פורום פסיכולוגיה קלינית

אני שונאת מסגרות אוהבת חופש ושיתנו לי חופש הבעיה שאני נמצאת עם אנשים שלא מרפים שכל הזמן חוקרים אותי לאן אני הולכת מה אני עושה מה אני לובשת וזה מאוד מפריע לי אני בת 21 מה עושים האם לצאת מהבית זה הפיתרון ?

שרית שלום לצאת מהבית זה פיתרון אפשרי במידה והוא אכן יפתור את הבעיה. ביקורת ושאלות יכולות להיות גם אם אינך גרה בבית, זה קשור לאופי הקשר שלך עם ההורים. יש לזה כמובן גם מחיר כיוון שתצטרכי להוציא כספים רבים יותר כדי לגור במקום אחר, אבל אם החופש שלך נמצא במקום ראשון כדאי לשקול את זה. את יכולה כמובן גם לדבר עם ההורים על האופן בו הם מתנהגים איתך ולנסות להגיע להסכמות חדשות, במידה ויש לזה סיכוי לדעתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' אורן קפלן, שלום רב. בקצרה אספר את הרקע שלי: אני בת 27, נאה, לא עובדת, ללא בן זוג, מתגוררת עם הורי. הזוגיות של הורי גרועה, אמי מקבלת כדורים עקב מחלתה. בעייתי היא, השאיפה לשלמות (פרפקציוניזם). דבר המשפיע גם על בחירת בן זוג, עבודה ועוד. מה גם שאיני מאמינה כי שיחות יכולות לגרום לי להרגיש "פרפרים" עם בן זוג שאיני מרגישה זאת כלפיו מלכתחילה. אני "פוסלת" מועמדים די מהר, יש לי נטייה להערצה. בעבודה- איני אוהבת את התחום אותו למדתי, ולפיכך לא מוצאת עצמי מרוצה בתחום הנ"ל. האם ניתן לעזור לי ?

פרפקציוניזם אכן יכול להיות תכונה מפריעה ומעכבת בחיים. לפי תאורך כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי שיוכל אולי לעזור לך לשנות דפוסי חשיבה. הטיפול לא קצר ויעילותו תלויה במידה רבה בשיתוף הפעולה שלך וב " כימיה" בינך לבין הפסיכולוג .

לירן שלום יש כל מיני דרכים להימנע מקשר ויש כל מיני סיבות לכך. מניסיוני פעמים רבות מדובר בחשש רגשי להיכנס לקשר מחייב הן בגלל החשש להיפגע והן בגלל תפיסת עולם כללית שלא מאמינה שזוגיות יכולה להחזיק לאורך זמן. נראה לי שנסיון החיים שלך שעליו כתבת בקצרה מחזק את התפיסה הזו. כעת אולי אפשר להתייחס לפרקפקציוניזם כסוג של הגנה שפשוט מונעת ממך מפגשים אמיתיים עם בני זוג פוטנציאליים. אם כולם נפסלים מראש אין חשש שתיכנסי לקשר ותפגעי ממנו. כל עוד לא תטפלי במקורות העניין יהיה לך מאוד קשה לעשות שינוי. לכן אני לא חושב שהבעיה היא בפרפקציוניזם שאת מתארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, בני החל ללמוד קבלה לפני כשנה ומאז החל מתרחק ממשפחתו. הוא בן 27 וממש עבר שם שטיפת מוח. כל לוגיקה בסיסית הוא לא מוכן לקבל ומתעצבן כשמדברים איתו על זה. האם יש בעלי מקצוע שמתמחים בפעולת ה" אנטי שטיפת מוח", כי אני מאוד רוצה את בני חזרה. תודה על תשובתך ועצתך! עופר

אולי תוכל לומר איפה הוא לומד, באיזו מקום/ארגון, יש לי בני משפחה באותה צרה, אולי נוכל להחליף חוויות או עצות.

עופר שלום יש בארץ מספר אגודות שתומכות במשפחות של חוזרים בתשובה. אין לי כתובת אבל תוכל למשל להרים טלפון לער"ן יש להם את הרשימות. מדובר בסיפור מורכב שכולל לא מעט שטיפת מוח מצד אחד אבל חיפוש ונכונות להיכנס לשטיפת המוח הזו מהצד של הבן שלך. מאחר וזה עונה כנראה על צרכים שלו זה לא פשוט לשנות את המצב, בוודאי לא בטיעונים רציונליים. היה טוב אם היית יכול להתייעץ עם אנשים שעברו ועוברים את אותו התהליך, הנסיון יכול לעזור. לכן כדאי שתנסה למצוא את אותן אגודות שעשויות לתת לך קצה חוט כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

הכל עניין של איך שהוא מקבל זאת, ישנם היום הרבה מאוד אנשי רוח וסתם אנשים שלומדים קבלה מבלי שהם ישנו את אורח חייהם בכלל. קבלה לא מטיפה לחזרה בתשובה בכלל אלא מנסה לתת תשובות לשאלות מן החיים. בהרבה מקומות בעולם ישנם מרכזים ללימוד קבלה והרבה מהתלמידים שם הם בכלל לא יהודים, למשל מדונה, ועוד הרבה שחקנים ואנשי ציבור שטוענים שהקבלה שינתה להם את החיים לגמרי[אפילו בעלה של מדונה מתכוון לביים סרט על הקבלה] אני למשל הצטרפתי לבני לאחת מההרצאות [ במרכז הקבלה בתל אביב] היו שם מאות אנשים שלא נראו כמי שחוזרים בתשובה. אף אחד שם לא ניסה לשכנע אף אחד. אולי כדאי שתנסי להצטרף אליו ולראות שזה לא מה שאת חושבת. יכול להיות שהשינוי שהוא עובר בא ממקום אחר. כל טוב לך

לא כל המקומות אותו הדבר, והמקום אותו את מתארת הוא הפחות גרוע - שם הם רוצים רק את כספם של האנשים ומעבירים הרצאות בנושאים: סקס וקבלה, קבלה ועסקים וכו'- ולא נראה לי שעל כך דיבר עופר. מנסיוני, ומהכרותי עם מספר אנשים הלומדים דווקא במסגרות השונות ממרכז הקבלה בתל אביב, הלומדים מסגלים לעצמם דרך חיים שונה הכוללת בין השאר ריחוק ממשפחתם ומחבריהם, ומשפתחתם כוללת את הבעל/ אישה וילדיהם המשותפים ולא רק את המשפחה הרחוקה יותר. בנוסף, אמר עופר, שהילד לא מוכן לדבר על כך ומתעצבן. אם הכל כל כך ורוד ושמח - מדוע אין הוא מוכן לדבר על כך ולהסביר ולהרגיע את הוריו המודאגים? אולי עופר יוסיף עוד פרטים על המקרה .

לדר' קפלן שלום, בני בן שנתיים ואמור לעבור בדיקה לא נעימה. בעבר בוצעה הבדיקה- הילד צרח ובכה ומבטו ותחנוניו "לעזרה" ממני.. בעודי משתפת פעולה עם הרופא ותופסת אותו, לא מניחים לי. אני בחורה מאד, מאד רגישה ומאלו שלא כל-כך יודעות "לזרום עם החיים" ולקחת דברים בקלות. את הבדיקה שהוא אמור לעבור כבר דחיתי פעמיים..ואני יודעת שזה לא אחראי אך איני מוצאת דרך להתמודד עם החרדה הזאת. (לפני זמן מה אף הגענו לרופא ומצאתי עצמי בורחת חזרה הביתה) אני מודעת לכך כי החרדה שלי נובעת מ-2 סיבות: האחת-חוסר היכולת לראות את בני סובל.(ואציין כי מדובר בילד מבריק ומפותח המבין ומדבר לפחות כילד בן 3.יש ביננו קשר מדהים וככל שאני מסבירה לו על רופאים, עדיין הוא היסטרי במגעו עימם, ואני חשה "כבוגדת" באמונו.), והשניה- הפחד מתוצאת הבדיקה, כשברור לי כי אני נוהגת כבת-יענה ובחוסר היגיון. אציין רק כי בסה"כ אני אדם מאושר וללא בעיות פסיכולוגיות שליוו אותי אי-פעם, אולם עם ילדי האהוב כל הפרופורציות שלי משתנות ואיני מצליחה לשלוט בכך. אשמח מאד אם תוכל לייעץ לי כיצד לנהוג במקרה זה. חשבתי שאולי מוטב כי ילך עם אביו(שגם עימו קשר נפלא) אך אני חוששת כי אם לא אהיה נוכחת אלחץ יותר .., אציין גם כי המחשבה על הבדיקה מעוררת אצלי תחושות פיזיות של לחץ וחרדה. (כאבי בטן, נשימה כבדה וכו'). אנא, עזור לי לקבל החלטה כיצד לנהוג כי הזמן לא פועל לטובתינו. המון תודה, מיכל.

מיכל, חשוב שאת תקבלי הדרכה מתאימה. כמה שאת תגיעי רגועה לבדיקה, הוא יהיה רגוע. אולי כדאי לבקש ממישהו "מזוודת רופא" ולהניח לילד לשחק איתה. אם הבדיקה כרוכה בזריקה למשל, לא להגיד לו: "זה לא כואב, זו רק דקירה קטנה". דקירה של מחט היא מאוד כואבת! עדי

מיכל שלום התנהגותך טבעית מאוד ואת פשוט לא צריכה להיות בבדיקה. בטקסי ברית מילה רבים שראיתי האמא הלכה הצידה כי לא יכלה לראות את בנה סובל. העניין מאוד דומה כאן. בקשי מבעלך או קרוב משפחה אחר להיות נוכח ברגע הבדיקה. את לא חייבת להיות שם. תני תמיכה לילד לפני ואחרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו מבדק זה והאם על פי מבדק זה ניתן לקבוע אם לילד צריך לתת ריטלין או לא

ש. שלום המבחן בוחן תהליכי קשב ולמידה עם ובלי ריטלין ואכן מאפשר לדעת האם ריטלין משפר את ביצועי הילד. מבצעים אותו במרכזים שונים בארץ, למשל בבי"ח שניידר לילדים http://www.schneider.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

IQ- זה רשי-תיבות של מה ? - אנא את המינוח המלא באנגלית. והאם אומרים : EQ - I למינוח אינלגנציה רגשית. וזה רשי תיבות של מה ? תודה !!!

שלום IQ intelligence quotient EQ Emotional IQ בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני כותבת עבודה בנושא יחסי אם - בת. האם תוכל להפנות אותי לספרים או מאמרים מסויימים בנושא? אולי אתרים?

מריאנה שלום אין לי חומר ספציפי להפנות אותך, בעיקרון הנושא הוא מאוד רחב ונכתב עליו הרבה. היכנסי לכל ספריה אוניברסיטאית (או רגילה) ובקשי עזרה מהספרן על ספרים בנושא. באינטרנט מנועי החיפוש בוודאי יציעו לך מגוון חומרים ע"פ מילות הקוד הרלוונטיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

1. "אוף גוזל!" המלצה לספר בנושא יחסי אם -בת נלקח מהאתר: (אולי תמצאי שם עוד משהו מעניין) http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=201488 2. http://www.resling.co.il/articles/resling7/resling7_ben-naftali-kriaa.doc קריעה: על יחסי אם-בת בעקבות 'הבגד' מאת דליה רביקוביץ 3. http://www.horim.co.il/vpages/P0029.htm הצגה על יחסי אמא בת. אולי זה יעניין אותך גם. תמשיכי לחפש באינטרנט חומר. הקלידי: יחסי אמא בת, ויעלו עשרות אתרים. בהצלחה

שוב שלום ד"ר!!! רציתי לשאול אותך האם טוב יהיה אם אקח ואבן, האם זה יכול לעזור למרות שאין לי התקפי חרדה קשים? מה המינון שמומלץ? אחרי כמה זמן אני יכול להתחיל ולפתח תלות? שוב תודה מראש, אורן

אורן שלום ואבן הוא כדור הרגעה ואינו מומלץ ללקיחה באופן קבוע. אני מציע שתפנה לרופא פסיכיאטר כדי להתייעץ על הטיפול המתאים והנכון, או לפחות לרופא המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

למנהל הפורום מר אורן קפלן צהריים טובים! ילד בגן ילדים נותן מכה חלשה בגב של אחת העובדות כדי לקבל שתיה מה עושים בנידון כדי לשכנע את הילד להמנע מההתנהגות הזאת.

