פורום פסיכולוגיה קלינית

רציתי לשאול האם להימשך ולהיות עם גבר שמבוגר ממני בערך ב15 שנה זוהי הפרעה באישיות?

הפרעת אישיות?! הלכת רחוק מדי...אבל תלוי בני כמה אתם כי 15 ו-30 זה שונה מ-30 ו- 45 אם יש לך דפוס הקשרות דוקא עם אנשים מבוגרים יתכן שמשהו לא פתור אצלך בקשר הראשוני שלך עם ההורים.

א. שלום הפרעת אישיות היא הגדרה מעורפלת שעשויה להיות חסרת משמעות. האם זו הפרעה כלשהי? אני לא מכיר הגדרה מקצועית חד משמעית כזו, זה יכול בתנאים מסוימים להיות הדבר הכי טבעי בעולם ובתנאים אחרים בעיה. כדי לבדוק את זה אישית אצלך לפי ההסטוריה האישית שלך וההקשר של ההיכרות שלכם. רק זה יוכל להעיד האם יש כאן בעיה או שזה מצב רגיל לגמרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אממ, זה מאוד הפחיד אותי בהתחלה כי אף פעם לא נמשכתי למישו שהוא מבוגר ממני ביותר מכמה שנים. רק רציתי לדעת אם זה יחסית נורמלי..

שוב ענייני מטפל- מטופל. היום שאלה אותי המטפלת שלי ממש ממש בסוף (כמעט כבדרך אגב) האם הטיפול עוזר לי. זה לא הפעם הראשונה שהיא שואלת אבל זו הפעם הראשונה שזה הופך לדיון ממשי .היא שאלה האם אני חושבת על הפגישות במהלך השבוע , מחכה להן וכו'. עניתי שכן. היא לא הסתפקה בזאת ושלחה אותי הביתה עם "שיעורי בית". לכתוב מה השיחות הללו עושות לי וכיצד משפיעות עלי. נראה לי מוזר. לשאלתי ענתה לי שזו שאלה סטנדרטית של מטפל שאכפת לו מהמטופלים, ולא , היא לא נובעת מספק. קצת מביכים אותי שיעורי הבית הללו. ומציק לי המניע. האם אכן שאלה סטנדרטית או שהיא מביעה משהו?

לדעתי נטע, קחי את האתגר, את המשחק שטמון בהצעה ואל תתיחסי לכך כאל שיעורי בית עליהם יש ציון, אלא כעל אפשרות לחשוב ביחד, לפתח משהו בכתיבה בינך לבין עצמך, מעבר לזמן הפגישה. אני מניחה שהיא עושה זאת כדי לקדם אותך בדרך כלשהי, ולא מתוך ספק. אמנם זה נראה לי קצת לא שגרתי, אבל האם בא לך לעשות את שיעורי הבית האלה או לא - זו השאלה. אם כן, אין בכך שום דבר רע. ואולי בכלל תדעי הכי טוב אם בא לך או לא, אחרי שתעשי אותם. (אני מנסה לשווק את ההתנסות כבסיס לידיעה, ולא את המחשבה האינטלקטואלית העקרה...)

רציתי להוסיף שאכן הרגשתי לא נח עם השאלה. אולי כי אני חשה שהיא טופסת מקום נרחב מדי מחיי. יש לה כח בהחלטות שלי ובבחירות שלי. אולי הסיבה שאני הולכת אליה הוא יותר בצורך שלי אליה כחברה. הרבה יותר מפסיכולוגית. היא טענה שברור לה שאני עושה דיאלוגים עם עצמי והיא היתה רוצה לדעת איזה חלק יש לה בהתקדמות העצומה שלי. האם אני נותנת לה תחושה לא נוחה שאני לא זקוקה לה? שאני מסופקת ממנה? עובדה שנבהלתי מהשאלה...

לנטע, השאלה אינה מוזרה כלל, ייתכן וזו שיטת העבודה שלה, ישנם פסיכולוגים ששולחים את המטופלים עם שעורי בית מסוג זה. אולם אני חושבת שאת חייבת לשתף אותה בהרגשתך ובמה שזה מעורר אצלך (אי הנוחות למשל ואולי עוד) ואז כמובן כדרכו של טיפול...זה ישמש אולי כחומר גלם נוסף. ייתכן ואף מדובר במשוב שהיא זקוקה לו אך אני מסתגיית מקביעתה שרק פסיכולוגים שאכפת להם ממטופליהם נותנים שיעורי בית.... המטפלת שלי, אני בטוחה שיותר מאכפת לה ממני לא מטילה עליי שעורי בית...

המטפל שלי פשוט קוטע את השיחה "אנחנו צריכים לעצור". לפעמים בא לי שייתן לי שיעורי בית... אני מוצאת את עצמי עושה שיעורי בית מיוזמתי, תמיד... מיכל

נטע שלום אין חוקים למהלך ולשיטות הטיפול וניתן למצוא אין סוף גישות ודרכים לנהל את הטיפול הפסיכולוגי. מה שחשוב הוא ההתאמה של השיטה למטופל והיכולת שלו להשתלב ולהתקדם לפי מטרותיו. לכן גם במצב שאת מתארת מה שחשוב במיוחד הן התחושות שאת מתארת. מצד אחד את העובדה שאת נעזרת בטיפול אבל מצד שני העובדה שקרה כאן משהו שלא התאים לך או לא נדון מספיק. את מתארת שזה קרה לקראת סוף המפגש בלי אפשרות לברר את הרעיון שעומד מאחורי שיעורי הבית וכו'. לכן אינני חושב שמרכז העניין הוא עד כמה שיעורי הבית עצמם מקובלים או לא אלא האופן שזה קרה. מטרה טיפולית חשובה שעולה פעמים רבות זה להפוך את החיים להרמוניים יותר, שיקרו בהם יותר דברים שמתאימים ורוצים אותם ופחות דברים צורמים ובלתי מתאימים. יש כאן הזדמנות לבחון כיצד את מתקדמת לקראת מטרה כזו, אם היא רלוונטית עבורך. במקביל, שווה ללכת עם ההצעה שקיבלת גם אם היא נראית לך מוזרה או לא ברורה ברמה המיידית, זה יוכל לשמש לך כחומר גלם נוסף לשיחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. בני בן 20 הוא סטודנת וגר בבית לאחרונה נוצר קצר ביחסים בינינו . היא טוענת שאני מתערב לה בחיים , מה שלא נכון . הוא נפגש עם פסיכולוגית ואני מעונין להצטרף לפגישה אחת על מנת להציג בפניה את הבעיות שאני רואה עם בני . הבן מתנגד , האם לדעתך פגישה כזו ביוזמתי ללא השתתפות בני וכמובן בהסכמתו יכולה לעזור . תודה

זה נשמע שאכן את מתערבת לו בחיים. מדוע את צריכה להגיע לפסיכולוג שלו אם הוא לא רוצה . את אכן יורד לו לחיים

קודם כל ההודעה שלך לא ממש ברורה אוליי כדאי לך לנסח אותה שוב. השאלה היא האם אתה מעוניין ליזום כזאת פגישה כדי לעזור לבנך או כדי לעזור לעצמך טיפול הוא משהו שבין האדם עצמו (המטופל) לבין המטפל. ואין מקום להתערבות שלא מוזמנת על ידי אחד משני המעורבים בו. יחד עם זאת לדעתי אם הרצון להתערב נובע מכך שאתה מוטרד מהמצב, אוליי תלך להתייעץ עם פסיכולוג אחר?

נחום שלום גוף זכר ונקבה התערבבו בהודעה ולכן קשה לי להבין את הרצף המלא. בכל מקרה, בשורה התחתונה יש כאן משהו די ברור, הוא לא מעוניין כרגע בפגישה שלך עם הפסיכולוגית, וברוב המקרים זו אכן סוג של פגישה שלא מתקיימת. אני מציע להשאיר לו להחליט מה מתאים לו ולא ללחוץ על מה שנראה כרגע נכון בעיניך. חלק מהטיפול בקצר כרוך בקבלה הדדית זה בצרכיו של זה תוך הבנה למניעים ולנטייה. סביר להניח שבנך יודע להציג את בעיותיו בעצמו ואני בספק אם מפגש כזה ישפר כרגע את היחסים ביניכם. טיפ קטן: הוא ילד גדול, למעשה כבר לא ילד. צריך להתחיל ולהתייחס אליו ככזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28, אקדמאית. בכל דבר קטן בחיים שלי אני צריכה להתייעץ עם שלושה אנשים- בעלי, אמא שלי וחברה טובה שלי. אני לא מסוגלת לקבל החלטות לבד. אין לי שום דעה בשום נושא. האם זה נורמלי?

לדעתי משהו שיוכל לקדם אותך בנושא הזה הוא להתנסות, מדי פעם, בלהחליט החלטה לבדך, בלי להתייעץ. בין אם ההחלטה תוכיח את עצמה כטובה או כרעה (אם בכלל יש כזה דבר) הערך בהתנסות הוא מאד גדול. ככל שתתנסי בכך יותר תלמדי יותר לסמוך על עצמך, על החושים שלך, ועל המחשבות שלך. ובסופו של דבר מדובר בעיני בשאלה של עצמאות ואמון בעצמך (אולי כל אחד מהם במידה שונה) ולכן אלו כישורים שכדאי לפתח. ואני חושבת עליהם כעל כישורים, כי למרות שאפשר ללכת לטיפול רב שנים, לברר את מקורות העניין, אפשר גם ליצור התנסות חדשה, ולעיתים זה דבר שווה ערך.

דניאלה שלום נורמלי ולא נורמלי הם שיפוטים. אם זה מפריע לך זה בעיה שכדאי להתמודד איתה. אם נוח לך במצב הקיים זה נפלא שיש לך אפשרות להיעזר באנשים הקרובים לך. יש לי הרגשה שהבעיה העיקרית היא הביקורת העצמית שלך. הביטוי אין לי דעה באף נושא נראית לי חשודה בהטייה חזקה ולכן הבעיה כנראה איננה הצורך שלך להתייעץ אלא בביטחון העצמי שלך ובו מן הסתם אפשר ורצוי לטפל, למשל ע"י ייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28, נשואה באושר רב שלוש שנים. אין לי ילדים. לאחרונה התחלתי בטיפולי פוריות אינטסיביים. הרופא נשים שלי הוא מקסים וחתיך ואני קצת מאוהבת בו. אני כל הזמן חושבת עליו ומדמיינת אותו איתי בכל מיני סיטואציות (לאו דווקא מיניות) אני אפילו הגעתי למצב שבו הייתי צריכה להפסיק את הטיפולים (בגלל עבודה חדשה) והתבאסתי בגלל שאני לא אראה אותו (ולא בגלל שאני לא אהיה בהריון בעת הקרובה). היחסים שלי עם בעלי מצויינים, אני אוהבת אותו והחתונה איתו זה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי. אני לא כ"כ נהנית מיחסי מין ולא בגלל בעלי שעושה הכל כדי שאני אהנה, פשוט אין לי חשק וזה ממש מטלה בשבילי כשיצוין כי אני אף פעם לא הגעתי לאורגזמה (בעלי לא יודע כי אני מזייפת). אני לא חושבת שיש קשר בין המין עם בעלי לבין ההתאהבות שלי ברופא נשים שלי מאחר ומצב המין שלי לא מפריע לי. אודה לך על חוות דעתך ביחס למצבי הנ"ל.

יכולות להיות כל מיני סיבות לרגשות שאת חשה כלפי הרופא המטפל בך. החל מאישיותו, בשילוב עם היחס שהוא מעניק לך, ואולי עצם העובדה שהוא "רופא בענייני מין" גם היא תורמת לאיזה הילה סביבו... את מתארת מצב של חיי זוגיות טובים באופן בסיסי, אך לדעתי היחסים האינטימיים, יחסי המין הינם חלק חשוב מזוגיות, ולמרות הקושי/חשש, הייתי ממליצה לך לפתוח את הנושא מול בעלך ולקבל ייעוץ בנושא. כל עוד יחסי המין הינם מטלה, משהו בקירבה ובאפשרות לדיאלוג לא מילולי בין בני הזוג חסום. זה חבל! האם את מאמינה כי זה לא משהו בר שינוי? בהשקפה שלי יש גם קשר בין הדברים. הקושי להכנס להריון לא נראה לי מנותק מהיחס שלך למערכת המין והפוריות שלך. בהשקפה שלי הדברים האלה מתחברים באופן הרבה יותר עמוק ממה שרופאים משערים, לכן, מכל הסיבות הייתי מבררת את נושא המיניות שלך, עם בעלך, ההנאה שלך מיחסי מין וכו'. חשבי שכל החיים הזוגיים עוד לפניך, האם את באמת רוצה לחשוב עוד 30-40 שנה על יחסי מין כעל מטלה?

די טבעי שתמשכי לרופא. בנוסף לכך שהוא יפה , מקסים ומושך ובמקרה זה, בניגוד לבעלך הוא מסוגל גם לעבר אותך... את במצוקה ורואה בו מושיע. לי קרה דבר מוזר עוד יותר. לקראת סוף ההריון שלי התגלו לי מספר בעיות. פניתי לרופאה( אישה) מומחית להריון בסיכון גבוהה והתאהבתי בה... הייתי במצוקה והיא היתה המושעה שלי. לא היה שום עניין מיני מאחר שאני בפרוש לא לסבית אבל היא היתה שם בשבילי ודאגה לי. הרופא הזה יצר איתך מעין אינטימיות... אתם "עושים" ביחד ילד כאשר בעלך סיים כבר את תפקידו... בנוסף לזה המניות עם בעלך לא משהו. הייתי דואגת לטפל בזה כי מנסיון זה רק מחמיר.

מאיה שלום ההתאהבות ברופא הנשים היא חלק מפנטזיה שמתעוררת אצלך ואולי יכולה דווקא לשמש אותך לכיוון חיובי בהקשר של היחסים עם בעלך. ראשית זו נשמעת התאהבות בטוחה למדי, היא לא עלולה להפוך לקשר זוגי כך שהיא עשויה לשרת לצורך הרחבת הפנטזיה. ולמה זה כל כך חשוב? כי זו תלונתך השניה בהודעה. את מספרת שאינך נהנית ממין וכידוע מין איננו רק מנגנון פיזיולוגי אלא מבוסס בעיקרו על פנטזיה ודמיון. העובדה שאת יכולה להתאהב כך מחזקת את העובדה שיש לך יכולת טובה לפנטז ואת גם זקוקה לכך. אני מציע לך לפנות לטיפול סקסולוגי. אפשר להתחיל במרפאה לתפקוד מיני של נשים, יש כזו למשל בבי"ח היס ליולדות בתוך בי"ח איכילוב. לאחר בירור אישי יתכן שכדאי יהיה לפנות בזוג. אפשר ורצוי לטפל בעניין ואני בהחלט רואה קשר בין ההתאהבות ברופא הנשים להיעדר ההנאה בקשר הזוגי. עכשיו צריך לראות איך הדבר ה"חכם" שעשית בחתונתך עם בעלך הופך גם למשהו יותר חם, רגשי וסוחף. בברכה ד"ר אורן קפלן

עברתי עכשו על ההודעות בעמוד הזה והבנתי שהצנזורה עדיין נמשכת. ראיתי כי כתבת כי הבעירה התת קרקעית עדיין קיימת. אישית לא הרגשתי בכך. למקרא העמוד הזה נראה לי שזה מאחורינו. בנוסף גם אני מקווה שהפורום בזמן החופשה יישאר פתוח אני מאמינה שהלקח נלמד.

ואולי לא חשים ב"בעירה התת קרקעית" משום שהצנזורה מורידה את ההודעות הפוגעות.... אני מציעה לקחת עוד קצת זמן ל"החלמה"... רינת

רינת, הערה במקום, הייתי שואלת את דר קפלן- האם אכן כך?

שלום ו'. רק חשבתי לומר לך שבערה תת קרקעית מן הסתם אינה מורגשת מעל פני השטח.... אנחנו כמובן רואים רק את ההודעות שזכו לאישור,מדבריו של דר' קפלן משתמע שהודעות מסויימות עדיין לא מתפרסמות. וטוב שכך, נראה לי שצריך לסמוך על דר' קפלן ואני בטוחה שזהו אינטרס שלו לא פחות מאשר שלנו, להחזיר עטרה ליושנה... יום נעים, אפרת

שלום לכולכן אכן יש עדיין צורך בשמירת גבולות הפורום אם כי המצב הולך ומשתפר מיום ליום. בסך הכל הפורום מתפקד טוב ומשרת את מטרתו גם בצורת הפעולה הנוכחית. היה כמובן נוח יותר לכולם לחזור לפעילות פתוחה לגמרי אבל כרגע זה עדיין לא אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוווףףףףף! נדפק לי שוב המייל. לא מצליחה לשלוח כלום. אפי.

מחכה לשמוע ממך.

שלום לכולם, יש לי שאלה מציקה, ואולי אתם תוכלי לעזור לי לאור ניסיונכם האישי. אני רוצה כבר זמן-מה לפנות לפסיכיאטר/תרפיסט, כי אני חשה חרדה ו"חוסר כוח/חשק". אני יודעת שאני רוצה מטפלת (אישה), חילונית ופרטית (לא דרך קופ"ח). אני נתקלת בקושי למצוא אותה, כי איני יודעת איך מוצאים לבד מטפל. אני לא יכולה לשתף בבעייתי אף אחד. במשפחתי פנייה לטיפול נפשי נחשבת "טאבו", החברות הקרובות לא נעזרו בטיפולים נפשיים, ואני לא מרגישה שאני יכולה לספר להן על כך או שהם לא יבינו מה זה אומר לפחוד משטויות ולחשוב מחשבות לא-הגיוניות. וכך גם במקום העבודה, בשכונה שלי ואצל רופא המשפחה. הסתכלתי ב"דפי זהב" ובפנקסי מטפלים באינטרנט, אך איך אפשר לבחור מישהו מתוך ים השמות? סתם בוחרים שם, מצלצלים ומנסים, כמו שמזמינים אינסטלטור ??? אולי תוכלו לעזור לי ? אני גם מוכנה שתמליצו לי על מטפלות מניסיונכם דרך כתובת אי-מייל הפרטית. תודה לכל מי שיוכל לעזור. י0מין.

יסמין שלום אם את מאזור המרכז אוכל להפנות אותך, שלחי אלי מייל [email protected] ואחזיר לך שם וטלפון בברכה ד"ר אורן קפלן

הדרך הנכונה ללכת היא דרך המלצה. צייני באיזה איזור את גרה, וכן אימייל.

שלום, במשך 10 שנים ניהלתי רומן עם גבר בן גילי (שנינו חצינו את החמישים). הוא - פלרטטן ונהנתן ידוע, בוגד סידרתי , ש"ניתקע" איתי למרות טיבעו כי בסוף התאהב קשה. אני, רעיה נאמנה ואישה של גבר אחד שהתפתתה למגע אינטימי שנעדר כליל עם הבעל ומצאה עצמה מפתחת גם יחס רגשי. הוא לא התאפק, סיפר כבר לאישה, הופיע איתי בפומבי. אני - שמרתי מכל משמר על סודיות ועל הבעל. לא היו שום תוכניות לפרק מסגרות, אבל תשוקה התחלפה בקירבה נפשית עזה. התראינו כפעם בחודש, שמרנו על קשר מכתבים וטלפונים הדוק הרבה יותר. ביום בהיר אחד - פצצה. גילו מה שגילו ומסתבר שלאיש לא נותר זמן רב לחיות. אולי שנה אולי שנתיים. לא הספקתי להיפרד. אפילו לא להחליף מילה. הוא אפשר להבין התקפל לגמרי אל בין זרועות אשתו, והיא נטלה פיקוד ופסקה - שום קשר, כלום, נקודה. הערצתי וקינאתי בדרך בה סלחה לו על הכל, כל הנשים, השקרים, העלבונות ונעמדה לצידו. פחות אהבתי את העובדה שאני הפכתי לאשמה, למפלצת המדיחה, לאשה שטן הרודפת את בעלה. נשארתי תקועה רגשית. עם אימת גורלו, עם הקיטוע החד והבלתי אפשרי - בין יום - מהאיש ומעשר שנותינו, עם משא שלא היה לי איפה לפרוק ועם מי לחלק של אבלות, של מעגל שלא יכולתי לסגור. התחננתי ל5 דקות איתו, רק להיפרד כיאות. הוא העביר את כל מכתבי אליו - אליה, בלי להזהיר. הם צודקים, אני יודעת. יש להם מאבק לא עלינו ועליהם לחדש אמון ולהתלכד ולדבוק זה בזה ולחיות את מה שיש ללא שום הפרעה. אין לי שום הצדקה מוסרית. תהליך ההתקרבות אליה וההכרה במה שבאמת חשוב בחייו - דרש ממנו כנראה להצטרף למסע ההאשמה, להטיל בי רפש ולהחרים אותי. זהו מס שאני משלמת אבל זה מאוד כואב לי. המחשבה שהוא ימות ולעולם לא ניפרדתי ממנו קשה לי. המחשבה שלאחר כל מה שהיה בינינו - לא הרומן אלא הידידות והקרבה הנפשית - אני יוצאת בסוף כל כך רע, כל כך שלילי. כאילו כל מה שהיה קשור בי היה טמא, שקרי, נחות, מלוכלך. אז אוקי בגידה זה לא מכובד - אבל הרגשות מכובדים, לגיטימיים וטהורים בתכלית. ומעל הכל....לא הספקתי להביט בעיניו ולהגיד לו שלום.... זהו.

שלום החוויה הקשה שנשארת איתה לא קשורה לצדק או לכל היבט רציונלי אחר שאפשר לחשוב עליו. יש כאן היבט מאוד אישי ואינטימי ולכן לכאב שלך יש את מלוא הלגיטימציה, מה שלקשר שלכם כנראה לא היה בעיניך ובעיני הסביבה. אינך יכולה לשלוט במה שקורה לו כעת, גם הוא אינו יכול. כעת את צריכה להחזיר את השליטה חזרה לידיים שלך ולמשפחה שלך. תצטרכי כנראה להשלים עם אובדן הקשר עימו ועם האובדן שלו באופן כללי ואולי אם תתפני לתכנן את חייך מכאן והלאה, הכאב יהיה פחות חד. לפניך עוד שנים רבות והאופן בו תכווני ושלטי במה שיקרה בשנים הללו ישפיע מאוד על איכותם. אני חושב שחלק מהכאב נובע מחשבון הנפש שאת עושה כעת עם עצמך, והוא מתייחס לא רק למה שהפסדת ולמה שאת מפסידה כעת, אלא לפוטנציאל ההפסד שעוד צפוי לך הלאה אם לא תעשי שינוי כלשהו בחיים או בתפיסתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה דברים משותפים יש להתנהגויות של אנשים שלא באמת מתכוונים ברצינות להתחייב להסכמות במהלך למשל קניה\רכישה של משהו ?

אבי שלום אנא הסבר למה אתה מתכוון ובאיזה הקשר אתה שואל. השאלה כללית מאוד וקשה לי לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר אורן היקר, הנקודות שהארת והעלית אינן רק רלבנטיות להדהים, הן גם סייעו לי להבין את שורש הקונפליקט. 1. אז אוקי, לא הייתי מודעת וערה לנושא המתודות הטיפוליות וגישותן לנושאי הזמן והכסף. הפסיכולוגית ההיא אכן פסיכואנליטיקנית. עתה ברור לי שההתעקשות על המשכיות ועל יום קבוע, כל שבוע נובעת מזה. גם ענין הכסף מקבל משמעות אחרת, אם כי ההתנהלות שלה בעניין לא היתה שונה מזו של כל בעל עסק אחר, בכל אופן מבחינת ההרגשה שזה עורר בי. 2. נכון, אחת מאבחונותיה היתה שיש לי בעיה להציב גבולות ולתחום דברים. תמיד העדפתי לא להתחייב לגמרי ללוח זמנים שמא "יצוץ משהו" ומילת המפתח במשפחת המקור שלי ביחס לקביעות ביומן היתה: "ניראה..." והכל נשאר פתוח לשינוי ולסגירה של הרגע האחרון. שאלתי: 1. איך אדע איזה מתודה בכלל מתאימה לי? באתי אליה לא בגלל בעיה עם עצמי (אני בת 52, חולה כרונית, בעלי עזב לאחרונה) אלא בגלל צומת קשה בחיי ומטרתי אינה לנתח את עצמי לחתיכות או לרדת לשורשי התת מודע שלי. אין לי גבולות וגם לא יהיו לי ועכשיו בטח לא הזמן להתחיל להשתנות, שכן אני בתהליך של נסיגה מעבודה, מהצורך לעמוד בלוח זמנים וכו'. 2. האם לאור אבחנתך עלי לשוב אליה ולמסגרת שהציבה בפני? תודה מקרב לב!

סמוראית שלום הגישה הדינמית לטיפול פסיכולוגי עשויה להתאים למטרות שאת מתארת, השאלה היא פשוטה מאוד, האם את מרגישה שהפסיכולוגית הזאת תוכל לעזור לך. בטיפול פסיכולוגי יש היבט מאוד אישי ואת צריכה לשאול את עצמך באופן ישיר האם זה מתאים או לא. זה כבר ברור שמדובר בטיפול שדורש מחויבות גבוהה מצידך, ולכך יש מחיר כמו גם תועלת. המחיר הוא הסיבה בגללה פנית לפורום וזה שהגבולות הללו מטריפים אותך ומקלקלים לך את מצב הרוח. התועלת היא שאולי זה בדיוק מה שאת צריכה כדי להישאר בטיפול ולעשות עבודה רצינית. בשורה התחתונה, תצטרכי להפעיל שיקול דעת ולהחליט האם לאור היכרותכן הקודמת הקשר הזה מתאים לך ולמה שאת צריכה או לא. במידה וכן חזרי לטיפול אצלה, במידה ולא חפשי לך טיפול אחר שיראה לך יותר. איש לא יוכל לקבל את ההחלטה במקומך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם הנושא שכיח ומעצבן אני מודה,אך מטריד לצערי אני שנה וקצת בטיפול ,המשבר שלשמו באתי שכך, ומטבע הדברים המשכנו לדבר על נושאים שקשורים בדרך ישירה ועקיפה. אין כרגע שום דבר אקוטי שיושב על הפרק ז"א שאם מחר אני לא יושבת ומדברת על זה אז לא אוכל לעבור את היום.. הטיפול בשלב של "אני אעזור לך לגדול, לצמוח.." אני מאמינה באמת שיש על מה לדבר ( תמיד לא? ) א ב ל אני ממש מעדיפה "לדבר" על זה פעם בשבועיים..והסיבה היא כספית נמאס לי לבקש כל חודש מההורים השלמות למשכורת(יש גבול),בא לי לקנות בגד בלי להרגיש נקיפות מצפון כי כל הכסף זורם לטיפול פסיכולוגי המטפלת טוענת שזה לא רלוונטי כרגע..וגם שבקשתי לא קשורה רק לכסף (בסדר,נניח העניין הכספי לא נפתר) מבחינתי קופ"ח (=מעקב) היא לא אופציה האם טיפול פחות אנטנסיבי זה כזה טאבו? אני מוטרדת מהעניין ולא מצליחה לשתף פעולה בראש נקי עם הטיפול, מה שיוצר תסכול ולחץ ותחושה שהמון כסף מושקע על טיפול לא ממש אפקטיוי אני מוכנה להשקיע כסף בנפש, אבל לא סכום של מעל אלף ש"ח חודש בחודשו האם לאור האמור אני צריכה לותר על הטיפול? להפסיק זמנית? יום טוב

אורחת, טיפול פרטי שבועי לאורך זמן הוא דבר יקר מאוד ולכן עשוי ליצור נטל כלכלי כבד. בנסיבות שנוצרו, טיפול של פעם בשבועיים הוא בהחלט אפשרות סבירה לדעתי. אין ספק שטיפול שבועי יוצר מחויבות גדולה יותר לטיפול. נראה לי שהתחושות שנוצרו אצלך סביב העניין לא מאפשרות לך "להנות" ולהפיק מהטיפול ועל כן אין טעם בפגישות שבועיות. לדעתי, כדאי לערוך ניסיון לתקופה מסוימת (למשל, במשך חודשיים תגיעי פעם בשבועיים) ולבחון כיצד הדברים זורמים והאם את מצליחה להפיק מהטיפול באופן זה. רק אז תוכלי לקבל החלטה לטווח ארוך יותר.

זה בראש ובראשונה! המטפלת יכולה לחשוב אחרת, אבל שיקול דעתך תמיד מנצח. יתן שהמטפלת שלך לא עובדת בשיטה של פעם בשבועיים, אבל זה לא משנה את השאלה מה את רוצה, ומה מתאים לך. לדעתי אחת המטרות של טיפול היא לחתור לעצמאות של האדם - עצמאות במובן הרחב ביותר. אם את מרגישה שעצמאותך נפגמת יותר מאשר מתחזקת בשל התלות הכלכלית בהוריך - אני חושבת שזאת סיבה לגיטימית מאד לרצות לעבור למצב בו את אינך נדרשת לקחת כסף, ובכל זאת יכולה להמשיך בטיפול בכוחותיך. טיפול אינו הכרח אלא בחירה. ואפשר לעשות את הבחירה הזאת גם בשלבים אחרים בחיים. יש הרבה דרכים לגדול ולצמוח. טיפול יכולה להיות דרך אחת, אבל הכל תלוי במה שאת חושבת, מה יעזור לך לגדול ולצמוח כרגע, ואיך.

לאורחת מסכימה לגמריי עם התגובות של "לאורחת", ושל לילה. ולשאלתך- וודאי שזה רלבנטי! כל מה שמטריד אותך רלבנטי. ואני מציעה שפעם אחת גם נקרא לילד בשמו (בלי לצנזר...) גם הפסיכולוג צריך להתפרנס!! וגם זה רלבנטי... זה כאילו משהו שהס מלהזכיר פה אבל זה באיזהשהוא מקום יכול גם הוא להיות שיקול אצל המטפל. למה שלא נאמר את האמת הזו גם?

שלום אין ספק שאחת המיגבלות הקשות ביותר לקיום מסלול תקין ,מומלץ וחיוני המאפשר טיפול מתאים בבעיה רפואית כלשהיא היא היכולת הכלכלית לממש את הרצון. ואולם ,נראה כי בכל החלטה הנוגעת לחיינו ,בכל רכישה או או ביצוע אקט המחייב הוצאה כלכלית, אנו מנהלים את בחירותינו על פי מידרג היררכי של צרכים הנשען על פי סדר חשיבותו הסובייקטיבי. נראה כי את חשה שהלחץ הכלכלי הנובע מתדירות הטיפול אינו עולה ביחס ישר עם הצורך הנפשי בטיפול המאלץ אותך להתמודד עם ספקטרום רחב של חזיתות,כלכליות,ריגשיות,חברתיות במיוחד לאור העובדה שאינך מרגישה דחק הפוגע באיכות חייך בזמן המיידי. שאלי את עצמך,אם היתה לך דלקת בגרון והיית צריכה לבלוע כדורים..האם היית בולעת רק פעם ביומיים כדור בשל מיגבלה כלכלית? האם הדלקת היתה מטופלת כפי שהיתה צריכה.ואמנם,פעמים רבות אנשים מפסיקים לבלוע את הכדורים מיד לאחר חלוף הכאב ולא על פי אורך התקופה שקבע הרופא וזאת במטרה להסיר הליקוי התיפקודי ולא רק זה הסימפטומטי. מה שקורה אחר כך הוא,שהדלקת שבה לה לאחר כמה ימים ואנו חוזרים שוב אל הרופא על מנת לקבל התרופה. ופה נכנס עקרון הטיפול המונע אל מול הטיפול בחדק עצמו. כפי שאמרה לך המטפלת שלך, הטיפול עצמו, מעבר לפיתרון במצבי דחק מיידיים ,מאפשר גם הקניית כלים משמעותיים ריגשיים ומנטליים על מנת שתוכלי להתמודד עם בעיות שיעלו ויצופו על פני השטח כפי שהחיים מזמנים לכולנו ולכן יש ערך עליון שהטיפול יתנהל באופן רציף גם כאשר לא נשקפת סכנה מיידית או מצב דחק . המונע ניהול תקין שלחייך. כמובן שגם ביחס למסגרת הטיפולית, ישנו צורך מהותי כי הטיפול יעשה בזמנים קבועים, כך שיווצר מחזור זמנים טיפולי אשר ישפיע גם על יעילותו של הטיפול. יאיר.

חברה ,קודם כל תודה על התגובות! אני מודה התשובות שלכם מפתות אותי להמשיך ולהתלבט אתם.. תגובתי בנויה ממס' "רעיונות צפים" ולא ממש מעובדים בהתייחסות ליאיר , אני עובדת בעבודה כזו שלא מאפשרת לי לשמור על "ביטים "קבועים של זמן. אנו נפגשים פעם בשבוע אך לא ביום קבוע למרות שיש השתדלות לכך כשתנאי העבודה מאפשרים. לגבי ההשוואה לדלקת בגרון או קיי אז אם לא מטפלים כמו שצריך, איכות הטיפול נפגמת והסימפטומים עלולים לחזור מתי שהוא בחיים.הרעיון לוגית הובן אך נדמה לי שההשוואה לא מדוייקת,או אולי המשמעות של טיפול עדיין לא ברורה לי? המסקנה שלי מתשובתו של יאיר היא שאין אלטרנטיבה צריך לקבל את הכללים של המטפל. אני אעלה מס' נושאים שלא ברורים לי לגבי הטיפול (כמובן החויות הן אישיות מנסיוני שלי) אשמח להתייחסות- אני כבר שנה בטיפול ועדיין אין לי מושג עוד כמה זמן יימשך,אין הבטחה להצלחה בטיפול(אם כי המטפלת אמרה שתוכל לעזור לי,נראה שהיא מאמינה בטיפול יותר ממני :) או למשכו הביקורת היחידה המופעלת בטיפול היא ביקורת פנימית של המטפל והמטופל(שנמצא בצד הלא מקצועי) ללא ביקורת חיצונית בטיפול עצמו קיים מן זמן אבסולוטי,משחרר..גמיש, אפשר לקחת נשימה שום דבר לא דחוף..לדבר על הדברים עוד חודש..חצי שנה שנתיים..לכאורה במידה ויש לך אמצעים למימונו ז"א שהזמן האבסולוטי לעולם יוגבל או יימצא בקונפליקט ביחס לאמצעי המימון התחושה היא שאם מתחילים טיפול כנראה צריך עודפים בבנק ולתקופה של מס' שנים ולא ברור עד מתי מה קורה בשבוע לעומת שבועיים הרי כל אחד חי קצת אחרת? למה הרצון להוריד את הנטל הכספי לא רלוונטי?וראוי להתייחסות? שוב תודה ויום טוב

יאיר. טיפול פסיכולוגי הוא עניין יקר מאוד, ואני לא מקבלת את ההשוואה לדלקת גרון. הרי אם תשאל פסיכולוג הוא יכול לומר לך שעליך "לבלוע את הכדורים" (של הטיפול) גם למשך עשרים שנה, נניח. אז מה, תלך לטיפול עשרים שנה? מה הגבול? מי יקבע שהחיידק כבר איננו, ושאתה כבר לא בסיכון? הרי אדם יכול לעבוד על עצמו כל חייו, אין סוף למידה שבה אתה יכול לשפר את איכות חייך. תשובתה של מטפלת למטופלת, שצורך עליו היא מדברת הוא "לא רלבנטי" היא תשובה שאין לה מקום בטיפול, ושלא ראויה. ומה אם אין לה כסף ליותר מכך? עליה לכבד את דברי המטופלת, לברר איתה אם אכן זו הסיבה, אך לומר לה "זה לא רלבנטי"? אם לאדם אין כסף לטיפול, מה בדיוק אתה מצפה שהוא יעשה? אגב יש הרבה אנשים שבשעת דלקת גרון מסיבות שונות לא לוקחים אנטיביוטיקה כלל. וודאי תתפלא לשמוע שהדלקת חולפת לה כך או כך.

אורחת שלום הירידה בתדירות הפגישות לפעם בשבועיים יכולה להיות דרך של תחילת פרידה. במצבים כאלה לפעמים מפחיתים את תדירות הפגישות לזמן מוגבל עד פרידה מוחלטת. אם כוונתך להישאר בטיפול ולא להתחיל תהליך פרידה עולה השאלה מה יעילות הטיפול כאשר המפגשים פוחתים. רוב הפסיכולוגים יאמרו שפגישה של פחות מפעם בשבוע בטיפול בגישה דינמית הוא אולי תחזוקה, תמיכה או כל שם אחר, אבל לא טיפול. אין בכך כל רע, אבל זה תלוי במטרת המפגש. לכל מטפל יש גישה ושיטה בה הוא עובד. אם מטפל לא מאמין בטיפול שמתקיים פחות מפעם בשבוע הוא לא יסכים לעבוד בשיטה כזו. את צריכה לברר את הסיבות הכוללות לרצונך בהורדת התדירות מעבר מהיבט הברור מאליו של הכסף, וכן מהי גישתה הטיפולית של הפסיכולוגית שלך. יתכן שאת צריכה להגיע להחלטה שכנראה אינה פשוטה עבורך, האם להפסיק את הטיפול לחלוטין או להמשיך ולקיים אותם במתכונת הרגילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנסי איך זה פעם בשבועיים, תמיד אפשר לחזור למתכונת הקודמת. לפעמים גם פסק זמן קטן וקנייה אישית תורמים לשיפור מצב הרוח וההרגשה. אני מבינה את הרגשתך כי חוויתי זאת.

האם כותבי התשובות חוו טיפול ממושך ואת ההוצאות הכרוכות בכך כרבע מהמשכורת?

אחתי חולת סרטן ריאות שהתפשט לעצמות מדובר על עצם ימין קדמית שמחוברת מהכתף לחזה העצם פגועה קשה , מצבה לא השתפר גם אחרי שעברה טיפול לייזר. השאלה שלי, האם ניתן לשתול עצם במקום הפגועה. תודה

אבנר שלום אנא הפנה את תשובתך לאחד מהפורומים הרפואיים המתאימים באתר דוקטורס. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, האם זה במקום לומר למטפל כמה שהוא איש מדהים? אני רוצה שהוא ידע כי כך אני חושבת. אני באמת חושבת מכל הלב שהוא אדם מיוחד, לא רק בשם ההעברה.

שלום אם זה מה שאת מרגישה אז תאמרי לו את זה באופן ישיר, אין בכך כל רע. לא הכל זה העברה ואף אחד גם לא אומר שהעברה זה רגש מזוייף. ניתן לטעון שכל אהבה בחיים היא גם סוג של העברה כי אנשים לא מגיעים כלוח חלק לתוך קשר ומשליכים לתוכו את ההיסטוריה והעבר שלהם. זה לא אומר שהרגש שמושפע מן ההיסטוריה האישית הוא לא אמיתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם יתכן ארוע אונס בילדות שפשוט נישכח . ישנם סיפטומים כגון: והפרעות דיסציאטיביות, חוסר בטחון באנשים וכד'.. אך משום מה ארוע האונס מעורפל מאוד.... ז"א הקטע שלפני זכור מרגע מסוים כלום..... איך אדם יכול לדעת שהמוח שלו לא מתעתע בו? כיצד אנו יכולים לבטוח בזכורנות שלנו שהם כל כך מעורפלים.... ובמידה ואנחנו צודקים האם יש דיוק בפרטים או שילדה בת 10 חווה אחרת ממה שאדם בגיל מבוגר רואה?

רחל שלום במידה ויש הבזקים מאותו אירוע קיים קצה חוט שממנו אפשר להמשיך. וודאות מוחלטת לא קיימת והרי אירוע מפחיד מאוד גם אם לא הגיע לכדי אונס ממש יכול להחוות כטראומה קשה, לא כל שכן אם האונס קרה בפועל. במקרה כזה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל איש מקצוע מיומן בנושאים הללו, רצוי רקע בטיפול בפוסט טרואמה, בכלים היפנוטיים ו/או בשיטת EMDR. קשה לדעת מה יעלה, מה רמת הדיוק וכו', עם זאת, מעבר לרצון לדעת לשם הידיעה לא תמיד רצף העובדות המדויקות באמת חשוב כדי להבין את משמעות האירוע הטרואמטי והאופן בו הוא השפיע על החיים. ההכרה בקיומו של האירועים ובכל מה שקרה מאותו רגע והלאה היא הדבר המשמעותי, כמו גם עיבוד הטראומה והטיפול בסימפטומים שפוגעים כיום באיכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

במידה ומישהו יודע אשמח לשמוע מה בדיוק הפרוצדורה על מנת לקבל טיפול דרך הביטוח המשלים בקופות השונות. האם יש קופה בה לא נדרשת תקופת המתנה לקבלת הטיפול? האם צריך לעבור דרך פסיכיאטר של הקופה או רופא משפחה או שניתן לפנות ישירות למטפלים העובדים עם הקופה.? האם ייתכן שלא יאשרו או יאשרו לי חלקית? בבקשה אל תפנו אותי אליהם כי כבר פניתי.. באנונימיות בטלפון , ולא ממש הבנתי מהם עד הסוף. תודה לעונים..

הי רוני. באופן עקורני כל מבוטח בעל ביטוח משלים זכאי ל 30 פגישות מסובסדות ע"י הקופה בעלות של חצי מהמחיר המקובל בשוק (כ- 150-200 ש"ח) עלייך לפנות למזכירת הסניף, לבקש ממנה רשימה של פסיכולוגים העובדים עם הקופה,ולפנות באופן ישיר לפסיכולוג שאתה בוחר. את כעל הניירת הוא עושה, אתה משלם 50%. ניתן לפנות גם לרופא המשפחה. עצה שלי- רצוי לשמוע המלצות מאדם שאתה מכיר/סומך ולא לבחור באופן אקראי. אפרת

רוני שלום כיום בכל קופה יש פרוצדורה אחרת שמשתנה מזמן לזמן. כל הקופות אמורות למממן טיפול פסיכולוגי שמתקים במרפאות הציבוריות של בריאות הנפש או בתי החולים. כמו כן כולן מחזיקות רשימות של פסיכולוגים שקשורים לקופה ומקבלים מטופלים בקליניקה פרטית בתעריפים מוזלים. את השיטה המדויקת וכמה פגישות מוזלות תוכל לקבל כדאי לברר ישירות עם הקופה. אני מציע שתתקשר ותבקש את רשימת הפסיכולוגים באזור מגוריך ובאותה הזדמנות כמה אתה אמור לשלם. זה צריך להיות מידע פשוט למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מעוניינת לקרוא את דעתך בעניין המשך קשר (של ידידות) עם מטפלת לאחר סיום טיפול כשלשני הצדדים ברור שהטיפול הגיע לסיומו. תודה. דפנה.

דפנה שלום זהו סוג של קשר שעל פי רוב לא נשמר בצורה של חברות לאחר הטיפול, יש בכך לא מעט מלכודות שעלולות לסבך את הקשר. לכן ברמה העקרונית אני לא חושב שזה רצוי. במידה ומצב כזה כן נוצר אולי כדאי בכל זאת לחשוב על תקופה של הפסקה בין ישיבה טיפולית בחדר הפסיכולוגי לישיבה חברית בבית הקפה. מה שברור הוא שזה נושא לדיון רציני בינך לבין המטפלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתוצאה ממתח נפשי ,דיכאון בא וחולף ושיבוש השעון הביולוגי - איני מצליחה להרדם מזה כחדש וחצי . לפעמים נרדמת בשעות הבוקר ומתעוררת בצהרי היום. איני מקבלת טיפול לדיכאון ,אם כי מתכונת לפנות לעזרה. רופאת המשפחה נתנה לי 2 תרופות: בנדורמין וקסאנאקס. בבנדורמין השתמשתי(חצי כדור בכל פעם)והוא עזר לחלופין.בקסאנקס אני מאוד חוששת פן אתמכר. שאלותי: האם שימוש בקסנקס למשך שבועיים יכול למכר, או להחמיר את היכולת להרדם באופן טבעי לאחר סיום השימוש בו? האם שימוש בכדור שינה פותר את קשיי הרדמות לאותו יום ,ימים שבהם נוטלים את הכדור או שיש בשימוש הרצוף ובשינה הרצופה למשך מספר ימים יתרון חיובי בכך שהשעון הביולוגי מסתדר, ובכך למעשה אני עוזרת לארגון השעון הביולוגי מחדש, גם לאחר הפסקת השימוש בכדור. תודה מראש ורד

ורד שלום אינני יכול לתת לך ייעוץ בנושא התרופות, בנושא זה עליך לפנות לפורום לפסיכיאטריה. בכל מקרה, מומלץ שתפני לפסיכיאטר כדי לקבל טיפול תרופתי ייעודי למה שאת סובלת ממנו, הטיפול של רופא המשפחה טוב אולי למספר ימים אך אינו פתרון לטווח מתמשך. במידה ואת סובלת מדיכאון נדרש טיפול קבוע ומסודר, הן תרופתי והן פסיכולוגי. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון ואני מציע לך לא להתעכב עם הפניה לאבחון כדי לא להסתבך עם טיפול שאינו מתאים לטווח הארוך http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

פה ושם הוזכה ההפרעה הזו בפורום וחשוב לי לציין מה שלא צויין. לנרקיסיסט אי אפשר לעזור והא גם לא מחפש עזרה כי הוא לא חושב שבכלל משהו לא בסדר אצלו. לכן גם אם יימצא הדפוס שעיצב אותו בילדותו כפי שעיצב - אין בכך משום תרופה, אולי רק הבנה טובה יותר של הנרקיסיסט ומערכת תגובותיו. מה שלא זוכה בכלל להתייחסות במערכת ומה שהרבה פחות ידוע - אלה קורבנותיו של הנרקיסיסט, האנשים הסובלים מהתעללות מילולית, מנטלית, רגשית ופסיכולוגית בשל חייהם עם הנרקיסיסט. יש שני סוגי נרקיסיסטים: נרקיסיסט פיסי - המתמקד בהאדרת המראה, הגוף והחזות של עצמו, ונרקיסיסט שכלי - זיין מוח שאין לו מתחרים. שניהם מאמללים את המשפחה - אבל מאחר וכלפי חוץ הם משחקים משחק מושלם ולעיתים גם זוכים בכבוד ובהערכה על הישגים ממשיים - בן המשפחה המדווח על הנעשה מאחורי הדלת הסגורה נתפש כ....פסיכי. מי יאמין לו-לה? יש בעולם מאות נשים הנשואות לנרקיסיסטים בדרגה כזו או אחרת ואולי אף אינן יודעות להגדיר את מצבן. הן משלמות מס אדיר של שתיקה. ביניהן נשים שחיו בצילם של יוצרים כמו פנחס שדה שחייהן הסתיימו כפי שהסתיימו. הנרקיסיט חי על "מזון" שהוא מקבל מבן הזוג. המזון הזה חייב להכיל הערצה, תמיכה, אהבה, האדרה, החמאה וקבלה בלתי מסוייגים ובלתי פוסקים. הוא "מוצץ" את משאביו הרגשיים של בן הזוג ומתיש אותו עד תום. ואז, אם פסק בן הזוג מלהוות מקור לאותה אספקה נרקיסיטית - הוא לא יאחר למצוא לעצמו מקור חליפי. הגיע הזמן שהמערכת תפסיק להתייחס בכזו סלחנות כלפי התופעה, המאפיינת בעיקר גברים, בנימוק שרצוי ונורמלי שבכל אחד מאיתנו תהיה מידה מסויימת של נרקיסיסם. נכון, שמטבע הגברים ובייחוד היוצרים הגדולים שביניהם, שהם מרוכזים מאוד בעצמם ושכדי להצליח עליך להפגין מידה לא מועטה של דבקות בעצמך. עם זאת, היצירה הנשגבה ביותר, ותהא זו יצירה ספרותית, אומנותית או עשייה פוליטית - אינה שלמה אם גבתה קורבנות אילמים אלה, של בת זוג וילדים שעונו, אומללו, חוו התעללות ואין שומע זעקתם.ואם זה לא קשר של שתיקה אז זו סתם בורות או אולי הזנחה מצד המערכת. למידע מ"יד ראשונה": http://samvak.tripod.com

אכן, רוב הטענות שהעלת אכן מוצדקות ויש רק לקוות שהנרקיסיסטים ימצאו האחד את השניה ויציקו זה לזו. אבל כידוע אין אנשים מושלמים ולכל אחד יש את מאזן ביתרונות והחסרונות שלו. לדעתי, הליך בחירת בן/בת זוג צריכה להיות על בסיס חופשי ומבחירה. ובתור שכך - צריך לבדוק היטב בציציות של מי שאנחנו הולכים לחלוק את חיינו איתו (אם הוא אלים, קמצן, קטנוני, נצלן, נרקיסיסט וכו') ולהחליט אם זה באמת מה שאנחנו מוכנים לקבל / לסבול / לחיות איתו. נורא קל להיקלע למצב של קורבן - יותר קשה להיות על המשמר ולהימנע ממצבים כאלה ויפה שעה אחת קודם. (מה גם שהליך כזה הפיך ובסופו של דבר תמיד אפשר לפרק את החבילה ולצאת לדרך חדשה).

יש משהו מאד שיפוטי באיבחון של הפרעות באישיות וצריך לזכור שתפקידו של הפסיכולוג להיות אובייקטיבי ותומך ולא שיפוטי. לדעתי אנשים כאלה בסופו של דבר *כן* פונים לטיפול כי הם חיים באשליה שבסוף מתנפצת וגורמת להם לדיכאון ואדם בדיכאון בד"כ מחפש עזרה נפשית.

אתי שלום את מתארת סוג של אדם שבאמת לא מבקש טיפול ועלול להיות מקור למצוקה רצינית לסביבתו. עם זאת, האבחנה הנרקיססטית כל כך פופלרית, כמו כל שאר אבחנות האישיות, שסביר להניח שלסל הגדול הזה נכנסים אנשים כל רבים וכה מגווונים שאי אפשר לחלוטין להכליל כשייכים לאותה קבוצה. אני מציע לכן להיזהר כאשר מתייחסים לאנשים שאובחנו כ"הפרעת אישיות" זו דרך נוחה לתקשורת אבל עלולה להיות מלכודת למי שרוצה להתייחס לאנשים כאינדיבידואלים שונים זה מזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

התחלתי ללכת לפסיכולוגית מוכרת, אם כי יקרה מאוד. היא הסכימה להוריד לי במחיר אבל עמדה על כך שאראה אותה כל שבוע ואם הודעתי פחות מ-48 שעות על ביטול חייבה אותי במלוא הסכום. כעבור מספר טיפולים אמרתי שאני רוצה להפסיק. היא התחילה להתקשר אלי ולהפעיל לחץ, אמרה שאי אפשר להספסיק סתם כך, שצריך לדבר על זה ולהחליט יחד איתה, שזה יזיק לי וכו'. עמדה על כך שאתחייב לקבוע מועד נוסף. כשלא קבעתי התקשרה שוב ואמרה שהיא חשבה על מצבי והחליטה שזה בסדר אם אבוא רק פעם בשבועיים כמו שביקשתי בהתחלה. כמו כן הזכירה לי לשלוח את הכסף על פגישה אחת שלא התקיימה (למרות שהודעתי לה שאני לא באה יותר, אבל מבחינתה זה לא תופס). יש לי הרגשה מאוד לא נוחה - שכופים עלי ושמפעילים עלי לחץ באמצעים פסיכולוגיים. למשל היא אמרה שאני רוצה להפסיק כי זו בדיוק הבעיה שלי - שאני פוחדת מה אמצא בתוכי, שאיני יכולה להתחייב ועד כהנה שטויות. האם זה תקין?

איך אומרת ורדה רזיאל? תעזבי אותה. תברחי ממנה ומהר וחפשי חוויה מתקנת עם פסיכולוג/ית אחר/ת זו דעתי מיכל

אף אחד מוץ ממך והפסיכולוגית לא יכול לדעת האם הטענות שלה שאת חייבת להישאר בטיפול נכונות. אבל הקטע עם הכסף מאוד מפריע לי. אם הודעת שלא תגיעי והיא בכל אופן השאירה את הפגישה ברור שאת לא צריכה לשלם על כך!!!!!!!!!! היה לי פעם ארוע דומה לשלך אך הוא הסתיים אחרת: אני הודעתי לפסיכולוגית שלי שאני לא מגיע אליה יותר(באחד המשברים) היא השאירה את הפגישה ואני לא הגעתי (לאחר מכן היא דברה איתי בטלפון) היא לא בקשה כסף על הפגישה שלא הגעתי.. מה שגרם לי לשנות את דעתי ולהמשיך בטיפול היה דוקא הצד האנושי שלה, שהיא לא התיחסה לכל הביטולים ונתנה לי תחושה שזה לא מה שחשוב.. זו אכן הפרנסה של הפסיכולוג אבל , אני חושבת שאנחנו צריכים להרגיש שמלבד הכסף מענין אותו יותר האדם שמאחורי הסיפור במקרה של הפסיכולוגית שלך זה נשמע שרק כסף מענין אותה אני הייתי עוזבת אותה.

אני בהחלט מסכימה עם מיכל ורחל. קיבלתי הרגשה רעה למקרא דברייך הדברים מוקצנים ומוגזמים יש אכן עניין שנקרא חוזה טיפולי שגם הוא מיותר אבל פה התחושה ממש כפי שרחל כותבת שכל מעייניה של הפסיכולוגית הזו נתונים לכסף אגב זה שהיא מוכרת לא אומר דבר וחצי דבר על איכות הטיפול שלה. אם את לא חשה בנוח איתה, אני לאמבינה מה את מחפשת אצלה. גם אם זה מייצג את נושא הגבולות בו יש לך בעייה, אני חושבת שזה קיצוני ומריח לא טוב. גם הלחץ שהיא מפעילה עלייך- כולה היית אצלה מספר פגישות, גם זה שפתאום היא מסכימה לפעם בשבועיים (מה זה, "תחזוקה" כבר על ההתחלה?) לא יודעת, לא נשמע טוב. אני אישית לא הייתי חושבת פעמיים. להודיע מראש ארבעים ושמונה שעות? אפילו בחוג התעמלות זה לא ככה. האמת,- חוצפה.

סמוראית שלום נושא התשלום לטיפול וכללי המפגש יכולים להפוך למשהו מאוד מרכזי. ככל שהגישה היא יותר פסיכואנליטית כך הכללים של אופן התשלום והזמנים מקבלים מקום מרכזי יותר וכנראה הגעת לפסיכולוגית שעובדת בגישה הזו. זה לא שאלה של תקין או לא. כל מערכת קובעת את הכללים שלה והנכונות להיכנס למערכת הכללים הזו תלויה מן הסתם בשני הצדדים. נסי לדמיין שאת עושה מנוי לחוג התעמלות. אפילו שם ישנם כללים איך מבטלים ומתי משלמים גם אם לא מגיעים, בסך הכל אין כל סיבה שכללים כאלה יקבעו אצל פסיכולוגים, במיוחד אצל אלא שעובדים עם מספר מוגבל של מטופלים ולטווח הארוך שכן הם משריינים עבור המטופל שעה מסוימת קבועה שבין אם הוא מגיע ובין אם לא היא שמורה עבורו. בקיצור, יש היבט פרקטי לנושא התשלום, אבל מאחר וזה לא חוג התעמלות אלא טיפול פסיכולוגי, יש לו גם משמעות רגשית. את מרגישה שכופים עליך כללים ושמפעילים עליך לחץ, וכאן עולה השאלה הפשוטה. האם זה קורה רק איתה בטיפול הזה או שזו תופעה שמוכרת לך בצורה כזו או אחרת ממקומות אחרים. אם זה ספציפי לטיפול תשכחי מזה. אבל אם נושא ההתמודדות עם גבולות, עם התנגדות לכך שקובעים לך דברים וכד' מוכר ממקומות אחרים כנראה שיש משהו נכון בדבריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדובר במיקרה קלאסי שאותו ג'פרי מיסון מכנה עריצות טיפולית אשר מובנת בבסיס הטיפול הפסיכולוגי. ומדוע זו עריצות ? כי בבסיס השיטה ישנה הנחה בסיסית מאד ומפוקפקת כי יש אמת אחרת מתחת לפני השטח אשר שונה מהאמת שאת מביאה. על פי הגישה הפסיכולוגית, תפקידו של הפסיכולוג לעזור לך לגלות את האמת האחרת ולעלות אותה לרמת המודעות שלך. את רצית להפסיק את הטיפול וזה יכול להיות או מאחר וזה יקר לך, או מאחר ואת מרגישה שהיא לא מספיק טובה עבורך, או שילוב של שתי הסיבות במבחן עלות תועלת או כל סיבה אחרת. היא מצד שני, מגיעה אליך עם האמת שלה לגביך וקובעת לך כי הסיבה שבגללה את רוצה לעזוב אותה הוא כי את פוחדת ממה שתגלי ועוד דברים שאת מכנה אותם בצדק שטויות. גם אם לא היה מדובר על האמת שלה לגביך מול האמת שלך בנושא שבו יש ניגוד אינטרסים ברור בינך לבינה, גם אז זו הייתה בעיה עמוקה מאד בבסיסו של הטיפול הפסיכולוגי. באותה מידה אפשר לבוא אליה ולומר לה כי הסיבה שהיא טוענת לגביך שאת לא מוסגלת להתחייב נובע מהעולם הפנימי שלה שהיא איננה מסוגלת לקבל את העובדה כי עוזבים אותה. אז אין לזה סוף ומדוע האמת שלה טובה יותר מהאמת שלך ? (האמת שלך נשמעת לי הרבה יותר הגיונית - היא מעוגנת במציאות עכשיווית ולא במחשבות ניסתרות שמישהי מנסה ליחס לך כאשר יש לה אינטרס במחשבה שהיא מייחסת לך). צר לי אבל עדיין אין מכונת קריאת מחשבות ובטח שאין מכונה לקריאת מחשבות נסתרות וסמויות ממך. בדרך כלל, העובדה שבכורסה אחת יושב מטפל ובכורסה אחרת יושב מטופל מוביל ליחסים לא שיוויוניים שבהם למטפל יש עליונות וכמו שג'פרי מיסון מראה באין ספור דוגמאות העליונות הזו מובילה בסוף לעריצות ולכפיית האמת של המטפל על המטופל. אז לא מדובר בבעיה שתיתקלי רק איתה אלא מדובר בבעיה שתיתקלי בכל טיפול פסיכולוגי מהסוג הזה. גם אם המטפל יהיה עדין מאד ורק ירמוז לך על או יפרש לך דברים, עדיין בבסיס מחשבתו עומדת ההנחה כי יש אמת אחרת ממה שאת מכירה ותפקידו לגרום לך לגלות את האמת האחרת. לדעתי ולדעת רבים משהו פגום בגישה הזו והיא מובילה לתחושות הכל כך לא נוחות שחשת ממנה. התגובה של ד"ר אורן קפלן ברמה העקרונית שלה הייתה לנסות לפנות אל האמת העובדתית ולראות האם היא צודקת. האם גם במקומות אחרים בחיים שלך את חשה שמפעילים עליך לחץ וכופים עליך כללים ? הבעיה שאני רואה בתגובה שלו הנה כדלקמן: א. ברמה העקרונית אורן מקבל את הנחת היסוד של השיטה ומנסה לפנות אל האמת העובדתית כאשר הבעיה האמיתית היא בהנחת היסוד של השיטה. ב. להבנתי, מה שהפריע לך אצלה לא היו הכללים אלא העובדה שלמרות שביטלת את הפגישה האחרונה היא דרשה ממך כסף, וזאת בניגוד לכללים שלה שאת יכולה לבטל פגישה. כן הפריע לך שהיא לא כיבדה את ההחלטה שלך להפסיק את הטיפול וניסתה להפעיל עליך להמשיך אותו וזאת תוך מצב ברור של ניגוד אינטרסים. ג. אני לא רואה כיצד גם אם את חשה לא בנוח כאשר הירקן מפעיל עליך לחץ לקנות אבטיח, זה אומר שאת צרכה לאפשר גם לפסיכולוגית שלך להפעיל עליך לחץ להמשיך להיות אצלה בטיפול. ממה שתיארת נשמע שהיא אדם מניפולטיבי וטוב תעשי אם תעזבי אותה.

מסכימה עם כל מילה שלך. היה עניין של הפעלת לחץ , של משהו תמוה - הסכמה לטפל פעם בשבועיים לפתע, כאשר כפי שדר אורן קפלן הגדיר - טיפול אחת לשבועיים הוא בגדר תחזוקה או תמיכה ומוזר שעל התחלת הטיפול נעסוק רק בתמיכה, והעובדה שכאן המטופלת הודעה לפי מה שהבנתי מספיק זמן מראש על כוונתה לעזוב את הטיפול ולמרות זאת ובניגוד להסכם חוייבה על פגישה למה שנחשוב שפסיכולוגים אינם אנושיים? כמו בין כל בעלי מקצוע גם כאן סביר להניח שיש ביניהם כאלה שתמורת בצע כסף יפעלו גם אם בלא מודע, בניגוד לאיטרסים של המטופל. במה שונים פסיכולוגים מרופאי שיניים, מעורכי דין וכו' וכו'? אוליי פשוט בתקופה זו אין לה די מטופלים והיא, פשוט, זקוקה לכסף? אפשרות, לא? והסיפור הזה, כבר אמרנו- מריח מאוד לא טוב. מטפלת אשר בעצמה לא מקיימת את החוזה (הנוקשה מעבר לרגיל) כפי שכתב בצדק רוני, מפעילה לחצים, ומוכנה להסתפק בטיפול תמיכתי בלבד כבר בתחילת הטיפול, לאחר שסירבה בכל תוקף לכך. לא נשמע לכם חשוד? לי מאוד.

אני חושבת שיש גם הנחות יסוד אחרות בבסיס טיפולים, ולכן חלק מהטיפולים אינם עריצים באופן שתארת, אלא מהווים שיתוף פעולה. למשל, המטפל שלי תמיד אומר שכל פרשנות שהוא מציע היא לא נכונה אלא אם כן היא נראית לי נכונה, ושתמיד למה שאני חושבת ויודעת על עצמי יש יתרון על פני מה שהוא מציע. דברנו על כך. הוא מתכוון לזה. כמובן שיכולה להיות לו דיעה אחרת, אבל העמדה המוצהרת היא לא עריצה. האם גם במצב כזה יש בעייה אינטהרנטית? והאם לא נראה לך שאדם אחר יכול לעיתים לראות את האדם שמולו טוב יותר? האם המראה שהמטפל מציב מול המטופל לא יכולה לפעמים לקרב אותו לתפיסה עצמית שלמה ונכונה יותר? איך אפשר להתגבר על הבעיות שאתה מציג? אם זאת, באופן כללי בא לי רק להגיד: hear hear!

רוני שלום אני יכול לקבל את עמדתך בתנאי אחד, והוא שאכן אחרי בחינת התמונה המלאה נשארת גם אצל המטופל תחושת הניצול. קונפליקטים הם חלק טבעי של החיים והם יכולים גם במסגרת הטיפולית. השאלה המרכזית כיצד נפתר הקונפליקט והאם המטופל נשאר בסוף התהליך מדוכא ומנוצל. לא כל קונפליקט נגמר כך, לפעמים אפשר להגיע גם להסכמות. אני חושב שחשוב מאוד במקרה כזה להשאיר את הראש פתוח לכל האפשרויות. התנגשות חזיתית בין גישות לחיים איננה חייבת להיות ניצול של חזק את החלש ואני לא מקבל שזה מערך היחסים היחידי בו ניתן לבחון קשר טיפולי. אני מסכים שאין כל סיבה להישאר בקשר רווי קונפליקטים ומדכא רק בגלל שנדמה היה שזה הקשר האולטימטיבי ("פסיכולוגית ידועה"). מצד שני לא כדאי לעשות דמוניזציה לכל גישה ששמה גבולות ועקרונות שמנוגדים למה שמוכר וידוע. ספרו של מייסון מרתק ומעורר מחשבה רבה, אבל לצערי אחרי שמסיימים את חציו הראשון בהתפעמות זה די מאכזב לראות שגם הוא גולש לדמגוגיה ובמידה מסויימת עושה הכללה כל כך גסה לעולם הטיפול שהטיעונים שלו נחלשים בצורה ניכרת. מחיקה מוחלטת של הפסיכותרפיה באופן שהוא עושה נראה לי פופוליזם זול. בשורה התחתונה, במידה ונדמה שהקשר הטיפולי או הפסיכולוג עצמו הינם מניפולטיביים או אינם מיטיבים עם המטופל בדרך כלשהי צריך לקום וללכת למרות כל הקושי. את הלמידה מהדברים שעלו ואולי נכונים אפשר יהיה לעשות גם במקום אחר. עם זאת, אדם צריך להיות מודע לעצמו ולראות האם אין זו מלכודת שהוא מכניס את עצמו אליה כדי להימנע מהתמודדות עם הדברים שבגללם עצמם פנה לטיפול. מה מהשניים נכון? לפעמים נדרש עוד זמן כדי לברר את זה ולכן אין אלו החלטות שחייבים לקבל תוך יום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 32, נשואה באושר, עובדת בעבודה שאני אוהבת וסך הכל נהנת מהחיים. יש לי בעיה שממש מפריעה לי בתפקוד והיא בכי. אני נעלבת מכל דבר קטנטן ובוכה הרבה (בעבודה, בבית... בכל מקום), הבכי לא נשלט ואני לא ממש מצילחה לחנוק את הדמעות גם כשהבכי ממש לא מתאים. האם ישנה דרך לטפל ברגישות היתר הזו? אפילו משפחתי שוקלת מילים לידי כדי שאני לא אעלב. יש לציין שהעצבות המלווה את העלבון לפעמים נמשכת גם ימים ארוכים. לתשובתך אודה אפרת

אפרת שלום רגישותך היא חלק מהאישיות שלך שעוצבה במשך שנים רבות. יש לכך בוודאי גם צדדים חיוביים כי בתור אדם רגיש את אולי גם יוצרת קשרים מיוחדים עם הסביבה. עם זאת, את מציגה כאן את ההיבט השלילי של הרגישות והאופן בו זה מביך או פוגע בך בעבודה או בקשרים עם אנשים קרובים. הרגישות והבכי הם סימפטום או ביטוי למשהו עמוק יותר שמעורר אותם. במידה ותרצי לגעת במקומות הללו ואולי לרפא משהו פצוע שנמצא שם כדאי יהיה לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות זאת בצורה יסודית. יש אולי פטנטים שיוכלו לחסום את הבכי כך שהמבוכה תחסך, אבל אני לא חושב שזה יתן מענה לכאב הפנימי שמתעורר באותם מצבים שמעוררים כיום את הבכי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-9 סובל מחרדה ממקומות גבוהים . יש לו בעיה לעלות במדרגות נעות או אפילו לטפס במדרגות רגילות לקומות גבוהות יותר. בעבר הבעיה הייתה מינורית אולם בעת האחרונה היא הולכת ומחריפה . אציין גם כי ישנם מצבים ומקומות גבוהים איתם הוא התנסה בעבר כמו טיפוס על עץ בגינת הבית או עליה לבית הסבתא בקומה השלישית , איתם אין לו קושי להתמודד. הייתי רוצה לדעת לאיזה גורם מקצועי עלי לפנות והאם יש לנסות לעמת אותו עם החששות. תודה מראש.

רינת שלום במידה והבעיה ממוקדת רב בפחד גבהים והילד אינו סובל מדברים נוספים אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי ממוקד בגישה התנהגותית קוגניטיבית, אפשר להיעזר בכלים כמו היפנוזה וכן EMDR. השיטה חושפת את הילד למקור הפחד, תחילה בקליניקה ואח"כ בתוכנית אימונים שאמורה לאט לאט להביא אותו להתמודד עם הפחד במציאות. הכתובות היא פסיכולוג ילדים שמתמחה בנושא, נסי לברר באזור מגוריך אלו אפשרויות טיפול מוצעות, בין אם דרך קופת חולים או באופן פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

חיפשתי את שמה של הפסיכולוגית שלי ברשימה שנתת כאן למשהו בלינק ולא מצאתי אותה שם.. ניסיתי גם לפי רק שם פרטי, וגם לפי רק שם משפחה (לפחות הייתי מוצאת בשם אחר אבל באותו האיזור). אל הפסיכולוגית הופנתי דרך קופ"ח. האם יכול להיות שיש כאן משהו לא תקין? תודה

יתכן שהיא עובדת סוציאלית קלינית. במקרה זה, יש לה תעודת מטפל ואישור אבל לא רשומה באגודת הפסיכולוגים אלא עובדים סוציאלים.

קופות החולים עורכות בדיקות יסודיות לגבי הפסיכולוגים והרופאים שהן מעסיקות. האם יש בעיה כלשהי שגורמת לך לחשוד שמשהו אינו כשורה? אפי

אבל עדיין זה מסקרן אותי למה היא לא מופיע ברשימה. אני זוכרת בוודאות שהיא אמרה לי שהיא פסיכולוגית קלינית.. זה פשוט נראה לי מוזר..

ל. שלום במידה והיא פסיכולוגית היא חייבת להופיע בספר הפסיכולוגים של משרד הבריאות בכתובת הבאה: http://www.health.gov.il/oskimbbriut/plogic/pname.asp במידה ואיננה מופיעה שם יתכן שהיא מופיעה בשם לפני הנישואין או שהיא באמת עובדת סוציאלית מה שאינו מפחית דבר מכישורי הטיפול שלה. קשה לי להאמין שיש בעיה עם מטפל דרך קופת החולים. את יכולה לשאול אותה באופן ישיר, זה הכי פשוט. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא נעים לי לשאול אותה. וניסיתי לפי שם פרטי ולא מצאתי אותה באיזור בו היא מטפלת, וגם ניסיתי שם משפחה ואין בכלל. האם יש סיכויי שקופת חולים חיפפה בבדיקה?

כמה נהוג שיש מגע גופני בין מטפל למטופל? הפסיכולוג שלי מחבק אותי בתחילה ובסוף כל פגישה חיבוק חזק וארוך ולפעמים גם נותן נשיקה על הלחי (והחיבוק הזה מאד יקר לי) או מחזיק יד במהלך הפגישה. אני יודעת שגם כלפי מטופלים אחרים, גם כלפי גברים, הוא נוהג בצורה דומה (בעוצמה זו או אחרת) ואני לא חושדת שיש בזה מסר מיני, אך אולי בכל זאת הבעת חיבה בצורה כזאת עלולה להזיק?

הי דינה. מגע בין מטפל למטופל אינו אסור על פי חוק, אם הוא ללא מטרת ניצול כלשהי. אבל האינדיקציה לא אמורה להיות השכיחות או הנוהג. אם המגע משרה עליך ביטחון והוא מועיל לך, אז יופי. אם את מרגישה בחוסר נוחות מסויימת אז אין לו מקום בטיפול בך. אני אישית לא רואה שום נזק שיכול להגרם, כמובן, אם המגע מעורר בך תגובות חיוביות, מתאימות ל'טיפול' ולא מעבר לכך. אפרת.

אני נציגת השחור ולבן כמו שכבר עלו עלי כאן.... אני חושבת שזה לא בריא. בעייתי. מסוכן. עד כמה את בטוחה שהיחס הזה כלפיך אינו ייחודי? עד כמה את מרגישה עם זה נח? האם אי פעם החיבוק החם הזה הרגיש יותר מיני? ומה קורה כשאת באה ולא בא לך להתחבק? האם זה לא קרה אף פעם?

אני חושבת על זה מחדש. אם את מרגישה שהכל בסדר, ואת חושבת שבאופן כללי יש לך אינטואיציה טובה לזהות התאמה של סיטואציות וסוגי קשרים עבורך - אז אולי זה פשוט טוב עבורך, ואז קשה להגיד משהו רע בנושא. אבל בכל זאת מתי - נוצרו אצלך ספקות? (זאת נראית לי השאלה.)

מה שחשוב זה איך את מרגישה עם זה. אם זה נותן לך תחושת עידוד, אמפטיה וחיזוק מה טוב. את בעצמך מבינה שאין בזה מסר מיני וטוב שכך. כל עוד זה המצב אין בזה נזק.

אני לא יודעת מבחינת האתיקה של הפסיכולוגים מה מקובל. אבל לו אני הייתי פסיכולוגית לא הייתי מתנהגת כך. לדעתי אסור שיהיה מגע פיזי....... ישנם מספיק דרכים כדי להביע קרבה וכד' מגע פיזי עלול ליצור בעיות שונות אני לא מבינה פסיכולוג שמוכן לקחת סיכון כזה..

דינה שלום אם השאלה עולה כאן בפורום כנראה שזה מעורר אצלך שאלה כלשהי מבפנים ולכן שווה בכל מקרה לחשוב על זה ולהתייחס לכך בטיפול עצמו. מגע כמו חיבוק איננו אסור באופן חד משמעי, וזאת מול מגע מיני שאסור על פי חוק. אני מתאר לעצמי שאופי המגע ואופי הקשר ביניכם עשוי לספר את התמונה האמיתית. לפי מה שאת מתארת מדובר בסוג של יחס אבהי וחם שאת מרגישה נוח בתוכו. את מבינה בעצמך שיש פוטנציאל לסיבוכים בסוג כזה של מגע, אחרת לא היית שואלת את השאלה. אני חושב שהתשובה האם הפוטנציאל הזה קיים גם ביניכם הוא שאלה שכדאי שתעלה ישירות ביניכם בחדר הטיפול, אין כאן תשובה של "כן" או "לא", אם כי אישית אני מסתייג מקשר פיזי בין פסיכולוג למטופליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מצטרפת לדעתה של לילה. גם אני מייצגת כאן את הצד הנוקשה יותר. ביני לבין הפסיכולוג שלי אין כל מגע גופני. הוא נשמר מכך מאוד, ובעיני, זה שומר עלי. לפעמים בא לי נורא לחבק אותו או לקבל חיבוק, וככל שאני חושבת על זה בין הפגישות, אני שמחה שזה לא התבצע. אני גם מעלה את הנושא בטיפול: "נורא רציתי לחבק אותך..." או "בא לי לקבל חיבוק"...וכמו תמיד, אפשר להשתמש בזה כחומר לטיפול. אגב, בעבר טופלתי אצל פסיכולוגית אחרת. נהגנו להתחבק בסוף כל פגישה. לא יכולתי בלי החיבוק. אבל הטיפול לא היה מוצלח כמו הנוכחי. אני חושבת שצריך לשאול איזה חיבוק זה. של אבא? של אמא?של חבר? של אהוב? בעיני, קשר עם פסיכולוג אינו דומה לשום קשר אחר, ולכן לא נראה לי שפסיכולוג צריך לחבק אחד מהחיבוקים האלה. זה מאוד מבלבל את המטופל. גם כך, היחסים עם המטפל מורכבים, ואנו עדים, גם בפורום זה לסיפורי התאהבות של מטופלים במטפלים. הפסיכולוג שלי הוא אחד האנשים הכי משמעותיים בחיי. אני מודה, שחיבוק איתו, היה מקשה עלי את המשך הטיפול (המאוד מוצלח). רינת

שלום לכל הכותבים אני בהחלט מסכים עם רינת, בטיפול הפסיכולוגי יש מורכבויות רבות ומגע גופני עלול לסבך דברים גם אם נוצר במקור באופן תמים לחלוטין. ברצוני להדגיש שישנם טיפולים בהם המגע הוא חלק מהטיפול, אם כי אז הוא מוגדר ככזה מראש וגבולותיו ידועים מראש למטפל ולמטופל. למשל, יש טכניקות היפנוטיות שדורשות מגע יד על המצח או היד של המטופל, יש טכניקה של שיטת EMDR בה יש מגע של יד המטפל על יד המטופל ועוד. בטיפול בילדים יש פעמים רבות מגע תוך כדי משחק בחדר, כך שהנושא אינו סטרילי לחלוטין וזה אולי מה שהופך אותו לעוד יותר מורכב. אני מעריך שחיבוק שהוא סוג של הבעת חיבה, נמצא בכל זאת בקטגוריה אחרת ממגע שהוא חלק מהטכניקה הטיפולית, למרות שאני בטוח שיהיו אנשים שיאמרו שהחיבוק בתחילת או בסוף המפגש הטיפולי יכולים לשמש ככלי עבודה לכל דבר. אני מניח שגבולותיו של המטפל חשובים מאוד במקרים הללו. כל עוד יש ביטחון בכך שהגבולות הלללו ישמרו ולא יגלשו למגע פיזי שאסור הן על פי כללי האתיקה והן על פי החוק, אז אפשר לחיות עם זה בשלום, הבעיה היא שאף אחד לא רואה ברנטגן את הגבולות הללו ובסופו של דבר כל מה שנותר הוא לדבר על ההיבטים הללו באופן ישיר בתוך הטיפול וכך להוריד את החשש מפריצת הגבולות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום נדמה לי שרבים מכם מתקשים להבחין בין "אינטימיות טיפולית" ובין "אינטימיות מינית". רגשות מיניים חזקים ,רודפים תמיד את המצב הטיפולי באופן טיבעי וההימנעות בכך היא בילתי נמנעת לאור עוצמת הרגשות והקרקע המתאימה המספקת את התנאים להיווצרותם. החשש מפני הפרשנות האירוטית למגע האישי, פעמים רבות יוצר החמצה של הזדמנות להשתמש במגע האנושי כאמצעי שלעיתים קרובות יכול לעשות את ההבדל בין טיפול "תקוע"..ובין טיפול שמקנה למטופל הרגשת ביטחון ונחמה. ישנן טכניקות רבות המאפשרות לבחון את הרגשתו של המטופל מלחיצת יד ואפילו חיבוק בנקודות הזמן המתאימות. יש לזכור כי אין דבר החשוב יותר מתחושת הביטחון של המטופל בשעת הטיפול. לאחר מגע ,תמיד אפשר לבחון את האופן בו הוא השפיע.אם נוצר חשש שמא המעשים יתפרשו כנושאי גוון מיני הרי שתפקידו של המטפל הוא להעלות הנושא ולהבהיר כי על אף הלגיטימיות של רגשות מיניים בטיפול, יש להביעם באופן גלוי ולהבהיר כי אין להם סיכוי למימושם. יאיר.

הוא בן 32 ואני 27. אף פעם החלוקה ביננו לא הייתה הוגנת- הוא היה עובד שעות רבות וכל נטל הבית היה נופל עלי. למדתי לתואר הראשון ולא היה לי קל.הייתה זוגיות טובה אך המיניות פגועה. נכנסתי להריון ללא תכנון מוקדם לאחר 5 שנות נישואין -אצלי הייתה שמחה רבה אבל מצידו היה ניתן לוותר על ההריון. כיום לאחר 7 חודשים לאחר הלידה הוא מאוד אוהב את הילדה וקשור אליה אך עדיין הטיפול בבית ובילדה הוא מנת חלקי. אין אצלו את התובנה כי צריך להיות שיתוף מלא וחלוקה בזמן שהוא נוכח בבית.כל דבר אני צריך להאבק איתו- שטיפת כליפ, החלפת מנורה- אני כל הזמן צריכה להפעיל אותו.. כמו שוטר.... הקושי האמיתי התחיל כחודשיים אחר הלידה- הוא טען ששמנתי מאוד מאז שהכיר אותי ועליי לעשות דיאטה ולאמץ לעצמי אורח חיים בריא, משולב עם ספורט, שאצא לחוגים אפעיל את עצמי- אני מאוד נעלבי כי הוא אמר שכתוצאה ממראי החיצוני הוא לא נמשך אליי ולא מראה לי אהבה- אין רגישות, אינטמיות ואפילו חיבוק וכמובן סקס. אני חייבת לציין כי אני שוקלת כ- 5 ק"ג יותר מאז שהכיר אותי ואני שלמה- ואני מדגישה שלמה- עם מראי החיצוני. אין בכוונתי לעשות דיאטה!!! כיום אין תקשורת והמתח בבית רב- אין שיחה, אין חלוקה ואין אמפטיה ואין רגישות יש הרגשת בדידות נוראית מצדי- משפחתי גרה רחוק מאוד ממני ואני לא מרגישה שיש שותפות אני פשוט מרגישה בודדההההההה. התחלנו טיפול זוגי, אבל את האמת אין לי כוחות להתמודדות איתו, ואני לא בטוחה שזה יעזור. מה עושים? אני מיואשת זקוקה לעזרה לילך

לילך שלום בהערת אגב בסוף ההודעה ציינת שפניתם לטיפול זוגי. אני חושב שזה צעד נכון וחשוב כדי להחזיר את הדיאלוג שביניכם חזרה הביתה. הריון ולידה יכולים להקצין דברים בזוגיות ששורשם היה נטוע כבר קודם. זה כראה גם מה שקורה אצלכם. את מספרת שתמיד היה משהו שצרם לך בחלוקת התפקידים ואולי בכלל במערכת היחסים. סביר להניח שכעת זה בולט יותר וגם הוא כנראה הקצין את נטייתו המקורית. אני מבין את העייפות והייאוש, אבל תחשבי איזה מחיר תצטרכי לשלם אם לא תיקחו את העניינים לידיים כעת. יש חשיבות רבה לכך שתמצאו את המכנה המשותף, עבור הזוגיות שלכם ואתה אישית, וכמובן עבור התינוקת החדשה. אני מעריך שכל הנושאים שציינת עולים ויעלו בטיפול, זה לא תהליך מיידי כי גם הבעיות אינן מאתמול בבוקר. תנו לעצמכם להישאר בטיפול תקופה מסוימת כדי לעשות התקדמות משמעותית כי זו ההזדמנות שלכם להעלות את הקשר ביניכם מדרגה קדימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם קיימים מצבים בהם טיפול זוגי איננו עוזר? מה משך הטיפול המקובל?

שלום אני בת 27, יש לי חבר מזה שנה וחצי שאני אוהבת, ועושה לי טוב, וטוב לי איתו. אני מרגישה מכל הלב שגם הוא מאד אוהב אותי ורוצה אותי. יש לנו מערכת יחסים מעולה. הבעיה היא שיש התנהגויות שלו שמראות אחרת - הוא לא מוכן לפגוש את המשפחה שלי, הוא לא מוכן לעבור לגור ביחד, ובאופן כללי הוא לא מראה רצינות בחיים - לא עובד, לא לומד... החיים שלי איתו טובים, יש לו כסף וגם לי ואני לא דואגת לעתיד כלכלי או משהו כזה. אנחנו מדברים על הכל בפתיחות, והוא אומר כל הזמן "עוד מעט", "עוד לא". אני לא יודעת מה לעשות!! אני לא רוצה לאבד אותו, ומצד שני איזה קול פנימי אומר לי שהוא לא טוב בשבילי. האם לחכות? כמה זמן? עד שיתבגר? סליחה על האורך ותודה...

ללבנה, לא כתבת בן כמה בן זוגך. אני מניחה שגילו פחות או יותר דומה לשלך. אני שואלת את עצמי למה את מתכוונת כשאת כותבת "יש לנו מערכת יחסים מעולה"?! ממה שאת מתארת נראה שמערכת היחסים הקיימת ביניכם אינה שלמה כלל וכי בן הזוג שלך אינו בשל ו/או אינו רוצה שום מחויבות בחייו. גם אם אינו רוצה לעבור לגור יחד, תמוהה מאוד בעיני העובדה שאינו מעוניין להכיר את בני משפחתך אחרי שנה וחצי של חברות. כל הסימנים שאת מתארת מעידים על בעייתיות הן בקשר בין שניכם והן בתפקוד שלו עצמו בחייו. לא נראה לי שהוא יתבגר בקרוב. לדעתי עלייך לקבל החלטה אם את מעוניינת להמשיך בקשר עימו במתכונת הנוכחית. אם לא, המשיכי הלאה ושיהיה בהצלחה.

לבנה שלום את מתארת סידרה של סימפטומים אבל ללא כל הסבר לסיבות שהדברים קורים. למשל, מדוע הוא לא מוכן לפגוש את משפחתך? סירוב כזה יכול לנבוע מכל מיני סיבות, חלקן יכולות להיות לגיטימיות וחלקן לחלוטין לא. כל עוד את נשארת אם תמונת המצב ללא תרגום שלה למונחים של סיבה ותוצאה את נשארת עם אי וודאות גדולה שהיא אולי זו שאומרת לך שהוא לא טוב בשבילך. בגיל שלכם חצי שנה של קשר זו תקופה מספיקה כדי שאנשים ידעו אם הקשר מתאים להם או לא אבל זה בהחלט עוד זמן סביר לשאלות והתלבטויות ואין צורך לדחוק קדימה. יתכן שהעכבות שלו קשורות לחייו האישיים ולא בהכרח למידת אהבתו אליך. עם זאת, אלו דברים שצריך לדבר עליהם. אם הוא מסתיר אותם ממך או שומר את הקלפים אצלו זה סימן לא חיובי. אם לעומת זאת, הוא משתף אותך ומסביר מה קורה לו יש מקום לסובלנות וסבלנות רבים יותר כי הזמן עשוי לעשות את שלו. את שואלת האם להמתין שהוא יתבגר, זו הנחה שאומרת שכיום הוא צעיר ולא בשל. אלו דברים לא פשוטים וכדאי שתחשבי טוב על מה שאת אומרת. יש לי הרגשה שאת לא נותנת דין וחשבון מלא לעצמך וקצת מעגלת את הפינות. לא צריך להפוך לפרנואיד אבל בהחלט אפשר להציב גבולות ולדרוש פתיחות מבן זוג רציני כדי שתדעי מה הוא חושב ומה מנחה את התנהגותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 24 ואני חטטנית נורא. אני מחטטת לבעלי בדברים, בפלאפון, במחשב ובכל מקום שאפשר. לאחרונה התחלתי להקשיב להודעות במשיבון הסלולרי של אנשים (ע"י חדירה למשיבון אם יש סיסמה שאני מצליחה לפענח). מה לעשות?? אני מרגישה שאני ממש מכורה לזה, וגם באמצעות החיטוטים גיליתי דברים חשובים, וזה נותן מוטיבציה להמשך... שוב, מה לעשות? ממש רע לי עם זה...

גליה שלום האם את מבינה מדוע זה קורה? האם היו דברים שהוסתרו ממך במציאות או סיבות לא להאמין לבעלך? את מפעילה מעקב די מאסיבי, אני חושב שמעבר לאתגר והעניין שזה מעורר אצלך זה בוודאי קשור למשהו שמטריד אותך מאוד. השאלה מהו אותו הדבר, האם זה משהו אובייקטיבי שקשור לקשרים שלך או מטרד פנימי בינך לבין עצמך שמשגע אותך ודרך השגת המידע הזה את לכאורה פותרת קונפליקטים. בטווח הארוך ההתנהגות הזו עלולה להיות הרסנית לקשרים הבינאישיים שלך וכדאי שתקחי את זה בחשבון. אם יש בעיות בקשר כדאי לטפל בהם בצורה ישירה. אם זה משהו שלך עם עצמך סביר להניח שאת לא מוטרדת ופועלת רק בענייני משיבונים אלא שגלגלי המוח שלך פועלים באינטנסיביות בערך 24 שעות ביממה ואז את אולי צריכה עזרה מקצועית כיצד להירגע ולהוריד מהלך בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי מאיה, יש לי חבר מזה שנה וחצי מוכשר, חכם, יפה, עם הרבה חברים, משפחה תומכת ובקיצור כל מה שאפשר לבקש.למרות זאת, הוא מרגיש כל הזמן מיואש, מדוכא ובזמן האחרון גם יותר עצבני. הוא אינו מצליח להרגיש מאושר או שמח. לטענתו, הוא מרגיש כך כבר הרבה שנים ואולי מאז שזוכר את עצמו. לפני כמה חודשים הוא התחיל לראות מטפלת, אינני יודעת פרטים עליה או על הטיפול כי הוא לא רוצה ממש לדבר על כך, אך אני יודעת שהוא הגיע למסקנה מהטיפול עד כה שכנראה הבעיה נובעת מהקשר עם ההורים (כצפוי..). זה לא שהוא מסתגר בבית או מראה כלפי חוץ את מה שמרגיש, אך אני שמאוד קרובה אליו יודעת, רואה זאת ואפילו "סובלת" מזה (כמובן שזה משפיע על הקשר ביננו). קשה לי לראות אותו ככה, קשה לי לדעת שאיני יכולה לעזור לו. מה אוכל לעשות כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר? איך אוכל לכוון אותו להרגשה טובה יותר,לראיה שונה על החיים ועל עצמו.

מאיה שלום לפי מה שאת מתארת בן זוגך אינו משתף אותך כל כך במה קורה לו בטיפול ועל מקורות הבעיה. הדרך הטובה ביותר בה אפשר לעזור היא שיתוף ותמיכה, אבל זה תלוי כמובן בנכונותו של השני לקבל אותם. טוב שהוא פנה לטיפול ויש לקוות שזה יעזור, אך תהליכים כאלה לוקחים זמן ואת זה כדאי לקחת בחשבון. אין הרבה מה לעשות מעבר להיות שם בשבילו ובשבילך. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על דיכאון שאולי יעניין את שניכם לקרוא. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תנסי לשמור דווקא על החיים שלך עשירים ושמחים כדי שבנוסף לדכאון שחברך חש, הוא לא יאלץ לחוש גם אשמה על כך שבגללו את מדוכדכת. להיות שם, אבל להיות גם בשביל עצמך. זה מעודד בפני עצמו.

שלום לכל משתתפי הפורום לפני מספר ימים נאלצנו לשנות את אופן פעולת הפורום ולהעביר את כל ההודעות לביקורת לפני פרסומן. הרוב המכריע של ההודעות פורסמו אבל מידי פעם נאלצנו למנוע פרסום של הודעות מסוימות. אי פרסום הודעה נובע מאחת משתי סיבות עיקריות: א. אופי ההודעה פוגע או תוקף משתתף בפורום או אינו מתאים לאופי הפורום ב. הודעה שעלולה ללבות שוב את חילופי הדברים הקשים בין חברי הפורום, גם אם היא עצמה אינה בוטה ובתנאים אחרים היתה מתפרסמת בפורום ללא כל סינון. אני מתנצל מראש בפני משתתפים שהודעתם סוננה, אנא קבלו בהבנה את רצוננו לשמר את פעולותו התקינה של הפורום. בהזדמנות זו ברצוני להודיע שבתקופת החגים בין ראש השנה לסוכות בכוונתי לצאת לחופשה ולכן לא אוכל להשיב להודעות בתקופה זו. הודעה בהתאם תפורסם בראש הפורום לקראת ההפסקה הזמנית בפעילות. בברכה ד"ר אורן קפלן

על העידכון, אבל אני חושבת שעד ראש השנה יש עוד זמן רב, והרוחות הרעות שנשבו ילכו וירגעו, אולי כדאי לשקול לא להפסיק את פעילות הפורום בתקופת העדרותך, אלא להשאיר את המושכות בידינו, ולקוות שנצליח? סתם רעיון. בי. אפרת

אפרת ושיר שלום כעת עדיין יש בערה תת קרקעית שלא מאפשרת חזרה למצב הקודם. אכן יש עוד זמן עד ראש השנה ואני אנסה למצוא פתרון סביר עד אז. אני בהחלט רוצה לאפשר למשתתפי הפורום הקבועים להמשיך ולהתכתב בינהם בפורום גם בתקופת העדרי, מצד שני אינני רוצה שהפורום יהפוך לזירת התגוששויות כפי שהיה כאן המצב אך לפני מספר ימים. כל טוב ד"ר אורן קפלן

שלום היכן ניתן לאתר את מס הטל של המרכז בשם זה בירושלים? תודה מטילדה

אינני מכיר את המרכז. נסי לברר בספר הטלפונים או במודיעין בזק. בברכה ד"ר אורן קפלן

בת 20להורים עמידים יפיפייה (בעיני כולם)חכמה מוכשרת ,אך לא מאושרת עוד בילדותה הרגישה לא מסתדרת ולא זורמת בחברה ,הרגישה אין טעם לחיים הללו . הייתה בטיפולים פסיכולוגים מספר שנים ,בבית מאוד אהובה (למרות שהיא תוקפנית ומלאת טענות) לא מצליחה ליצור חברים אוהבים וחברות טובה . עם חברות היא מתקרבת מאוד מאוד נותנת את הנשמה (אבל עם דרישות וטענות מכאן עד הודעה חדשה) עד שמתנפצות האידיליות ושוב נתק ואותה חברה שהייתה עד אתמול שלשום החברה הכי אוהבת והכי בעולם ,הופכת להיות מנוקרת ומעלמת וכאיבה כל כך . וכך זה קרה לאותה יפיפייה כבר 4 פעמים בתקופה 4/5 שנים . איך יוצאים ממעגל ההסגר הזה? היא רוצה להכיר חבר ,לחוות אהבה ,אך כשמישהו מתקרב אליה היא מחפשת מגרעת ומשכנעת עצמה כי הוא כזה וכזה ולא לטעמה......... הבחורה פשוט מדהימה ביופייה ובחוכמתה. האם יש לך ד''ר אורן דרך איך יוצאים לדרך יותר טובה יותר מאושרת?

נעמה שלום אם היתה לי דרך פשוטה לאושר אותה הייתי יכול להעניק בכמה שורות של טקסט הייתי בוודאי אדם מפורסם מאוד. לצערי נוסחת הקסם הרבה יותר מסובכת. ציינת בהבלטה את ההורים היפים מה שמושך מייד לחשוב שמשהו בקשר עם ההורים יוצר תסבוכת (אחרת איך יופיים של ההורים קשור?). נשמע שיש כאן משהו שדורש מסע לחיפוש והבנה מעבר לטריוויאלי, דרך שתצליח לחבר את הפאזל המסובך שאת מתארת ולהראות את התמונה שברגע זה סמויה מן העין. חיפוש האושר במקרה כזה הוא תהליך ממושך ובשלב ראשון אין טעם לחפש את הפתרונות אלא את הכלים לחיפוש. אחת האפשרויות שאני מכיר היא הטיפול הפסיכולוגי וכדאי לבדוק האם ישנה בשלות ונכונות לשימוש בכלי הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ציינתי בת 20 להורים עמידים ,יפיפה (בעיני כולם)הכוונה שאותה בחורה מבית עם אפשרויות והרבה אהבה . חכמה בחורה הנערצת על ידי אנשים הקרובים אליה ,אך בכל זאת במערכות יחסים לא מצליחה. גם ציינתי שהבחורה הייתה בטיפול אצל שני פסיכולוגים בטיפול ממושך של 4 שנים. אני מאוד מבינה אותך שאין קסם ,אך לאחר טיפול ממושך ועם נתונים כפי שיש לבחורה ,חשבתי שאולי תוכל להאיר לה דרך חדשה?

הד"ר לא ממש דייק- היא טוענת שהוריה אמידים, אך לא הזכירה שהם יפים, אלא שהיא- יפיפיה. אני די מזדהה עם מה שכתבת, מוזר שכל הבחורות המתוסבכות, בסופו של דבר, הן הבחורות היפות והמשכילות ואף אלה שגורמות לבנות אחרות לקנא בהן, אם כי נדמה שאין להן כל סיבה להרגיש כך... אני למשל, תמיד מקבלת מחמאות מאנשים אך מעולם לא הצלחתי לראות את עצמי כפי שאחרים רואים אותי. אולי תגידי שזו הערכה עצמית נמוכה או דימוי עצמי נמוך, אך זה משהו שעדיין לא הצלחתי להתגבר עליו וגורם לי להמון תסביכים ואי שקט נפשי. אני חושבת שבחורות כמוני סובלות מכיוון שהן תמיד צריכות לנסות להוכיח לאחרים שהן יותר מסתם פנים יפות, שהן בעצם אינטיליגנטיות, ולכן קשה להן להיות בקשר עם בחורים, מחשש שהם בעצם רק נמשכים אליהן מבחינה פיזית. הדבר שאיתו הזדהתי במיוחד, היה המשפט שאמרת על הצורך הזה למצוא פגמים בכל בחור נורמלי שפוגשים, כזה שצריך ממש לחפש אצלו משהו כדי לשלול מיידית את הקשר איתו. יכול להיות שזה קשור ליחסיי עם אבי, אינני קרובה אליו אך אוהבת אותו מאוד, אבל הוא מעולם לא מחבק או מנשק כי בא ממשפחה כזאת קרה. אולי בגלל זה אני מפחדת להיות עם מישהו, מחשש שלא יעניק לי את החום והאהבה שאני רוצה וצריכה. וזאת הסיבה שאני שוללת כל אחד, רק כדי לא להיכנס למערכת יחסים איתו. לגבי החברות- אני אוהבת אותן וזה הדדי אך גם לי יש תסביכים איתן, שאכן גורמים לריחוק מסויים... אני מסכימה עם הד"ר שצריך לטפל בזה, כי זה לא הגיוני לחשוב כך, את לא חושבת? אשמח אם תעני לי... יום טוב!

אני בת 27 , אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כחצי שנה. פניתי לטיפול בעקבות בעיות בזוגיות, בהן נתקלתי זמן קצר לאחר הנישואים. הטיפול התחיל כטיפול זוגי, אך לאחר מספר מפגשים הבנתי שיש לי הרבה דברים לברר עם עצמי ללא קשר לבן זוגי, וגם בעלי העדיף להתרכז בטיפול אישי. המטפל תמך מאד בהחלטה, ומאז אני ובעלי מטופלים אצלו בנפרד. נוצר לי קשר רגשי עמוק עם המטפל, אך מטרידות אותי מספר שאלות בקשר למהלך הטיפול: 1. המטפל שלי מרבה לספר על עצמו, על משפחתו ועל מטופליו האחרים (כמובן בלי לנקוט בשמות). פעמים רבות, למעשה רוב הזמן, אני מרגישה כי אנחנו מנהלים שיחות שמזכירות יותר דו-שיח של חברים מאשר שיחות שנושאות "אופי פסיכולוגי", לפחות כפי שאני מדמיינת. 2. אנחנו לא מדברים על העבר, חוויות הילדות ועל משפחתי (למעט כמה פרטים טכנים בהם הוא התעניין בתחילת הטיפול), ולרוב אנחנו מנתחים ארועים\מחשבות\חלומות שקרו בין שני המפגשים האחרונים. 3. במהלך הטיפול אף פעם לא חשתי כאב או תחושות עמוקות אחרות לגבי עצמי. ידוע לי שבעלי כן מתענה במחשבות קשות, חולם חלומות וכו'. כאשר שאלתי על כך את המטפל שלי הוא אמר שהטיפול בי מאד שונה מטיפול בבעלי והוא יודע שכתוצאה מטיפולו אצלי יצטברו ויום אחד יפרצו החוצה. האם אתה יכול לזהות בטיפול שאני עוברת שיטת טיפול מסויימת? עד כמה שאני מבינה זו אינה שיטה דינאמית. האם העובדה שאני ובעלי מטופלים אצל אותו אדם לא מפריעה לטיפול? אנחנו מדסקסים לעיתים קרובות את נושאי הפגישות ואת המטפל עצמו.

ואני חייבת לציין שמעולם לא שמעתי על מטפל שמוכן לקבל את שני בני הזוג לטיפול נפרד. אני מצטערת שאני מתייחסת לאספקט הזה בלבד, אך זה נשמע לי צורם ביותר. אפרת.

שלום אני מציע לך לשאול את המטפל באופן ישיר מהי שיטת הטיפול שלו. שיטה דינמית היא כינוי כללי למדי לטיפול ששם דגש על היבטים לא מודעים של הנפש וממה שאת מתארת קשה להבין האם יש התייחסויות כאלה בטיפול או לא, זה גם לא כל כך משנה לצורך בדיקת יעילות הטיפול עבורך. השאלה המרכזית היא האם את מרגישה שיפור במצב, האם את מרגישה שישנה דרך שאת ובעלך עוברים ושיש אופק למה שיקרה בהמשך. לגבי השאלה של המפגש במקביל, לעיתים מטפלים זוגיים נפגשים עם בני הזוג בנפרד אבל לעיתים רחוקות המצב הזה נמשך זמן רב ללא מפגשים משותפים. יש יתרון מסוים לכך שאותו מטפל פוגש את שני בני הזוג, אבל בטווח הארוך יכולים גם להיווצר סיבוכים, במיוחד אם נוצרים קונפליקטים שאינם נפתרים. השאלה האם ברמה המיידית זה מפריע לך שישנן פגישות כפולות שכאלה והאם זה פוגע בעיניך בטיפול. במידה ואת ובעלך מרגישים בנוח עם המבנה הזה אין כל סיבה לעשות שינויים. עם זאת, במידה וזה מעורר סימני שאלה כדאי לבחון עם המטפל אפשרות שאת הטיפול האישי, לפחות באחד מכם, ינהל פסיכולוג אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מבין שהמטפל סבור ששניכם זקוקים לטיפול אישי לפני טיפול זוגי. יש סבירות למצב זה, ואם אכן כך הדבר ושניכם בתוך תהליך, אני מציע שתטופלו אצל אותו המטפל, יש יתרון לשעות שהוא צובר עם שניכם לקראת המפגש הזוגי. הוא יוכל בעת הטיפול הזוגי לנצל מידע מהטיפול האישי לתהליך הזוגי ואף בראותו זאת לנכון הוא יזליג רכיבים של שיחות פרטניות לתהליך הזוגי ומדי פעם ישאל אחד/אחת מכם אם הוא מוכן לוותר על סודיות בתחום הנדון, בהתאם להתקדמותכם ולטובתה.

שלום, מדובר בנערה בת 15. יש לה חרדה מלינה מחוץ לבית, בפרט שיש מרחק שיוצר קושי לחזור הביתה. לאחרונה חשוב לה מאד להפטר מחרדה זו . הבנתי שהבחירה היא בין ביו פידבק לפסיכולוגיה התנהגותית קוגנטיבית. בדקנו ביו פידבק, ובשיחת ההכרות לא נשאלו כמעט שאלות רקע אישיות, והיועצת הסבירה שהטפול בביו פידבק הוא בעצם טפול נקודתי תכליתי.-לא ברור לי איך מישיבה על מחשב, ללא רקע,?(שאלות אישיות), ניתן להתגבר על חרדה זו? כששאלתי לגבי טפול התנהגותי-להרגיל אותה בהדרגה לישון מחוץ לבית, נאמר לי שניתן לעשות ביו פידבק וטיפול התנהגותי במקביל. חשוב לי מאד לעשות את הדבר הנכון והעינייני, ולא להעמיס על הנערה שלא לצורך.אני חברת קופת חלים מכבי באזור תל אביב. מה הצעתך.? תודה מראש. .

אורנה שלום אין בעיה לעשות טיפול מקביל של ביו-פידבק וטיפול התנהגותי קוגניטיבי אבל חייב להיות איש מקצוע אחד שמרכז את הטיפול, יודע מה קורה בכל הנתיבים וגם ממליץ כיצד להתקדם. טיפול הביו פידבק יכול לתת כלים להרגעה עצמית שבהם אפשר להיעזר גם בטיפול הפסיכולוגי ההתנהגותי קוגניטיבי. בשורה התחתונה, צריך לפנות לאיש מקצוע שיבנה תוכנית טיפול ויסביר יתרונות וחסרונות של השימוש בטכניקות השונות. מבחינת מכבי, התקשרו לסניף הקופה ובררו אילו טיפולים הם מאפשרים והיכן. לא בטוח שלקופת החולים יש מענה לכל סוגי הטיפולים שאתם מחפשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן ומתלבט רבות בזהות המינית שלי. כמו כן אני סובל מבעית דימוי עצמי נמוך וזה בעיקר. כבר שנים שאני מתכוון לללכת לפסיכולוג , השאלה הכי בסיסית שלי היא- איפה מוצאים אחד כזה? :)) והאם פסיכולוג מטם קופ"ח חייב למסור מידע באם חתמתי על טופס "ויתור על חסיון מידע רפואי"

שלום אני מצרף מאמר קצר המסביר עובדות בסיסיות על הפניה לטיפול פסיכולוגי. אם חתמת על ויתור סודיות רפואית למישהו ואותו גוף ימצא את המטפל שהיית אצלו הוא כמובן יהיה רשאי לקבל מידע אלא אם תפנה בעצמך לפסיכולוג ותתן הוראה אחרת. זה לא קשור להיות הפסיכולוג מקופת החולים או לא. מן הסתם יותר קל לגלות שהיית בטיפול בקופת חולים בגלל הרישומים במחשב הקופה מאשר לגלות טיפול פרטי שלא רשום באף מקום. אם נושא הסודיות מטריד אותך יתכן שכדאי לפנות באופן פרטי. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי מעוניינת לקבל מידע (לינקים או הסבר בפורום) לגבי סוגי הטיפולים: פסיכודינאמי, קוגנטיבי וקוגנטיבי-התנהגותי, הכולל עקרונות הטיפול, תאורתהליך הטיפול וציון משך הטיפול. תודה.

ל. שלום תוכל להגיע כאן בצד שמאל לקישורים למאמרים שונים על שיטות טיפול. ראה כהתחלה את הקישור למאמר בסיסי על הטיפול הפסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, קראתי את הכתבות. איפה אני יכולה לקבל מידע מפורט יותר? (אשמח לקבל המלצה על ספר או חומר לימוד אחר).

ל. שלום אני מציע להיכנס לחנות ספרים ולהתבונן על אזור ספרי הפסיכולוגיה. הספר הפופולרי של ד"ר יורם יובל סערת נפש מתאר באופן יפה סוגים שונים של טיפולים תוך תיאורי מקרה ואם לא קראת את הספר כדאי לקחת אותו בתחילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בשלושה חודשים האחרונים נאבדה לי תחושת התיאבון עשיתי כל מיני בדיקות כמו:בדיקת דם,בלוטת התריס,צילום מערכת העיכול ובדיקת נשיפה אבל כולם אומרים שזה מלחץ ומתח אז מה עושים עם זה?ואיך התיאבון יכול לחזור פתאום? יש לציין שהתחלתי גם בטיפול פסיכולוגי אשמח לקבל ממך תשובה

אני חושבת שתיאבון חוזר - בין השאר - מאכילה סדירה. אם תצליחי לאכול, אוכל שאת יחסית נהנית ממנו, בכמות סבירה, בזמנים קבועים, זה עשוי (לדעתי הלא מוסמכת כמובן) לסייע בהחזרת המערכות לתקינות ולהתגברות על חוסר התיאבון. יכול להיות שגם פעילות גופנית כמו שחייה, יכולה לעזור....

ג. שלום כולם אומרים שזה לחץ ומתח אבל האם זה גם מקובל עליך? לחץ ומתח עלולים לגרום לסימפטומים כאלה ואם הבדיקות הרפואיות היו שליליות כדאי באמת להתמקד בטיפול הפסיכולוגי שכבר החל. במידה ושורש המתח יהיה ברור יותר ואפשר יהיה לטפל בו, באופן טבעי גם התיאבון יחזור. אם מדובר בתופעה של חרדה ו/או דיכאון אפשר לבחון גם שימוש בתרופות, כדאי להתייעץ גם לגבי זה. במקרים כאלה התיאבון הוא רק הסימפטום ולא הבעיה העיקרית. כאשר שורש העניין יטופל הסימפטום יעלם כתוצאה מכך. איך שלא יהיה, כדאי לשוחח על הנושאים הללו עם הפסיכולוג המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פרודה מזה 5 חודשים ואם לילד קטן. מהפרידה מבעלי נראה שאישהו התאוששתי. פגשתי בחור פרוד אף הוא והתאהבתי. היה קשר קצר מאוד ועוצמתי. פתאום הוא סיים את הקשר בתואנה שזה לא זה.(ידוע לי כי הוא עדיין כואב את הפרידה מאשתו) היה לי קשה ביותר. לא הצלחתי להתגבר. במקביל בעלי ניסה לחזור אך נתקלנו בקושי תקשורת וחסימות רגשיות . מדי פעם היה קשר כלשהו ביני ובין הבחור. שלחתי לו הודעה שאני עדיין חושבת עליו. הוא הרים טלפון ודברנו. הוא טען ש"ברח" מאחר שהכל רץ מהר מדי יחסית לקצב שלו. וגם הוא חושב עלי. החלטנו שננסה שוב ונראה. יום לאחר מכן נפרד ממני שוב באימייל וטען כי כל נסיון נוסף רק יגביר את הכאב. מבטיח לא להתקשר שוב ( כי טענתי שאם לא- אז כלום) אני חווה אכזבה מרה ולא מצליחה להשתחרר מזה. הפרידה ממנו קשה לי יותר מהגרושין ואני חשה מבולבלת מאוד. ולא יודעת איך להנתק מהרגש החזק שיש לי אליו.

נטע שלום קורים לך דברים בעוצמה גדולה ובקצב מהיר. במשך מספר חודשים את עוברת פרידה מבעלך והתקרבות עזה לבחור חדש. במצבים שכאלה לפעמים התחושות מקבלות עוצמה שלא שייכת בהכרח לקשר עצמו אלא למצב הנפשי בו את נמצאת. אני מציע לך לקבל באופן מוגבל את ההתאהבות בתקופה שכזאת. היא עלולה להיות סוג של מפלט אותו את רוצה להשיג כעת כדרך למצוא ביטחון ובריחה מההתמודדות עם הגירושין. אינני אומר שאי אפשר להתאהב גם זמן קצר אחרי גירושין, אבל נדרשת זהירות כדי שלא תיפגעי ובמיוחד שלא תמצאי את עצמך בקשר שלא מתאים לך. קחי בחשבון שהרגש העז שאת מרגישה כלפי הבחור החדש אינו עומד בפני עצמו אל מול אותו בחור ועלול להיות קשור למשקעים מהקשר של בעלך לשעבר. הכל שאלה של קצב, נסי לארגן לך מצבים של קצב מתון ומדוד לפחות בחודשים הקרובים. יתכן שלא תוכלי להפסיק את הרגש החזק שאת חווה מאחר והוא מבטא את מהות התקופה הזו ולא בהכרח את עוצמת הקשר עם גבר זה או אחר. בשורה התחתונה, יתכן שהבלבול נובע מכך שאת נמצאת בדיאלוג פנימי עם עצמך בנוגע להמשך חייך החיצוניים והרגשיים. אל תתני לקולות שבאים מן החוץ להטעות אותך מאחר ובטווח הארוך את עלולה לגלות שמה שראית שם בחוץ לא היה הדבר האמיתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה.. לפני שאני מתחילה אני רוצה לבקש מכל אלה שצופים בהודעה הזאת כעת... המיקרה שאני עומדת לספר עליו מאוד מתריד אותי ואני ממש צריכה עצה ממישהו וכל עצה שלכם מאוד חשובה לי.. אז תתיחסו למיקרה ברצינות.. בבקשה.. בתודה מראש שני אז ככה.. אני בת 15 מחולון בחופש הגדול הכרתי נער בן 16 (אז הוא הייה בן 15)מבאר שבע.. היכרנו באיי סי קיו ואחרי זה התחלנו לדבר בטלפון שיחות יום יומיות.. השיחות איתו הפכו לחלק מחיי ומי שחושב שלשיחות טלפון אין משמעות רבה אז צר לי לאכזב אותו אבל הוא מאוד טועה!..כי אלה היו שיחות שיצא שמרבית היום דיברנו בטלפון.. שחזרנו מהבית ספר בהפסקות של הבית ספר בערבים שהיינו יוצאים פשוט כל הזמן!!! שלחנו אחד לשני מתנות ביום הולדת ואחרי 4 חודשים של הכרות ניפגשנו בפעם הראשונה.. היא לא ממש הייתה מוצלחת הפעם הראשונה כי חשבתי שהוא אמר משהו לא כל כך נחמד בטלפון בלי שהייתי אמורה לשמוע והכל היתברר כטעות וסתם חשבתי לא נכון.. אבל נעזוב את זה עכשיו... הפגישה הראשונה הייה בסדר.. לא כפי שציפיתי שתיהיה אבל בסדר.. היתנשקנו והיתקרבנו מאוד אחד לשני..אחרי הפגישה הראשונה כלום כבר לא הייה אותו הדבר.. הכל הישתנה.. השיחות היום יומיות הפכו לשיחה של פעם בשבוע וגם לכמה דקות בלחץ.. הכל הישתנה.. והחלטנו שנישאר ידידים בטענה שאחרי שראינו כמה הייה קשה להיפגש בבגלל המרחק עדיף שנישאר ידידים.. אחרי זה 3 חודשים בקושי דיברנו ואז הייתה לנו שיחה רצינית באיי סי קיו שאחריה הוא היתקשר אלי ואמר לי שכל הזמן הזה הוא ניסה לשכוח אותי ולא הצליח..ואני כמובן האמנתי לו.. והתחלנו שוב לדבר (עדיין לא כמו פעם) ואז בפורים הוא הגיע לחולון ורצה שניפגש לא הייתה לי שוב בעיה.. למרות שידעתי שאחרי זה אני יכנס לדיכאון אבל דוגרי הייתי חייבת לראות אותו..היתראנו ולא היתנהגנו כמו ידידים.. לא יכולנו.. (היתנשקנו לא יותר מזה.. וזה מה שאהבתי בקשר שלנו שלא דיברנו ולא רצינו סקס ושטויות כאלה.. הוא לא הייה חרמן כמו כל הילדים בגילו הוא הייה מאוד בוגר לגילו... וזה אחד הדברים באהבתי בו..) וכמובן אחרי הפגישה הזאת הוא שוב נעלם.. לא היתקשר לא שלח הודעה... לא כלום... אף פעם זאת לא יחזור להיות כמו שהייה.. אחרי כמה חודשים ניפגשנו שוב בחולון כי יש לו דוד פה.. ושוב לא היתנהגנו כמו ידידים ואחרי זה הוא שוב שכח ממני.... אני ילדה שלא עברה קצת דברים בחיים שלה.. וכל דבר קטן שקורה לי מחליש אותי עוד יותר.. יש לי הורים שבחיים לא היסתדרו ואבא שלי לא ממש משמש לי דמות של אבא מה שחסר לי מאוד.. שני דודים שלי חלו בסרטן.. (שני אחים של אמא שלי) אחד ניצל ואחד ניפטר לפני שבוע.. דוד שמאוד הייתי קשורה אליו(ויש לי אחות בת 7 שאני צריכה לשמור עליה ולתפקד לה כתחליף לאמא שלה שהיא לא ממש במצב טוב כדי להקדיש לה) משברים לא קלים היו לי בחיים ושהוא הייה איתי בתקופה שהדוד הראשון שלי חלה והבריא.. הוא נתן לי מין כח להמשיך הלאה לא להישבר.. ועכשיו שהדוד השני שלי ניפטר וגם לפני זה שהוא הייה חולה חוויתי משבר מאוד קשה..והוא לא הייה לצידי כדי לתמוך בי.. אתם בטח מכירים איך זה להיות מאוהבים שאתה מאוהב יש לך את כל הכח לשנות את העולם..להיתגבר על הכל.. שום דבר לא מפחיד אותך... ואז שהכל ניגמר אתה מרגיש כמו מת.. שכל דבר שובר אותו עד שאתה צריך כבר באיזה שהו שלב לעמוד על הרגליים ולהישתקם בכוחות עצמך הפעם ולא בעזרת כוחות שהבן זוג נתן לך ,ככה הייה לי.. !והפרידה שלנו באה בשלב מאוד קשה שהייתי זקוקה מאוד לכח שהוא נתן לי.. אומנם הישתקמתי והצלחתי להחדיר לעצמי קצת כח.. אבל לא את הכח שהוא לקח ממני שהלך! הקטע שהוא לא ילד מניאק.. הוא לא מאלה שמשחקים בבחורות וכאלה ובגלל זה אני אוהבת אותו כל כך .. כבר 9 חודשים עברו מאז הפגישה הראשונה שלנו וניסיתי לשכוח אותו ולצאת עם בנים אחרים שחלקם מאוד אהבו אותי ורצו איתי קשר רציני אבל לא יכולתי לשכוח אותו.. ואני עדיין לא מצליחה לשכוח אותו.. היום הייתי בשיבעה של דוד שלי.. דוד שלי שניפטר הייה גם גר בבאר שבע.. (יש לי דוד בבאר שבע ולו יש דוד בחולון אם לא הבנתם..)אז שלחתי לו הודעה באיי סי קיו שאני הולכת ושאם הוא רוצה שידבר איתי.. כי לפני יומיים שנסעתי הוא אמר לי שהוא לא יוכל לראות אותי כי הוא צריך לעבוד..( הוא ממלצר באולם ארועים) אז הוא היתקשר אלי ואמר לי שאין לו איך להגיע ושאם אני יכולה אז אני יבוא אליו ואני בתוכי ידעתי כמה אני זקוקה לנוכחות שלנו לצידי ברגעים כאלה.. אז הלכתי אליו ושוב כרגיל לא היתנהגנו כמו חברים,.. זה ניראה כאילו הוא באמת אוהב אותי אבל שאנחנו מיתרחקים כל הקסם הולך.. יש מצב שזה אולי בגלל שהוא לא אהב את איך שאני ניראת וזה מה שהרס הכל , למרות שהוא המון פעמים אמר לי שהיופי לא חשוב לו.. ובאמת חשבתי שהוא מיתכוון לזה.. הוא הייה האהבה הראשונה שלי.. וכל פעם שאנחנו ניפגשים הוא מראה לי שהוא אוהב אותי וזה לא מיסתדר לי.. כי ניסיתי להיתנתק ממנו ולא הצלחתי אבל גם ככה קשה לי.. איך אוכל להשיב את מה שהייה לפני שניפגשנו? בבקשה אני צריכה את עזרתכם...אני כבר אבודה אין לי למי לפנות.. אמא שלי היא כמו חברה שלי אבל ברגעים כאלה אני לא בראש סדר העדיפויות שלה... ואין לה ראש בשבילי ולצערי אין לי ממש חברות שמבינות אותי.. אז בבקשה אתם תיקוותי היחידה.. בתודה מראש שני

שני שלום עברת קשר וירטואלי ארוך ועמוק ואין לי ספק שהיו לו משמעויות אמיתיות עבורך. אינני יודע מדוע הפגישה ביניכם לא היתה לפי הצפיות שלך או שלכם. יתכן שמה שהוא או את דמיינתם לא היה מה שבאמת קרה, וזה לא בהכרח רק המראה החיצוני. בנוסף, אחרי כל כך הרבה זמן של ציפיה המפגש מראש נעשה טעון בהרבה מתח מה שמקשה לגרום להצלחתו. אני מציע שתנסי להמשיך ולהתכתב איתו ולשוחח עם המפגש ומה שקרה. במידה והשיחה תזרום יש סיכוי שתצליחו למצוא מכנה משותף ולהחיות את הקשר. במידה וזה לא מסתדר אולי עדיף כך כיוון שאם כל כך בקלות הקשר המשמעותי הזה נסגר עדיף שלא להמשיך ולפתח ציפיות לגביו ואולי להיפגע בהמשך הרבה יותר. נשמע לי שאת מרגישה כעת במצוקה ובודדה ולכן נסי בכל זאת לשוחח עם אמא ועם חברות, התמיכה החברתית עשויה מאוד לתרום במצבים שכאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד כמה הפסיכולגיה יודעת לטפל בהפרעה הנירקסיסטית ואיזה טיפולים הכי מומלצים לתופעה?

ליאור שלום נרקיסיזם הוא סוג של הפרעת אישיות מבחינה פורמלית. מאחר שמדובר בנטייה אישיותית הרי שהטיפול המתאים הוא בעיקר דינמי ולטווח ארוך. שינויים של נטיות אישיותיות הם דבר לא פשוט ולוקח גם זמן רב. שיווי משקל עדין שהנפש יצרה במשך שנים לא יכול להשתנות בזמן קצר, ואולי גם לא רצוי שיקרה כך. נדרש לשם הטיפול רצון ומוטיבציה רבים, סוג כזה של סבלנות לא תמיד מצוי אצל מי שבאמת סובל מהפרעה נרקיסיסטית. עם זאת, לפעמים מדובר בקווים אישיותיים שמאופיינים במרכיבים נרקיסיסטיים אבל מהות האבחנה יכולה להיות שונה. צריך להיזהר כשמדברים על אבחנות אישיותיות, הן מאוד לא מדוייקות ולא הייתי מסתמך עליהן באופן בלעדי כאשר קובעים את סוג הבעיה, סוג המטרות הטיפוליות וסוג הטיפול הרצוי. מהיכן האבחנה? מי נתן אותה ומה ההסבר שניתן עם האבחנה הזו? כדאי להבין גורמים אלו לפני שממשיכים הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מניחה שאינך שואל על עצמך כיון שהנרקיסיסט הוא האחרון שמודע למצבו ולמעשה אינו סובל בכלל מההפרעה שלו - הקורבנות, כן ממש קורבנות, הם הקרובים לו ביותר, בני המשפחה. אני נוקטת בלשון זכר כי כמעט כל הנרקיסיטים הם גברים ורובם גם אנשים מצליחים, יוצרים או מפורסמים. אי אפשר לרפא נרקיסיזם. נקודה. ראשית, אי אפשר להביא את הנרקיסיט לטיפול כי הוא יודע תמיד הכל טוב יותר מהמטפל ואין לו שום מוטיבציה להיכנס לטיפול. תוכל לקבל המון מידע מהנרקיסיסט היחידי בעולם שאני מכירה שהוא נרקיסיסט "מודע" ואף כתב על כך ספר ויש לו אתר שלם על התופעה. זהו ישראלי לשעבר, גאון פיננסי לשעבר בשם שמואל ועקנין . חפש בגוגל את המונחים: Malignant Self Love Sam Vaknin

נכתב רבות על ההתאהבות במטפל, רציתי לשאול האם זה תהליך שמתרחש בד"כ בתהליך פסיכודינמי או שזה מתרחש גם בתהליך התנהגותי ? ולגבי שיטות טיפול, אני פניתי לטיפול התנהגותי קוגניטיבי כי חשבתי שזה קצר יותר מתהליך פסיכודינמי אך משום מה ההרגשה שלי היא שהפסיכולוגית של מתנהגת כאלו אני בטיפול פסיכודינמי יתכן שאני לא מבדילה בין הטיפולים אז אני ישאל אותה. אך יכול להיות שפסיכולוגים שונים ישלבו כמה דרכי טיפול ולא יתמקדו בצורה אחת? אך

רחל שלום התאהבות במטפל יכולה לקרות אך בהחלט אינה חלק הכרחי מהטיפול וברוב הטיפול אינה קוראת. עם זאת, שלל רגשות נוספים כלפי המטפל יכולים לעלות ויכולה להיות להם חשיבות כחומר גלם נוסף להתמודדות עם הנושא שבגללו פונים לטיפול. מן הסתם, תשומת לב רבה יותר תהיה לדבר בטיפולים דינמיים ולא בטיפולים התנהגותיים. בהחלט יש שילוב של גישות טיפול, אישית אני מאמין בגמישות ושילוב בין שיטות ולכן בהחלט יתכן שהמטפלת שלך משתמשת בטכניקות וגישות מעולמות שונים. רוב האנשים לא בוחרים את גישת הטיפול אלא פונים למטפל מסוים שעליו שמעו או ממנו התרשמו. דעתי האישית שגם הוכחה במחקרים שונים שגישת הטיפול איננה המרכיב העיקרי בהצלחת הטיפול. הרבה יותר חשוב הכימיה האישית שנוצרת בין המטפל למטופל וההרגשה של המטופל שהוא סומך על המטפל ושאכן הוא נמצא במקום הנכון. אם זה מתקיים יש סיכוי טוב להצלחת הטיפול בלי קשר לגישה התיאורטית. בכל מקרה, מאחר והגעת עם ציפיות מסוימות בהחלט כדאי שתשתפי אותם ותבררי את הנושא עם המטפלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשר לשאלתך הראשונה- לעניות דעתי בטיפול פסיכודינאמי הקרקע יותר פורייה להתאהבות, הן בשל משך הזמן הארוך יותר שיושבים יחד, הן בשל הקירבה היתירה שנוצרת תוך פתיחת נבכי הנפש. ובאשר לשאלה השנייה: טיפול קוגניטיבי מיועד לשינוי דפוסי חשיבה (עבודה על דפוסי חשיבה שליליים ולמידה איך לחשוב חיובי) הוא גם מוגבל בזמן.

שלי עם חלון גדול גדול (כזה של "סלון" בדירה עירונית סטנדרטית )אך מכוסה כולו בוילון לבן(חצי שקוף),שמאפשר חדירה של אור אבל בתכלס נראה כמו מסך לבן שיוצר אצלי תחושות שליליות של אטימות ובידוד מה שכל כך יפה בחלון/פתח היא התנועה הכפולה מהחוץ אל הפנים ולהפך.שהוא"צופה אל" ומצד שני "מכניס" פנימה ,מה שגורם להרחבת החלל הפנימי אלא אם כן רוצים להסתיר ולמנוע תנועה זו מול הבית שוכן בית דירות נוסף דברתי על זה עם הפסיכוטרפסטית, שטוענת שמטרת הוילון "להגן" עלי(שינוי קל מהמילה מסתיר..:) באותו רגע חשבתי לעצמי למה לא בחרתי לי מקום טיפול באיזה מושב עם גינה או בית דירות בקומה גבוהה שמאפשר פתיחת חלון ותחושה נעימה יותר ולא אטומה החדר עצמו נראה כמו חדר טיפולים עם ריהוט מינמלי פונקציונלי הכרחי.. כך שמי שצופה מבחוץ יבחין שלא מדובר בשיחה נורמלית בסלון הביתי.. כך שאי אפשר ל"הסוות" את המפגש כמפגש בין 2 מכרים אם פותחים את החלון זה די פתטי לטעמי כמובן שמקום שאמור להגן עליך מסתיר אותך סביר להניח שתגובותי קשורות לחוויות שלי מהחיים, ול"אני" שאני מביאה לטיפול ואולי להתנגדות שלי..וכו (במפגשים מעל שנה) ובכל אופן אשמח לשמוע איך זה אצלכם.. תודה

כי החדר של המטפל שלי נראה כמו מרפאה של אורטופד. חדר המתנה- חדר טיפול, ארון תרופות גדול מאחוריו (סגור, סגור) שולחן מפריד בינינו (רוב הזמן..) מיני מקרר צמוד לקיר. והכי ביתי - דיפלומות על הקיר של ביה"ס לרפואה, החוג לפסיכותרפיה וכד'. מה שהורס אותי הוא 2 תמונות בחדר המתנה- אחת של בחורה חצי עירומה שהחצאית שלה מתנפנפת וכל ה... שלה בחוץ (כן, כן, רואים) וממולה תמונת דיוקן של פרויד (לשמירה על איזון). ובנוסף לכל, זה נמצא בבית רופאים, כך שאין שום ספק שמי שנכנס לשם זקוק לטיפול כלשהו.... אפרת.

מענין בדיוק חשבתי על כך לפני כמה ימים.. אצל הפסיכולוגית שאני הולכת אליה, החדר נראה חביב הוא קטן מעט אך יש בו תמונה של ון גוך על הקיר בצד יש שולחן עם עציץ קטן. החלון הוא די קטן אך לי המקום נראה תמיד קודר משום מה..... הפסיכולוגית שלי ישובת על כורסה שגבוהה מהס]ה שאני יושבת עליה זה הפריע לי מאוד וחשבתי שאני יתרגל אבל כל הזמן פער הגובה מפריע לי מאד אני מרגישה שזה נותן לי תחושה של חולשה היא מעלי........ הייתי מרגישה נוח יותר לו היה שוויון ז"א אני הייתי יושבת מולה על כורסה או כסא בגובה שלה. וכן לי מפריע חבילת הטישיים שיצבת לצידי על השולחן הקטן שבצד, אני מרגישה שזה כאלו הזמנה לבכי וזה מרגיז אותי מאד בהתחלה ההערתיי על כך הערות כגון האם אנשי מצוננים בקיץ וכד' ? ו עכשיו קצת התרגלתי לזה אבל אני מריגשה שהחפיסה צריכה להיות באיזה שהו מקום למקרה הצורך אבל לא מתחת לאף שלי.

אני חושבת שהפרט שכן משמעותי הוא אם המטפל יושב מעבר לשולחן כתיבה. בעיניי זה מסמל חוסר בטחון עצמי שלו לעומת הגישה הבלתי אמצעית. נדמה לי שצורת ישיבה זאת גם פחות רווחת היום.

גם אני חשבתי שחדר מואר ונעים ויפה עם קצת ירוק, וריח פרחים, ופרפר או שניים שמרפרפים ברקע ואפשר ציפור או שניים הינו אידאל. ואני גם חושבת שהסביבה משפיעה עלינו - אם יש אויר צח או אין, אם יש תחושה של חיים, או תחושה של משהו חנוק. אם יש תמונות נאות על הקירות, והכורסה נוחה, או שלא... כן, חשבתי על זה, אבל אני גם יודעת שבסופו של דבר הרגשות שמתקשרים לחדר, לא קשורים הרבה למראה שלו, אלא לאופי הטיפול עצמו ולקשר שנוצר. אפשר לדמיין את החדר הכי נעים ומזמין בהתאם להעדפות אישיות, אבל אם הטיפול לא באמת נוגע, אין מה לעשות עם כל הסביבה הנחמדה הזאת. אני גם חושבת שמשהו מהאדם משתקף בחדר שהוא יוצר, ושוהה בו שעות רבות. מבחינה זאת דווקא אפשר לקבל הרגשה לגבי המטפל מהחדר.

לכל הכותבים שלום מעניין איך נראה החדר שלנו כאן בפורום בעיניים של מישהו חדש ובעיניים של מבקרים קבועים. אמנם זה לא חדר טיפולים אבל בכל זאת משהו בעיצוב משרה גם אוירה. אני מתאר לעצמי שכמו בחדר הטיפול, כאשר נכנסים אל התוכן של הדברים המראה החיצוני נשכח מעט, אבל אין ספק שיש לו השפעה כלשהי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואנשים לא באים ומלכלכים המצב נראה קצת יותר טוב :)

החדר שלנו נראה בדמיון שלי תמיד שונה ממה שהוא באמת. כנראה שההרגשה נשארת גם אחרי שהחדר פיזית נעלם. (זמנית) יש בחדר המון המון חלונות והרבה אור אבל טבעי ועדין, עם וילונות שדווקא כן נותנים תחושה של הגנה מהעולם. אין טישו על השולחן לשימחתי הרבה, יש שעון דו כיווני שנמצא במקום המושלם כך שאם מישהו מציץ בשעון, השני לא שם לב... תמיד יש פרחים, הפלאפון תמיד מכובה, תמיד יש שקט מרגיע, תמיד נעים בפנים - בלי קשר למה שקורה בחוץ, והכל נמצא בקומה האחרונה, גם כן, רחוק מכל העולם שלמטה. כאילו יושבים על איזה ענן רך, ואחר כך יוצאים החוצה והכל כבר פחות נורא. יש שם תקרה מיוחדת. מה שאני לא אומרת שם, היא לא נופלת... הכיסאות נוחים וקצת מתנדנדים, כמו עריסה, ומותר לקרב אותם קצת אם ממש בא. מן קליניקת חלומות שכזאת... אני חושבת שזה כמו שאוהבים אישה, אז גם הכאילו חסרונות הפיזים שלה נהיים יפים, כי מה שחשוב זה הקשר שנהיה והסיבה למפגש בחדר והרצון המשותף שזה יעבוד. במצב כזה נראה לי די משעשעת התמונה של פרויד מול הבחורה הערומה...

זה קצת מוזר, יש בדירה הזאת סלון, ואנחנו יושבות בחדר שיש בו מן סלון ישן כזה, עם ספה גדולה (שאף פעם לא ישבתי עליה), ושתי כורסאות זהות ובינהן שולחן קטן עם ממחטות - לעדתי הכרחי... :) האוירה די נעימה, ביתית כזאת, האמת שגם המטפלת שלי היא ביתית כזאת - משפחתית ואכפתית מאד. מקווה שגם אתם מרגישים כך, לי היא ממלאת חלל מאד גדול - ועוזרת לי המון.. ואני אצלה כבר שנה וחצי. לפניה הייתי אצל פסיכולוגית מעצבנת שהרגשתי שהיא נרדמת כשאני מדברת איתה... אז אם לא טוב לכם, תעזבו!! ותמצאו מטפל/ת שיתאים לכם יותר... בהצלחה :)

ד"ר שלום. שמי אלון בן 27 כתבתי לך בעבר לגבי הפרידה מהחברה וכמה זה קשה לי ושאלתי האם כדאי לי להתקשר אלייה למרות שביקשה שלא אעשה זאת. לאחר שבועיים של נתק צלצלתי אלייה והיא שוב אמרה שהקשר בינינו לא ילך ועדיף שנפרד. כשהצעתי לה שלפחות נשאר ידידים אמרה שהיא לא יכולה להיות ידידה של מישהו שהיא מאוהבת בו אז אמרתי לה אם את מאוהבת בי למה שנפרד אז היא אמרה כי אנחנו לא מתאימים. להזכירך אני בן 27 והיא בת 20. היא ביקשה שאבטיח לה שיותר לא אתקשר ולא אתוב לה ולא אצור איתה קשר בשום צורה כי גם לה זה קשה. ואני ביקשתי שתבטיח לי שאם תגלה שאני הוא האדם שלא תהסס ושתרים טלפון והיא הסכימה. הבעייה שאני לא יכול להמשיך הלאה ואני מרגיש תקוע כי אני אוהב אותה מאד וכל הזמן אצפה שהיא תשנה את דעתה ושתתקשר כי בסופו של דבר היא אוהבת אותי. הצרה שכבר עבר כמעט חודש מאז הפרידה ועדיין אני נכנס לדכאון מידי פעם במיוחד ברגע שאני מתעורר בבוקר מהשינה של הלילה ואח"כ במהלך היום המצב מתייצב וחוזר חלילה. אני לא יכול להשלים עם העובדה שיותר לא אשמע ולא אראה אותה ולא ידע מה שלומה זה פשוט בלתי נתפס. ברצוני להוסיף שבעבר הייתה לי חברה שנתיים וחצי וגם אחרי שנפרדנו שמרנו על קשר ידידותי וכך היה לי קל יותר אבל חברה זו לא מאמינה בידידות כזו בטח כשהיא מרגישה שהיא מאוהבת בי. מה עלי לעשות לדעתך? האם עלי לפנות ליעוץ פסיכולוגי ? אני לא כל כך חושב שטיפול פסיכולוגי יעזור לי כי אני אוהב לשמוע מה אנשים אחרים חושבים אבל הבעייה שאני בסוף עושה מה שאני מרגיש מהבטן ולא מהראש. האם אפשר להתייעץ איתך טלפונית? יש לי עוד הרבה שאלות לשאול אותך על עצמי. אודה לך על תשובתך. אלון

אלון שלום אני לא חושב שבאמת אפשר להחזיק קשר ידידות כאשר אוהבים, בין אם שני הצדדים אוהבים ובין אם זה חד צדדי. חברתך ביקשה שלא תתקשר יותר ואתה צריך להחליט עם עצמך מה אתה עושה. בעיקרון, אם סירובה אמיתי תצטרך להתחיל תהליך של השלמה עם מה שקרה ותכנון של חייך הלאה. מאחר ואתה עסוק בעניין כבר זמן רב וזה מעיק עליך אני חושב שכדאי שתפנה לייעוץ פסיכולוגי. בהחלט יתכן שהפרידה הזה יושבת אצלך על דברים נוספים שמטרידים ואני חושב שתוכל להיעזר בטיפול פסיכולוגי שילווה אותך לפחות בתקופה הקרובה. אנחנו לא נוכל לדבר בטלפון, כאשר נכנסים לייעוץ אישי צריך להיפגש בצורה מסודרת ולהכיר לעומק, ובכל מקרה כעת אני באופן אישי לא יכול לקבל מטופלים חדשים. אני חושב כאמור שכדאי שתתחיל תהליך מסודר עם פסיכולוג שילווה אותך בהמשך. דווקא בתקופה רגישה כזו לא כדאי לעבור בין אנשים רבים, מצא מישהו שאתה מקבל עליו המלצה ממישהו קרוב או מרופא המשפחה והתחל תהליך שיוציא אותך מהמצב הנוכחי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר שלום . בהמשך למכתב שלי אלייך אני חושש מללכת לפסיכולוג כי אני לא מכיר מישהו שמומלץ ואני לא חש בנוח ללכת לרופא משפחה בקשר לזה ואני גם מאמין שעלי להיות חזק ולדעת להתמודד עם מצבים קשים בחיים בכוחות עצמי אחרת בעתיד כל פעם שתיהייה לי בעייה לא אדע להתמודד איתה לבד. ודבר נוסף אני מכיר את עצמי ויודע שגם אם הפסיכולוג יגיד לי דברים נכונים אני אקבל אותם אבל בסוף אפעל לפי תחושת הבטן שלי בלי להפעיל את ההגיון. לאור כל אלה האם אתה חושב שעדיין כדאי לי לפנות לפסיכולוג? והאם אפשר לפנות אליך? בכלל זו תקופה לא קלה לי בחיים פרט לפרידה יש לי גם קשיים בלימודים והחברה לא האחרונה אלא זו שלפנייה שהיינו שנתיים וחצי יחד ונפרדנו לפני שנה עומדת להתחתן והארוס שלה אסר עלייה להיות איתי בקשר וגם זה כואב לי. ובכלל מאד כואב לי להפרד מאנשים שהיו קרובים אלי. האם זה מעיד שאני תלותי? ובכלל אני מרגיש שאני לא מאושר ונדמה לי שכולם מאושרים סביבי ורק אני לא. מה דעתך? בתשובותיך אתה עוזר לי הרבה ואשמח לשמוע את הערותייך. בכבוד רב אלון

אני בן 28 ונמצא כבר שנתיים וחצי בטיפול פסיכולוגי. הטיפול התחיל בגלל התדרדרות בתפקוד היומיומי, הן בלימודים(בעיקר באותה תקופה) והן בפן החברתי, לימים הבנתי והפנמתי את שורש הבעיה וחל שיפור ניכר בתפקודי. הבעיה שלאחרונה המצב שוב מתדרדר, בבתדרדרות מאופיינת במצבי רוח "מיני דכאוניים", חרדות שמאופיינות בניתוקים ובמצבים דיסוציאטיביים בעיקר כשאני בא במגע עם אנשים (ובעבודתי יש לי הרבה פגישות עיסקיות), הדבר גורם לפגיעה ממשית בתפקוד בעבודה(כבר עזבתי מקום עבודה בגלל חוסר היכולת לתפקד) השאלה שלי אליך בתור פסיכולוג היא לגבי המשך אפקטיביות הטיפול הפסיכולוגי, האם אתה חושב שלאחר שנתיים וחצי של טיפול יש טעם להמשיכו? ההבדל בין מצבי לפני שנתיים והיום היא שהיום אני מודע למה החרדה מופיע, אני יודע את הסיבות מה שאז לא ידעתי אך לצערי ה לא עוזר לי להיפטר מהמצבים הדיסוציאטיביים ומהחרדה ומההשלכות התפקודיות, האם יש טעם לסיים את הטיפול ולחשוב בכיוון טיפול תרופתי???

אלון שלום במידה ועד היום לא פנית לייעוץ פסיכיאטרי לגבי תרופות בהחלט מומלץ שתעשה את זה היום בתיאום עם הפסיכולוג שלך. יש מקרים בהם טיפול פסיכולוגי אורך זמן רב ויכולים להיות גלים של עליות וירידות תפקודיות, בהתאם למצב. אי אפשר לקבוע שהטיפול נכשל או שאתה צריך לעזוב מבלי להבין את התמונה כולה. אני מציע שתשוחח על כך באופן ישיר עם המטפל שלך ותגיעו למסקנה והחלטה משותפת כיצד להמשיך הלאה. יש יתרון לקשר ותיק בגלל ההיכרות העמוקה, אך כמובן שצריכה להיות גם הרגשה שהטיפול מוביל קדימה בצורה נכונה. מאחר ובעבר חל שינוי משמעותי במצבך צריך לנסות ולברר מה גרם להתדרדרות הנוכחית והדבר לא בהכרח קשור ישירות לטיפול. המטרה המרכזית כעת היא להתארגן כדי לצאת ממצב המצוקה הנוכחי. אני חוזר שוב, התייעץ עם הפסיכולוג שלך שבוודאי מכיר אותך היטב לגבי מה שקורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 25, adhd+odd, משתמשת במינון גבוה של קונצרטה (בפיקוח של פסיכיאטר)לטיפול ב- adhd, שגם עוזרת לי בשליטה בהתנהגות, ומונעת ממני התפרצויות זעם ותסכולים. עם זאת, למרות שיש פחות סיבות לתיסכול ואני מצליחה לעצור את עצמי, סף התיסכול נשאר נמוך וכשנגרם לי תסכול אני חשה זעם רב שמתפתח במהירות, למרות שאני היטב מבינה שאין בכך הגיון. כל זה אופייני ל- odd (oppositional defiant disorder, ואני שולטת בהתנהגות ולא מגיעה לאלימות מילולית\פיזית כבעבר, אבל מה יכול לעזור להפחית זעם ומה גורם להתפתח מלכתחילה? איפה עובר הגבול בין טיפול פסיכולוגי בבעיה לטיפול תרופתי? בתודה מראש, שחר

שחר שלום את מתארת בדבריך סוגים שונים של אבחנות שכנראה שמעת אותן שוב ושוב. אני מתאר לעצמי שהן גם מספרות משהו עליך ועל מה שעובר עליך. עם זאת, אלו רק כותרות ואינן מספרות את הסיפור האמיתי והאישי שלך. התרופות יכולות לתרום כדי למתן את ההיבטים הביולוגיים של מה שקורה לך. עם זאת, את ההיבטים הרגשיים, את המחשבות שעוברות לך בראש, את דפוסי הפעולה האוטומטיים שלמדת עם השנים, כל אלו אינם נגישים לתרופות ולכן נדרש הטיפול הפסיכולוגי. שילוב של פסיכותרפיה עם תרופות עשוי להיות הפתרון הנכון ביותר עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בחורה בת 25 שוקלת 67 וגובהי מטר ושישים.אני מנסה לעשות דיאטה כבר כחצי שנה ופשוט לא מצליחה...אני שומרת כמה ימים ואז נשברת ואוכל בערך 3000 קלוריות,בתפריט שלי אני לא חושבת שיש בעייה,יש בו הכל...חלבונים פחמימות שומנים לא רוויים,ממתק יומי ואפילו אני עושה אירובי 45 דקות 4 או 5 פעמים בשבוע,התפריט שלי מכיל כ1600 קלוריות ביום ללא התקף,אבל עדיין יש לי כ2 זלילות בשבוע,אני לא יודעת אם זה נקרא התקף כי אני לא אוכלת בלי לשים לב או בלי לחוש בטעמו של המזון,אני עושה זאת ברוגע ובידיעה שאני הולכת להרוס את שעמלתי עליו...אתם בטח תוהים מה השאלה...ובכן עוד קצת רקע קודם,אני הייתי עד לפני כשנה אנורקטית כן כן ,שקלתי בערך 42 קילו,בשנה הזו עליתי במשקל 25 קילו,בגלל שהייתי בתת משקל תקופות מסוימות שקלתי גם קרוב ל25 קילו לפרק זמן של כשנתיים וחצי,הגוף שלי עלה בתיל שלא היה מבייש את החץ המצוי בארצנו...הגוף שלי לא שוכח שום כלום ממה שהעברתי אותו,ואני תוהה האם חלק מהסיבה שאני נתקפת בימים של רעב מוגבר קשורים בעברי המשקלי...עכשיו עוד דבר לי נראה שעלייה של 25 קילו בשנה היא מוגזמת כי לא אכלתי עד כדיי כך הרבה בשביל לעלות כלכך הרבה,בדקו לי את בלוטת התריס והבדיקות חזרו בסדר...האם ייתכן שנגרם לי נזק שיתבטא בבדיקות רק בעוד כמה שנים?ואם כן מה אני יכולה לעשות?זה מתסכל ואני מרגישה כמו בטטה למרות שאני יודעת שזה עדיף על להיות אנורקטית...מה עושים ואיך מאזנים את כל הסמטוכה הזו?אין לי אפשרות כלכלית ללכת לתזונאית שמתמחה בהפרעות אכילה או בכלליות לתזונאית,וזה גם מעצבן כשאין לך כסף אתה לא יכול לעשות כלום,גם כשיצאתי מהאנורקסיה זה היה בצורה אוטודידקטית...ניסיתי הכל וכלום לא עוזר לי הפעם...האנורקסיה כבר אינה אופציה מבחינתי והדיאטות הרגילות דומה לא מחזיקות אצלי(אני יודעת שזה רק אשמתי)אולי פשוט אני צריכה לשמור על המשקל הנוכחי עוד זמן מסויים כדאי לאותת לגוף שהסכנה אכן חלפה?אני יכולה רק להניח שנזקים של 6 שנות הרעבה עצמית לא יחלפו בשנה של אכילה,מה כדאי לעשות?איך להתמודד עם כל השאלות האלו?לפחות אני גאה בי שיצאתי מהמקום ההוא שהיה רק חושך ואפילה...

דבר אחד שעולה בדעתי שיוכל לעזור לך הוא התמדה - להתמיד בטיפול טוב בגוף שלך, כדי להתגבר על הנזקים ועל הטראומה שהגוף שלך עבר בתקופות שלפני כן. את צריכה לדעתי לפתח הרגלי אכילה שמוכוונים יותר לשמירה על הבריאות ועל אספקה טובה של הצרכים שלך, ופחות להתמקד בנושא של המשקל, והקלוריות גרידא. באופן זה האכילה לא תהיה קשורה רק לעלייה או ירידה במשקל, אלא למשהו הרבה יותר בסיסי של הזנה, טיפוח הגוף, דאגה עצמית מתוך אהבה וכו'. אבל דבר נוסף קשור למקום הזה של החושך והאפילה. אולי גם מאותו מקום את צריכה להחלים. באופן טבעי אני חושבת שטיפול יכול לעזור...

תודה המקום הזה של החושך והאפילה יצאתי ממנו,הוא עדיין קיים כמו אצל כולם,הואחלק מהנשמה שלנו כמו המקום של התקווה והאהבה,אבל עדיין לא הגעתי למצב פיזי וכנראה גם נפשי שבו אני מצליחה לאכול לשם ההזנה,כנראה שהאוכל למרות שכבר עברה שנה,עדיין הוא דבר חדש בשבילי,לפעמים אני חושבת לעצמי,בואנה...איך יצאתי מהמחלה הזו כלכך חלק?אני רואה בנות שהחלימו כביכול שכל פעם חוזרות לזה שוב ושוב ושוב,הן כבר בנות 30 אפילו,ומרחמת עליהן...כיום אני יודעת שיש עוד הרבה דברים בחיים שהם מענינים יותר,עשירים יותר וחשובים יותר...אבל האכילה שלי היא כרגע לא בריאה,ואני לא מצליחה לשנות את זה,ויש לי התחושה שיש לזה גם חלק נפשי לא מבוטל.בקיצור זה מתסכל ומשמח בו זמנית

ויוה שלום חלק מההתמודדות הנפשית עם האוכל ועם הגוף ילוו אותך עוד זמן רב. השאלה אינה האם ניתן להיפתר לחלוטין מהתשוקה לאוכל או מהגועל מהאוכל, מהתשוקה לרזות או מהדחיה של מראה הגוף, אלו לרוע המזל עלולים לצוץ ולעלות לאורך הדרך עוד הרבה זמן. השאלה העיקרית היא מה בסך הכל קורה. האם את שולטת בחיים שלך או שמשהו בחיים שלך שולט בך. לא יכולה ולא רצוי שתהיה שליטה מלאה בחיים. פרצי האכילה שקורים לך טבעיים וסביר להניח שירדו ויעלו בגלים כאלה או אחרים. השאלה היא האם החיים שלך סובבים רק סביב אכילה, ספורט, הרזיה, שמירה על המשקל וכו', כפי שקורה במקרים רבים של הפרעת אכילה, או שבחיים יש עוד דברים: חברים, בן זוג, עבודה, עניין, תרבות פנאי ועוד דברים רבים אחרים. ככל שנושא הגוף והאכילה יפנו מקום לדברים אחרים של איכות חיים כך את תהיי במקום טוב יותר, וזאת בלי קשר ישיר למה שקורה באותם זמנים בהם את כן עוסקת בגוף ובאכילה, כי זה חלק הכרחי גם כן בחיים. נשמע לי שאת בתהליך טוב למרות הנפילות הזמניות ואני מסכים עם לילה שיש לך על מה להיות גאה ועל מה להישען כדי להמשיך ולשפר את איכות חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ותודה,ובכן כן למזלי הגדול ישנם עוד תחומים רבים בחיי שבהם אני עוסקת,אני לומדת ועד לפני שבוע עבדתי,אני קוראת מחקרים וכותבת מחקרים,עוסקת באומנות וקוראת הרבה,העולם הפנימי שלי עשיר אבל נושא האוכל והאכילה גם אם קטנו משמעותיים אני מניחה שעם הזמן הם יתגמדו ואני מקווה שגם לא יתפסו יותר מקום בכלל. לגבי שליטה,אני כבר לא מחפשת אותה,כלומר כן אבל לא בצורה חולנית אלא בצורה הבריאה של לדעת מה טוב ומה רע,ברי חיים ללא שליטה הם גם לא חיים,מה ימנע ממני לגנוב או להזיק לעצמי ?אני מניחה שכמו בכל דבר שם המשחק הוא איזון,רק חבל שלוקח כלכך הרבה זמן להגיע לשם.תודה על תשובותיכם ושיהיה שבוע טוב:)

ד"ר קפלן היקר שלום אם עכשיו הייתי בסדנה הייתי מציין כי שמי..... ואני מאוהב קשות במטפלת שלי (דרך אגב אני נשוי). היא חלק גדול מחיי ואני מרגיש שתמיד אוהב אותה גם אם אפסיק את הטיפול. אני אף פעם לא אשכח את הרגש החזק שאני חווה. קשה לי עם הרגש הזה, איך מסלקים אותו? כרגע אני חושב שזה לא בריא לי למרות הידע כי המטפלת יכולה לעזור לי בחיי והכימיה המצוינת ביננו שחשובה להתקדמות שלי בחיים. המטפלת מודעת לרגשות שלי, אך לא מודעת לעוצמתם, אני חושב שהיא מודעת למשיכה שיש לי כלפיה.

שלום לך, גם אני מאוהבת קשות במטפל שלי וגם אני נשואה. הרגשות אכן עזים מאוד והוא כרגע כל עולמי. גם לי מאוד קשה עם הרגש הזה ואני מנסה לסלק אותו על ידי כך שאני מוצאת סיבות לכעוס על המטפל ועל ידי כך להפוך את הרגשות מחיוביים לשליליים. זה נותן לי סיבה לרצות לעזוב את הטיפול. הטכניקה הזאת עוזרת קצת אך הרגשות האמיתיים עדיין שם. אני חיה מפגישה לפגישה ומתגעגעת אליו בין לבין נורא. אני שמחה לשמוע שאני לא היחידה שזה קורה לה. אגב, איך מצאת אומץ להיתוודות על אהבתך? אני עדיין לא עשיתי זאת כי אני לא מרגישה בטוחה מספיק והנושא מאוד מביך עבורי. אם רק הייתי עושה זאת אני מניחה שאבן היתה נגולה מעל ליבי. ליאת

פשוט מנתווים אותו איכשהו לאפיקים מועילים וחיוביים. חלק גדול מהטיפול הוא הרגש, המעורבות, התחושה שברגע נתון מישהו הוא רק שלנו, כלום לא מפריע, זה רק אנחנו והוא/ היא. המצב הוא כל כך טבעי, וכל כך מזמין רגשות. הרבה פעמים אנחנו המטופלים נמצאים במצב של היזדקקות רגשית שנופלת לעתים על ההזדקקות של המטפל. האמון שאנחנו נותנים במטפל והאינטימיות יכולים והרבה פעמים אף מובילים לאהבה. הטיפול הוא חממה טובה מאוד למעורבות רגשית. אני לא רוצה לכתוב את המובן מאליו (למרות שהנה, כתבתי) אבל לא תמיד מה שנדמה כהתאהבות הוא אכן כך. וגם אם כן, זה משהו שחולף בסופו של דבר (אני מקווה). חשוב מאוד, והכרחי לשתף את המטפל ברגשות. צריך לקוות שהוא יוכל לעזור להכיל אותם ולהבין את המשמעות העמוקה יותר שלהם. הנסיון שלי מראה שברגע שהם מונחים על השולחן, הטיפול הופך מועיל יותר, אם כי אין ספק קשה יותר ומכאיב יותר. בכל אופן, בתוך כל המלל, מה שרציתי לומר הוא שאני מבינה את זה היטב, מרגישה רגשות חזקים רוב הזמן, מבולבלת כמוכם רוב הזמן, ומקווה להקלה. אפרת.

שלום. אין ספק כי החוויה אותה אתה עובר חוו מטופלים רבים. ההתאהבות בטיפול הינה חוויה החוזרת על עצמה כחוט השני ,מדוע?, הסיטואציה של הטיפול היא מעין בית גידול שבה יכולה להתפתח בקלות משיכה עזה בין המטפלת למטופל, מן גורם רב עוצמה המשפיע על שני המשתתפים ומקרב אותם ריגשית ומגביר את מידת האינטימיות בין שניהם. לדעתי זה כמעט מובן מאליו.חשוב על זה: גבר ואישה מסתגרים יחדיו בחדר לזמן אינטנסיבי וממושך.לפחות אחד מבין שניהם נמצאים במצב של היזדקקות נפשית,מצב שבמסגרת של טיפול נוטה להביא לפתיחות,רגישות וכנות.במצב הזה יפגשו שניהם ויקשיבו האחד לשניה כשכל כוונת היא להבין טוב יותר.מותר להם לדבר בגילוי לב על כל דבר שבעולם ושום דבר שייאמר אינו בבחינת "אסור"..למעשה הסרת המסיכות,וחשיפת "האני האותנטי" על כל גווניו,רגשותיו הכמוסים ביותר כאשר תחושותיו כלפי המטפלת הם הנושא המועדף לדיון. במידה והכל מתנהל על מי מנוחות תעזור המטפלת למטופל להתגבר על בעיותיו ועל כאבו הנפשי.אלא שהרגשות והאינטימיות יכולים להפוך בקלות לאהבה . פרויד היה מתייחס לחוויה הארוטית הזו שבין מטפלת ומטופל(או מטפל ומטופלת) כהתאהבות שתוצאתה מהמתח המיני.להתאהבות הזו ישנו תפקיד נוסף אשר מטרתו לחבל במאמציי החדירה פנימה אל תוך הנפש מתוך ניסיון להתחמק מהתעוררות הכאב.זה תהליך לא מודע ואוניברסלי. לעיתים ההתאהבות הזו של המטופל במטפלת נובע מהפעלתה של התנגדות לא מודעת של המטפל במסווה של התאהבות,ובכך נכנסת המטפלת למילכוד:אם לא תפעל כפי שמחייבת אותה הבנתה וחובתה הרי שהמטופל יוכל לשחק את תפקיד הדחוי ולהימלט מהמאמצים הטיפוליים של המטפלת מתוך נקמנות ורוגז לכאורה מתוך מה שנראה למטופל "כאהבה". למעשה ההתנגדות הזו היא פעולה אוניברסלית המופעלת בכל עת שמתרחש ניסיון לערער המצב הקיים בתוך הנפש. מוטב כי תבין את ההבדל בין התאהבות ובין אהבה.התאהבות היא השלב הראשוני בדרך אל מערכת יחסים מתמשכת ועמוקה, אהבה.ניתן להתייחס להתאהבות כאל 'הפרח' שממנו (לעתים, אך לא תמיד) מתפתח 'הפרי', שהוא הקשר הממוסד. לסיום אומר כי נראה שעל אף העובדה שאתה חש כי הרגשות האלו שאתה חש ניתקלים בחזית סירוב מצד המטפלת מוטב יהיה כי תשוחח עימה על הרגשות האלו ועל עוצמתם וכך תוכל לבחון לעומק את החוויה כך שתוכלו שניכם לנצלה בצורה הטובה ביותר לטובת בטיפול כמו גם לטובת שניכם. בברכה, יאיר.

שלום ההתאהבות במטפל אינה תופעה הכרחית בטיפול אך היא יכולה לקרות ונכתב עליה לא מעט. מדובר בקשר אינטימי שעולים בו רגשות עזים בהקשרים אישיים מאוד ומצד שני זהו קשר בלתי אפשרי למימוש. שני המרכיבים הללו יוצרים לעיתים תרכובת חזקה שהתוצאה שלה התאהבות. אפשר להסתכל על ההתאהבות הזו בצורות שונות. לעיתים היא מימד נוסף בטיפול שאפשר להיעזר בו לקידום הטיפול, לעיתים זה מכשול בפני הטיפול ויש הסוברים שזו אפילו התנגדות שמטרתה לחבל בטיפול. בשורה התחתונה, כל ההסברים התיאורטיים לא עוזרים לך כשאתה נתקל כעת בבעיה פרקטית כיצד להתמודד עם תחושותיך. ידיעתה של הפסיכולוגית על תחושותיך היא חשובה כיוון שתאפשר לעבד את מה שקורה ולנסות למנוע חבלה בטיפול. אני לא בטוח שיש מה לעשות בטווח המיידי, או שצריך לעשות בכלל בטווח המיידי. בטיפול יש לעיתים מצבים שנדרש זמן והתהליך שקורה על פני זמן נותן את התשובה מה צריך לעשות. כל עוד אתה מודע למה שקורה וכך גם המטפלת שלך, וכל עוד שניכם יודעים את הגבולות של הטיפול ומבינים את יתרונותיו ומגבלותיו, יש לשער שכעבור תקופה ניתן יהיה להמיר את ההתאהבות בתחושה אחרת בתוך הטיפול, ולאנרגיה חיובית לחיים שלך מחוץ לחדר הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, כתבת כך: "יש לשער שכעבור תקופה ניתן יהיה להמיר את ההתאהבות בתחושה אחרת בתוך הטיפול"- יש לשער אומר שזה לא בהכרח? ניתן להמיר אומר שרצוי או שזה יקרה באופן טבעי ולמה? תודה.

מהי התמוטטות עצבים? האם תוכל לפרט מה הם גורמיה? מה מרגיש האדם הנמצא בהתמוטטות עצבים? כמה זמן זה נמשך? (איך אוכל לזהות שזה מה שעובר עליי?) ומה ההבדל בין התקף חרדה להתמוטטות עצבים?

שני שלום התמוטטות עצבים איננה אבחנה מקצועית אלא כינוי פופולרי שאדם שנמצא במצוקה נפשית קשה. האבחנות הנפוצות בהקשר לזה היא דיכאון וחרדה, אם כי יש אפשרויות רבות אחרות. תוכל לקרוא על דיכאון וחרדה בשני הקישורים הרצ"ב הכוללים גם כלים לאבחון עצמי שיוכלו לתת לך אינדיקציה מה קורה לך. בכל מקרה, עליך לפנות בהקדם לייעוץ פסיכולוגי כדי לעשות אבחון מקצועי מסודר ולבדוק כיצד לטפל בבעיה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בעלי בן 29 וסובל מגמגום קל מאוד. מה הדרכים לטיפול בגמגום קל שנוצר כתוצאה ממשבר של הורים בילדות? יש לציין שתוך כדי שיחה קולחת נוצר גמגום קל מאוד תודה

ליאת שלום גמגום כפי שאת מתארת מוגבר במצבי לחץ ולכן הפתרון הוא לא בהכרח בטיפול ישיר בגמגום אלא ברכישת כלים להפחתת לחץ והרגעות. הם בד"כ עוזרים להפיג את הגמגום במצבים שכאלה. יש אפשרות להיעזר בכלים פסיכולוגים שונים לצורך כך, כולל טיפול דינמי, קוגניטיבי, וכן בשימוש בהיפנוזה. השאלה היא עד כמה ממוקדת הבעיה. כלומר, האם חוץ מהגמגום ישנם דברים נוספים שמטרידים. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך הטיפול בה יכול להיות ממוקד יותר, ולהיפך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 הוא ילד נמוך קומה (כמובן שנמצא במעקב-אך ללא אפשרות לטיפול). אני יודעת שיש לו הרבה בעיות בקשר לגובה, ילדים צוחקים עליו, מציקים לו בגלל שהוא נמוך, וכן הוא מרבה לשבת בבית בעיקר בגלל סיבה זאת . הוא כל הזמן מתלונו על הגובה, גם בגלל הרגשתו וגם בגלל ההצקות והעלבונות של הילדים. אנא תן לי עיצה כיצד לעזור לו להתמודד עם הבעייה ולהעלות לו את הבטחון והדימוי העצמי שהם ירודים מאוד. בתודה!

אסתי שלום יש אפשרות להפנות את בנך לטיפול פסיכולוגי כדי לדבר על מה שקורה לו אבל בשלב ראשון הייתי בוחן אפשרות לשיפור דימויו העצמי באמצעות טיפול בגוף ושיפור דימוי הגוף מאחר ושם נמצאת הבעיה. היה רצוי שייקח חוג או מורה לקרב מגע או אומנות לחימה אחרת. זאת לא רק כדי שידע להתגונן ועקב כך להתחזק, אלא במהלך השיעורים הללו יש דגש רב גם על ההיבטים הפסיכולוגיים של ההתמודדות הבין אישית, כולל הבלגה, כוח פנימי ועוד. בעיקרון כל סוג ספורט יוכל גם הוא לשפר את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שלום-תודה על תשובתך. האם רכיבה על סוסים יכולה להיות תחליף לקרב מגע? בני מאור רוצה לרכב על סוסים . בעבר רכב ובשל אילוצים החוג הופסק. בחוג של קרב מגע מכל סוג הוא נימנע. ניסינו מספר חוגים מסוג זה אך הוא פרש מהר. האם רכיבה שהוא רוצה לחזור אליה תעזור לו במעט? שמעתי שרכיבה על סוסים עושה "נפלאות לילדים. האם נכון הדבר?

דר' תודה על תשובתך. בעבר בני היה בחוגי קרב מגע שונים, אך פרש מרצונו. בעבר גם רכב על סוסים, חוג שהופסק ביוזמתי, מסיבות שונות, (אילוצים כספיים והתנהגותו הלא יפה והחוצפה שבני הפגין כלפי, וחוסר רצון ללמוד וכו.) היום הוא מאוד רוצה לחזור לרכיבה על סוסים. שאלתי היא האם חוג זה יכול לעזור לבני בנושא זה. ? האם נכון הדבר שרכיבה על סוסים עושה "נפלאות" לילדים? ואם כן מהם . בתודה ושבת שלום.

למה? ראשית כי מגע עם בעלי חיים נותן הרבה מאד - למבוגרים וילדים. איזה קשר ראשוני, שלא תלוי בכלום - לא בגובה, לא בשפה, לא בשום דבר פרט לאהבה... שנית זה מקנה לו מיומנות שאולי תגרום לו להרגיש שהוא טוב במשהו שאחרים לא. והכי חשוב - אם הוא מאד רוצה את זה - לכי עם הרצון שלו!

אסתי שלום רכיבה על סוסים יכולה להיות דרך מצויינת. יש גם חוות לרכיבה טיפולית שמשלבים את ההיבט הספורטיבי עם תהליכים טיפוליים ויש לכך יתרונות במקרה שלכם. נסו לברר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, הפסיכולוגית שלי בחופשה, במשך זמן זה נוצרו אצלי המון דברים שהייתי רוצה לספר לה או לדון איתה. הענים ששעה לא תספיק. לאחר פגישה אחת אני צריכה לצאת לחופשה כך שחשוב לי יותר זמן. האם זה מקובל לבקש שעה וחצי(פגישה וחצי, כמובן בתשלום של פגישה וחצי) ז"א האם לעיתים עושים פגישות כפולות או שיש טעם במסגרת של השעה ולכן היא לא תרצה לחרוג ממנה? כמובן שאני ישאל אותה זאת אך מענין אותי למה לצפות

רחל שלום אין לגבי זה כללים חד משמעיים. לרוב יש העדפה לקביעת פגישה נוספת באותו השבוע מאשר לקבוע פגישות ארוכות אבל אם מדובר במצב שבו את צריכה פגישה נוספת ואין מתי לשבץ אותה זה נראה לי פתרון מעשי שתלוי מן הסתם גם בגישתה של הפסיכולוגית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה עדיף פעמיים בשבוע ולא פעם ארוכה? ולמה זה תלוי בגישה? תודה

גם אני יכולה , הפעם מתוך ניסיון מהצד של המטופל/ת, להעיד שאין זה רצוי להאריך כך פגישה טיפולית. וחשוב מאוד לשמור על הגבולות. ואני גם מסכימה מאוד עם ההערה שניתנה לך לעיל שהבקשה באה מתוך מקום אחר, משהו שקשור לציפייה שלך ממנה בתחום הרגש, עם איצטלא כביכול הגיונית.

אני לא יודעת למה את מתכוונת באומרך :משהו שקשור לצפיה שלך ממנה בתחום הרגש". אני בסך הכל שאלתי מה לעשות שלא ראיתי את הפסיכולוגית שלי חודש ויש לי שבוע אחד לראותה(ז"א פגישה אחת) כי אני יוצאת לחופשה לאחר שבוע זה ויש לי נושאים רבים וחשובים שעלו במשך החודש, האם ניתן להאריך מעט את הפגישה. אני חושבת שד"ר קפלן ענה לי בצורה מעשית.... והוא לא שלל זאת. להערה שלך לתחום הרגש , אני ממש לא מוצאת מקוםף כנראה שאת מתבלבלת בין המשתתפים אני בסך הכל שאלתי את השאלה הראשונה שבתחילת ההודעה....... והמשתתפת בשם למה שאלה את השאלות האחרות שזה לגיטימי ונורמלי וזכותה , אבל את פשוט מערבבת בין האנשים.