פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד"ר קפלן, בהמשך למכתבי משבוע שעבר לגבי טריכוטילומניה. אני רוצה להוסיף שאני בן 31, וסובל מהדחף בתלישת שיער הגבות והריסים מיזה כשלוש שנים. אני רוצה להוסיף שאני לוכח מיזה כשנתיים תרופות (פאקסט, ריספרידל, בונסרין, לוסטרל, פלוטין, וסרוקואל), שחלקן עזרו לי להתגבר על הדחף בתלישת השיער לתקופה של חודשיים בלבד. ולאחר מיכן הפסיקו להשפיע. מאחר שאני לו עובד, ואין ביכולתי לשלם עבור טיפול התנהגותי על ידי פסיכולוג של קופת-חולים. הודה לך אים תוכל לתת לי מספר תרגילים, כדי שאני יוכל לתרגל בעצמי על מנת להתגבר על הדחף בתלישת השיער. בברכה אלמוני

אלמוני שלום אני חושש שתתקשה להתגבר לבדך, נסה לפחות להמשיך את הטיפול התרופתי שכן גם אם לא יעלים לחלוטין את התופעה הוא עשוי לעזור בהקלה. יש מסגרות בהן הטיפול הוא בחינם, למשל במרפאות בתי החולים אליהם קופת החולים נותנת טופס 17, למשל מרפאה פסיכיאטרית של בי"ח איכילוב. תוכל לנסות לעשות בעצמך תרגילי הרפיה. יש ספרים רבים עם קלטות והדבר עשוי להקל על הסימפטומים בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת אם נח לך לקרוא אנגלית או לא, אבל יש כל מיני מאמרים בלינק הבא: http://www.geocities.com/HotSprings/Sauna/8181/links.html תבדוק במורד הדף תחת הקטגוריה: Self-Help Resources. יש שם כמה דברים. בהצלחה.

שלום לך lila, אינני יודע לקרוא באנגלית, אבל בכל מקרה אני מודה לך על היתיחסותך למכתבי. בבוכה אלמוני

האם יש למשיהו מושג על חברה, מכון, הנקרא פורום והעוסק בסוכ כלשהו של טיפול פסיכולוגי קבוצתי

הפורום נקרא לנדמרק אדיוקיישן ונמצא לא רחוק מאצטדיון הכדורסל. מה שקורה שם איננו ממש טיפול פסיכולוגי אלא מין דינמיקה קבוצתית המונית. משתתפים כ 300-400 איש. עשיתי את זה לפני כ 6 שנים. לדעתי ההשתתפות בפורום אינה עוזרת לפתרון בעיות אלא נותנת משהו בכיוון מבט אחר על החיים בכלל ועל שינוי דרכי ההתמודדות עם סיטואציות שונות בחיים. אפשר להתקשר אליהם לבוא לפגישת היכרות שמסבירה על הפעילות ולהרשם אם נראה לך מתאים.

שלום אני מבקשת תעזרו לי ,הבן שלי בכיתה ,י,ועושה לי מוות כמעט כל בוקר בשביל ללכת לבי"ס. כל יום אני צריכה לשבת ולדבר איתו כדי לשכנע אותו ללכת במוחרת,והרבה פעמיים ללא תועלת. אני מקבלת לחץ אדיר וכאבים בגב התחתון כל פעם שמתעצבנת. מה לעשות?איך להתנהג אליו? בתודה

נ שלום השאלה מדוע הוא אינו רוצה ללכת לבית הספר. יתכן שאת צריכה לקבל ייעוץ מהמחנכת ויועצת בית הספר וכן מפסיכולוג בית הספר. אופן התגובה שלך וההשפעה של זה על בריאותך נשמע מאוד לא מוצלח, גם בגלל שזה פשוט לא בריא בשבילך וגם בגלל שהנושא אינו מתמקד בבעייתו של בנך אלא הופך למשהו שהוא בעיה שלך. גם כאן תצטרכי ללמוד להתמודד אחרת עם הויכוחים לא רק בשביל בנך אלא גם בשבילך. סביר להניח שהכעס הזה משפיע על חייך גם במקומות אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה שכתבת מאשר לי את הדברים שאני חותר אליהם שמדובר בבעיה אוביקטיבית חיצונית של השרדות/קידום במקום עבודה ולא במשהו פנימי. זה מלחיץ לעבוד בחברת מחשבים אשר מגלגלת כספים רבים. נראה כי את חוששת שהתפרצות כזו תגרום לך לאבד דברים חשובים בעתיד. את ממש לא היחידה והלחצים הללו קיימים אצל רוב האנשים. את חוששת מהתפרצויות ואחרים חוששים מכך שהממונה לא מעריך אותם ואחרים מזה שהם לא מספיק מקצועיים. חששות כאלו הם מנת חלקו של כל אדם אשר רוצה להתקדם ואין בשוק הפרטי מנוחה ונחלה. הקידום וההישרדות במקומות כאלו רחוק מלהיות הוגן. חלק מזה זה באמת מקצוענות, חלק זה אינטריגות פנימיות וקליקות וחלק מזה זה מזל. את יכולה למצוא את עצמך עושה את כל הדברים הנכונים ופתאום יזמנו אותך ויגידו לך שיש לך עשרים דקות לאסוף את הדברים שלך. היו מקומות אשר פיטרו עובדים כתוצאה ממצוקת מזומנים אבל כדי שהאמת לא תצא לאור, הסיבה הרשמית הייתה אי שביעות רצון מתפקוד העובד. מדובר על עולם עסקי קר ולדעתי לא טיפול פסיכולוגי יעזור לך להצליח במקומות כאלו. יעזור לך זה כמה את מוכשרת להצליח במקומות כאלו וכמה יש לך לתת "דברים" שאחרים צרכים ומוכנים לשלם על זה. גם התייעצות כנה עם ידיד משפחה שהוא מנכ"ל חברה שכזו, יכול להסביר לך את הדינמיקה בחברות ולעזור הרבה יותר משיחות דינמיות עם פסיכולוג. ולגבי "פוליטקאים" מחושבים, הם מחושבים היכן שהם חייבים. כנראה שלא היית בסצנה בה בוס עצבני צועק על מזכירה מסכנה, או שני מנהלים יריבים כמעט זורקים כסאות אחד על השני בישיבה סוערת. הבעיה היא לא בהתפרצות שלך, שהיא אנושית מאד, אלא שעשית זאת במקום שלא הייתה לך את הפרויוולגיה לעשות זאת. את באמת רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לא להתעצבן בעתיד ? חושבת שזה אנושי לא להתעצבן ? אני מניח שעם או בלי טיפול את תמשיכי להתעצבן בעתיד אלא שעם או בלי טיפול את תיזהרי יותר במקומות בהם מסוכן לך להתפרץ. זו דעתי בכל אופן. חשוב לשמוע מגוון רחב של דעות ולקבל החלטות על פי מה שמתאים לך.

שאני אומר פוליטיקאים אין הכוונה בהכרח לפוליטיקאים בכנסת. כל מקום בו יש קידום מצריך כישורים של פוליטיקאי. כישורים כגון תן וקח, שמור לי ושמור לך. גם קידום צבאי מחייב כישורים של פוליטיקאי וגם שופטים בבית המשפט העליון חייבים להיות באיזה שהוא מקום פוליטיקאים, אחרת הם לא היו מגיעים לשם. עניין אנשים שעברו שואה בילדותם מהווה ניגוד לגישה הדינמית. הנה, אנשים שעברו כזו ילדות אומללה בכל זאת מצליחים להיות מאושרים. הנה אנשים שעברו ילדות מאושרת בארצות המזרח, כאשר הם עלו לארץ ונושלו מהמעמד שלהם, יכולים להיות מרירים. כל מה שאני אומר זה שאין חוקיות ולא בהכרח סבל נפשי מקורו בילדות קשה ולא בהכרח אושר מקורו בילדות מאושרת. כאשר באים לשקול טיפול דינמי כל כך ארוך, שעולה כל כך הרבה, שהתוצאות בו רחוקות מלהיות מובטחות אני אישית חושב שצריך לעשות חושבים. ההתנגדות שלי לפסיכולוגיה הדינמית נובעת מזה שאינני מאמין בה ובעקרונות שלה. אני לא יחיד בדעתי וישנם אסכולות שלמות בפסיכולוגיה שלא מאמינות בה. אני מתנגד גם לתוכן הטיפול הדינמי. את תראי אצל מטופלים כיצד הם מרוכזים בעצמם ונוטים לנתח את האחר ולפרש אותו, כאימוץ הדפוסים שהם רואים בטיפול. לפרש מישהו אחר זה ממש לא מנומס לדעתי, אבל זה חלק אינטגרלי מהטיפול הדינמי.

פוליטיקה היא דבר שהכרחי להישרדות. צריך לדעת מתי להיות פולטיקלי קורקט. אבל, בעיניי, לא בכל מחיר. האמת היא, שהצבא קצת שונה בעניין הזה. הפוליטיקה הצבאית מתחילה להיות מורגשת באמת רק כשמדובר בתפקידים היותר בכירים בכירים (מפקד חיל, רמטכ"ל, אלופי פיקוד וכו'). אבל יש קשר, הרי אנשי צבא רבים (בדרגות גבוהות) עוברים לפוליטיקה עם פרישתם. אבל יש בזה הרבה קומבינות, ולא תמיד נבדקים הכישורים שלהם. אבל ניתן לומר, שיש גם ניצולי שואה רבים שכן נעזרו בטיפול דינמי (נזכרתי עכשיו בספר שנקרא "שוקו חם", שנכתב ע"י מטפלת שעבדה עם ניצולת שואה). טיפול זה אינדבידואלי; יכול להתאים לתשעה אנשים ולעשירי לא. טראומות ילדות, ולאו דווקא השואה, קשורות בקשר הדוק לחיים כאדם בוגר. ודאי שלאישיות ולחוסן שלה יש השפעה. אני מניחה שזה אחד הנושאים שזכה להיחקר הרבה, רק צריך למצוא את תוצאות המחקרים הללו. עם זה אני מסכימה - אין צורך לקפוץ למסגרת טיפולית בלי לחשוב על העניין טוב ולעומק. זו החלטה חשובה מאוד, ולא צריך להיחפז. כמו הרבה החלטות חשובות בחיים. אני לא מנסה לומר לך, שנקודת הראות שלך שגויה. אחרי הכל, אם כולנו היינו חושבים באותה דרך, היה לנו משעמם. יש אנשים שמתנגדים לטיפול דינמי ארוך טווח, אחרים מתנגדים לטיפול תרופתי, יש כאלה שלא מאמינים ביעילותו של אישפוז פסיכיאטרי וכו'... אני לא חושבת שכל המטופלים אכן מרוכזים בעצמם ומנסים לנתח ולפרש אחרים נון-סטופ. אבל אולי הטיפול כן מקנה כלים (טובים או לא, זה עניין אחר), שנותנים את היכולת להבין יותר את האחר. נימוס זו כבר סוגיה בפני עצמה, סובייקטיבית לחלוטין. בעוד שלך, למשל, זה נראה לא מנומס (ושוב, זה בהחלט לגיטימי), הרי שיש אנשים שזה לא מפריע להם. מאידך, יש אנשים, שמעולם לא היו בטיפול ואין להם שום קשר לתחום הזה, שמנסים לנתח ולפרש אחרים בלי להניד עפעף. זה כבר עניין של אופי, לא סטטוס (מטופל/לא מטופל).

יש ויכוחים וחילוקי דעות בכל מקום עבודה וזה נורמלי השאלה היא איך ? אין לי פחד מפיטורים יש לי משרה טובה, ויש לי הצעות עבודה. . אבל, כששומעים אותך צועק בכל הבנין ............ ואתה מאבד את עצמך ואלשולט על מה שאתה אומר ומקלל וכו'' זה כבר לא נורמלי. וזה ממש לא נעים לי מעצמי. דברתי עם אחד האנשים שהתפרצתי עליו בטלפון והתנצלתי, הוא אמר שהוא הבין אותי... אבל כל האנשים סביבו שאלו אותו מי זה?! אנשים צועקים בד"כ על אנשים חלשים מהם, אני לעומת זאת תמיד מאבדת שליטה על אנשים "חזקים" זו בעיה שלי שנים, כשהייתי בתיכון העיפו אותי מהתיכון לשבועיים לאחר שהתפרצתי על מנהלת הבית ספר.. דוגמאות דומות לא חסרות לי. מנכל החברה שלי שמע ממני כמה פעמים מה הוא צריך לעשות ולא עושה. אין שום עובד כיום במקום עבודתי שהתפרצות ברמה שלי ארעה לו, בעבר, היה אחד כזה והוא פוטרו ולדעתי , בצדק כי לא ניתן לעבוד בחברת אנשים לא צפויים. אני לא יודעת האם צריך טיפול או לא צריך טיפול ולכן פניתי לפורום זה. אתה אומר שלא, יתכן שאתה צודק. תאמת אין לי כל כך אומץ ללכת לטיפול אבל אני חושבת לנסות.

סתם משהו, אני כתבתי את ההודעה הקודמת ובטעות בשם כתבתי סתם משהו. יעל

אני רואה שהאורינטציה שלי לגמרי אחרת מהתפיסה כאן ולכן אני מפסיק לכתוב כאן. לכן, אחסוך ממך גם את תגובתי להודעה האחרונה שלך. רק את יודעת מה טוב עבור עצמך ואם את משוכנעת שאת צרכה לטפל בעצמך, אז כנראה זה הדבר הנכון עבורך.

שלום, אני כותבת בנוגע לחברה קרובה שסובלת מזה שנה מדכאוןקשה ומחפשת בנרות קבוצת תמיכה בה תוכל להשתלב (במרכז). היא מטופלת על ידי פסיכולוג ופסיכיאטר וניסתה טיפולים תרופתיים רבים ללא הצלחה. לאחרונה התחילה טיפול בחשמל אך עברו כבר מספר טיפולים ללא הקלה. היא מיואשת לחלוטין. יכול להיות שכלום לא יעזור??? אני רואה אותה מאבדת אחיזה ומיואשת מלהמשיך ולנסות... עלתה בה מחשבה על השתלבות בקבוצה שתוכל להוות מקור לתמיכה, לתיקווה. האם ידוע לך או למישהו על קבוצות כאלו? על מרכז טיפולי אינטנסיבי שלא במיסגרת אישפוז ציבורי שיכול להתאים? כל דבר אחר שעולה על הדעת? (כאמור, היא כן בטיפול, למעשה שנים, עם החרפה ניכרת בשנה האחרונה וללא שיפור) . אשמח לקבל תשובה, וגם כל תגובה שאוכל להראות לה כדי לעודד, תודה, טלי

טלי שלום לגבי קבוצת תמיכה צריך לנסות ולהתקשר למרפאות בריאות הנפש ומרפאות של בתי החולים הפסיכיאטרים, לפעמים הם מפעילים קבוצות שכאלה. הטיפול בחשמל בד"כ יעיל מאוד אבל צריך סבלנות. אם היא בתחילת התהליך נסי לעודד אותה להמתין בסבלנות עד שיתחיל להראות תוצאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגישה חנוקה, כל הבעיות שלי במשפט אחד: אמא שלי נפטרה לפני חודש, סבתא יקרה לפני חודשיים, מאז הבית מתפרק, אבא מתפרק, המשפחה מתפרקת, אני מתפרקת, החברות ביני ובין חבר שלי של 4 שנים מתפרקת, החיים שלי מתפרקים, הלימודים שלי מתפרקים. ההרגשה היא שאין לי צורך בחיים כאלה. אין לי למי לפנות. האם תוכל להמליץ על פסיכולוגית או פסיכיאטרית מטפלת טובה, ולא סתם חארטה כפי שפגשתי בעבר? אני גרה בראשון. אני נוטלת תרופות כבר כמה זמן וצריכה גם מרשמים ואין לי איך להשיג. אני במצב ממש קשה, בבקשה תעזרו לי

if you want to talk please call 993358 052

ס.א. ראשית כל, חזרי לפסיכיאטר המטפל, רק בשביל לחדש את המרשמים כדי שתוכלי להמשיך לקחת את התרופות שאת נוטלת באופן קבוע. אני מכירה פסיכיאטרים בראשל"צ. אם תפני אליי למייל (לא זה שרשום כאן, אלא לזה: [email protected]) אני אתן לך עוד פרטים לגבי הפסיכיאטרים האלה. פסיכולוגים מראשל"צ אני לא מכירה. ניסית לפנות לטיפול דרך קופ"ח? את ומשפחתך נאלצים להתמודד עם שני אובדנים לא קלים, מה שבהחלט משפיע גם על היחסים ביניכם לבין עצמכם, ועל היחסים שלך עם חברייך. סביר להניח שהראש שלך לא ממש נמצא בלימודים כרגע (אפשר לבדוק במקום לימודייך אם יכולים להתחשב בך בתקופה הלא קלה הזו). הכל עדיין טרי מאוד. כולכם צריכים זמן - כל אחד בקצב שלו - כדי לאסוף את עצמכם מחדש ולהמשיך לחיות. בינתיים, לא מתפקידך להיות ה"דבק" שמונע מכולם להתפרק. כרגע את צריכה לדאוג לעצמך, עד שתרגישי חזקה מספיק כדי לתמוך גם ביתר בני המשפחה. ואם בינתיים תרצי לשפוך קצת מכל מה שמעיק, את יכולה לכתוב כאן.

תודה רבה. אין לי שום מטפל כרגע ואני משיגה תרופות דרך הרופא הכללי.... בקיצור בלאגן. אני צריכה בטח פסיכיאטרית, איך אוכל ליצור איתם קשר?

שלום המצב נשמע מאוד גרוע וחשוב שתהיי כעת בטיפול. אני לא חושב שטיפול פסיכולוגי הוא מזור לכל בעיה אבל במצב בו הכל מתפרק מסביב חשוב שתהיי במסגרת כלשהי גם אם היא לא תפתור את כל הבעיות מייד. זה שבעבר הטיפול לא הצליח לא אומר שלא תמצאי פסיכולוגית טובה אחרת, נסי לשאול בקרב חברותיך וקרובים על מישהו שהם ממליצים כך שתגיעי למישהו עם המלצות. לגבי מרשמים, את יכולה לפנות לפסיכיאטר של קופת החולים ולקבל מרשם. הדבר החשוב ביותר הוא לארגן תמיכה בסביבה הקרובה, לראות קרוב משפחה או חבר טוב שאפשר לסמוך עליו ויכול לתת לך עצה וכתף בעת מצוקה. סביר להניח שגם כאשר הכל מתפרק יש לפחות אדם אחד כזה באזור. כל טוב ד"ר אורן קפלן

מעיין, אני לא יודעת לאיזו כתבה את מתכוונת, אבל אם את מעוניינת בכתבות של ד"ר קפלן, את צריכה ללחוץ על השורה שאומרת: 'ד"ר אורן קפלן - מקבץ כתבות", ויפתח לך חלון נפרד עם רשימת הכתבות.

שלום וברכה , אני בת 37 ,בעלי ואני ישנים כמו רוב הזוגות במיטה זוגית ,הבעיה היא שבזמן האחרון בעלי החל לנחור בקולי קולות עד שאני מוצאת את עצמי נודדת למיטה אחרת באמצע הלילה . בעלי אינו מקבל זאת ברוח טובה למרות שאני מסבירה לו את מניעי . מה אפשר לעשות ? רונית

שלום לך ! למיטב ידיעתי ישנם כל מני שיטות טיפול ואפילו מוצלחות כל מה שעליו לעשות זה להסכים וללכת ליבדוק מה ניתן לעשות ואך אף צד לא יהיה פגוע גשו לרופא המשפחה בהצלחה

רונית שלום ראשית בעלך צריך לפנות לרופא אף אוזן גרון לבדיקה רצינית. הגברת הנחירות נובעת מסיבה כלשהי, בין אם השמנה, הפרעה בשינה, בעיה כלשהי במערכת הנשימה וכו'. צריך לאתר את מקור הבעיה ולבדוק כיצד להקל על הסבל של שניכם. צריך להבין שזה גורם גם לו לשינה לא איכותית ולעייפות לטווח הארוך. מבחינת השינה במיטה איתו, את יכולה לנסות לקנות אטמים טובים כדי להפחית את הרעש. את יכולה לנסות לשים אטמי ספוג שנכנסים יחסית עמוק לאוזן ומעליהם לאטום את האוזן באטמי שעווה (הכיני מראש פינצטה כדי לשלוף את האטמים לאחר מכן). את שניהם אפשר לקנות בכל סופרפארם ודומיהם. זה פטנט טכני ששמעתי מבני זוג שסבלו מבעיה דומה ועשוי מאוד לשפר את איכות השינה שלך. יש אפשרות גם ללמוד היפנוזה עצמית שבמהלכה אפשר להפחית את רמה השמיעה במהלך הלילה. עד פה זה הדברים שכל אחד מכם יכול לעשות לבד. כעת חשוב להתייחס לחלק המשותף ולהגיע להבנה לגבי הבעיה והסבל המשותף. אין לי פתרון מוכן אבל חשוב שתדברו אחד עם השני ולא תגיעו למצב בו אתם מאשימים אחד את השני במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אמא ל- 2 בת 25 אני מרגישה שאם הלידות (אולי) אני נוטה לשכוח דברים כשאני בעבודה רוצה להעביר פקס אז אני בודקת את עצמי כמה וכמה פעמים שאכן הקשתי נכון על הספרות ולא טעיתי. אם נותנים לי חומר להדפיס (אני קלדנית) אז אני לא זוכרת מה הדפסתי או היכן הנחתי את התיקים עם כל החומר. למשל אם נאבד תיק עם מסמכים ושואלים מי ראה את התיק אז הראש שלי עובד שעות נוספות ואני נלחמת בתוך תוכי התיק היה אצלך איפה איבד אותו מה קורה איתך ואני נכנסת ללחץ. עבדתי עם חומר מסוים שואלים אותי איפה אני לא זוכרת להגיד. אני דואגת זכרוני בוגד בי בגיל כה צעיר מה קורה

ש. שלום ברוב המקרים לא מדובר בבעיה אובייקטיבית של אובדן זיכרון אלא תגובה עקיפה שיוצרת לחץ לפני ירידה בזיכרון. למשל, ירידה בקשב כתוצאה מלחצים, מחשבות טורדניות שגורמות ללחץ מפני שיכחה וכדומה. אם את חושבת שמדובר באובדן זיכרון של ממש פני לנוירולוג וספרי לו מה קורה לך. רוב הסיכויים שהוא יפנה אותך לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בלחצים וחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני נשואה מזה כ- 8 שנים נישאתי בגיל צעיר מאד. יש לי שני ילדים. אני מרגישה שאין לי קשר עם בעלי כלומר השיחות היחידות שאנו מנהלים הם (אם בכלל) דרך הטלפון במהלך היום (מה שאומר שאין לו זמן ו/או ישנם אנשים סביבו לרוב-אין פרטיות). כשבעלי מגיע הביתה אני לרוב ממוטתת (התחלתי לעבוד עד שעה מאוחרת אין אני רגילה לשעות האלו) לכן לרוב כשילדי הולכים לישון גם אני הולכת אחריהם וכן מתעצלת להזיז / לעשות דבר מה בבית. אז כשהוא מגיע אני ישנה ו/או בכיוון. הוא מטבעו דג, אדם מאד שקט שצריך לחלוב ממנו מילים (היה כך לפני הנישואים) . בתחילת החיים שלנו יחד הייתי עוד איכשהו מנסה לכאורה לדובב אותו אך היום כבר אין לי חשק ו/או מצב רוח. במידה והוא מגיע ואני ערה עדיין ושנינו יושבים בסלון אז אנו צופים טלויזיה ואז אני וגם הוא נרדמים וכמובן שאין דו-שיח כלל וכלל שנינו "עסוקים" בטלויזיה. אז ביום למחרת אם אני מעלה את הנושא: "למה לא דיברת אתמול אני ישבתי כמו פסל???" אז הוא אומר לי "למה את לא דיברתי?" כל אחד מפיל על השני. אני כמו שציינתי קודם התרגלתי לזה שהוא לא מדבר וכך גם אני התחלתי להיות דג ואז קורה מצב שאני לא יודעת כלום מה איתו אין הוא משתף אותי הוא אוכל את עצמו מבפנים. אין הוא אוהב לשתף אותי בכלום. מה לעשות?

היי שרון עושה רושם שגם את וגם בעלך לא משתפים, לכן אני לא רואה כל טעם להאשים אותו ואת היותו דג במצב... יש צורך בפעילות משותפת שלכם, אולי חוג או כל דבר אחר שיכול לגרום לכם לבלות יותר זמן איכות אחד עם השני. מעבר לכך, עליכם למצוא זמן לדבר אחד עם השני ולמצוא דרך לעשות כן. אם את לא יודעת כיצד לעשות זאת,יש מקום לפנות לייעוץ זוגי. את יכולה לפנות גם לבד. מעבר לכך, על מנת שתהיי פחות עייפה וכך תהיי יותר פנויה רגשית לבעלך , אולי כדאי לשקול לעבוד פחותש עות ביממה או לקחת איזה סוג של עזרה . אני מצעה לטפל במהירה בעניינים הללו אחרת הקשר שלכם ילך וידעך.. בהצלחה:)

שרון שלום אם המצב הנוכחי ישאר היחסים ביניכם ילכו ויתדרדרו עד שבאמת לא ישאר שום דבר משותף בינכם. זו ההזדמנות לקחת באופן משותף את העניינים לידיים ולעשות משהו בנוגע ליחסים שלכם. התחתנתם בגיל צעיר יחסית ואולי לא ידעתם עד הסוף מה המשמעות של קשר זוגי. כעת אתם כבר בוגרים יותר, יש לכם ילדים משותפים, וזו הזדמנות מצויינת להתחיל פרק חדש בחיים שלכם. הדבר המתאים ביותר שעליכם לעשות הוא לפנות ביחד ליועץ נישואים לטיפול זוגי. בתוך המפגש הזה תוכלו להתחיל לדבר בצורה ישירה וכנה על מה שאין, על מה שחסר ולא פחות חשוב על מה שכן קיים עדיין ביניכם (אחרת מדוע אינכם נפרדים?). במידה ולא תקבלי שיתוף פעולה מבעלך יש מקום שתפני לטיפול בעצמך כי באופן הנוכחי חי הנישואין הופכים לדלים יותר ויותר ואת עלולה למצוא עצמך במצוקה תוך זמן קצר, אם אינך כבר כיום חשה כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום יש לי שני ילדים בני 11 ו 8.5 שניהם בנים.הראשון ממהר להתפרץ ולכעוס ולמרות שהוא מודע לכעס שלו קשה לו לעצור בנקודה שלפני ההתפרצות שבדרך כלל מופנת כלפי אחיו הצעיר שיודע לדרוך לו על הנקודות הרגישות ומרגיז אותו במילים. הבן הצעיר יותר, ילד מאוד פיקח שמעמיד אותי כל יום בפני אתגרים חדשים ובוחן אותי מחדש, הוא רוצה לעשות הכל לבד אבל לחילופין אם הוא מבקש עזרה ונותנים לו אותה גם על זה יש הערות, מלחמות ורוגז. לצערי בזמן האחרון האוירה בבית מאוד לא נעימה.ערכתי איתם אין ספור שיחות והסברים,תנאים והתניות ובמצבים ספורים שהבן הצעיר הצעיר הביע את מורת רוחו על ידי זה שבעט בכיסא או שולחן הראתי לו שגם אני יכולה לעשות את זה. למותר לציין שאני יודעת שהוא עושה את זה בשביל להוציא אותי מהכלים ולעיתים אין לי את יכולת ההבלגה. אני מודעת לזה שמדובר בשני בנים ,שגם בבתים אחרים זה קיים בצורה כזאת או אחרת אבל המלחמות האלו גוזלות כל יום מחדש אנרגיות רבות ממני. כמו כן המענין הוא שאצל הסבתות שהם בלעדי, המצב הרבה יותר טוב. האם הבעיה נעוצה בי?

הילה שלום את אכן צודקת, אלו מאבקים אופייניים מאוד למשפחות רבות, ולצערנו עובדה זו איננה מקלה על ההתמודדות איתם. הילדים נלחמים על עצמאותם, ההורים נלחמים על הגבולות ואולי גם על עצמאותם שלהם ולא קל להגיע לשיווי המשקל שטוב לכולם. בסך הכל נשמע שבמסגרת מה שאפשר לעשות בבית את די עושה את הדברים. את שמה גבולות, את עושה שיחות, את מנסה להיות סבלנית ולפעמים מתפרצת. אם את מסוגלת לחיות עם זה בשלום אפשר כמובן להמשיך בתקווה שהילדים יתבגרו והדברים ירגעו עם הזמן. אני לא חושב שיש טיפים מיידיים שאוכל לתת לך לרמה המיידית. במידה ואת חושבת שהמצב נעשה בלתי נסבל אולי כדאי לפנות לפסיכולוג המתמחה בתחום המשפחתי וללכת לכמה פגישות של ייעוץ, בשלב ראשון להורים, ואם יהיה צורך גם עם הילדים עצמם. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב כאשר ילד בן שנתיים וחצי הולך עם הוריו לאירוע משפחתי שנוכחים בו הוריו - סבו וסבתתו והוא פוחד להכנס לאולם וצריכים להשאר איתו בחוץ. מתי לדעתך יפסיק הילד לפחוד.

שלום הפחד יכול לנבוע מסיבות רבות, זה יכול להיות קשור קונקרטית לאירוע עצמו או לאנשים שבו אבל יכול להיות גם נטייה לביישנות, התרגשות ועוד דברים רבים. בשלב ראשון כדא לנסות ולהבין את מקור הפחד ובעקבותיו אפשר לחשוב כיצד לנהוג. מן הסתם הפחד עצמו יעבור עם הזמן, אבל מקורות הפחד עשויים להיות משהו שכן נשאר ודורש התייחסות מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא ל-2 אני מרגישה שאין אני שולטת על הסדר בבית. כל פעם שאני מסדרת הבלאגן חוזר. אני מרגישה שזה מאד מפריע לי אני באה הביתה ואני רואה שיש בלגאן אני מרגישה בנפש שלי רע מאד!!! עזור לי בייעוץ טוב ואל נא תשלח אותי לפסיכו' אין לי תקציב לזה ושכחת מההודעה הקודמת שלי אני לא מתמידה/חסרת עיקביות (גרוע) קשה לי עזור לי !!!!

שושנה שלום בתים עם ילדים מתבלגנים. זו עובדת חיים שאי אפשר לשנות. צריך לבדוק כמה דברים. ראשית, כדאי לבדוק באופן אובייקטיבי האם הבלאגן שמפריע לך הוא באמת בלאגן בלתי נסבל או שיש לך רגישות מיוחדת לבלאגן. במידה ואכן יש בלאגן מוגזם בבית צריך לטפל בזה ברמה המשפחתית, כלומר, שבני המשפחה האחרים יקחו אחריות ואולי גם להביא עזרה בדמות עוזרת כדי להפחית את הנטל עליך. אם את חושבת שהאפשרות השניה נכונה, יתכן שאת צריכה לעבוד על עצמך כדי להפחית את הסבל מהבלאגן. זה אפשרי החל משיכנוע עצמי שאת לא מתעצבנת, ממקדת את זמן הסידור לנקודות מאוד ברורות וידועות מראש במהלך השבוע וביתר הזמן לא עוסקת בכך וכו'. אם מדובר על נטייה קיצונית לסדר אז כבר צריך לחשוב על ההיבט הטיפולי, בין אם ע"י פסיכולוג או/ו בתרופות נוגדות חרדה שמפחיתות גם מחשבות טורדניות שיכולות להתאפיין בין היתר בנטייה מוגזמת לסדר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, חברת "בלאגן" הוקמה בקיץ 2003 והיא מתמחה במתן שירותי סדר ,ארגון ועיצוב הבית /המשרד. צוות מקצועי של ,מעצבי פנים,אדריכלים,מעצבי גינות,סדרנים עומד לרשותכם וביחד נדאג לעשות לכם סדר בבלאגן. מסידור ארונות בגדים,ארונות מטבח,חדרי ילדים ועד סידור הבית או המשרד בכלל. הסידור מתבצע לאחר שהלקוח הסכים ואישר את השיטה-שיטת בלאגן,וזאת על מנת לנסות ולשמר את הסדר לאורך זמן. בין מבחר השירותים נותנת החברה פתרונות בתחום העברת דירות: שירותי אריזה,הובלה,פריקה וסידור במשכן החדש. במסגרת השירות אנחנו עוזרים ללקוח להיפרד ולהיפתר מחפצים שאין בהם שימוש ,כגון בגדים ישנים ,רהיטים וצעצועים אותם אנחנו תורמים או מוכרים, לפי החלטת הלקוח. אחד מהחידושים של חברת "בלאגן" הוא בשירות של סידור ועיצוב לפני מכירת/השכרת דירה.מי לא מכיר את התופעה של דירות מוזנחות שמוצעות למכירה/השכרה ,שאם רק קצת מגע של צבע וטקסטיל היינו בקלות יכולים להשבות בקסמן כקונים ולקבל עליהן הרבה יותר כסף כמוכרים. בנוסף מעבירה חברת "בלאגן" סדנאות בנושאי סדר וארגון תוך אמונה שלמה שסדר או אי סדר נובעים באופן ישיר ממצבנו הנפשי ומשפיעים עליו. 052-879090 [email protected] קרן איתן "בלאגן -טלפון אחד ואתם מסודרים" 052-879090 [email protected]

הי, לפני כשנה הייתי בחו"ל ולקיתי לראשונה בחיי בהתקף חרדה. זה היה במקום סגור וכנראה הטיזר היה תחושת הקלאסטרופוביה. מאז אותו רגע קשה היה לי להיות במקומות מסוג זה. תודה לאל- תאריך החזרה היה יום אחרי כן- ועד אז לא הרביתי להסתובב במקומות סגורים- אך בכל פעם שהיינו באנדר-גראואנד - הייתי נתקפת פאניקה בשנית. מאז אני נמנעת מלבלות בפאבים דחוסים, מקומות מתחת לאדמה וכיו"ב. הדבר מפריע לי מאוד- מאחר ותמיד כשאני יוצאת עם חברים אני משתדלת שזה יהיה למקום שכבר הייתי בו- כדי שלא יהיה מצב שבו אאלץ לעזוב. עם כל זה אני מסתדרת בלי בעיה - ואני לא נמצאת בטיפול תרופתי. מאז האפיזודה ההיא- לא שב ההתקף. אך כעת- אני חושבת לצאת לחו"ל בקיץ- ואני לא יודעת מה אעשה. גם השהיה במטוס מלחיצה אותי- אך יותר מהכל- השיטוט ברכבת התחתית. אני ממש חושבת לוותר על הנסיעה בשל כך. מה עלי לעשות? אינני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי כי אין לי כסף. תודה רבה

זהבה שלום את סובלת כנראה מסוג של חרדה ותוכלי לקרוא על כך במאמר שאני מצרף את קישורו בהמשך. יש כמובן אפשרות לטפל באופן פסיכולוגי בבעיה ובמידה ויש בעיה כלכלית תוכלי לפנות לקופת חולים לטיפול מוזל יותר. בכל מקרה, אם את צריכה רק "גלגלי הצלה" למקרה של התקף נוסף פני לפסיכיאטר ובקשי ממנו תרופות מתאימות לטיפול מיידית בהתקף חרדה. במידה ותרגישי לחץ או תתקרבי למצב בו תחששי שיפרוץ התקף חרדה תוכלי להשתמש בהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו מכיר את ד"ר לואיס?

אני בת 23, סטודנטית, למרבה האירוניה, לפסיכולוגיה. אני מרגישה שהחיים שלי לא שווים כלום. בכל מקום אני חווה רק אכזבות אני עיכולה לנתח את זה מהיום עד קץ הימים אבל חשיבה אינטלקטואלית לא עוזרת לי לשנות את מה שאני מרגישה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד יותר עם העולם, אני מפחדת מאנשים. מהתגובות שלהם. אני חשה שאני זקוקה כל הזמן לאישורים- מראה חיצוני, התנהגות, כל דבר.. ואני שונאת את זה. אני לא מצליחה לשנות את המצב. אני מרגישה לבד. למרות שיש לי משפחה וחברות. זה בנאלי, אני יודעת, צרות העולם המודרני. אבל אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה יותר. אין לי למי לפנות. אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי, ואני לא יכולה לפנות לחברים. אני לא מרגישה שאני רוצה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על התאבדות. זה מפחיד אותי. אני עושה לפעמים שטויות על הכביש בכוונה, לוקחת סיכונים מיותרים. אני לא רוצה למות, אבל אני לא יכולה יותר להתמודד עם ההרגשה הזאת. הכל לוחץ עליי. לי.

לי היקרה, נקלעת למשבר בחייך מסיבה כלשהי. קחי נשימה עמוקה ונסי להפסיק לחשוב על התאבדות כעל פתרון. אם את סטודנטית, את יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי באוני' שלך או לפסיכולוג בקופ"ח או באופן פרטי. מה שלא יהיה, קחי בחשבון שלכולנו לעתים יש תקופות מחורבנות בהן אנו מרגישים שכל עולמנו חרב עלינו ואין בשביל מה לחיות. אבל אז מתישהו חולפת ההרגשה הרעה וחוזרת תחושה טובה. דאגי לכך שתרגישי טוב בכל צורה שהיא, ודבר ראשון הוא לפנות לייעוץ. שיהיה לך הרבה בהצלחה! שני

יש ימים ואפילו תקופות שמרגישים כל כך רע ש"ממש בא למות". "בא למות" לא במובן של לעשות מעשה אלא מבחינת תחושה. זה בהחלט יכול לקרוא אחרי צירופי מקרים של כמה אכזבות בזו אחר זו. יתכן שזה המצב אצלך כרגע. בנוסף נשמע שאין לך עם מי לדבר. טיפול פסיכולוגי יכול למלא את הפונקציה הזו של לדבר עם מישהו. אם את סטודנטית אז ישנה אפשרות של טיפול במסגרת האוניברסיטה (בעלות סימלית) ולפעמים שיחה או שנים פשוט מאפסת אותך. גם כתיבת הודעה בפורום כזה, זה סוג של דיבור עם מישהו. אם זה מגיע לשלב שבו את חושבת לעשות מעשה אז אני ממליץ לך בחום לגשת לפסכיאטר. מה כבר יש לך להפסיד ? לפעמים הכימיה במוח נדפקת וכדורים נגד דכאון יכולים להחזיר אדם למסלול חיים מאושר. מה כבר יש להפסיד במקרה כזה ?

לי, הגעת למצב שבו הכל נראה אבוד, וממצב כזה לא קל לצאת בכוחות עצמך. כפי שנכתב לך בהודעה הקודמת, יש אופציות לקבלת טיפול ללא עלות (במרפאה ציבורית) או בעלות נמוכה יחסית, לשוק הפרטי, דרך קופ"ח. כדאי לברר גם מה מציע לך מקום הלימודים בעניין הזה. אם את מרגישה שאת לא רוצה לדבר עם אנשים בסביבתך על מה שעובר עלייך וקורה איתך, את יכולה "לנצל" את הפורומים השונים שברחבי הרשת בדיוק בשביל זה; לכתוב, לספר, לקבל תגובות ולנסות להיות גם צופה מהצד; אולי תוכלי לראות דברים חדשים, שמהמקום שבו את נמצאת כרגע את לא מצליחה לראות. אבל זה לא יכול להחליף טיפול, רק להיות כלי עזר.

לי, היי, אינני יודעת אם זה יעודד אותך אבל גם אני חווה בימים אלה משברים לא קלים (חבר טוב נפטר מדום לב, בן 36, נפרדתי מחבר לאחר קשר קרוב מאוד ויומיומי, אינני מוצאת עבודה ומקום העבודה הנוכחי מעצבן ולפני יומיים תקף אותי התקף חרדה לא קל). ולמרות כל זה, אני ממשיכה ומקבלת תמיכה גם מפה. גם לי אין כ"כ הרבה כסף לטיפול פסיכולוגי לכן, אני פונה למוסד להשכלה גבוהה בו אני לומדת, אשר בו הטיפול די זול). בכל מקרה, אשמח לייעץ לך, לתמוך אפילו בטלפון. והכי חשוב: חייכי...חיים רק פעם אחת..חבל לפספס. שלך, אורית

לי שלום הודעתך זכתה לתגובות רבות ובאמת לא קל לקרוא את מה שאת כותבת, החשש שבאמת תיישמי את מחשבות האובדנות מעלות מייד שאלות כיצד ניתן לעזור לך ולהקל על הסבל. לפי מה שאת מתארת את חייבת לפנות לטיפול פסיכולוגי. יתכן בהחלט שאת נמצאת במצב של דיכאון גם אם אינך מכירה או מודעת לכך. במצב כזה יש הכרח בטיפול הן פסיכולוגי ורצוי מאוד גם תרופתי. כדי לאבחן את המצב הזה את צריכה לפנות לייעוץ ומוקדם ככל הניתן. יש אפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי מוזל במסגרות שונות כולל דרך דיקן הסטודנטים באוניברסיטה וכן דרך קופת החולים. במצב כזה רצוי גם לפנות להורים או לקרובים ולבקש עזרה במימון טיפול, זה באמת מאוד חשוב. את כנראה בתקופה קשה בחיים שלך ובתקופה כזו הכל נראה שחור יותר וחסר מוצא. הטיפול יכול לעזור לך לצאת מהמצב הזה ותראי שהדברים עוד יראו לך שונה לחלוטין. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, אנא קראי אותו ובדקי האם הדברים הרשומים שם מתאימים בצורה כזו או אחרת למה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך את מתארת מצב של מצוקה ואין מוצא . אני בטוח. את נשמעת לי בחורה אינטלגנטית המסוגלת להבין שבחיים יש עליות ויש ירידות . אני משוכנע שבבוא היום תוכלי לראות ולהרגיש גם תקופות יותר נעימות ומספקות . חשובה התמיכה הרגשית במצב שלך ולכן כן חשוב שיתוף עובד מקצועי . להתראות ותחשבי על מה שכתבתי !

אני בקשר עם מישהו שצריך לעבור טיפול, לדעתי.הוא לא בוטח באנשים, חושב שרוצים את רעתו , הוא אדיש לכל עצה שאני נותנת לו..... הוא מאוד אנטי בעקבות חויה לא טובה שהיתה לו עם מטפל. כיצד להביא מישהו לטיפול גם אם אינו רוצה?

דנה, אם מישהו לא רוצה לעבור טיפול, אז אין מה לעשות. את יכולה להמשיך ולדבר עם אותו אדם; הרבה פעמים ה"לחץ" הזה רק מגביר את האנטי. כל העניין בטיפול הוא, שהאדם צריך לרצות בתהליך ולשתף פעולה, אחרת ברוב המקרים זה בזבוז של זמן.

HERA צודקת. אולי תנסי להסביר לו שחבל על איכות חייו וכי את בתור מישהיא קרובה מרגישה שהוא יכול להוציא יותר מהחיים שלו. אולי אם הוא ידבר עם משיהוא שטיפול סייע לו, זה ישכנע אותו. מה שבאמת עצוב, שלפעמים אנו רואים אדם שיכול להיעזר בשיחות אבל הוא לא מודע או לא מעוניין , ולנו.. לצערי.. אין יותר מדי מה לעשות בנדון. אם אדם לא רוצה לעזור לעצמו, לא ניתן לעשות יותר מדי.

דנה שלום אני מסכים עם ההודעות הקודמת, אדם צריך לבחור ללכת בטיפול ובכל המקרים בהם פגשתי אנשים שמישהו שלח אותם הטיפול לא התקדם לאף מקום. הבחירה בטיפול מגיעה פעמים רבות מתוך מצוקה והכרה במצוקה. האדם שאת מתארת עסוק בהאשמת אנשים אחרים במצבו ואינו מודע כנראה לצורך שלו בטיפול. אם מדובר רק בבעיה של מטפל קודם אפשר אולי לשכנע לנסות שוב מתוך תקווה שהפעם יווצר קשר טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, קראתי את מאמרו של שי קולין בדבר איבחון פסיכולוגי . הנני מעוניין לדעת מס דברים ראשית האם ישנה הבטחה בדבר נכונותם של המבחנים ועל סמך מה מתבססת הבטחה זו אם היא קיימת . מאיזה תחום בפסיכולוגיה נגזר האבחון וגרורותיו.

א.ק. המבחנים אינם מהימנים ב - 100%, ולכן אין שום הבטחות מפורשות. המבחנים משמשים ככלי עזר למטפל, בנוסף לראיון (לדוגמא) ולכלים נוספים שברשותו - וכל הכלים הללו ביחד עוזרים לתת תמונה שלמה יותר על האדם. מכיוון שהנפש עדיין מסתורית בחלקה, הרי שלא נראה לי שמישהו יכול לתת לך אחריות מלאה ומוחלטת על תוצאות של איבחונים. מה גם, שהמצב שבו נתון האדם + השפעות חיצוניות במהלך האיבחון, משפיעים אף הם.

א.ק. שלום מבחנים פסיכולוגיים כמו כל דבר אחר שקשור לתופעה אנושית אינם מדוייקים באופן מלא ויש הרבה מקום להתרשמות האישית של המאבחן. השאלה איננה האם המבחנים מדוייקים לגמרי אלא מה האלטרנטיבה שיש למבחנים אלו כאשר נדרש אבחון. כנראה שהמבחנים הפסיכולוגיים הם הרע במיעוטו מבחינה זו. יש מבחנים יותר מתוקפים מחקרית ויש כאלה שפחות, בכל מקרה מנסים להעביר סדרה רחבה של מבחנים ולקבל החלטות על סמך התמונה המלאה. מעבר לכל זה יש התרשמות מראיון אישי שאני סבור שהוא חלק חשוב מאוד, אולי יותר מכל המבחנים גם יחד. אבחון פסיכולוגי כשמו כן הוא שייך לתחום שנקראה פסיכודיאגנוסטיקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, האם אדם שסובל מהתקפי חרדה חשוף יותר למחלות לב או לכל מחלה אחרת? תודה.

אורית שלום בטווח הארוך לא בריא לסבול מהפרעות חרדה ומתח. זה בוודאי יכול לגרום לנזקים שונים באופן עקיף, למשל בעיות לחץ דם ועוד. סביר להניח אמנם שמדובר בבעיות לטווח הארוך אבל כדאי לטפל בהם גם כדי לשפר איכות חיים בטווח המיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

1) האם פיתוח תלות במטפל היא חלק מהטיפול? 2)האם זה נכון שלחוויות הראשונות בזמן ההריון ומיד אחרי הלידה יש השפעה על כושר הסתגלותו של האדם הבוגר?

שואלת שלום פיתוח תלות במטפל יכולה להיות חלק טבעי מהטיפול ומכל קשר בין אישי שגם אינו טיפולי. מאחר וכך, ומאחר ובטיפול נהוג להתייחס להיבטים רגשיים ואחרים שעולים, התלות הזו יכולה להיות גם חלק מחומרי הגלם שמשמשים את הטיפול, מתוך הבנה שתלות לאדם אחר יכולה להיות נושא שמעסיק מאוד גם בחיים שמחוץ לחדר הטיפול. לגבי חוויות ראשוניות, מקובל לחשוב שחוויות בשנים הראשונות להתפתחות משפיעות באופן מכריע על האישיות ואופן ההתנהלות של האדם הבוגר בחיים. ישנן דעות שונות לגבי מידת הקריטיות של החוויות בזמן ההריון והלידה, יש הטוענים שאלו מצבים מאוד קריטיים ויש אחרים שאומרים שאין לייחס להם חשיבות מוגזמת. איך שלא תסתכלי על זה, השנים הראשונות לחיים משפיעות בצורה מכרעת שכן שם נלמדים הדפוסים הבסיסיים להתמודדות עם החיים ולתפיסה כיצד העולם נראה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז יש אמת מסוימת באמירה שההורים אשמים (כמעט) בכל?

אני בת 70 , הבעיה היא שאין לי חשק לצאת ואני נמצאת הרבה בבית. מצב רוחי לא תמיד מרומם. יש לי לאן ללכת, אבל כשאני צריכה ללכת אני מעדיפה יותר להשאר בבית. אני לא יודעת אם זה קשור לדכאון או לעצלנות או שאני אוהבת את עיסוקי בבית מה אפשר ליעץ לי?

רות שלום זה עשוי להיות קשור לדיכאון או חרדה. יש כיום תרופות מדור חדש שעשויות לעזור מאוד למצבים כאלה. אני מציע שתפני לפסיכיאטר של קופת החולים ותבקשי ממנו טיפול. זה עשוי לעזור במהירות רבה ובאופן מאוד יעיל. אם יש משהו ספציפי סביבו מצב הרוח נפגע כדאי אולי לפנות לשיחות אצל פסיכולוג. במידה ואינך מאתרת דבר מה מסוים תוכלי להסתפק בטיפול התרופתי. בכל מקרה, אני מצרף גם קישור למאמר על דיכאון ועל חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. הייתי רוצה לקבל עצה ממש דחופה למקרה שלי. אני גרושה ואם לשלוש . הבת הגדולה שלי שהיא כיום בת 10 ,שוחחה איתי על כך שבגיל שיותר לה (12 שנה ), היא תהיה רשאית לעבור לגור אצל אביה . היא מנהלת גם יומן אישי שבו היא כתבה (כמובן שאיננה יודעת שקראתי,,,),והביעה את שאיפתה לגור אצל אביה. יחסיי איתה מצוינים ,אני נותנת לילדיי את הכל - הן כלכלית והן נפשית. היא כל הזמן מרגישה צורך משום מה לגונן על אביה ,ויש לציין שכול ילדיי קשורים אליו מאוד.הוא נחשב לאב מצויין שלוקח אותם בזמן ומעניק להם המון. מיותר לציין שמאד נלחצתי מהרעיון ,ותגובתי הספונטנית הייתה -"רק שתדעי שביום שאת הולכת אין לך אמא יותר". ואח"כ הוספתי ואמרתי - את רוצה ללכת עכשיו ? בבקשה ,אני אוביל אותך אל הדלת. ברור לי שעשיתי טעות גדולה ,כי הייתי בלחץ מעצם המחשבה ,ועם זאת,אילו הייתי מראה פחד וחשש ,אין לי ספק שהנושא היה כקלף בידיה בכל מריבה או חילוקי דעות ביננו. שוחחתי אם אביה ,והוא טוען שהיוזמה לדיבור זה הייתה שלה והוא רק היה קורקטי בתשובתו ואמר לה שאכן זו זכותה לבחור . כעסתי עליו מעצם העובדה שהשאיר לה פתח לבחירה,מה גם שהוא חי כרגע עם חברתו שאיננה מסוגלת ללדת,ואין לי ספק שהייתה רוצה "לתפוס אותו" באמצעות ילדיי... אני נורא מבולבלת ,אני רוצה לשוחח איתה היום בערב על הנושא - מה עליי לומר? מה עליי לומר אם בעתיד שוב יעלה הנושא ? כיצד עליי לפעול ? תודה לך ולכל מי שהתנסה בכך על תשובתך המהירה ענת

ענת שלום אני מבין את המצוקה שנקלעת אליה, אבל את עושה את כל הטעויות האפשריות כדי להבטיח שכל מה שאינך רוצה שיקרה, דווקא יקרה. ככל שתתני לבתך חופש רב יותר, אבל בצורה אמיתית וכנה, כך היא תעריך אותך יותר ותהיה בקשר טוב יותר עימך. אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי כדי לקבל הדרכה. נסי להימנע מתגובות אימפולסיביות גם כאשר את מרגישה שאת מתפוצצת. משאלת הלב של בתך לחיות עם אביה איננה דבר נדיר וילדים רבים נעים בין שני ההורים. זה טוב שלילד יש שני הורים שדואגים לו וחשוב לא ליצור רגשות אשמה על משאלות אלו. אני חוזר שוב, שאני מבין את התסכול והדאגה שלך ואינני מאשים אותך על מה שקרה, זה קורה להורים רבים במצבך. אבל מתוך הנסיון אני ממליץ שתפני בהקדם לקבל ייעוץ כדי שלא תיכנסי למלכודות מיותרות ותוכלי לשלוט בתהליך בצורה טובה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר קפלן, אני מבקש לדעת האם הפנוזה יכולה לעזור להתגבר על (טריכוטילומניה) הדחף בתלישת שיער הגבות והריסים. בברכה אלמוני

אלמוני שלום תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של התנהגות כפייתית (קומפולסיבית) ועלולה להיות עקשנית למדי. היא דומה לכסיסת ציפורניים אבל בד"כ חריפה יותר וגורמת לסבל רב יותר. הבסיס או המקור הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול.אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 25 מירושלים,אני תולש שיערות מזה שנים ואני רציתי לדעת עם יש לזה מרפא אני הייתי 9 שנים בטיפול פסיכולוגי אצל 3 מטפלים אבל זה לא עזר לי, אני רוצה לדעת על סוגי טיפול שיעזרו לי כול סוג, גם רציתי לדעת עם זה בעייה או סוג של מחלה כי אני מרגיש שונה (פסיכי) ורע עם זה החיים שלי הם מזמן הפכו לקשים בעקבות הבעיה הזאת כי אנשים מסתכלים אליי וגם במשפחה מנדנדים לי על כך.

שלום לך ד"ר קפלן, אני מבקש לדעת מה זה היפנוזה, ומי רשאי לבצע את היפנוזה, וכיצד מבצעים את ההיפנוזה, ולמי זה מיועד? בברכה אלמוני

אלמוני שלום רצ"ב קישור למאמר מקיף בנושא http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום, מזה שנתיים אני סובלת מחרדה שמתבטאת יותר ברחוב. בעבר החרדה היתה מתבטאת בסחרחורות, ובכל זאת לא נכנעתי לכלום, תיפקדתי, נסעתי ועשיתי את כל הדברים יחד עם הסחרחורות והחרדה. כיום, אני מרגישה שיש שיפור, הסחרחורות נעלמו ויש לי יותר אומץ ללכת ממקום למקום, אין את הפחד שהיה בעבר. אבל עדיין קיים חוסר שקט פנימי, עצבנות ומתח, והמחשבה על החרדה, שאפילו גורמים לי לפעמים לקשיים בדיבור. ועדיין אני מרגישה שלא הצלחתי להגיע לאיזון נפשי. השאלה: האם דווקא עכשיו שאולי השתפרתי להיכנע ולגשת לטיפול תרופתי? הילה

הילה, אני לא חושבת שהרצון לעזור לעצמך להרגיש טוב יותר פירושו כניעה. חרדות, בד"כ, לא נעלמות מעצמן. העוצמה שלהן יכולה להתנדנד בהתאם למה שקורה בחיים באופן כללי, אבל - כפי שכתבת בעצמך - למרות שאת חשה בשיפור, הרי שעדיין המצב אינו כפי שהיית רוצה שיהיה. כדאי לפנות לייעוץ מקצועי ואם צריך - גם לקבל טיפול תרופתי. כי המשמעות היא לא להיכנע. אם כבר, אז זה הפוך - כיום את נכנעת לחרדות, וחבל שזה יימשך כך בזמן שקיימת אופציה אחרת.

הילה שלום נשמע שבאמת נלחמת באומץ בסימפטומים ועשית עבודה מצוינת. אני חושב שטיפול תרופתי יוכל לעזור לך דווקא לאור מה שעברת. אין מה לעשות, יש גם רכיב ביולוגי בתוך החרדה. כמו כן הייתי בכל זאת בודק האם אין צורך גם ברכיב של שיחות עם פסיכולוג. עצם העובדה שאת חוששת מכניעה לחרדה או אפילו מגדירה זאת כך מראה שחלק מהמלחמה שלך מיותרת ואולי יוצרת אנרגיה מבוזבזת במקום שהדברים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי הילה אני הייתי מציעה לך ללכת עם הלב שלך.. למצוא את הדרך שהכי מתאימה לך להרגיע את עצמך ולהתמודד עם הקושי הרב של החרדה. את הקשה ביותר ייתכן ועברת כבר. כל הכבוד.... יש כאלה שתרופות לא עושות להן טוב, אבל אם זה ממש מציק שווה לנסות ואולי לשקול ביו פידבק או הרפיות...

ילדה בת 9.5 צריכה לעבור ניתוח בעוד חודשיים , ניתוח של הוצאת פוליפים ועוד כמה דברים מסובכים, נאמר לה שהניתוח יעשה בהרדמה כללית, והיא תישן ולא תרגיש כלום. מאז שהרופא אמר לה שהיא צריכה ניתוח , היא לא מפסיקה לשאול אותנו שאלות על הניתוח מה יעשו, אם זה כואב, מה היא תרגיש וכו', במיוחד לפני שהיא הולכת לישון היא מתקיפה אותנו בהמון שאלות, רואים שזה מדאיג אותה. השאלה - מה לומר לה עד כמה מותר לספר לה מה היא תעבור ? ואיך ניתן להעביר לה תחושה של קצת ביטחון שהכל יעבור מהר , ואיך להסיר ממנה את הדאגות והמחשבות ? תודה!

טליה שלום הלחץ של הילדה טבעי אבל אני מתאר לעצמי שמדובר בניתוח קל יחסית וצריך לנסות להרגיע אותה במיוחד מאחר ויש עוד הרבה זמן עד לניתוח. יש אפשרות לקחת אותה לביקור בבית חולים ואולי להפגיש אותה עם הפסיכולוג של המחלקה, במידה וישנו כזה. יש כמה ספרים וקלטות בנושא לילדים, נסו לבדוק בחנות ספרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי יעל אני בת 28 אני עובדת בחברת מחשבים גדולה, התחלתי את עבודתי לפי כארבע שניםבתפקיד טכני וכיום אני עובדת בחברה זו במשרה נהולית. אני אדם רגוע , שלו, וחשוב לי אוירה נחמדה וטובה בצוות , אני מקרינה בטחון עצמי וכד' (שלדעתי מדומה) הבעיה שלי היא : בממוצע פעם בחצי שנה אני מאבדת שליטה ומתפרצת והלשון חדה שממש משתוללת ברגעים אלו וגם הטונים שלי ממש עולים, זה תמיד מסיבה מוצדקת אך זה ממש אובדן שליטה , בד"כ כלל זה כנגד אנשים "חשובים" ונכבדים ואפילו ממני שלדעתי דורכים על העובדים שמיתחתיהם, גם אם המקרה לא נודע אלי ישירות זה מפריע לי ואיך שהוא אני מעזה לומר את מה שאחרים מפחדים. אין לי בעיה עם תוכן האמירה שלי מפני שגם אם אחרים לא היו אומרים אותה היא לגיטימית ונכונה ולכן אני לא מתנצלת עליהם, לו הייתי אומרת את הדברים בצורה רגועה הכל היה בסדר. (כאשר אני פוגעת במשהו אני יודעת להתנצל כשצריך) הבעיה היא שאני אדם רגוע מאוד אך אין לי נקודת אמצע ,כשאני כועסת אני ממש כועסת ומעלה את הטון אמנם זה לא מתרחש כל היום , אבל אחר ארועים אלו לא נעים לי ם, מעצמי ומהסובבים אותי, מאחר וזה אובדן שליטה מוחלט שעד קצה המסדרון שמעו אותי פעם אחת. בעיה זהה יש לי לגבי בכי ודמעות, אני אינני מזילה דמעות בעבודה אבל אחת לכמה זמן אנילא מצליחה לשלוט על עצמי................. וכנ"ל יש לי בעיה של הסמקה שאינה מתרחשת מידי יום אבל אחת לכמה זמן ויש לי איזה בום גדול...... ברצוני לציין שארועים אלו אינם מתרחשים מידי יום אלא בערך פעם בחצי שנה אבל זה מפריע לי מאד. (למרות כל זאת מנהלי קדמו אותי בעבודה במהירות מסחררת) תודה מראש, בברכה יעל

יעל שלום אובדן השליטה קורה בנקודה סמויה שכנראה לוחצת אצלך על מקום מאוד כואב. אם תרצי לפתוח את הפצע ולטפל בו זה עשוי מן הסתם לעסוק בדברים נוספים שקשורים לחיים שלך ואולי את לא ממש רוצה לעסוק בהם. הרוגע והשלווה שלך מופרים כנראה אחת לכמה זמן. זה קורה לעיתים די נדירות בסך הכל אבל כאשר זה קורה יתכן שנוצר נזק או קיים פוטנציאל לנזק אותו את לא רוצה לשלם. אני חושש שאין כאן קיצורי דרך. זה או להשאיר את הדברים כמו שהם עם ידיעה שאחת לחצי שנה יש התפרצות, או לפנות לטיפול ולעשות מסע כלשהו אל העצמי ומה שמתרחש בתוכו. אני מעריך שתופעת ההסמקה שייכת לאותה משפחה. אגב, יתכן שתוכלי באמצעות היפנוזה להיעזר לשני הדברים שמטרידים אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית תודה על תגובתך. אני חושבת שאתה צודק במה שציינת. פעם בחצי שנה להתפרץ זה לא נורא, אבל הצורה שאני מתפרצת זה ממש נורא ילאחר מכן אני מתביישת בהתפרצות שלי תקופה ארוכה משום מה יש לי פחד ללכת לטפול פסיכולוגי ואני לא יודעת ממה אני מפחדת. אני מקרינה שהכל בסדר אני "כאלו" טפוס שהכל טוב ומצוין אצלו וללכת לפסיכולוג זו תחושה של חולשה בשבילי. מה גם שאני די סגורה בכל מה שנוגע לעצמי שרק אני מכירה, ויהיה לי קשה לספר עלי סיפורים, יתכן שאני יעזור אומץ ויפנה לטיפול תודה יעל

ומי אמר שרוגע ושלווה תמידיים הם "ההתנהגות הנכונה" ? יש בכלל "התנהגות נכונה" ? אני לא יודע כמה גבוה את נמצאת בהירכיית הניהול אבל בניגוד לתדמית הנקיה המשודרת לעובדים בחברות גדולות, בתוך ישיבות ההנהלה לפעמים הרוחות מתלהטות. לא תמצאי אדם אחד שהגיע לפוזיציה גבוהה ולא דרך על אחרים. ככל שהמנהלים בדרגות גבוהות יותר ככה הם יכולים להתנהג באופן ניבזי יותר. ככה זה בכל מקום בו יש הרבה כסף או לחילופין משרות שיש בהם כוח. את מוזמנת לצפות בצורה שבה פוליטיקאים נוהגים. מיעוט קטן מהם באמת מאופק ומנומס אבל רובם, אנשים כוחנים להחריד.

שלום יעל אני מכירה את הבעיה באופן אישי. הפסדתי קידומים ועבודות. את צעירה וכדאי לך להשקיע בטיפול נכון כדי לפתור את הבעיה. תעשי את מה שאני לא הצלחתי לעשות... בהצלחה

תודה לך על התגובה

אני לומדת במוסד להשכלה גבוהה ומעוניינת לפנות שם לשירות פסיכולוגי. האם דבר זה עלול לפגוע בי בעתיד? האם המידע כי הייתי בטיפול עלול להגיע לידיים בהם אני לא מעוניינת שיגיע (מרצים במוסד, מקומות עבודה עתידיים וכד' ). כי אינני מעוניינת שמישהו ידע שהייתי בטיפול.

אורית שלום אני לא חושב שידיעה על טיפול פסיכולוגי אמורה לפגוע בצורה כלשהי בעתידך גם אם היתה נודעת. הנושא נפוץ ומקובל כיום והסטיגמות שהיו בעבר הרבה פחות נפוצות. עקרונית יש סודיות רפואית על עצם פנייתך ואין סיבה שמישהו ידע על הטיפול. עם זאת, במידה ותחתמי על ויתור סודיות רפואית בעתיד תהיה אולי אפשרות להגיע למידע הזה. מהבחינה הזו דווקא טיפול באוניברסיטה עשוי להיות חסוי יותר מאשר טיפול במקום ציבורי אחר כיוון שאף אחד לא ילך לבדוק שם גם אם חתמת על ויתור סודיות רפואית. אם את מאוד חרדה לעניין (ללא סיבה לדעתי) תצטרכי לפנות לטיפול פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, תודה רבה על תשובתך. לי אין שום בעיה עם טיפולים כאלה...להיפך, אני בעד. אך במקומות עבודה שהתראיינתי שאלו לא פעם אם הייתי בטיפול פסיכולוגי. רק בגלל זה התעניינתי. תודה רבה ושבת שלום.

דר' שלום רב! אני אם ל 2 ילדים, בני 13,5 ו- 12 בני בן ה- 12 הינו ילד היפראקטיבי עם בעיות התנהגות קשב וריכוז ולכן מקבל תשומת לב רבה דווקא בגלל התנהגותו החריגה. בני הגדול הוא תלמיד בכתה ז'. בני הוא ילד חסר בטחון לחלוטין. אני יודעת שהרבה מאוד אני ובעלי אשמים . זאת בגלל ריבים רבים ביננו ואף איומי גרושים וריבים בנוכחות היללדים שכללו צעקות ואלימות מילולית אחד כלפי השני. בנוסף לכך בני הוא ילד מאוד לא בוגר, צוחק ממש על כל שטות עושה שטויות רבות ממש תינוק בהשוואה לאחיו הצעיר. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ואת בעלי יורדים על הילד בכך שמעליבים אותו אתה דביל, תינוק , עצלן מתנהג כמו מפגר, ועוד דברים שאני מתביישת לומר שבתור אמא העזתי להגיד לבני. חוסר הבטחון מופגן בכך שבני לא נפגש בכלל עם חברים, מרבה לשבת בבית, לא הולך לתנועות נוער, כאשר הוא במקרה רואה חברים ברחוב הוא מתחמק שלא יראו אותו ואם רואים אותו פנים מול פנים הוא מתחיל ומסיים את מפגש ב"אהלן" וממשיך לדרכו. גם על כך אני מעירה לו ואפילו בצורה מעליבה למרות שאני יודעת שזה לא לטובתו. בלימודים הוא תלמיד חלש, ואני שולחת אותו למורים פרטיים כדי שידביק את החומר אך מנגד אני מעירה לו בצורה לא תמיד הכי יפה שהוא לא מצליח בלימודים והוא לא משתדל למרות שידוע שיש לו ליקויי למידה. אני מאוד רוצה "לכפר" על העוונות שלנו, ולהעלות לו ולו במעט את הבטחון העצמי. שאלתי היא בעקבות הנ"ל, כיצד אני יכולה להעלות לבני את הבטחון העצמי ולו במעט. הייתי לאחרונה בהרצאה כל שהיא ומשפט אחד נאמר שם שלא מרפה ממני והוא: הנכס הכי יקר שהורים יכולים לתת לילדיהם זה הבטחון העצמי. דבר זה אינו נותן לי מרגוע ובמיוחד שאני יודעת שחלק נכבד בהרס בטחון העצמי של בני הוא באשמתי. אודה לך על עזרתך

ליאת שלום ההכרה שלך בתהליך שהתרחש הוא קצה חוט לפתרון. אני מציע שתפני לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכת הורים. אני מעריך שבמהלך כמה פגישות ראשונות תוכלי לספר את סיפור המשפחה שלכם וההיסטוריה האישית של הילד ותוכלי לקבל הדרכה כיצד לנהוג בבית. בהמשך אולי יהיה כדאי לערוך פגישות משפחתיות ו/או אישיות בהתאם למה שהפסיכולוג ימליץ. בכל מקרה, זהו תהליך ממושך, כפי שהביטחון העצמי לא ירד ביום אחד כך שיפורו לא יקרה מהר. גייסי סבלנות רבה לתהליך של חודשים ותראי תוצאות. אגב, לפי מה שאת מתארת קיימת בעיה רצינית בכל הרמה המערכתית של המשפחה וזו הזדמנות טובה לטפל בכל המערכת כולל יחסיך עם בעלך ולא רק בבעית הביטחון העצמי של הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' אורן שלום . א. ראשית ברצוני להודות לך בשם כל "החרדים" בעלי ההתקפות על העזרה. ב. אין באפשרותינו להגיע למאמר שאליו אתה מכוון משום מה המאמר לא עולה בשום צורה האם יש אפשרות אחרת להגיע אליו? תודה

הי אליהו, אם אתה לא מצליח דרך איפה שד"ר אורן הציע לך תכנס ל- GOOGLE- תרשום התקפי חרדה ותגיע למאמר שלו- יש שם הרבה מאמרים...אבל זה בדף הראשון. אם תרצה אשלח לך בפקס. בהצלחה... אשמח לקבל עוד עצות לטיפות בהתקפי חרדה- אם יהיה לך כוח... לילה שקט אורית

היי !!!!!!!! אז ככה קודם תודה באמת הצלחתי להגיע למאמר וקראתי אותו. אז לגבי טיפים נוספים תראי אתמול למשל שתיתי כוס חלב לפני השינה אני לא יודע אם זה עזר אבל עד 6.30 ישנתי טוב(חוץ מ"נפילה" אחת קטנה באמצע). במהלך מילחמתי גליתי שלדבר לעצמך בראש זה די עוזר אני לפעמים פשוט אומר לעצמי יהיה טוב ומנסה להרגיע את עצמי על ידי כך. אומרים שנשימות עמוקות עוזרות למרות שאני יודע ועושה מדיטציה ברגעים של התקפים נורא קשה לי לעשות נשימות אבל אחרי שאני נרגע אני מנסה לעשות. והכי חשוב לחשוב חיובי ולשדר לעצמך הכל בסדר יהיה בסדר וכו' אז שיהיה לכלנו באמת לילה טוב!!

שלום לד"ר אורן, אנא קרא את פנייתי מאתמול (אורית, 13/4/04). אני זקוקה לעצתך. קראתי את מאמרך לגבי התקפי חרדה, אך אני זקוקה לסיוע - מה לעשות? תודה רבה, אורית

אורית שלום אין לי הרבה להוסיף על מה שכבר כתבתי. כאמור, כדאי שתפני לפסיכולוג לטיפול ובמקביל התייעצי עם פסיכיאטר לגבי טיפול תרופתי. אם יש דבר מה ספציפי שאת רוצה לשאול אשמח לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה תכונות אופי של אדם יכולות להעיד על עצמו בראיון עבודה כך שהוא לא ייפסל ויתקבל באותו מקום עבודה ?

ק שלום אין לכך מתכון ידוע מראש. הכי טוב להיות מי שאתה ולא לנסות להעמיד פנים כי זה הדבר העיקרי שעובר בראיון. העמדת פנים מכל סוג שהוא זה הדבר האחרון שכדאי להציג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אנחנו הורים לילדה בת שנתיים וחצי ואנחנו עומדים לעבור דירה בעוד כשבועיים. לקחנו את הילדה מספר פעמים לדירה החדשה (הדירה עדיין ריקה) והסברנו לה שזו הדירה החדשה שאליה נעבור בקרוב, הראינו לה את החדר שלה ואת האמבטיה שלה וכו' והיתה התלהבות מצידה. שאלתי היא כיצד להסביר לה ולהכין אותה למעבר עצמו. האם רצוי שתהיה נוכחת בביצוע ההובלה, חשבתי שלא כדאי שממש תראה איך מעמיסים את המיטה שלה וכו' וחשבתי שרצוי לבצע את ההובלה בזמן שהיא נמצאת בגן, אבל מצד שני איך לעזור לה להתמודד עם זה שבבוקר היא יוצאת מהבית הישן ובסוף היום חוזרת לבית החדש. אציין כי המעבר הוא לעיר אחרת, אבל היא תשאר באותו גן עד סוף שנת הלימודים. עוד אציין, כי היא מבינה מה קורה ובימים האחרונים אומרת לעיתים קרובות ביטויים כמו "אני אוהבת את הבית שלי", "איזה כיף כאן בבית שלי" וכדומה. בתודה מראש, יעל

יעל שלום אני לא חושב שכדאי שהילדה תהייה נוכחת בהעברה, זה מצב מלחיץ גם עבורכם ועדיף שבזמן הזה תהיה בגן או בהשגחה אחרת. מה שעשיתם נראה לי מתאים, להראות את הדירה ולדבר איתה על זה. חשוב שביום המעבר תנסו לסדר את החדר שלה בצורה הטובה ביותר ולהשאיר צעצועים או בובות אישיות וחשובות לה במקום נגיש גם אם לא כל הארגזים יפורקו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הגורמים העיקריים לבעית ההסמקה ? האים זו היא בעייה פסיכולוגית או פיזית ? היכן אוכל למצא מאמרים בנושא ? תודה רבה רבה מראש ! jule

שלום מדובר בסך הכל בפעולה טבעית אבל אצל אנשים מסוימים היא מופעלת בצורה חזקה יותר שעלולה לגרום להם מבוכה. המקור הוא פיזיולוגי ויש אנשים שנטייה זו רבה אצלם באופן טבעי, בד"כ בעלי עור בהיר, נטייה להאדים מהשמש וכד'. המקור הפסיכולוגי הוא בד"כ מבוכה וזה סימפטום שקורה רבות אצל אנשים בעלי חרדה חברתית או שסתם נבוכים מהר. יש אפשרות להגביר שליטה בכך ראשית ע"י קבלה עצמית טובה יותר ופחות להתרגש מעצם ההסמקה כיוון שיש כאן תהליך מעגלי. במידה ויש חרדה צריך לטפל במקורות החרדה עצמם ובעקבות זאת גם ההסמקה תפחת. לבסוף, בהסמקה עצמה אפשר לשלוט טוב יותר ע"י היפנוזה. רצ"ב קישור למאמר בנושא http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן השלוש וחצי גמול כבר שנה בערך מטיטולים. בחודש האחרון חלו אצלו פיספוסי"קקי" בתחתונים לפעמים פעמיים ביום . עברנו דירה בדיוק בזמן שזה התחיל ומיד קישרנו את התופעה למעבר לדירה החדשה. דיברנו עם בני על זה שאלנו אם הוא מפחד ו/או נגעל מהשירותים החדשים והוא אומר שלא. מה לעשות? תודה

שלום בהחלט יתכן שמצב הלחץ גרם לרגרסיה. כדאי לנסות להזכיר מדי פעם אבל לא בצורה אובססיבית מדי, לנסות להעביר את האחריות לידיו לזכור וללכת לשירותים. אולי כדאי להציב סיר במקום כלשהו, אפשר להראות את הקלטת של בלי חיתולים שאולי תחזיר את הנושא לסדר היום. בד"כ העניין חולף מעצמו ודווקא דגש יתר עלול להשאיר את התופעה. נסו לעקוב מתי יש בריחה, האם זה קשור למצבים מסויימים. הגיבו ברוגע והחליפו אותו בבגדים נקיים. אם תוך שבועיים שלושה זה לא משתנה אולי כדאי לפנות לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כשנה איבחנו אצלי OCD בגלל בעייה שמציקה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, כל פעם שיש לי חבר רומנטי שהיה לו עבר מיני לפני, אפילו שכב רק עם מישהי אחת, זה מפריע לי לרמות שזה יכול לגרום לי להתקף חרדה, קרה לי גם שלא אכלתי ולא ישנתי ימים בגלל זה. ובכלל בחיי היומיום זה גורם לי למחשבות טורדניות בנושא ולחוסר נעימות, לקחתי תרופה (ריספרדל) וזה עזר קצת אבל לא לגמרי, אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וגם הוא לא עוזר. יש עצה? תודה מראש

שלום לך, אינני יודעת אם אעזור..מקווה שכן. אני חווה התקפי חרדה מנושא קצת אחר...אני מתעצבנת די מהר...ובפעם האחרונה זה קרה מחבר שנפרדנו. עצתי אלייך היא: כשאת יוצאת עם מישהו...תעשי כמוני...אל תשאלי עם מי שכב וכד'. תחילה, זה לא עניינך ושנית, כעת הוא איתך, כי כך בחר-להיות איתך!!! את חייבת להבין שלכל אדם היו חיים לפני שהכיר אותך, ומה לעשות= סקס זה חלק מהחיים. והיום, בעולם כ"כ מתירני אנשים שוכבים החל מגיל ההתבגרות ואף המוקדמת. אז מה? תצאי עם מישהו בן 12? הרי זה לא הגיוני ולא נשנה את העולם. אני גם מניחה שהתקף החרדה האחרון שלי קרה ממתח ועצבים שהיו לי עם החבר. ואיתו הסיפור די דומה: הוא טיפוס שיוצר קשרים עם בנות גם כשהוא היה איתי. אמנם לא מיניים אבל קשרים מספיק קרובים ואינטימיים ואותי זה הרגיז ולכן התעצבנתי וזרקתי. אני מאחלת לך למצוא את ה"אביר" המציאותי ולמרות ששכב עם אחרות, אם הוא באמת יאהב אותך הוא ימשיך לשכב רק איתך. הרי לא נשנה עולמות. גם אני מעדיפה משיהו שלא שכב...אבל בעצם אם תחשבי על זה...אולי עדיף מישהו שכן שכב- כך יש לו ניסיון...יודע כבר כיצד לענג כו'....תסתכלי על החצי כוס מלאה. ומה יגידו הנשים שבן זוגן בוגד בהם בעודו איתן? ומה ען הנשים שנמצאות עם גבר ששכב רק איתן? האם הן לדעתך לא חוששת שמא יום אחד הוא ילך מהצד...כי הוא חש פספוס כשלהו? בהצלחה.

רינת שלום הפתרון הוא אכן טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לעיתים שינויים שכאלה לוקחים זמן וצריך סבלנות רבה. אני מציע שתשוחחי על כך עם המטפלים שלך שמכירים אותך באופן אישי, אני לא חושב שאוכל להציע רעיונות חדשים מעבר למישהו שמכיר אותך אישית. אני מציע להתייעץ עם הפסיכיאטר לגבי סוג התרופה והמינון שלה, נדרשים לעיתים שינויים. כאשר התרופה פועלת טוב הטיפול הפסיכולוגי מקבל תאוצה פעמים רבות, הדברים קשורים זה לזה. בכל מקרה אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם! שלום רב, בתי בת שנה ו-3 חודשים. לאחרונה (למעשה אני לא ממש יודעת כי רק היום אתמול ייחסתי לזה חשיבות, אבל מזה מס' חודשים- 3 בערך) בתי מושכת לעצמה בשיער בצורה כואבת עד שהיא גרמה לעצמה לקרחת בחלק העליון של הקרקפת, יש לה עוד תופעות כגון: גירודים באוזניים ואפילו מן עצבים כאלה של חוסר רוגע כשהיא "היסטרית" על המוצץ ועוד אוסיף ש"היום. אבל בעיקר משיכת השיער היא זאת שמטרידה אותי וההתקרחות והמצעים במיטתה ממש מלאים בשיער שלה. בתחילה חשבתי שאין מה לדאוג- אולי זה שיניים, אבל- לא! לא נראה לי!! לכן, אני פונה אליכם ושואלת האם מישהו מכיר את זה? מה זה?? וממה זה נובע?? והאם זה יעבור?- ואיך? ** אני פונה אליך משום שנאמר לי שאולי זוהי "בעיה התנהגותית"- ורציתי לבדוק זאת לעומק בעזרתך!! (האם זה כתוצאה מגורם חיצוני כגון הורים, ילדים בגן גננות או משהו טראומטי כלשהוא??) תודה מראש.. תודה מראש,

טליה שלום יש תופעה כזו של מריטת שיער בגיל הרך. הבעיה שבגיל הזה אי אפשר לשוחח עם הילד על הבעיה. אני מציע לנסות ולעשות מעקב בכתב - לנהל מעין יומן אחר הפעמים שזה קורה, האם משהו התרחש קודם לכן וכו'. עם החומר הזה כדאי לפנות למכון להתפתחות הילד ולקבל ייעוץ מפסיכולוג התפתחותי. התופעה יכולה לקרות כתוצאה מכאב או לחץ, כדאי גם להתייעץ עם רופא המשפחה. במידה והתופעה קוראת רק בזמן השינה כדאי לפנות למעבדת שינה של תינוקות, יש כזו בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמקומות נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה מה שרציתי לכתוב, זה שקשה איתכם פסיכולוגים . לפעמים יש תחושה של דלת פתוחה ושזה בסדר קצת לחדור ואז כשפתאום קורה דבר קצת לא מקובל מצד המטופל איזה דרישה או צורך או אמירה לא מקובלת ו... הופ כל הדלתות נחסמות לו . הפסיכולוג הגדול בא עם סורג ובריח ומצידו הכל תקין . ראבק מה יש לכם פסיכולוגים ? אוקי נכון צריך גבולות, אני מסכימה וזקוקה להם , אבל תנסו בסיטואציות מסויימות לשים את עצמכם במקומנו, זה נראה לכם תקין ? נראה לכם תקין שנדמם מכאב בגלל הקשר שלנו איתכם ושלא תתנו לנו תשובות מיידיות למה מי ואיך ? למה? כי צריך גבול ? כי הפסיכולוג של שנות ה-21 צריך אוטונומיה משוחררת ממטופלים קטנים ומציקנים, דאחילק אחרי הכל אתם אלה שגורמים לנו לאהוב אותכם כל כך , לשים אותכם במקום האמא האבא והסבתא שלנו . זה לא סתם שבאנו אליכם, באנו אליכם על גבול הנוירוטיות, תבינו גם אם זה נעלם זה קיים שם בתוכנו , השד הקטן שגורם לנו לקונפליקטים . אז אנחנו אוהבים אותכם ולפעמים מוכנים להתמסר אליכם עד אובדן שפיות, אבל זה לא אומר שבגלל האהבה הזו אתם צריכים לשלוף ציפורניים ולשרוט אותנו בגבולות הנורמטיביים שלכם. אני מרשה לכם להניח אותם על סף דלת נפשינו אבל בצורה קצת יותר רכה ואם צורה קשה זו הצורה שאנחנו יודעים אז בבקשה שיקום פרוייד שתיים וילמד את הפסיכולוגים ואת המטופלים איך להתגבר על העברה ואהבה חסרת גבולות למטפל שלך . כי יש כל כך הרבה תיאוריות בפסיכולוגיה אבל עדיין לא קמה התיאוריה שפותרת את המטופל הרגיש מכאביי העברה נוראיים... תודה לכל מי שהקדיש לי חמש דקות מזמנו הייתי צריכה את זה ספל חמאה

ס.ח. קראתי. זה תמיד נושא מבלבל, ואין ספק שהוא מעורר הזדהות אצל רוב המטופלים (אני, לפחות, הזדהיתי עם חלק מהדברים). הבעיה היא, שאף-אחד, מעולם, לא התחייב לכך שטיפול צריך להיות רק טוב ונעים מבחינת המטופל. ולכן יש אנשים, שאולי צריכים טיפול, אבל לא יכולים לעמוד בקשיים שטיפול מציב. אני לא יודעת בעקבות מה החלטת לכתוב את מה שכתבת, אבל ודאי שיש לכך סיבה טובה. וסתם הערה בקשר לפרויד - דווקא הוא היה נוקשה מאוד בעניין ההעברה. לא הוא זה שיכול ללמד, באופן תאורטי, על "הקלות" בעניין.

קראתי גם אני. אני מניחה שאת לא כותבת את זה לכל הפסיכולוגים, אפילו שאת פונה אליהם בכלליות, וסביר להניח שזה קרה לך יותר מפעם אחת, אחרת לא היית מרגישה מתוסכלת. אם את קוראת קבועה בפורום, בודאי קראת שהד"ר אמר מספר פעמים לא קטן, שדרושה כימיה בין המטפל למטופל ולפעמים פשוט אין אותה. כדאי לבדוק אם זה כך - אם את מרגישה שהוא יכול לעזור לך . אם כן, אז את חייבת לדבר איתו על כל מה שכתבת כאן- את יכולה להביע את הרגשות האלו ומה מעלה בך ההתנהגות שלו וכו'. יכול להיות שהוא לא יודע וזה שאת לא אומרת כלום, לא יעזור לו להבין, ולך להרגיש יותר טוב. כל עניין ההעברה הוא מרתק. אני למדתי שאם לא הייתי מרגישה שהפסיכולוג הוא כביכול "כל יכול" כזה, ואם לא הייתי רואה אותו באור כזה חיובי וענק, אולי לא הייתה לי את ההרגשה שהוא יכול לעזור לי כמו שיש לי. היה לי אחד שהתוודה על בעיותיו הוא וזה הקטין אותו בעיני, הרגשתי שהוא עוד אדם עם בעיות, ולא מטפל על. ואני צריכה את ההרגשה של מטפל על, שהנה יש מישהו שהולך לעזור לי לצאת מהבוץ. את יכולה לדבר איתו על כך, זה מה שנפלא, תשאלתי אותו למה יש העברה, ולמה אנחנו מרגישים ככה, והאם זה חיובי לנו ולמה - הוא לא נמצא שם רק בכדי לדבר על אמא וסבתא, אלא גם על כל מה שקורה בכל שניה יחד.

ספל חמאה שלום כתבת יפה ומאוד אישי על מה שקורה בחדר הטיפול. מדובר במשהו שאיננו אוניברסלי ולכן חשוב לשוחח עליו עם המטפל שלך באופן ישיר. גבולות בקשר קיימים תמיד, לא רק בין מטופל לפסיכולוג, וזה כרוך לא פעם גם בפגיעה והעלבון. לפעמים גם הפסיכולוג טועה או מתגונן, הוא איננו חף מהתנהגויות אנושיות טבעיות ורצוי לנסות ולפתוח את זה בתוך המפגש האישי שנשמע לפי דבריך טוב ומוצלח בד"כ. העניין הוא ממש לא תיאורטי אלא קשור לקשר האישי בין שני אנשים ושם הוא צריך לקבל מענה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כימייה בהחלט קיימת אצלי ואצל המטפל / ת כימייה ענקית לכן כשמשהו מפר אותה פעם ב... זה כואב. הכל כואב הגבולות... ההעברה ... הריחוק למרות הקירוב . לגבי בעיות של מטפל אז לא פעם יצא לי לשמוע על בעיותיו וזה לא הפריע לי כי זה היה אחרי שלמדתי שהמטפל / ת שלי כל יכול/ ה אולי לא כל יכול / אבל בכל מה שקשור בלהציל את הנפש שלי היא'הוא כמעט כל יכול/ ה ... ולכן הבעיות והחולשות זה לא משהו שמאיים עליי...

שלום, אני בת 25 ואני מאוד ביישנית ומתקשה לפתח קשרים עם אנשים חדשים למרות מאמציי. אני כל הזמן מרגישה לא בנוח החברה חדשה ומאוד לחוצה ולא משוחררת. האם יש פיתרון לבעייה? האם טיפול יכול לנתק את הביישנות ? ובכמה זמן מדובר? תודה רבה .

ל. שלום יתכן שמדובר בסוג של חרדה חברתית או/ו פשוט בחוסר מיומנות חברתית שאפשר לרכוש דרך מפגש חברתי בסדנאות שונות. כדאי לאבחן את הבעיה כדי להבין את מקורה. במקרים מסוימים כדאי גם לקחת תרופות נוגדות חרדה. קשה לתת תחזית כמה זמן הטיפול אורך לפני שמגדירים בצורה ברורה יותר מה מקור הבעיה. אני מציע שתפני לפסיכולוג לבירור הראשוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך ניתן לעזור לילדה הלומדת בכתה שאינה יודעת ליצור קשרי חברות עם בנות מהכיתה הילדה איננה ילדה דחויה הילדים לא שונאים אותה היא תמיד מחכה שיגידו לה להשתתף וזה לא קורה מיד היא מרגישה שלא רוצים בקרבתה ומתרחקת בכיתה יש המון בנות רובן מאד נחמדות היא מתקשה מאד ליצור קשרי חברות. אשמח לרעיונות

למורה שלום השאלה כמה מעורבות יש לך בכיתה. במידה ויש לך השפעה על ילדים שהם מנהיגים חיוביים בכיתה אולי הם יוכלו לעזור לה בהשתלבות. אפשר לשוחח עם נושא הבישנות והמעורבות בשיעורי החברה ולהעלות את השאלה כיצד עוזרים לילדים שקשה להם. מומלץ לקבל ייעוץ מיועצת בית הספר ומהפסיכולוג כיצד לארגן את השיעור ואולי הם יכולים להיות נוכחים בו. בברכה ד'"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 28 בריאה בד"כ. אתמול בלילה תקף אותי (לאחר תקופה ממושכת רגועה) שוב, כנראה, התקף חרדה. הרגשתי היתה כאילו אני לקראת התקף לב, הרגשתי לחץ בחזה ובלב, רעדתי, התחלתי לבכות וזה היה מפחיד. למזלי, לא הייתי לבד בדירה אלא הייתי אצל הוריי. היום הייתי אצל רופא, עשה לי אקג ובדיקת לחץ דם. לטענתו אני עצבנית ומתוחה מאוד. ולכן, הנני מסיקה כי אם זה אינו משהו פיזי אז כנראה נפשי. בעבר, כאמור, סבלתי מהתקפים דומים. אינני רוצה לחזור לזה שוב. ניסיתי בעבר ללכת לביו פידבק וזה כנראה עזר לתקופה ההיא. אני מניחה שגם מצבים בחיי היום יום שלי משפיעים על כך (פרידה מחבר, סיום תואר שני וחיפוש עבודה וכד'). אנא אנא עזרו לי. תודה רבה, אורית

אורית יקירתי המצב מאוד מוכר (ראי הודעתי בפורום זה)אני מתנחם מזה ש"צרת רבים נחמת שוטים" המלחמות שיש לנו עם התקפי החרדה הם רבים . אותי לדוגמא תוקפים ההתקפים במיוחד בלילה ואז הלך עלי השינה!!!!!!!!! אני מאחל לך הצלחה במלחמתך ומוכן לנסות לשמוע! (אגב אל תאגה אני נשוי באושר +ארבע ילדים מקסימים)

הי אליהו, תודה רבה על התמיכה...מה אתה עושה לזה? יש פיתרון יעיל? גם אותי זה תוקף בד"כ בלילה...אך היום זה חזר גם ביום..בעבודה. אמרתי שאכלתי משהו לא טוב... עכשיו לילה....ואים בכוונתי לישון. פוחדת. לילה טוב שיהיה, אורית

בוקר טוב אורית, מקווה שהלילה עבר בשלווה... אם את חווה את ההתקפים, ואת מנחשת שזה משהו נפשי, שווה לבדוק עם פסיכולוג אפילו לזמן קצר. לא צריך להסכים לסבול מזה, יש אנשים שלמדו בעולם במיוחד בשביל לעזור לנו במצבים האלו (גם אני בעלת הסטוריית התקפים ארוכה), כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לדאוג לעצמינו וללכת אליהם. בסוף, המצב משפתר, ישנים טוב בלילה, והתקופה, שכנראה קשה יותר לך כרגע מאחרות, עברה עם תמיכה ועזרה ומודעות ובקלות, הרבה יותר מלבד. בהצלחה!

אורית שלום כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי מסודר וכן להיעזר בטיפול תרופתי נוגד חרדה לפחות לתקופה מסוימת. אפשר לטפל במצבי חרדה וכדאי לך לעשות זאת כיוון שזה עלול להפוך לנטייה שתלווה אותך לאורך החיים. אין סיבה לא לשפר את איכות החיים, אם כי זה דורש זמן, מאמץ ומוטיבציה. רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בתי בת ה-4 חורקת כל הלילה והבנתי שזה קשור ללחצים שיש לילדה, אינני יודעת מה לעשות עם דבר זה. בנוסף קיימת בעיה נוספת, בתי גמולה ממוצץ בלילות בשבוע האחרון ומאז שהמוצץ איננו, היא איננה מצליחה להירדם בלילות.אך היא איננה דורשת את המוצץ למרות שהיא מתלוננת שקשה לה, היא מכניסה את האצבעות בידיים לפה ואינני יודעת אם כדאי להחזיר את המוצץ או לא. אודה לך על העזרה

מירב שלום אישית הייתי מחזיר את המוצץ ונותן לו לנשור לבד עם הזמן או כשיהיה יותר קל, אבל זה עניין של גישה ודעה. לגבי חריקת השיניים, זו תופעה נפוצה למדי והיא קשורה גם ללחצים. זהו גיל קצת צעיר לטיפול פסיכולוגי אבל למבוגרים טיפול בהיפנוזה עשוי להיות יעיל לבעיה. ילדים צעירים מגיבים מצויין להיפנוזה, היא לא נעשית בצורה פורמלית כמו במבוגרים ואולי כדאי לנסות אצל פסיכולוג שהתמחותו בילדים. גם ביו פידבק עשוי לעזור אבל שוב, לא הרבה מקומות מתמחים בגיל הצעיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבקש לפנות לד"ר אורן בני היה בשיחות אצל פסיכולוג וזה המליץ להעזר עם פסיכאטר לשלב את הטיפול עם לקיחת כדורים מזה כחודשיים הבן לא מעונין להמשיך ללכת לשיחות הפסיכולוג. השאלה שלי מאחר ואנו לא רואים שיפור משמעותי בלקיחת הכדורים האם זה יעיל יותר לשלב שיחות עם פסיכולוג או להסתפק בפגישות עם הפסיכאטר בלבד

אלי שלום הקשר עם הפסיכולוג זה דבר שדורש התאמה אישית וכדאי לבדוק מה הסיבה להפסקה. בכל מקרה, שילוב של טיפול פסיכולוגי עם תרופות עדיף על כל אחד מהטיפולים בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני הבכור בן 4 , ילד בעל דמיון עשיר מאוד. הוא מחבר סיפורים וממציא שירים. משחק משחקי סוציודרמטיים נפלאים עם בובות מכוניות וכדומה. אולם... נראה לי כי עולם הדמיון מיטשטש עם עולם המציאות שלו. לדוגמא, הוא אומר לנו כל הזמן שיש לו אח בן 9, וממציא סיפורים שלמים סביב אותו אח דמיוני, הוא מספר (לנו ולאנשים שפוגש ברחוב) שלדוד שלו יש חוה. הוא מתאר בפירוט דברים ומי שלא מכיר אותו משוכנע שהסיפורים נכונים. אין לי מושג אם הוא עצמו מבין שזה לא קיים. הדבר החל להדאיג אותי ובפרט לאור העובדה שהוא החליט שהוא פיטר פן ולכן רצה לעוך מהמרפסת. כעסנו והעמדנו אותו על טעותו והוא מיד אמר "זה רק בכאילו אין לי כנפיים". איך אני עוזרת לו לחדד את ההבחנה בין דמיון למציאות? אודה לתשובתך.

הדר, תנסי לדעתי לשאול גננת, אם כי לדעתי זה טוב שיש לו דמיון מאוד מפותח. עדי

הדר שלום בגיל 4 הדמיון הוא השמים והכל אפשרי. כמובן שכדאי להציב גבולות במקומות מסוכנים כמו קפיצה ממרפסות, אבל אין כל חשש למידת הדמיון והסיפורים שהוא מספר לעצמו. אם תרצו תוכלו לשלב מדי פעם משפטים שמבהירים היכן המציאות, למשל, שזה סיפור, "בכאילו" וכד'. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תופעה של עודף ביטחון עצמי, בה אדם מעריך את עצמו גבוה מנתוניו האובייקטיביים ניתנת לטיפול? מהו הטיפול? וכיצד מביאים אדם כזה שכ"כ מעריך עצמו יתר על המידה להכרה בבעיה שגורמת לו להיכשל שוב ושוב ביצירת קשרים זוגיים, כיוון שמציג עצמו לפני הפגישה כאדם יפה ומצליח, ובפגישה עצמה מתגלית האמת שהאדם למעשה בינוני ביותר, ואז בן הזוג מסרב להיפגש שוב. בטענה לכך, בעל הביטחון העצמי המופרז טוען שבן הזוג לא יצר קשר כיוון שנבהל מהמצליחנות ופוחד לחיות ולהתמודד עם אדם כה מושלם. שאלה נוספת- כיצד אני בתור עדה ו"מייעצת" שרואה את האמת אך לא רוצה לפגוע באדם זה ולומר לו את אמת זו וגם מאסה בלהסכים שוב ושוב עם הטענות המופרכות הנ"ל (למעשה לשקר ולרצות את אותו אדם) צריכה לנהוג? תודה

הרי ברור שהתנהגות כזו נובעת מחוסר עצום בבטחון עצמי ובכדי לכסות על זה הוא חייב לשחק אותה ההיפך. סביר להניח שהוא בעצמו לא מודע לכמה זה הפוך, כך שסביר להניח שלא יסכים להגיע לטיפול. את יכולה להגיד לו את דעתך בכל מקרה, שידע שזה מה שאת חושבת, ובטח אחרי עוד כמה פעמים שהוא יסבול מכך שלא מצליח ליצור קשרים, אולי אז הוא יתחיל להבין שכדאי לבדוק את העניין.

סיגל שלום למען האמת הסיכוי שמשהו יצליח לך די נמוך. במקרים כאלה האדם אינו מעוניין לראות את הנתונים האוביקטיביים כי קשה לו לחיות איתם. רק מודעות רבה ומוטיבציה לשינוי עשויים לדחוף אדם לטיפול פסיכולוגי מסוג כזה. אם מאסת בשמיעת הדברים את יכולה להשיב כדי פחות להתעצבן. סביר להניח שהוא יפגע ויווצר מכך עימות, אבל אולי שווה לנסות. בסופו של דבר זה לא מדע מדוייק ואולי זה יצליח לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעיקבות אירועשל לחץ הושפזתי לפני כ-5 שנים בבית חולים ואחר בדיקות התברר שאין לי כלום והכל מצב של סטרס מאז חוזרים אלי כאבי החזה אני במעקב והייתי שוב בבדיקות לפני שנה ושוב כלום (פה המקום לספר שיש לי לחץ דם גבהה סוכר וכדו') אולם המעצבן שלאחרונה אני עומד למכור את הבית ולעבור דירה ושוב חזרו אלי התופעות של חוסר שינה וזה הורס אותי אני מסהכל מיני שיתות ולא מצליח . א. האם אני צריך טיפול פסיכולוגי ב. אני התחלתי להשתמש בקלמה זה עוזר לי אך למעט. אשמח מאוד לקבל את תשובתך

אליהו שלום מה שאתה מתאר מתאים לסימפטומים של חרדה. אם אכן זו הבעיה (כדאי בכל מקרה להתייעץ עם רופא המשפחה) ניתן לטפל בה הן ע"י כלים פסיכולוגיים והן ע"י טיפול תרופתי. רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מנסה להגיע למאמר הזה כבר מהודעות הקודמות שענית עליהם בנושא שלי ומשום מה לא מצליח האם ניתן לקרא מאמר זה במקום אחר?

המשך להודעה קודמת, דרכי טיפול, קישורים לאתרים מתמחים, וכ, האים קימת עמותה או אגודה של אנשים בעלי תסמונת טורט. אודה עבור כול אינפורמציה שאקבל.

http://www.solgar.co.il/tur-et/ אתר של ארגון א.ס.ט.י - אירגון סינדרום טוראט ישראל באתר יש חומר על התסמונת ועל בעיות למידה, שאלות ותשובות, ספרים מומלצים, אתרים מומלצים (רובם באנגלית), סיפורים אישיים ופורום טורט וגם לוח אירועים והודעות. אני טוחה שתמצא את האתר מספק. חוץ מזה - תוכל להקיש שכל מנוע חיפוש (WALLA, GOOGLE ) את המילים תסמונת טורט, ויופיעו לך עשרות אתרים שמהם תוכל לבחור מה שהכי מתאים לך. בהצלחה

שלום אני מציע להשתמש בעצתו של אפי. האינטרנט עמוס בחומר על סינדרום טורט, בעברית ובאנגלית. היכנס למנוע החיפוש של גוגל והקלד את המילים בעברית או לחליפין באנגלית והיכנס לאתרים השונים בנושא www.google.com בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני נשואה די הרבה זמן. נמשכת מאד לאדם מסויים והוא נשוי. כשאנו נמצאים בחברת אנשים שמכירים אותנו, הוא משתדל להתעלם ממני וזה חורה לי מאד, וכשאני פוגשת אותו ביחידות, הוא מאד חביב אלי ו"מפשיט" אותי בעיניים שלו. האם זוהי צביעות? ואם לא מדוע התנהגותו משתנה מקצה לקצה ?, איך אדע מה באמת ייחסו אלי והאם יש לו רגשות אלי? כי זה נראה כמו שאדם משחק בשתי תפקידים... - תודה רבה - אחת.

לא התעייפת מלהעיר כל הזמן לאנשים? ההודעות שלך הרבה יותר מציקות משלהן, ומכיוון שזה בסדר עם מנהל הפורום, תאלצי לקבל את זה גם את, או לפחות להפסיק עם ההערות החוזרות.

אחת שלום כמו הודעות דומות קודמות בנושא אוכל רק לומר שהדבר היחידה לברר זאת היא לשאול זאת באופן ישיר או להישאר עם ההתלבטויות. כמו כן יש בהחלט מקום לבדוק את תחושותיך שלך עם עצמך ומול אותו אדם, הרי אותם כן תוכלי לברר והאם כנראה משמעותיים לא פחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. קורא לי דבר מאוד מאוד מוזר. אני יכול לדבר עם אנשים לראות אנשים, לפגוש להרגיש בסדר גמור, ואז עולות בי מחשבות מוזרות בראש, לדוגמא אחותה של אשתי, עולה בי מחשבה אם פתאום אני אסמיק, סתם מחשבה כזאת בלי שום קשר, וזה אחרי ששנים אני בסדר איתה, ומאז שעולה מחשבה כזו כל פעם אני מסמיק רק בגלל המחשבה שלי בראש שאומרת לי כביכול אסור לי להסמיק לידה, אז כאילו דווקא אני מתחיל להסמיק כל פעם שאני רואה אותה, זו דוגמא קטנה ויש עוד דוגמאות בסגנון הזה, אני מאוד מיואש הדבר גורם לי למחשבות רבות, לתפקוד לקוי, במקרה הזה לדוגמא כל פעם אני נכנס לחרדה שאני צריך לראות אותה ואומר לעצמי "רק שאני לא אסמיק, רק שאני לא אסמיק" ואז דווקא זה קורה. זה פשוט נורא, ואני לא בן אדם פסיכי.מה עלי לעשות??

נעים שלום מדובר כנראה במחשבה טורדנית שגורמת לך למעגל סגור של תגובות. זה לא מעיד על כך שאתה פסיכי אלא שיש משהו שמטריד אותך וגורם כנראה לסוג של חרדה. המחשבות הללו הן דרך לבטא את החרדה הזו. במידה וזה מטריד יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בשורש העניין. אני מצרף קישור למאמר על חרדה בו יש גם התייחסות למחשבות טורדניות. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן