פורום פסיכולוגיה קלינית

בזמן האחרון אני מרגישה די מוזר יחסית לעצמי ואני לא יודעת בדיוק למה. לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת על כל מיני דברים ופתאום, בלי שום סיבה שאני יכולה לחשוב עליה אני מתחילה לבכות. נכן זה יכול להישמע די נומלי אתל אנשים מסויימים, אבל לא אצלי. אני בדרך כלל אדם נורא מאופק כך שאני זוכרת את עצמי בוכה רק בפעמים נדירות. חוץ מזה, לפעמים אני יושבת ועושה מן רשימה של מה עשיתי בחיים לעומת מה שרציתי. התוצאה היא שיש כל כך הרבה דברים שרציתי ובסוף נשארתי בלי כלום. אני מרגישה דברים כל כך פשוטים, שלכל אחד יש או הצליח להשיג, אני נכשלתי בתהליך כי היו לי יותר מדי דברים שרציתי בו זמנית כך שיצאתי מופסדת בשני הדברים. אני לא יודעת למה זה רק בזמן האחרון, אבל זה ממש מתחיל להטריד אותי כי אתמול אפילו אנשים מסביבי התחילו לשים לב ושאלו אותי כל שתי דקות אם הכל בסדר. אני לא אוהבת למשוך תשומת לב והשאלות שלהם כבר הטרידו אותי בשלב מסויים. אני רוצה למצוא פיתרון למצב הזה, כי אני מרגישה שזה מפריע לי באורח חיי.

היי אני חושבת שאולי הגעת למסקנה שבא לך להגשים יותר מהשאיפות שלך והרצונות שלך. פסיכולוג יכול ללות אותך בדרך שלך. את יכולה גם להכין רשימה של דברים שבא לך להשיג, להתחיל אולי מדברים יותר פשוטים ולללכת על זה. דברים שהכי חשוב לך להשיג, לשנות. אני לא יודעת בת כמה את, אך כשנראה הגעת למצב של חשבון נפש. חשבון נפש מדי פעם הוא טוב לטעמי, כי הוא מקדם וחושבים אם אנחנו בדרך הנכונה בחיים, מה מתאים לנו וכו'. שיהיה לך בהצלחה..

מיה שלום מה שאת מתארת מאפיין שני מצבים אפשריים ונפוצים. בהחלט רצוי להבין מה קורה ולטפל בו בצורה מקצועית כדי למנוע התדרדרות וכדי לשמור על איכות חייך בעתיד. כיוון אחד הוא צומת דרכים. יתכן שאת חווה כעת סוג של משבר על רקע של שינויים. לפעמים אלו שינויים ברורים וחדים, לפעמים תהליך איטי שפתאום נקלט בתודעה. סוג כזה של צומת מעורר תגובה רגשית חזקה שמתאפינת גם בתופעות של בכי, חרדה וכו'. אפשרות שניה, שלא נוגדת אגב את הקודמת, הוא מצב דיכאוני. מצב כזה יכול להיות קשור לאירועים חיצוניים אבל יכול גם לקרות באופן בלתי תלוי לחלוטין. קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי את הסימפטומים כולל השאלונים שבסוף המאמר. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בכל מקרה, מומלץ שתפני לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכבוד ד"ר קפלן אורן יש לי אח בן 20 + כרגע הוא משרת בצבא הוא כילד סבל מאפליה של אבא שלי שהעריך יותר את אחיו הבוגר מימנו בשנתיים, סבל ממכות מאבי לא באופן יומיומי לעיתים רחוקות אך באופן משפיל בנוסף הוא גדל בצל של חוסר אמון בו וביכולות שלו כל הזמן היו נזרקים לעברו משפטים כמו אתה תצא עבריין ,אפס כלום לא יצא ממך וכיו" הוריינו היתגרשו כשאחי היה בן 10 ואנחנו האחים כשישה עברנו לגור עם אבי, הבית שבו גדלנו היה בית עם הרבה מתחים לחצים וצעקות. אותו אח שעליו אני מספרת כתב מכתב היתאבדות בגיל ההיתבגרותו.כל זה הוא רקע שתוכל אולי להבין את שאלתי שהיא - אחותי הגדולה הזמינה את אחי אליה הביתה כשהיא ושתי בנותה בנות 5 ו-3.5 בבית הם צפו בטלויזיה ולסרוגין אחותי הכינה עוגיות פתאום אחותי שמה לב שאחי יושב על הספה כשעליו כרית והוא נוגע באבר מינו ואף הוציא אותו מהתחתונים אחותי לא היתייחסה למקרה ולא אמרה לו כלום אך נותרה המומה מפני שזה לא אופייני לאחי להיתנהג כך הוא בחור מופנם וביישן והוא לא יעשה דבר כזה במודע האם זה סימן למשהו שמתפתח אצלו?

שירלי שלום אם זה האירוע היחידי שנראה חריג לא ניתן לומר שהוא סימן למשהו. עם זאת, לפי מה שאת מתארת הנער הזה גדל באוירה לא טובה ויתכן שבלי קשר לאירוע הזה הוא זקוק לייעוץ פסיכולוגי ואפשר בהזדמנות להציע לו זאת. אני חושב שכדאי להעיר לו גם על מה שקרה. לא בצעקות ולא בצורה בוטה, להעיר שהיא שמה לב למשהו לא נעים שקרה, אוננות זה דבר טבעי אבל הוא צריך להתרחש בחדר באופן פרטי ובוודאי לא בסלון ליד הילדים הקטנים. יש לבקש ממנו שהדבר לא יחזור על עצמו, עם כל אי הנעימות שכרוכה בכך, דווקא לאור העובדה שנעשה ליד הילדים הקטנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני יודעת שזה לא המקום לשאלה מסוג זה, מפני שזהו פורום פסיכולוגיה ולא פורום לבעיות חברה ותעסוקה, אך החלטתי להפנות את השאלה לכאן מכיוון ואני רוצה לקבל תשובה טובה ולא תשובה של הפנייה ליעוץ כפי שבד"כ קורה בפורום חברה ותעסוקה... טוב, אז שאלתי היא כזו ולדעתי היא מתאימה גם מבחינה פסיכולוגית: אני בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחיי ובתחילת דרכי המקצועית ובכלל... לפני כמה חודשים הכרתי בחורה לעבודה ולחברות. עבדנו ביחד בצורה עצמאית וגם התחברנו מאוד. ידעתי שלה למשל אין כל כך חברים והרגשתי שאני חברה שלה כמו שהיא חברה שלי ושאין מצב שהיא "מעלי" בנושא של עבודה. לאחרונה נסדק הקשר עקב חיכוכי עבודה וכך גם החברות נהרסה. אני יודעת שאין כזה דבר להיות חברים וגם להיות שותפים לעבודה, אבל זה זרם בצורה כל כך יפה שגם אחרים התפעלו. עכשיו זה כבר גמור ככל הנראה ואני מרגישה למען האמת כאילו מה שהיא עשתה היה פשוט לתקוע לי סכין בגב. אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, השקעתי בשבילה את כל כולי והיא לקחה את זה בצורה כפוית טובה. שלא לדבר על כמות הזמן שהשקעתי עבורה... על כל פנים, כעת היא רואה בי רק יחסים של "עובד-מעביד" אף על פי שזה לא היה ככה מכיוון ומלחתחילה עבדנו כשותפות, כעבודת צוות והיא התחברה איתי בצורה כזו נפלאה שלא היה נגלה לעין העובדה שיום אחד היא פתאום תפנה אלי את הגב. ברמת העיקרון, אני לא מרגישה שאפשר לתקן משהו, כי זה לא רק שצד אחד מנסה לתקן, זה אמור להיות הדדי, אבל יש לה כל מיני בעיות שלדעתי היא מעדיפה להדחיק אפילו על חשבון פגיעה באחרים. אני יודעת שהסיבה לכך שאין לה חברים טמונה בעובדה שהיא אוהבת להיות בשליטה ולקחת שליטה על אחרים, וגם כל מה שהיא רואה זו רק עבודה עבודה עבודה. ואין בזה שום רע, גם אני בכיוון הזה, אך להבדיל ממני, אין לה שום רגש כלפי חברות, או אנשים וגם לפי הסיפורים שלה ושל אחרים, הבנתי שפשוט אנשים נפגעו ממנה עקב החסרונות האלה שלה ועוד. הנושא קצת מורכב, בסה"כ מדובר בבחורה המבוגרת יותר ממני, ואמורה כביכול להיות בוגרת אך ברגע שהכל מתפוצץ היא מתנהגת כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הגלידה. לכן אני חושבת שאין מה לעשות בנידון, כנראה שלמדתי עוד שיעור בחיים ואולי עדיף להמשיך הלאה. אם כך מהי בעצם שאלתי? מכיוון וככל הנראה נאלצתי ללמוד עוד שיעור בחיים, וכנראה עלי להמשיך בחיי, אני מניחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ואני עוד צעירה ואולי קצת נאיבית לעיתים, אני מרגישה שאני לא כל כך יודעת כיצד עלי להמשיך למשל בלהכיר אנשים חדשים: בין אם זה דרך עבודה או "סתם"... ז"א, אני לא יודעת אם אפשר לסמוך עליהם, ומה כדאי לחלוק עמם בצורה כזו שלא תבוא אלי בהפוכה ביום מן הימים. יש לי חברים וותיקים שהם חברי הטובים ביותר, אך ברמה של להכיר אנשים חדשים, ובמיוחד כאלה שאני מתקרבת אליהם- זה תהליך. יש לי ידידים שאני מדברת איתם, ואנחנו אפילו מאוד קרובים מבחינה ידידותית, אך שאלתי יותר מתרכזת ברמת החברות שהיתה לי עם הבחורה בהקשר לעתיד: כיצד אוכל לדעת בהווה שהאנשים שאני מתחברת אליהם הם לא כמו הבחורה ההיא, כיצד אוכל לדעת אם אוכל לסמוך עליהם, או האם הם "בסדר"... אני לא יודעת כעת כיצד לנהוג. הכרתי בינתיים עוד אנשים והתחברתי לעוד אנשים מבחינת עבודה גם כן, ואני קצת חוששת מהמצב שזה עלול להגיע אליו. בסה"כ יש לי אינטואיציה ממש טובה, אבל לעיתים האינטואיציה עלולה לבגוד... אז מה לעשות?

אה עוד משהו חשוב... הקשר ביני ובינה נותק ואנחנו כרגע לא מדברות ולא עובדות ביחד יותר.

ראשית אני חושבת שאני מדברת בשם כמעט כל אחד בפורום הזה, כשאני אומר לך שישנם הרבה אנשים שנכווים ועוד הרבה אנשים שאת עוד תכווי מהם. מה שאת מחפשת זו מעין מסננת שכזו שתגרום לך להבדיל בין אנשים שכדאי שתכניסי אותם לחיים שלך לבין אלו שעדיף שלא. צר לי לומר לך אבל בהחלט אין דבר כזה. הלוואי. אבל אל תתיאשי ישנם הרבה דברים שתוכלי לעשות. הדבר הראשון שאני מציעה לך לעשות זה קודם כל לשמור על המעגל הפרטי שלך. כלומר כשאת מתחילה להכיר חבר/ה אל תתחברי איתו במהירות ותחשפי את כל סודותייך. מעבר לכך תמיד תנסי לבחון אם גם האדם השני משתף פעולה. דבר נוסף שאפשר לעשות הוא להיעזר בקרובים אלייך. את אמרת שיש לך חברי ילדות מאוד טובים מידי פעם תשמעי לעצתם. תספרי להם על האדם שהכרת, היחס שלהם יהיה הרבה יותר אובייקטיבי. מעבר לך אני מאמינה שבמשך הזמן את תדעי לבחור את האנשים שיעשו לך טוב בחיים. המסננת הזו שדיברתי עליה רוקמת עור וגידים עם הגיל. פשוט ללמוד תמיד להמשיך הלאה ותמיד להפיק את מירב הלקחים ממה שקורה. כי מה שלא הורג אותנו מחזק אותנו. מקווה שהצלחתי להכל על כאבך

נעמה שלום אין לך כלי אחר מלבד האינטואיציה שלך, כל דרך אחרת שתנסי להפעיל תכלול גם היא סיכון לטעויות. מה שניתן זה לחדד את החושים ולפעול עם אינטואיציה משודרגת, וזה מה שקורה באופן טבעי לאורך החיים. מצד שני את צריכה להיזהר שלא תהפכי לחשדנית מידי בגלל חוויה לא נעימה שקרתה לך הפעם. בהחלט אפשר לשמור על חברות בשילוב עם עבודה, רק שאולי צריך לתכנן זאת בצורה טובה כדי למנוע תקלות. הייתי מציע לבחון את העניין ע"פ קריטריון פשוט. במידה וזה אירוע חד פעמי שאיננו מוכר לך ולא מתרחש לעיתים קרובות נסי להתייחס לזה ככזה ולא להכליל ממנו לסיטואציות נוספות. מצד שני, אם את מזהה דפוס שחוזר על עצמו בצורה כזו או אחרת אז יש בעיה ביחסים הבין אישיים שצריך לטפל בה. במקרה כזה כן מומלץ לפנות לייעוץ כי יתכן שאינך רואה את התמונה המלאה והאובייקטיבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם שטיפת מח היא התעללות מילולית ?

א. שלום השאלה לאיזה שטיפת מוח הכוונה. גם פרסומות זו שטיפת מוח ואף אחד לא מייחס לזה התעללות. זה תלוי בהקשר בו הדברים נאמרים ונעשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אולי תוכל להסביר לי את פשר ההתנהגות הבאה: אני סטודנטית ויש בחור שעושה רושם דווקא כבחור נחמד שגר בעיר שלי, נוסע בקו שאני נוסעת... מתחילת השנה יצא לנו להפגש יחסית די הרבה באוטובוס. הבעיה שבהתחלה לא ממש ידעתי שהוא לומד איתי, וכשכבר ידעתי זה היה מאוחר מכדי לומר שלום. נוצר מצב שאנחנו עומדים בתחנה אחד ליד השני וכלום. הוא לא אומר שלום ואני מנסה לחשוב על תירוץ לומר לפחות שלום ולא מוצאת כי משהוא פשוט "נדפק". אני מנסה אבל משהוא בו גורם לי להרתע כי הוא לא מנסה אפילו, או לפחות כך נדמה. לפני שבוע באתי לתחנה והוא היה שם לבד והחלטתי ישר כשראיתי אותו מרחוק שאני אגיע ואגיד שלום, הוא ראה אותי ופשוט סובב את הגב. גם כשפגשתי מישהוא והתקדמתי לכיוון שאליו הוא מפנה את הגב הוא סובב את הגב לצד השני וכשחזרתי למקום שעמדתי בו לפני שפגשתי את האדם שאני מכירה הוא שוב הפנה לי גב. האמת, הדבר היחיד שמפריע לי בכל זה זה שאני פשוט לא מבינה מה מניע אותו לנהוג כך? הרי באותה מידה שאני לא אמרתי שלום בכל התקופה גם הוא עצמו לא אמר. אז למה לנהוג בכזאת גסות? יש הסבר פסיכולוגי מאחורי התנהגות קיצונית כזאת? (מיילא לא להגיד כלום אבל להפנות גב בצורה בוטה שוב ושוב, גסות מוחלטת)

דנה שלום עד שלא תשאלי אותו באופן ישיר לא תדעי את התשובה המדויקת. בהחלט יתכן שכמו שאת חושבת מה הוא חושב ולמה הוא מתנהג כך או אחרת, גם הוא עובר תהליכים שונים של חשיבה. יתכן שהוא נעלב או חשב שאת מתעלמת ממנו מסיבות מסוימות, יתכן שהוא נבוך, ובהחלט יתכן שהוא גם לא רוצה לפתוח בשיחה. יתכן שיהיה לך פשוט יותר לומר לו באופן ישיר שלום ולהחליף כמה מילים ואולי זה ישבור את הקרח. כרגע שניכם מתעלמים זה מזה כך שאי אפשר להאשים אף אחד מכם בניסיון רציני לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת אחרת אל תתיחסי בכלל ותפני לו גם את הגב , או שהוא שחצן או שהוא בישן אבל לדעתי הוא שחצן אם הוא מפנה את הגב לכן תתעלמי ממנו לגמרי תאמיני לי שאם הוא יהיה מעונין הוא ידאג לתקשר איתך בי

שלום ד"ר אני בת 22 ומאז שאני זוכרת את עצמי יש לי קושי ביצירת קשרים עם אנשים בכלל ובפרט עם המין השני, כלומר כשאני נמצאת בסיטואציה שבה יש אנשים שאני לא מכירה אני נלחצת מאוד ולא מרבה לדבר (בדומה לפוביה חברתית) וזה מוביל לכך שאני מתקשה ליצור קשרים עם אנשים זרים. הבעיה גרועה יותר כמדובר על בנים. בכל פעם שבחור ניגש אליי ומביע התעניינות אני נרתעת ודוחה אותו ונותנת לעצמי סיבות "מוצדקות" לדחייה (הוא לא הטעם שלי וכו..) אך בתוך תוכי אני יודעת שהסיבה מורכבת הרבה יותר. עקב הבעיה הזו עדיין לא היה לי חבר ואני חוששת שגם לא יהיה אם אני אמשיך להתנהג כך. אני לא מבינה למה יש לי את הפחד ליצור קשרים חדשים אך אני חושבת שזה כנראה בגלל שיש לי דימוי עצמי נמוך איך ניתן לטפל בפחד הזה?? תודה

היי יסמין אני שמחה שאת מודעת לכך שיש לך איזשהוא קושי שכדאי לעבוד עליו. אני חושבת שטיפול יכול להועיל לך ולבדוק איתך מאיפה באה הרתיעה, השמירה על עצמך וכו'.

יסמין שלום יש שלוש אפשרויות (לפחות) כדי להתמודד עם מה שקורה לך. הראשונה לא לעשות כלום ולתת לזמן לעשות את שלו. סביר להניח שמתישהו יגיע אותו בחור שכן ימצא חן בעיניך וכן תצליחי לדבר איתו. יתכן שהמצבים החברתיים ההמוניים מביכים אותך ואולי אם תיפגשי עם מישהו בהקשר אחר זה יהיה יותר קל. אפשרות שניה זה להתאמן על מצבים חברתיים. לומר לעצמם שאת עושה ניסויים, ובמסגרת זו תנסי לפתח שיחה גם עם אנשים שבד"כ לא מהווים מטרה ראשונה לקשר. זאת כדי לתרגל את יצירת הקשרים. אפשרות שלישית זה לפנות לטיפול פסיכולוגי במסגרת אישית או קבוצתית כדי להבין את הענין יותר לעומק ולטפל בו. קשה לדעת מה הסיבה לפחד. הוא יכול לנבוע מנושאים שונים ואת זה אפשר לברר במסגרת הטיפול. עם זאת, גם ללא הבנת מקורות הפחד יש אפשרות לשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. אני ליז, בת 17 וחצי מאיזור המרכז אני סובלת מחוסר בטחון עצמי שמוביל אותי לתלותיות, דיכאון ובעיקר הרס עצמי. פעם בשבוע אני נמצאת בשיחה אישית עם עובדת ממחלקת הרווחה של העיריה - אחראית נערות, שתפקידה לחייעץ לכל הנערות בעיר (היא במקצועה עובדת סוציאלית). היא לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית והשיחות אצלה הן דיסקרטיות ולא מחייבות. לאחרונה היא הגיעה למסקנה שאין שום דבר שיכול לעזור לי חוץ מכדורים (טבעיים ופשוטים יחסית), שנרשמים ע"י פסיכיאטר. הבעיה היא שאני יהיה בת 18 רק בעוד 4 חודשים, ועד אז שום מוסד או פסיכיאטר לא מוכן לקבל אותי ללא אישור הורים (אני כמובן לא רוצה שההורים שלי ידעו). אין לי כסף לממן לעצמי טיפול כי אני רק תלמידה... פנינו למרפאות החוץ של שלוותה והם לא מוכנים בשום אופן - מסיבות משפטיות, גם עם אישור מפקידת סעד. פנינו גם לקופת החולים שלי ושם נשמעה אותה התגובה. שאלתי היא מה לעשות? כיצד אני יכולה לקבל את העזרה שלה אני ממש זקוקה מבלי שההורים שלי ידעו על כך? האם זה אפשרי בכלל?? תודה לכולם, ליז.

ליז אני עובדת בשירותי בריאות כללית. יש לי שתי שאלות אלייך. באיזו קופה את ואיזו עיר. אני מוכנה לבדוק אם יש איזושהי פירצה במידה ואת בשירותי בריאות כללית

הי ליז אני חושבת שיש משהו סותר במה שאמרה העובדת הסוציאלית- כדורים טבעיים אינם צריכים מרשם של פסיכיאטר או של כל רופא אחר. אני חושבת שכמעט בכל קופה יש פסיכיאטר ילדים ותוכלי להתייעץ איתו במסגרת הקופה (אולי תזדקקי להפניית רופא המשפחה). בל מקרה, אני מניחה שהבעיה היא לא אקוטית, והדבר המרכזי הוא אכן שיחות, ולא טיפול תרופתי, וארבעה חודשים הם לא זמן ארוך במיוחד... תרגישי טוב. אפרת.

תודה לך יוליה, אני מהוד השרון, ואני בקופ"ח מאוחדת אשמח לקבל טיפול בכל עיר בשרון, אם זה מה שאצטרך.... תודה, ליז.

זה לא אפשרי. כל עוד ההורים שלך הם גם אפוטרופסים עליך פסיכיאטר לא יכול לבדוק אותך בלי אישור שלהם. לכן כדאי לשתף את ההורים במצוקה ולפנות למרפאה בשלוותה שיש להם מרפאות לנוער ומבוגרים כאחד שבהם ניתן לקבל טיפול טוב ללא תשלום (לתושבי השרון-שומרון). תשתפי את ההורים שלך במצוקה רק בשביל שיסכימו שתקבלי טיפול שלא יעלה להם כסף.

ליז שלום אני מציע שתמשיכי בטיפול אצל העובדת הסוציאלית ותמתיני עוד חצי שנה כדי לקחת את הכדורים, זאת במידה ואכן את עומדת על כך שאינך רוצה לספר להוריך. אני לא רואה דרך אחרת לפעול מאחר ומיצית פחות או יותר את כל האפשרויות שיש. בכל מקרה, ראי את הודעתה של יוליה ואם יש פתרון אני גם אשמח לדעת עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מזה הרבה זמן שמתי לב שעם בא החושך אני "מתהפכת" עולות בי מחשבות מדאיגות מחיי היום יום שנראות לי באותם רגעים כבעיות רציניות עם השלכות פטאליות. תיפקודי בזמנים אלו נפגע, ואני חשה שגם בן זוגי "נופל" כשהוא שם לב שאני "נכבית". יום למחרת המחשבות הלו נראות לי מינוריות ביותר, והכל נראה שוב אופטימי ושמח פרט להרגשת המרירות מהאוירה שיצרתי ערב לפני. האם זאת תופעה מוכרת? האם יש דרך להתגבר עליה ללא תרופות?

היי האם חווית איזשהיא טראומה או משהו דומה בעבר בשעות הללו?

הי לא שזכור לי משהו מיוחד

תנסי טיפול פסיכולוגי אך אני עם כדורים

כלומר, זה לא קורה לי כל לילה, אבל יש לי תקופות שאני פשוט מרגישה שאני שני אנשים שונים. ואני מחכה לבוקר, כי בבוקר אני שפויה, אופטימית, מעשית ולכן שקטה וגם שמחה. הלילות לעומת זאת קשים לי הרבה פעמים. פעם הייתי בסיני עשרה ימים, וכל פעם שהשמש היתה שוקעת הייתי ממש בדאון מזה לכמה שעות. פחדים, התנהגות לא שפויה. האמת - אני עד היום לא הצלחתי לרדת לעומק העניין...

אורית שלום הלילה מעורר קשיים החל מהילדות המוקדמת בהקשרים שונים. יש בו פרידה מההורים בילדות, יש בו פרידה מהעולם שזה סוג של מוות, יש בו חושך ועוד רכיבים רבים שאפשר לציין אותם כמעוררי חרדה. התופעה אינה נדירה וקוראת רבות גם בגיל המבוגר. לרוב אפשר לטפל בענין ללא תרופות בעזרת טיפול פסיכולוגי, במיוחד אם אין ברקע בעיות נוספות. צריך להיכנס לעניין ולהבין אותו טוב יותר. לאור זה אפשר יהיה לתכנן את הטיפול המתאים. קשה לי לומר מראש איזו גישה הכי מתאימה כיוון שזה תלוי באבחון. תוכלי לקרוא במאמרים השונים המצורפים משמאל תחת סמל הפסיכולוגיה (האות היוונית פסי) על שיטות שונות שבוודאי אחת מהם עשויה להתאים ולעזור לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! סבלתי לאחרונה מ4-5 התקפי חרדה לקחתי יומיים "קסנאקס" (כדור כחול) והרגשתי יותר טוב(לא יודע אם מהכדור? או עצם זה שדיברתי עם הפסיכיאטר,פעם ראשונה) אבל הכדורים עשו אותי כמו סמרטוט. הוא נתן לי גם "קסנאגיס" שגם עייפו אותי אז הפסקתי עם שניהם ואני 3 ימים ללא התקפים אבל קצת בדיכי+בחילות\אי יציבות. האם יש מצב שאני יכול בעצם להתגבר על המצב לבד או בטיפול פסיכולוגי ללא כדורים? למרות ששורה תחתונה מדובר בחומר שחסר במוח(הגוף יכול ליצר אותו לבד?)

גיא שלום חרדה איננה רק ביולוגית ולכן רצוי לטפל בה בכלים פסיכולוגיים בשילוב עם טיפול תרופתי. אני מצרף מאמר על חרדה שאולי יתן תשובות מדויקות יותר על אופי הבעיה. בטווח הארוך לא כדאי להשתמש בקסנקס מאחר והוא ממכר. יש תרופות אחרות שאינן ממכרות. תוכל להתייעץ על כך עם הפסיכיטאר שלך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מאמינה שכל דבר צריך לדחוף כדורים.. אני מציעה לך לגשת לשיחות, לפנות למדיטציה או ללמוד סוג של הרפייה, ולמצוא מה מרגיע אותך. אולי ספורט, או פעיליות אחרות. ליצור לעצמך סביבה נעימה ותומכת..לעשות מה שעושה לך טוב. באם המצב קשה, ניתן לחשוב ולבדוק אופצייה של כדורים.

היי, בעבר טופלתי בביו פידבק ללא כדורים וזה עזר למרות שפחד מגבהים/טיסה בעקבות התקפי החרדה לא עברו. כיום לאחר 4 שנים חזרו התקפי החרדה וממש הגעתי לדרגות סבל שלא יכלתי יותר. הלכתי לפסיכולוגית כי חשבתי שזה יעבור אך נשברתי והלכתי לפסיכיאטר. נתן לי סרוקסאט (נגד חרדה ודיכאון) ולוריוון להרגעה לשינה בלילה. קסאנאגיס נתן לי רופא המשפחה אז ועכשיו אך זה ממכר ואכן עשה אותי סמרטוט ואפתית. אם התקפי החרדה עברו ונראה לך שתוכל להתמודד רק עם פסיכולוג תנסה קודם ללא תרופות, אך אם הסבל גדול לא שווה לסבול. אשמח לייעץ בכל דבר [email protected]

שלום, אני במצוקה בת 33.5 רווקה גרה בבית ההורים האווירה בבית חולה,אבא סובל מדיכאון קשה מאוד סגור ועצבני ההורים פנסיונרים,וכן מאוד שמרנים פרימטיבים ולא מתפשרים חונכתי לכבד אותם וזה דפק לי את החיים כי הכל שקר וכזב אני סובלת מאחר ועברתי מסע בתוך עצמי,המודעות רק עוללה לי בעיות ניסיתי להבהיר את רגשותיי להוריי אך אין עם מי לדבר... אני לא מסוגלת לקשור קשרי חברות שלא נדבר על זוגיות אני לא עובדת רק אובדת עצות גם גיליתי כי כל חיי ברחתי אל חייהן של החברות שלי שהתאהבתי בהן וכיום אני בחיי לבד בלי כלום רק מבטם המאוכזב של הוריי איך הגעתי עד הלום ואין באפשרותי לשלם שכר דירה כי אין לי כסף מה עושים? לאן בורחים הפעם?

אני קוראת את המכתבת הכואב שלך.. צר לי על החיים שאת עוברת.. מה שכן, עושה רושם שנמאס לך מהמצב ואת מעוניינת בינוי כלשהוא. טיפול יכול לתת לך גב והבנות למה שתעשי הלאה ולדחוף אותך לשינוי. ניתן דך קופת חולים, אך קודם עלייך למצוא עבודה. עבודה כלשהיא רק על מנת שתוכלי לחסוך מעט ולהרשות לעצמך טיפול והתקדמות לעצמאות. אל תוותרי, גם אם העבודה היא קשה. אינך מחויבת לחיות את חיי הורייך לנצח. ובכלל. תני לעצמך צאנס להיות מי שאת ולהתפתח למה שאת רוצה להיות. אני מאחלת לך בהצלחה....לאט לאט אני מאמינה שעם הרבה רצון ותמיכה של איש מקצוע(תחילה) תוכלי להתחיל חיים חדשים, חיים שיותר מתאימים לך.

יש לי חברה שהיא כמעט בת גילך וגם היא יושבת וחושבת אייך לצאת מהפלונטר הזה של ההורים. העניין הוא שכל מה שאת צריכה הוא לבחור. את יכולה להמשיך לכבד את ההורים שלך אבל להמשיך בחייך וכמו שהלוחמת אמרה הצעד הראשון הוא למצוא עבודה. העבודה לא תתן לך רק את האפשרות לחסוך כסף לדירה אלא בנתיים היא תוציא אותך מהבית לכמה שעות ביום זהו יופי של איוורור בנוסף לזה תנסי לחפש לך בחיים את הדברים הקטנים ופשוט תנסי לקיים אותם כמה שיותר אם אלו מחשבות שעושות לך טוב או אפילו יצירה חוגים מסויימים... מה שנקרא להרים את הראש מעל המים עד שתגיעי לחוף מבטחים. ואם את צריכה רעיונות ותמיכה יהיו כמה שישמחו לעזור לך...

יש לי חברה שהיא כמעט בת גילך וגם היא יושבת וחושבת אייך לצאת מהפלונטר הזה של ההורים. העניין הוא שכל מה שאת צריכה הוא לבחור. את יכולה להמשיך לכבד את ההורים שלך אבל להמשיך בחייך וכמו שהלוחמת אמרה הצעד הראשון הוא למצוא עבודה. העבודה לא תתן לך רק את האפשרות לחסוך כסף לדירה אלא בנתיים היא תוציא אותך מהבית לכמה שעות ביום זהו יופי של איוורור בנוסף לזה תנסי לחפש לך בחיים את הדברים הקטנים ופשוט תנסי לקיים אותם כמה שיותר אם אלו מחשבות שעושות לך טוב או אפילו יצירה חוגים מסויימים... מה שנקרא להרים את הראש מעל המים עד שתגיעי לחוף מבטחים. ואם את צריכה רעיונות ותמיכה יהיו כמה שישמחו לעזור לך...

שלום אינך יכולה לברוח מעצמך, תפגשי אותך שוב ושוב. מאחר ומדובר במכלול של בעיות שכל אחד בפני עצמה מורכבת נדרשת כאן תוכנית ארוכת טווח שמטפלת ברכיבים השונים כל אחד בנפרד. למעשה הגעת כרגע למצב של חוסר תפקוד מוחלט וממצב כזה אי אפשר לקפוץ מייד לשיפור מוחלט. אני לא בטוח האם גם לך אין דיכאון ברמה כזו או אחרת. אינני יודע איזה סוג טיפול עברת והחמיר את מצבך, אבל די ברור שאת זקוקה לעזרה מקצועית חיצונית ושלא תצליחי כעת לעשות הכל לבדך. אני מציע להתייעץ עם פסיכיאטר כדי לבדוק האם יש צורך בטיפול תרופתי שיוכל לתת לך כוחות רבים יותר להתמודד ובמקביל לבדוק אילו סוגי טיפול את יכולה לקבל במסגרת השירות הציבורי, בין אם פסיכולוגי ובין אם איש מקצוע אחר כמו עובד סוציאלי וכו'. העניין הוא להתחיל לעשות משהו ולא להשאיר את המצב סטאטי כפי שהוא כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כמו שד"ר קפלן כתב, נראה שיש לך כמה בעיות מה שהופך את הכל למורכב, ואת החיים שלך לתקועים. לדעתי יש לטפל דברים, בכולם, אבל יש גם סדר פעולות. גם אם אינך יכולה לעבוד עכשיו, עבודה צריכה לקבל עדיפות על פני יצירת קשר כזה או אחר עם ההורים או עם אנשים אחרים. עבודה היא עצמאות, עצמאות היא חיים בוגרים. עבודה מאפשרת גם יחסים יומיומיים עם אנשים ויכולה להביא לשיתוף פעולה, ידידות, ואף לחברות. לכן, לדעתי, גם אם כל השאר לא מסתדר, ולא מתקדם, ונראה מאד רע - את צריכה למצוא את הדרך, האיטית והבטוחה, להגיע לעצמאות כלכלית. זה א'ב'. בהמשך, כשיש לאדם בסיס, הוא יכול לטפל לאט לאט בכל מיני דברים אחרים. אם אין אוכל, (אני מבינה שיש לך אוכל, כמובן) קשה מאד לטפל בנפש. ואז הנסיון לטפל בנפש יכול ליצור גם סיבוכים. זאת כמובן רק דעתי הפרטית, והכרגיל קצת שחור לבנית.

תודה לד"ר אורן ולכולם

להתקפי חרדה ודיכאון מה היית ממליץ-טיפול פסיכודנאמי או קוגנטיבי-התנהגותי?

אורטל שלום הבעיה שתיארת היא די כללית ולמען האמת אני לא חושב שכותרת שיטת הטיפול היא באמת המפתח לפתרון. רוב המחקרים מדברים על כך שהצלחת הטיפול תלויה במיוחד בכימיה האישית בין מטפל למטופל. הייתי מבקש המלצות על פסיכולוגים טובים ומנסה להגיע לאיש מקצוע רציני. לאחר אבחון של הבעיה יהיה אפשר להציג בפניך את אפשרויות הטיפול. לכן לא משנה לדעתי לאיזה גישה תפני כעת, העיקר שתמצאי פסיכולוג שאת סומכת עליו ומרגישה נוח בנוכחותו. בהמשך הוא כבר יכוון אותך הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1. אתר רציני ראשון וחדש בעיברית הולך להיפתח בקרוב שנושא טריכוטילמניה - תלישת שיער. האתר יורכב משני חלקים שאחד תיאורתי (מאמרים ומחקרים שתורגמו לעברית), והחלק השני מסיפורים אישיים (אנונימים) שאנשים התנדבו לכתוב. (שיתארו את הבעיה, הסימפטומים, דרך ההתמודדות, טיפולים שעזרו וכו') כל המעוניין להצטרף ולעזור מוזמן לכתוב לי לכתובת הדואר האלקטרוני שמצורף למעלה. 2. קבוצת תמיכה הולכת להיפתח בקרוב (נרשמו כבר 30 משתתפים). מי שמעוניין להצטרף ולשמוע פרטים מוזמן להתקשר לגלי - 064-874874

גלי שלום בהצלחה במיזם החשוב. אנא פרסמי את כתובת האתר כשיעלה לאויר בברכה ד"ר אורן קפלן

אחראית האתר ופותחת קבוצת התמיכה הן שני נשים שונות. תודה על הברכות ואם למישהו יש הצעות, רעיונות, דברים שהיה רוצה למצוא באתר - אני אשמח לשמוע. תודה רבה

לפני כשבועיים נפגשתי עם בחור שמאוד מצא חן בעני לאחר הפגישה הראשונה נפגשנו עוד פעמיים ולצערי אחרי שלוש פגישות הוא התקשר ואמר שלא מתאים לו. אני לקחתי את זה מאוד קשה, לא ידעתי איך להתמודד עם האכזבה, כמובן התחלתי להשליך את הסיבות על הצורה החיצונית שלי ואולי בגלל שאני שמנה הוא לא רוצה אותי? שאלתי אלייך כיצד מתמודדים עם תחושות הכישלון?

לשיר החמודה זה בסדר להתאכזב מדחיה , אין אדם שיקבל את זה בשמחה במיוחד לאחר שציפה. יהיו עוד אנשים שידחו אותך כפי שאת בודאי תדחי אותם. בסופו של דבר תמצאי את אושרך-אני בטוחה. עדיף לך להיות בקשר טוב עם אדם שמעונייך בו כמוך. בינתיים , זה בסדר להרגיש קצת "דיכי" אבל אל תכנסי לזה יותר מדי. צאי, תפגשי, תשמחי ובהצלחה.

שיר שלום הבעיה עם האכזבה איננה שהיא מתרחשת, כיוון שזה הדבר הטבעי ביותר, אלא שהיא מורחבת לתחומי חיים נוספים. נסי לקבל שמקרה הנוכחי זה לא הסתדר. אני לא טוען שזה לא קשור אליך לחלוטין, אבל ללא ספק זה קשור רבות לבחור, להיסטוריה האישית שלו ולאישיות שלו ואין מה לעשות, בפגישות זוגיות יש גם מרכיב של מזל. יש לקוות שהמפגש הזוגי הבא יהיה מוצלח יותר ואם תצליחי להתבונן על כך עם פחות ביקורת עצמית הדברים יראו פחות קשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי שיר זוגיות וקשרים זה עניין של זמן ואני יכולה להגיד לך, שלפעמים חושבים שזה משהו בנו, כאשר אלו בכלל עניינים של הבחור/ ה מולינו. תמשיכי לצאת ולהכיר, ותמצאי מישהוא שיקבל אותך כמו שאת ואת אותו כפי שהוא. גם אם זה קשר שמיועד להיות קשר קצר. לא להרים ידיים:)

אין לך מושג כמה הזדהיתי עם מה שכתבת אני בת 30, יוצאת המון לפגישות. חלק מהבחורים, אני לא רוצה וחלק לא רוצים אותי. זה לא קשור רק לחיצוניות, חיצוניות זה רק רושם ראשוני, ניתוק קשר יכול לקרות מאלף סיבות. אם הוא לא היה רוצה אותך בגלל איך שאת ניראית, הוא לא היה יוצא איתך פעם שנייה...יכול להיות שהוא עשה חושבים ומצא שזה לא מתאים,,, כמו שאת היית יכולה לעשות את אותו הדבר לגביו או לאחרים. אני מבינה אותך שהתאכזבת ניסית לשאול אותו למה הוא לא רוצה לצאת איתך? יכול להיות שהוא פשוט לא המזל שלך ואין לך מה לחשוב עליו בכלל תאמיני בעצמך ותחשבי על זה שאם הוא הלך זה הפסד שלו

אין לך מושג כמה הזדהיתי עם מה שכתבת אני בת 30, יוצאת המון לפגישות. חלק מהבחורים, אני לא רוצה וחלק לא רוצים אותי. זה לא קשור רק לחיצוניות, חיצוניות זה רק רושם ראשוני, ניתוק קשר יכול לקרות מאלף סיבות. אם הוא לא היה רוצה אותך בגלל איך שאת ניראית, הוא לא היה יוצא איתך פעם שנייה...יכול להיות שהוא עשה חושבים ומצא שזה לא מתאים,,, כמו שאת היית יכולה לעשות את אותו הדבר לגביו או לאחרים. אני מבינה אותך שהתאכזבת ניסית לשאול אותו למה הוא לא רוצה לצאת איתך? יכול להיות שהוא פשוט לא המזל שלך ואין לך מה לחשוב עליו בכלל תאמיני בעצמך ותחשבי על זה שאם הוא הלך זה הפסד שלו

אין לך מושג כמה הזדהיתי עם מה שכתבת אני בת 30, יוצאת המון לפגישות. חלק מהבחורים, אני לא רוצה וחלק לא רוצים אותי. זה לא קשור רק לחיצוניות, חיצוניות זה רק רושם ראשוני, ניתוק קשר יכול לקרות מאלף סיבות. אם הוא לא היה רוצה אותך בגלל איך שאת ניראית, הוא לא היה יוצא איתך פעם שנייה...יכול להיות שהוא עשה חושבים ומצא שזה לא מתאים,,, כמו שאת היית יכולה לעשות את אותו הדבר לגביו או לאחרים. אני מבינה אותך שהתאכזבת ניסית לשאול אותו למה הוא לא רוצה לצאת איתך? יכול להיות שהוא פשוט לא המזל שלך ואין לך מה לחשוב עליו בכלל תאמיני בעצמך ותחשבי על זה שאם הוא הלך זה הפסד שלו

שלום לכולם, מעט רקע: אנו הורים לילדה בת שנה וחצי, בת ראשונה.. בחודש האחרון יצא שבתי לא הרגישה טוב ואיכשהוא, כנראה מתוך רצון שלי (פחות שלה) לקחתי אותה למיטתנו.. הילדה, כנראה, מהפעמיים שלוש הספורים הללו – התרגלה! בכל אופן, בשבוע האחרון היא חלתה באבעבועות וביומיים שלושה הראשונים של המחלה נתנו לה להירדם איתנו במיטה ואח"כ מעבירים אותה למיטתה (רק כשהיא רדומה, כמובן!, אחרת יהיה סרט) ביום הרביעי כשהיא כבר הרגישה הרבה יותר טוב, החלטנו שאנחנו מתחילים להחזירה למסלול רגיל (הווה אומר; בקבוק במיטה ולישון. ביום הראשון, היא פשוט צרחה בלי הפסקה במשך שעה ולבסוף נרדמה בלי לשתות מהבקבוק (אחרי שעה של בכי היא עדיין בכתה מתוך שינה בכי קטן כל פעם לסירוגין – נדמה היה מתוך היעלבות כנראה!) ביום השני אותו דבר- היא פשוט לוחמת וחזק! ביום השלישי – שזה אתמול! כנ"ל… ושוב לפנות בוקר … הערה: אני נכנסת מדי פעם ומנסה להסביר ואיך שאני הולכת היא בהיסטריה של בכי.. הפחד שלנו הוא שאנחנו נגרום לה לטראומה מהחדר והמיטה שלה.. כי מה שקורה עכשיו זה שאיך שאני מכניסה אותה לחדר היא כבר נתלית עליי בהיסטריה של בכי.. מאוד… מאוד… מאוד קשה לנו! שאלתי: האם אנו פועלים נכון?? ומהי הדרך?? האם מה שקורה לה לגיטימי? אנא עיזרו לנו.. תודה מקרב לב, ההורים ..

ט. שלום הרגל מיטת ההורים מפתה מאוד ובקלות הוא יכול להפוך להרגל שלא ניתן היה להפסיקו. עם כל הקושי שבעניין תהיו חייבים להחזיר אותה למיטתה. אחת האפשרויות למצב ביניים הוא לשים מזרון על הרצפה ליד המיטה שלה ואחד מכם ישכב לידה, לפחות עד שהיא נרדמת בימים הקרובים. גם את ההרגל הזה יהיה צריך להפסיק אבל זה יהיה יותר קל מתוך חדרה שלה. כמו כן, אפשר להתחיל להנהיג טקס שינה בו מתרחצים, אוכלים, נכנסים למיטה, שומעים סיפור, נרדמים. הטקס חשוב ורצוי לשמור על כלליו. ילדים צעירים אוהבים פעמים רבות לשמוע את אותו סיפור או אותו שיר לפני השינה. יתכן שאם חווית הפרידה תהיה קלה יותר היא תוכל לוותר על מיטתכם במהירות רבה יותר. בכל מקרה, לא כדאי לתת לזמן לעשות את שלו. הוא לא יעשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן היקר, ראשית תודה על התשובה המפורטת.. אבל!! , כפי שציינתי - היא לא מוכנה להיכנס לחדרה.. ואגב ה"טקס" שדיברת עליו היה מונהג והוא ממשיך להיות מונהג עד הקטע של הכניסה לחדרה.. כרגע, המצב הוא שאנחנו תקועים עם קטע השינה ומה שקורה (כדי למנוע טראומה ) הוא שאנחנו מכבים האורות בבית והיא יושבת איתי או עם אביה בסלון עד שהיא נרדמת לבד ואז מעבירים אותה בזהירות לחדרה. אין בעיה ל"התעקש" - יש בעיה עם מה שקורה מזה ... אני לא מעוניינת לפתח לה את התכונה הזאת.. במידה ויש לך עוד רעיונות - נשמח!!ושוב תודה..

עוד חודש פחות חמישה ימים אני אצטרך לדגור מעגל. אחד הקשיים בחיי. עברתי לפני שנה הפלתי ואני לא מצליחה לשאוב את הכוחות להמשיך הלאה להיפך, אני נרקבת יחד עם התינוקת המתוקה שהיתה לי בבטן. לאחרונה קיבלתי פרוזק מהפסיכולוג שלי. השאלה אם זהו הפתרון הנכון לגרום לי לעמוד על הרגליים. אני מרגישה כאילו יש לי מניה דיפרסיה במינון נמוך. אני מגיעה להייפרים גורדי שחקים ולנפילות קשות מנשוא. כדאילקחת כימיקלים?

שלום יוליה, אני מצטערת לשמוע על הכאב שסבלת ואת סובלת. חשבתי לבקש ממך לדמיין שיש לך חברה מאד קרובה, או אולי אפילו בת, שקרה לה מה שקרה לך. מה היית מייעצת לה לעשות? איך היית חושבת שהיא יכולה להחלים מבפנים? איזו צעדים ושלבים את חושבת שהיה עליה לעבור כדי להגיע מחדש למקום שבו האבל לא יגבר על שימחת החיים? לפעמים ככה אפשר להבין משהו לגבי הדבר שבאמת הכי יעזור לנו...

יוליה שלום התיאור שלך קשה ונשמע שאת מתמודדת עם סוג כזה או אחר של דיכאון. הטיפול התרופתי נחוץ במקרים כאלה בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. אני מציע לקבל את הצעת הפסיכולוג. לדיכאון יש היבט ביולוגי ולא רק פסיכולוגי. תוכלי לקרוא את המאמר הרצ"ב על דיכאון http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, עברה עליי ילדות קשה וטראומטית , נהגתי לרוב להשתמש בדמיון על מנת לברוח מהמציאות הקשה , לדוגמא הייתי מדמיינת שאבי סופרמן , שאני מפורסמת וכו' לרוב הייתה הבריחה לסיפורים טובים עם סוף טוב, השנים חולפות בהן הייתי בטיפול כ 7 שנים אצל 2 מטפלים שונים , פתרתי בעיות רבות והגעתי לתובנות רבות , נישאתי לאחרונה והמציאות בה אני חיה היום סבירה , ימים טובים יותר ופחות טובים למרות הכל יש לי בעיה מטרידה אותי , הדימיון היום לוקח אותי למקומות קשים כמו מוות של הורי , בעלי , שאני נמצאת בהלוויה וכולם מנחמים אותי , שקורה לבני בן שישה חודשים דברים נוראים , השבוע עמדתי ליד החלון עם שבני על ידי ועבר לי בראש באם הוא יפול מהחלון ומהר מאוד זזתי ממנו , כאילו קיימת אצלי איזה במה אחורית שבה מתנהלות כל המחשבות האיומות האלה בלי יכולת לחזור ולהשתמש בדימיון לסיפורים טובים , מחשבות אלה התחילו לפני לידת בני , כך שאני לא חושבת שיש קשר ללידה אודה לך על תשובך

שלום לך אני מאוד מבינה אותך למרות שאני לא חושבת שיש קשר ישיר להתעללות שעברת בילדותך אומנם גם לי לא היו חייים טובים אך היו סבירים וגם אני מרגישה את ההרגשות שעוברות בך אני אם חד הורית שאבי הילד לא בקשר איתו ותמיד מקוננת בי המחשבה מה יקרה אם יקרה לי משהוא אם יקרה לילד משהוא מחשבות על מחלות קשות אסונות וכו אני חושבת שזה נובע מהמצב בו אנו חיים ומכל הדברים שסובבים אותנו יום יום שומעים על אסונות ובתת מודע מקונן הפחד שאסון לא יפגע בנו ושניהיה תמיד בריאים אני מבינה אותך כי כאשר אתה הופך להיות הורה האחריות שעל כתפיך מאוד כבדה אם כל האהבה שיש בזה זה לוקח המון כוחות נפשיים לכן אני יכולה רק להגיד לך תנסי לחשוב רק דברים טובים וכך יהיה יום טוב מירית

צחית שלום הדמיון הוא המפלט המוכר ביותר למצבי טראומה. לתוכו נמלטים בעת מצוקה, אך הוא גם עלול לייסר בדיעבד ולהחזיר פלשבקים מהאירועים הקשים וממחשבות טורדניות על מה שעלול לקרות. הייתי מתייחס לעניין כמו סוג של פוסט טראומה, ודווקא לאור העובדה שכבר עברת טיפולים ארוכי טווח מציע על תהליך שהוא ממוקד במהותו ולכן עשוי להיות קצר מועד, וזהו טיפול בשיטת EMDR. תוכלי לקרוא על הגישה בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, מאז שאימי נפטרה ( 3 חודשים ) אבי אינו ישן בביתו אלא אצל בנותיו/אחיותי הנשואות. אבי בן 67, יצא לפנסיה בעקבות נתוח מעקפים שעבר לפני מספר חודשים. הוא לא עובד וגם לא יכול לעבוד בעבודה פיזית מבחינה בריאותית.בימים האחרונים נראה שהוא בדיכאון, מבקש לחזור לביתו אך לא מסוגל.( במשך היום הוא בבית ורק בערב הוא ישן אצל אחת מבנותיו).ניסתי לפנות למועדון לפנסיונרים בתקווה למצוא לו תעסוקה כלשהי ושכך יהיה טעם לחייו אך ללא הועיל. כל המועדונים בהם ביקרתי לא מתאימים לו מבחינת האוכלוסייה שנמצאת שם.מצבו הכספי של אבי אינו טוב, הוא מתפרנס מהקיצבה של הבטוח הלאומי בלבד. כך שגם דבר זה מקשה הוא לא יכול להרשות לעצמו מותרות. אני פונה בבקשה לעזרה, איך אפשר לעזור לו לא לשקוע בדיכאון? איך אפשר לעזור לו לחזור לישון בבית ולהרגיש בטוח, איך אפשר לנסות להכניס טעם לחייו? אודה על מציאת כיוון כלשהו באם זה מועדון או התנדבות וכו'. בברכה, שחף

האם הוא יכול לכתוב? כתיבת סיפור החיים, אפשר עם עזרה של מישהו שעוסק בכך, יכולה לספק תעסוקה ועניין. זה כמובן תלוי באישיות שלו. ואין בכך פרסום עצמי, למרות שאני עוסקת בכך :) מחשבה אחרת היא כל עיסוק יצרני שיכול לתרום לו או לקרובים לו. האם הוא יכול לשמש כביביסיטר? לקחת לפעמים ילדים מהגן? וכו'? הוריי, שאינם צעירים בהרבה מאביך (כן, אבי למעשה בן 68) עוזרים לאחותי ולאחי בטיפול בילדים, לפעמים הנכדים גם נשארים לישון וכו'. כמובן שזה קשה יותר לבד, וקשה יותר כאשר המצב הגופני חלש, אבל אולי בכל זאת יש מקום לא רק להיות מטופל ונעזר אלא לעזור.

שחף שלום אני חושב שכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמתמחה בתחומים הללו ולנסות להפגיש את אביך עימו. עובדים סוציאליים עוסקים בנושא רבות. יש כאן תהליך של עיבוד אבל, התמודדות עם דיכאון וחרדה בעקבות האבל, וחזרה למסלול של חיים סדירים תוך מילוי תוכן בחיים הללו. ללא הכנסת אביך למסלול שכזה יש סכנה של ממש לשלומו. המצב הגופני תלוי לא מעט בחוסן הנפשי שכן המערכת החיסונית של הגוף נתמכת ע"י הבסיס הנפשי. ניתן להיעזר בעובדים סוציאליים של קופת החולים או היחידה לשירותים חברתיים. כמו כן ניתן להתייעץ עם עמותות לקשיש שמופעלות ע"י ארגון אש"ל. יש להם גם כמה קווי ייעוץ המופעלים ע"י עובדים סוציאליים. כל אלו שירותים בחינם או בעלות נמוכה ביותר. רצ"ב קישור לאתר אש"ל http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

.

אוף. מה עושים במקרה של דימוי עצמי נמוך בטירוף? איך יוצאים מזה??? אל דאגה. אני לא מחפשת פה תחליף לפסיכולוג. אני בטיפול פסיכותרפוייטי וכן פסיכיאטרי. אנינ לוקחת ליתיום כבר שנים רבות וכרגע גם ציפרמיל עקב דיכאון אחרי לידה. המצב בהחלט משתפר אבל הדימוי העצמי לא ממש עולה...... אשמח לכל עצה שהיא. רוצה כבר להפסיק לחשוב שכולם יותר טובים ממני...

ארזי שלום אני לא חושב שיש לכך פתרון מהיר, בדיוק כמו שאת כותבת. טיפול פסיכולוגי ותרופתי שאת לוקחת אמור לטפל בבעיה המרכזית שעימה את מתמודדת. יתכן שהיא תוצאה של הדימוי הנמוך ויתכן שהיא הסיבה לדימוי הנמוך. בכל מקרה, צריך שהמצב יתייצב והחוסן הנפשי שלך יתחזק ובמצב כזה באופן טבעי הדימוי העצמי ילך וישתפר. הוא לא עומד בפני עצמו, הוא תוצר של הרבה דברים שקרו ויקרו לך בחיים. אני מציע להעלות את הנושא עם המטפלים שלך מתוך הבנה שזה תהליך ארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, אני כבר שלושה חודשים בטיפול פסיכולוגי הגעתי לבעיה לא מאוד גדולה אך שהציקה לי ומשום מה הפסיכולוגית שלי נוטה להתייחס יותר לבעיה אחרת שלי שלא בשבילה הגעתי לטיפול. זה נכון שהבעיה היא מנסה לגעת בה חמורה יותר אך אין לי חשק לגעת בזה יותר נכון כח נפשי לעסוק בזה. אני מציינת מידי פעם שזו לא מטרתי ואז היא עוברת נושא אך כל כמה פגישות היא מנסה לעלות זאת שוב, יש לציין שהעלת הנושא שאני לא רוצה לעסוק בו גורמת לי לנדודי שינה. כיצד ניתן להבהיר לה שאני מתכוונת ברצינות שאיני רוצה לשוחח על כך? שאלה נוספת: אין לי בעיה של בטחון עצמי אך אני איני מסוגלת לרקוד וכד' , יש לי תחושה שאני מאבדת את התחושה שלי, יש לכם מושג ממה בעיה כזו נובעת תודה מראש יעל

היי יעל אינני יודעת מהי הבעיה שגורמת לך לנדודי שינה. אך אני מציעה לך להבהיר שוב למטפלת שלך שקשה לך רגשית מדי עם זה. היא צריכה לכבד את זה ולדעת שדברים לוקחים זמן ויייתכן שעוד כמה חודשים תהיה יותר פנויה ופחות מאוימת לדבר על הבעיה ההיא. זה צורך שלך...

אולי תדעי יותר טוב אם את באמת רוצה להניח לנושא אם תדמייני מצב שבו הפסיכולוגית מניחה לכך לחלוטין ומותירה לך להעלות את הנושא כאשר תרצי בכך. אם הדמיון גורם לך לתחושה טובה, יכול להיות מאד שאת באמת לא בשלה לדבר על הנושא, אך נסי לראות האם לא תתאכזבי אם המטפלת שלך תניח לנושא. בכל מקרה, טיפול פסיכולוגי זה דבר מוזר ביותר. לעיתים העלאת הנושאים למודעות יוצרת תחושה של יותר בעיות, ועצם ההתעסקות אינה מאפשרת למנוחה. איכשהו צריך לנווט בין הטירדה שהטיפול יותר, לתמיכה וצמיחה שהוא מאפשר. לגבי לרקוד - נסי לרקוד יותר לבדך בבית. הגוף יתרגל לחוש את עצמו בריקוד. שימי מוסיקה איטית ונועי איטה, שימי מוסיקה קצבית, ותתפרעי. לאט לאט תלמדי להכיר את הגוף שלך, איך הוא אוהב לזוז, מה מדליק אותו ואיפה את בכל העניין. אחד הדברים המהנים בריקוד הוא מצב בו זה לא את שרוקדת ומפעילה את הידיים והרגליים, אלא שאת רק מתבוננת במה שהגוף חפץ לעשות. לפעמים זה ממש מפתיע מה מתחשק לגוף לעשות. בקיצור, להתנסות בכך עם עצמך נראה לי כמו התחלה טובה של ידידות נפלאה.

במידה והיא תניח לנושא אני לא יעלה אותו. זה נושא כאוב בשבילי, ולא הגעתי לטפל בו. אין לי את הכח לסבול את הכאב של לגעת בנושא זה. ונדמה לי שלכן היא אינה מרפה מזה. מה שמפריע לי זה שאני הודעתי שאני רוצה להפסיק את הטיפול(בגלל בעיה טכנית שלא קשורה אליה) ובפגישה שלאחר מכן היא העלתה את הנושא הזה וכך נוצרה אצלי תחושה שאני לא יכולה לעזוב אותה כשאני מעורערת כל כך, לפני שהיא העלתה נושא זה הרגשתי שלא כל כך נורא אם אני יפסיק את הטיפול. אני לא מבינה מדוע היא עשתה זאת כמה פגישות לפני סיום......... כמובן שיתכן שאני ישנה את דעתי בעקבות כך. אבל זו לא היתה מטרתי

יעל שלום כתבת כותרת להודעתך: כן לגעת ולא לגעת. נשמע שזה המצב והוא קשור רק לפסיכולוגית. אולי ברמה גלויה את לא רוצה לעסוק בבעיה העמוקה יותר אבל זה פשוט קורה. יתכן שהפסיכולוגית מזהה משהו ואיננה יכולה להימנע מקישור אותו נושא שאפילו לא יכולת לציין מהו. במצבים כאלה קורה הרבה פעמים שהטיפול לא שורד. קשה לומר לנפש לא. היא לא מבינה שפה כזאת. ברגע שאת מתחייבת לטיפול פסיכולוגי לא ברור שאפשר לשלוט בענין. מאחר ולא תיארת מה הבעיה בגללה הגעת לטיפול ומהי הבעיה שאת רוצה לשים בצד, קשה לי לתת התיחסות ישירה האם המשאלה לטיפול מפוצל (כן לגעת ולא לגעת) הוא אפשרי. זה בוודאי נושא שכדאי שתדברי עליו ברצינות עם הפסיכולוגית, בלי קשר להחלטה האם תישארי או תעזבי את הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי יעל נראה לי שהעובדה שאת חווה נידודי שינה לאחר שהפסיכולוגית מגיעה לנושא הכאוב, מעידה על כך שהיא יודעת לאן לכוון את הזרקור.... לפעמים בטיפול צריכה להיות ירודה לצורך עליה. אל תכעסי על הפסיכולוגית, היא עושה מה שנראה לה שיהיה לך טוב ואם היא מתעקשת כנראה שישנה סיבה טובה לכך. את תמיד יכולה להגיד לה לא כשהיא מעלה את הנושא, אף אחד לא יכריח אותך לדבר, אבל אל תכעסי על זה שהיא מעלה את הנושא, אני בטוחה שזה לטובתך... מקווה שעזרתי מיכל

מיכל, תודה על תגובתך. יעל

אני נורא ביישנית.. אני רוצה עצה או כל דבר שיעזור לי לצאת מזה. תודה מראש

שלום ביישנות היא סימפטום חיצוני, הוא לא מתאם באמת את מה שקורה מבפנים. השאלה מה מסביר את הבישנות, האם היא מוחלטת בכל מצב או במצבים ספציפיים, האם היא משתנה בחברה מוכרת או לא וכו' וכו'. זה נושא שצריך להיכנס אליו לעומק ואז יהיה גם אפשר להתמודד איתו. יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. לעיתים טיפול קבוצתי מומלץ במיוחד במצבים כאלה, אם כי מסגרת קבוצתית היא נדירה יחסית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן 17. לפני כ שנתיים וחצי היה לו מקרה של התעלפות ועשו לו mri תקין וכן 3 בדיקות eegובכולם היה ממצא של "איטיות טמפורלית ימנית קלה לא קבועה" או eeg בשינה ואז נרשם "תרשים עירנות ושינה בעל הפרעות כללית איטית וחדה בעירנות. בשינה תקין" כשהיה בן 14 כשחום גופו עלה מעל 39 היו לו הזיות קשות (ראה נחשים יוצאים משקע החשמל או דימין שהוא רואה את אימו למטה ואף רצה לרדת מהחלון קומה 3 ) טיפלנו מול פרופסרים בבית חולים ללא תרופות ובימים אלה אמרו שניתן להפסיק להגיע לביקורות. ילד במגמה גבוהה בבית ספר תיכון מהטובים בתל אביב מתנהג בסדר. בחודשים האחרונים הוא עושה דברים שאין לו שליטה עליהם לדבריו. (באמצע הלילה לקח מפתחות של ריכבי ונתן לחברו לנהוג - לדבריו הוא מבין שטעה ולא הבין למה זה קרה לו. השיא היה השבוע לאחר המקרה הקודם שהוא הסביר את טעות השיקול דעת שלו, בשעה 2:30 בלילה הוא לקח את רכבי ללא רישיון נהיגה והמשטרה למזלנו תפסה אותו) האם יש קשר בין התופעה הבריאותית מבדיקות eeg לתופעות לא רציונליות או חוסר עשיה ללא חשיבה מוקדמת. (להזכירכם ילד לומד במגמה גבוהה בבית ספר מהטובים בתל אביב עולה לשמינית) תודה

מירי שלום את מתארת מצבים בהם יש רפיון של בוחן המציאות ועשית דברים קיצוניים. זה יכול לנבוע ממצב נפשי כלשהו או/ו מנטייה אישיותית. אני מציע לפנות למבדקים פסיכודיאגנוסטיים כולל דגש נוירולוגי. יש כאן שאלות פתוחות שהתשובה עליהם צריכה להינתן דרך אבחון רציני. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אדם שאוהב להתעמק במחשבות פסיכולוגיות על כל נושא שאני מתעסק בו בחיי היום יום אחד מהדברים שאני מתעסק בהם הרבה הוא תחום של עסקים והשקעות, גם בתחום הזה אני מרבה לחשוב ולהתבונן על הרובד הרגשי והנסתר שמתחת ומסביב למתרחש, האם אתה מכיר ספרים או אנשים שחקרו את השילוב של רגשות ופסיכולוגיה בעולם העסקים, אני מכיר כמה ספרים בודדים בעברית בנושא הזה אלא שרובם שטחיים מדי ועוסקים יותר בקיטלוג פשוט ולא יורדים לעומק....

יוני שלום הנושא רחב מאוד ויש עליו די הרבה ספרות. אכן בעברית יש מעט מאוד חומר, הרוב באנגלית. חומר בעברית תמצא בעיקר על תחום משאבי אנוש וכן על התנהגות צרכנים ושיווק. בתחום של פסיכולוגיה ופיננסיים ומערכות מידע יש הרבה פחות חומר בעברית וכאן אם זה מעניין אותך תצטרך לחפש באנגלית. אולי תתעניין במאמר הרצ"ב שפירסמתי לפני מספר שנים בכתב העת סטטוס http://www.psychologia.co.il/status2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד''ר אורן קפלן.... יש לי שאלה בנושא לימוד פסיכולוגיה אני עתה בן 18 וסיימת את הלימודים שלי ואני רוצה לדעת מה צריך כדי להתקבל לאוניברסיטה ללימוד פסיכולוגיה למשל איזה ציון עליי להשיג בבחינות הבגרות וגם בפסיכומטרי וכמה שנים זה לוקח כדי להיות פסיכולוג אני יודע שיש הרבה ענפים בפסיכולוגיה אבל רציתי לדעת בדרך כלל וכמה שנים למדת עד שקיבלת את התואר שלך אם אפשר כמובן אני אשמח לקבל תשובה מכל אחד בפורום הזה תודה רבה

אתה יודע מה מושך אותך ומעניין אותך בתחום? כי נראה לי שקשה מאד לקבל החלטות טובות לגבי העתיד אם אין הבנה ברורה של - עצמך - רצונותיך, כישוריך, הסיבות השונות שאתה רוצה דווקא את זה, ויחד עם זה גם לדעת מה זה "זה" - מה זה אומר להיות פסיכולוג. נראה לי הוא שלא כדאי להחליט החלטות גדולות מהר מדי, אלא באמת לבדוק דברים טוב. אתה יכול להכנס למשל לאתר האוניברסיטה העברית, ושם נותנים לך את סיכויי הקבלה לתואר ראשון בכל מיני תחומים. אתה צריך לדעת מה ציון הבגרות המשוקלל שלך (מה שאני מבינה שעדיין אין לך - אז תמציא משהו סביר), ואז אתה יכול לנסות לבדוק עם כל מיני פסיכומטרים אם אתה מתקבל... אני יודעת שעם הציונים הסבירים+ (שלי התקבלתי בקלות לפני כ-6 שנים! אך כיום - סתם מתוך סקרנות כשהכנסתי את הנתונים לא התקבלתי! מפתיע עד מטריד.

ידעתי שאת פסיכולוגית לפי התשובות המרגשות, עמוקות ויסודיות שלך בפורום הזה את עושה עבודה נהדרת אחת שקוראת את התשובות שלך.

שלום אינני מכיר את תנאי הקבלה כיום, אפשר לפנות לאוניברסיטאות ולמכללות ולברר שם את תנאי הקבלה שמשתנים בין מוסד למוסד. תמצא די הרבה מידע על לימודים באתר: http://www.yoram.co.il לימודי תואר ראשון אורכים שלוש ארבע שנים, לימודי התואר השני שנתיים שלוש, לאחר מכן נדרשות עוד 4 שנות התמחות. אני ביליתי 13 שנה באוניברסיטה בין התארים השונים אבל לא עברתי מסלול סטנדרטי. אני מציע לא לתכנן לטווח ארוך מידי כי אינך יודע בוודאות מה ימצא חן בעיניך בהמשך. כדאי להתמקד ברישום לשנה הראשונה של התואר הראשון עם ידיעה שאתה נכנס למסע חיפוש ורצוי להפעיל הרבה גמישות בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יודעת שדיכאון אחרי לידה זו תופעה שכיחה. אני מעוניינת לדעת מהי הסטטיסטיקה של נשים הלוקות בתופעה ועד כמה היא יכולה לשבש את היכולת לתפקד כהורה.

אור שלום דיכאון אחרי לידה הוא תופעה מוכרת ונפוצה אבל עוצמתו שונה מאוד ממקרה למקרה. גישה אחת טוענת שכמעט כל הנשים עוברות רמה כלשהי של דכדוך אחרי הלידה. לכן הסטטיסטיקה הקיימת לגבי שיעור המקרים מוטה למדי. מקובל לחשוב שמדובר בכ 10% אבל לא הייתי מתייחס למספר הזה בצורה רצינית. השאלה העיקרית היא מה רמת החומרה של הדיכאון, עד כמה הוא פוגע בתפקוד היומיומי, עד כמה הוא ממושך וכו'. לגבי זה אין נתונים מדוייקים כי במקרים רבים האישה כלל לא פונה לאבחון וטיפול. גם שיבוש התפקוד ההורי הוא דבר יחסי וקשה למדידה. נדיר שנוצרת הזנחה של תפקיד ההורות עד כדי אי תפקוד. מן הסתם כל מצב של דכדוך וירידה בתפקוד הנפשי איננו אידיאלי ועלולות להיות לו משמעויות. בשורה התחתונה, צריך להיות מודעים לתופעת דיכאון שלאחר לידה ולטפל בו בכל מקרה בצורה אינידיבידואלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא בטוחה שזה הפורום הנכון, אבל ננסה: כיצד והיכן ניתן לטפל בבעיית התמודדות עם כאבים, עם מצבים שבהם שמים לב לכל כאב, מקצינים את הסימפטומים, נמצאים בחרדה ומעצימים את תחושת הכאב. זה מאד מפריע לי והייתי שמחה לדעת כיצד ניתן לטפל בכך.

יעל שלום אחת השיטות הפסיכולוגיות היעילות ביותר לטיפול בכאב היא ההיפנוזה. ניתן לקרוא בקישור הרצ"ב: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בנוסף, ניתן לפנות למרפאות הכאב בבתי החולים השונים המתמחים בבעיה זו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 29 נשואה עם 3 ילדים. תמיד הייתי לחוצה אך לאחרונה זה נהיה יותר גרוע,מכל מצב חדש אני נלחצת מלחיצה את הסביבה רואה את הדברים ללא סוף טוב,ורוב הזמן עצבנית. האם לדעתך יש טיפול תרופתי שיכול להתאים לי? או שעדיף טיפול פסיכולוגי? אני מניקה את בני בן ה-7 חודשים. תודה על תשובתך אתי

אתי שלום טיפול פסיכולוגי ותרופתי אינם נוגדים זה את זה, להיפך, במקרים רבים השילוב בין השניים יעיל יותר מכל אחת מהאפשרויות בנפרד. השאלה המרכזית מה קורה לך שהדברים החמירו כך. איתור ואבחון נכון של הבעיה הוא המפתח לכל טיפול. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ואז לראות כיצד להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שזה טבעי עם שלושה ילדים בבית להיות עצבנית מדוע כל דבר תיכף לרוץ לטיפול פסיכולוגי ובמיוחד תרופתי. מה עם שיאצו, מסאג'ים למיניהם, ספורט וכו'?

שלום אני אמא לילדה בת 8 לפני כשבועים התחילו לה פחדים נוראים בעקבות שיחה עם ילדה של השכנים הילדה דיברה איתה על רוחות ושדים גולגלות רציחות וכו..... כל הנסיונות שלי ושל בן זוגי להסביר לה שזה הדמיון שלה ולא קימים דברים כאלה לא עלו יפה המצב הגיע עד כדי כך שהיא לא מוכנה להתקלח לבד לישון לבד או אפילו לעלות להביא משהוא מהקומה העליונה. היא מתעוררת בבכי נוראי וכל גופה רועד לקחנו אותה לטיפול את פסיכולוגית והיא הסבירה לה שזה הדמיון ושתדמין שיש מישהוא מאוד חזק ששומר עליה לכאורה היה נראה שזה אכן עובד אך במהלך סוף השבוע הבנות נפגשו והסיוטים חזרו גם ככל שאני מנסה להרחיק אותה ממנה אני יודעת שזה לא הפיתרון ושצריך לטפל בבעיה היא רואה את הילדה בבית הספר בשכונה או בכל מקום אחר. אני ממש פוחדת על בתי כאשר אני מסתכלת עליה אני ממש פוחדת שלא תשתגע לי מה עושים איך מטפלים בבעיה זו היא פשוט לא בוטחת בנו שאנו דוברי אמת ומשוכנעת בכל כולה שיש שדים ורוחות תודה לתשובתך המהירה אסתר

אסתר שלום מאחר וכבר פניתם לפסיכולוגית ילדים כדאי להמשיך בטיפול עד לפתרון הבעיה. את מדברת על בעיה שהחלה רק לפני שבועיים ויתכן שהיא מתחברת לדברים אחרים שהילדה הרגישה. ההסברים ההגיוניים לא עוזרים כי כנראה הם לא נותנים מענה של ממש למה שמטריד את הילדה באמת. פעמים רבות סיוטים ופחדים הם ביטוי לא לדבר הקונקרטי שבגללם צמחו אלא למשהו אחר שמטריד באותו זמן. חלק מהמפגש עם הפסיכולוגית אמור להיות זיהוי הבעיה האמיתית ופתרונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

פיתחתי לי תחביב של עבודת יש והכנתי מתנות יפות לכל חברותי. הכנתי גם לפסיכולוגית שלי. האם אפשר לתת לה את זה ? מקובל? מותר? ואיך זה יראה בעיניה?

אם את מרגישה צורך, אני לא רואה שום בעייה עם זה. היא בטח תשמח:) אם כבר ללמוד משהו על עצמך בטיפול- כנראה שישי לך לב גדול שרוצה לתת ומרגיש צורך לעשות טוב למי שמסביבך...:)

הי שרונה. לדעתי הכל תלוי בסוג המתנה, אם זה משהו סימלי אז אין שום בעיה, אבל מבחינה חוקית נאסר על מטפלים לקבל מתנות שהן מעבר לסימליות. אני נתתי למטפל שלי ספר במתנה ליום ההולדת שלו והוא היה נבוך מזה לחלוטין ולא ממש ידע איך 'לאכול את זה'. אז אולי כדאי שתתני את המתנה סמוך למשהו כמו חג, יומולדת או התקדמות משמעותית בטיפול. בהצלחה, אפרת

שרונה שלום אין כללים מקובלים, אם הכנת לה משהו כמו שתיארת, נראה לי שכדאי גם לתת לה אותו. כמו כל דבר בטיפול הפסיכולוגי, מעבר לנתינה עצמה בהיבט הבין אישי, יתכן שתמצאו משמעות נוספת לכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר קפלן שלום, יש לי בעיה שמאד מטרידה אותי ואודה על התיחסותך: בכל פעם שקרובת משפחה של בעלי פוגשת בבני היא טורחת לציין "שהוא פוזל..", אצין כי לקחנו אותו לשני רופאים מומחים ומובילים בתחום שקבעו חד משמעית שלילד אין פזילה אלא זהו מבנה עיניו והדבר הנו "עינין מבני חסר חשיבות"..:-כשהיה קטן זה בלט יותר אך עם גדילתו למדתי פחות להתיחס לעינין, אולם כל פעם שמשהו מעיר משהו בעינין אני מתכווצת פנימה, נעלבת עד דמעות וחשה שכל העולם חושב כי בני פוזל ורק הגברת הזו היחידה שמעיזה לאמר בפנים. איני יודעת מדוע אני כל כך נעלבת כשמישהו מדבר על עיניו ובאותו יום אני לא מסוגלת לעשות כלום מלבד לחשוב על זה. איך מתמודדים עם העינין, למה אני מרגישה שהשמים נופלים עלי למשמע כל התיחסות לעיניו, איך להגיב ואיך ללמוד להתעלם ןלהמשיך הלאה. איני יודעת כיצד להגדיר את מצבי אך אני יודעת כי אני במצוקה- אני משתגעת איך אנשים לא רואים מה שהרופאים ואנו רואים ויודעים שלילד אין בעיה?!!, מחכה לכל תגובה, בברכה, ש.

היי ש., אני מקווה שזה בסדר שאני גם מתייחסת. אני חושבת שלאנשים יש צורך לפעמים להגדיר ולחפש מה לא בסדר. דברים שנראים להם יוצאי דופן לפעמים פחות מתקבלים ומעלים שאלות. כנראה שאם ההערה מציקה לך, אולי גם את לא שלמה עם מראה העין של בנך. אם באמת אין בעיה, אז אין בעיה...מה חסר לך? מה מפריע לך? האם זו ההערה של הגברת ההיא? מה ניתן לעשות על מנת שהערות של אחרים לא יפריעו לנו? ברגע שתהיי את שלמה עם מראה העין של בנך, ההערות פחות יפריעו. כי את תהיי שלמה עם זה. אולי זה בכלל מראה ייחודי? אולי זה מייחד אותו מאחרים וככה הוא מרגיש יותר מיוחד? השאלה היא איך מסתכלים על דברים וכמה מקום נותנים להערות של אנשים שונים. כולנו מיוחדים בצורה שלנו ובאישיות שלנו וחשוב שכל אחד ידע במה הוא מיוחד ... זה כל הקסם.

רק רציתי לאמר תודה.., את כ"כ צודקת... ובכל זאת,על אף שאין בעיה רפואית, הענין המבני אכן מפריע לי.העובדה שלא ניחתי בעודף ביטחון עצמי.. ולעומת זאת בשפע רגישות.. לא תורמת לעינין. השאלה איך לומדים לקבל דברים בפרופורציה -הרי יכול היה להיות משהו יותר גרוע חלילה ויחד עם זאת להתעלם מאנשים רעים.., מקווה שאצליח איכשהו, בכל אופן, תודה..

ש. שלום הורים רבים מרגישים שהילד הוא חלק מהם. לכן כל פגיעה שיש לילד וכל פגיעה כלפי הילד נחווית ע"י ההורה כחץ בלב שמכאיב מאוד. העלבון שלך הוא טבעי ואת לא חייבת להתעלם מכך. את יכולה לומר לקרובת המשפחה שלך שאת מבקשת לחסוך ממך את ההערות על עיניו של בנך. אפשר לנסח את זה באופן עדין כדי לעשות לעשות מזה דרמה משפחתית, אבל בהחלט ניתן לשים את הגבול. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר קפלן שוב שלום, קראתי את תגובתך ואכן אני מתכוונת ליישם..,יחד עם זאת, ברור לי שלולא היה עינין עיניו כה בולט לא היתי "זוכה" להתיחסות מאותה קרובה חסרת טקט. רציתי אם כן לשאול כיצד אוכל אני להשלים עם העינין וללמוד לקבלו כפי שהוא ולא לצפות "לילד המושלם" מבחינה חיצונית. הרי ברור כי אין כל בעיה רפואית וזה עינין מבני בלבד! -כיצד אוכל אני ללמד את עצמי לא להתעלם מהעינין, אלא לקחת בפרופורציות נכונות, כי הרי ברור שעוד אזכה להערות מעליבות, ואיני רוצה למצוא עצמי עם אותו חץ בלב כל פעם מחדש.., היש דרך?.., בברכה, ש.

לדר קפלן שוב שלום, קראתי את תגובתך ואכן אני מתכוונת ליישם..,יחד עם זאת, ברור לי שלולא היה עינין עיניו כה בולט לא היתי "זוכה" להתיחסות מאותה קרובה חסרת טקט. רציתי אם כן לשאול כיצד אוכל אני להשלים עם העינין וללמוד לקבלו כפי שהוא ולא לצפות "לילד המושלם" מבחינה חיצונית. הרי ברור כי אין כל בעיה רפואית וזה עינין מבני בלבד! -כיצד אוכל אני ללמד את עצמי לא להתעלם מהעינין, אלא לקחת בפרופורציות נכונות, כי הרי ברור שעוד אזכה להערות מעליבות, ואיני רוצה למצוא עצמי עם אותו חץ בלב כל פעם מחדש.., היש דרך?.., בברכה, ש.

שלום רב אני סטודנטית לפילוסופיה ואני כותבת עבודה בנושא חלקים ושלמים ואני מעוניינת לבחון תופעה מסוימת, אך אינני יודעת מה שמה. אני מאוד אשמח אם על פי התיאור של התופעה תוכלו לעזור לי למצוא מעט פרטים מחקריים עליה. לפני שנה בערך ראיתי בערוץ 8 תוכנית על תופעה שבה בני אדם רוצים לכרות אבר מגופם, כמו רגל או יד, משום שהם טוענים שהם מרגישים שהאבר הזה לא שייך להם. הם לא חשים שלמים איתו. הסבירו את התופעה מבחינה פסיכולוגית, והיו גם שטענו שזה קשור לגלגולים קודמים, ואמרו שיתכן שהאדם זה היה מחוסר אבר בגלגול הקודם ולכן הוא לא חש בנוח איתו. כמו כן ישנה תסמונת שנקראת תסמונת קוטאר, והייתי מעוניינת לדעת היכן ניתן למצוא פרטים עליה. אני אשמח מאוד מאוד אם תעזרו לי. תודה עינבל

עינבל שלום התופעה הזו יכולה לנבוע מסוג של פרברסיה שנקראת אפוטמנופיליה. כמו כן יכולה גם לנבוע מתופעה של דפרסונליזציה כאשר אדם מתנכר לחלק מגופו. בכל מקרה מדובר על הפרעה נפשית חמורה שהיא בד"כ תוצאה של פוסט טראומה, פסיכוזה או הפרעת אישיות חמורה. לגבי התסמונת השניה שציינת, אינני מכיר תופעה בשם כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר. אני בחור (22) ריאלי שעסוק הרבה מאוד מהזמן שלו בלחשוב ולנתח מצבים תוך כדי הניתוחים האלה התחלתי גם לחשוב הרבה מאוד על חיי :איזה סוג של אדם אני רוצה להיות ,מה אני רוצה שיחשבו עלי ואיך אני נפטר מתכונות והתנהגויות שאינני מרוצה מהן. חשיבה זו הובילה אותי לאמץ התנהגויות שונות בכדי לשפר את עצמי ותוך כדי כך לשפר את התדמית של הסביבה עלי ואת התדמית שלי מול עצמי. אך הבעיה היא שעל בשרי למדתי שככל שאתה עסוק יותר במה אתה רוצה להיות, איך אתה אמור להתנהג ומה אתה רוצה שיחשבו עלייך, אתה מאבד את הזהות העצמית שלך. כיום אני מרגיש שאיבדתי את עצמי ושאני כבר לא יודע מה אני חושב ומרגיש אלא עסוק בלחשוב מה צריך לחשוב ולהרגיש. חלק מהתחושה שלי היא שאני מנסה להגדיר את עצמי ע"י מה שהסביבה חושבת עלי ולכן אני מנסה לשפר את תדמית החברה עלי בכדי לגבש את הדיעה שלי על עצמי. כיום איבדתי את תחושת ההנאה וההתלהבות. אני מרגיש אי נוחות בקרבת אנשים כיוון שבמקום לשבת ולהעביר שיחה אני עסוק במה אני צריך להגיד וכאשר אני מגיע למצב אינטימי עם בחורה, תוקף אותי לפעמים פחד מאי תפקוד מיני אשר כמובן מוביל לבעיות קלות בתפקוד. אפילו עם חברי הקרובים אני מרגיש שאני לא מתנהג בטבעיות מוחלטת ושאני עסוק בלחשוב מה להגיב ומה מצפים ממני לעשות. אני מתקשה להכנס לקשר רציני כיוון שאני מרגיש שאני לא יכול להציע יותר מדי מעבר למראה וקצת חוש הומור ואני לא מצליח להעביר שיחה מעמיקה כיוון שאני מרגיש שאין לי דיעות אמיתיות על דברים ושאני חושב מה אני צריך לחשוב ולהרגיש. הזמן היחידי שבו אני מרגיש שניתנת למח שלי זכות מנוחה ושאני מצליח להגיע לתחושת שחרור היא אחרי שתיה של אלכוהול. האם מצב זה דורש טיפול פסיכולוגי? האם יש לך הצעות כיצד יוצאים מהמצב הזה?

היי בן 22 אחלה שם..:) אני רואה שהדבר מפריע לך ולכן, כן הייתי פונה לטיפול פסיכולוגי. יש אנשים שמעבירים חיים שלמים בלעשות מה שאחרים מצפים מהם ובהרשת אנשים שמסביבם- אם זה חברה, הורה או חברים. כיוון שעושה רושם מדבריך, שהדבר לא מוצא חן בעינייך ואתה בעצם רוצה אחזשהוא שינוי בחיים שלך על מנת שתוכל להיות יותר אמיתי עם עצמך ועם הסובבים איתך ולהרגיש שאתה חי לפי הרצונות והצרכים שלך, הייתי באמת ממליצה לך על שיחות. כן, זה יכול לעזור, כמובן. שם אתה יכול להבין למה זה כל כך חזק אצלך. האם בבית לא נתנו לך לגיטימציה להיות מי שאתה ? דחפו אותך לכיוון הזה? מה גורם לך להיות ככה לא ממש עצמך? שם תבין, שם תלמד לעשות את השינוי. אני מאחלת לך שבאמת תעשה מה שטוב לך ותמשיך לשאול את השאלות על מי אתה ומה אתה רוצה- כי זה הכי חשוב על מנת ליצור ולהגיע ליותר רגעים של אושר בחיים. בהצלחה:)

שלום אני לא חושב שאובדן הזהות הוא תוצאה של החשיבה הרבה, כנראה שהעיסוק במי אתה וכיצד לשפר את עצמך הם חלק מאובדן הזהות וחיפוש הזהות. אני חושב שבהחלט כדאי שתפנה לטיפול פסיכולוגי, החיפוש העצמי הוא חלק משמעותי שניתן להגיע אליו באמצעות הטיפול. אני מצרף קישור למאמר על טיפול דינמי שזה הכיוון שהייתי ממליץ לך. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לא בטוח שאני בפורום הנכון לשאלתי ואם לא, היכן אוכל לקבל תשובה? האם יש ניסיון בטיפול היפנוזי בחולי פסוריאסיס? שהרי לחלק מהחולים המחלה פרצה בעיקבות אירוע טראומתי כמו סטרס קיצוני? תודה מראש OPPY

שלום יש בהחלט נסיון בתחום וניתן להגיע להישגים לא רק בהפחתת המתח הנפשי שאכן משפיע על הגברת המחלה, אלא גם בטיפול ישיר בבעית העור. מחלות עור רבות נושאות גם רכיב פסיכולוגי וברובן ניתן לטפל באמצעות היפנוזה. יש מרפאה טובה להיפנוזה בבית החולים וולפסון בחולון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. יש לי ילד בן 8.5, שהוא תמיד תזזי ,חסר סבלנות,מרביץ לאחיו ובקיצור קשה להסתדר איתו.האם אפשר לדעתך לתת לו טיפות ואלריין?? כדי שמעט ירגיע אותו? תודה ושבת שלום

היי אני הייתי שולחת את הילד לאבחון ADHD- הפרעת קשב ו/או היפראקיטיבות. אצל איש מקצוע שמכיר את הנושא. האם הילד מתנהג ככה גם בכיתה? בחוגים? טיפות אינן פתרון לבעיה שלא הגדרת אותה עדיין. השאלה אם את רוצה לדעת מה מפריע לו, או מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג? או לשים טאלק/ תחבושת/ טיפות ולחכות כמה שעות?

אתי שלום אל תתני לילד אף תרופה או טיפול ללא ייעוץ מפסיכיאטר ילדים. אכן כדאי להפנות אותו לאבחון של הפרעת קשב והיפראקטיביות. האבחון והטיפול צריך להיות מתוכנן ומסודר כדי להבטיח שיתן מענה לבעיה האמיתית של הילד אחרת עלולה להיות גם החמרה במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן אדם הכי MODDY שבעולם זה משגע אותי ? שעה אני מדוכאת דקה אני שמחה שעות מתעצבנת וכו מה לעשות!? אינני משתלטת על העצבים זה מדכא!!

ג. שלום תנודות במצב הרוח יכולות לנבוע מסיבות שונות והשאלה מה מאפיין אותן אצלך. לפעמים זה כבר חלק מהאישיות וצריך ללמוד כיצד להשתנות, לפעמים זה חלק מבעיה של דיכאון שההתמודדות איתו מגיע דרך ירידה חדה למטה ואח"כ מעין עליצות שלמעשה רק מכסה על העצב, ויש עוד הסברים אפשריים רבים. חשוב להבין האם זה קורה על רקע מסויים, מה ההיסטוריה של התופעה הזו וכד'. אם את מעוניינת לבדוק את זה לעומק כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי ותבדקי מה העניין ובכל מקרה, כיצד את יכולה לשפר את איכות חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל כבר כשנתיים מדכאון, ולאחרונה הבנתי שאני סובל מעוד דבר לא חשבתי שמגדירים את זה אבל הבנתי שזה חרדה, כול החיים הייתי חיי עם החרדה הזאת, לא רק הפחד הז מפריע לי אלה זה מגיע למצבים שאני לא יכול לזוז ולהזיז יד או משהוא אני מרגיש זעה קרה בכול הגוף אני נהיה לבן אי אפשר אפילו להסביר את זה, חייתי עם זה כול החיים תמיד מנסה להסתיר את זה, אבל לאחרונה המצב הידרדר מאוד, החרדה נהיית יותר חזקה עם הזמן אני לא יכול לעבוד לא יכול לתפקד לא יכול לדבר עם אנשים, מתחילות להיתבלבל לי מילים, ובזמן האחרון אני פשוט לא שולט בזה בכלל העיניים שלי כול הזמן זזות נגיד אני יושב עם חברים שאני מכיר אז הכול בסדר אבל עם אנשים שאני לא מכיר אני מקבל חרדה מאוד חזקה, אנשים לא מבינים חושבים אני מפחד כול הזמן אבל אני לא יודע ממה אפילו, כול מיני מחשבות רצות לי בראש, אני חושב להיתאבד כול יום! אני לא יכול להמשיך כך אני מרגיש אני ממש יוצע מדעתי, אף פעם לא דיברתי על זה ולא טיפלתי בזה כי התביישתי לעודות וגם מתגובות של ההורים ושל אנשים, כיום אני בן 18 וחצי ואני מבין שאני יכול לקבל טיפול עם דיסקרטיות, אני לא יכול אפילו להסביר במילים מה אני עובר כול יום, לא בא לי לחיות.. מישהוא בבקשה יכול להגיד לי מה אני צריך לעשות? או להביא מיספר של פסיכולוג או פסיכיאטר באשדוד? ועם מישהוא יודע כמה עולה אבחון או כול מה שצריך לזה? כי בנוסף לכול הבעיות אני גם לחוץ בכסף.. בתודה,

היי. יש היום תרופות מאוד טובות למצבים האלה ומהר מאוד ההרגשה שלך יכולה להשתנות מהקצה לקצה, אפילו לא תאמין באמת ממליצה לך למצוא מהר פסיכיאטר טוב שיחזק אותך עם טיפול תרופתי בשלב ראשון. ורק אחכ לחשוב על טיפול פסיכולוגי. האם זה חייב להיות דווקא באשדוד?

בשלב ראשון אוליי כדאי לך לגשת לרופא המשפחה שייתן לך לפחות משהו להרגעה גם זה יעזור.

שלום אתה חש במצוקה ומבקש עזרה דחופה. יש אפשרות לתת לך עזרה דחופה, אבל זה תלוי בראש ובראשונה בכך. אני מציע שתפנה ביום ראשון לפסיכיאטר ותבקש ממנו טיפול תרופתי נגד דיכאון וחרדה. במקרה או לא במקרה מדובר באותה תרופה נגד שתי הבעיות. אחרי הייעוץ עם הפסיכיאטר שיעשה אבחון מסודר כדאי לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. אי פניה לטפול זו הזנחה של המצב והוא יכול גם להתדרדר עוד יותר. אל תמתין להחמרה ופנה לקבל עזרה בהקדם. במידת הצורך בקש את עזרת הוריך או קרוב/חבר אחר שיוכל למצוא עבורך את אנשי המקצוע המתאימים. יש אפשרות גם לברר דרך קופת החולים שלך באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור שלום, אני רציתי כבר מזמן לגשת לפסיכיאטר רק הבעיה היא שאני לא רוצה שאף אחד ידע מזה, לא ההורים (יש לי סיבות משלי לזה) לא בקופת חולים שלי כי הרופא משפחה שלי הוא גם חבר טוב של ההורים שלי. אני רוצה שרק אני והפסיכיאטר ידעו מזה בגלל זה פניתי לכאן אולי מישהוא מכיר פסיכיאטר באיזור אשדוד, נגיד ואני אשיג מספר של פסיכיאטר באשדוד, זה פעם ראשונה שלי שאני פונה לסוג של טיפול כזה עם תוכל רק לענות לי על כמה שאלות: כמה עולה פגישה איתו בערך? העם הקופת חולים שלי קשורה לזה אושה זה לא משנה? ועוד כמה שיותר פרטים בנוגע לנושא הפניה... בתודה .. ל ש. כן עדיף שזה יהיה בסביבת אשדוד כי אני ללא רכב וקצת בעיה לקבל טיפול מחוץ לעיר.

ד"ר קפלן שלום!! חברתי מזה שנים סיפרה לי לפני מספר שבועות שהינה בהריון. לאחר זמן מה גיליתי שאני בהריון בעצמי. במהלך התקופה הקצרה המבדילה בין ההריונות שלנו, עוד לפני שאני סיפרתי לה על הריוני, שיתפה אותי חברתי במה שעובר עליה, ברשימת הרופאים ובזמני הבדיקות אליהן היא הולכת וכד'. אני מצדי התעניינתי ופרגנתי לה. אני מודה שחלק משאלותיי היו מהסיבה שרציתי בעצמי לגלות מי הם רופאיה ו"השאלתי" אותם לעצמי. יד הגורל רצתה ולשתינו נקבעו מספר תורים אצל הרופאים בדיוק באותם הימים, אך לא יצא לנו להיפגש (הייתי שואלת אותה מתי התורים שלה ומתקשרת לאחר מכן לבדוק האם יצאה בכדי להמנע מהמפגש, שכן אני ובעלי החלטנו שאנו מספרים את הסוד הגדול לאחר בדיקה מסוימת שהייתי אמורה לעבור ולא לפני כן). לאחר בדיקה זו סיפרתי לחברתי על ההריון שלי והוספתי שאני שמחה שהגיע כבר הרגע לעשות כן ושאני מרגישה שאבן נגולה מליבי.. חברתי הראתה שהיא מפרגנת אך יום לאחר מכן מיד חשתי שמשהו לא בסדר והיא כועסת על משהו. (אציין שחברתי ידועה כילדותית וקטנונית, מה שמאפיין ריבים שלנו במשך השנים שאנו חברות). כשניסיתי לברר במה מדובר, חברתי אמרה שהיא מאוד מאוכזבת ממני ופגועה מאוד על כך שלא סיפרתי לה שאני בהריון בשלבים מוקדמים יותר, בעוד שהיא מספרת לי ומשתפת אותי. אציין שאני סיפרתי לה על הריוני 3 שבועות מאוחר יותר משהיא סיפרה לי על הריונה. טענתה היא שבתור חברה טובה יכולתי לספר קודם ולא ל"תחקר" אותה על רופאים ולשאול שאלות על הריונה, מבלי לספר דבר על מצבי, וזו מהסיבה שגם היא באותו המצב (את העובדה שציפתה שאגלה קודם לכן ייחסה לעובדה שגם היא בהריון ועל זה חזרה והדגישה מספר פעמים). ניסיתי להסביר לה שאני ובעלי, בהחלטה משותפת, החלטנו שבשלב מסוים של ההריון אנחנו מספרים עליו ושעליה לכבד זאת. היא חזרה על הטענות שלה ואני על שלי. אציין שאני בעצמי קצת מאוכזבת מתגובתה (למרות שעל פי הכרותי אותה מספר רב של שנים, צפיתי שמצב כזה יכול לקרות אך קיויתי שהיא תתנהג אחרת), שכן מעשיה ילדותיים וקטנוניים ואולי אף לא מפרגנים. מה דעתך? כרגע אנו עדיין בריב וכל אחת בשלה. האם אחת מאיתנו צודקת? האם זהו ריב חסר טעם? אשמח לתגובתך בנושא.

ד שלום כל ריב אינו דבר רציונלי מלכתחילה, וגם הריב שלכן אינו כזה. הפגיעה איננה בגלל פרט שולי כזה או אחר אלא בשל שאלה הרבה יותר מרכזית, עד כמה קיימת ביניכם נאמנות, אהבה, יחסי גומלין וכו'. עבורך מה שקרה איננו מעיד על טיב הקשר, עבור חברתך זה היווה משהו שפגע בה. אני לא בטוח שמשנה כל כך האם טיעוניה הגיוניים או לא. אני מאמין שאם התשובה לפגיעה תהיה נכונה אפשר יהיה ליישב את הריב במהירות. אני מעריך שאם תקבלי אותה ואת טיעוניה, לא כי את מסכימה איתם, אלא כי את מבינה שהיא נפגעה מהם ופירשה אותם כסוג של בגידה או חוסר נאמנות מצידך, ותצליחי להסביר לה שאת מבינה את זה ושאת כן חברה טובה שלה ושמה שקרה אינו קשור לחברות שלכן אלא למשהו שהוא ביניך לבעלך, אולי יהיה יותר קל להשלים. אציין בהערת אגב שאולי היא קוראת את המפה נכון ואת באמת פחות נאמנה אליה כחברה ממה שהיא היתה רוצה. גם אם הדברים הם קטנים לכאורה וחסרי משמעות, הם מספרים משהו על הקשר ביניכן. האופן בו הלכת לרופאים שלה תוך כדי הסתרה ותוך כדי ידיעה שהיא עלולה להיפגע אומרת משהו, ועם כמה שזה לא נעים לחשוב על זה, הכרה בכך תעזור לעבור את המשבר הנוכחי שיהיה לך הריון מהנה וקל ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 23 יש לי חבר שאני בקשר מעולה איתו אך בכל חודש יש לי את הקטע הזה שממש אין לי מצב לתקשר איתו אך בו זמנית אני צריכה אותו צריכה להרגיש את התחשבותו את יוזמתו להתעניין בי זה מביא אותנו למשבר קטן ביחסים כך שנמאס לי לעבוד על זה כל פעם מחדש כשהתקפי הדיכאון תוקפים אותי ומה שמחריד ביותר שזה משפיע על יחסינו ואנחנו ממש אוהבים אבל זה נמאס עלי

שלום את רוצה מבן זוגך תקשורת בלתי מדוברת, אמפתיה מושלמת והתרכזות בך ובצרכיך כאשר רע לך. זה לגיטימי לחלוטין, אבל השאלה היחידה האם בן זוגך אכן כשיר להיות בן הזוג המושלם שמקיים את התנאים הללו. לצערנו רוב בני הזוג אינם מושלמים (ואולי יש בכך גם משהו חיובי...) לפעמים זה לא רע להגיע למשבר קטן ביחסים תוך כדי ויכוח על הצרכים שכל אחד מהצדדים רוצה לספק. אני מעריך שבמצבי המשבר את רוצה את מלוא תשומת הלב אליך ובדרך הנכונה לך, והוא רוצה משהו אחר. מאחר והמשבר שנוצר הוא קטן ולא גדול ומאחר ואתם אוהבים, אני מעריך שתוכלו למצוא את הדרך הנכונה לתקשר את העניין. הדרך הטובה להתחיל את הפתרון הוא לשוחח על הדברים בצורה ישירה וכנה ולנסות להבין את הצרכים אחד של השני ואיך אפשר לספק אותם מבלי לשלם מחיר יקר מידי. במידה וזה קשר רציני שאת חושבת עליו לטווח הארוך, יש אפשרות גם לפנות ולקבל ייעוץ זוגי בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב , אני בן 27 וסובל מטינטון קשה מספר חודשים עקב חשיפה לרעש . מדי פעם יש לי מעין "התקפות", בהן הרעש מתחזק עוד יותר וזה מלווה בדפיקות לב מואצות ובלחץ דם גבוה ועוד שלל בעיות . רופא א.א.ג שבדק אותי המליץ לי על פסיכולוג ( היות שמתח וחרדה מחמירים את המצב והם כביכול גורמים להתקפים ). רציתי לשאול על מהות הטיפול בטינטון עם פסיכולוג. תודה

גדי שלום יש שני כיוונים עיקריים לטיפול הפסיכולוגי. אחד ממוקד בבעיה עצמה. באמצעות היפנוזה או ביו פידבק ניתן להחליש את עוצמת הרעש או להפחית את הקשב המופנה אליו. הכיוון השני אינו מתייחס ישירות לרעש אלא בדיוק כמו שאתה כותב נועד להפחתת לחץ וחרדה כיוון שמצבים אלו מגבירים את הסבל מהבעיה. בכל מקרה, יש גם טיפול אודיולוגי ע"י התקנת מכשיר שמשמיע רעש מבוקר שהופך את הציפצופים לרעש רקע שנעלם. כדאי לבדוק גם את האפשרות הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי שמעתי איפשהוא שיש איזשהוא טיפול שעוזר. שווה לבדוק עם מרפאות לאף אוזן גרון או מומחים בתחום.

שלום, אני בת 24, ובחודש האחרון אני סובלת משילוב של חרדה ודיכאון. אין כל סיבה נראית לעין לכך, אבל אני מרגישה שאיני יכולה לסבול זאת יותר. לפני כן הייתי בדר"כ בריאה, ומעולם לא סבלתי מהפרעות נפשיות. התחלתי ללכת לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, אך אני מרגישה אבודה ולא בטוחה שזה יעזור. האם זהו מצב הפיך? כיצד ניתן לטפל בו? ככל שזה נמשך כך אני מתייאשת יותר. בבקשה תנו לי תקווה!

דנה שלום את מתארת בעיה שממוקדת בחודש האחרון. לא מדובר בזמן רב ואת כבר נמצאת בטיפול. אני מציע לך לחשוב בצורה אופטימית ולהשקיע בטיפול. טוב שלא נתת לדברים להימשך זמן רב ופנית מייד לגורם מקצועי. אין ספק שיש אפשרות לטפל בבעיה אבל נדרשת סבלנות. טיפול כזה אינו עובד כמטה קסם והוא תלוי בגורמים רבים. אני מציע שתשוחחי עם המטפל שלך על תחושותיך והיאוש, שאגב, הוא חלק מהבעיה עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי תשקלי טיפול תרופתי. ייתכן בהחלט שסוג הטיפול שבחרת אינו זה המתאים לך כרגע. שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותראפיה יכול להביא לך הקלה עם הזמן.

שלום דנה לי גם יש את הבעיה שיש לך אני קרוב לשנתיים נלחם בה הבעיה היא שאני מיואש כבר מלנסות להתמודד אני מציאה לך לחסל את זה במהירות כי אחר כך מאוד קשה לתקן בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מה זאת אומרת קשה ?

אני מחפשת פסיכולוג בתל אביב. מי יכול להפנות אותי?

אורית שלום אוכל להפנותך לפסיכולוגית בתל אביב או ברמת גן. אם תרצי שלחי אלי מייל לכתובת [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

להתנהג? אני לא טיפוס של חבורות כואלו, אבל ככה הכי הצלחתי לספר --> ואני מתעוורת כל המזן בלילה מאז שזה קרה משהו מה, והשוען הביאולוגי שלי כבר התרגל לזה.. אז גם שאני לא חשובת על זה אני מתעוררת כל כמה שעות וגם טיפות או כדורים מיוחדים להרגע לא עזרו לי. תכינו כוס קפה ליד וחתיכת עוגה והתחלו לקורא[: אני יספר את זה כמו סיפור(סיפור אמיתי כמובן) כשהגעתי לכיתה ז', הכרתי חבורה (את יודעת איך כולם חבורות) ואני התחברתי עם חברות הבלליות (בבלי) שכונה בתל אביב, התחברתי עם מישהי בשם שירי(ועד היום אנחנו חברות הכי הכי טובות ביקום שיש), חוץ מזה תמיד היינו קבוצה של כמה בנות, כל פעם הלכו בנות ובאו בונת או הצטרפו וכו' וכו', אבל בסוף נשארנו כמה בנות בחבורה, והם נועה,(אני), שירי כמובן, נועם, סיגל ומאיה. שירי-חברה הכי הכי טובה שלי נועם- אחרי חודשיים של תחילת הלימודים רק הכרתי אותה, והיא גם נהייתה חברה ממש טובה שלי, (נועם ושירי שתיהן ממש לא אהבו אחת את השניה) ולי אישית היה לי מאוד קשה ששתי החברות הכי טובות שלי כל הזמן במעין כסאח כזה (וצביעות) והכל. זה לא קל, שאת תקועה בינהן ומנסה לעושת דברים שזה לא יהיה אבל זה קורה, סיגל-ילדה סתם ילדה לא משהו אני לא מתה עליה כ"כ אנחנו לא חברות (גם לא בב"ברגז" חח כמו הילדים הקטנים, אבל גם פשוט לא חברות, אבל היא תמיד איתנו, ומאיה- מאיה ילדה חמוד המאוד ונחמדה מאוד והיא אחלה!! (הייתה לי ולשירי גם חברה בשם נטלי, אבל היא לא הייתה מסתובבת עם כולנו) ,בכל אופן תמיד היינו ביחד מי שכתבתי, בסוף כיתה ט' עברתי לתיכון אחר לא יחד איתם(ודיין היינו נפגשים כל יום והייונו ביחד) זה לא אומר כלום, רק שבגלל שעברתי בית ספר ונלי, נסעה למשלחת לשלוה חודשיים שירי הייתה הרבה עם נטלי, ולא חשבה על חברה הכי טובה שלה שהיא בכלל עוברת בית ספר, והיו לי ולשירי המון מריבות ולא דברנו משהו כמו חצי שנה. לא יודעת בערך משהו כזה, אחרי חצי שנה השלמנו, ושירי התנצלה והבינה שהיא לא הייתה בסדר, (עכשיו גם אני וגם היא לא ממש חברות של נטלי, היא השתשתנה לרעה) אבל אני ושירי חברות ממש טובות כל היום בטלפון שעות היא מבינה אותי אני אותה אני מתה עליה מאוד והיא עליי!!, [; סבבה, בזמן שאני ושירי לא דברנו נועם ושירי ניהיו חברות, ואחרי שהשלמתי עם שירי, ממש שמחתי שהכל בסדר איתן והיינו הרבה אני שירי ונועם, היה כל כך כיף התקופה הכי יפה ששלושתינו יכולות להיות ביחד והכל טוב, ואני איך שמחתי שהן לא במעין ריב כזה. הכל היה יפה וטוב, ואז בחופש הגדול בואוגטס בין י"א לי"ב אבא של שירי נטפר (ממש טלנובלה הא?) באותו יום היא הייתה אצלי וזה קרה מאוחר בלילה, נסעתי עליה כמובן וכו'. התקף לב 5 וזה\=. אוקי בגלל זה שירי לא נסעה למשלחת לפולין ואמא שלה עשתה לה טיול כיפי עם ידיד של אמא שלה שירי וחבר לשבר של שירי (אז היה חבר שלה) לפריז וזה. אנחנו נסענו לפולין , אחרי שכבר חזרנו תקופה מסוימת. אני שמה לב שנועם לא מתקשרת יותר ורק אני עליה, כיאלו שהיא מתרחקת. אז אמרתי לה מה אני מרגישה (רצוי לציין שהיה תקופה שהרגשתי כאילו שירי ונועם יותר חברות מאשר, אני ושירי או אני ונועם, אבל ליבנו עניענים והם באמת לא שמו לב(סבבה). אוקי ואז דברתי עם נועם נפגשנו ודיברנו על זה, פנים מול פנים (בארומה), והיא אמרה שהיא לא יודעת למה ולא יודעת מה יש לה, אבל חשוב שאני יבין שהיא אוהבת אותי(ז'תרומת התחשוות שלי נכונות) כנראה היא החליטה לנתק את הקשר. אבל למה? עד עכשיו היא לא יודעת למה. אבל עדין הי אוהבת אותי. היה לי ממש קשה ועדייין ממש קשה שחברה שכל כך קשורים עליה ככה(עכשיו כולם אומרים לי, נועל'ה את פאילו עוד לא בת 18 את תכירי כל כך הרבה אנשים ותפרדי מה) וכל מניי דברים כאלו שאת לא צריכה חברות כמוהה וכאלו, אבל קל להגיד זה לא עוזר לי שאומרים לי את זה. כי בכל זאת קשה לי, וכן עעברה שנה כבר מאז וקשה לי, אחרי שדברנו בארומה חשבתי שהיא נותנת ניסיון והזמנתי אותה כמובן לחתונה של אחותי הגדולה(אבל הגברת לא תגיד לי, שהיא לא תמשיך להיות בקשר) ותתן לי לשלם עליה 80%. או 90$ מנה. עכישו זה לא הקטע של הכסף כי גם ככה חתנוה זה יקר, אבל זה פרנציפ. יכלתי להזמין מישיה שתהיהי שווה את ההזמנה הזאתי גם אחר כך. וברור שלא הזנמתי אותה כדי שתשאר בקשר(ממש לא). בכל מקרה, אני וסיגל גם קצת בריב עכשיו אבל לא ממש משנה לי אחננו אף פעם לא היינו חברות ממילא או משהו כזה. סתם אחת שאיתנו בחבורה שאני פשוט לא חבורה שלה. עברנו כולנו החבורה שלנו המון דברים ביחד, נסענו לאילת לבד וכו'. והנה מתחילה לה שנת כיתה י"ב אני הריי לא לומדת איתם (ולאט לאט מאיה נעלמת וסיגל וונועם מתחילות להגיד כמה שהיא מגיעלה שהיא מנתקת קשר(חחח מאיה עוד מגעילה, אחרי איך שנועם התנהגה), אחר כך מאיה חזרה ואני פשוט מרגישה כיאלו מאיה החליפה אותי, עכשיו כל המפגשים שלהם זה בלעדי. כיאלו מה אני אשמה שנעם החליטה לנתק את הקשר למרות שהיא טוענת שלא עישתי לה לכום וכל הזמן אומרת לי שהיא אוהבת אותי?(אז לא רק שאני לא אשמה) עכשיו אני גם לא יכולה לצאת איתם כי אני יצא איתם ויכול לדבר רק עם מאיה ושירי, עברה שנה. הנה עברה שנה, ושלחתי לנועם הודעה, בואי נדבר נראה מה קורה. (ולא אני לא רדפתי אחריה כל השנה. חיכתי לראות מה קורה) והנה קבענו לדבר איזה יום שלישי שהיה, יום שני בערב שולחת לי הודעה לאמ אס אן(עם לא הייתי רואה?) כל כך קשה לשלוח SMS חייבת לאודות שבמקרה ראיתי, כי בדרך כלל אני לא ממש רואה הודועת באם אס אן אני באה הביתה וסוגרת הכל. בכל מקרה, היא כתבה לי שהיא חשבה על זה, והיא עדיין לא יודעת למה ובכל זאת לכן לא כדי להפגש. אוקי הבנתי שזהו ניסתי אחרי שנה אני באמת לא ירדוף אחריה יותר. עכשיו הבעיה היא זה ש.. עכשיו רוצים לנסוע כולם לחול לאירופה לפני הגיוס פלני שמתיחילם לחפש עבודה ועוד. ויש בעיה, אתמול שירי הייתה אצלי, ודיברה איתי על זה.. היא לא יודעת מה לעשות, כאילו בצדק! והיא מסכנה ואני מתה עליה, עוד מעט ב 30 ליוני שנה לזה שאבא שלה נפטר, היא מרגישה ביני לבין נועם כל הזמן (והיא יודעת שזה לא אשמתי), והיא אומרת כל הזמן לנועם שלא מגיעה לה חברה כמוני, והיא בחיים לא הייתה מננסה (ונועם שותקת) ככה שירי אומרת לי. בכל אופן (לא שום חברה לא אמרה לנועם כלום עלי) אחרי שנה כבר ביררתי הכל היא באמת לא יודעת למה אבל מה שחשוב שהיא נורא אוהבת אותי, ורק שהיא רואה אותי בחרוב היא תדבר איתי(אני כמובן לא נותנת לזה לקרואת) ואז חשבתי אולי עם אני ידבר איתה היא תבין ונחזור וזה. ולא זה לא עזר גם אחרי כמה פעמים, וקשה לי שאני רואה אותה כי אני מתגעגעת עליה בתור חברה (וזה שוב לא עוזר, שאומרים לי נו נועה את תכירי עוד, והיא לא שווה את זה) די די בולשיט קשה לי שזה ככה וזהו! נכון עכשיו אני יותר בחיים לא ינסה לחזור להיות חברה שלה, הבנתי שהיא לא שווה את זה. אחרי שנה והכל, בכל אופן יש בעיה, כל היצאיות שלהם כבר בלידעי ואינ נורא נפגעת כי זה באמת אל אשמתי שבגלל שנועם החליטה לא לדבר איתי ואני וסיגל פשוט לא חברות אבל גם לא שנואות, נכון אני יכולה להיות עם מאיה ושירי, אבל בטלפון אני לא מדברת עם מאיה אבל אחנו מדברות ה-מ-ו-ן- שאחנונ מתראות, היא מתוקה , בכל אופן זה מוזר כי אני כיאלו יחד איתן אבל מבחוץ איתן בגלל מה שרה עם נועם(ושוב זה לא אשמתי) הן רוצות לטוס לחול וברור שהייתי רוצה להצטרף אלב מצד שני אני לא יודעת עם אני יריגש בנוח, כי כל הזמן שאני ונועם ושירי נפגשות בהרואים אני רוצה להיות עם שירי ונועם רוצה להיות עם שירי, אבל ניחה אל תשכחו שלי יותר קשה כי אני לא בבית ספר עם כל החברות שלי(ולא עברתי כי רציתי) זה גם סיפור לפעם אחרת. עיזבו וכן שירי תשאל אותן מה דעתן על הקטע של לנסוע לחול מה איתי, כי לא יודעים מה לעשות עכשיו. והיא תחזור עלי, הבעיה היא שלמאיה לא מסיכמים לנסוע לשום מקום חוץ מספרד כי היא יהיתה כימאט בההההכל, אבל אני הייתי בספרד אז זה לא פיר שמאיה הייתהבהכל ואני בספרד ולא בהככל, ועוד כמה מקומות קטנים גם הייתי(לא משנה), וברו רשיותר כיף זה לנוסע עם חברים והכל שונה. ולא אני לא ידבר עם נועם בחול כיאלו אל קרה כלום(זה לא עובד ככה). אני יודעת שיהיה קשה אני מפחדת שנתוווכח המון כולנו. ואני מכירה אותנו כבר, ואני לא יכולה ככה. אבל אני אישת לא יודעת עם אני רוצה שניסע ביחד לחול או לא, אמרתי לשירי בינתים שקודם כל תשאל אותן, ושפוט עמנין אותי מה נראה להן, אמרתי לנועם שאני מרגישה שמאיה כאילו נכנסה ואני יצאתי במקומה אז היא אלק כותבת לי: כי ככה זה יצא. ואני עד כמה שעכשיו אני ממש שונאת את נועם, היא לא ילדה רעה (מוזרה) זה כן. זהו טלנובלה אחת. ורציתי לציין שבגלל שכל הזמן שאחנו נמתראות היא כן איכשהוא מנסה לדבר איתי(אבל היא חושבת שהיא יכולה לאוכל מהלכ העוגה) והיא טועה, התייצעתי עם אנשים וכלאו שעברו דברים דומים. חלקם אמרו לי תגידי לה רק שלום ותמשיכי ללכת זה יראה זלזול וזה יהיה ממש טוב. אבל אז דברתי עם חברה הכי טובה שלי שירי , והיא אמרה לי שלהפך אני צריכה להתעלם (ותביונ ישיר מבינה אותי) וגם לה קשה המצב הזה. והיא אמרה לי שלמשל שהיא וחבר של הלשעבר היו בכסאח היא אמרה:"אפילו היי הוא לא יכול הלהיגד לי?~?!?!) אז נכון שזה שונה, אבל אני הכי וב יהתעלם וזהו נראה לי. כי יותר קשה לי דלדבר איתה כיאלו אל קרה כלום וככה אחרי שלא מתראים היא לא בקשר. זה לא הולך ככה היא אפשר לאכול מכל העוגה .

נועה שלום תיארת בצורה מפורטת את מה שקורה לך ואני מנסה לברר מה בעצם היית רוצה לשמוע. יש כאן שאלות פרקטיות כמו לאן ליסוע, מה לומר לחברה זו או אחרת, האם תסדרו זו עם זו או שתריבו וכו'. אני בספק אם אני יכול לתת לך תשובות פרקטיות כאלה כי למרות ההודעה המפורטת אני לא מכיר אותך לעומק ויש הרבה אפשרויות. אבל אני לא בטוח שהשאלה שלך באמת קשורה להיבטים הפרקטיים. העניין המרכזי הוא התסבוכות הרגשיות שאת נכנסת אליהן עד שבסופו של דבר את לא בטוחה מה נכון ומה לא ובודקת האם משהו לא בסדר אצלך. הדבר העיקרי שהייתי בודק זה איך אפשר שהעוצמות הרגשיות הללו יהיו בעוצמה קצת יותר נמוכה, שהדברים יהיו יותר פשוטים, לא כמו טלנובלה כמו שאת כותבת. חלק מזה אינו בשליטתך, אבל אם תחשבי על זה תגלי שחלק מהדרמות נוצרות בכל זאת מדברים שאת יכולה לנתב ולשלוט בהם. יש מצבים בהם דרמות בקשרים בין אישיים הם דבר מלהיב ומעורר (אפילו אם באופן ישיר לא מודים בזה ולא חושבים על זה), אבל אחרי תקופה זה מעייף ומוציא את החשק מהקשר. המטרה העיקרית שהייתי מציע לך להתמקד בה היא איך להפוך את הקשרים שלך למשהו רגוע יותר. במידה וזה לא הולך, לפחות כדאי להבין מה שומר על האש שבוערת כל הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על האוזן הקשבת\= אבל אני מנסה, ניסתי דלבר איתם ולפתור זאת לא אני הבעיה, אבל חשתבי שאולי אני לא בסדר ):

אני מחפשת רשימה של פסיכולוגים לינגוויסטיקה שמומחים בבעיות שפה וקריאה. אחרי שתיארתי את בעיותי אצל פסיכולוג הוא אמר שאני צריכה פסיכולוגים לינגוויסטיים ושאני יכולה למצא בהתאחדות הפסיכולוגים. חיפשתי בגוגל לראות אם יש דבר כזה והוא נותו התאחדות פסיכולוגים בארה"ב . ואני צריכה אתר שמכיל רשימה של פסיכולוגים לינגוויסטים ולא משנה לי אם זה אתר של התאחדות אגודת פסיכולוגים או לא . אלא העיקר אתר שמציג רשימה של פסיכולוגים לינגוויסטים. מה עושים האם תוכל לתת לי קישור למשהו כזה ? אולי לאתר של התאחדות הפסיכולוגים ?

רונה שלום אני לא מכיר פסיכולוגים שזו התמחותם. בעיות שפה וקריאה הוא תחום שאמנם מאובחן ע"י פסיכולוגים (חינוכיים, קליניים, שיקומיים) אבל הטיפול בבעיה, אם אכן ממוקד בבעית השפה או הקריאה איננו פסיכולוגי. הוא קשור יותר לקלינאי תקשורת, נוירולוגים, ומקצועות חינוך מסוגים שונים. אם הבעיה היא פסיכולוגית צריך למצוא מישהו בעל התמחות מקובלת (ראי כנ"ל) שהתמחותו היא בנושאים הללו. אין מומחיות פורמלית בפסיכולוגיה לינגוויסטית וגם אתר התאחדות הפסיכולוגים לא יתן לך מענה בנושא זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי חבר כבר שנה ומאז שאנחנו חברים זה היה לי ברור שכמו כל בן גם הוא רואה בחורות ועוד במחשב.... עכשיו בהתחלה כמו כולם זה היה ניראה לי רגיל אבל בכל זאת ניסיתי לדבר איתו על זה... ושאלתי אותו אם אני הייתי עושה את זה, זה היה מפריע לו והוא ענה לי שכן כי אז אני נמשכת לבנים אחרים ....אז אמרתי מה זה שונה ממני? אני פשוט משלימה עם העניין הזה כי זה משהו כיביכול "נורמאלי"... עכשיו אני חושבת לעצמי מה ההבדל בין זה שהוא עושה את זה לבין שהוא יתקשר למישהי שתבוא אליו ותתפשט מולו? הרי זה יחשב בגידה ... אז למה שזה במחשב זה לא בגידה ?

שלוקה שלום את מעלה בעיה מאוד נפוצה. בשנים האחרונות האינטרנט עם הפס הרחב יצר תעשיה פונוגרפית מפותחת ונגישה לכל שבעקבותיה אנשים רבים נחשפים לעירום, הרבה יותר ממה שהיה בעבר. בקשר בין בני זוג זה עלול לעורר רגשות שונים של קנאה, סלידה, אך לפעמים גם מוקד לריגוש משותף. העניין המרכזי הוא לבדוק האם העיסוק בפורנוגרפיה אינטרנטית פוגע בקשר ביניכם, למשל בתדירות המגע הפיסי ביניכם, והאם הוא לא תופס זמן רב שהופך את העניין להתמכרות שפוגעת בחיי היום יום. במידה ושני הדברים הללו תקינים הייתי מציע לך לנסות ולשנות את נקודת המבט כלפי העניין. מין תופס עניין רב אצל אנשים, גברים ונשים כאחד, וההתעניינות בו דרך תמונות וסרטים איננה מהווה בגידה בקשר (כל עוד כאמור, זה לא מחליף את הקשר). יש בהחלט הבדל מהותי בין עיסוק בדמיון (וצפיה בתמונה היא עדיין עיסוק פנימי ולא חיצוני) לבין יצירת קשר של ממש עם מישהי אמיתית. יתכן שכדאי לעזוב את שאלת הבגידה ולעבור לשאלות שכנראה יותר מעסיקות ורלוונטיות לגבי הקשר שלכם. האם את מרגישה שעיסוקו במחשב מוריד את תשומת הלב שאת מקבלת? האם את מרגישה פחות נחשקת? האם זה באמת קשור רק לאינטרנט? השאלות הללו מחזירות את העניין לקשר ביניכם, למה שבאמת קיים או לא קיים ביניכם. אם זה יקבל מענה אני לא חושב שהתבוננותו של חברך בתמונות כאלה או אחרת יטרידו אותך כל כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! יש לי חבר כבר 8 חודשים אני בת 17 וחצי והוא בן 19 אני סובלת באופן מאוד משמעותי מקנאה.אני יודעת שהחבר שלי נאמן לי,אני סומכת עליו אבל אני לא יכולה לקבל את העובדה שיש לו ידידה קרובה כל כך.העובדה הזאת מציקה לי אני מרגישה כל כך חסרת בטחון הבעיה של הקנאה החולנית הזאת לא היתה רק עם הבחור שאני נמצאת איתו כרגע.כל גבר שאהבתי היה סובל ממני וכל הפרידות היו בגלל זה.מה שכן,אני יודעת שהקנאה חולנית אבל אני לא מסוגלת להשתלט עליה אני נורא אובססיבית וזה פשוט מציק לי.אני לא יכולה לתאר לעצמי מצב שבו חבר שלי הולך לביתה של ידידתו אני אוכלת את עצמי מקנאה. למרות שאני יודעת שיחסיהם ידידותים ותו לא.אני בחיים לא אמרתי לחבר שלי להתרחק מאנשים אני לא רוצה למנוע את זה למרות הדחפים שלי,אבל בגלל הדחפים אני יודעת שאני ממררת לו את ההרגשה.ולא מגיע לו יחס כזה כי הוא בחור נאמן ומקסים. החבר שלי מאוד אוהב אותי לא היה לנו פתרון לקשר שלנו כי כל הריבים נבעו מקנאה והוא אדם נורמלי שלא יכול לסבול קנאה חולנית שכזו.לכן חברי הציע לפנות לטיפול פסיכולוגי אני נורא מהססת למרות שאני יודעת שזה מה שיוכל להציל לי את הקשר השאלה שלי האם טיפול יעזור לי לא ליהיות קנאית??שהרי זהו האופי שלי,אני נורא מתלבטת..אשמח אם תיתן לי עצות ולמקרה שטיפול יעזור הפנה אותי לגורם מטפל

היי לך אני רוצה להגיד שאני קראתי את ההודעה שלך ואני יכולה להגיד לך שאת לא היחידה אני אותו הדבר רק שאני כתבתי לחבר שלי מכתב בקשר לידידה ספציפית אחת שזה מפריע לי וזה... אני לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון אבל אני יכולה לתת לך עצה שלי למשל טוב לדבר איתו על זה לא יודעת זה מרגיע אותי... מקווה שקצת עזרתי..

רינת שלום אני חושב שפניה לייעוץ פסיכולוגי יכולה לעזור לך לעשות סדר בדברים. יהיה יותר קל לקבל תמונה אובייקטיבית מאדם חיצוני וכך תוכלי להבין קודם כל האם מדובר באמת בקנאה אובססיבית או מוצדקת, מה מקורות העניין וכמובן כיצד לטפל בו ולהפחית את המצוקה שאליה את נקלעת. אני רואה בראש ובראשונה את הסבל שנוצר כאן ולכן כדאי לטפל בו. יש אפשרות שתפני לייעוץ אישי ויש אפשרות שתפנו ביחד לייעוץ זוגי. שתי האפשרויות עשויות לעזור להתמודד טוב יותר עם הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילדי בן ה- 8 החל לסגל לעצמו לאחרונה התנהגות משונה: הוא מחכך בוהן בבוהן כל כמה דקות , מעביר אצבע ימין ומיד שמאל מתחת לאף ומשחק בצורה אובססיבית באצבעות הידים. הדבר נמשך כבר כחודש להערכתי ומפחיד אותנו מאוד כי נראה שאינו יכול לשלוט בזה ולהפסיק התופעה.מה התופעה הזאת , למה זה קורה ומה עושים כדי לגמול אותו מזה?

ורד שלום נשמע שמדובר בהתנהגות קומפולסיבית וכדאי להעריך עד כמה התופעה נפוצה, האם קוראת במצבים ספציפיים, האם יש עוד התנהגויות כאלה וכו'. יתכן שמדובר בתופעה רחבה יותר שאינכם רואים אך יתכן שזה דבר ממוקד וחסר חשיבות שהזמן יגרום להעלמותו. האם אתם מודעים למשהו שונה שאירע לאחרונה בסביבה של הילד או המשפחה? פעמים רבות מדובר בסוג של הפרעת חרדה שמקבל ביטוי שכזה והיא קוראת בשל מצבי לחץ ושינויים בסביבה. כדי לבדוק את העניין בצורה רצינית תוכלו לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר ילדים ולקבל ייעוץ האם מדובר בבעיה שדורשת טיפול ובמידה וכן מהו הטיפול המתאים. לפני פניה הייתי מציע לכם לערוך יומן למשך כשבוע בו תתעדו את כל המקרים בהם התופעה מתרחשת. נסו לתאר מה שאתם רואים וכן מה התרחש קודם לכן. זה יוכל לתת קצה חוט למקורות העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה!!!!

שלום לך אני בחורה שמידי פעם סובלת מחרדות במצבים מסויימים בדרך כלל לא אבל יש לי מנהג שאינני יוצאת מהבית ללא תרופת הרגעה גם אם אינני צורכת אותו השאלה שלי האם אפשר ע"י טיפול פסיכולוגי בלבד להפטר מההרגל הזה (ללא לצרוך תרופות) וכמה יעלה הטיפול/ מפגש אצלך? תודה מראש

רונית שלום יש בהחלט אפשרות לטיפול פסיכולוגי בחרדה. בכל מקרה, תרופות הרגעה אינן הפתרון לחרדות, גם בתחום הזה ישנם טיפולים הרבה יותר יעילים. אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אישית אינני מקבל מטופלים חדשים בתקופה הנוכחית אבל בהחלט מומלץ שתפני לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

לנוירולוג . אני מתכוון שמתחילים ללכת לטיפול אצל קלינאי תקשורת לפני התור לנוירולוג ורק באמצע להמשיך בטיפול על פי חוות דעת של הנוירולוג ? והאם זה מזרז את התהליך של " הסרת " הגמגום " ?? בתודה חסוי אבג !

שלום מאחר ומדובר בשני תהליכים מקבילים שלא תלויים זה בזה אין כל בעיה להתחיל את הטיפול אצל איש מקצוע אחד וכשמגיע התור לפנות לאחר לייעוץ. חשוב שהמידע בין שני אנשי המקצוע יזרום באמצעותך כדי שאפשר יהיה להגיע לאבחון יותר מדויק. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן שנתיים וארבעה חודשים, ילד מאד מאד נבון ומפותח מאד .בשל כך ובאופן חריג הוכנס לגן ילדים בהיותו בן שנה וחצי, כאשר מדובר בגן של בני שנתיים עד ארבע+. קליטתו היתה נהדרת ללא כל קשיי פרידה בבקרים. יחד עם זאת, לשאלתי ענתה לי הגננת כי מבחינה חברתית הוא לא כל כך יוצר מיוזמתו קשר עם חברים בגן, ומשחק הרבה עם עצמו או עם ילדים אחרים אך בעיקר כאשר הפניה באה מצידם. לטענתה ומניסיונה אין כל בעיה אולם היא הציעה לי להזמין חברים מהגן לשחק עימו. אצין כי בגן כ 30 ילדים שמרביתם מעל גיל שלש וחצי. וכעשרה כבני שנתיים ושמונה חודשים- 3. רציתי לשמוע את דעתך- האם עצתה נכונה?, האם לא מספיק להפגישו עם ילדי שכנים, משפחה ובני חברים כפי שאנו נוהגים ולחכות לגיל קצת יותר גדול כשהצורך יבוא ממנו? כיצד אוכל לדעת אם זה מרמז על בעיה חברתית? בברכה, מיכל.

מיכל שלום מאחר ובנך נכנס לגן בגיל צעיר באופן משמעותי משאר הילדים קשה לדעת האם התנהגותו קשורה למצב המיוחד בו ניכנס לגן או למשהו אישי. מאחר ובסך הכל את מתארת קליטה טובה בגן ולמעשה אין ממש בעיה הדורשת טיפול, אני חושב שאת צריכה לנהוג לפי תחושת הבטן שלך ולפי הנוחיות. נחמד אם תוכלו להפגיש אותו עם חברים מהגן, אבל אם זה פרויקט מסובך מדי אפשר לעזוב את זה ולתת לזמן לעשות את שלו. מפגש עם השכנים יכול להיות טוב בהחלט. בגיל כה צעיר לא הייתי מגדיר התנהגות שכזו כבעיה חברתית וכדאי לתת לדברים להתפתח בצורתם הטבעית. בברכה ד"ר אורן קפלן

במסגרת הגלישה נתקלתי בדיון מרתק באתר icallisrael.com הכנסי לפורום שיחות, מדף הבית אם בא לך. אפרת.

קראתי חלק, לא הכל... במיוחד את "עדי"... אבל אני לא בטוחה שאני שמחה שמצאת לי עוד פורום להתמכר אליו :-) כשתרצי, אשמח לשמוע ממך גם בדואל.

הי לילה, שלחתי לך מיילים כמה פעמים ולא הגבת את הנחתי.... אפרת

שלום רב, אני וזוגתי חיים ביחד כבר למעלה מ-10 שנים, יש שני ילדים קטנים, עובדים לומדים ומצליחים לשרוד כלכלית. על פניו הכל תקין- בריאות, רמת חיים, יחסים ועוד... אך לא כך הדבר, זוגתי מספרת שאינה אוכלת ויש לה כאבי בטן מידי פעם, כבר למעלה מחודש, בנוסף מרגישה כי מגיע לבכי די במהרה על כל נושא. מהיכרותי איתה תמיד היתה קצת מבולבלת מרצונותיה, תחילה אמרה לי כי היא מרגישה שהקשר בינינו נפגע בעקבות הלחצים (שיפוץ בית, לידה לפני שנה וחצי, גידול שני ילדים, התחושה המשותפת כי חיי היום יום שלנו הם במירוץ הזמן), לאחר שיחות סביב נושא זה הובן כי כנראה זהו אחד הסימפטומים אך לא מקור הבעיה. אין לה סבלנות לילדים והיא אומרת שהיא רוצה לברוח לאן שהוא. תחילה התרחקה ממני אך כרגע ממהרת לחבקיני בכל רגע אפשרי מלווה בבכי. היא מתארת מצב בו היא מרגישה שמישהו "יושב" לה על החזה, מועקה, ואינה יכולה לתת לכך הסבר אפשרי למקור התחושה. במידה ופוסלים האפשרות של גורם שלישי (נבדק ולא נראה אפשרי) האם מצב זה הוא התפרקות בעקבות לחצים של זמן רב? האם מצב זה הוא סוג של משבר בסגנון משבר גיל ה-40? (היא בת 34 ) מה הכוון?!, אני חייב לעזור לה!

לדעתי זה דיכאון

שאול שלום מאחר והתופעות שאתה מתאר מאפיינות גורמים רבים בחיים, הן קשר זוגי, הן קשר עם הילדים, הן בכי ותגובות אישיות קיצוניות, נראה שכדאי שאשתך תפנה לייעוץ פסיכולוגי. השאלה האם היא מודעת לבעיה ומוכנה בכלל לטפל בה. כמו כן, כיצד היא מתייחסת לבעיה, האם רואה בה בעיה אישית שלה, בעיה של הזוגיות שלכם וכו'. בהתאם למה שהיא חושבת אפשר לבדוק מה המסגרת הטיפולית המתאימה ביותר. אם היא חושבת שזו בעיה אישית כדאי שתפנה לייעוץ אישי. אם מדובר בבעיה בזוגיות אפשר להתחיל מטיפול זוגי. לא כל כך משנה מהיכן מתחילים, הכי חשוב שבסופו של דבר יהיה מפגש עם איש מקצוע שיוכל לאבחן את הבעיה ולהמליץ על המשך הטיפול. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, כדאי לקרוא ולראות האם הסימפטומים קשורים למה שמופיע במאמר. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שאול שלום , אני אינני מומחית בכאבי בטן אולם הגיוני מאוד שכאבי הבטן שלה נובעים בעיקר מלחצים נפשיים שיכולים לנבוע מהרבה דברים (כמו איך היחסים שלה עם הוריה , איך היחסים באמת איתך , האם היא מרגישה שמיצתה עצמה והגיעה לאן שרצתה להגיע וכו') הצעתי היא בתור מי שסבלה מכאבי בטן לא ברורים יותר מחצי שנה היא ,לאחר שנשלל העניין הרפואי , לא לחכות ולפנות לטיפול פסיכולוגי שגם יתרום להבנת הבעיה ממנה היא סובלת וגם יתן לה עזרים כיצד להתמודד עם הכאבים עד שיחלפו. והכי חשוב זה לעמוד מאחוריה כל הזמן ולתמוך ולא להגיד "זה בראש שלך בלבד" כי הכאב הוא אמיתי. צריך לעודד אותה ולחזק... בהצלחה!