פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לרופא לפני כמה ימים במהלך אכילה נפלה לי סתימת אמלגם וכנראה נבלעה עם האוכל יצרתי קשר עם רופא שיניים שטוען שזה מקרה שכיח אין מה לדאוג -זה יוצא החוצה בדרך טבעית. אולם מאז בליעת הסתימה אני בדאגה איומה וחושב שאני עלול לקבל הרעלה לא מפסיק לחשוב על כך מברר את הסוגיה עם מומחים וכולם אומרים שגוש מתכתי קטן כזה יוצא החוצה ללא בעיות אבל שום דבר לא מרגיע אותי-אפילו התחלתי לקחת כדורי הרגעה כדי להפחית את המתח והחרדה. איך יוצאים מהמילכוד הזה? תודה רבה

כדי להירגע פשוט תתיעץ עם רופא משפחה/רופא שיניים נוסף המומחה בזה. אולי אפילו פה באחד הפורומים. יהיה בסדר......

יאיר שלום אם הרופא הרגיע אותך כנראה שאין בסיס הגיוני למתח, אבל מה שקורה לך אינו קשור להגיון. מדובר במחשבה טורדנית שמציקה לך כעת ואני מניח שזו לא פעם ראשונה שמחשבות טורדניות מסוג כזה או אחר מתקיפות אותך. מנסיונך בעבר אתה בוודאי יודע שהסבל מגיע לשיא מסויים ואז דועך עד שהענין נשכח, אבל בהחלט יתכן שנושא אחר יטריד אותך אז. אם זו אכן הכרוניקה שאתה מכיר מדובר בבעיה שאפשר לטפל בה והיא קשורה להפרעות החרדה, OCD. תוכל לקרוא על כך יותר בקישור למאמר על חרדה במאמרים שבצד הדף. אם אתה לא סובל מתופעות כאלו בד"כ ומדובר במשהו מקומי בלבד סביר להניח שעוד בירור או שניים עם רופא שיניים ירגיעו סופית את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לשניכם על התגובה המהירה... ברשותכם הוסיף על דברי, בעבר נבגדתי ע"י גבר שאהבתי מאאאאוד אני נוטה להאמין כי בעקבות זה יש לי בעיה לסמוך על הבעל שלי כיום שהוא האהבה הכי גדולה שלי, אני מפחדת להעזב, נכון ולא משנה איך אני נראית, יש בי הפחד. אני יודעת שעליי למחוק את העבר ולצעוד עם ההוה והעתיד... אבל קשה לי....

אבל זה שאת מבינה את עצמך קצת, זה כבר טוב. וזה שאת יודעת שהפחד לא בא משום מקום, זה גם טוב. וזה שהפחד האנושי הבסיסי ביותר הוא להעזב/להנטש, את זה ידעת? :) כלומר, אני לפחות חושבת כך. אז, חשבת לנסות ללכת לפסיכולוגית בנושא הזה? טיפול יכול לתמוך בך, ללמד אותך מחדש לתת אמון, להציל את הקשר עם מי שאת מגדירה כאהבה הגדולה שלך, ובכלל - להרגיש יותר בטוחה באמת לגבי בעצמך. בטוחה מבפנים. למרות שלהראות טוב לא מזיק :)

דניאלי שלום אם את מזהה את המקור בחוויה טראומתית של בגידה מהעבר יש אפשרות לטפל בזה בצורה ממוקדת יחסית. אני מציע לך לנסות טיפול בשיטת EMDR שעשוי להועיל במקרה כזה. קישור למאמר בנושא נמצא כאן: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני בת 20 ולפני 4 שנים גיליתי שיש לי משהו מוזר: כשאני מצטלמת נניח עם אנשים או משפחה ואמורים לא לזוז, פתאום הראש שלי מתחיל לרעוד, דווקא כשאני יודעת שצריך לא לזוז ולחייך למצלמה. זה מפריע לי גם ביום יום אך שמתי לב שזה קורה רק כאשר אני חושבת על זה לפני כן. כלומר, אני פתאום תופסת שהראש שלי לא רועד ואז זה מתחיל שוב מבלי שאני יכולה לשלוט בזה. רק לאחר כמה זמן זה מפסיק, אך אני לא מודעת לכך עד שאני שוב שמה לב שזה הפסיק ואז חוזר חלילה. זה מאוד מפריע לי! אני עסוקה בלחשוב על זה רוב הזמן ולא מצליחה להרפות! לא נעים לי שאנשים שואלים אותי למה אני רועדת בראש... המשפחה שלי כבר התרגלה לזה... אך אני לא יכולה לסבול זאת יותר! זה לא נורמלי! בבקשה עזרו לי, אינני יודעת אם זה רק פסיכולוגי ולכן גם כתבתי זאת בפורום של נוירולוגיה כי ייתכן שזה קשור לעצבים. אך רופא המשפחה שלי בזמנו חשב שזה משהו פסיכולוגי. מה עליי לעשות כדי לשלטו בזה, על אף שזה מאוד לא קל...? ואיך? תודה, דנה.

דנה שלום כרגע זה כבר מעגל סגור שאת בתוכו. את יודעת שזו התופעה שקוראת לך ולכן את מייצרת אותה באופן לא רצוני כל פעם שהמצב הזה חוזר על עצמו. במידה ותופעות מסוג זה אינן מתרחשות בהקשרים אחרים ואינך סובלת מבעית חרדה או מחשבות טורדניות ניתן לטפל בעניין בצורה ממוקדת וקצרה, אם את מעוניינת בכך. טיפול קוגניטיבי התנהגותי יעיל מאוד במצבים כאלה, אפשר גם להיעזר בהיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה בהחלט לא קשור למחשבות טורדניות או בעיות חרדה. ולכן, אעזר באחת השיטות, שייעצת לי עליהן, ע"י גורם מוסמך כלשהו. המון תודה! יום טוב!

חיפשתי ברשימת הפסיכולוגים, חלק מוגדרים כקלינים, אחרים כשיקומיים או חינוכיים. האם רק פסיכולוג קליני יכול לקבל מטופלים? קיבלתי המלצה מחבר על פסיכולוגית המוגדרת במדריך כשיקומית. האם זה אומר שאינה פסיכולוגית קלינית ואינה יכולה לקבל מטופלים? הוא היה אצלה בטיפול. איך זה ייתכן? בבקשה תעזרו לי לעשות סדר בבלאגן... תודה, שרון

אבל בכל מקרה אני חושבת שאם מדובר חבר קרוב שלך, שווה לך אולי ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית שהוא לא היה מטופל אצלה. לפעמים זה יכול לעורר קצת בעיות.

שרון, פסיכולוג שיקומי התמחה בתחום מסויים. המשמעות היא, לרוב, שהוא מלווה אנשים אחרי פגיעות פיזיות קשות או מחלות, שצריכים להסתגל לאורח חיים חדש. כמו כן, הוא מסייע להם להתמודד עם הטראומה ש(אולי) נגרמה כתוצאה מהפציעה/מחלה. פסיכולוג קליני הוא היחיד שמטפל בכל מגוון ההפרעות הנפשיות. השאלה היא, למה את מחפשת מטפל. הגדרת הבעיה, עד כמה שאפשר, תסייע לך במציאת איש המקצוע המתאים.

אותה פסיכולוגית שיקומית קיבלה לטיפול את חברי שסבל מבעיות בחיי הנישואים שלו. אני גם כן סובל מקושי זוגי ולכן מעוניין בטיפול (לא חושב שיש משמעות לכך שאנו חברים, הבעיות לגמרי לא קשורות אליו, הוא חבר טוב אבל לא קרוב מידי...) על כל פנים לא הבנתי האם אני יכול לקבל טיפול בבעיה של מערכת יחסים ממטפלת שיקומית??? ואם לא - מדוע היא קיבלה את חברי לטיפול? האם יש שאלות שעלי לברר עם המטפל /ת לפני תחילת הטיפול? תודה על העזרה!!! שרון

שרון שלום פסיכולוג שיקומי עשוי להתאים למטרה שהגדרת לעצמך אבל זה דורש בדיקה. את יכולה פשוט לשאול אותה בצורה ישירה אפילו בטלפון לפני הפגישה. הגבול בין המומחים השונים בפסיכולוגיה לא תמיד בהיר מספיק ואני לא חושב שהגדרה פורמלית תעזור כאן. אני מעריך שאם את מתמודדת עם בעיה זוגית פסיכולוג שיקומי יכול להתאים כיוון שבד"כ הם מגיעים מרקע של פסיכולוגיה ייעוצית, ולא פעם מתמחים גם בהיבטים המשפחתיים שהם חלק חשוב גם במצבים של שיקום והתמודדות עם מחלות. אם קיבלת המלצה קבעי פגישה ואם תתרשמי שהיא מתאימה לך המשיכי את הטיפול. כאמור, את יכולה לברר איתה אפילו בטלפון את הסוגיה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, יש לי שאלה אליך. אני גיי באמצע שנת השלושים. בעשרים השנים האחרונתו קיימתי יחסי מין פעמיים שלוש בשבוע. בזמן האחרון, אולי בחודשים האחרונים אפילו, הרצון המיני ירד, איכות המין ירדה, אבל החיפוש ממשיך. חבר אמר לי שמדובר בכך שהנרקיסיסט חייב לעיתים תכופות וקועות להרגיש אובייקט. ולא הבנתי בדיוק על מה מדובר. אני חושב שהאיכות יורדת כיוון שזה לא מספק כבר כלשעצמו - אני לא נמצא בשום קשר רומנטי - ובגלל שאני לא בן עשרים ושתיים, שאז זה יכול להיות דבר מרכזי בחיים. מה דעתך?

אלון שלום אני לא חושב שיש הסבר אחד מתאים וכדאי לחשוב מה קרה לך בתקופה האחרונה. ההסבר שנתת על נרקיסיזם לא מובן גם לי, אני מתאר לעצמי שאם תתאר אותו בצורה רחבה יותר אפשר יהיה להבין במה מדובר, אבל זה בהחלט לא אומר שההסבר הזה רלוונטי עבורך. מצד שני, גם ההסבר שאתה נותן נראה לי לא מספק. הוא טכני מידי ואני מעריך שיש בכל זאת משהו נרחב יותר מאשר היעדר ריגוש. השאלה עד כמה זה מטריד אותך, האם יש דברים נוספים שמטרידים וביחד האם אתה רוצה לפנות לטיפול כדי לעשות עם זה משהו. באופן שאתה מתאר את זה נשמע שזה מטריד, אבל לא ברמה שכיום אתה רוצה לעשות משהו לגבי זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני סובל מפוביית קהל חמורה שמתבטאת בסימפטומים פיסיולוגיים לפני ובזמן הופעה או דיבור בפני קהל או ארוע מלחיץ אחר כמו ראיון עבודה.התופעות עליהם אני מדבר מתחילות בכאבי בטן עזים,בחילות ולעיתים נדודי שינה בלילה שלפני הארוע ועד לרעידות,אודם עז בפנים,הזעה,גמגום והרגשת שיתוק ואלם בזמן הארוע בו אני צריך לדבר או להציג מול קהל שמתמקד בי כביכול.כל אלה מביאים אותי לנסיון לברוח ולהימנע מסיטואציות מול קהל אך עליי לציין שביומיום אני מתפקד רגיל פרט למתח שיש לי סביב המגבלה הזו שלי.עוד שבועיים עליי להעביר פרזנטציה מול אנשים ואני פוחד מהתקף החרדה שאני כבר יודע שלא אוכל למנוע ומכך שאבייש את עצמי. מה עושים נקודתית למנוע מבוכה שלי בפרזנטציה בקרוב ולהקטין פוביה בה?ובטווח הארוך מומלץ טיפול פסיכולוגי או תרופתי ואיזה? תודה על היעץ

אני במצבים האלו הייתי והתגברתי ע"י כך שעבדתי על עצמי שאני לבד ובעצם , הרי בתצוגות יש קהל, ודי גמגמתי בהתחלה אבל אני התחלתי לחשוב שאני הולכת לי לבד באיזה מקום.. וראיון עבודה כאילו אני מדברת עם אחד המורים שהיו לי בביה"ס כך עברתי את זה בלי פסיכולג ובטח שבלי תרופות.. אם תנסה בהצלחה ואם לא אז גם בהצלחה!!!

מתן שלום השאלה עד כמה העניין הזה מבודד רק למצבים אל מול קהל, או שיש חרדה או בעיות נוספות בהקשרים אחרים. במידה וזו בעיה ממוקדת אפשר לטפל בה הן בצורה פסיכולוגית והן בעזרת תרופות מסוגים שונים. הטיפול הפסיכולוגי במקרים כאלה הוא התנהגותי-קוגינטיבי, אפשר לשלב גם היפנוזה וגם שיטת EMDR. תוכל לקרוא על כך במאמרים דרך הקישור בצד. במקביל אני מציע שתפנה לפסכיאטר ותקבל תרופה שתעזור לך ברמה המיידית. יש כמה כיוונים אפשריים וזה יכול להביא לשיפור מיידי אפילו לקראת המפגש הקרוב שלך עם קהל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני מבקשת לדעת האם יש קשר ישיר בין דיכאון ושינה? אני סובלת מדיכאון ומתקשה לישון בלילה או לעיתים לא מצליחה להתעורר. האם בדיכאון יש גם הפרעות שינה? האם ניתן לקבל הפנייה למאמרי קריאה העוסקים בכך? למי ניתן לפנות? תודה רבה

יש קשר. מניסיון. אני בדיכאון (קל....) ומתקשה להירדם או אם אני כבר נרדמת אני מתעוררת באמצע הלילה. הפסיכולוגית עצה לי לפנות לפסיכיאטר לקבלת תרופות. אינני רוצה. אני גם בבעיה.

כמו שכתבו לך ישר קשר בין הפרעות שינה לדיכאון. הטוב ביותר הוא לפנות לפסיכיאטר לבקש תרופה מתאימה.

עמר שלום בהחלט כן, דיכאון מאופיין בהפרעות בשינה. רצ"ב קישור למאמר בנושא דיכאון כולל אבחון עצמי של הבעיה. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני אשמח שתיתן לי לפחות סיבה אחת טובה להמשיך את הטיפול שגורם לי בנתיים רק לכאב לב ומועקה כתוצאה מההתאהבות. מדוע למרות כל זאת אנשים ממשיכים את הטיפול שמעורר רק כאב לב? נ.ב אני יודעת ששאלתי קצרה וללא פרטים.. בכל זאת אשמח שתענה

את כתבת "נושא שכיח". וזה אומר שאת לא היחידה. שמה שאת מרגישה יכול לקרות. ואנשים - מטופלים - מטופלות - ככל הנראה עוברים את זה ובכל זאת הטיפול מיטיב איתם ולא מרע להם... אבל הקושי הוא אמיתי. אני מבינה אותו.

הי, אולי בגלל שהחיים מלאים בכאבי לב, ובאמצעות הטיפול אפשר להתחזק ולשרוד בעולם הגדול.

שלום לך, אני חושבת כמוך (למרות שלא התאהבתי בפסיכולוגית) אבל, כנראה שכל ההתחלות קשות ולכן אני מבחינתי נתתי לעצמי עוד זמן ז"א עוד חודש , כדי לבחון אולי בכל אופן משהוא ישתנה והכאב יעבור וכך אוכל להבין מודע אנשים הולכים לטיפול. אני מייעצת לך אותו הדבר תחליטי שעוד חודשיים את מוכנה לסבול ללא הבנה של הענין ובעוד חודשיים תעשי חושבים שוב. יעל

הי. אמנם לא ציינת פרטים, אך ניתן להשלימם די בקלות... השבוע שעובר בין פגישה לפגישה ארוך כאורך הגלות, הימים, השעות, הדקות ואפילו השניות מתמלאים במחשבות עליו, על הפנים שלו, המילים שלו, הרוך, האמפטיה, ההבנה, תחושת השלווה , הרוגע והשקט הפנימי שאת מרגישה איתו. אבל בעצם... אילו זה היה אמיתי, אילו משהו מזה היה מתממש סביר להניח שהית (היינו...) חוזרת על אותן טעויות שכבר היו, אותן מערכות יחסים לא נכונות, מעוותות, שגרמו רק צער ופגיעה. תתנחמי בעובדה שיושב מולך אדם שחושב על מה שטוב לך, באמת, לאורך זמן, ולא חושב על סיפוק יצר זמני, חד פעמי,(שלך או שלו) שנובע מסיטואציה אינטימית בלתי נמנעת. חישבי עליו כעל המשענת, זה שאת יכולה באמת לסמוך עליו, לדעת שלא ינצל את חולשותיך כלפיו,לא ייתן לך ליפול, גם אם לפעמים נדמה הסיבה לנפילה זה הוא בעצמו...

השלמת לי את הפרטים באופן מושלם

שלום השאלה מה גורם ליותר סבל. אם הטיפול הוא מקור הסבל סביר להניח שאין כל סיבה להישאר. בד"כ מקור הסבל הוא הסיבה לפניה לטיפול והתקווה שאכן הוא יעזור מהווה סיבה טובה להישאר גם אם התהליך קשה. אם הוא מעורר רק כאב אז אין לי אפילו סיבה אחת טובה להישאר, להיפך, יש לי המלצה חמה לעזוב. אבל לפני כן כדאי לחשוב היטב האם הביטוי של "רק כאב" מדויק, לפחות לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני הקטן(11) החל לפני כשנה לשטוף את ידיו בצורה כפיתית פנינו למרפאת חרדות ש אנו אמוריס להתחיל סדנת שיחות בינתיס כיון שהמצב מחמיר ורבו עוד מספר תופעות המליצו לנו על טיפול תרופתי זמני כדור שנקרא רסיטל אנו כצת חוששיס(אולי מהסטיגמה)אשמח לקבל ידע רפואי מה פרוש התופעה וכן דרכי טיפול מוכריס ומומלציס וכן מרכזי טיפול מומלציס ועד דבר קטן מי שמכיר ספרות בעיברית להבנת הבעיה תודה רבה מראש

א.א. שלום בנושא תרופות אני מציע להתייעץ עם הפורומים הרפואיים. בפורום זה הייעוץ הוא בנושא פסיכותרפיה בלבד. בכל מקרה, אני מציע לא להתייחס לסטיגמות אלא להמלצות הרפואיות שקיבלתם. זה טיפול מקובל במקרים כאלה ועשוי לעזור לילד. במידה ואינכם בטוחים פנו לפסיכיאטר ילדים נוסף לקבל חוות דעת שניה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה, אני ניראית טוב ואפילו טוב מאוד, אני יודעת שיש לי גוף מושלם..... למה אני עדיין למרות כל זאת מקנאת לבעלי בצורה פסיכית אפילו....מטורפת ממש בכל הקשור לנשים אחרות, אני מתעלקת עליו בצורה ממש מעצבנת ולא פעם כמעט התגרשנו בגלל זה. מ ה ע ו ש י ם ??? : - (

אני חושבת ששקינאה היא ביטוי מאד בסיסי של חוסר בטחון. את מספרת כי בעלך נאמן לך, ושאת עונה על משאלותיו מבחינת היותך נשית ויפה, ולמרות זאת את לא מרגישה בטוחה בקשר איתו. אני, באופן אישי, לא חושבת שיש הרבה קשר בין הקינאה עליה את מספרת למראה שלך. מראה חיצוני יכול לתרום לבטחון העצמי, אבל נראה לי שלמרות שאת מרוצה מהמראה שלך, באופן יותר עמוק ופנימי את סובלת מחוסר בטחון מאד עמוק. מפחד להעזב. את מציינת שהקשר שלכם ניזוק מכך ובגלל זה אני חושבת שכדאי לך לנסות לטפל בזה. קינאה היא רגש קשה מאד, אין ספק. אבל הוא לא חייב לשלוט בחיים שלך באופן כל כך חזק. יכול להיות שטיפול פסיכולוגי יעזור לך להשתנות קצת.

דניאלי שלום קנאה היא דבר טבעי אבל את מספרת שהיא מוגזמת וגורמת לקשיים בקשר. אם זה לא קשור לבעלך ולאופן בו הוא מתנהג כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי כדי קודם כל להבין מה מטריף אותך כל כך סביב הנושא. מודעות והבנה הם מחצית הדרך, אחריה יהיה אפשר לחשוב איך להקל על המצוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לשאול שאלה

טןןוטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט

אילן שלום אינני יודע מה השאלה, אבל תוכל לקרוא יותר על חרדה בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחר הפעם האחרונה שהייתי אצל הפסיכולוגית , הייתה לי תחושה שנימאס לי מכולם ובה לי להיות רק עם עצמי ולכן בקשתי חופש מהעבודה בעוד שבוע כדי לסוע לחו"ל לבד. מעולם לא נסעתי לבד , אבל זה מה שאני מרגישה שאני צריכה ותאמת בה לי גם להתפרק ולהרשות לעצמי דברים שבעבר לא הייתי עושה ולהכניס אות מעט לסכנות. עכשיו כשבוע זה שאני לא רואה את הפסיכולוגית מאחר ולא היה לה זמן אלי השבוע אני נרגעתי וחזרתי לעצמי לבן אדם היציב אבל המלא מחסומים שהייתי לפני הטפול והטיול פחות דחוף לי , אבל אני משאירה אותו רציתי לדעת מה אתם חושבים על טיולים לבד ללא אף אחד , האם זה נורמלי הרצון הזה להיות שבוע ללא ללא אף אחד שמכירים? האם התחושה ששבוע אחד מתחשק לי להתנהג באופן לא אחראי זו תופעה שמתרחשת....... בשלבים מסוימים של טיפול יעל

נראה לי שלסוע לבד יכול להיות הכל: כיף, וסבל. מעניין או משעמם. הרפתקני, או מפחיד. מה שבטוח, יש לרובינו הרבה פנטזיות לגבי נסיעה לחו"ל. נראה לי שזה עוד מהימים שלא היה אפשר להשיג שוקולד טובלרון בארץ :) ויש לפעמים מין לחץ "להנות" ולהוכיח, למי שנשאר בארץ (ולעצמנו, שלצערי נוסע איתנו לכל מקום. איזו שערוריה) שכך היה. אז לדעתי כדאי לך, אם את נוסעת, בכל זאת לדמיין קצת איפה תהיי, מה תעשי, וכו'. כי בנסיעה לבד יש גם התמודדויות רבות ולעיתים דברים לא "זורמים" להם כמו שהיינו רוצים. גם לי הרבה פעמים היה חשק לסוע לבד. וגם עשיתי את זה. אבל לפעמים זה היה מוצלח. ולפעמים - די קשה. כדאי פשוט לסוע בלי הרבה ציפיות או מחוייבויות פנימיות להוכיח משהו למישהו.

בכל מקרה, אם תעשי זאת ותסעי, זאת תהיה חוויה. תהיה לך הזדמנות לראות איך את מרגישה כשאת עושה משהו מסויים שאולי לא עשית קודם - לסוע לבד בלי מחסומים ובלי לעשות הרבה תכניות. אני חושבת שלחוויה יש ערך שלא יסולא בפז. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו מבינים מה זה להתחלץ בנהר, שזורם בחוזקה, לבין להיות בתוך המים. להרגיש את הסחף, את הקור... אחרי זה מבינים משהו שלא ידענו קודם. אז אני מאחלת לך שאם תסעי תהיה לך נסיעה עם הרבה חוויות. אני לא אוהבת להגיד "טובה" - כי מה זה טוב בכלל? אבל אם תלמדי משהו, תחווי משהו, גם אם קושי, אני כבר חושבת שיש בכך ערך.

אפשר לנסוע ולהיות לבד גם בארץ. ישנם מקומות מסתור יפיפיים שאפשר פשוט ללכת בהם לאיבוד, ולהיות ממש לבד. חו"ל זה סיפור למי שחש יותר בטוח ויותר יציב. כי מה יקרה אם תרגישי פתאום צורך להיות קרוב למישהו או שתזדקקי לעזרה,

יעל שלום זה יכול להיות כיף לעשות משהו ספונטני מתוך רצון מיידי. כדאי לחשוב האם זה באמת מתאים לך, האם זה לא יעורר קושי ואולי בכל זאת לדבר על זה בטיפול לפני שאת נוסעת. אם כל הנ"ל מתאים, אז למה לא? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב: כיצד יש לטפל בחרם שעושים ילדים על אחד מילדי כתתם ,על לא עווול בכפו!???? תודה, מלי

שלום וברכה, הייתי מציעה לך לקרוא את הספר לבדה מול כולם שעוסק בנושא, יעל

מלי שלום במידה ואין אפשרות להשפיע ישירות על הילדים אני מציע ליצור קשר עם בית הספר ולבקש התערבות של המחנכת והיועצת בעניין. כמו כן אם יש לך קשר עם הורים נוספים אפשר לשוחח גם איתם בנושא. חשוב לעזור לילד במצב כזה כיוון שלעיתים נוצרים מעגלים סגורים שקשה לצאת מהם וכאן תפקיד המבוגרים לקחת אחריות ולהשפיע על הילדים בצורה נכונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנטית בת 23, התחושה הכללית שלי בשבועות האחרונים עייפות ממושכת, מהלימודים ומעוד עניינים שהעסיקו אותי. השאלה שלי היא בנושא הריון בחלום, אני מאמינה בגישה הפסיכולוגית שמפרשת את תוכנו או נפשו של האדם לפי סמלים ורמזים בחלום, וסיפור ההריון בחלום שלי קרה לא פעם אחת. אני כמובן רוקה בלי שום קשרים. רציתי לדעת מה זה אמור לגלם וליצג בנפש שלי.

האם ההריון בחלום מגיע עם, רצון, פחד, כעס, ציפיה, שמחה, תחושת אומללות... ? אני חושבת שאין דרך שמישהו יוכל לעזור לך לפרש את החלום והסמליות שבו מבלי שאת עצמך תכווני את הדרך. אני חושבת שאפשר להתעמק בחלומות, אבל לעיתים, מה שאת עצמך מבינה, גם אם זה לא הרבה, הוא בעל יותר משמעות מניתוח שאדם אחר יכול להציע לך. הדבר היחיד הוא שבהודעה הקצרה שלך קשרת בין העייפות שלך, הכללית, לבין החלום. האם יש לכך סיבה?

רונית, יכול להיות שתחושת העייפות נובעת מהרגשה שאת לא ממש שלמה עם התחום שאת לומדת, ויכול מאד להיות שגם העניינים הנוספים שהעסיקו אותך נושאים אופי שגרתי, בנלי ומשעמם. או בקיצור, הרגשה שאת פועלת כמו רובוט, שאת חייבת למלא משימות ולעמוד בלוחות זמנים ובעצם את מחפשת משהו עמוק יותר, מעבר לזה. יכול מאד להיות שהחלום על הריון בעצם מבטא את הצורך והרצון שלך ליצור משהו משלך, להעניק לעצמך ולעולם משהו מקורי עם אמירה שלך. ואולי גם מתקשרת לזה סיטואציה שיש בך צורך להעניק, לגונן ולאהוב יצור קטן וחסר אונים שיחזיר לך אהבה, ויהיה אסיר תודה (וגם אין חשש שיאזכב אותך בשטח הזה). מקום למחשבה.

רונית שלום חלום הוא דבר מאוד פרטי והאסוציאציות שלי לא בהכרח מספרות את מה שבאמת החלום אומר. לפי מה שאת מתארת קורה לך משהו בתקופה האחרונה וזה נושא שדורש חשיבה ואולי טיפול. יתכן שזו תקופה חולפת אבל כדאי לבדוק אם אין כאן תחילה של דיכאון. קראי את המאמר הרצ"ב ובדקי בסימפטומים האם הם תואמים למה שקורה לך http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm לגבי חלום ההריון, יתכן שהוא קשור לדברים האחרים ויתכן שלמשהו אחר. חלום מספר ללא ספק משהו עליך ועל נפשך, נסי לחשוב אסוציאטיבית מהו הריון בשבילך, זה ייתן לך אולי קצה חוט לפירוש החלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני טיפוס מאוד משימתי. מה שאפשר לעשות היום לא נדחה למחר. לעומתי, משפחתי בדיוק ההפך. דוחה הכל למחר ועדיף מחרתיים. יותר מכל היא אוהבת לבכות ביום האחרון ולהקפיץ את כל העולם יום אחרי. במשך הזמן בין הידיעה כי יש לבצע דבר כלשהו ועד לביצועו משפחתי מומחית בדיונים בנושא. היא תשוחח על זה בשיחות נרחבות ותעלה את הנושא השכם וערב ותבנה צעדים קדימה תוך חקירה מה יכולות להיות השלכות התנהגותם או תגובתם להמשך הטיפול בבעיה כלשהי. לא עולה על דעתם, למרות שציינתי בפניהם, שכדאי שיקדימו לעשות את הצעד שלהם ואז לפני הצעדים של הצד השני ידעו כיצד לפעול והדיונים של "אם יענו לנו כך, אז נפנה לה…. ואם אחרת אז נענה להם ש…". למרות סירובי להיות שותפה לנושא- מערבים אותי. אני הטיפוס הדומיננטי בבית ולכן אני פותרת לכולם את הבעיות. אני שחוקה, עייפה ובנוסף זה משפיע על המצב הרפואי שלי שכן אני חולה כרונית. אני מנסה לשנות את מעגל האימה ורואה את עצמי מתווכחת עם כולם שיבצעו את המשימות שלהם בעצמם. אולם הם משחקים לי על המצפון או מבצעים משימות בצורה עלובה כך שהמשימה חוזרת גדולה יותר לטיפולי. הדבר שוחק אותי יותר, ואני בהידרדרות רפואית. למי עליי לפנות כדי לקבל חיזוקים וכיוונים איך לשנות את מעגל האימה ולחיות מצפונית עם הדבר. כמו גם להתמודד עם המחלה הכרונית שלי שרק לאחרונה יצאתי ממצב ההכחשה. תודה,

האם מדובר במשפחה במובן של הורים/אחים או במשפחה האישית שלך (ילדיך?) אם זה הורים/אחים - האם את גרה איתם? באיזה עניינים את מעורבת איתם? עניינים כספיים? חברתיים? נשמע לי שזה לא רק שמערבים אותך, אלא שקשה לך להשאר לא מעורבת. השילוב של השניים באמת יכול להקשות עליך למצוא שלווה... אני הייתי ממליצה לך למצוא דרך לקחת מרחק. את כבר מבינה שאפילו הגוף שלך זועק שהוא זקוק לזה, אז אני חושבת שאת חייבת להתייחס לכך במלוא הרצינות. מרחק נפשי מתאים הוא מה שאת זקוקה לו, אבל לעיתים קשה להגיע לשם. אולי ליצור מרחק פיזי, כשלב ראשון בדרך למציאת מידת המעורבות המתאימה, יכול להועיל לך. ?

תחליטי שממחר את פשוט לא מייעצת, לא מתערבת, לא מתווכחת איתם שיבצעו את המשימות שלהם, ולא משתתפת או נוטלת חלק פעיל בכל הבעיות של משפחתך . ניסיון אחד (מוצלח) כזה שלך יגרום להם להיווכח שאין להם ברירה, והם צריכים / מוכרחים / חייבים לטפל בעניינים שלהם בעצמם ואין יותר מי שיפתור וינהל להם את המשימות. רק ככה המציאות תטפח להם בפנים והם יבינו שהם לבד במשחק הזה. אין לך ברירה אחרת כי כל מוצא אחר - יביא אותך שוב לאותה נקודה. ולגבי דרך טובה יותר להתמודדותך עם מחלתך הכרונית - תוכלי לנסות לפנות לטיפול פסיכותראפי שיחזק אותך, יקרב אותך לעצמך ויתן לך כלים להתעמק ולטפל יותר בעצמך ופחות במשימות ובבעיות של הסובבים אותך. בהצלחה

אא שלום הדבר שבולט לי מתוך דבריך הוא מצב הלחץ שבו את נמצאת וההשפעה השלילית שלו על מצבך הנפשי ועל היחסים עם הסביבה. יש הרבה דברים שאת מזכירה בדבריך אבל המטרה העיקרית לדעתי היא להפחית את הלחץ. מתוך מקום רגוע כל מה שאת מטפלת בו, כולל הגוף שלך, יראו יותר טוב ויותר סביר. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי ללמוד להירגע, ובאותה מסגרת תוכלי בוודאי להעלות את כל שאר הנושאים שמטרידים אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חברה שיש לה ילדה בת 8 שנים. יש לביתה חברה שסובלת מאפיליפסיה חברה קרובה מאוד ובאחד הימים ששיחקו ביחד הילדה של החברה שלי צעקה על הילדה שחולה ופתאום החברה קיבלה התקפה שבמהלכה יצא לה ריר מהפה והיא פרפרה כאשר הבת של החברה שלי צופה בכל הסיטואציה הזאת (פינו אותה לביה"ח) ומאז היא נוטלת באשמה שזה בגללה, ובנוסף היא שמעה על סיפור נוסף על חברה מהשכונה שנאנסה ליד ביתה ומאז היא מסרבת לצאת מחדרה ומהבית גם עם ליווי של אמא, המורה מספרת שהיא לא יוצאת מהכיתה ומרותקת לכסא במשך כל היום. שאלתי היא איך ניתן לעזור לילדה לצאת מהפחדים שמלווים אותה ושתחזור להיות ילדה עם בטחון ושמחת חיים?

דידי שלום התגובה של הילדה חריפה מאוד וכדאי לפנות לקבלת ייעוץ פסיכולוגי. זהו מצב שטיפול מתאים ומיידי יכול להפסיק אותו במהירות יחסית, אבל אי טיפול עלול לגרום בעיות משניות שיחריפו את הבעיה. הפנו את הילדה והוריה לפסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום אני סובלת מזה כשנתיים וחצי מהפרעת חרדה שמתבטאת בעיקר באגרופוביה. למרות עצות מומחים שאיתם נפגשתי, סירבתי לנסות טיפול תרופתי. במשך זמן קצר ניסיתי טיפול פסיכולוגי - התנהגותי ואחרי שהבנתי את הפרנציפ, עזבתי, בעיקר מסיבה כלכלית. למרות בעייתי, אני חיה עם זה ולא מוותרת על שום פעילות או מקום שאליו אני צריכה להגיע. בזמן האחרון הרגשתי שאני בסימן עלייה, הרגשתי שאני מתחילה איפושהו "לגעת בנורמל", אבל בכל זאת, המחשבה על החרדה בזמן שאני ברחוב עדיין נמצאת בראש, ויכול להיות שלעיתים יש לי הבזקי "חרדה, אבל בעוצמה נמוכה מהעבר ובתדירות נמוכה יותר ואני גם מתרגשת מזה פחות, זה כבר לא מזיז לי. השאלה שלי היא, מניסיונך, האם ההפרעה הזו אמורה להיעלם, האם אין מנוס מטיפול תרופתי גם היום שאני מרגישה "יציבה" יותר מהעבר? מיטל

יש לי את אותה בעיה. זה התחיל לפני 3 שנים. זה לא נעלם- זה יושב איפה שהוא שם ומתפרץ שאני במתח, לחץ, עצבים. גם אני מסרבת לתרופות.

אור שלום, במה זה מתבטא אצלך, האם ניסית סוג טיפול כלשהו? מיטל

מיטל שלום ראשית אני מצרף קישור למאמר שכתבתי בנושא ומפרט את ההיבטים השונים http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מציע שתפני לטיפול פסיכולוגי ובו גם תשקלי את הנושא התרופתי. אני מציע שאחרי שהתנסת בטיפול התנהגותי תנסי כעת טיפול יותר פתוח ודינמי ותקחי את הזמן להתמודד עם הבעיה עד שתגיעי לשיפור ניכר במצב. במידה ויש בעיה כספית פני למרפאה ציבורית או קופת החולים. אני מבין שאת מצליחה להסתדר לבד בינתיים אבל אין כל טעם לסחוב את הבעיה במשך שנים בצורה כזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום, בעקבות הסטוריה משפחתית של סרטן השד (סבתא מצד אמא וגם אמא) רופאת הנשים החדשה שלי שלחה אותי לאפיון גנטי...וזאת גם המליצה רופאה כירורגית שאני הולכת אליה פעמיים בשנה עבור בדיקה יסודית של השד. הם הסבירו לי מדוע זה חשוב לדעת, כי אז אוכל כביכול לקבל החלטות ואולי להפחית סיכון...כגון לעשות את המשפחה שלי בבת אחת כרגע אני אמא לילד אחד, ואז להוריד את השחלות. בהתחלה קיבלתי את זה כדבר שצריך לעשות וחידה שיש לפתרה. אבא שלי תמך בעניין בתחילה. אתה גם הוא וגם אחי טוענים שבשביל מה לי לדעת, כי הרי אני גם ככה חיה בלחץ ופחד מהמחלה ואם זה יהיה חיובי אז באופן פסיכוסומטי אני עלולה כבר לגרום להתפרצות המחלה. בקיצור אני לא יודעת מה לעשות...אני מאוד מתלבטת...זה נכון שאני מפחדת מהמחלה ואולי זה יעזור עם התשובה תהיה שלילית אבל אם היא חיובית זה פשוט יטיל עלי כזה פור. אני עוד מעט בת 32 ואמא שלי חלתה לראשונה בגיל 43, אומרים שכאשר המחלה גנטית אז הבת יכולה ללקות במחלה בעד כ-10 שנים קודם לגיל בה האמא לקטה במחלה...אז זה בעוד שנה! אמא שלי נפטרה לפני כשנה וקצת מסיבוכים של המחלה (מחלת ריאות) וסבתי נפטרה מהמחלה עצמה כשהייתי בת 3...זה גם לא טורם לשקט הנפשי שלי. מה דעתך?

ידיעה - גם אם קשה - נותנת לאדם, בסופו של דבר, יותר שקט. ראשית, את יכולה מן הסתם לפעול כדי לעזור לעצמך. האם הגנטיקה של המחלה היא כזאת שהיא *בטוח* תתפרץ? או שזה רק בסיכוי מסויים? ובכל מקרה, עם ידיעה של הסיכונים תוכלי להחליט על דרך פעולה - כמו ההחלטה לעבור בדיקות כל מספר חודשים, והבדיקה עצמה תוכל להקנות לך שקט. תוכלי לקרוא בנושא, ללמוד מה שאפשר וכו'. אם לא תבדקי, יתכן והפחד ינקר בך ברקע. וכל דבר שהוא "ברקע" נוטה לתפוס מקום גדול מאד. זאת תופעה מעניינת. כי זה "ברקע" אז איך זה תופס "הרבה מקום". אבל לדעתי ככה זה. לעומת זאת ידיעה - לכאן או לכאן - תמקד אותך. בין אם להקלה גדולה, ובין אם להכרה במצב והתמודדות איתו בדרכים הטובות ביותר עם תמיכה מתאימה. אני רק טועה או שנדמה לי שכיום הרפואה ערוכה להתמודדות בצורה טובה יותר מאשר כאשר סבתך ואמך חלו?

אורלי שלום קשה לי לתת לך תשובה חד משמעית, אני חושב שזו החלטה שקשורה למבנה האישיותי שלך וליכולת שלך לחיות עם אי הוודאות. הרי אי ההליכה גם היא מקור ללחץ והשאלה מה פחות גרוע (כי הרי הכי טוב שהנושא כלל לא היה קיים). ה חשיבות של הבדיקה מעבר להיבט האישי שלך היא בכך שאם יש את הגן חשוב שגם הדור הבא יבדק בצורה יותר מדוקדקת מדי תקופה ואם אין לך את הגן העניין פחות חשוב. זה שיקול של נשים שלהן בנות מבוגרות ואני מתאר לעצמי שאיננו רלוונטי כיום. אישית אני הייתי הולך לבדיקה. אני חושב שהוודאות תוכל להיות בסיס טוב יותר להתמודדות בעתיד. תשובה שלילית תרגיע ותשובה חיובית לא הרבה יותר גרועה מהידיעה שיש לך הסטוריה משפחתית כזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד''ר אני בן 18 ויש לי חברה...עכשיו רציתי לדבר איתך על משהו שמאוד מטריד אותי..לפעמים כשאני לבד ולא מדבר עם חברתי אז צצות לי כל מיני רעיונו ומחשבות שאני פחות אוהב אותה ודברים מהשוג הזה...אבל אני יודע שאני אוהב אותה מכל לבי והייתי נותן את הכל למענה אבל לא יודע למה צצות כל הזמן המחשבות הנוראיות האלה...אולי בגלל שפעם אני והיא לא דיברנו הרבה כי צצה בעיה וכשחזרנו להיות ביחד הייתי על גג העולם או ככה לפחות אני הרגשתי למיטב זכרוני..ואחרי כמה זמן התחילו המחשבות האלה לצוץ אולי זה גם מהדיבור של האנשים או מהשטן אני לא יודע...אני תמיד מדבר עם עצמי שכל זה לא נכון ושאלה סתם מחשבות ואני מנסה לשכנע את עצמי ואני מצליח אבל אחרי כמה ימים זה שוב צץ...ואני יודע שבגלל שאני כותב את ההודעה הזו זה אומר שאני אוהב אותה כי איכפת לי ממנה...ד''ר אני מזה מוטרד...אני באמת אוהב אותה ולא יכול בלעדיה ואת זה אני יודע ואומר לעצמי כל הזמן...אני מבקש את עזרתך ואת עזרת האנשים שפה בכך שתדריכו אותי איך להיפטר מהמחשבות האלה או לעזור לי בכל דרך שהיא תודה

שלום בחור, לדעתי כשאוהבים מישהו, בתוך קשר רציף ומתמשך, יש גם רגעים שבהם אפשר פתאום ממש לשנוא, לא לאהוב, לזלזל, לכעוס וכו'. וברגעים האלה - מנסיון - אפשר לתהות - למה אני איתו? והאמת היא שגם הצד השני יכול להרגיש אותו דבר. אהבה היא הבסיס של הקשר, אבל היא לא בהכרח נחווית בכל רגע. העובדה שרב הזמן אתה רוצה להיות איתה ומרגיש אהבה, היא העיקר. אני חושבת שאתה מעמיס על עצמך רגש של אשמה, בשל ציפיה לא הגיונית לחוש כל הזמן אותו הדבר. פרט לכך, יתכן שלמרות שאתה באמת אוהב אותה ואכפת לך ממנה, יש דברים שעליהם אתה נעצר. דברים שאתה פחות מזדהה איתם. דברים שאתה חושש מהם. דברים שמעוררים אצלך ספקות. בסופו של דבר אם הספקות יגברו, אולי תחליט שאתה, למרות האהבה, לא מעוניין להיות חבר שלה. זה גם קורה, במיוחד בגיל שלך. אולי יהיו לך אהבות אחרות בחיים. לעת עתה, הייתי פשוט מייעצת לך לקבל את מה שאתה מרגיש בלי להתרגש יותר מדי. אולי קשה לך לקבל זאת, בשל המחשבה שיתכן שהיא גם אוהבת אותך באופן הזה - לא בהכרח בכל רגע ורגע?

אייל שלום אני לא בטוח שהבעיה קשורה לבת הזוג שלך וליחסים שלך איתה. לפי מה שאתה מתאר אתה סובל ממחשבות טורדניות ואני מתאר לעצמי שיש לך מחשבות כאלה וטרדות גם לגבי דברים נוספים. אני מצרף קישור למאמר על חרדה ובתוכו התייחסות גם לנושא של מחשבות טורדניות. קרא ובדוק האם אכן זה מה שקורה לך. במידה ולא, כתוב שוב וננסה לבדוק כיוונים נוספים בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

שלום אני כבר לא יודעת מה לעשות ולא יודעת איך להתמודד קשה לי , קשה לי מאוד ואף אחד לא מצליח להבין אותי אני בתחילות שנות ה - 30 לחיי ומרגישה שהם לא שווים .... כלום !!!! סובלת ממחלה או בעיית עור איך שאפשר לקרוא לזה (נוירופיברומטוזיס) אין לזה פיתרון לדעת מומחים רבים המצב רק מחמיר ומתרבה עם הזמן ונעשה זוועתי בימי הקייץ זה נעשה הרבה יותר גרוע , הגוף מרגד ומתמלא בגידולים המפלצתיים האלה והם גדלים וזה אוכל אותי מבפנים אני יוצאת ומבלה ומנסה להנות כמה שאפשר - מי שלא מכיר אותי, לא מרגיש כלום כלפי חוץ אך בתוך תוכי מרגישה ריקבון שנגמרים לי החיים בלי ליהנות מהם באמת רע לי רע לי רע....... אני יוצאת ומנסה להכיר בחורים > הזמן הרי לא הולך לטובתי כשהם (הבחורים) מגלים את בעייתי הם נרתעים ונעלמים אני כבר לא יודעת איך להתמודד איך לספר איך להגיד , מה לעשות ניסיתי ואני עדיין מנסה להכיר בחורים עם בעייה דומה בכדי שנוכל להתמודד יחדיו ונבין אחד את השני הרי בחור " בריא " כביכול לא יקבל אותי הבחורים אוהבים בחורות עם עור חלק ונעים ומה לעשות שאלוהים ברא אותי אחרת ניסיתי טיפול, אך הפסיכולוגית שלי כנראה לא ממש ניסתה או הצליחה להבין אותי ואמרה לי שאני צריכה להתגבר על זה - באמת ? ממש חכם מצידה - אבל איך ? כל פגישה הרגשתי שאני טוחנת מיים ולא ראיתי טעם להמשיך לפני כל פגישה , במקום לחוש ציפייה, חשתי עצבים וששוב הכל הולך לחזור על עצמו איך אפשר להתמודד עם הדבר הנוראי הזה שרק הולך ונעשה מפלצתי משנה לשנה אין לי חיים אני מרגישה שאני חיה בשני עולמות למרות שעושה הכל רגיל. יצא לי להכיר בחורים כל כך מקסימים , באמת !!! אבל " הבעייה " שלי גרמה להם לתפוס רגליים קרות ולברוח למה , למה אני צריכה לסבול ? קשה לי אשמח לתגובות

היי, קראתי את מה שכתבת ומאוד הזדהתי איתך. נכון אין לי את אותה הבעיה שלך אבל אוליי יש לי בעיה חמורה יותר אבל על זה בטח לא נתווכח. גם אני בשנות ה-30 לחיי, בלי בן זוג כבר שלוש שנים ועם ייסורים של החיים, כמו הורים חולים, מוות וכו' שאת כל זה אני עוברת לבד!!! אז נכון שיש לך מחלת עור שאני לא יודעת איך זה נראה ובמה זה מתבטא ובאמת יכול להיות שזה לא נעים, אבל לרגע אל תרחמי על עצמך!!! תאמיני לי שאני בחורה שנראית לא רע בכלל וגם אני בודדה וגם לי רע וגם אני בשנות ה-30 לחיי. תאמיני בגורל, תהיה חזקה ובסוף הכל יסתדר, מבטיחה. אני נמצאת עכשיו בגהנום, בתקופה הכי קשה של חיי, בתקווה שהאור עוד יגיע. יחד עם זאת אני לא מרחמת על עצמי, תזכרי אם אין אני לי, מי לי? בקשר לפסיכולוגית, תנסי משהי אחרת, לא תמיד יש כימיה. בהצלחה, גל

שלום החיים נשמעים מאוד קשים מהזוית הזו ואני מבין שהקושי העיקרי הוא לא רק בהתמודדות עם מחלת העור ומה שהיא עושה לגוף, אלא בקושי למצוא בן זוג. במצבים כאלה נוצר פעמים רבות דפוס חשיבה מעגלי סביב הבעיה שלא מותיר מקום לשום דבר אחר לצמוח או לעורר אופטימיות. נשאר כל הזמן רק החולי והבדידות שהולכים ונעשים עצומים יותר ויותר. כדי לצאת מהמעגל הזה חייבים לייצר משהו חיובי שאותו תוכלי לאהוב ושיגרום לך להעריך ולאהוב את עצמך יותר. למשל, בכיוון המקצועי, בפיתוח כשרונות ותחביבים, פעילויות חברתיות שונות וכו'. למרות הקושי לוותר על זוגיות, יתכן שזה מה שאת צריכה לעשות בטווח הקצר. לומר שכעת זה לא מסתדר ולא מתאים ושאת מתרכזת בהעמקה ופיתוח של עצמך. כאשר מצב הרוח והדימוי העצמי שלך ישתפרו סביר להניח שהכל יראה אופטימי יותר ואני מניח שיש סיכוי לא רע שגם דברים חיוביים אחרים יוכלו להתרחש בחייך, כולל מציאת בן זוג מתאים. בתוך מצב הרוח הדיכאוני בו את שרויה עכשיו, יהיה קשה לפתח זוגיות שבאמת תתאים לך. במידה והפסיכולוגית אליה פנית אינה מתאימה, חפשי אחרת שתדבר אליך יותר. חשוב שתהיי בתהליך טיפולי בתקופה שכזאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לצערי גם אני סובל מאותה המחלה ומכיר את הבעיה מקרוב אם תרצי לדבר את יכולה להשאיר לי הודעה במייל באנגלית [email protected]

דר' קפלן שלום, אימי נפטרה לפני חודש וחצי ומאז כתבתי כאן מספר פעמים. הפסיכולוגית המדהימה שלי חזרה לארץ ואף נפגשתי איתה פעם אחת. הפגישה לא הייתה כמו שחשבתי ואמרתי לה זאת, אך היא לעומתי אמרה שהפגישה הייתה בדיוק כמו שחשבה.כנראה שהניסיון מדבר ובתקופה זו מרגישים בלבול ולא תמיד מצליחים להביע רגשות. במהלך סוף השבוע הרגשתי נורא ואיום ולא היה לי את החשק והסבלנות להתקשר אליה ולשוחח איתה.אני יודעת שאני אמורה להיפגש איתה אך אין לי את הכוחות כרגע , מה גם שלא נראה לי שהיא תוכל לעזור לי. זה המצב כרגע וזהו זה. שאלתי אותה אם תוכל להוציא אותי מהגהנום והיא ה שיבה שתעשה כל שביכולתה... עד שאהיה לי את הכוחות והסבלנות לדבר על כל מה שמתחולל בתוכי, אני פונה אליך בשאלה אוליי קצת מוזרה. לפני מות אימי הייתי בשלה ומוכנה לקשר זוגי ונורא רציתי בכך. לאחר מות אימי הרגשתי את הבדידות מכרסמת מבפנים וזועקת. אני יודעת שאני מאוד רוצה לאהוב, השאלה היא האם זה אפשרי? האם אני יכולה לצאת לדייטים או שמא זה מוקדם מידי? אני לא יודעת אם אני מסוגלת כיוון שיש לי מצבי רוח משתנים אבל נניח שאני אהיה מסוגלת להיפגש, האם הצד השני צריך לדעת שאיבדתי את אימי? ואם כן מתי מספרים? האם ישנו זמן המתנה, הרי בסך הכל עבר חודש וחצי. אני נורא מבולבלת ופחות או יותר יודעת את התשובה... אני רוצה אבל לא יכולה, זאת פחות או יותר התשובה. אשמח לשמוע את חוות דעתך עד שאעזור כוחות ואדבר עם אחת הנשים היקרות לי מכל, כמובן הפסיכולוגית שלי. תודה, ליאם.

ליאם שלום עליך לנהוג כפי שאת מרגישה ורוצה. את יכולה לצאת ולפגוש גברים חדשים, את יכולה לספר להם בפגישה הראשונה שאת כעת לא בתקופה הכי טובה בחיים שלך ושאמך נפטרה לאחרונה. זה לא אומר שאת צריכה להתבודד ולהישאר סגורה בתוך הדיכאון. מן הסתם יהיה לך קשה לעלוז ולשמוח כמו שאולי היית יכולה לפני מות אמך, מצד שני אולי תוכלי להינתק מידי פעם ובאמת להינות מהחיים. אני בטוח שזה גם מה שאמך היתה רוצה שתעשי. חזרי לטיפול לאט, ציפית מאוד לפגישה עם הפסיכולוגית שלך ואולי האכזבה נובעת מכך שקיווית שעצם החזרה לטיפול תשחרר אותך מהקושי בו את שרויה. זה כנראה לא עובד כל כך מהר, ותצטרכי לקחת את הזמן ולתת לו לעשות את דרכו לאט לאט. כפי שכבר כתבתי לך בעבר, עבר זמן מועט מאוד ותהליכים כאלה אורכים חודשים ארוכים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מאז מותה של אמי לפני מספר שנים אני כל זמן חושבת מחשבות שליליות על העולם. נראה לי כאילו כל הזמן עומד לקרות משהו רע לי או לאנשים היקרים לי ויש לי ממש התקפי חרדה מרוב החששות האלה. מעבר לכך, בכל פעם שאני נהנית קופצות לי לראש מחשבות על כל מיני אסונות שיכולים לקרות. כשאני קוראת עיתונים או שומעת על אסונות של אנשים אני מצטמררת, מאד לוקחת ללב ולוקח לי כמה ימים להתגבר. זה כל הזמן מטריד אותי במחשבות. העולם הפך למקום מאד לא בטוח עבורי והחיים מאד מפחידים. איך אפשר להתמודד עם זה?

מקריאת הודעתך נראה לי שהכל קשור לתהליך שאת עוברת בעקבות מותה של אמך. אני מציעה לך למצוא מסגרת בה תוכלי לעבד את רגשותייך, כגון פגישות עם פסיכולוג, הבעה עצמית באומנות, בכתיבה. אולי התנדבות לעזרה לאנשים שאיבדו את יקיריהם? בנוסף, חשבי מהם הדברים היכולים לגרום לך אושר ובטחון והשתדלי להוסיף לחיים עוד ועוד מהדברים הללו.

רונלי שלום את מזהה שהבעיה התחילה עם מותה של אמך לפני מספר שנים. בהחלט יתכן שזה התחבר עם תהליכים נוספים שעברת בעבר. נשמע שאת סובלת באמת מבעיה של חרדה. תוכלי לקרוא עוד על הנושא במאמר בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מציע שתנסי טיפול בגישת EMDR, הוא יעיל לתופעות אותן את מתארת. קישור למאמר בנושא זה תוכלי למצוא כאן http://www.psychologia.co.il/emdr.htm ומטפלים בנושא באתר עמותת EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני סובלת שנים רבות מ o.c.d ללא קומפולסיות, אלא רק מחשבות אובבסיביות שמשתלטות לי על התודעה ולא נותנות לי מנוח. תוכן המחשבות הוא אחיד כבר זמן רב. זה אולי נשמע לא מגוחך ולא רציני, אבל כידוע רציונל הוא לא הצד החזק ב o.c.d אני סובלת מאוד ממחשבות על תפקודי העפעפיים שלי, למרות שאני יודעת שמצמוץ הוא תפקוד חיוני, אני מוטרדת מאוד, ומשום מה לא מסוגלת לסבול את תנועת הפעפעיים המונוטונית. קשה לי להסביר מדוע זה כל כך מפריע לי ומערער את שלוותי, אך זה מגיע עד לידי קשיים בתפקוד היומיומי שלי,חרדה ודיכאון חמור. בקרוב אתחיל טיפול רפואי בהמלצת הפסיכיאטר. רציתי לשאול האם יש ידוע לך על היפנוזה כטיפול להפרעה מסוג זה. ואם כן, מה אפשר לעשות? האם טיפול היפנוטי או הומופאטי עשוי לעזור? מהי לדעתך עלי לעשות כדי להשתחרר ממחשבות אלו אחת ולתמיד? תודה, מלי.

הפתרון? פשוט להפסיק לחשוב על העפעפיים מה יקרה אם תפסיקי, תמותי מזה? לא !

אלי, לתגובה צינית כזו אין מקום בפורום פסיכולוגיה קלינית, ובאף פורום שמטרתו לתת תמיכה וייעוץ. תגובות מסוג זה לא רצויות, ועדיף שתשמור אותם לעצמך או לחברים שלך. אגב, רואים שאין לך שום מושג ב o.c.d , ומוטב שתעשה טובה לכולנו, ותשמור על כבודו של הפורום הזה. מלי.

מלי שלום היפנוזה עשויה לעזור כחלק מטיפול פסיכולוגי כולל יותר. השילוב עם תרופות מתאים וטוב שאת פונה לייעוץ בנושא הזה. לגבי הומאופטיה אני מציע להתייעץ עם פורום רלוונטי לנושא זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני וחברי נפרדנו לפני כחודש. לפני מס' ימים התראינו וממש שקלתי לחזור אליו. הוא קיווה שאני אוותר על הדברים שבגללם נפרדנו וכך נוכל לחזור. הדברים האלה הם "מקומות" שאליהם הוא הולך ולי יש בעיה עם זה. יש האומרים שאני מגזימה ואני צריכה לתת לו לעשות את מה שהוא אוהב, אך אני מרגישה שאם אוותר על הדברים העקרוניים האלה ארגיש לא טוב בקשר. אולי משהו דפוק אצלי, אבל אינני רוצה להרגיש במתח, לחץ ועצבנית בקשר כפי שהיה. הצעתי לו שנגיע לעמק השווה, נתפשר, כל אחד יוותר על משהו וכך אם אנו אוהבים נצליח. אך הוא בשלו, רוצה שאני אוותר לו לעשות את עיסוקיו גם אם קשה לי עם זה וכך נחזור להיות יחד. כי זה החלום שלו וזהו זה. מה עושים?

מחשבה שאולי כלל לא רלוונטית אליך, ואולי כן תועיל לך בכל זאת - הרבה פעמים ביחסים, במיוחד בהתחלה שלהם, בני הזוג נתקעים בשלב שבו בודקים כמה כל צד מוכן להתגמש. זה סוג של משא ומתן - אבל סוג שלפעמים נתקע, כי אדם אומר: "אני אהיה מוכן להתגמש... כמה שאתה תהיה מוכן להתגמש!" או שיש מן משחק שבו כל אחד אומר: "אני אתגמש, אבל אתה תתגמש קודם". זה עצוב שיש זוגות שתקועים במו"מ הזה כל החיים. אני חושבת שאם את יכולה להתגמש, ויכולה לקבל אותו כמות שהוא, הגמול על כך הוא רב ועצום. ראשית, הוא יוכל לגמול לך ויקבל אותך כמו שאת, ואני מניחה שגם לו יש נקודות שהוא היה רוצה שיהיו אחרת. שנית, את עצמך, תגדלי מזה, ותגלי שהגבולות של הגמישות שלך הם יותר גדולים משחשבת. הרווח יהיה שלך. כל זה נכון, כל עוד ההחלטה באה מתוכך, מרצונך, ולא כהקרבה. רק את יכולה לדעת בנושא הזה אם הקבלה הזאת היא הקרבה של משהו מהותי עבורך, או פשוט משהו שאת יכולה, אם תרצי להתגבר עליו.

שהוא יגמול לי על כך? אולי הוא רק ישתמש בגמישות שלה לתועלתו, ולא יבין גם אותה?

אוריאנה שלום אני לא כל כך מבין את משמעות ה"מקומות" שאת מציינת בהודעה ולכן אני לא יודע כיצד להגיב לשאלתך. יש מן הסתם דברים שאפשר ורצוי להתגמש לגביהם ויש דברים שבמוקדם או במאוחר יהרסו את הקשר. השאלה במה מדובר כאן. לא על כל דבר אפשר או רצוי להתגמש. הדבר הכי חשוב בקשר זה שאפשר להבין אחד את השני ולמממש את הצרכים העיקריים של שני בני הזוג. האם זה מה שקורה ביניכם? בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי מעוננינת לדעת כיצד אוכל לאתר את ד"ר יורם יובל והאם הוא עדין עדין נפגש עם אנשים לפגישות ייעוץ?

יורם יובל הצטרף לסגל המרצים במחלקה לפסיכולוגיה באוני' בר - אילן, כך שניתן להתקשר למזכירות המחלקה ולבקש את הטלפון. למיטב ידיעתי הוא מקבל מטופלים, אך אינני יודע אם לטיפול פסיכואנליטי (4 פגישות בשבוע + ספה ). בהצלחה נ.ב - הוא באמת נחמד כמו שהוא נראה!

לפי 144 ד"ר יורם יובל הפלמח 62 מבשרת ציון 02-5790911

אני בת 30 ויש לי פחד מזוגיות הקשר הכי ארוך שהיה לי הוא חודש וחצי ונגמר ביוזמת הבחור. אני מפחדת מאינטימיות וכשהעינינים מתחממים אני פשוט בורחת ,כל פעם מחדש.במקום להיות עסוקה בפיתוח הקשר ולראות איך הענינים יתפתחו אני מוקפת פחדים. אני בחורה אינטילגנטית,נאה התרגלתי להיות לבד,יכול להיות שאני פשוט לא אוהבת לחיות בזוגיות? אני מרגישה כאילו שמישהוא תופש בעלות על החיים שלי,שאין לי יותר חופש.יש לי הרבה מה לתת לבחור אבל אני לא מסוגלת ליישם את זה כלפי חוץ. יש לי מן איזו שהיא פנטזיה על בחור מסוים שמחזר אחרי והוא מושלם בשבילי וכל בחור שאני יוצאת איתו,אני משווה לבחור מהפנטזיה,אני לא מצליחה להתנתק מזה...מה אני בכל מצפה מבחורים? אני ממש לא מציאותית אני נוטה לדכאונות ופסימיות,למרות שאני שוב ושוב מכירה בחורים מחדש מאתר הכרויות רציני באינטרנט,המצב חוזר על עצמו. אני מודאגת וכבר לא יודעת איך לעזור לעצמי תודה ,שרונה.

והאוו לא להאמין ממש כאילו אני רשמתי שורות אלו אני בת 31 מרגישה ממש כמוך מכירה דרך האינטרנט , יוצאת > ונגמר > וחוזר חלילה יש לי מן חסימה כזו שאני לא יודעת להסביר אותה רק שאצלי מתלווה בעייה נוספת אשר לא עוזרת למצב ומהווה בעייה די גדולה יש לי איזו בעייה בעור , לא פשוטה שדי מרתיעה בחורים וזה נורא קשה לי ולהם לפעמים אני אומרת לעצמי שאני משלימה עם המצב שכך אשאר לנצח למרות שזה לא מה שאני רוצה ולמרות כל המגבלות אני יוצאת מבלה ומנסה להכיר וזה נגמר כעבור מס' שבועות.

ואני חשבתי שזאת רק בעיה שלי וכל הבנות מושלמות..... גם לי יש בעיה חיצונית,למרות שכלפי חוץ אני נאה מאד,אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי. החזה שלי רחוק מלהיות מושלם,הרגליים לא יפות העור שלי לא חלק,אני מתעסקת חלק ניכר מחיי בשיפורים,איפורים ואסתטיקה...וזה ממש נמאס לי.אפשר לחשוב שכל הגברים מושלמים,למה אני צריכה לפחד להתפשט בפני בחור?בגלל שבכל תוכניות ה-טלביזיה והפירסומות מככבות דוגמניות מושלמות? מה אנשים "רגילים" כמוני וכמוך לא מקימים יחסי מין? אני מונעת מעצמי את הנאות החיים . הבעיה שלי יותר חמורה משלך כי את לפחות מנסה:את כתבת שקשה לבחורים עם הבעיית עור שלך ,סימן שנחשפת בפניהם אני בורחת עוד לפני שזה מגיע לקטע מיני. אולי לא מצאנו את הבחור המתאים,זה שיאהב אותנו כמו שאנחנו זה שנרגיש בנוח בחברתו. בכל אופן אני מקווה שיהיה לנו טוב ואני אשמח להחליף איתך רשמים וחוויות במייל שלי: [email protected] שרונה.

את מזכירה גם את הקיום של פנטזיה על משהו שהוא מושלם עבורך, ואז באופן השוואתי הקשר עם הבחור לא מספק אותך. את מזכירה גם את הפחד לאבד את החופש שלך, וגם את הפחד מהאינטימיות עצמה, אולי בגלל שהיא מובילה למצב של אובדן חופש. וגם את תוהה אם אולי מתאים לך פשוט להיות לבדך. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד (לא סתם לסכם את מה שאמרת :)) הוא שנשמע לי שהבעייה היא מורכבת ויש לה הרבה צדדים ולמרות שיש לך כבר תובנות לגבי מה עוצר אותך זה לא משחרר אותך. נשמע לי שיש כמה דרכים שאפשר לגשת לבעייה - אחת היא להבין איזה הנחות יסוד יש לך לגבי קשר זוגי שגורמות לך להרגיש ולפעול כאילו קשר = אובדן חופש ועצמאות. (אני חושבת שזה אחד הפחדים הנפוצים ביותר, למרות שנהוג לשייך אותם לגברים דווקא, בסטריאוטיפ. אני בכל מקרה מאד מבינה את זה). דרך אחרת היא להתמודד עם הפנטזיות האידאליות מול המציאות. אני תוהה אם רק בתחום זה יש לך פנטזיה אידאלית, או גם בתחומי חיים אחרים? מה מקור הפנטזיות? מה מתוך הפנטזיה שלך הוא משהו שבכל זאת אפשר למצוא אותו בחיים, ומה נראה לך עצמך פחות מושג? אולי להגדיר לעצמך מה בתוך הפנטזיות שלך הוא בר השגה, ומה פנטסטי יוכל לעזור לך. אני חושבת שה בסדר לרצות דברים מסויימים ואחרים לא, אבל כדאי לרצות דברים שבסופו של דבר אפשר גם להגיע אליהם. למרות שזה קצת בנלי לומר את זה כאן, אני חושבת שטיפול זה מקום שבו הנפש שלך נחשפת, ואם הנושא הזה של אידאל לגבי יחסים קיים אצלך הוא יעלה בטיפול, רק ששם פחות נהוג לברוח אחרי כמה פגישות (אני חושבת :)), והמטפל/ת יכולים להתייחס לפחד שלך מאובדן עצמאות, ולציפיות שיש לך באופן שהוא יותר "מבוקר" וגם מוכוון להבין אותך, ובכך לעזור לך למצוא דרך התנהגות חדשה שהיא לא הדפוס הרגיל שלך שכבר נמאס לך ממנו. אני שואלת את עצמי אם ניסית ללכת לטיפול, זה נראה לי מאד מתאים.

תודה על התגובה,די נגעת בכמה דברים. בקשר לטיפול,חשבתי על זה מס' פעמים אבל אני חושבת שאני יודעת בדיוק מה הבעיה שלי,שמקורה בביטחון עצמי נמוך,בדימוי גוף ירוד,למרות שכלפי חוץ אני נאה מאד והסביבה הקרובה(משפחה,חברים,עבודה) לא מבינים איך אין לי חבר או איך אני לא נשואה. כלפי חוץ הכל בסדר,אני נאה אינטיליגנטית,חברותית אך מבפנים אני ממש אוכלת את עצמי,ממש יוצרת לעצמי בעיות שאולי לא קיימות בכלל ,ובורחת לעולם של פנטזיות שם לפחות אני לא אפגע(כך אני חושבת) נקווה שיהיה טוב תודה רבה לה'ית שרונה

שרונה שלום אחרי רצף ההודעות שנוצר אני לא יודע אם יש לי הרבה מה להוסיף. נשמע שאת מאוד חרדה לקראת היווצרות הקשר הזוגי. סוג כזה של חרדה יכול לנבוע מסיבות רבות, אחת הנפוצות בהן היא חרדה מפני דחיה, אבל יש בהחלט אפשרויות נוספות. השאלה ממה את חוששת, מה חוסם אותך בפני היווצרות קשר ארוך יותר. במצב כזה יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר וכשאת נחשפת לבדך אל מול החרדה את מרימה רגליים ובורחת. זוהי התנהגות טבעית והישרדותית במצבי סכנה, וכנראה שהראש שלך מתרגם מצבים אלו כמצבים סכנה. השאלה כיצד משנים את דפוס החשיבה הזה ולפי מה שאת מתארת אולי את זקוקה לעזרה כדי לעשות זאת בצורה יעילה ובטווח הקצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה. אני טיפוס שבאופן בלתי רצוני, מתקשה לתת מעצמו בלי להרגיש מנוצלת באיזשהוא מקום, או פראיירית. אני נוטה לנהל פנקסנות, ולא לתת מעצמי ברוחב לב. אני באמת לא יודעת להבדיל מתי אני מנוצלת ומתי באמת שלמה עם הנתינה. אני חושבת שהבעיה הזו מפריעה לי ליצור יחסים בינאישיים הן עם חברות והן בפן הזוגי. איך "עובדים" על עצמי כדי לשנות חשיבה כזו? האם שווה לי ללכת לשיחות? כי אני כבר מודעת לבעיה, אבל לא יודעת איך לעבוד עליה ולשנות דפוסי התנהגות כאלה..

אני חושבת שקשה לתת ברוחב לב כשמרגישים "חוסר". אולי את עצמך לא מרגישה שאת מקבלת מספיק כדי לתת? בהמשך לרעיון הזה, אולי יש בך חלק שגם חוסם את הקבלה מהצד האחר (במודע או שלא במודע, רצוני או לא) ובכך למעשה יוצר אצלך חשש/חשד מפני הצד השני? שאלה נוספת היא האם הקושי לתת ברוחב לב מתייחס רק לרכוש/זמן או גם "לעצמך" - לשתף ברגשות שלך, לתת אהבה, עידוד, וכו'. כי יש הרבה רכוש לא חומרי שאנשים "מחליפים" ביניהם. מה שעולה לי זה שמדובר באופן כללי בביטוי של חוסר אמון ביחס לקשרים עם הזולת, ונראה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי משום שזאת סיאטואציה בה את נמצאת בקשר קרוב ואישי, שבו אמנם אין סימטריה אבל יש קבלה וגם נתינה. בנוסף, אם באמת הקושי לתת נובע מתחושת חוסר עמוקה, בטיפול אפשר אולי למצוא גם אפשרות "להתמלא", ובנוסף זה מקום שבו אין צורך באיזון ובפנקסנות (בשל חוסר סימטריה מובנית) שהפכה להיות משהו מלחיץ/מטריד וכך את יכולה להפסיק לחוש אשמה, ולבדוק ממה זה נובע.

אני מצליחה "להוציא" מעצמי המון, לשתף אפילו יותר מידי במה שמתרחש בליבי. הבעיה היא הפוכה - הקשבה. יש לי קושי להקשיב לזולת, וחוסר סבלנות כללי כלפיו. באמת אני חשדנית ואין בי אמון בזולת. אני בהחלט חשה ב"חוסר" באהבה או בהבנה של הצרכים שלי מצד בני זוג בדר"כ.

שירי שלום אני חושב כמו שאת כנראה חושבת, שמתאים לפנות לטיפול כדי להתמודד עם הבעיה שתיארת. דפוס תגובה שכזה מתגבש בד"כ במשך זמן רב ויוצר סוג של שיווי משקל נפשי אותו צריך להפר ולשנות. זה לא תמיד תהליך פשוט והטיפול הפסיכולוגי מתאים בהחלט למטרה זו. אני מצרף קישור על עובדות על טיפול פסיכולוגי כולל כיצד בוחרים פסיכולוג. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב האם שמעת פעם על פוביה מצבים -הכוונה היא לבעל החיים

מינה שלום פגשתי כמעט את כל סוגי הפוביות האפשריות מחיות, כולל צבים. יש אפשרות לטפל בפוביות מחיות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד. במידה וזו הבעיה היחידה שעימה מתמודדים וברקע אין בעיות נוספות צפוי טיפול קצר ויעיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כותבת כאן לאחרונה, וחוזרת על עצמי מידי פעם כך שאין צורך להתייחס אלי אני כותבת כי זה עוזר לי. בשבועות האחרונים לא הייתי בן אדם כל הזמן היו לי חששות חרדות וחוויות מחדש של אירועים לא נעימים מחיי שצפו ועלו , ואין לי מושג היכן הם היו כל השנים בשבוע זה הפסיכולוגית שלי לא יכולה לקבל אותי בהתחלה זה היה קשה לי , היא אמרה שאני יכולה להתקשר... לאחר כמה ימים לפתע הוקל לי שאני לא צריכה ללכת, אני מתחילה לחזור לעצמי להתייצב ולשכוח מכל מה שאני לא רוצה לזכור...... מצד אחד אני שוב בשליטה אבל מצד שני אני שוב תקועה , תקועה כמו לפני שהגעתי לטיפול , סתם תקיעה באמצע החיים..........., תאמת כשהשלוה שלי התחילה לחזור אני כבר לא יודעת מה עדיף אני יודעת שאני ימשיך ללכת אליה , אבל אני תוהה לעצמי האם זה כדאי , לא נעים לי מעצמי להודות אבל כן אין לי כוח להתמודד עם העבר שלי , אני מעדיפה לברוח אבל הבריחה הזו תוקעת אותי האמצע החיים ללא טעם ומשמעות....... בקצור אני מתחילה לחשוב מידי יום שלאט לאט אני מאבדת את השפיות שהיתה לי. יעל

הי יעל. אני מבינה היטב את מה שאת אומרת. אתמול הייתי אצל המטפל שלי והוא נוסע מחר לשבוע לחו"ל. תמיד כשהוא נוסע זה מוציא אותי מאיזון לכמה ימים, בעיקר בהתחלה ואח"כ אני מתחילה לשאול את עצמי למה בכלל ללכת כי אני מרגישה שאני משתחררת יותר כשאני לא אצלו. לא יודעת אם זו בריחה מהעבר, ואולי לפעמים לא צריך כל כך לנבור בעבר כדי להתקדם הלאה.מפחידה אותי גם התלות בו, והלבד כשהוא איננו כח אמי כל כך רגילה לסמוך עליו. ובלי קשר הייתה אתמול פגישה קשה, שנינו הסרנו את הכפפות ואמרנו דברים מהבטן, שזה קצת מוזר לגביו כי אצלו הראש מתפקד טוב יותר. היום דיברנו בטלפון וקצת טיהרנו את האווירה. חבל לי שדווקא אחרי פגישה כזו לא אראה אותו בשבוע הבא. נשארתי עם מועקה.

טיפול זה סבל. אבל לפעמים אני מנחמת את עצמי ואומרת שהתקדמות אמיתית אפשר להשיג רק דרך סבל. וגם אני אומרת לעצמי שכמה שהסבל יותר עמוק, כך גם יכולה להיות ההנאה והשימחה. (למעשה אני אומרת את זה לעצמי באנגלית - the deeper the suffering, the deeper the joy. ואני אפילו מאמינה בזה)... שבת שלום.

ירדן שלום הצבת את תגובתך בהזדהות עם יעל ואני חושב שהדברים שכתבתי לה כנראה גם רלוונטיים למה שקורה לך במידה מסויימת. השאלה העיקרית היא מה מטרת הטיפול. אם מטרתו להגיע להקלה מיידית אז הקושי במהלך הפגישות הוא באמת משהו שמעלה ספקות על הטיפול. עם זאת, ברוב המקרים הטיפול בא לפתור דברים לטווח ארוך ואז זה די טבעי שבמהלך הפגישות יעלו דברים לא פשוטים שבמקומות אחרים אולי לא היו נדונים או מובאים. זה חלק בלתי נמנע מהתהליך עם כל הכאב שכרוך בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

יעל שלום לכתוב רק לעצמך בפורום פומבי כל כך נראה לי בכל זאת קריאה לתגובה והתייחסות. נשמע שכמו עם הטיפול גם פה את מתלבטת האם את רוצה שיווצר קשר או שישאר רק מונולוג שלך עם עצמך. אני מתאר לעצמי שאת רוצה בקשר אבל הוא כרוך גם באכזבה וכאב שמהם את מנסה לברוח. נראה לי שהטיפול מפגיש אותך עם אותם דבר שבגללם הגעתם לשם מלכתחילה, אבל כשזה באמת קרוב וצריך להתמודד עם הקושי פנים אל פנים את מהססת וחושבת איך לברוח. נשמע שאת מתמודדת עם משהו לא פשוט ואני מציע לך להמשיך את התהליך הטיפולי עם כל הקשיים הכרוכים בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום קראתי את המאמר שכתבת בנושא EMDR בעקבות הצעה של הפסיכיאטרית המטפלת בי לעבור טיפול זה. (הפסיכולוגית המטפלת חושבת שזה לא הזמן, שאני כרגע במצב לא טוב, חשופה מדי ולדעתי היא צודקת) אבל למרות רציתי לשמוע את דעתך כמי שמשתמך בשיטה זו. 1. המאמר מספר רק על ההצלחות והשאלה שלי האם אין כשלונות? האם אין לטיפול תופעות לוואי? למשל, הגברת הקושי בתפקוד בחיי היום יום, הגברת המצוקה, אחרי ששנים "מסתדרים" בקושי, אבל מסתדרים, פתאום מפסיקים כי ההגנות שנוצרו עם השנים (23 שנה) נפגעות, נעלמות. שהרי זו כבר דרך חיים. 2. האם בזמן הטיפול יש מגע פיזי בין המטפל למטופל?. 3. האם עשויים בזמן הטיפול, לחוש כאב עז ולבכות, לאבד שליטה, לדבר על דברים שלא רוצים לדבר? ועוד ועוד בתודה מראש דפנה

דפנה שלום אם את בתקופה לא טובה עכשיו כדאי להקשיב לפסיכיאטרית ולחכות קצת. במידה ואת רוצה להתחיל לא חייבים להתמודד מייד עם הטראומה הכי גרועה שלך. אפשר להתחיל עם משהו קטן שאת רוצה לשנות ולאט לאט להגביר את המינון לדברים כבדים יותר. בכל טיפול שי סיכוי לכשלונות. במקרה של EMDR כישלון יהיה כמובן מצב בו לא חל שיפור בעקבות הטיפול. היתרון הוא שאפשר לדעת זאת די מהר ושאין נזקים שצפויים מן הטיפול. כמו כל טיפול אין כאן פתרון קסם. אם מדובר על דברים שנמשכים שנים רבות צריך לפעול לאט ובקצב שהמטפל יחשוב שמתאים למצב. אל תצפי למשהו שתוך פגישה אחת יסיר את כל הדברים שעימם את מתמודדת. לגבי מגע פיזי, תלוי בשיטה. כאשר משתמשים בתנועות עיניים אין צורך במגע בין המטפל למטופל אבל מרחק הישיבה קרוב למדי כדי שהתנועות תהיינה רלוונטיות. יש כאלה שתנועות העיניים פחות נוחות להם ואז מפעילים שיטה בה המטפל יוצר סימולציה דומה ע"י מגע על גב היד של המטופל בקצב דומה לתנועות העיניים. במידה ותרגישי שזה לא נוח לך ניתן יהיה להשתמש בתנועות העיניים. כמו כן כדאי שתשקלי לפנות למטפלת אישה. במהלך הטיפול אין אובדן שליטה וניתן לעצור את התהליך בכל רגע שתרצי. מדובר בטיפול פסיכולוגי לכל דבר אבל הוא מקבל תאוצה בשל שילוב של כמה מרכיבים פיזיולוגיים וקוגניטיביים בתוכו. כאשר דבר קשים עולים בכל סוג של טיפול זה יוצר כאב, לעיתים בכי, וזה חלק טבעי מהתהליך שצריך לקבל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, רציתי לשאול האם יחסי מין מזדמנים וגם חד פעמיים יכולים להיות צורך גופני בלבד, או האם תמיד מצטרף אליהם איזשהו פן נפשי שמודעים או לא מודעים אליו? כמו צורך בחום\ פחד ממחויבות\ וכו'. (השאלה היא לגבי נשים שנוהגות כך, ולא גברים). (האם עצם השאלה שלי מראה שאם היה זה צורך גופני בלבד לא הייתי פונה לפורום הזה?) תודה

אין לי מונופול על השם אפי, אך שוב, למען הסדר.. בחרי כינוי אחר. תודה.

שהסתדרנו כבר. אני אפי ואת אפי האחרת.. במקום לייעץ לי כל הזמן להחליף את השם, תעשי זאת בעצמך.

אפי שלום אני לא חושב שמין בכל מצב שהוא מהווה צורך גופני בלבד. עם זאת, סוג הרגש שהוא מעלה אינו תמיד קשור לקשר בין אנשים אלא יכול להיות תהליך של אדם עם עצמו כשבן הזוג משמש רק אובייקט בתהליך. אולי לסוג כזה של תהליך את מתכוונות, והוא כמובן לא ייחודי לגברים או לנשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חייבת עצה וסיפורי הוא כך: חזרו לי התקפי החרדה, התחלתי ללכת לפסיכולוג. אתמול גם פגשתי חבר שנפרדתי ממנו לפני חודש - זו היתה פגישה מרגשת, אך לא המשכנו ממנה הלאה. החלטנו שבגלל חילוקי הדעות בינינו עדיף שיגמר, למרות שאנחנו אוהבים. היום הלכתי לשיאצו כחלק מטיפול אלטרנטיבי שהחלטתי לעשות. באמצע הטיפול חשתי דקירות וגל חום עלה לראשי. ביקשתי מהמטפלת שתפסיק ולאחר מנוחה קצרה תקף אותי התקף חרדה קשה עם כאבים חזקים בלב והרגשתי שאני לפני מוות. התקשרתי לחבר הנ"ל, שיבוא לקחת אותי. הוא היה עסוק ולא הראה יותר מידי רצון לבוא, אלא אם אני רוצה ואין מי שיבוא לקחת אותי. לקחתי זאת נורא קשה בנוסף להתקף הקשה שחוויתי. הוא התקשר, לא עניתי אך לאחר כמה שעות עניתי. הסברתי לו כמה נפגעתי בייחוד לאחר שאתמול היה אצלי ואמא כמה אוהב. מה לעשות? אנא עצות. אם אני אתפשר על דברים שמציקים לי אצלו (עיסוקיו שחשובים לו נורא) נהיה יחד. אך האם אני צריכה להיות איתו? הוא לא אדם שנותן מעצמו כ"כ הרבה ואני כן. ולכן, אני נפגעת. ובקשר לשיאצו-להמשיך? אני בכל מקרה יעלהאת הנושא עם הפסיכולוג.

התחלת טיפול. אז תשתמשי בו. את מנסה לרקוד על שתי חתונות - גם טיפול וגם הפורום. רק בטיפול תוכלי להתקדם, ובודאי שלא בפורום. אין יום שאת לא משאירה כאן הודעה. את מתייצעת גם בתוך הטיפול שלך וגם כאן - את מקבלת מסרים שאינם בהכרח תואמים ואז זה סתם מבלבל יותר. תתמקדי בטיפול. תשמרי את האנרגיות בשבילו.

אני אולי כותבת כל יום פה הודעה, אך את/ה כנראה מבקרים פה כל יום, אם שמת לב, אז כנראה גם לך יש בעיות לא קלות.... אני פה כדי לקבל חוות דעת וזו זכותי. יש פה אנשים שעוזרים בניגוד אליך וזה עוזר ולא מבלבל. לידיעה!

אולי פשוט תחכי קצת, עד שדברים יתבהרו קצת. אם לא יכולה להחליט עכשיו, אז אין טעם לשבור את הראש, ואולי עוד זמן מה תוכלי לדעת יותר טוב מה את רוצה. לגבי השיאצו - אני חובבת שיאצו. אבל שוב, לדעתי העיקר היא ההרגשה שלך. זה שזה יכול להעלות רגשות, בדומה לטיפול בדיבור, זה בטוח. השאלה אם את מרגישה שזה משהו שתורם לך עכשיו, ואם הקשר שלך אם מטפלת השיאצו הוא מספיק נח. בהרבה טיפולים, המטפל הגופני נוטה לנסות לשוחח ולהבין ולתפקד גם כ"פסיכולוג" - אני חושבת שאולי כדאי לך רק להיות מודעת לשאלה אם בא לך לדבר אם השיאציסטית וכמה. כדי שזה לא יהפוך לטיפול פסיכולוגי שני, אלא משהו שהוא באמת חוויה אחרת.

אורית שלום את בסערת רגשות כעת בעקבות כל הדברים שאת מתארת. במצב כזה לא כדאי לקבל החלטות מכל סוג שהוא. אני מציע שתמתיני כמה ימים, תני לעוצמות להירגע, התייעצי בטיפול כיצד לנהוג הן לגבי החבר והן לגבי השיאצו וכך תקבלי החלטות שקולות ונכונות יותר עבורך. אני לא רואה דחיפות בלהגיע למסקנות חד משמעיות כרגע. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מזה שנים רבות מהבעיה הנ"ל ושאלתי היא האם טיפול ב-emdrעשוי לטפל בבעיה הנ"ל וכמה אחוזי הצלחה יש לטיפול כזה או טיפול בהיפנוזה עשוי לעזור לי לצאת מזה בתודה מראש

טלי שלום טיפול פסיכולוג עשוי לעזור, אפשר לשלב בו גם מרכיבים של EMDR ושל היפנוזה. במצבים חריפים כדאי להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה. ההצלחה תלויה מאוד בך אישית ובמצבך ואני לא חושב שיש סטטיסטיקה רלוונטית. אני מציע שתפני לטיפול ותתחילי את התהליך, אחרי היכרות ראשונית תקבלי בוודאי מהמטפל הערכה לגבי המצב וכמה זמן טיפול כזה עשוי לקחת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לומדת איתי בחורה שאני ממש ממש לא סובלת אותה. בכל נסיון שלי לדבר איתה היא נתנה לי הרגשה רעה, זו הסיבה שהחלטתי להתרחק ממנה. הבעיה היא שאנחנו באותה כיתה מסתובבות עם אותם חברים, כך שיוצא לי הרבה לראות אותה. אני לא יכולה לעבור כיתה וגם לא מעוניינת לנתק קשר עם החברים בגללה, וגם נסיונות שלי לשפר את הקשר איתה לא הצליחו, היא מתיחסת אלי בצורה גועלית. מה אפשר עוד לעשות?

אילת, מכיוון שלא יוצא לכן להיות לבד, אלא רק בנוכחות של חברים נוספים, אז את לא חייבת להיות חברה שלה. היא מתנהגת אלייך בצורה גועלית? זה מעצבן, נכון. אבל תוכיחי בגרות (היא כנראה לא יכולה) ותבליגי. אני לא חושבת שאת צריכה לעבור כיתה או להחליף חברים. מאידך את גם לא חייבת להתייחס אליה בזמן שאתן נמצאות יחד עם אותו חוג חברים. לא כולם יכולים להיות חברים של כולם. ואין סיבה שתהיי חברה של מישהי שגורמת לך להרגיש רע.

אילת שלום נראה לי שאת לא יכולה לעשות הרבה כלפי חוץ, אבל אולי כן אפשר לעשות שינוי בפנים. את לא סובלת אותה אבל תקועה איתה באותה כיתה. מאחר ואת לא רוצה לעזור בגללה כל שתוכלי לעשות מבחינה מעשית זה בדיוק מה שאת עושה, להפחית מגע ישיר עימה, להתרחק ולפתח את הקשרים עם האנשים האחרים. לעומת זאת מבפנים אולי כאן תוכלי לעשות שינויים, ראשית להבין מדוע היא מצליחה כל כך להטריד את מנוחתך ושנית לפתח חוסן פנימי שיגן עליך מפניה ומפני כל דבר אחר שאינך מעוניינת בו. ניתן לעשות זאת באמצעות תרגילים של חשיבה חיובית, יש לא מעט ספרים בנושא ותוכלי למצוא אחד בכל חנות ספרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך אולי תסביר לי מה זה חשיבה חיובית? דוגמאות?

בדעתי להתחיל טיפול פסיכולוגי אבל איני יודעת ממש היכן להתחיל בבחירת מטפל... יש עצות?

תשאלי חברים. אם יש לך מכרים מתחום הפסיכולוגיה את יכולה לשאול גם אותם, הם בטח מכירים עמיתים לעבודה. את יכולה להתקשר לקליניקות של פסיכולוגים ולבקש פרטים האם הפסיכולוג מומחה לתחום הבעיות שיש לך? כמה עולה פגישה? תתחילי טיפול ותראי אם מתאים לך? לא מתאים? לכי למישהו אחר.

רשום למשל בפנקס של הפ"י - כך את יודעת שהוא/היא מאוגדים, מקבלים על עצמם הנחות אתיות מסויימות, עברו הכשרה מתאימה וכו'. אני לא ממש יודעת איפה למצוא את המידע הזה, though. אגב, אם את מעוניינת בטיפול בגישה פסיכדינמית-אנליטית, את יכולה להסתכל באתר של האיגוד הפסיכואנליטי הישראלי (חיפוש בגוגל בודאי ימצא את האתר) שם יש רשימת חברים אפילו עם מספרי טלפון - אם אני לא טועה. זה מבטיח לך, מטפלים שעברו הכשרה מתאימה, במקום לחפש סתם ב"דפי זהב"...

מתבלטת שלום אני מצרף קישור למאמר על עובדות שונות על טיפול פסיכולוגי ובו התייחסות גם לשאלתך http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילדה בת 6 ונראה כאילו היא תקועה בשלב האורלי היא מוצצת כל דבר משרוולים וצעצועים ובעיקר שערות הייתי רוצה להבין מה אומרת התופעה ואיפה ניתן למצוא מידע על כך תודה מראש גלי

גלי שלום אני לא חושב שיש מה לחפש את התשובה בספרים. נטייה שכזאת אינה קשורה רק להיבטים של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית אלא גם להרגלים שונים שנוצרים על השנים ומקנים סוג של הרגעה. אפשר לבדוק מה מקורות הלחץ של הילדה, לעשות מעקב ע"י יומן מתי היא נוהגת להכניס דברים לפה תוך נסיון לשים לב לאירועים שקדמו להתנהגות הזו. זה יכול להיות ריטואל של הרגעה או סתם שיעמום. הפתרון הוא ע"י תרגילים התנהגותיים כדי להסיר את ההתנהגות עצמה, אבל עם יש מאחוריה גם סיבה, צריך לטפל במקורות עצמם של הלחץ וזה יפחית את ההתנהגות שמטרידה אותך. ההבנה מה אומרת התופעה היא מאוד אישי לבתך ואני מציע לחפש אותה בהקשר הזה בלבד. במידה ואת חושבת שיש צורך תוכלי גם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בטיפול כבר 8 חודשים. זה לא זמן קצר. לכל אורך התקופה היו לי ספקות לגבי ההתאמה ביני לבין המטפל. יש הרבה רצון טוב מצידו ונסיון שאני חווה כאמיתי להבין אותי, לבוא לקראתי, לא להשאיר אותי לבד במצוקה וכו' - וכל אלו דברים שאני חשה הוקרת תודה בגללם, ולא חושבת שהם טריוויאליים. עם זאת, אני נמצאת במצוקה גדולה, שרק הולכת וגוברת. יש לי תחושה חזקה שבאופן עמוק הוא לא יכול להבין אותי. כאילו שאנחנו אנשים שונים מדי. הוא יודע מה שאני מרגישה בעניין זה, זה מדובר לגמרי. אבל בכל זאת, תקוע. להתחיל מחדש נראה לי כרגע קשה מאד. להשאר ולא לקבל טיפול שבאמת ישחרר אותי מהבעיות שלא מאפשרות לי לחיות טוב יותר/לחיות כרצוני גם מפחיד אותי. לאחרונה אני פשוט נמצאת באבל כי משהו בי כבר מרגיש את הסוף - רק שאני לא בטוחה ולא יודעת מה לעשות. למרות הנסיון שלו להרגיע אותי, אני נכנסת לפגישות במצב סביר, ויוצאת במצב היסטרי לגמרי. עם תחושת מוות מאד חזקה. אני מצליחה לחיות, לעבוד, לעשות דברים שמהנים אותי. יש בי צד שלם שהוא joyful, ולא יכול להעלם בקלות - כי מספיק לי לשבת בשמש לפעמים כדי להרגיש שהעולם הוא מקום טוב ונעים. אבל כתחושת המוות מתחזקת, זה מותיר אותי עם סימני שאלה מאד גדולים מה לעשות. אני יודעת שאפשר אולי לפרש הכל כחלק מהטיפול, אבל אני לפעמים נחרדת כי הייתי כל כך רוצה מטפל/ת שיוכלו לגעת בי באופן מדוייק, ולא מגושם. אני נחרדת כי נדמה לי שהיכולת שלו להבין אותי היא מוגבלת ולא תגדל עם הזמן (עברו כבר 8 חודשים). אני מקווה שתוכל לתת לי זווית הסתכלות כלשהי חדשה. שתוכל אולי לעזור לי. למרות שאני חושבת שמה שיקרה בסוף לא יהיה קשור ל"החלטה" רציונלית שאעשה.

אני חושבת, ששמונה חודשים הם בהחלט לא זמן קצר, אבל בטיפול הם גם לא נחשבים להמון זמן, בהתחשב בעובדה שטיפול יכול להימשך גם כמה שנים. אני נמצאת בטיפול, אצל אותה מטפלת (לשם שינוי (-: ), כבר 5 שנים והדרך עוד ארוכה מאוד (בעיקר בגלל טיב הבעיה), ועדיין אני מוצאת את עצמי - לעתים - מתלבטת בלבטים דומים לשלך; כולל הרעיון של להתחיל מחדש במקום אחר. אבל אולי עדיפה התחלה קשה מאשר תקיעות שרק מעוררת תחושות מאיימות של מוות. אולי באמת הגעת כמה רחוק שאת יכולה בעזרתו של המטפל הנוכחי, והוא לא יכול - למרות הרצון וההבנה שלו - לתת לך יותר ממה שכבר קיבלת ממנו. ואולי זה באמת עניין של זמן...? של "משבר טיפולי" שיחלוף שתצליחו לעבור את המשוכה הזו. ההרגשה שלך, התחושות שלך, הדחיפות של החיים לעומת המוות - הם אלה שבסופו של דבר יובילו אותך להחלטה הנכונה, גם אם היא לא בהכרח קלה או נסבלת בשלב זה.

לילה שלום את מחפשת סוג של כימיה מסויימת בטיפול, ובהחלט יתכן שאת סוג התחושה הזו לא תוכלי לחוות עם הפסיכולוג הנוכחי אף פעם. עם זאת, יתכן שהוא עדיין הפסיכולוג המתאים לך, כיוון שיש הרבה דברים אחרים שהוא כן נותן עליהם מענה. ההחלטה צריכה לבוא לדעתי בשתי רמות. האחת מאוד פרקטית והשניה מאוד רגשית. בחלק הפרקטי צריך לברר האם בסך הכל הוא עוזר לך בנושא שבגללו פנית לטיפול. כמובן שזה לא שחור ולבן אבל צריך לתת תשובה כלשהי. אם בסולם של 1-10 הוא נמצא ב-7-8 ומעלה (כש-10 זה הגבוה) סביר להניח שבהיבט הזה את במקום הנכון. כאן נכנסת השאלה הרגשית והיא אם את מחוברת אליו, מרגישה שהוא מדבר אליך, שהנוכחות שלו מתאימה לך וכו'. זו חוויה די חשובה בכל קשר, אבל היא לא הכרחית. לפעמים הטיפול יכול לתת מענה מצויין לבעיה בלי שתרגישי שאתם גם "אוהבים" אחד את השני. כאן נכנסת העדפה מאוד אישית ואולי גם הסיבה שבגללה פנית לטיפול. יש מצבים שבהם ההרגשה הזו חשובה מאוד ויש מצבים שלא. לבסוף, יתכן שמה שקורה לך איתו מספר סיפור מקביל על משהו מאוד מוכר שקורה לך גם מחוץ לחדר הטיפולים עם אנשים מסויימים, ואולי מסבך לך לפעמים את החיים. במקרה כזה ההתמודדות עם הקשר הטיפולי עשויה לעזור לך בסופו של דבר להתמודדות טוב יותר בחוץ, גם אם ההתמודדות הזו אינה קלה. ההחלטה שלך תקרה בסופו של דבר באינטואציה כלשהי ובדיוק כמו שאת כותבת זה לא בהכרח קשור להחלטה רציונלית. בכל מקרה, בתקופה בה את זקוקה לתמיכה של הטיפול לא כדאי להפסיק אותו ללא רשת ביטחון משמעותית והבנה מה את עושה. יתכן שהטיפול יותר משמעותי עבורך ממה שאת חושבת אחרי 8 חודשי היכרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה כל כך מוזר - כי אחרי כמה ימים שבהם הייתי כולי משוכנעת שזה הסוף - שלהשאר יהיה פשוט שקר במקום התמודדות עם האמת (עם כך שהטיפול הזה הוא "לא") - היום אחרי פגישה - זה השתחרר חזרתי להיות האני העליז הרגיל שלי. עד הפעם הבאה. וזה קצת מפחיד להלך על קו כל כך דק. בכל מקרה, אני באמת מודה לך על התשובה המפורטת. על הסקלה המספרית שהצעת, כמעט מכל בחינה שהיא, החיים שלי מחוץ לטיפול נראים בהתקדמות ובכיוון חיובי. זה רק שבתוך החיים - הדכאונות והרגשות הקשים נובעים בעיקר מהטיפול, מעצם הקשר - ולא מתכנים שעולים. והדכאונות האלה לעיתים קשים ביותר. אין לי ספק שהטיפול מאד משמעותי עבורי - רק שלעיתים תחושת חוסר ההתאמה/הבנה היא קשה ביותר וזה נראה קצת מגוחך שהטיפול במקום להוות תמיכה, מערער אותי פעמיים בשבוע בממוצע... חבר אמר לי - "אלמלא היית בטיפול, הייתי מציע לך ללכת לטיפול..." היום זה קצת מצחיק. אתמול ושלשום זה טראגי. מחר?

ילדתי לפני כשלושה חודשים.תינוקת חמודה וחביבה והכל עבר בשלום. אני מטפלת בה מאד יפה,מניקה,מנקה,מעסה וכל מה שצריך.אבל איני מרגישה אליה אהבה. חיבה כן,אהבה לא. הבנתי שזה די נורמאלי בשבועות הראשונים.אבל שלי כבר בת 3 חודשים! אין לי את התשוקה העזה להיות איתה ולגעת בה כל הזמן(או לפחות חלק מהזמן),אין לי את הניצוץ בעיניים שאני רואה אצל אמהות טריות אחרות וגם אין לי כ"כ חשק לעשות משהו בבית. קראתי קצת חומר על דיכאון שלאחר הלידה,אבל איני יושבת ובוכה כל היום,ואני כן מטפלת בתינוקת ואין לי נטיות אובדניות. אז מה הבעיה שלי?

אמא שלום את מציגה את שתי האפשרויות למה שאת מרגישה, ושתיהן אפשריות, אני אציע אפשרות שלישית, כאשר צריך לקחת בחשבון שיתכן שזה שילוב של כמה מהן. ראשית, את צודקת שלוקח זמן לאהוב את הילד החדש שנולד. המיתוס של אהבה מיידית איננו נכון, לפחות לא בכל המקרים. לוקח זמן להתרגל לכל אדם חדש שפוגשים, החיבה שיש לך לבתך והדאגה לשלומה הם החלקים החשובים ביותר כעת. אהבה העומק תגיע ללא ספק בהמשך. וויניקוט שהיה מגדולי הפסיכולוגים של המאה האחרונה יצר ביטוי שנקרא: Good enough mother כלומר, אם טובה דייה. המיתוס של אמא מושלמת גורם להרבה בעיות. עברו רק 3 חודשים והזמן יעשה את שלו, אל תדאגי. עכשיו לאפשרות השניה והיא שיש אצלך סוג או ביטוי של דיכאון אחרי לידה. זו אפשרות מאוד ריאלית. הדיכאון אינו חייב לבוא בצורה דרמטית וקיצונית. רוב האמהות חוות בצורה כזו או אחרת ביטוי של דכדוך או דיכאון אחרי לידה, או ביטויים שכנים לדיכאון. הקושי עימו את מתמודדת יכול להיות ביטוי כזה. אם אינך מרגישה מצוקה מעבר למה שתיארת כאן סביר להניח שהדברים יחלפו מעצמם. אני מציע לך לנסות ולעשות ספורט לפחות פעמיים שלוש בשבוע, מספיק אפילו הליכה של חצי שעה בכל פעם. הספורט הוא התרופה האנטי דיכאונית היעילה ביותר שיש ללא תופעות לוואי, הוא מפריש בגוף חומר טבעי שדומה לחומר שמוזרם דרך תרופות נוגדות דיכאון. האפשרות השלישית שבכל זאת הייתי רוצה להציע היא שהלידה והתינוקת החדשה מעוררים אצלך משהו שמתקשר לעבר האישי שלך באופן לא מודע. התופעה הזו נפוצה מאוד אבל לא מקבלת דגש מספיק. צריך להבין שהולדת הילד החדש מפגישה אותך עם הילד שבתוכך, זכרונות מודעים ובלתי מודעים מהילדות שלך, הקשר עם הוריך וכו'. ההיבט הזה יוצר לא פעם מורכבות בהתמודדות עם מצב ההורות החדש, התינוק החדש וכו'. במידה ואת מתחברת לאפשרות הזו יתכן שתרצי במוקדם או במאוחר לעשות עם זה משהו במסגרת של טיפול פסיכולוגי. כל טוב ד"ר אורן קפלן

לדר. אורן, בבקשה, אולי אתה יכול לעזור לי? אני לא יודעת להתקדם, תמיד כשיש משהו שדורש התמודדות אני בורחת ממנו. אף פעם לא עושה דברים קשים. אני מאוד רוצה לעזור ולהועיל, אבל רצון זה משהו אחד ועשייה משהו שונה, אני רוצה הרבה, אבל עושה מעט. חושבת ומתכננת צעדים להתקדם הרבה, אבל לא עושה עם זה כלום. רוצה לצאת מעצמי ולהשתחרר, אבל זה פשוט לא הולך! אני לא אני כשיש הרבה אנשים, וזאת צביעות שמאוד מפריעה לי! הכל חייב להיות פרפקט כשמסתכלים. אני יודעת שאני יכולה ללכת לפסיכולוג, אולי אני ילך עוד כמה חודשים, לא עכשיו. אבל אולי אתה יכול להציע איך אני יכולה לעזור לעצמי? אני מודעת לעצמי ויכולה לעבוד עם עצמי, רק שכרגע אני לא יודעת כל כך את הדרך, אז אם אתה יכול, אני אשמח לעצות..

לעשות שינוי גדול בעצמנו ובחיינו, להעביר דברים מרצון לעשיה זה קשה. בתיאוריה זה קל, במעשי זה קשה... אבל אם פורטים את הדרך לצעדים קטנים,ממש ממש קטנים, אז אפשר כל יום להשיג משהו קטן, ולהתקדם. וכשמתקדמים, כבר לא כל כך חשוב הקצב, העיקר שיש תנועה... קודם כל, צריך סבלנות. וחשוב להבין שיש פער, כמו שכתבת, בין מחשבה על משהו למימוש שלו ולהתחשב בפער הזה. אולי היית יכולה לחשוב על כמה דברים, מאד מאד קטנים ולא פרפקציוניסטיים, שהיית יכולה לעשות, ולהתחיל בהם. להתחיל בהכי הכי קטן שיש ומשם להתקדם. אני חושבת שפסיכולוג יכול להוות ליווי טוב, ומישהו שהולך איתך בדרך הארוכה לשינוי. וזה נורא חשוב, כי לבד אפשר באמת להתייאש מאד.

אוריה שלום את מתארת תהליך פנימי שקורה לך, משהו עם הרבה מאמץ ואנרגיה אך מצד שני ללא תוצאות שמוצאות חן בעיניך. קשה לי לכוון אותך כיוון שלמעשה לא סיפרת על עצמך דבר מבחינת העולם החיצוני. אני מתאר לעצמי שהמצב שנוצר נובע ממשהו, נמשך זמן מסויים ושאפשר לספר עליו במשך שעות. אני שומע מדבריך שאת מאוד קשובה לעצמך ואולי מודעת לגעש הפנימי. עם זאת, זה כנראה לא מספיק כדי לעשות סדר בדברים והשאלה מדוע צריך לחכות כמה חודשים כדי לפנות לטיפול? נשמע לי שיש די הרבה רעש ובלאגן שם בפנים ולא יזיק אם תהיי מוכנה לתת למישהו לעזור לך לעשות סדר. הרצון לשלוט על הכל לא מועיל לך, הוא אולי שורש הבעיה. ההליכה לטיפול עשויה להיות צעד ראשון בהכרה שאת לא "כל יכול" ושמותר לך לקבל עזרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, סיפרתי לפסיכולוגית שלי על מערכת יחסיי האחרונה עם חברי שנפרדתי ממנו. לטענתה, אין סיבה מספיק טובה לפרידה ממנו. אך כשהייתי איתו הייתי במתח, לחץ, עצבנית. היו לי בעיות אמון איתו (הפסיכולוגית אומרת שאולי אני גרמתי לזה כי "הפחדתי" אותו). כרגע אני בדילמה, כי יש לי את האפשרות לחזור אליו. מה אני אמורה לעשות?

אורית שלום לפי מה שאת מתארת ההתלבטות עדיין קיימת. זה שהפסיכולוגית אמרה לך את מה שאמרה זה לא אומר שאת צריכה מייד לעשות משהו. יש אפשרות לחזור לפגישה נוספת, להעלות את הלבטים שלך, את החלקים עימם אינך מסכימה עימה, ולהגיע בסופו של דבר להחלטה מושכלת. יש אפשרות שגם אם היא צודקת עדיין לא תרצי לחזור אליו. נניח שהקשר עימו גורם לך ללחץ, יכול להיות שזה לא קשור אליו אלא אליך, ובכל זאת, את תעדיפי להישאר בלעדיו. הטיפול הפסיכולוגי אמור לעזור לך לבחור בדרך שנכונה עבורך ולפתח מודעות לתהליכים שאת עוברת. התוצרים ההתנהגותיים שנובעים מהטיפול יכולים להיות שונים ואין הכרח שתקבלי הנחיות מדוייקות כיצד לפעול, זו כבר תהיה החלטה שלך. העיקר הוא שתעשי את הדברים תוך הבנה ומודעות למה שקורה לך ואז הדברים לאט לאט יסתדרו לך ויזרמו בכיוון מתאים ונכון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ! האם יש פורום של אנשים המרגישים בדידות ?? אם כן אשמח לדעת באיזה אתר זה קיים. תודה לילך

http://www.health-pages.co.il/forum/viewforum.php?f=34

לילך שלום מעבר לקישור שמסרה אפי כמעט כל פורום וקהילה באינטרנט מתאימים כדי ליצור קשר אנושי ולהפיג את הבדידות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, אני אכן פתחתי כמה ספרים.. אני יודעת שלעיתים ניתן לחשוב שחולה במאניה דיפרסיה הינו סכיזופרן.. כך שברור לי שיש אבחנות משותפות. אך עדיין לא ברור לי מה זה אומר בגדול. האם במצב כזה הבעיה חמורה יותר ממאניה דיפרסיה (מתוך הנחה שסכיזופרניה היא מחלה קשה יותר)??!! האם החולה אכן סובל משתי המחלות יחדיו או שמדובר בשגיאה באבחנה.

פני לפורום פסיכיאטריה. תוכלי לקבל תשובה מפסיכיאטר. מבלי כמובן לגרוע...

שרית שלום זה לא שאני לא רוצה לענות, התשובה פשוט לא מתאימה או אפשרית בפורום אנונימי באינטרנט. אין כל טעם לנסות לעשות אבחונים בצורה לא מקצועית. חשוב לפנות לפסיכיאטר ולעבור אבחון מקצועי ומסודר, לשאול את כל השאלות ולקבל תשובות שגם תואמות למצב האמיתי. את מתלבטת בין שתי מחלות לא פשוטות או בשילוב ביניהם, ואין כלל ביטחון שמדובר אפילו באחת מהן. קריאת הספרים כאן לא תועיל, אבחון עצמי הוא פשוט לא רלוונטי במצב זה. אני מציע שתפני בהקדם לאיש מקצוע לבירור מעמיק של העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שרית שלום זה לא שאני לא רוצה לענות, התשובה פשוט לא מתאימה או אפשרית בפורום אנונימי באינטרנט. אין כל טעם לנסות לעשות אבחונים בצורה לא מקצועית. חשוב לפנות לפסיכיאטר ולעבור אבחון מקצועי ומסודר, לשאול את כל השאלות ולקבל תשובות שגם תואמות למצב האמיתי. את מתלבטת בין שתי מחלות לא פשוטות או בשילוב ביניהם, ואין כלל ביטחון שמדובר אפילו באחת מהן. קריאת הספרים כאן לא תועיל, אבחון עצמי הוא פשוט לא רלוונטי במצב זה. אני מציע שתפני בהקדם לאיש מקצוע לבירור מעמיק של העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא חולה ולא זקוקה לאבחון. אני מתענינת בגלל חברה שלי. היא אובחנה. שאלתי היא פשוטה כמשמעה - האם באופן כללי (ולא ספציפי) ניתן לחלות בשתי המחלות? יש לה סממנים קשים של סכיזו' והיא טוענת שאובחנה כמאנית דפרסיבית. חשוב לי לדעת כדי לדעת את חומרת הבעיה.

שלום רב . יש לי ילדה בת שנה חייכנית ואוהבת חברה. בשנה הבאה בערך בינואר אנחנו נעבור דירה לעיר אחרת ולבית גדול יותר, השאלה שלי, האם אפשר להעביר פעוטה בגיל כזה(תהיה בת 1.5 ) באמצע השנה לגן אחר(חשוב לציין שכרגע היא נמצאת אצל מטפלת ובספטמבר זו תהיה הפעם הראשונה שהיא תכנס לגן)האם יהיו לזה השלכות בעתיד (כגון חוסר בטחון חרדה וכדומה ) או אין לכך משמעות גדולה .מודה לכם מאוד.

שוש שלום בכל גיל שינויים ומעברים משפיעים. עם זאת יתכן שבגיל צעיר זה יותר קל דווקא מאשר לילד מבוגר ששם הרבה יותר לב למערך החברתי בגן. צפוי קושי מקומי אך אם היא מגיעה לגן טוב הקליטה יכולה להיות קלה. מאחר והיא איננה בגן כיום הייתי בכל זאת שוקל להשאיר אותה עם מטפלת עד למעבר ואז להכניסה לגן רק בינואר. באופן כזה תחסכו שינוי אחד, אם זה אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי שני בנים, 5, 3.5 שנים, + תינוקת די חדשה . בחודשים האחרונים הילד הגדול שלנו משתןלל בצורה לא נורמלית, כביכול במשחק הוא מרביץ לאח שלו, וכמובן לא מקשיב לשום מילה שאני אומרת ולכן אני לא מצליחה להציב לו גבולות. הגבולות די ברורים לו אך הוא לא מכבד אותם ולדעתי בכוונה ויש לו סיבות כי בטח קצת קשה לו. בעצם היה לו די קשה כשהתינוקת נולדה (נורמלי, פשוט תינוק דורש המון זמן), אבל עכשיו אני חושבת שאנחנו בשלב אחר בו הוא מתחנן לאמא שתציב לו גבולות ותראה לו איכפתיות ובכל זאת אני לא מצליחה להגיע אליו, אל ליבו. היות ואני מבקשת מימנו פעם אחר פעם שיפסיק, שמשהו עלול רע לקרות, שיש גבולות וכו', בסוף אני רואה את עצמי או צועקת או נותנת לו מכה (קלה) או מתחננת שיפסיק (לפעמים בבכי, כאילו שאני הילדה והוא המבוגר). אני שמה לב שהמצב לא תקין ובכל זאת אין לי מושג מה לעשות. !!! אני לא רוצה שהוא יגדל בבית שבו הוא ירגיש שאני לא סובלת אותו או בית של צעקות !!! כרגע לדעתי הוא מרגיש לא רצוי והוא כל כך כל כך רצוי אבל התנהגותו לא רצויה ולא מקובלת. איך אני אמורה להגיב, לחנך אותו ולעזור לו? תודה רבה.

אמי שלום כניסה של תינוקת חדשה לבית יוצרת תמיד הפרה של שיווי משקל ותגובות של ילדים צעירים באופן כזה הן טבעיות. למעשה את אפילו מצדיקה אותו במידה מסוימת, לאמא יש פחות זמן אליו בגלל התינוקת והוא מצליח לקבל ממך הרבה מאוד תשומת לב ורגשות בשל התנהגותו הבעייתית. לפעמים עדיף לקבל הרבה תשומת לב שלילית מאשר לקבל מעט תשומת לב חיובית. יתכן שדרך התנהגותו הוא ממחיש לך את מה שהוא מרגיש, את הסערה שמתחוללת בו לנוכח השינויים בבית. כדי להתמודד עם העניין תצטרכי קודם כל למפות את הדברים שבאמת חשוב לך שיקרו לעומת דברים שאפשר להתגמש בהם. נסי להציב את הגבולות רק במה שבאמת קריטי ולהיות יותר רכה בדברים שפחות משמעותיים מבחינתך. השינויים בבית אינם קלים בוודאי גם לך ולא קל למצוא את האיזונים הנכונים בין שלושה ילדים ושאר הדברים הנוספים שאת בוודאי עושה. בשלב ראשון חשוב לקבל את המצב ואת העובדה שזו תקופה קצת גועשת בשביל כולכם. זה יעזור לך לקחת את הדברים יותר בקלות וגם להתייחס להתנהגות השובבה של בנך ביותר סלחנות או אפילו בחיוך. חשוב שתהיה תמיכה מכל הכיוונים כך שאת תפקיד שמירת הגבולות ומתן תשומת הלב לא תמלאי לבדך אלא לערב את בעלך, סבים וסבתות, מטפלת וכל גורם אחר בסביבה שיכול לעזור. אם בסופו של דבר את לא מצליחה לשפר את המצב בחודש הקרוב תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

(השאלה נשאלה אתמול אך אינני מוצאת את השרשור). רק בכדי לפתוח לכם את התיאבון: (מתוך "סערת נפש" \ ד"ר יורם ארבל) (הקטע הכי משובח לדעתי בספר, בהקשר הנוכחי) "בינך לביני מתפתחים יחסים אינטימיים מאוד. ממובן מסוים, אם הטיפול שלנו יצליח, אני אראה אותך מקרוב מקרוב. אני אראה את כולך, בעירום נפשי מלא וממושך. בטיפול הזה אני מזמין אותך לחשוףלפני את הפנטזיות ואת הפחדים שלך, את הדברים שאת מסתירה לא רק מכל העולם אלא גם מעצמך...אני מתאר לעצמי שניגע בגילוי לב גם במה שמתחולל ועוד יתחולל בינינו. זאת קרבה גדולה, שחוצה את כל הגבולות המוסכמים המפרידים בין גבר לאישה, ובעצם בין כל שני בני אדם. כדי לאפשרלאינטימיות הזאת להתקיים בינינו בטיפול, אנחנו חייבים להגביל אותה בעולם המעשה.........אבל האחריות לשמירת הגבולות מוטלת עליי, לא עלייך......" וזה ממשיך עוד ועוד... מומלץ לקרוא מאוד! אגב, ישנו סרט "עד כלות הנשמה" שמספר על קארל יונג והמטופלת שלו (סבינה שפילריין) - על הטיפול, על האהבה המשותפת, על מימוש הקשר במובן הרומנטי-מיני של העניין, וגם ההרס והצמיחה וכל מה שבדרך. סרט מוצלח, מי שמעוניין בעניין - הסרט מומלץ בחום.

אני חושבת שהציטוט שצטט בהחלט מאוד מענין. ותודה על הוספת הסרט אני יקרא אותו. לגבי הציטוט שלו חשיפת הפנטזיות והפחדים זה הקטע שמפחיד אותי , הדברים שאנחנו מסתירים מעצמינו ועולים בסופו של דבר......... החוצה. לא מפני שאין צורך בהם מפני שהם הדברים שתוקעים שמפריעים לנו להתפתח הלאה אלו הדברים שקשה לי איתם ופשוט מתחשק לי להפסיק הכל ברגעים אלו.

תחשבי כמה נפלא זה, כשאת כן מגלה אותם, יושב איתך מישהו ואוהב אותך וחווה איתך ודואג לך ושומר עלייך ויעזור לך, ואת תרגישי את זה לא רק כקשה, אלא זה ילווה ברגשות נעימים של תמיכה ואהבה.

שלום לשתיכן הקשר הטיפולי מעלה הרבה רגשות ומחשבות, חלקן מייצגות תופעות והתרחשויות של העולם מחוץ לחדר הטיפול וחלקן קשורות ישירות לקשר הטיפולי. לפעמים זה מסבך את העניינים, לפעמים זה בדיוק מה שפותר את הסיבוכים. לא פשוט לשים את הגבולות במקומות הנכונים ותפקידו של המטפל הוא באמת לקחת אחריות מלאה על כך. גם המטופל עושה זאת בצורה כזו או אחרת, אבל הוא אינו אחראי לכך. הדברים שיורם יובל ואירוויין יאלום כותבים בספריהם מדגישים שוב ושוב את הקרבה הרבה שיכולה להיווצר בטיפול אך גם את ההרס שיכול ליצור טיפול לקוי שלא לוקח בחשבון את הגבולות הטבעיים שחייבים להיווצר. הקשר הטיפולי יכול להיות רגשי מאוד, אך הגבול שלו חייב להיות ברור מבחינה זו שלעולם הוא לא יהפוך למפגש של בני זוג. התסכול שעולה מן הטיפול ויעל כותבת עליו הוא טבעי ואני בטוח שעיבודו בטיפול עשוי להניב חומר גלם משמעותי שיתרום להתקדמות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

התגובות שלך מוסיפות ומחזקות, לאחרונה רציתי להפסיק את הטיפול מפני כל מיני רגשות תיסכול שיש לי מהטיפול, ובזכות פורום זה אני נשארת עדין בטיפול(ויש לי סיבה להיות בטיפול) אני לא מבינה בפסיכולוגיה כמו רבים בפורום זה, ואני תוהה לפעמים מה נותן לי הטיפול? אומנם אני רק שמונה פעמים הייתי , אך אני עדין לא מבינה מה זה נותן הדיבורים האלו שאני מספרת על עצמי, הלכתי לפסיכולוגית בשיטה התנהגותית קוגניטיבית וחשבתי שזה יותר תכלס, ומשום מה חוץ מלבלבל אולי לחלוטין כל הענין של חוויות מחדש שאני חווה , אני לא מרגישה שיש כאן משהו שנותן לי, יש לציין שהפסיכולוגית שלי תפסה אות לדעי בדיוק איך שאני והיא מכירה אותי די טוב אין לי טענות כלפיה, אני פשוט לא מבינה מה המטרה. באתי לעזר הואני רק מבולבלת וקשה לי יותר

האם זה הגיוני שממש יש כאבים בחזה ובלב (כאילו הלב "נתפס" כמו כל שריר, פעימות מורגשות חזק) גם כשאין התקף חרדה? כאבים בגב, בידיים?

אורית שלום כן, אלו סימפטומים אפשריים במצבי חרדה, גם אם את לא מרגישה התקף חרדה פעיל. אני מציע שתעלי את הנושא בטיפול בו את נמצאת ובמידה ואינך בטיפול פני לפסיכולוג ולפסיכיאטר לקבלת ייעוץ. תמיד רצוי להתייעץ גם עם רופא המשפחה כדי לשלול הסברים רפואיים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28 סובלת מהתקפי חרדה. הוריי מנסים לעזור לי אך קשה להם לקלוט מה אני עוברת. הפסיכולוגית אמרה להם שאני זקוקה לעזרה, אך אימי מנסה לתרץ את מה שיש לי במחלה פיזית. אני אכן תחילה הולכת להיבדק אצל קרדיולוג כדי לשלול....אך אני מאמינה כי הרבה בראש שלי. מה אעשה? ההורים חושבים שאין סיבה להתקפי החרדה, הדיכאון וכו'....אך אני יודעת שיש. הם חושבים שאני הרופא של עצמי ואני הכל יכולה לסדר לבד. מה אעשה? כי זה עוד יותר מקשה עלי.

האם זה חשוב מבחינה מעשית שההורים שלך יבינו את הדברים כמו שאת מבינה אותם? האם תהיה לך בעיה ללכת לטיפול אם הם ימשיכו לחשוב שהבעייה פתירה בקלות/פיזית? האם את בקשר יומיומי איתם/גרה איתם? אם התשובה היא שלילית, אני מציעה לך - כמה שזה בוודאי קשה ולא נעים - להניח להם לחשוב מה שהם רוצים. את מנסה להתמודד עם החיים שלך, לשפר אותם, וכו' - הם בוודאי ישמחו אם ייטב לך, אבל הם לא חייבים לראות עין בעין את הדברים כמו שאת מבינה ובוודאי עוד תביני אותם. שאלה נוספת: לאיזה סוג עזרה הפסיכולוגית שלך מתכוונת שאת זקוקה? האם עזרה מצידם או עזרה תרופתית?

תודה על תגובתך, לשאלותייך: אני לא גרה עם הוריי, אך בקשר יום יומי עימם. חשוב לי שיבינו, כי הם מנסים כל הזמן להטיף לי....שאני טועה. אין לי בעיה ללכת לטיפול אבל זקוקה לתמיכה (גם נפשית וגם כספית). הפסיכולוגית אמרה להם שהם צריכים להבין אותי וחוץ מזה המליצה על פסיכותרפיה וסרוקסט. אך אני לא רוצה תרופות. מה את אומרת? מאיפה, דרך אגב, הידע הרב שלך?

אורית שלום את פותחת את דבריך בעובדה שאת בת 28, ואני חושב שזה אולי שורש הענין. אני מבין שאת רוצה את תמיכה הוריך הן רגשית והן כלכלית, אבל בסופו של דבר את כבר אדם בוגר ואת יכולה להחליט עבור עצמך מה טוב לך ומה לא. אם יש לך התקפי חרדה את זקוקה לטיפול פסיכולוגי. את יכולה לעשות בדיקות רפואיות כדי לשלול בעיה אחרת, אבל לפי מה שאת מתארת רוב הסיכויים שהבעיה היא פסיכולוגית ולא רפואית. חרדה איננה עניין לבחירה ולכן דעתם של הוריך לגבי העדר הסיבה ממש לא רלוונטית. במידה ואינך מקבלת את תמיכתם את יכולה לפנות לטיפול דרך קופת החולים או מסגרת ציבורית אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

היכן ניתן לעבור טיפול EMDR? תודה

מיכל שלום תוכלי לקבל פרטים דרך אתר עמותת EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום אני בת 34, נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר חצי שנה הגעתי לטיפול בדיכאון עקב פיטורים ועוד בעיות בחיים הזוגיים היום אני כבר לא בדכאון, מצאתי עבודה והתחלתי טיפול זוגי לפני שבוע שאלה: האם ללכת לפסיכולוג באופן פרטי וגם בטיפול זוגי בו זמנית, אינו פוגם, אינו מאבד מהאפקטיביות? שאלה: הופתעתי מאד שבפגישתנו הראשונה עם המטפל הזוגי הייתי מאד פתוחה ודיברתי מאד בחופשיות, מה שמאד קשה לי עדיין (אבל פחות מתהתחלה) עם הפסיכולוגית שלי. אני חייבת לציין שאני מאד מאד אוהבת אותה. אשמח על תגובתך לשתי שאלותיי ניבה

ניבה שלום לדעתי אין בעיה בטיפול מקביל כל עוד הנושא מדובר בשני הטיפולים. מאחר וכבר התחלת את הטיפול הזוגי הרי שזו כבר עובדה מוגמרת וכל שנותר הוא לשוחח על הנושא ולהבין את המשמעות שלו וההשפעה שהוא מביא לשני הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי בעיה! אחרי שעבדתי בתור מזכירה בביה"ח במחלקה פנימית התחלתי להרגיש ולמצוא כל סימנים למחלות למיניהם, כמו סרטן, במיוחד סרטן של איברים נשיים. אני לא יכולה לעשות כלום, אני מאוד מפחדת שאני חולה במחלה סופנית , כל הזמן מנסה לראות ולהכשיב לתוך עצמי, ומוצאת סימנים מפחידים. איך להרגע ????????.. לרופא אני מפחדת ללכת כי הוא יגיד לי שבטוח יש משהו מסוכן???????????... אני כבר מיואשת ומאוד עייפה מהמחשבות מפחידות אני בת 30, אם לילד בן 3.5 ? יש לי בעיות בריאות כמו אצל כולם אבל למה אני תמיד חייבת להגזים ולחפש במקום לשכוח????.....

אני אחות.. כבר מספר שנים.. בתקופת לימודיי ובשנים הראשונות לעבודתי- מצאתי את עצמי חשה בסימפטומים שונים של מחלות.. ממש חשתי כי יש לי תבמינים של מחלות ממאירות, חשתי כי אני מפתחת מחלות קשות וכי כל מחלה שאני ניתקלת בה קיימת גם בי.. זו הייתה תקופה קשה... שכן גם מחלות נפשיות של חולים- חשתי כי הן קיימות גם בי.. עם השנים.. הכרחתי את עצמי להתנתק ממחשבות אלו.. הניתוק בין אני לחולים והקבלה שלהם כחולים לעומתי-הבריאה.. הביאה לאט לאט- להבנה כי אין לחפש מחלה בגוף בריא:-) אני ממליצה לך לנסות להתנתק.. ואם לא קל לך- אין זו בושה לפנות לעזרה מקצועית.. שכן היא יכולה להקל על חייך.. ולגרום לך לאושר בחיים... אבל- חשטב שתביני כי אינך חריגה.. ויש המון.. המון.. המון.. שנחשפים לחולים וחשים- מעיין הזדהות..

אירינה שלום אני מתאר לעצמי שיש בבית החולים בו את עובדת פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שנותנים שירות למחלקות השונות. אני מציע לך ליזום פגישה עם אחד מהם כדי לדבר על מה שקורה לך. זוהי סוג של חרדה והיא מפריע לך כיום ביום יום ופוגעת באיכות החיים שלך ובאיכות העבודה שלך. אני מציע לא להזניח את העניין ולפנות לקבל עזרה. הנטייה להגזים אותה את מתארת קשורה כנראה למחשבות טורדניות שהן דפוס מוכר בהפרעות חרדה. יש אפשרות לטפל בזה ולהקל על הסבל, הן ע"י פסיכותרפיה והן ע"י טיפול תרופתי נוגד חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן