פורום פסיכולוגיה קלינית

אחי בן ה-15 איבד כל גבול בשנה האחרונה. בבית הספר הוא לא נהג להיכנס לשיעורים וכשנכנס הפריע מאוד ולא נתן להם לנהל שיעור. סיים את כיתה ט' עם ציונים נמוכים מאוד והתנהגות ג'-ד'. לכיתה י' רשמנו אותו לבית ספר פרטי. קיווינו שחופשת הקיץ תאזן אותו ותרגיעה. אתמול בלילה אחי לקח את מפתחות הרכב של הורי והתפרע בכבישים עם ארבעה חברים. המשטרה תפסה אותם והוא נלקח לחקירה. חשוב לציין שאנו משפחה מאוד אכפתית ותומכת ולאורך כל התקופה היינו לצידו ובקשרים עם המורים, היועצת, המחנכת ופסיכולוגית מטעם בית הספר, אך כל זה ללא הועיל. אנו אובדי עצות, מה עלינו לעשות? תודה רבה

שלום לירון, לדעתי אתם צריכים להמשיך בקשרים עם המורה/היועצת ואולי לבדוק אפשרות של הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (על ידי בדיקת רופא). יכול להיות שזו גם אפיזודה של גיל ההתבגרות, אבל אני לא בקשר עם הילד ולא הייתי אומרת (אני גם לא אשת מקצוע, אלא מישהי עם ניסיון חיים). בכל מקרה, אני חושבת שעכשיו הוא קיבל שיעור חשוב וטוב שהוא יצא רק בחקירת משטרה. בעניין של גבולות, אתם חייבים להיות מאוד מאוד חזקים! מקווה שעזרתי, עדי

לירון שלום מה שאת מתארת נשמע חמור למדי. אני לא יודע מה תפקידך בתהליך בתור האחות אבל מה שברור שאתם ובעיקר הוריך צריכים לפנות לפסיכולוג ולקבל הדרכה מסודרת כיצד לנהוג. יתכן שהנער יצטרך גם הוא להגיע לפגישות אבל שם המשחק עכשיו חייב להיות כללים וגבולות. הלימודים זה לא הדבר הכי חשוב אבל מסגרת כלשהי ומניעת התדרדרות של הנער נמצאת בעדיפות ראשונה. היועצת והמחנכת כבר מזמן אינן פונקציות משמעותיות או רלוונטיות למקרה כזה. נדרשת כאן התערבות מקצועית הרבה יותר רצינית. אפשר להיעזר בפסיכולוג בית הספר כדי לקבל הכוונה והפניה לטיפול. קחו בחשבון שהנער עצמו כנראה אינו מעוניין בטיפול ולכן אין טעם לנסות לשכנע אותו לפנות כעת. קודם כל ההורים צריכים לקבל ייעוץ בצורה מסודרת בתקופה הקרובה עד שתראו שיפור משמעותי במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הבן של אחותי בן 3 , הוא עושה דברים דווקא ,הוא ילד נורא מרגיז הוא אוהב להציף את הבית במים, להרביץ לאחים שלו(הוא הקטן מבין 3 אחים) לשרוט אותם , הוא כבר גמול מטיטולים ולפעמים הוא עושה קקי על הרצפה בכוונה ולא נגעל לגעת בזה הוא אוהב לאכול בליכלוך , לא נגעל משום דבר ולא מפחד משום דבר . כיצד להתמודד עם דבר כזה? אודה לך אם תפנה אותי למומחה או מישהו שיכול לעזור לו . אחותי ממש מיואשת מהמצב ,פשוט נמאס לה כבר, כל הבית סובל בגללו. תודה סיגל

סיגל שלום ילד "מרגיז" עלול להיות ילד אומלל מאוד, אך כוחו של ההרגל יוצר מצב מעגלי שבו זו הדרך היחידה בה הוא יכול לזכות בתשומת לב בעוצמה מספיקה. זה לא בהכרח אשמתו של מישהו, אבל זה דבר שדורש ללא ספק התייחסות רצינית. המליצי לאחותך לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בגיל הרך כדי לקבל הכוונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בת שנה וחודשיים, בספטמבר אני רוצה להכניס את ביתי למעון אמונה. יובל נולדה ב 14 ליוני וזה אומר שהיא מאחרת בשבועיים את קב' הגיל הגדולה ובמעון רוצים להכניס אותה לתינוקיה. יובלי מפותחת מאוד,היא הולכת, יודעת בדיוק מה היא רוצה , אומרת כן ולא בדיוק לפי מה שהיא רוצה. אומרת כשיש לה פיפי וקקי, מדברת... (אוצר מילים גדול) , הבאתי אותה למעון שיראו והם היו מופתעים (יודעת לשיר השפן הקטן, עוגה עוגה, פיל פילון וכו')אבל אומרים שאין מה לעשות. זה החוק. כשאנחנו יורדות לשחק למטה הילדים הקטנים לא מעניינים אותה היא אוהבת להשתולל עם הגדולים בלבד .. יש לנו חברים עם ילדה בגילה שמפותחת פחות ויובלי ממש משתעממת איתה. אני ממש לא יודעת מה לעשות? האם סביבה פחות מגרה יכולה לפגוע בהתפתחות שלה? כמה חשיבות יש לזה בגיל כזה קטן. בבקשה עיזרו לי.

רוחי שלום אין כל סיבה שזה יפגע בהתפתחותה, אני בטוח שהיא תמצא שפה משותפת עם מספר ילדים גם בשכבה הצעירה יותר. בגיל הזה המודעות החברתית נמוכה למדי גם לילדים מפותחים מאוד. גם ריצה קדימה מהירה מידי עלולה להיות לא טובה. לפני מה שאת מתארת אין לך ממש אפשרויות אחרות ואין צורך להילחם במערכת אלא אם יש דרך פשוטה לסדר את העניינים. נזק לא יקרה בשתי האפשרויות ואין צורך להיכנס ללחץ מהמצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, אני בן 21 ומזה כבר שנה שנתיים אני מתקשה להתרכז בדבר בו אני עוסק ולהנות ממנו, כלומר אם זה עבודה או נסעיה או משהו כזה תמיד יש לי בראש מחשבות מתרוצצות, ומחשבות די מוזרות נגיד אני פוגש אנשים אני לא זורם איתם בטבעיות אני כאילו מתנהג אליהם רגיל אבל בראש חושב כל מיני דברים מוזרים ומדמיין אותם בדרכים מוזרות, כלומר אני לא בן אדם רגיל, המחשבות שלי בראש הם לא של אדם נורמלי. ולכן כשאני רואה סרט או עושה דברים אחרים תמיד הראש לא מרוכז במשהו, מעטות הם המקרים שבהן הוא מרוכז. והגעתי כתוצאה מכך לחרדות ודכאון קל. בתקופת התיכון הייתי שונה לגמרי, כבר לא הייתי 5 שנים עם בחורה ואני כבר ממש נהרסתי מזה. מה עליי לעשות? האם שיחות עם פסיכולוג יעזרו? כי כדורים של פסיכיאטר אני מסרב לקבל(כדורים נגד חרדות).

שמואל שלום די ברור שמשהו קורה לך ובשלב הראשון צריך להבין ולהגדיר בצורה ברורה מה קורה. יש לך מחשבות טורדניות אך תופעה כזו יכולה להשתייך למספר אבחנות שונות. לפי הכדורים שאתה מזכיר ראית פסיכיאטר שכנראה אבחן הפרעה טורדנית כפייתית OCD ולכן המליץ על כדורים נוגדי חרדה. התרופות יכולות לעזור אבל בכל מקרה רצוי שתפנה לטיפול פסיכולוגי, איתם או בלעדיהם. אל תצפה לפתרונות קסם מיידיים אך בטווח הבינוני והארוך בהחלט תוכל להיעזר ולשפר את המצב. אני מצרף קישור למאמר על הפרעות חרדה שונות http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , רציתי לשאול לגבי בן זוגי. בהתחלה כשהכרתי אתו הוא נראה לי אדם סגור ומסוגר , שלא מדבר הרבה על הרגש וגם לא מביע אותו כל כך. הייתי בטוחה שהרגש נמצא בפנים ושעם הזמן אצליח "לחדור" לשטח הפרטי הזה ואראה בודאות את כל הרגש עברו כמה שנים. אני חייבת לציין שאני חושבת שאני מכירה אותו טוב מאד, ואני חושדת שהמצב כלפי חוץ הוא גם נכון בצורה אובייקטיבית . האם יכול להיות אדם כזה? האם מצב כזה יכול להיות? כלומר.. לעתים רחוקות ביותר הוא עצוב, לעולם לא ראיתי אותו בוכה, או מביע רגש של שמחה קיצונית.אף פעם לא מדבר על מה שהוא מרגיש. האם זה יכול להיות או שפשוט עדיין אני לא קרובה אליו מספיק לראות את זה?

מה הוא חושב על זה? האם כל הקשרים שלו מתאפיינים במעט רגש? האם את מרגישה ממנו חום למרות שהוא לא מדבר על הרגשות שלו? האם הוא מסוגל למרות ההמנעות שלו מלדבר על רגשותיו, לשוחח איתך על הרגשות שלך ולהבין אותך? ולא שזה בהכרח קשור (מן הסתם לגמרי לא) אבל האם במקרה בן זוגך חוה חוויה טראומטית כלשהי בעברו? (כגון תאונה, פציעה, קרב, וכיו"ב). http://www.tau.ac.il/medicine/Cme/Psychotherapy/shoval%203-11-2003.htm

בהחלט יכול להיות. יש אנשים סגורים ומופנמים (מה שקרוי בפסיכולוגיה אינטרוברטים). שלא מסוגלים להפתח ולדבר על עצמם.מה הם מרגישים,האם טוב להם או רע, האם הם אוהבים או לא ובכלל לדבר על רגשות. הסיבות לכך הן רבות. יש כאלה שזה מבנה האישיות שלהם ויש שכך חונכו בבית הוריהם. לא לבטא רגשות בפומבי כי זה מעיד על חולשה. מיותר לציין שחינוך כזה הוא מתכון לבעיות נפשיות בגיל מבוגר יותר.

שלום, פעמים רבות תהליך הבחירה שלנו בשעה שאנו בוחרים בני הזוג נעשה באופן שאינו מודע וניזון מחוויות ילדות,ממודלים חינוכיים,סביבה ועוד.למשל,אנשים אשר מפתחים חשש מאינטימיות מסיבות שונות כמו ניצול,הפחד מאיבוד החופש או אולי מפני חרדת נטישה ,בוחרים באופן לא מודע בני זוג אשר אופיים מסוגר מעט כך שלא יוכלו לחדור פנימה למעבה הנפש ולפגוע ברצון הזה לשמור על מרחק מספיק בטוח כדי שיוכלו לקיים זוגיות מחד..ולשמור על המרחק הבטוח מאידך. אולי כדאי שתשאלי עצמך מה גרם לך לבחור מלכתחילה בבחור אשר ניזון בעיקר מעולמו הפנימי,אינטרוברט, ונמנע להביע רגשות חיצוניים אשר משחקים תפקיד כה מרכזי ומשמשים חלק מהצרכים המהותיים שאת זקוקה להם בקשר? ואולי האתגר הזה שלקחת על עצמך<"הייתי בטוחה שהרגש נמצא בפנים ושעם הזמן אצליח "לחדור" לשטח הפרטי הזה ואראה בוודאות את כל הרגש עברו כמה שנים"> הוא רק עלה התאנה שמאחורי החשש הזה מהתקרבות? את מציינת את העובדה שהוא מופנם ואינו מסגיר רגשות,אולם אינך מצביעה עד כמה מפריעה לך העובדה הזו,מה עשית כדי לשנות את הדינאמיקה הפנימית של הקשר,האם שוחחתם על כך מעבר לאירועים שבהם התעמתם? האם העובדה שהשהייה במחיצתו הפכה לעינוי אינקוויזיוני מאחר שבן זוגך חסר כלי ביטוי משוכללים בכל הנוגע להעברת רגשותיו היוותה תמריץ מספק מצידו כדי לנסות ולהעביר לך כיצד הוא מרגיש בקשר. אנו מלמדים את הקרובים אלינו כיצד לנהוג בנו, וללא אותות של בן הזוג ביחס להרגשתו בקשר כל האיזון המשפיע על התנהלות שני האנשים בקשר נפגע ,הדימוי העצמי ותחושת הביטחון נפגעים וכן היכולת לתכנן צעדים קדימה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר היא לשוחח עימו ולהעלות את העובדה כי אישיותו "השטוחה רגשית" פוגעת ברבדיו השונים של הקשר ופוגעת באופן משמעותי בתקשורת שבניכם שהיא ללא ספק אחד מאבני היסוד של הקשר. שאלות כמו,כיצד מודד הצלחתו כבן זוג,האם מבין שהעובדה שאינך מרגישה טוב בקשר בשל הסגירות שלו,עד כמה הוא חושב שטוב לך במערכת היחסים,האם מבין שיש להגדיר מחדש את הדרך בה אתם מתקשרים ומביעים שביעות רצון או מורת רוח בקשר וכיוב. יאיר.

מלי שלום הכל יכול להיות ושתי האפשרויות בינן את מתלבטת אפשריות. הכרת אדם בעל אופי מסויים, כנראה שגם נמשכת אליו ובמקביל חשבתי שתשני אותו או שהוא ישתנה. אנשים לא משתנים כל כך מהר והציפיה שלך משינוי עלולה להיות שורש הבעיה. יתכן שיש לו את דרכי ההתמודדות שלו ושהן לא זהות לאלו שלך. במידה ותוכלי לקבל אותו כפי שהוא יהיה לך הרבה יותר קל בחיים, אלא אם את מגיעה למסקנה שכל מה שחשבת והרגשת היה שגוי ולמעשה הוא לא האדם שבאמת רצית. האם אתם משוחחים ביניכם על הזוגיות ועל הרגשות שלכם? האם הוא יודע מה עובר עליך ועל הדאגות שלך? המפתח הוא דיאלוג וקבלה הדדית ובלי זה יהיה קשה להתקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האמת שלגבי מה שיאיר רשם זה לא כל כך נכון, הייתי מאד מאד רוצה שהוא יהיה פתוח יותר, ובטח שלא בכוונה עשיתי בחירה כזו. אני חושבת שאם הייתי יודעת אז שככה זה יהיה ושלא אצליח לעולם לשנותו אז לא הייתי בוחרת להיות איתו. ההפך, זה מאד מאד חסר לי . היו לי קשרים מסוג אחר בעבר , ששם דווקא הייתה פתיחות רבה, אבל משום מה פתיחות כזו תמיד הייתה מלווה בחולשה, ואני הייתי צריכה מישהו חזק אז אולי זו הסיבה לבחירה מלכתחילה. בכל אופן השאלה שלי הייתה האם בכלל זה הגיוני שזה לא שהוא לא מראה, אלא שבאמת אין את זה בפנים. כי ככה זה נראה לי כרגע. אנחנו מדברים הרבה על הנושא, לאחר השיחות ניכר שהוא משתדל, אבל לאחר זמן קצר זה עובר והכל חזרה כקודם. אני לעומת זאת האדם הרגיש ביותר עלי אדמות, אם אפשר להגדיר את זה ככה. מה עוד אפשר לעשות בנושא?

האם ישנן תרופות/תכשירים לטיפול בדיכאון, שלא מצריכות/ים מרשם מרופא?

יש ויש אך לדעתי הן יעילות רק במקרי דיכאון קלים ולא כרוניים. במקרים קשים שאורכים זמן רב אין מנוס מטיפול תרופתי קונבנציונלי.

אסף שלום בנושא תרופות אנא פנה לפורומים הרפואיים באתר. בפורום הזה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנו הורים מאושרים לילד מקסים ,נפלא ורגיש בן 13 וחצי (מלך אמיתי) לפני מספר ימים ,ביקש מאיתנו המקסים ,ללכת לשיחה אצל פסיכולוג בטענה ש"רעשי" לעיסת(ולא רק) אחרים מפריעים לו מאוד עד כדי רוגז ועצבנות. בזמני הארוחות,המקסים די עסוק בלהקשיב ללעיסות אחרים (גם שלנו) הוא די מביע את כעסו בפנינו באימרות כגון "די כבר ! איך את\ה לועס\ת" או "נו, את\ה רואה" לאחר שהמקסים הביע,הוא קם עם צלחת האוכל ביד ,עובר לחדרו וסוגר את הדלת.(בעקרון, לנו אין כל בעייה עם סגירת דלת חדרו לשם פרטיות ) כאשר אישי היקר נרדם בסלון הביתי ופולט נחרה , המקסים מביע רוגז. מכוון שמדובר בבן יחיד (+2כלבים ותוכי) לא נקל ראש ונגיד "הילד מפונק" הייתכן גם כי מדובר בגיל הבגרות? אנו כהורים אוהבים ודואגים ,מאוד רוצים לעזור לו ולנטרל לו את "בעיית הרעשים" אך איננו יודעים אל מי לפנות מכוון שאנו גרים בת"א,נשמח אם תוכל להפנות אותנו הלאה באזור מגורנו ובכלל אם תשחיל חוות דיעה כללית נשמח לקרוא אותה. בברכת שבוע טוב, הורים.

יש אנשים שרגישותם לרעשים גבוהה מהרגיל וכל רעש מוציא אותם משלוותם. כדאי להתיעץ עם רופא ולבקש הפניה לקלינאי תקשורת.

להורים שלום אם ילד מבקש לפנות לפסיכולוג כדאי לעשות זאת בלי קשר למקור הבעיה. בעיית הרעשים יכולה להיות הסיבה המרכזית הגלויה, אך יתכן שמאחור יש סיבות שכרגע הן סמויות. עצם הרעשים עצמם יכולים להיות אינדיקציה למחשבות טורדניות ובהחלט כדאי לבוא לקראתו ולהפגיש אותו עם איש מקצוע. ראשית תוכלו לברר בקופת החולים שלכם אילו ייעוצים פסיכולוגיים הם מציעים. בתל אביב יש גם מרפאה מצויינת לילדים ובני נוער בבי"ח איכילוב שהטלפון שלה 6973373 או דרך מרכזית ביה"ח 6974444 (מרפאה פסיכיאטרית לילד ולמתבגר). וכמובן פסיכולוגים פרטיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול האם ישנה משמעות כלשהי לכך שאני עדיין מתגעגת לחבר הקודם שלי למרות שיש לי כבר בן זוג אחר כמה שנים? אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם עשיתי אז את הבחירה הנכונה, ולמרות שאני יודעת למה הפסקתי את הקשר הקודם ואפילו די שלמה עם זה, אני עדיין מתגעגעת וחושבת שוב ושוב האם זה היה נכון. האם זה מצב נורמלי או שזה אומר שמשהו לא בסדר איתי או בקשר הנוכחי?

נראה לי שאם את חושבת שוב ושוב על הנכונות של העניין, משהו בכל זאת נשאר לא פתור. האם את מבינה מה הדבר אליו את מתגעגעת? האם את מרגישה שמשהו חסר לך בקשר הנוכחי? אם כן, מה? האם הפרידה מאותו חבר היתה פרידה שסוגרת דברים, או כזאת שהשאירה משקעים קשים? אולי יש איזה חלק ממך שדווקא עם החבר הקודם בא לידי ביטוי או בא לחיים, ועם החבר הנוכחי לא, ואז, בעצם את לא ממש מתגעגעת דווקא לחבר הקודם, אותו עזבת והיית שלמה עם כך, אלא למשהו בעצמך. אם זה נראה לך, נסי להגדיר איזה איכות חסרה לך בקשר הנוכחי, איזה חלק שלך לא מספיק נוכח, ואיך היית יכולה למצוא את אותו חלק/איכות בכל זאת בתוך הקשר שיש לך. גם אני, במהלך קשר ארוך מצאתי את עצמי מתגעגעת מאד לחבר הראשון שלי. וזאת... עשור אחרי שנפרדנו! אני ואותו חבר ראשון, בשנים האחרונות, פיתחנו בינינו ידידות, חלקה התרחשה במקביל לכך שהייתי עם בן הזוג. הידידות הזאת פתחה בפני את האפשרות לראות שאותו אדם כבר אינו רלוונטי לקשר רומנטי עבורי, אבל זה התבהר לי מה היו הדברים שהיו כל כך משמעותיים אצלי איתו, ומהיכן באו אותם געגועים. ההנחה שלי היא שאכן יש משהו שצריך לעבוד עליו בקשר הנוכחי שלך כדי לתת לשדי העבר לנוח.

