פורום פסיכולוגיה קלינית

במסגרת הגלישה נתקלתי בדיון מרתק באתר icallisrael.com הכנסי לפורום שיחות, מדף הבית אם בא לך. אפרת.

קראתי חלק, לא הכל... במיוחד את "עדי"... אבל אני לא בטוחה שאני שמחה שמצאת לי עוד פורום להתמכר אליו :-) כשתרצי, אשמח לשמוע ממך גם בדואל.

הי לילה, שלחתי לך מיילים כמה פעמים ולא הגבת את הנחתי.... אפרת

שלום רב, אני וזוגתי חיים ביחד כבר למעלה מ-10 שנים, יש שני ילדים קטנים, עובדים לומדים ומצליחים לשרוד כלכלית. על פניו הכל תקין- בריאות, רמת חיים, יחסים ועוד... אך לא כך הדבר, זוגתי מספרת שאינה אוכלת ויש לה כאבי בטן מידי פעם, כבר למעלה מחודש, בנוסף מרגישה כי מגיע לבכי די במהרה על כל נושא. מהיכרותי איתה תמיד היתה קצת מבולבלת מרצונותיה, תחילה אמרה לי כי היא מרגישה שהקשר בינינו נפגע בעקבות הלחצים (שיפוץ בית, לידה לפני שנה וחצי, גידול שני ילדים, התחושה המשותפת כי חיי היום יום שלנו הם במירוץ הזמן), לאחר שיחות סביב נושא זה הובן כי כנראה זהו אחד הסימפטומים אך לא מקור הבעיה. אין לה סבלנות לילדים והיא אומרת שהיא רוצה לברוח לאן שהוא. תחילה התרחקה ממני אך כרגע ממהרת לחבקיני בכל רגע אפשרי מלווה בבכי. היא מתארת מצב בו היא מרגישה שמישהו "יושב" לה על החזה, מועקה, ואינה יכולה לתת לכך הסבר אפשרי למקור התחושה. במידה ופוסלים האפשרות של גורם שלישי (נבדק ולא נראה אפשרי) האם מצב זה הוא התפרקות בעקבות לחצים של זמן רב? האם מצב זה הוא סוג של משבר בסגנון משבר גיל ה-40? (היא בת 34 ) מה הכוון?!, אני חייב לעזור לה!

לדעתי זה דיכאון

שאול שלום מאחר והתופעות שאתה מתאר מאפיינות גורמים רבים בחיים, הן קשר זוגי, הן קשר עם הילדים, הן בכי ותגובות אישיות קיצוניות, נראה שכדאי שאשתך תפנה לייעוץ פסיכולוגי. השאלה האם היא מודעת לבעיה ומוכנה בכלל לטפל בה. כמו כן, כיצד היא מתייחסת לבעיה, האם רואה בה בעיה אישית שלה, בעיה של הזוגיות שלכם וכו'. בהתאם למה שהיא חושבת אפשר לבדוק מה המסגרת הטיפולית המתאימה ביותר. אם היא חושבת שזו בעיה אישית כדאי שתפנה לייעוץ אישי. אם מדובר בבעיה בזוגיות אפשר להתחיל מטיפול זוגי. לא כל כך משנה מהיכן מתחילים, הכי חשוב שבסופו של דבר יהיה מפגש עם איש מקצוע שיוכל לאבחן את הבעיה ולהמליץ על המשך הטיפול. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, כדאי לקרוא ולראות האם הסימפטומים קשורים למה שמופיע במאמר. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שאול שלום , אני אינני מומחית בכאבי בטן אולם הגיוני מאוד שכאבי הבטן שלה נובעים בעיקר מלחצים נפשיים שיכולים לנבוע מהרבה דברים (כמו איך היחסים שלה עם הוריה , איך היחסים באמת איתך , האם היא מרגישה שמיצתה עצמה והגיעה לאן שרצתה להגיע וכו') הצעתי היא בתור מי שסבלה מכאבי בטן לא ברורים יותר מחצי שנה היא ,לאחר שנשלל העניין הרפואי , לא לחכות ולפנות לטיפול פסיכולוגי שגם יתרום להבנת הבעיה ממנה היא סובלת וגם יתן לה עזרים כיצד להתמודד עם הכאבים עד שיחלפו. והכי חשוב זה לעמוד מאחוריה כל הזמן ולתמוך ולא להגיד "זה בראש שלך בלבד" כי הכאב הוא אמיתי. צריך לעודד אותה ולחזק... בהצלחה!

ד"ר אורן קפלן, שלום רב! תרשי לי לספר לך עד כמה שאני יכולה בקצרה את השתלשלות האירועים שהביאו אותי לחיות בסיוט מתמשך מאז ועד היום ומחכה בכל רגע להתעורר ממנו. כיום בת 31, הכל התחיל לפני 6 שנים כאשר יצאתי לראשונה מבית ההורים בזמן היותי סטודנטית. ערב אחד בזמן עישון מריחואנה- חשתי פחד גדול מאיבוד שליטה וחטפתי התקף - פאניקה: התקפים מאז ועד היום לא היו יותר ומזה אני לא חוששת, אך במקומם התחילו לי בעיות שינה חמורות ביותר, בתחילה זה בא בפרקים של מס' שבועות ולאחריהם הייתי ישנה נהדר במשך 3 חודשיים, אפשר לומר שבאותה תקופה הכל היה חדש לי והיה לי קושי להתמודד במצב, הלכתי לפסיכולוגית תקופה קצרה זה לא עזר, הפנתה אותי לטיפול תרופתי- אך לא הסכמתי. ככה בשנתיים הראשונות עוד המצב היה בגדר בעיה במצב בינוני. עם השנים כשעברתי מקום מגורים לעיר אחרת המצב החמיר אך ניסיתי להתעלם והמשכתי לתפקד כמעט כרגיל עם עייפות גדולה ותסכול שלאט לאט תפס את מקומו וניסיון להבין, לנתח את הבעיה , הייתי נמנעת מלבצע דברים בימים שלא ישנתי על מנת לא לחבל בביצועיי, חיכיתי ליום שבו ישנתי ואז הרשתי לעצמי לגשת לראיונות עבודה, לצאת עם בחורים וכו'...עם הזמן לא היו לי יותר מדיי ברירות והתנהלתי בכל זאת מתוך עייפות מאוד מאוד גדולה. אני מעדיפה שלא לתכנן מראש דברים אך זה קשה מאוד- עם הזמן הבעיה הפכה לכרונית (למרות שממש אני לא מוכנה לקבל ולחיות עם העובדה הזאת) אני לא מאמינה שאי- אפשר להחזיר את הגוף שלי למצב תקין וטבעי כמו שהיה קודם, אני רוצה לציין שמעולם לפני- כן לא היו לי בעיות שינה כאלה או אחרות.. אני גם לא מייחסת את זה לדיכאון- ימים בהם אני ישנה אני חוזרת לתפקוד מלא תקין ואופטימי עם עשייה רבה, אך המעגל הקסמים הזה בו אני נמצאת כאשר העייפות משתלטת עליי, מן- הסתם גם דכדוך, תסכול וייאוש נכנסים לתמונה (שאלת הביצה והתרנגולת) הקושי הספציפי שלי הוא בהרדמות, כאשר זה טוטאלי, כלומר: אם לא נרדמת, אז לא נרדמת נקודה! יוצאת בבוקר מהמיטה ומאחר ואני לא עובדת כיום אז אני משתרכת בבית או בחוץ בסידורים קלים ומחכה ללילה ואולי ליישוע שאיתו תביא- השינה, כדיי שלמחרת אני אוכל לבצע את הדברים שאותם אני צריכה לעשות על- מנת להתקדם בחיי. הבעיה השתלטה עליי- ויוצא מזה שכבר זמן רב שאני ישנה אולי לילה או שניים בשבוע (היו תקופות שעברו 10 ימים ללא שינה בכלל) יש לי יכולת לישון ביום קצת , אך אני לא עושה זאת- אני מנסה לסגל לעצמי "היגיינת שינה" ולא להפריע למנוחת הלילה. הפסקתי עכשיו טיפול פסיכולוגי- דינמי לאחר שנה וחצי אך לא הועיל כלל (בתחילה היה דווקא נראה שיפור) אני מאמינה שאם רק ארצה זאת אני אוכל לישון, זה תהליך מחשבתי שלי, פחד שמא לא הצליח לישון, דאגה רק שבאה מחמת העניין, לפני שנכנסת למיטה. זה מצב שגורם לי להיות דרוכה קצת לפני השינה, ולעיתים מתייסרת גם במחשבות במהלך היום. גם אם לעיתים אני מרגישה ישנונית בלילה ונכנסת למיטה, אני לא מאמינה שהצליח להירדם, מן חוסר- אמונה טוטאלי ביכולת ההרדמות שלי (בכל זאת עברו כבר 6 שנים) אבל אפשר לומר שכבר מההתחלה פחדתי שלא אישן מיד אחרי "אירוע העישון", פחדתי מהנבואה שמגשימה את עצמה, הבאתי את זה על עצמי. בכל מקרה, אני יודעת מה שהכי יעבוד בשבילי ואני צריכה זה מישהו "שיתכנת" אותי מחדש, איכשהו לקשר את עניין השינה וההרדמות לדבר קל ונעים- שמעתי על שיטת nlp שנראה לי הכי קרוב לזה, האם נכון הדבר? האם שיטה זו יכולה לדעתך לפתור לי את הבעיה? אני מנסה להימנע מלהתחיל טיפול תרופתי- גם בגלל תופעות הלוואי אבל בעיקר בגלל שהכדורים אינם מאפשרים לשקוע בשינה עמוקה ובריאה - דבר שכיום מתרחש אצלי בימים בהם אני כן ישנה. קשה לתאר את הסבל שאני עוברת, אני מחמיצה את השנים הכי חשובות שבהם אני צריכה לארגן את חיי ולהתקדם בהם, מיותר לציין שזה פגע בהרבה היבטים בחיי, כיום אני ללא עבודה וללא בן- זוג. היו הצעות עבודה- אך אני לא מקבלת אותם עד שאני לא אסדיר את העניין הנ"ל, לא רוצה להגיע למקום העבודה בידיעה שאני לא יכולה להפיק את ה- 100% שלי. אשמח להצעות, רעיונות , הערות ואולי גם הארות... בוקר טוב אפרת

שלום . אנא בחרי כינוי אחר, כדי לא ליצור בלבול. תודה

לד"ר אורן קפלן! לא ידעתי שאני לא מקורית, זה חידוש בשבילי- מה גם שלא ראיתי את השם הנ"ל בפורום אבל למה הדבר מונע ממך להשיב לי, לא הבנתי? עופרי (מספיק מקורי?!) :)

היי אפרת/עופרי ממש קשה לי להבין איך את מוכנה לסבול כל כך הרבה. לדעתי, שווה ללכת קודם כל למעבדת שינה, ולבדוק אם יש בעייה אוביקטיבית. אם אין, לא ברור לי למה לא לקחת תרופה? קראי את התגובה שלי לאופק ("החיים" - כמה שורות מטה). בתקופה הקשה שלי היו לי בעיות שינה קשות. הדבר הפך לגלגל. פחדתי ללכת לישון, כי ידעתי שלא ארדם, וגם אם אצליח, אתעורר לאחר זמן מה ואתהפך כל הלילה.וזו היתה תמיד נבואה שמגשימה את עצמה.כל הזמן הייתי עייפה, דבר שהעצים את תחושות החרדה והדיכאון. הייתי בטוחה שזו בעייה גופנית כלשהי. ניסיתי גם טיפול הומאופטי, שלא הועיל. כ- 3 שבועות לאחר שהתחלתי טיפול בסרוקסט, התחלתי לישון לילות רצופים כמו תינוקת. במשך השנה בה נעזרתי בטיפול התרופתי, לא היה לילה אחד בו לא ישנתי. להיפך, היו ימים בהם נזקקתי לשנת צהרים בנוסף על שנת הלילה. ישנתי שינה עמוקה מאוד ורגועה, וקמתי מחייכת אל העולם. אז, נכון. תופעת הלוואי הידועה (פגיעה בחיי המין), אינה הדבר הכי נעים, אבל ידעתי שזה זמני. מה שקרה הוא, שקטעתי את ה"לופ" בו הייתי שרויה. ידעתי שלא תהיה לי בעייה להירדם, וידעתי שאישן כל הלילה, וכך היה. הרגלתי מחדש את הגוף שלי לישון. תוסיפי לזה את הנפש הרגועה, בעקבות התרופה, ובעזרת הטיפול הפסיכולוגי, ותביני מה את מפסידה, כשאת נותנת לעצמך לחיות כך 6 שנים! היום, חודשים רבים ללא תרופה, אני ממשיכה לישון טוב ורצוף. אני לא רוצה להישמע כמו ורדה רזיאל, שעל כל בעייה ממליצה לקחת תרופה פסיכיאטרית, אבל דחילק, אם היית סובלת 6 שנים מנגע גופני אחר, פצע, דלקת וכו', לא היית לוקחת תרופה שתרפא את הסימפטום? גם במחיר של מעט תופעות לוואי (הפיכות)? אין לי ספק שבעקבות פתרון בעיית השינה, ייפתרו גם בעיות אחרות שלך, עבודה, קשר זוגי וכו'. בהצלחה רינת

רינת המקסימה! אני חייבת להגיד לך שמזה 6 שנים היום לראשונה בעקבות הודעתך - קיבלתי תקווה מחדש. אכן, אין לי כל בעיה פיסית. אך תמיד תרופות נראות לי בעיני- כמו להכניס את המח לחומצה עדינה ובכל פעם הוא מומס ונהרס עם כל כדור. וכאן נשאלת השאלה- האם באמת, התופעות הפיכות? בכל מובן המילה. ידוע לי שלוקחים את הכדור- האישיות משתנה, וחס וחלילה שאישיות שלי תשתנה אני אוהבת עצמי כמו שאני. שאלה אחת נוספת, ברשותך- בכל זאת גיליתי אור חדש היום בקצה המנהרה, אך אני גם לא רוצה להלאות אותך מדיי בשאלות. החשש שלי שכאשר אתחיל לעבוד ואצטרך לקחת את הכדורים, יש את עניין 3 השבועות הראשונים של הסתגלות ומאחר וזאת עבודה חדשה (שעדיין אין לי) ירגישו הסובבים בשוני ?! אשמח לשמוע ממך בת כמה עד? וכמה זמן חווית את התופעה המעצבנת הזאת, כי אני כבר מיואשת- אומרים שזה כרוני, אז בשביל מה לי גם לקחת כדורים ובמקביל להרוס את גופי ושיכלי. תודה רבה לך את מוזמנת לכתוב לי גם למייל , כמובן רק אם בא לך :) עופרי

מאחר שגם אני הייתי בסרט הזה אני מסכימה עם כל מילה שרשמה לך רינת וגם כמוה לא מבינה למה את נותנת למצב להימשך זה לא ככ מובן. למרות שאת מתלוננת רק על בעיות שינה, ומאחר שממילא כדורי השינה וההרגעה למיניהם ממכרים כולם ומאחר שטיפול פסיכולוגי הוא עניין ממושך אני מסכימה שנראה כי הפתרון הוא שימוש בכדורים מהסוג שצויין. ולמי שכתב שהכדורים הללו גורמים לעוררות יתר במצב כזה יש לשנות את מועד לקיחת הכדור

אפרת / עופרי שלום קראתי בעיון את הודעתך ואת שרשרת ההודעות שאחריה. בסך הכל אני חושב שקיבלת תשובות ורעיונות משמעותיים כדי לנסות דברים שלא ניסית קודם. הבעיה כאן היא כפולה. מצד אחד יש בעית שינה בה צריך לטפל, אולי היא קשורה לתופעת חרדה שאכן החלה מאירוע עישון המריחואנה, אולי בשל סיבה אחרת, אבל הבעיה השניה היא שהעניין הפך לכרוני. במצבים כאלה לא מספיק רק לאתר את שורש העניין אלא צריך לעבוד קשה כדי להחזיר אותך לשגרת חיים נורמלית של יום ולילה, עבודה וחופש וכו'. זו משימה שצריך לתקוף אותה בכמה מישורים, הן דרך הטיפול בממוקד בבעית השינה ו/או בעית החרדה אבל גם דרך טיפול פסיכולוגי שילווה אותך לתקופה מסויימת עד שתחזרי לשגרה. אני מציע לנסות הכל. מעבדת שינה, ייעוץ פסיכיטארי, טיפול פסיכולוגי, עד שתרגישי שאת על הגל הנכון ובדרך לפתרון הבעיה (ובראש ובראשונה להבין אותה באמת). בברכה ד"ר אורן קפלן

פניתי לפסיכולוג במטרה שיעלה על בעיותיי ויתקן את מחשבותיי המעוותות באם קיימות. אך אני עדיין לא מבינה איך אעזור לעצמי ואיך הוא יעזור לי אם בשיחות אני בעיקר המדברת, מספרת על חיי, בוכה אך לא מקבלת ייעוץ כיצד עליי לנהוג בסיטואציות מסוימות ובמה אני לא בסדר. הבנתי שלפסיכולוג באים לדבר אך לא לקבל עצות. אז למה לי ללכת לפסיכולוג? באותה המידה אני יכולה לשבת לספר לחברים/הורים את בעיותיי. פניתי לגורם מוסמך כדי שיסייע לי, אך אני לא מוצאת פתרונות לבעיותיי.

אורית שלום. לדעתי ההליכה לפסיכולוג לא נעשית על מנת שהוא יפתור את בעיותיך אלא כדי לתת לך כלים כדי שתוכלי להתמודד עם בעיות לבד בעתיד. הוא ילמד אותך להסתכל לתוך עצמך ולהגיע להחלטות לבד ולא להישען על אנשים אחרים במציאת פיתרונות. שיהיה לך בהצלחה בהמשך הטיפול.

לא אצל כל פסיכולוג תמצאי את עצמך יושבת ומספרת על בעיותייך ייתכן שהפסיכולוג הנוכחי אינו מתאים לך ועלייך לחפש חדש. לפעמים לוקח זמן רב למצוא את המטפל המתאים.

אורית שלום יש כמה כיוונים של תשובה לשאלתך. ראשית, יש סגנונות שונים של טיפול ומטפלים ואת צריכה לבדוק מה מתאים לך. יש טיפולים בהם המטפל יותר אקטיבי ויש מצבים שפחות, זה גם תלוי באופי הבעיה ומטרות הטיפול. שנית, הטיפול הפסיכולוגי שונה מהמודל הרפואי בו באים למומחה שנותן את הפתרונות. המודל הרפואי הופך את החולה לפסיבי ואת המומחה לשולט באופן בלעדי. הטיפול הפסיכולוגי אמור ליצור דיאלוג מסוג אחר שגם יתן בהמשך כלים לצאת מהמצב בכוחות העצמי. אני מציע שאת מה שמטריד אותך בשיטת הדיאלוג בטיפול שלך תביאי לטיפול עצמו ותשתפי את הפסיכולוג בעניין. אני מציע לא להחליט מהר מידי לחיוב או לשלילה אלא לתת מספר פגישות כדי להבין את שיטת הטיפול ולראות האם את מתחברת אליה. במידה ולא, אין כל רע בלחפש מטפל אחר בגישה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן שלום שאלתי קצת ארוכה, אך אשמח אם תוכל לסייע לי במצוקה הקשה בה אני שרויה. אני אם לשני בנים צמודים מאז גיל 12 אני סובלת מהיפוכונדריה תמיד חששתי שאחלה במחלה קשה וכו. לא טופלתי ובדרך כלל שיחות עם אימי הוציאו אותי מהתקפי חרדה. מאז שנוטלד בני הבכור (בן 4) החרדות הומרו לחרדה שמה משהוא לא תקין אצל בני מהיום שנולד "הדבקתי" לו מחלות ומומים החל מחרשות, פיגור אוטיזם וכו. בכל פעם שחששתי ממשהו חשתי דחייה כלפיו עד יעבור זעם. היו תקופות שזה נרגע אבל בערך עד גיל 7 חודשים חששתי שהוא לא מתפתח כשורה (למרות שלא היו סימנים) בעלי סרב לשתף איתי פעולה ולכן לא ניגשנו איתו אף פעם לבדיקות התפתחות. בגיל 7 חדשים הייתי איתו אצל נירולוג שהפריך את חששותי ומאותו יום הרגשתי שילדתי אותו מחדש והתחלתי להתחבר אליו ולהיקשר אליו אבל.. באופן ממש סמביוטי. אחר -כך חששתי מזה שהוא התחיל לדבר מאוחר, לא שיחק עם חברים וכו' . בשלב הזה התחלתי טיפול פסיכולוגי אך ורק למענו (לבן הצעיר, בן ה-3 אני כלל לא דואגת) הפסקתי את הטיפול אחרי שנתיים כשהשיפור המשמעותי היה צמצום התקפי החרדה שלי מעצמי. ההקדמה הזאת היא לתיאור הבעיה שמטרידה אותי כעת. בחצי שנה האחרונה אני מרגישה שבני מבולבל ביחס לזהות המינית שלו. הוא מצייר בגוונים נשיים (ורוד,אדום,כתום) מצייר רק דמויות נשיות (רקדנית, תינוקת, דרקונה) והיום שזה מבחינתי היה שיא השיאם הוא שאל אותי" למה יצאתי מהבטן שלך בן ולא בת? אני מוכרחה לציין שאני כל הזמן דרוכה על ידו: מה הוא יצייר, מה הוא ישאל, איזנ משחקי תפקידים הוא עושה וכו'. אין לי ספק שאני משרת לו את הלחץ נוסף לשאלות המטומטמות שלי : אני אשלח אותך לגן עם שמלה? אתה שמח שאתה בן? ואתה רוצה שאני אקנה לך בובת ברבי? כו' אני מעוררת אצלו התלבטויות. אתמול הוא ראה בגן השעשועים בנות מתאפרות והוא לא הסיר את עיניו מהן ועשה תנועות של מריחת אודם. אגב, הוא מבין שהוא בן ובמשחקי תפקידים הוא בוחר רק תפקידים גבריים (אבא, דרקון). הוא לא נמשל למשחקי מלחמה הוא אוהב לצייר לעבוד בדפי עבודה (הוא ילד מאוד נבון) ולשחק במשחקים סוציודרמטיים (אבא ואמא). אני מוטרדת פוחדת שמא יהיה לו בלבול, אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי ואין לי אפשרוץ לחזור שוה לטיפול בגלל בעיות כלכליות אני לא טיפשה, אבל ההתנהגויות שלי מטומטמות לחלוטין ואין לי דרך לשלוט על זה. אנא עזור לי: אני מנסה לחפש משהו שירגיע אותי ביחס לבלבול של בני. כשם שבגיל 7 חדשים הנירולוג האיר את עניי וגרם לי להירגע ולהבין שהכל בראשי ובני בסדר גמור. אני רוצה לדעת האם הבלבול שלו לגיטימי? מה עליי לענות לו? האם הוא יגדל להיות הומו? בעלי אינו שותף למחשבותיי וטוען שאני אגרום לו לבלבול. אין לי מושג איך אני עוזרת לו ולעצמי. אני מתנצלת על האריכות ומצפה לתשובה כנה מרגיעה. הכי חשוב לי לדעת אם הבלבול שלא לגיטימי. אני יודעת שהוא לא מתרחש אצל ילדים אחרים. אבל האם זה בסדר שזה קורה אצלו תודה רבה

לדעתי, בגיל הזה להרבה בנים ובנות יש שאלות שמתייחסות למיניות, ועצמם. זאת תקופה של עניין מוגבר בכל הנושא, וגם שאלות כמו איך באתי לעולם, איך באים ילדים לעולם עולות בגיל הזה, ושאילתן מתאפשרת עקב בשלות מחשבתית מסויימת. הבשלות המחשבתית הזאת באה לידי ביטוי גם בכך שילדים מתחילים להבחין שישנם שני מינים מוגדרים ונפרדים. למשל, אם שואלים ילד בן 3 לגבי ילד אחר אם הוא "בן" או "בת" הוא עונה לפי המאפיינים החיצוניים הזמינים, ולא מבין מה באמת מגדיר בן, ומה מגדיר בת. (כלומר בן עם שיער ארוך וחצאית הוא בת, גם אם יש לו בולבול. זה בגיל צעיר). אחר כך, בשלב מתקדם יותר, בנים ובנות מבינים שישנו משהו אחר שקובע מה הופך בן לבן ובת לבת, ושבן לא יכול לגדול ולהפוך להיות אשה, ובת לא תגדל להיות גבר. אבל הקשר בין הזהות המגדרית לבין הזהות המינית נשאר משהו די מסתורי עד גילאים מבוגרים יותר. אני חושבת שאת אכן עושה עוול לבנך ולו בכך שאת חושבת שמה שקורה לו אינו טבעי ומעיד על בעייה. אבל אני חושבת גם שאת סובלת מאד וכדאי לך למצוא לעצמך עזרה. באופן טבעי אם תהיי פחות חרדה, בנך גם הוא יגדל ויתפתח בצורה קלה יותר, אבל ראשית בשביל עצמך. (וכמובן שמשפחתך אינה חלק נפרד מעצמך.) אני לא יודעת איזה טיפול מומלץ, אבל ברור לי שזה חייב להיות משהו יחסית מקיף. יש אפשרויות לטיפולים לא יקרים דרך קופות החולים, אני בטוחה שתוכלי לקבל על כך מידע.

שלום הדס, יש לי 2 עצות בשבילך: 1. תנסי לחקור האם את מתבלבלת בין מציאות ודמיון, כדי לבדוק אם הבן שלך סובל מבעיה באמת או שאת רק מדמיינת את זה.תשאלי אנשים שמכירים את בנך (בעל, אמא, שאר בני משפחה, מורות) האם הם חושבים שיש לבנך בעיה בזהות המינית. לפי התשובות, תדעי אם יתכן שבנך סובל מבעיה ...או אולי את זאת רק את שסובלת מבעיה. 2. לפעמים כשיש חרדה ממשהו, כדאי לשאול את עצמך:"נניח והחששות שלי יתאמתו, ומה שאני דואגת מתברר כנכון, האם זה סוף העולם? האם לא ישאר לי כלום בחיים?" אם חושבים על זה ברצינות, הרי אפילו אם לבן שלך יש בעיה בזהות המינית....אז מה? העיקר שהוא בחיים והוא מאושר! שיהיה לך רק בריאות וחיים נטולי דאגות!

שלום לך, קראתי את שאלתך וברצוני להמליץ לך על פורום פסיכולוגיה של הגיל הרך ב YNET של ביה"ח שניידר, אני מניח שתקבלי שם מענה מקצועי מפסיכולוג של הגיל הרך. בהצלחה

הדס שלום מצד אחד את מזהה בעצמך את הנטייה לחרדה ולמחשבות טורדניות אבל מצד שני קשה לך לקבל שהמחשבות הללו באמת באות מבפנים ולא מהמציאות החיצונית. טוב שפנית לטיפול בעבר וגם ראית ממנו תוצאות, אני חושב שזה הזמן לחזור למסגרת טיפולית כדי לשמור על ילדיך ועל הקשר הבריא איתם. המחשבות שמטרידות אותך אינן קשורות לילד או לבעיה אובייקטיבית שלו אלא לחרדות שלך. הבעיה שמעבר לכך שזה הורס לך את איכות החיים, זה עלול לגרום לנזק גם לילד שמרגיש את החרדות שלך ואולי גם מקבל על עצמו חלק מהדברים שאת חוששת שיש לו. לא פעם זה יוצר נבואה שמגשימה את עצמה. אני מעריך שאם תהיי במסגרת טיפולית מסודרת שכוללת גם מרכיב של הדרכת הורים תוכלי להתמודד טוב יותר עם המחשבות הטורדניות וליצור מערכת יחסים רגועה יותר בבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן, שלום רב! מהי לפי דעתך הדרך היעילה ביותר לפתור קושי גדול בהירדמות שנמשך 6 שנים? שמעתי על מס' גישות: 1. nlp - שנשמע לי הכי מתאים עבורי. 2. emdr 3 . טיפול תרופתי- שאני לא מאמינה בו מאחר והוא לא מביא לשינה עמוקה ומרעננת. 4. טיפול פסיכותרפיה - שלא עזר. האם יש דרך אחת יעילה שהוגדרה כהצלחה? הבעיה אצלי שאני לא נרדמת בכלל ובימים בודדים שכן - אז השינה תקינה ורציפה עד הבוקר. אני כבר מאמינה שאני לא נרדמת וכך הדבר ולעיתים אני מצפה לכך, אין סימני חרדה בולטים. אני חוששת שזה היכולת לאבד שליטה, פחד מהלבד ויותר מהכל הרגל שנמשך כבר זמן רב.

מירב שלום בעית שינה שנמשכת כל כך הרבה זמן דורשת לדעתי קודם כל אבחון מתאים, לפני בחירת שיטת הטיפול. הייתי מציע לך לפנות למכון שינה לשיחה עם מומחה בנושא שינה. יש למשל מכונה שינה ועייפות בבית חולים תל השומר. במידה ואכן יאובחן שבעית השינה קשורה לחרדה, כפי שהשיטות שהצעת מרמזות, אז אפשר לטפל בחרדה עצמה ומן הסתם בעית השינה תיפתר כתוצאה מכך. גם כאן נדרש אבחון מסודר כדי להבין האם בעית ההירדמות היא ראשונית או משנית/נילוות לבעיה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, החלטתי לאחר זמן רב שחשבתי על זה ללכת לפסיכולוג. אין לי בעיה ספציפית ואני בחורה "נורמלית" לחלוטין. ועדיין, אני מרגישה עצובה, קצת מדוכאת, בודדה, ובעיקר לא מאושרת. מרגע שהחלטתי לפנות לפסיכולוג אני מתרגשת מהעניין כי אני באמת מאמינה שזה עשוי לעזור לי לעבור את התקופה הלא טובה שאני עוברת. כעת אני מחפשת פסיכולוג בת"א אך אני מוצפת שמות ואין לי מושג איך מחליטים ואין באפשרותי לשאול חברים או משפחה להמליץ לי. אני מעדיפה בינתיים לפעול בסודיות. אז איך בוחרים מטפל? האם אפשר לקבל המלצה? שאלה נוספת: האם קופ"ח מאוחדת יכולה לסייע לי במימון הטיפולים? (גם אם זה באופן פרטי?)

הי . קופ"ח מאוחדת עובדת עם רשימה ארוכה ומכובדת של פסיכולוגים. את צריכה לגשת לרופא המשפחה ולבקש את הרשימה. הקופה מממנת 50% מעלות 36 פגישות בשנה, לפרק זמן שלא יעלה על שלוש שנים. בהצלחה.

בתנאי שיש לך ביטוח משלים

סי שלום אני מצרף קישור למאמר שמספק מספר עובדות בסיסיות על הטיפול הפסיכולוגי. מציאת מטפל מתאים יכולה להיות בהחלט פרויקט. בקופות החולים יש פסיכולוגים וכדאי להתקשר למרכז הקופה באזור מגוריך לקבל הנחיות מתאימות. הן משתנות מקופה לקופה וגם לאורך הזמן כך שכדאי להתעדכן בתנאים הנוכחיים. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה טיפולים יש לפסיכודמנציה ? האם רק טיפולים תרופתיים או שיחות ? ואם שיחות אז במה שונים שיחות לאדם עם פסיכודימנציה לבין שיחות לאדם עם בעיה נפשית אחרת ? על מה מדברים בשיחות לאדם עם פסיכודמנציה ? איזה עיצות תלמיד עם פסיכודמנציה יכולות לעזור לו להתרכז טוב יותר בלימודים ?

שלום השאלה היא כללית מאוד ולכן קשה לענות. טיפול פסיכולוגי מתאים למצבים רבים והשאלה מה עומק הדמנציה. במצבים קשים עדיף לתת טיפול תמיכתי, למשל ע"י חונך כי מה שחשוב זה הקשר האישי והתמיכה ופחות ההבנה הפסיכולוגית של הדברים. השאלה למה מיועד הטיפול הפסיכולוגי. לפעמים למרות הקושי הקיים אין צורך בטיפול פסיכולוגי כי השאלות שעל הפרק אינן קשורות למה שהפסיכולוגיה יכולה לתת. במקרים שכאלה כפי שציינתי קודם, חונך שמגיע הביתה לכמה שעות בשבוע עשוי להיות פתרון הרבה יותר מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום לך. אני לא יודע מה לעשות... אני חושב שאני סובל מהתקפי חרדות... כל החיים אני חושב על הבריאות שלי, זה דבר ראשון! דבר שני... תגיד לי אתה אם אני סובל מהתקפי חרדות! כי אני לא בטוח. דבר ראשון... עשיתי בדיקה אצל מומחה לב והוא אמר שהלב בסדר גמור! עכשיו... לפעמים שאני יושב בסלון ורואה טלויזיה והכל טוב וכייף לי מאוד... אז פתאום... יש לי כזה בגרון מן בועה חזקה שעוברת שם ואני מרגיש שזה קשור ללב... זה ישר מביא לי פחדים חזקים וזעה חזקה ברגליים, בידיים, במצח ובעוד כמה מקומות בגוף... אני מרגיש באותו רגע שקורה לי משהו... שאני לוקה בליבי! ואז זה נרגע לי אחרי כמה דקות ארוכות של חרדה איומה... אני אתן דוגמא למצב שהבועות האלה מגיעות ועושות לי חרדות: כשיש משחק כדורגל בשידור חיי של הקבוצה שאני אוהד... אז כשיש הזדמנוצ או מצב מסוכן לגול אז פתאום הבועה הזו באה... ובגלל זה אני פוחד שזה משהו בלב... בגלל הלחץ שלי מהמשחק! אחרי שבועה כזאת באה לי באמצע המשחק, אני מגיע למצב שאני מפסיק לראות את המשחק והולך לחדר להרגע! כמו גלישה באינטרנט... או מקלחת! שכחתי להגיד שאני בן 18 ! אשמח לקבל את תגובתך בעניין... ואת דעתך! תודה מראש! לירן.

שלום לך, לפי הבחנתי וניסיוני, ואני לא רופאה, אלא מטופלת גם בהתקפי חרדה, יש לך התקפי חרדה. ניתן לטפל בזה ע"י פסיכולוג/פסיכיאטר. רק בריאות!

לירן שלום מה שאתה מתאר אכן נשמע כמו התקפי חרדה. אני מציע שתפנה לטיפול כדי לשפר את המצב. רצ"ב קישור למאמר על חרדה בו תוכל לאבחן את הסימפטומים שלך. הטיפול היעיל ביותר במצבים אלו הוא שילוב בין טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי. הרופא הפסיכיאטר יוכל חוץ מלרשום לך כדורים מתאימים גם לשלול בעיות רפואיות אחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

והקישור http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

http://www.zarut.com/links%5Ccat4%5Cdefault.asp באתר זה יש קיצור לאתר שלכם, אבל הוא לא עובד. תודה

תודה אנסה לטפל בבעיה בברכה ד"ר אורן קפלן

אח שלי חולה, אבל אני לא יודע את שם המחלה. אני יודע שמצבו מחמיר. בהתחלה זה היה שטיפת ידיים מוגזמת. אני יודע שלשטוף ידיים זה חשוב, אבל אצלו זה היה מוגזם! אחר כך הוא התחיל לפחד מכלבים. הרבה אנשים מפדים מכלבים, אבל כשהוא רואה כלב הוא מתחיל להכנס לפאניקה ולצרוח באמצע הרחוב! אחר כך הוא התחיל לפחד מעטלפים, כשכולם יודעים שעטלפים חיים במערות חשוכות, וליד הבית שלו אין מערה. הוא חושב שאיזשהו עטלף עבר ליד הבית שלו ושהוא במקרה יעבור שם, אז הרוק של העטלף יכנס לו לתוך הפצעים שיש לו על הידיים (בגלל שטיפת הידיים המוגזמת). הוא חושב שכל הכלבים חולים בכלבת, ועכשיו הוא מפחד גם מחתולים (חתולים חולים בחתלת?) ובכלל, כל סוג של חיה. הוא אומר ששום דבר בחיים לא מעניין אותו חוץ מהכלבת של הכלבים והוא כל הזמן חושב על זה. לפני כמה ימים הוא מצא כלב מת ליד הבית שלו ורצה להזמין נציג מהעירייה כדי שייקחו אותו משם (הוא מפחד שאם הוא יעבור ליד הכלב המת, רק יעבור, איכשהו הווירוסים של הכלבת ייכנסו לו לדם). הוא לוקח כדורים אבל זה לא עוזר לו, לא שאלתי איזה הוא לוקח, אבל אני יודע שהם לא עוזרים. שאלתי אותו ממה הוא בעצם מפחד והוא אמר שהוא מפחד למות בגלל הכלבת. הוא אומר שהוא לא מפחד משום מוות אחר (לא סרטן, לא שבץ). הפחד הזה מפריע לו לעשות פעילויות שונות. לא קיבלו אותו לצבא כי הוא איים בהתאבדות (ואז הוא עוד היה בסדר, הוא לא פחד מכלבת). אבל אני יודע שהוא לא יתאבד, כי הוא מפחד להגיע לגיהנום. אז אני מאוד מבקש שתעזרו לי, ולו. איך אפשר לרפא את זה? הוא נוטל סוגים שונים של כדורים אבל שום דבר לא עוזר. מה, מה אפשר לעשות? אני מבקש, כי זה באמת מייאש, את כל המשפחה.

האם הוא הולך לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי? אם לא מומלץ שתקחו אותו.

שחר שלום לפי מה שאתה מתאר אחיך מטופל במסגרת נפשית כלשהי וכדאי שהמטפל יתן לכם הסבר מסודר על הבעיה שלו. התיאור שלך מורה שיש בהחלט בעיה רצינית שצריך לטפל בה. כל התופעות שתיארת הן תופעות חרדה ובעיקר של מחשבות אובססיביות והתנהגות כפייתית. עם זאת, מצבים כאלו מאפיינים כל מיני סוגים של בעיות נפשיות וללא היכרות אישית ומעמיקה עם אחיך לא ניתן לקבוע ממה בדיוק הוא סובל. בכל מקרה, הוא צריך להיות בטיפול ומעקב קבועים הן אצל פסיכיאטר והן אצל פסיכולוג. אני מצרף מאמר על חרדה. תוכל לקרוא על חלק מהסימפטומים שתיארת: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ניסיתי לבדוק באינטרנט היכן ולא מוצאת, האם תוכלו לעזור לי למצוא היכן מקימים סדנאות כאלו? תודה

הלה שלום ההודעה קטועה, אני מעריך שמדובר ביחסי אנוש. אינני יודע להמליץ על סדנא מסוימת, כדאי לעיין בעיתוני סוף השבוע (עכבר העיר ודומיהם) יש מידי פעם הצעות לסדנאות כאלה. כמו כן, במכוני פסיכולוגיים מסויימים יש קבוצות בהן ניתן להתמקד בנושא יחסי אנוש, למשל כון טריאסט שריג בתל אביב. בברכה ד"ר אורן קפלן

בגיל שמונה עשרה כבר עזבתי את הבית, אחרי השפלות ופגיעה באגו , ולשמוע כמה אני שמנה, ולאסור אלי לבלות.. הדרך שאני בחרתי יחד עם טיפול פסיכולוגי צמוד, זה פשוט להתרחק כי לא היה ואין לי עדיין את הכוחות הנפשיים לשמור על עצמי לידה. היום אני בקשר רחוק, וככה היא נחמדה יותר אלי ואני יכולה לשמור על עצמי. בהצלחה..

שלום כל אחד צריך למצוא את הדרך המתאימה לו ביותר כדי להתמודד גם עם הקשרים הקרובים ביותר בחיים שעלולים לצערנו להיות לעיתים גם מוקדי המצוקה הגדולים ביותר. טוב שמצאת את הדרך לשמור על עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 36, נשואה שנתיים , הייתי בהריון -הריון הראשון , הריון מתוכנן וכל כך מיוחל היה הריון תקין ונפלא, עד שלצערי הרב גילו מום התפתחותי בעובר שחייב הפסקת הריון ולידה מוקדמת, הייתי בהריון מתקדם. זה קרה לפני חודש, מבחינה פיזית החלמתי, מבחינה נפשית הפצע פתוח, יש ימים שזולגות לי דמעות והכאב הוא עמוק, קשה לי לראות נשים בהריון מתקדם ותינוקות. אני נתמכת בבעלי שגם לו קשה ,מהמשפחה היתה לי בהתחלה תמיכה היום פחות, יש להם בעיות משפחתיות. אני מדברת על זה הרבה עם חברים טובים ובפורומים באינטרנט וזה עוזר לי להשתחרר האם לדעתך אני זקוקה לטיפול? ואם כן לאיזו תקופה קצרה או ארוכה? האם יש צורך לתחום בזמן? תודה רבה

היי לירז, ראשית אני מצטערת לשמוע וכואבת את כאבך.זה טבעי לחלוטין שתרגישי עצבות ודכדוך בייחוד שלא עבר זמן רב כל כך.היית בהריון מתקדם, חווית, הרגשת , טעמת את טעם החיים וייחלת לרגע המאושר ביותר והנה קרה מה שקרה... קחי פסק זמן , תצאי לנופש קצר ותנסי לחזור לעצמך ולנסות להרות שוב.התמיכה היחידה לה את זקוקה זה מבן זוגך, רק הוא יכול לכאוב את כאבך, גם הוא כמוך ציפה וייחל לרגע בו תחבקו את ילדכם. כאבי את כאבך, קחי את כל הזמן שבעולם לו את זקוקה, תאגרי כוחות נפשיים ותתכונני להיריון הבא. בהצלחה מעומק הלב, אושר ושמחה, קרן

היא היתה במצב גם די מיואש, למרות ידיעה והבנה שזאת לא אשמתה, היא חשה שהגוף שלה לא תקין, לא בסדר וכו'. כיום היא שוב בהריון, ואני חושבת שההריון החדש, שלאיטו מתקדם כראוי, מחלים את הפצעים ואת הפחד והכאב בעקבות האובדן שהיא חוותה. אני חושבת שזה מסוג האבלים הקשים ביותר. אני חושבת שבכזה אבל את עצמך יודעת כמה "התעסקות" תהיה נכונה עבורך. טיפול יכול להיות תמיכה, ואולי לעזור לך להתמודד עם אבל כזה, ולהפיג או להתמודד עם הפחד שיהיה לפני הריון עתידי, אבל אני חושבת שכדאי לשים לב לא להגרר למצב שבו נכנסים למין חיטוט עצמי שלא עוזר ורק מקבע את האבל עמוק יותר בתוך החיים.

לירז שלום עברת חוויה טראומתית ולוקח זמן להאושש מאירוע שכזה. פרק הזמן שחלף הוא קצר מאוד ואת צריכה לקבל את מה שקורה לך כיום באופן טבעי יותר עם כל הקושי שבכך. סביר להניח שככל שהזמן יעבור הפצע יחלים, במיוחד כאשר תיכנסי להריון הבא. האירוע עלול לגרום מתח וחרדה שיכולים להעיק באופן כללי ובמיוחד סביב הכניסה להריון הבא ובמהלך ההריון הבא. זו סיבה לטפל בענין גם מבחינה פסיכולוגית. שיטה יעילה וקצרת מועד יחסית היא EMDR. תוכלי לקרוא עליה בקצרה בקישור הבא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm היא מיועדת בראש ובראשונה לטיפול בפוסט טרואמה וזו במידה מסוימת ההגדרה למה שקורה לך כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לדעת מה הסיכונים בביצוע טיפול מסוג זה.אחוזי ההצלחה ,ומה היא הצלחה? כמו כן היתי שמח לקבל התיחסות של מי שעבר טיפול דומה.

http://www.infomed.co.il/news/n_040803_1.htm http://www.clalit.org.il/geha/Content/Content.asp?CID=57&u=289 http://www.ect.org/ http://www.ectjournal.com/pt/re/ject/home.htm;jsessionid=AVhifReu5mgj1tsCrfJ11rKblvoheF2lCZrhpSu2V7Nycw56cU19!-47717630!-949856032!9001!-1

י. שלום אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים בנושא זה. בפורום הזה הייעוץ הוא בתחומי פסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, זה לא עוזב אותי, לא נותן לי מנוח, זה הוא היאוש שנבדבק ולא עוזב וזו גם התקווה שנעלמה לה ולא נראית באופק.... הפסקתי לשאול מדוע החיים כל כך קשים ומדוע יש כל כך הרבה קושי בחיים וכה מעט רגעי אושר.כבר לא נעים לי לחזור ולשאול את אותה השאלה,את אותו הפזמון, התקליט נשחק אך לצערי עדיין מנגן. תקופה מאוד ארוכה שלא טוב לי. תחילה זו הייתה פרידה מבן זוג, אח"כ הבדידות , לאחר מכן טרגדיה ושוב טרגדיה ועכשיו זה עצב ובדידות והישרדות החיים. הבטיחו לי שבסוף הכל מסתדר ושהאור בקצה המנהרה מגיע, שאחרי הרע מגיע גם טוב וצריך הרבה סבלנות.קיבלתי זאת ואמרתי שבחיים ישנם הרבה שיעורים וצריכים לעבור אותם, אבל אף אחד לא אמר לי שלפעמים השיעורים כה קשים וישנם אנשים שנבחנים בבחינות הכי קשות של החיים וגם אף אחד לא רמז לי שאני, כן אני נבחרתי להיות אחת מהנבחנות.... הסובבים אותי לא מעלים על דעתם שכך אני מרגישה, כנראה שהייתי צריכה ללמוד משחק ולשחק את משחק החיים עד הסוף. הפסקתי ללכת לפסיכולוג שלי, לא רואה בכך טעם. ישנם דברים שגם איש מקצוע לא יכול לפתור.אני לא במצב שמצריך עזרה תרופתית.בבוקר אני לא יכולה לקום מהמיטה ולהתחיל יום חדש אבל אני עושה זאת, קמה, מתקלחת, מתאפרת , נראית מצויין, מקבלת מחמאות ומשחקת את המשחק.משאירה את כל האנרגיות בעבודה וחוזרת הביתה באפיסת כוחות.וכך חוזר חלילה. אני יכולה להמשיך ולכתוב אבל כמובן שזה כוסות רוח למת... מבקשת שרק התקווה תחזור לה ושלא תעלם לתמיד.................... אופק

יש כל כך הרבה "הצגה"? למה אין אף אחד שיודע משהו על מה שאת מרגישה באמת? האם אין חבר אחד או חברה, או בן משפחה, או עמית לעבודה, שאפשר לספר לו אפילו דבר מה על הקושי שאת חשה. חוסר תקווה וייאוש הינם רגשות שכולם מכירים, גם אם לא בעוצמה שאת מתארת. אני בטוחה שאם תעזי להחשף, ושוב, אפילו קצת, תגלי שאת יכולה למצוא תמיכה וגם פרופרוציה. כולם חווים קשיים בחייהם, כל אחד מהמקום שלו. לגבי טיפול, את מציינת שהפסקת. האם הוא לא הועיל לך כלל?אולי משהו במפגש בינך לבין הפסיכולוג לא היה מתאים וכדאי לך לנסות שוב? לחיות ככה נשמע לי לא כף בלשון המעטה.

היי אופק אני מסכימה עם תגובתה של לילה לגבי הורדת המסיכה ופנייה לעזרת הקרובים. יחד עם זאת, אני מאוד מכירה את התחושות שאת מתארת כי גם אצלי נחתו הטרגדיות בזו אחר זו. ואז מרגישים שאין טעם לשתף כי אף אחד לא יכול באמת להבין את המצוקה. מה שמשאיר נורא לבד בהתמודדות. ומכאן ועד היאוש, הדרך קצרה. גם אני הפסקתי טיפול פסיכולוגי כי לא ראיתי בו טעם. אני יכולה לספר לך מה הוציא אותי מזה. יום אחד, בעקבות קריאה בספר "סערת נפש" (מומלץ), החלטתי שעם קשיים כמו שלי, גם לי מגיעה קצת מנוחה ו"ניקוי ראש" מכל מה ש"לא עוזב אותי" כמו שתיארת. פניתי לפסיכיאטר. סיפרתי לו על כל הטרגדיות האלה, ועל ה"לופ" שבו אני נמצאת, הסברתי לו שאני לא יכולה להמשיך להתמודד. במשך שעה הוא הקשיב. בניגוד לפסיכולוג, הוא היה שותף פעיל בשיחה, ובסיומה רשם לי "סרוקסט", וביקש ממני לשלב את התרופה בטיפול פסיכולוגי. היו קצת בחילות וכאבי ראש בהתחלה, הרופא הכין אותי לזה. אך אחרי 3 שבועות התחלתי לחזור לעצמי, החיים נראו לי טוב יותר, (למרות ששום דבר אוביקטיבי לא השתנה בהם) וגם הטיפול הפסיכולוגי התקדם והחל להועיל. הדבר היחיד שהעיב, היה תופעת הלוואי הידועה של פגיעה בחיי המין. אך מה זה לעומת החזרת השליטה לחיי, ותחושת האושר, ששכחתי איך מרגישים אותה? זהו, אחרי שנה הורדתי מינון בהדרגה עד להפסקה מוחלטת של התרופה. היה קצת קשה להיפרד מהקביים, אבל היום, עוד שנה אחרי, אני מרגישה מצויין, ונכנסת לפה לעיתים, כדי לספר על נסיוני, (וגם כדי להיתמך כשקשה, החיים ממשיכים ומזמנים עוד ועוד נסיונות). מקווה שעזרתי בהצלחה רינת

אופק שלום לפי מה שאת מתארת את נמצאת בסוג של דיכאון. יתכן שזה לא דיכאון "פורמלי" אבל יש משהו שמוריד אותך למטה כל הזמן ומשאיר תחושה של יאוש וחוסר תוחלת. יש לך כנראה טייס אוטומטי מצויין שמצליח להחזיק אותך באוויר בלי להתרסק, אבל בכל זאת, אי אפשר לחיות כל הזמן במצב האוטומטי. חדוות החיים די דועכת בשיטה שכזו. אני חושב שטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור וחבל שלא תחזרי למסגרת טיפולית. אם הטיפול הקודם לא עזר חפשי מישהו אחר שכן יעזור לך. כמו כן כדאי לבדוק אם אין באמת מצב של דיכאון ברקע והאם לא כדאי להיעזר בתרופות. קראי את הקישור הבא ובדקי את הסימפטומים המופיעים לאורך המאמר ובשאלונים שבסיומו. כדי להתייעץ עם פסיכיאטר בנושא. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! שמי אלה ואני בת 22 ויש לי איזשהי בעיה. שמחתי מאוד לדעת על קיומה של אפשרות היעוץ בנושא. מאז שאני זוכרת את עצמי , אני בנאדם מאוד , מאוד רגיש, וזה לא היה כל כך מפריע לי כי יש בזה גם צד חיובי, אלא שלכל תגובה של אנשים , או ביקורות שלא מוצאות חן בעיניי , אני מגיבה באופן אחד וקבוע: בכי.ושוב בכי... מיותר לציין כי הדבר פגם ועדיין פוגם לי בארך החיים , וגרם לי מס' פעמים אף לאבד את מקום עבודתי... וכמובן , איך לא, מפריע לי לתקשר עם אנשים באופן אופטימלי. חשוב לי לומר , שעל אף הקושי , אני די מצליחה לעשות דברים, אבל עיניין זה חוזר ומעכיר על הכל: עבודה , לימודים , מערכות יחסים וכו'. מה עושים? אשמח לקבל עזרה בעיניין זה...

אלה שלום את מכירה בכך שזה דבר שפוגע לך באיכות החיים. אין ספק שרגישות היא תכונה חיובית שיכולה לתרום להרבה דברים, אבל תופעות הלוואי של רגישות זו עלולות לא פעם ליצור קשיים במערכות יחסים בעבודה ועם אנשים קרובים במיוחד כאשר אין ציפיות דומות משני צידי המתרס. נשמע לי שאת לא מדברת על "סתם רגישות" אלא על רגישות יתר, וכאן כבר יכולה להיכנס השאלה הפסיכולגית לגבי מקורות התופעה מבחינה היסטורית ומבחינה נפשית וכיצד ניתן למתן את העוצמות שאיתן את מסתובבת. אני מציע שתפני לטיפול ותנסי קודם כל למקד את הבעיה ולהבין אותה טוב יותר. האם זו באמת רגישות כללית או שהיא ממוקדת בדברים ונושאים מסויימים ובסופו של דבר, כיצד ניתן לעזור לך במיוחד במצבים שמפריעים לך ביום יום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר ותודה על המענה! קראתי את הודעתך והבנתי שלא ציינתי כי הייתי כבר בטיפול (בגיל 18 , טיפול שארך שנתיים וחצי) , וזאת בגלל הרקע המשפחתי. בעקבות טיפול זה , כיום אני מודעת לבעיית רגישות ולחץ היתר שלי , והייתי רוצה לדעת אם אתה מכיר שיטות טיפול התנהגותיות ( לא פסיכולוג אחד על אחד) , כגון סדנאות קבוצתיות שמסייעות להפיג תגובות מסוג אלו. אשמח לקבל את תשובתך ותודה מכל הלב! אלה

אני נוטלת סרוקסט כ- 3 שבועות. קראתי כי סרוקסט משפיע על חיי המין....ובעת קיום יחסי מין עם חברי חשבתי על המחשבה כי לא אגיע לאורגזמה בגלל שאני נוטלת את הכדורים הללו ובאמת..לא הגעתי. שאלתי היא: האם באמת זה בגלל הכדורים או האם זו מעין נבואה שהגשימה את עצמה? כי בד"כ אין לי בעיות באורגזמה עד שהיה עלי ליטול סרוקסט בשל התקפי חרדה ודיכאון....מה ניתן לעשות?

אפשר לנסות שוב. לאט יותר, רגוע יותר, כשאת מספרת לחברך על מה שקרה פעם קודמת (אם הוא אינו יודע) ויוצרת לעצמך את התנאים שאת הכי אוהבת לקיים בהם יחסי מין. וככה לגלות.

הי אוריאנה סרוקסט פוגע בחשק המיני ולא ביכולת להגיע לאורגזמה. כלומר, הגיוני שתרצי פחות לקיים יחסי מין. לדעתי באמת מדובר במעין נבואה שמגשימה את עצמה או בפחד שגרם למחשבותייך לנדוד למקומות אחרים, ואנחנו הרי יודעים שאבר המין החשוב ביותר הוא הראש. אפרת.

אוריאנה שלום שתי האפשרויות באות בחשבון. ירידת החשק המיני עקב שימוש בסרוקסט אינו הכרח המציאות. לא פעם, במיוחד אצל נשים, דווקא יש ירידה בעקבות ובחרדות שקשורות ליחסי המין וניכר שיפור ולא הרעה. אין ספק שאם תחשבי על כך שלא תגיעי לאורגזמה זה עלול להתממש. בכל מקרה, את יכולה להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל לגבי הנושא ואולי תהיינה לו הצעות מתאימות לתרופה משלימה או תרופה חליפית, במידה ואכן הבעיה קשורה לתרופה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בן 18 יש לי התקפות חרדה בלתי מובנות ועל פעם שזה בא... אז יש הרגשה של לחץ חזק בחזה ומתחת לו... ואני בקושי יכול ללכת כשזה קורה.. יש מין דגדוג קבוע בחזה! וזה דבר שעוד יותר מגביר את החרדות שלי ולוקח לי זמן להרגע מאותה חרדה! מה זה ההרגשה הזאת שאני מרגיש? האם זה יכול לגרום לבעיות בגוף ? יש לציין שעשיתי בדיקת לב והכל תקין! תודה מראש!

גם אני מרגישה כך. צרת רבים חצי נחמה? או נחמת טיפשים? האם אתה באיזה שהוא טיפול? כי אתה חייב!

אל תתנו לזה להשתלט לכם על החיים . מניסיון אישי שלי אפשר להתגגבר על זה עם טיפול פסיכולוגי נכון וטוב ובשילוב של סרוקסאט או תרופה דומה .

ערן ואור שלום תופעות החרדה שאתם חווים ניתנות לטיפול. הנושא עולה פעמים רבות בפורום. קראו את הקישור הבא המסביר על חרדה באופן מקיף http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, מה זה חרדה חברתית? ואם יש לי ואני פונה לתיפול איך התיפול מתבצע?

שי שלום חרדה חברתית היא מצב בו אדם מתקשה לתפקד במצבים חברתיים, הוא נמנע מהם, מרגיש לא טוב במצבים כאלו וכו'. הטיפול הפסיכולוגי יכול להגיע ממספר כיוונים שונים, הן לבדוק את ההיבטים ההסטוריים של הבעיה, ההיבטים הלא מודעים, אופן המחשבה והרגשות סביב הבעיה וכו' ובהמשך לבדוק איך אפשר לשפר את המצב. כמו כן ניתן לעיתים לשלב טיפול תרופתי. אני מצרף קישור למאמר על חרדה באופן כללי http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אשה בת 40 סובלת מדי פעם מחרדות(חויתי בעבר גם כמה התקפות פאניקה) וכשזה קורה אני נוטלת תרופה ואבן וזה לא קורה כל יום אבל למרות שזה לא כל יום זה מפריע לחיי יש לי כמה שאלות 1.אם אני שותה קפה הפוך או נס ומיד יש לי חרדה ואני נוטלת את הואבן האם זה בכל זאת ישפיע. 2. אם אני שותה כוס או שתיים יין ואני בראש בכייף אם יבוא לי חרדה האם אני אוכל לשתות ואבן או שזה מסוכן? מה דעתך על טיפות פרחי באך אם לקחתי אותו והוא לא משפיע האם אני יכולה ליטול ואבן. 3.האם יש תרופה אחרת שמשפיע מיד למצב כזה של חרדה? 4.לאיזה פסיכולוג אני צריכה ללכת כדי להפטר מהחרדה הזאת אם אפשר להפטר מזה בכלל ללא כדורים סופית ?כאמור החרדה שלי זה לא משהו קשה סך הכל אני מתפקדת אבל אני לא זזה מהבית ללא ואבן גם אם אני לא צריכה אותו ונימאס לי מזה כל המחשבות האלו מפריעות ליהנות מהדברים הקטנים של החיים תודה מראש

לדורית,קראתי את פנייתך וחשבתי שאולי אוכל לעזור במעט. החרדה ,מקורה במחשבות השליליות שבאדם. לאדם ישנן שתי צורות חשיבה 1.רציונלית 2.אי רציונלית( על פי אהרון בק ,ואליס). החרדה קשורה לחשיבה האי רציונלית שגורמת להקצנת ולהכללת תגובות רגשיות בעקבות החשיבה הלא רציונלית. הייתי מציע לך באופן האישי ( ולא הטיפולי, עדיין אינני מוסמך לכך), לקרוא ספרים העוסקים בתופעה כמו שלך אשר מקנים כלים חשיבתיים חדשים ודרכי אימון מעשיים להיפטר מתופעת החרדה.( ספר ממולץ- " כיצד להרגיש יותר טוב",דיווד ברנס) בהצלחה.....

דורית שלום יש אפשרות לטפל באירועים הללו שמשבשים את אורח חייך ואת איכות חייך. הואבן בהחלט איננו פתרון מתאים. יש תרופות הרבה יותר מתאימות לטיפול בהתקפי חרדה. כמו כן כדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי מאחר והשילוב בינו לטיפול התרופתי עשוי להיות היעיל ביותר. אני מצרף קישור למאמר מקיף על החרדה והטיפול בה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ישלי בעיה עם אמא שלי. היא אשה מרירה ויש לה חיים פשוטים חסרי הנאה. אני לעומתה ההפך הגמור יודעת להנות מהחיים ואף עושה זאת בגדול. היא ממש לא מסוגלת לראות אותי מאושרת יותר ממנה וחייבת לקלקל בכל פעם שזה קורה. לדוגמה אני קונה לעצמי נעלים מדהימות כי כיף לי ללכת עם נעלים מיוחדות, אז היא רואה וישר אומרת משהו רע על הצבע או על הצורה או שאני פריירית ששילמתי כל כך יקר. אם אני נוסעת לחופשה בחו"ל היא ישר תקטר על זה. חייבת לקלקל. אז מה לעשות עם זה?

קים שלום ברוב המקרים הסיכוי לשנות את אמא הוא קלוש. לכן מה שיכול להשתנות זו גישתך אליה. את מבינה שיש בה מרירות ושהדברים שיוצאים ממנה כלפיך אינם קשורים למעשה כזה או אחר שלך אלא לנטייה שלה שכרגע אינני יודע להבין או להתייחס אליה. אם תביני שהדברים נאמרים ממקום כזה תוכלי לייחס פחות משמעות לתוכן הדברים ואולי אפילו תחושי מידה של צער והבנה למצבה שגורר אותה להתנהג כך. לעיתים זו אסטרטגיה שעובדת, אולם לעיתים המילים נכנסות "מתחת לעור" ולא נותנות מנוח. במקרים מסויימים אנשים מתרחקים מהוריהם בגלל מצבים כאלה והקשר עימם נפגע. לכן עדיף אם אפשר לפתח עור קצת יותר עבה ולחסום את הגישה השלילית מלהיכנס אליך פנימה ולהשפיע. זה משהו שצריך לתרגל ומכל אירוע נוסף ללמוד עוד משהו על עצמך והיכולת שלך לשמור על עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני גם לא יודעת בת כמה את. אבל מניסיון אין מה לעשות רק לבלוע רוק ולהמשיך. גם לאמא שלי נהייתה בעייה כשהתחלתי לפרוח בגיל 23 , עזבתי את הבית ויותר מאוחר התחתנתי ועד היום אני אוכלת מרורים על כך ועל זה שאמא שלי היא אישה שאין לה חיים והילדים שלה הם החיים שלה . אין לי עצה ידותית מידי רק אל תתני לה לגרום לך לרגשות אשמה ותביני שתפקידך בחיים זה לחיות והיא לא תעצור לך את זה.אם אתן קרובות מידי תתרחקי מעט ואם היא סתם אישה מרירה אז זה בעייה שלה. בהצלחה

דר שלום רב אני בת 47 בעבר טסתי מספר רב של פעמים .בטיסה אחרונה נתקפתי פחד נוראי .הזעה, רעד ברגליים, חום בפנים יובש בפה ועוד. כמו כן .גיליתי שאני פוחדת לנהוג על מחלפים גבוהים.. ואני חייבת לנהוג. מעליות מסוגלת רק עד קומה 3+-... זוהי תופעה חדשה ,מביכה מנטרלת ופוגעת לי ממש בתוכניות..האם יש פיתרון ? תודה מראש.

שושי שלום את אכן סובלת מחרדת טיסה אבל היא לא ממוקדת רק בטיסה אלא במצבים נוספים. יש אפשרות לטפל בבעיה הן במסגרת פסיכולוגית והן ע"י תרופות נוגדות חרדה שניתנות ע"י פסיכיאטר. אני מציע לך לשלב בין השניים. אני מצרף קישור למספר מאמרים רלוונטיים הן לבעיה והן לטיפול האפשרי בה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם קיימת קבוצת תמיכה לנשים שעברו הפלה?

אפרת שלום אני לא מכיר קבוצה כזו. אולי משתתפים אחרים בפורום יוכלו לעזור. בכל מקרה, אני מציע לפנות לטיפול, בין אם במסגרת קבוצתית ובין אם ועם טיפול אינדיבידואלי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, משום מה יש לי תחושה שכאשר הפסיכולוגית של אומרת ביי בסיום הפגישה יש בצורה שהיא אומרת זאת משהו מזויף. אין לי את החשק לעלות את הנושא אצלה מאחר ואני יודעת שאני יבזבז פגישה....... כי כל הערה מעין זו כמובן מנתחים וכו' וחבל לדעתי על הזמן. דבר נוסף היא משום מה בראש שלי כל היום , אני אל אוהבת אותה וכד' כמו אנשים שונים שכותבים בפורום להיפל יש בה משהו שאני אל אוהבת ואפילו סולדת ממנה ובכל זאת היא עולה לי בראש כמו איזו מחשבה אובססיבית מה ניתן לעשות כדי להוציא אותה מהראש שלי. אנונימית

אנונימית שלום רוב הסיכויים שהעיסוק שלך בטיפול קשור לסיבה בגלל פנית לטיפול והבעיה עימה את מנסה להתמודד. אופיו של הטיפול הוא כזה שבמקביל למפגש הקונקרטי בין שני אנשים נוצרים תהליכים מקבילים שבהם עולים לעיבוד הנושאים השונים המעסיקים את המטופל. תחושת הזיוף, הסלידה מול המשיכה, העיסוק במטפלת שלך, כל אלו קשורים ליחסים בין אישיים ושאלות לגבי קשרים שבוודאי עולים אצלך לא רק בהקשר לטיפול. להביא תכנים כאלו למפגש הטיפולי זה לא בזבוז של שעה אלא הזדמנות לפגוש משהו שבד"כ את לא רוצה לפגוש, אבל אולי התמודדות פנים מול פנים דווקא תוביל אותך לגילויים חדשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ברצוני לקבל עזרה אני אם לילד בין 5 שלפני כחודש וחצי פיתח חרדות מלישון לבד ללכת לשרותים וכו'... גם בשעות היום וגם בשעות הלילה הדבר הגיע למצב שהוא לא מוכן לישון לבד וחייב להירדם איתנו בדקתי עם הגננת בגן ולטענתה הילד בסדר ולא זקוק לטיפול בכל זאת אני לא שקטה אקב הנסיגה הדרסטית בהתנהגותו. לאחרונה היה מתח ביני לבין בין זוגי והחשש שלי שלמרות שלא דיברנו לידו הוא ספג זאת האם יש צורך בטיפול יותר לעומק או כל טיפול אחר המודאגת לתשובתך המהירה תודה יעל

יעל שלום הייתי מנסה בשלב ראשון להחזיר את הדברים לשיווי המשקל הקודם. יש תקופות לחוצות יותר גם בחייהם של ילדים, לא תמיד ניתן לאתר את הגורם הספציפי אבל בהחלט יתכן שהשערתך לגבי תגובותו למתח עם בן הזוג נכונה. נסי לשוחח עימו, ללוות אותו, לראות מתי המתח עולה ומתי הוא נרגע. נסי אפילו לנהל יומן קטן בו את מתעדת את רגעי הלחץ והאם משהו קרה סביבם. בסוף החודש מסתיימת שנת הלימודים. זו תקופה של תנודות ושינויים והייתי מציע להמתין עד סוף החודש. עם תראי שהעניין אינו מסתדר מעצמו פני לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים שינחה אותך כיצד לנהוג. אם את מרגישה שהעניין מלחיץ אותך כעת, ואולי אפילו גורם זה משפיע על הגברת המתח בבית, את יכולה לפנות כבר עכשיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יכולה לישון בלילה. אני כל הזמן חושבת על כל מיני דברים נוראיים. נגיד, אם קראתי באיזשהו מקום שכרתו למישהו את היד אני מתחילה לפחד שגם לי זה יקרה. זה קורה בעיקר בלילה. אני פשוט לא מצליחה להרדם בגלל זה. אני מתחילה לחשוב שאני מפתחת כל מיני מחלות מפחידות. הייתי אומרת את זה לאמא שלי, כי היא יודעת להקשיב אבל היא תחשוב שאני בדיוק כמו אח שלי. לאח שלי יש בעיות נפשיות חמורות והכל התחיל מפחדים. ואני מפחדת ליהות כמוהו.

אל תדאגי, ניתן לטפל בזה. אם ע"י טיפול פסיכולוגי ואם ע"י כדורים. זה לא נורא. אני גם לא ישנתי בלילות וכעת אני לוקחת כדור לפני השינה וישנה מצוין.

הי א. המחשבות שאת מתארת אכן מראות על חרדה, וחרדה מדברים שבאמת לא נחמדים. אני חושבת שהחרדה מתגברת כאשר את מצרפת את המקרה של אחיך והפחד שלך 'להיות כמוהו'. לדעתי, חשוב שתפני לעזרה מקצועית, כדי קודם כל להקל על הסבל שלך. לא כל פחד וחרדה הם סימן למחלת נפש חמורה כפי שציינת, ובכל מקרה, להתעלם מהפחדים בוודאי לא יעלים אותם. לדעתי הפחדים עולים בעיקר בלילה, בגלל העובדה שאז יש פחות הסחת דעת ופחות עיסוקים והמוח יכול להיות ב free floating מוחלט כמעט מבלי יכוולת שלנו לשלוט. מן הסתם, כאשר אנחנו לא רגועים קשה לישון, והעייפות למחרת מקשה על התפקוד וכך נוצר מעגל קסמים וחשוב לשבור אותו. אפרת

זאת הבעיה! אני מפחדת ללכת למומחים.. כלומר, אני לא מפחדת כי הוא יעשה לי משהו.. אני פשוט מפחדת מה אמא שלי ת חשוב. היא תתחיל לבכות ולהאשים את עצמה שהיא הולידה כאלה ילדים חולי נפש.. אני יודעת שזה מה שהיא תעשה. ובגלל זה גם כדורים לא באים בחשבון.. חשבתי... אולי יש איזו דרך להתגבר על זה בכוחות עצמי...

א. שלום הבעיה המרכזית שאני רואה איננה הסיוטים בלילה אלא העובדה שיש לך ולמשפחתך סיוט ממושך שאת תהיי כמו אח שלך. כל עוד לא תטפלי בסיוט הזה שאר הסיוטים לא יפסקו כי הם רק כלי משחק בתוך הדאגה המרכזית. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהיכנס לענין לעומק. אין כל סיבה לחשוב שבגלל שלאחיך יש בעיות מסוג מסויים לך יש את אותן הבעיות. זכותך המלאה לקבל טיפול, ולו בגלל שבגלל בעיותיו של אחיו מושלכות עליך דאגות שלא קשורות אליך כלל. זהו מעגל סגור והגיע הזמן לפרוץ ולחסום אותו. הסבירי לאימך שחיים ליד אח עם בעיות נפשיות מעוררים הרבה דאגה, אצלה וגם אצלך, ושאת רוצה להפסיק לדאוג ולחיות את חייך ביותר רוגע ואיכות חיים. זה הגיוני מאוד ואין כל סיבה שאמא שלך תעצים את דאגותיך, ואם כן זה לא נוגע אליך. את צריכה לדאוג לעצמך וכעת הדאגה היא באמצעות טיפול מתאים ונכון. בברכה ד"ר אורן קפלן

מחבר: כפיר ([email protected]) תאריך: 16.6.2004 שעה: 20:08 שלום רב לכולכם... אני חייל משוחרר בו 22 , עוד מעט 23, מחפש שייכות. ואולי תחושת חוסר השייכות הזאת היא שמתבטאת כאן בפורום היא תחושה המקשה עליי בכל מקום שאני פונה אליו. אני סיימתי עבודה מועדפת באילת וכעת מתמודד עם שאלת החזרה הביתה . בדיוק עכשיו עולות השאלות המטרידות כל כך , אם כאן אני מרגיש מצד אחד עייף ,סחוט ותשוש רגשית ופסית עם שעות עבודה מפוצלות שייתכן שישתנו וייתכן שלא, אז בבית באיזור המרכז אני אוכל לשלוט בחיים אבל להישאב לבדידות אינסופית שהרי בבית אין לי חברים וגם ככה בבית יש הורים שעדיין בגילם המבוגר (פנסיה) לא מסתדרים ביניהם ונוטים לריב ולא מוכנים להתגרש כי הם לא מתרגשים מזה, אבל אני כן, לא יכול להיות שם בחדר החנוק מחפצים ומבגדים שחלקם הגדול לא שלי ועוד כמה וכמה עצמים בלתי מזוהים שאמי נוהגת לאגור. ובעצם הפינה הבטוחה שיש לי כאן באילת היא הפינה שאין לי בבית השייכות שגובהה מחיר נפשי ופיזי יקר היא אותה השייכות שאין לי בבית. אבל מבחינה חברתית המצב פה דיי מוזר כי מאד מעריכים אותי בעבודה אבל זהו זה איכשהו נשאר לשעות העבודה ואני כאן שוב לבד מול כל העולם. שלא לדבר על הבדידות מול השאלות הקיומיות הבוערות: מי אני ? מה ההעדפה המינית שלי? מה אני רוצה מהחיים? לאן להתקדם ? ושאלת השאלות מה יהיה אח"כ? מה ללמוד ? ומה המקצוע לחחי? עשיתי הכוונה מקצועית בלחץ שלא עזרה לי כל כך להחליט,כי היה מרכיב רגשי חזק בהחלטה והומלץ בחום על טיפול נפשי כחלק מן תהליך ההחלטה. ההיתי בטיפול פרטני בצבא ובטיפול קבוצתי עד לפני חצי שנה. כעת ללא טיפול. ומצד שלישי הלחץ להחליט כולם רוצים החלטות ותשובות, הבית, העבודה כי מה לעשות אני סוגר המון פינות ולכן מעריכים את ההשקעה את הנתינה אבל אף אחד לא ער לשחיקה ההולכת ומתדרדרת ולא שם לב שאני היחיד (שיא הפארדוקס) שהגיע לפני חצי שנה ולא קודם מחד למרות שאותו יחיד הוא גם היחיד שקיבל תעודת עובד מצטיין. החבר'ה לפעמים מציקים לי בקשר למתי אני אתחבר לחברה ואני עונה שכל אחד בקצב שלו מבלי להזכיר את הקושי והמועקה שבהחלטה מי אני? מבולבל מאד ולא מוצא את הדרך. ואני כל הזמן נע בין העולמות בין הטוב לרע בין החזק השולט בעבודתו הסופרמן זה שיכול לסגור חורים לעומת האנדרמן החלש שאינו עצמאי בעבודתו , הבודד החושש המפוחד, בין הבוכה לעצבני בין הגדול לקטן וזה מתיש ומעייף. בין זה שסובל לבין זה שנהנה ואני לא יודע . אני יודע ומרגיש חצוי כי העבודה מתישה ומוציאה ממני מחיר מאד יקר וכבד לעומת תחושת סיפוק ענקית שהנה עברה לה חצי שנה בהצלחה. נכון את המטרות החברתיות הצלחתי להשיג באופן חלקי , אבל ייתכן שזה נותן לי את הכח להמשיך ולדעת שאנשים בכל מקום הם אנשים ובכמו שהוערכתי בצבא כךאני מוערך במקומות אחרים ואמישך להיות מוערך במקומות נוספים. אבל תמיד מופיע החשש מפני הכישלון והחוסר יוצלחות מצטער על ההעמסה והבלבול אבל אלו מחשבותתי ואלו רגשותיי. עצוב להבין שוב בפעם המי ידוע כמה בשבעה וחצי החודשים האחרונים כמה היה טוב ומסודר ומובן בצבא ולא היה צריך לדאוג כמעט לשום דבר גם לא היה צריך לדאוג שמא ארגיז מישהו אבל כאן אני דואג שאף לא ייפגע מחד ומאידך אני צועק ומתפוצץ מעצבים ומפרק אותם על כולם וזה מוכר מאד מהבית שבו ההורים היו שואבים אותי למריבותשלהם מבלי לשים לב, וכאשר זה לא נח להם מבקשים ממני לא להתערב, איך לא? הרי אתם ההורים שלי. ונניח שלא , הרי אJ"כ אתם מאישימים אותי בחוסר איכפתיות. תודה על ההקשבה ואשמח לקבל תגבות

כפיר שלום נשמע שבסך הכל טוב לך באילת והשאלה הראשונה שאני שואל את עצמי מדוע אתה חייב לסיים כעת את העבודה ולחזור למרכז עם כל המורכבויות שבכך. באילת יש כל מיני מסגרות עבודה, גם אם זו הנוכחית צריכה להסתיים, ואולי כדאי שתנסה לברר כל עוד אתה שם אילו אפשרויות פתוחות בפניך. אני לא חושב שזה יפתור את הבעיות שמולן אתה עומד, אבל נראה לי שאתה זקוק לעוד זמן כדי להרהר ולחשוב מה אתה רוצה לעשות עם עצמך, ויותר מכך, החזרה הביתה עלולה להיות כרוכה כעת בסבל. אתה מתייחס לטיפול שעברת ולהמלצה שקיבלת להמשיך בטיפול. אני מעריך שזו הצעה טובה שכדאי ליישם, במוקדם או במאוחר. ההתלבטויות המקצועיות, לגבי הזהות המינית, ולגבי כמעט כל דבר בחייך הם לא דברים שאפשר לעשות מהר. ראה את התייחסותך לייעוץ המקצועי שקיבלת בתנאי לחץ. אתה כנראה אדם שזקוק לזמן שלו כדי להרגיש נוח וכדי להגיע להחלטות נכונות. מה שחשוב כעת זה לא שתקבל החלטות אלא שתייצר לעצמך מצב נוח להיות בו שבתוכו תוכל לחשוב על המשך הדרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אולי ישנן עוד אפשרויות מעבר לאלו שאתה מתאר. למשל, אילת היא באמת מקום קצת "אחר" קצת כמו חו"ל, אבל לחזור למרכז, לא בהכרח אומר לחזור לחדר הישן והחנוק עם אבא משמאל ואמא מימין. אם יש לך עבודה, ונשמע שאתה אדם עם הרבה כשרון ויכולת, אתה יכול לחיות באותה עיר של ההורים, אבל לא באותו בבית... לפעמים דוקא בסיאטוציות כאלה - שיש מגע מסויים אבל לא חיים ביחד, אפשר למצוא את הדרך להיות בקשר עם ההורים בלי להרגיש ש"או שאני רחוק מהם ואז בסדר, או שאני איתם ואז זה נורא". ואז כמובן המסקנה היא שחייבים לברוח רחוק. אני חושבת שתמישהו בחיים זה מועיל למצוא את האמצע. אולי לא עכשיו. אבל הראיה של השחור לבן גורמת לך לפסול אפשרויות. דבר נוסף הוא שדברים לוקחים זמן. לא צריך לפתור הכל בבת אחת ולהבין הכל ולדעת הכל עכשיו. מספיק אם כמה דברים נפתרים, אם יש כמה דברים שאתה מרוצה מהם ומרגיש שאתה מתקדם וכו'. קח את הדברים לאט יותר. אתה צעיר, עוד תמצא את עצמך ותאבד את עצמך פעמים רבות. אגב, לא הייתי מתייחסת בביטול גם לתשישות הגופנית שאתה מרגיש. צריך לשמור על הגוף! הנפש איכשהו, איפשהו, שוכנת בתוכו :)

שלום וברכה, יש לי בעיה אני לא יודעת האם היא קשורה לבעיה של קשב וריכוז או לבעיה פסיכולוגית אני יתאר את בעיתי ואשמח לשמוע את חוות דעתכם: הבעיה היא בכתיבה, אין לי בעיה בכל כתיבה, לכתוב מבחן וכד' אין לי כל בעיה ולכן זה לא פוגע בלימודי התואר השני שלי ולא הפריע לי מעולם בלימודים הריאלים שלי. אבל, הבעיה שלי היא בניסוח מכתבים, לדוגמה סכום דיון של ישיבה בעבודה. יש לציין שההבעה בע"פ שלי מצוינת כאשר אני צריכה לכתוב רגע לפני הכתיבה אני יודעת מה אני צריכה לכתוב אני מנסחת לי בראש את מה שאני רוצה לכתוב וכאשר אני מגיע להוציא לפועל את מחשבותי הכל מתעופף לי מהראש. זה פודע ביכולות שלי בעבודתי וממש מציק לי אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי היא לראות משהו שאני עשיתי זאת אומרת יתכן שהבעיה אינה בכתיבה אבל היא ניכרת לעין בכתיבה האם זה יתכן? ובכלל מה ניתן לעשות תודה מראש בברכה, יעל

יעל שלום מאחר ואת תלמידת תואר שני כך שיש לך כבר נסיון לימודי עשיר, ואת גם אומרת שבד"כ הכתיבה שלך תקינה, יתכן שאת צריכה לעבור קורס בהבעה. יש קורסים כאלה במקומות שונים, למשל ביחידות החוץ של האוניברסיטה. יתכן שאם תתרגלי כתיבה מסודרת תתרגלי להתארגן בצורה שונה. במידה ואת חושבת שאת סובלת מסוג מסויים של לקות למידה יש אפשרות לעשות מבדקים בנושא. תוכלי לפנות לדיקן הסטודנטים באוניברסיטה בה את לומדת ולברר אם הם קשורים למכון אבחון ובד"כ זה ניתן בעלויות מסובסדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת מהי התועלת והנזקים שאתה רואה בשימוש בתרופות כחלק מטיפול או כטיפול נפשי. שמתי לב שפעמים רבות כאן בפורום אתה ממליץ לבדוק את האפשרות של לקיחת תרופות כנגד חרדה ודכאון. לכל אורך חיי חשבתי שתרופות הינן טיפול פחות "אמיתי" בבעיות, אבל לאחרונה, מקריאה כאן, ומהיכרות עם חברים שנעזרים, אני מתחילה לחשוב על כך מחדש. (קצת...) ברור שלפני עשר או עשרים שנה ההמלצות היו אחרות. ששימוש בתרופות היה פחות פופולרי. האם כיום יש פחות סבל עקב האפשרות לשימוש בתרופות או שאיכשהו דברים נשארים סטטיים? האם זוהי מגמה חיובית בעיניך/בעינכם? האם שימוש בתרופות נגד חרדה מועיל גם לאחר ההפסקה? ובתרופות נגד דכאון? האם זה מסייע לאדם לקחת אחריות על חייו, או שנטילת תרופה, מהווה לעיתים יותר קרובות הסרת אחריות?

הי לילה. אני מאוד מזדהה בעיקר עם החלק האחרון שאת כותבת לגבי האחריות של האדם על החיים שלו. אני יכולה להעיד רק על עצמי ששנים ניסיתי להמנע מפסיכותרפיה והאדרתי את כוחן של התרופות ובאמת הגעתי למצב של הסרת אחריות. אפשר לומר שישבתי בצד וצפיתי בחיים שלי כמו בסרט שאני לא הייתי שחקנית בו. רק כעבור שלוש שנים התחלתי בטיפול פסיכותרפי ואני יכולה היום להסתכל בפרספקטיבה אחרת ולומר שאף אחת משתי האפשרויות לבדה לא הייתה עושה את העבודה נאמנה. אכן, השימוש בתרופות הופך להיות מאוד פופולרי ולהערכתי 'האצבע קלה מדי על ההדק' מבחינת הרופאים והם ממהרים להציע טיפול תרופתי כמעט לכל מצב של לחץ או חרדה נקודתית. בחרתי לצטט לך קטע מהספר 'דור הפרוזאק' : "הצרה היא שהפתרונות שלנו תמיד איכשהו מגיעים לפרוזאק. דיכאון קליני הוא מחלה שאפשר וצריך לטפל בה תרופתית, אבל תחושת ניכור או גועל וניתוק, אימה קולקטיבית מפני עולם שנראה כאילו השתבש לחלוטין- כל אלה כשלעצמם אינם אינם מצדיקים תרופות נוגדות דיכאון. הבעיה היא שהבעיות הגדולות, אלה שמדכאות המוני אנשים, אינן פתירות: כל עוד אנשים יכולים להתגרש, הם יתגרשו, הכלכלה המצטמקת לא תשנה כיוון, ואין תרופה לאיידס. לאור כל זאת נראה הגיוני למדי לאלחש את עצמנו בצורה הטובה ביותר וממש כמו שההורים שלנו השקיטו אותנו באמצעות מסך הטלויזיה, אנחנו לומדים עכשיו להשקיט את הרעש המבוגר שלנו באמצעות פרוזאק. ובכל זאת אני לא יכולה להמלט מהתחושה האיכסית שתוקפת אותי בכל פעם שאני יושבת במכונית מלאה, שבה כולם, חוץ מהנהג, לוקחים פרוזאק. עבורי אחד הרגעים המצמררים ביותר היה הגילוי ששישה מיליון אמריקאים לוקחים פרוזאק. הסוד- שלפעמים נדמה שרק אני יודעת- הוא שפרוזאק הוא בכלל לא מי יודע מה. כמובן שאני יכולה לומר זאת וגם להאמין שפרוזאק הוא הנס שהציל את חיי, שהקפיץ אותי מתוך מצב של דכאון עקבי, לרוב האנשים זה יכול להראות כמו מתנה משמיים. אבל אחרי שש שנים של שימוש אני יודעת שזה לא הסוף, אלא ההתחלה. בריאות הנפש היא דבר מסובך הרבה ותר מכל גלולה שבן תמותה יכול לפתח. כל תרופה, ואפילו סם רחוב כמו הירואין - יכולה לפעול רק במידה שהמוח מאפשר לה, ארוכה הדרך בין מחסור בסרוטונין לבין המחשבה על העולם כמקום תפל, שטוח ובלתי רווחי. משהו מפרש את המולת הפעילות הנוירולוגית, כמובן שייתכן שהפרשנות היא תוצאה של עוד פעילות נוירולוגית, אבל ייתכן שמדובר בפעילות מהסוג שאינו מקבל את מרותה של התערבות מדענית חיצונית. אני מאמינה שתאי מוח יהיו תמיד חכמים יותר ממולקולות רפואיות". אפרת.

תודה על ההשקעה והציטוט המעניין. אני מזדהה עם מה שכתוב שם. אך עייפה מאד וחייבת ללכת לישון במקום לחשוב מחשבות עמוקות כרגע לילה ;)

אני מצטערת מראש אם זה חטטני מדי, אבל האם את חושבת שרק טיפול בתרופות לא יכול לעזור? לפי מה שאת כותבת אני מבינה שאת משלבת בין הדברים. אני דווקא פוחדת משיחות כי יש אנשים שאני מכירה שהגיעו לטיפול בגלל בעיה קטנה ומצאו המון בעיות. ומצד שני אני באמת מרגישה שרק התרופות לא מספיקות. תודה, גלי.

לילה שלום יש לי שני דברים מרכזיים שמנחים אותי בהמלצותי, האחד בעד התרופות והשני כנגדם. בעד: אני מאמין שהרבה תהליכים נפשיים מושפעים מהבילוגיה של הגוף שפועלת באופן בלתי תלוי לעיתים בתהליכים הנפשיים. למשל, בדיכאון וחרדה יש מרכיב ביולוגי וניטרולו מאפשר להתחיל את הטיפול הפסיכולוגי ממקום הרבה יותר טוב. אי הסרת המרכיב הביולוגי במצבים בהם הוא קיים חוסם אפשרות להתקדמות בטיפול הפסיכולוגי. כאן האחריות של המטופל לקחת את התרופות כדי לאפשר לעצמו להתקדם. תרופות הדור החדש בתחום הזה הינן בעלות תופעות לוואי מעטות ולמעשה את רובן ניתן לקחת במשך שנים ללא כל השפעת לוואי. לכן המחיר על לקיחת התרופה הרבה יותר נמוך מהתועלת. נגד: יש מצבים בהם הבעיה קשורה למוטיבציה, נטייה אישיותית ועוד כל מיני דברים אישיים. יתכן שיש גם תופעה ביולוגית כלשהי אבל היא שולית. במקרה כזה לקיחת התרופות עלולה לפגוע במוטיבציה להתקדם בטיפול הפסיכולוגי. מצד אחד השיפור במצב לא יהיה משמעותי מספיק כי הבעיה הביולוגית אינה מרכזית ומצד שני תהיה הזנחה של שיטות הטיפול האחרות. ובכל מקרה, גם במקרים של לקיחת תרופות אני תמיד בעד שילוב של פסיכותרפיה במקביל. לאחר הסרת המכשול הביולוגי יש עוד הרבה עבודה והשארת העבודה לתרופות בלבד עלולה לגרום לטיפול חיצוני בלבד של הבעיה שתחזור בהמשך. מטרת הטיפול הפסיכולוגי לעשות את החדירה לשורש הבעיה ולהתמודד איתה לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני חושבת ששהשאלה שלך טובה מאוד. אעיר תחילה כי טרם קראתי את ההתייחסויות האחרות להודעה. קודם כל ישנם מצבים שההיסוס בכלל אין לו מקום כלומר אין מצב ללבטים משום שאין ברירה, יש הכרח לטיפול תרופתי. אז אני מניחה שאנחנו לא מדברים על המקרים הללו. ההנחה היא שבמהלך התקופה שבה את לוקחת את התרופות את גם עובדת על עצמך באמצעות טיפול פסיכולוגי ומתקדמת. ואז, בתום תקופה, את יכולה להיפטר" מן התרופות ולהישען על עצמך כמובן שאם בתקופה הזאת לא התקדמת המצב שונה ואת עלולה להמשיך להזדקק לתרופות כקביים לאורך זמן רב התרופות הללו אינן מרפאות את הבעייה, נקרא לזה כך (או- הפרעה). אם לא טיפלת בעצמך סביר שתמשיכי לסבול מאותן תחושות שליוו אותך קודם לכן. אני חושבת, ויודעת, שיש מקרים שבהם האדם נעזר בהרגשה הטובה שנוצרת אצלו כתוצאה מהתרופות וחייו משתנים ואז כעבור זמן הוא יכול להפסיק איתן לעומת זאת אחרים מפתחים תלות פסיכולוגית בתרופות ולא מנצלים את ההזדמנות להשתפר אלא נתלים בתרופה כך שיש כאן עניין שהוא אינדיבידואלי ולא ניתן להכליל. אני מכירה גישות שונות של פסיכולוגים יש הסוברים שלקיחת תרופות במקביל לתהליך טיפול נפשי יש בה להקל על הטיפול (ההתנגדות שלך כשאת מרגישה טוב יותר , לטיפול, פוחתת) ויש אחרים, שסוברים בדיוק הפוך, שתרופות רק מעכבות את הטיפול ומפריעות לו שכן הן באמת קצת מסתירות לך אותך מעצמך אם אפשר לומר כך סביר שאם יותר טוב לך גם לא ממש תתאמצי לפתור את הבעייה, אם יש לך התנגדות עמוקה לפתור אותה כך שהדיעות הן שונות. וכל מקרה לגופו.

שלום רב. מה גורם לגבר בן 52 נשוי, דתי לאומי, לעשות הליכה ולצעוד ערב ערב לצד בחורה כבת 25, וכל פעם בחורה אחרת. זה הרי לא נורמה בחוג הדתי. כלפי חוץ, הוא ואשתו נראים כמו זוג יונים. מדוע מעולם לא ראיתי אותו צועד לבד או עם גברים? האם זוהי בגידה, ומה יכולה להיות הסיבה, הוא הרי יכול להיות האבא שלהם!! - תודה-סמדר.

זה יהיה יומרני מאוד מצדינו לנסות ולענות על השאלה. אבל על פניו נראה שזו אינה בגידה, אנשים בוחרים פרטנרים שונים ומגוונים לעניינים שונים בחייהם, אבל... ונניח שכן, או שלא, מדוע זה קשור אלייך? מדוע זה אמור לשנות משהו עבורך?

סמדר שלום כמו שאת רואה גם מהתגובות האחרות, אופן הניסוח שלך משאיר שאלה מה עומד מאחורי הדברים שעדיין לא אמרת. מה הקשר שלך לאותו גבר ומדוע זה צורם לך כל כך. אולי בשל כך התשובה הקונקרטית שאתן נראית פחות מעניינת. למעשה אין לי באמת אפשרות לענות לך על מה שאת רוצה לדעת, יש כל כך הרבה אפשרויות תשובה והן תלויות בעיקר באותו אדם ובהקשרים האישיים והחברתיים של חייו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. בשאלתי, כבר סיפרתי את הכל. תמוה הדבר בעיני ובעיני הסביבה בו אני גרה, איך אדם מבוגר שיכול להיות אבא של הבנות, שעוד חובש כיפה, מעיז לעשות הליכה כל פעם עם בחורה אחרת. זה לא נורמה בחוג הדתי, פשוט אנו מתות מסקרנות. האם זה יכול להיות שאשתו (למרות שכלפי חוץ הם מתנהגים כמו זוג יונים...) בכל זאת משעממת אותו, השחיקה, השיגרה, ורוצה להרגיש שהוא עדיין למרות גילו, שהוא שווה, להרגיש מחוזר???? מדוע מעולם לא ראיתי אותו צעוד עם איזה זכר????, איזה תשובות יש לך לכתוב לי לשאלתי המסקרנת?- בתודה - סמדר.

שלום רב. מה גורם לגבר בן 52 נשוי, דתי לאומי, לעשות הליכה ולצעוד ערב ערב לצד בחורה כבת 25, וכל פעם בחורה אחרת. זה הרי לא נורמה בחוג הדתי. כלפי חוץ, הוא ואשתו נראים כמו זוג יונים. מדוע מעולם לא ראיתי אותו צועד לבד או עם גברים? האם זוהי בגידה, ומה יכולה להיות הסיבה, הוא הרי יכול להיות האבא שלהם!! - תודה-סמדר.

יכולות להיות הרבה סיבות לצעדות הערב של אותו גבר באופן בו תארת אותן. ראשית, יתכן שהוא רואה את הנורמה בצורה שונה ממך, או שהוא רואה אותה בצורה דומה, אך לא מרגיש מחוייב לציית לה. הקשר בינו ובין אשתו יכול גם הוא להיות כל דבר שבעולם. אולי הם באמת זוג יונים, ואולי כל ערב הם מוציאים אחד לשני את הנשמה. בנוסף, גם אם הוא באמת מחפש קשר עם בחורות צעירות, אך גם לזה יכולות להיות סיבות שונות... אולי הוא חש הנאה משיחה בה הוא בעל הנסיון, הבוגר, או שיש משהו מרענן עבורו בנוכחות נשית צעירה, ואולי באמת יש לו מחשבות אחרות לגביהן. אולי הוא בוגד באשתו. הכל יכול להיות. בקיצור, נראה לי שהשאלה היא היא איך הנושא הזה תופס אותך. מה מפריע לך או מסקרן אותך בעניין ואיך זה קשור לחיים שלך. או במילים אחרות (אוף, אני מרבה במילים) מה השאלה שמאחורי השאלה...

היי לילה. ובכן, האדם הזה הוא נושא הריכלות אצלינו בשכונה. אני גרה באיזור דתי והתנהגות זו היא חריגה בציבור שלנו. לכן, רק מתוך סקרנות, רציתי לדעת באם יש לאדם הזה בעייה כלשהי. אני אם הייתי נשואה, לא הייתי רואה בעין יפה והייתי מאד מקנאה אם בעלי היה צועד יום יום עם בחורה אחרת. זה טבעי שמקנאים לא? הבנות האלו יכולות להיות הבנות שלו . מעולם לא ראיתי אותו מדבר עם גבר או צועד עם גבר, ואת צריכה לראות, הוא אגב גר לידי, כשהוא פוגש אותי עם חברותי - איך הוא מפשיט אותי במבטיו, יתכן והוא רודף שמלות, ויתכן והוא סתם חרמן עם דיפלומה, ומי יודע אם הוא לא בוגד באשתו במקום עבודתו, פשוט זה התנהגות חריגה בעיני. גם פער הגילים ובעיקר בגלל היותו אדם דתי. - סמדר.

אני סובלת כבר מעל 6 שנים מהפרעות אכילה מאוד קשות, אשמח אם תוכל להמליץ לי על מטפל או מטפלת שמתמחים בנושא.

שיר, לא כתבת באיזה איזור בארץ את מתגוררת, אבל בתל השומר עושים עבודה מצויינת בתחום של הפרעות אכילה. יש גם מקומות פרטיים, כמו "שחף", שזה תחום ההתמחות שלהם; המרכז שלהם נמצא בקיבוץ נען. את יכולה לפנות לקופת החולים שלך, ולבקש שם שמות של אנשי מקצוע, שמתמחים בהפרעות אכילה. ועוד משהו - יש היום כמה וכמה פורומים שמוקדשים רק לנושא הזה. אני חושבת ששם תוכלי לקבל שמות של אנשי מקצוע ומקומות. נדמה לי שבתפוז יש פורום כזה, אבל אני לא ממש בטוחה.

אני גרה ברמת גן לגבי תל השומר זה לא מרכז שדורש אישפוז? ואיך בכלל מתקבלים אליו?

שיר שלום אם תשלחי אלי מייל אחזיר לך תשובה עם שם ומספר טלפון של מטפלת מתאימה. [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל תודה רבה על הייעוץ. איך ניתן לאתר פסיכולוג שמטפל בשיטה זו? האם כל פסיכולוג אמור לתת מענה בנושא?

שרית שלום כל פסיכולוג קליני מטפל בנושא חרדה, אבל הגישות הן שונות לכל מטפל. לגבי מטפלים ב EMDR תוכלי לעיין באתר העמותה הישראלית ל EMDR בכתובת www.emdr.org.il אפשר גם ליצור עימם קשר ולבקש מטפל מתאים באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וערב טוב. אני בת 29,עם סחרחורות שהיו 3 חודשים ברציפות ללא שום הפסקה,עד כדי חוסר תפקוד. עשו לי את כל הבדיקות האפשריות {כמעט} הכל יצא תקין. לפתע בין לילה ליום חלפו הסחרחורות כלא היו. לאחר הפסקה של חודשיים מהסחרחורות,החלו שוב לתקוף אותי אך להבדיל מפעם,בצורה של התקפות. האם יתכן שזה כתוצאה של לחץ נפשי? ניסיתי כבר כמעט את הכל. תודה,אתי

היי אתי. מנסיוני, יש המון סוגים של סחרחורות. לא ציינת מאיזה סוג של סחרחורת את סובלת. האם כזאת שאת מאבדת שיווי משקל, או למשל שכל החדר מסתובב סביבך. אני לא יודעת אילו בדיקות עשו לך. אני סבלתי חודשים רבים מסחרחורת מסוג ורטיגו (כזאת שמגיעה בשכיבה, וההרגשה היא שכל החדר מסתובב). הציל אותי בטיפול אחד רופא בשם ד"ר קרלוס גורדון, מנהל יחידת הסחרחורת בבית החולים מאיר. גם רופא טוב וגם בן אדם מקסים. הוא גר בגן חיים ומקבל באופן פרטי או במרפאת הסחרחורת של בית החולים. ו...כן, אצלי הגיעה ההתקף בעקבות לחץ נפשי. אין מחקרים ברורים על כך, למרות שהרופאים שואלים את השאלות הרלוונטיות, אך לי אין ספק שאובדן שיווי המשקל הוא לא רק גופני.... מקווה שעזרתי רינת

אתי שלום סחרחורות עלולות להיות תופעה בעייתית לזיהו ואבחון. יתכן שיש בעיה פיזיולוגית ויתכן שיש בעיה נפשית, ובמקרים רבים זה שילוב בין השניים. בנושא הפיזיולוגי, ישנם פיזיוטרפיסטיים שמתמחים בנושא סחרחורות. כדאי לברר לגבי טיפול שכזה. בנושא הפסיכולוגי, כדאי לבדוק אם מדובר בהפרעת חרדה מאחר ובמקרים רבים התקפי חרדה מלווים בסחרחורות. קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי האם הסימפטומים מתאימים למה שקורה לך, כמו כן נסי לבדוק עם עצמך האם התקופה האחרונה היתה לחוצה או עמוסה נפשית. במידה וכן טיפול פסיכולוגי בשילוב עם תרופות נוגדות חרדה יוכלו לעזור לך http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, היכן ניתן לקבל רשימה של פסיכולוגים באזור הצפון אשר יכולים לסייע למישהו שמתמודד כבר 5 שנים עם כאב כרוני שסיבותיו עדיין לא נמצאו. אודה על תשובתך בהקדם. מירב

מירב שלום אין באף מקום רשימה טלפונית מסודרת של כל הפסיכולוגים. יש רשימות מוגבלות כמו למשל דפי זהב אבל במקרה שאת שואלת עליו נדרשת התמחות ספציפית של טיפול בכאב. הדרך המתאימה ביותר לטיפול בכאב היא באמצעות היפנוזה. כאן ניתן למצוא מטפל לפי מקום מגורים באתר האגודה הישראלית להיפנוזה http://www.hypno.co.il/hebrew.asp רצ"ב קישור למאמר על היפנוזה בו התייחסות גם לטיפול בכאב http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm כמו כן, יש מרכזים לטיפול בכאב במספר בתי חולים, כדאי לברר במרכז הקרוב לביתכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני כל הזמן קורא ושונה קורא ושונה המון סיפורים, משלים, פרשנויות, פתגמים ודברי מוסר מהתלמוד משנה וספרים אחרים...האם זה טוב למוח לזכור ממש המון המון המון דברים בראש ? אין גבול לכמות שהמוח יכול לזכור ? כי אם קוראים כל יום עוד ועוד זוכרים את זה אוטומטית...האם זה מפריע לזכור דברים אחרים אחרי זה ?כלומר אם אני לומד על נושאים אחרים ורוצה לזכור גם אותם ..האם בגלל עומס בדברים שנמצאים במוח כבר יש פחות מקום ? שמעתי פעם שהמוח שוכח כדי לנקות כי הרי הוא התפוצץ...אשמח להבין את הנושא ולקבל תשובה.. תודה רבה על כל העזרה של האתר...

שלום אין כל בעית קיבולת במוח, ניתן ללמוד כמה שרוצים. עד היום לא נימצא אף אחד שנגמר לו ההארד דיסק במוח. הבעיה היא של משאבי העיבוד של החומר ולכן השיכחה מורידה את העומס. דווקא ככל שלומדים יותר נרכשות מיומנויות טובות יותר ללמידה וזכירה בברכה ד"ר אורן קפלן

אחותי (בת 34) ואני (בת 30) שתינו נשואות + ילדה ישבנו אתמול בערב ביחד וגילינו משהו משותף לשתינו: שתינו חוות חדרה איומה ממוות. החרדה היא לא רק לנו כמו לאחרים: לילדה, לבעל, להורינו. אנחנו מדמינות תסריטים נוראיים של מוות וכל הנלווה לכך, scenarios מטורפים ושתינו נדהמות עד לאן המחשבות הנוראיות הללו מסוגלות להגיע. בכל רגע פנוי, לבד, או כשהולכים לישון, מגיעות המחשבות ואף מביאות אותנו לבכי. אנחנו מרגישות שהחיים שלנו מתבזבזים על הפסימיות הנוראית הזו ומייחלות להיות מאותם אנשים שמסוגלים לחיות בלי להעלות מחשבות מסוג אלו לראשם. שתינו בעלות רגישות מאוד גבוהה - over רגישות - לא רואות סרטים עצובים, נמנעות מלקרוא כתבות על אסונות וכד'. אנחנו בנות לאם ניצולת שואה ואנחנו מודעות לרמות החרדה שירשנו ממנה והפחדים שלה. השאלה היא, מה ניתן לעשות? כיצד ניתן להתמודד עם המחשבות הנוראיות האלו ? תודה מראש.

מניסיון, אתן חייבות טיפול

שרית שלום החוויה המשותפת היא אולי עדות לרקע המשותף שלכן. העובדה ששתיכן דור שני לניצולי שואה יכולה לספר משהו על החרדות הללו. יתכן ששתיכן מגיבות לפוסט טראומה משנית, כלומר, לא אירוע שאתם עברתם אלא תגובה נפשית למה שעברה אמכם. זו תופעה מוכרת ועוצמתה יכולה להיות חזקה. יש אפשרות לטפל בבעיה, כל אחת מכן בטיפול אישי משלה, מאחר ולמרות הדמיון יש ביניכן ללא ספק גם הבדלים. שיטה יעילה עשויה להיות EMDR עליה תוכלי לקרוא בקישור להלן: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אנו זוג המנסים להרות כבר 4 שנים ללא הצלחה, לאחר התלבטות קשה החלטנו לאמץ ובמקביל לנסות להרות באמצעות תרומת ביציות. הבייעה שלנו - המשפחה. לא ניראה לי כי למשפחתי קל לקבל את העובדה שאנו מעוניינים לאמץ במיוחד עכשיו לנוכח מקרה הילד המאומץ , בכל עת אני שומעת הערות כגון ממילא שהילד יגדל הוא יעזוב את הוריו המאמצים ועוד דברים רבים אחרים, בשיחה שניסתי לעשות איתם הם טענו כי הם דואגים לי ורוצים שהילד יהיה שלי באופן מלא (התייחסות לתרומת ביציות), המצב מאוד מעיק אני מרגישה שהם אינם מבינים אותי ולמעשה כועסים על החלטות שלי, יוצא שאני צריכה להתנצל בפניהם על ההחלטות שלי. אני מאוד שלימה עם ההחלטה אבל מצוברכת מאוד בכל פעם שהנושא עולה והוא עולה הרבה פעמים. הם מבקשים שאחליף רופא, הם מבקשים שאעשה עוד טיפול, הם כועסים שהרמתי ידיים. לציין כי בשל הטיפולים הרבים עברתי חמישה ניתוחים בזמן קצר. אני לא יודעת מה לעשות, אין לי ספק שאני לא מסוגלת להמשיך ככה, אני מתעצבנת הרבה על הגישה וזה פוגע בי בכל המישורים , מה לעשות?, שיחות איתם לא יעזרו מכיוון שהם לא מקשיבים ונותנים לי להרגיש אשמה. מודה לך מאוד.

דורית שלום הנושא של האימוץ והקושי להיכנס להריון מעוררים עוצמות רגשיות גבוהות אצל כל מי שמעורב. אני חושב שכדאי שתפנו ליועץ מקצועי שמתמחה בנושא ופגש בעבר משפחות שאימצו ילדים כדי לשוחח על החלטתכם ולהתכונן לקראת התהליך של האימוץ. במהלך השיחות תוכלו לטפל גם בהיבט של המשפחה הרחבה שאת מעלה כאן. מתמחים בעניין בעיקר עובדים סוציאליים וכדאי לקבל המלצה אישית על מישהי/ו מתאימים. ההתמודדות עם המשפחה הרחבה היא תהליך ממושך ולא יגמר בהסבר כזה או אחר. יש לקוות שאחרי קבלת ההחלטה וביצוע תקבלי את התמיכה הרצויה. חשוב מאוד שההחלטה והתמיכה בתוך בני הזוג תהיה הרמונית ואם שם הדברים מסתדרים יהיה אפשר להתמודד עם החוץ ביתר קלות. זה לא קל, במיוחד בתקופה כזו שנושא האימוץ עולה בצורה כל כך מכאיבה בעיתונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנו זוג המנסים להרות כבר 4 שנים ללא הצלחה, לאחר התלבטות קשה החלטנו לאמץ ובמקביל לנסות להרות באמצעות תרומת ביציות. הבייעה שלנו - המשפחה. לא ניראה לי כי למשפחתי קל לקבל את העובדה שאנו מעוניינים לאמץ במיוחד עכשיו לנוכח מקרה הילד המאומץ , בכל עת אני שומעת הערות כגון ממילא שהילד יגדל הוא יעזוב את הוריו המאמצים ועוד דברים רבים אחרים, בשיחה שניסתי לעשות איתם הם טענו כי הם דואגים לי ורוצים שהילד יהיה שלי באופן מלא (התייחסות לתרומת ביציות), המצב מאוד מעיק אני מרגישה שהם אינם מבינים אותי ולמעשה כועסים על החלטות שלי, יוצא שאני צריכה להתנצל בפניהם על ההחלטות שלי. אני מאוד שלימה עם ההחלטה אבל מצוברכת מאוד בכל פעם שהנושא עולה והוא עולה הרבה פעמים. הם מבקשים שאחליף רופא, הם מבקשים שאעשה עוד טיפול, הם כועסים שהרמתי ידיים. לציין כי בשל הטיפולים הרבים עברתי חמישה ניתוחים בזמן קצר. אני לא יודעת מה לעשות, אין לי ספק שאני לא מסוגלת להמשיך ככה, אני מתעצבנת הרבה על הגישה וזה פוגע בי בכל המישורים , מה לעשות?, שיחות איתם לא יעזרו מכיוון שהם לא מקשיבים ונותנים לי להרגיש אשמה. מודה לך מאוד.

לכו על זה תתחילו לברר אתם מספיק בוגרים ושניכם יחד באותה דעה זה הכי חשוב למיטב הבנתי התהליך ארוך לכן פשוט תעשו מה שטוב לכם המשפחה בסוף תקבל את בהבנה אם הם אוהבים אותך בי בהצלחה וכל טוב

אתחיל עם תוצאות פורמליות: בדיקות רפואיות (נוירולוגיה,עיניים, שמיעה, פסיכולוגיות והכל) אין בעיה . בדיקות של לקויות למידה הייתה בעיה של קשב וארגון בזמן ביצוע מטלה אבל זה היה ממש קל וכבר עבר. כאמור אין בעיה בכלום. עכשיו אספר את העניין : הבעיה היא שכשאני מתחיל לקרא משהו ארוך (אפילו רק שתי עמודים) העירנות שלי בורחת . לעומת זאת כשאני עובר בספר ומדלג מדף לדף וקורא מפה קצת ומשם קצת אז אני עירני . גם באינטרנט זה מתבטא שברגע שאני בפורום אני קורא הודעות והכל בסדר . אבל אם נותנים סיכומי שיעור במסמך וורד ארוך קצת (מעל בערך 10 דפים) אז כשאני מתחיל לקרא כבר בשורה הרביעית אני מאבד את הקשב (ולא לטובת מחשבה אחרת) והמשמעות של המילים שאני קורא בעיניים נקלטת רק בעיניים אבל בלי המשמעות של המשפט השלם, והמסרים של מבנים שלמים בטקסט לא נקלטים למודעות שלי. העיניים שלי חוזרות על משפט שלא נקלט וממשיכות וכשאני מגיע לקרא את המשך השורות בטקסט (נאמר בשורה ה 12 ) העפעפיים שלי נעשות כבדות והעיניים מתחילות להיעצם. שלילה: 1. לא עייפות: אני לא עייף כי ברגע שאני עובר לנושא אז אני כבר לא עייף, וגם אם אני סוגר הכל במטרה לישון אני לא נרדם כי אני לא באמת עייף. 2. לא קשור לקושי של החומר: הדבר לא תלוי ברמת הקושי של הטקסט שאני קורא כך שאני יכול לקרא חומר שאני יודע בעל פה ושאין בו שום מושג חדש והוא קל ובכל זאת זה יקרה לי בו. 3. כאמור בדיקות רפואיות תקינות וגם בדיקות פסיכולוגיות ודידקטיות טובות . איזה סיבות אפשריות יכולות לבעיה ? למה זה יכול להיות קשור ? האם הבעיה מוכרת ואיך קוראים לה כאשר היא מוגזמת ומפריעה לתפקוד האדם שסובל ממנה ? ואיזה עיצות מעשיות יש לכם כדי להתמודד עם מצבים אלה ביזמן שהם קורים . מאז שכתבתי את השאלה אני חושב על הבעיה הרבה . חשבתי לעצמי מקודם האם זה קשור להתעניינות והאמת שלא כי למשל כשהנושא מעניין (סתם נניח הכרויות באינטרנט) אז ברגע שאני צריך לקרא טקסט ארוך הבעיה מתחילה וכשאני צריך רק לעשות חיפוש בגוגל וכל פעם לדפדף בדף חדש אז אני עירני לנושא המעניין. ממש מקודם אני מספר לאמא שלי שכואב לי הגב מלשבת באינטרנט וכשאני יושב בתנוחה נוחה אני נרדם כשאני מתחיל לקרא . וכשאני יושב בישיבה לא נוחה כואב לי הגב. וגם חשבתי לעצמי האם זה קשור לדברים שדורשים ממני להיות אינטראקטיבי ? זה נכון אבל כשאני עושה משימות שדורשות ממני להישאר אינטראקטיבי (כמו הורדות של קבצים) אני מוצא את עצמי עושה תוך כדי שינה ממש הגוף שלי מאלץ את עצמו להפעיל את הידיים אבל אני בלי ריכוז בכלל מכריח את עצמי לעשות את זה ועושה את זה בעייפות תוך כדי חצי שינה . מה אתם אומרים ? יש לכם עיצה ? הבעיה היא באמת במשימות מונוטוניות פאסיביות . והיא קיימת אצלי גם לגבי טקסטים שאני קורא או שומע , והקשב שלי בורח. ויש בקשב את הבעיה הזאת שכשהוא נעלם ואני יושב בתנוחה נוחה אני נרדם כשמשימת הקריאה\האזנה היא מונטונית ופאסיבית. איך מתמודדים עם זה כאשר אני רוצה להכניס למוח טקסט ואני לא מצליח להיות בקשב כשאני שומע לטקסט (אחרי שהקלטתי אתי עצמי מקריא אותו לטייפ) ולא מצליח להיות בקשב כשאני קורא את הטקסט . ובשני המצבים אחרי שהקשב בורח ואני יושב נוח אז אני העירנות בורחת אחרי שהקשב ברח כבר ואני פשוט נרדם ? איך מתמודדים עם זה כשזה קורה ?

שרון שלום יכולים להיות שני מקורות עיקריים לבעיה שאתה מתאר. האחת היא בעיית קשב, אם זו אכן הבעיה אתה אמור לסבול ממנה זמן רב, למעשה מאז ומתמיד, אלא שבדרכים שונות הצלחת לעקוף אותה ולהתמודד איתה בכל מיני שיטות. הכיוון השני הוא קושי רגשי שמאפיין את התקופה האחרונה, הקשב יכול להיפגע באופן קשה מעומס רגשי שגוזל חלק מהמשאבים הקוגניטיביים העומדים לרשותך. מאחר ועשית אבחונים קוגניטיביים סביר להניח שנושא הפרעת הקשב איננה הבעיה, או לפחות לא יכולה להסביר את כל הבעיה. נשארנו עם האופציה השניה והיא שעומס רגשי מסוג כלשהו מטריד אותך וגורם לך לאובדן קשב. האם אתה יודע לזהות קושי בתקופה האחרונה, משהו שמטריד אותך ויכול להסביר את הדבר? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי תומר בן 18....ויש לי שאלה: אז ככה חברה שלי בזמן האחרון אומרת לי שהיא לא מצליחה לישון בלילות ונשארת ערה כל הלילה עד הבוקר אז היא ישנה כנראה בגלל העייפות(אני לא יודע אם לפעמים גם ממשיכה בלי שינה במשך השינה) ואני רוצה לעזור לה לייעץ לה כי אני רוצה שהיא תרגיש בטוב כל הזמן...ובשבילה אני כותב את הכל פה כי אני רוצה לדעת אם תוכל ד''ר לרשום לי כמה סיבות להפרעות שינה אם אפשר ומכל אחד אחר...אני רוצה להדגיש שאני והיא עושים מבחנים ואולי יש לדבר הזה השפעה עליה בגלל הלחץ או שהיא מוטרדת ממשהו אבל כשאני ואל אותה אם היא חוששת ממשהו אז היא אומרת לי לא...ולכן אני חושב על סיבות אחרות...אז אם אפשר לרשום לי כמה סיבות לחוסר שינה או לצרף קישור ואני מודה לכל מי שיעזור תודה רבה

אני לא ישנה בגלל דיכאון (קל) והתקפי חרדה. ובכלל, הלילה מפחיד אותי, לכן, אני נרדמת טוב יותר בבוקר.

שלום, נראה לי שהסיבות יכולות להיות מגוונות ואולי גם מעורבות. זה יכול לנבוע ממתח ולחץ (ציינת שזו תקופת בחינות), זה יכול לנבוע מכך שהיא מבלי תשומת לב צורכת יותר קפאין וזה מקשה עליה להרדם (בתקופת בחינות הרגלי התזונה לרב נהיים קצת לקויים...). סיבה אחרת שתתכן היא שהשעון הביולוגי שלה יצא מאיפוס כך שהיא יכולה להרדם רק מאוחר יותר, ולהתעורר מאוחר יותר. מלטונין הינו הורמון שינה שמופרש בסינכרון מסויים עם האור בחוץ. לכן רב האנשים נהיים עייפים ומנומנים לקראת 11 (ויש עוד שעה אחר הצהריים). אך בתנאי החיים הנוכחיים, כאשר פעמים רבות לא רואים אור שמש (אלא נמצאים במשרד), או שסתם מתעוררים לפעמים מאוחר ולפעמים מוקדם, הפרשת ההורמון יכולה להשתבש ולקרות בשעה מאוחרת יותר מהשעה שבה אדם חפץ להרדם. יש מעבדות שינה שבהן אפשר לקבל ייעוץ על הדברים האלה. בכל מקרה, הכי טוב להתחיל מקטן - לנסות לראות אם זה קשור ללחץ, לתזונה, או למשהו באורח החיים שניתן לשנות. כמובן שיכול להיות שהיא יותר מוטרדת ממה שהיא אומרת או חושבת, או שיש הפרעה אחרת, אבל לרב הדברים פשוטים יותר...

תומר שלום קיבלת מספר הסברים ואכן הם נותנים את המענה. הבעיה יכולה להיות ביולוגית או נפשית ואפשר לאבחן אותה בצורה מסודרת באמצעות פניה למעבדת שינה לייעוץ ראשוני. למשל יש מכון שינה בבי"ח תל השומר, אפשר לקבוע פגישה ייעוץ ראשונית שאינה עולה הרבה ולקבל אבחון לבעיה. יש עוד מרכזים שכאלה. במידה ויש אפשרות לדיכאון, כדאי לקרוא את הקישור הבא. במידה והסימפטומים המופיעים במאמר מתאימים למצב צריך לפנות לטיפול בדיכאון ובעקבותיו גם השינה תסתדר. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום. אני בת 25 וגרה עם החבר שלי כבר קרוב ל7 שנים . בשנה האחרונה הגעתי למסקנה כי עלי להיפרד ממנו (לפני יותר משנה וחצי היו לי כאבי בטן חזקים ועיפות קשה שבגללה לא יצאתי מהמיטה כמעט כשנה ובעקבותיה פניתי לטיפול פסיכולוגי שנקטע באמצע) אך לצערי אני תלויה בו גם כלכלית (את כל החסכונות והכספים שהיו לי העברתי לו )ובעיקר נפשית והיתי במשך כל השנים האלה כ"עבד" לרגליו (עזרתי לו בכל ולצערי הוא רק ניסה להחליש אותי או להשאיר אותי במצב של חוסר בטחון עצמי נמוך) למזלי יצאתי ללמוד ופגשתי עולם אחר(כיום אני כבר בתואר השני) אולם אינני מרגישה שאני יכולה לעזוב אותו כיוון שאני תלותית בו לחלוטין נפשית. כאבי הבטן עדיין ממשיכים ואני מניחה שיש קשר ישיר בין הכאבים לתלותיות שלי. שאלתי היא כיצד אפשר לצאת מתלותיות בזוגיות כזו (מעבר לטיפול פסיכולוגי שאיני יכולה לעשות בגלל שאינו מרשה לי)? לתשובתך אודה, בברכה. דנה

דנה שלם ממש עצוב לי לישמוע את ההתנהגות שלו מה זה לא מרשה זו את או הוא קחי את עצמך בידיים וטפלי בעצמך דאגי לעתידך ועזבי אותו , למרות המצב הכלכלי אם יש לך אפשרות חזרי להורים או תמצאי שותה או שותף לדירה אבל איתו אל תשארי מצבך רק יחמיר בי

את חייבת טיפול ודחוף. מה זה לא מרשה? יחסים כאלה נגמרים לא טוב. את חייבת לפנות ליעוץ דחוף.

דנה שלום את נמצאת במעגל סגור. רוצה להיפרד ממנו אבל לא יכולה מכל מיני סיבות. הדרך היחידה לצאת מן המצב הוא לצבור כוחות ע"י גורם כלשהו שיעזור לך. במידה ואינך יכולה לפנות לטיפול פרטי תוכלי לפנות לטיפול בשירות הציבורי בכמה מסגרות אפשריות. את יכולה לעשות זאת ללא ידיעתו מאחר ואיסורו על טיפול פסיכולוגי אינו מוסרי ואינו צודק, הוא לא נועד לטובתך. טיפול פסיכולוגי תוכלי לקבל במסגרת קופת החולים או במרפאות בריאות הנפש. אולי את יכולה לבקש ייעוץ בנעמ"ת, יש להם יועצות שיכולות לתת לך חיזוק וטיפים כיצד לצאת מהמצב הזה. את חייבת לקום ולעשות משהו מאחר והשנים עוברות ואת נחלשת יותר ויותר. התקשרי מחר בבוקר לנעמ"ת, בקשי את הטלפון במודיעין בזק, ובקשי מהם עזרה והכוונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

טלפון של נעמ"ת (ת"א) 03-6921288 בהצלחה

לדר' קפלן שלום, בני בן השנה נולד עם פגם קוסמטי שאינו ניתן לריפוי בניתוח. מאז (קרוב לשנה..) איני מוצאת מנוח. אני משוגעת עליו והוא הדבר היקר לי מכל, אך איני מצליחה להכיל את עינין המראה. אני מלאה במחשבות טורדניות ואשמה..-כל פעם אני חושבת שאם לא היתי עושה ככה וככה במהלך ההריון אז זה לא היה קורה וכו'. אני מודעת לכך שאין לדבר אחיזה במציאות ויתכן כי יש דברים שאין לנו שליטה עליהם ובכל זאת.. כל פעם אני מכאיבה לעצמי מחדש. (אולי טיפול שינים שעברתי גרם לזה.., אולי כי טסתי הרבה בשליש הראשון-בהיותי דיילת , אולי הקפה.. ואולי כי הקאתי מאד בהתחלה.. כך אני משגעת את עצמי במחשבות טורדניות ומכאיבות..)בני הוא ילד מדהים ומשגע ואין בידי היכולת להניח לעינין. אצין גם שנושא היופי הנו פרט מאד מאד דומיננטי אצל בעלי ואצלי כך שההלם הוא כפול ומכופל.. הלכתי לשני פסיכולוגים אך ללא הועיל. בינתיים בני מקבל הכל! חום ואהבה ונתינה אינסופית וכלפי חוץ הכל כרגיל אך אני יודעת שמאז לצד האושר בילד הנפלא בעולם יש בי כאב ותחושת אשם. כיצד נלחצים מזה?. מעולם לא נטלתי כדורים מכל סוג שהוא אך האם להערכתך יתכן כי כדור מרגיע לתקופת זמן עשוי לעזור? ובכלל, אשמח לכמה מלות עידוד.. בהרבה תודה שרון

שרון, המחשבות שלך, על דבר שאינך יכולה לשנות, הן חסרות טעם, ואם לא תיפטרי מהן בעתיד כשבנך יגדל יתכן שהוא יחוש במחשבות שלך ובחשיבות המוגזמת שאת מעניקה לפגם שלו , דבר שמאוד יערער את ביטחונו העצמי ויפגע בו מבחינה נפשית, וחבל. עוד דבר שאת צריכה לשים לב אליו - האם הפגם הזה באמת כ"כ בולט עד כדי כך שכאשר בנך יגדל ויתקשר עם ילדים אחרים בהכרות ראשונית הם יחושו סלידה ממנו?, אם אכן הפגם רציני עד כדי כך, כדאי שתחשבו על העתיד ועל איך אתם תסייעו לילד להתמודד עם תגובות של סלידה מצד החברה, בקיצור תתחילו בזה שלמען הילד ועתידו, כדאי לכם לשנות גישה ולמתן את החשיבות המוגזמת שאתם מעניקים לפגם.

שרון שלום חשוב שתפני לטיפול כדי לפתור את הבעיה. היא גורמת לך פגיעה משמעותית באיכות החיים אך עלולה גם לפגוע בבנך שכן הוא עלול להרגיש את מה שאת חושבת. במידה והמחשבות הטורדניות מגיעות לכדי בעיה מאובחנת אפשר לטפל בה גם בעזרת תרופות נוגדות חרדה. פני לפסיכיאטר להתייעץ בנושא. כמו כן, כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד בנושא. טיפולים כמו EMDR והיפנוזה עשויים לעזור לך. להלן קישורים למאמרים בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הנני בת 28, סובלת מהתקפי חרדה. בימים האחרונים הודיעו לי כי התקבלתי לעבודה חדשה - בה חפצתי נורא.אך קשה לי עם זה, כי אני בעיצומה של תקופה קשה בשל התקפי החרדה. בנוסף, חברי לשעבר רוצה שנחזור להיות יחד למרות שלא היה לי טוב איתו אבל אני אוהבת אותו. יומיים לאחר הפרידה תקפו אותי התקפי החרדה (לפני כחודש וחצי). בנוסף לכך, אבא שלי חושב שהכל בראש שלי ולא חסר לי כלום ולא מבין באמת מה אני עוברת בהתקפי החרדה. אימי יותר מבינה בעניין....לא שאני צריכה לשים לב לדבריו, אבל אני שמה לב. יש לי דירה שכורה בנפרד מהוריי, אך בשל מצבי אני נאלצת להיות אצלם, אינני מסוגלת להיות לבד בדירתי. מה אני עושה עם כל הבלאגאן? יצוין, כי אני מטופלת אצל פסיכיאטר ופסיכולוגית ולא הגעתי לתובנות מעניינות. יש הצעות?

הי אור. את מציינת מספר דברים שקורים במקביל, דברים שיכולים להיות מצד אחד מאוד חיוביים ומצד שני גם מלחיצים. אין ספק שעבודה חדשה משמעותה הכרות עם אנשים חדשים , דרישות חדשות, מערכת ציפיות חדשה ולכן הגיוני שישנו חשש מסויים. הדבר השני הוא החזרה לחבר. הדבר מוכר לי מאוד. לפני כשבועיים נפרדתי מחבר שלי לאחר 8 שנים יחד. גרנו ביחד בארבע השנים האחרונות וניהלנו משק בית משותף. גם אני אוהבת אותו מאוד, אבל ברור לי שלא נהיה יחד. כאשר מערכת יחסים נגמרת, ברור שיהיו לזה השפעות על החיים ומבחינות מסויימות טוב שכך. אני החלטתי להכניס שותפה לדירה, בדיוק כדי שלא אאלץ לחזור להורי (אני בת 29). בעבר העברתי עליהם ביקורת על כך שאינם מבינים אותי, ומשפטים כמו "מה חסר לך בחיים?" או "כל אחד היה מתחלף איתך" הם משפטים שגרתיים. אנשים שלא חוו מצבים נפשיים קשים או אנשים שאינם מטפלים במצבים כאלה מתקשים להבין את העומס הרגשי שלכאורה אינו תלוי נסיבות חיצוניות. אני יודעת שברגעים הקשים, הדבר הקוסם ביותר הוא לחזור אחורה, ולו רק כדי להפסיק את החרדה. אבל חשבי על הטווח הרחוק (קשה, אני יודעת) ואת כבר חודש וחצי אחרי. כל יום שעובר יהיה קל יותר ועצה שלי- תנסי לחזור הביתה. תסתכלי לשדים 'בלבן של העיניים' ככה הם פחות מפחידים. אפרת

אנשים לא מבינים כמה קושי קיים בהתמודדות עם בעיות של חרדה על כל גווניה. בין אם זה התלבטות בין אם לקחת כדורים או לא, ומה יקרה אם לוקחים ובדיוק קיבלנו עבודה חדשה שמעניינת אותנו אבל איך נתמודד הרי אנחנו מותשים ועייפים ומפחדים- כל אחד עם הפחדים שלו. ואיך מתחייבים לגבי מחר? איך אפשר בכלל? לא פשוט...

אור שלום את מציינת שאת בטיפול משולב אצל פסיכיאטר ופסיכולוגית. אני מתקשה למצוא טיפ מהיר שיוכל לעזור כאשר ברקע יש שני אנשי מקצוע שמכירים אותך בצורה אישית ואת מרגישה שהם לא עוזרים. צריך לנסות להבין מה קורה ולמה אין התקדמות בטיפול. זה תלוי כמובן באורך התקופה שהמצב נראה כפי שאת מתארת וכמובן באורך הטיפול. יתכן שנדרש שינוי בתרופות, יתכן שיש משהו שעדיין לא פוצח וצריך להתייחס אליו. אני מציע שבפגישות הבאות עם המטפלים שלך תעלי את השאלה בצורה ישירה ותנסי לברר כיצד ניתן להתקד או לפחות להבין מה עוצר את ההתקדמות. את צריכה לקחת בחשבון שלעיתים יש תהליכים טיפוליים שאורכים הרבה זמן, ויתכן שזו התשובה שתקבלי. במידה ואת מרגישה בנוח בטיפולים הללו יש אפשרות שאין מה לעשות בטווח הקצר וצריך להשקיע בטיפול ולהמתין בסבלנות עד שהשיפור יגיע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אנחנו זוג מעורב (יהודיה ונוצרי). שנינו לא דתיים אבל אני מאמינה בישות אלוהית כלשהיא. ילדי בן ה- 8 מתעקש בזמן האחרון, בכל הזדמנות להצהיר שאינו מאמין באלוהים ושמבחינתו אלוהים לא קיים. בכל פעם שזה קורה, אני מתמלאה באיזו שהיא תחושת פחד ולא כל- כך יודעת איך להגיב. מפחיד אותי שלא יהיה לו ממי לבקש בקשות בשעת צרה כמו שאני נוהגת לעשות. למרות שאני לא ממש מאמינה גדולה וגם אצלי האמונות לא מוחלטות, אני יראה מן ההחלטיות שלו. אביו דרך אגב, אתאיסט, אם כי לא מדבר על-כך. בני להבדיל מאביו הוא ילד רגיש ביותר ואני חוששת כיצד יתמודד בעולם אכזרי זה " ללא אלוהים באמונתו". האם תוכל להנחות אותי- כיצד להגיב. בכל זאת: גם אני אינני יודעת מה נכון, אבל אני רוצה שבכל זאת ישאיר את הדלתות פתוחות. תודה

שלום שני, לדעתי כדי לדעת במה אנו מאמינים אנחנו צריכים למדוד על עצמנו דעות ואמונות שונות. נהוג לומר שזה קורה בעיקר בגיל ההתבגרות, אבל לדעתי זה תהליך שמתרחש לכל אורך החיים ולכן את לא חייבת להתייחס להצהרה של בנך כאל דעה סופית ומעוצבת. אבל זה לא העיקר בעיני. נראה כי האמונה עבורך היא משהו משמעותי (גם אם לא מובנה מבחינה דתית). נשמע שעבורך האל הוא מקור לבטחון בעולם, אבל נראה לי שבמקום לדאוג כעת לשאלה האם חוסר האמונה באל יפגום בחיי בנך, עדיף שתמצאי את כאם, את הדרך להעניק לו את הבטחון והחוסן שאת חוששת שאין לו מספיק ממנו בשל רגישותו. אני לא יודעת מהי אמונה באלהים עבורך, אבל אמונה בהורים היא דבר לא פחות חשוב... :) ואולי יותר חשוב מאמונה גיל הזה, היא ההתנסות. אמון/אמונה אינם שונים בהרבה. לתת אמון בחיים, בכך שיש מישהו שנותן לנו גב, שדואג לנו, שהעולם הוא מקום בטוח זה העיקר. כתבת שאת חוששת שהוא לא יפנה בבקשה ל"אלהים" כאשר יהיה זקוק לעזרה, אך אולי כאשר הוא זקוק לדבר מה - קונקרטי או נפשי - כדאי שוכל לפנות אליך.

תודה לילה. התשובה שלך יפה וחכמה ונראה שנגעת בנקודות נכונות. אולי באמת הצורך שלי באמונה במשהו נובע בעצמו מהעדר הרגשת בטחון בילדותי.

שני שלום השאלה שעולה אצלי מדוע הנושא עולה בצורה כזו, כלומר, מדוע לילד יש צורך להכריז כעת על אמונותיו. האם זה בעקבות שיחה שעלתה? האם הוא בשלב של חיפוש עצמי? האם כמרד כנגדך? יש די הרבה אפשרויות וצריך לנסות ולהבין מהיכן זה מגיע. החרדה שלא יהיה מי שיעזור לו לא תועיל כעת, וסביר להניח שהתנגחות חזיתית רק תגביר את הנטייה שלו להתנגד. לדעתי צריך לתת לו חופש, לומר שאת מאמינה, שאבא לא מאמין, ושהוא יבחר עם הזמן את מה שמתאים לו. לכל אחד יש אמונה ומשהו בו הוא יכול להיעזר ולהתחזק. לאחד זה האל, לאחר זה משהו אחר. ככל שתשאירי בעצמך את הדלתות פתוחות עבורו כך הוא יוכל לעבור בהן בדרכו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, ד"ר קפלן עזרת לי לדעת כיצד להגיב. שני

מקווה שזה הפורום הנכון, אך במידה ולא אשמח לקבל קישורים רלוונטים: אני מעוניין לדעת מהם דרכי הטיפול בפדופילים בזמן השהות בבית הכלא ולאחר ריצוי עונש המאסר שנקבע. תודה מראש, זיו

זיו שלום הטיפול האפשרי הוא תרופתי-כימי להורדת הדחף המיני בשילוב עם טיפול פסיכולוגי בשיחות. זהו טיפול מורכב שנדרש לבצעו לטווח ארוך. בנוסף, בהתאם לכל מקרה אישית צריך להתאים טיפול מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לא בהכרח, תלוי מה הבעיה. ברוב המקרים אפשר לפנות ישירות לקלינאי תקשורת. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהגמגום יש לציין שזה יחסית גמגום קל ? תודה אבג

אני בת 28 וסובלת מחרדות כבר מספר שנים. הבעיה היא שאני כבר מרגישה מותשת ואפילו מובסת ומיואשת כי שום דבר לא עוזר. אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי (לוקחת קלונקס בזמן חרדה) ונעה בין תקופות טובות לתקופות רעות. כשאני סובלת מחרדה זה מין מתח עמוק ביותר שיכול להימשך גם כמה ימים או שבוע, מה שמתיש אותי ומפחיד אותי במיוחד. במשך ימים אני נמצאת במצב עוררות מפחיד - מתח פנימי, בהלה, תחושה של פחד, לחץ בחזה והתכווצות כל השרירים, תחושה שאני קצת מחוץ לעצמי ותשישות.לפעמים אני מבועתת מכדי לדבר על מה שעובר עלי. במצב כזה רק קלונקס עוזר לי אבל אני חוששת מכמה סיבות: 1) מפחדת להתמכר. מצאתי שזה הדבר היחיד שמרגיע אותי לכמה שעות וניסיתי המון דברים, מתרופות טבעיות ועד ספורט. יש מצבים שאני לא יכולה לעבור את ההתקפה בלי קלונקס והרעיון הזה מפחיד אותי 2) אני מתכננת הריון ואחוזת בהלה כשאני חושבת על התקפות חרדה כאלה בהריון ועל כך שיהיה אסור לי לקחת קלונקס. היום הגעתי למצב שבו אני סובלת יומיים חרדות ובבוקר כבר כמעט הקאתי מרוב מתח ואז החלטתי לא ללכת לעבודה (יום מחלה) ונשארתי בבית, לקחתי כדור שמאד עזר, ישנתי קצת ועכשיו אני הרבה יותר רגועה. מפחיד אותי גם שכל חודש יש יום אחד לפחות שאני לא יכולה להגיע לעבודה בגלל מצוקה נפשית. אני כל כך רוצה לחיות חיים נורמליים ולהיכנס להריון (אגב, גם זה מכניס אותי לחרדות למרות הרצון) ואני לא מצליחה. כל פעם שיש לי תקופה טובה אני נופלת לתקופה רעה.

התקשרתי לפסיכיאטרית שלי וסיפרתי לה איך אני מרגישה בימים האחרונים ואיך הרגשתי לפני כמה שבועות והיא יעצה להתחיל שוב לקחת כדור סרוקסט ביום כמו שלקחתי עד לפני כמה חודשים. אני מרגישה שבורה - גם מרגישה ככשלון משום שלא הצלחתי להוריד במינון וגם מרגישה מדוכאת משום שאני רוצה הריון וילד ולא יכולה להיכנס להיון עם סרוקסט. מה עושים?

רונה שלום את מתארת בעיה שנמשכת כמה שנים ושאת נמצאת בטיפול משולב פסיכיאטרי ופסיכולוגי. אני לא חושב שאוכל לתת לך משהו שהמטפלים שמכירים אותך אישית זמן רב לא יוכלו. נושא ההריון הוא משמעותי וצריך להפוך לשאלה שעולה בשני הטיפולים שלך תוך הצבת תוכנית טיפול מתאימה לקראת ההריון ואח"כ במהלך ההריון והלידה. תוכלי לקרוא את המאמר הרצ"ב על חרדה כולל קישורים שלו לכל מיני סוגי טיפול אפשריים שניתן לעיתים לשלב עם טיפולים קיימים. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אין לי מושג מהיכן להתחיל.. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת (שוב) על מוות. כל כך מלחיץ אותי, כל כך פוחדת ליפול ולא יודעת איך לצאת מזה. המון דברים קורים לי לאחרונה. נפרדתי מבת זוג לאחר שנתיים. עברתי דירה, ולהיות לבד לא עושה לי הכי טוב. התאהבתי במישהי אחרת אבל היא לא כל כך מחזירה אהבה אלא רוצה להיות רק חברה. בקיצור המון דברים, המון דברים שעושים לי רע בפנים. נכון, אני פוחדת מהלבד, אבל מה רע בלבד? אני לרוב בנאדם פסימי ופוחדת להיו אופטימית בכדי לא להתאכזב.. כן, ככה אני. אני עצובה הרבה. אני פוחדת ליפול וליפול... אנא עיזרו לי להבין דברים, בבקשה. יום טוב.

מיי שלום מחשבות רעות לא מופיעות סתם. את כותבת שקרו לך כל מיני דברים לאחרונה שקשורים לניתוק של קשר או לחוסר חיבור. כנראה שהבדידות מעוררת אצלך שדים רדומים שנחו תקופה מסוימת אבל כעת חוזרים לפעולה. סוג כזה של שדים דורשים בד"כ טיפול שורש. סביר להניח שקשר בין אישי יעזור להורדת הלחץ, אבל ההרגשה שאת תלויה כל כך באחר יוצרת מעגל סגור של סבל כי נוצר משהו לא בריא בתוך הקשר הזוגי. זה מסוג הדברים שמתאימים לטיפול פסיכולוגי בד"כ בגישה דינמית. ראי את הקישור הבא http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה דר' אורן קפלן. קראתי את מה שצרפת לי ואני אוכל לאמר לך שזה עשה לי דיי רע לקרוא את הדבר ולדעת שזה מה שקורה לי לעיתים. אתמול בנוסף לכל מה שקורה לי לאחרונה פוטרתי מעבודתי עקב צימצומים לאחר 8 שנות ותק. כל כל קשה לי עם זה ומאידך אני גם מאושרת שזה קרה כי טוב לא היה לי שם. בכל אופן אשמח לשמוע עוד על הטיפול הדינמי, הבעיה שכל טיפול היום עולה מאות שקלים וזה כל כך קשה, מה ניתן לעשות? מאוד מעוניינת בטיפול, מה יש לך להציע לי? המון תודה. יום טוב אנשים. מיי.