פורום פסיכולוגיה קלינית

באיזה מצב מקבלים את כדור ה-ridazin?

דבורה שלום אנא פני לפורומים הרפואיים באתר בנושא תרופות. הייעוץ כאן בתחומים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוקטור. אני בת 22 וגרה עם סבתא שלי. עלינו מרוסיה לפני 8 שנים. סבתא לעתים קרובות מבקרת ברוסיה ועכשיו לפני שבוע היא חזרה מביקור נוסף שם. הבעיה שלנו היא שסבתא נמצאת באיזה שהוא דכאון מאז שחזרה, בוכה כל הזמן וכשאני שואלת אותה למה היא בוכה, היא עונה שהיא איננה יודעת למה. היא מכניסה לראש כל מיני שטויות, לא ישנה בלילות, שונאת את הבית שהיא גרה בו. בקיצור, הכל רע והכל שלילי. אני לפני כחודשיים פניתי לטיפול פסיכולוגי, כי הייתי במשבר מכל המצב הזה. כשאני מתחילה להגיד לה שאולי גם תפנה לפסיכולוג או משהו דומה, היא מתחילה לצעוק שאצלה הכל בסדר ומי שחולה זאת אני וכל הסביבה. דוקטור, איך לגרום לה להבין את הבעיה ולפנות לעזרה פסיכולוגית או משהו דומה? מודה לך מראש על העזרה

שלום אי אפשר להכריח את סבתא לקבל טיפול אם איננה רוצה. אולי אם תצליחי להסביר לה שדיכאון הוא לא רק בעיה נפשית אלא יכול להיות מחלה עם בסיס ביולוגי לכל דבר, אולי היא תסכים לפנות לבדיקה וייעוץ. במידה ויש לה סימפטומים של דיכאון חשוב שהיא תקבל טיפול ואם יש לה קושי בפניה לפסיכולוג הוא לרופא פסיכיאטר יהיה יותר קל לפנות, או אפילו דרך רופא המשפחה שיוכל להסביר לה את הדברים בצורה יותר טובה. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון שאולי תוכלי לקרוא לסבתך. יש בסיומו שאלונים לאבחון עצמי ודרכם אולי תוכלי להדגים לה האם יש לה בעיה או לא. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופלת בשיטה הקונגטיבית התנהגותית. יש לי כל מיני מעצורים,פחדים וחרדות בחיים והגעתי למסקנה שהטיפול הזה יכול להועיל לי כי הוא נותן כל מיני כלים להתמודד עם המעצורים הללו והוא אינו מורכב רק מדיבורים אלא גם ממעשים (להבדיל מטיפול פסיכולוגי שמורכב משיחות). לאחר כ10 מפגשים עם המטפלת (שאיתה ,אגב,הייתה לי כימיה מעולה) הגעתי למסקנה שהבעיה שלי כנראה יותר מורכבת ועמוקה ואולי רצוי לגשת לטיפול הפסיכולוגי (הקלאסי...) ולטפל בתסמינים שגורמים לי למעצורים,לפחדים ולחרדות. רציתי להתייעץ איתך בעניין ואודה לך אם תוכל לייעץ לי על ההבדלים בין השיטות מבחינת התהליך והתוצאות. תודה!

שלום ראשית כדאי לשוחח על העניין עם הפסיכולוג המטפל כי אולי הוא (או היא) מטפלים גם בגישה דינמית ואחרי ההיכרות ביניכם הטיפול יוכל להמשיך. בכל מקרה ברור שדעתו בנושא חשובה. מבחינת התהליך, מה שאת מתארת הגיוני, פעמים רבות אנשים רוצים לטפל בסימפטום מסוים אבל אחרי טיפול ממוקד בסימפטום מגלים שיש עוד דברים שמטרידים ולגביהם רוצים בטיפול ממושך יותר. אני מצרף קישור למאמר על הטיפול הדינמי ודרכו אולי תוכלי לקבל התרשמות ברורה יותר על ההבדל בינו לטיפול הקוגניטיבי שעוסק יותר באופן ממוקד בבעיה ממוקדת. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני כבת 35 גרושה ואם לילדה. מיזה כ-6 חודשים אני יוצאת עם גבר רווק כבן 38. בעיתי היא כזו: כאשר אני נמצאת במיטה עם בן זוגי, התנהגותו מוזרה. הוא אוהב להתגפף ולהתמזמז (מעבר לנורמה אצל גבר). אבל כאשר הוא צריך לבצע את האקט המיני, הוא מעדיף לגמור באוננות ולא לבצע את החדירה.(וכמובן שאני לא מסופקת מינית). עלי לציין שהדבר נראה לי מוזר. בחיי נכנסתי למיטה עם גברים אחרים והיתי נשואה, אף גבר לא התנהג בצורה כזו מוזרה. כאשר ניסתי לשוחח עימו על הבעיה - הוא טען שהוא מעדיף כמה שפחות לבצע אקט מיני...... (האמת היא שלא הצלחתי להבין מה כוונתו). אני אישה יפה, מושכת וסקסית וכאשר הוא מתגפף עימי הוא מראה התלהבות ויש לו זקפה. אבל...... הוא סיפר לי שהיו לו מערכות יחסים ארוכות עם נשים והוא כן שכב איתן. אני לא כ"כ מצליחה להבין איפוא הבעיה. בסופו של דבר אני נמצאת בתסכול האם הוא לא מספיק נמשך אלי?? ואם כן, אז למה הוא בקשר איתי ? למה הוא נוגע בי בכלל? האם הוא מספר לי על אחרות בכדי שאני לא אחשוד שיש לו בעיה?? היתי מעוניינת לדעת האם קיים מצב כזה שגבר נמצא עם אישה במצב אינטימי ולא מבצע את "העבודה" עד הסוף. האם זה יכול להראות על משיכתו למין השני?? אני כ"כ מבולבלת וחסרת בטחון כי אני לא מצליחה להבין איפוא הבעיה בדיוק. האם זו יכולה להיות בעיה נפשית ??? אודה לך מאוד אם תוכל להאיר מעט את עולמי הלא ברור.

האם יש אפשרות שהוא מאבד את הזיקפה דווקא כשהוא מנסה לבצע חדירה? חשבתי שאולי זה יכול להסביר את ההמנעות שלו מצורה זאת של יחסי מין. (הפחד מהאימפוטנציה, גורם לו להמנע מכך). מעבר לכך נראה לי שחשוב שתדברי איתו, ובמיוחד תגידי לו שהמצב הנוכחי פשוט לא מספק אותך. חשוב שתהני גם מיחסי המין, אחרת הקשר ביניכם לא באמת יוכל להתפתח באופן חיובי.

סוניה שלום יש כמה אפשרויות לעניין. ראשית בהקשר שגם לילה התייחסה אליו, יתכן שזה נובע מחשש לאבד את הזיקפה עם החדירה והאופן הזה שומר על אונו, בין אם באופן מעשי ובין אם כדרך להתמודד עם החרדה בפני אובדן האון. אפשרות אחרת שבאמת העדפתו המינית היא כזו. במקרה כזה חשוב לדבר על התסכול שלך ולמצוא דרכים להביא לסיפוקך המיני. העניין פה איננו העובדה שהוא נהנה מאוננות אלא בכך שההדדיות במין נפגמת ואת לא נהנת כפי שאת רוצה. במידה והקשר ביניכם רציני ואת חושבת עליו לטווח ארוך יש מקום לדבר על הדברים כי להבין יותר במה מדובר ובמידת הצורך לפנות לייעוץ סקסולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר תודה על תשובתך. בגלל התנהגותו של בן זוגי, בטחוני העצמי ירד ואני מרגישה לא מספיק "שווה". היתי מעוניינת שתשיב בבקשה על 2 השאלות הבאות: האם זה יכול להיות שהקושי שלו הוא רק איתי, ועם נשים אחרות אין לו בעיה ? האם זה יכול להיות שהוא לא מספיק נמשך אלי?? תודה בברכה סוניה

בעיקרון אני אדם מאד נותן, לסביבה במיוחד לחברים ובמערת יחסים. אך בכל פעם שאבי מבקש ממני טובה, אני נכנסת ללחץ, חולשה, רצון לברוח ולשאול את עצמי למה הוא פונה אלי, הוצאת הכל מפרופורציות והרגשת נטל כבד למרות שהבקשה בפועל היא לא כל כך גדולה, למשל לברר מחיר עבור מחשב.. יש לציין שבהתחלה אני הצעתי את עזרתי אך כשהוא מבקש אותה אני נרתעת מאד... זה מעציב אותי להרגיש כך. יש לציין שמעולם לא היה לי קשר טוב איתו, והקשר התבסס בעיקר על קשר כלכלי עד לגיל 18 בוא הוא הפסיק לפרנס אותי לחלוטין...

שלום את כותבת בסוף על מהות הקשר בינך לבין אביך ונראה לי שזה יכול להיות גורם משמעותי כדי להבין מה שקורה לך מולו. נראה לפי התיאור שלך שיש משהו לא פתור ולא ברור לגמרי ביחסים שלך עם אביך. במצב כזה הקונפליקט הפנימי הופך לאבן כבדה שמסרבלת כל תקשורת ומגע ביניכם, גם אם היא טריוויאלית ופשוטה. במידה והנושא מספיק משמעותי בחייך את יכולה לפנות לשיחות עם פסיכולוג. אני מעריך שסביבו יכולים להתעורר שאלות ודברים משמעותיים מאוד לחייך לא רק בהקשר של אביך. הרי קשה להתעלם מכך שלכותרת קראת "הורי (עם שלוש נקודות) ואת אמך לא באמת הזכרת בכל ההודעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי נטייה בלתי פוסקת לשקר לכולם לגבי העבר שלי, למרות שאני תמיד מנסה להימנע מכך. אנני רוצה לחשוף פרטים "שחורים" בעברי כמו למשל שיצאתי מהצבא רק אחרי שנתיים או שגורשתי מארה"ב כאשר הגעתי לשדה התעופה שם ועוד המון נקודות בחיי שאני רוצה להסתיר כי אם אגיד את האמת אתפש כחלש, לא יוצלח, טיפש וכו'. הגרוע מכל הוא שאני משקר בראיונות עבודה, ואני יודע שהמראיין " עולה" על כך מייד וכך אין לי סיכוי להתקבל לשום עבודה. איך תוכל לעזור לי או איך אוכל לעזור לעצמי לא להרוס את חיי? תודה, רונן

רונן שלום השקרים נובעים מבושה שהיא תחושה פנימית. אם תצליח לטפל במקור לבעיה סביר להניח שהבעיה עצמה תעלם. כל עוד אתה לא מקבל את עצמך באופן כולל, עם חולשותיך כמו גם חוזקותיך, אף אחד בחוץ לא יעשה זאת. השקרים הם ביטוי לחוסר הקבלה שלך את עצמך ולא לחוסר הקבלה החיצוני לעבודה וכדומה. כדאי לכן שתפנה לטיפול פסיכולוגי שיתמקד בנושא הזה מתוך מטרה להגיע לתחושה שלימה יותר שלך עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו תהליך סיום הטיפול, מה עושים בו, לשם מה נחוץ וכיצד מחליטים שזהו.

דרור שלום ההחלטה צריכה להגיע ממקום של הכרה בכך שאין עוד צורך בטיפול או לפחות המטרה המקורית שלשמה פנית הושגה (זאת בהנחה שהטיפול טוב שכן יש מצבים בהם מפסיקים טיפול כי אינו אפקטיבי). רצוי להעלות את הנושא בפגישות הטיפוליות ולהגיע להחלטה משותפת האם ומתי להפסיק את המפגשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה צעירה שסובלת מההפרעה הנ"ל שמובילה לפציעה עצמית דיי קשה ו"שרפה" לי 5 שנים מהחיים. בתוך שנות הייאוש עברתי מספר פסיכולוגים ופסיכיאטרים שלא הצליחו לעזור לי, ואף אחד מיהם לא הגדיר בפניי מימה אני סובלת. במהלך השנים ניתקלתי בתוכניות טלוויזיה, אתרים באינטרנט וספרים שבעזרתם בתחילה חשבתי שאני סובלת מ"SI" (Self Injury) אח"כ "OCD", עד שלבסוף כל חלקי הפאזל חוברו כשהבנתי שאני בעצם סובלת מההפרעה בדימוי הגוף "BDD". חקרתי קצת על הנושא והבנתי שהדרך הטובה ביותר לריפוי היא בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי. לכן אני מחפשת פסיכולוג/פסיכיאטר שמטפל בצורה הזו ומיתמחה בטיפול ב "BDD", שיהיה מאזור הדרום או המרכז ועדיפות לאישה. אודה מקרב לב לד"ר או למבינים שיוכלו להפנות אותי לשמות. בתודה מראש

אור שלום נשמע לי שעברת דרך ארוכה ואני מעריך את הכוחות שאת משקיעה בחיפוש הסבר וטיפול לבעיה. אני מציע לך שתי אלטרנטיבות טיפול. האחת היא לפנות למרפאה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי של קופת החולים הכללית ברמת חן. השניה היא להיעזר בהיפנוזה, מטפלים מתאימים תוכלי למצוא באתר האגודה הישראלית להיפנוזה בכתובת www.hypno.org.il בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב, בתי בת4ושלושה חודשים (וחצי) ואינה אוהבת לסדר את החדר אבל מאוד אוהבת להפוך אותו עם חברות. היום מהשעה 13:15 עד השעה 18:45 היא בחרה לא לשחק במחשב, לא לראות טלויזיה, לא לצייר , לא ללכת לדודתה(!)ובלבד שלא תצטרך לסדר את החדר. מה עושים עם ילדה חריפה וחכמה שיש לה תשובה לכל דבר ומחליטה שהיא מחליטה? היא חיכתה שאבא ישוב מהעבודה ויעניש אותה בעצמו.. דאגנו שלא יעניש והיא הלכה לישון בחדר מבולגן בידיעה שמחר המשחקים שלה עוברים לילד אחר שהיא אפילו המליצה לנו למי מהגן תיתן אותם-לילדים שיודעים לסדר...

איריס שלום אין ספק שהילדה מכירה אתכם היטב ומצליחה לגעת בנקודות הרגישות ביותר. יש כאן מאבק כוחות והחוכמה תהיה כיצד מצד אחד לשמור על הגבולות שלכם בצורה חינוכית ומצד שני לא לשבור אותה ואת החוזק שלה שבסך הכל הוא תכונה חיובית. העונשים שאתם בוחרים צריכים להיות פרופורציונליים, ישירים לסיבה לעונש והכי חשוב כאלה שאתם יכולים לעמוד בהם בעצמכם. הליכה לישון בתוך הבלגן ואיסור להביא חברות עשוי להיות סביר בתוך מאבק קשה. מסירת המשחקים לילד אחר לעומת זאת אינה ריאלית וכנראה שגם הילדה יודעת זאת. הייתי נותן לה קצת "להתבשל" עם מה שקרה, אבל נותן לה מחר במהלך הבוקר דרך "לרדת מהעץ", למשל להסביר למה חשוב לכם חדר מסודר, ולהציע שתסדרו הפעם ביחד ואח"כ תשלימו. מדובר על תהליך חינוכי ארוך ועוד נכונו לכם מאבקים חריפים. זה אופיו של הגיל הזה ובוודאי זה מחריף כאשר יש ילדה עצמאית ודעתנית. צריך הרבה סבלנות, בהחלט לא לוותר ולהציב גבולות, אבל לזכור תמיד שמולכם בכל זאת נמצאת ילדה צעירה שבונה את העצמי והעצמאות שלה אל מול העולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן ערב-טוב, אני רוצה מאוד להודות לך על תשובתך המהירה. באם נציע לרוני בבוקר לסדר יחד איתה (שוב) האם זה לא יתפש בעיניה שאנחנו חיפשנו דרך לרדת מהעץ?

מה, באמת תיתנו את הצעצועים לילד אחר? נראה לי שלא... ואז הבת שלכם ניצחה אתכם בגדול. לדעתי, זה קורה בגלל שאתם נלחמים בכלים לא יעילים מול ילדה שאתם יודעים שהיא עקשנית ויכולה לכם. בעיני, עם ילדה חכמה כדאי לדבר. ולילדה חכמה כדאי להקשיב. אפשר למשל להגיד לה, שאתם רואים שהיא אוהבת מאוד לשחק בחדר שלה, ושהיא משחקת מאוד יפה עם ילדים. ואתם גם רואים שממש קשה לה לסדר. אגב, גם לילדים חכמים קשה לפעמים להשתלט על סידור החדר. ואז להקשיב למה שיש לה להגיד. ואז לומר בצורה מאוד ברורה, שבבית שלנו יש חוקים. והחוק אומר (למשל..) שבערב כל הצעצועים חוזרים למקום. ואז שוב להקשיב לה. בטוח יש לה דברים חכמים להגיד. ואז שואלים: מה לדעתה אפשר לעשות, כדי שהחוק הזה יתבצע. הניסיון שלי אומר, שאם מקשיבים לילד באמת, הוא מעלה רעיונות נפלאים לפתרון. יכול להיות שהיא תבקש עזרה. בעיני, בגיל 4 וחצי זה לגיטימי, לפחות בשלבים הראשונים. כשילדי היו קטנים, נהגתי "לשחק" איתם משחקי סידור חדר. וכך הרווחתי כמה דקות של הנאה איתם, חסכתי שעות של מאבקים, והרווחתי חדר מסודר. כך למשל היינו מכוונים שעון חול, ומנסים "להשיג" אותו, או שהיינו מכוונים שעון מעורר, ובודקים אם אנחנו יכולים לסדר את החדר תוך 5 או 10 דקות. או שהיינו מחליטים איזה משחק הכי כייף לסדר ומפילים גורל - מי מסדר אותו. לפעמים נהגנו לקחת מגב רצפה גדול ו"לטאטא" את כל הצעצועים למרכז החדר, ואז מתחילים לסדר את הערמה מהחלק החיצוני פנימה, או מצד אחד לצד שני.... הכל שאלה של החלטה, האם אנחנו נלחמים, ואז אפשר גם להפסיד, או שמנצלים את ההזדמנות להרוויח עוד זמן של כייף איתם. במשך הזמן, הילדים שלי למדו לסדר לבד, ועם הזמן זה גם הפך להיות להם חשוב... בהצלחה רינת

ד"ר שלום, הנני אם לבת 9.5. אנחנו גרים בבית שבנוי משתי קומות. חדרי הילדים ממוקמים בקומה התחתונה. בכל לילה ביתי פוחודת ללכת לישןן אם אף אחד לא נמצא בקומה. למרות שבחדרה דולקת מנורת לילה ואנחנו נמצאים בקומה העליונה. . הסיוט חוזר מידי לילה. כשאני שואלת את ביתי מימה היא פוחדת היא טוענת שהיא שומעת רעשים ורואה דמויות של אנשים. אני מבקשת את עצתך האם לדעתך מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי ? מימה לדעתך נובעת הבעיה? אודה על תשובתך המהירה

אני כיום בת 32. כשהייתי בת 7 עברנו לבית פרטי ומהיום שעברתי לא ישנתי לילות שלמים. שמעתי רעשים, דמיינתי שפורצים. לעיתים הייתי הולכת למיטת ההורים. עד היום הלילות הללו זכורים לי כחלק המפחיד של היום. ואגב את הפחדים הללו אני סוחבת עד היום. אילו היו הורי רגישים למצוקה זו ומפנים אותי לטיפול פסיכולוגי לילות רבים של שינה מקוטעת ורצופת חרדות היו נמנעים ממני. אל תתעלמי ממצוקותיה של ביתך ותניחי שעם הזמן זה יעבור יכול להיות שכן אבל מאוד יכול להיות שלא.

ילדות בנות 9 וחצי פוחדות מהמון דברים, גם כשהן לא בקומה נפרדת. על אחת כמה וכמה כשהיא לבדה בקומת הכניסה (משם באים הגנבים והרוצחים , לא?). הייתי מנסה לעשות שינוי בסידור החדרים, לפחות לתקופת מה, כדי שתישן קרוב אלינו. זאת דעתי מיכל

אבלין שלום אינני יודע עד כמה גדול הבית, אבל יתכן שיש משהו אובייקטיבי בחוויתה של הילדה להישאר לבד בקומה. לא ברור לי מדבריך האם בד"כ ישנים איתה אחים נוספים בקומה ובאיזה מצב נוצרת סיטואציה בה היא לבד. בשלב ראשון הייתי בודק את השאלה העובדתית, האם ילד ממוצע ירגיש נוח לישון שם לבד. במידה וכן ואת סבורה שיש כאן חרדה שאיננה מותאמת למצב בהחלט יש אפשרות להתייעצות עם פסיכולוג. בשלב ראשון הייתי ממליץ לך לפנות לקבלת הדרכת הורים מפסיכולוג ילדים ואם בהמשך יהיה צורך הוא יוכל גם לפגוש את הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, תודה בעד תשובתך. בד"כ היא ישנה עם אחיה הגדולים. ויש מצבים שאחיה הגדולים יוצאים לבלות ואז היא הולכת לישון כאשר אין אף אחד בקומה התחתונה. לגבי גודל הבית - זהו בית לא גדול במיוחד במימדיו. מעל לחדרה נמצא חדר השינה שלנו. ועד שאנחנו הולכים לישון, אנחנו יושבים בסלון בקומה העליונה.

הי, לא רואה את הודעתי המקורית ולכן כותבת שוב, מקווה שלא יהיו כפילויות. יש לי תנודות במצב רוח, לפעמים אני מרגישה קרוב לחבר שלי ולעיתים מנותקת ומרוחקת, זה קורה גם עם אנשים אחרים אבל הכי הרבה עם השותף האינטימי. כשאני מנותקת, אני מרגישה בבועה משלי ועולם משלי מרוחקת ולא "מבינה" מה אני קשורה לאנשים אחרים......גדלתי בבית בו היו צעקות שהפחידו אותי ולכן גם שם חייתי לפי התנודות וקצב של: האם היום יהיו צעקות או יהיה שקט, פחד ואימה יום יום ואי וודאות אחת גדולה עם עליות וירידות במצב הרוח של יושבי הבית. האם יש קשר? לפי הפורומים חשבתי שאולי זה ציקלוטימיה ולא ברור לי אם זה כך. הייתי רוצה לקבל את דעתך לפני שאגש איש מקצוע/פסיכיאטר/פסיכולוג. אני לי עניין לנתח את זה במשך חודשים ארוכים אלא להגיע לטיפול אפקטיבי לשיפור חיי, לתשובתך אודה, אילת.

אילת שלום אינני נוהג לתת אבחנות במסגרת הפורום, בוודאי לא בנושאים כאלה שדורשים היכרות מעמיקה. מה שברור הוא שיש דבר מה שמציק לך ופוגע באיכות חייך. מבחינתי זה סימן מספיק חשוב כדי לפנות לייעוץ מקצועי. הפניה לייעוץ איננה עדיין טיפול. קודם כל צריך להבין מה בדיוק הבעיה ורק לאחר מכן להחליט על דרך הטיפול המתאימה. את יכולה לפנות לפסיכיאטר או לפסיכולוג, עדיף היה לפנות לשני בעלי המקצוע הן כדי לשמוע את האבחנה משתי זויות שונות והן כדי לחשוב על טיפול משולב שעשוי להיות יעיל. לאף אחד אין עניין לנתח בעיה במשך חודשים רבים. ישנם מצבים שדורשים טיפול ממושך, יש כאלה שמספיק טיפול קצר מועד. לפני האבחון הדיון הזה מוקדם מידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן שלום כתבתי לך מכתבים רבים בנוגע להתמודדות עם הפרידה. אני בן 27 ושרוי כבר חודש בדכאון. ביקשת שאכתוב לך למייל שלך כדי שתמליץ לי על פסיכולוג . אני מראשון לצייון . כתבתי לך למייל אך לא קיבלתי תשובה. אשמח אם אתה תוכל לקבל אותי למרות העומס שיש לך. אין לי נסיון בבחירת פסיכולוגים ואני לא יודע מה טוב לי אין לי גם מושג בכמה כרוכה ההוצאה הכספית וכמה פגישות עושים. אני אודה לך אם תאיר את עייני כי מאד קשה לי בתקופה זו של חיי ואני לא מצליח לצאת מזה. אני נמצא במערבולת וצריך שמישהו יושיט לי יד אחרת אני טובע. בברכה אלון

הפנייה שלך היא רק לדר קפלן האם אתה מעוניין גם בהמלצות מן הגולשים? (אל פסיכולוג עדיף ללכתעם המלצות).

אין לי בעייה לקבל המלצות גם מגולשים אחרים.....

אלון שלום כנראה שהמייל שלך לא הגיע אלי. אישית, אינני יכול כיום לקבל מטופלים חדשים. אוכל להמליץ על פסיכולוגים בתל אביב, אני לא מכיר מישהו מתאים בראשל"צ, אולי יהיו משתתפים אחרים בפורום שיוכלו להמליץ. אם תרצה בת"א/ר"ג שלח לי מייל נוסף ואשלח לך המלצה. במידה ואתה חושב שנכנסת לדיכאון כדאי לפנות גם לפסיכיאטר דרך קופת החולים ולשקול קבלת תרופות נוגדות דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר שלום אני חושש מביקור אצל פסיכולוג אז על אחת כמה וכמה פסיכיאטר . אני עוד לא הגעתי למצב כזה שאני אצטרך תרופות. אמנם אני בדכאון בגלל פרידה מחברה שאני אוהב אבל לא חושב שאני חייב תרופות כדי לצאת מהדכאון.. האם יש לך עוד המלצות פרט לתרופות כיצד לצאת מהדכאון? כבר שלחתי לך 2 מיילים ולא קיבלת אותם האם תוכל לענות לי דרך הפורום לגבי ההמלצות/

שלום , שאלתי היא כיצד מאבחנים אם זה המקרה ? האם לגשת לפגישת אבחון עם פסיכיאטר? האם פגישה אחת מספיקה? ומה הטיפול, תרופתי, אלטרנטיבי ? אודה על תשובה מפורטת ככל הניתן. אם זה משנה את התמונה אובחנתי עם מחשבות טורדניות ואני מטופלת ברסיטל ב3 שנים האירונות, הטיפול מצליח. מדוע אני שואלת ? יש לי תנודות במצב הרוח , לא קיצוני אבל בהחלט קורה. אני לא מנותקת מהמציאות אבל יש ימים שאני מרגישה מנותקת מהעולם, יודעת מה קורה אבל לא בא לי לשתף פעולה.

אילת שלום אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי גם יחד. מדובר על שני כיווני טיפול שלעיתים השילוב בינהם הוא הנכון ביותר. כדאי שתקבלי חוות דעת משולבת ואז יהיה אפשר להבין טוב יותר מה הבעיה ומה הטיפול המומלץ שצריך להתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום איך אפשר לשכנע ילד בן 16.5 שכבר 4 חודשים בבית ולא עושה שום דבר עם עצמו מלבד משחקי מחשב וטלויזיה? הוא לא מוכן לגשת ליועצ או פסיכולוג,הוא טוען שטוב לו כך,אין לו דרישות,והוא לא בדיכאון. תודה על כל מי שיעזור לי.

אולי לו אין דרישות, אבל בתור אמא, שרוצה שהוא יגדל להיות אדם בוגר, עצמאי, משתלב בחברה וכמובן גם אדם מרוצה, אני מניחה שיש מקום לכך שאת תדרשי ותחליטי שהמצב אינו יכול להמשך כך. אפשרויות טבעיות הן למשיך בלימודים לבגרות, או ללמוד מקצוע, או להשתלב במסגתר בית ספרית אחרת. אני חושבת שאל לך להניח למצב כמות שהוא, גם אם בנך אומר שהוא אינו בדכאון, זה לא אומר שהוא לא יהיה בדכאון ככל שהזמן יחלוף והוא יתנתק ממסגרת חברתית/לימודית/מקצועית. זה גיל לא פשוט, כדאי להבין קצת יותר טוב מה קורה. ובטוח שבגיל 16.5 קשה לעשות החלטות טובות לחיים ויש צורך בתמיכה/סיוע/סמכות של מבוגר.

מלי שלום השאלה המרכזית היא האם הילד חש במצוקה. במידה ולא יהיה קשה מאוד להכריח אותו לפנות לטיפול וגם אם יפנה זה יהיה חסר טעם. במצב כזה חשוב שההורים יקבלו הדרכה מפסיכולוג שמתמחה בילדים ונוער כיצד לנהוג. יש אפשרות לקבל פגישת ייעוץ ראשונה מפסיכולוג בית הספר של השירות החינוכי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על ההתיחסות הילד לא במצוקה ,הוא מרבה לצחוק ולהתנהג כרגיל עד שלא מדובר בלימודים,הוא רוב הזמן משחק במחשב עם חברים,מדי פעם יוצא איתי או עם המשפחה. הוא פעם היה אצל פסוכולוג קליני לנוער ולא שיתף פעולה,ואנחנו ההורים היינו אצל כמה,וגם בעיריה. ילד בגיל הזה אי אפשר להכריח אותו.אני חושבת רק בשיחות ולא בכוח. פשוט אולי יש עוד דרכים שאני לא חשבתי ?. תדה

השאלה היא לגבי אמא שלי. האמת היא שאני עד הזמן האחרון , ואולי אפילו עדיין ממש הערצתי אותה על כל ההשגים שלה וכל מה שהיא עושה בשבילי. העניין הוא שלאחרונה הבנתי שאולי הרבה מהלחצים והבעיות שיש לי בחיים זה בגלל ההתנהגות שלה. היא מאד השגית ומאד מלחיצה. היא לעולם לא אמרה לי משהו כזה, אבל לפי איך שהיא שופטת אנשים אחרים ( קרובי משפחה, חברים וכו') זה מין מסרים סמויים כאלה, על מה היא מצפה, ויש לה ציפיות גבוהות מאד . אני בדרך כלל מאד הצלחתי בהכל, ואולי זה מעין מעגל שמחזק את עצמו, אני ממשת את ציפיותיה, והיא מצפה לעוד. אבל לאחרונה זה נשבר לי. אני כבר לא מרגישה מאושרת, ולא בהכרח רוצה לחיות תחת לחץ כזה . אני מרגישה שזה לא בסדר מצידה שאני עצובה, כאילו זה אסור וצריך לעשות משהו, וזה לא בסדר מצידה שאין לי מטרות ברורות. האמת היא שאני כנראה בדיוק כמוה, וזה לא בסדרד גם מצידי, ובגלל זה אני סובלת. השאלה שלי היא האם יש מה לעשות במצב הזה? אני לא רוצה לדבר איתה על זה וגם לא לפנות לטיפול. אין לי כרגע אפשרות לגור לבד. האם הבעיה אכן נובעת מהלחץ מצידה? האם צריך פשוט לסבול? האם יש דרך להיות מושפעת פחות ממה שהיא חושבת עליי ?

לילך שלום מערכת היחסים עם ההורים היא תמיד דבר מורכב. אין הורה מושלם ואין מערכת יחסים מושלמת. השגיותה של אמך בוודאי גם קידמה אותך בכל מיני דברים בחיים, אבל יש לזה גם מחיר. חלק מפיתוח עצמאות וניפרדות מההורים זה גם להכיר בחסרונותיהם אבל גם לתפוס מרחק מסוים מהשפעתם החזקה. זה לא פשוט וזה תהליך שיכול לקחת לפעמים כל החיים. כרגע את לא מעוניינת לפנות לטיפול אלא רוצה להתמודד עם המצב בעצמך. אין פטנטים בעניין והעיסוק בו הוא טבעי לחלוטין. אני מניח שיש דרכים להפחית את עוצמת ההשפעה שלה עליך, אבל השפעה זו בוודאי תשאר עוד זמן רב ואני לא בטוח שזה רק שלילי. תצטרכי עם הזמן למצוא את האיזונים הנכונים עבורך ביחסים עימה. מאחר והנושא מטריד כנראה מאוד כרגע אולי כדאי לך לפנות למספר פגישות ייעוץ עם פסיכולוג, גם אם אין לך כוונה להיכנס לטיפול עמוק וארוך. זה אולי יוכל לתת לך כיוונים נוספים למחשבה והתמודדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הדחקה זה משהו שיכול לקרות בגיל הילדות? לאחרונה הבנתי תופעה מאד מוזרה שבילדותי, עד גיל 17 בערך אפילו, לא באמת הייתי עצובה או הרגשתי דכאון אפילו במצבים שהיום הייתי נכנסת מהם לעצבות נוראית. כלומר דברים שהיו אז באמת חשובים לי ואני לא מבינה איך יכול להיות שהתמודדתי איתם בכזו קלות. בהתחלה ניסיתי להזכר איך עשיתי זאת כדי ללמוד מהילדה שהייתה בי איך היא עשתה את זה ולעשות את זה עכשיו, אבל אז הגעתי למסקנה שאולי פשוט הדחקתי אז הכל ועכשיו זה מתפרץ? כי עכשיו (אני בת 21 ) אני בהרגשת עצבות נוראית כבר תקופה ארוכה...

היי מיכל יכול להיות שאת כיום יותר מחוברת רגשית לרגשות שלך. למה שקורה לך. מסביבך ולא שמה רגשות בצד , ואולי פעם כן שמת ולכן לא חשת עצוב בכלל. יכול גם להיות שהיות חווית דברים שגרמו לך להיות עצובה, כפי שאת מתארת. השאלה לגבי הדיכאון גם איך הוא בא לידי ביטוי, כמה הוא חזק, האם יש לו מקור? סיבה?

מיכל שלום הדחקה הוא מנגנון הגנה נפוץ מאוד וכשמו - כן הוא, מטרתו להגן על הנפש מפני דברים כואבים. זה מנגנון רצוי בגבולות סבירים, שימוש אינטנסיבי מדי בהגנות עלול להסתיר את המציאות ולעוות אותה. יתכן שעברת דברים מסוימים שבגיל 17 עוד לא היית בשלה להתמודד איתם. יתכן שכעת את מרגישה חזקה או מוכנה יותר להתמודדות והכרה בדברים ולכן הרגשות עולים. אני מציע לא להתעלם מהרגשות הללו ולתת להם מקום בחיים שלך כיום. גם אם זו לא השתקפות של מה שהיה בעבר יש מקום לבחון ולהתמודד עם רגשותיך כיום. לכן מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לעשות הערכת מצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, רציתי לשתף ולשאול לגבי דילמה שיש לי. אני בן אדם שלא סובל אי וודאות. ממש כמעט חרדה מאי וודאות. כל פעם שאני לא יודעת מה יהיה בעתיד אני פשוט משתגעת. אני חייבת לדעת מה עומד לקרות, ולתכנן. אני כבר מעדיפה שגרה טובה על אי וודאות והפתעות. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל אני חושבת עכשיו שזה כזה מקצוע שאף פעם לא וודאי, כלומר לא ברור האם אתה מצליח לעזור או לא, ובכלל לא וודאי כל מה שאתה אומר, והרי אין כאן נכונות ברורה ואובייקטיבית, וייתכן שהכל בכלל לא ככה, וגם לא ברור בדיוק מה המסלול שכן הוא כל כך ארוך עד שאתה יכול לעשות משהו , שלא ברור בכלל מה יהיה. אז רציתי לשאול קודם כל האם לדעתכם אני צודקת, ואם כן , אילו מקצועות מתאימים לאופי כמו שלי? שאפשר לדעת בהם מה קורה ולא לחיות במין ערפל כזה? זה מאד חשוב לי הבטחון הזה. תודה...

הדבר הכי ודאי הוא שאין שום דבר ודאי...

אני חושבת שבכל מקצוע שמערב עבודה עם אנשים בצורה כל כך הדוקה יש הרבה הפתעות ואי ידיעה. ונדמה לי שדווקא אי הידיעה משרתת תפקיד חשוב בטיפול פסיכולוגי ואינה מהווה מצב לוואי אלא דרך עבודה. אני מאמינה שהמטפל "האידאלי", במידה רבה, מקבל את המטופל ב"מחשבה ריקה" empty mind אני מתכוונת. בלי להלביש עליו סכמות, תפיסות מוסריות, ציפיות. יש תהליך שדורש הרבה סבלנות עד שדברים בטיפול מתבהרים, מי האדם, מה מקשה עליו בחיים, מה יכול לעזור לו וכו'. וגם אחרי שדברים מתבהרים יצירת "הנרטיב" בטיפול אינה תהליך ודאי. הכוונה היא שההסכמה בטיפול בין המטופל והמטפל מה הנושאים המרכזיים בחיים של המטופל, איך מבינים את החיים בהווה, ואת העבר, ואת מה שמתרחש בטיפול הינו תהליך שאין בו ודאות, אין אמת ושקר. לכן, אם זה משהו שאת ממש סובלת ממנו ולא נראה לך שתוכלי להתגבר עליו (אולי את היית רוצה לטפל בזה? זה יכול לשפר את איכות חייך) את יכולה לחשוב על תואר שני בפסיכולוגיה שאינו כרוך בכל כך הרבה אי ודאות, אלא במידה פחותה. אולי דווקא פסיכולוגיה ארגונית, או תחום מחקרי יכול להיות יותר מתאים עבורך?

א. שלום במידה והקריטריון היחידי לפיו תבחרי עיסוק יהיה שאלת האי וודאות אוכל בוודאי להמליץ לך על סידרה של עיסוקים הרבה יותר וודאיים. הבעיה שיש חשש רב שהם לא ימצאו חן בעיניך מסיבות אחרות, למשל, עניין. אם בחרת בפסיכולוגיה כנראה שהתחום מושך אותך והשאלה המרכזית שאת צריכה לשאול את עצמך מה באמת יעניין אותך לעשות כתחום עיסוק. במידה ויש תחום אחר שמעניין אותך ויש בו יותר וודאות הבעיה נפתרה כבר כעת. למען האמת אני די בטוח שכדאי לך לבחון את עניין ההתמודדות עם אי וודאות בחייך בלי קשר לבחירה המקצועית כי החיים מלאים בהפתעות ועמימות. אני לא רואה פסיכולוגיה כמקצוע עם עמימות גבוהה. אישית אני די בטוח ביכולתי לעזור באמצעות הטיפול הפסיכולוגי אבל זה ללא ספק נוצר במהלך השנים עם צבירת נסיון. תחילת הדרך בפסיכולוגיה בהחלט עשויה להיות רוויה בעמימות. יש לזכור שבפסיכולוגיה יש מספר רב של מסלולים ובחלקם כמו למשל פסיכודיאגנוסטיקה, יש מובנות רבה למדי. בשורה התחתונה, לפניך התמודדות הן בהחלטה מקצועית אבל לפני הכל בהחלטה אישית האם ההתמודדות עם אי הוודאות היא רק נטייה אישיותית אותה את מקבלת וחיה איתה בשלום, או בעיה שצריך לבדוק כיצד לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כנראה שאתה צודק ובגדול זו בעיה שמפריעה לי כמובן גם בבעיות אחרות בחיים, האם יש שם לתופעה? האם זה משהו נפוץ? כלומר אולי אני אסביר את עצמי. אני כן מצליחה לתפקד בגדול, וזה לא שאני לא יכולה לעשות שום דבר שהוא לא ודאי, אבל זה כאילו אני כל הזמן מנסה לדעת מה יהיה, לתכנן הכל שאהיה מוכנה, אני מנסה גם "לתכנת" את האנשים שקרובים לי ולגרום להם לפעול מתוך שיקול דעת ותכנון ולא מתוך ספונטניות, לא .. אולי זה מוגזם, אבל אפשר לומר למשל שאני מנסה להשפיע על בן זוגי לפעול ככה.התופעה כמובן מקשה על תהליך ההחלטות. בכל אופן, כרגע החלטת המקצוע היא ה"בוערת" , אולי זה חלק מהבעיה , כמו שאני כבר מבינה בעצמי. האם אתה חושב שלמישהו עם אופי כמו שלי, בהנחה שזה לא ישתנה הרבה, מתאים לטפל באנשים? בכל אופן אשמח אם כן תמליץ לי על רשימת מקצועות יותר ודאיים ואולי אמצא באחד מהם גם עניין.

שלום רב! אני בת 21, לפני כמה חודשים השתחררתי מהצבא עם "מטען עודף" של 9-10 ק"ג. הייתי מטופלת אצל נטורופתית ובזכות התפריט שלה הורדתי כבר 6 ק"ג ב3 חודשים. הבעיה היא שבמשך הטיפול לא הייתי כנה איתה לגמרי לגבי התחושות שלי. תמיד אמרתי לה שהכל בסדר אצלי ואין שום בעיה. אך יש בעיה, אני כל הזמן מתעסקת עם המשקל שלי וזה נהיה ממש אובססיבי כבר! נכון שזה כיף לקבל שוב מחמאות לגבי איך שאני נראית אך אני לא מרוצה מהמשקל ומגופי וחייבת להוריד את ה3 ק"ג המיותרים, כי אני רוצה להראות כמו שנראיתי לפני הצבא. בתקופה ההיא הרגשתי ממש טוב עם עצמי והייתי מלאת ביטחון, ועכשיו אני ממש מתביישת בעצמי. הבעיה שהכי מציקה לי היא העובדה שאני כל הזמן מתעסקת במראה שלי(שזה די שטחי...) ומתביישת ללכת לים עם חברותיי כדי שלא יראו אותי בבגד ים, או שאני מתרצת להן שאני לא מרגישה טוב כשיוצאים לבלות- כי אני מרגישה שמנה ולא מושכת ומעדיפה לא להימצא לידן, מאחר והן רזות מאוד ואני לא מסוגלת לראות אותן כי זה מדכא אותי יותר. הדבר גורם לי לדיכאון וגורם לי לרוב להתקפי אכילה מוגזמים(מה שמפריע לי במימוש המטרה שלי-להוריד את ה3 ק"ג) והתסתגרות בחדרי. אח"כ אני מבטיחה לעצמי שאדבוק בתפריט שוב אך אני נשברת כל הזמן...(אגב, התפריט מצויין אך זה לא נראה לי העניין שגורם לי לאכול כך). אני חושבת שאני צריכה עזרה אבל אין לי כרגע את הכסף וגם להוריי אין כרגע כסף מיותר לתת לי, גם ככה אני לא רוצה שידעו. מה עלי לעשות כדי שזה יעבור? זה מדיר ממני שינה וגורם לי לתסכולים רבים! אני מרגישה שהפסדתי המון דברים בחיי בגלל החשיבה הזאת והדימוי הנמוך שלי לגבי גופי... כולל זוגיות, בילויים, חברות וכו'. בבקשה, אני חייבת את עזרתך!

שלום לך, אני מזדהה איתך לחלוטין , גם אני הייתי במצב הזה עד שהתחלתי טיפול במרפאה להפרעות אכילה. כל מה שצריך זה הפניה מרופא המשפחה - למרפאה להפרעות אכילה הקרובה לביתך. את לא מחויבת בתשלום כלל וכלל. יש קבוצות תמיכה או טיפול אישי , תלוי בך ובהעדפה שלך. אם את מאיזור חיפה אני יכולה לתת לך מספר של המזכירה שם , והיא תדריך אותך אך להמשיך משם. בהצלחה.

שלום הבעיה איננה שלושת הקילו שאת רוצה לרדת אלא תפיסת הגוף והביטחון העצמי שלך שנפגעו. פער של שלוש ק"ג בין משקל אידיאלי או רצוי למשקל בפועל איננו יכול להיות סיבה למצוקה כל כך גדולה אם לא נלווים אליו גורמים נוספים. אני חושב שכדאי שתמצאי מסגרת תמיכה ודרכה תמשיכי הן את ההרזיה, אבל חשוב מכך, את שיפור הדימוי העצמי שלך. גם כשתסיימי לרזות את הק"ג שהקצבת לעצמך תישארי עם עצמך ועם גופך ולא נשמע לי שבזה יגמר הסיפור. נסי לפנות לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים או מרפאה ציבורית בה ניתן לקבל טיפול מוזל. כמו כן חשוב שתצטרפי לקבוצת תמיכה, למשל של שומרי משקל או מסגרת אחרת להרזיה. נוכחותך עם אנשים אחרים שעוברים תהליך דומה תעזור לך להמשיך הלאה ולסיים את הפרק הזה בצורה טובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בוגרת ולא ילדה . אימי נוהגת לשים פח קטן ומגעיל במקלחת בדיוק מתחת למברשות השיניים. כך גם פח האשפה במטבח מוצב מתחת לוו של המחבתות . אני מתריעה אותה שזה עלול ליפול לפח. אינני יכולה לכפות סידור אחר כי אני לא טיפוס שתלטן . ביום שלישי נפלה מברשת השיניים לפח שהיה מלא בשיערות ודברים מגעילים. זוהי היתה המברשת שיניים שלה שנפלה . יומיים לפני כן קניתי לה משחה לטחורים מהכסף שלי שאין לי. זרקתי לה את המברשת מדאגה מכל הלב שמברשת כזו תזיק לה . אין לי מצפון לתת לה מברשת כזו. הסברתי לה את זה והיא כועסת עלי ואומרת שהיא יכלה לנקות אותה . אני לא מאמינה שאפשר להוציא זיהומים גם אחרי הרתחה כפי שהיא אומרת שהיתה עושה כי המברשת נפלה לפח מסריח ואני לא יכולה להרשות לעצמי לסכן אותה. ביקשתי ממנה לקנות לעצמה מברשת חדשה, היא כועסת לא מצחצחת שיניים וגם החביאה לי את המברשת שיניים שלי. אני לא יודעת מה לעשות ומי צודקת ומה קורה כאן בכלל . אין לי כסף לקנות לה מברשת שיניים והיא גם אומרת שהיא זרקה לי את המברשת שיניים שלי. בכסף שהיה לי קניתי לה משחה לעור . במקרה של המברשת אין לי כסף והייתי מעדיפה שהיא תקנה חדשה כדי שתבין שלא רצוי לשים פח אשפה דווקא מתחת למברשות שיניים. זה אולי ישמע לכם בעיה טיפשית אבל כאן זה מפעיל מצדה רגשות כעס והיא לא רוצה לתת לי את המברשת שיניים שלי ואומרת שהיא זרקה לי אותה . אין לי היום במה לצחצח שיניים וגם מחר לא יהיה לי . האם לפי תיאור זה יש סיבה לדאוג שאולי לאימי יש ירידה קוגניטיבית בשיפוט ? ואם כן אז האם אפשר למנוע ירידה בשיפוט הקוגניטיבי או שירידה כזו היא בלתי נמנעת בגילאי החמישים אצל נשים ?

זה נשמע זוועה

על זה היתה ורדה רזיאל עונה: תעזבי אותה, במובן של: למה את ממשיכה לגור איתה?....

שלום אמילי, נראה לי שכן, דיי. עדי

אמילי שלום מה שאת מתארת נשמע בעייתי והשאלה המרכזית היא לא הדיאגנוזה של אמך אלא מה את אמורה לעשות במצב הזה. במידה ואמך מתפקדת ביום יום, כלומר, בסך הכל מחזיקה את הבית ואת חייה, גם אם יש דברים שאת אישית היית רוצה לשנות, אז לגביה אין הרבה מה לעשות. הסיכוי שהיא תפנה לטיפול בגלל השפעתך הוא נמוך למדי. במידה ותפקודה לקוי בדברים רבים עד כדי חשש לחייה או לדברים אחרים מהותיים, צריך לעשות משהו, למשל להתייעץ באופן ישיר עם עובדת סוציאלית בעיריה ולקבל עצה. רוב הסיכויים שהמצב הוא כזה שאמך בסך הכל מתפקדת ולא ניתן או רצוי להכריח אותה לקבל טיפול בכפיה. במצב כזה הבעיה היא היחסים ביניכם והעובדה שאת מתגוררת איתה וצריכה לעבור את הסצנות שאת מתארת. אם אין לך כסף לקנות מברשת שיניים אני מניח שאין לך בוודאי כסף לשכור דירה במקום אחר. זה מתחיל להתקרב לשאלה המהותית מה קורה לך עם החיים שלך וכיצד את יכולה להביא אותם למצב יותר עצמאי בו לא תצטרכי להיות מושפעת מהקפריזות של אמא שלך והאופן בו היא מנהלת את חייה. אותה לא תצליחי לשנות, תגובותיך עלולות כנראה רק להקצין את המוזרות של התנהגותה. לכן נסי לבדוק כיצד את יכולה לטפל בעצמך ולהביא את המצב למקום יותר טוב עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

זוכרים שהיה כאן דיון בנושא? חזרתי לטיפול לאחר שהמטפלת שלי הייתה בחופשה... נכנסתי לחדר שאני מכירה כבר שנה, ומסתבר שהיא ערכה בו שיפוץ ושינתה את כולו. הקטע הוא שהייתה פגישה על הפנים. לא מספיק שלא ראיתי אותה כל כך הרבה זמן, גם לא יכולתי להתרגל לסדר החדש. פתאום לא יכולתי להתרכז, היה לי משונה לשבת במקום אחר. התרגלתי למקד את המבט בכל מיני דברים בחדר תוך כדי חשיבה, ופתאום יש רק קיר לבן מאחור.... אז עכשיו בטוח נצטרך לעבוד על איך אני מתמודדת עם שינויים, לא?

אני יכולה להבין אותך.... ולשאלה האחרונה ששלך- כן, את רואה מה זה, אין לזה סוף....(כל דבר גורר נושא לדיון). אגב,- מה, היית מתמקדת בקיר שמאחור? (סתם בצחוק אל תקחי אותי ברצינות).

אני חושבת שבגלל שחדר הטיפול הוא מעין עולם בפני עצמו, כשהעולם משתנה זה באופן טבעי גורם לזעזוע. אני לא חושבת שצריך להרגיש רע בגלל שזה גורם לתגובה. בסופו של דבר מתרגלים ל"עולם החדש" :) אולי הוא אפילו יהיה לך יותר נעים בסופו של דבר. אני מרגישה שאני שמה לה להבדלים הרבה מאד מאד קטנים בחדר של המטפל - מיקום של ספר, או שאיבת אבק, שלא לדבר על תאורה - ככה שאני יכולה להבין איך "מהפכה" שלמה יכולה להראות פתאום...

איזה חמודות אתן, תודה. תמיד טוב להרגיש שאנחנו נורמלים... ולשאלה לגבי מיקוד המבט, למרות שנשאלה בצחוק... זה משהו ששמתי לב אליו, שכאשר אני מדברת, אני ממקדת את המבט בפסיכולוגית, אבל ברגעי השתיקה, שהם בעצם הרגעים בהם אני חושבת, מהרהרת, אני ממקדת מבט באיזשהו מקום אחר, זו יכולה להיות תמונה מאחוריה, מדף עם ספרים, או הבלגן שהיה לה בשידה שלידה. פתאום הכל מסודר וריק....

שלום. אני בת 16 ויש לי שאלה בקשר למשו שמטריד אותי ומפריע לי בתפקוד רגיל, זה מתקשר למתן שתן. העניין הוא שאני חוששת לעשות פיפי במקומות מחוץ לבית. אני מאוד נלחצת לפני כל יציאה שלי לכל מקום שהוא, שמא יהיה לי פיפי. כי לעיתים אין במקום שירותים ואני נכנסת למן הרגשה של לחץ כזה שגורם לי לחשוב אך ורק על הפיפי ואני לא מסוגלת לשנות לי את החשיבה ולחשוב על משו אחר באותו רגע ולא לדאוג. ובנוסף לעיתים גם כשיש שירותים מרוב הלחץ אני לא מצליחה לעשות, ובייחוד אם יש תור של אנשים אחריי או שמישהו מחכה לי. זה מאוד מפריע לי, אני מפחדת לצאת שוב לטיולים וזה ממש מקשה עליי. הכל התחיל בגלל איזה טיול שיצאנו אליו שבו היה לי פיפי והתחלתי מאוד להילחץ כי היינו באמצע שומקום עם הכיתה ולא היו שירותים ולא היה שיח נורמלי שאוכל לעשות מאוחריו ללא אנשים מסביב. ובנוסף על כך היה מורה שהכריח אותנו להמשיך ללכת במזג האויר שהיה קפוא(!) והוא ממש התחיל לצעוק וזו הייתה הליכה של 3 שעות. מאז יש לי את הפחד הזה מפני עשיית פיפי ושמא יהיה לי. מה אני עושה? אני לא יודעת איך לא לחשוב על זה! זה פשוט נמצא בראש שלי כל פעם לפני יציאה. כעת במשך כשבועיים וקצת התקשתי בהירדמות בלילה וחששתי מבואו כייוון שלא הצלחתי להירדם כי כל שניה קמתי לשירותים ואפילו אם זה היה רק בשביל לעשות כמה טיפות של פיפי. לעיתים הייתה לי ממש הרגשה כזו כאילו איזהשהו שריר נתפס שם. זה יכול להיות? ההרגשה הזו כבר עברה אבל אשמח לקבל תשובה גם על זה... התחלתי לא להירדם בגלל שערב אחד אמי המליצה לי ללכת לטיול לכנרת עם דודותיי בלעדיה וציפתה שאני אסכים בשימחה ואילו אני הגבתי בהתחלה ב"בטח אני אלך, את באה נכון?" ואז כשהיא אמרה שלא פתאום נלחצתי וחשבתי לי, רגע בעצם זה כמו טיול ומה יהיה אם יהיה לי פיפי וכו'. (עם אמא שלי אני יותר רגועה בטיולים, למרות שגם אז מתחיל אצלי לחץ וחששות בקשר ל"אם יהיה פיפי"). בקיצור, אני התחלתי ממש לבכות ולהיכנס לזה ולומר למה זה קורה לי, למה אני לא יכולה פשט להירגע ולצאת לטיולים כמו כלום שלא מעלים בדעתם בכלל את האפשרות של אם יהיה פיפי אלא במידה ויש פשוט עושים או מתאפקים עד שעןוצרים היכנשהו ועושים. פשוט לי קשה לעשות מחוץ לבית, אני גם לא יכולה לשבת הרי זה מקום ציבורי וגם נלחצת אם יש אנשים שמחכים לי וגם לפעמים אם מתאפקים הרבה אז הפיפי לא יוצא בהתחלה אלא רק כשנרגעים. בכל אופן מאותו ערב לא ישנתי טוב, ההורים שלי היו ערים איתי, ניסו להרגיע אותי. החשש שלי היה שאני לא ארדם, נלחצתי כשעברו השעות בשעון והלכתי הרבה לעשות פיפי. לקחתי בשני לילות כדור שינה (לא לילות רצופים) אך לא לקחתי עוד. והתחלתי לקחת כדורי רגיעון לילה שעזרו קצת. בכל אופן כרגע אני ישנה יותר טוב, נרגעתי אני מקווה שאשן גם היום טוב כמו אתמול שישנתי בלי אימי. אני עושה עכשיו כמה בדיקות גופניות הקשורות במתן שתן לבדוק אם הכל פועל כשורה ואם אין בעיה פיזית ובמידה שאין אני אפנה לפסיכולוג. כבר פניתי למרפאת ר"ש וקבעתי תור. רציתי לשאול אם יש עוד משהו שעליי לעשות, אם יש דרכים להירגע כשאני במצב לחץ שמביא אותי לידי בכי ופחד, המלצות ועצות יתקבלו בברכה.. ואשמח לשמוע המלצה לפסיכולוג באיזור חיפה ומה דעתכם על מרפאת ר"ש, האם הטיפול שם טוב? תודה וסליחה על האורך של המכתב, תאמינו לי שקיצרתי הרבה מהפרטים. אני מקווה שזה בסדר .. תודה שוב.

שלום מה שאת מתארת תואם לתכונה שלך שכנראה הלכה והתגברה עם הזמן, לרגישות יתרה למצבי לחץ וחרדה שגורמים בין היתר לקושי במתן שתן במקומות ציבוריים. לעניין יכולים להיות מקורות שונים אבל על פי רוב מה שמשותף לכולם זה היבט כזה או אחר של חרדה. טוב שפנית לטיפול, זה הכיוון הנכון כדי להתמודד עם העניין. אינני מכיר את המרפאה כך שאיני יכול להמליץ. במידה ותופעות החרדה חריפות אפשר לשקול גם פניה לרופא פסיכיאטר כדי לבדוק את הנחיצות של תרופות נוגדות חרדה. העניין הוא לשחרר אותך מהבעיה שאחד ממאפייניה היא היותה מעין מעגל סגור, כלומר, עצם הקושי במתן שתן מגביר את הבעיה, ואם תצליחי לשבור את המעגל יהיה הרבה יותר קל בהמשך להפחית את סממני החרדה האחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה בגובה בערך בגובה 1.5 והעניין הזה ממש מפריע לי. אני מרגישה שאיכות חיי נפגמת כי אני גם נראית כמו ילדה בת 16 (יש אומרים אפילו 12). אני חוששת ששילוב כזה ייגרום לי לפספוסים בחיים (קושי לקבל עבודה וכו'...), ובנוסף לזה קיימת ההשפלה הקבועה- השפלת הלעמוד בתור והלבלע בין כל האנשים. בלב מאד כבד, אני שוקלת לעשות ניתוח שיעזור לי. אני ממש מאמינה שאיכות חיי תשתפר פלאים. איך אוכל לדעת שזה רצון אמיתי שלי ולא אובססיה ? (הרופאה שלי צעקה עליי שאני צריכה פסיכולוג- אבל הרצון לניתוח קיים אצלי כבר מגיל 15, 10 שנים)

אני לא יודעת בת כמה את, אבל כשלי אומרים שאני נראית בת 16 אני מאד מאד שמחה :) אם היה פתרון קל יחסית, כמו ניתוח אף, אז אולי לא היו הרבה מאד סיבות להתלבט, אבל נדמה לי שמדובר בתהליך כואב מאד, וקשה. אני טועה? אני חושבת שלהיות מטר חמישים זה אולי לא הדבר הכי קל בחיים, אבל בטוח שאת יכולה להראות סקסית, נשית, יפה, נערית, או כל דבר שתרצי בלי קשר לגובה. ההרגשה שלך לגבי עצמך משפיעה הרבה, הלבוש, הבטחון העצמי. בנוסף, אני בגובה 1.60 ואף פעם לא הולכת עם עקבים (לא נח לי). אם נפגש, ואת תלבשי נעלי פלטפורמה או עקבים נהיה כמעט באותו גובה. אולי לא תצליחי אפילו להבחין מי יותר גבוהה... אני יודעת שני לא נחשבת גבוהה, אבל זה לא הפריע מבחור בגובה 1.90 להתאהב בי. אני מציעה לך למצוא דרכים אחרות, שלא יפגעו בגוף שלך, ללמוד לקבל את עצמך ולשפר את ההרגשה שלך לגבי המראה שלך. אני בטוחה שזה לא קל, אבל יש גם הרבה גברים נמוכים (הכל יחסי, כן) שגובהם בערך 165 ס"מ. אז מה? גם להם קשה, אם את משווה בין סקלות של גובה של נשים וגברים אם לא בהכרח יותר גבוהים ממך. אני בטוחה שרובם יעדיפו לצאת עם מישהי שתתאים להם בגובה... בקיצור - לדעתי - אל תכאיבי לעצמך ואל תפגעי בגוף הבריא שהטבע נתן לך. תמצאי דרך אחרת להגיע להשלמה ותחושה טובה.

לילה, אהבתי התשובה , יאיר.

יעל אני בת 25 (כמוך) ואני גבוהה ממך בס"מ אחד בלבד. לי עובדה זו לא מפריעה . כולם אומרים לי שאני נראית בת 15 , אבל מה זה חשוב. הבעיה שלך לדעתי כשורה לא לדימויי הגוף אלא לבעיה אחרת , פסיכולוגית . בברכה ניקי

אני 1.77. בואי ואספר לך מה את יכולה לעשות שאני לא יכולה או לא יכולתי. *לנעול נעלי עקב מאיזה סוג ובאיזה גובה שתחליטי. *למצוא נעלים. יש גבוהות כמוני שמס' הנעליים שלהן 42. למזלי, אני 40. *לעשות מכפלת למכנסים. הרבה יותר פשוט מללכת בגיזרת 7/8 גם אם המעצבת לא התכוונה. בחיים שלי לא עשיתי מכפלת.... *להוריד שערות בשעווה בפחות ייסורים (לא מדדתי מה אורך הרגלים שלי, אבל אצלי זה לוקח המון זמן). *להתאהב בבחורים נמוכים ולממש את האהבה. ההיצע שלי היה משהו כמו 20% משלך. (מצאתי...1.85:). *לרקוד ריקוד זוגות עם כל מי שבא לך ולא להיראות מגוחכת *להתחבק עם ההורים שלך, עם החברים שלך, עם החברות שלך, עם סבא וסבתא ולהיבלע בחיבוק. להיות מסוגלת להרגיש שוב ושוב מחובקת כמו ילדה קטנה ואהובה. אני כבר שנים רבות מחבקת ולא מרגישה באמת מחובקת (טוב, נו, מלבד עם ה - 1:85...) *לשבת באולם הצגות או קולנוע ולא לשמוע מאחור: "אוף, היא מסתירה לי". *לשבת באולם הצגות או קולנוע, או באוטובוס, או במטוס בלי שהרגליים נוגעות במושב שמלפנים. להשתתף במפקד הסיום של קורס צבאי ולתפוס מקום טוב באמצע (הייתי הצוערת הכי גבוהה בקורס קצינות. תמיד בקצה השורה). לעשות ניתוח (בשביל מה????). אני לא יכולה לעשות ניתוח "מקצר". *להיראות בת 16. מי אמר שזה רע?.... משאירה לך את הסקת המסקנות. נ.ב. כייף לי להיות 1.77.

יעל שלום אין ספק שלפני שאת פונה לניתוח להגבהה שהוא תהליך כואב וקשה מאוד שלוקח חודשים ולפעמים שנים כדי להחלים ממנו, כדאי לבחון את האופציה הפסיכולוגית. כדאי שתפגשי אנשים שעברו את הניתוח הזה ותשמעי מה הם עברו. אני בספק אם עדיין תרצי לעשות את הניתוח אחרי הסיפורים הללו. בכל מקרה, אני מעריך שאפשר לפתור את הקושי באמצעות טיפול פסיכולוגי שכן מדובר בתפיסת הגוף ובתפיסה העצמית שלך ולא בבעיה אובייקטיבית. גובהך אמנם נמוך יחסית לממוצע האוכלוסיה אבל לא באופן שאמור להפריע לך בתפקוד בחיים ואני מציע לך לפנות לפסיכולוג, ולו כדי להעריך את אופצית הניתוח בצורה יותר שקולה ולהיות בטוחה שבדקת את כל האפשרויות האחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קראתי באחד הספרים שלפני עשרות שנים, אנשים שחלו בעגבת קבלו שגעון ואז לא ידעו לטפל בכך. רציתי לדעת יותר על-כך מכיוון שסבי לקה לפני 35 שנים במין שגעון (ונפטר יותר מאוחר) ועד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה לו, כיוון שלפני כן היה איש מרשים. האם לתת לי קצת יותר פרטים? תודה מראש.

שני שלום עגבת שאינה מטופלת אכן היוותה גורם לבעיות נפשיות ומוות. עם זאת הייתי מאוד נזהר לקבוע שסבך סבל מבעיה כזו או אחרת ללא מידע מדוייק. יש כל כך הרבה סיבות אחרות אפשריות שאין כל סיבה לחשוב שזו דווקא היתה הבעיה. ניתן לעיין במנועי החיפוש השונים על מחלת העגבת, Syphilis בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. יש לי ילד כבן 15. מחד הוא בעל מח חריף ותלמיד מצטיין אך מאידך התנהגותו בעייתית. הוא עצבני, צעקן, פוגע ומעליב את כל הסובבים אותו ובעיקר את הוריו.כל זמן פנוי שקוע במחשב ובטלוויזיה וכל נסיון לדבר איתו נגמר בצעקות ובהעלבות הדדיות.לפני מספר שנים היה בטיפול פסיכולוגי למשך שנה אך השיפור היה קטן. הרופא טען כי אינו מפותח מספיק לגילו וכי הוא מקווה כי יחול שיפור עם הזמן.כעת אין הוא מוכן לשמוע שוב על טיפול. אנא עצתך כיצד לטפל במצב. תודה.

אבנר שלום הבעיה העיקרית שכנראה מטרידה היא היחסים בתוך המשפחה. אין כל טעם לשלוח את הילד לטיפול כי הוא לא מעוניין בו. הוא לא בהכרח מרגיש את המצוקה שלכם, למרות שיתכן שגם הוא סובל. אני מציע לך לפנות עם אשתך לקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוגי ילדים ונוער. יתכן שבהמשך יהיה אפשר לצרף גם את הנער לשיחות. מה שצריך זו הבנה עמוקה של מקורות הבעיה וניסוח דרך בה אתם ההורים תתמודדו איתה ועם התנהגותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא לשכוח שמדובר על נער מתבגר שצריך את המרחב שלו ולא מרגיש צורך לדבר עם הוריו, כמו שלהם יש צורך לדבר איתו...ויש לכבד זאת.

שלום ד"ר אני סטודנטית בת 22 יש לי פחד קהל שכנראה התחיל מהתיכון כאשר נאלצתי לעמוד מול הכיתה ולהרצות, לא חששתי מכך אך ברגע שתהחלתי לדבר המע' האוטומנית שלי השתגעה (דפיקות לב מואצות, רעד, הזעה, הסמקה..). הדבר חזר על עצמו גם במיכללה ובמינוים למקום עבודה. מאז כל פעם שאני צריכה לעמוד מול קהל אני משתדלת להימנע מפני שההרגשה מאוד לא נעימה. כיום אני מחפשת עבודה כשברוב מקומות העבודה עושים מיונים שכוללים דינמיקה קבוצתית, אני מאוד נירתעת מכך ומעדיפה להימנע ופשוט להפסיד מקומות עבודה טובים. בנוסף לכך אני אצטרך לעשות פרזנטציה במיכללה ואני לא יודעת איך לעבור את זה בשלום. איך ניתן להתמודד עם הבעיה ולפתור אותה??

מע' אוטונומית*

יסמין שלום את סובלת מסוג של חרדה וניתן לטפל בה בעזרת כלים פסיכולוגיים ו/או תרופתיים. אופי הטיפול הפסיכולוגי תלוי בשאלה עד כמה הבעיה ספציפית רק לחרדת במה או קהל והאם אין דברים אחרים שקיימים במעטפת. אם זו הבעיה היחידה אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד. אם יש עוד דברים יתכן שנדרש סוג אחר של טיפול. אני מצרף קישור למאמר על הפרעות חרדה, נסי לבדוק אם משהו ממה שכתוב שם מתחבר למה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, חבר של אחותי נהרג לפני ארבעה ימים מנפילה מגג בנין. היא בסה"כ בת 18, עומדת לפני גיוס לצבא. היא מרוסקת לגמרי, לא מכניסה כלום לפה. הם היו שנתיים ביחד, והיא כל-כך אהבה אותו. הוא כל הזמן היה אצלנו, ממש כמו בן בית. אני לא יודעת איך לעזור לה- מבחינתי האבל כפול- גם עליו כבן-אדם וגם על האסון שהיא צריכה להתמודד איתו. מה עושים? מה אומרים? אני לא יודעת איך היא תתגבר על האסון הזה, ואני ממש מפחדת שהיא תפגע בעצמה.כל הדברים שלו עדיין אצלנו בבית...זה פשוט אסון. איך יוצאים מזה? אני אשמח גם לשמוע תגובות של אנשים שהתמודדו במצבים דומים. תודה.

אורלי שלום, ראשית, אני משתתפת בצערכם. צר היה לי לקרוא על האסון הכבד שפקד את משפחתך. אני מניחה שלא רק אחותך סובלת כרגע אלא גם את ושאר בני המשפחה. שאלת איך יוצאים מאבל? ובכן, אבל הוא אינו "מצב" אליו נכנסים או ממנו יוצאים אלא תהליך. תהליך האבל אורך זמן וכולל שלבים שונים, החל מהלם, כעס, דיכאון, עצבות, כאב, געגועים ועד להפנמה ולקבלה. ההתמודדות עם האובדן תלויה פעמים רבות במשאבים האישיים של האדם ובמשאבי התמיכה הסביבתיים. אינני מכירה את אחותך ואת הכוחות האישיים העומדים לרשותה אך מעצם דאגתך לה אני מסיקה שיש לה מקורות תמיכה בסביבתה הקרובה. סביר להניח שאחותך תזדקק מאוד לתמיכתם של הקרובים אליה על מנת שתוכל להתגבר על המשבר ולחזור לתפקוד נורמלי. שאלת מה עושים ומה אומרים- בעיקר להיות שם בשבילה, להקשיב לה, לחבק, לעודד. אורלי, אין תרופת קסם ולעיתים הדברים לוקחים זמן. רצוי לשקול להיעזר גם בתמיכה מקצועית. אני בטוחה שתמיכתכם, הבנתכם ואהבתכם ייסייעו לה לגייס כוחות ולחזור לעצמה. שלא תדעו עוד צער, שיר.

משתתפת בצערכם! מנסיוני, אי אפשר "לצאת" מאבל אחרי 4 ימים. אי אפשר לצאת מאבל אם לא מרשים לעצמנו קודם כל להיות בו. לפיכך, אני חושבת שמה שאחותך צריכה עכשיו, זה את האנשים שהיא אוהבת ואשר אוהבים אותה - לצידה, מבינים ומקבלים את האבל שלה, ואת העובדה שהיא נכנסת עכשיו לתהליך לא פשוט. כמובן, שתמיכה נפשית יכולה לעזור. שלא תדעו יותר צער. רינת

אורלי, הבן אדם בסך נהרג לפני רק לפני 4 ימים. תני לאחותך את הזמן להתאבל עליו כמה שהיא רוצה וצריכה. חבקו אותה, תנו לה תחושת שייכות, ופשוט... תהיו איתה. עדי

אורלי שלום אני מסכים עם הדברים שנכתבו, אחרי 4 ימים כל מה שניתן זה לחבק ולתת תמיכה, זה ייקח עוד הרבה זמן עד שהיא תוכל להתאושש, והיא זקוקה לזמן של האבל. ליהדות ישנם ארבע תקופות זמן מוגדרות להתמודדות עם אבל: שבעה, שלושים יום, שנה ולאחר מכן יום השנה שחוזר על עצמו. הגדרות זמן אלו מדוייקות מאוד מבחינה פסיכולוגית וכל צעד נוסף במרחב הזמן מוביל לשלב הבא בעיבוד האבל. אחותך נמצאת עדיין בשלב מאוד ראשוני בו נמצאים בהלם ועוד לא קולטים אפילו את האובדן. תנו לה את כל התמיכה האפשרית ואם יש צורך בעוד כמה שבועות אפשר גם להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי לצורך תמיכה, במידה והיא תרצה בכך. שלא תדעו עוד צער. ד"ר אורן קפלן

אשמח אם תרחיב מעט בנושא טיפול באומנות: מה זה? למי זה מתאים? מה התועלת מול טיפול אצל פסיכולוג קליני רגיל (הבנתי שיש מטפלים קליניים - באומנות). תודה, אביב.

אולי כדאי להפנות שאלה זו גם בפורום עבודה סוציאלית וטיפול באומנות כאן באתר. מידע נוסף ודאי קיים גם באתר של י.ה.ת

אביב שלום גם אני חושב שכדאי לתפנה לפורום של טלי פרידמן כדי לשמוע יותר על התחום. בעיקרון הטיפול באומנות משתמש יותר בגוף ובכלים פחות מילוליים מאשר הטיפול הפסיכולוגי ולדבר זה יכול להיות יתרון במצבים מסויימים בשילוב עם טיפול פסיכולוגי או אף באופן בלעדי. הוא מתאים במיוחד לאנשים שבעייתם מתמקדת בגוף ובהבעת הגוף וכן למי שמתקשה בביטוי ורבלי של העולם הרגשי. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה ההבדל בין המציאות הטיפולית למציאות האמיתית וכאן נופלים רוב הפסיכולוגים שמנסים ליפות המציאות על-ידי האילוזיה של הקשר הטיפולי

פרטי, הסבירי והדגימי תודה

מותק היא קראה אותך באינטרנט

מקווה שאת לא צודקת

בדר"כ קטרתי כאן על הפסיכולוגית שלי. בקצור יש גם דברים טובים....... לפני כמה ימים שאלתי כאן מה דעתכם על פגישה ארוכה יותר , כי הצטברו אצלי הרבה דברים בחודש שהיא היתה בחופשה ואני נוסעת לחופשה... לא בקשתי זאת ממנה כי לא רציתי להראות לה כמה זה חשוב לי, אבל בלי בקשה שלי משום מה היא האריכה את הפגישה בחצי שעה נוספת(ז"א זה כמובן בלי תשלום נוסף כי זו הארכה שלה) היא לאחרונה מתחלה להדהים אותי כל פעם איך שהיא צליחה לקרוא אותי גם ללא מילים שלי במלא תחומים...... בקצור , דברים זזים.

רחל שלום תמיד יפה לראות איך כוחו של הלא מודע ושל מסרים סמויים יכולים להשפיע. קרה מה שרצית וזה בוודאי נותן הרגשה טובה. חופשה נעימה ד"ר אורן קפלן

התחלתי קשר אם בחור נחמד יצאנו מספר פעמים ובעיקר דיברנו בטלפון. אני לא מעונינת בו בתור חבר אלא בתור ידיד. הבעיה שאני לא יודעת לנהל קשר רגיל , כל קשר שלי עד היום התחיל בתור אובססיה (ג וכשעובר זמן הקשר נהיה קשר נורמלי. גם אם חברות שלי זה אותו הדבר. האובססיה מתאפינת בחשיבה קבועה על אותו אדם חדש בחיי,בטלפונים בלי הפסקה ובקנאה לכל מי שמדבר איתו. כל הקשרים שלי כאלו ולכן אני לא מתרגשת מזה כבר , הבעיה היא שאותו בחור אמר לי שהוא רוצה להיות איתי בקשר (אולי יותר ממני) אבל שאני יוריד פרופיל. אני באמת מנסה לא להתקשר ולהציק לו יותר מידי. אבל אני משתגעת מבפנים. גרמתי לו להילחץ ואני לא מאשימה אותו. מה דעתכם להגיד לו שאני פשוט כזאת וזה יעבור לי ? יש לי הרגשה שהוא בסוף ינתק קשר בגלל הטרוף שלי (וזאת לא תהיה הפעם הראשונה ). (אני מטופלת בתרופות ויש לי מטפלת ). לילה טוב מירב .

מירב שלום אם את מעוניינת בו כידיד הקשר היה אמור להיות רגוע למדי. נסי לבדוק עם עצמך קודם כל אם הרצון המוגבל בקשר איננו הסוואה שלך מפני עצמך כדי להמנע מהאובססיה שאפילו במגבלות הללו יוצאת החוצה. העניין אינו קשר זה או אחר אלא משהו פנימי בינך לבין עצמך שלא נותן מנוחה וגורם לך כנראה לקושי בקשרים הבינאישיים. נסי להיות טבעית, זה יכול להיות רעיון משחרר לומר לו שזו את אבל קחי בחשבון שזה גם יכול לקלקל. מאחר ונשמע שגם להישאר כך בלי לומר משהו עלול לקלקל אני נוטה לתמוך ברעיון השיחה הפתוחה על הנושא שגם אולי תתן לך תמונה מדוייקת יותר על מהות היחסים ביניכם והציפיות ההדדיות. בכל מקרה, זהו נושא חשוב לטיפול ואני מקווה שאת מביאה ודנה עליו שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור קפלן שלום רב , שמי מעיין ואני סטודנט לחשבונאות. אין לי ניסיון בעבודה של ממש בחיי ואני דיי צעיר- בן 23 . אני נורא מתלבט אם לשלב עבודה עם הלימודים , כלומר יש בי פחד עז שעקב חוסר הניסיון התעסוקתי שלי אתקשה למצוא עבודה שארצה בעתיד ולכן אני שוקל עם להתחיל עבודה. מאוד מאוד קשה לי - כמעט בלתי אפשרי לשלב עבודה עם לימודים שכן הלימודים לוקחים ממני כח מנטלי רב. (בצורה דיספרופורציונית) עבדתי בעבר בעבודות סטודנטיאליות לא קשות וזה פגםקשה בלימודים אפילו שהיה רק 2-3 משמרות בשבוע. ההתלבטות היא האם לדעתך אפשרי לא לעבוד לאורך כל תקופת התואר ? האם אני לא טומן את עצמי בחול ? (בזה שאני לא יעבוד?) מה דעתך ?

מעיין שלום אם יש לך אפשרות כלכלית לא לעבוד ולהשקיע הכל בלימודים אינני רואה כל סיבה להמנע מכך, זאת במידה ואתה באמת רוצה בזה. יש בהחלט סטודנטים שבוחרים לא לעבוד לאורך כל התואר, ובוודאי בשנים הראשונות. העניין המרכזי הוא להגיע עם עצמך לשיווי המשקל הנכון. חשוב להבין מדוע אינך מצליח לפצל בין לימודים לעבודה, האם זה קושי בלימודים או להיפך, רצון להגיע לתוצאה מושלמת וחשש מפגיעה בהישגים. כל עוד אתה מודע למה שקורה לך ומקבל החלטות שתואמות לתפיסה העצמית שלך אין כל בעיה, כל עוד כמובן אתה יכול לעבור את התקופה מבחינה כלכלית בצורה טובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אחד מהקריטריונים לדעת שהטיפול הצליח הוא, כאשר כבר לא נפגעים מהדבר הזה אלא מבינים אותו. כל עוד אדם נפגע, הוא עדיין מבצע את ההעברה, ומחליף את המטפל בדמות משמעותית אחרת. תפקיד המטפל בין היתר להביא את המטופל ליום שבו יוכל לבצע את ההפרדה הזאת, וישתחרר מן התלות בו, במטפל, ויבין את נושא ההעברה. כל עוד יש היפגעות, סימן שהטיפול באמת לא הצליח. המטפל לא אמור לנדנד לך, או לחדור לחייך. בכך שהוא נותן לך מרחב מחייה הוא למעשה מכבד אותך.

שלום לך, הייתי בטיםפול קרוב ל-4 שנים. עשיתי הפסקה עקב מצב כלכלי שלא איפשר המשך טיפול. מאז עברה שנה ולא שמעתי דבר מהפסיכולוגית שטיפלה בי. אני מרגישה שהטיפול עוד בכלל לא התחיל ומאוד חבל לי על כל הזמן והאנרגיות שהשקעתי בכל אותן שנים. אני מרגישה מרומה וכועסת ובעיקר חסרת אימון. קשה לי לקבל את חוסר האחריות של אותה מטפלת. עלי לציין כי היא הזמינה אותי להתקשר אליה כשאצטרך...אך אינני מסוגלת לעשות זאת ובטח לא עכשיו. וככל שהזמן עובר הדברים בתוכי הולכים וגועשים. רציתי לדעת אם כך הדברים אמורים לקרות, האם למטפל אין כל אחריות לגבי המטופלים שלו או שהאחריות מוטלת רק על המטופל ובכלל מה עלי לעשות בעיניין ?

קרן שלום ארבע שנים זה לא מעט זמן. השאלה מה קרה בשנים הללו, וכאן קצת קשה לי להבין באופן מלא את מה שכתבת. במידה ואת מרגישה שהשנים הללו היו באמת בזבוז של זמן אין טעם לחשוב אפילו על חזרה לטיפול כזה. אם זו רק תגובת כעס למצב שנוצר אבל הטיפול עצמו היה טוב, זה סיפור אחר. אין לי תשובה חד משמעית לשאלתך מי אחראי ומה צריך היה לקרות. אני מעריך שהפסיכולוגית התכוונה בכנות לכך שאת מוזמנת להתקשר. עם זאת, העובדה שהיא לא מצאה דרך להשאיר אותך בטיפול למרות הבעיה הכלכלית כנראה "אוכלת" אותך ולא מאפשרת לך להתקשר אליה. במידה ואת שוקלת חזרה לטיפול כיום, או אפילו רוצה לסגור את הענין עם עצמך בלי לחזור לטיפול ארוך, הייתי מציע לך לקבוע בכל זאת פגישה עם אותה פסיכולוגית כדי שתוכלי לבדוק מקרוב את העניין. בלי לבדוק את זה מולה לא תהיה לך תשובה על מה שמטריד אותך. זהו מצב מורכב. לפסיכולוג אחריות כלפי המטופל והפסקת טיפול בגלל מצב כלכלי מעלה ללא ספק שאלות אתיות לא פשוטות. מצד שני גם טיפול ללא תשלום נחשב לבעיה אתית כיוון שמסבך את מערכת היחסים של המטפל והמטופל, מה גם שהפסיכולוג מן הסתם גם מתפרנס מהטיפול (גם אם לא נעים לחשוב על זה) וכמו בכל סוג של עיסוק יש בעיה כאשר אין אפשרות לשלם עבור הטיפול. מה שלא תחליטי בסופו של דבר, שיחת בירור ובדיקה עם הפסיכולוגית כדאי מאוד שתעשי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם אני מבינה נכון הכעס נובע מכך שהמטפלת לא יצרה קשר כל התקופה הזאת? לדעתי את יכולה גם לשקול חזרה לטיפול אבל אצל מטפל או מטפלת אחרת כי כאן יש כבר יותר מדיי כעסים. אני מאוד מבינה אותך על מה את מדברת גם כשאת אומרת טיפול שעדיין לא התחיל ובכלל יכולה להזדהות עם מה שכתבת.

הי קרן. אם הבנתי נכון, את הפסקת את הטיפול? על מה הכעס? האם המטפלת שלך מודעת לקושי הכלכלי? האם זה היה במסגרת פרטית? למה הכוונה הטיפול לא התחיל אם הוא התקיים במשך 4 שנים? מצטערת על ריבוי השאלות, אך לפי תיאורך נשמע שהחלטת החלטה מסויימת והמטפלת שלך מכבדת אותה. או שלא הבנתי. אפרת

תודה על התייחסותכם... מדובר על טיפול פרטי ועקב מצבי הכלכלי נאלצתי להפסיקו. כמובן שאינני מצפה לקבל טיפןל בחינם אך אני חושבת שאחרי 4 שנים של טיפול אינטנסיבי יש מקום מצד המטפל לברר מה קורה איתך בעיקר אם התחלת את הטיפול אחרי שסירסו את נפשך מכל הכיוונים ואינך מאמין לאף אדם... זה פשוט חבל שאחרי תקופה די ארוכה אתה מוצא את עצמך כמעט באותו המקום שבו התחלת וזה כואב כי באיזשהו מקום צפיתי ממנה שלפחות תרים טלפון אחד לשאול מה קורה. אבל בשיחת טלפון לא מקבלים כסף אז אני לא מתפלאה שהיא לא התקשרה וכן אני כועסת ובעיקר מאוכזבת ממנה. קרן

שלום רציתי לשתף אתכם בסוגיה: מדובר בהתבגרות של בן-אדם אני היום לאחר תקופה לא קצרה של טיפול נפשי ,שיחות ( כרגע ברשימת המתנה ) וטיפול תרופתי.אני יודע היום הרבה יותר על עצמי ועל הבעיות שלי אך לא יודע ממש איך לפתור אותן.המצב היום הוא שאינני יכול להחזיק מעמד במסגרת כלשהי (עבודה,לימודים) . הרבה מבעיותי נבעו מעצם העובדה שתהליך ההתבגרות הפנימית שלי נעצר איפוא שהוא בעבר הרחוק, מה שקרה בעקבות כך הוא שמהלך חיי התמודדתי עם דברים שלא יכולתי מולם מבחינה נפשית ואז קרסתי ונפלתי. אני בהחלט מוצא קשר בין התבגרותו הפנימית של אדם לבין היכולת שלו להתמודד עם העולם בחוץ,ולהישאר על הרגליים ,היא (הבגרות) קשורה ליכלות שלנו לתפוס ולקבל דברים בצורה טובה יותר ,בריאה יותר , חזקה יותר , האם מישהו בפורום מזדהה עם דברי או לפחות מבין אותם? האם מישהו יודע כיצד,אם בכלל אפשר, לפעול למען ההתבגרות העצמית הפנימית-הבגרות הנפשית ? כיצד עלי לפעול? אני אשמח לקבל כל תגובה בתודה מראש אבי

אני חושבת שהדרך לבגרות היא דרך עשייה, ומחוייבות. בעיני זה סממן חשוב של בגרות. אתה כותב שקשה לך להתמיד במסגרות, ועל זה אתה בדיוק צריך לעבוד. אני לא מאמינה שאין שום מסגרת שתוכל להתמיד בה. פשוט לא מאמינה. אולי אתה צריך לחשוב טוב איזה מסגרת תהיה זאת שבכל זאת תוכל להתמיד בה, להתבגר איתה. לא לבחור משהו שהוא מראש מאד בעייתי ויוביל אותך לאותו דפוס, אלא משהו שהוא מצד אחד מסגרת מאתגרת, ומצד שני כזאת שמכילה גם תמיכה. הכוונה בתמיכה היא לא בהכרח מסגרת טיפולית (בכלל לא) אבל מסגרת שבה מתקיים משהו שמיטיב איתך - אוירה מסויימת, אנשים מסויימים, עבודה שגורמת לך סיפוק וכו' - כל אלה מהווים תמיכה. בהצלחה.

אבי שלום כנראה שצברת הרבה נסיון חיים ואתה מתבלט כרגע בשאלה האם נסיון החיים הזה יהרוס אותך או יבנה אותך. עברת התמודדויות לא פשוטות ויכולת התפקוד שלך נפגעה. סוג כזה של חוויה יכול לגרום להתקעות במצב פסיבי בו שום דבר אינו יכול לצמוח. מצד שני, נסיון חיים כזה בו נוגעים במקומות הנמוכים ביותר גם מעשיר ומלמד. לעיתים דווקא ממנו פוטנציאל הצמיחה טוב יותר. עם זאת, הדבר דורש הרבה תמיכה, מוטיבציה והשקעה. זה לא בא לבד כיוון שהרע והטוב מתנגשים אחד בשני ויש כל הזמן סיכוי לאבד את הכל. חשוב שתהיה בליווי מקצועי לתקופה ארוכה ובתוכה תוכל לבנות את עצמך ואת חייך מחדש באופן שיאפשר לך התמודדות מבלי להציב יעדים לא ריאליים שעלולים להתיש אותך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

גם אני מזדהה:) ניסחת את הדברים יפה מאוד.

האם מוכרת תופעה של לשכוח איך לנשום כלומר מחשבה על כל נשימה על מנת לנשום? מה זה מבטא?

עודד שלום אי אפשר לשכוח לנשום, זהו רפלקס בסיסי הנשלט ע"י מנגנונים אוטונומיים של המוח. החשש מהשכחה או תשומת לב יתרה לאופי הנשימה יכולים לבטא סוג של חרדה עם או בלי מחשבות טורדניות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כן, וזו חווייה איומה. וכדאי לטפל בהקדם, כי זה עלול להתפתח לתופעות בלתי מלבבות אחרות נוספות.

פתאום ראיתי שההודעה שלי התפרסמה מייד, אז הייתי חייבת לכתוב עוד אחת ולבדוק אם זה רק אני , או שזו המציאות...