תודה רבה על התייחסותך, אני חושבת שאת צודקת לגמרי, האמת שזה לא סוד בשבילי, אני יודעת בדיוק מה חסר ומנסה לשנות את זה ללא הרף, אבל זה לא עובד וכנראה לעולם לא יעבוד . יש אנשים שונים בעולם. זה מפריע לי מאד אבל אני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה, כי בקשר הקודם הפריעו לי דברים אחרים. ומה שהיה שם , חסר פה. ידידות בינינו בלתי אפשרית כי היא מעוררת רגשות עזים , וגם אינה רצויה מבחינתו. וגם אני חוששת שזה עלול לחבל בקשר הנוכחי.אז מה יש לעשות, פשוט לחיות ככה ?

א. שלום יש לכך משמעות ללא ספק מאחר וכך את מרגישה וחושבת. עם זאת, מהי המשמעות זה כבר סיפור מאוד אישי שאף אחד חוץ ממך לא יוכל להבין. יתכן שזה סתם סינדרום אקס מיתולוגי, מעין געגוע למשהו נכסף שנגמר גם אם כבר מזמן הקשר עצמו כבר לא רלוונטי. זה יכול להיות קשור לנטייה שלך לחפש משהו מסויים, אולי משהו שחסר ואיננו כבר. זה יכול להיות קשור לבן הזוג הנוכחי וחסכים עימו, אך לא בהכרח. יתכן שזה סיפור בינך לבין עצמך שעוד לא סגרת למרות הקשר הנוכחי. זה לא עניין נורמלי או חריג, זה היבט של חייך ששווה בהחלט להבין, לא הייתי מדביק סטראוטיפ צפוי מראש על ההסבר אלא מנסה להבין אותו באמת לעומקו ובהקשר של ההיסטוריה האישית שלך. בברכה ד"ר אורןק פלן

ד"ר קפלן, אני מעריכה מאד את התייחסויותך ואת העובדה שאתה משתדל לעזור, אבל אני חייבת לציין שאיכשהו התשובות שלך מעורפלות ואף פעם בסוף הקריאה אני לא מרגישה שקיבלתי תשובה לשאלה ששאלתי. אני מבינה שאולי כך זה צריך להיות כי הדברים מן הסתם מורכבים ולא שחור לבן, אבל מצד שני , מה הטעם לכל זה אם לא מקבלים שום תשובה?

שלום, רציתי לשאול אם תוכל לתת לי עצות כיצד אפשר לשפר את מצב הרוח ולא להיות במצב דכאוני. איני מתכוונת בשלב זה לפנות לפסיכולוג אבל אני מרגישה ריקנות נוראית בחיי והייתי רוצה מאד לצאת מהמצב הזה במהירות האפשרית. האם יש דברים שאפשר לעשות שגורמים להרגשה טובה יותר? שידועים כמפיגי לחץ? אני מבינה שבטח זה אישי ומתאים לכל אחד אחרת, אבל האם יש דברים כלליים יחסית? אני לא מוצאת הנאה ברובה הדברים שאני עושה ואני מאד מתגעגעת להנאה שהייתי חווה בעבר. מה אפשר לעשות?

שלום... אני מגלה לאחרונה (לאחרונה אני במצב רוח שנע בין סביר לרע מאד עם ניצנוצים קצרים של טוב) שהרגעים שבהם אני מרגישה טוב לרב קשורים לפעילויות מאד קטנות שאני מבצעת. שמתי לב שבאופן מיסטי, השקיית הגינה גורמת לי להרגשה טובה. כנ"ל לבשל לעצמי ולאכול אם אני עושה טאי-צ'י בחוץ - יש רגע טוב. אם אני פוגשת חבר/חברה או את אחד מהאחאים שלי, ויש איזה שיחה נחמדה אז זה משפר את המצב. ומוסיקה. בשיא הדכאון אם אני שמה דיסק לא עצוב במיוחד, ולא עליז בטירוף, סתם משהו שאני אוהבת - לפעמים זה פשוט גורם לי להרגיש כיף לרגע. עד שהמחשבות משתלטות שוב. אבל זה כבר סיפור אחר. מה שאני מנסה לומר, הוא שאולי קורים לך דברים שדורשים מחשבה מעמיקה, שינויים בחיים, טיפול פסיכולוגי למרות שאת מציינת שאינך רוצה (אגב, למה?) אבל דרך אחת למצוא בחזרה הנאה יכולה להיות דווקא בלעשות דברים מאד קטנים שבכל זאת, את שמה לב, שעושים לך "תנודות חיוביות". אפילו תנודות קטנות, יכולות לפעמים, לעזור. אבל מה עם התנודות הגדולות?

שלום אני ממליץ לך למממש את החלטתך לפנות לפסיכולוג וכן לקבל גם ייעוץ פסיכיאטרי לגבי הצורך בתרופות נוגדות דיכאון. בעיקרון ספורט נחשב לתרופה האנטי דיכאונית הטבעית והיעילה ביותר. כמו כן שמירה על סדר יום קבוע ומלא בפעילות הינו חשוב ועוזר. לוקח זמן לעשות שינויים עם מצב דיכאוני, אך בטווח של כמה שבועות תוכלי לחוש בשינוי משמעותי אם תתחילי לטפל ברצינות במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, אם קראת את מה שכתבתי, כתבתי שהחלטתי היא לא לפנות לפסיכולוג. ואתה מציע לי לממש את החלטתי לפנות לפסיכולוג? הדברים שהצעת- כמו ספורט אני אכן מנסה, אבל זה לא עוזר כל כך, וסדר יום מלא בפעילויות זה כן עוזר, אבל זה כמו מעגל סגור , כי כשיש לי מצב רוח דכאוני אני לא מצליחה ליצור ולעצמי סדר יום מלא בפעילויות, לא בא לי לעשות שום דבר ...

אני מרגישה נורא. לא מסוגלת לתת מעצמי לבני. לא מסוגלת להתחבר לרגשות האהבה שלי כלפיו אלא מרגישה עוינות וטינה כלפיו. מצב זה נמשך כבר הרבה זמן, עם עליות וירידות מבחינת הרגשות השונים. היום כמעט סתרתי לו ברגע של זעם וזה ממש לא הגיע לו. זה הכניס אותי למצב של דיכאון תהומי, בכי בלתי פוסק ופאניקה. אני קורסת. למה זה קורה? למה אני לא מצליחה להתגבר על הרגשות השליליים ולפנות מקום לחיוביים? המטפל שלי בחופש ואין לי את מי לשתף במה שאני מרגישה. תוכל לעזור? מה עושים?

ליאת שלום בן כמה בנך? במידה ואת מרגישה שקורים דברים שליליים מאוד שאינך משתלטת עליהם אולי כדאי לקבל ייעוץ קצר מאיש מקצוע. למשל, אם בנך בגיל בית הספר אפשר לבקש פגישת ייעוץ עם פסיכולוג של השירות הפסיכולוגי של העיריה. המודעות והחרטה שלך הם סימנים לכך שיכול להיות שינוי. נשמע לי שאת במצב נפשי כעת בתקופה הזו וזקוקה לתמיכה. האם יש אנשים בסביבה הקרובה, חברים או בני משפחה, עליהם את סומכת ומהם יכולה לקבל עצות ותמיכה? אם מדובר במצב של קריסה אין סיבה לחכות עד שהמטפל יחזור, נסי לקבל ייעוץ או תמיכה זמנית מגורם אחר. אפשר גם לפנות לרופא המשפחה ולבקש משהו להרגעה לטווח קצר. אני מקווה שהמטפל שלך חוזר בקרוב ותוכלי לארגן את הדברים מחדש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אבי הוא בן 87. מאז ומתמיד יחסו למחלותיו ומכאוביו היה היסטרי ואובססיבי. לאחרונה עקב זיהום בכף הרגל סבל מכאבים חזקים, וחוסר איזון מחלט בשגרה היומית שלו. הוא מתגורר ליד בן אבל חי לבדו, בריאותו במעקב תמידי, וצרכיו מסופקים בהקשבה רבה. עקב המחלה האחרונה לווינו אותו 24 שעות. כרגע הולך ומתאושש מהזיהום אבל נפשית הוא הולך ומתדרדר. מסרב להשאר לבדו אפילו לרגע ותלותו באדם לידו מוחלטת אפילו לביצוע פעולות פשוטות כמו להתכסות, לקום ולשבת. שאלתי היא: איך אני כאדם המטפל צריכה להתיחס לתופעה החדשה? הייתי רוצה לעזור לו לחזור שוב לעצמאות במידת מגבלות גילו ולמנוע הפיכתו לשבר כלי. האם זה אפשרי?

מתי שלום אנשים בגיל מבוגר מקצינים בד"כ נטיות שהיו קודם לכן. אביך בגיל מבוגר וסובל מירידה בתפקוד. חשוב שתקבלו ייעוץ מסודר כיצד לנהוג ואילו אפשרויות פתוחות בפניכם לקבלת תמיכה הן למשפחה והן לו עצמו. אני מציע ליצור קשר עם המוקד הטלפוני של עמותת רעות-אש"ל, הם נותנים מידע מקיף למשפחות הקשישים. הטלפון שלהם 1700-700-204 בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מחפשת פסיכולוג טוב המתמחה בנוער (עם קשיים רגשיים)באזור אשקלון תודה רבה

חיה שלום אם תשלחי אלי מייל אוכל לשלוח לך בחזרה המלצה על פסיכולוגית מתאימה באשקלון. [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר כתבתי בעבר ורציתי להוסיף כמה עידכונים. חודש אני ו "R" משוחחים ארוכות בטלפון. שיחות עמוקות וטובות אבל עדיין לא נפגשנו משום שעדיין הקשר הקודם מהדהד בראשי. לפני כמה ימים חשבנו שיהיה טוב אם אתנתק לכמה ימים על מנת להגיע סוף סוף להחלטה בלי שיביאו לי בשיכנועים.. ביום חמישי האחרון, התקשרתי ל "R" ואמרתי לו שהחלטתי לתת לקשר הקודם הזדמנות נוספת אבל רק אחרי שיחה עם "י" החבר הקודם. "R" כמובן התאכזב, שוב, אבל משך השיחה הארוכה שלנו, הובהר, אם במילים ואם ברמזים, שעדיין לא נסתם הגולל על האפשרות למימוש הקשר שלנו. לאחר השיחה, התחבר "R" לצ'אט באינטרנט, הכיר מישהי, נפגש איתה והביא אותה אליו הביתה, שם נשארה עד בוקר יום שישי. משך יום שישי שוחחנו ארוכות שוב, שוב חזרנו והצהרנו על הרגשות שלנו אחד כלפי השנייה. החבר הקודם שלי היה אמור להגיע אלי ביום שישי בערב על מנת לבדוק את האפשרות של חידוש הקשר. אני דחיתי אותו בעיקר בגלל שהיה לי קשה לחשוב על זה ש "R" נמצא בביתו, וחושב על הפגישה שלי עם החבר הקודם. התקשרתי אל "R" על מנת לשוחח קצת ואז אמר לי שהוא יצא עם מישהי. היום רק סיפר לי שהיה איתה גם ביום חמישי בלילה. נא עצתך המלומדה. דנה

דנה שלום בתיאור שלך יש הרבה כינויים, הרבה עשייה, אבל לא ברור לי כל כך מה מצב הרגש. אני מבין שרגש של קנאה קיים, אבל מה לגבי האהבה? ההתלבטות בין שני הגברים לגיטימית אבל תהליך קבלת ההחלטות נראה לי בעייתי ואת עלולה לשלם עליו מחיר יקר. אני מציע שתנסי להגיע למסקנה ברורה מה את רוצה. אני בספק אם שני הקשרים גם יחד הם הבטחה לטווח ארוך במצב הקיים. עצם העובדה שיש גן עדן בסיפור הזה מעיד שאת נהנית, לפחות במידה מסוימת, מהתסבוכת הנוכחית, וזה לכשעצמו מתכון בטוח לבעיות וקשיים בקשרים זוגיים. נראה שגם בני זוגך קולטים את העניין ומשדרים בדיוק באותו גל. השאלה מה ישאר מהקשר בסופו של יום אחרי שהבלאגן ישקע ויהיה צורך להתחיל ולהתמודד עם הזוגיות עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני קיוויתי יותר להתייחסות לגבי מה שעשה "R" בימים חמישי ושישי. אשמח אם תוכל להגיב על זה תודה שוב דנה.

שלום. אני מתעניינת הרבה בתחומים שונים, גם בפסיכולוגיה, וברור לי שאני נמצאת הרבה פעמים במצב של חרדה. השאלה שלי היא האם אוכל להתמודד בצורה כלשהי עם החרדות שלי (אני יודעת בדיוק מה קורה לי אני רק לא יודעת איך לטפל בזה) בכחות עצמי? יש לי חברים שעזרתי להם עם כל מיני שאלות מכוונות והם בסופו של דבר התמודדו בעצמם עם הבעיות. האם אדם יכול להיות פסיכולוג של עצמו?... תודה

שלום התשובה לזה מצויה רק אצלך. עקרונית זה אפשרי, השאלה האם הזמן שזה ייקח, אי הוודאות שמתלווה לכך, והיעילות של הטיפול העצמי, שווים את הנסיון הזה. אם את מתעניינת בפסיכולוגיה ובעלת מודעות עצמית מדוע לא לפנות לטיפול ולקצר את הסבל? בברכה ד"ר אורן קפלן

ליאור שלום לא אין קשר עקרוני. הם יכולים להתקיים ביחד או בנפרד באופן בלתי תלוי. אני מתאר לעצמי שבהתבוננות אישית על מצבים מסוימים אפשר למצוא את הקשר. אתה רואה את הקשר? בברכה ד"ר אורן קפלן

האמתי היא שבגלל שאני לא מכיר את המושג נרקסיזם טוב מספיק אינני יכול להחליט אם קשר בין שני המילים הללו. באמת ברצוני לשאול אותך להמלצות על מידע בנושא - אם בספרים,אתרים או מאמרים ממצים בנושא

שלום. רציתי לקבל את הצעתך כיצד ניתן להגביר את המוטיבציה של ילד בן 8 ללימודים . לבני אין מוטיבציה ללמוד , ההשקעה שלו בלימודים היא מאוד נמוכה ולכן יש לו קשיים בקריאה ובהבנת הניקרא. כל נסיון עזרה שאנחנו נותנים לו כולל מורות פרטיות מותנה עלידיו בתנאים , שיתוף הפעולה שלו שואף לאפס ומבינתו חבל על הכסף שלנו . לדעת המומחים לילד יש יכולת והבעיה היא מוטיבציה בלבד. האם תוכל לתת לנו כלים להגדלת המוטיבציה אצלו . תודה

לקרוא ספר יחד איתו - דף אחד אתה, דף אחד הוא. לעשות את זה משעשע. לבחור ספר מוצלח, נניח הארי פוטר... או משהו אחר שמושך אותו ולא לוותר. כל יום לקרוא עוד חלק (כשכל אחד מקריא לשני). לקחת אותו לסרטים כמו... שרק 2 הגירסה ה*לא* מדובבת, או להארי פוטר (שוב הארי? אולי הוא קצת צעיר לאפילה של הסרט השלישי בסידרה...) סוג כזה של פעילויות לעיתים פשוט גורם לילד להתחיל לקרוא בלי שזה מקושר לבית ספר, לימודים, כשלונות, ציפיות וכו'.

משה שלום אני לא חושב שאוכל לתת לך כלים דרך הפורום. לכל מצב יש סיבה ונראה לי לפי מה שאתה מתאר שעדיין לא הבנתם את הסיבה לקושי. יש כמה כיוונים לבירור: בעית למידה אובייקטיבית (לקות למידה כלשהי), הפרעת קשב, קושי רגשי כלשהו שלא קשור ללמידה אך משפיע עליה באופן עקיף, השפעה חברתית, מאבק שבא לביטוי דרך התנגדות ללמידה ועוד. אני מציע שתפנו לפסיכולוג בית הספר ותקבלו ייעוץ כיצד להמשיך את הטיפול. זה לא כלי כזה או אחר שאפשר להפעיל אלא תהליך מתמשך שייתן לו עם הזמן רצון ללמוד והנאה מהלמידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

משה שלום אותי הניסיון לימד שאין ילדים חסרי מוטיבציה יש ילדים אם בעיות לא מאובחנות . גם לי היה קושי בלימודים בגיל צעיר וגם עלי אמרו המומחים חוסר מוטיבציה , רק אחרי הצבא אובחנתי עם בעיות של קשב וריכוז. בקיצור מה שאני מנסה לומר אל תזניח תבדוק הן במישור הלימודי והן במישור הפסיכולוגי עד שתגלה מה הבעיה.

מטפל ששנים לא מצליחים לשתף בנושא של מיניות וחברים וכו' כי מרגישים ש"זה לא זה". . תמיד ההתלבטות האם זה בגללי או בגלל משהו שהוא משדר/ הקשר בינינו/ מי שאנחנו . שווה לנסות מישהוא אחר? חוששת שזה בזבוז של זמן אולי אחרי כמה שנים... זה כבר עלה בינינו ולא היה שום פתרון.

שלום לא כל כך ברורה לי הבעיה. האם זה הקושי לדבר על מיניות או שזה רחב יותר וקיימת הרגשה שכל הטיפול זה "לא זה"? ככל שהבעיה רחבה יותר כך היא כמובן בעייתית יותר. במקרים כאלה השאלה הנצחית היא בדיוק הציטוט שלך "האם זה בגללי או בגללו". כלומר, תקיעות כזו יכולה להיווצר בגלל מנגנונים שמופעלים באופן טבעי גם בסביבה החיצונית לטיפול ואז היא מייצגת בעיה שכדאי להתעקש ולטפל בה בטיפול, אבל לפעמים זה באמת לא האדם המתאים להישאר אצלו בטיפול. אחרי כמה שנים אני חושב שזה נושא שבהחלט הגיע הזמן לתת עליו תשובה ועצם העובדה שהתקיעות נישארת ולא מתקדמת לאף מקום הלאה היא בעיה בפני עצמה שצריכה לעורר שאלות על יעילות הטיפול. בכל מקרה, זה נושא לדיון בתוך הטיפול אלא אם הוא כל כך תקוע עד כדי כך שאי אפשר לעבד כזה דבר ואז המסקנה כבר ברורה מאליה בכל מקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת האם 5-6 שנות טיפול זה יותר מדי זמן? האם זה מעל הממוצע? בשנים הראשונות הטיפול לא ממש זרם בגלל תקיעות של המטפלת וגם של המטופלת...זה בדוק:) האם זה הרבה לאדם ללא מחלות נפש למיניהן? ובכלל?

שלום אין כזה מושג יותר מידי זמן. אנשים מסוימים צריכים ו/או רוצים ליווי של טיפול במשך שנים רבות ולא רואים כל צורך לעזוב. אחרים אחרי שלוש פגישות מתחילים לנוע באי נוחות בכיסא. השאלה המרכזית היא הצורך שלך ותרומתו של הטיפול לחייך ולסיבות שבגללם את נמצאת בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני כבר מספר שנים בטיפול. הרבה מתלבטת אם לעזזוב או לא , הקשר עם המטפלת הוא קשר חם אבל יש בעיה שמציקה לי מההתחלה- אני מרגישה שהמטפלת לא משקפת לי מספיק אולי.ושמתי לב לזה לכל אורך הדרך. תמיד כשהעלתי את זה היא דיברה על קושי לשתף ולהסביר מה אני צריכה וכו' וכו'. היא לא ממש הבינה למה כוונתי. בעת קריאת המיילים פה של אנשים, שאגב היו מאד מעניינים, עלו לי שתי דוגמאות שיכולות לעזור לי להסביר למה כוונתי כך שתוכלו לייעץ: 1. בתחילת הטיפול לפני מספר שנים, הייתי מתקשרת מספר פעמים על מנת להגיד שאני "בסביבה" ואולי ניתן לשנות את השעה כי אז הז יהיה לי יותר נח וכו' וכו'. היה קשה לי עם זמנים קבועים. המטפלת פעם ענתה בכעס שאני פשוט אבוא מתי שקבענו ולאט לאט הבנתי לבדי שמה שקובעים זה מה שקורה ולא להציק לה. הבנתי לבד את הנקודה. הפואנטה פה היא שהיא לא טרחה להעלות את העובדה שאולי באמת לוקח לי זמן להתרגל לטיפול, או שקבועים לי שעה חד משמעית כזאת, או בדיקת גבולות וכו'. היא פשוט כעסה איזה יום. 2.חשבתי על מה שכתבת, ד"ר קפלן, למישהיא פה על כך שכל קשר טומן בחובו תלות מסוימת ושקשר ללא תחושת תלות הוא לא קשר, הוא חוסר קשר. אני כבר שנים אומרת לה שאני מרגישה שאני לא תלויה באיש ולמשל גם אף פעם לא אמרתי לה שאני צריכה את הקשר איתה או כשהיא הייתה בחופשות, לא אמרתי לה שהיא חסרה לי, למרות שהיא מאד הייתה. מה שמפריע לי פה, זה שהיא לא התייחסה לנושא, שהעלתי אותו כל כך הרבה פעמים ורק דרך קריאה על זה או אחרי כמה שנים אני מבינה לבד שאני באמת כזאת שלא אוהבת מתלות מסיבות שונות. אלו שתי דוגמאות לתחושה שהיא לא מפתחת נושאים שאני מעלה. נושאים שקורים, או נאמרים על ידי ועוברים ככה סתם. גם אם הם מועלים מספר פעמים. ויש מאחוריהם הרבה על מה לדבר, יש לה הרבה מה לשקף לי דרכם. להראות לי. ללמד אותי. האם זו סיבה ללכת לחפש מטפל אחר? ואני יכולה להעיד על דוגמאות רבות בשנים שאני שם. האם אפשר ללמוד כך? להתפתח? רק לחכותש הזמן יגרום לי להבין- אז למה אני צריכה טיפול? אני אבין לבד! עוד בעיה, היא לפעמים לוקחת דברים ברמה אישית. היא לא מבינה שמתחת יש דברים יותר עמוקים. ישר נעלבת וכו'. זה לא קורה תמיד אבל הרבה פעמים. והרבה פעמים שתי הבעיות האלה גורמות לי לחשוב שאני מפספסת את הטיפול לפעמים. מה עשוים? אשמח לתשובות כמה שיותר מפורטות :)

את בעצם מתיארת מצב שלך עצמך יש הבנה יותר עמוקה של דברים מהמטפלת שלך, אפילו של הכעסים/העלבויות שלה עצמה... ככה לפחות נשמע מהתיאור שלך. חוויתי דברים דומים, במידת מה, והציפיה הזאת שהמטפל שלי יעלה נושאים שלי מאד ברור שהם מרכזיים, לפעמים היתה גם מטרידה אותי. מה שמפריע לי בתיאור שלך הוא חוסר הבגרות שלה. נדמה לי שאחד הדברים החשובים ביותר הוא שהמטפל עצמו יהיה "בוגר", ולא כל כך עסוק בעצמו (זה לא המקום המתאים לכך). אבל אולי השאלה היא למה את מצפה מטיפול כעת, אחרי שכבר היית כמה שנים. מה חסר לך, האם יש לך עדיין בעיות שמציקות לך, מה היית מאחלת לעצמך בעניין. אם את מרגישה שאת אינך יכולה לקבל את מה שאת זקוקה לו בטיפול איתה, אולי כדאי לפעול, לסיימו. והשאלה אם את רוצה/זקוקה ללכת לטיפול אחר היא שאלה, במידת מה נפרדת, ואפשר לענות עליה בנפרד. מה שאני אומרת הוא שיש לקבוע שני דברים - האחד הוא אם את עדיין מרגישה התקדמות מהקשר איתה או שמשהו מוצה, והשני הוא אם את רוצה טיפול באופן כללי או שאולי נושא הטיפול עצמו מוצה. אני לא מאמינה שתצליחי לשנות אותה.... את יכולה להעלות את הנושא ולראות כיצד היא מגיבה. זה בוודאי יתן לך אינדיקציה אם היא יכולה להתמודד עם דבריך, או שתקח אותם בצורה מאד אישית - כזאת שלא תאפשר הבנה יותר מעמיקה שלך ושל המצב ביניכן.

כבר העלתי את הנושא. וכן, הייתה התקדמות.. אוי ואבוי אם לא הייתה במהלך שנים התקדמות...:)אני מרגישה גם שיש עוד דברים שאני רוצה לעבוד עליהם,כן.

בוקר טוב לך, פעם חשבתי שיש גבול לעד כמה רחוק אפשר להגיע בפתיחות עם המטפל. (ובכלל) היום, אחרי טיפול של כמעט שנה, אני מתחילה לחשוב אחרת. אני מדמיינת את כל הטיפולים שלנו (שלך, שלי, של שאר המשתתפים) כמו חדר טיפולים ענקי שפשוט מתחלק להמון המון חדרים קטנים שמפוזרים להם בעולם. אבל - יש משהו משותף לכולם וזו הסיבה ללמה הטיפולים קיימים, ובעצם שהם בשבילנו. אם לא נשתמש בהם הכי הרבה שאפשר - זה ממש הפסד שלנו, כי המטפלים נמצאים שם רק בשביל זה. אני לא מאמינה יותר שיש דברים הקשורים לטיפול שצריך לדון איתם ואותם מחוץ לטיפול. אני חושבת שאם היית אומרת לה, אפילו בטון רגוע ולא ביקורתי (כי את אומרת שאת מרגישה שהיא נעלבת) - שאת רוצה לדבר איתה על משהו חשוב אבל קשה לך. להסביר לה שאת מרגישה שהיא לא מעלה נושאים שאת מעלה ואת רוצה להבין למה, והיית רוצה שכן היא תעלה אותם, ושאת לפעמים חושבת פתאום לסיים את הטיפול - ושהיית רוצה שהכל ביניכן ידובר. במילים אחרות - את כל מה שאת אומרת כאן. אני חושבת שהיא תדע להגיב לזה בצורה הנכונה, כי סה"כ יש את החלק שלה - לדוגמא שהיא לא מעלה נושא שאת כן מעלה, ויש את החלק שלך - שלא שואל או מתעקש או אומר שזה מציק לך. אין כמו לפתוח את הדברים לגמרי לגמרי ואז לגלות דברים חדשים - גם על הטיפול, ועד כמה הוא יכול להתרחב אם אנחנו רוצים, וגם על עצמך. את יכולה להגיד דברים כמו - אני חוששת מהתגובה שלך, לפעמים אני מרגישה שאת נעלבת - כל מיני דברים שאני חושבת שהיא תדע להעריך ולהבין את כל התמונה אם תחלקי איתה את כל התמונה. להיות בטיפול פחות מהמקסימום נראה לי כמו להיות בלונה פארק ולהנות רק בחלק מהמתקנים.. כדאי לך מאוד מאוד לפתוח את הכל ולהינות גם מהרכבת הרים והסחרחרה..

כמו שעניתי פה , העלתי את זה מספר פעמיים. מעבר לזה, ההגדרה שלך- שהמטפלת לא מעלה נושאים שאני מעלה היא לא מדויקת. כפי שכתבתי קודם- הכוונה היא שאני מרגישה שאולי אין מספיק עומק וכשאני מעלה דברים הם לא מקבלים את העומק הראוי- לא מייחסת להם חשיבות. לפעמים סתם לא מדברים עליהם, כי זה נראה לה זניח אולי. היא לא חושבת שאולי יש דברים מתחת לפני הדברים כפי שהם נאמרים על ידי. היא שומעת כפי שהם נאמרים לפעמים ללא פרשנויות פסיכולוגיות עמוקות. אני יכולה לזרוק משהו והיא לא תבין שזה בא ממקום אחר , או לפחות לא תגיד. ולא תמיד תבדוק. ואדז יוצא שאני לומדת על עצמי לפעמים לבד.

כאילו יש משהו אבל לא מדברים עליו. למשל, ביציאה ממנה ראיתי פעם בחור חמוד. ודיברתי איתה עליו ורק אחרי כמה פםגישות היא פתאום קלטה שנדלקתי עליו וכנראה שזה הלחיץ אותה ומשהו אמרתי שהוא מניאק שהוא לא מתייחס וכאלה אליי והיא ישר תקפה אותי שאני לא מכירה אותו בכלל כשזה בא בכלל ממקום של- "בא לי עליו". והרגשתי גם שהיא נבוכה כל פעם שאנחנו מדברים על זה שהוא חמוד . כאילו זה הפריע לה אבל במקום להגיד היא נקטה בדרך של להתעלם מהנושא. אז כבר לא שיתפתי אותה.

במה שאת כותבת. מצד אחד, את כועסת על המטפלת שלך או מאוכזבת ממנה על כך שהיא לא משקפת לך מספיק. מנגד, את נמצאת בטיפול כבר מספר שנים. להערכתי, אדם שנמצא בטיפול שאינו עונה על צרכיו לא ימשוך אותו זמן כה רב, ולכן אני מניחה שיש לך סיפוק מסויים והתקדמות בטיפול, אחרת הוא לא היה נמשך. מעבר לכך, מה שעולה מדברייך הוא דווקא שיקוף מצויין, ודווקא על ידי עניין הזמנים שניסית לשנות בתחילת הטיפול- היא הצליחה להביא אותך בדיוק למקום הרצוי. מקום שבו תגידי "...והבנתי לבד את הנקודה.." אני לא חושבת שהבנת לבד את הנקודה, הבנת אותה באמצעות האינטראקציה שלך עם המטפלת, הרי שינית את התנהגותך באמצעות אינטראקציה זו. בנושא השני של התלות- שוב, נראה כי יש לך הבנה מצויינת על המצב. על הרצון שלך בקשר אך הפחד (?) שלך מתלות, ושוב את אומרת שאחרי כמה שנים הבנת זאת לבד. זו בדיוק מהות הטיפול והשיקוף. נכון, הבנת זאת לבד. המטפלת הייתה צריכה להביא אותך בדיוק לנקודה שבה תוכלי לדבר בכזו פתיחות על הקשרים שלך, האופי שלהם וכד'. המטפל אינו אמור להאכיל אותנו בפתרונות, אלא לעזור לבעיות לצוף מעל פני השטח ולארגן אותן באופן שונה. אבל בסופו של דבר את האירגון מחדש, אנחנו עושים. את כותבת שאם תחכי מספיק זמן, כנראה תביני דברים לבד,וזו בדיוק מטרת הטיפול- שינוי. שינוי דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות באמצעות הבנה והפנמה שלהם. ולא באמצעות אימוץ צורת חשיבה של המטפל. אם התחושה שלך היא תחושת פיספוס חזקה, כדאי להעלות בדיוק את הנקודה הזו בטיפול. הטיפול שלי שנמשך לא מעט זמן, מופרע אחת לכמה פגישות בשאלות על יעילות, כימיה וכד'. אני מוצאת שדווקא בשיחות הללו אני מבינה את שיטת העבודה של המטפל ואת הרציונל שעומד מאחורי הטיפול. נראה לי שבהחלט אין מקום לחפש מטפל אחר, אלא לבדוק מספר נקודות שמטרידות אותך עם המטפלת הנוכחית. אפרת.

בטוחה שאת מטופלת ולא מטפלת במקרה? בכל אופן יש לך עתיד בזה... את כותבת ומתבטאת ממש יפה...

אני מצטרפת למחמאות מעניין לקרוא את דברייך אם כי מה שכתבת מחדד אצלי מס' ספקות לגבי טיפול ארוך טווח איך זה שלאחר זמן רב(מס' שנים?) של טיפול יעיל, עולות שוב ושוב שאלות שעומדות בבסיס הטיפול? יעילות, כימיה .. אולי באמת שכבר הופכים את זה לדרך חיים,הרגל שיש בו מהטקסיות כל שבוע אותה שעה אותם אנשים אותו חדר,קצת שוכחים שאפשר וכדאי להמשיך בלי אני חושבת שהתהליך גם מוגבל,כנראה למילה יש כוח בנוסף לאמונה גדולה הקבלה של התלות(לא בהקשר שלך אלא באופן כללי בטיפול),הרגרסיה במסווה של פעולה אמיצה שאפשר להשאב לתוכה לתקופה כל כך ארוכה מעוררת קודם כל ,חשש גדול,התמוססות אמצעי הביקורת?או העברת רוב הכוח לצד המטפל האחד שהופך כל יכול??? אני תוהה אם התהליך המתיש הזה,הקשר המשלב קרבה וניכור, משתלם בסופו של דבר הרי אנשים אנטלגנטים בעולם לומדים בעצמם,כך היה תמיד? אני מרגישה שטיפול צריך לתת כלים לחשיבה לראיה, למה זה צריך להיות מלווה בעומס רגשי כזה לגמרי לא סמטרי

בודקת שלום ממה שאת כותבת די ברור שחלק מהבעיה עימה את מתמודדת בטיפול היא בעיה שעימה את מתמודדת גם בחיים בחוץ. זה לא אומר שאין דברים בטיפול שהיו יכולים להיות אחרת אבל צריך להכיר בכך שגם אם היית פונה לפסיכולוג אחר חלק מהקשיים שלך היו חוזרים על עצמם שוב. באופן טבעי עולה השאלה האם אחרי כמה שנים של טיפול המצב לא היה אמור להיות אחרת. אין לי תשובה חד משמעית לגבי זה. יתכן שהקצב שלך, שהמגבלות שאת עצמך שמה על הקשר הטיפולי (ועל קשרים בכלל) מונעים התקדמות מהירה יותר, ואולי מסיבות מאוד טובות. למשל, המנעות מתלות איננה רק בעיה אלא התגוננות מפגיעה ולא קל לוותר על מנגנוני הגנה ישנים ומוכרים. בקיצור, את צריכה לשאול את עצמך כמה שאלות. האם ההתקדמות שחשת מהטיפול מספקת אותך ונראית לך משמעותית וחשובה, האם את מצידך עשית הכל כדי להשקיע בטיפול לקדם אותו, ועד כמה שיתפת את הפסיכולוגית שלך בתהליך ובמחשבות שאת מתארת כאן. הצירים הללו עשויים להיות חשובים כדי שתגיעי למסקנה המתאימה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובות... אני חושבת גם על הנקודה שאני כמה שנים בטיפול ולא מרגישה שכל צרכיי מולאו כמו שצריך, או שהקצב לא טוב וכו'- וההתלבטות נובעת גם מזה ששנים חייתי במצב שהצרכים שלי לא נענו בקשרים. לכן, ההתלבטות מעסיקה אותי- האם זה רק עניין של זמן? או שבאמת המטפלת לא מתאימה ואני סתם "נמרחת " שם. לגבי מה שכתבתה הבחורה- שאמרה שאני לומדת לבד- זה שאני קוראת הרבה חומר ובאה מרקע טיפולי לא אומר שזה בזכות המטפלת ושככה זה הטיפול. כך שאני מתקנת אותך. יש לי יכולת הבנה טובה ואם אני מבינה אחרי כמה שנים דברים, זה לא אומר שזה בגלל הטיפול. בגלל זה כל סימני השאלה לאורך השנים.

אני פוגשת בבחור בצאתי מהטיפול (הוא אחריי) תקופה דיי ארוכה, הוא מסתכל עליי ואני עליו, אומרים שלום ובזה מסתיים המפגש ביננו, לכאורה כלום, אך אני מרגישה כאילו אני דלוקה עליו, דופק מהיר, פרפרים בבטן וכו', אנו מתגוררים כנראה גם באותה העיר כך שקרה שהתראנו במרכז המסחרי, עשיתי עצמי שלא ראיתיו ראיתי שהסתכל עלי לזמן ממושך, חיי המשפחה שלי יותר מטובים כמו כן חיי המין עם בעלי , מה בכל זאת פשר ההתרגשות הזאת ? אודה לתשובתך.

לי נראה שזה קשור למקום שבו אתם נפגשים. הטיפול הוא חויה חזקה, והעובדה שאותו בחור חווה חוויה דומה (לא בהכרח דומה, אבל), ועוד עם אותו מטפל/מטפלת יכולה לעורר תחושה של אינטימיות, סקרנות, התרגשות... אני לא יודעת אם יש לך מטפל או מטפלת, ואולי זה גם לא משנה, אבל נראה לי סביר שהסקרנות וההתרגשות שמהטופל מעורר בך שייכת לפחות חלקית לאובייקט ששניכם חולקים - המטפל/ת. ולמה את מקשרת את ההתרגשות?

שלום ההידלקות איננה תופעה נדירה, היא קוראת מן הסתם בסיטואציות רבות והאופן המיסתורי והייחודי בו אתם נפגשים בוודאי מאיץ את התהליך הזה ואת הדופק. זה לא חייב להיות קשור לבעלך ולטיב הקשר עימו. הריגוש יכול להתעורר גם אם הקשר שלכם מושלם. השאלה מה את עושה עם זה ולאן את לוקחת את הריגוש. נסי לחשוב איך אפשר להעביר את העוצמות הללו לתוך חייך ולמקומות הלגיטימיים שיוסיפו לך הנאה וסיפוק. כמו כן היכן בחייך בכל זאת חסרים התכונות הללו. עצם קיומה של פנטזיה או משאלה לא הופך אותה מיידית למציאותית או חייבת למימוש. תוכלי להנות מהמשחק עימה מבלי להרגיש אשמה כל עוד משהו בתוכך יודע גם שהיא אכן תישאר בגבולות שקבעת לעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה: אמי חולת סרטן כבר בערך שנה וחצי. נודע לי לי על זה לפני זמן לא רב: חצי שנה בערך. היתי בהלם . הבעיה היא שאני לא יודע מה לעשות איך להתמודד עם הדבר הזה. אני מרחם עליה מאוד שכן בנוסף למחלה היא מתמודדת עם עול כספי אדיר שיש לנו, עם בעל מנוכר , עם בת מנוכרת לה. היא עוברת טיפול פסיכולוגי אולם נראה כאלו זה לא עוזר נראה לי שמצבה הוחמר כי היום שאלתי אותה למה היא מבזבזת כסף על חופשה עתידית איתי ואיתה והאם זה קשור לזה שהיא עומדת למות...היא החלה לבכות....היא עשתה פרצוף של ייאוש .... היא מתמודדת גם עם כשלון בתחום העבודה...בקצור המצב רע מאוד. הקטע הוא שיש לי רגשות אשם שכל המחלה פרצה בכלל בגללי עקב סבל בשירותי הצבאי -אמי נכנסה לטראומה וחייתה את סבלי אז. פרט לזה -אני מרגיש אשמה על זה שאני מרגיש צורך לחיות את חיי ולא תמיד אני מקדיש לה מספיק יחס. ואם היא תמות מחר? שאלתי אותה אם כן ואחרי שפרצה בבכי(סימן לאמיתות הדבר) היא טענה שלא....היא שקרה לי כבר בעבר... יש לציין שאני לא יכול ללכת לטיפול -היתי כבר עקב סיבות אחרות-וכעת אין לי כסף. גם טיפול בקופ"ח לא בא בחשבון עקב האיכות הגרועה. אמי החלה לומר לי : אני רוצה שתהיה מאושר ובכתה כאלו מעין צוואה. אני בחרדה עמוקה .נראה שדברים מסתדרים לי פרט לדבר זה....וזה כואב מאוד מאוד. כל היום אני מוטרד מכך. ובכ"ז אמי מנסה לא להטרידני: היא רוצה שהכל יהיה כרגיל , אבל אני מרחי מוות באווויר. יש לציין שהיא בבית ולא בביה"ח . אני מאוד מאוד חושש ומוטרד. ובדיכאון. נראה לי שאמי עומדת למות והיא משקרת לי על כך. מה לעשותתתתת?

יוני שלום נראה לי שצריך לעשות קצת סדר בדברים כי הכל די מעורבב. זה שהמצב קשה, זה כנראה נכון. יש כעת מצב אובייקטיבי מורכב וקשה ואין ספק שאתה בתקופת התמודדות מאוד לא פשוטה בחייך. השאלה האם אתה מתכוון לקרוס יחד עם כל החבילה שאתה נושא, או שתצליח מכל הדברים שקורים לך להרים ראש ולנצל את הזמן שעומד לרשותך בצורה הטובה ביותר. אז בוא נעשה סדר. אתה מדבר על דברים רבים וכדאי להבין כל אחד מהם בנפרד: אמך חולת סרטן ואתה לא יודע לגמרי מה מצבה האמיתי. כדאי לנסות ולהבין איזה סוג סרטן יש לה, אילו טיפולים היא עוברת וכו'. יש כיום סוגי סרטן עימם אפשר לחיות עוד שנים רבות ויש כאלה שהם מסוכנים יותר. ידיעת האמת עשויה לעזור לך בהתמודדות. בהמשך, לאמך יש קשרים משפחתיים מסובכים אבל איתך הקשר שלה יותר קרוב וטוב. נסה לעשות קצת הפרדות, אתה לא אחראי לכל המערך המורכב הזה. נסה להתמקד בקשר שלכם ולא לקחת אחריות על דברים אחרים. אח"כ, אתה כנראה סוחב משהו מורכב בעברך האישי שלא קשור לסיפור המשפחתי. כדאי לראות האם זה לא פוגע בחוסן הנפשי שלך ואם כן האם אין בכל זאת דרך שתגיע לטיפול. אני לא מקבל שקופת חולים מציע רק טיפול לא איכותי, אפשר לקבל טיפול טוב גם בשירות הציבורי. בקיצור, אם לא תעשה הפרדות וסדר בדברים ותנסה להרים ולהתמודד עם הכל בבת אחת יש סיכוי לא רע שתיכשל. לעומת זאת, אם תצליח להתמקד בדברים החיוביים, בכוחות שיש לך, בזמן האיכות שיכול להיות לך עם אמך, הכל יכול להראות אחרת. בוא ניקח את המצב הגרוע ביותר שיכול להיות. נגיד שתגלה שהסיוט שלך נכון ואמך חולה באופן קשה. מה עדיף? לסבול את הזמן שנותר או להנות ממנו ביחד ולהפיק ממנו את המקסימום האפשרי? יש לי הרגשה שגם אמך וגם אתה זקוקים ליד מכוונת. ברוב המחלקה לחולי סרטן בבתי החולים יש פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שאמורים לעזור למשפחות. נסו לברר האם אתה יכולים לקבל כמה שיחות יעוץ כדי לעשות קצת סדר בבלאגן הרגשי שנוצר אצל שניכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

יוני, בתור אחת שעברה את זה עם אימא שלה: נסה לשמח אותה כמה שיותר!!!! תנצל את הזמן שאתם עוד איתה, גם להנות, גם ללמוד. מקווה שעזרתי, עדי

שלום, אני הולכת לטיפול פסיכולוגי. מאוד מחכה לפגישות וטוב לי איתם. אבל מוזר, אני לא זוכרת הרבה ממה שדיברנו, גם יום אחרי. לפעמים הפסיכולוגית שואלת אותי, מה חשבתי על הפגישה שהייתה, האם עלו בי שאלות או הבנות, או איך אני רואה שזה עזר לי. ואני לא יודעת כל כך איך להגיב, משום שאני באמת לא ממש זוכרת. האם זה הגיוני שאני לא זוכרת? למה זה קורה? תודה רבה!!

הזיכרון המשמעותי אינו של תכנים, אלא של רגשות. אפשר לצאת מפגישה טובה ולא לזכור כמעט מילה ממה שנאמר, אך לזכור את התחושה, את הכימיה, את הביטחון, את ההתחברות של רגשות. פעם אמרתי למטפל שלי שאילו הייתי צריכה לנהל 'ומן טיפול'הייתי מתקשה מאוד למלא אותו בתוכן הפגישות. הייתי ממלאת דפים שלמים על מה שהרגשתי תוך כדי, ובטח ובטח לאחר הפגישה, על השלכות של הפגישה ושל הקשר עם המטפל על תחומים אחרים בחיים. אני משוכנעת שתקבלי תגובות בכיוון של - הדחקה של תכנים קשים שאולי עולים אבל לא מצאתי צורך לציין את המובן מאליו (הנה ציינתי...). כמובן שהכל נכון. קצת מכל דבר. אבל לדעתי לא צריך להתרגש מכך יותר מדי. אפרת.

שקד שלום אני מסכים עם דבריה של אפרת, אני לא חושב שזכירת הדברים היא הדבר העיקרי בטיפול. את עוברת תהליך נפשי, וכמו כל דבר נפשי מעט ממנו הוא מודעות הגיונית ונזכרת. התופעה שאת מתארת טבעית וקוראת הרבה. כדאי כמובן לדבר על התופעה בטיפול ולוודא שאין כאן סוג של התחמקות או בריחה ממשהו, כיוון שגם זו תופעה שיכולה לקרות. אבל אם זה לא המצב יתכן שאת פשוט נותנת לעצמך לזרום בצורה טבעית ורגועה בתוך הטיפול וזה פעמים רבות מטרה מרכזית של תהליך הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שקד אני מכיר את המצב הזה טוב מאוד את לא צריכה להרגיש לא בסדר עם זה שאת לא זוכרת מה נאמר בפגישות זה בוודאי מעלה בך מחשבות שאולי את לא משקיעה מספיק בפגישות,או אולי לא מרוכזת מספיק- אבל זה לא נכון לדעתי (מנסיון שלי) זה נורמלי אצל סוג מסוים של מטופלים, אינני יודע מה הסיבה לשיכחה,אבל זאת בטח סיבה פסיכולוגית את יכולה וגם רצוי ,שתשאלי את המטפל שלך ,למה זה קורה בשורה התחתונה: אל תרגישי רע עם עצמך

תודה רבה לכם, זה עוזר ומחזק, אני באמת יעלה את זה בפגישה הבאה.

סוף סוף הפסיכולוגית שלי חזרה, לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך חודש שלם. אבל כשאני חושבת על זה אני חושבת שזה היה הדבר הטוב ביותר בתהליך זה כשאני בתוך הטיפול פעם בשבוע לא הבנתי כמה זה חשוב לי ומעבר לכך כל הזמן הייתי חושבת שאני צריכה לעזוב וכד' החודש הזה הבהיר לי המון דברים , ומשם מה ירד לי האסימון כמה זה חשוב לי. אבל , מה זו התלות הזו שפתחתי? (ז הקצת מפחיד אותי) ומתי זה עובר ? כל החודש הפסיכולוגית היתה לי בראש , באיזה שלב זה עובר? האם גם סיום טיפול הוא קשה כל כך?

משום מה, המרחק מן המטפל שלי נותן לי מרחב נשימה. דווקא בגלל הקירבה שהתפתחה בינינו, דווקא בגלל שהוא כל הזמן היה בראש שלי, דווקא בגלל שהרגשתי הזדקקות כה גדולה. השעות אחרי הפגישות היו הקשות ביותר. הקירבה אליו ייצרה כל הזמן רצון לעוד, ואילו המרחק מכניס הכל לסוג של פרופורציה. לפעמים כשאני חושבת על זה שהוא אוטוטו צריך לחזור,אני קצת מתחרטת שהוא קיצר השנה את החופשה לשבועיים בלבד.... אבל כל זה בטח בגלל שאני יודעת שהוא חוזר. לגבי סיום של טיפול, זה נושא שאני עסוקה בו המון בתקופה האחרונה. לי זה נראה משהו כמעט בלתי אפשרי. כמעט כמו להפרד מחלק מהגוף שלי, מהראש שלי, מהלב שלי. אפרת.

איזה כייף לך. שלי חוזר עוד קצת יותר משבוע לא יכולה יותר. כל היום אני חשבת עליו ו"מדברת איתו" מה יהיה עם התלות הזאת?

שלום לכולכן אתן כותבות ומתייחסות לתלות שנוצרת בטיפול. לא מעט נכתב בנושא התלות כאן בפורום ובד"כ מתייחסים לתלות הזו כמשהו שלילי ומפחיד. אני יכול להבין את החשש שכן כל תלות מייצגת אובדן שליטה או לפחות אובדן של אשלית השליטה. אבל הכי בטוח להיות לבד. כל יציאה החוצה ומגע עם מישהו שם בחוץ כוללת ויתור על שליטה ומן הסתם פוטנציאל לתלות. בלי התלות הזו אין קשר כי קשר שכולו מבוסס רק על עצמאות הוא פשוט העדר קשר. אני מציע לנסות ולראות את הדברים החיוביים שנוצרים בקשר, ולהתבונן על התלות שנוצרת כחלק טבעי מקשר. באותה הזדמנות שווה לחשוב האם מרכיב התלות שעולה כבעיה בטיפול איננו במקרה נושא שמעורר קשים גם בקשרים אחרים מחוץ להקשר הטיפולי. מרוב המקרים כשתלות הופכת לנושא בטיפול היא לא מייצגת קושי שנמצא רק בטיפול אלא גם בסביבה הטבעית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מסכימה עם רוב מה שכתבת (דר קפלן) למעט המשפט הבא: "בלי התלות הזו אין קשר כי קשר שכולו מבוסס רק על עצמאות הוא פשוט העדר קשר" רק מתוך עמדה של עצמאות אפשר לבוא לתוך קשר , אם אתה נטמע בתוך האחר למעשה אינך מסוגל לקיים איתו הידברות (לצורך העניין יש להפריד בין אינטראקציה (=קשר) להידברות). (זה ככה בערך פחות או יותר ציטוט של המטפלים שלי לשעבר). ולאפרת,- לפי מהשאת מתארת ומאחר שהייתי בסרט הזה עושה רושם שמאוד ייתכן כי דווקא הפרידה לא תהיה ככ קשה נהפוך הוא לפתע תריגישי חופשייה ויהיה לך מרחב. זה לא בהכרח שזה כך, אך מאחר שכל יתר האלמנטים בסיפור ככ דומים, יש לשער שזו אפשרות. ואוליי אפילו לא תחשבי עליו אחכ כלל. אני מתייחסת כמובן לכך שכתבת שאת כאילו נותנת לעצמך להרגיש כך רק משום שהוא חוזר.

זה נכון אבל, האם גם בסיום הקשר זה יהיה קשה כל כך או שזה רק בשלב מסוים של הטיפול? אני לא רגילה להיות תלותית באנשים וזה צאוד מפחיד אותי, אבל יש משהו מאוד מענין כשהיא לא היתה חודש כל הזמן חשבתי מתי היא תחזור עכשיו כשהיא חזרה אני אומרת לעצמי בשביל מה לחזור אליה אולי כך אני יוכל להתגבר על ההרגשה הדפוקה הזאת.

לגבי התלות והקשר: הרי יש הרבה אנשים שיש לנו אתם קשר כמו חברים קרובים מאוד וכד' אבל אין את התחושה התלותית הזו. ז"א אם חברה טובה נוסעת לחודש אנחנו יכולים לחכות לה חודש אולי קצת מתגעגעים, אך בהחלט לא חושבים עליה כל היום, למרות שיש קשר מאוד טוב איתה

שלום, ראשית,ההתמכרות לטיפול אינה בהכרח תופעה שעלייך לחשוש ממנה ונקודת הזמן ביחס להרגשה הזו היא אבן הבוחן העיקרית. התלות היא חלק אינטגרלי מהטיפול הפסיכוטרפי והיא מבטאת את המוכנות מצד המטופלת לאפשר חדירה פנימית אל תוך נפשה מתוך רצון להסיר ולבדוק דפוסי התנהגות שליליים או מקורות להתנהגות לא רצויה או אבנורמלית. נראה כי המטפל עומד גם על הדקויות בכל הנוגע להשפעת הטיפול עצמו וכובד המישקל שהוא משווה בחייה של המטופלת. לעיתים התלות החזקה הזו,שאולי אינה סממן בריא של השתקמות בעיקר לאחר תקופה כה ארוכה ,הינה רק אמצעי בדרךלחדירה עמוקה אל תוך בעיות טיפוליות אחרות המשקפות את מצבה של המטופלת.במילים אחרות, גם אם התלות כרגע אינה מצב בריא ,לעיתים בטיפול ישנה היררכיה של פעולות ויעדים נידרשים כאשר על הפרק עומדות בעיות אישיות שהתלות החזקה משמשת דווקא כאמצעי חיובי אשר מאפשר שיתוף פעולה עם המטפל בדרך לתוצאה אידיאלית ככל שניתן. הפסיכותרפיה אינה תחליף לחיים ,אלא חזרה כללית לקראתם.הקירבה של היחסים הטיפוליים משרתת מטרות רבות,מאפשרת מקום בטוח למטופל להיחשף בו כמידת יכולתו ויתרה מכך היא מציעה את חווית ההתקבלות וההבנה לאח חשיפה עמוקה. בין שאר המיומנויות שלמדים בטיפול,חברתיות ,לימו על מיכלול החובות הקשורות בניהול מערכת יחסים אינטימית ועוד. רוגרס טען כי היחסים הטיפוליים מאפשרים למטופל התייחסות פנימית לאליה המטופל עשוי לפנות בדמיונו. התלות הזו שמאפיינת מערכת יחסים מחייבת ,באשר היא ,והמביאה לאחריות ואמון ,מביאה למידת האינטימיות בה המטופלת עשויה לטפח תקווה,ואף ציפיה ליחסים דומים. נראה כי עלייך לשאול את עצמך ביחס למיומנויות שרכשת בחייך האישיים כתוצאה משלוש שנות טיפול. האם יישמת משהו מהן בחייך מחוץ למסגרת הטיפולית?,במילים אחרות,האם את משתמשת בטיפול כתחליף לחיים במקום כחזרה כללית אליהם. אבחנה זו עשויה להיות מועילה ביחס להחלטה הקשורה להפסקת הטיפול. התייעצי עם המטפלת,העלי את הנקודה הזו אשר תופסת מקום ניכבד בכל פעם שאת מגיעה לטיפול ומשבשת את מהלכה הטיבעי של הפגישה בשל החשש ביחס ליעילותו של טיפול . מטבע הדברים אין די בשינויים התנהגותיים במצב הטיפולי,את חייבת להעביר את השינויים לסביבת החיים שלך. בהצלחה,

אני חשה אהבה למטפלת שלי. יום אחד יצאה המטפלת מחדר הטיפולים מחבקת בחבריות את המטופלת שהיתה לפני... חשתי קצת עקיצה בלב. אותי היא לא מחבקת. נראה לי קצת חוליני להרגיש כך.. מה אתם חושבים?

ד. שלום זה לא נשמע חולני אלא טבעי לחלוטין. זו קנאה שמתעוררת אצלך בתגובה למשהו שאחותך לטיפול קיבלה ואת לא. אני מציע לך לספר את מה שקרה למטפלת שלך, יש לזה חשיבות הן לקשר הטיפולי והן לנושא בגללו הגעת במקור לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

במבט ראשון גם לי זה נראה מאוד טבעי . במחשבה נוספת, הרי אנחנו באים לטיפול כדי לעקור את ההתנהגויות הללו, או לפחות חלקן, להבין- במטרה לשרש. בדכ , לא תמיד אומנם, אבל בדכ דברים טבעיים אנו לא עוקרים. אלא משאירים. לכן זה בעצם לא ככ מובן. לכן נדמה לי שצריך להפריד בין "טבעי" לבין "בסדר", "נכון", האם זה בסדר להרגיש כך, לא רק כמטופל, אלא בכלל. כלומר אילו זה היה ככ בסדר להרגיש את זה הרי לא היינו מתאמצעים ככ כדי להיפטר מההתנהגויות הללו.

בזמן נטילת פלוטין היתה תקופה ששתיתי אלכוהול. התחילו לי תופעות של הזעת יתר ולאחרונה התברר על בעיה כלשהו בתפקוד הכבד.עם האלכוהול הפסקתי אבל התופעות ממשיכות. האם יש קשר בין הדברים ? מה כדאי לעשות ?

אדי שלום אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים בנושא זה. כאן הייעוץ הוא בתחום הפסיכולוגי בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול האם להימשך ולהיות עם גבר שמבוגר ממני בערך ב15 שנה זוהי הפרעה באישיות?

הפרעת אישיות?! הלכת רחוק מדי...אבל תלוי בני כמה אתם כי 15 ו-30 זה שונה מ-30 ו- 45 אם יש לך דפוס הקשרות דוקא עם אנשים מבוגרים יתכן שמשהו לא פתור אצלך בקשר הראשוני שלך עם ההורים.

א. שלום הפרעת אישיות היא הגדרה מעורפלת שעשויה להיות חסרת משמעות. האם זו הפרעה כלשהי? אני לא מכיר הגדרה מקצועית חד משמעית כזו, זה יכול בתנאים מסוימים להיות הדבר הכי טבעי בעולם ובתנאים אחרים בעיה. כדי לבדוק את זה אישית אצלך לפי ההסטוריה האישית שלך וההקשר של ההיכרות שלכם. רק זה יוכל להעיד האם יש כאן בעיה או שזה מצב רגיל לגמרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אממ, זה מאוד הפחיד אותי בהתחלה כי אף פעם לא נמשכתי למישו שהוא מבוגר ממני ביותר מכמה שנים. רק רציתי לדעת אם זה יחסית נורמלי..

שוב ענייני מטפל- מטופל. היום שאלה אותי המטפלת שלי ממש ממש בסוף (כמעט כבדרך אגב) האם הטיפול עוזר לי. זה לא הפעם הראשונה שהיא שואלת אבל זו הפעם הראשונה שזה הופך לדיון ממשי .היא שאלה האם אני חושבת על הפגישות במהלך השבוע , מחכה להן וכו'. עניתי שכן. היא לא הסתפקה בזאת ושלחה אותי הביתה עם "שיעורי בית". לכתוב מה השיחות הללו עושות לי וכיצד משפיעות עלי. נראה לי מוזר. לשאלתי ענתה לי שזו שאלה סטנדרטית של מטפל שאכפת לו מהמטופלים, ולא , היא לא נובעת מספק. קצת מביכים אותי שיעורי הבית הללו. ומציק לי המניע. האם אכן שאלה סטנדרטית או שהיא מביעה משהו?

לדעתי נטע, קחי את האתגר, את המשחק שטמון בהצעה ואל תתיחסי לכך כאל שיעורי בית עליהם יש ציון, אלא כעל אפשרות לחשוב ביחד, לפתח משהו בכתיבה בינך לבין עצמך, מעבר לזמן הפגישה. אני מניחה שהיא עושה זאת כדי לקדם אותך בדרך כלשהי, ולא מתוך ספק. אמנם זה נראה לי קצת לא שגרתי, אבל האם בא לך לעשות את שיעורי הבית האלה או לא - זו השאלה. אם כן, אין בכך שום דבר רע. ואולי בכלל תדעי הכי טוב אם בא לך או לא, אחרי שתעשי אותם. (אני מנסה לשווק את ההתנסות כבסיס לידיעה, ולא את המחשבה האינטלקטואלית העקרה...)

