פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד"ר קפלן. שאלה חשובה לי אלייך. לפני קצת יותר משנתיים היתה לי מערכת יחסים זוגית ריגשית מאוד חזקה עם מישהי. מאז שהקשר נותק. אני לא מצליח להרגיש שוב!!! ניסיתי.. באמת ניסיתי. וגם קיבלתי את העובדה שהקשר שהיה ניגמר ואפילו התרחקנו פיזית כולל לא לדבר בטלפון או להחליף מיילים. ואני אומנם חושב עליה אבל זה לא כמו קודם. והיו לי מערכות יחסים לפניה..אבל זאת הכי סוערת מבחינתי. עכשיו לפני מספר חודשים הכרתי מישהי והיא מצאה חן בעניי אבל פשוט לא הצלחתי להרגיש כלפיה משהו. וגם שאני רואה אחרות אני לא מתלהב כמו פעם.פשוט לא מבין מה קרה לי. זה כמו ניצוץ שכבה.ואני פשוט לא מצליח להצית אותו. ואני רוצה להצית אותו. מה עושים????? זה מאוד מדאיג אותי. אני בן 30 מאזור הצפון. אני מגדיר את עצמי כטיפוס חזק נפשית והתגברתי על משברים ואני תמיד שואף לקדם את עצמי קדימה ולא להגרר אחורה. אם צריך טיפול פסיכולוגי כלשהוא על איזה סוג טיפול אתה ממליץ?

אולי זאת בכל זאת עדיין לא אחת שעושה לך את זה עד כדי כך ..או שאתה לא באמת התגברת על החברה הקודמת. שווה לגשת לכמה שיחות אם זה מלחיץ אותץ.

מוקי, לא ציינת אם הרגש האבוד מתייחס רק ליכולת לאהוב מישהי אחרת, או מקיף את כל תחומי החיים. ההיגיון והרגש לא תמיד משתפים פעולה. אתה יודע - בצורה הגיונית - שהקשר שהיה ונגמר אכן נגמר, אבל כנראה מבחינה רגשית עדיין לא התגברת על הפרידה ואובדן הקשר, שהיה מאוד משמעותי עבורך מבחינה רגשית. אם הדבר מטריד אותך כפי שמשתמע בצורה ברורה מדבריך, יש מקום לפנות לטיפול. אני מניחה שטיפול דינמי יכול להתאים.

הרגש מקיף מה שקשור לאהבה בכל תחומי החיים. אם זה היה רק כלפי מישהי הייתי מבין לבד שפשוט לא מצאתי את האחת. בגלל זה זה כלכך חמור בעניי. אני חושב שזה הרבה יותר עמוק ממה שתארת. תודה

כמו בשיר: "קוראים לזה אהבה"... לדעתי, אתה אוהב אותה. גם לי זה קרה. במשך שנתיים אהבתי מישהו ולא יכלתי לאהוב מישהו אחר. אך, אעודד אותך. זה עובר...מצאתי מישהו דומה לו (וזו לא מחמאה) ולפני שבועיים נפרדתי מהדומה לו... חיפשתי דמות דומה לו, מצאתי, התאהבתי וזה פשוט לא מתאים לי. חבל על הבחורים הטובים שזרקתי.

אני חושב שאת קצת טועה לגבי. אני טיפוס שיודע להתמודד עם דברים. אפשר להגיד שהמצאתי לעצמי את השיטה שתרכך חויות חיים (כמו פרידה, אבל וכו'). הבעיה שכנראה לריכוך הזה יש תופעות לואי לא פשוטות. אני מציע לך אף פעם לא לחפש דומה אלא לחפש יותר טוב. כי אם הבחור לא היה לך טוב אז למה את צריכה דומה???? באמת חבל שזרקת. אבל אולי עכשיו את מבינה מה הפסדת. הרוחת שיעור בחיים וזה חשוב לא פחות.

מוקי שלום לתופעה שאתה מתאר יכולות להיות כמה סיבות. ראשית זו יכולה להיות גבוה טבעית של הסתגלות. פרידה מקשר רגשי משמעותי כרוכה בתהליך של אבל והניתוק הרגשי הוא מנגנון שכנראה עזר לך להתאושש. יתכן שעד כה לא היית באמת בשל לקשר חדש ו/או שלא מצאת בחורה שבאמת מתאימה לך. אם זה המצב אין כל צורך בטיפול, העניין יחלוף עם הזמן. מצד שני, לפעמים ניתוק רגשי הוא סוג של תגובת טראומה. כאשר משהו מאוד פוגע נוצרים מנגנוני ניתוק כדי לא לחוש את הכאב ואת זיכרון הטראומה. במצב כזה הניתוקים לא פועלים רק על הטראומה עצמה אלא על תחומים נוספים בחיים והופכים את חיי הרגש לעקרים. במקרה כזו יש דווקא חשיבות לפניה לטיפול פסיכולוגי כי המנגנון הזה מופעל בד"כ לא רק מהטראומה שנראית לעין, במקרה שלך הפרידה מבת הזוג, אלא בדברים שקרו אף קודם לכן אך השפעתן המשמעותית לא היתה מודעת. אופי הגישה הטיפולית לא נראה לי קריטי בשלב הזה. חשוב לנסות ולקבל המלצה על איש מקצוע טוב וקשוב ולפנות אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

נכון שהפרידה היתה לי קשה.ועברתי טראומה אחרת באותו הזמן. ונכון גם שיש לי את המנגוננים שלי להתנתק. אבל זה ניראה לי משהו חזק יותר. כי פשוט אני מרגיש שאני צריךמשהו שיזעזע אותי ריגשית כדי לחזור למצב הטיבעי של הרגש. והבעיה שכיום אני לא יודע אם יש משהו כזה. אני יכול להגדיר את כל זה גם בצורה אחרת. אני מרגיש שאני עושה דברים בצורה מחשבתית קרה.בלי להכניס רגש אלא רק הגיון. ואני ממש לא אוהב את זה. לדעתי דווקא זה כן קריטי. בקשר לאיש מקצוע.השאלה היא איזה סוג של איש מקצוע צריך?? אני מבין שלפי החלוקה כאן יש כל מיני סוגים של התמחויות בתחום הפסיכולוגיה. מה אני בעצם צריך לחפש.

בגן הילדים בו אני מלמדת יש ילד אחד שמשתף פעולה להפליא, ומבין את החומר הנלמד מבחינה קוגניטיבית וגופנית. אך הילד רגיש במיוחד, כאשר הוא לא מקבל את אשר רוצה הוא מפסיק לפעול (לדוג' כאשר חילקתי מטפחות משי הוא רצה מטפחת מסויימת, וכאשר ילד אחר קיבל אותה במקומו- הוא הפסיק לשתף פעולה בשיעור). האם אני צריכה להכנע לו או פשוט לתת לו לפרוש מהשיעור ולנסות לדרבן אותו להצטרף, ללא קשר למה שגרם לו לפרוש. כמובן, אם הסיבה שפרש חשובה, אתייחס אליה בניסיון הדירבון להכנסו חזרה לשיעור.

אני הייתי עושה איתו שיחה שתגרום לו להבין שלא הכל שלו.. יכול להיות שזו איזשהיא התנגדות גם...השאלה מה תפקידך בגן.

עפרה שלום התשובה איננה של שחור ולבן. חשוב לנסות לפתח דיאלוג עם הילד סביב מה שמטריד אותו. לתת לו שיקוף ותמיכה, לומר שכעת לא קיבל אבל כל אחד מקבל פעם אחרת ובתורו. לא כדאי להתעלם ממנו וגם לא לתת לו הכל רק כדי שלא יעלב. בברכה ד"ר אורן קפלן

מחפשת חומר על קשר בין אחים.... למשל, ידוע שקשר עם אחים משפיע על מערכות יחסים עם קבוצת השווים. אני לא ממש זוכרת שמות ספציפיים של ספרים שמדברים על זה. ד"ר קפלן או כל אדם אחד שעוסק בתחום או מבין, אני אשמח לשמוע שמות ומחברים. תודה!

אחת מהתאוריות הידועות בתחום פותחה ע"י הרופא והפסיכותרפיסט אלפרד אדלר. התאוריה בוחנת את השפעת סדר הלידה במשפחה על התפתחות האישיות בהמשך. חפשי בכתביו... יעלה.

הלוחמת שלום הרבה מאמרים וספרים נכתבו תחת המונח SIBLING RIVALRY עשי חיפוש אינטרנט ותמצאי חומר רב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, האם ידוע לך, מה הסיכוי, מבחינה סטטיסטית, לחזרה של התקף דיכאון, כשמדובר בהתקף ראשון ושהאדם מטופל הן פסיכולוגית והן תרופתית ? ( ברור לי שאין אחריות בעניין, אבל בכל זאת אשמח לקבל נתונים מחקריים). לתשובתך אודה !

ליאת, כעקרון, הסיכויים של אדם שמקפיד על הטיפול לאורך כל הדרך (ולא מפסיק עם התרופות ברגע שהוא מרגיש יותר טוב) ליפול שוב לתוך הדכאון אינם גבוהים. אבל, כמו שכתבת - לא חושבת שמישהו יחתום לך על זה בעיניים עצומות וב - 100%.

ליאת שלום אני לא חושב שיש טעם להיכנס לסטטיסטיקה מאחר ויש כאן מאפיין מאוד אישי שצריך לקחת בחשבון. צריך קודם כל לשאול מה היה הרקע לכניסה לדיכאון בפעם הראשונה ולטפל במקורות הבעיה. אם אלו טופלו הרי שהסיכוי לחזרת הדיכאון יורד באופן משמעותי. במצבים דומים בחיים ובמצבים של מתח וחרדה גבוהים יש עליה בהסתברות לדיכאון ואלו מצבים בהם רצוי להיות זהירים יותר ואולי לחזור לטיפול. אני חושב שמאחורי השאלה שלך יש כעת חרדה מפני חזרת הסימפטומים. זה נושא משמעותי לטיפול פסיכולוגי אחרי כל מחלה או בעיה משמעותית, וההתמודדות עימה היא מפתח לחזרה לחיי השגרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעייה חמורה: אני מרגיש שעד שלא אתפרסם ו"אוכיח" לכולם מי אני אני לא אהיה שלם ולא ארגיש שווה באמת. אני בן אדם כזה שבכל מסגרת אוהב להתלבט ואם אני לא מתלבט אני בדיכאון כפי שהיה לי בצבא. אין לי כשרון מיוחד כמו זמרה או משהו כזה ואני גם לא נמשך לזה, אבל אני מרגיש שאני מת להשאיר את חותמי על העולם, להתפרסם, ואם לא-כאלו לא עשיתי כלום. אני לא רוצה סתם לחיות , אלא להשפיע , להיות מישהו... חשבתי ללכת לפוליטיקה, הבעיה היא שאני טיפה רגיש לזה כפי שהוכח בצבא. אני לא מאלה "ששמים זין " על כולם ויש להם עור של פיל. אני לא רוצה להתעורר בגיל 40 וסתם להיות "עוד אחד". אתם בטח תגידו שכל אחד הוא מישהו וכו', אבל אני מרגיש שאני חייב להוכיח את עצמי , אני פשוט מת לקבל הכרה ואני יודע שאני אהנה מזה. שוב לצערי , אין לי כשרון כלשהו בתחום הבידור , מה לעשות....... הנושא הזה ממש מציק........ תודה יונתן

בין להתפרסם כמו ששחקנים או זמרים מתפרסמים, לבין להשאיר חותם. השארת חותם ויוקרה מקצועית יכולה להיות קיימת במגוון עבודות. אתה יכול להתפתח ולעסוק בתחום כלשהו - כל תחום ממש - ולשאוף להיות בו כמה שיותר מקצועי ואולי לא תתפרסם ככה שתהיה החיפוש המבוקש ביותר בגוגל (כמו בריטני ספירס ב-2003) אבל במסגרת הקהילה שלך תהיה מוערך. זאת עיצה מעשית: בחר תחום, תתמקצע, תקדיש את עצמך, ואז - נדמה לי - שבין אם תזכה לפרסום או לא, תרגיש בעל ערך וטוב במה שאתה עושה. מחשבה אחרת היא בכל זאת להבין מה זה אומר לך להיות "אף אחד". בפילוסופיה שאני מאמינה בה, לכל אחד יש מקום בעולם ותפקיד, והכי חשוב להיות עצמך, לממש את עצמך, בין אם זה אומר לעשות דברים גדולים או קטנים, להתפרסם או להשאר בצל. אולי כדאי לך לקרוא קצת טאו. לפי פילוסופיית הטאו הדבר הנשג ביותר שאדם יכול לעשות הוא להגיע למצב "שישכחו אותו" - כי אז הוא פשוט חלק מהדבר הגדול, בהרמוניה עם העולם. חלק מ"האחד" (שזה הטאו, הדרך, ומושג מאד מעורפל ולא לוגי). רגע, אני אצטט לך קטע מקסים (שלפחות יהיה לך קצת משעשע עם כל ההודעה הזאת): מדברי החכם צ'ואנג טסה: (קצת בסגנון די דיינו של הסדר) "לכבד את ההורים מתוך הוקרה - הרי זה קל. לכבד את ההורים מאהבה - קשה. לשכוח את ההורים - קשה. לשכוח את ההורים - הרי זה קל. להביא לכך שישכחו אותך - קשה. לשכוח את העולם - קשה. לשכוח את העולם - הרי זה קל. להביא לכך שהעולם ישכח אותך - קשה". סתם נקודה למחשבה. בהצלחה. מקווה לשמוע עליך יום אחד :)

הייתי בודקת מאיזה מקום הצורך החזק הזה להשאיר חותם בצורה שאתה רוצה. באמת להשאיר חותם יכול להיות בכל כך הרבה דרכים מו\גוונות. יכול להיות במקצוע מסוים או בקשר עם אנשים , השפעה על חברים / משפחה, כל דבר.

יונתן, רבים, טובים ומפורסמים (כמובן) בכלל לא קשורים לתחום הבידור. יש כל כך הרבה תחומים אחרים שבהם אתה יכול לעסוק, להתקדם ו... אולי לזכות בהכרה אותה אתה מחפש. ואולי כדאי שתשאל את עצמך, ותיקח את הזמן כדי לחטט קצת בפנים, למה אי-הכרה שווה להרגשה של חוסר קיום? הרי בין כל המפורסמים, הידוענים והמוכרים יש כאלה, שלמרות ההישגים שלהם עדיין מסתובבים עם אותה הרגשה בסיסית של "לא קיים". זה סוג רעב שלא תמיד אפשר להשביע.

כל חיי בכל מסגרת הרגשתי צורך להכרה. לא יודע איך להסביר זאת. אני יודע שאם אהיה מפורסם אני אהיה מרוצה מאוד מחיי. אני יודע שאפשר להצליח בתחומי נגיד אם אהיה פסיכולוג מוערך ע"י קולגות, אולם אני פחות מעוניין בכך מאשר שכל המדינה תדע מי אני ולא רק הבריגדה הספצפיצית שלי. אני באמת מרגיש שאני אדם מיוחד ואני פשוט רוצה שאנשים יידעו זאת. הלוואי והיתי מוכשר בתחום אמניות הבמה... ההסבריםפ הפסיכולוגים ידועים לי, אולם קשה מאוד להפטר מהרצון הזה של ההערכה מהסביבה,. אני פשוט מרגיש שאני מת להשפיע, שהקול שלי יהיה שווה משהו ולא עוד הד בעולם.

יונתן שלום הכיוון הוא כפול. מצד אחד להבין יותר טוב את מקורות הצורך, את הדיכאון שמתרחש כשאינך מתבלט, זאת מאחר ואתה עלול לגלות שגם הפרסום הרב ביותר לא יועיל לתחושת הריקנות שאותה אתה מצפה למלא דרך הפרסום. מצד שני, אפשר לחשוב במה אתה כן טוב. אולי בלימודים? אולי בתחום מקצועי מסויים? את התהילה אפשר לרכוש בדרכים רבים ואנשים עושים זאת דרך הצלחה בקריירה. בכל מקצוע אפשר להתלבט ולהיות טוב במיוחד, חשוב שזה יהיה בתחום שלא רק יביא תהילה אלא גם באמת יעניין אותך ויתן לך טעם לקום בבוקר וללכת לעבודה. אם אינך יודע מאיפה להתחיל אולי כדאי לעשות מבדקים להתאמה מקצועית, למשל במכון הדסה בירושלים או במסגרות דומות. המחשבה צריכה להיות כאן לטווח הארוך. אני מעריך שבסופו של דבר תרצה אולי לטפל גם בשורש העניין, כי כפי שאמרתי בתחילת דברי, אנשים שמרגישים כמוך בד"כ לא מגיעים לסיפוק עם התהילה אלא ממשיכים לרוץ כלפי מעלה. ושם כזכור, זה גבוה, ולכן הנפילה יותר כואבת. אולי כדאי שתקרא את המאמר הקצר על הטיפול הדינמי בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, בני בן ה-9 מתחיל להביע התעניינות בחיי המין שלנו ובדרך עשיית ילדים, ילד נבון ביותר, לא מורחת אותו אבל גם לא רוצה להזיק לו. מה לעשות ? שאלותיו נוקבות ועמוקות.

רונית שלום מצד אחד ספקי לו את המידע הנדרש, אפשר גם לרכוש ספר. מצד שני אל תיכנסי לפרטי פרטים ובוודאי לא לחיי המין של ההורים. את יכולה להסביר שאלו פרטים אישיים של אמא ושל אבא. זכרי שלא על כל דבר את חייבת לענות רק בשם הכנות. גם בעידן האינטרנט בו ילדים חשופים כמעט לכל דבר עדיין יש אפשרות לשים את הגבולות במקומות המתאימים, בצורה עדינה ואמפתית כמובן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום איך אפשר להתרגל ליהות מרוכז בקריאה למשל,למרות הרעשים מסביב? תודה

לנסות לקרוא במקום ללא רעשים ואם בכל זאת מרגישים מוסחים יכול להיות שאתה סובל מבעיית קשב וריכוז ושווה לעשות אבחון של לקויות למידה.

אני,באופן אישי,משתמשת באטמי אוזניים(הצהטבים אלו,מספוג). זה לא פותר את הגורם לבעיה,אבל מקל משמעותית.

כ. שלום השאלה מאוד כללית וצריך להבין יותר את מקורותיה. מן הסתם כשיש רעש קשה יותר להתרכז. האם ההרגשה היא שאצלך יותר קשה להתרכז מאשר אצל אחרים? האם יש רעש מוגזם בסביבה יחסית לאחרים? יש אפשרות לתרגל היפנוזה עצמית ע"י הרפיה עצמית, ריכוז פנימה ודימיון מודרך. אפשר מן הסתם גם לקנות אטמים טובים בבית המרקחת ולהוריד את עוצמת הרעש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אנו אמורים להתחיל בהדרכת הורים. הפסיכו' אמרה שנהיה מוכנים,כי היא דוגלת בשיטה הדינמית,ולכן לא תמיד היא תתן פתרונות קונקרטיים. רצינו לשאול: מה זה אומר "השיטה הדינמית"?, ואיך זה מקדם אותנו מבחינת קידום בננו? (בן שנתיים וחצי,מדבר מעט, עם ה-מ-ו-ן התפרצויות זעם,שחלקן הגדול נובע מתסכול) תודה רבה.

מירב שלום גישה דינמית מניחה שפתרונות ותשובות מיידיות וקונקרטיות לא יתנו בהכרח את הפתרון האמיתי לבעיה. הדברים נובעים מהרבה דברים מורכבים, שחלקם אינם מודעים כלל וקשורים גם להיסטוריה האישית של כל אחד. לכן הטיפול הוא איטי יותר, זורם יותר, ובוחן היבטים שונים של הסיפור האישי שכל אחד מביא. אני מצרף להלן קישור למאמר על הטיפול הדינמי http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שלום רב. ברצוני לקבל ממך מעט "טיפים" כיצד אפשר לחזק או יותר נכון להעלות ולתת לילדים בטחון עצמי. במקרה שלי מדובר בילד בן 12 וילד בן 14 . תודה מראש על תשובתך ועזרתך

אסתי שלום הרבה מהביטחון העצמי נוצר מתוך האוירה בה גדל הילד בבית, בבית הספר, בסביבה החברתית וכו'. תמיד טוב שיש סביבה משפחתית תומכת ואוהדת, זה הבסיס מן הסתם לילד שבטוח בעצמו מבפנים. איך ליצור את זה? זה כבר דיון לשעות רבות של שיחה כי צריך להתאים את הדברים לילד ולמשפחה באופן אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

כאשר יש אחריות למשהו שאינו "גדול" על הילד. כלומר, מעין פרוייקטים קטנים או גדולים יותר שהילד/נער יכול לסיימם בהצלחה ולהרגיש שהוא עשה משהו בכוחות עצמו, או בשיתוף פעולה, ועשה אותו היטב. למשל - ביצוע פרויייקט מסויים בבית , גידול חיית מחמד, ארגון של טיול משפחתי משותף, אחריות על קנייה שבועית, כו' - כל דבר שנותן תחושה של "היי, אני דווקא טוב בזה!" (אפשר גם בלי סימן קריאה :)) מעבר לזה - אמנויות לחימה (רכות יותר או קשות - בין אם טאי-צ'י או קונג-פו) יכולות להיות כלי מצויין לעבודה עצמית, לחיזוק של הגוף והנפש, ולתת תחושה עצמית טובה. באופן כללי אני חושבת שעשייה יכולה לתת לנו תחושה נפלאה לגבי עצמינו - וזה יותר טוב הרבה פעמים מלדבר....

נכון מאוד....

מישהו שמע על פורום לנד מרק? אשמח לקבל חוות דעת. בתודה מראש.

עברתי את פורום לנדמרק אדיוקיישן כפי שהם קוראים לעצמם לפני כשנה וחצי פחות או יותר מה שאני רוצה להגיד ולדעתי כבר דובר על זה בפורום כאן לא מזמן ישנם אנשים שעשו איתי את הפורום בזמנו וזה היה והאווווו והם חשו בשינויים בחיים לטענתם זה באיזשהו מקום דרך חיים שאתה מסגל לעצמך ומצד שני, המון התאכזבו ואני ביניהם - לא שבאתי עם ציפיות מסויימות אבל לא יצאתי עם שום דבר שלא ידעתי לפני כן זה כמו ללכת (אני אומרת זאת בהגזמה) לפסיכולוג אבל במקום אחד על אחד - 200 איש טוחנים לך תשכל איך לחשוב על החיים ושאתה הוא אחראי על החיים שלך ושכולם מאשימים את ההורים שלהם תמיד כי זה קל להם וכו' ...... בא נגיד, שכואב לך הראש אתה לוקח אקמול - הכאב ראש עובר חודש אחרי הפורום - בוווווום הכל עובר - לא דובים ולא יער הם מטחנה אחת גדולה של כסף שלדעתי לא שווה השקעה של יותר מ - 1,000ש"ח לשלושה ימים שיכנעו אותי ונפלתי בפח - בולשיט משהו מפריע לך , לך לפסיכולוג, אחד על אחד - עדיף ואני מדברת בשמי ובשם עוד מס' אנשים שיצאו מאוד לא מרוצים ואפילו מתוסכלים. any way הבחירה בידיים שלך - בהצלחה

הפורום (שעולה הון!!) ופועל בשיטה של שטיפת מוח קולקטיבית מלאה סיסמאות וקלישאות כדוגמת: "עכשיו כולנו נתקשר ונדבר עם אדם שהיחסים שלנו איתו תקועים, ניקח אחריות על חלקנו בדבר, נתנצל ונפתור את הבעיות... שלוש ארבע ו....." בהתחלה יש לזה אימפאקט חזק ואתה בוכה וחושב שכל בעיותיך נפתרו, אבל אח"כ אתה מבין ששום דבר בחיים הוא לא "זבנג וגמרנו" ואם אתה לא עובד על הדברים בצורה מדורגת, אמיתית ועמוקה - הדברים לטווח הארוך לא יישתנו. והתחושות של האקסטזה שחווית בקורס הולכות ומתפוגגות משאירות אחריהן חלל בלב וחלל בחשבון הבנק. עזוב את העניין - זוהי אחיזת עיניים. אני מכירה כ-50 אנשים(!) מהמקום בו אני גרה שהיו בתהליך, כולל אותי, מעטים מהם מודים כי חל שינוי משמעותי בחייהם.

שלום וברכה, הלכתי לפסיכולוג בגלל בעיה שמציקה לי מאוד (לא במשך כל היום). הייתי בפגישה אחת ומאז הנושא שמציק לי לא עוזב אותי כל הזמן זה בראש לי, בעבר זה הציק לי אבל לא בצורה חזקה כל כך. האם כדאי שהפסיק את הטיפול, זה פשוט משגע אותי שזה תקוע לי בראש. אנונימית

אנונימית שלום יש סיפור על בחור מעשן שקרא על הנזקים של העישון לבריאות ובעקבות זאת החליט להפסיק לקרוא. זה פחות או יותר אותו הדבר. הבעיה איננה הטיפול. בהחלט יתכן שהמפגש עם הפסיכולוג חיזק תחושות מסוימות וזה תהליך טבעי כי כעת את מרגישה שאפשר להיכנס לעניינים ברצינות ולטפל בהם וזה קורה פעמים רבות. כדאי שתדברי על כך עם הפסיכולוג שלך ואם יש צורך נסו להיפגש בתדירות יותר גבוהה בהתחלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מנסיוני כדאי לעזוב את הטפול. הטיפול רק מחריף בעיות שעדיף לשכוח אותם.

אנונימית, אם כבר פנית לפסיכולוג בגלל הבעיה המסויימת, אז אל תוותרי כל-כך מהר. לא חושבת שכדאי שתפסיקי את הטיפול, זה רק הגיוני שמה שהביא אותך לטיפול יתפוס יותר מקום ברגע שהתחלת טיפול. תחשבי על זה כעל סוג של דו-קרב: את רוצה שהבעיה תעלם, אבל הבעיה לא מוכנה לוותר בקלות; והמטפל נמצא לצידך מול הבעיה. התמודדות לא קלה. בעיות, מטבען, נוטות להיות עקשניות - זה תלוי בעיקר בכוח הרצון וביכולת שלך לא לוותר. בהצלחה.

לא ידוע לי אם זה הפורום המתאים אבל בגלל סבלנותך והגינותך החלטתי לשאול אותך את השאלה הבאה: באיזה גיל לדעתך מומלץ לשלוח ילדים לגן?

פ שלום אין לכך תשובה חד משמעית. זה תלוי מאוד באלטרנטיבות שעומדות בפניכם. אם יש צורך בשמירה על הילד כי ההורים בעבודה לעיתים מוסרים ילדים בגיל מספר חודשים למעון ואם יש שם מטפלות מסורות זה בסדר גמור, לא פחות ממטפלת בבית. לעומת זאת אם אחד ההורים בבית או שיש מטפלת טובה ויש אפשרות לתת לילד תשומת לב במסגרת הבית אפשר לשלוח את הילד לגן בגיל מאוחר יותר, אני מעריך שבין גיל 2 ל-3. בגיל הגן העירוני שמתחיל כיום בטרום-טרום חובה בערך בגיל 3 אחרי גמילה מחיתולים זה זמן שבו בהחלט כבר רצוי לדעתי לשלוח את הילד לגן בכל מקרה כי הצרכים החברתיים והצורך במסגרת נעשים משמעותיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אודליה, יש מרכזים לתקיפה מינית. אפשר לברר שם. עדי

אודליה שלום, אני ממליצה לך להיכנס לאתר הבא... http://www.macom.org.il/

אודליה שלום רצוי לקבל עזרה ממקורות שונים. ברמה האישית עם קרובים או חברים שאפשר להתחלק ולשוחח עימם. ברמה החברתית והמקצועית עם מוקדי סיוע לתקיפה מינית. ברמה הטיפולית כדאי לעבור טיפול בשיטת EMDR המיועדת להתמודדות עם פוסט טראומה. תוכלי לקרוא על כך ברשימת המאמרים בראש העמוד. אני מקווה שתפני לקבל עזרה כדי לא להישאר לבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה לכולם. האמת שמדובר במקרה שקרה לי לפני 10 שנים כשהייתי בת 17 ועכשיו הכל מציף אותי. כתבתי היום סיפור בנושא וזה מאד עזר לי להוציא הכל החוצה. האם זה בסדר אם אפרסם אותו כאן? זה יחזק אותי

שלום בני בן ה-8 ילד עדין ולא "תכמן". הוא נמצא כמובן בכיתה עם ילדים שונים ויש בהם גם הרבה די אלימים מילולית ולעיתים פיזית. היום הוא חזר מבית הספר שאל אותי מין שאלה מוזרה: "אמא, תדמייני לך, לו שכנתנו היתה שולטת בנו ואומרת לנו מה מה לעשות". לא הבנתי מאין עלה רעיון זה בראשו, וכשהתעקשתי להבין הוא סיפר לי שכמה ילדים ציוו עליו לעשות משהו , דברים קטנים, אבל הוא סירב והם דרשו את זה ממנו ולבסוף הוא עשה את מה שרצו. אמרתי לו שאולי בפעם הבאה כדאי שיתעקש ולא יוותר. הוא נלחץ ולא רצה להמשיך לדבר על כך. אני מרגישה שהעצה שלי לא הייתה במקומה ומצד שני אינני יודעת כיצד עלי לעזור לו. אני בעצמי הרגשתי קושי כילדה להתמודד עם בנות שתלטניות, אמנם לא עשיתי כבקשתן אבל הרגשתי בדרך זו או אחרת תמיד מובסת. היום אני פשוט מתרחקת מאנשים כאלו, כך שממש להתמודד קשה לי, ובעצם ביקשתי מבני לעשות את מה שאני לא הצלחתי. כיצד עלי להגיב וכיצד להדריך אותו בלי שהדבר יעורר אצלו התנגדות ואולי אף יגרום לו לא לספר לי יותר. תודה על תשובתך

קחי את העצה הלא מקצועית שלי-מקווה שתעזור.. גם אני שהייתי קטן סבלתי מאד מהבעיה הזאת... לפי דעת את צריכה לגסר איתו-להבין מה קרה-ומה הוא עשה ומה הוא חשב... לא ממליץ לדבר עם המורים\ילדים\הורים אם זה לא קיצוני.. ועכשיו העצה.. תני לו כלי..משהו..שיגרום לכך שידו תהיה על העליונה. תחזקי לו את הבטחון העצמי.. תנפחי לו את האגו..תגידי לו שהוא חזק נפשית ובוגר יותר מהילדים האחרים שעשו לו את זה ושלא יסכים אף פעם לדברים כאלה.. מצטער שאין לי עצה יותר נוקבת-בקשר למה להגיד לו.. צריך להכיר את הילד ואת הנסיבות.. שורה תחתונה.. שימי את ידו על העליונה! זה לא יהיה טוב לעתיד שלו אם דברים מהסוג הזה ימשכו כי אפילו אם הוא לא יזכור אותם כשיהיה גדול- זה משפיע על האישיות ומעצב אותה-וזו לא תהיה תכונה טובה..) מקווה שעזרתי.. חכי לתשובה מהדוקטור.. בהצלחה!

לדבר במקום לגסר- סליחה.. (ככה זה עד שנהיים מומחים בכתיבה עיוורת)

גילי שלום, הייתי מציעה לדבר עם המורה ולשמוע ממנה. אולי כדאי לרשום אותו לחוג של אומנויות לחימה להגברת הביטחון שלו. עדי

אבל לדעתי, בניגוד למה שכבר נכתב, לא כדאי לך לעשות מזה סיפור גדול מדי. קורים המון דברים בין ילדים לילדים אחרים, וכדאי מאד להיות קשובים, ולדבר, וכשצריך גם להתערב, אבל אולי אם זה קרה רק פעם אחת, לא כדאי לעשות הרבה ולקחת בחשבון שיש אפשרות שדברים עוברים מעצמם. (לפעמים) נשמע לי שילדך התבייש במעשה, כי אחרת לא היה נסוג ומסתגר בחזרה כשאמרת לו שאולי יכול היה לפעול אחרת. אולי אם תעבירי לו איכשהו שאת מבינה שזה קשה מאד בזמן אמת להתנגד לילדים חזקים או שתלטנים, לפחות מולך הוא לא ירגיש רע. אולי זה יעזור לו להרגיש שגם ככה הוא בסדר ושההתנהגות שלו היא נורמלית ולא מעידה על זה שהוא חלש באופן כללי.

שלום גילי תראי יש לי בבית את אותה בעיה בני מנסיון אישי שלי אל תוותרי גשי למורה ואם לא יעזור תתקשרי להורים ואם לא יעזור תדברי בתקיפות עם הילדים תסברי לבנך שהוא לא חיב להם כלום ואם הם שולטים עליו הם ינצלו את חולשתו וישביתו אותו כל הזמן עצוב לומר אבל ילדים לפעמים זה עם אכזר לכן תגידי לו בוא ביחד נחשוב מה עושים כדי שלא כל הזמן יתרידו אותך ושלא יחשוש לספר לך תסבירי לו שאת האדם שהכי רוצה שיהיה לו טוב ושלא יחשוש מהם חוץ מזה דמות של אבא יותר מרתיעה את הילדים לכן תטפלי בזה עוד עכשיו לאחר שבעלי התערב הכל נרגע בי

גילי שלום ראשית כדאי להכיר בכך שמאוד קשה להורה במצב כזה בו הילד במצוקה אבל גם מסתייג מקבלת עזרה מכל מיני סיבות. צריך לפעול כאן בזהירות כדי לא להכביד עליו יותר. מאחר ולא כתבת מה היה אופי העניין שציוו עליו קשה להתייחס קונקרטית למקרה. אם מדובר במשהו חריג אין להסס וצריך לפנות מייד לבתי הספר ולדרוש את התערבותם. ילדים מפחדים לפעמים ממעורבות הוריהם כדי שהילדים האחרים לא יצחקו עליהם אבל במצבים מסויימים זה הכרחי וגם נותן להם בסופו של דבר תחושה של גב. אם לא מדובר בדבר קיצוני כדאי לתת לילד להתמודד עם זה בעצמו. צריך לשוחח עימו, לחזק אותו וזה רעיון לא רע לרשום אותו לחוג הגנה עצמית. אם האלימות בבית הספר היא דבר קבוע צריך להתארגן כמה הורים ביחד ולפנות לבית הספר ולשירות הפסיכולוגי בדרישה להתערבות רצינית. העובדה שכמה הורים פונים יחדיו מורידה בד"כ את החשש של הילד הבודד מפני התגובות החברתיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אחי חייל בן 19 התגייס לפני כ-5 חודשים לצבא הוא משרת בבסיס רחוק ומגיע אחת לשבועיים הביתה, עליי לציין שאחי טיפוס די סגור ולא חשוף לעולם כל חייו היה מנותק מבחינה חברתית ותקשורתית, בעיה שלא הצלחנו לפתור לאורך השנים עליי לציין שאנחנו משפחה חמה ותומכת בכל בעיה שהיא. כיום לאחר גיוסו צצות בעיות של הסתגלות לאווירת הצבא המרחק מהבית וכל הבעיות של המתגייס הטרי, אך שאצלו הכל נקלט בקיצוניות הוא בדיכאון בקושי מתקשר עימנו מנסה להתחמק מהצבא ע"י מחלות שונות המצב החברתי האישי שלו בצבא די גרוע, והוא נמצא ממש במצוקה ובלחץ. אנחנו לא מצליחים להגיע לדעתו ולכן המצב מאוד מסובך ומדאיג. אשמח לקבל עצה במהירות. תודה מרי

אחי נתקף בדכאונות שמתבטאים בהתקפי כעס עזים מאוד, מצב שבו לא ניתן לשוחח עימו, הוא מעיף כל מי שמנסה להתקרב אליו, הוא טיפוס סגור מאוד ואני מפחדת שקיימת בעייה חמורה אצלו ואיננו יודעים מהי וכמובן לא יכולים לטפל בכלום.. הדבר היחיד שמרגיע אותו זה ישיבה מול המחשב, שם הוא "חי", הוא בקיע במחשבים והוא "מסתדר" רק עם המחשב. יש לו שני חברים שבמקומם לא הייתי נשארת חברה שלו, כי הוא לא חברותי ונחמד ואני חושבת שגם אם הם יעלמו הוא יהיה בסדר עם זה. עכשיו בצבא, כנראה שחברתית הוא לא מסתדר. כששאלתי אותו מה הבעיה , הוא טוען שקשה לו שם, למרות שהוא מציין שהוא מאוד רוצה להמשיך.. הוא מטופל אצל הקבנית אך אינני חושבת שזה תורם לו. איזה בעיה יכולה להיות, בעית קשב, בעיה חברתית? מי יכול לאבחן את זה? אני חייבת לציין שבאף מסגרת לא ציינו שקיימת צלו בעיה כלשהי. תודה רבה

מרי שלום לאחר הודעתך הראשונה התכוונתי להמליץ שיופנה לקב"ן, אבל מהודעתך השניה אני מבין שהוא אכן כבר בטיפול. במצב כזה הוא מקבל בוודאי את היחס המקצועי הדרוש כך שמבחינתכם אתם יכולים לנסות לתמוך נפשית עד כמה שהוא מוכן לקבל תמיכה כזו. כמו כן כדאי להבהיר לו שאם לא יסתדר עם גורמי הצבא שידבר איתכם כדי שאתם תוכלו ליצור עימם קשר מבחוץ כדי לעזור לו. במקרים כאלו חשוב שידע שיש לו גב מצידכם וכמובן שימשיך לקבל עזרה מקצועית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא אוהבת את עצמי יש לי 5 קילו עודפים ואנשים אומרים מסביבי שאני נראית טוב ושאני רזה אני בת 22 אני לא עושה כלום עם החיים שלי אני משליכה הכל על המראה החיצוני מרגישה שאם אני יראה מעולה אז יפתחו דלתות ויהיה לי האומץ לעשות דברים אנא איך יוצאים מזה אני רוצה לאהוב את עצמי ולא להתעסק רק במראה החיצוני לפתח את עצמי אבל שאני רוצה לעשות זאת אני פשוט משתתקת אנא איך אני יכולה לקבל עזרה והאם זה עובד ? תודה

אורלי שלום התופעה מוכרת ולמעשה את מתארת את הדברים בצורה די מדוייקת ונכונה. את משליכה את כל הדברים שמטרידים אותך מבפנים על המראה החיצוני. זה יוצר סוג של אשליה שאם תיפטרי מאותם 5 ק"ג עודפים (לדעתך) הכל יהיה מושלם. למען האמת רוב הסיכויים שתמשיכי להיות מתוסכלת ממשהו אחר ואולי אפילו תגדירי לעצמך יעד של עוד כמה ק"ג נוספים. חשוב ונעים לטפח את עצמך, להיראות טוב ולקבל מחמאות על כך. עם זאת, כאשר זה הופך לכל מה שמרכז תשומת לב זה בד"כ מסמן בעיה שכדאי לטפל בה וקשורה לא פעם גם לבעיות אכילה מסוגים שונים. אגב, בעיית אכילה כמו אנורקסיה, בולמיה וכו', היא אף פעם לא בעיה שקשורה לאוכל באמת למרות שכל כולה באה לביטוי דרך האוכל. הבעיה היא פסיכולוגית ורק דרך הטיפול בנפש משהו משתנה גם בחוץ. אינני יודע מה מטריד אותך מבפנים, אבל אולי כדאי לחשוב על כך ולבדוק כיצד את פונה לטפל בדברים שבאמת גורמים לך סבל ולא לקליפה שמסתירה את הדבר האמיתי. למעשה כתבת זאת בעצמך. כותרת ההודעה היתה שאת לא אוהבת את עצמך. לא את איך שאת נראית אלא את עצמך. שם כנראה צריך להתחיל לטפל בעניינים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני לא מוצאת את עצמי אני בת 24 אין לי עבודה קבועה אלא אני כל פעם בעבודות זמנית אין לי מושג מה ללמוד רוב החברות שלי בעבודה קבועה יודעות מה הם רוצים מה ללמוד ולומדות אני מפחדת שאני יגיע לגיל 30 ואני עדיין יהיה באותו מצב ? מה עליי לעשות לאיזה כיוון ללכת ? האם זה נורמלי שאין לי מושג מה לעשות בחיים יש לציין שאני אוהבת הרבה תחומים תודה

היי אולי את יכולה להיעזר בפסיכולוגית תעסוקתית שתעשה לך מבחנים אשר יכוונו אותך ויגידו לך במה את טובה. כמה שיחות שם אולי יבהירו לך דברים לגבי מקצוע. יש גם מכונים להכוונה תעסוקתית. שווה לברר על מקום רציני ומקצועי. עם זאת, לאדם ישנם כמה תחומי עניין- השאלה היא את מה את רוצה להפוך למקצוע. תנסה לעשות עם עצמך תרגיל מחשבתי.

שני שלום יש עוד לא מעט זמן עד גיל 30 והשאלה האם את היית רוצה עוד לנדוד בין דברים שונים זמן מה ולא בוער להחליט, או שבאמת את מחפשת עכשיו יציבות. הלחץ החברתי מסביב איננו סיבה מספקת כדי להיות "רצינית". יש אנשים שלוקחים את הזמן עד שזה מתאים. מצד שני, אם את מרגישה שיש לך בעיה להתחייב למקומות ושהדברים בורחים לך מתחת לידיים אז יש מקום להתארגן ולחשוב כיצד מטפלים בבעיה. הרעיון שקיבלת קודם לבצע מבדקים להתאמה מקצועית הוא מצויין, יש מספר גורמים שעושים זאת, למשל מכון הדסה בירושלים. זה יוכל לתת לך כיוון גם לגבי מה את רוצה וגם לגבי מדוע אינך מצליחה למצוא יציבות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כשבועיים נפרדתי מחבר שמאוד אהבתי. הבעיות בינינו היו בעיקר בעיות של אמון (לא האמנתי לו בהרבה דברים...חלקם מוכחים כי צדקתי) וכן, לא אהבתי את חלק מעיסוקיו. לכן, הקשר היה מלווה בהרבה מתח ועצבים. אני יודעת שגם הוא אוהב אותי ואתמול אף אחותו התקשרה אליי לנסות לשכנע אותי שנחזור. כולי התלבטות - האם לחזור אליו או לא? כי האדם לא משתנה...וכמובן אינני רוצה בכך. אם עיסוקיו חשובים לו אינני רוצה שבעתיד יאשים אותי כי בגללי הפסיק בכך. אני בן אדם מאוד חם ואוהב ומחפשת זאת גם מהצד השני, אני בת 28 בקרוב ולפיכך מחפשת קשר שיהיה גם רציני. לכן, האם עליי לוותר על האהבה? האם עליי להתפשר (ולסבול...)?

אורית בשבילך פשוט לוותר תדאגי לעתידך מי שלא אמין לא ישתנה תחשבי על עוד 10 שנים כשאת עם ילדים איזה חיים יהיו לך אז קחי את עצמך בידיים ותבני לך עתיד טוב יותר חבל לך!! אפילו שזה מאוד קשה בי בהצלחה

אורית, דעתי תמיד היתה שעדיף להיות לבד מאשר לסבול בזוגיות לא טובה

אורית שלום פרידה היא אף פעם לא דבר קל ותמיד הדברים שמכבידים בתוך הקשר נראים פחות נוראים מבחוץ, לעומת הבדידות שמכבידה הרבה יותר כאשר הזוגיות נגמרת. קשה לתת לך עצה חד משמעית בעיקר שההתלבטות באמת רצינית. מצד אחד את עדיין אוהבת את הבחור, מצד שני כותבת שאת מרגישה שאינכם מתאימים לזוגיות לטווח הארוך. במצב כזה ומאחר ובסך הכל די הרבה על המאזניים (אם תחזרו אולי זה לקשר מחייב יותר לנישואין וכו', אם תפרדו את עלולה לחשוב על כל מה שפיספסת וכו'), אולי כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. לתאר את הקשר, את ההתלבטויות שהיו בקשר ולקבל החלטה מה לעשות מתוך הבנה פנימית עמוקה יותר. בכל מקרה, במידה ותחליטי לחזור אולי כדאי לכם לפנות יחדיו למסגרת טיפולית כדי לגשר על הדברים שהפריעו לקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אורן,קוראים לי מיכל ואני עוד מעט בת 17. הבעיה שלי היא כזאת: לפני כחצי שנה נסעתי עם השכבה שלי להצגה.ההצגה הייתה מאד משעממת,ובמהלכה מישהו מהשכבה שלי תפס לי את היד והחזיק אותה. אני מכירה אותו,ואפילו חיבבתי אותו ברמה בסיסית אז לא היה אכפת לי.הייתה אפילו תקופה שנה שעברה שחשבתי לרגע שהוא מושך,אבל תקופה מאד קצרה. בכל אופן,במחצית השנייה של ההצגה הוא יישר לי את היד ככה שהיא הייתה לו על הירך.חשבתי שהוא עושה את זה כי זה לא היה נוח קודם,והוא אפילו שאל אותי אם זה בסדר מצידי ואמרתי שכן. לאחר מכן הוא לקח את היד שלי וחיכך אותה ...שם. לא רציתי,והזזתי את היד מספר פעמים והוא החזיר אותה. אחרי זה אמרתי לו שיפסיק והוא אמר:"די,מה אכפת לך?",ואחרי שביקשתי שוב הוא אמר:"תסיימי את מה שהתחלת". זה נשמע מפחיד,וזה באמת היה,אבל הוא אמר את זה לא בכעס-קשה להסביר... העניין הוא כזה.תחילה הייתי בשוק,והייתי נבוכה ממנו.דיברנו על זה והוא ממש התנצל וחשבתי שהעניין סגור.אבל התחלתי לחשוב עליו בצורה שונה. פתאום אני ממש נמשכתי אליו,וזה מה שהפחיד אותי. זו הפעם הראשונה שמישהו ממש שם עליי ידיים ככה.במסדרון אנחנו עוברים ואפשר לומר שמתעלמים זה מזה,אבל אם הוא תופס אותי רגע לבד הוא ידבר איתי כאילו הכל רגיל,וינסה לנשק אותי על הלחי ויחבק. מה אתה חושב? למה אני נמשכת אליו? אני חייבת לציין שאני בלב ליבי לפעמים רוצה לראות אותו במקרה,אבל אז כשאני רואה,ואנחנו מדברים,אני על "קצות האצבעות" אפשר לומר. מה יש לי?

Hi to you, nothing is wrong with you!!! This guy is trying to check how far he can go with you in this "sex games" . Dont let him if you feel wron with it.

מה שאת מרגישה. מגע בין שני אנשים, ובמיוחד אם זה מישהו שקצת נמשכת אליו או התעניינת בו מראש, מעורר דברים. זה יכול להיות שילוב של דחיה, ושל התרגשות - ולכן אני מדמיינת שיש לך רגשות מעורבים. מצד אחד הוא עשה משהו שלא היה מקובל עליך ולא נראה לך סביר באותה סיטואציה, והרגשת מנוצלת, מצד שני, תשומת הלב שלו, התחושה החדשה שהקשר איתו מעורר, יכולה לעורר סקרנות ומשיכה ורצון לעוד. במקרה הזה, מהנסיון שלי... אני חושבת שלמרות שיש לך רגשות מנוגדים כלפיו, כדאי לך, הפעם, ללכת עם "השכל" - כי לפעמים השכל הוא מנחה טוב. נשמע לי שהנער הזה מתנהג בצורה בעייתית מאד - לכפות מגע זה רעיון רע, וזה פחות או יותר מה שהוא עשה לך. אבל גם אם זה לא כל כך מעניין אותך כרגע אם הוא "בסדר" באופן כללי או לא, נראה לי שאם תהיי איתו בקשר ההתנהגות שלו עלולה לגרום לך להרגשה רעה (אפילו מאד). נראה כאילו הוא לא ממש מחפש קשר שלם עם בן אדם, אלא סיפוק/ריגוש מיני בלבד. אני כמובן לא מכירה אותך, אבל נדמה לי שאת לא מחפשת את זה ככה. נראה לי שאותה התרגשות שיש לך מהקשר איתו יכולה להתעורר בצורה הרבה יותר נכונה מקשר עם מישהו אחר - יותר נחמד, פחות אגרסיבי ודורשני, מישהו שבאמת יתעניין בך ואת בו. אני חושבת שמגע יכול להיות מאד מרגש ומהנה, אבל מגע עם אהבה עושה לנו הרגשה הרבה הרבה יותר טובה בפנים. אז לפעמים שווה לחכות קצת עד שפוגשים מישהו שבאמת יש חשק לעשות איתו את כל הדברים האלה.

מיכל שלום בשלב ראשון את צריכה לחשוב עם עצמך האם את רוצה בקשר עם הבחור הזה, בין אם קשר רגשי ו/או מיני. אם יש כאן משהו הדדי יתכן שהבהלה היא מהרגשות שלך כלפיו או המיניות ביניכם ולא רק מהאופן בו זה קרה. במידה ואת מתייחסת לזה כהטרדה מינית, מה שנשמע מנוסח דבריך, העניין הוא אחר לגמרי ודורש התייחסות שונה לחלוטין. קודם כל, אל תאשימי את עצמך בכלום. העובדה שהדבר עורר בך ריגוש איננה אומרת שמה שקרה הוא אשמתך או בסדר. לצערנו קורבנות לתקיפה מינית מרגישים פעמים רבות אשמה בשל העובדה שגם כאשר היחסים נכפים בכוח מתעורר לעיתים ריגוש מיני. זה לא אומר שאת מזמינה את זה או רוצה את זה, זה ביטוי לכך שאנחנו בני אדם ויש מנגנונים טבעיים שמתעוררים. אם את צריכה עזרה בהבהרת הדברים לאותו בחור תוכלי להיעזר ביועצת בית הספר, בחברה טובה, בהורים וכדומה. לפי האופן בו את מתנסחת נשמע שאת די מתלבטת בין שתי האפשרויות הנ"ל. את כועסת על האופן האגרסיבי שבו התחיל העניין וגם מפוחדת מכך, אבל יתכן שגם נמשכת בעת ובעונה אחת. התלבטויות כאלה הן טבעיות והכי חשוב זה שתהיי שלימה עם עצמך ולא תתני לאירוע הזה להפוך למשהו שיכביד עליך בהמשך. אשמח לשמוע מה את חושבת מאחר ואני מרגיש שחסרים לי נתונים כדי לכוון אותך יותר ממה שכתבתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום. תודה שענית לי כל כך מהר. אתה צודק,אני באמת מתלבטת בין שתי האופציות האלו.אחרי המקרה הרגשתי ממש מוזר,כי באותו ערב לא היה לי עם מי לדבר (חזרנו מאוחר),והרגשתי בודדה במידה מסויימת. חשבתי שאם אני אספר את זה לחבריי הקרובים אני ארגיש טוב יותר,ולא רציתי להגיע לאחד מהמצבים האלו שאני אמצא את עצמי בגיל 40 על ספת הפסיכולוג ולא אבין למה.כל אחד הגיב בדרכו,ואחד מהחלקים היותר מדאיגים בפרשה הוא שנהניתי מתשומת הלב וההזדהות שלהם איתי,אבל לא הרגשתי טוב יותר אחרי זה. אני לא יודעת אם אני רוצה איתו משהו או לא,ממגוון סיבות. אחת עיקרית היא שהוא מתנהג איתי לבד שונה,מאשר איך שהוא עם אנשים אחרים וחברים שלו. כשהוא איתי הוא מנומס,כשהוא עם החברים שלו הוא בקושי מסתכל עליי,ומעבר לזה,אני ממש נגעלת ממנו כשאני רואה אותו איתם.אני לא יודעת אם החוויה שם השפיעה עליי עמוקות או לא. כשסיפרתי לחברים שלי ותמיד שאנחנו מעלים את זה אני מתייחסת לזה בהומור,אבל אני תמיד עם ההומור שלי,אז אני לא יודעת מה זה אומר.עוד עניין הוא שאנחנו מעולמות שונים לגמרי,ותחומי העניין שלנו הפוכים זה מזה.אין לנו על מה לדבר במיוחד. הוא איכשהו גורר שיחה אבל הוא לא מעניין אותי מהבחינה הזאת. אני מצד אחד מחכה לראות אותו,אבל מצד שני,כשאנחנו מדברים,יש בי איזה רצון שהשיחה תיגמר.לפי ההתנהגות שלו בציבור,תמיד חשבתי שהוא מאלה שמחפשים כוסיות פרחות כאלו,ובגלל זה אני לא יודעת אם הוא באמת נמשך אליי באותו יום,או בכלל,או שזה סתם היה באותו הרגע.אני מפורסמת בשל חוש ההומור שלי,לא עקב סקס אפיל מופרז או משהו כזה.בגלל זה אני לא יודעת למה הוא עשה את זה לי.גם כל פעם שאנחנו נפגשים,הוא מסיים את השיחה ב:"תאמיני לי,את קורעת את" גם כשזה ממש לא קשור. הוא אפילו אמר את זה מיד כשיצאנו מהתיאטרון. לפעמים אני תופסת אותו מסתכל עליי,אבל אני לא חושבת שזה אומר משהו. נראה לי שאני אפילו מעליבה אותו,כי כשהמבטים מצטלבים,אני ישר מסתכלת לכיוון אחר.יש גם את העניין הזה של להגיד לו שלום ליד חברים שלי,כי בינם לבין עצמם הם קוראים לו "המטרידן",אז זה יהיה ממש מוזר לבוא אליו מיוזמתי ולומר לו שלום. אני גם טיפה מפוחדת ממנו. אני לא יודעת גם אם הוא מתעקש להישאר בקשר המינימלי שיש לנו בגלל נימוסים או משהו כזה. מבחינתי יכולנו פשוט לעבור במסדרון ולא להסתכל אחד על השנייה.והעובדה שהוא בקושי אומר לי שלום ליד חברים שלו גם מעליב אותי,כי אני נוטה לחשוב שהוא מתבייש בי או משהו כזה,ומוכן לדבר איתי רק כשאנחנו לבד,כי אנחנו והחברים שלנו כל כך שונים.זה מעליב אותי,אבל היחס שלו כלפיי כשאנחנו לבד כאילו מפצה,אז אני מוצאת את עצמי בלי יכולת להחליט.זה נשמע דפוק,אבל לפעמים אני לא מאינה איזה מקרים מוזרים קורים לי עם זה. חודש אחרי המקרה,באה אלינו הצגה לבית הספר על הטרדה מינית,ולדמות הראשית,המוטרדת,היה את השם והשם משפחה שלי.והשם שלי בכלל לא נפוץ.לא לוי או כהן או משהו כזה.גם מה שהבחור בהצגה עשה לה היה דומה למה שההוא עשה לי.ולפעמים אני אסע באוטו וסתם אחשוב על זה,ופתאום אני אראה את השלטים של החברה של אבא שלו.כאלה דברים.זה כאילו משהו לא נותן לי להשתחרר מזה,ומה שמדאיג אותי הוא שהמשהו הזה הוא אני. בבקשה תעזור לי לפתור את זה,זה כבר מציק לי חצי שנה ואני לא יודעת מה לעשות. איך אני אדע גם אם זה השפיע עליי איכשהו,ואולי יהיו השלכות בעתיד? זה הבהיל אותי באותו הרגע. סליחה שההודעה ארוכה. היא תוצאה של מחשבות ארוכות. תודה רבה.

השאלה מתייחסת לבן זוגי בחצי שנה האחרונה . אנו יוצאים כבר חצי שנה ולא קשה היה להבחין מלכתחילה בחוסר הבטחון שלו שבא לידי ביטוי בהרבה תחומים בחייו ובהחלט משפיע גם על הקשר שלנו . כשיחסנו התעמקו הוא חלק עימי פרטים אינטימיים רבים , בין השאר על אימו , שמגיל קטן מכנה אותו אפס , לא יוצלח , ידיים שמאליות ועוד כל מיני שמות גנאי שגרמו לשערותיי לסמור . עד היום (הוא כבר בן 30 ועדיין גר עם הוריו בשל מצבו הכלכלי) אני שומעת אותה יורדת עליו בכל הזדמנות שנקראת בדרכה ובאופן אישי אני לא סובלת אותה בשל מעשיה . אני מנסה לנטוע בו בטחון לגבי עצמו עד כמה שאני יכולה ובכל פעם שאני עושה זאת אני רואה עד כמה הוא מאושר . למשל ביום השואה היא אמרה לו שהוא צריך לעמוד עם היד למעלה כמו הנאצים (כאילו הוא אדם רע) ואני מיד אמרתי לו שאני מרגישה שהיא בכלל לא מכירה אותו כי הוא כזה טוב לב ומקסים והוא חייך מאוזן לאוזן . שמעתי אותה מס' פעמים אומרת לכלבים בבית שהם הילדים האמיתיים שלה! ובפרוש היא דואגת להם יותר מאשר לילדיה . בקיצור אני בטוחה שהתמונה ברורה . יש לציין שהוא בהחלט עושה משהו עם עצמו , הוא לומד כרגע לתואר שלישי וכל הזמן חוזר על כך שזה מה שנותן לו בטחון ולכן יש לו כל הזמן פחד מכשלון . שאלתי אליך היא האם אתה מאמין שדי בחיזוקים ממני ע"מ לכפר על מעשיה של אם מסרסת בצורה כה קיצונית! האם הוא זקוק לטיפול פסיכולוגי (אני מאד אתבייש להגיד לו את זה) יכול להיות שפשוט אין ברירה? האמת שגם כספית זה יהיה לו קשה , אבל האמת שכבר לי קשה עם הקשר הזה , החוסר בטחון שלו כפי שציינתי משפיע גם על התנהגויות אחרות שלו הקשורות אלינו ואני לא אפרט כרגע . מה שחשוב לי לדעת זה האם יש בכוחי לבד לחולל בו שינוי או שזה גדול עליי . אודה מאד להתייחסותך! בתודה מראש...

התיאור שלך ממש נגע לליבי, במיוחד העובדה שהחולשה וחוסר הבטחון שלו לא מעוררים אצלך זלזול או דחיה אלא רק מעמיקים את האהבה שלך.... ! לדעתי קשר זוגי טוב יכול להיות משהו שיכול לרומם את האדם, ולתת לו הזדמנות לשינוי ולחוויות אחרות, אבל אני לגמרי לא מאמינה שעליך לקחת על עצמך את התפקיד המטפל. אם תקחי על עצמך תפקיד של "אמא טובה" כלפיו, הקשר שלכם מההיבטים הרומנטיים שלו ינזק! אולי תחששי לכעוס עליו, כמו שבודאי קורה במערכות יחסים, או שתחושי אחריות גדולה מדי להיות אמהית ומשבחת וטובה וזה יחסום את מה שבאמת אמור לקרות ביניכם. נראה לי שהעובדה שאת רואה את המצב כמות שהוא, ואוהבת אותו היא הדבר המתקן. לא תמיד אפשר לעשות יותר מזה. את שאר הדרך אדם צריך לעשות בעצמו, כמו להחליט לעזוב את בית ההורים או לחפש מסגרת לעזרה מקצועית. לטעמי גם לא רצוי שתפתחי עמדה עויינת חזקה מדי כלפי אמו, גם אם היא באמת מתייחסת והתייחסה אליו בצורה מאד קשה. במצב כזה יכול להיות שתעוררי אצל בן זוגך תגובה הפוכה, משום שהיחס שלו לאמו בוודאי אינו פשוט ויש בו גם אהבה ותלות - דברים שלא בטוח שיכולים לעבור לנו אי פעם בחיים. ההורים שלנו נשארים ההורים שלנו, וככה זה. גם אם לומדים להתנתק ולפתח מרחק וביקורת, אני חושבת שעליך להשאר אוהבת אך במידת מה נייטרלית בשביל ההצלחה של הקשר שלכם.

גלית שלום התפקיד שלך כבת זוג זה להיות בת זוג ואת לא אמורה לחולל בו שינויים. זו אחריות כבדה מידי וגם לא בריאה לקשר שלכם. במוקדם או במאוחר זה יגרום לכעסים משני הצדדים. אני בהחלט מבין על מה את מדברת ולבן זוגך יש בהחלט תהליך לעבור עם עצמו לשינוי. אני מתאר לעצמי שעצם חיים משותפים שלכם ביחד מחוץ לביתה של האם יעשה שינוי משמעותי בפני עצמו. מדוע אם כן אינכם מתארגנים למגורים משותפים ולעזיבתו את הבית? לגבי טיפול, אני מתאר לעצמי שהוא יוכל להפיק רבות מטיפול אבל זה באמת דורש את שיתוף הפעולה שלו ואת רצונו. כלכלית אפשר לקבל טיפול מוזל בשירות הציבורי. כחברתו את יכולה להציע לו את זה ואין בכך כל רע. יש לי הרגשה שמאחורי השאלה האם תוכלי לחולל בו את השינוי עומדת שאלה יותר בסיסית והיא האם את רוצה אותו כפי שהוא והאם תוכלי "לסלוח" לו על כך שהוא חלש אל מול אימו. אם את אוהבת אותו לכי עם הקשר הזה עד הסוף ועם כל מה שכרוך בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אגב לשאלתך מגורים משותפים , בגלל כל מיני סימני השאלה שיש לי לגבי הקשר לא באים בחשבון מבחינתי כרגע .

שלום. יש לי ילדה בת 7 שלצערי הרב בעקבות גירושי לפני שנתיים חוותה נטישה של אביה, וכיום יש לה קשר מזערי איתו ורק ביוזמתה. שתינו לפני מעבר של דירה בקיץ ונראה לי שהמעבר מגרד אצלה את הפצע של הנטישה- והופיעו התנהגויות של סף תסכול נמוך, קושי עצום במעברים וקושי בפרידות (מחברות בעיקר), כעס רב וכמו כן געגועים עזים לאבא שלה, היא לוקחת אפילו את התמונה שלו איתה לכל מקום.התפקוד בבית הספר תקין רק בבית היא מבטאת את קשייה. שאלתי היא כיצד אני כאימא שלה יכולה להקל על מכלול הרגשות שמציפים אותה, כיצד להקל על חרדותיה, כיצד היא תוכל לעבד את הרגשות בצורה נכונה כך שלא תסחוב עמה את העוצמות של הרגשות הללו כל חייה? כיום אני משקפת לה בד"כ מה היא מרגישה ומדגישה שלעולם אני לא אעזוב אותה... תודה

אורלי שלום אי אפשר לברוח מהקושי. את מתאר מצב שאובייקטיבית הוא קשה והעובדה שהילדה מבטאת את זה היא עדיפה על פני מצב בו היתה משאירה את הכל בבטן ולא אומרת כלום. את יכולה רק לחבק ולהכיל את מה שקורה לה. כל ילד סוחב עימו מטען של הוריו וילדותו וזה טבעי. אל תנסי להילחם בזה, קבלי את זה כמו עובדה. הרי גם את מן הסתם עברת או עוברת תקופה לא קלה ואינך יכולה לבטל את העובדות הללו. במידה ואת מרגישה שהעוצמות חזקות אולי כדאי שתקבלי ייעוץ מפסיכולוג ילדים ואולי תוכלו לערוך מספר מפגשים אפילו משותפים כדי לעבור את התקופה הקשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בתי בת 14 חרוצה בכל המקצעות ,ואני מאד מרוצה ממנה .רק היא לא טובה בהיסטורה ולי בכלל לא חשוב ולה מאד חשוב והיא תמיד שואפת לשלמות. אני תמיד מנסה, להרגיע אותה וזה לא עוזר.רציתי לדעת למה היא לא מצלחה בהיסטוריה? וגם לפי שאני רואה אותה היא לא יודעת איך ללמוד היסטוריה? איך אני יכולה לעזור לה? תודה מראש.

מירי שלום חוסר ההצלחה בהיסטוריה הוא רק הסימפטום לבעיה. אם הילדה מוכשר אבל מוטרדת מכל דבר קטן שלא מצליח זה הופך את איכות חייה לסיוט. היום זה ההיסטוריה ומחר זה יהיה משהו אחר שיצרום מעט ויגרום אי שקט. חשוב לתת לילדה תחושה שלא הכל צריך להיות מושלם ושככל שהיא תהיה לחוצה יותר כך המצב דווקא יחמיר. אם היא תוכל להתארגן אחר, להתייחס לזה יותר בשוויון נפש, סביר להניח שתוכל ללמוד גם להיסטוריה בצורה יותר רגועה ולהצליח יותר בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב יש לי שאלה דחופה וקצת מסובכת, אני יודע שלא תוכלו לענות בלי לראות את האוזניים ואת הבדיקות אבל לפחות תיעצו לי ותתני לי קצה חוט אם אפשר.-כולי תקווה שתקראו את ההודעה עד הסוף בן 30 מעשן מורה ללשון עברית הנה השתלשלות הענינים: 1-חודש יוני 2003-המטולוג מגלה אצלו קרישיות יתר של הדם(FACTOR 5ׂ) הוא מתחיל לקחת תרופות לדילול הדם(קומדין מיקרוברין..) 2-תחילת אוגוסט 2003 -הוא בלחץ פסיכולוגי גדול יחסית בגלל בעיות אישיות וגם בגלל שחבר שלו נפטר בתאונת דרכים לפני כ-5 חודשים. הוא נתקף באירוע מוחי(כך אמרו הרופאים) יש חולשה בחצי גוף ימני. בדיקות C.T לאחר האירוע לא מצאו כלום(אין עדות לאירוע מוחי) בדיקות לב ודופלקס וכל הבדיקות האחרות היו תקינות(כמובן רק בדיקות הדם שהראו בעיה בקרישיות הדם)האירוע מוגדר כקל והוא משוחרר לשיקום בבית. סוף אוגוסט 2003-אירוע מוחי חוזר (הוא עדיין לא התאושש מהקודם) גם בצד ימין של הגוף בדיקות C.T לא מצאו כל עדות לאירוע מוחי הוא נשלח לM/R/I מוח ועמוד שדרה וצוואר .גם כן הכל תקין אין שום ממצא פתולוגי מחשיד ואין שום סימנים לאירוע מוחי. הוא נשלח לשיקום בבית ליונשטיין משתקם מהר מאוד (תוך 5-6 טיפולים)עד שהמטפלים חשדו שיש אגרבציה אבל אחר כך ירדו מהענין. עכשיו אנו נכנסים לעניני ה-א.א.ג: נובמבר 2003- התקף סחרחורת עם חולשה בפלג גוף ימני. C.T תקין אחרי יומיים של אשפוז המצב חוזר לקדמותו . רופא ה-א.א.ג שבדק אותו כותב שהסימנים מעידים על בעיה מרכזית בעצב השמיעה. בדיקת שמיעה מראה אוזן שמאל בתחום הנורמה וירידה של 35DB בימין. הוא נשלח לבדיקת ABR שנמצאת תקינה.בינתיים כמובן הוא ממשיך לקבל את התרופות לטיפול בקרישיות הדם כמו שהרופאים מבקשים. ה-א.א.ג מחליט שאין מה לעשות בינתיים. ינואר 2004-תחושת אטימות באוזן ימין מלווה בטנטון הוא הולך לבדיקת שמיעה ביוזמה אישית ובה נמצא ששמאל קצת ירדה(אולי זה מההבדל בין המכשירים) וימין ירדה עד ל-55DB(ירידה עצבית) דיסקרמנציה מימין 60% TOLERANCE 90DB . אנחנו הולכים ל-א.א.ג פרטי שקודם כל אומר שאסור לעשן והוא שולח אותו לM.R.I חדש של המוח והאוזניים ואחר כך לדעתו יש לחזור להמטולוג המטפל ולא לא.א.ג(לדעתו אולי כלי דם קטן שמוביל דם לאוזן נסגר). פברואר 2004-M.R.I "לצערנו הרב" נמצא תקין אפילו אין כל סימן לאירועי מוח הקודמים. יש לנו תחושה של ייאוש אנחנו לא עושים כלום.בינתיים הוא ממשיך לסבול מהאוזניים(כל קןל קצת חזק מפריע לו ויש תחושה של אטימות וקשה לו להבין דיבור..). אפריל 2004/התקף של סחרחורת קשה עם חולשה בפלג גוף ימני ודיסארטריה. אנחנו הולכים למיון. מבצעים C/T כמובן נמצא תקין וכמובן כל הבדיקןת האחרות תקינות(בדיקות לב...).אחרי יומיים של אשפוז המצב חוזר לקדמותו ואנחנו חוזרים הביתה. אנחנו על סף ייאוש מה עלינו לעשות ולמי לפנות הרופאים לא כל כך בטוחים שבכלל היה ארוע מוחי מה עם הירידה בשמיעה.והכי חשוב האם כל זה יכול להיות על רקע נפשי(למשפחה יש תחושה כזו כי אנחנו מכירים אותו ויודעים עד כמה הוא לחוץ)הרופאים לא חושבים בכלל על הכיוון הזה למה??? אני מקווה שתעזרו לי ומאוד מצטער על ההודעה הארוכה אבל מה אני יכול לעשות תודה רבה מראש

גג שלום הנושא מורכב ואינני יכול לתת לך ייעוץ קצר באינטרנט. אני חושב שכדאי שתפנו לחוות דעת של פסיכיאטר מומחה וכדאי אולי גם נוירולוג נוסף כדי שיגידו מה דעתם. פעמים רבות יש שילוב של בעיות פיזיולוגיות אובייקטיביות עם תגובות לחץ וחרדה מסוגים שונים. חשוב לברר מה שייך למה ולצורך כך נדרשת בדיקה והיכרות אישית עם המטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנני אמא לילד בן 5.5 , מקסים, חכם, ומה לא? לצערי, בגיל קטן (2.5-3)יותר חווה חויה לא נעימה עם בלונים. ומאז פיתח פוביה בכל מה שקשור אליהם . הוא לא יכול לראות בלון, לצייר בלון, ואפילו לא לרשום את המילה " בלון" כל פגישה עם בלון גוררת התקפי פניקה בכי , מכסה את האוזנים כדי לא לשמוע את הרעש במידה וזה יתפוצץ, " מתכווץ" ורוצה להעלם. בכל פעם יש התקדמות בעניין ואפילו הגענו למצב שכבר לפני חצי שנה הסכים לשחק עם בלון ושוב כאשר נתקל בקניון או בכל מקום בבלון שמתפוצץ חלה רגרסיה וחוזרים לנקודת ההתחלה. אנו לא הולכים לימי הולדת, לקרקס, ולכל מקום בו אנו צופים את הבעיה. בטיולים בקניון בדרך כלל אנו נאלצים לעזוב לפני הזמן ועוד. הדבר פשוט מפריע לו ולמשפחה כולה ? מה עושים ? ניסנו טיפול פסיכולוגי שלא הניב כל תוצאה, היום הוא נמצא בריפווי באומנות כמעט שנה ללא תוצאה בתחום זה. אנו מאוד חוששים , ודואגים, מה יהיה עתה בכיתה א' ? שם המרחב גדול ויוכלת השליטה שלנו כ"כ קטנה . נואשים, נודה על תשובתך- אשמח לקבל מספר טלפון לחוות דעת או טיפול אישי

אני שלום חשוב להפנות את הילד לטיפול פסיכולוגי שמתמקד בפוביה מבלונים. אפשר להיעזר בשיטות כמו היפנוזה ו EMDR עליהן תוכלי לקרוא במאמרים בראש העמוד, הן פועלות מצויין עם ילדים ובטווח זמן קצר יחסית. אינני מקבל מטופלים חדשים בתקופה הקרובה כך שלא אציע את עצמי. אם תרצי אוכל להפנות אותך לפסיכולוגית מתאימה בהרצליה, במידה וכן שלחי אלי מייל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך על תשובתך אודה על קבלת מספר טלפון להתקשרות אנו נואשים, חשבנו כי לא ניתן לטפל ושוב תודה מראש. אני

אני נועה בת 17 וחצי(בתחילת אוקטובר יהיה כבר,18) יש לי בעיה בקטע של הבנים, אף פעם לא היה לי חבר אבל הרבה בנים מתחילים איתי ויצאתי עם המון בנים, ושום דבר לא הלך הרבה בנים רוצים לצאת איתי ולהיות איתי לחיים, אבל אני חושבת שהבנתי את בעיתי, כל פעם שאני יוצאת עם מישהו(אני חושבת כזה,...) אולי מגיע לי משהו יותר יפה? זה לא שאני לא יוצאת עם בנים יפים אני יוצאת עם כאלו רגילים, וגם האופי יותר חשוב . אבל אולי מגיעה לי משהו יותר טוב? אבל עם אני יהיה איתו ויתחיל לצאת ולהיות איתו לזוג, אז אולי אני מפספסת באיזשהוא מקום משהו יותר טוב שיכול להיות לי לזוג, עם לא הוא. אני כותבת באחד הפורומים של אתר תפוז, אחד שם ראה המון תמונות שלי והוא גם ממש נחמד ויודע אפילו את כל הבעיות שלי וממש מתעקש להפגש איתי יצא לנו לדבר הרבה זמן בטלפון, הוא גם כותב בפורום שלי ואני קצת חוששת מזה כי עם נפגש וסבבה,אולי מגיעה לי משהו יותר טוב ממנו? (מבין אני כאילו אין כבר לא יודעת) כל פעם שאני מכירה משהו אני אומרת נתוור עילו יבוא משהו טוב יותר בטוח חייב לבוא! ואז שבא אני זורקת ומחכה לבה.. ולא לא התנשקתי לא שכבתי ולא כלום

מיואשת שלום הרצון למישהו טוב יותר הוא שיטה מוכרת ובטוחה לא להכיר אף אחד ולא להיכנס למחוייבות. סביר להניח שאת חוששת מכניסה לקשר מחייב ובדרך הזו נמנעת מסיכוי רציני ליצור קשר כזה. תצטרכי פעם אחת להעיז ולנסות לתת למישהו להתקרב אליך יותר. סביר להניח שעדיין יהיה לך את הדחף לעזוב אותו אבל אם תתני לזה לקרות יתכן שתוכלי להתחיל להרגיש אהבה וריגוש וזה נראה לי המטרה הראשונה שלך כעת. אל תציבי בפניך מטרה להתאהב במישהו. הציבי בפניך מטרה ליצור קשר רגשי עם מישהו נחמד שאת מחבבת. בהמשך תוכלי להציב מטרות יותר גבוהות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, הנני רווק, בן 34 , ללא בת זוג. אני רואה את עצמי כאדם חברותי, ישר ואחראי. קל לי ליצור קשרים עמוקים עם בחורות, והרבה מהן רוצות למסד את הקשר עמי. אני לא מצליח להגיע לזוגיות עקב אי רצוני להביא ילדים לעולם בשנים הקרובות. לבחורות שאני פוגש, אני מספר את האמת בשלבים מוקדמים, וזה מרתיע אותן. החשש שלי להביא ילדים בשנים הקרובות נעוצה ברצוני להתבסס כלכלית ומקצועית. אני מאמין שהבאת ילדים לעולם צריכה להיות בנסיבות שלהורים יש אמצעים כספיים, וזמן פנוי להיות עם הילדים. כמו כן, אני פשוט חש שזה לא רצוני, ולא יודע מתי ארצה. מצבי כיום הוא שאני עובד הרבה שעות, חש לא יציב מבחינה כלכלית ולא יציב מבחינה מקצועית. אני חש שהבאת ילדים לעולם בשנים הקרובות לא תיטיב עמי. אם אהיה אב, חשוב לי להיות אבא טוב, שיאפשר להם להתפתח, ולהיות אתם זמן רב. יש הרבה משפחות שחיים במירוץ הישרדות של החיים. אני מנסה להימנע ממצב זה, ושואף לחיות חיים של שפע זמן עם המשפחה, ועם חוסן כלכלי. אני שואף לחיות חיים, שאני מרגיש שיש לי גם זמן לחיות, ולא רק להיות במירוץ חיים מטורף של "רק לגמור את החודש". אני מחפש די הרבה זמן בחורות שלא "לחוצות" על ילדים, ופשוט לא מצליח למצוא. בעצות שאקבל, אשמח שלא לקבל את העצות הבאות: 1-לא לספר את האמת לבחורות – זה לא הסגנון שלי, אני ישר ומספר להן את האמת. 2-לרצות להביא ילדים – הציעו לי את העיצה הזאת ואני חש שהיא לא טובה לי. השאלה שלי היא: כיצד אני יכול להגיע לזוגיות לאור כל העובדות שצוינו ? אני פתוח לרעיונות חדשים... תודה לכל מי שיעזור.

אהלן. אני בחורה שחשה פעמים רבות כמוך. לדעתי הבעיה שאתה מציג - אין לה פתרון מושלם. בכל מקרה תהיה פשרה. אני הבנתי ממך שאתה נאמן לעצמך וחכם ולא תתפשר לכיוון השגוי וטוב שכך. שתי אפשרויות קיימות אם כך: 1. בעוד מס' שנים תגיע למצב בו תרגיש "מוכן" ואז תתקשה או לא תתקשה למצוא פרטנרית מתאימה. זה עניין של מזל (למרות שאין להתעלם מכך שאולי ההיצע פוחת) 2. בעוד מס' שנים תגלה שעברו המון שנים ואתה עדיין לא מרגיש מוכן. ואז תבין שזה לא העניין. או שיש לך בעיה מורכבת מעט יותר. ואז תצטער שלא בררת יותר לעומק את המצב לפני כן. הצעתי החמה היא: בדוק היטב עם עצמך, אולי אפילו תעזר בפסיכולוג לפגישה או שתיים- על מנת לוודא שאתה לא "עובד" על עצמך. הבט סביב. אם תגיע מישהי מיוחדת- תזרום. אל תוותר על אהבה גדולה בגלל המחשבה הרציונלית (והנכונה) שלך. אולי החרטה שתחוש תכביד עליך יותר מהעול הידוע של משכנתא וכו. בהמון הזדהות, יעל

אני איתך אורן. אני מסכימה עם יעל שאומרת שיש לבדוק שהסיבה אותה אתה מתאר היא אמיתית, ואם כן - חכה, ומה שאתה רוצה כבר יקרה. זה רעיון מצוין להתבסס ואז להשקיע במשפחה, ואך תוותר רק כי זה קצת יותר מסובך. יש נשים שחושבות כמוך, ואם רק תפגשו הכל יהיה בסדר, אל תדאג.

היי יפה מצידך שאתה הגון וישר כיוון שבאמת יש בחורות שמחפשות קשר שיביא בסופו של דבר למשפחה עם ילדים. במידה והדבר לא מתאים לך, תחפש את הבחורות שנמצאות באותו מקום בו אתה נמצא. אין צורך לשקר או לרמות, יש כאלה בחורות , נכון, שלא המון, אבל קיימות. תסביר להן את מצבך ורצונותיך לשנים הקרובות, מי שיתאים לה, יתאים. מי שלא, אז לא. כמו בכל קשר עם הסוגיות והמגבלות של כל אדם. הייתי מוודא רק שאי הרצון שלך לילדים לא נובע ממשהו אחר, ממקום אחר לפני כל זה.

אורן שלום קיבלת הרבה תגובות משמעותיות ואני לא רוצה להוסיף הרבה מעבר לכך. אם אתה לא מוכן כיום לקשר זוגי עם ילדים זה באמת נכון להצהיר על כך מראש. האפשרויות הפרקטיות שעומדות בפניך במצב כזה הוא למצוא בחורות צעירות יחסית בגיל שעדיין לא מעוניינות בילדים, למצוא בחורות שכמוך לא רוצות ילדים בגילך (וסביר להניח שלא תמצא רבות כאלה) או באמת להישאר עם קשרים זוגיים יותר שטחיים לתקופה הקרובה עד שתרגיש מוכן יותר. מה שברור הוא שבמצב הנוכחי אתה שם דגש רב יותר לעיסוק ולהתפתחות הקריירה מאשר לזוגיות ובהחלט יש תקופות כאלה בחיים. כדאי רק להסתכל לעצמך טוב בעיניים ולוודא שהסיבות שאת מציין הן לא תירוץ לעקוף את הזוגיות ולהימנע ממנה בשל חרדה מפני אפשרות אמיתית של קשר כי גם זו תופעה נפוצה למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום.. אני בת 18 ואני סבלתי/סובלת מדיכאון אני לוקחת כדורים בשם פבוקסיל .. אך יש מין תופעה מוזרה כזאת של יתר לחץ או חרדה אני מרגישה כבדות בכל הגוף ושום יכולת לעשות שום דבר.. זה קרה לי פעם אחרונה בעמידה ואיבדתי את ההכרה לכמה שניות.. רציתי לדעת למה זה..? ואיך אפשר להמנע?..

פני לרופא שרשם לך את התרופה ותסבירי מה קורה לך. יתכן ויחליפו לך לתרופה אחרת.

מישהי שלום אני מציע שתפני לפסיכיאטר המטפל ותבררי איתו. בפורום הזה הייעוץ הוא בתחום הפסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן, תחילה, תודה ובשם כולם, אני מודה על תשובותיך המהירות והתומכות. בעקבות המלצתך פניתי לשירות הפסיכולוגי במוסד בו אני לומדת.תחילה נתנו לי שאלון ובו כ- 600 שאלות ואמרו שיזמנו אותי לאבחון בעוד כשבועיים.ולטיפול ניתן להמתין חודשים... אך, האם כדאי לי להמתין? אני סובלת מהתקפי חרדה כמעט מידי יום. האם בכלל הייתי צריכה לאמר למזכירה זאת בע"פ? ולא רק לרשום זאת בהערות? אולי לא היה צורך כלל בשאלון? אני אתמול כבר התחלתי להשתמש בכדורים שנתן לי רופא המשפחה (קזנקס) כי לא יכלתי עוד. מה עצתך? תודה רבה :)

אורית שלום אני מציע שתפני למי שאחראי על הטיפול ותסבירי שהעניין דחוף ולא סובל דיחוי. במידה והם לא מסוגלים לתת טיפול בטווח זמן סביר נסי אולי לפנות לקופת החולים או לאחת ממרפאות בריאות הנפש באזורך ותבררי אילו אפשרויות הם מציעים. לגבי תרופות, עדיף לדעתי לפחות בתחילת הדרך לפנות לפסיכיאטר ולא לרופא המשפחה. אפשר לעשות זאת דרך קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת באיזה גיל מתגבשת הזהות המינית. בני בן ה-4 ילד עדין מקסים ונבון. הוא אינו מתחבר למשחקי מלחמה המאפיינים בנים. הוא מאוד אוהב לשחק בחיות ובבובות פרוה. לפעמים הוא מחקה התנהגויות של בנות ופעם אחת הוא אמר : הייתי רוצה להיות בת". הוא מודע להבדלים בין המינים. במשחקים סוציודרמטיים הוא תמיד בוחר להיות אח או אבא. אם מטילים עליו תפקיד נשי (אמא, מלכה..) הוא מסרב לקבל. אני מנסה לדחוף אותו להיות יותר "גברי", אבל הוא לא נמשך לג'ודו, כדורגל סופרמן וכדומה. אין לו הרבה חברים. אבל חבריו הטובים הם בנים. כשהם מגיעים אילנו הבייתה הוא משחק איתם עם החיות כשהם רוצים לשחק בחרבות או במשחרי מלחמה הוא בהדרגה מפסיק לשחק איתם. אני מודאגת ולא יודעת אם יש סיבה לדאגה ואם כן מה לעשות. עליי לציין כי הקשר שלא עם אביו נפלא, ויש לו אח צעיר ממנו והם משחקים יפה מאוד.

לאם המודאגת שלום הילד שלך עדין מקסים ונבון. תהני ממנו ומהרגישות שלו, הוא לא חייב להיות גבר מאצו'. ככל שתאיצי יותר את החלקים הגבריים בכוח כך תצרי אצלו תחושה שמשהו לא בסדר אצלו וזה מה שעלול ליצור בעיות בדימוי עצמי ואולי אף בזהות המינית. לעומת זאת, אם תקבלי אותו כמו שהוא, בן זכר לכל דבר עם רגישות ומוכנות לקבל גם חלקים נשיים שבו שיש מן הסתם בכל אחד (רק לצערנו לא כולם מוכנים לקבל זאת בעצמם) מצבו יהיה מצויין ואין כל חשש לזהותו המינית. מה שאת מתארת לא נשמע בעייתי כלל, זוהי אישיותו ואני בטוח שאם ימשיך כך יוכל לגדול להיות אדם מקסים ורגיש לסביבתו לשמחת כל חבריו וקרוביו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשתי רבה עם הבת שלנו על רקע פורום מוזמן לברית של נכדנו. היא בלעה הרבה כדורים כולל ואבן. החבאתי את כל שאר הכדורים. היא ישנה ומדי פעם מתעוררת ומאיימת לבלוע חומרים רעילים. אנחנו מסוכסכים תקופה ארוכה ואין לי קשר טוב איתה. אני לא יודע מה לעשות

עמי שלום אתה אומר בצורה לא ישירה שאשתך בצעה נסיון התאבדות. זהו נושא רציני ואי אפשר להתעלם ממנו. אני מציע שתנסו להתארגן במסגרת המשפחה כך שהיא תפנה לקבלת עזרה נפשית הן פסיכולוגית והן פסיכיאטרית. אל תמתינו להתדרדרות נוספת במצב. במידה והיא בולעת תרופות או רעלים צריך להגיע איתה במהירות למיון בי"ח. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה : שמי יוני אני בן 21 ואנ י מטופל כבר שנה אצל פסיכולוג. אולם הוא הצליח לעזור לי במעט משום שהוא טוען שיש לי בעיה אישיותית. הבעיות העיקריות שלי הוא רגשי נחיתות מול בנים, רגישות יתר לדברים "העלבויות " רבות. ן רציתי בעצתך לגבי מערכת היחסים שלי עם אבי שהיא ממש גרועה. אבח לא מדבר ואני מרגיש כלפיו סלידה והוא אלי. היום כיניתי אותו " אימפוטנט" על כך שהוא לא עושה כלום והוא מתנהג בפסיביות מוחלטת מה שמשגע אותי. זו פעם ראשונה שאני מכנה אותו כך- רגשותיי האמיתיים נחשפו... אמנם ביקשתי סליחה , אולם נראה לי שיחסינו ממש נהרסו במילה אחת. ממילא הם היו הרוסים אולם כעת אני חושב שהוא יודע מה אני חושב באמת והוא באמת ישנא אותי הרבה. יש לציין שוב את גודל ההערה מצידי. כאלו הפלתי אבן. תמיד הראיתי כלפיו רגש בוז וניסיתי לשנות זאת ללא הצלחה, אולי רק להפחית. אני חייב עזרה מיידית. מה לעשות, כיצד לנהוג כעת, איך לגרום לו להאמין שאני לא באמת מרגיש כך, איך לשקם את היחסים לפחות לא להרע אותם. תודה

יוני שלום אין תחליף לשיחה מלב אל לב. גם אם אמרת משהו פוגע יש אפשרות לדבר ולהסביר שזה יצא ברגע של כעס. אם תצליחו לישב את הריב הנוכחי אולי יתפתח גם פתח לתקשורת טובה יותר בהמשך. לאור פתיחת הודעתך יש לי הרגשה שאתה צריך שיחה כזו גם עם הפסיכולוג שלך כדי שהטיפול יוכל לקבל תאוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, בהמשך למכתבי משבוע שעבר לגבי טריכוטילומניה. אני רוצה להוסיף שאני בן 31, וסובל מהדחף בתלישת שיער הגבות והריסים מיזה כשלוש שנים. אני רוצה להוסיף שאני לוכח מיזה כשנתיים תרופות (פאקסט, ריספרידל, בונסרין, לוסטרל, פלוטין, וסרוקואל), שחלקן עזרו לי להתגבר על הדחף בתלישת השיער לתקופה של חודשיים בלבד. ולאחר מיכן הפסיקו להשפיע. מאחר שאני לו עובד, ואין ביכולתי לשלם עבור טיפול התנהגותי על ידי פסיכולוג של קופת-חולים. הודה לך אים תוכל לתת לי מספר תרגילים, כדי שאני יוכל לתרגל בעצמי על מנת להתגבר על הדחף בתלישת השיער. בברכה אלמוני

אלמוני שלום אני חושש שתתקשה להתגבר לבדך, נסה לפחות להמשיך את הטיפול התרופתי שכן גם אם לא יעלים לחלוטין את התופעה הוא עשוי לעזור בהקלה. יש מסגרות בהן הטיפול הוא בחינם, למשל במרפאות בתי החולים אליהם קופת החולים נותנת טופס 17, למשל מרפאה פסיכיאטרית של בי"ח איכילוב. תוכל לנסות לעשות בעצמך תרגילי הרפיה. יש ספרים רבים עם קלטות והדבר עשוי להקל על הסימפטומים בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת אם נח לך לקרוא אנגלית או לא, אבל יש כל מיני מאמרים בלינק הבא: http://www.geocities.com/HotSprings/Sauna/8181/links.html תבדוק במורד הדף תחת הקטגוריה: Self-Help Resources. יש שם כמה דברים. בהצלחה.

שלום לך lila, אינני יודע לקרוא באנגלית, אבל בכל מקרה אני מודה לך על היתיחסותך למכתבי. בבוכה אלמוני

האם יש למשיהו מושג על חברה, מכון, הנקרא פורום והעוסק בסוכ כלשהו של טיפול פסיכולוגי קבוצתי

הפורום נקרא לנדמרק אדיוקיישן ונמצא לא רחוק מאצטדיון הכדורסל. מה שקורה שם איננו ממש טיפול פסיכולוגי אלא מין דינמיקה קבוצתית המונית. משתתפים כ 300-400 איש. עשיתי את זה לפני כ 6 שנים. לדעתי ההשתתפות בפורום אינה עוזרת לפתרון בעיות אלא נותנת משהו בכיוון מבט אחר על החיים בכלל ועל שינוי דרכי ההתמודדות עם סיטואציות שונות בחיים. אפשר להתקשר אליהם לבוא לפגישת היכרות שמסבירה על הפעילות ולהרשם אם נראה לך מתאים.

שלום אני מבקשת תעזרו לי ,הבן שלי בכיתה ,י,ועושה לי מוות כמעט כל בוקר בשביל ללכת לבי"ס. כל יום אני צריכה לשבת ולדבר איתו כדי לשכנע אותו ללכת במוחרת,והרבה פעמיים ללא תועלת. אני מקבלת לחץ אדיר וכאבים בגב התחתון כל פעם שמתעצבנת. מה לעשות?איך להתנהג אליו? בתודה

נ שלום השאלה מדוע הוא אינו רוצה ללכת לבית הספר. יתכן שאת צריכה לקבל ייעוץ מהמחנכת ויועצת בית הספר וכן מפסיכולוג בית הספר. אופן התגובה שלך וההשפעה של זה על בריאותך נשמע מאוד לא מוצלח, גם בגלל שזה פשוט לא בריא בשבילך וגם בגלל שהנושא אינו מתמקד בבעייתו של בנך אלא הופך למשהו שהוא בעיה שלך. גם כאן תצטרכי ללמוד להתמודד אחרת עם הויכוחים לא רק בשביל בנך אלא גם בשבילך. סביר להניח שהכעס הזה משפיע על חייך גם במקומות אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה שכתבת מאשר לי את הדברים שאני חותר אליהם שמדובר בבעיה אוביקטיבית חיצונית של השרדות/קידום במקום עבודה ולא במשהו פנימי. זה מלחיץ לעבוד בחברת מחשבים אשר מגלגלת כספים רבים. נראה כי את חוששת שהתפרצות כזו תגרום לך לאבד דברים חשובים בעתיד. את ממש לא היחידה והלחצים הללו קיימים אצל רוב האנשים. את חוששת מהתפרצויות ואחרים חוששים מכך שהממונה לא מעריך אותם ואחרים מזה שהם לא מספיק מקצועיים. חששות כאלו הם מנת חלקו של כל אדם אשר רוצה להתקדם ואין בשוק הפרטי מנוחה ונחלה. הקידום וההישרדות במקומות כאלו רחוק מלהיות הוגן. חלק מזה זה באמת מקצוענות, חלק זה אינטריגות פנימיות וקליקות וחלק מזה זה מזל. את יכולה למצוא את עצמך עושה את כל הדברים הנכונים ופתאום יזמנו אותך ויגידו לך שיש לך עשרים דקות לאסוף את הדברים שלך. היו מקומות אשר פיטרו עובדים כתוצאה ממצוקת מזומנים אבל כדי שהאמת לא תצא לאור, הסיבה הרשמית הייתה אי שביעות רצון מתפקוד העובד. מדובר על עולם עסקי קר ולדעתי לא טיפול פסיכולוגי יעזור לך להצליח במקומות כאלו. יעזור לך זה כמה את מוכשרת להצליח במקומות כאלו וכמה יש לך לתת "דברים" שאחרים צרכים ומוכנים לשלם על זה. גם התייעצות כנה עם ידיד משפחה שהוא מנכ"ל חברה שכזו, יכול להסביר לך את הדינמיקה בחברות ולעזור הרבה יותר משיחות דינמיות עם פסיכולוג. ולגבי "פוליטקאים" מחושבים, הם מחושבים היכן שהם חייבים. כנראה שלא היית בסצנה בה בוס עצבני צועק על מזכירה מסכנה, או שני מנהלים יריבים כמעט זורקים כסאות אחד על השני בישיבה סוערת. הבעיה היא לא בהתפרצות שלך, שהיא אנושית מאד, אלא שעשית זאת במקום שלא הייתה לך את הפרויוולגיה לעשות זאת. את באמת רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לא להתעצבן בעתיד ? חושבת שזה אנושי לא להתעצבן ? אני מניח שעם או בלי טיפול את תמשיכי להתעצבן בעתיד אלא שעם או בלי טיפול את תיזהרי יותר במקומות בהם מסוכן לך להתפרץ. זו דעתי בכל אופן. חשוב לשמוע מגוון רחב של דעות ולקבל החלטות על פי מה שמתאים לך.

שאני אומר פוליטיקאים אין הכוונה בהכרח לפוליטיקאים בכנסת. כל מקום בו יש קידום מצריך כישורים של פוליטיקאי. כישורים כגון תן וקח, שמור לי ושמור לך. גם קידום צבאי מחייב כישורים של פוליטיקאי וגם שופטים בבית המשפט העליון חייבים להיות באיזה שהוא מקום פוליטיקאים, אחרת הם לא היו מגיעים לשם. עניין אנשים שעברו שואה בילדותם מהווה ניגוד לגישה הדינמית. הנה, אנשים שעברו כזו ילדות אומללה בכל זאת מצליחים להיות מאושרים. הנה אנשים שעברו ילדות מאושרת בארצות המזרח, כאשר הם עלו לארץ ונושלו מהמעמד שלהם, יכולים להיות מרירים. כל מה שאני אומר זה שאין חוקיות ולא בהכרח סבל נפשי מקורו בילדות קשה ולא בהכרח אושר מקורו בילדות מאושרת. כאשר באים לשקול טיפול דינמי כל כך ארוך, שעולה כל כך הרבה, שהתוצאות בו רחוקות מלהיות מובטחות אני אישית חושב שצריך לעשות חושבים. ההתנגדות שלי לפסיכולוגיה הדינמית נובעת מזה שאינני מאמין בה ובעקרונות שלה. אני לא יחיד בדעתי וישנם אסכולות שלמות בפסיכולוגיה שלא מאמינות בה. אני מתנגד גם לתוכן הטיפול הדינמי. את תראי אצל מטופלים כיצד הם מרוכזים בעצמם ונוטים לנתח את האחר ולפרש אותו, כאימוץ הדפוסים שהם רואים בטיפול. לפרש מישהו אחר זה ממש לא מנומס לדעתי, אבל זה חלק אינטגרלי מהטיפול הדינמי.

פוליטיקה היא דבר שהכרחי להישרדות. צריך לדעת מתי להיות פולטיקלי קורקט. אבל, בעיניי, לא בכל מחיר. האמת היא, שהצבא קצת שונה בעניין הזה. הפוליטיקה הצבאית מתחילה להיות מורגשת באמת רק כשמדובר בתפקידים היותר בכירים בכירים (מפקד חיל, רמטכ"ל, אלופי פיקוד וכו'). אבל יש קשר, הרי אנשי צבא רבים (בדרגות גבוהות) עוברים לפוליטיקה עם פרישתם. אבל יש בזה הרבה קומבינות, ולא תמיד נבדקים הכישורים שלהם. אבל ניתן לומר, שיש גם ניצולי שואה רבים שכן נעזרו בטיפול דינמי (נזכרתי עכשיו בספר שנקרא "שוקו חם", שנכתב ע"י מטפלת שעבדה עם ניצולת שואה). טיפול זה אינדבידואלי; יכול להתאים לתשעה אנשים ולעשירי לא. טראומות ילדות, ולאו דווקא השואה, קשורות בקשר הדוק לחיים כאדם בוגר. ודאי שלאישיות ולחוסן שלה יש השפעה. אני מניחה שזה אחד הנושאים שזכה להיחקר הרבה, רק צריך למצוא את תוצאות המחקרים הללו. עם זה אני מסכימה - אין צורך לקפוץ למסגרת טיפולית בלי לחשוב על העניין טוב ולעומק. זו החלטה חשובה מאוד, ולא צריך להיחפז. כמו הרבה החלטות חשובות בחיים. אני לא מנסה לומר לך, שנקודת הראות שלך שגויה. אחרי הכל, אם כולנו היינו חושבים באותה דרך, היה לנו משעמם. יש אנשים שמתנגדים לטיפול דינמי ארוך טווח, אחרים מתנגדים לטיפול תרופתי, יש כאלה שלא מאמינים ביעילותו של אישפוז פסיכיאטרי וכו'... אני לא חושבת שכל המטופלים אכן מרוכזים בעצמם ומנסים לנתח ולפרש אחרים נון-סטופ. אבל אולי הטיפול כן מקנה כלים (טובים או לא, זה עניין אחר), שנותנים את היכולת להבין יותר את האחר. נימוס זו כבר סוגיה בפני עצמה, סובייקטיבית לחלוטין. בעוד שלך, למשל, זה נראה לא מנומס (ושוב, זה בהחלט לגיטימי), הרי שיש אנשים שזה לא מפריע להם. מאידך, יש אנשים, שמעולם לא היו בטיפול ואין להם שום קשר לתחום הזה, שמנסים לנתח ולפרש אחרים בלי להניד עפעף. זה כבר עניין של אופי, לא סטטוס (מטופל/לא מטופל).

יש ויכוחים וחילוקי דעות בכל מקום עבודה וזה נורמלי השאלה היא איך ? אין לי פחד מפיטורים יש לי משרה טובה, ויש לי הצעות עבודה. . אבל, כששומעים אותך צועק בכל הבנין ............ ואתה מאבד את עצמך ואלשולט על מה שאתה אומר ומקלל וכו'' זה כבר לא נורמלי. וזה ממש לא נעים לי מעצמי. דברתי עם אחד האנשים שהתפרצתי עליו בטלפון והתנצלתי, הוא אמר שהוא הבין אותי... אבל כל האנשים סביבו שאלו אותו מי זה?! אנשים צועקים בד"כ על אנשים חלשים מהם, אני לעומת זאת תמיד מאבדת שליטה על אנשים "חזקים" זו בעיה שלי שנים, כשהייתי בתיכון העיפו אותי מהתיכון לשבועיים לאחר שהתפרצתי על מנהלת הבית ספר.. דוגמאות דומות לא חסרות לי. מנכל החברה שלי שמע ממני כמה פעמים מה הוא צריך לעשות ולא עושה. אין שום עובד כיום במקום עבודתי שהתפרצות ברמה שלי ארעה לו, בעבר, היה אחד כזה והוא פוטרו ולדעתי , בצדק כי לא ניתן לעבוד בחברת אנשים לא צפויים. אני לא יודעת האם צריך טיפול או לא צריך טיפול ולכן פניתי לפורום זה. אתה אומר שלא, יתכן שאתה צודק. תאמת אין לי כל כך אומץ ללכת לטיפול אבל אני חושבת לנסות.

סתם משהו, אני כתבתי את ההודעה הקודמת ובטעות בשם כתבתי סתם משהו. יעל

אני רואה שהאורינטציה שלי לגמרי אחרת מהתפיסה כאן ולכן אני מפסיק לכתוב כאן. לכן, אחסוך ממך גם את תגובתי להודעה האחרונה שלך. רק את יודעת מה טוב עבור עצמך ואם את משוכנעת שאת צרכה לטפל בעצמך, אז כנראה זה הדבר הנכון עבורך.

שלום, אני כותבת בנוגע לחברה קרובה שסובלת מזה שנה מדכאוןקשה ומחפשת בנרות קבוצת תמיכה בה תוכל להשתלב (במרכז). היא מטופלת על ידי פסיכולוג ופסיכיאטר וניסתה טיפולים תרופתיים רבים ללא הצלחה. לאחרונה התחילה טיפול בחשמל אך עברו כבר מספר טיפולים ללא הקלה. היא מיואשת לחלוטין. יכול להיות שכלום לא יעזור??? אני רואה אותה מאבדת אחיזה ומיואשת מלהמשיך ולנסות... עלתה בה מחשבה על השתלבות בקבוצה שתוכל להוות מקור לתמיכה, לתיקווה. האם ידוע לך או למישהו על קבוצות כאלו? על מרכז טיפולי אינטנסיבי שלא במיסגרת אישפוז ציבורי שיכול להתאים? כל דבר אחר שעולה על הדעת? (כאמור, היא כן בטיפול, למעשה שנים, עם החרפה ניכרת בשנה האחרונה וללא שיפור) . אשמח לקבל תשובה, וגם כל תגובה שאוכל להראות לה כדי לעודד, תודה, טלי

טלי שלום לגבי קבוצת תמיכה צריך לנסות ולהתקשר למרפאות בריאות הנפש ומרפאות של בתי החולים הפסיכיאטרים, לפעמים הם מפעילים קבוצות שכאלה. הטיפול בחשמל בד"כ יעיל מאוד אבל צריך סבלנות. אם היא בתחילת התהליך נסי לעודד אותה להמתין בסבלנות עד שיתחיל להראות תוצאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגישה חנוקה, כל הבעיות שלי במשפט אחד: אמא שלי נפטרה לפני חודש, סבתא יקרה לפני חודשיים, מאז הבית מתפרק, אבא מתפרק, המשפחה מתפרקת, אני מתפרקת, החברות ביני ובין חבר שלי של 4 שנים מתפרקת, החיים שלי מתפרקים, הלימודים שלי מתפרקים. ההרגשה היא שאין לי צורך בחיים כאלה. אין לי למי לפנות. האם תוכל להמליץ על פסיכולוגית או פסיכיאטרית מטפלת טובה, ולא סתם חארטה כפי שפגשתי בעבר? אני גרה בראשון. אני נוטלת תרופות כבר כמה זמן וצריכה גם מרשמים ואין לי איך להשיג. אני במצב ממש קשה, בבקשה תעזרו לי

if you want to talk please call 993358 052

ס.א. ראשית כל, חזרי לפסיכיאטר המטפל, רק בשביל לחדש את המרשמים כדי שתוכלי להמשיך לקחת את התרופות שאת נוטלת באופן קבוע. אני מכירה פסיכיאטרים בראשל"צ. אם תפני אליי למייל (לא זה שרשום כאן, אלא לזה: [email protected]) אני אתן לך עוד פרטים לגבי הפסיכיאטרים האלה. פסיכולוגים מראשל"צ אני לא מכירה. ניסית לפנות לטיפול דרך קופ"ח? את ומשפחתך נאלצים להתמודד עם שני אובדנים לא קלים, מה שבהחלט משפיע גם על היחסים ביניכם לבין עצמכם, ועל היחסים שלך עם חברייך. סביר להניח שהראש שלך לא ממש נמצא בלימודים כרגע (אפשר לבדוק במקום לימודייך אם יכולים להתחשב בך בתקופה הלא קלה הזו). הכל עדיין טרי מאוד. כולכם צריכים זמן - כל אחד בקצב שלו - כדי לאסוף את עצמכם מחדש ולהמשיך לחיות. בינתיים, לא מתפקידך להיות ה"דבק" שמונע מכולם להתפרק. כרגע את צריכה לדאוג לעצמך, עד שתרגישי חזקה מספיק כדי לתמוך גם ביתר בני המשפחה. ואם בינתיים תרצי לשפוך קצת מכל מה שמעיק, את יכולה לכתוב כאן.

תודה רבה. אין לי שום מטפל כרגע ואני משיגה תרופות דרך הרופא הכללי.... בקיצור בלאגן. אני צריכה בטח פסיכיאטרית, איך אוכל ליצור איתם קשר?

שלום המצב נשמע מאוד גרוע וחשוב שתהיי כעת בטיפול. אני לא חושב שטיפול פסיכולוגי הוא מזור לכל בעיה אבל במצב בו הכל מתפרק מסביב חשוב שתהיי במסגרת כלשהי גם אם היא לא תפתור את כל הבעיות מייד. זה שבעבר הטיפול לא הצליח לא אומר שלא תמצאי פסיכולוגית טובה אחרת, נסי לשאול בקרב חברותיך וקרובים על מישהו שהם ממליצים כך שתגיעי למישהו עם המלצות. לגבי מרשמים, את יכולה לפנות לפסיכיאטר של קופת החולים ולקבל מרשם. הדבר החשוב ביותר הוא לארגן תמיכה בסביבה הקרובה, לראות קרוב משפחה או חבר טוב שאפשר לסמוך עליו ויכול לתת לך עצה וכתף בעת מצוקה. סביר להניח שגם כאשר הכל מתפרק יש לפחות אדם אחד כזה באזור. כל טוב ד"ר אורן קפלן

מעיין, אני לא יודעת לאיזו כתבה את מתכוונת, אבל אם את מעוניינת בכתבות של ד"ר קפלן, את צריכה ללחוץ על השורה שאומרת: 'ד"ר אורן קפלן - מקבץ כתבות", ויפתח לך חלון נפרד עם רשימת הכתבות.

שלום וברכה , אני בת 37 ,בעלי ואני ישנים כמו רוב הזוגות במיטה זוגית ,הבעיה היא שבזמן האחרון בעלי החל לנחור בקולי קולות עד שאני מוצאת את עצמי נודדת למיטה אחרת באמצע הלילה . בעלי אינו מקבל זאת ברוח טובה למרות שאני מסבירה לו את מניעי . מה אפשר לעשות ? רונית

שלום לך ! למיטב ידיעתי ישנם כל מני שיטות טיפול ואפילו מוצלחות כל מה שעליו לעשות זה להסכים וללכת ליבדוק מה ניתן לעשות ואך אף צד לא יהיה פגוע גשו לרופא המשפחה בהצלחה

רונית שלום ראשית בעלך צריך לפנות לרופא אף אוזן גרון לבדיקה רצינית. הגברת הנחירות נובעת מסיבה כלשהי, בין אם השמנה, הפרעה בשינה, בעיה כלשהי במערכת הנשימה וכו'. צריך לאתר את מקור הבעיה ולבדוק כיצד להקל על הסבל של שניכם. צריך להבין שזה גורם גם לו לשינה לא איכותית ולעייפות לטווח הארוך. מבחינת השינה במיטה איתו, את יכולה לנסות לקנות אטמים טובים כדי להפחית את הרעש. את יכולה לנסות לשים אטמי ספוג שנכנסים יחסית עמוק לאוזן ומעליהם לאטום את האוזן באטמי שעווה (הכיני מראש פינצטה כדי לשלוף את האטמים לאחר מכן). את שניהם אפשר לקנות בכל סופרפארם ודומיהם. זה פטנט טכני ששמעתי מבני זוג שסבלו מבעיה דומה ועשוי מאוד לשפר את איכות השינה שלך. יש אפשרות גם ללמוד היפנוזה עצמית שבמהלכה אפשר להפחית את רמה השמיעה במהלך הלילה. עד פה זה הדברים שכל אחד מכם יכול לעשות לבד. כעת חשוב להתייחס לחלק המשותף ולהגיע להבנה לגבי הבעיה והסבל המשותף. אין לי פתרון מוכן אבל חשוב שתדברו אחד עם השני ולא תגיעו למצב בו אתם מאשימים אחד את השני במצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אמא ל- 2 בת 25 אני מרגישה שאם הלידות (אולי) אני נוטה לשכוח דברים כשאני בעבודה רוצה להעביר פקס אז אני בודקת את עצמי כמה וכמה פעמים שאכן הקשתי נכון על הספרות ולא טעיתי. אם נותנים לי חומר להדפיס (אני קלדנית) אז אני לא זוכרת מה הדפסתי או היכן הנחתי את התיקים עם כל החומר. למשל אם נאבד תיק עם מסמכים ושואלים מי ראה את התיק אז הראש שלי עובד שעות נוספות ואני נלחמת בתוך תוכי התיק היה אצלך איפה איבד אותו מה קורה איתך ואני נכנסת ללחץ. עבדתי עם חומר מסוים שואלים אותי איפה אני לא זוכרת להגיד. אני דואגת זכרוני בוגד בי בגיל כה צעיר מה קורה

ש. שלום ברוב המקרים לא מדובר בבעיה אובייקטיבית של אובדן זיכרון אלא תגובה עקיפה שיוצרת לחץ לפני ירידה בזיכרון. למשל, ירידה בקשב כתוצאה מלחצים, מחשבות טורדניות שגורמות ללחץ מפני שיכחה וכדומה. אם את חושבת שמדובר באובדן זיכרון של ממש פני לנוירולוג וספרי לו מה קורה לך. רוב הסיכויים שהוא יפנה אותך לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בלחצים וחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני נשואה מזה כ- 8 שנים נישאתי בגיל צעיר מאד. יש לי שני ילדים. אני מרגישה שאין לי קשר עם בעלי כלומר השיחות היחידות שאנו מנהלים הם (אם בכלל) דרך הטלפון במהלך היום (מה שאומר שאין לו זמן ו/או ישנם אנשים סביבו לרוב-אין פרטיות). כשבעלי מגיע הביתה אני לרוב ממוטתת (התחלתי לעבוד עד שעה מאוחרת אין אני רגילה לשעות האלו) לכן לרוב כשילדי הולכים לישון גם אני הולכת אחריהם וכן מתעצלת להזיז / לעשות דבר מה בבית. אז כשהוא מגיע אני ישנה ו/או בכיוון. הוא מטבעו דג, אדם מאד שקט שצריך לחלוב ממנו מילים (היה כך לפני הנישואים) . בתחילת החיים שלנו יחד הייתי עוד איכשהו מנסה לכאורה לדובב אותו אך היום כבר אין לי חשק ו/או מצב רוח. במידה והוא מגיע ואני ערה עדיין ושנינו יושבים בסלון אז אנו צופים טלויזיה ואז אני וגם הוא נרדמים וכמובן שאין דו-שיח כלל וכלל שנינו "עסוקים" בטלויזיה. אז ביום למחרת אם אני מעלה את הנושא: "למה לא דיברת אתמול אני ישבתי כמו פסל???" אז הוא אומר לי "למה את לא דיברתי?" כל אחד מפיל על השני. אני כמו שציינתי קודם התרגלתי לזה שהוא לא מדבר וכך גם אני התחלתי להיות דג ואז קורה מצב שאני לא יודעת כלום מה איתו אין הוא משתף אותי הוא אוכל את עצמו מבפנים. אין הוא אוהב לשתף אותי בכלום. מה לעשות?

היי שרון עושה רושם שגם את וגם בעלך לא משתפים, לכן אני לא רואה כל טעם להאשים אותו ואת היותו דג במצב... יש צורך בפעילות משותפת שלכם, אולי חוג או כל דבר אחר שיכול לגרום לכם לבלות יותר זמן איכות אחד עם השני. מעבר לכך, עליכם למצוא זמן לדבר אחד עם השני ולמצוא דרך לעשות כן. אם את לא יודעת כיצד לעשות זאת,יש מקום לפנות לייעוץ זוגי. את יכולה לפנות גם לבד. מעבר לכך, על מנת שתהיי פחות עייפה וכך תהיי יותר פנויה רגשית לבעלך , אולי כדאי לשקול לעבוד פחותש עות ביממה או לקחת איזה סוג של עזרה . אני מצעה לטפל במהירה בעניינים הללו אחרת הקשר שלכם ילך וידעך.. בהצלחה:)

שרון שלום אם המצב הנוכחי ישאר היחסים ביניכם ילכו ויתדרדרו עד שבאמת לא ישאר שום דבר משותף בינכם. זו ההזדמנות לקחת באופן משותף את העניינים לידיים ולעשות משהו בנוגע ליחסים שלכם. התחתנתם בגיל צעיר יחסית ואולי לא ידעתם עד הסוף מה המשמעות של קשר זוגי. כעת אתם כבר בוגרים יותר, יש לכם ילדים משותפים, וזו הזדמנות מצויינת להתחיל פרק חדש בחיים שלכם. הדבר המתאים ביותר שעליכם לעשות הוא לפנות ביחד ליועץ נישואים לטיפול זוגי. בתוך המפגש הזה תוכלו להתחיל לדבר בצורה ישירה וכנה על מה שאין, על מה שחסר ולא פחות חשוב על מה שכן קיים עדיין ביניכם (אחרת מדוע אינכם נפרדים?). במידה ולא תקבלי שיתוף פעולה מבעלך יש מקום שתפני לטיפול בעצמך כי באופן הנוכחי חי הנישואין הופכים לדלים יותר ויותר ואת עלולה למצוא עצמך במצוקה תוך זמן קצר, אם אינך כבר כיום חשה כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום יש לי שני ילדים בני 11 ו 8.5 שניהם בנים.הראשון ממהר להתפרץ ולכעוס ולמרות שהוא מודע לכעס שלו קשה לו לעצור בנקודה שלפני ההתפרצות שבדרך כלל מופנת כלפי אחיו הצעיר שיודע לדרוך לו על הנקודות הרגישות ומרגיז אותו במילים. הבן הצעיר יותר, ילד מאוד פיקח שמעמיד אותי כל יום בפני אתגרים חדשים ובוחן אותי מחדש, הוא רוצה לעשות הכל לבד אבל לחילופין אם הוא מבקש עזרה ונותנים לו אותה גם על זה יש הערות, מלחמות ורוגז. לצערי בזמן האחרון האוירה בבית מאוד לא נעימה.ערכתי איתם אין ספור שיחות והסברים,תנאים והתניות ובמצבים ספורים שהבן הצעיר הצעיר הביע את מורת רוחו על ידי זה שבעט בכיסא או שולחן הראתי לו שגם אני יכולה לעשות את זה. למותר לציין שאני יודעת שהוא עושה את זה בשביל להוציא אותי מהכלים ולעיתים אין לי את יכולת ההבלגה. אני מודעת לזה שמדובר בשני בנים ,שגם בבתים אחרים זה קיים בצורה כזאת או אחרת אבל המלחמות האלו גוזלות כל יום מחדש אנרגיות רבות ממני. כמו כן המענין הוא שאצל הסבתות שהם בלעדי, המצב הרבה יותר טוב. האם הבעיה נעוצה בי?

הילה שלום את אכן צודקת, אלו מאבקים אופייניים מאוד למשפחות רבות, ולצערנו עובדה זו איננה מקלה על ההתמודדות איתם. הילדים נלחמים על עצמאותם, ההורים נלחמים על הגבולות ואולי גם על עצמאותם שלהם ולא קל להגיע לשיווי המשקל שטוב לכולם. בסך הכל נשמע שבמסגרת מה שאפשר לעשות בבית את די עושה את הדברים. את שמה גבולות, את עושה שיחות, את מנסה להיות סבלנית ולפעמים מתפרצת. אם את מסוגלת לחיות עם זה בשלום אפשר כמובן להמשיך בתקווה שהילדים יתבגרו והדברים ירגעו עם הזמן. אני לא חושב שיש טיפים מיידיים שאוכל לתת לך לרמה המיידית. במידה ואת חושבת שהמצב נעשה בלתי נסבל אולי כדאי לפנות לפסיכולוג המתמחה בתחום המשפחתי וללכת לכמה פגישות של ייעוץ, בשלב ראשון להורים, ואם יהיה צורך גם עם הילדים עצמם. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב כאשר ילד בן שנתיים וחצי הולך עם הוריו לאירוע משפחתי שנוכחים בו הוריו - סבו וסבתתו והוא פוחד להכנס לאולם וצריכים להשאר איתו בחוץ. מתי לדעתך יפסיק הילד לפחוד.

שלום הפחד יכול לנבוע מסיבות רבות, זה יכול להיות קשור קונקרטית לאירוע עצמו או לאנשים שבו אבל יכול להיות גם נטייה לביישנות, התרגשות ועוד דברים רבים. בשלב ראשון כדא לנסות ולהבין את מקור הפחד ובעקבותיו אפשר לחשוב כיצד לנהוג. מן הסתם הפחד עצמו יעבור עם הזמן, אבל מקורות הפחד עשויים להיות משהו שכן נשאר ודורש התייחסות מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא ל-2 אני מרגישה שאין אני שולטת על הסדר בבית. כל פעם שאני מסדרת הבלאגן חוזר. אני מרגישה שזה מאד מפריע לי אני באה הביתה ואני רואה שיש בלגאן אני מרגישה בנפש שלי רע מאד!!! עזור לי בייעוץ טוב ואל נא תשלח אותי לפסיכו' אין לי תקציב לזה ושכחת מההודעה הקודמת שלי אני לא מתמידה/חסרת עיקביות (גרוע) קשה לי עזור לי !!!!

שושנה שלום בתים עם ילדים מתבלגנים. זו עובדת חיים שאי אפשר לשנות. צריך לבדוק כמה דברים. ראשית, כדאי לבדוק באופן אובייקטיבי האם הבלאגן שמפריע לך הוא באמת בלאגן בלתי נסבל או שיש לך רגישות מיוחדת לבלאגן. במידה ואכן יש בלאגן מוגזם בבית צריך לטפל בזה ברמה המשפחתית, כלומר, שבני המשפחה האחרים יקחו אחריות ואולי גם להביא עזרה בדמות עוזרת כדי להפחית את הנטל עליך. אם את חושבת שהאפשרות השניה נכונה, יתכן שאת צריכה לעבוד על עצמך כדי להפחית את הסבל מהבלאגן. זה אפשרי החל משיכנוע עצמי שאת לא מתעצבנת, ממקדת את זמן הסידור לנקודות מאוד ברורות וידועות מראש במהלך השבוע וביתר הזמן לא עוסקת בכך וכו'. אם מדובר על נטייה קיצונית לסדר אז כבר צריך לחשוב על ההיבט הטיפולי, בין אם ע"י פסיכולוג או/ו בתרופות נוגדות חרדה שמפחיתות גם מחשבות טורדניות שיכולות להתאפיין בין היתר בנטייה מוגזמת לסדר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, חברת "בלאגן" הוקמה בקיץ 2003 והיא מתמחה במתן שירותי סדר ,ארגון ועיצוב הבית /המשרד. צוות מקצועי של ,מעצבי פנים,אדריכלים,מעצבי גינות,סדרנים עומד לרשותכם וביחד נדאג לעשות לכם סדר בבלאגן. מסידור ארונות בגדים,ארונות מטבח,חדרי ילדים ועד סידור הבית או המשרד בכלל. הסידור מתבצע לאחר שהלקוח הסכים ואישר את השיטה-שיטת בלאגן,וזאת על מנת לנסות ולשמר את הסדר לאורך זמן. בין מבחר השירותים נותנת החברה פתרונות בתחום העברת דירות: שירותי אריזה,הובלה,פריקה וסידור במשכן החדש. במסגרת השירות אנחנו עוזרים ללקוח להיפרד ולהיפתר מחפצים שאין בהם שימוש ,כגון בגדים ישנים ,רהיטים וצעצועים אותם אנחנו תורמים או מוכרים, לפי החלטת הלקוח. אחד מהחידושים של חברת "בלאגן" הוא בשירות של סידור ועיצוב לפני מכירת/השכרת דירה.מי לא מכיר את התופעה של דירות מוזנחות שמוצעות למכירה/השכרה ,שאם רק קצת מגע של צבע וטקסטיל היינו בקלות יכולים להשבות בקסמן כקונים ולקבל עליהן הרבה יותר כסף כמוכרים. בנוסף מעבירה חברת "בלאגן" סדנאות בנושאי סדר וארגון תוך אמונה שלמה שסדר או אי סדר נובעים באופן ישיר ממצבנו הנפשי ומשפיעים עליו. 052-879090 [email protected] קרן איתן "בלאגן -טלפון אחד ואתם מסודרים" 052-879090 [email protected]

הי, לפני כשנה הייתי בחו"ל ולקיתי לראשונה בחיי בהתקף חרדה. זה היה במקום סגור וכנראה הטיזר היה תחושת הקלאסטרופוביה. מאז אותו רגע קשה היה לי להיות במקומות מסוג זה. תודה לאל- תאריך החזרה היה יום אחרי כן- ועד אז לא הרביתי להסתובב במקומות סגורים- אך בכל פעם שהיינו באנדר-גראואנד - הייתי נתקפת פאניקה בשנית. מאז אני נמנעת מלבלות בפאבים דחוסים, מקומות מתחת לאדמה וכיו"ב. הדבר מפריע לי מאוד- מאחר ותמיד כשאני יוצאת עם חברים אני משתדלת שזה יהיה למקום שכבר הייתי בו- כדי שלא יהיה מצב שבו אאלץ לעזוב. עם כל זה אני מסתדרת בלי בעיה - ואני לא נמצאת בטיפול תרופתי. מאז האפיזודה ההיא- לא שב ההתקף. אך כעת- אני חושבת לצאת לחו"ל בקיץ- ואני לא יודעת מה אעשה. גם השהיה במטוס מלחיצה אותי- אך יותר מהכל- השיטוט ברכבת התחתית. אני ממש חושבת לוותר על הנסיעה בשל כך. מה עלי לעשות? אינני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי כי אין לי כסף. תודה רבה

זהבה שלום את סובלת כנראה מסוג של חרדה ותוכלי לקרוא על כך במאמר שאני מצרף את קישורו בהמשך. יש כמובן אפשרות לטפל באופן פסיכולוגי בבעיה ובמידה ויש בעיה כלכלית תוכלי לפנות לקופת חולים לטיפול מוזל יותר. בכל מקרה, אם את צריכה רק "גלגלי הצלה" למקרה של התקף נוסף פני לפסיכיאטר ובקשי ממנו תרופות מתאימות לטיפול מיידית בהתקף חרדה. במידה ותרגישי לחץ או תתקרבי למצב בו תחששי שיפרוץ התקף חרדה תוכלי להשתמש בהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו מכיר את ד"ר לואיס?

אני בת 23, סטודנטית, למרבה האירוניה, לפסיכולוגיה. אני מרגישה שהחיים שלי לא שווים כלום. בכל מקום אני חווה רק אכזבות אני עיכולה לנתח את זה מהיום עד קץ הימים אבל חשיבה אינטלקטואלית לא עוזרת לי לשנות את מה שאני מרגישה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד יותר עם העולם, אני מפחדת מאנשים. מהתגובות שלהם. אני חשה שאני זקוקה כל הזמן לאישורים- מראה חיצוני, התנהגות, כל דבר.. ואני שונאת את זה. אני לא מצליחה לשנות את המצב. אני מרגישה לבד. למרות שיש לי משפחה וחברות. זה בנאלי, אני יודעת, צרות העולם המודרני. אבל אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה יותר. אין לי למי לפנות. אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי, ואני לא יכולה לפנות לחברים. אני לא מרגישה שאני רוצה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על התאבדות. זה מפחיד אותי. אני עושה לפעמים שטויות על הכביש בכוונה, לוקחת סיכונים מיותרים. אני לא רוצה למות, אבל אני לא יכולה יותר להתמודד עם ההרגשה הזאת. הכל לוחץ עליי. לי.

לי היקרה, נקלעת למשבר בחייך מסיבה כלשהי. קחי נשימה עמוקה ונסי להפסיק לחשוב על התאבדות כעל פתרון. אם את סטודנטית, את יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי באוני' שלך או לפסיכולוג בקופ"ח או באופן פרטי. מה שלא יהיה, קחי בחשבון שלכולנו לעתים יש תקופות מחורבנות בהן אנו מרגישים שכל עולמנו חרב עלינו ואין בשביל מה לחיות. אבל אז מתישהו חולפת ההרגשה הרעה וחוזרת תחושה טובה. דאגי לכך שתרגישי טוב בכל צורה שהיא, ודבר ראשון הוא לפנות לייעוץ. שיהיה לך הרבה בהצלחה! שני

יש ימים ואפילו תקופות שמרגישים כל כך רע ש"ממש בא למות". "בא למות" לא במובן של לעשות מעשה אלא מבחינת תחושה. זה בהחלט יכול לקרוא אחרי צירופי מקרים של כמה אכזבות בזו אחר זו. יתכן שזה המצב אצלך כרגע. בנוסף נשמע שאין לך עם מי לדבר. טיפול פסיכולוגי יכול למלא את הפונקציה הזו של לדבר עם מישהו. אם את סטודנטית אז ישנה אפשרות של טיפול במסגרת האוניברסיטה (בעלות סימלית) ולפעמים שיחה או שנים פשוט מאפסת אותך. גם כתיבת הודעה בפורום כזה, זה סוג של דיבור עם מישהו. אם זה מגיע לשלב שבו את חושבת לעשות מעשה אז אני ממליץ לך בחום לגשת לפסכיאטר. מה כבר יש לך להפסיד ? לפעמים הכימיה במוח נדפקת וכדורים נגד דכאון יכולים להחזיר אדם למסלול חיים מאושר. מה כבר יש להפסיד במקרה כזה ?

לי, הגעת למצב שבו הכל נראה אבוד, וממצב כזה לא קל לצאת בכוחות עצמך. כפי שנכתב לך בהודעה הקודמת, יש אופציות לקבלת טיפול ללא עלות (במרפאה ציבורית) או בעלות נמוכה יחסית, לשוק הפרטי, דרך קופ"ח. כדאי לברר גם מה מציע לך מקום הלימודים בעניין הזה. אם את מרגישה שאת לא רוצה לדבר עם אנשים בסביבתך על מה שעובר עלייך וקורה איתך, את יכולה "לנצל" את הפורומים השונים שברחבי הרשת בדיוק בשביל זה; לכתוב, לספר, לקבל תגובות ולנסות להיות גם צופה מהצד; אולי תוכלי לראות דברים חדשים, שמהמקום שבו את נמצאת כרגע את לא מצליחה לראות. אבל זה לא יכול להחליף טיפול, רק להיות כלי עזר.

לי, היי, אינני יודעת אם זה יעודד אותך אבל גם אני חווה בימים אלה משברים לא קלים (חבר טוב נפטר מדום לב, בן 36, נפרדתי מחבר לאחר קשר קרוב מאוד ויומיומי, אינני מוצאת עבודה ומקום העבודה הנוכחי מעצבן ולפני יומיים תקף אותי התקף חרדה לא קל). ולמרות כל זה, אני ממשיכה ומקבלת תמיכה גם מפה. גם לי אין כ"כ הרבה כסף לטיפול פסיכולוגי לכן, אני פונה למוסד להשכלה גבוהה בו אני לומדת, אשר בו הטיפול די זול). בכל מקרה, אשמח לייעץ לך, לתמוך אפילו בטלפון. והכי חשוב: חייכי...חיים רק פעם אחת..חבל לפספס. שלך, אורית

לי שלום הודעתך זכתה לתגובות רבות ובאמת לא קל לקרוא את מה שאת כותבת, החשש שבאמת תיישמי את מחשבות האובדנות מעלות מייד שאלות כיצד ניתן לעזור לך ולהקל על הסבל. לפי מה שאת מתארת את חייבת לפנות לטיפול פסיכולוגי. יתכן בהחלט שאת נמצאת במצב של דיכאון גם אם אינך מכירה או מודעת לכך. במצב כזה יש הכרח בטיפול הן פסיכולוגי ורצוי מאוד גם תרופתי. כדי לאבחן את המצב הזה את צריכה לפנות לייעוץ ומוקדם ככל הניתן. יש אפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי מוזל במסגרות שונות כולל דרך דיקן הסטודנטים באוניברסיטה וכן דרך קופת החולים. במצב כזה רצוי גם לפנות להורים או לקרובים ולבקש עזרה במימון טיפול, זה באמת מאוד חשוב. את כנראה בתקופה קשה בחיים שלך ובתקופה כזו הכל נראה שחור יותר וחסר מוצא. הטיפול יכול לעזור לך לצאת מהמצב הזה ותראי שהדברים עוד יראו לך שונה לחלוטין. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, אנא קראי אותו ובדקי האם הדברים הרשומים שם מתאימים בצורה כזו או אחרת למה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך את מתארת מצב של מצוקה ואין מוצא . אני בטוח. את נשמעת לי בחורה אינטלגנטית המסוגלת להבין שבחיים יש עליות ויש ירידות . אני משוכנע שבבוא היום תוכלי לראות ולהרגיש גם תקופות יותר נעימות ומספקות . חשובה התמיכה הרגשית במצב שלך ולכן כן חשוב שיתוף עובד מקצועי . להתראות ותחשבי על מה שכתבתי !

אני בקשר עם מישהו שצריך לעבור טיפול, לדעתי.הוא לא בוטח באנשים, חושב שרוצים את רעתו , הוא אדיש לכל עצה שאני נותנת לו..... הוא מאוד אנטי בעקבות חויה לא טובה שהיתה לו עם מטפל. כיצד להביא מישהו לטיפול גם אם אינו רוצה?

דנה, אם מישהו לא רוצה לעבור טיפול, אז אין מה לעשות. את יכולה להמשיך ולדבר עם אותו אדם; הרבה פעמים ה"לחץ" הזה רק מגביר את האנטי. כל העניין בטיפול הוא, שהאדם צריך לרצות בתהליך ולשתף פעולה, אחרת ברוב המקרים זה בזבוז של זמן.

HERA צודקת. אולי תנסי להסביר לו שחבל על איכות חייו וכי את בתור מישהיא קרובה מרגישה שהוא יכול להוציא יותר מהחיים שלו. אולי אם הוא ידבר עם משיהוא שטיפול סייע לו, זה ישכנע אותו. מה שבאמת עצוב, שלפעמים אנו רואים אדם שיכול להיעזר בשיחות אבל הוא לא מודע או לא מעוניין , ולנו.. לצערי.. אין יותר מדי מה לעשות בנדון. אם אדם לא רוצה לעזור לעצמו, לא ניתן לעשות יותר מדי.

דנה שלום אני מסכים עם ההודעות הקודמת, אדם צריך לבחור ללכת בטיפול ובכל המקרים בהם פגשתי אנשים שמישהו שלח אותם הטיפול לא התקדם לאף מקום. הבחירה בטיפול מגיעה פעמים רבות מתוך מצוקה והכרה במצוקה. האדם שאת מתארת עסוק בהאשמת אנשים אחרים במצבו ואינו מודע כנראה לצורך שלו בטיפול. אם מדובר רק בבעיה של מטפל קודם אפשר אולי לשכנע לנסות שוב מתוך תקווה שהפעם יווצר קשר טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, קראתי את מאמרו של שי קולין בדבר איבחון פסיכולוגי . הנני מעוניין לדעת מס דברים ראשית האם ישנה הבטחה בדבר נכונותם של המבחנים ועל סמך מה מתבססת הבטחה זו אם היא קיימת . מאיזה תחום בפסיכולוגיה נגזר האבחון וגרורותיו.

א.ק. המבחנים אינם מהימנים ב - 100%, ולכן אין שום הבטחות מפורשות. המבחנים משמשים ככלי עזר למטפל, בנוסף לראיון (לדוגמא) ולכלים נוספים שברשותו - וכל הכלים הללו ביחד עוזרים לתת תמונה שלמה יותר על האדם. מכיוון שהנפש עדיין מסתורית בחלקה, הרי שלא נראה לי שמישהו יכול לתת לך אחריות מלאה ומוחלטת על תוצאות של איבחונים. מה גם, שהמצב שבו נתון האדם + השפעות חיצוניות במהלך האיבחון, משפיעים אף הם.

א.ק. שלום מבחנים פסיכולוגיים כמו כל דבר אחר שקשור לתופעה אנושית אינם מדוייקים באופן מלא ויש הרבה מקום להתרשמות האישית של המאבחן. השאלה איננה האם המבחנים מדוייקים לגמרי אלא מה האלטרנטיבה שיש למבחנים אלו כאשר נדרש אבחון. כנראה שהמבחנים הפסיכולוגיים הם הרע במיעוטו מבחינה זו. יש מבחנים יותר מתוקפים מחקרית ויש כאלה שפחות, בכל מקרה מנסים להעביר סדרה רחבה של מבחנים ולקבל החלטות על סמך התמונה המלאה. מעבר לכל זה יש התרשמות מראיון אישי שאני סבור שהוא חלק חשוב מאוד, אולי יותר מכל המבחנים גם יחד. אבחון פסיכולוגי כשמו כן הוא שייך לתחום שנקראה פסיכודיאגנוסטיקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, האם אדם שסובל מהתקפי חרדה חשוף יותר למחלות לב או לכל מחלה אחרת? תודה.

אורית שלום בטווח הארוך לא בריא לסבול מהפרעות חרדה ומתח. זה בוודאי יכול לגרום לנזקים שונים באופן עקיף, למשל בעיות לחץ דם ועוד. סביר להניח אמנם שמדובר בבעיות לטווח הארוך אבל כדאי לטפל בהם גם כדי לשפר איכות חיים בטווח המיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן