פורום פסיכולוגיה קלינית

בגלל אילוצים מצד אבי הילדים וקושי במצב הכלכלי שוקלת להעביר את המשמורת לילדים לאב בעל כורחי ונגד רצונם של הילדים רק בעקבות הבנת המצב

אסתי שלום זו בוודאי החלטה לא קלה ואולי כדאי לך לפנות לפסיכולוג או עובד סוציאלי שעוסק בתחומים הללו לפני קבלת החלטה שכזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מצליח למצוא את הכתובת של מועצת הפסיכולוגים. מי יכול לעזור לי?

מועצת הפסיכולוגים משרד הבריאות הרבי מבכרך 5 תל אביב טלפון 5151186

דוקטור קפלן האם יש מצב שאני אשלח לך שאלה שרק אתה תראה ואני אצרף מייל כדי שתוכל להשיב לי בלי שבפורום יראו את התשובה? כשאני אשלח את השאלה תביו למה.

שלום יש אפשרות לשלוח אלי מייל אישי לכתובת [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלחתי לך מייל בבקשה תענה מהר...

לאחר 4 שנים שהייתי עם החבר הקודם החלטנו לפני חודשיים לקחת פסק זמן ביחסים בינינו על מנת לבחון את הקשר. במשך חודשים אלה לא התקיים שום קשר בינינו. לפני כשלושה שבועות הכרתי באינטרנט בחור מקסים הספקנו להתאהב מהר מאוד, הכימיה בינינו מצוינת, הוא אמפטי אליי ואנו מסכימים כמעט על הכל ונראה לי שיש לנו בסיס מצוין לפתח את הקשר בינינו. החלטתי שאני רוצה להיות איתו אך כשהרמתי טלפון לאקס להגיד לו שאני נפרדת ממני, הוא פתאום החליט שהוא לא מוכן לוותר עליי וביקש ממני לחשוב ההחלטה עוד כמה ימים. יש לציין שאמנם היתה לי תקופה טובה איתו אך היו חסרים לי כמה דברים אצלו. הוא היה קצת סנוב, הוא לא היה מספיק אמפתי אליי אפילו כשאחותי נפטרה. הוא סירב לדבר איתי על כך בטענה שקשה לו לדבר על זה... יש לציין שאני אוהבת הרבה יותר את הבחור החדש אך עם זאת נורא קשה לי להפרד מהאקס וכרגע אני מתלבטת מה לעשות. הבחור החדש סובל נורא מחוסר הוודאות שכן אמרתי לו שאני צריכה כמה ימים להחליט אך נורא קשה לי להחליט האם להתפשר ולחזור לאקס? יש לי רצון גדול יותר להיות עם הבחור החדש והרציני שלי אך אני חוששת להחליט. פרט נוסף ששכחתי לציין הוא שכנראה מאז שאיבדתי את אחותי הרבה יותר קשה לי עם פרידות וכנראה שזוהי סיבה נוספת לקושי בפרידה מהאקס. דרך אגב, אני מרגישה שהאהבה עם הבחור החדש מבוססת שכן אנו מסכימים על הכל ויש לנו בסיס מאוד טוב להמשך הקשר. היחסים אינם שקולים כלל וכלל לאקס, זהו קשר ברמה אחרת, זהו קשר טוב יותר ובריא יותר, אך אני פשוט חוששת מהפרידה מהאקס. מקווה שהברתי את עצמי יותר. מה עושים במצב כזה? נ.ב. אני בת 29.

דנה שלום לפי מה שאת מתארת אין כלל התלבטות. הקשר החדש נראה לך הרבה יותר בריא וטוב כך שלא ברור לגמרי על מה את מתלבטת. יש שתי אפשרויות שכדאי לבחון. האחת היא שכוחה של הנוסטלגיה של קשר ארוך ומשמעותי של 4 שנים משפיע עליך לרעה ועליך לנתק את קו המחשבה הזה שרק מזיק. השניה היא בדיוק הפוכה. נסי לחשוב איך התחיל הקשר הוותיק לפני 4 שנים. סביר להניח שגם אז היו זיקוקי דינור יותר משמעותיים מאשר כיום אחרי תקופה של שחיקה. זהו מרכיב בקשר שמקשה על השוואה הוגנת בין שני הקשרים שכן האחד סובל משחיקת הזמן והשני טרי ומושך. בד"כ אלו שני הצירים סביבם נמצאים התלבטויות מסוג כזה. אף אחד לא יכול לקבל החלטה במקומך, ויתכן שגם אחרי ההחלטה ישארו בליבך ספקות לכאן או לכאן. בכל מקרה, אני מציע לא להתמהמה יותר מידי כי המקום של אי הוודאות בה נמצאים בני זוגך אינו טוב לאף אחד מכם ולא לקשר העתידי. אם הדברים האם אכן כמו שאת מתארת ואין מתחת גורמים סמויים נוספים, נראה שאת בשלה לקשר החדש יותר מהמשך הקשר הקודם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תמשיכי הלאה ,תלמדי לא לחזור אחורה כי אם את קדימה אז סימן שהעבר לא היה מספיק טוב וחזק. ואם יש לך קשר חדש שגורם לך להרגיש טוב אז לכי על זה!!!! מניסיון גם אני בת 28 ועברתי דבר דומה והכי כיף זה להתחיל מחדש משהו שיש לך כימיה נהדרת איתו. אם תחליטי לחזור לאקס שלך זה רק עניין של זמן עד שזה יימאס לך לגמרי ויביא לפרידה ואם לא לפרידה את תרגישי משועממת בלי תוכן וריקנות כי זה לא מה שתמיד רצית,אז כבר יש לך מישהו שיש בו תכונות שתמיד רצית אז תני לזה צ'אנס ואל תקלקלי כי אם תתמהמהי יותר מדיי אולי הוא יוותר וחבל!! לכי על זה ובהצלחה.

היי אני בחורה בת 22. האמת שמילדות אני מרגישה שיש לי חוסר בטחון עצמי. כעת אני מסיימת את לימודי התואר הראשון שלי. לפני כחודש וחצי התחלתי לעבוד בעבודה זמנית לקיץ ופוטרתי. (כמובן שזה חיזק אצלי מאד את תחושת החוסר בטחון ואמרתי לעצמי שכנראה אין לי סיכוי למצוא עבודה) לפני כחודשיים רואיינתי בחברה מסויימת לעבודה כלשהי. לאחר מיון קפדני של מספר ראיונות ומבחני מיון התקבלתי (למרות שלא היה לי צל של ספק שהפסיכולוגית במכון התרשמה ממני באופן שלילי....). אני סטודנטית מצטיינת ואני בחורה מאד שאפתנית. התפקיד שאליו התקבלתי הוא אינו התפקיד אליו הייתי מועמדת אלא תפקיד גבוה יותר. בחברה הבהירו לי שהם בונים עלי בקידום כי אני מוכשרת. מסיבה זו אני מאד לחוצה ואני מרגישה שחוסר הבטחון שלי מאד יפריע להצלחתי בעבודה. (וכמובן מתרצת את קבלתי לעבודה לא בכישורי אלא בתירוצים שונים.......לכן החלטתי לעשות משהו בנידון) אם ניתן בכלל........ השאלה היא ממה נובע החוסר בטחון שלי? (אולי דוקא מרמת השאיפות שלי?) חן חן לך עדי

עדי שלום ביטחון עצמי הוא מרכיב אישיותי שהולך ונוצר במהלך שנים רבות. קשה לשים את היד על מרכיב אחד בלבד אלא אם יש משהו בהיסטוריה האישית שלך שהוא מאוד בולט. למען האמת, הידיעה מהו מקור הבעיה לא מספיקה כדי לפתור אותה. לפי מה שאת מתארת יש לך פוטנציאל רב להתפתח והביטחון העצמי או רכיב רגשי/נפשי כלשהו חוסם או עלול לחסום אותך. הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי לתקופה מסוימת כדי ללוות את תהליך הקליטה שלך בעבודה החדשה וכדי שתוכלו לחקור בצורה ממוקדת מה אופי הבעיה וכיצד את משנה את ההיבט הזה של אישיותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום כבר התייעצתי עמך בעבר לגבי המטפלת שלי. הנושאים בטיפול מועלים על ידי בלבד. הבמה כולה שלי כל הזמן , לקח לי המון זמן להתרגל לזה שרק אני מדברת ומנווטת ושהיא מגיבה בהתאם. בפגישה האחרונה היא שאלה אותי לגבי החופשה שאני יוצאת . הייתי ממש מופתעת, וגם כועסת... איך זה שהיא אף פעם לא מתעניינת בכלום , ממש כלום ועכשיו, מבלי שאציין בכלל שאני יוצאת לחופשה, היא ראתה צורך לשאול שאלה זו? אני בתגובה התחמקתי ולא עניתי לה, כאילו לא מגיע לה שהיא תדע, הרי היא לא מתעניינת אף פעם בכלום. אז אולי יש לה המון מטופלים והיא לא זוכרת על מה שאני מדברת (זה קרה , שסיפרתי לה דברים ע נ ק י י ם וממש התפלאתי שהיא "שכחה"). אולי אני מרגישה שהיא מסמנת וי על הפגישות, שהיא לא נותנת מעצמה? כן זה מבטא הכל. האם היא צריכה לתת מעצמה? לא נשמע לי כך, שכן היא "תגמר" ותשחק מהר מאד. אני מבינה שהיא צריכה "לשמור " על עצמה, אבל נראה לי שזה מה שאני רוצה ושזה מעצבן אותי שהיא לא זוכרת דברים חשובים שאני מספרת לה. אני חושבת שאין בינינו קשר נכון. אולי אני לא מסוגלת לקשר מהסוג הזה ל צ ע ר י... בגלל זה כל כך כעסתי שהיא התעניינה לגבי החופשה, כאשר היא לא שואלת על דברים אחרים יותר גדולים בעיני אוף אני מתוסכלת... אולי אני צריכה לגמור את הסיפור איתה... נורא מעצבן שאני יוצאת מהפגישות עמה טעונה, מלאה בגוש בגרון... משהו בפגישות לא דופק. ואם אשתף אותה, היא תחזיר הכל אליי- ואני אשאר אובדת עצות נראה לי שכדאי באמת לסיים את הטיפול... מעבר לזה שאני לא יודעת איך לבחון את הטיפול, האם הוא באמת עוזר לי, כיצד בודקים דבר כזה? סליחה על העומס.. תודה על תגובתך מראש

לדעתי את צריכה לעזוב אותה. אם מה שאת מתארת זה נכון אז כעסך עליה מוצדק ביותר!!!!!!!!! אני חושבת שמטפל אמור לזכור דברים חשובים, וגם אם הוא לא זוכר יש לו את האפשרות להתכונן לפגישות לדוגמה: היא יכולה להשתמש באמצע זכירה הפסיכולוגית שלי רושמת דברים חשובים, בתחילה זה הפריע לי שהיא מרוכזת גם בניירות של....... אבל בהמשך הדרך ראיתי שזה טוב כי היא זוכרת את כל הנקודות החשובות. וכנרא שהיא מתכוננת לפגישות כי היא בהחלט יודעת מה כתוב שם , וזה תפקידה כמו שאני מתכוננת לעבודה שלי היא צריכה להתכונן לקראת הפגישות עם מטופליה. לגבי שאלתה על החופשה שלך , אני חושבת שיופי שהיא מתחילה להתענין את יכולה לשאול אותה מדוע היא שואלת אותך ומדוע היא אינה שאולת דברים שלדעתך חשובים הרבה יותר. המסקנה שלך שאת לא מסוגלת לקשר מסוג כזה אינה נכונה , לעניות דעתי. מפני שהיא אינה יוזמת לו המצב ביב הפוך היא היתה שואלת שאלות ולך היה קשה להגיב יתכן והיה לך בעיה לחלוק את חוויותיך עם משהיא אך היא לא נתנה לך הזדמנות כך שלעתי לא כדאי לך להסיק מסקנות שליליות ולא נכונות עליך.

תהיה בכל זאת לדבר איתה על זה, ולראות האם היא כן מתייחסת למה שאת מרגישה, מגיבה למה שאת אומרת בדרך כלשהי, מסבירה, שואלת, אולי גם מחזירה את זה אליך, והאם היא עושה את זה באופן שמרגיש לך נכון, או שמרגיש כמו "מריחה". חשוב שלא תאשימי את עצמך, אלא תשימי את הדברים על השולחן כדי לבדוק האם אלו נושאים שחשובים לך במיוחד ולכן הרגשות, או שבאמת משהו לא עובד בקשר, ואולי זאת היא, שלא מספיק מקדישה מעצמה. נראה לי שהדרך להתחיל לברר מה קורה ולמה את מרגישה מה שאת מרגישה הוא להעלות את זה בפניה, כולל הכל. כולל התחושה שהיא שוכחת דברים גדולים או לא מגיבה עליהם, ומה שהרגשת לאור השאלה שלה לגבי נושא שהוא דווקא יחסית לא חשוב בעיניך וכו'. יכול להיות שהשיחה על כך תתן לך נקודת מבט חדשה והרגשה אחרת.

ניבה שלום השאלה המרכזית שאת צריכה לברר היא האם סוג כזה של יחסים וכעסים קורה לך גם במקומות אחרים או שהוא ייחודי לחלוטין למסגרת הטיפולית. במידה וזה קורה גם במקומות אחרים אז ההתרחשות בטיפול עשויה לשמש חומר גלם לקדם אותך הלאה שכן זה בסך הכל מדגם מייצג לכעסים ועימותים שקורים לך גם בחוץ. לעומת זאת, אם מה שקורה חדש לך לגמרי ומעלה תחושות שאת יודעת בוודאות ששייכים לפסיכולוגית ולמה שהיא מעוררת בך יתכן שאת צודקת ואינכן מתאימות זו לזו. ההחלטה אינה פשוטה כי תמיד יש אפשרות ריאלית ששתי האופציות נכונות. תצטרכי בסופו של דבר לקבל החלטה האם את ממשיכה איתה למרות הקשיים או עוזבת. נסי אולי לבדוק עם עצמך האם את מחבבת אותה, האם את מרגישה שהיא עוזרת או לפחות יכולה לעזור לך. אם כל התשובות שליליות זה אינו סימן טוב להמשך. בכל מקרה, צריך לדבר על הדברים בצורה ישירה בטיפול, לפעמים עיבוד התהליך עשוי לפתור את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום למשתתפי הפורום, אני מעוניינת להתחיל בטיפול פסיכולוגי אך אין לי קצה חוט בנוגע לעניין בחירת המטפל. לכן, רציתי לשאול האם מישהו שמע על מכון רמת אביב לפסיכותרפיה פסיכואנליטית (הקרוב למקום מגורי) ויכול להמליץ על מטפל משם. תודה, ליאת

ליאת שלום הוא נחשב למכון ותיק ומוכר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני נמצאת במערכת יחסים זוגית מזה שנתיים. אני אוהבת את בן זוגי מאד, ומאושרת באופן כללי ממערכת היחסים שלנו. יש לי בעייה אחת: יש לי בן זוג "רחפן". ואני לא מתכוונת לזה במובן החמוד ושובה הלב (מה שראיתי בזה בהתחלה...). זה ממש קיצוני. אופיו זה מחייב אותי לקחת פיקוד בכל דבר- כל סידור מן הקטן לגדול, מטלות טריוויאליות בבית, כל דבר בהתנהלות היומיומית- אני עושה. זה אולי נראה קטנוני, אבל זה הופך להיות בלתי אפשרי. זה מגיע לידי כך, שכשאני לא יכולה לעשות איזשהו סידור אני צריכה ממש להפעיל אותו ולשלוח לו פתק עם הוראות מ ד ו י ק ו ת. לא פעם קרה ששלחתי אותו עם פתק והסידור לא בוצע בשלמותו,כי הוא שכח להסתכל בפתק...לאחרונה הבאנו כלב הביתה, בעיקר מכיוון שהוא רצה, אבל כצפוי: כל מה שכרוך בטיפול בו נופל עליי. הוא פשוט שוכח שצריך להחליף מים, לתת אוכל וכד'..הוא באמת איש מקסים, אבל אני מרגישה שאני כבר לא עומדת בנטל. שיחות מדי פעם איתו הסתיימו בהבטחות שהוא ינסה וישתדל, אבל זה לא הולך. ולשאלתי: האם נראה לך שזה פשוט חלק מן האופי של בן זוגי, שאני צריכה ללמוד לחיות עם זה, או שמדובר במשהו שדורש טיפול? השכחנות הזו פשוט נראית לי קיצונית ולא סבירה. ממש פתולוגית, אם להשתמש בביטוי העממי... אשמח לחוות דעתך, תודה

שלום רב, האם קיימים שירותים פסיכולוגיים ציבוריים, כלומר לא פרטיים, אם כן אין ניתן להשיג זאת? בתודה מראש

ניתן לפנות לטיפול דרך קופות החולים, דרך מרפאות לבריאות הנפש באזור המגורים או דרך שירותי הרווחה המקומיים.

רני שלום יש אפשרויות רבות כולל מרפאות בריאות הנפש, מרפאות פסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים, פסיכולוגים של קופות החולים, שירות ייעוץ לסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ועוד. נסה לברר באחד מהם הרלוונטיים לך. רצ"ב קישור למאמר על עובדות בסיסיות לפניה לטיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

...בנוגע לשתי בעיות: האחת- יש לי משקל יתר, אבל יש לי מין קטע מוזר כזה,שזה לא כאילו אני לא רואה את זה, אבל אם נגיד אני מסתכלת על עצמי במראות בבית, אני מעט מרותקת מעצמי ופשוט חושבת שאני יפהיפה,ואני לא רואה נגיד, את כובד המשקל שלי כמו שהוא באמת. זה כאילו לא נראה לי כל כך חמור כשאני מסתכלת עליי במראות בבית (חחח,לא-לא מראות מרזות...!), גם איך שאני מדמיינת את איך שאני נראית שונה מהמציאות. אני מקבלת תמונות שלי ואני ממש נחרדת, לאו דווקא מיתר המשקל כמו שמהפרצוף. אני פשוט נראית שונה-פחות יפה, על גבול המכוערת. מה זה? יכול להיות שאני אוהבת את עצמי יותר מדי? השנייה, היא שיש לי מין בעיה להיפתח לאנשים. הייתי ידידה קרובה של מישהו כחצי שנה, ולא מזמן הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כבר משהו כ-4 חודשים ושאני האדם הכי קרוב אליו. לא רק שאני לא מרגישה כי האהבה שלו אליי הדדית-גם אמרתי לו לא,ומאז אנחנו כמעט שלא בקשר. והעניין הוא? שזה לא כל כך מפריע לי... איך זה יכול להיות שאני ביליתי חצי שנה עם מישהו יום יום ולא הפריע לי השינוי הזה? ובכלל,זה כאילו אני לא מתקשרת לאף אחד,כאילו אם אני אריב עם מישהו והוא יעלם למחרת זה לא כל כך יפריע לי. כאילו כל אדם הוא בר תחליף (מלבד המשפחה שלי). העניין הוא שלמרות שאני אוהבת אנשים ומיודדת איתם, עדיין יש לי את הדעות שלי עליהם בתת מודע (אני אדם די ביקורתי ) ואני נוטה נגיד לומר את דעתי על מישהו למישהו אחר, ואז ללכת למישהו הראשון ולדבר על השני. ועדיין להיות מיודדת עם שניהם. איך משנים את זה? תודה רבה לך,סליחה על מגילת אסתר פה... אה, אגב, אני בת 17. אומרים שלפעמים צריך להשאיר גיל אז... תודה רבה.

נועה שלום בשני המצבים שאת מתארת בולט הניתוק. במקרה של המראה את לא מתחברת למראה שלך ובמקרה של קשרים בינאישיים מתנתקת מהם. ניתוק הוא דרך התגוננות בפני כאב. כאשר מנותקים לא חשים כלום. הבעיה היא שזה הולך לטוב וגם לרע. לניתוק יש מחיר ואם הוא מתפשט לתחומי חיים רבים מידי ופועל בעוצמה רבה מידי הוא עלול לגרום פגיעה משמעותית באיכות חייך בהווה ובעתיד. אם את באמת רוצה לעשות משהו לגבי זה כדאי לשקול פניה לפסיכולוג. נראה לי שאין לך כיום את הכלים להסתכל על עצמך ולהבין מה בדיוק קורה. סביר להניח שלדברים הללו יש היסטוריה וצריך לעשות "סדר" כדי לראות מהיכן זה מגיע וכיצד אפשר לשנות את זה הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, ביטחון עצמי אף פעם לא היה לי. כרגע בטיפולי פוריות מה שלא מוסיף לבטחוני העצמי. למרות שעם העלייה בגיל (32) בהחלט אני מרגישה יותר בוגרת ובטוחה בעצמי (הגיע הזמן..) בתחום העבודה לא הצלחתי להגשים את עצמי לפי דעתי עבדתי כמזכירה ותמיד הרגשתי לחוצה ולא הרגשתי בנוח באף מקום עבודה וזאת הסיבה להחלפת מקומות העבודה שלי(למרות שיש לי המלצות טובות ויחסי אנוש מצויינים וסה"כ אני מסתדרת אף אחד לא יודע "מה הולך אצלי בבפנים"). כשאני עובדת (והייתי באונ' הפתוחה אך הפסקתי) אני חושבת על לימודים אך גם זה מלחיץ אותי אבל לא סתם כאבי בטן, עצבנות וכו'..) שאין לי בעצם תואר מקצוע שווה וכו' .... כשאני לא עובדת אני מרגישה "כלומניקית" (יש קצת לחץ סמוי מהבעל לצאת לעבודה למרות שהוא מקבל זאת לאור המצב שאני מעדיפה לשבת בבית) וזה מה שאני מעדיפה לעשות כרגע כי אני יודעת שאני טיפוס לחוץ ועדיף לי למען "פרוייקט הטיפולים" (שזה ממש כמו עבודה בשבילי) לא לצאת לעבודה ולהתאמץ העיקר מבחינתי שאהיה רגועה אבל יש לי הרגשה שמצד משפ' של בעלי לא מקבלים זאת בעין יפה והראש כל הזמן חושב מה ואיך לעשות.. ורק מהמחשבות אני מתעייפת ואין לי בכלל כוחות מיותרים כפי שאולי אחרים חושבים שאם אתה יושב בבית אז אתה לא עייף. אז למדתי בניית ציפורניים טרם התחלתי אבל אני שוב חושבת... עבודה שקטה בבית בזמן שלי נוחה ושוב המחשבות צצות: עבודה קלה מידי אני לא מפעילה את הראש ואני מסוגלת ליותר מה. מה יגידו? וכך במקום להתמיד במשהו תמיד אני לא מרוצה מעצמי קשה לי שלא להשוות את עצמי לאחרים קשה לי מאוד גם לא לקנא. תודה על עזרתך.

יסמין שלום במה שאת מתארת יש בעיה מיידית ויש בעיה לטווח ארוך. ברור שיש קשר ביניהן אבל אי אפשר לטפל בכל הדברים גם יחד. טיפולי הפוריות הן גורם לחץ משמעותי בחיים, בלי קשר למבנה אישיותך וכל דבר פסיכולוגי אחר שניתן לעלות על הדעת. פחות מידי תשומת לב ניתנת ע"י רופאים להיבט הפסיכולוגי שמלווה את טיפולי הפוריות. רוגע נפשי והורדת הלחץ הם משתנים קריטיים בהצלחת טיפולי הפוריות. לכן הייתי מציע לך במסגרת נסיונותיך למצוא שקט ורוגע גם לפנות לייעוץ פסיכולוגי תוך דגש על רכישת כלים להרגעה, אפשר להיעזר למשל בהיפנוזה. אגב, יש אפשרות לעשות אימון עצמי בנושא ע"י ספרים וקלטות שנמכרים בחנויות הספרים. לגבי הטווח הארוך, זה סיפור שלא מתאים לעכשיו. אם תפני לייעוץ הפסיכולוגי הוא עשוי לעזור לך גם בהיבט הזה, אבל זה לא הזמן להתעסקות בדברים הקשים והעמוקים של החיים. כעת כדאי לפנות את האנרגיה לעתיד הקרוב ולספק לעצמך תשתית טובה להצלחת טיפולי הפוריות ולהריון רגוע. נסי להוריד מעצמך את כל הביקורת העצמית על מה שאינך עושה, תוכלי לטפל בזה אחרי שתסיימי את חופשת ההריון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן, יש לי ממחשבות אובדניות, ואני נמצאת בטיפול פסיכולוגי. הייתי מאוד רוצה לשתף את מטפלי, אך פוחדת מאוד שיישתף את הורי בנושא. מה לעשות?

שלי שלום ראשית, שיתוף הוריך אינו סוף העולם. אם את במצב קשה וסובלת ממחשבות אובדניות זה בהחלט טוב שהוריך יהיו מודעים לכך ויוכלו לתמוך ולעזור לך. אני מציע לדבר עם הפסיכולוג גם על ההיבט הזה של שיתוף ההורים ותגיעו להסכם ברור שמקובל על שניכם. אין כל סיבה שלא תמצאו הסדר כזה. מה שחשוב הוא לעזור לך להתמודד עם המצב הנוכחי ושום דבר אינו יכול להוות תירוץ בפני חסימת אפשרות כזו. אם את לא משתפת את הפסיכולוג את מחבלת במו ידיך בסיכויי ההצלחה שלך לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 15 וחצי, נמצאת בטיפול פסיכולוגי. המטפלת שלי הציעה לי מספר פעמים לעבור אצלה איבחונים פסיכולוגים, ואמרה שזה יעזור לה נורא להבין. הבעיה היא שאני נורא נורא מפחדת. אני לא מצליחה (מסיבה לא ברורה) להצליח לדמיין את עצמי עושה איבחון. רק המחשבה מלחיצה אותי מאוד. והמטפלת שלי יודעת זאת. אני יודעת שזה מאוד עקרוני לטיפול, אך לא יודעת מה לעשות, אשמח לקבל ממך עצה בנושא. בנוסף, היא הציעה לי ללכת לפסיכיאטר לקבלת טיפול רפואי. גם מזה אני חוששת מאוד. ולא מצליחה לראות את עצמי הולכת לפסיכיאטר. במיוחד מלחיצה אותי המחשבה על האיבחון שאיאלץ לעשות אצלו. אשמח אם תתן לי דוגמאות לאיבחונים שיכולים לעשות לי, ומעט הסבר בנושא. תודה מראש.

אולי ירגיע אותך אם תדעי שאין שום דבר מאיים או מפחיד באבחונים שהציעו לך לעשות, נהפוך הוא , לדעתי יש בהם משהו קצת משעשע וילדותי. מדובר בעיקר בציורים ותמונות שונים שאת אמורה להסביר מה את רואה בהם. חלק מהתמונות פשוטות ותמימות וחלק חסר פשר אמיתי ומטרת הבדיקה להבין מה את רואה בהם בכל זאת, כי הם ניתנים לפרושים שונים. יש עוד דברים באבחונים האלה אך הכיוון הכללי ברור. מטרת האבחון היא להבין את מצבך הנפשי מעבר למה שנאמר בשיחה אצל הפסיכולוגית. בעניין הטיפול התרופתי, מכיוון שאיני יודע מה הבעיה , קשה להתיחס אך כנראה שהפסיכולוגית מצאה לנחוץ להפנות אותך לפסיכיאטר כי לעיתים שילוב של טיפול תרופתי עם שיחות משפר מאוד את מצבו של המטופל. שיהיה לך בהצלחה ואל תחששי מדבר.

היי רוני מאוד תלוי במטרת האבחון ובסוג האבחון. אם המטרה היא לבדוק קשיי למידה, זהו אבחון מסוג אחד. אם רוצים לבדוק גם את מצבך הרגשי/אישיותי, זהו אבחון מסוג אחר. בכל מקרה, אבחון באמת יכול לעזור למטפל לעזור לך, לעזור לך להבין מה קורה איתך, ולקדם את הטיפול. אני מציעה לך לבדוק את האפשרות לערוך אבחון אצל מישהו אחר ולא אצל המטפלת שלך. אני חושבת שלא כדאי לערב קשר טיפולי וקשר "אבחוני". בהצלחה רינת

אני חושבת שהמילה אבחון מפחידה יותר ממה שזה באמת. כי זה לא באמת מבחן עם ציונים, והמטרה לא כל כך לשים עליך תוית כלשהי, אלא להבין יותר טוב איזה נושאים מעסיקים אותך, (נניח באופן פחות מודע, ולכן כזה שקשה לך לדבר עליו) כדי שיהיה אפשר לעזור לך יותר טוב. מצד שני, אם את יודעת שאת לא רוצה, אני לא חושבת שזה קריטי. העיקר הוא שאת בטיפול, ואני חושבת שלמרות שאת צעירה, אפשר לכבד את הרצון שלך לא לעשות מבחנים כאלה או אחרים.

לרוני, החשש שלך מאבחון הוא נורמלי בהחלט בעיקר לנוכח העובדה שאינך יודעת מה משמעות האבחון ולקראת מה את הולכת. יחד עם זאת, אני מניחה שהגעתך לטיפול נועדה קודם כל על מנת להיעזר ולהביא לשינוי כלשהו בחייך. אין ספק כי אבחון פסיכולוגי יוכל לתת למטפלת שלך תמונה רחבה ומלאה יותר אודותיך, עובדה שתאפשר לה לסייע לך ולענות על צרכייך. אבחון אינו דבר "כואב" או בלתי נעים. מדובר בסדרה של מטלות ושאלות (למשל: ציורים, השלמת משפטים, לספר מה את רואה בתמונה וכדומה). הייתי ממליצה לך לבקש מן המטפלת שלך להסביר לך בפירוט רב יותר על המבחנים השונים שעלייך לעבור ועל מטרתם הכללית. אני בטוחה שלאחר הסבר מפורט תחששי במידה פחותה. ובאשר לפסיכיאטר- הפסיכיאטר הוא למעשה פסיכולוג אשר מורשה לתת תרופה (פסיכולוג שהוא גם רופא). אין מדובר באבחון מורכב אלא בשיחה בה תספרי על הסימפטומים מהם את סובלת. גם במקרה זה אני ממליצה לך לבקש מהפסיכולוגית אצלה את מטופלת להכין אותך לקראת הפגישה עימו ולהסביר לך לקראת מה את הולכת. רוני, היכולת להיעזר באחר היא יכולת נהדרת ונראה לי שיש לך אותה הן מעצם הפניה לטיפול והן מעצם הפניה לפורום זה. עשי צעד נוסף ובקשי מהמטפלת שלך להסביר לך ביתר פירוט במה דברים אמורים. כאשר יהיה לך מידע רב יותר, תוכלי לקבל החלטה אם את אכן מעוניינת לעבור אבחון זה. מאחלת לך הצלחה רבה, שיר

אציג דיעה קצת שונה- לדעתי האיבחונים הללו מיותרים ופסיכולוג טוב אינו צריך אותם לא ציינת מהטיב הקשר שלך איתה אולם תמיד שמורה לך הזכות להתייעץ גם עם מטפלת אחרת שכו עושה רושם שהיא קצת לא ככ יודעת מה לעשות איתך מניסיוני שעשיתי איבחונים כאלה, שום טוב ושום תועלת לא צמחו מזה.

המון תודה, עזרתם מאוד.

רוני שלום אני חושב שהתשובות שקיבלת באמת ממצות ומרגיעות. אבחון פסיכולוגי הוא בסך הכל סדרה של משהו שנראה כמו שעשועונים, ציורים, חידות וכד', אין בהם שום דבר מפחיד. כנ"ל גם פגישה עם פסיכיאטר שבסך הכל יכולה לתת לך כיווני טיפול נוספים. אולי מה שמפחיד אותך זה מה יקרה הלאה, כיצד הטיפול שלך ומצבך ישתנה לאחר מכן וכו'. כאן האבחון הוא לא העיקר. הפחד הזה יכול להיות מבפנים בלי קשר לעובדה שאת עוברת או לא עוברת אבחון. מאחר ולא תיארת את הבעיה בגללה פנית לטיפול אני לא יכול לומר לך עוד, אבל אני מציע שתסמכי על הפסיכולוגית שלך, שתפי אותך בחששות שלך, ולאט לאט תוכלי להתגבר הן על החשש מאבחון אבל יותר חשוב מכך, על הסיבה שבגללה פנית לטיפול ובגללה הוצע לך לעבור את האבחון. בברכה ד"ר אורן קפלן

השאלה שלי היא האם בדרך כלל כאשר לא מטפלים במצב דכאוני זה מחמיר? כלומר האם יכול להיות שזה פשוט יעבור או שבבדרך כלל יש התדרדרות?

לילך שלום אין לדבר חוקים וכללים ברורים. יש אפשרות שזה יחמיר ויש אפשרות שתהיה החלמה ספונטנית. לא הייתי ממליץ לנסות את המזל. עדיף לפנות לטיפול ולעזור לסיכויי ההחלמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני בת 29 ומאז גיל 21 כשכל המסגרות כמו ביהס וצבא נשארו מאחור ונותרתי ללא "חממה" בעצם. הרגשתי בפוביה חברתית. וההתפרצות הפיסית של הזעה וחנק...ופחד הגיעו בעבודה הראשונה שכלללה עבודה עם קהל. זה 8 שנים שאני לא מתפקדת אני בטיפול שלוש שנים בתרופות פסיכיאטריות שמרגיעות אמנם.. אבל בקטע הנפשי רגשי, הרגישות הגדולה קיימת ומרגע יציאתי מהבית אני סובלת. וזה פגע בי. הפסדתי המון דברים,לא עבדתי בשום עבודה קבועה עד היום, ואנשים מביעים פליאה, לא למדתי, ואין לי חבר ואף פעם לא היה, אני פשוט בעלת לחץ אחד גדול!!! סובלת מהזעות, מדפיקות לב..ומכל מה שרק מעייף אותי פיזית, אני גם התחלתי לסבול מכאבי רגליים, צריבה בעיניים... לעזרה אודה.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מיכל שלום את מתארת מצב כרוני של סבל שנמשך שנים. אני מבין את רצונך בעזרה מהירה ויעילה אבל אין כאן קיצורי דרך. את צריכה להיכנס לתהליך של טיפול פסיכולוגי קבוע וארוך טווח, במידה ואינך נמצאת במסגרת שכזאת. זה די ברור שהתרופות לא תספקנה כדי לעשות שינוי יסודי. העניין אינו כבר הבעיה המקורית אלא שינוי של הרגל שנוצר במהלך שנים של חוסר תפקוד חברתי ומקצועי כאשר למעשה מעולם לא היתה מסגרת שבה הרגשת טוב. כדי לשמור על תהליך טיפול ארוך טווח תזדקקי ללא ספק גם לתמיכה של המשפחה הקרובה כי קשה לצאת לבד ממצב שכזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר. אני פונה לכב' על מנת לברר אך אפשר לעזור לקרובה אשר היתה בהריון עד חודש ה-9 וביום האחרון של ההריון מת העובר בבטן שלה . אנו מפחדים על הקרובה שזה ישפיע על החיים שלה בעתיד מה אפשר לעשות על מנת שזה לא ישפיע עליה הבחורה אישה מאוד רגישה ... תודה

שלום אין ספק שטרואמה שכזו תשפיע בין אם הבחורה רגישה או לא. ההריון הוא תקופה ארוכה שמעוררת כל כך הרבה משאלות ורגשות, איבוד העובר בשלב כזה יביא ללא ספק לתהליך אבל כמו על מותו של תינוק שנולד. יש צורך בהרבה תמיכה ואהבה ויתכן שבשלב כלשהו (כעת או מאוחר יותר, לפי העדפתה) כדאי להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הטראומה וכן להתכונן להריון הבא שעלול להיות רווי מתח רב בגלל מה שקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אחי הגדול אובחן בהפרעת ADD . אני חושבת כי יש לי נטייה דומה. כיצד והיכן אוכל לקבל אינפורמציה ואיבחון? תודה.

קוני שלום את יכולה לעבור אבחון בכמה מסגרות. את יכולה לפנות לנוירולוג של קופת חולים ולשאול את דעתו, את יכולה לעבור אבחון פסיכולוגי, לעבור אבחון של ניצ"ן ועוד אפשרויות רבות. הנושא מודע כיום ולכן יש גורמים רבים שעוסקים באבחון הפרעות קשב. נסי אולי דרך הגורם שעשה את האבחון לאחיך. אם הוא כבר מכיר אותו ואת המשפחה זה עשוי להיות פשוט יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כל הזמן שוכח דברים .מאז התיכון. אמרו לי שאני בעל סימפטומים. של שכיחה של דברים שונים . בצבא הדבר החמיר ואני קם איתו בבוקר וישן איתו בלילה אני מאוד רוצה לארגן את סערץת הרגשות שלי ומרגיש שמגיע לי כל הזמן חיים יותר טובים ופחות מבולגנים . אני לא יכול להחליט החלטות פשוטות כמו מה אני יעשה עכשיו ומה אחר כך . אימי יעצה לריטלין אבל אני רואה ריטלין כמו לקיחת סמים .אז חשבתי לי למה שלא אפתור את הנושא עם סמים אחרים וזהו ? עיצות יתקבלו בברכה ( אני עוסק בכתיבה ונורא קשה לי להתרכז אף על פי שהרעיונות זורמים לי טוב אני מרגיש קושי באירגון הדברים ) תגבותכם בבקשה

שלום השאלה היא ממה נובע הפיזור. הריטלין מיועד לטיפול בהפרעות קשב אבל לפי מה שאתה מתאר לא ערכת אבחון מסודר. אני לא חושב שכדאי לחשוב על פתרונות לפני שאתה יודע בוודאות במה מדובר. אתה צריך לעבור אבחון נוירופסיכולוגי אצל מומחה ולפי התוצאות תדע מה יש לך בדיוק ומה הדרך המתאימה לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, רציתי לשאול איפה אפשר למצוא פסיכולוגים שלא יקחו הון תועפות? כמה עולה בערך טיפול הכי זול? האם זה אומר שהפסיכולוג פחות טוב?

אפשר לפנות דרך קופות החולים השונות וגם אולי להעזר בביטוחי המושלם, כמו ניתן לפנות לאוניבסרסיטאות השונות שם נינתנים טיפולים ע"י סטונדטים לתואר שני שמובקרים ע"י מיטב הפסיכולוגים המלמדיםשם, אני אישית יודעת על אוניברסיטת בר -אילן שאגב גם מפרסמת מידי פעם בעיתונות על מתן שרות זה.... אין זה אומר לחלוטין שהטיפול הוא פחות טוב, אולי אפילו ניתן במוטיביציה יותר גבוהה.... בהצלחה.

מלי שלום הודעתה של שלי מתארת אכן את הפתרונות האפשריים. נסי להתקשר לסניף קופת החולים באזור מגוריך ובדקי אילו אפשרויות הם מציעים לך. במרפאות בריאות הנפש וכן במרפאות פסיכיאטריות של בתי החולים השונים אפשר לקבל טיפול בחינם או במחיר סמלי. רצ"ב קישור למאמר על עובדות בסיסיות לטיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני ניצבת כעת בשלב שבין סיום התיכון לתחילת שנת השירות ההתנדבותית שלי.אני חשה חסרת ביטחון והסיבות לכך ברורות לי,אך איני יכולה לגשת כעת לטיפול פסיכולוגי עקב לחץ בזמן.(אני אמורה להתחיל את שנת השירות שלי,אוטוטו).חוסר הביטחון שלי נובע,בין השאר ,משום שאני שואפת תמיד למצויינות ,ומתאכזבת מאו-ד כאשר דבר מה לא מתבצע בדיוק כפי שרציתי.שאיפה זו אמורה לדחוף אותי לעשייה,אך אני מוצאת את עצמי לרוב "תקועה" במחשבות המעקבות את הליכי העשייה. כמו כן,ביסודי הייתי תלמידה מצטיינת ואף בתיכון "סווגתי" לכיתת מצטיינים,אך הדבר גרם לי לחוש חסרת ביטחון,משום שלפתע נוכחתי "לגלות" כי כולם היו כמוני-מצטיינים. דבר שפגע לי בדימוי העצמי והוביל לירידה בהישגייי הלימודיים. בשנותיי האחרונות בתיכון התאוששתי,אך עדיין חשה בחוסר ביטחון. אבקש את דעתך בעניין זה ואודה לך מאוד אם תסייע לי במציאת אלטרנטיבות אחרות,מלבד טיפול פסיכולוגי מסיובת שהוזכרו לעיל. אבי

אבי שלום במידה ואופי השירות שלך לא מאפשר טיפול פסיכולוגי כדאי להתחיל את השירות ולראות לאן הדברים יזרמו. אין כאן טיפים קצרי מועד שיכולים לעזור. יש לקוות שהשירות שתעברי יתמוך בך ויספק לך מקורות לגאווה וסיפוק, מה שעשוי לשפר את בטחונך העצמי. תוכלי לעקוב כיצד הדברים מתפתחים ובשלב מאוחר יותר לפנות לטיפול פסיכולוגי, במידה והבעיה עדיין תהיה רלוונטית בעיניך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בחור המתקרב לשנות השלושים לחיי. אני מגיע מרקע מצויינות תיאורטי-ריאלי בתיכון ובאקדמיה, מאז ילדותי ההצלחה באה לי בקלות יחסית. חרף זאת, הבטחון העצמי שלי מעולם לא היה גבוה מאוד (לפחות לא גבוה כפי שניתן היה לצפות), אם כי גם לא נמוך. במהלך כל שנות עבודתי (שירות צבאי ממושך) הפגנתי יצירתיות מרשימה ויכולת חשיבתית ואנליטית מהשורה הראשונה, וכך גם הראו הערכות העובד המצויינות שקיבלתי. הייתי במסלול התפתחות וקידום מהיר, והעתיד נראה ורוד ומבטיח. לפני קצת פחות משנה מוניתי, שלא לבקשתי, לתפקיד ניהולי. העדפתי היתה להמשיך ולעסוק בפיתוח ולא באדמיניסטרציה, אולם קיבלתי עלי את הדין. מאותו תקופה, פחות או יותר, החלה הידרדרות מובהקת (לפחות בעיני - לא ברור לי עד כמה היתה ניכרת כלפי חוץ). העבודה היתה קשה, מתסכלת ולא מהנה, ואני התחלתי לחוש יותר ויותר כאילו המוח שלי פשוט "נחסם", אינני מצליח לחשוב בצורה בהירה על מצבים ותרחישים, אינני יודע כיצד לנהוג, אינני מצליח לתכנן בצורה מושכלת את צעדי. מעין תחושת "כבדות" לא ברורה, וזרה לי. כלפי חוץ כנראה שהמשכתי לתפקד היטב (אולי לא טוב כפי שהפוטנציאל שלי מאפשר, אבל כנראה מספיק טוב כדי שאנשים לא ישימו לב להבדל וימשיכו לשבח אותי). השתחררתי מהצבא בתאריך השחרור המיועד, לפני כחודש. בחרתי לעזוב ולא להמשיך באותו מקום כי חשבתי שאולי האוירה והלחץ גורמים לי לאותה תחושת חסימה ומחנק. במקום לחפש עבודה חדשה, החלטתי להשקיע את הזמן בכתיבת התיזה לתואר השני, בעיקר לצורך השינוי. לצערי גיליתי כי חרף השינוי המובהק בסדר היום, אני עדיין מרגיש חסום, ומתקשה בלימודים כפי שלא התקשיתי מעודי. אינני מרוכז, אני בקושי מצליח להבין את החומר ובודאי שלא להיות יצירתי כפי שנדרש בעבודת תיזה. במהלך השבועות האחרונים כמעט ולא התקדמתי, והמצב אינו נראה מבטיח. מטבע הדברים, התהליך מזין את עצמו, ועם חוסר ההצלחה מגיעים חששות שרק מגבירים את הקושי ופוגעים בבטחון העצמי. חשבתי לפנות לקבלת עזרה מקצועית שתעזור לי "לשחרר את החסימה בראש", אך אינני יודע לאיזה איש מקצוע עלי לפנות, ומה עלי לבקש. להכוונתך אודה.

דידי שלום השאלה היא קודם כל האם החסימה שאתה מרגיש היא יחסית לציפיות הגבוהות שלך או שהיא "אובייקטיבית", כלומר שכל אדם סביר יאמר מהצד שאכן משהו נחסם. יש לך ציפיות גבוהות מאוד מעצמך ויתכן שזה יוצר רף שקשה להתמודד איתו, דבר שיוצר לחץ רב להצלחה ומימוש עצמי. אני לא יודע כמה מרחב השארת לעצמך לביטוי אישי וטבעי, נראה שהלכת אחרי המשימות רק כי הן היו קיימות שם. יתכן שמשהו בתוכך מנסה לחפש את המהות האמיתית של החיים ולכן ישנה עצירה שתמנע ממך לרוץ אל המטרה הבאה בלי לדעת שלמעשה יש תוחלת אמיתית למה שאתה עושה. נשמע לי שאתה נמצא בצומת משמעותית בחייך ויש מקום לבדוק את החסימה שעליה אתה כותב. לדעתי כדאי לפנות לפסיכולוג קליני בגישה דינמית ולראות לאן נושבת הרוח. קח מספר פגישות להיכרות ובירור נרחב לכל הכיוונים האפשריים, אני לא הייתי סוגר מהר מידי על הסיבה האמיתית למצב שנוצר. קרא את המאמר הרצ"ב על הטיפול הדינמי: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני דווקא רואה את זה קצת אחרת, לדעתי, כל עוד עסקת בפיתוח, אם אני מבינה נכון, תחום יחסי האנוש היה פחות צריך לבוא לידי ביטוי ברגע שהועברת לתפקיד ניהולי, עם כל מה שזה כולל אחריות על אנשים וכו', עניין חוסר הבטחון העצמי שהזכרת בהתחלה התחיל להפריע ולתת אותותיו נראה שבילדות/נערות היית מאוד הישגי, ושזה בא על חשבון משהו אחר, שכנראה קשור לתחום יחסי האנוש. בדכ הישגיות כזאת, קשורה בצורך להשיג תשומת לב, ובאה על רקע חסך, שזו הדרך לספק אותו. אתה מדגיש שוב ושוב את ההצלחה והמצויינות, נראה שכל עוד היית בתפקיד יותר אינדיב' יכולת להמשיך ולתפקד כרגיל אבל ברגע שהיה צורך שמיומנויות חברתיות אחרות יבואו לידי ביטוי נפתחה הבעייה. ולמרות שחזרת לאקדמיה זה כבר לא יכול להפסיק להטריד אותך כי הפצע נפתח. אפשרות, לא מחייבת. כדאי ללכת לאיש מקצוע רק על פי המלצות.

תודה לכולם על התגובות. ברצוני לחדד מספר נקודות, שיתכן ולא הובנו כהלכה. 1. הירידה ביכולת, אמנם סובייקטיבית, אולם עדיין כשאני מנסה להשוות את היכולת הנוכחית ליכולת שלדעתי היתה לי בעבר באותם תחומים, אני חש כי קיים הבדל. הדבר ניכר לא רק בתחום הניהולי, שהיה חדש לי, אלא בתחום הפיתוח וכן בתחום האקדמי שהיו חזקים יותר אצלי בעבר. 2. תחום הפיתוח עדיין מושך אותי, אני מוצא בו עניין רב ורואה את עתידי בתחום זה. הניהול פחות משך אותי, אולם אינני פוסל אפשרות שבעוד שנים ספורות ימשוך אותי (עניין של בגרות נפשית ומיצוי העיסוקים הנוכחיים). לפיכך, אינני חש כי אני "בצומת משמעותי" - כוונתי לשוב ולחפש עבודה בתחום הפיתוח, קיבלתי הצעות עבודה רבות ולא נראה כי תהיה לי בעיה למצוא משרה מתאימה. השחרור מהצבא היה מתוכנן, אולם היה יכול להווצר מעבר חלק היישר למקום עבודה אחר או אולי אפילו הישארות באותו מקום אלמלא הייתי מחליט לקחת לי חופש ולנסות לעבוד על התיזה, וגם זה רק כי זו נראתה הזדמנות מצויינות שמי יודע אם אזכה לה שוב בעתיד (עדיין אין התחייבויות, ילדים וכו'). 3. אני נהנה מחיי זוגיות מאושרים עם חברה קבועה שתהפוך בעתיד לאשתי, יש לי מספר תחביבים לא מבוטל וחוג חברים לא-דל. העבודה היא רק עוד פן, אם כי חשוב, בחיי היום יום שלי ובודאי אינה מהווה את תמצית שאיפותי. 4.אני מסכים שכישורי החברתיים יתכן ואינם מפותחים כמו כישורי האנליטיים, אולם מכל מקום אינני מאמין שהיתה כאן סוג של "בריחה" לעבודה היחידנית כדי שלא להתמודד עם אנשים. בברכה, דידי

בני בן ה-4 פוחד מחושך, ופוחד להיות לבד בחדר. הוא הולך אחריי לכל מקום בבית כמו הצל שלי. כמובן ששנתו בלילה אינה רגועה והוא באופן קבוע מגיע למיטתנו. האם ניתן לתת לו בלילה טיפות רסקיו/ באך על מנת ששנתו תהיה רגועה ורציפה. מעבר לכך, אני מנסה לברר את מקור הפחד. שאלתי הנוספת היא האם ידועה תופעה של פחדים מסוג כזה? אני ממש מוטרדת ולא יודעת מה לעשות

תמרה שלום בנושא הרסקיו אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים באתר, בפורום הזה הדיון הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. עם זאת, לפני שאת פונה לכיוונים של חומרי הרגעה כדאי לבדוק אם אי אפשר לעזור לו על ידי הבנה טובה יותר של מה שמציק לו. האם הפחד היה תמיד או שנוצר בתקופה האחרונה? האם יש תכנים מסוימים שעליהם הוא מדבר? האם את מבינה מדוע הוא כל כך מפוחד? נשמע לי שלא מדובר רק בלילה אלא בנטייה כללית של חרדה. זהו דבר שדורש תגובה רגשית ופסיכולוגית. כל תרופה שהיא לא יכולה לגעת בשורש העניין וכנראה שמשהו מטריד את הילד. כדאי אולי לשקול לפנות לפסיכולוג ילדים כדי לקבל הדרכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, לאחרונה יש לי סחרחורות והרגשת חולשה ביד שמאל שלי ועליתים נרדמות לי הפנים. פניתי לנוירולוג ובצעתי MRI וכד' הבדיקות כולם תקינות. האם כאבים מוחשיים כל כך יכולים להיות פסיכולוגים?! במידה וכן כיצד מפלים בהם, במה פסיכלוג יכול לעזור אני לא יודעת מה המקור לכאבים אלו. ואם פסיכולוג יכול לעזור איזהפסיכולוג אני צריכה לחפש פסיכודינמי או התנהגותי קוגניטיבי. בברכה, רחל

רחל שלום יתכן שלעולם לא תדעי באמת את מקור הבעיה. לפעמים יש תופעות נוירולוגיות שנובעות משינויים זעירים שלא ניתן לאתרם בבדיקות רפואיות. בהחלט יש אפשרות שתופעות כאלה ינבעו גם מגורמים פסיכולוגיים, בד"כ כתוצאה מסוג כזה או אחר של חרדה. יש אפשרות לטפל בכלים פסיכולוגיים בסוג כזה של בעיה בלי קשר למקורותיה. השיטה המומלצת ביותר היא היפנוזה בה משתמשים גם במקרים של בעיות גופניות מוכחות. אני מציע לך לפנות לפסיכולוג שמתמחה בנושא הן כדי לעשות אבחון פסיכולוגי לבעיה ממנה את סובלת והן כדי לרכוש כלים להתמודדות עם הבעיה בלי קשר למקורותיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופלת מזה כשנה אצל פסיכולוגית בשביל נושא אחר. היא לא מוסמכת בהיפנוזה. האם ניתן (כדאי) לפנות לשני פסיכולוגים שונים במקביל בשביל בעיות שונות כמובן.

היום נבהלתי מעצמי! בתי בת ה- 5 חודשים התעוררה בלילה כל 3-2 שעות בבכי היסטרי בלי סיבה נראית לעין. באחת הפעמים שכבר הייתי מוטשת (בעלי במילואים) פניתי אליה בכעס והוספתי "אולי תסתמי כבר..." שניה אח"כ נבהלתי נורא והתחלתי לבכות, חיבקתי אותה חזק והתנצלתי באוזנה. אבל זה לא עוזב אותי.... שתינו קמנו מוטשות, עייפות ועצבניות - אני יודעת שאין לי תרוץ - אבל הרגשתי פשוט חסרת אונים וכל-כך עייפה. האם אני אמא רעה??? ומה עושים בעתיד בכדי להשתלט על כעסים שכאלה?

ס.מ. שלום את לא אמא רעה, את אמא מותשת שברגע של חולשה התפרצת, הבנת מייד מה קרה וגם הרגשת רגשות אשמה. העייפות הפיזית והנפשית אופיינית לשלב בו את ובתך נמצאת. אני חושב שהנסיון שהיה לך הלילה יעזור לך להתמודד אחרת בהמשך ובכל מקרה, זו תגובה אנושית מאוד וכל עוד היא לא הופכת לדפוס התמודדות שחוזר על עצמו אין כל סיבה שתמשיכי לענות את עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום למשתתפי הפורום ולמנהלו, ברצוני לשתף אתכם בחוויה שעברתי ביום א' האחרון ולשאול לדעתכם, ובכן הנני מטופל מזה כמה שנים אצל אותה פסיכולוגית. ביום א' האחרון הקדמתי ב-5 דקות (אני מקפיד לדייק אולם מפאת החום הכבד) החלטתי לעלות למעלה ולא לחכות למטה) הדלת הייתה פתוחה כמו תמיד והיא ישבה לבדה וערכה רישומים כשהבחינה בי, שאלה אותי : אם לא אכפת לי לחכות כמה שניות משום שהיא חייבת לסיים לכתוב משהו, כמובן שעניתי שזה בסדר וחיכיתי בחדר ההמתנה הסמוך, כמובן שאין מצב בעולם שאני אוכל להציץ בכתביה (ואין לי כל כוונה ורצון לכך) מהמקום בו ישבתי (ישנו קיר חוצץ) אבל היא סגרה את הדלת, אני הרגשתי עלבון מאוד גדול מכך, ראיתי בזה מעשה מכוער ורע (אני מוכן להישבע לכם שזה לא נובע מילדות עשוקה....) כמובן שזה השפיע על מצב רוחי ועל מהלך כל הפגישה. מה אתם חושבים ? פוגע או לא ? רגיש מדי ? מה אתה חושב ד"ר (בכנות בבקשה) מה לעשות עם זה ? להתעלם ? לומר לה ? אני יודע שאתם הפסיכולוגים בעד לומר כל מה ש"ביננו" האם גם הפעם. ? מחכה לתשובתכם המהירה.

שי שלום האם אתה מבין ממה נפגעת? מה בהתנהגותה עשה את זה? מבחינה פורמלית, לא קרה שום דבר חריג. אתה הקדמת והיא שמה את הגבול במקום שהוא טבעי. עם זאת, כנראה שמשהו ברמה האישית והלא פורמלית יצר את הפגיעה. האם זה העובדה שלא באה לקראתך בחמש דקות למרות שאתם מכירים זמן כה רב ומעולם לא הקדמת? האם זו הדלת שנסגרה בפניך? שווה לדעתי לזהות את השניה בה הרגשת את הפגיעה ומה בדיוק עשה זאת, כמו כן מאוד כדאי לשתף את הפסיכולוגית בתחושותיך הן כדי לשמור על הטיפול והן כדי להיעזר במקרה כחומר גלם לטיפול. אני בטוח שהאירוע הזה קשור בצורה כזו או אחרת לתכנים שבגללם פנית לטיפול עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, ראשית, תודה על תשובתך המהירה, אני נפגעתי-נעלבתי מסגירת הדלת בפניי ממש לא כעסתי על כך שלא הקדימה 5 דקות, ציינתי זאת רק משום שלא ייוצר הרושם שאני "מהמקדימים הסדרתיים" מדוע הייתה צריכה לסגור את הדלת בפניי, האם לא היה די בכך שאמרה עוד כמה שניות ? שוב אני מזכיר אין לי כל אפשרות לראות מה היא כותבתו/או עושה בחדרה. אגב, פנייתי לטיפול אינה נובעת כלל ועיקר לנושא אלא בעקבות מותה של אשתי, והתמודדות עם ילדי הצעירים. לתגובתך אודה, שי

שי שלום מאחר ואתה יודע למקד את מה שגרם לפגיעה אני חושב שכעת אתה צריך להעלות את זה בטיפול עצמו. אני לא חושב שתשובה ממני תספק במקרה הזה, הרי לא מדובר בהיבט הטכני של סגירת הדלת אלא במשמעות הרגשית והבינאישית שביניכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לשי, הרבה פעמים קורה שאנחנו מגיעים לטיפול בגלל סיבה X ומוצאים את עצמנו פתאום בכלל במסע שונה לגמריי ממה שתיכננו... ורואים, איך בסופו של דבר הכל מתקשר, והיחסים עם הילדים והתגובה שלך להתנהגות של המטפלת, והכל הכל הרי קשור אליך. נובע ממך, וחוזר אליך. לעצם השאלה, זוהי לא חווייה נדירה מה שאתה מתאר חווייה "טיפולית" שלפחות לי מוכרת ואני מניחה שנתקלים בה כל הזמן, בצורה זו או אחרת. זה באמת לא קטע נעים, אבל מה שחשוב בשבילך זה להבין את התגובה שלך מאיפה היא באה, ופחות לתת ציונים למטפלת שלדעתי ההתנהגות הזאת שלה לא במקום והפגינה חוסר רגישות. אלא שמה שיקדם אותך זה להבין את התגובות שלך.

שלום רב אני בת שלושים וכך גם בן זוגי מזה שנה שאנחנו יחד מנסים לפתוח את פרק ב' בחיינו ולהקים זוגיות מוצלחת עם הניסיון שצברנו. לבן זוגי יש ילדה מנישואיו הקודמים שהסתיימו לפני שש שנים כשביתו הייתה בת שנה. הצטרפתי אל חייו לפני 7 חודשים ומתחילת הקשר בימי המפגש על פי הסדרי הראיה שלו ביתו בת השבע מנסה לתפוס את מיקומי כזוגתו וזה בא לידי ביטוי בכל מיני התנהגויות שלה שאינן מרפות בזמן המפגש היא אינה אוהבת את העובדה שהוא פונה אליי ומיד קוראת לו על מנת להשיח את דעתו בכל אימת שהוא לצידי אותה התגובה וכל מה שמוצא חן בעיני היא לא אוהבת זו מין תחושה מעיקה כזו של ילדה שמקנא ומתנהגת בדחף בלתי נשלט אשר משתלט עליה וגורם לה להיות אחרת. לי זה מאוד מפריע כיוון שאני מרגישה שאני צריכה להתנתק בימי המפגש שהם פעמיים בשבוע וכל שבת שניה ומבחינתי הזוגיות שלנו בימים אלו מאבדת את טעמה ותופס את מיקומה הכעס והחיכוכים בגלל הילדה. עליי לציין שפרט להתנהלות הלקויה של מערכת היחסים ביננו בשל העובדה הזו אין ביננו חילוקי דעות והכל על מי מנוחות ואף האושר תופס את המקום המרכזי אך כאשר ביתו כאן הכל שונה. כואב לי שהוא צריך להיות ביננו מפחיד אותי שאנחנו עלולים להתפרק בגלל הקנאה והייתי הכי מבקשת בעולם לדעת כיצד ניתן לפתור ו/או לגרום לה לא לכעוס עליי מפני שאני מתנהגת אליה מאוד בנימוס ומנסה לדאוג ככל שאפשר רק מצידה אני נתקלת במחסומים כל העת כאילו אני מפריעה לה עצם קיומי וזו תחושה נוראית תודה רבה על עזרתכם

שלום, הילדה של בן זוגך בת 7, אך אולי גם בתוכך (כמו בכל אחד ואחת) יש עדיין ילדה, שמרגישה מוזנחת כאשר בן זוגה מפנה את תשומת הלב למקום אחר. אני חושבת שמדובר ברגשות מאד חזקים, ומספיק לקרוא קצת פרויד, כדי להבין את זה (אגב, למרות השם הרע שהוציאו לו, הוא דווקא מתאר מאד יפה את הנושאים האלו...) אבל בכל זאת, ההבדל הוא שאת כבר בוגרת ויש לך יותר כלים להתמודד עם מצב כזה, מאשר לילדה קטנה שאולי חוותה טלטלה משפחתית לא קלה. באופן אובייקטיבי, את גם לא מכירה את בן זוגך הרבה זמן, וגם לא אותה, וזה טבעי שלוקח זמן כדי לקבל אדם חדש אל תוך החיים. אני חושבת שמה שיכול לעזור זה קודם כל מאד לנסות להבין את המקום של הילדה. דרך יצירת הזדהות עם הרגשות שלה, לא תראי בה מתחרה אלא מישהי שחוותה וחווה רגשות קשים, ולכן מתנהגת אליך כאל מתחרה ואויבת. שנית, אני חושבת שמה שיעזור לך זה לנסות עם הזמן (אולי לא מייד!) ליצור קשר משלך עם הילדה. ושלישית, את יכולה לשוחח על רגשותיך עם בן זוגך, או עם פסיכולוג, אם זה מה שבא לך. המפתח לדעתי הוא לקבל את המצב, ולא לגרום להחמרה שלו. אם באמת קשה לך, מצאי משהו נעים לעשות כדי שלא תרגישי פגועה באותם ימים. הכי חשוב, להבין את עצמך, ואת עוצמת הרגשות שלך, וגם את הילדה. ככל שהילדה תתבגר, ובמידה ולא תיצרי איתה יחסים תחרותיים במציאות, אני מניחה שהיא תלמד לקבל אותך, ואפילו תחפש את החברה שלך גם.

לילך, באתר תפוז יש פורום שעוסק בפרק ב'. כדאי לנסות שם. מקווה שעזרתי, עדי

לילך שלום אני מבין שמדובר בילדה בת 7 צעירה מאוד ובוודאי מתקשה במצב החדש שנוצר. הקנאה שלה טבעית כמו גם תחושתך שלך שזה מפריע. אני מבין שאת רוצה להרגיש שהחיים שלכם משותפים עד תום, והיה הרבה יותר נוח אם הילדה היתה מייד מקבלת אותך בחיבוק והכל היה נראה מושלם. אי אפשר למחוק את פרק א', ויש בו פוטנציאל ליצירת חיכוכים ביניכם בהמשך. האופן בו תצליחי להתמודד כעת עם תחושותיך הוא אינדיקציה מאוד חשובה ליכולת שלך ושלכם לפתח את הקשר הזה בצורה טובה בעתיד. את תתכחשי לתחושותיך מצד אחד, אבל בשום פנים ואופן אל תנסי להציב את עצמך כחוצץ בין האב לבתו. יתכן שתצטרכי לעבור תקופה לא קלה, ואולי שווה שתקבלי ייעוץ פסיכולוגי כיצד להתמודד נכון עם הבעיה. יש נקודה עדינה בין הצבת גבולות ששומרת על מקומך באופן מכובד לבין דריסת רגל גסה בקשר של האב ובתו. זה לא רע שיהיו לו זמנים של שהות בלעדית עם בתו, חשוב גם שעם הזמן יהיו זמנים משותפים. זה לוקח זמן וצריך לתת לזמן לעשות את שלו. אם הקשר שלכם רציני ומתוכנן לטווח הארוך כדאי שתקבלו ייעוץ זוגי כיצד ממסדים את פרק ב' כדי שיהיה טוב לשניכם בתוך הקשר וכדי שיהיו לכם כלים להתמודד עם קונפליקטים מסוג זה שבוודאי עוד יעלו במהלך הקשר. הסטטיסטיקה מראה שאנשים שמגיעים לפרק ב' מתחלקים לשתי קבוצות. אלו שלמדו משהו מפרק א' ואז פרק ב' נעשה הרבה יותר טוב, ואלו שחוזרים על אותם שגיאות והתסברות הגירושין שם גבוהה מהאוכלוסיה הכללית בצורה מובהקת. נסו להשתייך לקבוצה הראשונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מקלסטרופוביה ופוחדת מאוד ממעליות ,בחופש אני נוסעת לחופש ומוטרדת מכך שאזדקק למעלית אני רוצה לפנות לעזרה האם תוכל להמליץ לי על פסיכולוג מאזור השרון בתודה מראש

שי שלום שלח לי מייל ואפנה אותך לפסיכולוגית מהרצליה [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי פעם בשבוע. הפגישות מאוד עוזרות לי, אך קשה לי בין הפגישות בגלל שאני מתגעגעת לפסיכולוגית. כדי להתגבר על כך אני מאוננת ומדמיינת שהפסיכולוגית מדברת איתי תוך כדי ורואה אותי. זה עוזר לרוב. אני מרגישה מוזר - חוששת שיש לי נטיות לסביות, האם זו תופעה מוכרת שמטופלים חושבים על הפסיכולוג/ית תוך כדי אוננות? בנוסף אני מדמיינת שבכל פעם שאני גומרת לאחר אוננות הפסיכולוגית דורשת ממני תשלום נוסף. ברור שאני מתביישת להעלות זאת בפגישות. מה דעתך?

נראה לי שזה ביטוי לרצון מאד עמוק לקירבה ואינטימיות עם המטפלת, ולא סימן לנטייה מינית. אצל הרבה אנשים, קירבה מינית וגופנית נחשבת לשיא האינטימיות (אולי מסיבות טובות) לכן נראה לי שלדמיין אותה איתך, בין אם במגע איתך, או משוחחת איתך באותה סיטואציה מבטא רצון להחשף באופן מאד עמוק בפניה. המחשבה שלך להעלות את זה בטיפול (נשמע שזה מביך אותך, אך בכל זאת שיש מצב שתעשי זאת), ממשיכה את אותו קו של רצון להחשף בפניה, על כל משאלותיך ומחשבותיך.

זה לא קרה לי אף פעם (מחשבות על הפסיכולוגית שלי תוך כדי אוננות) אני יכולה להגיד לך שלא אחת דימיינתי אותה בלילה לפני שנרדמתי מחבקת אותי. הרבה פעמים ודווקא לפני השינה ולעיתים זה קורה לי עוד, אני חושבת על קירבה פיזית בנינו. לא מגיעה רחוק עם המחשבות שלי (: ובטח לא חושבת שזה אומר שאני לסבית. אגב פעם חשבתי כך כי חשתי תחושה של התאהבות עזה כלפייה אבל היא הסבירה לי שזה לא קשור לנטיות. וזה באמת לא קשור. אני מסכימה עם לילה לגמרי שקירבה אינטימית מתפרשת אצלנו כמשהו פיזי ומיני באופן אוטומטי וזה מה שבוודאי קורה אצלך. אגב פעם שישנתי התעוררתי כי אמרתי תוך כדי חלום את השם של הפסיכולוגית שלי וזה היה בתחילת הטיפול. כל עוד את לא עושה את זה באופן אובססיבי אין סיבה לדאגה לפי דעתי. מורןא

גלית שלום מה שאת מתארת נשמע לי פחות מיני ויותר תגובה ראשונית, ילדית, שמבטאת רצון בקרבה וחיבוק. אפשר לטעות ולשייך את זה מייד למשיכה ארוטית, אין ספק שיש בזה משהו כזה כי בכל זאת מדובר בהתנהגות מינית, אבל במקרים רבים זה לא עיקר העניין. לכן אני גם לא חושב שזה אינדיקציה להיות לסבית או לא. שאלת הזהות המינית צריכה להיבחן באופן הרבה יותר רחב במשיכתך לגברים או לנשים ולא בהקשר אחד בלבד. לכל בני האדם יש גם חלק הומוסקסואלי והוא טבעי לחלוטין (למרות שרוב האנשים מתכחשים אליו). זה לא מגדיר אותם באופן אוטומטי כהומוסקסואלים או כהטרוסקסואלים. אני מבין את הקושי שלך לדבר על זה באופן ישיר בטיפול. חשבי מה את כן יכולה לספר מתוך זה וכיצד. לפעמים קל יותר לכתוב מאשר לומר בע"פ. בכל מקרה זה ברור שלקשר שלך עם הפסיכולוגית יש כיום חשיבות רבה והעיסוק בקשר עשוי להיות משמעותי גם להשגת מטרות הטיפול בגלל פנית אליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לדעת אם יש מצב שהתקפי חרדה די רציניים יכולים לעבור פתאום בלי שום טיפול או שחיב ישר לטפל איך שהם מתחילים?

יפית שלום יש אפשרות כזו, כמו שכל תופעה יכולה לחלוף מאליה. הבעיה היא בד"כ לא התקפי החרדה עצמם אלא הפחד שנותר שהם יחזרו. באופן כללי, התקפי חרדה הן אפיזודות קצרות מאוד ואנשים שסובלים מחרדה סובלים יותר מהפחד שהתקף החרדה יגיע יותר מהחרדה עצמה. אני רואה את השאלה שלך יותר כהבעת משאלה שהכל יעלם. אם נקבל את העובדה שהתקף החרדה מספר לך משהו על עצמך, עולה השאלה האם את לא רוצה לדעת מהו הסיפור הזה שנמצא שם. יתכן שלא, ושכעת כל מה שאת רוצה שזה יעלם. זה בסדר גמור ולגימיטי לחלוטין. חכי עוד זמן מה ותראי האם יש צורך בהתערבות טיפולית או לא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום אני סובלת מזה שנתיים מאגרופוביה. בשנתיים האלו ידעתי הרבה עליות וירידות ועדיין לא הצלחתי להגיע לאיזון. אני לא מבינה, הרי אם יש משהו מפחיד ועושים אותו פעם, פעמיים שלוש - פעם רביעית הוא אמור להפחיד פחות, אז למה עם חרדה זה לא עובד ככה. איך זה יכול להיות שאני חיה עם החרדות כל כך הרבה זמן, לא נמנעת משום דבר, אני חוטפת התקפות באמצע הרחוב אני ממשיכה ללכת ולא מתייחסת לזה, ובכל זאת זה פשוט לא עוזב. יכולה להיות תקופה טובה שאני ארגיש שאולי זה חלף, ואז פתאום תקופה של נפילה. אני מרגישה עצובה, דברים שאחרים נהנים מהם כמו טיולים, מסיבות, מפגשים חברתיים, בשבילי זה כבר לא מהנה, בשבילי זה מבחן למצבי הנפשי. הדבר שכואב לי יותר מכל, זה שאני מרגישה שאני מפספסת את ההנאה בגידול הילדים, למרות שאני לוקחת אותם לכל מקום שצריך (קניונים, ים, בריכה, חברים) אני לא מרגישה את הנורמל. אנא דעתך. מיטל

מיטל שלום אגורפוביה היא תופעת החרדה נפוצה מאוד באוכלוסיה, עם זאת, כל אחד בכל זאת סובל ממשהו קצת שונה וייחודי לו. השאלה האם את יודעת כיום לזהות אחרי שנתיים מה מקור הבעיה, מה עוזר לך להתגבר עליה, מה מחמיר אותה. כמו כן, כיצד את מטפלת בה, האם פנית לטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי וכו'. ההתמקדות בהפסדים שיש לך בשל הבעיה לא תוביל לשום מקום חיובי. מה שצריך להתמקד הוא באופן בו את מטפלת בבעיה מתוך הבנה שלוקח לעיתים תקופה ממושכת כדי לראות הישגים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אנא אל תפנו אותי למאמרים , אני סטודנטית לפסיכולוגיה ואני יודעת די טוב מהו דיכאון ומה הסימנים, בכל זאת לגבי עצמי קשה לי ליישם את התאוריה, ואולי זה כי אני לא רוצה להודות שזה מה שיש לי. בכל אופן, במבט אובייקטיבי, אם אני רוב הזמן עצובה, יש לי התפרצויות בכי כל כמה ימים בדרך כלל מלחץ של החלטות, לחץ זמן וכו'. אני לא ממש נהנית מרוב הדברים שאני עושה, למרות שפעם (די מזמן אמנם) כן הייתי מאד נהנית מדברים מסויימים. אני ממש הפכתי בן אדם פסימי ולא רואה איך הדברים ישתנו. אני מנסה לשנות, אבל לא מצליחה. אני מנהלת קשר זוגי וממשיכה בחיי תוך כדי השגים יפים יחסית למצבי, אבל לא תוך כדי הנאה , אלא ממש הרגשה של "סחיבה" אם אפשר לתאר את כל זה ככה. אני מרגישה שאסור לי להנות עד שלא אפתור את בעיותי, ומצד שני בעיותי לא נפתרות כבר זמן רב. האם זה דכאון? עד כמה זה נשמע חמור? זה בערך הכל.. אין עוד סימנים אחרים...

עצם העובדה שפנית לפורום אומרת שאת מוטרדת ממצבך. זו כבר סיבה מספקת לפנות לייעוץ מקצועי. אולי יש יעוץ כזה במסגרת האוניברסיטה? (יש בבר אילן). כדאי שתפני ולו לכמה שיחות הבהרה שיעזרו לך להבין את מצבך טוב יותר.

מישל שלום כפי שאת בוודאי יודעת רשימת הסימפטומים שתיארת אכן יכולה להתאים לדיכאון. המקור לדיכאון יכול להיות שונה. יתכן שאת מתמודדת עם תקופת חיים מורכבת שגורמת לבעיה, יתכן שיש מרכיב ביולוגי לבעיה ועוד אפשרויות רבות. אני מציע לך לא להישאר עם השערות אלא לנצל את הידע והמודעות שלך לטובת עצמך ולפנות לאבחון מסודר וטיפול. תוך כדי פגישות ההיכרות הראשונות ניתן יהיה לומר בצורה יותר ברורה במה מדובר ומה הדרך הנכונה ביותר כדי לטיפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר אורן קפלן זאת אני ששלחתי לך מייל אני פשוט לא רוצה להזדהות אם הכתובת שלי ואני ממתינה לתשובה ממך בפורום תודה ומחכה לתשובה מידית חסרת אונים

אלמונית שלום אני חושב שאת צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהתחיל תהליך של טיפול. הדברים שהצגת כלליים מאוד וקשה לי לתת לך הכוונה ספציפית. אם תרצי המלצה על פסיכולוגים שלחי אלי מייל נוסף ואשמח להפנות אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. יש לי בעיה כבר כמעט שנתיים. אני בת 21 ואינני מרוצה ממראי כלל. הבעיה היא שאומרים לי שאני נראית טוב, אך אינני מוכנה לקבל את הגוף שלי. אני אובססיבית לגבי האימונים בחדר כושר ושיעורי אירובי, מפחדת לפספס יום בלעדיהם וכן, משתדלת לאכול נכון(לפי תפריט של דיאטנית)... ומה שהכי נורא בכל הסיפור, זה שכביכול איבדתי את כל ההנאה בחיים. כל מה שמדאיג אותי ביום יום זה איך אני נראית. אני מרגישה כ"כ שטחית, מעולם לא דאגתי לגבי זה ופתאום אני מוצאת את עצמי דואגת כל הזמן. זה הגיע למצב שזה מכניס אותי לדיכאון ומדיר ממני שינה. ועוד דבר, אני נעשיתי מאוד קרירה כלפי חוץ, לא בא לי שיסתכלו עלי... אך מצד שני אני כבר רוצה קשר עם מישהו, מאחר ומעולם לא נתתי לבחורים מעוניינים הזדמנות, כי בד"כ הייתי ביקורתית מידי, גם כלפי וגם כלפיהם. אני מתחרטת על המון החלטות שגויות בחיי וברצוני לתקן את המצב, כי נמאס לי להיות מדוכאת בגלל מראי. למה אינני מצליחה לקבל את עצמי? זה מפריע לי בקשרים עם בחורים, שמבינים שאני נורא חסרת ביטחון לגבי מראי ומתרחקים ממני... בנוסף, חברותיי יוצאות בקביעות למסיבות בימי שישי ותמיד אני מרגישה רע עם איך שאני נראית ומוצאת את עצמי ממציאה תירוצים על ימין ועל שמאל, רק כדי לא להסביר להן מהי הסיבה האמיתית... כי הן לא יבינו. שמחת החיים שהייתה לי ירדה, אני מתביישת ללכת עם בגד ים, או בגדים מעט חשופים. אני מסתכלת במראה ורואה המון פגמים שברצוני לתקן וממהרת להסתירם עם בגדים לא מחמיאים וגדולים ולא יוצאת בלי איפור מהבית. תמיד הייתי פרפקציוניסטית אך נמאס לי! הוריי דואגים לי שאינני יוצאת ושלא היה לי מעולם חבר ולוחצים עלי, אך אני מרגישה שעד שלא אהיה מוכנה להשלים עם עצמי ולקבל את עצמי, לא יוכל לתת למישהו להתקרב אלי. חברתי דווקא חושבת שאם אני יצא עם מישהו אז זה יעלה לי את הביטחון, אך אני לא מצליחה להגיע כלל לשלב הזה. אני יודעת שאין דבר כזה מושלם, אך בכל זאת אני כל הזמן משכנעת את עצמי שאם רק ארד את ה4 ק"ג המיותרים שהעליתי בצבא, ואחזור למצבי הקודם, אהיה מושלמת. האמנם? מה עלי לעשות ד"ר? אני כבר ממש מיואשת...

דנה שלום נראה לי שהבעיה איננה במראה החיצוני שלך אלא דווקא במראה הפנימי. במקרים כאלה הבעיה מתמקדת בעיקר בתפיסת העצמי, בדימוי, בביטחון ולכן הטיפול לא יכול להתמקד בדיאטה ושינויים אסטטיים של הגוף שכן התחושה הפנימית תישאר תמיד שזה "לא מספיק". הפתרון הוא לשלב עם כל הפעילויות שאת עושה גם ייעוץ פסיכולוגי כדי לראות מה המקור האמיתי למה שקורה לך וכדי לעזור לך לקבל את עצמך בצורה יותר שלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנטית באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה בארץ. אין לי בעיה ספציפית, אבל חשבתי לדבר עם פסיכולוג/ית על כל מיני דברים שאנשים אחרים לא רוצים לשמוע/ לא מעניין אותם/ לא יודעים איך להגיב עליהם. במוסד בו אני לומדת יש שירות פסיכולוגי, בו המחירים מפתים עקב סבסוד של המוסד, לכן חשבתי על האפשרות הנ"ל. השאלה שלי היא: האם טיפול פסיכולוגי יכול להשפיע על קבלה לעבודה? אני זוכרת שבמיונים לצבא, קיבלתי טופס עם השאלה: "האם עברת טיפול פסיכולוגי", כמו כן שאלו אותי שאלה זו בבדיקת פוליגרף אותה עשיתי (לא עברתי עד עתה שום טיפול). לכן, רציתי לשאול איך, בדיוק, גורמים מעסיקים מתייחסים לטיפול פסיכולוגי? האם הוא מהווה מגבלה בקבלה לעבודה? תודה

שלום תמיד אפשר לקחת מרווחי ביטחון אבל מניסיוני לא ניתקלתי עד היום בבעיה סביב פניה לטיפול, בוודאי על רקע מה שאת מתארת. הטיפול באוניברסיטה אינו מדווח לאף גורם, יש עליו חובת סודיות מלאה. את לא חייבת לדווח לאיש שאכן עברת טיפול פסיכולוגי אבל למען האמת גם אם תאמרי זאת בצורה גלויה, בספק רב אם מישהו יתייחס לזה כמשהו בעייתי. זה מקובל מאוד במיוחד אם תדעי להגדיר את הסיבה הנורמטיבית בגללה פנית לטיפול. בשורה התחתונה, אני מציע לך לפנות ללא חשש. בברכה ד"ר אורן קפלן

פעמים רבות עלתה השאלה בפורום לגבי התאמה בין מטפל למטופל. השאלה היא תמיד מהצד של המטופל שחושב על עזיבה, כי המטפל לא מתאים מסיבות שונות . האם ישנם מקרים שבהם מטפלים (ולא מטופלים)חשבו שהם אינם יכולים בגלל התאמה אישית לטפל במשהו ואמרו לו או שזו פגיעה במקצועיות שלהם ואובדן לקוח ולכן הם ממשיכים הלאה.

פעם, לפני הרבה שנים, פניתי למישהי, ואחרי 3 פגישות, בהן באמת היתה הרגשה לא מתאימה, היא עצמה אמרה לי שנראה לה שעדיף שאפנה למישהו אחר, ואני מודה לה שהיא אמרה את זה באותו שלב, כי יכול להיות שאני עצמי לא הייתי מסוגלת להבין את זה כל כך מהר, למרות שבאמת הרגשתי הרגשה מאד לא נוחה. אני חושבת שיש הרבה מקרים בהם זה לא מובהק, ולכן המטפל כן לוקח על עצמו את האחריות לנסות כמיטב יכולתו, אבל במקרים שבהם התחושה של חוסר ההתחברות היא מאד ברורה, אני מאמינה שמטפל מקצועי יוכל לעלות על כך די בהתחלה, ולסייע למטופל למצוא מטפל/טיפול מתאים יותר...

רחל שלום אף אחד לא אוהב לקבל דחיה, גם פסיכולוגים לא נהנים מכך ולכן יתכן שמבחינה מעשית תהיה כאן פגיעה אישית. עם זאת, פסיכולוגים שעוסקים בטיפול אמורים לדעת להתמודד עם סוג כזה של חוויה ולהגיב אליה בצורה מקצועית ואתית. בכל תחום יכולות להיות חריגות וחריקות, אני מקווה שרוב הפסיכולוגים יודעים להתמודד עם סוג כזה של תהליך ולתת למטופל עזרה לעזוב ולהמשיך הלאה למטפל מתאים יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

למזלי לי זה לא קרה אבל פסיכולוגים לפעמים מרגישים שהם לא יצליחו לעזור למטופל לעולם ואז הם ניפרדים ממנו בצורה פה וממליצים לו לפנות למישהו אחר

הפסיכולוגית שלי כל החודש תקועה לי בראש. היא בחופשה ...... אני יודעת שנושאים מסוג זה עלו כמה פעמים לכן הכוונה שלי היא לא להיכנס לנושא אלא אני ישמח לקבל עצות מעשיות כיצד ניתן לשכוח ממנה לא לחשוב עליה לכמה זמן ולהמשיך בשיגרה לפחות עוד שבועיים וחצי ד שהיא תחזור.

אחת שלום הנפש שלנו לא מסוגלת לקבל את המילה "לא". לכן לא יעזור שתנסי לשכוח אותה באופן אקטיבי. אם דווקא תקבלי את זה שזה מה שקורה, ובכל פעם שהמחשבה מגיעה תחייכי לעצמך ותקבלי בהומור שהינה שוב המחשבה מגיעה, סביר להניח שזה פחות יטריד אותך ובאופן פרדוקסלי את תשכחי את המחשבות לתקופות יותר ויותר ממושכות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ליאור שלום מודעות עצמית היא בהחלט צעד ראשון בכיוון של שינוי. הכינוי נרקיסיסט הוא מאוד כללי וצריך להיכנס לרובד מאוד אישי וסוביקטיבי, מה מפריע במצב או באפיון הזה, כיצד הוא נוצר וכו'. אין לכך "ספר בישול" כללי, אם רצונך בשינוי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שבחר ,עכב סוגיה כלכלית (אי תשלום שלי), לקרוא לי נאלח ושקרן ותככן והצגות (למראה הדמעות שלי) וסרב לתמוך בי והעיף אותי מהקליניקה? איזה כלים יש לי להשיב אליו את נבזיותו ולתבוע את עלבוני? אולי גם לעזור לאחרים?

שהעניין קצת יותר מורכב. אין ספק, ושיהיה ברור באופן חד משמעי, שכל הכינויים שבהם הוא כינה אותך אינם במקום ואינם הולמים את ה'מעמד הטיפולי' . הסוגיה באמת איננה משנה, אבל יש בהודעתך פרטים חסרים. ברור שנעלבת, אבל כמה זמן נמשך הטיפול? כמה זמן עבר ללא תשלום? מה פירוש 'סירב לתמוך בי והעיף אותי מהקליניקה'? ולמה אתה מתכוון 'להשיב אליו את נבזיותו'? אני הייתי בודקת אילו צעדים בונים אתה יכול לעשות למען עצמך, ולא כל כך מתעסקת בצעדים הרסניים כלפיו. למרות שאין ספק, כאשר האכזבה היא מהאדם אשר אמור להגן עלינו, זוהי אכזבה קשה ומקוממת. מבחינה מעשית, אני חושבת שניתן לפנות בתלונה לועדת האתיקה של אגודת הפסיכולוגים, אני מניחה שיש כללי 'עשה' ו'אל תעשה' די ברורים בנושא של אי תשלום של המטופל. אפרת.

ברק שלום יש כאן שני סוגי התמודדות. האחד הוא מציאת מטפל חדש ושונה הן כדי להתמודד עם הדברים בגללם פנית מלכתחילה לטיפול והן כדי לסגור את הטיפול הזה שהסתיים בצורה כל כך צורמת. מבחינת "מעשה" יש אפשרות כפי שאפרת כותבת לפנות לוועדת האתיקה של מועצת הפסיכולוגים (הם יושבים ביפו) והמקרה יועבר לטיפול משמעתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת מה היה בדיוק בינכם, אבל לדעתי עם באמת היה משהו שדורש דיווח על התנהגות לא תקינה, אני מאמינה שכמו שיש במשרד הבריאות את האפשרות להתלונן על רופאים יש כנראה מקום לקבילות על פסיכולוגים הייתי מציאה לך לברר שם.

שלום רב!!! אני אמא לילדה בת 7 ולילד בן 4. מאז שהילדים היו קטנים לא הפריע לי ולבעלי שהילדים ישנים איתנו.הם היו נרדמים בחדרנו ואז היינו מעבירים אותם לחדר שלהם. כיום שהם כבר גדלו ואני ובעלי הגענו למסקנה שהזוגיות כבר לא אותה זוגיות ואנחנו זקוקים לפרטיות שלנו השינה עם הילדים כבר לא מתאימה . הודענו לילדים שמעכשיו כל אחד הולך לישון בחדר שלו. היומיים האחרונים היו פשוט קטסטרופה , בכי נוראי צעקות וצרחות של הילדים ושלנו, שבסופו של דבר הם כן מגיעים אלינו לחדר לישון אפילו באמצע הלילה לאחר שנרדמו בחדרם אך התעוררו באמצע הלילה ואני או בעלי עוברים לישון בחדר אחר. מה לעשות?????? אנחנו פשוט אובדי עצות. עם הילדה הגדולה המצב יותר קשה היא פשוט נכנסת לטירוף בוכה וצורחת בלי הפסקה. (לדוגמה: אמא , אמא , רק נשיקה חיבוק, אני רוצה שתשני איתי אני רוצה לישון בחדר שלכם וכך כל הלילה עד שהיא נרדמה אך בסביבות 2 בלילה הגיעה אלינו למיטה ונרדמה שוב איתנו.) אנחנו זקוקים לפתרונות הולמים ודרך להתמודד . תודה רבה.

עכשיו את רק צריכה לדבוק בה. בתור ילדה שהוריה לא הצליחו להגיד לה לא (לא ממש אמרו פשוט, או כשאמרו והשתוללתי ויתרו) סבלתי סבל רב הרבה שנים. למעשה שנת הלילה הפכה להרבה פחות טובה, בגלל שלא היה גבול ברור שאמר לי "די". אני משוכנעת שילדיך יתרגלו מהר יותר ממה שאת משערת, אם זה יהיה משהו שאת ובן זוגך סגורים עליו. אם זאת תהיה המציאות, ואלו היו הנתונים החדשים, הילדים מאד מאד מהר יסתגלו למצב החדש. בטווח הארוך את עושה להם טובה, משום שלישון עם ההורים זה אולי כיף בשלבים מסויימים, אבל ללמוד לישון טוב לבד, כאשר ההורים לא רחוקים, זה דבר הרבה יותר חשוב לחיים. אגב, אולי אתם יכולים להחליט עם יום בשבוע או שלפעמים יש בוקר פינוק, שבו כולכם נפגשים יחד במיטה... לשים גבולות לילד, זה קשה, אבל למעשה זה לעשות עימו חסד גדול! גם אם בהתחלה יש הרבה צעקות...

:) רציתי להגיד שחשוב שהורים ילמדו את ילדיהם כמה חשוב לדאוג לאושר שלך עצמך. לימוד לא מילולי, אלא מתוך כך שההורים פשוט נוהגים באופן זה. אם ההורים עצמם נוהגים כ"קורבנות" השיעור הזה לא ממש עובר. להכנע לילדים ולישון איתם כי הם בוכים וצורחים, ולותר על הזוגיות, זאת התנהגות "קורבנית". לעומת זאת, הידיעה של הילדים שלהורים יש עולם משלהם, עולם של זוגיות, וגם עולם נפרד, שהם אינו חלק ממנו, מלמדת אותם משהו חשוב מאד לחיים. בנוסף, אם תכנעו לילדים, הכוח שינתן להם יהיה גדול מדי, ויזיק להם. הסמכות ההורית, זאת שיודעת מה נכון, נפגמת, ושמה את הילד במקום שאינו מתאים לו - במקום שהוא נושא בעול ההתנהלות הביתית ולכן גם בעול האשמה (למשל על כך שההורים אינם מרגישים טוב, כי אין להם מספיק זמן לעצמם לבד). שלא לדבר על הכעס שעלול להתעורר אצלך ואצל בן זוגך כעבור זמן מה, אם תוותרו ותכנעו להם, ועל האשמה סמויה שתטילי עליהם, וכו' וכו'. בקיצור, מכל כך כל כך הרבה סיבות, שאפשר לתמצת בקצרה בכך שחשוב מאד שתדאגי שיהיה לך טוב (כי אם לאמא לא טוב, לילדים לא יכול להיות באמת טוב), לא הייתי מוותרת במקרה זה.

לסמדר שלום עברנו את אותה חויה עם שני הבנים שלנו אז ככה, אחרי שיחות איתם כל אחד מאיתנו הלך עם ילד לחדר שלו בהתחלה הינו ישנים במיטה של הילד אחר"כ שמנו מזרון על הארץ אחר"כ כיסא זו היתה תקופה קשה אבל הינו עקביים וזה עבר אנחנו גם הינו שמים מוזיקה או טלוזיה בחדר , ישנה עוד אפשרות שהם ישנו ביחד באותו חדר ואז הורה אחד יהיה איתם עד שירדמו , בתקופה זו הם גם עברו מידי פעם בלילה הינו הולכים לידם לא ויתרנו כמו בהתחלה ושוב מחכים עד שירדמו בי בהצלחה

סמדר אני אומנם לא אמא , אך הייתה לי את אותה הבעיה עם אחי הקטן . נראה לי שהכי חשוב להקנות להם הרגלים חדשים - שהכל יהיה ברור ומובן . כלומר טקסי שינה - לספר להם סיפור לפני השינה ולחכות עד שירדמו או שהם יספרו משהו טוב שעבר עלהים באותו היום וכו... אני תמיד אחרי הסיפור דאגתי לתת נשיקת לילה טוב ולהדגיש באוזניו שאני לידו עד שהוא ירדם. אם הוא היה חוזר לישון איתי באמצע הלילה - לא הייתי מתעצלת , הייתי קמה מהמיטה הולכת איתו יד ביד לחדר שלו ושוב עד שהוא נירדם . הלילות הראשונים היו קשים אבל התמדה אצל ילדים חשובה מאוד. בהצלחה מיטל

סמדר שלום כאשר לוקחים משהו משמעותי ממישהו, הרבה יותר קל לעכל את הויתור עם מקבלים משהו בתמורה. קיבלת די הרבה הצעות ורעיונות טובים, אני חושב שהצעד שלכם חשוב וכדאי שתהיו החלטיים ותדבקו בו. אפשר בהחלט לשלב טקסי שינה חדשים הכוללים סיפור, כרית חדשה למיטת הילדים, או כל דבר אחר שיקל על הכללים החדשים. הסצנות הקיצוניות לא תמשכנה לעד למרות שלפעמים נדמה כך. אם תהיו החלטיים תראו שתוך כמה ימים הבית חוזר לשגרה בתוך מערך חיים הרבה יותר נוח לכולם. כדאי כמובן ללוות את הכל בהסברים והרבה סבלנות. אפשר להבין את המצוקה של הילדים אחרי שינוי הרגלים של זמן רב, במיוחד כשמדובר בשינה שהיא תופעה רגרסיבית שכוללת תכנים של פרידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תקראו יחד עם הילדים את הספר : "לחשוב על משהו טוב" של נעמי בן-גור. ואת הילדים הבאים תרגילו לישון לבד...

שלום לך ברצוני לדעת עים יש טיפול לפחדים כמו איידספוביה שנמשכים כבר כמה שנים לאן לפנות ולמי תודה רבה

שלום פוביות לסוגיהן השונים הן חלק מהפרעת חרדה. יש אפשרות לטפל בהן במסגרת של טפול פסיכולוגי כמו גם בתרופות נוגדות חרדה. אני מצרף קישור למאמר על הנושא. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד''ר אורן קפלן שלום רב, למרות שהתייעצתי במספר פגישות עם פסיכולוגית קלינית (מעולה ).אני מוצאת עצמי עדיין במעגל של מריבות קשות עם בני בן ה23 , חוסר הערכה כלפי ממנו. גם חברתו נכנסה לתמונה ומגיעה אלינו הביתה בפרצוף חמוץ ומתלוננת בפניו כי אני עם פרצוף חמוץ. כשדאגתי לארח אותה כמלכה התלוננה בפניו "כי לא רוצה להיות עם אימא שלו לבדה" חוסר אהבה ומריבות עד השמים יש בבית. הוא בחור רציני ,עובד ,משתכר היטב ,מוערך מאוד בעבודתו,קיבל מאיתנו סכום לא מבוטל לרכישת רכב. אני מרגישה דחויה על ידיו כל הזמן. כל דרך שבחרתי לא הצליח לי ,גם שבחרתי לעזוב אותו לנפשו ורק לענות לו לשלום שהוא מברך אותי . גם זה לא הצליח והיו לו בטענות כלפי. אינו יכול לשמוע מפי מילה אחת ללא טענות. מרגישה שרק לנתק הקשר עמו רק אז אולי יסתדרו המערכות, או שאפסיד אותו . אין לי ולא מצאתי שום דרך אליו עם אהבה חיבה הוא פשוט דוחה אותי. היו הרבה התפרצויות בבית לאחר שסיים את הצבא ובזמן שירותו בצהל ,חשבתי שאולי יעבור זמן ויסתדרו דברים ,אך מתעצם וללא ברירה הזמנתי ניידת באחת ההתפרצויות זעם שלו ,מאז עברה שנה הוא קצת החזיק עצמו ללא התפרצויות ,אך שוב הכל חזר חלילה והוא יורה לכל הכיוונים ,כשמדברות עמו אחיותיו על כל נושא שהוא הוא תוקף אותן "אתן כמו אימא" הוא אינו מוכן ללכת עמי לטיפול ואינו רוצה לפתור את הבעיה בדיבורים הוא מאמין כי כל מה שאני עושה זה פסול. הוא עזב את עבודתו( ששם השתכר יפה מאוד )ונוסע לחו''ל עם חברתו לתקופה לא מוגבלת ,אולי לעבודה מזדמנת . אודה לך אם תוכל לתת לי כיוון .

אם היה מדובר בבנך המתבגר הייתי אומרת שכדאי למצוא דרך לשפר, אבל בגיל 23, הדבר הכי טוב הוא לשחרר את הקשר. אם הוא ישתפר מעצמו, מהרצון של בנך, מה טוב, ואם לא, בכל זאת עליך להניח לו לנהל את חייו. זה כבר גיל שבו הקשר עם ההורים, גם אם עדיין חשוב, לא אמור להיות סיבה שבגללה הולכים לטיפול פסיכולוגי. לטיפול זוגי כן, אבל לא לטיפול עם ההורים... לדעתי הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה להרפות ולגלות מה יקרה.

הי לילה, אני חייבת לציין שאיני מסכימה עימך בנקודה זאת. אני חושבת שטיפול משפחתי עשוי להתאים בכל גיל כאשר שני הצדדים מגלים נכונות ומוטיבציה להגיע לידי הבנה.דווקא בגיל מבוגר יותר ניתן להגיע לתובנות אליהן קשה להגיע בשלבים מוקדמים יותר. במקרה הספציפי הזה, הבן אינו מוכן לשתף פעולה ועל כן, כמו שציינת, אין לה ברירה אלא להרפות. שיר

ללילה לשיר ולד''ר אורן תודה על תגובתכם בהחלט מסכיה שכך צריך להיות ,על בני לעבור לגור בדירה שכורה . זה לא כל כך פשוט לפחות עד היום זה לא היה פשוט , לא פעם הבן היה מאוד עצוב כשביקשנו ממנו לעבור לגור בדירה שכורה ,בעלי גם היה די עצוב שחשבתי להוציא את הבן המתוק שלנו מהבית,שתי אחיותיו גם היו עצובות ופוחדות שהקשר יינזק בזה שיעזוב את הבית ,פחדנו מהידרדרות לדברים קשים אחרי 3 שנים כחייל קרבי בשטחים, לכן לקחתי על עצמי הרבה והאמת שחשבתי שבכל זאת אוכל להגיע אל תוך ליבו ולשקם את הצורה המעוותת שהוא רואה בי .היו פעמים ולא מזמן שהבן ענה לי" אם לא נעים לך את יכולה לאסוף את חפציך ולעזוב את הבית .באחת ההתפרצויות שלו כלפי הוא שבר את שער החצר. נכון שהבן כבר בן 23 אבל לכל הורה מאוד קשה לבקש מהדבר הכי אהוב שלך קום ועזוב את הבית זה מאוד קשה מה גם שחשבתי אולי ירצה ללמוד ושכירת דירה יקשה ,אך כל השיקולים היו מוטעים וברור לי היום שאעמוד על שלי חזק ואבקש ממנו כי יעבור לדירה שכורה לאחר שיחזור מהנסיעה שלו מסתבר שאין ברירה . לא רציתי להגיע למצב הזה כי יתכן ויהיה נתק ארוך ואולי לתמיד אי אפשר לדעת אף פעם לאן זה מוביל אבל הפעם כבר קיבלתי החלטה . תודה לכם .

אני חושבת שהיא מעידה על ראייה מסויימת של בנך הבוגר מכל בחינה חוקית (עשה צבא, עובד, משתכר וממן את עצמו), כמי שעדיין מתבגר.

אמא יקרה, בנך בן ה- 23 אינו מתבגר אלא מבוגר לכל דבר. מערכת היחסים שנוצרה ביניכם אכן מורכבת מאוד ומצערת. ייתכן שדווקא המרחק הפיזי יסייע לקרב ביניכם מבחינה רגשית. ייתכן שכאשר יהיה רחוק מהבית ילמד להעריך יותר את הקן המשפחתי. אם לא היה נוסע לחו"ל, הייתי מציעה לך לדבר עימו על עזיבת הבית. הוא מתפרנס בכוחות עצמו ויכול לדאוג לעצמו. עליו להפנים כי כל עוד הוא גר בביתך, עליו לקבל על עצמו התנהגויות מסוימות ולהימנע מאחרות... עצתי לך, להרפות ולהפסיק "לחזר" אחריו. ייתכן שהנסיעה לחו"ל תיטיב עימו. במקרה שיחזור לאחר שהות קצרה, בקשי ממנו להתחיל בחיים עצמאיים מחוץ לבית. אין הכוונה "לזרוק" אותו החוצה אלא לתמוך ולעזור לו להתחיל בחייו הבוגרים והעצמאיים. בברכה, שיר

שלום אני לא בטוח שיש פתרון מיידי לבעיה שאת מתארת. יש דברים שהזמן והמרחק יוכלו מעט לרפא. אם המצב הגיע עד כדי כך שהיית צריכה לקרוא למשטרה כנראה שרמת התוקפנות שאת חווה היא גבוהה מאוד. גם אם בשנה האחרונה לא היית צריכה לקרוא שוב לניידת, עדיין סביר להניח שעומס הרגשות הוא גבוה מאוד. אני מציע למצוא דרך שבנך יעזוב את הבית ויתחיל לקיים את חייו בעצמו. נסיעה לחו"ל היא בהחלט רעיון לא רע ואחריה כדאי שישכור לו דירה ויחיה באופן עצמאי. חלק מהחיכוך נובע מכך שאתם עדיין מקיימים מערכת יחסים של אמא עם ילד צעיר כאשר זה מזמן לא כך. אין טעם לנסות ולשנות אותו, מצד שני בהחלט צריך להציב גבולות ברורים לגבי מה את מוכנה ומה את לא מוכנה לסבול. בהחלט יתכן שתהיה תקופה מסוימת של נתק זמני או אפילו מלא אבל כאשר הקשר יתחדש הוא יתחיל מנקודת מוצא הרבה יותר טובה. להמשיך כך נראה לי לא בריא וגם לא ממש מוביל למקום חיובי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אני רוצה בבקשה שתמליץ לי על פסיכולוג או כמובן שהייתי רוצה להגיע אליך אך לא יודעת איך אפילו באופן פרטי מוכנה לתת הכל שיעזרו לי לצאת מהמצב הזה יש לי ילדים לגדל בבקשה תעזור לי בתודה האלמונית

אלמונית שלום אישית אינני מקבל מטופלים חדשים כרגע. אם את מאזור המרכז שלחי אלי מייל ואנסה לכוון אותך לפסיכולוג מתאים. יש כאן גם שאלה כלכלית וכדאי לך לנסות ולברר בקופת החולים באזור מגוריך אילו אפשרויות הם מציעים שכן הטיפול בשירות הציבורי זול במחצית ואף יותר מהטיפול הפרטי. המייל שלי [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אבא לשני ילדים. הבן הבכור שלי בן שמונה, בכיתה ג'. בחצי שנה הילד התפרץ פעמים שלוש בצעקות לאחר שהתבקש לבצע הוראות שלא נראו לו. הכעס שלו והסרוב הגיע להתרגשות שבה הוא מאדים וצועק בצורה חריגה, שהפתיע אותנו מאודו וכמובן את צוות ההוראה בבית הספר. המצב הגיע לכך שמנהלת בית הספר בקשה ממנו להשאר בבית יום אחד כדי להרגע ולקבל אחריות על מעשיו. ביעוץ שנעשה עם פסיכולוגית ביה''ס הומלץ לקבל טיפול של ביופידבק. הטיפול עזר במידת מה, אבל לא פתר את הבעיה עד הסוף. בפניה אל פסיכולוגית השרות הוחלט לאחר יעוץ להפנות אותו לנירופסיכולוג על מנת לשלול תופעות בתחום הזה על מנת להתחיל טיפול פסיכולוגי רגשי. מה דעת הפורום. האם הכיוון נכון? ואם כן האם ישנו נירופסיכולוג באזור המרכז שממולץ עליו פה בפורום הנכבד.

שלום מה שחשוב הוא שאתם נמצאים בתהליך בירור והענין אינו מוזנח. הפניה לנוירולוג היא בוודאי על רקע בדיקה של הפרעת קשב והיפראקטיביות. עם זאת, בהחלט כדאי לפנות גם לפסיכולוג ילדים לתהליך טיפול והדרכת הורים. אני מציע לפנות לנוירולוג ילדים של קופת החולים באזור מגוריך, בד"כ אין רבים כאלה כך שהבחירה לא תהיה נרחבת. לגבי פסיכולוג ילדים כאן יש אפשרות להתייעץ עם פסיכולוגית השירות שפגשתם, עם רופא הילדים שיכול להמליץ על פסיכולוג קופת חולים או אנשים ומכרים באזורכם. חשוב שהפסיכולוג יהיה קרוב יחסית מבחינה גיאוגרפית שכן יתכן שהטיפול יארך זמן וכדאי שיהיה נוח להגיע, כמו כן כדאי שמישהו שאתם סומכים עליו יתן המלצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יאיר שלחתי לך מייל בבקשה תשלח תשובה - לטוב או לרע , רק בשביל לעשות סגירה . זה חשוב לי מאוד. בברכה א.

לפונה אלי. טרם קיבלתי מכתב. צירפתי הודעה למייל שלך. לדר קפלן והפונים: אני רוצה להביע את מורת רוחי ביחס לשינוי ההתנהלות בצט. יכולתי לרשום כהנה וכהנה ברחל ביתך הקטנה ביחס ליתרונות של השיטה הנושנה חרף העובדה שעל פניו זה לא נראה כך, יכולתי לציין את רבי השיח שנוצרו שאף אם נשאו אופי תוקפני הרי ששימשו כלי של ממש לטובת הפונים. יש משפט בארמית...."רס איפסה לוקיטור"...הדבר מדבר בעדו. אני מניח שאין ראיה טובה לכישלון..מאשר הכישלון עצמו. מקווה שהצנזורה תוסר בקרוב שאם לא.."אצביע ברגליים"....(.למרות שמשעות המושג היתה אכן הצבעה ברגליים..המשמעות המודרנית..היא פשוט הימנעות מהופעה כאן).

א. יאיר ושאר המשתתפים שלום בעיקרון אין סיבה לפרידות וסגירות כי שום דבר מהותי לא השתנה בפעולת הפורום. מה שהולך להשתנות באופן ברור הוא שהודעות שכוללות השמצות או אפילו טון משמיץ לא יפורסמו. לדעתי זה יעשה טוב לכל המשתתפים בפורום, אני לא חושב שמישהו נהנה מזה שפגעו בו אישית. אני גם לא חושב שמי שהשיב בכעס נהנה באמת מפרץ התוקפנות. לכל בית יש דלת וגם אם הדלת פתוחה יש טקס בו דופקים בנימוס ונכנסים. הפורום הזה משמש בית פתוח להרבה אנשים שמבקרים בו ומוזמנים להמשיך ולשהות בו כאוות נפשם. עם זאת, מי שלא יהיה מסוגל לעמוד בכללים הבסיסיים של בית זה, לא יכנס. זו לחלוטין אינה צנזורה, ולראיה שההודעות הללו מתפרסמות. זה מה שמכונה במדינתנו דמוקרטיה מתגוננת. כל טוב ד"ר אורן קפלן

פעמים רבות ראיתי אנשים טובים שמוותרים על הכניסה למוקדי עזרה נפשית בשל הבדיקה עם" מגנומטר" בשערי המוסד. נראה כי בדיקות כאלו אינן משרתות את טובת הכלל,מעמידות למבחן הודעות מסוימות ומטילות צל ארוך על הניסיון להתבטא ולהביע את החששות וההתלבטויות. התקע הזה של המשתתפים המעוניינים להשתתף נכנס בקושי לשקע הבדיקות הקפדניות והמיגבלות אשר מגלות טפח ומכסות טפחיים. לילה טוב בהצלחה.

שלום לכולם אני מזדהה עם כל מילה של כל אחד מכם. הפתרון הוא באמת הרע במיעוטו ולא אידיאלי. ניסיתי כמה ימים לעצור את הסחף אבל זה לא היה אפשרי. מבחינתי אי אפשר להמשיך במצב שנוצר כאן בימים האחרונים. אני מקווה שתוך זמן קצר נוכל לחזור לשגרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכל משתתפי הפורום שלום יש סוגים של דינמיקה קבוצתית שמובילים את הקבוצה לפירוק. מנסיוני נוכחתי שכאשר קבוצה נפגשת פנים מול פנים, יש נקודה בה ההרס נפסק כי משהו במפגש הבין אישי גורם לאנשים לעצור. בכל זאת יושב מולך אדם, בשר ודם, כמוך, ועם כל השנאה שיכולה להיווצר פתאום מפגש בין שני עיניים יכול ליצור הבנה כלשהי. עם זאת, כאשר הקבוצה איננה נפגשת פנים מול פנים, נשלחים גיצים אל כל הכיוונים ואין גורם אישי מספיק שיעצור את התבערה. אפשר לראות את זה בעימותי מאקרו כמו שצערנו אנחנו רואים במאבקים בין עמים, ואפשר לראות את זה במיקרוקוסמוס הקטן והצנוע שלנו כאן בפורום כיצד עוקצנות והשתלחות בינאישית הופכת לסגנון חיים. ברצוני להדגיש שאינני מפנה אצבע מאשימה לאיש מהמשתתפים. כולנו מבחינתי קורבנות של תהליך קבוצתי. כל אחד קיבל מהנסיבות את התפקיד אותו הוא מילא. רוב הסיכויים שכל אחד מאיתנו בנפרד היה מגיב בצורה אחרת לחלוטין, אבל הקבוצה הגדולה מוציאה לעיתים משהו מתוך חבריה שהופך את כולם להמון בניגוד לרצונם. המצב שנוצר הוא שאפילו מי שהתבונן בפורום שלנו בימים האחרונים נאלץ לקחת חלק בתהליך קבוצתי הרסני זה, למרות שהגיע לכאן מתוך מטרות אחרות לגמרי. הפורום לפסיכולוגיה קלינית נועד לתת ייעוץ ומענה לאנשים שמעוניינים לשאול שאלות בתחום הפסיכולוגי ולהגיב זה לזה בצורה עניינית ותומכת. זה איננו פורום לתמיכה הדדית או צאט, יש פורום ייעודי לכך כאן באתר דוקטורס. כדי לשמור על רמתו המקצועית של הפורום ועל יעדיו נאלצתי בשיתוף הנהלת אתר דוקטורס לשנות את אופן קבלת הודעות לפורום למשך הזמן הקרוב. ההודעות תעבורנה קריאה ראשונית לפני הכנסתן לאתר תוך מספר שעות מרגע כתיבתן. תשובות ינתנו כתמיד תוך יום עד יומיים. אין כוונה לסנן הודעות בצורה גורפת, ניתן בהחלט להמשיך ולהגיב אחד לדברי השני, אולם כל הודעה שתתייחס בצורה לא נאותה למישהו מהחברים בפורום לא תפורסם. כל טוב לכולכם ד"ר אורן קפלן מנהל הפורום

תמיד טוב לדעת שיש שם אבא או אמא ששומר על הגבולות כך כל "הילדים" מרגישים מוגנים. רינת

הי. אני מקווה שאתה עדיין כאן ותוכל לסייע לי לפני שדר' קפלן יענה... ישנה הפרעת אישיות המתבטאת בהרגשה שחלק מסוים מהגוף אינו 'תקין' , כלומר, מעוות או אפילו אינו שייך לגוף. לא בדיוק מחשבות פסיכוטיות, אלא הפרעה שגורמת לאדם לחשוב שאיבר זה מכוער מהרגיל וכד' אלו אנשים שלרוב ניגשים לניתוחים פלסטיים כדי 'לתקן' איבר זה... חיפשתי ברשת, אך לא הצלחתי למצוא. צריכה די דחוף את הגדרת הdsm תודה. אפרת.

שלום, התאור שמסרת מקשה מעט על התייחסות בנגיעת אצבע להפרעה שאותה את מבקשת לחקור או לגלות מידע נוסף. נראה כי לעיתים הפרעה דסוציאטיבית אשר פרושה פיצול התודעה, המתבטאת בחורים בזיכרון,חוסר יכולת להניע חלק מהגוף או חוסר יכולת לחוות רגשות מסוימים עלולה להיות פועל יוצא של הפרעה אורגאנית במוח ולגרום להתעלמות מוחלטת מחלקים בגופם. לדוגמא:חלק מהאנשים אשר עברו ארוע מוחי בצד ימין של המוח וכתוצאה מכך פלג גופם השמאלי משותק מרגישים כי איזור זה אינו חלק מגופם ומסרבים להתייחס אליו כחלק מהם. המשך יום נעים, יאיר.

אפרת שלום זה יכול לנבוע ממקורות שונים מאוד. למשל הפרעה נרקיסיטטית, דפרסונצליזציה, הפרעות אכילה למיניהן, הפרעות הקשורות לבריאות ותפיסת גוף וכו'. במידה יש משהו יותר ממוקד שאת עוסקת בו נסי להסביר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן אני עוקבת אחרי תשובותיך בפורום, נהנית לקרוא ואף נעזרת בהן. תודה גדולה על כל מה שאתה עושה כאן (בהתנדבות) יישר כוח רינת

לרינת ולדר' קפלן לפעמים, אנחנו נוטים לחטוא ולהקדיש מזמננו רק כאשר אנו חושבים שנעשה לנו עוול. ולכן אני חושבת שכל הכבוד על ההודעה שכתבת, והרשי לי 'לתפוס טרמפ' ולהצטרף לדברייך. אכן, דר' קפלן עושה עבודתו נאמנה. אני רק מקווה שהגלים השליליים ילכו וירגעו ובכך נוכל להקל עליו את עבודתו. אפרת.

רינת ואפרת שלום תודה על דבריכם בברכה ד"ר אורן קפלן

אם אדם נמצא בטיפול פסיכולוגי, ובו המטפל מודע למחשבות האובדניות של מטופלו, והאדם מתאבד, האם זה נחשב רשלנות מצדו של המטפל? אם כן, מה יכול להיגרם לו? האם למשטרה יש אישור לקרוא את המסמכים של אותו אדם לשם החקירה?

ח. שלום אני לא מוכן לענות על שאלות מרומזות מבלי להבין את מהות העניין. אובדנות הוא נושא רציני מדי כדי לתת עליו תשובות תיאורטיות. במידה ויש לך או למישהו שאת מכירה מחשבות אובדניות את חייבת לעדכן את המטפל כדי שיהיה אפשר להציל חיים. רשלנות המטפל היא הדבר האחרון שמעניין במצב כזה, למרות שאני יכול להבין שזה מטריד. עצה פרקטית. במידה ויש מחשבה אובדנית רצינית ומיידית יש להזמין מייד מונית ולגשת לחדר מיון קרוב של בית חולים. בכל בית חולים ניתן יהיה לתת סיוע מיידי בעזרת אנשי מקצוע במשמרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לפני כשבוע שאלתי אותך על הבחנה שנתן לי הפסיכאטר , אך לא כתבתי נכון כי הכתב לא היה ברור. הוא רשם שיש לי בעית אישיות של cluster c dsm. סליחה שאני מתעקשת - פשוט הפגישה הבאה שלי איתו עוד יותר מחודש ואני סקרנית . האם זה קשור לדיכאון . (יש לי דיכאון קליני כבר כשלוש שנים ורק לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי ותרופתי ). תודה

יש 10 סוגים שונים של הפרעות אישיות שמחולקות לשלושה מיצברים. במיצבר C יש את ההפרעות באישיות מסוג תלותית, המנעותית וכפייתית.

ליז שלום כנראה שמעבר לאבחנת הדיכאון הפסיכיאטר נתן גם אבחנה אישיותית שמתייחסת לסגנון הכללי שלך. המקבץ השלישי מכונה נטייה לחרדתיות/דאגנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן! אני פונה אליך לפחות בתקווה למצוא קצה חוט לטיפול במצבי המתמשך והקיים. בהריוני הראשון בשיש הראשונן סבלתי מחוסר תחושה של לישון ומאי יכול להרדם כלל, לאחר מכן הדבר חלף , אך קיבלתי אותו בתוספת של דיכאון לאחר הלידה. ניזקקתי לטיפול רפואי גם של תרופות נוגדי דיכאון וגם של כדורי שינה (מכיוון שכדורים נוגדי דיכאון גרמו לי לא לישון עוד יותר). ניתן לאמר שהשינה שלי כבר שלוש שנים פשוט לא נורמלית. כרגע אני בהירון בשליש הראשון , והסיפור של השינה חזר, אני נמצאת במצב של אפיסת כוחות , תשושה ,חוששת שה"דבר"מבסר רעות. האם התופעה של אי יכולת לישון (לא מבחילות, לא מלחץ בשלפוחית השתן) היא נדירה? למי לפנות ומה לעשות? תודה מראש.

ד. שלום אני מציע שתפני למומחה לשינה כדי לבדוק את הענין. שינה ודיכאון קשורים פעמים רבות זה לזה אבל לא תמיד ברור מה המקור ומה התוצאה. דיכאון יכול להביא להפרעה בשינה אבל גם הפרעה בשינה וחסך בשינה עלולים לגרום לדיכאון. יש מעבדה טובה בבי"ח תל השומר, בטכניון ובמספר מקומות נוספים. אני מציע לא לחכות לאישור מקופת חולים ולפנות לייעוץ ראשוני שאיננו יקר באופן פרטי. לפי ההמלצות להחליט מה לעשות הלאה. מאחר ויש לך קושי בשינה כבר זמן רב כבר לא ניתן לקשור זאת ישירות להריון, גם אם הפעם הראשונה שזה קרה היא בהריון. לפעמים נוצר כדור שלג מטריגר ראשוני, וכאן להריון יכולה להיות השפעה. כאמור, התייעצי עם מומחה להפרעות שינה כדי לקבל כיוון אבחנתי וטיפולי מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן ה 13 אובחן כ ADHD והחל מגיל 7 נוטל ריטלין שאלתי היא: מדוע שהופנתי לנוירולוג ע"מ לקבל אישור לריטלין או לחילופין קונצרטה הד"ר המלומד הפנה אותי לפסיכיאטר? האם יש הגיון??? והאם התרופה קונצרטה עדיפה?? תודה

גאולה שלום הפרעת קשב והיפראקטיביות יכולה לנבוע מסיבה ביולוגית, מסיבה פסיכולוגית או משילוב של שניהם. בנוסף, גם אם המקור הוא ביולוגי לגמרי, יש השפעות פסיכולוגית על הילד, למשל, פגיעה בדימוי ובבטחון העצמי, קשיים בקשרים בינאישיים ועוד. הנוירולוג יכול לאבחן רק את קיום ההפרעה ולתת טיפול תרופתי, לפסיכיאטר ילדים יש כלים נוספים להסתכל על התמונה באופן מלא יותר. לגבי התרופות עצמן, אני מציע להתייעץ עם הפורומים הרפואיים שכן בפורום זה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

קונצרטה מתפרסת על פני יותר שעות. זה כמו רטלין רק משך זמן שונה