חוה שלום צריך להסביר לילד שההתנהגות הזו אינה הולמת. במידה והדבר לא פועל צריך לדבר עם הגננת ועם ההורים ולמצוא פתרון מתאים ואישי שמתאים למקרה הספציפי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום אני אמא לשלושה ילדים קטנים. עובדת. לפעמים ואולי ברוב הזמן אני האמא והרעיה שמנסה להיות מושלמת. סבלנית, משקיעה וכו'. אך יש לי פתאום כמו "נפילות מתח" שבהן אני לא יכולה לסבול את הבית שנמצא בשעות הערב בבלאגן, את המטלות שמחכות לי, את התינוק שבוכה, את המריבות בין האחים ואז... מגיעה התפרצות. התפרצות שלפי דעתי גובלת בטירוף. אני צועקת, מקללת, מותחת ביקורת, ואני פשוט לא אני. מרגישה שנמאס לי מהכל ושהכל פתאום קשה לי. לאחר ההתפרצות אני מכונסת בתוך עצמי ופשוט לא רוצה לדבר עם אף אחד. מה אני יכולה לעשות בשעה שאני מרגישה שההתנהגות הזו מתחילה להגיע, למה זה קורה לי בכזו קיצוניות? תודה פזית

שימי לב אם זה בתאריך מסוים לקראת מחזור זה מה שקורה לי והשבוע שמעתי על טיפות שנקראות רסקיו שמרגיעות (טיפות טבעיות) שווה לנסות , חוץ מזה זה באמת קשה ושוחק תנסי למצוא לך יום בשבוע שהבעל יגיע מוקדם ואת תצאי קצת עם חברה או לחוג מה שבא לך תאמיני לי השעתיים שלוש האלו לבד עושות נפלאות בי בהצלחה

פזית שלום ההתפרצויות כנראה מגיעות בנקודה שבה הדברים חוצים את הקווים האדומים שלך. סביר להניח שבדיעבד את מתחרטת ואולי חשה אשמה, אבל באותם רגעים את מרגישה כנראה שאף אחד לא מתחשב ברגשותיך ומתוך המצוקה מגיעה ההתפרצות. אין פטנטים מיידיים לתופעה. יש אפשרות להיעזר בטיפול פסיכולוגי בו תוכלי קודם כל לבדוק מדוע נוצר כזה עומס רגשי עליך וכן איך אפשר להרגיע אותו. יתכן שרגע לפני ההתפוצצות אפשר לספור עד עשר ולזוז למקום אחר בבית עד שתרגעי. נשאלת גם השאלה מה מקומו של בן זוגך במה שקורה וכמה תמיכה את מקבלת ממנו כדי למנוע את המצבים הללו. ברור שזו תגובה שמגיע ממקום כואב ופגוע ולא מתוך עוצמה. צריך לבדוק איך את יכולה לרפא את אותו מקום כואב כדי שלא תצרחי כל פעם מחדש כשמישהו נוגע בפצע. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם היפנוזה יכולה להועיל במצב של PTSD והכיצד? ואיך היא מתבצעת אם בכלל? מדובר במצב לא קל-ריבוי פלאשבקים חלומות זוועה מטורפים ועוד צ'ופרים שקיבלתי במתנה מצהל... האם ניתן "למחוק" חלק מהזכרון או לכל הפחות להכהות? תודה.

לוחם בודד שלום היפנוזה בהחלט משמשת לטיפול בפוסט טראומה אולם יש להשתמש בה רק ע"י איש מקצוע שזו מומחיותו. הייתי ממליץ לך להיעזר בשיטת EMDR שהיא חדשנית למדי והתוצאות בה טובות. אפשר לשלב גם היפנוזה בשיטת הטיפול אבל הטכניקה שונה ופחות בעייתית מבחינת שחזור החוויה שממנה אתה חושש. רצ"ב קישור למאמר בנושא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm כמו כן רצ"ב קישור למאמר על היפנוזה http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על המידע את העיפעופים(EDMRׂ )ניסיתי בעבר וזה היה ממש גרוע בלשון המעטה נכון להרגע הייתי מאוד מעונין לדעת אם בהיפנוזה ניתן להגיע לפרטי העובדות? כלומר במידה וארוע כזה או אחר לא סגור ומטריד אותי האם ניתן בעזרת ההיפנוזה לברר את הדברים? תודה וליל מנוחה.

אני נשואה קרוב ל-30 שנה. קורה שאני שואלת את בעלי שאלה שלא נראית לו, או שהוא כבר יודע את התשובה - הוא עונה לי בתקיפות ובצורה אנטיפטית. עם נשים אחרות תענוג לראות איך הוא מדבר, לכן , בכדי לצמצם את הכאב והקנאה שבי - אני משתדלת כמה שפחות להיות במחיצתו כשהוא מדבר עם אנשים. האם אני נוהגת בתבונה או לא?. שיחות לא עזרו ולא יעזרו!!. בתודה - שרה.

שרה שלום נראה שאת מקבלת את הדין. את חיה עם בעלך זמן רב ואינך מתכוונת לשנות את המצב הזה. מצד שני את די מיואשת מהאפשרות שהוא ישתנה וכנראה שיש ביניכם סוג של טינה או עוינות שבאה לידי ביטוי בדיוק בתופעה שאת מתארת. יתכן שבמקביל יש בינכם גם אהבה ומשיכה, לא כתבת על כך. לפעמים הכרה בחולשות הקשר וקבלתם היא פתרון להפחתת הכאב כאשר אין אפשרות לשנות את המצב. אם באמת המצב אינו בר תיקון יתכן ועדיף לא להימצא בסביבה במצבים שמכאיבים לך. אדגיש שזו ברירת מחדל ולא מצב אידיאלי. היה הרבה יותר מוצלח למצוא בכל זאת דרך לגישור ושיפור המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב. ובכן, לשאלתך: משיכה - אין לי אליו כלל, היות והוא מאד מאד שמן. אך משום מה נקשרתי אליו, כי אני חיה איתו הרבה שנים ויש לנו ילדים משותפים. והוא דואג לי בשאר הבחינות ולא מחסיר לי מאומה. אך רגשית ומינית אינו מספק אותי!!. - שרה.

שלום רב, יש לי שתי שאלות: 1. בעלי נסע לחו"ל למטרת עבודה למשך חצי שנה, מאז עברו 6 שבועות. יש לציין כי הוא אב ובעל נפלא והקשר בינו לבין הבנות היה חיובי מאוד. בלילה הראשון בו עזב, בתי בת ה-8 (שגמולה לחלוטין בלי אף פספוס), הרטיבה במיטה בלילה. כמובן שקשרתי את הענין למצב, היות והיא לקחה את זה קשה מאוד ובכתה במשך כמה שעות. מאז היא הרטיבה 3 פעמים נוספות ואתמול בלילה פעמיים. כלפי חוץ, נראה כי ה-3 ימים הראשונים עברו לה קשה מאוד, היא בכתב במהלך השיעור, ספרה שהיא מאוד מתגעגעת ושהיא לא יודעת איך להתגבר על זה ולאחר שדאגתי להעסיק אותה יותר בדברים שהיא אוהבת, נראה על פניו שהיא "יצאה מזה". מה ניתן לעשות? האם כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי או לנסות קודם למנוע שתיה משעה 18:00 בערב? 2. יש לי בת נוספת בת 3, היא לקחה את הפרידה באופן קשה הרבה יותר ממה שחשבנו. ביום בו בעלי נסע, הוא הסביר לה שבערב הוא צריך לנסוע ובילה בחיק המשפחה משך כל היום, היא נדבקה אליו כל היום וכשהגיע הרגע להיפרד היא לא היתה מוכנה שיתקרב אליה, יחבק אותה, ינשק אותה או כל דבר אחר וביקשה ממנו ללכת. בשלושת השבועות הראשונים היא היתה פשוט ילדה אחרת, מאוד מסוגרת בתוך עצמה, מאוד עצובה ולא חייכנית כמו שהיא בדרך כלל ואף היא חזרה להרטיב בגן (אך הדבר היה קורה לעתים גם כשבעלי היה פה). יש לציין שבעלי מתקשר בכל ערב לדבר אתן, הבת הגדולה מדברת אתו יום יום והבת הקטנה רק בשבוע האחרון נראית קצת יותר טוב, משחקת, שמחה (פרט לרגעים מסוימים), ואף הסכימה לדבר אתו בטלפון ואמרה לו שהיא אוהבת אותו מאוד מאוד ומתגעגעת. לפני שבעלי נסע היא היתה הולכת לישון בשעה 20:00 ונרדמת לאחר כ-20 דקות, מאז קשה לה מאוד להירדם, ולוקח לה לפעמים כמעט שעתיים, שבמשך שעתיים אלה היא בוכה או מבקשת לשתות, לקרוא סיפור או כל דבר אחר. מה ניתן לעשות? אודה לך על תשובותיך.

ל.ג. שלום מובן שהנסיעה של בעלך השפיעה על הילדים והם מגיבים באופן די טבעי. לא הייתי עושה שום דבר ברמה הפסיכולוגית כעת, פשוט לתת להם תשומת לב רבה וחיבוק אוהב ולתת לזמן לעשות את שלו. הקשר היומיומי באמת חשוב ויש לקוות שתוך זמן קצר תהיה הסתגלות טובה יותר למצב. זו תקופה שחשוב לנסות ולגייס את הסביבה הקרובה להיות יותר עם הבנות, לדבר יותר, להיות ביחד עד כמה שניתן. לגבי ההרטבה, הורדת שתיה לפני השינה בוודאי עשויה לעזור, אין צורך בהתערבות פסיכולוגית כעת. במידה וזה מחמיר אפשר לנסות להעיר פעם אחת בלילה כדי ללכת לשירותים. יש לחכות לדעתי לפחות עוד כמה שבועות ורק אז להעריך מחדש את המצב, רוב הסיכויים שהדברים יראו הרבה יותר טוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מתקופות של מתח נפשי בלתי נסבל ואני לא יודעת מה לעשות כתוצאה מכך. אני מתחילה להאמין שמשהו דפוק אצלי ושאני לא יודעת להתמודד עם מצבי לחץ בחיים, אפילו מצבים קלים יחסית. אמי נפטרה לפני מספר שנים ואז עברתי משבר רציני שלווה בדכאון וחרדות. עד היום אני לוקחת סרוקסט וברגעים הקשים יותר כדור הרגעה. העניין הוא שאחת לכמה זמן, כאשר משהו מלחיץ קורה (כמו מינוס בבנק, סרט שמזכיר לי מצב שקשור באמא שלי, געגועים לאמא, מריבה עם חברות) אני נכנסת לפניקה ולמתחים איומים שממש פוגעים באיכות החיים שלי. אני מכווצת מרוב מתח ומרגישה פחד ובעיקר, חוסר בטחון. בשבוע האחרון אני מרגישה מתח בלתי נסבל ולא יודעת איך להפיג אותו. אני לא רוצה לפנות לרופאה כדי שלא תגדיל לי את המינון של הסרוקסט (רק בחודשים האחרונים התחלתי להתפחית את המינון והרגשתי שאני בדרך הנכונה). אני ממש במצוקה במצב הזה ולמרות שכלפי חוץ אני מתפקדת, אני מותשת מההרגשה הזו ומרגישה מאויימת על ידה משום שהיא גורמת לי לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר וזה מפחיד אותי. אודה לך על עצתך

היי רונה את באמת כנראה סובלת מחרדה. ומי שסובל מחרדה יכול להילחץ לעיתים קרובות מכל מיני דדברים, לאו דווקא בפרופורציות הנכונות. אני ממליצה לך לאמץ איזשהיא שיטת הרפייה שתוכלי בעת מתח ולא רק, לתרגל עם עצמך בשקט ליד נרות או קטורת, עם מוזיקה נעימה. אולי ללמוד מדיטציה אפילו. ממליצה לך לעשות ספורט שיכול להרגיע, מה שמתאים לך. גם שיאצו או סוגי מסאגים פעם בפשבוע שבועיים יכולים לעזור לך. יש דרך קופות החולים במחיר סימלי. את יכולה גם להיעזר בכמה שיחות על מנת לנסות לבדוק אם יש נושאים מסבוימים שאם תשוחחי עליהם, תהיה לך אולי פחות חרדה. אולי הנושא שנוגע לאמא, שאולי עדיין רגיש ולא פתור.אבל זה תלוי בך... שיהיו לך חיים רגועים כמה שיותר.

רונה שלום אני מבין את רצונך להפחית את הכדורים ולחזור לחיים רגילים כפי שהיו לפני פטירתה של אימך. עם זאת, יש לי הרגשה שאת נלחמת בצורה חריפה בסימפטומים ולא מקבלת את העובדה שמותר לך להיות לפעמים חלשה ושעברת משהו קשה שלא נותן עדיין מנוח. לפי מה שאת מתארת כדאי לפנות לרופאה, להגדיל את המינון, במקביל לפנות לטיפול פסיכולוגי וללכת עם הזרם, גם אם כולל התקפי חרדה, ולא נגדו. יש אנשים שאוהבים לגלוש על גלים בים. החוכמה בגלישה היא לתפוס את הגל ולשוט איתו אל החוף. מי שמנסה להתנגד למים עלול לטבוע ולפתח פחד מהים ומהמים, בד"כ הוא גם יפסיק להנות מהגלישה. חרדה ודיכאון הן תופעות דומות. קבלתן כמובנים מאליהם, כחלק טבעי מהחיים בתקופות מסויימות הופכות אותם למשהו הרבה יותר נסבל. כאשר יגיע הזמן העוצמות תחלשנה ואולי תוכלי להפסיק את הטיפול התרופתי. בשלב הנוכחי אני מציע להתמקד בשיפור איכות חייך ולא בביקורת עצמית על "מדוע אני לא מבריאה מהר יותר" והאם יש משהו "דפוק" באישיות שלך. אין בזה טעם וזה לא ישפר כלום במצבך, רק יחמיר אותו. תני לעצמך קצת יותר קרדיט וחופש פעולה, תראי שתוך זמן קצר זה יעבוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך על עצתך. אני אכן משתדלת לעשות ככה אך עדיין מרגישה "חלשה" יחסית לאנשים אחרים וזה מפריע לי. מה שעוד מפריע לי הוא שאני כבר לוקחת את התרופות כמעט 4 שנים וכבר הגיע הזמן להפסיק איתן. יש לי הרגשה שאם אעלה את המינון לעולם לא אוכל לתפקד בלי התרופות וזה כשלעצמו מוריד לי את הבטחון העצמי. מעבר לכך, אני רוצה להיכנס להריון וללדת ילדים ולא אוכל לעשות זאת עם התרופות.

לאחרונה יצאתי מהצבא על פרופיל 24 כאשר נאמר לי שאני צריך לעבור טיפולים פסיכולוגיים על-מנת להטיב את מצבי ושאולי בעוד חצי שנה אני יוכל לחזור לצבא... לאחר בירורים קצרים הבנתי שאין כל תמיכה כספית מהצבא ושפגישה אצל פסיכולוג עולה 220 ש"ח, סכום שלאורך סידרת טיפולים אין לי.... לכן רציתי לדעת אם יש לכם הצעות או שאתם יודעים על מקומות שאפשר לקבל עזרה בסכום נמוך יותר....

חזי, יש באפשרותך לפנות למרפאה לבריאות הנפש שבאיזור מגוריך, ולקבל טיפול בחינם. לעתים יש צורך להמתין זמן מה עד שמתפנה מקום, וזה דבר שאתה צריך לקחת בחשבון. אפשרות נוספת היא, לפנות לטיפול דרך קופ"ח - אומנם הטיפול לא בחינם אך בעלויות נמוכות יותר מאשר במגזר הפרטי.

חזי שלום כפי שהרה כותבת יש אפשרויות זולות יותר לטיפול במסגרת ציבורית. נסה להתקשר לקופת החולים שלך ולברר מה הם מציעים. כמו כן יש את מרפאות בריאות הנפש השונות בברכה ד"ר אורן קפלן

חזי לכאורה שאלת רק שאלה טכנית אבל אני חייב להוסיף עוד משהו. קראת לעצמך בכינוי חזי החריג וכתבת על רצונך לחזור לשירות אחרי ששוחררת ממנו באופן זמני. אני חושב שחשוב מאוד שתפנה לטיפול לא רק כדי לחזור לשירות (יתכן שדווקא עדיף שלא תחזור, זה משהו שכדאי לבדוק), אבל הכי חשוב שלא תישאר בתחושה שאתה חריג ושיש בך משהו לקוי. נשמע שמאוד נפגעת ממה שקרה ולכן הטיפול הפסיכולוגי נחוץ גם כדי לשפר את דימויך העצמי בראש ובראשונה עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפעמים אדם מתעצבן על משהו ומוציא על אנשים שבכלל לא עשו לו כלום.................. האם נכון להתנצל באותו זמן או קודם לחשוב ואחר כך להתנצל

שלום כאשר אדם מכיר בכך שעשה משהו לא מוצדק יש מקום להתנצל מייד כאשר המודעות הזו נוצרת. כמובן שעדיף להבין את זה עוד לפני ההתפרצות. בכל מקרה, אם התפרצויות כאלו קורות לעיתים קרובות ההתנצלות עלולה לא לעזור כי יתייחסו לזה כמשהו לא אמיתי. כדאי לנסות ולטפל בשורש הבעיה כדי להפסיק את ההתפרצויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אתמול בלילה מתה מזקנה הכלבה האהובה שלנו. אחי הקטן (בן 12) היה מאוד קשור אליה ואהב אותה מאוד מכיוון שהיא היתה איתנו כל חייינו. הוא מאוד עצוב ולא מפסיק לבכות.... מה צריך לעשות כדי לעזור לו להתגבר על המוות ? האם זה נכון לקנות לו כלב חדש ? עד מתי צריך לחכות ?

אלון, הכלבה נפטרה רק אתמול בלילה. תחכה!!! תן לו זמן להתאבל!!!! אם בעוד פרק זמן של נגיד משהו כמו 1/2 שנה אתם רואים שאין שיפור במצב או שהוא מחמיר אז תפנו לייעוץ מקצועי. בינתיים תנו לו לדבר ולהביע רגשות. זה הדבר הכי טבעי בעולם. זה גיל שהם מחפשים את עצמם בעולם וגם ככה קשה להם. אם תחליטו לקנות כלב או חתול חדש (אני בהחלט חושבת שצריך לקנות לו כלב או חתול חדש) אז תחכו לפחות שנה עד שהוא יהיה מוכן רגשית להיקשר שוב לחיה. עדי (גם קברה פעם כלבים(

אלון, זה בסדר לבכות ולהתאבל גם על חיית מחמד. פרק הזמן הדרוש לצער ולאבל משתנה מאדם מאדם. חשוב לקבל את הצער שלו, למרות שמדובר "רק" בכלבה. בעניין כלב חדש - לדעתי עוד מוקדם מדי. אפשר גם לשאול אותו מה דעתו בנושא. אחרי הכל, כלב חדש אינו מהווה תחליף לכלבה שמתה, אלא חבר חדש בפני עצמו.

אלון שלום הבכי טבעי וצריך לתת לאחיך להתאבל על מות הכלבה. בתקופה הקרובה כדאי לתת לו תמיכה ותשומת לב, אני לא חושב שכדאי להביא כלבה חדשה מייד אבל בעוד כמה שבועות זה יכול להתאים. הזמן יעשה את שלו, המוות הוא חלק מהחיים ועם כל הכאב והקושי צריך להסתגל לקיומו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר הילד שלי בן 3 הוא עכשיו הולך לגן עריה והיה במעון מגיל 1.4 יש לו אחות בת 1 בגיל 2.5 התחלנו גמילה מטיטולים בשיתוף עם המעון בבית הוא כמעט מייד החת לבקש והיום הוא הולך עצמאי לחלוטין במעון הם תמיד הזכירו לו ורק אז הוא הלך המצב גם היום הוא כזה שאם לא מזכירים לו רק בגן הוא עושה במכנסיים ולא מעז לבקש מהגננת דיברתי המון עם הגננות הן טוענות שהוא עוד קטן מדי ניסינו לא להזכיר והוא מוכן ללכת רטוב כל היום ואף לא להגיד לגננת. דיברתי אתו המון ובתיאוריה הוא יודע הכל אך זה נמשך רוצה לציין שבבית הוא אוהב להשתולל וגם עם חבריו שהוא מכיר בגן הוא יחסית ביישן חשוב לי גם לציין שהמסגרת במעון שלו היתה די קשוחה מבחינת המשמעת והגננת בגן עריה בהתחלה (עכשיו זה השתנה) סיפרה לי שהוא אף לא קם מהכיסא בלי אישורה נא תעזור לנו כי נראה לי זה בתחום יעוץ פסיכולוגי תודה

אילנה שלום את כותבת שהעניין דחוף ואני רוצה להמליץ להוריד את ההרגשה הזו של הדחיפות כי היא עלולה רק להחמיר את המצב. הבן שלך צעיר למדי ומה שקורה לו איננו חריג. צריך להתייחס לעניין ברוגע ובסבלנות, לדבר איתו על כך, להזכיר לו בעדינות, להחליף בגדים כשצריך וככל שהעניין יהיה רגוע וטבעי יותר כך הוא יעלם מהר יותר. אפשר לעשות איתו משחקי תפקידים עם בובות ולספר את הסיפור שלו באופן עקיף דרך הבובות. למשל, בובה שמייצגת אותו שנורא צריכה לשירותים אבל לא אומרת ואז פתאם נרטבת וכו' וכו'. פעמים רבות דרך המשחק וההשלכה על הבובות אפשר להגיע לתוצאות טובות. אם הוא מגיע ממסגרת גן קשוחה זה טבעי שייקח לו זמן להיפתח ולהרגיש נוח במקום החדש, אם אכן המקום החדש יותר גמיש הוא ילמד את השינוי בסביבה ויתנהג בצורה חופשית יותר. במידה והדברים ממשיכים בצורה הזו עוד כמה שבועות תוכלו להתייעץ עם הפסיכולוג של הגן מטעם העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום, אני צריכה עצה לגבי אחותי בת ה- 22. אחותי הנה בחורה שמאז שאני זוכרת אותה היו לה בעיות אם זה בבית ספר, בבית ועם חברים. היא היתה ילדה שמנה לא מקובלת עם בעיות לימודיות קשות מה שהקרין על היחס עם חבריה. בנוסף היא סובלת מהתקפי זעם. היא פתאום יכולה לקום ולהתעצבן, או להמציא כל מיני סיפורים שכבר אף אחד מאיתנו אינו מאמין לה. היא כאילו חיה בתוך עולם של פנטזיות. לאחרונה נתקלנו במצב חדש ומאוד מפחיד בעבורנו, בו היא לוקחת כסף מהורי בלי שירגישו ופשוט מבזבזת לכל עבר, ואף יכול להיות שקונה את חבריה בכסף זה. אנו רוצים מאוד לעזור לה, אני לא בטוחה אם היא מודעת או שולטת במה שהיא עושה. היא לא מדברת איתנו על כך אלא רק שהיא נתפסת אז היא מדברת בעזרת מכתבים עם הורי ונראה לי שהיא מבקשת עזרה אך לא יודעת כיצד לעשות זאת. הייתי רוצה לדעת איזה סוג של טיפול יתאים לדעתך וכיצד יהיה ניתן לשכנעה או להביאה לדרך הישר. תודה.

אחותך סובלת ממצוקה כל שהיא שאיננה יכולה לתת לה ביטוי חיצוני. חיוני ביותר להפנות אותה או ללכת יחד איתה לפסיכולוג יתכן גם לפסיכיאטר. חשוב לא לדחות את הפניה כדי שהבעיה לא תחמיר.

בילי שלום קודם כל כדי שאחותך תגיע לטיפול היא צריכה להסכים ולשתף פעולה. אם היא מכירה בכך שיש לך בעיה אולי זו התחלה טובה. תוכלו להציע לך פסיכולוג ופסיכיאטר איתם תתייעץ ותוכל להיכנס למסגרת טיפולית. לפי מה שאת מתארת יתכן שזה לא יהיה פשוט כל כך. בצד השני, של הוריך, יש מקום להצבת גבולות מאוד נוקשה בנושא לקיחת הכסף וביזבוזו. כאן כמובן נדרש שיתוף הפעולה של הוריך שצריכים למצוא עצמם במקומות נוקשים ולא כל כך נעימים במיוחד אם ישנן התפרצויות זעם ברקע. הצבת הגבולות כרגע עשויה להיות קריטית למניעת התדרדרות בהמשך, הן של אחותך והן של היחסים בתוך המשפחה. לפעמים כשטיפול אישי איננו מצליח, ייעוץ משפחתי עשוי להתאים כי הוא לא שם תווית על מישהו מסוים במשפחה אלא כולם פתוחים לקבלת הייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בני כמעט בן 5. ילד מאוד רגיש, חם ויודע להביע רגשות. אני ובעלי לשעבר התגרשנו כשהוא היה בערך בן שנתיים וחצי. הוא היה ילד שקט, קשוב, עוזר כשמבקשים ממנו לעזור (איסוף צעצועים למשל) ודי רגיל בעצם. בשנה האחרונה הוא מאוד השתנה. הוא צועק המון, מרביץ בכל הזדמנות לילדים בגן, נוטה לבכות מכל דבר. למשל אם אני מבקשת ממנו לסדר את החדר שלו הוא נשכב על הרצפה ובוכה, אם אני מבקשת להתלבש בבוקר הוא אומר שאין לו כח ושוב נשכב ובוכה. בקיצור, כל מה שלא בא לו לעשות מתבטא בתגובת בכי. לטענת הגננת, ואני גם רואה את זה, יש לו בעיה של קשב וריכוז. הוא לא ממש אוהב להקשיב לסיפור, לצייר או לעבוד בקבוצות. כשיושבים איתו אחד על אחד הוא יכול לשבת משהו כמו 15-20 דק' ואח"כ הוא מתייאש. הוא מאוד אוהב לשחק במחשב אבל גם כשהוא יושב על הכסא הוא לא נינוח... תמיד זז. היינו איתו אצל נוירולוג ילדים והוא איבחן קושי בריכוז אבל לא כזה שמצריך טיפול תרופתי (אנחנו נגד ריטאלין). הוא אמר שנחזור אחרי תחילת כתה א'. בקיצור, יש כל מיני דברים מסביב שגרמו לילד להיות קשה... מצד אחד עדין ורגיש ומצד שני צעקן ושובב. אנחנו חושבים שאולי עכשיו הוא מבטא את הקושי שנובע מפירוק התא המשפחתי, למרות שאביו מעורב מאוד בחייו ומעניק לו המון גם רגשית וגם חומרית. אנחנו מרגישים שהוא במצוקה ולא יודעים איך לעזור. אולי תוכל להסביר מה עובר על הילד ואיך אפשר לטפל ולא בתרופות? (אם זה חשוב, יש לנו בת גדולה יותר - 7 וחצי, והיא ילדה רגילה ושמחה). תודה מראש, רומי.

רומי שלום בעיית קשב איננה תמיד הפרעת קשב. כאשר ישנה מצוקה נפשית המערכת הראשונה שנפגעת היא מערכת הקשב ולכן צריך לעשות הבחנה ברורה בין בעיות קשב שנובעות מהפרעת קשב למצבים שישנה מצוקה ובאופן משני נפגע הקשב. לפי מה שאת מתארת הבן שלך נמצא במצוקה וצריך לעזור לו ברמה הפסיכולוגית ואכן אין צורך בתרופות לצורך כך. אני ממליץ שתפני לפסיכולוג ילדים, קודם כל כדי לקבל הדרכת הורים כיצד לנהוג ובהמשך אם יהיה צורך למפגשים בין הילד לפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שוב שלום, ראשית, אני מודה על תגובתך המהירה. רציתי רק שאלה קטנה. כתבת שבעיית קשב איננה תמיד הפרעת קשב, מה ההבדל? תודה, רומי.

שלום רב, ברצוני לשאול:אני סובלת מחרדת נהיגה ושמעתי שהוקמה קבוצת תמיכה העוזרת לנשים להתגבר. אני לא יודעת היכן לחפש ואשמח אם מישהו יעזור לי. תודה שרה.

שרה שלום לצערי לא שמעתי על קבוצה כזו. אם תמצאי אותה בסופו של דבר אשמח אם תפרסמי את הפרטים בפורום או תשלחי לי מייל בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

1. http://www.wol.co.il/magazine/press.asp?categoryCode=137&id=3232 זהו אתר שמצאתי הנקרא נשים ברשת הקישור הוא מאמר על פחד נהיגה וכתוב שם על איזו רופאה שכתבה ספר (חלומות היפנוטיים/ ד"ר ליאנה סופר) ופרק שלם על פחד נהיגה. אולי אם תכתבי לה מייל היא תוכל להפנות אותך. בהצלחה יש לה מרכז בפתח תקווה שקוראים לו "מרכז אור הנפש", תנסי להתקשר ל144. 2. 8684175 - 03 טלפון של יאיר שמר שהוא הומיאופט שכתב מאמר על חרדות והינהן חרדת נהיגה, אולי אפשר להתקשר ולשאול גם אותו. 3. http://www.tapuz.co.il/forums/main/addmsg.asp?id=968 "פורום הפרעות חרדה-תמיכה" - נכנסתי בשמי (מרילין) ושאלתי את שאלתך, תוכלי להיכס ולראות אם מישהו ידע וענה לך. בהצלחה מרילין

שלום לא רופא אלא פסיכולוג, ואני כאן. לעיתים בתקופות של עומס אין לי אפשרות לענות מידי יום, אני משתדל לענות בתדירות גבוהה ככל הניתן בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי רוצה את מס' הפלאפון שלך, על מנת שאוכל לקבוע איתך טיפול. בתודה ובברכה, טל

האם תוכל להפנות אותי, גם לגוף / אדם שמפנה בהתאם לבעיה / נושא לטיפול המתאים? שוב תודה, טל.

טל שלום מאחר ואינני יכול לקבל כיום מטופלים חדשים אשמח לנסות ולהפנות אותך לפסיכולוג מתאים. שלחי אלי מייל עם הפרטים [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

אורי שלום לעיתים בתקופות של עומס אין לי אפשרות לענות מידי יום, אני משתדל לענות בתדירות גבוהה ככל הניתן. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם קיימים מחקרים בנוגע לגילאים הקריטיים בהם גירושין מזיקים לילדים. האם קיימים גילאים בהם המצב קריטי עד כדי כך ששווה לדחות את הגירושין לתקופה? הערה: הילדים שלי הם בני 6 חודשים ושלוש שנים.

אין דבר כזה גיל אופטימלי של הילדים שמתאים לגרושין. יש אמנם הרבה נשים ( בעיקר), שדוחות גירשין בגלל גיל הילדים וההשפעה של התהליך עליהם , אך בעצם אם רע בזוגיות , איזה טעם יש להמשיך עם הביחד ? לדעתי ,כלא מומחה , ההחלטה אם להתגרש צריכה להיות קשורה לעד כמה רע לך עם בעלך ועד כמה את לא מוכנה להיות יחד איתו. ההשפעה הבלתי נמנעת על הילדים ניתנת לטיפול במידת הצורך ( יעוץ , פסיכולוג). אם תתגרשי בזמן הקרוב הרי בנך הקטן שהוא היום תינוק , יגדל מלכתחילה לתוך מציאות שאין אבא בבית באופן רצוף. אולי יש בזה הקלה מסיומת? שהרי אם זה מה שיכיר כשיגדל, יתכן ודוקא עליו ההשפעה תהיה קטנה יותר?

מארק שלום אין גיל מוצלח יותר או פחות לגירושין. אם היחסים בין בני הזוג אינם טובים יש מקום לטפל בכך, כולל גירושין אם יש צורך. אין ספק שההשפעה על הילדים תהיה שונה בכל גיל, אולם גם נוכחות של זוגיות שלילית בבית משפיעה לרעה וקשה לדעת מה גרוע יותר. אני מציע שבמידה והחלטתם להתגרש תפנו למגשר כדי להגיע להסכמה מלאה על אופן גידול הילדים והסכמי המפגש שיתקיימו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מוכן כמובן לענות אבל נדרשים כמה פרטים לתיאור הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, זאת שאלה כללית. לדעתי עליכם לקבל הדרכה של איש מקצוע. עדי

ר. שלום תלוי כמובן מה גיל הילד, הדבר משתנה לאורך השנים. החינוך הוא תהליך ארוך טווח וכולל מרכיבים רבים, חלקם בוודאי גם לא מודעים ועוברים אל הילדים דרך דוגמא אישית, התנהגות של ההורים והסביבה וכו'. כמובן שיש דרכם אקטיביות של שיחה, הסבר, עונש, וכו'. כדאי להתייעץ עם אנשים בסביבה כגון בני משפחה עם ניסיון, גננות ומחנכים ואם יש צורך אפשר גם לקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים בברכה ד"ר אורן קפלן

ידעתי את שם התסמונת הזו פעם אך שכחתי רציתי לדעת מה שם התסמונת שבא בנאדם נמשך רק לאלו אשר דוחים אותו (ואני לא מדבר פה על עקשונות או משהו כזה, פשוט בנאדם שזה מה שמושך אותו) תודה

לא מכירה תסמונת כזאת.. כהגדרתך... אדם כזה- הייתי שולחת לשיחות.. בשביל איכות חייו. בנאדם שייתכן ומשחזר קשרים שהיו לו בעבר עם הוריו...

שיר שלום אינני יודע לאיזה ביטוי את מתכוונת אבל אדם שכזה סובל בוודאי תקופות ארוכות בחייו. נטייה מזוכיסטית שכזו יכולה לנבוע מסיבות שונות אבל זו סיבה טובה לפנות לטיפול ולנסות לשנות את הדפוס הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד כמה שידוע לי אין תסמונת כזו, אבל יש אמירה ידועה של האחים מרקס, "אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי כחבר"

נתקלתי לאחרונה בתופעות של חרדה, כגון: פחד מאנשים,מאכילה ושתיה במקומות ציבוריים. התופעות הנ"ל מפריעות לתפקודי היום-יומי. קראתי מעט על כך והבנתי שמדובר בתופעות של חרדה ואגרופוביה.כמו כן עליי להרצות בפני קהל עבודת גמר, משימה שנראית כבלתי אפשרית. ביררתי אצל פסיכיאטר רק לקבלת מירשם ללא דיאגנוזה והוא דורש 500 ש"ח, סכום שאני לא יכולה לעמוד בו. רציתי לדעת אם ישנן תרופות ללא מירשם שינטרלו את התופעות הנ"ל (ואם אין ללא מירשם אז משהו טבעי,ולא חלש כמו רגיעון!). רציתי לציין שהתופעות הפכו לבלתי נסבלות לאחר שימוש בראקוטן (לפצעי בגרות). תודה רבה.

טלי, כנראה שפנית לפסיכיאטר באופן פרטי. את יכולה לפנות לפסיכיאטר דרך קופה"ח בה את חברה - הפגישות הן ללא תשלום וניתן לרכוש את התרופות בהשתתפות עצמית נמוכה מאוד.

טלי שלום יש אפשרויות טיפול, הן פסיכולוגי והן פסיכיאטרי במסגרת קופת החולים כך שהשיקול הכספי לא אמור לעצור אותך. אני בהחלט ממליץ שתפני לפסיכיאטר כדי לבדוק אפשרות של טיפול תרופתי, לפי מה שאת מתארת זה עשוי לעזור. במקביל כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר והשילוב בין פסיכותרפיה ותרופות הוא האפקטיבי ביותר במצבים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 30, נשואה לאם לתינוק בן 9 חודשים. מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי התפרצויות זעם. בשני וחצי האחרונות, ההתפרצויות יותר תכופות, ויותר חריפות. בזמן "שפיות" אני מבטיחה לעצמי שזה לא יחזור, אבל אני ממש לא שולטת בזה. הייתי בטיפול פסיכולוגי, אבל נראה לי שכאילו, האפקט התמוגג. אני מרגישה מתוסכלת בחיים שלי, אני לא עובדת, ומרגישה "מבוזבזת". היה לי הריון ולידה קשה, ועברתי המון שינויים קשים ומהירים, לאחרונה וגם חיי לו היו קלים. מה שהכי עצוב לי, שגדלתי בבית עם אבא שתלטן וביקורתי ומרדתי בו ועכשיו אני מרגישה, שכאילו, "המחלה" עברה עליי. מה אני יכולה לעשות, ע"מ לחזור להיות מאושרת כמו פעם, אני מרגישה ממש בריגרסיה. גם מצבנו הכלכלי לא עוזר ומונע ממני לעשות דברים שאני אוהבת. אני מפחדת שאני מפתחת איזו שהיא מחלת נפש - מרוב מריריות וכעס. תודה שרון

שרון שלום את מתארת נטייה אישיותית ושינוי של נטיות כאלה לוקח זמן רב מאחר והן צרובות בנפש ונובעות מתהליכים נפשיים ארוכי שנים. זה לא מפתיע שמה שקרה בבית משפיע עליך כעת ומה שאת מתארת - ההבטחות להשתנות ולהימנע מההתפרצויות שאינן מצליחות להתמממש, הן אופייניות מאוד למצב שלך. הדרך היחידה שאני מכיר לטפל בכך הוא דרך הטיפול הפסיכולוגי וגם אם היית בעבר אינני חושב שצריך להתייאש. זה פוגע באיכות חייך באופן ניכר וללא הטיפול יהיה קשה להגיע לשינוי. פשוט לצריך לצפות שהתהליך לא יהיה קצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-11 ילד מאוד פעיל ואנרגתי יש לו בעיה עם סדר ואירגון גם במחברות תמיד הכל בלגן אםזה קלסר בכלל חבל על הזמן תמיד מפוזרים לא לפי סדר בכל דף שורה פה שורה שם החדר תמיד מלא דברים זרוקים הכל בקיצור תוהו ובהו כל הזמן אני משוחחת איתו יושבים יחד עושים סדר לאחר יומיים הכל חוזר על עצמו בקצור האם אפשר לשנות אותו או פשוט לעזוב אותו ולסדר אחריו אשמח לקבל הצעות תודה

שלום ענת, את צריכה להבהיר לו שהחדר שלו הוא תחום אחריותו הוא!!! עם זאת, שאר הבית (לדוגמא: הסלון) חייב להיות תמיד תמיד מסודר. אם לא נעים לך לראות את הבלגאן בחדר שלו, אל תיכנסי לשם ותבהירי לו!!! את יכולה להגיד לו דבר כזה: "תשמע, אני מאוד רוצה להיכנס לחדר שלך, אבל הוא מבולגן וזה לא נעים לי". לגבי המחברות? שהמורה תעיר/יעיר לו. לשמוע הערות כאלה מאדם זר זה הרבה יותר לא נעים, אבל לומדים משהו. מקווה שעזרתי לך, עדי

ענת שלום את צריכה להחליט עם עצמך על דבר או שניים שמאוד חשובים לך ובהם להקפיד על הסדר. בשאר הדבר שהם פחות חשובים לעזוב אותו. אין טעם להתרגז ולהיכנס לעימותים קבועים אם זו נטייתו של הילד. המלחמה במצבים כאלה בד"כ אינו מוסיפה דבר. צריך בכל זאת לבדוק האם מדובר רק בבלאגן או שזה חלק מבעיה יותר רחבה, הן בהקשר של חיי המשפחה או בהקשר של קשב ולקויות למידה. אם הבעיה מבודדת ואין בעיות נוספות כגון אלו שתיארתי באמת צריך להגיע למצב בו את פחות מעורבת ברמה הטכנית והרגשית, אך הילד מסוגל לשמור על סדר באותם דברים ספציפיים שמאוד חשובים לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הנני בת 33 נשואה +2. יש לי בעיה רצינית. אני חסרת אופטימיות בצורה מוגזמת בד"כ רק במה שקשור לבריאותי. חס וחלילה אם מוצאים לי משהו אני קודם כל חושבת על הגרוע מכל וכבר מציירת לי תסריטים גרועים. לדוגמא: ב-US רגיל שביצעתי הרופאה גילתה המנגיומה בכבד ואמרה לי מפורשות שזה כנראה כלום אך ליתר בטחון צריך לבצע מיפוי בכבד. אני נכנסתי לחרדות כבר הייתי בטוחה שזה גידול והיא פשוט לא ראתה טוב ב-US ועד שהתשובה של המיפוי הגיעה כבר הייתי על סף התמוטטות כמעט ולא אכלתי, לא ישנתי בקיצור כמעט ולא תפקדתי. כאילו שאני פוחדת לחשוב טוב שחלילה אני לא "אתאכזב" , אני לא יודעת איך לצאת ממצב כזה. אני עוד צעירה ואני מקווה להיות בריאה אבל אין לדעת עם מה אצטרך להתמודד בעתיד ואני מרגישה שפשוט אין לי כוחות להתמודד עם כלום בגלל חוסר האופטימיות שבי. מה לדעתך אני צריכה לעשות ?

רונית שלום האם יש במשפחה המצומצמת או הרחבה מחלות? האם ניתן לזהות מתי התחילה התופעה ומתי חלה החרפה? בעיקרון מדובר על בעיה ששייכת לעולם החרדה. יש אפשרות לטפל בענין הן בצורה פסיכולוגית, בעיקר בשיטות קוגניטיביות וגם ב EMDR והיפנוזה (ראי מאמר מצורף על חרדה ובתוכו גם פירוט על שיטות הטיפול השונות). כמו כן יש אפשרות לטפל תרופתית ובד"כ זה מביא להקלה משמעותית. הדברים אינם קורים ללא סיבה ואת מגיבה בדרך כלשהי לדברים שקורים לך. כדאי לנסות ולאתר את הסיבות לתופעה ואז יהיה קל יותר לטפל בזה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

אני בן 68 , פוחד מהמוות, יש לי מחשבות איך יאכלו אותי התולעים. וה רק מחליש יותר מלעמוד בפני המוות. זה לא שאני מרגש שכביכול מגיע לחיות ולא למות כמו כולם, להיפך דווקא אני מרגיש שכמו שכולם מתים (והרבה בגיל מוקדם) הייתי יכול למות מוקדם יותר. ובכל זאת כנראה שהנפש שלי עדיין לא בשלה לעקל את המחשבה של איך יאכלו אותי התולעים. מה שמטריד אותי זה לא המחשבות שאני לא אהיה ודברים כמו מה אשאיר בעולם שבזכות זה יזכרו אותי כי בענין הזה אני רגוע מפני שאני משאיר דברים טובים ולדור הבא יהיה שמח כמו שאני רוצה. ולכן מהבחינה הזאת אין דאגה. אבל הדבר שכן מטריד אותי מאוד הוא המחשבה של איך יאכלו אותי התלעים כשאהיה בקבר. פניתי לפסיכותרפיה ולקבלת תרופות וכלום לא עוזר למחשבות האלה . היות ואני בזמן האחרון מתענין בפתגמים. רציתי לשאול אותך, בוודאי במהלך עבודתך ראית הרבה דברים. ספר קצת על ציטוטים, פתגמים, דיעות של אנשים שעזרו להם (או לך ) להתמודד ולהקל עם המחשבות האלה ?

איש אחד תעה בדרכו והגיע בטעות לבית קברות בשעת החושך. מרוב פחד נעמד במקומו משותק ומבוהל ולא ידע לאן להמשיך ללכת. לפתע יצאה מבין הקברים דמות לבושה בגלימה שחורה לבנה וניגשה לתועה בדרך. " אני רואה שאתה מפחד ומבוהל , אם אתה רוצה אני יכול לעזור לך למצא את דרכך הלאה מכאן" ," כן ענה האיש זה באמת מפחיד להסתובב בבית קברות בחושך" "אני יודע" ענתה הדמות המסתורית " כשאני הייתי חי גם אני פחדתי לעבור כאן"

שלום נושא המוות הוא אחד הנושאים המעסיקים ביותר כי באופן טבעי, מרגע שאנחנו נולדים אנחנו הולכים למות. רוב חיינו אנחנו מנסים להילחם במחשבות הללו אך יש תקופות בהן מחשבות טורדניות על מוות תוקפות אותנו. יתכן שאתה נמצא בתקופה כזו ואני לא חושב שיש כאן פטנטים מהירים. אני מציע שלא תתייאש מהאפשרות לטפל בדבר הן מבחינה פסיכולוגית והן תרופתית, כנראה שעדיין לא מצאת את האיזון המתאים לפתרון הבעיה. מה שאתה מתאר הוא סוג של מחשבה טורדנית ששייכת בד"כ למשפחה של הפרעות החרדה. אינני יודע לתת ציטוטים והפתרון הנפוץ והיעיל ביותר הוא שילוב של פסיכותרפיה מסוג כלהו (יש הרבה אפשרויות) עם טיפול תרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, אודה לך מאוד באם תוכל לייעץ לי בתחום שלא מרפה ממני מזה תקופה ממושכת. אני בת 25 ועדיין לא היה לי קשר רציני. הקשרים שכן היו נמשכו רק מספר שבועות. בד"כ אני זו שיזמתי את הפרידה בטענה ש "זה לא זה". לאחרונה התחלתי לצאת עם גבר נחמד, מושך ואינטיליגנטי. אני נהנית להיות איתו ושמחה שסוף סוף יכול לקרות לי משהוא טוב בחיים. אבל אינני מסוגלת להכנס איתו למיטה. אני מרגישה שעדיין אינני מוכנה למרות שנפגשנו כבר 8 פעמים... בעבר הייתי נכנסת למיטה בפגישה ה 3 או 4 ואז היחסים היו נגמרים מהר (וגם לא ממש נהניתי). אני מרגישה שבעצם אינני בשלה לקשר רומנטי והדוק. אני רואה הבדל רציני ביני לבין הבחור שאיתו אני יוצאת. הוא רוצה שנפגש כל יום וזה מלחיץ אותי מאוד. דיברתי איתו על הנושא אבל מסתבר שזה לא ממש מתאים לו. מה עושים? יכול להיות שבגיל כזה עדיין אינני בשלה לקשר למרות שאני מאוד רוצה? או אולי יש לי איזו בעיה רצינית. אודה על תגובתך. שירין

אולי פשוט את צריכה יותר מרחב ממה שהוא יכול לתת לך.. תדברי איתו שוב על הצורך שלך לא להיפגש כל יום..ותראי איך הוא יגיב. הוא צריך לקבל את הצורך שלך למרחב ובמידה והוא לא, ואיננו מוכן ללמוד את הצורך הזה , אני לא רואה מקום שתוותרי על המרחב שלך ואולי כדאי לסיים את הקשר. השאלה היא ממה נובע החוסר רצון להיפגש יום יום. זה מאד לגיטימי , דרך אגב, ולא קשור לגיל. לגבי הסקס- תעשי מה שטוב לך.

מה שאת מרגישה זה בסדר וכך תעשי עדיף שהקשר יהיה איטי וימשך זמן מאשר מהיר וקצר תבהירי לו שנעים לך איתו אבל את רוצה שיהיה בקצב שלך ואם את חשובה לו הוא יכבד אותך בי בהצלחה

שירין שלום הנושא שאת מעלה מעורר תגובות רבות כי הוא מטריד גם אנשים אחרים, כמעט כל אחד עובר בחייו התלבטויות לגבי קשרים והדרך הנכונה ביותר לשמר אותם. נשמע שאת נמצאת בלחץ כעת, מצד אחד האם הקשר הזה באמת מתאים לך וכיצד לעשות אותו מתאים, מצד שני האם בן זוגך באמת רוצה או ירצה אותך. יתכן שהקושי להיכנס למיטה קשור ללחץ בו את נמצאת. אני מציע לקחת את הדברים בצורה הקלילה ביותר שאת יכולה, לעשות את מה שאת מרגישה שהכי נכון וטוב לך ברגע הנתון ולהקשיב לקול הפנימי שלך. השאלה האם יש לך בעיה איננה "אובייקטיבית". אם את חווה קושי בכניסה לקשרים קיימת בעיה וכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. אם את לא מרגישה שזה קשור אליך ולנטיות האישיות שלך אלא לנסיבות מקריות של מזל, אולי באמת צריך פשוט לתת לזמן לעשות את שלו ורק לתמוך בו מצד בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בני בן 8 ולומד בכיתה ב' וחווה חיים חברתיים לא קלים ועושה רושם כי יש לו קושי להשתלב בחיים החברתיים של הבנים . קבוצת ההתייחסות שלו הם הבנים שבכיתתו ובכיתה המקבילה אשר חלקם גם משתתפים בחוגים אחה"צ. עושה רושם שמתרחשות שם מלחמות עולם- תחרותיות, לעג וצחוק על האחר. בחלק מהמקרים קיימת אפילו אלימות פיזית שלפי חוקי בית הספר אסורה ולכן בני מקבל את המרות ואינו מחזיר. נראה כי הוא רגיש מאוד ומתייחס מאוד למה שילדים אחרים אומרים. בשבוע שעבר סרב ללכת לחוג כדורגל כי אם הוא מפספס כדור יורדים עליו (יורדים גם על אחרים, לא ברור לי אם עליו יותר) והוא מקבל את זה קשה. קשה לו מאוד לקבל את זה שחבר שזה עתה שיחק עימו פתאום לועג לו או מתחבר עם חבר אחר כנגדו. בזמן האחרון הוא פשוט מעדיף להשאר בבית ולצפות בטלביזיה ובימים שאין לו חוגים אני ממש מאלצת אותו להתקשר לחבר ולהזמין אותו או ללכת אליו. אני מנסה לחזק אותו על ידי מחמאות, על ידי הדגשה שמה שחשוב הוא הרגשתנו הפנימית והעובדה שמשהו לועג ויורד עלינו לא עושה אותו צודק , אין לנו אפשרות להלחם בכל הילדים שלועגים, אין לנו שליטה עליהם ולכן עלינו לשלוט על עצמו ולא לתת לו להשפיע עליו וכד'. שאלותי: האם המראה החברתית הזו טבעית בקרב הבנים בגילאים הללו? (יש לי בת גדולה אז אין לי ניסיון) איך מחזקים את בני? האם הכיוון שלי הוא נכון? האם בגיל זה אמורים כבר להיקשר קשרים של "החבר הכי טוב " וכד'. האם להמליץ לבני לסגל התנהגות כמו של הבנים האחרים והאם זה יעזור לו? תודה תיקי

שלום תיקי, אני חושבת שאת פועלת נכון, ולדעתי כדאי ליידע גם את המורה. עדי

ילדים לפעמים הם אכזרים והם פוגעים ומעליבים חופשי הבן שלי בן ה-10ילד מאוד רגיש ואני כל הזמן אומרת לו שיתעלם אף אחד לא מושלם ולכל ילד יש דברים שהוא טוב בו יותר מאחרים לכן שילמד להתעלם ולא יעשה חשבון אז מה אם הוא לא מצליח במשחק מסויים הם בסוף לומדים להתחשל ולשרוד ואן מה לעשות לפעמים צריך לדעת להגיב וכן להחזיר אי אפשר כל הזמן שילד יבוא ויציק לו והוא ילך ויגיד למורה אחר"כ היא אומרת לי שהוא קטנוני אני לא רוצה ללמד אותו לאלימות אבל לפעמים ילדים צריכים לדעת שהם לא יכולים להרים עליו ידיים והוא לא יחזיר כשהוא מחזיר להם הם מתרחקים ולא מנסים להתגרות בו שוב שימי לב אני לו מדברת על ילדים קיצוניים שבאמת אלימים במיוחד ותמיד אני אומרת לו שיתרחק מהם אלא על ילדים שבד"כ בסדר בהתנהגות זוהי כמובן דעתי האישית

תיקי שלום המצב שאת מתארת נשמע באמת מתסכל ואולי כדאי בשלב ראשון לפנות למחנכת הכיתה וליועצת בית הספר כדי שיעשו תהליך כלשהו בכיתה שישפר את האקלים החברתי בה. מבחינת בנך, צריך לבדוק האם מדובר באמת רק בתגובה לכיתה בעייתית או שז חלק מנטיותיו האישיות והן היו באות לביטוי בצורה כזו בכל מסגרת אחרת. היה רצוי ליצור לו מסגרת חברתית נוספת שבה אין תלמידים מבית הספר, למשל חוגים כלשהם. הדבר יאפשר לבחון האם קיימת בעיה חברתית גם במסגרת השניה (ואז אולי כדאי לפנות לייעוץ מקצועי), ואם לא התשובה די ברורה. לפעמים חוגים של קרב מגע ואומנויות לחימה עוזרים ליצירת ביטחון עצמי אצל ילדים וכדי לבדוק את האפשרויות העומדות בבפניכם בנושא זה. אני לא יודע אם זה אופייני דווקא לגיל הזה אבל זה גיל של חבורות וסכסוכים בין תלמידי הכיתה ולכן יש מקום למעורבות סגל בית הספר במתרחש. בברכה ד"ר אורן קפלן

אולי משהוא יודע מה זה אומר על אנשים מסוימים שמרבים לדבר ועושים כל הזמן תנועות עם הידיים הכוונה שכל הדיבור שלהם מלווה בתנועות ידיים, מעין הזזת הידיים לכל מיני כיוונים ולמעלה למטה ומהבטן כלפי חוץ.

חלי שלום דיבור והבעה רגשית הם לא רק באופן מילולי ונלווה להם בד"כ משהו בשפת הגוף. קשה לתת פירוש ללא היכרות עם אותו אדם, האפשרויות רבות מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אבקש להמליץ לי על פסיכיאטר מעולה באזור אשדוד לטיפול באופן פרטי תודה רבה

נטע שלום אינני מכיר רופאים באזור. אולי כדאי להתייעץ עם צוות קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני עושה עבודת חקר על ההשפעה של יחסי הורים ומתבגרים על אנורקסיה ובולמיה. אשמח אם תוכל להעזור לי. תודה, יעל

יעל שלום הנושא מאוד רחב ונכתב עליו הרבה. רוב התיאוריות על אנורקסיה קושרות בצורה כזו או אחרת גם יחסים בתוך המשפחה. אני מציע שתפני לספריה האוניברסיטאית ותשלפי ספרים ומאמרים רלוונטיים לפי מילות חיפוש כגון הפרעות אכילה ואנורקסיה. תקבלי כמויות חומר גדולות למדי מאחר וזה נושא פופולרי מאוד לבדיקה וטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילדתי לפני שבועיים תינוקת מתוקה. היא בת שלישית. יש לי שתי בנות, הגדולה בת שש וחצי והאמצעית בת חמש. הן מאוד שמחות ומתלהבות מהתינוקת אבל כמובן שיש גם קנאה. בתי בת החמש אמרה לי היום "את כל הזמן עם התינוקת, פעם היית איתנו כל הזמן" ובתי הגדולה אמרה שאני כל הזמן כועסת עליה. אני ניקרעת!! אני מרגישה רגשות אשמה כלפי הגדולות (בעיקר כלפי האמצעית שנילקח ממנה המקום של הקטנה). מה לעשות? איך לשלב בין האהבה והטיפול בתינוקת לבין הגדולות? איך להתגבר על רגשות האשמה? מה להגיד לבנותי כשהן אומרות מה שאמרו לי היום? תודה

מנסיון אישי שלי קנאה תמיד תהיה אבל היא קצת דועכת במשך הזמן מה שכן צריך כל הזמן לדבר ולהסביר להם שכרגע היא תינוקת והיא צריכה יותר טיפול ובמשך הזמן זה יעבור תנסי לשתף אותם בטיפול תנצלי את הזמן שהקטנה עדין לא צריכה הרבה תשומת לב וכשהיא ישנה תנסי להיות עם הגדולות יותר במיוחד האמצעית משום מה שמתי לב שילדי הסנדביץ יותר קשה לרצות אותם עד היום שבתיי כבר בת שנתיים ושני הגדולים עוזרים לי קצת יש איזה שהיא קנאה עם האמצעי לא אשקר ואגיד לך שהכל ורוד אבל אנחנו משתדלים לרצות אותם זה קשה ישנם ימים שאני מתעוררת עם רגשי אשמה גם שכעסתי עליהם יותר מידי מה שקורה זה שהקטנה גדלה היא יותר מענינת ואנחנו מתלהבים יותר וזה יוצר יותר בעיה לכן נצלי את זה שהיא עדין תינוקת בי

שלום אימא, בנוסף למה שאימא ל3- אמרה לך, נסי לטפח עם כל אחת מהבנות תחביב שהוא רק שלה. עדי

שלום מה שקורה לך טבעי לחלוטין ולצערי זו המציאות. אפשר פה ושם לנסות לבקש ממישהו לשמור על התינוקת הצעירה לכמה זמן כדי שתוכלי להיות יותר עם הבנות, אבל בסך הכל כעת זו תקופה בה התינוקת זקוקה לך יותר מכולם. רגשי האשמה מובנים עקב התגובות שנותנות הבנות. חשוב לקבל את מה שהן אומרות ולהרגיע אותן שאת עדיין אוהבת אותן ושזה בוודאי קשה להן כעת, אבל תוכלי לומר גם לעצמך וגם להן שמדובר בתקופה מוגבלת ושלאט לאט הדבר יחזרו בבית למסלולם ושיווי המשקל בין הילדים יסתדר בצורה כלשהי מחדש. אני יכול להבטיח לך שכך גם יקרה במוקדם או במאוחר, בינתיים נסי להפיק את המיטב מהתקופה הנוכחית של חופשת הלידה. אל תשכחי שעברו רק שבועיים מאז הלידה וזה זמן קצר מאוד. תני לעצמך את הקרדיט שהדברים יסתדרו בהמשך וכך תוכלי להנות מילדיך בלי רגשות האשמה שבאמת לא מוסיפים כעת דבר לאיש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב: היכן אני יכול למצוא טיפול או סדנא לבעיה שאני מוכרח לטפל בה אצלי והיא : בזבזנות, והתמכרות לקניות. האם ישנם טיפולים או סדנאות לבעיה ?

דוד שלום אינני מכיר סדנאות כאלה. המכון של הפסיכולוג דוד גרין מטפל בהתמכרויות. תוכל לנסות לברר אצלם לגבי טיפול. יש בוודאי מסגרות נוספות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בתי בת 4.5 נמצאת בקדם חובה. יש לציין שבגן בו היא נמצאת לא הגיעו חברים מהגן הקודם והיה עליה להתמודד עם חברה חדשה לחלוטין. בנוסף הגן הינו מעורב (ביחד עם חובה) שזה גילאים שונים. הילדה מבחינתי הינה רגילה לחלוטין גם בתחום ההתפתותי לא מצאתי בעיות מיוחדות למעט זה שהיא התקשתה לאחוז נכון את הצבעים ולא "ידעה" לצייר. (שוב ביחס לילדיי הגדולים יותר). מה שהפריע כל הזמן היא תלונתה הקבועה שאין לה חברים בגן, שאף אחד לא רוצה לשחק איתה. הייתי שואלת - מדוע את לא מתחברת? תשובתה - לא אוהבים אותי כי הם אומרים שאני מציקה להם. שאלתי אותה - מדוע את מציקה? תשובתה היתה - אני לא מצליחה לעשות מה שהם עושים. הבנתי שיש לה קנאה עצומה באלה שמצליחים כביכול. מאחר ויש יותר ילדי חובה בגן מאשר קדם חובה הגננת החליטה לקדם אותם בקריאה, בכתיבה, בציור מתקדם. והיא -היא עדיין לא ידעה אפילו לאחוז נכון. השקעתי את כל מרצי בילדה כדי לנסות לקדמה איכשהו. מהר מאוד היא למדה לאחוז נכון ואף הציורים הפכו איכשהו ציורים, כבר לא שירבוטים סתמיים. יש לציין שבפעמים שהגעתי אליה למסיבות בגן הילדים התלוננו עליה המון שהיא מציקה להם. כאב לי לראות אותה בודדה, לא יודעת כיצד להתחבר לילדים.(למעט ילדה אחת). הנורה האדומה דלקה לי בחודשיים האחרונים כאשר הילדה החלה להרטיב במכנסיים גם בגן וגם בבית. כאשר דיברתי עם הגננת היא אמרה שהיא לא מוצאת בעיה מיוחדת שבגינה זה קורה. ביקשתי שיחה עם פסיכולוגית. לשיחה הצטרפה הגננת ופתאום החלה לספר דברים שלא ידעתי. היא טענה בפני הפסיכולוגית שהילדה בתחילה נראתה לה לא מפותחת מבחינה שכלית והיא דאגה מעט אך מהר מאוד הגיעה למסקנה שהיא טועה. שקשה לה מבחינה חברתית, שהיא לא יודעת ליצור קשרים עם ילדים וכדי לרצות שילד ישחק איתה היא מושכת אותו/אותה בחולצה והם רואים זאת כהצקה. שאלתי אותה מה היא עושה בנדון? תשובה - שום דבר זה לא תחום אחריותה, כל ילד שונה מרעותו. היא גם לא הסכימה לעזור בענין של ההרטבה, כל מה שביקשנו הוא לשאול אותה מדי פעם אם יש לה צורך לגשת לשירותים. קשה קשה. אני בזמן האחרון מנסה יותר להתמקד בנושא של הקשרים החברתיים כדי לראות מה אפשר לעשות. כיצד לרכוש לה בטחון עצמי. היא ילדה יפה, דיבורה מפותח מאוד (לא מבינה איך הגננת חשבה אחרת), מנומסת, יודעת לנתח דברים מבחינה שכלית בצורה שמדהימה אף אותי אז מה בעצם הבעיה עם הילדה? איך אפשר לעזור לה? הגננת הציעה שבשנה הבאה היא תמליץ על גננת שיח (עד כמה שידוע לי גננת שיח זו גננת שעוזרת לילדים שיש להם קשיים בהבעה, בהבנה וכדומה), מי לא בסדר כאן? אנחנו? הגננת? האם כדאי לתת לה להמשיך בשנה הבאה בגן זה או להעבירה לגן אחר? אשמח לכל עצה מכם. המון תודה אריאלה

אריאלה, לדעתי אולי כדאי ללכת איתה לחוגים שמתאימים לילדים בגילה. בכל מקרה אפשר להיוועץ בהורים אחרים ולשמוע מהם. עדי

אני חושבת שאם יש אפשרות לגשת ליעוץ פרטי המתאים לילדה תעשי זאת , דבר שני תנסי להזמין חברים וחברות לביתך אפילו עם האמאות שלהם לנסות לראות אך היא מסתדרת איתם לבד לא עם כל ילדי הגן ולחזק אותה המון לתת לה בטחון וגם לברר איתה מה עובר לה בגן אולי גם ייעצו לך להעביר אותה גן בי בהצלחה

אריאלה שלום מאחר ונפגשת עם הגננת בנוכחות פסיכולוגית, אני מניח שמדובר בפסיכולוגית של השירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה, אני מציע שכעת תבקשי פגישה אישית עם הפסיכולוגית ללא נוכחות הגננת כדי להמשיך את השיחה. נראה לי שנשארו כאן הרבה קצוות פתוחים ואת מחפשת את התשובות. אם מסיבה כלשהי לא תצליחי לתקשר עם הפסיכולוגית של העיריה יש אולי מקום לפנות לקבלת הדרכה מפסיכולוג ילדים חיצוני. לפי מה שאת מתארת יש כאן רצף אפשרויות כאשר מצד אחד יש לכאורה בעיה ומצד שני אפשרות שהכל אצל הילדה בסדר והבעיה היא באופי החברתית של הגן בו היא נמצאת. אלו דברים שכדאי לבדוק אותם יותר לעומק, מה גם שכבר התחלת למקד את העניין ופסיכולוגית שמה ליבה למצב. בשורה התחתונה נסי קודם כל לקבל את חוות דעתה של הפסיכולוגית ללא נוכחות הגננת ותראי כיצד להמשיך משם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קודם כל אני רוצה להודות לך על שענית לי בכזאת סבלנות ובפירוט רב. רציתי לומר לך שאמנם אינך מכיר אותי, אך אני רוצה שתדע שאף אני אינני יודע מה בדיוק עובר עליי כיום. אין מדובר בדיכאון (פסיכיאטרים אמרו זאת), וגם לא במחלת נפש, וגם לא בחרדה קשה אלא בפחות מזה. אני החלטתי, ויכול להיות שלא תצדיק את זה, לא ללכת יותר לפסיכולוג כזה או אחר בעניין הזה, מכיוון שראיתי כי אין התקדמות, מלבד העובדה שבאמצעותם הכרתי טוב הרבה יותר את מה שאני עובר, כי תמיד חשבתי שמדובר בדכאון, והם די סידרו לי את זה. היום אני כותב הרבה, "שופך" את כל מחשבותיי על הדף, וכך אני מרגיש שאני בעצם מדבר אל מישהו ולומד מזה המון, על מה שאני עובר, על התחושות, על החויות הלא נעימות, ולפעמים גם נעימות. דרך הכתיבה אני מסדר לעצמי את כל הבלגן שבראשי. לפעמים שקשה לי מאוד אני לוקח ואבן או לוריון, וזהו. אני מאמין שזה יעבור מהסיבה שלדעתי, אם כלפי חוץ ניתן להסתיר את זה לאורך כל כך הרבה זמן זה רק מוכיח שכנראה המצב לא כ"כ קשה כמו דכאון קשה. הבעיה שזה נמתח כמו מסטיק. ברצוני לדעת האם אתה חושב שהדרך שבה בחרתי היא טובה ונכונה? והאם מהכרותך הקצרה עימי אתה חושב כי אני אעבור את התקופה הזאת?

אורן, כתבת: "אני מאמין שזה יעבור מהסיבה שלדעתי, אם כלפי חוץ ניתן להסתיר את זה לאורך כל כך הרבה זמן זה רק מוכיח שכנראה המצב לא כ"כ קשה כמו דכאון קשה." אני מקווה שלא אכפת לך שאני מגיבה, אבל מניסיון אישי ומתוך היכרות עם אנשים שונים - אצל רוב האנשים היכולת להסתיר אינה יתרון כי אם מכשלה גדולה. מאוד. אפשר להסתיר דברים לאורך זמן, זה נכון... אבל לא לנצח! להיפך - ככל שמסתירים יותר לדברים יש נטיה להתבשל בפנים ולתסוס, למרות שלפעמים זה מתרחש על אש קטנה, ולכן קל יחסית לפספס את התהליך. אבל אם משהו מפריע ומשהו לא ממש בסדר, זה ייצא החוצה בסופו של דבר. וחבל להגיע למצב לכזה, כי ככל שמחכים יותר, ככה קשה יותר לטפל בבעיה. בעיה לא צריכה להיות מוגדרת כ"דכאון קשה" או הפרעה/מחלה נפשית אחרת כדי להפריע לאורח החיים ולגרום להרגשת אי-נוחות. וכן, אפשר להסתיר גם דכאון קשה ובעיות נפשיות מורכבות אחרות - השאלה היא, למי זה בעצם מועיל??? ודאי שלא לאדם שסובל מהבעיה. קראתי את כל הודעותיך ואת תשובותיו של ד"ר קפלן. בחרתי להתייחס דווקא למשפט הספציפי הזה כי הוא פשוט "הזמין" את התגובה, שיכולה להיות מקובלת עליך או לא. ועוד הערה קטנה - אני לא חושבת שעל-סמך תכתובת בפורום אפשר לומר לך בודאות מה נכון לעשות, לא כי לא רוצים, אלא כי זה לא נכון מבחינה מקצועית. בשביל דבר כזה צריך להכיר אותך הרבה יותר טוב.

כנראה שבאמת את לא מכירה את המצב. כשאמרתי "להסתיר את המצב", לא התכוונתי לבכלל, אלא למקום העבודה, ללימודים, ליד אנשים שהם לא חברים קרובים מאוד. עם המשפחה, החברה, החברים הקרובים אני לא מסתיר ודווקא מרבה לדבר על כך, כדי שזה לא יאגר לאורך זמן. גם אם הייתי מאוד רוצה היה קשה לי לשמור את זה ולא לדבר על זה. אני מעריך את תגובתך, ומקווה שסידרתי לך את המשפט הזה מהצד שלי, אורן

אורן שלום אינני חושב שאני יכול להוסיף משהו משמעותי על מה שאמרתי קודם. אישית מן הסתם הייתי ממליץ לך על המשך טיפול, אבל אתה היחיד שתוכל לקבוע מה מתאים לך וכיצד נכון לנהוג. השאלה איננה מה האבחנה המדויקת שלך אלא איך ניתן לעזור לך באיכות חייך הנוכחית שנפגעה מאוד. הטיפול הפסיכולוגי הוא מסגרת מתאימה לטיפול בסוג כזה של שאלות, בעיקר כאשר יש סבך של השערות לגבי מקורות הבעיה כאשר בפועל יש מעט מאוד תשובות. בברכה ד"ר אורן קפן

שלום כשאני מתעורר משנת צהריים(קם מוקדם בבקר 4.30)או בבקר אני קם עם תחושה לא טובה ובלי מצב רוח תודה

שי שלום כמה זמן נשמכת התופעה? האם מצב הרוח ממשיך גם לאחר מכן או מסתיים תוך זמן קצר? אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, אנא קרא ובדוק האם הסימפטומים מתאימים למה שקורה. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm האם אתה סובל מעייפות? לפעמים חוסר שינה גורמת לתחושת דכדוך. כמו כן, האם אתה מרגיש סיפוק מחייך כיום או לחליפין יש דברים שמטרידים אותך? כדי לבחון מה קורה לך אתה צריך להסתכל באופן מעמיק על חייך כיום בכל הכיוונים. יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי למקד את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור שלום קראתי בעיון את המאמר והגעתי למסקנה שגם אתה בדכאון , אולי הדרך שלך להתמודד עם הדכאון האישי שלך הוא ע"י התעסקות כאורח חיים בדכאונם של אחרים ? היש אדם ללא דכאון ? תודה

כיצד ניתן לטפל בתופעה? זכור לי שאחרי תקופה שהלכתי לייעוץ המצב השתפר. כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול כזה. האם ישנן דרכים אחרות להתמודד עם התופעה? היא מאוד מפריעה לי ומקשה עלי לנהל סדר יום תקין. האם בעיות קשב וריכוז יכולות להתקשר לכך?

גלית שלום חרדה חברתית אפשר לטפל בעזרת טיפול פסיכולוגי אישי או/ו קבוצתי, ע"י חשיפה עצמית למצבים חברתיים וכן ע"י טיפול תרופתי נוגד חרדה. יש אפשרות לטיפול פסיכולוגי במסגרת קופת החולים וכדאי לבדוק אם בכל זאת את יכולה לעמוד בזה. כמו כן אפשר לפנות לפסיכיאטר ולנסות להתחיל טיפול תרופתי. בעיות קשב וריכוז יכולות להיות תוצאה של חרדה או יכולות לעמוד בפני עצמן. הן לא גורמות באופן ישיר לחרדה אבל אם מדובר בבעיה ארוכת שנים היא משפיעה על גורמים שונים כמו דימוי וביטחון עצמי ויכולה לגרום בטווח הארוך גם לחרדה. רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. אני מצטער על הכפילות (כי השבתי גם למה שרשמת לי וגם פתחתי נושא חדש). ישנה כאן הוספה קלה ולכן הכפילות, סליחה ותודה. זאת אומרת, עפ"י מה שהבנתי ממך, שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב, כי אין סיכוי שהמצב יחלוף ואני אהיה לאדם מאושר כפי שברצוני להיות? כי אני לא מבין איך אפשר להתרגל למצב שבו הקשר בינך לבין המציאות זר בהחלט. אתה הכרת אנשים עם מצב דומה לשלי אשר נרפאו או לא נרפאו מזה? מה אני אמור לעשות עכשיו? להתרגל לעובדה שאני לא בן אדם יותר? להתפשר? אני מסכים איתך שהמאבק הוא הקשה והמתיש ושתמיד תוצאותיו דומות, אבל אני בטוח שיש דרך ושאפשר בכל זאת לעבור את זה. תבין ד"ר, אני מתגעגע לעצמי, למשפחה שלי, לחברה שלי, לכולם!!!!! כל בעלי המקצוע שהייתי אצלם כולל הפסיכולוגית שהפנת אותי אליה אמרו כי זה יעבור כי עם הזמן אני אתחיל להתייחס לזה פחות ופחות עד שלא אתייחס לזה כלל (מה שאף פעם לא הבנתי, מה זאת אומרת "להפסיק להתייחס לזה"?), אבל אף אחד לא ממש נתן לי טיפ ודרך כיצד לעשות את זה. ניסו איתי דמיון מודרך והיפנוזה (שזה ממש אותו הדבר), ושיכנעו אותי רבות שזה יחלוף ובמהרה, אבל בשטח זה לא כך. מה? זה מצב בלתי הפיך?!!!!!! כמו סכיזופרניה? אני נואש, אנא השב לי ובמהרה. תודה מראש, אורן. נ.ב : שוב סליחה על הכפילות.

אורן שלום קיבלת בעבר תשובות מאנשי מקצוע שהכירו אותך ולכן הדרך הטובה ביותר היא להסתמך על מה שהם אמרו מאחר וכאן המפגש שלנו אנונימי ואינו מבוסס על היכרות. מחלת הנשיקה היא תופעה מטרידה אך אמורה לחלוף. השאלה האם מדובר רק במחלת הנשיקה או שבדרך נצמדו אליה תופעות נוספות הקשורות דווקא להיבטים פסיכולוגיים שלך. כאשר אדם חווה מצב קשה ולא נעים לפעמים מתעוררים אצלו זכרונות וקישורים שונים לעבר ולמחלה נוספת מצוקה נפשית שקשורה בד"כ לתופעות של חרדה, מחשבות טורדניות ודיכאון. מכאן נוצר מעגל כיוון שהמחלה מזינה את הבעיה הפסיכולוגית והבעיה הפסיכולוגית פוגעת במערכת החיסונית וביכולת להילחם במחלה. מאחר ואתה מתאר מצב כרוני וממושך כדאי לחשוב האם לא נקלעת למצב ביש שכזה בו המחלה כבר איננה עומדת בפני עצמה אלא היא נלווית בתופעות נוספות. כל מה שאתה מתאר הוא בר טיפול ואינו כרוני, אבל הוא דורש התייחסות רצינית וממושכת והרבה סבלנות ומוטיבציה. אני מציע לא להתייאש מהטיפולים השונים ולנסות להמשיך בהם. ובשורה התחתונה, כן הכרתי אנשים שהיו במצב דומה לשלך ויצאו ממנו. ברוב המקרים התהליך דרש גם טיפול פסיכולוגי וגם ליווי תרופתי נוגד חרדה ותהליך השינוי ארך חודשים רבים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום.קוראים לי רונן- ו אני חייב לך תודה קטנה.אני עובר בדיוק את אותו ניתוק.חרדה ש אתה עובר ו גם אצלי ה גורם ה ראשי כנראה הוא מחלת הנשיקה ש עברתי.אני לא יכול לתאר- אבל אתה יותר מכל אחד בטח תבין כמה מפחיד ו לבד זה מרגיש לא לדעת מה ו למה.אני מנסה כל פעם להלחם בזה- ו למצוא את האור ש ברגע ה טוב כי עוד נותרו כאלו-למרות ש הרבה פעמים העתיד נראה שחור ו עצוב- אני מקווה ו רוצה להאמין ש אני - ו גם אתה- בדרך למקום טוב יותר.אל תוותרץ אתה לא לבד שם- עוד חברה הולכים בדרך ה זאת- ו אני בטוח ש לפנינו כבר יצאו מ ה בור הזה.עד ש קראתי את ש מכתב שלך הייתי בטוח ש אני לבד גם- עכשיו אני יודע ש לא- ו חשוב לי ש תדע ש גם אתה לא. אנחנו מתמודדים עם משהו קשה- אבל זה לא מה ש אנחנו אומרים לעצמנו שזה.זה לא טרוף,איבוד שפיות או משהו דומה- זו מחלה קשה ש תקפה את ש גוף ו לוקח לו זמן ל הרפא. היה חזק.ו תודה.

היי יש לי 2 אחים הקטנים ממני. האחד בן 19 (ששמו יקרא יחזקאל) והשני בן 13.5 (ששמו יקרא יואב). אחי בן ה-19 הינו בחור ישיבה (מהזרם של ש"ס) וגורר את אחי הקטן לתוך מערבולת הדתיות. הוריי ואני מנסים בכל תוקף למנוע ממנו את הכניסה המסיבית לדת. עם זאת, איננו מנסים לדכא את חופש הביטוי שלו ואת חופש הדת. ציינו בפניו כי יוכל לשמור על אמונתו ועל חלק מן הטקסים הדתיים (אף אנו משפחה מסורתית, היינו: מאמינים בה' ושומרים את השבת והחגים ועל כשרות ברמה יחסית סבירה- מה שנראה בעיני יחזקאל כחטא גמור). מהיום בו יואב הגיע לגיל המצוות,יחזקאל לימד אותו הלכות "חשובות" כמו: איך צריך להתפלל ולברך בכל מיני נושאים. בזמן האחרון, יואב איננו מעוניין לצאת מחוץ לבית על מנת לא לראות בחורות (שהרי אסורה הפריצות), הוא איננו יוצא לפעילויות חברתיות עם חבריו, הוא אינו מוכן לוותר על תפילותיו, הוא אינו מוכן לאכול במסעדות כי לא ידוע עם עישרו את הפירות שם ואף יצא בהכרזה חדשה כי הוא רוצה להיות כמו הרב עובדיה יוסף. אני חושבת שיחזקאל מספר לו סיפרוים יפים ומרתקים על הדת דבר שמושך אותו. כשיחזקאל היה בבינו בפורים הוא שלח את יואב לחברים שלו כדי לתת להם את משלוח המנות (שהרי זו מצווה) ויואב הרגיש לא טוב ובכל זאת הלך. כיצד אנו גורמים לו להפסיק להתדרדר לדת ומונעים ממנו להיכנס יותר ויותר? ההורים שלי אמרו לו שאם ילך לישיבה אין סיכוי שיחזור הביתה וכל כספיו ינתנו לי והוא לא יקבל דבר. אני הפסקתי לדבר איתו (היינו חברים טובים מאוד) ואפילו זרקתי לו כמה ספרי קודש לפח (הוא התעצבן עליי). האם גישה זו נכונה? אנא תגובתך דחוף!!! (יחזקאל מגיע בוד כשבוע למשך חודש ימים ואני חוששת להידרדרות מסיבית!) בברכה, חני (בת 23).

חני שלום אני מבין את החששות שלך, לצערי לעיתים תהליכי חזרה בתשובה חזקים יותר מכל דבר, אנשים נכנסים לצורת חשיבה מאוד סגורה ולא מוכנים להיענות לשיכנועים. הצבת הגבולות החריפה שאת והוריך מנסים להציב לו בד"כ לא עוזרת ואף מגבירה את ההתנגדות, אבל לעיתים אין ברירה וזה מה שאולי יועיל לטווח הארוך. הרבה יותר יעיל לנסות להפעיל שכנוע דרך אנשים שמשפיעים על אחיך. למשל, קרוב משפחה שהוא מעריך, רב שלו הוא יקשיב וכו'. יש אפשרות אפילו שהוריך יפנו לאותה ישיבה אליה הוא הולך וידברו עם הרב שמנהל אותה. יש אפשרות להגיע לפשרות כך שהדברים לא יגיעו לקיצוניות בלתי סבירה. פעמים רבות החזרה בתשובה מגיעה לא רק כגילוי הדת אלא בליווי למצב נפשי של חולשה וחיפוש משהו חזק שיעודד ויציל. הדת מהבחינה הזו משמשת לעיתים כמפלט למצבים כאלה. במידה ותרצו יש כמה אגודות בארץ שיועצות להורים שילדיהם עוברים תהליכים של חזרה בתשובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר!!! יש לי שאלה אליך ואני מקווה שתוכל לעזור לי. לפני שנתיים וחצי חליתי במחלת הנשיקה ומאז אני חי כאליו לא חי, אני נמצא בחרדות. אני בטוח ששמעת על זה לא מעט. ניסיתי 5 סוגי כדורים (ציפרמיל, סרוקסט, ציפרלקס, רמרון, אפקסור) ואף אחד מהם לא עזר בכלל. ביקרתי אצל פסיכיאטרים והייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה וחצי לערך וממש ללא הועיל. אל הפסיכולוגית האחרונה הגעתי דרך ההמלצה שלך והיא מקסימה וממש אופטימית. הפסקתי אצלה את הטיפול מאחר וראיתי כי מבחינתי אין כל התקדמות. חברה שלי היא אחות בבית חולים וכעת בין השאר היא לומדת השלמה למוסמכות ויש לה מרצה פסיכיאטר ותיק אשר העביר להם הרצאה בנושא חרדות ולאחר השיעור היא שאלה אותו אודות התופעה והוא אמר לה שקשה ממש להגדיר את זה כחרדה את מה שעובר על האנשים אשר חוו את מחלת הנשיקה וחשים את הסממנים של הסחרחורות וההתנתקות מהמציאות, אלא זה פשוט תאים במוח שמשחררים ומייצרים את התחושות הקשות והמעיקות האלה ושזה לוקח לפעמים חודשים ואפילו שנים עד שזה חולף מעצמו. בנתיים, לטענתו, יש לתמוך בי ולהבין אותי כי כלפי חוץ זה לא נראה ואפילו נראה כאילו אני מתפקד ממש רגיל ושאין לי כלום וחוץ מזה אף כדור לא עוזר מאלה שלקחתי (חבל שלא ידעתי את זה קודם) חוץ מכדורי הרגעה שהם הדבר היחיד שהוא ממליץ לקחת ברגעים לא נעימים. שאלתי אליך היא: מה אתה יכול לספר לי מנסיון שלך על מה שאני חווה, והאם זה יעבור? הפסיכיאטר טוען שאין ממש טיפול לזה ושזה חולף מעצמו. אתה יכול לאשר לי את זה או להוסיף בבקשה... אני ממש סובל ולא יודע מה לעשות עם הבעיה הזאת. למרות כל המצב סיימתי תואר ראשון בהנדסת תוכנה וכעת אני עובד באמדוקס ועומד להתחתן ביוני בע"ה אבל הקשר ביני לבין המציאות לא ממש תואם. תודה מראש, אורן

אורן שלום לפי מה שאתה מתאר אין פתרון רפואי למחלה. יש אפשרות להיעזר בטיפול נוגד חרדה ודיכאון וכן בטיפול פסיכולוגי. אם מדובר בתהליך ממושך צריך להתארגן בהתאם. כאשר יש בעיה כרונית שסיומה אינו ידוע מראש צריך להכין כוחות נפשיים, לקבל את המצב, להישאר כמובן אופטימי, לשפר את מערכת החיסון, לנסות להמשיך ביום יום עד כמה שניתן. מחקרים על מידת האושר אצל אנשים שזכו בפיס, שלא קרה להם כלום ושלקו במחלה כרונית גילו שכעבור מספר חודשים רמת האושר היתה בינונית ודומה אצל כולם. חלק מהעניין זה לקבל את המצב כי הסיבה העיקרית למצוקה היא מאבק בלתי מתפשר שזו המציאות הנוכחית. יש לפניך אתגרים ואירועים משמעותיים מאוד בחיים ואתה צריך להתארגן בצורה שונה כנראה מהאופן בו קיבלת את מה שקורה לך עד היום. עליך לעבור מפאזה של אירוע קריטי וחם לפאזה של אירוע מתמשך ומטריד בעוצמה בינונית נמוכה. בשורה התחתונה נקווה שהמצב ישתפר בעתיד ובינתיים צריך ללמוד איתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

זאת אומרת, עפ"י מה שהבנתי ממך, שאני צריך ללמוד לחיות עם המצב, כי אין סיכוי שהמצב יחלוף ואני אהיה לאדם מאושר כפי שברצוני להיות? כי אני לא מבין איך אפשר להתרגל למצב בו הקשר בינך לבין המציאות זר בהחלט. אתה הכרת אנשים עם מצב דומה לשלי אשר נרפאו או לא נרפאו מזה? מה אני אמור לעשות מעכשיו? להתרגל לעובדה שאני לא בן אדם יותר? להתפשר? אני מסכים איתך שבמאבק הוא הקשה והמתיש ושתמיד תוצאותיו דומות, אבל אני בטוח שיש דרך ושאפשר בכל זאת לעבור את זה. בברכה ותודה מראש, אורן.

שלום לפני כשבועיים וחצי אימי נפטרה....מאז אני אישה אחרת לגמרי....אני כל הזמן עצובה ואין לי חשק/רצון לבצע מטלות יום יומיות רגילות.....אני עייפה מאוד וכל מה שאני רוצה זה לישון ולישון...... אני אומנם עושה כל מה שצריך אבל בלי חשק. יש לציין שאני אישה בשנות הארבעים ואמא לילד גדולים, כך שאני לא לבד ולמרות זאת אני מרגישה מאוד בודדה. עיזרו לי לפני שאני ארד מהפסים לגמרי. תודה.

דיכי, שבועיים וחצי הם בכלל לא הרבה זמן כשמדובר באובדן של אדם קרוב. אבל הוא תהליך טבעי, וצריך לתת לתהליך הזה את הזמן שלו. זה הגיוני שלא יהיה לך עכשיו חשק לעשות דברים ושהמצב רוח יהיה ירוד. קחי את הזמן שאת צריכה כדי לעבד את האובדן כראוי.

שלום אני משתתף בצערך על מות אמך. עברו שבועיים בלבד, על פי היהדות אפילו לא הסתיימו 30 היום הרשמיים של שיא האבל. התחושות שלך טבעיות לחלוטין, קשות ככל שתהיינה. תני לעצמך את הזמן להתאושש, זה ייקח זמן. אם בינתיים את צריכה תמיכה כלשהי תוכלי לבקש מרופא המשפחה תרופות הגעה שיעזרו לך לישון מעט יותר טוב ואפשר גם לפנות במידת הצורך לפסיכולוג, אבל זה בעיקר זמן להיעזר בסביבה הקרובה ובמשפחה. תהליך האבל הראשוני אורך חודשים ארוכים אבל צפוי שיפור הדרגתי בד"כ כבר במהלך החודש הראשון. שלא תדעי עוד צער ד"ר אורן קפלן

שלום משתתף בצערך אני מאמין שהזמן יכול קצת לשפר את ההרגשה ותוכלי לחזור לשגרת חיים רגילה נכון שזה לא פשוט אבל החיים מאוד חזקים ויפים תחזיקי מעמד

בוקר טוב, השאלות נוגעות לבני בעז, בן ה 3 .(בבית יש גם אח בן שנה) עד לפני כחודש סדר השינה היה ברור ומסודר, מקלחת בקבוק, קצת טלויזיה סיפור בחדר, חיבוקים נשיקות ולישון(מדי פעם אמא תביאי לי...אמא אני רוצה ....-) ועכשיו משהו השתבש , הטקס ממשיך כרגיל אבל אין לצאת מהחדר עד שהוא נרדם ,לי נראה שהוא מפחד ממפלצות ושאר דימיונות, הוא לא אומר אמא תשארי איתי אני פוחד, יכול להיות שזה חוסר הביטחון שלי כי אני לא יודעת בדיוק מה עובר עליו, במשך היום הוא מדבר על נמרים ואריות אבל לא פוחד או משתתק וגם לא מפריע לו בשוטף. אציין שהולכים לישון ב2030 (קצת אחרנו את שעת השינה). בנוסף הוא משכים קום ב 530 , 6 בבוקר הוא כבר קם, אך עדיין עייף אחרנו את שעת השינה אך זה לא עובד, יש ימים נדירים בהם הוא מתעורר ב 7 (כך היה תמיד). זה הסיפור ואלה הן השאלות: אני רוצה לחזור לסדר השינה הקודם---ואיך אפשר לעשות את זה בלי הרבה בכי.?(שני הילדים ישנים בחדר אחד ואם הקטן יתעורר, קשה מאוד להרדים אותו חזרה). מה גורם לו לקום מוקדם בהנחה שהבית די שקט. והא עדיין עייף? הנושא השניהוא: לעיתים הוא נכנס למצב של בכי ולא לא לא לא לא לא, איך אני עוזרת לו בזה? הסיבות לכך לא עיקביות יכול להיות כל דבר. ושאלה אחרונה. מדי פעם הוא מחבק חזק למדי את אחיו הצעיר איך אני מסבירה לו את הגבול?

רוויטל שלום גיל 3 אופייני לתופעות שאת מתארת, כולל סיוטי הלילה, שינויים בהרגלי השינה, קשיים עם אחים קטנים וכו'. התינוק נעשה למעשה ילד עם רצונות משלו וצורך עז לבטא אותם. עם זאת, הוא עדיין חש קטן ופגיע ולכן מגיעים הסיוטים שהם ביטוי לחרדה שמלווה את השלב ההתפתחותי הזה. צפוי שבמהלך השנה הקרובה תמשיכו להתמודד עם סוג כזה של בעיות ויש סיכוי סביר שהדברים ירגעו מעצמם. בינתיים צריך להיות רגיש אליו מצד אחד, להקשיב לחרדות ולהחזיק את היד, עם זאת לשים את הגבולות ולכעוס במקומות בו ה"דובי לא-לא" מתחיל להגזים ולחצות קווים אדומים שלכם. צפו להתקפי זעם בעקבות הצבת הגבולות אך הם חשובים מאוד. לגבי האח הצעיר פשוט צעיר לעשות הדגמה כיצד לחבק נכון. ליזום זאת בעצמכם במצבים שונים ולהראות היכן הגבול בין אהבה ללחץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן ה-9 מתלונן מזה מספר חודשים על כאבי ראש .בבדיקות רפואיות לא נמצא שום ממצא חריג ואנו עומדים עובדי עצות ,מה אפשר לעשות עם כאב ראש שלא נובע משום סיבה רפואית ? אציין שהוא מצטיין בלימודים ,חברותי וללא בעיות מיוחדות במסגרת המשפחה . רונית .

קודם כל ללכת לנוירולוג טוב שמבין בכאבי ראש ומיגרנות ואז, במידה ואין ממצאים לחשוב אולי על הצד הרגשי.

רונית שלום אחרי שלילת הבעיות הרפואיות אפשר לפנות לטיפול בהיפנוזה. אחד השימושים הנפוצים הוא עזרה לכאבים מסוגים שונים כולל כאבי ראש. רצ"ב קישור למאמר על היפנוזה. יש מרפאה טובה להיפנוזה בבי"ח וולפסון בחולון. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן