פורום פסיכולוגיה קלינית

האם יש שוני בהגדרת הפסיכוזה בין הDSM ולבין הICD ? אם כן, מה השוני בהגדרת הסכיזופרניה? (או מצבי פסיכוזה אחרים)

באינטרנט אפשר למצוא את ההגדרות של כל אחד מהמסווגים. מה שצריך זה קצת זמן וסבלנות (וידע באנגלית, כי לא נתקלתי באתר ישראלי שממש מפרט לעומק).

תודה רבה על התגובה

קרמיני שלום שני הספרים פועלים בצורה שונה ולכן כל הגדרה פסיכיאטרית תהיה מעט שונה ביניהם. בסך הכל רב הדומה על השונה. ברוב המקרים ובוודאי בנושא סכיזופרניה מאבחנים יגיעו לאבחנה דומה באמצעות שני הספרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מודה לכם על העזרה

בני הבכור בן 4 לא ממש קשור אליי. אני עובד עד שעות מאוחרות ובסופי שבוע משתדל להיות איתו. אנו עושים פעילויות משותפות יחד הוא מחובר יותר לאישתי ומעדיף להיות איתה (יש לו אח בן 3). איך אני יכול לגרום לו להעריץ אותי ולהזדהות איתי. אני מרגיש שהוא בגיל קריטי ובגלל שהוא כל כך מחובר אליה הוא עלול להזדהות איתה. שאלה זו עלתה אצלי כיוון שלאחרונה הוא החל לצייר רק דרקונה (עם אודם, עגילים, שמלה וכו'). שאלותיי הן: האם זה מעיד על בלבול והזדהות עם המן האחר< האם זה בר שינוי? האם בכלל אני יכול לגרום לו להעריץ אותי ולהיות עבורו מודל לחיקוי? אני מוכן לעשות הכל תודה: אב מודאג

דן שלום תצטרך פשוט לפנות זמן ולהיות איתו יותר. נסה להגיע באופן קבוע אחר צהריים מוקדם אחד בשבוע ולהקדיש לו. צאו ביחד לבלות למשך כמה שעות. נסה שזה יהיה תמיד באותו יום ובאותה שעה כך שהוא ימתין ויידע שזה הזמן שלכם ביחד. נסה למנוע ביטולים ושינויים של הזמן המשותף הזה. הוא לא אמור להעריץ אותך אבל בהחלט יכול להזדהות איתך. הקשר שלו לאימו עשוי להיות דבר חיובי בהחלט והדברים לא אמורים לבוא אחד על חשבון השני. הייתי נזהר בפירוש הציורים כבעיה בזהות מינית. הילד צעיר מאוד ולאופן ביטויו כעת אין בהכרח קשר לזהות מינית, עם זאת בהחלט יתכן שחסרה לו נוכחותך בצורה רבה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קיבלתי לאחרונה פרסום בנושא תואר שני מוסמך במינהל עסקים MBA התמחות בפסיכולוגיה קלינית בניהולך. לי יש תואר ראשון בעבודה סוציאלית ואני כיום עובדת במקצוע ולומדת באוניברסיטת חיפה הנחיית קבוצות. אני חושבת על תואר שני והתחום נראה לי מעניין. היכן אוכל לקבל עוד פרטים? מהי בדיוק פסיכולוגיה עסקית? מהו תואר MBA? האם הוא מוכר בארץ?

רקפת שלום התוכנית תיפתח בשנה הבאה בבית הספר למוסמכים במסלול האקדמי של המכללה למינהל. הקמפוס נמצא ברשל"צ. התוכנית היא MBA, תואר שני במינהל עסקים. התואר מוכר ע"י המועצה להשכלה גבוה כתואר שני ישראל מזה כמה שנים. ההתמחות הספציפית היא חלק מרשימת התמחויות שונות כגון מימון, שיווק, וכו' שיש במסגרת בית הספר למינהל עסקים. התוכנית הספציפית הזו מיועדת לבוגרי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית שמעוניינים לרכוש הכשרה בתחום הניהול מבלי לוותר על הרקע הפסיכולוגי שלמדו בתואר הראשון. לכן התוכנית שמה דגשים על היבטים פסיכולוגיים שונים בתחום העסקים וכן על החוויה האישית של הסטודנטים במסגרת סדנאית. תוכלי למצוא פרטים נוספים בקישור www.freud.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 23 וגרה עם ההורים. כרגע מציאות חיי היא שאני לא עובדת ולא לומדת, אני יושבת בבית כמעט כל היום, לפעמים זוללת ומקיאה, אך זו אינה בעיתי העיקרית. הבעיה העיקרית היא שאני פשוט לא עושה כלום. אני לא רוצה לעשות כלום, אני מנותקת מכל ההתמודדויות שבחוץ. פעם עבדתי ולמדתי, אבל עזבתי את זה, לא יכלתי לשאת את הלחץ. יש בי אפתיה כזו בגלים. יש לציין שהייתי בטיפולים שונים בעבר והמצב רק התדרדר, אני גם נעזרת הפרוזק אבל זה לבולימיה, איני בדיכאון כלל. פשוט אני "מטושטשת" מנטאלית. מה יש לי? זאת בעיה? ההורים שלי נלחצו בהתחלה, עכשיו הם מקווה שזה יחלוף ואני אתחיל לעשות משהו בעולם בחוץ. אני אפילו לא הייתי אומרת שיש לי חרבה חברתית, כי אין לי. וגם לא דכאון. פשוט המנעות טוטאלית. הפרעת האכילה היא מדברים הבודדים שעדיין מעסיקים אותי קצת, אבל זאת לא הבעיה העיקרית.........אפילו לא מפריע לי לחיות כך. זה מאוד נוח, אבל שכלית אני יודעת שיש פה ויתור עצמי טוטאלי. זנחתי את הכל ואני לא יודעת מה יכול להזיז אותי לשוב ולהשתלב בחברה היצרנית איכשהו. מה אפשר לעשות?

בזמן האחרות הפרעת האכילה מתגברת כנראה.. ואני אפילו מרדימה את עצמי כדי לא "להיות". חיי חולפים בלי שאני חיה ממש. רק אוכל קיים העולם הזה לפעמים.

מישהי שלום את מתארת מצב עגום למדי וקשה לי להאמין שתצליחי בכוחות עצמך לצאת ממנו בקלות. קשה לי לומר ממה בדיוק את סובלת אבל כנראה שיש כאן כמה דברים. אני לא בטוח שאין היבט דיכאוני במצבך למרות ששללת אפשרות זו, העניין המרכזי הוא שאת תקועה במצב בו את לא עושה כלום בלי יכולת לשנות אותו. את זקוקה לטיפול פסיכולוגי מסודר וקבוע במקביל לטיפול התרופתי. צריך להבין שהמצב יכול גם להתדרדר ולא רק להישאר סטטי. אני מציע שתדברי עם הוריך ותבקשי מהם לעזור לך למצוא מטפל טוב כדי להתחיל תהליך שבסופו של דבר יוציא אותך מהקיפאון אליו נכנסת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני כ-5 חודשים לאחר לידה, בחורה בת 27. יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי ולכן אני "משגעת" את הסובבים אותי (אמא שלי ובעלי). יש לי כל הזמן תחושה שהתינוק שלי בן ה-5 חודשים לא מחייך אליי, ואני צריכה ממש להתאמץ כדי שיחייך אליי ואילו לאנשים אחרים ולזרים הוא מחייך בקלות ואף קופץ מהידיים שלי אליהם. אני לוקחת את זה מאוד קשה למרות שאני לא חושבת שעשיתי משהו שיכול לגרום לו להעדיף אחרים על פניי. אני באמת אמא "טובה" ולפעמים יורדים עליי שאני נותנת יותר מדי תשומת לב - כי כשאני חוזרת מהעבודה אני מתישבת איתו ומשחקת איתו עד שהוא הולך לישון - כדי לפצות על הזמן שאני לא איתו. העצבות שלי מזה שאנ י מרגישה שהוא לא "שם" עליי אינה מוקרנת כשאני לידו, אך לפעמים כשהוא ישן אני מוצאת את עצמי בוכה או דנה בנושא הזה שוב ושוב עם בני משפחתי עד שהם מאבדים את הסבלנות. האם אתה חושב שיכול להיות מצב שהבן שלי יעדיף אחרים על פניי? כיצד אוכל להתגבר על תחושות אלו שלי? האם זו רק תקופה בגלל ששמתי אותו החודש אצל מטפלת? האם הוא כועס עליי בשל כך? אשמח לתשובתך

תמרה שלום מה שאת כותבת הוא רציני מאוד כי הוא מספר משהו על הקשר שלך עם התינוק ולכן חשוב שתטפלי בעניין ותבדקי אותו. אין כל טעם שאכתוב לך מה המציאות, בסך הכל אני גם לא יודע אותה. האם התינוק שלך באמת לא מחייך רק אליך ולאחרים כן, או שאת מפרשת את התנהגותו ככזאת. איך שלא נסתכל על זה זה יוצר בעיה שלא כדאי למשוך הלאה. אני מציע שתפני לפסיכולוג שמתמחה בגיל הרך ובטיפול באמהות ותינוקות. בזמנו היתה מרפאה כזו בבית חולים איכילוב (לאם ולתינוק). חשוב שתגיעי לטיפול ביחד עם התינוק ותבחני את מה שאת מעלה כאן בנוכחות ובשותפות מטפל מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני 25 שנה עברתי הפלה מאוחרת הייתי בדכאון ומאז החיים שלי לא אותם חיים אחרי ההפלה סבתי מהתקפי חרדה איומים ודיכאון קשה יצאתי מזה אבל לא ממש[ החרדות הגדולות עברו לי אך בכל מקום בו היתה לי התקפה אני לא חוזרת לשם אם זה לנהוג באוטוסטרדה לבד או ממים עמוקים וכד אני לא מסוגלת לתפקד בתחומים שונים וזה תוקע לי את החיים ממש זה ממש פחד מהפחד או משהו כזה ואני נמנעת[ מממצבים כאלה ואחרים מה אתה מציע לי לעשות תודה כנרת

כנרת שלום את כותבת על תקופה ארוכה מאוד של 25 שנה שבה את סובלת. חלק ממה שקורה לך הוא סינדרום פוסט טראומתי שעד היום לא החלמת ממנו. תופעות כאלה מלוות בדיכאון ובחרדות וזה חלק ממה שקורה לך. עם זאת, מה שקורה כיום כבר איננו רק הטראומה של לפני 25 שנה אלא כבר כולל את כל התופעות המשניות שהלכו והצטברו עם השנים, כך שכיום שיש מעמסה די כבדה שרובצת עליך ולא מאפשרת לך לחזור לחיי השגרה. הפתרון הוא לפנות לטיפול ולקחת בחשבון שתצטרכי לקבל ליווי למשך חודשים אם לא שנים עד שבאמת העניין יפתר. במקביל יתכן שיש צורך בטיפול תרופתי כלשהו. דווקא בגלל שהדברים החלו בהפלה ובנקודת זמן מאוד ספציפית הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול ב EMDR שנועד לטיפול בפוסט טראומה. יתכן שאם תצליחי לסגור את הטראומה הראשונית שממנה התחילה התקופה הזו, זה ייתן לך התחלה טובה שתאפשר הגברת האמון בעצמך שדברים יכולים להיות אחרת. תוכלי לקרוא על EMDR בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן 13 .מזה כחודש ולסרוגין הוא נכנס לפחדים בלילות אינו מצליח להרדם ומתחיל לפחד מהלילה עצמו מכיוון שהוא חושש שוב לא להרדם וחוזר חלילה .התופעה התחילה בחופשת הפסח שבא כמו כל בני גילו הוא ישן עד מאוחר ולכן לא נרדם בלילה .הבעיה היא עם הפרשנות שהוא נתן לענין, ולתופעת כדור השלג שהוא מכניס את עצמו אליה. לטענתו הוא פוחד להשאר ער אחרי כולם מה שגורם לו לחשוב שיש לו בעיה. ז"א הוא מכניס לעצמו שטויות לראש שיש לו בעיה . הילד לומד מצוין נמצא במסגרות של קבוצת כדורסל .וכאשר הוא בפעילות מלאה הוא נרדם נורמאלי אנחנו מנסים להרגיע אולם ללא הצלחה. לאחר שיחה מעמיקה איתו הבנו. שהבעיה המרכזית שלו זה שהוא פשוט פוחד .למשל מפורצים שיפרצו הביתה או מחיזרים שיבואו אליו וכו. הוא ילד שכל דבר בחדשות מענין אותו הבעיה שהוא לא יודע לעשות הבחנה בין מה שקשור ממש אליו לבין חדשות שנוגעות למשהו אחר. הבעיה עם השינה התחילה בזה שהוא נשאר ער בחופש מכיוון שישן מאוחר בבוקר .אבל הוא פחד להשאר ער לבד מכיוון שהוא פוחד.מה שיצא הוא שהוא התחיל להלחם בשינה. ניסה להרדם בכח.וכשלא הצליח נכנס לפחדים הידועים וגם החליט שיש לו בעיה בשינה.כאשר הוא בפעילות מלאה בזמן הלימודים לא היתה לו בעיה.כאשר הוא ישן אצל חבר הכל בסדר. ז"א שהבעיה הראשונית היא בפחדים שיש לו.בשיחה איתו הסברנו לו שידבר על הכל איתנו .לא ישמור בבטן כלום וזה יעזור לו להשתחרר.השאלה אם יש דרכים נוספות לעזור לו בנושא הפחדים או שלהמשיך בשיחות איתו ובהסברים רציונלים על הדברים שמפחידים אותו. מזה כשבוע הצענו לו לישון בחדר שלנו ומאז הוא נרגע. הבעיה שזה לא יכול להיות פתרון קבע ואני גם חושש שהצב יתקבע אצלו יותר ויותר .השאלה היא מה לעשות? לאן לפנות? אם צריך לפנות לעזרה חיצונית ?מה דעתך ? תודה על תשובתך .

אורי שלום אתה מתאר בעיה מעגלית של פחד שנוצר ומזין את המשך והגדלת הפחד. השאלה מה באמת נמצא בשורש העניין, מדוע בעצם הפחד הראשוני נוצר. נראה לי שאין לכם כרגע תשובה חד משמעית לכך. אני מציע לחשוב יחדיו מה קרה בתקופה הפסח ולפניה, איזה שינוי חל בחייו של הבן או בחיי המשפחה שגרם לפרוץ הסיפמטום. זה יוכל לתת קצה חוט למשמעות הבעיה. במידה והפחדים אינם חולפים מאליהם ופוגעים באיכות החיים של הילד והמשפחה בהחלט אפשר לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. יתכן שטיפול ממוקד באמצעות היפנוזה עשוי לעזור, הטיפול בהיפנוזה יעיל מאוד בגילאים הללו. תוכל לקרוא במאמרים שנמצאים בצד שמאל על היפנוזה, חרדות וטיפול ב EMDR, כולם רלוונטיים לבעיה שהצגת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 32 נשואה +1 אבי חולה במחלה סופנית הוא שוכב בביה"ח לאחר ניתוח בתרדמת.... אני לא מפסיקה לחשוב עליו ועל מה שהוא מרגיש \חושב אני מפחדת מהמצב בו הוא נימצא יש לי פחד נוראי לגבי העתיד,הרופאים לא משאירים מספיק פתח לתקווה איך אנחנו כולנו המשפחה נישרוד בלעדיו אני עצמי לא ממש יכולה להירדם בלילות, בנוסף יש לי לחץ נוראי בחזה ודפיקות לב חזקות במיוחד כשאני חושבת על העבר הלא רחוק כשהיה בריא וחזק איך המצב הבריאותי שלו הדרדר כל כך למה זה מגיע לו??? הוא סובל מאוד וכואב לי שכואב לו.... היה לי תמיד אבא בריא כמו "שור" אפילו אקמול לכאב ראש הוא לא לקח.... ופתאום לפני שנה ביום בהיר אחד הסרטן השתלט עליו והרס לו את כל הגוף והנפש יש לי ילדה קטנה ואני לו יודעת מה לענות לה כשהיא שואלת מתי סבא יבריא כבר וישחק ויקח אותה לים.?? אנא עיזרו לי אני לו יודעת איך להתמודד עם הכאב הזה והפחד מהעתיד אני מרגישה שאני ומשפחתי מקוללים!! תודה ,

שלום שרון, מניסיון (איבדתי אימא מהמחלה הזו), אני יכולה להגיד לך שאת תשרדי! החיים הם הכי חזקים שאפשר. שורדים! האגודה למלחמה בסרטן מקיימת קבוצות תמיכה למשפחות. לדעתי כדאי להעיזר בהם. גם בעובדת הסוציאלית של בית החולים כדאי להיעזר. אני לא יודעת בת כמה הילדה, אבל לדעתי כדאי שתעני לה לאחר התייעצות עם איש מקצוע, ולדעתי הלא מקצועית, ייאמר, שילדים מרגישים מה קורה גם אם לא אומרים להם במפורש. לדעתי היא מרגישה בתוכה שהולך לקרות משהו נורא. מקווה שהקלתי, עדי

שרון שלום הסבל שאת עוברת כעת הוא חלק מהמצב הקשה שבו נמצאת כעת משפחתך ואת בראשה. בעת שאביך שוכב במצב כזה בבית החולים טבעי להרגיש את כל מה שאת מרגישה וקשה להילחם בזה בצורה מוחלטת. אפשר לנסות לעזור לך לעשות הרפיות ולנסות להרגיע מעט את עוצמת הכאב. יתכן שבתקופה כזו כדאי גם להשתמש בתרופות הרגעה כדי לשרוד ולעבור את התקופה הקרובה. זו תקופה שבה נדרשת תמיכה משפחתית ומחברים עד כמה שניתן. אי אפשר להילחם במחשבות וצריך לתת להן לזרום. טיפולים פסיכולוגיים בתקופה כזו עשויים לעזור כמקור תמיכה וקבלה של המציאות במעט יותר קלות נסבלת, אבל לצערי כאשר אדם כה קרוב חולה במחלה קשה אין פתרונות אפקטיביים באמת כי הרי הפתרון האמיתי היה רק אם אפשר היה להתגבר על המחלה. במידה ואת מרגישה שחייך משתבשים ושהדבר אינו משתפר כדאי לפנות לקבל עזרה כדי לעבור את התקופה הקרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שוב קלעת בול. אכן היה לי מטפל שקלט אותי בצורה מושלמת, וכל כך ניקשרתי אליו וכל כך ניפגעתי מכל שטות שאמר בעוצמות מטורפות שנאלצתי לקטוע את הטיפול ממש אחרי 4 פגישות. אבל הותרת אותי סקרנית: 1. למה מטפל מושלם מרתיע אותי, כי עוצמת התלות שאני מפתחת אליו מטריפה אותי וגורמת לי להילחץ, וכמובן אותו הדבר עם גברים? ואם כן אז איך פותרים את זה, וממה זה נוצר? 2. כתבתי לך שסיימתי את הקשר הטיפולי האחרון שהיה לי וחוץ מיומיים של כאב לא הרגשתי כלום. כתבת לי שזו הדרך שלי להתמודד עם אהבה או שהיא גורמת לי לסבול או שאני מוציאה ממנה את המשמעות ואז אני סובלת בדרך אחרת - בתחושה של ריקנות וחוסר אהבה. איך אפשר להוציא מאהבה את המשמעות? הרי אם אהבתי את המטפל איך זה פתאום עבר אחרי יומיים? ואם ניקשרתי אליו במשך 8 חודשים ועזבתי כתוצאה מתלות איומה איך פתאום אחרי יומיים שום כלום? איך זה בדיוק עובד? זה מאו דמסקרן אותי, כי זה דפוס קבוע אצלי. תודה רבה, נטע

נטע שלום מה שכתבתי לך היו השערות שנבעו מהתיאור שלך. עם זאת אני לא מכיר אותך באמת ולכן אינני יודע לענות על השאלות שלך. אלו נושאים שאת צריכה לברר במסגרת הטיפול הפסיכולוגי והתשובות הן בוודאי מכלול רחב שקשור להיסטוריה שלך, לאישיות שלך ולמרכיבים רבים אחרים. מה שברור שנושא ההתקשרות שלך, במיוחד עם גברים, הוא דבר שמסבך אותך ולכן חשוב שתנסי לברר ולפתור אותו כדי שבהמשך החיים יהיה לך יותר קל בזוגיות ובקשרים בין-אישיים בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתבתי לך אתמול לגבי הפיטורין של בעלי. לראות אותו כואב כל כך ומוטרד כל כך פשוט שובר את ליבי. אני מוצאת את עצמי הרבה נסערת בדיוק כמוהו ולא מצליחה לעודד אותו מרוב שאני במצוקה. זה קשה לי כל כך...למה אני לא יכולה להיות חזקה כשאחרים צריכים אותי? זו לא הפעם הראשונה בחיים שזה קורה לי. כשאמי חלתה בסרטן לפני מספר שנים נשברתי, סבלתי מהתקפי חרדה קשים, חוסר תיאבון והקאות, פחדים וכד'. בסופו של דבר היא דאגה לי והלכה לעולמה כשהיא מוטרדת ממה יהיה איתי. אני לא מצליחה להתאפס ולעזור לאנשים שאני אוהבת כשהם זקוקים לי. זה שובר אותי. איך לחזק את עצמי למען אחרים?

רונה שלום אין טעם להאשים את עצמך. זו לא תכונה שלילית בהכרח, יתכן שאת מזדהה מאוד עם מי שלידך וזה חלק מהחברות שלך והשותפות שלך. לתכונה כזו יש היבטים טובים והיבטים שליליים. זה אולי אומר שאת יכולה להיות שותפה וחברה טובה אך ברגעי הקושי את סובלת מאוד עם האדם שקרוב לך. במידה ויש לך נטייה כללית לחרדה, גם לגבי דברים שקורים לך אישית, יש אפשרות לטפל בנטייה הזו, אך זה טיפול שקשור לחלקים שלך עם עצמך ומה שקורה כעת מול בן זוגך זו רק תופעה נוספת של הבעיה הראשונית. במידה ואין לך בד"כ מצבי חרדה, אלא בהקשרים בין אישיים יתכן שאת צריכה לקבל את עצמך יותר ולא להחמיר כל כך. תני כעת עוד כמה ימים לדברים לשקוע ולראות כיצד יתפתח המשך הסיפור. תגובה רגשית חזקה לפיטורין של בעלך נשמעת לי דבר טבעי, בוודאי אם מדובר בימים הראשונים שאחרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום זאת לא פעם ראשונה שלי בפורום. הבעיה שלי שלפני כחצי חבר שלי נפרד ממני ואני לא מצליחה להתמודד עם העובדה שאנחנו לא ביחד,אני חולמת עליו כמעט כל לילה ,כל פעם שאני נזכרת במשהו שעשיתי איתו או כל מה שלמדתי ממנו אני בוכה. אני כעיקרון החלטתי שברגע שאני אסיים את מה שיש לעשות בארץ אני מתכננת לעזוב. בינתיים אין לי מושג איך להתמודד עם העובדה שאני לא עם החבר.

אן שלום חצי שנה זו תקופה די משמעותית. השאלה מה קרה בתקופה הזו. האם אתם בקשר? האם עסקת בדברים אחרים והאם נפגע תפקודך השוטף ביום יום? יש תקופה טבעית לאבל על קשר משמעותי שאבד. חצי שנה זה עדיין בטווח הסביר לאבל שכזה. עם זאת, כעת אמורה להתחיל הפוגה של האבל ובוודאי תחושה פחות גרועה ממש שהיתה לפני מספר חודשים. במידה ואת לא מרגישה שינוי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולראות מה קורה. בהחלט יתכן שלא מדובר כבר בחבר עצמו אלא שהפרידה ממנו מייצגת עבורך דברים רבים ונוספים שאינך מצליחה לעשות. העובדה שאת מקשרת את הדבר לעזיבת הארץ מדגישה זאת. סביר להניח שאם העתיד יתחיל להיראות לך חיובי יותר מבחינות שונות, לא בהכרח קשורות לזוגיות, כל הסיפור יתחיל להשתנות עבורך ומתוך תהליך האבל יתחיל תהליך של צמיחה ושינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום היה בייני לבין חבר שלי קשר משוטף והוא סוסים ,הוא לימד אותי אילוף שלא כל איש סוסים בארץ יכול להבין אותה אני והוא חיינו עם זה במשך 9 חודשים. הוא גם לא הסיבה היחידה שאני עוזבת את הארץ,עולם הסוסים בארץ הוא בדיחה.

ד"ר קפלן שלום, יש לי שאלה קצרה, האם יש בכלל טעם לשאול את המטפל שלי מה הוא חושב עלי? זה רלוונטי לטיפול? אני מפחדת מהתשובה שלו כי הדבר בכלל לא רלוונטי ולמה בכלל אני שואלת. אשמח לדעת

שלום למעונינת, אני חושבת שזו שאלה שהמון מטופלים רוצים לשאול את המטפלים, ומקורה בחוסר בטחון וחרדות בדרך-כלל. חשבת למה את פוחדת לשאול את השאלה? מה את פוחדת לשמוע בתשובה? את השאלה תמיד ניתן לשאול. תמיד שווה להביא את כל מה שאת רוצה יחד עם הפחדים שבעצם הצגתה. גם אם לא תינתן לשאלה הזו תשובה, הרי שאם תבררו את מקורה, גם אז השגתם משהו. העניין הוא לדעתי שיש מילכוד בשאלה שכזו. המילכוד הוא למעשה במתן התשובה לשאלה. איני מכירה אותך, אבל יכול להיות למשל שאם הוא יאמר עליך דברים טובים ייתכן שתחשבי שהוא סתם אומר כי לא נעים לו, או שאם יש בך הרס עצמי יהיה לך בלבול גדול בפנים לשמע תשובה מעודדת לכאורה. לא פשוט, ובאמת כל מקרה לגופו, ואולי תלוי גם במצב הטיפול. מטפלים דינמיים בדר"כ ינסו לברר איתך את מקור השאלה הזו ולא יתנו לה תשובה.

שלום אני חושב שבהחלט יש טעם לשאול את השאלה הזו. נראה לי שבכל מצב, לא רק בטיפול, התשובה לשאלה כזו היא מורכבת בשל הרבה סיבות. בתוך הטיפול התשובה צריכה להיות קשורה למטרות הטיפוליות ולאופן בו המטפל מבין את השאלה. השאלה המרכזית היא מה מעניין אותך באמת לשמוע. האם אינך בטוחה לגבי האבחנה שלך? לגבי הקשר שלכם? לגבי מידת חיבתו אליך? שאלה כזו יכולה להצביע על כל כך הרבה אפשרויות וכיוונים ואני מעריך שלפני שנותנים עליך תשובה קונקרטית צריך להבין אותה יותר טוב כדי שהיא תעזור לך לפתוח דברים ולא רק לסגור אותם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום רב, אני בת 26, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות. אני עובדת כיום במקום עבודה בטוח וקרוב, בתנאים שמספקים את מחייתי ואף מעבר לכך. אולם, העבודה עצמה אינה משקפת את יכולותי ולו במעט. אני מרגישה תסכול רב מכך שאינני מממשת את עצמי כפי שהייתי רוצה. מזה שלוש שנים שאני מתחבטת לגבי עתידי המקצועי. אינני מצליחה אפילו לגלות/להצביע על התחום הספציפי המעניין אותי. לאחרונה למדתי שנה אחת גרפולוגיה- והפסקתי, ושנה אחת תקשורת (תואר 2)- והפסקתי באמצע מרצוני בתירוץ של חוסר עניין. אני נמצאת בתהליך של טיפול פסיכולוגי כבר תקופה ממושכת, והמסקנה שהגעתי אליה עד כה בנושא זה הוא שעדיין אינני מחוברת לעצמי, לרצונותיי ולרגשותיי מספיק כדי שאכוון ואנווט את חיי למטרות של מימוש עצמי. לכן רציתי להתייעץ איתך לגבי הפעולות שעלי לעשות על מנת להבין מה באמת אני רוצה מהחיים וממני. בברכה, אפרת.

כמה פעמים אפשר לדעתך להחליף את השם מבלי שיהיו נזקים בלתי הפיכים לאישיות? או במילים אחרות. אני אפרת וזהו. לא משנה יותר. כל האפרתיות האחרות שיסתדרו. דרך אגב, אני באמת אפרת!

יש הרבה "אפרת" בארץ... קצת קשה להוציא בלעדיות על שם, אלא אם ההורים ממש יצירתיים, ואז הילד סובל מזה במיוחד.

אפרת שלום יתכן שבאמת אינך צריכה להחליט דבר בשלב הזה. בגיל 26 עם תואר ראשון שום דבר אינו בוער. את לא חייבת לנקוט עמדה חד משמעית ולא לגבש זהות מקצועית כעת. מה יקרה אם ייקחו עוד שנתיים שלוש עד שתקבלי החלטה? נראה לי שהתהליך הטיפולי יוכל לשמש מקום מתאים לבדוק את הנטיות שלך עד שתגיעי להחלטה הנכונה ביותר. אגב, גם אז שום דבר אינו סופי. יתכן אפרת שאת מנסה דרך הגדרת הזהות המקצועית לעשות קיצור דרך לגבי קושי בהגדרת העצמי שלך, שחלקו בוודאי קשור למקצוע שאת בוחרת, אבל יש בו עוד חלקים רבים אחרים. זו הסיבה אולי שהכיוונים שבחרת ללמוד הופסקו על ידך כיוון שלא נתנו לך את המענה למה שאת באמת מחפשת, וזו הזהות העצמית. יתכן מאוד שהמקצוע בו תבחרי לא יעזור לך במשימה הזו ותצטרכי לעבוד במקביל הן על פיתוח הזהות האישית והן על העמקת הכשרתך המקצועית במשהו שנראה כעת מספיק מעניין עבורך. יש לקוות כמובן שבנקודה כלשהי בעתיד הדברים הללו יפגשו יחדיו למשהו אינטגרטיבי שתרגישי איתו נוח ושלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, אני סובלת מהפרעות שינה כבר כמעט חצי שנה. היו שבועות בהם זה התבטא בקושי להרדם, בפעמים אחרות נרדמתי והתעוררתי אחרי 3-4 שעות ולא יכולתי להרדם חזרה. עכשיו הגעתי למצב בו איני נרדמת כלל אורק נרדמת לפנות בוקר לשעה-שעתיים. טפלתי בכדורים שונים שעזרו בתקופה מסויימת אך השפעתם פגה עם הזמן. אני חושבת שאולי הפרעות שינה קשורת לבעיות משפחתיות שיש לי, אך הבעיות לא ניתנות לפתרון מיידי, וחוסר שינה מאוד משפיע אלי. אני מרגישה שאין לי כוח לכלום ורמת תפקודי בעבודה נפגע. האם יש דרך לעזור לי? בתודה, אסתי

אסתי שלום הדבר דורש אבחון מסודר כי הפרעות השינה יכולות לנבוע מסיבות רבות. אני מציע לך לפנות לפגישת ייעוץ במעבדת שינה, למשל בבי"ח תל השומר. אל תמתיני לאישורים מקופת החולים, מפגש כזה אינו יקר וכדאי לבצעו בהקדם האפשרי. הם יוכלו לאבחן את הסיבות הראשוניות לבעיה ולהמליץ על דרך פעולה או המשך אבחון. את מציינת כדרך אגב שאולי בעיות משפחתית משפיעות על השינה. הייתי לוקח ברצינות רבה את הכיוון הזה כי בעיות רגשיות משפיעות על שינה באופן משמעותי. אני מצרף מאמר על דיכאון, תופעה שקשורה מאוד להפרעות בשינה. אנא קראי אותו וכן את האבחון העצמי בסיומו. במידה ויש שם סימפטומים מתאימים אולי הפרעת השינה היא משנית לבעיה אחרת. אם זה לא הכיוון אני מציע כאמור לפנות למעבדת שינה. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן. הפעם ה-1 שאני כותב פה.. אני בן 21, חייל בסדיר, משתחרר עוד כמה חודשים. לפני כשנתיים נוצרה אצלי בעיה מסויימת - פוביה ממראות. אני לא לא יכול להסתכל על עצמי במראה בלי להסתיר איזשהו פגם שיש בי (עם הידיים) - רק כך אני יכול להסתכל. כל פעם שאני הולך להסתפר או לקנות בגדים, נוצר צורך לעמוד/לשבת מול מראה ואז אני חוזר במצב רוח רע הביתה, עם מחשבות אובדניות. כפי שאתה משער, יש לי דימוי/ביטחון עצמי נמוך מאוד, אפסי אפילו, מאוד מפריע לי המראה שלי. אני עושה שלבים ראשונים ללכת לקב"ן, למרות שפסיכולוג תמיד עדיף על-פני קב"ן שמדבר עם עשרות חיילים כל יום. בכל אופן, רק היום הלכתי לקנות בגדים בקניון ונכנסתי לתא מדידה עם 2 חולצות, והרגשתי כ"כ רע כשהסתכלתי במראה שהייתי חייב לצאת משם, בלי לקנות בגדים, וחזרתי הביתה.

אסף שלום אני לא חושב שזה בהכרח פוביה ממראות אלא יותר קשור למה שאתה מספר על הדימוי העצמי שלך ומחשבות טורדניות שמתעוררות כנראה לגבי גופך ומי שאתה. קב"ן יכול להיות פסיכולוג, עובד סוציאלי או פסיכיאטר ובצבא יש אפשרות לקבל טיפולים טובים. מאחר וזו כנראה האפשרות המתאימה ביותר כעת אני מציע שאכן תפנה לטיפול אצל קב"ן, לפחות כדי לקבל אבחון ראשוני במה מדובר בדיוק ואיזה טיפול מתאים לך. תמיד תוכל לעזוב אם המטפל לא יראה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לפני זמן מה פניתי לשיחה חד פעמית עם פסיכולוגית. היא התיעצה עם פסיכולוגים נוספים על המקרה שלי וזאת מתוך מטרה להתאים לי את הטיפול הטוב ביותר לבעיתי-שכן לטענתה מתאים לי טיפול מסוים. היא הפנתה אותי למי שנראתה לה הכי מתאימה וכאשר התקשרתי למי שהמליצה לי עליה הסתבר לי שהיא אכן מעורה בפרטי המקרה. האם אותה פסיכולוגית או פסיכולוגים אשר איתם התיעצה מחויבים לשמירה על סודיות רפואית? אציין כי שמירה על פרטיות חשובה לי ביותר ומכאן עצם השאלה.. תודה

שלום כל מידע שהתקבל במסגרת של צוות פסיכולוגים מקצועי מחוייב בסודיות רפואית מלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, הנני סובלת מהתקפי חרדה ומטופלת בסרוקסט ולוריוון. בנוסף, אני זקוקה לטיפול פסיכולוגי. כיום אני אצל פסיכולוגית אשר מתמחה בפסיכותרפיה. הפסיכיאטר המליץ על טיפול התנהגותי קוגנטיבי ועל טיפול בחרדת הציפייה. האם עלי להחליף פסיכולוגית? כמו כן, היו לי 5 פגישות אצל הפסיכולוגית הזו אשר מצבי הדרדר לאט לאט לאחריהן ואז פניתי לפסיכיאטר. אך האם זה די זמן לשפוט אותה? והאם הטפול שלה לא מתאים לי?

אוריאנה שלום אין שיטה אחת בלבד המתאימה לטיפול בחרדה והמחקרים מראים שעיקר השיפור קשור דוקא לקשר ולכימיה שנוצרת בין המטפל למטופל. אני חושב שכדאי שתשוחחי על כך עם הפסיכולוגית בצורה ישירה ותשמעי את דעתה בעניין. השאלה האם את מרגישה שבפגישות שהיו לכן הפסיכולוגית התאימה לך, שהיה לכן תקשורת טובה, הבנה וכו'. במידה והתשובה כן כדאי לך להמשיך בטיפול הזה בשילוב עם הטיפול התרופתי. הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי איננו פתרון קסם והפתרון ייקח זמן בכל מקרה. אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר קפלן. אני כבר כמה שנים סובלת מבעיה שהיא קשורה לשינה. אינני מסוגלת להרדם עם אור דלוק או בשעות היום כאשר יש אור מבחוץ, אך זה דבר שניתן לשלוט בו, ע"י סגירת התריסים או כיבוי האור. אך הבעיה היא הרעשים מחוץ לחדר. כל דבר קטן, נביחה של הכלב, רעש טלוויזיה, בני משפחתי שמדברים או טריקת דלת, מונעים ממני להרדם ואם כבר נרדמתי(אחרי הרבה זמן) ויש איזשהו רחש אני ישר מתעוררת ואז לוקח לי המון זמן להרדם שוב ואני נעשית עצבנית. אני לא מצליחה להרדם כשיש רחשים בבית, כמו דלת לא סגורה עד הסוף שדופקת או ברז מים מטפטף בכיור בשירותים ליד, או אם נניח אחי בחדר ליד מדבר בטלפון ואני שומעת אותו, זה מציק לי כ"כ ואני פשוט לא מסוגלת להרדם. לפעמים יוצא שזה כ"כ מפריע לי שאני בוכה מהתייסרות. אני דואגת, זה כבר נעשה יותר חמור וגם אם אני ארדם בשעה שכבר כולם ישנים(בד"כ בחצות כבר כולם במיטה) ויש שקט ובבוקר נניח יהיה איזה רעש קטן, אני אתעורר ולא יוכל להרדם בחזרה, כי זה כבר העיר אותי. מה אעשה כשאתחתן(אני אמנם רק בת 20 אך צריך לחשוב על כך....) ובעלי ינחר או אפילו רק יתהפך במיטה ויזיז אותה, מה אז? בצבא סבלתי מאוד מזה כי חלקתי חדר עם עוד 5 בנות וזה היה סיוט להרדם או בכלל לישון! האם היפנוזה עשויה לעזור? כיצד אוכל להתגבר על הבעיה המעיקה הזו? אני מוכרחה לקבל עצה ממך! בתודה מראש, דנה. נ.ב: עלי לציין שכשהייתי קטנה אמי הייתה משקיטה את כל הבית כדי שאחיי ואני נוכל להרדם, אז מגיל צעיר הורגלתי לשקט.

דנה שלום טיפול בהיפנוזה יכול בהחלט לעזור. בין היתר חשוב יהיה לתרגל היפנוזה עצמית הכולל גם תרגילי הרפיה שיעזרו לך להירדם ולשמור על שינה רציפה. בלי קשר, כדאי ללכת לבית המרקחת ולקנות אטמים טובים לאוזניים. זה יפחית את עוצמת הרעשים הקטנים שמפריעים לך. עם זאת, העניין הוא לא רק הרעש אלא גם האור וכנראה שיש לך סוג של רגישות יתר. אם מדובר רק בבעיה סנסורית ההיפנוזה תהיה בהחלט יעילה. עם זאת, יתכן שהרגישות הפיזית מספרת גם על רגישות פנימית ואולי לא רק בזמן השינה כל דבר קטן מטריד אותך גם מבחינה רגשית. לא פעם יש תהליך מקביל כזה אצל אנשים. אם זה אכן הסיפור, לא יספיק יהיה לטפל מקומית בסימפטום של רגישות היתר לגירויים ויהיה צריך לטפל בשורש העניין הנפשי שמתחת לסימפטום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב יש לי בת ,בת 13 חודש. עד לפני עשרה ימים ישנה לילה שלם (מ2030-0600 )מבלי להתעורר. חשוב לציין שאופן ההרדמות שלה היא,לצערי,בנדנודים. במשך עשרה הימים האחרונים היא מתעוררת בערך כל שעתיים - שלוש וצריך להרדים אותה שוב(היא לא נרדמת לבד) הגענו למצב שלפעמים הנדנודים נמשכים במשך חצי שעה ואז היא נרדמת וכשאנחנו יוצאים מהחדר היא ישר מרגישה ומתחילה לבכות. או אם אנחנו מפסיקים לרגע היא ישר מרימה את הראש לבדוק אם אנחנו נמצאים. כמו כן רצוי לציין שלפעמים היא מעדיפה רק אותי ולא מוכנה שאביה ירגיע אותה. היא סובלת מפצע בפי הטבעת(10 ימים) אך הבנו שזה לא קשור לכאב כלשהו(לפחות רוב הפעמים) כי על הידיים היא רגועה או כשמנדנדים אותה). נסינו לתת לה לבכות אך היא לא הפסיקה לבכות בערך שעתיים) היא מאוד עקשנית. ראוי לציין שבמשך היום היא מאוד חברותית חייכנית ואין משהו יוצא דופן בהתנהגותה(היא גם לא נמצאת בגן, אבי מטפל בה. יש בינהם קשר טוב. כמו כן רצוי לציין שהיא בוכה כאשר אני הולכת או כשהיא לא רואה אותי בסביבתה והיא ממש "דבק" שלי. מצטערת על המכתב הארוך . אנחנו צרכים עזרה דחוף ומאוד רוצים להפסיק את הנדנודים! .

שלום צריך לטפל בבעיה בשתי רמות, בטווח המיידי ובטווח היותר ארוך. ברמה המיידית משהו כנראה בכל זאת התרחש שגורם לרגישות הגבוהה כעת. הפצע הוא בן 10 ימים וכך גם הבעיה בשינה. אולי בכל זאת יש משהו שמציק פיזית או מעורר חרדה ויתכן שעוד כמה ימים בהם תהיו סבלניים ותומכים יחזירו אתכם לימי הלילות המלאים. לא הייתי עושה כל שינוי בימים הקרובים דווקא במצב רגיש כזה. נסו להיות רגועים ומרגיעים עד כמה שניתן לעוד 10 ימים נוספים. רוב הסיכויים שבתוך הזמן הזה תחזרו לדפוס הקודם. כעת לטווח הארוך. נניח שבעוד שלושה ימים הילדה חוזרת לישון כמו קודם. עדיין יש את הבעיה שאת מציינת על אופן ההרגעה שלה כשהולכים לישון. אם זה לא מטריד במיוחד אולי צריך לתת לזמן לעשות את שלו, הוא תמיד עושה בסופו של דבר. אם זה כן מטריד צריך לעשות תוכנית התנהגותית לשינוי. אפשר להתייעץ על כך עם פסיכולוג. למשל בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב יש מעבדת שינה לתינוקות ושם הם גם נותנים הדרכה להורים בבעיות הקשורות לשינה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אחריות נפשית כשאני חושבת על אמא שלי באיזשהו מקום אני מקנאת בה על יכולת האחריות הגדולה שלה כלפינו מאז ומתמיד . האהבה שלה כלפינו והאחריות שהיא חשה מהמצפון החזק שיש לה, מוציאים ממנה כוחות נפש אדירים וכשאני לא מרגישה טוב היא יכולה לקום משינה לעזור לי, ללכת לעבוד בשבילי, להעניק בלי סוף..... וכואב לי כי אני לא מסוגלת נפשית להתעורר בשביל אדם שאני אוהבת, לא מסוגלת להזכיר לו לשתות כדורים ....אני ממש לא אחראית . זה ממש לא הוגן מצידי . אבל אני גם לא יכולה לומר זוהי עובדה לעולם לא אהיה כמו אמא וזהו, מפני שבהמשך חיי אצטרך את האחריות הזאת. אני מנסה לחנך את עצמי כל רגע בחיי לאחריות ולנתינה אבל אני מוצאת את עצמי במצבים שבהן אני מרוכזת במשהו (למשל בכתיבת הדברים האלה) ואם מישהו נידרס ברחוב ואין מי שיזמין אמבולנס אז אני לא יהיה מסוגלת לעזוב באמצע את הכתיבה כי מפחד שלא עשיתי שמירה (או פחד שאם לא אכתוב נקודה מסויימת אשכח אותה וזה בדרך כלל אצלי נכון) לא אהיה מסוגלת לעזוב את זה באמצע ולרוץ לעזור . הדבר מבחוץ שדורש ממני לעשות, גורם לי לחוש "אוף למה מטרידים אותי" ואני מנסה להכחיש בכל כוחי לעצמי שאני רעה ולפעמים מצליחה להוזיז את עצמי לצאת מעצמי לטובת אדם אחר. אבל בדרך כלל אני לא מצליחה. לעומת זאת אמא שלי לא צריכה בכלל להילחם נגד עצמה ויש לה חוש אחריות מיוחד שנותן לה כוחות נפש מבלי שהיא מאמצת את עצמה , זאת אומרת למרות שקשה לה פיזית ומבחינה פיזית קשה לה אבל יכולת האחריות שלה (כנראה שקוראים זה אחריות?) חזקה כל כך שבלי בעיות היא תעבוד גם בשביל לפרנס את ילדיה ותעניק להם ותנקה את הבית גם כשהם מתחצפים.... אני מודה שבמשך שנים באיזשהו מקום קינאתי בה על זה אבל כיום אני מודה שלא הצלחתי בכלל להתקרב להיות מסורה ואוהבת כמו שהיא . הבעיה שזה מזיק לי כי אפילו לעצמי אני לא דואגת, אין לי כוחות נפש לעבוד, אין לי כוחות ללכת לפגישות עם כל אדם שקובע איתי ולא משנה מה מטרת הפגישה ומה מעמדו . הייתי אמורה להפקיד לאמא שלי כסף בבנק וכבר חודשיים לא עשיתי את זה (אם זה היה הפוך אמא שלי הייתה עושה את זה ממזמן), הבעיה הזאת הייתה קיימת אצלי מאז ומתמיד אבל כשהייתי ילדה אז היה לי יותר מרץ לשחק בבית ספר וזה נשחק מגיל ההתבגרות בהדרגה . אני מבינה שהפסיכיאטריה טוענת למספר אפשריות מוגבל, סכיזופרניה, דיכאון, חרדה, טראומה, חוסר ביטחון עצמי וזהו . זה כל האפשריות ? פניתי כבר לפסיכאטר ואין לי מחלות קשות כמו סכיזופרניה (ואני שמעתי סכיזופרנים עם כוחות נפש אדירים שמציירים מבוקר עד ערב..) אמרו לי שיש קצת דיכאון אבל זה לא הגיוני 15 שנה מאז גיל ההתבגרות דיכאון . חרדה גם יש לי אבל להיפך החרדה על דברים שאני לא עושה והיא חלק מהמאבק של עם עצמי להתחיל לעשות דברים (נדייק ונאמר להמשיך לעשות דברים כי אני מתחילה דברים ולא מסיימת). הפרעת קשב יש לי רק בלימודים אבל לא בדברים מעניינים כמו לכתוב באינטרנט. בקיצור, אני רוצה לדעת מהם ההבדלים ביני לבין אמא שלי במושגים פסיכולוגים . ולדעת האם יש שיטות טיפול או גישות פסיכלוגיות ודיעות איך להיות אוהבת כמוהה שאהיה מסוגלת לתת מעצמי (לעבוד למישהו או לפחות לעצמי ). ואיך נקרא חוסר היכולת לתת מעצמך (לתת מעצמך בהקשר של מה שכתבתי לעבוד...) במונחים פסיכולוגים ?

הדס שלום השאלות שלך מחייבות היכרות אישית הרבה יותר עמוקה מזו שיכולה להיות כאן בפורום. ראשית ההשוואה שאת מקיימת בינך לבין אמך איננה פשוטה כלל. את מאשימה את עצמך על הפסיביות והחולשה שלך, כאשר הקריטריון שעומד מול עינך הוא דמותה החזקה של אמך שיודעת לעשות הכל. לפי מה שאת מתארת בהחלט יתכן שיש אצלך תופעות של חרדה ודיכאון, גם אם לא תמיד מדובר באבחנה פורמלית. לפעמים מצב רוח דיכאוני יכול להימשך שנים בלי שיוכר כדיכאון ממש. נשמע שמשהו באש החיים קצת דועך אצלך במשך זמן רב מאוד ונדרש מקור אנרגיה חזק שיעיר אותך בחזרה לחיים. יתכן שכאן ההשוואה לאמא בולטת לך כי היא כנראה מלאה באנרגיה תמידית. את מתארת את המצב כדבר בלתי הפיך המאפיין את האישיות שלך. עם זאת יתכן שבמידה ואת אכן סובלת מדיכאון ממושך שזה לא קשור לאישיות שלך אלא שלא טופלת נכון מזה זמן מאוד ארוך ושאחרי טיפול פסיכולוגי ותרופתי מוצלחים תראי את החיים בצורה שונה מאוד. אינני יודע לתת תשובות מלאות לשאלותיך, אבל אני ממליץ לך להיכנס למסגרת טיפולית מסודרת שתוכל לאורך זמן ללוות אותך בתהליך השינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום המוות החליף את צורתו בעיניי בשנה האחרונה, צורתו המפחידה המאיימת והלא ידועה הפכה למקור עניין וסקרנות עבורי בעקבות מותו של אבי. גם אני שמעתי על התסריטים השונים שהציגו אנשים במפגשם הקצר עם המוות וייתכן וכולם נכונים, אני יודעת שנעשו תחקירים רבים שקובצו לספרים שונים ע"י פסיכולוגים, אנתרפולוגיים וכו' שאספו עדויות מאנשים ש"חזרו מהמוות" אך מה שרציתי לדעת האם ישנו איזה תהליך פיזי /כימי שהגוף עובר/ מפריש בזמן המוות , האם נעשו מחקרים בנושא זה? בימים אלה, בעקבות האובדן וקירבתי אל המוות ומהיותי יוצרת דקומנטרית אני מתחילה בתחקירים ובודקת את המושג מוות כאפשרות לסרט דקומנטרי בברכה ציפי קרליק

ציפי שלום אני לא מכיר את ההיבטים הללו שאת שואלת עליהם. במידה ואת מתעניינת בעניין מבחינה תעודית כדאי להיכנס לספריה אוניברסיטאית ולעשות חיפוש מסודר במאגרי המידע הממוחשבים בעזרת ספרנית. בברכה ד"ר אורן קפלן

של גיא חסון - "הצד האפל" - אחד הסיפורים בו, סיפור מדע בדיוני, מתעסק במה שקורה לנו כשאנו מתים. לא מדעי, אבל מעניין. בכלל, כל הספר די טוב... באופן כללי אני חושבת שאם את מתעניינת גם במה שאחרים כבר חשבו/דמיינו/חקרו על הנושא תמצאי הרבה התעסקות בתחום הספרות הספקולטיבית (שזה שם אחר לספרות מדע בדיוני או ספרות ששואלת שאלות לגבי העולם והאדם). את יכולה לשלוח שאלה בנושא סיפורים/ספרים שדנים בתהליכי מוות בפורום הזה: http://forums.ort.org.il/scripts/showm.asp?which_forum=190 ולקבל המלצות.

השאלות שאתה שואל אותי שאלות קשות , הוא לא מזכיר לי אדם מסוים - ממש לא. אבל האם בעבר היה קשה לי עם דמויות של סמכות ? לא יודע , לא ממש היו דמויות עם סמכות בחיי. אוליי יש לי תחושה כזו שאם אני נחמד אליו - אז זה כילו מזויף כיאלו התחנפות שהוא הבוס אז מזה באה הנחמדות שלי - כלומר אוליי אני מפחד להיות צבוע. אני ממש לא מבין מהיכן זה נובע . אוליי זה נובע מחוסר ביטחון שלי ??? כלומר חשוב לי להיות מוצלח לידו ואני מפחד "לפשל" אז אני פשוט נמנע מלדבר איתו ממש ??? מה אתה חושב , ואיך אני יכול לפתור את הבעיה או לפחות להפחית מהאפקט הזה? אני לא מאמין שבעיה מסוג זו דורשת פסיכולוג וגם אם כן אנא אמור לי זאת אך השתדל לעזור לי ככל האפשר מפורום זה בהמון המון תודה מראש , מעיין

מעיין שלום לפעמים צריך להשתחרר מהמחשבות ולתת לזמן לעשות את שלו. בסך הכל אתה עובד במקום זמן מועט. אתה רוצה בקרבתו של הבוס וזה מכניס אותך ללחץ מסויים. יתכן שאם תקבל שכעת קשה לך להתקרב, ושעם הזמן הדברים ירגעו ותוכל ביתר קלות לעשות זאת, כל העניין ישתנה. אם זו אכן הבעיה היחידה שעימה אתה מתמודד כעת אין כל סיבה לפנות לפסיכולוג. תצטרך ללמד את עצמך לנשום עמוק ולקבל שיש תהליכים מסויימים שלא ניתן להאיץ אותם. ככל שאתה תהיה רגוע ושלם יותר עם עצמך, כך הדברים יקרו בהתאם למה שאתה רוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

.

http://my.doctors.co.il/forums/list.php?f=6

הוא באמת הרבה יותר נוח תודה לך

אין כמו כוחו של ההרגל. כל הכבוד על יוזמת החיפוש. כל אחד יכול עכשיו לבחור את הפורמט שמתאים לו.

אני בתקופה איומה בחיים ובתוך הטיפול, שבאה לידי ביטוי בעלייה בחרדה ובדכאון. לי זה נראה כנסיגה וכקטסטרופה. המטפל שלי טוען שזו דווקא צמיחה וגדילה... אני מרגישה שהפגישות לא מקדמות אותי, והוא טוען שאני בתוך תהליך חיובי... אני גם חשה שככל שאנחנו "חופרים" יותר, המצב נעשה גרוע יותר, ובא לי להפסיק את הטיפול. אשמח לשמוע התייחסויות לחוויה כזאת, מהמשתתפים, וכמובן מד"ר קפלן. תודה רינת

חשוב לי לציין כי בעבר (הטיפול החל לפני שנתיים), היו לי חוויות טובות בטיפול, ואני כן מעריכה את המטפל.

רינת שלום אם מדובר בטיפול טוב ומטפל שאת סומכת עליו אני מציע להמתין ולראות איך הדברים יתפתחו. אתם כנראה רואים את המצב הנוכחי בצורה די שונה זה מזה ואני חושב שכדאי לדבר גם על העניין הזה במפגש. יש תקופות בהן הטיפול קשה כי נוגע בחומר מורכבים וכואבים. לעיתים אין ברירה אלא לעבור דרך המקומות הללו כדי לרפא את הפצע. כל שנשאר לשאול הוא האם אכן התהליך הזה חיובי והכרחי לטובתך, וזהו נושא לדיון בתוך חדר הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם אני רוצה שאול בענין זה אבל אצל ילד קטן יותר. בן 3+. הדבר מתבטא בעיקר כשהוא בא לגן לוקח לו זמן ל"התחמם" הוא לא רוצה ללכת לבד. כשהוא קצת מרגיש בלחץ הוא מבקש מוצץ. הוא רוצה שאתן לו יד בדרך לגן, כשהוא משחק עם חברים בגינה והם לוקחים לו את הצעצוע שלו הוא לא מנסה לחטוף להם הוא מסוגל לבכות. לאחרונה הוא מבקש לקחת לגן איזה משחק או צעצוע. האם זה טבעי בגיל הזה? האם להתנגד לבקשות החיזוק שהוא מבקש? [מוצץ, יד צעצוע לגן]

אלי שלום התיאור שנתת איננו חריג ובעיקרון לא חייבים לעשות משהו לגבי זה. מדובר בילד צעיר ובהחלט יתכן שהוא בישן יחסית ולוקח לו זמן להתחמם, אין בכך בהכרח רע. עם זאת, במידה ואתם מרגישים שנגרם לו סבל בעקבות זאת יש מקום לבדוק כיצד לעזור לו. יש אפשרות לכם כהורים לפנות לקבל הדרכה אצל פסיכולוג ילדים, לתאר לו את כל המצב הקיים ולחשוב כיצד עוזרים לילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בעלי נידרס לפני כשנתיים בזמן שעמד על המידרכה. הוא סבל מחבלות רב מערכתיות שכללו גם פגיעת ראש. הוא אובחן עם Diffuse Axonal Injury ושהה כחודש ברמבם ווחודש בלוינשטיין. מאז השחרור הוא סובל מהתקפי זעם. כשהוא חוצה את הכביש הוא מצפה שהמכונית תעצור גם אם היא נוסעת במהירות. אם מצפצפים לו בזמן חצית הכביש הוא מתעצבן ומתחיל לצעוק על הנהג. הוא כל הזמן אומר שאם נהג מסוים יצא מהרכב לאחר שציפצף, בעלי פשוט יכה אותו. הוא פוחד שהוא ממש יפגע במשהו אם תינתן לו ההיזדמנות. גם בבית הוא צועק עלי ועל הילדים (4 ושנתים וחצי) לפעמים ללא סיבה, בעיקר כשהוא עייף. אני לא יכולה להמשיך בצורה כזאת, לפעמים אני ממש פוחדת. אני חושבת שאולי הוא צריך לדבר עם איש מקצוע אבל לא יודעת היכן להתחיל לחפש. אנו גרים באיזור חיפה ובעלי הוא אנגלי (הנהגים הרבה יותר מנומסים באנגליה....) כך שצריך משהו דובר אנגלית. מומחה לטראומה אולי? תודה

אולי העצבנות שלו נובעת מבעיה רפואית נוירולוגית ולכן הוא כועס יותר מהרגיל. לדעתי כדאי לפנות לרופא המטפל ולהציג בפניו את הבעיה. רצוי גם שילך לטיפול פסיכולוגי שיאפשר לו להתמודד עם הטראומה שעבר. יש בו כעסים רבים על מה שקרה, והוא מוציא אותם עליכם כי אתם הקרובים אליו.

יעל שלום ישנם שני כיווני טיפול מיידיים שכדאי לנקוט, ובהחלט יתכן ששניהם נכונים. האחד הוא תסמונת פוסט טראומתית. לפי התיאור שלך בעלך סובל מפוסט טראומה וצריך לטפל בזה. התקפי הזעם הם חלק מוכר אצל אנשים שסובלים מבעיה זו. יש אפשרות להשתמש בשיטת EMDR עליה תוכלי לקרוא בקישור שבהמשך, היא יעילה מואד לטיפול בטראומה. בארץ מפעילים אותה הרבה אנשי מקצוע אנגלוסקסיים, אמנם בעיקר מארה"ב אבל דוברי אנגלית, כך שאני לא רואה בעיה למצוא מטפל מתאים. הקישור למאמר הוא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm והקישור למטפלים דרך עמותת EMDR הוא www.emdr.org.il עם זאת יש כיוון נוסף שחייבים לבדוק וזה האם אין פגיעה מוחית מסויימת שגורמת להתקפי הזעם. לעיתים מדובר על פגיעה שלא ניתן לזהות בצילומי ראש אלא רק ע"י מבחנים פסיכולוגיים ייעודיים שמאתרים את הליקוי. במידה וקיים נזק כזה הוא גורם לתגובות שלא היו נפוצות קודם לכן. יש מרכזים רבים שעורכים את המבדקים הללו וכדאי לברר מי מתמחה בכך באזורכם. מדובר על אבחון נוירופסיכולוגי וגם בבית לוינשטיין בו טופל יש מאבחנים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אני נכנסת לכאן לא מעט וקרואת פה ושם שאלות ותשובות.אני עוברת תקופה מאוד, מאוד קשה שלא ניתן לתארה במילים. אני רווקה בת 32, גרה לבד עצמאית וחזקה!!! אני מדגישה את ה"חזקה" כי מצד אחד זה נכון ואפילו נכון מאוד. אני עוברת את כל הקשיים שאפשר לעבור בחיים וכל זאת לבד. אומנם יש לי משפחה אוהבת ותומכת אך גם שם ישנו משבר לא קטן ולא מזמן עברנו טרגדיה. אמרתי שמצד אחד אני חזקה אך מצד שני ממש לא ומסתבר שגם ברזל בסופו של דבר נשבר.... אני יודעת שמה שיעשה לי טוב עכשיו זאת אהבה, כבר שלוש שנים שאני ללא אהבה, האם יכול להיות???? האם ייתכן שלעולם לא אתאהב יותר? החיים שלי שמתחלקים לשניים ביום יום. בבוקר אני שמה עליי את המסכה , נראית מחליון דולר למרות הקשיים הנוראיים ויוצאת לעבודה. שם אני משחקת אותה שהכל בסדר, חייבת להיות החזקה זאת שמצליחה להתמודד( הם יודעים ומודעים למה שעברתי בתקופה האחרונה) אני גם מאוד מחוזרת שם ( טוב, כולם נשואים זאת לא דוגמא...) ומאוד מצליחה מבחינת קרירה. כשאני יוצאת משם מתחילות הדאגות וצב הרוח הנוראי משתלט, החיים האמיתיים רק מתחילים, ברוכים הבאים למציאת. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כארבע שנים, כאשר בשנה הראשונה הלכתי פעם בשבוע ולעיתים נדירות אף פעמיים בשבוע. בשלוש שנים האחרונות אני לא בטיפול תדיר אך בקשר עם הפסיכולוגית המלאכית שלי. אני מאוד ראלית ויודעת שגם היא לא תוכל לפתור את כל בעיותיי.היא בעצמה אמרה שהיא נדהמת לראות את החוזק שלי ושהיא לא מבינה כמה שיעורים בחיים אני צריכה לעבור על מנת שיהיה לי סוף, סוף טוב.... אז זהו זה גם ברזל נשבר בסופו של דבר ונכון להיום אני לא בדיכאון כי פעם הייתי ואני יודעת מה זה. היום אני עצובה, סתם עצובה בלי שום תוכן בחיים. חבל שהחיים כאלה לפעמים, זה קצת לא צודק הייתי אומרת.... סליחה על ההשתפחות, ביי ירין(איזה שם בחרתי, כמה אירוני...)

ירין היקרה, אי אפשר שלא להבין שמאד קשה לך עכשיו, אציין שאני לא פסיכולוג ולא מטפל ,אבל כמו שכתבת בסוף שבחרת שם אני אשתדל שלא להכנס לקילשאה שהחיים הם אוסף הבחירות שלנו ,גם שקרויים לנו דברים בעל קורכם אנחנו נשארים אח"כ עם החלטות בעצמנו מה לעשות כיצד להמשיך הלאה לא ציינת את הטראומה שלך ואולי זה באמת לא המקום לציין כל מה שאני יכול להגיד לך ,שלפעמים מושטות לנו הרבה ידיים לעזרה ולא מספיק להביט בהם אלא צריך לאחוז בהם אז אם הסיבה שלך חוסר סיפוק מהחיים ,אולי כדאי לקחת חלק מזמן הפנאי (במידה ויש) ולנסות ללמוד משהו שתמיד רצית ,שם גם יש פוטנצייל למצוא בן זוג עם תחום עניין כשלך דברים משתנים כל הזמן ,אל תשכחי שהאדם משתנה כל הזמן ,אנחנו ממש לא אותם אנשים שהיינו לפני שנתיים הגוף השתנה כל תא בגוף נבנה מחדש מאז ,אפילו צורת המחשבות ואופן קבלת החלטות השתנה ,מה שנשאר זה העבר ,ואפשר גם אותו לשנות דרך נוספת להתמודד עם דברים זה פעילות גופנית ,ואני ממליץ במיוחד על יוגה ודרך החיים של היוגה ובכלל לפנות קצת לחיים רוחנים בסוף ההודעה כתבת סליחה העל ההשתפחות ,תעשי לי טובה על תבקשי סליחה,כל אדם צריך להוציא קיטור מדי , את לא צריכה אישור מאף אחד על הרגשות שלך אולי חלק מהבעיה שלך שאת חזקה מדי ,זה לא בושה לבכות מדי פעם ,כמו שאנחנו לא מתביישים להוציא את הרגש ההופכי צחוק ,אני לא רואה סיבה לבכות זה משחרר המון משקעים פנימים שוב אני לא יודע איזה טראומה עברת וקשה לי לענות גם באופן אוביקטיבי בלי להכיר אותך ואת המקרה שלך אבל את נשמעת בחורה נבונה ואינטלגנטית ונחמדה ולפי זה נשמע שזה רק שאלה של זמן את שתמצאי את הבחור הנכון ואני יחזור שוב אל תסתירי את הרגשות שלך לא הכל בחיים הולך עם השכל הצד הרגשי הוא מה שמניע את האדם

לירין היקרה , (למה אירוני ?) שמי מעיין בן 22 ושומע את מה שאת כותבת . אז לא אנסה לעזור לך , רק אוכל להזדהות עם מה שכתבת , אני עוד לא עברתי טראומות בחיים , לא משהו ענק!!! יש לי תחושה שאת התמודדת עם מוות של אנשים קרובים או מחלות נורא נורא קשות . אבל גם אני עברתי פעם איזה משהו ...עד היום נמשך ואוליי ימשך לעד. מדהים אותי שתי דברים : האחד - איך את מצליחה לשמור על קריירה כל כך טובה? והשני - מדהים שלמרות הקושי הענק שעברת בחיים וההתרכזות בקריירה את מסוגלת לייחס כל כך חשיבות למציאת בן זוג . אני בטח לא יכול לעזור לך , אבל יש לי שתי שאלות אלייך ? את אומרת שאת מחוזרת במקום העבודה ? היתכן שזה מתוקף תפקידך ? יתכן שאת פשוט מאוד מאוד מוערכת ? ושאלה שניה - האם את מחוזרת גם מחוץ למקום העבודה ? כלומר האם בחמש שש שנים מחוץ לעבודה את מרגישה מחוזרת ? האם את מסוגלת להסתכל באופן אובייקטיבי ולהגיד שאת בחורה מושכת ע"פ תגובות של גברים כלפייך בעשור האחרון ? מקווה שתוכלי לענות על שאלותיי, מעיין

אתמול פיטרו את בעלי מהוראה ולצערי עשו את זה בצורה מאד מכוערת, מה שעושה את הכל הרבה יותר כואב. אני לרוב אובייקטיבית ויכולה עדיין לומר שהוא היה מורה מצוין ומשקיען הרבה מעבר למה שראיתי בימי חיי אצל מורים. לפני מבחנים הוא עשה שיעורים פרטיים לתלמידים, היה תמיד זמין באינטרנט או בטלפון לשאלות, חילק תמיד סיכומי חומר. תלמידים אהבו אותו והציונים תמיד היו בממוצע כיתתי גבוה. הוא אפילו זכה בפרס על שמירה על ממוצע גבוה בבגרויות. ימים ולילות הוא ישב להכין טוב את החומר ל"ילדים" שלו, התלמידים. הוא אהב את ההוראה בלב ובנפש. ובסוף באים אליו ואומרים לו שההוראה לו לוקה בחסר, שהשיטה שלו ליברלית מידי ושהוא לא משקיע את המקסימום. איזה עלבון. מעבר לחרדה הכלכלית שכרגע נחתה עלינו וגורמת למועקה רצינית בנשמה (אם כי אני סומכת עליו, הוא איש עבודה ויסתדר מהר) ישנו העלבון הצורב. אני כל כך מזדהה איתו שאני חושבת שאנחנו מנחמים זה את זה בשלבים...ואז אני מרגישה אשמה על כך שאני עוד מוסיפה לו דאגות. איך מתמודדים עם כזה דבר?

רונה שלום נשמע שבעלך אדם מוכשר ובוודאי ימצא עבודה חדשה תוך זמן כזה או אחר. הפגיעה והעלבון שאת מרגישה עבורו מובנים וטבעיים, כמו גם הלחץ מפני הבאות והמצב הכלכלי. האירוע קרה רק אתמול ואם היית רגועה ואדישה אולי זה היה בלתי סביר. פיטוריו לא קשורים בהכרח לכשרונו, לצערנו זה קורה לא מעט בכל המערכות ובמיוחד במערכות הציבוריות. אין מה להרגיש אשמה על הדאגות שלך, אתם משפחה אחת וזה טבעי שתעברו ביחד את מה שקרה, גם אם זה אירוע שמתמקד בו. אני מציע שתתני לעצמך שבוע בלי ביקורת עצמית, פשוט להיות שם איתו ועם עצמכם. אני מעריך שתוך כמה ימים הכאב יתכהה מעט ויהיה אפשר לחשוב על תכנון ההמשך באופן יותר פרקטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אפשר לשלוח לך אימייל אישי? אם כן , לאן?

יש לי אימייל בשורת האימייל. ואם אני כבר כאן... כל כך קשה לי לא להגיב. אז נטע, אם את זקוקה לעידוד ושכנוע (כתבת שזה מה שאת רוצה) אז דעי לך שאני ממש ממש בעד שתצרי קשר מחדש ותלכי לפחות לעוד כמה פגישות כדי לברר את הדברים, לעשות לכל הפחות סיום ראוי, ואולי אפילו - מי יודע - לחזור לטיפול. אני חושבת באופן די עמוק שזה הדבר הנכון לעשות. יש גם כיוונים לחרטה. אפשר להתחרט יותר על דברים שלא עושים מאשר על דברים שעושים. אם תלכי - מקסימום תחליטי שוב לעזוב. אם לא תלכי זה ישאר כמו מין סימן שאלה בינך לבין עצמך שיכול ללוות אותך הלאה זמן רב. אני בעד בהירות - גם פרידה צריכה להעשות באופן מסודר, ובמיוחד פרידה שאת כל כך לא בטוחה בה צריכה צ'אנס לבירור.

לילה שלום את לא צריכה לענות. ובכל זאת, כדאי לשמור על שמך המקורי, לילה. עזבי את עניין חוסר האופי. את סתם מענה את עצמך לשוא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, אני כבת 37 רווקה. מיזה כ- 3 שנים אני נמצאת בקשר עם גבר שפוחד להתמסד. הקשר שלנו יודע הרבה עליות וירידות. כל פעם אנחנו נפרדים וחוזרים. אני יודעת שאני נמצאת בקשר הרסני. אבל, הפחד להיות לבד הורג אותי. (היתי בשיחות אצל פסיכלוג - כמובן שהכל מתחיל בילדות לא קלה שעברתי). מה שמטריד אותי זה ענין אחר. אני סובלת מהתקפי חרדות ומחשבות אובססיות ויש לי כל הזמן תחושה של איבוד שליטה. אני יודעת שאני לא יאבד שליטה, אבל הפחד שזה יקרה לי מכניס אותי לחרדות ומה שיוצא בסופו של דבר, זה שאני נמצאת במעגל. אני מנסה להתגבר על הפחדים שלי בעזרת טיפול בצמחי מרפא, זה די מרגיע אבל לא לגמרי מעלים את הבעיה. שאלתי היא כזו: מדוע זה קורה לי כאשר אני לבד וללא אהבה? ברגע שיש אהבה בחיי וטוב לי כל החרדות נעלמים כלא היו. מה הקשר בין הדברים? האם כל מי שאין אהבה בחייו מרגיש כך? אודה לך על תשובתך.

סוניה נשמע שאת יודעת פחות או יותר על מקורות חרדת הנטישה שלך מבן זוגך וסביר להניח שאותם גורמים משפיעים גם על החרדות האחרות. השאלה איך מתמקדים בהווה ומתחילים לעשות שינוי. המודעות איננה מספיקה כנראה ונדרשים כלים נוספים כדי לשפר את המצב. אינני מתמצא בנושא צמחי מרפא אבל אני חושב שאת זקוקה לטיפול יותר אינטנסיבי מזה. ישנן תרופות יעילות נגד חרדה וכדאי להתייעץ עם פסיכיטאר לגביהן. כמו כן נראה לי שתוכלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי לכל מערך הדברים שתיארת. הסף הנמוך בו את מגיבה לפרידה וחוסר באהבה יוצר מצב מעגלי שכולא אותך בתוך הבדידות. יתכן שטיפול קבוע ואינטנסיבי יוכל לתת לך תמיכה באופן זמני כדי להיפרד מבן הזוג והקשר ההרסני הנוכחי עד שתמצאי מנוחה ונחלה, בין אם לגבי בן זוג אחר ואולי הרבה יותר חשוב, עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה עושים? פתאום הוא לא רוצה לקום בבוקר, מפחד ללכת לעבודה, לדבר עם אנשים, הוא מפחד ללכת לפסיכולוג/פסיכיאטר לא פרטי שזה יפגע לו בעתיד (הוא בן 25 ואנו גרים יחד שנה) אני יודעת שניתן ללכת לתחנה לבריאות הנפש ולקבל טיפול השאלה היא מה היא הסודיות שנשמרת שם, האם היא פחות טובה מהסודיות בקופות החולים - שגם הם מציעים טיפולים במחיר נמוך. ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו? עזרו לי , אני מרגישה חסרת אונים...

בלה שלום מה שלא תחליטו, חשוב שהוא יפנה לקבלת עזרה בהקדם האפשרי כיוון שהמצב שאת מתארת נוטה להיות מעגלי ועם הזמן יותר ויותר קשה לצאת ממנו. אם אין לכם אמצעים כלכליים לטיפול פרטי בן זוגך צריך להילחם בהתנגדויות שלו וללכת לשירות הציבורי. אין כל בעיה בקבלת טיפול במסגרת ציבורית וזהו חשש שעל פי רוב לחלוטין לא מבוסס. מובן שיש יותר אנונימיות בטיפול הפרטי אבל אם זה לא אפשרי אין הרבה ברירה. בכל מקרה, אם הוא עדיין מתעקש נסו לפחות לפנות לפגישה אחת עם פסיכיאטר באופן פרטי כדי שיקבל תרופות שיוכלו לעזור לו לקום ולחזור לאיתנו לפחות בצורה חלקית. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום הוספתי תגובה-שאלה לתשובתך אודה לך אם תוכל לענות לי, תודה תמר בצמוד לתשובתך....

תמר שלום ראיתי ועניתי בברכה ד"ר אורן קפלן

שלי.

לנוחיותינו אני ממשיכה את הדיון כאן. (אפי, אפרת, לילה וכמובן אורן קפלן). אני חייבת לציין, ד"ר קפלן שקלעת בווול למה שאני מרגישה. כתבת לי בתגובה לסור שלי שניתקתי א הטיפול ושאני מרגישה שכלום לא חסר לי ואין בי געגוע -שזו הדרך שלי להתמודד עם משהו. כי באהבה - אני סובלת. ואני חייבת או להוציא ממנה את המשמעות או מלכתחילה להכנס למשהו חסר משמעות וכך כשאני מתנתקת באמת אין אהבה. הנקודה היא שניכנסתי לטיפל בשל דיכאון קשה שקיים עדיין, ושנבע ממשבר שלי ביחס לעצמי. לא ביחס לקשרים חברתיי. אני איכזבתי את עצמיי אקדמאית ובעוד כמה תחומים וניכנסתי לדכאון כבד מאוד. הפסיכולוג הנוכחי "נבחר" לאחר מס' ניסיונות של פגישות בודדות עם פסיכולוגים אחרים. מלכתחילה ידעתי שהוא לא בול בשבילי, שמשהו חסר. שהוא מפספס אותי פה ושם. ועוד ועוד, אבל לצד זה בהחלט היו דברים טובים. לחלוטין היו כאלה. אבל שוב, מה שקרה שבמקום שהטיפול יעסוק בדיכאון שלי בזה שאני לא יוצאת מהבית, בתחושות הקשות שלי כלפי עצמי, יוצא שהייתי טרודה בכמה אני חשובה לו, ונפגעת מדברים יותר או פחות. או במקרה היותר גרוע - סתם מעבירה שעה בכיף, שבה אנחנו צוחקים. כלומר שום שיפור מהותי בדבר שבגינו פניתי אליו לא קרה. הוא אומר שדווקא העיסוק ביחסים בינונו יכול לעזור לי. וני אכן מאמינה כך. אבל לא רק. אני מתחננת שינזוף בי ויהווה הורה. שיראה לי שאכפת לו ממני בצורה דרמטית יותר. והוא אומר שזה הסגנון שלו וזה דווקא טוב לי, שהוא עדין כזה. שהוא לא חושב שאני צריכה שינזפו בי כי אני נוזפת בעצמי. אך מאחר ומעולם הוריי לא תיפקדו כהורים מחנכים , אלא גדלתי לבד... כלומר בבית עם הורים אבל ללא משמעת או דאגה (שזה לטוב ולרע...) אני רוצה את זה ממנו1 והתחושות שלי לא חד משמעיות בעניין. אז עזבתי יופי. ושאני אזרוק לפח את כל החודשים שהשקעתי(ושהוא השקיע?). ומצד שני, תמיד סמכתי על עצמי שאצא ממצבים קשים והשנים האחרונות מעידות שלא כך הדבר. אתה מאמין שאוכל לצאת מזה? כי אין לי כוחות להיכנס לטיפול עם מישהו אחר. אני ממש חושבת שאני מצפה בתת מודע שתשכנעו אותי לחזור אליו... ושוב, מבחן התוצאה הוא כזה ששמונה חודשים עברו ומצבי גרוע יותר משהיה בתחילה. תודה על ההתייחסות

מנסה לשלוח לך מייל. הכתובת שגוייה. יש לך מייל אחר?

נטע שלום לפי מה שאת מתארת הטיפול הזה עדיין לא הסתיים. יתכן שתחליטי/תחליטו לסיימו בעתיד הקרוב, אבל כעת את צריכה לחזור לפחות לעוד כמה פגישות כדי לסגור עניינים פתוחים. העזיבה כעת אינה לטובתך וברור לפי מה שאת מתארת שזו תגובה שבאה מתוך כאב ונסיון לברוח מהכאב, ולא מתוך תחושה של מציאת פתרון מלא ונכון עבורך. אני מציע שתרימי טלפון ותקבעי פגישה נוספת, שם תוכלי לתאר את כל מה שעלה כאן ולחשוב מה לעשות כעת. הוא מכיר אותך יותר טוב מכל מטפל אחר כרגע ולכן יוכל לעזור לך יותר מכל אחד אחר, גם אם מבחינתך זו לא עזרה מושלמת. יתכן מאוד, אגב, שאת צריכה עזרה שאיננה מושלמת כי משהו מושלם מדי עלול לאיים מדי ואת עלולה לחתוך אותו עוד לפני שיתחיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, היום הבנתי שאני עושה המון דברים שאני בעצם לא אוהבת. פרט לעבודה שלי, שהיא מול המחשב, (אחת מהן גם כשאני מחוברת לאינטרנט), אני יושבת עוד שעות נוספות, לא מעטות, מול המחשב, גולשת בין פורומים קוראת וכותבת הודעות... בקיצור - קצת מכורה. וחשבתי אולי היה לי יותר טוב, לעשות הפרדה בין עבודה לבין פנאי. למצוא זמן ללכת לים (כן, אני לא גרה בירושלים :)) או לעשות דברים אחרים שאני רוצה...לעבוד בגינה, לטייל, לקרוא... או אולי לעבוד עוד קצת... יש לי נטייה קלה להתמכרות לרשת, במיוחד למקומות שמאפשרים תקשורת עם אנשים אחרים. כאן בפורום הזה מצאתי תשובה או הדהוד ללבטים שלי. מקום לבטא את עצמי. סיבה לחשוב על דברים. תשובות, דעות, חוויות. זה היה מעניין. אולי אפילו חשוב במידת מה, כדי להבין יותר טוב נושאים שקשורים לטיפול. אני מתעניינת בנושא כמטופלת, וגם כמי שחושבת להמשיך לימודים למקצוע טיפולי. בנוסף, אני לא בטוחה שהכתיבה והקריאה כאן מועילות לי בטיפול. לפעמים נדמה לי שאולי בכל זאת משהו מהפורום הזה הולך איתי וכך נכנסים גורמים זרים למקום הפרטי. למשל, כאשר נוכחתי לראות שאיני מיוחדת בחוויות מסויימות שעוברות עלי זה היה קשה ומטריד, למרות אני בכל זאת שמחה על כך, כי אולי אחרי איזו אימה שהתעוררה אצלי מהיותי חלק מ"עדר של מטופלות" שחשות, למשל, אהבה כלפי המטפל (לא ממש התאהבות, אבל הרבה צורך, הרבה רגישות) הצלחתי קצת להניח לנושא. בכל מקרה, חשבתי שאולי זה זמן טוב לעשות הפסקה, להגמל קצת מכתיבה וקריאה בפורום הזה ובאחרים, ולחזור למצב פעילות יותר תואם אביב: צמיחה, התחדשות, פעילות. צבע: ירוק. אלמנט: עץ... בכל מקרה, רציתי להגיד תודה לכותבים הקבועים, ולד"ר קפלן. לד"ר קפלן: אני חושבת שלמדתי הרבה מהתשובות שלך, ובמיוחד המשכתי להתפעל שאתה עונה כל כך בסבלנות לכולם, בלי כעס או רגש שלילי, תשובות בהירות וישירות, שלרב הצלחתי להזדהות איתן וללמוד מהן. בכל מקרה, עד שההתמכרות תכה שנית - להתראות!

הי. יש לי בעיה קלה במייל. קיבלתי עכשיו את ההודעה. כתבתי לך.

לילה שלום אשמח להמשיך לראות את הודעותיך בפורום כאשר תרגישי שזה מתאים שוב. כל טוב אורן

לילה, נראה לי שאנחנו משאירות את אפרת קצת לבד.. גם אני נוטשת את ההשתתפות בפורום הנפלא הזה ממש יחד איתך, מסיבות קצת דומות וקצת שונות. אולי ניפגש בפורום תמיכה לנגמלות פורום פסיכולוגיה... אפרת, אחרי ימים רבים אני מורישה לך את שמך הישן והטוב - אפי... אפי האפרוח

שלום רב , שמי מעיין ואני בן 24 , התחלתי לעבוד לפני שלושה חודשים בעבודה מסוימת . זו עבודה מאוד חברתית , כולל הבוס שמפקח על כל העיניינים. עם כל האנשים הצלחתי לפתח קשרים "חברתיים" אך דווקא עם הבוס (שאני הכי מעריך אותו והוא מאוד מאוד נחמד) אני לא מצליח "להתחבר" כולמר לא ממש מנסה . לא יודע להסביר זאת . אני חייב להוסיף שכל שאר העובדים נממצאים איתו בקשרים מעולים צוחקים איתו חברותיים מאוד איתו ואני נורא רציני מולו ולא מצליח , להגיע איתו לרמה ששאר העובדים מצליחים . דבר זה מהווה מאוד בעיה מבחינתי שכן , חוסר קשר כזה עם הבוס , בעבודה מסוג זה פשוט תמנע את הקידום שלי, ואת הערכה שלו כלפיי. אני לא מבין מהיכן זה נובע. אני אומנם רוכש לו כבוד אך מדוע כל שאר העובדים מסוגלים לשבת אצלו במשרד לצחוק איתו , לדבר על דברים מעבר לעבודה , ואני כלל לא נכנס למשרד שלו . ואם כן אז לשאלות בקשר לעבודה נטו ללא הצלחה מרובה להיות קליל וזורם איתו . הדבר מאוד מפריע לי לחיים ולהתקדמות שלי והייתי שמח לשמוע את דעתכם ועזרתכם . בהמון המון תודה , מעיין

מעיין, כתבת אמנם אני רוכש לו כבוד, ובכל זאת ני לא חברותי איתו כמו שאר העובדים". אולי דווקא בגלל שאתה רוכש לו כבוד קשה לך להיות סחבק איתו. זה די הגיוני. העובדה שאתה בסדר עם שאר העובדים, היא חשובה לא פחות. לפי דעתי, ככל שיעבור הזמן ותוריד עצמך את החובה להיות סחבק איתו - אתה תרגיש יותר בנוח איתו ותיפתח גם אליו. 3 חודשים זה לא הרבה, יחסית למקום עבודה עם כל כך הרבה אנשים. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה

מעיין שלום האם אתה יכול להבין מדוע קשה לך עם הבוס? האם הוא מזכיר לך מישהו בחיים שלך? האם היה לך קשה גם בעבר עם דמויות סמכות? סביר להניח שהבוס מעורר אצלך משהו שלא בהכרח קשור אליו ישירות אלא למה שהוא מייצג עבורך. אתה מתאר שיחסיו עם האחרים ידידותיים וזורמים כך שכנראה לא מדובר באדם שחוסם את התקשורת אליו. אם תבין יותר טוב את מקורות הבעיה, יהיה לך יותר קל להשתחרר ממנו. בכל מקרה, רק אתה יכול לנסות ולהעלות את ההשערות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ,אני חיפאי ומחפש בטיפול בהיפנוזה דרך קופת החולים שלי (מכבי) רציתי לדעת עם משהו יכול להמליץ או להפנות לגורם המתאים המטפל בתודה מראש, זיו

זיו הטוב ביותר זה להתקשר לצוות בריאות הנפש בסניף הקרוב לביתך ולבקש המלצה. אין הרבה אפשרויות בד"כ ולכן הם ידעו לכוון אותך בצורה המתאימה ביותר. תוכל לראות מטפלים בהיפנוזה שלא דרך קופת החולים באתר האגודה הישראלית להיפנוזה בכתובת www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

כלומר אין אפשרות לטיפול כזה דרך קופת חולים ? (אגב אור המליצה לי בדף הקודם לפנות לטיפול בשלוחה האלטרנטיבית של קופת חולים,בשיחה איתם נאמר שהם לא מטפלים בהיפנוזה) אני מניח אז שסדרה של טיפולים תעלה לפחות אלפיה :( אגב מה זה צוות בריאות הנפש ? אף פעם לא שמעתי על צוות כזה ,היכן ניתן למצוא בחיפה? תודה מראש, זיו

שלום רב אני לא יודע אם זה המקום לשאול אבל יש לאחותי בעיה של ניתוק מהמציאות ואני אסביר הבחורה בת 25 ומעולם לא עשתה שום דבר משמעותי בחייה בכוחות עצמה כל נושא שאיתו היתה צריכה להתמודד נעשה בעבורה על ידי הוריה או אנשים אחרים שהיו צריכים להילחם את המלחמות שלה ומעולם לא היתה צריכה לבצע שום מאמץ הדבר גרם לה לקבל כל דבר כמובן מאליו והיא לא מסוגלת להבין בכלל את משמעות החיים האמיתיים מחוץ למסגרת המשפחה כלומר ברור לה כי אם יהיו לה קשיים בעתיד בכל נושא שהוא בעבודה או בכל נושא אחר היא לא תצטרך להתמודד עם הבעיה אלא ההורים או החברים שלה או כל בן אדם אחר חוץ ממנה יעשה את העבודה יש לה בעיה חמורה מאוד של ביטחון עצמי והערכה עצמית שהיא מודעת לה היא מתפשרת על כל נושא בו היא צריכה לבצע התמודדות מעל למינימום הנידרש וזה ממש לא משנה לה שהיא לא תהיה מסופקת כי גם כך היא רגילה להתפשר על דברים זה בא לידי ביטוי במערכות היחסים שהיו לה עם גברים ועם חברות שלה עכשיו לאחר שכבר מעל לשלוש שנים לא היתה לה מערכת יחסים עם גבר היא חושבת שהיא צריכה להתחיל להכיר בחורות ולפתח מערכת יחסים עם נשים כי פשוט זה יותר קל לה ולא מצריך ממנה מאמץ יותר מידי והיא לא מסוגלת להבין את משמעות הבחירה הזו ואת המחיר הכבד שהיא תצטרך לשלם ואת ההקרבה והחיים הקשים שהיא תצטרך להתמודד איתם בתור אחיה כואב לי לראות איך היא הולכת להרוס לעצמה את החיים בבחירות הלא רציונליות שלה היא לא מוכנה לשמוע בכלל על טיפול פסיכולוגי או כל עזרה אחרת היא מנותקת לגמרי מהמציאות וחושבת שכולם נאורים וליברלים וכולם יקבלו אותה והחיים יהיו יפים וטובים ומספקים בבחירה שלה בקיצור בחורה לא מחוברת למציאות בכלל רציתי לדעת איך בכלל אפשר לגשת לבחורה כזאת שלא מוכנה לקבל כל עזרה ולא מוכנה לשמוע בכלל עצות של אחרים כי היא חושבת שהיא יודעת יותר מכולם בתודה מראש

שי שלום לצערי אי אפשר לעשות הרבה בלי שלאחותך תהיה מודעות לכך שיש לה בעיה וכן בלי שהיא עצמה תרצה לקבל עזרה, כמו למשל דרך טיפול פסיכולוגי. אני מתאר לעצמי שאם היא היתה קלה לשכנוע כבר מזמן הדברים היו מסתדרים וחוסר נכונותה לעשות שינוי זה חלק מהבעיה שלה. יתכן שכאשר הדברים יפסיקו להסתדר לה והיא תהיה במצוקה אז תהיה מוכנה לקבל עזרה. לפעמים אין ברירה וקשה למנוע מראש את הבעיה, וצריך להתמודד עם הדברים בעת התרחשותם. לבסוף, מי יודע, אולי דווקא הנאיביות שלה והמחשבה שהכל יהיה בסדר ינצחו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אני נורא נבוכה להעלות את שאלתי אפילו על דף הנייר ,זה אולי יראה כהלצה אך אני מבקשת להתיחס לבעיה בכובד ראש. בחודש האחרון שמתי לב לכך שאני מחטטת באף תוך כדי שינה.אני מגלה סימנים לכך בבקר ואף זוכרת משהו במעומעם, האם הדבר מעיד על מתחים, בעיות פסיכולוגיות,או הפרעות בשינה? קראתי מאמרים על שלבי השינה ובהם תוארו מקרים שאנשים עושים תנועות עם הגפיים,אך לא קראתי על מקרה כמו שלי, האם ניתן להפנות אותי למאמרים או גורמים אחרים המומחים לנושא? ברצוני לציין שאני בת 30 ובשנה האחרונה אני נוטלת תרופה נגד דיכאון. תודה מראש שירה

שלום ד"ר כבר שאלתי אותך לפני מספר ימים האם אפשר ללוח שאלה בלי שכתובת המייל תופיע, ובכן אשיתי כהמלצתכם אך איני מצליחה למחוק את הכתובת והאתר אינו מוכן לקבל ממני שאלה ללא מילוי שדה הכתובת האם אוכל לקבל תשובה יותר מפורטת? תודה אלמונית

שלום לכולם לפני מספר ימים שאלתי כיצד ניתן לשלוח הודעה בלי לציין את כתובת המייל בהתאם לתשובה ניסיתי לשלום הודעה ללא כתיבת המייל והאתר לא איפשר לי לשלוח את ההודעה. כנראה שלא הבנתי את התשובה, אנא שלחו לי תשובה יותר מפורטת או ומחק את כתובת המייל שלי מהודעה זו ומהודעה הקשורה להפרעות שינה תודה שרון

דבר ראשון כאשר את כותבת הודעה אל תמלאי את המייל דבר שני בתחתית בריבוע להודעה ישנם שני ריבועים קטנים כאשר על התחתון כתוב: נא צרפו את האימייל... עמדי עם העכבר על הריבוע שמסומן והקליקי קליק שמאלי עכל העכבר כדי שיגיע למצב לא מסומן. ואז לחצי על שליחת הודעה. תעשי ניסוי.

שרון שלום לגבי המייל פשוט אל תמלאי את השורה של האימייל או הכניסי שם כתובת שגויה. לגבי הבעיה שאת מציינת, יתכן שאת מגיבה תוך שינה באופן לא נשלט, זה יכול להיות קשור לכדור שאת לוקחת, למצב הדיכאון בגללו את לוקחת את הכדור ולהפרעה בשינה. אני מציע לשוחח עם הרופא הפסיכיאטר שנותן את התרופות ולשאול אותו האם הכדור יכול לגרום לתופעות לוואי של הפרעות בשינה. במידה וכן יתכן שצריך להחליף את הכדור. נראה לי שמוקדם לפנות למעבדת שינה אבל זו תמיד השיטה הבדוקה והטובה ביותר לבדוק הפרעות בשינה. בזמן שאת מקבלת טיפול נוגד דיכאון לא הייתי מנסה להתערב בטיפולים נוספים. במצב רגיל אולי היפנוזה היתה עשויה לעזור, אבל כעת בתקופה של דיכאון זהו טיפול שאינו מתאים לך. בשורה התחתונה, עם כל אי הנעימות עליך לדבר עם הרופא המטפל שלך, אם אינך מסוגלת להסביר לו את הדבר ישירות הסבירי לגבי התנהגות דומה שמתרחשת תוך שינה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן המון תודה על ההתיחסות הרצינית לדברי בענין הפרעות בשינה שרון

אני רואה שאתן מגיבות כאן להרבה פונים והרבה פעמים לומדת המון מהתשובות שלכן אני שמחה שאין צורך לחכות תמיד לתשובות הרופא ואני שמחה שאתן כאן. סתם, חשבתי לומר את זה.

תודה על המילים החמות. אך בכל מקרה, התגובות (שלי בכל אופן) אינן של איש מקצוע ויש להתיחס אליהן בערבון מוגבל. יום טוב.

גם תודה, וגם אני כמובן רק מחווה דעה לא מקצועית. לפעמים, אחרי שאני כותבת, אני חושבת שאני כותבת דברים שהם לא נכונים.... למשל, יש מישהי שבעצם רצתה להתייעץ עם ד"ר קפלן (מפתיל או שניים למטה) ואני נדחפתי והצלחתי להרגיז אותה. וקצת בצדק. אז אחר כך אני מתחרטת קלות... אבל טוב לדעת שאני לא מרגיזה את כולם באופן גורף :)

גלי שלום אני מסכים עם דבריך, הפורום נועד לא רק לתגובות של מנהל הפורום אלא גם להתייחסויות של המשתתפים האחרים בדיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

"התאהבתי" במטפלת שלי. בעזרתכם ובעזרת פורומים אחרים הבנתי שעלי לשתף אותה ועם כל הקושי בכך - שתפתי. היתה שיחה גלויה ובה הסברתי מה אני מרגישה. יש לי תחושה שבמקום "להוציא" אותי מזה - היא מתחילה להתייחס אלי בצורה יותר "חברית". מה דעתכם?

מטופלת יקרה חוויתי את אותו "סיפור" כמו שלך, אצלי המקרה היה מאוד קיצוני , המטפלת שלי היתה טראפיסטית בעלת נסיון רב אך לא פסיכולוגית , היא ידעה על כך,וגילתה הרבה אמפתיה , ואף הבטיחה שהטיפול לא יסתיים בניגוד לרצוני,אך לאחר שלוש שנות טיפול היא החליטה שאין לה יותר מה לתרום לי ושעלי לסיים את הטיפול, אני לא הייתי מסוגלת לעמוד בכך, ( כמובן שהייתי מודעת לכך שאני עוברת תהליך של 'העברה' אבל המודעות לא עזרה לי לפתור את הבעיה, ) למרות חוסר רצוני המטפלת אילצה אותי לעזוב למרות התנגדותי, היא עשתה זאת באופן לא אתי ולא מקצועי .למזלי הגעתי אחריה לפסיכולוגית מעולה שאחרי שנה וחצי נוספות הצליחה להוציא אותי מהסיפור בקיצור, לא כל מטפל הוא מספיק מקצועי בכדי לדעת להתמודד עם בעיות שצצות במהלך הטיפול, לכן אני ממליצה מאוד לשתף את הפסיכולוגית במה שעובר עליך באופן חד משמעי, ולהיות בטוחה שהיא מקצועית.

שכחתי לציין שבעקבות הפרידה הכפויה חוויתי משבר קשה מאוד, מבחורה שמחה עם בעיות מסוימות כמו כולם הפכתי לאדם מדוכא,ואפילו נאלצתי להעזר בתרופה נגד דכאון. כיום, בזכות התרופה ובזכות הפסיכולוגית המעולה שלי אני כבר אחרי המשבר בהצלחה שרון

שרון שלום יש מצבים שמטפלים עושים טעויות ויתכן שזה מה שקרה אצלך. מה שחשוב הוא שכיום את בטיפול שמתאים לך ויכול לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

ההתייחסות היותר "חברית"? ואיך את חושבת שהיא יכולה להוציא אותך מזה? ומחשבה חיובית (רק כניגוד לשרון): אולי היא פשוט ממשיכה את הטיפול תוך התייחסות לרגשות שלך, ונותנת לך לחוש אהובה ולא דחויה, כדי שתוכלו להמשיך הלאה?

מטופלת שלום אני לא יודע אם אפשר או רצוי "להוציא" אותך מזה. מדובר בתחושות שלך ואף אחד אחר לא יכול להתערב באופן ביטויים. לגבי הפסיכולוגית, באותו אופן שהתחלת לשתף אותה במה שאת מרגישה, כך כדאי גם להמשיך ולומר שמפריע לך שאחרי שסיפרת לה את מרגישה שהיחס שלה השתנה וכו' וכו'. ככל שתוכלי להעלות את תחושותיך, החיוביות והשליליות, כך הדברים יהיו גמישים יותר וברי טיפול. זה לא התפקיד שלך "לשמור" על המטפלת. אמורים להיות לה כלים להתמודד עם מה שאת מביאה ולשמור עליך ועל הטיפול בצורה הטובה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

העניין שהיחס החברי שלה מאוד מוצא חן בעיני. אני מאוד רוצה בקשר איתה אך ברור לי שזה לא אפשרי במסגרות טיפוליות. ולכן, למרות שאני יודעת שזה לא יהיה לעולם , היחס מצידה גורם לי לחשוב שאולי כן. שאולי היא כן חברה שלי. בסך הכל זה נראה לי לא כ"כ בריא ואני אמורה לשמור את האנרגיות שלי לדברים אחרים.

העניין שהיחס החברי שלה מאוד מוצא חן בעיני. אני מאוד רוצה בקשר איתה אך ברור לי שזה לא אפשרי במסגרות טיפוליות. ולכן, למרות שאני יודעת שזה לא יהיה לעולם , היחס מצידה גורם לי לחשוב שאולי כן. שאולי היא כן חברה שלי. בסך הכל זה נראה לי לא כ"כ בריא ואני אמורה לשמור את האנרגיות שלי לדברים אחרים.

מי מחליט על הפסקת טיפול וכיצד? האם המטופל צריך להגיש שזהו? או שהמטפל "משחרר" את המטופל? כיצד זה נעשה?

יום ההפסקות. לדעתי זה תהליך, לרב איטי, שבו שני הצדדים מעורבים. אני חושבת שהנושא יעלה כחוט השני ככל שזה יהפוך להיות יותר רלוונטי. אבל עדיין, לדעתי האחריות על הכוונה לקראת סיום נמצאת בראש ובראשונה אצל המטפל. בתור מי שמקבל תשלום ואחראי על "ניהול הטיפול" זה רק הוגן שהמחשבה - האם המטופל כבר בשל להפסקה תהיה אצלו במודעות. לא באופן אובססיבי, אבל עליו/ה לזכור שהזמן יקר, והכסף יקר, ושאם אפשר לעשות משהו בשנתיים אולי זה עדיף על פני שמונה שנים... ככה אני מאמינה. לצערי, נראה לי שיש הרבה פסיכולוגים שגוררים טיפולים על פני עשרות שנים.

שחף שלום אין תשובה חד משמעית לשאלה, זה די תלוי בקונטקסט של הטיפול ובגישה הטיפולית. יש פסיכולוגים שלעולם לא יציעו הפסקת טיפול מתוך גישה טיפולית שהחלטות בטיפול מבוצעות ע"י המטופל בעוד שתפקידו של המטפל "להיות" שם ולא "לעשות". לפי גישה זו הצעה של המטפל להפסיק את הטיפול מנוגדת לעקרונות הטיפול הדינמי בו המטפל משקף ומפרש אך לא נותן עצות והוראות כיצד לנהוג. לכן אם זה סגנון הטיפול בו מטופל נמצא הוא יכול להבין בעצמו שרק הוא עצמו יכול להציע ולהביא לסיום הטיפול. מצד שני יש גישות שונות לחלוטין בהם מטפלים לוקחים את האחריות לומר שהטיפול צריך להסתיים. במקרים רבים ההחלטה לסיים את הטיפול היא תוצר משותף של המטפל והמטופל גם יחד. נוצרת בחדר אוירה שבה שני הצדדים מסכימים שזה הזמן להיפרד. בשורה התחתונה, סגנון הטיפול מכתיב בד"כ גם את אופי סיומו ואין לכך כללים אוניברסליים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, הנני מטופלת 10 שנים אצל אותה מטפלת, כמובן שידענו עליות וירידות אבל בסה"כ אני מאוד נתרמת מהטיפול, ואף פעם לא היתה הפסקה של ממש, למעט נסיעות שלי או שלה, לאחרונה הנני מוטרדת בשאלה האם אין טעם לפגם באיכות הקשר הטיפולי שביננו לאור כ"כ הרבה שנות טיפול אצל אותו מטפל, האם ההיכרות הארוכה אינה בעצם לרועץ ביננו ואולי גם היא בעצם מתקשה לסיימו... ממניעים שלה ואין כוונתי כלל ועיקר למניעים כספיים.... כמו כן ברצוני להוסיף שהטיפול מאוד אינטנסיבי - 3 פעמים בשבוע.... נא חוות דעתך , תודה תמר

למה לא הפחתן את מספר הפגישות לפגישה בשבוע, או שתיים? האם רצית בכך והיא התנגדה? האם זה אי פעם עלה? אני חושבת שזה יכול להוות התנסות חשובה מאד. בשבילך לראות איך זה להיות קצת יותר עצמאית - אבל עדיין מבלי לאבד את התמיכה. זה יכול לגלות לך מה את מרגישה באמת, ולמה את זקוקה. מה שבכל זאת מפתיע ממה שאת כותבת הוא שאחרי עשור שנים אינך יכולה לדבר איתה גלויות על הספקות שלך. אולי אם תעשי את זה, זה גם יהיה משהו שיקדם את הטיפול ואותך.

לילה שלום, ציינתי את מספר הפגישות כנתון ולא כמשהו שאני קובלת עליו, ואני אינני בודקת ותוהה לגבי יכולתי להמשיך "לבד" אלא באמת שואלת שאלה מקצועית- איש מקצוע "מחוץ לחדר" האם אפשר להמשיך בטיפול ומה מידת יעילותו בחלוף כ"כ הרבה שנים .... את בוודאי מתארת לעצמך שאחרי 10 שנות טיפול אני קצת יודעת מה אני רוצה ולמה אני זקוקה.... ומידת הפתיחות ביני ובין המטפלת היא יותר מטובה.... לעיתים מטפל מתקשה לנקוט בצעדים מסוימים ואינו כשיר ואין זה אומר שהוא חוטא לתפקידו ומקצועיותו.... שאלתי היא באמת ברמה המקצועית.... ישנם מצבים בחיים שמצריכים ליווי במשך תקופה ארוכה וזה יכול להמשיך גם אצל מטפל אחר... תודה על התיחסותך, תמר

תמר שלום הדבר העיקרי שצריך לברר כעת הוא מדוע המחשבות הללו צצות דווקא עכשיו. סביר להניח שמשהו בחיים שלך גורם לכך שתתלבטי בכך כיום וזה לדעתי הדבר העיקרי שכדאי לכוון אליו את החשיבה. עקרונית אין רע בטיפול שנמשך 10 שנים 3 פעמים בשבוע. ההחלטה של "טוב" או "רע" היא מאוד אינדיבידואלית. כל עוד את מרגישה שהטיפול תורם לך ושאת צריכה ורוצה אותו, וכן שהמחיר, לא רק הכספי, שאת משלמת על היותך בטיפול זמן כה רב שווה את התמורה, מדוע להתלבט בכך? מרכיב הזמן בפני עצמו איננו יכול להיות סיבה מספיק טובה בעיני לקבלת החלטות. צריך להסתכל על החיים שלך באופן יותר רחב ועל מקומו של הטיפול בתוך ההקשר הזה. אם בהסתכלות הרחבה הזו הטיפול משתבץ טוב, אין כל סיבה להפסיקו גם אחרי 10 שנים. מצד שני, אם ההרגשה שזה כבר כוחו של הרגל ולמעשה מבפנים את רוצה לעזוב, יש מקום לבחון את ההרגשות הללו בצורה רצינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום, ראשית תודה על תשובתך המאירה - ואין זו שגיאת כתיב... לשאלתך מדוע ההירהורים מתעוררים כעת , ובכן לאחרונה הנני מרגישה בטיפול שאנו שתינו מאוד צפויות, אם זה בדברים שרצינו לומר, כלומר יודעות כמעט בודאות מה כל אחת חושבת ומרגישה ורוצה לומר או היתה רוצה לומר, כמו גם שפת הגוף מאוד ידועה ושקופה.... לשתינו וזה קצת מפריע לי כנראה ולא משום צורך להסתיר משהו אולי משהו בתפיסה שלי קצת מעוות ומשדר לי שאין זה תקין - בריא לטיפול, או שכדרכם של מערכות יחסים ארוכות נוצרת שקיפות , מחכה לתשובה, תודה תמר

שלום לך אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כחצי שנה אני לא יודעת מה אני צריכה להרגיש לאחר טיפול של חצי שנה אבל המועקה בלב עדיין קיימת וגם הגוש בגרון אני עדיין "מפחדת" ממנה ומרוחקת ומרגישה שאין לי יותר על מה לדבר בפגישות מעבר למה שכבר דיברתי איתה ושיתפתי אותה המטפלת שלי עוסקת בשיטת הטיפול הדינאמית, התחלתי לחשוב שאולי השיטה לא מתאימה לי או שמא אנחנו לא מתאימות אחת לשניה מה דעתך? תודה

חצי שנה זה מספיק זמן להרגיש/לדעת שהמטפל מתאים, חבל על הזמן, או לפנות למטפל אחר, או לחשוב על הנחיצות מחדש בטיפול, לא להתייאש, לעיתים מחליפים מטפל אחד או שניים עד שמוצאים את המתאים, חבל ללכת ולבזבז זמן וכסף..... בהצלחה.

מההודעה שלך אין לאף אחד כאן בפורום, מידע מספיק כדי לענות לך. מה שבטוח הוא שאם תעלי את הנושא בטיפול - כולל שאלת ההתאמה, האם יש או אין התקדמות, ואת התחושה שלך שאין לך הרבה על מה לדבר יחד עם המחנק (שימי לב שזה פרדוסקלי כמעט) אני בטוחה שזה יוכל לקדם ולהבהיר קצת את מה שקורה. אין לדעתי שום טעם להגיע למסקנה לבד בלי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. חצי שנה אינה כל כך מעט זמן, אבל היא גם לא כל כך הרבה. ובכלל זמן אינו עניין מוחלט...

חלום שלום נראה לי שאת בצומת דרכים בטיפול שלך ויש שתי אפשרויות על הפרק. האחת, שאכן הטיפול לא מתאים לך, צריך לסיים אותו להחליף במטפל אחר שתוכלי לתקשר איתו בצורה יותר ידידותית. השניה בדיוק הפוכה. הבעיה שיש לך עם המטפלת הנוכחית היא לב הבעיה שבגללה היגעת לטיפול ומספרת משהו על צורת התקשורת שלך עם אנשים בכלל. במקרה כזה זו הזדמנות פז לטפל בבעיה והטיפול איננו רק תהליך ייעוצי בו מקבלים רעיונות כיצד לטפל בבעיות, אלא הוא כולל תהליך אישי וחוויתי, כמו שקורה לך. אני מציע לך לנסות ולכתוב את הדברים שאת מרגישה ולהגיש את המכתב לפסיכולוגית שלך לקריאה. נראה לי שאת מתקשה לומר את הדברים בעל פה ובצורה ישירה ואולי הכתיבה תקל עליך. לפני החלטה לעזוב חשוב מאוד לבדוק את האופציה השניה שהזכרתי. זאת מכיוון שאם הבעיה איננה בפסיכולוגית אלא בדפוסי ההיקשרות שלך הרי שתיכנסי לקשר טיפולי נוסף ועוד חצי שנה תמצאי את עצמך בדיוק באותו המקום. שווה לנצל את ההיכרות שכבר נוצרה ולמצות אותה עד תום לפני שמחליטים "לפרק את החבילה". בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן תודה על תגובתך. אתמול נפגשתי איתה, לא העזתי כמובן לעלות את נושא ההתאמה, אך שיתפתי אותה בכך שאני רוצה לעזוב כי אני לא מצליחה להעלות נושאים וחשה מבוקרת כל הזמן. אני באמת חושבת שזו בעיה רצינית אצלי ואולי אין לי כוח להתמודד מול זה כל שבוע מול הפסיכולוגית. דיברנו על זה...מבחינתי היתה פגישה ממש טובה (מלבד השתיקות הרבות שלי) כרגע נראה לי שאני ממשיכה איתה. תודה רבה חלום

שלום מה כבר אפשר לעשות לנער בן 16 שהפסיק ללכת לבי"ס.כל היום במחשב,ולא מוכן לעזור לעצמו או ללכת ליוצץ כלשהו? תודה רבה

נילי שלום אי אפשר לעשות הרבה למעט לשוחח איתו ולתת לו תמיכה. יש אפשרות שההורים יפנו לקבל ייעוץ והדרכה ודרך התהליך שיקרה אצלם יצליחו להבין ולשנות משהו אצל הבן. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי כתבתי פה לפני כשבועיים על התלבטות האם לעזוב את הפסיכולוג או לא. הרגשתי שהקשר איתו מסב לי צער. כי הוא משמעותי לי מאוד ואני לא משמעותית לו. למרות שהוא אומר שאני חשובה לו וכו'. אני תמיד מזכירה לו שיש לו משפחה וילדים וזה משגע אותי שאני לעולם לא אהיה מרכזית בחייו. וגם כמטופלת - אני בטוחה שאת ההרגשה הטובה שהוא נותן לי בטיפול הוא נותן לכולם ולכן זה הכל אשליה. תחושת הקושי עם חוסר המשמעות שלי בעיניו והפגיעות העצומה שלי בעקבות זה גרמה לי להיפגע מכל שטות. למשל הוא ביטל שתי פגישות לראשונה מתחילת הטיפול (אני מטופלת 8 חודשים). הביטול היה מוצדק בגלל מחלה של קרוב משפחה, אבל כל כך כאבתי את "הנטישה" הזו בדיוק בתקופה שהייתי ממש בקרשים - שכבר התלות שלי בו הגיעה לשיאה. והוא פתאום נעלם. זה הבהיר לי את האשליה הזו שנקראת טיפול ביתר שאת. ברור לי שעולים בטיפול הרבה כאבים עמוקים ושדווקא בגלל זה עליי להישאר בטיפול אבל... בספונטניות הרמתי טלפון יום לאחר הפגישה האחרונה ואמרתי שאני מפסיקה את הטיפול. מעולם לא ביטלתי פגישה או דחיתי. דבר שנחשב גן הישג מבחינתי. ופתאום החלטתי שדי אני לא יכולה לסבול גם את התחושות הקשות שהקשר איתו מעלה בי וגם את חוסר ההתקדמותש לי בחיים מאז התחלת הטיפול. הוא אמר לי שזה חלק שכל מטופל צריך לעבור החלק התלותי. ואני הסכמתי איתו ובכל זאת אני פגועה. והרגשתי שרציתי "להעניש" אותו על הנטישה. שיכאב לו שאני עוזבת. בדיוק כפי שאני עושה עם חברים רומנטיים בכל פעם שאני נפגעת אני פשוט עוזבת ומחכה שירדפו אחריי (או שאני חוזרת ומנסה לאחות את השברים). עכשיו למה אני מספרת את כל זה? כי לפני שבוע ניתקתי את הקשר. היו לי 3 ימים לא נעימים ביני לבין עצמי. וזהו! כאילו שכבר נחמד לי להיות "לבד" וטבו לי ואני באמת יותר פרודקטיבית. זה מצד אחד עושה לי טוב - הנה לא ניקשרתי אליו יותר מדיי, אני מסוגלת לחזור לחיי. מצד שני - הרגשתי שאיתו היה לי חיבור ומערכת יחסים הכי משמעויתי בחיים שלי. בתור אחת שלא מחזיקה מעמד בקשקים ארויכם ומרגישה שכל קשר ריקני יותר מקודמו. ופה הבעיה. פתאום אני קולטת שגם הקשר הזה השאיר בי כלום. פשוט כלום. כלומר נחמד לי לחשוב עליו ועל זה שמתישהו אני אחזור ואספר לו איך התמודדתי לבד עם הבעיות שלי ואבקש עיצה מינורית כזו או רחרת. אבל לא יותר מזה. הוא כבר לא משמעותייותר. איך זה יכול להיות? מה פה לא בסדר? תודה על תשובה!

בוקר טוב נטע, את המכתב כתבת כמעט בארבע בבוקר, אז אולי ההתמודדות לבד לא קלה כל כך אם זה מטריד אותך גם בשעות אלו. אני יודעת שכולם ימליצו לך על זה, אבל אני רוצה גם להמליץ לך בחום לחזור לטיפול. אני מכירה את ההרגשה שנראית כביכול כל כך לא הגיונית, הרצון הזה שנהיה הכי חשובות לו, אבל תחשבי שאולי אני הולכת לאותו פסיכולוג שאת, ואת הרצון שלך יש גם לי, והוא בחיים לא יוכל למלא את הרצון הזה בצורה שנרצה.. אני גם כן מכירה את ההרגשה שכביכול זה הקשר הכי משמעותי וקרוב - אבל אל תשכחי שזה לא בהכרח קשור אליו - אלא ליכולת שלך ליצור קשר כזה, ואם הצלחת במעבדה הקטנה שלו ושלך - את תצליחי שוב, וזה רק ישתפר. תחשבי על כל השנים שהוא למד והשקיע ורצה להיות מה שהוא עושה, תחשבי כמה עונג זה גורם לו לראות מתקדמת ומשפרת את איכות חייך, יחד איתו, תחשבי שמכל המקצועות בעולם, ומכל הדברים בעולם שהוא יכל לעשות הוא בוחר לשבת איתך באותם רגעים ולהיות איתך. (זה גם נחשב..) נכון שזה לא משנה אם הביטול שלו היה מוצדק, וגם את היית פועלת כמוהו, אבל הרגשות עולים בכל זאת, אבל כדאי ללמוד מהם ולהבין מהם ולא לתת להם להרוס את הטיפול שבטח נבנה עם כל כך הרבה זמן והשקעה. תחשבי על העניין כמו על משבר בקשר שלכם, אבל אפשר לפתור אותו, יחד, וכל כך כדאי לך לעשות את זה, ולמצוא פתרון יחד.תחשבי על רגשות חוסר ההתקדמות, ותחשבי שאולי עכשיו את מרשה לעצמך לעשות את זה שוב, להפסיק את התקדמות הטיפול ולהמשיך שוב לבד.. עדיף לעבד את הרגשות האלו, גם של הרצון להעניש אותו, אבל תדאגי לעצמך, כמו שהוא רוצה לדאוג לך, ותנסי להמשיך עם העניין.. אני תמיד חושבת על הקשר הטיפולי כאל מעבדה קטנה - שכל הרגשות שעולים לי שם, עולים אצלי גם כך בקשרים אחרים, וזו בעצם ההזדמנות היחידה שלי להסתכל עליהם יחד עם עוד מישהו , לנסות להבין אותם, לראות אם זה מתאים לי או מפריע לי, ולהשאיר או לשנות אותם. אבל אם לא נמשיך בקשר הזה, על אף הקשיים, אולי נמצא את עצמינו שוב ושוב עם אותם צרות שלא פתרנו... אני מקווה ששאר ההודעות שתקבלי יעודדו אותך וישכנעו אותך לחזור. עם המון המון רגשי הבנה... אפי

מה בדיוק עושה את הקשר אשלייתי בעיניך? עצם העובדה שאת משלמת לו - עצם ההרגשה שהוא שם בשביל הכסף ולא בשבילך? הרי גם את שם בשבילך ולא בשבילו, אז גם הוא שם בשבילו ולא בשבילך - אולי ככה זה נראה מבחינה הגיונית, אבל בתוך כל ההגיון הזה כביכול, יש עוד משהו. שאת יושבת שם, את מרגישה את זה. משהו קורה, את מרגישה שיש שם משהו אמיתי, שהרי את זה את מרגישה ואוהבת כל כך. אם לא היה את זה, לא היה לך קשה לוותר על זה, ולכן זה והוא כל כך חשובים לך. מה נראה לך שהוא יכל לעשות בכדי שהקשר לא יורגש כאשליתי? איך את רואה את הקשר הטיפולי המושלם מבלי שיהיה בו משהו אשליתי? זה מדהים איך בפורום הזה תמיד באויר עומד הקשר הטיפולי והנסיון הנואש להבין מה בדיוק קורה שם.

אפי כבר כתבה לך את התגובה האמפתית :) אז עכשיו אני... פנית לטיפול בשל בעיות. כשהן עולות - את עוזבת? אולי עכשיו - את מחכה שהוא יתחנן שתחזרי. אבל האחריות לטפל בעצמך היא שלך. נכון - יש לו משפחה, וילדים. נכון, את המטופלת. מטופלת. אפילו בלי הה'. אבל אני מאמינה לו - בלי להכיר אותו - כשהוא אומר שאכפת לו. האם לא היית אי פעם במצב בחיים שהיה אכפת לך יותר מאדם אחד? האם טיפלת בהם במשהו - בילד, בגור חתולים, באדם זקן? זה קושר כל כך חזק. לא רק את התלוי, גם את זה שתלויים בו. אז עזבת. אוקיי. אבל את זו שבסופו של דבר תחיי את כל החיים עם עצמך. כל הזמן. כל רגע. כל דקה. כל מערכת יחסים. כל פעם שתצאי לחופשה - תהיי שם. כל פעם שתכירי גבר ותקלעי לדפוס שמרע לך. זאת את. לא הוא. הלכת כדי לטפל בבעיות - אני ממליצה לך לחזור כדי לטפל בהן. את שואלת איך זה יכול להיות שהוא כל כך לא משמעותי פתאום? אני חושבת שלעיתים אנחנו יכולים לשקר לעצמנו בצורה שהיא יוצאת מן הכלל. אבל האמת היא אחרת. ונראה לי שעצם השאלה שלך אומרת שאת מבינה את זה. אבל הדבר הטוב הוא שלהבדיל מקשרים קודמים, שאחרי נטישה היית לעיתים מנסה לחזור ולאחות שברים, להתנצל, להתמודד עם אדם אחר עם כל מלוא עוצמת רגשותיו. יש אדם שמחכה שתחזרי. ומוכן להיות שם בשבילך עד שהחיים שלך יהיו "בסדר". יש לך *עכשיו* הזדמנות לראות איך דברים יכולים להרגיש אחרת. לא תקחי אותה?

בוקר טוב נטע. אני מחזיקה את עצמי בכוח כדי לא לקרוא את התגובות האחרות כדי שלא להיות מושפעת. לא ברור לי איך המטפל שלך הסכים לסיום טיפול בצורה כל כך חד צדדית ופתאומית? היכן האחריות הטיפולית? אולי אני טועה ואני מסייגת את דברי מראש, אבל שימי לב מה שהוא עושה- ברגע שאתם מדברים על התלות שלך בו, הוא מבטל שתי פגישות. אין לי מושג אם הוא ביטל את כל הפגישות האחרות גם כן,לדעתי יש כאן משהו מאוד מכוון מצידו, דבר שמראה על זה שאת מעסיקה את מחשבותיו יותר ממה שהוא מוכן להודות בפנייך (ואולי בפני עצמו). בטיפול התנהגותי מנסים לעמת את המטופל עם הבעיות שלו על ידי חשיפה מוגברת אליהן.. שימי לב, זה בדיוק מה שהוא עשה.(אני מקוה שגם הוא יודע את זה...) הקשר הזה לא השאיר בך כלום? המטפל לא חשוב לך יותר? סליחה על הבוטות אבל אני לא קונה את זה. ישנה הפרעה שנקראת הפרעת אישיות גבולית ושם עוברים ממצב של אידיאליזציה למצב של דה-ולואציה מוחלטת. נשמע מדברייך שאין אפור אלא רק שחור וורוד, זה לא מצב של סיום טיפול, אלא בדיוק המצב שצריך להתחיל טיפול. אחרי 8 חודשים הצלחתם להגיע לעיקר וחבל שתהיי עסוקה ברציונליזציות לגבי מה שקורה ותצדיקי את זה בפנייך כאילו סיימת את הטיפול בגלל שזה לא הוביל אותך לאף מקום... את בעצמך מודעת לבעיה שמשהו פה לא בסדר. כנראה שזה שאת יודעת שמשהו לא בסדר הוא סימן שאת צריכה להתייחס אליו ברצינות. תשכחי מזה שהטפל 'יחזר' אחרייך, גם אם הוא מתפוץ ממה שעשית אין סיכוי ש'יחזר' אחרייך שמא תביני לא נכון ותפרשי את כוונותיו כמו שאת רוצה לפרש אותן. את מעמידה אותו במבחן וחבל.זה לא לעניין, את עוסקת בתפל ולא בעיקר ולדעתי מצפה לקבל מחיאות כפיים על הצעד שעשית ואת מכנה אותו התקדמות. זו לא התקדמות זה במקרה הטוב דריכה במקום. מצטערת אם זה נשמע כמו נזיפה, אבל תרימי אליו טלפון ותחזרי לטיפול. אפרת. לאפי- מזל ששיניתי את השם, היו חושבים שיש לי/לך פיצול אישיות.

נטע יקרה, תראי איך כולם מודאגים מהמצב.. אני בטוחה שהכל נאמר מהזדהות ומרצון לעזור אפילו מעט, אפילו שאנחנו לא מכירים, אפילו שזה פורום, אבל בכל זאת אפילו לכולנו איכפת מספיק בכדי להשקיע זמן ומחשבה בכתיבה אליך. תחשבי כמה איכפת לו , הרבה יותר מאיתנו, אחרי שהוא ליווה אותך כל כך הרבה חודשים. את חושבת שלמטפלים לא עצוב לסיים טיפול? אפילו שזה כביכול עבודה, אבל אין הפרדה ברגשות, נראה לי. זה כמו מישהו שעובד בצער בעלי חיים, ומטפל בכלב חודשים עד שמאמצים אותו - אז למרות שזו העבודה שלו, ולמרות שזה משמח שהוא עזב, הכלב, למשפחה שתדאג לו, ונכון שיש לו עוד הרבה כלבים אחרים לטפל בו - אבל הכלב שהוא אוהב בכל זאת עוזב וזה עושה לו עצוב , אפילו שיש לו משפחה וילדים והוא היה מבטל משמרת או שניים לטובתם... אני מאוד מקווה שתסמכי עליו שהוא עושה את מה שהכי טוב בשבילך,אפילו אם מה שבא לך זה דברים אחרים, ותחזרי אליו מהר.

אפרופו אישיות גבולית.. אני שמחה שהתפצלנו ושמעכשיו נחיה בשלום.. :)

נטע וכל המשתתפים בעץ ההודעות הארוך הזה, שלום אני חושב שנוצר שיא חדש בכמות התגובות להודעה של נטע ובכלל נושא סיום הטיפול תופס היום מקום מאוד רציני ומרכזי בפורום. אני שואל את עצמי האם זה מקרה או שבכל זאת יש משהו באויר, סיום שנת הלימודים, סיום החורף, סיום הפורמט של הפורום הישן או כל דבר אחר שמעורר כל הרבה הרבה אסוציאציות על סיום הטיפול. ועכשיו לעניין עצמו. אני מעריך נטע שזו הדרך שלך לעזוב. את עוזבת כאשר בתוכך את מרגישה שלא הפסדת למעשה כלום, שזה בכלל לא כואב. למרבה הצער זה מעורר בך כאב מסוג אחר, בדיוק התהייה שאת מציגה פה. "אם הייתי כל כך הרבה זמן בקשר, איך זה שאני לא מרגישה כלום? אולי זה אומר שבכלל לא היה כלום, שבכלל לא הרגשתי דבר?" זהו מנגנון יעיל מאוד לחיסול כאבים, אבל יש לו מחיר יקר למדי. הוא משמיד במקביל את האהבה. אני לא טוען שאת לא יודעת לאהוב, אבל הדברים באים אצלך כנראה בעסקת חבילה. אם את אוהבת את גם סובלת וכואבת. אם את לא אוהבת את לא סובלת אבל מרגישה גם מנותקת משהו עם איזו כהות חושים. התוצאה הסופית שההנאה מהדברים איננה יכולה להתממש באמת כי השילוב של הנאה, אהבה ועוצמות שמגיעים ללא כאב לא קיים. יתכן שבאמת ניתקת את משמעותו של הקשר הטיפולי, או אפילו יתכן שבאמת הוא לא היה חשוב מעולם, אבל כל זה מוביל לבעיה המרכזית שבגללה נכנסת לדיכאון וחשת את הריקנות שוב ושוב בקשרים, ולמעשה כיום את כנראה די תקועה איתה עדיין. אז מה לעשות? יש כאן היבטים של הטווח הקצר והטווח הארוך. בטווח הקצר אולי זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. נפרדת מהטיפול בדרך היחידה שאת מכירה ויכולה, את מרגישה בסך הכל טוב ומתפקדת כנראה בסדר כך שאולי אין צורך בטיפול כעת עד להודעה חדשה. בטווח הארוך נראה לי שיש בכל זאת משהו לא סגור, והאופן בו הסתיים הטיפול משאיר את הכותרת והאתגר לטיפול הבא, אם וכאשר תפני אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הייתי רוצה לדעת מה קורה לגוף שלנו/למוח שאנחנו לקראת או בתהליך של מוות הנושא מאד חשוב לי תודה ציפי קרליק

ציפי שלום אני לא חושב שיש לי תשובה ממשית לשאלה שלך. יש תיאורים שונים של אנשים שכמעט מתו אך נותרו בחיים בסופו של דבר, הם מתארים דברים שונים, למשל תסריט מהיר של כל החיים שלהם שעוברים מולם, חוויות של יציאה מהגוף ועוד. מאחר שמי שבאמת מת לא חוזר כדי לספר מה קרה אין לנו כלים כדי להבין את התהליך הזה ולאנשים שונים יש אמונות שונות לגבי תהליך המוות. אולי תוכלי לספר מדוע הנושא מטריד אותך ומה בעצם היית רוצה לשמוע או להבין. זה עשוי לעזור כדי לכוון יותר את התשובה למה שאת זקוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום המוות החליף את צורתו בעיניי בשנה האחרונה, צורתו המפחידה המאיימת והלא ידועה הפכה למקור עניין וסקרנות עבורי בעקבות מותו של אבי. גם אני שמעתי על התסריטים השונים שהציגו אנשים במפגשם הקצר עם המוות וייתכן וכולם נכונים, אני יודעת שנעשו תחקירים רבים שקובצו לספרים שונים ע"י פסיכולוגים, אנתרפולוגיים וכו' שאספו עדויות מאנשים ש"חזרו מהמוות" אך מה שרציתי לדעת האם ישנו איזה תהליך פיזי /כימי שהגוף עובר/ מפריש בזמן המוות , האם נעשו מחקרים בנושא זה? בימים אלה, בעקבות האובדן וקירבתי אל המוות ומהיותי יוצרת דקומנטרית אני מתחילה בתחקירים ובודקת את המושג מוות כאפשרות לסרט דקומנטרי בברכה ציפי קרליק

שלום אני מובטל חודשיים אני מחפש עבודה חדשה יש לציין שאני מרגיש מיואש נמאס לי להיות בבית אני מטפס על הקירות כדי לדעת איך להעביר את הימים אני ממש רוצה למצוא עבודה ולמצוא שינוי בחיים אני מרגיש שאני חייב לעשות עם עצמי משהו אני ממש משתגע בבית איך מתמודדים ואם יקח עוד הרבה זמן עד שאני ימצא עבודה אני ממש משתגע י ש לציין שאני כל יום יוצא לחפש עבודה לראיונות עבודה אבל זהרק לוקח כמה שעות ואחרי זה אין לי מה לעשות מה עושים ? תודה

שבוע טוב שלמה צר לי על המצוקה האמיתית שמשתמעת מדבריך. אכן המצב אינו פשוט. אין לי משהו חכם במיוחד לומר או איזה פתרון יצירתי שלא חשבת עליו, אלא אולי רק קצת עידוד. לא ציינת בן כמה אתה, אם יש לך ילדים וכמה כזמן עבדת בעבודתך הקודמת ומהן הסיבות לפטורין. לא שזה מפחית מעוצמת הייאוש . נשמע שאתה נחוש בדעתך להמשיך הלאה, מחפש עבודה ושינוי וטוב שכך! נכון, זה לוקח 'רק' כמה שעות אבל אולי אם תנסה להתיחס לזמן הפנוי כאל חופש, משהו זמני לחלוטין תצליח לעשות בו משהו פרודוקטיבי. לקורא ספרים, לעשות ספורט, לראות חברים, משפחה. ברור שכאשר הלחץ הנפשי גדול קשה לעשות פעולות כאלה 'בכיף' ולהנות מהן, אבל גם לא לעבוד וגם להשתגע? לפעמים כשקורים לי דברים ש'מפילים אותי' אני מנסה לקחת את זה בפרופורציה, להודות על מה שיש ולקוות שיהיה יותר טוב. מצטערת על לקט הקלישאות, אבל אני מקווה שתתחזק קצת. אפרת

תשמע גם אני הייתי בבית כמה חודשים עד שמצאתי עבודה אחרת. מה עושים? אם יש לך דברים לתקן ולשפץ בבית אז זה הזמן. אפשר להתנדב לעזור לאנשים בתחום קרוב למקצוע שלך, ככה אתה צובר עוד נסיון ונשאר בעניינים. אתה יכול לקרוא הרבה, ללמוד דברים חדשים. משעמם בבית? תנסה להתחבר לעוד אנשים כמוך מחפשי עבודה תהיה בקשר איתם אולי תקימו עסק ? חלטורה מהצד?

שלמה שלום התמודדות עם הזמן הפנוי שנוצר אחרי פיטורין היא בעיה לא פשוטה ולצערי מאוד מוכרת לאחרונה. הרעיונות של אפרת ועודד הם באמת הפתרון היחידי שיש למילוי הזמן. מעבר לחיפוש העבודה צריך לפתח תחביבים ועיסוקים שונים, אפשר להתנדב היכן שהוא, והכי חשוב לא להשאיר זמן ריק בו אתה מטפס על הקירות. נסה להתבונן על כך בצורה הכי חיובית שאפשר, כמה פעמים בחיים יוצא לאדם זמן באמת פנוי? נסה להפיק ממנו את המיטב עד כמה שניתן, במקביל לתקווה למצוא עבודה חדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם היית מציע לכל זוג שעומד להינשא או לכל זוג נשוי לעבור טיפול זוגי?

יוכבד שלום הייתי מציע לכל זוג לפני נישואין לבדוק האם קיימים בין בני הזוג קונפליקטים מסויימים שמפריעים להם באופן נשנה וחוזר, כמו כן, האם ברקע האישי של כל אחד מהם יש היסטוריה של סיבוכים כאלה ואחרים בתוך מערכות יחסים או במשפחת המקור. אחרי איתור מקורות כאלו לבעיות בזוגיות צריך לחשוב יחדיו האם מעוניינים לקחת זמן לכניסה לתהליך טיפולי כדי לפרק כמה מוקשים בעוד מועד. מנסיוני, זוגות שלקחו את העניין ברצינות שיפרו את חיי המשפחה הטרייה. אינני מציע לכל זוג לעשות זאת כיוון שלא כל זוג מתאים לכך ומוכן להשקעה הרגשית הכרוכה בכך. עם זאת, זוג שיש לו מודעות עצמית ומחפש העמקה שלה יחד עם שיפור חיי הזוגיות בהחלט יוכל להנות מטיפול זוגי, גם אם אין בעיות אקוטיות על פני השטח. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדבריך משתמעת המלצה. אני חולקת על דעתך. אני חושבת שכדאי לזוג לעבוד על הזוגיות, וחשוב לשמור על ערנות, ורגישות, להעמיק את הקשר, ולטפל בבעיות כשהן קטנות לפני שהן הופכות לגדולות, אבל נראה לי שיש עוד הרבה מאד דרכים שלא כוללות פסיכותרפיה לעשות זאת! כל זוג בהתאם לאופי שלו, לאהבות שלו, לאופן בו מתקשרים. לא שפסיכותרפיה זה רע, אבל לדעתי זה יכול גם ליצור בעיות, להעלות בעיות טרם זמנן, ולהכניס אפילו מימד של תחרותיות בעצם הרצון ליצור קשר מושלם ללא בעיות. אם זה יהפוך להיות סטנדרט או נורמה שלפני חתונה חייבים לעשות טיפול זה יהיה בעיני עצוב מאד. יש כל כך הרבה אנשים שלא זקוקים לטיפול. שיש להם כלים ותעצומות נפש להתמודד לבד או ביחד עם הקשיים והאתגרים של החיים. אני נורא נגד הגישה לפיה אדם הוא נכה אם אין לו פסיכולוג באיזור. טוב, כמובן שלא אמרת את כל זה, אבל אני עונה לגישה מסויימת, מוקצנת, שיכולה להווצר אצל אנשי מקצוע, אולי משום שפלח העולם שהם רואים נוטה להיות שרוי בסבל, מצוקה, וקושי.

איני חושבת שבהכרח כל זוג יכול להפיק תועלת מהטיפול הזוגי. להערכתי (הלא מקצועית) יש ללכת לטיפול כאשר הבעיות כבר עלו מעל פני השטח והן מפריעות לתפקוד. וגם אז, צריך לנסות ולהתגבר בכוחות משותפים. טיפול הוא חשוב אך אין צורך לחפור לצורך חפירה בלבד אלא רק אם יש סיכוי למצוא משהו מועיל. כמובן שאני מקצינה את הדברים אך רק כדי לחדד את הנקודה. שבוע טוב, אפרת.

שלום שלום זה עתה סיימתי את קריאת הספר "שינוי" של ואצלאוויק, ויקלנד ופיש. אז דבר ראשון, אני ממליץ בחום ! אפשר לדלג בשלב ראשון על החלקים הראשונים, התיאורטיים. היתר מעניין מאוד. מישהו יכול להמליץ לי על המשך קריאה בנושא? חן חן ירון

מה נושא הספר?

קודם כל קריא, ומשעשע, ובעל רעיונות מעניינים. בסך הכל קראתי די מזמן, אבל לפי מיטב זכרוני הספר מדבר על הצורך בשינוי נקודת מבט והשקפה כדי להביא לשינוי המיוחל. לפי הבנתי, ב"תרגום חופשי" של הרעיונות לפי הבנתי: אפשר לחשוב עלינו כעל אנשים שחיים להם בדו-מימד, עם הסתכלות של דו-מימד, ובעיות של דו-מימד, אבל כדי לפתור את הבעיות צריך למצוא דרך לצאת ולראות את הדברים מזוית של תלת מימד... בקיצור, הם טוענים שהרבה פעמים אנחנו נגשים לפתרון בעיות שלנו, גם במסגרת טיפול, לא ממקום שיכול באמת להועיל. מעבר לכך אני לא זוכרת הרבה, אבל אשמח לשמוע עוד כדי לרענן את הזכרון.

ירון שלום אני לא יודע בן כמה אתה, אבל הספר מעברים של שיהי גייל עשוי לעניין אותך, במיוחד אם אתה בסביבות גיל ה 40 או מתעסק במעברים ושינויים בחייך. אגב, מדובר בזוית התבוננות שונה למדי מזו של הספר שינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן תודה, אני אכן בן 40. לאפרת, ברמה הטיפולית, הספר מדבר על כך שהפסיכואנליזה מתעסקת ב"למה", מה הביא למצב הנתון, ובכך לעתים קרובות הופכת לבעיה בפני עצמה. בעוד הם ממליצים לעסוק ב"מה", כלומר מה המצב כעת וכיצד ניתן לשנותו, לעסוק בלי בושה בשינוי הסימפטומים. ברמה החברתית והאישית הוא מדבר על איך פעמים רבות אנחנו לכודים בנסיון לפתור בעיות על ידי "עוד מאותו דבר", ומציע להגדיר מחדש את הסיטואציה ולתת פתרון ברמה אחת מעל (כמו שלילה תיארה). הספר מלא בדוגמאות משעשעות ומרגשות על שינויים שהתרחשו בדרך זו. מומלץ בחום,

http://www.psychom.com/articles.asp?id=25

מדהים. כל כך נכון. גאון פרויד. דרך אגב, החלטתי לשנות את השם, או בעצם, לחזור לשם המקורי. אפרת

כאילו, למה לבחור כינויים זהים? זה מבלבל.

שלום אפי-אפרת מעניין האם השינוי קשור לקישור הספציפי על פרויד ונשים. בכל זאת חזרת משם שעל פי רוב נחשב של גבר לשם של אשה. זה באמת די נדיר שבאותו מקום תהיינה שתי אפי נשים. בכל מקרה, welcome back אפרת. בברכה ד"ר אורן קפלן