פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מחפשת כבר הרבה זמן מקום שיש בו קורסים בפסיכולוגיה ולא בשביל תואר, רק להעשרה. אני מאוד אשמח שמישהו יעזור לי למצוא, תודה...

תחפשי באוניברסיטה הפתוחה, בטוח יש להם משהו מעניין מספיק להציע.

ענבר שלום יחידות ללימודי חוץ של האוניברסיטאות מספקות קורסים כאלה ברמה גבוהה. אם את באזור תל אביב בררי ביחידה ללימודי חוץ של אוניברסיטת ת"א. קורסי האוניברסיטה הפתוחה טובים מאוד. כמו כן, יש די הרבה קורסים ששודרו באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. ניתן לקנות את הספרים של הקורס וכן את הקלטות ישירות מגלי צה"ל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום. אני בת 16 וחצי ולומדת בכיתה י"א. מאז ומתמיד הייתה תלמידה ממש טובה,והציונים באו לי די בקלות. כל התיכון חברות שלי קצת קינאו בי בגלל שלמדתי מעט וקיבלתי ציונים גבוהים יותר מהן. לפני כשלושה חודשים חברה מאד ילדותית שלי גרמה לעוד חברה שלי לכעוס עליי בגלל שקיבלתי ציון גבוה יותר מהן. אני יודעת שזה ילדותי מאוד,ועם החברה השנייה השלמתי,אבל לאחרונה,ואני לא יודעת אם יש קשר או לא,הציונים שלי פשוט ירדו פלאים.פעם הייתי נכנסת למבחן,ופשוט יודעת את התשובות,כותבת,יוצאת ומקבלת את התשעים פלוס שלי. אתה יכול להסביר את זה על ידי כך שתאמר שזה הבגרויות עכשיו ויש לחץ וזה יותר קשה,אבל אני דווקא התחלתי ללמוד כי ראיתי שלא הולך לי משהו בזמן האחרון,ויצא מצב שככל שהשקעתי יותר,ככה קיבלתי ציון נמוך יותר. כדי שתבין,הציונים האחרונים שלי הם בתחום ה-30! אני לא יכולה להסביר את זה,גם עכשיו אני נכנסת למבחן רגועה(!),משכנעת את עצמי שאני יודעת את החומר,קוראת את השאלות וחושבת לעצמי שאני אמורה לדעת את זה ושקראתי על זה משהו,ולא מצליחה להיזכר. פעם הזיכרון שלי היה מקשר לבד והתשובה פשוט הייתה קופצת לבד. מה לעשות!?

נועה שלום מה שאת מתארת נשמע כמצב קלסי של חרדת בחינות. בהחלט יתכן שזה קשור לעימות עם החברות ויתכן שלדברים נוספים. יש אפשרות לטפל בעניין בצורה ממוקדת וקצרה בטיפול פסיכולוגי וחבל לתת לעניין להתדרדר ולגרום לך מפח נפש. זה לא קשור לידיעת החומר אלא לתגובה רגשית שתוקפת אותך בזמן הבחינה. אני מציע שתשוחחי עם הוריך ותסבירי להם מה קרה ותבקשי מהם לעזור לך למצוא פסיכולוג שמטפל בנושא חרדה בחינות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אתה בטוח שמדובר בחרדת בחינות? אני מגיעה לבחינה דווקא מאד רגועה,אבל זה כאילו משהו במוח שלי שהיה פועל בבחינות-פסק. אני יכולה אולי ללכת ליועצת בית הספר במקום? תודה רבה.

שלום ! בני בן 14.2 , "אורכו" 148.5 (בשכיבה) משקלו 42 ק"ג. פעיל ספורטיבית. גיל העצמות מתאים לגיל 13 +-. הוא נמצא במעקב גדילה מאז גיל 1.5 ותמיד היה באחוזון התחתון ,קצב הגדילה היה לאורך כל הזמן עקבי. נבדק להורמון הגדילה שקיים, ובדיקות לנוספות (דם) שאיני יודעת לפרט אבל אם תשאל על בדיקה מסויימת אוכל לבדוק אם כבר עשה אותה. לפי דברי הרופא (קופת חולים-אנדוקרינולוג) בני נמצא כבר בסוף השליש הראשוןשל ההתפתחות המינית שלו.הרופא במעקב האחרון אמר שבני יגדל עוד כ-15 ס"מ . כבר נכנסתי לאתר על גדילה שמומלץ כאן. שאלתי היא: האם אכן זאת באמת התחזית או ישנה עדיין איזה שהיא אפשרות טיפול כדי להגדיל את האפשרות לגדול עוד .ושאלתי השניה היא לגבי טיפול רגשי המתמחה בנושא כי בני סובל מאוד ואחרי התחזית האחרונה זה אפילו מחמיר . בתקווה שתוכלו לעזור לנו, תודה.

על מראה חיצוני נורמטיבי, וכאלה שפחות.... אני ממליצה שלפחות חלק מהמסגרות החברתיות של בנך יהיו כאלה שלא שמות דגש על החיצוניות אלא על משהו אחר. תחביב מסויים, פיתוח יכולת שיש לו, אמנות, וכו'. בנוסף, אני חושבת שחיזוק התדמית הגופנית הגברית יכול לעזור לבנך לאזן את התחושה הלא טובה בשל הגובה. - כושר גופני (חוסן וחוזק), אמנות לחימה כלשהי - כל דבר שתורם לתחושה טובה ביחס לגוף, ושלא קשור לגובה יכול, אולי, לעזור. המלצה נוספת, בסופו של דבר הגובה והעיסוק איתו הוא דבר מה שבנך יצטרך לחיות ולהתמודד איתו. אני חושבת שעדיף שלא תכנסי בעצמך למועקה/חרדה או חשש בשל הנושא כדי שלא לתרום ולהעצים את מה שהוא מרגיש. ואגב קטן, יש לי זוג חברים מאד טובים, עם יחסים מצויינים. הוא בגובה שלי - כלומר 1.60, והיא 1.77... :)

שלום בנושא התחזית זו לא ההתמחות שלי כך שלא אוכל לענות. לגבי ההיבטים הפסיכולוגיים של הקומה הנמוכה, כאן צריך באמת להיות עם יד על הדופק ולראות כיצד הנער מגיב. יש אפשרות שבעיה כזו תפגע בדימוי העצמי ואז יש אפשרות להיעזר בטיפול פסיכולוגי. במידה ואת מודאגת פני עימו לפסיכולוג ילדים לפגישת היכרות כדי לבדוק האם יש מקום בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום נערה בת 16.חרדה לישון מחוץ לבית. ביקשה לטפל בזה. מה עושים? תודה.

לימור, אם הנערה ביקשה לטפל בחרדה, אז צריך לכבד את הבקשה שלה ולעזור לה למצוא מטפל. רצוי למצוא גם פסיכיאטר, מכיוון שהטיפול בחרדות משולב גם בטיפול תרופתי (בד"כ).

לימור שלום אם תוכלי לפרט יותר במה מדובר אוכל לנסות לכוון יותר. ממתי הבעיה קיימת? היכן תתקיים השינה מחוץ לבית? האם יש בעיות אחרות או חרדות אחרות? כל הדברים הללו משמעותיים. בכל מקרה, ניתן להפנות אותה לפסיכולוג ילדים אם רוצים לטפל בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מאוד יפה שאכפת לך ושאת משיבה לכ"כ הרבה פונים. קראתי, לא מעט תגובות שלך, וכל פעם שאני קוראת תגובה שלך אני אומרת לעצמי בלב "וואו, הלילה הזו חכמה...", את תמיד נותנת תשובות שמדברות אלי ומציעה דברים מעשיים, ומציגה נקודות מבט נוספות שלא קל לחשוב עליהן... באמת כל הכבוד

מסכים בהחלט

רב הזמן הייתי בטוחה שהנוכחות שלי כאן סתם מעיקה. תודה :)

שלום, לפני כמה שנים היו לי התקפי חרדה. ויש לי שאריות מזה עד היום למשל להתרחק מהבית (יותר משעה נסיעה למשל). במסגרת העבודה אני צריכה להשתתף בשבוע הבא ביום עיון רחוק מהבית כולל לינה של לילה. קשה לי מאוד עם זה מאז שקיבלתי את ההודעה אני חולמת על זה וקשה לי לאכול. מה לעשות? מה להגיד להם בעבודה מבלי לפגוע בתדמיתי ורגשותיי? אינני מרגישה בנח עם זה בכלל ואני לא רוצה שיסתכלו עליי אחרת כי אני מאוד מצליחה שם. תיעצו לי בבקשה תודה דנה

דנה שלום את סובלת כנראה מבעית חרדה וחשוב שתטפלי בה כיוון שזו בעיה שיש לה נטייה להתרחב ולגרום לקושי הולך וגובר לצאת מהבית. מדובר כנראה באגורפוביה או משהו דומה. קראי את המאמר הרצ"ב על חרדה. במידה והדברים מתאימים למה שקורה לך לפני לטיפול פסיכולוגי, סביר להניח שתוכלי להיעזר במקביל גם בתרופות נוגדות חרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תתעודדי, גם לי היו התקפים דומים ועל ידי שיחות בלבד (במקרה שלי) עם פסיכולוגית מעולה החרדות נעלמו, ופעם בכמה זמן שהם מופיעות, אני יודעת איך להרגיע את עצמי, תמצאי פסיכולוג טוב...

1. אני סובלת מהתקפי חרדה ושאלתי היא: האם עלי לפנות לפסיכולוג/פסיכיותרפיסט/פסיכיאטר? 2. אבי, היה עד כה במשרה די בכירה בעבודתו. בחודשים הקרובים כנראה יפטרו אותו בשל עניינים פוליטיים במקום עבודתו. איך עלי ועל משפחתי לנהוג כדי שהדבר לא יפגע בו וגם בנו. יצוין, כי יהיה עליו קשה להשיג כעת עבודה אחרת בשל גילו וגורמים נוספים. תודה רבה

1. בנושאי התקפי חרדה לפסיכיאטריה התשובות הטובות ביותר. 2. אם אכן יפטרו אותו, סביר שיעבור תקופה קשה מאד. גברים בגיל מבוגר שמפסיקים לעבוד חווים פגיעה קשה באגו, אפילו אם מדובר בפרישה. על אחת כמה וכמה אם מדובר בפיטורין. כל מה שנותר לעשות זה לתמוך בו, לא להפגין כלפיו רחמים ולנסות לעזור לו למצוא עבודה, בעזרת קשרים, עזרה בכתיבה ושליחה של קורות חיים וכיו"ב. בתקופה בה הוא לא עובד, נסו למצוא לו עיסוקים אפילו יזומים, כדי שירגיש נחוץ. בהצלחה.

אורית שלום לגבי נושא התקפי החרדה, טיפול משולב של פסיכותרפיה ותרופות עשוי להיות היעיל ביותר. תוכלי לקרוא על חרדה במאמר הרצ"ב http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm לגבי אביך, קודם כל חשוב לברר עם עצמך האם מה שקורה לו קשור להתקפי החרדה שלך. אבל לגופו של עניין, אינכם יכולים לעשות מן הסתם דבר לגבי הפיטורין עצמם, תוכלו לתת תמיכה ואהבה עד כמה שניתן וזה בעיקר מה שצריך בתקופה שכזו. יש כאן שאלות מאוד פרקטיות על כיצד להתארגן מבחינה משפחתית וכלכלית, אם תרגישו שהדברים יוצרים מצוקה ברמת המשפחה יש אפשרות לפנות יחדיו לייעוץ משפחתי למספר פגישות משותפות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בתקופה האחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי, הענין שכל הזמן יש לי חשק להפסיק את הטיפול מחד, ומאידך יש לי תחושה שמכריחה אותי להישאר האם זו תופעה "נומלית" התחושה הזו בתחילת טיפול פסיכולוגי מתלבטת נ.ב הפסיכולוגית שלי בסדר זה לא בגללה זה בגללי

לי היו גם התלבטויות בהתחלה. ועדיין. רק שאני כתבתי וכותבת את ה"נ.ב." שלך הפוך. בכל מקרה, נראה לי שעד שתהיה לך ידיעה ברורה - בטוח כדאי לך להמשיך. אני חושבת שקשה להכנס לתוך טיפול. קשה להחשף, להתקרב, להתחיל לרצות דברים, לדבר עם אדם זר שנהיה כל כך מהר חשוב, קשה לראות את עצמך בדרך חדשה ולדבר על דברים כואבים. בגלל שזה כל כך קשה לבחור להיות איפה שקשה, נראה לי מאד נורמלי שמתעורר חשק להפסיק. אבל, אם את מרגישה תחושה פנימית שאומרת לך להשאר - צייתי לה. אולי הקול הפנימי שלך יודע משהו.

את צודקת. הענין שהתחושה הזו לא טובה, יש לי מלחמה פנימית בתוכי. כל תחילת פגישה אני מנסה להסביר למה אני לא צריכה להגיע וכד' והיא מחייכת........... יש לי בעיה , אני לא אוהבת את התחושה שאני צריכה עזרה משום מה זה נותן לי תחושה של חולשה. וכן הבעיה העקרית שלי זה עדין אני מפחדת להיחשף, פסיכולוג זה אדם שהיה זר לא מזמן ופתאום הוא יודע הכל עליך , זה קשה לי.

בוקר טוב לך, למה שלא תשתפי אותה בהרגשות האלו של הרצון לעזיבה והרצון להישאר? אולי תוכלו יחד לדבר ולהבין למה זה כך בעצם. זה נחמד שאת חושבת שהיא בסדר, אבל תני לה להיות יותר בסדר ולעזור לך בכל הבעיה ואם יש לך ספקות לגבי הטיפול, היא זו שמכירה אותך מתחילת הטיפול ואני בטוחה שהשיחה תהיה מועילה מאוד. בהצלחה

מתלבטת שלום כל עוד קיימת התלבטות מסוג כזה כדאי לך להישאר בטיפול. נשמע שההתלבטות נובעת מקשיים של שליטה וקושי לקבל עזרה ולא בגלל שאת לא זקוקה לטיפול או שהוא לא מוצלח. מדובר בקונפליקט שאיננו מאפיין רק את המפגש שלך עם הפסיכולוגית אלא ללא ספק מצבים נוספים בחיים שלך. זו הזדמנות מבחינתך לטפל בבעיה בצורה שורשית, כלומר, אם תצליחי להגיע למצב שבו תרגישי נוח בטיפול בהחלט סביר להניח שתרגישי הקלה גם בנושאים רבים נוספים בחיים שלך. התהליך המקביל הזה בין מה שקורה לך בטיפול ומה שקורה לך מחוץ לחדר הטיפולים הוא בהחלט נפוץ, אבל חשוב בכל מקרה שתספרי את כל ההתלבטות הזו למטפלת שלך ובכל צעד שתחליטי בעניין תשתפי אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, אני רוצה להביע את מחאתי ויאושי לנוכח שני מכתבי דחייה שקיבלתי בניסיוני להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה. הנתונים שלי טובים , אך הרזומה שלי לא מרשים במיוחד... ונראה לי שגם עם הרזומה שלי היה מרשים, עדיין הייתי מקבלת דחייה. אני מיואשת מכך שיש סבירות כל כך נמוכה להתקבל לפ. קלינית בארץ. במיוחד כשאני שומעת על אנשים עם נתונים הרבה יותר נמוכים משלי שהתקבלו בזכות "קשרים" ווויטמין P. הושיעו !!! עם למישהו יש עצה, או כל תגובה מועילה, אשמח לראות.

לכי למוד בחו"ל. כאילו להיות פסיכולוג זה להיות אלהים. בהצלחה, דני

במכתב דחייה אומרים לך מה הרקע לדחייה?

הלוואי... ממש לא מפרטים למה הם החליטו על דחייה

מה זאת אומרת קורות חיים? מה אמור להיות שם בכדי להגביר את הסיכויים להצלחה? האם יש משהו שניתן לעשות לאורך הלימודים (התנדבות וכו') או מדובר בנסיון שרק לאחר התואר? האם את יודעת מהם הציונים הנדרשים לקבלה לתואר השני? כמה מטורפים הם בדיוק? תודה

שלום הקבלה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה באמת נעשתה לדבר כמעט בלתי אפשרי, הציונים שנדרשים מטורפים והביקוש רב בהרבה מההצע. אני בהחלט מבין את תחושת התסכול אבל צריך לחשוב בצורה ריאלית כיצד להמשיך הלאה. אם מדובר רק ברזומה, יש אפשרות לרכוש נסיון חיים נוסף אותו אפשר יהיה להציג בקורות החיים. למשל, פעילות במסגרת פסיכולוגית של בית חולים פסיכיאטרי, מועדון אנו"ש וכדומה. במידה והנתונים הבסיסיים נראים נמוכים יש אפשרות לשפר ציונים. אם כל זה לא נראה מציאותי או אין לך כוח לשפר, צריך לחשוב האם זה באמת משאת נפשך בחיים ואם כן למצוא מסגרת אחרת, למשל, עבודה סוציאלית, תרפיה באומנויות וכדומה. יש גם אפשרות ללימודים בחו"ל אבל זה דורש כמובן מאמץ רב במיוחד. אגב, יתכן שיש לך אפשרות לבקש שיחת פידבק כדי להבין מדוע דחו אותך. אני לא יודע אם זה יענה אבל אולי שווה לנסות כדי להבין יותר טוב מה הרקע לדחיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת באיזה שלב של מערכת יחסים (חבר/חברה) בגיל 20+ מומלץ לספר על מחלה כרונית? פשוט אם מספרים בהתחלה לא מכירים אותך ויכולים סתם לשלול מישהו בלי לדעת את האופי ואם מספרים באמצע מאשימים אותך בחוסר כנות? תודה

וחלק גדול מהשנים האלה הייתי גם חולה, עברתי ניתוחים ואשפוזים וכו'. היו לי שני חברים (רומנטיים) באותה עת. אחד קשר מאד ממושך. שניהם ידעו מהתחלה משום שאני מדברת על זה בחופשיות, ומזלי אני גם לא נראית חולה. דווקא לאחרונה נתקלתי בהתלבטות איך והאם לספר על זה. אני חושבת שברגע שאת מבינה שלכל אדם יש "מחלה" - כלומר - דבר מה שהוא לא חושף מיד, צד שהוא לא גאה בו, מגבלות שהוא מודע או לא מודע אליהם, את מבינה שאת לא מחוייבת להצהיר על כך מייד. כדאי לך לא להסתיר - כלומר אם את מדברת על החיים שלך וזה חלק - הייתי מזכירה. אבל אולי לא הופכת את זה בעצמי לנושא גדול יותר ממה שזה עבורך. מה זה עבורך? באופן כללי, אני מאד מבינה את הבעייתיות. היתה תקופה שחשתי כאילו אני "סחורה פגומה" - אבל אבדתי את הראייה הזו לחלוטין. כי כולנו "סחורה פגומה" וכולנו גם "מלאכים" תמים וזכים :) לכל אדם יש מגבלות. לפעמים קשה להבין את זה, ובחברה שלנו מחלה היא באמת משהו מפחיד. אבל זה רק כי אנשים כל כך פוחדים מהמוות! כל כך פוחדים מכל רמז שהחיים הם סופיים, ושהגוף מתכלה... חשבי על כך באופן הבא: את כבר יודעת שהגוף אינו מושלם. שהכלייה "טמונה בו" - וזה מהתחלה ועד היום בו מתים (לא רק אצלך או אצל מי שחולה) עכשיו את יכולה לעבור הלאה, דווקא להשתחרר מהפחד, ולהתחיל לחיות! קצת נסחפתי, אז לגבי שאלתך אם לספר או לא - ספרי. מי שמפחד - שילך. איתי נשאר מישהו נאמן מאד ואוהב לקשר ארוך ואמיתי. (שהסתיים בסוף אך עדיין יש ידידות עמוקה).

שירה שלום אני לא חושב שיש טעם להסתיר את המחלה. תלוי כמובן במה מדובר ועד כמה זה חמור או משפיע על החיים שלך או על חיי הזוגיות הצפויים. מידע כזה צריך להגיע בד"כ בתחילת הדרך גם במחיר שזה יקטע את הקשר. לא בהכרח שזה חייב להגיע בפגישה הראשונה כי אז גם את מתרשמת במי מדובר והאם הקשר הזה מעניין אותך, אבל אם הכרת מישהו ואת נפגשת איתו שוב זה זמן שכדאי לחלוק את המידע בכנות. כדאי לתכנן כיצד לומר את הדברים בצורה שתשמע מצד אחד נכונה אך הכי פחות מאיימת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 35, נשואה+3. התחלתי טיפול פסיכולוגי עקב טריכוטילומניה של ביתי הקטנה בת-3. אחרי כשנה הפסקתי את הטיפול, בהסכמת המטפלת. המטפלת שלי אמרה שהתקדמתי הרבה בטיפול, אך עדין נושא התלות אצלי נשאר לא מטופל (מסתבר מהטיפול שעברתי התעללות רגשית בילדותי). בכל אופן בעיית תלישת השערות נפתרה. סיימתי את הטיפול לפני 3 חודשים. ומאז בכל זמן פנוי שיש לי אני חושבת על דברים שקרו בטיפול ומתגעגעת למטפלת. מעבר לכך מצבי טוב ואני מרגישה הקלה יחסית ללפני הטיפול. לאחרונה התקשרתי למטפלת, והיא אמרה שאכן הטיפול לא הסתיים, ושאני ארגיש חופשיה לחזור כשארצה. ביקשתי מהמטפלת שהיא תגדיר את משך הטיפול, אך היא טענה שכשיגיע הזמן לסיום הוא יגיע, ויש להשאיר את משך הטיפול פתוח, מה שעוד יותר מקשה עלי בהחלטה לחזור. אני נמצאת בקונפליקט, מצד אחד המטפלת מאוד חסרה לי, מצד שני אין לי את הכוחות לחזור ולהעלות חומרים מהילדות ומאימא שלי, בפרט שמשך הטיפול לא מוגדר. אבקש המלצתך איך להתמודד עם הקונפליקט.

אני חושבת שזה שהדלת פתוחה בפניך לחזור זה נפלא. לכן, את גם לא חייבת לעשות החלטה חפוזה. אם יש לך צורך, את יכולה לחכות, לחשוב על כך חודש חודשיים. מה שמתחשק לי להגיד לך זה לחזור, כי אני חושבת שיש איזו סימטריה בין גודל הקשיים שאנשים חווים בחיים, ומשך הזמן שהם נמשכו, לאורך שנדרש מהטיפול. קשה לטפל במשקעים כבדים, בזמן קצר. אבל כמו שאמרתי, רק את יודעת למה את זקוקה.

תודה על תגובתך. ברור לי שמשך הטיפול הוא פונקציה של הבעיות. עדיין הטיפול חייב להסתיים יום אחד, הרי לא מקובל ללוות את החיים בטיפול פסיכולוגי. אז בכל זאת מה משך הטיפול המקובל: שנה, שנתיים, שלוש? אם אני מקבילה את זה לכל טיפול אחר שעוברים בחיים, המסגרת (מספר טיפולים, מחיר , שעה, ...)ידועה וקבועה מראש. אז למה כאן לא מקובל להגדיר גם את משך הטיפול כחלק מהמסגרת? מטופלת

מטופלת שלום לפי מה שאת מתארת הייתי ממליץ לך לחזור לטיפול או לפחות לחזור כדי לברר יותר טוב האם להמשיך או להפסיק. למעשה חוץ מהעיקרון ש"יום אחד צריך להפסיק את הטיפול" אני לא רואה בדברים שלך סיבה אחת טובה להפסקתו. את מתגעגעת לטיפול והוא חסר לך. שנה זה זמן משמעותי אבל יש טיפולים שנמשכים שנים. את מספרת שעברת התעללות נפשית בילדותך וזה נושא רציני מאוד והטיפול בו איננו קצר. בעיני אין כאן התלבטות והייתי ממליץ לך להתקשר וליזום פגישה עם המטפלת. זו לא חייבת להיות התחייבות לכל החיים. לכי לכמה פגישות ותחליטי כיצד לנהוג בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן44 ולבד , די דכאוני , פרצוף חמוץ כמו שאומרים עליי ידידי האחרונים , מפחד כמעט מהכל במיוחד האנשים , לא יוצר קשר , בורח אם מנסים להתקרב אליי , גם משפחה , אפטי מתכנס בעצמי בבועה בחומה ענקית שאף אחד לא יכול להתקרב , לפני שנה למשך שלושה חודשים לקחתי סורקסט , עזר בפחדים משניים , נשאר פחד מאנשים . רוצה עזרה אבל לא עושה כלום מישהו/י ?

זה קצת בנלי להציע את זה כאן בפורום... אני חושבת שאתה מחפש שינוי, דרך לחיות אחרת, להשיל מעל עצמך את הפחד הרב וליצור קשרים משמעותיים. זה קשה אם אין אימון ויש פחד. זה לא משהו שאפשר לעשות בקלות רק דרך "החלטה". תרופות עזרו לך - במידה. והגעת בפורום שנקרא "פסיכולוגיה קלינית"... כל הנתונים מצביעים על הצעד הנכון לעשות :)

קודם כל, למה אין לך מישהי/מישהו? זה יכול לעזור. לא טוב האדם לבדו... בנוסף, אתה חייב סיוע פסיכולוגי. זה יעזור.

ארז שלום הדברים שאתה מתאר לא התחילו אתמול. אתה מתמודד איתם שנים רבות ואולי בזמן האחרון משהו מחריף. הבעיה העיקרית שאתה מתאר היא קושי משמעותי בקשרים בין אישיים, אבל גם משהו שלך עם עצמך שגורם לדיכאון והתכנסות. אני מעריך שחוץ מתגובות החרדה שאתה מתאר יש משהו דיכאוני ברקע וזו הסיבה שאתה נשאר פסיבי. השילוב הזה של קווים חרדתיים ודיכאוניים גורם לפסיביות ומעגל סגור שקשה לצאת ממנו. הבעיה שאין אף אחד חוץ ממך שיוכל לגרור אותך בכוח לקבל טיפול. תצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי ארוך טווח שילווה אותך במשך חודשים ואף יותר שבמקביל אליו תוכל לנסות טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי לבדו לא יעשה את השינוי שאליו אתה מצפה. אתה חייב לעשות את הצעד הראשון, להרים טלפון ולקבוע פגישה עם פסיכולוג. אחרי שתגיע לטיפול אפשר יהיה לעזור לך להתקדם הלאה, אבל דבר ראשון צריך ליצור את הקשר שיהווה בכל מקרה צעד חשוב לניפוץ הבועה והחומה שאתה שם סביבך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום למרות ששאלה זו אינה בדיוק לפורום-אשמח לשמוע דעתך.שלום לאחותי יש בן החי בחו"ל. יש לו חברה תיאלנדית מזה 4 שנים. הבן אומר שהוא אוהב את חברתו, טוב לו, וכללית הוא לא אוהב את החיים בארץ. שאלתי- אחותי מאאאאאד מאוכזבת מהעניין שלבנה יש קשר עם תיאלנדית.היא לוקחת את זה ממש קשה. אני אומרת לה שהיא צריכה לשמוח שלבנה יש ספור אהבה.שטוב לו.היא רואה את זה גם במבט לעתיד- ילדים שהם חצי-חצי ולדעתה זה יהיה ניתוק הדרגתי מהמשפחה. מלבד המרחק (שבכל מקרה הוא לא רוצה לחיות בארץ), אני לא רואה בעיה, ובאמת להיפך. הם אוהבים. האם היא צודקת?איך ניתן לעזור לה בכל מקרה לקבל את זה ברוח קצת יותר חיובית. גם לבן לא נעים שהיא כל כך מתנגדת לקשר ולוקחת את זה כאילו קרה קרה משהו רע. מה דעתך? תודה מראש.

לימור שלום אפשר להבין את אכזבתה של האם, במיוחד מהעובדה שהילד גר רחוק. אולי היה לה קל יותר אם היה מתגורר עם בת זוגו כאן בארץ ואז היתה יכולה ללמוד להכיר אותה ולאהוב אותה יותר. כל שתוכלי לעשות זה להסביר לאחותך שבאופן שבו היא מגיבה היא בצורה מסויימת מרחיקה אותו עוד יותר. אי אפשר להילחם בתחושות ורצונה בקרבתו של בנה מובנת. עם זאת, היא צריכה לנסות ולתת לו מסרים שהיא מקבלת אותו ואת דרכו באשר הוא, וכך אולי תקרב אותו במידה מסויימת חזרה, לפחות ברמה הרגשית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, החלטתי סופית ללכת לפסיכולוג בשביל לטפל בחרדות שיש לי ובמטענים שאני סוחבת שנים. קיבלתי רשימת פסיכולוגים ארוכה מקופת החולים ואין לי מושג איך לבחור פסיכולוג. אין לי כוונה לעבור בין הרבה פסיכולוגים ולראות מי מתאים לי, זה דורש הרבה זמן וכסף. איך לבחור פסיכולוג??

שחף, אני מצרפת לך קישור למאמר של ד"ר קפלן, ובו גם מידע על בחירת מטפל: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm

שחף שלום אין לכך תשובה חד משמעית וכנראה תצטרכי לבחור בצורה די אקראית ולקוות שיהיה בסדר. נסי אולי לקבל המלצה על פסיכולוג מהרשימה דרך חברים, קרובים, רופא משפחה, צוות בריאות הנפש של הקופה וכדומה. את לא צריכה ללכת לפסיכולוגים רבים אבל מצד שני לא חייבת להישאר אם אינך מרגישה כימיה עם הפסיכולוג אליו פנית. קחי בחשבון שאם את ממתינה כבר שנים להחלטה ללכת לפסיכולוג הפניה איננה קלה עבורך ואולי ההתלבטות בין הפסיכולוגים השונים מגבירה את ההתלבטות שישנה אצלך מבפנים בכל מקרה. כמו שקיבלת כעת החלטה סופית ללכת לטיפול עשי תהליך מהיר של בחירה וקבעי פגישה. אם אחרי כמה פגישות תרגישי שזה לא מתאים תמיד אפשר לעזוב ולנסות מישהו אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בזמן האחרון גלי חרדות שמתמקדות בכך שהחיים יכולים להיות כל כך מפחידים ומאיימים לפעמים וכל כך הרבה דברים רעים קורים לאנשים. לפעמים אני מרגישה גל של פחד איום שמשפיע עלי במשך היום כולו ולפעמים נמשך כמתח חזק מאד כמה ימים. אשמח לעצה כי קשה לי מאד. אין ליכוח סבל לדברים האלה.

בנושאי חרדה דווקא לפסיכיאטריה יש תשובות יותר טובות. במיוחד כשאת כותבת שזה "בזמן האחרון". את יכולה לפנות לפסיכיאטר שירשום לך תרופות שיעזרו לך לעבור את השלב הזה בחיים ללא סבל. התרופות הללו אינן ממכרות וכשתרגישי יותר טוב תוכלי להפסיק. בהצלחה.

רונה שלום מאחר ואת מזהה קשר בין המחשבות בתקופה האחרונה לבין התקפי החרדה יש אפשרות לטפל בעניין בצורה ישירה דרך הטיפול הפסיכולוגי. מדובר בחשיבה שלילית שצריך לשנות וכן להבין יותר לעומק מדוע החשיבה השלילית הזו תוקפת אותך דווקא עכשיו. מאחר ומדובר בתגובות חזקות של שעות וימים הדבר גורם בוודאי לסבל רב ואני לא חושב שיש טעם להמשיך עם זה כך. במידה ואינך במסגרת פסיכולוגית פני לייעוץ וכן שקלי לקחת במקביל תרופות נוגדות חרדה. רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם גם שאינני בהתקף חרדה יכול להיות כי אני סובלת מכאבים בחזה?

כן בהחלט

בוודאי שזה הגיוני. זה קורה גם לי

המדובר הוא בכאבים, דקירות וכל מיני תחושות מוזרות כולל כאבי גב...האם זה כך?

בהחלט יכול להיות. לחרדה יש גם היבטים פיזיים ואצל כל אחד זה אחרת. הכי חשוב זה להבין את זה ולא להילחץ מזה כי הפחד מהפחד הוא הכי גרוע

אורית שלום אני מתאר לעצמי שביצעת בדיקות רפואיות שגרתיות ושללת ממצאים שכאלה לפני שהגעת למסקנה שמדובר בהתקף חרדה. במידה ולא כדאי כמובן להתייעץ עם רופא המשפחה. הגדרתך את התקף החרדה הוא למעשה הפוך. דקירות בחזה הם הסימן להתקף חרדה, כמו גם סימפטומים גופניים נוספים. התקפי חרדה יכולים להיות בעוצמות שונות וכנראה את לא מתרגמת מצבים מסוימים נכון. הטיפול המשולב של תרופות ופסיכותרפיה אמורים לעזור לך לשפר את המצב בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, הנני סובלת מהתקפי חרדה ושאלתי היא האם כדאי להתחיל טיפול פסיכולוגי באופן פרטי כי העניין דחוף לי ולחכות בנוסף לטיפול שהובטח לי במוסד להשכלה גבוהה בו אני לומדת ואז להמשיך עם שני הטיפולים, או להפסיק אחד מהם? בנוסף, אני מטופלת בשיאצו. תודה רבה.

לדעתי טיפול הוא נושא מאד מורכב וזה עשוי אפילו לעשות נזק לעבוד עם שני מטפלים במקביל כי זה רק מבלבל

אורית שלום אם קיימת מצוקה כדאי לפנות כעת לטיפול אלא אם מבטיחים לך טיפול בטווח זמן קצר מאוד. כשתקבלי זימון לטיפול במוסד הלימודים תשקלי מה לעשות, זה לא בהכרח רלוונטי עכשיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, בעלי עובד בחו"ל ומגיע הביתה אחת לשישה שבועות. אני יודעת שהוא נאמן לי ואוהב אותי וכו' וכו'. אבל אני חיה בחרדות ומידי לילה לפני שאני נרדמת אני יוצרת לי תסריט שלם ממש על זה שאני מגלה שהוא בוגד בי ושייש לו מאהבת ושאני עוזבת אותו וכו' וכו'. זה ממש תסריט שלם עם כל הפרטים האפשריים. אני מנסה להפסיק לעשות זאת אבל לא מצליחה. אני יודעת שאין אמת בתסריט ובכל זאת אני ממשיכה בזאת. וגם אם תהייה אמת בתסריט הזה שלי הרי אני לא אוכל לשנות זאת ובנתיים זה מאמלל אותי.

לדעתי, הדמיון המפורט שמוביל בסוף לכך שאת עוזבת אותו מעיד על כעס שיש לך, יותר מאשר על פחד מבגידה. את מדמיינת מצב בו בן זוגך עושה משהו נורא לא בסדר, הכי לא בסדר שיש כמעט בזוגיות, ולך יש הצדקה לעשות מעשה קיצוני ולעזוב אותו. אולי הכעס נובע מכך שזה קשה לחיות עם בן זוג שנמצא כל כך מעט איתך. אז אין לו מאהבת, ואת יודעת את זה, אבל הוא אינו נוכח איתך. אולי על כך אולי יש לך כעס, שבא לידי ביטוי בפנטזיות האלה. אני פשוט מכירה את זה קצת מעצמי. היו לי פנטזיות מסוג זה ביחס לבן הזוג הכי נאמן בעולם. הייתי מפנטזת אותם כשהייתי כועסת עליו. כזה פשוט.

עדינה שלום אני מסכים עם לילה שהקנאה יכולה לבטא משהו אחר כמו כעס או קושי להיות לבד. מדובר בסיטואציה לא פשוטה, למעשה את חיה כעת בנפרד מבעלך ומתמודדת בוודאי עם קושי נפשי משמעותי בעקבות זאת. הייתי מתייחס לתופעת הקנאה כחלק אחד מתמונה כוללת בפרידה הזו שאם אני מבין נכון נכפתה עליכם. אם המצב עומד להשתנות בזמן הקרוב סביר להניח שגם המחשבות תרגענה. אם מדובר בתהליך ארוך יותר אולי כדאי שתפנה לשיחות אצל פסיכולוג גם כדי להפסיק את הסבל וגם כדי לחשוב כיצד את עוברת את התקופה הזו בצורה סבירה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לצערי הרב אין מצב זה עומד להשתנות בשנתיים-שלוש הקרובות לפחות. בנוגע לשיחות אצל פסיכולוג, האם קופות החולים יכולות לספק שירות זה? לצערי איני יכולה לממן פסיכולוג פרטי.

שלום רב. בני בן שנה וחצי ומאז שהוא נולד אני בחרדות אין סופיות בנוגע לחייו. דוגמאות: 1. אני כל הזמן עורכת לו בדיקות מחשש למחלות וזה כנראה נובע מכך שהשכן שלנו עם סרטן בראש והוא בן שנתיים בלבד. 2. בכל פעם כשסבתא מסויימת נוסעת איתו ברכב אני מתקשרת כדי לבדוק האם הם הגיעו ליעדם וזה כנראה בגלל שבעבודה שלי ראיתי מספיק (!!!) ילדים פצועים בתאונות. 3. אני כל הזמן מתעוררת בלילה כי אני חושבת שהוא לא נושם. כמובן שאח"כ אני מבלה את המשך הלילה בלהירגע ולנסות לישון. 4. אני כל הזמן חולמת שהוא מת ואיך החיים שלי נראים (כמובן שאין חיים) אילו רק אחוז אחד מהחרדות שמלוות אותי כל יום-כל היום. אני יודעת שזה מוגזם וקיצוני. אני חייבת עזרה אבל מתביישת ללכת ולבקש אותה. איך מתגברים??? יש ספרות שתאפשר לי לקבל קצת הדרכה??? אני לא מסוגלת לפנות לייעוץ. מה עושים???

נראה לי שמה שאת צריכה להתגבר עליו זה ה "לא מסוגלת לפנות לייעוץ". המצב מספיק משפיע על איכות חייך ומזיק לך ולמצב רוחך הכללי, שכנראה גם משפיע על הילד, ועל המשפחה כולה - ולכן - כדאי ללכת לטיפול.את הרי יודעת שהחרדות הן מוגזמות ולא מציאותי לחשוב עליהם כל היום, ובחרדה הזו אפשר לטפל. תחשבי שאת תוכלי לקום בבוקר, ולא להרגיש את כל הדברים האלו. תוכלי לדאוג רק את הדאגות הרגילות. אז בשבילך ובשביל כולם - כדאי ומומלץ טיפול ואפילו מהר.

שלום, אני מאוד מבינה אותך. בני כבר בן 15 בקירוב ואני עדיין חולמת חלומות שכאלו. כשהוא יוצא עם החברים אני לא הולכת לישון עד שהוא חוזר, כשהוא נוסע לטיול עם התנועה אני האמא שממש מציקה לו ולמדריכים כי כשהוא לא עונה לנייד שלו (כי נמאס לו..) אני פשוט מתקשרת למדריך. הוא חולה אופניים ויש לי חלומות איומים על תאונות שיקרו לו. יש לי חלומות איומים על דברים אפילו ממש לא הגיוניים או ממש מחרידים שקורים לו (שמאוורר התיקרה נפל עליו בלילה, שבשירותים הציבוריים מישהו תפס אותו..., שחוטפים לי אותו וכן הלאה)וכל הגוף שלי כואב והלב פועם בלחץ ואני ממש לפני היסטריה. בשנה הראשונה שלו כמעט ולא ישנתי בלילות. כשהוא ישן בשקט ושלווה הייתי נוגעת בו לוודא שהוא עדיין נושם. בשיחה עם חברות הבנתי שאני לא האמא היחידה שחיה בחרדות כאלו. כמובן שייש סף נורמאלי לחרדות האלו. למקרא מיכתבך נראה לי שאת עדיין בסף הנורמאלי - או ששתינו לא בסף הנורמאלי. יצרת ילד ממש מתוך תוכך ורגש הגוננות כל כך חזק והילד הזה הוא ממש עולמך והפחדים קיימים. אין לי מילים להרגיע אותך אלה רק לנחם אותך שאת לא היחידה בחרדות האלו וכמעט כל אמא חווה אותם.

סיגל שלום למרות שסוג הדאגה שאת חווה נפוץ, זה לא מפחית את המצוקה ממנה. אני מעריך שניתן יהיה לעזור לך בטיפול קצר וממוקד וחבל שתמשיכי לסבול, מה גם שדאגה כזו עלולה להשפיע לרעה גם על האוירה בבית, על הילד והקשר שלך איתו. אני מציע לך לנסות לקבל טיפול בגישת EMDR, מנסיוני בסוג כזה של בעיות היא יעילה ופועלת במהירות. תוכלי לקרוא עוד על השיטה באחד המאמרים שאליהם מגיעים בראש העמוד. רשימת מטפלים ניתן למצוא באתר העמותה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי דנית. רציתי לשאול על סכיזופרניה, או סוג אחר של בעיה בעקבות מקרה שהיה לי. כרקע כללי אני ידועה כבחורה חולמנית ומפוזרת, ששוכחת בקביעות דברים, גם כאלה שחשובים יותר. לאחרונה יש לי אהבה גדולה, ביום בהיר ומאושר אחד של אהבה עם החבר המושלם שלי (אנחנו שנה יחד וכבר מדברים על חתונה), באמצע החיים התחיל איתי בחור, פגשתי אותו אצל חברה שלי, והוא היה נחמד והציע ללוות אותי הביתה, הוא ליווה אותי לביתי, כשחברי לחיים לא יודע על כך. מאותו רגע אני זוכרת פרטים מעורפלים של מה שקרה, אבל ממה שלצערי אני זוכרת, התנשקתי עם הבחור והתפשטתי, לא היה מין מלא אבל היה מגע מיני לכל דבר. אחר כך הוא הלך ונחרדתי, לא הבנתי מה עשיתי ומה גודל הטעות שלי. החל מהמקרה אני שרויה בדיכאון עמוק נמנעת מלהיפגש עם אהובי בתרוצים שרק מעלים אצלו חשדות, לא מצליחה להבין מה עבר עליי, למה עשיתי את שעשיתי, חברי לחיים אינו קנאי יתר על המידה, אבל אני חוששת שאם אספר לו את האמת איבדתי את הסיכוי עם אהבת חיי. אני לא יודעת מה לקשר למה, לא היתה לי שום סיבה לבגוד כי חיי המין שלנו מדהימים , ואין לי שום חסך או פחד ממחוייבות או כל רצון להתנסות במשהו אחר. כבר השלמתי עם כך שהשיכחון המתמיד היומיומי שלי הוא חלק ממני, אבל אני לא מבינה איך ולמה הגעתי למצב אינטימי כשזה הדבר האחרון שהשכל או הנפש או הגוף שלי היה רוצה. חשבתי על ייעוץ פסיכולוגי אבל אני מפחדת לחשוף את המקרה בפני החבר, חשבתי על בדיקה פיזית כמו אמ אר איי או בדיקת סי טי, אולי לבעיות שלי יש הסבר גנטי, אולי פסיכיאטר יאבחן אצלי משהו. אני חסרת אונים, אני מפחדת לבקש עזרה ואני לא יודעת למי לפנות, אני אפילו לא יודעת איזו אופציות יש לי . אשמח לכל סוג של הצעת עזרה, תודה, דנית..... מיואשת וחסרת אונים.

ראשת, אין כל קשר בין המקרה שקרה לך לבין סכיזופרניה. קשה להבין את מה שקרה לך ולהציע הצעות בלי להכיר אותך באופן אישי. יש אי בהירות במה שאת כותבת. לא הבנתי איך אפשר שאת לא זוכרת מה קרה בדיוק , אחרי שהבחור הלך? מה קרה היה לך בלק אאוט? קצת מוזר...... האם יש לך מדי פעם מצבים של שכחה פתאומית של ארועים שקרו לך? אם כן אז זה מחייב ברור רפואי כדי לדעת אם אין בעיה אורגנית. פני לנוירולוג.

שלום רב! האם יכול להיות מצב שקמים בבוקר ופשוט לא זוכרים כלום חוץ מפעוולת טכניות? יש להדגיש שלא נמצאו ממצאים פיסיים שגרמו לשכחה, או שהדבר נגרם משימוש בסמים למשל.. כמו כן לא ידוע על טראומה כלשהי או משהו בולט שניתן להצביע עליו אשמח לקבל תשובה בהקדם...

דנית שלום מה שקרה לך אינו קשור לסכיזופרניה ורוב הסיכויים שאין לו שום בסיס פיזיולוגי. מדובר בתגובות רגשיות ונפשיות מתחילת הסיפור ועד סופו. קרתה לך תקלה ואת מצטערת עליה כעת. אני מסכים איתך שזה לא רעיון טוב לחלוק עם בן זוגך את מה שקרה. את צריכה לטפל בעצמך אך לא להעניש את עצמך. סביר להניח שיש סיבה למה שקרה, הן מבחינת המגע המיני עם אותו בחור והן מבחינת התופעות הנפשיות שתוקפות אותך כעת. אני מציע שתפני לפסיכולוג ותספרי כל מה שקרה לך. את לא חייבת להסביר או לומר לאף אחד שאת פונה או מדוע את פונה. אני מעריך שתוכלי להתגבר על המשבר הנוכחי וגם להבין יותר לעומק מה בעצם קרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

המטפל שלי אינו מאפשר שום קשר מעבר ל 50 הדקות שאני אצלו. הוא שומר מבחינתו על גבולות מאוד ברורים. אין שיחות טלפון בין פגישה לפגישה, והטיפול לא גולש אף פעם מעבר ל 50 הדקות, גם אם מגיע רגע מאוד קשה בדקה האחרונה. יוצא שלפעמים נורא קשה לי בין פגישה לפגישה. כשהבאתי את זה לטיפול הוא אמר שזו היא מסגרת הטיפול. הפגישות עצמן יעילות ומועילות. אני יודעת שכל מטפל נוהג אחרת מבחינת השמירה על גבולות הטיפול, אבל אשמח לשמוע מה דעתכם ומה נסיונכם בנושא. וכמובן - מה דעתך ד"ר קפלן. תודה רינת

שלום לך, אני התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני כחודש. המצב אצלי שונה לחלוטין משלך , הפגישות שלי בד"כ גולשות עד לעשר דקות יותר. לאחר שהתחלתי את הטיפול חטפתי התקף חרדה......... ולכן הפגישות היו יותר תכופות , הפסיכולוגית בקשה שאני יתקשר אליה לדווח מידי פעם מה שלומי, ומשלא התקשרתי היא התקשרה אלי. באופן כללי היא מאוד עסוקה אך כשמתקשרים אליה אם היא אינה יכולה לענות היא תמיד חוזרת בחזרה. בתחילה חשבתי להפסיק את הטיפול שלי מפחד לחשוף דברים שלא רציתי , וכן מפני מצבי שהחמיר, אני חושבת שבגלל היחס והדאגה הכנה שלה אני ממשיכה ללכת אליה (בתדירות נמוכה יותר) ואני זו שמרויחה מכך. אני לא יודעת מה המצב הרצוי מצב כמו שלי או שלך, מענין מה ד"ר קפלן חושב. אנונימית

כמו כל קשר, גם לבן אדם השני יש את דרך העבודה/התקשרות שמתאימה לו. במקרה של טיפול ברור שנכון יותר לדבר על דרך עבודה. אולי למטפל שלך מאד נחוץ הזמן בין הפגישות. כדי לרשום מחשבות לגבי הפגישה, כדי לשתות משהו, וכדי לקבל את המטופל הבא רענן. מצד אחד זה מטריד לחשוב על המטופל שאחריך, אך מצד שני, אם זוהי אכן הסיבה לחוסר הגמישות כפי שאת רואה אותה, את יכולה לשמוח על כך שהוא מגיע לפגישות איתך מוכן וממוקד. אני אישית חושבת שטוב אם יש מעט גמישות. היא נותנת הרגשה של קשר יותר חם ואכפתי. כאשר אני זקוקה להעביר משהו או לשנות/להקדים/להוסיף פגישה אני מתקשרת ומשאירה הודעה. כאשר הוא חוזר אלי, זה לרב באמת רק לשיחה קצרה שמטרתה תיאום. אבל היתה תקופה שהייתי במצב יותר.... משהו (קשה כנראה) ואז הוא גם הציע פעם אחת לשוחח איתי בזמן אמת (זה היה ערב אחד, אחרי פגישה), ודוקא אני סירבתי משום שהיה נראה לי שכל מה שקורה צריך לקרות בתוך גבולות הפגישה, וגם כי כבר הרגשתי טוב מזה שהוא היה מוכן לכך. לגבי זמן - אני לגמרי לא הסתדרתי עם ה-50 דקות. זה היה לי קצר בטירוף. ושאלתי לגבי מעבר לפגישות של שעה. חשבתי על כך גם - הסיבה שהפגישות נמשכות 50 דקות, שזה יש לציין נתח מוזר של זמן, נובעת מסדרי העבודה של המטפל. כל מטופל יכול לבוא בשעה עגולה, וזה אולי יותר נח לקבוע כך, אבל זה לא נובע מהצורך של המטופל עצמו, אלא מהצורך של המטפל בהפסקה. בקיצור, לשמחתי הוא הסכים, למרות שלקח כמה חודשים לסדר את זה. אז אני מודה לו על הגמישות בעניין הזה, אבל הפגישות לא נמשכות מעבר לזמן שיש. אני גם לא רוצה, מרב חשש להתקל במטופלים אחרים :) מה שגם קרה... אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו לא זקוקים לדבר עצמו - אנחנו לא זקוקים לעוד שיחות טלפון או לפגישות שמתארכות - רק לדעת שאם היינו באמת זקוקים לזה - היה מקום לגמישות. אני ממליצה לך לדבר איתו על זה.

מה שמפריע לך לדעתי זה לא החריגה מהגבולות עצמם, אלא מה שעומד מאחורי זה. העובדה שיש בנתינה מעבר לגבולות הטיפול משהו אישי. יש יחס אישי בלגלוש כי את יודעת שזה על חשבון זמנו הפרטי, כנ"ל הטלפונים. תחשבי למה מגיעים רגעים קשים בדיוק דקה לפני סיום הטיפול... אני הייתי מציעה לך לדבר איתו על זה, לפתוח את השאלה:למה מטריד אותי כל כך היחס הזה שלך אלי, ולדבר על כך יותר מאשר מה שהוא אמר שאלו הם גבולות הטיפול, כי בסופו של דבר אלה הם באמת גבולות הטיפול. אפילו שנראה לך שדיברתם על זה, אם זה עדיין מטריד אותך כנראה זה לא דובר או הובן מספיק, סך הכל את מתארת כן פגישות יעילות וטובות. אם קשה בין טיפול לטיפול אפשר לנסות לקבוע פגישה נוספת או לכתוב את הדברים ולבוא איתם לפגישה הבאה. גם על כך את יכולה לשאול אותו מה הוא מייעץ לך לעשות.

רינת שלום את נושא הגבולות כדאי לחלק לשני היבטים. ראשית יש גישות שונות בפסיכולוגיה אבל תמיד יש דגש ודיון על נושא הגבולות. ישנה הסכמה די גורפת שגבולות הן דבר חשוב בכל קשר בין אישי ובמיוחד בקשר טיפולי. גבולות אינם רק דבר מגביל ומפריע אלא גם משהו שאפשר להישען עליו ומונע בלבול והפרעות מיותרות. הגבול הוא בד"כ שטח אפור ולא חד משמעי. כאן יכולים להיות הבדלים גדולים בין אנשים שונים ובין מטפלים שונים. המטפל שלך בוחר בגישה שמרנית של הצבת גבולות מדוייקים וברורים ויש לו לכך ללא ספק גם סיבה והסבר. מאחר והטיפול עוזר לך אני מציע לקבל את הכללים שלו בעניין הזה. אבל כאן נכנס נושא שני והוא לא השאלה על מהות הגבולות אלא היכולת שלך לבקש עזרה כאשר הדבר באמת נדרש. למשל, לבקש פגישה נוספת אם ישנה מצוקה או כל פתרון אחר שיוסכם על ידיכם. בהחלט ניתן בתוך כל מסגרת של גבולות לסכם מהי השיטה בה את יכולה לקבל תמיכה ואין לי ספק שיש פתרונות לבעיה מסוג זה. אני מתאר לעצמי שהנושא יקבל גם התייחסות ברמת התהליך שקורה בתוך הטיפול, אבל בחוזה הטיפולי שלכם צריך להיקבע גם הדבר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לכולם! רינת

המטפל שלי אינו מאפשר שום קשר מעבר ל 50 הדקות שאני אצלו. הוא שומר מבחינתו על גבולות מאוד ברורים. אין שיחות טלפון בין פגישה לפגישה, והטיפול לא גולש אף פעם מעבר ל 50 הדקות, גם אם מגיע רגע מאוד קשה בדקה האחרונה. יוצא שלפעמים נורא קשה לי בין פגישה לפגישה. כשהבאתי את זה לטיפול הוא אמר שזו היא מסגרת הטיפול. הפגישות עצמן יעילות ומועילות. אני יודעת שכל מטפל נוהג אחרת מבחינת השמירה על גבולות הטיפול, אבל אשמח לשמוע מה דעתכם ומה נסיונכם בנושא. וכמובן - מה דעתך ד"ר קפלן.

רינת, מכיוון שכל מטפל נוהג בדרך שונה מעט, אני רק יכולה לספר לך שהמטפלת שלי פחות נוקשה מבחינת הגבולות. כבר קרה שפגישה התארכה מעט מעבר לשעת הסיום שלה. בנושא של טלפונים בין הפגישות היא גם גמישה יותר, אבל עד גבול מסויים. אם אני ממש צריכה S.O.S היא תדבר איתי, אבל לא תאריך בשיחה, אלא תשתדל למצוא לי מועד קרוב מאוד לפגישה (אפילו באותו יום, אם השעה עדיין סבירה). אבל זה לא אומר שהיא טובה יותר או פחות מהמטפל שלך. זה רק אומר, שהיא גמישה יותר, ואני יודעת שיש כאלה שיגידו שדווקא הדרך שבה המטפל שלך בחר היא הדרך הנכונה.

האם למטפל יש כלים או אינטואיציות לדעת מתי קוראת העברה? ובמקרה שהוא שם לב לכך הוא יכול/ צריך לפתוח את הנושא?

מטופלת שלום אם תקראי את התשובה שלי באחת ההודעות למטה תראי שגישתי הינה שהעברה יש בכל דבר ובכל קשר. אין צורך באינטואיציה כי כאמור העברה היא חלק טבעי שקורה כל הזמן ובכל מערכת יחסים. אנחנו מעבירים תחושות ורגשות מקשר וזכרונות עבר למצבים רבים בהווה. בקשר הטיפולי הדבר בהחלט מועצם ומקבל התייחסות מיוחדת. הנחת היסוד היא שישנה העברה בקשר הטיפולי והשאלה היא כיצד לאתר ולהבין אותה. יש מטפלים שמשתמשים בהעברה כחומר גלם חשוב לטיפול, אחרים מעדיפים לא להשתמש בחומרים הללו. ישנם מצבים שיש הכרח לפתח את הנושא, בעיקר כאשר זה עלול לפגוע בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

בכתה ובביה"ס,הדרך להצלחה ! מטרת יום העיון: הצגת מיטב השיטות הבדוקות והמוכחות לטיפול בתלמידים עם הפרעת קשב, כדי לקדמם ולהביא לשיא המיצוי של יכולתם . כיצד נתמוך בתלמידים בסיכון וכיצד נעלה את הישגיהם ? גב' סנדרה רייף תפרוש בפנינו איסטראטגיות וכלים מעשיים : • לקדום הישגים לימודיים בקריאה וכתיבה. • לניהול כתה. • להתערבויות התנהגותיות לתמיכה בתפקוד חברתי- התנהגותי. • השיטות ניתנות ליישום מיידי בכתה. הנושאים אשר יוצגו : * הפרעת קשב וריכוז והשפעתה בכתה ובבית הספר .(מידע ממחקר עדכני ) * איסטראטגיות ליצירת קשב ומעורבות אקטיבית של תלמידים * איסטראטגיות הנעה ותחזוק התמדת קשב. * ניהול כיתה- מניעת בעיות התנהגות בכתה- הוראה פרו אקטיבית, הבניית הסביבה. * התנהגות מאתגרת- התערבות ותמיכה : מסגרת כתה, איסטראגיות לצורך מעברים, שיטות תמיכה חיוביות כגון: כרטיס יומי / קשר בית ספר-בית/ עיצוב התנהגות. * הוראה דיפרנציאלית המכוונת לסגנונות למידה שונים. * קשיים אקדמיים נפוצים של תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז, הצעות למניעה וטיפול. * איסטראטגיות ארגון וניהול כישורי למידה. * הבעה בכתב- איסטראטגיות יצירתיות לעידוד תהליך הכתיבה. * יצירת אינטראקציה חיובית בין מורה לתלמיד. פרטים נוספים : http://www.otiot.net

באוניברסיטת ת"א יום רביעי 12 למאי בשעה 9:30

אני בת כמעט 30 אמא לתינוקת בת שנה. לפני כחודשיים עברנו סוף סוף לבית משלנו, מצאתי עבודה אחרי חצי שנה בבית, בעלי ואני הבהרנו דברים שישבו לנו על הלב וכביכול הכל בסדר. אז למה אני מרגישה כאילו העולם עומד כל רגע ליפול עלי? אין לי חשק לכלום, בעבודה אני עושה טעויות מטומטמות שאין להן כל סיבה שיקרו, על הילדה אני מתעצבנת בלי סוף ובכלל אין לי חשק לכלום. מה קורה לי? למה אני ככה?

שלום. כתבת "כביכול הכל בסדר"... כנראה שלא הכל בסדר ויש משהו שמפריע לך. זה גורם לך לחוסר שקט, עצבנות וחוסר ריכוז בעבודה. נסי לחשוב אם הבעיה קשורה לכך שבתקופה האחרונה חלו שינויים רבים בחייך-עברת לבית חדש והתחלת לעבוד וזה מצריך ממך לא להיות ליד בתך כמו אז ובביתך. כנראה שהחזרה לשגרה קצת מרתיעה אותך, שכחת איך זה להיות מחוץ לבית, לעבוד וזה מלחיץ אותך. בכל מקרה, אין צורך להוציא את עצבייך על בתך הקטנה, שכן בגיל שבו היא נמצאת חשוב מאוד שהיא תרגיש נאהבת ולא טוב להיות שרויה במצבי רוח לידה, כי היא מרגישה זאת. חוץ מזה, דיברת על מה שאת מרגישה עם בעלך? אולי הוא יוכל לעזור לך... מקווה שעזרתי קצת... בהצלחה.

כשאני ילדתי את בני הרגשתי כמעט כמוך. לא ידעתי אז בזמנו אבל סבלתי מדיכאון שלאחר לידה שנימשך כמעט שנתיים. הרגשתי שהעולם נופל ומתפרק לי לגמרי, שאני האמא הכי גרועה בעולם, שאני פשוט כישלון וכל העולם שלי שאני ניסיתי לבנות נכשל לגמרי. אז קודם כל את צריכה לגשת לרופא ולבדוק את האפשרות הזו. דיכאון שלאחר לידה אינו דבר של מה בכך ולא תמיד עובר אחרי חודש חודשיים. אצלי הוא נמשך כשנתיים בצורה מאוד חריפה ולקח עוד שנה לאט לאט עד שעברתי את זה.

זה בדיוק מה שאני מרגישה שאני האמא הכי גרועה בעולם ושלפעמים עדיף לילדה בלעדיי. שלא יהיו טעויות הילדה הזו היא החיים שלי ואני מטורפת עליה אבל לפעמים אני ממש חרדה מהרגע שאוציא אותה מהמעון ואהיה איתה לבד כל אחר הצהריים כי בעלי עובד לילה. ולפעמים ממש אין לי סבלנות לחכות כדי להוציא אותה מהמעון. בעלי ואני מדברים מדי פעם על להביא עוד ילד אבל אחרי שהיא תלויה לי ערב שלם על הידיים, בוכה ולא נותנת לי לעשות חצי דבר בבית אני מוצאת את עצמי מצהירה שהיא תהיה ילדה יחידה. בעבר כולם חשבו שאהיה גננת כי היתה לי סבלנות לכל הילדים של כולם ועכשיו דוקא לילדה שלי אין לי סבלנות ואני כל הזמן צועקת עליה, ומצד שני אני יכולה לשבת איתה שעות ורק לחבק ולנשק אותה. אני מרגישה נורא שהכנסנו אותה למעון ושהיא שם עד 17:00 וכשהמטפלות אומרות לי שהיה לה קשה אני עוד יותר מרגישה נורא ובמיוחד מאחר והיא לא מקבלת שם את כל מה שאני נתתי לה בחצי השנה שהייתי איתה בבית לבד.

ר שלום ממה שאת מתארת אפשר להבין שכרגע לכאורה הכל בסדר אבל שעברת תקופה לא קלה קודם לכן. קשה לי לומר לך מה הבעיה, אבל כנראה שיש משהו שעדיין מציק לך וגורם לכל התופעות שאת מתארת. זה יכול להיות משהו פנימי שלך, התלבטות פנימית, חרדה, דיכאון וכד', או משהו ברמה הבינאישית בתוך המשפחה. אני מצרף שני קישורים למאמרים, האחד על חרדה והשני על דיכאון. קראי את שניהם ונסי לבדוק האם הסימפטומים באחד מהם מתאימים למה שקורה לך. יתכן שבכל מקרה יש מקום שתפני לייעוץ פסיכולוגי כדי להעריך מה הבעיה וכיצד ניתן לעזור לך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח לקבל מידע על שיטת טיפול חדשה של גלגולי עיניים. של פסיכולוגית אמריקאית שקראתי פה באתר. תודה מראש

מיכל שלום השיטה נקראת EMDR ואני מבין שקראת את המאמר המופיע בקישורים בראש העמוד. תוכלי לקבל מידע נוספת באתר האגודה הישראלית ל EMDR www.emdr.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לדעת גם עם יש קבוצות תמיכה או אנשים אשר רוצים להכיר אנשים מאותו בעיה

שלום אני לא מכיר קבוצת תמיכה בנושא. אנשים רבים מתביישים בבעיה זו ולא מכירים בה לכן עלול להיות קשה לגבש קבוצה שכזו. יתכן שיהיה יותר קל למצוא קבוצת תמיכה לאנשים שסובלים מחרדה והתופעה של תלישת שיער קשורה בד"כ לתחום זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הבנתי כלעיתים נוטים לבלבל בין הסימפטומים של מאניה דיפרסיה לסכיזופרניה. (חולה שהינו חולה במאניה דיפרסיה וניתן לבלבלו בקלות לחולה סכיזופרניה) האם זה נכון? האם יש הבדלים מובהקים בין השתים? בתודה מראש, שרית

למה התכוונה המשוררת?

האדם נמצא במצב מנותק קלות מהמציאות, אך הוא אינו חש פחד או חרדה, כפי שפעמים רבות מאפיין את החולה הסכיזופרני (הפרנואידי). בנוסף אין לו הזיות אודיטוריות או ויזואליות, בעיקר אשליות לגבי היכולת הבלתי מוגבלת שלו, ואופטימיות יתר. אבל אולי באמת קשה לאבחן...

שרית שלום שתי התופעות שונות זו מזו באופן די בולט. יש מצבים בהם יש סימפטומים משותפים ואז בהחלט יכולה להיווצר בעיה אבחנה. בעיקרון יש אבחנות שמשלבות את שניכם (סכיזואפקטיב). אני מציע לפתוח ספר בסיסי בפסיכיאטריה, יש כאלה בכל הספריות וחנויות הספרים, ושם יש תיאור והסבר מדוייק על כך אחת מהאבחנות הללו בנפרד, וכן על המצבים בהם יש סימפטומים משותפים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, אני אכן פתחתי כמה ספרים.. אני יודעת שלעיתים ניתן לחשוב שחולה במאניה דיפרסיה הינו סכיזופרן.. כך שברור לי שיש אבחנות משותפות. אך עדיין לא ברור לי מה זה אומר בגדול. האם במצב כזה הבעיה חמורה יותר ממאניה דיפרסיה (מתוך הנחה שסכיזופרניה היא מחלה קשה יותר)??!! האם החולה אכן סובל משתי המחלות יחדיו או שמדובר בשגיאה באבחנה.

יש לי בעיית ביישנות ואני רוצה לסלק אותה!! אני נערה מתבגרת אבל אני לא חושבת שזה כל כך קשור כי בעיה זו היא התמשכה כבר מאז שאני בגיל צעיר. הביישנות שלי באה לידי ביטוי בהתחממות הגוף והזעה וברבים מהמקרים גם איני יכולה לבטא את עצמי כראוי ואף לא יוצאים לי מילים מהפה במקרים מסוימים. אומנם כשהייתי צעירה יותר הייתי בישנית הרבה יותר וזה קצת עבר אבל הביישנות חוסרת במקרים מסויימים.. אז מה שאני בעצם רוצה זה לסלק את בעייה זו אבל איך עושים את זה? (עם בכלל אפשר..)

שלום במסגרת של טיפול פסיכולוגי יש אפשרות לטפל בעניין משתי זויות לפחות. האחת היא בטיפול דינמי יותר שנכנס למקורות הפסיכולוגיים של הבעיה. השניה היא בטיפול קוגניטיבי התנהגותי שרצוי לשלב בו גם היפנוזה שבו תוכלי ללמוד כלי להרגעה עצמית. תוכלי לקרוא על השיטות השונות במאמרים אליהם אפשר להגיע בקישור בראש העמוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את המאמר,על פוביה (sad), ואכן אני רואה שכמעט הכל נכון לגבי. אבל אין שם הסבר איך להתמודד עם הבעיה... אשמח עם תיתן לי כמה עצות

ד"ר קפלן שלום, יש לי שאלה שחשובה לי בנוגע למשיכה למטפל. האם המשיכה למטפל יכולה להיות ללא קשר להעברה אירוטית, האם זה לא יכול להיות בזכות המטפל עצמו: אשיותו, מראהו, עיניו החכמות והחמות. למה תמיד מקשרים זאת להשלכת דמות משמעותית או מחסור בחיי המטופל. אשמח לתשובה כי חשוב לי לדעת.

מתייחסים לכל הרגשות כאל שייכים ל"העברה" כי קשה מדי ל"תחום", ל"מקצוע" להתמודד עם האפשרות שבין שני אנשים קיימים רגשות אמיתיים שלא נובעים רק מ"העברה" אלא מעצם מי שהם. טוב, אני מניחה שרבים מאנשי המקצוע כן מכירים בכך, אבל נראה לי שחלקם נבהלים מהרעיון שהם עצמם חשופים, ויכולים בעצמם לחוש מגוון רגשות. אבל בעצם - כל ההפרדה בין רגש אמיתי שנובע מהאדם לרגש מלאכותי שנובע מהעברה נראית לי שגויה! הרי בכל סיטואציה בחיים יש מזיגה של השניים. בטיפול אולי המזיגה פשוט נוטה לכיוון של ההשלכות של המטופל. אבל אולי הנטייה לא כל כך חזקה... חוץ מזה אפשר לחשוב על זה שמשיכה ואהבה גם לא מתעוררות סתם. אולי תשומת הלב הקשובה, הקשר האינטימי, הזמן שאפשר לבלות ביחד רחוק מהעולם במעין "בועה", מעוררים רגשות מאד חזקים לכל מיני כיוונים. רגשות שלא היו יכולים להתעורר בסיטואציה אחרת עם אותו אדם. נראה לי שאת זה חשוב להבין.... שיש מידה של אשליה בתוך קשר טיפולי - ושצריך להכיר בכך שקשר כזה לא יכול להתקיים במציאות החיים בחוץ. לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה טוב ליצור כזה קשר חזק, כזאת תלות, אהבה, שינאה. אני באמת לא מצליחה לפצח את העניין ולהחליט לגבי תשובה. ? מישהו יכול להסביר לי ?

משפט אחד אני רוצה לומר לך: את פשוט חכמה

שלום הנחת היסוד של השאלה שלך היא שהעברה למטפל היא דבר לא אמיתי. למען האמת, אף אחד לא טוען שההעברה היא פיקציה. מדובר ברגשות אמיתיים שמתפתחים וקשורים בוודאי גם לאישיותו ולדמותו האמיתית של המטפל היושב בחדר. העברה היא תופעה כללית שקוראת גם מחוץ לחדר הטיפולים. האנשים בהם אנחנו מתאהבים אינם אקראיים. ההתאהבות קוראת בין היתר כי אותם אנשים מזכירים או מעוררים בנו רגש גם למשהו מוכר אחר. כל מצב בו קיימת העברה של רגשות וזכרונות ממצבים בעבר למצבים בהווה יכול להקרא העברה. בסיטואצית הטיפול התופעה מקבל דגש מיוחד כיוון שבחדר הטיפול מנסים לפתח מודעות ולהשתמש בתהליכים שקורים בחדר עם זכוכית מגדלת למען הטיפול. יתכן שחיבה או אפילו אהבה למורה, מרצה, בוס, חבר וכו' היתה מקבלת פחות דגש בהקשר אחר. ההתאהבות במטפל היא דרך אחת של העברה ואינה קוראת כמובן תמיד. יש מגוון רגשות והתייחסויות אל המטפל, לא כולן חיוביות אגב, שאפשר לייחס אותן להשלכות שמגיעות מהעבר. כל מצב של העברה משלב בתוכו מציאות של כאן ועכשיו יחד עם השלכות שמגיעות מהעבר. חשוב לנסות להבין את הדפוס בו נוצרות הרגשות הללו כיוון שהן יכולות לתת בסיס להבנה של דפוסי ההתקשרות של המטופל במקומות רבים אחרים בחייו. אי אפשר להתעלם, מן הסתם, מההיבט המאוד אמיתי וחוויתי שקורה בתוך המפגש הטיפולי. הקשר יכול להיות משהו משמעותי מאוד מבחינה רגשית וככזה הוא עשוי להעצים את התהליכים הנפשיים שקורים בטיפול. אמנם אהבה כמו בין בני זוג או בין חברים טובים לא ניתן למממש בתוך קשר בין מטפל למטופל מאחר והקשר איננו סימטרי, אבל אפשר ורצוי להכיר באופי הקשר וכיצד הרגשות הלללו משפיעים על הטיפול והחיים בכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנא בטובך תענה לי להמשך תגובתך בנושא: "למה התכוון באמירה הזאת" - יום טוב לך - שירה.

שירה שלום אין לי מה להוסיף מעבר למה שכתבתי. ניתן להתייחס לתחושותיך ורגשותיך שלך, לא לאלו של אנשים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כחצי שנה ההתחלה היתה מתישה חשבתי שאני חותכת את הקשר שהמטפלת לא טובה רק כדי לא לגעת... היום אני במקום אחר אני נורא אוהבת אותה ומחכה כל שבוע לפגישה. אני מסתובבת כבר כשנה עם גוש בגרון אני לא מצליחה לזהותו המטפלת רוצה שאגיע לבדי אל אותו הגוש תוך כדי התערבותה אני עדיין לא מצליחה לזהותו, להוציא אותו התחלתי לחשוב אולי שזהו גוש של רגשות תקועים, אך אני לא יודעת למה לחבר אותם ואיך לתת להם ביטוי. קשה לי לבטא רגשות וכולי עם מסכות. דיברתי על הנושא עם המטפלת שלי כמה וכמה פעמים, אך בעניין זה אני אובדת עצות. מה דעתך? מה מקור הגוש ואיך גומרים איתו ואולי תייעץ לי לגביו : איך אני מקדמת את הנושא הזה מול המטפלת תודה מראש ניבה

היי אני אמנם לא ד"ר קפלן אבל אני אנסה גם להגיב אם תרשי לי:) לדעתי, הזמן יעשה את שלו ולאט לאט, יעלו דברים רגשיים. עם זאת, אני מציעה לך לקחת דף ועט ולשים בהישג יד וכל פעם שאת מרגישה גוש, לחשוב אלו רגשות עולות יחד איתו. לא לסנן, פשוט לכתוב לעצך. את יכולה לדבר עליהם, ואת יכולה גם לדחות את זה. אבל תנסי לכתוב מה בא יחד עם הגוש. מה הגוש אומר? מה זה אומר גוש? גוש בגרון זו תקיעות או עומס מסוים שיושב עלינו ואם מאפשרים, עולה מחשבה. שאולי מהר מדחיקים ולכן, אני מציעה לך לכתוב מיד.

היא באמת רעיון מצויין. כשכותבים נכתבים לפעמים מאליהם מחשבות ורגשות שלא חשבנו או ידענו שהם שם. גוש בגרון מתקשר אצלי באמת לדברים שלא נאמרים. כאילו הביטוי נתקע - יש משהו להגיד ואי אפשר. כתיבה, אולי ציור יכולים אולי לעזור לך לבטא משהו שקשה לבטא.

ניבה שלום את מתארת כיצד תחילת הטיפול היתה קשה אבל כעת אחרי מספר חודשים את אוהבת את המטפלת ומרגישה שהטיפול נוגע בך. אני מעריך שהגוש בגרון מייצג משהו שעדיין לא יכול להאמר ודרוש עוד זמן עד שיעבור עיבוד ויוכל לצאת החוצה לעולם. יש דברים שאי אפשר לזרז ואולי גם לא רצוי. אני מאמין שעם הזמן תביני יותר טוב במה מדובר ותוכלי לבטא אותו כלפי חוץ. סביר להניח שאותו גוש ילך ויקטן עד שיעלם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בן 33 ומחפש קבוצה טיפולית לטיפול בחרדה באזור חיפה. האם ידוע לך קבוצה כזו - אודה לך אם תפנה אותי לקבוצה כזו

דורון שלום אינני מכיר מסגרות טיפוליות בחיפה. אולי מישהו ממשתתפי הפורום האחרים ידע. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני להודות לך על האוזן הקשבת והעצות הטובות שאתה נותן פה בפורום, לי ולאחרים. בשם עצמי אדבר ואומר שלא פעם ברגעי מצוקה כתבתי כאן וחיכיתי בקוצר רוח לתשובה שלך שלא איחרה לבוא והיתה תמיד אמפתית, מבינה וחכמה. כתבתי בפורומים רבים עד שהגעתי לפורום הזה שבו הרגשתי מובנת יותר. מעולם לא שפטת ותמיד ניסית לעזור. גם היום הרגשתי במצוקה אדירה ותשובתך הביאה אותי לפנות לפסיכולוגית אשר נפגשה איתי מחוץ לסטינג הרגיל ועזרה לי מאד. כבר הערב אני מרגישה יותר רגועה. אני רוצה להודות לך מכל עומק הלב על כל מה שעשית למעני ולמען אחרים בפורום. אתה עושה זאת מכל הלב ובהתמדה ומקצועיות. מי יתן וירבו כמוך. אז תודה אישית ממני ויישר כח!

רונה שלום תודה על הדברים החמים ובהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני בן 23. עם דיכאון רב. איני יודע אם הדיכאון נובע מסיבה פסיכולוגית (ואז ממילא הכדורים לא יעזרו) או מסיבה ביולוגית (ואז ממילא טיפול פסיכולוגי לא יעזור). אני כרגע נמצא בטיפול אצל פסיכאטרית ופסיכולוגית מטעם הקופה, הכדורים לא עוזרים (אפקסור במשך חודשיים 37.5 X3 ) והטיפול לא עוזר (5 חודשים). אני די מרגיש חסר אונים... אני יכול להגיע לאורגזמה רק מ- מין מלוכלך שבו אני מושפל מאוד מאוד והגבר איתו אני שוכב מתייחס אלי באכזריות מסויימת. (והוא מתייחס אלי בתור אישה) אני לא מסוגל לאהוב גבר שכזה (אני הומו). אני לא מסוגל לשלב אהבה ומין ביחד. אז איך יהיה לי זוגיות? לגבי אהבה-אם אין מין אני יכול לאהוב גם בנות , הרי אני מתאהב באופי ולא במראה החיצוני. אז אני הומו או לא? אולי טרנסקסואל? זו שאלה שמתאימה יותר לסקסולוג או יותר לפסיכולוג? איך אני מעיף את הדיכאון הזה מעל פני? אשמח לכל תגובה שהיא תודה

לגבי שינוי תרופות? יש לי חבר שלקח תרופה שלא עזרה לו כלל, ואחרי שזו הוחלפה הוא חש הקלה משמעותית, והיה יכול להתחיל לטפל בחיים שלו גם בדרכים אחרות. אל תתייאש! יש עשרות סוגי תרופות, וסביר להניח שיהיה אפשר להתאים לך אחת שתביא להקלה. אולי יש מקום ללכת גם לטיפול הפסיכולוגי יותר מפעם אחת בשבוע כדי לקדם דברים בצורה קצת יותר מהירה? תרגיש טוב...

אמיר שלום לפי מה שאתה מתאר יתכן שהדיכאון איננו רק פסיכולוגי או רק ביולוגי. אגב, בכל מצב השילוב בין הטיפול התרופתי לפסיכותרפיה יעילים יותר מכל אחד מהטיפולים בנפרד, בין אם המקור יותר ביולוגי או בין אם הוא פסיכולוגי. יש מקום להתייעץ עם הפסיכיאטר לגבי התרופות ועם הפסיכולוג לגבי העובדה שאין שיפור במצב. ההתלבטויות שלך הן עמוקות מאוד והדיכאון הוא אולי סימן חיצוני לשאלות רבות שעולות אצלך מבפנים לגבי עצמך, זהותך המינית ועתידך. אני לא רואה מצב שבו אתה "מעיף" את הדיכאון, אני רואה אפשרות שלאט עם הרבה סבלנות הגוונים משתנים בחייך עד שתמצא שיווי משקל חדש שמתאים לך. השאלות הללו נוגעות בהיבטים מיניים אבל הם לא שאלות מיניות. לכן הטיפול המתאים הוא פסיכולוגי ואינני רואה צורך בסקסולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, לפני שלושה שבועות אימי נפטרה לאחר מחלה קשה.ההדרדרות הייתה מהירה מהצפוי אפשר לומר " ללא הודעה מוקדמת ".מצבה הרפואי החמיר תוך חודשיים ימים במשך תקופה זו טיפלנו בה ופינקנו אותה ולא משנו ממיטתה . האובדן קשה ובה בגלים. לעיתים דאון ולעיתים כאילו לא קרה כלום. אני מתגוררת לבד ובשנות השלושים לחיי. שאר אחיי נשואים ואבי נותר לבדו.אבי אינו בנאדם בריא לפני כחמישה חודשים עבר נתוח מעקפים קשה ביותר. מאז פטירת אימי אנו ישנים עם אבי כל אחד בתורו עד שיימצא פתרון. קשה לי מאוד, אני מרגישה בודדה ופוחדת לישון לבד.קודם לכן ישנתי ללא פחד ואף אהבתי להיות לבדי. היום אני רק מחפשת חברה ולא רגועה. הפסיכולוגית שלי נמצאת בחו"ל כך שאין לי עם מי לדבר. שלמתי מחיר לא קטן בטיפול בהוריי בכל זאת היה מבחירה.( הנטל לא נפל רק עליי כיוון שאני רווקה, כולם שתפו פעולה.) אני רוצה לבנות את חיי, רוצה לחזור לשקט הנפשי, רוצה לשיון מספר שעות בלילה ללא פחד.מה עושים? איך מתגברים? האם זה נכון לקחת כדורי שינה? האמת שכל מה שכתבתי כאן מבולבל ולא ממוקד. זה קשה וזה כואב ובאיזשהו מקום הכל מת...

כעזרה ראשונה למצבך כדאי שתפני לרופא המשפחה לבקש כדור הרגעה ואולי גם לשינה לפי שיקול הרופא. התמודדות עם אבדן הורה היא תמיד קשה, וביחוד במצבך כשזה קרה בפתאומיות. אין ספק שאת זקוקה לאוזן קשבת ותמיכה. אם נראה לך מתאים את יכולה להתקשר לער"ן טלפון 1201. יקשיבו לך שם עם הרבה אמפטיה והשתתפות בכאב.

ליאם שלום את עוברת כעת תקופה קשה, עדיין בתוך תקופת ה 30 למות אימך. מה שקורה לך הוא טבעי ואין מה לעשות, זה נורא לאבד אם, במיוחד כשזה קורה כל כך מהר ללא הכנה. בשלב ראשון עליך לקבל את המצב כפי שהוא ולהבין שייקח זמן עד שתרגעי ושתוכלי שוב להנות מהלבד שלך עם עצמך כמו קודם. ברמה המיידית חשוב שתקבלי תמיכה ממשפחתך וחברים עד כמה שניתן. כדאי לקחת כדורי הרגעה ושינה מרופא המשפחה ולהשתמש בהם בזמן הקרוב כדי שתשמרי על עצמך ותשני יותר טוב. אינני יודע מתי הפסיכולוגית שלך חוזרת מחו"ל, אם זה ממש בקרוב אין טעם לפנות למטפל אחר אבל אם מדובר בזמן ממושך יתכן שכדאי לפנות למישהו אחר במידה ואת מרגישה שזה מתאים לך. שלא תדעי עוד צער ד"ר אורן קפלן

גבר כבן 50 (המאוהב בי...) תמיד כשרואה אותי, גם כשנמצא ליד אחרים, הוא מתחיל לבדוק את כפתורי ה"חנות" של מכנסיו. מדוע עושה כך האם: א. הוא בודק אם כיפתר את כל החנות ולא פיספס? ב. האם הוא מתגרה בי? ג. האם הוא מגורה ממני? ג. האם זהו כעין אוננות? מדוע הוא עושה כך מתי שרואה אותי. - תודה- חגית.

חגית שלום זה מסוג הדברים שתוכלי לשאול אותו באופן ישיר אם זה נראה לך מעניין, לנזוף בו אם זה נראה לך פוגע, או פשוט להתעלם. תוכלי לקרוא שאלות ותשובות דומות בנושא אם תעשי חיפוש בפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

יכול להיות שפשוט היה לו אירוע בעבר בו חנותו היתה פתוחה בלי משים בחברה והוא פשוט נלחץ שאולי זה קורה לו שוב ולכן תמיד בודק את חנותו. האים זה לגמרי ברור לך שזה רק כשהוא לידך וזה לא קורה גם ליד אנשים אחרים? אני מבינה שזה מציק ומטריד, אבל תחשבי קצת אחרת, אולי באמת קרה לו פעם שהחנות לא היתה סגורה וכל גבריותו ביצבצה החוצה ומאז הוא חי בחרדות שזה עוד פעם קורה לו? את בהחלט יכולה לשאול אותו אבל אני הייתי עושה זאת בעדינות ורגישות. כדי לא לגרום לו לחרדות עוד פעם. אם הוא עונה בגסות אז את יכולה לדעת שזה באמת לא קשור אליו אלה אלייך.

היי אור. אני לא נמצאת איתו 24 שעות ביממה , כך שאני לא יכולה לדעת אם זה קורה לו עם אחרים. אבל שמתי לב כל פעם שהוא רואה אותי , הוא עושה זאת רק כשאני נוכחת, אף פעם לא תפשתי אותו על חם שבודק את כפתורי מכנסיו מתי שלא מבחין בי. לי נראה שזה התרגשות מינית. - חגית.

למה זה קורה? למה יש תחושה שמה שקורה לאחרים, רוצים שזה יקרה לעצמך גם? מאיפה בא החסך הזה דווקא? ובמידה ומגלים את החוסר שסובלים ממנו, איך אפשר להתגבר על זה ולא להגרר לתגובות קיצוניות בעקבות זאת?

דנה, קנאה היא רגש טבעי, ולכן זה כמו לשאול - במובן מסויים - למה אנחנו אוהבים, שונאים, כועסים וכו'. לפני שנגררים לתגובות קיצוניות, אפשר לעצור רגע ולשאול "למה אני מגיבה כפי שאני מגיבה? זה רק בגלל שאני רוצה/צריכה את מה שיש לאחר?" אם את רוצה להבין את הקנאה ומקורותיה בצורה מעמיקה יותר, את תמיד יכולה לפנות לאיש מקצוע.

דנה שלום המפתח לפתרון הוא המודעות. הקנאה היא דבר טבעי עוד מימי סיפורי התנ"ך הראשונים וכנראה שטבע האדם לקנא. השאלה מה עושים עם הקנאה ואיך מונעים בדיוק כמו שאת כותבת, תגובות קיצוניות בעקבות זאת. כנראה שאינך יודעת כיום באופן עמוק מהיכן מגיעות תחושות אלו ולכן זה מאיים ומכביד. יתכן ששיחה כנה עם האנשים הקרובים לך תוכל לספר לך משהו על מקורות הקנאה הזו. במידה וזה משבש את איכות חייך תוכלי גם להתייעץ עם פסיכולוג בברכה ד"ר אורן קפלן

הבנתי את טענתך, ואוכל לומר לך שניסיתי זמן רב להגיע למקור הקנאה שהפריעה לי זמן לא קצר. לעיתים אין לי את האומץ לעמוד מול זה, אך המודעות והרצון להיות מודע לזה, לא הספיק להעלים את הרגש. שאלתי היא למה יש לפנות לאנשי מקצוע כאשר נתקלים בבעיות עם העצמי? אין דרך לעשות את זה לבדך? איך חיו האנשים לפני שהמציאו את המונח פסיכולוגיה?

שלום רב, אין לי חבר כבר הרבה מאוד זמן, ואין לי חשק מיני, לא היה לי גם יותר מדי בזוגיות ממנה יצאתי. בכלל לאורך חיי, והיו לי הרבה חברים, מהר מאוד החשק המיני מתפוגג.. אני תוהה איך אספק את בן זוגי ואשמור על מערכת יחסים נורמלית לאורך שנים אם אין לי חשק... (והיו לי הרבה חברים וגברים...וזה לא הם זו אני).. איך אפשר לעלות את החשק? האם יש תרופות הומופטיות? או איזשהם טיפולים שאפשר לעשות? שוב, כעת אני לבד כחצי שנה ואפילו לא בא לי!

את יכולה לנצל את השירות המופלא והטוב של סרוגייט גבר אשר ינחה אותך וילמד אותך לאהוב ולהתחבר לגופך ולקטע האירוטי שבך. נדמה לי אפילו שאפשר לברר פרטים בכל מרפאות קופ"ח. חבל שתפספסי אחת מהנאות החיים החשובות, שלא לדבר על מה זה עושה לגוף, לנפש ולליבידו. בהצלחה

א. שלום השאלה מדוע לא בא לך, זה יכול לנבוע ממקורות שונים. למשל, כדאי לבדוק האם לא בא לך גם על תחומים אחרים בחיים, ואז יש מקום לבדוק האם את בדיכאון. תוכלי לקרוא על כך במאמר הרצ"ב ולבדוק את הסימפטומים שחלק מהם באים לביטוי בירידה בחשק המיני. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm אפשרות שמתמקדת במין עצמו הוא דימוי גוף נמוך, עכבות או טראומות מהעבר בהקשר למין או למגע המיני או לגוף עצמו ועוד אפשרויות רבות. בהחלט יש אפשרות לטפל בבבעיה, אבל קודם כל צריך לזהות את מקורותיה. את יכולה למשל לפנות למרפאה לתפקוד מיני בבי"ח ליס ליולדות בתוך בית חולים איכילוב. הם מאבחנים ועוזרים לנשים עם בעיות בתפקוד המיני ויכולים להגדיר מה מקור העניין. הטלפונים שם הם 6925672 6974000 אפשר להגיע עם טופס 17 של קופת החולים או באופן פרטי, הביקור איננו יקר ושווה לפנות. אם את גרה במקום אחר בארץ יש אפשרות למצוא בוודאי מרפאות גם באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובה.. אבל 1. יש לי חשק רב בתחומים אחרים בחיים, אני בן אדם מאוד פעלתן...(חוגים, עבודה, חברים). 2. מבחינת תחושת גוף - אני מאוד אוהבת את גופי (וכך גם הגברים בחיי) ההרגשה עצמית בסקס היא עם בטחון..כמו כן, אני מאוד פעילה, גם במיטה, יוזמת וחווה אורגוזמות - זו בדיוק הבעיה, שאני במיטה אני (בעיקר בשלבים הראשונים של חברות), מאד נהנת.. הבעיה היא אח"כ שרמת החשק יורדת, ואני יכולה להעביר חודשיים ללא סקס, וללא תאווה.. זו הבעיה.. עם זה למי אני פונה? האם יכול להיות שרמת הטוסטסטרון שלי נורא נמוכה (שמעתי פעם שלמי שיש רמה גבוה יש לו חשק מיני). מה עושים? תודה

שלום רב, כרגע אני שוב רווקה (בת 30), במהלך חיי נכנסתי ויצאתי מזוגיות, ארוכות וקצרות, טובות ופחות טובות. לאחרונה נפרדתי מחבר ואני שוב חושבת על זוגיות חדשה. אבל כשעצרתי לחשוב באמת מה אני רוצה, חשבתי האם באמת אני רוצה זוגיות.. ואני לא יודעת להגיד בלב שלם שכן! אני תוהה אם הנורמות החברתיות היו שונות, או כל החברות שלי לא היו עם חברים/נשואות, אם הייתי עדין רוצה משהו. אני נוטה תמיד לחשוב שלו חיי היו מלאים חברתית וכולנו היינו רווקים - אני לא הייתי רוצה או חושבת בכלל על זוגיתו, לא היה לי את הצורך הזה ...כאלו אין בי את הצורך באהבה 1:1 ואני לא יודעת אם זה הכי נכון, כי כשאני בזוגיות אני חושבת שאני אוהבת את הבן זוג שלי, אבל אני לא הופכת להיות בן אדם שלם בזוגיות, או בן אדם יותר מאושר, או משהו כזה (ברור שאושר לא צריך לבוא מבן זוג). אבל הכוונה שלי, היא שאהבה אינה מציפה אותי, איני מרגישה אותה בכלל גופי, אני מהר מאוד מתעייפת בזוגיות.. חברות שלי נוטות לומר אווי אני רוצה משהו שיאהב אותי, יחבק וילטף - ואני אף פעם לא הרגשתי את הצורך הזה. כשלי יש חברים סביבי אני לא צריכה אהבה 1:1... האם יכול לקרות מצב שמשהו לא צריך זוגיות? הבעיה היא שאני לא רוצה להיות לבד, אני כאלו רוצה בן זוג, הבעיה שאני לא יודעת להגדיר אם אני רוצה בגללי או בגלל החברה!! היו לי תקופות בחיים שהייתי המון זמן לבד, גם ללא מגע מיני, וחיי היו בסדר גמור מהצד הזה. האם זו בעיה מוכרת? האם יכול להיות שיש אנשים שלא רוצים זוגיות? מה זה אומר? ואיך אדע את האמת שלי, לעומת האמת החברתית? תודה

היי השאלה שלך היא שאלה שעולה אצל לא מעט בחורות בגיל שלך ובכלל.. פעם היה מקובל התחתן ולהביא ילדים, להקים משפחה. היום יש אנשים שיותר חשובה להם הקריירה או פחות רצים להקים משפחה. וכן, יש גם נשים ששואלות את עצמן האם הן בכלל רוצות קשר מחייב.. אני חושבת שזה גם קשור לעובדה שנשים היום באופן יחסי פחות תלויות בבבני זוג שלהן כספית, וכו'. יש אחוז גבוה יותר של נשים ליברליות, אשר בונות קריירה או בעלות מקצוע משל עצמן והכנסה שלהן. לא פשוט להפריד את הנורמות מהרצון הטהור שלנו..ואני מסכימה איתך שבאמת ברגע שהרבה חברים וחברות נישאים לקראת גיל 30-32 אז מתחילים אולי להילחץ גם ולחשוב שאולי אין בחורים או בחורות עבורינו ואולי "המלאי" אוזל. אני מאינה שכל אדם צריך ללכת עם הצורך שלו , רק צריך לבדוק שהצורך הוא אמיתי ולא בריחה מקשר. ייתכן ובאמת את תהיי אישה שתחליף בני זוג לעיתים תכופות או תעדיף לא להינשא ולהתחייב לאדם אחד. מה שמתאים לך, תזרמי עם זה.

נשמע שאת בטלנית שלא כל כך מעונינת להשקיע בקשרים. כלומר, נוח לך יותר להיות מווקפת חברים על אין לך חשק / רצון / להשקיע ביחסים במערכת של 1:1. חבל, מאחר ומערכת יחסים כזו של 1:1 גם אם היא לא "משתלטת" עלייך אלא זורמת בנחת לצד וביחד עם מערכות אחרות, פותחת לך צוהר נוסף ליכולות הרגשיות והנפשיות שבך ותיתן לך כלים טובים יותר להתמודד ות בעתיד

שלום את צריכה למצוא את האיזון הנכון של החיים שלך ובהחלט יתכן שכיום זוגיות לא מתאימה לך. יש אנשים שבאמת לא מעוניינים בזוגיות באופן קבוע, יש אנשים שאפשר להגדיר זאת כחלק מנטיותיהם האישיות. אישית, אני לא בטוח שההגדרות הללו נחוצות מאחר ובתקופות שונות בחיים עולים צרכים שונים. כרגע את מגלה שאינך רוצה בזוגיות ואולי מוטרדת ממה יגידו מסביב או רוצה להיות לא מוטרדת מכך. השאלה המרכזית בעיני היא כיצד יוצרים איכות חיים טובה. אם כיום איכות חיים טובה מבחינתך היא לחיות בלי בן זוג או לפחות בלי בן זוג קבוע, כך צריך לעשות. העניין הופך לבעיה רק כאשר נוצרת מצוקה סביב העניין. כלומר, אם את מרגישה שהקונפליקט סביב בן הזוג, הבדידות, משפחה וכו' מעוררים אצלך חרדה, קושי וכו' אז יש כאן משהו שדורש פתרון ואז הייתי גם ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם שאלות החיים הללו. אם אין מצוקה, אין בעיה ותוכלי לקבל החלטה שאת חיה כאן ועכשיו בלי בן זוג, עד הודעה חדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

זוגיות ארוכת טווח היא גם התפשרות ולא כל אחד מוכן להתפשר בחייו עם כל היתרונות של זוגיות.. וזה לגיטימי.. לא אומר שהבחורה עצלנית וכו' וכו'..

בשבוע האחרון משהו קרה לי ואני לא יודעת להסביר אותו. אני מתוחה כל הזמן, לפעמים בצורה זוועתית ולפעמים בצורה מתונה יותר אבל לא היה לי רגע לא מתוח כבר 8 ימים. ברמה הפיזית זה מתבטא בלחץ בחזה ובתחושה של גוש בגרון שלפעמים גם גורם לחוסר תיאבון, ומידי פעם גם שלשולים. ברמה הריגשית אני מרגישה מבוהלת ולא יודעת ממה, מתוחה מאד, חסרת בטחון עצמי ואני חשה כאילו אני מנותקת מהסביבה, כאילו אני הולכת ליד החיים ולא ממש חיה אותם. זו תחושה איומה והכי גרוע שאני לא יודעת מה הביא אותה. זה כבר קרה לי בעבר בתקופה שאמי חלתה קשה ועד שנפטרה ומאז אני מטופלת בסרוקסט ואצל פסיכולוגית. היו לי גם ימים קשים שהלכו ובא אבל לא ברמות כאלה. אני מרגישה ממש שבורה. קשה לי לתפקד בעבודה או בלימודים. אני מרגישה שלא בא לי לעשות כלום מרוב לחץ - לא להישאר בבית ולא לצאת וכל מה שאעשה מלחיץ אותי. אני לוקחת מידי פעם קלונקס אבל חוששת להתמכר ולכן לפעמים מעדיפה לסבול מאשר לקחת עוד כדור. אין לי כסף לטיפול יותר מאשר פעם בשבוע וזה מאד קשה לי. אני גם חוששת שאני מעמיסה על בעלי את הבעיות שלי וחוששת שיימאס לי אם כי הוא מאד סבלני ואוהב ומזכיר לי כל הזמן שלא יימאס לו. אני חוששת שאתמוטט. מה עושים?

לשתות משהו עם חברה. אולי ערב אחד ללכת לסרט חביב עם בעלך. כל מה שאת לא חייבת לעשות כרגע - תשימי בצד. רק כדי שהגוש הזה שיושב לך על החזה קצת יתמוסס ותוכלי להרגיש שוב כמו עצמך.

רונה שלום את מגיבה כנראה למשהו שקרה, פנימי או חיצוני, שאולי אינך מודעת אליו כעת. חשבי מה קרה בשבוע האחרון, האם זה מועד שמתקשר לעבר, האם אירוע שפתאום עורר משהו וכו'. אני מציע לך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל ולקחת בכל זאת תרופה שתרגיע ברמה המיידית כדי שתעברי את הימים הללו את שתרגישי מעט יותר טוב. לא תתמכרי מזה. חרדה היא תופעה של גלים עולים ויורדים וכנראה כעת את בגל עולה. אם תוכלי לגלוש איתו עם פחות התנגדות ואימה תראי שהוא פוחת לאיטו ונרגע לבד. הרימי טלפון הן לפסיכולוגית והן לפסיכיאטר והתייעצי עימם, לשם כך הם קיימים, כדי לעזור גם ברגעים הקשים ביותר הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש סיכוי להתגבר על החרדות האלה לתמיד או שנגזרתי לחיות בין הגלים?

אני בשנות השלושים לחיי . הגעתי לטיפול אצל מטפלת בעקבות משבר זוגי עם בעלי. בינתיים בעלי ואני נפרדנו אך הטיפול המשיך עם כל אחד מאיתנו באופן פרטני. אני בטוחה במליון אחוז שאני לא לסבית. אבל מה שקרה לי עם המטפלת הזו- אני ממש אוהבת אותה ונמשכת אליה. ממתינה כל השבוע לפגישה, חושבת עליה כמעט כל הזמן ומרגישה שהיא ממש חשובה לי. מפנטזת שאנחנו חברות. אפילו מגע מיני . בתור נערה הייתי "מתאהבת" במורות שלי. האם תופעה זו היא מוכרת? נורמלית? האם טיפול כזה עשוי להצליח ?

מטופלת, התאהבות במטפל/ת הינה תופעה מוכרת. המטפל/ת ממלא/ת איזשהו מקום חשוב בחיים שלנו. אני חושבת, שיש מקום להעלות את הנושא בתוך הטיפול, עם המטפלת, מכיוון שזה משהו ששייך לטיפול. זה לא דבר לא תקין, וזה לא משנה שמדובר במטפלת ולא במטפל.

לדעתי זהו מצב טוב. ני לעומתך נמצאת בטיפול, וכל הזמן אני חושבת לעצמי כמה הפסיכולוגית מכוערת........... אין לי סיבה לעזוב אותה היא מבינה ענין וחכמה , אבל משום מה אני לא יכולה להתעלם מהמראה שלה ולחשוב לעצמי כמה שהיא לא יפה בלשון המעטה.

רק רציתי לתרום חיוך. זה קצת מצחיק כל הצרות הללו שיש למטופלים. הקשר הזה בין מטפל למטופל הוא כל כך עוצמתי שקורות תופעות שלא חווינו אולי מאז היינו ילדים. זה קצת קשה גם, ולפעמים אני תוהה האם הטיפול שאמור להוות תמיכה לאדם, לא מזיק בכך שהוא כל כך מזעזע וקשה בחלק גדול מהזמן. נו, שיהיה.

מטופלת שלום קורה לך משהו משמעותי בטיפול ואת מצליחה לראות את הקו שמחבר את ההתאהבות במטפלת להתאהבות בדמויות סמכות טיפוליות בעבר כמו המורות. התופעה בהחלט נורמלית וטבעית, כדאי לעלות אותה גם בטיפול ולהשתמש בה כמו כל חומר אחר שעולה בטיפול כיוון שללא ספק מספר משהו עליך, אישיותך, קשריך עם אחרים וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני בת 29 נשואה +3. עובדת ומצליחה כעצמאית וביני לבין בעלי היחסים תקינים. יש לי בעיה בסיסית שאני רוב הזמן חושבת שלילי,מה שמביא את בעלי ואותי לויכוחים וחיכוכים. בעלי אדם מאוד אדיש,ויחסית אלי אופטימי מאוד. אני אדם לחוץ,לעיתים עצבנית אבל הכי בולט אצלי זה עיניין הפסימיות בכל תחום ועיניין. מנסיונך מה אתה מציע לי לעשות?? האם טיפול פסיכולוגי יעזור לי? אני שואלת על טיפול כי את הפסימיות קיבלתי עוד בילדות וכך גם גדלתי,לכן אני "פסימית" לגבי הטיפול. תודה

אני אופטימית מטבעי ולכן אני ממליצה לך לנסות ללכת לטיפול. יכול להיות שהבעיות בינך ובעלך אינן גדולות מדי כרגע, ויכול להיות שאפשר לחיות את כל החיים עם פסימיות (בריאה) אבל נשמע לי שאת מזהה בעייתיות שיכולה להתעצם. ולמה לא לנסות לבדוק אם אפשר לשפר משהו לפני שדברים נהיים ממש קשים? בתור מישהי פסימית, אני בטוחה שיש לך תרחיש שלילי של איך דברים מתדרדרים. :) בקיצור, אולי אין הרבה מה להפסיד מלנסות ללכת לטיפול לתקופה ולראות איך זה משנה את השקפת העולם שלך, או פותח אותה קצת.

אתי שלום את מציינת את החיכוכים בינך לבין בעלך ובסיום שואלת האם אפשר לשנות את הפסימיות. השאלה שעולה אצלי מה מטריד אותך, הריבים עם בעלך וההבדלים ביניכם, או הבעיה האישית שלך עם הפסימיות. די חשוב להגדיר זאת כיוון שמה שתעני לעצמך ישפיע על הטיפול אותו כדאי לעשות. אם הבעיה היא בהיבט הזוגי כדאי לפנות יחדיו לייעוץ זוגי. מי יודע, אולי גישתך הפסימית היא הנכונה ודווקא הוא אופטימי מידי? אולי חלוקת התפקידים ביניכם היא כזו שהוא אופטימי ואז כדי לאזן את מה שקורה ולמנוע בעיות את היא הפסימית? לפעמים תפקידים במשפחה נקבעים לא רק ע"י אופי אלא ע"י גורמים שקשורים לדינמיקה הבין אישית. לעומת זאת, אם את חשה שזו בעיה אישית שלך ומה שקורה במשפחה זה רק תוצאה של ההיבט האישי, אז כמובן כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי אינדיבידואלי. שם תנסי לברר את מקורות הפסימיות וכיצד אפשר לשנות את הגישה לחיים כדי שיהיה קל לך ולבני משפחתך האחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מי זה כמה שנים שאני לא עובדת וכל הזמן הקשבתי לתוכניות על הבריאות ו עכשיו אם אני שומעת שלמשל לחברה שלי יש צהבת , אני כבר לא נכנסת אליה הביתה ומנתקת את הקשר, או לאחי החורג יש י חתונה של הבן . הוא מתפרפר הרבה עם כל דבר שבא ליד. גם איתו נתקתי רק טלפוני מדברת איתו ,אני לא יודעת אם הוא חולה או לא .ואין אומץ לשאול אותו.עכשיו הוא הזמין את המשפחה לחתונה.אני מאוד רוצה ללכת. אבל הפחד משתק אןתי ושוב חושבת כדי לי להשאר בבית.אני מרגיעה את עצמי כל לילה אבל בחתונה הזאת לא יכולה למנוע מנישוקים וריקודים . השאלה המחלות שציי נתי האם עוברים מנשקה ולחיצת יד?בתנאי שהוא ביקר בשירותים ולא רחץ ידיים? בבקשה תענה לי . אני בת 55 .

קתי, לא ציינת מהן המחלות של האח החורג, כך שקשה לענות באופן ספציפי לגבי סכנת הידבקות. אבל הפחד מחיידקים מביא אותך לניתוק קשרים עם אנשים שונים, ובמובן מסויים הוא כבר לא פחד "רגיל" שקיים אצל רוב האנשים, אלא משהו שמפריע לך בחיים. אני חושבת שכדאי שתפני לאיש מקצוע (פסיכיאטר/פסיכולוג), כדי שתוכלי להחזיר את הפחד הזה לגבולות רציונליים יותר, וכך תוכלי להמשיך את חייך כרגיל, בלי הצורך לוותר על חברים ואירועים.

גם אם רופא יגיד לך שמכל התופעות האלה לא נדבקים ולא נעשים חולים , לא בצהבת ולא בכלום , האם זה ישכנע אותך. את גם יכולה ללכת לחתונה ולא תדבקי בכלום. אם לא , אז כנראה שאת צריכה לעשות מה שהציעה הכותבת לפני.

קתי שלום לפי מה שאת מתארת את סובלת מבעיה שנקראת OCD שהיא מחשבות טורדניות שמעסיקות אותך ופוגעות בתפקוד. זו בעיה שהיא חלק ממשפחה רחבה של בעיות חרדה ויש אפשרות לטפל בבעיה באמצעות תרופות נוגדות חרדה וטיפול פסיכולוגי. כדאי שתפני לייעוץ מקצועי כיוון שחייך הולכים ומצטמצמים ואת נסגרת בתוך עצמך ובבית בעקבות זאת. העניין איננו רציונלי וחיידקים מן הסתם אי אפשר לראות כך שהמחשבות מתרוצצות אצלך בראש כל הזמן שאולי תפגעי מהם. מן הסתם את יכולה ללכת לחתונה ללא כל חשש, אבל אני חושש שהמחשבות חזקות מכל דבר שיאמר לך. פני בהקדם לקבלת עזרה, עליך לקבל קודם כל את העובדה שיש פה בעיה רצינית שדורשת טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה. ובמקרה הילדים שלי התארחו בסוף השבוע אצל חברים. ידידי הנשוי, אנו מאוהבים אחד בשני אך לא עושים מאומה בנידון מאחר ולא רוצים להרוס משפחות, אמר לבעלי פעמיים: "במקומך הייתי נוסע לבית-מלון". בעלי אמר לו שהוא מעדיף להיות בבית מאחר ואוהב מאד את הבית. למה התכוון בדיוק ידיד באומרו?. תודה רבה.

שירה, הכי פשוט - תשאלי את הידיד, כשתמצאי את הסיטואציה המתאימה. רק הוא יודע למה הוא התכוון, וחבל סתם לנחש ניחושים.

שירה שלום הסיטואציה נשמעת מסובכת למדי, את מאוהבת בגבר נשוי חבר משפחה. זה אומר ללא ספק משהו על חיי הזוגיות שלך ועל המורכבות של חייך כיום. את פירוש הרמיזות תוכלי באמת לשאול באופן ישיר את ידידך, אם אתם מדברים על האהבה שביניכם בוודאי תוכלי לקבל תשובות גם על אופן התבטאותו. בכל מקרה, לאורך זמן הסיטואציה הזו תסבך את החיים שלך וההתלבטות הנוכחית מעידה על כך יותר מכל. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, השלום והברכה לך!. אם הייתי יותר חופשייה עם הגבר הייתי שואלת אותו ולא פונה לפורום. יש לי חדשות בשבילך, מעולם אנו לא דיברנו על נושא אהבה. לא צריך להיות פסיכולוג להבין ששנינו מתלהבים ונמשכים אחד לשני. אנו נהמנים מאד למשפחתנו. אם ילדינו מפוזרים ומחוץ לבית, מדוע חייבים אנו להיות בבית-מלון, האם בשביל פרטיות , אינטימיות ושקט מהילדים - אז יש את זה בבית ולא באותו עלות כמו בבית מלון, לכן אודה לך מאד אם תענה לי בכינות מדוע אמר האיש לבעלי שבמקומו הוא היה נוסע לבית מלון- אודה לך מאד על תשובתך הכינה - שירה.

שלום ד"ר קפלן, לפני שנים רבות סבלתי ממצבי חרדה ודיכאון קיצוניים מאוד שמנעו ממני להיות לבד. בנסיבות ההן נעזבתי ע"י כמה מחבריי ה"טובים" והתחברתי עם אנשים שבמצב רגיל לא הייתי מתחברת אליהם, אך אלה היו האנשים היחידים שהיו מוכנים להיות במחיצתי בצורה האינטנסיבית לה הייתי זקוקה. במשך הזמן מצבי הוטב וכיום אין לי בעיה להיות לבד (ואני אפילו מגזימה בכך). עם רוב האנשים שהייתי אז בקשר הקשר נותק, אך אם אחת מהן עדיין קיים קשר. מדובר באישה שאושפזה בזמנו בדיכאון פסיכוטי ואני היכרתי אותה סמוך לשחרורה מהאשפוז כשהיא עושה מאמצים להשתקם, לעבוד, הקפידה מאוד על הופעה חיצונית ועל התנהגותה החברתית. לצערי, במשך הזמן חלה הטבה במצבי והרעה במצבה. היא ויתרה על ניסיונותיה להשתלב במעגל העבודה, חיה לחלוטין על חשבון משפחתה (היא בת חמישים פלוס), קמה רק בשעות הצהריים, מעשנת (סיגריות) ללא גבול, צורכת אלכוהול ומדברת אל עצמה. יש לציין שלמרות זאת, הואיל והיא חברותית באופן בסיסי והיא אינטליגנטית מאוד, הצליחה לקיים קשרים ואף ליצור קשרים חדשים, הן עם אנשים במצב נפשי קשה והן עם אנשים "נורמאליים". אני מתקשה מאוד לשמור על קשר איתה. היא במצב היפו-מאני, מדברת על עצמה ללא הרף בקול רם מאוד עד כדי כך שאינני יכולה לומר מילה על עצמי בדרך-כלל, היא משתעלת בצורה קיצונית בגלל העישון הרב, כאמור מדברת אל עצמה. עד כה התחמקתי מלהיראות איתה ברחוב ומדי פעם ביקרתי אותה אצל בבית. גם הדפסתי עבורה משהו במחשב שלי והיא רוצה לבוא אליי לתיקונים אך אינה מסוגלת להפסיק לעשן בביתי, דבר שממש חונק אותי פיזית. בקיצור, קשה לי. בזמנו נוכחותה עזרה לי מאוד, ואני לא שוכחת לה את זה, למרות שהיה ברור מאוד שגם נוכחותי עוזרת לה, אולי אפילו באותה מידה. כיום, לעומת זאת, פיתחתי קריירה משלי, אני אמנם בודדה אם כי סובלת מכך פחות ופחות ואני מתפשרת הרבה פחות בקשריי החברתיים, אך עם זאת אני חשה איזו מחויבות מצד אחד לא לנטוש את מי שהייתה לצידי בתקופה הקשה ומצד שני, השהייה במחיצתה קשה מנשוא. יש לציין שכל ניסיון להעיר לה משהו על התנהגותה (כמו, למשל, לבקש ממנה לא לעשן אצלי) עולה בתוהו ובמקרה הטוב מחזיק מעמד זמן קצר מאוד. אודה לך על התייחסותך. גילה

גילה שלום ההתלבטות לא פשוטה. מצד אחד היית רוצה אולי לנתק את הקשר שמעיק עליך ומצד שני לא נעים לך ואת מרגישה מחוייבות. הפתרון הוא אולי להגדיר לעצמך זמנים בהם את יוצרת קשר ומתעניינת, אבל חשוב גם להגדיר לעצמך היכן נמצא הגבול למגע הזה. את צריכה לשמור עליה, אבל בראש ובראשונה לשמור גם על עצמך. מותר להציב גבולות לכמה אתן נפגשות וכן לאופי המפגש. אם הסיגריות בבית שלך מפריעות אל תפגשי אותה שם, וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור, יש לי דפוס התנהגות שאני מאוד לא אוהבת קשה לי לתקשר עם אנשים, אני חיה בניתוק מעצמי ולכן גם מהסביבה דבר שגורם לי למעופפות וחוסר עניין. כמו כן אני מוצצת אצבע למרות שאני כבר בת עשרים אני מאוננת עם תחתונים ורק כך מגיעה לאורגזמה ויש לי תיסבוך מיני בזמן האוננות בו אני מדמיינת את אבא שלי שוכב איתי או סתם גבר שמיחס אלי כילדה קטנה איך אצליח לשנות את התנהגותי (הייתי בטיפול פסיכולוגי ששחק את כספי ולא עזר)?

נוהר שלום את מתארת סידרה של התנהגויות שמאפיינות אותך אבל חסר משהו במכנה המשותף הנפשי לכולם. אני מעריך שיש כזה ואולי בגללו פנית לטיפול פסיכולוגי. יתכן שההתייחסות לעניין כדפוס התנהגות שאינך עובדת הוא שורש הבעיה שכן לא מדובר בהתנהגות בעייתית אלא במה שעומד מתחתיה. למרות אכזבתך מהטיפול הפסיכולוגי אני חושב שאת צריכה לשוב ולנסות. הכישלון הקודם לא אומר שאין לכך סיכוי, הרי מפגש עם פסיכולוג הוא דבר מאוד אישי ויתכן שלא היתה כימיה והבנה בטיפול הקודם ודווקא בסיבוב הבא תרגישי כימיה טובה יותר. אני לא רואה פטנטים או קיצורי דרך לטפל בנושאים שהם כנראה מורכבים למדי בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי קורין אני בת 17 והייתי רוצה לשמוע יותר על פחד הנטישה. לאחרונה אני מנתחת את ההיתנהגות שלי ...... הפחד הכי גדול שלי הוא להישאר לבד, להינטש... כבר מגיל קטן ואני לא יודעת למה, אבל העיניין מאוד משפיע על החיים שלי ועל ההיתנהגות שלי אני אדם שצריך המון תשומת לב, המגע אצלי הוא משהוא מאוד בסיסי וטבעי (כדיי לדעת שאני לא לבד). אני עברתי תקופה מאוד לא קלה בחיי לפני חצי שנה בערך, בתקופה הזאת הפחד שלי היתגשם אני נישארתי לבד, בעיקבות מקרה שקרה לא היה לי אך אחד, לא היה לי את ההורים שלי לצידי ולא אנשים קרובים אחרי חוויה השיום בדיאווד הייתה אחת החוויות הטראומטיות ביותר בחיי, באותה תקופה לא היה מי שיחבק אותי באמת ולא ישפוט אותי וזה היה מאוד חסר לי מאז המגע אצלי הוא דבר מאוד בסיסי, (וכבר ליפני) אנשים מפרשים את זה בתור שידור של מיניות....בעוד שכל מה שאני משדרת (לא במודע, לא מזמן הגעתי למסקנה) זה זעקה לעזרה ופחד גדול מאוד מבדידות... אניאל יודעת למה אני מרגישה ככה, אבל אנייודעת שאם אני אמשיך בצורה הזאת בסוף לאנשים לא יהיה נוח ליידי, למרות שכל העיניין של דרישת תושמת הלב היא טבעית אני מאוד מבולבלת, מה שאני עושה כרגע זה כל מה שאני מכירה הייתי מאוד שמחה אם תנסה לעשות לי קצת סדר בבלגן. בתודה מראש קורין

קורין שלום חרדת נטישה היא החרדה הבסיסית ביותר שמתחילה עוד בגיל הינקות בו התינוק תלוי באופן בלעדי בהוריו. לכן קשה לפעמים להבין את מקורותיה באופן מדויק שכן מקור החרדה יכול להיות שייך לתהליכים שונים בחיים, חלק בחיים המוקדמים מאוד, ומסיטואציות שאף אחד לא זוכר אותן, לא הילד ולא ההורים. מה שאת מתארת הוא מצב שבו יחסיך הבין-אישיים מושפעים מהחרדה הזו, את מתנהגת באופן מסויים שאולי לא מתאים לאישיותך אבל מתוך חרדת הנטישה נראה בצורה כזו, ואולי מזמין קשרים לא מתאימים. סדר בבלאגן במצבים כאלה אפשר לעשות במסגרת של טיפול פסיכולוגי. אני מצרף שני מאמרים על טיפול פסיכולוגי, כדאי שתקראי ותשקלי לפנות. תזדקקי כנראה לעזרת הוריך הן כדי למצוא מטפל מתאים, הן כדי למממן את הטיפול או לקבל אישורים מקופ"ח. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אתמול דיברתי עם אמא שלי על כל העיניין ועל מה שאני חושבת, אמא שלי היא מנחה של הורים ומורים לילדים ADHD אני בעצמי ADHA היפר ....... אני מטופלת או יותר נכון טופלתי אצל ריבקה ארוטשס . האים יכול להיות שהפחד שלי נובע רק מה ADHD או באמת יכול ליהיות משהו מעבר לכך מה יותר סביר? בתודה קורן

בתי בת השנה ילדה רגילה לחלוטין חברותית חייכנית וכו. הבעיה היא שכאשר היא נפגשת עם הורי בעלי אז היא בוכה כבי היסטרי ומסרבת ללכת אליהם.דבר נוסף עלי לציין שהם מתראים בתדירות של פעם בשבוע לכל היותר .השאלה שלי כיצד לנהוג במצב זה .הם האנשים היחידים שהיא נרתעעת מהם .

ורד שלום זו איננה תופעה שגרתית, במיוחד אם קוראת באופן קבוע. יש משהו שמפריע לילדה ואתם צריכים לברר עם עצמכם מה מתריע אותה. האם זה המפגש עצמו עם ההורים, האם המצב בו מתקיימת הפגישה, וכו'. נסו לחשוב מה יעזור לה להתיידד עם ההורים, האם זו קלטת וידיאו שהיא אוהבת שאפשר יהיה להקרין שם, אולי משחק אחר, אולי פעילות כלשהי עם אחד מהם או שניהם. חשוב לברר האם לך או לכם בעיות תקשורת עם הורי בעלך כי במידה וכן יתכן שעובר מסר כלשהו שאינו מודע לילדה והיא מגיבה לכך וכו'. בקיצור, צריך לסרוק ולמפות את כל האפשרויות ולפעול לפי הניתוח שעשיתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם גילוי ADHD יכול להיות בעקבות התעללות נפשית ? תודה. אשמח על תשובה מפורטת ככל הניתן.

היי ישנם בעיות קשב וריכוז על רקט נוירולוגי וישנם בעיות קשב וריכוז על רקע נפשי. חסור שקט נפשי, גם יכול להיות בגלל טראומה. יש להפריד בין הדברים.

איתי שלום ADHD היא תופעה אותה יש לאבחן בצורה מסודרת אצל אנשי מקצוע. יש מצבים בהם פונים לאיש מקצוע בגלל בעיה מסוימת ואז מתגלה בעיה נוספת. אם כוונתך לשאול האם יכול להתפתח ADHD בעקבות התעללות נפשית התשובה היא שזה יהיה ADHD מורכב או לא אופייני. בעיקרון בעיות נפשיות גורמות פעמים רבות לתגובות אימפולסביות ולהפרעות קשב, והתעללות נפשית בוודאי יכולה ליצור בעיות כאלה. עם זאת, המקור לבעיה הוא רגשי ויש לטפל בה כך. ברוב המקרים של ADHD המקור לבעיה הוא ביולוגי ולא נפשי ולכן נותנים גם טיפול בריטלין כדי להתגבר על הבעיה האורגנית. מבחינה זו, התעללות נפשית לא יוצרת את חוזר האיזור הביולוגי אלא את הבעיה הנפשית. בברכה ד"ר אורן קפלן