פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום,אני בת 24 וכבר בערך עשרה חודשים שאני סובלת מכאבים שונים.בעיקר בחזה- כאבים, דופק מהיר, הזעה וכדומה. עברתי את כל הבדיקות הרפואיות שרק אפשר והכל תקין. אבא שלי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב באופן פתאומי, וכנראה שפיתחתי פחד לא למות בצורה דומה.הייתי אצל קרדיולוג, רופא משפחה ועברתי אינסוף בדיקות וכולם אמרו שאין לי מה לדאוג ושזה לא הלב, שזה רק פחד. האם יכולים להיות כאבים פיזיים כל כך חזקים רק מפחד? אני מפחדת שאני לא נהיית היפוכונדרית, אבל כל פעם שיש לי כאבים אני בטוחה שיש לי התקף לב ושאני עומדת למות.בבקשה תעזור לי, כי אני כבר משתגעת ומתגעגעת לחיים שלי.. כמו כן, התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית לפני כחודשיים, ובנתיים אני לא רואה כל שינוי. אודה מאוד לעזרתך בנושא..

חשבתי שאולי הכאב לא קשור רק לפחד, אלא גם לאבל על מות אביך. האם את מרגישה שהיה לך זמן להתאבל עליו, שהיתה לך תמיכה מספקת אחרי שהוא נפטר? בנוסף, אני חושבת שמוות הוא דבר מפחיד מאד. המפחיד מכולם. כאשר זה קורה לאדם קרוב באופן מפתיע אני חושבת שיכולה להווצר הרבה חרדה - גם קונקרטית - האם זה יקרה לי, אבל גם חרדה שנובעת מסיבות פנימיות והרבה פחות מודעות שקשורות אולי לקשר שהיה לך איתו, לתפיסה העצמית שלך, (תחושת חוסר אונים מול כח) וגם כמובן מוות כזה מתקשר להתייחסות שיש לך לנושא של מוות ומחלה. את הולכת לטיפול, וזה נראה לי הדבר הנכון לעשות. את יחסית די בתהחלה, אז אולי יקח עוד זמן לראות מה קרה, מה קורה, ואיך את מתגברת על הכאב.

הסימפטומים שאת מתארת הם סימפטומים של מצב חרדה. אם אכן עברת את כל הבדיקות באופן יסודי ולא נמצא שום ממצא מחשיד, הכיוון הפסיכולוגי שאת הולכת בו הוא המתבקש. אלא שזהו תהליך ארוך ואיטי, ואוליי כדאי לך לשקול להיעזר בתרופות בינתיים, כאלה שימנעו ממך את התחושות הללו וירגיעו אותך. למחשבה.

שירה שלום הסימפטומים שאת מתארת, על רקע שלילה מוחלטת של מצב רפואי ועל רקע ההיסטוריה האישית שלך, בהחלט מתאימים למצב חרדה. טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי ואת צריכה סבלנות רבה מאחר והתהליכים הללו איטיים וקשה להאיצם. אני מסכים עם ע. שכדאי לפנות גם לייעוץ פסיכיאטרי ולבדוק האם כדאי לקחת כדורים נוגדי חרדה, זאת במיוחד לאור הסימפטומים הגופניים מהם את סובלת. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן היקר תודה רבה על תשובתך המהירה. אשמח אם תאמר לי לאן עליי לפנות, ואם יש דרך לפנות דרך קופ"ח או באופן פרטי בלבד תודה רבה רבה לי

לי שלום יש אפשרויות בלי סוף, גם בקופת החולים, גם דרך רבות מהעיריות (תחנות ייעוץ למיניהן) וגם באופן פרטי. עדיף למצוא פסיכולוג שמתמחה גם ייעוץ זוגי, גם בייעוץ משפחתי, ואולי גם בילדים. זה בד"כ הולך ביחד כך שזו לא התמחות נדירה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני במצב נפשי קשה. זה יכול להיות בסדר כי אני רגילה אליו אבל בזמן האחרון יש ירידה ואני לא מצליחה לעשות כלום. אני ישנה מעט מדי, מפחדת מדברים שלא קיימים בחושך, לא מצליחה להתרכז בשיעורים ולהתכונן למבחנים. אני לא רוצה שום דבר בחיים שלי, שום דבר לא מעניין אותי או מרגש אותי. אני אדישה כשמרביצים לי ואני פשוט לא רואה בשביל מה אני צריכה ללמוד אם בסוף אני גם ככה אתאבד. אני לא רוצה להתאבד. אני יודעת שעדין לא הגעתי הכי למטה אבל בקרוב אני אגיע. אני צריכה משהו שיוציא אותי מהדכאון האין סופי הזה. אני לא רוצה לפנות לפסיכולוג, אני רוצה כדורים או משהו כזה. אז רציתי לשאול אם אפשר להשיג איפשהו פרוזאק או משהו נגד דכאון בלי ללכת לפסיכולוג שירשום לי כדורים והכי חשוב - בלי שההורים שלי ידעו על זה. אני לא יודעת אם זה פרט חשוב, אני בת 17.

שלום הדברים שאת כותבת מעוררים אצלי דאגה רבה. נראה לי שאת במצוקה קשה ואני לא בטוח עד כמה את מבינה את חומרת המצב. מעבר לדיכאון ולייאוש יש כמה דברים נוספים שדורשים בירור, למשל מה שאת כותבת על כך שמרביצים לך. הפסיכולוג לא נותן תרופות בכל מקרה, לשם כך צריך לפנות לרופא פסיכיאטר. את אמנם בת 17 כלומר, כמעט נחשבת מבוגרת בעיני החוק, אבל יש בעיה לתת לך טיפול בלי ידיעת והסכמת הוריך. מאחר ונראה לי שיש כאן מצב חרום, אני חושב שכדאי שתפני לגורם מקצועי שיוכל לתת לך טיפול והגנה הולמים. האפשרות שהכי נראית לי כרגע מתאימה היא עובדת סוציאלית של העיריה שאיתה תוכלי להיפגש ללא תנאים מוקדמים והיא תוכל לכוון אותך הלאה מה לעשות. במידה והיא תסכים איתך שאין לשתף את הוריך בטיפול ובמה שקורה לך היא תוכל לעזור לך לקבל את הטיפול באופן עצמאי. חפשי בספר הטלפונים או במודיעין בזק את הטלפון של הלישכה לשירותים חברתיים בעיריה ובקשי לשוחח עם עובדת סוציאלית שם, או פשוט גשי לשם בעצמך באופן ישיר. אפשרות נוספת היא ליצור קשר עם הפסיכולוג של בית הספר שלך, ניתן להגיע אליו בטלפון באופן ישיר בלי מעורבות בית הספר. הטלפון ימצא גם הוא בספר הטלפונים תחת שם העיריה או היישוב בו את גרה בשירות הפסיכולוגי החינוכי. אל תזניחי את הדברים כיוון שזה רק יכול להמשיך ולהתדרדר הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם האופציות האחרות לא מסתדרות לך, ואולי בנוסף, אני ממליצה לך לפנות לארגון על"ם. זה ארגון שעוסק בעזרה לבני נוער עם מגוון בעיות. תוכלי למצוא שם דלת פתוחה ועזרה מכל הלב. מגיעים לשם בני נוער עם כל בעיה שאת יכולה לחשוב עליה, גם בעיות קשות מאד, וגם בעיות קלות, ואין סיבה להתבייש או לחשוש לבוא לשם. שם יוכלו לעזור לך בעניינים כמו מציאת טיפול מתאים למצב שלך. http://www.elem.org.il/lm/cat1.asp?catid=93&parentid=0 זה לינק לכל הסניפים שיש להם בארץ.

אני לא רוצה שההורים שלי ידעו, כי הם יתאכזבו ממני נורא. זה בגלל אחי, שסובל מדכאון ומ ocd. אם אני אגיד לה את מה שקורה היא תחשוב שאני כמוהו. והיא בוכה המון בגללו. היא כל הזמן אומרת שעדיף שהוא לא היה נולד בכלל, מאשר להיות מה שהוא עכשיו (חולה נפש. הוא נכה). היא כל הזמן אומרת למה אלוהים מעניש אותה ככה, מה זה מגיע לה. אני לא רוצה שהיא תגיד אותו הדבר עליי! אני לא רוצה שזה מה שהיא תחשוב עליי, שאני לא נורמאלית. שהיא מצטערת שאני נולדתי.. אני רוצה שהיא תהיה שמחה. בגלל זה אני רוצה לקחת כדורים בלי שהיא תדע על זה. בבקשה, יש עוד משהו חוץ מללכת לפסיכיאטר?

למה בעצם שלא תפני דרך קופ"ח , לפעמים גם רופא משפחה היום רושם כדורים מהסוג שכנראה מתבקש פה, או דרך קופח ישירות לפסיכיאטר. או פסיכולוג.

לנערה המבקשת שקט, תוכלי לפנות טלפונית לער"ן. יש להם רשימת כתובות וטלפונים של גופים ציבוריים הנותנים סיוע נפשי, על-פי אזורי המגורים השונים. אם את מעדיפה פנייה דרך האינטרנט, מומלץ לך לפנות לאתר "סהר" - שם תוכלי "לשוחח" בצ'ט און-ליין עם אדם מצוות סהר. הם מגישים סיוע נפשי באינטרנט בכל יום מ-21:00-24:00, וגם להם יש רשימת כתובות וטלפונים של מוקדי סיוע. כתובת האתר: www.sahar.org.il שיהיה לך טוב במהרה ובהצלחה.

1) האם בדיקה פסיכודיאגנוסטית אצל פסיכולוג קליני חייבת לכלול גם ריאיון או רצוי שתכלול גם ריאיון? כלומר האם הריאיון הוא חלק מהבדיקה? חובה או רשות? 2) באיזה מקרים לפי דעתך יש חשיבות לבצע את הבדיקה אצל אדם מבוגר שפונה לטיפול ביוזמתו? 3) האם הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית לא מנוגדת לתיאוריה הדינמית או האנליטית שרוב הפסיכולוגים בארץ אמונים עליה?

לימור שלום הראיון הוא חלק הכרחי בבדיקה אלא אם פסיכולוג אחר ביצע קודם את הראיון ואפשר להשתמש בידע שלו. מבחנים פסיכולוגים נחוצים כאשר ישנה שאלה שאותה אי אפשר לפענח בשיחת היכרות רגילה. זה לא הכרחי תמיד, להיפך, ברוב המקרים זה לא דרוש. עם זאת, יש מכונים ומרפאות בהן תהליך הקבלה לטיפול כולל מבחנים פסיכולוגיים וזוהי גישה מקצועית מסוימת שלא קושרת בין אופי הבעיה למבחנים. המבחנים הפסיכולוגים אינם מנוגדים כלל לגישה הטיפולית והם די בלתי תלויים בה. מבחני השלכה כמו רורשאך מבוססים מראש על גישה דינמית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובות. עד כמה הבדיקה אמינה ומהימנה? זאת נחשבת לבדיקה אובייקטיבית? ייתכן ששני פסיכולוגים יגיעו לתוצאות שונות כאשר חומר הגלם הוא זהה?

יש לנו ילדה מקסימה, טובת לב ופקחית בת 5. היא בת אחרי 2 בנים ודי מפונקת. כשהיא פוגשת אנשים חדשים שהיא רוצה בתשומת ליבם ואהדתם היא מחבקת ומנשקת אותם בצורה מוגזמת וקשה להפסיק זאת. ראינו עד כמה זה מפריע כששהינו בנופש במלון באילת והיא נטפלה ל2 בנות מצוות הבידור בחיבוקים ונשיקות כל הזמן. הערנו לה והסכמנו על 2 נשיקות ו2 חיבוקים לכל אחד, אבל כשאנחנו לא בסביבה זה חוזר בהגזמה. גם הגננת כבר העירה שזה מפריע ומוגזם. אולי ככה היא חושבת שתזכה באהדה? האם זה דורש טיפול מיוחד? ניסינו לדבר איתה, אבל היא נעלבת מהר ובצורה מוגזמת ומתחילה לבכות. ברצוננו לציין שבבית היא מקבלת המון אהבה ולא נראה שזה חסר לה. בבית אנחנו צריכים לבקש נשיקה כדי לקבל ממנה. אנחנו דואגים.

קרן וקובי שלום צריך אולי לעקוב אחרי המצבים בהם נוצרים החיבוקים המוגזמים. מה קורה שם, מה קרה קודם לכן, האם הילדה חווה דחיה כלשהי ואח"כ מתחילה בהתנהגות הזו? האם זה קשור לאופן בו מגיבים אליה? הייתי מנסה לערוך תצפית למשך כמה ימים ורואה באיזו מידה ותדירות זה אכן מתרחש ומה ההקשר שבו הדברים קורים. אחרי יומן מעקב שכזה אפשר יהיה להתחיל לטפל בעניין. לפי מה שאתם מתארים ההסברים ההגיוניים לא עוזרים. המשמעות של זה שמשהו שמציק לילדה לא מקבל מענה מההסברים הללו ולכן היא נאלצת למצוא את עצמה שוב ושוב באותה התנהגות שמפריעה לכם. לאחר שתבינו את שורש העניין ניתן יהיה למצוא פתרון ודרך להגיע אליה ממקום שנותן לה רוגע. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך המהירה. קשה לנו לעקוב, כי עכשיו זה קורה בגן כשהיא מחבקת ומנשקת את הגננת והסייעת פעמים רבות מאד. אבל בחודש יולי שהינו כמה ימים בנופש במלון באילת. היו ריקודים שבהם השתתף צוות הבידור ומעין החלה גם לרקוד. היא התקרבה לכמה בנות מצוות הבידור אך הן רק ליטפו אותה וחיכו. אח"כ החלו החיבוקים והנשיקות. היא נצמדה אליהן כל יום במשך כל ערב ולאחר שדיברנו איתה, הסתתרה מאיתנו והמשיכה בכך. זה גרם למבוכה אצל הבנות והתחמקויות ממנה. נשמח לקבל תגובה.

שלום רב לכולם... הייתי רוצה לדעת מה מאופיין אדם פאסיבי אגרסיבי ? מהי השם המקצועי להפרעה זו? ואם אתם יודעים להפנות אותי לאתרים באינטרנט בערית בנושא. תודה ויום טוב, מיטל

מיטל שלום התנהגות כזו איננה הפרעה שעומדת בפני עצמה. היא אפיון של התנהגות אנושית שיכולה להיות טבעית לחלוטין. אדם שמתקשה להוציא אגרסיה באופן ישיר עלול להוציא אותה באופן עקיף. במצבים קיצוניים זה יכול להיות חלק מסיפור רחב יותר וכדי לתת לך תשובה צריך להבין את התמונה המלאה שבתוכה נוצרה ההתנהגות האגרסיבית פסיבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני פונה משום שאני דואגת מאוד! בעלי בחודשים האחרונים סובל מפחדים וחרדות , זה התחיל במינון נמוך של אחת לשלושה שבועות . וכיום זה כבר כמעט כל יום . זה קורה יותר עם בוא הערב , בסביבה לא מוכרת וחדשה , או עם הרבה אנשים.(גם עם חברים מוכרים). זה מתבטא בניתוק ושקיעה במחשבות, לפעמים גם הזעה ודופק מהיר. כשוחחנו על כך מס' פעמים תמיד חוזר המשפט : שרע לו ולא טוב לו והוא חושב שהוא משתגע , כי הוא מתוסכל שהפחדים תוקפים אותו. קבעתי לו תור לפסיכולוגית לעוד כמה ימים . האם זה הדבר הנכון לעשות ? והאם תוכל לומר לי ממה הוא סובל? חשוב לציין שהחיים שלנו בכלל לא רעים. תודה.

מזה כ 15 שנים אני סובלת מהתקפי חרדה, כיום אני מטופלת בטיפול תרופתי אשר עוזר לי מאוד. עם זאת בעיה אחת נשארה ומחמירה מאוד עקב היותי אם לשני ילדים קטנים. הבעיה היא שאני לא יכולה ו או מסוגלת לצאת איתם לטיולים או נסיעות ארוכות מחשש שמה אקבל התקף חרדה, מצב זה החמיר הערב כאשר הינו בדרכנו לחתונה של אחיינתי ובאמצע הדרך לכיוון ערד בקשתי מבעלי שיוריד אותי וימשיכו בלעדי, עד כדי כך החרדה היתה על הסף והייתי מובהלת למרות שלקחתי כדור הרגעה כשעה לפני היציאה. אני מרגישה שאני מזיקה ליילדי בהתנהגותי זו אך כל מי שחווה אי פעם התקף חרדה יודע שההגיון בורח. אשמח לקבל תגובות או עצה. תודה נורית

נורית שלום הטיפול התרופתי חשוב אך אינו מספיק. אם תרצי לטפל באופן יסודי בבעיה תצטרכי לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. חרדה איננה כוללת רק מרכיבים ביולוגיים ויש לה סיבות פנימיות שאת שלא תתני להם מקום הם ימשיכו ויציקו לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוש שלום יתכן שבעלך סובל מהפרעת חרדה. תוכלי לקרוא על כך בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm טוב שקבעת לו תור אצלך פסיכולוגית. עם זאת, כדאי לדעת שהוא חייב להיות אקטיבי ובעל מוטביציה בעצמו לטיפול בבעיה. זה שאת תקחי אחריות מלאה על המצב לא יועיל לו. מאחר והסימפטומים הגופניים חזקים הייתי מציע להתייעץ גם עם רופא פסיכיאטר לגבי אפשרות הטיפול התרופתי במקרה כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד שהוא פונה לפסיכיאטר לדעתי גם רופא משפחה יכול לעזור לו במתן כדורי הרגעהלעת הצורך, שמאוד עוזרים. המצב שאת מתארת מאוד נפוץ, מקריאת הפורומים שעוסקים בנושאים האלה נראה לי שזה בעצם המצב הנורמאלי.... מדובר במצבים חרדתיים שיש להם פתרון תרופתי יעיל, קחי בחשבון שטיפול פסיכולוגי הוא ארוך טווח וכדי להקל עליו בתחושותיו כדאי לו להיעזר בינתיים באמצעים אחרים מהירים יותר כמו כדורים.

שלום רב, אני בת 23 ובשנתיים וחצי האחרונות התמודדתי עם בעיה של בולימיה. הפסיכיאטרית האישית שלי אמרה שבולימיה אינה בעייתי המרכזית משום שהדחף להקיא היה מתעורר רק בעתות לחץ. בכלל כל פעם שמשהו היה מלחיץ אותי <בלימודים /עבודה/ אנשים...> אני חווה אישזהשי תוקפנות פנימית ורצון להתפרק......אני נרגעת ע"י שריטות, בולמוסי אכילה, פעם אפילו כיביתי סיגריות על הבטן מרוב תסכול בתקופה קשה.... יש לציין שאני אדם מאוד נוח ונעים לזולת. אני מודעת לעצמי ובד"כ שלווה כלפי חוץ. התנודות החזקות הן פנימיות ומתרחשות בעיקר ביני לבין עצמי..... הפסיכיאטרית שלי אמרה שהיא חושבת שאני "קצת" גבולית... כלומר לא במידה חמורה. אני בת 23 כפי שציינתי ומעולם לא הייתי במערכת יחסים עם בני המין השני. ההתעניינות שלי במין החלה לפני כשנה ומשום מה מצאתי את עצמי נמשכת ליחסים בעלי אופי של שליטה, בדסמ וכ'.... אני מדברת כרגע הרמה התיארוטית בלבד כי בפועל איני פעילה מינית ... בכל אופן, עשיתי מחקר קטן משלי על BPD ויש הרבה דברים שאני מוצאת אותם נכונים והרבה שלא..... למשל הצפות רגשיות מאפיינות אותי, שימוש בכאב פיסי כדי להקל על מועקה פנימית, תחושת זהות לא מגובשת, המון המנעות, בעיקר מקרבה אינטימית.... יש לי רשימה ארוכה של בעיות ואני לא בן אדם מסתגל כ"כ... והכעס והתוקפנות שבי הם לחלוטין מופנים כלפי עצמי, לעולם לא החוצה, ויש לי המון שינויים מהירים במצב הרוח, אבל השאלה שלי היא מה הופך את זה לBPD? באותה מידה היא יכלה לומר שיש לי הפרעות במצב הרוח ולא הפרעת אישיות..... נכון שהעיסוק הוא בתווית וזה לא הכי אפקטיבי עכשיו, אבל בכ"ז מעניין אותי לדעת למה היא אמרה את זה...... אני אדם שקשה לו, לא אדם שקשה להיות איתו..... יש הבדל לא?

אין לי ידע רב בנושא הפרעות אישיות, אבל אני דווקא מסכימה איתך בחלק שאת כותבת שזה נראה לך לא מאד אפקטיבי כרגע לאבחן. יש לך מודעות למצב שלך ולמה שקורה לך, ולכן השאלה שנראית לי הכי חשובה היא האם הטיפול עוזר לך, האם את מרגישה שיפור, האם יש לך ראייה של העתיד שבו את יותר טובה לעצמך. זה נראה לי העיקר. אבחנות טובות במידה ואפשר להשתמש בהן, וגם אז הרבה פעמים הן פועלות לקבע אדם, במקום לעזור לו לפעול. האם הטיפול הפסיכיאטרי שלך כולל גם שיחות? האם את מרגישה שאת מתקדמת? אגב, לא מזמן ניתנו כאן הפניות לקבוצות לטיפול בהפרעות אכילה. (בדיונים קודמים). אולי להצטרף לקבוצה כזאת יוכל להועיל לך ?

הי אני ולילה מכיוון שעסקתי די הרבה בהפרעת אישיות גבולית (בעיקר אצת עברייניות, אבל העיקרון המנחה זהה) , אני רוצה לומר לך שפסיכיאטרים רבים שאינם יודעים מה בדיוק הבעיה, אינם רואים תגובות חיוביות במיוחד לטיפולים שונים, מתייגים את המטופל פעמים רבות כסובל מ BPD או העדינים שבהם - מקווים גבוליים. אני , בניגוד ללילה (שמתעלמת ממני....) חושבת שאבחנה נכונה הוא השלב הראשון לטיפול נכון. בשום אופן לא אבחנות שלך את עצמך. יש ב DSM את האבחנה המבדלת, אם תרצי אכתוב לך, אבל בכל מקרה כדאי לברר עם המטפלת שלך מדוע הגיעה למסקנה הזו. אם אינך מרוצה, תפני לרופא אחר, אפילו לשיחה חד פעמית. אם תרצי המלצה לרופא טוב שעוסק בכך, אתן לך. אפרת

שלום אישית יש לי התנגדות לשימוש הנפוץ מידי באבחנות פסיכיאטריות של הפרעות אישיות. הפרעת אישיות גבולית היא ביטוי רחב שמכניס לאותו סל סוגים כל כך שונים של אנשים עד כדי כך שמשמעות האבחנה הולכת לאיבוד. אני מציע לך לא להיתפס לנוחיות שיש בהגדרה כזו של האישיות שלך ולנסות להעמיק בבעיה האישית שלך שאיתה את מתמודדת. אם הקריטריונים להפרעת אישיות גבולית מתאימים לך במידה כזו או אחרת נצלי אותם כדי להבין יותר טוב את עצמך. עם זאת, כדי לעשות שינוי תצטרכי להיכנס לתהליך של טיפול פסיכולוגי ולגעת בכל המרכיבים הללו ובהשפעה שיש להם על החיים שלך. עזבי את התוויות. נסי לבדוק מה יש בתוך הקנקן. בברכה ד"ר אורן קפלן

מסכימה לחלוטין עם לילה, האבחנה אינה רלבנטית ולא צריכה להעסיק אותך אפילו ל שנייה. רופאים המון פעמים זורקים לאוויר אבחנות, גם שגויות, בלי להבין שבכך הם סתם גורמים נזק מיותר. אין לכך שום חשיבות, מוטב תעסקי בעיקר. (יש אגב הרבה קווים דומים למשל בין אישיות גבולית לאישיות הימנעותית).

יו, את הראשונה שאמרה את זה - יש הרבה קוים דומים בין אישיות גבולית להמנעותית ... ואני באמת נמנעת מהכל, ממש הכל......אם היא הייתה אומרת "אישיות המנעותית" זה לא היה מעורר אצלי סימני שאלה..... לא שהתויות עוזרות כמו שאמרו קודמיי.... אבל סתם מעצבן חוסר הדיוק הזה של פסיכיאטרים....

דר קפלן היקר, שאלה חשובה לי אליך - אבקש תשובה מהירה אם תוכל. יש לנו שני ילדים. הגדול כמעט בן שלוש והקטנה בת חצי שנה. אתמול בעלי התוודה בפניי שאין הוא מרגיש שהוא אבא וזה קצת מפחיד אותי. הוא באמת אדיש לילדים וזה משגע אותי. הילד לא רוצה להישאר לבד במחציתו ואני פוחדת להשאירו לבד עם הילדים. האמת שאני יכולה להבין מאיפה זה בא, הוא גדל עם אמא שמאוד הזניחה אותו ואבא שעזב את הבית בגיל מאוד צעיר. נראה לי שהוא מגלה קצת סימני מצוקה בנושא. האם עליי להמליץ לו ייעוץ ושיחות עם פסיכולוג?? מה היית מייעץ לי???. אשמח לשמוע את אבחנתך תודה רבה לי

לי שלום אני חושב שעדיף היה שתפנו בשלב ראשון ביחד לייעוץ כהורים. בהמשך אולי יומלץ לו לעשות שיחות בנפרד, אבל כעת זה נראה לי יותר מתאים. הסיבות העיקריות הן שהורות היא דבר זוגי והאיזונים שביניכם נותנים את התמונה המלאה, וכן שלא בטוח שהוא יוכל לראות דברים מסוימים שאת תוכלי להאיר מתוך זוית ההסתכלות שלך. עצם המודעות לבעיה היא כבר התקדמות חשובה ונראה לי שפניה לטיפול עשויה לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מעונין ללכת לסדנא של אנשים שסובלים מחרדה חברתית התוכל להמליץ לי על סדנאות? בתודה עמית

עמית שלום אין לי כרגע כתובת מתאימה. כדאי להתקשר למרפאות ומכונים לפסיכולוגיה באזור מגוריך ולבדוק היכן מופעלות סדנאות כאלה. לצערי זה לא מאוד נפוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

בכל מרפאות החרדה שמחוץ לבתיהח גהה שלוותא ואיכילוב פועלות סדנאות כאלה. לפרטים כנס לאתר חרדה חברתית.

שלום ד"ר קפלן. לפני כיומיים שלחתי לך מייל תודה + בקשה. עד כה לא זכיתי למענה. האם המייל הגיע אליך? ראיתי בפורום שגם פונה אחר שלח לך מייל באותו יום, וכתכת לו שלא הגיע אליך דבר באותו יום. אם המיין שלי לא הגיע, אנא יידע אותי, ואשלח שוב. אם בחרת שלא להתייחס אליו, אקבל ואבין, אך יידע אותי שהוא אכן הגיע, וזאת הסיבה לחוסר המענה. תודה רבה, נילי.

נילי שלום, לא קיבלתי את המייל.

שלום לכולם, אני מטופלת אצל פסיכולוג מעולה ומאוד מרוצה, העניין הוא שהטיפול מאוד יקר ואני סטודנטית, אני מעוניינת לדעת כיצד ניתן להשיג מימון לטיפול. האם אין הכרה רפואית / חברתית כלשהי במוסד הזה? חשוב לציין שכבר ניסיתי את כל הדרכים הזולות - טיפול דרך האוניברסיטה (זאת היתה טראגדיה אמיתית), ניסיתי גם לפנות לקופ"ח (לא נעניתי בחיוב). אשמח אם מישהו כבר פתר את הבעיה הזאת יותר טוב ממני ומוכן לחלוק איתי את הפתרונות שיכולים לסייע לי. תודה, לו

שמצבך העגום קשור לתסביכי ילדות שקשורים כמובן אליהם, ולגרום להם לרצות לממן לך את הטיפול... P: אני לא רצינית כמובן, אבל בהתאם לצורך יש גם מקום לקבל לפעמים סיוע מהמשפחה.

לו שלום הפתרון של פניה למשפחה נראה לי גם הסביר ביותר. לצערי אין כיום דרך למממן את הטיפול בעזרת קופת חולים ודרכים אחרות. אפשר לעלות את זה גם בטיפול עצמו ואולי לפסיכולוג שלך תהיה הצעה כלשהי. איך שלא יהיה, זה נושא חשוב לשיחה במפגשים גם אם אין לו פתרון קונקרטי, מאחר והוא משפיע על הטיפול וגם התהליכים סביבו קשורים בוודאי לנושאים בגללם פנית לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מזה שנים רבות מסטרס אורך חיי דחוק מאד מזה שנתיים אני משתמשת בכדור נגד דיכאון 75 מג ליום וונלה רציתי לדעת מה אוכל לעשות כדי להפחית במעט מהסטרס למרות שניסיתי להוריד מעצמי דברים ועל איזה טיפול טבעי תוכל להמליץ לי או לחילופין טיפולים כמו מסג ואחרים אודה לך על תשובתך .

טאי-צ'י זה דבר נפלא. גם יוגה יכול להיות טוב. אני חושבת שבשתי השיטות, למעשה במיוחד ביוגה (בטאי-צ'י הדגש הוא אחר) יש הרבה חשיבות לנשימה. ואני חושבת שהקשר בין נשימות לרגיעה הוא מאד אינטואיטיבי. שיאצו היא שיטת טיפול במגע - מעין מסג' אבל עם עקרונות ופילוסופיה אחרת מאחוריו, שבה גם יש חשיבות לרגיעה של המטופל, וגם יש מודעות לנשימה... אגב, שאלה אחרת היא ממה נובע הלחץ. האם זה מנסיבות חיים ברות שינוי או ממשהו פנימי או משילוב. בכל מקרה תמיד דברים הם שילוב, אבל שווה לחשוב איך את יכולה לשנות את המצב כך שיהיה יותר מתאים עבורך (את המצב החיצוני, הפנימי או את שניהם).

כדור וונלה במינון שאת לוקחת- זהו מינון נמוך.

נועה שלום בתחום התרופתי אני מציע להתייעץ בפורום פסיכיאטריה. לגבי פעילויות רצוי קודם כל שתהיי בטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לפרוק חלק מהמתח וגם ללמוד כיצד להפחיתו ולהגיע למצב מאוזן יותר. מבחינת פעילויות, כל דבר ספורטיבי עשוי לעזור, החל מהליכות, אופניים ועד יוגה וכו'. לבסוף, כדאי לקנות קלטת עם ספר שמלמדים הרפיה עצמית. זה עשוי לעזור ולתת לך כלים להרגעה עצמית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, דר' קפלן. בעייתי היא כזאת: (קצת מורכב) אני סובלת מבעיה קשה של חוסר פרגון וצרות עין באחרים. איני מסוגלת לפרגן לאחרים. איני מסוגלת לשמוח באמת בשמחתם ובהצלחתם. ההיפך, לעיתים אני מייחלת לכשלונם. אני ממש מקנאה בהצלחתם של אחרים. התחושה הזאת מציקה לי עד מאוד. הייתי רוצה לשמוח באמת ובתמים בהצלחתם של אחרים, אך איני מצליחה. אני חושבת שחלק מהבעיה נובע מחוסר מיצוי עצמי. למרות שהנני בוגרת תואר ראשון (פסיכו') ותואר שני (ניהול) - אני מרגישה לא ממוצה. לא מסופקת, ולמעשה, מרגישה שלא למדתי באמת את מה שאני רוצה. הבעה היא שהסיכוי שלי ללמוד או להתקבל למה שאני רוצה הוא די נמוך כיום, וגם כמעט בלתי אפשרי (הן כלכלית, ובעיקר מבחינת תנאי הקבלה). אחרי הכל, אני כבר בת 35, בעלת משפחה וכד'. איני עובדת כבר מספר שנים, כי איני מוצאת ענין ממשי בעבודות בהן עבדתי. אילו נשאלתי כיום "מה הייתי רוצה להיות ?" הייתי משיבה ללא היסוס "רופאה". אך שוב, סיכויי להגשים משאלה זו קלושים ביותר. מאידך, גם איני מצליחה לוותר על משאלה זו. וכך, אני ממשיכה להסתובב בעולם חסרת מעש, חסרת הגשמה אישית, מיואשת מקצועית, ומלאת תסכול, ובעיקר קנאה באלו שכן מגשימים את חלומותיהם. איני מצליחה לפרגן הם, ורק מייחלת לכשלונם. מה עושים ??? מה עושים במצב שבו הגשמת המשאלה האישית רחוקה, ומאידך תחושת התסכול, והאכזבה העצמית הולכת וגוברת. וכך גם הקנאה במצליחנים למיניהם.... אנא, רעיונות, מאמרים.... ת-ו-ד-ה !!

האמת, אפשר לקנא בך, על שאת מסוגלת להודות בזה, את במקום מאוד מודע יש ככ הרבה שלא מסוגלים לפרגן ואפילו לא מודעים לכך לא כל שכן להודות בכך. האם זוהי לא התחלה?

המודעות הזאת עדיין לא עוזרת לי. לא עוזרת לי לוותר, באופן שלם, על חלום ההגשמה. ומאידך, לא עוזרת לי להגשים את עצמי. וכמו שאמרתי, בשורה התחתונה, אני לא מוגשמת ולא מסופקת, ומרגישה די "כלום" בשטח המקצועי. (שלא לומר גם חרדה מהעתיד...). אני מניחה שלעובדה זו יש חלק ניכר בקנאה ובהעדר הפרגון. אבל זה לא מסתכם רק בכך. אני כל-כך מקנאה ולא מפרגנת לאנשים מסויימים שאני ממש מעדיפה לנתק איתם קשר. כי אני מרגישה כל-כך "לא יוצלח" לידם.... לדוגמא: יש לי חברה רופאה. ממש לא הצלחתי לשמור איתה על קשר והעדפתי לנתק איתה כל קשר בגלל שהיא מצליחה, מרויחה, מתקדמת, ואני לא.... אנשים כאלה משקפים לי כמה אני "לא" והם "כן", ואני לא מסוגלת לפרגן להם, לאהוב אותם, להעריך את עצמי בסביבתם. וזה קרה עם חברים נוספים, אגב.... זה משגע אותי !

שלום אני מסכים עם דבריה של לילה שהקנאה היא מה שרואים על פני השטח אבל היא לא המקור לבעיה. את מתוסכלת כיום מאורח חייך המקצועיים ויתכן מאוד שגם זה עדיין הקליפה החיצונית של מה שמציק לך באמת מבפנים. אני חושב שכדאי לך לעשות בירור רציני מה קורה ומה היית רוצה לעשות הלאה. רכשת תארים אקדמיים ואת מרגישה שאינך ממצה את עצמך. הכמיהה להיות מה שאינך מספרת הרבה, אבל לא בהכרח על כך שהרפואה אכן מתאימה לך מבחינה אישית. זה בד"כ יותר מה שלא הישגת ואיננו אפשרי מאשר מהות הדבר עצמו. ההשכלה שלך רחבה וייחודית, למדת פסיכולוגיה וניהול וכל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפניך. השאלה מה את מתכוונת לעשות הלאה והאם תתני לתסכול לאכול אותך מבפנים ולקלקל לך את החיים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אם את רוצה להתמקד בהיבט המקצועי כדאי אולי לפנות לפסיכולוג תעסוקתי לאבחון רציני. בכל מקרה, ההחלטה "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה" יכולה להתגלות כתהליך ארוך ולא כהחלטה מקומית ומהירה. בהנחה שתוחלת החיים כיום מעל 80 שנה והיא גדלה בערך בשנתיים בכל שנה אז יש לך עוד כ 70 שנה בממוצע לעשות עוד המון דברים. כמעט הכל פתוח בפניך, עכשיו נשאר לדעת מה באמת את רוצה ואני לא חושב שהכל יהיה קשור לפתרונות מעשיים שנמצאים בחוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת ה-5 אוכלת חול ונייר טואלט ואף הקיאה מכך. פניתי לפסיכולוגית, אך בינתיים רציתי לדעת האם מדובר בסינדרום פיקה, והאם יש משהו מיידי שאני יכולה לעשות.

לאמא המודאגת שלום אי אפשר לעשות אבחון שכזה באינטרנט. אני מציע שתתייעצי גם עם רופא ילדים ותבקשי ממנו בדיקות דם. סינדרום פיקה הוא נטייה לאכול דברים שקשורים לחוסר בסידן או חומרים חיוניים אחרים לגוף. לכן הבדיקות הגופניות רלוונטיות, למרות שיכולות להיות לתופעה סיבות פסיכולוגיות והן בד"כ יותר נפוצות מאשר הגופניות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מצב שבוא אדם נכנס למה שנקרא "שביזות" כי יש לו כמה התמודדויות שקצת קשות לו רגשית, מן הדחקות שאין מקום עוד להדחיק או שהוא מרגיש שהוא חייב להתמודד עימן- האם מצב זה חייב להיקרא דיכאון? או שמה מדבר בסך הכל על שביזות בגלל תקופה מאתגרת? אדם שעמוס לו נורא רגשית וקשה לו להרים את עצמו ולבצע דברים שמאתגרים אותו רגשית בשלב זה של חייו.

שלום לא כל "שביזות" היא דיכאון ויש תחום אפור. הנקודה המרכזית היא שלא צריך להגיע למצבים של דיכאון עמוק כדי לטפל בבעיה. השאלה המרכזית בעיני היא מידת הפגיעה באיכות החיים, ובמידה וישנה כזאת כדאי לעשות משהו לגבי זה. רצ"ב קישור למאמר על דיכאון כולל כלים לאבחון עצמי http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

...Hello Oren First of all,I'm sorry for writing it in English, but this my keyboard right now,and I really want your advice.So I'm 18 years old AND living in Israel, A few months from now I'll join the army.month ago I met a girl in a party, and it seems like everything going great.but(here comes the problem)in the end of the third date, she told me that she would'nt have time 4 me and 4 no one else...in the "near future"(a year)because her special duty in the army. 2 days after the bloody meeting she got her first pair of uniform(she joined the army), AND I got deppression(a big one).from then I called her 3 times,and she was still talking about"times problem".Altough I said:" we can find our way" 'n' all this sheet, she wasn't convinced.My question is :do u really think it's a "times problem" OR just a nice way for her telling me "no".I forgot to tell that the last 3 calls were mine(she didn't call).Do u think it's clever to stop calling?will she call me if I interested her ?I think I did my best to show her that I want her,maybe now it's her time? u are probbably asking yourself" what the hell he runs after her like a confusing chicken" , so really last thing:"I'm in love". thank u 4 your listening . Roy

לדעתי זה בכלל לא משנה מה הסיבה שהבחורה לא מעוניינת. היא אמרה לך מספר פעמים שאיננה מעוניינת ואתה צריך לקבל זאת. כל נסיון נוסף מצידך ליצור איתה קשר נראה מגוחך בעיניה מביך ומטריד. כדי למנוע מעצמך אי נעימויות מוטב שתתמודד עם האכזבה מאשר להגביר את התיסכול ע"י נסיונות שכנוע והתקשרויות. בגילך הצעיר עוד נכונו לך הרבה אהבות ואכזבות. שיהיה בהצלחה.

מהתיאור שלך נשמע לי שמסיבה כלשהי לבחורה שאתה אוהב אין ממש רצון להכנס לקשר מחייב איתך. אולי זה קשור להרגשה שלה כלפיך, ואולי זה קשור באמת לכך שהיא מרגישה עסוקה ורוצה להיות לגמרי בתוך התפקיד שלה. זה לא ממש משנה מאד מה הסיבה המדוייקת, והרבה פעמים אדם גם לא יודע עד הסוף. כמו שאתה לא יכול להסביר בדיוק מה בה "עושה" לך את זה, אולי גם היא לא יכולה לתת דין וחשבון שלם לגבי הסיבה שהיא מרגישה שזה "לא". בסופו של דבר אדם מחליט החלטה על סמך אינטואיציה כלשהי - ובתוך האינטואיציה הזאת יש אינטגרציה של הרבה דברים. יכול מאד להיות שהעובדה שהיא במקום אחר, ושקועה בתפקיד שחשוב לה משפיעות עליה. אני מקווה שתתאושש בקרוב, ושלמרות התחושה שאתה מאוהב בה, תצליח לחזור לשיגרת חיים. כל אחד חווה בחיים התאהבויות (לפחות כך אני מקווה עבור כל אחד) ואני מכירה מאד מאד מעט אנשים שלא חוו את כאב הלב שנובע מאהבה שלא מתממשת, ומאהבה חד סיטרית. ויש גם כאב שנובע מאהבה שהתממשה ובסופו של דבר מסתיימת בפרידה. יש הרבה כאב, זה נכון. אבל מתאוששים, והאהבות שבאות אחר כך אינן בהכרח פחות חזקות, אמיתיות או מסעירות. אבל אם הן הדדיות, זה כמו למצוא זהב. תשמור על עצמך. תבלה הרבה עם חברים שאוהבים אותך ותעשה דברים שגורמים לך להרגיש טוב עם עצמך. :)

רוי שלום אינני יודע לומר לך מה עובר לאותה בחורה בראש, מה שברור הוא שכעת לפחות היא איננה מעוניינת בקשר. אתה יכול להמשיך ליצור איתה קשר בצורה כזאת או אחרת, ומן הסתם יש סיכוי כלשהו שהיא תשנה את דעתה, והשאלה היחידה היא כמה דחייה אתה מוכן לספוג וכמה אתה נפגע מכך. אתה חש מאוהב, אולי גם הגיוס המתקרב שלך משפיע ומלחיץ ובשל כך מגביר את עוצמת הסבל מכל העניין. אני לא חושב שאתה יכול באמת לדעת כרגע מה הסיבה האמיתית שהיא לא מעוניינת. זה בהחלט רלוונטי לחשוב מה הדליק אותך כל כך באותה בחורה והאם חלק מהמשיכה היא העובדה שהיא לא מעוניינת ואינה ברת השגה. ללב שבור אין פתרונות מיידיים, הזמן בוודאי עושה את שלו ואני לא חושב שיש לי טיפ מבריק שיוכל להועיל באופן מיידי. בתקופה כזו חשוב להיות עסוק, לנסות לקבל תמיכה מחברים ומשפחה והכאב ידעך ככל שהזמן יעבור. בברכה ד"ר אורן קפלן

Probably I am too naive

סיימתי תיכון לפני חודשיים. מאז אני עבדתי למשך שבועיים- זו הייתה עבודה זמנית. אחר כך המשכתי לחפש ולא מצאתי. עד שממצאתי עבודה שעוסק בטלפון-סקרים. התפטרתי על היום הראשון כי הבנתי שזה לא בשבילי הרגשתי ממש לחוצה ושרע לי. אני שונאת את זה שאין לי מה לעשות עד הגיוס שלי לצבא!!! אני מרגישה שאני בתקופה מוזרה ואני לא יודעת איך לצאת ממנה. לפנ יומיים הייתי במצב ממש לא טוב אפילו לא רציתי לקום מהמיטה כי הרגשתי כמו בדיכאון..מה לעשות?

שהרגשתי ממש לא בנוח במקום העבודה החדש-למרות שזה היה ליום אחד. הרגשתי לא טוב כאילו שזה לא בשבילי העבודה הזאת, כמו תחושת מחנק וממש רציתי רק לצאת,לברוח משם. ועכשיו אני מרגישה אשמה על זה שהתפטרתי ושאין לי מה לעשות. אתם חושבים שזה נורמלי להרגיש ככה?

שהרגשתי ממש לא בנוח במקום העבודה החדש-למרות שזה היה ליום אחד. הרגשתי לא טוב כאילו שזה לא בשבילי העבודה הזאת, כמו תחושת מחנק וממש רציתי רק לצאת,לברוח משם. ועכשיו אני מרגישה אשמה על זה שהתפטרתי ושאין לי מה לעשות. אתם חושבים שזה נורמלי להרגיש ככה?, אף פעם לא קרה לי דבר כזה..

אני חושבת שהמעבר מבית הספר, למצב שבו אין שום מסגרת הוא לא קל. ואולי את קצת שופטת את עצמך כאילו את כבר מבוגרת, כשבעצם את עדיין נערה. אלה הם בוודאי הנסיונות הראשונים שלך ב"שוק העבודה", בעולם של מבוגרים ולא בני נוער, ואני יכולה לדמיין שיש מצבים מפחידים ומאתגרים במיוחד בפעמים הראשונות שמתחילים לעבוד ממש. גם לאדם מבוגר לא קל הרבה פעמים להשתלב בעבודה חדשה, והרבה פעמים הדחף הוא "לברוח" ולעזוב, ואז צריך למצוא את הכח להתגבר, להשתלב. אני חושבת שאת לא צריכה לבקר את עצמך בצורה כל כך קשה. אולי בפעם הבאה שתמצאי עבודה תצליחי להתמיד בה, ואולי היא גם תתאים לך יותר.

ד"ר קפלן שלום רב(: עברתי מספר ארועים קשים במהלך 8 שנים אחרונות כגון: גילוי חייו הכפולים של הבעל, גרושים סרטן שד, אם שנפטרה לי בידיים לאחר שסוף כל סוף הבנו שאפשר גם אחרת, שכלתי אח בפיגוע ועכשיו אני מחלימה מתאונת דרכים (מה עוד צריך בן אדם כדי לרצות להמשיך הלאה ???) הרגשתי שאני עומדת לשקוע בדכאון והחלטתי להעזר בטיפול תרופתי לאחר שהרגשתי שיעוץ פסיכולוגי לא מועיל (הגעתי למצב שלא היה לי כח לגרור את עצמי מהמיטה, ללכת לעבודה, לתפקד כאם, כחברה וכאדם חברה בכלל, התנהלתי ביום-יום על "טייס אוטומטי"... ) התחלתי טיפול בכדורי "ציפרלקס" (במהלך שלשת החדשים האחרונים). ההרגשה השתפרה פלאים, נעלם הדכאון, חזר התפקוד החברתי,בקיצור החיים שוב מחייכים אלי למרות הכל אך "אליה וקוץ בה...": הדיכי התחלף בהתקפי כעס, זעם מתישים. אני חוששת להחליף את התרופה משום שתופעות הלוואי בתחילת נטילתה היו די קשות ולהפסיק אני גם חוששת משום שמזמן לא חוויתי הרגשה כל כך טובה ואופטימיות למרות הארועים בחיי. אנא עזרתך, מה לעשות?? אולי זה משהו הורמונלי? ( אני בת 46) אשמח לתגובה מהירה, האם התופעה זעם במקום דיכאון במהלך טיפול בתרופה זו, מוכרת? תודה וברכה m e

שלום שאלתך נוגעת בעיקר לטיפול התרופתי ובנושא זה כדאי שתפני לפורום לפסיכיאטריה. חשוב שכל מקרה שתפני לרופא המטפל בך ותקבלי את חוות דעתו מאחר וכאן נדרשת ההיכרות האישית ולא רק היכרות עם התרופות ותופעות הלוואי שלהם. זה ברור שכדאי שתמשיכי בתקופה הקרובה בטיפול תרופתי שיתמוך בתהליך השיקום שעשית. לאור הדברים הקשים כל כך שעברת אפשר להבין את הדיכאון ובהחלט מרשים השינוי שקרא מאז. למרות שהטיפול הפסיכולוגי לא היה יעיל עבורך קודם, הוא עשוי להיות חיוני ביותר דווקא כעת אחרי השיפור במצב כדי להתארגן הלאה ולמנוע התדרדרות. בשיא הדיכאון טיפול פסיכולוגי יכול לעזור באופן מוגבל, אולי כתמיכה מסוימת אבל נדרשות התרופות. יעילותו של הטיפול הפסיכולוגי מתחילה דווקא כאשר התרופות מתחילות לעזור ולכן אני מציע לך לחפש שוב מסגרת פסיכולוגית מתאימה במקביל לטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שאני רוצה להסביר משהו ואני צריכה רק שתעזור לי לנסח אותה . אנסה לתאר אותה. הבעיה היא שכל דבר עם משמעות גורלית כזו אני דוחה וצריכה זמן להתכונן . למשל אם צריך לערער בבתי משפט או לבקש תביעה כדי לעמוד על הזכויות שלי אז אני דומה וזה נמשך שנים על גבי שנים שאני בכלל לא תובעת ולא מערערת. ואם צריך לשלוח מכתב לחברה שלי אין לי בעיה אבל אם אני צריכה לשלוח מכתב לדבר גורלי כמו תלונות הציבור או למבקר המדינה אז אני לא מסוגלת אני פוחדת שבפניה הראשונה שלי אשכח לציין כמה פרטים ואחר כך בשלבים מאוחרים יותר אגיד אותם ואז יגידו עלי שאני שקרנית וממציאה . הבעיה הזאת היא לא בענין ספציפי אלא בכל תחום ובכל מסגרת בחיים שלי והבעיה הזאת רק גוברת . בבקשה מה שאני מבקשת זה רק לכתוב את הדברים האלה בצורה שאנשים פשוטים יבינו אותי . כי אתה בטוח הבנת . לאחרים אני צריכה להסביר והם לא מבינים את הכוונה שלי. בבקשה תעזור לי במילים לכתוב מה קורה לי.

מיכל שלום מה שאת מספרת הוא שדווקא בדברים קריטיים וחשובים לך עד נוטה לדחיינות. בד"כ מצבים כאלה נובעים מתוך חרדה. כאשר יש משהו משמעותי החרדה עלולה להציף והראש מתמלא בדאגות על מה יהיה וכיצד הדברים יסתדרו. אחד הפטנטים היעילים ביותר כדי להמנע ממצבי החרדה הללו הוא פשוט לדחות את הקץ. אם את לא עושה אין חשש שזה יקרה וכך אפשר לברוח מהלחץ. ברור שיש לזה גם מחיר, אבל זו תגובה הישרדותית וההגיון כאן איננו המרכיב העיקרי שפועל. במידה וזה קורה הרבה ומשבש לך דברים בחיים אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם זה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה בלתי מזוהה שאני עולה עליה בזמן שאני באינטרנט ויכולה לתאר אותה אבל היא בעיה שמתבטאת גם בתחומים אחרים של חיי. הבעיה היא שכשאני למשל גולשת אז אני קופצת מדף לדף קוראת קצת פה וקצת שם אבל לא יכולה לקרא את אותו דף במשך הרבה זמן אני חייבת לקפוץ . זה לא שאני לא יכולה לקראת דף הרבה זמן אני כן יכולה הבעיה שאם אני לא קופצת אז אני נרדמת. כאילו שהקפיצות מנושא לנושא משרתות את המשך העירנות מבטיחות את המשך העירנות שלי. זו בעיה אחת. בעיה אחרת שיש לי היא שכשאני עושה משהו כמו לראות טלביזיה, קריאת עיתון אז אני חייבת לתופף עם אצבעות כף הרגליים או אצבעות כף היד. איך קוראים לתופעה הזאת של הוזזת הגפיים ?

שקמה שלום את מתארת סידרה של סימפטומים שלא חייבים לקבל כותרת אחת בלבד. נשמע שיש סוג של תזזיתיות או אי שקט שתוקף אותך וגורם לך לקפוץ מדבר לדבר ולהגיב בתנועות של מתח. כל התופעות הללו הם רק סימפטומים, הם לא הבעיה עצמה. רוב הסיכויים שאת אוגרת בתוכך סוג של מתח אליו את מגיבה. קשה לדעת האם זה המקור או שגם לזה יש עוד מקורות כמו למשל הפרעת קשב או חרדה. אם את מרגישה שזה מאפיין משמעותי של החיים שלך ואשר פוגע בסופו של דבר באיכות החיים שלך, פני לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בת 25, סובלת במשך שנים מדמיונות וניתוקים ביום ובלילה. הדמיונות כל כך חזקים עד שלפעמים הם נהפכים למציאות, מבחינתי. ואז אני מספרת ת הדמיונות לאנשים בסביבה, כאילו שמדובר במשהו מציאותי. לדוגמה: שאני חולת אפילפסיה, ולא רק שסיפרתי זאת אלא גם ממש 'בצעתי' התקף אפלפתי לפני מספר אנשים. או פעם חשבתי שאני אדם גדול המדבר עם האלוקים. בתקופה הזו הייתי ערה בלילות, מתפללת, ורואה, כביכול, אנשים צדיקים שנפטרו לפני שנים, רואה אותם ומדברת איתם. וכאן אני רוצה להדגיש שאני מתפקדת, ברוך ה', ועובדת כמורה בבית ספר ומצליחה. שלא תחשוב שמדובר באחת שלגמרי מנותקת מהמציאות. אלא, כשאני הייתי אדם גדול בעיני, זה היה רק לפני משפחה מסוימת. או אם דמינתי שאני לא רואה טוב ועוברת ניתוח בעינים בבי"ח תל השומר, היו רגעים שנכנסתי לתוך זה והרגשתי ממש כאילו אני לא רואה וספרתי לבן אדם אחד על כך שאני בבי"ח ואיתו דיברתי כאילו עברתי את הניתוח ממש , אבל באותו יום יכולתי לדבר עם מישהו אחר כרגיל. היו תקופות שהייתי ממש ללא שליטה וחשבתי, דיברתי ועשיתי דברים הלקוחים מהדמיון במציאות, אך כיום יש לי שליטה חלקית, עובדה שאני עושה זאת בזמנים מסוימים ולאנשים מסוימים. אני מטופלת בכדורים: רידאזין - כדור 1, ולוסטרל - 2 כדורים ליום. וכן מטופלת אצל פסיכולוגית וביחד אנו עובדים על העלאת ביטחון עצמי, על הבנה מה הגורם למחשבות , אילו סוגי מחשבות יש לנו וכיצד ניתן לנסות להפחית את המחשבות למינון נמוך.היא טוענת שלבעיה שלי קוראים דיסוציאציה-התנתקות מהמציאות. ובאמת דבר זה קורה לי לפעמים שטוב לי ואין לי צורך ביותר תשומת לב ואני באמצע מסיבה עם חברים או עם אחים ואז פתאום מגיעות המחשבות והדמיונות ואני עוברת לי לעולם אחר, כשעדין אני שומרת קשר למציאות, כך שאם מישהו יקרא בשמי אני אשמע אותו. אבל יש לי כמה שאלות שלא מובנות: 1. אם אני אומרת זאת לאנשים מסוימים או בשעות מסוימות, זאת אומרת שכן יש לי איזו שליטה בנידון, ואז זאת אשמה שלי. אני אשמה בזה שאני מספרת שקרים. 2. ואם אני אשמה, אז אני שקרנית. ואז אני לא אוכל לישון כיון שבסך הכל במשך החיים אני טיפוס מאד מאד אמיתי ודיקן. משתדל. 3. למה לבני אדם מסוימים אני מתנהגת או מדברת בצורה אחת ולאחרים באופן שונה? אלו שאלות שמטרידות אותי מאוד מאוד מאוד. בפרט בזמן זה שאצלנו, הדתיים, מקובל לחזור בתשובה ולהשתדל להיות טובים יותר לקראת יום הדין, ראש השנה, הקרב ואז אני אוכלת את עצמי, (אני טיפוס עם המון יסורי מצפון וביקורת עצמית) כי אני אשמה בכל מה שעשיתי, ששיקרתי על בני אדם או הדאגתי אנשים בחינם וכדו'. מקווה שהבנת את המצוקה שלי. אשמח מאוד לקבל תשובה בהקדם. תודה רבה מראש! מלי

מלי שלום נשמע לפי דבריך שאת מתמודדת באומץ ובנחישות בתופעות שקורות לך ומשבשות את החיים שלך. זה ברור שכל מה שאת כותבת בו חייב לעלות בטיפול הפסיכולוגי בו את נמצאת ושם תתמודדי עימו. הדבר שבולט לי ביותר ממה שאת כותבת זה תחושות האשמה והייסורים שאת מערימה על עצמך. כאילו אין מספיק סבל במה בסיוטים ובהתמודדוית האחרות שאת צריכה גם להוסיף על זה את האשמה שזה מה שקורה לך. זה לא קל לעשות שינוי, אבל אולי אם תצליחי לקבל את עצמך קצת יותר באופן שלם, עם המצב המורכב בו את נמצאת ועימו את מתמודדת, אולי יהיה בידיך קצה חוט גם לשינויים נוספים. דיסוציאציה היא תגובה מסוימת לטראומה, בין אם את מזהה אותה כאירוע מסויים, בין אם זו תקופה בחייך, ובין אם תהליך שאי אפשר לזהות אותו, לפחות כרגע. אחד הדברים עצובים לגבי קורבנות של טראומה היא האשמה שהם לוקחים על עצמם על מה שקרה להם. האשמה עוזרת להרגיש שהיה משהו עם שליטה במה שקרה. אם את לא אשמה לחלוטין זה אומר שאת היית חסרת אונים לחלוטין ולא יכולת לעשות כלום. בשיווי המשקל הזה בין להיות חסר אונים בלי שליטה מינימלית לבין להרגיש אשם על פוטנציאל השליטה שלא מומש, רוב האנשים מעדיפים את אופצית האשמה. כשמבינים את הדינמיקה הזו יש בד"כ נתיב חדש שיכול לעזור הן כדי להתמודד עם האשמה ויותר חשוב עם מקור הבעיה עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הפירוש של מאתגר ? והאם יש מצבים נפשיים שכל דבר נראה מאתגר ? מה בדרך כלל מאתגר את הנפש ? איך טקסט עם הרבה מלל כתוב יכול להפוך למאתגר ? איך מארגנים מידע כך שיהיה מאתגר ?

שלום האתגר הוא ביטוי למוטיבציה, וזו אחת התכונות האנושיות החשובות שמאפשר הישרדות. אדם ללא מוטיבציה שוקע לתוך דיכאון וחוסר תפקוד. עם זאת, אתגרים נוקשים וחריפים מדי, כמו גם נטייה לחפש אתגרים יותר ויותר רבים וקשים, גם זה עלול להיות בעיה. אינני יודע מה הרקע לשאלה אבל זה ההקשר המיידי שלפחות עולה לי כרגע כתשובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1.איזה התיחסות נפשית מקלה על הפנמה נפשית של טקסט ? למשל אתה קורא את המשפט הזה, ויש לך התיחסות נפשית מסוימת לטקסט שחלק מההתיחסות הנפשית הוא המצב הרוח שלך, אז איזה התיחסות נפשית לקלט (למשל לטקסט) מקלה על היכולת הנפשית לקלוט אותו, להקשיב קשב עמוק ומלא בעיקר להפנים אותו זאת אומרת להכניס אותו עמוק באופן שתוכל להגיב עליו ? 2. איזה צורת ארגון של מידע (למשל טקסט) יכולה להיות מופנמת בצורה מהירה וחזקה יותר לגבי תוכן המידע מבחינה נפשית ?

אמילי שלום אני מתקשה לענות על שאלה רחבה כל כך מבלי להבין את הרקע ומה באופן יותר ספציפי את רוצה להבין. הפנמה של טקסט קשורה מן הסתם למכלול של תהליכים קוגניטיביים החל מקשב, זיכרון, מצב רוח באותו זמן, מצב חברתי ועוד. אין צורת ארגון טקסט אחת נכונה, זה הכל עניין של הקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היית בטיפול? מתגנב בי החשש שלא. נא תשובתך הכנה . תודות.

גיורא שלום מדוע אתה חושש ומדוע חשובה לך תשובתי הכנה בנושא? מצטער על המעקף אבל השאלה שלך איננה כה טריוויאלית כאן בפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

גיורא תתבייש לך אתה חצוף

גיורא שלום אני לא יודעת אך זה היה לפני שנים , בהן למד הדוקטור , אבל עכשיו כל סטודנט לפסיכולוגיה חייב לעבור טיפול פסיכולוגי. אם אני לא טועה אז גם בשנת ההתמחות שלו. ההתקפה עלייך לא מוצדקת לעניות דעתי. השאלה פשוט מופנת ישירות לדוקטור וזה כמו ששמת לב, לא מקובל כאן. ולמי שכתב בשמו של דוקטור הידש היקר - מה השטיות האלו , אומנם חזרנו לשגרה אך אני מקווה שההודעה שלך תמחק.

באמת מאיפה באה השאלה? הגיוני שכן כיוון שאורן עוסק בטיפול ...

השאלה לא נראית חצופה, רק צורת ההתיחסות האישית/חברית מדי, קצת לא לעניין. אפרת

לגיורא ושאר הכותבים שלום אני בהחלט מודע לכך שהשאלה מעניינת, עם זאת אינני מתכוון לענות עליה באופן ישיר וקונקרטי. את הרקע המקצועי שלי אפשר לראות בכרטיס הביקור בפורום ואת גישתי המקצועית אפשר ל"קרוא" דרך התשובות. כל אחד רשאי מן הסתם להגיע למסקנות שהוא רוצה. אין ספק שכל פסיכולוג חייב לעבור תהליכים עמוקים של מודעות עצמית כדי להתמודד עם המקצוע והעבודה הטיפולית. האופן שבו זה קורה שונה בין פסיכולוגים שונים. הרי גם המונח "טיפול" הוא מאוד כללי. טיפול קצר מועד של 3 מפגשים הוא טיפול, הדרכה אישית של פסיכולוג יכולה להיחשב טיפול, כמו גם טיפול פסיכואנליטי של 10 שנים. האם תשובה של "כן" או "לא" היתה נותנת מענה לגיורא? לפי נוסח השאלה גיורא היה מוטרד ממשהו אחר לגבי תשובותי בפורום ולא לעצם רמת המודעות העצמית והאישית שלי, וגם זה לגיטימי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עומדת להתחתן באפריל הקרוב עם חברי מזה שנתיים. יש לנו אהבה ענקית, הדדית, בריאה עם המון הבנה וחום. לא חסר לי כלום. אני מוצאת את עצמי מתגרה מינית מפורנו לסבי, ממחשבה על מין לסבי, ולא מתגרה מלראות מין רגיל בין גבר ואישה. יחסי המין ביני ובין חברי התקררו ואנחנו שוכבים פחות וכשזה כן קורה אני קצת נגעלת מנשיקות ומכל העניין, ולא מתלהטת כמו בעבר כשרק הכרנו. רוב הזמן הוא מעוניין ואני דוחה אותו מעלי בתירוצים שונים של עייפות או חוסר חשק, ומעדיפה לספק את עצמי לבד באוננות. מצאתי את עצמי גם נמשכת למאלפת של הכלבה שלנו, לפני שגיליתי שהיא לסבית. האם עלי לברר את נטיותיי לפני שיהיה מאוחר או שאילו רק פנטזיות ושחיקה של הזמן שאנחנו יחד? אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בקשר להתקפי פאניקה עם אגורפוביה שבהם אובחנתי, ללא טיפול תרופתי, טיפול בהיפנוזה קוגנטיבי שעוזר, כבר שנה שלא היה לי התקף והשבוע שוב היה לי וגרם לי לחשוב שאולי הדבר קשור לבעיה. תודה על התשובה.

שיש עוד זמן עד אפריל הקרוב. לא כל כך קרוב. :) יכול להיות שיש לך נטייה מינית משולבת, ככה שגם נשים מגרות אותך. (אני אומרת גם, כי בכל מקרה את כותבת שכן נמשכת לחבר הנוכחי שלך בעבר, וגם שאת מאד אוהבת אותו). שאלה אחרת חשובה היא מה קרה שלאחרונה הקשר עם החבר נהיה פחות מספק, פחות רצוי. האם יחסי המין מנותקים מדברים אחרים שקורים ביחסים ביניכם? אפשר לחיות עם מידה של פנטזיות לסביות לא ממומשות, אבל נשמע לי שזה אפשרי רק אם במקביל יחסי המין שכן אפשר לממש הינם טובים באופן כללי, ורצויים על ידך. בכל מקרה, זה לא משהו שהיית יכולה להעלות גם במסגרת הטיפול הפסיכולוגי שלך?

נ. שלום משיכה לבן אותו המין הוא דבר טבעי למרות שרוב האנשים מדחיקים אותו. המשיכה הזו מתחילה בגיל די מוקדם ובמקביל מתחילה המשיכה לבן המין השני שמקבלת כמובן לגיטימציה הרבה יותר גדולה בחברה. עם זאת, עצם המשיכה ההומוסקסואלית איננה אומרת עדיין דבר על הזהות המינית ועל היותך לסבית. לפיכך בשלב ראשון היה טוב אם היית יכולה לקבל את החלק הזה שבך שנמשך לנשים בצורה פחות ביקורתית וזה באופן טבעי גם יוריד את החששות ממנו. עם זאת, אני חושב שהנושא הוא משמעותי וצריך לבחון אותו על כל היבטיו, במיוחד שהוא פוגע באיכות היחסים שלך עם בן זוגך. משיכה עזה לחברתך שלפתע נעלמת זמן לא רב לפני חתונה מעוררת שאלות, אולי בכיוון של זהות מינית אבל לא רק בהקשר הזה. זה יכול להיות קשור ליחסים שלך עם בן זוגך וחשש מפני החתונה והמחוייבות (למרות האהבה הגדולה והרצון בחתונה - דברים מנוגדים יכולים להתרחש יחדיו). כמו כן זה אכן יכול להיות קשור להפרעת החרדה שממנה את סובלת באופן ישיר או עקיף. בקיצור, קורה לך משהו שדורש חשיבה ובירור. מאחר ואת נמצאת במסגרת טיפול נראה לי שהטבעי ביותר הוא להביא את הדברים למסגרת הזו ולברר זאת שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני נמצאת בטיפול כבר כמעט שנתיים, הפסיכולוגית שלי חושבת שכדאי לעשות היפנותרפיה הסכמתי למרות שלקח לי זמן. שאלתי אותה מה זה בדיוק ומה עושים. היא אמרה לי שאני בהכרה מלאה, ושזה ירגיע אותי, זה עורך כ-10 עד 15 דקות. ובזמן הזה התת מודע יותר מודע. רציתי לקבל עוד פרטים אם אפשר, או אם יש עוד ארצה לדעת. יכול להיות בגלל שאני תקועה, היא משתמשת במשהו אחר?כמו היפנותרפיה?זה מסביר את המצב שלי!לא? תודה מראש

אני מטופלת בהיפנוזה, ואל תדאגי זה לא כמו שזה נשמע או כמו שמראים בסרטים...את לא נרדמת, אלא נשארת בהכרה מלאה, זה בדיוק כמו במדיטציה, את פשוט נכנסת לתוך עצמך כמו לפני שנרדמים כשהגוף והנפש מאוזנים והכי רגועים. המצב הזה פשוט מרגיע אותך ונותן לך אפשרות להתמודד עם דברים ולהבין אותם בצורה רגועה ותחת שליטה. הרעיון הוא לדמיין מקום שבו את מרגישה בטוחה ונינוחה לדבר על הדברים ולעכל אותם. אל תדאגי, זה נורא כיף וממש שטויות, את תרגישי אח"כ שישנת כמה שעות וקמת אדם חדש ונקי. לי זה עזר להתגבר על חרדות, במקום לדחוף תרופות לגוף. מומלץ!

עדי שלום אני מצרף קישור למאמר מקיף בנושא של היפנוזה אם המטפלת שלך מציעה אני מציע לקבל את הצעתה. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 16 , בכיתה יא , ופיתחתי לחץ ענק בגלל הלימודים, בכל התקופה של הלימודים אני מוצאת את עצמי מאד עצבנית , חסרת סבלנות ועייפה. אני צועקת על האנשים שאני יודעת שלא מגיע להם , אני לא שולטת בעצמי ולפעמים נכנסת לדכאונות בגלל המצב המדוכדך שאני מכניסה אליו את עצמי. עברתי לבית ספר אקסטרני שהאוירה בו אמורה להיות יותר משוחררת ומבחינה לימודים אני חושבת שהשנה יהיה לי יותר קל , אבל למרות השעות המצומצמות ומערכת הלימודים הטובה יותר אני עדיין לא מצליחה להתרכז ומתה מרגישה עצבנית , ומחכה לצאת משם כמה שיותר מהר כאילו מדובר בעונש בשבילי. אמא שלי ניסתה לתת לי רגיעון ודברים מרגיעים אבל אני לא מרגישה שום הבדל אחרי שאני לוקחת כדורים...הייתי רוצה לטפל בזה בצורה תרופתית בצורה יותר רצינית...אבל אני לא יודעת...האם זה אפשרי?

ב. שלום מאחר ואת סובלת מהמצב כדאי באמת לטפל בבעיה. אני לא יודע אם תרופות הן האופציה היחידה שכדאי לבחון. יתכן שיש דברים שקשורים ללחץ וחרדה סביב הלימודים ואולי גם דברים אחרים כמו דימוי וביטחון עצמייים שמתעוררים. אני מציע שתפני הן לפסיכיאטר בנושא התרופות אך גם לשיחות כדי למצוא דרך להירגע ולשפר את איכות החיים. תזכרי שהלחץ מגיע מתוכך ומהדרישות שאת מציבה לעצמך ולא בהכרח מדרישות חיצוניות אובייקטיביות. לכן גם הטיפול צריך להתחיל מבפנים ולא רק מבחוץ (מהתרופות). בברכה ד"ר אורן קפלן

באיזה מצב מקבלים את כדור ה-ridazin?

דבורה שלום אנא פני לפורומים הרפואיים באתר בנושא תרופות. הייעוץ כאן בתחומים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוקטור. אני בת 22 וגרה עם סבתא שלי. עלינו מרוסיה לפני 8 שנים. סבתא לעתים קרובות מבקרת ברוסיה ועכשיו לפני שבוע היא חזרה מביקור נוסף שם. הבעיה שלנו היא שסבתא נמצאת באיזה שהוא דכאון מאז שחזרה, בוכה כל הזמן וכשאני שואלת אותה למה היא בוכה, היא עונה שהיא איננה יודעת למה. היא מכניסה לראש כל מיני שטויות, לא ישנה בלילות, שונאת את הבית שהיא גרה בו. בקיצור, הכל רע והכל שלילי. אני לפני כחודשיים פניתי לטיפול פסיכולוגי, כי הייתי במשבר מכל המצב הזה. כשאני מתחילה להגיד לה שאולי גם תפנה לפסיכולוג או משהו דומה, היא מתחילה לצעוק שאצלה הכל בסדר ומי שחולה זאת אני וכל הסביבה. דוקטור, איך לגרום לה להבין את הבעיה ולפנות לעזרה פסיכולוגית או משהו דומה? מודה לך מראש על העזרה

שלום אי אפשר להכריח את סבתא לקבל טיפול אם איננה רוצה. אולי אם תצליחי להסביר לה שדיכאון הוא לא רק בעיה נפשית אלא יכול להיות מחלה עם בסיס ביולוגי לכל דבר, אולי היא תסכים לפנות לבדיקה וייעוץ. במידה ויש לה סימפטומים של דיכאון חשוב שהיא תקבל טיפול ואם יש לה קושי בפניה לפסיכולוג הוא לרופא פסיכיאטר יהיה יותר קל לפנות, או אפילו דרך רופא המשפחה שיוכל להסביר לה את הדברים בצורה יותר טובה. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון שאולי תוכלי לקרוא לסבתך. יש בסיומו שאלונים לאבחון עצמי ודרכם אולי תוכלי להדגים לה האם יש לה בעיה או לא. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופלת בשיטה הקונגטיבית התנהגותית. יש לי כל מיני מעצורים,פחדים וחרדות בחיים והגעתי למסקנה שהטיפול הזה יכול להועיל לי כי הוא נותן כל מיני כלים להתמודד עם המעצורים הללו והוא אינו מורכב רק מדיבורים אלא גם ממעשים (להבדיל מטיפול פסיכולוגי שמורכב משיחות). לאחר כ10 מפגשים עם המטפלת (שאיתה ,אגב,הייתה לי כימיה מעולה) הגעתי למסקנה שהבעיה שלי כנראה יותר מורכבת ועמוקה ואולי רצוי לגשת לטיפול הפסיכולוגי (הקלאסי...) ולטפל בתסמינים שגורמים לי למעצורים,לפחדים ולחרדות. רציתי להתייעץ איתך בעניין ואודה לך אם תוכל לייעץ לי על ההבדלים בין השיטות מבחינת התהליך והתוצאות. תודה!

שלום ראשית כדאי לשוחח על העניין עם הפסיכולוג המטפל כי אולי הוא (או היא) מטפלים גם בגישה דינמית ואחרי ההיכרות ביניכם הטיפול יוכל להמשיך. בכל מקרה ברור שדעתו בנושא חשובה. מבחינת התהליך, מה שאת מתארת הגיוני, פעמים רבות אנשים רוצים לטפל בסימפטום מסוים אבל אחרי טיפול ממוקד בסימפטום מגלים שיש עוד דברים שמטרידים ולגביהם רוצים בטיפול ממושך יותר. אני מצרף קישור למאמר על הטיפול הדינמי ודרכו אולי תוכלי לקבל התרשמות ברורה יותר על ההבדל בינו לטיפול הקוגניטיבי שעוסק יותר באופן ממוקד בבעיה ממוקדת. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני כבת 35 גרושה ואם לילדה. מיזה כ-6 חודשים אני יוצאת עם גבר רווק כבן 38. בעיתי היא כזו: כאשר אני נמצאת במיטה עם בן זוגי, התנהגותו מוזרה. הוא אוהב להתגפף ולהתמזמז (מעבר לנורמה אצל גבר). אבל כאשר הוא צריך לבצע את האקט המיני, הוא מעדיף לגמור באוננות ולא לבצע את החדירה.(וכמובן שאני לא מסופקת מינית). עלי לציין שהדבר נראה לי מוזר. בחיי נכנסתי למיטה עם גברים אחרים והיתי נשואה, אף גבר לא התנהג בצורה כזו מוזרה. כאשר ניסתי לשוחח עימו על הבעיה - הוא טען שהוא מעדיף כמה שפחות לבצע אקט מיני...... (האמת היא שלא הצלחתי להבין מה כוונתו). אני אישה יפה, מושכת וסקסית וכאשר הוא מתגפף עימי הוא מראה התלהבות ויש לו זקפה. אבל...... הוא סיפר לי שהיו לו מערכות יחסים ארוכות עם נשים והוא כן שכב איתן. אני לא כ"כ מצליחה להבין איפוא הבעיה. בסופו של דבר אני נמצאת בתסכול האם הוא לא מספיק נמשך אלי?? ואם כן, אז למה הוא בקשר איתי ? למה הוא נוגע בי בכלל? האם הוא מספר לי על אחרות בכדי שאני לא אחשוד שיש לו בעיה?? היתי מעוניינת לדעת האם קיים מצב כזה שגבר נמצא עם אישה במצב אינטימי ולא מבצע את "העבודה" עד הסוף. האם זה יכול להראות על משיכתו למין השני?? אני כ"כ מבולבלת וחסרת בטחון כי אני לא מצליחה להבין איפוא הבעיה בדיוק. האם זו יכולה להיות בעיה נפשית ??? אודה לך מאוד אם תוכל להאיר מעט את עולמי הלא ברור.

האם יש אפשרות שהוא מאבד את הזיקפה דווקא כשהוא מנסה לבצע חדירה? חשבתי שאולי זה יכול להסביר את ההמנעות שלו מצורה זאת של יחסי מין. (הפחד מהאימפוטנציה, גורם לו להמנע מכך). מעבר לכך נראה לי שחשוב שתדברי איתו, ובמיוחד תגידי לו שהמצב הנוכחי פשוט לא מספק אותך. חשוב שתהני גם מיחסי המין, אחרת הקשר ביניכם לא באמת יוכל להתפתח באופן חיובי.

סוניה שלום יש כמה אפשרויות לעניין. ראשית בהקשר שגם לילה התייחסה אליו, יתכן שזה נובע מחשש לאבד את הזיקפה עם החדירה והאופן הזה שומר על אונו, בין אם באופן מעשי ובין אם כדרך להתמודד עם החרדה בפני אובדן האון. אפשרות אחרת שבאמת העדפתו המינית היא כזו. במקרה כזה חשוב לדבר על התסכול שלך ולמצוא דרכים להביא לסיפוקך המיני. העניין פה איננו העובדה שהוא נהנה מאוננות אלא בכך שההדדיות במין נפגמת ואת לא נהנת כפי שאת רוצה. במידה והקשר ביניכם רציני ואת חושבת עליו לטווח ארוך יש מקום לדבר על הדברים כי להבין יותר במה מדובר ובמידת הצורך לפנות לייעוץ סקסולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר תודה על תשובתך. בגלל התנהגותו של בן זוגי, בטחוני העצמי ירד ואני מרגישה לא מספיק "שווה". היתי מעוניינת שתשיב בבקשה על 2 השאלות הבאות: האם זה יכול להיות שהקושי שלו הוא רק איתי, ועם נשים אחרות אין לו בעיה ? האם זה יכול להיות שהוא לא מספיק נמשך אלי?? תודה בברכה סוניה

בעיקרון אני אדם מאד נותן, לסביבה במיוחד לחברים ובמערת יחסים. אך בכל פעם שאבי מבקש ממני טובה, אני נכנסת ללחץ, חולשה, רצון לברוח ולשאול את עצמי למה הוא פונה אלי, הוצאת הכל מפרופורציות והרגשת נטל כבד למרות שהבקשה בפועל היא לא כל כך גדולה, למשל לברר מחיר עבור מחשב.. יש לציין שבהתחלה אני הצעתי את עזרתי אך כשהוא מבקש אותה אני נרתעת מאד... זה מעציב אותי להרגיש כך. יש לציין שמעולם לא היה לי קשר טוב איתו, והקשר התבסס בעיקר על קשר כלכלי עד לגיל 18 בוא הוא הפסיק לפרנס אותי לחלוטין...

שלום את כותבת בסוף על מהות הקשר בינך לבין אביך ונראה לי שזה יכול להיות גורם משמעותי כדי להבין מה שקורה לך מולו. נראה לפי התיאור שלך שיש משהו לא פתור ולא ברור לגמרי ביחסים שלך עם אביך. במצב כזה הקונפליקט הפנימי הופך לאבן כבדה שמסרבלת כל תקשורת ומגע ביניכם, גם אם היא טריוויאלית ופשוטה. במידה והנושא מספיק משמעותי בחייך את יכולה לפנות לשיחות עם פסיכולוג. אני מעריך שסביבו יכולים להתעורר שאלות ודברים משמעותיים מאוד לחייך לא רק בהקשר של אביך. הרי קשה להתעלם מכך שלכותרת קראת "הורי (עם שלוש נקודות) ואת אמך לא באמת הזכרת בכל ההודעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי נטייה בלתי פוסקת לשקר לכולם לגבי העבר שלי, למרות שאני תמיד מנסה להימנע מכך. אנני רוצה לחשוף פרטים "שחורים" בעברי כמו למשל שיצאתי מהצבא רק אחרי שנתיים או שגורשתי מארה"ב כאשר הגעתי לשדה התעופה שם ועוד המון נקודות בחיי שאני רוצה להסתיר כי אם אגיד את האמת אתפש כחלש, לא יוצלח, טיפש וכו'. הגרוע מכל הוא שאני משקר בראיונות עבודה, ואני יודע שהמראיין " עולה" על כך מייד וכך אין לי סיכוי להתקבל לשום עבודה. איך תוכל לעזור לי או איך אוכל לעזור לעצמי לא להרוס את חיי? תודה, רונן

רונן שלום השקרים נובעים מבושה שהיא תחושה פנימית. אם תצליח לטפל במקור לבעיה סביר להניח שהבעיה עצמה תעלם. כל עוד אתה לא מקבל את עצמך באופן כולל, עם חולשותיך כמו גם חוזקותיך, אף אחד בחוץ לא יעשה זאת. השקרים הם ביטוי לחוסר הקבלה שלך את עצמך ולא לחוסר הקבלה החיצוני לעבודה וכדומה. כדאי לכן שתפנה לטיפול פסיכולוגי שיתמקד בנושא הזה מתוך מטרה להגיע לתחושה שלימה יותר שלך עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו תהליך סיום הטיפול, מה עושים בו, לשם מה נחוץ וכיצד מחליטים שזהו.

דרור שלום ההחלטה צריכה להגיע ממקום של הכרה בכך שאין עוד צורך בטיפול או לפחות המטרה המקורית שלשמה פנית הושגה (זאת בהנחה שהטיפול טוב שכן יש מצבים בהם מפסיקים טיפול כי אינו אפקטיבי). רצוי להעלות את הנושא בפגישות הטיפוליות ולהגיע להחלטה משותפת האם ומתי להפסיק את המפגשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה צעירה שסובלת מההפרעה הנ"ל שמובילה לפציעה עצמית דיי קשה ו"שרפה" לי 5 שנים מהחיים. בתוך שנות הייאוש עברתי מספר פסיכולוגים ופסיכיאטרים שלא הצליחו לעזור לי, ואף אחד מיהם לא הגדיר בפניי מימה אני סובלת. במהלך השנים ניתקלתי בתוכניות טלוויזיה, אתרים באינטרנט וספרים שבעזרתם בתחילה חשבתי שאני סובלת מ"SI" (Self Injury) אח"כ "OCD", עד שלבסוף כל חלקי הפאזל חוברו כשהבנתי שאני בעצם סובלת מההפרעה בדימוי הגוף "BDD". חקרתי קצת על הנושא והבנתי שהדרך הטובה ביותר לריפוי היא בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי. לכן אני מחפשת פסיכולוג/פסיכיאטר שמטפל בצורה הזו ומיתמחה בטיפול ב "BDD", שיהיה מאזור הדרום או המרכז ועדיפות לאישה. אודה מקרב לב לד"ר או למבינים שיוכלו להפנות אותי לשמות. בתודה מראש

אור שלום נשמע לי שעברת דרך ארוכה ואני מעריך את הכוחות שאת משקיעה בחיפוש הסבר וטיפול לבעיה. אני מציע לך שתי אלטרנטיבות טיפול. האחת היא לפנות למרפאה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי של קופת החולים הכללית ברמת חן. השניה היא להיעזר בהיפנוזה, מטפלים מתאימים תוכלי למצוא באתר האגודה הישראלית להיפנוזה בכתובת www.hypno.org.il בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב, בתי בת4ושלושה חודשים (וחצי) ואינה אוהבת לסדר את החדר אבל מאוד אוהבת להפוך אותו עם חברות. היום מהשעה 13:15 עד השעה 18:45 היא בחרה לא לשחק במחשב, לא לראות טלויזיה, לא לצייר , לא ללכת לדודתה(!)ובלבד שלא תצטרך לסדר את החדר. מה עושים עם ילדה חריפה וחכמה שיש לה תשובה לכל דבר ומחליטה שהיא מחליטה? היא חיכתה שאבא ישוב מהעבודה ויעניש אותה בעצמו.. דאגנו שלא יעניש והיא הלכה לישון בחדר מבולגן בידיעה שמחר המשחקים שלה עוברים לילד אחר שהיא אפילו המליצה לנו למי מהגן תיתן אותם-לילדים שיודעים לסדר...

איריס שלום אין ספק שהילדה מכירה אתכם היטב ומצליחה לגעת בנקודות הרגישות ביותר. יש כאן מאבק כוחות והחוכמה תהיה כיצד מצד אחד לשמור על הגבולות שלכם בצורה חינוכית ומצד שני לא לשבור אותה ואת החוזק שלה שבסך הכל הוא תכונה חיובית. העונשים שאתם בוחרים צריכים להיות פרופורציונליים, ישירים לסיבה לעונש והכי חשוב כאלה שאתם יכולים לעמוד בהם בעצמכם. הליכה לישון בתוך הבלגן ואיסור להביא חברות עשוי להיות סביר בתוך מאבק קשה. מסירת המשחקים לילד אחר לעומת זאת אינה ריאלית וכנראה שגם הילדה יודעת זאת. הייתי נותן לה קצת "להתבשל" עם מה שקרה, אבל נותן לה מחר במהלך הבוקר דרך "לרדת מהעץ", למשל להסביר למה חשוב לכם חדר מסודר, ולהציע שתסדרו הפעם ביחד ואח"כ תשלימו. מדובר על תהליך חינוכי ארוך ועוד נכונו לכם מאבקים חריפים. זה אופיו של הגיל הזה ובוודאי זה מחריף כאשר יש ילדה עצמאית ודעתנית. צריך הרבה סבלנות, בהחלט לא לוותר ולהציב גבולות, אבל לזכור תמיד שמולכם בכל זאת נמצאת ילדה צעירה שבונה את העצמי והעצמאות שלה אל מול העולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן ערב-טוב, אני רוצה מאוד להודות לך על תשובתך המהירה. באם נציע לרוני בבוקר לסדר יחד איתה (שוב) האם זה לא יתפש בעיניה שאנחנו חיפשנו דרך לרדת מהעץ?

מה, באמת תיתנו את הצעצועים לילד אחר? נראה לי שלא... ואז הבת שלכם ניצחה אתכם בגדול. לדעתי, זה קורה בגלל שאתם נלחמים בכלים לא יעילים מול ילדה שאתם יודעים שהיא עקשנית ויכולה לכם. בעיני, עם ילדה חכמה כדאי לדבר. ולילדה חכמה כדאי להקשיב. אפשר למשל להגיד לה, שאתם רואים שהיא אוהבת מאוד לשחק בחדר שלה, ושהיא משחקת מאוד יפה עם ילדים. ואתם גם רואים שממש קשה לה לסדר. אגב, גם לילדים חכמים קשה לפעמים להשתלט על סידור החדר. ואז להקשיב למה שיש לה להגיד. ואז לומר בצורה מאוד ברורה, שבבית שלנו יש חוקים. והחוק אומר (למשל..) שבערב כל הצעצועים חוזרים למקום. ואז שוב להקשיב לה. בטוח יש לה דברים חכמים להגיד. ואז שואלים: מה לדעתה אפשר לעשות, כדי שהחוק הזה יתבצע. הניסיון שלי אומר, שאם מקשיבים לילד באמת, הוא מעלה רעיונות נפלאים לפתרון. יכול להיות שהיא תבקש עזרה. בעיני, בגיל 4 וחצי זה לגיטימי, לפחות בשלבים הראשונים. כשילדי היו קטנים, נהגתי "לשחק" איתם משחקי סידור חדר. וכך הרווחתי כמה דקות של הנאה איתם, חסכתי שעות של מאבקים, והרווחתי חדר מסודר. כך למשל היינו מכוונים שעון חול, ומנסים "להשיג" אותו, או שהיינו מכוונים שעון מעורר, ובודקים אם אנחנו יכולים לסדר את החדר תוך 5 או 10 דקות. או שהיינו מחליטים איזה משחק הכי כייף לסדר ומפילים גורל - מי מסדר אותו. לפעמים נהגנו לקחת מגב רצפה גדול ו"לטאטא" את כל הצעצועים למרכז החדר, ואז מתחילים לסדר את הערמה מהחלק החיצוני פנימה, או מצד אחד לצד שני.... הכל שאלה של החלטה, האם אנחנו נלחמים, ואז אפשר גם להפסיד, או שמנצלים את ההזדמנות להרוויח עוד זמן של כייף איתם. במשך הזמן, הילדים שלי למדו לסדר לבד, ועם הזמן זה גם הפך להיות להם חשוב... בהצלחה רינת

ד"ר שלום, הנני אם לבת 9.5. אנחנו גרים בבית שבנוי משתי קומות. חדרי הילדים ממוקמים בקומה התחתונה. בכל לילה ביתי פוחודת ללכת לישןן אם אף אחד לא נמצא בקומה. למרות שבחדרה דולקת מנורת לילה ואנחנו נמצאים בקומה העליונה. . הסיוט חוזר מידי לילה. כשאני שואלת את ביתי מימה היא פוחדת היא טוענת שהיא שומעת רעשים ורואה דמויות של אנשים. אני מבקשת את עצתך האם לדעתך מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי ? מימה לדעתך נובעת הבעיה? אודה על תשובתך המהירה

אני כיום בת 32. כשהייתי בת 7 עברנו לבית פרטי ומהיום שעברתי לא ישנתי לילות שלמים. שמעתי רעשים, דמיינתי שפורצים. לעיתים הייתי הולכת למיטת ההורים. עד היום הלילות הללו זכורים לי כחלק המפחיד של היום. ואגב את הפחדים הללו אני סוחבת עד היום. אילו היו הורי רגישים למצוקה זו ומפנים אותי לטיפול פסיכולוגי לילות רבים של שינה מקוטעת ורצופת חרדות היו נמנעים ממני. אל תתעלמי ממצוקותיה של ביתך ותניחי שעם הזמן זה יעבור יכול להיות שכן אבל מאוד יכול להיות שלא.

ילדות בנות 9 וחצי פוחדות מהמון דברים, גם כשהן לא בקומה נפרדת. על אחת כמה וכמה כשהיא לבדה בקומת הכניסה (משם באים הגנבים והרוצחים , לא?). הייתי מנסה לעשות שינוי בסידור החדרים, לפחות לתקופת מה, כדי שתישן קרוב אלינו. זאת דעתי מיכל

אבלין שלום אינני יודע עד כמה גדול הבית, אבל יתכן שיש משהו אובייקטיבי בחוויתה של הילדה להישאר לבד בקומה. לא ברור לי מדבריך האם בד"כ ישנים איתה אחים נוספים בקומה ובאיזה מצב נוצרת סיטואציה בה היא לבד. בשלב ראשון הייתי בודק את השאלה העובדתית, האם ילד ממוצע ירגיש נוח לישון שם לבד. במידה וכן ואת סבורה שיש כאן חרדה שאיננה מותאמת למצב בהחלט יש אפשרות להתייעצות עם פסיכולוג. בשלב ראשון הייתי ממליץ לך לפנות לקבלת הדרכת הורים מפסיכולוג ילדים ואם בהמשך יהיה צורך הוא יוכל גם לפגוש את הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, תודה בעד תשובתך. בד"כ היא ישנה עם אחיה הגדולים. ויש מצבים שאחיה הגדולים יוצאים לבלות ואז היא הולכת לישון כאשר אין אף אחד בקומה התחתונה. לגבי גודל הבית - זהו בית לא גדול במיוחד במימדיו. מעל לחדרה נמצא חדר השינה שלנו. ועד שאנחנו הולכים לישון, אנחנו יושבים בסלון בקומה העליונה.

הי, לא רואה את הודעתי המקורית ולכן כותבת שוב, מקווה שלא יהיו כפילויות. יש לי תנודות במצב רוח, לפעמים אני מרגישה קרוב לחבר שלי ולעיתים מנותקת ומרוחקת, זה קורה גם עם אנשים אחרים אבל הכי הרבה עם השותף האינטימי. כשאני מנותקת, אני מרגישה בבועה משלי ועולם משלי מרוחקת ולא "מבינה" מה אני קשורה לאנשים אחרים......גדלתי בבית בו היו צעקות שהפחידו אותי ולכן גם שם חייתי לפי התנודות וקצב של: האם היום יהיו צעקות או יהיה שקט, פחד ואימה יום יום ואי וודאות אחת גדולה עם עליות וירידות במצב הרוח של יושבי הבית. האם יש קשר? לפי הפורומים חשבתי שאולי זה ציקלוטימיה ולא ברור לי אם זה כך. הייתי רוצה לקבל את דעתך לפני שאגש איש מקצוע/פסיכיאטר/פסיכולוג. אני לי עניין לנתח את זה במשך חודשים ארוכים אלא להגיע לטיפול אפקטיבי לשיפור חיי, לתשובתך אודה, אילת.

אילת שלום אינני נוהג לתת אבחנות במסגרת הפורום, בוודאי לא בנושאים כאלה שדורשים היכרות מעמיקה. מה שברור הוא שיש דבר מה שמציק לך ופוגע באיכות חייך. מבחינתי זה סימן מספיק חשוב כדי לפנות לייעוץ מקצועי. הפניה לייעוץ איננה עדיין טיפול. קודם כל צריך להבין מה בדיוק הבעיה ורק לאחר מכן להחליט על דרך הטיפול המתאימה. את יכולה לפנות לפסיכיאטר או לפסיכולוג, עדיף היה לפנות לשני בעלי המקצוע הן כדי לשמוע את האבחנה משתי זויות שונות והן כדי לחשוב על טיפול משולב שעשוי להיות יעיל. לאף אחד אין עניין לנתח בעיה במשך חודשים רבים. ישנם מצבים שדורשים טיפול ממושך, יש כאלה שמספיק טיפול קצר מועד. לפני האבחון הדיון הזה מוקדם מידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן שלום כתבתי לך מכתבים רבים בנוגע להתמודדות עם הפרידה. אני בן 27 ושרוי כבר חודש בדכאון. ביקשת שאכתוב לך למייל שלך כדי שתמליץ לי על פסיכולוג . אני מראשון לצייון . כתבתי לך למייל אך לא קיבלתי תשובה. אשמח אם אתה תוכל לקבל אותי למרות העומס שיש לך. אין לי נסיון בבחירת פסיכולוגים ואני לא יודע מה טוב לי אין לי גם מושג בכמה כרוכה ההוצאה הכספית וכמה פגישות עושים. אני אודה לך אם תאיר את עייני כי מאד קשה לי בתקופה זו של חיי ואני לא מצליח לצאת מזה. אני נמצא במערבולת וצריך שמישהו יושיט לי יד אחרת אני טובע. בברכה אלון

הפנייה שלך היא רק לדר קפלן האם אתה מעוניין גם בהמלצות מן הגולשים? (אל פסיכולוג עדיף ללכתעם המלצות).

אין לי בעייה לקבל המלצות גם מגולשים אחרים.....

אלון שלום כנראה שהמייל שלך לא הגיע אלי. אישית, אינני יכול כיום לקבל מטופלים חדשים. אוכל להמליץ על פסיכולוגים בתל אביב, אני לא מכיר מישהו מתאים בראשל"צ, אולי יהיו משתתפים אחרים בפורום שיוכלו להמליץ. אם תרצה בת"א/ר"ג שלח לי מייל נוסף ואשלח לך המלצה. במידה ואתה חושב שנכנסת לדיכאון כדאי לפנות גם לפסיכיאטר דרך קופת החולים ולשקול קבלת תרופות נוגדות דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר שלום אני חושש מביקור אצל פסיכולוג אז על אחת כמה וכמה פסיכיאטר . אני עוד לא הגעתי למצב כזה שאני אצטרך תרופות. אמנם אני בדכאון בגלל פרידה מחברה שאני אוהב אבל לא חושב שאני חייב תרופות כדי לצאת מהדכאון.. האם יש לך עוד המלצות פרט לתרופות כיצד לצאת מהדכאון? כבר שלחתי לך 2 מיילים ולא קיבלת אותם האם תוכל לענות לי דרך הפורום לגבי ההמלצות/

שלום , שאלתי היא כיצד מאבחנים אם זה המקרה ? האם לגשת לפגישת אבחון עם פסיכיאטר? האם פגישה אחת מספיקה? ומה הטיפול, תרופתי, אלטרנטיבי ? אודה על תשובה מפורטת ככל הניתן. אם זה משנה את התמונה אובחנתי עם מחשבות טורדניות ואני מטופלת ברסיטל ב3 שנים האירונות, הטיפול מצליח. מדוע אני שואלת ? יש לי תנודות במצב הרוח , לא קיצוני אבל בהחלט קורה. אני לא מנותקת מהמציאות אבל יש ימים שאני מרגישה מנותקת מהעולם, יודעת מה קורה אבל לא בא לי לשתף פעולה.

אילת שלום אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי גם יחד. מדובר על שני כיווני טיפול שלעיתים השילוב בינהם הוא הנכון ביותר. כדאי שתקבלי חוות דעת משולבת ואז יהיה אפשר להבין טוב יותר מה הבעיה ומה הטיפול המומלץ שצריך להתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום איך אפשר לשכנע ילד בן 16.5 שכבר 4 חודשים בבית ולא עושה שום דבר עם עצמו מלבד משחקי מחשב וטלויזיה? הוא לא מוכן לגשת ליועצ או פסיכולוג,הוא טוען שטוב לו כך,אין לו דרישות,והוא לא בדיכאון. תודה על כל מי שיעזור לי.

אולי לו אין דרישות, אבל בתור אמא, שרוצה שהוא יגדל להיות אדם בוגר, עצמאי, משתלב בחברה וכמובן גם אדם מרוצה, אני מניחה שיש מקום לכך שאת תדרשי ותחליטי שהמצב אינו יכול להמשך כך. אפשרויות טבעיות הן למשיך בלימודים לבגרות, או ללמוד מקצוע, או להשתלב במסגתר בית ספרית אחרת. אני חושבת שאל לך להניח למצב כמות שהוא, גם אם בנך אומר שהוא אינו בדכאון, זה לא אומר שהוא לא יהיה בדכאון ככל שהזמן יחלוף והוא יתנתק ממסגרת חברתית/לימודית/מקצועית. זה גיל לא פשוט, כדאי להבין קצת יותר טוב מה קורה. ובטוח שבגיל 16.5 קשה לעשות החלטות טובות לחיים ויש צורך בתמיכה/סיוע/סמכות של מבוגר.

מלי שלום השאלה המרכזית היא האם הילד חש במצוקה. במידה ולא יהיה קשה מאוד להכריח אותו לפנות לטיפול וגם אם יפנה זה יהיה חסר טעם. במצב כזה חשוב שההורים יקבלו הדרכה מפסיכולוג שמתמחה בילדים ונוער כיצד לנהוג. יש אפשרות לקבל פגישת ייעוץ ראשונה מפסיכולוג בית הספר של השירות החינוכי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על ההתיחסות הילד לא במצוקה ,הוא מרבה לצחוק ולהתנהג כרגיל עד שלא מדובר בלימודים,הוא רוב הזמן משחק במחשב עם חברים,מדי פעם יוצא איתי או עם המשפחה. הוא פעם היה אצל פסוכולוג קליני לנוער ולא שיתף פעולה,ואנחנו ההורים היינו אצל כמה,וגם בעיריה. ילד בגיל הזה אי אפשר להכריח אותו.אני חושבת רק בשיחות ולא בכוח. פשוט אולי יש עוד דרכים שאני לא חשבתי ?. תדה

השאלה היא לגבי אמא שלי. האמת היא שאני עד הזמן האחרון , ואולי אפילו עדיין ממש הערצתי אותה על כל ההשגים שלה וכל מה שהיא עושה בשבילי. העניין הוא שלאחרונה הבנתי שאולי הרבה מהלחצים והבעיות שיש לי בחיים זה בגלל ההתנהגות שלה. היא מאד השגית ומאד מלחיצה. היא לעולם לא אמרה לי משהו כזה, אבל לפי איך שהיא שופטת אנשים אחרים ( קרובי משפחה, חברים וכו') זה מין מסרים סמויים כאלה, על מה היא מצפה, ויש לה ציפיות גבוהות מאד . אני בדרך כלל מאד הצלחתי בהכל, ואולי זה מעין מעגל שמחזק את עצמו, אני ממשת את ציפיותיה, והיא מצפה לעוד. אבל לאחרונה זה נשבר לי. אני כבר לא מרגישה מאושרת, ולא בהכרח רוצה לחיות תחת לחץ כזה . אני מרגישה שזה לא בסדר מצידה שאני עצובה, כאילו זה אסור וצריך לעשות משהו, וזה לא בסדר מצידה שאין לי מטרות ברורות. האמת היא שאני כנראה בדיוק כמוה, וזה לא בסדרד גם מצידי, ובגלל זה אני סובלת. השאלה שלי היא האם יש מה לעשות במצב הזה? אני לא רוצה לדבר איתה על זה וגם לא לפנות לטיפול. אין לי כרגע אפשרות לגור לבד. האם הבעיה אכן נובעת מהלחץ מצידה? האם צריך פשוט לסבול? האם יש דרך להיות מושפעת פחות ממה שהיא חושבת עליי ?

לילך שלום מערכת היחסים עם ההורים היא תמיד דבר מורכב. אין הורה מושלם ואין מערכת יחסים מושלמת. השגיותה של אמך בוודאי גם קידמה אותך בכל מיני דברים בחיים, אבל יש לזה גם מחיר. חלק מפיתוח עצמאות וניפרדות מההורים זה גם להכיר בחסרונותיהם אבל גם לתפוס מרחק מסוים מהשפעתם החזקה. זה לא פשוט וזה תהליך שיכול לקחת לפעמים כל החיים. כרגע את לא מעוניינת לפנות לטיפול אלא רוצה להתמודד עם המצב בעצמך. אין פטנטים בעניין והעיסוק בו הוא טבעי לחלוטין. אני מניח שיש דרכים להפחית את עוצמת ההשפעה שלה עליך, אבל השפעה זו בוודאי תשאר עוד זמן רב ואני לא בטוח שזה רק שלילי. תצטרכי עם הזמן למצוא את האיזונים הנכונים עבורך ביחסים עימה. מאחר והנושא מטריד כנראה מאוד כרגע אולי כדאי לך לפנות למספר פגישות ייעוץ עם פסיכולוג, גם אם אין לך כוונה להיכנס לטיפול עמוק וארוך. זה אולי יוכל לתת לך כיוונים נוספים למחשבה והתמודדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הדחקה זה משהו שיכול לקרות בגיל הילדות? לאחרונה הבנתי תופעה מאד מוזרה שבילדותי, עד גיל 17 בערך אפילו, לא באמת הייתי עצובה או הרגשתי דכאון אפילו במצבים שהיום הייתי נכנסת מהם לעצבות נוראית. כלומר דברים שהיו אז באמת חשובים לי ואני לא מבינה איך יכול להיות שהתמודדתי איתם בכזו קלות. בהתחלה ניסיתי להזכר איך עשיתי זאת כדי ללמוד מהילדה שהייתה בי איך היא עשתה את זה ולעשות את זה עכשיו, אבל אז הגעתי למסקנה שאולי פשוט הדחקתי אז הכל ועכשיו זה מתפרץ? כי עכשיו (אני בת 21 ) אני בהרגשת עצבות נוראית כבר תקופה ארוכה...

היי מיכל יכול להיות שאת כיום יותר מחוברת רגשית לרגשות שלך. למה שקורה לך. מסביבך ולא שמה רגשות בצד , ואולי פעם כן שמת ולכן לא חשת עצוב בכלל. יכול גם להיות שהיות חווית דברים שגרמו לך להיות עצובה, כפי שאת מתארת. השאלה לגבי הדיכאון גם איך הוא בא לידי ביטוי, כמה הוא חזק, האם יש לו מקור? סיבה?

מיכל שלום הדחקה הוא מנגנון הגנה נפוץ מאוד וכשמו - כן הוא, מטרתו להגן על הנפש מפני דברים כואבים. זה מנגנון רצוי בגבולות סבירים, שימוש אינטנסיבי מדי בהגנות עלול להסתיר את המציאות ולעוות אותה. יתכן שעברת דברים מסוימים שבגיל 17 עוד לא היית בשלה להתמודד איתם. יתכן שכעת את מרגישה חזקה או מוכנה יותר להתמודדות והכרה בדברים ולכן הרגשות עולים. אני מציע לא להתעלם מהרגשות הללו ולתת להם מקום בחיים שלך כיום. גם אם זו לא השתקפות של מה שהיה בעבר יש מקום לבחון ולהתמודד עם רגשותיך כיום. לכן מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לעשות הערכת מצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, רציתי לשתף ולשאול לגבי דילמה שיש לי. אני בן אדם שלא סובל אי וודאות. ממש כמעט חרדה מאי וודאות. כל פעם שאני לא יודעת מה יהיה בעתיד אני פשוט משתגעת. אני חייבת לדעת מה עומד לקרות, ולתכנן. אני כבר מעדיפה שגרה טובה על אי וודאות והפתעות. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל אני חושבת עכשיו שזה כזה מקצוע שאף פעם לא וודאי, כלומר לא ברור האם אתה מצליח לעזור או לא, ובכלל לא וודאי כל מה שאתה אומר, והרי אין כאן נכונות ברורה ואובייקטיבית, וייתכן שהכל בכלל לא ככה, וגם לא ברור בדיוק מה המסלול שכן הוא כל כך ארוך עד שאתה יכול לעשות משהו , שלא ברור בכלל מה יהיה. אז רציתי לשאול קודם כל האם לדעתכם אני צודקת, ואם כן , אילו מקצועות מתאימים לאופי כמו שלי? שאפשר לדעת בהם מה קורה ולא לחיות במין ערפל כזה? זה מאד חשוב לי הבטחון הזה. תודה...

הדבר הכי ודאי הוא שאין שום דבר ודאי...

אני חושבת שבכל מקצוע שמערב עבודה עם אנשים בצורה כל כך הדוקה יש הרבה הפתעות ואי ידיעה. ונדמה לי שדווקא אי הידיעה משרתת תפקיד חשוב בטיפול פסיכולוגי ואינה מהווה מצב לוואי אלא דרך עבודה. אני מאמינה שהמטפל "האידאלי", במידה רבה, מקבל את המטופל ב"מחשבה ריקה" empty mind אני מתכוונת. בלי להלביש עליו סכמות, תפיסות מוסריות, ציפיות. יש תהליך שדורש הרבה סבלנות עד שדברים בטיפול מתבהרים, מי האדם, מה מקשה עליו בחיים, מה יכול לעזור לו וכו'. וגם אחרי שדברים מתבהרים יצירת "הנרטיב" בטיפול אינה תהליך ודאי. הכוונה היא שההסכמה בטיפול בין המטופל והמטפל מה הנושאים המרכזיים בחיים של המטופל, איך מבינים את החיים בהווה, ואת העבר, ואת מה שמתרחש בטיפול הינו תהליך שאין בו ודאות, אין אמת ושקר. לכן, אם זה משהו שאת ממש סובלת ממנו ולא נראה לך שתוכלי להתגבר עליו (אולי את היית רוצה לטפל בזה? זה יכול לשפר את איכות חייך) את יכולה לחשוב על תואר שני בפסיכולוגיה שאינו כרוך בכל כך הרבה אי ודאות, אלא במידה פחותה. אולי דווקא פסיכולוגיה ארגונית, או תחום מחקרי יכול להיות יותר מתאים עבורך?

א. שלום במידה והקריטריון היחידי לפיו תבחרי עיסוק יהיה שאלת האי וודאות אוכל בוודאי להמליץ לך על סידרה של עיסוקים הרבה יותר וודאיים. הבעיה שיש חשש רב שהם לא ימצאו חן בעיניך מסיבות אחרות, למשל, עניין. אם בחרת בפסיכולוגיה כנראה שהתחום מושך אותך והשאלה המרכזית שאת צריכה לשאול את עצמך מה באמת יעניין אותך לעשות כתחום עיסוק. במידה ויש תחום אחר שמעניין אותך ויש בו יותר וודאות הבעיה נפתרה כבר כעת. למען האמת אני די בטוח שכדאי לך לבחון את עניין ההתמודדות עם אי וודאות בחייך בלי קשר לבחירה המקצועית כי החיים מלאים בהפתעות ועמימות. אני לא רואה פסיכולוגיה כמקצוע עם עמימות גבוהה. אישית אני די בטוח ביכולתי לעזור באמצעות הטיפול הפסיכולוגי אבל זה ללא ספק נוצר במהלך השנים עם צבירת נסיון. תחילת הדרך בפסיכולוגיה בהחלט עשויה להיות רוויה בעמימות. יש לזכור שבפסיכולוגיה יש מספר רב של מסלולים ובחלקם כמו למשל פסיכודיאגנוסטיקה, יש מובנות רבה למדי. בשורה התחתונה, לפניך התמודדות הן בהחלטה מקצועית אבל לפני הכל בהחלטה אישית האם ההתמודדות עם אי הוודאות היא רק נטייה אישיותית אותה את מקבלת וחיה איתה בשלום, או בעיה שצריך לבדוק כיצד לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כנראה שאתה צודק ובגדול זו בעיה שמפריעה לי כמובן גם בבעיות אחרות בחיים, האם יש שם לתופעה? האם זה משהו נפוץ? כלומר אולי אני אסביר את עצמי. אני כן מצליחה לתפקד בגדול, וזה לא שאני לא יכולה לעשות שום דבר שהוא לא ודאי, אבל זה כאילו אני כל הזמן מנסה לדעת מה יהיה, לתכנן הכל שאהיה מוכנה, אני מנסה גם "לתכנת" את האנשים שקרובים לי ולגרום להם לפעול מתוך שיקול דעת ותכנון ולא מתוך ספונטניות, לא .. אולי זה מוגזם, אבל אפשר לומר למשל שאני מנסה להשפיע על בן זוגי לפעול ככה.התופעה כמובן מקשה על תהליך ההחלטות. בכל אופן, כרגע החלטת המקצוע היא ה"בוערת" , אולי זה חלק מהבעיה , כמו שאני כבר מבינה בעצמי. האם אתה חושב שלמישהו עם אופי כמו שלי, בהנחה שזה לא ישתנה הרבה, מתאים לטפל באנשים? בכל אופן אשמח אם כן תמליץ לי על רשימת מקצועות יותר ודאיים ואולי אמצא באחד מהם גם עניין.

שלום רב! אני בת 21, לפני כמה חודשים השתחררתי מהצבא עם "מטען עודף" של 9-10 ק"ג. הייתי מטופלת אצל נטורופתית ובזכות התפריט שלה הורדתי כבר 6 ק"ג ב3 חודשים. הבעיה היא שבמשך הטיפול לא הייתי כנה איתה לגמרי לגבי התחושות שלי. תמיד אמרתי לה שהכל בסדר אצלי ואין שום בעיה. אך יש בעיה, אני כל הזמן מתעסקת עם המשקל שלי וזה נהיה ממש אובססיבי כבר! נכון שזה כיף לקבל שוב מחמאות לגבי איך שאני נראית אך אני לא מרוצה מהמשקל ומגופי וחייבת להוריד את ה3 ק"ג המיותרים, כי אני רוצה להראות כמו שנראיתי לפני הצבא. בתקופה ההיא הרגשתי ממש טוב עם עצמי והייתי מלאת ביטחון, ועכשיו אני ממש מתביישת בעצמי. הבעיה שהכי מציקה לי היא העובדה שאני כל הזמן מתעסקת במראה שלי(שזה די שטחי...) ומתביישת ללכת לים עם חברותיי כדי שלא יראו אותי בבגד ים, או שאני מתרצת להן שאני לא מרגישה טוב כשיוצאים לבלות- כי אני מרגישה שמנה ולא מושכת ומעדיפה לא להימצא לידן, מאחר והן רזות מאוד ואני לא מסוגלת לראות אותן כי זה מדכא אותי יותר. הדבר גורם לי לדיכאון וגורם לי לרוב להתקפי אכילה מוגזמים(מה שמפריע לי במימוש המטרה שלי-להוריד את ה3 ק"ג) והתסתגרות בחדרי. אח"כ אני מבטיחה לעצמי שאדבוק בתפריט שוב אך אני נשברת כל הזמן...(אגב, התפריט מצויין אך זה לא נראה לי העניין שגורם לי לאכול כך). אני חושבת שאני צריכה עזרה אבל אין לי כרגע את הכסף וגם להוריי אין כרגע כסף מיותר לתת לי, גם ככה אני לא רוצה שידעו. מה עלי לעשות כדי שזה יעבור? זה מדיר ממני שינה וגורם לי לתסכולים רבים! אני מרגישה שהפסדתי המון דברים בחיי בגלל החשיבה הזאת והדימוי הנמוך שלי לגבי גופי... כולל זוגיות, בילויים, חברות וכו'. בבקשה, אני חייבת את עזרתך!

שלום לך, אני מזדהה איתך לחלוטין , גם אני הייתי במצב הזה עד שהתחלתי טיפול במרפאה להפרעות אכילה. כל מה שצריך זה הפניה מרופא המשפחה - למרפאה להפרעות אכילה הקרובה לביתך. את לא מחויבת בתשלום כלל וכלל. יש קבוצות תמיכה או טיפול אישי , תלוי בך ובהעדפה שלך. אם את מאיזור חיפה אני יכולה לתת לך מספר של המזכירה שם , והיא תדריך אותך אך להמשיך משם. בהצלחה.

שלום הבעיה איננה שלושת הקילו שאת רוצה לרדת אלא תפיסת הגוף והביטחון העצמי שלך שנפגעו. פער של שלוש ק"ג בין משקל אידיאלי או רצוי למשקל בפועל איננו יכול להיות סיבה למצוקה כל כך גדולה אם לא נלווים אליו גורמים נוספים. אני חושב שכדאי שתמצאי מסגרת תמיכה ודרכה תמשיכי הן את ההרזיה, אבל חשוב מכך, את שיפור הדימוי העצמי שלך. גם כשתסיימי לרזות את הק"ג שהקצבת לעצמך תישארי עם עצמך ועם גופך ולא נשמע לי שבזה יגמר הסיפור. נסי לפנות לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים או מרפאה ציבורית בה ניתן לקבל טיפול מוזל. כמו כן חשוב שתצטרפי לקבוצת תמיכה, למשל של שומרי משקל או מסגרת אחרת להרזיה. נוכחותך עם אנשים אחרים שעוברים תהליך דומה תעזור לך להמשיך הלאה ולסיים את הפרק הזה בצורה טובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בוגרת ולא ילדה . אימי נוהגת לשים פח קטן ומגעיל במקלחת בדיוק מתחת למברשות השיניים. כך גם פח האשפה במטבח מוצב מתחת לוו של המחבתות . אני מתריעה אותה שזה עלול ליפול לפח. אינני יכולה לכפות סידור אחר כי אני לא טיפוס שתלטן . ביום שלישי נפלה מברשת השיניים לפח שהיה מלא בשיערות ודברים מגעילים. זוהי היתה המברשת שיניים שלה שנפלה . יומיים לפני כן קניתי לה משחה לטחורים מהכסף שלי שאין לי. זרקתי לה את המברשת מדאגה מכל הלב שמברשת כזו תזיק לה . אין לי מצפון לתת לה מברשת כזו. הסברתי לה את זה והיא כועסת עלי ואומרת שהיא יכלה לנקות אותה . אני לא מאמינה שאפשר להוציא זיהומים גם אחרי הרתחה כפי שהיא אומרת שהיתה עושה כי המברשת נפלה לפח מסריח ואני לא יכולה להרשות לעצמי לסכן אותה. ביקשתי ממנה לקנות לעצמה מברשת חדשה, היא כועסת לא מצחצחת שיניים וגם החביאה לי את המברשת שיניים שלי. אני לא יודעת מה לעשות ומי צודקת ומה קורה כאן בכלל . אין לי כסף לקנות לה מברשת שיניים והיא גם אומרת שהיא זרקה לי את המברשת שיניים שלי. בכסף שהיה לי קניתי לה משחה לעור . במקרה של המברשת אין לי כסף והייתי מעדיפה שהיא תקנה חדשה כדי שתבין שלא רצוי לשים פח אשפה דווקא מתחת למברשות שיניים. זה אולי ישמע לכם בעיה טיפשית אבל כאן זה מפעיל מצדה רגשות כעס והיא לא רוצה לתת לי את המברשת שיניים שלי ואומרת שהיא זרקה לי אותה . אין לי היום במה לצחצח שיניים וגם מחר לא יהיה לי . האם לפי תיאור זה יש סיבה לדאוג שאולי לאימי יש ירידה קוגניטיבית בשיפוט ? ואם כן אז האם אפשר למנוע ירידה בשיפוט הקוגניטיבי או שירידה כזו היא בלתי נמנעת בגילאי החמישים אצל נשים ?

זה נשמע זוועה

על זה היתה ורדה רזיאל עונה: תעזבי אותה, במובן של: למה את ממשיכה לגור איתה?....

שלום אמילי, נראה לי שכן, דיי. עדי

אמילי שלום מה שאת מתארת נשמע בעייתי והשאלה המרכזית היא לא הדיאגנוזה של אמך אלא מה את אמורה לעשות במצב הזה. במידה ואמך מתפקדת ביום יום, כלומר, בסך הכל מחזיקה את הבית ואת חייה, גם אם יש דברים שאת אישית היית רוצה לשנות, אז לגביה אין הרבה מה לעשות. הסיכוי שהיא תפנה לטיפול בגלל השפעתך הוא נמוך למדי. במידה ותפקודה לקוי בדברים רבים עד כדי חשש לחייה או לדברים אחרים מהותיים, צריך לעשות משהו, למשל להתייעץ באופן ישיר עם עובדת סוציאלית בעיריה ולקבל עצה. רוב הסיכויים שהמצב הוא כזה שאמך בסך הכל מתפקדת ולא ניתן או רצוי להכריח אותה לקבל טיפול בכפיה. במצב כזה הבעיה היא היחסים ביניכם והעובדה שאת מתגוררת איתה וצריכה לעבור את הסצנות שאת מתארת. אם אין לך כסף לקנות מברשת שיניים אני מניח שאין לך בוודאי כסף לשכור דירה במקום אחר. זה מתחיל להתקרב לשאלה המהותית מה קורה לך עם החיים שלך וכיצד את יכולה להביא אותם למצב יותר עצמאי בו לא תצטרכי להיות מושפעת מהקפריזות של אמא שלך והאופן בו היא מנהלת את חייה. אותה לא תצליחי לשנות, תגובותיך עלולות כנראה רק להקצין את המוזרות של התנהגותה. לכן נסי לבדוק כיצד את יכולה לטפל בעצמך ולהביא את המצב למקום יותר טוב עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

זוכרים שהיה כאן דיון בנושא? חזרתי לטיפול לאחר שהמטפלת שלי הייתה בחופשה... נכנסתי לחדר שאני מכירה כבר שנה, ומסתבר שהיא ערכה בו שיפוץ ושינתה את כולו. הקטע הוא שהייתה פגישה על הפנים. לא מספיק שלא ראיתי אותה כל כך הרבה זמן, גם לא יכולתי להתרגל לסדר החדש. פתאום לא יכולתי להתרכז, היה לי משונה לשבת במקום אחר. התרגלתי למקד את המבט בכל מיני דברים בחדר תוך כדי חשיבה, ופתאום יש רק קיר לבן מאחור.... אז עכשיו בטוח נצטרך לעבוד על איך אני מתמודדת עם שינויים, לא?

אני יכולה להבין אותך.... ולשאלה האחרונה ששלך- כן, את רואה מה זה, אין לזה סוף....(כל דבר גורר נושא לדיון). אגב,- מה, היית מתמקדת בקיר שמאחור? (סתם בצחוק אל תקחי אותי ברצינות).

אני חושבת שבגלל שחדר הטיפול הוא מעין עולם בפני עצמו, כשהעולם משתנה זה באופן טבעי גורם לזעזוע. אני לא חושבת שצריך להרגיש רע בגלל שזה גורם לתגובה. בסופו של דבר מתרגלים ל"עולם החדש" :) אולי הוא אפילו יהיה לך יותר נעים בסופו של דבר. אני מרגישה שאני שמה לה להבדלים הרבה מאד מאד קטנים בחדר של המטפל - מיקום של ספר, או שאיבת אבק, שלא לדבר על תאורה - ככה שאני יכולה להבין איך "מהפכה" שלמה יכולה להראות פתאום...

איזה חמודות אתן, תודה. תמיד טוב להרגיש שאנחנו נורמלים... ולשאלה לגבי מיקוד המבט, למרות שנשאלה בצחוק... זה משהו ששמתי לב אליו, שכאשר אני מדברת, אני ממקדת את המבט בפסיכולוגית, אבל ברגעי השתיקה, שהם בעצם הרגעים בהם אני חושבת, מהרהרת, אני ממקדת מבט באיזשהו מקום אחר, זו יכולה להיות תמונה מאחוריה, מדף עם ספרים, או הבלגן שהיה לה בשידה שלידה. פתאום הכל מסודר וריק....

שלום. אני בת 16 ויש לי שאלה בקשר למשו שמטריד אותי ומפריע לי בתפקוד רגיל, זה מתקשר למתן שתן. העניין הוא שאני חוששת לעשות פיפי במקומות מחוץ לבית. אני מאוד נלחצת לפני כל יציאה שלי לכל מקום שהוא, שמא יהיה לי פיפי. כי לעיתים אין במקום שירותים ואני נכנסת למן הרגשה של לחץ כזה שגורם לי לחשוב אך ורק על הפיפי ואני לא מסוגלת לשנות לי את החשיבה ולחשוב על משו אחר באותו רגע ולא לדאוג. ובנוסף לעיתים גם כשיש שירותים מרוב הלחץ אני לא מצליחה לעשות, ובייחוד אם יש תור של אנשים אחריי או שמישהו מחכה לי. זה מאוד מפריע לי, אני מפחדת לצאת שוב לטיולים וזה ממש מקשה עליי. הכל התחיל בגלל איזה טיול שיצאנו אליו שבו היה לי פיפי והתחלתי מאוד להילחץ כי היינו באמצע שומקום עם הכיתה ולא היו שירותים ולא היה שיח נורמלי שאוכל לעשות מאוחריו ללא אנשים מסביב. ובנוסף על כך היה מורה שהכריח אותנו להמשיך ללכת במזג האויר שהיה קפוא(!) והוא ממש התחיל לצעוק וזו הייתה הליכה של 3 שעות. מאז יש לי את הפחד הזה מפני עשיית פיפי ושמא יהיה לי. מה אני עושה? אני לא יודעת איך לא לחשוב על זה! זה פשוט נמצא בראש שלי כל פעם לפני יציאה. כעת במשך כשבועיים וקצת התקשתי בהירדמות בלילה וחששתי מבואו כייוון שלא הצלחתי להירדם כי כל שניה קמתי לשירותים ואפילו אם זה היה רק בשביל לעשות כמה טיפות של פיפי. לעיתים הייתה לי ממש הרגשה כזו כאילו איזהשהו שריר נתפס שם. זה יכול להיות? ההרגשה הזו כבר עברה אבל אשמח לקבל תשובה גם על זה... התחלתי לא להירדם בגלל שערב אחד אמי המליצה לי ללכת לטיול לכנרת עם דודותיי בלעדיה וציפתה שאני אסכים בשימחה ואילו אני הגבתי בהתחלה ב"בטח אני אלך, את באה נכון?" ואז כשהיא אמרה שלא פתאום נלחצתי וחשבתי לי, רגע בעצם זה כמו טיול ומה יהיה אם יהיה לי פיפי וכו'. (עם אמא שלי אני יותר רגועה בטיולים, למרות שגם אז מתחיל אצלי לחץ וחששות בקשר ל"אם יהיה פיפי"). בקיצור, אני התחלתי ממש לבכות ולהיכנס לזה ולומר למה זה קורה לי, למה אני לא יכולה פשט להירגע ולצאת לטיולים כמו כלום שלא מעלים בדעתם בכלל את האפשרות של אם יהיה פיפי אלא במידה ויש פשוט עושים או מתאפקים עד שעןוצרים היכנשהו ועושים. פשוט לי קשה לעשות מחוץ לבית, אני גם לא יכולה לשבת הרי זה מקום ציבורי וגם נלחצת אם יש אנשים שמחכים לי וגם לפעמים אם מתאפקים הרבה אז הפיפי לא יוצא בהתחלה אלא רק כשנרגעים. בכל אופן מאותו ערב לא ישנתי טוב, ההורים שלי היו ערים איתי, ניסו להרגיע אותי. החשש שלי היה שאני לא ארדם, נלחצתי כשעברו השעות בשעון והלכתי הרבה לעשות פיפי. לקחתי בשני לילות כדור שינה (לא לילות רצופים) אך לא לקחתי עוד. והתחלתי לקחת כדורי רגיעון לילה שעזרו קצת. בכל אופן כרגע אני ישנה יותר טוב, נרגעתי אני מקווה שאשן גם היום טוב כמו אתמול שישנתי בלי אימי. אני עושה עכשיו כמה בדיקות גופניות הקשורות במתן שתן לבדוק אם הכל פועל כשורה ואם אין בעיה פיזית ובמידה שאין אני אפנה לפסיכולוג. כבר פניתי למרפאת ר"ש וקבעתי תור. רציתי לשאול אם יש עוד משהו שעליי לעשות, אם יש דרכים להירגע כשאני במצב לחץ שמביא אותי לידי בכי ופחד, המלצות ועצות יתקבלו בברכה.. ואשמח לשמוע המלצה לפסיכולוג באיזור חיפה ומה דעתכם על מרפאת ר"ש, האם הטיפול שם טוב? תודה וסליחה על האורך של המכתב, תאמינו לי שקיצרתי הרבה מהפרטים. אני מקווה שזה בסדר .. תודה שוב.

שלום מה שאת מתארת תואם לתכונה שלך שכנראה הלכה והתגברה עם הזמן, לרגישות יתרה למצבי לחץ וחרדה שגורמים בין היתר לקושי במתן שתן במקומות ציבוריים. לעניין יכולים להיות מקורות שונים אבל על פי רוב מה שמשותף לכולם זה היבט כזה או אחר של חרדה. טוב שפנית לטיפול, זה הכיוון הנכון כדי להתמודד עם העניין. אינני מכיר את המרפאה כך שאיני יכול להמליץ. במידה ותופעות החרדה חריפות אפשר לשקול גם פניה לרופא פסיכיאטר כדי לבדוק את הנחיצות של תרופות נוגדות חרדה. העניין הוא לשחרר אותך מהבעיה שאחד ממאפייניה היא היותה מעין מעגל סגור, כלומר, עצם הקושי במתן שתן מגביר את הבעיה, ואם תצליחי לשבור את המעגל יהיה הרבה יותר קל בהמשך להפחית את סממני החרדה האחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה בגובה בערך בגובה 1.5 והעניין הזה ממש מפריע לי. אני מרגישה שאיכות חיי נפגמת כי אני גם נראית כמו ילדה בת 16 (יש אומרים אפילו 12). אני חוששת ששילוב כזה ייגרום לי לפספוסים בחיים (קושי לקבל עבודה וכו'...), ובנוסף לזה קיימת ההשפלה הקבועה- השפלת הלעמוד בתור והלבלע בין כל האנשים. בלב מאד כבד, אני שוקלת לעשות ניתוח שיעזור לי. אני ממש מאמינה שאיכות חיי תשתפר פלאים. איך אוכל לדעת שזה רצון אמיתי שלי ולא אובססיה ? (הרופאה שלי צעקה עליי שאני צריכה פסיכולוג- אבל הרצון לניתוח קיים אצלי כבר מגיל 15, 10 שנים)

אני לא יודעת בת כמה את, אבל כשלי אומרים שאני נראית בת 16 אני מאד מאד שמחה :) אם היה פתרון קל יחסית, כמו ניתוח אף, אז אולי לא היו הרבה מאד סיבות להתלבט, אבל נדמה לי שמדובר בתהליך כואב מאד, וקשה. אני טועה? אני חושבת שלהיות מטר חמישים זה אולי לא הדבר הכי קל בחיים, אבל בטוח שאת יכולה להראות סקסית, נשית, יפה, נערית, או כל דבר שתרצי בלי קשר לגובה. ההרגשה שלך לגבי עצמך משפיעה הרבה, הלבוש, הבטחון העצמי. בנוסף, אני בגובה 1.60 ואף פעם לא הולכת עם עקבים (לא נח לי). אם נפגש, ואת תלבשי נעלי פלטפורמה או עקבים נהיה כמעט באותו גובה. אולי לא תצליחי אפילו להבחין מי יותר גבוהה... אני יודעת שני לא נחשבת גבוהה, אבל זה לא הפריע מבחור בגובה 1.90 להתאהב בי. אני מציעה לך למצוא דרכים אחרות, שלא יפגעו בגוף שלך, ללמוד לקבל את עצמך ולשפר את ההרגשה שלך לגבי המראה שלך. אני בטוחה שזה לא קל, אבל יש גם הרבה גברים נמוכים (הכל יחסי, כן) שגובהם בערך 165 ס"מ. אז מה? גם להם קשה, אם את משווה בין סקלות של גובה של נשים וגברים אם לא בהכרח יותר גבוהים ממך. אני בטוחה שרובם יעדיפו לצאת עם מישהי שתתאים להם בגובה... בקיצור - לדעתי - אל תכאיבי לעצמך ואל תפגעי בגוף הבריא שהטבע נתן לך. תמצאי דרך אחרת להגיע להשלמה ותחושה טובה.

לילה, אהבתי התשובה , יאיר.

יעל אני בת 25 (כמוך) ואני גבוהה ממך בס"מ אחד בלבד. לי עובדה זו לא מפריעה . כולם אומרים לי שאני נראית בת 15 , אבל מה זה חשוב. הבעיה שלך לדעתי כשורה לא לדימויי הגוף אלא לבעיה אחרת , פסיכולוגית . בברכה ניקי

אני 1.77. בואי ואספר לך מה את יכולה לעשות שאני לא יכולה או לא יכולתי. *לנעול נעלי עקב מאיזה סוג ובאיזה גובה שתחליטי. *למצוא נעלים. יש גבוהות כמוני שמס' הנעליים שלהן 42. למזלי, אני 40. *לעשות מכפלת למכנסים. הרבה יותר פשוט מללכת בגיזרת 7/8 גם אם המעצבת לא התכוונה. בחיים שלי לא עשיתי מכפלת.... *להוריד שערות בשעווה בפחות ייסורים (לא מדדתי מה אורך הרגלים שלי, אבל אצלי זה לוקח המון זמן). *להתאהב בבחורים נמוכים ולממש את האהבה. ההיצע שלי היה משהו כמו 20% משלך. (מצאתי...1.85:). *לרקוד ריקוד זוגות עם כל מי שבא לך ולא להיראות מגוחכת *להתחבק עם ההורים שלך, עם החברים שלך, עם החברות שלך, עם סבא וסבתא ולהיבלע בחיבוק. להיות מסוגלת להרגיש שוב ושוב מחובקת כמו ילדה קטנה ואהובה. אני כבר שנים רבות מחבקת ולא מרגישה באמת מחובקת (טוב, נו, מלבד עם ה - 1:85...) *לשבת באולם הצגות או קולנוע ולא לשמוע מאחור: "אוף, היא מסתירה לי". *לשבת באולם הצגות או קולנוע, או באוטובוס, או במטוס בלי שהרגליים נוגעות במושב שמלפנים. להשתתף במפקד הסיום של קורס צבאי ולתפוס מקום טוב באמצע (הייתי הצוערת הכי גבוהה בקורס קצינות. תמיד בקצה השורה). לעשות ניתוח (בשביל מה????). אני לא יכולה לעשות ניתוח "מקצר". *להיראות בת 16. מי אמר שזה רע?.... משאירה לך את הסקת המסקנות. נ.ב. כייף לי להיות 1.77.

יעל שלום אין ספק שלפני שאת פונה לניתוח להגבהה שהוא תהליך כואב וקשה מאוד שלוקח חודשים ולפעמים שנים כדי להחלים ממנו, כדאי לבחון את האופציה הפסיכולוגית. כדאי שתפגשי אנשים שעברו את הניתוח הזה ותשמעי מה הם עברו. אני בספק אם עדיין תרצי לעשות את הניתוח אחרי הסיפורים הללו. בכל מקרה, אני מעריך שאפשר לפתור את הקושי באמצעות טיפול פסיכולוגי שכן מדובר בתפיסת הגוף ובתפיסה העצמית שלך ולא בבעיה אובייקטיבית. גובהך אמנם נמוך יחסית לממוצע האוכלוסיה אבל לא באופן שאמור להפריע לך בתפקוד בחיים ואני מציע לך לפנות לפסיכולוג, ולו כדי להעריך את אופצית הניתוח בצורה יותר שקולה ולהיות בטוחה שבדקת את כל האפשרויות האחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן