פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, מדובר בנערה בת 15. יש לה חרדה מלינה מחוץ לבית, בפרט שיש מרחק שיוצר קושי לחזור הביתה. לאחרונה חשוב לה מאד להפטר מחרדה זו . הבנתי שהבחירה היא בין ביו פידבק לפסיכולוגיה התנהגותית קוגנטיבית. בדקנו ביו פידבק, ובשיחת ההכרות לא נשאלו כמעט שאלות רקע אישיות, והיועצת הסבירה שהטפול בביו פידבק הוא בעצם טפול נקודתי תכליתי.-לא ברור לי איך מישיבה על מחשב, ללא רקע,?(שאלות אישיות), ניתן להתגבר על חרדה זו? כששאלתי לגבי טפול התנהגותי-להרגיל אותה בהדרגה לישון מחוץ לבית, נאמר לי שניתן לעשות ביו פידבק וטיפול התנהגותי במקביל. חשוב לי מאד לעשות את הדבר הנכון והעינייני, ולא להעמיס על הנערה שלא לצורך.אני חברת קופת חלים מכבי באזור תל אביב. מה הצעתך.? תודה מראש. .

אורנה שלום אין בעיה לעשות טיפול מקביל של ביו-פידבק וטיפול התנהגותי קוגניטיבי אבל חייב להיות איש מקצוע אחד שמרכז את הטיפול, יודע מה קורה בכל הנתיבים וגם ממליץ כיצד להתקדם. טיפול הביו פידבק יכול לתת כלים להרגעה עצמית שבהם אפשר להיעזר גם בטיפול הפסיכולוגי ההתנהגותי קוגניטיבי. בשורה התחתונה, צריך לפנות לאיש מקצוע שיבנה תוכנית טיפול ויסביר יתרונות וחסרונות של השימוש בטכניקות השונות. מבחינת מכבי, התקשרו לסניף הקופה ובררו אילו טיפולים הם מאפשרים והיכן. לא בטוח שלקופת החולים יש מענה לכל סוגי הטיפולים שאתם מחפשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן ומתלבט רבות בזהות המינית שלי. כמו כן אני סובל מבעית דימוי עצמי נמוך וזה בעיקר. כבר שנים שאני מתכוון לללכת לפסיכולוג , השאלה הכי בסיסית שלי היא- איפה מוצאים אחד כזה? :)) והאם פסיכולוג מטם קופ"ח חייב למסור מידע באם חתמתי על טופס "ויתור על חסיון מידע רפואי"

שלום אני מצרף מאמר קצר המסביר עובדות בסיסיות על הפניה לטיפול פסיכולוגי. אם חתמת על ויתור סודיות רפואית למישהו ואותו גוף ימצא את המטפל שהיית אצלו הוא כמובן יהיה רשאי לקבל מידע אלא אם תפנה בעצמך לפסיכולוג ותתן הוראה אחרת. זה לא קשור להיות הפסיכולוג מקופת החולים או לא. מן הסתם יותר קל לגלות שהיית בטיפול בקופת חולים בגלל הרישומים במחשב הקופה מאשר לגלות טיפול פרטי שלא רשום באף מקום. אם נושא הסודיות מטריד אותך יתכן שכדאי לפנות באופן פרטי. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי מעוניינת לקבל מידע (לינקים או הסבר בפורום) לגבי סוגי הטיפולים: פסיכודינאמי, קוגנטיבי וקוגנטיבי-התנהגותי, הכולל עקרונות הטיפול, תאורתהליך הטיפול וציון משך הטיפול. תודה.

ל. שלום תוכל להגיע כאן בצד שמאל לקישורים למאמרים שונים על שיטות טיפול. ראה כהתחלה את הקישור למאמר בסיסי על הטיפול הפסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, קראתי את הכתבות. איפה אני יכולה לקבל מידע מפורט יותר? (אשמח לקבל המלצה על ספר או חומר לימוד אחר).

ל. שלום אני מציע להיכנס לחנות ספרים ולהתבונן על אזור ספרי הפסיכולוגיה. הספר הפופולרי של ד"ר יורם יובל סערת נפש מתאר באופן יפה סוגים שונים של טיפולים תוך תיאורי מקרה ואם לא קראת את הספר כדאי לקחת אותו בתחילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בשלושה חודשים האחרונים נאבדה לי תחושת התיאבון עשיתי כל מיני בדיקות כמו:בדיקת דם,בלוטת התריס,צילום מערכת העיכול ובדיקת נשיפה אבל כולם אומרים שזה מלחץ ומתח אז מה עושים עם זה?ואיך התיאבון יכול לחזור פתאום? יש לציין שהתחלתי גם בטיפול פסיכולוגי אשמח לקבל ממך תשובה

אני חושבת שתיאבון חוזר - בין השאר - מאכילה סדירה. אם תצליחי לאכול, אוכל שאת יחסית נהנית ממנו, בכמות סבירה, בזמנים קבועים, זה עשוי (לדעתי הלא מוסמכת כמובן) לסייע בהחזרת המערכות לתקינות ולהתגברות על חוסר התיאבון. יכול להיות שגם פעילות גופנית כמו שחייה, יכולה לעזור....

ג. שלום כולם אומרים שזה לחץ ומתח אבל האם זה גם מקובל עליך? לחץ ומתח עלולים לגרום לסימפטומים כאלה ואם הבדיקות הרפואיות היו שליליות כדאי באמת להתמקד בטיפול הפסיכולוגי שכבר החל. במידה ושורש המתח יהיה ברור יותר ואפשר יהיה לטפל בו, באופן טבעי גם התיאבון יחזור. אם מדובר בתופעה של חרדה ו/או דיכאון אפשר לבחון גם שימוש בתרופות, כדאי להתייעץ גם לגבי זה. במקרים כאלה התיאבון הוא רק הסימפטום ולא הבעיה העיקרית. כאשר שורש העניין יטופל הסימפטום יעלם כתוצאה מכך. איך שלא יהיה, כדאי לשוחח על הנושאים הללו עם הפסיכולוג המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פרודה מזה 5 חודשים ואם לילד קטן. מהפרידה מבעלי נראה שאישהו התאוששתי. פגשתי בחור פרוד אף הוא והתאהבתי. היה קשר קצר מאוד ועוצמתי. פתאום הוא סיים את הקשר בתואנה שזה לא זה.(ידוע לי כי הוא עדיין כואב את הפרידה מאשתו) היה לי קשה ביותר. לא הצלחתי להתגבר. במקביל בעלי ניסה לחזור אך נתקלנו בקושי תקשורת וחסימות רגשיות . מדי פעם היה קשר כלשהו ביני ובין הבחור. שלחתי לו הודעה שאני עדיין חושבת עליו. הוא הרים טלפון ודברנו. הוא טען ש"ברח" מאחר שהכל רץ מהר מדי יחסית לקצב שלו. וגם הוא חושב עלי. החלטנו שננסה שוב ונראה. יום לאחר מכן נפרד ממני שוב באימייל וטען כי כל נסיון נוסף רק יגביר את הכאב. מבטיח לא להתקשר שוב ( כי טענתי שאם לא- אז כלום) אני חווה אכזבה מרה ולא מצליחה להשתחרר מזה. הפרידה ממנו קשה לי יותר מהגרושין ואני חשה מבולבלת מאוד. ולא יודעת איך להנתק מהרגש החזק שיש לי אליו.

נטע שלום קורים לך דברים בעוצמה גדולה ובקצב מהיר. במשך מספר חודשים את עוברת פרידה מבעלך והתקרבות עזה לבחור חדש. במצבים שכאלה לפעמים התחושות מקבלות עוצמה שלא שייכת בהכרח לקשר עצמו אלא למצב הנפשי בו את נמצאת. אני מציע לך לקבל באופן מוגבל את ההתאהבות בתקופה שכזאת. היא עלולה להיות סוג של מפלט אותו את רוצה להשיג כעת כדרך למצוא ביטחון ובריחה מההתמודדות עם הגירושין. אינני אומר שאי אפשר להתאהב גם זמן קצר אחרי גירושין, אבל נדרשת זהירות כדי שלא תיפגעי ובמיוחד שלא תמצאי את עצמך בקשר שלא מתאים לך. קחי בחשבון שהרגש העז שאת מרגישה כלפי הבחור החדש אינו עומד בפני עצמו אל מול אותו בחור ועלול להיות קשור למשקעים מהקשר של בעלך לשעבר. הכל שאלה של קצב, נסי לארגן לך מצבים של קצב מתון ומדוד לפחות בחודשים הקרובים. יתכן שלא תוכלי להפסיק את הרגש החזק שאת חווה מאחר והוא מבטא את מהות התקופה הזו ולא בהכרח את עוצמת הקשר עם גבר זה או אחר. בשורה התחתונה, יתכן שהבלבול נובע מכך שאת נמצאת בדיאלוג פנימי עם עצמך בנוגע להמשך חייך החיצוניים והרגשיים. אל תתני לקולות שבאים מן החוץ להטעות אותך מאחר ובטווח הארוך את עלולה לגלות שמה שראית שם בחוץ לא היה הדבר האמיתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה.. לפני שאני מתחילה אני רוצה לבקש מכל אלה שצופים בהודעה הזאת כעת... המיקרה שאני עומדת לספר עליו מאוד מתריד אותי ואני ממש צריכה עצה ממישהו וכל עצה שלכם מאוד חשובה לי.. אז תתיחסו למיקרה ברצינות.. בבקשה.. בתודה מראש שני אז ככה.. אני בת 15 מחולון בחופש הגדול הכרתי נער בן 16 (אז הוא הייה בן 15)מבאר שבע.. היכרנו באיי סי קיו ואחרי זה התחלנו לדבר בטלפון שיחות יום יומיות.. השיחות איתו הפכו לחלק מחיי ומי שחושב שלשיחות טלפון אין משמעות רבה אז צר לי לאכזב אותו אבל הוא מאוד טועה!..כי אלה היו שיחות שיצא שמרבית היום דיברנו בטלפון.. שחזרנו מהבית ספר בהפסקות של הבית ספר בערבים שהיינו יוצאים פשוט כל הזמן!!! שלחנו אחד לשני מתנות ביום הולדת ואחרי 4 חודשים של הכרות ניפגשנו בפעם הראשונה.. היא לא ממש הייתה מוצלחת הפעם הראשונה כי חשבתי שהוא אמר משהו לא כל כך נחמד בטלפון בלי שהייתי אמורה לשמוע והכל היתברר כטעות וסתם חשבתי לא נכון.. אבל נעזוב את זה עכשיו... הפגישה הראשונה הייה בסדר.. לא כפי שציפיתי שתיהיה אבל בסדר.. היתנשקנו והיתקרבנו מאוד אחד לשני..אחרי הפגישה הראשונה כלום כבר לא הייה אותו הדבר.. הכל הישתנה.. השיחות היום יומיות הפכו לשיחה של פעם בשבוע וגם לכמה דקות בלחץ.. הכל הישתנה.. והחלטנו שנישאר ידידים בטענה שאחרי שראינו כמה הייה קשה להיפגש בבגלל המרחק עדיף שנישאר ידידים.. אחרי זה 3 חודשים בקושי דיברנו ואז הייתה לנו שיחה רצינית באיי סי קיו שאחריה הוא היתקשר אלי ואמר לי שכל הזמן הזה הוא ניסה לשכוח אותי ולא הצליח..ואני כמובן האמנתי לו.. והתחלנו שוב לדבר (עדיין לא כמו פעם) ואז בפורים הוא הגיע לחולון ורצה שניפגש לא הייתה לי שוב בעיה.. למרות שידעתי שאחרי זה אני יכנס לדיכאון אבל דוגרי הייתי חייבת לראות אותו..היתראנו ולא היתנהגנו כמו ידידים.. לא יכולנו.. (היתנשקנו לא יותר מזה.. וזה מה שאהבתי בקשר שלנו שלא דיברנו ולא רצינו סקס ושטויות כאלה.. הוא לא הייה חרמן כמו כל הילדים בגילו הוא הייה מאוד בוגר לגילו... וזה אחד הדברים באהבתי בו..) וכמובן אחרי הפגישה הזאת הוא שוב נעלם.. לא היתקשר לא שלח הודעה... לא כלום... אף פעם זאת לא יחזור להיות כמו שהייה.. אחרי כמה חודשים ניפגשנו שוב בחולון כי יש לו דוד פה.. ושוב לא היתנהגנו כמו ידידים ואחרי זה הוא שוב שכח ממני.... אני ילדה שלא עברה קצת דברים בחיים שלה.. וכל דבר קטן שקורה לי מחליש אותי עוד יותר.. יש לי הורים שבחיים לא היסתדרו ואבא שלי לא ממש משמש לי דמות של אבא מה שחסר לי מאוד.. שני דודים שלי חלו בסרטן.. (שני אחים של אמא שלי) אחד ניצל ואחד ניפטר לפני שבוע.. דוד שמאוד הייתי קשורה אליו(ויש לי אחות בת 7 שאני צריכה לשמור עליה ולתפקד לה כתחליף לאמא שלה שהיא לא ממש במצב טוב כדי להקדיש לה) משברים לא קלים היו לי בחיים ושהוא הייה איתי בתקופה שהדוד הראשון שלי חלה והבריא.. הוא נתן לי מין כח להמשיך הלאה לא להישבר.. ועכשיו שהדוד השני שלי ניפטר וגם לפני זה שהוא הייה חולה חוויתי משבר מאוד קשה..והוא לא הייה לצידי כדי לתמוך בי.. אתם בטח מכירים איך זה להיות מאוהבים שאתה מאוהב יש לך את כל הכח לשנות את העולם..להיתגבר על הכל.. שום דבר לא מפחיד אותך... ואז שהכל ניגמר אתה מרגיש כמו מת.. שכל דבר שובר אותו עד שאתה צריך כבר באיזה שהו שלב לעמוד על הרגליים ולהישתקם בכוחות עצמך הפעם ולא בעזרת כוחות שהבן זוג נתן לך ,ככה הייה לי.. !והפרידה שלנו באה בשלב מאוד קשה שהייתי זקוקה מאוד לכח שהוא נתן לי.. אומנם הישתקמתי והצלחתי להחדיר לעצמי קצת כח.. אבל לא את הכח שהוא לקח ממני שהלך! הקטע שהוא לא ילד מניאק.. הוא לא מאלה שמשחקים בבחורות וכאלה ובגלל זה אני אוהבת אותו כל כך .. כבר 9 חודשים עברו מאז הפגישה הראשונה שלנו וניסיתי לשכוח אותו ולצאת עם בנים אחרים שחלקם מאוד אהבו אותי ורצו איתי קשר רציני אבל לא יכולתי לשכוח אותו.. ואני עדיין לא מצליחה לשכוח אותו.. היום הייתי בשיבעה של דוד שלי.. דוד שלי שניפטר הייה גם גר בבאר שבע.. (יש לי דוד בבאר שבע ולו יש דוד בחולון אם לא הבנתם..)אז שלחתי לו הודעה באיי סי קיו שאני הולכת ושאם הוא רוצה שידבר איתי.. כי לפני יומיים שנסעתי הוא אמר לי שהוא לא יוכל לראות אותי כי הוא צריך לעבוד..( הוא ממלצר באולם ארועים) אז הוא היתקשר אלי ואמר לי שאין לו איך להגיע ושאם אני יכולה אז אני יבוא אליו ואני בתוכי ידעתי כמה אני זקוקה לנוכחות שלנו לצידי ברגעים כאלה.. אז הלכתי אליו ושוב כרגיל לא היתנהגנו כמו חברים,.. זה ניראה כאילו הוא באמת אוהב אותי אבל שאנחנו מיתרחקים כל הקסם הולך.. יש מצב שזה אולי בגלל שהוא לא אהב את איך שאני ניראת וזה מה שהרס הכל , למרות שהוא המון פעמים אמר לי שהיופי לא חשוב לו.. ובאמת חשבתי שהוא מיתכוון לזה.. הוא הייה האהבה הראשונה שלי.. וכל פעם שאנחנו ניפגשים הוא מראה לי שהוא אוהב אותי וזה לא מיסתדר לי.. כי ניסיתי להיתנתק ממנו ולא הצלחתי אבל גם ככה קשה לי.. איך אוכל להשיב את מה שהייה לפני שניפגשנו? בבקשה אני צריכה את עזרתכם...אני כבר אבודה אין לי למי לפנות.. אמא שלי היא כמו חברה שלי אבל ברגעים כאלה אני לא בראש סדר העדיפויות שלה... ואין לה ראש בשבילי ולצערי אין לי ממש חברות שמבינות אותי.. אז בבקשה אתם תיקוותי היחידה.. בתודה מראש שני

שני שלום עברת קשר וירטואלי ארוך ועמוק ואין לי ספק שהיו לו משמעויות אמיתיות עבורך. אינני יודע מדוע הפגישה ביניכם לא היתה לפי הצפיות שלך או שלכם. יתכן שמה שהוא או את דמיינתם לא היה מה שבאמת קרה, וזה לא בהכרח רק המראה החיצוני. בנוסף, אחרי כל כך הרבה זמן של ציפיה המפגש מראש נעשה טעון בהרבה מתח מה שמקשה לגרום להצלחתו. אני מציע שתנסי להמשיך ולהתכתב איתו ולשוחח עם המפגש ומה שקרה. במידה והשיחה תזרום יש סיכוי שתצליחו למצוא מכנה משותף ולהחיות את הקשר. במידה וזה לא מסתדר אולי עדיף כך כיוון שאם כל כך בקלות הקשר המשמעותי הזה נסגר עדיף שלא להמשיך ולפתח ציפיות לגביו ואולי להיפגע בהמשך הרבה יותר. נשמע לי שאת מרגישה כעת במצוקה ובודדה ולכן נסי בכל זאת לשוחח עם אמא ועם חברות, התמיכה החברתית עשויה מאוד לתרום במצבים שכאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד כמה הפסיכולגיה יודעת לטפל בהפרעה הנירקסיסטית ואיזה טיפולים הכי מומלצים לתופעה?

ליאור שלום נרקיסיזם הוא סוג של הפרעת אישיות מבחינה פורמלית. מאחר שמדובר בנטייה אישיותית הרי שהטיפול המתאים הוא בעיקר דינמי ולטווח ארוך. שינויים של נטיות אישיותיות הם דבר לא פשוט ולוקח גם זמן רב. שיווי משקל עדין שהנפש יצרה במשך שנים לא יכול להשתנות בזמן קצר, ואולי גם לא רצוי שיקרה כך. נדרש לשם הטיפול רצון ומוטיבציה רבים, סוג כזה של סבלנות לא תמיד מצוי אצל מי שבאמת סובל מהפרעה נרקיסיסטית. עם זאת, לפעמים מדובר בקווים אישיותיים שמאופיינים במרכיבים נרקיסיסטיים אבל מהות האבחנה יכולה להיות שונה. צריך להיזהר כשמדברים על אבחנות אישיותיות, הן מאוד לא מדוייקות ולא הייתי מסתמך עליהן באופן בלעדי כאשר קובעים את סוג הבעיה, סוג המטרות הטיפוליות וסוג הטיפול הרצוי. מהיכן האבחנה? מי נתן אותה ומה ההסבר שניתן עם האבחנה הזו? כדאי להבין גורמים אלו לפני שממשיכים הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מניחה שאינך שואל על עצמך כיון שהנרקיסיסט הוא האחרון שמודע למצבו ולמעשה אינו סובל בכלל מההפרעה שלו - הקורבנות, כן ממש קורבנות, הם הקרובים לו ביותר, בני המשפחה. אני נוקטת בלשון זכר כי כמעט כל הנרקיסיטים הם גברים ורובם גם אנשים מצליחים, יוצרים או מפורסמים. אי אפשר לרפא נרקיסיזם. נקודה. ראשית, אי אפשר להביא את הנרקיסיט לטיפול כי הוא יודע תמיד הכל טוב יותר מהמטפל ואין לו שום מוטיבציה להיכנס לטיפול. תוכל לקבל המון מידע מהנרקיסיסט היחידי בעולם שאני מכירה שהוא נרקיסיסט "מודע" ואף כתב על כך ספר ויש לו אתר שלם על התופעה. זהו ישראלי לשעבר, גאון פיננסי לשעבר בשם שמואל ועקנין . חפש בגוגל את המונחים: Malignant Self Love Sam Vaknin

נכתב רבות על ההתאהבות במטפל, רציתי לשאול האם זה תהליך שמתרחש בד"כ בתהליך פסיכודינמי או שזה מתרחש גם בתהליך התנהגותי ? ולגבי שיטות טיפול, אני פניתי לטיפול התנהגותי קוגניטיבי כי חשבתי שזה קצר יותר מתהליך פסיכודינמי אך משום מה ההרגשה שלי היא שהפסיכולוגית של מתנהגת כאלו אני בטיפול פסיכודינמי יתכן שאני לא מבדילה בין הטיפולים אז אני ישאל אותה. אך יכול להיות שפסיכולוגים שונים ישלבו כמה דרכי טיפול ולא יתמקדו בצורה אחת? אך

רחל שלום התאהבות במטפל יכולה לקרות אך בהחלט אינה חלק הכרחי מהטיפול וברוב הטיפול אינה קוראת. עם זאת, שלל רגשות נוספים כלפי המטפל יכולים לעלות ויכולה להיות להם חשיבות כחומר גלם נוסף להתמודדות עם הנושא שבגללו פונים לטיפול. מן הסתם, תשומת לב רבה יותר תהיה לדבר בטיפולים דינמיים ולא בטיפולים התנהגותיים. בהחלט יש שילוב של גישות טיפול, אישית אני מאמין בגמישות ושילוב בין שיטות ולכן בהחלט יתכן שהמטפלת שלך משתמשת בטכניקות וגישות מעולמות שונים. רוב האנשים לא בוחרים את גישת הטיפול אלא פונים למטפל מסוים שעליו שמעו או ממנו התרשמו. דעתי האישית שגם הוכחה במחקרים שונים שגישת הטיפול איננה המרכיב העיקרי בהצלחת הטיפול. הרבה יותר חשוב הכימיה האישית שנוצרת בין המטפל למטופל וההרגשה של המטופל שהוא סומך על המטפל ושאכן הוא נמצא במקום הנכון. אם זה מתקיים יש סיכוי טוב להצלחת הטיפול בלי קשר לגישה התיאורטית. בכל מקרה, מאחר והגעת עם ציפיות מסוימות בהחלט כדאי שתשתפי אותם ותבררי את הנושא עם המטפלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשר לשאלתך הראשונה- לעניות דעתי בטיפול פסיכודינאמי הקרקע יותר פורייה להתאהבות, הן בשל משך הזמן הארוך יותר שיושבים יחד, הן בשל הקירבה היתירה שנוצרת תוך פתיחת נבכי הנפש. ובאשר לשאלה השנייה: טיפול קוגניטיבי מיועד לשינוי דפוסי חשיבה (עבודה על דפוסי חשיבה שליליים ולמידה איך לחשוב חיובי) הוא גם מוגבל בזמן.

שלי עם חלון גדול גדול (כזה של "סלון" בדירה עירונית סטנדרטית )אך מכוסה כולו בוילון לבן(חצי שקוף),שמאפשר חדירה של אור אבל בתכלס נראה כמו מסך לבן שיוצר אצלי תחושות שליליות של אטימות ובידוד מה שכל כך יפה בחלון/פתח היא התנועה הכפולה מהחוץ אל הפנים ולהפך.שהוא"צופה אל" ומצד שני "מכניס" פנימה ,מה שגורם להרחבת החלל הפנימי אלא אם כן רוצים להסתיר ולמנוע תנועה זו מול הבית שוכן בית דירות נוסף דברתי על זה עם הפסיכוטרפסטית, שטוענת שמטרת הוילון "להגן" עלי(שינוי קל מהמילה מסתיר..:) באותו רגע חשבתי לעצמי למה לא בחרתי לי מקום טיפול באיזה מושב עם גינה או בית דירות בקומה גבוהה שמאפשר פתיחת חלון ותחושה נעימה יותר ולא אטומה החדר עצמו נראה כמו חדר טיפולים עם ריהוט מינמלי פונקציונלי הכרחי.. כך שמי שצופה מבחוץ יבחין שלא מדובר בשיחה נורמלית בסלון הביתי.. כך שאי אפשר ל"הסוות" את המפגש כמפגש בין 2 מכרים אם פותחים את החלון זה די פתטי לטעמי כמובן שמקום שאמור להגן עליך מסתיר אותך סביר להניח שתגובותי קשורות לחוויות שלי מהחיים, ול"אני" שאני מביאה לטיפול ואולי להתנגדות שלי..וכו (במפגשים מעל שנה) ובכל אופן אשמח לשמוע איך זה אצלכם.. תודה

כי החדר של המטפל שלי נראה כמו מרפאה של אורטופד. חדר המתנה- חדר טיפול, ארון תרופות גדול מאחוריו (סגור, סגור) שולחן מפריד בינינו (רוב הזמן..) מיני מקרר צמוד לקיר. והכי ביתי - דיפלומות על הקיר של ביה"ס לרפואה, החוג לפסיכותרפיה וכד'. מה שהורס אותי הוא 2 תמונות בחדר המתנה- אחת של בחורה חצי עירומה שהחצאית שלה מתנפנפת וכל ה... שלה בחוץ (כן, כן, רואים) וממולה תמונת דיוקן של פרויד (לשמירה על איזון). ובנוסף לכל, זה נמצא בבית רופאים, כך שאין שום ספק שמי שנכנס לשם זקוק לטיפול כלשהו.... אפרת.

מענין בדיוק חשבתי על כך לפני כמה ימים.. אצל הפסיכולוגית שאני הולכת אליה, החדר נראה חביב הוא קטן מעט אך יש בו תמונה של ון גוך על הקיר בצד יש שולחן עם עציץ קטן. החלון הוא די קטן אך לי המקום נראה תמיד קודר משום מה..... הפסיכולוגית שלי ישובת על כורסה שגבוהה מהס]ה שאני יושבת עליה זה הפריע לי מאוד וחשבתי שאני יתרגל אבל כל הזמן פער הגובה מפריע לי מאד אני מרגישה שזה נותן לי תחושה של חולשה היא מעלי........ הייתי מרגישה נוח יותר לו היה שוויון ז"א אני הייתי יושבת מולה על כורסה או כסא בגובה שלה. וכן לי מפריע חבילת הטישיים שיצבת לצידי על השולחן הקטן שבצד, אני מרגישה שזה כאלו הזמנה לבכי וזה מרגיז אותי מאד בהתחלה ההערתיי על כך הערות כגון האם אנשי מצוננים בקיץ וכד' ? ו עכשיו קצת התרגלתי לזה אבל אני מריגשה שהחפיסה צריכה להיות באיזה שהו מקום למקרה הצורך אבל לא מתחת לאף שלי.

אני חושבת שהפרט שכן משמעותי הוא אם המטפל יושב מעבר לשולחן כתיבה. בעיניי זה מסמל חוסר בטחון עצמי שלו לעומת הגישה הבלתי אמצעית. נדמה לי שצורת ישיבה זאת גם פחות רווחת היום.

גם אני חשבתי שחדר מואר ונעים ויפה עם קצת ירוק, וריח פרחים, ופרפר או שניים שמרפרפים ברקע ואפשר ציפור או שניים הינו אידאל. ואני גם חושבת שהסביבה משפיעה עלינו - אם יש אויר צח או אין, אם יש תחושה של חיים, או תחושה של משהו חנוק. אם יש תמונות נאות על הקירות, והכורסה נוחה, או שלא... כן, חשבתי על זה, אבל אני גם יודעת שבסופו של דבר הרגשות שמתקשרים לחדר, לא קשורים הרבה למראה שלו, אלא לאופי הטיפול עצמו ולקשר שנוצר. אפשר לדמיין את החדר הכי נעים ומזמין בהתאם להעדפות אישיות, אבל אם הטיפול לא באמת נוגע, אין מה לעשות עם כל הסביבה הנחמדה הזאת. אני גם חושבת שמשהו מהאדם משתקף בחדר שהוא יוצר, ושוהה בו שעות רבות. מבחינה זאת דווקא אפשר לקבל הרגשה לגבי המטפל מהחדר.

לכל הכותבים שלום מעניין איך נראה החדר שלנו כאן בפורום בעיניים של מישהו חדש ובעיניים של מבקרים קבועים. אמנם זה לא חדר טיפולים אבל בכל זאת משהו בעיצוב משרה גם אוירה. אני מתאר לעצמי שכמו בחדר הטיפול, כאשר נכנסים אל התוכן של הדברים המראה החיצוני נשכח מעט, אבל אין ספק שיש לו השפעה כלשהי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואנשים לא באים ומלכלכים המצב נראה קצת יותר טוב :)

החדר שלנו נראה בדמיון שלי תמיד שונה ממה שהוא באמת. כנראה שההרגשה נשארת גם אחרי שהחדר פיזית נעלם. (זמנית) יש בחדר המון המון חלונות והרבה אור אבל טבעי ועדין, עם וילונות שדווקא כן נותנים תחושה של הגנה מהעולם. אין טישו על השולחן לשימחתי הרבה, יש שעון דו כיווני שנמצא במקום המושלם כך שאם מישהו מציץ בשעון, השני לא שם לב... תמיד יש פרחים, הפלאפון תמיד מכובה, תמיד יש שקט מרגיע, תמיד נעים בפנים - בלי קשר למה שקורה בחוץ, והכל נמצא בקומה האחרונה, גם כן, רחוק מכל העולם שלמטה. כאילו יושבים על איזה ענן רך, ואחר כך יוצאים החוצה והכל כבר פחות נורא. יש שם תקרה מיוחדת. מה שאני לא אומרת שם, היא לא נופלת... הכיסאות נוחים וקצת מתנדנדים, כמו עריסה, ומותר לקרב אותם קצת אם ממש בא. מן קליניקת חלומות שכזאת... אני חושבת שזה כמו שאוהבים אישה, אז גם הכאילו חסרונות הפיזים שלה נהיים יפים, כי מה שחשוב זה הקשר שנהיה והסיבה למפגש בחדר והרצון המשותף שזה יעבוד. במצב כזה נראה לי די משעשעת התמונה של פרויד מול הבחורה הערומה...

זה קצת מוזר, יש בדירה הזאת סלון, ואנחנו יושבות בחדר שיש בו מן סלון ישן כזה, עם ספה גדולה (שאף פעם לא ישבתי עליה), ושתי כורסאות זהות ובינהן שולחן קטן עם ממחטות - לעדתי הכרחי... :) האוירה די נעימה, ביתית כזאת, האמת שגם המטפלת שלי היא ביתית כזאת - משפחתית ואכפתית מאד. מקווה שגם אתם מרגישים כך, לי היא ממלאת חלל מאד גדול - ועוזרת לי המון.. ואני אצלה כבר שנה וחצי. לפניה הייתי אצל פסיכולוגית מעצבנת שהרגשתי שהיא נרדמת כשאני מדברת איתה... אז אם לא טוב לכם, תעזבו!! ותמצאו מטפל/ת שיתאים לכם יותר... בהצלחה :)

ד"ר שלום. שמי אלון בן 27 כתבתי לך בעבר לגבי הפרידה מהחברה וכמה זה קשה לי ושאלתי האם כדאי לי להתקשר אלייה למרות שביקשה שלא אעשה זאת. לאחר שבועיים של נתק צלצלתי אלייה והיא שוב אמרה שהקשר בינינו לא ילך ועדיף שנפרד. כשהצעתי לה שלפחות נשאר ידידים אמרה שהיא לא יכולה להיות ידידה של מישהו שהיא מאוהבת בו אז אמרתי לה אם את מאוהבת בי למה שנפרד אז היא אמרה כי אנחנו לא מתאימים. להזכירך אני בן 27 והיא בת 20. היא ביקשה שאבטיח לה שיותר לא אתקשר ולא אתוב לה ולא אצור איתה קשר בשום צורה כי גם לה זה קשה. ואני ביקשתי שתבטיח לי שאם תגלה שאני הוא האדם שלא תהסס ושתרים טלפון והיא הסכימה. הבעייה שאני לא יכול להמשיך הלאה ואני מרגיש תקוע כי אני אוהב אותה מאד וכל הזמן אצפה שהיא תשנה את דעתה ושתתקשר כי בסופו של דבר היא אוהבת אותי. הצרה שכבר עבר כמעט חודש מאז הפרידה ועדיין אני נכנס לדכאון מידי פעם במיוחד ברגע שאני מתעורר בבוקר מהשינה של הלילה ואח"כ במהלך היום המצב מתייצב וחוזר חלילה. אני לא יכול להשלים עם העובדה שיותר לא אשמע ולא אראה אותה ולא ידע מה שלומה זה פשוט בלתי נתפס. ברצוני להוסיף שבעבר הייתה לי חברה שנתיים וחצי וגם אחרי שנפרדנו שמרנו על קשר ידידותי וכך היה לי קל יותר אבל חברה זו לא מאמינה בידידות כזו בטח כשהיא מרגישה שהיא מאוהבת בי. מה עלי לעשות לדעתך? האם עלי לפנות ליעוץ פסיכולוגי ? אני לא כל כך חושב שטיפול פסיכולוגי יעזור לי כי אני אוהב לשמוע מה אנשים אחרים חושבים אבל הבעייה שאני בסוף עושה מה שאני מרגיש מהבטן ולא מהראש. האם אפשר להתייעץ איתך טלפונית? יש לי עוד הרבה שאלות לשאול אותך על עצמי. אודה לך על תשובתך. אלון

אלון שלום אני לא חושב שבאמת אפשר להחזיק קשר ידידות כאשר אוהבים, בין אם שני הצדדים אוהבים ובין אם זה חד צדדי. חברתך ביקשה שלא תתקשר יותר ואתה צריך להחליט עם עצמך מה אתה עושה. בעיקרון, אם סירובה אמיתי תצטרך להתחיל תהליך של השלמה עם מה שקרה ותכנון של חייך הלאה. מאחר ואתה עסוק בעניין כבר זמן רב וזה מעיק עליך אני חושב שכדאי שתפנה לייעוץ פסיכולוגי. בהחלט יתכן שהפרידה הזה יושבת אצלך על דברים נוספים שמטרידים ואני חושב שתוכל להיעזר בטיפול פסיכולוגי שילווה אותך לפחות בתקופה הקרובה. אנחנו לא נוכל לדבר בטלפון, כאשר נכנסים לייעוץ אישי צריך להיפגש בצורה מסודרת ולהכיר לעומק, ובכל מקרה כעת אני באופן אישי לא יכול לקבל מטופלים חדשים. אני חושב כאמור שכדאי שתתחיל תהליך מסודר עם פסיכולוג שילווה אותך בהמשך. דווקא בתקופה רגישה כזו לא כדאי לעבור בין אנשים רבים, מצא מישהו שאתה מקבל עליו המלצה ממישהו קרוב או מרופא המשפחה והתחל תהליך שיוציא אותך מהמצב הנוכחי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר שלום . בהמשך למכתב שלי אלייך אני חושש מללכת לפסיכולוג כי אני לא מכיר מישהו שמומלץ ואני לא חש בנוח ללכת לרופא משפחה בקשר לזה ואני גם מאמין שעלי להיות חזק ולדעת להתמודד עם מצבים קשים בחיים בכוחות עצמי אחרת בעתיד כל פעם שתיהייה לי בעייה לא אדע להתמודד איתה לבד. ודבר נוסף אני מכיר את עצמי ויודע שגם אם הפסיכולוג יגיד לי דברים נכונים אני אקבל אותם אבל בסוף אפעל לפי תחושת הבטן שלי בלי להפעיל את ההגיון. לאור כל אלה האם אתה חושב שעדיין כדאי לי לפנות לפסיכולוג? והאם אפשר לפנות אליך? בכלל זו תקופה לא קלה לי בחיים פרט לפרידה יש לי גם קשיים בלימודים והחברה לא האחרונה אלא זו שלפנייה שהיינו שנתיים וחצי יחד ונפרדנו לפני שנה עומדת להתחתן והארוס שלה אסר עלייה להיות איתי בקשר וגם זה כואב לי. ובכלל מאד כואב לי להפרד מאנשים שהיו קרובים אלי. האם זה מעיד שאני תלותי? ובכלל אני מרגיש שאני לא מאושר ונדמה לי שכולם מאושרים סביבי ורק אני לא. מה דעתך? בתשובותיך אתה עוזר לי הרבה ואשמח לשמוע את הערותייך. בכבוד רב אלון

אני בן 28 ונמצא כבר שנתיים וחצי בטיפול פסיכולוגי. הטיפול התחיל בגלל התדרדרות בתפקוד היומיומי, הן בלימודים(בעיקר באותה תקופה) והן בפן החברתי, לימים הבנתי והפנמתי את שורש הבעיה וחל שיפור ניכר בתפקודי. הבעיה שלאחרונה המצב שוב מתדרדר, בבתדרדרות מאופיינת במצבי רוח "מיני דכאוניים", חרדות שמאופיינות בניתוקים ובמצבים דיסוציאטיביים בעיקר כשאני בא במגע עם אנשים (ובעבודתי יש לי הרבה פגישות עיסקיות), הדבר גורם לפגיעה ממשית בתפקוד בעבודה(כבר עזבתי מקום עבודה בגלל חוסר היכולת לתפקד) השאלה שלי אליך בתור פסיכולוג היא לגבי המשך אפקטיביות הטיפול הפסיכולוגי, האם אתה חושב שלאחר שנתיים וחצי של טיפול יש טעם להמשיכו? ההבדל בין מצבי לפני שנתיים והיום היא שהיום אני מודע למה החרדה מופיע, אני יודע את הסיבות מה שאז לא ידעתי אך לצערי ה לא עוזר לי להיפטר מהמצבים הדיסוציאטיביים ומהחרדה ומההשלכות התפקודיות, האם יש טעם לסיים את הטיפול ולחשוב בכיוון טיפול תרופתי???

אלון שלום במידה ועד היום לא פנית לייעוץ פסיכיאטרי לגבי תרופות בהחלט מומלץ שתעשה את זה היום בתיאום עם הפסיכולוג שלך. יש מקרים בהם טיפול פסיכולוגי אורך זמן רב ויכולים להיות גלים של עליות וירידות תפקודיות, בהתאם למצב. אי אפשר לקבוע שהטיפול נכשל או שאתה צריך לעזוב מבלי להבין את התמונה כולה. אני מציע שתשוחח על כך באופן ישיר עם המטפל שלך ותגיעו למסקנה והחלטה משותפת כיצד להמשיך הלאה. יש יתרון לקשר ותיק בגלל ההיכרות העמוקה, אך כמובן שצריכה להיות גם הרגשה שהטיפול מוביל קדימה בצורה נכונה. מאחר ובעבר חל שינוי משמעותי במצבך צריך לנסות ולברר מה גרם להתדרדרות הנוכחית והדבר לא בהכרח קשור ישירות לטיפול. המטרה המרכזית כעת היא להתארגן כדי לצאת ממצב המצוקה הנוכחי. אני חוזר שוב, התייעץ עם הפסיכולוג שלך שבוודאי מכיר אותך היטב לגבי מה שקורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 25, adhd+odd, משתמשת במינון גבוה של קונצרטה (בפיקוח של פסיכיאטר)לטיפול ב- adhd, שגם עוזרת לי בשליטה בהתנהגות, ומונעת ממני התפרצויות זעם ותסכולים. עם זאת, למרות שיש פחות סיבות לתיסכול ואני מצליחה לעצור את עצמי, סף התיסכול נשאר נמוך וכשנגרם לי תסכול אני חשה זעם רב שמתפתח במהירות, למרות שאני היטב מבינה שאין בכך הגיון. כל זה אופייני ל- odd (oppositional defiant disorder, ואני שולטת בהתנהגות ולא מגיעה לאלימות מילולית\פיזית כבעבר, אבל מה יכול לעזור להפחית זעם ומה גורם להתפתח מלכתחילה? איפה עובר הגבול בין טיפול פסיכולוגי בבעיה לטיפול תרופתי? בתודה מראש, שחר

שחר שלום את מתארת בדבריך סוגים שונים של אבחנות שכנראה שמעת אותן שוב ושוב. אני מתאר לעצמי שהן גם מספרות משהו עליך ועל מה שעובר עליך. עם זאת, אלו רק כותרות ואינן מספרות את הסיפור האמיתי והאישי שלך. התרופות יכולות לתרום כדי למתן את ההיבטים הביולוגיים של מה שקורה לך. עם זאת, את ההיבטים הרגשיים, את המחשבות שעוברות לך בראש, את דפוסי הפעולה האוטומטיים שלמדת עם השנים, כל אלו אינם נגישים לתרופות ולכן נדרש הטיפול הפסיכולוגי. שילוב של פסיכותרפיה עם תרופות עשוי להיות הפתרון הנכון ביותר עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בחורה בת 25 שוקלת 67 וגובהי מטר ושישים.אני מנסה לעשות דיאטה כבר כחצי שנה ופשוט לא מצליחה...אני שומרת כמה ימים ואז נשברת ואוכל בערך 3000 קלוריות,בתפריט שלי אני לא חושבת שיש בעייה,יש בו הכל...חלבונים פחמימות שומנים לא רוויים,ממתק יומי ואפילו אני עושה אירובי 45 דקות 4 או 5 פעמים בשבוע,התפריט שלי מכיל כ1600 קלוריות ביום ללא התקף,אבל עדיין יש לי כ2 זלילות בשבוע,אני לא יודעת אם זה נקרא התקף כי אני לא אוכלת בלי לשים לב או בלי לחוש בטעמו של המזון,אני עושה זאת ברוגע ובידיעה שאני הולכת להרוס את שעמלתי עליו...אתם בטח תוהים מה השאלה...ובכן עוד קצת רקע קודם,אני הייתי עד לפני כשנה אנורקטית כן כן ,שקלתי בערך 42 קילו,בשנה הזו עליתי במשקל 25 קילו,בגלל שהייתי בתת משקל תקופות מסוימות שקלתי גם קרוב ל25 קילו לפרק זמן של כשנתיים וחצי,הגוף שלי עלה בתיל שלא היה מבייש את החץ המצוי בארצנו...הגוף שלי לא שוכח שום כלום ממה שהעברתי אותו,ואני תוהה האם חלק מהסיבה שאני נתקפת בימים של רעב מוגבר קשורים בעברי המשקלי...עכשיו עוד דבר לי נראה שעלייה של 25 קילו בשנה היא מוגזמת כי לא אכלתי עד כדיי כך הרבה בשביל לעלות כלכך הרבה,בדקו לי את בלוטת התריס והבדיקות חזרו בסדר...האם ייתכן שנגרם לי נזק שיתבטא בבדיקות רק בעוד כמה שנים?ואם כן מה אני יכולה לעשות?זה מתסכל ואני מרגישה כמו בטטה למרות שאני יודעת שזה עדיף על להיות אנורקטית...מה עושים ואיך מאזנים את כל הסמטוכה הזו?אין לי אפשרות כלכלית ללכת לתזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה או בכלליות לתזונאית,וזה גם מעצבן כשאין לך כסף אתה לא יכול לעשות כלום,גם כשיצאתי מהאנורקסיה זה היה בצורה אוטודידקטית...ניסיתי הכל וכלום לא עוזר לי הפעם...האנורקסיה כבר אינה אופציה מבחינתי והדיאטות הרגילות דומה לא מחזיקות אצלי(אני יודעת שזה רק אשמתי)אולי פשוט אני צריכה לשמור על המשקל הנוכחי עוד זמן מסויים כדאי לאותת לגוף שהסכנה אכן חלפה?אני יכולה רק להניח שנזקים של 6 שנות הרעבה עצמית לא יחלפו בשנה של אכילה,מה כדאי לעשות?איך להתמודד עם כל השאלות האלו?לפחות אני גאה בי שיצאתי מהמקום ההוא שהיה רק חושך ואפילה...

דבר אחד שעולה בדעתי שיוכל לעזור לך הוא התמדה - להתמיד בטיפול טוב בגוף שלך, כדי להתגבר על הנזקים ועל הטראומה שהגוף שלך עבר בתקופות שלפני כן. את צריכה לדעתי לפתח הרגלי אכילה שמוכוונים יותר לשמירה על הבריאות ועל אספקה טובה של הצרכים שלך, ופחות להתמקד בנושא של המשקל, והקלוריות גרידא. באופן זה האכילה לא תהיה קשורה רק לעלייה או ירידה במשקל, אלא למשהו הרבה יותר בסיסי של הזנה, טיפוח הגוף, דאגה עצמית מתוך אהבה וכו'. אבל דבר נוסף קשור למקום הזה של החושך והאפילה. אולי גם מאותו מקום את צריכה להחלים. באופן טבעי אני חושבת שטיפול יכול לעזור...

תודה המקום הזה של החושך והאפילה יצאתי ממנו,הוא עדיין קיים כמו אצל כולם,הואחלק מהנשמה שלנו כמו המקום של התקווה והאהבה,אבל עדיין לא הגעתי למצב פיזי וכנראה גם נפשי שבו אני מצליחה לאכול לשם ההזנה,כנראה שהאוכל למרות שכבר עברה שנה,עדיין הוא דבר חדש בשבילי,לפעמים אני חושבת לעצמי,בואנה...איך יצאתי מהמחלה הזו כלכך חלק?אני רואה בנות שהחלימו כביכול שכל פעם חוזרות לזה שוב ושוב ושוב,הן כבר בנות 30 אפילו,ומרחמת עליהן...כיום אני יודעת שיש עוד הרבה דברים בחיים שהם מענינים יותר,עשירים יותר וחשובים יותר...אבל האכילה שלי היא כרגע לא בריאה,ואני לא מצליחה לשנות את זה,ויש לי התחושה שיש לזה גם חלק נפשי לא מבוטל.בקיצור זה מתסכל ומשמח בו זמנית

ויוה שלום חלק מההתמודדות הנפשית עם האוכל ועם הגוף ילוו אותך עוד זמן רב. השאלה אינה האם ניתן להיפתר לחלוטין מהתשוקה לאוכל או מהגועל מהאוכל, מהתשוקה לרזות או מהדחיה של מראה הגוף, אלו לרוע המזל עלולים לצוץ ולעלות לאורך הדרך עוד הרבה זמן. השאלה העיקרית היא מה בסך הכל קורה. האם את שולטת בחיים שלך או שמשהו בחיים שלך שולט בך. לא יכולה ולא רצוי שתהיה שליטה מלאה בחיים. פרצי האכילה שקורים לך טבעיים וסביר להניח שירדו ויעלו בגלים כאלה או אחרים. השאלה היא האם החיים שלך סובבים רק סביב אכילה, ספורט, הרזיה, שמירה על המשקל וכו', כפי שקורה במקרים רבים של הפרעת אכילה, או שבחיים יש עוד דברים: חברים, בן זוג, עבודה, עניין, תרבות פנאי ועוד דברים רבים אחרים. ככל שנושא הגוף והאכילה יפנו מקום לדברים אחרים של איכות חיים כך את תהיי במקום טוב יותר, וזאת בלי קשר ישיר למה שקורה באותם זמנים בהם את כן עוסקת בגוף ובאכילה, כי זה חלק הכרחי גם כן בחיים. נשמע לי שאת בתהליך טוב למרות הנפילות הזמניות ואני מסכים עם לילה שיש לך על מה להיות גאה ועל מה להישען כדי להמשיך ולשפר את איכות חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ותודה,ובכן כן למזלי הגדול ישנם עוד תחומים רבים בחיי שבהם אני עוסקת,אני לומדת ועד לפני שבוע עבדתי,אני קוראת מחקרים וכותבת מחקרים,עוסקת באומנות וקוראת הרבה,העולם הפנימי שלי עשיר אבל נושא האוכל והאכילה גם אם קטנו משמעותיים אני מניחה שעם הזמן הם יתגמדו ואני מקווה שגם לא יתפסו יותר מקום בכלל. לגבי שליטה,אני כבר לא מחפשת אותה,כלומר כן אבל לא בצורה חולנית אלא בצורה הבריאה של לדעת מה טוב ומה רע,ברי חיים ללא שליטה הם גם לא חיים,מה ימנע ממני לגנוב או להזיק לעצמי ?אני מניחה שכמו בכל דבר שם המשחק הוא איזון,רק חבל שלוקח כלכך הרבה זמן להגיע לשם.תודה על תשובותיכם ושיהיה שבוע טוב:)

ד"ר קפלן היקר שלום אם עכשיו הייתי בסדנה הייתי מציין כי שמי..... ואני מאוהב קשות במטפלת שלי (דרך אגב אני נשוי). היא חלק גדול מחיי ואני מרגיש שתמיד אוהב אותה גם אם אפסיק את הטיפול. אני אף פעם לא אשכח את הרגש החזק שאני חווה. קשה לי עם הרגש הזה, איך מסלקים אותו? כרגע אני חושב שזה לא בריא לי למרות הידע כי המטפלת יכולה לעזור לי בחיי והכימיה המצוינת ביננו שחשובה להתקדמות שלי בחיים. המטפלת מודעת לרגשות שלי, אך לא מודעת לעוצמתם, אני חושב שהיא מודעת למשיכה שיש לי כלפיה.

שלום לך, גם אני מאוהבת קשות במטפל שלי וגם אני נשואה. הרגשות אכן עזים מאוד והוא כרגע כל עולמי. גם לי מאוד קשה עם הרגש הזה ואני מנסה לסלק אותו על ידי כך שאני מוצאת סיבות לכעוס על המטפל ועל ידי כך להפוך את הרגשות מחיוביים לשליליים. זה נותן לי סיבה לרצות לעזוב את הטיפול. הטכניקה הזאת עוזרת קצת אך הרגשות האמיתיים עדיין שם. אני חיה מפגישה לפגישה ומתגעגעת אליו בין לבין נורא. אני שמחה לשמוע שאני לא היחידה שזה קורה לה. אגב, איך מצאת אומץ להיתוודות על אהבתך? אני עדיין לא עשיתי זאת כי אני לא מרגישה בטוחה מספיק והנושא מאוד מביך עבורי. אם רק הייתי עושה זאת אני מניחה שאבן היתה נגולה מעל ליבי. ליאת

פשוט מנתווים אותו איכשהו לאפיקים מועילים וחיוביים. חלק גדול מהטיפול הוא הרגש, המעורבות, התחושה שברגע נתון מישהו הוא רק שלנו, כלום לא מפריע, זה רק אנחנו והוא/ היא. המצב הוא כל כך טבעי, וכל כך מזמין רגשות. הרבה פעמים אנחנו המטופלים נמצאים במצב של היזדקקות רגשית שנופלת לעתים על ההזדקקות של המטפל. האמון שאנחנו נותנים במטפל והאינטימיות יכולים והרבה פעמים אף מובילים לאהבה. הטיפול הוא חממה טובה מאוד למעורבות רגשית. אני לא רוצה לכתוב את המובן מאליו (למרות שהנה, כתבתי) אבל לא תמיד מה שנדמה כהתאהבות הוא אכן כך. וגם אם כן, זה משהו שחולף בסופו של דבר (אני מקווה). חשוב מאוד, והכרחי לשתף את המטפל ברגשות. צריך לקוות שהוא יוכל לעזור להכיל אותם ולהבין את המשמעות העמוקה יותר שלהם. הנסיון שלי מראה שברגע שהם מונחים על השולחן, הטיפול הופך מועיל יותר, אם כי אין ספק קשה יותר ומכאיב יותר. בכל אופן, בתוך כל המלל, מה שרציתי לומר הוא שאני מבינה את זה היטב, מרגישה רגשות חזקים רוב הזמן, מבולבלת כמוכם רוב הזמן, ומקווה להקלה. אפרת.

שלום. אין ספק כי החוויה אותה אתה עובר חוו מטופלים רבים. ההתאהבות בטיפול הינה חוויה החוזרת על עצמה כחוט השני ,מדוע?, הסיטואציה של הטיפול היא מעין בית גידול שבה יכולה להתפתח בקלות משיכה עזה בין המטפלת למטופל, מן גורם רב עוצמה המשפיע על שני המשתתפים ומקרב אותם ריגשית ומגביר את מידת האינטימיות בין שניהם. לדעתי זה כמעט מובן מאליו.חשוב על זה: גבר ואישה מסתגרים יחדיו בחדר לזמן אינטנסיבי וממושך.לפחות אחד מבין שניהם נמצאים במצב של היזדקקות נפשית,מצב שבמסגרת של טיפול נוטה להביא לפתיחות,רגישות וכנות.במצב הזה יפגשו שניהם ויקשיבו האחד לשניה כשכל כוונת היא להבין טוב יותר.מותר להם לדבר בגילוי לב על כל דבר שבעולם ושום דבר שייאמר אינו בבחינת "אסור"..למעשה הסרת המסיכות,וחשיפת "האני האותנטי" על כל גווניו,רגשותיו הכמוסים ביותר כאשר תחושותיו כלפי המטפלת הם הנושא המועדף לדיון. במידה והכל מתנהל על מי מנוחות תעזור המטפלת למטופל להתגבר על בעיותיו ועל כאבו הנפשי.אלא שהרגשות והאינטימיות יכולים להפוך בקלות לאהבה . פרויד היה מתייחס לחוויה הארוטית הזו שבין מטפלת ומטופל(או מטפל ומטופלת) כהתאהבות שתוצאתה מהמתח המיני.להתאהבות הזו ישנו תפקיד נוסף אשר מטרתו לחבל במאמציי החדירה פנימה אל תוך הנפש מתוך ניסיון להתחמק מהתעוררות הכאב.זה תהליך לא מודע ואוניברסלי. לעיתים ההתאהבות הזו של המטופל במטפלת נובע מהפעלתה של התנגדות לא מודעת של המטפל במסווה של התאהבות,ובכך נכנסת המטפלת למילכוד:אם לא תפעל כפי שמחייבת אותה הבנתה וחובתה הרי שהמטופל יוכל לשחק את תפקיד הדחוי ולהימלט מהמאמצים הטיפוליים של המטפלת מתוך נקמנות ורוגז לכאורה מתוך מה שנראה למטופל "כאהבה". למעשה ההתנגדות הזו היא פעולה אוניברסלית המופעלת בכל עת שמתרחש ניסיון לערער המצב הקיים בתוך הנפש. מוטב כי תבין את ההבדל בין התאהבות ובין אהבה.התאהבות היא השלב הראשוני בדרך אל מערכת יחסים מתמשכת ועמוקה, אהבה.ניתן להתייחס להתאהבות כאל 'הפרח' שממנו (לעתים, אך לא תמיד) מתפתח 'הפרי', שהוא הקשר הממוסד. לסיום אומר כי נראה שעל אף העובדה שאתה חש כי הרגשות האלו שאתה חש ניתקלים בחזית סירוב מצד המטפלת מוטב יהיה כי תשוחח עימה על הרגשות האלו ועל עוצמתם וכך תוכל לבחון לעומק את החוויה כך שתוכלו שניכם לנצלה בצורה הטובה ביותר לטובת בטיפול כמו גם לטובת שניכם. בברכה, יאיר.

