת ליבם ואהדתם היא מחבקת ומנשקת אותם בצורה מוגזמת וקשה להפסיק זאת. ראינו עד כמה זה מפריע כששהינו בנופש במלון באילת והיא נטפלה ל2 בנות מצוות הבידור בחיבוקים ונשיקות כל הזמן. הערנו לה והסכמנו על 2 נשיקות ו2 חיבוקים לכל אחד, אבל כשאנחנו לא בסביבה זה חוזר בהגזמה. גם הגננת כבר העירה שזה מפריע ומוגזם. אולי ככה היא חושבת שתזכה באהדה? האם זה דורש טיפול מיוחד? ניסינו לדבר איתה, אבל היא נעלבת מהר ובצורה מוגזמת ומתחילה לבכות. ברצוננו לציין שבבית היא מקבלת המון אהבה ולא נראה שזה חסר לה. בבית אנחנו צריכים לבקש נשיקה כדי לקבל ממנה. אנחנו דואגים.

קרן וקובי שלום צריך אולי לעקוב אחרי המצבים בהם נוצרים החיבוקים המוגזמים. מה קורה שם, מה קרה קודם לכן, האם הילדה חווה דחיה כלשהי ואח"כ מתחילה בהתנהגות הזו? האם זה קשור לאופן בו מגיבים אליה? הייתי מנסה לערוך תצפית למשך כמה ימים ורואה באיזו מידה ותדירות זה אכן מתרחש ומה ההקשר שבו הדברים קורים. אחרי יומן מעקב שכזה אפשר יהיה להתחיל לטפל בעניין. לפי מה שאתם מתארים ההסברים ההגיוניים לא עוזרים. המשמעות של זה שמשהו שמציק לילדה לא מקבל מענה מההסברים הללו ולכן היא נאלצת למצוא את עצמה שוב ושוב באותה התנהגות שמפריעה לכם. לאחר שתבינו את שורש העניין ניתן יהיה למצוא פתרון ודרך להגיע אליה ממקום שנותן לה רוגע. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך המהירה. קשה לנו לעקוב, כי עכשיו זה קורה בגן כשהיא מחבקת ומנשקת את הגננת והסייעת פעמים רבות מאד. אבל בחודש יולי שהינו כמה ימים בנופש במלון באילת. היו ריקודים שבהם השתתף צוות הבידור ומעין החלה גם לרקוד. היא התקרבה לכמה בנות מצוות הבידור אך הן רק ליטפו אותה וחיכו. אח"כ החלו החיבוקים והנשיקות. היא נצמדה אליהן כל יום במשך כל ערב ולאחר שדיברנו איתה, הסתתרה מאיתנו והמשיכה בכך. זה גרם למבוכה אצל הבנות והתחמקויות ממנה. נשמח לקבל תגובה.

שלום רב לכולם... הייתי רוצה לדעת מה מאופיין אדם פאסיבי אגרסיבי ? מהי השם המקצועי להפרעה זו? ואם אתם יודעים להפנות אותי לאתרים באינטרנט בערית בנושא. תודה ויום טוב, מיטל

מיטל שלום התנהגות כזו איננה הפרעה שעומדת בפני עצמה. היא אפיון של התנהגות אנושית שיכולה להיות טבעית לחלוטין. אדם שמתקשה להוציא אגרסיה באופן ישיר עלול להוציא אותה באופן עקיף. במצבים קיצוניים זה יכול להיות חלק מסיפור רחב יותר וכדי לתת לך תשובה צריך להבין את התמונה המלאה שבתוכה נוצרה ההתנהגות האגרסיבית פסיבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני פונה משום שאני דואגת מאוד! בעלי בחודשים האחרונים סובל מפחדים וחרדות , זה התחיל במינון נמוך של אחת לשלושה שבועות . וכיום זה כבר כמעט כל יום . זה קורה יותר עם בוא הערב , בסביבה לא מוכרת וחדשה , או עם הרבה אנשים.(גם עם חברים מוכרים). זה מתבטא בניתוק ושקיעה במחשבות, לפעמים גם הזעה ודופק מהיר. כשוחחנו על כך מס' פעמים תמיד חוזר המשפט : שרע לו ולא טוב לו והוא חושב שהוא משתגע , כי הוא מתוסכל שהפחדים תוקפים אותו. קבעתי לו תור לפסיכולוגית לעוד כמה ימים . האם זה הדבר הנכון לעשות ? והאם תוכל לומר לי ממה הוא סובל? חשוב לציין שהחיים שלנו בכלל לא רעים. תודה.

מזה כ 15 שנים אני סובלת מהתקפי חרדה, כיום אני מטופלת בטיפול תרופתי אשר עוזר לי מאוד. עם זאת בעיה אחת נשארה ומחמירה מאוד עקב היותי אם לשני ילדים קטנים. הבעיה היא שאני לא יכולה ו או מסוגלת לצאת איתם לטיולים או נסיעות ארוכות מחשש שמה אקבל התקף חרדה, מצב זה החמיר הערב כאשר הינו בדרכנו לחתונה של אחיינתי ובאמצע הדרך לכיוון ערד בקשתי מבעלי שיוריד אותי וימשיכו בלעדי, עד כדי כך החרדה היתה על הסף והייתי מובהלת למרות שלקחתי כדור הרגעה כשעה לפני היציאה. אני מרגישה שאני מזיקה ליילדי בהתנהגותי זו אך כל מי שחווה אי פעם התקף חרדה יודע שההגיון בורח. אשמח לקבל תגובות או עצה. תודה נורית

נורית שלום הטיפול התרופתי חשוב אך אינו מספיק. אם תרצי לטפל באופן יסודי בבעיה תצטרכי לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. חרדה איננה כוללת רק מרכיבים ביולוגיים ויש לה סיבות פנימיות שאת שלא תתני להם מקום הם ימשיכו ויציקו לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוש שלום יתכן שבעלך סובל מהפרעת חרדה. תוכלי לקרוא על כך בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm טוב שקבעת לו תור אצלך פסיכולוגית. עם זאת, כדאי לדעת שהוא חייב להיות אקטיבי ובעל מוטביציה בעצמו לטיפול בבעיה. זה שאת תקחי אחריות מלאה על המצב לא יועיל לו. מאחר והסימפטומים הגופניים חזקים הייתי מציע להתייעץ גם עם רופא פסיכיאטר לגבי אפשרות הטיפול התרופתי במקרה כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד שהוא פונה לפסיכיאטר לדעתי גם רופא משפחה יכול לעזור לו במתן כדורי הרגעהלעת הצורך, שמאוד עוזרים. המצב שאת מתארת מאוד נפוץ, מקריאת הפורומים שעוסקים בנושאים האלה נראה לי שזה בעצם המצב הנורמאלי.... מדובר במצבים חרדתיים שיש להם פתרון תרופתי יעיל, קחי בחשבון שטיפול פסיכולוגי הוא ארוך טווח וכדי להקל עליו בתחושותיו כדאי לו להיעזר בינתיים באמצעים אחרים מהירים יותר כמו כדורים.

שלום רב, אני בת 23 ובשנתיים וחצי האחרונות התמודדתי עם בעיה של בולימיה. הפסיכיאטרית האישית שלי אמרה שבולימיה אינה בעייתי המרכזית משום שהדחף להקיא היה מתעורר רק בעתות לחץ. בכלל כל פעם שמשהו היה מלחיץ אותי <בלימודים /עבודה/ אנשים...> אני חווה אישזהשי תוקפנות פנימית ורצון להתפרק......אני נרגעת ע"י שריטות, בולמוסי אכילה, פעם אפילו כיביתי סיגריות על הבטן מרוב תסכול בתקופה קשה.... יש לציין שאני אדם מאוד נוח ונעים לזולת. אני מודעת לעצמי ובד"כ שלווה כלפי חוץ. התנודות החזקות הן פנימיות ומתרחשות בעיקר ביני לבין עצמי..... הפסיכיאטרית שלי אמרה שהיא חושבת שאני "קצת" גבולית... כלומר לא במידה חמורה. אני בת 23 כפי שציינתי ומעולם לא הייתי במערכת יחסים עם בני המין השני. ההתעניינות שלי במין החלה לפני כשנה ומשום מה מצאתי את עצמי נמשכת ליחסים בעלי אופי של שליטה, בדסמ וכ'.... אני מדברת כרגע הרמה התיארוטית בלבד כי בפועל איני פעילה מינית ... בכל אופן, עשיתי מחקר קטן משלי על BPD ויש הרבה דברים שאני מוצאת אותם נכונים והרבה שלא..... למשל הצפות רגשיות מאפיינות אותי, שימוש בכאב פיסי כדי להקל על מועקה פנימית, תחושת זהות לא מגובשת, המון המנעות, בעיקר מקרבה אינטימית.... יש לי רשימה ארוכה של בעיות ואני לא בן אדם מסתגל כ"כ... והכעס והתוקפנות שבי הם לחלוטין מופנים כלפי עצמי, לעולם לא החוצה, ויש לי המון שינויים מהירים במצב הרוח, אבל השאלה שלי היא מה הופך את זה לBPD? באותה מידה היא יכלה לומר שיש לי הפרעות במצב הרוח ולא הפרעת אישיות..... נכון שהעיסוק הוא בתווית וזה לא הכי אפקטיבי עכשיו, אבל בכ"ז מעניין אותי לדעת למה היא אמרה את זה...... אני אדם שקשה לו, לא אדם שקשה להיות איתו..... יש הבדל לא?

אין לי ידע רב בנושא הפרעות אישיות, אבל אני דווקא מסכימה איתך בחלק שאת כותבת שזה נראה לך לא מאד אפקטיבי כרגע לאבחן. יש לך מודעות למצב שלך ולמה שקורה לך, ולכן השאלה שנראית לי הכי חשובה היא האם הטיפול עוזר לך, האם את מרגישה שיפור, האם יש לך ראייה של העתיד שבו את יותר טובה לעצמך. זה נראה לי העיקר. אבחנות טובות במידה ואפשר להשתמש בהן, וגם אז הרבה פעמים הן פועלות לקבע אדם, במקום לעזור לו לפעול. האם הטיפול הפסיכיאטרי שלך כולל גם שיחות? האם את מרגישה שאת מתקדמת? אגב, לא מזמן ניתנו כאן הפניות לקבוצות לטיפול בהפרעות אכילה. (בדיונים קודמים). אולי להצטרף לקבוצה כזאת יוכל להועיל לך ?

הי אני ולילה מכיוון שעסקתי די הרבה בהפרעת אישיות גבולית (בעיקר אצת עברייניות, אבל העיקרון המנחה זהה) , אני רוצה לומר לך שפסיכיאטרים רבים שאינם יודעים מה בדיוק הבעיה, אינם רואים תגובות חיוביות במיוחד לטיפולים שונים, מתייגים את המטופל פעמים רבות כסובל מ BPD או העדינים שבהם - מקווים גבוליים. אני , בניגוד ללילה (שמתעלמת ממני....) חושבת שאבחנה נכונה הוא השלב הראשון לטיפול נכון. בשום אופן לא אבחנות שלך את עצמך. יש ב DSM את האבחנה המבדלת, אם תרצי אכתוב לך, אבל בכל מקרה כדאי לברר עם המטפלת שלך מדוע הגיעה למסקנה הזו. אם אינך מרוצה, תפני לרופא אחר, אפילו לשיחה חד פעמית. אם תרצי המלצה לרופא טוב שעוסק בכך, אתן לך. אפרת

שלום אישית יש לי התנגדות לשימוש הנפוץ מידי באבחנות פסיכיאטריות של הפרעות אישיות. הפרעת אישיות גבולית היא ביטוי רחב שמכניס לאותו סל סוגים כל כך שונים של אנשים עד כדי כך שמשמעות האבחנה הולכת לאיבוד. אני מציע לך לא להיתפס לנוחיות שיש בהגדרה כזו של האישיות שלך ולנסות להעמיק בבעיה האישית שלך שאיתה את מתמודדת. אם הקריטריונים להפרעת אישיות גבולית מתאימים לך במידה כזו או אחרת נצלי אותם כדי להבין יותר טוב את עצמך. עם זאת, כדי לעשות שינוי תצטרכי להיכנס לתהליך של טיפול פסיכולוגי ולגעת בכל המרכיבים הללו ובהשפעה שיש להם על החיים שלך. עזבי את התוויות. נסי לבדוק מה יש בתוך הקנקן. בברכה ד"ר אורן קפלן

מסכימה לחלוטין עם לילה, האבחנה אינה רלבנטית ולא צריכה להעסיק אותך אפילו ל שנייה. רופאים המון פעמים זורקים לאוויר אבחנות, גם שגויות, בלי להבין שבכך הם סתם גורמים נזק מיותר. אין לכך שום חשיבות, מוטב תעסקי בעיקר. (יש אגב הרבה קווים דומים למשל בין אישיות גבולית לאישיות הימנעותית).

יו, את הראשונה שאמרה את זה - יש הרבה קוים דומים בין אישיות גבולית להמנעותית ... ואני באמת נמנעת מהכל, ממש הכל......אם היא הייתה אומרת "אישיות המנעותית" זה לא היה מעורר אצלי סימני שאלה..... לא שהתויות עוזרות כמו שאמרו קודמיי.... אבל סתם מעצבן חוסר הדיוק הזה של פסיכיאטרים....

דר קפלן היקר, שאלה חשובה לי אליך - אבקש תשובה מהירה אם תוכל. יש לנו שני ילדים. הגדול כמעט בן שלוש והקטנה בת חצי שנה. אתמול בעלי התוודה בפניי שאין הוא מרגיש שהוא אבא וזה קצת מפחיד אותי. הוא באמת אדיש לילדים וזה משגע אותי. הילד לא רוצה להישאר לבד במחציתו ואני פוחדת להשאירו לבד עם הילדים. האמת שאני יכולה להבין מאיפה זה בא, הוא גדל עם אמא שמאוד הזניחה אותו ואבא שעזב את הבית בגיל מאוד צעיר. נראה לי שהוא מגלה קצת סימני מצוקה בנושא. האם עליי להמליץ לו ייעוץ ושיחות עם פסיכולוג?? מה היית מייעץ לי???. אשמח לשמוע את אבחנתך תודה רבה לי

לי שלום אני חושב שעדיף היה שתפנו בשלב ראשון ביחד לייעוץ כהורים. בהמשך אולי יומלץ לו לעשות שיחות בנפרד, אבל כעת זה נראה לי יותר מתאים. הסיבות העיקריות הן שהורות היא דבר זוגי והאיזונים שביניכם נותנים את התמונה המלאה, וכן שלא בטוח שהוא יוכל לראות דברים מסוימים שאת תוכלי להאיר מתוך זוית ההסתכלות שלך. עצם המודעות לבעיה היא כבר התקדמות חשובה ונראה לי שפניה לטיפול עשויה לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מעונין ללכת לסדנא של אנשים שסובלים מחרדה חברתית התוכל להמליץ לי על סדנאות? בתודה עמית

עמית שלום אין לי כרגע כתובת מתאימה. כדאי להתקשר למרפאות ומכונים לפסיכולוגיה באזור מגוריך ולבדוק היכן מופעלות סדנאות כאלה. לצערי זה לא מאוד נפוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

בכל מרפאות החרדה שמחוץ לבתיהח גהה שלוותא ואיכילוב פועלות סדנאות כאלה. לפרטים כנס לאתר חרדה חברתית.

שלום ד"ר קפלן. לפני כיומיים שלחתי לך מייל תודה + בקשה. עד כה לא זכיתי למענה. האם המייל הגיע אליך? ראיתי בפורום שגם פונה אחר שלח לך מייל באותו יום, וכתכת לו שלא הגיע אליך דבר באותו יום. אם המיין שלי לא הגיע, אנא יידע אותי, ואשלח שוב. אם בחרת שלא להתייחס אליו, אקבל ואבין, אך יידע אותי שהוא אכן הגיע, וזאת הסיבה לחוסר המענה. תודה רבה, נילי.

נילי שלום, לא קיבלתי את המייל.

שלום לכולם, אני מטופלת אצל פסיכולוג מעולה ומאוד מרוצה, העניין הוא שהטיפול מאוד יקר ואני סטודנטית, אני מעוניינת לדעת כיצד ניתן להשיג מימון לטיפול. האם אין הכרה רפואית / חברתית כלשהי במוסד הזה? חשוב לציין שכבר ניסיתי את כל הדרכים הזולות - טיפול דרך האוניברסיטה (זאת היתה טראגדיה אמיתית), ניסיתי גם לפנות לקופ"ח (לא נעניתי בחיוב). אשמח אם מישהו כבר פתר את הבעיה הזאת יותר טוב ממני ומוכן לחלוק איתי את הפתרונות שיכולים לסייע לי. תודה, לו

שמצבך העגום קשור לתסביכי ילדות שקשורים כמובן אליהם, ולגרום להם לרצות לממן לך את הטיפול... P: אני לא רצינית כמובן, אבל בהתאם לצורך יש גם מקום לקבל לפעמים סיוע מהמשפחה.

לו שלום הפתרון של פניה למשפחה נראה לי גם הסביר ביותר. לצערי אין כיום דרך למממן את הטיפול בעזרת קופת חולים ודרכים אחרות. אפשר לעלות את זה גם בטיפול עצמו ואולי לפסיכולוג שלך תהיה הצעה כלשהי. איך שלא יהיה, זה נושא חשוב לשיחה במפגשים גם אם אין לו פתרון קונקרטי, מאחר והוא משפיע על הטיפול וגם התהליכים סביבו קשורים בוודאי לנושאים בגללם פנית לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מזה שנים רבות מסטרס אורך חיי דחוק מאד מזה שנתיים אני משתמשת בכדור נגד דיכאון 75 מג ליום וונלה רציתי לדעת מה אוכל לעשות כדי להפחית במעט מהסטרס למרות שניסיתי להוריד מעצמי דברים ועל איזה טיפול טבעי תוכל להמליץ לי או לחילופין טיפולים כמו מסג ואחרים אודה לך על תשובתך .

טאי-צ'י זה דבר נפלא. גם יוגה יכול להיות טוב. אני חושבת שבשתי השיטות, למעשה במיוחד ביוגה (בטאי-צ'י הדגש הוא אחר) יש הרבה חשיבות לנשימה. ואני חושבת שהקשר בין נשימות לרגיעה הוא מאד אינטואיטיבי. שיאצו היא שיטת טיפול במגע - מעין מסג' אבל עם עקרונות ופילוסופיה אחרת מאחוריו, שבה גם יש חשיבות לרגיעה של המטופל, וגם יש מודעות לנשימה... אגב, שאלה אחרת היא ממה נובע הלחץ. האם זה מנסיבות חיים ברות שינוי או ממשהו פנימי או משילוב. בכל מקרה תמיד דברים הם שילוב, אבל שווה לחשוב איך את יכולה לשנות את המצב כך שיהיה יותר מתאים עבורך (את המצב החיצוני, הפנימי או את שניהם).

כדור וונלה במינון שאת לוקחת- זהו מינון נמוך.

נועה שלום בתחום התרופתי אני מציע להתייעץ בפורום פסיכיאטריה. לגבי פעילויות רצוי קודם כל שתהיי בטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לפרוק חלק מהמתח וגם ללמוד כיצד להפחיתו ולהגיע למצב מאוזן יותר. מבחינת פעילויות, כל דבר ספורטיבי עשוי לעזור, החל מהליכות, אופניים ועד יוגה וכו'. לבסוף, כדאי לקנות קלטת עם ספר שמלמדים הרפיה עצמית. זה עשוי לעזור ולתת לך כלים להרגעה עצמית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, דר' קפלן. בעייתי היא כזאת: (קצת מורכב) אני סובלת מבעיה קשה של חוסר פרגון וצרות עין באחרים. איני מסוגלת לפרגן לאחרים. איני מסוגלת לשמוח באמת בשמחתם ובהצלחתם. ההיפך, לעיתים אני מייחלת לכשלונם. אני ממש מקנאה בהצלחתם של אחרים. התחושה הזאת מציקה לי עד מאוד. הייתי רוצה לשמוח באמת ובתמים בהצלחתם של אחרים, אך איני מצליחה. אני חושבת שחלק מהבעיה נובע מחוסר מיצוי עצמי. למרות שהנני בוגרת תואר ראשון (פסיכו') ותואר שני (ניהול) - אני מרגישה לא ממוצה. לא מסופקת, ולמעשה, מרגישה שלא למדתי באמת את מה שאני רוצה. הבעה היא שהסיכוי שלי ללמוד או להתקבל למה שאני רוצה הוא די נמוך כיום, וגם כמעט בלתי אפשרי (הן כלכלית, ובעיקר מבחינת תנאי הקבלה). אחרי הכל, אני כבר בת 35, בעלת משפחה וכד'. איני עובדת כבר מספר שנים, כי איני מוצאת ענין ממשי בעבודות בהן עבדתי. אילו נשאלתי כיום "מה הייתי רוצה להיות ?" הייתי משיבה ללא היסוס "רופאה". אך שוב, סיכויי להגשים משאלה זו קלושים ביותר. מאידך, גם איני מצליחה לוותר על משאלה זו. וכך, אני ממשיכה להסתובב בעולם חסרת מעש, חסרת הגשמה אישית, מיואשת מקצועית, ומלאת תסכול, ובעיקר קנאה באלו שכן מגשימים את חלומותיהם. איני מצליחה לפרגן הם, ורק מייחלת לכשלונם. מה עושים ??? מה עושים במצב שבו הגשמת המשאלה האישית רחוקה, ומאידך תחושת התסכול, והאכזבה העצמית הולכת וגוברת. וכך גם הקנאה במצליחנים למיניהם.... אנא, רעיונות, מאמרים.... ת-ו-ד-ה !!

האמת, אפשר לקנא בך, על שאת מסוגלת להודות בזה, את במקום מאוד מודע יש ככ הרבה שלא מסוגלים לפרגן ואפילו לא מודעים לכך לא כל שכן להודות בכך. האם זוהי לא התחלה?

המודעות הזאת עדיין לא עוזרת לי. לא עוזרת לי לוותר, באופן שלם, על חלום ההגשמה. ומאידך, לא עוזרת לי להגשים את עצמי. וכמו שאמרתי, בשורה התחתונה, אני לא מוגשמת ולא מסופקת, ומרגישה די "כלום" בשטח המקצועי. (שלא לומר גם חרדה מהעתיד...). אני מניחה שלעובדה זו יש חלק ניכר בקנאה ובהעדר הפרגון. אבל זה לא מסתכם רק בכך. אני כל-כך מקנאה ולא מפרגנת לאנשים מסויימים שאני ממש מעדיפה לנתק איתם קשר. כי אני מרגישה כל-כך "לא יוצלח" לידם.... לדוגמא: יש לי חברה רופאה. ממש לא הצלחתי לשמור איתה על קשר והעדפתי לנתק איתה כל קשר בגלל שהיא מצליחה, מרויחה, מתקדמת, ואני לא.... אנשים כאלה משקפים לי כמה אני "לא" והם "כן", ואני לא מסוגלת לפרגן להם, לאהוב אותם, להעריך את עצמי בסביבתם. וזה קרה עם חברים נוספים, אגב.... זה משגע אותי !

שלום אני מסכים עם דבריה של לילה שהקנאה היא מה שרואים על פני השטח אבל היא לא המקור לבעיה. את מתוסכלת כיום מאורח חייך המקצועיים ויתכן מאוד שגם זה עדיין הקליפה החיצונית של מה שמציק לך באמת מבפנים. אני חושב שכדאי לך לעשות בירור רציני מה קורה ומה היית רוצה לעשות הלאה. רכשת תארים אקדמיים ואת מרגישה שאינך ממצה את עצמך. הכמיהה להיות מה שאינך מספרת הרבה, אבל לא בהכרח על כך שהרפואה אכן מתאימה לך מבחינה אישית. זה בד"כ יותר מה שלא הישגת ואיננו אפשרי מאשר מהות הדבר עצמו. ההשכלה שלך רחבה וייחודית, למדת פסיכולוגיה וניהול וכל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפניך. השאלה מה את מתכוונת לעשות הלאה והאם תתני לתסכול לאכול אותך מבפנים ולקלקל לך את החיים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אם את רוצה להתמקד בהיבט המקצועי כדאי אולי לפנות לפסיכולוג תעסוקתי לאבחון רציני. בכל מקרה, ההחלטה "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה" יכולה להתגלות כתהליך ארוך ולא כהחלטה מקומית ומהירה. בהנחה שתוחלת החיים כיום מעל 80 שנה והיא גדלה בערך בשנתיים בכל שנה אז יש לך עוד כ 70 שנה בממוצע לעשות עוד המון דברים. כמעט הכל פתוח בפניך, עכשיו נשאר לדעת מה באמת את רוצה ואני לא חושב שהכל יהיה קשור לפתרונות מעשיים שנמצאים בחוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת ה-5 אוכלת חול ונייר טואלט ואף הקיאה מכך. פניתי לפסיכולוגית, אך בינתיים רציתי לדעת האם מדובר בסינדרום פיקה, והאם יש משהו מיידי שאני יכולה לעשות.

לאמא המודאגת שלום אי אפשר לעשות אבחון שכזה באינטרנט. אני מציע שתתייעצי גם עם רופא ילדים ותבקשי ממנו בדיקות דם. סינדרום פיקה הוא נטייה לאכול דברים שקשורים לחוסר בסידן או חומרים חיוניים אחרים לגוף. לכן הבדיקות הגופניות רלוונטיות, למרות שיכולות להיות לתופעה סיבות פסיכולוגיות והן בד"כ יותר נפוצות מאשר הגופניות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מצב שבוא אדם נכנס למה שנקרא "שביזות" כי יש לו כמה התמודדויות שקצת קשות לו רגשית, מן הדחקות שאין מקום עוד להדחיק או שהוא מרגיש שהוא חייב להתמודד עימן- האם מצב זה חייב להיקרא דיכאון? או שמה מדבר בסך הכל על שביזות בגלל תקופה מאתגרת? אדם שעמוס לו נורא רגשית וקשה לו להרים את עצמו ולבצע דברים שמאתגרים אותו רגשית בשלב זה של חייו.

שלום לא כל "שביזות" היא דיכאון ויש תחום אפור. הנקודה המרכזית היא שלא צריך להגיע למצבים של דיכאון עמוק כדי לטפל בבעיה. השאלה המרכזית בעיני היא מידת הפגיעה באיכות החיים, ובמידה וישנה כזאת כדאי לעשות משהו לגבי זה. רצ"ב קישור למאמר על דיכאון כולל כלים לאבחון עצמי http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

...Hello Oren First of all,I'm sorry for writing it in English, but this my keyboard right now,and I really want your advice.So I'm 18 years old AND living in Israel, A few months from now I'll join the army.month ago I met a girl in a party, and it seems like everything going great.but(here comes the problem)in the end of the third date, she told me that she would'nt have time 4 me and 4 no one else...in the "near future"(a year)because her special duty in the army. 2 days after the bloody meeting she got her first pair of uniform(she joined the army), AND I got deppression(a big one).from then I called her 3 times,and she was still talking about"times problem".Altough I said:" we can find our way" 'n' all this sheet, she wasn't convinced.My question is :do u really think it's a "times problem" OR just a nice way for her telling me "no".I forgot to tell that the last 3 calls were mine(she didn't call).Do u think it's clever to stop calling?will she call me if I interested her ?I think I did my best to show her that I want her,maybe now it's her time? u are probbably asking yourself" what the hell he runs after her like a confusing chicken" , so really last thing:"I'm in love". thank u 4 your listening . Roy

לדעתי זה בכלל לא משנה מה הסיבה שהבחורה לא מעוניינת. היא אמרה לך מספר פעמים שאיננה מעוניינת ואתה צריך לקבל זאת. כל נסיון נוסף מצידך ליצור איתה קשר נראה מגוחך בעיניה מביך ומטריד. כדי למנוע מעצמך אי נעימויות מוטב שתתמודד עם האכזבה מאשר להגביר את התיסכול ע"י נסיונות שכנוע והתקשרויות. בגילך הצעיר עוד נכונו לך הרבה אהבות ואכזבות. שיהיה בהצלחה.

מהתיאור שלך נשמע לי שמסיבה כלשהי לבחורה שאתה אוהב אין ממש רצון להכנס לקשר מחייב איתך. אולי זה קשור להרגשה שלה כלפיך, ואולי זה קשור באמת לכך שהיא מרגישה עסוקה ורוצה להיות לגמרי בתוך התפקיד שלה. זה לא ממש משנה מאד מה הסיבה המדוייקת, והרבה פעמים אדם גם לא יודע עד הסוף. כמו שאתה לא יכול להסביר בדיוק מה בה "עושה" לך את זה, אולי גם היא לא יכולה לתת דין וחשבון שלם לגבי הסיבה שהיא מרגישה שזה "לא". בסופו של דבר אדם מחליט החלטה על סמך אינטואיציה כלשהי - ובתוך האינטואיציה הזאת יש אינטגרציה של הרבה דברים. יכול מאד להיות שהעובדה שהיא במקום אחר, ושקועה בתפקיד שחשוב לה משפיעות עליה. אני מקווה שתתאושש בקרוב, ושלמרות התחושה שאתה מאוהב בה, תצליח לחזור לשיגרת חיים. כל אחד חווה בחיים התאהבויות (לפחות כך אני מקווה עבור כל אחד) ואני מכירה מאד מאד מעט אנשים שלא חוו את כאב הלב שנובע מאהבה שלא מתממשת, ומאהבה חד סיטרית. ויש גם כאב שנובע מאהבה שהתממשה ובסופו של דבר מסתיימת בפרידה. יש הרבה כאב, זה נכון. אבל מתאוששים, והאהבות שבאות אחר כך אינן בהכרח פחות חזקות, אמיתיות או מסעירות. אבל אם הן הדדיות, זה כמו למצוא זהב. תשמור על עצמך. תבלה הרבה עם חברים שאוהבים אותך ותעשה דברים שגורמים לך להרגיש טוב עם עצמך. :)

רוי שלום אינני יודע לומר לך מה עובר לאותה בחורה בראש, מה שברור הוא שכעת לפחות היא איננה מעוניינת בקשר. אתה יכול להמשיך ליצור איתה קשר בצורה כזאת או אחרת, ומן הסתם יש סיכוי כלשהו שהיא תשנה את דעתה, והשאלה היחידה היא כמה דחייה אתה מוכן לספוג וכמה אתה נפגע מכך. אתה חש מאוהב, אולי גם הגיוס המתקרב שלך משפיע ומלחיץ ובשל כך מגביר את עוצמת הסבל מכל העניין. אני לא חושב שאתה יכול באמת לדעת כרגע מה הסיבה האמיתית שהיא לא מעוניינת. זה בהחלט רלוונטי לחשוב מה הדליק אותך כל כך באותה בחורה והאם חלק מהמשיכה היא העובדה שהיא לא מעוניינת ואינה ברת השגה. ללב שבור אין פתרונות מיידיים, הזמן בוודאי עושה את שלו ואני לא חושב שיש לי טיפ מבריק שיוכל להועיל באופן מיידי. בתקופה כזו חשוב להיות עסוק, לנסות לקבל תמיכה מחברים ומשפחה והכאב ידעך ככל שהזמן יעבור. בברכה ד"ר אורן קפלן

Probably I am too naive

סיימתי תיכון לפני חודשיים. מאז אני עבדתי למשך שבועיים- זו הייתה עבודה זמנית. אחר כך המשכתי לחפש ולא מצאתי. עד שממצאתי עבודה שעוסק בטלפון-סקרים. התפטרתי על היום הראשון כי הבנתי שזה לא בשבילי הרגשתי ממש לחוצה ושרע לי. אני שונאת את זה שאין לי מה לעשות עד הגיוס שלי לצבא!!! אני מרגישה שאני בתקופה מוזרה ואני לא יודעת איך לצאת ממנה. לפנ יומיים הייתי במצב ממש לא טוב אפילו לא רציתי לקום מהמיטה כי הרגשתי כמו בדיכאון..מה לעשות?

שהרגשתי ממש לא בנוח במקום העבודה החדש-למרות שזה היה ליום אחד. הרגשתי לא טוב כאילו שזה לא בשבילי העבודה הזאת, כמו תחושת מחנק וממש רציתי רק לצאת,לברוח משם. ועכשיו אני מרגישה אשמה על זה שהתפטרתי ושאין לי מה לעשות. אתם חושבים שזה נורמלי להרגיש ככה?

שהרגשתי ממש לא בנוח במקום העבודה החדש-למרות שזה היה ליום אחד. הרגשתי לא טוב כאילו שזה לא בשבילי העבודה הזאת, כמו תחושת מחנק וממש רציתי רק לצאת,לברוח משם. ועכשיו אני מרגישה אשמה על זה שהתפטרתי ושאין לי מה לעשות. אתם חושבים שזה נורמלי להרגיש ככה?, אף פעם לא קרה לי דבר כזה..

אני חושבת שהמעבר מבית הספר, למצב שבו אין שום מסגרת הוא לא קל. ואולי את קצת שופטת את עצמך כאילו את כבר מבוגרת, כשבעצם את עדיין נערה. אלה הם בוודאי הנסיונות הראשונים שלך ב"שוק העבודה", בעולם של מבוגרים ולא בני נוער, ואני יכולה לדמיין שיש מצבים מפחידים ומאתגרים במיוחד בפעמים הראשונות שמתחילים לעבוד ממש. גם לאדם מבוגר לא קל הרבה פעמים להשתלב בעבודה חדשה, והרבה פעמים הדחף הוא "לברוח" ולעזוב, ואז צריך למצוא את הכח להתגבר, להשתלב. אני חושבת שאת לא צריכה לבקר את עצמך בצורה כל כך קשה. אולי בפעם הבאה שתמצאי עבודה תצליחי להתמיד בה, ואולי היא גם תתאים לך יותר.

ד"ר קפלן שלום רב(: עברתי מספר ארועים קשים במהלך 8 שנים אחרונות כגון: גילוי חייו הכפולים של הבעל, גרושים סרטן שד, אם שנפטרה לי בידיים לאחר שסוף כל סוף הבנו שאפשר גם אחרת, שכלתי אח בפיגוע ועכשיו אני מחלימה מתאונת דרכים (מה עוד צריך בן אדם כדי לרצות להמשיך הלאה ???) הרגשתי שאני עומדת לשקוע בדכאון והחלטתי להעזר בטיפול תרופתי לאחר שהרגשתי שיעוץ פסיכולוגי לא מועיל (הגעתי למצב שלא היה לי כח לגרור את עצמי מהמיטה, ללכת לעבודה, לתפקד כאם, כחברה וכאדם חברה בכלל, התנהלתי ביום-יום על "טייס אוטומטי"... ) התחלתי טיפול בכדורי "ציפרלקס" (במהלך שלשת החדשים האחרונים). ההרגשה השתפרה פלאים, נעלם הדכאון, חזר התפקוד החברתי,בקיצור החיים שוב מחייכים אלי למרות הכל אך "אליה וקוץ בה...": הדיכי התחלף בהתקפי כעס, זעם מתישים. אני חוששת להחליף את התרופה משום שתופעות הלוואי בתחילת נטילתה היו די קשות ולהפסיק אני גם חוששת משום שמזמן לא חוויתי הרגשה כל כך טובה ואופטימיות למרות הארועים בחיי. אנא עזרתך, מה לעשות?? אולי זה משהו הורמונלי? ( אני בת 46) אשמח לתגובה מהירה, האם התופעה זעם במקום דיכאון במהלך טיפול בתרופה זו, מוכרת? תודה וברכה m e

שלום שאלתך נוגעת בעיקר לטיפול התרופתי ובנושא זה כדאי שתפני לפורום לפסיכיאטריה. חשוב שכל מקרה שתפני לרופא המטפל בך ותקבלי את חוות דעתו מאחר וכאן נדרשת ההיכרות האישית ולא רק היכרות עם התרופות ותופעות הלוואי שלהם. זה ברור שכדאי שתמשיכי בתקופה הקרובה בטיפול תרופתי שיתמוך בתהליך השיקום שעשית. לאור הדברים הקשים כל כך שעברת אפשר להבין את הדיכאון ובהחלט מרשים השינוי שקרא מאז. למרות שהטיפול הפסיכולוגי לא היה יעיל עבורך קודם, הוא עשוי להיות חיוני ביותר דווקא כעת אחרי השיפור במצב כדי להתארגן הלאה ולמנוע התדרדרות. בשיא הדיכאון טיפול פסיכולוגי יכול לעזור באופן מוגבל, אולי כתמיכה מסוימת אבל נדרשות התרופות. יעילותו של הטיפול הפסיכולוגי מתחילה דווקא כאשר התרופות מתחילות לעזור ולכן אני מציע לך לחפש שוב מסגרת פסיכולוגית מתאימה במקביל לטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שאני רוצה להסביר משהו ואני צריכה רק שתעזור לי לנסח אותה . אנסה לתאר אותה. הבעיה היא שכל דבר עם משמעות גורלית כזו אני דוחה וצריכה זמן להתכונן . למשל אם צריך לערער בבתי משפט או לבקש תביעה כדי לעמוד על הזכויות שלי אז אני דומה וזה נמשך שנים על גבי שנים שאני בכלל לא תובעת ולא מערערת. ואם צריך לשלוח מכתב לחברה שלי אין לי בעיה אבל אם אני צריכה לשלוח מכתב לדבר גורלי כמו תלונות הציבור או למבקר המדינה אז אני לא מסוגלת אני פוחדת שבפניה הראשונה שלי אשכח לציין כמה פרטים ואחר כך בשלבים מאוחרים יותר אגיד אותם ואז יגידו עלי שאני שקרנית וממציאה . הבעיה הזאת היא לא בענין ספציפי אלא בכל תחום ובכל מסגרת בחיים שלי והבעיה הזאת רק גוברת . בבקשה מה שאני מבקשת זה רק לכתוב את הדברים האלה בצורה שאנשים פשוטים יבינו אותי . כי אתה בטוח הבנת . לאחרים אני צריכה להסביר והם לא מבינים את הכוונה שלי. בבקשה תעזור לי במילים לכתוב מה קורה לי.

מיכל שלום מה שאת מספרת הוא שדווקא בדברים קריטיים וחשובים לך עד נוטה לדחיינות. בד"כ מצבים כאלה נובעים מתוך חרדה. כאשר יש משהו משמעותי החרדה עלולה להציף והראש מתמלא בדאגות על מה יהיה וכיצד הדברים יסתדרו. אחד הפטנטים היעילים ביותר כדי להמנע ממצבי החרדה הללו הוא פשוט לדחות את הקץ. אם את לא עושה אין חשש שזה יקרה וכך אפשר לברוח מהלחץ. ברור שיש לזה גם מחיר, אבל זו תגובה הישרדותית וההגיון כאן איננו המרכיב העיקרי שפועל. במידה וזה קורה הרבה ומשבש לך דברים בחיים אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם זה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה בלתי מזוהה שאני עולה עליה בזמן שאני באינטרנט ויכולה לתאר אותה אבל היא בעיה שמתבטאת גם בתחומים אחרים של חיי. הבעיה היא שכשאני למשל גולשת אז אני קופצת מדף לדף קוראת קצת פה וקצת שם אבל לא יכולה לקרא את אותו דף במשך הרבה זמן אני חייבת לקפוץ . זה לא שאני לא יכולה לקראת דף הרבה זמן אני כן יכולה הבעיה שאם אני לא קופצת אז אני נרדמת. כאילו שהקפיצות מנושא לנושא משרתות את המשך העירנות מבטיחות את המשך העירנות שלי. זו בעיה אחת. בעיה אחרת שיש לי היא שכשאני עושה משהו כמו לראות טלביזיה, קריאת עיתון אז אני חייבת לתופף עם אצבעות כף הרגליים או אצבעות כף היד. איך קוראים לתופעה הזאת של הוזזת הגפיים ?

שקמה שלום את מתארת סידרה של סימפטומים שלא חייבים לקבל כותרת אחת בלבד. נשמע שיש סוג של תזזיתיות או אי שקט שתוקף אותך וגורם לך לקפוץ מדבר לדבר ולהגיב בתנועות של מתח. כל התופעות הללו הם רק סימפטומים, הם לא הבעיה עצמה. רוב הסיכויים שאת אוגרת בתוכך סוג של מתח אליו את מגיבה. קשה לדעת האם זה המקור או שגם לזה יש עוד מקורות כמו למשל הפרעת קשב או חרדה. אם את מרגישה שזה מאפיין משמעותי של החיים שלך ואשר פוגע בסופו של דבר באיכות החיים שלך, פני לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בת 25, סובלת במשך שנים מדמיונות וניתוקים ביום ובלילה. הדמיונות כל כך חזקים עד שלפעמים הם נהפכים למציאות, מבחינתי. ואז אני מספרת ת הדמיונות לאנשים בסביבה, כאילו שמדובר במשהו מציאותי. לדוגמה: שאני חולת אפילפסיה, ולא רק שסיפרתי זאת אלא גם ממש 'בצעתי' התקף אפלפתי לפני מספר אנשים. או פעם חשבתי שאני אדם גדול המדבר עם האלוקים. בתקופה הזו הייתי ערה בלילות, מתפללת, ורואה, כביכול, אנשים צדיקים שנפטרו לפני שנים, רואה אותם ומדברת איתם. וכאן אני רוצה להדגיש שאני מתפקדת, ברוך ה', ועובדת כמורה בבית ספר ומצליחה. שלא תחשוב שמדובר באחת שלגמרי מנותקת מהמציאות. אלא, כשאני הייתי אדם גדול בעיני, זה היה רק לפני משפחה מסוימת. או אם דמינתי שאני לא רואה טוב ועוברת ניתוח בעינים בבי"ח תל השומר, היו רגעים שנכנסתי לתוך זה והרגשתי ממש כאילו אני לא רואה וספרתי לבן אדם אחד על כך שאני בבי"ח ואיתו דיברתי כאילו עברתי את הניתוח ממש , אבל באותו יום יכולתי לדבר עם מישהו אחר כרגיל. היו תקופות שהייתי ממש ללא שליטה וחשבתי, דיברתי ועשיתי דברים הלקוחים מהדמיון במציאות, אך כיום יש לי שליטה חלקית, עובדה שאני עושה זאת בזמנים מסוימים ולאנשים מסוימים. אני מטופלת בכדורים: רידאזין - כדור 1, ולוסטרל - 2 כדורים ליום. וכן מטופלת אצל פסיכולוגית וביחד אנו עובדים על העלאת ביטחון עצמי, על הבנה מה הגורם למחשבות , אילו סוגי מחשבות יש לנו וכיצד ניתן לנסות להפחית את המחשבות למינון נמוך.היא טוענת שלבעיה שלי קוראים דיסוציאציה-התנתקות מהמציאות. ובאמת דבר זה קורה לי לפעמים שטוב לי ואין לי צורך ביותר תשומת לב ואני באמצע מסיבה עם חברים או עם אחים ואז פתאום מגיעות המחשבות והדמיונות ואני עוברת לי לעולם אחר, כשעדין אני שומרת קשר למציאות, כך שאם מישהו יקרא בשמי אני אשמע אותו. אבל יש לי כמה שאלות שלא מובנות: 1. אם אני אומרת זאת לאנשים מסוימים או בשעות מסוימות, זאת אומרת שכן יש לי איזו שליטה בנידון, ואז זאת אשמה שלי. אני אשמה בזה שאני מספרת שקרים. 2. ואם אני אשמה, אז אני שקרנית. ואז אני לא אוכל לישון כיון שבסך הכל במשך החיים אני טיפוס מאד מאד אמיתי ודיקן. משתדל. 3. למה לבני אדם מסוימים אני מתנהגת או מדברת בצורה אחת ולאחרים באופן שונה? אלו שאלות שמטרידות אותי מאוד מאוד מאוד. בפרט בזמן זה שאצלנו, הדתיים, מקובל לחזור בתשובה ולהשתדל להיות טובים יותר לקראת יום הדין, ראש השנה, הקרב ואז אני אוכלת את עצמי, (אני טיפוס עם המון יסורי מצפון וביקורת עצמית) כי אני אשמה בכל מה שעשיתי, ששיקרתי על בני אדם או הדאגתי אנשים בחינם וכדו'. מקווה שהבנת את המצוקה שלי. אשמח מאוד לקבל תשובה בהקדם. תודה רבה מראש! מלי

מלי שלום נשמע לפי דבריך שאת מתמודדת באומץ ובנחישות בתופעות שקורות לך ומשבשות את החיים שלך. זה ברור שכל מה שאת כותבת בו חייב לעלות בטיפול הפסיכולוגי בו את נמצאת ושם תתמודדי עימו. הדבר שבולט לי ביותר ממה שאת כותבת זה תחושות האשמה והייסורים שאת מערימה על עצמך. כאילו אין מספיק סבל במה בסיוטים ובהתמודדוית האחרות שאת צריכה גם להוסיף על זה את האשמה שזה מה שקורה לך. זה לא קל לעשות שינוי, אבל אולי אם תצליחי לקבל את עצמך קצת יותר באופן שלם, עם המצב המורכב בו את נמצאת ועימו את מתמודדת, אולי יהיה בידיך קצה חוט גם לשינויים נוספים. דיסוציאציה היא תגובה מסוימת לטראומה, בין אם את מזהה אותה כאירוע מסויים, בין אם זו תקופה בחייך, ובין אם תהליך שאי אפשר לזהות אותו, לפחות כרגע. אחד הדברים עצובים לגבי קורבנות של טראומה היא האשמה שהם לוקחים על עצמם על מה שקרה להם. האשמה עוזרת להרגיש שהיה משהו עם שליטה במה שקרה. אם את לא אשמה לחלוטין זה אומר שאת היית חסרת אונים לחלוטין ולא יכולת לעשות כלום. בשיווי המשקל הזה בין להיות חסר אונים בלי שליטה מינימלית לבין להרגיש אשם על פוטנציאל השליטה שלא מומש, רוב האנשים מעדיפים את אופצית האשמה. כשמבינים את הדינמיקה הזו יש בד"כ נתיב חדש שיכול לעזור הן כדי להתמודד עם האשמה ויותר חשוב עם מקור הבעיה עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הפירוש של מאתגר ? והאם יש מצבים נפשיים שכל דבר נראה מאתגר ? מה בדרך כלל מאתגר את הנפש ? איך טקסט עם הרבה מלל כתוב יכול להפוך למאתגר ? איך מארגנים מידע כך שיהיה מאתגר ?

שלום האתגר הוא ביטוי למוטיבציה, וזו אחת התכונות האנושיות החשובות שמאפשר הישרדות. אדם ללא מוטיבציה שוקע לתוך דיכאון וחוסר תפקוד. עם זאת, אתגרים נוקשים וחריפים מדי, כמו גם נטייה לחפש אתגרים יותר ויותר רבים וקשים, גם זה עלול להיות בעיה. אינני יודע מה הרקע לשאלה אבל זה ההקשר המיידי שלפחות עולה לי כרגע כתשובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1.איזה התיחסות נפשית מקלה על הפנמה נפשית של טקסט ? למשל אתה קורא את המשפט הזה, ויש לך התיחסות נפשית מסוימת לטקסט שחלק מההתיחסות הנפשית הוא המצב הרוח שלך, אז איזה התיחסות נפשית לקלט (למשל לטקסט) מקלה על היכולת הנפשית לקלוט אותו, להקשיב קשב עמוק ומלא בעיקר להפנים אותו זאת אומרת להכניס אותו עמוק באופן שתוכל להגיב עליו ? 2. איזה צורת ארגון של מידע (למשל טקסט) יכולה להיות מופנמת בצורה מהירה וחזקה יותר לגבי תוכן המידע מבחינה נפשית ?

אמילי שלום אני מתקשה לענות על שאלה רחבה כל כך מבלי להבין את הרקע ומה באופן יותר ספציפי את רוצה להבין. הפנמה של טקסט קשורה מן הסתם למכלול של תהליכים קוגניטיביים החל מקשב, זיכרון, מצב רוח באותו זמן, מצב חברתי ועוד. אין צורת ארגון טקסט אחת נכונה, זה הכל עניין של הקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היית בטיפול? מתגנב בי החשש שלא. נא תשובתך הכנה . תודות.

גיורא שלום מדוע אתה חושש ומדוע חשובה לך תשובתי הכנה בנושא? מצטער על המעקף אבל השאלה שלך איננה כה טריוויאלית כאן בפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

גיורא תתבייש לך אתה חצוף

גיורא שלום אני לא יודעת אך זה היה לפני שנים , בהן למד הדוקטור , אבל עכשיו כל סטודנט לפסיכולוגיה חייב לעבור טיפול פסיכולוגי. אם אני לא טועה אז גם בשנת ההתמחות שלו. ההתקפה עלייך לא מוצדקת לעניות דעתי. השאלה פשוט מופנת ישירות לדוקטור וזה כמו ששמת לב, לא מקובל כאן. ולמי שכתב בשמו של דוקטור הידש היקר - מה השטיות האלו , אומנם חזרנו לשגרה אך אני מקווה שההודעה שלך תמחק.

באמת מאיפה באה השאלה? הגיוני שכן כיוון שאורן עוסק בטיפול ...

השאלה לא נראית חצופה, רק צורת ההתיחסות האישית/חברית מדי, קצת לא לעניין. אפרת

לגיורא ושאר הכותבים שלום אני בהחלט מודע לכך שהשאלה מעניינת, עם זאת אינני מתכוון לענות עליה באופן ישיר וקונקרטי. את הרקע המקצועי שלי אפשר לראות בכרטיס הביקור בפורום ואת גישתי המקצועית אפשר ל"קרוא" דרך התשובות. כל אחד רשאי מן הסתם להגיע למסקנות שהוא רוצה. אין ספק שכל פסיכולוג חייב לעבור תהליכים עמוקים של מודעות עצמית כדי להתמודד עם המקצוע והעבודה הטיפולית. האופן שבו זה קורה שונה בין פסיכולוגים שונים. הרי גם המונח "טיפול" הוא מאוד כללי. טיפול קצר מועד של 3 מפגשים הוא טיפול, הדרכה אישית של פסיכולוג יכולה להיחשב טיפול, כמו גם טיפול פסיכואנליטי של 10 שנים. האם תשובה של "כן" או "לא" היתה נותנת מענה לגיורא? לפי נוסח השאלה גיורא היה מוטרד ממשהו אחר לגבי תשובותי בפורום ולא לעצם רמת המודעות העצמית והאישית שלי, וגם זה לגיטימי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עומדת להתחתן באפריל הקרוב עם חברי מזה שנתיים. יש לנו אהבה ענקית, הדדית, בריאה עם המון הבנה וחום. לא חסר לי כלום. אני מוצאת את עצמי מתגרה מינית מפורנו לסבי, ממחשבה על מין לסבי, ולא מתגרה מלראות מין רגיל בין גבר ואישה. יחסי המין ביני ובין חברי התקררו ואנחנו שוכבים פחות וכשזה כן קורה אני קצת נגעלת מנשיקות ומכל העניין, ולא מתלהטת כמו בעבר כשרק הכרנו. רוב הזמן הוא מעוניין ואני דוחה אותו מעלי בתירוצים שונים של עייפות או חוסר חשק, ומעדיפה לספק את עצמי לבד באוננות. מצאתי את עצמי גם נמשכת למאלפת של הכלבה שלנו, לפני שגיליתי שהיא לסבית. האם עלי לברר את נטיותיי לפני שיהיה מאוחר או שאילו רק פנטזיות ושחיקה של הזמן שאנחנו יחד? אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בקשר להתקפי פאניקה עם אגורפוביה שבהם אובחנתי, ללא טיפול תרופתי, טיפול בהיפנוזה קוגנטיבי שעוזר, כבר שנה שלא היה לי התקף והשבוע שוב היה לי וגרם לי לחשוב שאולי הדבר קשור לבעיה. תודה על התשובה.

שיש עוד זמן עד אפריל הקרוב. לא כל כך קרוב. :) יכול להיות שיש לך נטייה מינית משולבת, ככה שגם נשים מגרות אותך. (אני אומרת גם, כי בכל מקרה את כותבת שכן נמשכת לחבר הנוכחי שלך בעבר, וגם שאת מאד אוהבת אותו). שאלה אחרת חשובה היא מה קרה שלאחרונה הקשר עם החבר נהיה פחות מספק, פחות רצוי. האם יחסי המין מנותקים מדברים אחרים שקורים ביחסים ביניכם? אפשר לחיות עם מידה של פנטזיות לסביות לא ממומשות, אבל נשמע לי שזה אפשרי רק אם במקביל יחסי המין שכן אפשר לממש הינם טובים באופן כללי, ורצויים על ידך. בכל מקרה, זה לא משהו שהיית יכולה להעלות גם במסגרת הטיפול הפסיכולוגי שלך?

נ. שלום משיכה לבן אותו המין הוא דבר טבעי למרות שרוב האנשים מדחיקים אותו. המשיכה הזו מתחילה בגיל די מוקדם ובמקביל מתחילה המשיכה לבן המין השני שמקבלת כמובן לגיטימציה הרבה יותר גדולה בחברה. עם זאת, עצם המשיכה ההומוסקסואלית איננה אומרת עדיין דבר על הזהות המינית ועל היותך לסבית. לפיכך בשלב ראשון היה טוב אם היית יכולה לקבל את החלק הזה שבך שנמשך לנשים בצורה פחות ביקורתית וזה באופן טבעי גם יוריד את החששות ממנו. עם זאת, אני חושב שהנושא הוא משמעותי וצריך לבחון אותו על כל היבטיו, במיוחד שהוא פוגע באיכות היחסים שלך עם בן זוגך. משיכה עזה לחברתך שלפתע נעלמת זמן לא רב לפני חתונה מעוררת שאלות, אולי בכיוון של זהות מינית אבל לא רק בהקשר הזה. זה יכול להיות קשור ליחסים שלך עם בן זוגך וחשש מפני החתונה והמחוייבות (למרות האהבה הגדולה והרצון בחתונה - דברים מנוגדים יכולים להתרחש יחדיו). כמו כן זה אכן יכול להיות קשור להפרעת החרדה שממנה את סובלת באופן ישיר או עקיף. בקיצור, קורה לך משהו שדורש חשיבה ובירור. מאחר ואת נמצאת במסגרת טיפול נראה לי שהטבעי ביותר הוא להביא את הדברים למסגרת הזו ולברר זאת שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני נמצאת בטיפול כבר כמעט שנתיים, הפסיכולוגית שלי חושבת שכדאי לעשות היפנותרפיה הסכמתי למרות שלקח לי זמן. שאלתי אותה מה זה בדיוק ומה עושים. היא אמרה לי שאני בהכרה מלאה, ושזה ירגיע אותי, זה עורך כ-10 עד 15 דקות. ובזמן הזה התת מודע יותר מודע. רציתי לקבל עוד פרטים אם אפשר, או אם יש עוד ארצה לדעת. יכול להיות בגלל שאני תקועה, היא משתמשת במשהו אחר?כמו היפנותרפיה?זה מסביר את המצב שלי!לא? תודה מראש

אני מטופלת בהיפנוזה, ואל תדאגי זה לא כמו שזה נשמע או כמו שמראים בסרטים...את לא נרדמת, אלא נשארת בהכרה מלאה, זה בדיוק כמו במדיטציה, את פשוט נכנסת לתוך עצמך כמו לפני שנרדמים כשהגוף והנפש מאוזנים והכי רגועים. המצב הזה פשוט מרגיע אותך ונותן לך אפשרות להתמודד עם דברים ולהבין אותם בצורה רגועה ותחת שליטה. הרעיון הוא לדמיין מקום שבו את מרגישה בטוחה ונינוחה לדבר על הדברים ולעכל אותם. אל תדאגי, זה נורא כיף וממש שטויות, את תרגישי אח"כ שישנת כמה שעות וקמת אדם חדש ונקי. לי זה עזר להתגבר על חרדות, במקום לדחוף תרופות לגוף. מומלץ!

עדי שלום אני מצרף קישור למאמר מקיף בנושא של היפנוזה אם המטפלת שלך מציעה אני מציע לקבל את הצעתה. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 16 , בכיתה יא , ופיתחתי לחץ ענק בגלל הלימודים, בכל התקופה של הלימודים אני מוצאת את עצמי מאד עצבנית , חסרת סבלנות ועייפה. אני צועקת על האנשים שאני יודעת שלא מגיע להם , אני לא שולטת בעצמי ולפעמים נכנסת לדכאונות בגלל המצב המדוכדך שאני מכניסה אליו את עצמי. עברתי לבית ספר אקסטרני שהאוירה בו אמורה להיות יותר משוחררת ומבחינה לימודים אני חושבת שהשנה יהיה לי יותר קל , אבל למרות השעות המצומצמות ומערכת הלימודים הטובה יותר אני עדיין לא מצליחה להתרכז ומתה מרגישה עצבנית , ומחכה לצאת משם כמה שיותר מהר כאילו מדובר בעונש בשבילי. אמא שלי ניסתה לתת לי רגיעון ודברים מרגיעים אבל אני לא מרגישה שום הבדל אחרי שאני לוקחת כדורים...הייתי רוצה לטפל בזה בצורה תרופתית בצורה יותר רצינית...אבל אני לא יודעת...האם זה אפשרי?

ב. שלום מאחר ואת סובלת מהמצב כדאי באמת לטפל בבעיה. אני לא יודע אם תרופות הן האופציה היחידה שכדאי לבחון. יתכן שיש דברים שקשורים ללחץ וחרדה סביב הלימודים ואולי גם דברים אחרים כמו דימוי וביטחון עצמייים שמתעוררים. אני מציע שתפני הן לפסיכיאטר בנושא התרופות אך גם לשיחות כדי למצוא דרך להירגע ולשפר את איכות החיים. תזכרי שהלחץ מגיע מתוכך ומהדרישות שאת מציבה לעצמך ולא בהכרח מדרישות חיצוניות אובייקטיביות. לכן גם הטיפול צריך להתחיל מבפנים ולא רק מבחוץ (מהתרופות). בברכה ד"ר אורן קפלן