אפרת שלום זו המציאות ואני מקווה שהיא תחזיק מעמד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב, מה עם רודולף דרייקורס? שווה קריאה? ואם כן - מה בעיקר? (יש לו המון) EQUALITY THE CHALLENGE למשל. כדאי? JEROME FRANK ? כתב את HEALING AND PERSUASSION, שווה קריאה גם? תודה רבה

שלום תלוי לצורך מה שווה קריאה, בסך הכל תמיד זה נחמד לקרוא. אלו לא בדיוק ספרים לקריאה קלה באוטובוס. קריאתם מיועדת בד"כ לצורך העשרה מקצועית ספציפית והיא עלולה להיות גם מייגעת. את הספר השני שהזכרת אינני מכיר. דרייקורס כותב בעיקר על הורים וילדים ומי שמתעניין בנושא זה בהקשר למשל של מכון אדלר עשוי למצוא עניין בספר. השלישי מנסה לתאר מכנה משותף לשיטות טיפול שונות, עלול להיות קצת אנכרוניסטי. אם אלו לא ספרי חובה של קורס באוניברסיטה אני מעריך שישנם ספרים אחרים שהיו מופיעים אצלי ברשימת הקריאה לשבוע הבא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, כתבת: "אני מעריך שישנם ספרים אחרים שהיו מופיעים אצלי ברשימת הקריאה לשבוע הבא" איזה למשל???

שלום אני סטודנטית לחינוך באוניברסיטה העברית העושה עבודת מחקר על הפרעת התנהגות ראשונית, המכונה גם Conduct Disorder, בילדים צעירים, על הבטיה התוקפניים של התופעה. אשמח לקבל כל מידע מחקרי/תיאורטי/מקצועי בצורה של מחקרים על הנושא, או בכל צורה אחרת. בתודה מראש דברת

הי דברת, אני מניחה שתמצאי חומר בספר "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר"/אפטר, הטב, וייצמן וטיאנו בהצלחה.

דברת שלום האבחנה היא כללית מאוד ולא כדאי להתחיל להיכנס למאמרים ספציפיים. כמו ששיר ממליצה כדאי לפתוח ספר מבוא בפסיכיאטריה של הילד מכל סוג שהוא ולתאר את התופעה, אלא אם את מתעניינת במשהו מאוד ספציפי שלא יופיע בספר מבוא. במקרה כזה כדאי לעשות חיפוש במאגר המידע למאמרים בספריה שלכם, למשל ב psychinfo באינטרנט יש אין סוף חומר על הנושא אבל צריך להיות בררנים באיכות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שיר וד"ר קפלן תודה רבה! דברת

אני עובדת בהוסטל לנפגעי נפש, אחד הדיירים שחולה בסכיזופרניה סיפר לי על מחשבות יחס ורדיפה, אני יודעת שזה חלק מהמחלה שלו ואין דרך לשכנע אותו שמחשבותיו אינן הגיוניות, אך אני בכל זאת רוצה להקל עליו כוון שמחשבות אלו גורמות לו סבל רב ולבעיות בניו לבין שאר הדיירים. דוגמאות למחשבות : אדם ששורק ברחוב הוא מאמין שהוא עושה זאת נגדו או שמשהו מהדיירים לועס מסטיק זה סימן שאותו אדם מזלזל בו וכו' . מה עליי להגיד או לעשות על מנת להראות לו שזה הכל אצלו בראש ואין למחשבות אלו ביסוס?

אולי עדיף לשאול אותו מה *הוא* חושב שהדבר הכי טוב לעשות בכזה מצב, להבין האם במסגרת הראייה שלו, יש גם את ה"תרופה"...? אולי עדיף לשאול אותו אם זה כל כך נורא שמישהו מזלזל בו...? ושאולי לעיסת המסטיק מבטאת זלזול כללי, ולאו דווקא זלזול בו... או שאולי אלו עצות ממש גרועות! אני לא יודעת. ובכל מקרה אפשר לעודד אותו לפחות *לנהוג* באופן שלא יגרום לו ליותר צרות, גם אם לא יפסיק את המחשבות.

ואני חושבת שבמקרה של סכיזופרניה הטיפול החיוני ביותר הוא הטיפול התרופתי. קשה ביותר להניח שאדם בעל מחשבות שווא על רדיפה יוכל לייחס חשיבות להגיון הבריא שיבוא ממך... אל תשכחי שאחד ממאפייני המחלה הוא הפרעה בחשיבה ובעצם ניתן לומר שהחולה מתבסס על הגיון פנימי ולא על הגיון מציאותי. בכל מקרה לדעתי חשוב לשתף את החולה עד כמה שאפשר בראייה שלך, ולנסות לשקף לו את מחשבותייך, אך לא לצפות לכך שתוכלי 'לשכנע' אותו ולגרום לו להאמין לך. אפרת.

יה יה שלום כפי שאת בוודאי יודעת מעבודתך בהוסטל מחשבות בסגנון הזה מאפיינות פעמים רבות חולים בסכיזופרניה. אני מתאר לעצמי שהוא מקבל תרופות ונמצא בהשגחה מקצועית על פני זמן. חשוב שהצוות ידע על המחשבות הללו במיוחד אם הן מהוות שינוי למצב קודם. ישנם מצבים בהם המחשבות נשארות לאורך זמן גם עם הטיפול התרופתי. אין ספק שהפסיכיאטר המטפל צריך לדעת על כך ולבדוק האם יש צורך בשינוי תרופות או מינונים. לגבי המפגש האישי והישיר עם אותו אדם, אין טעם להיכנס לתוך דיון מהותי על המחשבות ועל כך שאינן נכונות. הסיכוי לשכנע אותו אפסי וגם אם כן הוא יחזור אליהם אח"כ. מצד שני, אין גם ללכת עם המחשבות ולעודד את הפרנויה. מה שחשוב בעיקר זה להיות איתו ולשוחח איתו, על החוויה הקשה שקוראת לו בכל פעם שהוא מרגיש שמזלזלים בו. למחשבות שכאלה יש גם הגיון עקיף ולפעמים אפשר למצוא אותו ולגרום להקלה מסוימת. הנקודה המרכזית עבורו איננה השאלה האם באמת מישהו שרק נגדו אלא העובדה שהוא חש מושפל. את ההרגשה הזו יש להניח שהוא חווה בצורה הכי אובייקטיבית כאדם שסובל, איבד את עצמאותו האישית ומתוייג בתור חולה נפש בחברה. עם ההרגשה הזו אפשר להזדהות ולהקל על מצוקתו דרך זה שמישהו מבין מה שעובר עליו, מבלי להיכנס בשתי רגליים לתוך הפסיכוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כתבתי עוד הודעה בפתיל אי שם למטה. למקרה שאת עדיין מתעניינת בהמרה :)

נוגעים "לסיפור שלי" ואני מניחה שכדי לפתור אותם אני צריכה עוד קצת זמן? מחשבה?.. שיהיה לך סופשבוע נפלא

אני בת 20 וגובהי 1.73 מ' אני שוקלת 49 -50 ק"ג אני רוצה לרדת לפחות עוד 3 ק"ג אני מרגישה שמנה. האם אני אנורקסית? כולם אומרים לי שאני רזה נורא

נראה לי שאנורקסיה קשורה לא רק למשקל עצמו אלא למידת העיסוק עם אוכל, ולדימוי הגוף שיש לך. אם כולם אומרים שאת רזה, ואת חושבת שאת שמנה - אז כנראה שיש בעייה. אם את מאד עסוקה במה שאת אוכלת, והרצון לרזות הינו משהו מאד דומיננטי בחייך - אז כנראה שיש בעייה. אולי עכשיו זאת נקודה טובה לעצור, לבדוק, ללכת לקבל ייעוץ בנושא - לפני שאת נכנסת לאיזה סחרור שקשור לנושא.

שונית שלום אני לא רוצה לאבחן אותך בשלט רחוק באופן מדויק. לפי אופי השאלה נשמע שיש לך סיפור עם אוכל. אנורקסיה או הפרעת אכילה יכולה להתקיים בטווח של מצבים והשאלה עד כמה המצב בעייתי. סביר להניח שיש לך עניין כלשהו שאינו פתור עם דימוי הגוף שלך ושווה לטפל בעניין לטובת איכות חייך. אם כולם אומרים לך שאת רזה נורא כדאי לקחת בחשבון שאולי זה נכון. אם כך יתכן שהבעיה בתפיסת המצב ולא במצב האוביקטיבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה את רוצה עוד לרזות ? מה בחורים לא גורמים לך להרגיש שאת כוסית בטירוף ?

איפה ואיך אני מאבחנת את זה? (אני חיילת) אני שותה תה טיבטי כי אמרו לי שהוא יעזור לי להרזות זה מזיק? אני משלשלת אחרי זה. ניסיתי גם להקיא אבל לא הצלחתי. אני מפחדת מאוד להשמין אבל אני לוקחת ויטמינים כדי שלא יהיה חוסרים ונזק לגוף. מה אני אמורה לעשות?

אני מעריכה שד"ר קפלן ידע להפנות אותך לכתובת מתאימה, אבל מה שאת מתארת נשמע כמו הפרעת אכילה בהתהוות ולא הייתי מתייחסת לכך בתור סתם רצון לעשות קצת "דיאטה". ההגיון שלי פועל באופן כזה: את צעירה, כל החיים לפניך, ולא נשמע לי שזה משהו שאת רוצה שיהפוך להיות חלק קבוע בחיים שלך. אין סיבה שלא תמצאי את המקור למה שמטריד אותך, ותמצאי דרך להרגיש טוב לגבי עצמך ולגבי הגוף שלך. מאד חשוב לטפל בדברים לפני שהם נהיים חמורים. המצוקה שלך, העיסוק עם אוכל והרצון לרזות, היא כמו איתות, קריאה לעזרה. את צריכה למצוא מישהו שיעזור לך לפענח את הקריאה הזאת ולתת לה מענה...

שלום. רציתי לשאול אם פחד וחרדה מתמידה מכך שאולי יש לי גידול במוח עלול להיות אחראי איכשהו לתסמינים של כאבי ראש ותסמינים אחרים המאפיינים גידול מוח, והאם הדבר יכול להוביל לפגיעה ביכולת הריכוז והיכולת המנטליות (או לפחות למחשבה שאני כבר לא חכם כמו שהייתי פעם)? תודה.

שלום חרדה מפני מחלות כולל החשש מגידולים הוא סוג של הפרעת חרדה. חרדה יכולה לגרום לסוגים שונים של תופעות גופניות כולל סחרחורות, כאבים בחזה וגם כאבי ראש. זה לא יכול לגרום לנזק מוחי אבל חרדה בהחלט גורמת לפגיעה קוגניטיבית קצרת מועד, כלומר, כל ביצוע תחת תנאי חרדה הוא פחות טוב. עם זאת החרדה איננה פוגמת בפוטנציאל, כלומר במידה ומטפלים בחרדה והיא חולפת, היכולת הקוגניטיבית נותרת תקינה לחלוטין. בברכה ד"ר אורן קפלן

קישור:http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/487/xFT/478129/xFP/478129 תודה על התגובות. רציתי לדעת אם זה בסדר מצד המטפלת לנהוג כך. להתחבק כמו "בת עשרה " לא במהלך הטיפול אלא כשהסתיים ולצאת כך למסדרון ב"משובת נעורים" שכזאת. . ליאיר- תודה על התשובה המפורטטת. לא מדובר בחברה אלא במטופלת שאינני מכירה.

שלום אני לא חושב שאפשר לשפוט את המצב לקטגוריות של בסדר או לא בסדר, אין כלל שאוסר זאת, ומן הסתם נדרשת רגישות מצד המטפלת הן כלפי המטופלת שיוצאת והן כלפיך. אינך יודעת מה בדיוק קרה שם ואולי יש סיפור שאינך מודעת לו. למען האמת זה לא אמור ממש לעניין אותך כי זה הטיפול שלך ואינך חייבת להתחשב בצרכים של המטפלת או של מטופלת אחרת. כדאי להשאיר את השאלה הזו בתוך המסגרת הטיפולית ולהבין אותה במונחים של הקשר שלך עם המטפלת והמשמעות שיש למה שקרה עבור קשר זה ועבור קשרים באופן כללי. לא תצליחי לקבל תשובה אובייקטיבית מבחוץ כי מה שקרה שם הוא מאוד אישי וסובייקטיבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור , שלחתי לך הודעה למייל . מקווה שתענה בקרוב.

ליז שלום לא קיבלתי ממך מייל ובכל מקרה עדיף לדעתי שההודעות תופענה בפורום אלא אם יש בעיה אישית מאוד שגם בתפוצה האנונימית של הפורום לא כדאי לפרסם. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור ,שלחתי שוב .

הלו אני (בת 16) מצטטת משפט שד"ר אחד כתב לי: "את זקוקה לטיפול רפואי מקצועי ואפילו בדחיפות. עליך לפנות בהקדם לפסיכולוג קליני או לרופא פסיכיאטר." ישנן שלש בעיות בקשר למה שהד"ר כתב לי. 1. הוא כתב את זה באינטרנט. כך שאני לא יודעת אם לסמוך על זה כן, או לא. (לעומת זאת אני יודעת בוודאות שהוא איש מקצוע: רפואת הגוף או רפואת הנפש - זה אני לא יודעת) 2. אני אפילו לא יודעת מה זה פסיכולוג קליני\רופא פסיכיאטרי, ובאיזה מקרים צריך לפנות אליהם. במה אתם מטפלים. עיינתי ב'שאלות נפוצות' וראיתי שהנושא העיקרי הוא 'חרדה', בעייתי לא קשורה ככל לחרדה. (אני רוצה לעשות עיקור אבל רציתי להתעניין מה דעת ההלכה בעניין) 3. הבעיה שבגינה פניתי אל הרב הד"ר היתה בעיה רפואית\אמונתית, והוא נתן לי עצה לגבי רפואת הנפש. (והוא נתן אותה ברצינות מלאה) ואני לא יודעת איך אני אומרה להתייחס לדבר כזה. אני מאוד אודה למי שיש עצות ומענות בשבילי. מרים

מרים שלום במה שאת כותבת רב הנסתר על הנגלה. סיפרת על התגובה שקיבלת אך לא על הבעיה בגללה פנית. התשובה שלי תהיה טובה או בעייתית בדיוק כמו שלו מאחר וגם היא באינטרנט. אני מצרף כתבה קצרה עם עובדות על הטיפול הפסיכולוגי. קראי אותה והחליטי לאיזו מסגרת עליך לפנות. פסיכולוג מתמקד בשיחות ופסיכיאטר בתרופות. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אחי בן ה-15 איבד כל גבול בשנה האחרונה. בבית הספר הוא לא נהג להיכנס לשיעורים וכשנכנס הפריע מאוד ולא נתן להם לנהל שיעור. סיים את כיתה ט' עם ציונים נמוכים מאוד והתנהגות ג'-ד'. לכיתה י' רשמנו אותו לבית ספר פרטי. קיווינו שחופשת הקיץ תאזן אותו ותרגיעה. אתמול בלילה אחי לקח את מפתחות הרכב של הורי והתפרע בכבישים עם ארבעה חברים. המשטרה תפסה אותם והוא נלקח לחקירה. חשוב לציין שאנו משפחה מאוד אכפתית ותומכת ולאורך כל התקופה היינו לצידו ובקשרים עם המורים, היועצת, המחנכת ופסיכולוגית מטעם בית הספר, אך כל זה ללא הועיל. אנו אובדי עצות, מה עלינו לעשות? תודה רבה

שלום לירון, לדעתי אתם צריכים להמשיך בקשרים עם המורה/היועצת ואולי לבדוק אפשרות של הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (על ידי בדיקת רופא). יכול להיות שזו גם אפיזודה של גיל ההתבגרות, אבל אני לא בקשר עם הילד ולא הייתי אומרת (אני גם לא אשת מקצוע, אלא מישהי עם ניסיון חיים). בכל מקרה, אני חושבת שעכשיו הוא קיבל שיעור חשוב וטוב שהוא יצא רק בחקירת משטרה. בעניין של גבולות, אתם חייבים להיות מאוד מאוד חזקים! מקווה שעזרתי, עדי

לירון שלום מה שאת מתארת נשמע חמור למדי. אני לא יודע מה תפקידך בתהליך בתור האחות אבל מה שברור שאתם ובעיקר הוריך צריכים לפנות לפסיכולוג ולקבל הדרכה מסודרת כיצד לנהוג. יתכן שהנער יצטרך גם הוא להגיע לפגישות אבל שם המשחק עכשיו חייב להיות כללים וגבולות. הלימודים זה לא הדבר הכי חשוב אבל מסגרת כלשהי ומניעת התדרדרות של הנער נמצאת בעדיפות ראשונה. היועצת והמחנכת כבר מזמן אינן פונקציות משמעותיות או רלוונטיות למקרה כזה. נדרשת כאן התערבות מקצועית הרבה יותר רצינית. אפשר להיעזר בפסיכולוג בית הספר כדי לקבל הכוונה והפניה לטיפול. קחו בחשבון שהנער עצמו כנראה אינו מעוניין בטיפול ולכן אין טעם לנסות לשכנע אותו לפנות כעת. קודם כל ההורים צריכים לקבל ייעוץ בצורה מסודרת בתקופה הקרובה עד שתראו שיפור משמעותי במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הבן של אחותי בן 3 , הוא עושה דברים דווקא ,הוא ילד נורא מרגיז הוא אוהב להציף את הבית במים, להרביץ לאחים שלו(הוא הקטן מבין 3 אחים) לשרוט אותם , הוא כבר גמול מטיטולים ולפעמים הוא עושה קקי על הרצפה בכוונה ולא נגעל לגעת בזה הוא אוהב לאכול בליכלוך , לא נגעל משום דבר ולא מפחד משום דבר . כיצד להתמודד עם דבר כזה? אודה לך אם תפנה אותי למומחה או מישהו שיכול לעזור לו . אחותי ממש מיואשת מהמצב ,פשוט נמאס לה כבר, כל הבית סובל בגללו. תודה סיגל

סיגל שלום ילד "מרגיז" עלול להיות ילד אומלל מאוד, אך כוחו של ההרגל יוצר מצב מעגלי שבו זו הדרך היחידה בה הוא יכול לזכות בתשומת לב בעוצמה מספיקה. זה לא בהכרח אשמתו של מישהו, אבל זה דבר שדורש ללא ספק התייחסות רצינית. המליצי לאחותך לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בגיל הרך כדי לקבל הכוונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בת שנה וחודשיים, בספטמבר אני רוצה להכניס את ביתי למעון אמונה. יובל נולדה ב 14 ליוני וזה אומר שהיא מאחרת בשבועיים את קב' הגיל הגדולה ובמעון רוצים להכניס אותה לתינוקיה. יובלי מפותחת מאוד,היא הולכת, יודעת בדיוק מה היא רוצה , אומרת כן ולא בדיוק לפי מה שהיא רוצה. אומרת כשיש לה פיפי וקקי, מדברת... (אוצר מילים גדול) , הבאתי אותה למעון שיראו והם היו מופתעים (יודעת לשיר השפן הקטן, עוגה עוגה, פיל פילון וכו')אבל אומרים שאין מה לעשות. זה החוק. כשאנחנו יורדות לשחק למטה הילדים הקטנים לא מעניינים אותה היא אוהבת להשתולל עם הגדולים בלבד .. יש לנו חברים עם ילדה בגילה שמפותחת פחות ויובלי ממש משתעממת איתה. אני ממש לא יודעת מה לעשות? האם סביבה פחות מגרה יכולה לפגוע בהתפתחות שלה? כמה חשיבות יש לזה בגיל כזה קטן. בבקשה עיזרו לי.

רוחי שלום אין כל סיבה שזה יפגע בהתפתחותה, אני בטוח שהיא תמצא שפה משותפת עם מספר ילדים גם בשכבה הצעירה יותר. בגיל הזה המודעות החברתית נמוכה למדי גם לילדים מפותחים מאוד. גם ריצה קדימה מהירה מידי עלולה להיות לא טובה. לפני מה שאת מתארת אין לך ממש אפשרויות אחרות ואין צורך להילחם במערכת אלא אם יש דרך פשוטה לסדר את העניינים. נזק לא יקרה בשתי האפשרויות ואין צורך להיכנס ללחץ מהמצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, אני בן 21 ומזה כבר שנה שנתיים אני מתקשה להתרכז בדבר בו אני עוסק ולהנות ממנו, כלומר אם זה עבודה או נסעיה או משהו כזה תמיד יש לי בראש מחשבות מתרוצצות, ומחשבות די מוזרות נגיד אני פוגש אנשים אני לא זורם איתם בטבעיות אני כאילו מתנהג אליהם רגיל אבל בראש חושב כל מיני דברים מוזרים ומדמיין אותם בדרכים מוזרות, כלומר אני לא בן אדם רגיל, המחשבות שלי בראש הם לא של אדם נורמלי. ולכן כשאני רואה סרט או עושה דברים אחרים תמיד הראש לא מרוכז במשהו, מעטות הם המקרים שבהן הוא מרוכז. והגעתי כתוצאה מכך לחרדות ודכאון קל. בתקופת התיכון הייתי שונה לגמרי, כבר לא הייתי 5 שנים עם בחורה ואני כבר ממש נהרסתי מזה. מה עליי לעשות? האם שיחות עם פסיכולוג יעזרו? כי כדורים של פסיכיאטר אני מסרב לקבל(כדורים נגד חרדות).

שמואל שלום די ברור שמשהו קורה לך ובשלב הראשון צריך להבין ולהגדיר בצורה ברורה מה קורה. יש לך מחשבות טורדניות אך תופעה כזו יכולה להשתייך למספר אבחנות שונות. לפי הכדורים שאתה מזכיר ראית פסיכיאטר שכנראה אבחן הפרעה טורדנית כפייתית OCD ולכן המליץ על כדורים נוגדי חרדה. התרופות יכולות לעזור אבל בכל מקרה רצוי שתפנה לטיפול פסיכולוגי, איתם או בלעדיהם. אל תצפה לפתרונות קסם מיידיים אך בטווח הבינוני והארוך בהחלט תוכל להיעזר ולשפר את המצב. אני מצרף קישור למאמר על הפרעות חרדה שונות http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , רציתי לשאול לגבי בן זוגי. בהתחלה כשהכרתי אתו הוא נראה לי אדם סגור ומסוגר , שלא מדבר הרבה על הרגש וגם לא מביע אותו כל כך. הייתי בטוחה שהרגש נמצא בפנים ושעם הזמן אצליח "לחדור" לשטח הפרטי הזה ואראה בודאות את כל הרגש עברו כמה שנים. אני חייבת לציין שאני חושבת שאני מכירה אותו טוב מאד, ואני חושדת שהמצב כלפי חוץ הוא גם נכון בצורה אובייקטיבית . האם יכול להיות אדם כזה? האם מצב כזה יכול להיות? כלומר.. לעתים רחוקות ביותר הוא עצוב, לעולם לא ראיתי אותו בוכה, או מביע רגש של שמחה קיצונית.אף פעם לא מדבר על מה שהוא מרגיש. האם זה יכול להיות או שפשוט עדיין אני לא קרובה אליו מספיק לראות את זה?

מה הוא חושב על זה? האם כל הקשרים שלו מתאפיינים במעט רגש? האם את מרגישה ממנו חום למרות שהוא לא מדבר על הרגשות שלו? האם הוא מסוגל למרות ההמנעות שלו מלדבר על רגשותיו, לשוחח איתך על הרגשות שלך ולהבין אותך? ולא שזה בהכרח קשור (מן הסתם לגמרי לא) אבל האם במקרה בן זוגך חוה חוויה טראומטית כלשהי בעברו? (כגון תאונה, פציעה, קרב, וכיו"ב). http://www.tau.ac.il/medicine/Cme/Psychotherapy/shoval%203-11-2003.htm

בהחלט יכול להיות. יש אנשים סגורים ומופנמים (מה שקרוי בפסיכולוגיה אינטרוברטים). שלא מסוגלים להפתח ולדבר על עצמם.מה הם מרגישים,האם טוב להם או רע, האם הם אוהבים או לא ובכלל לדבר על רגשות. הסיבות לכך הן רבות. יש כאלה שזה מבנה האישיות שלהם ויש שכך חונכו בבית הוריהם. לא לבטא רגשות בפומבי כי זה מעיד על חולשה. מיותר לציין שחינוך כזה הוא מתכון לבעיות נפשיות בגיל מבוגר יותר.

שלום, פעמים רבות תהליך הבחירה שלנו בשעה שאנו בוחרים בני הזוג נעשה באופן שאינו מודע וניזון מחוויות ילדות,ממודלים חינוכיים,סביבה ועוד.למשל,אנשים אשר מפתחים חשש מאינטימיות מסיבות שונות כמו ניצול,הפחד מאיבוד החופש או אולי מפני חרדת נטישה ,בוחרים באופן לא מודע בני זוג אשר אופיים מסוגר מעט כך שלא יוכלו לחדור פנימה למעבה הנפש ולפגוע ברצון הזה לשמור על מרחק מספיק בטוח כדי שיוכלו לקיים זוגיות מחד..ולשמור על המרחק הבטוח מאידך. אולי כדאי שתשאלי עצמך מה גרם לך לבחור מלכתחילה בבחור אשר ניזון בעיקר מעולמו הפנימי,אינטרוברט, ונמנע להביע רגשות חיצוניים אשר משחקים תפקיד כה מרכזי ומשמשים חלק מהצרכים המהותיים שאת זקוקה להם בקשר? ואולי האתגר הזה שלקחת על עצמך<"הייתי בטוחה שהרגש נמצא בפנים ושעם הזמן אצליח "לחדור" לשטח הפרטי הזה ואראה בוודאות את כל הרגש עברו כמה שנים"> הוא רק עלה התאנה שמאחורי החשש הזה מהתקרבות? את מציינת את העובדה שהוא מופנם ואינו מסגיר רגשות,אולם אינך מצביעה עד כמה מפריעה לך העובדה הזו,מה עשית כדי לשנות את הדינאמיקה הפנימית של הקשר,האם שוחחתם על כך מעבר לאירועים שבהם התעמתם? האם העובדה שהשהייה במחיצתו הפכה לעינוי אינקוויזיוני מאחר שבן זוגך חסר כלי ביטוי משוכללים בכל הנוגע להעברת רגשותיו היוותה תמריץ מספק מצידו כדי לנסות ולהעביר לך כיצד הוא מרגיש בקשר. אנו מלמדים את הקרובים אלינו כיצד לנהוג בנו, וללא אותות של בן הזוג ביחס להרגשתו בקשר כל האיזון המשפיע על התנהלות שני האנשים בקשר נפגע ,הדימוי העצמי ותחושת הביטחון נפגעים וכן היכולת לתכנן צעדים קדימה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר היא לשוחח עימו ולהעלות את העובדה כי אישיותו "השטוחה רגשית" פוגעת ברבדיו השונים של הקשר ופוגעת באופן משמעותי בתקשורת שבניכם שהיא ללא ספק אחד מאבני היסוד של הקשר. שאלות כמו,כיצד מודד הצלחתו כבן זוג,האם מבין שהעובדה שאינך מרגישה טוב בקשר בשל הסגירות שלו,עד כמה הוא חושב שטוב לך במערכת היחסים,האם מבין שיש להגדיר מחדש את הדרך בה אתם מתקשרים ומביעים שביעות רצון או מורת רוח בקשר וכיוב. יאיר.

מלי שלום הכל יכול להיות ושתי האפשרויות בינן את מתלבטת אפשריות. הכרת אדם בעל אופי מסויים, כנראה שגם נמשכת אליו ובמקביל חשבתי שתשני אותו או שהוא ישתנה. אנשים לא משתנים כל כך מהר והציפיה שלך משינוי עלולה להיות שורש הבעיה. יתכן שיש לו את דרכי ההתמודדות שלו ושהן לא זהות לאלו שלך. במידה ותוכלי לקבל אותו כפי שהוא יהיה לך הרבה יותר קל בחיים, אלא אם את מגיעה למסקנה שכל מה שחשבת והרגשת היה שגוי ולמעשה הוא לא האדם שבאמת רצית. האם אתם משוחחים ביניכם על הזוגיות ועל הרגשות שלכם? האם הוא יודע מה עובר עליך ועל הדאגות שלך? המפתח הוא דיאלוג וקבלה הדדית ובלי זה יהיה קשה להתקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האמת שלגבי מה שיאיר רשם זה לא כל כך נכון, הייתי מאד מאד רוצה שהוא יהיה פתוח יותר, ובטח שלא בכוונה עשיתי בחירה כזו. אני חושבת שאם הייתי יודעת אז שככה זה יהיה ושלא אצליח לעולם לשנותו אז לא הייתי בוחרת להיות איתו. ההפך, זה מאד מאד חסר לי . היו לי קשרים מסוג אחר בעבר , ששם דווקא הייתה פתיחות רבה, אבל משום מה פתיחות כזו תמיד הייתה מלווה בחולשה, ואני הייתי צריכה מישהו חזק אז אולי זו הסיבה לבחירה מלכתחילה. בכל אופן השאלה שלי הייתה האם בכלל זה הגיוני שזה לא שהוא לא מראה, אלא שבאמת אין את זה בפנים. כי ככה זה נראה לי כרגע. אנחנו מדברים הרבה על הנושא, לאחר השיחות ניכר שהוא משתדל, אבל לאחר זמן קצר זה עובר והכל חזרה כקודם. אני לעומת זאת האדם הרגיש ביותר עלי אדמות, אם אפשר להגדיר את זה ככה. מה עוד אפשר לעשות בנושא?