רציתי להוסיף שאכן הרגשתי לא נח עם השאלה. אולי כי אני חשה שהיא טופסת מקום נרחב מדי מחיי. יש לה כח בהחלטות שלי ובבחירות שלי. אולי הסיבה שאני הולכת אליה הוא יותר בצורך שלי אליה כחברה. הרבה יותר מפסיכולוגית. היא טענה שברור לה שאני עושה דיאלוגים עם עצמי והיא היתה רוצה לדעת איזה חלק יש לה בהתקדמות העצומה שלי. האם אני נותנת לה תחושה לא נוחה שאני לא זקוקה לה? שאני מסופקת ממנה? עובדה שנבהלתי מהשאלה...

לנטע, השאלה אינה מוזרה כלל, ייתכן וזו שיטת העבודה שלה, ישנם פסיכולוגים ששולחים את המטופלים עם שעורי בית מסוג זה. אולם אני חושבת שאת חייבת לשתף אותה בהרגשתך ובמה שזה מעורר אצלך (אי הנוחות למשל ואולי עוד) ואז כמובן כדרכו של טיפול...זה ישמש אולי כחומר גלם נוסף. ייתכן ואף מדובר במשוב שהיא זקוקה לו אך אני מסתגיית מקביעתה שרק פסיכולוגים שאכפת להם ממטופליהם נותנים שיעורי בית.... המטפלת שלי, אני בטוחה שיותר מאכפת לה ממני לא מטילה עליי שעורי בית...

המטפל שלי פשוט קוטע את השיחה "אנחנו צריכים לעצור". לפעמים בא לי שייתן לי שיעורי בית... אני מוצאת את עצמי עושה שיעורי בית מיוזמתי, תמיד... מיכל

נטע שלום אין חוקים למהלך ולשיטות הטיפול וניתן למצוא אין סוף גישות ודרכים לנהל את הטיפול הפסיכולוגי. מה שחשוב הוא ההתאמה של השיטה למטופל והיכולת שלו להשתלב ולהתקדם לפי מטרותיו. לכן גם במצב שאת מתארת מה שחשוב במיוחד הן התחושות שאת מתארת. מצד אחד את העובדה שאת נעזרת בטיפול אבל מצד שני העובדה שקרה כאן משהו שלא התאים לך או לא נדון מספיק. את מתארת שזה קרה לקראת סוף המפגש בלי אפשרות לברר את הרעיון שעומד מאחורי שיעורי הבית וכו'. לכן אינני חושב שמרכז העניין הוא עד כמה שיעורי הבית עצמם מקובלים או לא אלא האופן שזה קרה. מטרה טיפולית חשובה שעולה פעמים רבות זה להפוך את החיים להרמוניים יותר, שיקרו בהם יותר דברים שמתאימים ורוצים אותם ופחות דברים צורמים ובלתי מתאימים. יש כאן הזדמנות לבחון כיצד את מתקדמת לקראת מטרה כזו, אם היא רלוונטית עבורך. במקביל, שווה ללכת עם ההצעה שקיבלת גם אם היא נראית לך מוזרה או לא ברורה ברמה המיידית, זה יוכל לשמש לך כחומר גלם נוסף לשיחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. בני בן 20 הוא סטודנת וגר בבית לאחרונה נוצר קצר ביחסים בינינו . היא טוענת שאני מתערב לה בחיים , מה שלא נכון . הוא נפגש עם פסיכולוגית ואני מעונין להצטרף לפגישה אחת על מנת להציג בפניה את הבעיות שאני רואה עם בני . הבן מתנגד , האם לדעתך פגישה כזו ביוזמתי ללא השתתפות בני וכמובן בהסכמתו יכולה לעזור . תודה

זה נשמע שאכן את מתערבת לו בחיים. מדוע את צריכה להגיע לפסיכולוג שלו אם הוא לא רוצה . את אכן יורד לו לחיים

קודם כל ההודעה שלך לא ממש ברורה אוליי כדאי לך לנסח אותה שוב. השאלה היא האם אתה מעוניין ליזום כזאת פגישה כדי לעזור לבנך או כדי לעזור לעצמך טיפול הוא משהו שבין האדם עצמו (המטופל) לבין המטפל. ואין מקום להתערבות שלא מוזמנת על ידי אחד משני המעורבים בו. יחד עם זאת לדעתי אם הרצון להתערב נובע מכך שאתה מוטרד מהמצב, אוליי תלך להתייעץ עם פסיכולוג אחר?

נחום שלום גוף זכר ונקבה התערבבו בהודעה ולכן קשה לי להבין את הרצף המלא. בכל מקרה, בשורה התחתונה יש כאן משהו די ברור, הוא לא מעוניין כרגע בפגישה שלך עם הפסיכולוגית, וברוב המקרים זו אכן סוג של פגישה שלא מתקיימת. אני מציע להשאיר לו להחליט מה מתאים לו ולא ללחוץ על מה שנראה כרגע נכון בעיניך. חלק מהטיפול בקצר כרוך בקבלה הדדית זה בצרכיו של זה תוך הבנה למניעים ולנטייה. סביר להניח שבנך יודע להציג את בעיותיו בעצמו ואני בספק אם מפגש כזה ישפר כרגע את היחסים ביניכם. טיפ קטן: הוא ילד גדול, למעשה כבר לא ילד. צריך להתחיל ולהתייחס אליו ככזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28, אקדמאית. בכל דבר קטן בחיים שלי אני צריכה להתייעץ עם שלושה אנשים- בעלי, אמא שלי וחברה טובה שלי. אני לא מסוגלת לקבל החלטות לבד. אין לי שום דעה בשום נושא. האם זה נורמלי?

לדעתי משהו שיוכל לקדם אותך בנושא הזה הוא להתנסות, מדי פעם, בלהחליט החלטה לבדך, בלי להתייעץ. בין אם ההחלטה תוכיח את עצמה כטובה או כרעה (אם בכלל יש כזה דבר) הערך בהתנסות הוא מאד גדול. ככל שתתנסי בכך יותר תלמדי יותר לסמוך על עצמך, על החושים שלך, ועל המחשבות שלך. ובסופו של דבר מדובר בעיני בשאלה של עצמאות ואמון בעצמך (אולי כל אחד מהם במידה שונה) ולכן אלו כישורים שכדאי לפתח. ואני חושבת עליהם כעל כישורים, כי למרות שאפשר ללכת לטיפול רב שנים, לברר את מקורות העניין, אפשר גם ליצור התנסות חדשה, ולעיתים זה דבר שווה ערך.

דניאלה שלום נורמלי ולא נורמלי הם שיפוטים. אם זה מפריע לך זה בעיה שכדאי להתמודד איתה. אם נוח לך במצב הקיים זה נפלא שיש לך אפשרות להיעזר באנשים הקרובים לך. יש לי הרגשה שהבעיה העיקרית היא הביקורת העצמית שלך. הביטוי אין לי דעה באף נושא נראית לי חשודה בהטייה חזקה ולכן הבעיה כנראה איננה הצורך שלך להתייעץ אלא בביטחון העצמי שלך ובו מן הסתם אפשר ורצוי לטפל, למשל ע"י ייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28, נשואה באושר רב שלוש שנים. אין לי ילדים. לאחרונה התחלתי בטיפולי פוריות אינטסיביים. הרופא נשים שלי הוא מקסים וחתיך ואני קצת מאוהבת בו. אני כל הזמן חושבת עליו ומדמיינת אותו איתי בכל מיני סיטואציות (לאו דווקא מיניות) אני אפילו הגעתי למצב שבו הייתי צריכה להפסיק את הטיפולים (בגלל עבודה חדשה) והתבאסתי בגלל שאני לא אראה אותו (ולא בגלל שאני לא אהיה בהריון בעת הקרובה). היחסים שלי עם בעלי מצויינים, אני אוהבת אותו והחתונה איתו זה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי. אני לא כ"כ נהנית מיחסי מין ולא בגלל בעלי שעושה הכל כדי שאני אהנה, פשוט אין לי חשק וזה ממש מטלה בשבילי כשיצוין כי אני אף פעם לא הגעתי לאורגזמה (בעלי לא יודע כי אני מזייפת). אני לא חושבת שיש קשר בין המין עם בעלי לבין ההתאהבות שלי ברופא נשים שלי מאחר ומצב המין שלי לא מפריע לי. אודה לך על חוות דעתך ביחס למצבי הנ"ל.

יכולות להיות כל מיני סיבות לרגשות שאת חשה כלפי הרופא המטפל בך. החל מאישיותו, בשילוב עם היחס שהוא מעניק לך, ואולי עצם העובדה שהוא "רופא בענייני מין" גם היא תורמת לאיזה הילה סביבו... את מתארת מצב של חיי זוגיות טובים באופן בסיסי, אך לדעתי היחסים האינטימיים, יחסי המין הינם חלק חשוב מזוגיות, ולמרות הקושי/חשש, הייתי ממליצה לך לפתוח את הנושא מול בעלך ולקבל ייעוץ בנושא. כל עוד יחסי המין הינם מטלה, משהו בקירבה ובאפשרות לדיאלוג לא מילולי בין בני הזוג חסום. זה חבל! האם את מאמינה כי זה לא משהו בר שינוי? בהשקפה שלי יש גם קשר בין הדברים. הקושי להכנס להריון לא נראה לי מנותק מהיחס שלך למערכת המין והפוריות שלך. בהשקפה שלי הדברים האלה מתחברים באופן הרבה יותר עמוק ממה שרופאים משערים, לכן, מכל הסיבות הייתי מבררת את נושא המיניות שלך, עם בעלך, ההנאה שלך מיחסי מין וכו'. חשבי שכל החיים הזוגיים עוד לפניך, האם את באמת רוצה לחשוב עוד 30-40 שנה על יחסי מין כעל מטלה?

די טבעי שתמשכי לרופא. בנוסף לכך שהוא יפה , מקסים ומושך ובמקרה זה, בניגוד לבעלך הוא מסוגל גם לעבר אותך... את במצוקה ורואה בו מושיע. לי קרה דבר מוזר עוד יותר. לקראת סוף ההריון שלי התגלו לי מספר בעיות. פניתי לרופאה( אישה) מומחית להריון בסיכון גבוהה והתאהבתי בה... הייתי במצוקה והיא היתה המושעה שלי. לא היה שום עניין מיני מאחר שאני בפרוש לא לסבית אבל היא היתה שם בשבילי ודאגה לי. הרופא הזה יצר איתך מעין אינטימיות... אתם "עושים" ביחד ילד כאשר בעלך סיים כבר את תפקידו... בנוסף לזה המניות עם בעלך לא משהו. הייתי דואגת לטפל בזה כי מנסיון זה רק מחמיר.

מאיה שלום ההתאהבות ברופא הנשים היא חלק מפנטזיה שמתעוררת אצלך ואולי יכולה דווקא לשמש אותך לכיוון חיובי בהקשר של היחסים עם בעלך. ראשית זו נשמעת התאהבות בטוחה למדי, היא לא עלולה להפוך לקשר זוגי כך שהיא עשויה לשרת לצורך הרחבת הפנטזיה. ולמה זה כל כך חשוב? כי זו תלונתך השניה בהודעה. את מספרת שאינך נהנית ממין וכידוע מין איננו רק מנגנון פיזיולוגי אלא מבוסס בעיקרו על פנטזיה ודמיון. העובדה שאת יכולה להתאהב כך מחזקת את העובדה שיש לך יכולת טובה לפנטז ואת גם זקוקה לכך. אני מציע לך לפנות לטיפול סקסולוגי. אפשר להתחיל במרפאה לתפקוד מיני של נשים, יש כזו למשל בבי"ח היס ליולדות בתוך בי"ח איכילוב. לאחר בירור אישי יתכן שכדאי יהיה לפנות בזוג. אפשר ורצוי לטפל בעניין ואני בהחלט רואה קשר בין ההתאהבות ברופא הנשים להיעדר ההנאה בקשר הזוגי. עכשיו צריך לראות איך הדבר ה"חכם" שעשית בחתונתך עם בעלך הופך גם למשהו יותר חם, רגשי וסוחף. בברכה ד"ר אורן קפלן

עברתי עכשו על ההודעות בעמוד הזה והבנתי שהצנזורה עדיין נמשכת. ראיתי כי כתבת כי הבעירה התת קרקעית עדיין קיימת. אישית לא הרגשתי בכך. למקרא העמוד הזה נראה לי שזה מאחורינו. בנוסף גם אני מקווה שהפורום בזמן החופשה יישאר פתוח אני מאמינה שהלקח נלמד.

ואולי לא חשים ב"בעירה התת קרקעית" משום שהצנזורה מורידה את ההודעות הפוגעות.... אני מציעה לקחת עוד קצת זמן ל"החלמה"... רינת

רינת, הערה במקום, הייתי שואלת את דר קפלן- האם אכן כך?

שלום ו'. רק חשבתי לומר לך שבערה תת קרקעית מן הסתם אינה מורגשת מעל פני השטח.... אנחנו כמובן רואים רק את ההודעות שזכו לאישור,מדבריו של דר' קפלן משתמע שהודעות מסויימות עדיין לא מתפרסמות. וטוב שכך, נראה לי שצריך לסמוך על דר' קפלן ואני בטוחה שזהו אינטרס שלו לא פחות מאשר שלנו, להחזיר עטרה ליושנה... יום נעים, אפרת

שלום לכולכן אכן יש עדיין צורך בשמירת גבולות הפורום אם כי המצב הולך ומשתפר מיום ליום. בסך הכל הפורום מתפקד טוב ומשרת את מטרתו גם בצורת הפעולה הנוכחית. היה כמובן נוח יותר לכולם לחזור לפעילות פתוחה לגמרי אבל כרגע זה עדיין לא אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוווףףףףף! נדפק לי שוב המייל. לא מצליחה לשלוח כלום. אפי.

מחכה לשמוע ממך.

שלום לכולם, יש לי שאלה מציקה, ואולי אתם תוכלי לעזור לי לאור ניסיונכם האישי. אני רוצה כבר זמן-מה לפנות לפסיכיאטר/תרפיסט, כי אני חשה חרדה ו"חוסר כוח/חשק". אני יודעת שאני רוצה מטפלת (אישה), חילונית ופרטית (לא דרך קופ"ח). אני נתקלת בקושי למצוא אותה, כי איני יודעת איך מוצאים לבד מטפל. אני לא יכולה לשתף בבעייתי אף אחד. במשפחתי פנייה לטיפול נפשי נחשבת "טאבו", החברות הקרובות לא נעזרו בטיפולים נפשיים, ואני לא מרגישה שאני יכולה לספר להן על כך או שהם לא יבינו מה זה אומר לפחוד משטויות ולחשוב מחשבות לא-הגיוניות. וכך גם במקום העבודה, בשכונה שלי ואצל רופא המשפחה. הסתכלתי ב"דפי זהב" ובפנקסי מטפלים באינטרנט, אך איך אפשר לבחור מישהו מתוך ים השמות? סתם בוחרים שם, מצלצלים ומנסים, כמו שמזמינים אינסטלטור ??? אולי תוכלו לעזור לי ? אני גם מוכנה שתמליצו לי על מטפלות מניסיונכם דרך כתובת אי-מייל הפרטית. תודה לכל מי שיוכל לעזור. י0מין.

יסמין שלום אם את מאזור המרכז אוכל להפנות אותך, שלחי אלי מייל [email protected] ואחזיר לך שם וטלפון בברכה ד"ר אורן קפלן

הדרך הנכונה ללכת היא דרך המלצה. צייני באיזה איזור את גרה, וכן אימייל.

שלום, במשך 10 שנים ניהלתי רומן עם גבר בן גילי (שנינו חצינו את החמישים). הוא - פלרטטן ונהנתן ידוע, בוגד סידרתי , ש"ניתקע" איתי למרות טיבעו כי בסוף התאהב קשה. אני, רעיה נאמנה ואישה של גבר אחד שהתפתתה למגע אינטימי שנעדר כליל עם הבעל ומצאה עצמה מפתחת גם יחס רגשי. הוא לא התאפק, סיפר כבר לאישה, הופיע איתי בפומבי. אני - שמרתי מכל משמר על סודיות ועל הבעל. לא היו שום תוכניות לפרק מסגרות, אבל תשוקה התחלפה בקירבה נפשית עזה. התראינו כפעם בחודש, שמרנו על קשר מכתבים וטלפונים הדוק הרבה יותר. ביום בהיר אחד - פצצה. גילו מה שגילו ומסתבר שלאיש לא נותר זמן רב לחיות. אולי שנה אולי שנתיים. לא הספקתי להיפרד. אפילו לא להחליף מילה. הוא אפשר להבין התקפל לגמרי אל בין זרועות אשתו, והיא נטלה פיקוד ופסקה - שום קשר, כלום, נקודה. הערצתי וקינאתי בדרך בה סלחה לו על הכל, כל הנשים, השקרים, העלבונות ונעמדה לצידו. פחות אהבתי את העובדה שאני הפכתי לאשמה, למפלצת המדיחה, לאשה שטן הרודפת את בעלה. נשארתי תקועה רגשית. עם אימת גורלו, עם הקיטוע החד והבלתי אפשרי - בין יום - מהאיש ומעשר שנותינו, עם משא שלא היה לי איפה לפרוק ועם מי לחלק של אבלות, של מעגל שלא יכולתי לסגור. התחננתי ל5 דקות איתו, רק להיפרד כיאות. הוא העביר את כל מכתבי אליו - אליה, בלי להזהיר. הם צודקים, אני יודעת. יש להם מאבק לא עלינו ועליהם לחדש אמון ולהתלכד ולדבוק זה בזה ולחיות את מה שיש ללא שום הפרעה. אין לי שום הצדקה מוסרית. תהליך ההתקרבות אליה וההכרה במה שבאמת חשוב בחייו - דרש ממנו כנראה להצטרף למסע ההאשמה, להטיל בי רפש ולהחרים אותי. זהו מס שאני משלמת אבל זה מאוד כואב לי. המחשבה שהוא ימות ולעולם לא ניפרדתי ממנו קשה לי. המחשבה שלאחר כל מה שהיה בינינו - לא הרומן אלא הידידות והקרבה הנפשית - אני יוצאת בסוף כל כך רע, כל כך שלילי. כאילו כל מה שהיה קשור בי היה טמא, שקרי, נחות, מלוכלך. אז אוקי בגידה זה לא מכובד - אבל הרגשות מכובדים, לגיטימיים וטהורים בתכלית. ומעל הכל....לא הספקתי להביט בעיניו ולהגיד לו שלום.... זהו.

שלום החוויה הקשה שנשארת איתה לא קשורה לצדק או לכל היבט רציונלי אחר שאפשר לחשוב עליו. יש כאן היבט מאוד אישי ואינטימי ולכן לכאב שלך יש את מלוא הלגיטימציה, מה שלקשר שלכם כנראה לא היה בעיניך ובעיני הסביבה. אינך יכולה לשלוט במה שקורה לו כעת, גם הוא אינו יכול. כעת את צריכה להחזיר את השליטה חזרה לידיים שלך ולמשפחה שלך. תצטרכי כנראה להשלים עם אובדן הקשר עימו ועם האובדן שלו באופן כללי ואולי אם תתפני לתכנן את חייך מכאן והלאה, הכאב יהיה פחות חד. לפניך עוד שנים רבות והאופן בו תכווני ושלטי במה שיקרה בשנים הללו ישפיע מאוד על איכותם. אני חושב שחלק מהכאב נובע מחשבון הנפש שאת עושה כעת עם עצמך, והוא מתייחס לא רק למה שהפסדת ולמה שאת מפסידה כעת, אלא לפוטנציאל ההפסד שעוד צפוי לך הלאה אם לא תעשי שינוי כלשהו בחיים או בתפיסתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה דברים משותפים יש להתנהגויות של אנשים שלא באמת מתכוונים ברצינות להתחייב להסכמות במהלך למשל קניה\רכישה של משהו ?

אבי שלום אנא הסבר למה אתה מתכוון ובאיזה הקשר אתה שואל. השאלה כללית מאוד וקשה לי לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר אורן היקר, הנקודות שהארת והעלית אינן רק רלבנטיות להדהים, הן גם סייעו לי להבין את שורש הקונפליקט. 1. אז אוקי, לא הייתי מודעת וערה לנושא המתודות הטיפוליות וגישותן לנושאי הזמן והכסף. הפסיכולוגית ההיא אכן פסיכואנליטיקנית. עתה ברור לי שההתעקשות על המשכיות ועל יום קבוע, כל שבוע נובעת מזה. גם ענין הכסף מקבל משמעות אחרת, אם כי ההתנהלות שלה בעניין לא היתה שונה מזו של כל בעל עסק אחר, בכל אופן מבחינת ההרגשה שזה עורר בי. 2. נכון, אחת מאבחונותיה היתה שיש לי בעיה להציב גבולות ולתחום דברים. תמיד העדפתי לא להתחייב לגמרי ללוח זמנים שמא "יצוץ משהו" ומילת המפתח במשפחת המקור שלי ביחס לקביעות ביומן היתה: "ניראה..." והכל נשאר פתוח לשינוי ולסגירה של הרגע האחרון. שאלתי: 1. איך אדע איזה מתודה בכלל מתאימה לי? באתי אליה לא בגלל בעיה עם עצמי (אני בת 52, חולה כרונית, בעלי עזב לאחרונה) אלא בגלל צומת קשה בחיי ומטרתי אינה לנתח את עצמי לחתיכות או לרדת לשורשי התת מודע שלי. אין לי גבולות וגם לא יהיו לי ועכשיו בטח לא הזמן להתחיל להשתנות, שכן אני בתהליך של נסיגה מעבודה, מהצורך לעמוד בלוח זמנים וכו'. 2. האם לאור אבחנתך עלי לשוב אליה ולמסגרת שהציבה בפני? תודה מקרב לב!

סמוראית שלום הגישה הדינמית לטיפול פסיכולוגי עשויה להתאים למטרות שאת מתארת, השאלה היא פשוטה מאוד, האם את מרגישה שהפסיכולוגית הזאת תוכל לעזור לך. בטיפול פסיכולוגי יש היבט מאוד אישי ואת צריכה לשאול את עצמך באופן ישיר האם זה מתאים או לא. זה כבר ברור שמדובר בטיפול שדורש מחויבות גבוהה מצידך, ולכך יש מחיר כמו גם תועלת. המחיר הוא הסיבה בגללה פנית לפורום וזה שהגבולות הללו מטריפים אותך ומקלקלים לך את מצב הרוח. התועלת היא שאולי זה בדיוק מה שאת צריכה כדי להישאר בטיפול ולעשות עבודה רצינית. בשורה התחתונה, תצטרכי להפעיל שיקול דעת ולהחליט האם לאור היכרותכן הקודמת הקשר הזה מתאים לך ולמה שאת צריכה או לא. במידה וכן חזרי לטיפול אצלה, במידה ולא חפשי לך טיפול אחר שיראה לך יותר. איש לא יוכל לקבל את ההחלטה במקומך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם הנושא שכיח ומעצבן אני מודה,אך מטריד לצערי אני שנה וקצת בטיפול ,המשבר שלשמו באתי שכך, ומטבע הדברים המשכנו לדבר על נושאים שקשורים בדרך ישירה ועקיפה. אין כרגע שום דבר אקוטי שיושב על הפרק ז"א שאם מחר אני לא יושבת ומדברת על זה אז לא אוכל לעבור את היום.. הטיפול בשלב של "אני אעזור לך לגדול, לצמוח.." אני מאמינה באמת שיש על מה לדבר ( תמיד לא? ) א ב ל אני ממש מעדיפה "לדבר" על זה פעם בשבועיים..והסיבה היא כספית נמאס לי לבקש כל חודש מההורים השלמות למשכורת(יש גבול),בא לי לקנות בגד בלי להרגיש נקיפות מצפון כי כל הכסף זורם לטיפול פסיכולוגי המטפלת טוענת שזה לא רלוונטי כרגע..וגם שבקשתי לא קשורה רק לכסף (בסדר,נניח העניין הכספי לא נפתר) מבחינתי קופ"ח (=מעקב) היא לא אופציה האם טיפול פחות אנטנסיבי זה כזה טאבו? אני מוטרדת מהעניין ולא מצליחה לשתף פעולה בראש נקי עם הטיפול, מה שיוצר תסכול ולחץ ותחושה שהמון כסף מושקע על טיפול לא ממש אפקטיוי אני מוכנה להשקיע כסף בנפש, אבל לא סכום של מעל אלף ש"ח חודש בחודשו האם לאור האמור אני צריכה לותר על הטיפול? להפסיק זמנית? יום טוב

אורחת, טיפול פרטי שבועי לאורך זמן הוא דבר יקר מאוד ולכן עשוי ליצור נטל כלכלי כבד. בנסיבות שנוצרו, טיפול של פעם בשבועיים הוא בהחלט אפשרות סבירה לדעתי. אין ספק שטיפול שבועי יוצר מחויבות גדולה יותר לטיפול. נראה לי שהתחושות שנוצרו אצלך סביב העניין לא מאפשרות לך "להנות" ולהפיק מהטיפול ועל כן אין טעם בפגישות שבועיות. לדעתי, כדאי לערוך ניסיון לתקופה מסוימת (למשל, במשך חודשיים תגיעי פעם בשבועיים) ולבחון כיצד הדברים זורמים והאם את מצליחה להפיק מהטיפול באופן זה. רק אז תוכלי לקבל החלטה לטווח ארוך יותר.

זה בראש ובראשונה! המטפלת יכולה לחשוב אחרת, אבל שיקול דעתך תמיד מנצח. יתן שהמטפלת שלך לא עובדת בשיטה של פעם בשבועיים, אבל זה לא משנה את השאלה מה את רוצה, ומה מתאים לך. לדעתי אחת המטרות של טיפול היא לחתור לעצמאות של האדם - עצמאות במובן הרחב ביותר. אם את מרגישה שעצמאותך נפגמת יותר מאשר מתחזקת בשל התלות הכלכלית בהוריך - אני חושבת שזאת סיבה לגיטימית מאד לרצות לעבור למצב בו את אינך נדרשת לקחת כסף, ובכל זאת יכולה להמשיך בטיפול בכוחותיך. טיפול אינו הכרח אלא בחירה. ואפשר לעשות את הבחירה הזאת גם בשלבים אחרים בחיים. יש הרבה דרכים לגדול ולצמוח. טיפול יכולה להיות דרך אחת, אבל הכל תלוי במה שאת חושבת, מה יעזור לך לגדול ולצמוח כרגע, ואיך.

לאורחת מסכימה לגמריי עם התגובות של "לאורחת", ושל לילה. ולשאלתך- וודאי שזה רלבנטי! כל מה שמטריד אותך רלבנטי. ואני מציעה שפעם אחת גם נקרא לילד בשמו (בלי לצנזר...) גם הפסיכולוג צריך להתפרנס!! וגם זה רלבנטי... זה כאילו משהו שהס מלהזכיר פה אבל זה באיזהשהוא מקום יכול גם הוא להיות שיקול אצל המטפל. למה שלא נאמר את האמת הזו גם?

שלום אין ספק שאחת המיגבלות הקשות ביותר לקיום מסלול תקין ,מומלץ וחיוני המאפשר טיפול מתאים בבעיה רפואית כלשהיא היא היכולת הכלכלית לממש את הרצון. ואולם ,נראה כי בכל החלטה הנוגעת לחיינו ,בכל רכישה או או ביצוע אקט המחייב הוצאה כלכלית, אנו מנהלים את בחירותינו על פי מידרג היררכי של צרכים הנשען על פי סדר חשיבותו הסובייקטיבי. נראה כי את חשה שהלחץ הכלכלי הנובע מתדירות הטיפול אינו עולה ביחס ישר עם הצורך הנפשי בטיפול המאלץ אותך להתמודד עם ספקטרום רחב של חזיתות,כלכליות,ריגשיות,חברתיות במיוחד לאור העובדה שאינך מרגישה דחק הפוגע באיכות חייך בזמן המיידי. שאלי את עצמך,אם היתה לך דלקת בגרון והיית צריכה לבלוע כדורים..האם היית בולעת רק פעם ביומיים כדור בשל מיגבלה כלכלית? האם הדלקת היתה מטופלת כפי שהיתה צריכה.ואמנם,פעמים רבות אנשים מפסיקים לבלוע את הכדורים מיד לאחר חלוף הכאב ולא על פי אורך התקופה שקבע הרופא וזאת במטרה להסיר הליקוי התיפקודי ולא רק זה הסימפטומטי. מה שקורה אחר כך הוא,שהדלקת שבה לה לאחר כמה ימים ואנו חוזרים שוב אל הרופא על מנת לקבל התרופה. ופה נכנס עקרון הטיפול המונע אל מול הטיפול בחדק עצמו. כפי שאמרה לך המטפלת שלך, הטיפול עצמו, מעבר לפיתרון במצבי דחק מיידיים ,מאפשר גם הקניית כלים משמעותיים ריגשיים ומנטליים על מנת שתוכלי להתמודד עם בעיות שיעלו ויצופו על פני השטח כפי שהחיים מזמנים לכולנו ולכן יש ערך עליון שהטיפול יתנהל באופן רציף גם כאשר לא נשקפת סכנה מיידית או מצב דחק . המונע ניהול תקין שלחייך. כמובן שגם ביחס למסגרת הטיפולית, ישנו צורך מהותי כי הטיפול יעשה בזמנים קבועים, כך שיווצר מחזור זמנים טיפולי אשר ישפיע גם על יעילותו של הטיפול. יאיר.

חברה ,קודם כל תודה על התגובות! אני מודה התשובות שלכם מפתות אותי להמשיך ולהתלבט אתם.. תגובתי בנויה ממס' "רעיונות צפים" ולא ממש מעובדים בהתייחסות ליאיר , אני עובדת בעבודה כזו שלא מאפשרת לי לשמור על "ביטים "קבועים של זמן. אנו נפגשים פעם בשבוע אך לא ביום קבוע למרות שיש השתדלות לכך כשתנאי העבודה מאפשרים. לגבי ההשוואה לדלקת בגרון או קיי אז אם לא מטפלים כמו שצריך, איכות הטיפול נפגמת והסימפטומים עלולים לחזור מתי שהוא בחיים.הרעיון לוגית הובן אך נדמה לי שההשוואה לא מדוייקת,או אולי המשמעות של טיפול עדיין לא ברורה לי? המסקנה שלי מתשובתו של יאיר היא שאין אלטרנטיבה צריך לקבל את הכללים של המטפל. אני אעלה מס' נושאים שלא ברורים לי לגבי הטיפול (כמובן החויות הן אישיות מנסיוני שלי) אשמח להתייחסות- אני כבר שנה בטיפול ועדיין אין לי מושג עוד כמה זמן יימשך,אין הבטחה להצלחה בטיפול(אם כי המטפלת אמרה שתוכל לעזור לי,נראה שהיא מאמינה בטיפול יותר ממני :) או למשכו הביקורת היחידה המופעלת בטיפול היא ביקורת פנימית של המטפל והמטופל(שנמצא בצד הלא מקצועי) ללא ביקורת חיצונית בטיפול עצמו קיים מן זמן אבסולוטי,משחרר..גמיש, אפשר לקחת נשימה שום דבר לא דחוף..לדבר על הדברים עוד חודש..חצי שנה שנתיים..לכאורה במידה ויש לך אמצעים למימונו ז"א שהזמן האבסולוטי לעולם יוגבל או יימצא בקונפליקט ביחס לאמצעי המימון התחושה היא שאם מתחילים טיפול כנראה צריך עודפים בבנק ולתקופה של מס' שנים ולא ברור עד מתי מה קורה בשבוע לעומת שבועיים הרי כל אחד חי קצת אחרת? למה הרצון להוריד את הנטל הכספי לא רלוונטי?וראוי להתייחסות? שוב תודה ויום טוב

יאיר. טיפול פסיכולוגי הוא עניין יקר מאוד, ואני לא מקבלת את ההשוואה לדלקת גרון. הרי אם תשאל פסיכולוג הוא יכול לומר לך שעליך "לבלוע את הכדורים" (של הטיפול) גם למשך עשרים שנה, נניח. אז מה, תלך לטיפול עשרים שנה? מה הגבול? מי יקבע שהחיידק כבר איננו, ושאתה כבר לא בסיכון? הרי אדם יכול לעבוד על עצמו כל חייו, אין סוף למידה שבה אתה יכול לשפר את איכות חייך. תשובתה של מטפלת למטופלת, שצורך עליו היא מדברת הוא "לא רלבנטי" היא תשובה שאין לה מקום בטיפול, ושלא ראויה. ומה אם אין לה כסף ליותר מכך? עליה לכבד את דברי המטופלת, לברר איתה אם אכן זו הסיבה, אך לומר לה "זה לא רלבנטי"? אם לאדם אין כסף לטיפול, מה בדיוק אתה מצפה שהוא יעשה? אגב יש הרבה אנשים שבשעת דלקת גרון מסיבות שונות לא לוקחים אנטיביוטיקה כלל. וודאי תתפלא לשמוע שהדלקת חולפת לה כך או כך.

אורחת שלום הירידה בתדירות הפגישות לפעם בשבועיים יכולה להיות דרך של תחילת פרידה. במצבים כאלה לפעמים מפחיתים את תדירות הפגישות לזמן מוגבל עד פרידה מוחלטת. אם כוונתך להישאר בטיפול ולא להתחיל תהליך פרידה עולה השאלה מה יעילות הטיפול כאשר המפגשים פוחתים. רוב הפסיכולוגים יאמרו שפגישה של פחות מפעם בשבוע בטיפול בגישה דינמית הוא אולי תחזוקה, תמיכה או כל שם אחר, אבל לא טיפול. אין בכך כל רע, אבל זה תלוי במטרת המפגש. לכל מטפל יש גישה ושיטה בה הוא עובד. אם מטפל לא מאמין בטיפול שמתקיים פחות מפעם בשבוע הוא לא יסכים לעבוד בשיטה כזו. את צריכה לברר את הסיבות הכוללות לרצונך בהורדת התדירות מעבר מהיבט הברור מאליו של הכסף, וכן מהי גישתה הטיפולית של הפסיכולוגית שלך. יתכן שאת צריכה להגיע להחלטה שכנראה אינה פשוטה עבורך, האם להפסיק את הטיפול לחלוטין או להמשיך ולקיים אותם במתכונת הרגילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנסי איך זה פעם בשבועיים, תמיד אפשר לחזור למתכונת הקודמת. לפעמים גם פסק זמן קטן וקנייה אישית תורמים לשיפור מצב הרוח וההרגשה. אני מבינה את הרגשתך כי חוויתי זאת.

האם כותבי התשובות חוו טיפול ממושך ואת ההוצאות הכרוכות בכך כרבע מהמשכורת?

אחתי חולת סרטן ריאות שהתפשט לעצמות מדובר על עצם ימין קדמית שמחוברת מהכתף לחזה העצם פגועה קשה , מצבה לא השתפר גם אחרי שעברה טיפול לייזר. השאלה שלי, האם ניתן לשתול עצם במקום הפגועה. תודה

אבנר שלום אנא הפנה את תשובתך לאחד מהפורומים הרפואיים המתאימים באתר דוקטורס. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, האם זה במקום לומר למטפל כמה שהוא איש מדהים? אני רוצה שהוא ידע כי כך אני חושבת. אני באמת חושבת מכל הלב שהוא אדם מיוחד, לא רק בשם ההעברה.

שלום אם זה מה שאת מרגישה אז תאמרי לו את זה באופן ישיר, אין בכך כל רע. לא הכל זה העברה ואף אחד גם לא אומר שהעברה זה רגש מזוייף. ניתן לטעון שכל אהבה בחיים היא גם סוג של העברה כי אנשים לא מגיעים כלוח חלק לתוך קשר ומשליכים לתוכו את ההיסטוריה והעבר שלהם. זה לא אומר שהרגש שמושפע מן ההיסטוריה האישית הוא לא אמיתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם יתכן ארוע אונס בילדות שפשוט נישכח . ישנם סיפטומים כגון: והפרעות דיסציאטיביות, חוסר בטחון באנשים וכד'.. אך משום מה ארוע האונס מעורפל מאוד.... ז"א הקטע שלפני זכור מרגע מסוים כלום..... איך אדם יכול לדעת שהמוח שלו לא מתעתע בו? כיצד אנו יכולים לבטוח בזכורנות שלנו שהם כל כך מעורפלים.... ובמידה ואנחנו צודקים האם יש דיוק בפרטים או שילדה בת 10 חווה אחרת ממה שאדם בגיל מבוגר רואה?

רחל שלום במידה ויש הבזקים מאותו אירוע קיים קצה חוט שממנו אפשר להמשיך. וודאות מוחלטת לא קיימת והרי אירוע מפחיד מאוד גם אם לא הגיע לכדי אונס ממש יכול להחוות כטראומה קשה, לא כל שכן אם האונס קרה בפועל. במקרה כזה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל איש מקצוע מיומן בנושאים הללו, רצוי רקע בטיפול בפוסט טרואמה, בכלים היפנוטיים ו/או בשיטת EMDR. קשה לדעת מה יעלה, מה רמת הדיוק וכו', עם זאת, מעבר לרצון לדעת לשם הידיעה לא תמיד רצף העובדות המדויקות באמת חשוב כדי להבין את משמעות האירוע הטרואמטי והאופן בו הוא השפיע על החיים. ההכרה בקיומו של האירועים ובכל מה שקרה מאותו רגע והלאה היא הדבר המשמעותי, כמו גם עיבוד הטראומה והטיפול בסימפטומים שפוגעים כיום באיכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

במידה ומישהו יודע אשמח לשמוע מה בדיוק הפרוצדורה על מנת לקבל טיפול דרך הביטוח המשלים בקופות השונות. האם יש קופה בה לא נדרשת תקופת המתנה לקבלת הטיפול? האם צריך לעבור דרך פסיכיאטר של הקופה או רופא משפחה או שניתן לפנות ישירות למטפלים העובדים עם הקופה.? האם ייתכן שלא יאשרו או יאשרו לי חלקית? בבקשה אל תפנו אותי אליהם כי כבר פניתי.. באנונימיות בטלפון , ולא ממש הבנתי מהם עד הסוף. תודה לעונים..

הי רוני. באופן עקורני כל מבוטח בעל ביטוח משלים זכאי ל 30 פגישות מסובסדות ע"י הקופה בעלות של חצי מהמחיר המקובל בשוק (כ- 150-200 ש"ח) עלייך לפנות למזכירת הסניף, לבקש ממנה רשימה של פסיכולוגים העובדים עם הקופה,ולפנות באופן ישיר לפסיכולוג שאתה בוחר. את כעל הניירת הוא עושה, אתה משלם 50%. ניתן לפנות גם לרופא המשפחה. עצה שלי- רצוי לשמוע המלצות מאדם שאתה מכיר/סומך ולא לבחור באופן אקראי. אפרת

רוני שלום כיום בכל קופה יש פרוצדורה אחרת שמשתנה מזמן לזמן. כל הקופות אמורות למממן טיפול פסיכולוגי שמתקים במרפאות הציבוריות של בריאות הנפש או בתי החולים. כמו כן כולן מחזיקות רשימות של פסיכולוגים שקשורים לקופה ומקבלים מטופלים בקליניקה פרטית בתעריפים מוזלים. את השיטה המדויקת וכמה פגישות מוזלות תוכל לקבל כדאי לברר ישירות עם הקופה. אני מציע שתתקשר ותבקש את רשימת הפסיכולוגים באזור מגוריך ובאותה הזדמנות כמה אתה אמור לשלם. זה צריך להיות מידע פשוט למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מעוניינת לקרוא את דעתך בעניין המשך קשר (של ידידות) עם מטפלת לאחר סיום טיפול כשלשני הצדדים ברור שהטיפול הגיע לסיומו. תודה. דפנה.

דפנה שלום זהו סוג של קשר שעל פי רוב לא נשמר בצורה של חברות לאחר הטיפול, יש בכך לא מעט מלכודות שעלולות לסבך את הקשר. לכן ברמה העקרונית אני לא חושב שזה רצוי. במידה ומצב כזה כן נוצר אולי כדאי בכל זאת לחשוב על תקופה של הפסקה בין ישיבה טיפולית בחדר הפסיכולוגי לישיבה חברית בבית הקפה. מה שברור הוא שזה נושא לדיון רציני בינך לבין המטפלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתוצאה ממתח נפשי ,דיכאון בא וחולף ושיבוש השעון הביולוגי - איני מצליחה להרדם מזה כחדש וחצי . לפעמים נרדמת בשעות הבוקר ומתעוררת בצהרי היום. איני מקבלת טיפול לדיכאון ,אם כי מתכונת לפנות לעזרה. רופאת המשפחה נתנה לי 2 תרופות: בנדורמין וקסאנאקס. בבנדורמין השתמשתי(חצי כדור בכל פעם)והוא עזר לחלופין.בקסאנקס אני מאוד חוששת פן אתמכר. שאלותי: האם שימוש בקסנקס למשך שבועיים יכול למכר, או להחמיר את היכולת להרדם באופן טבעי לאחר סיום השימוש בו? האם שימוש בכדור שינה פותר את קשיי הרדמות לאותו יום ,ימים שבהם נוטלים את הכדור או שיש בשימוש הרצוף ובשינה הרצופה למשך מספר ימים יתרון חיובי בכך שהשעון הביולוגי מסתדר, ובכך למעשה אני עוזרת לארגון השעון הביולוגי מחדש, גם לאחר הפסקת השימוש בכדור. תודה מראש ורד

ורד שלום אינני יכול לתת לך ייעוץ בנושא התרופות, בנושא זה עליך לפנות לפורום לפסיכיאטריה. בכל מקרה, מומלץ שתפני לפסיכיאטר כדי לקבל טיפול תרופתי ייעודי למה שאת סובלת ממנו, הטיפול של רופא המשפחה טוב אולי למספר ימים אך אינו פתרון לטווח מתמשך. במידה ואת סובלת מדיכאון נדרש טיפול קבוע ומסודר, הן תרופתי והן פסיכולוגי. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון ואני מציע לך לא להתעכב עם הפניה לאבחון כדי לא להסתבך עם טיפול שאינו מתאים לטווח הארוך http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

פה ושם הוזכה ההפרעה הזו בפורום וחשוב לי לציין מה שלא צויין. לנרקיסיסט אי אפשר לעזור והא גם לא מחפש עזרה כי הוא לא חושב שבכלל משהו לא בסדר אצלו. לכן גם אם יימצא הדפוס שעיצב אותו בילדותו כפי שעיצב - אין בכך משום תרופה, אולי רק הבנה טובה יותר של הנרקיסיסט ומערכת תגובותיו. מה שלא זוכה בכלל להתייחסות במערכת ומה שהרבה פחות ידוע - אלה קורבנותיו של הנרקיסיסט, האנשים הסובלים מהתעללות מילולית, מנטלית, רגשית ופסיכולוגית בשל חייהם עם הנרקיסיסט. יש שני סוגי נרקיסיסטים: נרקיסיסט פיסי - המתמקד בהאדרת המראה, הגוף והחזות של עצמו, ונרקיסיסט שכלי - זיין מוח שאין לו מתחרים. שניהם מאמללים את המשפחה - אבל מאחר וכלפי חוץ הם משחקים משחק מושלם ולעיתים גם זוכים בכבוד ובהערכה על הישגים ממשיים - בן המשפחה המדווח על הנעשה מאחורי הדלת הסגורה נתפש כ....פסיכי. מי יאמין לו-לה? יש בעולם מאות נשים הנשואות לנרקיסיסטים בדרגה כזו או אחרת ואולי אף אינן יודעות להגדיר את מצבן. הן משלמות מס אדיר של שתיקה. ביניהן נשים שחיו בצילם של יוצרים כמו פנחס שדה שחייהן הסתיימו כפי שהסתיימו. הנרקיסיט חי על "מזון" שהוא מקבל מבן הזוג. המזון הזה חייב להכיל הערצה, תמיכה, אהבה, האדרה, החמאה וקבלה בלתי מסוייגים ובלתי פוסקים. הוא "מוצץ" את משאביו הרגשיים של בן הזוג ומתיש אותו עד תום. ואז, אם פסק בן הזוג מלהוות מקור לאותה אספקה נרקיסיטית - הוא לא יאחר למצוא לעצמו מקור חליפי. הגיע הזמן שהמערכת תפסיק להתייחס בכזו סלחנות כלפי התופעה, המאפיינת בעיקר גברים, בנימוק שרצוי ונורמלי שבכל אחד מאיתנו תהיה מידה מסויימת של נרקיסיסם. נכון, שמטבע הגברים ובייחוד היוצרים הגדולים שביניהם, שהם מרוכזים מאוד בעצמם ושכדי להצליח עליך להפגין מידה לא מועטה של דבקות בעצמך. עם זאת, היצירה הנשגבה ביותר, ותהא זו יצירה ספרותית, אומנותית או עשייה פוליטית - אינה שלמה אם גבתה קורבנות אילמים אלה, של בת זוג וילדים שעונו, אומללו, חוו התעללות ואין שומע זעקתם.ואם זה לא קשר של שתיקה אז זו סתם בורות או אולי הזנחה מצד המערכת. למידע מ"יד ראשונה": http://samvak.tripod.com

אכן, רוב הטענות שהעלת אכן מוצדקות ויש רק לקוות שהנרקיסיסטים ימצאו האחד את השניה ויציקו זה לזו. אבל כידוע אין אנשים מושלמים ולכל אחד יש את מאזן ביתרונות והחסרונות שלו. לדעתי, הליך בחירת בן/בת זוג צריכה להיות על בסיס חופשי ומבחירה. ובתור שכך - צריך לבדוק היטב בציציות של מי שאנחנו הולכים לחלוק את חיינו איתו (אם הוא אלים, קמצן, קטנוני, נצלן, נרקיסיסט וכו') ולהחליט אם זה באמת מה שאנחנו מוכנים לקבל / לסבול / לחיות איתו. נורא קל להיקלע למצב של קורבן - יותר קשה להיות על המשמר ולהימנע ממצבים כאלה ויפה שעה אחת קודם. (מה גם שהליך כזה הפיך ובסופו של דבר תמיד אפשר לפרק את החבילה ולצאת לדרך חדשה).

יש משהו מאד שיפוטי באיבחון של הפרעות באישיות וצריך לזכור שתפקידו של הפסיכולוג להיות אובייקטיבי ותומך ולא שיפוטי. לדעתי אנשים כאלה בסופו של דבר *כן* פונים לטיפול כי הם חיים באשליה שבסוף מתנפצת וגורמת להם לדיכאון ואדם בדיכאון בד"כ מחפש עזרה נפשית.

אתי שלום את מתארת סוג של אדם שבאמת לא מבקש טיפול ועלול להיות מקור למצוקה רצינית לסביבתו. עם זאת, האבחנה הנרקיססטית כל כך פופלרית, כמו כל שאר אבחנות האישיות, שסביר להניח שלסל הגדול הזה נכנסים אנשים כל רבים וכה מגווונים שאי אפשר לחלוטין להכליל כשייכים לאותה קבוצה. אני מציע לכן להיזהר כאשר מתייחסים לאנשים שאובחנו כ"הפרעת אישיות" זו דרך נוחה לתקשורת אבל עלולה להיות מלכודת למי שרוצה להתייחס לאנשים כאינדיבידואלים שונים זה מזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

התחלתי ללכת לפסיכולוגית מוכרת, אם כי יקרה מאוד. היא הסכימה להוריד לי במחיר אבל עמדה על כך שאראה אותה כל שבוע ואם הודעתי פחות מ-48 שעות על ביטול חייבה אותי במלוא הסכום. כעבור מספר טיפולים אמרתי שאני רוצה להפסיק. היא התחילה להתקשר אלי ולהפעיל לחץ, אמרה שאי אפשר להספסיק סתם כך, שצריך לדבר על זה ולהחליט יחד איתה, שזה יזיק לי וכו'. עמדה על כך שאתחייב לקבוע מועד נוסף. כשלא קבעתי התקשרה שוב ואמרה שהיא חשבה על מצבי והחליטה שזה בסדר אם אבוא רק פעם בשבועיים כמו שביקשתי בהתחלה. כמו כן הזכירה לי לשלוח את הכסף על פגישה אחת שלא התקיימה (למרות שהודעתי לה שאני לא באה יותר, אבל מבחינתה זה לא תופס). יש לי הרגשה מאוד לא נוחה - שכופים עלי ושמפעילים עלי לחץ באמצעים פסיכולוגיים. למשל היא אמרה שאני רוצה להפסיק כי זו בדיוק הבעיה שלי - שאני פוחדת מה אמצא בתוכי, שאיני יכולה להתחייב ועד כהנה שטויות. האם זה תקין?

איך אומרת ורדה רזיאל? תעזבי אותה. תברחי ממנה ומהר וחפשי חוויה מתקנת עם פסיכולוג/ית אחר/ת זו דעתי מיכל

אף אחד מוץ ממך והפסיכולוגית לא יכול לדעת האם הטענות שלה שאת חייבת להישאר בטיפול נכונות. אבל הקטע עם הכסף מאוד מפריע לי. אם הודעת שלא תגיעי והיא בכל אופן השאירה את הפגישה ברור שאת לא צריכה לשלם על כך!!!!!!!!!! היה לי פעם ארוע דומה לשלך אך הוא הסתיים אחרת: אני הודעתי לפסיכולוגית שלי שאני לא מגיע אליה יותר(באחד המשברים) היא השאירה את הפגישה ואני לא הגעתי (לאחר מכן היא דברה איתי בטלפון) היא לא בקשה כסף על הפגישה שלא הגעתי.. מה שגרם לי לשנות את דעתי ולהמשיך בטיפול היה דוקא הצד האנושי שלה, שהיא לא התיחסה לכל הביטולים ונתנה לי תחושה שזה לא מה שחשוב.. זו אכן הפרנסה של הפסיכולוג אבל , אני חושבת שאנחנו צריכים להרגיש שמלבד הכסף מענין אותו יותר האדם שמאחורי הסיפור במקרה של הפסיכולוגית שלך זה נשמע שרק כסף מענין אותה אני הייתי עוזבת אותה.

אני בהחלט מסכימה עם מיכל ורחל. קיבלתי הרגשה רעה למקרא דברייך הדברים מוקצנים ומוגזמים יש אכן עניין שנקרא חוזה טיפולי שגם הוא מיותר אבל פה התחושה ממש כפי שרחל כותבת שכל מעייניה של הפסיכולוגית הזו נתונים לכסף אגב זה שהיא מוכרת לא אומר דבר וחצי דבר על איכות הטיפול שלה. אם את לא חשה בנוח איתה, אני לאמבינה מה את מחפשת אצלה. גם אם זה מייצג את נושא הגבולות בו יש לך בעייה, אני חושבת שזה קיצוני ומריח לא טוב. גם הלחץ שהיא מפעילה עלייך- כולה היית אצלה מספר פגישות, גם זה שפתאום היא מסכימה לפעם בשבועיים (מה זה, "תחזוקה" כבר על ההתחלה?) לא יודעת, לא נשמע טוב. אני אישית לא הייתי חושבת פעמיים. להודיע מראש ארבעים ושמונה שעות? אפילו בחוג התעמלות זה לא ככה. האמת,- חוצפה.

סמוראית שלום נושא התשלום לטיפול וכללי המפגש יכולים להפוך למשהו מאוד מרכזי. ככל שהגישה היא יותר פסיכואנליטית כך הכללים של אופן התשלום והזמנים מקבלים מקום מרכזי יותר וכנראה הגעת לפסיכולוגית שעובדת בגישה הזו. זה לא שאלה של תקין או לא. כל מערכת קובעת את הכללים שלה והנכונות להיכנס למערכת הכללים הזו תלויה מן הסתם בשני הצדדים. נסי לדמיין שאת עושה מנוי לחוג התעמלות. אפילו שם ישנם כללים איך מבטלים ומתי משלמים גם אם לא מגיעים, בסך הכל אין כל סיבה שכללים כאלה יקבעו אצל פסיכולוגים, במיוחד אצל אלא שעובדים עם מספר מוגבל של מטופלים ולטווח הארוך שכן הם משריינים עבור המטופל שעה מסוימת קבועה שבין אם הוא מגיע ובין אם לא היא שמורה עבורו. בקיצור, יש היבט פרקטי לנושא התשלום, אבל מאחר וזה לא חוג התעמלות אלא טיפול פסיכולוגי, יש לו גם משמעות רגשית. את מרגישה שכופים עליך כללים ושמפעילים עליך לחץ, וכאן עולה השאלה הפשוטה. האם זה קורה רק איתה בטיפול הזה או שזו תופעה שמוכרת לך בצורה כזו או אחרת ממקומות אחרים. אם זה ספציפי לטיפול תשכחי מזה. אבל אם נושא ההתמודדות עם גבולות, עם התנגדות לכך שקובעים לך דברים וכד' מוכר ממקומות אחרים כנראה שיש משהו נכון בדבריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדובר במיקרה קלאסי שאותו ג'פרי מיסון מכנה עריצות טיפולית אשר מובנת בבסיס הטיפול הפסיכולוגי. ומדוע זו עריצות ? כי בבסיס השיטה ישנה הנחה בסיסית מאד ומפוקפקת כי יש אמת אחרת מתחת לפני השטח אשר שונה מהאמת שאת מביאה. על פי הגישה הפסיכולוגית, תפקידו של הפסיכולוג לעזור לך לגלות את האמת האחרת ולעלות אותה לרמת המודעות שלך. את רצית להפסיק את הטיפול וזה יכול להיות או מאחר וזה יקר לך, או מאחר ואת מרגישה שהיא לא מספיק טובה עבורך, או שילוב של שתי הסיבות במבחן עלות תועלת או כל סיבה אחרת. היא מצד שני, מגיעה אליך עם האמת שלה לגביך וקובעת לך כי הסיבה שבגללה את רוצה לעזוב אותה הוא כי את פוחדת ממה שתגלי ועוד דברים שאת מכנה אותם בצדק שטויות. גם אם לא היה מדובר על האמת שלה לגביך מול האמת שלך בנושא שבו יש ניגוד אינטרסים ברור בינך לבינה, גם אז זו הייתה בעיה עמוקה מאד בבסיסו של הטיפול הפסיכולוגי. באותה מידה אפשר לבוא אליה ולומר לה כי הסיבה שהיא טוענת לגביך שאת לא מוסגלת להתחייב נובע מהעולם הפנימי שלה שהיא איננה מסוגלת לקבל את העובדה כי עוזבים אותה. אז אין לזה סוף ומדוע האמת שלה טובה יותר מהאמת שלך ? (האמת שלך נשמעת לי הרבה יותר הגיונית - היא מעוגנת במציאות עכשיווית ולא במחשבות ניסתרות שמישהי מנסה ליחס לך כאשר יש לה אינטרס במחשבה שהיא מייחסת לך). צר לי אבל עדיין אין מכונת קריאת מחשבות ובטח שאין מכונה לקריאת מחשבות נסתרות וסמויות ממך. בדרך כלל, העובדה שבכורסה אחת יושב מטפל ובכורסה אחרת יושב מטופל מוביל ליחסים לא שיוויוניים שבהם למטפל יש עליונות וכמו שג'פרי מיסון מראה באין ספור דוגמאות העליונות הזו מובילה בסוף לעריצות ולכפיית האמת של המטפל על המטופל. אז לא מדובר בבעיה שתיתקלי רק איתה אלא מדובר בבעיה שתיתקלי בכל טיפול פסיכולוגי מהסוג הזה. גם אם המטפל יהיה עדין מאד ורק ירמוז לך על או יפרש לך דברים, עדיין בבסיס מחשבתו עומדת ההנחה כי יש אמת אחרת ממה שאת מכירה ותפקידו לגרום לך לגלות את האמת האחרת. לדעתי ולדעת רבים משהו פגום בגישה הזו והיא מובילה לתחושות הכל כך לא נוחות שחשת ממנה. התגובה של ד"ר אורן קפלן ברמה העקרונית שלה הייתה לנסות לפנות אל האמת העובדתית ולראות האם היא צודקת. האם גם במקומות אחרים בחיים שלך את חשה שמפעילים עליך לחץ וכופים עליך כללים ? הבעיה שאני רואה בתגובה שלו הנה כדלקמן: א. ברמה העקרונית אורן מקבל את הנחת היסוד של השיטה ומנסה לפנות אל האמת העובדתית כאשר הבעיה האמיתית היא בהנחת היסוד של השיטה. ב. להבנתי, מה שהפריע לך אצלה לא היו הכללים אלא העובדה שלמרות שביטלת את הפגישה האחרונה היא דרשה ממך כסף, וזאת בניגוד לכללים שלה שאת יכולה לבטל פגישה. כן הפריע לך שהיא לא כיבדה את ההחלטה שלך להפסיק את הטיפול וניסתה להפעיל עליך להמשיך אותו וזאת תוך מצב ברור של ניגוד אינטרסים. ג. אני לא רואה כיצד גם אם את חשה לא בנוח כאשר הירקן מפעיל עליך לחץ לקנות אבטיח, זה אומר שאת צרכה לאפשר גם לפסיכולוגית שלך להפעיל עליך לחץ להמשיך להיות אצלה בטיפול. ממה שתיארת נשמע שהיא אדם מניפולטיבי וטוב תעשי אם תעזבי אותה.

מסכימה עם כל מילה שלך. היה עניין של הפעלת לחץ , של משהו תמוה - הסכמה לטפל פעם בשבועיים לפתע, כאשר כפי שדר אורן קפלן הגדיר - טיפול אחת לשבועיים הוא בגדר תחזוקה או תמיכה ומוזר שעל התחלת הטיפול נעסוק רק בתמיכה, והעובדה שכאן המטופלת הודעה לפי מה שהבנתי מספיק זמן מראש על כוונתה לעזוב את הטיפול ולמרות זאת ובניגוד להסכם חוייבה על פגישה למה שנחשוב שפסיכולוגים אינם אנושיים? כמו בין כל בעלי מקצוע גם כאן סביר להניח שיש ביניהם כאלה שתמורת בצע כסף יפעלו גם אם בלא מודע, בניגוד לאיטרסים של המטופל. במה שונים פסיכולוגים מרופאי שיניים, מעורכי דין וכו' וכו'? אוליי פשוט בתקופה זו אין לה די מטופלים והיא, פשוט, זקוקה לכסף? אפשרות, לא? והסיפור הזה, כבר אמרנו- מריח מאוד לא טוב. מטפלת אשר בעצמה לא מקיימת את החוזה (הנוקשה מעבר לרגיל) כפי שכתב בצדק רוני, מפעילה לחצים, ומוכנה להסתפק בטיפול תמיכתי בלבד כבר בתחילת הטיפול, לאחר שסירבה בכל תוקף לכך. לא נשמע לכם חשוד? לי מאוד.

אני חושבת שיש גם הנחות יסוד אחרות בבסיס טיפולים, ולכן חלק מהטיפולים אינם עריצים באופן שתארת, אלא מהווים שיתוף פעולה. למשל, המטפל שלי תמיד אומר שכל פרשנות שהוא מציע היא לא נכונה אלא אם כן היא נראית לי נכונה, ושתמיד למה שאני חושבת ויודעת על עצמי יש יתרון על פני מה שהוא מציע. דברנו על כך. הוא מתכוון לזה. כמובן שיכולה להיות לו דיעה אחרת, אבל העמדה המוצהרת היא לא עריצה. האם גם במצב כזה יש בעייה אינטהרנטית? והאם לא נראה לך שאדם אחר יכול לעיתים לראות את האדם שמולו טוב יותר? האם המראה שהמטפל מציב מול המטופל לא יכולה לפעמים לקרב אותו לתפיסה עצמית שלמה ונכונה יותר? איך אפשר להתגבר על הבעיות שאתה מציג? אם זאת, באופן כללי בא לי רק להגיד: hear hear!

רוני שלום אני יכול לקבל את עמדתך בתנאי אחד, והוא שאכן אחרי בחינת התמונה המלאה נשארת גם אצל המטופל תחושת הניצול. קונפליקטים הם חלק טבעי של החיים והם יכולים גם במסגרת הטיפולית. השאלה המרכזית כיצד נפתר הקונפליקט והאם המטופל נשאר בסוף התהליך מדוכא ומנוצל. לא כל קונפליקט נגמר כך, לפעמים אפשר להגיע גם להסכמות. אני חושב שחשוב מאוד במקרה כזה להשאיר את הראש פתוח לכל האפשרויות. התנגשות חזיתית בין גישות לחיים איננה חייבת להיות ניצול של חזק את החלש ואני לא מקבל שזה מערך היחסים היחידי בו ניתן לבחון קשר טיפולי. אני מסכים שאין כל סיבה להישאר בקשר רווי קונפליקטים ומדכא רק בגלל שנדמה היה שזה הקשר האולטימטיבי ("פסיכולוגית ידועה"). מצד שני לא כדאי לעשות דמוניזציה לכל גישה ששמה גבולות ועקרונות שמנוגדים למה שמוכר וידוע. ספרו של מייסון מרתק ומעורר מחשבה רבה, אבל לצערי אחרי שמסיימים את חציו הראשון בהתפעמות זה די מאכזב לראות שגם הוא גולש לדמגוגיה ובמידה מסויימת עושה הכללה כל כך גסה לעולם הטיפול שהטיעונים שלו נחלשים בצורה ניכרת. מחיקה מוחלטת של הפסיכותרפיה באופן שהוא עושה נראה לי פופוליזם זול. בשורה התחתונה, במידה ונדמה שהקשר הטיפולי או הפסיכולוג עצמו הינם מניפולטיביים או אינם מיטיבים עם המטופל בדרך כלשהי צריך לקום וללכת למרות כל הקושי. את הלמידה מהדברים שעלו ואולי נכונים אפשר יהיה לעשות גם במקום אחר. עם זאת, אדם צריך להיות מודע לעצמו ולראות האם אין זו מלכודת שהוא מכניס את עצמו אליה כדי להימנע מהתמודדות עם הדברים שבגללם עצמם פנה לטיפול. מה מהשניים נכון? לפעמים נדרש עוד זמן כדי לברר את זה ולכן אין אלו החלטות שחייבים לקבל תוך יום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 32, נשואה באושר, עובדת בעבודה שאני אוהבת וסך הכל נהנת מהחיים. יש לי בעיה שממש מפריעה לי בתפקוד והיא בכי. אני נעלבת מכל דבר קטנטן ובוכה הרבה (בעבודה, בבית... בכל מקום), הבכי לא נשלט ואני לא ממש מצילחה לחנוק את הדמעות גם כשהבכי ממש לא מתאים. האם ישנה דרך לטפל ברגישות היתר הזו? אפילו משפחתי שוקלת מילים לידי כדי שאני לא אעלב. יש לציין שהעצבות המלווה את העלבון לפעמים נמשכת גם ימים ארוכים. לתשובתך אודה אפרת

אפרת שלום רגישותך היא חלק מהאישיות שלך שעוצבה במשך שנים רבות. יש לכך בוודאי גם צדדים חיוביים כי בתור אדם רגיש את אולי גם יוצרת קשרים מיוחדים עם הסביבה. עם זאת, את מציגה כאן את ההיבט השלילי של הרגישות והאופן בו זה מביך או פוגע בך בעבודה או בקשרים עם אנשים קרובים. הרגישות והבכי הם סימפטום או ביטוי למשהו עמוק יותר שמעורר אותם. במידה ותרצי לגעת במקומות הללו ואולי לרפא משהו פצוע שנמצא שם כדאי יהיה לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות זאת בצורה יסודית. יש אולי פטנטים שיוכלו לחסום את הבכי כך שהמבוכה תחסך, אבל אני לא חושב שזה יתן מענה לכאב הפנימי שמתעורר באותם מצבים שמעוררים כיום את הבכי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-9 סובל מחרדה ממקומות גבוהים . יש לו בעיה לעלות במדרגות נעות או אפילו לטפס במדרגות רגילות לקומות גבוהות יותר. בעבר הבעיה הייתה מינורית אולם בעת האחרונה היא הולכת ומחריפה . אציין גם כי ישנם מצבים ומקומות גבוהים איתם הוא התנסה בעבר כמו טיפוס על עץ בגינת הבית או עליה לבית הסבתא בקומה השלישית , איתם אין לו קושי להתמודד. הייתי רוצה לדעת לאיזה גורם מקצועי עלי לפנות והאם יש לנסות לעמת אותו עם החששות. תודה מראש.

רינת שלום במידה והבעיה ממוקדת רב בפחד גבהים והילד אינו סובל מדברים נוספים אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי ממוקד בגישה התנהגותית קוגניטיבית, אפשר להיעזר בכלים כמו היפנוזה וכן EMDR. השיטה חושפת את הילד למקור הפחד, תחילה בקליניקה ואח"כ בתוכנית אימונים שאמורה לאט לאט להביא אותו להתמודד עם הפחד במציאות. הכתובות היא פסיכולוג ילדים שמתמחה בנושא, נסי לברר באזור מגוריך אלו אפשרויות טיפול מוצעות, בין אם דרך קופת חולים או באופן פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

חיפשתי את שמה של הפסיכולוגית שלי ברשימה שנתת כאן למשהו בלינק ולא מצאתי אותה שם.. ניסיתי גם לפי רק שם פרטי, וגם לפי רק שם משפחה (לפחות הייתי מוצאת בשם אחר אבל באותו האיזור). אל הפסיכולוגית הופנתי דרך קופ"ח. האם יכול להיות שיש כאן משהו לא תקין? תודה

יתכן שהיא עובדת סוציאלית קלינית. במקרה זה, יש לה תעודת מטפל ואישור אבל לא רשומה באגודת הפסיכולוגים אלא עובדים סוציאלים.

קופות החולים עורכות בדיקות יסודיות לגבי הפסיכולוגים והרופאים שהן מעסיקות. האם יש בעיה כלשהי שגורמת לך לחשוד שמשהו אינו כשורה? אפי

אבל עדיין זה מסקרן אותי למה היא לא מופיע ברשימה. אני זוכרת בוודאות שהיא אמרה לי שהיא פסיכולוגית קלינית.. זה פשוט נראה לי מוזר..

ל. שלום במידה והיא פסיכולוגית היא חייבת להופיע בספר הפסיכולוגים של משרד הבריאות בכתובת הבאה: http://www.health.gov.il/oskimbbriut/plogic/pname.asp במידה ואיננה מופיעה שם יתכן שהיא מופיעה בשם לפני הנישואין או שהיא באמת עובדת סוציאלית מה שאינו מפחית דבר מכישורי הטיפול שלה. קשה לי להאמין שיש בעיה עם מטפל דרך קופת החולים. את יכולה לשאול אותה באופן ישיר, זה הכי פשוט. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא נעים לי לשאול אותה. וניסיתי לפי שם פרטי ולא מצאתי אותה באיזור בו היא מטפלת, וגם ניסיתי שם משפחה ואין בכלל. האם יש סיכויי שקופת חולים חיפפה בבדיקה?

כמה נהוג שיש מגע גופני בין מטפל למטופל? הפסיכולוג שלי מחבק אותי בתחילה ובסוף כל פגישה חיבוק חזק וארוך ולפעמים גם נותן נשיקה על הלחי (והחיבוק הזה מאד יקר לי) או מחזיק יד במהלך הפגישה. אני יודעת שגם כלפי מטופלים אחרים, גם כלפי גברים, הוא נוהג בצורה דומה (בעוצמה זו או אחרת) ואני לא חושדת שיש בזה מסר מיני, אך אולי בכל זאת הבעת חיבה בצורה כזאת עלולה להזיק?

הי דינה. מגע בין מטפל למטופל אינו אסור על פי חוק, אם הוא ללא מטרת ניצול כלשהי. אבל האינדיקציה לא אמורה להיות השכיחות או הנוהג. אם המגע משרה עליך ביטחון והוא מועיל לך, אז יופי. אם את מרגישה בחוסר נוחות מסויימת אז אין לו מקום בטיפול בך. אני אישית לא רואה שום נזק שיכול להגרם, כמובן, אם המגע מעורר בך תגובות חיוביות, מתאימות ל'טיפול' ולא מעבר לכך. אפרת.

אני נציגת השחור ולבן כמו שכבר עלו עלי כאן.... אני חושבת שזה לא בריא. בעייתי. מסוכן. עד כמה את בטוחה שהיחס הזה כלפיך אינו ייחודי? עד כמה את מרגישה עם זה נח? האם אי פעם החיבוק החם הזה הרגיש יותר מיני? ומה קורה כשאת באה ולא בא לך להתחבק? האם זה לא קרה אף פעם?

אני חושבת על זה מחדש. אם את מרגישה שהכל בסדר, ואת חושבת שבאופן כללי יש לך אינטואיציה טובה לזהות התאמה של סיטואציות וסוגי קשרים עבורך - אז אולי זה פשוט טוב עבורך, ואז קשה להגיד משהו רע בנושא. אבל בכל זאת מתי - נוצרו אצלך ספקות? (זאת נראית לי השאלה.)

מה שחשוב זה איך את מרגישה עם זה. אם זה נותן לך תחושת עידוד, אמפטיה וחיזוק מה טוב. את בעצמך מבינה שאין בזה מסר מיני וטוב שכך. כל עוד זה המצב אין בזה נזק.

אני לא יודעת מבחינת האתיקה של הפסיכולוגים מה מקובל. אבל לו אני הייתי פסיכולוגית לא הייתי מתנהגת כך. לדעתי אסור שיהיה מגע פיזי....... ישנם מספיק דרכים כדי להביע קרבה וכד' מגע פיזי עלול ליצור בעיות שונות אני לא מבינה פסיכולוג שמוכן לקחת סיכון כזה..

דינה שלום אם השאלה עולה כאן בפורום כנראה שזה מעורר אצלך שאלה כלשהי מבפנים ולכן שווה בכל מקרה לחשוב על זה ולהתייחס לכך בטיפול עצמו. מגע כמו חיבוק איננו אסור באופן חד משמעי, וזאת מול מגע מיני שאסור על פי חוק. אני מתאר לעצמי שאופי המגע ואופי הקשר ביניכם עשוי לספר את התמונה האמיתית. לפי מה שאת מתארת מדובר בסוג של יחס אבהי וחם שאת מרגישה נוח בתוכו. את מבינה בעצמך שיש פוטנציאל לסיבוכים בסוג כזה של מגע, אחרת לא היית שואלת את השאלה. אני חושב שהתשובה האם הפוטנציאל הזה קיים גם ביניכם הוא שאלה שכדאי שתעלה ישירות ביניכם בחדר הטיפול, אין כאן תשובה של "כן" או "לא", אם כי אישית אני מסתייג מקשר פיזי בין פסיכולוג למטופליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מצטרפת לדעתה של לילה. גם אני מייצגת כאן את הצד הנוקשה יותר. ביני לבין הפסיכולוג שלי אין כל מגע גופני. הוא נשמר מכך מאוד, ובעיני, זה שומר עלי. לפעמים בא לי נורא לחבק אותו או לקבל חיבוק, וככל שאני חושבת על זה בין הפגישות, אני שמחה שזה לא התבצע. אני גם מעלה את הנושא בטיפול: "נורא רציתי לחבק אותך..." או "בא לי לקבל חיבוק"...וכמו תמיד, אפשר להשתמש בזה כחומר לטיפול. אגב, בעבר טופלתי אצל פסיכולוגית אחרת. נהגנו להתחבק בסוף כל פגישה. לא יכולתי בלי החיבוק. אבל הטיפול לא היה מוצלח כמו הנוכחי. אני חושבת שצריך לשאול איזה חיבוק זה. של אבא? של אמא?של חבר? של אהוב? בעיני, קשר עם פסיכולוג אינו דומה לשום קשר אחר, ולכן לא נראה לי שפסיכולוג צריך לחבק אחד מהחיבוקים האלה. זה מאוד מבלבל את המטופל. גם כך, היחסים עם המטפל מורכבים, ואנו עדים, גם בפורום זה לסיפורי התאהבות של מטופלים במטפלים. הפסיכולוג שלי הוא אחד האנשים הכי משמעותיים בחיי. אני מודה, שחיבוק איתו, היה מקשה עלי את המשך הטיפול (המאוד מוצלח). רינת

שלום לכל הכותבים אני בהחלט מסכים עם רינת, בטיפול הפסיכולוגי יש מורכבויות רבות ומגע גופני עלול לסבך דברים גם אם נוצר במקור באופן תמים לחלוטין. ברצוני להדגיש שישנם טיפולים בהם המגע הוא חלק מהטיפול, אם כי אז הוא מוגדר ככזה מראש וגבולותיו ידועים מראש למטפל ולמטופל. למשל, יש טכניקות היפנוטיות שדורשות מגע יד על המצח או היד של המטופל, יש טכניקה של שיטת EMDR בה יש מגע של יד המטפל על יד המטופל ועוד. בטיפול בילדים יש פעמים רבות מגע תוך כדי משחק בחדר, כך שהנושא אינו סטרילי לחלוטין וזה אולי מה שהופך אותו לעוד יותר מורכב. אני מעריך שחיבוק שהוא סוג של הבעת חיבה, נמצא בכל זאת בקטגוריה אחרת ממגע שהוא חלק מהטכניקה הטיפולית, למרות שאני בטוח שיהיו אנשים שיאמרו שהחיבוק בתחילת או בסוף המפגש הטיפולי יכולים לשמש ככלי עבודה לכל דבר. אני מניח שגבולותיו של המטפל חשובים מאוד במקרים הללו. כל עוד יש ביטחון בכך שהגבולות הלללו ישמרו ולא יגלשו למגע פיזי שאסור הן על פי כללי האתיקה והן על פי החוק, אז אפשר לחיות עם זה בשלום, הבעיה היא שאף אחד לא רואה ברנטגן את הגבולות הללו ובסופו של דבר כל מה שנותר הוא לדבר על ההיבטים הללו באופן ישיר בתוך הטיפול וכך להוריד את החשש מפריצת הגבולות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום נדמה לי שרבים מכם מתקשים להבחין בין "אינטימיות טיפולית" ובין "אינטימיות מינית". רגשות מיניים חזקים ,רודפים תמיד את המצב הטיפולי באופן טיבעי וההימנעות בכך היא בילתי נמנעת לאור עוצמת הרגשות והקרקע המתאימה המספקת את התנאים להיווצרותם. החשש מפני הפרשנות האירוטית למגע האישי, פעמים רבות יוצר החמצה של הזדמנות להשתמש במגע האנושי כאמצעי שלעיתים קרובות יכול לעשות את ההבדל בין טיפול "תקוע"..ובין טיפול שמקנה למטופל הרגשת ביטחון ונחמה. ישנן טכניקות רבות המאפשרות לבחון את הרגשתו של המטופל מלחיצת יד ואפילו חיבוק בנקודות הזמן המתאימות. יש לזכור כי אין דבר החשוב יותר מתחושת הביטחון של המטופל בשעת הטיפול. לאחר מגע ,תמיד אפשר לבחון את האופן בו הוא השפיע.אם נוצר חשש שמא המעשים יתפרשו כנושאי גוון מיני הרי שתפקידו של המטפל הוא להעלות הנושא ולהבהיר כי על אף הלגיטימיות של רגשות מיניים בטיפול, יש להביעם באופן גלוי ולהבהיר כי אין להם סיכוי למימושם. יאיר.

הוא בן 32 ואני 27. אף פעם החלוקה ביננו לא הייתה הוגנת- הוא היה עובד שעות רבות וכל נטל הבית היה נופל עלי. למדתי לתואר הראשון ולא היה לי קל.הייתה זוגיות טובה אך המיניות פגועה. נכנסתי להריון ללא תכנון מוקדם לאחר 5 שנות נישואין -אצלי הייתה שמחה רבה אבל מצידו היה ניתן לוותר על ההריון. כיום לאחר 7 חודשים לאחר הלידה הוא מאוד אוהב את הילדה וקשור אליה אך עדיין הטיפול בבית ובילדה הוא מנת חלקי. אין אצלו את התובנה כי צריך להיות שיתוף מלא וחלוקה בזמן שהוא נוכח בבית.כל דבר אני צריך להאבק איתו- שטיפת כליפ, החלפת מנורה- אני כל הזמן צריכה להפעיל אותו.. כמו שוטר.... הקושי האמיתי התחיל כחודשיים אחר הלידה- הוא טען ששמנתי מאוד מאז שהכיר אותי ועליי לעשות דיאטה ולאמץ לעצמי אורח חיים בריא, משולב עם ספורט, שאצא לחוגים אפעיל את עצמי- אני מאוד נעלבי כי הוא אמר שכתוצאה ממראי החיצוני הוא לא נמשך אליי ולא מראה לי אהבה- אין רגישות, אינטמיות ואפילו חיבוק וכמובן סקס. אני חייבת לציין כי אני שוקלת כ- 5 ק"ג יותר מאז שהכיר אותי ואני שלמה- ואני מדגישה שלמה- עם מראי החיצוני. אין בכוונתי לעשות דיאטה!!! כיום אין תקשורת והמתח בבית רב- אין שיחה, אין חלוקה ואין אמפטיה ואין רגישות יש הרגשת בדידות נוראית מצדי- משפחתי גרה רחוק מאוד ממני ואני לא מרגישה שיש שותפות אני פשוט מרגישה בודדההההההה. התחלנו טיפול זוגי, אבל את האמת אין לי כוחות להתמודדות איתו, ואני לא בטוחה שזה יעזור. מה עושים? אני מיואשת זקוקה לעזרה לילך

לילך שלום בהערת אגב בסוף ההודעה ציינת שפניתם לטיפול זוגי. אני חושב שזה צעד נכון וחשוב כדי להחזיר את הדיאלוג שביניכם חזרה הביתה. הריון ולידה יכולים להקצין דברים בזוגיות ששורשם היה נטוע כבר קודם. זה כראה גם מה שקורה אצלכם. את מספרת שתמיד היה משהו שצרם לך בחלוקת התפקידים ואולי בכלל במערכת היחסים. סביר להניח שכעת זה בולט יותר וגם הוא כנראה הקצין את נטייתו המקורית. אני מבין את העייפות והייאוש, אבל תחשבי איזה מחיר תצטרכי לשלם אם לא תיקחו את העניינים לידיים כעת. יש חשיבות רבה לכך שתמצאו את המכנה המשותף, עבור הזוגיות שלכם ואתה אישית, וכמובן עבור התינוקת החדשה. אני מעריך שכל הנושאים שציינת עולים ויעלו בטיפול, זה לא תהליך מיידי כי גם הבעיות אינן מאתמול בבוקר. תנו לעצמכם להישאר בטיפול תקופה מסוימת כדי לעשות התקדמות משמעותית כי זו ההזדמנות שלכם להעלות את הקשר ביניכם מדרגה קדימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם קיימים מצבים בהם טיפול זוגי איננו עוזר? מה משך הטיפול המקובל?