פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
אני בחורה צעירה בת 24 שנישאתי לפני שנה לבעלי לאחר היכרות בת 5 שנים היינו מאוהבים עד מעל הראש ותמיד חלמנו על הבית והמשפחה שתהיה לנו אולם לאחר שמונה חודשים הגיע הברק הנורא "ביום בהיר אחד" הכל התחיל כאשר אמא שלו ניכנסה לנו לורידים והחלה להתערב בעניין המגורים שלנו...חשוב לציין ששנינו משני מקומות שונים בארץ אולם הייתה בנינו עסקה לגביי המקום שנבחר לגור בו...אולם לאמא היקרה שלו זה לא הזיז והיא גרמה לקרע נורא בנינו עד כדי פתיחת תיק ברבנות ...ומכאן כבר השתלשלו האירועים...המתחים געו..."הלכלוך" יצא החוצה והיא גרמה לנו פשוט לשנוא אחד את השני..הוא היה קרוע בין שתינו לבסוף הוא נכנע וחזר להוריו. נכון להיום אנו פרודים כבר 4 חודשים ומנהלים מאבק כוחות מגעיל בכל תהליך הגירושים מאוד קשה לי לקבל את העובדה שנהרסו לי חיי הנישואים...ולא היה בידי שום דבר לעשות עולה בי שוב השאלה כיצד הוא קם ועזב אותי לטובת אמא שלו.... איך אני מתמודדת עם האובדן הנורא הזה המשולה למוות.....אני כואבת...מתגעגת אך יודעת שאין דרך חזרה...הוא מבחינתו שונא ולא מעוניין בקשר.. הצעתכם, מה עליי לעשות??????
אור שלום זה באמת סיפור עצוב במיוחד לאור האהבה שסררה בינכם קודם לכן. במידה מסוימת אני נוטה לומר לך שאולי התמזל מזלך שזה קרה כל כך מהר. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע אם הדברים היו נמשכים עוד כמה שנים, ואחרי שישנם גם ילדים ומחויבויות עמוקות יותר פיצוצים מסוג כזה יכולים באמת להרוס את החיים. למרות שמבחינתך מדובר בהפתעה מוחלטת קשה לי להאמין שאישיותו של בעלך התהפכה לה ביום אחד. כנראה שבכל זאת היו ברקע דברים שלא ראית או לא רצית לראות, שהיו אולי מספרים משהו על העומד לקרות. אינני מתימר לשפוט ביניכם, סוג כזה של פרידה הוא בד"כ טנגו של שניים ואולי אפילו יותר. לפי מה שאת כותבת אין סיכוי לחזרה, למרות שכבר ראיתי בעבר מקרים שעימותים קשים מאוד בכל זאת הכריעו את האהבה. נראה שכעת נדרשת התארגנות מסוג חדש. את הרבה פחות נאיבית ממקודם, ואולי אפילו עלולה להיות חשדנית בעתיד בשל המכה החזקה שניחתה עליך. אני חושב שיש צורך להבין יותר לעומק את מה שאירע. אם הכל היה אמא של בעלך זה היה פשוט, אבל מנסיוני זה לא הסיפור המלא. את חייבת ללמוד משהו מכל מה שקרה כדי שהעתיד יהיה חיובי יותר. לצערי אני לא יכול לומר לך מהו אותו משהו, ואני בספק אם את יודעת זאת בעצמך. זו תקופה בה מתבקש לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעבור את התקופה של החודשים הקרובים בשלום, תוך בנית התשתית להמשך אחרי צומת הדרכים הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר קפלן שלום, קודם כל תודה רבה להתייחסותך לבעייתי..יצא לי לחשוב על מה שהעלת על הכתב, אני מודעת לכך שהתהליך של העזיבה של בעלי נבע כתוצאה ממטענים שככל הנראה הוא צבר בתוכו...אתה מבין אני זאת שהייתי מדרבנת במערכת היחסים לשאיפות ומטרות..אני לומדת רוצה לשיג קריירה ומקצוע והוא לעומתי חי את הרגע...מפחד להתחייב מושפע ולא יציב...ככה אני רואה את הדברים היום...גיליתי שהוא חסר אופי ונוטה לברוח מבעיות וממשברים בכל פעם שקשה הוא היה מרים ידיים..זה בא ליידי ביטוי בהמון דברים כגון: הפסקת עישון, דיאטה, לימודים..לא הייתה לו שליטה על הוצאות בחשבון .הוא כל הזמן רטן שאני אומרת לו מה לעשות שאני זאת שמחליטה תמיד מה יהיה...הוא כל הזמן אמר שאני מתנשאת מעליו וחושבת שאם אני לומדת אז אני יותר חכמה ממנו... שאלתי היא האם לאור דברים אלו הגיוני במידה מספקת לומר שזה תרם לעזיבה והאם העובדה שזהו החבר הראשון היחדי שלי מקשה עליי יותר להתמודד עם המצב??? אתה מבין, הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אולי היה לי חלק בעזיבה שלו אולי באמת יותר מידיי לקחתי שליטה ופיקוד במערכת היחסים...למרות שבידעה אני עשיתי זאת מתוך כוונות טובות להצליח בחיים ולהציב מטרות ושאיפות...המטרה היתה טובה. אודה לתשובתך, אור.
בוקר טוב אור. רציתי רק לומר לך, כי האדם בשם עזרא, שביקש ממך ליצור איתו קשר במייל, שייך לכת הסיינטולוגיה, שמשום מה, עוסקת בימים האחרונים בנסיון לגייס אנשים חדשים . אולי מקורותיהם הכלכליים הולכים ומתדלדלים,או אולי מניע אחר, ואולי באמת רצון כן לעזור, אבל תיזהי ותדעי לקראת מה את הולכת. אפרת.
אני בת 30, אמא ל- 2 ילדים ועובדת במשרה מלאה. ברצוני לדעת כיצד להתמודד עם עצבנות יתר שבאה לידי ביטוי בחוסר סבלנות לילדים ולסביבה?? האם באמצעות טיפול תרופתי? האם יש צורך לפנות לנוירולוג או לפיסכיאטר? העצבנות באה לידי ביטוי בעיקר באי יכולת להקשיב . אני שומעת ולא מקשיבה... לפעמים לא מסוגלת לענות לשאלה הפשוטה של ילד בשל חוסר הסבלנות.
שלום אלמונית, אני מניחה שהעצבנות שלך היא מעין סימפטום קצה, ביטוי למשהו באורח החיים שלך שלא מספיק מתאים לך כרגע. לא סיפרת כלום על היחסים עם בן הזוג, גילאי הילדים, אופי העבודה וכו', אבל נשמע לי שמשהו בחיים הוא "יותר מדי" עבורך כך שאת אינך יכולה למצוא מקום בתוכך להכיל עוד (ד כדי כך שקשה לך לשמוע.) השאלה איך לעשות לעצמך מרווח לנשימה, קצת מקום בפנים, היא השאלה החשובה בעיני, וכמובן שכדי לענות עליה, את צריכה להתבונן על החיים שלך ולנסות לאתר מה קשה לך בהם, מה עוזר, אם זה משהו שלווה אותך זמן רב, או משהו חדש שקשור לאירועים מהזמן האחרון.
אלמונית שלום השאלה המרכזית היא כמה זמן התופעה הזו קיימת. האם מדובר בסוג של נטייה אישית שלך מאז ומתמיד, או לפחות שנים רבות, או שמדובר במשהו חדש מהתקופה האחרונה (כמובן יתכן שילוב של נטייה מהעבר עם החמרה כיום). נטיות עבר רחוקות יומין דורשות טיפול מעמיק ויסודי כדי להגיע לשורש העניין ולהעניק לך כלים שכנראה חסרים לך להרגיע את עצמך. אם מדובר במשבר או קשיים של התקופה האחרונה צריך לטפל במקור הבעיה עצמה ובהתייחסות שלך אליה, העצבנות תפחת באופן אוטומטי אם הבעיה תטופל. אפשר כמובן לבדוק תרופות אצל פסיכיאטר אבל רוב הסיכויים שמה שאת מתארת לא יקבל מענה מתרופות. הן אולי יטשטשו מעט את הלחץ אבל לא יטפלו במקורותיו האמיתיים. אני מציע לפיכך לפנות לטיפול פסיכולוגי ואני מצרף מאמר קצר המסביר על אופן הפניה. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
אני בת 30, אמא ל- 2 ילדים ועובדת במשרה מלאה. ברצוני לדעת כיצד להתמודד עם עצבנות יתר שבאה לידי ביטוי בחוסר סבלנות לילדים ולסביבה?? האם באמצעות טיפול תרופתי? האם יש צורך לפנות לנוירולוג או לפיסכיאטר? העצבנות באה לידי ביטוי בעיקר באי יכולת להקשיב . אני שומעת ולא מקשיבה... לפעמים לא מסוגלת לענות לשאלה הפשוטה של ילד בשל חוסר הסבלנות.
טכניקות הרפייה, דמיון מודרך, טיפול פסיכולוגי, תרופות, חוגים למיניהם, ספורט, ריקודים, שיאצו, סוגי תראפיה שונים, רפואה משלימה, סוגי תראפיה שונים (אמנות, תנועה ועוד) אלו מקצת האפשרויות.
שלום שמי אלון בן 27 , הייתה לי חברה בת 20 במשך 3 חודשים שאהבתי אותה אהבה עצומה למרות הזמן הקצר של ההיכרות. הייתי מאושר לצידה וגם היא נראתה מאושרת לצידי ואף ציינה שהיא מתאהבת בי מיום ליום יותר ויותר. לפני 10 ימים הודיעה לי שעליינו להפרד עם כל הכאב שבזה כי זה לא ילך בינינו והיא חוששת שאם נשאר יחד אז נאלץ להפרד עוד שנה שנתיים ואז זה יהייה קשה יותר כי אז בכלל ניהייה מאוהבים זה בזה. שאלתי אותה ומה רע בזב שנהייה מאוהבים למה שנאלץ להפרד והיא אמרה שהיא ילדה עדיין לעומתי שבטח עוד שנה שנתיים ארצה להתחתן והיא עדיין לא תרגיש בשלה לכך ואז מה נעשה? אמרתי לה שאם נאהב אחד את השני אז לגיל ולזמן אין פקטור אבל היא התעקשה ואמרה שאנחנו לא מתאימים כי לדוגמא אני אוהב בעלי חיים והיא לא . כל הדברים הללו נראים לי כתרוצים ואני לא מבין את הסיבה האמיתית לרצונה להפרד. כי היא ציינה שהיא מאושרת איתי ושהיא תתגעגע אלי ושהיא שמחה שהכירה אותי. היא גם ביקשה שלא אתקשר אלייה כי אחרת זה יקשה על הפרידה. מאז הפרידה אני חושב עלייה כל היום חולם עלייה בלילות איבדתי תאבון ואבדתי כל עניין בחיי היום יום אני רק מנסה לחשוב האם יש דרך להשיב אותה אלי כי אני פשוט מרגיש מבפנים שהיא אהבת חיי ואני לא יכול לפספס אותה. עברו כבר 10 ימים ובינתיים הצלחתי להתאפק ולא לצלצל אלייה אבל אני מרגיש שאני לא יכול יותר להתאפק. חשבתי אולי לצלצל ולדבר עם אמא שלה שמכירה אותה הכי טוב ויודעת מה עובר על הבת שלה ולנסות לברר דרכה אם יש איזו דרך שאני והבת שלה נוכל לחזור להיות זוג. ברצוני לציין שכל פתרון אחר כמו לנסוות לצאת עם בנות אחרות או לעסוק בפעילות גופנית נוסו על ידי וללא הצלחה כי המחשבות עלייה לא מרפות ממני לא בימים ולא בלילות. הפכתי לשבר כלי ואני לא אהייה שקט עד שאדע שניסיתי כל שביכולתי לבדוק האם אחרי שנפרדנו היא מרגישה שקשה לה בלעדיי והיא רוצה אולי לחזור להיות ביחד אבל אין לה את האומץ לצלצל אלי. אני חייב שמישהו ייעץ לי איך לפעול נכון כדי לנסות להשיבה לחיכי . האם הדרך של לפנות לאמא שלה יכולה להיות דרך טובה? מה לעשות? אני בדכאון ואובד עצות. בבקשה עזרו לי.
זה בטוח אם אחד מהחברים שלי היה פונה להורי או לחברי בשאלות עלי, אני חושבת שהייתי רואה בזה חדירה גדולה מאד לפרטיות ואופן התנהגות ילדותי, שמתייחס אלי כאל ילדה. אם אתה מרגיש שאתה חייב לדבר איתה וללבן איתה את נושא הפרידה, עשה זאת ישירות מולה. לגבי הרגשתך הקשה, אני חושבת שפרידות הן הדבר הקשה והכואב ביותר שאנו חווים בחיים... כשלא מרגישים את זה שוכחים, אבל זה כאב קשה מאד. ובכל זאת, אני מציעה לך לנסות להבין מדוע התלות והקשר אליה כל כך חזקים, עד שאתה מרגיש שאתה חדל או לא מסוגל להתקיים בלעדיה. אני כמובן לא מכירה אותך, אותה או את הקשר, אבל נדמה לי שיש מידה של "בעלות" שאתה מפגין כלפיה, ואולי מהטוטאליות הזאת היא בתור בחורה צעירה חוששת. אולי יש לה רצון להתנסות ולבדוק ולהכיר ולסוע בשל גילה הצעיר (לעומת שלך) והיא עושה בחכמה שהיא אומרת לך את זה עכשיו. המחשבה שלך לפנות לאמה, במידת מה רומזת על כך שהיא גם בעיניך עדיין קצת ילדה.
כשהיא החליטה על הפרידה היא אמרה לי שלא אתקשר אלייה כי זה יקשה על הפרידה ועלינו להפרד. האם בכל זאת לאחר שיבור זמן כלשהו כדאי לנסות לצלצל אלייה?
אלון שלום אתה מתמודד כעת עם פרידה כואבת, אולי הראשונה בחייך שהתרחשה כך. אתה יכול כמובן לנסות להחזיר את חברתך אליך בדרכים שונות, במידה והיא מתלבטת זה יכול לעזור, אם היא באמת לא רוצה בקשר רוב הסיכויים שזה לא יעזור. עליך לקחת בחשבון את הדחיה שאתה עלול לקבל, ואם אתה שלם ומוכן לכך נסה כל דבר שנראה לך מתאים. עם זאת, כדאי גם להתארגן נפשית לאפשרות שזו פרידה שאין ממנה חזרה. זה מאוד טבעי שתרגיש בדיכאון ובאבל תקופה כל כך קצרה אחרי קשר שהיה עבורך מאוד משמעותי. אל תדחוק בעצמך לחזור מייד לחיים כרגיל. החודש הראשון הוא בוודאי קשה יותר ואח"כ הכאב ילך וידעך. במידה ואתה מרגיש שזה משתלט עליך פנה לרופא המשפחה ובקש משהו להרגעה ואולי לשינה טובה יותר. זכור שמדובר בתהליך טבעי לחלוטין ושלמרות שקשה לך לראות זאת כעת, הכאב ילך ויפחת ותוך זמן יותר קצר ממה שאתה חושב תוכל להתחיל שוב לנהל את חייך כמיקודם ואף להכיר בנות זוג חדשות. בברכה ד"ר אורן קפלן
דר שלום למרות שהחברה ביקשה שלא אצור איתה קשר כי זה יקשה על הפרידה אני לא אהייה שקט עד שאנסה פעם אחרונה לברר בדרך כלשהי האם יש סיכוי שנחזור להיות יחד. ההתלבטות שלי כיצד ומתי לעשות זאת. כלומר מה העיתוי הטוב ביותר לעשות זאת מבחינת זמן שעבר מאז הפרידה. והאם כדאי לפנות אלייה ישירות או לנסות לדבר עם אמא שלה שמכירה אותה הכי טוב ויודעת מה הבת שלה מרגישה מאז הפרידה וכך אולי דרך האמא שלה אדע אם כדאי לי לנסות לדבר עם הבת שלה ואם כן אז באיזו דרך. מה דעתך האופציה הטובה יותר מבחינת העיתוי ומבחינת הדרך. בכבוד רב אלון.
שלום אני מקווה שהגעת לפורום הנכון, יש לי בעיה קטנה שמציקה לי מאוד אני מאוד עצבנית מכל דבר קטן מתעצבנת אני מגיבה במהירות ומדברת בקול רם ומתחילה לענות ויכולה קצת לפגוע ( אני לא מקללת ) מאוד מציק לי כי כולם אומרים שזה לא היה צריך לעצבן אותך כך למה את מגיבה כך כל הזמן, תירגעי זה לא שווה את זה, ואחרי כמה זמן באמת אני חושבת על זה וזה באמת לא היה במקום כל ההתנהגות, וגם זה גורם לאווירה לא יפה בעבודה ובבית. בבקשה תעזור מה הפתרון לזה? רק אם תחשוב שיש לי היפרתירואידיזם כבר עשיתי בדיקות TSH ו- T3 הרמה נורמלית. תודה
קיטי שלום לפני מספר דקות נתתי תשובה לשאלה מאוד דומה ופשוט אצטט אותה גם עבורך. השאלה המרכזית היא כמה זמן התופעה הזו קיימת. האם מדובר בסוג של נטייה אישית שלך מאז ומתמיד, או לפחות שנים רבות, או שמדובר במשהו חדש מהתקופה האחרונה (כמובן יתכן שילוב של נטייה מהעבר עם החמרה כיום). נטיות עבר רחוקות יומין דורשות טיפול מעמיק ויסודי כדי להגיע לשורש העניין ולהעניק לך כלים שכנראה חסרים לך להרגיע את עצמך. אם מדובר במשבר או קשיים של התקופה האחרונה צריך לטפל במקור הבעיה עצמה ובהתייחסות שלך אליה, העצבנות תפחת באופן אוטומטי אם הבעיה תטופל. אפשר כמובן לבדוק תרופות אצל פסיכיאטר אבל רוב הסיכויים שמה שאת מתארת לא יקבל מענה מתרופות. הן אולי יטשטשו מעט את הלחץ אבל לא יטפלו במקורותיו האמיתיים. אני מציע לפיכך לפנות לטיפול פסיכולוגי ואני מצרף מאמר קצר המסביר על אופן הפניה. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב. אני גולש כאן לפעמים, ואני בכוונה לא כותב את השם שלי, כי אולי גם אני יפול לפה של יאיר, אז אני מעדיף ככה. נורא חבל שאתה נותן לאדם כמוהו להשתמש בפורם שלך כדי לנבל את הפה, לכתוב הודעות בוטות ומעליבות,בזמן שאתה יכול לימחוק אותם, וכך היה צריך. יש כאן שתי משתתפות, לילה ואפרת שהן עוזרות להרבה אנשים ותורמות המון לפחות לי אישית.ואני בטוח שלא רק לי. אני חושב שזו טעות שלך שאתה לא מוחק את ההודעות שלו. ברור שזה איש עם בעיות לא מעטות, אם הוא רוצה להתייעץ, אז בסדר, אבל סתם להיכנס כדי להשפיל אנשים? אני חטשב שאני בוחר לא להיות חלק מהפורום הזה יותר, אם אני מגיע למצב שאני פוחד (כן, ממש פוחד) לכתוב את השם שלי, כדי שלא יקלל גם אותי אדון יאיר הנכבד. מקווה שאתה מבין את הנזק שניגרם לפורום בכך שבחרת להשאיר את ההודעות המגעילות שלו.
שלום ישנם מצבים בהם הודעות בוטות שמופיעות בפורום נמחקות. הודעות מסוימות שנרשמו ביום האחרון היו זוכות בוודאי לטיפול כזה, אבל אני מעדיף להסתכל במקרה הנוכחי על התמונה המלאה. אם תקרא את תגובותי למטה תראה את גישתי לעניין. אני חושב שמחיקת הודעות כעת היא הקצנה של התהליך שקרה פה ואני מעדיף קודם כל לתת סיכוי לדברים להירגע מתוך אמונה שכל מי שהיה מעורב בחילופי הדברים, כולל יאיר, יעברו לסוג אחר של דיאלוג. אני מקווה שתמשיך את מעורבותך בפורום ואני יכול להבטיח לך שאני עוקב אחר הדברים ובמידת הצורך גם אשים גבולות ברורים. הפורום הוא סוג של קבוצה ובקבוצה קורים תהליכים שכאלה לעיתים. ישנו מרווח עדין בין הצבת גבולות כוחנית (כולל מחיקת הודעות שיש בה משהו כוחני מאוד) לבין קבלה אמפתית של כל תהליך כמשהו שאפשר ללמוד ממנו. עדיין לא החלטתי היכן אני מציב את עצמי במקרה הנוכחי, אני עדיין מקווה שמעט יותר חמלה ועדינות אפשריים גם לאחר "קרבות" יום האתמול. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, אני מודה לכולם על שאיפשרו לי לבחון מספרי אבני בוחן בכל הנוגע לדינמיקה קבוצתית מוטה. אני מתנצל על הבוטות המגמתיתת שהיתה חלק מנסיון של בחינת אפקט הסרת העכבות וכן בחינת תהליכים של העברה והשלכה השכיחים כל כך בהתקשרות מקווננת. המניפולציה היתה מגמתית ואינה גלויה מה שהפך את הדיאלוג לחריף וגרם לשיחרור של חיית הבר השוהה בתיכנו בכל פעם שאנו מרגישיםחזקים ומוגנים מספיק. אני שואב עידוד רב מרב השיח שנוצר כאן ומודה לכולם על ההשתתפות. נ.ב תודה מיוחדת לדר קפלן על הורום המהנה והיעיל המספק מידע רב תוך מתן צענה למשברים קצרי טווח וכן על האינפורמציה שלעיתים עושה את ההבדל בין הייאוש ובין התקווה בברכת לילה טוב יאיר.
מה קרה, בדכ את עונה לכל הודעה? רשמתי לך למטה שתיים.
היי אפרת, אני חושב שאם את היית הברומטר הייצג את רמת התלמידים הלומדים פסיכולוגיה באוניברסיטה העיברית היו משלמים לך ובלבד שלא היית מזכירה את הקשר בינכם. נראה כי את מתהדרת בנוצות לא לך..האם שמעת על תסביך האני הכוזב של וויניקוט..ואולי יש לך בעיית זהות ואת מגיעה לכאן ושואבת עידוד מתשומת הלב שחסרה לך כל כך,משלימה את החסכים הרבים שניצטברו במדרון החלקלק של חייך המורכבים במשברים ובהתמודדות יום יומית עם הקיום וצרכים בסיסים כבר בגיל צעיר.. אין ספק כי היעדר האושר ניכר מתוכך,את משליכה את הרגשת הייאוש והתיסכול ומאשימה אחרים במין ציד מכשפות אחר אילו שאינם עונים לתבנית המשחק הדימיוני שיצרת...האם גם בחייך החברתיים,אם ישנם כאלו,קיימים חברים דימיוניים עוד מתקופת הילדות שעזו לך להפיג את החרדה המתמדת ? אולי כדאי שתסירי מעלייך את שמיכת ההונאה העצמית ותחושי את צינת המציאות? עלייך להבין כי על אך הרווח המישני של החוויה הנוירוטית שאת עוברת הסימפטום הנברוטי הזה סופו להכריע אותך במאבקך כנגד המלחמה באי השפיות . החלמה מהירה ומשחק מהנה, יאיר
יאיר שלום אנא קרא את הודעתי מהערב, אשמח אם תוכל להימנע מהמשך הדיאלוג בסגנון הזה. אין כאן סיכוי לנצחון, רק תוספת של כעס ומפח נפש. את מה שרצית לכתוב כבר כתבת מספר פעמים. אין כל טעם להמשיך כך. אני מגיב אליך כעת בגלל הודעה זו אבל פנייתי זו רלוונטית לכל שאר המשתתפים בשיח הזה. בתודה ד"ר אורן קפלן
לצערי עברתי התקף חרדה לא מזמן כנראה לאחר תקופה ארוכה של לחץ מתח שהוביל לדיכאון ואז להתקף שהיה לי כרגע המצב שלי בסדר אני מרגישה מאוד חזקה ,מה שכן אני מפחדת בכל זאת כי אני עדיין מרגישה קצת מוז ר אני מרגישה שלא החלמתי לחלוטין אני בעצם מרגישה שאני חייבת לנסוע לאנשהו רחוק לבד כדי לצאת מזה לחלוטין ...לא פניתי לטיפול פסיכולוגי כי אני יודעת בדיוק למה הגעתי למצב הזה וכמובן שעכשיו אני מצטערת ואילו ידעתי אז שלזה זה יוביל אולי הייתי נוהגת אחרת... ונלחמת מאז.. בכל אופן אני מרגישה שאני יכולה לצאת מזה לבד... אך מנסיונכם האם זה אפשרי? אני בחורה בת 22
ותראי מה קורה איתך? יכול להיות שאם הנסיבות השתנו, ויש לך מספיק תמיכה, ואורח חיים מחזק את יכולה לבד, מצד שני, יכול להיות שטיפול יכול לתת לך משהו מעבר, שיתרום לך לכל החיים. לפעמים אי אפשר לסוע לאנשהו רחוק כדי להחלים אז צריך למצוא את "הלאנשהו רחוק" הזה כאן. ולפעמים טיפול זה קצת "לאנשהו רחוק", כי זה מקום שהוא לא ממש בעולם הזה.
הי מישהי. אני לא יודעת אם זה יהיה נבון לנסות ולמצוא פתרון ללא עזרה מקצועית. את מתארת מצב של התקף חרדה, דיכאון, אלו דברים שעוברים לבד, אך עם הרבה מאמץ וסבל. ואל תשכחי, לא משנה כמה רחוק תברחי, לא תוכלי לברוח מעצמך ומהמצוקות שלך. הן ישארו כל עוד לא תעקרי אותן. בהצלחה. אפרת
מ. שלום חרדה היא תופעה טבעית לחלוטין, סוג של מנגנון התרעה של הגוף. לעיתים הוא עלול לצאת מסינכרון ובאותה מידה אפשר בד"כ להשיב אותו לפעולה תקינה. הבעיה העיקרית של מי שעובר התקף חרדה חריף הוא הפחד מהישנותו של הסינדרום. התקף החרדה נחווה כסוג של טראומה ולמעשה ההתמודדות האמיתית איננה עם החרדה עצמה אלא עם הטראומה כולל הפגיעה בדימוי העצמי בעקבותיה. מודעותך למקור החרדה היא חשובה ובהחלט עשויה לעזור, אבל היא לא בהכרח הפתרון לבעיה. את נשמעת עדיין די מבוהלת ממה שקרה ואולי כדאי לך להיעזר בכל זאת בטיפול פסיכולוגי כדי להחזיר את המצב לשיווי משקל. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה לך על המאמר! וזה אכן מה שיש לי לצערי... קראתי כל כך הרבה חומר על התופעה הזאת מאז שזה התפרץ אצלי ממש חקרתי בנושא. תראה אני הבנתי שכדי לצאת מזה אני צריכה הרבה כח ואני ממש ממש רוצה להעלים את זה לחלוטין ממני. אני מרגישה שאילו ידעתי אפילו כשהתרחש הההתקף הראשון שזה מה שיש לי אולי זה לא היה מתפרץ ,ההתקף היה מאוד חזק. אני לא מבינה ממש בתהליכים וההשפעות אבל אני מרגישה שהגוף שלי נמצא במצב של פחד תמידי מאז ,לפעמים קצת פחות ולפעמים יותר (מתבטא בדפיקות הלב שלי) אני משתדלת להתעלם מזה ואף לעשות מזה צחוק, באופן כללי זה מעיק ומטיש הגעתי לכאן, אולי לקבל עוד טיפים ועזרה... יש משהו שאני לא ממש מבינה לגבי ההתקף אוקיי אז הבנתי שיש אנשים שיש להם סיכון גבוהה יותר לפול קורבן לתופעה והם בדר"כ האנשים הרגישים יותר אני רוצה לדעת ולהבין מה קורה בגוף לאחר ההתקף כדי שאוכל להלחם בה ביתר קלות...אני מבינה שכנראה כל מה שהפחיד אותי כביכול ברמות סבירות עד עכשיו כאילו מקבל מעמד מועצם יותר מבחינת תופעות החרדה אני צודקת? מה גורם לכך? אשמח לשמוע ממך תשובות ותודה שוב
דוקטור קפלן שלום עד לפני שנתיים שקלתי 43 קילו וכיום אני מעל 90 . הלכתי לתזונאית על מנת שתיקבע לי דיאטה אך לאחר שיחה איתה היא אמרה שאין טעם בדיאטה ללא טיפול פסיכולוגי משום שיש לי הפרעת אכילה (אכילה כפיתית). מה ההבדל בין השמנה לאכילה כפיתית והאם באמת יש צורך בטיפול? תודה מראש
שלום מיטל, ההשמנה היא הסימפטום הנובע מאכילת יתר והפרה של יחסי הגומלין שבין מטבוליזם,תוצר גנטי,פעילות גופנית והתנהלות לא תקינה בכל הנוגע לאכילה לרבות שעות לא מתאימות סוג האוכל והכמות. בהפרעות אכילה לרבות האכילה הכפייתית יש נטייה מוגזמת בהרבה לאכילה מוגברת שלא מתוך רעב כי אם לאור ניסיון להמיר חסכים ריגשים דרך הרעב.במילים אחרות הסובלים מאכילה כפייתית נוהגים לאכול כאשר הם חווים רגשות של צער ,פחד,כעס וכיוב עוד מימי הינקות המוקדמת אימהות רבות נוטות לענות על כל צרכי התינוק עי האכלה מה שיוצר התניה לא טיבעית ולא נכונה בין צרכי התינוק לחום לאהבה,להחלפת צרכים וכו ובין האכילה. מי אינו ניתקל בתופעה בה בנים ובנות בוגרים מגיעים לבית הוריהם ומרגישים צורך לאכול כיון שהאם מודדת אהבתה עי האכלת ילדיה.>ובמידה ויסרבו תפגין האם את מורת רוחה כאילו והסרוב מעיד על היעדר אהבה כלפי האם< בברכה, יאיר.
מיטל שלום אכילה היא דבר ראשוני מאוד. זו הפעולה הראשונה בחייו של התינוק הצעיר שמחברת בינו לבין אימו, ואין מדובר רק בהזנה פיזית, יש לכך משמעות נפשית עמוקה. דרך האוכל נוצרת הרגעה עמוקה ומאחר שמדובר בתהליך כל כך ראשוני אין אפשרות לטפל רק בהיבטים הפיזיולוגים של השמנה וחייבים להתייחס לחלקים הרגשיים. אם תעשי יומן מסודר ותכתבי בו מתי את אוכלת ובמקביל מה קרה קודם לכן או על מה חשבת תגלי ללא ספק שהטריגרים לאכילה לא היו רעב ברוב המקרים אלא צורך נפשי. הטיפול הפסיכולוגי יכול לעסוק בנושא האוכל עצמו, אך חשוב מכך הוא לטפל באותם היבטים רגשיים שעליהם צריך לפצות באכילת יתר. הנושא הוא מורכב יותר מתהמכרות רגילה מאחר וסיגריות למשל ניתן להפסיק לחלוטין ללא נזק, אולם אי אפשר לחדול לחלוטין לאכול. ברגע שצריך לשמור על מינונים נכונים המטלה הרבה יותר מסובכת. אני לא חושב שיש הפרדה דיכוטומית בין השמנה לאכילה כפייתית, יש קשר בין שתי התופעות ואת צריכה למצוא את המקום בו את נמצאת ולטפל בו. אין טעם לעשות דיאטה רצחנית, לרזות כמה עשרות ק"ג ואח"כ לעלות מחדש במשקל. זה לא בריא הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית. לכן אני מקבל את עמדת הדיאטנית שכדאי לשלב טיפול פסיכולוגי ודיאטני יחדיו. בברכה ד"ר אורן קפלן
איך אפשר להסביר לילד בן 5 שנכנס באופן פתאומי בלילה לחדר ההורים בזמן שהם קיימו סקס עירומים לגמרי? מה הוא חושב ?
ורד, יש הרבה ספרים בנושא, אבל אני חושבת שכדאי ללמד אותו שכשהדלת סגורה, דופקים לפני שנכנסים. עדי
הי ורד, פעמים רבות הורים נאלצים להתמודד עם הגבולות שבין הסטטוסים שהם מייצגים,הורים,אנשי מקצוע,בעל ואשה ועוד. אם הילד שואל ביחס למה שראה אני ממליץ לך להושיב אותו על בירכך ולהסביר לו כי ישנם דברים שרק גדולים מבינים וכשיהיה גדול יוכל גם הוא להבין. אין צורך להרחיב כי אם לגבש את הגבולות של הידע שילד בן חמש אמור לדעת ולהמשיך הלאה. בברכה, יאיר.
ורד שלום קשה לדעת מה הילד חושב, הוא בוודאי לא מבין את המשמעות של יחסי מין באופן שבו מבוגרים מבינים זאת. אפשר לומר לו שאמא ואבא אוהבים אחד את השני ושהוא נכנס לחדר כאשר התחבקתם. התופעה קוראת פעמים רבות, היא טבעית וכדאי להתייחס אליה בצורה כזו. אכן בעמוד הראשי של האתר יש כרגע כתבה מעניינת בנושא. לצורך הרוגע שלכם בעתיד כדאי להתקין מנעול בכניסה לחדר ובזמן שאתם מקיימים יחסים לנעול את החדר. בהעדר אפשרות לפרטיות מלאה אתם עלולים להיות במתח במיוחד לאור כניסת הילד לחדר וכדאי למנוע זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן
ש שלום אני מבינה מה שאת אומרת על כך שלא תמיד חיבים לרוץ על כל בעיה לטיפול,אבל לא חושבת שפה זה המקום למחאות החוזרות ונישנות שלך. האנשים שפונים לאתר זה ולעזרתו של ד"ר קפלן (ובינהם אני )פונים בשל צורך אמיתי לעזרה שברוב המקרים נימצאת דווקא בטיפול הפסיכולוגי . צר לי מאוד שהטיפול לא עזר לך ואפילו גרם ליותר נזק אך להיות כל כך נגד טיפול לא יעזור לך להיתמודד עם הקושי שנותר לך אחרי הכישלון של הטיפול שלך , יש לי הרושם שיש בך כעס רב .לדעתי על תתני לכשלון הזה לימנוע ממך להמשיך ולקבל טיפול . אולי המטפל או שיטת הטיפול שהיית בה לא היו בשבילך ודווקא הטיפול הבא כן יהיה חיובי ומוצלח. אין ספק שאת מתוסכלת והדרך בה את מוציאה את כעסך באנטי טפול פסיכולוגי לא תקדם אותך לפיתרון. בהצלחה בכל דרך ...מירב
שיש משהו מאוד מפרה בדיון הזה, ואפילו בטונים הצורמים שלו (שהתפתחו שם למטה) זה ממש כמו שני הקולות שמתרוצצים לי בראש (מטאפורה כמובן..) אני חושבת שאני בעצמי לא יודעת איזה צד לקחת בו, מכיוון שאני מסכימה עם שניהם. מסכימה עם שניהם מתוך הטיפול ולא מחוץ לו. אפרת
היי מירב הטיפול שלי לא נכשל דווקא עזר לי מאוד.... אולם מישהי כאן שאלה על בעייה שעדיין לא אקטואלית ככ עבורה היום וזה מה שגרם לי להגיב, אגב אני מציעה לך שאם את מגיבה למשהו קודם תקראי אותו בדיוק ובעיון ורק אחכ תגיבי. יש בהחלט מקום להתראה שלי על הסיכונים בטיפול, בשביל האנשים שעדיין אין להם התנסות בכך ולא מודעים לכך שטיפול עצמו כרוך בבעיות, אגב התייחסתי בעיקר לעניין של כניסה לסיחרור טיפולי ותלות קיצונית במטפל בכל אופן אני מאחלת לך כל טוב וקריאה יותר מדוייקת של הטקסטים שאת מגיבה אליהם. ש.
מירב אפרת וש. שלום אני מציע לסכם שלכל אחד אג'נדה משלו. למשל, אדם שלא היה בטיפול יכול אולי להיעזר בטיפים ממי שהיה אבל באותה מידה יתכן שלא יוכל לדעת באמת מה מתאים עבורו עד שלא יחווה בעצמו את התהליך. התהליך הטיפולי והמצוקה שבגללה פונים בד"כ לטיפול פסיכולוגי הם דברים מאוד אישיים כמו גם המפגש עם הפסיכולוג שהוא אישי, סובייקטיבי ותלוי בסוג של כימיה אישית בין שני אנשים. הצורך בתהליך הטיפולי, ההצלחה של הטיפול וכל ההתבוננות מסביבו נשפטות בסופו של דבר מתוך החוויה האישית וקשה לי להאמין שאפשר לתת הנחיה אוניברסלית שתתאים לכולם. אפילו ההשתתפות כאן בפורום מגיע ממניעים וסיבות שונות כך שאולי אפשר להתמקד בהיבט והתרומה האישית שכל אחד ואחת יכולים לתת פה ופחות לעסוק בביקורת אחד על דבריו של האחר. כל טוב ד"ר אורן קפלן
שלום דר אורן קפלן, אני מניח שזמנך יקר וכי אין באפשרותך לענות באופן מעמיק לכל שאלה הנשאלת כאן ואולם אני חש לעיתים קרובות לאחר קריאת תגובותיך שהן כלליות באופן כזה שלא נותנות מענה ביחס לקצה הקרחון ביחס לשאלה או לבעיה המוצגת.. נראה כי האיזון שבין מתן תשובה שתספק את הקורא ותענה על מצוקתו ביחס לבעייתו ובין הניסיון שלך מלהימנע מלפרט בשל סיבות מגוונות ולגיטימיות אינו מאפשר לשואל לקבל את המידע הנדרש באופן שיוכל להחליט החלטה של ממש,או שיוכל להקל על מצוקתו. אני מבין את המיגבלות של מתן עצה ברחל ביתך הקטנה מחד אך גם יכול להבין את רצונו של הקורא לקבל מעט יותר פרטים שיספקו לו את הקרקע המתאימה בכדי שיוכל להחליט החלטות שלשמן היגיע לכאן. בברכה, יאיר.
יאיר שלום אני מתאר לעצמי שלפעמים התשובות לא מקיפות. הפורום מציב מגבלות מסוגים שונים, הן של היקף התשובות אבל גם של העומק הרצוי. אין כוונה ליצור דיאלוג טיפולי אלא לתת קצה חוט שממנו אפשר להמשיך הלאה. לפעמים אני בוחר להעמיק יותר ולפעמים פחות, בהתאם לשאלות, בהתאם למידע שאפשר לקבל מחיפוש תשובות קודמות בפורום ובהחלט גם בהתאם לזמן שעומד לרשותי באותו יום. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני דווקא חושבת, בניגוד לך יאיר, שדר אורן קפלן עושה את המיטב במסגרת האפשר בפורום כזה. בתקופה שבה אני עוקבת אחר הפורום אני מוצאת שתשובותיו הן האופטימאליות שניתן לתת כאן, כפי שכתב- לעיתים אכן מעמיק יותר לעיתים קצת פחות, אך בסך הכל איני מוצאת מקום לטענות.
גם מבחינתי, התשובות בפורום הינן מספקות ומעניינות והולמות את המדיום. בכל פעם ששאלתי שאלה קיבלתי התייחסות רצינית וכך גם פונים אחרים, לדעתי.
ש. ולילה, עמידתכם מאחורי דר קפלן כחומת מגן וההגנה על תיפקודו כאפוד מגן ממש מרגשת ונוגעת ללב. נראה כי מוטב לעיתים שהערותיכן תישארנה בגדר מחשבה שלא ראתה אור. אם הייתן מתעמקות בהערתי הייתן מבינות כי ההערה היא לגופו של עניין ולא הערה גורפת ביחס לתיפקודו הכללי כמנהל הפורום. אין ספק כי תרומתו ניכרת ומשרתת רבים הזקוקים לעזרה ולעיתים נמצאת כפסע לפני הייאוש והחידלון. אף על פי כן מצאתי כי בחלק מהתשובות הכלליות והניסיון להישאר נייטרלי בעמדותיו כפי שהוא רואה למיטב הבנתו וידיעותיו כאיש מקצוע מיומן, נשאר הכותב ללא מענה של ממש לשאלתו או בקשתו. אני מודע היטב שזה לא המקום לדיאלוג טיפולי ולבניית אינטראקציה כזו שתאפשר כניסה לעומק הבעיה ואולם על ציר האיזון שבין מיגבלות הזמן והמקום מחד ובין הרצון לספק תשובה שתענה בכותרות על אופי השאלה יש ולפעמים שהתשובות מתומצתות כדי שלא יהיה ניתן לקלב מענה הולם, במיחלה מכבודן של הפונות, ובהוקרה והערכה כלפי דר אורן קפלן, יאיר.
חברים יקרים צר לי שהדיון הפך לתיגרה המונית וזאת משתי סיבות שונות מאוד. ראשית, עוצמת התגובות הרגשיות כל כך חזקה שהיא משקפת עלבון וכאב מאוד לא נעימים לכל מי שקורא את הכתוב ולכל מי שכתב. אני מניח שאיש מהכותבים והקוראים לא יוצא בהרגשה טובה וזה חבל. זה מנוגד לעיקרון הראשוני של הפורום הזה שמטרתו לשפר במשהו מצוקה או דאגה. אישית זה גורם לי תחושה מאוד לא נוחה ואני מקווה שאפשר יהיה להפוך את הקונפליקט שגלש לרמות מאוד אישיות ונוקבות למשהו נדיב, ידידותי ורגוע יותר. זו מוביל לסיבה השניה והיא שזו פעם ראשונה בהרבה זמן שנוצר כאן דיאלוג רב משתתפים. דיאלוג כזה יכול היה להיות פורה ומהנה לכולם וחבל שהוא בנוי על כעס ועלבון במקום על הכלה ונתינה. שמתי לב שכל הכותבים בעץ העמוס הנ"ל הינם בעלי יכולת גבוהה לנתינה והענקה, גם אם בעץ הנ"ל יצאו חלקים זועמים ופוגעים. אני מזמין את כולכם לקחת נשימה עמוקה, לספור עד 10 ולחזור לכתיבה רגועה וחברית יותר. אם הייתי אדם דתי אולי הייתי מקשר את מה שקרה כאן לאוירה של 9 באב שחל השבוע. הדבר המרכזי שהעסיק אותי השבוע סביב תוכניות 9 באב בתקשורת הוא הנושא של שנאת חינם בין אחים שגרמה לחורבן. אנחנו חיים בתקופה מאוד אלימה ובלתי סובלנית במדינה שאמורה לתת הגנה מבפני כל כך הרבה איומים חיצוניים. עצוב לגלות שהפחד הגדול ביותר כיום הוא דווקא מהאיומים שבאים מבפנים. אולי אם נהיה יותר מודעים לתהליכים הקבוצתיים הללו שקורים מסביב נוכל להפחית את התוקפנות בסביבה הקרובה לנו. במקרה הנוכחי, פה. סוף שבוע מוצלח לכולכם. אורן.
אהבתי את תגובתך רינת
כנ"ל.
שלום ד"ר, אובחני ע"י הרופא הפסיכאטר שלי כסובל מ REC MDD . מה זה? תודה, שי
שי שלום מדובר באבחנה של דיכאון. אני מציע שתקרא את המאמר הבא: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
מי שסובל מדמנסיה למי מומלץ לפנות לגריאטר או לפסיכוגריאטר
שלום, הדמנציה או השיטיון היא הפרעה המתבטאת בהידרדרות מתקדמת של תהליכים שיכלים בגלל מחלה אורגאנית של המוח.והיא מתאפיינת בהפרעות בזכרון בהתמצאות ובתפיסה. הטיפול המוצע הוא תרופתי ונידרש בחינת פסיכיאטר או פסיכוגריאטר. בברכה, יאיר.
שלום בעיקרון שניהם מתאימים אבל עדיף התמחות של פסיכוגריאטר. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, אני פונה אליך בעניין אמא שלי. מזה כשנתיים אמי מקבלת מדי פעם התקפים שאובחנו ע"י הרופאים כדכאון. ההתקפים הללו כוללים לטענת אמי תחושות בחילה, אבדן ראייה רגעי וקצב לב מהיר מאד. כמו כן במהלך התקופה הזו אמי בוכה המון ותולה את האשם במצבה בכל אחד מבני המשפחה, בהאשמות מהאשמות שונות. אמי אינה מוכנה להכיר בעובדה כי היא סובלת מדיכאון, למרות שהיא אושםזה כבר פעמיים לבדיקות מקיפות בבית חולים ולא נמצא דבר, וממשיכה לטעון שאבחון הדכאון היא הדרך של הרופאים להתחמק מלהודות שהם אינם יודעים לאבחן את מחלתה או כיצד לטפל בה. היא מסרבת ליטול כדורי הרגעה בטענה שהם גורמים לה להיות עייפה ומחוסרת אנרגיות ולא מוכנה בכלל לשמוע על טיפול פסיכולוגי. כתוצאה מכך, המצב בבית שלנו בלתי נסבל ושתי אחיות כבר עזבו את הבית. האם תוכל לייעץ לי מנסיונך כיצד בכל זאת ניתן לשכנע אותה לטפל בעצמה בדרך כלשהי לפני שיהיה מאוחר מדי.
גלית שלום לא ניתן להכריח מישהו לפנות לטיפול ובוודאי לקבל טיפול, אלא אם הוא במצב של אישפוז. כל שניתן הוא להסביר לאמך את המחיר שהיא ובני המשפחה משלמים על כך שאיננה בטיפול. גם אם היא לא מקבלת את היותה בדיכאון, היא הרי מבינה שהיא סובלת ממשהו. נסו לשכנע אותה לפנות למומחים כדי לקבל אבחנה רפואית שמתאימה לה ושהיא מוכנה לקבל אותה. תוכלי לתת לה לקרוא את המאמר הרצ"ב הכולל בין היתר שאלונים לאבחון עצמי של דיכאון. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, כתבתי בפורום הזה כבר פעם, והמליצו לי לגשת לטיפול יותר מעמיק, אבל שקלתי ואני לא אגש לטיפול בשום מחיר. גם אני חושבת שהבעיה לא כל כך נוראית וגם אין לי כסף לזה. בכל אופן רציתי לדעת האם הבעיה שלי היא באמת כל כך חמורה, או שזה יעבור עם הזמן. הבעיה היא שאני לא יודעת להחליט שום החלטה בחיי. לגבי ההחלטות הגדולות זה נמשך שנים ומייסר אותי עד חוסר אונים מוחלט. לגבי ההחלטות הקטנות עוד איכשהו אני סוחבת ומחליטה פעם לפה ופעם לשם. הייתי פעם אחת אצל פסיכולוג והוא אמר שיש לי בעיה של כניסה לתהליכים, חשבתי שזה שטויות וסתם התעצבנתי עליו. השאלה שלי היא האם אכן קיים כזה מושג של כניסה לתהליכים? מה הוא אומר? ומה לעשות עם הבעיה שלי חוץ מללכת לטיפול? האם יש משהו פרקטי, איזה תירגול או משהו שיכול לעזור לי?
מלי שלום את מניחה שהמצב צריך להיות איום ונורא כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי. כמו שטיפול רפואי מתאים לטווח בעיות, החל מכאב ראש קטן ועד לניתוחים מסובכים כך גם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במגוון של בעיות, החל מהדברים שאת מתלבטת בהם (גם אם אינם בעיה קיצונית) וכלה בדברים מסובכים. הבעיה לא נשמעת לי כספית כי אפשר לקבל טיפול מוזל או בחינם בשירות הציבורי. נראה לי שאת לא רוצה להיכנס לעניין ומעדיפה, כמו שאת כותבת, לסחוב את זה עוד קצת. זו החלטה לגיטימית לחלוטין, אבל קחי בחשבון שיש לה גם מחיר כלשהו לאיכות החיים שלך. אני לא רואה טעם להיכנס למשפט כזה או אחר שאמר הפסיכולוג. צריך לראות את התמונה המלאה של הבעיה ולהתמודד איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן
אהלן דר. עניין זה מפריע לכל תחומי החיים בולם מונע מציק ומתסכל מה עושים ולמי פונים? אני מבין שיש דרכים מגוונות לטיפול בין אם תרופתי או פסיכולוגי הגעתי לנקודה שעליי לעצור את זה וגם אני חושש לכבד שלי...
אריה שלום, אין ספק כי התסמינים של החרדה החברתית מפריעים בקיום אורח חיים תקין ופוגעים באיכות החיים של הסובל. התסמינים משתרעים על שטחים רבים,פיסיולוגיים ופסיכולוגיים כאחד. תוכל לפנות לטיפול אשר יוכל לטפל בעיקר בתסמינים עי טיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר יקנה לך כלים מעשיים כיצד להתגבר על הסימפטומיים החיצוניים הפיסיולוגיים של החרדה. בברכה, יאיר.
לאריה התרופות של היום לא פוגעות בכבד אל לך לחשוש.
אריה שלום אכן יש אפשרויות פסיכולוגיות ותרופתיות. אני מציע שתפנה לטיפול ותתחיל את התהליך. אני מצרף מאמר על עובדות על טיפול פסיכולוגי שיוכלו לכוון אותך. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm לגבי החשש לכבד, התייעץ עם הרופא בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני בן 48 בחור בריא ועליז עד לא מזמן . לפני כשנה עברתי לגור עם משפחתי בדירה שכורה עד למציאת דירה אחרת . מאז כניסתי לבית זה נכנסתי לדכאון כל הגוף כואב לי . אני מודאג ממצבי כי גם לעבודה אין לי חשק לצאת . יש לי שלושה ילדים קטנים . נוצר ריחוק גם מאשתי מאז . הכל סוגר עלכי אני מרגיש שאין טעם לחיי . פניתי לפסיכולוג וקיבלתי טיפול תרופתי אך ללא הועיל . הפסקתי את הטיפול כי לא ראיתי שיפור במצבי אני מיואש אנא עיזרו לי למצוא מרפא לחשכה שאופפת אותי .
בני בן ה- 3.5 עומד לעבור ניתוח לכריתת שקדים . רציתי לשאול כיצד אני אמורה להכין אותו לניתוח? אם בכלל. כמה זמן לפני הניתןח אני אמורה להכין אותו? האם צריך להכנס לפרטים? לספר בכלליות? האם תשאר לו טראומה מהניתוח? לפי השאלות אפשר להבין שאני ממש חוששת. אודה לך על תשובה מפורטת עד כמה שניתן ובהקדם האפשרי. תודה מראש איריס
שלום איריס, יש מרפאות טרום ניתוח ואפשר לשאול שם. בעיקרון: 1. לספר לו מה הבעיה שלו (למשל: כל הזמן אתה חולה ומתלונן על כאבי גרון(. 2. לספר לו מה עומדים לעשות ולהבהיר לו שמותר להגיד שכואב. 3. הרבה ילדים עוברים ניתוחים ולא נשארת להם טראומה. רוב הניתוחים נעשים במסגרת אשפוז יום. אם אתם תישארו בלילה, חשוב שאחד מכם יישאר איתו. מקווה שעזרתי, עדי
איריס שלום מאחר והוא צריך להיבדק בכל מקרה זמן מה לפני הניתוח הסבירי שיש לו בגרון משהו שנקרא שקדים שקצת מפריעים ולכן הרופא בודק אותם. כך את מתחילה ליצור תשתית להמשך. אל תשתמשי במילה ניתוח באף אחד מהשלבים כי ילדים מפחדים מזה ואין צורך לעורר חששות. את יכולה לדבר על טיפול רפואי שהוא צריך לעבור. על הניתוח (הטיפול) עצמו ספרי יום קודם, תסבירי שאתם הולכים לבדיקה רפואית ושם הרופא יעזור לו לתקן משהו בגרון כך שאח"כ הוא יישן יותר טוב בלילה. הסבירי שאצל הרופא הוא יקבל מסכה מיוחדת וילך קצת לישון ואחרי כמה דקות הוא יקום. הרגיעי שאת תהיי שם כל הזמן ושתשארו קצת בבית חולים ביחד. שאחרי הטיפול לפעמים מרגישים משהו בגרון ולכן אוכלים גלידה. תכננו מראש איך אתם משיגים את הגלידה כי רוב הסיכויים שזה הדבר היחידי שיוכל לאכול יום יומיים. אחרי הניתוח אל תחסכו באקמול (בכמות בהתאם להמלצת הרופא), זה מונע את הכאבים החדים ומונע נפילות במצב הרוח. אל תחכו שהכאב יופיע, תנו את האקמול כל כמה שעות בצורה מסודרת. שלושת הימים הראשונים קצת קשים בערך כמו דלקת שקדים חריפה. ההתמודדות שונה בין ילד אחד למשנהו וצריך לקוות שזה יעבור יחסית בקלות. אין מה להילחץ מכל הסיפור. זה לא יותר חמור מכל מחלה אחרת. אם הילד עבר דלקות אוזניים או גרון חריפות בעבר, זה בערך אותו הדבר מבחינת כאב והתגובה. אין סיבה שתשאר טראומה, אם הניתוח נחוץ איכות החיים של הילד שתשתפר בעקבות הניתוח שווה את הימים הספורים שתצטרכו להתמודד. הטראומה והלחץ הם בעיקר של ההורים. אם אתם תהיו רגועים זה יקרין גם על הילד והכל יעבור יותר בקלות. בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר אורן היקר תודה על התשובה המהירה והמרגיעה. לילה טוב איריס
שלום, בהריון הראשון שלי לפני כ 4 שנים התחלתי להרגיש שאני לא צריכה את בעלי, כאילו הוא מילא את תפקידו כזכר והרביע אותי ואין לו תפקיד יותר בחיי, באותו זמן צחקתי והתלוצצתי על התחושה הזו וכמו שזה בא כך זה הלך. כיום אני שוב בהריון ואני ממש לא סובלת את בעלי, זה לא יאומן לאילו תהומות של שינאה אני מגיעה, אני ממש מקווה שהוא יעלם מחיי. שאלתי, למה התחושה הזו מופיעה לי בהריון? האם זה נורמלי? תודה רווית
אומרים שכאשר שונאים את הבעל בהריון תוולד בת וכאשר אוהבים יוולד בן. אצלי זה באמת היה כך.מה שבטוח זה נורמלי מאוד מאוד וזה קורה להמון נשים שהם חוות שנאה כלפי הבעל כאשר הן בהריון. את בחברה טובה תרגעי
רווית שלום תקופת הריון ולידה משפיעים על מערכת הזוגיות בבית. את חווה את זה בצורה חזקה מאוד. אני לא מתיימר לתת לזה הערכה, האם זה טבעי לחלוטין או קיצוני, זה מה שקורה לך ומן הסתם כדאי להתמודד עם זה בדרך כלשהי. השאלה המרכזית היא האם את מקבלת ומבינה שמה שקורה הוא זמני ושהוא מכיל מתחתיו גורמים פסיכולוגיים וביולוגיים שקשורים למה שעובר עליך, כמו כן האם זה משפיע בפועל על מערכת היחסים, כיצד בעלך מקבל את זה וכו'. אם הכל עובר בשלום אפשר לחכות עד יעבור זעם. לרוע המזל לעיתים חוויה כזו עלולה לשבש את מערכת הזוגיות גם לטווח הארוך ובמקרה כזה עדיף לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק איך בכל זאת לעבור את התקופה הזו בצורה טובה. זה יכול להיות טיפול אישי עבורך או במסגרת זוגית, בהתאם למה שאת מרגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן
המשך למחשבה מהלילה הקודם... ובכן מה שהביא אותי לכתוב את דבריי הייתה אותה הודעה של אותה אחת שכרגע אין לה בעצם בעייה מהותית עם חייה נהפוך הוא הכל טוב, אבל חוששת מה יהיה אם וכאשר........ אז מדוע פשוט לא להמתין להגיע לגשר ואז לחצות אותו. זה התקשר לי למה שנראה כאופנה טיפולית, לכך שהיום נראה כי אם אינך נמצא בטיפול אתה ממש צריך לחפש בתוך עצמך סיבות להגיע אליו.(אוליי רק אז תהיה נורמאלי....). אין ספק שאותה אחת כרגע לא נמצאת במצוקה, אם כי ברור גם שישנה בעייה. אבל למה לדאוג לצרת המחר? מישהי כאן כתבה לי משפט יפה, תני למחר לדאוג לעצמו. לילה טוב.
אולי זה מה שנקרא חרדה קיומית שטבועה בכולנו מה לעשות. גם אנשים שמצבים הכלכלי שפיר, הבריאות תקינה וכו' וכו' קיימת בהם החרדה הזאת. זו נורמלי וטבעי לחלוטין מפני ששום דבר לא קבוע וממשי בחיינו, אפילו החיים שלנו הם מתנה זמנית. כל אחד מפחד מזה שיום אחד הוא לא יהיה מי שהוא, את יודעת, פיטורין לא צפויים, מחלה לא צפויה וכדומה. אי אפשר "לכעוס" על אנשים שקיימת בהם החרדה הקיומית וזה אך טבעי. אני בטוחה שאם מישהו יבטיח לנו שמצבנו הכלכלי יהיה מצויין, בריאותינו הנפשית והפיסית תשאר כך עד ליום מותנו - לא נדאג למחר - וזה אף לא יעבור במחשבה. אני זוכרת שכאשר עבדתי במקום בו נחשבתי עובדת כ"א וזה היה במשך 10 שנים, מה שאומר שאני נחשבת עובדת זמנית, תמיד התהלכתי בחרדה מתמדת, למרות שידעתי שעבודתי נחוצה מאוד ולא יפטרו אותי, לא היה לי רגע דל של מנוחה ורגיעה.זה לא היה קורה אילולא הייתי עובדת קבועה. והנה לאחר 10 שנים פוטרתי עקב קיצוצים. למחשבות שלי הרעות כן היתה הצדקה. מה שאני מנסה להגיד, שהחיים שלנו זמניים, לא קבועים וכל הזמן משתנים עקב מאורעות בלתי צפויים. זה אך נורמלי שאנשים שלכאורה יש להם "הכל" יהיו מוטרדים מהמחר. טוב - זה גם סוג של מחשבה שעברה בי. המון בריאות ורגיעה אריאלה
אריאלה יקרה תודה על תגובתך ברור שאת צודקת להיות מוטרדים מה יותר טריוויאלי מזה מי לא דואג מיום המחר אבל מכאן ועד ל לפנות היום לטיפול כדי לטפל בצרה שאוליי תצוץ מחר בזמן שגם בטיפול עצמו יכולות לצוץ צרות משלו זו הנקודה שאליה כיוונתי וזהו ההבדל, כי צריך לקחת בחשבון כשפונים לטיפול שגם פה תיתכנה בעיות כך שאם כרגע אין לך מצוקות מסויימות למה לא לחכות עם זה.
ש. שלום אולי זה שאלה של סגנון ותיזמון. יש אנשים שיפנו לטיפול פסיכולוגי רק אם יש בעיה חמורה שכבר לא יכולה יותר לחכות. אחרים תופסים את הטיפול כחוויה אישית ומסע אותו הם רוצים לעבור בלי קשר לבעיה ספציפית. זה גם תלוי בעיתוי של הפניה במהלך החיים, יש תקופות שמזמינות יותר התעסקות פנימית, יש תקופות בהם אנשים לא רוצים לעסוק בעצמם גם אם הם צריכים. בקיצור, סיבת הפניה לטיפול איננה אוניברסלית ולכל אחד מערכת שיקולים משל עצמו. אני סבור שתמיד יש מידה מסוימת של מצוקה בעת הפניה, אני לא מכיר אף אחד שפנה כי היה מאושר מדי. ובכל זאת, יש אנשים שיכולים לתת למחר לדאוג לעצמו. יש כאלה שלא סומכים עליו, ואז הם מודאגים היום מה יקרה אם המחר יהיה חסר כוחות לעשות את העבודה. זה הופך מן הסתם את הבעיה מהמחר אל היום ואל החיים בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה.
עברתי התקף חרדה לפני 3 חודשים בעקבות איזושהי מחשבה שלא יכולתי להשתלט עליה מאז צצו לי כל מיני מחשבות כאלה שנושאות אופי רע ולכן חשבתי על מחשבות טורדניות אחרות ומחלות שיחליפו מחשבות בלתי נסבלות אלו נשמע מוזר אבל זה הצליח הבעיה היא שהמחשבות המחליפות היו על כל מיני מחלות נפשיות אחרות שיש לי כמו דיסוציאציה , וסכיזופרניה פרנואידית ( פתחתי ספרי פסיכיאטריה) המצב כיום הוא שהמחשבות הראשוניות נעלמו לי אבל התחלתי לפתח תסמינים ומחשבות כפייתיות לגבי סכיזופרניה אני כל הזמן מפחדת שיש לי את זה ואפילו התחלתי לפתח סימפוטמים האם אני חולה בזה האם בן אדם יכול לפתח סכיזופרניה על ידי החלטה? אני נורא מפחדת שיש לי את זה אני מפחדת פחד מוות מזה שאני אשתגע ושיאשפזו אותי במחלה סגורה מצד אחד אני יודעת שמה שעשיתי היה באופן מודע מצד שני יש לי מחשבות שממש מצביעות על סימפטומים ( חשוב לציין שרוב הסימפטומים שלי זה ממה שקראתי ומהסרט נפלאות התבונה) בכל אופן אני מתפקדת כרגיל הולכת לאוניברסיטה, עבודה , יוצאת עם חברים יש לי חבר עושה ספורט וכו' אבל הכל עם מאמץ (אני בת 32) מה זה יכול להיות ואיך נפטרים מזה רק אציין שאין לי התקפי חרדה והמחשבות הראשוניות נעלמו לחלוטין אשמח לתגובות ואיך יוצאים מזה אם בכלל? דרך אגב אני יודעת שמחשבות האלו לא הגיוניות אבל הם תוקפות אותי ואני לא יכולה להשתלט?
שלום הסימפטומים שאת מתארת אופייניים ל OCD, הפרעה טורדנית-כפייתית. מרוץ המחשבות שמחליפות אחת את השניה וטרדות שמציקות לך הן חלק מבעיה כוללת שקשורה באופן ישיר להתקף החרדה שהיה לך. אנא קראי את המאמר הרצ"ב והסימפטומים המופיעים בו ובדקי האם מה שקורה לך דומה. אני מציע שתפני לייעוץ וטיפול פסיכולוגי, כמו כן כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר האם נחוצות תרופות נוגדות חרדה. שילוב של שני הטיפולים עשוי להיות יעיל במיוחד אם התופעות הללו מתרחשות אצלך לראשונה. לא כדאי להזניח מאחר והתופעות הללו אינן נעלמות במהירות מעצמן. יש כנראה בעית חרדה ברקע שצריך להתמודד איתה כעת. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ... יש לי בעיה חמורה של פחד מכל מה שקשור לריקוד..... שמעתי על הסוג הזה של הטיפול רק שאין לי מושג איך מוצאים מטפל מהסוג הזה. אשמח לכל עזרה בכיוון. תודה :)
היי רונית נסי בסמינר הקיבוצים. לומדים שם את התחום ויוכלו להפנות אותך. בהצלחה רינת
רונית שלום טיפול בתנועה פועל במסגרות רבות, כמעט כל מרפאה שנותנת טיפולים פסיכולוגיים מציעה כיום גם טיפולים בתנועה. סמינר הקיבוצים מכשיר הרבה אנשים בתחום וזו גם כתובת מתאימה לברר. תוכלי לברר גם עם טלי פרידמן בפורום השכן של עבודה סוציאלית. בברכה ד"ר אורן קפלן
הי רונית. לא ציינת באיזה אזור בארץ. במידה ומדובר על אזור הצפון- היכנסי לאתר www.icallisrael.com חיה הידש היא תרפיסטית בתנועה.
שלחתי לך מייל שאלתי גם אני מהו האיזור בארץ בו את גרה לצערי לא ענית
שלום. רציתי רק לשאול אם טיפול פסיכולוגי היפנוטי או רגיל יכול לעזור במקרים של דיסאסוסיאציה ופסיכוזה (הכוונה לטיפול שורשי בבעיה ולא בסימפטומים).
האם דיסוציאציה יכולה להיות משהו מולד? וכן במידה ואדם דיסוציאטיבי האם הוא צריך לפנות לטיפול לבירור הענין הוא לא זוכר שום טראומה שעבר , אך הוא מרחף לעיתים קרובות ולא שם לב למתרחש סביבו למרות זאת יש לו עבודה טובה (בתחום המחשבים) ומעלותיו הרבות לדעיתי מחפות על החסרון שלעיתים הוא מנותק מהסביבה.(ולכן זה לא מעוד מפריע לו בחיים)
שלום דיסוציאציה אינה דבר מולד, היא סוג של דפוס התמודדות נפשי שקורה פעמים רבות כתוצאה מחוויה טראומטית. טראומה איננה בהכרח מאורע קונקרטי שנזכר, זה יכול להיות גם תקופה בחיים, כולל בגילאים צעירים שלא ניתן לזכור, שגרמו לדפוס שכזה. אדם שמרחף אינו בהכרח דיסוציאטיבי. אם זה לא מפריע לו בחיים הסיכוי שיפנה לטיפול נמוך והסיכוי שישרוד בו נמוך עוד יותר. אנשים פונים לטיפול רק כאשר יש מידה של סבל שמעורר מוטיבציה לעשות משהו כדי להפסיק את הסבל. בברכה ד"ר אורן קפלן
מיכאל שלום היפנוזה יכולה לעזור לטיפול בדיסוציאציה, אבל פסיכוזה זה סיפור אחר לחלוטין ששייך גם לסוג אחר של אבחנות, שם היפנוזה לא מתאימה, בעיקר בשל העבודה שאדם במצב פסיכוטי יתקשה להתרכז כדי להיכנס למצב ההיפנוטי. בעיני כל טיפול פסיכולוגי אמור לטפל הן בסימפטומים והן בשורשי הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן
מה עשו אנשים לפני היות הפסיכולוגיה, לפני פרוייד ויתר התורות? (שלא לדבר על לפני המצאת התרופות). אני שואלת בכל הרצינות.
לפני המצאת התרופות , אנשים מתו ממחלות שלא מתים היום, או שהיו נכים ממחולת שונות כגון פוליו ורמת חייהם ירדה. וכך לדעתי גם בתחום הרגשי לדעתי איכת החיים היתה ירודה יותר
זה נכון, אבל גם אם אדם נפטר בגיל שלושים וחמש נגיד ממחלה, עדיין בעיות נפשיות צצות גם הרבה לפני כן. נכון גם שכשרמת החיים ירודהיותר פחות מתעסקים בבעיות האלה... שזה יותר פריבילגיה לעשירים...
ש. שלום פרויד פתח אמנם תקופה חדשה בתחום הפסיכולוגיה אך הנושאים הפסיכולוגיים נדונו גם לפני כן. למשל ההיפנוזה היתה נפוצה עוד די הרבה זמן לפני כן. אנשים בעולם הישן נשענו בעיקר על הדת ועל כוהני הדת ששימשו במידה מסוימת גם הרופאים והפסיכולוגים של הקהילה. התופעות עליהן דיבר פרויד היו מן הסתם גם קודם לכן אבל אולי רק במאה ה 20 עם הקידמה שהגיעה גם אל העם ולא רק אל האצולה, הפסיכולוגיה יכלה להתפתח ולחדור כפי שעשתה ב 100 שנים האחרונות. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום יש לי בעיה סבוכה וקשה, לכן ההודעה תהיה ארוכה, אך אודה על הסבלנות ועל המענה לבעייתי. אני בת 28. מזה כחמש שנים סובלת מכאב כרוני בבטן כתוצאה ממחלה שהיא פשוטה בדר"כ אך כתוצאה מהזנחה ורגישות יתר התפתחה למצב נורא. מזה כשנה אני מטופלת בסרוקסט שגורם לי לתופעות לוואי רבות -עייפות מטורפת, השמנה של 15 קילו, אפטיה טוטאלית, ולטווח ארוך פגיעה בבטן הרגישה שלי(כי הוא לא מתאים לעיכול בבטן רגישה). בטווח הקצר הסיבה שאני ממשיכה לקחת אותו היא כי הוא מאלחש לי את הכאבים ברמה ששום כדור אחר לא הצליח ובזכות זה אני עוד מתפקדת. חוויתי אכזבה אישית מעצמי לפני כשש וחצי שנים, כאשר כתוצאה מעצלנות תהומית לא השקעתי במבחנים שונים ובגללם לא הצלחתי להתקבל לחוג הלימודים שהשתוקקתי אליו. חזרתי שוב על המבחנים הללו שנה לאחר מכן ושוב בתקופה שהייתי אמורה להשקיע בהם, ברחתי לשינה ובילויים. כמו ילדה קטנה. מאז היתה לי תקופה קשה של התפרצות המחלה הכרונית שלי בבטן, בעקבותיה ובעקבות המצב הנפשי גם דיכאון. אך למרות כל זה, הייתי ועדיין אני עצמאית כלכלית במשך השנים הללו, שוכרת דירה ועובדת במשרה מלאה. לפני כשנתיים אף חזרתי לאקדמיה, והתחלתי בלימודים לתואר ראשון במקצוע שהוא פשרה איומה מבחינתי, ולו רק בשביל לסיים תואר ראשון ולא להרגיש שאני הולכת לגמרי לאיבוד. היום מצבי הוא כזה, אני שמנה, חסרת חיים, עדיין עובדת בעבודה שלי שאותה אני אוהבת(אך היא אינה מהווה קריירה). אני ממשיכה להזניח את בריאותי שהולכת ומתדרדרת ורק בזכות הסרוקסט אני מחזיקה מעמד. בשנתיים הללו שנרשמתי ללימודים כמעט ולא הגעתי לשיעורים, אך מאחר ותחום הלימודים שבחרתי הוא קל יחסית והומני (שזו הנטייה שלי) אני מגיעה רק למבחנים ומוציאה ציונים טובים (ממוצע 90). פניתי לטיפול פסיכולוגי כתוצאה מהזילזול שלי בעצמי. מכך שאני הורסת את עצמי במו ידיי. בעבר, בצבא, הייתי מאוד מוצלחת מאו דשאפתנית. אך גם שם כשהמצב הגיע לדברים האפורים, לעשייה היומיומית המשעממת במזל רב והרבה תיחכום הצלחתי להימלט ממטלות משמימות. מה גם שהשפעת הסרוקסט שמעייף לא היתה קיימת. הייתי בטיפול פסיכולוגי שסיימתי לפני חודשיים. הטיפול נמשך במשך חצי שנה פעמיים בשבוע לערך. לא רק שהטיפול לא עזר. נשאבתי כל כולי לטיפול והוא החליף את החיים שלי, פשוט ברחתי מהחיים לטיפול. הייתי מדוכאת יותר מעכשיו, נקשרתי מאוד למטפל, ונכנסתי לסחרחרה רגשית מהקשר הטיפולי. פניתי על מנת לטפל בדחיינות שלי, ובהזנחה הבריאותית שלי ויצא שהפכתי שבר כלי. הבעיה היא שבכל שנה אני נרשמת להמון קורסים ואין לי כח להגיע אליהם או להשקיע. ככה יוצא שמקום לסיים כבר יותר ממחצית שעות הלימוד לתואר (120) סיימתי רק 35! אני יודעת שתמיד הייתי סטודנטית חופשייה כבר מכיתה א' אבל עכשיו זה עוד יותר חמור, גם בגלל שזה חוג לימודם שאני סתם עושה אותו בלי מטרה שמעניינת אותי.נוסף על כך, אני כועסת על עצמי, על העצלנות שהפכה לחלק ממני. תמיד הייתי עייפה יותר מאחרים ולא ממש טיפוס פיזי. אבל כעת זה נורא. בניתי לי הרגלים איומים שתמיד היו שם ועכשיו הפכו לחלק אישיותי ממני. אני לא מצליחה לעמוד בדיאטה שנגזרה עליי בשל מצבי הבריאותי ואחת כמה וכמה בדיאטת הרזייה. אני תמיד מתמלאת אופטימיות ורצון לשנות, לעמוד במטלות ותמיד רובן לא מתמלאות ונדחות עד אין קץ. המצב החברתי גרוע ביותר. אין לי רצון לצאת עם בנים בגלל ההשמנה שלי. ולחברות פשוט אין לי כח. זה הורס אותי. קראתי ספרים, הבטחתי לעצמי ולכל העולם הבטחות, הייתי בטיפול פסיכולוגי. מה עוד? תודה טלי
לדעתי את מייחסת לסרוקסט תכונות והשפעות שלא בהכרח שייכות לה. אפאתיה למשל, שבקלות יכולה להיגרם על ידי מצבך כפי שתיארת אותו, ולעניות דעתי אין לה שום קשר לסרוקסט. במצב כזה קשה להפריד בין השפעות התרופה לבין מה שנובע מהמצב. לדעתי. ושאלה: עלה בדעתך שמא את בעצם נהנית מן המצב הזה שלך? בוחרת בו? שיש לך גם יתרונות ממנו? שאלה אחרונה: איך הצלחת בכל זאת לצאת מהסיחרור הזה של הטיפול הזה שהיית בו?
ראשית הכל יכול להיות ויכול להיות שהאפתיה היא מהמצב ולא מהסרוקסט. אבל זה לא סביר. הסרוקסט משפיע עליי בצורה חיובית מבחינת אילחוש הכאבים, הוא גורם לי פיזית לעייפות. לא העייפות הנפשית שאני מכירה מזה שנים. אלא פיזית. שנית אני כבר חמש שנים בשיכאון, אבל רק שנה וחצי אפטית מאז תחילת הטיפול בסרוקסט. לשאלתך השנייה, אכן אני מרוויחה המון מההתנהגות שלי. יש משהו מאוד כייפי לא להיות מחוייבת לכלום. לא לדחות סיפוקים, להתחמק ממחוייבויות -זה במישור המיידי. אבל ברובד העמוק יותר- זו התנהגות הרסנית. אני גם חושבת שזה תוצר של חינוך שנורא קשה להתנתק ממנו. כלומר בלי קשר לכמה אני מרוויחה מזה אם בכלל, אני רגילה להיות כזו וזה הרגל כל כך קשה להיפטרות שעובדה שאני עדיין כזו. והיום הסבל עולה על התועלת. לגבי השאלה השלישית. לא הצלחתי להיפטר מהסיחרור הרגשי ולכן הפסקתי את הטיפול למרות שהמטפל אמר שאני צריכה להיות מטופלת עוד זמן רב. מאחר והייתי שבר כלי, העדפתי לעזוב.
את כותבת שהפכת להיות שבר כלי - אך המצב שאת מתארת היום נשמע רע מאד. אני לא יודעת מה כבר עדיף להיות - שבר כלי או בדכאון מתמשך והרסני כמו שלך. כי מלהיות שבר כלי אפשר אולי לבנות משהו חדש, לאחות, לתקן. המצב שלך, איך שהוא נשמע כרגע מוביל אותך להיות שבר כלי. רק שאולי עד שתגיעי לנקודה שבה תהיי בהתמוטטות הבעיות יהיו עוד יותר כרוניות ועוד יותר קשות לטיפול. לדעתי חבל שויתרת על קשר טיפולי שאולי לא מביא תוצאות מהירות, אבל יכול לאורך זמן לעזור. זה נכון, את כבר לא החיילת הצעירה והשאפתנית שהיית, וצריך להתמודד עם הזמן שעבר ועם הנזק שנגרם/גרמת לעצמך, אבל עדיין, חייים מאושרים אינם משהו שאינו בהישג יד. אולי יש דברים שאי אפשר לעשות עוד, אולי הנזק נותן סימנים בגוף, אבל גם הנפש וגם הגוף מסוגלים להחלים, גם אם לא להיות "כחדשים". אושר לא נובע מקבלה למסלול לימודים זה או אחר, אחא מתחושת ערך עצמי וחיוניות, ותחושה כזאת לא מוגבלת לתחום לימודים מסויים... נשמע לי שאת זקוקה למישהו שירכז את הטיפול בך בנושאים שונים: 1. את זקוקה לרופא/מטפל אחר שמטפל בכל הנושא של התרופות, הגוף, הבריאות, התזונה. את זקוקה ליותר מדיאטה שמטרתה הרזייה, אלא "דיאטה" - או הרגלי אכילה שמטרתם יהיו הזנה נכונה של הגוף שלך, כך שתתחזקי. מצאי לעצמך רופא + מטפל מתאים לנושא זה. 2. טיפול נפשי. דמות אחת שתרכז את נושא הטיפול הנפשי. האם יתכן לחזור לטיפול הקודם? אולי יכולות להיות נסיבות שיקלו עליך להמשיך למרות הקושי? האם יש לך רעיון מה היה יכול לעזור? אולי שווה לך לדון איתו בזה? לדעתי את נמצאת בנקודה שבה שינוי אפשרי. יש לך ראייה של עצמך בהווה, ראייה מאד קשה, ביקורתית, ולא מחמיאה. וראייה של עצמך בעבר, שאפתנית, מצליחה. איכשהו את צריכה ללמוד לגשר בין האני השונים שלך, כדי שתוכלי להמשיך עם אני חדש, שהוא קבלה של עצמך בהווה, עמצך בעבר, והסתכלות קדימה לעתיד. את זקוקה לדעתי לעזרה, כי ככל שנכשלים יותר פעמים, וקשה יותר להתמודד עם המצב בהווה, יש צורך בדמות שתכיל את הכאב הזה, ותוכל להחזיק עבורך את התקווה לשינוי, (שינוי ריאלי). יכול להיות שיש מקום גם לבקש עזרה ממשפחה, או אנשים קרובים אחרים. בכל מקרה, המצב שאת מתארת נשמע לי כל כך קשה שלא הייתי משאירה אותו כמו שהוא! בשום אופן! יכול להיות שאני לא צודקת בהרבה דברים שאני כותבת, אבל זה מה שעלה בדעתי כשקראתי את ההודעה הבאמת קשה שלך.
רק מי שמכיר את המצב הזה של להישאב לסיחרור טיפולי מבין שמצב זה בעצמו עלול להביא להתמוטטות ויכול להבין על מה טלי מדברת טיפול- לא בכל תנאי!!! ושוב כל הכבוד לך שאזרת אומץ לעזוב את הטיפול. טיפול שמגיע לדרגה כזאת טומן בתוכו סיכון רב אני יודעת שקשה להבין זאת. ואלו הן לא מילים בעלמא. דבר נוסף: מי שקרא היטב את ההודעה שלך טלי לא יכול להתעלם מריבוי הסופרלאטיבים המוצמדים לתופעות השליליות שתפקידם להעצים כאילו את הבעייה: עייפות מטורפת אפתאתיה טוטאלית עצלנות תהומית ובנוסף- הבטן הרגישה שלי, (והחזרה על זה בצורות שונות) יש לי בעייה סבוכה וקשה, וכו'. אני חושבת שטלי כבר מאוד נמאס לה מצד אחד ממצבה ומצד שני עדיין חסרת אונים לפתור אותו שכן היא מפיקה הרבה רווחים מהמצב שבו היא נתונה. לי זה נדמה כאילו טלי די מאוהבת מצד אחד במצבה, (ותקני אותי טלי), למרות שמצד שני ברור שנקעה נפשה ממנו. מאחר שעבר סהכ זמן כה קצר מהניסיון הטיפולי אני לא בטוחה שזה יעבוד אבל בטוחה שתמצאי את הדרך הנכונה, בין מגוון השיטות שקיימות היום, לטפל בעצמך. הרבה הצלחה, ש.
ט. שלום אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים בהיסטוריה שלך כבר אמרו לך שיש לך פוטנציאל גבוה ושהיית יכולה להגיע לכל כך הרבה דברים, אבל שאת לא מנצלת אותו כראוי. אני גם בטוח שאת השופט הכי מחמיר של עצמך, ומוסיפה למנטרה הנ"ל עוד כמה תוספות. רצף ביש המזל שאת מתארת נמשך כבר זמן רב, כולל המחלה הארוכה וכל הסימפטומים שמהם את סובלת מבחינה פסיכולוגית. הסיפור שאת מתארת נשמע לי מוכר ומעורר הרבה תהיות מה עוד ניתן לעשות מכאן הלאה. אינני רואה פתרון אחר מאשר טיפול, הן פסיכולוגי והן תרופתי, אבל שבו תישארי לטווח ארוך. את לא יכולה לצפות שהדברים ישתנו במהירות, זה ייקח זמן. צריך לבנות את הייעדים שלב אחר שלב. לסיים את התואר, לצאת מהדיכאון, לצאת עם בחורים, לטפל בנושא המשקל, כל דבר, וזמנו הוא. העובדה שהטיפול סוחף אותך וממלא את כל עולמך כפי שקרה הוא תהליך בלתי נמנע כנראה, ומוכר לך בסך הכל גם ממקומות אחרים. הפחד מהסחף הזה הבריח אותך החוצה, אבל אחרי הבהלה הראשונית אני מציע לך לאסוף הפעם את עצמך ולחזור אל הטיפול. אם הסרוקסט אינו מתאים, יש עוד שלל תרופות נוספות וכדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל מה אפשר לעשות שיקל עליך. חשוב שהטיפול התרופותי ישתלב טוב גם עם הטיפול במחלה הכרונית, כיוון שאפשר להיעזר בו לכמה דברים. בשורה התחתונה, חזרי לטיפול ואל תתני לעצמך להמשיך ולהתדרדר הלאה. כל טוב ד"ר אורן קפלן
אני קוראת בעמוד זה שתי הודעות של נשים שלכאורה סהכ טוב להן בחיים הן מתפקדות היטב והרבה היו רוצות להיות במקומן. ואני שמה לב איך הורגלנו לחשוב שטיפול הוא חלק בלתי נפרד מהתפריט שמציעים לנו החיים האלה. וכשהכל יחסית סביר ומסתדר, אז מתחילים לחטט איפה והאם בכל זאת ואוליי ומה יהיה אם וכאשר וכו' וממש דוחפים את עצמנו לזרועות הטיפול. אם צריך ואם לאוו. או כשרוצים לעזוב טיפול זה נעשה קשה כקריעת ים סוף כי הרי אוליי, כמובן, איך לא- זו הבעייה של ההתנגדות שלנו לטיפול טיפול אינו פיקניק, ויש בו גם סיכונים. אני חושבת שלא כל האנשים מודעים לכך. בדיוק כמו שתרופות יש להן תופעות לוואי ויש בהן סיכונים של התמכרות וכד' לא שונה מזה טיפול פסיכולוגי. אני מציעה כאן מחשבה אחרת אוליי בעצם פשוט לשמוח בטוב ואם תהיה בעייה, נטפל בה כשתצוץ, ולא להפוך כל דבר למצריך טיפול ואם כבר נמצאים בטיפול, ובא לך לעזוב אז למה להתגמד נוכח טיעוניו של המטפל ולהפכם לרבי משקל מאלה שלנו. לפרגן לעצמנו את המנוחה מהטיפול (הערה מבורכת של דר קפלן גם את המנוחה הזאת צריך לפעמים. והזכות לחזרה לטיפול שגם היא שמורה תמיד הערה מבורכת נוספת שלו). טיפול הוא אופציה, שטוב שקיימת, אבל בואו לא נהפוך אותו למנה הכרחית בחיינו.
אבל אני פשוט מניחה שרב האנשים לא רצים לטיפול כי יש להם עודף זמן או כסף. ואפילו לא בגלל "ההנאה" הגדולה שטיפול מביא [הערה קטנה: אני מרגישה שלפעמים זה ממש סבל עבורי, אבל בכל זאת. זאת ההחלטה שלי. אני מאמינה שזה עוזר/יעזור לי. אז באיזהשהו תחשיב פנימי זה שווה לי...] אלא בגלל קושי. כמובן שיש גם מקרים אחרים, וכמובן שיש גם דרכי התמודדות אחרות, אבל זה גם עניין של אמונה אישית: מי שמאמין בטיפול - בצורת החשיבה הזאת - יוכל אולי להעזר יותר ממי ששולל את הדרך הזאת, ומאמין נניח בתפילה, במציאת מסגרת קהילתית, או בהתמודדות לבד, אפילו דרך מידה מסויימת של הדחקה של בעיות. אין דבר אחד שנכון לעשות...
ש. שלום אני מאמין שאנשים פונים לטיפול מתוך מצוקה כאשר מוצבת בפניהם מטרה לשפר את איכות חייהם. זה נכון שהכל יחסי ומצוקה של אדם אחד יכולה לכאורה להתגמד אל מול צרות נוראיות של אדם אחר, אבל כל אחד בתוך עולמו הפרטי חי ולכן חווית המצוקה היא סוביקטיבית לחלוטין. אם עזיבת הטיפול הופכת לקריעת ים סוף יש לכך בד"כ סיבה ואולי זה אומר שעדיין לא בשלו התנאים לעזיבת הטיפול הזה. קשה לי לקבל שהטיפול הופך לבעיה היחידה וכל השאר תקין. זה נכון שיש מצבים בהם נדרשת החלטה אמיצה לשחרר את היד ולהמשיך לבד. חלק מתפקידו של הפסיכולוג גם לדאוג שתהליכים כאלה יקרו בצורה הנכונה ביותר למטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן
בני בן 4.3 שאל אותי היום ל"למה אני לא בת". הסברתי לו את ההבדלים בין המינים, ואז הוא ענה אני רוצה להיות בת כדי לשחק בברבי. הסברתי לו שגם בנים יכולים לשחק בבובות . האם זה מעיד משהו על התפתחות הזהות המינית שלו. עלי לציין כי הוא ילד עדין, מאוד נבון לגילו ורגיש. הוא לא נמשך למשחקי מלחמה. הוא מאוד אוהב משחק בבובות מיניאטוריות ומשחק איתם משחקים סוציודרמטיים נפלאים. בנוסף בשבוע שעבר הוא צייר שעון והפך אותו לדמות - הוסיף פנים וגוף וכו'. ואז צייר שמלה לשעון צבע את השפתיים באדום ואמר ציירתי שעונה. בכלל כל בע"ח הם נקבות (כלבה, תנינה, תמנונה וכו'). אני נשואה ובעלי עובד עד שעות מאוחרות. האם יש קשר לכך, כי נראה לי שהוא מזדהה רק איתי. אני מודאגת, מה עליי לעשות? אם בכלל. ושוב, האם זה מעיד על בלבול בזהות המנית
היי דפנה לא יודעת מה לענות לך מבחינה פסיכולוגית התפתחותית, את זה יעשה הדוקטור.. ובכל זאת אספר לך משהו. אחייני שיחק בבובות, רקם ועשה עבודות יד "נשיות" מדהימות. בזמנו נורא דאגתי... הוריו ממש לא. הם גם אמרו ש...מקסימום, את יודעת... היום הוא כמעט בן שלושים, גברי למדי, נשוי באושר ומצפה לילד. רינת
לעניות דעתי זה לא מעיד על בלבול בזהות המינית. כשהייתי ילדה הייתי לובשת את המכנסיים של אחי ואת הבגדים שלו והייתי עומדת מול המראה ומדמיינת שאני בן. הייתי משחקת כדורגל עם הבנים וכד' אין לי היום של בלבול בזהות המינית , אני יכולה רק להיזכר בשנים האלה ולחייך אבל לא להבין מדוע רציתי להיות בן.
דפנה שלום הדברים אינם מצביעים על בלבול בזהות המינית ואין לך מה לדאוג. אלו שאלות טבעיות מאוד לשלב ההתפתחותי של בנך. ענית לו תשובה טובה שמאפשרת לו לשחק בבובות, כדאי גם לקנות לו ברבי מאחר וכבר הביע את המשאלה לכך. זו לא הדרך בה מתפתחת בעיה בזהות מינית. בהחלט סביר שהוא עוסק כעת בשאלות הקשורות לבנים ובנות, אולי אומר משהו גם על ההבדל בין אבא לאמא. בנוגע לעבודה המאוחרת והקשר שלכם ההורים עימו, זה נושא שיכול לעמוד בפני עצמו שאם את מרגישה לא טוב עם מה שקורה כדאי לחשוב על זה ולטפל בזה, בלי קשר לדבריו ולהתפתחותה של זהותו המינית. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני גבר בן 30. כילד, שיחקתי בבובות, הייתי עדין ורגיש, אמרתי לאמי שאני רוצה להיות בת, קשרתי לעצמי קוקיות, אהבתי לשחק בשיער של בנות כיתתי ו...כן...היום אני הומו, וטוב לי עם זה. שאלתך גרמה לי לחשוב על ילדותי. אני לא חושב שאם בנך נולד להיות הומו יש לך הרבה מה לעשות, מלבד לתמוך בו, ולא לתת לו להרגיש שונה משאר הילדים או אחיו/תיו. לפעמים, מתוך השוני והיחודיות שלו, הוא עשוי להרגיש בודד. אולי כדאי לדאוג שיעשה פעילויות שבנים 'רגילים' עושים, אבל רק כדי שלא ירגיש שונה! *לא* כדי לשנות אותו או להפוך אותו ל'נורמלי'! (אבא שלי ניסה להכריח אותי ללכת לחוג טיסנאות, זה לא עזר לו ורק רבנו על זה כל הזמן. בסופו של דבר - כילד - חזרתי לצייר, לכתוב שירה, להצליח בלימודים - כל הדברים שמתקשרים חברתית למשהו שבנות עושות). אל תקחי את תשובתי כמובנת מאליו. זה לא בטוח שבנך הומו. אבל מה שבטוח שאת צריכה לקבל אותו כמו שהוא. מאחל לך רק אושר וסיפוק. גיא
גיא שלום אני מבין את הקשר שאתה עושה בין רגישותך כילד להיותך הומוסקסואל כיום, יתכן שהוא גם קישור שנכון עבורך באופן אישי. עם זאת, אני לא חושב שאפשר ליצור קשר ישיר בין אופי המשחק והדיבור של ילד צעיר לזהותו המינית בעתיד. הומוסקסואלים רבים לא חוו את המשיכה למשחקי בנות בגיל צעיר, ובאותה מידה סטרייטים רבים כן חוו, וכך הלאה לגבי הצירופים השונים. הדבר החשוב בעיני הוא בדיוק מה שאתה כותב, לקבל את הילד כפי שהוא בדברים שהוא אוהב לעשות, בנטיותיו הרגשיות ובהמשך חייו גם בנטיותיו המיניות. לא כדאי לתייג ילד צעיר בגלל משפטים שהוא אומר או משחקים שהוא אוהב. צריך לתת לו להתפתח באופן טבעי בלי לחץ ובלי שיפוטיות ולסמוך על כוחותיו הפנימיים שיובילו אותו למקום הנכון ביותר עבורו. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני מקווה שהגעתי למקום הנכון, ילדי הקטן בן 4 לפני שנה עברנו משבר בנישואים והיו קצת "בלאגנים" מאז הילד קצת מפוחד וכל פעם שאנחנו אפילו בצחוק מרימים את הקול הוא סותם את האוזניים אם הידיים ומבקש לא לדבר הוא ניהיה פחדן כזה קשה להסביר מה אפשר לעשות .. יש לציין שהמצב בבית פחות או יותר השתפר מאז ואנחנו משתדלים ששום דבר לא יהיה בנוכחותו
שירלי שלום הילד אינו פחדן. הוא מציאותי. כנראה שה"בלאגנים" שהיו בבית השאירו עליו רושם עמוק והוא פוחד מחזרתם של המהומה ואי הסדר. יציבות היא דבר חשוב אצל כל אדם, אבל אצל ילדים צעירים זה חשוב במיוחד. אני מציע לא להתעלם מתגובותיו, כדאי לדבר איתו ישירות, להסביר שלפני שנה כעסתם אחד על השני אבל שבינתיים השלמתם, ושלפעמים ההורים כועסים אחד על השני אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים וכו' וכו'. אם יש צורך התייעצו עם פסיכולוג ילדים כיצד להחזיר לילד את תחושת הביטחון. בברכה ד"ר אורן קפלן
לילה טוב, אני מחפשת חומר קריאה - מאמרים ספרים בעיברית ובאנגלית בנושא ילד הורי - PARENTAL CHILD. במנועי החיפוש לא מצאתי כלום, והייתי רוצה המלצות של ספרים שאתה מכיר. תודה רבה.
שלום זה מאוד תלוי בנושא בו את מתעניינת. מדובר בתחום שהולך לכיוונים רבים ושונים מאוד זה מזה. למשל, וויניקוט עוסק רבות בעצמי האמיתי וכיצד הקשר עם ההורה משפיע על התפתחות עצמי אמיתי או מזוייף. ילד הורי הוא ילד שמוותר על משהו מהעצמי האמיתי שלו למענו של ההורה. בהקשרים הללו ספריו של וויניקוט עשויים להתאים, רבים מהם תורגמו לעברית. בהקשרים אחרים מדובר למשל על ילדים להורים מוגבלים והאופן בו הם הופכים בהכרח למטפלים שלהם וכך מתהפכים התפקידים. הקשר נוסף מדבר על חשיבות סדר הלידה במשפחה ונטייתם של בכורים לקחת תפקיד הורי יחסית במשפחה ואח"כ בחיים. אני לא מכיר ספר שעוסק באופן בלעדי בנושא, הוא בד"כ עולה בהקשרים פסיכולוגים שונים, כך שאין לי המלצה ספציפית. בהתאם למה שאת מחפשת בדיוק כדאי להיכנס לספריה אוניברסיטאית ולעשות חיפוש במאגר המידע האקדמי שם, אין ספק שתמצאי חומר רב. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב , הנני בחור בסביבות גיל 40 מעט שמנמן וגם סובל בחום מהזעת יתר ובד"כ , גם בחורף אני נוהג להתקלח הרבה פעמים . והבעיה היא כזו - אני נוהג לפחות פעמיים בשבוע ללכת לים , לחוף שייש בהם מקלחות סגורות ואני מתרחץ מספר פעמים בשל הזיעה המאד לא הנעימה והמגבילה . לאחרונה המציל או העוזר שלו התייחסו אלי כאל אדם סוטה ואף התחילו לדבר ביניהם בנושא . בשל העובדה שאני מתרחץ הרבה זמן , כנראה נראה להם חשוד . זאת למרות שאני לא מדבר עם אף אחד , אני אנונימי .הדבר מפריע לי ואני חש לא נוח שהם מתייחסים כך ומדברים ביניהם על הנושא, זה פשוט מבזה . ולכן אני חושש לצאת לחוף הים לטייל או לשחות . הסטיגמה לא נוחה לי. במידה ואגש לאחראי ואגיד לו שאני חייב להתקלח מספר פעמים בשל הבעיה , האם זה יועיל ? או שאולי כדאי שאחפש חוף ים אחר ? בתדה מראש
נ. שלום ישנן שתי אפשרויות למה שקורה לך. האחת היא שבאמת ביש מזל גרם לכך שתסתבך במשהו לא נעים, במקרה כזה באמת כדאי שתחליף חוף רחצה, אין טעם להיכנס לדין ודברים עם האחראי על החוף. האפשרות השניה היא שאתה סובל ממחשבות טורדניות, הן בהקשר לצורך במקלחת עצמה והן בהקשר של הסטיגמה והחשש שחושבים עליך מחשבות שליליות. במידה וזה נכון, סביר להניח שהמחשבות הטורדניות תוקפות אותך גם לגבי דברים נוספים בחיים כך שלא יהיה לך קשה לענות לעצמך האם זה נכון או לא. במידה ואכן יש בעיה של מחשבות טורדניות כדאי שתפנה לטיפול כיוון שניתן לעשות משהו לגבי זה שיוכל להפחית את המצוקה והמטרד. במידה וזה לא הכיוון, פשוט החלף חוף רחצה. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום וברכה, אני בת 24 באופן כללי מצליחה בחיים , יש לי תואר ראשון עבודה מעולה המון ידידים וחברות וסביבה תומכת. "הבעיה" שלי :יש לי בעיה להביע רגשות בסביבה הקרובה (המשפחה שלי אני אדם חם ואוהב) בסביבה של החברות אני שונאת מגע לא אוהבת שמחבקים או נוגעים בי......... למרות זאת אני לא דחויה מבחינה חברתית ולהיפך. כמובן שהתנהגותי משפיעה גם על הקשר הזוגיים שלי אני נרתעת מקשרים, כשמנסים להתחבר אלי אני מנתקת קשרים ברגע שמתחילים להתקרב אלי מידי ז"א להביע רגשות. אני לא מרגישה בזה בעיה מאחר ולא חסר לי דבר וגם הקשר הזוגי לא חסר לי עדין. אני רק שואלת את עצמי האם זה עדין לא חסר? בברכה, אלמונית נ.ב שכחתי לציין אולי זה קשור אני גם לא מסתכלת על אנשים כשאני מדברת איתם. אך זה לא מפריע כי אני משדרת ביטחון עצמי
הוספה קטנה: בשורה האחרונה כתבתי שאני שואלת את עצמי האם זה עדין אל חסר? והשאלה שלי ז"א האם זה יחסר לי האם בשלב מאוחר זה יפריע לי ואז כדאי שאני יתחיל לטפל בזה כבר עכשיו? פניתי לטיפון אך זה מאוד קשה לי כל הקשר הזה
אני לא חושבת שתצליחי לטפל עכשו במשהו שטרם מפריע לך כמו שאת בעצמך כותבת לא הצלחת לקיים קשר טיפולי. כשיפריע לך , תטפלי, אז גם יהיה לך קל יותר לטפל. לפעמים בעייה צריכה מאוד להפריע לנו כדי שנוכל לטפל בה. ההבנה התיאורטית שיש בעייה לא מספיקה לדעתי.
שלום אלמונית, לדעתי פנית לטיפול ולא סתם. כנראה את מרגישה שמשהו חסר לך בחיים, ונשמע שיש לך הרבה לבטים סביב השאלה האם את בסדר (במובן של "נורמלית" או לא). מצד אחד את מצליחה ואהודה ומצליחה לשדר בטחון עצמי, אבל נשמע לי שאת לא בטוחה עד כמה הבטחון העצמי הזה הוא חיצוני - משהו ש"משדרים" או משהו שבא מבפנים, ממך. אני חושבת שכל אחד מביע רגשות באופן אחר, במינון שונה, לא כולם אוהבים להתחבק כל הזמן, אבל העניין הוא שאת מזהה שזה משהו שמפריע לך. קשר זוגי מצריך הרבה קירבה והחשפות, ואני חושבת שטוב שפנית לטיפול. ואם זה קשה, אולי זה קשה כי את מתמודדת עם משהו אמיתי, בעייה אמיתית, ולא בעייה מדומה. כמובן לא כתבת מה בדיוק מקשה עליך בטיפול, וכמה זמן את כבר הולכת, אבל לי נשמע שזה הדבר הנכון לעשות. לדעתי אין צורך שבעיות יהפכו להיות חריפות כדי לטפל בהן. למה לא לטפל לפני כן? כל החיים אנו בסוג של טיפול - טיפול עצמי... נסיון לוסת את עצמנו, להשתפר וכו'.
העובדה ששמת לב לתופעות שציינת ופנית לפורום מעידה שנראה לך שמשהו כאן לא תקין. כל עוד זה לא מפריע לך ולא גורם לבעיות חברתיות , אולי אין צורך בהתיחסות מיוחדת. אבל מה יהיה אם תרצי קשר ותתחיל התקרבות כל שהיא מצד הבחור? האם תרתעי ? לא תרצי איזה חיבוק? איזו נשיקה? אם אז תמשך התופעה וזה יקשה עלייך ליצור קשרים שתהיי מעוניינת בהם , מה יהיה. בשורה התחתונה , אם נראה לך שיש כאן מצב שיכול להפריע לך בחיים לכי לטיפול פסיכולוגי. שםינסו לעזור לך להתגבר על הבעיה.
לגבי שאלה על התקרבות מצד בחורים , כל פעם שמשהו הופך להיות רציני אני נרתעת אבל תמיד יש לי תרוצים שזה לא מתאים וכד'..... כך שאני לא יודעת אולי זו תגובה של שכנוע עצמי בגלל הפחד שלי מקרבה
שלום אלמונית, נראה כי את מתקשה ביצירת אינטימיות .את חשה מבוכה ואולי בושה על אף העובדה שאינך מרגישה ירידת ערך בדימוי העצמי. פעמים רבות אנו מתקשים לנהל מערכות יחסים עם אלו שרוצים בנו בשל העובדה כי איננו מקבלים את עצמינו ולכם הדיאלוג הפנימי מורה על נטייה להמעיט בערכם של אלו הרוצים בנו."סנדרום גראוצו מרקס".התוצאה היא שאנו בוחרים באופן לא מודע באנשים אשר לא מעוניינים בנו ודווקא הם אשר מושכים את עיננו והופכים למבוקשים ולו בשל סירובם. לעיתים,אנשים מתקשים להביע ולקיים יחסים אינטימיים עם בני המין השני בשל סיבות מגוונות,יתכן ובשל הפחד מניצול שהכה שורש בשל קשר בעברך אולי בזמן ילדות שיוצר קונפליקט לא מודע ואינו מאפשר לך להרגיש בטוחה.אפשרות נוספת עלולה להיות הפחד מהשתלטות,החשש כי תאבדי את החופש שלך במסגרת ההתקשרות עם בן המין השני שמלווה באופן טיבעי בעשיית פשרות והניסיון לסלול דרך אמצע. עוד אוסיף כי לעיתים הפחד מנטישה הוא זה המפריד בינך ובין היכולת לקיים אינטימיות אשר תאפשר לך לקצור את הפירות הכה רצויים של ההתאהבות והקשר הזוגי הבריא. ואולי זו גם הסיבה שאת חשה קושי מה לקיים קשר בטיפול אשר אף הוא מצריך לקיחת סיכון בצורה כזו אשר תיאלץ אותך ליטול חלק במסע הריגשי והקוגניטיבי בדרך אל עולמך הפנימי. עלייך לדעת כי הבעיה באקסטרוברטיות שהיא החצנת הרגשות הפנימיים והנאה מעולם גירויי חיצוני עלולה לנבוע מהפחד ביצירת אמון.עלייך לדעת כי אמון אינו פונקציה של יושרו של העומד מולך כי אם נובע מהתובנה הפנימית כי תוכלי לעמוד בכל התנהלות של הצד השני.במילים אחרות,אם תאמרי לעצמך שאת יכולה לקחת סיכון ולבטוח בצד השני גם אם ימעל באמונך..תוכלי לקיים את המשואה של התגמול אל מול הסיכון כך שתקיימי יחסים בצורה מלאה ומהנה. מאחל לך שתוכלי להביע את רגשותייך באופן שתוכלי להרגיש בטוחה בעצמך ובתגובה של הסובבים אותך. בברכה, יאיר
תודה על התגובה, זה בהחלט מענין
די ברור כי אותו קושי שקיים בטיפול הוא זה שאת מזהה גם בחיים ברור שכל עוד קשה לך ליצור קשר זה יתבטא בטיפול ואוליי אף לא יאפשרו. לדעתי טיפול כרוך בהשקעת משאבים מסוגים שונים ובנוסף עלול להיות כרוך בקשיים שנוצרים במהלך הטיפול עצמו. השאלה שאת לדעתי צריכה לשאול את עצמך האם יש לך כרגע את האנרגיה הנפשית והמוטיבאציה לטפל בבעייה כי שוב, מאחר שהבעייה בשלב זה לא ככ מפריעה לך ייתכן שטיפול כרגע יהיה עבורך קשה מדיי ואוליי גם בלתי אפשרי. אני חושבת שייתכן שהשאלה כפי שניסחת אותה בהתחלה "האם עדיין לא חסר" ניסוחה מהווה בגדר טעות פרויידיאנית ואת כבר מרגישה בחסר. העובדה היא גם שפנית לטיפול ושאת כותבת לכאן. יחד עם זאת לדעתי ומניסיוני בעייה צריכה לעיתים להבשיל כדי שניתן יהיה לטפל בה ולא ניתן לקצר תהליכים.
אלמונית שלום קיבלת מספר רב של התייחסויות ואני מתאר לעצמי שהן כבר נותנות לך מספיק חומר למחשבה. עצם העובדה שאת שואלת את השאלה כאן בפורום לפסיכולוגיה קלינית אומר שכנראה את חושבת על מה שקורה לך וגם אם אינו ממש מטריד אותך כעת, בכל זאת, משהו בכך מטריד. נסי לגעת או כמה סנטימטר קדימה ולומר אם משהו מטריד כאן, מהו? הרי אם הכל באמת היה מושלם השאלה כלל לא היתה עולה. הגישה שלי היא שעד שאין מצוקה של ממש קשה לטפל בבעיה, גם אם מכירים בקיומה. עם זאת, לא חייבים להמתין עד שבעיה מתפרצת במלוא עוצמתה, לפעמים אפשר להרגיש את הקושי שנוצר ולמנוע התדרדרות. את נמצאת בטיפול ועם כל הקושי שהוא מעורר אצלך זה חלון הזדמנויות להבין מה מטריד והאם וכיצד צריך לטפל בו. אגב, מדוע החלטת לפנות לטיפול? מה קשה לך בהתבוננות ישירה באנשים? זה באמת לא מטריד אותך? בברכה ד"ר אורן קפלן
אלמונית שלום, נראה כי מרגישה איזשהו צורך לפנות לקבלת עזרה או ייעוץ בשל התנהלות מסוימת הכוללת הימנעות ממבטים וקשר עין עם הקרובים אלייך וכן ממגע מוחשי שהוא הד להרגשה פנימית.. אני מניח שאם לא היית מרגישה בעיה המתעוררת כתוצאה מכך לא היית חשה לפנות לקבלת עזרה פוטנציאלית או מתייעצת.אני מניח שהאנשים הקרובים אלייך מרגישים את האופן בו את מתנהלת איתם בכל הנוגע לקשר עין ואו להבעת רגשות מוחצנת ומוחשית.את מציינת כי את מרגישה בטוחה בעצמך ואולם נראה כי אלו פוגעים בבטחון העצמי שלך שכן ההתנהלות הזו מקרינה הימנעות ואולי ריחוק מהקרובים אלייך מה שמשפיע על האופן שבו את נתפסת בעינהם. אנו מלמדים את האחרים כיצד לנהוג בנו ולכן עליך לשאול עצמך,מה את מקרינה דרך הריחוק הפיסי והריגשי עי כך שאת נמנעת מקשר עין.האם קיבלת איזה סוג של משוב מקרובייך ביחס להתנהלות הזו?האם את חשה כי את נמנעת להיפגש או להיקלע למצבים אינטימיים עם חברים וחברות כדי שההימנעות שלך ממגע גופני או מקשר עין לא יעלו על שולחן הניתוחי החברתי. לית מאן דפליג ,כי התנהלות שכזו בוודאי עלולה לטעת רושם הפוך ממה שאת מנסה לשדר בכל תחום בחייך,אם במישור החברתי,האישי,התעסוקתי ובמיוחד בכל מה שנוגע לראיונות ועבודה עם אנשים שם הקשר הבין אישי משחק תפקיד מרכזי ולכן נראה כי הזמן המתאים ביותר לטפל בשורש הבעיה וכן בסימפטומים הנוגעים אליה הוא עכשיו בעיקר משום שכבר התחלת בטיפול אשר מעלה על הפרק אפשרויות שונות ונוגע בנקודות הדרושות טיפול. אני סבור כי עלייך לבחון היטב את מידת הכדאיות של הטיפול אשר עשוי לשפר את איכות חייך מהקצה אל הקצה.אולי כדאי לשאול עצמך מהי התועלת שתיצמח לך מהטיפול אל מול ההשקעה וההיחשפות שהן אמנם מתישות ולעיתים מתסכלות אך לטווח ארוך יהיו בבחינת יצא שכרך בהפסדך. בברכה ובהצלחה, יאיר.
לשאלתך מדוע פניתי לטיפול, פניתי לטיפול מאחר ויש לי חרדות לפני השינה, יש לי צמרמורת ותחושת חלחלה בקצור חרדה של אי קיום. לא פניתי מפני הסיבה של הקושי ביצירת קשר. האם יכול להיות קשר בין הדברים?
יש הרבה , לבד, זה קושי, זו בעיה,
ין שלום כדאי היה לכתוב קצת יותר פרטים על עצמך ועל הבעיה והתחושות סביבה כך שאני ומשתתפי הפורום נוכל להתייחס לדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי יו אני דווקא מאוד מעריכה את המאמץ שלך. (פי 7 ממה שכתבת בהודעה הקודמת) קחי את בזמן שלך, אנחנו פה. אגב, פעם גם אני הרגשתי נורא לבד. היום כבר לא. יש תקווה. רינת
שלום, הייתי מבקש לדעת ביחס למיבדקים הנעשים במערכת הסינון הסופית של הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. לאחר שעברתי את תנאי הסף הראשוניים של ממוצע הציונים המשוקלל וכן את הדרישה לקבלת המלצות ,עבודה מעשית וציון גבוה במיבחן המיתאם..הגעתי לשלב הראיון הכפול. הייתי מבקש לדעת מהם הפרמטרים הניבדקים בראיון הנל,האם אי המעבר של הראיון בשנה אחת מפחית במידה משמעותית את הסיכוי להתקבל בנסיון שני לאחר שנה.אילו אלמנטים משמעותיים עשויים להשפיע במידה רובה על הסיכויים לקבלה לאחר דחיה אחת? בתודה, יואב
יואב שלום אופי הראיון שונה בין אוניברסיטה אחת לשניה ואף בין מראין אחד למישנהו. באופן כללי הראיונות הן ניסיון להכיר את המועמד טוב יותר, את מידת המודעות העצמית שלו, את מידת הבשלות שלו לקראת לימודי תואר טיפול בפסיכולוגיה וכו'. מאחר ומי שמגיע לראיונות אחרי שעבר את ספי הבסיס שתיארת הוא בד"כ אדם ברמה גבוהה, הרי שההחלטה את מי לקבל אינה פשוטה. אי קבלה בשנה אחת לא מהווה בהכרח אינדיקציה לשנה שלאחר מכן, אבל זה די תלוי מהי סיבת אי הקבלה. אם מדובר בתחושה שהמועמד צריך לעבור עוד תהליך שינוי או בשלות, ואם באותו שנה אכן קרו תהליכים כאלה, סביר להניח שהראיון בשנה השניה יהיה יותר טוב או מבטיח מזה בשנה הראשונה. אם לא התרחש דבר בשנה הזו וכן אם יש אי התאמה למקצוע, סביר להניח שתוצאות הסיבוב השני תהיינה כמו של הראשון. מדובר בתהליך ארוך ולא פעם מתסכל. ישנם מועמדים רבים, התנאים לקבלה בשמים ולכן יש מידה רבה של עמימות ואי וודאות בכל מה שקשור לקבלה. במידה ויש רצון להפוך לפסיכולוג קליני, אני מציע לא להתייאש גם לאחר דחיה, לפחות בשנה הראשונה. כדאי לנסות ולהגיש מועמדות בשנה שלאחר מכן בכל האוניברסיטאות שיש וכן לשקול פניה לטיפול/ייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק הן את ההתאמה למקצוע והן את המיומנויות האישיות שכדאי לעבוד עליהם לקראת הכניסה למקצוע טיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן
בזמן האחרון אני על סף בכי כל הזמן, כל דבר קטן מוציא אותי מהשלווה שאין לי. אני לא מסוגלת לעבוד, כל היום גולשת באינטרנט במקום לעבוד, פשוט לא מסוגלת :( עד לפני כמה זמן הכל היה טוב, אבל בזמן האחרון אני לא מסוגלת.. ביקשתי לצאת לחופשה ללא תשלום לשלושה שבועות כדי לנסוע ולהתאורר , כמובן שהם התנגדו ועשו לי פרצופים ואיימו עלי בפיטורין, אבל לא הייתי מסוגלת לוותר הפעם, עוד לא עשיתי טיול חוץ משבוע פה שבוע שם וגם זה היה לפני שנתיים , אז הזמנתי כרטיסים למרות ההתנגדות של הבוסים. גם עם הבן זוג לא כל כך טוב,ואת הנסיעה אני עושה לבד.. כי אין לו כסף לבוא ואני חייבת ממש לנסוע אם לא אני אשתגע.. והמשפחה... אוי אני רק חושבת על זה בא לי לבכות, אני עברתי התבגרות קשה(התעלולית פיזית ונפשית), אימי לא מכירה בי מגיל 18 (היא תכיר רק אם אסכים לתמוך בה כלכלית, משהו שאחרי טיפול פסיכולוגי הבנתי שאני לא אמורה לעשות ו"סגרתי את הברז"), אבי נשוי בשנית לאישה שאיננה מעוניינת בילדיו מאישתו הראשונה... כן אני הולכת לפסיכולוגית כבר שנה וחצי, אך לאחרונה גם ממנה התרחקתי, לא בא לי לשתף אף אחד שמכיר אותי מקרוב בכאב שלי. כשבן זוגי מנסה לשאול אותי מה קורה, רק הדמעות מתחילות לרדת אך שאני לא מסוגלת לדבר... בעיקרון תמיד ריציתי את הסביבה ועכשיו הבוס ממש צעק עלי על כך שאני נוסעת לחו"ל ולא מוכנה לוותר/ לקצר את החופשה...(מבחינתי בילתי אפשרי כי אני טסה למזרח לפחות משלושה שבועות זה א כדאי) ואני מרגישה רע למרות שתנאי העסקה שלי מחפירים יחסית לשוק וזה לא מקום שנקרה "מקום טוב", אבל עדיין יחד עם כל המטען אני מרגישה ממש ממש לא בסדר, כואב לי בלב :( האם אתה חושב שאני צריכה לקחת כדורים? אם כן מדוע הפסיכולוגית שלי לא הציעה לי?
שלום החלטת ליסוע, אז קודם כל תרגישי טוב עם עצמך. זה טבעי שהבוסים שלך לא מרוצים, עם כל הכבוד זו הבעיה שלהם, כמו שזו הבעיה שלך להתמודד עם מה שקורה לך כעת והם לא ממש יכולים לעזור. אני מקווה שהנסיעה אכן תאוורר אותך ותתן לך כוחות חדשים. טוב שאת בטיפול פסיכולוגי, נראה לי שיש מטען כבד שעליך לפרוק ולעבד. אל תצפי לתהליך קצר, לפעמים אפילו יש ירידה כדי לעלות אח"כ מעל למים. לגבי תרופות, במידה וזה לא עלה עד כה בטיפול זה יכול לבוא גם מצידך. כדאי להתייעץ על כך עם הפסיכולוגית גם אם היא לא העלתה זאת עד כה. כמו כן את יכולה להתייעץ עם פסיכיאטר בנושא. רצוי לקבל את ההחלטה בשיתוף הפסיכולוגית ופסיכיאטר מומחה. אנא קראי את המאמר הרצ"ב על דיכאון. אם הסימפטומים המופיעים בו ובמיוחד בשאלונים שבסופו תואמים את מה שקורה לך כדאי לבחון את נושא התרופות ברצינות ובכל מקרה לקבל ייעוץ מתאים. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר קפלן שלום כתבתי לך בעבר על הבעייה שלי מול הפסיכולוגית: על כך שאני חושבת שאנחנו לא מתאימות, שהשיטה לא טובה לי. סיפרתי לך על בעיית ההיתקשרות החברתית שיש לי. אתה המלצת לי לא להפסיק את הטיפול ולא לעבור לפסיכולוגית אחרת, כי הבעייה שלי תישנה גם אצל השניה וגם אותה אעזוב. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מבטלת פגישות ולא מגיעה. מאד קשה לי להיות איתה באותו החדר ולספר ולשתף אותה. אני כל הזמן מרגישה דחויה על ידה, כל הזמן מרגישה שהיא חושבת שאני מדברת שטויות ומבקרת אותי. אני שיתפתי אותה בזה: היא אמרה שאני מביאה את "הסלון של בית הוריי" לפגישות איתה. הבנתי את הכוונה, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אני עדיין מרגישה מאויימת ולא נינוחה איתה ואנחנו כבר 9 חודשים נפגשות. הבעייה רק מחמירה ואני לא יודעת איך לקדם את עצמי ומרגישה שהיא לא עוזרת לי. אל תגיד לי להגיד לה את זה, כי גם כשאני משתפת אותה, התגובות שלה לא מספיקות לי ולא תורמות לי. אני מרגישה שאני משתפת ומספרת לה דברים ממש ב כ ו ח, מאלצת את עצמי. האם כך זה צריך להיות? מדוע אין משקל לזה שאני רואה אותה כבר תקופה מסויימת, וכל הזמן קשה לי כמו בפגישות הראשונות? תודה על תגובתך מראש חלום
אני חושבת שהגבתי לך גם בפעם שעברה ובאותה רוח גם הפעם אני כותבת לך לכי אחר תחושות הבטן שלך, ואם אלה אומרות לך לעזוב עזבי. גם ההגיון מאחורי דברייך אומר אותו הדבר. אגב את אומרת שהבנת את הכוונה שלה בדבר היותה עבורך הסלון של בית הורייך, אולם אינך כותבת האם את גם מסכימה עם עמדה זו שלה. כאן חשובה לא רק ההבנה אלא מה תחושתך כלפי אמירה זאת. בכל אופן, העובדה שאת מפסיקה לאט לאט ללכת אליה מדברת בפני עצמה את עושה את מה שנכון לעשות ואם אני זוכרת נכון, אז את מה שאני וגם אחרים כתבנו לך כאן בזמנו.. לא כל מטפל/ת מתאים לכל מטופל/ת, לפעמים לוקח שנים למצוא את המטפל המתאים. יש למטפלים לעיתים נטייה ולמרבה הצער גם אפשרות להקשות עלינו במיוחד שעה שהם מכניסים את המטופל למן מלכודת כזאת בדיוק כמו זו שאת נמצאת בה עכשו גם כשכל הסיבות ההגיוניות שבעולם אומרות שעלייך לעזוב הם "יכתרו" אותך בכל התירוצים האפשריים למה עלייך להישאר. (הרי ממילא תתנגדי לכל טיפול, הרי היא מהווה עבורך את דמויות הורייך וכו' וכו') וממילא הם הרי המטפלים, וכך תיקלעי למצוקה נוספת על זו שעימה הגעת. במקום לעודד אותך במגמת העזיבה , שסוף סוף את כנראה שלמה איתה, הם מקשים עלייך עוד יותר. פרט קטן, שהיא שונה ממטפלים אחרים, כפי שכל מטפל שונה מרעהו, את זה היא שוכחת איכשהוא. לפחות להזכיר לך. אז יש בזה טעם לפגם ולדעתי את עושה נכון כשאת לאט לאט מרפה מאחיזתה. בהצלחה.
הי ט. את ענית למישהי אחרת. הבעיה של חלום אינה תלות יתרה אלא בדיוק ההפך. חלום, לפעמים אין באמת כימיה, ואז גם אין כל כך התלבטויות. אני חושבת שכן נוצר ביניכן איזשהו קשר . עובדה שכבר הרבה זמן אתן יחד, אני חושבת שאילו לא הייתה לך תועלת מהטיפול לא היית כל כך נלחמת עליו. גם זה שאת כותבת כאן מראה שאת אולי מחפשת איזשהו סוג של לגיטימציה ואמירה שבסופו של דבר הדברים יסתדרו, בטיפול יש המון רגעי משבר, לא תמיד הכל הולך חלק, גם המטפלים הם בני אדם, וגם הם לא בדיוק יודעים איך לגעת ולהתקרב לכל אחד. אולי כדאי שתנסי להסיר קצת את הצנזורה העצמית שלך ולאפשר לה לטפל בך? אולי תנסי להרשות לעצמך להגיע למקום שהוא קצת תלותי? אל תפחדי מזה, אמנם ככל שהקירבה גדלה כך גם גדלה החרדה והפחד מהניתוק העתיד לבוא, אבל אם תעמדי על המשמר ותנסי להגן על עצמך מפגיעה, לא יהיה טיפול אמיתי. בהצלחה, אפרת
חלום שלום אני לא יכול לתת לך המלצה לכאן או לכאן, את ההתלבטות הזו תצטרכי כנראה לפתור בעצמך ע"פ מה שיותר נכון עבורך מבפנים. יש הרי צדדים לכאן ולכאן. אני יכול להבין אם תבחרי בעזיבה ואולי זו באמת ההחלטה הנכונה יותר עבורך. באותה מידה אני יכול גם להעריך את חשיבות ההישארות. מה שברור הוא שכדאי שתמצאי כעת בטיפול פסיכולוגי. אם את נשארת, כדאי להמנע מביטולי פגישות ולחזור לרצף מפגשים. אם את עוזבת, קבעי פגישה לפרידה, הסבירי את מה שאת מרגישה, ופני לקבל טיפול אחר. גם הימצאות במצב ביניים אינו בהכרח שלילי, יתכן שאת צריכה את הזמן שלך להחליט. החשוב ביותר הוא שיקרה מה שנכון עבורך והבעיה היחידה היא שברגע זה מאוד לא ברור מה הכי נכון. היתרון הגדול הוא שאפשר תמיד להחזיר את הגלגל לאחור, בין אם את עוזבת ובין אם את נשארת. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי אם זה כל כך נראה לך ודאי וזאת המטפלת הראשונה שלך, את יכולה לעבור ולראות אם זה חוזר על עצמו גם בטיפול במקום אחר. לאחר, כמובן, פרידה, גם אם זמנית, מהמטפלת הנוכחית. ככה תרגיעי את עצמך, אבל עם מודעות לכך שיכול להיות שזה דפוס.
ל"חלום", קראתי שוב את הודעתך בעקבות הערתה של אפרת ורק התחזקתי בדעתי; מובן שעלייך להרגיש בנוח בסביבה הטיפולית , ואחרי תשעה חודשים אם את עדיין כותבת שהיא כלל לא עוזרת לך וכל שאר המילים הלא פשוטות שרשמת- הברירה היא אחת. ולדעה שלך ברור שיש משקל, מה זאת אומרת??
שלום לך, בתי בת העשרים וארבע הכירה בחור צעיר, הכימיה נהדרת והיא שמחה. לאחר חודשיים סיפר לה הבחור שהוא לוקח תרופות למאניה דיפרסיה שהוא סובל ממנה ופאראנויות. קראתי קצת באינטרנט על התופעות אך אינני יודעת במה מתבטא הדבר ואיך, והאם יכול להצליח קשר שכזה. לבתי יש נטיה לדכאונות ולדאגנות יתר, ואני חוששת שאם תימצא עם הבחור יהיה לה קשה יותר, בנוסף האם הוא יכול להזיק לה, האם עליי לייעץ לה לא לצאת איתו, ואם הקשר יתפתח להיות רציני, האין זו בעיה עם ילדים? האם יש סיכוי שהנקודות הרגישות שלו ושלה ידביקו כביכול את הילדים? תודה רבה לך. אמא מודאגת.
לאם שלום אני מבין את דאגתך אבל אני בספק אם התערבותך יכולה לעזור במשהו. בתך בחורה מבוגרת ובוודאי מבינה את הדברים הללו גם בעצמה. התערבותך כאם עלולה בד"כ רק לסבך את העניינים. את יכולה לנסות לשוחח איתה בצורה גלויה ואמפתית, לומר שקצת קראת באינטרנט והודאגת ממה שקראת והאם זה מטריד אותה. במידה והם שוקלים קשר ארוך טווח רצוי יהיה שהיא תפגוש את המטפל של בן הזוג שלה, במידה וישנו כזה, ותשמע ממנו מה משמעות הבעיה שממנה הוא סובל, אין טעם להישאר עם אבחנה כללית, כדאי להבין מה זה אומר אישית עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן
ערב טוב לך ד"ר, חלילה לא חשבתי להתערב. היא בוגרת וכמובן שהחלטותיך בידיה. שאלתי מעט והיא חולקת גם את דאגתי אך היא בעד "לזרום עם זה". מה שאני מבקשת ממך, זה שתרגיע אותי מעט (או להיפך) - אולי בכדי שאדע למה לצפות - ואיך לתמוך אם יהיה צריך. אילו בעיות עלולות לעלות והאם הגיוני שקשר כזה יכול להצליח הרי היא לא יכולה להבין אותו באמת ואולי פאראנויד עם פאראנואידית מסתדרים, אך מה עם מצב שרק אחד עם הבעיה? האם אתה יכול מבלי להכיר, ר את המצב בכלליות מאוד, להגיד לי מעט לאילו קשיים היא עלולה לצפות? אני מודה לך מאוד.
ד"ר שלום בעלי נתקף לאחרונה בהתקפי חרדה שמשבשים את מנוחתו. הוא כל היום מוטרד ומפתח מחשבות לא סבירות על תרחישים שאין סיכוי שיתקימו . אנחנו בהריון וכן בלחץ כלכלי(לא משהו שלא ניתן להתגבר עליו בעזרת קצת זמן ורצון ) , כמו כן יש לו לחץ בעבודה בכל מיני גורמים (עובד עם כוחות הביטחון )בקיצור הוא נפל קצת . הדבר כבר מטבטא אצלו גופנית כאבי בטן דלקות שטן וכיו"ב . הוא נפגש השבוע עם פסיאטר אשר אבחן אותו כסובל מ"GAD " והציע לו טיפול של שילוב בין שיחות לבין כדורים שלטענתו הינם כדורים קלים יחסית אבל שיעזרו ויתנו פיתרון מהיר יותר . עצם נטילת הכדורים מהווה המון דילמות שמגיעות בעיקר ממני היות ואני תופסת כדורים ככלי לטיפול בתופעות יותר קצוניות או שאולי אני לא מפרשת את זה כמו שצריך הוא בעצמו כבר מבולבל וגם פוחד מהשפעה סטיגמטית שעצם נטילת הכדור תיגרום לו אף על פי שאף אחד לא יידע מהטיפול . נאמר לו שיש אפשרות לטיפול פסיכולוגי בלבד אך זה תהליך ארוך וממושך יותר . לי אישית זה ניראה כתהליך יותר הגיוני . אנא עזור לי והנחה אותי , אני בהריון כמו שציינתי , יחסית אני אדם חזק שיודע להתמודד עם קשיים אך הפעם אני ממש זקוקה להנחייה ולחוות דעתך אני גם חוששת שאפקט נטילת הכדור לא יפריע לו בעבודה ( המחשבה עצמה ) . מחכה בקוצר רוח לתשובה מפורטת ממך יום טוב ושבוע ניפלא יעלי
שלום יעלי. דבר ראשון - הרבה אושר והריון קל. דבר שני - אני שמח שאת דואגת כך לבעלך. בתור אחד שכרגע כבר 4 חודשים נוטל תרופות בגלל התקפי חרדה, אני מאוד מבין את החשש שלכם, אך דעי לך שתרופות אלו יכולות לעזור במידה ניכרת. כמובן יש החשש מסטיגמות, מתופעות לואי ובכלל... משבר או "נפילה" יכולים לקרות לכל אחד, מכל מעמד ! העצה שלי - הכל תלוי ברמת התפקוד של בעלך, אם הוא יורד בתפקוד או חושש לעשות דברים מוטב שיתחיל עם תרופות לפי התאמת פסיכיאטר. בכל מקרה - קחו את זה כדבר בונה שיחזק את מצבו ויקל במיוחד בתקופה של ההריון ולחצים אחרים. שמרו על עצמכם - בריאותכם חשובה מכל סטיגמה... בהצלחה, טל
יעלי שלום כנראה שהתקופה האחרונה עוררה לחץ ברמות שונות ומאחר וברקע יש גם הריון ובעיות כלכליות כדאי להקל על הלחץ הנפשי במהירות ובעוצמה עד כמה שניתן. התרופות נוגדות החרדה אינן משהו קיצוני ואם הומלץ לבעלך לקחת אותם אני מציע לא להסס. זה לא זמן לנסיונות, ההריון לא ימתין וכדאי לדעתי לנקוט בכל צעד שיוכל לייצב את המצב במהירות. טיפול פסיכולוגי בהחלט מתאים בשילוב עם התרופות ועשוי להיות הפתרון הנכון ביותר לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני רוצה ללכת לפסיכלוג אבל זקוק להמלצה, חיובית ושלילית, ממי שניסה, באיזור תל אביב מטעם קופ"ח מכבי, אודה לעזרתכם אלה רשימת הרופאים: מי שהיה אנא חוו דעתכם לטוב ולרע... דנקנר דניאלה סגור הדפס פרץ תמר דרור עומר זיו מיכאל שגיא חנן לוסטיג נורית צלניק מירון גולדנברג דפנה מכמאל שי שלומית בנאי ארז סיני יעקב נדלר קרייג חננאל דיצה מיכל קליאן רייכנברג דליה זמישלני חנה ליננברג מלכה גור אריה הדסה בן-חור רעיה הרשקוביץ גרשון פרי נתנאל לרנר קרן אבזון יהודה ברקן רונית גולדין יונתן איזנברג קרינה קזיניץ מריק דינס-מעודה אתי דור תמר לוין יפה וייל ענת גרמן צבי צימלס יעל גולן יעל יפה עפרה פיאמנטה רוחמה
משה שלום אני מציע שתתיעץ עם רופא המשפחה שלך או עם נציג צוות בריאות הנפש בסניף מכבי באזורך מגוריך. הם יוכלו להמליץ על פסיכולוג מתאים שגם פנוי במבחינת קבלת מטופלים חדשים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני בת 53 ומזה כחודשיים יש לי הרגשה כללית רעה. זה עיפות וחולשה אבל לא רק. קשה לי בדיוק להגדיר את ההרגשה שלי אבל זו הרגשה כללית שמקשה עלי מאד להמשיך את מהלך חיי כרגיל. ברור לי שפה בפורום אין אפשרות לאבחן מחלה ואני צריכה ללכת לברור אצל רופא. אבל מה שרציתי בכל אופן לשאול האם הרגשה כללית רעה לתקופה יחסית ארוכה יכולה להגרם מוירוס והאם יתכן שתופעה תעבור ללא טיפול. ברור לי שהרגשה כזו יכולה להעיד על מגוון של מחלות שחלקם קשות. אבל מה שפחות ידוע לי הסכוי שזה פשוט דבר שבא והולך. אני לא בדכאון וגם לא בחרדה אולי קצת בלחץ ובמתח נפשי האם זה יכול להסביר את ההרגשה?
היי. לחץ ומתח נפשי יכול לגרום להרבה סימפטומים, בעיקר עייפות וחולשה. כמובן שרצוי לשלול גם סיבות גופניות אמיתיות... אם המצב נמשך הרבה זמן סביר להניח שאין מדובר במחלה או וירוס. גשי לאבחון ושמרי על בריאותך. בהצלחה
נירית שלום אני מציע בהחלט לבדוק מה קורה. ראשית פני לרופא המשפחה לצורך בדיקות כלליות. במידה והכל תקין אפשר לבחון את ההיבט הפסיכולוגי. חרדה ודיכאון הם באמת האבחנות הראשונות שעולות על הפרק לאור תיאורך. אני מצרף שני מאמרים בנושא כולל רשימת סימפטומים. בדקי האם האם תואמים במידה כלשהי למה שקורה לך, זה יכול לעזור לשבץ את הבעיה לטיפול המתאים. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
במסגרת עבודה בית סיפרית על פסיכיארים בישראל שהלכו לעולמם, פועלם ותרומתם... אני שואל היכן ניתן למצא מידע על פסיכיאטרים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות ביותר . היכן ברשת אולי אפשר למצא לוח מודעות של גופים, בהם אולי נכתב משהו בענין זה ? כל היודע או מכיר פסיכיאטרים שנפטרו בשנים האחרונות, מוזמן לעזור לי ולכתוב שם
עידו שלום אולי כדאי להתייעץ בפורום פסיכיאטריה כאן באתר ובמספר אתרים נוספים. אחד הפסיכיאטרים שנפטר לפני מספר שנים וגם כתב מספר ספרים היה ד"ר יהודה פריד. בברכה ד"ר אורן קפלן
בני בן 33 , סבל כל חייו מבעיות חברתיות. למרות היותו תלמיד טוב למרות שהוא נראה טוב תמיד היו לו בעיות עם החברה. לא קיבלו אותו, דחו אותו, לעיתים שימש קורבן לגחמות הילדים. הדבר נמשך גם בצבא ונאלצנו להתערב על מנת שיחליפו לו פלוגה. הוא ניהל שיחות רבות עם פסיכולוגים למינהם ולא נראה לי שהדבר עזר לו. הוא בורח ללימודים, סיים תואר ראשון ושני בחינוך, למד טכנאות רנטגן ומחשבים, גרפולוגיה ונהיגת מוניות, בקיצור כל מה שתרצו. עבד כשש שנים ופוטר. כיום הוא מובטל ועושה קורס מטעם לשכת העבודה. יש לו שני אחים צעירים ממנו, אחד עומד להנשא השנה והשני בשנה הבאה. בקיצור כל התאור לעיל הגביר אצלו את תחושת התסכול, מה גם שקשה לו ליצור קשר ממושך עם בנות. יוצא הרבה לפגישות עיוורות שרובן מסתיימות בכשלון וחלקו מחזיקות מעמד אולי לפגישה נוספת. אני משוחחת איתו הרבה הבעיה שלאחרונה הודיע לי שהוא זקוק לשיחות עם פסיכולוג, לשאלתי מה בדיוק מציק לו אין הוא מוכן לספר, וטוען שזה לא משהו שהוא יכול לדבר איתי עליו. שאלתי אם זה קשור באיזו שהיא צורה לתפקוד המיני שלו, לבעיות זוגיות, הוא טוען שלא אך לא מוסיף. אני רוצה לציין שמעולם לא לחצתי עליו בעניין נישואין, להיפך , תמיד דאגתי להעביר לו שהעיקר שיהיה מאושר, ואפשר להיות מאושר עם בת זוג, בלי בת זוג, הכל תלוי ברצונו. הוא גם מוטרד לדעתי מהעובדה שלא הסכיל למרות גילו והשנים שעבד לצבור רכוש, והוא עובר מדירה שכורה אחת למשניה. אשמח להצעתכם. אשמח אם תתנו לי שמות של פסיכולוגים טובים, אבל רק טובים, באזור חיפה על מנת שאוכל להפנותו. סליחה על אורך הבעיה .
שלום נאוה. מתיאורך נראה שבנך סובל ממצוקה חברתית הרבה שנים ולא מנצל את כישוריו ואני משוכנע שיש לו הרבה. לדעתי (האישית בלבד...) עדיף פגישה עם פסיכיאטר ואולי לשקול טיפול תרופתי במקביל לפסיכולוגי - היום ניתן להתגבר על בעיות אלו, שהרבה צעירים מוכשרים סובלים מהם. בהצלחה
נאוה שלום לאחר שנים כה רבות של התמודדויות מסוגים שונים סביר להניח שבנך מתמודד כעת לא רק עם הקשיים עימם היה צריך להתמודד בילדותו אלא כעת נוספו לכך החמרה במצב הדימוי והביטחון העצמי ומעין נטייה אישיותית שלא קל לשנות אותה אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש ותסכול. הפניה לטיפול פסיכולוגי מתבקשת, ואם הוא יוזם אותה כדאי לעודד אותו ורצוי לדעתי לא לתחקר יותר מידי במה מדובר. כל הרעיונות שיש לך בנושא בוודאי נמצאים גם אצלו ולחץ ודישה בעניין לא יוסיפו לאף אחד מכם. הוא בחור מבוגר והדרך היחידה לצאת החוצה ממצבו זה שהוא יוכל להיות עצמאי ולבחור את דרכו בעצמו. אינני מכיר פסיכולוגים בחיפה כך שלא אוכל להמליץ, כדאי להתייעץ עם חברים וקרובים ובמידה ואתם פונים לקופת החולים או לשירות הציבורי לבדוק איזו מרפאה קרובה לאזור מגוריכם. ההצעה לפנות לפסיכיאטר לבחינת נושא התרופות בהחלט ראויה להתייחסות רצינית, כדאי לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי להוציא אותו ממצב חוסר המוצא בו הוא נמצא כיום. יתכן שתרופות נוגדות חרדה/דיכאון עשויות לעזור אך זאת יקבע הרופא. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום לכולם שמי ענת ויש לי ולבני משפחתי בעיה ואשמח לקבל ממכם עצות לפתרון הבעיה יש לי אח בן 29 שקיימת אצלו בעיה ( אינני יודעת מה הבעיה מפני שאינני רופאה פסיכולוגית , אך היא בא לידי ביטוי בחיים בפנטזיה שקרים בלתי פוסקים על כל נושא בעולם שינויי מצב רוח בצורה קיצונית למדי שבוע של היי ושמחה ושבוע של דיכאון ועצבים לכל העולם , חוסר אכפתיות מוגזמת לחיים שלו ולסובבים אותו ועוד דברים נוספים שלא אפרט אותם כאן ושגובלים בהתנהגות לא מקובלת ) שנים ההורים שלי התעלמו מהבעיה ואני חושבת שזה בגלל בושה שאף אחד לא ידע וחשבו שזה עניין של תקופה שתעבור וכל זה קורה כי הוא לא מצליח בחיים שלו ולא עשו כלום בנידון כל הבית סובל ממנו בצורה שבלתי תתואר ולאחרונה הגענו יחד כל בני המשפחה למסכנה שקיימת בעיה ושהיא צריכה להיות מטופלת באיזה שהיא צורה ולכן אני אני מבקשת שתעזרו לי לדעת מאיפה להתחיל לטפל בבעיה , למי אני פונה ולאן אני מפנה את ההורים שלי ואת אחי האם אני צריכה לפנות לפסיכולוג או ספיכאטר או כל מוסד אחר שטטפל בבעיה אשמח לקבל עצות כי הנושא הזה הפך לחלק בלתי נפרד מענייני הבית תודה מראש
היי ענת. לדעתי מומלץ על פגישת אבחון עם פסיכיאטר. אם ניתן - באופן פרטי. אם אחיך מסרב לגשת לבד, קבעו מפגש משפחתי... בהצלחה
ענת שלום השאלה המרכזית היא מידת המוטיבציה שיש לאח שלך לטפל בבעיה. ניחוש שלי בלי להכיר את הנושא, שהיא נמוכה למדי. הוא לא סובל ממנה, המשפחה סובלת. במצב כזה יש צורך שההורים יפנו לטיפול משפחתי, במידת הצורך ניתן יהיה לצרף בהמשך בני משפחה נוספים, למשל, את. קודם כל ההורים צריכים לספר את סיפורם ולבדוק מדוע לא פנו עד היום לטיפול, מה המחיר בכך שהיום יתחילו לטפל בעניין והאם הוא מוכנים לשאת את המחיר הזה. שינויים בשיווי המשקל המשפחתי יכולים לגרום זעזועים משמעותיים וצריך להכין את הוריך לקראת מצב של עימות חזיתי שעלול להיווצר. אם אחיך רוצה ומוכן לטיפול המצב שונה לחלוטין. למען האמת לפי מה שאת מתארת גם במצב כזה הייתי מתחיל מייעוץ משפחתי, אך די מהר מאפשר לו מסגרת לטיפול אישי בה יוכל להתמקד במה שמציק לו. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני בחורה רווקה כבת 31. יש לי "בעיה" שאיני יכולה להשתלט עליה והיא: העדפה שלי להיות לבד. אני לא מתלהבת לצאת למפגשים חברתיים (למרות שאני אוהבת לבלות מדי פעם), אני אוהבת לצאת לקניות לבד יותר מאשר עם חברות, אני גם אוהבת לעבוד לבד יותר מאשר בעבודת צוות. אני יכולה להיות למשל בקשר עם חברות , ופתאום לא להתקשר אליהן במשך חודש(ואני לא מרגישה שיש משהוא לא בסדר בזה, למרות שהן כועסות וטוענות שאני לא שומרת על קשר). זה לא שאני לא חברותית, דווקא אני מתחברת לאנשים מאד מהר, אני נאה , אינטלגנטית ונעימה, אנשים רוצים בקרבתי...ואני מתרחקת מהם) אני חברה נורא טובה של עצמי..אני לא יודעת אם זה טוב או רע (אני לא טיפוס אגואיסטי אלא דווקא מאד אכפתי ורגיש). הבעיה הרצינית היא עם בחורים: לא היה לי מעולם קשר שנמשך יותר מכמה חודשים...קשה לי לתת להם להתקרב אלי..אולי אני מרגישה אבדן שליטה על החיים שלי?? איבוד החופש?? יש לצין שאני מאד רוצה להקים משפחה ולהתחתן מצד אחד אני רוצה הקשר רומנטי וזוגי, מצד שני אני צריכה את החופש שלי. אני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי יעזור לי כי אני יודעת בדיוק מהם בעיותי.. חוץ מזה שיצא לי להכיר פסיכולוג עם המון בעיות משל עצמו לתשובתך אודה. מיכל.
היי מיכל. אין כל רע ברצון להיות לבד, אך את פונה כי זה בכל זאת מפריע לך. אני ממליץ לך לשוחח עם פסיכולוג - רבים חושבים שהם יודעים בדיוק את בעייתם ומפספסים דברים... את כמו ברכב תקוע, יושבת בפנים ומנסה לדחוף אותו, תני למישהו שעומד בחוץ לעזור לך... בהצלחה
אני מסכימה עם ההערה היפה של טל. גם לפסיכולוגים יש בעיות כמו לכל אחד , אז מה זה אומר היה יותר מדאיג אילולא היו להם, כי אז לא יכלו להבין את האחר. ולא סוד הוא שהרבה מטפלים מגיעים למקצוע על רקע בעיות אישיות שלהם שאז מתחילה התעניינותם במקצוע. בנוסף הטיפול הפסיכולוגי אינו אמור רק לתת לך תובנה לגבי הסיבות והרקע של הבעייה שלך אלא גם לסייע לך לפתור אותן, ולא רק על ידי הבנת הסיבות. משום מה הצגת שני הטיעונים האלה על הפסיכולוגיה ועל הפסיכולוגים, מחזקת את התחושה שיש לך התנגדות לטיפול שנובעת מסיבות אחרות.
מיכל שלום בספרות הפסיכולוגית מתייחסים בד"כ לשני סוגים של טיפוסים שמתרחקים חברתית. האחד הוא הסכיזואיד, זה שאוהב להיות לבד, ובמידה רבה גם טוב לו עם מצב זה. השני הוא הנמנע, שפשוט כל כך פוחד מקשר חברתי שהוא נמנע ממנו, בדיוק כמו שהסכיזואיד עושה. ההבדל היחידי הוא שהנמנע גם סובל מהמצב בו הוא נמצא והיה שמח לשנותו. הבסיס הראשוני לשני המצבים הוא כנראה חשש עמוק מפגיעה כתוצאה מקשר קרוב עם אנשים אחרים. עם זאת, פעמים רבות המקור לבעיה נעלם בנבכי ההיסטוריה ומה שנשאר אלו העובדות וההמצאות לבד. מצד אחד את אוהבת להיות לבד וחשובה לך עצמאותך. נראה גם שאת לא סובלת מהבדידות, אלא להיפך, מחפשת אותה. מצד שני את כן מביעה משאלה למשפחה בעתיד. העובדה שאת כותבת כאן בפורום מצביעה על כך שכנראה משהו כן מטריד אותך במצב הקיים, אך לפי תיאורך המצב אינו בשל לטיפול. עניין הפסיכולוג המתוסבך שהכרת נראה לי התחמקות מהשאלה המרכזית האם את מוכנה בכלל לפנות לטיפול. במידה ואכן יש לך מוטיבציה לכך אני בטוח שתוכלי למצוא איש מקצוע רציני שכן מתאים למה שאת מחפשת וצריכה. בשורה התחתונה, כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי נדרשת רמה מסוימת של מצוקה. לא נראה לי שהיא מספיק משמעותית כעת אצלך כדי לפנות לטיפול. יתכן שנדרש עוד קצת זמן שיעשה משהו. או שהוא יביא אותך לקשר שכן יתאים, או שהוא יביא אותך להשלמה עם בדידותך, או שהוא יביא אותך למצוקה מספיק משמעותית כדי לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ! שמי הגר , אני בת 20 , משרתת כקצינה בצה"ל, מזה שנה ותשעה חודשים , מהיום בו התגייסתי החלה לי אלרגיה לכל סוגי המתכות (כולל זהב). וזאת למרות רצוני העז לשרת בצבא . בנוסף לכך מאז התגייסתי הפכתי להיות אנמית , טופלתי בכדורים והאנמיה תמה , כיום , למרות שאני אוהבת את תפקידי הצבאי, אני לא מצליחה לתפקד כראוי , כל הזמן, אבל כל הזמן קר לי (אפילו עכשיו ביולי כשאין מזגן) , אני כל הזמן עייפה מאוד למרות שאני ישנה מינימום 8 שעות שינה בלילה , אני מרגישה תמיד מותשת ברמה שאני מתקשה להרים את עצמי מהכסא אפילו . אני עובדת קשה מאוד , תחת לחץ רב, ונוסעת מידי בוקר מחיפה לתל - אביב וחוזרת בלילה לחיפה מתל-אביב , הופנתי לרופא היח' , שערך לי המון בדיקות ואף אחת לא יצאה שלילית , האם ייתכן שאלו בעיות פסיכולוגיות? מה עליי לעשות כדי לפתור אותן ? אני ממש נואשת ולא יודעת איך לטפל בבעיה שלי , לפני הצבא מעולם לא חשתי כך . אודה על עזרה וייעוץ, בברכה , הגר!
הגר שלום התופעות שאת מתארת הן פיזיולוגיות אבל בהחלט יתכן שיש בהן גם רכיב נפשי. פעמים רבות לגוף יש רגישות מסוימת שלא באה לביטוי אלא במצבי לחץ מיוחדים. למרות שאת אוהבת את תפקידך, יתכן שהשירות הצבאי חושף אותך למתח מסוג חדש אותו לא הכרת קודם לכן והוא פוגע במערכת החיסונית שלך. אני מציע להתייעץ עם רופא לגבי ויטמנים ותוספים שאפשר לקחת כדי לחזק את המערכת החיסונית. אפשר להיעזר גם בכלים פסיכולוגים לצורך זה, היעיל ביותר עשויה להיות היפנוזה כולל למידה של טכניקות להיפנוזה עצמית. תוכלי לקרוא על כך במאמר הרצ"ב. במסגרת פסיכולוגית אפשר גם לעשות הערכה של מצבך בשנים האחרונות ובמיוחד בתקופה האחרונה ולבדוק האם יש גורמים נוספים ברקע הפסיכולוגי שעשויים להסביר את התופעות שקורות לך. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
נער בן 16 צריך דחוף עזרה ע"י פסיכולוג נוער בתל אביב. המשפחה היא חד הורית, במצב כלכלי קשה, ואין באפשרותה לממן טיפול זה. למי ניתן לפנות, והיכן אפשר לקבל עזרה ללא תשלום? תודה רבה! קרובת משפחה
עדן שלום אני מציע לפנות למרפאה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בבי"ח איכילוב, טל. 6973733 לטיפול יש מימון מלא ע"י קופת החולים. הבעיה היחידה שעלול להיות תור המתנה. במקרה דחוף הם בוודאי יוכלו להזמינו לפגישת בירור בהקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן
איך קוראים למגבלה המוחית של תפיסת הראייה לספור כמה סיבובים מסתובב כנף של מאוורר ? אם משמיעים לאדם טקסט אבל משמעים לו במהירות גדולה מאוד כך שהוא לא מבין כלום-איך קוראים למגבלה הזאת במונחים מקצועיים תאורטיים ?? האם זה דומה למגבלה של הראיה שלא מסוגלת לראות כמה סיבובים כנף של מאוורר עושה ביזמן שהיא מסתובבת ?-איך קוראים למגבלה מקבילה לזו בשמיעה ? אני יודעת רק שהמגבלה הזאת בשמיעה, קשורה לתפיסה ולעיבוד שמיעה מרכזי אבל לא יודעת איך קוראים למגבלה הזאת, המינוח הפורמאלי שלה. אשמח אם תיידעי אותי בזה.
דליה שלום אם אני מבין נכון את מה שאת שואלת מדובר במגבלות אנושיות הקשורות לתפיסה. מגבלה אחת היא יותר טכנית וקשורה למהירות. למשל, כשרואים סרט יש אשליה של רציפות למרות שלמעשה סרט הקולנוע בנוי מתמונות תמונות. זה נראה לי דומה לנושא המאוורר שהזכרת. זוהי מגבלה הקשורה לתפיסת תנועה. המוח קולט תנועה בטווח מסויים של מהירות. את מחוג השעות לא ניתן לראות זז ובאותו אופן את התמונות מהם בנוי הסרט לא ניתן לראות. מגבלת השמיעה של מילים במהירות איננה זהה למרות שמדובר גם במרכיב הקשור לסוג של תנועה. כאן סביר יותר להניח שיש מגבלה של משאבי קשב. המוח מסוגל לעבד בעת ובעונה אחת כ 7 פריטים וכשמהירות הגירויים הנשמעים גבוהה מידי אין מספיק משאבי קשב לעיבוד המידע. אולי באופן עקיף זה מסביר גם את הנושא הראשון הנ"ל. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, הייתי מבקש לדעת ביחס למיבדקים הנעשים במערכת הסינון הסופית של הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. לאחר שעברתי את תנאי הסף הראשוניים של ממוצע הציונים המשוקלל וכן את הדרישה לקבלת המלצות ,עבודה מעשית וציון גבוה במיבחן המיתאם..הגעתי לשלב הראיון הכפול. הייתי מבקש לדעת מהם הפרמטרים הניבדקים בראיון הנל,האם אי המעבר של הראיון בשנה אחת מפחית במידה משמעותית את הסיכוי להתקבל בנסיון שני לאחר שנה.אילו אלמנטים משמעותיים עשויים להשפיע במידה רובה על הסיכויים לקבלה לאחר דחיה אחת? בתודה, יואב.
שלום, אני רוצה להתכונן לבחינת המתאם (לתואר שני בפסיכולוגיה), מישהו יכול להמליץ לי על אתרים שבהם אפשר להוריד מאמרים אונליין? (ללא תשלום)
יפעת שלום החומר באינטרנט רב אבל הרמה שלו עלולה להיות בעייתית. אני מציע לך להגיע לספרית האוניברסיטה בה למדת ולהשתמש במאגרי המידע המקצועיים כדי לוודא שהחומר אמין. רוב החומר שאת זקוקה לצורך בחינת המתאם אינו בפורמט של מאמרים ממאגרי המידע אלא יותר בספרים המאורגנים בצורה הרבה יותר מתומצתת לנושאים הרלוונטיים לבחינה. אלו בוודאי נמצאים בספריה. במידה ואינך סטודנטית תוכלי להיכנס לספריה בתשלום סמלי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן
אם את לא סטודנטית באמת אז באוניברסיטת תל אביב את יכולה ללכת לבניין הספריה של מדעי החברה, הכניסה תעלה 27 שקלים לכל היום, ותתן לך אפשרות להיכנס לשאר הספריות באוניברסיטה למשל ספריית רפואה. ניתן במקום לקבל עזרה מהספרניות ויסבירו לך היכן תוכלי לצלם את החומר. (יש להצטייד בכרטיס אשראי לעניין הזה). בהצלחה.
שלום ביתי בת 15 חרדה לישון מחוץ לבית. חוץ מזה הכל טוב. חרדה זו מאד מפריעה לה. חשבתי על טיפול התנהגותי או ביופידבק. אך אני שומעת בתכנית הרדיו המלצות לטיפול תרופתי בבעיות חרדה. אני נגד תרופות במצבים אלה. מה דעתך. תודה.
היי שווה לנסות קודם כל אצל מטפל התנהגותי. גם אני לא חושבת שצריך ישר לרוץ לכדורים....אחרי שמנסים לדבר איתה אולי לראות מה מפריע לה . טיפול התנהגותי יכול להיות מאד מועיל. וגם עובד:)
מיכאלה שלום טיפול תרופתי ופסיכולוגי לא נוגדים אחד את השני. הצורך בתרופות תלוי בעוצמת הבעיה וכן בעד כמה היא רלוונטית לתחומי חיים נוספים. בהחלט כדאי לפנות קודם להערכה פסיכולוגית כדי לראות במה מדובר, במידה ואפשר להתגבר על הבעיה בכלים פסיכולוגיים בטווח קצר זה בוודאי עדיף. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום
שלום איה את מוזמנת לכתוב יותר במידה ותרצי בברכה ד"ר אורן קפלן
הנה את כבר לא... אנחנו כבר שלושה בהודעה זו, ותראי כמה עוד "מסתובבים" כאן. רינת