פורום פסיכולוגיה קלינית

דר אורן קפלן זאת אני ששלחתי לך מייל אני פשוט לא רוצה להזדהות אם הכתובת שלי ואני ממתינה לתשובה ממך בפורום תודה ומחכה לתשובה מידית חסרת אונים

אלמונית שלום אני חושב שאת צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהתחיל תהליך של טיפול. הדברים שהצגת כלליים מאוד וקשה לי לתת לך הכוונה ספציפית. אם תרצי המלצה על פסיכולוגים שלחי אלי מייל נוסף ואשמח להפנות אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. יש לי בעיה כבר כמעט שנתיים. אני בת 21 ואינני מרוצה ממראי כלל. הבעיה היא שאומרים לי שאני נראית טוב, אך אינני מוכנה לקבל את הגוף שלי. אני אובססיבית לגבי האימונים בחדר כושר ושיעורי אירובי, מפחדת לפספס יום בלעדיהם וכן, משתדלת לאכול נכון(לפי תפריט של דיאטנית)... ומה שהכי נורא בכל הסיפור, זה שכביכול איבדתי את כל ההנאה בחיים. כל מה שמדאיג אותי ביום יום זה איך אני נראית. אני מרגישה כ"כ שטחית, מעולם לא דאגתי לגבי זה ופתאום אני מוצאת את עצמי דואגת כל הזמן. זה הגיע למצב שזה מכניס אותי לדיכאון ומדיר ממני שינה. ועוד דבר, אני נעשיתי מאוד קרירה כלפי חוץ, לא בא לי שיסתכלו עלי... אך מצד שני אני כבר רוצה קשר עם מישהו, מאחר ומעולם לא נתתי לבחורים מעוניינים הזדמנות, כי בד"כ הייתי ביקורתית מידי, גם כלפי וגם כלפיהם. אני מתחרטת על המון החלטות שגויות בחיי וברצוני לתקן את המצב, כי נמאס לי להיות מדוכאת בגלל מראי. למה אינני מצליחה לקבל את עצמי? זה מפריע לי בקשרים עם בחורים, שמבינים שאני נורא חסרת ביטחון לגבי מראי ומתרחקים ממני... בנוסף, חברותיי יוצאות בקביעות למסיבות בימי שישי ותמיד אני מרגישה רע עם איך שאני נראית ומוצאת את עצמי ממציאה תירוצים על ימין ועל שמאל, רק כדי לא להסביר להן מהי הסיבה האמיתית... כי הן לא יבינו. שמחת החיים שהייתה לי ירדה, אני מתביישת ללכת עם בגד ים, או בגדים מעט חשופים. אני מסתכלת במראה ורואה המון פגמים שברצוני לתקן וממהרת להסתירם עם בגדים לא מחמיאים וגדולים ולא יוצאת בלי איפור מהבית. תמיד הייתי פרפקציוניסטית אך נמאס לי! הוריי דואגים לי שאינני יוצאת ושלא היה לי מעולם חבר ולוחצים עלי, אך אני מרגישה שעד שלא אהיה מוכנה להשלים עם עצמי ולקבל את עצמי, לא יוכל לתת למישהו להתקרב אלי. חברתי דווקא חושבת שאם אני יצא עם מישהו אז זה יעלה לי את הביטחון, אך אני לא מצליחה להגיע כלל לשלב הזה. אני יודעת שאין דבר כזה מושלם, אך בכל זאת אני כל הזמן משכנעת את עצמי שאם רק ארד את ה4 ק"ג המיותרים שהעליתי בצבא, ואחזור למצבי הקודם, אהיה מושלמת. האמנם? מה עלי לעשות ד"ר? אני כבר ממש מיואשת...

דנה שלום נראה לי שהבעיה איננה במראה החיצוני שלך אלא דווקא במראה הפנימי. במקרים כאלה הבעיה מתמקדת בעיקר בתפיסת העצמי, בדימוי, בביטחון ולכן הטיפול לא יכול להתמקד בדיאטה ושינויים אסטטיים של הגוף שכן התחושה הפנימית תישאר תמיד שזה "לא מספיק". הפתרון הוא לשלב עם כל הפעילויות שאת עושה גם ייעוץ פסיכולוגי כדי לראות מה המקור האמיתי למה שקורה לך וכדי לעזור לך לקבל את עצמך בצורה יותר שלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנטית באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה בארץ. אין לי בעיה ספציפית, אבל חשבתי לדבר עם פסיכולוג/ית על כל מיני דברים שאנשים אחרים לא רוצים לשמוע/ לא מעניין אותם/ לא יודעים איך להגיב עליהם. במוסד בו אני לומדת יש שירות פסיכולוגי, בו המחירים מפתים עקב סבסוד של המוסד, לכן חשבתי על האפשרות הנ"ל. השאלה שלי היא: האם טיפול פסיכולוגי יכול להשפיע על קבלה לעבודה? אני זוכרת שבמיונים לצבא, קיבלתי טופס עם השאלה: "האם עברת טיפול פסיכולוגי", כמו כן שאלו אותי שאלה זו בבדיקת פוליגרף אותה עשיתי (לא עברתי עד עתה שום טיפול). לכן, רציתי לשאול איך, בדיוק, גורמים מעסיקים מתייחסים לטיפול פסיכולוגי? האם הוא מהווה מגבלה בקבלה לעבודה? תודה

שלום תמיד אפשר לקחת מרווחי ביטחון אבל מניסיוני לא ניתקלתי עד היום בבעיה סביב פניה לטיפול, בוודאי על רקע מה שאת מתארת. הטיפול באוניברסיטה אינו מדווח לאף גורם, יש עליו חובת סודיות מלאה. את לא חייבת לדווח לאיש שאכן עברת טיפול פסיכולוגי אבל למען האמת גם אם תאמרי זאת בצורה גלויה, בספק רב אם מישהו יתייחס לזה כמשהו בעייתי. זה מקובל מאוד במיוחד אם תדעי להגדיר את הסיבה הנורמטיבית בגללה פנית לטיפול. בשורה התחתונה, אני מציע לך לפנות ללא חשש. בברכה ד"ר אורן קפלן

פעמים רבות עלתה השאלה בפורום לגבי התאמה בין מטפל למטופל. השאלה היא תמיד מהצד של המטופל שחושב על עזיבה, כי המטפל לא מתאים מסיבות שונות . האם ישנם מקרים שבהם מטפלים (ולא מטופלים)חשבו שהם אינם יכולים בגלל התאמה אישית לטפל במשהו ואמרו לו או שזו פגיעה במקצועיות שלהם ואובדן לקוח ולכן הם ממשיכים הלאה.

פעם, לפני הרבה שנים, פניתי למישהי, ואחרי 3 פגישות, בהן באמת היתה הרגשה לא מתאימה, היא עצמה אמרה לי שנראה לה שעדיף שאפנה למישהו אחר, ואני מודה לה שהיא אמרה את זה באותו שלב, כי יכול להיות שאני עצמי לא הייתי מסוגלת להבין את זה כל כך מהר, למרות שבאמת הרגשתי הרגשה מאד לא נוחה. אני חושבת שיש הרבה מקרים בהם זה לא מובהק, ולכן המטפל כן לוקח על עצמו את האחריות לנסות כמיטב יכולתו, אבל במקרים שבהם התחושה של חוסר ההתחברות היא מאד ברורה, אני מאמינה שמטפל מקצועי יוכל לעלות על כך די בהתחלה, ולסייע למטופל למצוא מטפל/טיפול מתאים יותר...

רחל שלום אף אחד לא אוהב לקבל דחיה, גם פסיכולוגים לא נהנים מכך ולכן יתכן שמבחינה מעשית תהיה כאן פגיעה אישית. עם זאת, פסיכולוגים שעוסקים בטיפול אמורים לדעת להתמודד עם סוג כזה של חוויה ולהגיב אליה בצורה מקצועית ואתית. בכל תחום יכולות להיות חריגות וחריקות, אני מקווה שרוב הפסיכולוגים יודעים להתמודד עם סוג כזה של תהליך ולתת למטופל עזרה לעזוב ולהמשיך הלאה למטפל מתאים יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

למזלי לי זה לא קרה אבל פסיכולוגים לפעמים מרגישים שהם לא יצליחו לעזור למטופל לעולם ואז הם ניפרדים ממנו בצורה פה וממליצים לו לפנות למישהו אחר

הפסיכולוגית שלי כל החודש תקועה לי בראש. היא בחופשה ...... אני יודעת שנושאים מסוג זה עלו כמה פעמים לכן הכוונה שלי היא לא להיכנס לנושא אלא אני ישמח לקבל עצות מעשיות כיצד ניתן לשכוח ממנה לא לחשוב עליה לכמה זמן ולהמשיך בשיגרה לפחות עוד שבועיים וחצי ד שהיא תחזור.

אחת שלום הנפש שלנו לא מסוגלת לקבל את המילה "לא". לכן לא יעזור שתנסי לשכוח אותה באופן אקטיבי. אם דווקא תקבלי את זה שזה מה שקורה, ובכל פעם שהמחשבה מגיעה תחייכי לעצמך ותקבלי בהומור שהינה שוב המחשבה מגיעה, סביר להניח שזה פחות יטריד אותך ובאופן פרדוקסלי את תשכחי את המחשבות לתקופות יותר ויותר ממושכות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ליאור שלום מודעות עצמית היא בהחלט צעד ראשון בכיוון של שינוי. הכינוי נרקיסיסט הוא מאוד כללי וצריך להיכנס לרובד מאוד אישי וסוביקטיבי, מה מפריע במצב או באפיון הזה, כיצד הוא נוצר וכו'. אין לכך "ספר בישול" כללי, אם רצונך בשינוי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שבחר ,עכב סוגיה כלכלית (אי תשלום שלי), לקרוא לי נאלח ושקרן ותככן והצגות (למראה הדמעות שלי) וסרב לתמוך בי והעיף אותי מהקליניקה? איזה כלים יש לי להשיב אליו את נבזיותו ולתבוע את עלבוני? אולי גם לעזור לאחרים?

שהעניין קצת יותר מורכב. אין ספק, ושיהיה ברור באופן חד משמעי, שכל הכינויים שבהם הוא כינה אותך אינם במקום ואינם הולמים את ה'מעמד הטיפולי' . הסוגיה באמת איננה משנה, אבל יש בהודעתך פרטים חסרים. ברור שנעלבת, אבל כמה זמן נמשך הטיפול? כמה זמן עבר ללא תשלום? מה פירוש 'סירב לתמוך בי והעיף אותי מהקליניקה'? ולמה אתה מתכוון 'להשיב אליו את נבזיותו'? אני הייתי בודקת אילו צעדים בונים אתה יכול לעשות למען עצמך, ולא כל כך מתעסקת בצעדים הרסניים כלפיו. למרות שאין ספק, כאשר האכזבה היא מהאדם אשר אמור להגן עלינו, זוהי אכזבה קשה ומקוממת. מבחינה מעשית, אני חושבת שניתן לפנות בתלונה לועדת האתיקה של אגודת הפסיכולוגים, אני מניחה שיש כללי 'עשה' ו'אל תעשה' די ברורים בנושא של אי תשלום של המטופל. אפרת.

ברק שלום יש כאן שני סוגי התמודדות. האחד הוא מציאת מטפל חדש ושונה הן כדי להתמודד עם הדברים בגללם פנית מלכתחילה לטיפול והן כדי לסגור את הטיפול הזה שהסתיים בצורה כל כך צורמת. מבחינת "מעשה" יש אפשרות כפי שאפרת כותבת לפנות לוועדת האתיקה של מועצת הפסיכולוגים (הם יושבים ביפו) והמקרה יועבר לטיפול משמעתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת מה היה בדיוק בינכם, אבל לדעתי עם באמת היה משהו שדורש דיווח על התנהגות לא תקינה, אני מאמינה שכמו שיש במשרד הבריאות את האפשרות להתלונן על רופאים יש כנראה מקום לקבילות על פסיכולוגים הייתי מציאה לך לברר שם.

שלום רב!!! אני אמא לילדה בת 7 ולילד בן 4. מאז שהילדים היו קטנים לא הפריע לי ולבעלי שהילדים ישנים איתנו.הם היו נרדמים בחדרנו ואז היינו מעבירים אותם לחדר שלהם. כיום שהם כבר גדלו ואני ובעלי הגענו למסקנה שהזוגיות כבר לא אותה זוגיות ואנחנו זקוקים לפרטיות שלנו השינה עם הילדים כבר לא מתאימה . הודענו לילדים שמעכשיו כל אחד הולך לישון בחדר שלו. היומיים האחרונים היו פשוט קטסטרופה , בכי נוראי צעקות וצרחות של הילדים ושלנו, שבסופו של דבר הם כן מגיעים אלינו לחדר לישון אפילו באמצע הלילה לאחר שנרדמו בחדרם אך התעוררו באמצע הלילה ואני או בעלי עוברים לישון בחדר אחר. מה לעשות?????? אנחנו פשוט אובדי עצות. עם הילדה הגדולה המצב יותר קשה היא פשוט נכנסת לטירוף בוכה וצורחת בלי הפסקה. (לדוגמה: אמא , אמא , רק נשיקה חיבוק, אני רוצה שתשני איתי אני רוצה לישון בחדר שלכם וכך כל הלילה עד שהיא נרדמה אך בסביבות 2 בלילה הגיעה אלינו למיטה ונרדמה שוב איתנו.) אנחנו זקוקים לפתרונות הולמים ודרך להתמודד . תודה רבה.

עכשיו את רק צריכה לדבוק בה. בתור ילדה שהוריה לא הצליחו להגיד לה לא (לא ממש אמרו פשוט, או כשאמרו והשתוללתי ויתרו) סבלתי סבל רב הרבה שנים. למעשה שנת הלילה הפכה להרבה פחות טובה, בגלל שלא היה גבול ברור שאמר לי "די". אני משוכנעת שילדיך יתרגלו מהר יותר ממה שאת משערת, אם זה יהיה משהו שאת ובן זוגך סגורים עליו. אם זאת תהיה המציאות, ואלו היו הנתונים החדשים, הילדים מאד מאד מהר יסתגלו למצב החדש. בטווח הארוך את עושה להם טובה, משום שלישון עם ההורים זה אולי כיף בשלבים מסויימים, אבל ללמוד לישון טוב לבד, כאשר ההורים לא רחוקים, זה דבר הרבה יותר חשוב לחיים. אגב, אולי אתם יכולים להחליט עם יום בשבוע או שלפעמים יש בוקר פינוק, שבו כולכם נפגשים יחד במיטה... לשים גבולות לילד, זה קשה, אבל למעשה זה לעשות עימו חסד גדול! גם אם בהתחלה יש הרבה צעקות...

:) רציתי להגיד שחשוב שהורים ילמדו את ילדיהם כמה חשוב לדאוג לאושר שלך עצמך. לימוד לא מילולי, אלא מתוך כך שההורים פשוט נוהגים באופן זה. אם ההורים עצמם נוהגים כ"קורבנות" השיעור הזה לא ממש עובר. להכנע לילדים ולישון איתם כי הם בוכים וצורחים, ולותר על הזוגיות, זאת התנהגות "קורבנית". לעומת זאת, הידיעה של הילדים שלהורים יש עולם משלהם, עולם של זוגיות, וגם עולם נפרד, שהם אינו חלק ממנו, מלמדת אותם משהו חשוב מאד לחיים. בנוסף, אם תכנעו לילדים, הכוח שינתן להם יהיה גדול מדי, ויזיק להם. הסמכות ההורית, זאת שיודעת מה נכון, נפגמת, ושמה את הילד במקום שאינו מתאים לו - במקום שהוא נושא בעול ההתנהלות הביתית ולכן גם בעול האשמה (למשל על כך שההורים אינם מרגישים טוב, כי אין להם מספיק זמן לעצמם לבד). שלא לדבר על הכעס שעלול להתעורר אצלך ואצל בן זוגך כעבור זמן מה, אם תוותרו ותכנעו להם, ועל האשמה סמויה שתטילי עליהם, וכו' וכו'. בקיצור, מכל כך כל כך הרבה סיבות, שאפשר לתמצת בקצרה בכך שחשוב מאד שתדאגי שיהיה לך טוב (כי אם לאמא לא טוב, לילדים לא יכול להיות באמת טוב), לא הייתי מוותרת במקרה זה.

לסמדר שלום עברנו את אותה חויה עם שני הבנים שלנו אז ככה, אחרי שיחות איתם כל אחד מאיתנו הלך עם ילד לחדר שלו בהתחלה הינו ישנים במיטה של הילד אחר"כ שמנו מזרון על הארץ אחר"כ כיסא זו היתה תקופה קשה אבל הינו עקביים וזה עבר אנחנו גם הינו שמים מוזיקה או טלוזיה בחדר , ישנה עוד אפשרות שהם ישנו ביחד באותו חדר ואז הורה אחד יהיה איתם עד שירדמו , בתקופה זו הם גם עברו מידי פעם בלילה הינו הולכים לידם לא ויתרנו כמו בהתחלה ושוב מחכים עד שירדמו בי בהצלחה

סמדר אני אומנם לא אמא , אך הייתה לי את אותה הבעיה עם אחי הקטן . נראה לי שהכי חשוב להקנות להם הרגלים חדשים - שהכל יהיה ברור ומובן . כלומר טקסי שינה - לספר להם סיפור לפני השינה ולחכות עד שירדמו או שהם יספרו משהו טוב שעבר עלהים באותו היום וכו... אני תמיד אחרי הסיפור דאגתי לתת נשיקת לילה טוב ולהדגיש באוזניו שאני לידו עד שהוא ירדם. אם הוא היה חוזר לישון איתי באמצע הלילה - לא הייתי מתעצלת , הייתי קמה מהמיטה הולכת איתו יד ביד לחדר שלו ושוב עד שהוא נירדם . הלילות הראשונים היו קשים אבל התמדה אצל ילדים חשובה מאוד. בהצלחה מיטל

סמדר שלום כאשר לוקחים משהו משמעותי ממישהו, הרבה יותר קל לעכל את הויתור עם מקבלים משהו בתמורה. קיבלת די הרבה הצעות ורעיונות טובים, אני חושב שהצעד שלכם חשוב וכדאי שתהיו החלטיים ותדבקו בו. אפשר בהחלט לשלב טקסי שינה חדשים הכוללים סיפור, כרית חדשה למיטת הילדים, או כל דבר אחר שיקל על הכללים החדשים. הסצנות הקיצוניות לא תמשכנה לעד למרות שלפעמים נדמה כך. אם תהיו החלטיים תראו שתוך כמה ימים הבית חוזר לשגרה בתוך מערך חיים הרבה יותר נוח לכולם. כדאי כמובן ללוות את הכל בהסברים והרבה סבלנות. אפשר להבין את המצוקה של הילדים אחרי שינוי הרגלים של זמן רב, במיוחד כשמדובר בשינה שהיא תופעה רגרסיבית שכוללת תכנים של פרידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תקראו יחד עם הילדים את הספר : "לחשוב על משהו טוב" של נעמי בן-גור. ואת הילדים הבאים תרגילו לישון לבד...

שלום לך ברצוני לדעת עים יש טיפול לפחדים כמו איידספוביה שנמשכים כבר כמה שנים לאן לפנות ולמי תודה רבה

שלום פוביות לסוגיהן השונים הן חלק מהפרעת חרדה. יש אפשרות לטפל בהן במסגרת של טפול פסיכולוגי כמו גם בתרופות נוגדות חרדה. אני מצרף קישור למאמר על הנושא. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד''ר אורן קפלן שלום רב, למרות שהתייעצתי במספר פגישות עם פסיכולוגית קלינית (מעולה ).אני מוצאת עצמי עדיין במעגל של מריבות קשות עם בני בן ה23 , חוסר הערכה כלפי ממנו. גם חברתו נכנסה לתמונה ומגיעה אלינו הביתה בפרצוף חמוץ ומתלוננת בפניו כי אני עם פרצוף חמוץ. כשדאגתי לארח אותה כמלכה התלוננה בפניו "כי לא רוצה להיות עם אימא שלו לבדה" חוסר אהבה ומריבות עד השמים יש בבית. הוא בחור רציני ,עובד ,משתכר היטב ,מוערך מאוד בעבודתו,קיבל מאיתנו סכום לא מבוטל לרכישת רכב. אני מרגישה דחויה על ידיו כל הזמן. כל דרך שבחרתי לא הצליח לי ,גם שבחרתי לעזוב אותו לנפשו ורק לענות לו לשלום שהוא מברך אותי . גם זה לא הצליח והיו לו בטענות כלפי. אינו יכול לשמוע מפי מילה אחת ללא טענות. מרגישה שרק לנתק הקשר עמו רק אז אולי יסתדרו המערכות, או שאפסיד אותו . אין לי ולא מצאתי שום דרך אליו עם אהבה חיבה הוא פשוט דוחה אותי. היו הרבה התפרצויות בבית לאחר שסיים את הצבא ובזמן שירותו בצהל ,חשבתי שאולי יעבור זמן ויסתדרו דברים ,אך מתעצם וללא ברירה הזמנתי ניידת באחת ההתפרצויות זעם שלו ,מאז עברה שנה הוא קצת החזיק עצמו ללא התפרצויות ,אך שוב הכל חזר חלילה והוא יורה לכל הכיוונים ,כשמדברות עמו אחיותיו על כל נושא שהוא הוא תוקף אותן "אתן כמו אימא" הוא אינו מוכן ללכת עמי לטיפול ואינו רוצה לפתור את הבעיה בדיבורים הוא מאמין כי כל מה שאני עושה זה פסול. הוא עזב את עבודתו( ששם השתכר יפה מאוד )ונוסע לחו''ל עם חברתו לתקופה לא מוגבלת ,אולי לעבודה מזדמנת . אודה לך אם תוכל לתת לי כיוון .

אם היה מדובר בבנך המתבגר הייתי אומרת שכדאי למצוא דרך לשפר, אבל בגיל 23, הדבר הכי טוב הוא לשחרר את הקשר. אם הוא ישתפר מעצמו, מהרצון של בנך, מה טוב, ואם לא, בכל זאת עליך להניח לו לנהל את חייו. זה כבר גיל שבו הקשר עם ההורים, גם אם עדיין חשוב, לא אמור להיות סיבה שבגללה הולכים לטיפול פסיכולוגי. לטיפול זוגי כן, אבל לא לטיפול עם ההורים... לדעתי הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה להרפות ולגלות מה יקרה.

הי לילה, אני חייבת לציין שאיני מסכימה עימך בנקודה זאת. אני חושבת שטיפול משפחתי עשוי להתאים בכל גיל כאשר שני הצדדים מגלים נכונות ומוטיבציה להגיע לידי הבנה.דווקא בגיל מבוגר יותר ניתן להגיע לתובנות אליהן קשה להגיע בשלבים מוקדמים יותר. במקרה הספציפי הזה, הבן אינו מוכן לשתף פעולה ועל כן, כמו שציינת, אין לה ברירה אלא להרפות. שיר

ללילה לשיר ולד''ר אורן תודה על תגובתכם בהחלט מסכיה שכך צריך להיות ,על בני לעבור לגור בדירה שכורה . זה לא כל כך פשוט לפחות עד היום זה לא היה פשוט , לא פעם הבן היה מאוד עצוב כשביקשנו ממנו לעבור לגור בדירה שכורה ,בעלי גם היה די עצוב שחשבתי להוציא את הבן המתוק שלנו מהבית,שתי אחיותיו גם היו עצובות ופוחדות שהקשר יינזק בזה שיעזוב את הבית ,פחדנו מהידרדרות לדברים קשים אחרי 3 שנים כחייל קרבי בשטחים, לכן לקחתי על עצמי הרבה והאמת שחשבתי שבכל זאת אוכל להגיע אל תוך ליבו ולשקם את הצורה המעוותת שהוא רואה בי .היו פעמים ולא מזמן שהבן ענה לי" אם לא נעים לך את יכולה לאסוף את חפציך ולעזוב את הבית .באחת ההתפרצויות שלו כלפי הוא שבר את שער החצר. נכון שהבן כבר בן 23 אבל לכל הורה מאוד קשה לבקש מהדבר הכי אהוב שלך קום ועזוב את הבית זה מאוד קשה מה גם שחשבתי אולי ירצה ללמוד ושכירת דירה יקשה ,אך כל השיקולים היו מוטעים וברור לי היום שאעמוד על שלי חזק ואבקש ממנו כי יעבור לדירה שכורה לאחר שיחזור מהנסיעה שלו מסתבר שאין ברירה . לא רציתי להגיע למצב הזה כי יתכן ויהיה נתק ארוך ואולי לתמיד אי אפשר לדעת אף פעם לאן זה מוביל אבל הפעם כבר קיבלתי החלטה . תודה לכם .

אני חושבת שהיא מעידה על ראייה מסויימת של בנך הבוגר מכל בחינה חוקית (עשה צבא, עובד, משתכר וממן את עצמו), כמי שעדיין מתבגר.

אמא יקרה, בנך בן ה- 23 אינו מתבגר אלא מבוגר לכל דבר. מערכת היחסים שנוצרה ביניכם אכן מורכבת מאוד ומצערת. ייתכן שדווקא המרחק הפיזי יסייע לקרב ביניכם מבחינה רגשית. ייתכן שכאשר יהיה רחוק מהבית ילמד להעריך יותר את הקן המשפחתי. אם לא היה נוסע לחו"ל, הייתי מציעה לך לדבר עימו על עזיבת הבית. הוא מתפרנס בכוחות עצמו ויכול לדאוג לעצמו. עליו להפנים כי כל עוד הוא גר בביתך, עליו לקבל על עצמו התנהגויות מסוימות ולהימנע מאחרות... עצתי לך, להרפות ולהפסיק "לחזר" אחריו. ייתכן שהנסיעה לחו"ל תיטיב עימו. במקרה שיחזור לאחר שהות קצרה, בקשי ממנו להתחיל בחיים עצמאיים מחוץ לבית. אין הכוונה "לזרוק" אותו החוצה אלא לתמוך ולעזור לו להתחיל בחייו הבוגרים והעצמאיים. בברכה, שיר

שלום אני לא בטוח שיש פתרון מיידי לבעיה שאת מתארת. יש דברים שהזמן והמרחק יוכלו מעט לרפא. אם המצב הגיע עד כדי כך שהיית צריכה לקרוא למשטרה כנראה שרמת התוקפנות שאת חווה היא גבוהה מאוד. גם אם בשנה האחרונה לא היית צריכה לקרוא שוב לניידת, עדיין סביר להניח שעומס הרגשות הוא גבוה מאוד. אני מציע למצוא דרך שבנך יעזוב את הבית ויתחיל לקיים את חייו בעצמו. נסיעה לחו"ל היא בהחלט רעיון לא רע ואחריה כדאי שישכור לו דירה ויחיה באופן עצמאי. חלק מהחיכוך נובע מכך שאתם עדיין מקיימים מערכת יחסים של אמא עם ילד צעיר כאשר זה מזמן לא כך. אין טעם לנסות ולשנות אותו, מצד שני בהחלט צריך להציב גבולות ברורים לגבי מה את מוכנה ומה את לא מוכנה לסבול. בהחלט יתכן שתהיה תקופה מסוימת של נתק זמני או אפילו מלא אבל כאשר הקשר יתחדש הוא יתחיל מנקודת מוצא הרבה יותר טובה. להמשיך כך נראה לי לא בריא וגם לא ממש מוביל למקום חיובי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אני רוצה בבקשה שתמליץ לי על פסיכולוג או כמובן שהייתי רוצה להגיע אליך אך לא יודעת איך אפילו באופן פרטי מוכנה לתת הכל שיעזרו לי לצאת מהמצב הזה יש לי ילדים לגדל בבקשה תעזור לי בתודה האלמונית

אלמונית שלום אישית אינני מקבל מטופלים חדשים כרגע. אם את מאזור המרכז שלחי אלי מייל ואנסה לכוון אותך לפסיכולוג מתאים. יש כאן גם שאלה כלכלית וכדאי לך לנסות ולברר בקופת החולים באזור מגוריך אילו אפשרויות הם מציעים שכן הטיפול בשירות הציבורי זול במחצית ואף יותר מהטיפול הפרטי. המייל שלי [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אבא לשני ילדים. הבן הבכור שלי בן שמונה, בכיתה ג'. בחצי שנה הילד התפרץ פעמים שלוש בצעקות לאחר שהתבקש לבצע הוראות שלא נראו לו. הכעס שלו והסרוב הגיע להתרגשות שבה הוא מאדים וצועק בצורה חריגה, שהפתיע אותנו מאודו וכמובן את צוות ההוראה בבית הספר. המצב הגיע לכך שמנהלת בית הספר בקשה ממנו להשאר בבית יום אחד כדי להרגע ולקבל אחריות על מעשיו. ביעוץ שנעשה עם פסיכולוגית ביה''ס הומלץ לקבל טיפול של ביופידבק. הטיפול עזר במידת מה, אבל לא פתר את הבעיה עד הסוף. בפניה אל פסיכולוגית השרות הוחלט לאחר יעוץ להפנות אותו לנירופסיכולוג על מנת לשלול תופעות בתחום הזה על מנת להתחיל טיפול פסיכולוגי רגשי. מה דעת הפורום. האם הכיוון נכון? ואם כן האם ישנו נירופסיכולוג באזור המרכז שממולץ עליו פה בפורום הנכבד.

שלום מה שחשוב הוא שאתם נמצאים בתהליך בירור והענין אינו מוזנח. הפניה לנוירולוג היא בוודאי על רקע בדיקה של הפרעת קשב והיפראקטיביות. עם זאת, בהחלט כדאי לפנות גם לפסיכולוג ילדים לתהליך טיפול והדרכת הורים. אני מציע לפנות לנוירולוג ילדים של קופת החולים באזור מגוריך, בד"כ אין רבים כאלה כך שהבחירה לא תהיה נרחבת. לגבי פסיכולוג ילדים כאן יש אפשרות להתייעץ עם פסיכולוגית השירות שפגשתם, עם רופא הילדים שיכול להמליץ על פסיכולוג קופת חולים או אנשים ומכרים באזורכם. חשוב שהפסיכולוג יהיה קרוב יחסית מבחינה גיאוגרפית שכן יתכן שהטיפול יארך זמן וכדאי שיהיה נוח להגיע, כמו כן כדאי שמישהו שאתם סומכים עליו יתן המלצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יאיר שלחתי לך מייל בבקשה תשלח תשובה - לטוב או לרע , רק בשביל לעשות סגירה . זה חשוב לי מאוד. בברכה א.

לפונה אלי. טרם קיבלתי מכתב. צירפתי הודעה למייל שלך. לדר קפלן והפונים: אני רוצה להביע את מורת רוחי ביחס לשינוי ההתנהלות בצט. יכולתי לרשום כהנה וכהנה ברחל ביתך הקטנה ביחס ליתרונות של השיטה הנושנה חרף העובדה שעל פניו זה לא נראה כך, יכולתי לציין את רבי השיח שנוצרו שאף אם נשאו אופי תוקפני הרי ששימשו כלי של ממש לטובת הפונים. יש משפט בארמית...."רס איפסה לוקיטור"...הדבר מדבר בעדו. אני מניח שאין ראיה טובה לכישלון..מאשר הכישלון עצמו. מקווה שהצנזורה תוסר בקרוב שאם לא.."אצביע ברגליים"....(.למרות שמשעות המושג היתה אכן הצבעה ברגליים..המשמעות המודרנית..היא פשוט הימנעות מהופעה כאן).

א. יאיר ושאר המשתתפים שלום בעיקרון אין סיבה לפרידות וסגירות כי שום דבר מהותי לא השתנה בפעולת הפורום. מה שהולך להשתנות באופן ברור הוא שהודעות שכוללות השמצות או אפילו טון משמיץ לא יפורסמו. לדעתי זה יעשה טוב לכל המשתתפים בפורום, אני לא חושב שמישהו נהנה מזה שפגעו בו אישית. אני גם לא חושב שמי שהשיב בכעס נהנה באמת מפרץ התוקפנות. לכל בית יש דלת וגם אם הדלת פתוחה יש טקס בו דופקים בנימוס ונכנסים. הפורום הזה משמש בית פתוח להרבה אנשים שמבקרים בו ומוזמנים להמשיך ולשהות בו כאוות נפשם. עם זאת, מי שלא יהיה מסוגל לעמוד בכללים הבסיסיים של בית זה, לא יכנס. זו לחלוטין אינה צנזורה, ולראיה שההודעות הללו מתפרסמות. זה מה שמכונה במדינתנו דמוקרטיה מתגוננת. כל טוב ד"ר אורן קפלן

פעמים רבות ראיתי אנשים טובים שמוותרים על הכניסה למוקדי עזרה נפשית בשל הבדיקה עם" מגנומטר" בשערי המוסד. נראה כי בדיקות כאלו אינן משרתות את טובת הכלל,מעמידות למבחן הודעות מסוימות ומטילות צל ארוך על הניסיון להתבטא ולהביע את החששות וההתלבטויות. התקע הזה של המשתתפים המעוניינים להשתתף נכנס בקושי לשקע הבדיקות הקפדניות והמיגבלות אשר מגלות טפח ומכסות טפחיים. לילה טוב בהצלחה.

שלום לכולם אני מזדהה עם כל מילה של כל אחד מכם. הפתרון הוא באמת הרע במיעוטו ולא אידיאלי. ניסיתי כמה ימים לעצור את הסחף אבל זה לא היה אפשרי. מבחינתי אי אפשר להמשיך במצב שנוצר כאן בימים האחרונים. אני מקווה שתוך זמן קצר נוכל לחזור לשגרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכל משתתפי הפורום שלום יש סוגים של דינמיקה קבוצתית שמובילים את הקבוצה לפירוק. מנסיוני נוכחתי שכאשר קבוצה נפגשת פנים מול פנים, יש נקודה בה ההרס נפסק כי משהו במפגש הבין אישי גורם לאנשים לעצור. בכל זאת יושב מולך אדם, בשר ודם, כמוך, ועם כל השנאה שיכולה להיווצר פתאום מפגש בין שני עיניים יכול ליצור הבנה כלשהי. עם זאת, כאשר הקבוצה איננה נפגשת פנים מול פנים, נשלחים גיצים אל כל הכיוונים ואין גורם אישי מספיק שיעצור את התבערה. אפשר לראות את זה בעימותי מאקרו כמו שצערנו אנחנו רואים במאבקים בין עמים, ואפשר לראות את זה במיקרוקוסמוס הקטן והצנוע שלנו כאן בפורום כיצד עוקצנות והשתלחות בינאישית הופכת לסגנון חיים. ברצוני להדגיש שאינני מפנה אצבע מאשימה לאיש מהמשתתפים. כולנו מבחינתי קורבנות של תהליך קבוצתי. כל אחד קיבל מהנסיבות את התפקיד אותו הוא מילא. רוב הסיכויים שכל אחד מאיתנו בנפרד היה מגיב בצורה אחרת לחלוטין, אבל הקבוצה הגדולה מוציאה לעיתים משהו מתוך חבריה שהופך את כולם להמון בניגוד לרצונם. המצב שנוצר הוא שאפילו מי שהתבונן בפורום שלנו בימים האחרונים נאלץ לקחת חלק בתהליך קבוצתי הרסני זה, למרות שהגיע לכאן מתוך מטרות אחרות לגמרי. הפורום לפסיכולוגיה קלינית נועד לתת ייעוץ ומענה לאנשים שמעוניינים לשאול שאלות בתחום הפסיכולוגי ולהגיב זה לזה בצורה עניינית ותומכת. זה איננו פורום לתמיכה הדדית או צאט, יש פורום ייעודי לכך כאן באתר דוקטורס. כדי לשמור על רמתו המקצועית של הפורום ועל יעדיו נאלצתי בשיתוף הנהלת אתר דוקטורס לשנות את אופן קבלת הודעות לפורום למשך הזמן הקרוב. ההודעות תעבורנה קריאה ראשונית לפני הכנסתן לאתר תוך מספר שעות מרגע כתיבתן. תשובות ינתנו כתמיד תוך יום עד יומיים. אין כוונה לסנן הודעות בצורה גורפת, ניתן בהחלט להמשיך ולהגיב אחד לדברי השני, אולם כל הודעה שתתייחס בצורה לא נאותה למישהו מהחברים בפורום לא תפורסם. כל טוב לכולכם ד"ר אורן קפלן מנהל הפורום

תמיד טוב לדעת שיש שם אבא או אמא ששומר על הגבולות כך כל "הילדים" מרגישים מוגנים. רינת

הי. אני מקווה שאתה עדיין כאן ותוכל לסייע לי לפני שדר' קפלן יענה... ישנה הפרעת אישיות המתבטאת בהרגשה שחלק מסוים מהגוף אינו 'תקין' , כלומר, מעוות או אפילו אינו שייך לגוף. לא בדיוק מחשבות פסיכוטיות, אלא הפרעה שגורמת לאדם לחשוב שאיבר זה מכוער מהרגיל וכד' אלו אנשים שלרוב ניגשים לניתוחים פלסטיים כדי 'לתקן' איבר זה... חיפשתי ברשת, אך לא הצלחתי למצוא. צריכה די דחוף את הגדרת הdsm תודה. אפרת.

שלום, התאור שמסרת מקשה מעט על התייחסות בנגיעת אצבע להפרעה שאותה את מבקשת לחקור או לגלות מידע נוסף. נראה כי לעיתים הפרעה דסוציאטיבית אשר פרושה פיצול התודעה, המתבטאת בחורים בזיכרון,חוסר יכולת להניע חלק מהגוף או חוסר יכולת לחוות רגשות מסוימים עלולה להיות פועל יוצא של הפרעה אורגאנית במוח ולגרום להתעלמות מוחלטת מחלקים בגופם. לדוגמא:חלק מהאנשים אשר עברו ארוע מוחי בצד ימין של המוח וכתוצאה מכך פלג גופם השמאלי משותק מרגישים כי איזור זה אינו חלק מגופם ומסרבים להתייחס אליו כחלק מהם. המשך יום נעים, יאיר.

אפרת שלום זה יכול לנבוע ממקורות שונים מאוד. למשל הפרעה נרקיסיטטית, דפרסונצליזציה, הפרעות אכילה למיניהן, הפרעות הקשורות לבריאות ותפיסת גוף וכו'. במידה יש משהו יותר ממוקד שאת עוסקת בו נסי להסביר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן אני עוקבת אחרי תשובותיך בפורום, נהנית לקרוא ואף נעזרת בהן. תודה גדולה על כל מה שאתה עושה כאן (בהתנדבות) יישר כוח רינת

לרינת ולדר' קפלן לפעמים, אנחנו נוטים לחטוא ולהקדיש מזמננו רק כאשר אנו חושבים שנעשה לנו עוול. ולכן אני חושבת שכל הכבוד על ההודעה שכתבת, והרשי לי 'לתפוס טרמפ' ולהצטרף לדברייך. אכן, דר' קפלן עושה עבודתו נאמנה. אני רק מקווה שהגלים השליליים ילכו וירגעו ובכך נוכל להקל עליו את עבודתו. אפרת.

רינת ואפרת שלום תודה על דבריכם בברכה ד"ר אורן קפלן

אם אדם נמצא בטיפול פסיכולוגי, ובו המטפל מודע למחשבות האובדניות של מטופלו, והאדם מתאבד, האם זה נחשב רשלנות מצדו של המטפל? אם כן, מה יכול להיגרם לו? האם למשטרה יש אישור לקרוא את המסמכים של אותו אדם לשם החקירה?

ח. שלום אני לא מוכן לענות על שאלות מרומזות מבלי להבין את מהות העניין. אובדנות הוא נושא רציני מדי כדי לתת עליו תשובות תיאורטיות. במידה ויש לך או למישהו שאת מכירה מחשבות אובדניות את חייבת לעדכן את המטפל כדי שיהיה אפשר להציל חיים. רשלנות המטפל היא הדבר האחרון שמעניין במצב כזה, למרות שאני יכול להבין שזה מטריד. עצה פרקטית. במידה ויש מחשבה אובדנית רצינית ומיידית יש להזמין מייד מונית ולגשת לחדר מיון קרוב של בית חולים. בכל בית חולים ניתן יהיה לתת סיוע מיידי בעזרת אנשי מקצוע במשמרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לפני כשבוע שאלתי אותך על הבחנה שנתן לי הפסיכאטר , אך לא כתבתי נכון כי הכתב לא היה ברור. הוא רשם שיש לי בעית אישיות של cluster c dsm. סליחה שאני מתעקשת - פשוט הפגישה הבאה שלי איתו עוד יותר מחודש ואני סקרנית . האם זה קשור לדיכאון . (יש לי דיכאון קליני כבר כשלוש שנים ורק לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי ותרופתי ). תודה

יש 10 סוגים שונים של הפרעות אישיות שמחולקות לשלושה מיצברים. במיצבר C יש את ההפרעות באישיות מסוג תלותית, המנעותית וכפייתית.

ליז שלום כנראה שמעבר לאבחנת הדיכאון הפסיכיאטר נתן גם אבחנה אישיותית שמתייחסת לסגנון הכללי שלך. המקבץ השלישי מכונה נטייה לחרדתיות/דאגנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן! אני פונה אליך לפחות בתקווה למצוא קצה חוט לטיפול במצבי המתמשך והקיים. בהריוני הראשון בשיש הראשונן סבלתי מחוסר תחושה של לישון ומאי יכול להרדם כלל, לאחר מכן הדבר חלף , אך קיבלתי אותו בתוספת של דיכאון לאחר הלידה. ניזקקתי לטיפול רפואי גם של תרופות נוגדי דיכאון וגם של כדורי שינה (מכיוון שכדורים נוגדי דיכאון גרמו לי לא לישון עוד יותר). ניתן לאמר שהשינה שלי כבר שלוש שנים פשוט לא נורמלית. כרגע אני בהירון בשליש הראשון , והסיפור של השינה חזר, אני נמצאת במצב של אפיסת כוחות , תשושה ,חוששת שה"דבר"מבסר רעות. האם התופעה של אי יכולת לישון (לא מבחילות, לא מלחץ בשלפוחית השתן) היא נדירה? למי לפנות ומה לעשות? תודה מראש.

ד. שלום אני מציע שתפני למומחה לשינה כדי לבדוק את הענין. שינה ודיכאון קשורים פעמים רבות זה לזה אבל לא תמיד ברור מה המקור ומה התוצאה. דיכאון יכול להביא להפרעה בשינה אבל גם הפרעה בשינה וחסך בשינה עלולים לגרום לדיכאון. יש מעבדה טובה בבי"ח תל השומר, בטכניון ובמספר מקומות נוספים. אני מציע לא לחכות לאישור מקופת חולים ולפנות לייעוץ ראשוני שאיננו יקר באופן פרטי. לפי ההמלצות להחליט מה לעשות הלאה. מאחר ויש לך קושי בשינה כבר זמן רב כבר לא ניתן לקשור זאת ישירות להריון, גם אם הפעם הראשונה שזה קרה היא בהריון. לפעמים נוצר כדור שלג מטריגר ראשוני, וכאן להריון יכולה להיות השפעה. כאמור, התייעצי עם מומחה להפרעות שינה כדי לקבל כיוון אבחנתי וטיפולי מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן ה 13 אובחן כ ADHD והחל מגיל 7 נוטל ריטלין שאלתי היא: מדוע שהופנתי לנוירולוג ע"מ לקבל אישור לריטלין או לחילופין קונצרטה הד"ר המלומד הפנה אותי לפסיכיאטר? האם יש הגיון??? והאם התרופה קונצרטה עדיפה?? תודה

גאולה שלום הפרעת קשב והיפראקטיביות יכולה לנבוע מסיבה ביולוגית, מסיבה פסיכולוגית או משילוב של שניהם. בנוסף, גם אם המקור הוא ביולוגי לגמרי, יש השפעות פסיכולוגית על הילד, למשל, פגיעה בדימוי ובבטחון העצמי, קשיים בקשרים בינאישיים ועוד. הנוירולוג יכול לאבחן רק את קיום ההפרעה ולתת טיפול תרופתי, לפסיכיאטר ילדים יש כלים נוספים להסתכל על התמונה באופן מלא יותר. לגבי התרופות עצמן, אני מציע להתייעץ עם הפורומים הרפואיים שכן בפורום זה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

קונצרטה מתפרסת על פני יותר שעות. זה כמו רטלין רק משך זמן שונה

ד"ר שלום אני אישה בת 51 בדרך כלל הייתי בעלת שמחת חיים. בשנה האחרונה חל שינוי באישיות שבי.. אין בי יותר שמחת חיים,, מתרגזת בקלות, ואיני מסוגלת יותר להתרכז ואף לא לקרוא שלא לדבר על ספרים, גם לא עיתון כאשר בעבר לא יכולתי לוותר על קריאת עיתון יומי. נכון להיום בקושי אני קוראת כותרות בעיתון.. איני מסוגלת לשמוח משום דבר יותר.. אני לא בדיכאון... רק שאיני מבינה מה עובר עלי. איבדתי את הרצון והחשק לכל דבר. מבקשת עזרה ויעוץ למצבי בתודה מראש אידה

שלום אידה, אישית אני מצטער לשמוע כי כבר שנה אינך מצליחה למצוא גירויים פנימיים אשר יסבו לך אושר. לעיתים עלינו לשמש לעצמינו בלשים לעת מצא ולשאול עצמינו מתי בפעם האחרונה היינו מאושרים וכך למצא את אבן הבוחן ביחס לשינוי. לעיתים אובדן האושר נובע מהעובדה כי איננו יכולים למצא עוד משמעות לחיינו אשר תספק את האושר הנכסף . המשמעות מגיעה תמיד מבפנים והיא סובייקטיבית לחלוטין ואף משתנה מתקופה לתקופה. יש כאלו המוצאים משמעות לחייהם דרך אדם אהוב ,אחרים מחפשים אחר המשמעות דרך הפנייה לדת ולאמונה שכל תכליתה הוא חיפוש אחר משמעות. כשהיכולת למצא משמעות לחיים אובדת, הם נעשים חסרי טעם והופכים לסידרה של מטלות מעיקות במקום חוויות ממצות שכדאי לחיות למענן. חוסר האושר ,שאותו את מתארת שמתאפיין במצב בו דברים שהסבו לך אושר והנאה בעבר שוב אינם עושים זאת כמו ,קריאת ספרים,פגישה עם חברות וכו,אכן אינו מצביע בהכרח על מצב של דיכאון בו מערכות מרכזיות של אישיותך וצרכים משמעותים אינם נענים לאורך זמן ,כי אם מאובחן "כדכאון סמוי" או במילים אחרות..אנהדוניה..ההפך מהרדיפה אחר תענוגות והנאות. אין המדובר בהנאות ריגעיות,דקדנטיות, כי אם בפעולות שהיו כחלק מהדרכים שנקטנו בהם כדי לצאת מן השיגרה ואינם משמשים עוד כמקור מיפלט מפניה . לרוב, הטיפול באנהדוניה או בדיכאון הסמוי נעשה בשני מישורים במקביל,תרופתי וטיפול על ידי שיחות שמטרתו לאתר את המיכשולים העומדים בפני האושר המיוחל. שאלי עצמך את השאלות הבאות:- האם איבדת את היכולת לחוש הנאה?-האם יש בך כעס או אשמה גם אם המקור לא ברור לך?-האם את מרגישה שאת משחקת בתפקיד של עצמך,זיוף?-האם את מרגישה צורך להיות מושלמת?-האם איבדת את התיקווה בעתיד טוב יותר? אם ענית תשובה חיובית על אחת או יותר מהשאלות הבאות ניראה כי אכן את לוקה בדיכאון סמוי ויש מקום לפנות לקבלת עזרה מיקצועית אשר תאפשר לך לבדוק ביחס למקורה, בהצלחה במציאת האושר, יאיר.

היי אידה לפעמים מדובר במשהו גופני ולא נפשי הייתי מתחילה מסידרת בדיקות עם דגש על התחום ההורמונלי, המשתנה בגיל זה. כמו כן הייתי בודקת מצב הברזל וויטמין B. אחר כך כל השאר. רינת

אידה שלום ראשית הייתי מברר האם יש משהו בחייך שהשתנה בשנה שנתיים האחרונות ובו אפשר לכרוך את השינוי שקרה. בין אם יש כזה אירוע או תהליך ובין אם לא, הסימפטומים שעליהם את כותבת דווקא מזכירים מצב דיכאוני. בהחלט יתכן שמדובר בתקופה הקשורה למשל לגיל המעבר שהוא צומת בחיים בו מתבוננים לאחור ולפנים בראיה שונה מזו שהיתה בעבר. אם כיוון כזה נראה לך רלוונטי הייתי מציע לפנות למרפאת גיל המעבר באיכילוב (במידה ואת גרה באזור המרכז). יש שם מומחים הן בתחום בריאות האישה והן בתחום הפסיכולוגיה שיוכלו לאבחן ולתת טיפול. אנא קראי את המאמר הרצ"ב על דיכאון ובדקי האם הסימפטומים המופיעים בו נראים לך רלוונטיים למה שקורה לך. לא בהכרח שאת מרגישה דיכאון כפי שהוא מתואר בשפה יומיומית אך יתכן שמבחינה רפואית זה בכל זאת המצב. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm מה שלא תבחרי לעשות, אני חושב שהיה כדאי לפנות לאיש מקצוע לאבחון כדי לעצור את תהליך ההתדרדרות שעלול בהחלט גם להחמיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור קפלן שלום רב , עברתי במכון קינן שפי מיון לעבודה בחברת סלקום - ונכשלתי. אני מרגיש מאוד מאוד רע , וזה נורא פגע בי ובהרגשה הכללית ולקחתי את זה מאוד אישי . כל הסובבים לי אומרים לי לא לקחת את זה אישי ושזה לא משקף ומפספסים הרבה אנשים וכדומה. אני באמת חושב שאני מתאים מאוד לתפקיד שאליו ניסיתי להיבחן אני מתחבר לתפקיד אני אוהב אותו טוב בו ויכול להיות מאוד אפקטיבי לחברת סלקום . - ואני מאמין בכך מכל הלב . ! לעמות זאת הפסיכולוגית שישבה שם הכשילה אותי בשלב הדינאמיקה קבוצתית היותר של השלב השני (יש לדינאמיקה שתי שלבים כאשר בראשון נופו כמה ואני נופתי בשני ) התחושה היא שעשיתי כמה טעויות לא קריטיות ואני חושב שפוספסתי מאוד. ההרגשה הכללית מאוד רעה, אני ממש יכול להשוות את זה לתחושה של האהבה נכזבת או משהו שמאוד פוגע בך באופן אישי... אני לא צריך דברי עידוד אני פשוט לא מבין למה לא עברתי?. נורא מתוסכל . נורא קשה לי עם זה... לא אכפת לי על העבודה כמו שפשוט לא רצו אותי ! נורא קשה לי להתמודד עם זה. למה הם פסלו אדם שיכול להתאים כל כך לתפקיד ???

מעיין שלום אני מציע שתתקשר למכון ותבקש פגישת פידבק עם הפסיכולוגית שהיתה במיון או עם פסיכולוגית אחרת. הסבר שאתה רוצה ללמוד ממה שקרה ולקבל ייעוץ כיצד להמשיך הלאה. רוב המכונים מציעים סוג כזה של שירות, ואולי במקרה הם ממיינים גם לסוג אחר של מקום עבודה ויהיה משהו מתאים. אכן זה מאכזב ופוגע לקבל דחיה, אני יכול בהחלט להבין את הדמיון בין אהבה נכזבת לכישלון התעסוקתי. עם זאת, כמו באהבה נכזבת, סביר להניח שיש עוד בנות זוג אטרקטיביות ומתאימות בהמשך הדרך ומכל כישלון צריך ללמוד ולהתחזק. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

היי, בגיל 11 וחצי, ביום בהיר אחד הרגשתי מחנק מאותו יום....נכנסתי לחור שחור שאיו מוצא ממנו, כל יום ביומו היו לי התקפים קשים של מחנק וצרחות והרגשה שעוד רגע אני הולכת למות... בעקבות כך הפסקתי לאכול כי נכנס לי לראש שאני אחנק... כתוצאה מכך מה שניסיתי להכניס לפה יצא החוצה בכל דרך אפשרית אם זה הקאה או מחנק. מגיל קטן אני סובלת מקלסטרופוביה בעקבות מקרה מסויים שננעלתי במקלחת. זה היה לפני ההתקפים... לקחו אותי לכמה פסיכולוגים וזה לא צלח... בגיל 16 אובחנתי כ-ADHD ... לא שידעתי מה זה... טופלתי ע"י ריטלין... בכל אופן, לא ידעתי מהם ההתקפים שהיו לי שנם רבות עד היום לפעמים עד שדיברתי עם אדם שעבר זאת ואז רק הבנתי שאלו היו התקפיי חרדה... מאוד נפגעתי שאף אחד בבית לא ישב והסביר לי מה קורה לי כשהייתי קטנה... ברצוני לפתור את הבעיה הזו עכשיו כשאני ילדה גדולה לאחר צבא בת 22. לא לוקחת ריטלין יותר כבר מעל שנה. ברצוני לדעת אם אפשרי למצוא את מקור החרדה... מה גרם לה להופיע פתאום והאם ניתן לפתור זאת... תודה מראש....

שלום אני מבין את המשאלה למצוא את מקור החרדה. מנסיוני זה כמעט בלתי אפשרי. יתכן שמקור החרדה הוא משהו שכיום יראה לך איזוטרי ומגוחך לגמרי. לא תמיד זה משהו הגיוני וטראומתי שאפשר לנתח ולהבין, מה גם שעצם הידיעה לא בהכרח משחררת מהחרדה. דווקא התמקדות ב"כאן ועכשיו" מה קורה כיום, כיצד מחזירים לך ביטחון ודימוי עצמי חזקים, כיצד את יכולה לקבל את עצמך כפחות "פגומה" גם אם היו ויש לך חרדות או הפרעות קשב. הבעיה העיקרית במקרים כאלה היא שבמשך שנים אנשים שחווים בעיות פסיכולוגיות מסוגים שונים מגבשים לעצמם במקביל זהות של אדם בעייתי ואז כמו נבואה שמגשימה את עצמה זה גם קורה כך. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתחיל לשנות מבפנים ומעומק הנפש את התפיסה העצמית שלך. זה לא יפתר רק במציאת מקור החרדה, העניין העיקרי הוא שינוי אישיותי וקבלה עצמית טובה יותר. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדה לצורך הרחבת הידע שלך בנושא. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני קצת יותר משנה עברתי חוויה מאד לא נעימה. לאדם בתפקיד מטפל יש כוח לרפא אך באותה מידה יש לו את הכלים לגרום ההפך. אדם "רגיל" לא יכול לגרום לנזק שמטפל יכול לגרום כי מטפל יודע מה הכי כואב לאדם לשמוע ומה יגרום לו לנזקים. הייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית והמדריכה בהכשרה השתמשה בכח שלה לשלילה. בכל מפגש ומפגש היא לא הסתירה את נסיונותיה להוכיח לי כי איני טובה ולא אהיה טובה לעולם, לא כמטפלת ולא כאדם. הרבה זמן התנגדתי לשטיפות מח האלו עם הרבה תמיכה מחברה שלי שהייתה גם אצל אותה מדריכה (ועברה כמעט אותו דבר). אך מסתבר שקשה מאד להתנגד לשטיפת מח ולא הייתי מספיק חזקה, וביום הכי חשוב, נחלשתי ולא האמנתי בעצמי. כ"כ הרבה שקרים ספרה המדריכה שכבר לא ידעתי למי להאמין, במה להאמין. הפסקתי להאמין ב-כ-ל מה שאי פעם האמנתי בו. כמעט שנה שלימה אני וחברותיי להכשרה שתקנו ולא ספרנו כלום כי פחדנו שיפסיקו את לימודינו. דבר שבסופו של דבר קרה דווקא בגלל השתיקה שלנו ששימשה לנו כרועץ. כשלימודיי הופסקו כיון שלא היו לי כוחות לספר את מה שהתרחש. כשהפסיקו את לימודיי הרגשתי שאין טעם יותר לכלום. מצער לא הייתי מסוגלת לאכול, וכל הזמן בכיתי- נכנסתי לייאוש ודיכאון. אני בחורה חזקה והצלחתי להמשיך בחיי ואני במקום שטוב לי בו ואני לא מצטערת לרגע אחד על מה שקרה לי. למדתי ה-מ-ו-ן על עצמי , על החיים, על אנשים. והתבגרתי המון. ה-ב-ע-י-ה ה-י-א למרות שטוב לי החיוך ירד לי מהפנים. כבר אין לי את החיוך הנצחי שתמיד היה. אני מחייכת וצוחקת אך צריכה "חיזוקים סביבתיים" כידי שישאר וזאת למרות שטוב לי. האם כדורים יעזרו? כי בפנים טוב לי מאד, ואני מאושרת.

שלום טליה קראתי את העצה שנתת לי ואנסה ליישם אותה אולי תרצי לשמוע את דעתי בקשר לכדורים מנסיוני האישי אני יודע היום כי אין כדור פלא שלוקחים והוא מעלה חיוך על פניך וגם לוקח זמן עד שפסיכיאטר מוצא ומתאים את הכדור הנכון למטופל. ישנם הרבה סוגי כדורים . לפעמים ישנן תופעות לוואי לכדורים. אני מאמין שפסיכיאטר לא "מחלק" כדורים סתם כך. ציינת כי מצבך טוב ואת מאושרת ולכן אני לא ממליץ לך להיכנס לתחום הטיפול התרופתי. פסיכיאטר טוב ,שישמע את סיפורך,ימליץ לך לחפש את חיוכך במקום אחר. עדיף לשוחח עם מישהו מאשר לבלוע כדור. צריך לציין כי ישנם אנשים הנוטלים כדורים אשר מצליחים לייצב את הרגשתם הכללית בקשר למדריכה שהיתה לך אולי לא מאוחר להגיש נגדה תלונה בהנהלת בית הספר אולי התלונה תצטרף לתלונות של תלמידים אחרים וההנהלה תצטרך לעשות חושבים. אני מקווה שעזרתי

טליה שלום צר לי לשמוע על התהליך ההרסני שעברת ולא פחות על כך שכעת את שואלת אותי האם כדורים יעזרו למשהו שלפני שנה היית ללא ספק מבררת לגביו אפשרות לטיפול פסיכותרפי. במידה ונכנסת למצב של דיכאון כדורים עשויים לעזור. אבל כאן זה עזרה לטווח הקצר. מה שעברת והאופן שבו את מתארת את הדברים נשמעים לי טראומטיים ודורשים עיבוד של השכל והרגש ולא רק של פיזיולוגית הגוף. למרות משבר האמון שנוצר אצלך לגבי מקצוע הטיפול אני מציע לך בכל זאת לפנות לטיפול ולעבד את מה שקרה. אני לא בטוח שיש לך כיום כוח להילחם, אבל אולי תוך כדי טיפול ניתן יהיה לברר מה בדיוק קרה, ואולי תוכלי להמשך לעשות את המלחמה שלך, בין אם על יעודך המקצועי ואולי אפילו באופן קונקרטי אל מול מה שאירע לך בלימודים עצמם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, רציתי לשתף אתכם ביחסים שלי עם הפסיכולוגית שלי ואשמח לקבל את התיחסותכם. פניתי לטיפול עקב בעיות שליטה שונות שכללו התפרצויות של זעם חסרות שליטה ובעיות נוספות שלא בשבילם פניתי אבל הם עלו כגון חרדת אי קיום שאני חשה לפני השינה. הבעיה שלי היא שבמקום שהטיפול יעזור לי אני מרגישה שאני מפספסת אותו בגלל ההתנהגות הטיפשית שלי. הפסיכולוגית כל היום בראשי כמו מחשבה אובסיסיבית לא מפני שהתאהבתי בה אלא מפני שהיא מזכירה לי דברים שאני רוצה לשכוח אך עולים בטיפול. ההתנהגות שלי בטיפול לא משהו מוצלח.... לדוגמה בפעם האחרונה אמרתי לה שהמבט שהיא נועצת בי מפריעה לי ושתפסיק להסתכל עלי כך, תאמת לא התכוונתי לכך באמת אבל זה יצא לי(אני רגישה לנעיצות עיניים של אנשים זה המזכיר לי הטרדה ע"י אדם שאני שונאת) בכל פגישה יש לי איזו שהיא הערה שאני מרגישה שלא מוצלחת ויותר מזה אני מרגישה שאני מצליחה גם להפתיע אותה בתגובותי מידי פעם. אני חושבת שהיא פסיכולוגית טובה אני במקומה הייתי מעיפה אותי ממנה לאחר התנהגות כמו שלי. הבעיה היא שדוקא בפגישה האחרונה לפני החופשה שלה הייתי צריכה להעיר הערות לא לענין והפגישה לא הסתימה טוב.(לדעתי כשאני מנתחת זאת זשה היה מפני שדברנו על איזה שהוא נושא והיא אמרה אני יודעת למה זה, היא כנראה מייחסת זאת למקרה אונס שעברתי בילדותי עדין אל דיברנו על כך אבל היא מידי פעם רומזת לי שהיא יודעת שהיה לי משהו כזה בעברי)וכך באופן אוטומטי אני הופכת להיות לא נחמדה......... בלשון המעטה. היתה לי תחושה רעה ולכן ברוב טיפשותי לפני נסיעתה שלחתי לה הודעתSMS שבו כתבתי לה נסיעה טובה ושתהנה בחופשה , בברכה .... בטח היא חושבת שאני משוגעת לחלוטין או לחילופין שאני המטופלת הכי נודניקית שיש לה. אני באתי לקבל עזרה ובמקום זאת אני מרגישה שאני רק משתגעת ועושה שטויות אני לא יודעת עם כדאי שאני יחזור לטיפול כי אני רק במאבק כח כל הזמן איתה. בכל מקרה עם אני יחזור אני חושבת להעלות את הנושא ולהסביר לה מדוע שלחתי לה את ההודעה ויתכן שאני ינסה להסביר מדוע אני הערתי הערות כל כך לא לענין. רציתי לשאול לדעכם האם זה נורא לשלוח הודעת SMS לפסיכולוג? אני פשוט רציתי להרגיש יותר טוב בגלל ההתנהגות המגעילה שלי ,ורק אחר כך חשבתי לעצמי היא לא חברה שלך מה את מפריע לה.

לא, זה לא נורא. ממש לא נורא. ממש ממש לא נורא. אפרת.

אני מניחה שהיא חייכה כשהיא קיבלה את ההודעה, ושהיא הבינה את זה שהצטערת על איך שהפגישה היתה, ולקחת יוזמה מסויימת להגיד לה את זה, ולהביע את החיבה שלך

מ. שלום חלק מהטיפול הפסיכולוגי כולל לעיתים תסבוכים רגשיים הקשורים ליחסים הבינאישיים בין המטופל למטפל ולהפך. לא רק שאי אפשר להתחמק מזה אלא אפשר להיעזר בזה כדי להבין התמודדויות של החיים עצמם. למשל, אם תראי כל מה שקורה לך עם הפסיכולוגית תוכלי בוודאי להבין שכל זה אינו מקרי, שהתסבוך הזה הוא בדיוק הסיבה בגללה פנית לטיפול ואם הוא לא היה קורה, זו כנראה לא היית את. קרה מה שקרה וחשוב להמשיך הלאה. טוב ששלחת SMS וכתבת לך מה שרצית. אני לא חושב שהודעה כזו מציקה והיא היתה מספיק חשובה בשבילך כדי לא לשבת ו"להתבשל" לבד עם כל מה שקרה עד הפגישה הבאה שלכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם- יש לי מטפלת שאני אוהבת ומעריכה , הבעיה היא שתמיד אחרי שאני מסיימת לספר משהו היא מחייכת בהינהון ולא מדברת . אם הייתי רוצה להוסיף משהו הייתי עושה את זה גם בלי השתיקות שלה . זה ניראה לי כל כך מיותר וזה ממש מעצבן אותי . מה גם שזה קוטע לי את כל הרצף המחשבתי . לא נעים לי להגיד לה כלום - כי זה מעבר למשהו שקשור עלי . ניראה לי שזה רק יעליב אותה ויפגע בה ואני לא מעונינת בכך. אבל מצד שני - זה כל כך מעצבן אותי שאני ממש רוצה להעיר לה על זה . מה לעשות? מיטל

לעניות דעתי, את צריכה להעיר לה על כך, את כותבת "זה מעבר למה שקשור אלי" אני חושבת שזה כן בענין שלך כי את כותבת שזה קוטע לך את חוט המחשבה וכן את לא מרגישה עם זה נוח וחשוב שתרגישי נוח ולכן את צריכה לומר לה. את לא צריכה לפחד שהיא תיעלב את משלמת לה כדי שתפל בך ואת צריכה להרגיש טוב.

אני חושבת שאם התגובה שלה מסתכמת תמיד רק בהנהון, חבל לך על הכסף והזמן אצלה. יחד עם זאת, לפעמים, דווקא ההנהון של המטפל, מאפשר המשך דיבור של המטופל לחידוד דברים, או לתפיסת כיוון אחר, בעוד שאם המטפל מגיב במילים, דווקא אז הוא יכול "לקלקל" לו. כשאני רוצה שהמטפל שלי יגיב, או כשהשתיקות מאיימות עלי, אני תמיד אומרת לו: קשה לי עם השתיקה הזאת, או: אל תשאיר אותי לבד עם המחשבות האלה, וכ"ו. ואז, או שהוא נענה לי ומגיב לדברים, או שהוא בודק איתי (שוב...) למה אני מרגישה מאויימת או לא נוח. כמו תמיד, אם אומרים, אפשר להשתמש בזה כחומר לטיפול. חבל לשמור בבטן. בהצלחה

שלום מיטל, לדעתי זה לא משהו שאין לו חשיבות. יכול להיות שההנהון מעצבן אותך מסיבה כלשהי, אבל יכול להיות גם שאם זה לא היה ההנהון היה משהו אחר. ואולי (סתם רעיון, אחד מיני רבים) ההתמודדות עם רגש של אהבה/הערכה כלפי אדם שאינו מספק את צרכייך במדוייק הוא משהו שאת צריכה להתמודד איתו. (כמובן, רק דוגמה). בניגוד לתשובות שניתנו קודם, אני לא חושבת שהמטפל הוא המשרת שלנו. הוא בן אדם, ויש לו אישיות והתנהגות משלו, אותה הוא לא אמור לשנות לפי כל גחמה של מטופל, אלא רק להבין מה גורם לזה, ואולי, אם יש הבנה כן לשנות משהו שיאפשר קשר טוב יותר, אבל לא רק כי זה "מעצבן" את המטופל. בכל מקרה, אני מניחה שאם תאמרי לה את זה, ואת לא חייבת להגיד את זה בצורה מעליבה אם זה מטריד אותך שהיא תפגע, יכול להיות שזה יעזור. או יקדם את הטיפול. או יקדם אותך. בכל מקרה, טיפול זה מקום שבו מדברים גם על דברים שנראים "שוליים" אבל משום שהם נוגעים ליחסים בינאישיים הם בכל זאת מרכזיים.

לילה אני גם לא חושבת שהמטפלת צריכה להישתנות לפי הגחמות שלי , וזה שאני משלמת לה לא רלוונטי בכלל , ולא מקנה לי זכיות עליה. אני חושבת שהיא עושה את זה כי היא מעקלת את המידע וחושבת איך להמשיך ולכוון אותי הלאה , או כי היא רוצה לאפשר לי להוסיף עוד מידע רלוונטי - או לבחון את התגובות שלי . מה שזה לא יהיה אני בטוחה שיש סיבה מוצדקת לכך . אבל אני שונאת את הזמן שאני מחכה עד לתגובה . אני בטוחה שאני יכולה לקשר את זה לאנשים אחרים בחיים שלי (אמא שלא הייתה קשובה אלי ולצרכי ), אבל זה באמת לא זה ,זה פשוט מעצבן אותי סתם בלי סיבה נסתרת. - כל אחד שונא משהו אצל אדם אחר ואני שונאת את ההינהון שלה. לי ניראה שאין דרך לא מעליבה לומר לה את זה (אבל אולי זה רק בגלל שאני נעלבת מהר ומנסה מאוד לא להעליב אחרים). בברכה מיטל

שלום מיטל, פעמים רבות משמש הקשר הטיפולי והממשי עם המטפלת כמיקרוקוסמוס של ההתנהלות שלך עם אנשים בחייך.כלומר, שההתנהלות שלך בנקודות חיכוך בזוגיות או במישורים שונים בחייך באה לידי ביטוי בקשר עם המטפלת כמו גם דפוסי ההתנהגות הקבועים שאת נוקטת אשר לעיתים זקוקים להסרה או לתיקון. את מרגישה כי את נמצאת בדילמה ביחס לסיטואציות בהן הצורך האישי שלך או התועלת שלך מתנגשות בגרימת"מבוכה "לצד שמנגד מה שמסב לך לעיתים רבות הרגשה של אכזבה ותיסכול . את רוצה להעיר הערה אבל נרתעת מכך.. נראה כי נוצרה הזדמנות פז בטיפול להעלות את הבעיה הזו שלך למצא את האיזון המתאים שבהשגת מבוקשך מחד וההתמודדות עם אכזבתו של הצד השני מאידך ולדון בהגיון הכושל העומד מאחורי ההתנהלות הזו.ההנחה כי אנשים נפגעים מסירובך או מהערה שאת מעירה ביחס למצב מסוים הינה אוטומטית ונובעת כנראה מתהליכים קדומים בחייך. נראה, כי למעשה ,התועלת של הצגת הסיטואציה של ההינהון אשר עומדת במרכז ההתייחסות שלך ומונעת ממך להרכיב מחשבה מגובשת וכן מושכת את תשומת ליבך מהווה עילה מוצדקת להצגת הבעיה בפני המטפלת מסיבות שונות : -העלאת הנושא של התמודדות עם מצבים בהם את מעוניינת להעיר ונסוגה מפחד כי התגובה תאכזב ואז תציג אותך באור שלילי,תועלה על שולחן הניתיוחים ותיבחן דרכי התמודדות שונים ביחס לכך. -העובדה כי למעשה היעד המשותף שלך ושל הפסיכולוגית הוא לעזור לך וככלל זה להסיר כל מיכשול בדרך להבנה המשקפת היטב את המציאות ולכן אם ההינהון פוגע ברמת ההקשבה ובנית המחשבה,וכן בקשר הטיפולי שבין שתיכן הרי שהצגת הענין הזה בעצם משמש אינטרס משותף לשתיכן, -אחרי שתעלי את הבעיה שמציקה לכך ביחס להינהון ותלמדי את תגובתה של המטפלת תוכלי לחזק את הביטחון העצמי שלך בכל פעם שתירצי להעלות נושאים אחרים ובכך יתחזק הקשר בינך ובין המטפלת,רמת האמון תיגבר ותוכלי להכליל זאת גם במצבים שאינם בינך ובין המטפלת. ככל שההערכה העצמית שלך והדימוי העצמי שלך גבוהים כך החשש שלך והפגיעות מתגובת של אחרים יירד.ככל שתהיי בטוחה בעצמך כך תימנעי מלהגיע למסקנות כי סרוב שלך ניתפס כפגיעה באחרים. בהצלחה, יאיר.

מיטל, רציתי להוסיף כי למעשה הייתי פותח את השיחה עם המטפלת בשאלה הנוגעת למשמעות ההינהון. נראה כי למעשה את מייחסת להינהון פרשנות משלך שעשויה להיות מטעה.ואולם הגירוי הסובייקטיבי שלך מפעולת ההינהון ותוצאותיו הוא מה שעומד בראש סדר העדיפויות מאחר והיעד המשותף של שתיכן הוא הצלחת הטיפול הנשען בין היתר על הקשר הטיפולי וההדדי בינכן. לכן התחושה הסובייקטיבית שלך מפעולת ההינהון תעלה בחahבותה על כל אמת אוביקטיבית.מכאן תוכלו לפתח דיון ביחס לכל מה שנאמר בהודעתי הקודמת. לגבי המשמעות,העיתוי של בקשתך ביחס להינהון סיבת העיכוב מבחינתך לאור העובדה שהדבר מפריע לך כבר זמן מה,היחסים בינך ובין המטפלת ועוד ועוד. בברכה, יאיר.

מיטל שלום קיבלת תגובות רבות שבסך הכל נותנות לך את התשובה למה ששאלת. אני מצטרף לדעה שכדאי לדבר על כך בטיפול, אני לא הייתי מנסח את זה כ"להעיר לה" מאחר ואת לא בהכרח מבינה מדוע זה מפריע לך ולפי מה שאת כותבת את לא לוקחת עמדה לשנות אותה ואפילו מביעה הבנה להתנהגותה זו. ברגע שאת לוקחת עמדה לא שיפוטית אלא מציגה חווייה שלך במפגש, אינני רואה כל סיבה שזה יתפס מעליב או פוגע. חשוב מאוד שכעס כזה שנוצר בך לא ישאר בפנים כי הוא יחריב את הטיפול. זה דבר שצריך לצאת גם אם אינו נעים. מה לעשות שבקשרים בינאישיים יש לפעמים גם חילופי דברים לא נעימים. מי שמכניס את אי הנעימויות מתחת לשטיח מגלה יום אחד שמהקשר שהיה פעם טוב ופורה לא נשאר כלום. זה נכון בכל קשר חברתי וזוגי, וגם בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי אבי ,אני בן 26 פעם ראשונה בפורום כלשהו לצערי לוקח כדורים אפקסור (ששמו השתנה לוונלה) וקלופיקסול. כבר לקחתי הרבה סוגי כדורים משנת97 ,וזה הרבה זמן. אין לי עם מי לדבר היום מכיוון שאני נמצא ברשימת המתנה לפסיכולוג או עובד סוציאלי. בבית אין עם מי לדבר ואף אחד לא מבין. שבוע שעבר עזבתי שוב עבודה. נכנסתי ויצאתי מהרבה מקומות עבודה ולימודים. פשוט לא מסתדר .מרגיש רע ובמצב רוח רע רוב הזמן שלא נותן הזדמנות להתמודד עם הקושי בחיים האלו. לא יודע מה יהיה איתי. כל כך הרבה שנים,לא יודע מהיכן לשאוב כח ומוטיבציה לקום ולהמשיך. אני מתבייש בגיל 26 שאני מרגיש רע וקשה לי לעצור את הדמעות אחרי יום עבודה או לימודים או עכשיו,מול מסך המחשב. 7 שנים אני מחפש את עצמי,אני מסתכל אחורה ויודע שלא עשיתי מספיק כדי לצאת מהמצב הזה. היום אני מבין את הבעיות שלי יותר מבעבר,אבל לא יודע איך לפתור אותן. בעבר היו לי תקופות הרבה יותר קשות עד כדי מחשבות אובדניות. יש לי חלומות לעתיד שרק הולכים ומתרחקים. מעולם לא היתה לי חברה וגם לא מצפה שתהיה לי. אני מקווה שאני לא מייאש פה אף אחד,זאת לא המטרה. מחפש קצת עידוד תודה

לא מאמינה! כתבתי לך הודעה ארוכה, מושקעת, ומעודדת בטירוף והיא נמחקה לי ברגע של הקלדה עיוורת! טוב אז ככה. אני אתמצת לטובת הכלל. 1. אתה מחפש שינוי. אתה אקטיבי. זה הדבר הכי חשוב כדי למצוא את השינוי המיוחל. 2. אתה זקוק למישהו שיאמין בך, ויעזור לך להאמין וללכת הלאה בדרך שתהיה לך טובה. רשימת המתנה הינה דבר מבאס, אבל כשהיא תסתיים תקבל טיפול. אני מקווה שהוא יהיה טיפול טוב עבורך! 3. אם אני יכולה להציע לך עיצה אחת - sunscreen would be it! לא, סתם. אני רק מנסה לבדר אותך. העיצה שלי היא לנסות לבצע ולהגשים מטרות מאד מאד קטנות. אחרת - אנו נכשלים שוב ושוב. צעדים קטנים אך בטוחים. לקראת מה? אתה צריך למצוא לקראת מה. מה הדבר שבכל זאת, יכול לגרום לך לתקתק. מה בכל זאת, בכל החיים שנראים אפורים ומדכאים וריקים ודלים וחסרי תקווה (היי היי אל תתייאש, המשפט הולך בכלל לכיוון אחר!) מה בכל זאת יכול לגרום לך לחייך. איפה אתה רואה את עצמך יותר שמח. בקיצור, למרות שאני לא רוצה לדכא אותך, לפעמים שווה לחשוב שנייה - למה אנחנו חיים. מה היית רוצה. אם היו ניתנים לך חיים מהתחלה (לך, כן, לא לאיזו דמות דמיונית. בכל זאת דמיין את עצמך) מה היית שם בהם? 4. להתפלל ולדבר עם האלים על כל מיני דברים. אם אתה מאמין באל אחד, גם טוב. אם לא, אז האלים היווניים סטייל טרגדיות יווניות זה אחלה. הם אמנם קצת מענישנים, אבל בכל זאת, לרב הם גם מחנכים אותך ומראים לך את דרך הישר. ותוכל גם להרגיש כמו אדיפוס, עוד לפני שהומצא התסביך. 5. אתה בן 26, וזה מרגיש לך עכשיו זקן כל כך. והחיים נמצאים במקום אחר, לא אצלך. אבל אני בת 29, ואני יודעת, שאחרי עשור שבו הייתי חולה למדי - ניתוחים וכדומה, תרופות ובדיקות וייאוש מוחלט שהצטבר והצטבר (כי השינוי לא הגיע) לפני חצי שנה עברתי טיפולים שגרמו לי פשוט לשיפור מדהים והיום אני קוראת לעצמי "בריאה". כמובן, לא לגמרי בריאה. כי בריאות אמיתית היא להיות שמח, וזה לא תמיד כל כך קל. אבל כמו שאומרים - under construction. לסיכום: אל ייאוש! (ויש גם כזה ספר, ספר מעולה אגב. לא מה שאתם חושבים). ותמשיך לחפש. בסוף תמצא. ומהו סוף? מהי התחלה? מהו זמן בכלל? כולנו רק מצמוץ בזמן. תחשוב גלקסיות ותרגיש כמה שהכל שטותי.

תודה לילה

אני די מבינה אותך. עצתי לך היא כזאת: נסה למצא בכל רגע שבו אתה מרגיש רע משהוא חיובי להאחז בו, משהוא שייתן לך כוחות ויעזור לך להעלות חיוך על הפנים. תתאמץ למצוא דבר שייתן לך תקווה (כל דבר ולו הקטן ביותר). והכי חשוב כל מה שאתה עושה, עשה בשבילך - ורק בשבילך- כי מה שבא מרצונך הפנימי ימשך הרבה זמן. (אולי עד עכשיו לא עשית מה שרצית באמת בתוך תוכך). החיים הם אתגר אבל תפיק לקחים מהעבר ותצעד לעתיד עם הרבה תקווה כי בלי תקווה קשה לשרוד בחיים האלו.

תודה טליה

ובאמת יכול להיות יותר טוב! אני מזדהה איתך לחלוטין , אני בת 25 גם לי מעולם לא היה חבר ולי כבר אין שום חלומות . אחרי 3 שנים שכימעט ולא עבדתי , כי לא הייתי מסוגלת, וגם לא למדתי התחלתי ללכת לטיפול ואומנם אני רק בהתחלה , אבל כבר אני מרגישה הרבה יותר טוב . והביטחון שלי הולך ומתחזק. זה אולי ישמע קטשי ומעצבן , אבל , אתה צריך לאסוף את הכוחות שנישארו לך לקראת הטיפול , גם אם יקח עוד זמן עד שתתחיל ואתה תיראה אך שהכל משתנה . דוקטור קפלן רשם לי פעם שהמעבר מיאוש ודיכאון לתיקווה ואופטימיות יכול להיתרחש נורא מהר וזה נכון . שיהיה לך רק טוב והצלחה בהמשך

אבי שלום בסך הכל נימת הכתיבה של אופטימית: אומרים שיהיה טוב. אם הרוב אומר, אז אולי כך גם יהיה. אתה לוקח טיפול תרופתי ובקרוב אני מקווה שתתחיל גם פסיכותרפיה. הבושה במצבך היא חלק מהסימפטומים של הבעיות מהם אתה סובל, ובאופן מעגלי, כאשר מצבך ישתפר, גם הבושה תתחיל להיעלם. אין כל סיבה לבושה. יש תקופות לא טובות בחיים, וכנראה שהתקופה הנוכחית לא טובה כבר זמן רב. פתרונות של מצבים כאלה לוקחים זמן וחשוב שתיכנס לתוך תהליך טיפולי שיש בו מרחב זמן פתוח כדי להתמודד עם מה שקורה לך ולעשות את השינוי הנדרש לטווח הארוך. במקביל כנראה שיהיה צורך לטפל גם בסביבה שבה אתה חי כיוון שמצב בו אין עם מי לדבר בבית אינו טוב לאף אחד ותמיכה חברתית היא דבר בסיסי מאוד כדי להגיע להישגים טיפוליים. בברכה ד"ר אורן קפלן

כל פעם כשאני חוזרת מחופשה, בין אם היא קצרה או ארוכה, אני מרגישה מדוכאת. אני יודעת שזה קורה להרבה, אבל נראה לי שאצלי זה ברמות גבוהות. ברור לי שזה בא ממקום שאני לא רוצה לחזור למציאות (הלא קלה) שלי, אחרי שהייתי במין "חלום" או פנטזיה. ככל שאני חוזרת יותר מהר לשגרה, כך המצב משתפר, אבל נוצר מצב, שכמעט לא בא לי לצאת לחופשות מתוך ידיעה ופחד מהדכאון שאחרי. אשמח אם תתייחס לנושא תודה עדי

אהלן, רציתי רק לציין שלמרות הקושי שלך שנראה באמת מטריד, עולה מהודעתך שמהחופשות שלך את ממש מצליחה להינות! זה דבר נדיר ביותר! אצלי המצב למשל אחר לגמרי, לרב אני יוצאת לחופשה ומאושרת לחזור לשיגרה. :) שזה גם מצב קצת דפוק....

את כותבת שיש לך מציאות לא קלה. אולי כדאי שתתמקדי במציאות הלא קלה שאת עוברת האם ניתן לשפר אותה? אולי היא בעיתית? וכך לדעתי יהיה לך גם יותר קל לחזור מהחופשות למציאות טובה יותר

תודה על ההתייחסות הלוואי שיכולתי לשנות את המציאות... שנים של טיפול הביאו אותי למסקנה, שאכן, כמו שאומרים, אי אפשר לשנות את המציאות, יש ללמוד להתמודד איתה, אבל יחד עם זה, לפעמים המציאות "עולה על כל דמיון", וכמה ש"אבדוק עם עצמי" למה היא כל כך קשה לי, עדיין הפתרון היחיד שהיה עוזר הוא לשנות אותה מה חבל שהדבר בלתי אפשרי. אלי בגלל זה, קשה לי כל כך לחזור אל המציאות מ"המציאות האחרת" בחופשה.

עדי שלום אני מתאר לעצמי שנגעת בשורש הענין. כאשר החופשה היא גם בריחה מהמציאות כל חזרה אל כותלי הכלא נחוות באופן מדכדך מאוד. זו החוויה של חיילים בימי ראשון כשחוזרים לבסיס או של אסירים לאחר החזרה מהחופשה לכלא. זה נראה לי הדבר הטבעי ביותר, כשהבעיה ממוקדת כמובן לא בחופשה אלא בכלא. בד"כ כל מציאות (שממנה אפשר לצאת לחופשה) ניתנת לשיפור אבל זה דורש בירור רציני. יתכן שלפחות בטווח הקצר אם תוכלי לעשות את החופשות בצורה יותר תדירה אפילו אם זה למשכי זמן קצרים זה יוכל לעזור הן להתמודדות היומיומית עם המציאות והן לחזרה לשגרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם לוסטרל מכיל הורמונים?

.

שרון שלום בפורום זה הייעוץ בנושאי פסיכולוגיה בלבד. אנא פני לאחד הפורומים הרפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב, אני סובל מחרדה זה למעלה מ-3 שנים, ונמצא בטיפול פסיכולוגי פסיכודינמי מזה כשנתיים. באופן תמידי אני סובל מכאבים בחזה ומתופעות גופניות שונות כמו נימול בפנים (כאשר תמיד הממצאים הרפואיים הם שהכל תקין). רציתי בבקשה לדעת פרטים בנוגע לשני עניינים: האחד, איזו תרופה יכולה לסייע לי בטיפול בכאבים, שכן אני מניח כיום שבטווח הקצר רק טיפול תרופתי יכול לסייע לי בכל השור עם הכאבים (בעבר נטלתי למשך 6 חודשים רסיטל, ואינני זוכר כבר אם הכאבים פסקו או רק פחתו). השני, החשש העיקרי שלי הוא לגבי תופעות לוואי והשלכות לגבי העתיד. אם ניתן להפנות אותי למאמרים בנושא בכל הנוגע לתרופה שתומלץ או למאמרים שנגד נטילת תרופות בכלל - אני אודה לך מאד. בתודה מראש, משה

משה שלום מאחר ושאלותיך נוגעות לתרופות אני מציע לפנות לאחד הפורומים הרפואיים ובמיוחד לפורום לפסיכיאטריה. הפורום הזה דן רק בהיבטים הפסיכולוגיים של הטיפול. אני מציע לך לפנות לפגישה אישית עם פסיכיטאר בתיאום עם הפסיכולוג המטפל בך ולקבל ייעוץ ספציפי על אפשרויות הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

באופן כללי תופעות הלוואי שנמשכות פרק זמן ארוך למעשה למשך כל זמן נטילת התרופה הן השמנה וירידת החשק המיני. תופעות הלוואי שעוברות תוך מספר ימים הן בעיקר קשיי הירדמות ולעיתים גם בחילות, אבל זה אינדיבידואלי. אני משערת שתוכל לקבל מאמרים מכל סוגי שתחפוץ בו- גם נגד, גם בעד, יש מכל וכל. כמי שמנוסה שנים רבות בענייני תרופות.... אומנם בהפסקות, אני יכולה לומר לך שאין לך כל סיבה לחשוש. תופעות הלוואי זניחות, התרופות בטוחות לשימוש, ואם אכן בדקת באופן יסודי את תלונותיך הגופניות (כי לפעמים יש לרופאים נטייה לחפף בבדיקות שהן נותנים) אז תרופות נגד חרדה בהחלט יקלו עליך כי לחץ בחזה הוא אכן תוצאה של מתח לפעמים.

הן בכלל עוברות? האם כל מי שחווה חרדה הרגיש כאילו רגשותיו קפאו להם? שהוא מהלך כמו זומבי בעולם הזה? פתאום הכל קפא כשהחרדות החלו ומאז זה כך. לא מרגיש אהבה,לא נהנה מכלום,רק פחד ודיכאון. האם יש סוף לסיוט הזה? האם יש כאן אנשים שזה עבר להם אחרי זמן ממושך מאוד, כי אני שנתיים וחצי בסיוט הזה וכרגע חזרתי אחרי פחות משנה לנסות תרופה חדשה: אפקסור (כרגע במינון של 150 מ"ג. נוטל את התרופה כבר שבועיים.שבוע 75 ומשבוע שני 150). ניסיתי מקודם רמרון שרק השמין אותי, לא יותר. גם ציפרלקס, סרוקסט, אבל אף אחד מאלה לא עזר. האמת שאז(כשנטלתי את התרופות הקודמות) הייתי בתקופה קשה יותר כי הסביבה שלי:משפחה,לימודים אקדמיים, הכל היה לחוץ!

הי בני! לא ציינת ממה החרדות נובעות, או בעיקר ממה אתה חרד, איך זה מתחיל! אולי יש יותר מדי לחץ סביבך: צינת :עבודה , לימודים וכולי אולי אתה צריך לעזור לעצמך להקטין את הלחץ? תקח את הדברים באיטיות יותר.. אתה זוכר ממה החרדות התחילו? מה היה לפני זה? מקווה שתרגיש יותר טוב במהרה! שיר.

בני שלום החרדה היא מנגנון הישרדותי טבעי ולכן תופעות הגלים והחזרה של החרדה איננה דבר חריג. הבעיה איננה בחרדה אלא באופן שאתה תופס אותה, העובדה שאתה רואה בה משהו זר שפוגע בך ושאינך יכול לקבל אותה בצורה יותר טבעית. כאשר תפסיק להילחם בחרדה היא תפסיק להילחם בך חזרה. כמו גל ים שמגיע לחוף תוכל להתבונן בה מגיעה, חולפת על פניך ומתרחקת לה למקום אחר. בעית החרדה היא בד"כ הציפיה הבלתי נסבלת להתקף החרדה הבא, ולא החוויה הקצרה יחסית של התקף החרדה עצמו. בשורה התחתונה, אם תוכל לטפל בחרדה מבפני החרדה מצבך ישתפר באופן משמעותי. אם לא ניסית את הכיוון הזה, נסה אותו ותראה תוצאות בזמן מהיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי מאיה ואני בת 16, הורי גרושים כ10 שנים. גדלתי אצל אמי, בלי דמות של גבר או אב בבית. לאבי הייתי הולכת פעמיים בשבוע עד שנותק הקשר בכלל. לפני כמה שבועות דיברתי עם 'מעין פסיכולוגית' (אין לה שום תואר בנושא) סיפרתי לה על כל החברים והידידים שהיו לי עד היום. היא מצאה שלכולם מכנה משותף- הם היו יותר מבוגרים ממני, בערך ב4-5 שנים, היא אמרה שכנראה זה בגלל שאני מחפשת דמות אב- משהו שלא היה לי בבית ולכן אני מחפשת חברים שהם יותר גדולים ממני. אני רק רוצה לציין שלא אני פיתחתי את הקשר עם הידידים או החברים שלי, תמיד הם היו אלה שפנו אליי, וחלק הכרתי בכלל במקרה עוד לפני שידעתי את גילם. האם לכל אחת שגדלה בבית ללא דמות אב בו יש תסביך אב? האם בכלל הדבר הזה מתקיים אצלי? כשהיא אמרה לי את זה הרגשתי קצת פגועה מכיון שכמו שציינתי קודם לא אני זו ש''מחפשת'' את הידידים שלי הם פשוט נמצאים שם ואז מתפתח קשר שלרוב הם מתחילים. זה לא שאני עושה סלקציה- זה בן 20 ומעלה אז כן- וזה בן 17 אז לא. לכן אני מנסה להבין אם באמת יש לי את התסביך הזה או לא.

4-5 חמש שנים נראה לי בהחלט הפרש ממוצע וסביר, לפי מה שאת כותבת בסוף, כנראה שאין ממש באבחנה הספציפית הזאת. עם זאת לדעתי קשה לדעת מכאן ממה בדיוק את סובלת. דעי לך רק שהרבה מאוד בנות/נשים מפתחות תסביך אב דווקא כשהן כן גדלות עם אב... לכל מצב אפשר למצוא הסברים והגדרות, ומי שמתיימר לעסוק בפסיכולוגיה- עושה זאת על אחת כמה וכמה.

שלום מאיה, רציתי לכתוב לך את דעתי בנושא. נראה לי קודם כל שאם הקשרים לא גורמים לך לבעיות, או שהם מהווים את כל הקשרים החברתיים שיש לך, אז אין כל כך צורך להרגיש שמדובר בבעייה, או בתסביך. יכול להיות שאת באמת זקוקה לקשר שיש בו גוון של דאגה, או איזושהי התייחסות "אבהית", או שיש לך איזהשהו חוסר בקשר עם דמויות גבריות, וזה כן טוב להיות מודע לזה, אם זה ככה. לגבי הידידים שאת מוצאת ומתחברת איתם. זה כמובן לא תלוי רק בך, אבל ישנן נערות שלא "מדבר" אליהן להיות בקשר עם בחורים מבוגרים מהן, וכאלו שכן, ככה שאולי את בכל זאת מוצאת קשרים שמספקים משהו אצלך, ולא רק "נקלעת" לסיטואציה. לדעתי העיקר הוא שאת תהיי מודעת לצרכים שלך ותהיי חופשיה לבחור קשרים עם ידידים, או קשרים רומנטיים כרצונך. אם למשל את שמה לב שאת מחפשת קשר רומנטי עם מבוגרים ממך, ואת מבינה את זה דרך הסבר לגבי החוסר בדמות אב ("תסביך אב"), זה יכול לעזור לך להבין מדוע את מחפשת קשר כזה ולא אחר ואולי לעזור לך לא להכנס לקשרים שיהיו בעייתיים. לפעמים קשרים עם גברים מבוגרים ממך, בגיל צעיר, יכולים להיות גם בעייתייים, וחשוב לבחור אותם בקפידה...

מאיה שלום תסביך מתקשר בד"כ לסיבוכים. השאלה איננה האם את מכירה גברים מבוגרים ממך אלא מה אופי ואיכות הקשרים שאת יוצרת. אם אין בעיות בקשרים הזוגיים שלך תשכחי את השיחה שהיתה לך בנושא כי היא באמת לא רלוונטית. אם את מוטרדת מהקשרים שלך, ובין היתר מפער הגילאים (שאינו גדול במיוחד) אז יש מקום לחשוב אם יש כאן בעיה. העדר אב בבית בוודאי השפיע עליך בצורה כזו או אחרת. זה לא אומר שיש לך תסביך סביב זה, אבל זה חלק מההיסטוריה האישית שלך ואי אפשר לברוח מזה. אין מה להיפגע מכך שכן לכל אחד יש את ה"חבילה" שלו שאיתה הוא מסתובב ומתמודד. לא ברור לי לגמרי באיזה הקשר שוחחת עם ה"מעין פסיכולוגית" אבל אם מדובר בהקשר טיפולי היה כדאי להגיע לגורם מקצועי באופן מוסמך. המשפט של תסביך אב עלול להיות שטחי, חלקי ולא מייצג את מה שבאמת קורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רק רציתי להבהיר שאין לי שום בעיה עם הקשרים האלו. בכלל, עד לפני שהגעתי לאישה הזו (שדרך אגב זו הייתה אסטרולוגית) כמעט ולא חשבתי על זה. אמנם היו לי רגעים ששמתי לב שכמעט כל הידידים שלי מבוגרים ממני לפחות בשנתיים. אבל מכאן ועד לתסביך הזה שהיא ייחסה לי הדרך ארוכה... פשוט משהו בניסוח שלה גרם לי להרגיש לא נוח, היא פשוט קבעה עובדה, היא אמרה לי ''את מחפשת קשרים עם אנשים יותר מבוגרים ממך כי לא היה לך אבא בבית'', היא גם טרחה לציין את המילה תסביך. אז כמו שכבר כתבתי כאן פעם שעברה- אני לא ''מחפשת'' חברים, פשוט יוצא לי באופן מקרי לחלוטין להכיר אותם. ועוד משהו, הקשרים שלי איתם הם קשרים מצויינים, והם לא מהווים בעיה או קושי.

בני האמצעי בן 4.5 הוא ילד לא ממושמע. כמעט כל פעם שפונים אליו הוא מתעלם , כשאומרים לו משהו הוא לא מבצע , כשלא מרשים לו משהו הוא לא מקשיב. הילד לא מקשיב לא לנו ולא לגננות שלו. לא מפריע לו שכועסים עליו ושמענישים אותו הוא ממשיך כמעט באותה התנהגות. לעומת הילד הגדול שכן מקשיב וכן מפריע לו כשכועסים עליו. הוא לא ילד אלים או תוקפני, אך הוא פשוט לא מעוניין להקשיב. הוא תמיד היה ילד עצמאי שהתפתח מהר מאוד, שכלית וגופנית. הוא ילד שהגננות מאוד אוהבות ומעריכות , אך הוא לא מקשיב לאף אחד. למרות כל השיחות וההסברים וקביעת העובדות הוא עדיין לא מתייחס. איך אפשר לשנות זאת?

אפרת שלום אני לא מכיר אף ילד שלא מקשיב. הייתי מנסה להגדיר מחדש את הבעיה כי יש לי הרגשה שהיא לא בהקשר של שמיעה והקשבה אלא ביחסים הבינאישיים שנוצרים בבית ובסביבה. בשלב ראשון הייתי מציע לך לעשות מחקר קטן כדי להבין במה באמת מדובר. אני בטוח שהילד בכל זאת מקשיב מדי פעם, וגם כאשר הוא לא מקשיב זה יכול לקרות בעוצמות שונות. כדאי שתקחי פינקס ותתחילי לתעד את אירועי חוסר ההקשבה של הילד. נסי לכתוב על מה היה העימות, מה רציתם ממנו שלא עשה, מה קרה כמה דקות קודם וכו'. נסי לערוך את היומן במשך שבוע ואז קראי אותו. אגב, את יכולה לשתף את הילד בניסוי שאת עושה, זה יכול לעניין אותו ולדרבן אותו לשתף פעולה. אחרי שתאספי במשך שבוע את כל האירועים תוכלי להבין קצת יותר לעומק במה מדובר. יתכן שכדאי לך לפנות לקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים. פנקס המעקב יוכל לשמש חומר גלם מצוין למפגש כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. זהו הסיפו שלי, משאו כבד ו אני חש צורך לחלוק אותו=יתכן ומישהו יוכל לתת לי איזו שביב תקווה. אני חליתי לפני כשנה במחךת הנשיקה- ו נוצרו אצלי סימטומים של הפרעה בתפיסה הויזואלית.אני לא ידעתי כי אני חולה-מה גם שמעולם לא ידעצי כי מחלת הנשיקה גורמת לדברים אלו.בהיותי אדם נטול בטחון והערכה עצמית,האמנתי כי אני בוודאי משתגע.שבתי לארץ לאחר חודשיים של חרדות קשות מאוד- תחושת ניתוק לא ברורה- מעין מצב שבו חשתי כאילו אני צופה בסרט על חיי ו לא חי אותם.פניתי למטפל מיידית.בצר לי התמכרתי למשחק מחשב מרובה משתתפים- ןהתרחקתי מחיי העולם החיצון.היתתי בטוח כי אני בדרך להיות בסדר ךמרות שאני בטוח שמין הצד זה לא נראה כך. אתמול היה לי התקף חרדה קשה- כל פעם שאני חווה ניתוק שכזה מיד מתעוררת החרדנה הקשה- "הנה תראה- אתה באמת דפוק-לעולם לא תתאושש- חייך חסרי תקוה-זה רק פנקציה של זמן עד שיסגרו אותך בחדר מרופד"החלטתי לנסות לקצץ בשעות המשחק ולחזור לחיים- אני לא רוצה לוותר- לא רוצה להשבר- אבל כל כך קשה לי,ןכשה פןגע אני מרגיש כל כך חסר אונים-כל כך חלש ולבד-כאילו טבעתי בים של שחור.האם עניין הניתוקים מוכר?האם אי פעם מישהו התאושש ממצב של חרדה ו שב האור והשמחה לשכון בחייו? יתכן ו אני מגזים- אני יודע שיש אנשים עם בעיות קשות יותר ממני-אני פונה אךיכם -אנשי הפורום לןמר לי את דעתכם- אנא ענו לי.

רן שלום נשמע שבאמת יש כאן סיפור מורכב. זה כולל את המחלה שממנה אתה סובל, אבל היא "מתלבשת" על נטייה אישיותית קודמת שלך, חרדות שונות, הסתגרות ועוד. במצב כזה אי אפשר להתמודד עם הכל לבד. אתה צריך להיות במסגרת טיפולית מסודרת, רוב הסיכויים שנדרש כאן גם טיפול תרופתי. אם לא תיקח את עצמך בידיים ותפנה לטיפול מסודר יהיה לך קשה להוציא את עצמך מהמערבולת שאליה נכנסת וסחפה לתוכה מרכיבים כל כך רבים של חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אדם בשנות העשרים לחייו, שיש לו חסכונות ונמצא זמן רב בחופש, תקופה לא קצרה מתוך בחירה לאחר תקופה של מאמץ קשה. כרגע חוץ מלעשות ספורט ויחסית להתמיד ולקרוא קצת, אין לו מוטיבציה לעשות דבר. הוא רוצה שינוי בכל מיני דברים אך לא מצליח להביא את עצמו לידי כך. חיפוש עבודה, קשרים וכו'. האם זה בהכרח אומר שהוא נמצא בדיכאון?

שלום זה כמובן לא אומר בהכרח שהוא בדיכאון, אבל זו אחת האפשרויות לפרש את המצב הקיים. מדובר בכל מקרה בצומת דרכים ויתכן שהדיכאון הוא רק צבע אחד בסיפור רחב יותר. דיכאון יכול להיות הסבר לתופעה, אבל הוא גם יכול להיות תוצאה של תופעה. אפשר בהחלט לנסות ולאבחן מה בא קודם אבל לצורך כך רצוי לפנות לאיש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני נמצא בקשר (שנותק לפני יומיים אבל אני בטוח שזה לא סוף העניין) עם אדם שמתנהג בצורה מוזרה, האדם התאהב בי לחלוטין ובגד בבן זוגו, אמר שזאת בגידה ראשונה סיפר על כך לחבריו הקרובים , לאחר כמה חודשים העניין התפוצץ שהחבר גילה ואז הוא חתך איתי עזב את מקום עבודתנו כדי להתרחק. נורא ריחמתי ואז ביררתי וגיליתי שמלבדי הוא ניהל 3 מערכות יחסים כאלה במקביל של אהבה בכי נתינה עצמית שקרים. הוא אדם כריזמתי מאד שמחפש חברים ויש לו כאלו בשפע , הוא עוזב עבודות סדרתי (בן 25 וכבר החליף כ5 פעמים עבודות קבועות ויציבות מבלי קושי מקצועי) הוא תלוי כלכלית בחבר שלו... אבל הוא כן אוהב אותו על כך (לא נראה כניצול נטו) הוא משקר לגבי עברו בנסיבות רבות (סוג של שקרן פתולוגי אבל אני לא בטוח) אני פסיכולוג חובב:) ואני מאבחן את זה היום לאחר ההבנה כאישיות הסטריונית - אני צודק? אגב ידידה משותפת הוכיחה אותו על אחד הרומנים המקבילים והוא הכחיש (כשאני יודע שזה נכון בודאות) בסוף הודה ואמר שזה היה לפניי (מה שלא יכול להיות כי הוא הכיר את האדם אחרי רק הידידה לא ידעה) אם אני צודק ומדובר בהפרעה חמורה- איך גורמים לאדם כזה לקבל טיפול אם הוא אינו מודה לבעיה. ארוך ואשמח לקבל תשובה תודה ש.

אי אפשר להכריח אדם ללכת לטיפול נגד רצונו. גם כאשר יש לו בעיה והוא טינו מודע לה. גם אם ילך לטיפול אם תלחץ עליו , לא יחזיק מעמד ולא ישתף פעולה ברצון.

אני לא רק רוצה תשובה על הטיפול אלא גם על אבחנה. גיליתי שבמקום עבודתו הקודם הוא עזב ונחשב לשקרן כרוני כהגדרתם

ש. שלום אינני עוסק באבחנות אישיותיות כמעט כעיקרון. הן מוטות מאוד ואין כל טעם להשתמש בהם. בכל מקרה, ללא היכרות אישית פנים מול פנים לא ניתן לערוך כל אבחנה, בוודאי לא אישיותית. מבחינת המשחק האינטלקטואלי, האבחנה הזו טובה כמו עוד רבות אחרות שאפשר לבחור מספר האבחנות. תוכל בקלות לשקול גם הפרעה גבולית, אנטי סוציאלית, נרקיסיסטית ועוד. אדם פונה לטיפול אם הוא חש במצוקה. במידה ואותו אדם יחוש במצוקה יהיה אפשר להציע לו טיפול. אני בספק אם יחוש במצוקה מאותם דברים אותם אתה רואה כסיבה למצוקה. בסוג כזה של התנהגויות המצוקה היא בד"כ מכך שהוא נתפס ולא בשל מקור העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני בן 17 ולי אח קטן (בנוסף לשני אחים). בתקופה זו אמי ובעלה נמצאים בחופשה בחו"ל ואני נסעתי עם סבתי,אחותי החורגת ובת דודתנו למסיבה בגן של אחי (בן שנתיים). לפתע, בעודנו נהנים עם אחי מחוץ לגן (בפעילות שהייתה שם לילדים) בת דודתי החלה לבכות ואף אחד מאתנו לא להבין למה. לאחר כמה זמן לקחתי אותה הצידה ובמשך מספר דקות דיברתי איתה בנסיון לברר מה קרה. לאחר כמה דקות (בהן היא סירבה לספר) היא החליטה לספר שהיא מרגישה שמשהו רע עומד לקרות. כששאלתי למי או למה היא אמרה שלא יודעת אלא הרגישה כך פתאום בזמן שראתה את הילדים משחקים או משהו בסגנון. אני לא יודע למה אבל אני נורא מפחד (בעיקר דואג לאחי הקטן שבימים האלה הוא קצת חולה-סטרידו). מה לעשות? האם לדעתכם יש סיבה לפחד שלי? תודה

עמית שלום בת דודתך הגיבה למשהו ללא ספק, אבל זה לא אומר שזה קשור למשהו חיצוני או לפחות לסוג הפחדים שמטרידים אותך כרגע. אתה כנראה מקשר את זה לנסיעה של אמך ואולי לחרדה מסוימת שזה מעלה, הן לגבי היותה רחוקה והן לגבי האחריות שמוטלת עליך כרגע. נסה להבין שאתה מגיב לשרשרת אירועים ולא להרגשה הרעה הספצפית של בת דודתך. כמו כן נסה אולי לשוחח מעט עם אמך בטלפון כדי לקבל חיזוק ולהרגיע את עצמך. במידה ויש קרוב מבוגר שאתה מרגיש מספיק קרוב אליו אולי כדאי ליצור גם עימו קשר כדי לקבל תמיכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עליי לדאוג לבת דודה עצמה ולא למה שהיא טענה (כלומר,אין לי מה לחשוש מההרגשה הזו שלה)?

שלום לפני כמעט 10 חודשים נפלה עלי משום מקום תסמונת העיפות הכרונית( עם חשד לפיברומיאלגיה), המצב התדרדר באופן הדרגתי ואיתו גם התדרדר מצבי הנפשי. חייתי במשך חצי שנה ללא ידיעה מה קורה לי בעצם ואובחנתי רק לפני ארבעה חודשים.מיותר לציין שזו הייתה תקופה מבהילה מאוד, בלשון המועטה. כמו כן אני נמצאת בתהליך העברה לפסיכיאטר/פסיכולוג אחר מה שמקשה עוד יותר על המצב. הבעיה היא בעצם שאני משוכנעת שלא אוחנתי נכון מחוסר זמן. כוונתי היא שזמן רב הייתי בהפסקה של הטיפול ואז הרופאה המטפלת הבחינה בהדרדרות ו"המליצה" בחום על התחלת טיפול תרופתי וכך עשיתי אך זה החמיר את העייפות וכל התרופות שנסיתי עד כה לא היו יעילות במיוחד. המטפלת אצלה הייתי בטיפול טענה שכדור זה ואחר דווקא עזרו לי אך היא לא ראתה את כל התמונה היות וזה היה כבר לקראת סיום הטיפול . כדי לא לסבך את העניינים יותר מדי אני פשוט אגש כבר לבעיה שלי....אני משוכנעת שיש לי מאניה דיפרסיה ולא דכאון רגיל- במחצית מהזמן אני מאוד עייפה ומלאת רחמים עצמיים וחוסר עונים, הרגשה שאני מיותרת ולא שייכת לעולם הזה ובחלק השני מלאת אנרגיה ללא יכולת לשבת רגע אחד בשקט ואם ביטחון עצמי מוגזם והרגשה שאני הכי טובה בעולם ממש נכס לאומי, חוסר יכולת להרדם או לעצור מרוב אנרגיה...אני יודעת עד כמה ההרגשות האלו מטופשות ואינן מציאותיות אבל בגלל שבסך הכל מדובר בחוסר איזון כימי אני שולטת בהן , הן מתגנבות לראשי , עוברות דרכי ולפעמים אני מרגישה שאינן שייכות לי. כמו כן אני מרגישה עצבנות אדירה וכעס בחלק מהזמן. לעיתים ההחלפה הקיצונית במצבים אלו עורכת ימים, לעיתים שעות ובמקרה הגרועה מכל תוך דקות ספורות בלבד. כמובן שאינני רופאה או פסיכולוגית אך יש לי תחושה שמדובר ביותר מסתם דיכאון אחרת הייתי כל הזמן במצב רוח רע... שאלתי היא, האם אני צודקת? ואם כן, האם עדיין אפשרת להשתמש לצורך בעיה זו בתרופות כמו רסיטל, לדוגמא או שיש צורך בתרופות חזרות יותר מהדור הישן? חשוב לי להוסיף כי תהיה לי הזדמנות לדון בבעייתי אך רק בעוד זמן רב יחסית( ב13 בחודש) לכן אני פונה לפורום זה לבינתיים מתוך חשש שאולי אני צודקת ובתקווה שזוהי טעות... בנוסף גילי הוא 19 ולאימי ישנה מאניה דיפרסיה תודה מראש, מתנצלת על אורך ה"מכתב" נגה

נגה שלום שאלת האבחון במקרה הזה היא קריטית והיא המפתח לקבוע מהו סוג הטיפול שמתאים לך. בפורום הזה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד כך שלא אוכל לייעץ לך בנושא תרופות. אני מציע שתתייעצי עם מספר רופאים מומחים בתחומים מהם את סובלת שכן יש כאן בעיה שנוגעת במספר התמחויות רפואיות. אחרי מספר רב של חודשי סבל ולחץ הבעיה המקורית כבר יכולה להיות מורכבת יותר שכן לחץ שכזה עלול לגרום לדיכאון והשפעות פסיכולוגיות נוספות רק בשל קיומו. בשורה התחתונה, נסי להיכנס לתהליך מסודר של אבחון וטיפול שכן חלק מהעניין הוא העובדה שהכל נגרר זמן כה רב בלי שאת יודעת באמת מה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ישנו גבר הגר בקרבת ביתי, ברגע כשקולט אותי הוא מאיט את קצב הליכתו, מביט בי ממושכות, מחייך אך אינני יודעת מדוע לא עונה לי שלום בשעה שאני אומרת לו שלום עם חיוך? אני לא מסוגלת לשאול אותו. מה יש לך לומר בנידון? (אגב שנינו נשואים). בתודה-חיה.

"הוא מאיט את קצב הליכתו, מביט בי ממושכות, מחייך" - לדעתי זו אמירת 'שלום' מכובדת בהחלט. אפרת

היי אפרת. אך באותו רגע אני מרגישה מושפלת, האם זה לא מכבודו לענות לי ל"שלום"?, הרי הוא לא אילם?!. האם התנהגותו זו משקפת צורה של חיזור או התלהבות מצד הגבר ממני?? - בתודה מראש - חיה.

חיה שלום זו פעם ראשונה שההודעה שלך מתפתחת צעד אחד קדימה ואת מתייחסת גם לצד שלך בסיפור. אני חושב שזו התקדמות משמעותית למרות שעדיין הדפוס אינו משתנה: הגבר שמתקרב אליך, נותן רמיזות, ואת לא יודעת לפרש את משמעות רמיזותיו. אני מעריך שעד שלא תבחני בצורה רצינית את מה שקורה לך בסיפור לא תוכלי לצאת מהמעגל הסגור של המחשבות והתהיות לגבי כוונותיו. אותן איש לא יוכל לפרש לך (למעט הוא עצמו) אבל את מה שאת מרגישה אולי אפשר לברר בכל זאת יותר לעומק, ואני לא בטוח שמדובר רק בגבר הזר כמו גם במשפחתך שלך ויחסיך עם בעלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוקיי. אך לעצם שאלתי לא ענית: מדוע הוא לא עונה לי חזרה "שלום", שזוהי מילת נימוס, זה הרי סותר את התנהגותו... לא כן? אודה על תשובתך - חיה.

לדוקטור קפלן שלום רב, אני דיי סובל בחיי, אני סובל מבעיה רפואית שלא נמצא לה פתרון ממשי, אין לי חברה ואני די סובל ביום יום. האם נכון הדבר שרוב האנשים סובלים, שבאמת החיים כל כך קשים לכולם ? האם יש אנשים מאושרים לאורך שנים ? האם אני נמצא עם הרוב ? עם המיעוט ? אם הייתי צריך לאמר איך אני ממצא את החיים שלי מ1-10 הייתי אומר 4 מינוס בערך האם זה הממוצע ? לדוקטור קפלן: מאוד הייתי שמח לתשובה קונקרטית ולא תשובה כמו "תשפר את החיים שלך" או תפנה לפסיכולוג וכדומה.. כלומר לפי חוות דעתך (ברור שלא ניתן למדוד זאת במדויק) וניסיונך האישי היכן לדעתך עומד הממוצע ? האם רובנו סובלים ? שמחים ? אני מודע לקושי השאלה, מה גם שאין תשובה קונקרטית לשאלה כזו אך אם תוכל לנסות בכל ואפילו רק מאינטואיציה... (למרות שאני בטוח שיש תיאוריות שלמות על הנושא ) אודה לך מאוד :) בהמון המון תודה מראש , מעיין

למה בעצם זה ככ משנה לך? ואם הרוב כן ואם הרוב לא. מה זה נותן ?? לדעתי לא הגדרת מספיק את מהות הסבל שלך אבל אני מבינה שזה לא רלבנטי לשאלה.

אני אשאל שנית בן כמה אתה אורן ובבקשה תענה לא יפה לא לענות לפונה

(זוהי תשובה פילוסופית לשאלה פילוסופית.) לדעתי מהות הסבל האנושי נמצאת בהשוואה. השוואה בין מה שאנו חושבים שצריך להיות, למה שיש. השוואה בין מה שיש לאחרים, למה שיש לנו (שזה אותו דבר, רק קצת יותר ספציפי), השוואה בין מה שהיה לפני רגע, למה שיש עכשיו. ממש בשנייה זו. אם אנו מניחים שהכל תקין, הכל בסדר כרגע, אין שום דבר שאמור להיות אחרת, אין סבל. יש רק חיים. מדובר ברף החלטה אישי מאד על פיו אדם מחליט: מכאן זה טוב, מכאן זה רע. מעבר לכך, ואני מודעת לכך משום שהייתי במשך כמעט עשור חולה, הגוף יכול לגרום לסבל. אבל אני לא מאמינה שאין פתרונות. אולי לא פתרונות שיביאו אותך אל ה"נורמה" או מעליה, אבל פתרונות שיכולים להיות מספקים עבורך. אז בכיוון הזה, אני חושבת לא כדאי להתייאש - לא כדי להגיע "לבריאות" הנורמטיבית, אלא כדי למצוא את הבריאות שלך, את מה שאתה יכול לקרוא לו בריאות. אני מאמינה שבאופן בלתי תלוי ישנן חוויות שגורמות לאדם אושר. להיות בקירבה לטבע, לנשום אויר צח, לשיר, לרקוד, לישון טוב, לאכול אוכל מזין, (ורצוי כזה שבעונה, ולא כזה מאריזת פלסטיק בסופר), לצחוק. לנהל שיחה טובה עם אדם, לתת ולקבל חיוך, לתת ולקבל מגע, לנהוג בעדינות. ללמוד משהו חדש על העולם, ועל עצמך, לחוות חוויה חדשה, רצוי כזאת שלא מתרחשת במח, אלא במגע אמיתי עם העולם. כמו להתרחץ בנהר קפוא, או לדעת מה הטעם של תפוח שרק נקטף מהעץ, או איך זה לסוע נורא מהר באופניים בירידה. וגם מה ההרגשה כאשר נפרדים מאדם אהוב? מה ההרגשה של ללכת בלי שעון ולשכוח מה השעה, מה ההרגשה של לעשות משהו שעדיין לא עשינו, ולהרגיש קצת "כמו בסרט".

החוכמה האמיתית היא לא לקבל את הסבל כמובן מעליו השאלה היא לא מהיא מהות הסבל אלא מה אתה עושה אם המצב בו אתה נמצא תראה את צ'רלי צ'פלין לדוגמא שהבהיר כל כך יפה את הנושא ,שאת עקבותיו אני מנסה לשחזר איכשהוא: בסרט הנער הוא עני מרוד בחליפה אומנם ישנה ומלוכלת אך הוא הולך בגאווה, שופכים עליו מים מלמעלה והוא מנגב אותם בקלילות עם חיוך כאילו היו קצת אבק שדבק בחליפתו ואינו רואה כלל השפלה במה שנעשה לו( כך בשאר סרטיו כמובן) וכו וכו.... והמסר הוא כמובן, באופן ככלי וגס ביותר כמובן - הסבל הוא בחירה לפעמים מפורסים מקרים על אנשים שהגיעו לפיסגה היה להם הכל והם שמו להכל ולעצמם קץ.... ולפעמים על אנשים חסרי פרוטה שחיים באושר אי שם במקומות רחוקים..... כמובן שקיים גם ההפך הגמור! לא משנה המצב משנה מה אתה עושה ממנו יש אנשים שתמיד אומאים על תסתכל על העשיר ממך כי תרגיש רע, יש אנשים שנמצאים במצב קשה יותר אני ממש לא מסכימה אם המשפט הסתום הזה שנזרק לכל עבר בכל עת- ישנם אנשים שמבחינה חיצונית נראים מסכנים מאיתנו כי אין להם עושר חומרי או שיש להם מחלה פיזית איומה אך מבפנים הם מרגישים שהם במקום הכי טוב שאליו יכלו להגיע( ולא אני לא מדברת על תרופות..) כך שזטת ממש לא חוכמה להסתכל לצד השני! צריך לקבל את המצב לא את הסבל שהו גורר אימו, הסבל הוא רק צל....אם תרצו רק צל של השליה

מעיין שלום יש כאן נקודה מאוד לא פילוסופית אלא עובדתית, אתה סובל וכך אתה מרגיש כעת. כל אדם סובל לפחות תקופה מסוימת בחייו, יש אנשים שזוכים שתקופה זו תהייה קצרה ושתדירות התקופות הללו תהיינה מעטות, ויש אנשים שלרוע המזל חווים תקופות קשות ארוכות ותכופות. הסטטיסטיקה לא תעזור הרבה לשיפור המצב, אם כי הידיעה שפניה לטיפול הן ברמה הפסיכולוגית ולעיתים הן ברמה התרופתית יכולים להועיל, עשויה לתת עוגן וניחומים. הבעיה שתארת כללית ולכן קשה לתת לך הכוונה ספציפית למעט המלצה לפנות לטיפול שילווה אותך בתקופה הזו שכנראה מכבידה עליך כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעתי שפרוזאק עוזר לאנשים ביישנים. זה נכון? אני יודעת שפרוזאק הוא נגד דכאון ואני חושבת שזה גם יכול לעזור לי. הדכאון שלי נובע מביישנות ובדידות. הרבה בדידות. אני נגד תרופות אבל אני כבר מיואשת ומוכנה לעשות הכל. אני לא רואה לעצמי שום עתיד אחרי סיום בית הספר. בבקשה אל תגידו לי ללכת לפסיכולוג כי אני לא אלך, אבל כדי לקבל מרשם לפרוזאק כן, אם רק ככה אפשר לקבל אותו.מה עוד אפשר לעשות?

טוב קודם כל זהו לא פורום תרופתי. דבר שני, מאחר שכבר שאלת- יש תרופות עדיפות על פרוזאק- שכבר נחשבת ישנה. כן, רק רופא יכול לרשום את התרופות הללו, אבל לפעמים גם רופא משפחה ירשום. צריך וכדאי לקחת בחשבון שיש לתרופות הללו תופעות לוואי. יש עוד שיטות, ועוד סוגי טיפולים, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי. האם את סובלת מח"ח? (חרדה חברתית)?

בנוסף את יכולה לנסות גם טיפול הומיאופאטי.

היי, אני מבין שהינך סובל מביישנות ומייחסת את התחושה הזו למקור הדיכאון שאת מרגישה. האם חשבת אולי שהעובדה שאת בדיכאון היא זו המשפיעה על היותך ביישנית וכן על עצם הרגשת הבדידות. אנו מסיקים מסקנות על סיבתיות בין שני ארועים על פי יחס הזמנים בינהם וכאן תמיד יש מרכיב של ניחוש:אם הדיכאון קדם לבדידות ולביישנות אנו יכולים להניח שהוא הסיבה לאלו,ואולי הביישנות והבדידות הם אלו שגרמו לדיכאון... נראה כי את מחפשת את הדרך הקלה אל הפיתרון עי בליעת הכדורים. ובכן, אכן השימוש בפרוזק או בשמו הפרמקולוגי,פלואוקסטין ,אצל אלו הסובלים מדיכאון סמוי , נתגלה כמועיל גם אצל אנשים אשר סבלו מביישנות ומפסימיזם בחייהם והחלו לחיות אחרי השימוש בכדור בצורה אסרטיבית וחיה יותר. אולם יש לטיפול התרופתי גם צד אפל,אין תרופות פלא והן אינן יעילות תמיד.התרופות הנוגדות הדכאון מתחילות לפעול רק לאחר כמה שבועות והן אינן פותרות את הבעיה אלא רק מטפלות בה.כמו אינסולין לחולי סכרת,הן מתקנות ליקוי תיפקודי אך לא מסלקות אותו. במילים אחרות, נדמה לי שעלייך להבין כי הדרך לאושר ולשינוי היא לשנות את המיכשולים שגורמים לך להרגיש בדיכאון ולחוש רגשות של ביישנות ובדידות במקום לטפל בתוצאות שלהם. לעיתים קרובות הטיפול הטוב ביותר בבעייתו של אדם הוא הטיפול המשולב,תרופתי ופסיכולוגי,שיחות ותרופות גם יחד. אולי כדאי שתישאלי את עצמך שאלות עצמיות אשר יעיזרו לך לאתר את מקור הדיכאון,מתי בפעם האחרונה היית מאושרת,האם היה ארוע מסוים שהיווה את הנקודה הגאומטרית ביחס להרגשתך הפנימית וכו. מובן גם שיש לבליעת הכדורים חסרונות הכרוכים בהתמכרות ושינוי לאור דעיכה בהשפעתן לאורך זמן. בההצלחה, יאיר.

א. שלום אכן הפורום הזה עוסק רק בהיבטים פסיכולוגיים ולא תרופתיים, ואת האפשרות הפסיכולוגית את פוסלת. אני מציע לכן שתפני לייעוץ פסיכיאטרי, יש בהחלט אפשרות לעזור לך גם תרופתית, אם כי יש דברים שבכל זאת עבורם הטיפול הפסיכולוגי יעיל יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהי הגישה ההתיחסותית בפסיכולוגיה? תודה.

אלעד שלום זה כנראה תרגום לעברית של משהו. האם יש לך את המונח באנגלית? בברכה ד"ר אורן קפלן

בביקור אצל פסיכיאטר נאמר בין היתר שאני סובלת מבעיית אשיות של elusfer cp (סליחה עם לא כתבתי נכון הכתב מאוד לא ברור). רציתי לדעת מה זה אומר . תודה מראש על התשובה.

את לא חושבת שאוליי את מפספסת תגובות של אנשים אחרים כאן, עם ידע וניסיון, שיכולים איכשהוא לתרום?

מה זה השטויות האלה? מי זה בכלל יאיר? פתאום יש כאן שני יועצים? את ממש מגזימה. נורא חבל, יכולת לקבל תגובות חכמות מאנשים שכנראה נימנעים לענות לך.

היי לי(ר)ז לא הספקתי להודות לך על דברי העידוד בכל הנוגע להישתתפותי בפורום ואנצל הזדמנות זאת כדי להביע את הערכתי המלאה והכנה. אני מצטער אך איני מבין בדיוק את הפרוגנוזה המצוינת על דף האבחנה אותה קיבלת ביחס למצבך.אני ממליץ לך מאד לפנות אל הפיסיכאטר המאבחן ולקבל בפרוט רב את הפרוש המלא וההשלכות לרבות דרכי הטיפול וההערכות הנידרשות מצידך בכל הנוגע למצבך.אני כמובן מאחל לך רפואה שלימה בריאות וחיים בהרמוניה לצד בעייתך הרפואית. נראה כי חלק מהפונות כאן בפורום מצאו לנכון להעלות את המיפלצת הירוקה וגאוותן המתפרצת אל מול העובדה שבחרת לנכון לציין את שמי. הבנות הנחמדות החליטו כי במידה ושמן לא מצוין זוהי שעת כושר לגדף את שמי ובעיקר גברת י..."מי זה בכלל יאיר"...האם זוהי תגובה ראויה לדעתך?(י) (ואולי אין זו יד המקרה ששתי העלמות מצוינות בכינויים ...ט ו- י......) אני חושב שאולי כדאי להסביר להן כי הסיבה ששמי שורבב לשם היה בשל העובדה שרצית להביע את תמיכתך והרצון שאשאר בפורום חרף החלטתי המנוגדת. בנוסף אולי כדאי שהבנות הניכבדות תשמנה לב כי רבים מציינים את שם האדם ממנו הם מקווים לקבל תגובה. אין זה אומר שהאחרים פסולים מלענות להודעה . אלא שלעיתים אנשים בוחרים לענות רק לפניות מסוימות והבקשה ברחל ביתך הקטנה לתשובה מאנשים מסוימים הינה בבחינת רצון לקבל תשובה מהם אך אינה פוסלת את העצות האחרות ואינה מורידה מערכן.. בברכה , יאיר.

יאיר שלום קודם כל אני שמחה שאתה ממשיך להשתתף בפורום , למרות ההתנגדות הנחרצת של העלמות י. ו- ט. ואפשר להוסיף גם - ש... גברת אות אחת לדורתיה תוקפת אותך בכל היזדמנות כמו שלפני כן היא דחפה את תחושת "הסיחרור מהטיפול " להגדרתה בכל היזדמנות . היא פשוט חייבת להיות אנטי משהו . האמת שאני לא רוצה להיכנס לויכוחים ועימותים , אני שונאת את זה, אבל המתקפה שלה כלפי רק משום שבחרתי לציין את שמך טיפשית למדי וחסרת טעם . אני מתוך הרגל טיפשי ורצון לישמור על שלום בית ישר כתבתי את היתנצלותי - ( אם כי לא הכנה ביותר ). אתה צודק לגמרי לתגובה "מי זה בכלל יאיר " אין מקום אבל לא ניראה לי שיש טעם להילחם על כך הרי ידוע לך שהגברת מרגישה מאוימת שמא תיתפוס את מקומה . אתה מאיים עליה בכך שהתשובות שלך נכונות ומלומדות . אבל אתה כבר בטח רגיל לקינאה מחיי היום יום שלך . לאנשים קשה לקבל אנשים שיודעים יותר מהם אם מנת משכל אינטילגנציה ואינטואצית גבוהות. לסיכום - המלחמה הזאת ניראת לי מיותרת (אם כי משעשעת מאוד) ומוטב לך להילחם בטחנות רוח . לי(ר)ז

ליז שלום אני לא מצליח לזהות את האבחנה שקיבלת. בכל מקרה, אין כל סיבה שפסיכיאטר יתן לך אבחנה בלי הסבר מפורט מה השם המדויק של זה, מה המשמעות של המונח ומהו הטיפול המתאים לבעיה. אני מציע לך לחזור לגורם המאבחן ולבקש הסברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ברצוני לברר, האם פרופיל צבאי מסוים (למשל 21) עלול לפגוע בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ? וכנ"ל השאלה לגבי רפואה. תודה על תגובה.

הי יונה, אולי לפגוע בלימודי תואר שני (פסיכולוגיה),אבל לא נראה לי, כי עובר הרבה זמן מיום קביעת הפרופיל ועד שמנסים להתקבל לתואר שני - והמון דברים משתנים בזמן הזה. מבחינת תואר ראשון לא צריכה להיות בעיה. הכי טוב שתפני לאוניברסיטה שאת מעוניינת ללמוד בה, ותבררי שם האם פרופיל 21 מהווה מכשול (גם לגבי פסיכולוגיה וגם לגבי רפואה).

יונה שלום הפרופיל הצבאי אמור לבטא בעיה רפואית או פסיכולוגית כלשהי. במידה והבעיה הזו עלולה לפגוע ביכולתו של המועמד להיות רופא או פסיכולוג זה כמובן רלוונטי. אם הסעיף אינו קשור לליקויים צפויים אז מן הסתם לא תהיה לכך השפעה. השאלה כללית מידי שכן פרופיל 21 הוא כינוי להרבה בעיות רפואיות. גם במידה וסוג האבחנה יוצר בעיה, קשה לדעת מראש לאן זה יוביל בבחינות קבלה לחוגים שונים כמו גם למקומות עבודה. מאחר והפרופיל איננו עניין של בחירה אלא תוצאה של בעיה כלשהי צריך להתמודד עם בעיה זו כיום ולקוות שההשפעה על העתיד תהיה מינימלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

פרופיל 21 לפחות! ב 50% מהמקרים הוא כן עניין של בחירה. למה אתם הפסיכולוגים תמיד מדברים פוליטקלי קורקט? בתודה , יעל

היה לי קטע ממש עצוב השבוע. היה לי דייט עם מישהו שהכירו לי. אנחנו כבר שבועיים וחצי בטלפון יש בנינו מחרק שעתיים וחצי נסיעה. נפגשנו ביום חמישי שהוא בא. (כמובן בטלפון מלראות אותי במצלמת אינטרנט הוא החליט שהוא מאוהב). והדייט היה ממש טוב הוא אפילו החליט שמבחינתו הוא רוצה אותי ורק אותי, בגלל שהוא אהב את הטירוף שלי (פה אצטרך להודות שאני לא בחורה שיגרתית). ואז שדיברנו הוא טען שהוא רוצה אותי ולא יכול משום שאני מטורפת מידי. השאלה שלי היא אם יש אפשרות לדעת להיות גם מטורפת וגם יציבה. ושנית אני כבר חצי שנה בטיפול בגלל זה אז מה קורה לא זזים הדברים? לא הגיוני משהו.

יוליה שלום אני לא יודע מה זה מטורפת מידי. זה תיאור פלסטי מאוד אבל קשה לקחת אותו למקום בו אפשר לומר לך דברים חד משמעיים לכאן או לשם. מאחר ואת בטיפול אני חושב שאלו שאלות שאת צריכה להפנות למטפל/ת שלך. ההיכרות במסגרת הטיפולית היא בוודאי יותר עמוקה מזו שלי כאן בפורום וכדאי לקבל פידבק הן לגבי השאלה הזוגית והן לגבי התקדמות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם אני שמח לראות שהאוירה בפורום נרגעה ושההודעות חוזרות לשגרתן. אני מזהה מן הסתם עקיצות לפה או לשם אבל בסך הכל נראה לי שאנחנו נמצאים באזור הנכון שמקיים את מטרות הפורום למען כולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לדר קפלן, גם עקיצתך לא נעלמה מעיני ואני משתתף בשימחתך על החזרה לשיגרה. אני רוצה להודות לך ולכל המישתתפים על הפורום המכובד והמורכב. אני סיימתי כאן , כך שנראה כי תוכל להניח את הרדר בכל הנוגע לאווירה העכורה על אף שאיני מודה כלל ועיקר ביצירתה. תודה והצלחה. גם לאפרת:) יאיר.

יאיר שלום אני מאוד נהנית לקרוא את תשובותיך הן מעשירות ותורמות. מקווה שתמשיך להישתתף בפורום . לי תרמת רבות בתשובותיך . שיהיה לך רק טוב לירז

אורן בן כמה אתה? תודה על תשובה

הילה שלום ראי את תשובתי למעלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מדיכאון ונמצאת בטיפול זמן רב. לפעמים יש לי תחושה שלעולם המצב לא יהיה יותר טוב ושאין לי כוח יותר לנסות להלחם. אני חושבת שאולי יכול לעזור לי לדבר עם אנשים שסבלו מדכאון דומה לשלי והיום הם מרגשים טוב. ככה אני יאמין יותר שיש אפשרות שהדיכאון יעבור לי. וגם ככה תהיה לי הזדמנות לדבר אם משהו ולהרגיש שהוא באמת באמת מבין מה עובר עלי. האם יש קבוצות תמיכה או אירגונים דרכם יש אפשרות לדבר אם אנשים כאלו?

מיכל שלום הדרך הטובה ביותר כיום היא דרך האינטרנט. יש הרבה פורומים וקהילות שעוסקים בבריאות הנפש, ודיכאון הוא נושא נפוץ מאוד. כמעט כל אדם באוכלוסיה עובר דיכאון לפחות פעם בחיים כך שהנושא מוכר בין אנשים רבים. אינני מכיר קבוצות שנפגשות באופן קבוע, במיוחד כעת בתקופת הקיץ. במהלך השנה יש קבוצות במרפאות שונות אך צריך לברר זאת באזור מגוריך. התמיכה החברתית היא אחת התרופות החשובות ביותר לטיפול בדיכאון, זאת כמובן מעבר לטיפול המקצועי. האינטואיציה שלך לחפש אנשים שעוברים דברים דומים היא נכונה מאוד ואני בטוח שתמצאי רבים כאלה בשיטוטים בקהילות האינטרנט השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

אפרת שלום היא יודעת עד כמה אני אוהב אותה והבעייה שהיא ביקשה שלא אצור איתה קשר כי זה יקשה על הפרידה ומבחינתה אין מנוס ועליינו להפרד. אני חושב שהדיעה שלה נובעת מגילה הצעיר 20 ואני 27 ומלחיץ אותה העובדה שיש לה חבר בוגר והיא עדיין באיזשהו מקום ילדה. אני מאד אוהב אותה והייתי עושה הכל למענה הבעייה שהיא ביקשה שלא אתקשר ואני לא יודע מה לעשות האם לכבד את בקשתה ולא להתקשר ולקוות שאולי היא תזכר בי ותתקשר בעצמה ואפשרות זו לא נראיית לי ריאלית כי היא אמרה שמבחינתה זה סופי או שמא לנסות בכל זאת להתקשר ואולי אולי אולי היא תרצה שנחזור להיות יחד כי גם היא מתגעגעת אלי. אז מה לעשות?? אני בדילמה ובדכאון.

הי אלון. ההחלטה בסופו של דבר שלך. קיבלת מספר תגובות, ואיני חושבת שמישהו יוכל לענות לך על השאלה מה לעשות. אכן, יש כאן דילמה, האם להענות לבקשתה או להכנע לרצון שלך. אני באמת לא יודעת מה יהיה נכון במקרה הזה. מערכות יחסים הן דבר אינדיוידואלי וכל תגובה שלה יכולה להתקבל על הדעת. אל תחמיר עם עצמך בקשר להרגשתך, תנסה לעסוק בפעילויות מהנות, אולי ספורט, חברים, משפחה. אין פתרונות קסם ואין קיצורי דרך, התהליך הוא הרבה פעמים ארוך וקשה, ונכון שקלישאות מאוד מתסכלות במקרים כאלו, אבל ככל שהזמן יעבור אני מניחה שתרגיש טוב יותר, ומקווה שאכן זה יהיה כך. תשמור על עצמך, אפרת.

יאיר לדעתך עלי להשלים עם העובדה שיותר לא אראה או אשמע את אהובתי ולא כדאי לנסות לאחר זמן כלשהו שאולי היא גם תחוש עצובה בניתוק הקשר בינינו לפנות אלייה שוב ולשאול האם תרצה לשוב אלי?

יאיר עדיין ממתין לתשובתך אלון.

אלון, אהבה היא מבורכת רק כאשר היא הדדית. נראה כי לעת עתה אהבתך מקבלת ביטוי של ממש רק מצידך בעוד זוגתך החליטה כי אינה יכולה לקיים הקשר גם אם עדיין נותרו רגשות כלפיך. הרדיפה אחר האושר מבטאת הרגשה של האני הבודד והנמס המתמזג אל תוך האנחנו-מכנה משותף לכל סוג של אושר-רומנטי,מיני,פוליטי,דתי ומיסטי.הכול רוצים בהתמזגות המבורכת ושמחים עליה. כאשר הרדיפה אחר האושר נעשית לא מתוך רצון עצמאי אלא מתוך תחושה כי חובה שזה יתקיים על מנת שיסייע בבריחה..שם טמונה סכנה. כמובן שתוכל לפנות אל אימה או לנקוט באמצעים נואשים ואולם אזי תיאלץ לבחון על ציר התועלת אל מול הסיכון את האפשרות של הקטיעה הנחרצת וההתמודדות עם האבדן המוחלט. אני מוצא זאת כמעשה אמיץ המבטא את הרצון שלך לדעת באופן וודאי את כוון הרוח של מערכת היחסים הזו שהותירה אותך מבולבל. בהצלחה, יאיר.

יאיר שלום אז מה אתה אומר עדיף לא לעשות כלום ואם היא תתחרט אז היא תמצא את דרכה אלי כלומר להיות פאסיבי או שמא להיות אקטיבי וליצור קשר מחודש איתה ולברר האם שינתה את דעתה. מה דעתך עלי לעשות. תודה על העזרה

כולם מייעצים לי לא לפנות אלייה כלל כי אם היא תרצה ותתחרט היא כבר תפנה אלייך אבל אני לא יכול לשבת ולחכות שאולי שהיא תפנה אלי ואני מרגיש צורך עז לפנות אלייה ולברר אם יש טעם לחיות באשלייה שנחזור להיות יחד או שגם הפרידה לא עוררה בה שום רצון להיות יחד ואז אבין שזה סופי וצריך להמשיך הלאה למרות הקשיים. השאלה שלי אחרי כמה זמן מאז הפרידה כדאי לפנות אלייה אם בכלל כי כשנפרדנו היא ביקשה שלא אתקשר אלייה כי אחרת זה יקשה על הפרידה. ודבר נוסף כיצד לפנות אלייה האם כדאי לדבר איתה ישירות או בעקיפין חשבתי לפנות לאמא שלה ולברר דרכה איך הבת שלה מרגישה עם הפרידה ואם לדעתה יש דרך שבה עלי לפעול כדי שאני וביתה נשוב להיות יחד. מה לדעתך הפתרון הטוב יותר ומהו העתוי הנכון? או שאולי לדעתך עדיף לא לעשות כלום שזה משהו שאני לא יודע אם אצליח להתמודד איתו. אני סובל מאד בימים אלה מאז הפרידה ונראה כמו צל מהלך. איבדתי עניין בכל דבר ורק חושב עלייה. מה עצתך ?

היי אלון, ד"ר קפלן עונה לכל ההודעות, גם לכאלו שנמצאות קצת יותר למטה, אבל הוא לרוב עונה להודעות בפורום פעם ביום או ביומיים, בבת אחת למספר הודעות, כך שאני מניחה שהוא פשוט עדיין לא קרא את ההודעה הקודמת שלך אליו.

אלון, קראתי את כל תיאורך ביחס להרגשתך בשל הפרידה הפתאומית והכואבת שאתה חווה בימים אלו. אני מבין היטב את תחושתך ביחס לנקיטת כל האמצעים, אשר יקנו לך את התחושה כי עשית הכל למען "הצלת הקשר". פעמים רבות אנו מרוויחים את דרך היציאה מהקשר עי התחושה כי אכן עשינו כל שביכולתינו כדי להבטיח כי הפרידה אכן היתה בילתי נמנעת. לעיתים תחושת הנטישה זורקת אותנו לאחור אל ההוויה שלנו כתינוקות.בתחילה אנו פוחדים מאובדנה של אימנו שאינה כבר חלק מאיתנו ולאחר מכן פוחדים באובדן אהבתה.האבטיפוס של כל החששות הללו שבאובדנים, נובע מהפחד הראשוני הזה שלנו כתינוקות.נראה כי במהלך הקשר שלך עם חברתך, הגעת למסקנה כי על מנת להיות מאושר ועל מנת לחוש אהוב בחייך עליך להיות עימה בקשר בל יותר, מה שהגביר את התלות שלך בקשר עימה וגרם ככל הנראה לתחושה של מחנק מצידה.נדמה לי ,שאם היית לוקח צעד לאחור ומשמש עד הראיה של עצמך היית מבין כי ככל שתנסה להשיבה יותר, ותינקוט בפעולות עקיפות, כך תחזק את תחושתה כי החלטתה להיפרד היתה נכונה וזאת בשל מידת הלחץ והתלות שפיתחת. האם האשמת עצמך בפרידה הזו?האם חשבת לעצמך,מה עשית לא נכון כך שחברתך נפרדה ממך בצורה כזו שתותיר אותך פגוע ונטוש? האם האבל שלך, ואולי גם ריגשי האשמה אינם מהווים אלא גולת הכותרת של תחושת הערך העצמי הנמוך שלך? נראה, כי נדרשת כאן פעולה של ניתוח שלאחר המוות של הקשר הזה לעת עתה,אשר תאפשר לך לבחון את אופן ההתנהלות שלך, כך שתוכל להפיק לקחים ביחס לקשרים עתידיים או ביחס להתנהלות אחרת שלך בקשר עם אותה עלמה זאת אם תימלח בדעתה בשלב מסוים. שאל את עצמך מה הוביל אותך ליצירת תלות כזו והאם היית בודד לפני כן.אדם בודד הפחד משמש לו חברה.האם בעצם ההתקשרות שלך עימה נבעה מנסיון ההתרחקות שלך מהבדידות, ואולי מאורח חיים שאינו מספק, ולאוו דווקא התקרבות אל חברתך בשל מי שהיא? נראה כי התחושות האלו, והתלות שפיתחת הוקרנו בצורה ברורה עד שגרמו לחברתך לשקול מחדש את עוצמת הרגשות שהפגנת ואולי שאליהם לא היתה מוכנה וערוכה. לא מן הנמנע, שהפגנת ,לאור התלות הזו ,גם ניסיונות של השתלטות שרק הרחיקו את הסיכוי שלכם לקשר מאוורר . שאל את עצמך,האם אתה אדם שלם שמחפש בת זוג לחיים או שאולי אתה מרגיש כחצי אשר מחפש נואשות את החצי השני שלו ורק כך תוכל להרגיש שלם ומאושר. נדמה לי ,שרק כאשר תרגיש כי אתה אדם שלם ובטוח בעצמו ,המבין שמתן אמון בבת הזוג תוך הימנעות מפיתוח תלות ,הוא פונקציה של התובנה כי אתה סומך על עצמך שתשרוד במערכת יחסים זוגית ללא קשר ביחס להחלטתה של בת זוגתך ,רק אז תוכל גם לקיים קשר בריא המשלב את צרכי "האני" ו"האנחנו של הקשר". אני מזדהה היטב עם הכאב שאתה חש בפרידה המעלה בך תחושות קשות של נטישה ללא הסבר.אתה מנסה להרחיק את הכאב בכך שניתלה על תקוות כי ישנה דרך להשיב את הנעשה. נדמה לי ,שאולי כדאי שתיקח לעצמך פסק זמן ותאפשר לעצמך את זמן ההתאוששות המגיע לך.ישנם מיקרים בהם היכולת שלך להשפיע מוגבלת וזה מתסכל על אחת כמה וכמה כאשר הסיבה אינה מספקת.ואולם בסיטואציה הזו אני חייב לומר כי כל ניסיון שלך להשפיע על ההחלטה של חברתך הוא בבחינת "כל המוסיף גורע". אני מאחל לך שתוכל למצא לעצמך את הזמן הראוי להתמודדות עם סוג האבל הזה שאתה חווה ולאזור כוחות מחודשים לקראת היציאה חזרה אל עולמך החברתי, בברכה והצלחה, יאיר.

הי. כנראה שהדעה שלי אינה כל כך פופולארית בין משתתפי הדיון, ובכל זאת החלטתי לכתוב לך את זה. אם אכן אין סיבות נוספות לפרידתכם, ולא קרה שום אירוע שהוא מבחינתה 'יהרג ובל יעבור' איני רואה שום פסול בכך שתנסה ליצור עימה קשר. כתבת שעברו כבר מספר ימים,והייתם מאוהבים, אני הייתי מנסה שוב, אבל מתוך ידיעה והשלמה ברורה עם האפשרות להתקל בתשובה שלילית נחרצת. אין כל רע בלנסות לחזר אחרי בחורה שאתה אוהב, כל עוד זה נעשה במינון הנכון וללא לחץ מיותר. למרות שזה פורום פסיכולוגיה, לא הייתי (בשלב זה) גולשת לניתוחי אישיות ולחזרה לילדות. אם אתה חושב שיש סיכוי להציל את הקשר, נסה זאת. אבל... קח לתשומת ליבך שיתכן והיא אינה מתכוונת לשנות את דעתה. לדעתי, פנייה ישירה היא הכי טובה, לא לפנות לאמא, זהו צעד שנתפס קצת פטרנליסטי. פנה אליה, תספר לה מה שאתה מרגיש ותראה מה תגובתה. אם היא עדיין בשלה, אין מה לעשות, רק לעבד את הצער, להרשות לעצמך להתאבל ולהמשיך הלאה. אפרת

אויש, מאד מחמיא לי שאת קוראת את הערותיי,אולי בסוף עוד תלמדי משהו, נראה כי חרף העובדה שניתוחי עומק אל מול המידע המצומצם הם לא בבחינת האידיאל, נשכחת ממך העובדה כי הפונים לפורום הנל לעיתים מחפשים מזור במידע אשר יאפשר להם להבין כי אינם לבד במערכה וכי רבים וטובים עברו את המשברים האלו בכבוד ובנחרצות למרות הערכות קודרות ביחס לסיכוי לכך. אני תוהה אם הנטייה הנון-קונפורמיסטית בעיקר במקרה דנן אינה לשם הסטיה מהכלל בלבד ואין בה כדי לשקף את האבחנה הסוביקטיבית כאן. העובדה להתנהלות הזו הנשענת על עקרון המטוטלת היא מפני קוצר המשיגה או אולי מפני עומק המושג? בברכה, יאיר.

אלון שלום קיבלת תגובות רבות ואני לא חושב שהתגובה שלי יכולה להוסיף כעת משהו נוסף. בסופו של דבר אף אחד לא יוכל לקבל את ההחלטות במקומך. אני שומע את המצוקה בה אתה נמצא, מה גם שההתלבטות האם להתקשר או לא אינה פותרת את הבעיה המהותית ביותר והיא האם היא רוצה את הקשר איתך. בשורה התחתונה, אם אתה מתענה כל כך אולי כדאי שתיצור את הקשר, תאמר בצורה ישירה שאתה מתגעגע ורוצה לבדוק האם היא עדיין איתנה בדעתה. לפי תשובתה תהיה לך אינדיקציה ברורה מהם פני הדברים. אם היא מוכנה להיפגש איתך ולדבר כנראה שיש עוד משהו פתוח. אם לא, תצטרך לקבל את המצב ולהמשיך הלאה. אין כאן חוקים לכאן או לכאן. תצטרך להפעיל שיקול דעת ולעשות מה שאתה מרגיש שהכי נכון לעשות. בברכה ד"ר אורן קפלן