שלום ההתאהבות במטפל אינה תופעה הכרחית בטיפול אך היא יכולה לקרות ונכתב עליה לא מעט. מדובר בקשר אינטימי שעולים בו רגשות עזים בהקשרים אישיים מאוד ומצד שני זהו קשר בלתי אפשרי למימוש. שני המרכיבים הללו יוצרים לעיתים תרכובת חזקה שהתוצאה שלה התאהבות. אפשר להסתכל על ההתאהבות הזו בצורות שונות. לעיתים היא מימד נוסף בטיפול שאפשר להיעזר בו לקידום הטיפול, לעיתים זה מכשול בפני הטיפול ויש הסוברים שזו אפילו התנגדות שמטרתה לחבל בטיפול. בשורה התחתונה, כל ההסברים התיאורטיים לא עוזרים לך כשאתה נתקל כעת בבעיה פרקטית כיצד להתמודד עם תחושותיך. ידיעתה של הפסיכולוגית על תחושותיך היא חשובה כיוון שתאפשר לעבד את מה שקורה ולנסות למנוע חבלה בטיפול. אני לא בטוח שיש מה לעשות בטווח המיידי, או שצריך לעשות בכלל בטווח המיידי. בטיפול יש לעיתים מצבים שנדרש זמן והתהליך שקורה על פני זמן נותן את התשובה מה צריך לעשות. כל עוד אתה מודע למה שקורה וכך גם המטפלת שלך, וכל עוד שניכם יודעים את הגבולות של הטיפול ומבינים את יתרונותיו ומגבלותיו, יש לשער שכעבור תקופה ניתן יהיה להמיר את ההתאהבות בתחושה אחרת בתוך הטיפול, ולאנרגיה חיובית לחיים שלך מחוץ לחדר הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, כתבת כך: "יש לשער שכעבור תקופה ניתן יהיה להמיר את ההתאהבות בתחושה אחרת בתוך הטיפול"- יש לשער אומר שזה לא בהכרח? ניתן להמיר אומר שרצוי או שזה יקרה באופן טבעי ולמה? תודה.

מהי התמוטטות עצבים? האם תוכל לפרט מה הם גורמיה? מה מרגיש האדם הנמצא בהתמוטטות עצבים? כמה זמן זה נמשך? (איך אוכל לזהות שזה מה שעובר עליי?) ומה ההבדל בין התקף חרדה להתמוטטות עצבים?

שני שלום התמוטטות עצבים איננה אבחנה מקצועית אלא כינוי פופולרי שאדם שנמצא במצוקה נפשית קשה. האבחנות הנפוצות בהקשר לזה היא דיכאון וחרדה, אם כי יש אפשרויות רבות אחרות. תוכל לקרוא על דיכאון וחרדה בשני הקישורים הרצ"ב הכוללים גם כלים לאבחון עצמי שיוכלו לתת לך אינדיקציה מה קורה לך. בכל מקרה, עליך לפנות בהקדם לייעוץ פסיכולוגי כדי לעשות אבחון מקצועי מסודר ולבדוק כיצד לטפל בבעיה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בעלי בן 29 וסובל מגמגום קל מאוד. מה הדרכים לטיפול בגמגום קל שנוצר כתוצאה ממשבר של הורים בילדות? יש לציין שתוך כדי שיחה קולחת נוצר גמגום קל מאוד תודה

ליאת שלום גמגום כפי שאת מתארת מוגבר במצבי לחץ ולכן הפתרון הוא לא בהכרח בטיפול ישיר בגמגום אלא ברכישת כלים להפחתת לחץ והרגעות. הם בד"כ עוזרים להפיג את הגמגום במצבים שכאלה. יש אפשרות להיעזר בכלים פסיכולוגים שונים לצורך כך, כולל טיפול דינמי, קוגניטיבי, וכן בשימוש בהיפנוזה. השאלה היא עד כמה ממוקדת הבעיה. כלומר, האם חוץ מהגמגום ישנם דברים נוספים שמטרידים. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך הטיפול בה יכול להיות ממוקד יותר, ולהיפך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 הוא ילד נמוך קומה (כמובן שנמצא במעקב-אך ללא אפשרות לטיפול). אני יודעת שיש לו הרבה בעיות בקשר לגובה, ילדים צוחקים עליו, מציקים לו בגלל שהוא נמוך, וכן הוא מרבה לשבת בבית בעיקר בגלל סיבה זאת . הוא כל הזמן מתלונו על הגובה, גם בגלל הרגשתו וגם בגלל ההצקות והעלבונות של הילדים. אנא תן לי עיצה כיצד לעזור לו להתמודד עם הבעייה ולהעלות לו את הבטחון והדימוי העצמי שהם ירודים מאוד. בתודה!

אסתי שלום יש אפשרות להפנות את בנך לטיפול פסיכולוגי כדי לדבר על מה שקורה לו אבל בשלב ראשון הייתי בוחן אפשרות לשיפור דימויו העצמי באמצעות טיפול בגוף ושיפור דימוי הגוף מאחר ושם נמצאת הבעיה. היה רצוי שייקח חוג או מורה לקרב מגע או אומנות לחימה אחרת. זאת לא רק כדי שידע להתגונן ועקב כך להתחזק, אלא במהלך השיעורים הללו יש דגש רב גם על ההיבטים הפסיכולוגיים של ההתמודדות הבין אישית, כולל הבלגה, כוח פנימי ועוד. בעיקרון כל סוג ספורט יוכל גם הוא לשפר את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שלום-תודה על תשובתך. האם רכיבה על סוסים יכולה להיות תחליף לקרב מגע? בני מאור רוצה לרכב על סוסים . בעבר רכב ובשל אילוצים החוג הופסק. בחוג של קרב מגע מכל סוג הוא נימנע. ניסינו מספר חוגים מסוג זה אך הוא פרש מהר. האם רכיבה שהוא רוצה לחזור אליה תעזור לו במעט? שמעתי שרכיבה על סוסים עושה "נפלאות לילדים. האם נכון הדבר?

דר' תודה על תשובתך. בעבר בני היה בחוגי קרב מגע שונים, אך פרש מרצונו. בעבר גם רכב על סוסים, חוג שהופסק ביוזמתי, מסיבות שונות, (אילוצים כספיים והתנהגותו הלא יפה והחוצפה שבני הפגין כלפי, וחוסר רצון ללמוד וכו.) היום הוא מאוד רוצה לחזור לרכיבה על סוסים. שאלתי היא האם חוג זה יכול לעזור לבני בנושא זה. ? האם נכון הדבר שרכיבה על סוסים עושה "נפלאות" לילדים? ואם כן מהם . בתודה ושבת שלום.

למה? ראשית כי מגע עם בעלי חיים נותן הרבה מאד - למבוגרים וילדים. איזה קשר ראשוני, שלא תלוי בכלום - לא בגובה, לא בשפה, לא בשום דבר פרט לאהבה... שנית זה מקנה לו מיומנות שאולי תגרום לו להרגיש שהוא טוב במשהו שאחרים לא. והכי חשוב - אם הוא מאד רוצה את זה - לכי עם הרצון שלו!

אסתי שלום רכיבה על סוסים יכולה להיות דרך מצויינת. יש גם חוות לרכיבה טיפולית שמשלבים את ההיבט הספורטיבי עם תהליכים טיפוליים ויש לכך יתרונות במקרה שלכם. נסו לברר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, הפסיכולוגית שלי בחופשה, במשך זמן זה נוצרו אצלי המון דברים שהייתי רוצה לספר לה או לדון איתה. הענים ששעה לא תספיק. לאחר פגישה אחת אני צריכה לצאת לחופשה כך שחשוב לי יותר זמן. האם זה מקובל לבקש שעה וחצי(פגישה וחצי, כמובן בתשלום של פגישה וחצי) ז"א האם לעיתים עושים פגישות כפולות או שיש טעם במסגרת של השעה ולכן היא לא תרצה לחרוג ממנה? כמובן שאני ישאל אותה זאת אך מענין אותי למה לצפות

רחל שלום אין לגבי זה כללים חד משמעיים. לרוב יש העדפה לקביעת פגישה נוספת באותו השבוע מאשר לקבוע פגישות ארוכות אבל אם מדובר במצב שבו את צריכה פגישה נוספת ואין מתי לשבץ אותה זה נראה לי פתרון מעשי שתלוי מן הסתם גם בגישתה של הפסיכולוגית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה עדיף פעמיים בשבוע ולא פעם ארוכה? ולמה זה תלוי בגישה? תודה

גם אני יכולה , הפעם מתוך ניסיון מהצד של המטופל/ת, להעיד שאין זה רצוי להאריך כך פגישה טיפולית. וחשוב מאוד לשמור על הגבולות. ואני גם מסכימה מאוד עם ההערה שניתנה לך לעיל שהבקשה באה מתוך מקום אחר, משהו שקשור לציפייה שלך ממנה בתחום הרגש, עם איצטלא כביכול הגיונית.

אני לא יודעת למה את מתכוונת באומרך :משהו שקשור לצפיה שלך ממנה בתחום הרגש". אני בסך הכל שאלתי מה לעשות שלא ראיתי את הפסיכולוגית שלי חודש ויש לי שבוע אחד לראותה(ז"א פגישה אחת) כי אני יוצאת לחופשה לאחר שבוע זה ויש לי נושאים רבים וחשובים שעלו במשך החודש, האם ניתן להאריך מעט את הפגישה. אני חושבת שד"ר קפלן ענה לי בצורה מעשית.... והוא לא שלל זאת. להערה שלך לתחום הרגש , אני ממש לא מוצאת מקוםף כנראה שאת מתבלבלת בין המשתתפים אני בסך הכל שאלתי את השאלה הראשונה שבתחילת ההודעה....... והמשתתפת בשם למה שאלה את השאלות האחרות שזה לגיטימי ונורמלי וזכותה , אבל את פשוט מערבבת בין האנשים.

בגלל אילוצים מצד אבי הילדים וקושי במצב הכלכלי שוקלת להעביר את המשמורת לילדים לאב בעל כורחי ונגד רצונם של הילדים רק בעקבות הבנת המצב

אסתי שלום זו בוודאי החלטה לא קלה ואולי כדאי לך לפנות לפסיכולוג או עובד סוציאלי שעוסק בתחומים הללו לפני קבלת החלטה שכזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מצליח למצוא את הכתובת של מועצת הפסיכולוגים. מי יכול לעזור לי?

מועצת הפסיכולוגים משרד הבריאות הרבי מבכרך 5 תל אביב טלפון 5151186

דוקטור קפלן האם יש מצב שאני אשלח לך שאלה שרק אתה תראה ואני אצרף מייל כדי שתוכל להשיב לי בלי שבפורום יראו את התשובה? כשאני אשלח את השאלה תביו למה.

שלום יש אפשרות לשלוח אלי מייל אישי לכתובת [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלחתי לך מייל בבקשה תענה מהר...

לאחר 4 שנים שהייתי עם החבר הקודם החלטנו לפני חודשיים לקחת פסק זמן ביחסים בינינו על מנת לבחון את הקשר. במשך חודשים אלה לא התקיים שום קשר בינינו. לפני כשלושה שבועות הכרתי באינטרנט בחור מקסים הספקנו להתאהב מהר מאוד, הכימיה בינינו מצוינת, הוא אמפטי אליי ואנו מסכימים כמעט על הכל ונראה לי שיש לנו בסיס מצוין לפתח את הקשר בינינו. החלטתי שאני רוצה להיות איתו אך כשהרמתי טלפון לאקס להגיד לו שאני נפרדת ממני, הוא פתאום החליט שהוא לא מוכן לוותר עליי וביקש ממני לחשוב ההחלטה עוד כמה ימים. יש לציין שאמנם היתה לי תקופה טובה איתו אך היו חסרים לי כמה דברים אצלו. הוא היה קצת סנוב, הוא לא היה מספיק אמפתי אליי אפילו כשאחותי נפטרה. הוא סירב לדבר איתי על כך בטענה שקשה לו לדבר על זה... יש לציין שאני אוהבת הרבה יותר את הבחור החדש אך עם זאת נורא קשה לי להפרד מהאקס וכרגע אני מתלבטת מה לעשות. הבחור החדש סובל נורא מחוסר הוודאות שכן אמרתי לו שאני צריכה כמה ימים להחליט אך נורא קשה לי להחליט האם להתפשר ולחזור לאקס? יש לי רצון גדול יותר להיות עם הבחור החדש והרציני שלי אך אני חוששת להחליט. פרט נוסף ששכחתי לציין הוא שכנראה מאז שאיבדתי את אחותי הרבה יותר קשה לי עם פרידות וכנראה שזוהי סיבה נוספת לקושי בפרידה מהאקס. דרך אגב, אני מרגישה שהאהבה עם הבחור החדש מבוססת שכן אנו מסכימים על הכל ויש לנו בסיס מאוד טוב להמשך הקשר. היחסים אינם שקולים כלל וכלל לאקס, זהו קשר ברמה אחרת, זהו קשר טוב יותר ובריא יותר, אך אני פשוט חוששת מהפרידה מהאקס. מקווה שהברתי את עצמי יותר. מה עושים במצב כזה? נ.ב. אני בת 29.

דנה שלום לפי מה שאת מתארת אין כלל התלבטות. הקשר החדש נראה לך הרבה יותר בריא וטוב כך שלא ברור לגמרי על מה את מתלבטת. יש שתי אפשרויות שכדאי לבחון. האחת היא שכוחה של הנוסטלגיה של קשר ארוך ומשמעותי של 4 שנים משפיע עליך לרעה ועליך לנתק את קו המחשבה הזה שרק מזיק. השניה היא בדיוק הפוכה. נסי לחשוב איך התחיל הקשר הוותיק לפני 4 שנים. סביר להניח שגם אז היו זיקוקי דינור יותר משמעותיים מאשר כיום אחרי תקופה של שחיקה. זהו מרכיב בקשר שמקשה על השוואה הוגנת בין שני הקשרים שכן האחד סובל משחיקת הזמן והשני טרי ומושך. בד"כ אלו שני הצירים סביבם נמצאים התלבטויות מסוג כזה. אף אחד לא יכול לקבל החלטה במקומך, ויתכן שגם אחרי ההחלטה ישארו בליבך ספקות לכאן או לכאן. בכל מקרה, אני מציע לא להתמהמה יותר מידי כי המקום של אי הוודאות בה נמצאים בני זוגך אינו טוב לאף אחד מכם ולא לקשר העתידי. אם הדברים האם אכן כמו שאת מתארת ואין מתחת גורמים סמויים נוספים, נראה שאת בשלה לקשר החדש יותר מהמשך הקשר הקודם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תמשיכי הלאה ,תלמדי לא לחזור אחורה כי אם את קדימה אז סימן שהעבר לא היה מספיק טוב וחזק. ואם יש לך קשר חדש שגורם לך להרגיש טוב אז לכי על זה!!!! מניסיון גם אני בת 28 ועברתי דבר דומה והכי כיף זה להתחיל מחדש משהו שיש לך כימיה נהדרת איתו. אם תחליטי לחזור לאקס שלך זה רק עניין של זמן עד שזה יימאס לך לגמרי ויביא לפרידה ואם לא לפרידה את תרגישי משועממת בלי תוכן וריקנות כי זה לא מה שתמיד רצית,אז כבר יש לך מישהו שיש בו תכונות שתמיד רצית אז תני לזה צ'אנס ואל תקלקלי כי אם תתמהמהי יותר מדיי אולי הוא יוותר וחבל!! לכי על זה ובהצלחה.

היי אני בחורה בת 22. האמת שמילדות אני מרגישה שיש לי חוסר בטחון עצמי. כעת אני מסיימת את לימודי התואר הראשון שלי. לפני כחודש וחצי התחלתי לעבוד בעבודה זמנית לקיץ ופוטרתי. (כמובן שזה חיזק אצלי מאד את תחושת החוסר בטחון ואמרתי לעצמי שכנראה אין לי סיכוי למצוא עבודה) לפני כחודשיים רואיינתי בחברה מסויימת לעבודה כלשהי. לאחר מיון קפדני של מספר ראיונות ומבחני מיון התקבלתי (למרות שלא היה לי צל של ספק שהפסיכולוגית במכון התרשמה ממני באופן שלילי....). אני סטודנטית מצטיינת ואני בחורה מאד שאפתנית. התפקיד שאליו התקבלתי הוא אינו התפקיד אליו הייתי מועמדת אלא תפקיד גבוה יותר. בחברה הבהירו לי שהם בונים עלי בקידום כי אני מוכשרת. מסיבה זו אני מאד לחוצה ואני מרגישה שחוסר הבטחון שלי מאד יפריע להצלחתי בעבודה. (וכמובן מתרצת את קבלתי לעבודה לא בכישורי אלא בתירוצים שונים.......לכן החלטתי לעשות משהו בנידון) אם ניתן בכלל........ השאלה היא ממה נובע החוסר בטחון שלי? (אולי דוקא מרמת השאיפות שלי?) חן חן לך עדי

עדי שלום ביטחון עצמי הוא מרכיב אישיותי שהולך ונוצר במהלך שנים רבות. קשה לשים את היד על מרכיב אחד בלבד אלא אם יש משהו בהיסטוריה האישית שלך שהוא מאוד בולט. למען האמת, הידיעה מהו מקור הבעיה לא מספיקה כדי לפתור אותה. לפי מה שאת מתארת יש לך פוטנציאל רב להתפתח והביטחון העצמי או רכיב רגשי/נפשי כלשהו חוסם או עלול לחסום אותך. הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי לתקופה מסוימת כדי ללוות את תהליך הקליטה שלך בעבודה החדשה וכדי שתוכלו לחקור בצורה ממוקדת מה אופי הבעיה וכיצד את משנה את ההיבט הזה של אישיותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום כבר התייעצתי עמך בעבר לגבי המטפלת שלי. הנושאים בטיפול מועלים על ידי בלבד. הבמה כולה שלי כל הזמן , לקח לי המון זמן להתרגל לזה שרק אני מדברת ומנווטת ושהיא מגיבה בהתאם. בפגישה האחרונה היא שאלה אותי לגבי החופשה שאני יוצאת . הייתי ממש מופתעת, וגם כועסת... איך זה שהיא אף פעם לא מתעניינת בכלום , ממש כלום ועכשיו, מבלי שאציין בכלל שאני יוצאת לחופשה, היא ראתה צורך לשאול שאלה זו? אני בתגובה התחמקתי ולא עניתי לה, כאילו לא מגיע לה שהיא תדע, הרי היא לא מתעניינת אף פעם בכלום. אז אולי יש לה המון מטופלים והיא לא זוכרת על מה שאני מדברת (זה קרה , שסיפרתי לה דברים ע נ ק י י ם וממש התפלאתי שהיא "שכחה"). אולי אני מרגישה שהיא מסמנת וי על הפגישות, שהיא לא נותנת מעצמה? כן זה מבטא הכל. האם היא צריכה לתת מעצמה? לא נשמע לי כך, שכן היא "תגמר" ותשחק מהר מאד. אני מבינה שהיא צריכה "לשמור " על עצמה, אבל נראה לי שזה מה שאני רוצה ושזה מעצבן אותי שהיא לא זוכרת דברים חשובים שאני מספרת לה. אני חושבת שאין בינינו קשר נכון. אולי אני לא מסוגלת לקשר מהסוג הזה ל צ ע ר י... בגלל זה כל כך כעסתי שהיא התעניינה לגבי החופשה, כאשר היא לא שואלת על דברים אחרים יותר גדולים בעיני אוף אני מתוסכלת... אולי אני צריכה לגמור את הסיפור איתה... נורא מעצבן שאני יוצאת מהפגישות עמה טעונה, מלאה בגוש בגרון... משהו בפגישות לא דופק. ואם אשתף אותה, היא תחזיר הכל אליי- ואני אשאר אובדת עצות נראה לי שכדאי באמת לסיים את הטיפול... מעבר לזה שאני לא יודעת איך לבחון את הטיפול, האם הוא באמת עוזר לי, כיצד בודקים דבר כזה? סליחה על העומס.. תודה על תגובתך מראש

לדעתי את צריכה לעזוב אותה. אם מה שאת מתארת זה נכון אז כעסך עליה מוצדק ביותר!!!!!!!!! אני חושבת שמטפל אמור לזכור דברים חשובים, וגם אם הוא לא זוכר יש לו את האפשרות להתכונן לפגישות לדוגמה: היא יכולה להשתמש באמצע זכירה הפסיכולוגית שלי רושמת דברים חשובים, בתחילה זה הפריע לי שהיא מרוכזת גם בניירות של....... אבל בהמשך הדרך ראיתי שזה טוב כי היא זוכרת את כל הנקודות החשובות. וכנרא שהיא מתכוננת לפגישות כי היא בהחלט יודעת מה כתוב שם , וזה תפקידה כמו שאני מתכוננת לעבודה שלי היא צריכה להתכונן לקראת הפגישות עם מטופליה. לגבי שאלתה על החופשה שלך , אני חושבת שיופי שהיא מתחילה להתענין את יכולה לשאול אותה מדוע היא שואלת אותך ומדוע היא אינה שאולת דברים שלדעתך חשובים הרבה יותר. המסקנה שלך שאת לא מסוגלת לקשר מסוג כזה אינה נכונה , לעניות דעתי. מפני שהיא אינה יוזמת לו המצב ביב הפוך היא היתה שואלת שאלות ולך היה קשה להגיב יתכן והיה לך בעיה לחלוק את חוויותיך עם משהיא אך היא לא נתנה לך הזדמנות כך שלעתי לא כדאי לך להסיק מסקנות שליליות ולא נכונות עליך.

תהיה בכל זאת לדבר איתה על זה, ולראות האם היא כן מתייחסת למה שאת מרגישה, מגיבה למה שאת אומרת בדרך כלשהי, מסבירה, שואלת, אולי גם מחזירה את זה אליך, והאם היא עושה את זה באופן שמרגיש לך נכון, או שמרגיש כמו "מריחה". חשוב שלא תאשימי את עצמך, אלא תשימי את הדברים על השולחן כדי לבדוק האם אלו נושאים שחשובים לך במיוחד ולכן הרגשות, או שבאמת משהו לא עובד בקשר, ואולי זאת היא, שלא מספיק מקדישה מעצמה. נראה לי שהדרך להתחיל לברר מה קורה ולמה את מרגישה מה שאת מרגישה הוא להעלות את זה בפניה, כולל הכל. כולל התחושה שהיא שוכחת דברים גדולים או לא מגיבה עליהם, ומה שהרגשת לאור השאלה שלה לגבי נושא שהוא דווקא יחסית לא חשוב בעיניך וכו'. יכול להיות שהשיחה על כך תתן לך נקודת מבט חדשה והרגשה אחרת.

ניבה שלום השאלה המרכזית שאת צריכה לברר היא האם סוג כזה של יחסים וכעסים קורה לך גם במקומות אחרים או שהוא ייחודי לחלוטין למסגרת הטיפולית. במידה וזה קורה גם במקומות אחרים אז ההתרחשות בטיפול עשויה לשמש חומר גלם לקדם אותך הלאה שכן זה בסך הכל מדגם מייצג לכעסים ועימותים שקורים לך גם בחוץ. לעומת זאת, אם מה שקורה חדש לך לגמרי ומעלה תחושות שאת יודעת בוודאות ששייכים לפסיכולוגית ולמה שהיא מעוררת בך יתכן שאת צודקת ואינכן מתאימות זו לזו. ההחלטה אינה פשוטה כי תמיד יש אפשרות ריאלית ששתי האופציות נכונות. תצטרכי בסופו של דבר לקבל החלטה האם את ממשיכה איתה למרות הקשיים או עוזבת. נסי אולי לבדוק עם עצמך האם את מחבבת אותה, האם את מרגישה שהיא עוזרת או לפחות יכולה לעזור לך. אם כל התשובות שליליות זה אינו סימן טוב להמשך. בכל מקרה, צריך לדבר על הדברים בצורה ישירה בטיפול, לפעמים עיבוד התהליך עשוי לפתור את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום למשתתפי הפורום, אני מעוניינת להתחיל בטיפול פסיכולוגי אך אין לי קצה חוט בנוגע לעניין בחירת המטפל. לכן, רציתי לשאול האם מישהו שמע על מכון רמת אביב לפסיכותרפיה פסיכואנליטית (הקרוב למקום מגורי) ויכול להמליץ על מטפל משם. תודה, ליאת

ליאת שלום הוא נחשב למכון ותיק ומוכר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני נמצאת במערכת יחסים זוגית מזה שנתיים. אני אוהבת את בן זוגי מאד, ומאושרת באופן כללי ממערכת היחסים שלנו. יש לי בעייה אחת: יש לי בן זוג "רחפן". ואני לא מתכוונת לזה במובן החמוד ושובה הלב (מה שראיתי בזה בהתחלה...). זה ממש קיצוני. אופיו זה מחייב אותי לקחת פיקוד בכל דבר- כל סידור מן הקטן לגדול, מטלות טריוויאליות בבית, כל דבר בהתנהלות היומיומית- אני עושה. זה אולי נראה קטנוני, אבל זה הופך להיות בלתי אפשרי. זה מגיע לידי כך, שכשאני לא יכולה לעשות איזשהו סידור אני צריכה ממש להפעיל אותו ולשלוח לו פתק עם הוראות מ ד ו י ק ו ת. לא פעם קרה ששלחתי אותו עם פתק והסידור לא בוצע בשלמותו,כי הוא שכח להסתכל בפתק...לאחרונה הבאנו כלב הביתה, בעיקר מכיוון שהוא רצה, אבל כצפוי: כל מה שכרוך בטיפול בו נופל עליי. הוא פשוט שוכח שצריך להחליף מים, לתת אוכל וכד'..הוא באמת איש מקסים, אבל אני מרגישה שאני כבר לא עומדת בנטל. שיחות מדי פעם איתו הסתיימו בהבטחות שהוא ינסה וישתדל, אבל זה לא הולך. ולשאלתי: האם נראה לך שזה פשוט חלק מן האופי של בן זוגי, שאני צריכה ללמוד לחיות עם זה, או שמדובר במשהו שדורש טיפול? השכחנות הזו פשוט נראית לי קיצונית ולא סבירה. ממש פתולוגית, אם להשתמש בביטוי העממי... אשמח לחוות דעתך, תודה

שלום רב, האם קיימים שירותים פסיכולוגיים ציבוריים, כלומר לא פרטיים, אם כן אין ניתן להשיג זאת? בתודה מראש

ניתן לפנות לטיפול דרך קופות החולים, דרך מרפאות לבריאות הנפש באזור המגורים או דרך שירותי הרווחה המקומיים.

רני שלום יש אפשרויות רבות כולל מרפאות בריאות הנפש, מרפאות פסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים, פסיכולוגים של קופות החולים, שירות ייעוץ לסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ועוד. נסה לברר באחד מהם הרלוונטיים לך. רצ"ב קישור למאמר על עובדות בסיסיות לפניה לטיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

...בנוגע לשתי בעיות: האחת- יש לי משקל יתר, אבל יש לי מין קטע מוזר כזה,שזה לא כאילו אני לא רואה את זה, אבל אם נגיד אני מסתכלת על עצמי במראות בבית, אני מעט מרותקת מעצמי ופשוט חושבת שאני יפהיפה,ואני לא רואה נגיד, את כובד המשקל שלי כמו שהוא באמת. זה כאילו לא נראה לי כל כך חמור כשאני מסתכלת עליי במראות בבית (חחח,לא-לא מראות מרזות...!), גם איך שאני מדמיינת את איך שאני נראית שונה מהמציאות. אני מקבלת תמונות שלי ואני ממש נחרדת, לאו דווקא מיתר המשקל כמו שמהפרצוף. אני פשוט נראית שונה-פחות יפה, על גבול המכוערת. מה זה? יכול להיות שאני אוהבת את עצמי יותר מדי? השנייה, היא שיש לי מין בעיה להיפתח לאנשים. הייתי ידידה קרובה של מישהו כחצי שנה, ולא מזמן הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כבר משהו כ-4 חודשים ושאני האדם הכי קרוב אליו. לא רק שאני לא מרגישה כי האהבה שלו אליי הדדית-גם אמרתי לו לא,ומאז אנחנו כמעט שלא בקשר. והעניין הוא? שזה לא כל כך מפריע לי... איך זה יכול להיות שאני ביליתי חצי שנה עם מישהו יום יום ולא הפריע לי השינוי הזה? ובכלל,זה כאילו אני לא מתקשרת לאף אחד,כאילו אם אני אריב עם מישהו והוא יעלם למחרת זה לא כל כך יפריע לי. כאילו כל אדם הוא בר תחליף (מלבד המשפחה שלי). העניין הוא שלמרות שאני אוהבת אנשים ומיודדת איתם, עדיין יש לי את הדעות שלי עליהם בתת מודע (אני אדם די ביקורתי ) ואני נוטה נגיד לומר את דעתי על מישהו למישהו אחר, ואז ללכת למישהו הראשון ולדבר על השני. ועדיין להיות מיודדת עם שניהם. איך משנים את זה? תודה רבה לך,סליחה על מגילת אסתר פה... אה, אגב, אני בת 17. אומרים שלפעמים צריך להשאיר גיל אז... תודה רבה.

נועה שלום בשני המצבים שאת מתארת בולט הניתוק. במקרה של המראה את לא מתחברת למראה שלך ובמקרה של קשרים בינאישיים מתנתקת מהם. ניתוק הוא דרך התגוננות בפני כאב. כאשר מנותקים לא חשים כלום. הבעיה היא שזה הולך לטוב וגם לרע. לניתוק יש מחיר ואם הוא מתפשט לתחומי חיים רבים מידי ופועל בעוצמה רבה מידי הוא עלול לגרום פגיעה משמעותית באיכות חייך בהווה ובעתיד. אם את באמת רוצה לעשות משהו לגבי זה כדאי לשקול פניה לפסיכולוג. נראה לי שאין לך כיום את הכלים להסתכל על עצמך ולהבין מה בדיוק קורה. סביר להניח שלדברים הללו יש היסטוריה וצריך לעשות "סדר" כדי לראות מהיכן זה מגיע וכיצד אפשר לשנות את זה הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, ביטחון עצמי אף פעם לא היה לי. כרגע בטיפולי פוריות מה שלא מוסיף לבטחוני העצמי. למרות שעם העלייה בגיל (32) בהחלט אני מרגישה יותר בוגרת ובטוחה בעצמי (הגיע הזמן..) בתחום העבודה לא הצלחתי להגשים את עצמי לפי דעתי עבדתי כמזכירה ותמיד הרגשתי לחוצה ולא הרגשתי בנוח באף מקום עבודה וזאת הסיבה להחלפת מקומות העבודה שלי(למרות שיש לי המלצות טובות ויחסי אנוש מצויינים וסה"כ אני מסתדרת אף אחד לא יודע "מה הולך אצלי בבפנים"). כשאני עובדת (והייתי באונ' הפתוחה אך הפסקתי) אני חושבת על לימודים אך גם זה מלחיץ אותי אבל לא סתם כאבי בטן, עצבנות וכו'..) שאין לי בעצם תואר מקצוע שווה וכו' .... כשאני לא עובדת אני מרגישה "כלומניקית" (יש קצת לחץ סמוי מהבעל לצאת לעבודה למרות שהוא מקבל זאת לאור המצב שאני מעדיפה לשבת בבית) וזה מה שאני מעדיפה לעשות כרגע כי אני יודעת שאני טיפוס לחוץ ועדיף לי למען "פרוייקט הטיפולים" (שזה ממש כמו עבודה בשבילי) לא לצאת לעבודה ולהתאמץ העיקר מבחינתי שאהיה רגועה אבל יש לי הרגשה שמצד משפ' של בעלי לא מקבלים זאת בעין יפה והראש כל הזמן חושב מה ואיך לעשות.. ורק מהמחשבות אני מתעייפת ואין לי בכלל כוחות מיותרים כפי שאולי אחרים חושבים שאם אתה יושב בבית אז אתה לא עייף. אז למדתי בניית ציפורניים טרם התחלתי אבל אני שוב חושבת... עבודה שקטה בבית בזמן שלי נוחה ושוב המחשבות צצות: עבודה קלה מידי אני לא מפעילה את הראש ואני מסוגלת ליותר מה. מה יגידו? וכך במקום להתמיד במשהו תמיד אני לא מרוצה מעצמי קשה לי שלא להשוות את עצמי לאחרים קשה לי מאוד גם לא לקנא. תודה על עזרתך.

יסמין שלום במה שאת מתארת יש בעיה מיידית ויש בעיה לטווח ארוך. ברור שיש קשר ביניהן אבל אי אפשר לטפל בכל הדברים גם יחד. טיפולי הפוריות הן גורם לחץ משמעותי בחיים, בלי קשר למבנה אישיותך וכל דבר פסיכולוגי אחר שניתן לעלות על הדעת. פחות מידי תשומת לב ניתנת ע"י רופאים להיבט הפסיכולוגי שמלווה את טיפולי הפוריות. רוגע נפשי והורדת הלחץ הם משתנים קריטיים בהצלחת טיפולי הפוריות. לכן הייתי מציע לך במסגרת נסיונותיך למצוא שקט ורוגע גם לפנות לייעוץ פסיכולוגי תוך דגש על רכישת כלים להרגעה, אפשר להיעזר למשל בהיפנוזה. אגב, יש אפשרות לעשות אימון עצמי בנושא ע"י ספרים וקלטות שנמכרים בחנויות הספרים. לגבי הטווח הארוך, זה סיפור שלא מתאים לעכשיו. אם תפני לייעוץ הפסיכולוגי הוא עשוי לעזור לך גם בהיבט הזה, אבל זה לא הזמן להתעסקות בדברים הקשים והעמוקים של החיים. כעת כדאי לפנות את האנרגיה לעתיד הקרוב ולספק לעצמך תשתית טובה להצלחת טיפולי הפוריות ולהריון רגוע. נסי להוריד מעצמך את כל הביקורת העצמית על מה שאינך עושה, תוכלי לטפל בזה אחרי שתסיימי את חופשת ההריון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן, יש לי ממחשבות אובדניות, ואני נמצאת בטיפול פסיכולוגי. הייתי מאוד רוצה לשתף את מטפלי, אך פוחדת מאוד שיישתף את הורי בנושא. מה לעשות?

שלי שלום ראשית, שיתוף הוריך אינו סוף העולם. אם את במצב קשה וסובלת ממחשבות אובדניות זה בהחלט טוב שהוריך יהיו מודעים לכך ויוכלו לתמוך ולעזור לך. אני מציע לדבר עם הפסיכולוג גם על ההיבט הזה של שיתוף ההורים ותגיעו להסכם ברור שמקובל על שניכם. אין כל סיבה שלא תמצאו הסדר כזה. מה שחשוב הוא לעזור לך להתמודד עם המצב הנוכחי ושום דבר אינו יכול להוות תירוץ בפני חסימת אפשרות כזו. אם את לא משתפת את הפסיכולוג את מחבלת במו ידיך בסיכויי ההצלחה שלך לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 15 וחצי, נמצאת בטיפול פסיכולוגי. המטפלת שלי הציעה לי מספר פעמים לעבור אצלה איבחונים פסיכולוגים, ואמרה שזה יעזור לה נורא להבין. הבעיה היא שאני נורא נורא מפחדת. אני לא מצליחה (מסיבה לא ברורה) להצליח לדמיין את עצמי עושה איבחון. רק המחשבה מלחיצה אותי מאוד. והמטפלת שלי יודעת זאת. אני יודעת שזה מאוד עקרוני לטיפול, אך לא יודעת מה לעשות, אשמח לקבל ממך עצה בנושא. בנוסף, היא הציעה לי ללכת לפסיכיאטר לקבלת טיפול רפואי. גם מזה אני חוששת מאוד. ולא מצליחה לראות את עצמי הולכת לפסיכיאטר. במיוחד מלחיצה אותי המחשבה על האיבחון שאיאלץ לעשות אצלו. אשמח אם תתן לי דוגמאות לאיבחונים שיכולים לעשות לי, ומעט הסבר בנושא. תודה מראש.

אולי ירגיע אותך אם תדעי שאין שום דבר מאיים או מפחיד באבחונים שהציעו לך לעשות, נהפוך הוא , לדעתי יש בהם משהו קצת משעשע וילדותי. מדובר בעיקר בציורים ותמונות שונים שאת אמורה להסביר מה את רואה בהם. חלק מהתמונות פשוטות ותמימות וחלק חסר פשר אמיתי ומטרת הבדיקה להבין מה את רואה בהם בכל זאת, כי הם ניתנים לפרושים שונים. יש עוד דברים באבחונים האלה אך הכיוון הכללי ברור. מטרת האבחון היא להבין את מצבך הנפשי מעבר למה שנאמר בשיחה אצל הפסיכולוגית. בעניין הטיפול התרופתי, מכיוון שאיני יודע מה הבעיה , קשה להתיחס אך כנראה שהפסיכולוגית מצאה לנחוץ להפנות אותך לפסיכיאטר כי לעיתים שילוב של טיפול תרופתי עם שיחות משפר מאוד את מצבו של המטופל. שיהיה לך בהצלחה ואל תחששי מדבר.

היי רוני מאוד תלוי במטרת האבחון ובסוג האבחון. אם המטרה היא לבדוק קשיי למידה, זהו אבחון מסוג אחד. אם רוצים לבדוק גם את מצבך הרגשי/אישיותי, זהו אבחון מסוג אחר. בכל מקרה, אבחון באמת יכול לעזור למטפל לעזור לך, לעזור לך להבין מה קורה איתך, ולקדם את הטיפול. אני מציעה לך לבדוק את האפשרות לערוך אבחון אצל מישהו אחר ולא אצל המטפלת שלך. אני חושבת שלא כדאי לערב קשר טיפולי וקשר "אבחוני". בהצלחה רינת

אני חושבת שהמילה אבחון מפחידה יותר ממה שזה באמת. כי זה לא באמת מבחן עם ציונים, והמטרה לא כל כך לשים עליך תוית כלשהי, אלא להבין יותר טוב איזה נושאים מעסיקים אותך, (נניח באופן פחות מודע, ולכן כזה שקשה לך לדבר עליו) כדי שיהיה אפשר לעזור לך יותר טוב. מצד שני, אם את יודעת שאת לא רוצה, אני לא חושבת שזה קריטי. העיקר הוא שאת בטיפול, ואני חושבת שלמרות שאת צעירה, אפשר לכבד את הרצון שלך לא לעשות מבחנים כאלה או אחרים.

לרוני, החשש שלך מאבחון הוא נורמלי בהחלט בעיקר לנוכח העובדה שאינך יודעת מה משמעות האבחון ולקראת מה את הולכת. יחד עם זאת, אני מניחה שהגעתך לטיפול נועדה קודם כל על מנת להיעזר ולהביא לשינוי כלשהו בחייך. אין ספק כי אבחון פסיכולוגי יוכל לתת למטפלת שלך תמונה רחבה ומלאה יותר אודותיך, עובדה שתאפשר לה לסייע לך ולענות על צרכייך. אבחון אינו דבר "כואב" או בלתי נעים. מדובר בסדרה של מטלות ושאלות (למשל: ציורים, השלמת משפטים, לספר מה את רואה בתמונה וכדומה). הייתי ממליצה לך לבקש מן המטפלת שלך להסביר לך בפירוט רב יותר על המבחנים השונים שעלייך לעבור ועל מטרתם הכללית. אני בטוחה שלאחר הסבר מפורט תחששי במידה פחותה. ובאשר לפסיכיאטר- הפסיכיאטר הוא למעשה פסיכולוג אשר מורשה לתת תרופה (פסיכולוג שהוא גם רופא). אין מדובר באבחון מורכב אלא בשיחה בה תספרי על הסימפטומים מהם את סובלת. גם במקרה זה אני ממליצה לך לבקש מהפסיכולוגית אצלה את מטופלת להכין אותך לקראת הפגישה עימו ולהסביר לך לקראת מה את הולכת. רוני, היכולת להיעזר באחר היא יכולת נהדרת ונראה לי שיש לך אותה הן מעצם הפניה לטיפול והן מעצם הפניה לפורום זה. עשי צעד נוסף ובקשי מהמטפלת שלך להסביר לך ביתר פירוט במה דברים אמורים. כאשר יהיה לך מידע רב יותר, תוכלי לקבל החלטה אם את אכן מעוניינת לעבור אבחון זה. מאחלת לך הצלחה רבה, שיר

אציג דיעה קצת שונה- לדעתי האיבחונים הללו מיותרים ופסיכולוג טוב אינו צריך אותם לא ציינת מהטיב הקשר שלך איתה אולם תמיד שמורה לך הזכות להתייעץ גם עם מטפלת אחרת שכו עושה רושם שהיא קצת לא ככ יודעת מה לעשות איתך מניסיוני שעשיתי איבחונים כאלה, שום טוב ושום תועלת לא צמחו מזה.

המון תודה, עזרתם מאוד.

רוני שלום אני חושב שהתשובות שקיבלת באמת ממצות ומרגיעות. אבחון פסיכולוגי הוא בסך הכל סדרה של משהו שנראה כמו שעשועונים, ציורים, חידות וכד', אין בהם שום דבר מפחיד. כנ"ל גם פגישה עם פסיכיאטר שבסך הכל יכולה לתת לך כיווני טיפול נוספים. אולי מה שמפחיד אותך זה מה יקרה הלאה, כיצד הטיפול שלך ומצבך ישתנה לאחר מכן וכו'. כאן האבחון הוא לא העיקר. הפחד הזה יכול להיות מבפנים בלי קשר לעובדה שאת עוברת או לא עוברת אבחון. מאחר ולא תיארת את הבעיה בגללה פנית לטיפול אני לא יכול לומר לך עוד, אבל אני מציע שתסמכי על הפסיכולוגית שלך, שתפי אותך בחששות שלך, ולאט לאט תוכלי להתגבר הן על החשש מאבחון אבל יותר חשוב מכך, על הסיבה שבגללה פנית לטיפול ובגללה הוצע לך לעבור את האבחון. בברכה ד"ר אורן קפלן

השאלה שלי היא האם בדרך כלל כאשר לא מטפלים במצב דכאוני זה מחמיר? כלומר האם יכול להיות שזה פשוט יעבור או שבבדרך כלל יש התדרדרות?

לילך שלום אין לדבר חוקים וכללים ברורים. יש אפשרות שזה יחמיר ויש אפשרות שתהיה החלמה ספונטנית. לא הייתי ממליץ לנסות את המזל. עדיף לפנות לטיפול ולעזור לסיכויי ההחלמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני בת 29 ומאז גיל 21 כשכל המסגרות כמו ביהס וצבא נשארו מאחור ונותרתי ללא "חממה" בעצם. הרגשתי בפוביה חברתית. וההתפרצות הפיסית של הזעה וחנק...ופחד הגיעו בעבודה הראשונה שכלללה עבודה עם קהל. זה 8 שנים שאני לא מתפקדת אני בטיפול שלוש שנים בתרופות פסיכיאטריות שמרגיעות אמנם.. אבל בקטע הנפשי רגשי, הרגישות הגדולה קיימת ומרגע יציאתי מהבית אני סובלת. וזה פגע בי. הפסדתי המון דברים,לא עבדתי בשום עבודה קבועה עד היום, ואנשים מביעים פליאה, לא למדתי, ואין לי חבר ואף פעם לא היה, אני פשוט בעלת לחץ אחד גדול!!! סובלת מהזעות, מדפיקות לב..ומכל מה שרק מעייף אותי פיזית, אני גם התחלתי לסבול מכאבי רגליים, צריבה בעיניים... לעזרה אודה.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מיכל שלום את מתארת מצב כרוני של סבל שנמשך שנים. אני מבין את רצונך בעזרה מהירה ויעילה אבל אין כאן קיצורי דרך. את צריכה להיכנס לתהליך של טיפול פסיכולוגי קבוע וארוך טווח, במידה ואינך נמצאת במסגרת שכזאת. זה די ברור שהתרופות לא תספקנה כדי לעשות שינוי יסודי. העניין אינו כבר הבעיה המקורית אלא שינוי של הרגל שנוצר במהלך שנים של חוסר תפקוד חברתי ומקצועי כאשר למעשה מעולם לא היתה מסגרת שבה הרגשת טוב. כדי לשמור על תהליך טיפול ארוך טווח תזדקקי ללא ספק גם לתמיכה של המשפחה הקרובה כי קשה לצאת לבד ממצב שכזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר. אני פונה לכב' על מנת לברר אך אפשר לעזור לקרובה אשר היתה בהריון עד חודש ה-9 וביום האחרון של ההריון מת העובר בבטן שלה . אנו מפחדים על הקרובה שזה ישפיע על החיים שלה בעתיד מה אפשר לעשות על מנת שזה לא ישפיע עליה הבחורה אישה מאוד רגישה ... תודה

שלום אין ספק שטרואמה שכזו תשפיע בין אם הבחורה רגישה או לא. ההריון הוא תקופה ארוכה שמעוררת כל כך הרבה משאלות ורגשות, איבוד העובר בשלב כזה יביא ללא ספק לתהליך אבל כמו על מותו של תינוק שנולד. יש צורך בהרבה תמיכה ואהבה ויתכן שבשלב כלשהו (כעת או מאוחר יותר, לפי העדפתה) כדאי להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הטראומה וכן להתכונן להריון הבא שעלול להיות רווי מתח רב בגלל מה שקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אחי הגדול אובחן בהפרעת ADD . אני חושבת כי יש לי נטייה דומה. כיצד והיכן אוכל לקבל אינפורמציה ואיבחון? תודה.

קוני שלום את יכולה לעבור אבחון בכמה מסגרות. את יכולה לפנות לנוירולוג של קופת חולים ולשאול את דעתו, את יכולה לעבור אבחון פסיכולוגי, לעבור אבחון של ניצ"ן ועוד אפשרויות רבות. הנושא מודע כיום ולכן יש גורמים רבים שעוסקים באבחון הפרעות קשב. נסי אולי דרך הגורם שעשה את האבחון לאחיך. אם הוא כבר מכיר אותו ואת המשפחה זה עשוי להיות פשוט יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כל הזמן שוכח דברים .מאז התיכון. אמרו לי שאני בעל סימפטומים. של שכיחה של דברים שונים . בצבא הדבר החמיר ואני קם איתו בבוקר וישן איתו בלילה אני מאוד רוצה לארגן את סערץת הרגשות שלי ומרגיש שמגיע לי כל הזמן חיים יותר טובים ופחות מבולגנים . אני לא יכול להחליט החלטות פשוטות כמו מה אני יעשה עכשיו ומה אחר כך . אימי יעצה לריטלין אבל אני רואה ריטלין כמו לקיחת סמים .אז חשבתי לי למה שלא אפתור את הנושא עם סמים אחרים וזהו ? עיצות יתקבלו בברכה ( אני עוסק בכתיבה ונורא קשה לי להתרכז אף על פי שהרעיונות זורמים לי טוב אני מרגיש קושי באירגון הדברים ) תגבותכם בבקשה

שלום השאלה היא ממה נובע הפיזור. הריטלין מיועד לטיפול בהפרעות קשב אבל לפי מה שאתה מתאר לא ערכת אבחון מסודר. אני לא חושב שכדאי לחשוב על פתרונות לפני שאתה יודע בוודאות במה מדובר. אתה צריך לעבור אבחון נוירופסיכולוגי אצל מומחה ולפי התוצאות תדע מה יש לך בדיוק ומה הדרך המתאימה לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, רציתי לשאול איפה אפשר למצוא פסיכולוגים שלא יקחו הון תועפות? כמה עולה בערך טיפול הכי זול? האם זה אומר שהפסיכולוג פחות טוב?

אפשר לפנות דרך קופות החולים השונות וגם אולי להעזר בביטוחי המושלם, כמו ניתן לפנות לאוניבסרסיטאות השונות שם נינתנים טיפולים ע"י סטונדטים לתואר שני שמובקרים ע"י מיטב הפסיכולוגים המלמדיםשם, אני אישית יודעת על אוניברסיטת בר -אילן שאגב גם מפרסמת מידי פעם בעיתונות על מתן שרות זה.... אין זה אומר לחלוטין שהטיפול הוא פחות טוב, אולי אפילו ניתן במוטיביציה יותר גבוהה.... בהצלחה.

מלי שלום הודעתה של שלי מתארת אכן את הפתרונות האפשריים. נסי להתקשר לסניף קופת החולים באזור מגוריך ובדקי אילו אפשרויות הם מציעים לך. במרפאות בריאות הנפש וכן במרפאות פסיכיאטריות של בתי החולים השונים אפשר לקבל טיפול בחינם או במחיר סמלי. רצ"ב קישור למאמר על עובדות בסיסיות לטיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני ניצבת כעת בשלב שבין סיום התיכון לתחילת שנת השירות ההתנדבותית שלי.אני חשה חסרת ביטחון והסיבות לכך ברורות לי,אך איני יכולה לגשת כעת לטיפול פסיכולוגי עקב לחץ בזמן.(אני אמורה להתחיל את שנת השירות שלי,אוטוטו).חוסר הביטחון שלי נובע,בין השאר ,משום שאני שואפת תמיד למצויינות ,ומתאכזבת מאו-ד כאשר דבר מה לא מתבצע בדיוק כפי שרציתי.שאיפה זו אמורה לדחוף אותי לעשייה,אך אני מוצאת את עצמי לרוב "תקועה" במחשבות המעקבות את הליכי העשייה. כמו כן,ביסודי הייתי תלמידה מצטיינת ואף בתיכון "סווגתי" לכיתת מצטיינים,אך הדבר גרם לי לחוש חסרת ביטחון,משום שלפתע נוכחתי "לגלות" כי כולם היו כמוני-מצטיינים. דבר שפגע לי בדימוי העצמי והוביל לירידה בהישגייי הלימודיים. בשנותיי האחרונות בתיכון התאוששתי,אך עדיין חשה בחוסר ביטחון. אבקש את דעתך בעניין זה ואודה לך מאוד אם תסייע לי במציאת אלטרנטיבות אחרות,מלבד טיפול פסיכולוגי מסיובת שהוזכרו לעיל. אבי

אבי שלום במידה ואופי השירות שלך לא מאפשר טיפול פסיכולוגי כדאי להתחיל את השירות ולראות לאן הדברים יזרמו. אין כאן טיפים קצרי מועד שיכולים לעזור. יש לקוות שהשירות שתעברי יתמוך בך ויספק לך מקורות לגאווה וסיפוק, מה שעשוי לשפר את בטחונך העצמי. תוכלי לעקוב כיצד הדברים מתפתחים ובשלב מאוחר יותר לפנות לטיפול פסיכולוגי, במידה והבעיה עדיין תהיה רלוונטית בעיניך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בחור המתקרב לשנות השלושים לחיי. אני מגיע מרקע מצויינות תיאורטי-ריאלי בתיכון ובאקדמיה, מאז ילדותי ההצלחה באה לי בקלות יחסית. חרף זאת, הבטחון העצמי שלי מעולם לא היה גבוה מאוד (לפחות לא גבוה כפי שניתן היה לצפות), אם כי גם לא נמוך. במהלך כל שנות עבודתי (שירות צבאי ממושך) הפגנתי יצירתיות מרשימה ויכולת חשיבתית ואנליטית מהשורה הראשונה, וכך גם הראו הערכות העובד המצויינות שקיבלתי. הייתי במסלול התפתחות וקידום מהיר, והעתיד נראה ורוד ומבטיח. לפני קצת פחות משנה מוניתי, שלא לבקשתי, לתפקיד ניהולי. העדפתי היתה להמשיך ולעסוק בפיתוח ולא באדמיניסטרציה, אולם קיבלתי עלי את הדין. מאותו תקופה, פחות או יותר, החלה הידרדרות מובהקת (לפחות בעיני - לא ברור לי עד כמה היתה ניכרת כלפי חוץ). העבודה היתה קשה, מתסכלת ולא מהנה, ואני התחלתי לחוש יותר ויותר כאילו המוח שלי פשוט "נחסם", אינני מצליח לחשוב בצורה בהירה על מצבים ותרחישים, אינני יודע כיצד לנהוג, אינני מצליח לתכנן בצורה מושכלת את צעדי. מעין תחושת "כבדות" לא ברורה, וזרה לי. כלפי חוץ כנראה שהמשכתי לתפקד היטב (אולי לא טוב כפי שהפוטנציאל שלי מאפשר, אבל כנראה מספיק טוב כדי שאנשים לא ישימו לב להבדל וימשיכו לשבח אותי). השתחררתי מהצבא בתאריך השחרור המיועד, לפני כחודש. בחרתי לעזוב ולא להמשיך באותו מקום כי חשבתי שאולי האוירה והלחץ גורמים לי לאותה תחושת חסימה ומחנק. במקום לחפש עבודה חדשה, החלטתי להשקיע את הזמן בכתיבת התיזה לתואר השני, בעיקר לצורך השינוי. לצערי גיליתי כי חרף השינוי המובהק בסדר היום, אני עדיין מרגיש חסום, ומתקשה בלימודים כפי שלא התקשיתי מעודי. אינני מרוכז, אני בקושי מצליח להבין את החומר ובודאי שלא להיות יצירתי כפי שנדרש בעבודת תיזה. במהלך השבועות האחרונים כמעט ולא התקדמתי, והמצב אינו נראה מבטיח. מטבע הדברים, התהליך מזין את עצמו, ועם חוסר ההצלחה מגיעים חששות שרק מגבירים את הקושי ופוגעים בבטחון העצמי. חשבתי לפנות לקבלת עזרה מקצועית שתעזור לי "לשחרר את החסימה בראש", אך אינני יודע לאיזה איש מקצוע עלי לפנות, ומה עלי לבקש. להכוונתך אודה.

דידי שלום השאלה היא קודם כל האם החסימה שאתה מרגיש היא יחסית לציפיות הגבוהות שלך או שהיא "אובייקטיבית", כלומר שכל אדם סביר יאמר מהצד שאכן משהו נחסם. יש לך ציפיות גבוהות מאוד מעצמך ויתכן שזה יוצר רף שקשה להתמודד איתו, דבר שיוצר לחץ רב להצלחה ומימוש עצמי. אני לא יודע כמה מרחב השארת לעצמך לביטוי אישי וטבעי, נראה שהלכת אחרי המשימות רק כי הן היו קיימות שם. יתכן שמשהו בתוכך מנסה לחפש את המהות האמיתית של החיים ולכן ישנה עצירה שתמנע ממך לרוץ אל המטרה הבאה בלי לדעת שלמעשה יש תוחלת אמיתית למה שאתה עושה. נשמע לי שאתה נמצא בצומת משמעותית בחייך ויש מקום לבדוק את החסימה שעליה אתה כותב. לדעתי כדאי לפנות לפסיכולוג קליני בגישה דינמית ולראות לאן נושבת הרוח. קח מספר פגישות להיכרות ובירור נרחב לכל הכיוונים האפשריים, אני לא הייתי סוגר מהר מידי על הסיבה האמיתית למצב שנוצר. קרא את המאמר הרצ"ב על הטיפול הדינמי: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני דווקא רואה את זה קצת אחרת, לדעתי, כל עוד עסקת בפיתוח, אם אני מבינה נכון, תחום יחסי האנוש היה פחות צריך לבוא לידי ביטוי ברגע שהועברת לתפקיד ניהולי, עם כל מה שזה כולל אחריות על אנשים וכו', עניין חוסר הבטחון העצמי שהזכרת בהתחלה התחיל להפריע ולתת אותותיו נראה שבילדות/נערות היית מאוד הישגי, ושזה בא על חשבון משהו אחר, שכנראה קשור לתחום יחסי האנוש. בדכ הישגיות כזאת, קשורה בצורך להשיג תשומת לב, ובאה על רקע חסך, שזו הדרך לספק אותו. אתה מדגיש שוב ושוב את ההצלחה והמצויינות, נראה שכל עוד היית בתפקיד יותר אינדיב' יכולת להמשיך ולתפקד כרגיל אבל ברגע שהיה צורך שמיומנויות חברתיות אחרות יבואו לידי ביטוי נפתחה הבעייה. ולמרות שחזרת לאקדמיה זה כבר לא יכול להפסיק להטריד אותך כי הפצע נפתח. אפשרות, לא מחייבת. כדאי ללכת לאיש מקצוע רק על פי המלצות.

תודה לכולם על התגובות. ברצוני לחדד מספר נקודות, שיתכן ולא הובנו כהלכה. 1. הירידה ביכולת, אמנם סובייקטיבית, אולם עדיין כשאני מנסה להשוות את היכולת הנוכחית ליכולת שלדעתי היתה לי בעבר באותם תחומים, אני חש כי קיים הבדל. הדבר ניכר לא רק בתחום הניהולי, שהיה חדש לי, אלא בתחום הפיתוח וכן בתחום האקדמי שהיו חזקים יותר אצלי בעבר. 2. תחום הפיתוח עדיין מושך אותי, אני מוצא בו עניין רב ורואה את עתידי בתחום זה. הניהול פחות משך אותי, אולם אינני פוסל אפשרות שבעוד שנים ספורות ימשוך אותי (עניין של בגרות נפשית ומיצוי העיסוקים הנוכחיים). לפיכך, אינני חש כי אני "בצומת משמעותי" - כוונתי לשוב ולחפש עבודה בתחום הפיתוח, קיבלתי הצעות עבודה רבות ולא נראה כי תהיה לי בעיה למצוא משרה מתאימה. השחרור מהצבא היה מתוכנן, אולם היה יכול להווצר מעבר חלק היישר למקום עבודה אחר או אולי אפילו הישארות באותו מקום אלמלא הייתי מחליט לקחת לי חופש ולנסות לעבוד על התיזה, וגם זה רק כי זו נראתה הזדמנות מצויינות שמי יודע אם אזכה לה שוב בעתיד (עדיין אין התחייבויות, ילדים וכו'). 3. אני נהנה מחיי זוגיות מאושרים עם חברה קבועה שתהפוך בעתיד לאשתי, יש לי מספר תחביבים לא מבוטל וחוג חברים לא-דל. העבודה היא רק עוד פן, אם כי חשוב, בחיי היום יום שלי ובודאי אינה מהווה את תמצית שאיפותי. 4.אני מסכים שכישורי החברתיים יתכן ואינם מפותחים כמו כישורי האנליטיים, אולם מכל מקום אינני מאמין שהיתה כאן סוג של "בריחה" לעבודה היחידנית כדי שלא להתמודד עם אנשים. בברכה, דידי

בני בן ה-4 פוחד מחושך, ופוחד להיות לבד בחדר. הוא הולך אחריי לכל מקום בבית כמו הצל שלי. כמובן ששנתו בלילה אינה רגועה והוא באופן קבוע מגיע למיטתנו. האם ניתן לתת לו בלילה טיפות רסקיו/ באך על מנת ששנתו תהיה רגועה ורציפה. מעבר לכך, אני מנסה לברר את מקור הפחד. שאלתי הנוספת היא האם ידועה תופעה של פחדים מסוג כזה? אני ממש מוטרדת ולא יודעת מה לעשות

תמרה שלום בנושא הרסקיו אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים באתר, בפורום הזה הדיון הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. עם זאת, לפני שאת פונה לכיוונים של חומרי הרגעה כדאי לבדוק אם אי אפשר לעזור לו על ידי הבנה טובה יותר של מה שמציק לו. האם הפחד היה תמיד או שנוצר בתקופה האחרונה? האם יש תכנים מסוימים שעליהם הוא מדבר? האם את מבינה מדוע הוא כל כך מפוחד? נשמע לי שלא מדובר רק בלילה אלא בנטייה כללית של חרדה. זהו דבר שדורש תגובה רגשית ופסיכולוגית. כל תרופה שהיא לא יכולה לגעת בשורש העניין וכנראה שמשהו מטריד את הילד. כדאי אולי לשקול לפנות לפסיכולוג ילדים כדי לקבל הדרכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, לאחרונה יש לי סחרחורות והרגשת חולשה ביד שמאל שלי ועליתים נרדמות לי הפנים. פניתי לנוירולוג ובצעתי MRI וכד' הבדיקות כולם תקינות. האם כאבים מוחשיים כל כך יכולים להיות פסיכולוגים?! במידה וכן כיצד מפלים בהם, במה פסיכלוג יכול לעזור אני לא יודעת מה המקור לכאבים אלו. ואם פסיכולוג יכול לעזור איזהפסיכולוג אני צריכה לחפש פסיכודינמי או התנהגותי קוגניטיבי. בברכה, רחל

רחל שלום יתכן שלעולם לא תדעי באמת את מקור הבעיה. לפעמים יש תופעות נוירולוגיות שנובעות משינויים זעירים שלא ניתן לאתרם בבדיקות רפואיות. בהחלט יש אפשרות שתופעות כאלה ינבעו גם מגורמים פסיכולוגיים, בד"כ כתוצאה מסוג כזה או אחר של חרדה. יש אפשרות לטפל בכלים פסיכולוגיים בסוג כזה של בעיה בלי קשר למקורותיה. השיטה המומלצת ביותר היא היפנוזה בה משתמשים גם במקרים של בעיות גופניות מוכחות. אני מציע לך לפנות לפסיכולוג שמתמחה בנושא הן כדי לעשות אבחון פסיכולוגי לבעיה ממנה את סובלת והן כדי לרכוש כלים להתמודדות עם הבעיה בלי קשר למקורותיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופלת מזה כשנה אצל פסיכולוגית בשביל נושא אחר. היא לא מוסמכת בהיפנוזה. האם ניתן (כדאי) לפנות לשני פסיכולוגים שונים במקביל בשביל בעיות שונות כמובן.

היום נבהלתי מעצמי! בתי בת ה- 5 חודשים התעוררה בלילה כל 3-2 שעות בבכי היסטרי בלי סיבה נראית לעין. באחת הפעמים שכבר הייתי מוטשת (בעלי במילואים) פניתי אליה בכעס והוספתי "אולי תסתמי כבר..." שניה אח"כ נבהלתי נורא והתחלתי לבכות, חיבקתי אותה חזק והתנצלתי באוזנה. אבל זה לא עוזב אותי.... שתינו קמנו מוטשות, עייפות ועצבניות - אני יודעת שאין לי תרוץ - אבל הרגשתי פשוט חסרת אונים וכל-כך עייפה. האם אני אמא רעה??? ומה עושים בעתיד בכדי להשתלט על כעסים שכאלה?

ס.מ. שלום את לא אמא רעה, את אמא מותשת שברגע של חולשה התפרצת, הבנת מייד מה קרה וגם הרגשת רגשות אשמה. העייפות הפיזית והנפשית אופיינית לשלב בו את ובתך נמצאת. אני חושב שהנסיון שהיה לך הלילה יעזור לך להתמודד אחרת בהמשך ובכל מקרה, זו תגובה אנושית מאוד וכל עוד היא לא הופכת לדפוס התמודדות שחוזר על עצמו אין כל סיבה שתמשיכי לענות את עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום למשתתפי הפורום ולמנהלו, ברצוני לשתף אתכם בחוויה שעברתי ביום א' האחרון ולשאול לדעתכם, ובכן הנני מטופל מזה כמה שנים אצל אותה פסיכולוגית. ביום א' האחרון הקדמתי ב-5 דקות (אני מקפיד לדייק אולם מפאת החום הכבד) החלטתי לעלות למעלה ולא לחכות למטה) הדלת הייתה פתוחה כמו תמיד והיא ישבה לבדה וערכה רישומים כשהבחינה בי, שאלה אותי : אם לא אכפת לי לחכות כמה שניות משום שהיא חייבת לסיים לכתוב משהו, כמובן שעניתי שזה בסדר וחיכיתי בחדר ההמתנה הסמוך, כמובן שאין מצב בעולם שאני אוכל להציץ בכתביה (ואין לי כל כוונה ורצון לכך) מהמקום בו ישבתי (ישנו קיר חוצץ) אבל היא סגרה את הדלת, אני הרגשתי עלבון מאוד גדול מכך, ראיתי בזה מעשה מכוער ורע (אני מוכן להישבע לכם שזה לא נובע מילדות עשוקה....) כמובן שזה השפיע על מצב רוחי ועל מהלך כל הפגישה. מה אתם חושבים ? פוגע או לא ? רגיש מדי ? מה אתה חושב ד"ר (בכנות בבקשה) מה לעשות עם זה ? להתעלם ? לומר לה ? אני יודע שאתם הפסיכולוגים בעד לומר כל מה ש"ביננו" האם גם הפעם. ? מחכה לתשובתכם המהירה.

שי שלום האם אתה מבין ממה נפגעת? מה בהתנהגותה עשה את זה? מבחינה פורמלית, לא קרה שום דבר חריג. אתה הקדמת והיא שמה את הגבול במקום שהוא טבעי. עם זאת, כנראה שמשהו ברמה האישית והלא פורמלית יצר את הפגיעה. האם זה העובדה שלא באה לקראתך בחמש דקות למרות שאתם מכירים זמן כה רב ומעולם לא הקדמת? האם זו הדלת שנסגרה בפניך? שווה לדעתי לזהות את השניה בה הרגשת את הפגיעה ומה בדיוק עשה זאת, כמו כן מאוד כדאי לשתף את הפסיכולוגית בתחושותיך הן כדי לשמור על הטיפול והן כדי להיעזר במקרה כחומר גלם לטיפול. אני בטוח שהאירוע הזה קשור בצורה כזו או אחרת לתכנים שבגללם פנית לטיפול עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, ראשית, תודה על תשובתך המהירה, אני נפגעתי-נעלבתי מסגירת הדלת בפניי ממש לא כעסתי על כך שלא הקדימה 5 דקות, ציינתי זאת רק משום שלא ייוצר הרושם שאני "מהמקדימים הסדרתיים" מדוע הייתה צריכה לסגור את הדלת בפניי, האם לא היה די בכך שאמרה עוד כמה שניות ? שוב אני מזכיר אין לי כל אפשרות לראות מה היא כותבתו/או עושה בחדרה. אגב, פנייתי לטיפול אינה נובעת כלל ועיקר לנושא אלא בעקבות מותה של אשתי, והתמודדות עם ילדי הצעירים. לתגובתך אודה, שי

שי שלום מאחר ואתה יודע למקד את מה שגרם לפגיעה אני חושב שכעת אתה צריך להעלות את זה בטיפול עצמו. אני לא חושב שתשובה ממני תספק במקרה הזה, הרי לא מדובר בהיבט הטכני של סגירת הדלת אלא במשמעות הרגשית והבינאישית שביניכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לשי, הרבה פעמים קורה שאנחנו מגיעים לטיפול בגלל סיבה X ומוצאים את עצמנו פתאום בכלל במסע שונה לגמריי ממה שתיכננו... ורואים, איך בסופו של דבר הכל מתקשר, והיחסים עם הילדים והתגובה שלך להתנהגות של המטפלת, והכל הכל הרי קשור אליך. נובע ממך, וחוזר אליך. לעצם השאלה, זוהי לא חווייה נדירה מה שאתה מתאר חווייה "טיפולית" שלפחות לי מוכרת ואני מניחה שנתקלים בה כל הזמן, בצורה זו או אחרת. זה באמת לא קטע נעים, אבל מה שחשוב בשבילך זה להבין את התגובה שלך מאיפה היא באה, ופחות לתת ציונים למטפלת שלדעתי ההתנהגות הזאת שלה לא במקום והפגינה חוסר רגישות. אלא שמה שיקדם אותך זה להבין את התגובות שלך.

שלום רב אני בת שלושים וכך גם בן זוגי מזה שנה שאנחנו יחד מנסים לפתוח את פרק ב' בחיינו ולהקים זוגיות מוצלחת עם הניסיון שצברנו. לבן זוגי יש ילדה מנישואיו הקודמים שהסתיימו לפני שש שנים כשביתו הייתה בת שנה. הצטרפתי אל חייו לפני 7 חודשים ומתחילת הקשר בימי המפגש על פי הסדרי הראיה שלו ביתו בת השבע מנסה לתפוס את מיקומי כזוגתו וזה בא לידי ביטוי בכל מיני התנהגויות שלה שאינן מרפות בזמן המפגש היא אינה אוהבת את העובדה שהוא פונה אליי ומיד קוראת לו על מנת להשיח את דעתו בכל אימת שהוא לצידי אותה התגובה וכל מה שמוצא חן בעיני היא לא אוהבת זו מין תחושה מעיקה כזו של ילדה שמקנא ומתנהגת בדחף בלתי נשלט אשר משתלט עליה וגורם לה להיות אחרת. לי זה מאוד מפריע כיוון שאני מרגישה שאני צריכה להתנתק בימי המפגש שהם פעמיים בשבוע וכל שבת שניה ומבחינתי הזוגיות שלנו בימים אלו מאבדת את טעמה ותופס את מיקומה הכעס והחיכוכים בגלל הילדה. עליי לציין שפרט להתנהלות הלקויה של מערכת היחסים ביננו בשל העובדה הזו אין ביננו חילוקי דעות והכל על מי מנוחות ואף האושר תופס את המקום המרכזי אך כאשר ביתו כאן הכל שונה. כואב לי שהוא צריך להיות ביננו מפחיד אותי שאנחנו עלולים להתפרק בגלל הקנאה והייתי הכי מבקשת בעולם לדעת כיצד ניתן לפתור ו/או לגרום לה לא לכעוס עליי מפני שאני מתנהגת אליה מאוד בנימוס ומנסה לדאוג ככל שאפשר רק מצידה אני נתקלת במחסומים כל העת כאילו אני מפריעה לה עצם קיומי וזו תחושה נוראית תודה רבה על עזרתכם

שלום, הילדה של בן זוגך בת 7, אך אולי גם בתוכך (כמו בכל אחד ואחת) יש עדיין ילדה, שמרגישה מוזנחת כאשר בן זוגה מפנה את תשומת הלב למקום אחר. אני חושבת שמדובר ברגשות מאד חזקים, ומספיק לקרוא קצת פרויד, כדי להבין את זה (אגב, למרות השם הרע שהוציאו לו, הוא דווקא מתאר מאד יפה את הנושאים האלו...) אבל בכל זאת, ההבדל הוא שאת כבר בוגרת ויש לך יותר כלים להתמודד עם מצב כזה, מאשר לילדה קטנה שאולי חוותה טלטלה משפחתית לא קלה. באופן אובייקטיבי, את גם לא מכירה את בן זוגך הרבה זמן, וגם לא אותה, וזה טבעי שלוקח זמן כדי לקבל אדם חדש אל תוך החיים. אני חושבת שמה שיכול לעזור זה קודם כל מאד לנסות להבין את המקום של הילדה. דרך יצירת הזדהות עם הרגשות שלה, לא תראי בה מתחרה אלא מישהי שחוותה וחווה רגשות קשים, ולכן מתנהגת אליך כאל מתחרה ואויבת. שנית, אני חושבת שמה שיעזור לך זה לנסות עם הזמן (אולי לא מייד!) ליצור קשר משלך עם הילדה. ושלישית, את יכולה לשוחח על רגשותיך עם בן זוגך, או עם פסיכולוג, אם זה מה שבא לך. המפתח לדעתי הוא לקבל את המצב, ולא לגרום להחמרה שלו. אם באמת קשה לך, מצאי משהו נעים לעשות כדי שלא תרגישי פגועה באותם ימים. הכי חשוב, להבין את עצמך, ואת עוצמת הרגשות שלך, וגם את הילדה. ככל שהילדה תתבגר, ובמידה ולא תיצרי איתה יחסים תחרותיים במציאות, אני מניחה שהיא תלמד לקבל אותך, ואפילו תחפש את החברה שלך גם.

לילך, באתר תפוז יש פורום שעוסק בפרק ב'. כדאי לנסות שם. מקווה שעזרתי, עדי

לילך שלום אני מבין שמדובר בילדה בת 7 צעירה מאוד ובוודאי מתקשה במצב החדש שנוצר. הקנאה שלה טבעית כמו גם תחושתך שלך שזה מפריע. אני מבין שאת רוצה להרגיש שהחיים שלכם משותפים עד תום, והיה הרבה יותר נוח אם הילדה היתה מייד מקבלת אותך בחיבוק והכל היה נראה מושלם. אי אפשר למחוק את פרק א', ויש בו פוטנציאל ליצירת חיכוכים ביניכם בהמשך. האופן בו תצליחי להתמודד כעת עם תחושותיך הוא אינדיקציה מאוד חשובה ליכולת שלך ושלכם לפתח את הקשר הזה בצורה טובה בעתיד. את תתכחשי לתחושותיך מצד אחד, אבל בשום פנים ואופן אל תנסי להציב את עצמך כחוצץ בין האב לבתו. יתכן שתצטרכי לעבור תקופה לא קלה, ואולי שווה שתקבלי ייעוץ פסיכולוגי כיצד להתמודד נכון עם הבעיה. יש נקודה עדינה בין הצבת גבולות ששומרת על מקומך באופן מכובד לבין דריסת רגל גסה בקשר של האב ובתו. זה לא רע שיהיו לו זמנים של שהות בלעדית עם בתו, חשוב גם שעם הזמן יהיו זמנים משותפים. זה לוקח זמן וצריך לתת לזמן לעשות את שלו. אם הקשר שלכם רציני ומתוכנן לטווח הארוך כדאי שתקבלו ייעוץ זוגי כיצד ממסדים את פרק ב' כדי שיהיה טוב לשניכם בתוך הקשר וכדי שיהיו לכם כלים להתמודד עם קונפליקטים מסוג זה שבוודאי עוד יעלו במהלך הקשר. הסטטיסטיקה מראה שאנשים שמגיעים לפרק ב' מתחלקים לשתי קבוצות. אלו שלמדו משהו מפרק א' ואז פרק ב' נעשה הרבה יותר טוב, ואלו שחוזרים על אותם שגיאות והתסברות הגירושין שם גבוהה מהאוכלוסיה הכללית בצורה מובהקת. נסו להשתייך לקבוצה הראשונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מקלסטרופוביה ופוחדת מאוד ממעליות ,בחופש אני נוסעת לחופש ומוטרדת מכך שאזדקק למעלית אני רוצה לפנות לעזרה האם תוכל להמליץ לי על פסיכולוג מאזור השרון בתודה מראש

שי שלום שלח לי מייל ואפנה אותך לפסיכולוגית מהרצליה [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי פעם בשבוע. הפגישות מאוד עוזרות לי, אך קשה לי בין הפגישות בגלל שאני מתגעגעת לפסיכולוגית. כדי להתגבר על כך אני מאוננת ומדמיינת שהפסיכולוגית מדברת איתי תוך כדי ורואה אותי. זה עוזר לרוב. אני מרגישה מוזר - חוששת שיש לי נטיות לסביות, האם זו תופעה מוכרת שמטופלים חושבים על הפסיכולוג/ית תוך כדי אוננות? בנוסף אני מדמיינת שבכל פעם שאני גומרת לאחר אוננות הפסיכולוגית דורשת ממני תשלום נוסף. ברור שאני מתביישת להעלות זאת בפגישות. מה דעתך?

נראה לי שזה ביטוי לרצון מאד עמוק לקירבה ואינטימיות עם המטפלת, ולא סימן לנטייה מינית. אצל הרבה אנשים, קירבה מינית וגופנית נחשבת לשיא האינטימיות (אולי מסיבות טובות) לכן נראה לי שלדמיין אותה איתך, בין אם במגע איתך, או משוחחת איתך באותה סיטואציה מבטא רצון להחשף באופן מאד עמוק בפניה. המחשבה שלך להעלות את זה בטיפול (נשמע שזה מביך אותך, אך בכל זאת שיש מצב שתעשי זאת), ממשיכה את אותו קו של רצון להחשף בפניה, על כל משאלותיך ומחשבותיך.

זה לא קרה לי אף פעם (מחשבות על הפסיכולוגית שלי תוך כדי אוננות) אני יכולה להגיד לך שלא אחת דימיינתי אותה בלילה לפני שנרדמתי מחבקת אותי. הרבה פעמים ודווקא לפני השינה ולעיתים זה קורה לי עוד, אני חושבת על קירבה פיזית בנינו. לא מגיעה רחוק עם המחשבות שלי (: ובטח לא חושבת שזה אומר שאני לסבית. אגב פעם חשבתי כך כי חשתי תחושה של התאהבות עזה כלפייה אבל היא הסבירה לי שזה לא קשור לנטיות. וזה באמת לא קשור. אני מסכימה עם לילה לגמרי שקירבה אינטימית מתפרשת אצלנו כמשהו פיזי ומיני באופן אוטומטי וזה מה שבוודאי קורה אצלך. אגב פעם שישנתי התעוררתי כי אמרתי תוך כדי חלום את השם של הפסיכולוגית שלי וזה היה בתחילת הטיפול. כל עוד את לא עושה את זה באופן אובססיבי אין סיבה לדאגה לפי דעתי. מורןא

גלית שלום מה שאת מתארת נשמע לי פחות מיני ויותר תגובה ראשונית, ילדית, שמבטאת רצון בקרבה וחיבוק. אפשר לטעות ולשייך את זה מייד למשיכה ארוטית, אין ספק שיש בזה משהו כזה כי בכל זאת מדובר בהתנהגות מינית, אבל במקרים רבים זה לא עיקר העניין. לכן אני גם לא חושב שזה אינדיקציה להיות לסבית או לא. שאלת הזהות המינית צריכה להיבחן באופן הרבה יותר רחב במשיכתך לגברים או לנשים ולא בהקשר אחד בלבד. לכל בני האדם יש גם חלק הומוסקסואלי והוא טבעי לחלוטין (למרות שרוב האנשים מתכחשים אליו). זה לא מגדיר אותם באופן אוטומטי כהומוסקסואלים או כהטרוסקסואלים. אני מבין את הקושי שלך לדבר על זה באופן ישיר בטיפול. חשבי מה את כן יכולה לספר מתוך זה וכיצד. לפעמים קל יותר לכתוב מאשר לומר בע"פ. בכל מקרה זה ברור שלקשר שלך עם הפסיכולוגית יש כיום חשיבות רבה והעיסוק בקשר עשוי להיות משמעותי גם להשגת מטרות הטיפול בגלל פנית אליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לדעת אם יש מצב שהתקפי חרדה די רציניים יכולים לעבור פתאום בלי שום טיפול או שחיב ישר לטפל איך שהם מתחילים?

יפית שלום יש אפשרות כזו, כמו שכל תופעה יכולה לחלוף מאליה. הבעיה היא בד"כ לא התקפי החרדה עצמם אלא הפחד שנותר שהם יחזרו. באופן כללי, התקפי חרדה הן אפיזודות קצרות מאוד ואנשים שסובלים מחרדה סובלים יותר מהפחד שהתקף החרדה יגיע יותר מהחרדה עצמה. אני רואה את השאלה שלך יותר כהבעת משאלה שהכל יעלם. אם נקבל את העובדה שהתקף החרדה מספר לך משהו על עצמך, עולה השאלה האם את לא רוצה לדעת מהו הסיפור הזה שנמצא שם. יתכן שלא, ושכעת כל מה שאת רוצה שזה יעלם. זה בסדר גמור ולגימיטי לחלוטין. חכי עוד זמן מה ותראי האם יש צורך בהתערבות טיפולית או לא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום אני סובלת מזה שנתיים מאגרופוביה. בשנתיים האלו ידעתי הרבה עליות וירידות ועדיין לא הצלחתי להגיע לאיזון. אני לא מבינה, הרי אם יש משהו מפחיד ועושים אותו פעם, פעמיים שלוש - פעם רביעית הוא אמור להפחיד פחות, אז למה עם חרדה זה לא עובד ככה. איך זה יכול להיות שאני חיה עם החרדות כל כך הרבה זמן, לא נמנעת משום דבר, אני חוטפת התקפות באמצע הרחוב אני ממשיכה ללכת ולא מתייחסת לזה, ובכל זאת זה פשוט לא עוזב. יכולה להיות תקופה טובה שאני ארגיש שאולי זה חלף, ואז פתאום תקופה של נפילה. אני מרגישה עצובה, דברים שאחרים נהנים מהם כמו טיולים, מסיבות, מפגשים חברתיים, בשבילי זה כבר לא מהנה, בשבילי זה מבחן למצבי הנפשי. הדבר שכואב לי יותר מכל, זה שאני מרגישה שאני מפספסת את ההנאה בגידול הילדים, למרות שאני לוקחת אותם לכל מקום שצריך (קניונים, ים, בריכה, חברים) אני לא מרגישה את הנורמל. אנא דעתך. מיטל

מיטל שלום אגורפוביה היא תופעת החרדה נפוצה מאוד באוכלוסיה, עם זאת, כל אחד בכל זאת סובל ממשהו קצת שונה וייחודי לו. השאלה האם את יודעת כיום לזהות אחרי שנתיים מה מקור הבעיה, מה עוזר לך להתגבר עליה, מה מחמיר אותה. כמו כן, כיצד את מטפלת בה, האם פנית לטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי וכו'. ההתמקדות בהפסדים שיש לך בשל הבעיה לא תוביל לשום מקום חיובי. מה שצריך להתמקד הוא באופן בו את מטפלת בבעיה מתוך הבנה שלוקח לעיתים תקופה ממושכת כדי לראות הישגים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אנא אל תפנו אותי למאמרים , אני סטודנטית לפסיכולוגיה ואני יודעת די טוב מהו דיכאון ומה הסימנים, בכל זאת לגבי עצמי קשה לי ליישם את התאוריה, ואולי זה כי אני לא רוצה להודות שזה מה שיש לי. בכל אופן, במבט אובייקטיבי, אם אני רוב הזמן עצובה, יש לי התפרצויות בכי כל כמה ימים בדרך כלל מלחץ של החלטות, לחץ זמן וכו'. אני לא ממש נהנית מרוב הדברים שאני עושה, למרות שפעם (די מזמן אמנם) כן הייתי מאד נהנית מדברים מסויימים. אני ממש הפכתי בן אדם פסימי ולא רואה איך הדברים ישתנו. אני מנסה לשנות, אבל לא מצליחה. אני מנהלת קשר זוגי וממשיכה בחיי תוך כדי השגים יפים יחסית למצבי, אבל לא תוך כדי הנאה , אלא ממש הרגשה של "סחיבה" אם אפשר לתאר את כל זה ככה. אני מרגישה שאסור לי להנות עד שלא אפתור את בעיותי, ומצד שני בעיותי לא נפתרות כבר זמן רב. האם זה דכאון? עד כמה זה נשמע חמור? זה בערך הכל.. אין עוד סימנים אחרים...

עצם העובדה שפנית לפורום אומרת שאת מוטרדת ממצבך. זו כבר סיבה מספקת לפנות לייעוץ מקצועי. אולי יש יעוץ כזה במסגרת האוניברסיטה? (יש בבר אילן). כדאי שתפני ולו לכמה שיחות הבהרה שיעזרו לך להבין את מצבך טוב יותר.

מישל שלום כפי שאת בוודאי יודעת רשימת הסימפטומים שתיארת אכן יכולה להתאים לדיכאון. המקור לדיכאון יכול להיות שונה. יתכן שאת מתמודדת עם תקופת חיים מורכבת שגורמת לבעיה, יתכן שיש מרכיב ביולוגי לבעיה ועוד אפשרויות רבות. אני מציע לך לא להישאר עם השערות אלא לנצל את הידע והמודעות שלך לטובת עצמך ולפנות לאבחון מסודר וטיפול. תוך כדי פגישות ההיכרות הראשונות ניתן יהיה לומר בצורה יותר ברורה במה מדובר ומה הדרך הנכונה ביותר כדי לטיפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר אורן קפלן זאת אני ששלחתי לך מייל אני פשוט לא רוצה להזדהות אם הכתובת שלי ואני ממתינה לתשובה ממך בפורום תודה ומחכה לתשובה מידית חסרת אונים

אלמונית שלום אני חושב שאת צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהתחיל תהליך של טיפול. הדברים שהצגת כלליים מאוד וקשה לי לתת לך הכוונה ספציפית. אם תרצי המלצה על פסיכולוגים שלחי אלי מייל נוסף ואשמח להפנות אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. יש לי בעיה כבר כמעט שנתיים. אני בת 21 ואינני מרוצה ממראי כלל. הבעיה היא שאומרים לי שאני נראית טוב, אך אינני מוכנה לקבל את הגוף שלי. אני אובססיבית לגבי האימונים בחדר כושר ושיעורי אירובי, מפחדת לפספס יום בלעדיהם וכן, משתדלת לאכול נכון(לפי תפריט של דיאטנית)... ומה שהכי נורא בכל הסיפור, זה שכביכול איבדתי את כל ההנאה בחיים. כל מה שמדאיג אותי ביום יום זה איך אני נראית. אני מרגישה כ"כ שטחית, מעולם לא דאגתי לגבי זה ופתאום אני מוצאת את עצמי דואגת כל הזמן. זה הגיע למצב שזה מכניס אותי לדיכאון ומדיר ממני שינה. ועוד דבר, אני נעשיתי מאוד קרירה כלפי חוץ, לא בא לי שיסתכלו עלי... אך מצד שני אני כבר רוצה קשר עם מישהו, מאחר ומעולם לא נתתי לבחורים מעוניינים הזדמנות, כי בד"כ הייתי ביקורתית מידי, גם כלפי וגם כלפיהם. אני מתחרטת על המון החלטות שגויות בחיי וברצוני לתקן את המצב, כי נמאס לי להיות מדוכאת בגלל מראי. למה אינני מצליחה לקבל את עצמי? זה מפריע לי בקשרים עם בחורים, שמבינים שאני נורא חסרת ביטחון לגבי מראי ומתרחקים ממני... בנוסף, חברותיי יוצאות בקביעות למסיבות בימי שישי ותמיד אני מרגישה רע עם איך שאני נראית ומוצאת את עצמי ממציאה תירוצים על ימין ועל שמאל, רק כדי לא להסביר להן מהי הסיבה האמיתית... כי הן לא יבינו. שמחת החיים שהייתה לי ירדה, אני מתביישת ללכת עם בגד ים, או בגדים מעט חשופים. אני מסתכלת במראה ורואה המון פגמים שברצוני לתקן וממהרת להסתירם עם בגדים לא מחמיאים וגדולים ולא יוצאת בלי איפור מהבית. תמיד הייתי פרפקציוניסטית אך נמאס לי! הוריי דואגים לי שאינני יוצאת ושלא היה לי מעולם חבר ולוחצים עלי, אך אני מרגישה שעד שלא אהיה מוכנה להשלים עם עצמי ולקבל את עצמי, לא יוכל לתת למישהו להתקרב אלי. חברתי דווקא חושבת שאם אני יצא עם מישהו אז זה יעלה לי את הביטחון, אך אני לא מצליחה להגיע כלל לשלב הזה. אני יודעת שאין דבר כזה מושלם, אך בכל זאת אני כל הזמן משכנעת את עצמי שאם רק ארד את ה4 ק"ג המיותרים שהעליתי בצבא, ואחזור למצבי הקודם, אהיה מושלמת. האמנם? מה עלי לעשות ד"ר? אני כבר ממש מיואשת...

דנה שלום נראה לי שהבעיה איננה במראה החיצוני שלך אלא דווקא במראה הפנימי. במקרים כאלה הבעיה מתמקדת בעיקר בתפיסת העצמי, בדימוי, בביטחון ולכן הטיפול לא יכול להתמקד בדיאטה ושינויים אסטטיים של הגוף שכן התחושה הפנימית תישאר תמיד שזה "לא מספיק". הפתרון הוא לשלב עם כל הפעילויות שאת עושה גם ייעוץ פסיכולוגי כדי לראות מה המקור האמיתי למה שקורה לך וכדי לעזור לך לקבל את עצמך בצורה יותר שלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן