פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום היכן ניתן למצוא חומר על הפרעה כפייתית ועל כל ביטויה? תודה מטילדה

מטילדה שלום חיפוש אינטרנט פשוט יעלה הרבה קישורים. תוכלי למצוא הסבר מסוים בקישור הבא למאמר על חרדה שבו יש גם התייחסות ל OCD http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, מזה כחודשיים אני בטיפול פסיכולוגי. הבעיה היא שהפסיכולוגית שלי כל הזמן תקועה לי בראש ומלווה אותי לאורך היום זה מפריע לי בתפקוד היומי גם בעבודה........ מה ניתן לעשות בנידון? אני לא חושבת שאם אני יעלה זאת בטיפול זה יעזור לי לשכוח אותה במהלך היום. אני שוקלת להפסיק את הטפול בגלל שזה מפריע לי אלמונית

לדעתי אם תעלו את זה בטיפול זה כן יכול לעזור. ראשית אולי תביני יותר טוב למה זה קורה, ואני חושבת שאם מה שגורם לך לחשוב עליה כל כך הרבה יוכל לקבל ביטוי בדרך אחרת (מילולית) יש סיכוי סביר שיוקל לך בשאר הזמן. יתכן שהידיעה שלך תקל את המשא שלך. בכל מקרה, האם הסיבה שאת לא רוצה לדבר איתה על כך נובעת מכך שאת לא חושבת שזה יעזור, או בגלל שזה פשוט דברים שקשה ומביך להגיד? האם ניסית לומר לה? טיפול הופך להיות דבר מאד משמעותי בחיים של הרבה מטופלים. זה טבעי, נורמלי, במקרים רבים גם נכון וחלק מהתהליך. אולי את מרגישה שמשהו שהוא בעצם תקין אינו תקין, ובכך את מקשה עליך. ובכל מקרה, את הולכת לטיפול כדי לדבר על דברים שמטרידים אותך וקשים לך, ואין סיבה להוציא מהכלל הזה את הטיפול עצמו והקשיים שקשורים אליו. ואולי גם יש איזו דרך ביניים בין להיות כל הזמן עסוקה במחשבות לבין "לשכוח" כמו שכתבת. קשה לשכוח אדם שהופך להיות משמעותי בחיים שלך...

"אולי הידיעה שלה תקל את המשא שלך" אני והטייפוס שלי!

העלתי את הנושא בצורה אחרת ז"א הסברתי לה שזה שאני בטיפול מנקר לי בראש כל הזמן והגענו למסקנה שיש לי הפרדה ברורה בחיים בין התחומים בים התחום המשפחתי לבין התחום החברתי לבין העבודה וכד' ופה אין לי הפרדה וזה מפריע לי. עדין זה מפריע לי למרות הכל ועכשיו זה לא רק הטיפול אלא הפפסיכולוגית שבראש שלי. אני לא התאהבתי בה, היא פשוט מחשבה אובססיבית שמפריעה לי. הגעתי לטיפול והמצב שלי רק מדרדר מאז, אני לאמתפקדת בעבודה.

כל כך מבינה אותך. המטפל שלי לא יוצא לי מהראש 24 שעות ביממה. גם כשאני עסוקה וגם בלילה לפני השינה. הדמות שלו השתלטה על המחשבות שלי בגלל היותו אדם מיוחד. בדיוק כמו בהתאהבות, חושבים ומדמיינים כל הזמן. כולי תקווה שזה יעבור כי זה משתלט עלי יותר מדי באופן מוגזם. ד"ר קפלן, איך משתלטים על מחשבות אלה ?מכיוון שזה אובססיבי אצלי. אשמח לתשובה

הי לכולן. אין לי עצות חכמות במיוחד. אני בחרתי לסיים את הטיפול, אבל אפשר לומר שבמקרה שלי זה היה קצת שונה כי גם המטפל היה ביחד איתי בבעיה והרגשות היו די דומים אצל שנינו. אבל סיום הטיפול מסיבות כאלה הוא כואב מאוד. אז קשה לי להמליץ על הדרך הזו אלא רק במקרים שיכולה להיות גלישה למשהו בעל קונוטציות מיניות, שזה באמת לא משאיר הרבה ברירות (כמו שקרה אצלי). אני חושבת שהנכון הוא לדבר, לשתף, לפתוח, להבין מאיפה הצורך הגדול וההיזדקקות התמידית ולנסות לעשות סוג של סובלימציה לרגשות האלה. אבל חשוב לסמוך על המטפל/ת ולא להחליט מבלי להתייעץ/ לשתף אותם. כמובן, במידה והרגשות הם חד צדדים והם מכיוון המטופל בלבד. אני מניחה שבטיפול שלא בין שני המינים, אין קונוטציות מיניות וזה קל יותר, למרות ששם יכולות להיות העברות מסוג אחר. בכל מיקרה, אין פתרונות פשוטים. אפרת

אלמונית שלום אני מעריך שחלק מהדברים שכבר נכתבו בהמשך להודעתך יוכלו לעזור. אומר לך מספר דברים. ראשית תלוי מה הבעיה המרכזית בגלל הגעת לטיפול. אם הבעיה שולית אני יכול להבין שהטיפול מפריע ואולי זה באמת מיותר. אבל אם הבעיה רצינית את חייבת להמשיך עם כל הקושי שבעניין. פעמים רבות הטיפול כרוך גם בקושי וכאב, אי אפשר להימלט מכך בטווח הקצר. בהמשך זה עשוי להשתפר. במידה והבעיה שבגללה פנית קשורה לנטייה אובססיבית אז התסבוכת הנוכחית היתה צפויה מראש והמעבר דרכה הוא חלק די הכרחי בפתרון בהמשך. יש סיפור שאני מצטט מידי פעם בהקשרים כאלה, על אדם מעשן שקורא כתבה על הנזקים החמורים שהעישון גורם. בעקבות קריאת הכתבה הוא מחליט להפסיק מייד לקרוא מאמרים. הטיפול הוא הדרך להתמודד עם קשיים, ולעיתים כמו קריאה על נזקי העישון זה גורם חרדות, מחשבות טורדניות ועוד. יש חשיבות רבה לכך שתחלקי את מה שקורה לך עם הפסיכולוגית ויש לצפות ולקוות שבהמשך תחזרי לתפקוד טוב יותר והמצב ילך וישתפר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חולקת על רוב מה שנכתב מעל. לדעתי עלייך לשקול בכל הרצינות להפסיק את הטיפול, לפני שתשתגעי לגמריי. מתוך ניסיון. עם כל הכבוד, יש גבול.

אני בן 17 וחצי,בן להורים גרושים,מתגורר עם אימי (שנשאה מחדש). יש לי בעיה שאני נוטה לריב עם אמי המון. היא למשל נורא לא אוהבת שמגיעים אליי וחברים ושאנחנו למשל מכינים ארוחת צהריים ביחד (כמובן כשהיא לא כאן) או יושבים בסלון. זה נורא מציק לי כי לרוב האמהות של חבריי ממש לא אכפת ואפילו להיפך,כולן נורא נחמדות איתנו החברים ואני פשוט מקנא. בקרוב היא יוצאת לנופש והבטחתי לחבר שלי שהוא יוכל לשהות אצלי בתקופה זו אבל היא כעסה עליי והודיעה שהיא לא מוכנה שאני אהיה בביתי בזמן שהיא לא פה בכדי שאני לא "אחגוג" באותה עת. היא מאיימת לקחת לי את המפתח.נמאס לי שלכולן יש אמהות כל כך נחמדות ורק שלי לא (אפילו אמרתי לה בויכוח האחרון שהלוואי והיא הייתה לומדת מאמא של אחת הידידות שלי והיא כמובן כעסה מאוד). מה לעשות? אמנם יש באפשרותי לעבור להתגורר עם אבי (גר במרחק של שעה ומשהו נסיעה מביתי) כפי שאמי איימה מספר פעמים,אבל רק כאן אני מרגיש טוב בגלל בית הספר שלי והסביבה החברתית שלי (למרות שאימי מתעצבנת על זה שאני רוב היום בבית) ואני פשוט מפחד לעבור לאבא ולאבד הכל,מעדיף לסיים כאן י"ב ואולי רק אז..

איילון שלום אתה מציין מספר בעיות מקומיות בבית שקשורות לחברים שלך והאפשרות לעשות מה שאתה רוצה בבית בלי הפרעה. עם זאת, הבעיות הללו נראות לי תוצרים של בעיה יותר מרכזית שאיתה צריך באמת להתמודד וזה הקשר שלך עם אמך. נראה שמתחת לפני השטח אתם לא רבים האם חבר יבוא או לא אלא האם היא באמת אוהבת ומפרגנת לך או שהיא עסוקה בעצמה ובחיים שלה ומזניחה אותך. גם אם ההתלבטות הזו לא עולה באופן ישיר, יש לי הרגשה שזו השאלה המרכזית שסביבה קיימת בעיה. אם זה היה קשור רק לסרובה של אמך ש"תחגוג" בבית אולי זה היה פחות משמעותי. יש אנשים קפדניים יותר שחוששים מבלאגן, ויתכן שאמך שייכת למשפחה הזו. לכל אדם יתרונות וחסרונות ואם בזה מסתכם הסיפור, אני מעריך שיש דברים אחרים שבהם היא טובה מאחרים. אבל כפי שאמרתי, בד"כ זה לא הסיפור המרכזי, במיוחד במשפחות שיש בהם גירושין ונישואין חוזרים ובעקבות זאת שאלת המקום בבית ובלב הופכים לשאלה מרכזית וקיומית. אין לי פתרון קונקרטי לבעיתך, במידה והיה אפשר לעשות דיאלוג פתוח עם אמא בנושא זה היה מצוין. במידה ולא אולי היה כדאי שתתייעץ עם אדם מבוגר וניטראלי שיוכל לתת לך זוית נוספת להתבוננות על המצב. זה יכול להיות קרוב משפחה, חבר, יועצת בית ספר וכמובן גם פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן, אני נער מתבגר שמעוניין מאד לדעת אם כדאי לעשות דיאטה בגילי 15 אין לי בעיית השמנה מיוחדת במינה אך יש לי רצון חזק להיראות יותצר טוב ומושך ולפי דעתי הדיאטה היא התשובה אשמח אם תענה לי לפי דעתך אם כדאי להיעזר בדיאטה או לא ? תודה !

שלום איתי, כדאי לך לחשוב גם למה השאלה, כלומר האם זה רצון הסביבה? הורים, חברים, או רצונך? בכל מקרה חשוב לפנות לאיש מקצוע כי אתה עדיין בשלב של צמיחה וזה עלול להזיק. חוץ מזה אפשר לגשת למרפאה ולבדוק. בכל מקרה, ספורט מאוד מועיל. מקווה שעזרתי, עדי

איתי שלום השאלה שלך נראית לי קצת יוצאת דופן ולכן התשובה עליה צריכה להיות גם היא זהירה. לכאורה, אם בא לך לעשות דיאטה, מה הבעיה? למה צריך להתייעץ על כך בפורום פסיכולוגיה? התשובה קשורה כנראה לעובדה שאתה אומר שאין לך בעית השמנה. מי שאין לו בעית השמנה מן הסתם לא צריך דיאטה. כך שאולי אתה חושש שהדיאטה תהיה כיסוי להפרעת אכילה. כדי להיראות טוב יש כל מיני דרכי התמודדות חוץ מדיאטה (ספורט למשל שגם אותו צריך לעשות בצורה מדודה ונכונה די לא לפגוע בצמיחה הפזיולוגית בגילך). יתכן שהבעיה המרכזית היא דימוי עצמי וכדאי לחשוב על כך. אם כל הנ"ל לא מדבר אליך ובאמת סתם בא לך לעשות דיאטה כדי להיראות קצת יותר רזה, לך על זה. לצורך זה לא צריך ייעוץ פסיכולוגי אלא ייעוץ של דיאטנית, ומומלץ מאוד שתעשה זאת תחת השגחה כזו ולא בצורה בלתי מבוקרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בחור בן 18 .....טוב אז ככה אני יש לי חברה והיא קטנה ממני בשנה עכשיו...תמיד היו הדברים בינינו טובים ולא היו בעיות ואם היו אז היינו פותרים אותן אבל יש בעיה אחת שבגללה כל האהבה שלנו והחברות שלנו ניזוקה ממנה והבעיה היא כך חברה שלי היה לה פעם קשר עם מישהו שהיא מאוד אהבה והיא אמרה לי שהוא היה האהבה הראשונה שלה ...אם לדבר על עצמי אני גם הייתי מאוהב בבחורות אחרות אבל אני לא חושב עליהן ושכחתי אותן בשביל חברה שלי ...והבחור הזה שהיא היתה מאוהבת בו לפעמים מופיע ולפעמים וכשהוא מופיע אז נהיה בלגן וכשהוא איננו אז הכל בסדר ביני ובינה...טוב אז ככה..הכל התחיל כאשר יום אחד חברה שלי אומרת לי שהיא עדיין אוהבת אותו באותו זמן לא ידעתי מה לעשות או מה להגיד ואחרי כמה ימים היא אומרת לי שהיא אוהבת אותו הרבה יותר ממני ....ומפה התחילו כל הבעיות אני לא ידעתי מה לעשות וכשדיברתי עם בת דוד שלי היא אמרה לי שאני לא יודע מה אני רוצה וכל הדברים האלה ואני אפילו בכתי באותה שיחה עם בת דוד שלי כי נזכרתי וחשבתי על הקול של החברה שלי כי פחדתי לאבד את הקול שלה ....אני פה לא יודע מה אני עושה או למה אני כותב את זה כי בזמן האחרון שאני לא חש אליה הרבה אהבה ואם אני חש זה פחות מהעבר אבל אני יודע שבתוך לבי אני אוהב אותה וכשאני כותב את הדברים האלה אני לא יודע מה אני חש אולי כאב או משהו אבל אני לא יודע מה קורה לי למה נהייתי ככה צד אחד אומר לי שאולי כדאי שנעזוב אחד את השני ואני לא יודע אם יש צד אחר שאומר שלא ...אני באמת מבולבל ולא יודע למה לעשותתתתת באמת שלא יודע מה לעשות אני לא יודע מה לעשות או מה אני רוצה ..אבל אני יודע או חש שאם נעזוב אחד את השני אז אני אתגעגע ואני רוצה שאתגעגע כי ככה אדע שאני אוהב אותה תמיד המחשבות הטובים למרות שהם קטנים משמחות אותי כי בעזרתן אני חש בשמחה כי בעזרתן אני מרגיש שיש עוד משהו בינינו ..לפני כמה דקות היא היתה פה(באינטרנט) ודיברנו והיא כעסה עליי אני חושב ויצאה בגלל כל הדברים חסרי הטעם והייבשים שלי אני לא יודע מה קרה לי לא יודע מה לעשות לא יודע למה אני מדבר איתה ככה...אבל רק שתדכ דוקטור אני אף פעם לא אמרתי עליה מילה רעה בפני אנשים וגם לא אגיד ככה בעזרת השם כי לא נעים לי ואני לא עושה דברים כאלה במיוחד לבחורה שאני הכי אוהב..כל מה שאני רוצה זה שמישהו ידריך אותי איך להוציא את כל המחשבות השליליות האלה ולהחזיר את האהבה שהיתה לי איתה למרות שאני יודע שאני אוהב אותה בגכל לבי ..אבל אני רוצה לחוש את זה להרגיש את זה ואני לא מרגיש את זה ...אני לא יודע אם אני רוצה להיפרד ממנה כי היא היתה האהבה האמתית שלי...תמיד אני מפחד מהמחשבה שהיא לא האהבה שלי כי אני רוצה שהיא תהיה האהבה שלי זה כל מה שאני רוצה ...ואני יודע שבגלל המחשבה הזאת היא נורא חשובה לי ובגלל שהיא נורא חשובה לי אני מפחד מהדברים האלה...אולי חלק מהדברים שלי לא מובנים כי אני פשוט משתגע לא יודע מה לעשות אני מבולבל מאווודדדדדדדדדדדדדדדד אף אחד לא יודע מה קורה לי אפילו אני....בבקשה דוקטור תדריך אותי איך אני יכול לחזור עליה עם כל האנרגטיות שהיתה לי בעבר עם כל האהבה שאני חש כלפיה בבקשה כל מי שיכול לעזוררררררר תודה רבה

שלום עניתי על הדברים בהודעתך הקודמת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני בת 28 ויש לי בעיה שתמיד יש לי את ההרגשה כאילו אנשים מסתירים ממני משהו, כאילו הם רוצים לנצל אותי,מנסים לעבוד עלי ולרמות אותי בגלל זה קשה לי להתחבר לאנשים.הרגשות האלה היו אצלי כל הזמן - שלא אוהבים אותי וכו', אבל ככל שאני מתבגרת הם רק מחמירים. כמו כן, יש לי חבר כבר מספרים שנים, אנחנו גרים יחד ואני סומכת עליו אבל ברגע שמתקשרת אליו בחורה אני מאבדת את העשתונות ואז אני בטוחה שהוא מסתיר ממנו משהו. בנוסף, תמיד יש לי חרדות שהוא עומד לעזוב אותי ושזה עומד להגמר. אני יודעת שסצנות הקנאה שלי נראות לו ילדותיות, אבל הוא מודע לזה שיש לי בעיה. לפעמים, יש לי בטחון באהבה שלו אלי ולפעמים נדמה לי כאילו שום דבר לא בטוח, כאילו שפתאום השמים נופלים. אחרי שאני נרגעת, אז אני מתנצלת בפניו ומרגישה כמו בעל שהיכה את אשתו ואחר כך מביא לה פרחים. אני מתמלאת ברגשות אשמה, אבל כשזה קורה שוב אין לי שליטה על זה. אני יודעת שהקנאה שלי נובעת מכך שאף פעם לא היה לי משהו בטוח בחיים. לאמא שלי בעצמה יש בעיות נפשיות שהשפיעו עלי בתור נערה מתבגרת. היא נהגה לקלל אותי ולרדת עלי יום יום עד שהיא הורידה את הבטחון העצמי שלי לרמת המינוס. יחד עם זאת, החבר שלי עוזר לי להאמין בעצמי ולעשות דברים. הבעיה היא שכל דבר שקורה משפיע עלי בצורה דרסטית. אני כמו עלה נידף: אם למשל קיבלתי ציון פחות ממה שחשבתי שמגיע לי בלימודים (אני סטודנטית) וגם אם בעבודה לא מתיחסים אלי יפה. אני לוקחת הכל אישית וישר ללב ודברים לא עוברים לידי - הם פשוט נכנסים דרכי וזה כאילו נותנים לי אגרוף בפנים. קשה לי לשמור על חיים יציבים וכל הזמן נדמה לי כאילו יש לי מחלה סופנית. בקיצור, אני כל הזמן מחפשת שמשהו רע יקרה. אני יודעת שכל מה שאמרתי עד עכשיו נשמע רע מאוד, אבל אני בכל זאת מצליחה לשרוד וללמוד ולעבוד. הדבר הכי קשה לי זה שאני יודעת שאני מאכזבת את החבר שלי, אני עושה לו בדיוק מה שאמא שלי עשתה לי - תוקפת אותו ומאשימה אותו בדברים שהוא לא עשה. ואני לא מבינה למה. מה ההגיון בזה שאני אתנהג אליו בדרך שהרסה, או כמעט הרסה אותי? יש ימים שאני מרגישה מצוין ואני מאושרת ויש ימים שפשוט כבר נמאס לי מהכל. הייתי כבר בטיפול פסיכולוגי במשך תקופה אבל אני מרגישה כאילו לא ניתנו לי מספיק כלים להתמודד עם הבעיה. דיברנו על העבר שלי אבל לא הצלחתי להשיג איזה שהוא שיפור.

הי לוסי. לדעתי יש כמה דברים מאוד מרכזיים במה שאמרת. קודם כל המודעות הגדולה שלך לתנהגותך ומשם לדעתי נובעים גם רגשות האשמה שלך. רגשות אשמה הם רעה חולה והם מקשים עלינו מאוד. אני חושבת שהטיפול הפסיכולוגי שהיית בו לא מוצה עדיין. הכלים להתמודדות עם הבעיה נמצאים בתוכך,ולכן מטרת הטיפול היא לסייע לך למצוא אותם ולהשתמש בהם. את מציינת שדיברת בטיפול על העבר. עצם הדיבור על העבר, אין בו כדי להבטיח שיפור. את צריכה לבדוק בטיפול מעמיק את דפוסי ההתנהגות שהתקבעו בך מילדות וממשיכים להיות דומיננטיים גם היום . מנסיון שלי- סקירה של העבר לא מספיקה. אין הרבה אופציות אלא לחזור לטיפול, אולי עם מטפל אחר, ולנסות שוב, מהתחלה, יחד עם כל התובנות שאספת במהלך הטיפול הקודם. ואל תחמירי כל כך עם עצמך. אפרת.

לוסי שלום אני מסכים עם אפרת. את צריכה לחזור לטיפול ולנסות הן להבין יותר לעומק מדוע את שוב ושוב נופלת לאותה מלכודת, וכן לעבוד על השינוי. מאחר ומדובר בנטייה שהיא כבר חלק מהאישיות שלך, וסביר להניח שנובעת מתהליכים אישיים מוקדמים למדי בהיסטוריה שלך, התהליך הזה אינו קצר ונדרש לו זמן וסבלנות. בין אם תחזרי למטפל הקודם ובין אם תפני לאדם חדש, כדאי להיכנס בחזרה לתהליך הטיפולי עד שתרגישי שיפור משמעותי במצב. לא קל לחיות עם כל כך הרבה עוצמות שליליות מבפנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כבר כ-3 שנים (עם הפסקות) בטיפול שסייע לי וקידם אותי מאוד. לאחרונה הרגשתי השתפרה מאוד, אבל אני עדיין מאמינה שיש עוד מה לשפר. איך אדע אם סיימתי את הטיפול? מה התחושה שצריכה להיות שאומרת שהגיע הזמן לעצור, ומעכשיו להתמודד לבד? האם כל עוד יש לי קשיים כדאי להמשיך? הרי קשיים תמיד יהיו? תודה מראש

נראה לי שהנקודה שבה מתחילים לשאול - אולי זה מספיק? היא נקודה שיכולה להתחיל תהליך של סיום. באופן אינטואיטיבי ולא מקצועי, הנקודה הזאת שבה חושבים "אולי כבר הגיע הזמן להפסיק" כבר מהווה ההתחלה של איזהשהו תהליך סיום. המעבר בין הסיום הפנימי לחיצוני לוקח זמן מסויים שמשתנה מטיפול לטיפול. אולי אפילו כמה חודשים או שנה. אני לא יודעת... בעיני כל זה נכון על עוד המחשבה להפסיק אינה תוצר של כעס על המטפל/ת, פגיעה, רצון לבדוק ובלחון את תגובת המטפל/מטפלת, אלא באה מתוך מצב דווקא שבו האדם מרגיש טוב.

מיה שלום זהו נושא משמעותי לדיון בתוך הטיפול. העובדה שהשאלה עולה יכולה להצביע על כך שאולי זה הזמן להתחיל תהליך של פרידה, אבל באותה מידה יכולה לספר על תהליכים אחרים שקורים לך ולכן חשוב לתפוס את העניין בצורה נכונה ולהבינו לעומק בשילוב שלך עם המטפל. פרידה מטיפול משמעותי איננה קלה, וכמו שעולה השאלה האם צריך להפסיק, סביר להניח שעולה השאלה מדוע להפסיק אם זה עדיין מועיל וטוב. מתישהו נוצרת פריצה של המעגל הסגור הזה ומתקבלת החלטה לכאן או לכאן, צריך לפעמים פשוט ללכת עם האינטואיציה ולתת לה לבחור את העיתוי המתאים לסיום הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, הנני כבת 35, רווקה. במשך כשנתיים יצאתי עם גבר בן גילי, רווק. זו היתה אהבתי הגדולה ביותר. מעולם לא התאהבתי בגבר בכזו עוצמה ובכזה רגש. למרות הקשיים בקשר, בגלל אי יציבותו של בן זוגי, ניסתי בכל הדרכים לנצח את הקשיים. עד אשר הרמתי ידיים. לא יכולתי לסבול זאת - קמתי והלכתי. הוא יודע שאני מוכנה לעשות הכל למען האהבה ושתמיד אהיה שם בשבילו. עברתי תקופה קשה מאוד. "התאבלתי" על הקשר וסבלתי את אכזבתי הגדולה וניסתי להתרחק ממנו. אבל הוא לא. לאחר תקופה של חודש הוא יצר עימי קשר וניסה להיות "ידיד" שלי .(עלי לציין, אחת הסיבות שעזבתי אותו היתה אי רצונו למסד את הקשר - פוחד מנישואים) הסברתי לו שקשה לי לראות בו "כידיד" אבל הוא הבטיח לי שהוא ינסה להשתנות והדברים יחזרו להיות תקינים בינינו. לאחר כשבועיים - שוב נפרדנו ולאחר תקופה של כחודשיים הוא שוב צילצל וכך חוזר חלילה. אני מרגישה בחוסר שליטה - אין לי שליטה על הרגשות שלי , אני לא מצליחה לשכוח אותו כי בכל פעם שאני מנסה הוא מופיע ולא מנסה לשנות את טיב היחסים בינינו. אני מרגישה כואבת, כועסת ועצובה מאוד. אני לא מבינה מה גורם לו לחזור אלי כל פעם. הוא כל הזמן פוחד שאצא עם גברים אחרים ורק בגלל זה הוא מתקשר בכל פעם ומגשש. ביקשתי ממנו שיניח לי כי קשה לי.פתחתי את סגור ליבי ואמרתי לו שעדיין יש לי אליו רגשות וקשה לי בכל פעם שהוא חוזר ולא מוכן לקדם את הקשר בינינו. הוא כל הזמן מבטיח להתרחק ממני - אבל לא מצליחה. אני יודעת שהוא יוצא עם הרבה בחורות אחרות, אבל בסופו של דבר הוא שוב חוזר. מה אני יכולה לעשות היום בכדי לקדם את הקשר שלנו? מה גורם כל פעם לחדש עימי את הקשר? האם זו אהבה? אודה לך על חוות דעתך המקצועית בנדון. סוניה

סוניה שלום אני מבין את הקושי לחתוך את הקשר הזה סופית. נראה שבכל פעם נוצרת אצל התקווה שהינה הבחור מתישר ומשתנה, הינה הפעם הוא ישאר, ועצם העובדה שהוא שוב ושוב חוזר מחזקת את האמונה הזו. למרבה הצער, בכל פעם שאתם חוזרים החרדה לאבד אותך פוחתת והחרדה להתקשר אליך באופן מחייב חוזרת. וחוזר חלילה. אינני רואה אפשרות לקשר מחייב כרגע, אלא אם יקרה שינוי דרמטי מאוד. עכשיו נותר שתחליטי מה את רוצה ועל מה את מוכנה לוותר. יש כאן בהכרח עניין של רווח והפסד. אם את מוכנה להיות איתו ולהנות מהקשר כפי שהוא בלי מחויבויות מוצהרות לטווח הארוך תישארי ותהני ממה שיש, ומי יודע, אולי הדבר הארעי יהפוך לקבוע. מצד שני, אם את מחפשת מחויבות חד משמעית לטווח הארוך ואם לא, הזדמנויות להכיר גברים אחרים שכן יעניקו לך מחויבות כזו, עליך לחתוך את הקשר הזה ולנתק אותו סופית. יש כנראה משהו מתעתע בבחור הזה כיוון שהוא רווק ולכאורה רוצה קשר ארוך טווח. בפועל כנראה שזה לא כך וחבל שאת נותרת בתוך מלכודת שכזו. אולי את צריכה עזרה מקצועית פסיכולוגית כדי להיות חזקה ולחתוך את העניין לכאן או לכאן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה בעד תשובתך. ברצוני לשאול שתי שאלות נוספות בעניין: האם אהבה יכולה לשרוד (מצידו) למרות הניתוקים החוזרים ונשנים? (בכל פעם הוא אומר לי שאני בליבו ושהוא לא יכול להיות איתי ולא בלעדי) האם זה לא נשמע כמו איזו טלנובלה עלובה????????? מצד שני האם זה יכול להראות על איזו אובבסיה מצידו ורצון לשמור אותי בצד? תודה.

טיפול בחרדת טיסות: לצורך תוכנית טלויזיה בנושא בריאות וטיפולים דרוש/ה מישהו/מישהי הסובל/ת מחרדת טיסות ומעוניין/ת לעבור טיפול פסיכולוגי קצר מועד הכולל התנסות בטיסה מקומית. הטיפול יתועד במצלמות טלויזיה וישודר במסגרת התוכנית של פרופ' רפי קרסו בערוץ 2. הקריטריונים להתאמה: גיל בין 20 ל 40 חרדת הטיסות ממוקדת, כלומר ללא נושאים פסיכולוגים משמעותיים שמטרידים מעבר לחרדת הטיסות נכונות לעבור את התהליך במסגרת תוכנית טלויזיה יכולת מילולית טובה למעוניינים נא לפנות לבילי בטלפון 4562261- 054 הטיפול ינתן ללא תשלום

נראה

2

שלום אני שמה לב שאין לי בעיה להסתיר את הדברים כשאני רוצה להסתיר את המצב האמיתי שלי, כלומר אני בקלות יכולה להמציא תירוץ או סיפור וכל זה תוך כדי שאני מסתכלת לאנשים בעיניים ואף אחד לא חושד שאני משקרת. אני עושה זאת כדי לייפות דברים.אח"כ אני מרגישה רגשות אשם.האם אני עושה זאת כי אני שקרנית פתולוגית או שאני פשוט סובלת ממצוקה רגשית וכדי לכפות עליה אני עושה את מה שאני עושה רק שמסתבר שאני טובה בזה? תודה

זה פשוט לא *כל כך* נורא - לא מבחינה מוסרית לפחות. מילים הן בעיני לרוב רק מילים... הדבר החשוב להבין הוא למה את מרגישה צורך לשקר כל כך הרבה. נשמע שאת תחת לחץ להציג תמונה טובה יותר מהתמונה המציאותית וזה נראה לי קשה, וגם בעייתי ככל שמדובר בקשרים קרובים יותר. בקשר קרוב שקר או הצגה מסולפת של עצמך לא יוצרת קירבה, ואם אין קירבה קשה לחוש סיפוק מקשר. זה משהו שיכול ליצור בדידות, להיות לבד עם עצמך האמיתי, כשמה שאנשים אחרים יודעים הוא לא האמת. מחשבה נוספת, מכיוון קצת אחר היא, שאולי את זקוקה ליותר מרחב, וידיעה מדוייקת של אנשים מה את עושה, מה באמת קרה וכו' מעיקה עליך. בכל מקרה נשמע לי האינטראקציה בינך לבין אחרים גורמת לך למצוקה מסויימת - בין אם בגלל רצון להסתיר, או בגלל פחד להחשף, או בשל פחד מביקורת, או כי את מרגישה שאת צריכה לגונן על עצמך, ואת לא מרוצה מהאופן שבו את מתמודדת עם כאלה מצבים. סיבה מצויינת ללכת לטיפול פסיכולוגי ולהתאמן על להגיד את האמת, כמה אמת שאת רוצה או יכולה ולהבין איך את יכולה למצוא את האיזון ביחסים שלך עם הזולת. (ועם עצמך)

טללית שלום עצם העובדה שאת מודעת לבעיה וחשה רגשות אשמה לגבי הענין, זו התחלה טובה לטפל בזה. בד"כ אנשים משקרים מתוך מצוקה וחשש שהאמת איננה מספיקה. יש כמובן מרכיב של מניפולציה בשקר, והשאלה המרכזית היא עד כמה יש לך מוטיבציה ורצון לשנות את המצב הקיים. כנראה התרגלת שהשקר מסדר את העניינים וזה יותר קל בינתיים מאשר להילחם בזה. ע"פ רוב יש נקודה מסויימת שבה הדברים מתהפכים והשקרים הופכים למכשול שעלול להרוס לך את החיים. לכן כדאי לטפל בענין בזמן כל עוד לא נוצרו נזקים קשים. כל התמכרות יש בה פוטנציאל הרסני גם אם בטווח הקצר היא גורמת הנאה או חוסכת כאב. בברכה ד"ר אורן קפלן

התחלתי לצאת עם בחור דרך אתר הכרויות. אנחנו בקשר טלפוני יומיומי (אפילו יותר מפעם אחת ביום) נפגשנו 3 פעמים (עדיין ללא סקס). הבעיה היא שאני מיד הרגשתי צורך להקפיא את חברותי באתר. חברה שלי מצאה אותו פעיל ואף ענה לתגובתה. מה דעתכם? עדיין לגיטימי או שזה מראה על חוסר אמינות ורצינות (כלפי או בכלל)

שושה שלום בשלב הזה והמוקדם של הקשר ביניכם אני לא חושב שזה בהכרח חוסר אמינות או חוסר רצינות, אבל יהיה גבול מסויים בקרוב שכן צריך יהיה לשים. אני מציע פשוט להעלות את הנושא בשיחותכם בצורה פשוטה וישירה ולראות איך הוא מגיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם התרופה יכולה לגרום להתמכרות.??? אני מקבל אותה בעקרון לבעיה שקשורה במניות, אבל היא עוזרת לפתור לי עוד בעיה, בעיית השינה... האם אפשר לפתח תלות מסויים לתרופה??

שי שלום בנושא תרופות אנא פנה לפורומים הרפואיים. הייעוץ כאן הוא בנושאים פסיכולוגיים בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בחור בן 18 .....טוב אז ככה אני יש לי חברה והיא קטנה ממני בשנה עכשיו...תמיד היו הדברים בינינו טובים ולא היו בעיות ואם היו אז היינו פותרים אותן אבל יש בעיה אחת שבגללה כל האהבה שלנו והחברות שלנו ניזוקה ממנה והבעיה היא כך חברה שלי היה לה פעם קשר עם מישהו שהיא מאוד אהבה והיא אמרה לי שהוא היה האהבה הראשונה שלה ...אם לדבר על עצמי אני גם הייתי מאוהב בבחורות אחרות אבל אני לא חושב עליהן ושכחתי אותן בשביל חברה שלי ...והבחור הזה שהיא היתה מאוהבת בו לפעמים מופיע ולפעמים וכשהוא מופיע אז נהיה בלגן וכשהוא איננו אז הכל בסדר ביני ובינה...טוב אז ככה..הכל התחיל כאשר יום אחד חברה שלי אומרת לי שהיא עדיין אוהבת אותו באותו זמן לא ידעתי מה לעשות או מה להגיד ואחרי כמה ימים היא אומרת לי שהיא אוהבת אותו הרבה יותר ממני ....ומפה התחילו כל הבעיות אני לא ידעתי מה לעשות וכשדיברתי עם בת דוד שלי היא אמרה לי שאני לא יודע מה אני רוצה וכל הדברים האלה ואני אפילו בכתי באותה שיחה עם בת דוד שלי כי נזכרתי וחשבתי על הקול של החברה שלי כי פחדתי לאבד את הקול שלה ....אני פה לא יודע מה אני עושה או למה אני כותב את זה כי בזמן האחרון שאני לא חש אליה הרבה אהבה ואם אני חש זה פחות מהעבר אבל אני יודע שבתוך לבי אני אוהב אותה וכשאני כותב את הדברים האלה אני לא יודע מה אני חש אולי כאב או משהו אבל אני לא יודע מה קורה לי למה נהייתי ככה צד אחד אומר לי שאולי כדאי שנעזוב אחד את השני ואני לא יודע אם יש צד אחר שאומר שלא ...אני באמת מבולבל ולא יודע למה לעשותתתתת באמת שלא יודע מה לעשות אני לא יודע מה לעשות או מה אני רוצה ..אבל אני יודע או חש שאם נעזוב אחד את השני אז אני אתגעגע ואני רוצה שאתגעגע כי ככה אדע שאני אוהב אותה תמיד המחשבות הטובים למרות שהם קטנים משמחות אותי כי בעזרתן אני חש בשמחה כי בעזרתן אני מרגיש שיש עוד משהו בינינו ..לפני כמה דקות היא היתה פה(באינטרנט) ודיברנו והיא כעסה עליי אני חושב ויצאה בגלל כל הדברים חסרי הטעם והייבשים שלי אני לא יודע מה קרה לי לא יודע מה לעשות לא יודע למה אני מדבר איתה ככה...אבל רק שתדכ דוקטור אני אף פעם לא אמרתי עליה מילה רעה בפני אנשים וגם לא אגיד ככה בעזרת השם כי לא נעים לי ואני לא עושה דברים כאלה במיוחד לבחורה שאני הכי אוהב..כל מה שאני רוצה זה שמישהו ידריך אותי איך להוציא את כל המחשבות השליליות האלה ולהחזיר את האהבה שהיתה לי איתה למרות שאני יודע שאני אוהב אותה בגכל לבי ..אבל אני רוצה לחוש את זה להרגיש את זה ואני לא מרגיש את זה ...אני לא יודע אם אני רוצה להיפרד ממנה כי היא היתה האהבה האמתית שלי...תמיד אני מפחד מהמחשבה שהיא לא האהבה שלי כי אני רוצה שהיא תהיה האהבה שלי זה כל מה שאני רוצה ...ואני יודע שבגלל המחשבה הזאת היא נורא חשובה לי ובגלל שהיא נורא חשובה לי אני מפחד מהדברים האלה...אולי חלק מהדברים שלי לא מובנים כי אני פשוט משתגע לא יודע מה לעשות אני מבולבל מאווודדדדדדדדדדדדדדדד אני לא רוצה להיות חסר רגישות איתה לא רוצהההה אף אחד לא יודע מה קורה לי אפילו אני....בבקשה דוקטור תדריך אותי איך אני יכול לחזור עליה עם כל האנרגטיות שהיתה לי בעבר עם כל האהבה שאני חש כלפיה בבקשה כל מי שיכול לעזוררררררר תודה רבה

שלום, נשמע לי שהדיבורים של החברה שלך על החבר שלה לשעבר, כולל זה שהיא אמרה שהיא עדיין אוהבת אותו, פגעו בך. אני חושבת שכשאנחנו נפגעים או מרגישים פחות ביטחון בקשר עם מישהו אחר, באופן טבעי אנחנו גם "נסגרים". אני לא יודעת אם זה נכון, אבל יכול להיות שאתה נסגרת, ולכן אתה כבר לא מרגיש את אותה האהבה שהרגשת קודם. יכול להיות שהכעס עליה גורם לך לחשוב מחשבות שליליות עליה. אני חושבת שעד שלא תדע שהקשר ביניכם הוא הדדי, שהיא אוהבת אותך ולא אותו (גם אם יש לה פינה בלב בשבילו) יהיה לך קשה לאהוב אותה באותו אופן אנרגטי. זה נראה לי קשה לגרום ללב שלך לאהוב אותה במלוא ההתלהבות, כאשר נפגעת ואתה לא מרגיש איתה בטוח. חשוב שתזכור שאתה לא האחראי היחיד לגורל הקשר ביניכם. האהבה שלך היא לא מה שהחזיק את הקשר, אלא האהבה המשותפת שלכם. יש סיבות שבגללן אתה מרגיש מרוחק ופחות אוהב. הדבר הנכון לדעתי הוא שתדבר איתה ותבין יותר טוב מה היא מרגישה ורוצה. זה יכול להבהיר לך אם האפשרות לשקם את הקשר קיימת, או לא. אבל מה שלא יקרה, חלק חשוב הוא מה שחברה שלך רוצה. אז אל תקח את כל האחריות למה שקורה עליך.

שלום אני מתאר לעצמי שנפגעת מאוד ממה שנאמר. זה בהחלט לא פשוט לשמוע שהחבר שלעבר של בת זוגך מהווה עדיין דמות משמעותית ועוד שהיא אוהבת אותו יותר ממך. אני מבין שאתה מאוד אוהב אותה ולא רוצה להיפרד ממנה, אבל לפי מה שאתה מתאר יש בעיה באמת רצינית בקשר ביניכם שדורשת התמודדות אמיצה ופתרון כלשהו. יתכן שהיא לא מעריכה מספיק עד כמה היא אוהבת אותך, ויש גם אפשרות כואבת ולא נעימה שהיא באמת לא כל כך אוהבת. קשר שאיננו סימטרי עלול להיות פוגע מאוד לטווח הארוך וצריך להתמודד עם הבעיה הזו במוקדם או במאוחר. בסך הכל חברתך שיתפה אותך במשהו שיתכן שיכלה גם לשמור בסוד. אין טעם להפוך את הדברים לבלתי מדוברים, אבל גם אין טעם להמשיך בקשר בו אתה מרגיש פגוע ונבגד. אני מציע שתספר לחברתך עד כמה אתה פגוע מהמצב הזה. במידה והוא ממשיך הייתי מציע לך לשקול לעזוב ולחפש קשר אחר שיהיה יותר הדדי. יש אפשרות שדווקא המרחק ביניכם יאפשר לה להעריך את מידת אהבתה אליך ולהיפך, גם לך לבחון את הדברים. אני אומר לך דברים ישירים אך אני חייב לסייג ולומר שבכל זאת זה דיאלוג אינטרנט ללא היכרות מספיקה שלך, של חברתך ושלכם כזוג. הרעיון להתייעץ עם מישהו אחר כמו בת דוד או כל אדם קרוב אחר הוא טוב כי עצה ממישהו שמכיר אותך ואותה מקרוב יכול מאוד לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום! אני בטיפול פסיכולוגי כבר שלוש שנים. בזמן הטיפול הייתה תקופה שהרגשתי טוב אבל אחר כך באה ירידה ושוב אני מדוכאת . לאחרונה עלתה בי מחשבה שכבר עלתה לי בעבר מספר פעמים בשלוש שנים אלו והיא שאולי אני צריכה לפנות למטפל אחר. אני מרגישה שאולי אין התאמה בני לבין המטפלת שלי . דברנו על זה מספר פעמים היא לא כל -כך עונה לי בנושא ,היא רק מדברת על זה שאני מחפשת בה דברים שחסר לי ואני מחפשת גם בקשרים אחרים שיש לי עם אנשים. קשה לי לדעת האם הקושי שלי איתה הוא בגלל חוסר התאמה בנינו או בגלל איזה שהוא משהו שקשור אלי שיכול לחזור על עצמו עם מטפל אחר. כשהיתי בתיכון הייתי בטיפול שנמשך שנה - בו הרגשתי יותר בנוח עם המטפלת שלי והיה לי יותר כייף לבוא לפגישות . מצד שני הטיפול הייה יותר שיטחי ולא דברנו על דברים כואבים ויכול להיות שזו הסיבה שהיה לי יותר נעים לבוא לפגישות. אני אשמח אם תתן לי כלים לדעת האם יש בעיה של חוסר התאמה בני לבין המטפלת. האם יכול להיות שלעולם אני לא ירפה מהדכאון שלי? בנתיים טיפול של שלוש שנים לא ממש עוזר... אני כבר לא יודעת מה לעשות כדי להרגיש יותר טוב. תודה יעל

אין לי מושג מה התשובה ומה הקריטריונים. אני יכולה רק לספר לך ששאלתי - וסבלתי מאד - ונכון להיום אני שמחה שלא האמנתי לעצמי בכמה נקודות קריטיות שחשבתי שאי אפשר יותר. שהטיפול ממש גרוע ושאין התאמה. אז איך פתאום יש? קצת נזילים הדברים כנראה, וכנראה שיש מעט שחור ולבן. אולי לפעמים ממש אין התאמה, ולפעמים יש איזו התאמה ממש טובה, אבל ברב המקרים אני מניחה שזה פונקציה גם של התאמה, וגם של ציפיות, היכרות, ניסוי וטעייה וכו' שלא לדבר על כך שאולי שלבים שונים במהלך הטיפול מספרים בעצמם את הסיפור שלך עבורך בלי מילים אלא בהמחשה... בכל מקרה, אחד הדברים שבכל זאת שמעתי מכמה מקורות, כולל מד"ר אורן קפךן, והיה לי הגיוני, הוא לשאול לגבי החיים עצמם. איך ההשפעה על החיים. חשוב לנסות להתבונן באופן כמה שיותר פקוח עיניים על החיים ולשאול האם יש בהם תזוזה. אני אפילו לא אומרת תזוזה חיובית, כי אולי קשה להעריך זאת, אבל תזוזה. ומשום שאת כבר כמה שנים בטיפול, אולי כן הייתי שואלת - האם יש שיפור. האם משהו בחיים שלך הפך במהלך התקופה הזאת ליותר טוב. את כותבת שלא, אבל האם זה נראה לך כך כל הזמן או שיש גם תקופות שבהן את מרגישה שיש שיפור? אני שואלת כי אני מכירה את עצמי, מספיק כמה ימים של משהו כדי שאני אכנה זאת "תקופה" ואכליל על כל שאר הזמן... בנוסף אם נשארת בטיפול עם מטפלת זו שלוש שנים, אני חושבת שזה משהו שיש לו משמעות. האם במהלך השלוש שנים היו תקופות אחרות שבהן חשת שיש התקדמות? שאת שמחה שאת איתה ולא אצל מישהו אחר? אבל, אולי יש לך איזו אינטואציה שאומרת לך שאת זקוקה למשהו אחר, אבל אני מטילה ספק שיהיה לך קל למצוא אותו אצל מטפל או מטפלת אחרים. אולי זאת איזו מים פנטזיה שיש מישהו שיכול להיות נכון בשבילנו, להושיע אותנו וכו'. אז מכיון זה יכול להיות שאת זקוקה לעוד משהו בנוסף לטיפול כדי לשפר את המצב... משהו מתוך החיים עצמם - אולי עניין או משהו שנותן מוטיבציה? פעילות גופנית, או בטבע, אור שמש, ואפילו (בשבילי זה אפילו...) תרופות נגד דכאון. אבל לא הייתי משקיעה הרבה אנרגיה בלחפש טיפול אחר.

יעל שלום אני חושב שתשובתה של לילה תוכל לעזור לך. בסופו של דבר זו החלטה שלך שאף אחד לא יוכל לקחת במקומך. יש אפשרות שהקושי בקשר הטיפולי קשור לקשיים שלך מחוץ לטיפול ואז זה אפילו יכול לשמש בסיס למציאת פתרונות. יש אפשרות נגדית שבאמת קשר טיפולי אחר יכול להועיל יותר. אגב, אחרי שלוש שנים של היכרות יתכן שגם אם תיאורטית יש בעולם מטפל שהיה יכול להיות מתאים יותר, עצם ההיכרות העמוקה מכפרת על בעית ההתאמה. ההתלבטות מהסוג הזה מאפיינת בד"כ לא רק את הקשר הטיפולי אלא היבטים נוספים של החיים, וכדאי תמיד לראות את הקשר הזה ולנסות לעשות את החיבורים. הם יקלו עליך לקבל את ההחלטה. איך שלא נסתכל על זה חשוב שהדברים יעלו בטיפול וכל כיוון שתבחרי יהיה לאחר הבנה מעמיקה ועיבוד של הדברים בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה אני יכולה לעשות אם בחור בן 23 שלא מפסיק לשקר כל מילה שניה היא שקר ולא רק להורים שהוא משקר אלא גם לחברה ולחברים תמיד הוא סגור ולא פותח את הלב אם מציק לו משהוא ניסיתי לדבר איתו שאקח אותו לפסיכולוג בכדי שיוכל לפתוח את ליבו ובכדי לעזור לו אך הוא לא רוצה אודה לך אם תיעצץ לי איך לדבראיתו תודה שלומית

שלומית שלום אין כל טעם למאבק. הבחור נמצא בגיל שאמור לדאוג לעצמו, והטפות מוסר לא תעזורנה. אם הוא לא מודע לבעיתו ולא מעוניין לעזור לעצמו אף אחד לא יוכל לעשות זאת במקומו. הוא כנראה צריך לחוות קודם נפילה לפני שיוכל לקום ולעשות משהו שימנע נפילות נוספות בעתיד. אני מציע להבין שיש לו בעיה כזו, לומר שאת מבינה זאת אבל שאת מבינה במקביל שאין כעת אפשרות לעזור לו בכך. אם אפשר לשמור על קשר סביר בלי עימותים זה טוב, ואם לא צריך לחשוב איך מציבים את הגבולות כדי למנוע פגיעה. יש לקוות שיום אחד הוא יתעורר ויבין שצריך לטפל בבעיה, אבל את זה לא תוכלי לעשות במקומו. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לאחרונה הרגשתי שאני משתגעת. חשבתי שאני מתחברת לצדדים אפלים של העולם הזה. סרטים על שואה נראו לי מגוכחים ואפילו הייתי חושבת שזה הגיע לאנשים האלה, חשבתי שאני מסוגלת לעשות משהו אלים וזה נורא הפחיד אותי. אני אובחנתי כסובלת מדיכאון מתחילת שנה שעברה ולפני כמה חודשים הורידו לי את המינון כי מצבי התחיל להשתפר אך לצערי לאחר מספר חודשים קרה לי מה שתארתי לך למעלה (ועוד דברים אחרים). אני לא יודעת אם זה נבע מדיכאון או מחרדה שתקפה אותי אך מה שכן, הפסיכיאטר שלי העלה לי את המינון חזרה והוסיף לי עוד תרופות (נגד חרדה) שמאוחר יותר אחת מהן הוריד. מה שאני רוצה להגיד שיש לזה טיפול וייתכן שאפילו אפשר להיעזר רק בפסיכולוג. מזה מספר שבועות מצבי החל להשתפר ואני חושבת על הדברים האלה הרבה פחות ומקווה שעם הזמן המחשבות האלה יחליפו לגמרי. אז אל תמשכי ותפני לטיפול. תרגישי טוב

ד"ר אורן קפלן שלום! האם יש טיפול שיכול לעזור בהתמודדות של פחד מג'וקים?(מקקים) זה אולי נשמע מצחיק אבל זה ממש לא החרדה מלווה בהיסטריה גדולה,לחץ, הזעה,דפיקות לב ואי שקט נפשי אפילו לאחר שהג'וק הומת. זה ממש ממש מתסכל ומ-פ-ח-י-ד!!! תעזור לי !! אני מעדיף איזה סדנה או משהו דומה(אם יש דבר כזה בכלל) ולא טיפול תרופתי. יש לציין שזוהי הבעיה היחידה אין לי פחד מ: עכברים,לטאות,עכבישים וכו')

דידי שלום זו תופעה מוכרת מאוד למרות שצרת רבים באמת איננה נחמה. ניתן לטפל בפוביה ממקקים בעזרת כלים פסיכולוגיים. את כנרא לא תאהבי מקקים לעולם בתור חיות מחמד, יתכן בהחלט שהן ימשיכו להגעיל אותך וכו', אבל הפחד העצום והמצוקה יכולים לפחות בצורה משמעותית. הטיפול המתאים כאן הוא קוגניטיבי התנהגותי, ניתן לשלב היפנוזה ו EMDR. תוכלי לקרוא על השיטות השונות במאמרים שונים אליהם ניתן להגיע דרך הקישורים לכתבות שמשמאל. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום! האם יש טיפול שיכול לעזור בהתמודדות של פחד מג'וקים?(מקקים) זה אולי נשמע מצחיק אבל זה ממש לא החרדה מלווה בהיסטריה גדולה,לחץ, הזעה,דפיקות לב ואי שקט נפשי אפילו לאחר שהג'וק הומת. זה ממש ממש מתסכל ומ-פ-ח-י-ד!!! תעזור לי !! אני מעדיף איזה סדנה או משהו דומה(אם יש דבר כזה בכלל) ולא טיפול תרופתי. יש לציין שזוהי הבעיה היחידה אין לי פחד מ: עכברים,לטאות,עכבישים וכו')

אני אישית הלכתי לפסיכולוג נגד פחדים אחרי 2 פגישות אני כמעט ולא מפחדת אני ממש פחדתי מגוקים תאמין לי זה עזר מאוד מקווה מאד שעזרתי המפחדת לשעבר.

שלום! אני בחורה בת 30 נאה ואינטלגנטית. יש לי בעיה בקשרים זוגיים- הקשר הכי ארוך שהיה לי נמשך בערך חודשיים. אני מאד נחמדה, לא קנאית ,מקבלת פידבקים טובים מבחורים על המראה שלי , ואני מאד אינטלגנטית . למרות שבתוך תוכי אני מלאת שמחת חיים וחוש הומור, לפעמים קשה לי להוציא את זה החוצה , ויוצא שכלפי חוץ אני די שקטה. לא תמיד יש לי משהוא מענין לומר, לפעמים אני מרגישה שאני מתנהגת באופן לא טיבעי ליד בחורים, לא חופשי, לא כמו שאני באמת. פעם בחור אמר לי שאני לא "פלפלית" מספיק. אני מביטה על הסביבה הקרובה ורואה בחורות הרבה פחות מוצלחות ממני, מחזיקות שנים בחבר מוצלח. איך עושים את זה? המון בחורים אמרו לי שאני בחורה "10" אבל אף אחד לא רוצה להיות איתי זמן ממושך. (יש לציין שהיו בחורים שאני לא רציתי ). האם בשביל להחזיק בחבר ,אני צריכה להיות בדרנית ומענינת בכל שעות היממה? מה גברים אוהבים בנות שמחזיקות אותם "קצר"? כולם שואלים איך זה שאין לי חבר או איך אני לא נשואה! כבר הגעתי למצב , שאני מפחדת להתחיל קשר חדש, יכ אני רק מחכה מתי הוא יעזוב!!! אני על סף יאוש!!! אודה על התיחסות כלשהיא. רומית

כשקראתי את מה שכתבת שמתי לב שבעצם את לא כותבת מה בדרך כלל גורם לקשרים לא להחזיק מעמד. כתבת שחלק מהמקרים הסיום הגיע ממך, וחלק מהמקרים מהגברים שהיית איתם בקשר, אבל נראה לי שלך עצמך אין הבנה של איפה דברים משתבשים. מה קורה שגורם לדברים לא לעבוד. ובעיקר מה קורה כשזה לא עובד, איזה מין לא עובד זה. דבר אחד את מציינת והוא שאת לא מצליחה להביא את "עצמך" אל תוך הקשר. לא מצליחה לחשוף חלקים אמיתיים שלך (את שימחת החיים, חוש ההומור). אז אולי בכל זאת מדובר בסוג מסויים של חוסר בטחון שגורם לך להשאר מעט מסוגרת? בסופו של דבר בתוך קשר אנשים מחפשים... קשר. ולכן גם אנשים פחות "מוצלחים" יכולים למצוא אהבה וקשרים ממושכים. אולי את יוצרת קשר בצורה זהירה מדי, בלי שבאמת נוצר קשר, ולכן הקשרים לא מתפתחים? האם יש לך קשרים קרובים עם חברות, ובני המשפחה שלך?

שלום לילה! לשאלתך: זאת בדיוק הבעיה, אינני יודעת מה גורם להם לסגת! הכל נראה תקין בהתחלה: יש תקשורת טובה, נושאי שיחה,משיכה מינית ומוכוונות רבה מצידי להמשיך בקשר. אני יוזמת טלפונים ופגישות, אני נורא נחמדה ולא מלחיצה. אני נראית טוב. אני בלי להשתחצן, בחורה מאד איכותית ונאמנה. אולי אני לפעמים קצת רצינית מדי, אז מה, מה הם מחפשים בחורה שתעשה להם סטנד אפ קומדי כל היום. אני רואה כאלה בחורות אנטיפתיות שיש להם חבר יותר מוצלח מהן. יש לי באמת קצת בעיה של ביטחון עצמי (לפחות בהתחלה) אבל אני חושבת שזה עדיף על בנות עם ביטחון עצמי מופרז, ללא הצדקה. הבחורים שלא רציתי אותם פשוט לא התאימו לי. יכול להיות שאני בן אדם קצת "קר" כלפי חוץ, אבל מי שמכיר אותי באמת יודע שיש לי לב זהב. אז מה , אני צריכה לעשות "הצגה" בתחילת כל קשר, אז בטוח שאני לאאהיה מי שאני. היחסים עם ההורים שלי טובים. יש לי מס' קטן של חברות טובות שאיתן היחסים מצוינים. בעבודה אני מאד מוערכת. אולי אני מפחדת לחשוף את החולשות שלי בפני מישהוא חדש , ואני מתנהגת מוזר. יש לי כל הזמן "חרדת נטישה" ,חויתי המון אכזבות. רומית

רומית שלום יש כאן תעלומה שעליה אין לך תשובה, את רואה מה שקורה אבל אין לך אפילו קצה חוט מדוע הקשרים לא מחזיקים. ההשערה שאת מציבה היא שהגברים שאת פוגשת מחפשים הצגה ופלפל, זו השערה שכדאי לבדוק בהקשר למי שפגשת, אבל זה די ברור שזה לא מה שמאפיין את כל הגברים שיש. במידה ונוצר מצב בו הגברים שמעניינים אותך משאירים אצלך הרגשה כזו זה יכול להיות קצה חוט לבירור. מעניין לבדוק האם הגברים שאת לא רצית גם הם נכנסים לאותה קטגוריה. אפשר לשייך הכל למזל רע, אבל בשביל זה לא פנית מן הסתם לפורום הזה. את מחפשת כנראה משהו שקשור אליך ובו גם אפשר לשלוט טוב יותר ולשנות. אני כמובן לא יודע לומר אם יש משהו בך או במה שאת עושה שגורם לקשרים להינתק, אבל מאחר והאלטרנטיבה היא להאשים את המזל הרע או את כל הגברים באשר הם, שווה לבחון את העניין האישי בשלב זה. קחי בחשבון שיתכן שתגיעי למסקנה שבאמת פשוט היה עד עכשיו ביש מזל ואולי הקשרים הבאים יהיו יותר מוצלחים. הייתי מציע לך לפנות למספר פגישות של ייעוץ פסיכולוגי, לתאר את מהלך חייך ואת האופן בו קשרים נוצרים ומתפרקים, ולנסות להגיע להבנה בסיסית מה הסיפור כאן והאם יש דרך לתקוף את הבעיה דרך הנתיב הפסיכולוגי. איך שלא נסתכל על זה, את התסכול כתוצאה מהמצב והלחץ שאליו את נכנסת לנוכח זאת, אפשר גם אפשר לבחון ואולי להרגיע במסגרת טיפולית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 21,סטודנטית בזמן האחרון היו לי כמה התקפים מוזרים עם מחשבות מוזרות,על דברים רעים,מין הרגשה שאני מתקשה לשלוט בגוף שלי,וגלי חום,שבאים מאזור הרחם ומתפשטים בכל הגוף..כאילו אני משתגעת רצות לי מחשבות מוזרות על דברים מפחידים שאני יכולה לעשות ואני לא רוצה לעשות,משהו מאוד מוזר...אני מנסה להרגיע את עצמי,שזה הכל שטויות שזה רק מחשבות רעות,אבל זה מפחיד אותי נורא..זה מין התקפי חרדה מעצמי..אני גם מזיעה,וליבי פועם בחוזקה,עד שאני מרגיע את עצמי..זה קרה לי אתמול אחרי שראיתי את הסרט גרין מייל,ושמתי לב שמחשבות רעות מסוג זה באות אלי אחרי איזה סרט פסיכוטי מפחיד שאני רואה,או כתבה על רצח,אונס,או כל דבר מפחיד אחר שאני קוראת ...אני מתחילה לחשוב על האנשים הפסיכופטים האלה,ואיך בכלל בן אדם יכול לעשות דברים כה מפחידים, ואז אני נכנסת לחרדה, במין מחשבות ואם לי זה יקרה ואם אני יום אחד אשתגע..אני חושבת על בעלים שרוצחים את נשותיהם, וילדיהם,מפחיד אותי לחשוב מה יכול להביא בן אדם למצב כזה..והמחשבות האלה גורמות לי פשוט להרגיש כאילו אני משתגעת...מה יש לי?! אני ממש זקוקה לעזרה..אני לא רוצה לפגוע באף אחד ולא בעצמי...אני לא יודעת מה לחשוב.

היי אל יכול להיות באמת משדובר בסוג של חרדה. עם כל המחשבות ומה שאת עוברת במובן הפיזי. את יכולה לפנות לייעוץ לבדוק מה גורם לזה וללבן את העניין. מה שצריך להרגיע אותך, זה שאת יודעת שזה משהו חרדתי...כנראה.

אל שלום אנא קראי את הכתבה הרצ"ב על חרדה ובדקי את הסימפטומים המופיעים בה. נראה לי שאת אכן סובלת מחרדה וכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לראות מה ניתן לעשות לשיפור המצב. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לאחרונה הרגשתי שאני משתגעת. חשבתי שאני מתחברת לצדדים אפלים של העולם הזה. סרטים על שואה נראו לי מגוכחים ואפילו הייתי חושבת שזה הגיע לאנשים האלה, חשבתי שאני מסוגלת לעשות משהו אלים וזה נורא הפחיד אותי. אני אובחנתי כסובלת מדיכאון מתחילת שנה שעברה ולפני כמה חודשים הורידו לי את המינון כי מצבי התחיל להשתפר אך לצערי לאחר מספר חודשים קרה לי מה שתארתי לך למעלה (ועוד דברים אחרים). אני לא יודעת אם זה נבע מדיכאון או מחרדה שתקפה אותי אך מה שכן, הפסיכיאטר שלי העלה לי את המינון חזרה והוסיף לי עוד תרופות (נגד חרדה) שמאוחר יותר אחת מהן הוריד. מה שאני רוצה להגיד שיש לזה טיפול וייתכן שאפילו אפשר להיעזר רק בפסיכולוג. מזה מספר שבועות מצבי החל להשתפר ואני חושבת על הדברים האלה הרבה פחות ומקווה שעם הזמן המחשבות האלה יחליפו לגמרי. אז אל תמשכי ותפני לטיפול. תרגישי טוב

תודה:)

ד"ר שלום, הנני כבן 36, גרוש ללא ילדים. בגיל 22 התחתנתי עם בחורה לאחר שיצאתי עימה במשך כ- 4 שנים עם אהבה גדולה. לאחר כחודשיים התגרשנו - בגלל בעיות שצצו לאחר הנישואים. במשך כל השנים האלו יצאתי עם הרבה בחורות לסטוצים וקשרים לא מחייבים. במשך תקופה זו "הצלחתי" להתאהב פעם אחת - באישה נשואה.לאחר גרושיה הרגשתי שקשה לי להאמין בה והקנאה השתלטה עלי והרסה את הקשר ובגלל זה נפרדנו. עלי לציין שלא האמנתי בה מאחר והיא בבגדה בבעלה איתי - המחשבות כל הזמן רצו לי בראש שאולי היא עושה לי את זה. כיום הכרתי בחורה נחמדה רווקה שמוצאת חן בעיני ואני מרגיש שאני מתחיל להרגיש אליה רגשות אהבה. אבל, אני מרגיש ששוב המחשבות האובססיות והקנאה חוזרים אלי. כל הזמן אני חושד בה שאולי היא יוצאת עם אחרים כשאני לא איתה, כל שיחת טלפון שהיא מקבלת בנייד נראה מחשיד וכו.... אני מרגיש שאני סובל מיזה ומרגיש שאני מאמלל את הבחורה שאיתה אני נמצא. אני פוחד לאבד את הקשר הזה כי הוא קשר משמועתי עבורי. אני ממש מרגיש אומלל ואבוד. במקום ליהנות מהקשר אני כל הזמן חי עם הרגשה של קנאה וחשדנות. הרבה יותר קל לי כשאני נמצא בקשר עם בחורות שאין לי כלפיהן שם מחוייבות . ויש לי הרבה בחורות כאלה שהם ידידות וקצת יותר מיזה. אודה לך על תשובתך המהירה. אלדר

מעבר לתשובה המקצועית... שתגיע... רציתי לומר הוא שאולי אם תספר את הדברים האלה לאשה שהכרת, כמובן מאד בעדינות, אולי פשוט יוקל לך! עצם השיתוף יכול להביא להתקרבות, ולכך שגם אם יהיו לך "מעידות" - היא תדע להבין מאיפה זה בא. משום מה נראה לי שזה יוכל גם להקל על הרגשות עצמם. אולי אני טועה, אבל זה מה שאני הייתי עושה. עצם ההודאה בכך, היא כמו הצהרה שהיא יקרה לך, חשובה לך, משמעותית. אני חושבת שלהגיד את הדברים האלה, להרשות לעצמך להיות טיפה חלש מולה (בכך שאתה מודה בחולשה שלך) זה (משום מה) תרופה נגד קינאה. בבסיס הקינאה, לדעתי, עומד הפחד מלהיות תלוי ונזקק, והפחד להעזב. להודות בכך, דווקא מגביר את האמון בין שני בני הזוג ובכך נלחם בקינאה. תאמין לי, שגם אותה אישה יודעת מה זאת קינאה. זה רגש מאד בסיסי, מאד אנושי!

אלדר שלום אין חכם כבעל נסיון. את הנסיון כבר יש לך, ואתה יודע כמה בקלות קשר יכול להיהרס. עברו שנים רבות מאז התחלת לצבור את הנסיון הזה ואולי גם למדת על עצמך דבר או שניים. זה הזמן להפוך את הלמידה הזו ליישום, ולמנוע את הרס הקשר הבא שהינה כבר עומד להתרחש מייד לפי מה שאתה מתאר. אני ממליץ לך לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי שילווה אותך במקביל לקשר החדש שלך. את המחשבות הטורדניות תוכל קצת לפרוק בתוך הטיפול ולקבל איזונים שיוכלו להגן על הקשר. במידה ולא תעשה עם זה משהו יש חשש רציני שכל קשר חדש אליו תיכנס יתפרק גם הוא, כאשר כל פרידה מזינה מייד את הפרידה הבאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מכתב זה מופנה לפסיכאטר פסיכולוג ולכל מי שיכול לעזור אני בוחר להשאר בעילום שם אני בחור שמתקרב לגלי 30 וסובל כבר 12 שנה מחרדות דיכאונות ומחשבות כפייתיות. לאחר סיום לימודי בתיכון התפרץ אצלי מצב חרדתי דכאוני. אני נמצא בטיפול הרבה שנים וכל המטפלים שלי (בינהם הפסיכולוג והפסיכאטר), טוענים שאני בחור חכם מאוד עם נתונים ויכולות גבהוהת מאוד (הרבה מעל הממוצע). בעבר (לפני שפרץ המצב חרדתי דכאוני) הייתי ספורטאי מצטיין (כדורסלן מצטיין), עסקתי הרבה בספורט (בעיקר בכודרסל), הוצאתי בגרות מלאה בבית ספר שנחשב בתקופתי לאחד מהתיכונים הגבוהים והיוקרתיים ביותר בארץ, והייתי בחור טוב,נחמד,וחיית י חיים רגילים כמו כל נער, אך הייתי מאוד מופנם(לא מראה לסביבה מה שאני מרגיש מבפנים). האבחנה של אני המקצוע המטפלים בי היא: שהבעיה שלי היא פחד (פוחד מהחיים)!!!!!!. לאורך כל התקופה (12 שנה אחרונות) אני לא מצליח לצאת מהמצב שנוצר (מה עוד שאני מטופל גם פסיכולוגית וגם תרופתית), אני לא מצליח לעבוד, ללמוד, ולממש את הפוטנציאל הגבוהה שיש בי. חלק מהכאב הגדול הוא שבחור כזה לא מצליח להשתלב בחיים. (כהערת ביניים גם שאני נפגש עם הפסיכולג והפסיכאטר יש להם ממש דמעות בעיניים). מבחינה חיצונית אני נראה טוב (וזאת אני לא אומר כדי לחפות על המצב - הרבה בחורות מסתכלות עליי ורוצות אותי), אבל כנראה שמפאת הפחד,רגישות היתר וחוסר הביטחון שנוצר כתוצאה מהתפרצות החרדה והדיכאון אני לא מסוגל מחבחינה מנטאלית להתמודד איתן ואני רוצה מאוד שתיהיה לי חברה. לאור ההכרות שלי עם הפסיכולוג שמטפל בי כבר הרבה שנים ישנה טענה שבחורה פשוט יכולה להוציא אותי מכל המצב. (אני יודע שמאוד לא ממולץ ליצור קשר עם המין השני כשיודעים ששתי בני הזוג נוטלים או נטלו תרופות פסיכיאטריות ,כי אז ישנו סיכוי שגם הילדים יצאו עם בעיות נפשיות). אני בחור טוב,ישר, לויאלי, הגון , רגיש מאוד, פגיע מאוד , עם "לב זהב", ועם נתונים ויכולות גבוהות מאוד. אני מבקש עזרה וייעוץ מכל מי שרק יכול לעזור.

שלום השאלה המרכזית שאתה שואל היא כיצד להתחיל לחיות את החיים עצמם, ואתה שם בראש הרשימה את השאלה כיצד ליצור קשר זוגי. הייתי מציע לך לנסות להתחיל להתכתב דרך האינטרנט עם אנשים, גברים ונשים, במצבך, דרך מספר פורומים ואתרים שעוסקים בנושא. האינטרנט הוא כלי די נוח כי אינך חייב להיחשף באופן מלא, יש בו מרכיב אנונימי שחשוב לך, ואתה יכול לנווט את ההתקרבות לאט לאט. צריך להתחיל ממקום כלשהו וזה נראה מקום נוח לשם כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אתה יכול לפרט קצת יותר על המצב שלך, כלומר כיצד זה בא לידי ביטוי בחיי היום יום? תודה

לד"ר קפלן שלום, יש לי התלבטות מאוד קשה ורציתי לשמוע דעתך. אני נשואה ובהריון. אני ובעלי שנינו אקדמאים ובגלל המצב בארץ איננו מוצאים עבודה במקצוע ובמקום זאת עובדים עבודת סטודנטים עם משכורת מינימום. כמובן שמצב זה מתסכל מאוד. לאחרונה התחלתי לחשוב על אפשרות לעזוב את הארץ אך הדבר היחיד שעוצר בעדי הינה העובדה שאני משאירה את הורי מאחור. הורי אומנם במצב כלכלי טוב ויחסית צעירים אך לפני כ - 3 שנים איבדו את בנם. אובדן הבן שהוא כמובן אחי הביא את הורי למצב נפשי לא פשוט, אומנם מבחוץ הכל נראה בסדר אך אני יודעת שמבפנים הם שבורים. בעייתי בעזיבת הארץ נובעת מהפחד שעזיבתי תפגע עוד יותר במצבם הנפשי ואני יהיה רחוקה מידי ואפילו לא אדע שכן שניהם סגורים מאוד ובטוח לא ישתפו אותי. חשוב לציין שהורי תומכים באפשרות שאעזוב את הארץ ואף טוענים שירבו לבקר אותי מה דעתך האם דאגתי מוגזמת ועלי לדאוג לעתידי?

יעל שלום אם הוריך תומכים בעזיבת הארץ ואכן יבקרו אותך רבות זה מקל במעט, אבל בכל מקרה זו החלטה קשה ולא פשוטה שאינני יכול לומר עליה לכאן או לכאן. הייתי מציע לך לפנות עם בעלך לייעוץ זוגי כדי לחשוב ברצינות על העניין ואולי אפילו להגיע לאחת הפגישות עם הוריך. זה אולי יתכן לך חומר גלם טוב יותר כדי לקבל החלטות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור אורן קפלן שלום רב , יש לי כאבי ראש מזה שלוש שנים ולא נמצא שום סיבה אורגנית לכאבים למרות בירורים ובדיקות מקיפות ביותר. אפילו נשלל סיבה פסיכוסומטית אצל פסיכולוג. ניסיתי גם טיפולים שונים מסוג היפנוזה אצל מספר פסיכולוגים שמתמחים בזה ואף אקופנטורה וכדומה . למותר לציין ששום דבר לא עזר. הגעתי לפרשת דרכים, או שאני מחליט לקחת כדורים נגד כאבים מסוג סרוקסט. (כמובן שכדורים מסוג אופטלגין אקמול וכו' לא מדגדגים את הכאבים) (שהוצע לי ) או שאני מחליט להמשיך לסבול . (לפעמים יותר לפעמים פחות שכן התדירות של הכאבים משתנה אך הכאב עצמו קבוע) בשבילי זה צעד מאוד קשה, כל חיי הייתי נגד הכדורים. וחוץ מזה גם אם יקח אותם לתקופה של שנה או שנתיים , באיזה שלב אצטרך להפסיק ואז מה ? לחזור לכאבים ? כלומר זהו פתרון זמני שעלול ליצור לי התמכרות אליו ותופעות לוואי שאני מאוד לא מעוניין בהם (אני מודע לכל הסיכונים ותופעות הלוואי) לכן , עד היום חייתי עם הכאבים . מאוד קשה לי מצד אחד ואני נורא מתלבט. אין ספק שהכאבים מורידים את איכות חיי אבל ניתן לחיות איתם והם לא משתקים אותי לחלוטין . למרות פגיעה קשה באיכות חיים וביום יום. לצערי הרבה מכשלונותיי אני מייחס לכאבים ובצדק,לדעתי, אם יותר לי להוסיף. בכל מקרה , יש מן תחושה של אין פתרון כיאלו נוסו כל האלטרנטיבות. לא יודע מה לעשות ? אתה חושב שצריך להמשיך לסבול ? לקחת כדורים בכל זאת (אני מאוד מתנגד ) ? אני יודע שלא תוכל להוציא לי איזה שפן מהכובע , אבל לשמוע את דעתך האובייקטיבית -והלא אובייקטיבית אוליי תוכל כן לכוון אותי. גם להגיד- אין פתרון זאת תשובה וזה תחושתי בשלוש שנים האחרונות . המון תודה על תשובתך, אמיר

אמיר שלום בנושא התרופות והטיפולים הרפואיים אינני יכול לייעץ. אני מציע שתנסה לשאול בפורומים הרפואיים שבאתר. האם ניסית לפנות למרפאה לכאב? יש מספר מרפאות כאלו בבתי החולים השונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך, אך כיצד אבחין וכיצד אדע אם בני בדיכאון או במצוקה, עכשיו אני חושבת על כל שהוא לפעיתים בוכה, אם לא מצא את המפתח שלו שהחביא, או שבוכה כשכועסים עליו אם הוא רב עם אחיו , לא אגדיר שהוא בוכה הרבה, אבל הוא בוכה, ואני כועסת עליו שהוא בוכה כמו תינוק. האם זה מצוקה/דיכאון? מקווה שלא. לתשובתך אודה.

אסתי שלום אם את לא רגועה קבעי פגישה עם פסיכולוג ילדים וגשי לקבל הדרכה אישית. אינך צריכה לומר לילד דבר על כך. במידה והפסיכולוג יהיה סבור שיש בעיה, ואת זה אפשר יהיה להבין מתוך תיאוריך, הוא כבר ינחה אותך מה לעשות הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני עוד מעט בת 16 ועולה לי"א, טופלתי עד לפני חודש בערך בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי במשך 3 חודשים, אבל ההורים שלי החליטו להפסיק אותו, ובמקום זה להכניס אותי לאשפוז. זה הסיפור בערך: עד כיתה ו' אבא שלי היה מרביץ לי כשהיה עצבני עליי, וגם כמעט בכלל ולא היו לי חברים. בחטיבה הכרתי כמה חברות טובות, והתחיל קצת להסתדר לי. אבל באמצע ט' התחילה לי הפרעת אכילה, בעקבות מחלה אחרת. בחופש שבין ט' לי' נכנסתי גם לדיכאון בעקבות אהבה נכזבת... באותה תקופה הייתה לי "חברה" שפשוט נדבקה אליי... היא הייתה מורידה לי את הביטחון העצמי, מחליטה עליי, חוקרת אנשים לגביי- ובמילה אחת- אובססיבית. היא לא נתנה לי לחיות... ואז היא התחברה עם ההורים שלי, והם הכריחו אותי לענות לטלפונים שלה (4 פעמים ביום) ולהתחבר איתה כי "היא ילדה חיובית" ואני הייתי אומרת להם שהיא עושה לי רע... אבל זה לא עזר... הם גם רצו שהיא תבוא עם אח שלה (שהיה אז בגיל של אחי- שנה וחצי) כדי שהם ישחקו ביחד,ועשו לי רגשות אשמה שבגללי לא יהיו לו חברים כשיהיה גדול כי אני אוסרת גם עליו להיפגש איתם, וגם היו אומרים שהיא באה בשבילם ולא בשבילי... וביחד איתה הם היו מדברים עליי (בלעדיי), היא סיפרה להם על האהבה שהייתה לי, ועל דברים אישיים שלי, והם ביקשו ממנה עצות... ועוד... כיום אני מרגישה שההורים שלי הכריחו אותי להיות עם השטן. בכיתה י' הפרעת האכילה רק גדלה וגברה ביחד עם המצב הנפשי... בתחילת שנת הלימודים הוטרדתי מינית על ידי אחד הידידים שהיו לי. זה גרם לי לפחד קצת, והיו לי המון מחזרים, אבל סירבתי לכולם. המחנכת שלי שמה לב להפרעת אכילה, ודיווחה על כך ליועצת שכבה, היו לנו פגישות, הייתי מספרת לה על המצב בבית, על שאין לי פרטיות, ואפילו סיפרתי לה שברחתי מהבית יום אחרי שזה קרה, ופניתי אליה ברגעים ממש קשים שהיו לי, שבעקבותם התחלתי לפגוע בעצמי לזמן קצר, אבל לא סיפרתי לה על זה. כמה חודשים לאחר מכן רבתי עם אותה חברה, היא כמובן חשבה שהיא תוכל לשכנע אותי ,כתמיד, לחזור אליה, אבל הפעם זה היה סופי מצידי. היא פנתה ליועצת בנוגע לריב... בהתחלה כמה אנשים מצוות המורים ניסו לפייס בינינו, אף אחד לא הבין באמת מה היא גרמה לי להרגיש. פעם אחת היא זרקה את עצמה לכביש אחרי שלא פתחתי לה את הדלת, היא הייתה רודפת אחרי, והייתה מונעת ממני ללכת בכוח. המון אנשים אכזבו אותי, והגעתי למצב שחשבתי עם עצמי על מי אני יכולה לסמוך ועל מי לא. 5 אנשים- 4 חברים והיועצת. אותה ילדה גרמה לאותם 4 חברים לשקר לי, ולהעביר לה פרטים עליי ומה אני עושה, ולבסוף גרמה לי לחשוב במכוון שליועצת לא איכפת ממני, ושהיא רוצה להפסיק את הפגישות שלי איתה בעקבות אותו ריב. המצב היה ממש רע, בכיתי כל הזמן, ולמרות שהיועצת אמרה לי שהיא מוכנה להמשיך במפגישות, וגם גילתה שהיא שיקרה לי, לא רציתי להמשיך איתה, גם בגלל שהיא המשיכה להיפגש עם אותה ילדה, ולא אמרה לה כלום בנוגע לשקר. שוב התחילה הפגיעה העצמית, ורגעים שפשוט הייתי לא שפויה. אחרי כמה זמן ההורים שלי שלחו אותי לפסיכיאטרית (גררו אותי לשם בבכי) שקבעה לי טיפול פסיכולוגי, ופגישה איתה פעם בשלושה שבועות. בפעמים הראשונות הייתי בורחת מהבית כדי שלא יוכלו לקחת אותי אליה, אחרי כמה זמן הוחלט על 2 פגישות בשבוע כי כלום לא התקדם. לאט לאט נוצר קשר, התחלתי לחבב אותה אבל לא הייתי מספרת לה דברים, רק עניתי לשאלות שלה... בו בזמן התחלתי להתחבר עם חברים אחרים שהילדה ההיא לא מכירה, שלא יוכלו לאכזב אותי בקשר אליה, התאהבתי באחד מהם, והעניינים השתפרו. הקשר ביני לבינו היה מאוד חיובי, הייתי מספרת לו מעט דברים שהפריעו לי, והוא הראה שהוא גם מעוניין בי. אבל אז שוב התחילו כל הריבים עם ההורים שלי, באחת הפעמים אמא אמרה לי שאין לי למה להשקיע בחיים שלי, כי הם במילא לא שווים כלום. נורא נפגעתי, גם כי הייתי עדיין בדיכאון עוד מלפני זה. חיכיתי ללילה, ולקחתי כמה משככי כאבים, ידעתי שאני לא אמות מזה. ביום העצמאות- יומיים לאחר אותו ריב, יצאתי עם החברים אחרי עוד ויכוח עם ההורים. שמה ידיד שלי אמר לי שלאותו ילד שאהבתי יש מישהי חדשה. חזרתי הביתה, חיפשתי כדורי שינה, אבל לא היו. לקחתי הרבה משככי כאבים, והלכתי לישון. זה רק גרם לי להרגיש ממש לא טוב, ולישון הרבה. אחרי יומיים הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית, ורק בסופה סיפרתי לה על המעשה. היא נורא נבהלה, והייתה מתקשרת אליי פעם ביום לראות לשלומי. ואז גם הפסיכיאטרית רצתה להביא לי סרוקסט, אבל סירבתי. ושלחו את ההורים שלי לפגישות עם יועצת. אני חייבת לציין שבשלב כלשהו ההורים שלי התחילו לשנוא את הפסיכולוגית שלי, ואת היועצת שלהם במיוחד, ולא חששו בכלל להראות לי את זה, דבר שמאוד הקשה עליי לסמוך על הפסיכולוגית שלי, ובכלל. בינתיים אותה ילדה ממקודם חזרה, ואמרה לי שהיא השתנתה ושהיא רוצה שנחזור להיות בקשר, לא רציתי, אבל לבסוף היא ביקשה רק לדבר איתי כשיהיה לה רע. לזה כן הסכמתי... אבל זאת הייתה טעות, כי היא התחילה שוב עם כל העניין, ויותר דיברנו עליי מאשר עליה. לאחר כמה ימים היא אמרה לי בהפסקה בבית הספר שכמה חברים שלי רוצים להתרחק ממני בעקבות זה שחזרנו לדבר, בטענה שהם נפגעו אז מהריבים שלנו. חזרתי לשיעור, אבל התחלתי להרגיש שוב את ההרגשה שאני לא יכולה להשתלט על עצמי... יצאתי מהכיתה בבכי, וברחתי לשירותים. חתכתי את עצמי, התחלתי לרעוד, לא הפסקתי לבכות, ולא ידעתי מה אני עושה. אותה ילדה איכשהו ראתה אותי בתא, וקראה ליועצת. היא הגיעה במהירות וביקשה ממני לפתוח את התא. אחרי כמה זמן פתחתי לה את הדלת, ואפילו לא חשבתי על זה שהיא תראה את מה שעשיתי. אחרי הרבה שאלות שלה, היא ביקשה ממני שנלך לחדר. התעשתי קצת, והצטערתי שפתחתי לה את הדלת. לאחר חצי שנה שהייתי ב"ריב" איתה, הלכנו לחדר שלה, ואמרתי לה שאני לא רוצה לחיות, שכבר ניסיתי למות, ודברים שלא הייתי אומרת לה ברגעים אחרים. היא ביקשה פגישה עם ההורים שלי, ולא הסכמתי, אבל בגלל שאני יודעת שהיא חייבת לדווח על זה, הצעתי לה שתדבר עם הפסיכולוגית שלי. היא הסכימה, אמא חתמה באי רצון על ויתור סודיות, והן קבעו פגישה של שלושתנו בבית ספר. כמה זמן לאחר מכן רציתי לצאת מהכול. הפסקתי לא רק לדבר עם ההורים שלי, אלא גם להבליג מההערות שלהם. התרחקתי מעט הפסיכולוגית, אולי כתוצאה ממה שהם היו אומרים לי.. והחלטתי לקחת את עצמי בידיים, לאכול בריא, לא לקחת אנשים ללב, ולדאוג לעצמי ורק לעצמי. זה כלל גם להתרחק מכולם, כי הבנתי שאנשים בחיים שלי עשו לי רק רע. לפני חודש ההורים שלי הפסיקו את הטיפול, בטענה שהוא לא עוזר לי, ושהפסיכולוגית לא יודעת מה היא עושה והיא חושבת רק על הכסף ו... בבוקר אחר כך ההורים שלי העירו אותי ואמרו לי שנוסעים לשניידר. 40 דקות לקח להם להוציא אותי בכוח מהבית. בשיחה עם הפסיכיאטרית שם התברר לי שהם לא יכולים לכפות עליי אשפוז במקום הזה. זה שבר אותי כל ההתנהגות שלהם. שבוע שלם הייתי בחדר שלי (זה היה בזמן בית ספר) פרשתי מהמגמה שהייתי בה-תיאטרון, כי כבר חודשים אני לא מסוגלת לשחק. הפסיכולוגית התקשרה אליי, אמרתי לה על המצב, והיא אמרה לי שמכיוון שהיא לא הצליחה לתפוס אותי בטלפון היא שלחה לי מכתב. אחרי כמה ימים הוא הגיע, היא שמה בו מעטפה כדי שאני אחזיר לה, שלחתי לה בחזרה. זה חיזק אותי קצת, לא הייתי תלויה בה, אבל היה לי מאוד קשה לדעת שגם היא ככה עזבה אותי. ביום האחרון של בית הספר פניתי ליועצת, ואמרתי לה שההורים שלי רבו איתה ו.... היא רצתה שנפגש אנחנו בחופש... כי היא לא מוכנה להשאיר אותי ככה לבד, אבל לא רציתי. אחרי הבגרות בלשון (בחופש) היא קראה לי, ואמרה לי שהפסיכולוגית התקשרה אליה וביקשה ממנה לדבר עם ההורים שלי כדי שנמשיך בטיפול. לא הסכמתי... אבל היא לא הקשיבה לי. היא התקשרה אליהם אחר כך, והם נפגשו יום למחרת, ביחד עם המחנכת שלי. (הכל נודע לי רק לפני כמה ימים) בפגישה הם דיברו על המשך הטיפול, ההורים שלי אמרו שהם מתכוונים להמשיך בטיפול אבל לא באותו מסלול... המחנכת אמרה להם שכל השיעורים הייתי רק מציירת (אני מציירת תמיד) ולא עושה כלום... וגם שהתעודה שלי מצוינת, למרות שלימודים בכלל לא היו לי בראש. עברו מאז כמה שבועות, והמצב נשאר אותו הדבר. אני שונאת להיפגש עם חברים שלי, לראות אותם מגביר לי את הדיכאון, וכל היום אני רק ישנה ומציירת. לא מזמן התחילו לי חרדות... אני מפחדת מדברים שלא הפחידו אותי פעם... מללכת לבד ברחוב, לעלות במדרגות הבניין בלילה, להיות לבד בחדר סגור- דבר שהיה שגרת החיים שלי. לפני כמה ימים התעלפתי, ואם סבתא שלי לא הייתה אומרת להורים שלי אף אחד לא היה יודע. אני גם פוחדת שמשהו רע יקרה לסבא וסבתא שלי.... אני יודעת שהדבר היחידי שאפשר לעשות זה לקחת סרוקסט ולהמשיך אצל הפסיכולוגית, אבל כרגע לי כוח להמשיך בטיפול...

היי, קראתי את מה שכתבת, זה קשה ועוד יותר מזה קשה להאמין שיש הורים שלא מבינים ורק מזיקים.את עדיין תחת חסותם כך שאין לך הרבה ברירות כרגע.נראה לי שמה שאת חווה כרגע זה סוג של התקפי חרדה.אני הייתי מציעה לך להמשיך להיפגש עם הפסיכולוגית, לרכוש בה אמון , להיעזר בכדורים שרק יעשו פלאים ולהתחיל סוף,סוף בדרך חדשה.את בחורה מאוד אינטליגנטית וזאת אפשר לראות מהניסוח שלך.חבל שתלכי לאיבוד.כל אחד בשלב מסויים בחייו מגיע למשבר זה או אחר.לך זה קרה מוקדם מידי.תנסי לעזור לעצמ, תתקשי לפסיכולוגית וקבלי את עצותיה, בטוח שדברים יסתדרו ועד תחילת שנת הלימודים תרגישי הרבה יותר טוב. בקשר לחברה האובססיבית נתקי כל מגע איתה ואל תתפתי להאמין לה.היא לא פחות ממך ואוליי אפילו יותר,חייבת טיפול. בלי להכיר אותך שולחת לך חיבוק גדול, הרבה כח להמשיך וכמובן חיים מאושרים. בהצלחה, שלהבת

אני לא יכולה ללכת להיפגש איתה, כי ההורים שלי לא ממש מחבבים אותה...והם גם רבו איתה. ועד שרכשתי בה אמון, ולקח לי המון זמן, לא נראה לי שיהיה לי קל להתחיל הכל מחדש עם פסיכולוג אחר... אותה ילדה הולכת לטיפול... ואני לא אתקרב אליה יותר בחיים שלי... תודה רבה

שלום לך , שמי מעיין בן 23 .. סטודנט לפסיכולוגיה. רק רציתי להגיד שקראתי את דברייך ושתהיי חזקה! את נשמעת בחורה בוגרת אינטילגנטית ומקסימה... אני נשבע לך שלכל אחד יש תקופות כאלה בחיים , רעות מאוד מאוד לחלק זה מגיע מוקדם כמו לך ולחלק מאוחר יותר. אני מאמין שבגלל שזה בא לך מוקדם כל כך זה קשה עוד יותר... תשמרי על עצמך !!!!!! החיים שלך שווים יותר מכל , אני יודע שאת יודעת את זה. ! גם אני רציתי להתאבד בחיים שלי , והיום אני כל כך שמח שלא עשיתי את זה. החיים כל כך דינאמיים כל כך משתנים . אין לך מה לדאוג . אין לי עצה בשבילך , אני לא יודע אפילו מה נכון להגיד.... אז תהיי חזקה ! אני בטוח שדוקטור קפלן יכוון אותך הכי נכון שאפשר. כתבת ממש יפה , ממש עוררת אצלי סימפטיה. תבטיחי שתשמרי על עצמך?

שלום, כרגע אני לא חושבת על להתאבד... אבל אני יודעת שיהיו רגעים, ואני מסוגלת להגיע אליהם בקלות... שאני אעשה דברים בלי לחשוב ממש... אתה מבין? אני יכולה להתחרט אחר כך והכל... אבל ברגע כזה אני לא חושבת על כלום.. תודה רבה, אני מאוד מעריכה את זה ואני לפחות אשתדל לשמור על עצמי...למרות שאני לא יכולה להבטיח.

שלום הדברים שאת כותבת קשים ועצובים ומעוררים רצון לעזור לך לצאת מהמצב ומהתחושה ש"רק אני" כלומר רק את נמצאת שם לבדך. נראה שזה מה שקורה לך בסופו של דבר, שאת נמצאת בודדה בלי אף אחד בעולם שאת מרגישה שיכול להבין או לעזור לך. אפילו היועצת או הפסיכולוגית שאיתן התחיל משהו כבר לא זמינות מבחינתך. המצב נשמע די מסובך כי את נאבקת על עצמך ועל עצמיותך, ואפשר בהחלט להבין את נסיונך לשמור על עצמאות. הבעיה שבדרך נשרפים הרבה גשרים והזדמנויות שהיו יכולים אולי לעזור לך לצאת מהמצב. זה די ברור שאת צריכה להיות כעת בטיפול קבוע ומסודר לאורך זמן. לא משנה כל כך באיזו דרך תשיגי את הטיפול הזה אבל חשוב שהוא יקרה. אני לא בטוח שאשפוז הוא דרך גרועה. זה יכול להוציא אותך מהבית לזמן מה, לשים אותך במקום אחר וניטראלי בו תוכלי לספר את סיפורך באופן נקי וחסר השפעה, ואחריו אולי יהיה אפשר להתחיל לטפל במערכת כולה כי אין ספק שגם הוריך צריכים להיות בטיפול כלשהו, אם הם מסוגלים לכך. אני מבין שאת לא בוטחת כבר באף אחד אבל במידה ותצליחי בכל זאת לבטוח באיש מקצוע כלשהו אולי זה יתן לך עוגן לצאת מהמצב המורכב אליו נכנסת. זכרי שאינך אשמה במה שקורה, שזה נובע מדברים רבים שקרו לך בעבר ושנובעים מטעויות של אנשים אחרים שלא יכולת לשלוט בהם. כל עוד את נלחמת נגד היציאה מהמצב הזה זה גם הצהרה שלך שאת לא מוכנה להתקרב לאזור הזה של האשמה. אין ברירה, צריך כנראה לעבור שם כי מתחת לפני השטח את שם כבר מזמן, וכדי לראות את ההאשמה העצמית מאחור נדרש גם תהליך נפשי כלשהו שהגיע הזמן כנראה לעשותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

הדבר שאותי הכי העציב בהודעה שלך היה שלא תלכי למישהו אחר. נגיד שהלכת לרופא שיניים, לשם הדוגמא, והוא פישל, לא יעלה בדעתך לא ללכת לתקן אצל מישהו אחר, אפילו שסבלת המון אצלו, אבל מה שכואב לא יפסיק לכאוב. אותו דבר בטיפול, וכמה שהכאבים שם גדולים יותר, גם השינוי יהיה גדול יותר.. לא להתייאש כל כך מהר...

מאחר ואין לי כח נפשי להתחיל הכל מחדש. זו הפעם הראשונה שלי אצל פסיכולוגית, ובחודש הראשון סבלתי מנידודי שינה פשוט נהרסתי מזה(ממה שגיליתי על עצמי) אין לי את הכח להתחיל את התהליך שוב

יעל זה רק מחזק את העניין שהפגיעה שלך מהפסיכולוגית איננה מקרית וקשורה גם לנושאים שאיתם את מתמודדת בטיפול עצמו, בין אם תכננת זאת מראש ובין אם לא. תהליך מקביל כזה בין היחסים בתוך הטיפול ובין הבעיה שאיתה מגיעים לטיפול קורה פעמים רבות ולכן המלצתי שנתתי קודם לכן לחזור לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, הסיפור הוא מורכב אנסה לתמצת בקצרה.לפני כשלוש שנים נפרדתי מהאקס לאחר שהיינו יחד שנתיים.חצי שנה לאחר שניפרדנו הוא התחתן וכיום יש לו יש בן כמה חודשים. חודשיים לאחר שנישא, הוא ניסה ליצור עימי קשר אך נענתי בשלילה ( באותו הזמן הייתי בקשר שרק התחיל) מפה לשם הקשר בנינו חודש לתקופה של מספר חודשים ובתדירות של פגישה או שתיים בחודש למרות היותו נשוי.לאחר שהתברר לי שאשתו בהריון והם אוטו טו משפחה ביקשתי ממנו להפסיק להתקשר ובטח ובטח להיפגש.הוא היה אובססיבי לפגישות בנינו אבל אני זאת שמשכתי בחוט פעם יותר ופעם פחות , הכל היה תלוי בי.לאחר שהילד נולד הוא התקשר אך מלבד איחולי מזל טוב לא הסכמתי להמשיך לדבר ובטח לא להיפגש.לא רציתי להיות זאת שעוזרת להצמיח קרניים, זה נוגד את כל עקרונותיי.היום לאחר כחצי שנה שלא שמעתי ממנו ולאחר שעברתי תהפוכות בחיי ואף טרגדיה אישית אני מרגישה צורך עז לדבר איתו. בשבוע האחרון לא מפסיקה לחשוב עליו ומייחלת ששוב תהיה תלפטיה בנינו והוא יתקשר.המחשבו עליו הן לא פנטזיות של מין ולא אהבה אלא צורך לדבר איתו בגלל שהוא אוליי יכול לכאוב יחד איתי.אני פוחדת להתקשר אליו ויודעת שאוליי זה גם לא הדבר הנכון לעשות.אני חייבת לציין שזה בא ממקום נקי לחלוטין ואין פה בכדי להזיק או לפגוע במערכת היחסים שלו.הפסיכולוגית שלי ידעה בזמנו שאנו נפגשים ותגובתה הייתה שזה לא מועיל אבל בטח ובטח לא מזיק לי.במילים אחרות, זה בסדר את יכולה להתראות איתו.... מה לעשות עכשיו, זאת שאלה שמקוננת. האם להתקשר אליו או לא? אני פוחדת שזה סתם דחף ריגעי ואח"כ הוא פשוט יחזור להתקרצץ. האם להתקשר או לא????? תודה , מיתר.

לדעתי אל תתקשרי. את מחפשת כרגע מישהו יוכל להבין אותך, מישהו קרוב, אבל גם אם הוא יכול להיות כזה, יש לזה מחיר. את מודעת למחיר ולא רוצה לשלם אותו. המחיר הוא שגם אחרי שתקבלי ממנו את הדבר שאת מיחלת לו, כלומר קירבה והבנה, עלולים להווצר סיבוכים והקשר ימשיך מעבר למה שאת מעוניינת. תמצאי את עצמך מעורבת בקשר עם גבר נשוי, תיצרי הפרעות לחיי הנישואין שלו, תאלצי שוב להשקיע הרבה אנרגיה בלדחות אותו ובלהתלבט. ומה אחר כך? ואם עוד חצי שנה שוב תחושי רצון אליו? החשוב לדעתי להבין הוא שנפרדתם. היה לכם קשר רומנטי ממושך, וכל אחד הלך לדרכו. המקום שאת נותנת לו יכול להתמלא על ידי קשר אחר, מציאותי. ללכת בעקבות "חוטים" של הלב - שאינם מקדמים את המציאות שאת רוצה ליצור לך בחייך לא נשמע לי רצוי. זה נראה לי מאד מובן לרצות שמישהו שהיה קרוב ידע מה עובר עלינו ומה קרה לנו, במיוחד אם קרו דברים משמעותיים. אבל בכל זאת, אני ממליצה לך לחשוב איפה הטלפון הזה, או השיחה הזאת תשתבץ בתוך התמונה הכוללת, וכמה את באמת זקוקה לה.

מיתר שלום את מבקשת עצה שמבוססת בעיקר על ההגיון, כאשר למעשה הצורך שממנו עולה העניין אין לו קשר אפילו קל להגיון. מן הסתם ההגיון אומר שאין כל טעם להתקשר, להיפך, זה עלול לסבך את הדברים. אבל זה כנראה ממש לא העניין. יש לך צורך שהוא נפשי, רגשי, ואולי את מוכנה לשלם את המחיר לבלאגן שעלול לקרות אח"כ, אם יקרה. השיקול העיקרי כעת הוא באמת האם זה יסבך אותך, אני לא בטוח שאת חסינה כמו שאת מתארת. אם באמת זו שיחה תמימה של לחלוק ולספר למישהו שהיה מאוד קרוב אליך על מה שקרה, אז מדוע ההתלבטות כל כך מסובכת? כנראה שזה לא עד כדי כך קל ופשוט כמו שנדמה. אני לא בטוח שהחלטה להתקשר או לא להתקשר היא הדבר המשמעותי ביותר, בכל כיוון שלא תבחרי העניין המרכזי הוא מה קורה ויקרה לך מבחינה נפשית והייתי מציע לבחור באלטרנטיבה בה הנזק הוא הקטן ביותר עבורך, לפי שיקול דעתך המיטבי. לי אישית אין דיעה לכאן או לכאן לאור מה שכתבת, חבל שאין אפשרות שלישית זולה יותר כי בשתי האפשרויות שעומדות בפניך את תשלמי מחיר כלשהו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו פה מאלו שלמדו פסיכולוגיה יכולים לתת לי דימויים גרפיים מה עולה להם בראש כשאני אומר "מודע ולא מודע שניים שהם אחד" אני מאוד אודה לכם על העזרה.

נועם שלום פרויד הזכיר דימוי של קרחון ענק שרק קצהו מבצבץ מעל פני המים. זו לפחות האסוציאציה הראשונה שעולה אצלי מהמשפט הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אדם שהוא קלפטומן יכול לצאת דובר אמת בפוליגרף כאשר נשאל על גניבות שביצע? כמו כן מה הדרך הנכונה ביותר לגשת לאדם כזה שגנב ממך?

קרן שלום פוליגרף אינו מכשיר אמין ב 100 אחוז ולכן ממצאיו אינם מוכרים בפני בית משפט. מכאן שבהחלט יתכן שאדם מסוים, במיוחד אם הוא שקרן פתולוגי, יוכל "לסדר" אפילו את המכונה. זה בהחלט לא פשוט. תלוי מיהו אותו אדם ומה המטרה של הפניה אליו. לעיתים נדרש עימות ישיר אל מול העובדות, ברוב המקרים תהיה הכחשה. לעיתים עדיף פשוט לנתק מגע ולהתרחק כדי להפחית פגיעה עתידית. ההחלטה מה לעשות תלויה ספציפית במקרה ואי אפשר לעשות הכללות. אם תתני עוד כמה פרטים אפשר יהיה לנסות לכוון אותך יותר במדויק. בברכה ד"ר אורן קפלן

מנסיון חינוכי מול תלמידות קלפטומניות הדבר החשוב ביותר הינו תגובה מידית מרתיעה כל הבעהשל אמפטיה כלפי הקלפטומן עלולה לעודד במקום להרתיע

טוב אז ככה.. שמי הוא שיראל (שם בדוי)אני בת 15 עוד פחות משבוע ויש לי בעיות שאני כבר לא יכולה להיתמודד איתם אני כבר עייפה נפשית.. קודם כל... אני יספר לכם בכללי עלי.. אני הבת הבכורה יש לי עוד אחות קטנה בכיתה ב' ואני מחולון מאז שאני קטנה אני זוכרת שההורים שלי רבים הם אף פעם לא היסתדרו ואף פעם לא הייה לי אבא כמו לכולם הוא הייה בעייתי מקלל ומיתנהג בצורה מאוד לא יפה..(לא מכה!) מאז שאני קטנה רציתי מאוד אחות .. נידנדתי להורים שלי הרבה עד שהם הביאו לי אחות קטנה... ואז עד שבסוף הם הביאו לי אחות יש לה בעיות ריכוז והיא מאוד ילדותית לגילה..קיצר לא ילדה רגילה.. אבל בואו נעזוב את זה עכשיו.. מילדות הייתי ילדה שמנה מאוד עד שלפני שנה עשיתי שינוי ורזיתי 15 קילו... וזה ממה הטיב עימי.. התחלתי לדבר עם ילד בן 15 (אז הוא הייה גדול ממני בשנה) באיי סי קיו וזה היתפתח לטלפונים יום יומיים וקשר ממש הדוק וממש היתאהבתי עוד לפני שראיתי אותו... כאילו ראיתי אותו רק בתמונות והוא ראה אותי בתמונות.. אחרי 4 חודשים ניפגשנו ואז הוא התחיל להיתרחק הוא אומר שזה בגלל שהוא ראה כמה המרחק משפיע (הוא גר בבאר שבע) אבל אני חושבת שהוא לא אהב את איך שאני ניראת בכל זאת.. קיצר הבן אדם שיגע אותי.. כל פעם שהוא בא לחולון הוא מראה שהוא רוצה שנהייה יותר מסתם ידידים (מנשק אותי) ושהוא חוזר לבאר שבע כאילו הוא שוכח ממני לא מתקשר לא כלום.. אתן בטח מכירות את ההרגשה הזאת של להיות מאוהבת.. שאת מאוהבת את הנערה הכי מאושרת בעולם יש לך את הכח להיתמודד עם כל דבר... יש לך את הכח לשנות את העולם.. וזה כמובן מה שהייה לי כי הייתי מאוהבת בו אנושות.. אחרי שניתקנו קשר הייתי כמו מתה.. היית ממש גמורה לא הייה לי כח לכלום כל דבר הכי קטן הכניס אותי לדיכאון ובאמת שאיבדתי את שימחת החיים.. ואז אחרי 8 חודשים הגיע הזמן שהייתי צריכה לאסוף כוחות והפעם בילעדיו ואספתי..! עכשיו לעיניין אחר.. לאמא שלי יש 3 דודים אחד מבאר שבע אחד מרעננה ואחד מחולון.. לפני כשנה דוד שלי מרעננה חלה בסרטן ובמשך שנה הוא נאבק על חייו ובסוף הוא הבריא מהמחלה אבל איבד עין אחת.. זאת הייה תקופה מאוד קשה כי כל הכובד הוטל על כפתי... הייתי צריכה לא לבכות ליד אמא שלי כדי לעזור לה .. לא לבכות ליד אחותי כי היא לא הבינה מה קורה סביבה והייה עדיף שהיא לא תבין.. הייתי צריכה לטפל באחותי הקטנה כל הזמן ולידאוג להכל... אבל בסוף עברנו את זה..(באותה תקופה אני ולירן (שם בדוי) היינו חברים ובאמת שזה חיזק אותי..) שנה אחרי שהכל קרה בפסח השנה... הודיעו לאמא שלי שגם לאח הבכור שלה זה מבאר שבע יש סרטן וזה ממש יותר חמור.. התחילו לעשות לו טיפולים כימיים ושוב עברנו תקופה של גיהנום.. והפעם הייתי צריכה להיתמודד עם זה בלי לירן בלי הכוחות שהיו לי איתו.. אתמול עשו לדוד שלי בדיקה לראות אם הטיפולים עזרו והתוצאות לא טובות והרופאים אמרו שנישארו לו עוד חודשים ספורים לחיות... אני כבר לא יודעת מה לעשות כבר אין לי כח נפשית להיתמודד עם כל זה... אני כבר לא יכולה לראות את אמא שלי סובלת ואני גם לא עשויה מברזל.. אני גם בן אדם... ואני לא יכולה לבכות לידה או ליד אחותי ואני צריכה לטפל בהכל... ואני הולכת לאבד את הדוד שאני הכי קשורה אליו אני לא יכולה יותר, ואל תגידו לי להאמין או להיתפלל לאלוהים כי את האמונה שלי בו מזמן איבדתי אני כבר לא מאמינה באלוהים....ואני כבר לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות בבקשה עזרו לי החברות שלי איתי והן מעודדות והכל אבל זה לא עוזר עדיין.... תנו לי עצה איך אני יכולה להיתגבר על כל הדברים האלה ?!

את נשמעת כמו נערה מאד נבונה ובוגרת. אבל נראה לי שאת במצב שנאלצת לקחת על עצמך יותר מדי. אין לי דרך כמובן להגיד לך איך לפתור את הבעיות, וכמובן שסרטן היא מחלה קשה שמשפיעה על כל המשפחה והאנשים הקרובים, אבל יש דבר שלדעתי חשוב שתעשי לפני שתרגישי שאת מתמוטטת. הדבר הזה הוא לגשת לאמא שלך, ולדבר איתה. את יכולה גם לכתוב לה, אבל באיזושהי דרך היא חייבת להבין שאת עדיין ילדה, שיש לך הרבה דברים שמטרידים אותך ושקשים לך, גם בתוך המשפחה וגם בחיים האישיים שלך. שמצב בו את מרגישה שאת לא יכולה לבכות לידה, אלא צריכה להיות "מברזל" הוא לא מצב שכדאי להמשיך בו. אני מבינה שלכולכם בבית קשה, אבל את באמת רק נערה, ילדה מבחינות מסויימות. כשתהיי אמא, אני בטוחה שתוכלי לתת הרבה מאד בטחון לילדים שלך, אבל עכשיו זה התפקיד של אמא שלך ואבא שלך. ואם אבא שלך הוא לא מישהו שאפשר לדבר איתו, חשוב שתדברי עם אמא. אם בבית הספר יש לך יועצת, וזאת מישהי שנראית לך שאפשר לדבר איתה, לכי לדבר איתה. שיחה עם אדם שיוכל להבין מה שעובר עליך ואולי גם לייעץ לך תוכל לעזור לך מאד. העיקר, שיראל, תמצאי דרך לא להשאר לבד. למרות שאת נשמעת לי כמו נערה מאד חזקה, נדמה לי שאת גם מאד לבד, וחשוב שלא תשארי ככה!

אני לא ממש רוצה לדבר עם אמא שלי בשלב הזה כי אני יודעת שמאוד קשה לה ואני רוצה להראות לה שגם אני חזקה כדי שגם היא תיהיה... אני לא רוצה להגיד לי שאני מרגישה עומס כל כתפי כי היא סתם תתאכזב שהיא גורמת לי לסבל ואני לא רוצה שהיא תחשוב ככה... אני בכל זאת אני צריכה לשמש לאחותי עכשיו אמא קטנה כי לאמי לא יהיה הרבה זמן להקדיש לה ואת הזמן הזה אני צריכה למלות.. יש לי חברות שתומכות בי מאוד ועוזרות לי בכל אני לא ממש לבד.. אבל יש לי תחושה שאם לירן הייה איתי הייה לי יותר קל לעבור את זה כי הקטע עם לירן מאוד הכאיב לי ובמשך 8 חודשים ניסיתי לשכוח אותו בכל דרך אפשרית אבל לא הצלחתי.. וזה ממש משפיע עלי במיוחד ברגעים קשים שאני הכי זקוקה לו.. אומרים לי שכל מה שאני עוברת זה יטיב עימי בעתיד כי אני ידע יותר על החיים וכבר עכשיו אני מאוד בוגרת לגילי.. אבל אני לא חושבת שיש בי כח לעבור את כל זה... ואמא שלי רואה כמה קשה לי למרות שאני מישתדלת להסתיר אבל אני לא חושבת שזה יהיה נכון גם להגיד לה את זה... תודה על ההקשבה ..

שלום רב... אני בת 26 סטודנטית שנה שניה לפסיכולוגיה...ובמסגרת לימודי למדתי שיש חלק במוח שאחראי על ויסות תחושות הרעב והשובע...ההיפותלמוס. בחודשים האחרונים אני נתקפת בולמוסי אכילה מטורפים...ממש מכל הבא ליד.בנקודה זו עלי לציין שבעבר,בגיל 16,אובחנתי כאנורקטית...ולכן שאלתי היא:האם יש לעברי קשר לסימפטומים האלה של בולמוסי האכילה?והאם ההיפותלמוס הונטרו מדיאלי(מרכז השובע)יצא מכלל שליטה?וכיצד ניתן לבדוק זאת? אני ממש ממש מפחדת...והייתי רוצה לקבל תשובה שתוכל להסביר לי מה קורה בתוך הגוף שלי,או יותר נכון במוח שלי... בתודה מראש אנג'ל

אנג'ל שלום אין ספק שיש היבטים ביולוגיים ופיזיולוגיים כמעט לכל תופעה נפשית. את רובם אפשר להבין בצורה גסה למדי אבל בהחלט לא ברזולוציה טובה. ידוע שיש תרופות מסוימות שיכולות לעזור אבל גם הן פועלות באופן די גס ולא ספציפי לחלקיק כזה או אחר במוח. למשל תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ניתנות פעמים רבות גם לטיפול באנורקסיה והפרעות אכילה שונות. בסופו של דבר אי אפשר לדעת מה המקור ומה התוצאה. יתכן שדיכאון וחרדה נמצאים בבסיס של כל הפרעת אכילה ולכן ההפרעה הביולוגית היא תוצר או סיבה. איך שלא נסתכל על זה הטיפולים הנפוצים הם שילוב כלשהו של תרופות וטיפול פסיכולוגי. אין כיום כל דרך לבדוק את מרכז המוח הרלוונטי באופן אמין. פה ושם יש ניסויי מעבדה בעכברים שיכולים לספר משהו עקיף גם על חיי בני אדם אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלהבין את פעולת המוח. בשורה התחתונה, לפעמים זה יותר קל לדעת שיש רכיב ביולוגי שיצא משליטה כי אז אולי רכיב ביולוגי אחר בצורה תרופה או משהו דומה יוכל להחזיר את שיווי המשקל. עם זאת, לרכיב הפסיכולוגי עדיין משקל משמעותי בתמונה הכללית. אני מציע לך בכל מקרה להתייעץ עם פסיכיאטר לגבי אופי התרופות שאפשר לקחת כדי להרגיע את המצוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי הרגל מגונה מילדות לאכול ציפורניים. איך אני יכול להפסיק יש למישהו עצה ולא מרה? אשמח להפניה למקום בו יוכלו לעזור בענין תודה

מוטי שלום זהו הרגל כפייתי שלא פשוט להפסיקו. נסה לעשות בשלב ראשון יומן מסודר למשך שבוע וסמן בו את כל הפעמים בהם תפסת את עצמך כוסס. זאת בלי להילחם בסימפטום. בצורה כזו תוכל לגלות משהו על אופי הבעיה. אי ספק שהיא מאפיינת מצבים מסויימים של לחץ, שיעמום או כל דבר אחר. בשלב הבא תצטרך להיגמל, בין ע"י מודעות רבה יותר למצבים הללו ובין אם ע"י שיטה התנהגותית הכוללת מריחת חומר מר על הציפורניים שתמנע פיזית את הכסיסה, בד"כ אחרי כמה ימים הכסיסה נפסקת או מצטמצמת מאוד ויש לחזק את הטיפול אחת לכמה זמן באותה דרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, מידי פעם אני כותבת כאן ומצאתי שזה עוזר לי. אני בטיפול פסיכולוגי מזה 3 חודשים הענין הוא כזה: לפני כמה ימים הגעתי לפגשיה אם הפסיכולוגית שלי הייתי עיפה וכו' תוך כדי שיחה איתה היא שאלה מה אני מתכונת לעשות שנה הבאה לאחר שעזבתי את עבודתי מרצון, אמרתי לה שאני לומדת ורוצה לסיים את התואר מהר יותר......... היא שאלה איזה תואר אני עניתי לה. תגובתה הפתיעה אותי, היתה בה נימה של כעס ומעט תיסכול, היא אמרה לי את לומדת ולא סיפרת לי ?! כל מי שמגיע אלי מספר כזה דבר ואת לא מספרת כלום , אמרתי לה לא הסתרתי כלום פשוט לא חשבתי שזה רלוונטי ולא ייחסתי לכך חשיבות ומאחר ולא היתה לי הזדמנות לכן לא סיפרתי. היא ענתה לי תראי, את בראש אחד אחר משלי אני בראש אחר משלך אני מנסה ליצור קשר ביננו אבל פשוט לא הולך לי אתך , חלק מהענין לספר דברים גם אם הם לכאורה אינם רלוונטים זה כדי ליצור קשר...... היא המשיכה לדבר אבל אני לא כל כך הקשבתי. אני חושבת שלאחר משפט" את בראש שלך ואני בראש אחר אני מנסה ליצור קשר ולא הולך לי" אין לי טעם להמשיך אצלה בטיפול, מאחר ואם היא חושבת שאין ביננו כימיה לאחר שלושה חודשים מדוע אני יגיע אליה? התקשרתי לבטל את הפגישה אתה וגם הסברתי את עצמי, היא אמרה שהיא לא מבטלת ומשאירה את הפגישה ומחכה לי ומקווה שאני יגיע. (וכן אמרה שאכן היא אמרה את הדברים שאני אמרתי לה בטלפון שהיא אמרה, אבל היא לא התכוונה, ומה זה משנה מה השאר כך זה אני, אני גם חושבת כך אך היא זו שעשתה השוואה לשאר מטופליה ) הייתי שמחה לו היתה מבטלת את הפגישה וכך זה היה לי לעזר לשכוח ממנה ומשלושת החודשים האחרונים, תשובתה עדין השאירה את הדלת אליה פתוחה , ואני חושבת לעצמי האם יש לי טעם לחזור אליה בכלל?! מה דעתכם? יעל נ.ב מאוד קשה לי להיפתח אני לא ילך לפסיכולוגית אחרת, אני פשוט יפסיק ללכת. בגלל שכל כך קשה לי הקרבה והיכולת להיפתח אני חושבת שניפגעתי מדבריה מאד( יש בזה חוסר הבנה אלי ולאופי שלי).

נורא כואב לי לקרוא מה שאת כותבת. אבל אני חושבת שלמרות שיתכן והפסיכולוגית שלך מעדה, כלומר, הכניסה את עצמה יותר מדי לתוך התמונה (את הרגשות שלה, ציפיות שלה וכו') בכל זאת כדאי ללכת לפגישה כדי לדבר על זה ולסגור דברים או להתקדם מאותו מקום הלאה. אם תביני בדיוק מה קרה ולמה, תהיה לך יכולת טובה יותר להתמודד עם כל החלטה שלא תעשי. אני מקווה שהיא תהיה מספיק הגונה כדי לעזור לך להבין מה קרה, ולא לטשטש דברים... סיפור אישי - גם אני כתבתי כאן לא מעט ואחד הלבטים שהיו לי היה ביחס לפסיכולוג ולמידת ההתאמה בינינו. הדברים התדרדרו ככה שתקופה שלמה היינו במאבק כוחות קשה מאד, אבל מה שהיה בשבילי נורא הוא שהוא באמת כעס עלי, ממש כעס אני מתכוונת. כעס על גבול השינאה. וזה היה נורא. המצב הזה גרם לי להרגשה מאד קשה, ועד עכשיו אני לא בטוחה מה יהיה בעתיד, האם אני אוכל לתת בו אמון. אני מבינה שהוא אדם, ושכל פסיכולוג הוא אדם, אבל היה משהו שבעיני היה לא מקצועי בסיטואציה שנוצרה וזה גרם לי לאומללות קשה מאד. אבל משהו השתנה, והעיקר הוא שמאז שהבנתי את מה שקרה, ומאז שהוא היה מוכן לקבל את הפרשנות שלי, ולהודות באמת, הרבה יותר קל לי. קודם לא יכולתי להכיל את המצב הנוראי הזה, ועכשיו, עם ההבנה גם קרה איזה שינוי. אין ספק שמה שהפסיכולוגית שלך אמרה יכול להיות פוגע, ונובע ממנה ולא כל כך ממך. אבל אולי, זאת יכולה להיות נקודה שתקדם אתכם. אולי יש עוד מקום ליצור קשר, דווקא מהמשבר הזה... אני לא מכירה אותך, ולא אותה. יכול להיות שפסיכולוגית אחרת תדע לגעת בך יותר טוב. את צריכה להקשיב ללב שלך, אבל פגישה נוספת, בעיני, מתבקשת.

אמנם היא למעשה "תקפה" אותך, אך הרגש שהיא הביעה הוא רצון להתקרב אליך ותסכול מכך שהיא לא בטוחה שהיא עושה את זה מספיק טוב. בבסיס, אם כך, מדובר ברצון לקירבה, ולא בחוסר אכפתיות. זה לא אומר שאת צריכה לסלוח או לשכוח, אבל אולי בתוך התמונה המכאיבה הזאת, זאת יכולה להיות נקודה חיובית.

יעל שלום נראה לי שהדיאלוג שהתרחש כאן כבר נתן לך את קצה החוט אותו רצית. אוסיף רק שלדעתי את חייבת להגיע לפחות לפגישה אחת נוספת. עם כל הכעס שלך (שקצת נרגע לפי דבריך) את עלולה להשאיר כאן משהו פתוח שעבורך יהיה לא טוב. לא ללכת זה כאילו להעניש אותה על כך שפגעה בך, אבל זה למעשה להעניש אותך. חשוב מאוד לברר מה קרה, למה היא אמרה מה שאמרה, למה את נפגעת כל כך, למה לא יכולת להגיב על כך מייד בפגישה אלא לקח לך זמן לעכל את זה וכו'. יתכן שתגלי שדווקא הדו-שיח הזה ישמש מפתח משמעותי לטיפול שיגרום לכך שתהיה ביניכם כימיה טובה וזורמת. כאשר לא מדברים על מה שמטריד הדברים נתקעים. שיחה בטלפון במקרה כזה באמת איננה מתאימה, היא עלולה רק לחזק את הקושי ותחושת העלבון. גם אם את בטוחה ברצונך לעזוב, מה שכנראה כבר לא נכון, כדאי להגיע לפגישה הבאה שנקבעה ביניכם. לסיום, אני ממש לא בטוח שאין ביניכם כימיה. קיומו של כעס לא אומר בהכרח שהקשר אינו מתאים. אולי הכעס שלך, זה שמבוטא, וזה שלא מבוטא, הוא הסיבה העיקרית לפנייתך לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגישה שאני בדרך ללא מוצא, כואב לי ואני מבולבלת מאד ואשמח לקבל קצת עידוד ועצה טובה. הסיפור הוא כזה - לפני מספר שנים נפטרה אימי. לפני כשנתיים הגעתי לעבוד במקום עבודה חדש בו עובדות רק בנות (6 בנות + בוסית). כבר מהתחלה יצרתי קשר טוב עם הבוסית והיא שהראתה לי יחס חם הפכה אותי צמאה עוד יותר לקשר. קיוויתי (אני קצת נבוכה בכך) ליחס אימהי ועשיתי כל מיני דברים שהיום אני יודעת שהיו טעות כדי לזכות בתשומת ליבה האמהית והבלעדית, כגון: לספר סיפורים קורעי לב על חיי, חלקם נכונים וחלקם לא וכדי להיראות טוב בעיניה הייתי צריכה לגרום לבנות האחרות לא להיראות טוב והפכתי למלשנית. היום אני מגעילה את עצמי על ההתנהגות הזו אבל אז הייתי מוכנה לשלם כל מחיר כדי שהיא תאהב אותי ואכן הקשר התהדק והפך לקשר חברי והיה לי טוב. יחד עם זאת, הקשר עם הבנות הלך והתקרר ויום אחד כשעשיתי איתן שיחה על כך שאני מרגישה קצת בודדה במשרד הן פתחו את הלב ואמרו לי שהן מרגישות שכל דבר אני אומרת לבוסית ושאנחנו חברות במקום להיות בוסית ועובדת וכד'. הכחשתי שזה נעשה בכוונה, אמרתי שחלק מהדברים נאמרו בתמימות בלי לשים לב (זה גם קצת נכון אבל אני מרגישה שברמת הקשר שלנו הבוסית יודעת איך להוציא ממני דברים. היא רואה מתי אני מוטרדת ויודעת לשאול את השאלות הנכונות ואני שכל כך הייתי צמאה לתשומת ליבה רציתי גם אני לספר) ומאז שיניתי את עורי. לא סיפרתי לה עוד דברים על הבנות אלא רק על עצמי אבל היחס שלהם לא השתנה. ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך ולשמור מרחק מהן לתקופה מסוימת אבל עם הזמן איבדתי את הבטחון להתקרב ונכנסתי לתוך עצמי, לא יצרתי איתן קשר, לא הצטרפתי לשיחות המשותפות וכד'. הקשר עם הבוסית היה עדיין טוב מאד אבל כבר לא המשכתי לספר עליהן דברים למרות שזה היה מאבק פנימי קשה כי הרגשתי שהקשר ביני לבינה גם מתרופף. עם הזמן המצב הפך לכזה שאני עציץ שלא שמים לב אם הוא נמצא או לא ואין שום התייחסות של הבנות אלי או שלי אליהן. אני לא מאשימה אותן כי אני התרחקתי מתוך פחד ותחושת אשם וההתרחקות שלי הרחיקה גם אותן. הפכתי להיות בודדה מאד במשרד. היום היה פיצוץ גדול בו היה מקרה שמישהי חשבה שהלשנתי עליה וממש זה לא היה נכון ומה שקרה זה שפרצתי בבכי וכדי לא לבכות במשרד ירדתי למטה ובכיתי ברחוב לבעלי ולחברות ואחרי השיחות איתם החלטתי לגשת לבוסית עם אותה בחורה ולדבר על הדברים ועשיתי את זה ומה שקרה זה שהיא אמרה שאף אחד לא סובל אותי במשרד ושיש להם סיבה, שלא יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודקת ומסכנה וקורבן והיתה עלי התנפלות גדולה ואני שהרגשתי אשמה על מה שעשיתי להם בעבר התכווצתי בכסא ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היא כל כך התעצבנה שיצאה באמצע השיחה והלכה לחדרה והבוסית שלי הלכה אליה והן דיברו עוד חצי שעה. ביקשתי לדבר עם הבוסית לאחר מכן והיא הבטיחה להתקשר ולא התקשרה וזה פוגע בי מאד. הרגשתי פתאום שאני לבד ושיצאתי קרחת מכאן ומכאן. אני אכולת רגשות אשמה על מה שהיה בעבר, מרגישה שהרסתי הכל במו ידי, מבולבלת, מיואשת ופגועה. אני לא יודעת איך לעמוד מולן כי הטענות שלהן בחלקן נכונות ואני מרגישה רצון לברוח ולהתחיל דף חדש במקום אחר. הבעיה היא שאני אוהבת את העבודה, התנאים טובים, המשכורת טובה, היחס מההנהלה מצוין ואני מקבלת המון פידבקים טובים מכל הגורמים שאני עובדת איתם וחבל לי לעזוב את כל זה כי אני יודעת מה הולך היום בשוק וזה נדיר למצוא שילוב של משכורת טובה, עבודה מעניינת, תנאים טובים ובוס מצוין. אבל אני בודדה כל כך, כואבת, הבטחון שלי ירד לקרשים. מה עושים?

מה שאת מתארת הוא מצב שבו הבעיות כבר עולות על פני השטח והולכות לקראת פתרון. הבנות שכעסו עליך יכולות לבטא את זה, את מתמודדת עם האמת של מה שקרה תוך הבנה של המצב שבו היית, הרצונות שלך, וגם הטעויות שעשית. יש לך הסתכלות מאד בוגרת על המצב, גם אם ההתנהגות שלך היתה פחות בוגרת. יכול להיות שמתוך המקום הזה יגיע שינוי. יש אפשרות גם להתנצל, ולהציע התחלה חדשה. יש אפשרות גם למצוא מקום עבודה חדש, ובו ליצור יחסי עבודה חדשים. מה שבטוח הוא שדברים הגיעו למצב של תזוזה, ולדעתי זה טוב. אמנם כרגע את מרגישה רע, ופוחדת שאבדת הכל, אבל לדעתי מה שאת צריכה לעשות הוא לקחת נשימה, ולהמשיך לראות לאן דברים הולכים. לפעמים אנשים גם עוזבים עבודות טובות, כי לפעמים בחיים פשוט צריך שינוי... אני מאמינה שהרבה דברים שעשית ואת לא מרוצה מהם, תנהגי אחרת לגביהם בעתיד. בכלל, כולם עושים טעויות! יחסי עבודה הם יחסים מורכבים - מצד אחד יחסים קרובים, מצד שני תחרותיים. כולם רוצים להיות "הילד האהוב" של הבוס, ולהיות במקום הזה יכולה להיות הרגשה טובה, אבל יש גם קינאה, חרדה וכו'. למעשה, אני חושבת שבמרבית מקומות העבודה יש מתחים שונים שקשורים ליחסי העבודה. נראה לי שהכי טוב יהיה לך עכשיו - לקחת נשימה ולהתבונן... לא להסחף אל תוך מערבולת רגשית. אולי להתמקד בעבודה עצמה עד שהדברים ירגעו.

רונה שלום את מה שקרה אי אפשר להשיב והשאלה כיצד לומדים מטעויות העבר, מבינים אותם טוב יותר, וממשיכים הלאה. אני מעריך שהדברים קרו מתוך מצוקה הן ממותה של אמך ואולי מדברים אחרים שקשורים להסטוריה האישית שלך. ניסית להיות כנה ולספר מה שקרה, זה עורר סערה והשאלה מה יקרה בהמשך. את מעוניינת להמשיך בעבודה הזו ואני מציע לתת קצת לזמן לעשות את שלו. סביר להניח שהדברים ירגעו לאיטם ואז תוכלי לקבל החלטות בצורה שקולה. יתכן שהבנות תוכלנה גם להעריך את הצעד שעשית כעת ואת נסיונך האמיתי להתקרב אליהן. סביר להניח שגם הן פגועות ולוקח זמן עד שאנשים יכולים להתרחק מהכעס. בקיצור, אל תעשי כעת שום דבר, נסי עם כל הקושי לראות איך הקיץ חולף ואחרי החגים, זמן ניכר מעכשיו אך לא רחוק מידי, וקצת אחרי חופשות, תוכלי לעשות הערכה מחדש של מצב והחלטותיך. ברמה הנפשית, יהיה שווה לעשות במוקדם או במאוחר חשבון נפש ובדיקה על מה שקרה. כמו שאמרתי זה מבטא מצוקה גדולה בה היית או עדיין בה את נמצאת וזה נושא שאולי כדאי לטפל בו כי במצבי לחץ יתכן ששיקול הדעת שלך מוטה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום אני בת 30 ו6 -7 שנים האחרונות אני סובלת מנשימות לא סדירות הכוונה לנשימות קצרות ,לא עמוקות רק בזמן פיהוק אני "מרוויחה נשימה טובה" אני יודעת שזה נובע ממצבי לחץ וממתחים וכו אבל זה מצב בלתי נסבל כל איזור החזה כואב לי מקצב הנשימות הזה ואני עייפה רוב הזמן ובכלל זה פוגע לי בריכוז ובאיכות החיים הייתי מאד רוצה לטפל אצל פסיכולוג אך כרגע זה לא הזמן (כלכלית), ניסיתי כל מיני דרכים כדי להרגיע את עצמי אבל זה לא בשליטה השאלה שלי האים כדורים יכולוים לעזור ? ואם כן איזה הכי מומלצים ?

שירלי שלום יתכן שכדורים יעזרו אך לצורך כך צריך להתייעץ עם רופא פסיכיאטר ולבדוק. הייעוץ שאני נותן כאן הוא בנושא פסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, קראתי את המאמר שצרפת בהודעה הקודמת בנושא חרדה והתקפי חרדה והדבר כאילו נכתב עלי... מה עושים? עם מי מדברים? איך מוצאים פסיכולוג טוב? מעולם לא פניתי לעזרה למרות שזה קרה לי כבר בעבר. אני היום בבית כי חוויתי התקף כזה בעבודה. הפעם החלטתי לא לחכות שזה יעבור אלא לנסות לקבל עזרה מקצועית. אשמח להנחייתך.

שלום הפעם אני מצרף מאמר על עובדות לפניה לטיפול, שם יש גם הסבר על אופן הפניה לפסיכולוג. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על המענה המהיר.

שלום , יש לי חבר שסובל ממניה דפרסיה כבר כחמש שנים היום הוא בן 27 הוא בחור מאד חכם שאושפז כבר מספר פעמים מרצון זה מספר חודשים שהוא עובד בעבודה מסודרת ולוקח כדורים (אבל בטח לא ממש מתמיד) היו לו תקופות מאד קשות במהלך המחלה שלו ,עד כדי אובדן של ממש , הוא היה גונב מתפרץ מילולית על חברים שלו ועוד הרבה דברים לא נעימים . לאחרונה הוא נכנס לקבלה וזה קצת הרגיעה אותו ,הבעיה היא שהוא יכול להיות בסדר שנה שלמה ואז פתאום הוא משתנה באופן קיצוני , אף אחד כמעט לא מוכן להיות איתו מכיוון שהוא נהפך למטרד כשהוא במצב הזה. אבל כמו שאמרתי כרגע עובד והוא מאד רוצה עזרה הבעיה היא שאני מחפש פסיכאטר או פסיכולג (בכסף כמובן) עבורו שיש לו ניסיון אמיתי בנושא הזה אולי יש לכם מושג היכן להתחיל לחפש? תודה זיו

זיו שלום בהחלט חשוב שהבחור יהיה בטיפול פסיכולוגי לאורך זמן. אין מה לדבר על כך שהוא חייב להתמיד בתרופות. השאלה מה מצבו הכלכלי והאם הוא מסוגל למממן טיפול לתקופה ממושכת. במידה ולא כדאי לבדוק אפשרויות בשירות הציבורי דרך קופת חולים או מרפאות בריאות הנפש. אם הוא מחפש טיפול פרטי כדאי לברר באזור שלכם האם יש מישהו מומלץ דרך חברים וקרובים. תמיד טוב לפנות למישהו עם המלצה. רצ"ב קישור למאמר קצר שדן בעובדות על הטיפול הפסיכולוגי כולל כיצד לבחור פסיכולוג. אולי תתן לו לקרוא אותו. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

כסף זו לא הבעיה ,חבר שלי עובד ומוכן להשקיע בעצמו הבעיה היא שאני לא מכיר שום פסיכאטר או פסיכולוג מומלץ . תודה

טוב, סליחה מראש שזה יהיה ארוך... נתחיל בזה אני בת 24, נחשבת בחורה מאד "רצינית", את מסלול חיי התחלתי עם רצון עז להצליח ולהרים את עצמי על הרגלים לאחר התבגרות וילדות מאד קשה, התעלמות מההורים, ויציאה מהבית בגיל 18 ... הסיפור מתחיל אחרי הצבא שקיבלתי מילגה ללימודים מקצעיים (בהיי טק) ובגלל שיקולים כלכלים ופחד מהעתיד הלכתי ללמוד. ואכן הצלחתי מאד... מצאתי עבודה במקצוע והקרירה של מאד משגשגת, חברותי מודות שהיו מוכנות לחיות את חיי (מבחינת ההצלחה במקצוע).. ועד לפני כמה חודשים חשבתי שגם אני אוהבת את זה...ואפילו נרשמתי לתואר ראשון במקצוע. אבל :( עכשיו לא נראה לי שאני אוהבת את זה, אני רוצה לשנות מקצוע.. ללמוד משחק או משהו כזה - עד גיל 18 רקדתי בצורה מאד מקצועית אך פציעה עצרה את הקריירה בזה.. אני מקנא בכל מי שעוסק במקצוע חופשי, אני רוצה לכתוב ליצור , לפנות לצד האומנותי שלי. אבל אני מפחדת ... אני מפחדת שאני לא אצליח, אני מפחדת להרוויח פחות ממה שאני מרוויחה עכשיו (אני מרוויחה הרבה מאד לגילי). אני מפחדת לזרוק את מה שבניתי בעמל רב מאד.. אני לא יודעת מה לעשות, נרשמתי ללימודים ושאני בכלל לא רוצה ללמוד את זה :( (מדעי המחשב) ... מצאתי מסלול שמתאים לעבודה במשרה מלאה.. בקיצר אני ממש מבולבלת.

קסם שלום אל תוותרי על החלום שלך ובמקביל אינך חייבת לזרוק כל מה שעשית עד עכשיו. אין לי ספק שיש דרך לשלב בין הדברים. בתקופת הלימודים תהיי חייבת בכל מקרה להמשיך ולעבוד כדי לשמור על אורח החיים שהתרגלת אליו. יתכן שזה יגרום לכך שהלימודים יהיו ממושכים יותר, אבל מה בוער? תוכלי לארגן לך יום או יומיים בשבוע ללימודים כמו גם לימודים אחרי או לפני שעות העבודה. כך תוכלי לאט לאט להתקדם ולבחון האם זה הכיוון שלך בחיים. אם תראי שאכן כך תוכלי להשלים את ההסבה המקצועית ולנטוש את המקצוע הקודם. בהחלט יתכן שתגלי בסופו של דבר שאת נמשכת לשני הדברים גם יחד ושהם מאזנים שני חלקים שלך שכל אחד מהם רוצה ביטוי. מדוע לוותר על אחד מהם כאשר אפשר לזכות בשניהם? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי רוצה לדעת אם יש איזשהוא תרופה טיבעית לניקוי רעלים שראויה לטיפול במחשבות טורדניות ולא מציאותיות, פחדים ו"מחשבה עקומה" לאחר שימוש בסמים קשים( - L.s.d)?

ש. שלום בנושא תרופות וטיפולים מסוג זה אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים שבאתר. בפורום זה הייעוץ הוא בפסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה 14 סובל מחרדה קשה שעוצרת,פוגעת ןמדרדרת אותו בכל תחום. הילד מסרב לקבל זריקות, לעשות בדיקות דם וכו ... כתןצאה מזה נמנה ממנו טפןך רפואי בבעייה רפואית אחרת שמאד מעקה עליו. בחודשים האחרונים זה התרחב גם לחרדת בחינות לאמרות היותו תלמיד מעולה הוא מתדרדר במהירות. דימוי עצמי נמוך תסכול וכעס וכנראה תחושת אין אונים - דיכאון. בעיית אכילה וצמיחה לגובה. ניסנו היפנוזה בוולפסון - נכשל על הסף, ניסנו טיפולים פסיכולוגים אצל 2 שונים וגישות טיפול שונות - נכשל. אשתי לשעבר עצרה חשבה שהילד צריך לבוא ולבקש/לרצות עזרה - אך חלף זמן יקר והילד רק מדחיק את הבעיות - אולם התעוקה והעומס שהוא נושא בלתי אפשריים - הילד בסיכון בקשה בקשה מישהוא שיעזור - זה דחוף !!!! תודה א.

גם אני כשהייתי בן 16 סבלתי מחרדה כל כך קיצונית שלא הייתי מסוגל לצאת מהבית או אפילו מהמיטה יום אחד הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי תרופה בשם קלונקס שהיא נגד חרדות התחלתי מחצי מיליגרם והגעתי ל-4 תוך פחות מחודש מצבי השתפר במהירות ללא תופעות לוואי וכעט אני אפילו משרת בצבא בתור חייל קרבי עצתי היא נסו את הכדור הזה אני יכול להישבע שהייתי במצב הכי חרדה שיש ויצאתי מזה וזה גם הכדור הכי טוב נגד חרדות בהצלחה

א. שלום לפי מה שאת מתארת לא מדובר בבעיה ממוקדת אלא בסדרה של בעיות שונות שמצטברות יחדיו לפגיעה בתפקוד. זה כולל פוביות שונות אבל גם קושי עם דימוי עצמי, כעסים וכו'. במצב כזה יש צורך בטיפול מסודר לאורך זמן שילווה את הילד. עם זאת, במידה והוא מתנגד ולא מעוניין אי אפשר להכריח אותו וגם אם מכריחים הטיפול הופך ללא יעיל. מנסיוני, במקרים כאלה כדאי להתחיל בטיפול משפחתי שבו מגיעים עם הילד גם ההורים ואולי בני משפחה אחרים. בתוך המסגרת הזו יהיה אפשר לתת לילד הרגשה שכולם איתו באותה סירה ותומכים בו, שלא הוא היחידי שיש לו בעיה, ולמעשה לפי מה שאת מתארת זה גם נכון, כל המשפחה נמצאת כעת בבעיה, גם אם הוא נמצא במוקד. יש לקוות שתוך כדי הפגישות המשפחתיות אפשר יהיה לראות שינוי בהתייחסותו הכללית של הנער לטיפול מקצועי וכך יהיה אפשר להתחיל להתקדם. צפי בכל מקרה לתהליך ארוך שדורש סבלנות מרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חברים וחברות שלום אני כולי נרגשת מהדרך שבה עניתם לי והמשקפתכם כי ישנן וקיימות דרכים למימוש חלומי כל כך נעם לי להכיר דרכים שונות וחוויות אחרות ודרכם להבין כי דרכי רק מתחילה הבאתי לתשומת ליבי נתון חשוב ובו התנאי ללימודים אז אני ממשיכה לשתף..... אני מאוד מאוד רוצה להיות אחות במקצועי ותנאי הלימוד הינם תעודת בגרות ופסיכומטרי לגבי מימון הלימודים אין לי כל עזרה מהורי או מהורי בעלי ואני אאלץ למצוא עבודה נוספת בכדי לממן , המרגיז בכל הנושא הוא שעד גיל 26 ניתן להשלים בגרויות ללא תשלום בעזרת מלגות ומגילי 26 והלאה אתה נחשב "לא כשיר". עצוב לא!! אשמח לשמוע על נתונים נוספים בנושא ותודה והמון הערכה לאלה שנתנו מעצמם והגיבו למייל ...

שמש שלום כדאי לבדוק את כל האפשרויות, יש היום מגוון רב של הצעות כולל מכינות קדם אקדמיות. כפי שציינתי בהודעה למטה, התייחסו לדבר כהשקעה לטווח ארוך בכל המובנים, גם ברמה הכלכלית ובעיקר ברמה האישית ואפילו המשפחתית. אמא ובת זוג מאושרת יותר היא גם הרבה יותר נעימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 14 , בחופשה כבר כשלושה שבועות, ובכל התקופה ממש לא יוצא מהבית. הפעילות היחידה שלו זה מול המחשב או מול הטלויזיה. היציאה היחידה שלו מהבית זה לסבא וסבתא או לקניות עם ההורים. אני מנדנדת לו כל הזמן ואפילו מציק ויורדת עליו על כך. יותר ממעודדת לצאת לחבר או לפגוש חבר בפארק אני מכריחה אותו לעשות זאת. כשרוצים להעניש אותו העונש הכואב ביותר זה לצאת החוצה מהבית. אני מרגישה שאני יורדת עליו בנושא יציאה מהבית, נותנת לו דוגמאות של חברים שכל הזמן נמצאים בחוץ עם חברים והוא כל היום בבית. כשאני חוזרת מהעבודה בשעות אחה"צ אני לא מרשה לו לשחק במחשב או לראות טלויזיה, אך גם זה לא גורם לו לצאת מהבית ולפגוש חברים. האם אני עושה טוב בכך שאני מכריחה ללכת לחבר ובזה שאני מורידה אותו מהמחשב או שיש דרך אחרת שעלי ללמוד? לתשובתך הדחופה אודה.

נראה לי שלא במקום להכריח אותו ולהעניש אותו על בעיה שגם ככה עושה לו רע, במקום זאת כדאי לברר מה מרתיע אותו כ"כ ביצירת קשרים עם בני גילו ובחברתם. את יכולה בעצמך לנסות לדבר איתו על כך אבל לבוא מתוך גישה אחרת - תנסי לשדר אמפתיה ותראי לו שאת רוצה להבין אותו ולעזור לו ולא לכפות עליו . יתכן שהעניין מורכב ואולי כדאי לנסות שיחות אצל פסיכולוג. את יכולה לנסות לגרום לו לצאת לחברה בדרך עקיפה שאולי תועיל לו גם במובנים אחרים - למשל לקחת אותו לחוג עם בני גילו בתחום בו הוא מתעניין... מקווה שבקרוב בנך ירצה ויהנה להיות עם חברים...

אסתי שלום אני באותו סרט עם הבן שלי הוא כל היום משחק במחשב (במשחק משותף של כמה חברים אומנם) אבל לצאת מהבית הוא לא אוהב וגם אני כל הזמן כועסת עליו לפעמים הוא יוצא עם חברים לסרט אצלו עד כמה שאני רואה אן בעיה של חברה אלה הוא לא אוהב הוא מעדיף לשחק במחשב עד 3 בלילה ישן עד 12 בצהריים וככה מעביר את הזמן וכשאני מעירה לו על זה הוא טוען שזה החופש שלו וככה הוא נהנה אני בדלימה אם להגביל אותו עם המחשב או לעזוב אותו אבל שתדעי שאת לא לבד במערכה יש עוד הרבה ילדים במצב דומה בי

אסתי שלום תעזבי את העניין ותני לילד להסתדר לבד. את יכולה לאתר עבורו פעילויות מעניינות שמתאימות עבורו בחוץ, להציע חוגים כאלה ואחרים, סרטים וכו', אבל כל זאת באופן מאוד גמיש ומאפשר. אין טעם ללחוץ עליו, זה רק מחמיר את העניין. במידה ואת מרגישה שהוא במצוקה או בדיכאון זה סיפור אחר. כאן צריך התערבות מקצועית ובדיקה מה קורה. אבל אם הילד בסך הכל מתפקד טוב, הוא אוהב להיות בבית ואינו מראה סימנים של מצוקה הדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות זה לקבל את זה. בזמנו החופשי הוא ימצא את דרכו החוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לחברה שלי יש חבר חדש הסובל ממאניה דיפרסיה (בעבר אף היה מאושפז), הוא לא סיפר לה שהוא חולה, אך לאחר בדיקות מעמיקות גילינו שהוא אכן חולה השאלה שלי היא האם חולים , החולים במחלה בזו עלולים לפגוע פיזית באדם אחר? (בזמן התקף ) ואני מתכוונת לכל סוג של פגיעה, לדוגמא אונס או הכאה? שאלה נוספת שלי היא, האם עלינו לחשוד בו שהוא לא אמין ושהוא עלול להיות נוכל , משום שהוא כה פנטזיונר?

שירי שלום חולים במניה דיפרסיה אינם מסווגים באופן אוטומטי. יש ביניהם מגוון רב של אנשים עם נטיות אישיות שונות ורק בשל האבחנה הזו אי אפשר לומר דבר. הנושא צריך לעלות בצורה ישירה בשיחה בין חברתך לבן זוגה, היה רצוי שהיא תבקר עימו ביחד את הפסיכולוג או הפסיכיאטר המטפל שיסביר על הבעיה ועל השלכותיה בחיים, זאת כמובן במידה והקשר הזה מתוכנן לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית כל - תודה על תשובתך המהירה, שנית, האם עלי לחשוף את הדבר בפני חברתי?משום שהוא אינו טרח לספר לה על הבעיה הזו. אני לא מעוניינת לפגוע בבחור וכמובן גם לא בחברתי

רציתי לדעת , מהו הטיפול באקסהיביציוניזים , והאם יש תוספי מזון או ויטמינים שיכולים לעזור . אני סובל מהבעיה הבאה : צורך רב להיכנס לאתרי סקס . התעסקות במחשבות על סקס משך רוב שעות היום אוננות מרובה דחף להיות בעירום בחברת נשים . תודה על התשובות

אוהד שלום תוספי מזון לא יעזרו לך במקרה הנוכחי. יש צורך בטיפול פסיכולוגי וכניסה לתוך העולם הפנימי שממנו מן הסתם עולים הדחפים והצרכים עליהם אתה מספר. אדגיש שצריך גם לעשות הפרדה בין צורך מיני טבעי ולבין נטיה מינית בעייתית. חשוב לראות את התמונה המלאה, מה אתה עושה בחייך, איך אתה ממלא את הזמן השוטף. לעיתים מדובר בסוג של פעילות שמכסה על דברים אחרים לגמרי שמטרידים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אורן,יש לי שאלה די חשובה אליך בנוגע לזיהוי של התמוטטות עצבים. איך יודעים לזהות את זה? ואם זה קורה אז יכול להיות שאחרי כמה דקות מתגברים על זה וממשיכים באותה פעולה שעשינו? כשבתי בת ה-16 ניגשה לבחינת הבגרות שלה היא הרגישה חלשה מבחינה נפשית בזמן כתיבת הבחינה ובכל זאת המשיכה ופתאום,לפי דבריה,היה לה פלאש-באק של כל השבוע שעבר עליה (חבר שלה מאושפז בביה"ח והיה לה מאוד קשה במהלך אותו שבוע לשבת וללמוד תוך כדי מחשבות עליו) והיא הרגישה שהיא רוצה להגיש את הבחינה כי היא לא מסוגלת לעשות אותה,אחרי כמה דקות היא נרגעה והמשיכה את הבחינה. המצב הזה מאוד הרתיע אותי כאמא שלה ורציתי לדעת אם האבחון של מה שעבר עליה אומר שהיא הגיעה למצב של התמוטטות עצבים (היא ילדה רגישה מאוד)?

א. שלום התמוטטות עצבים היא ביטוי פופולרי אבל אין לא כל בסיס מקצועי. יש שלוש תופעות מרכזיות סביבן אפשר למקד את הבעיה: דיכאון, חרדה או תקופה של התלבטות שמלווה פעמים רבות במתח. אם בתך נמצאת במצב סוער יותר מכמה ימים או שבועות את יכולה להציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי שיוכל לעזור הן בבעיה הנוכחית שנוצרה והן בהתמודדות עתידית. אם היא ילדה רגישה לא יזיק שתרכוש כלים להתמודדות מנטלית עם מצבי לחץ עתידיים שמן הסתם יקרו באופן טבעי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה לך דבר ראשון והתקופה המתוחה הזאתי שחבר שלה מאושפז אכן משפיעה עליה לעיתים יותר מדי כי הוא שם כבר 3 שבועות ואני מדי פעם מתעדכנת במצב שלו כשאני מדברת עם אמא שלו.

לכל מי שיכול לעזור שלום רב , הכרתי בחורה , לא ממש הכרתי אבל ישבנו בבית קפה עם כמה אנשים והיא ישבה שולחן לידי והתחלנו לדבר. דיברנו איזה 20 דקות וזרמנו ממש ממש טוב (אפילו מעולה) וכשכול אחד הלך לדרכו לקחתי ממנה מספר טלפון ואמרתי שאתקשר מחר. התקשרתי אליה למחרת, והקליטה בפאלפון הייתה מאוד לא טובה, אז הצעתי שאתקשר אליה הביתה אך היא טענה שאין לה כוח לצאת מהחדר ושאתקשר מחר. לכל מי שיכול לעזור!!! יש לי תחושה שזה אומר שהיא לא רוצה, הרי אם בחורה רוצה היא הייתה צריכה להיות מאושרת שאני מתקשר... בטח לא להגיד "אין לי כוח לצאת מהחדר" מצד אחד זרמנו ממש מעולה - והתחושה הייתה ממש טובה. ומצד שני אני חושב שזה סימן שמעיד שהיא לא רוצה... (למרות שברור שזה לא חד משמעי) בכל מקרה אני כנראה לא מתכוון להתקשר אליה .... יש לה עכשיו את הפאלפון שלי אז אם היא באמת תרצה ותראה שאני לא מתקשר היא תוכל להתקשר. נורא מעניין אותי לדעת מה אתם חושבים ? אתם חושבים שיתכן שזה אקט של - לא רוצה? בהמון המון תודה על כל תגובה , מעיין

מעיין יכול מאוד להיות שהיא לא רצתה לתת לך את מספר הטלפון שלה בבית ופשוט התחמקה. אולי זה יישמע פרנואידי, אבל מישהו שהיא מכירה 20 דקות, הוא לא בדיוק האדם שהיא הכי יכולה לסמוך עליו בעולם וכנראה שזה מה שהיה. אנשים מפחדים המציאות של כנות ויושר דלה בימינו

מעיין יכול מאוד להיות שהיא לא רצתה לתת לך את מספר הטלפון שלה בבית ופשוט התחמקה. אולי זה יישמע פרנואידי, אבל מישהו שהיא מכירה 20 דקות, הוא לא בדיוק האדם שהיא הכי יכולה לסמוך עליו בעולם וכנראה שזה מה שהיה. אנשים מפחדים המציאות של כנות ויושר דלה בימינו

ליוליה - תודה רבה על התשובה . אבל לא נראה לי שאת צודקת . נגיד והייתה חוששת (למרות שקשה לי להאמין אבל זאת אופציה) , היא יכלה לבקש להתקשר אליי הביתה. (ולתרץ זאת במיליון ואחת סיבות אפשריות) מעבר לזה אני אתקשר אליה נגיד היום (והקליטה אצלה בפאלפון על הפנים.. היא אמרה לי את זה ) אז מה שוב לא תתן את הטלפון בבית ?? נראה לי מופרך... זה מאוד פשוט לביצוע לבקש שאני אתקשר ולכן ,לדעתי, הסיכוי קלוש שמה שאמרת נכון.

שלום מעין אפשר להתפלסף על זה שעות אבל את התשובה האמיתי תוכל לברר רק אצל הבחורה עצמה. תנסה עוד פעם אחת ותראה . אם היא לא מעוניינת בטח תבין טוב יותר בשיחה הבאה אם העניין ישנה. בינתיים חבל לשחק משחקי כוחות

היי מעין! כדי להסיר ספקות מליבך, הייתי מציעה להתקשר עוד פעם אחת די! לתת לה צ'אנס אחרון (אולי היא מעונינת והיא סתם נבהלה או משהוא כזה). מקסימום היא תגיד לך :לא!!! שזה גם לא נורא כי יהיו לך עוד אלף כמוה! אולי היא תשנה גישה ותפתיע אותך. אם לא תתקשר , אז כל הזמן תגיד לעצמך שאולי פיספסת! לך על זה! שרון.

אני לא מכירה אותה. אבל אם הייתי שמה את עצמי במקומה, אם היה מתקשר אלי מישהו שהייתי רוצה לדבר איתו, הייתי מוצאת דרך, או חוזרת אליו אחר כך. ובלי קשר ישיר אליך, אני חושבת ששיחה זורמת ומהנה לא חייבת בהכרח להסתיים בכך שנוצר קשר רומנטי. עבורי העובדה שכל אינטראקציה כמעט היא מוכוונת זוגיות הינה מדכאת. למדתי לדכא את החברותיות שלי כדי לא למצוא את עצמי פוגעת באנשים. בטבעי אני פתוחה, ויוצרת קשר קרוב בקלות - עם השנים למדתי שאני חייבת להזהר כי הפרשנות היא כל כך אחת, שאין כמעט מרווח לסתם שיחה...

היא פשוט רוצה למשוך אותך אליה יותר שיהיה אתגר להוכיח שהיא לא קלה להשגה זוהי דעתי

קודם כל תודה רבה על כל התגובות שקיבלתי.. .כל אחד בפני עצמו תרם לי לגיבוש דעה, למרות שכל אחד בדעתו הוא. מדהים ששאלה כל כך פשוטה ולא מהותית זוכה לקבל כל כך הרבה תגובות. מעניין מה זה אומר ? מה הפסיכולוגיה מאחורי זה - (שאלה לדוקטור...)? רציתי במיוחד לציין את התגובה המקסימה של לילה, כך בדיוק אני מרגיש ולפעמים כשאומרים לך בידיוק מה שאתה מרגיש , אתה חש כל כך צודק... זה בידיוק מה שהייתי צריך , וכנראה מה שהרגשתי . תודה רבה לך. ! בחורה בשם נרקיס אמרה לא לתת לחוסר ביטחון שלי למנוע ממני להתקשר.. גם זה משפט שנגע בי מאוד - אבל אין ספק שמאזניים נוטים לכיוון לילה. תגובות כמו לא תנסה לא תדע - או אין לך מה להפסיד , אם לדבר בכנות , קצת באנליות בעניי שכן החוכמה היא , לדעתי , לא ליזום תמיד ובמאה אחוז עד שאתה יודע שלא רוצים אותך , החוכמה היא לקלוט רמזים ולהגיע למסקנה הכי נכונה מבחינתך . זו החוכמה! בשורה התחתונה... בטח כבר הבנתם.. אני לא מתקשר.. קצת פיספוס קצת כואב ... ממשיכים הלאה העיקר שאני מקשיב למה שאני מרגיש ... לא? לילה טוב לכולם, מעיין

מעיין שלום קיבלת תגובות והצעות רבות והשאלה מה אתה מרגיש או חושב כעת. בשורה התחתונה, אם חיכית קצת והיא לא התקשרה כדאי להתקשר שוב. חבל על החשבונות כי אולי בכל זאת אתה מפרש לא נכון את תגובתה. מה הכי גרוע יכול לקרות? יתכן שאתה חושש להיפגע מדחיה, אבל דווקא התנסות והעזה היא הדרך להתמודד בצורה ישירה עם החשש הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום עבדתי כמעט 6 שנים בחברה, בתקופה האחרונה לא היה לי חשק לקום בבוקר לעבודה כיוון שהיו שתנאי העבודה הורעו (רעש מכונות נוראי), המנהל שלי הישיר היו קורא לי בשמות גנאי ומאשים אותי בכל דבר ללא שום הצדקה, צועק עליי הרבה ובכל הזדמנות גם לפני העובדים, מזלזל בי וכך הוא הביא אותי למצב שבו אהיה חייב להתפטר (מה גם שהיו לי שני תפקידים בחברה והשכר היה זעום, יחסית). לפני חודש וחצי סיימתי את עבודתי שם, אחרי שחפפתי מישהו שההנהלה הביאה וסיימתי בצורה מכובדת מבחינתי. בשבועיים שלושה הראשונים של האבטלה הרגשתי טוב עם עצמי ושזה היה הדבר הנכון לעשות, אולם בשבוע האחרון מתחילים להופיע אצלי סדקים ורגשי אשמה שאולי עשיתי טעות שכך עזבתי בלי למצוא עבודה אחרת (למרות שאת החלטתי קיבלתי בלב שלם), אולי הייתי צריך לנסות יותר לפתור את הבעיות שהיו לי במקום העבודה. מה יהיה אם לא אמצא משרה בקרוב ? איך אפרנס את משפחתי ? לא יודע איך להעביר את זמני ? וכו' איך לטפל בחרדות אלו ? ואיך להיפטר מן ממחשבות על מקום העבודה הקודם, מאחר ואין "לבכות על חלב שנשפך". תודה על העזרה

רוני שלום את מה שקרה אי אפשר להשיב כנראה ולכן כדאי להתמקד בעתיד. אני מעריך שיש לך דמי אבטלה לתקופה מוגבלת וזה הזמן לחפש עבודה חדשה. כדאי בכל זאת לנתח את מה שקרה לך ולהבין אותו טוב יותר. האם באמת זה רק מקום העבודה הגרוע שלא נתן לך ייחס ראוי או שמדובר בסוג של משבר או צומת דרכים שאיתו אתה מתמודד כעת, ואז עזיבת מקום העבודה הוא רק סימן לבעיה אחרת שכדאי לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב דוקטור, ברצוני להתייעץ עמך בסוגייה המעסיקה אותי מס' חודשים. עם חזרתי מחו"ל לאחר 7 חודשים החלה אצלי תופעה שידועה בשם PVC, שהם בדיקות מוקדמות בלב. נשלחתי לבדיקות אצל קרדיולוג הכוללות הולטר,אקו,מאמץ וא.ק.ג ולמעט מס' מועט יחסית של החסרת פעימות לא מצא הקרדיולוג משהו שעלול להעיד על בעיה רצינית ואף המליץ לי לא לקחת כדורים. תהליך הבדיקות עד לקבלת התשובה לקחה הרבה זמן, ובמהלכו לא נמסר לי אף מידע בנושא. במהלך זמן זה וגם לאחר קבלת התשובות החלו אצלי תופעות נוספות שלא ידעתי לקשר ללב כגון סחרחורות, כאבי ראש, כאבים בחזה ודקירות מדי פעם, חוסר תאבון וגאזים. עשיתי בדיקות דם שיצאו תקינות ושאלתי היא, האם תופעות אלו יכלו לקרות עקב חרדה, פחד או לחץ שנגרם לי במהלך הבדיקות? אודה לחוות דעתך המקצועית לגבי המשך הטיפול במצבי. תודה

התופעות שאת מתארת יכולות להיות קשורות ללחץ וחרדה. בפירוש. לאחר בדיקות פיזיות כמובן. ביופידבק יכול לעזור, שיחות אולי עם איש מקצוע. או אולי טכניקות של הרפייה- ללמוד ולתרגל. תנסי גם להרגיע את עצמך ולקבל את הדעה של הרופאים, שהכל בסדר. שיש מי שבדק אותך וראה אותך ושמדובר על משהו כנראה על רקע רגשי. לפעמים זה יכול לעזור. כי יודעים שלא הולכים למות .

שלום! אני בת 29 , יש לי בעיה אסטתית של שיעור יתר שמפריעה לי מאד ביצירת קשר זוגי. אני מטפלת בבעיה ,אבל בין טיפול לטיפול יוצא שאני לא כל כך אסטתית . מה שקורה זה שכל קשר זוגי שאני מתחילה, אני מסיימת במן "בריחה" אחרי זמן קצר כי אני לא יודעת איך לספר לבחור על הבעיה , אני נורא חוששת ובטוחה שלא יבין , או שפשוט יעדיף לעזוב כי יש מיליון בנות חלקות. אני נאה מאד כלפי חוץ ,אבל לא מסוגלת לתת לבחור להתקרב אלי בגלל השיעור. אולי יש למשהוא עצה מה אפשר לומר במקרה כזה, איך אפשר להפתח, הרי לכל אחד ישנה איזושהיא בעיה לא? אשמח לתגובות, קארין

קארין היי. יש כמה דברים שמאוד חשוב שתדעי, אותם למדני מנסיון אישי שלי. תמיד אבל תמיד תהיה בחורה יותר יפה ממך, יותר חלקה ממך, עם טוסיק יפה יותר וכו' העניין הוא לא מה יש יותר ממך. אפילו נתן אלתרמן רשם לאהובתו. יש יפות ממנה , אבל אין יפות כמוה. ולגבי השיעור, אם את מטפלת בלייזר אז זה קר עניין של זמן ואני לא חושבת שגבר לא יבין את זה. ואם את עושה שעווה את פשוט צריכה להקפיד לעשות את זה בזמן על מנת שזה יטריד אותך כמה שפחות. אם את ויצאת עם מישהו ואת מרגישה קרובה אליו תעיזי לדבר איתו. אני בטוחה שמישהו יום אחד יאמר מה שאלתרמן אמר לאהובתו.

תודה על העידוד! קארין

קודם כל קארין תשמחי במה שיש לך גם לי יש הרב שערות בגוף וגם אני מטפל בהם אך לבינתיים אני נמנע מלהראות את גופי למעט חברים קורבים אני למדתי וכך כל חבריי אמרו לי שצריך להתגאות במה שיש לך שכן יש מצבים הרבה יותר גרועים בחיים לכן אני מציעה לך לחיות לבינתיים עם הבעייה וכשאת נפגשת עם מישהו במטרה להכיר אל תספרי על בעייתך אלא בשלבים יותר מאוחרים וככה גם תיבדקי אם הבן אדם יתמוך בך לכל החיים וחשוב שתדעי שאת מטפלת בבעיה ובטוח שזה יעבור תוך זמן מסוים ואז תרגישי חופשייה בהצלחה רפי

תודה!

אשמח מאד לתגובות של בנים דווקא! תודה!

קארין שלום שיעור יתר ברוב המקרים איננו דבר "אובייקטיבי". הוא בעיני המסתכל, ובמקרה הזה במיוחד איך את מסתכלת על זה. את כותבת שאת בחורה נאה, ואני בטוח שיש לך גם מה להציע מבחינה אישיותית. הבעיה היא בעיקר בראש, באופן שאת תופסת את העניין. את יכולה להמשיך עם הטיפול בשיער, אבל יתכן שהבעיה העקרית היא דווקא בדימוי העצמי ובדימוי הגוף שלך שאם היית מטפלת בהם מבחינה פסיכולוגית השיער היה הרבה פחות מפריע. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, תודה על התגובה. אני מסכימה איתך שחלק מהבעיה נעוץ בהסברים פסיכולוגים, אחרת הייתי מפנה שאלה בפורום של אסטתיקה. באמת יש לי בעיה של דימוי גוף ודימוי עצמי נמוך באופן כללי. אך אני חושבת ששתי המיומנויות האלה , הן דבר שנרכש בבית, מילדות ,מפדבקים של ההורים . גדלתי בבית תומך ומגונן אך הורי לא חינכו אותי להאמין בעצמי. האם אתה חושב שיש אפשרות לשפר דימוי עצמי בגיל 29 בטיפול? הבעיה של השיעור אצלי, די חמורה ומטרידה ומעסיקה אותי חלק נכבד מחיי. כלומר ישנה הצדקה לדימוי גוף הנמוך שיש לי.( שיעור יתר אצל נשים זו לא תופעה "נסלחת") כלפי חוץ (מרחוק יותר) אני מאד נאה אך לא מסוגלת לתת לבחור להתקרב אלי יותר מדי (רק בחושך). אי אפשר לקיים כך קשרים זוגיים, בשלט רחוק. אני מרגישה שאני מפספסת את חיי, איך אני יכולה לחשוף את חולשותי בפני בחור חדש שהכרתי מבלי שהוא יברח, אני לא מסוגלת לשים את הפחדים שלי בצד ולתת לקשר להתפתח, האם אתה חושב שיש מקום לטיפול פסיכולוגי במקרה כזה? יש לציין שאני מתפקדת יפה בכל שאר התחומים:עבודה, לימודים. אודה על התיחסותך. קארין.

היי, מה הבעיה ללכת לטיפול הורדת השיער בתידרות גבוהה יותר?? כשיש שיער אפילו מעט מעט- פשוט תסירי אותו- מייד.

זה לא כל כך קל כמו שאת או אתה חושב/ת כי השערות צומחות בחזוריות מסוימת. אני יכולה להוריד ואחרי יומיים צומחות לי אחרות. זה מתסכל נורא.