פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, בגיל 11 וחצי, ביום בהיר אחד הרגשתי מחנק מאותו יום....נכנסתי לחור שחור שאיו מוצא ממנו, כל יום ביומו היו לי התקפים קשים של מחנק וצרחות והרגשה שעוד רגע אני הולכת למות... בעקבות כך הפסקתי לאכול כי נכנס לי לראש שאני אחנק... כתוצאה מכך מה שניסיתי להכניס לפה יצא החוצה בכל דרך אפשרית אם זה הקאה או מחנק. מגיל קטן אני סובלת מקלסטרופוביה בעקבות מקרה מסויים שננעלתי במקלחת. זה היה לפני ההתקפים... לקחו אותי לכמה פסיכולוגים וזה לא צלח... בגיל 16 אובחנתי כ-ADHD ... לא שידעתי מה זה... טופלתי ע"י ריטלין... בכל אופן, לא ידעתי מהם ההתקפים שהיו לי שנם רבות עד היום לפעמים עד שדיברתי עם אדם שעבר זאת ואז רק הבנתי שאלו היו התקפיי חרדה... מאוד נפגעתי שאף אחד בבית לא ישב והסביר לי מה קורה לי כשהייתי קטנה... ברצוני לפתור את הבעיה הזו עכשיו כשאני ילדה גדולה לאחר צבא בת 22. לא לוקחת ריטלין יותר כבר מעל שנה. ברצוני לדעת אם אפשרי למצוא את מקור החרדה... מה גרם לה להופיע פתאום והאם ניתן לפתור זאת... תודה מראש....

שלום אני מבין את המשאלה למצוא את מקור החרדה. מנסיוני זה כמעט בלתי אפשרי. יתכן שמקור החרדה הוא משהו שכיום יראה לך איזוטרי ומגוחך לגמרי. לא תמיד זה משהו הגיוני וטראומתי שאפשר לנתח ולהבין, מה גם שעצם הידיעה לא בהכרח משחררת מהחרדה. דווקא התמקדות ב"כאן ועכשיו" מה קורה כיום, כיצד מחזירים לך ביטחון ודימוי עצמי חזקים, כיצד את יכולה לקבל את עצמך כפחות "פגומה" גם אם היו ויש לך חרדות או הפרעות קשב. הבעיה העיקרית במקרים כאלה היא שבמשך שנים אנשים שחווים בעיות פסיכולוגיות מסוגים שונים מגבשים לעצמם במקביל זהות של אדם בעייתי ואז כמו נבואה שמגשימה את עצמה זה גם קורה כך. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתחיל לשנות מבפנים ומעומק הנפש את התפיסה העצמית שלך. זה לא יפתר רק במציאת מקור החרדה, העניין העיקרי הוא שינוי אישיותי וקבלה עצמית טובה יותר. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדה לצורך הרחבת הידע שלך בנושא. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני קצת יותר משנה עברתי חוויה מאד לא נעימה. לאדם בתפקיד מטפל יש כוח לרפא אך באותה מידה יש לו את הכלים לגרום ההפך. אדם "רגיל" לא יכול לגרום לנזק שמטפל יכול לגרום כי מטפל יודע מה הכי כואב לאדם לשמוע ומה יגרום לו לנזקים. הייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית והמדריכה בהכשרה השתמשה בכח שלה לשלילה. בכל מפגש ומפגש היא לא הסתירה את נסיונותיה להוכיח לי כי איני טובה ולא אהיה טובה לעולם, לא כמטפלת ולא כאדם. הרבה זמן התנגדתי לשטיפות מח האלו עם הרבה תמיכה מחברה שלי שהייתה גם אצל אותה מדריכה (ועברה כמעט אותו דבר). אך מסתבר שקשה מאד להתנגד לשטיפת מח ולא הייתי מספיק חזקה, וביום הכי חשוב, נחלשתי ולא האמנתי בעצמי. כ"כ הרבה שקרים ספרה המדריכה שכבר לא ידעתי למי להאמין, במה להאמין. הפסקתי להאמין ב-כ-ל מה שאי פעם האמנתי בו. כמעט שנה שלימה אני וחברותיי להכשרה שתקנו ולא ספרנו כלום כי פחדנו שיפסיקו את לימודינו. דבר שבסופו של דבר קרה דווקא בגלל השתיקה שלנו ששימשה לנו כרועץ. כשלימודיי הופסקו כיון שלא היו לי כוחות לספר את מה שהתרחש. כשהפסיקו את לימודיי הרגשתי שאין טעם יותר לכלום. מצער לא הייתי מסוגלת לאכול, וכל הזמן בכיתי- נכנסתי לייאוש ודיכאון. אני בחורה חזקה והצלחתי להמשיך בחיי ואני במקום שטוב לי בו ואני לא מצטערת לרגע אחד על מה שקרה לי. למדתי ה-מ-ו-ן על עצמי , על החיים, על אנשים. והתבגרתי המון. ה-ב-ע-י-ה ה-י-א למרות שטוב לי החיוך ירד לי מהפנים. כבר אין לי את החיוך הנצחי שתמיד היה. אני מחייכת וצוחקת אך צריכה "חיזוקים סביבתיים" כידי שישאר וזאת למרות שטוב לי. האם כדורים יעזרו? כי בפנים טוב לי מאד, ואני מאושרת.

שלום טליה קראתי את העצה שנתת לי ואנסה ליישם אותה אולי תרצי לשמוע את דעתי בקשר לכדורים מנסיוני האישי אני יודע היום כי אין כדור פלא שלוקחים והוא מעלה חיוך על פניך וגם לוקח זמן עד שפסיכיאטר מוצא ומתאים את הכדור הנכון למטופל. ישנם הרבה סוגי כדורים . לפעמים ישנן תופעות לוואי לכדורים. אני מאמין שפסיכיאטר לא "מחלק" כדורים סתם כך. ציינת כי מצבך טוב ואת מאושרת ולכן אני לא ממליץ לך להיכנס לתחום הטיפול התרופתי. פסיכיאטר טוב ,שישמע את סיפורך,ימליץ לך לחפש את חיוכך במקום אחר. עדיף לשוחח עם מישהו מאשר לבלוע כדור. צריך לציין כי ישנם אנשים הנוטלים כדורים אשר מצליחים לייצב את הרגשתם הכללית בקשר למדריכה שהיתה לך אולי לא מאוחר להגיש נגדה תלונה בהנהלת בית הספר אולי התלונה תצטרף לתלונות של תלמידים אחרים וההנהלה תצטרך לעשות חושבים. אני מקווה שעזרתי

טליה שלום צר לי לשמוע על התהליך ההרסני שעברת ולא פחות על כך שכעת את שואלת אותי האם כדורים יעזרו למשהו שלפני שנה היית ללא ספק מבררת לגביו אפשרות לטיפול פסיכותרפי. במידה ונכנסת למצב של דיכאון כדורים עשויים לעזור. אבל כאן זה עזרה לטווח הקצר. מה שעברת והאופן שבו את מתארת את הדברים נשמעים לי טראומטיים ודורשים עיבוד של השכל והרגש ולא רק של פיזיולוגית הגוף. למרות משבר האמון שנוצר אצלך לגבי מקצוע הטיפול אני מציע לך בכל זאת לפנות לטיפול ולעבד את מה שקרה. אני לא בטוח שיש לך כיום כוח להילחם, אבל אולי תוך כדי טיפול ניתן יהיה לברר מה בדיוק קרה, ואולי תוכלי להמשך לעשות את המלחמה שלך, בין אם על יעודך המקצועי ואולי אפילו באופן קונקרטי אל מול מה שאירע לך בלימודים עצמם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, רציתי לשתף אתכם ביחסים שלי עם הפסיכולוגית שלי ואשמח לקבל את התיחסותכם. פניתי לטיפול עקב בעיות שליטה שונות שכללו התפרצויות של זעם חסרות שליטה ובעיות נוספות שלא בשבילם פניתי אבל הם עלו כגון חרדת אי קיום שאני חשה לפני השינה. הבעיה שלי היא שבמקום שהטיפול יעזור לי אני מרגישה שאני מפספסת אותו בגלל ההתנהגות הטיפשית שלי. הפסיכולוגית כל היום בראשי כמו מחשבה אובסיסיבית לא מפני שהתאהבתי בה אלא מפני שהיא מזכירה לי דברים שאני רוצה לשכוח אך עולים בטיפול. ההתנהגות שלי בטיפול לא משהו מוצלח.... לדוגמה בפעם האחרונה אמרתי לה שהמבט שהיא נועצת בי מפריעה לי ושתפסיק להסתכל עלי כך, תאמת לא התכוונתי לכך באמת אבל זה יצא לי(אני רגישה לנעיצות עיניים של אנשים זה המזכיר לי הטרדה ע"י אדם שאני שונאת) בכל פגישה יש לי איזו שהיא הערה שאני מרגישה שלא מוצלחת ויותר מזה אני מרגישה שאני מצליחה גם להפתיע אותה בתגובותי מידי פעם. אני חושבת שהיא פסיכולוגית טובה אני במקומה הייתי מעיפה אותי ממנה לאחר התנהגות כמו שלי. הבעיה היא שדוקא בפגישה האחרונה לפני החופשה שלה הייתי צריכה להעיר הערות לא לענין והפגישה לא הסתימה טוב.(לדעתי כשאני מנתחת זאת זשה היה מפני שדברנו על איזה שהוא נושא והיא אמרה אני יודעת למה זה, היא כנראה מייחסת זאת למקרה אונס שעברתי בילדותי עדין אל דיברנו על כך אבל היא מידי פעם רומזת לי שהיא יודעת שהיה לי משהו כזה בעברי)וכך באופן אוטומטי אני הופכת להיות לא נחמדה......... בלשון המעטה. היתה לי תחושה רעה ולכן ברוב טיפשותי לפני נסיעתה שלחתי לה הודעתSMS שבו כתבתי לה נסיעה טובה ושתהנה בחופשה , בברכה .... בטח היא חושבת שאני משוגעת לחלוטין או לחילופין שאני המטופלת הכי נודניקית שיש לה. אני באתי לקבל עזרה ובמקום זאת אני מרגישה שאני רק משתגעת ועושה שטויות אני לא יודעת עם כדאי שאני יחזור לטיפול כי אני רק במאבק כח כל הזמן איתה. בכל מקרה עם אני יחזור אני חושבת להעלות את הנושא ולהסביר לה מדוע שלחתי לה את ההודעה ויתכן שאני ינסה להסביר מדוע אני הערתי הערות כל כך לא לענין. רציתי לשאול לדעכם האם זה נורא לשלוח הודעת SMS לפסיכולוג? אני פשוט רציתי להרגיש יותר טוב בגלל ההתנהגות המגעילה שלי ,ורק אחר כך חשבתי לעצמי היא לא חברה שלך מה את מפריע לה.

לא, זה לא נורא. ממש לא נורא. ממש ממש לא נורא. אפרת.

אני מניחה שהיא חייכה כשהיא קיבלה את ההודעה, ושהיא הבינה את זה שהצטערת על איך שהפגישה היתה, ולקחת יוזמה מסויימת להגיד לה את זה, ולהביע את החיבה שלך

מ. שלום חלק מהטיפול הפסיכולוגי כולל לעיתים תסבוכים רגשיים הקשורים ליחסים הבינאישיים בין המטופל למטפל ולהפך. לא רק שאי אפשר להתחמק מזה אלא אפשר להיעזר בזה כדי להבין התמודדויות של החיים עצמם. למשל, אם תראי כל מה שקורה לך עם הפסיכולוגית תוכלי בוודאי להבין שכל זה אינו מקרי, שהתסבוך הזה הוא בדיוק הסיבה בגללה פנית לטיפול ואם הוא לא היה קורה, זו כנראה לא היית את. קרה מה שקרה וחשוב להמשיך הלאה. טוב ששלחת SMS וכתבת לך מה שרצית. אני לא חושב שהודעה כזו מציקה והיא היתה מספיק חשובה בשבילך כדי לא לשבת ו"להתבשל" לבד עם כל מה שקרה עד הפגישה הבאה שלכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם- יש לי מטפלת שאני אוהבת ומעריכה , הבעיה היא שתמיד אחרי שאני מסיימת לספר משהו היא מחייכת בהינהון ולא מדברת . אם הייתי רוצה להוסיף משהו הייתי עושה את זה גם בלי השתיקות שלה . זה ניראה לי כל כך מיותר וזה ממש מעצבן אותי . מה גם שזה קוטע לי את כל הרצף המחשבתי . לא נעים לי להגיד לה כלום - כי זה מעבר למשהו שקשור עלי . ניראה לי שזה רק יעליב אותה ויפגע בה ואני לא מעונינת בכך. אבל מצד שני - זה כל כך מעצבן אותי שאני ממש רוצה להעיר לה על זה . מה לעשות? מיטל

לעניות דעתי, את צריכה להעיר לה על כך, את כותבת "זה מעבר למה שקשור אלי" אני חושבת שזה כן בענין שלך כי את כותבת שזה קוטע לך את חוט המחשבה וכן את לא מרגישה עם זה נוח וחשוב שתרגישי נוח ולכן את צריכה לומר לה. את לא צריכה לפחד שהיא תיעלב את משלמת לה כדי שתפל בך ואת צריכה להרגיש טוב.

אני חושבת שאם התגובה שלה מסתכמת תמיד רק בהנהון, חבל לך על הכסף והזמן אצלה. יחד עם זאת, לפעמים, דווקא ההנהון של המטפל, מאפשר המשך דיבור של המטופל לחידוד דברים, או לתפיסת כיוון אחר, בעוד שאם המטפל מגיב במילים, דווקא אז הוא יכול "לקלקל" לו. כשאני רוצה שהמטפל שלי יגיב, או כשהשתיקות מאיימות עלי, אני תמיד אומרת לו: קשה לי עם השתיקה הזאת, או: אל תשאיר אותי לבד עם המחשבות האלה, וכ"ו. ואז, או שהוא נענה לי ומגיב לדברים, או שהוא בודק איתי (שוב...) למה אני מרגישה מאויימת או לא נוח. כמו תמיד, אם אומרים, אפשר להשתמש בזה כחומר לטיפול. חבל לשמור בבטן. בהצלחה

שלום מיטל, לדעתי זה לא משהו שאין לו חשיבות. יכול להיות שההנהון מעצבן אותך מסיבה כלשהי, אבל יכול להיות גם שאם זה לא היה ההנהון היה משהו אחר. ואולי (סתם רעיון, אחד מיני רבים) ההתמודדות עם רגש של אהבה/הערכה כלפי אדם שאינו מספק את צרכייך במדוייק הוא משהו שאת צריכה להתמודד איתו. (כמובן, רק דוגמה). בניגוד לתשובות שניתנו קודם, אני לא חושבת שהמטפל הוא המשרת שלנו. הוא בן אדם, ויש לו אישיות והתנהגות משלו, אותה הוא לא אמור לשנות לפי כל גחמה של מטופל, אלא רק להבין מה גורם לזה, ואולי, אם יש הבנה כן לשנות משהו שיאפשר קשר טוב יותר, אבל לא רק כי זה "מעצבן" את המטופל. בכל מקרה, אני מניחה שאם תאמרי לה את זה, ואת לא חייבת להגיד את זה בצורה מעליבה אם זה מטריד אותך שהיא תפגע, יכול להיות שזה יעזור. או יקדם את הטיפול. או יקדם אותך. בכל מקרה, טיפול זה מקום שבו מדברים גם על דברים שנראים "שוליים" אבל משום שהם נוגעים ליחסים בינאישיים הם בכל זאת מרכזיים.

לילה אני גם לא חושבת שהמטפלת צריכה להישתנות לפי הגחמות שלי , וזה שאני משלמת לה לא רלוונטי בכלל , ולא מקנה לי זכיות עליה. אני חושבת שהיא עושה את זה כי היא מעקלת את המידע וחושבת איך להמשיך ולכוון אותי הלאה , או כי היא רוצה לאפשר לי להוסיף עוד מידע רלוונטי - או לבחון את התגובות שלי . מה שזה לא יהיה אני בטוחה שיש סיבה מוצדקת לכך . אבל אני שונאת את הזמן שאני מחכה עד לתגובה . אני בטוחה שאני יכולה לקשר את זה לאנשים אחרים בחיים שלי (אמא שלא הייתה קשובה אלי ולצרכי ), אבל זה באמת לא זה ,זה פשוט מעצבן אותי סתם בלי סיבה נסתרת. - כל אחד שונא משהו אצל אדם אחר ואני שונאת את ההינהון שלה. לי ניראה שאין דרך לא מעליבה לומר לה את זה (אבל אולי זה רק בגלל שאני נעלבת מהר ומנסה מאוד לא להעליב אחרים). בברכה מיטל

שלום מיטל, פעמים רבות משמש הקשר הטיפולי והממשי עם המטפלת כמיקרוקוסמוס של ההתנהלות שלך עם אנשים בחייך.כלומר, שההתנהלות שלך בנקודות חיכוך בזוגיות או במישורים שונים בחייך באה לידי ביטוי בקשר עם המטפלת כמו גם דפוסי ההתנהגות הקבועים שאת נוקטת אשר לעיתים זקוקים להסרה או לתיקון. את מרגישה כי את נמצאת בדילמה ביחס לסיטואציות בהן הצורך האישי שלך או התועלת שלך מתנגשות בגרימת"מבוכה "לצד שמנגד מה שמסב לך לעיתים רבות הרגשה של אכזבה ותיסכול . את רוצה להעיר הערה אבל נרתעת מכך.. נראה כי נוצרה הזדמנות פז בטיפול להעלות את הבעיה הזו שלך למצא את האיזון המתאים שבהשגת מבוקשך מחד וההתמודדות עם אכזבתו של הצד השני מאידך ולדון בהגיון הכושל העומד מאחורי ההתנהלות הזו.ההנחה כי אנשים נפגעים מסירובך או מהערה שאת מעירה ביחס למצב מסוים הינה אוטומטית ונובעת כנראה מתהליכים קדומים בחייך. נראה, כי למעשה ,התועלת של הצגת הסיטואציה של ההינהון אשר עומדת במרכז ההתייחסות שלך ומונעת ממך להרכיב מחשבה מגובשת וכן מושכת את תשומת ליבך מהווה עילה מוצדקת להצגת הבעיה בפני המטפלת מסיבות שונות : -העלאת הנושא של התמודדות עם מצבים בהם את מעוניינת להעיר ונסוגה מפחד כי התגובה תאכזב ואז תציג אותך באור שלילי,תועלה על שולחן הניתיוחים ותיבחן דרכי התמודדות שונים ביחס לכך. -העובדה כי למעשה היעד המשותף שלך ושל הפסיכולוגית הוא לעזור לך וככלל זה להסיר כל מיכשול בדרך להבנה המשקפת היטב את המציאות ולכן אם ההינהון פוגע ברמת ההקשבה ובנית המחשבה,וכן בקשר הטיפולי שבין שתיכן הרי שהצגת הענין הזה בעצם משמש אינטרס משותף לשתיכן, -אחרי שתעלי את הבעיה שמציקה לכך ביחס להינהון ותלמדי את תגובתה של המטפלת תוכלי לחזק את הביטחון העצמי שלך בכל פעם שתירצי להעלות נושאים אחרים ובכך יתחזק הקשר בינך ובין המטפלת,רמת האמון תיגבר ותוכלי להכליל זאת גם במצבים שאינם בינך ובין המטפלת. ככל שההערכה העצמית שלך והדימוי העצמי שלך גבוהים כך החשש שלך והפגיעות מתגובת של אחרים יירד.ככל שתהיי בטוחה בעצמך כך תימנעי מלהגיע למסקנות כי סרוב שלך ניתפס כפגיעה באחרים. בהצלחה, יאיר.

מיטל, רציתי להוסיף כי למעשה הייתי פותח את השיחה עם המטפלת בשאלה הנוגעת למשמעות ההינהון. נראה כי למעשה את מייחסת להינהון פרשנות משלך שעשויה להיות מטעה.ואולם הגירוי הסובייקטיבי שלך מפעולת ההינהון ותוצאותיו הוא מה שעומד בראש סדר העדיפויות מאחר והיעד המשותף של שתיכן הוא הצלחת הטיפול הנשען בין היתר על הקשר הטיפולי וההדדי בינכן. לכן התחושה הסובייקטיבית שלך מפעולת ההינהון תעלה בחahבותה על כל אמת אוביקטיבית.מכאן תוכלו לפתח דיון ביחס לכל מה שנאמר בהודעתי הקודמת. לגבי המשמעות,העיתוי של בקשתך ביחס להינהון סיבת העיכוב מבחינתך לאור העובדה שהדבר מפריע לך כבר זמן מה,היחסים בינך ובין המטפלת ועוד ועוד. בברכה, יאיר.

מיטל שלום קיבלת תגובות רבות שבסך הכל נותנות לך את התשובה למה ששאלת. אני מצטרף לדעה שכדאי לדבר על כך בטיפול, אני לא הייתי מנסח את זה כ"להעיר לה" מאחר ואת לא בהכרח מבינה מדוע זה מפריע לך ולפי מה שאת כותבת את לא לוקחת עמדה לשנות אותה ואפילו מביעה הבנה להתנהגותה זו. ברגע שאת לוקחת עמדה לא שיפוטית אלא מציגה חווייה שלך במפגש, אינני רואה כל סיבה שזה יתפס מעליב או פוגע. חשוב מאוד שכעס כזה שנוצר בך לא ישאר בפנים כי הוא יחריב את הטיפול. זה דבר שצריך לצאת גם אם אינו נעים. מה לעשות שבקשרים בינאישיים יש לפעמים גם חילופי דברים לא נעימים. מי שמכניס את אי הנעימויות מתחת לשטיח מגלה יום אחד שמהקשר שהיה פעם טוב ופורה לא נשאר כלום. זה נכון בכל קשר חברתי וזוגי, וגם בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי אבי ,אני בן 26 פעם ראשונה בפורום כלשהו לצערי לוקח כדורים אפקסור (ששמו השתנה לוונלה) וקלופיקסול. כבר לקחתי הרבה סוגי כדורים משנת97 ,וזה הרבה זמן. אין לי עם מי לדבר היום מכיוון שאני נמצא ברשימת המתנה לפסיכולוג או עובד סוציאלי. בבית אין עם מי לדבר ואף אחד לא מבין. שבוע שעבר עזבתי שוב עבודה. נכנסתי ויצאתי מהרבה מקומות עבודה ולימודים. פשוט לא מסתדר .מרגיש רע ובמצב רוח רע רוב הזמן שלא נותן הזדמנות להתמודד עם הקושי בחיים האלו. לא יודע מה יהיה איתי. כל כך הרבה שנים,לא יודע מהיכן לשאוב כח ומוטיבציה לקום ולהמשיך. אני מתבייש בגיל 26 שאני מרגיש רע וקשה לי לעצור את הדמעות אחרי יום עבודה או לימודים או עכשיו,מול מסך המחשב. 7 שנים אני מחפש את עצמי,אני מסתכל אחורה ויודע שלא עשיתי מספיק כדי לצאת מהמצב הזה. היום אני מבין את הבעיות שלי יותר מבעבר,אבל לא יודע איך לפתור אותן. בעבר היו לי תקופות הרבה יותר קשות עד כדי מחשבות אובדניות. יש לי חלומות לעתיד שרק הולכים ומתרחקים. מעולם לא היתה לי חברה וגם לא מצפה שתהיה לי. אני מקווה שאני לא מייאש פה אף אחד,זאת לא המטרה. מחפש קצת עידוד תודה

לא מאמינה! כתבתי לך הודעה ארוכה, מושקעת, ומעודדת בטירוף והיא נמחקה לי ברגע של הקלדה עיוורת! טוב אז ככה. אני אתמצת לטובת הכלל. 1. אתה מחפש שינוי. אתה אקטיבי. זה הדבר הכי חשוב כדי למצוא את השינוי המיוחל. 2. אתה זקוק למישהו שיאמין בך, ויעזור לך להאמין וללכת הלאה בדרך שתהיה לך טובה. רשימת המתנה הינה דבר מבאס, אבל כשהיא תסתיים תקבל טיפול. אני מקווה שהוא יהיה טיפול טוב עבורך! 3. אם אני יכולה להציע לך עיצה אחת - sunscreen would be it! לא, סתם. אני רק מנסה לבדר אותך. העיצה שלי היא לנסות לבצע ולהגשים מטרות מאד מאד קטנות. אחרת - אנו נכשלים שוב ושוב. צעדים קטנים אך בטוחים. לקראת מה? אתה צריך למצוא לקראת מה. מה הדבר שבכל זאת, יכול לגרום לך לתקתק. מה בכל זאת, בכל החיים שנראים אפורים ומדכאים וריקים ודלים וחסרי תקווה (היי היי אל תתייאש, המשפט הולך בכלל לכיוון אחר!) מה בכל זאת יכול לגרום לך לחייך. איפה אתה רואה את עצמך יותר שמח. בקיצור, למרות שאני לא רוצה לדכא אותך, לפעמים שווה לחשוב שנייה - למה אנחנו חיים. מה היית רוצה. אם היו ניתנים לך חיים מהתחלה (לך, כן, לא לאיזו דמות דמיונית. בכל זאת דמיין את עצמך) מה היית שם בהם? 4. להתפלל ולדבר עם האלים על כל מיני דברים. אם אתה מאמין באל אחד, גם טוב. אם לא, אז האלים היווניים סטייל טרגדיות יווניות זה אחלה. הם אמנם קצת מענישנים, אבל בכל זאת, לרב הם גם מחנכים אותך ומראים לך את דרך הישר. ותוכל גם להרגיש כמו אדיפוס, עוד לפני שהומצא התסביך. 5. אתה בן 26, וזה מרגיש לך עכשיו זקן כל כך. והחיים נמצאים במקום אחר, לא אצלך. אבל אני בת 29, ואני יודעת, שאחרי עשור שבו הייתי חולה למדי - ניתוחים וכדומה, תרופות ובדיקות וייאוש מוחלט שהצטבר והצטבר (כי השינוי לא הגיע) לפני חצי שנה עברתי טיפולים שגרמו לי פשוט לשיפור מדהים והיום אני קוראת לעצמי "בריאה". כמובן, לא לגמרי בריאה. כי בריאות אמיתית היא להיות שמח, וזה לא תמיד כל כך קל. אבל כמו שאומרים - under construction. לסיכום: אל ייאוש! (ויש גם כזה ספר, ספר מעולה אגב. לא מה שאתם חושבים). ותמשיך לחפש. בסוף תמצא. ומהו סוף? מהי התחלה? מהו זמן בכלל? כולנו רק מצמוץ בזמן. תחשוב גלקסיות ותרגיש כמה שהכל שטותי.

תודה לילה

אני די מבינה אותך. עצתי לך היא כזאת: נסה למצא בכל רגע שבו אתה מרגיש רע משהוא חיובי להאחז בו, משהוא שייתן לך כוחות ויעזור לך להעלות חיוך על הפנים. תתאמץ למצוא דבר שייתן לך תקווה (כל דבר ולו הקטן ביותר). והכי חשוב כל מה שאתה עושה, עשה בשבילך - ורק בשבילך- כי מה שבא מרצונך הפנימי ימשך הרבה זמן. (אולי עד עכשיו לא עשית מה שרצית באמת בתוך תוכך). החיים הם אתגר אבל תפיק לקחים מהעבר ותצעד לעתיד עם הרבה תקווה כי בלי תקווה קשה לשרוד בחיים האלו.

תודה טליה

ובאמת יכול להיות יותר טוב! אני מזדהה איתך לחלוטין , אני בת 25 גם לי מעולם לא היה חבר ולי כבר אין שום חלומות . אחרי 3 שנים שכימעט ולא עבדתי , כי לא הייתי מסוגלת, וגם לא למדתי התחלתי ללכת לטיפול ואומנם אני רק בהתחלה , אבל כבר אני מרגישה הרבה יותר טוב . והביטחון שלי הולך ומתחזק. זה אולי ישמע קטשי ומעצבן , אבל , אתה צריך לאסוף את הכוחות שנישארו לך לקראת הטיפול , גם אם יקח עוד זמן עד שתתחיל ואתה תיראה אך שהכל משתנה . דוקטור קפלן רשם לי פעם שהמעבר מיאוש ודיכאון לתיקווה ואופטימיות יכול להיתרחש נורא מהר וזה נכון . שיהיה לך רק טוב והצלחה בהמשך

אבי שלום בסך הכל נימת הכתיבה של אופטימית: אומרים שיהיה טוב. אם הרוב אומר, אז אולי כך גם יהיה. אתה לוקח טיפול תרופתי ובקרוב אני מקווה שתתחיל גם פסיכותרפיה. הבושה במצבך היא חלק מהסימפטומים של הבעיות מהם אתה סובל, ובאופן מעגלי, כאשר מצבך ישתפר, גם הבושה תתחיל להיעלם. אין כל סיבה לבושה. יש תקופות לא טובות בחיים, וכנראה שהתקופה הנוכחית לא טובה כבר זמן רב. פתרונות של מצבים כאלה לוקחים זמן וחשוב שתיכנס לתוך תהליך טיפולי שיש בו מרחב זמן פתוח כדי להתמודד עם מה שקורה לך ולעשות את השינוי הנדרש לטווח הארוך. במקביל כנראה שיהיה צורך לטפל גם בסביבה שבה אתה חי כיוון שמצב בו אין עם מי לדבר בבית אינו טוב לאף אחד ותמיכה חברתית היא דבר בסיסי מאוד כדי להגיע להישגים טיפוליים. בברכה ד"ר אורן קפלן

כל פעם כשאני חוזרת מחופשה, בין אם היא קצרה או ארוכה, אני מרגישה מדוכאת. אני יודעת שזה קורה להרבה, אבל נראה לי שאצלי זה ברמות גבוהות. ברור לי שזה בא ממקום שאני לא רוצה לחזור למציאות (הלא קלה) שלי, אחרי שהייתי במין "חלום" או פנטזיה. ככל שאני חוזרת יותר מהר לשגרה, כך המצב משתפר, אבל נוצר מצב, שכמעט לא בא לי לצאת לחופשות מתוך ידיעה ופחד מהדכאון שאחרי. אשמח אם תתייחס לנושא תודה עדי

אהלן, רציתי רק לציין שלמרות הקושי שלך שנראה באמת מטריד, עולה מהודעתך שמהחופשות שלך את ממש מצליחה להינות! זה דבר נדיר ביותר! אצלי המצב למשל אחר לגמרי, לרב אני יוצאת לחופשה ומאושרת לחזור לשיגרה. :) שזה גם מצב קצת דפוק....

את כותבת שיש לך מציאות לא קלה. אולי כדאי שתתמקדי במציאות הלא קלה שאת עוברת האם ניתן לשפר אותה? אולי היא בעיתית? וכך לדעתי יהיה לך גם יותר קל לחזור מהחופשות למציאות טובה יותר

תודה על ההתייחסות הלוואי שיכולתי לשנות את המציאות... שנים של טיפול הביאו אותי למסקנה, שאכן, כמו שאומרים, אי אפשר לשנות את המציאות, יש ללמוד להתמודד איתה, אבל יחד עם זה, לפעמים המציאות "עולה על כל דמיון", וכמה ש"אבדוק עם עצמי" למה היא כל כך קשה לי, עדיין הפתרון היחיד שהיה עוזר הוא לשנות אותה מה חבל שהדבר בלתי אפשרי. אלי בגלל זה, קשה לי כל כך לחזור אל המציאות מ"המציאות האחרת" בחופשה.

עדי שלום אני מתאר לעצמי שנגעת בשורש הענין. כאשר החופשה היא גם בריחה מהמציאות כל חזרה אל כותלי הכלא נחוות באופן מדכדך מאוד. זו החוויה של חיילים בימי ראשון כשחוזרים לבסיס או של אסירים לאחר החזרה מהחופשה לכלא. זה נראה לי הדבר הטבעי ביותר, כשהבעיה ממוקדת כמובן לא בחופשה אלא בכלא. בד"כ כל מציאות (שממנה אפשר לצאת לחופשה) ניתנת לשיפור אבל זה דורש בירור רציני. יתכן שלפחות בטווח הקצר אם תוכלי לעשות את החופשות בצורה יותר תדירה אפילו אם זה למשכי זמן קצרים זה יוכל לעזור הן להתמודדות היומיומית עם המציאות והן לחזרה לשגרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם לוסטרל מכיל הורמונים?

.

שרון שלום בפורום זה הייעוץ בנושאי פסיכולוגיה בלבד. אנא פני לאחד הפורומים הרפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב, אני סובל מחרדה זה למעלה מ-3 שנים, ונמצא בטיפול פסיכולוגי פסיכודינמי מזה כשנתיים. באופן תמידי אני סובל מכאבים בחזה ומתופעות גופניות שונות כמו נימול בפנים (כאשר תמיד הממצאים הרפואיים הם שהכל תקין). רציתי בבקשה לדעת פרטים בנוגע לשני עניינים: האחד, איזו תרופה יכולה לסייע לי בטיפול בכאבים, שכן אני מניח כיום שבטווח הקצר רק טיפול תרופתי יכול לסייע לי בכל השור עם הכאבים (בעבר נטלתי למשך 6 חודשים רסיטל, ואינני זוכר כבר אם הכאבים פסקו או רק פחתו). השני, החשש העיקרי שלי הוא לגבי תופעות לוואי והשלכות לגבי העתיד. אם ניתן להפנות אותי למאמרים בנושא בכל הנוגע לתרופה שתומלץ או למאמרים שנגד נטילת תרופות בכלל - אני אודה לך מאד. בתודה מראש, משה

משה שלום מאחר ושאלותיך נוגעות לתרופות אני מציע לפנות לאחד הפורומים הרפואיים ובמיוחד לפורום לפסיכיאטריה. הפורום הזה דן רק בהיבטים הפסיכולוגיים של הטיפול. אני מציע לך לפנות לפגישה אישית עם פסיכיטאר בתיאום עם הפסיכולוג המטפל בך ולקבל ייעוץ ספציפי על אפשרויות הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

באופן כללי תופעות הלוואי שנמשכות פרק זמן ארוך למעשה למשך כל זמן נטילת התרופה הן השמנה וירידת החשק המיני. תופעות הלוואי שעוברות תוך מספר ימים הן בעיקר קשיי הירדמות ולעיתים גם בחילות, אבל זה אינדיבידואלי. אני משערת שתוכל לקבל מאמרים מכל סוגי שתחפוץ בו- גם נגד, גם בעד, יש מכל וכל. כמי שמנוסה שנים רבות בענייני תרופות.... אומנם בהפסקות, אני יכולה לומר לך שאין לך כל סיבה לחשוש. תופעות הלוואי זניחות, התרופות בטוחות לשימוש, ואם אכן בדקת באופן יסודי את תלונותיך הגופניות (כי לפעמים יש לרופאים נטייה לחפף בבדיקות שהן נותנים) אז תרופות נגד חרדה בהחלט יקלו עליך כי לחץ בחזה הוא אכן תוצאה של מתח לפעמים.

הן בכלל עוברות? האם כל מי שחווה חרדה הרגיש כאילו רגשותיו קפאו להם? שהוא מהלך כמו זומבי בעולם הזה? פתאום הכל קפא כשהחרדות החלו ומאז זה כך. לא מרגיש אהבה,לא נהנה מכלום,רק פחד ודיכאון. האם יש סוף לסיוט הזה? האם יש כאן אנשים שזה עבר להם אחרי זמן ממושך מאוד, כי אני שנתיים וחצי בסיוט הזה וכרגע חזרתי אחרי פחות משנה לנסות תרופה חדשה: אפקסור (כרגע במינון של 150 מ"ג. נוטל את התרופה כבר שבועיים.שבוע 75 ומשבוע שני 150). ניסיתי מקודם רמרון שרק השמין אותי, לא יותר. גם ציפרלקס, סרוקסט, אבל אף אחד מאלה לא עזר. האמת שאז(כשנטלתי את התרופות הקודמות) הייתי בתקופה קשה יותר כי הסביבה שלי:משפחה,לימודים אקדמיים, הכל היה לחוץ!

הי בני! לא ציינת ממה החרדות נובעות, או בעיקר ממה אתה חרד, איך זה מתחיל! אולי יש יותר מדי לחץ סביבך: צינת :עבודה , לימודים וכולי אולי אתה צריך לעזור לעצמך להקטין את הלחץ? תקח את הדברים באיטיות יותר.. אתה זוכר ממה החרדות התחילו? מה היה לפני זה? מקווה שתרגיש יותר טוב במהרה! שיר.

בני שלום החרדה היא מנגנון הישרדותי טבעי ולכן תופעות הגלים והחזרה של החרדה איננה דבר חריג. הבעיה איננה בחרדה אלא באופן שאתה תופס אותה, העובדה שאתה רואה בה משהו זר שפוגע בך ושאינך יכול לקבל אותה בצורה יותר טבעית. כאשר תפסיק להילחם בחרדה היא תפסיק להילחם בך חזרה. כמו גל ים שמגיע לחוף תוכל להתבונן בה מגיעה, חולפת על פניך ומתרחקת לה למקום אחר. בעית החרדה היא בד"כ הציפיה הבלתי נסבלת להתקף החרדה הבא, ולא החוויה הקצרה יחסית של התקף החרדה עצמו. בשורה התחתונה, אם תוכל לטפל בחרדה מבפני החרדה מצבך ישתפר באופן משמעותי. אם לא ניסית את הכיוון הזה, נסה אותו ותראה תוצאות בזמן מהיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי מאיה ואני בת 16, הורי גרושים כ10 שנים. גדלתי אצל אמי, בלי דמות של גבר או אב בבית. לאבי הייתי הולכת פעמיים בשבוע עד שנותק הקשר בכלל. לפני כמה שבועות דיברתי עם 'מעין פסיכולוגית' (אין לה שום תואר בנושא) סיפרתי לה על כל החברים והידידים שהיו לי עד היום. היא מצאה שלכולם מכנה משותף- הם היו יותר מבוגרים ממני, בערך ב4-5 שנים, היא אמרה שכנראה זה בגלל שאני מחפשת דמות אב- משהו שלא היה לי בבית ולכן אני מחפשת חברים שהם יותר גדולים ממני. אני רק רוצה לציין שלא אני פיתחתי את הקשר עם הידידים או החברים שלי, תמיד הם היו אלה שפנו אליי, וחלק הכרתי בכלל במקרה עוד לפני שידעתי את גילם. האם לכל אחת שגדלה בבית ללא דמות אב בו יש תסביך אב? האם בכלל הדבר הזה מתקיים אצלי? כשהיא אמרה לי את זה הרגשתי קצת פגועה מכיון שכמו שציינתי קודם לא אני זו ש''מחפשת'' את הידידים שלי הם פשוט נמצאים שם ואז מתפתח קשר שלרוב הם מתחילים. זה לא שאני עושה סלקציה- זה בן 20 ומעלה אז כן- וזה בן 17 אז לא. לכן אני מנסה להבין אם באמת יש לי את התסביך הזה או לא.

4-5 חמש שנים נראה לי בהחלט הפרש ממוצע וסביר, לפי מה שאת כותבת בסוף, כנראה שאין ממש באבחנה הספציפית הזאת. עם זאת לדעתי קשה לדעת מכאן ממה בדיוק את סובלת. דעי לך רק שהרבה מאוד בנות/נשים מפתחות תסביך אב דווקא כשהן כן גדלות עם אב... לכל מצב אפשר למצוא הסברים והגדרות, ומי שמתיימר לעסוק בפסיכולוגיה- עושה זאת על אחת כמה וכמה.

שלום מאיה, רציתי לכתוב לך את דעתי בנושא. נראה לי קודם כל שאם הקשרים לא גורמים לך לבעיות, או שהם מהווים את כל הקשרים החברתיים שיש לך, אז אין כל כך צורך להרגיש שמדובר בבעייה, או בתסביך. יכול להיות שאת באמת זקוקה לקשר שיש בו גוון של דאגה, או איזושהי התייחסות "אבהית", או שיש לך איזהשהו חוסר בקשר עם דמויות גבריות, וזה כן טוב להיות מודע לזה, אם זה ככה. לגבי הידידים שאת מוצאת ומתחברת איתם. זה כמובן לא תלוי רק בך, אבל ישנן נערות שלא "מדבר" אליהן להיות בקשר עם בחורים מבוגרים מהן, וכאלו שכן, ככה שאולי את בכל זאת מוצאת קשרים שמספקים משהו אצלך, ולא רק "נקלעת" לסיטואציה. לדעתי העיקר הוא שאת תהיי מודעת לצרכים שלך ותהיי חופשיה לבחור קשרים עם ידידים, או קשרים רומנטיים כרצונך. אם למשל את שמה לב שאת מחפשת קשר רומנטי עם מבוגרים ממך, ואת מבינה את זה דרך הסבר לגבי החוסר בדמות אב ("תסביך אב"), זה יכול לעזור לך להבין מדוע את מחפשת קשר כזה ולא אחר ואולי לעזור לך לא להכנס לקשרים שיהיו בעייתיים. לפעמים קשרים עם גברים מבוגרים ממך, בגיל צעיר, יכולים להיות גם בעייתייים, וחשוב לבחור אותם בקפידה...

מאיה שלום תסביך מתקשר בד"כ לסיבוכים. השאלה איננה האם את מכירה גברים מבוגרים ממך אלא מה אופי ואיכות הקשרים שאת יוצרת. אם אין בעיות בקשרים הזוגיים שלך תשכחי את השיחה שהיתה לך בנושא כי היא באמת לא רלוונטית. אם את מוטרדת מהקשרים שלך, ובין היתר מפער הגילאים (שאינו גדול במיוחד) אז יש מקום לחשוב אם יש כאן בעיה. העדר אב בבית בוודאי השפיע עליך בצורה כזו או אחרת. זה לא אומר שיש לך תסביך סביב זה, אבל זה חלק מההיסטוריה האישית שלך ואי אפשר לברוח מזה. אין מה להיפגע מכך שכן לכל אחד יש את ה"חבילה" שלו שאיתה הוא מסתובב ומתמודד. לא ברור לי לגמרי באיזה הקשר שוחחת עם ה"מעין פסיכולוגית" אבל אם מדובר בהקשר טיפולי היה כדאי להגיע לגורם מקצועי באופן מוסמך. המשפט של תסביך אב עלול להיות שטחי, חלקי ולא מייצג את מה שבאמת קורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רק רציתי להבהיר שאין לי שום בעיה עם הקשרים האלו. בכלל, עד לפני שהגעתי לאישה הזו (שדרך אגב זו הייתה אסטרולוגית) כמעט ולא חשבתי על זה. אמנם היו לי רגעים ששמתי לב שכמעט כל הידידים שלי מבוגרים ממני לפחות בשנתיים. אבל מכאן ועד לתסביך הזה שהיא ייחסה לי הדרך ארוכה... פשוט משהו בניסוח שלה גרם לי להרגיש לא נוח, היא פשוט קבעה עובדה, היא אמרה לי ''את מחפשת קשרים עם אנשים יותר מבוגרים ממך כי לא היה לך אבא בבית'', היא גם טרחה לציין את המילה תסביך. אז כמו שכבר כתבתי כאן פעם שעברה- אני לא ''מחפשת'' חברים, פשוט יוצא לי באופן מקרי לחלוטין להכיר אותם. ועוד משהו, הקשרים שלי איתם הם קשרים מצויינים, והם לא מהווים בעיה או קושי.

בני האמצעי בן 4.5 הוא ילד לא ממושמע. כמעט כל פעם שפונים אליו הוא מתעלם , כשאומרים לו משהו הוא לא מבצע , כשלא מרשים לו משהו הוא לא מקשיב. הילד לא מקשיב לא לנו ולא לגננות שלו. לא מפריע לו שכועסים עליו ושמענישים אותו הוא ממשיך כמעט באותה התנהגות. לעומת הילד הגדול שכן מקשיב וכן מפריע לו כשכועסים עליו. הוא לא ילד אלים או תוקפני, אך הוא פשוט לא מעוניין להקשיב. הוא תמיד היה ילד עצמאי שהתפתח מהר מאוד, שכלית וגופנית. הוא ילד שהגננות מאוד אוהבות ומעריכות , אך הוא לא מקשיב לאף אחד. למרות כל השיחות וההסברים וקביעת העובדות הוא עדיין לא מתייחס. איך אפשר לשנות זאת?

אפרת שלום אני לא מכיר אף ילד שלא מקשיב. הייתי מנסה להגדיר מחדש את הבעיה כי יש לי הרגשה שהיא לא בהקשר של שמיעה והקשבה אלא ביחסים הבינאישיים שנוצרים בבית ובסביבה. בשלב ראשון הייתי מציע לך לעשות מחקר קטן כדי להבין במה באמת מדובר. אני בטוח שהילד בכל זאת מקשיב מדי פעם, וגם כאשר הוא לא מקשיב זה יכול לקרות בעוצמות שונות. כדאי שתקחי פינקס ותתחילי לתעד את אירועי חוסר ההקשבה של הילד. נסי לכתוב על מה היה העימות, מה רציתם ממנו שלא עשה, מה קרה כמה דקות קודם וכו'. נסי לערוך את היומן במשך שבוע ואז קראי אותו. אגב, את יכולה לשתף את הילד בניסוי שאת עושה, זה יכול לעניין אותו ולדרבן אותו לשתף פעולה. אחרי שתאספי במשך שבוע את כל האירועים תוכלי להבין קצת יותר לעומק במה מדובר. יתכן שכדאי לך לפנות לקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים. פנקס המעקב יוכל לשמש חומר גלם מצוין למפגש כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. זהו הסיפו שלי, משאו כבד ו אני חש צורך לחלוק אותו=יתכן ומישהו יוכל לתת לי איזו שביב תקווה. אני חליתי לפני כשנה במחךת הנשיקה- ו נוצרו אצלי סימטומים של הפרעה בתפיסה הויזואלית.אני לא ידעתי כי אני חולה-מה גם שמעולם לא ידעצי כי מחלת הנשיקה גורמת לדברים אלו.בהיותי אדם נטול בטחון והערכה עצמית,האמנתי כי אני בוודאי משתגע.שבתי לארץ לאחר חודשיים של חרדות קשות מאוד- תחושת ניתוק לא ברורה- מעין מצב שבו חשתי כאילו אני צופה בסרט על חיי ו לא חי אותם.פניתי למטפל מיידית.בצר לי התמכרתי למשחק מחשב מרובה משתתפים- ןהתרחקתי מחיי העולם החיצון.היתתי בטוח כי אני בדרך להיות בסדר ךמרות שאני בטוח שמין הצד זה לא נראה כך. אתמול היה לי התקף חרדה קשה- כל פעם שאני חווה ניתוק שכזה מיד מתעוררת החרדנה הקשה- "הנה תראה- אתה באמת דפוק-לעולם לא תתאושש- חייך חסרי תקוה-זה רק פנקציה של זמן עד שיסגרו אותך בחדר מרופד"החלטתי לנסות לקצץ בשעות המשחק ולחזור לחיים- אני לא רוצה לוותר- לא רוצה להשבר- אבל כל כך קשה לי,ןכשה פןגע אני מרגיש כל כך חסר אונים-כל כך חלש ולבד-כאילו טבעתי בים של שחור.האם עניין הניתוקים מוכר?האם אי פעם מישהו התאושש ממצב של חרדה ו שב האור והשמחה לשכון בחייו? יתכן ו אני מגזים- אני יודע שיש אנשים עם בעיות קשות יותר ממני-אני פונה אךיכם -אנשי הפורום לןמר לי את דעתכם- אנא ענו לי.

רן שלום נשמע שבאמת יש כאן סיפור מורכב. זה כולל את המחלה שממנה אתה סובל, אבל היא "מתלבשת" על נטייה אישיותית קודמת שלך, חרדות שונות, הסתגרות ועוד. במצב כזה אי אפשר להתמודד עם הכל לבד. אתה צריך להיות במסגרת טיפולית מסודרת, רוב הסיכויים שנדרש כאן גם טיפול תרופתי. אם לא תיקח את עצמך בידיים ותפנה לטיפול מסודר יהיה לך קשה להוציא את עצמך מהמערבולת שאליה נכנסת וסחפה לתוכה מרכיבים כל כך רבים של חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אדם בשנות העשרים לחייו, שיש לו חסכונות ונמצא זמן רב בחופש, תקופה לא קצרה מתוך בחירה לאחר תקופה של מאמץ קשה. כרגע חוץ מלעשות ספורט ויחסית להתמיד ולקרוא קצת, אין לו מוטיבציה לעשות דבר. הוא רוצה שינוי בכל מיני דברים אך לא מצליח להביא את עצמו לידי כך. חיפוש עבודה, קשרים וכו'. האם זה בהכרח אומר שהוא נמצא בדיכאון?

שלום זה כמובן לא אומר בהכרח שהוא בדיכאון, אבל זו אחת האפשרויות לפרש את המצב הקיים. מדובר בכל מקרה בצומת דרכים ויתכן שהדיכאון הוא רק צבע אחד בסיפור רחב יותר. דיכאון יכול להיות הסבר לתופעה, אבל הוא גם יכול להיות תוצאה של תופעה. אפשר בהחלט לנסות ולאבחן מה בא קודם אבל לצורך כך רצוי לפנות לאיש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני נמצא בקשר (שנותק לפני יומיים אבל אני בטוח שזה לא סוף העניין) עם אדם שמתנהג בצורה מוזרה, האדם התאהב בי לחלוטין ובגד בבן זוגו, אמר שזאת בגידה ראשונה סיפר על כך לחבריו הקרובים , לאחר כמה חודשים העניין התפוצץ שהחבר גילה ואז הוא חתך איתי עזב את מקום עבודתנו כדי להתרחק. נורא ריחמתי ואז ביררתי וגיליתי שמלבדי הוא ניהל 3 מערכות יחסים כאלה במקביל של אהבה בכי נתינה עצמית שקרים. הוא אדם כריזמתי מאד שמחפש חברים ויש לו כאלו בשפע , הוא עוזב עבודות סדרתי (בן 25 וכבר החליף כ5 פעמים עבודות קבועות ויציבות מבלי קושי מקצועי) הוא תלוי כלכלית בחבר שלו... אבל הוא כן אוהב אותו על כך (לא נראה כניצול נטו) הוא משקר לגבי עברו בנסיבות רבות (סוג של שקרן פתולוגי אבל אני לא בטוח) אני פסיכולוג חובב:) ואני מאבחן את זה היום לאחר ההבנה כאישיות הסטריונית - אני צודק? אגב ידידה משותפת הוכיחה אותו על אחד הרומנים המקבילים והוא הכחיש (כשאני יודע שזה נכון בודאות) בסוף הודה ואמר שזה היה לפניי (מה שלא יכול להיות כי הוא הכיר את האדם אחרי רק הידידה לא ידעה) אם אני צודק ומדובר בהפרעה חמורה- איך גורמים לאדם כזה לקבל טיפול אם הוא אינו מודה לבעיה. ארוך ואשמח לקבל תשובה תודה ש.

אי אפשר להכריח אדם ללכת לטיפול נגד רצונו. גם כאשר יש לו בעיה והוא טינו מודע לה. גם אם ילך לטיפול אם תלחץ עליו , לא יחזיק מעמד ולא ישתף פעולה ברצון.

אני לא רק רוצה תשובה על הטיפול אלא גם על אבחנה. גיליתי שבמקום עבודתו הקודם הוא עזב ונחשב לשקרן כרוני כהגדרתם

ש. שלום אינני עוסק באבחנות אישיותיות כמעט כעיקרון. הן מוטות מאוד ואין כל טעם להשתמש בהם. בכל מקרה, ללא היכרות אישית פנים מול פנים לא ניתן לערוך כל אבחנה, בוודאי לא אישיותית. מבחינת המשחק האינטלקטואלי, האבחנה הזו טובה כמו עוד רבות אחרות שאפשר לבחור מספר האבחנות. תוכל בקלות לשקול גם הפרעה גבולית, אנטי סוציאלית, נרקיסיסטית ועוד. אדם פונה לטיפול אם הוא חש במצוקה. במידה ואותו אדם יחוש במצוקה יהיה אפשר להציע לו טיפול. אני בספק אם יחוש במצוקה מאותם דברים אותם אתה רואה כסיבה למצוקה. בסוג כזה של התנהגויות המצוקה היא בד"כ מכך שהוא נתפס ולא בשל מקור העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני בן 17 ולי אח קטן (בנוסף לשני אחים). בתקופה זו אמי ובעלה נמצאים בחופשה בחו"ל ואני נסעתי עם סבתי,אחותי החורגת ובת דודתנו למסיבה בגן של אחי (בן שנתיים). לפתע, בעודנו נהנים עם אחי מחוץ לגן (בפעילות שהייתה שם לילדים) בת דודתי החלה לבכות ואף אחד מאתנו לא להבין למה. לאחר כמה זמן לקחתי אותה הצידה ובמשך מספר דקות דיברתי איתה בנסיון לברר מה קרה. לאחר כמה דקות (בהן היא סירבה לספר) היא החליטה לספר שהיא מרגישה שמשהו רע עומד לקרות. כששאלתי למי או למה היא אמרה שלא יודעת אלא הרגישה כך פתאום בזמן שראתה את הילדים משחקים או משהו בסגנון. אני לא יודע למה אבל אני נורא מפחד (בעיקר דואג לאחי הקטן שבימים האלה הוא קצת חולה-סטרידו). מה לעשות? האם לדעתכם יש סיבה לפחד שלי? תודה

עמית שלום בת דודתך הגיבה למשהו ללא ספק, אבל זה לא אומר שזה קשור למשהו חיצוני או לפחות לסוג הפחדים שמטרידים אותך כרגע. אתה כנראה מקשר את זה לנסיעה של אמך ואולי לחרדה מסוימת שזה מעלה, הן לגבי היותה רחוקה והן לגבי האחריות שמוטלת עליך כרגע. נסה להבין שאתה מגיב לשרשרת אירועים ולא להרגשה הרעה הספצפית של בת דודתך. כמו כן נסה אולי לשוחח מעט עם אמך בטלפון כדי לקבל חיזוק ולהרגיע את עצמך. במידה ויש קרוב מבוגר שאתה מרגיש מספיק קרוב אליו אולי כדאי ליצור גם עימו קשר כדי לקבל תמיכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עליי לדאוג לבת דודה עצמה ולא למה שהיא טענה (כלומר,אין לי מה לחשוש מההרגשה הזו שלה)?

שלום לפני כמעט 10 חודשים נפלה עלי משום מקום תסמונת העיפות הכרונית( עם חשד לפיברומיאלגיה), המצב התדרדר באופן הדרגתי ואיתו גם התדרדר מצבי הנפשי. חייתי במשך חצי שנה ללא ידיעה מה קורה לי בעצם ואובחנתי רק לפני ארבעה חודשים.מיותר לציין שזו הייתה תקופה מבהילה מאוד, בלשון המועטה. כמו כן אני נמצאת בתהליך העברה לפסיכיאטר/פסיכולוג אחר מה שמקשה עוד יותר על המצב. הבעיה היא בעצם שאני משוכנעת שלא אוחנתי נכון מחוסר זמן. כוונתי היא שזמן רב הייתי בהפסקה של הטיפול ואז הרופאה המטפלת הבחינה בהדרדרות ו"המליצה" בחום על התחלת טיפול תרופתי וכך עשיתי אך זה החמיר את העייפות וכל התרופות שנסיתי עד כה לא היו יעילות במיוחד. המטפלת אצלה הייתי בטיפול טענה שכדור זה ואחר דווקא עזרו לי אך היא לא ראתה את כל התמונה היות וזה היה כבר לקראת סיום הטיפול . כדי לא לסבך את העניינים יותר מדי אני פשוט אגש כבר לבעיה שלי....אני משוכנעת שיש לי מאניה דיפרסיה ולא דכאון רגיל- במחצית מהזמן אני מאוד עייפה ומלאת רחמים עצמיים וחוסר עונים, הרגשה שאני מיותרת ולא שייכת לעולם הזה ובחלק השני מלאת אנרגיה ללא יכולת לשבת רגע אחד בשקט ואם ביטחון עצמי מוגזם והרגשה שאני הכי טובה בעולם ממש נכס לאומי, חוסר יכולת להרדם או לעצור מרוב אנרגיה...אני יודעת עד כמה ההרגשות האלו מטופשות ואינן מציאותיות אבל בגלל שבסך הכל מדובר בחוסר איזון כימי אני שולטת בהן , הן מתגנבות לראשי , עוברות דרכי ולפעמים אני מרגישה שאינן שייכות לי. כמו כן אני מרגישה עצבנות אדירה וכעס בחלק מהזמן. לעיתים ההחלפה הקיצונית במצבים אלו עורכת ימים, לעיתים שעות ובמקרה הגרועה מכל תוך דקות ספורות בלבד. כמובן שאינני רופאה או פסיכולוגית אך יש לי תחושה שמדובר ביותר מסתם דיכאון אחרת הייתי כל הזמן במצב רוח רע... שאלתי היא, האם אני צודקת? ואם כן, האם עדיין אפשרת להשתמש לצורך בעיה זו בתרופות כמו רסיטל, לדוגמא או שיש צורך בתרופות חזרות יותר מהדור הישן? חשוב לי להוסיף כי תהיה לי הזדמנות לדון בבעייתי אך רק בעוד זמן רב יחסית( ב13 בחודש) לכן אני פונה לפורום זה לבינתיים מתוך חשש שאולי אני צודקת ובתקווה שזוהי טעות... בנוסף גילי הוא 19 ולאימי ישנה מאניה דיפרסיה תודה מראש, מתנצלת על אורך ה"מכתב" נגה

נגה שלום שאלת האבחון במקרה הזה היא קריטית והיא המפתח לקבוע מהו סוג הטיפול שמתאים לך. בפורום הזה הייעוץ הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד כך שלא אוכל לייעץ לך בנושא תרופות. אני מציע שתתייעצי עם מספר רופאים מומחים בתחומים מהם את סובלת שכן יש כאן בעיה שנוגעת במספר התמחויות רפואיות. אחרי מספר רב של חודשי סבל ולחץ הבעיה המקורית כבר יכולה להיות מורכבת יותר שכן לחץ שכזה עלול לגרום לדיכאון והשפעות פסיכולוגיות נוספות רק בשל קיומו. בשורה התחתונה, נסי להיכנס לתהליך מסודר של אבחון וטיפול שכן חלק מהעניין הוא העובדה שהכל נגרר זמן כה רב בלי שאת יודעת באמת מה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ישנו גבר הגר בקרבת ביתי, ברגע כשקולט אותי הוא מאיט את קצב הליכתו, מביט בי ממושכות, מחייך אך אינני יודעת מדוע לא עונה לי שלום בשעה שאני אומרת לו שלום עם חיוך? אני לא מסוגלת לשאול אותו. מה יש לך לומר בנידון? (אגב שנינו נשואים). בתודה-חיה.

"הוא מאיט את קצב הליכתו, מביט בי ממושכות, מחייך" - לדעתי זו אמירת 'שלום' מכובדת בהחלט. אפרת

היי אפרת. אך באותו רגע אני מרגישה מושפלת, האם זה לא מכבודו לענות לי ל"שלום"?, הרי הוא לא אילם?!. האם התנהגותו זו משקפת צורה של חיזור או התלהבות מצד הגבר ממני?? - בתודה מראש - חיה.

חיה שלום זו פעם ראשונה שההודעה שלך מתפתחת צעד אחד קדימה ואת מתייחסת גם לצד שלך בסיפור. אני חושב שזו התקדמות משמעותית למרות שעדיין הדפוס אינו משתנה: הגבר שמתקרב אליך, נותן רמיזות, ואת לא יודעת לפרש את משמעות רמיזותיו. אני מעריך שעד שלא תבחני בצורה רצינית את מה שקורה לך בסיפור לא תוכלי לצאת מהמעגל הסגור של המחשבות והתהיות לגבי כוונותיו. אותן איש לא יוכל לפרש לך (למעט הוא עצמו) אבל את מה שאת מרגישה אולי אפשר לברר בכל זאת יותר לעומק, ואני לא בטוח שמדובר רק בגבר הזר כמו גם במשפחתך שלך ויחסיך עם בעלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוקיי. אך לעצם שאלתי לא ענית: מדוע הוא לא עונה לי חזרה "שלום", שזוהי מילת נימוס, זה הרי סותר את התנהגותו... לא כן? אודה על תשובתך - חיה.

לדוקטור קפלן שלום רב, אני דיי סובל בחיי, אני סובל מבעיה רפואית שלא נמצא לה פתרון ממשי, אין לי חברה ואני די סובל ביום יום. האם נכון הדבר שרוב האנשים סובלים, שבאמת החיים כל כך קשים לכולם ? האם יש אנשים מאושרים לאורך שנים ? האם אני נמצא עם הרוב ? עם המיעוט ? אם הייתי צריך לאמר איך אני ממצא את החיים שלי מ1-10 הייתי אומר 4 מינוס בערך האם זה הממוצע ? לדוקטור קפלן: מאוד הייתי שמח לתשובה קונקרטית ולא תשובה כמו "תשפר את החיים שלך" או תפנה לפסיכולוג וכדומה.. כלומר לפי חוות דעתך (ברור שלא ניתן למדוד זאת במדויק) וניסיונך האישי היכן לדעתך עומד הממוצע ? האם רובנו סובלים ? שמחים ? אני מודע לקושי השאלה, מה גם שאין תשובה קונקרטית לשאלה כזו אך אם תוכל לנסות בכל ואפילו רק מאינטואיציה... (למרות שאני בטוח שיש תיאוריות שלמות על הנושא ) אודה לך מאוד :) בהמון המון תודה מראש , מעיין

למה בעצם זה ככ משנה לך? ואם הרוב כן ואם הרוב לא. מה זה נותן ?? לדעתי לא הגדרת מספיק את מהות הסבל שלך אבל אני מבינה שזה לא רלבנטי לשאלה.

אני אשאל שנית בן כמה אתה אורן ובבקשה תענה לא יפה לא לענות לפונה

(זוהי תשובה פילוסופית לשאלה פילוסופית.) לדעתי מהות הסבל האנושי נמצאת בהשוואה. השוואה בין מה שאנו חושבים שצריך להיות, למה שיש. השוואה בין מה שיש לאחרים, למה שיש לנו (שזה אותו דבר, רק קצת יותר ספציפי), השוואה בין מה שהיה לפני רגע, למה שיש עכשיו. ממש בשנייה זו. אם אנו מניחים שהכל תקין, הכל בסדר כרגע, אין שום דבר שאמור להיות אחרת, אין סבל. יש רק חיים. מדובר ברף החלטה אישי מאד על פיו אדם מחליט: מכאן זה טוב, מכאן זה רע. מעבר לכך, ואני מודעת לכך משום שהייתי במשך כמעט עשור חולה, הגוף יכול לגרום לסבל. אבל אני לא מאמינה שאין פתרונות. אולי לא פתרונות שיביאו אותך אל ה"נורמה" או מעליה, אבל פתרונות שיכולים להיות מספקים עבורך. אז בכיוון הזה, אני חושבת לא כדאי להתייאש - לא כדי להגיע "לבריאות" הנורמטיבית, אלא כדי למצוא את הבריאות שלך, את מה שאתה יכול לקרוא לו בריאות. אני מאמינה שבאופן בלתי תלוי ישנן חוויות שגורמות לאדם אושר. להיות בקירבה לטבע, לנשום אויר צח, לשיר, לרקוד, לישון טוב, לאכול אוכל מזין, (ורצוי כזה שבעונה, ולא כזה מאריזת פלסטיק בסופר), לצחוק. לנהל שיחה טובה עם אדם, לתת ולקבל חיוך, לתת ולקבל מגע, לנהוג בעדינות. ללמוד משהו חדש על העולם, ועל עצמך, לחוות חוויה חדשה, רצוי כזאת שלא מתרחשת במח, אלא במגע אמיתי עם העולם. כמו להתרחץ בנהר קפוא, או לדעת מה הטעם של תפוח שרק נקטף מהעץ, או איך זה לסוע נורא מהר באופניים בירידה. וגם מה ההרגשה כאשר נפרדים מאדם אהוב? מה ההרגשה של ללכת בלי שעון ולשכוח מה השעה, מה ההרגשה של לעשות משהו שעדיין לא עשינו, ולהרגיש קצת "כמו בסרט".

החוכמה האמיתית היא לא לקבל את הסבל כמובן מעליו השאלה היא לא מהיא מהות הסבל אלא מה אתה עושה אם המצב בו אתה נמצא תראה את צ'רלי צ'פלין לדוגמא שהבהיר כל כך יפה את הנושא ,שאת עקבותיו אני מנסה לשחזר איכשהוא: בסרט הנער הוא עני מרוד בחליפה אומנם ישנה ומלוכלת אך הוא הולך בגאווה, שופכים עליו מים מלמעלה והוא מנגב אותם בקלילות עם חיוך כאילו היו קצת אבק שדבק בחליפתו ואינו רואה כלל השפלה במה שנעשה לו( כך בשאר סרטיו כמובן) וכו וכו.... והמסר הוא כמובן, באופן ככלי וגס ביותר כמובן - הסבל הוא בחירה לפעמים מפורסים מקרים על אנשים שהגיעו לפיסגה היה להם הכל והם שמו להכל ולעצמם קץ.... ולפעמים על אנשים חסרי פרוטה שחיים באושר אי שם במקומות רחוקים..... כמובן שקיים גם ההפך הגמור! לא משנה המצב משנה מה אתה עושה ממנו יש אנשים שתמיד אומאים על תסתכל על העשיר ממך כי תרגיש רע, יש אנשים שנמצאים במצב קשה יותר אני ממש לא מסכימה אם המשפט הסתום הזה שנזרק לכל עבר בכל עת- ישנם אנשים שמבחינה חיצונית נראים מסכנים מאיתנו כי אין להם עושר חומרי או שיש להם מחלה פיזית איומה אך מבפנים הם מרגישים שהם במקום הכי טוב שאליו יכלו להגיע( ולא אני לא מדברת על תרופות..) כך שזטת ממש לא חוכמה להסתכל לצד השני! צריך לקבל את המצב לא את הסבל שהו גורר אימו, הסבל הוא רק צל....אם תרצו רק צל של השליה

מעיין שלום יש כאן נקודה מאוד לא פילוסופית אלא עובדתית, אתה סובל וכך אתה מרגיש כעת. כל אדם סובל לפחות תקופה מסוימת בחייו, יש אנשים שזוכים שתקופה זו תהייה קצרה ושתדירות התקופות הללו תהיינה מעטות, ויש אנשים שלרוע המזל חווים תקופות קשות ארוכות ותכופות. הסטטיסטיקה לא תעזור הרבה לשיפור המצב, אם כי הידיעה שפניה לטיפול הן ברמה הפסיכולוגית ולעיתים הן ברמה התרופתית יכולים להועיל, עשויה לתת עוגן וניחומים. הבעיה שתארת כללית ולכן קשה לתת לך הכוונה ספציפית למעט המלצה לפנות לטיפול שילווה אותך בתקופה הזו שכנראה מכבידה עליך כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעתי שפרוזאק עוזר לאנשים ביישנים. זה נכון? אני יודעת שפרוזאק הוא נגד דכאון ואני חושבת שזה גם יכול לעזור לי. הדכאון שלי נובע מביישנות ובדידות. הרבה בדידות. אני נגד תרופות אבל אני כבר מיואשת ומוכנה לעשות הכל. אני לא רואה לעצמי שום עתיד אחרי סיום בית הספר. בבקשה אל תגידו לי ללכת לפסיכולוג כי אני לא אלך, אבל כדי לקבל מרשם לפרוזאק כן, אם רק ככה אפשר לקבל אותו.מה עוד אפשר לעשות?

טוב קודם כל זהו לא פורום תרופתי. דבר שני, מאחר שכבר שאלת- יש תרופות עדיפות על פרוזאק- שכבר נחשבת ישנה. כן, רק רופא יכול לרשום את התרופות הללו, אבל לפעמים גם רופא משפחה ירשום. צריך וכדאי לקחת בחשבון שיש לתרופות הללו תופעות לוואי. יש עוד שיטות, ועוד סוגי טיפולים, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי. האם את סובלת מח"ח? (חרדה חברתית)?

בנוסף את יכולה לנסות גם טיפול הומיאופאטי.

היי, אני מבין שהינך סובל מביישנות ומייחסת את התחושה הזו למקור הדיכאון שאת מרגישה. האם חשבת אולי שהעובדה שאת בדיכאון היא זו המשפיעה על היותך ביישנית וכן על עצם הרגשת הבדידות. אנו מסיקים מסקנות על סיבתיות בין שני ארועים על פי יחס הזמנים בינהם וכאן תמיד יש מרכיב של ניחוש:אם הדיכאון קדם לבדידות ולביישנות אנו יכולים להניח שהוא הסיבה לאלו,ואולי הביישנות והבדידות הם אלו שגרמו לדיכאון... נראה כי את מחפשת את הדרך הקלה אל הפיתרון עי בליעת הכדורים. ובכן, אכן השימוש בפרוזק או בשמו הפרמקולוגי,פלואוקסטין ,אצל אלו הסובלים מדיכאון סמוי , נתגלה כמועיל גם אצל אנשים אשר סבלו מביישנות ומפסימיזם בחייהם והחלו לחיות אחרי השימוש בכדור בצורה אסרטיבית וחיה יותר. אולם יש לטיפול התרופתי גם צד אפל,אין תרופות פלא והן אינן יעילות תמיד.התרופות הנוגדות הדכאון מתחילות לפעול רק לאחר כמה שבועות והן אינן פותרות את הבעיה אלא רק מטפלות בה.כמו אינסולין לחולי סכרת,הן מתקנות ליקוי תיפקודי אך לא מסלקות אותו. במילים אחרות, נדמה לי שעלייך להבין כי הדרך לאושר ולשינוי היא לשנות את המיכשולים שגורמים לך להרגיש בדיכאון ולחוש רגשות של ביישנות ובדידות במקום לטפל בתוצאות שלהם. לעיתים קרובות הטיפול הטוב ביותר בבעייתו של אדם הוא הטיפול המשולב,תרופתי ופסיכולוגי,שיחות ותרופות גם יחד. אולי כדאי שתישאלי את עצמך שאלות עצמיות אשר יעיזרו לך לאתר את מקור הדיכאון,מתי בפעם האחרונה היית מאושרת,האם היה ארוע מסוים שהיווה את הנקודה הגאומטרית ביחס להרגשתך הפנימית וכו. מובן גם שיש לבליעת הכדורים חסרונות הכרוכים בהתמכרות ושינוי לאור דעיכה בהשפעתן לאורך זמן. בההצלחה, יאיר.

א. שלום אכן הפורום הזה עוסק רק בהיבטים פסיכולוגיים ולא תרופתיים, ואת האפשרות הפסיכולוגית את פוסלת. אני מציע לכן שתפני לייעוץ פסיכיאטרי, יש בהחלט אפשרות לעזור לך גם תרופתית, אם כי יש דברים שבכל זאת עבורם הטיפול הפסיכולוגי יעיל יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהי הגישה ההתיחסותית בפסיכולוגיה? תודה.

אלעד שלום זה כנראה תרגום לעברית של משהו. האם יש לך את המונח באנגלית? בברכה ד"ר אורן קפלן

בביקור אצל פסיכיאטר נאמר בין היתר שאני סובלת מבעיית אשיות של elusfer cp (סליחה עם לא כתבתי נכון הכתב מאוד לא ברור). רציתי לדעת מה זה אומר . תודה מראש על התשובה.

את לא חושבת שאוליי את מפספסת תגובות של אנשים אחרים כאן, עם ידע וניסיון, שיכולים איכשהוא לתרום?

מה זה השטויות האלה? מי זה בכלל יאיר? פתאום יש כאן שני יועצים? את ממש מגזימה. נורא חבל, יכולת לקבל תגובות חכמות מאנשים שכנראה נימנעים לענות לך.

היי לי(ר)ז לא הספקתי להודות לך על דברי העידוד בכל הנוגע להישתתפותי בפורום ואנצל הזדמנות זאת כדי להביע את הערכתי המלאה והכנה. אני מצטער אך איני מבין בדיוק את הפרוגנוזה המצוינת על דף האבחנה אותה קיבלת ביחס למצבך.אני ממליץ לך מאד לפנות אל הפיסיכאטר המאבחן ולקבל בפרוט רב את הפרוש המלא וההשלכות לרבות דרכי הטיפול וההערכות הנידרשות מצידך בכל הנוגע למצבך.אני כמובן מאחל לך רפואה שלימה בריאות וחיים בהרמוניה לצד בעייתך הרפואית. נראה כי חלק מהפונות כאן בפורום מצאו לנכון להעלות את המיפלצת הירוקה וגאוותן המתפרצת אל מול העובדה שבחרת לנכון לציין את שמי. הבנות הנחמדות החליטו כי במידה ושמן לא מצוין זוהי שעת כושר לגדף את שמי ובעיקר גברת י..."מי זה בכלל יאיר"...האם זוהי תגובה ראויה לדעתך?(י) (ואולי אין זו יד המקרה ששתי העלמות מצוינות בכינויים ...ט ו- י......) אני חושב שאולי כדאי להסביר להן כי הסיבה ששמי שורבב לשם היה בשל העובדה שרצית להביע את תמיכתך והרצון שאשאר בפורום חרף החלטתי המנוגדת. בנוסף אולי כדאי שהבנות הניכבדות תשמנה לב כי רבים מציינים את שם האדם ממנו הם מקווים לקבל תגובה. אין זה אומר שהאחרים פסולים מלענות להודעה . אלא שלעיתים אנשים בוחרים לענות רק לפניות מסוימות והבקשה ברחל ביתך הקטנה לתשובה מאנשים מסוימים הינה בבחינת רצון לקבל תשובה מהם אך אינה פוסלת את העצות האחרות ואינה מורידה מערכן.. בברכה , יאיר.

יאיר שלום קודם כל אני שמחה שאתה ממשיך להשתתף בפורום , למרות ההתנגדות הנחרצת של העלמות י. ו- ט. ואפשר להוסיף גם - ש... גברת אות אחת לדורתיה תוקפת אותך בכל היזדמנות כמו שלפני כן היא דחפה את תחושת "הסיחרור מהטיפול " להגדרתה בכל היזדמנות . היא פשוט חייבת להיות אנטי משהו . האמת שאני לא רוצה להיכנס לויכוחים ועימותים , אני שונאת את זה, אבל המתקפה שלה כלפי רק משום שבחרתי לציין את שמך טיפשית למדי וחסרת טעם . אני מתוך הרגל טיפשי ורצון לישמור על שלום בית ישר כתבתי את היתנצלותי - ( אם כי לא הכנה ביותר ). אתה צודק לגמרי לתגובה "מי זה בכלל יאיר " אין מקום אבל לא ניראה לי שיש טעם להילחם על כך הרי ידוע לך שהגברת מרגישה מאוימת שמא תיתפוס את מקומה . אתה מאיים עליה בכך שהתשובות שלך נכונות ומלומדות . אבל אתה כבר בטח רגיל לקינאה מחיי היום יום שלך . לאנשים קשה לקבל אנשים שיודעים יותר מהם אם מנת משכל אינטילגנציה ואינטואצית גבוהות. לסיכום - המלחמה הזאת ניראת לי מיותרת (אם כי משעשעת מאוד) ומוטב לך להילחם בטחנות רוח . לי(ר)ז

ליז שלום אני לא מצליח לזהות את האבחנה שקיבלת. בכל מקרה, אין כל סיבה שפסיכיאטר יתן לך אבחנה בלי הסבר מפורט מה השם המדויק של זה, מה המשמעות של המונח ומהו הטיפול המתאים לבעיה. אני מציע לך לחזור לגורם המאבחן ולבקש הסברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ברצוני לברר, האם פרופיל צבאי מסוים (למשל 21) עלול לפגוע בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ? וכנ"ל השאלה לגבי רפואה. תודה על תגובה.

הי יונה, אולי לפגוע בלימודי תואר שני (פסיכולוגיה),אבל לא נראה לי, כי עובר הרבה זמן מיום קביעת הפרופיל ועד שמנסים להתקבל לתואר שני - והמון דברים משתנים בזמן הזה. מבחינת תואר ראשון לא צריכה להיות בעיה. הכי טוב שתפני לאוניברסיטה שאת מעוניינת ללמוד בה, ותבררי שם האם פרופיל 21 מהווה מכשול (גם לגבי פסיכולוגיה וגם לגבי רפואה).

יונה שלום הפרופיל הצבאי אמור לבטא בעיה רפואית או פסיכולוגית כלשהי. במידה והבעיה הזו עלולה לפגוע ביכולתו של המועמד להיות רופא או פסיכולוג זה כמובן רלוונטי. אם הסעיף אינו קשור לליקויים צפויים אז מן הסתם לא תהיה לכך השפעה. השאלה כללית מידי שכן פרופיל 21 הוא כינוי להרבה בעיות רפואיות. גם במידה וסוג האבחנה יוצר בעיה, קשה לדעת מראש לאן זה יוביל בבחינות קבלה לחוגים שונים כמו גם למקומות עבודה. מאחר והפרופיל איננו עניין של בחירה אלא תוצאה של בעיה כלשהי צריך להתמודד עם בעיה זו כיום ולקוות שההשפעה על העתיד תהיה מינימלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

פרופיל 21 לפחות! ב 50% מהמקרים הוא כן עניין של בחירה. למה אתם הפסיכולוגים תמיד מדברים פוליטקלי קורקט? בתודה , יעל

היה לי קטע ממש עצוב השבוע. היה לי דייט עם מישהו שהכירו לי. אנחנו כבר שבועיים וחצי בטלפון יש בנינו מחרק שעתיים וחצי נסיעה. נפגשנו ביום חמישי שהוא בא. (כמובן בטלפון מלראות אותי במצלמת אינטרנט הוא החליט שהוא מאוהב). והדייט היה ממש טוב הוא אפילו החליט שמבחינתו הוא רוצה אותי ורק אותי, בגלל שהוא אהב את הטירוף שלי (פה אצטרך להודות שאני לא בחורה שיגרתית). ואז שדיברנו הוא טען שהוא רוצה אותי ולא יכול משום שאני מטורפת מידי. השאלה שלי היא אם יש אפשרות לדעת להיות גם מטורפת וגם יציבה. ושנית אני כבר חצי שנה בטיפול בגלל זה אז מה קורה לא זזים הדברים? לא הגיוני משהו.

יוליה שלום אני לא יודע מה זה מטורפת מידי. זה תיאור פלסטי מאוד אבל קשה לקחת אותו למקום בו אפשר לומר לך דברים חד משמעיים לכאן או לשם. מאחר ואת בטיפול אני חושב שאלו שאלות שאת צריכה להפנות למטפל/ת שלך. ההיכרות במסגרת הטיפולית היא בוודאי יותר עמוקה מזו שלי כאן בפורום וכדאי לקבל פידבק הן לגבי השאלה הזוגית והן לגבי התקדמות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם אני שמח לראות שהאוירה בפורום נרגעה ושההודעות חוזרות לשגרתן. אני מזהה מן הסתם עקיצות לפה או לשם אבל בסך הכל נראה לי שאנחנו נמצאים באזור הנכון שמקיים את מטרות הפורום למען כולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לדר קפלן, גם עקיצתך לא נעלמה מעיני ואני משתתף בשימחתך על החזרה לשיגרה. אני רוצה להודות לך ולכל המישתתפים על הפורום המכובד והמורכב. אני סיימתי כאן , כך שנראה כי תוכל להניח את הרדר בכל הנוגע לאווירה העכורה על אף שאיני מודה כלל ועיקר ביצירתה. תודה והצלחה. גם לאפרת:) יאיר.

יאיר שלום אני מאוד נהנית לקרוא את תשובותיך הן מעשירות ותורמות. מקווה שתמשיך להישתתף בפורום . לי תרמת רבות בתשובותיך . שיהיה לך רק טוב לירז

אורן בן כמה אתה? תודה על תשובה

הילה שלום ראי את תשובתי למעלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מדיכאון ונמצאת בטיפול זמן רב. לפעמים יש לי תחושה שלעולם המצב לא יהיה יותר טוב ושאין לי כוח יותר לנסות להלחם. אני חושבת שאולי יכול לעזור לי לדבר עם אנשים שסבלו מדכאון דומה לשלי והיום הם מרגשים טוב. ככה אני יאמין יותר שיש אפשרות שהדיכאון יעבור לי. וגם ככה תהיה לי הזדמנות לדבר אם משהו ולהרגיש שהוא באמת באמת מבין מה עובר עלי. האם יש קבוצות תמיכה או אירגונים דרכם יש אפשרות לדבר אם אנשים כאלו?

מיכל שלום הדרך הטובה ביותר כיום היא דרך האינטרנט. יש הרבה פורומים וקהילות שעוסקים בבריאות הנפש, ודיכאון הוא נושא נפוץ מאוד. כמעט כל אדם באוכלוסיה עובר דיכאון לפחות פעם בחיים כך שהנושא מוכר בין אנשים רבים. אינני מכיר קבוצות שנפגשות באופן קבוע, במיוחד כעת בתקופת הקיץ. במהלך השנה יש קבוצות במרפאות שונות אך צריך לברר זאת באזור מגוריך. התמיכה החברתית היא אחת התרופות החשובות ביותר לטיפול בדיכאון, זאת כמובן מעבר לטיפול המקצועי. האינטואיציה שלך לחפש אנשים שעוברים דברים דומים היא נכונה מאוד ואני בטוח שתמצאי רבים כאלה בשיטוטים בקהילות האינטרנט השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

אפרת שלום היא יודעת עד כמה אני אוהב אותה והבעייה שהיא ביקשה שלא אצור איתה קשר כי זה יקשה על הפרידה ומבחינתה אין מנוס ועליינו להפרד. אני חושב שהדיעה שלה נובעת מגילה הצעיר 20 ואני 27 ומלחיץ אותה העובדה שיש לה חבר בוגר והיא עדיין באיזשהו מקום ילדה. אני מאד אוהב אותה והייתי עושה הכל למענה הבעייה שהיא ביקשה שלא אתקשר ואני לא יודע מה לעשות האם לכבד את בקשתה ולא להתקשר ולקוות שאולי היא תזכר בי ותתקשר בעצמה ואפשרות זו לא נראיית לי ריאלית כי היא אמרה שמבחינתה זה סופי או שמא לנסות בכל זאת להתקשר ואולי אולי אולי היא תרצה שנחזור להיות יחד כי גם היא מתגעגעת אלי. אז מה לעשות?? אני בדילמה ובדכאון.

הי אלון. ההחלטה בסופו של דבר שלך. קיבלת מספר תגובות, ואיני חושבת שמישהו יוכל לענות לך על השאלה מה לעשות. אכן, יש כאן דילמה, האם להענות לבקשתה או להכנע לרצון שלך. אני באמת לא יודעת מה יהיה נכון במקרה הזה. מערכות יחסים הן דבר אינדיוידואלי וכל תגובה שלה יכולה להתקבל על הדעת. אל תחמיר עם עצמך בקשר להרגשתך, תנסה לעסוק בפעילויות מהנות, אולי ספורט, חברים, משפחה. אין פתרונות קסם ואין קיצורי דרך, התהליך הוא הרבה פעמים ארוך וקשה, ונכון שקלישאות מאוד מתסכלות במקרים כאלו, אבל ככל שהזמן יעבור אני מניחה שתרגיש טוב יותר, ומקווה שאכן זה יהיה כך. תשמור על עצמך, אפרת.

יאיר לדעתך עלי להשלים עם העובדה שיותר לא אראה או אשמע את אהובתי ולא כדאי לנסות לאחר זמן כלשהו שאולי היא גם תחוש עצובה בניתוק הקשר בינינו לפנות אלייה שוב ולשאול האם תרצה לשוב אלי?

יאיר עדיין ממתין לתשובתך אלון.

אלון, אהבה היא מבורכת רק כאשר היא הדדית. נראה כי לעת עתה אהבתך מקבלת ביטוי של ממש רק מצידך בעוד זוגתך החליטה כי אינה יכולה לקיים הקשר גם אם עדיין נותרו רגשות כלפיך. הרדיפה אחר האושר מבטאת הרגשה של האני הבודד והנמס המתמזג אל תוך האנחנו-מכנה משותף לכל סוג של אושר-רומנטי,מיני,פוליטי,דתי ומיסטי.הכול רוצים בהתמזגות המבורכת ושמחים עליה. כאשר הרדיפה אחר האושר נעשית לא מתוך רצון עצמאי אלא מתוך תחושה כי חובה שזה יתקיים על מנת שיסייע בבריחה..שם טמונה סכנה. כמובן שתוכל לפנות אל אימה או לנקוט באמצעים נואשים ואולם אזי תיאלץ לבחון על ציר התועלת אל מול הסיכון את האפשרות של הקטיעה הנחרצת וההתמודדות עם האבדן המוחלט. אני מוצא זאת כמעשה אמיץ המבטא את הרצון שלך לדעת באופן וודאי את כוון הרוח של מערכת היחסים הזו שהותירה אותך מבולבל. בהצלחה, יאיר.

יאיר שלום אז מה אתה אומר עדיף לא לעשות כלום ואם היא תתחרט אז היא תמצא את דרכה אלי כלומר להיות פאסיבי או שמא להיות אקטיבי וליצור קשר מחודש איתה ולברר האם שינתה את דעתה. מה דעתך עלי לעשות. תודה על העזרה

כולם מייעצים לי לא לפנות אלייה כלל כי אם היא תרצה ותתחרט היא כבר תפנה אלייך אבל אני לא יכול לשבת ולחכות שאולי שהיא תפנה אלי ואני מרגיש צורך עז לפנות אלייה ולברר אם יש טעם לחיות באשלייה שנחזור להיות יחד או שגם הפרידה לא עוררה בה שום רצון להיות יחד ואז אבין שזה סופי וצריך להמשיך הלאה למרות הקשיים. השאלה שלי אחרי כמה זמן מאז הפרידה כדאי לפנות אלייה אם בכלל כי כשנפרדנו היא ביקשה שלא אתקשר אלייה כי אחרת זה יקשה על הפרידה. ודבר נוסף כיצד לפנות אלייה האם כדאי לדבר איתה ישירות או בעקיפין חשבתי לפנות לאמא שלה ולברר דרכה איך הבת שלה מרגישה עם הפרידה ואם לדעתה יש דרך שבה עלי לפעול כדי שאני וביתה נשוב להיות יחד. מה לדעתך הפתרון הטוב יותר ומהו העתוי הנכון? או שאולי לדעתך עדיף לא לעשות כלום שזה משהו שאני לא יודע אם אצליח להתמודד איתו. אני סובל מאד בימים אלה מאז הפרידה ונראה כמו צל מהלך. איבדתי עניין בכל דבר ורק חושב עלייה. מה עצתך ?

היי אלון, ד"ר קפלן עונה לכל ההודעות, גם לכאלו שנמצאות קצת יותר למטה, אבל הוא לרוב עונה להודעות בפורום פעם ביום או ביומיים, בבת אחת למספר הודעות, כך שאני מניחה שהוא פשוט עדיין לא קרא את ההודעה הקודמת שלך אליו.

אלון, קראתי את כל תיאורך ביחס להרגשתך בשל הפרידה הפתאומית והכואבת שאתה חווה בימים אלו. אני מבין היטב את תחושתך ביחס לנקיטת כל האמצעים, אשר יקנו לך את התחושה כי עשית הכל למען "הצלת הקשר". פעמים רבות אנו מרוויחים את דרך היציאה מהקשר עי התחושה כי אכן עשינו כל שביכולתינו כדי להבטיח כי הפרידה אכן היתה בילתי נמנעת. לעיתים תחושת הנטישה זורקת אותנו לאחור אל ההוויה שלנו כתינוקות.בתחילה אנו פוחדים מאובדנה של אימנו שאינה כבר חלק מאיתנו ולאחר מכן פוחדים באובדן אהבתה.האבטיפוס של כל החששות הללו שבאובדנים, נובע מהפחד הראשוני הזה שלנו כתינוקות.נראה כי במהלך הקשר שלך עם חברתך, הגעת למסקנה כי על מנת להיות מאושר ועל מנת לחוש אהוב בחייך עליך להיות עימה בקשר בל יותר, מה שהגביר את התלות שלך בקשר עימה וגרם ככל הנראה לתחושה של מחנק מצידה.נדמה לי ,שאם היית לוקח צעד לאחור ומשמש עד הראיה של עצמך היית מבין כי ככל שתנסה להשיבה יותר, ותינקוט בפעולות עקיפות, כך תחזק את תחושתה כי החלטתה להיפרד היתה נכונה וזאת בשל מידת הלחץ והתלות שפיתחת. האם האשמת עצמך בפרידה הזו?האם חשבת לעצמך,מה עשית לא נכון כך שחברתך נפרדה ממך בצורה כזו שתותיר אותך פגוע ונטוש? האם האבל שלך, ואולי גם ריגשי האשמה אינם מהווים אלא גולת הכותרת של תחושת הערך העצמי הנמוך שלך? נראה, כי נדרשת כאן פעולה של ניתוח שלאחר המוות של הקשר הזה לעת עתה,אשר תאפשר לך לבחון את אופן ההתנהלות שלך, כך שתוכל להפיק לקחים ביחס לקשרים עתידיים או ביחס להתנהלות אחרת שלך בקשר עם אותה עלמה זאת אם תימלח בדעתה בשלב מסוים. שאל את עצמך מה הוביל אותך ליצירת תלות כזו והאם היית בודד לפני כן.אדם בודד הפחד משמש לו חברה.האם בעצם ההתקשרות שלך עימה נבעה מנסיון ההתרחקות שלך מהבדידות, ואולי מאורח חיים שאינו מספק, ולאוו דווקא התקרבות אל חברתך בשל מי שהיא? נראה כי התחושות האלו, והתלות שפיתחת הוקרנו בצורה ברורה עד שגרמו לחברתך לשקול מחדש את עוצמת הרגשות שהפגנת ואולי שאליהם לא היתה מוכנה וערוכה. לא מן הנמנע, שהפגנת ,לאור התלות הזו ,גם ניסיונות של השתלטות שרק הרחיקו את הסיכוי שלכם לקשר מאוורר . שאל את עצמך,האם אתה אדם שלם שמחפש בת זוג לחיים או שאולי אתה מרגיש כחצי אשר מחפש נואשות את החצי השני שלו ורק כך תוכל להרגיש שלם ומאושר. נדמה לי ,שרק כאשר תרגיש כי אתה אדם שלם ובטוח בעצמו ,המבין שמתן אמון בבת הזוג תוך הימנעות מפיתוח תלות ,הוא פונקציה של התובנה כי אתה סומך על עצמך שתשרוד במערכת יחסים זוגית ללא קשר ביחס להחלטתה של בת זוגתך ,רק אז תוכל גם לקיים קשר בריא המשלב את צרכי "האני" ו"האנחנו של הקשר". אני מזדהה היטב עם הכאב שאתה חש בפרידה המעלה בך תחושות קשות של נטישה ללא הסבר.אתה מנסה להרחיק את הכאב בכך שניתלה על תקוות כי ישנה דרך להשיב את הנעשה. נדמה לי ,שאולי כדאי שתיקח לעצמך פסק זמן ותאפשר לעצמך את זמן ההתאוששות המגיע לך.ישנם מיקרים בהם היכולת שלך להשפיע מוגבלת וזה מתסכל על אחת כמה וכמה כאשר הסיבה אינה מספקת.ואולם בסיטואציה הזו אני חייב לומר כי כל ניסיון שלך להשפיע על ההחלטה של חברתך הוא בבחינת "כל המוסיף גורע". אני מאחל לך שתוכל למצא לעצמך את הזמן הראוי להתמודדות עם סוג האבל הזה שאתה חווה ולאזור כוחות מחודשים לקראת היציאה חזרה אל עולמך החברתי, בברכה והצלחה, יאיר.

הי. כנראה שהדעה שלי אינה כל כך פופולארית בין משתתפי הדיון, ובכל זאת החלטתי לכתוב לך את זה. אם אכן אין סיבות נוספות לפרידתכם, ולא קרה שום אירוע שהוא מבחינתה 'יהרג ובל יעבור' איני רואה שום פסול בכך שתנסה ליצור עימה קשר. כתבת שעברו כבר מספר ימים,והייתם מאוהבים, אני הייתי מנסה שוב, אבל מתוך ידיעה והשלמה ברורה עם האפשרות להתקל בתשובה שלילית נחרצת. אין כל רע בלנסות לחזר אחרי בחורה שאתה אוהב, כל עוד זה נעשה במינון הנכון וללא לחץ מיותר. למרות שזה פורום פסיכולוגיה, לא הייתי (בשלב זה) גולשת לניתוחי אישיות ולחזרה לילדות. אם אתה חושב שיש סיכוי להציל את הקשר, נסה זאת. אבל... קח לתשומת ליבך שיתכן והיא אינה מתכוונת לשנות את דעתה. לדעתי, פנייה ישירה היא הכי טובה, לא לפנות לאמא, זהו צעד שנתפס קצת פטרנליסטי. פנה אליה, תספר לה מה שאתה מרגיש ותראה מה תגובתה. אם היא עדיין בשלה, אין מה לעשות, רק לעבד את הצער, להרשות לעצמך להתאבל ולהמשיך הלאה. אפרת

אויש, מאד מחמיא לי שאת קוראת את הערותיי,אולי בסוף עוד תלמדי משהו, נראה כי חרף העובדה שניתוחי עומק אל מול המידע המצומצם הם לא בבחינת האידיאל, נשכחת ממך העובדה כי הפונים לפורום הנל לעיתים מחפשים מזור במידע אשר יאפשר להם להבין כי אינם לבד במערכה וכי רבים וטובים עברו את המשברים האלו בכבוד ובנחרצות למרות הערכות קודרות ביחס לסיכוי לכך. אני תוהה אם הנטייה הנון-קונפורמיסטית בעיקר במקרה דנן אינה לשם הסטיה מהכלל בלבד ואין בה כדי לשקף את האבחנה הסוביקטיבית כאן. העובדה להתנהלות הזו הנשענת על עקרון המטוטלת היא מפני קוצר המשיגה או אולי מפני עומק המושג? בברכה, יאיר.

אלון שלום קיבלת תגובות רבות ואני לא חושב שהתגובה שלי יכולה להוסיף כעת משהו נוסף. בסופו של דבר אף אחד לא יוכל לקבל את ההחלטות במקומך. אני שומע את המצוקה בה אתה נמצא, מה גם שההתלבטות האם להתקשר או לא אינה פותרת את הבעיה המהותית ביותר והיא האם היא רוצה את הקשר איתך. בשורה התחתונה, אם אתה מתענה כל כך אולי כדאי שתיצור את הקשר, תאמר בצורה ישירה שאתה מתגעגע ורוצה לבדוק האם היא עדיין איתנה בדעתה. לפי תשובתה תהיה לך אינדיקציה ברורה מהם פני הדברים. אם היא מוכנה להיפגש איתך ולדבר כנראה שיש עוד משהו פתוח. אם לא, תצטרך לקבל את המצב ולהמשיך הלאה. אין כאן חוקים לכאן או לכאן. תצטרך להפעיל שיקול דעת ולעשות מה שאתה מרגיש שהכי נכון לעשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן אני בן 48 ושקוע בדכאון עד צוואר אין לי טעם ומשמעות בשום דבר . קיבלתי טיפול תרופתי ומספר שיחות אך ללא הועיל . יש לי 3 ילדים קטנים ואני דואג להם נורא . אינני מתקרב לאישתי כי אין לי חשק לכלום . מה עושים ?

שלום החלמה מדיכאון היא תהליך. לא לוקח מספר שיחות לצאת מהדיכאון. בהחלט דרוש שילוב של תרופות ושיחות. כמה זמן את מקבל תרופה? לוקח רק חודש עד שהתרופה בכלל מתחילה להשפיע. אם אתה לוקח כבר זמן ממושך את התרופה, ייתכן והתרופה לא מתאימה ויש צורך להחליפה. יש מבחר גדול בתרופות נגד דיכאון. שיחות זה גם תהליך ממושך. וגם, ההחלמה היא לא בקו לניארי. יחד עם זאת, יש לציין כי התהליך שונה אצל כל אדם. אני ממליצה לך להתאזר בסבלנות ולא להיבהל מעליות וירידות שיש בדרך. נסה לא להיות בלחץ, תהיה סבלני ותגייס הרבה תמיכה סביבך. נ.ב.אני גם מטופלת בתרופות ובשיחות נגד דיכאון. תהיה בריא

שלום התשובה של נטלי מאוד נכונה. אין כאן פתרונות קסם ולוקח כמה שבועות עד שהטיפול התרופתי עוזר. חבל שקיבלת מספר שיחות כל כך מצומצם, היה כדאי שתהיה בטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול התרופתי. תזדקק לסבלנות רבה, מדובר בתופעה שהיא לפעמים עקשנית, אבל במוקדם או במאוחר תצא ממנה. ידיעה זו עשויה לעזור לך לקחת את הטיפול המתאים ולהמתין לשיפור. אם תוכל לעשות ספורט זה יוכל להועיל גם כן שכן זו התרופה האנטי דיכאונית הטבעית היעילה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיות פסיכולוגיות שבעיקבותן התחלתי טיפול פסיכולוגי. אבל אני לא מבינה מה הטעם בכל זה . אני לא מאמינה שאי פעם אני יגיע למצב של שלום עם עצמי. אני לא חושבת שאני ראויה ללדת , ומתוך המחשבה הזאת מה הטעם שיהיה לי חבר ומה הטעם לחיים ללא שאיפות. אין לי אומץ להרוג את עצמי ומצד שני אין לי אומץ לחיות . מאז שאני קטנה הדגישו בפני כמה שאני מיותרת ולא נחוצה בעולם ולמרות שאני יודעת שנולדתי להורים מטומטמים ושהם זרקו את הדברים לעברי מתוך רוע טהור ותו לא המחשבות הללו קימות בי ואני לא יכולה להיתנתק מהן. אני לא מאמינה שטיפול יוכל לעזור לי להעלים או אפילו להמעיט את המחשבות עלהן גדלתי. אני מרגישה כמו כלום לא לחיים ולא למוות - אז אני שואלת אותכם מה הטעם ?

נטלי שלום קודם כל אני יכולה להגיד בראשית דבריי, למרות שזה נשמע קלשאי...לא לאבד בשום פנים ואופן תקווה...אני יכולה להגיד לך שכרגע אני נמצאת בתקופה המגעילה והנוראית ביותר שחוויתי אי פעם או שחשבתי שאני אחווה...אולם אין לי מושג מאיהפ זה מגיע...אבל אני משארת כאישה מאמינה שאלוהים שולח כוחות..כוחות חזקים מנשוא להתמודד עם כל מצב שאנו נתקלים בו....במקרה שלך חווית עבר וילדות קשים אולם עכשיו את בראשות עצך..קחי את עצמך ביידים..האמיני..חייכי ותרמי את הראש למעלה.. תדבקי במטרות שאיפות...האמיני בעצמך תגיעי להשגים ותראי שיהיה לך טוב....אני אישית בוכה הרבה על גזרה נוראית שנכפתה עליי...אולם אני מאמינה שיהיה לי טוב ואהיה מאושרת בעתיד... אני מקווה בשבילך שגם את תמצאי את האמונה הזאת בעצמך...ותהיה מאושרת מכל הלב...

נטלי שלום היאוש בו את נמצאת וחוסר האמונה שאי פעם הדברים יוכלו להיות אחרים, זו הבעיה העיקרית שעימה את מתמודדת כיום. מטרתו הראשונה של הטיפול צריכה להיות לפיכך החזרת האמונה והביטחון העצמי שלך. גם אם תהליך השינוי יקח זמן ארוך, האמונה שזה אפשרי יכולה להתממש בטווח קצר יחסית. מה שחשוב לכן שתסמכי על הפסיכולוג או הפסיכולוגית שלך ותוכלי לעשות את השינוי הלכאורה פשוט הזה, המעבר בין יאוש לאמונה. מסתבר שאין צורך בשינויים דרמטיים בסביבה החיצונית ו"האובייקטיבית" כדי לפתח חשיבה חיובית יותר. אנשים במצבים קשים מאוד הצליחו להישאר אופטימיים ואחרים במצב לכאורה מצויין לעיתים נמצאו בדיכאון ויאוש. אני מקווה שתצליחי לעבור לצד האופטימי והחיובי של החיים והחשיבה, אני בטוח שזה ישפר את איכות החיים שלך באופן בלתי תלוי בכל שאר המטרות הטיפוליות שאת מציבה לעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

את תתפלאי לראות איך את משתנה עם השנים מה שנראה לך עכשו ככ קשה להאמין בו יתממש, זה שברגע מסויים משהו נראה ככ קודר בנקודת זמן אחרת , ולאוו דווקא רחוקה, הכל יכול להיראות אחרת. את מודעת לעצמך, לקיומן של סיבות למצבך שלא נובעות ממך, אני חושבת שבתוכך את יודעת שיש טעם שהרי את פנית לטיפול, את גם צעירה ואני משום מה בטוחה שהכל ישתנה. (אגב חבר הוא לא רק בשביל ללדת) אגב לא סיפרת כמה זמן את בטיפול והאם את מרוצה בו.

היי אני מבינה את דבריך. גם אני לא מעט פעמים הרגשתי מה הטעם. כיום אני יותר ויותר מבינה שהמחשבות הללו הן תוצאה של דיכאון, דיכאון שמערפל את הכל, שגורם לך לאבד כל תקווה. וגם אני לפעמים חושבת מה הטעם לפנות לטיפול פסיכולוגי, מה זה יעזור אך אם אנו פונות לשם כנראה שאנו מאמינות שיש תקווה. מה שבטוח מדובר בתהליך, צריך הרבה סבלנות ועם שינויים קטנים באה גם התקווה. תרגישי טוב

לכולם תודה על המילים החמות והעידוד... זה עזר ס. רק התחלתי טיפול היו לי 3 פגישות בינתיים. מה שדוקטור קפלן אמר זה נכון המעבר מיאוש לאופטימיות הוא מהיר , ומתוך פרץ אופטימיות הלכתי לטיפול . 2 הפגישות הראשונות היו טובות ,אבל , אני לא נותנת לעצמי לחיות באופטימיות זמן רב , וכמו שהמעבר מיאוש לאופטימיות הוא מהיר כך גם ההפך. דוקטור קפלן המילים שרשמת השפיעו ועזרו ...תודה.

אני בחורה צעירה בת 24 שנישאתי לפני שנה לבעלי לאחר היכרות בת 5 שנים היינו מאוהבים עד מעל הראש ותמיד חלמנו על הבית והמשפחה שתהיה לנו אולם לאחר שמונה חודשים הגיע הברק הנורא "ביום בהיר אחד" הכל התחיל כאשר אמא שלו ניכנסה לנו לורידים והחלה להתערב בעניין המגורים שלנו...חשוב לציין ששנינו משני מקומות שונים בארץ אולם הייתה בנינו עסקה לגביי המקום שנבחר לגור בו...אולם לאמא היקרה שלו זה לא הזיז והיא גרמה לקרע נורא בנינו עד כדי פתיחת תיק ברבנות ...ומכאן כבר השתלשלו האירועים...המתחים געו..."הלכלוך" יצא החוצה והיא גרמה לנו פשוט לשנוא אחד את השני..הוא היה קרוע בין שתינו לבסוף הוא נכנע וחזר להוריו. נכון להיום אנו פרודים כבר 4 חודשים ומנהלים מאבק כוחות מגעיל בכל תהליך הגירושים מאוד קשה לי לקבל את העובדה שנהרסו לי חיי הנישואים...ולא היה בידי שום דבר לעשות עולה בי שוב השאלה כיצד הוא קם ועזב אותי לטובת אמא שלו.... איך אני מתמודדת עם האובדן הנורא הזה המשולה למוות.....אני כואבת...מתגעגת אך יודעת שאין דרך חזרה...הוא מבחינתו שונא ולא מעוניין בקשר.. הצעתכם, מה עליי לעשות??????

אור שלום זה באמת סיפור עצוב במיוחד לאור האהבה שסררה בינכם קודם לכן. במידה מסוימת אני נוטה לומר לך שאולי התמזל מזלך שזה קרה כל כך מהר. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע אם הדברים היו נמשכים עוד כמה שנים, ואחרי שישנם גם ילדים ומחויבויות עמוקות יותר פיצוצים מסוג כזה יכולים באמת להרוס את החיים. למרות שמבחינתך מדובר בהפתעה מוחלטת קשה לי להאמין שאישיותו של בעלך התהפכה לה ביום אחד. כנראה שבכל זאת היו ברקע דברים שלא ראית או לא רצית לראות, שהיו אולי מספרים משהו על העומד לקרות. אינני מתימר לשפוט ביניכם, סוג כזה של פרידה הוא בד"כ טנגו של שניים ואולי אפילו יותר. לפי מה שאת כותבת אין סיכוי לחזרה, למרות שכבר ראיתי בעבר מקרים שעימותים קשים מאוד בכל זאת הכריעו את האהבה. נראה שכעת נדרשת התארגנות מסוג חדש. את הרבה פחות נאיבית ממקודם, ואולי אפילו עלולה להיות חשדנית בעתיד בשל המכה החזקה שניחתה עליך. אני חושב שיש צורך להבין יותר לעומק את מה שאירע. אם הכל היה אמא של בעלך זה היה פשוט, אבל מנסיוני זה לא הסיפור המלא. את חייבת ללמוד משהו מכל מה שקרה כדי שהעתיד יהיה חיובי יותר. לצערי אני לא יכול לומר לך מהו אותו משהו, ואני בספק אם את יודעת זאת בעצמך. זו תקופה בה מתבקש לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעבור את התקופה של החודשים הקרובים בשלום, תוך בנית התשתית להמשך אחרי צומת הדרכים הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, קודם כל תודה רבה להתייחסותך לבעייתי..יצא לי לחשוב על מה שהעלת על הכתב, אני מודעת לכך שהתהליך של העזיבה של בעלי נבע כתוצאה ממטענים שככל הנראה הוא צבר בתוכו...אתה מבין אני זאת שהייתי מדרבנת במערכת היחסים לשאיפות ומטרות..אני לומדת רוצה לשיג קריירה ומקצוע והוא לעומתי חי את הרגע...מפחד להתחייב מושפע ולא יציב...ככה אני רואה את הדברים היום...גיליתי שהוא חסר אופי ונוטה לברוח מבעיות וממשברים בכל פעם שקשה הוא היה מרים ידיים..זה בא ליידי ביטוי בהמון דברים כגון: הפסקת עישון, דיאטה, לימודים..לא הייתה לו שליטה על הוצאות בחשבון .הוא כל הזמן רטן שאני אומרת לו מה לעשות שאני זאת שמחליטה תמיד מה יהיה...הוא כל הזמן אמר שאני מתנשאת מעליו וחושבת שאם אני לומדת אז אני יותר חכמה ממנו... שאלתי היא האם לאור דברים אלו הגיוני במידה מספקת לומר שזה תרם לעזיבה והאם העובדה שזהו החבר הראשון היחדי שלי מקשה עליי יותר להתמודד עם המצב??? אתה מבין, הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אולי היה לי חלק בעזיבה שלו אולי באמת יותר מידיי לקחתי שליטה ופיקוד במערכת היחסים...למרות שבידעה אני עשיתי זאת מתוך כוונות טובות להצליח בחיים ולהציב מטרות ושאיפות...המטרה היתה טובה. אודה לתשובתך, אור.

בוקר טוב אור. רציתי רק לומר לך, כי האדם בשם עזרא, שביקש ממך ליצור איתו קשר במייל, שייך לכת הסיינטולוגיה, שמשום מה, עוסקת בימים האחרונים בנסיון לגייס אנשים חדשים . אולי מקורותיהם הכלכליים הולכים ומתדלדלים,או אולי מניע אחר, ואולי באמת רצון כן לעזור, אבל תיזהי ותדעי לקראת מה את הולכת. אפרת.

אני בת 30, אמא ל- 2 ילדים ועובדת במשרה מלאה. ברצוני לדעת כיצד להתמודד עם עצבנות יתר שבאה לידי ביטוי בחוסר סבלנות לילדים ולסביבה?? האם באמצעות טיפול תרופתי? האם יש צורך לפנות לנוירולוג או לפיסכיאטר? העצבנות באה לידי ביטוי בעיקר באי יכולת להקשיב . אני שומעת ולא מקשיבה... לפעמים לא מסוגלת לענות לשאלה הפשוטה של ילד בשל חוסר הסבלנות.

שלום אלמונית, אני מניחה שהעצבנות שלך היא מעין סימפטום קצה, ביטוי למשהו באורח החיים שלך שלא מספיק מתאים לך כרגע. לא סיפרת כלום על היחסים עם בן הזוג, גילאי הילדים, אופי העבודה וכו', אבל נשמע לי שמשהו בחיים הוא "יותר מדי" עבורך כך שאת אינך יכולה למצוא מקום בתוכך להכיל עוד (ד כדי כך שקשה לך לשמוע.) השאלה איך לעשות לעצמך מרווח לנשימה, קצת מקום בפנים, היא השאלה החשובה בעיני, וכמובן שכדי לענות עליה, את צריכה להתבונן על החיים שלך ולנסות לאתר מה קשה לך בהם, מה עוזר, אם זה משהו שלווה אותך זמן רב, או משהו חדש שקשור לאירועים מהזמן האחרון.

אלמונית שלום השאלה המרכזית היא כמה זמן התופעה הזו קיימת. האם מדובר בסוג של נטייה אישית שלך מאז ומתמיד, או לפחות שנים רבות, או שמדובר במשהו חדש מהתקופה האחרונה (כמובן יתכן שילוב של נטייה מהעבר עם החמרה כיום). נטיות עבר רחוקות יומין דורשות טיפול מעמיק ויסודי כדי להגיע לשורש העניין ולהעניק לך כלים שכנראה חסרים לך להרגיע את עצמך. אם מדובר במשבר או קשיים של התקופה האחרונה צריך לטפל במקור הבעיה עצמה ובהתייחסות שלך אליה, העצבנות תפחת באופן אוטומטי אם הבעיה תטופל. אפשר כמובן לבדוק תרופות אצל פסיכיאטר אבל רוב הסיכויים שמה שאת מתארת לא יקבל מענה מתרופות. הן אולי יטשטשו מעט את הלחץ אבל לא יטפלו במקורותיו האמיתיים. אני מציע לפיכך לפנות לטיפול פסיכולוגי ואני מצרף מאמר קצר המסביר על אופן הפניה. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 30, אמא ל- 2 ילדים ועובדת במשרה מלאה. ברצוני לדעת כיצד להתמודד עם עצבנות יתר שבאה לידי ביטוי בחוסר סבלנות לילדים ולסביבה?? האם באמצעות טיפול תרופתי? האם יש צורך לפנות לנוירולוג או לפיסכיאטר? העצבנות באה לידי ביטוי בעיקר באי יכולת להקשיב . אני שומעת ולא מקשיבה... לפעמים לא מסוגלת לענות לשאלה הפשוטה של ילד בשל חוסר הסבלנות.

טכניקות הרפייה, דמיון מודרך, טיפול פסיכולוגי, תרופות, חוגים למיניהם, ספורט, ריקודים, שיאצו, סוגי תראפיה שונים, רפואה משלימה, סוגי תראפיה שונים (אמנות, תנועה ועוד) אלו מקצת האפשרויות.

שלום שמי אלון בן 27 , הייתה לי חברה בת 20 במשך 3 חודשים שאהבתי אותה אהבה עצומה למרות הזמן הקצר של ההיכרות. הייתי מאושר לצידה וגם היא נראתה מאושרת לצידי ואף ציינה שהיא מתאהבת בי מיום ליום יותר ויותר. לפני 10 ימים הודיעה לי שעליינו להפרד עם כל הכאב שבזה כי זה לא ילך בינינו והיא חוששת שאם נשאר יחד אז נאלץ להפרד עוד שנה שנתיים ואז זה יהייה קשה יותר כי אז בכלל ניהייה מאוהבים זה בזה. שאלתי אותה ומה רע בזב שנהייה מאוהבים למה שנאלץ להפרד והיא אמרה שהיא ילדה עדיין לעומתי שבטח עוד שנה שנתיים ארצה להתחתן והיא עדיין לא תרגיש בשלה לכך ואז מה נעשה? אמרתי לה שאם נאהב אחד את השני אז לגיל ולזמן אין פקטור אבל היא התעקשה ואמרה שאנחנו לא מתאימים כי לדוגמא אני אוהב בעלי חיים והיא לא . כל הדברים הללו נראים לי כתרוצים ואני לא מבין את הסיבה האמיתית לרצונה להפרד. כי היא ציינה שהיא מאושרת איתי ושהיא תתגעגע אלי ושהיא שמחה שהכירה אותי. היא גם ביקשה שלא אתקשר אלייה כי אחרת זה יקשה על הפרידה. מאז הפרידה אני חושב עלייה כל היום חולם עלייה בלילות איבדתי תאבון ואבדתי כל עניין בחיי היום יום אני רק מנסה לחשוב האם יש דרך להשיב אותה אלי כי אני פשוט מרגיש מבפנים שהיא אהבת חיי ואני לא יכול לפספס אותה. עברו כבר 10 ימים ובינתיים הצלחתי להתאפק ולא לצלצל אלייה אבל אני מרגיש שאני לא יכול יותר להתאפק. חשבתי אולי לצלצל ולדבר עם אמא שלה שמכירה אותה הכי טוב ויודעת מה עובר על הבת שלה ולנסות לברר דרכה אם יש איזו דרך שאני והבת שלה נוכל לחזור להיות זוג. ברצוני לציין שכל פתרון אחר כמו לנסוות לצאת עם בנות אחרות או לעסוק בפעילות גופנית נוסו על ידי וללא הצלחה כי המחשבות עלייה לא מרפות ממני לא בימים ולא בלילות. הפכתי לשבר כלי ואני לא אהייה שקט עד שאדע שניסיתי כל שביכולתי לבדוק האם אחרי שנפרדנו היא מרגישה שקשה לה בלעדיי והיא רוצה אולי לחזור להיות ביחד אבל אין לה את האומץ לצלצל אלי. אני חייב שמישהו ייעץ לי איך לפעול נכון כדי לנסות להשיבה לחיכי . האם הדרך של לפנות לאמא שלה יכולה להיות דרך טובה? מה לעשות? אני בדכאון ואובד עצות. בבקשה עזרו לי.

זה בטוח אם אחד מהחברים שלי היה פונה להורי או לחברי בשאלות עלי, אני חושבת שהייתי רואה בזה חדירה גדולה מאד לפרטיות ואופן התנהגות ילדותי, שמתייחס אלי כאל ילדה. אם אתה מרגיש שאתה חייב לדבר איתה וללבן איתה את נושא הפרידה, עשה זאת ישירות מולה. לגבי הרגשתך הקשה, אני חושבת שפרידות הן הדבר הקשה והכואב ביותר שאנו חווים בחיים... כשלא מרגישים את זה שוכחים, אבל זה כאב קשה מאד. ובכל זאת, אני מציעה לך לנסות להבין מדוע התלות והקשר אליה כל כך חזקים, עד שאתה מרגיש שאתה חדל או לא מסוגל להתקיים בלעדיה. אני כמובן לא מכירה אותך, אותה או את הקשר, אבל נדמה לי שיש מידה של "בעלות" שאתה מפגין כלפיה, ואולי מהטוטאליות הזאת היא בתור בחורה צעירה חוששת. אולי יש לה רצון להתנסות ולבדוק ולהכיר ולסוע בשל גילה הצעיר (לעומת שלך) והיא עושה בחכמה שהיא אומרת לך את זה עכשיו. המחשבה שלך לפנות לאמה, במידת מה רומזת על כך שהיא גם בעיניך עדיין קצת ילדה.

כשהיא החליטה על הפרידה היא אמרה לי שלא אתקשר אלייה כי זה יקשה על הפרידה ועלינו להפרד. האם בכל זאת לאחר שיבור זמן כלשהו כדאי לנסות לצלצל אלייה?

אלון שלום אתה מתמודד כעת עם פרידה כואבת, אולי הראשונה בחייך שהתרחשה כך. אתה יכול כמובן לנסות להחזיר את חברתך אליך בדרכים שונות, במידה והיא מתלבטת זה יכול לעזור, אם היא באמת לא רוצה בקשר רוב הסיכויים שזה לא יעזור. עליך לקחת בחשבון את הדחיה שאתה עלול לקבל, ואם אתה שלם ומוכן לכך נסה כל דבר שנראה לך מתאים. עם זאת, כדאי גם להתארגן נפשית לאפשרות שזו פרידה שאין ממנה חזרה. זה מאוד טבעי שתרגיש בדיכאון ובאבל תקופה כל כך קצרה אחרי קשר שהיה עבורך מאוד משמעותי. אל תדחוק בעצמך לחזור מייד לחיים כרגיל. החודש הראשון הוא בוודאי קשה יותר ואח"כ הכאב ילך וידעך. במידה ואתה מרגיש שזה משתלט עליך פנה לרופא המשפחה ובקש משהו להרגעה ואולי לשינה טובה יותר. זכור שמדובר בתהליך טבעי לחלוטין ושלמרות שקשה לך לראות זאת כעת, הכאב ילך ויפחת ותוך זמן יותר קצר ממה שאתה חושב תוכל להתחיל שוב לנהל את חייך כמיקודם ואף להכיר בנות זוג חדשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר שלום למרות שהחברה ביקשה שלא אצור איתה קשר כי זה יקשה על הפרידה אני לא אהייה שקט עד שאנסה פעם אחרונה לברר בדרך כלשהי האם יש סיכוי שנחזור להיות יחד. ההתלבטות שלי כיצד ומתי לעשות זאת. כלומר מה העיתוי הטוב ביותר לעשות זאת מבחינת זמן שעבר מאז הפרידה. והאם כדאי לפנות אלייה ישירות או לנסות לדבר עם אמא שלה שמכירה אותה הכי טוב ויודעת מה הבת שלה מרגישה מאז הפרידה וכך אולי דרך האמא שלה אדע אם כדאי לי לנסות לדבר עם הבת שלה ואם כן אז באיזו דרך. מה דעתך האופציה הטובה יותר מבחינת העיתוי ומבחינת הדרך. בכבוד רב אלון.

שלום אני מקווה שהגעת לפורום הנכון, יש לי בעיה קטנה שמציקה לי מאוד אני מאוד עצבנית מכל דבר קטן מתעצבנת אני מגיבה במהירות ומדברת בקול רם ומתחילה לענות ויכולה קצת לפגוע ( אני לא מקללת ) מאוד מציק לי כי כולם אומרים שזה לא היה צריך לעצבן אותך כך למה את מגיבה כך כל הזמן, תירגעי זה לא שווה את זה, ואחרי כמה זמן באמת אני חושבת על זה וזה באמת לא היה במקום כל ההתנהגות, וגם זה גורם לאווירה לא יפה בעבודה ובבית. בבקשה תעזור מה הפתרון לזה? רק אם תחשוב שיש לי היפרתירואידיזם כבר עשיתי בדיקות TSH ו- T3 הרמה נורמלית. תודה

קיטי שלום לפני מספר דקות נתתי תשובה לשאלה מאוד דומה ופשוט אצטט אותה גם עבורך. השאלה המרכזית היא כמה זמן התופעה הזו קיימת. האם מדובר בסוג של נטייה אישית שלך מאז ומתמיד, או לפחות שנים רבות, או שמדובר במשהו חדש מהתקופה האחרונה (כמובן יתכן שילוב של נטייה מהעבר עם החמרה כיום). נטיות עבר רחוקות יומין דורשות טיפול מעמיק ויסודי כדי להגיע לשורש העניין ולהעניק לך כלים שכנראה חסרים לך להרגיע את עצמך. אם מדובר במשבר או קשיים של התקופה האחרונה צריך לטפל במקור הבעיה עצמה ובהתייחסות שלך אליה, העצבנות תפחת באופן אוטומטי אם הבעיה תטופל. אפשר כמובן לבדוק תרופות אצל פסיכיאטר אבל רוב הסיכויים שמה שאת מתארת לא יקבל מענה מתרופות. הן אולי יטשטשו מעט את הלחץ אבל לא יטפלו במקורותיו האמיתיים. אני מציע לפיכך לפנות לטיפול פסיכולוגי ואני מצרף מאמר קצר המסביר על אופן הפניה. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני גולש כאן לפעמים, ואני בכוונה לא כותב את השם שלי, כי אולי גם אני יפול לפה של יאיר, אז אני מעדיף ככה. נורא חבל שאתה נותן לאדם כמוהו להשתמש בפורם שלך כדי לנבל את הפה, לכתוב הודעות בוטות ומעליבות,בזמן שאתה יכול לימחוק אותם, וכך היה צריך. יש כאן שתי משתתפות, לילה ואפרת שהן עוזרות להרבה אנשים ותורמות המון לפחות לי אישית.ואני בטוח שלא רק לי. אני חושב שזו טעות שלך שאתה לא מוחק את ההודעות שלו. ברור שזה איש עם בעיות לא מעטות, אם הוא רוצה להתייעץ, אז בסדר, אבל סתם להיכנס כדי להשפיל אנשים? אני חטשב שאני בוחר לא להיות חלק מהפורום הזה יותר, אם אני מגיע למצב שאני פוחד (כן, ממש פוחד) לכתוב את השם שלי, כדי שלא יקלל גם אותי אדון יאיר הנכבד. מקווה שאתה מבין את הנזק שניגרם לפורום בכך שבחרת להשאיר את ההודעות המגעילות שלו.

שלום ישנם מצבים בהם הודעות בוטות שמופיעות בפורום נמחקות. הודעות מסוימות שנרשמו ביום האחרון היו זוכות בוודאי לטיפול כזה, אבל אני מעדיף להסתכל במקרה הנוכחי על התמונה המלאה. אם תקרא את תגובותי למטה תראה את גישתי לעניין. אני חושב שמחיקת הודעות כעת היא הקצנה של התהליך שקרה פה ואני מעדיף קודם כל לתת סיכוי לדברים להירגע מתוך אמונה שכל מי שהיה מעורב בחילופי הדברים, כולל יאיר, יעברו לסוג אחר של דיאלוג. אני מקווה שתמשיך את מעורבותך בפורום ואני יכול להבטיח לך שאני עוקב אחר הדברים ובמידת הצורך גם אשים גבולות ברורים. הפורום הוא סוג של קבוצה ובקבוצה קורים תהליכים שכאלה לעיתים. ישנו מרווח עדין בין הצבת גבולות כוחנית (כולל מחיקת הודעות שיש בה משהו כוחני מאוד) לבין קבלה אמפתית של כל תהליך כמשהו שאפשר ללמוד ממנו. עדיין לא החלטתי היכן אני מציב את עצמי במקרה הנוכחי, אני עדיין מקווה שמעט יותר חמלה ועדינות אפשריים גם לאחר "קרבות" יום האתמול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מודה לכולם על שאיפשרו לי לבחון מספרי אבני בוחן בכל הנוגע לדינמיקה קבוצתית מוטה. אני מתנצל על הבוטות המגמתיתת שהיתה חלק מנסיון של בחינת אפקט הסרת העכבות וכן בחינת תהליכים של העברה והשלכה השכיחים כל כך בהתקשרות מקווננת. המניפולציה היתה מגמתית ואינה גלויה מה שהפך את הדיאלוג לחריף וגרם לשיחרור של חיית הבר השוהה בתיכנו בכל פעם שאנו מרגישיםחזקים ומוגנים מספיק. אני שואב עידוד רב מרב השיח שנוצר כאן ומודה לכולם על ההשתתפות. נ.ב תודה מיוחדת לדר קפלן על הורום המהנה והיעיל המספק מידע רב תוך מתן צענה למשברים קצרי טווח וכן על האינפורמציה שלעיתים עושה את ההבדל בין הייאוש ובין התקווה בברכת לילה טוב יאיר.

מה קרה, בדכ את עונה לכל הודעה? רשמתי לך למטה שתיים.

היי אפרת, אני חושב שאם את היית הברומטר הייצג את רמת התלמידים הלומדים פסיכולוגיה באוניברסיטה העיברית היו משלמים לך ובלבד שלא היית מזכירה את הקשר בינכם. נראה כי את מתהדרת בנוצות לא לך..האם שמעת על תסביך האני הכוזב של וויניקוט..ואולי יש לך בעיית זהות ואת מגיעה לכאן ושואבת עידוד מתשומת הלב שחסרה לך כל כך,משלימה את החסכים הרבים שניצטברו במדרון החלקלק של חייך המורכבים במשברים ובהתמודדות יום יומית עם הקיום וצרכים בסיסים כבר בגיל צעיר.. אין ספק כי היעדר האושר ניכר מתוכך,את משליכה את הרגשת הייאוש והתיסכול ומאשימה אחרים במין ציד מכשפות אחר אילו שאינם עונים לתבנית המשחק הדימיוני שיצרת...האם גם בחייך החברתיים,אם ישנם כאלו,קיימים חברים דימיוניים עוד מתקופת הילדות שעזו לך להפיג את החרדה המתמדת ? אולי כדאי שתסירי מעלייך את שמיכת ההונאה העצמית ותחושי את צינת המציאות? עלייך להבין כי על אך הרווח המישני של החוויה הנוירוטית שאת עוברת הסימפטום הנברוטי הזה סופו להכריע אותך במאבקך כנגד המלחמה באי השפיות . החלמה מהירה ומשחק מהנה, יאיר

יאיר שלום אנא קרא את הודעתי מהערב, אשמח אם תוכל להימנע מהמשך הדיאלוג בסגנון הזה. אין כאן סיכוי לנצחון, רק תוספת של כעס ומפח נפש. את מה שרצית לכתוב כבר כתבת מספר פעמים. אין כל טעם להמשיך כך. אני מגיב אליך כעת בגלל הודעה זו אבל פנייתי זו רלוונטית לכל שאר המשתתפים בשיח הזה. בתודה ד"ר אורן קפלן

לצערי עברתי התקף חרדה לא מזמן כנראה לאחר תקופה ארוכה של לחץ מתח שהוביל לדיכאון ואז להתקף שהיה לי כרגע המצב שלי בסדר אני מרגישה מאוד חזקה ,מה שכן אני מפחדת בכל זאת כי אני עדיין מרגישה קצת מוז ר אני מרגישה שלא החלמתי לחלוטין אני בעצם מרגישה שאני חייבת לנסוע לאנשהו רחוק לבד כדי לצאת מזה לחלוטין ...לא פניתי לטיפול פסיכולוגי כי אני יודעת בדיוק למה הגעתי למצב הזה וכמובן שעכשיו אני מצטערת ואילו ידעתי אז שלזה זה יוביל אולי הייתי נוהגת אחרת... ונלחמת מאז.. בכל אופן אני מרגישה שאני יכולה לצאת מזה לבד... אך מנסיונכם האם זה אפשרי? אני בחורה בת 22

ותראי מה קורה איתך? יכול להיות שאם הנסיבות השתנו, ויש לך מספיק תמיכה, ואורח חיים מחזק את יכולה לבד, מצד שני, יכול להיות שטיפול יכול לתת לך משהו מעבר, שיתרום לך לכל החיים. לפעמים אי אפשר לסוע לאנשהו רחוק כדי להחלים אז צריך למצוא את "הלאנשהו רחוק" הזה כאן. ולפעמים טיפול זה קצת "לאנשהו רחוק", כי זה מקום שהוא לא ממש בעולם הזה.

הי מישהי. אני לא יודעת אם זה יהיה נבון לנסות ולמצוא פתרון ללא עזרה מקצועית. את מתארת מצב של התקף חרדה, דיכאון, אלו דברים שעוברים לבד, אך עם הרבה מאמץ וסבל. ואל תשכחי, לא משנה כמה רחוק תברחי, לא תוכלי לברוח מעצמך ומהמצוקות שלך. הן ישארו כל עוד לא תעקרי אותן. בהצלחה. אפרת

מ. שלום חרדה היא תופעה טבעית לחלוטין, סוג של מנגנון התרעה של הגוף. לעיתים הוא עלול לצאת מסינכרון ובאותה מידה אפשר בד"כ להשיב אותו לפעולה תקינה. הבעיה העיקרית של מי שעובר התקף חרדה חריף הוא הפחד מהישנותו של הסינדרום. התקף החרדה נחווה כסוג של טראומה ולמעשה ההתמודדות האמיתית איננה עם החרדה עצמה אלא עם הטראומה כולל הפגיעה בדימוי העצמי בעקבותיה. מודעותך למקור החרדה היא חשובה ובהחלט עשויה לעזור, אבל היא לא בהכרח הפתרון לבעיה. את נשמעת עדיין די מבוהלת ממה שקרה ואולי כדאי לך להיעזר בכל זאת בטיפול פסיכולוגי כדי להחזיר את המצב לשיווי משקל. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך על המאמר! וזה אכן מה שיש לי לצערי... קראתי כל כך הרבה חומר על התופעה הזאת מאז שזה התפרץ אצלי ממש חקרתי בנושא. תראה אני הבנתי שכדי לצאת מזה אני צריכה הרבה כח ואני ממש ממש רוצה להעלים את זה לחלוטין ממני. אני מרגישה שאילו ידעתי אפילו כשהתרחש הההתקף הראשון שזה מה שיש לי אולי זה לא היה מתפרץ ,ההתקף היה מאוד חזק. אני לא מבינה ממש בתהליכים וההשפעות אבל אני מרגישה שהגוף שלי נמצא במצב של פחד תמידי מאז ,לפעמים קצת פחות ולפעמים יותר (מתבטא בדפיקות הלב שלי) אני משתדלת להתעלם מזה ואף לעשות מזה צחוק, באופן כללי זה מעיק ומטיש הגעתי לכאן, אולי לקבל עוד טיפים ועזרה... יש משהו שאני לא ממש מבינה לגבי ההתקף אוקיי אז הבנתי שיש אנשים שיש להם סיכון גבוהה יותר לפול קורבן לתופעה והם בדר"כ האנשים הרגישים יותר אני רוצה לדעת ולהבין מה קורה בגוף לאחר ההתקף כדי שאוכל להלחם בה ביתר קלות...אני מבינה שכנראה כל מה שהפחיד אותי כביכול ברמות סבירות עד עכשיו כאילו מקבל מעמד מועצם יותר מבחינת תופעות החרדה אני צודקת? מה גורם לכך? אשמח לשמוע ממך תשובות ותודה שוב

דוקטור קפלן שלום עד לפני שנתיים שקלתי 43 קילו וכיום אני מעל 90 . הלכתי לתזונאית על מנת שתיקבע לי דיאטה אך לאחר שיחה איתה היא אמרה שאין טעם בדיאטה ללא טיפול פסיכולוגי משום שיש לי הפרעת אכילה (אכילה כפיתית). מה ההבדל בין השמנה לאכילה כפיתית והאם באמת יש צורך בטיפול? תודה מראש

שלום מיטל, ההשמנה היא הסימפטום הנובע מאכילת יתר והפרה של יחסי הגומלין שבין מטבוליזם,תוצר גנטי,פעילות גופנית והתנהלות לא תקינה בכל הנוגע לאכילה לרבות שעות לא מתאימות סוג האוכל והכמות. בהפרעות אכילה לרבות האכילה הכפייתית יש נטייה מוגזמת בהרבה לאכילה מוגברת שלא מתוך רעב כי אם לאור ניסיון להמיר חסכים ריגשים דרך הרעב.במילים אחרות הסובלים מאכילה כפייתית נוהגים לאכול כאשר הם חווים רגשות של צער ,פחד,כעס וכיוב עוד מימי הינקות המוקדמת אימהות רבות נוטות לענות על כל צרכי התינוק עי האכלה מה שיוצר התניה לא טיבעית ולא נכונה בין צרכי התינוק לחום לאהבה,להחלפת צרכים וכו ובין האכילה. מי אינו ניתקל בתופעה בה בנים ובנות בוגרים מגיעים לבית הוריהם ומרגישים צורך לאכול כיון שהאם מודדת אהבתה עי האכלת ילדיה.>ובמידה ויסרבו תפגין האם את מורת רוחה כאילו והסרוב מעיד על היעדר אהבה כלפי האם< בברכה, יאיר.

מיטל שלום אכילה היא דבר ראשוני מאוד. זו הפעולה הראשונה בחייו של התינוק הצעיר שמחברת בינו לבין אימו, ואין מדובר רק בהזנה פיזית, יש לכך משמעות נפשית עמוקה. דרך האוכל נוצרת הרגעה עמוקה ומאחר שמדובר בתהליך כל כך ראשוני אין אפשרות לטפל רק בהיבטים הפיזיולוגים של השמנה וחייבים להתייחס לחלקים הרגשיים. אם תעשי יומן מסודר ותכתבי בו מתי את אוכלת ובמקביל מה קרה קודם לכן או על מה חשבת תגלי ללא ספק שהטריגרים לאכילה לא היו רעב ברוב המקרים אלא צורך נפשי. הטיפול הפסיכולוגי יכול לעסוק בנושא האוכל עצמו, אך חשוב מכך הוא לטפל באותם היבטים רגשיים שעליהם צריך לפצות באכילת יתר. הנושא הוא מורכב יותר מתהמכרות רגילה מאחר וסיגריות למשל ניתן להפסיק לחלוטין ללא נזק, אולם אי אפשר לחדול לחלוטין לאכול. ברגע שצריך לשמור על מינונים נכונים המטלה הרבה יותר מסובכת. אני לא חושב שיש הפרדה דיכוטומית בין השמנה לאכילה כפייתית, יש קשר בין שתי התופעות ואת צריכה למצוא את המקום בו את נמצאת ולטפל בו. אין טעם לעשות דיאטה רצחנית, לרזות כמה עשרות ק"ג ואח"כ לעלות מחדש במשקל. זה לא בריא הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית. לכן אני מקבל את עמדת הדיאטנית שכדאי לשלב טיפול פסיכולוגי ודיאטני יחדיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אפשר להסביר לילד בן 5 שנכנס באופן פתאומי בלילה לחדר ההורים בזמן שהם קיימו סקס עירומים לגמרי? מה הוא חושב ?

ורד, יש הרבה ספרים בנושא, אבל אני חושבת שכדאי ללמד אותו שכשהדלת סגורה, דופקים לפני שנכנסים. עדי

הי ורד, פעמים רבות הורים נאלצים להתמודד עם הגבולות שבין הסטטוסים שהם מייצגים,הורים,אנשי מקצוע,בעל ואשה ועוד. אם הילד שואל ביחס למה שראה אני ממליץ לך להושיב אותו על בירכך ולהסביר לו כי ישנם דברים שרק גדולים מבינים וכשיהיה גדול יוכל גם הוא להבין. אין צורך להרחיב כי אם לגבש את הגבולות של הידע שילד בן חמש אמור לדעת ולהמשיך הלאה. בברכה, יאיר.

ורד שלום קשה לדעת מה הילד חושב, הוא בוודאי לא מבין את המשמעות של יחסי מין באופן שבו מבוגרים מבינים זאת. אפשר לומר לו שאמא ואבא אוהבים אחד את השני ושהוא נכנס לחדר כאשר התחבקתם. התופעה קוראת פעמים רבות, היא טבעית וכדאי להתייחס אליה בצורה כזו. אכן בעמוד הראשי של האתר יש כרגע כתבה מעניינת בנושא. לצורך הרוגע שלכם בעתיד כדאי להתקין מנעול בכניסה לחדר ובזמן שאתם מקיימים יחסים לנעול את החדר. בהעדר אפשרות לפרטיות מלאה אתם עלולים להיות במתח במיוחד לאור כניסת הילד לחדר וכדאי למנוע זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ש שלום אני מבינה מה שאת אומרת על כך שלא תמיד חיבים לרוץ על כל בעיה לטיפול,אבל לא חושבת שפה זה המקום למחאות החוזרות ונישנות שלך. האנשים שפונים לאתר זה ולעזרתו של ד"ר קפלן (ובינהם אני )פונים בשל צורך אמיתי לעזרה שברוב המקרים נימצאת דווקא בטיפול הפסיכולוגי . צר לי מאוד שהטיפול לא עזר לך ואפילו גרם ליותר נזק אך להיות כל כך נגד טיפול לא יעזור לך להיתמודד עם הקושי שנותר לך אחרי הכישלון של הטיפול שלך , יש לי הרושם שיש בך כעס רב .לדעתי על תתני לכשלון הזה לימנוע ממך להמשיך ולקבל טיפול . אולי המטפל או שיטת הטיפול שהיית בה לא היו בשבילך ודווקא הטיפול הבא כן יהיה חיובי ומוצלח. אין ספק שאת מתוסכלת והדרך בה את מוציאה את כעסך באנטי טפול פסיכולוגי לא תקדם אותך לפיתרון. בהצלחה בכל דרך ...מירב

שיש משהו מאוד מפרה בדיון הזה, ואפילו בטונים הצורמים שלו (שהתפתחו שם למטה) זה ממש כמו שני הקולות שמתרוצצים לי בראש (מטאפורה כמובן..) אני חושבת שאני בעצמי לא יודעת איזה צד לקחת בו, מכיוון שאני מסכימה עם שניהם. מסכימה עם שניהם מתוך הטיפול ולא מחוץ לו. אפרת

היי מירב הטיפול שלי לא נכשל דווקא עזר לי מאוד.... אולם מישהי כאן שאלה על בעייה שעדיין לא אקטואלית ככ עבורה היום וזה מה שגרם לי להגיב, אגב אני מציעה לך שאם את מגיבה למשהו קודם תקראי אותו בדיוק ובעיון ורק אחכ תגיבי. יש בהחלט מקום להתראה שלי על הסיכונים בטיפול, בשביל האנשים שעדיין אין להם התנסות בכך ולא מודעים לכך שטיפול עצמו כרוך בבעיות, אגב התייחסתי בעיקר לעניין של כניסה לסיחרור טיפולי ותלות קיצונית במטפל בכל אופן אני מאחלת לך כל טוב וקריאה יותר מדוייקת של הטקסטים שאת מגיבה אליהם. ש.

מירב אפרת וש. שלום אני מציע לסכם שלכל אחד אג'נדה משלו. למשל, אדם שלא היה בטיפול יכול אולי להיעזר בטיפים ממי שהיה אבל באותה מידה יתכן שלא יוכל לדעת באמת מה מתאים עבורו עד שלא יחווה בעצמו את התהליך. התהליך הטיפולי והמצוקה שבגללה פונים בד"כ לטיפול פסיכולוגי הם דברים מאוד אישיים כמו גם המפגש עם הפסיכולוג שהוא אישי, סובייקטיבי ותלוי בסוג של כימיה אישית בין שני אנשים. הצורך בתהליך הטיפולי, ההצלחה של הטיפול וכל ההתבוננות מסביבו נשפטות בסופו של דבר מתוך החוויה האישית וקשה לי להאמין שאפשר לתת הנחיה אוניברסלית שתתאים לכולם. אפילו ההשתתפות כאן בפורום מגיע ממניעים וסיבות שונות כך שאולי אפשר להתמקד בהיבט והתרומה האישית שכל אחד ואחת יכולים לתת פה ופחות לעסוק בביקורת אחד על דבריו של האחר. כל טוב ד"ר אורן קפלן

שלום דר אורן קפלן, אני מניח שזמנך יקר וכי אין באפשרותך לענות באופן מעמיק לכל שאלה הנשאלת כאן ואולם אני חש לעיתים קרובות לאחר קריאת תגובותיך שהן כלליות באופן כזה שלא נותנות מענה ביחס לקצה הקרחון ביחס לשאלה או לבעיה המוצגת.. נראה כי האיזון שבין מתן תשובה שתספק את הקורא ותענה על מצוקתו ביחס לבעייתו ובין הניסיון שלך מלהימנע מלפרט בשל סיבות מגוונות ולגיטימיות אינו מאפשר לשואל לקבל את המידע הנדרש באופן שיוכל להחליט החלטה של ממש,או שיוכל להקל על מצוקתו. אני מבין את המיגבלות של מתן עצה ברחל ביתך הקטנה מחד אך גם יכול להבין את רצונו של הקורא לקבל מעט יותר פרטים שיספקו לו את הקרקע המתאימה בכדי שיוכל להחליט החלטות שלשמן היגיע לכאן. בברכה, יאיר.

יאיר שלום אני מתאר לעצמי שלפעמים התשובות לא מקיפות. הפורום מציב מגבלות מסוגים שונים, הן של היקף התשובות אבל גם של העומק הרצוי. אין כוונה ליצור דיאלוג טיפולי אלא לתת קצה חוט שממנו אפשר להמשיך הלאה. לפעמים אני בוחר להעמיק יותר ולפעמים פחות, בהתאם לשאלות, בהתאם למידע שאפשר לקבל מחיפוש תשובות קודמות בפורום ובהחלט גם בהתאם לזמן שעומד לרשותי באותו יום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני דווקא חושבת, בניגוד לך יאיר, שדר אורן קפלן עושה את המיטב במסגרת האפשר בפורום כזה. בתקופה שבה אני עוקבת אחר הפורום אני מוצאת שתשובותיו הן האופטימאליות שניתן לתת כאן, כפי שכתב- לעיתים אכן מעמיק יותר לעיתים קצת פחות, אך בסך הכל איני מוצאת מקום לטענות.

גם מבחינתי, התשובות בפורום הינן מספקות ומעניינות והולמות את המדיום. בכל פעם ששאלתי שאלה קיבלתי התייחסות רצינית וכך גם פונים אחרים, לדעתי.

ש. ולילה, עמידתכם מאחורי דר קפלן כחומת מגן וההגנה על תיפקודו כאפוד מגן ממש מרגשת ונוגעת ללב. נראה כי מוטב לעיתים שהערותיכן תישארנה בגדר מחשבה שלא ראתה אור. אם הייתן מתעמקות בהערתי הייתן מבינות כי ההערה היא לגופו של עניין ולא הערה גורפת ביחס לתיפקודו הכללי כמנהל הפורום. אין ספק כי תרומתו ניכרת ומשרתת רבים הזקוקים לעזרה ולעיתים נמצאת כפסע לפני הייאוש והחידלון. אף על פי כן מצאתי כי בחלק מהתשובות הכלליות והניסיון להישאר נייטרלי בעמדותיו כפי שהוא רואה למיטב הבנתו וידיעותיו כאיש מקצוע מיומן, נשאר הכותב ללא מענה של ממש לשאלתו או בקשתו. אני מודע היטב שזה לא המקום לדיאלוג טיפולי ולבניית אינטראקציה כזו שתאפשר כניסה לעומק הבעיה ואולם על ציר האיזון שבין מיגבלות הזמן והמקום מחד ובין הרצון לספק תשובה שתענה בכותרות על אופי השאלה יש ולפעמים שהתשובות מתומצתות כדי שלא יהיה ניתן לקלב מענה הולם, במיחלה מכבודן של הפונות, ובהוקרה והערכה כלפי דר אורן קפלן, יאיר.

חברים יקרים צר לי שהדיון הפך לתיגרה המונית וזאת משתי סיבות שונות מאוד. ראשית, עוצמת התגובות הרגשיות כל כך חזקה שהיא משקפת עלבון וכאב מאוד לא נעימים לכל מי שקורא את הכתוב ולכל מי שכתב. אני מניח שאיש מהכותבים והקוראים לא יוצא בהרגשה טובה וזה חבל. זה מנוגד לעיקרון הראשוני של הפורום הזה שמטרתו לשפר במשהו מצוקה או דאגה. אישית זה גורם לי תחושה מאוד לא נוחה ואני מקווה שאפשר יהיה להפוך את הקונפליקט שגלש לרמות מאוד אישיות ונוקבות למשהו נדיב, ידידותי ורגוע יותר. זו מוביל לסיבה השניה והיא שזו פעם ראשונה בהרבה זמן שנוצר כאן דיאלוג רב משתתפים. דיאלוג כזה יכול היה להיות פורה ומהנה לכולם וחבל שהוא בנוי על כעס ועלבון במקום על הכלה ונתינה. שמתי לב שכל הכותבים בעץ העמוס הנ"ל הינם בעלי יכולת גבוהה לנתינה והענקה, גם אם בעץ הנ"ל יצאו חלקים זועמים ופוגעים. אני מזמין את כולכם לקחת נשימה עמוקה, לספור עד 10 ולחזור לכתיבה רגועה וחברית יותר. אם הייתי אדם דתי אולי הייתי מקשר את מה שקרה כאן לאוירה של 9 באב שחל השבוע. הדבר המרכזי שהעסיק אותי השבוע סביב תוכניות 9 באב בתקשורת הוא הנושא של שנאת חינם בין אחים שגרמה לחורבן. אנחנו חיים בתקופה מאוד אלימה ובלתי סובלנית במדינה שאמורה לתת הגנה מבפני כל כך הרבה איומים חיצוניים. עצוב לגלות שהפחד הגדול ביותר כיום הוא דווקא מהאיומים שבאים מבפנים. אולי אם נהיה יותר מודעים לתהליכים הקבוצתיים הללו שקורים מסביב נוכל להפחית את התוקפנות בסביבה הקרובה לנו. במקרה הנוכחי, פה. סוף שבוע מוצלח לכולכם. אורן.

אהבתי את תגובתך רינת

כנ"ל.

שלום ד"ר, אובחני ע"י הרופא הפסיכאטר שלי כסובל מ REC MDD . מה זה? תודה, שי

שי שלום מדובר באבחנה של דיכאון. אני מציע שתקרא את המאמר הבא: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

מי שסובל מדמנסיה למי מומלץ לפנות לגריאטר או לפסיכוגריאטר

שלום, הדמנציה או השיטיון היא הפרעה המתבטאת בהידרדרות מתקדמת של תהליכים שיכלים בגלל מחלה אורגאנית של המוח.והיא מתאפיינת בהפרעות בזכרון בהתמצאות ובתפיסה. הטיפול המוצע הוא תרופתי ונידרש בחינת פסיכיאטר או פסיכוגריאטר. בברכה, יאיר.

שלום בעיקרון שניהם מתאימים אבל עדיף התמחות של פסיכוגריאטר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני פונה אליך בעניין אמא שלי. מזה כשנתיים אמי מקבלת מדי פעם התקפים שאובחנו ע"י הרופאים כדכאון. ההתקפים הללו כוללים לטענת אמי תחושות בחילה, אבדן ראייה רגעי וקצב לב מהיר מאד. כמו כן במהלך התקופה הזו אמי בוכה המון ותולה את האשם במצבה בכל אחד מבני המשפחה, בהאשמות מהאשמות שונות. אמי אינה מוכנה להכיר בעובדה כי היא סובלת מדיכאון, למרות שהיא אושםזה כבר פעמיים לבדיקות מקיפות בבית חולים ולא נמצא דבר, וממשיכה לטעון שאבחון הדכאון היא הדרך של הרופאים להתחמק מלהודות שהם אינם יודעים לאבחן את מחלתה או כיצד לטפל בה. היא מסרבת ליטול כדורי הרגעה בטענה שהם גורמים לה להיות עייפה ומחוסרת אנרגיות ולא מוכנה בכלל לשמוע על טיפול פסיכולוגי. כתוצאה מכך, המצב בבית שלנו בלתי נסבל ושתי אחיות כבר עזבו את הבית. האם תוכל לייעץ לי מנסיונך כיצד בכל זאת ניתן לשכנע אותה לטפל בעצמה בדרך כלשהי לפני שיהיה מאוחר מדי.

גלית שלום לא ניתן להכריח מישהו לפנות לטיפול ובוודאי לקבל טיפול, אלא אם הוא במצב של אישפוז. כל שניתן הוא להסביר לאמך את המחיר שהיא ובני המשפחה משלמים על כך שאיננה בטיפול. גם אם היא לא מקבלת את היותה בדיכאון, היא הרי מבינה שהיא סובלת ממשהו. נסו לשכנע אותה לפנות למומחים כדי לקבל אבחנה רפואית שמתאימה לה ושהיא מוכנה לקבל אותה. תוכלי לתת לה לקרוא את המאמר הרצ"ב הכולל בין היתר שאלונים לאבחון עצמי של דיכאון. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כתבתי בפורום הזה כבר פעם, והמליצו לי לגשת לטיפול יותר מעמיק, אבל שקלתי ואני לא אגש לטיפול בשום מחיר. גם אני חושבת שהבעיה לא כל כך נוראית וגם אין לי כסף לזה. בכל אופן רציתי לדעת האם הבעיה שלי היא באמת כל כך חמורה, או שזה יעבור עם הזמן. הבעיה היא שאני לא יודעת להחליט שום החלטה בחיי. לגבי ההחלטות הגדולות זה נמשך שנים ומייסר אותי עד חוסר אונים מוחלט. לגבי ההחלטות הקטנות עוד איכשהו אני סוחבת ומחליטה פעם לפה ופעם לשם. הייתי פעם אחת אצל פסיכולוג והוא אמר שיש לי בעיה של כניסה לתהליכים, חשבתי שזה שטויות וסתם התעצבנתי עליו. השאלה שלי היא האם אכן קיים כזה מושג של כניסה לתהליכים? מה הוא אומר? ומה לעשות עם הבעיה שלי חוץ מללכת לטיפול? האם יש משהו פרקטי, איזה תירגול או משהו שיכול לעזור לי?

מלי שלום את מניחה שהמצב צריך להיות איום ונורא כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי. כמו שטיפול רפואי מתאים לטווח בעיות, החל מכאב ראש קטן ועד לניתוחים מסובכים כך גם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במגוון של בעיות, החל מהדברים שאת מתלבטת בהם (גם אם אינם בעיה קיצונית) וכלה בדברים מסובכים. הבעיה לא נשמעת לי כספית כי אפשר לקבל טיפול מוזל או בחינם בשירות הציבורי. נראה לי שאת לא רוצה להיכנס לעניין ומעדיפה, כמו שאת כותבת, לסחוב את זה עוד קצת. זו החלטה לגיטימית לחלוטין, אבל קחי בחשבון שיש לה גם מחיר כלשהו לאיכות החיים שלך. אני לא רואה טעם להיכנס למשפט כזה או אחר שאמר הפסיכולוג. צריך לראות את התמונה המלאה של הבעיה ולהתמודד איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אהלן דר. עניין זה מפריע לכל תחומי החיים בולם מונע מציק ומתסכל מה עושים ולמי פונים? אני מבין שיש דרכים מגוונות לטיפול בין אם תרופתי או פסיכולוגי הגעתי לנקודה שעליי לעצור את זה וגם אני חושש לכבד שלי...

אריה שלום, אין ספק כי התסמינים של החרדה החברתית מפריעים בקיום אורח חיים תקין ופוגעים באיכות החיים של הסובל. התסמינים משתרעים על שטחים רבים,פיסיולוגיים ופסיכולוגיים כאחד. תוכל לפנות לטיפול אשר יוכל לטפל בעיקר בתסמינים עי טיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר יקנה לך כלים מעשיים כיצד להתגבר על הסימפטומיים החיצוניים הפיסיולוגיים של החרדה. בברכה, יאיר.

לאריה התרופות של היום לא פוגעות בכבד אל לך לחשוש.

אריה שלום אכן יש אפשרויות פסיכולוגיות ותרופתיות. אני מציע שתפנה לטיפול ותתחיל את התהליך. אני מצרף מאמר על עובדות על טיפול פסיכולוגי שיוכלו לכוון אותך. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm לגבי החשש לכבד, התייעץ עם הרופא בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 48 בחור בריא ועליז עד לא מזמן . לפני כשנה עברתי לגור עם משפחתי בדירה שכורה עד למציאת דירה אחרת . מאז כניסתי לבית זה נכנסתי לדכאון כל הגוף כואב לי . אני מודאג ממצבי כי גם לעבודה אין לי חשק לצאת . יש לי שלושה ילדים קטנים . נוצר ריחוק גם מאשתי מאז . הכל סוגר עלכי אני מרגיש שאין טעם לחיי . פניתי לפסיכולוג וקיבלתי טיפול תרופתי אך ללא הועיל . הפסקתי את הטיפול כי לא ראיתי שיפור במצבי אני מיואש אנא עיזרו לי למצוא מרפא לחשכה שאופפת אותי .

בני בן ה- 3.5 עומד לעבור ניתוח לכריתת שקדים . רציתי לשאול כיצד אני אמורה להכין אותו לניתוח? אם בכלל. כמה זמן לפני הניתןח אני אמורה להכין אותו? האם צריך להכנס לפרטים? לספר בכלליות? האם תשאר לו טראומה מהניתוח? לפי השאלות אפשר להבין שאני ממש חוששת. אודה לך על תשובה מפורטת עד כמה שניתן ובהקדם האפשרי. תודה מראש איריס

שלום איריס, יש מרפאות טרום ניתוח ואפשר לשאול שם. בעיקרון: 1. לספר לו מה הבעיה שלו (למשל: כל הזמן אתה חולה ומתלונן על כאבי גרון(. 2. לספר לו מה עומדים לעשות ולהבהיר לו שמותר להגיד שכואב. 3. הרבה ילדים עוברים ניתוחים ולא נשארת להם טראומה. רוב הניתוחים נעשים במסגרת אשפוז יום. אם אתם תישארו בלילה, חשוב שאחד מכם יישאר איתו. מקווה שעזרתי, עדי

איריס שלום מאחר והוא צריך להיבדק בכל מקרה זמן מה לפני הניתוח הסבירי שיש לו בגרון משהו שנקרא שקדים שקצת מפריעים ולכן הרופא בודק אותם. כך את מתחילה ליצור תשתית להמשך. אל תשתמשי במילה ניתוח באף אחד מהשלבים כי ילדים מפחדים מזה ואין צורך לעורר חששות. את יכולה לדבר על טיפול רפואי שהוא צריך לעבור. על הניתוח (הטיפול) עצמו ספרי יום קודם, תסבירי שאתם הולכים לבדיקה רפואית ושם הרופא יעזור לו לתקן משהו בגרון כך שאח"כ הוא יישן יותר טוב בלילה. הסבירי שאצל הרופא הוא יקבל מסכה מיוחדת וילך קצת לישון ואחרי כמה דקות הוא יקום. הרגיעי שאת תהיי שם כל הזמן ושתשארו קצת בבית חולים ביחד. שאחרי הטיפול לפעמים מרגישים משהו בגרון ולכן אוכלים גלידה. תכננו מראש איך אתם משיגים את הגלידה כי רוב הסיכויים שזה הדבר היחידי שיוכל לאכול יום יומיים. אחרי הניתוח אל תחסכו באקמול (בכמות בהתאם להמלצת הרופא), זה מונע את הכאבים החדים ומונע נפילות במצב הרוח. אל תחכו שהכאב יופיע, תנו את האקמול כל כמה שעות בצורה מסודרת. שלושת הימים הראשונים קצת קשים בערך כמו דלקת שקדים חריפה. ההתמודדות שונה בין ילד אחד למשנהו וצריך לקוות שזה יעבור יחסית בקלות. אין מה להילחץ מכל הסיפור. זה לא יותר חמור מכל מחלה אחרת. אם הילד עבר דלקות אוזניים או גרון חריפות בעבר, זה בערך אותו הדבר מבחינת כאב והתגובה. אין סיבה שתשאר טראומה, אם הניתוח נחוץ איכות החיים של הילד שתשתפר בעקבות הניתוח שווה את הימים הספורים שתצטרכו להתמודד. הטראומה והלחץ הם בעיקר של ההורים. אם אתם תהיו רגועים זה יקרין גם על הילד והכל יעבור יותר בקלות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן היקר תודה על התשובה המהירה והמרגיעה. לילה טוב איריס

שלום, בהריון הראשון שלי לפני כ 4 שנים התחלתי להרגיש שאני לא צריכה את בעלי, כאילו הוא מילא את תפקידו כזכר והרביע אותי ואין לו תפקיד יותר בחיי, באותו זמן צחקתי והתלוצצתי על התחושה הזו וכמו שזה בא כך זה הלך. כיום אני שוב בהריון ואני ממש לא סובלת את בעלי, זה לא יאומן לאילו תהומות של שינאה אני מגיעה, אני ממש מקווה שהוא יעלם מחיי. שאלתי, למה התחושה הזו מופיעה לי בהריון? האם זה נורמלי? תודה רווית

אומרים שכאשר שונאים את הבעל בהריון תוולד בת וכאשר אוהבים יוולד בן. אצלי זה באמת היה כך.מה שבטוח זה נורמלי מאוד מאוד וזה קורה להמון נשים שהם חוות שנאה כלפי הבעל כאשר הן בהריון. את בחברה טובה תרגעי

רווית שלום תקופת הריון ולידה משפיעים על מערכת הזוגיות בבית. את חווה את זה בצורה חזקה מאוד. אני לא מתיימר לתת לזה הערכה, האם זה טבעי לחלוטין או קיצוני, זה מה שקורה לך ומן הסתם כדאי להתמודד עם זה בדרך כלשהי. השאלה המרכזית היא האם את מקבלת ומבינה שמה שקורה הוא זמני ושהוא מכיל מתחתיו גורמים פסיכולוגיים וביולוגיים שקשורים למה שעובר עליך, כמו כן האם זה משפיע בפועל על מערכת היחסים, כיצד בעלך מקבל את זה וכו'. אם הכל עובר בשלום אפשר לחכות עד יעבור זעם. לרוע המזל לעיתים חוויה כזו עלולה לשבש את מערכת הזוגיות גם לטווח הארוך ובמקרה כזה עדיף לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק איך בכל זאת לעבור את התקופה הזו בצורה טובה. זה יכול להיות טיפול אישי עבורך או במסגרת זוגית, בהתאם למה שאת מרגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן