פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
השאלות שאתה שואל אותי שאלות קשות , הוא לא מזכיר לי אדם מסוים - ממש לא. אבל האם בעבר היה קשה לי עם דמויות של סמכות ? לא יודע , לא ממש היו דמויות עם סמכות בחיי. אוליי יש לי תחושה כזו שאם אני נחמד אליו - אז זה כילו מזויף כיאלו התחנפות שהוא הבוס אז מזה באה הנחמדות שלי - כלומר אוליי אני מפחד להיות צבוע. אני ממש לא מבין מהיכן זה נובע . אוליי זה נובע מחוסר ביטחון שלי ??? כלומר חשוב לי להיות מוצלח לידו ואני מפחד "לפשל" אז אני פשוט נמנע מלדבר איתו ממש ??? מה אתה חושב , ואיך אני יכול לפתור את הבעיה או לפחות להפחית מהאפקט הזה? אני לא מאמין שבעיה מסוג זו דורשת פסיכולוג וגם אם כן אנא אמור לי זאת אך השתדל לעזור לי ככל האפשר מפורום זה בהמון המון תודה מראש , מעיין
מעיין שלום לפעמים צריך להשתחרר מהמחשבות ולתת לזמן לעשות את שלו. בסך הכל אתה עובד במקום זמן מועט. אתה רוצה בקרבתו של הבוס וזה מכניס אותך ללחץ מסויים. יתכן שאם תקבל שכעת קשה לך להתקרב, ושעם הזמן הדברים ירגעו ותוכל ביתר קלות לעשות זאת, כל העניין ישתנה. אם זו אכן הבעיה היחידה שעימה אתה מתמודד כעת אין כל סיבה לפנות לפסיכולוג. תצטרך ללמד את עצמך לנשום עמוק ולקבל שיש תהליכים מסויימים שלא ניתן להאיץ אותם. ככל שאתה תהיה רגוע ושלם יותר עם עצמך, כך הדברים יקרו בהתאם למה שאתה רוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן
.
http://my.doctors.co.il/forums/list.php?f=6
הוא באמת הרבה יותר נוח תודה לך
אין כמו כוחו של ההרגל. כל הכבוד על יוזמת החיפוש. כל אחד יכול עכשיו לבחור את הפורמט שמתאים לו.
אני בתקופה איומה בחיים ובתוך הטיפול, שבאה לידי ביטוי בעלייה בחרדה ובדכאון. לי זה נראה כנסיגה וכקטסטרופה. המטפל שלי טוען שזו דווקא צמיחה וגדילה... אני מרגישה שהפגישות לא מקדמות אותי, והוא טוען שאני בתוך תהליך חיובי... אני גם חשה שככל שאנחנו "חופרים" יותר, המצב נעשה גרוע יותר, ובא לי להפסיק את הטיפול. אשמח לשמוע התייחסויות לחוויה כזאת, מהמשתתפים, וכמובן מד"ר קפלן. תודה רינת
חשוב לי לציין כי בעבר (הטיפול החל לפני שנתיים), היו לי חוויות טובות בטיפול, ואני כן מעריכה את המטפל.
רינת שלום אם מדובר בטיפול טוב ומטפל שאת סומכת עליו אני מציע להמתין ולראות איך הדברים יתפתחו. אתם כנראה רואים את המצב הנוכחי בצורה די שונה זה מזה ואני חושב שכדאי לדבר גם על העניין הזה במפגש. יש תקופות בהן הטיפול קשה כי נוגע בחומר מורכבים וכואבים. לעיתים אין ברירה אלא לעבור דרך המקומות הללו כדי לרפא את הפצע. כל שנשאר לשאול הוא האם אכן התהליך הזה חיובי והכרחי לטובתך, וזהו נושא לדיון בתוך חדר הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן
גם אני רוצה שאול בענין זה אבל אצל ילד קטן יותר. בן 3+. הדבר מתבטא בעיקר כשהוא בא לגן לוקח לו זמן ל"התחמם" הוא לא רוצה ללכת לבד. כשהוא קצת מרגיש בלחץ הוא מבקש מוצץ. הוא רוצה שאתן לו יד בדרך לגן, כשהוא משחק עם חברים בגינה והם לוקחים לו את הצעצוע שלו הוא לא מנסה לחטוף להם הוא מסוגל לבכות. לאחרונה הוא מבקש לקחת לגן איזה משחק או צעצוע. האם זה טבעי בגיל הזה? האם להתנגד לבקשות החיזוק שהוא מבקש? [מוצץ, יד צעצוע לגן]
אלי שלום התיאור שנתת איננו חריג ובעיקרון לא חייבים לעשות משהו לגבי זה. מדובר בילד צעיר ובהחלט יתכן שהוא בישן יחסית ולוקח לו זמן להתחמם, אין בכך בהכרח רע. עם זאת, במידה ואתם מרגישים שנגרם לו סבל בעקבות זאת יש מקום לבדוק כיצד לעזור לו. יש אפשרות לכם כהורים לפנות לקבל הדרכה אצל פסיכולוג ילדים, לתאר לו את כל המצב הקיים ולחשוב כיצד עוזרים לילד. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, בעלי נידרס לפני כשנתיים בזמן שעמד על המידרכה. הוא סבל מחבלות רב מערכתיות שכללו גם פגיעת ראש. הוא אובחן עם Diffuse Axonal Injury ושהה כחודש ברמבם ווחודש בלוינשטיין. מאז השחרור הוא סובל מהתקפי זעם. כשהוא חוצה את הכביש הוא מצפה שהמכונית תעצור גם אם היא נוסעת במהירות. אם מצפצפים לו בזמן חצית הכביש הוא מתעצבן ומתחיל לצעוק על הנהג. הוא כל הזמן אומר שאם נהג מסוים יצא מהרכב לאחר שציפצף, בעלי פשוט יכה אותו. הוא פוחד שהוא ממש יפגע במשהו אם תינתן לו ההיזדמנות. גם בבית הוא צועק עלי ועל הילדים (4 ושנתים וחצי) לפעמים ללא סיבה, בעיקר כשהוא עייף. אני לא יכולה להמשיך בצורה כזאת, לפעמים אני ממש פוחדת. אני חושבת שאולי הוא צריך לדבר עם איש מקצוע אבל לא יודעת היכן להתחיל לחפש. אנו גרים באיזור חיפה ובעלי הוא אנגלי (הנהגים הרבה יותר מנומסים באנגליה....) כך שצריך משהו דובר אנגלית. מומחה לטראומה אולי? תודה
אולי העצבנות שלו נובעת מבעיה רפואית נוירולוגית ולכן הוא כועס יותר מהרגיל. לדעתי כדאי לפנות לרופא המטפל ולהציג בפניו את הבעיה. רצוי גם שילך לטיפול פסיכולוגי שיאפשר לו להתמודד עם הטראומה שעבר. יש בו כעסים רבים על מה שקרה, והוא מוציא אותם עליכם כי אתם הקרובים אליו.
יעל שלום ישנם שני כיווני טיפול מיידיים שכדאי לנקוט, ובהחלט יתכן ששניהם נכונים. האחד הוא תסמונת פוסט טראומתית. לפי התיאור שלך בעלך סובל מפוסט טראומה וצריך לטפל בזה. התקפי הזעם הם חלק מוכר אצל אנשים שסובלים מבעיה זו. יש אפשרות להשתמש בשיטת EMDR עליה תוכלי לקרוא בקישור שבהמשך, היא יעילה מואד לטיפול בטראומה. בארץ מפעילים אותה הרבה אנשי מקצוע אנגלוסקסיים, אמנם בעיקר מארה"ב אבל דוברי אנגלית, כך שאני לא רואה בעיה למצוא מטפל מתאים. הקישור למאמר הוא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm והקישור למטפלים דרך עמותת EMDR הוא www.emdr.org.il עם זאת יש כיוון נוסף שחייבים לבדוק וזה האם אין פגיעה מוחית מסויימת שגורמת להתקפי הזעם. לעיתים מדובר על פגיעה שלא ניתן לזהות בצילומי ראש אלא רק ע"י מבחנים פסיכולוגיים ייעודיים שמאתרים את הליקוי. במידה וקיים נזק כזה הוא גורם לתגובות שלא היו נפוצות קודם לכן. יש מרכזים רבים שעורכים את המבדקים הללו וכדאי לברר מי מתמחה בכך באזורכם. מדובר על אבחון נוירופסיכולוגי וגם בבית לוינשטיין בו טופל יש מאבחנים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי, אני נכנסת לכאן לא מעט וקרואת פה ושם שאלות ותשובות.אני עוברת תקופה מאוד, מאוד קשה שלא ניתן לתארה במילים. אני רווקה בת 32, גרה לבד עצמאית וחזקה!!! אני מדגישה את ה"חזקה" כי מצד אחד זה נכון ואפילו נכון מאוד. אני עוברת את כל הקשיים שאפשר לעבור בחיים וכל זאת לבד. אומנם יש לי משפחה אוהבת ותומכת אך גם שם ישנו משבר לא קטן ולא מזמן עברנו טרגדיה. אמרתי שמצד אחד אני חזקה אך מצד שני ממש לא ומסתבר שגם ברזל בסופו של דבר נשבר.... אני יודעת שמה שיעשה לי טוב עכשיו זאת אהבה, כבר שלוש שנים שאני ללא אהבה, האם יכול להיות???? האם ייתכן שלעולם לא אתאהב יותר? החיים שלי שמתחלקים לשניים ביום יום. בבוקר אני שמה עליי את המסכה , נראית מחליון דולר למרות הקשיים הנוראיים ויוצאת לעבודה. שם אני משחקת אותה שהכל בסדר, חייבת להיות החזקה זאת שמצליחה להתמודד( הם יודעים ומודעים למה שעברתי בתקופה האחרונה) אני גם מאוד מחוזרת שם ( טוב, כולם נשואים זאת לא דוגמא...) ומאוד מצליחה מבחינת קרירה. כשאני יוצאת משם מתחילות הדאגות וצב הרוח הנוראי משתלט, החיים האמיתיים רק מתחילים, ברוכים הבאים למציאת. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כארבע שנים, כאשר בשנה הראשונה הלכתי פעם בשבוע ולעיתים נדירות אף פעמיים בשבוע. בשלוש שנים האחרונות אני לא בטיפול תדיר אך בקשר עם הפסיכולוגית המלאכית שלי. אני מאוד ראלית ויודעת שגם היא לא תוכל לפתור את כל בעיותיי.היא בעצמה אמרה שהיא נדהמת לראות את החוזק שלי ושהיא לא מבינה כמה שיעורים בחיים אני צריכה לעבור על מנת שיהיה לי סוף, סוף טוב.... אז זהו זה גם ברזל נשבר בסופו של דבר ונכון להיום אני לא בדיכאון כי פעם הייתי ואני יודעת מה זה. היום אני עצובה, סתם עצובה בלי שום תוכן בחיים. חבל שהחיים כאלה לפעמים, זה קצת לא צודק הייתי אומרת.... סליחה על ההשתפחות, ביי ירין(איזה שם בחרתי, כמה אירוני...)
ירין היקרה, אי אפשר שלא להבין שמאד קשה לך עכשיו, אציין שאני לא פסיכולוג ולא מטפל ,אבל כמו שכתבת בסוף שבחרת שם אני אשתדל שלא להכנס לקילשאה שהחיים הם אוסף הבחירות שלנו ,גם שקרויים לנו דברים בעל קורכם אנחנו נשארים אח"כ עם החלטות בעצמנו מה לעשות כיצד להמשיך הלאה לא ציינת את הטראומה שלך ואולי זה באמת לא המקום לציין כל מה שאני יכול להגיד לך ,שלפעמים מושטות לנו הרבה ידיים לעזרה ולא מספיק להביט בהם אלא צריך לאחוז בהם אז אם הסיבה שלך חוסר סיפוק מהחיים ,אולי כדאי לקחת חלק מזמן הפנאי (במידה ויש) ולנסות ללמוד משהו שתמיד רצית ,שם גם יש פוטנצייל למצוא בן זוג עם תחום עניין כשלך דברים משתנים כל הזמן ,אל תשכחי שהאדם משתנה כל הזמן ,אנחנו ממש לא אותם אנשים שהיינו לפני שנתיים הגוף השתנה כל תא בגוף נבנה מחדש מאז ,אפילו צורת המחשבות ואופן קבלת החלטות השתנה ,מה שנשאר זה העבר ,ואפשר גם אותו לשנות דרך נוספת להתמודד עם דברים זה פעילות גופנית ,ואני ממליץ במיוחד על יוגה ודרך החיים של היוגה ובכלל לפנות קצת לחיים רוחנים בסוף ההודעה כתבת סליחה העל ההשתפחות ,תעשי לי טובה על תבקשי סליחה,כל אדם צריך להוציא קיטור מדי , את לא צריכה אישור מאף אחד על הרגשות שלך אולי חלק מהבעיה שלך שאת חזקה מדי ,זה לא בושה לבכות מדי פעם ,כמו שאנחנו לא מתביישים להוציא את הרגש ההופכי צחוק ,אני לא רואה סיבה לבכות זה משחרר המון משקעים פנימים שוב אני לא יודע איזה טראומה עברת וקשה לי לענות גם באופן אוביקטיבי בלי להכיר אותך ואת המקרה שלך אבל את נשמעת בחורה נבונה ואינטלגנטית ונחמדה ולפי זה נשמע שזה רק שאלה של זמן את שתמצאי את הבחור הנכון ואני יחזור שוב אל תסתירי את הרגשות שלך לא הכל בחיים הולך עם השכל הצד הרגשי הוא מה שמניע את האדם
לירין היקרה , (למה אירוני ?) שמי מעיין בן 22 ושומע את מה שאת כותבת . אז לא אנסה לעזור לך , רק אוכל להזדהות עם מה שכתבת , אני עוד לא עברתי טראומות בחיים , לא משהו ענק!!! יש לי תחושה שאת התמודדת עם מוות של אנשים קרובים או מחלות נורא נורא קשות . אבל גם אני עברתי פעם איזה משהו ...עד היום נמשך ואוליי ימשך לעד. מדהים אותי שתי דברים : האחד - איך את מצליחה לשמור על קריירה כל כך טובה? והשני - מדהים שלמרות הקושי הענק שעברת בחיים וההתרכזות בקריירה את מסוגלת לייחס כל כך חשיבות למציאת בן זוג . אני בטח לא יכול לעזור לך , אבל יש לי שתי שאלות אלייך ? את אומרת שאת מחוזרת במקום העבודה ? היתכן שזה מתוקף תפקידך ? יתכן שאת פשוט מאוד מאוד מוערכת ? ושאלה שניה - האם את מחוזרת גם מחוץ למקום העבודה ? כלומר האם בחמש שש שנים מחוץ לעבודה את מרגישה מחוזרת ? האם את מסוגלת להסתכל באופן אובייקטיבי ולהגיד שאת בחורה מושכת ע"פ תגובות של גברים כלפייך בעשור האחרון ? מקווה שתוכלי לענות על שאלותיי, מעיין
אתמול פיטרו את בעלי מהוראה ולצערי עשו את זה בצורה מאד מכוערת, מה שעושה את הכל הרבה יותר כואב. אני לרוב אובייקטיבית ויכולה עדיין לומר שהוא היה מורה מצוין ומשקיען הרבה מעבר למה שראיתי בימי חיי אצל מורים. לפני מבחנים הוא עשה שיעורים פרטיים לתלמידים, היה תמיד זמין באינטרנט או בטלפון לשאלות, חילק תמיד סיכומי חומר. תלמידים אהבו אותו והציונים תמיד היו בממוצע כיתתי גבוה. הוא אפילו זכה בפרס על שמירה על ממוצע גבוה בבגרויות. ימים ולילות הוא ישב להכין טוב את החומר ל"ילדים" שלו, התלמידים. הוא אהב את ההוראה בלב ובנפש. ובסוף באים אליו ואומרים לו שההוראה לו לוקה בחסר, שהשיטה שלו ליברלית מידי ושהוא לא משקיע את המקסימום. איזה עלבון. מעבר לחרדה הכלכלית שכרגע נחתה עלינו וגורמת למועקה רצינית בנשמה (אם כי אני סומכת עליו, הוא איש עבודה ויסתדר מהר) ישנו העלבון הצורב. אני כל כך מזדהה איתו שאני חושבת שאנחנו מנחמים זה את זה בשלבים...ואז אני מרגישה אשמה על כך שאני עוד מוסיפה לו דאגות. איך מתמודדים עם כזה דבר?
רונה שלום נשמע שבעלך אדם מוכשר ובוודאי ימצא עבודה חדשה תוך זמן כזה או אחר. הפגיעה והעלבון שאת מרגישה עבורו מובנים וטבעיים, כמו גם הלחץ מפני הבאות והמצב הכלכלי. האירוע קרה רק אתמול ואם היית רגועה ואדישה אולי זה היה בלתי סביר. פיטוריו לא קשורים בהכרח לכשרונו, לצערנו זה קורה לא מעט בכל המערכות ובמיוחד במערכות הציבוריות. אין מה להרגיש אשמה על הדאגות שלך, אתם משפחה אחת וזה טבעי שתעברו ביחד את מה שקרה, גם אם זה אירוע שמתמקד בו. אני מציע שתתני לעצמך שבוע בלי ביקורת עצמית, פשוט להיות שם איתו ועם עצמכם. אני מעריך שתוך כמה ימים הכאב יתכהה מעט ויהיה אפשר לחשוב על תכנון ההמשך באופן יותר פרקטי. בברכה ד"ר אורן קפלן
אפשר לשלוח לך אימייל אישי? אם כן , לאן?
יש לי אימייל בשורת האימייל. ואם אני כבר כאן... כל כך קשה לי לא להגיב. אז נטע, אם את זקוקה לעידוד ושכנוע (כתבת שזה מה שאת רוצה) אז דעי לך שאני ממש ממש בעד שתצרי קשר מחדש ותלכי לפחות לעוד כמה פגישות כדי לברר את הדברים, לעשות לכל הפחות סיום ראוי, ואולי אפילו - מי יודע - לחזור לטיפול. אני חושבת באופן די עמוק שזה הדבר הנכון לעשות. יש גם כיוונים לחרטה. אפשר להתחרט יותר על דברים שלא עושים מאשר על דברים שעושים. אם תלכי - מקסימום תחליטי שוב לעזוב. אם לא תלכי זה ישאר כמו מין סימן שאלה בינך לבין עצמך שיכול ללוות אותך הלאה זמן רב. אני בעד בהירות - גם פרידה צריכה להעשות באופן מסודר, ובמיוחד פרידה שאת כל כך לא בטוחה בה צריכה צ'אנס לבירור.
לילה שלום את לא צריכה לענות. ובכל זאת, כדאי לשמור על שמך המקורי, לילה. עזבי את עניין חוסר האופי. את סתם מענה את עצמך לשוא. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר קפלן, אני כבת 37 רווקה. מיזה כ- 3 שנים אני נמצאת בקשר עם גבר שפוחד להתמסד. הקשר שלנו יודע הרבה עליות וירידות. כל פעם אנחנו נפרדים וחוזרים. אני יודעת שאני נמצאת בקשר הרסני. אבל, הפחד להיות לבד הורג אותי. (היתי בשיחות אצל פסיכלוג - כמובן שהכל מתחיל בילדות לא קלה שעברתי). מה שמטריד אותי זה ענין אחר. אני סובלת מהתקפי חרדות ומחשבות אובססיות ויש לי כל הזמן תחושה של איבוד שליטה. אני יודעת שאני לא יאבד שליטה, אבל הפחד שזה יקרה לי מכניס אותי לחרדות ומה שיוצא בסופו של דבר, זה שאני נמצאת במעגל. אני מנסה להתגבר על הפחדים שלי בעזרת טיפול בצמחי מרפא, זה די מרגיע אבל לא לגמרי מעלים את הבעיה. שאלתי היא כזו: מדוע זה קורה לי כאשר אני לבד וללא אהבה? ברגע שיש אהבה בחיי וטוב לי כל החרדות נעלמים כלא היו. מה הקשר בין הדברים? האם כל מי שאין אהבה בחייו מרגיש כך? אודה לך על תשובתך.
סוניה נשמע שאת יודעת פחות או יותר על מקורות חרדת הנטישה שלך מבן זוגך וסביר להניח שאותם גורמים משפיעים גם על החרדות האחרות. השאלה איך מתמקדים בהווה ומתחילים לעשות שינוי. המודעות איננה מספיקה כנראה ונדרשים כלים נוספים כדי לשפר את המצב. אינני מתמצא בנושא צמחי מרפא אבל אני חושב שאת זקוקה לטיפול יותר אינטנסיבי מזה. ישנן תרופות יעילות נגד חרדה וכדאי להתייעץ עם פסיכיטאר לגביהן. כמו כן נראה לי שתוכלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי לכל מערך הדברים שתיארת. הסף הנמוך בו את מגיבה לפרידה וחוסר באהבה יוצר מצב מעגלי שכולא אותך בתוך הבדידות. יתכן שטיפול קבוע ואינטנסיבי יוכל לתת לך תמיכה באופן זמני כדי להיפרד מבן הזוג והקשר ההרסני הנוכחי עד שתמצאי מנוחה ונחלה, בין אם לגבי בן זוג אחר ואולי הרבה יותר חשוב, עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן
מה עושים? פתאום הוא לא רוצה לקום בבוקר, מפחד ללכת לעבודה, לדבר עם אנשים, הוא מפחד ללכת לפסיכולוג/פסיכיאטר לא פרטי שזה יפגע לו בעתיד (הוא בן 25 ואנו גרים יחד שנה) אני יודעת שניתן ללכת לתחנה לבריאות הנפש ולקבל טיפול השאלה היא מה היא הסודיות שנשמרת שם, האם היא פחות טובה מהסודיות בקופות החולים - שגם הם מציעים טיפולים במחיר נמוך. ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו? עזרו לי , אני מרגישה חסרת אונים...
בלה שלום מה שלא תחליטו, חשוב שהוא יפנה לקבלת עזרה בהקדם האפשרי כיוון שהמצב שאת מתארת נוטה להיות מעגלי ועם הזמן יותר ויותר קשה לצאת ממנו. אם אין לכם אמצעים כלכליים לטיפול פרטי בן זוגך צריך להילחם בהתנגדויות שלו וללכת לשירות הציבורי. אין כל בעיה בקבלת טיפול במסגרת ציבורית וזהו חשש שעל פי רוב לחלוטין לא מבוסס. מובן שיש יותר אנונימיות בטיפול הפרטי אבל אם זה לא אפשרי אין הרבה ברירה. בכל מקרה, אם הוא עדיין מתעקש נסו לפחות לפנות לפגישה אחת עם פסיכיאטר באופן פרטי כדי שיקבל תרופות שיוכלו לעזור לו לקום ולחזור לאיתנו לפחות בצורה חלקית. בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר שלום הוספתי תגובה-שאלה לתשובתך אודה לך אם תוכל לענות לי, תודה תמר בצמוד לתשובתך....
תמר שלום ראיתי ועניתי בברכה ד"ר אורן קפלן
שלי.
לנוחיותינו אני ממשיכה את הדיון כאן. (אפי, אפרת, לילה וכמובן אורן קפלן). אני חייבת לציין, ד"ר קפלן שקלעת בווול למה שאני מרגישה. כתבת לי בתגובה לסור שלי שניתקתי א הטיפול ושאני מרגישה שכלום לא חסר לי ואין בי געגוע -שזו הדרך שלי להתמודד עם משהו. כי באהבה - אני סובלת. ואני חייבת או להוציא ממנה את המשמעות או מלכתחילה להכנס למשהו חסר משמעות וכך כשאני מתנתקת באמת אין אהבה. הנקודה היא שניכנסתי לטיפל בשל דיכאון קשה שקיים עדיין, ושנבע ממשבר שלי ביחס לעצמי. לא ביחס לקשרים חברתיי. אני איכזבתי את עצמיי אקדמאית ובעוד כמה תחומים וניכנסתי לדכאון כבד מאוד. הפסיכולוג הנוכחי "נבחר" לאחר מס' ניסיונות של פגישות בודדות עם פסיכולוגים אחרים. מלכתחילה ידעתי שהוא לא בול בשבילי, שמשהו חסר. שהוא מפספס אותי פה ושם. ועוד ועוד, אבל לצד זה בהחלט היו דברים טובים. לחלוטין היו כאלה. אבל שוב, מה שקרה שבמקום שהטיפול יעסוק בדיכאון שלי בזה שאני לא יוצאת מהבית, בתחושות הקשות שלי כלפי עצמי, יוצא שהייתי טרודה בכמה אני חשובה לו, ונפגעת מדברים יותר או פחות. או במקרה היותר גרוע - סתם מעבירה שעה בכיף, שבה אנחנו צוחקים. כלומר שום שיפור מהותי בדבר שבגינו פניתי אליו לא קרה. הוא אומר שדווקא העיסוק ביחסים בינונו יכול לעזור לי. וני אכן מאמינה כך. אבל לא רק. אני מתחננת שינזוף בי ויהווה הורה. שיראה לי שאכפת לו ממני בצורה דרמטית יותר. והוא אומר שזה הסגנון שלו וזה דווקא טוב לי, שהוא עדין כזה. שהוא לא חושב שאני צריכה שינזפו בי כי אני נוזפת בעצמי. אך מאחר ומעולם הוריי לא תיפקדו כהורים מחנכים , אלא גדלתי לבד... כלומר בבית עם הורים אבל ללא משמעת או דאגה (שזה לטוב ולרע...) אני רוצה את זה ממנו1 והתחושות שלי לא חד משמעיות בעניין. אז עזבתי יופי. ושאני אזרוק לפח את כל החודשים שהשקעתי(ושהוא השקיע?). ומצד שני, תמיד סמכתי על עצמי שאצא ממצבים קשים והשנים האחרונות מעידות שלא כך הדבר. אתה מאמין שאוכל לצאת מזה? כי אין לי כוחות להיכנס לטיפול עם מישהו אחר. אני ממש חושבת שאני מצפה בתת מודע שתשכנעו אותי לחזור אליו... ושוב, מבחן התוצאה הוא כזה ששמונה חודשים עברו ומצבי גרוע יותר משהיה בתחילה. תודה על ההתייחסות
מנסה לשלוח לך מייל. הכתובת שגוייה. יש לך מייל אחר?
נטע שלום לפי מה שאת מתארת הטיפול הזה עדיין לא הסתיים. יתכן שתחליטי/תחליטו לסיימו בעתיד הקרוב, אבל כעת את צריכה לחזור לפחות לעוד כמה פגישות כדי לסגור עניינים פתוחים. העזיבה כעת אינה לטובתך וברור לפי מה שאת מתארת שזו תגובה שבאה מתוך כאב ונסיון לברוח מהכאב, ולא מתוך תחושה של מציאת פתרון מלא ונכון עבורך. אני מציע שתרימי טלפון ותקבעי פגישה נוספת, שם תוכלי לתאר את כל מה שעלה כאן ולחשוב מה לעשות כעת. הוא מכיר אותך יותר טוב מכל מטפל אחר כרגע ולכן יוכל לעזור לך יותר מכל אחד אחר, גם אם מבחינתך זו לא עזרה מושלמת. יתכן מאוד, אגב, שאת צריכה עזרה שאיננה מושלמת כי משהו מושלם מדי עלול לאיים מדי ואת עלולה לחתוך אותו עוד לפני שיתחיל. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, היום הבנתי שאני עושה המון דברים שאני בעצם לא אוהבת. פרט לעבודה שלי, שהיא מול המחשב, (אחת מהן גם כשאני מחוברת לאינטרנט), אני יושבת עוד שעות נוספות, לא מעטות, מול המחשב, גולשת בין פורומים קוראת וכותבת הודעות... בקיצור - קצת מכורה. וחשבתי אולי היה לי יותר טוב, לעשות הפרדה בין עבודה לבין פנאי. למצוא זמן ללכת לים (כן, אני לא גרה בירושלים :)) או לעשות דברים אחרים שאני רוצה...לעבוד בגינה, לטייל, לקרוא... או אולי לעבוד עוד קצת... יש לי נטייה קלה להתמכרות לרשת, במיוחד למקומות שמאפשרים תקשורת עם אנשים אחרים. כאן בפורום הזה מצאתי תשובה או הדהוד ללבטים שלי. מקום לבטא את עצמי. סיבה לחשוב על דברים. תשובות, דעות, חוויות. זה היה מעניין. אולי אפילו חשוב במידת מה, כדי להבין יותר טוב נושאים שקשורים לטיפול. אני מתעניינת בנושא כמטופלת, וגם כמי שחושבת להמשיך לימודים למקצוע טיפולי. בנוסף, אני לא בטוחה שהכתיבה והקריאה כאן מועילות לי בטיפול. לפעמים נדמה לי שאולי בכל זאת משהו מהפורום הזה הולך איתי וכך נכנסים גורמים זרים למקום הפרטי. למשל, כאשר נוכחתי לראות שאיני מיוחדת בחוויות מסויימות שעוברות עלי זה היה קשה ומטריד, למרות אני בכל זאת שמחה על כך, כי אולי אחרי איזו אימה שהתעוררה אצלי מהיותי חלק מ"עדר של מטופלות" שחשות, למשל, אהבה כלפי המטפל (לא ממש התאהבות, אבל הרבה צורך, הרבה רגישות) הצלחתי קצת להניח לנושא. בכל מקרה, חשבתי שאולי זה זמן טוב לעשות הפסקה, להגמל קצת מכתיבה וקריאה בפורום הזה ובאחרים, ולחזור למצב פעילות יותר תואם אביב: צמיחה, התחדשות, פעילות. צבע: ירוק. אלמנט: עץ... בכל מקרה, רציתי להגיד תודה לכותבים הקבועים, ולד"ר קפלן. לד"ר קפלן: אני חושבת שלמדתי הרבה מהתשובות שלך, ובמיוחד המשכתי להתפעל שאתה עונה כל כך בסבלנות לכולם, בלי כעס או רגש שלילי, תשובות בהירות וישירות, שלרב הצלחתי להזדהות איתן וללמוד מהן. בכל מקרה, עד שההתמכרות תכה שנית - להתראות!
הי. יש לי בעיה קלה במייל. קיבלתי עכשיו את ההודעה. כתבתי לך.
לילה שלום אשמח להמשיך לראות את הודעותיך בפורום כאשר תרגישי שזה מתאים שוב. כל טוב אורן
לילה, נראה לי שאנחנו משאירות את אפרת קצת לבד.. גם אני נוטשת את ההשתתפות בפורום הנפלא הזה ממש יחד איתך, מסיבות קצת דומות וקצת שונות. אולי ניפגש בפורום תמיכה לנגמלות פורום פסיכולוגיה... אפרת, אחרי ימים רבים אני מורישה לך את שמך הישן והטוב - אפי... אפי האפרוח
שלום רב , שמי מעיין ואני בן 24 , התחלתי לעבוד לפני שלושה חודשים בעבודה מסוימת . זו עבודה מאוד חברתית , כולל הבוס שמפקח על כל העיניינים. עם כל האנשים הצלחתי לפתח קשרים "חברתיים" אך דווקא עם הבוס (שאני הכי מעריך אותו והוא מאוד מאוד נחמד) אני לא מצליח "להתחבר" כולמר לא ממש מנסה . לא יודע להסביר זאת . אני חייב להוסיף שכל שאר העובדים נממצאים איתו בקשרים מעולים צוחקים איתו חברותיים מאוד איתו ואני נורא רציני מולו ולא מצליח , להגיע איתו לרמה ששאר העובדים מצליחים . דבר זה מהווה מאוד בעיה מבחינתי שכן , חוסר קשר כזה עם הבוס , בעבודה מסוג זה פשוט תמנע את הקידום שלי, ואת הערכה שלו כלפיי. אני לא מבין מהיכן זה נובע. אני אומנם רוכש לו כבוד אך מדוע כל שאר העובדים מסוגלים לשבת אצלו במשרד לצחוק איתו , לדבר על דברים מעבר לעבודה , ואני כלל לא נכנס למשרד שלו . ואם כן אז לשאלות בקשר לעבודה נטו ללא הצלחה מרובה להיות קליל וזורם איתו . הדבר מאוד מפריע לי לחיים ולהתקדמות שלי והייתי שמח לשמוע את דעתכם ועזרתכם . בהמון המון תודה , מעיין
מעיין, כתבת אמנם אני רוכש לו כבוד, ובכל זאת ני לא חברותי איתו כמו שאר העובדים". אולי דווקא בגלל שאתה רוכש לו כבוד קשה לך להיות סחבק איתו. זה די הגיוני. העובדה שאתה בסדר עם שאר העובדים, היא חשובה לא פחות. לפי דעתי, ככל שיעבור הזמן ותוריד עצמך את החובה להיות סחבק איתו - אתה תרגיש יותר בנוח איתו ותיפתח גם אליו. 3 חודשים זה לא הרבה, יחסית למקום עבודה עם כל כך הרבה אנשים. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה
מעיין שלום האם אתה יכול להבין מדוע קשה לך עם הבוס? האם הוא מזכיר לך מישהו בחיים שלך? האם היה לך קשה גם בעבר עם דמויות סמכות? סביר להניח שהבוס מעורר אצלך משהו שלא בהכרח קשור אליו ישירות אלא למה שהוא מייצג עבורך. אתה מתאר שיחסיו עם האחרים ידידותיים וזורמים כך שכנראה לא מדובר באדם שחוסם את התקשורת אליו. אם תבין יותר טוב את מקורות הבעיה, יהיה לך יותר קל להשתחרר ממנו. בכל מקרה, רק אתה יכול לנסות ולהעלות את ההשערות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ,אני חיפאי ומחפש בטיפול בהיפנוזה דרך קופת החולים שלי (מכבי) רציתי לדעת עם משהו יכול להמליץ או להפנות לגורם המתאים המטפל בתודה מראש, זיו
זיו הטוב ביותר זה להתקשר לצוות בריאות הנפש בסניף הקרוב לביתך ולבקש המלצה. אין הרבה אפשרויות בד"כ ולכן הם ידעו לכוון אותך בצורה המתאימה ביותר. תוכל לראות מטפלים בהיפנוזה שלא דרך קופת החולים באתר האגודה הישראלית להיפנוזה בכתובת www.hypno.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן
כלומר אין אפשרות לטיפול כזה דרך קופת חולים ? (אגב אור המליצה לי בדף הקודם לפנות לטיפול בשלוחה האלטרנטיבית של קופת חולים,בשיחה איתם נאמר שהם לא מטפלים בהיפנוזה) אני מניח אז שסדרה של טיפולים תעלה לפחות אלפיה :( אגב מה זה צוות בריאות הנפש ? אף פעם לא שמעתי על צוות כזה ,היכן ניתן למצוא בחיפה? תודה מראש, זיו
שלום רב אני לא יודע אם זה המקום לשאול אבל יש לאחותי בעיה של ניתוק מהמציאות ואני אסביר הבחורה בת 25 ומעולם לא עשתה שום דבר משמעותי בחייה בכוחות עצמה כל נושא שאיתו היתה צריכה להתמודד נעשה בעבורה על ידי הוריה או אנשים אחרים שהיו צריכים להילחם את המלחמות שלה ומעולם לא היתה צריכה לבצע שום מאמץ הדבר גרם לה לקבל כל דבר כמובן מאליו והיא לא מסוגלת להבין בכלל את משמעות החיים האמיתיים מחוץ למסגרת המשפחה כלומר ברור לה כי אם יהיו לה קשיים בעתיד בכל נושא שהוא בעבודה או בכל נושא אחר היא לא תצטרך להתמודד עם הבעיה אלא ההורים או החברים שלה או כל בן אדם אחר חוץ ממנה יעשה את העבודה יש לה בעיה חמורה מאוד של ביטחון עצמי והערכה עצמית שהיא מודעת לה היא מתפשרת על כל נושא בו היא צריכה לבצע התמודדות מעל למינימום הנידרש וזה ממש לא משנה לה שהיא לא תהיה מסופקת כי גם כך היא רגילה להתפשר על דברים זה בא לידי ביטוי במערכות היחסים שהיו לה עם גברים ועם חברות שלה עכשיו לאחר שכבר מעל לשלוש שנים לא היתה לה מערכת יחסים עם גבר היא חושבת שהיא צריכה להתחיל להכיר בחורות ולפתח מערכת יחסים עם נשים כי פשוט זה יותר קל לה ולא מצריך ממנה מאמץ יותר מידי והיא לא מסוגלת להבין את משמעות הבחירה הזו ואת המחיר הכבד שהיא תצטרך לשלם ואת ההקרבה והחיים הקשים שהיא תצטרך להתמודד איתם בתור אחיה כואב לי לראות איך היא הולכת להרוס לעצמה את החיים בבחירות הלא רציונליות שלה היא לא מוכנה לשמוע בכלל על טיפול פסיכולוגי או כל עזרה אחרת היא מנותקת לגמרי מהמציאות וחושבת שכולם נאורים וליברלים וכולם יקבלו אותה והחיים יהיו יפים וטובים ומספקים בבחירה שלה בקיצור בחורה לא מחוברת למציאות בכלל רציתי לדעת איך בכלל אפשר לגשת לבחורה כזאת שלא מוכנה לקבל כל עזרה ולא מוכנה לשמוע בכלל עצות של אחרים כי היא חושבת שהיא יודעת יותר מכולם בתודה מראש
שי שלום לצערי אי אפשר לעשות הרבה בלי שלאחותך תהיה מודעות לכך שיש לה בעיה וכן בלי שהיא עצמה תרצה לקבל עזרה, כמו למשל דרך טיפול פסיכולוגי. אני מתאר לעצמי שאם היא היתה קלה לשכנוע כבר מזמן הדברים היו מסתדרים וחוסר נכונותה לעשות שינוי זה חלק מהבעיה שלה. יתכן שכאשר הדברים יפסיקו להסתדר לה והיא תהיה במצוקה אז תהיה מוכנה לקבל עזרה. לפעמים אין ברירה וקשה למנוע מראש את הבעיה, וצריך להתמודד עם הדברים בעת התרחשותם. לבסוף, מי יודע, אולי דווקא הנאיביות שלה והמחשבה שהכל יהיה בסדר ינצחו. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר אני נורא נבוכה להעלות את שאלתי אפילו על דף הנייר ,זה אולי יראה כהלצה אך אני מבקשת להתיחס לבעיה בכובד ראש. בחודש האחרון שמתי לב לכך שאני מחטטת באף תוך כדי שינה.אני מגלה סימנים לכך בבקר ואף זוכרת משהו במעומעם, האם הדבר מעיד על מתחים, בעיות פסיכולוגיות,או הפרעות בשינה? קראתי מאמרים על שלבי השינה ובהם תוארו מקרים שאנשים עושים תנועות עם הגפיים,אך לא קראתי על מקרה כמו שלי, האם ניתן להפנות אותי למאמרים או גורמים אחרים המומחים לנושא? ברצוני לציין שאני בת 30 ובשנה האחרונה אני נוטלת תרופה נגד דיכאון. תודה מראש שירה
שלום ד"ר כבר שאלתי אותך לפני מספר ימים האם אפשר ללוח שאלה בלי שכתובת המייל תופיע, ובכן אשיתי כהמלצתכם אך איני מצליחה למחוק את הכתובת והאתר אינו מוכן לקבל ממני שאלה ללא מילוי שדה הכתובת האם אוכל לקבל תשובה יותר מפורטת? תודה אלמונית
שלום לכולם לפני מספר ימים שאלתי כיצד ניתן לשלוח הודעה בלי לציין את כתובת המייל בהתאם לתשובה ניסיתי לשלום הודעה ללא כתיבת המייל והאתר לא איפשר לי לשלוח את ההודעה. כנראה שלא הבנתי את התשובה, אנא שלחו לי תשובה יותר מפורטת או ומחק את כתובת המייל שלי מהודעה זו ומהודעה הקשורה להפרעות שינה תודה שרון
דבר ראשון כאשר את כותבת הודעה אל תמלאי את המייל דבר שני בתחתית בריבוע להודעה ישנם שני ריבועים קטנים כאשר על התחתון כתוב: נא צרפו את האימייל... עמדי עם העכבר על הריבוע שמסומן והקליקי קליק שמאלי עכל העכבר כדי שיגיע למצב לא מסומן. ואז לחצי על שליחת הודעה. תעשי ניסוי.
שרון שלום לגבי המייל פשוט אל תמלאי את השורה של האימייל או הכניסי שם כתובת שגויה. לגבי הבעיה שאת מציינת, יתכן שאת מגיבה תוך שינה באופן לא נשלט, זה יכול להיות קשור לכדור שאת לוקחת, למצב הדיכאון בגללו את לוקחת את הכדור ולהפרעה בשינה. אני מציע לשוחח עם הרופא הפסיכיאטר שנותן את התרופות ולשאול אותו האם הכדור יכול לגרום לתופעות לוואי של הפרעות בשינה. במידה וכן יתכן שצריך להחליף את הכדור. נראה לי שמוקדם לפנות למעבדת שינה אבל זו תמיד השיטה הבדוקה והטובה ביותר לבדוק הפרעות בשינה. בזמן שאת מקבלת טיפול נוגד דיכאון לא הייתי מנסה להתערב בטיפולים נוספים. במצב רגיל אולי היפנוזה היתה עשויה לעזור, אבל כעת בתקופה של דיכאון זהו טיפול שאינו מתאים לך. בשורה התחתונה, עם כל אי הנעימות עליך לדבר עם הרופא המטפל שלך, אם אינך מסוגלת להסביר לו את הדבר ישירות הסבירי לגבי התנהגות דומה שמתרחשת תוך שינה. בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר קפלן המון תודה על ההתיחסות הרצינית לדברי בענין הפרעות בשינה שרון
אני רואה שאתן מגיבות כאן להרבה פונים והרבה פעמים לומדת המון מהתשובות שלכן אני שמחה שאין צורך לחכות תמיד לתשובות הרופא ואני שמחה שאתן כאן. סתם, חשבתי לומר את זה.
תודה על המילים החמות. אך בכל מקרה, התגובות (שלי בכל אופן) אינן של איש מקצוע ויש להתיחס אליהן בערבון מוגבל. יום טוב.
גם תודה, וגם אני כמובן רק מחווה דעה לא מקצועית. לפעמים, אחרי שאני כותבת, אני חושבת שאני כותבת דברים שהם לא נכונים.... למשל, יש מישהי שבעצם רצתה להתייעץ עם ד"ר קפלן (מפתיל או שניים למטה) ואני נדחפתי והצלחתי להרגיז אותה. וקצת בצדק. אז אחר כך אני מתחרטת קלות... אבל טוב לדעת שאני לא מרגיזה את כולם באופן גורף :)
גלי שלום אני מסכים עם דבריך, הפורום נועד לא רק לתגובות של מנהל הפורום אלא גם להתייחסויות של המשתתפים האחרים בדיון. בברכה ד"ר אורן קפלן
"התאהבתי" במטפלת שלי. בעזרתכם ובעזרת פורומים אחרים הבנתי שעלי לשתף אותה ועם כל הקושי בכך - שתפתי. היתה שיחה גלויה ובה הסברתי מה אני מרגישה. יש לי תחושה שבמקום "להוציא" אותי מזה - היא מתחילה להתייחס אלי בצורה יותר "חברית". מה דעתכם?
מטופלת יקרה חוויתי את אותו "סיפור" כמו שלך, אצלי המקרה היה מאוד קיצוני , המטפלת שלי היתה טראפיסטית בעלת נסיון רב אך לא פסיכולוגית , היא ידעה על כך,וגילתה הרבה אמפתיה , ואף הבטיחה שהטיפול לא יסתיים בניגוד לרצוני,אך לאחר שלוש שנות טיפול היא החליטה שאין לה יותר מה לתרום לי ושעלי לסיים את הטיפול, אני לא הייתי מסוגלת לעמוד בכך, ( כמובן שהייתי מודעת לכך שאני עוברת תהליך של 'העברה' אבל המודעות לא עזרה לי לפתור את הבעיה, ) למרות חוסר רצוני המטפלת אילצה אותי לעזוב למרות התנגדותי, היא עשתה זאת באופן לא אתי ולא מקצועי .למזלי הגעתי אחריה לפסיכולוגית מעולה שאחרי שנה וחצי נוספות הצליחה להוציא אותי מהסיפור בקיצור, לא כל מטפל הוא מספיק מקצועי בכדי לדעת להתמודד עם בעיות שצצות במהלך הטיפול, לכן אני ממליצה מאוד לשתף את הפסיכולוגית במה שעובר עליך באופן חד משמעי, ולהיות בטוחה שהיא מקצועית.
שכחתי לציין שבעקבות הפרידה הכפויה חוויתי משבר קשה מאוד, מבחורה שמחה עם בעיות מסוימות כמו כולם הפכתי לאדם מדוכא,ואפילו נאלצתי להעזר בתרופה נגד דכאון. כיום, בזכות התרופה ובזכות הפסיכולוגית המעולה שלי אני כבר אחרי המשבר בהצלחה שרון
שרון שלום יש מצבים שמטפלים עושים טעויות ויתכן שזה מה שקרה אצלך. מה שחשוב הוא שכיום את בטיפול שמתאים לך ויכול לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן
ההתייחסות היותר "חברית"? ואיך את חושבת שהיא יכולה להוציא אותך מזה? ומחשבה חיובית (רק כניגוד לשרון): אולי היא פשוט ממשיכה את הטיפול תוך התייחסות לרגשות שלך, ונותנת לך לחוש אהובה ולא דחויה, כדי שתוכלו להמשיך הלאה?
מטופלת שלום אני לא יודע אם אפשר או רצוי "להוציא" אותך מזה. מדובר בתחושות שלך ואף אחד אחר לא יכול להתערב באופן ביטויים. לגבי הפסיכולוגית, באותו אופן שהתחלת לשתף אותה במה שאת מרגישה, כך כדאי גם להמשיך ולומר שמפריע לך שאחרי שסיפרת לה את מרגישה שהיחס שלה השתנה וכו' וכו'. ככל שתוכלי להעלות את תחושותיך, החיוביות והשליליות, כך הדברים יהיו גמישים יותר וברי טיפול. זה לא התפקיד שלך "לשמור" על המטפלת. אמורים להיות לה כלים להתמודד עם מה שאת מביאה ולשמור עליך ועל הטיפול בצורה הטובה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן
העניין שהיחס החברי שלה מאוד מוצא חן בעיני. אני מאוד רוצה בקשר איתה אך ברור לי שזה לא אפשרי במסגרות טיפוליות. ולכן, למרות שאני יודעת שזה לא יהיה לעולם , היחס מצידה גורם לי לחשוב שאולי כן. שאולי היא כן חברה שלי. בסך הכל זה נראה לי לא כ"כ בריא ואני אמורה לשמור את האנרגיות שלי לדברים אחרים.
העניין שהיחס החברי שלה מאוד מוצא חן בעיני. אני מאוד רוצה בקשר איתה אך ברור לי שזה לא אפשרי במסגרות טיפוליות. ולכן, למרות שאני יודעת שזה לא יהיה לעולם , היחס מצידה גורם לי לחשוב שאולי כן. שאולי היא כן חברה שלי. בסך הכל זה נראה לי לא כ"כ בריא ואני אמורה לשמור את האנרגיות שלי לדברים אחרים.
מי מחליט על הפסקת טיפול וכיצד? האם המטופל צריך להגיש שזהו? או שהמטפל "משחרר" את המטופל? כיצד זה נעשה?
יום ההפסקות. לדעתי זה תהליך, לרב איטי, שבו שני הצדדים מעורבים. אני חושבת שהנושא יעלה כחוט השני ככל שזה יהפוך להיות יותר רלוונטי. אבל עדיין, לדעתי האחריות על הכוונה לקראת סיום נמצאת בראש ובראשונה אצל המטפל. בתור מי שמקבל תשלום ואחראי על "ניהול הטיפול" זה רק הוגן שהמחשבה - האם המטופל כבר בשל להפסקה תהיה אצלו במודעות. לא באופן אובססיבי, אבל עליו/ה לזכור שהזמן יקר, והכסף יקר, ושאם אפשר לעשות משהו בשנתיים אולי זה עדיף על פני שמונה שנים... ככה אני מאמינה. לצערי, נראה לי שיש הרבה פסיכולוגים שגוררים טיפולים על פני עשרות שנים.
שחף שלום אין תשובה חד משמעית לשאלה, זה די תלוי בקונטקסט של הטיפול ובגישה הטיפולית. יש פסיכולוגים שלעולם לא יציעו הפסקת טיפול מתוך גישה טיפולית שהחלטות בטיפול מבוצעות ע"י המטופל בעוד שתפקידו של המטפל "להיות" שם ולא "לעשות". לפי גישה זו הצעה של המטפל להפסיק את הטיפול מנוגדת לעקרונות הטיפול הדינמי בו המטפל משקף ומפרש אך לא נותן עצות והוראות כיצד לנהוג. לכן אם זה סגנון הטיפול בו מטופל נמצא הוא יכול להבין בעצמו שרק הוא עצמו יכול להציע ולהביא לסיום הטיפול. מצד שני יש גישות שונות לחלוטין בהם מטפלים לוקחים את האחריות לומר שהטיפול צריך להסתיים. במקרים רבים ההחלטה לסיים את הטיפול היא תוצר משותף של המטפל והמטופל גם יחד. נוצרת בחדר אוירה שבה שני הצדדים מסכימים שזה הזמן להיפרד. בשורה התחתונה, סגנון הטיפול מכתיב בד"כ גם את אופי סיומו ואין לכך כללים אוניברסליים. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר, הנני מטופלת 10 שנים אצל אותה מטפלת, כמובן שידענו עליות וירידות אבל בסה"כ אני מאוד נתרמת מהטיפול, ואף פעם לא היתה הפסקה של ממש, למעט נסיעות שלי או שלה, לאחרונה הנני מוטרדת בשאלה האם אין טעם לפגם באיכות הקשר הטיפולי שביננו לאור כ"כ הרבה שנות טיפול אצל אותו מטפל, האם ההיכרות הארוכה אינה בעצם לרועץ ביננו ואולי גם היא בעצם מתקשה לסיימו... ממניעים שלה ואין כוונתי כלל ועיקר למניעים כספיים.... כמו כן ברצוני להוסיף שהטיפול מאוד אינטנסיבי - 3 פעמים בשבוע.... נא חוות דעתך , תודה תמר
למה לא הפחתן את מספר הפגישות לפגישה בשבוע, או שתיים? האם רצית בכך והיא התנגדה? האם זה אי פעם עלה? אני חושבת שזה יכול להוות התנסות חשובה מאד. בשבילך לראות איך זה להיות קצת יותר עצמאית - אבל עדיין מבלי לאבד את התמיכה. זה יכול לגלות לך מה את מרגישה באמת, ולמה את זקוקה. מה שבכל זאת מפתיע ממה שאת כותבת הוא שאחרי עשור שנים אינך יכולה לדבר איתה גלויות על הספקות שלך. אולי אם תעשי את זה, זה גם יהיה משהו שיקדם את הטיפול ואותך.
לילה שלום, ציינתי את מספר הפגישות כנתון ולא כמשהו שאני קובלת עליו, ואני אינני בודקת ותוהה לגבי יכולתי להמשיך "לבד" אלא באמת שואלת שאלה מקצועית- איש מקצוע "מחוץ לחדר" האם אפשר להמשיך בטיפול ומה מידת יעילותו בחלוף כ"כ הרבה שנים .... את בוודאי מתארת לעצמך שאחרי 10 שנות טיפול אני קצת יודעת מה אני רוצה ולמה אני זקוקה.... ומידת הפתיחות ביני ובין המטפלת היא יותר מטובה.... לעיתים מטפל מתקשה לנקוט בצעדים מסוימים ואינו כשיר ואין זה אומר שהוא חוטא לתפקידו ומקצועיותו.... שאלתי היא באמת ברמה המקצועית.... ישנם מצבים בחיים שמצריכים ליווי במשך תקופה ארוכה וזה יכול להמשיך גם אצל מטפל אחר... תודה על התיחסותך, תמר
תמר שלום הדבר העיקרי שצריך לברר כעת הוא מדוע המחשבות הללו צצות דווקא עכשיו. סביר להניח שמשהו בחיים שלך גורם לכך שתתלבטי בכך כיום וזה לדעתי הדבר העיקרי שכדאי לכוון אליו את החשיבה. עקרונית אין רע בטיפול שנמשך 10 שנים 3 פעמים בשבוע. ההחלטה של "טוב" או "רע" היא מאוד אינדיבידואלית. כל עוד את מרגישה שהטיפול תורם לך ושאת צריכה ורוצה אותו, וכן שהמחיר, לא רק הכספי, שאת משלמת על היותך בטיפול זמן כה רב שווה את התמורה, מדוע להתלבט בכך? מרכיב הזמן בפני עצמו איננו יכול להיות סיבה מספיק טובה בעיני לקבלת החלטות. צריך להסתכל על החיים שלך באופן יותר רחב ועל מקומו של הטיפול בתוך ההקשר הזה. אם בהסתכלות הרחבה הזו הטיפול משתבץ טוב, אין כל סיבה להפסיקו גם אחרי 10 שנים. מצד שני, אם ההרגשה שזה כבר כוחו של הרגל ולמעשה מבפנים את רוצה לעזוב, יש מקום לבחון את ההרגשות הללו בצורה רצינית. בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר שלום, ראשית תודה על תשובתך המאירה - ואין זו שגיאת כתיב... לשאלתך מדוע ההירהורים מתעוררים כעת , ובכן לאחרונה הנני מרגישה בטיפול שאנו שתינו מאוד צפויות, אם זה בדברים שרצינו לומר, כלומר יודעות כמעט בודאות מה כל אחת חושבת ומרגישה ורוצה לומר או היתה רוצה לומר, כמו גם שפת הגוף מאוד ידועה ושקופה.... לשתינו וזה קצת מפריע לי כנראה ולא משום צורך להסתיר משהו אולי משהו בתפיסה שלי קצת מעוות ומשדר לי שאין זה תקין - בריא לטיפול, או שכדרכם של מערכות יחסים ארוכות נוצרת שקיפות , מחכה לתשובה, תודה תמר
שלום לך אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כחצי שנה אני לא יודעת מה אני צריכה להרגיש לאחר טיפול של חצי שנה אבל המועקה בלב עדיין קיימת וגם הגוש בגרון אני עדיין "מפחדת" ממנה ומרוחקת ומרגישה שאין לי יותר על מה לדבר בפגישות מעבר למה שכבר דיברתי איתה ושיתפתי אותה המטפלת שלי עוסקת בשיטת הטיפול הדינאמית, התחלתי לחשוב שאולי השיטה לא מתאימה לי או שמא אנחנו לא מתאימות אחת לשניה מה דעתך? תודה
חצי שנה זה מספיק זמן להרגיש/לדעת שהמטפל מתאים, חבל על הזמן, או לפנות למטפל אחר, או לחשוב על הנחיצות מחדש בטיפול, לא להתייאש, לעיתים מחליפים מטפל אחד או שניים עד שמוצאים את המתאים, חבל ללכת ולבזבז זמן וכסף..... בהצלחה.
מההודעה שלך אין לאף אחד כאן בפורום, מידע מספיק כדי לענות לך. מה שבטוח הוא שאם תעלי את הנושא בטיפול - כולל שאלת ההתאמה, האם יש או אין התקדמות, ואת התחושה שלך שאין לך הרבה על מה לדבר יחד עם המחנק (שימי לב שזה פרדוסקלי כמעט) אני בטוחה שזה יוכל לקדם ולהבהיר קצת את מה שקורה. אין לדעתי שום טעם להגיע למסקנה לבד בלי לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. חצי שנה אינה כל כך מעט זמן, אבל היא גם לא כל כך הרבה. ובכלל זמן אינו עניין מוחלט...
חלום שלום נראה לי שאת בצומת דרכים בטיפול שלך ויש שתי אפשרויות על הפרק. האחת, שאכן הטיפול לא מתאים לך, צריך לסיים אותו להחליף במטפל אחר שתוכלי לתקשר איתו בצורה יותר ידידותית. השניה בדיוק הפוכה. הבעיה שיש לך עם המטפלת הנוכחית היא לב הבעיה שבגללה היגעת לטיפול ומספרת משהו על צורת התקשורת שלך עם אנשים בכלל. במקרה כזה זו הזדמנות פז לטפל בבעיה והטיפול איננו רק תהליך ייעוצי בו מקבלים רעיונות כיצד לטפל בבעיות, אלא הוא כולל תהליך אישי וחוויתי, כמו שקורה לך. אני מציע לך לנסות ולכתוב את הדברים שאת מרגישה ולהגיש את המכתב לפסיכולוגית שלך לקריאה. נראה לי שאת מתקשה לומר את הדברים בעל פה ובצורה ישירה ואולי הכתיבה תקל עליך. לפני החלטה לעזוב חשוב מאוד לבדוק את האופציה השניה שהזכרתי. זאת מכיוון שאם הבעיה איננה בפסיכולוגית אלא בדפוסי ההיקשרות שלך הרי שתיכנסי לקשר טיפולי נוסף ועוד חצי שנה תמצאי את עצמך בדיוק באותו המקום. שווה לנצל את ההיכרות שכבר נוצרה ולמצות אותה עד תום לפני שמחליטים "לפרק את החבילה". בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר אורן תודה על תגובתך. אתמול נפגשתי איתה, לא העזתי כמובן לעלות את נושא ההתאמה, אך שיתפתי אותה בכך שאני רוצה לעזוב כי אני לא מצליחה להעלות נושאים וחשה מבוקרת כל הזמן. אני באמת חושבת שזו בעיה רצינית אצלי ואולי אין לי כוח להתמודד מול זה כל שבוע מול הפסיכולוגית. דיברנו על זה...מבחינתי היתה פגישה ממש טובה (מלבד השתיקות הרבות שלי) כרגע נראה לי שאני ממשיכה איתה. תודה רבה חלום
שלום מה כבר אפשר לעשות לנער בן 16 שהפסיק ללכת לבי"ס.כל היום במחשב,ולא מוכן לעזור לעצמו או ללכת ליוצץ כלשהו? תודה רבה
נילי שלום אי אפשר לעשות הרבה למעט לשוחח איתו ולתת לו תמיכה. יש אפשרות שההורים יפנו לקבל ייעוץ והדרכה ודרך התהליך שיקרה אצלם יצליחו להבין ולשנות משהו אצל הבן. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי כתבתי פה לפני כשבועיים על התלבטות האם לעזוב את הפסיכולוג או לא. הרגשתי שהקשר איתו מסב לי צער. כי הוא משמעותי לי מאוד ואני לא משמעותית לו. למרות שהוא אומר שאני חשובה לו וכו'. אני תמיד מזכירה לו שיש לו משפחה וילדים וזה משגע אותי שאני לעולם לא אהיה מרכזית בחייו. וגם כמטופלת - אני בטוחה שאת ההרגשה הטובה שהוא נותן לי בטיפול הוא נותן לכולם ולכן זה הכל אשליה. תחושת הקושי עם חוסר המשמעות שלי בעיניו והפגיעות העצומה שלי בעקבות זה גרמה לי להיפגע מכל שטות. למשל הוא ביטל שתי פגישות לראשונה מתחילת הטיפול (אני מטופלת 8 חודשים). הביטול היה מוצדק בגלל מחלה של קרוב משפחה, אבל כל כך כאבתי את "הנטישה" הזו בדיוק בתקופה שהייתי ממש בקרשים - שכבר התלות שלי בו הגיעה לשיאה. והוא פתאום נעלם. זה הבהיר לי את האשליה הזו שנקראת טיפול ביתר שאת. ברור לי שעולים בטיפול הרבה כאבים עמוקים ושדווקא בגלל זה עליי להישאר בטיפול אבל... בספונטניות הרמתי טלפון יום לאחר הפגישה האחרונה ואמרתי שאני מפסיקה את הטיפול. מעולם לא ביטלתי פגישה או דחיתי. דבר שנחשב גן הישג מבחינתי. ופתאום החלטתי שדי אני לא יכולה לסבול גם את התחושות הקשות שהקשר איתו מעלה בי וגם את חוסר ההתקדמותש לי בחיים מאז התחלת הטיפול. הוא אמר לי שזה חלק שכל מטופל צריך לעבור החלק התלותי. ואני הסכמתי איתו ובכל זאת אני פגועה. והרגשתי שרציתי "להעניש" אותו על הנטישה. שיכאב לו שאני עוזבת. בדיוק כפי שאני עושה עם חברים רומנטיים בכל פעם שאני נפגעת אני פשוט עוזבת ומחכה שירדפו אחריי (או שאני חוזרת ומנסה לאחות את השברים). עכשיו למה אני מספרת את כל זה? כי לפני שבוע ניתקתי את הקשר. היו לי 3 ימים לא נעימים ביני לבין עצמי. וזהו! כאילו שכבר נחמד לי להיות "לבד" וטבו לי ואני באמת יותר פרודקטיבית. זה מצד אחד עושה לי טוב - הנה לא ניקשרתי אליו יותר מדיי, אני מסוגלת לחזור לחיי. מצד שני - הרגשתי שאיתו היה לי חיבור ומערכת יחסים הכי משמעויתי בחיים שלי. בתור אחת שלא מחזיקה מעמד בקשקים ארויכם ומרגישה שכל קשר ריקני יותר מקודמו. ופה הבעיה. פתאום אני קולטת שגם הקשר הזה השאיר בי כלום. פשוט כלום. כלומר נחמד לי לחשוב עליו ועל זה שמתישהו אני אחזור ואספר לו איך התמודדתי לבד עם הבעיות שלי ואבקש עיצה מינורית כזו או רחרת. אבל לא יותר מזה. הוא כבר לא משמעותייותר. איך זה יכול להיות? מה פה לא בסדר? תודה על תשובה!
בוקר טוב נטע, את המכתב כתבת כמעט בארבע בבוקר, אז אולי ההתמודדות לבד לא קלה כל כך אם זה מטריד אותך גם בשעות אלו. אני יודעת שכולם ימליצו לך על זה, אבל אני רוצה גם להמליץ לך בחום לחזור לטיפול. אני מכירה את ההרגשה שנראית כביכול כל כך לא הגיונית, הרצון הזה שנהיה הכי חשובות לו, אבל תחשבי שאולי אני הולכת לאותו פסיכולוג שאת, ואת הרצון שלך יש גם לי, והוא בחיים לא יוכל למלא את הרצון הזה בצורה שנרצה.. אני גם כן מכירה את ההרגשה שכביכול זה הקשר הכי משמעותי וקרוב - אבל אל תשכחי שזה לא בהכרח קשור אליו - אלא ליכולת שלך ליצור קשר כזה, ואם הצלחת במעבדה הקטנה שלו ושלך - את תצליחי שוב, וזה רק ישתפר. תחשבי על כל השנים שהוא למד והשקיע ורצה להיות מה שהוא עושה, תחשבי כמה עונג זה גורם לו לראות מתקדמת ומשפרת את איכות חייך, יחד איתו, תחשבי שמכל המקצועות בעולם, ומכל הדברים בעולם שהוא יכל לעשות הוא בוחר לשבת איתך באותם רגעים ולהיות איתך. (זה גם נחשב..) נכון שזה לא משנה אם הביטול שלו היה מוצדק, וגם את היית פועלת כמוהו, אבל הרגשות עולים בכל זאת, אבל כדאי ללמוד מהם ולהבין מהם ולא לתת להם להרוס את הטיפול שבטח נבנה עם כל כך הרבה זמן והשקעה. תחשבי על העניין כמו על משבר בקשר שלכם, אבל אפשר לפתור אותו, יחד, וכל כך כדאי לך לעשות את זה, ולמצוא פתרון יחד.תחשבי על רגשות חוסר ההתקדמות, ותחשבי שאולי עכשיו את מרשה לעצמך לעשות את זה שוב, להפסיק את התקדמות הטיפול ולהמשיך שוב לבד.. עדיף לעבד את הרגשות האלו, גם של הרצון להעניש אותו, אבל תדאגי לעצמך, כמו שהוא רוצה לדאוג לך, ותנסי להמשיך עם העניין.. אני תמיד חושבת על הקשר הטיפולי כאל מעבדה קטנה - שכל הרגשות שעולים לי שם, עולים אצלי גם כך בקשרים אחרים, וזו בעצם ההזדמנות היחידה שלי להסתכל עליהם יחד עם עוד מישהו , לנסות להבין אותם, לראות אם זה מתאים לי או מפריע לי, ולהשאיר או לשנות אותם. אבל אם לא נמשיך בקשר הזה, על אף הקשיים, אולי נמצא את עצמינו שוב ושוב עם אותם צרות שלא פתרנו... אני מקווה ששאר ההודעות שתקבלי יעודדו אותך וישכנעו אותך לחזור. עם המון המון רגשי הבנה... אפי
מה בדיוק עושה את הקשר אשלייתי בעיניך? עצם העובדה שאת משלמת לו - עצם ההרגשה שהוא שם בשביל הכסף ולא בשבילך? הרי גם את שם בשבילך ולא בשבילו, אז גם הוא שם בשבילו ולא בשבילך - אולי ככה זה נראה מבחינה הגיונית, אבל בתוך כל ההגיון הזה כביכול, יש עוד משהו. שאת יושבת שם, את מרגישה את זה. משהו קורה, את מרגישה שיש שם משהו אמיתי, שהרי את זה את מרגישה ואוהבת כל כך. אם לא היה את זה, לא היה לך קשה לוותר על זה, ולכן זה והוא כל כך חשובים לך. מה נראה לך שהוא יכל לעשות בכדי שהקשר לא יורגש כאשליתי? איך את רואה את הקשר הטיפולי המושלם מבלי שיהיה בו משהו אשליתי? זה מדהים איך בפורום הזה תמיד באויר עומד הקשר הטיפולי והנסיון הנואש להבין מה בדיוק קורה שם.
אפי כבר כתבה לך את התגובה האמפתית :) אז עכשיו אני... פנית לטיפול בשל בעיות. כשהן עולות - את עוזבת? אולי עכשיו - את מחכה שהוא יתחנן שתחזרי. אבל האחריות לטפל בעצמך היא שלך. נכון - יש לו משפחה, וילדים. נכון, את המטופלת. מטופלת. אפילו בלי הה'. אבל אני מאמינה לו - בלי להכיר אותו - כשהוא אומר שאכפת לו. האם לא היית אי פעם במצב בחיים שהיה אכפת לך יותר מאדם אחד? האם טיפלת בהם במשהו - בילד, בגור חתולים, באדם זקן? זה קושר כל כך חזק. לא רק את התלוי, גם את זה שתלויים בו. אז עזבת. אוקיי. אבל את זו שבסופו של דבר תחיי את כל החיים עם עצמך. כל הזמן. כל רגע. כל דקה. כל מערכת יחסים. כל פעם שתצאי לחופשה - תהיי שם. כל פעם שתכירי גבר ותקלעי לדפוס שמרע לך. זאת את. לא הוא. הלכת כדי לטפל בבעיות - אני ממליצה לך לחזור כדי לטפל בהן. את שואלת איך זה יכול להיות שהוא כל כך לא משמעותי פתאום? אני חושבת שלעיתים אנחנו יכולים לשקר לעצמנו בצורה שהיא יוצאת מן הכלל. אבל האמת היא אחרת. ונראה לי שעצם השאלה שלך אומרת שאת מבינה את זה. אבל הדבר הטוב הוא שלהבדיל מקשרים קודמים, שאחרי נטישה היית לעיתים מנסה לחזור ולאחות שברים, להתנצל, להתמודד עם אדם אחר עם כל מלוא עוצמת רגשותיו. יש אדם שמחכה שתחזרי. ומוכן להיות שם בשבילך עד שהחיים שלך יהיו "בסדר". יש לך *עכשיו* הזדמנות לראות איך דברים יכולים להרגיש אחרת. לא תקחי אותה?
בוקר טוב נטע. אני מחזיקה את עצמי בכוח כדי לא לקרוא את התגובות האחרות כדי שלא להיות מושפעת. לא ברור לי איך המטפל שלך הסכים לסיום טיפול בצורה כל כך חד צדדית ופתאומית? היכן האחריות הטיפולית? אולי אני טועה ואני מסייגת את דברי מראש, אבל שימי לב מה שהוא עושה- ברגע שאתם מדברים על התלות שלך בו, הוא מבטל שתי פגישות. אין לי מושג אם הוא ביטל את כל הפגישות האחרות גם כן,לדעתי יש כאן משהו מאוד מכוון מצידו, דבר שמראה על זה שאת מעסיקה את מחשבותיו יותר ממה שהוא מוכן להודות בפנייך (ואולי בפני עצמו). בטיפול התנהגותי מנסים לעמת את המטופל עם הבעיות שלו על ידי חשיפה מוגברת אליהן.. שימי לב, זה בדיוק מה שהוא עשה.(אני מקוה שגם הוא יודע את זה...) הקשר הזה לא השאיר בך כלום? המטפל לא חשוב לך יותר? סליחה על הבוטות אבל אני לא קונה את זה. ישנה הפרעה שנקראת הפרעת אישיות גבולית ושם עוברים ממצב של אידיאליזציה למצב של דה-ולואציה מוחלטת. נשמע מדברייך שאין אפור אלא רק שחור וורוד, זה לא מצב של סיום טיפול, אלא בדיוק המצב שצריך להתחיל טיפול. אחרי 8 חודשים הצלחתם להגיע לעיקר וחבל שתהיי עסוקה ברציונליזציות לגבי מה שקורה ותצדיקי את זה בפנייך כאילו סיימת את הטיפול בגלל שזה לא הוביל אותך לאף מקום... את בעצמך מודעת לבעיה שמשהו פה לא בסדר. כנראה שזה שאת יודעת שמשהו לא בסדר הוא סימן שאת צריכה להתייחס אליו ברצינות. תשכחי מזה שהטפל 'יחזר' אחרייך, גם אם הוא מתפוץ ממה שעשית אין סיכוי ש'יחזר' אחרייך שמא תביני לא נכון ותפרשי את כוונותיו כמו שאת רוצה לפרש אותן. את מעמידה אותו במבחן וחבל.זה לא לעניין, את עוסקת בתפל ולא בעיקר ולדעתי מצפה לקבל מחיאות כפיים על הצעד שעשית ואת מכנה אותו התקדמות. זו לא התקדמות זה במקרה הטוב דריכה במקום. מצטערת אם זה נשמע כמו נזיפה, אבל תרימי אליו טלפון ותחזרי לטיפול. אפרת. לאפי- מזל ששיניתי את השם, היו חושבים שיש לי/לך פיצול אישיות.
נטע יקרה, תראי איך כולם מודאגים מהמצב.. אני בטוחה שהכל נאמר מהזדהות ומרצון לעזור אפילו מעט, אפילו שאנחנו לא מכירים, אפילו שזה פורום, אבל בכל זאת אפילו לכולנו איכפת מספיק בכדי להשקיע זמן ומחשבה בכתיבה אליך. תחשבי כמה איכפת לו , הרבה יותר מאיתנו, אחרי שהוא ליווה אותך כל כך הרבה חודשים. את חושבת שלמטפלים לא עצוב לסיים טיפול? אפילו שזה כביכול עבודה, אבל אין הפרדה ברגשות, נראה לי. זה כמו מישהו שעובד בצער בעלי חיים, ומטפל בכלב חודשים עד שמאמצים אותו - אז למרות שזו העבודה שלו, ולמרות שזה משמח שהוא עזב, הכלב, למשפחה שתדאג לו, ונכון שיש לו עוד הרבה כלבים אחרים לטפל בו - אבל הכלב שהוא אוהב בכל זאת עוזב וזה עושה לו עצוב , אפילו שיש לו משפחה וילדים והוא היה מבטל משמרת או שניים לטובתם... אני מאוד מקווה שתסמכי עליו שהוא עושה את מה שהכי טוב בשבילך,אפילו אם מה שבא לך זה דברים אחרים, ותחזרי אליו מהר.
אפרופו אישיות גבולית.. אני שמחה שהתפצלנו ושמעכשיו נחיה בשלום.. :)
נטע וכל המשתתפים בעץ ההודעות הארוך הזה, שלום אני חושב שנוצר שיא חדש בכמות התגובות להודעה של נטע ובכלל נושא סיום הטיפול תופס היום מקום מאוד רציני ומרכזי בפורום. אני שואל את עצמי האם זה מקרה או שבכל זאת יש משהו באויר, סיום שנת הלימודים, סיום החורף, סיום הפורמט של הפורום הישן או כל דבר אחר שמעורר כל הרבה הרבה אסוציאציות על סיום הטיפול. ועכשיו לעניין עצמו. אני מעריך נטע שזו הדרך שלך לעזוב. את עוזבת כאשר בתוכך את מרגישה שלא הפסדת למעשה כלום, שזה בכלל לא כואב. למרבה הצער זה מעורר בך כאב מסוג אחר, בדיוק התהייה שאת מציגה פה. "אם הייתי כל כך הרבה זמן בקשר, איך זה שאני לא מרגישה כלום? אולי זה אומר שבכלל לא היה כלום, שבכלל לא הרגשתי דבר?" זהו מנגנון יעיל מאוד לחיסול כאבים, אבל יש לו מחיר יקר למדי. הוא משמיד במקביל את האהבה. אני לא טוען שאת לא יודעת לאהוב, אבל הדברים באים אצלך כנראה בעסקת חבילה. אם את אוהבת את גם סובלת וכואבת. אם את לא אוהבת את לא סובלת אבל מרגישה גם מנותקת משהו עם איזו כהות חושים. התוצאה הסופית שההנאה מהדברים איננה יכולה להתממש באמת כי השילוב של הנאה, אהבה ועוצמות שמגיעים ללא כאב לא קיים. יתכן שבאמת ניתקת את משמעותו של הקשר הטיפולי, או אפילו יתכן שבאמת הוא לא היה חשוב מעולם, אבל כל זה מוביל לבעיה המרכזית שבגללה נכנסת לדיכאון וחשת את הריקנות שוב ושוב בקשרים, ולמעשה כיום את כנראה די תקועה איתה עדיין. אז מה לעשות? יש כאן היבטים של הטווח הקצר והטווח הארוך. בטווח הקצר אולי זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. נפרדת מהטיפול בדרך היחידה שאת מכירה ויכולה, את מרגישה בסך הכל טוב ומתפקדת כנראה בסדר כך שאולי אין צורך בטיפול כעת עד להודעה חדשה. בטווח הארוך נראה לי שיש בכל זאת משהו לא סגור, והאופן בו הסתיים הטיפול משאיר את הכותרת והאתגר לטיפול הבא, אם וכאשר תפני אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום הייתי רוצה לדעת מה קורה לגוף שלנו/למוח שאנחנו לקראת או בתהליך של מוות הנושא מאד חשוב לי תודה ציפי קרליק
ציפי שלום אני לא חושב שיש לי תשובה ממשית לשאלה שלך. יש תיאורים שונים של אנשים שכמעט מתו אך נותרו בחיים בסופו של דבר, הם מתארים דברים שונים, למשל תסריט מהיר של כל החיים שלהם שעוברים מולם, חוויות של יציאה מהגוף ועוד. מאחר שמי שבאמת מת לא חוזר כדי לספר מה קרה אין לנו כלים כדי להבין את התהליך הזה ולאנשים שונים יש אמונות שונות לגבי תהליך המוות. אולי תוכלי לספר מדוע הנושא מטריד אותך ומה בעצם היית רוצה לשמוע או להבין. זה עשוי לעזור כדי לכוון יותר את התשובה למה שאת זקוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן
דר' קפלן שלום המוות החליף את צורתו בעיניי בשנה האחרונה, צורתו המפחידה המאיימת והלא ידועה הפכה למקור עניין וסקרנות עבורי בעקבות מותו של אבי. גם אני שמעתי על התסריטים השונים שהציגו אנשים במפגשם הקצר עם המוות וייתכן וכולם נכונים, אני יודעת שנעשו תחקירים רבים שקובצו לספרים שונים ע"י פסיכולוגים, אנתרפולוגיים וכו' שאספו עדויות מאנשים ש"חזרו מהמוות" אך מה שרציתי לדעת האם ישנו איזה תהליך פיזי /כימי שהגוף עובר/ מפריש בזמן המוות , האם נעשו מחקרים בנושא זה? בימים אלה, בעקבות האובדן וקירבתי אל המוות ומהיותי יוצרת דקומנטרית אני מתחילה בתחקירים ובודקת את המושג מוות כאפשרות לסרט דקומנטרי בברכה ציפי קרליק
שלום אני מובטל חודשיים אני מחפש עבודה חדשה יש לציין שאני מרגיש מיואש נמאס לי להיות בבית אני מטפס על הקירות כדי לדעת איך להעביר את הימים אני ממש רוצה למצוא עבודה ולמצוא שינוי בחיים אני מרגיש שאני חייב לעשות עם עצמי משהו אני ממש משתגע בבית איך מתמודדים ואם יקח עוד הרבה זמן עד שאני ימצא עבודה אני ממש משתגע י ש לציין שאני כל יום יוצא לחפש עבודה לראיונות עבודה אבל זהרק לוקח כמה שעות ואחרי זה אין לי מה לעשות מה עושים ? תודה
שבוע טוב שלמה צר לי על המצוקה האמיתית שמשתמעת מדבריך. אכן המצב אינו פשוט. אין לי משהו חכם במיוחד לומר או איזה פתרון יצירתי שלא חשבת עליו, אלא אולי רק קצת עידוד. לא ציינת בן כמה אתה, אם יש לך ילדים וכמה כזמן עבדת בעבודתך הקודמת ומהן הסיבות לפטורין. לא שזה מפחית מעוצמת הייאוש . נשמע שאתה נחוש בדעתך להמשיך הלאה, מחפש עבודה ושינוי וטוב שכך! נכון, זה לוקח 'רק' כמה שעות אבל אולי אם תנסה להתיחס לזמן הפנוי כאל חופש, משהו זמני לחלוטין תצליח לעשות בו משהו פרודוקטיבי. לקורא ספרים, לעשות ספורט, לראות חברים, משפחה. ברור שכאשר הלחץ הנפשי גדול קשה לעשות פעולות כאלה 'בכיף' ולהנות מהן, אבל גם לא לעבוד וגם להשתגע? לפעמים כשקורים לי דברים ש'מפילים אותי' אני מנסה לקחת את זה בפרופורציה, להודות על מה שיש ולקוות שיהיה יותר טוב. מצטערת על לקט הקלישאות, אבל אני מקווה שתתחזק קצת. אפרת
תשמע גם אני הייתי בבית כמה חודשים עד שמצאתי עבודה אחרת. מה עושים? אם יש לך דברים לתקן ולשפץ בבית אז זה הזמן. אפשר להתנדב לעזור לאנשים בתחום קרוב למקצוע שלך, ככה אתה צובר עוד נסיון ונשאר בעניינים. אתה יכול לקרוא הרבה, ללמוד דברים חדשים. משעמם בבית? תנסה להתחבר לעוד אנשים כמוך מחפשי עבודה תהיה בקשר איתם אולי תקימו עסק ? חלטורה מהצד?
שלמה שלום התמודדות עם הזמן הפנוי שנוצר אחרי פיטורין היא בעיה לא פשוטה ולצערי מאוד מוכרת לאחרונה. הרעיונות של אפרת ועודד הם באמת הפתרון היחידי שיש למילוי הזמן. מעבר לחיפוש העבודה צריך לפתח תחביבים ועיסוקים שונים, אפשר להתנדב היכן שהוא, והכי חשוב לא להשאיר זמן ריק בו אתה מטפס על הקירות. נסה להתבונן על כך בצורה הכי חיובית שאפשר, כמה פעמים בחיים יוצא לאדם זמן באמת פנוי? נסה להפיק ממנו את המיטב עד כמה שניתן, במקביל לתקווה למצוא עבודה חדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן
האם היית מציע לכל זוג שעומד להינשא או לכל זוג נשוי לעבור טיפול זוגי?
יוכבד שלום הייתי מציע לכל זוג לפני נישואין לבדוק האם קיימים בין בני הזוג קונפליקטים מסויימים שמפריעים להם באופן נשנה וחוזר, כמו כן, האם ברקע האישי של כל אחד מהם יש היסטוריה של סיבוכים כאלה ואחרים בתוך מערכות יחסים או במשפחת המקור. אחרי איתור מקורות כאלו לבעיות בזוגיות צריך לחשוב יחדיו האם מעוניינים לקחת זמן לכניסה לתהליך טיפולי כדי לפרק כמה מוקשים בעוד מועד. מנסיוני, זוגות שלקחו את העניין ברצינות שיפרו את חיי המשפחה הטרייה. אינני מציע לכל זוג לעשות זאת כיוון שלא כל זוג מתאים לכך ומוכן להשקעה הרגשית הכרוכה בכך. עם זאת, זוג שיש לו מודעות עצמית ומחפש העמקה שלה יחד עם שיפור חיי הזוגיות בהחלט יוכל להנות מטיפול זוגי, גם אם אין בעיות אקוטיות על פני השטח. בברכה ד"ר אורן קפלן
מדבריך משתמעת המלצה. אני חולקת על דעתך. אני חושבת שכדאי לזוג לעבוד על הזוגיות, וחשוב לשמור על ערנות, ורגישות, להעמיק את הקשר, ולטפל בבעיות כשהן קטנות לפני שהן הופכות לגדולות, אבל נראה לי שיש עוד הרבה מאד דרכים שלא כוללות פסיכותרפיה לעשות זאת! כל זוג בהתאם לאופי שלו, לאהבות שלו, לאופן בו מתקשרים. לא שפסיכותרפיה זה רע, אבל לדעתי זה יכול גם ליצור בעיות, להעלות בעיות טרם זמנן, ולהכניס אפילו מימד של תחרותיות בעצם הרצון ליצור קשר מושלם ללא בעיות. אם זה יהפוך להיות סטנדרט או נורמה שלפני חתונה חייבים לעשות טיפול זה יהיה בעיני עצוב מאד. יש כל כך הרבה אנשים שלא זקוקים לטיפול. שיש להם כלים ותעצומות נפש להתמודד לבד או ביחד עם הקשיים והאתגרים של החיים. אני נורא נגד הגישה לפיה אדם הוא נכה אם אין לו פסיכולוג באיזור. טוב, כמובן שלא אמרת את כל זה, אבל אני עונה לגישה מסויימת, מוקצנת, שיכולה להווצר אצל אנשי מקצוע, אולי משום שפלח העולם שהם רואים נוטה להיות שרוי בסבל, מצוקה, וקושי.
איני חושבת שבהכרח כל זוג יכול להפיק תועלת מהטיפול הזוגי. להערכתי (הלא מקצועית) יש ללכת לטיפול כאשר הבעיות כבר עלו מעל פני השטח והן מפריעות לתפקוד. וגם אז, צריך לנסות ולהתגבר בכוחות משותפים. טיפול הוא חשוב אך אין צורך לחפור לצורך חפירה בלבד אלא רק אם יש סיכוי למצוא משהו מועיל. כמובן שאני מקצינה את הדברים אך רק כדי לחדד את הנקודה. שבוע טוב, אפרת.
שלום שלום זה עתה סיימתי את קריאת הספר "שינוי" של ואצלאוויק, ויקלנד ופיש. אז דבר ראשון, אני ממליץ בחום ! אפשר לדלג בשלב ראשון על החלקים הראשונים, התיאורטיים. היתר מעניין מאוד. מישהו יכול להמליץ לי על המשך קריאה בנושא? חן חן ירון
מה נושא הספר?
קודם כל קריא, ומשעשע, ובעל רעיונות מעניינים. בסך הכל קראתי די מזמן, אבל לפי מיטב זכרוני הספר מדבר על הצורך בשינוי נקודת מבט והשקפה כדי להביא לשינוי המיוחל. לפי הבנתי, ב"תרגום חופשי" של הרעיונות לפי הבנתי: אפשר לחשוב עלינו כעל אנשים שחיים להם בדו-מימד, עם הסתכלות של דו-מימד, ובעיות של דו-מימד, אבל כדי לפתור את הבעיות צריך למצוא דרך לצאת ולראות את הדברים מזוית של תלת מימד... בקיצור, הם טוענים שהרבה פעמים אנחנו נגשים לפתרון בעיות שלנו, גם במסגרת טיפול, לא ממקום שיכול באמת להועיל. מעבר לכך אני לא זוכרת הרבה, אבל אשמח לשמוע עוד כדי לרענן את הזכרון.
ירון שלום אני לא יודע בן כמה אתה, אבל הספר מעברים של שיהי גייל עשוי לעניין אותך, במיוחד אם אתה בסביבות גיל ה 40 או מתעסק במעברים ושינויים בחייך. אגב, מדובר בזוית התבוננות שונה למדי מזו של הספר שינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן
אורן תודה, אני אכן בן 40. לאפרת, ברמה הטיפולית, הספר מדבר על כך שהפסיכואנליזה מתעסקת ב"למה", מה הביא למצב הנתון, ובכך לעתים קרובות הופכת לבעיה בפני עצמה. בעוד הם ממליצים לעסוק ב"מה", כלומר מה המצב כעת וכיצד ניתן לשנותו, לעסוק בלי בושה בשינוי הסימפטומים. ברמה החברתית והאישית הוא מדבר על איך פעמים רבות אנחנו לכודים בנסיון לפתור בעיות על ידי "עוד מאותו דבר", ומציע להגדיר מחדש את הסיטואציה ולתת פתרון ברמה אחת מעל (כמו שלילה תיארה). הספר מלא בדוגמאות משעשעות ומרגשות על שינויים שהתרחשו בדרך זו. מומלץ בחום,
http://www.psychom.com/articles.asp?id=25
מדהים. כל כך נכון. גאון פרויד. דרך אגב, החלטתי לשנות את השם, או בעצם, לחזור לשם המקורי. אפרת
כאילו, למה לבחור כינויים זהים? זה מבלבל.
שלום אפי-אפרת מעניין האם השינוי קשור לקישור הספציפי על פרויד ונשים. בכל זאת חזרת משם שעל פי רוב נחשב של גבר לשם של אשה. זה באמת די נדיר שבאותו מקום תהיינה שתי אפי נשים. בכל מקרה, welcome back אפרת. בברכה ד"ר אורן קפלן
יש לי בעייה קשה מאוד עם החמות שלי. אני נשואה מזה 3 חודשים לבעלי, חמותי מאז ומתמיד (3.5 שנות חברות) ליכלכה עלי מאחורי הגב וניסתה לסכסך ביני לבין בעלי. שנה שעברה לאחר שבעלי הציע לי נישואים היא עשתה הכל כדי שלא יתחתן איתי והוא אכן ביטל את החתונה, היום כאמור, הוא נשוי לי. היא אישה פולנייה, גרושה גירושים מכוערים, מדברת כל הזמן על הסבל שלה ועל ההקרבות שלה לילדיה.לאחר שהתחתנו (חתונה אזרחית בחו"ל, אנחנו נהיה בחו"ל 4 שנים לצורך הלימודים של בעלי) היא רתחה מזעם וקראה לבן שלה יתום ושאין לו לאן לחזור + הרבה גידופים ולכלוכים עלי ועל אמא שלי. היא מאמינה שאני ואמא שלי "לכדנו" את בעלי כדי שאני אתחתן איתו. זו הקונספירציה שלה. (אמא שלי היא אישה מאוד דיפלומטית ואינה מתערבת ביחסים של אחרים). הבעיה היא שבקיץ אנו רוצים להתחתן חתונה נוספת בארץ בשביל המשפחות והחברים. מצד אחד כל כך מתחשק לי לפגוש את כולם ואני מצפה לאירוע בקוצר רוח אך מצד שני אין לי מושג איך ואם בכלל לתקשר עם חמותי. ניסיתי הכל, ולמען האמת אני מרגישה הכי נעים כשאין שום תקשורת איתה. אני כועסת עליה מאוד וקשה לי לסלוח לה, וכל פעם שאני מדברת איתה יש לי דפיקות לב מואצות ואני חשה ברע. זה ממש יכול להרוס לי את היום. אני סטודנטית לפסיכולוגיה ואני כל הזמן מנסה להסביר לעצמי מה קורה. אני מבינה שקשה לה מאוד לראות את בנה מתבגר ופורש כנפיים (הוא בן 30!) מה גם שהיא תמיד מצהירה שילדיה הם כל חייה (וכל ילדיה אכן פורשים עכשיו כנפיים). למרות שאני יכולה איכשהו להבין את מצבה, אני יותר מידי מעורבת בכדי לסלוח לה. לבעלי קשה המצב והוא שואל אותי אם אי פעם זה ישתנה. אני גם חוששת מה יהיה כשיהיו לנו ילדים. אבל מצד שני הלב שלי כ"כ רוצה לא להיות בקשר איתה, לא לדבר איתה יותר, היא רק גורמת לי לחוש ברע. מה כדאי לעשות? תודה רינת
רינת שלום יש מצבים מורכבים שעלולים להישאר כאלה לעד. רצף הדברים שאת מספרת על חמותך אינו מנבא טובות, והייתי מנסה לסגל צורת מחשבה שלמעשה הבעיה לא תיפתר באופן מושלם לעולם. במידה וחמותך תעבור שינוי משמעותי מסיבה כזו או אחרת אפשר יהיה להודות למזל שכך עשה. לא הייתי בונה בשלב זה על הנכדים או על כל מרכיב אחר. כדי שלא תקבלי דפיקות לב מואצות בכל פעם תצטרכי לעבוד לצורת חשיבה אחרת לגמרי. תצטרכי לקבל שמדובר באשה עם בעיה אישיותית מורכבת שלא תקבל אותך כבת משפחה רצויה, שזה לא קשור אליך באופן ישיר אלא למה שאת מייצגת עבורה. ברגע שהציפיות שלך תפחתנה (כי את לא ויתרת מעולם על המשאלה לקבל את אהבתה) יתכן שמשהו גם ירגע ויגיע לשיווי משקל נסבל. בעלך יכול להמשיך מן הסתם בקשר הקבוע עם אימו, מידי פעם אולי גם תצטרפי אליו, אבל כל עוד תמשיכי לפתח ציפיות או תקוות שהיא תברך אותך סביר להניח שתמשיכי לסבול. העניין איננו רק שלך אישית אלא קשור לזוגיות שלך ולבעלך. העובדה שחתונתכם בוטלה בעבר בשל התערבותה של האם מטיל צל כבד שבוודאי משפיע על הקשר ביניכם, גם אם הדבר נמצא מתחת לשטח. אני מציע שבהזדמנות תפנו לייעוץ זוגי בו תוכלו לעבד את מה שאירע וכן להתארגן כיצד היחס לאימו לא הופך שוב ושוב למקור לקונפליקטים וסבל עבורכם. לגבי החתונה בקיץ, זו ההזדמנות שלך לבדוק את הצעותי, כיצד את נהנת עם כל הלב בלי קשר לאם. זו החתונה שלך, בן הזוג שלך, ובקטע הזה תצטרכי לבודד את כל השאר ולהשאירו מחוץ למשחק. אני לא אומר שזה קל... בברכה ד"ר אורן קפלן
הי. לא יודעת אם את זוכרת ניהלנו דיאלוג ממושך על יחסי מטפל/מטופלת והגבולות הרצויים. אשמח אם תוכלי ליצור אתי קשר במייל. אפי
ברצוני להפנות בעיה אך איני רוצה שכתובת e.mail שלי תפורסם האם זה אפשרי?
בה כתוב: "אימייל". רק לידיעתך כרגע האימייל שלך כן גלוי.
שרון שלום כמו שלילה כותבת, את פשוט צריכה לא להכניס את כתובת המייל שלך להודעה. מאחר ואכן הכתובת שלך הופיעה בהודעה, מחקתי אותה כדי לשמור על האנונימיות שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני נשואה שנתיים לבעל מקסים. מערכת היחסים ביננו מצוינת ושנינו מאושרים. הבעיה היא שבתקופה האחרונה אין לי חשק לקיים יחסי מין מלאים. אני נהנית מכל המשחק המקדים, חיבוקים ונשיקות אבל לא רוצה יותר מזה. האם אני צריכה לדאוג?
אם את בטוחה בטוחה שאין בעיות ביניכם (אולי יש מתחים מתחת לפני השטח?) והוא מקסים ומבין שזו תקופה כזו שלא בא לך, אז אל תדאגי. (אם זה ימשיך יותר מתקופת זמן שנראית לך סבירה, אז אולי כדאי לפנות לטיפול.) אפשר להינות כל כך הרבה ממה שכן יש לך חשק אליו אז לא נראה לי שצריך לדאוג... אבל צריך לבדוק שבאמת הכל תקין.
שירלי שלום מישהו אצלכם דואג, את, בעלך או שניכם, אחרת לא היית שואלת את השאלה כאן. הדאגה מבטאת בד"כ מצב של חוסר וודאות, משהו שמשתנה בלי ששולטים בו באופן מלא. הנקודה היא מה באמת קורה. את מתארת שנעימים לך החום והקרבה אך אינך רוצה במין עצמו. האם בתקופה האחרונה היה מצב לחץ אצלך, במשפחה, אצל בעלך? האם את מזהה שינוי כלשהו בחיים שלך הפרטיים או המשותפים שעשוי להאיר את העניין? עצם אי קיום היחסים לתקופה מסוימת ומוגבלת אינו חשוב בפני עצמו. השאלה מה עומד מתחת ומה יגרום לעניינים לחזור למסלולם. מאחר ולא נתת פרטים רבים על עצמך אני משאיר כאן שני קישורים למאמרים על דיכאון ועל חרדה. יתכן שהם לא רלוונטיים כלל, אבל אם זה עשוי להתאים למצבך כדאי לקרוא כי לעיתים העדר חשק מיני הוא תופעה משנית לבעיה אחרת. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה לשניכם על התגובה. רציתי לחדד קצת את הנושא. היחסים ביני ובין בעלי באמת מצוינים והוא מאד מבין ולא לוחץ. לדעתו זו סתם תקופה והוא מוכן לחכות ולהסתפק במשחק המוקדם כל עוד זה מה שעושה לי טוב. לי זה מפריע כי אני לא מבינה את עצמי ומרגישה צורך לספק את צרכיו למרות שהוא כזה מבין ומתחשב. יש לי תקופות שפתאום לא מתחשק לי לקיים יחסי מין מלאים מתוך תחושה של השפלה או סתם מתוך חוסר חשק ומצד שני יש תקופות מאד פורות בתחום הזה. זה ממש בא לי בתקופות וזה די מלחיץ אותי. אני חוששת להעלות את הנושא עם הפסיכולוגית שלי גם משום שהנושא מביך אותי וגם משום שאני חוששת שהיא תחשוב שיש בעיות בזוגיות שלנו.
שלום וברכה, מטבעי אני אדם שמח ואופטימי לאחרונה היו לי כמה פעמים של תחושה שפשוט נמאס לי מהחיים ומתחשק לי לשים קץ לחיי.......... כאשר נאי יוצאת מהמצב אני בסדר ורגילשה האם זה קורה לאנשים שפתאום נמאס להם מחייהם והם ממש מחזיקים את עצמם בכח כדי לא להרוג את עצמם< בברכה, אנונימית
הי. אני מניחה שלהרבה אנשים ישנה תחושה של חוסר אונים מול מצבים מסויימים (דבר נורנטיבי לחלוטין) והם היו רוצים לצאת המצב הזה. המצב שאת מתארת אם הבנתי נכון הוא מצב של ריקנות, חוסר עניין ואולי מחשבות אובדניות, שאינן נובעות מסיבה ספציפית. גם מחשבות אלו הן לגיטימיות ונפוצות . רצוי ואף צריך לטפל בהן. אין צורך להלחץ מהן, אם זו מחשבה חולפת על מהות החיים והעולם אך אם את מרגישה שאת 'מחזיקה את עצמך בכח כדי לא להרוג את עצמך' יש לקחת זאת ברצינות ולטפל בבעיה. מקווה שעזרתי , יום טוב
חמודה, את במצב טוב כי את יודעת שיש לך בעיה אז מה שאת צריכה זה פשוט להתחיל טיפול ולדאוג לעצמך. בנוסף את יכולה לחפש פורומים של תמיכה באינטרנט ולהישען על חברים ומשפחה, ויחד עם הטיפול את תראי שתוך זמן לא ארוך את תרגישי יותר טוב אני מבטיחה! קודם כל טיפול. לפני הכל. אני עדיין כאן,(בפורום ובעולם) ותאמיני לי שכדאי להתחיל טיפול. לא לחכות!
I believe that every one sometimes feels desperate, but the feeling that you hold yourself not to kill yourself is very acute!! , try to pay attention, raise AND answer few questions : ?how often AND for how long you feel that feeling ?when do you feel that feeling ?what causes you to feel the way you feel and how it happens that after a while you feel better again ?what is different then, maybe if you succeed to understand AND answer those questions, you'll be able to try AND halp yourself goodluck...
אנונימית שלום מחשבות יאוש שכאלה לא קורות סתם. את מתארת את הדברים בצורה מדאיגה מאוד ולא כאיזו מחשבה קלילה שחלפה כך סתם בראש. אני מציע שתפני לפסיכולוג או פסיכיטאר בדחיפות כדי לבדוק במה מדובר. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, אנא קראי ובדקי האם הסימפטומים תואמים למה שקורה לך. האם היה אירוע טראומטי לאחרונה או בעבר שעשוי להסביר מה שקורה כיום? http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
מה הסיכויים שבעיית חרדה תעבור בתורשה ?
נראה לי שגם אם זה לא היה עובר בתורשה, עצם המגורים מתחילת החיים עם מישהו עם בעיות חרדה מדביק את הנוכחים בחרדה גם כן, במיוחד אם יש להם נטיה לכך. כדאי לך לשאול יותר ספציפית לבעיה שלך בכדי לקבל תשובה יותר ספציפית מכן או לא.
ניקול שלום כנראה שיש היבטים תורשתיים בחרדה. הם בוודאי לא מסבירים את כל הבעיה. לצערנו ידע זה לא תורם בכלום כדי להתמודד עם החרדה, אבל ההתמודדות אפשרית. אני מצרף קישו ר למאמר על חרדה וההתמודדות איתה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
ברצוני לדעת האם יש בשיטת הטיפול בחשיפה (שפיתחה עדנה פואה) יכולת לעזור גם למי שחווה טראומה מתמשכת ולא חד פעמית הכוונה לארועים רבים. לתשובתך אודה.
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2896978,00.html http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=822&sivug_id=1 (פרופסור עדנה פואה, ישראלית המתגוררת בארה"ב, פיתחה את שיטת הטיפול בחשיפה להתמודדות עם טראומות קשות מכל סוג ומין. בבסיס השיטה עומדת חשיפה ממוקדת וישירה של המטופל לטראומה, והתמודדות נוקבת רבת עוצמה עם הפרעות החרדה שבאות בעקבותיה. חוויה לא קלה ולא פשוטה, אבל השיטה מביאה תוצאות מוכחות. לגיהנום ובחזרה בעשר פגישות) בהצלחה
גלית שלום שתי השיטות היעילות ביותר לטיפול בטראומה, הן חד פעמית והן מתמשכת, הן CBT -טיפול התנהגותי קוגניטיבי שעדנה פואה היא אחת מהדמויות הבולטות בכיוון זה, וכן EMDR עליו תוכלי לקרוא במאמר בקישור הבא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm חשיפה היא טכניקה אחת בתוך מערך טיפולי שלם ולא עומדת בפני עצמה. היא נכללת בשתי השיטות הנ"ל. אגב, שתי השיטות פותחו בארצות הברית על ידי פסיכולוגיות יהודיות... כאמור, שתי השיטות רלוונטיות לכל סוג של טראומה בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב. יש לי בעייה כואבת ואודה באם תוכלו לעזור לי. כשאני מוזמנת לארועים עם בעלי, באמצע הארוע בעלי נוטש אותי בטענה "שאינו מסוגל לשבת במקום אחד זמן רב" והולך ומתיישב ומדבר עם חבריו, ומשאיר אותי נטושה באולם הארועים. מה עוד שקהל המוזמנים אינם חמים במיוחד ואנו לא חברים שלהם , שזה מוסיף לאי הנוחות שאני חשה באולם. אני מנסה להתיידד לזרוק משפט פה ושם, אך לא נעים כשאני רואה שכל הגברים באולם יושבים לצד נשותיהם, מדברים יחד, צוחקים יחד, ואני מרגישה עזובה. קורה בארועים שבעלי נפגש עם אנשים שלא ראה אותם זמן רב, מקובל עלי שילך וידבר איתם, אך מדוע באותו מידה האנשים הללו גם לא ראו את בעלי זמן רב והם אינם מעיזים לעזוב את נשותיהם בשביל לשוחח עם בעלי. החלטתי, שלארועים שלא מדברים אלי, פשוט אשלח את בעלי לבד. מה יש לכם לומר על הנ"ל על התנהגותו המגעילה של בעלי?. כואב לי גם לראות שעם אחרים הוא מרבה לפטפט ואיתי מעט מאד, והוא הבהיר לי שהוא רק מדבר פוליטיקה ועל מכוניות האם תמיד אני אמורה לחזור מדוכאת מארועים לביתי??? - מה עושים , האם לבעלי יש בעייה? האם אישה היא מובן מאליו???? - חנה.
שלום חנה, יכול להיות שיש בעיה יותר עמוקה מזה במערכת הזוגית שלכם. שווה לדעתי לבדוק. עדי
היי עדי. אין שום בעייה במערכת הזוגית שלנו, הכל על מי מנוחות. יש הקשבה, עזרה רבה בבית, אבא נפלא, רק בארועים שמזמינים אותנו, אני מוטרפת מבפנים. האם זה נראה לך נורמלי שבעל יעזוב את אשתו באמצע האירוע וידבר זמן רב עם אחרים, מדוע אחרים לא מתנהגים כך עם נשותיהם? הוא משוחח עם אחרים ונסחף עמם בדיבור ולא מעניין אותו שאותי הוא משאיר לבד. זה קורע אותי מכאב. לא נעים להרגיש בודדה בשמחות, כל הזמן אני צריכה בכוח למלא את הריקנות והחוסר ולדבר עם אחרים שאין לי איתם כלום בכדי לא להרגיש בודדה? ובעלי לא מוכן להשתנות. אני יותר לא מוכנה ללכת איתו לאירועים מסויימים, אם הוא היה יותר רגיש לצרכי ומכבד אותי לא היה עוזב אותי.
חנה שלום שאלת את השאלה הזו פחות או יותר לפני מספר ימים ועניתי לך. רצ"ב התשובה להודעה הקודמת. אני לא חושב שמדובר בבעיה מקומית סביב הביקור אצל חברים. נשמע שיש משהו יותר יסודי בקשר ביניכם שדורש התייחסות. מאחר ולא בטוח שבשלב הראשון תדעי כיצד למצוא קצה חוט לפתרון אולי כדאי שתפני את לייעוץ פסיכולוגי כדי לספר את הסיפור במלואו ולקבל חוות דעת מאיש מקצוע מה הוא מזהה ושומע. יתכן שבשלב מאוחר יותר תוכלו לפנות ביחד לייעוץ זוגי אבל לפי מה שאת מתארת את צוברת הרבה תסכול כיום בחייך ואני חושב שתוכלי להיעזר או לפחות לדעת יותר טוב מה הבעיה אם תפני לפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן
הבוס בעבודתי עזב וכרגע יש מישהי שהיא בסמכות גם כן בכירה שהחליטה לקחת את כל הכוח לידיה. כמובן, שאנו, כעובדים, לא יכולים לאמר דבר. איננו יודעים מתי יתמנה בוס חדש. הבוסית הזו, כך העובדים מרגישים, היא אישה רעה, יש המכנים אותה אף כמכשפה. משום מה גם שמתי לב שאישה נמצאת בעמדה בכירה.....היא מרגישה לפחות מלכה. הנ"ל הפכה עורה, מאישה שקטה יחסית, שלא הפגינה סמכותיות יתר, הפכה לבלתי נסבלת. אם נקבעה פגישה עם אחד העובדים עימה, היא כלל לא מתייחסת, מחכה שיתחננו אליה כדי שתקבל לפגישה, גם אם זה בענייני עבודה בלבד.ושמעירים לה על כך ומציינים כי נקבעה פגישה, היא מתייחסת בזלזול, מנסה להאשים את הצד השני בכך ואף לא אכפת לה לבטל את הפגישה. בישיבה שהיתה היא אף ציינה שהיא המנהלת והכל חייב לעבור דרכה. מצד אחד היא מייללת שהכל נופל עליה ויש לה המון עבודה ואם היא עושה הכל אז אפשר לפטר את כולם ומצד שני, היא לא מוכנה לתת עבודה לאנשים. היא נהנית שהכל מרוכז סביבה. היא עובדת מס' שנים במקום ואף פעם לא אמרה משהו על צורת העבודה (אולי בגגל המנהל שהיה, שפחדה ממנו). כעת, היא רוצה לשנות הכל. ה"עוזר" שלה, טען אף בפנינו שלא מעניינת אותו מערכת היחסים בעבודה בין האנשים ומצדו, שכולנו לא נדבר האחד עם השני. ההרגשה נוראית, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אני אעזוב....אך המצב קשה היום. מה ניתן לעשות עם טיפוס כזה? היא אף לפני זמן מה, חשבה שמשקרים לה בענייני עבודה ולא אמינים כלפיה. היא אף דורשת שכולנו ננתק את הקשר עפ הבוס הקודם. מה שבחינה בין אישית זה לא הגיוני, כי הוא חבר שלנו. ומי שמדבר איתו "נמחק" מבחינתה. היא אישה שקשה ליצור איתה קשרים, וזאת מעידים אנשים שעבדו עימה שנים קודם ואף מכרים יותר קרובים לה. יש גברים בעבודה שטוענים שהיא הציעה להם לשכב עימה, סטוצ'ים וכד' (היא נשואה), היא אף דואגת שהאנשים שהיא עובדת עימם יהיו גברים צעירים (גברים מבוגרים / נשים אין), היא אף מציעה לגברים מסויימים בעבודה לקדם אותם תמורת פיטור אחרים(אלה שהיא ביחסים קרובים עימם ונפגשת עימם גם לא בענייני עבודה). מה ניתן לעשות? איך להתמודד עם דבר כזה?
אוריתה שלום במצב כמו שאת מתארת יש כמה אפשרויות, אני מתאר לעצמי שאת גם יודעת אותן פחות או יותר בעצמך, אבל אמנה אותן בכל זאת. האחת פשוט לעזוב. האפשרות הזו מתאימה אם מקום העבודה הזה איננו חשוב לך במיוחד ואם בין כך חשבת לשנות מקום. הקיצוניות השניה היא לא לעשות כלום ולהמתין עד יעבור זעם. עם הזמן אולי ימונה מנהל קבוע במקומה והדברים יחזרו לקדמותם. אפשרויות הביניים הם להתארגן עם העובדים הכפופים לה ולעשות משהו, בין אם לשוחח איתה ישירות או עם הממונים עליה. בכל מקרה, תמיכה בין עמיתים לעבודה הינה חשובה מאוד במצבים כאלה, גם אם אתם מחליטים לא לעשות דבר. לגבי המנהלת החדשה, לא תמיד יש אפשרות לשנות אנשים ומאחר והיא בעמדת כוח נוצרה כאן בעיה שיתכן שאיננה פתירה בטווח הקצר. השאלה כמה אורך רוח יש לך להמתין ולראות איך הדברים יתגלגלו בהמשך. כדאי לחשוב עד כמה באמת העבודה שלך מושפעת מאותה מנהלת. אם בפועל את עושה את שלך ונאמר 10% מהזמן בלבד רואה את המנהלת או צריכה לקחת בחשבון מה שהיא אומרת, אולי אפשר להיכנס לצורת חשיבה אחרת שמפחיתה מעוצמת המצוקה שהיא מעוררת בך. לבסוף, אני לא יודע כמה זמן המנהלת החדשה בנעליה, לפעמים מעבר בין מנהלים הוא תקופה קשה אבל אחרי זמן דברים נרגעים ומשתנים. סביר להניח שהיא מאויימת מהמנהל הקודם והנאמנות לו זכה מהעובדים, כך זה נשמע מתיאוריך. יתכן שכאשר תרגיש בטוחה יותר במעמדה היא גם תירגע ותהיה נחמדה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר קפלן. יש לי מספר שאלות על פסיכולוגיה 1)האם פסיכולוג קליני רשאי לתת תרופות למטופל? 2)מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכולוג רגיל? 3)האם למטופל במירפאה ציבורית יש את הזכות לבחור מטפל לפי עדה (מוצא)? 4)האם לרופא משפחה יש את הזכות לקבל מידע על לקוח שלו שמטופל במיסגרת ציבורית? 5)האם משרד הבריאות מקבל מידע רפואי על אנשים שמטופלים במיסגרת ציבורית (אם כן אנא ציין באילו נסיבות) תודה
י.כ. שלום פסיכולוג קליני לא מטפל בתרופות, לשם כך צריך לפנות לרופא פסיכיאטר. פסיכולוג קליני מורשה לטיפול פסיכולוגי אחרי שעבר התמחות במשך כמה שנים ואת בחינות משרד הבריאות. פסיכולוג הוא כל מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה אך לא התמחה. יש פסיכולוגים בתהליך ההתמחות הקלינית שרשאים לטפל. בחירת מטפל לפי מוצא איננו מקובל, אלא אם מדובר במשהו לטובת המטופל, כמו למשל קשיים בשפה אצל עולים חדשים. לרופאים יש זכות להעביר מידע ביניהם על המטופלים שלהם. אין להם זכות להעביר את זה למקומות אחרים. משרד הבריאות זה דבר מאוד רחב. השאלה למה בדיוק הכוונה. בעיקרון יש חסיון רפואי על טיפול ולכן אין זכות להעביר מידע בין גופים שונים ללא הסכמת המטופל. יתכן שבתוך משרד הבריאות יש מעבר חומר בעיקר בנסיבות של לוגיסטיקה (תשלומים וכדומה בין גופים שונים) אבל לא בהקשר הטיפולי. רצ"ב מאמר על עובדות שונות על הטיפול הפסיכולוגי. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, על רקע הפרידה עם האדם שאהבתי, אדם עם בעיות פסיכיאטריות לא פשוטות ועם סוג של תסביך אדיפאלי, תוכל בבקשה לומר לי היכן אני יכולה למצוא מידע על תסביך אדיפוס - סימפטומים והשלכות? האם זה נכון שאנשים הלוקים בתסביך זה מתקשים לבסס מערכת יחסים, גם אם יש היא טובה ויש אהבה גדולה בין בני הסוג? תודה.
הי, תוכלי לערוך חיפוש במנועי החיפוש השונים כמו: google.co.il walla.co.il ועוד. ותמצאי מליוני אתרים חוץ מאלו: http://he.wikipedia.org/wiki חפשי את המושג אדיפוס. מוסבר יפה. http://psy.haifa.ac.il/~rubin/ed00.htm http://www.keshet-tv.com/Item.asp?GroupID=899&ItemID=16771&ProgID=644
לוליטה שלום הייתי מנסה לחשוב על הסברים יותר פשוטים ותקשורתיים מתסביך אדיפוס. זו תיאוריה די ראשונית בפסיכולוגיה ומאז קרה הרבה בתחום. את הרעיון הכללי של התסביך אפשר לסכם בפסקה ואני לא חושב שכדי להבין את הבעיה של בן זוגך לשעבר כדאי או רצוי להעמיק דווקא בהקשר האדיפלי. בכל מקרה, יש על הנושא חומר רב, אם כי רובו בשפה מקצועית. תוכלי להתחיל כמובן מכתביו של פרויד עצמו ובהמשך על אין סוף מאמרים שנכתבו בתחום. היכנסי לכל ספריה אוניברסיטאית ובקשי מהספרנית היועצת חומר מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן
מישהו יודע לאן נעלם הפורום תמיכה הדדית? הוא כבר לא נמצא ברשימה.
א. שלום אני אכן לא רואה את הפורום הזה. אני מציע ליצור קשר עם הנהלת האתר לברר זאת בברכה ד"ר אורן קפלן
הוצא לי לעבור טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (c.b.t)כנגד בעיית דכאון מתמשכת האם מישהו יכול להמליץ על טיפול זה? האם אוכל לקבל מידע נוסף כי עדיין לא הבנתי מה אורך הטיפול וכיצד הוא עובד. תודה יקי
יקי שלום זהו טיפול ממוקד יחסית ומיועד לרוב לטווח קצר, כלומר בין פגישות בודדות ועד חצי שנה. הטיפול שם דגש על דפוסי חשיבה והתנהגות שגורמים לבעיה והוא נחשב יעיל לטיפול בדיכאון, בעיקרון בשלבים החריפים שלו. יש מרפאה ל CBT במרפאת קופת החולים הכללית ברמת חן ובוודאי במסגרות נוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה רבה על התשובה ד"ר!!
ד"ר קפלן היקר! אני בת 24 ונפרדתי מחברי בן ה-30 לפני כשבוע . (היינו 7 חודשים ביחד) . הבעייה היא שהוא לא מרפה ומתקשר כל הזמן כדי להוכיח אותי . הוא אומר שאם באמת אהבתי אותו לא הייתי מוותרת בגלל מריבה כ"כ מטומטמת , הוא צועק , הוא מתעצבן , רגע אחד הוא אומר שהוא אוהב אותי ושאני ממשיכה בנחישותי (כי אני בשום אופן לא רוצה לחזור) הוא אומר שהונתי אותו ושהוא שונא אותי על זה . לפני יומיים הוא התקשר ואמר לי (כמובן אחרי שחזר על אותם הדברים שוב) שהוא יתלה את עצמו וישאיר פתק עם שמי ליד הגופה . לא ממש ידעתי מה נכון להגיב על משפט שכזה , אני הבנתי שהוא נכנס לטירוף והאמת שזו פעם שניה שהוא מעלה את אפשרות ההתאבדות רק שהפעם זה נשמע אחרת , אני לא ממש יודעת להסביר . מאז הוא צלצל שוב ואין לי מושג כבר איך להתנהג איתו . אני פוחדת שניתוק בבום הוא הדרך הלא נכונה ולכן אני מנסה לדבר איתו יפה , אך אני ממש חוששת . גם מדבריו וגם מהרגע שאגיע לקחת את דבריי ממנו (כבר דאגתי שיבואו איתי ) , שאלתי היא כנראה ברורה , איך מתנהגים במצב כזה? מה נכון לעשות?
גלית שלום בן זוגך לשעבר סוער מאוד כתוצאה מהפרידה שלכם ומתוך המקום הזה מגיב. קשה לי לדעת עד כמה המצב חמור ללא היכרות עימו, ואני מתאר לעצמי שגם את מתקשה להעריך זאת כיוון שמעולם לא ראית אותו במצב כזה. אינך יכולה לקחת אחריות למצב שלו. אם את מכירה חברים שלו, את הוריו וכו' אולי תשוחחי איתם ותספרי על איומי ההתאבדות שלו. חשוב שאנשים קרובים לו יקחו עליו חסות כעת ויתנו לו משענת. בכל מקרה, אסור שאת תמצאי את עצמך מאויימת בתוך המצב הזה. זו אכן החלטה נכונה שמישהו ילך איתך לאסוף את הדברים. כדאי להפחית את השיחות עימו למינימום. את יכולה לומר בכנות שאחרי הפרידה השיחות עימו קשות לך ושאת צריכה את המרחב שלך לצורך הפרידה. אני מעריך שגם עבורו ההפרדה הזו עדיפה. בברכה ד"ר אורן קפלן
הבעיה היא שאין לי עם מי לדבר . אין לו חברים קרובים , הוא אדם די מבודד עם קשר מאד שטחי עם אנשים , חוץ מהלימודים שלו אין לו עניין בכלום (ובי כמובן) ועם המשפחה חבל על הזמן , אין עם מי לדבר , לא נראה שבכלל אכפת להם ממנו . לכן אני מצד אחד מתלבטת אם לנסות ולהמשיך לדבר איתו יפה עד שיבין או שפשוט כפי שאמרת להמנע מכל קשר , אני לא רוצה להרגיש שום אחריות למצבו למרות שאני יודעת שאני פה לא אשמה . הוא לא מרפה ממני וזה מתחיל להעיק . בכל אופן תודה על תשובתך.
לחברי הפורום שלום. הגעתי לפנות אליכם בבקשת עיצה בנוגע לגברת, בת 15, שאיתה אני מתכתב באיי סיי קיו, אשר אותה מצאתי בתוך הבלוגים של ישרא-בלוג. שוחחתי איתה רבות ועמוקות והמלצתי לה שכדאי שתלך לאיש מקצוע כדי שיעזור לה להתגבר על המחשבות שלה. הבעיות ששמתי לב אליהן הן דיכאון, פגיעה עצמית בדחיפות לא גובהה על ידי הטחת הראש בקיר, ומחשבות כפייתיות ברמה נמוכה אשר מתבטעות בטענה כי אינה חושבת (היא חושבת אך רק על דברים חזרתיים שאינם נשמרים בזיכרון). היא גברת אינטיליגנטית אך אינה מסתדרת בחיים וחושבת עצמה לכסיל. המצלתי לה, כאמור, לפנות לטיפול מקצועי בכדי לקבל חוות דעת על המחשבות והרגשות שלה. אך היא מצידה מפחדת, ולחלופין טוענת כי טיפשה היא ולכן מגיע לה לסבול. ניסיתי בכל תוקף לשכנע אותה, אך היא בשלה, מסרבת. פניתי ארגון לסה"ר והמליץ הוא לפנות אל פורום זה להתייעצות עם מומחים. איך אם כן אוכל לשכנע אותה לפנות לטיפול? איך אוכל לעזור לה להתגבר על הפחדים השטותיים מטיפול? בכבוד רב, ובתודה מראש, דודו.
דודו שלום אי אפשר להכריח אדם לפנות לטיפול, ופעמים רבות דברים נשמעים אחרת דרך הקשר הוירטואלי מאשר הוא באמת במציאות. אני חושב שתוכל לתת את כל הטיעונים שכבר השמעת, לתת לה קצה חוט, המלצה לפנות להוריה כדי שיעזרו לה למצוא טיפול וכו'. במידה והיא אינה מוכנה לכך כעת אין גם טעם בטיפול כיוון שהיא תגיע אליו ללא מוטיבציה וכוחות לעשות שינוי. לפעמים המצב צריך להתדרדר עוד קצת כדי שאדם יהיה מודע מספיק למצבו ולצורך בטיפול. תוכל להפנות אותה לשני המאמרים שלהלן כדי שתוכל לאבחן את עצמה באופן בסיסי ולראות אם אכן היא סובלת מדיכאון והפרעת חרדה. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר קפלן, הנני כבת 38 רווקה. מיזה כ- 5 שנים אני נמצאת בקשר עם גבר רווק בן גילי. בשנתיים הראשונות יצאנו באופן קבוע. לאחר כשנתיים החלטתי לעזוב אותו בגלל אי יציבתו ואי נכונתו להראות ענין במיסוד הקשר. למרות אהבתי הגדולה אליו החלטתי שהדבר הטוב ביותר עבורי זה להתנתק ממנו. במשך כחודש ימים התאבלתי על הקשר וסבלתי מגעגועים אליו. לאחר תקופה זו הוא חידש עימי את הקשר וכך מצאתי את עצמי שוב באותו קשר סבוך. בקצרה, מאז ועד היום במשך שנתיים הימים הקשר נמצא ב- OFF ONE. בכל פעם שהקשר מתנתק לוקח לי זמן לא מעט כדי להחלים ממנו ואז, כאשר אני מרגישה שאני מעט חזקה - הוא שוב מופיע בחיי ושוב עם אותם הבטחות וכך חוזר חלילה. הוא יודע שמה שיקרה הוא תמיד יוכל למצוא אצלי פינה חמה ותמיד אני אהיה מוכנה לקבל אותו בגלל שבתוך תוכו הוא יודע שליבי שייך לו. הוא פוחד להתחייב לקשר של נישואין ואני מוצאת את עצמי בגילי ללא ילדים וללא מסגרת מחייבת. בפעם האחרונה כאשר הוא ניסה לחדש עימי את הקשר (לאחר כ- 3 חודשים) החלטתי שאני לא מוותרת ומעמידה לו תנאים. יש לי מספר שאלות: האם הוא יוכל להשתנות????. או שאני חיה באשליות ומחכה למשהו שלעולם לא יקרה. עלי לציין שאני מרגישה עצובה ומתוסכלת מכל המצב הזה האם זה יתכן שהוא אכן אוהב אותי למרות כל הניתוקים לזמנים ארוכים (כחודשיים שלושה) האם זו אובססיה מצידו (או אולי אפילו מצידי????) מה עלי לעשות ?????
אסנת שלום אי אפשר לקבוע באופן נחרץ שהוא יכול להשתנות או שלעולם לא ישתנה. הדבר תלוי בהרבה דברים, לא כולם נשלטים על ידך. השאלה האם אפשר לתקוף את הענין מכיוון אחר. כנראה שאתם אוהבים אחד את השני אחרת לא הייתם חוזרים שוב ושוב. נושא מיסוד הקשר הוא לא רק החתונה אלא רכיבים רבים נוספים, והשאלה היכן נמצאת הבעיה האמיתית. אם הוא לא באמת אוהב אותך ולא יכול לדמיין חיים משותפים איתך כולל ילדים וכל מה שכרוך בזה אז באמת חבל על הזמן. אבל אם העניין קשור לתסבוכת סביב המחוייבות האמיתית יש על מה לדבר. אחרי 5 שנים של קשר מורכב שכזה אני חושב שיש מקום להגיע להחלטות. אחת הדרכים הנכונות לדעתי היא שתפנו ביחד לטיפול זוגי. במסגרת הזו יהיה אפשר לבדוק את הדברים אצל כל אחד מכם ולהגיע במשותף לקשיים ולפתרונות האפשריים. מבחינתך זו יכולה להיות הצהרת כוונות. אם הוא מוכן לפנות איתך לטיפול משותף יש כאן נכונות להשקיע בקשר בלי התחייבות מראש לאיזה הסדר ופתרונות תגיע במהלך הטיפול. אם הוא מסרב גם לאפשרות הזו אולי כדאי שתפני בעצמך כדי להיעזר בטיפול להיפרד באופן יותר סופי מהקשר הזה ולהתחיל להיפתח לכיוונים חדשים בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר קפלן , תודה בעד תשובתך. יש משהו שלא ציינתי בהודעה ה'קודמת שלי וזה, ברגע שהוא חוזר אלי ויודע שאני עדיין מעוניינת בו ועדיין אוהבת אותו, לאחר מכן הוא שוב נעלם ושוב מסביר לי שהוא לא מסוגל להתחייבויות. האם המצב הזה נורמלי???? מדוע כל פעם הוא בודק את רגשותיי???? אודה לך על תשובתך. חג שמח
שלום, אני מרגיש כבר מזה זמן מצוקות ודכאונות שקשורים בהרבה דברים שעוברים ועברו עליי, החלטתי שאולי טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי, הבעיה שאני לא יודע איפה אני יכול למצוא את אותו הטיפול ולמי לפנות, ואיך למצוא את המטפל הקרוב למקום מגורי - ב"ש לא יקר אמין וכמובן שאני רוצה לשמור על מקסימום דיסקרטיות, אז איך אני מתקדם מכאן?
דרומי שלום הפשוט ביותר זה להתקשר לסניף קופת החולים הקרוב למגוריך ולברר אילו אפשרויות הם מציעים לך. אפשר גם להתייעץ עם רופא המשפחה שמכיר לרוב את המטפלים באזור שלך. כמו כן יש רשימת מטפלים בדפי זהב, זאת כמובן אם אינך יכול להתייעץ ולקבל שמות מאנשים קרובים לך. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר, אני תמיד הייתי היפה שבחבורה ולאחרונה אני מרגיש שהתכערתי ,הפסקתי לקבל מחמאות וכאלה, אז רציתי לדעת אם זה יכול להיות בגלל שאני נמצא במצב דכאוני נגיד או בבאסה כזו וכאלה? אני מתכוון מתכער בפנים (אני לא מדבר על לבוש וחוסר טיפוח) עיניים אדומות לפעמים וכל מיני דברים שאני התכערתי האם זה בגלל זה?
אלמוני שלום יופי הוא דבר מורכב. אלו לא רק תווי פנים יפים אלא משהו אינטגרטיבי שגם מקרין החוצה. במצב של דיכאון מתרחשים שני דברים. ראשית יתכן שמשהו שאתה מקרין החוצה כבוי ומדוכא, זה לא בהכרח קשור ליופי אלא למשהו שמזמין או לא מזמין קשר ומגע. בנוסף לכך במצב הדיכאון אתה נמצא במצב ביקורתי יותר כלפי עצמך, שומע יותר את הביקורת ופחות את המחמאות. לכן חשוב לטפל במצב הדיכאון בלי קשר לנושא שאתה מעלה בפנייתך. להלן קישור למאמר על דיכאון דיכאון ואח"כ חרדה http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
הבן שלי בכיתה א' יש בעיות היתנהגות בביה"ס וגם לא רוצה ללכת לבית הספר בעיקבות כל זה הוא נימצה בטיפול פסיכולוגי . יום אחד שסירב ללכת לביה"ס וכל השיכנועים שלי לא עזרו אז שיקרתי לו שאם לא ילך לביה"ס אני העצר ע"י המשטרה וזה עבד . נהז אני ממש לא שקטה האם נהגתי נכון מחכה לתשובה בתודה מראש.
נאי שלום איום בשוטר אולי עבד במקרה הספציפי הזה אבל כמו שחשת, זו לא שיטה שתעבוד לאורך זמן וכמובן גם עלול לפגוע ביחסים שלכם. אני מציע שתקבלי הדרכת הורים באופן מסודר מהפסיכולוג אצלו הילד מטופל כיצד לנהוג במצבים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, האם מישהו יודע היכן ניתן ללמוד פסיכולוגיה ברמה אקדמאית ע"י השתתפות בקורסים בודדים ולא תוכנית מלאה . אני יודע על האוניברסיטה הפתוחה אבל מחפש אלטרנטיבות בנוסף. תודה. אלון
אלון שלום האוניברסיטה הפתוחה היא האפשרות הנרחבת ביותר. יש קורסים בפסיכולוגיה במסגרות של מתנס"ים מקומיים וכן ביחידות ללימודי חוץ של האוניברסיטאות. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני הולכת מחר לפסיכולוג פעם ראשונה. מה אני צריכה לעשות שם? הוא ישאל אותי למה באתי? כי אם כן אני לא יודעת מה לבגיד, פשוט לא טוב לי! איך צריך להתנהג שם?
שי, את לא צריכה "לעשות" שם כלום, חוץ מלדבר. סביר להניח שבפגישה הראשונה הפסיכולוג ישאל אותך שאלות - כדי להבין, באמת, בשביל מה הגעת לטיפול. תגידי לו מה שכתבת כאן - שפשוט לא טוב לך. טיפול זה לא מבחן... אין תשובות נכונות ולא נכונות. כל מה שנאמר בטיפול נכון, והמטפל לא שופט. תתנהגי בטבעיות. תהיי מי שאת, כי זה מה שמעניין את המטפל - מי שאת. בהצלחה!
שי שלום התנהגי באופן הטבעי ביותר. ספרי על הסיבה שפנית ועל עצמך באופן חופשי כפי שהיית מספרת לחברה שלא ראית הרבה זמן. הפסיכולוג יוכל לכוון אותך אם יש צורך. הדברים יזרמו מאליהם ונסי להתייחס כך לתהליך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן
