פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום אני כבר לא יודעת מה לעשות ולא יודעת איך להתמודד קשה לי , קשה לי מאוד ואף אחד לא מצליח להבין אותי אני בתחילות שנות ה - 30 לחיי ומרגישה שהם לא שווים .... כלום !!!! סובלת ממחלה או בעיית עור איך שאפשר לקרוא לזה (נוירופיברומטוזיס) אין לזה פיתרון לדעת מומחים רבים המצב רק מחמיר ומתרבה עם הזמן ונעשה זוועתי בימי הקייץ זה נעשה הרבה יותר גרוע , הגוף מרגד ומתמלא בגידולים המפלצתיים האלה והם גדלים וזה אוכל אותי מבפנים אני יוצאת ומבלה ומנסה להנות כמה שאפשר - מי שלא מכיר אותי, לא מרגיש כלום כלפי חוץ אך בתוך תוכי מרגישה ריקבון שנגמרים לי החיים בלי ליהנות מהם באמת רע לי רע לי רע....... אני יוצאת ומנסה להכיר בחורים > הזמן הרי לא הולך לטובתי כשהם (הבחורים) מגלים את בעייתי הם נרתעים ונעלמים אני כבר לא יודעת איך להתמודד איך לספר איך להגיד , מה לעשות ניסיתי ואני עדיין מנסה להכיר בחורים עם בעייה דומה בכדי שנוכל להתמודד יחדיו ונבין אחד את השני הרי בחור " בריא " כביכול לא יקבל אותי הבחורים אוהבים בחורות עם עור חלק ונעים ומה לעשות שאלוהים ברא אותי אחרת ניסיתי טיפול, אך הפסיכולוגית שלי כנראה לא ממש ניסתה או הצליחה להבין אותי ואמרה לי שאני צריכה להתגבר על זה - באמת ? ממש חכם מצידה - אבל איך ? כל פגישה הרגשתי שאני טוחנת מיים ולא ראיתי טעם להמשיך לפני כל פגישה , במקום לחוש ציפייה, חשתי עצבים וששוב הכל הולך לחזור על עצמו איך אפשר להתמודד עם הדבר הנוראי הזה שרק הולך ונעשה מפלצתי משנה לשנה אין לי חיים אני מרגישה שאני חיה בשני עולמות למרות שעושה הכל רגיל. יצא לי להכיר בחורים כל כך מקסימים , באמת !!! אבל " הבעייה " שלי גרמה להם לתפוס רגליים קרות ולברוח למה , למה אני צריכה לסבול ? קשה לי אשמח לתגובות
היי, קראתי את מה שכתבת ומאוד הזדהתי איתך. נכון אין לי את אותה הבעיה שלך אבל אוליי יש לי בעיה חמורה יותר אבל על זה בטח לא נתווכח. גם אני בשנות ה-30 לחיי, בלי בן זוג כבר שלוש שנים ועם ייסורים של החיים, כמו הורים חולים, מוות וכו' שאת כל זה אני עוברת לבד!!! אז נכון שיש לך מחלת עור שאני לא יודעת איך זה נראה ובמה זה מתבטא ובאמת יכול להיות שזה לא נעים, אבל לרגע אל תרחמי על עצמך!!! תאמיני לי שאני בחורה שנראית לא רע בכלל וגם אני בודדה וגם לי רע וגם אני בשנות ה-30 לחיי. תאמיני בגורל, תהיה חזקה ובסוף הכל יסתדר, מבטיחה. אני נמצאת עכשיו בגהנום, בתקופה הכי קשה של חיי, בתקווה שהאור עוד יגיע. יחד עם זאת אני לא מרחמת על עצמי, תזכרי אם אין אני לי, מי לי? בקשר לפסיכולוגית, תנסי משהי אחרת, לא תמיד יש כימיה. בהצלחה, גל
שלום החיים נשמעים מאוד קשים מהזוית הזו ואני מבין שהקושי העיקרי הוא לא רק בהתמודדות עם מחלת העור ומה שהיא עושה לגוף, אלא בקושי למצוא בן זוג. במצבים כאלה נוצר פעמים רבות דפוס חשיבה מעגלי סביב הבעיה שלא מותיר מקום לשום דבר אחר לצמוח או לעורר אופטימיות. נשאר כל הזמן רק החולי והבדידות שהולכים ונעשים עצומים יותר ויותר. כדי לצאת מהמעגל הזה חייבים לייצר משהו חיובי שאותו תוכלי לאהוב ושיגרום לך להעריך ולאהוב את עצמך יותר. למשל, בכיוון המקצועי, בפיתוח כשרונות ותחביבים, פעילויות חברתיות שונות וכו'. למרות הקושי לוותר על זוגיות, יתכן שזה מה שאת צריכה לעשות בטווח הקצר. לומר שכעת זה לא מסתדר ולא מתאים ושאת מתרכזת בהעמקה ופיתוח של עצמך. כאשר מצב הרוח והדימוי העצמי שלך ישתפרו סביר להניח שהכל יראה אופטימי יותר ואני מניח שיש סיכוי לא רע שגם דברים חיוביים אחרים יוכלו להתרחש בחייך, כולל מציאת בן זוג מתאים. בתוך מצב הרוח הדיכאוני בו את שרויה עכשיו, יהיה קשה לפתח זוגיות שבאמת תתאים לך. במידה והפסיכולוגית אליה פנית אינה מתאימה, חפשי אחרת שתדבר אליך יותר. חשוב שתהיי בתהליך טיפולי בתקופה שכזאת. בברכה ד"ר אורן קפלן
לצערי גם אני סובל מאותה המחלה ומכיר את הבעיה מקרוב אם תרצי לדבר את יכולה להשאיר לי הודעה במייל באנגלית [email protected]
דר' קפלן שלום, אימי נפטרה לפני חודש וחצי ומאז כתבתי כאן מספר פעמים. הפסיכולוגית המדהימה שלי חזרה לארץ ואף נפגשתי איתה פעם אחת. הפגישה לא הייתה כמו שחשבתי ואמרתי לה זאת, אך היא לעומתי אמרה שהפגישה הייתה בדיוק כמו שחשבה.כנראה שהניסיון מדבר ובתקופה זו מרגישים בלבול ולא תמיד מצליחים להביע רגשות. במהלך סוף השבוע הרגשתי נורא ואיום ולא היה לי את החשק והסבלנות להתקשר אליה ולשוחח איתה.אני יודעת שאני אמורה להיפגש איתה אך אין לי את הכוחות כרגע , מה גם שלא נראה לי שהיא תוכל לעזור לי. זה המצב כרגע וזהו זה. שאלתי אותה אם תוכל להוציא אותי מהגהנום והיא ה שיבה שתעשה כל שביכולתה... עד שאהיה לי את הכוחות והסבלנות לדבר על כל מה שמתחולל בתוכי, אני פונה אליך בשאלה אוליי קצת מוזרה. לפני מות אימי הייתי בשלה ומוכנה לקשר זוגי ונורא רציתי בכך. לאחר מות אימי הרגשתי את הבדידות מכרסמת מבפנים וזועקת. אני יודעת שאני מאוד רוצה לאהוב, השאלה היא האם זה אפשרי? האם אני יכולה לצאת לדייטים או שמא זה מוקדם מידי? אני לא יודעת אם אני מסוגלת כיוון שיש לי מצבי רוח משתנים אבל נניח שאני אהיה מסוגלת להיפגש, האם הצד השני צריך לדעת שאיבדתי את אימי? ואם כן מתי מספרים? האם ישנו זמן המתנה, הרי בסך הכל עבר חודש וחצי. אני נורא מבולבלת ופחות או יותר יודעת את התשובה... אני רוצה אבל לא יכולה, זאת פחות או יותר התשובה. אשמח לשמוע את חוות דעתך עד שאעזור כוחות ואדבר עם אחת הנשים היקרות לי מכל, כמובן הפסיכולוגית שלי. תודה, ליאם.
ליאם שלום עליך לנהוג כפי שאת מרגישה ורוצה. את יכולה לצאת ולפגוש גברים חדשים, את יכולה לספר להם בפגישה הראשונה שאת כעת לא בתקופה הכי טובה בחיים שלך ושאמך נפטרה לאחרונה. זה לא אומר שאת צריכה להתבודד ולהישאר סגורה בתוך הדיכאון. מן הסתם יהיה לך קשה לעלוז ולשמוח כמו שאולי היית יכולה לפני מות אמך, מצד שני אולי תוכלי להינתק מידי פעם ובאמת להינות מהחיים. אני בטוח שזה גם מה שאמך היתה רוצה שתעשי. חזרי לטיפול לאט, ציפית מאוד לפגישה עם הפסיכולוגית שלך ואולי האכזבה נובעת מכך שקיווית שעצם החזרה לטיפול תשחרר אותך מהקושי בו את שרויה. זה כנראה לא עובד כל כך מהר, ותצטרכי לקחת את הזמן ולתת לו לעשות את דרכו לאט לאט. כפי שכבר כתבתי לך בעבר, עבר זמן מועט מאוד ותהליכים כאלה אורכים חודשים ארוכים. בברכה ד"ר אורן קפלן
מאז מותה של אמי לפני מספר שנים אני כל זמן חושבת מחשבות שליליות על העולם. נראה לי כאילו כל הזמן עומד לקרות משהו רע לי או לאנשים היקרים לי ויש לי ממש התקפי חרדה מרוב החששות האלה. מעבר לכך, בכל פעם שאני נהנית קופצות לי לראש מחשבות על כל מיני אסונות שיכולים לקרות. כשאני קוראת עיתונים או שומעת על אסונות של אנשים אני מצטמררת, מאד לוקחת ללב ולוקח לי כמה ימים להתגבר. זה כל הזמן מטריד אותי במחשבות. העולם הפך למקום מאד לא בטוח עבורי והחיים מאד מפחידים. איך אפשר להתמודד עם זה?
מקריאת הודעתך נראה לי שהכל קשור לתהליך שאת עוברת בעקבות מותה של אמך. אני מציעה לך למצוא מסגרת בה תוכלי לעבד את רגשותייך, כגון פגישות עם פסיכולוג, הבעה עצמית באומנות, בכתיבה. אולי התנדבות לעזרה לאנשים שאיבדו את יקיריהם? בנוסף, חשבי מהם הדברים היכולים לגרום לך אושר ובטחון והשתדלי להוסיף לחיים עוד ועוד מהדברים הללו.
רונלי שלום את מזהה שהבעיה התחילה עם מותה של אמך לפני מספר שנים. בהחלט יתכן שזה התחבר עם תהליכים נוספים שעברת בעבר. נשמע שאת סובלת באמת מבעיה של חרדה. תוכלי לקרוא עוד על הנושא במאמר בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מציע שתנסי טיפול בגישת EMDR, הוא יעיל לתופעות אותן את מתארת. קישור למאמר בנושא זה תוכלי למצוא כאן http://www.psychologia.co.il/emdr.htm ומטפלים בנושא באתר עמותת EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר שלום, אני סובלת שנים רבות מ o.c.d ללא קומפולסיות, אלא רק מחשבות אובבסיביות שמשתלטות לי על התודעה ולא נותנות לי מנוח. תוכן המחשבות הוא אחיד כבר זמן רב. זה אולי נשמע לא מגוחך ולא רציני, אבל כידוע רציונל הוא לא הצד החזק ב o.c.d אני סובלת מאוד ממחשבות על תפקודי העפעפיים שלי, למרות שאני יודעת שמצמוץ הוא תפקוד חיוני, אני מוטרדת מאוד, ומשום מה לא מסוגלת לסבול את תנועת הפעפעיים המונוטונית. קשה לי להסביר מדוע זה כל כך מפריע לי ומערער את שלוותי, אך זה מגיע עד לידי קשיים בתפקוד היומיומי שלי,חרדה ודיכאון חמור. בקרוב אתחיל טיפול רפואי בהמלצת הפסיכיאטר. רציתי לשאול האם יש ידוע לך על היפנוזה כטיפול להפרעה מסוג זה. ואם כן, מה אפשר לעשות? האם טיפול היפנוטי או הומופאטי עשוי לעזור? מהי לדעתך עלי לעשות כדי להשתחרר ממחשבות אלו אחת ולתמיד? תודה, מלי.
הפתרון? פשוט להפסיק לחשוב על העפעפיים מה יקרה אם תפסיקי, תמותי מזה? לא !
אלי, לתגובה צינית כזו אין מקום בפורום פסיכולוגיה קלינית, ובאף פורום שמטרתו לתת תמיכה וייעוץ. תגובות מסוג זה לא רצויות, ועדיף שתשמור אותם לעצמך או לחברים שלך. אגב, רואים שאין לך שום מושג ב o.c.d , ומוטב שתעשה טובה לכולנו, ותשמור על כבודו של הפורום הזה. מלי.
מלי שלום היפנוזה עשויה לעזור כחלק מטיפול פסיכולוגי כולל יותר. השילוב עם תרופות מתאים וטוב שאת פונה לייעוץ בנושא הזה. לגבי הומאופטיה אני מציע להתייעץ עם פורום רלוונטי לנושא זה. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני וחברי נפרדנו לפני כחודש. לפני מס' ימים התראינו וממש שקלתי לחזור אליו. הוא קיווה שאני אוותר על הדברים שבגללם נפרדנו וכך נוכל לחזור. הדברים האלה הם "מקומות" שאליהם הוא הולך ולי יש בעיה עם זה. יש האומרים שאני מגזימה ואני צריכה לתת לו לעשות את מה שהוא אוהב, אך אני מרגישה שאם אוותר על הדברים העקרוניים האלה ארגיש לא טוב בקשר. אולי משהו דפוק אצלי, אבל אינני רוצה להרגיש במתח, לחץ ועצבנית בקשר כפי שהיה. הצעתי לו שנגיע לעמק השווה, נתפשר, כל אחד יוותר על משהו וכך אם אנו אוהבים נצליח. אך הוא בשלו, רוצה שאני אוותר לו לעשות את עיסוקיו גם אם קשה לי עם זה וכך נחזור להיות יחד. כי זה החלום שלו וזהו זה. מה עושים?
מחשבה שאולי כלל לא רלוונטית אליך, ואולי כן תועיל לך בכל זאת - הרבה פעמים ביחסים, במיוחד בהתחלה שלהם, בני הזוג נתקעים בשלב שבו בודקים כמה כל צד מוכן להתגמש. זה סוג של משא ומתן - אבל סוג שלפעמים נתקע, כי אדם אומר: "אני אהיה מוכן להתגמש... כמה שאתה תהיה מוכן להתגמש!" או שיש מן משחק שבו כל אחד אומר: "אני אתגמש, אבל אתה תתגמש קודם". זה עצוב שיש זוגות שתקועים במו"מ הזה כל החיים. אני חושבת שאם את יכולה להתגמש, ויכולה לקבל אותו כמות שהוא, הגמול על כך הוא רב ועצום. ראשית, הוא יוכל לגמול לך ויקבל אותך כמו שאת, ואני מניחה שגם לו יש נקודות שהוא היה רוצה שיהיו אחרת. שנית, את עצמך, תגדלי מזה, ותגלי שהגבולות של הגמישות שלך הם יותר גדולים משחשבת. הרווח יהיה שלך. כל זה נכון, כל עוד ההחלטה באה מתוכך, מרצונך, ולא כהקרבה. רק את יכולה לדעת בנושא הזה אם הקבלה הזאת היא הקרבה של משהו מהותי עבורך, או פשוט משהו שאת יכולה, אם תרצי להתגבר עליו.
שהוא יגמול לי על כך? אולי הוא רק ישתמש בגמישות שלה לתועלתו, ולא יבין גם אותה?
אוריאנה שלום אני לא כל כך מבין את משמעות ה"מקומות" שאת מציינת בהודעה ולכן אני לא יודע כיצד להגיב לשאלתך. יש מן הסתם דברים שאפשר ורצוי להתגמש לגביהם ויש דברים שבמוקדם או במאוחר יהרסו את הקשר. השאלה במה מדובר כאן. לא על כל דבר אפשר או רצוי להתגמש. הדבר הכי חשוב בקשר זה שאפשר להבין אחד את השני ולמממש את הצרכים העיקריים של שני בני הזוג. האם זה מה שקורה ביניכם? בברכה ד"ר אורן קפלן
הייתי מעוננינת לדעת כיצד אוכל לאתר את ד"ר יורם יובל והאם הוא עדין עדין נפגש עם אנשים לפגישות ייעוץ?
יורם יובל הצטרף לסגל המרצים במחלקה לפסיכולוגיה באוני' בר - אילן, כך שניתן להתקשר למזכירות המחלקה ולבקש את הטלפון. למיטב ידיעתי הוא מקבל מטופלים, אך אינני יודע אם לטיפול פסיכואנליטי (4 פגישות בשבוע + ספה ). בהצלחה נ.ב - הוא באמת נחמד כמו שהוא נראה!
לפי 144 ד"ר יורם יובל הפלמח 62 מבשרת ציון 02-5790911
אני בת 30 ויש לי פחד מזוגיות הקשר הכי ארוך שהיה לי הוא חודש וחצי ונגמר ביוזמת הבחור. אני מפחדת מאינטימיות וכשהעינינים מתחממים אני פשוט בורחת ,כל פעם מחדש.במקום להיות עסוקה בפיתוח הקשר ולראות איך הענינים יתפתחו אני מוקפת פחדים. אני בחורה אינטילגנטית,נאה התרגלתי להיות לבד,יכול להיות שאני פשוט לא אוהבת לחיות בזוגיות? אני מרגישה כאילו שמישהוא תופש בעלות על החיים שלי,שאין לי יותר חופש.יש לי הרבה מה לתת לבחור אבל אני לא מסוגלת ליישם את זה כלפי חוץ. יש לי מן איזו שהיא פנטזיה על בחור מסוים שמחזר אחרי והוא מושלם בשבילי וכל בחור שאני יוצאת איתו,אני משווה לבחור מהפנטזיה,אני לא מצליחה להתנתק מזה...מה אני בכל מצפה מבחורים? אני ממש לא מציאותית אני נוטה לדכאונות ופסימיות,למרות שאני שוב ושוב מכירה בחורים מחדש מאתר הכרויות רציני באינטרנט,המצב חוזר על עצמו. אני מודאגת וכבר לא יודעת איך לעזור לעצמי תודה ,שרונה.
והאוו לא להאמין ממש כאילו אני רשמתי שורות אלו אני בת 31 מרגישה ממש כמוך מכירה דרך האינטרנט , יוצאת > ונגמר > וחוזר חלילה יש לי מן חסימה כזו שאני לא יודעת להסביר אותה רק שאצלי מתלווה בעייה נוספת אשר לא עוזרת למצב ומהווה בעייה די גדולה יש לי איזו בעייה בעור , לא פשוטה שדי מרתיעה בחורים וזה נורא קשה לי ולהם לפעמים אני אומרת לעצמי שאני משלימה עם המצב שכך אשאר לנצח למרות שזה לא מה שאני רוצה ולמרות כל המגבלות אני יוצאת מבלה ומנסה להכיר וזה נגמר כעבור מס' שבועות.
ואני חשבתי שזאת רק בעיה שלי וכל הבנות מושלמות..... גם לי יש בעיה חיצונית,למרות שכלפי חוץ אני נאה מאד,אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי. החזה שלי רחוק מלהיות מושלם,הרגליים לא יפות העור שלי לא חלק,אני מתעסקת חלק ניכר מחיי בשיפורים,איפורים ואסתטיקה...וזה ממש נמאס לי.אפשר לחשוב שכל הגברים מושלמים,למה אני צריכה לפחד להתפשט בפני בחור?בגלל שבכל תוכניות ה-טלביזיה והפירסומות מככבות דוגמניות מושלמות? מה אנשים "רגילים" כמוני וכמוך לא מקימים יחסי מין? אני מונעת מעצמי את הנאות החיים . הבעיה שלי יותר חמורה משלך כי את לפחות מנסה:את כתבת שקשה לבחורים עם הבעיית עור שלך ,סימן שנחשפת בפניהם אני בורחת עוד לפני שזה מגיע לקטע מיני. אולי לא מצאנו את הבחור המתאים,זה שיאהב אותנו כמו שאנחנו זה שנרגיש בנוח בחברתו. בכל אופן אני מקווה שיהיה לנו טוב ואני אשמח להחליף איתך רשמים וחוויות במייל שלי: [email protected] שרונה.
את מזכירה גם את הקיום של פנטזיה על משהו שהוא מושלם עבורך, ואז באופן השוואתי הקשר עם הבחור לא מספק אותך. את מזכירה גם את הפחד לאבד את החופש שלך, וגם את הפחד מהאינטימיות עצמה, אולי בגלל שהיא מובילה למצב של אובדן חופש. וגם את תוהה אם אולי מתאים לך פשוט להיות לבדך. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד (לא סתם לסכם את מה שאמרת :)) הוא שנשמע לי שהבעייה היא מורכבת ויש לה הרבה צדדים ולמרות שיש לך כבר תובנות לגבי מה עוצר אותך זה לא משחרר אותך. נשמע לי שיש כמה דרכים שאפשר לגשת לבעייה - אחת היא להבין איזה הנחות יסוד יש לך לגבי קשר זוגי שגורמות לך להרגיש ולפעול כאילו קשר = אובדן חופש ועצמאות. (אני חושבת שזה אחד הפחדים הנפוצים ביותר, למרות שנהוג לשייך אותם לגברים דווקא, בסטריאוטיפ. אני בכל מקרה מאד מבינה את זה). דרך אחרת היא להתמודד עם הפנטזיות האידאליות מול המציאות. אני תוהה אם רק בתחום זה יש לך פנטזיה אידאלית, או גם בתחומי חיים אחרים? מה מקור הפנטזיות? מה מתוך הפנטזיה שלך הוא משהו שבכל זאת אפשר למצוא אותו בחיים, ומה נראה לך עצמך פחות מושג? אולי להגדיר לעצמך מה בתוך הפנטזיות שלך הוא בר השגה, ומה פנטסטי יוכל לעזור לך. אני חושבת שה בסדר לרצות דברים מסויימים ואחרים לא, אבל כדאי לרצות דברים שבסופו של דבר אפשר גם להגיע אליהם. למרות שזה קצת בנלי לומר את זה כאן, אני חושבת שטיפול זה מקום שבו הנפש שלך נחשפת, ואם הנושא הזה של אידאל לגבי יחסים קיים אצלך הוא יעלה בטיפול, רק ששם פחות נהוג לברוח אחרי כמה פגישות (אני חושבת :)), והמטפל/ת יכולים להתייחס לפחד שלך מאובדן עצמאות, ולציפיות שיש לך באופן שהוא יותר "מבוקר" וגם מוכוון להבין אותך, ובכך לעזור לך למצוא דרך התנהגות חדשה שהיא לא הדפוס הרגיל שלך שכבר נמאס לך ממנו. אני שואלת את עצמי אם ניסית ללכת לטיפול, זה נראה לי מאד מתאים.
תודה על התגובה,די נגעת בכמה דברים. בקשר לטיפול,חשבתי על זה מס' פעמים אבל אני חושבת שאני יודעת בדיוק מה הבעיה שלי,שמקורה בביטחון עצמי נמוך,בדימוי גוף ירוד,למרות שכלפי חוץ אני נאה מאד והסביבה הקרובה(משפחה,חברים,עבודה) לא מבינים איך אין לי חבר או איך אני לא נשואה. כלפי חוץ הכל בסדר,אני נאה אינטיליגנטית,חברותית אך מבפנים אני ממש אוכלת את עצמי,ממש יוצרת לעצמי בעיות שאולי לא קיימות בכלל ,ובורחת לעולם של פנטזיות שם לפחות אני לא אפגע(כך אני חושבת) נקווה שיהיה טוב תודה רבה לה'ית שרונה
שרונה שלום אחרי רצף ההודעות שנוצר אני לא יודע אם יש לי הרבה מה להוסיף. נשמע שאת מאוד חרדה לקראת היווצרות הקשר הזוגי. סוג כזה של חרדה יכול לנבוע מסיבות רבות, אחת הנפוצות בהן היא חרדה מפני דחיה, אבל יש בהחלט אפשרויות נוספות. השאלה ממה את חוששת, מה חוסם אותך בפני היווצרות קשר ארוך יותר. במצב כזה יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר וכשאת נחשפת לבדך אל מול החרדה את מרימה רגליים ובורחת. זוהי התנהגות טבעית והישרדותית במצבי סכנה, וכנראה שהראש שלך מתרגם מצבים אלו כמצבים סכנה. השאלה כיצד משנים את דפוס החשיבה הזה ולפי מה שאת מתארת אולי את זקוקה לעזרה כדי לעשות זאת בצורה יעילה ובטווח הקצר. בברכה ד"ר אורן קפלן
יש לי בעיה. אני טיפוס שבאופן בלתי רצוני, מתקשה לתת מעצמו בלי להרגיש מנוצלת באיזשהוא מקום, או פראיירית. אני נוטה לנהל פנקסנות, ולא לתת מעצמי ברוחב לב. אני באמת לא יודעת להבדיל מתי אני מנוצלת ומתי באמת שלמה עם הנתינה. אני חושבת שהבעיה הזו מפריעה לי ליצור יחסים בינאישיים הן עם חברות והן בפן הזוגי. איך "עובדים" על עצמי כדי לשנות חשיבה כזו? האם שווה לי ללכת לשיחות? כי אני כבר מודעת לבעיה, אבל לא יודעת איך לעבוד עליה ולשנות דפוסי התנהגות כאלה..
אני חושבת שקשה לתת ברוחב לב כשמרגישים "חוסר". אולי את עצמך לא מרגישה שאת מקבלת מספיק כדי לתת? בהמשך לרעיון הזה, אולי יש בך חלק שגם חוסם את הקבלה מהצד האחר (במודע או שלא במודע, רצוני או לא) ובכך למעשה יוצר אצלך חשש/חשד מפני הצד השני? שאלה נוספת היא האם הקושי לתת ברוחב לב מתייחס רק לרכוש/זמן או גם "לעצמך" - לשתף ברגשות שלך, לתת אהבה, עידוד, וכו'. כי יש הרבה רכוש לא חומרי שאנשים "מחליפים" ביניהם. מה שעולה לי זה שמדובר באופן כללי בביטוי של חוסר אמון ביחס לקשרים עם הזולת, ונראה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול פסיכולוגי משום שזאת סיאטואציה בה את נמצאת בקשר קרוב ואישי, שבו אמנם אין סימטריה אבל יש קבלה וגם נתינה. בנוסף, אם באמת הקושי לתת נובע מתחושת חוסר עמוקה, בטיפול אפשר אולי למצוא גם אפשרות "להתמלא", ובנוסף זה מקום שבו אין צורך באיזון ובפנקסנות (בשל חוסר סימטריה מובנית) שהפכה להיות משהו מלחיץ/מטריד וכך את יכולה להפסיק לחוש אשמה, ולבדוק ממה זה נובע.
אני מצליחה "להוציא" מעצמי המון, לשתף אפילו יותר מידי במה שמתרחש בליבי. הבעיה היא הפוכה - הקשבה. יש לי קושי להקשיב לזולת, וחוסר סבלנות כללי כלפיו. באמת אני חשדנית ואין בי אמון בזולת. אני בהחלט חשה ב"חוסר" באהבה או בהבנה של הצרכים שלי מצד בני זוג בדר"כ.
שירי שלום אני חושב כמו שאת כנראה חושבת, שמתאים לפנות לטיפול כדי להתמודד עם הבעיה שתיארת. דפוס תגובה שכזה מתגבש בד"כ במשך זמן רב ויוצר סוג של שיווי משקל נפשי אותו צריך להפר ולשנות. זה לא תמיד תהליך פשוט והטיפול הפסיכולוגי מתאים בהחלט למטרה זו. אני מצרף קישור על עובדות על טיפול פסיכולוגי כולל כיצד בוחרים פסיכולוג. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר שלום רב האם שמעת פעם על פוביה מצבים -הכוונה היא לבעל החיים
מינה שלום פגשתי כמעט את כל סוגי הפוביות האפשריות מחיות, כולל צבים. יש אפשרות לטפל בפוביות מחיות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד. במידה וזו הבעיה היחידה שעימה מתמודדים וברקע אין בעיות נוספות צפוי טיפול קצר ויעיל. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני כותבת כאן לאחרונה, וחוזרת על עצמי מידי פעם כך שאין צורך להתייחס אלי אני כותבת כי זה עוזר לי. בשבועות האחרונים לא הייתי בן אדם כל הזמן היו לי חששות חרדות וחוויות מחדש של אירועים לא נעימים מחיי שצפו ועלו , ואין לי מושג היכן הם היו כל השנים בשבוע זה הפסיכולוגית שלי לא יכולה לקבל אותי בהתחלה זה היה קשה לי , היא אמרה שאני יכולה להתקשר... לאחר כמה ימים לפתע הוקל לי שאני לא צריכה ללכת, אני מתחילה לחזור לעצמי להתייצב ולשכוח מכל מה שאני לא רוצה לזכור...... מצד אחד אני שוב בשליטה אבל מצד שני אני שוב תקועה , תקועה כמו לפני שהגעתי לטיפול , סתם תקיעה באמצע החיים..........., תאמת כשהשלוה שלי התחילה לחזור אני כבר לא יודעת מה עדיף אני יודעת שאני ימשיך ללכת אליה , אבל אני תוהה לעצמי האם זה כדאי , לא נעים לי מעצמי להודות אבל כן אין לי כוח להתמודד עם העבר שלי , אני מעדיפה לברוח אבל הבריחה הזו תוקעת אותי האמצע החיים ללא טעם ומשמעות....... בקצור אני מתחילה לחשוב מידי יום שלאט לאט אני מאבדת את השפיות שהיתה לי. יעל
הי יעל. אני מבינה היטב את מה שאת אומרת. אתמול הייתי אצל המטפל שלי והוא נוסע מחר לשבוע לחו"ל. תמיד כשהוא נוסע זה מוציא אותי מאיזון לכמה ימים, בעיקר בהתחלה ואח"כ אני מתחילה לשאול את עצמי למה בכלל ללכת כי אני מרגישה שאני משתחררת יותר כשאני לא אצלו. לא יודעת אם זו בריחה מהעבר, ואולי לפעמים לא צריך כל כך לנבור בעבר כדי להתקדם הלאה.מפחידה אותי גם התלות בו, והלבד כשהוא איננו כח אמי כל כך רגילה לסמוך עליו. ובלי קשר הייתה אתמול פגישה קשה, שנינו הסרנו את הכפפות ואמרנו דברים מהבטן, שזה קצת מוזר לגביו כי אצלו הראש מתפקד טוב יותר. היום דיברנו בטלפון וקצת טיהרנו את האווירה. חבל לי שדווקא אחרי פגישה כזו לא אראה אותו בשבוע הבא. נשארתי עם מועקה.
טיפול זה סבל. אבל לפעמים אני מנחמת את עצמי ואומרת שהתקדמות אמיתית אפשר להשיג רק דרך סבל. וגם אני אומרת לעצמי שכמה שהסבל יותר עמוק, כך גם יכולה להיות ההנאה והשימחה. (למעשה אני אומרת את זה לעצמי באנגלית - the deeper the suffering, the deeper the joy. ואני אפילו מאמינה בזה)... שבת שלום.
ירדן שלום הצבת את תגובתך בהזדהות עם יעל ואני חושב שהדברים שכתבתי לה כנראה גם רלוונטיים למה שקורה לך במידה מסויימת. השאלה העיקרית היא מה מטרת הטיפול. אם מטרתו להגיע להקלה מיידית אז הקושי במהלך הפגישות הוא באמת משהו שמעלה ספקות על הטיפול. עם זאת, ברוב המקרים הטיפול בא לפתור דברים לטווח ארוך ואז זה די טבעי שבמהלך הפגישות יעלו דברים לא פשוטים שבמקומות אחרים אולי לא היו נדונים או מובאים. זה חלק בלתי נמנע מהתהליך עם כל הכאב שכרוך בו. בברכה ד"ר אורן קפלן
יעל שלום לכתוב רק לעצמך בפורום פומבי כל כך נראה לי בכל זאת קריאה לתגובה והתייחסות. נשמע שכמו עם הטיפול גם פה את מתלבטת האם את רוצה שיווצר קשר או שישאר רק מונולוג שלך עם עצמך. אני מתאר לעצמי שאת רוצה בקשר אבל הוא כרוך גם באכזבה וכאב שמהם את מנסה לברוח. נראה לי שהטיפול מפגיש אותך עם אותם דבר שבגללם הגעתם לשם מלכתחילה, אבל כשזה באמת קרוב וצריך להתמודד עם הקושי פנים אל פנים את מהססת וחושבת איך לברוח. נשמע שאת מתמודדת עם משהו לא פשוט ואני מציע לך להמשיך את התהליך הטיפולי עם כל הקשיים הכרוכים בו. בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר אורן קפלן שלום קראתי את המאמר שכתבת בנושא EMDR בעקבות הצעה של הפסיכיאטרית המטפלת בי לעבור טיפול זה. (הפסיכולוגית המטפלת חושבת שזה לא הזמן, שאני כרגע במצב לא טוב, חשופה מדי ולדעתי היא צודקת) אבל למרות רציתי לשמוע את דעתך כמי שמשתמך בשיטה זו. 1. המאמר מספר רק על ההצלחות והשאלה שלי האם אין כשלונות? האם אין לטיפול תופעות לוואי? למשל, הגברת הקושי בתפקוד בחיי היום יום, הגברת המצוקה, אחרי ששנים "מסתדרים" בקושי, אבל מסתדרים, פתאום מפסיקים כי ההגנות שנוצרו עם השנים (23 שנה) נפגעות, נעלמות. שהרי זו כבר דרך חיים. 2. האם בזמן הטיפול יש מגע פיזי בין המטפל למטופל?. 3. האם עשויים בזמן הטיפול, לחוש כאב עז ולבכות, לאבד שליטה, לדבר על דברים שלא רוצים לדבר? ועוד ועוד בתודה מראש דפנה
דפנה שלום אם את בתקופה לא טובה עכשיו כדאי להקשיב לפסיכיאטרית ולחכות קצת. במידה ואת רוצה להתחיל לא חייבים להתמודד מייד עם הטראומה הכי גרועה שלך. אפשר להתחיל עם משהו קטן שאת רוצה לשנות ולאט לאט להגביר את המינון לדברים כבדים יותר. בכל טיפול שי סיכוי לכשלונות. במקרה של EMDR כישלון יהיה כמובן מצב בו לא חל שיפור בעקבות הטיפול. היתרון הוא שאפשר לדעת זאת די מהר ושאין נזקים שצפויים מן הטיפול. כמו כל טיפול אין כאן פתרון קסם. אם מדובר על דברים שנמשכים שנים רבות צריך לפעול לאט ובקצב שהמטפל יחשוב שמתאים למצב. אל תצפי למשהו שתוך פגישה אחת יסיר את כל הדברים שעימם את מתמודדת. לגבי מגע פיזי, תלוי בשיטה. כאשר משתמשים בתנועות עיניים אין צורך במגע בין המטפל למטופל אבל מרחק הישיבה קרוב למדי כדי שהתנועות תהיינה רלוונטיות. יש כאלה שתנועות העיניים פחות נוחות להם ואז מפעילים שיטה בה המטפל יוצר סימולציה דומה ע"י מגע על גב היד של המטופל בקצב דומה לתנועות העיניים. במידה ותרגישי שזה לא נוח לך ניתן יהיה להשתמש בתנועות העיניים. כמו כן כדאי שתשקלי לפנות למטפלת אישה. במהלך הטיפול אין אובדן שליטה וניתן לעצור את התהליך בכל רגע שתרצי. מדובר בטיפול פסיכולוגי לכל דבר אבל הוא מקבל תאוצה בשל שילוב של כמה מרכיבים פיזיולוגיים וקוגניטיביים בתוכו. כאשר דבר קשים עולים בכל סוג של טיפול זה יוצר כאב, לעיתים בכי, וזה חלק טבעי מהתהליך שצריך לקבל. בברכה ד"ר אורן קפלן
לילה טוב, רציתי לשאול האם יחסי מין מזדמנים וגם חד פעמיים יכולים להיות צורך גופני בלבד, או האם תמיד מצטרף אליהם איזשהו פן נפשי שמודעים או לא מודעים אליו? כמו צורך בחום\ פחד ממחויבות\ וכו'. (השאלה היא לגבי נשים שנוהגות כך, ולא גברים). (האם עצם השאלה שלי מראה שאם היה זה צורך גופני בלבד לא הייתי פונה לפורום הזה?) תודה
אין לי מונופול על השם אפי, אך שוב, למען הסדר.. בחרי כינוי אחר. תודה.
שהסתדרנו כבר. אני אפי ואת אפי האחרת.. במקום לייעץ לי כל הזמן להחליף את השם, תעשי זאת בעצמך.
אפי שלום אני לא חושב שמין בכל מצב שהוא מהווה צורך גופני בלבד. עם זאת, סוג הרגש שהוא מעלה אינו תמיד קשור לקשר בין אנשים אלא יכול להיות תהליך של אדם עם עצמו כשבן הזוג משמש רק אובייקט בתהליך. אולי לסוג כזה של תהליך את מתכוונות, והוא כמובן לא ייחודי לגברים או לנשים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני חייבת עצה וסיפורי הוא כך: חזרו לי התקפי החרדה, התחלתי ללכת לפסיכולוג. אתמול גם פגשתי חבר שנפרדתי ממנו לפני חודש - זו היתה פגישה מרגשת, אך לא המשכנו ממנה הלאה. החלטנו שבגלל חילוקי הדעות בינינו עדיף שיגמר, למרות שאנחנו אוהבים. היום הלכתי לשיאצו כחלק מטיפול אלטרנטיבי שהחלטתי לעשות. באמצע הטיפול חשתי דקירות וגל חום עלה לראשי. ביקשתי מהמטפלת שתפסיק ולאחר מנוחה קצרה תקף אותי התקף חרדה קשה עם כאבים חזקים בלב והרגשתי שאני לפני מוות. התקשרתי לחבר הנ"ל, שיבוא לקחת אותי. הוא היה עסוק ולא הראה יותר מידי רצון לבוא, אלא אם אני רוצה ואין מי שיבוא לקחת אותי. לקחתי זאת נורא קשה בנוסף להתקף הקשה שחוויתי. הוא התקשר, לא עניתי אך לאחר כמה שעות עניתי. הסברתי לו כמה נפגעתי בייחוד לאחר שאתמול היה אצלי ואמא כמה אוהב. מה לעשות? אנא עצות. אם אני אתפשר על דברים שמציקים לי אצלו (עיסוקיו שחשובים לו נורא) נהיה יחד. אך האם אני צריכה להיות איתו? הוא לא אדם שנותן מעצמו כ"כ הרבה ואני כן. ולכן, אני נפגעת. ובקשר לשיאצו-להמשיך? אני בכל מקרה יעלהאת הנושא עם הפסיכולוג.
התחלת טיפול. אז תשתמשי בו. את מנסה לרקוד על שתי חתונות - גם טיפול וגם הפורום. רק בטיפול תוכלי להתקדם, ובודאי שלא בפורום. אין יום שאת לא משאירה כאן הודעה. את מתייצעת גם בתוך הטיפול שלך וגם כאן - את מקבלת מסרים שאינם בהכרח תואמים ואז זה סתם מבלבל יותר. תתמקדי בטיפול. תשמרי את האנרגיות בשבילו.
אני אולי כותבת כל יום פה הודעה, אך את/ה כנראה מבקרים פה כל יום, אם שמת לב, אז כנראה גם לך יש בעיות לא קלות.... אני פה כדי לקבל חוות דעת וזו זכותי. יש פה אנשים שעוזרים בניגוד אליך וזה עוזר ולא מבלבל. לידיעה!
אולי פשוט תחכי קצת, עד שדברים יתבהרו קצת. אם לא יכולה להחליט עכשיו, אז אין טעם לשבור את הראש, ואולי עוד זמן מה תוכלי לדעת יותר טוב מה את רוצה. לגבי השיאצו - אני חובבת שיאצו. אבל שוב, לדעתי העיקר היא ההרגשה שלך. זה שזה יכול להעלות רגשות, בדומה לטיפול בדיבור, זה בטוח. השאלה אם את מרגישה שזה משהו שתורם לך עכשיו, ואם הקשר שלך אם מטפלת השיאצו הוא מספיק נח. בהרבה טיפולים, המטפל הגופני נוטה לנסות לשוחח ולהבין ולתפקד גם כ"פסיכולוג" - אני חושבת שאולי כדאי לך רק להיות מודעת לשאלה אם בא לך לדבר אם השיאציסטית וכמה. כדי שזה לא יהפוך לטיפול פסיכולוגי שני, אלא משהו שהוא באמת חוויה אחרת.
אורית שלום את בסערת רגשות כעת בעקבות כל הדברים שאת מתארת. במצב כזה לא כדאי לקבל החלטות מכל סוג שהוא. אני מציע שתמתיני כמה ימים, תני לעוצמות להירגע, התייעצי בטיפול כיצד לנהוג הן לגבי החבר והן לגבי השיאצו וכך תקבלי החלטות שקולות ונכונות יותר עבורך. אני לא רואה דחיפות בלהגיע למסקנות חד משמעיות כרגע. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני סובלת מזה שנים רבות מהבעיה הנ"ל ושאלתי היא האם טיפול ב-emdrעשוי לטפל בבעיה הנ"ל וכמה אחוזי הצלחה יש לטיפול כזה או טיפול בהיפנוזה עשוי לעזור לי לצאת מזה בתודה מראש
טלי שלום טיפול פסיכולוג עשוי לעזור, אפשר לשלב בו גם מרכיבים של EMDR ושל היפנוזה. במצבים חריפים כדאי להיעזר גם בתרופות נוגדות חרדה. ההצלחה תלויה מאוד בך אישית ובמצבך ואני לא חושב שיש סטטיסטיקה רלוונטית. אני מציע שתפני לטיפול ותתחילי את התהליך, אחרי היכרות ראשונית תקבלי בוודאי מהמטפל הערכה לגבי המצב וכמה זמן טיפול כזה עשוי לקחת. בברכה ד"ר אורן קפלן
לומדת איתי בחורה שאני ממש ממש לא סובלת אותה. בכל נסיון שלי לדבר איתה היא נתנה לי הרגשה רעה, זו הסיבה שהחלטתי להתרחק ממנה. הבעיה היא שאנחנו באותה כיתה מסתובבות עם אותם חברים, כך שיוצא לי הרבה לראות אותה. אני לא יכולה לעבור כיתה וגם לא מעוניינת לנתק קשר עם החברים בגללה, וגם נסיונות שלי לשפר את הקשר איתה לא הצליחו, היא מתיחסת אלי בצורה גועלית. מה אפשר עוד לעשות?
אילת, מכיוון שלא יוצא לכן להיות לבד, אלא רק בנוכחות של חברים נוספים, אז את לא חייבת להיות חברה שלה. היא מתנהגת אלייך בצורה גועלית? זה מעצבן, נכון. אבל תוכיחי בגרות (היא כנראה לא יכולה) ותבליגי. אני לא חושבת שאת צריכה לעבור כיתה או להחליף חברים. מאידך את גם לא חייבת להתייחס אליה בזמן שאתן נמצאות יחד עם אותו חוג חברים. לא כולם יכולים להיות חברים של כולם. ואין סיבה שתהיי חברה של מישהי שגורמת לך להרגיש רע.
אילת שלום נראה לי שאת לא יכולה לעשות הרבה כלפי חוץ, אבל אולי כן אפשר לעשות שינוי בפנים. את לא סובלת אותה אבל תקועה איתה באותה כיתה. מאחר ואת לא רוצה לעזור בגללה כל שתוכלי לעשות מבחינה מעשית זה בדיוק מה שאת עושה, להפחית מגע ישיר עימה, להתרחק ולפתח את הקשרים עם האנשים האחרים. לעומת זאת מבפנים אולי כאן תוכלי לעשות שינויים, ראשית להבין מדוע היא מצליחה כל כך להטריד את מנוחתך ושנית לפתח חוסן פנימי שיגן עליך מפניה ומפני כל דבר אחר שאינך מעוניינת בו. ניתן לעשות זאת באמצעות תרגילים של חשיבה חיובית, יש לא מעט ספרים בנושא ותוכלי למצוא אחד בכל חנות ספרים. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה על תשובתך אולי תסביר לי מה זה חשיבה חיובית? דוגמאות?
בדעתי להתחיל טיפול פסיכולוגי אבל איני יודעת ממש היכן להתחיל בבחירת מטפל... יש עצות?
תשאלי חברים. אם יש לך מכרים מתחום הפסיכולוגיה את יכולה לשאול גם אותם, הם בטח מכירים עמיתים לעבודה. את יכולה להתקשר לקליניקות של פסיכולוגים ולבקש פרטים האם הפסיכולוג מומחה לתחום הבעיות שיש לך? כמה עולה פגישה? תתחילי טיפול ותראי אם מתאים לך? לא מתאים? לכי למישהו אחר.
רשום למשל בפנקס של הפ"י - כך את יודעת שהוא/היא מאוגדים, מקבלים על עצמם הנחות אתיות מסויימות, עברו הכשרה מתאימה וכו'. אני לא ממש יודעת איפה למצוא את המידע הזה, though. אגב, אם את מעוניינת בטיפול בגישה פסיכדינמית-אנליטית, את יכולה להסתכל באתר של האיגוד הפסיכואנליטי הישראלי (חיפוש בגוגל בודאי ימצא את האתר) שם יש רשימת חברים אפילו עם מספרי טלפון - אם אני לא טועה. זה מבטיח לך, מטפלים שעברו הכשרה מתאימה, במקום לחפש סתם ב"דפי זהב"...
מתבלטת שלום אני מצרף קישור למאמר על עובדות שונות על טיפול פסיכולוגי ובו התייחסות גם לשאלתך http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
יש לי ילדה בת 6 ונראה כאילו היא תקועה בשלב האורלי היא מוצצת כל דבר משרוולים וצעצועים ובעיקר שערות הייתי רוצה להבין מה אומרת התופעה ואיפה ניתן למצוא מידע על כך תודה מראש גלי
גלי שלום אני לא חושב שיש מה לחפש את התשובה בספרים. נטייה שכזאת אינה קשורה רק להיבטים של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית אלא גם להרגלים שונים שנוצרים על השנים ומקנים סוג של הרגעה. אפשר לבדוק מה מקורות הלחץ של הילדה, לעשות מעקב ע"י יומן מתי היא נוהגת להכניס דברים לפה תוך נסיון לשים לב לאירועים שקדמו להתנהגות הזו. זה יכול להיות ריטואל של הרגעה או סתם שיעמום. הפתרון הוא ע"י תרגילים התנהגותיים כדי להסיר את ההתנהגות עצמה, אבל עם יש מאחוריה גם סיבה, צריך לטפל במקורות עצמם של הלחץ וזה יפחית את ההתנהגות שמטרידה אותך. ההבנה מה אומרת התופעה היא מאוד אישי לבתך ואני מציע לחפש אותה בהקשר הזה בלבד. במידה ואת חושבת שיש צורך תוכלי גם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני בטיפול כבר 8 חודשים. זה לא זמן קצר. לכל אורך התקופה היו לי ספקות לגבי ההתאמה ביני לבין המטפל. יש הרבה רצון טוב מצידו ונסיון שאני חווה כאמיתי להבין אותי, לבוא לקראתי, לא להשאיר אותי לבד במצוקה וכו' - וכל אלו דברים שאני חשה הוקרת תודה בגללם, ולא חושבת שהם טריוויאליים. עם זאת, אני נמצאת במצוקה גדולה, שרק הולכת וגוברת. יש לי תחושה חזקה שבאופן עמוק הוא לא יכול להבין אותי. כאילו שאנחנו אנשים שונים מדי. הוא יודע מה שאני מרגישה בעניין זה, זה מדובר לגמרי. אבל בכל זאת, תקוע. להתחיל מחדש נראה לי כרגע קשה מאד. להשאר ולא לקבל טיפול שבאמת ישחרר אותי מהבעיות שלא מאפשרות לי לחיות טוב יותר/לחיות כרצוני גם מפחיד אותי. לאחרונה אני פשוט נמצאת באבל כי משהו בי כבר מרגיש את הסוף - רק שאני לא בטוחה ולא יודעת מה לעשות. למרות הנסיון שלו להרגיע אותי, אני נכנסת לפגישות במצב סביר, ויוצאת במצב היסטרי לגמרי. עם תחושת מוות מאד חזקה. אני מצליחה לחיות, לעבוד, לעשות דברים שמהנים אותי. יש בי צד שלם שהוא joyful, ולא יכול להעלם בקלות - כי מספיק לי לשבת בשמש לפעמים כדי להרגיש שהעולם הוא מקום טוב ונעים. אבל כתחושת המוות מתחזקת, זה מותיר אותי עם סימני שאלה מאד גדולים מה לעשות. אני יודעת שאפשר אולי לפרש הכל כחלק מהטיפול, אבל אני לפעמים נחרדת כי הייתי כל כך רוצה מטפל/ת שיוכלו לגעת בי באופן מדוייק, ולא מגושם. אני נחרדת כי נדמה לי שהיכולת שלו להבין אותי היא מוגבלת ולא תגדל עם הזמן (עברו כבר 8 חודשים). אני מקווה שתוכל לתת לי זווית הסתכלות כלשהי חדשה. שתוכל אולי לעזור לי. למרות שאני חושבת שמה שיקרה בסוף לא יהיה קשור ל"החלטה" רציונלית שאעשה.
אני חושבת, ששמונה חודשים הם בהחלט לא זמן קצר, אבל בטיפול הם גם לא נחשבים להמון זמן, בהתחשב בעובדה שטיפול יכול להימשך גם כמה שנים. אני נמצאת בטיפול, אצל אותה מטפלת (לשם שינוי (-: ), כבר 5 שנים והדרך עוד ארוכה מאוד (בעיקר בגלל טיב הבעיה), ועדיין אני מוצאת את עצמי - לעתים - מתלבטת בלבטים דומים לשלך; כולל הרעיון של להתחיל מחדש במקום אחר. אבל אולי עדיפה התחלה קשה מאשר תקיעות שרק מעוררת תחושות מאיימות של מוות. אולי באמת הגעת כמה רחוק שאת יכולה בעזרתו של המטפל הנוכחי, והוא לא יכול - למרות הרצון וההבנה שלו - לתת לך יותר ממה שכבר קיבלת ממנו. ואולי זה באמת עניין של זמן...? של "משבר טיפולי" שיחלוף שתצליחו לעבור את המשוכה הזו. ההרגשה שלך, התחושות שלך, הדחיפות של החיים לעומת המוות - הם אלה שבסופו של דבר יובילו אותך להחלטה הנכונה, גם אם היא לא בהכרח קלה או נסבלת בשלב זה.
לילה שלום את מחפשת סוג של כימיה מסויימת בטיפול, ובהחלט יתכן שאת סוג התחושה הזו לא תוכלי לחוות עם הפסיכולוג הנוכחי אף פעם. עם זאת, יתכן שהוא עדיין הפסיכולוג המתאים לך, כיוון שיש הרבה דברים אחרים שהוא כן נותן עליהם מענה. ההחלטה צריכה לבוא לדעתי בשתי רמות. האחת מאוד פרקטית והשניה מאוד רגשית. בחלק הפרקטי צריך לברר האם בסך הכל הוא עוזר לך בנושא שבגללו פנית לטיפול. כמובן שזה לא שחור ולבן אבל צריך לתת תשובה כלשהי. אם בסולם של 1-10 הוא נמצא ב-7-8 ומעלה (כש-10 זה הגבוה) סביר להניח שבהיבט הזה את במקום הנכון. כאן נכנסת השאלה הרגשית והיא אם את מחוברת אליו, מרגישה שהוא מדבר אליך, שהנוכחות שלו מתאימה לך וכו'. זו חוויה די חשובה בכל קשר, אבל היא לא הכרחית. לפעמים הטיפול יכול לתת מענה מצויין לבעיה בלי שתרגישי שאתם גם "אוהבים" אחד את השני. כאן נכנסת העדפה מאוד אישית ואולי גם הסיבה שבגללה פנית לטיפול. יש מצבים שבהם ההרגשה הזו חשובה מאוד ויש מצבים שלא. לבסוף, יתכן שמה שקורה לך איתו מספר סיפור מקביל על משהו מאוד מוכר שקורה לך גם מחוץ לחדר הטיפולים עם אנשים מסויימים, ואולי מסבך לך לפעמים את החיים. במקרה כזה ההתמודדות עם הקשר הטיפולי עשויה לעזור לך בסופו של דבר להתמודדות טוב יותר בחוץ, גם אם ההתמודדות הזו אינה קלה. ההחלטה שלך תקרה בסופו של דבר באינטואציה כלשהי ובדיוק כמו שאת כותבת זה לא בהכרח קשור להחלטה רציונלית. בכל מקרה, בתקופה בה את זקוקה לתמיכה של הטיפול לא כדאי להפסיק אותו ללא רשת ביטחון משמעותית והבנה מה את עושה. יתכן שהטיפול יותר משמעותי עבורך ממה שאת חושבת אחרי 8 חודשי היכרות. בברכה ד"ר אורן קפלן
זה כל כך מוזר - כי אחרי כמה ימים שבהם הייתי כולי משוכנעת שזה הסוף - שלהשאר יהיה פשוט שקר במקום התמודדות עם האמת (עם כך שהטיפול הזה הוא "לא") - היום אחרי פגישה - זה השתחרר חזרתי להיות האני העליז הרגיל שלי. עד הפעם הבאה. וזה קצת מפחיד להלך על קו כל כך דק. בכל מקרה, אני באמת מודה לך על התשובה המפורטת. על הסקלה המספרית שהצעת, כמעט מכל בחינה שהיא, החיים שלי מחוץ לטיפול נראים בהתקדמות ובכיוון חיובי. זה רק שבתוך החיים - הדכאונות והרגשות הקשים נובעים בעיקר מהטיפול, מעצם הקשר - ולא מתכנים שעולים. והדכאונות האלה לעיתים קשים ביותר. אין לי ספק שהטיפול מאד משמעותי עבורי - רק שלעיתים תחושת חוסר ההתאמה/הבנה היא קשה ביותר וזה נראה קצת מגוחך שהטיפול במקום להוות תמיכה, מערער אותי פעמיים בשבוע בממוצע... חבר אמר לי - "אלמלא היית בטיפול, הייתי מציע לך ללכת לטיפול..." היום זה קצת מצחיק. אתמול ושלשום זה טראגי. מחר?
ילדתי לפני כשלושה חודשים.תינוקת חמודה וחביבה והכל עבר בשלום. אני מטפלת בה מאד יפה,מניקה,מנקה,מעסה וכל מה שצריך.אבל איני מרגישה אליה אהבה. חיבה כן,אהבה לא. הבנתי שזה די נורמאלי בשבועות הראשונים.אבל שלי כבר בת 3 חודשים! אין לי את התשוקה העזה להיות איתה ולגעת בה כל הזמן(או לפחות חלק מהזמן),אין לי את הניצוץ בעיניים שאני רואה אצל אמהות טריות אחרות וגם אין לי כ"כ חשק לעשות משהו בבית. קראתי קצת חומר על דיכאון שלאחר הלידה,אבל איני יושבת ובוכה כל היום,ואני כן מטפלת בתינוקת ואין לי נטיות אובדניות. אז מה הבעיה שלי?
אמא שלום את מציגה את שתי האפשרויות למה שאת מרגישה, ושתיהן אפשריות, אני אציע אפשרות שלישית, כאשר צריך לקחת בחשבון שיתכן שזה שילוב של כמה מהן. ראשית, את צודקת שלוקח זמן לאהוב את הילד החדש שנולד. המיתוס של אהבה מיידית איננו נכון, לפחות לא בכל המקרים. לוקח זמן להתרגל לכל אדם חדש שפוגשים, החיבה שיש לך לבתך והדאגה לשלומה הם החלקים החשובים ביותר כעת. אהבה העומק תגיע ללא ספק בהמשך. וויניקוט שהיה מגדולי הפסיכולוגים של המאה האחרונה יצר ביטוי שנקרא: Good enough mother כלומר, אם טובה דייה. המיתוס של אמא מושלמת גורם להרבה בעיות. עברו רק 3 חודשים והזמן יעשה את שלו, אל תדאגי. עכשיו לאפשרות השניה והיא שיש אצלך סוג או ביטוי של דיכאון אחרי לידה. זו אפשרות מאוד ריאלית. הדיכאון אינו חייב לבוא בצורה דרמטית וקיצונית. רוב האמהות חוות בצורה כזו או אחרת ביטוי של דכדוך או דיכאון אחרי לידה, או ביטויים שכנים לדיכאון. הקושי עימו את מתמודדת יכול להיות ביטוי כזה. אם אינך מרגישה מצוקה מעבר למה שתיארת כאן סביר להניח שהדברים יחלפו מעצמם. אני מציע לך לנסות ולעשות ספורט לפחות פעמיים שלוש בשבוע, מספיק אפילו הליכה של חצי שעה בכל פעם. הספורט הוא התרופה האנטי דיכאונית היעילה ביותר שיש ללא תופעות לוואי, הוא מפריש בגוף חומר טבעי שדומה לחומר שמוזרם דרך תרופות נוגדות דיכאון. האפשרות השלישית שבכל זאת הייתי רוצה להציע היא שהלידה והתינוקת החדשה מעוררים אצלך משהו שמתקשר לעבר האישי שלך באופן לא מודע. התופעה הזו נפוצה מאוד אבל לא מקבלת דגש מספיק. צריך להבין שהולדת הילד החדש מפגישה אותך עם הילד שבתוכך, זכרונות מודעים ובלתי מודעים מהילדות שלך, הקשר עם הוריך וכו'. ההיבט הזה יוצר לא פעם מורכבות בהתמודדות עם מצב ההורות החדש, התינוק החדש וכו'. במידה ואת מתחברת לאפשרות הזו יתכן שתרצי במוקדם או במאוחר לעשות עם זה משהו במסגרת של טיפול פסיכולוגי. כל טוב ד"ר אורן קפלן
לדר. אורן, בבקשה, אולי אתה יכול לעזור לי? אני לא יודעת להתקדם, תמיד כשיש משהו שדורש התמודדות אני בורחת ממנו. אף פעם לא עושה דברים קשים. אני מאוד רוצה לעזור ולהועיל, אבל רצון זה משהו אחד ועשייה משהו שונה, אני רוצה הרבה, אבל עושה מעט. חושבת ומתכננת צעדים להתקדם הרבה, אבל לא עושה עם זה כלום. רוצה לצאת מעצמי ולהשתחרר, אבל זה פשוט לא הולך! אני לא אני כשיש הרבה אנשים, וזאת צביעות שמאוד מפריעה לי! הכל חייב להיות פרפקט כשמסתכלים. אני יודעת שאני יכולה ללכת לפסיכולוג, אולי אני ילך עוד כמה חודשים, לא עכשיו. אבל אולי אתה יכול להציע איך אני יכולה לעזור לעצמי? אני מודעת לעצמי ויכולה לעבוד עם עצמי, רק שכרגע אני לא יודעת כל כך את הדרך, אז אם אתה יכול, אני אשמח לעצות..
לעשות שינוי גדול בעצמנו ובחיינו, להעביר דברים מרצון לעשיה זה קשה. בתיאוריה זה קל, במעשי זה קשה... אבל אם פורטים את הדרך לצעדים קטנים,ממש ממש קטנים, אז אפשר כל יום להשיג משהו קטן, ולהתקדם. וכשמתקדמים, כבר לא כל כך חשוב הקצב, העיקר שיש תנועה... קודם כל, צריך סבלנות. וחשוב להבין שיש פער, כמו שכתבת, בין מחשבה על משהו למימוש שלו ולהתחשב בפער הזה. אולי היית יכולה לחשוב על כמה דברים, מאד מאד קטנים ולא פרפקציוניסטיים, שהיית יכולה לעשות, ולהתחיל בהם. להתחיל בהכי הכי קטן שיש ומשם להתקדם. אני חושבת שפסיכולוג יכול להוות ליווי טוב, ומישהו שהולך איתך בדרך הארוכה לשינוי. וזה נורא חשוב, כי לבד אפשר באמת להתייאש מאד.
אוריה שלום את מתארת תהליך פנימי שקורה לך, משהו עם הרבה מאמץ ואנרגיה אך מצד שני ללא תוצאות שמוצאות חן בעיניך. קשה לי לכוון אותך כיוון שלמעשה לא סיפרת על עצמך דבר מבחינת העולם החיצוני. אני מתאר לעצמי שהמצב שנוצר נובע ממשהו, נמשך זמן מסויים ושאפשר לספר עליו במשך שעות. אני שומע מדבריך שאת מאוד קשובה לעצמך ואולי מודעת לגעש הפנימי. עם זאת, זה כנראה לא מספיק כדי לעשות סדר בדברים והשאלה מדוע צריך לחכות כמה חודשים כדי לפנות לטיפול? נשמע לי שיש די הרבה רעש ובלאגן שם בפנים ולא יזיק אם תהיי מוכנה לתת למישהו לעזור לך לעשות סדר. הרצון לשלוט על הכל לא מועיל לך, הוא אולי שורש הבעיה. ההליכה לטיפול עשויה להיות צעד ראשון בהכרה שאת לא "כל יכול" ושמותר לך לקבל עזרה. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב, סיפרתי לפסיכולוגית שלי על מערכת יחסיי האחרונה עם חברי שנפרדתי ממנו. לטענתה, אין סיבה מספיק טובה לפרידה ממנו. אך כשהייתי איתו הייתי במתח, לחץ, עצבנית. היו לי בעיות אמון איתו (הפסיכולוגית אומרת שאולי אני גרמתי לזה כי "הפחדתי" אותו). כרגע אני בדילמה, כי יש לי את האפשרות לחזור אליו. מה אני אמורה לעשות?
אורית שלום לפי מה שאת מתארת ההתלבטות עדיין קיימת. זה שהפסיכולוגית אמרה לך את מה שאמרה זה לא אומר שאת צריכה מייד לעשות משהו. יש אפשרות לחזור לפגישה נוספת, להעלות את הלבטים שלך, את החלקים עימם אינך מסכימה עימה, ולהגיע בסופו של דבר להחלטה מושכלת. יש אפשרות שגם אם היא צודקת עדיין לא תרצי לחזור אליו. נניח שהקשר עימו גורם לך ללחץ, יכול להיות שזה לא קשור אליו אלא אליך, ובכל זאת, את תעדיפי להישאר בלעדיו. הטיפול הפסיכולוגי אמור לעזור לך לבחור בדרך שנכונה עבורך ולפתח מודעות לתהליכים שאת עוברת. התוצרים ההתנהגותיים שנובעים מהטיפול יכולים להיות שונים ואין הכרח שתקבלי הנחיות מדוייקות כיצד לפעול, זו כבר תהיה החלטה שלך. העיקר הוא שתעשי את הדברים תוך הבנה ומודעות למה שקורה לך ואז הדברים לאט לאט יסתדרו לך ויזרמו בכיוון מתאים ונכון. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב ! האם יש פורום של אנשים המרגישים בדידות ?? אם כן אשמח לדעת באיזה אתר זה קיים. תודה לילך
http://www.health-pages.co.il/forum/viewforum.php?f=34
לילך שלום מעבר לקישור שמסרה אפי כמעט כל פורום וקהילה באינטרנט מתאימים כדי ליצור קשר אנושי ולהפיג את הבדידות. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר, אני אכן פתחתי כמה ספרים.. אני יודעת שלעיתים ניתן לחשוב שחולה במאניה דיפרסיה הינו סכיזופרן.. כך שברור לי שיש אבחנות משותפות. אך עדיין לא ברור לי מה זה אומר בגדול. האם במצב כזה הבעיה חמורה יותר ממאניה דיפרסיה (מתוך הנחה שסכיזופרניה היא מחלה קשה יותר)??!! האם החולה אכן סובל משתי המחלות יחדיו או שמדובר בשגיאה באבחנה.
פני לפורום פסיכיאטריה. תוכלי לקבל תשובה מפסיכיאטר. מבלי כמובן לגרוע...
שרית שלום זה לא שאני לא רוצה לענות, התשובה פשוט לא מתאימה או אפשרית בפורום אנונימי באינטרנט. אין כל טעם לנסות לעשות אבחונים בצורה לא מקצועית. חשוב לפנות לפסיכיאטר ולעבור אבחון מקצועי ומסודר, לשאול את כל השאלות ולקבל תשובות שגם תואמות למצב האמיתי. את מתלבטת בין שתי מחלות לא פשוטות או בשילוב ביניהם, ואין כלל ביטחון שמדובר אפילו באחת מהן. קריאת הספרים כאן לא תועיל, אבחון עצמי הוא פשוט לא רלוונטי במצב זה. אני מציע שתפני בהקדם לאיש מקצוע לבירור מעמיק של העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן
שרית שלום זה לא שאני לא רוצה לענות, התשובה פשוט לא מתאימה או אפשרית בפורום אנונימי באינטרנט. אין כל טעם לנסות לעשות אבחונים בצורה לא מקצועית. חשוב לפנות לפסיכיאטר ולעבור אבחון מקצועי ומסודר, לשאול את כל השאלות ולקבל תשובות שגם תואמות למצב האמיתי. את מתלבטת בין שתי מחלות לא פשוטות או בשילוב ביניהם, ואין כלל ביטחון שמדובר אפילו באחת מהן. קריאת הספרים כאן לא תועיל, אבחון עצמי הוא פשוט לא רלוונטי במצב זה. אני מציע שתפני בהקדם לאיש מקצוע לבירור מעמיק של העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני לא חולה ולא זקוקה לאבחון. אני מתענינת בגלל חברה שלי. היא אובחנה. שאלתי היא פשוטה כמשמעה - האם באופן כללי (ולא ספציפי) ניתן לחלות בשתי המחלות? יש לה סממנים קשים של סכיזו' והיא טוענת שאובחנה כמאנית דפרסיבית. חשוב לי לדעת כדי לדעת את חומרת הבעיה.
שלום רב . יש לי ילדה בת שנה חייכנית ואוהבת חברה. בשנה הבאה בערך בינואר אנחנו נעבור דירה לעיר אחרת ולבית גדול יותר, השאלה שלי, האם אפשר להעביר פעוטה בגיל כזה(תהיה בת 1.5 ) באמצע השנה לגן אחר(חשוב לציין שכרגע היא נמצאת אצל מטפלת ובספטמבר זו תהיה הפעם הראשונה שהיא תכנס לגן)האם יהיו לזה השלכות בעתיד (כגון חוסר בטחון חרדה וכדומה ) או אין לכך משמעות גדולה .מודה לכם מאוד.
שוש שלום בכל גיל שינויים ומעברים משפיעים. עם זאת יתכן שבגיל צעיר זה יותר קל דווקא מאשר לילד מבוגר ששם הרבה יותר לב למערך החברתי בגן. צפוי קושי מקומי אך אם היא מגיעה לגן טוב הקליטה יכולה להיות קלה. מאחר והיא איננה בגן כיום הייתי בכל זאת שוקל להשאיר אותה עם מטפלת עד למעבר ואז להכניסה לגן רק בינואר. באופן כזה תחסכו שינוי אחד, אם זה אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, יש לי שני בנים, 5, 3.5 שנים, + תינוקת די חדשה . בחודשים האחרונים הילד הגדול שלנו משתןלל בצורה לא נורמלית, כביכול במשחק הוא מרביץ לאח שלו, וכמובן לא מקשיב לשום מילה שאני אומרת ולכן אני לא מצליחה להציב לו גבולות. הגבולות די ברורים לו אך הוא לא מכבד אותם ולדעתי בכוונה ויש לו סיבות כי בטח קצת קשה לו. בעצם היה לו די קשה כשהתינוקת נולדה (נורמלי, פשוט תינוק דורש המון זמן), אבל עכשיו אני חושבת שאנחנו בשלב אחר בו הוא מתחנן לאמא שתציב לו גבולות ותראה לו איכפתיות ובכל זאת אני לא מצליחה להגיע אליו, אל ליבו. היות ואני מבקשת מימנו פעם אחר פעם שיפסיק, שמשהו עלול רע לקרות, שיש גבולות וכו', בסוף אני רואה את עצמי או צועקת או נותנת לו מכה (קלה) או מתחננת שיפסיק (לפעמים בבכי, כאילו שאני הילדה והוא המבוגר). אני שמה לב שהמצב לא תקין ובכל זאת אין לי מושג מה לעשות. !!! אני לא רוצה שהוא יגדל בבית שבו הוא ירגיש שאני לא סובלת אותו או בית של צעקות !!! כרגע לדעתי הוא מרגיש לא רצוי והוא כל כך כל כך רצוי אבל התנהגותו לא רצויה ולא מקובלת. איך אני אמורה להגיב, לחנך אותו ולעזור לו? תודה רבה.
אמי שלום כניסה של תינוקת חדשה לבית יוצרת תמיד הפרה של שיווי משקל ותגובות של ילדים צעירים באופן כזה הן טבעיות. למעשה את אפילו מצדיקה אותו במידה מסוימת, לאמא יש פחות זמן אליו בגלל התינוקת והוא מצליח לקבל ממך הרבה מאוד תשומת לב ורגשות בשל התנהגותו הבעייתית. לפעמים עדיף לקבל הרבה תשומת לב שלילית מאשר לקבל מעט תשומת לב חיובית. יתכן שדרך התנהגותו הוא ממחיש לך את מה שהוא מרגיש, את הסערה שמתחוללת בו לנוכח השינויים בבית. כדי להתמודד עם העניין תצטרכי קודם כל למפות את הדברים שבאמת חשוב לך שיקרו לעומת דברים שאפשר להתגמש בהם. נסי להציב את הגבולות רק במה שבאמת קריטי ולהיות יותר רכה בדברים שפחות משמעותיים מבחינתך. השינויים בבית אינם קלים בוודאי גם לך ולא קל למצוא את האיזונים הנכונים בין שלושה ילדים ושאר הדברים הנוספים שאת בוודאי עושה. בשלב ראשון חשוב לקבל את המצב ואת העובדה שזו תקופה קצת גועשת בשביל כולכם. זה יעזור לך לקחת את הדברים יותר בקלות וגם להתייחס להתנהגות השובבה של בנך ביותר סלחנות או אפילו בחיוך. חשוב שתהיה תמיכה מכל הכיוונים כך שאת תפקיד שמירת הגבולות ומתן תשומת הלב לא תמלאי לבדך אלא לערב את בעלך, סבים וסבתות, מטפלת וכל גורם אחר בסביבה שיכול לעזור. אם בסופו של דבר את לא מצליחה לשפר את המצב בחודש הקרוב תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן
(השאלה נשאלה אתמול אך אינני מוצאת את השרשור). רק בכדי לפתוח לכם את התיאבון: (מתוך "סערת נפש" \ ד"ר יורם ארבל) (הקטע הכי משובח לדעתי בספר, בהקשר הנוכחי) "בינך לביני מתפתחים יחסים אינטימיים מאוד. ממובן מסוים, אם הטיפול שלנו יצליח, אני אראה אותך מקרוב מקרוב. אני אראה את כולך, בעירום נפשי מלא וממושך. בטיפול הזה אני מזמין אותך לחשוףלפני את הפנטזיות ואת הפחדים שלך, את הדברים שאת מסתירה לא רק מכל העולם אלא גם מעצמך...אני מתאר לעצמי שניגע בגילוי לב גם במה שמתחולל ועוד יתחולל בינינו. זאת קרבה גדולה, שחוצה את כל הגבולות המוסכמים המפרידים בין גבר לאישה, ובעצם בין כל שני בני אדם. כדי לאפשרלאינטימיות הזאת להתקיים בינינו בטיפול, אנחנו חייבים להגביל אותה בעולם המעשה.........אבל האחריות לשמירת הגבולות מוטלת עליי, לא עלייך......" וזה ממשיך עוד ועוד... מומלץ לקרוא מאוד! אגב, ישנו סרט "עד כלות הנשמה" שמספר על קארל יונג והמטופלת שלו (סבינה שפילריין) - על הטיפול, על האהבה המשותפת, על מימוש הקשר במובן הרומנטי-מיני של העניין, וגם ההרס והצמיחה וכל מה שבדרך. סרט מוצלח, מי שמעוניין בעניין - הסרט מומלץ בחום.
אני חושבת שהציטוט שצטט בהחלט מאוד מענין. ותודה על הוספת הסרט אני יקרא אותו. לגבי הציטוט שלו חשיפת הפנטזיות והפחדים זה הקטע שמפחיד אותי , הדברים שאנחנו מסתירים מעצמינו ועולים בסופו של דבר......... החוצה. לא מפני שאין צורך בהם מפני שהם הדברים שתוקעים שמפריעים לנו להתפתח הלאה אלו הדברים שקשה לי איתם ופשוט מתחשק לי להפסיק הכל ברגעים אלו.
תחשבי כמה נפלא זה, כשאת כן מגלה אותם, יושב איתך מישהו ואוהב אותך וחווה איתך ודואג לך ושומר עלייך ויעזור לך, ואת תרגישי את זה לא רק כקשה, אלא זה ילווה ברגשות נעימים של תמיכה ואהבה.
שלום לשתיכן הקשר הטיפולי מעלה הרבה רגשות ומחשבות, חלקן מייצגות תופעות והתרחשויות של העולם מחוץ לחדר הטיפול וחלקן קשורות ישירות לקשר הטיפולי. לפעמים זה מסבך את העניינים, לפעמים זה בדיוק מה שפותר את הסיבוכים. לא פשוט לשים את הגבולות במקומות הנכונים ותפקידו של המטפל הוא באמת לקחת אחריות מלאה על כך. גם המטופל עושה זאת בצורה כזו או אחרת, אבל הוא אינו אחראי לכך. הדברים שיורם יובל ואירוויין יאלום כותבים בספריהם מדגישים שוב ושוב את הקרבה הרבה שיכולה להיווצר בטיפול אך גם את ההרס שיכול ליצור טיפול לקוי שלא לוקח בחשבון את הגבולות הטבעיים שחייבים להיווצר. הקשר הטיפולי יכול להיות רגשי מאוד, אך הגבול שלו חייב להיות ברור מבחינה זו שלעולם הוא לא יהפוך למפגש של בני זוג. התסכול שעולה מן הטיפול ויעל כותבת עליו הוא טבעי ואני בטוח שעיבודו בטיפול עשוי להניב חומר גלם משמעותי שיתרום להתקדמות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן
התגובות שלך מוסיפות ומחזקות, לאחרונה רציתי להפסיק את הטיפול מפני כל מיני רגשות תיסכול שיש לי מהטיפול, ובזכות פורום זה אני נשארת עדין בטיפול(ויש לי סיבה להיות בטיפול) אני לא מבינה בפסיכולוגיה כמו רבים בפורום זה, ואני תוהה לפעמים מה נותן לי הטיפול? אומנם אני רק שמונה פעמים הייתי , אך אני עדין לא מבינה מה זה נותן הדיבורים האלו שאני מספרת על עצמי, הלכתי לפסיכולוגית בשיטה התנהגותית קוגניטיבית וחשבתי שזה יותר תכלס, ומשום מה חוץ מלבלבל אולי לחלוטין כל הענין של חוויות מחדש שאני חווה , אני לא מרגישה שיש כאן משהו שנותן לי, יש לציין שהפסיכולוגית שלי תפסה אות לדעי בדיוק איך שאני והיא מכירה אותי די טוב אין לי טענות כלפיה, אני פשוט לא מבינה מה המטרה. באתי לעזר הואני רק מבולבלת וקשה לי יותר
האם זה הגיוני שממש יש כאבים בחזה ובלב (כאילו הלב "נתפס" כמו כל שריר, פעימות מורגשות חזק) גם כשאין התקף חרדה? כאבים בגב, בידיים?
אורית שלום כן, אלו סימפטומים אפשריים במצבי חרדה, גם אם את לא מרגישה התקף חרדה פעיל. אני מציע שתעלי את הנושא בטיפול בו את נמצאת ובמידה ואינך בטיפול פני לפסיכולוג ולפסיכיאטר לקבלת ייעוץ. תמיד רצוי להתייעץ גם עם רופא המשפחה כדי לשלול הסברים רפואיים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני בת 28 סובלת מהתקפי חרדה. הוריי מנסים לעזור לי אך קשה להם לקלוט מה אני עוברת. הפסיכולוגית אמרה להם שאני זקוקה לעזרה, אך אימי מנסה לתרץ את מה שיש לי במחלה פיזית. אני אכן תחילה הולכת להיבדק אצל קרדיולוג כדי לשלול....אך אני מאמינה כי הרבה בראש שלי. מה אעשה? ההורים חושבים שאין סיבה להתקפי החרדה, הדיכאון וכו'....אך אני יודעת שיש. הם חושבים שאני הרופא של עצמי ואני הכל יכולה לסדר לבד. מה אעשה? כי זה עוד יותר מקשה עלי.
האם זה חשוב מבחינה מעשית שההורים שלך יבינו את הדברים כמו שאת מבינה אותם? האם תהיה לך בעיה ללכת לטיפול אם הם ימשיכו לחשוב שהבעייה פתירה בקלות/פיזית? האם את בקשר יומיומי איתם/גרה איתם? אם התשובה היא שלילית, אני מציעה לך - כמה שזה בוודאי קשה ולא נעים - להניח להם לחשוב מה שהם רוצים. את מנסה להתמודד עם החיים שלך, לשפר אותם, וכו' - הם בוודאי ישמחו אם ייטב לך, אבל הם לא חייבים לראות עין בעין את הדברים כמו שאת מבינה ובוודאי עוד תביני אותם. שאלה נוספת: לאיזה סוג עזרה הפסיכולוגית שלך מתכוונת שאת זקוקה? האם עזרה מצידם או עזרה תרופתית?
תודה על תגובתך, לשאלותייך: אני לא גרה עם הוריי, אך בקשר יום יומי עימם. חשוב לי שיבינו, כי הם מנסים כל הזמן להטיף לי....שאני טועה. אין לי בעיה ללכת לטיפול אבל זקוקה לתמיכה (גם נפשית וגם כספית). הפסיכולוגית אמרה להם שהם צריכים להבין אותי וחוץ מזה המליצה על פסיכותרפיה וסרוקסט. אך אני לא רוצה תרופות. מה את אומרת? מאיפה, דרך אגב, הידע הרב שלך?
אורית שלום את פותחת את דבריך בעובדה שאת בת 28, ואני חושב שזה אולי שורש הענין. אני מבין שאת רוצה את תמיכה הוריך הן רגשית והן כלכלית, אבל בסופו של דבר את כבר אדם בוגר ואת יכולה להחליט עבור עצמך מה טוב לך ומה לא. אם יש לך התקפי חרדה את זקוקה לטיפול פסיכולוגי. את יכולה לעשות בדיקות רפואיות כדי לשלול בעיה אחרת, אבל לפי מה שאת מתארת רוב הסיכויים שהבעיה היא פסיכולוגית ולא רפואית. חרדה איננה עניין לבחירה ולכן דעתם של הוריך לגבי העדר הסיבה ממש לא רלוונטית. במידה ואינך מקבלת את תמיכתם את יכולה לפנות לטיפול דרך קופת החולים או מסגרת ציבורית אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן
היכן ניתן לעבור טיפול EMDR? תודה
מיכל שלום תוכלי לקבל פרטים דרך אתר עמותת EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר קפלן שלום אני בת 34, נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר חצי שנה הגעתי לטיפול בדיכאון עקב פיטורים ועוד בעיות בחיים הזוגיים היום אני כבר לא בדכאון, מצאתי עבודה והתחלתי טיפול זוגי לפני שבוע שאלה: האם ללכת לפסיכולוג באופן פרטי וגם בטיפול זוגי בו זמנית, אינו פוגם, אינו מאבד מהאפקטיביות? שאלה: הופתעתי מאד שבפגישתנו הראשונה עם המטפל הזוגי הייתי מאד פתוחה ודיברתי מאד בחופשיות, מה שמאד קשה לי עדיין (אבל פחות מתהתחלה) עם הפסיכולוגית שלי. אני חייבת לציין שאני מאד מאד אוהבת אותה. אשמח על תגובתך לשתי שאלותיי ניבה
ניבה שלום לדעתי אין בעיה בטיפול מקביל כל עוד הנושא מדובר בשני הטיפולים. מאחר וכבר התחלת את הטיפול הזוגי הרי שזו כבר עובדה מוגמרת וכל שנותר הוא לשוחח על הנושא ולהבין את המשמעות שלו וההשפעה שהוא מביא לשני הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום יש לי בעיה! אחרי שעבדתי בתור מזכירה בביה"ח במחלקה פנימית התחלתי להרגיש ולמצוא כל סימנים למחלות למיניהם, כמו סרטן, במיוחד סרטן של איברים נשיים. אני לא יכולה לעשות כלום, אני מאוד מפחדת שאני חולה במחלה סופנית , כל הזמן מנסה לראות ולהכשיב לתוך עצמי, ומוצאת סימנים מפחידים. איך להרגע ????????.. לרופא אני מפחדת ללכת כי הוא יגיד לי שבטוח יש משהו מסוכן???????????... אני כבר מיואשת ומאוד עייפה מהמחשבות מפחידות אני בת 30, אם לילד בן 3.5 ? יש לי בעיות בריאות כמו אצל כולם אבל למה אני תמיד חייבת להגזים ולחפש במקום לשכוח????.....
אני אחות.. כבר מספר שנים.. בתקופת לימודיי ובשנים הראשונות לעבודתי- מצאתי את עצמי חשה בסימפטומים שונים של מחלות.. ממש חשתי כי יש לי תבמינים של מחלות ממאירות, חשתי כי אני מפתחת מחלות קשות וכי כל מחלה שאני ניתקלת בה קיימת גם בי.. זו הייתה תקופה קשה... שכן גם מחלות נפשיות של חולים- חשתי כי הן קיימות גם בי.. עם השנים.. הכרחתי את עצמי להתנתק ממחשבות אלו.. הניתוק בין אני לחולים והקבלה שלהם כחולים לעומתי-הבריאה.. הביאה לאט לאט- להבנה כי אין לחפש מחלה בגוף בריא:-) אני ממליצה לך לנסות להתנתק.. ואם לא קל לך- אין זו בושה לפנות לעזרה מקצועית.. שכן היא יכולה להקל על חייך.. ולגרום לך לאושר בחיים... אבל- חשטב שתביני כי אינך חריגה.. ויש המון.. המון.. המון.. שנחשפים לחולים וחשים- מעיין הזדהות..
אירינה שלום אני מתאר לעצמי שיש בבית החולים בו את עובדת פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שנותנים שירות למחלקות השונות. אני מציע לך ליזום פגישה עם אחד מהם כדי לדבר על מה שקורה לך. זוהי סוג של חרדה והיא מפריע לך כיום ביום יום ופוגעת באיכות החיים שלך ובאיכות העבודה שלך. אני מציע לא להזניח את העניין ולפנות לקבל עזרה. הנטייה להגזים אותה את מתארת קשורה כנראה למחשבות טורדניות שהן דפוס מוכר בהפרעות חרדה. יש אפשרות לטפל בזה ולהקל על הסבל, הן ע"י פסיכותרפיה והן ע"י טיפול תרופתי נוגד חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום וברכה, פעמים רבות עולה הנושא של התאהבות המטופלים במטפלים. רציתי לדעת האם יש תופעה הפוכה, האם קורה שהמטפל מתאהב במטופל? תודה מראש יעל
אבל באופן טבעי הנושא נידון פחות. הכוונה שלי היא, שהחוויות והרגשות של המטופל נידונים בטיפול בהרחבה, בעוד שהרגשות של המטפל הינם הרבה יותר בצל. יש אפשרות שמטפל ידבר על כך במסגרת מקצועית מתאימה - הדרכה, למשל, אבל היות וזה משהו שאולי יכול להתקבל כחוסר מקצועיות (למרות שאני חושבת שזה יכול לקרות, ולא בהכרח להעיד על חוסר מקצועיות), אני מאמינה שבמקרים רבים המטפל/ת ישמרו את הרגשות והמחשבות לעצמם ובוודאי לא יצאו בסידרת מאמרים והרצאות בנושא מחשש לביקורת, חשיפה עצמית, ואולי חשיפה לא רצויה בפני מטופליהם (שאולי גם קוראים ומעיינים בחומר מקצועי מפעם לפעם). למעשה אני לא בטוחה מהי "התאהבות" - כאשר אני פוגשת אדם - גבר, אשה, נער, נערה, ילד ונוצרת קירבה ואינטימיות פעמים רבות אני חשה אהבה. למרות שהנטיות המיניות שלי ברורות לחלוטין, היו לי חברות שחשתי ממש התעלות מהקשר איתן - בהתחלה. היה לי חבר, והוא תמיד היה צוחק עלי שאני מאוהבת באחת מהן, משום שאחרי שיחות טלפון היה פורח סומק בלחיי. מה זה אומר? אני מפרשת זאת באופן מסויים. אני חושבת שעצם הקירבה והחשיפה לאדם אחר יוצרת מצב שהוא מעט דמוי "התאהבות" - לא במובן של השלכת חלומות על אדם אחר, אלא סוג של התרגשות, של רצון לעוד. אני חושבת שקשר קרוב ואמיתי בין אנשים הוא דבר מספק מאד, וכשאנחנו חווים קצת ממנו, אנחנו רוצים עוד. וזה נהדר - יש הרבה חברויות שיכולות להעמיק בדרך זו. העניין הוא שכאשר מדובר בגבר ואשה נכנס גם גורם של משיכה מינית, פנטזיות רומנטיות וכו' - וכאן הקירבה והאהבה יכולות לקבל גוון נוסף, או להתבלבל ולהתפרש כבעלות אותו גוון, גם אם הוא אינו חזק. מצד שני, ישנם בודאי קשרים שמעוררים דוקא את המשיכה הגופנית העזה. אני חושבת שאם בטיפול יש דיון בנושאים מיניים ובמיניות, זה יכול ליצור קירבה ופתיחות נוספת בין מטפל למטופל - ואם זאת מטופלת ומטפל, אולי מעצם הדיבור נוצר גם מתח מיני מסויים. הקירבה, המתח המיני, האינטנסיביות שיכולה להיות בטיפול כולם יכולים ליצור איזה ריגוש שאפשר אולי לפעמים לקרוא לו התאהבות. לפעמים - ולאור מחקרים שקראתי (עשיתי עבודה סמינריונית בנושא אתיקה - אמנם לא על זה אבל זה הפגיש אותי עם מידע כזה) חציית גבולות וקשר פיזי בין מטפל למטופל הינה דבר נפוץ יותר משמשערים! חציית גבולות כזאת, אצל אנשים שעברו הכשרה מקצועית, ואינם באופן מובהק נבלים/סוטים, מעידה על כך שהקירבה יוצרת פוטנציאל בלבולי אדיר - אצל שני הצדדים. אז לשאלתך - אני בטוחה שזה קורה. אבל אולי נידון רק מעט.
תודה לך, אני חושבת שהתשובה שלך מאוד מענינת יעל
יעל שלום התאהבות היא מילה טעונה מאוד ויש לה משמעות מאוד מסויימת, בד"כ של רומן וקשר אסור בטיפול פסיכולוגי. אהבה היא ביטוי רחב יותר ופחות מאיים או אסור בהקשר הטיפולי. אכן כן, יש מצבים בהם פסיכולוג או פסיכולוגית התאהבו במטופל או במטופלת שלהם. זה קורה כי התאהבות יכולה להתרחש כמעט בכל הקשר אפשרי. השאלה מה קורה לאחר מכן. החוק היבש כמו גם חוקי האתיקה אוסרים על מימוש של קשר רומנטי בין מטפל למטופל. מטפל שמרגיש שנקלע למצב כזה חייב לפנות לקבל הדרכה וייעוץ כיצד לנהוג. קשר רומנטי שהחל מתוך חדר הטיפולים עלול להיות מסובך מאוד גם ללא ההיבט החוקי והאתי שיש בסיפור. במידה ומטפל נקלע למצב שכזה הוא צריך להפסיק כנראה את הטיפול ולהעבירו לאדם אחר כי יכולתו להמשיך ולעמוד בעמדת מטפל מוטלת בספק, ואם הוא ממשיך בטיפול עליו להיות בהדרכה צמודה שדרכה יוכל להיות בטוח שהקשר הטיפולי מוביל אכן למקומות חיוביים למטופל. אבל אם אני אחזור לביטוי אהבה, אותו אפשר לומר לא רק בהקשר רומנטי אלא גם בהקשר של יחסים בין הורים לילדים, חברים קרובים וכו', כאן אני חושב שמדובר בתופעה נפוצה ובריאה שיכולה לתרום לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן
האם יתכן שגם במסגרת כזו של פורום אנונימי, לאחר שנוצר קשר כלשהו בין הכותבים למנהל הפורום, יתכנו גם כן בדיקת גבולות ב "טיפול" כביכול שקורה כאן? (לדוגמא: תחילה לילה הייתה כותבת, לאחר מכן החמיאו לה- וגם אתה, ולאחר מכן הוסיפה סיפור ארוך, היתכן בכדי לבדוק אם אכן תקרא אותו?)
אני גרוש טרי ובכככל שיחחה עם גרושתי אני מתמלא כעס ולא מצליח להציב לעמי חומה מה אני יכול לעשות על מנת להשתחרר מכעס זה למרות שהיא הגורם שמנסה לגרום לי למצה זה עברה שנה וחשבתי שהזמן מרפא אבל זה לא קורה למרות נסיונות רבים לקשר זהסך
רוני שלום יחסים בין גרושים בד"כ טעונים, בוודאי תקופה כה קצרה אחרי הפרידה. השאלה מה ממלא אותך בכעס. יתכן שיש אפשרות להפחית חלקים מסוימים של הכעס אם תבין יותר לעומק מה קורה לך. אין טעם להציב חומה, בד"כ זה לא עובד. אפשר להקל על היבטים מסוימים שמרגיזים ולהפחית את עוצמת הדברים. מאחר ותקופה גירושין מעוררת שאלות וסוגיות אישיות רבות זו תקופה מתאימה לפנייה לטיפול פסיכולוגי בכל מקרה, גם כדי להסיק מסקנות וללמוד כיצד לא לשחזר את הבעיות בקשר שנגמר בעתיד. במסגרת כזו תוכל גם לעבד את הקשר על גרושתך ולהביא אותו למקום סגור יותר ומכאיב/מכעיס פחות. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה על תשובתך דר אורן קפלן
אני לא צריכה את זה כי אני כבר עשיתי את המבחנים האלה. אבל אני מתה מסקרנות מהו הסיפור שאנשים כאלה עם ידע בפסיכולוגיה סיפרו לך למרות מה שכתבת . כי מה שכתבת לא עונה בכלל על השאלה ומשאיר אותי עם סימן שאלה שאני אגיד לך את האמת משבש לי קצת את היום כי אני ממש מתוחה שאקבל תשובה עם תיאור כזה . בבקשה רק דוגמא לסיפור כזה בלי להזכיר פרטים אישיים . פליז.. . אני מתחננת . אל תשאיר אותי במתח .
ד"ר קפלן ענה לך על השאלה בצורה מקצועית ומספקת. העניין משבש לך את סדר היום?! מה זה אומר עלייך ?
סקרנית שלום נראה לי שהעניין יצא קצת מפרופורציה. בכל מקרה, אינני יכול לספר סוג כזה של תיאורים גם אם הפרטים מוסתרים. אם את מאוד מתוחה היכנסי לספריה אוניברסיטאית וקראי חומר על מבחנים פסיכולוגיים. יש בהם דוגמאות לרוב שיוכלו בוודאי להרגיע את המתח. כל טוב ד"ר אורן קפלן
שלום לך ד''ר קוראים לי עידו ואני בן 18 ויש לי בעיה ש כל פעם שאני מוטרד ממשהו אז הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה ואני לא נרגע ואני מתחיל להזיע ולא מצליח לחשוב ולהתרכז או לישון..דברים כאלה קוראים בבית ספר אם קיבלתי ציון נמוך או בעיות אחרות שקשורות לבית הספר.....גם כן אני דואג הרבה תמיד חש פחד שקרה משהו למישהו מהאנשים שאני יודע..למשל אם אני מצלצל לחברה שלי והיא לא עונה או כשאני שולח לה אימייל והיא לא עונה לי אז הרבה מחשבות מפחידות מתחילות לזרום בראש שלי וזה קורה לי לעיתים קרובות..זאת בעיה שלא התחילה עכשיו זאת בעיה שנמשכת הרבה זמן אבל במיוחד מאז שיש לי חברה כי אני חושב שאני דואג לה הרבה ואני מאוד מאוהב בה ולא מצליח לחשוב על דברים אחרים כשהיא לא לצדי..לעתים אני מפחד שהיא כועסת עליי או שמא אני עשיתי משהו רע ובגלל זה כל הפחדים רודפים אותי ולכן אני נמנע מלעשות דברים רעים..אבל בדרך כלל אני לא מהאנשים זמטריד אחרים...אני גם לא יודע למה אני כותב את הדברים האלה ..אצלי השעה עכשיו כמעט 4 לפנות בוקר ואני לא מצליח לישון כי אני חושב על חברה שלי ..אני לא יודע אם יש לי פה בעיה או איך אתה יכול להגיב אולי פשוט רציתי שמישהו ישמע את קולי לילה טוב לכולם
עידו שלום לפי מה שאתה מתאר נשמע שאתה מגיב בחרדה לדברים מסויימים שקורים או שעולים במחשבותיך. התגובה הפיזילוגית הזו טבעית ובסך הכל אין רע לחוש חרדה מדי פעם, זה דבר שקורה לכולם. עם זאת, במידה וזה משבש לך דברים בחיים יש אפשרות לטפל בעוצמת החרדה בעזרת טיפול פסיכולוגי. אני מצרף קישור למאמר על חרדה, קרא אותו ובדוק האם היבטים מסוימים מתאימים למה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, אני בת 24, והגעתי למסקנה שדרך החיים שלי מעוותת לגמרי, שאני נמנעת מהמון סיטואציות נחמדות יותר ופחות בחיים רק מתוך פחת להתאכזב או להיפגע עקב ניסיונות קודמים. כמה שאני יודעת את זה זה לא עוזר לי, קשה לי לפרוץ את המעגל הזה. אני רוצה לשנות את התנהגותי אבל הפחד חזק ממני ועוצר בעדי, ובסופו של דבר אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה. אף פעם לא הייתי בטיפול. האם טיפול פסיכולגי יעזור לי, או שזה תלוי רק בי? אני לא מרגישה חזקה מספיק... ואיך מוצאים פסיכולוג? תודה
שירלי שלום אני מעריך שטיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך, מדובר בסוג של חרדה או תגובה נפשית אחרת שמונעת ממך לחוות את החיים באופן מלא ומהנה. המחיר להשארת המצב כפי שהוא הוא יקר ואין כל סיבה להמשיך במשך שנים דפוס כזה של התמודדות. זו לא שאלה של חוזק או חולשה, הליכה לטיפול פסיכולוגי אינה מעידה על חולשה אלא אל כך שאת מודעת יותר לבעיה שיש לך ושאת צריכה לטפל בה. אם זה היה אפשרי היית פותרת את העניין מזמן והעובדה שזה נגרר כך מעידה שכנראה את זקוקה לעזרה כעת. אני מצרף שני קישורים למאמרים על טיפול פסיכולוגי שיוכלו לתת קצה חוט מהיכן להתחיל. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
מה עושים? איך מתמודדים? איך לעזאזל מתגברים? אימי נפטרה לפני חודש ואני בחרדות. אני עוברת תקופה מאוד , מאוד קשה שנמשכת למעלה משלוש שנים. פרידה מקשר זוגי של שנתיים, מחלה של שני הורים ועכשיו גם מוות. למה זה מגיע לי, מה עשית? האם הדברים יכולים להשתנות? להסתדר? האם הם מתישהו יכולים לחזור למסלולם? האם אני אחזור לצחוק פעם? לאחר השבעה חזרתי לעבודה, כביכול אני מתפקדת כרגיל, למרות שהכל רקוב מבפנים אני מאוד משתלדת וזה מצליח לא רע.אם הם יראו וירגישו שאני מדוכאת גם הם ירגישו כך ולכן אני משתדלת לשחק את המשחק. כשאני מגיעה הביתה, לאחר שביקרתי את אבי וראיתי הכל בסדר, אז מתחיל הגהנום. המועקה מציפה אותי וישנו גוש שחונק בגרון, אני לא נרדמת בלילה ופוחדת פחד מוות וכל מיני מחשבות משתלטות עליי.כדורי שינה לא עוזרים לי( קניתי משהו טבעי)וכך אני מחכה שהבוקר יעלה ואז עוד יום מתחיל וכל איתו גם הסיוט. אני בחורה מאוד חזקה שלא נשברת בקלות ולא נותנת לרחמים העצמיים להשתלט עליי.בכל התקופות הקשות תמיד חייכתי לכולם . אני דמות מאוד חיובית ודומיננתית בעבודה וזה למעשה הדבר הכי טוב שיש לי היום, עבודה... קצת עצוב, לא?במקום שיהיה לי חום , אהבה ושקט נפשי........... הלוואי ויום אחד אפרד מהפורום הזה. במשך שלוש שנים כתבתי פה לא פעם.כל תקופה מסויימת נכנסתי וכתבתי וכל פעם זה על נושא אחר ודבר נורא אחר שקורה לי. החיים אוליי יפים אבל יחד עם זאת מאוד קשים ולפעמים גם אכזריים. רוצה לראות רק אור, די נמאס מהחושך!!!!!! אני רוצה לדבר עם משהו, הפסיכולוגית שלי חוזרת עוד שבוע מחו"ל, מחכה בקוצר רוח ליאם
ליאם שלום הזמנים קשים עבורך ולצערי התקופה הזו לא יכולה להיות קלה. עבר רק חודש והכאב עדין טרי. מה שניתן לעשות הוא להתארגן כך שתוכלי לעבור את התקופה הזו בצורה סבירה. אני מקווה חזרת הפסיכולוגית שלך מחו"ל תועיל, בינתיים אני מציע שתפני לרופא המשפחה ותבקשי תרופות יותר חזקות מאלו הטבעיות שלקחת. חשוב מאוד שתשמרי על עצמך ובמיוחד על שינה סבירה בלילה. כדור שינה אמיתי עשוי להיות מועיל במצב כזה וחבל שתתישי את עצמך, את צריכה את הכוחות הללו כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן
את לא לבד. לא יודעת אם זה מעודד...אבל גם אני באותו מצב. הולכת לפסיכולוג, מנסה לבלות, לצאת, ומקווה שנצא מהחשכה...
שלום וברכה, לפני כחודשיים היה לי התקף חרדה שכלל : בעיות בשינה, רעד באיברים ובעיות נשימה. בהדרגה התופעות חלפו, האם יש צורך לברר את הענין, גם כשאין לי בעיה? אין לי מושג מדוע זה הופיעה. האם יש סיכוי שזה יחזור? אפרת
אפרת שלום ההחלטה היא שלך. אם כיום אין יותר התקפי חרדה ואת שלמה עם עצמך אין צורך בכל טיפול. לעומת זאת אם את מוטרדת ממה שקרה, רוצה להבין יותר את המקורות הפסיכולוגיים של הדברים, או/ו חוששת מחזרת הסימפטומים בעתיד, אז יש מקום לפנות לטיפול. חרדה היא תופעה טבעית וכמעט כל אחד חווה אותה בתקופה כזו או אחרת של החיים. אם באמת אין לך בעיה כיום עזבי את זה ואם בעתיד תרגישי צורך פני לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני עובד במשרד ליד קניון קטן. לפני כשבועיים ניסתה עובדת אבטחה בקניון זה ל"התחיל" איתי. כשהתעלמתי ממנה - החלה לרדוף אחריי ולאיים עלי ליד אנשים בקניון, שאפסיק להסתכל עליה כל הזמן (ואני בכלל לא הסתכלתי עליה!!!) וכי אם אסתכל עליה - תעשה לי רע ותגיש נגדי "תלונה". אני יודע כי כיום על כל תלונה (בהנחה שזו תגיע למשטרה) פותחים תיק, עוצרים ונגרמת בעיה נוראה. מיד לאחר מכן, ולמרות שאיני מכיר אותה כלל - נבהלתי, קיבלתי בעיות נשימה, לחץ והיצרות בחזה, אי-שקט וחרדה כללית. אני חושש להתלונן בפני מעסיקיה או המשטרה - כי אני פוחד שזה יגרום לה לטפול נגדי אשמות שווא נוראות בכדי לצאת בשלום מתלונתי... מהמבט בעיניה ומהתנהגותה יש לי חשש שהיא סובלת מהפרעה נפשית ואינה יציבה, וגם זה מגביר את חרדתי. היא רואה אותי מספר פעמים ביום ומביטה בי במבט מאיים. אנא עיזרו לי כיצד לצאת ממצב זה שאינו משתפר מיום ליום. תודה.
רפי שלום ראשית אינך צריך לחשוש מדבר וזכותך המלאה להגיש תלונה על מה שקרה. מדובר בהטרדה מינית שמנוגדת לחוק. אני מציע שתפנה למישהו שאתה סומך עליו במקום עבודתך ותספר לו את האירוע. חשוב שמישהו ידע מה קרה ואת הצד שלך במיוחד אם אתה חושש שהדברים יסתבכו. לפי מה שאתה מתאר התעלמות מהמצב רק תגביר את העוינות של אותה בחורה וכן את החרדות שלך. אני מעריך שאם תתלונן העניין יטופל ותוכל להירגע. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב, אני תוהה למה לרוב מנהלי הפורומים יש תמונה של המנהל ולך לא? משה
???
הי, נדמה לי שאתה בפורום הלא נכון. הידש מנהל את פסיכיאטריה.
שלום רב! אני מתנדב במד"א כבר 3 שנים בערך ויש לי פחדים מגופות במיוחד אם זה מטראומה ורציתי לדעת איך אוכל להשלים עם זה במיוחד עכשיו שאני בקורס חובשים קרביים. עליי לציין שאני מאוד אוהב את הנושא הזה רק מפחד מגופות. האם זה נורמלי?, האם זה ישתנה? , האם זה בסדר שאיש סגל רפואה מפחד מזה? בתודה מראש, יניב.
יניב שלום הפחד מאוד טבעי. אוכל לחלוק איתך את הנסיון שלי מהתנדבות במד"א בתקופת התיכון, אני זוכר ימים קשים מאוד אחרי החוויות הראשונות של מפגש עם המוות ואולי בגלל זה ויתרתי בזמנו על הרצון ללמוד רפואה. המוות הוא הדבר המפחיד ביותר שקיים בקרב אלו שחיים ומדובר בהתמודדות שכל אחד מתקשה בה. אני מציע שתחלוק את הפחד שלך עם אחד המדריכים או אנשי הסגל שאתה מרגיש אליהם מספיק קרוב, או לפחות עם חברך ללימודים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הפחד הוא לשתף אנשים אחרים ולקבל פידבק וחיזוק. בהחלט יתכן שהפחד הזה יחלוף שכן הגופה עצמה היא לא מוקד הפחד אלא האסוציאציה שהיא מעוררת - המוות. בד"כ עם הזמן נוצרת הפרדה אצל אנשי רפואה בין הגוף עצמו שהופך לאובייקט טכני יחסית ולבין משמעות החיים והמוות. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום יניב, אני מתנדבת במד"א מגיל 16 וההתנדבות שלי נמשכת עד היום (כבר 16 שנה). גם אני פחדתי מגופות ומהחיאות לא מוצלחות. באחת הפעמים דיברתי עם אחד המתנדבים הוותיקים על העניין והוא אמר לי: "תשמעי, מנסים לעזור. לפעמים מצליחים ולפעמים לא". ככה זה. לי יצא לראות פעם ראשונה גופה בגיל 18. מקווה שהקלתי במשהו, עדי
לד"ר אורן שלום, מבקשת המלצה על ספרות בנושא של התאהבות מטופל במטפל. בברכה שרון
"סערת נפש "של ד"ר יורם יובל. יש בספר המצוין הזה פרק בנושא
שרון שלום אכן סערת נפש מתאר טיפול כזה, גם בספריו של יאלום. אם את מתכוונת לספרות מקצועית, זה נמצא בעיקר במאמרים בכתבי עת ורוב החומר נמצא בספריות אוניברסיטאיות. תוכלי לעשות חיפוש תחת הביטוי טרנספרנס או העברה, הנושא נדון באין סוף מסגרות ואין לי מקור אחד להמליץ לך עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן
אם את הולכת על ארווין יאלום, אז אני ממליצה על "כל יום יותר קרובים" , שמתאר קשר בינו לבין מטופלת צעירה יותר וכל מה שקורה בדרך. לגבי העברה או טרנספרנס כמו שהד"ר המליץ, אני ממליצה לך לערוך חיפוש באנגלית כי גם אני חיפשתי והתקשתי למצוא חומר רב ומעניין בעיברית. באנגלית חפשי לפי TRANSFERENCE . אם תלכי לספריה באוניברסיטה, תחלקי איתנו מה מצאת...
אורן שלום, שמי יוסי, אני לא יודע אם זה המקום אבל ננסה.. אני בן 16, תלמיד כיתה יא. ככל שאני זוכר את עצמי תמיד הצלחתי בלימודים אבל משום מה בשנתיים האחרונות התחילה אצלי איזשהי תופעה של חוסר בטחון בבחינות שבגללה ירדתי לאט לאט בלימודים. הבעיה שלי היא שאני תמיד לומד לפני מבחנים, בזמן המבחן אני מרגיש שאני יודע את החומר (אני מדבר על מבחנים כמו פיזיקה וכימיה, לא היסטוריה, תנך או משהו כזה..), כותב את המבחן ולבסוף אני לא מקבל ציון גבוה, הכל בגלל טעויות ממש שטותיות שאחר-כך אני ממש כועס על עצמי שעשיתי אותם ובכלל לא מבין איך יכולתי לעשות כזה דבר. (פניתי אליך בגלל הבגרות בכימיה שעשיתי לפני כמה ימים והתברר שעשיתי טעויות מאוד טיפשיות למרות שידעתי את החומר ואני מצפה לציון של 75-80). עוד בעיה היא שאחרי כל מבחן כזה כשאני מבין שטעיתי יש לי ירידת מתח ענקית שמונעת ממני להמשיך הלאה במשך כמה זמן, זה מאוד מפריע, קודם כל בגלל שאני צריך להתרכז במקצועות אחרים לקראת הבגרות, וגם בגלל שאני עוסק בהמון פרוייקטים מחוץ לבצפר וקשה לי להמשיך כשאני נכנס למצב רוח הזה של אחרי בחינה גרועה. אני גם אציין שקשה לי לאכזב את ההורים שלי (שתמיד היו רגילים לציונים מאוד גבוהים) וגם מבחינה אישית אני שואף למצויינות ואני רוצה להוכיח לעצמי שאני כן מסוגל וכן יכול. לשאלה, האם יש משהו שיכול לעזור לי להחזיר אליי את הבטחון של הבחינות? האם אני יכול לעשות משהו כדי למנוע את "ירידת המתח" בתפקוד שלי אחרי בחינה לא מוצלחת? ובכלל לשפר את ההרגשה שלי? (אם תרצה עוד פרטים אני כאן)
יוסי שלום לפי מה שאתה מתאר אתה סובל כנראה מסוג של חרדת בחינות. אמנם היא לא קיצונית אבל היא מספיק משמעותית כדי להפריע לך למצות את הפוטנציאל שלך. מאחר ואתה נמצא בתקופה של בחינות בגרות כדאי לדעתי שתפנה לפסיכולוג שמתמחה בנושא ותטפל בבעיה. סביר להניח שתוכל במספר מצומצם של פגישות לפתור את העניין ואולי באותה הזדמנות תגלה על עצמך כמה דברים משמעותיים. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב, לפני כחודש נפרדתי מחבר ויומיים לאחר הפרידה חזרו לי התקפי החרדה. והפעם קשה יותר...הרגשתי שטוב עשיתי שנפרדנו (ביחסים בד"כ אני זו שמסיימת) כי היו לנו בעיות אמון. שיקר, אני גיליתי, אמר שזה חד פעמי ובכלל עיסוקיו לא מצאו חן בעיניי. אני בעקבות מה שעברתי התחלתי טיפול פסיכולוגי והפסיכולוגית אף הציעה לי לשלב סרוקסט+פסיכותרפיה. עדיין לא דיברתי איתה בפירוט על מערכות יחסים כי זו ממש ההתחלה. בכל אופן, האדם הזה יצר עימי קשר במייל ושאל לשלומי. אני מניחה שהוא רוצה שנחזור (גם משפחתו מאוד רוצה). מה עליי לעשות? כמובן שאדבר עם הפסיכולוגית, אך מה דעתכם?
אורית, לדעתי לא כדאי לחזור לחבר רק בשביל לטפל בהתקפי החרדה. אבל זה קצת יותר מורכב מזה, לא? טוב לך עם זה שנפרדתם, אבל עדיין יש לך ספק אם לחזור אליו או לא. השאלה היא, האם תוכלו לחזור ולהיות חברים למרות אי-האמון שלך בו? אם זו היתה מעידה חד-פעמית, אז אולי תדברו על זה ותתני לו עוד צ'אנס. אבל, כתבת גם שאת לא אוהבת את עיסוקיו, ואותם הוא לא יחליף, נכון? ואולי יש מקום גם לחשוב על הרגשות שלך כלפיו, כי גם לזה יש משמעות. ההחלטה הסופית תהיה שלך ורק שלך, אפילו הפסיכולוגית לא יכולה לקבל במקומך את ההחלטה, אז תקחי דף ותעשי טבלה של "בעד/נגד" - זה נשמע טכני מאוד, אבל כשהדברים נמצאים מול העיניים, לפעמים זה עושה קצת סדר בראש.
אחרי הפעם הראשונה האמבטיה הרבה פחות רותחת ונכנסים שוב ושוב לקלחת. נכון , חצי שנה ראשונה הוא יהיה "בסדר". . . אח"כ... ולמה התחלתי מהדבר הפחות חשוב? כי לדעתי יש לך עסק עם גבר שלא יהיה נאמן לך ואף פעם זה לא יהיה כמו לפני הבגידה וגם אם הוא זן נדיר הוא כן יהיה נאמן ,תמיד יישב לך הספק וינקר לך אי שם בתודעה. אז את צריכה סיבה ממש ממש (ועוד ממש אחד)טובה להשאר איתו. ואם את חושבת שחזרה אליו תרגיע את התקפי החרדה אז בהחלט יכול להיות שאת צודקת שיהיה יותר קל להתמודד אבל זה רק לטווח הקצר. ומאוד קל להתפתות לזה כי אין כמו חיבוק של "חוזרים להיות ביחד". ומה אם מחרותיים הוא שוב יבגוד בך?? אז נשארת שוב עם ההתקפים ובלי חבר -מפה ומשם תצאי קירחת. לטווח הארוך כל פעם שתיתקלי בחיים שלך בבעיה גדולה התקפי החרדה יעלו ויצופו אז עדיף לך להפריד בין השתי הבעיות לטפל בהתקפים ובשורשי הבעיה. שלך לפלף
אורית שלום את מתארת קשר שאינך מעוניינת בו. במידה ואת חושבת שהבעיה נובעת ממך שווה לבדוק את העניין ואז יש טעם ליצור איתו קשר נוסף. אם את בטוחה במה שאת כותבת אני לא רואה כל טעם בהמשך הקשר במיוחד שכבר ניתקת אותו והיית שלמה עם הפרידה. כמובן שפרידה זה דבר לא קל ויש אולי געגוע אל ה"להיות ביחד". כאן הזמן יעשה את שלו עד שתמצאי קשר אחר שיתאים לך יותר. התקפי החרדה הם תגובה למשהו שקורה לך עם עצמך, אולי לבדידות, אולי לדברים שהיא מעלה. נסי להתמודד עם החרדה בטיפול ולא דרך חזרה לקשר שאינו מתאים לך. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני כבר שלושה יומיים טרודה בסקרנות גדולה על השאלה הזאת אז אם אפשר לענות לי עליה אני מאוד אשמח. מעניין אותי לדעת אם למשל פסיכולוג הולך לעשות אבחון פסיכולוגי עם הציורים, ועם להמציא סיפור על הציור של הילד והכינור... אז מעניין אותי על תיאורים שנבדקים עם ידע בפסיכולוגיה תיארו באבחונים כאלה. ואתה יש לך ניסיון גם באבחון ואולי באו אליך גם נבדקים עם ידע באבחונים פסיכדידקטיים. אז מסקרן אותי לדעת מה נבדק כזה סיפר כשביקשת ממנו לספר סיפור על תמונה שהראת לו למשל על תמונה של בית או על תמונה של הילד עם הכינור או כל תמונה שיש בה אדם .
סקרנית שלום התמונה הזו היא חלק ממבחן פסיכולוגי השלכתי ואין עליו תשובה אחת ספציפית או תשובה נכונה. בסוג כזה של מבחן כל אדם מספר סיפור אחר ודרך הסיפור הוא מספר גם משהו על עצמו. למעשה אין צורך בתמונה כי גם אם היית יושבת מול הפסיכולוג וסתם מדברת איתו היה אפשר להתרשם ממך. המבחנים הפסיכולוגיים מנסים לעשות את זה בצורה יותר מובנית ומסודרת. הסיפור שמטופל אחר היה מספר איננו רלוונטי בדיוק כמו שכל שיחה בין שני אנשים היא ייחודית ועוסקת בדברים שמעניינים או מעסיקים אותם ולא בהכרח אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני לא צריכה את זה כי אני כבר עשיתי את המבחנים האלה. אבל אני מתה מסקרנות מהו הסיפור שאנשים כאלה עם ידע בפסיכולוגיה סיפרו לך למרות מה שכתבת . כי מה שכתבת לא עונה בכלל על השאלה ומשאיר אותי עם סימן שאלה שאני אגיד לך את האמת משבש לי קצת את היום כי אני ממש מתוחה שאקבל תשובה עם תיאור כזה . בבקשה רק דוגמא לסיפור כזה בלי להזכיר פרטים אישיים . פליז.. . אני מתחננת . אל תשאיר אותי במתח .
התחלתי ללמוד קורס לימודי המשך. אני בשנה הראשונה ומרגישה שבא לי לברוח. החלטתי שכנראה אוותר על זה אבל ההרגשה היא מאד מאיימת. אני מרגישה כמו כשלון וכועסת על עצמי שלקחתי משהו שאני לא עומדת בו. מצד שני אני מנחמת את עצמי שניסיתי, לא מתאים לי וחבל להמשיך ולהוציא על זה כספים אם אני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום בעתיד. קשה לי עם זה שאני לא מוצאת את עצמי, עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים ואני כבר בת 28. זה מכניס אותי ממש למתחים. פתאום גם מה שלמדתי באוניברסיטה לא בא לי לעסוק בו. מה עושים? איך אמצא את העיסוק שמתאים לי?
היי יש כל כך הרבה אנשים כמוך וגם כאלו שלא למדו בגיל 28... אולי כדאי שדיגשי לשיחה עם פסיכולוג תעסוקתי...שיכול לעשות לך מבחנים ולדבר איתך וכך להחליט יחד איתך מה יכול להתאים לך. ולגבי הקורס- ניסית, לא מעניין- אז לא. לא בכח וזו התנסות.
הבעיה היא שאני מאד שופטת את עצמי ושואלת את עצמי שאלות כמו: איך יכול להיות שלפני שנה כל כך התלהבתי מהנושא והיום זה ממש לא מעניין אותי? ולמה פתאום מאד לא בא לי ללמוד ולהשקיע בכלום? הרי בתואר הראשון הייתי בסדר גמור ועכשיו אין לי כוח לשום מחויבות כזו כמו לימודים.
שירלי שלום השאלה המרכזית היא מדוע את שופטת את עצמך בחומרה שכזו וזה נראה העניין המרכזי שכדאי להתעמק בו. ההתלבטות המקצועית נראית לי דווקא טבעית ולגטימית. אוכל לספר לך מנסיוני שאחרי סיום תואר אוניברסיטאי בכלכלה וכמעט סיום תואר שני בנושא החלטתי שזה לא מעניין אותי ועברתי ללמוד פסיכולוגיה שפתאום נראתה מושכת. ההתלבטות האם לעבור והאם זה אומר שאני לא רציני או לא יודע מה אני רוצה מהחיים עלתה מן הסתם והגיעה גם כסימני שאלה מהסביבה שלא הבינה בדיוק מה הסיפור. אני יכול לומר בדיעבד שאני לא מצטער לא על הדרך שעשיתי קודם להסבה המקצועית וכמובן לא על הדרך שאחריה. גיל 28 נראה לי מתאים כדי לא לדעת עדיין מה את רוצה לעשות בחיים. תוחלת החיים כיום עוברת את גיל 80 ויש לך באמת הרבה שנים להחליט, לחוות ומן הסתם גם להישחק עם ההחלטה הבאה שתקבלי ואולי להחליף גם אותה. העניין הוא לקבל את הדברים יותר בקלות ולזרום למקום שמתאים לך. בהחלט יכול להיות מתאים לקבל ייעוץ והכוונה מקצועיים, למשל במכון הדסה או אצל פסיכולוג תעסוקתי. אסיים עם מה שהתחלתי, את תחושת הכישלון והכעס וכנראה את האופן בו את תופסת את עצמך הייתי שם בראש הרשימה, לא משנה איזה מקצוע תבחרי, הרי את עצמך תמצאי בכל מקום ואולי כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי דווקא בשביל ההיבט הזה. בהצלחה בכל מקרה ד"ר אורן קפלן
שלום רב אולי משהו יודע על מרפאה לקאנית? שמעתי שיש כזה מכון/ארגון אבל אני לא יודע עוד פרטים. אני מאוד מעונין להתחיל בטיפול בסגנון לקאני בתודה מראש
בר שלום יש בארץ מטפלים רבים בגישה לקאניינית, אני חושב שיש מכון ברמת השרון אבל אני לא יודע פרטים נוספים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן
איך אני אצור קשר עם אחד מהם, האם אתה מכיר שם של מישהו תודה בר
הטלפון של מטפל ספציפי ולא של מרפאה אתך הסליחה. האינפורמציה באתר מדויקת יותר http://www.tahana.co.il
הטלפון של מטפל ספציפי ולא של מרפאה אתך הסליחה. האינפורמציה באתר מדויקת יותר http://www.tahana.co.il
http://www.tahana.co.il
ילד שלי בן 12 לא אוהב לילמוד.לא עושה שיעורי בית.לא מבין קשר לימודים-הצלחה בחיים.יחד עם זאת יש לו פוטנציאל אדיר.עם מי אתה ממציץ לי לדבר.? האם אוץ פסיכולוגי בעיריה יכול ליגרום לנזק לילד בעתיד עקב רישומים בתיק אישי.אולי יותר טוב לפנות לפסיכולוג פרטי? תודה
אורלי שלום פסיכולוג השירות החינוכי של העיריה הוא כתובת מתאימה ואין סיבה שזה יגרום לכל בעיה בעתיד. המיתוס של התיק האישי חסר כל בסיס ואף אחד לא יתייחס לכך שבגיל 12 קיבלתם ייעוץ פסיכולוגי לגבי לימודיו של הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן
כיצד אפשר למצא מטפל קונטיבי התנהגותי מבלי חיטוטים בעבר בירושלים או דרך קופת חולים מכבי
מיכל שלום התקשרי לצוות בריאות הנפש של מכבי באזור מגוריך ובקשי המלצה על פסיכולוג מתאים. אינני מכיר פסיכולוגים בירושלים כך שלא אוכל להפנות אותך למישהו מסויים. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום. אשמח לקבל פרטים על יום העיון ביום ד' הקרוב באוניברסיטת תל אביב בנושא התמודדות עם דיכאון. תודה וסוף שבוע רגוע.
יום העיון הוא דרכים להתמודדות טובה יותר עם דיכאון בין המרצים יהיה ד"ר (או פרופסור אורבך) (שכתב כמה דברים משובחים) המקום: אוניברסיטת ת"א בניין בר שירה השעה: 9:30 פרטים ראיתי בעיתון TIMEOUT של סופשבוע הזה. אם תרצי עוד פרטים תוכלי להתקשר למזכירות האוניברסיטה בטוח שיעזרו לך. נתראה שם!
