פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר אורן קפלן שלום לפני שאני אציג את בעיתי אספר מקרה קצר שיסביר את הרעיון יום אחד אח שלי בא אלי ואמר לי "אל תחשבי על תרנגולת אדומת כרבולת" כמובן שבאותו רגע הדבר הראשון שעולה לך בראש היא התרנגולת. אחי ניסה להראות לי שברגע שאתה לא רוצה לחשוב על משהו הוא ישר קופץ לך לראש. הבעיה שלי היא כזאת אני בחורה דתיה שהתפילה היא חלק משגרת חייה ,לא ככורח אלא מרצון ,משמחה בד"כ, והיא משהו מאוד מאוד מהותי בשבילי. בעקבות מקרה שעברתי לפני כחצי שנה ( לא טראומתי חס וחלילה) יש לי פחדים שיכנסו לי כל מיני מחשבות שקשורות לאותו המקרה. אני חוששת דווקא שזה יבוא בזמן של התפילה בגלל שהיא כ"כ חשובה לי ואני לא רוצה להרוס אותה. הבעיה היא שכאשר אתה מנסה לא לחשוב על משהו הוא בכוונה צץ ועולה במחשבות ( לכן הבאתי את המקרה בהתחלה) מה שקורה הוא שבזמן התפילה אני מוצאת את עצמי כל הזמן במלחמה לא להיכנס לאותם מחשבות ולכן אני כבר לא מתרכזת בתפילה ומן הסתם כבר לא נהנת בתפילה. בהתחלה חשבתי שעם הזמן זה יעבור אבל אני רואה שזה לא . הייתי רוצה לא להיזכר בכלל שאני נמצאת במלחמה בזמן התפילה אבל זה כבר הפך להרגל. אני יודעת שאם אני לא אלחם בזה ולא אהייה מוטרדת מכך אז זה לא יציק לי כ"כ. אבל כל פעם שאני מנסה להיות רגועה ולא להילחץ מזה או שאני קולטת שפתאום הרבה זמן לא חשבתי על זה פתאום המחשבות צצות שוב, כאילו שאני עושה את זה לעצמי בכוונה אבל אני לא יכולה שלא לעשות או לא להיזכר. אני פונה אליך כי זה לא בעיה פיזית או משהו כזה אלא בעיה פסיכולוגית ממש ז"א הכל בראש שלי,ואני מרגישה שאם אני אשנה איזה משהו בחשיבה שלי או את התפיסה לגבי זה -זה אולי יעזור ,אבל אני לא יודעת איך. אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת ושיש לך איזו עיצה בשבילי וכן אני מקווה שנשארת מרוכז עד הסוף למרות שהמכתב ארוך ולא הלאתי אותך אשמח לתגובה דרך אגב- האם אתה מכיר עוד מקרים בסגנון הזה? תודה -הללי

הללי שלום המחשבות הטורדניות שאת מתארת אכן חודרות והמלחמה בהן אבודה מראש. דווקא אם תפסיקי לפחד מהן ותתיחסי אליהם כמו אל רעשים אחרים בסביבה החיצונית שקיימים מן הסתם בעת התפילה, כך הן תטרדנה אותך פחות ותפחתנה. מחשבות שכאלה הן דבר טבעי אצל כל אחד. עם זאת, בתקופות מסויימות הן יכולות להתגבר והדבר עשוי להיות סימן לבעיה שאיתה את מתמודדת או עליה את חושבת. במקרה כזה המחשבות הן סוג של הגנה בפני חרדה. במקום להרגיש את החרדה או לחשוב על מה שמטריד באמת מבפנים הראש מתמלא במחשבות טורדניות מכל מיני סוגים. כאשר המחשבות מגיעות כחלק מבעיה של חרדה יש מקום לטפל בהן על ידי טיפול פסיכולוגי ואף בשימוש בתרופות נוגדות חרדה. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

חג פורים שמח מה הפתרונות לילדה שכל מה שהיא אוכלת היא מקיאה. ייעצנו לה ללכת לראות פסיכולוג והיא סירבה. אנחנו חוששים למצבה.

שלום המצב נשמע חמור אם היא באמת מקיאה את כל מה שהיא אוכלת. במקרה כזה ההורים צריכים לגשת לייעוץ אצל פסיכולוג המתמחה בהפרעות אכילה ולקבל ייעוץ מסודר כיצד לנהוג. יש מחלקות ייעודיות להפרעות אכילה, למשל בבית חולים תל השומר. במידת הצורך פנו לשם ובדקו האם הם יכולים לעזור או להמליץ על דרך פעולה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד ניתן לטפל בבעיות תקשורת? אני סבורה שאני לוקה בכך. לראייה, העובדה שאין לי הרבה חברים בכלל. אינני יודעת כיצד ליצור חברויות חדשות מבלי להידבק לאנשים או לרדוף אחריהם, אני רוצה שזה יהיה דבר טבעי והדדי מצד שני אינני רוצה להיות מנוצלת. אותם חברות בודדות שיש לי (2 במספר) אני די מעבירה עליהם ביקורת מאחורי הגב ולא מתלהבת מהם... גם הקשר שלי עם אימי, עליה השלום, על אף שמאוד אהבתי אותה, ובמקום מסוים היא ידעה זאת, היו בינינו חיכוכים. וויכוחים, אי הסכמות. הרבה פעמים כשאני חושבת על דברים שהיו אני תוהה, למה לעזאזל אני מתנפחת כמו בלון, על דברים שאח"כ נראים לחלוטין שוליים ובזבוז של אנרגיה. אני בחורה יחסית די ישירה, למרות שברבות השנים מניסיון תעסוקתי כמזכירה ושירות לקוחות למדתי גם להיות דיפלומטית. היום בגיל 31, ואימא לתינוק בן שנה, מאוד חשוב לי שהוא ילמד ממני דברים נכונים, שהוא יוכל ליצור חברויות ללא בעיה ושיהיה לו ביטחון עצמי. חשוב לי גם שיהיה לי קשר טוב ופתוח עם אבי ו-3 אחיי. לכן אני חושבת שאני צריכה לעבוד על עצמי ורציתי לדעת טיפים...לגבי תקשורת... שלך לעת עתה האלמונית.

אלמונית שלום קושי בתקשורת אפשר לפתור בשתי צורות עיקריות. האחת היא למצוא מסגרות שונות בהן נוצרת תקשורת ולהתאמן על כך. למשל, סדנאות ליחסי אנוש, קורסים והרצאות שונות או מסגרת של טיפול קבוצתי. הנתיב השני הוא עבודה על העצמי דרך טיפול פסיכולוגי אינדיבידואלי. במסגרת הזו יש כמובן את התקשורת עם המטפל שיש לה חשיבות רבה, אבל עיקר תשומת הלב הוא עליך ועל חוויותיך הפנימיות. תמיד נשאלת השאלה מה בא קודם. האם הצלחה בקשרים בין אישיים תהפוך אותך לאדם בוטח יותר בזולת ופתוח יותר, או שאם תרגישי מבפנים טוב יותר תוכלי ליצור קשרים בקלות רבה יותר. למעשה אין סיבה לא לתקוף את הבעיה משני הכיוונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

חג שמח לכולכם

חג שמח ומאושר. תלכו למסיבות ותחייכו הרבה!!

אני נוטלת סרוקסט כבר שלוש שנים ובתקופה הזו עליתי 30 ק"ג. האם יש קשר בין ההשמנה לסרוקסט? אם כן, מה הפתרון? האם למישהו פה בפורום זה גם קרה?

גלית שלום אני מציע שתפני לרופא המטפל ותתייעצי איתו בנושא. בכל מקרה, בפורום הזה הייעוץ בתחומי פסיכותרפיה בלבד ולא בתרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

הערב ראיתי על הסדין של בני בן ה - 7 המון שיער שנשר לו כשנערתי את ראשו ראיתי שנושרים לו עוד ועוד שערות מה עלי לעשות?

שלום הפורום הנ"ל הוא בנושאי פסיכולוגיה קלינית. לגבי שאלתך, מומלץ שתפני אותה ראשית כל לפורום רפואת ממשפחה, שם תוכלי לקבל הסבר הולם. כל טוב

האם זה נשר או שאת חושבת שהוא תלש את השיער בעצמו?

שלום אני חושב שבאמת בשלב ראשון כדאי לפנות לרופא ילדים ולבדוק מה קורה מבחינה רפואית. רק אם תמצא אינדיקציה ברורה שיש כאן רקע נפשי כדאי לבדוק טיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה כבת 38 סובלת מחרדות אני בשמימוש של סקוקסט כבר כ חצי שנה ואני מפחדת עוד להיות לבד וכולי אני מבקשת ממך לתת לי עצה תודה ללי?

לילי שלום מעבר לשימוש בתרופות כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. כמו כן כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל, אולי יש צורך בשינוי במינון או בסוג התרופה. אני מצרף קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב לך אני חייל אחי התאבד במהלך שרותו הצבאי ואבא שלי נפטר שנתיים לאחר מות אחי ז"ל התחלתי טיפול פסיכולגי בבסיס והרגשתי בגדול נורא מאוים בגלל תפקידה הצבאי של הקבנית בהיותה אשת צבא ובעלת כוח כולמר לא אוביקטיבית ומסוכנת בשבילי אז לא הייתי פתוח כלפיה והרגשתי אחרי טיפול יותר רע מאשר לא ללכת בכלל כרגע אני לא מטופל ומצבי בגדול הוא לא טוב אני עצוב מדוכא ופסימי נורא היה לי נסוין אובדי אחד אבל ברוך השם אני כבר לא חושב על זה. אני לקראת שחרור ואני מרגיש שבלעדי אחי ז"ל אני לא יכול להמשיך את החיים כי כל התכנונים שלנו היו ביחד ועכשיו אני צריך להתעלות על עצמי ולעשות את זה לבד ועם בכלל נוסף על הצרות אני לא מסתדר אם אמא שלי הורי היו גרושים וכל המן היא דואגת לקלל את אבא שלי גם אחרי מותו ואני אתן לך דוגמא שאבא שלי נפטר עשיתי לו כבוד ואמא שלי שאלה אותי עם גם במותה אני גם יעשה לה כבוד ד"ר יקר אשמח עם תיתן לי כיוון בחיים נ.ב דרך משרד הבטחון מגיע לי טיפול פסיכולוגי ל3 שנים בהיותי לצערי אח שכול תודה רבה לך

אושר שלום נשמע שאת באמת מחפש את האושר ובינתיים מתקשה למצוא אותו או אף את הדרך לשנות את המציאות בדרך אל האושר. המפתח איננו במשהו מיידי שאפשר לעשות מאחר ועברת טרואומות קשות בשנים האחרונות ובנוסף לקשרים מורכבים במשפחה הדבר יוצר רגישות רבה לתנודות במצב הרוח ולדיכאון. חשוב מאוד שתהייה בטיפול, וחשוב כמובן שתרגיש נוח בטיפול. מאחר ויש בידך אופציה לקבל טיפול במשך 3 שנים אני ממליץ לך לנצל את האפשרות הזו ללא עיכוב ולפנות שוב לטיפול. תוכל להיות הפעם קשוב למה אתה רוצה בתוך הטיפול והאם אתה מרגיש כימיה עם המטפל. חשוב שתוכל להרגיש נוח ופתוח ולכן טיפול במסגרת אזרחית עשוי להיות שונה ממה שהרגשת בצבא, למרות שגם את התקופה הזו חשוב יהיה בדיעבד להבין יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מאז לפני 8 שנים התגלה אצל אימי גוש בשד ואימי התגברה על המחלה אך מאז היא מגלה סימני דיכאון. רופא משפחה הציע שתקח סרוקסד, התעניינתי בחנות טבע אם יש כמוסות טבעיות במקום והוצע לי טיפול בסופר סאם, האם הן יעילות?

אולי כדאי שתשאלי זאת בפורום פסיכיאטריה או פורום רוקחות

אילנה שלום בנושא תרופות אני מציע להתייעץ עם הפורומים הרפואיים שנמצאים באתר. בפורום הזה הייעוץ עוסק בפסיכולוגיה בלבד. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על דיכאון http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני אמא לשלושה ילדים בגילאים 10 וחצי, 6, 5, הבעייה עם הילד הבכור. קודם כל הוא ילד חכם מאד ולמדן, ציונים טובים לאורך כל הדרך. הבעייה היא שחוץ מלימודים בביה"ס הילד לא מסתדר עם שום חבר. אין לו חברים בכלל, לא הולך אף פעם למסיבות כתה. כל חוג /מפגש / שאני רושמת אותו הוא חוזר אחרי שתי פגישות בוכה, ותמיד טוען את אותה טענה: כולם "מציקים לי".!! בכל מקום באופן גורף הטענה חוזרת שוב ושוב. לא עוזרים לי השיחות עם הילד הניסיון לעודד, לבקש ממנו לנסות שוב, לנסות לוותר, לכבד, להתחשב, הוא ישר מעמיד פנים פגיעות וטוען, אני בסדר , כולם לא בסדר. הילד יושב בקביעות כל יום בבית מול מחשב, ספר או טלויזיה. שונא כל סוג של פעילות אחרת. בשעה שחבריו מסתובבים בשכונה עם אופניים, קורקינט וסתם ככה, הוא בבית. לא יוצא. חופש הגדול חודשיים בבית ואפילו לא טלפון אחד מחבר. ממש כואב לי הלב. ניסיתי לדבר עם המורה עם המדריכים. כולם אומרים שההתנהגות של הילד מוזרה, כשהוא נפגע הוא עושה מזה סיפור גדול, בוכה, וכולם צוחקים עליו. פגשתי תלמידים מבית ספרו במקרה, הזמנתי אותם שיבואו אלינו לבקר. הם אמרו בסדר והסתכלו אחד על השני בגיחוך. הבנתי שהילד ממש ממש לא מקובל למרות שהוא בין המובילים בכתה בלימודים. אפילו כשאני אומרת לילד, אתה ילד נבון וחכם הוא מיד מוסיף: כן אני יודע אני גם "יורם", ו"חנון". הסברתי לו שלא ימעיט בדימוי של עצמו אבל זה לא עוזר. אפילו אחים שלו הקטנים צוחקים עליו ועל ההתנהגות שלו. אני אובדת עצות, לא יודעת מה לעשות עם הילד הוא כל הזמן מסוגר בבית. אלוהים, בן אדם זקוק לאיזה חבר לא? למה זה לא הולך איתו? הוא נראה טוב, מסודר, נקי, לא דוחה ובכל זאת דוחה את כולם. מידי פעם גם מתפרץ וטורק דלתות בשעה שמעירים לו על משהו קטן. הבנתי גם שהוא לא מסתדר עם אף אחד שיושב לצידו בכתה. לכן הוא תמיד יושב לבד במהלך השעור!! ניסיתי מלא שיטות, חוגים לא עזרו כי הוא מיד נשר. אמרתי לו שאני מוכנה לתת לו כסף שיפגש עם חבר שילכו לקנות משהוא. אני נותנת לו את כל הכיף שבעולם לעשות וזה לא עוזר. אתמול בערב היה מעט חשוך שש וחצי בערב, ביקשתי ממנו להביא את אחותו מחברה שהבית שלה נמצא במרחק קצר מאד מהבית שלנו. הילד עשה פרצוף, אני פוחד מהחושך. יצאתי בעצמי להביא את הילדה ובדרך- כמה מפתיע - פגשתי חבורה של ילדים בני כתתו משחקים בחוץ, מלאי ביטחון עצמי, עם אופניים רצים משתוללים כמו שצריך. איזה הבדל!! הרגשתי חזק מאד את ההבדל בינו לבין החברים שלו בני גילו. מה עושים????? ממה זה נובע? אין לי כסף לטיפולים לא יודעת מה לעשות . אפשר לקבל עיצה? תודה רבה שיר.

שיר שלום המצב שאת מתארת נשמע מאוד עצוב ואני מתאר לעצמי שהוא גורם למצוקה רבה ופגיעה בדימוי ובבטחון העצמי של ילדך. במקרים כאלו נוצר מעגל סגור שלא קל לפרוץ אותו כיוון שמצב חוסר המקובלות החברתית יוצר קושי להשתלב לתפיסה עצמית שלילית. במקרה הנוכחי את מתארת מצב קיצוני למדי ויש כאן מקום להתערבות רצינית כדי לשנות את המצב הקיים ולמנוע התפתחות בעיות פסיכולוגיות בעתיד. הייתי פונה לכמה כיוונים עיקריים. האחד, קשר עם גורמי בית הספר: המחנכת, היועצת, פסיכולוגית בית הספר. לגורמים הללו יש אחריות ויכולת להשפיע, לפחות בגילאים הללו, וכדאי לבנות תוכנית כיצד לנהוג. דבר שני, כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים הן לטיפול אישי עבור הילד והן להדרכת הורים עבורכם כיצד לנהוג איתו. מסגרת טיפולית כזו איננה קצרה וצריך להיערך לטיפול של חודשים ארוכים. דבר שלישי, כדי לנסות לרשום את הילד לקורס של קרב מגע. אם לא הולך בקבוצה רגילה שווה להשקיע ולמצוא מדריך פרטי שיתן לו שיעורים. הדבר עשוי לשפר במידה ניכרת את ביטחונו העצמי דבר אחרון, היה רצוי למצוא חונך, לדעתי עדיף גבר, שיגיע פעם או פעמיים בשבוע הביתה ויבלה איתו יחדיו. אני מעריך ששילוב של ארבעת הפעולות הללו עשוי להביא לתוצאות משמעותיות עוד לפני סוף שנת הלימודים הנוכחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ותודה מראש על התשובה. 1. חשבתי לגשת לביה"ס לייעוץ עם הפסיכולוגית אך תמיד הורים (חברים שלנו) מזהירים אותנו פן הכל יירשם בתיק האישי של הילד וזה יפריע לו בהמשך. הוא יאלץ להסתובב עם רקורד זה בתיקו האישי כשיעבור לחטיבת ביניים ולתיכון. האם זה באמת נכון? 2. פעמיים רשמתי את הילד לחוגים קרטה, וטקואנדו, בכל פעם הוא משך חצי שנה (הוא גם השיג מדליה במקום שלישי בקרטה) אבל פרש בגלל ש"הילדים מציקים לי".."צוחקים עלי". לצערי, שעורים פרטיים עולים בטח הון . 3. איך משיגים חונך? אני משערת שבנוגע לזה זה אולי תוכל רק לתת לי איזה כוון, רעיון, אולי מישהו שקורא את השאלה? תודה על תגובתך המעודדת נ.ב. רציתי להוסיף גם שהילד מתחבר יותר לילדים קטנים למשל חברים של האחים הקטנים. כשהקטנים באים אלינו, הילד מצטרף אליהם, משחק איתם . לדעתי הסיבה היא מפני שהוא יכול לכוון אותם למה שהוא אוהב לעשות, למשחקי המחשב שהוא אוהב, או למשחקי הקלפים שהוא אוהב וכדומה. קל לו יותר להשפיע על הקטנים. לאחר משחק קצר עם הקטנים אני מבקשת ממנו למצוא לו עיסוק ולעזוב את הקטנים להסתדר לבד (על מנת שלא ישפיע כל הזמן על מהלך המשחקים שלהם). האם אני צודקת?

שלום, יש לי שני ילדים מקסימים. בת בת 7. בן בן 4 אני מרגישה שאני אוהבת את הילד קצת יותר מהילדה וממש רע לי עם זה. אולי בגלל שהוא הקטן ? אני ממש מרגישה גרוע ביותר.

ר. שלום מה שאת מעלה הוא קונפליקט קשה ומורכב להורים רבים. רגשות האשמה מובנים לי אבל השאלה מה לעשות עם זה. הסיבה להבדל שאת מרגישה איננה בהכרח גלויה לעינך כעת אבל היא בוודאי קיימת וחשוב להבין אותה. בד"כ זה הרבה יותר עמוק מהבדלי הגילאים בין הילדים. במקרה כזה הייתי מציע לך לפנות למספר פגישות ייעוץ אצל פסיכולוג המתמחה בטיפול משפחתי או/ו בילדים. זה יעזור לך להבין מה קורה לך, יתן לך הדרכה כיצד לנהוג וירגיע את רגשות האשמה תוך כדי הסטתם לפתרון מעשי וקבלת עצמך וההבדלים בין ילדיך שעוד ינועו בוודאי מצד לצד עוד פעמים רבות. בברכ ד"ר אורן קפלן

לאחרונה עברתי לגור עם חברי (אנחנו חברים כשנה +), אנחנו מאוד אוהבים והיחסים בינינו הם טובים (עם עליות ומורדות) . עד למעבר יחד, היינו מתראים בעיקר בסופי שבוע (גרנו די רחוק אחד מהשניה) כך שהקשר לא היה אינטנסיבי, מצד שני כשהיינו יחד די נהננו להיות יחד . מאז המעבר, אני שמה לב לתופעות מוזרות אצל חברי (שמשאירים אותי די פעורת פה), יש לו שינויים חדים במצבי הרוח שלו, עד כדי כך שהוא יכול להיות כמה ימים בדאון ומסתגר עם עצמו ולא ממש "מתלהב" לבלות איתי, ומצד שני ימים שהוא שמח , מצחיק, מספר בדיחות וכד' . כמו כן, זה יכול להשתנות גם ממש ברגעים, רגע אחד צוחק ורגע שני פתאום משתתק ונהיה עצוב כזה . לפני כמה ימים, היתה לו אליי התפרצות בעקבות ריב, שבה הוא העליב אותי באמרות ממש פוגעות . לא ממש ידעתי איך לאכול את זה, בסה"כ אני מכירה אותו בטיפוס מאוד טוב לב וחביב ופתאום הוא היה נראה לי אדם אחר לגמרי . לא זיהיתי את קור ליבו, את צורת הדיבור שלו ואת מה שהוא אמר לי . אנא, עזור לי, אני די חוששת מהמצב הזה , נראה לי שזה לא אותו אדם שאני מכירה . האם זה אומר שיש לו מעין מחלת נפש ?מה אתה מציע לעשות ? הוא מעולם לא נבדק ולא היה אצל פסיכולוג או פסיכיאטר .

קרן שלום בשלב ראשון אני חושב שאת צריכה לשוחח איתו על מה שאת מרגישה. ספרי בדיוק מה שכתבת כאן, על ההפתעה שהיתה לך במצבים השונים ועל כך שזה מעורר בך חשש ואולי מסכן את הקשר הזוגי ביניכם. אם יש צורך אפשר לפנות יחדיו לייעוץ זוגי בו אפשר יהיה לברר יותר לעומק את מהות ההתנהגויות הבלתי ברורות. לא הייתי קופץ מייד למסקנות לגבי מחלות נפש וכו'. בשלב זה התייחסי לזה כנטיית אישיות אותה אפשר גם לעצב ולהבין. נסי לפנות בגישה שהיא בגובה העיניים ולראות כיצד הוא מגיב. בסופו של דבר אם הדברים ימשיכו כך יתכן ולא תרצי בו יותר, ולכן בירור רציני בשיחה הדדית הוא בהחלט השלב המתבקש כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור אני די מיואש. אני בן 35 עם נשוי + 1 יש לי אישה נפלאה שאני אוהב אותה מאוד ובת שאהבתי אליה היא ללא גבולות, הבעייה העיקרית שלי היא שאין לי סיפו מקצועי, כמעט כל דבר שאני עושה באופן עצמאי נכשל. אני מנסה שוב ושוב אבל תמיד יש מכשה שמפילה אותי בסוף, עבדתי גם בתור שכיר והיה לי קשה מאוד להתמודד עם המסגרת. הבעייה הישיה היא שאני אוכל ומשמין, אני שוקל כרגע 120 קילו (גובה 177) לאחר שלפחות 5 פעמים בחיי ירדי בדיאטות מבוקרות ל 80 קילו, גם לאחרונה הייתי אצל דיאטיקנית (שנה שעברה) וירדתי 31 קילו, בצי השנה האחרוני עליתי כבר את כל הקילוגרמים שהורדתי וחזרתי ל 120 קילו. אני מטופל אצל פסיכולוג כבר 8 שנים, לפניו טופלתי אצל אחר בנוגע לכל מיני בעיות של ביטחון עצמי לקוי והערכה עצמית ירודה, להגיד לך שעזר לי, יכול להיות שכן , יכול להיות שלא, זה מה שנפלא במדע שלכם. בכל מקרה, האים יש לך המלצות מה עלי לעשות (לא מעוניין בכדורים מכל סוג שהוא)? אני כרגע משמין בקצב של 1 קילו לשבוע, מניסיון העבר זה ייפסק ב 125 קילו בערך. תודה

גיא שלום מאחר ואתה נמצא בטיפול הייתי בודק בכל זאת, בהתייעצות עם הפסיכולוג, אפשרות להיעזר בתרופות. יש מספר כיוונים לפעולה ואחד מהם אותו כדאי לברר עם פסיכיאטר הם תרופות נוגדות חרדה מסוג מסויים שגם עוזרות לדיאטה. כפי שאתה מבין ויודע האוכל איננו נועד להזין אותך מבחינה פזיולוגית אלא הוא סיפוק שמזין אותך מבחינה נפשית. תרופות נוגדות חרדה נושאות גם אופי של הפחתת מתחים ולחץ ושווה לנסות זאת לפחות לתקופה של מספר חודשים, מה כבר יש להפסיד? תתייחס לזה כלעוד סוג של דיאטה. לגבי הסיפוק בעבודה, זה באמת כבר שייך לטיפול הפסיכולוגי ואולי קשור לאוכל בצורה ישירה או עקיפה. כאמור, האוכל נותן סיפוק שחסר לעיתים במקומות אחרים. לבסוף, יש בהשמנה מרכיב פיזילוגי גנטי, לצערנו יש אנשים שזו נטייתם האישית ומדובר במלחמה לכל החיים. חלק מהעניין הוא ללמוד לנהל אורח חיים בריא ושוני, אבל חלק הוא גם לקבל את עצמך, אולי לא עם 120 ק"ג אבל גם 80 נראה לי מטרה שעלולה להיות לא ריאלית בטווח הארוך והרי התנודות למעלה ולמטה אינן חיוביות. בברכה ד"ר אורן קפלן

גיא, העניין הוא לשנות אורח חיים! זה קשה מאוד אבל כדאי. עדי

בתי עוד כ חודשים אמורה לינסוע לטיול שנתי עם כתתה יש לציין שבתי אף פעם לא ישנה מחוץ לבית לבדה היא כמובן אינה מעוניינת לצאת לטיול היא כל הזמן מדברת על הטיול שהיא לא מוכנה לישון מחוץ לבית יש פעמים שהיא מזעיקה אותי לבית הספר אם היא רק קצת לא מרגישה טוב אנחנו פוחדים שהיא תיסע לטיול וזה בחיפה והיא תרצה שנבוא ונחזיר אותה הביתה מה לעשות?

אולי תצטרפי לטיול ? ואם יש חודשיים אז תנסי להכין אותה לקראת הטיול בזמן הזה אולי תצאו כל המשפחה לטיול מקדים ותראו לה שאפשר לישון מחוץ לבית או שתשלחו אותה לישון אצל חברה טובה שלה , שתראה שזה אפשרי ואפילו כיף. למה היא לא רוצה לישון בחוץ ? בת כמה היא ? אולי שתיקח איתה משהו מהבית שיתן לה תחושת בית במקום האחר. דברו איתה על זה אבל אם היא לא רוצה אז לא - לא נורא .

שני שלום המצב שאת מתארת עלול להתפתח לפוביה וחשוב לעודד את בתך לצאת לטיול ולנסות להינות ממנו. הרעיון לצאת איתה ביחד לטיול כהורה מלווה נשמע לי רעיון טוב אם הוא אפשרי. אפשר לנסות ולעשות עד אז סימולציות לדברים קטנים יותר שהיא תעשה בדרך לטיול הגדול. בכל מקרה, יתכן שיש מקום לעזור לבתך בצורה נרחבת יותר דרך טיפול פסיכולוגי. היא סובלת מצורה כזו או אחרת של חרדה וזה דבר שאפשר לטפל בו ולעזור. אני מצרף קישור למאמר על חרדה שבתוכו כמה תופעות שונות ואולי אחת מהן תראה לך מתאימה לבתך. במידה וזה רלוונטי פנו לפסיכולוג ילדים. כמובן שזה דורש את שיתוף הפעולה ממנה, אבל אם היא במצוקה היא בוודאי תרצה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

שאלה די אוטומטית : האם יש פרק זמן משוערך לטיפול פסיכואנליטי ? יש למשהו הערכה ? טיפול שנערך ע"י פסיכולוג קליני ולא ע"י פסיכיאטר?

ברגע שתרגישי שחל שיפור משמעותי במצבך יחסית למצב שבו התחלת את הטיפול והמשכו לא מועיל יותר , יתכן וזה משך הזמן של הטיפול. התשובה כללית מאוד וקשה לתת פרק זמן מוגדר. תלוי מה הבעיה, מה קורה בטיפול ובכלל אצל כל אחד זה אחרת. יש טיפולים שמסתימים אחרי מספר פגישות מוגדר ויש כאלה שנמשכים שנים.

שלום משך טיפול בגישה פסיכואנליטית הוא דבר מאוד לא קבוע. אני למשל רואה את עצמי עובד בגישה פסיכואנליטית עם כל מטופל שאני רואה ובכל זאת יש מצבים בהם אני נפגש עם אנשים לשלושה מפגשים של טיפול קצר מועד. מצד שני יש מטופלים שאני מכיר שנים ואופי הטיפול דורש תהליך הרבה יותר ארוך. הייתי אומר שטווח זמן בין חצי שנה לשלוש שנים כולל את רוב המקרים של הטיפול הדינמי. טיפול פסיכואנליטי פורמלי לוקח בהגדרה שנים רבות בתדירות של כארבע פעמים בשבוע, אולם הוא באמת נדיר למדי כיום. אני מצרף קישור למאמר קצר על הטיפול הדינמי http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בין חצי שנה ל 3 שנים נראה לי מעט זמן...:) כל מקרה לגופו.

אורן, למה כתבת "עובד" לעומת "נפגש" לעומת "מכיר" ? האם לא כל הגישןת הן עובד ולא רק נפגש לטווח קצר או מכיר לטווח ארןך? מקוה שהובנתי תודה

אמי נפטרה לפני 4 שנים מסרטן. מאז שנפטרה הפכתי להיפוכונדרית. כל מיחוש מפחיד ומאיים עליי ואני מייד מדמיינת שאני חולה במחלה קטלנית. אפילו כאב ראש פשוט כבר הופך אצלי מיידית לגידול במוח. החרדה ממש מקשה עליי ואני עסוקה כל הזמן במחשבות על מחלות, רופאים, בדיקות וכד'. זה הפך להיות גרוע יותר בשנה האחרונה, אין לי מושג למה. מה עושים? קשה לי לחיות עם פחד מתמיד שכזה.

פרח שלום מה שקורה לך הוא תופעה דומה לסוג של תגובה פוסט טראומטית. מות אימך הוא אירוע קשה בכמה היבטים. ראשית האובדן האישי של אם שהוא אחד הקשים ביותר להתמודדות באירועי חיים אך מעבר לכך גם הופעת המחלה עצמה שמעוררת חשש מחזרה שלה גם אצלך. זוהי תגובת חרדה שגורמת לך למחשבות כפייתיות חוזרות ונשנות לגבי מחלה, ויתכן שהשתלבה עם נטייה אישית שהיתה לך גם קודם ברמה כזו או אחרת. הפתרון הוא כמו בטיפול בבעיות חרדה אחרות, ע"י טיפול פסיכולוגי ותרופתי נוגדי חרדה. אני מצרף קישור למאמר על חרדה ואני ממליץ לך לפנות לאיש מקצוע לטיפול מתאים. יתכן ששימוש בטכניקה חדשנית של EMDR עשויה לעזור במיוחד, ראי קישור למאמר רלוונטי בהמשך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על תשובתך. האם היית מגדיר את המצב שלי כפוביה? איני יודעת בדיוק כיצד להתייחס אל הדבר. בנוסף, איך אוכל למצוא מטפל ב-EMDR? והאם גם טיפול בביו פידבק יכול לעזור לי להתמודד עם חרדות? עוד משהו שרציתי לספר הוא שכאשר אימי חלתה התמוטטתי למרות שהיא היתה חזקה ביותר. אני הייתי שבר כלי, על סף התמוטטות עצבים. מאז אני מטופלת בסרוקסט ולאחרונה בשלבי הפחתה של מינונים ומרגישה בסדר. מה שכן, אני בטראומה מסוימת מהתגובות הקיצוניות והתמוטטות שלי באותה תקופה. נוצר לי רושם על עצמי שאיני יודעת להתמודד עם לחצים ומאז אני מתוחה ונלחצת מכל דבר וחרדה מאד למצבים עתידיים שאני עשויה לא להתמודד איתם - בעיקר הריון ולידה. בנוסף, קראתי מאמר על דיכאון בהריון ואני כבר בטוחה שאני הולכת להיות מדוכאת בהריון או ללקות בדכאון אחרי לידה. אני לא יודעת איך להתגבר על הפחדים האלה ואיך להחזיר לעצמי את האמון בעצמי לאחר ההתמוטטות שעברתי באותה תקופה.

ילד בכתה ד' שהוא ילד מאד חמוד - שקט מדיי - ביישן - אך קשה לו מאד מאד מאד בקשריים חברתיים אין לו אף חבר ולא חברה ולא אף אחד. הוא יושב בכתה עם הראש מורכן. לא משתתף בשיעורים. אפילו עם מוריו לא מתקשר. בבית רוצה לישון עם הוריו. לטיפולים פסיכולוגיים הוא מסרב ללכת פעמיים - שלושה הצלחנו לקחת אותו ניסינו אך הוא לא שיתף פעולה ישב כל הפגישה ובכה. הפסיכולוגים בבית ספר גם ניסו לטפל בו. אך גם איתם הוא לא שיתף פעולה. בהפסקות הוא יושב לבד. בקושי את הוריו הוא משתף בבעיותיו. הילד לומד בבית ספר רגיל אך בכיתה מיוחדת. אבקש את התייחסותך

שלום לפי מה שאתם מתארים טיפול פסיכולוגי ישיר לא יצליח במקרה כזה בשל חוסר מוטיבציה ושיתוף פעולה. במקרה כזה מומלץ למצוא חונך שיגיע הביתה פעם או פעמיים בשבוע ובמקביל מומלץ שההורים יפנו לקבלת הדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים על בסיס קבוע עד שיפור משמעותי במצב. היה רצוי שהחונך יקבל גם הוא הדרכה אחת לכמה זמן ע"י הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנסו ליצור קשר חברי עם אחד ההורים בכיתה או בביה"ס בשכבת גיל של הילד ואז להתחיל עם זה שהאמאות יושבות בניהם לאחר כמה פעמים לצרף את הילד של החברה ואז לאט לאט אולי הילד יפתח חוץ מזה אך היה עד עכשיו והאם יש לילד אחים בבית מנסה לעזור

שלום ד"ר קפלן אולי זה לא המקום, אך ברצוני לדעת לגבי לימודי הפסיכולוגיה 2 דברים: (אני סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעים) 1. בתואר השני שלי אני מעוניינת להתמחות בפס' פיזיולוגית ( נוירולוגית?). למיטב ידיעתך, היש בארץ מקומות שניתן להתמחות בהם בדיסציפלינה זו, או במקבילה - חקר המוח. (לדברי המרצה שלי המקומות האלה, אם בכלל, לא קיימים ממש בארץ כי אם ובעיקר, מחוץ לתחומי המדינה. מה נראה לי מלפני בדיקה - מופרך) 2. הייתי מאוד רוצה לעבוד (או להתנדב) בנישה פסיכולוגית מסוימת (בית חולים, מכון פסיכולוגי וכו'). האם ידוע לך מלימודיך על איזו דרך אליה "נוהרים" סטודנטים ע"מ לקבל סוג של קרבה ולימוד למקצוע? המון תודה - אור

אור שלום יש אפשרויות אחדות ששמעתי עליהן, בוודאי באוניברסיטת ת"א וירושלים. בכל מקרה, הדרך הנכונה ביותר לבדוק את זה היא להתקשר לחוגים לפסיכולוגיה באוניברסיטאות המרכזיות ולשאול אילו אפשרויות עומדות בפניך. לגבי ההתנדבות, אני לא חושב שיש מקום אחד מומלץ בלבד. אנשים פונים להתנדבות במועדנים של אנו"ש ושל מרכזים פסיכיאטרים שונים, מחלקות אשפוז שונות כמו למשל בגהה ובתל השומר (מחלקות לטיפול בהפרעות אכילה למשל) ועוד. העניין הוא איזה סוג של מפגש מעניין אותך ובהתאם כדאי לפנות. שמועות בקרב חברים לספסל הלימודים עשויות להיות הדרך הטובה ביותר למצוא מקום מתאים כיוון שהנושא דינמי ומשתנה במהירות בזמן ובמקומות השונים. אם אתה מתענין בהיבט הנוירולוגי אולי כדאי לפנות למחלקות שיקום כמו למשל בית לוינשטיין כדי להכיר מקרוב את התחום שמושך אותך ללימודים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בית לוינשטיין זו אפשרות שכלל לא חשבתי עליה והיא אכן יכולה להיות בדיוק מה שאני מחפשת - זיקה משמעותית לצד הנוירולוגי, בין השאר. לגבי אונ' תל אביב, אני ממתינה לעלון האופציות לתואר שני, אלא שהסקרנות שלי הביאה אותי לשאול אותך זאת, עוד לפני סקירת הנתונים. בכל אופן, המון תודה על האינפורמציה!

היתה לי חברה אמריקאית נהדרת מקסימה ומושלמת מכל הבחינות. חשנו כאילו נוצרנו זה לזו. הכל התחבר כמו שלא הרגשתי מעולם. גרנו ביחד באוקלוהומה כמעט שנה, במהלך לימודיי בארה"ב ונפלתי עד צוואר. חברתי רצתה להתחתן ולמסד חיים יחדיו, אולם לצערי הפרקטיקה וההגיון (אב ואם כל רוע), שיכנעו אותי להיפרד ממנה ולחזור לארץ למשפחתי ולחברי. עם חזרתי ארצה הכירה חברתי בחור חדש והתאהבה בו. מאז זה למעלה משנה שאיני ישן באופן סדיר, מצב רוחי מדוכדך ולעיתים אני אף מתקשה לנשום. כיצד עשיתי טעות כל כך איומה?? כיצד זלזלתי באהבה כה גדולה וחשבתי שאוכל להתגבר עליה? כיום מכה בי ההכרה כי אני בעצם מוכן להגר לארה"ב לתמיד ולמסד חיי עימה. אין לי בעיה למצוא שם עבודה ולהתפרנס, אני מתחבר בקלות למנטליות האמריקאית ותמיד אוכל לבוא לבקר בארץ את משפחתי. חברתי אומרת שכמו תמיד היא תישאר לאהוב אותי לנצח, היא יודעת שהייתי האהבה הסוערת בחייה, אולם כעת מאוחר מדי כיוון שהיא כבר המשיכה בחייה ונמצאת כבר בקשר מהותי עם החבר החדש. היא נקרעת מבפנים אולם שלמה עם הקשר בו היא נמצאת ונחושה להמשיך בו. איך יוצאים מהמצב אליו נקלעתי? כיצד אשיב לעצמי את הביטחון והאופטימיות בחיי?

רן שלום אם שניכם עדיין אוהבים זה את זה יתכן שזה לא מאוחר מדי, אבל לשם כך עליך לעשות צעד דרמטי וליסוע לארה"ב כדי לכבוש את ליבה מחדש. ברוב המקרים זה אכן מאוחר מדי ויש מקום לעבד ולקבל את האובדן על הקשר הנפלא שהיה ולחשוב כיצד להמשיך את החיים הלאה, להכיר בת זוג חדשה וללמוד מהניסיון. זה תהליך שלוקח זמן ויש תהליך אבל טבעי שעליך לעבור. כדאי בכל זאת להקשיב גם לאינטואיציה שלך שהרחיקה אותך מהקשר הזה, כעת כשאין לך אותו אתה מצטער אבל אולי היא באמת לא התאימה לך? קח גם אפשרות זו בחשבון. בברכה ד"ר אורן קפלן

למנהל הפורום שלום !!!!!!!!!!!!!! מה עתיד אנשים שסובלים מפיגור שכלי קל. הם שירתו בצה"ל. יש להם קשיים מסוימים. בילדותם למדו בכתה מיוחדת בבית ספר רגיל היו תלמידים טובים יש להם בעיות במוטוריקה עדינה יש להם בעיות בביטחון העצמי שלהם.

שלום השאלה חוזרת על עצמה כמה פעמים בימים האחרונים ועניתי עליה בהתאם. נשמע שעיקר העניין הוא לעבוד על קבלה עצמית עם היתרונות והחסרונות האישיים שלך תוך דגש על שיפור הביטחון העצמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום: אני הייתי מקיאה אחרי ארוחות, והיום אני לא אוכלת כלום. יכול להיות שהתחלפו אצלי הפרעות האכילה? שמבולמית הפכתי לאנורקסית? יכול לקרות דבר כזה בכלל? אני יודה לכם עם תענו לי , באימייל שלי, נ'

נ', בהחלט ייתכנו מעברים בין אנורקסיה לבולמיה, או הפרעה שמשלבת את שתיהן. השאלה היא, האם את מקבלת טיפול בשל הפרעות האכילה מהן את סובלת?

נ. שלום בעיקרון זה אפשרי והעניין המרכזי הוא לפנות לטיפול מקצועי ולהתמודד עם שורש העניין. הפרעת האכילה היא המעטפת החיצונית של הבעיה שבפנים ולא כל כך משנה אם היא כרוכה באכילת יתר או חסר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. בני בן 26. סטודנט .(שירת בצבא ובריא בדרך כלל , יוצא לבלות עם חברים) הדאגה שלי היא שאף פעם לא היתה לו חברה. מדי פעם אני מנסה לעלות את נושא החברה והנושא יורד מיד מהפרק. אני לא יודעת איך אפשר לעזור לו. אולי יש לו איזה שהיא בעיה ? האם כדי שהוא יתיעץ עם פסיכולוג? איך לכוון אותו ללכת לפסיכולוג? איך לעזור לו? (אני לא אמא פולניה ורוצה חתונה הכוונה לעזור אם יש צורך) בתודה מראש רות

רות שלום אכן נושא עדין והכי טוב היה לדבר איתו בצורה ישירה על דאגתך ולומר שאם הוא זקוק לעזרה הוא תמיד יכול לקבל אותה מכם כולל מימון של טיפול פסיכולוגי במידת הצורך. השאלה האם הוא יהיה מוכן לקבל ממך סוג כזה של התייחסות ואת זה רק את יודעת על סמך היכרות הקשר האישי ביניכם. במידה ולא, כדאי לחשוב על מישהו אחר שקרוב אליו במשפחה ואולי יהיה יכול לדבר איתו, אח, אחות או קרוב/חבר אחרים. חשוב שהוא יידע שאתם לצידו ומוכנים לעזור, מצד שני לפעמים סוג התייחסות כזה נחווה כחדירה לפרטיות ודאגה מופרזת. כאמור, את היחידה שתדעי לומר איך הדברים עומדים מבחינת הקשר ביניכם. אם את חוששת את יכולה גם להתחיל במשפט דיפלומטי שמסייג ואומר שכבר כבר זמן את מתלבטת אם לדבר איתו והחלטת בסופו של דבר שאת חייבת... וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 35 ומגיל ההתבגרות תמיד חושבת שכשאנשים יכירו אותי באמת הם לא ירצו להיות אית בקשר..... בד"כ אנשים מאוד אוהבים אותי ....אבל אני מרגישה שזאת הצגה שהם לא אוהבם אותי באמת כי הם לא מכירים אותי באמת ואני יכולה להיות מאוד רעה וקרה .....וקנאית .... ניסיתי להיפגש עם מספר פסיכולוגים.... הצלחתי להתמיד עם זה שהרגשתי שעבדתי גם עליו שהוא טוהב אותי מקבל אותי מעריך אותי עכשיו אני אומרת לעצמי שאין לי סיבה להמשיך ולהיפגש איתו כי בעצן עבדתי גם עליו ..מה לעשות????????????..

שירה שלום הבעיה אינה כמובן בכך שאת "עובדת" על הפסיכולוג אלא בכך שאת חוששת שאם תציגי את עצמך האמיתית לא יאהבו אותך. הצורך שלך שיעריכו אותך ויאהבו אותך, אפילו בתוך המסגרת המוגנת יחסית של הטיפול הפסיכולוגי מספרת לך משהו על עצמך וכדאי להקשיב לקול הזה. אין כל טעם להחליף טיפול אלא לאט לאט להגיע למצב בו תוכלי להיחשף ולקלף את מעטה המשחק כך שישאר בסופו של דבר המרכיב האוטנטי של האישיות שלך. בשלב ראשון תוכלי לומר לפסיכולוג שאת מרגישה שעבדת עליו, שהוא מעריך אותך ואוהב אותך לא על סמך מי שאת באמת, שאת תופסת את עצמך רעה, קרה וקנאית וכו'. תראי כיצד הוא מגיב ואיך את מצליחה עם הזמן להביא את עצמך למצב בו את מרגישה שהקשר ביניכם מבוסס על משהו אמיתי ולא על זיוף. בתוך הטיפול זה יכול לקרות אולי ביתר קלות, והשפעת הדבר על החוץ תהיה משמעותית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כל כך מזדהה. גם אני הרגשתי בדיוק כך ולא פעם עזבתי את הטיפול ואז חזרתי כי ידעתי שאני זקוקה לזה. בסופו של דבר נפתחתי ודיברנו על תחושת הזיוף הזו. סיפרתי לו איך אני רואה את עצמי ואיך "רימיתי" אותו וראיתי שהעולם לא מתמוטט ושהוא לא קם ועזב גם כשידע את האמת. לזה היה ערך עצום בשבילי וזה ממש פתח אותי להמשיך להיות אני. עדיין קשה לי עם אנשים אחרים אבל אני משתדלת ומודעת כל הזמן.

שלום רב.... מזה מספר שנים שאני לא עובדת.... בהתחלה מתוך בחירה..חופשת לידה שהתארכה..ואח"כ עוד קצת .. בשנה האחרונה אני רוצה לעבוד אך לא עושה מספיק לא מצליחה "להניע" את התהליך עושה מינימום ומקטרת כל הזמן... אני מאוד מתוסכלת בגלל זה ועדיין לא מצליחה להיות נמרצת יותר..... אני נשואה ואם לשניים.... בעלי בסה"כ תומך בכל החלטה שלי אם כי מבחינתו אני יכולה להישאר בבית ... כל עוד זה גורם לי אושר... איך לצאת מהלופ ?.

שלומית שלום את מתלוננת על כך שאינך מספיק יוזמת יציאה לעבודה ובין השורות כותבת על כך שאת נהנית מחופשת הלידה המוארכת שנוצרה. לכל דבר יש מחיר ואם תצאי מהבית לעבודה כעת בהחלט יתכן שתהיי מתוסכלת מהצד השני של המטבע, מכך שאינך מספיק בבית. אני חושב שהקריטריון העיקרי הוא באמת מה שעושה אותך מאושרת, במיוחד שיש לך את הגיבוי של בעלך. יתכן שנדרש כאן מינון עדין בין הבית לעבודה ואולי תנסי להגדיר לעצמך מה הגבולות של הזמן שאת רוצה להקדיש לבית ולעבודה. מכאן תצטרכי למצוא את אותה עבודה שאכן עונה על הקריטריונים הברורים האלה, גם אם יקח זמן עד שתמצאי עבודה כזו בדיוק. בהחלט יתכן שהיסוסך למצוא עבודה נובע מהפחד שתדרשי להקריב את זמן האיכות בבית, לא רק מצידו של מקום העבודה אלא גם מתוך נטייתך האישית להשקיע. מתוך היכרותך עם עצמך תצטרכי להגדיר איזה סוג ומשך עבודה לא יציבו אותך בקונפליקט וכן לומר לעצמך שכל החלטה היא גם הפיכה ואם לא תנסי לא תדעי. קחי את הזמן והקצב שלך עד שתגיעי להחלטה שבאמת מתאימה לך ולמשפחה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני מתקרבת לגיל 50 ואוטוטו סבתא. אני שלימה עם גופי. אך אני סקרנית לדעת מה גורם לגברים מבוגרים ובפרט בחורים צעירים להביט דווקא בחזה שלי, הוא לא כזה גדול שמעורר תשומת לב. הליכתי היא זקופה, ואינני מסוגלת לעמוד עם גב שפוף. שאלתי כינה, יתכן ומביכה אך אמיתית. - תודה - נורית.

נורית שלום אני מבין משאלתך שאת לא מתייחסת באופן כללי לנטייה של גברים להמשך לחזה של נשים אלא שיש לך הרגשה שהמבט מתמקד בך אישית יותר ממה שקורה באופן כללי. אני מתאר לעצמי שדבר כזה מחמיא מצד אחד, אבל מצד שני עלול אולי גם לעורר שאלה או חשש שאת מעוררת פרובוקציה שגורמת להסתכל עליך כך. כמובן שקשה לתת לך תשובה של ממש והדרך היחידה לבדוק את זה בצורה כינה וישירה היא לשאול את אחד הגברים הללו לדעתו, זה צריך להיות מן הסתם מישהו מספיק קרוב אותו ניתן לשאול שאלה אינטימית כל כך. במקביל כדאי להבהיר לעצמך מה מעסיק אותך בהקשר הזה והאם זה קשור למרכיבים שהם בינך לעצמך (דימוי גוף, דימוי עצמי, ביטחון עצמי וכו'), מרכיבים של הקשר הבין אישי, או שבאמת זה עניין ששייך לסביבה החיצונית ולאותם גברים ולא אליך. לצערי זה לא סוג התשובות שניתן באמת לתת, בוודאי ללא היכרות עמוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תחילה, תודה על התגובה. אני לא מתייחסת ספציפית לאנשים מסויימים. זה קורה לי בכל מקום. ושאלתי היא שאלה עקרונית וסקרנית מההיבט הגברי: מה גורם לגבר להביט דווקא לחזה של אישה, שאני לא הולכת עם מחשוף מה עוד שאני כבת 50, זה טמוה בעיני, כי אני לא בחורונת בגיל העשרה. תודה רבה - נורית.

שלום, רציתי לדעת ממה נובעת ביישנות מופרזת, ומה זה אומר כאשר אדם הוא בעל בטחון עצמי נמוך, חרדות, ובישנות עזה? ממה זה נובע? תודה רבה

יפעת שלום המקור הוא התפתחותי בד"כ ולא שייך לתופעה או רכיב אחד בלבד. זה קשור לעיתים לנטייה מולדת, לחיזוקים או אי חיזוקים שניתנו בבית, לסדר הלידה, לקשרים החברתיים החל מגיל צעיר ועוד סיבות רבות בהיסטוריה האישית. רוב האנשים מסוגלים לתאר את ההתפתחות האישית הזו ולשים את האצבע על הסיבות לכך שזו הנטייה האישית שנוצרה עם השנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן שנה ושמונה חודשים והולך לגן של תינוקות כבר 3 חודשים ובחודש האחרון המטפלות טענו שהוא מרביץ הרבה לילדים איתו ומושך בשיער ונושך ( גם הוא קיבל כמה מכות בדרך) לאחר ששוחחתי עם המנהלת החלטתי להעביר אותו לגן עם ילדים קצת יותר גדולים ממנו כי הרגשתי שמשעמם לו בגן הנוכחי כי הוא ילד מאוד מפותח ואוהב שמעסיקים אותו ובגן הנוכחי רוב הילדים יותר קטנים ויש עוד כשבעה ילדים בני גילו . אישרו לי להעביר אותו ומחר אנו מתחילים את הגן החדש. אני מקווה שזה יהיה יותר חלק מהגן הקודם בהתחלה כי הוא בכה המון כי הוא היה רגיל להיות איתי בבית עד אז יש לכם עצות וטיפים לגבי הגן החדש ומה צפוי לי בהתנהגות שלו? אני אשאר איתו יומיים שלושה כמה שעות בהתחלה כדי שזה לא יהיה לו בבום אחד אשמח לשמוע מכם

א. שלום הרעיון ללוות אותו בתחילת הימים הראשונים הוא נכון ומתאים. אני לא חושב שיש הרבה מה לעשות כעת למעט להישאר קשובים ולקוות שבמסגרת החדשה הוא יסתגל טוב וההתנהגות שהפריעה בגן הקודם תיפסק. יש הפעם חשיבות רבה יותר להביא לשינוי הדפוס כיוון שאם הוא יחזור על עצמו במסגרת החדשה יהיה בכך סימן לא טוב גם עבור הילד עצמו, מעין תווית שמודבקת עליו גם מהסביבה החיצונית אך גם ממנו פנימה שהוא "לא ילד טוב". במידה ואת רואה ניצנים של אלימות שחוזרים להתנהגותו כדאי לפנות לייעוץ הורים אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופל אצל פסיכולוגית הלומדת עדיין תואר שני ולכן נותנת בשלב זה טיפול בשיחות ללא קבלה... עד היום לקחה 150 שקלים לטיפול היום בסוף הפגישה כשעמדתי בדלת, אמרה לי להתראות ואה....מזמן שכחתי לומר לך שהעלתי את המחיר ל- 180 שקלים משום מה מאוד נפגעתי מהאקט הזה אבל אולי אני סתם טועה וזה מקובל רציתי לשמוע האם זה בסדר ממבחינתה? תודה

נראה לי לא לעניין להעלות מחיר של טיפול באמצע טיפול. אבל זאת דעתי האישית.

פסיכולוגית שעדיין לא סיימה תואר שני - אינה פסיכולוגית עדין. ולפיכך אופי הקשר ומחיר הטיפול לא הגיוניים בעליל.

היא איננה פסיכולוגית ובוודאי שאסור לה לטפל. מותר לטפל רק אחרי סיום תואר שני ורק אחרי התמחות של מספר שנים (בד"כ 4 שנים) אחרי סיום התואר השני. יש כאן עבירה על חוק הפסיכולוגים שלא לדבר על עבירה על חוקי המס, התחזות ועוד. במישור הכלכלי אני לא רואה סיבה להעלות מחירים ועוד ב-20% כאשר כל המדדים האחרונים במשק הם שליליים והמחירים של רוב המוצרים והשירותים במשק נמצאים בירידה.

מה שהיא עושה זה חמור והיא עשויה לשבת בכלא. מי זה הולך לסטודנטית?

שלום, יש כאן כמה גורמים. ראשית כל, כפי שכבר נכתב, אין לה עדיין הסמכה לטפל באופן פרטי. אם היה מדובר בטיפול במסגרת ההתמחות, במקום מסודר ותחת הדרכה - זה סיפור אחר. זה חוסר אחריות משווע מצידה. מעבר לכך, וגם זה כבר נכתב - העלמת מס אינה עניין של מה בכך, ויוצא שאתה משתף איתה פעולה... מבחינת מס הכנסה אתה שותף לדבר עבירה. עניין אחר - לגיטימי להעלות את המחיר, גם באמצע טיפול, אבל לא בצורה של בדרך אגב. מן הראוי להודיע על כך בתחילתה של פגישה, ולדון עם המטופל אם הוא יכול לעמוד במחיר החדש ועל ההשלכות של זה באופן כללי. היא לא יכולה, עדיין, לקרוא לעצמה "פסיכולוגית", כי היא עדיין לא כזו. מציעה לך, למרות המחיר הנוח (ביחס למה שגובים מטפלים מוסמכים), לסיים את הטיפול הזה ולמצוא לך מטפל רציני.

שלום אני חושב שרצף התגובות שקיבלת מספר גם את מה שאתה מרגיש, שמשהו כאן מאוד לא תקין. אני חושב שהפגיעה מצדך מוצדקת ויש מקום גם לומר את זה בפגישה הבאה ולראות כיצד היא תגיב. קשה לי להאמין שמדובר בסטודנטית כיוון שלסטודנטים אין סמכות חוקית לטפל באופן פרטי אלא רק תחת הדרכה במסגרת ציבורית. אולי מדובר במתמחה שסיימה את לימודיה אך לא קיבלה עדיין הסמכה קלינית? בכל מקרה, נראה לי שהדברים קשורים זה לזה. הלכת למטפלת שלוקחת מחיר נמוך תמורת זה שאיננה מוסמכת עדיין. הפגיעה אינה רק מהורדת המחיר בדלת ביציאה בזמן שאי אפשר להגיב אפילו אלא אולי גם לשבירת החוזה הבלתי כתוב ביניכם על מה נותנים ומה מקבלים במסגרת הזו. אלו דברים שיש להם מקום בתוך הטיפול ולא בדלת החוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנט בן 24 שבימים אלו מתלבט בנוגע לטיפול פסיכולוגי. אציין שלאחר שחרורי מהצבא הייתי כ- 12 פגישות אצל פסיכולוג וגם בשנתי הראשונה באוניברסיטה הייתי מספר זהה של פגישות אצל פסיכולוג אחר. סיבת הפנייה שלי היא קושי בקבלה העצמית שלי בעיקר לגבי זהותי המינית. התמה המרכזית של הטיפולים שלי היתה סביב הקבלה העצמית שלי כהומו והאשמה עצמית, בשל המחשבות שהובילו אותי למסקנה שזוהי בחירה שלי, גם אם לא מודעת ולפיכך אוכל "לחזור למוטב". מזה זמן רב, אני דוחה סיפוקים, לא מקיים יחסי מין, לא יוצר התקשרויות אינטימיות. אציין כי אני מאוד מסופק מלימודיי באוניברסיטה, גם מן ההיבט החברתי וכן מעבודתי, אולם, החסך בזוגיות ובאהבה מותיר בי תסכול רב. תכונה שמאפיינת אותי היא תמיד לחשוב קדימה ולתכנן את עתידי, והמחשבה על חיים כהומו, בלי נישואין והקמת משפחה מובילה אותי לצער. אנשים מסביבי מתחתנים ונמצאים בזוגיות ארוכת טווח ואני מרגיש שאני מפספס את החיים. למרות כל הדברים האמורים, לעיתים רחוקות, אני חש אופטימיות והרגשה שדברים יסתדרו. החשש שלי שאני תולה את פתרון תחלואי בזוגיות, כשלמעשה אני בעצמי לא בטוח אם אני מוכן לזה ובכלל לאיזו זגויות. בנוסף אני נמצא בתקופה האחרונה במתח רב, מה שמשפיע על תקפודי הבריאותי ( מגרנות קשות). אשמח לקבל התייחסות שאולי תוכל להאיר את עיניי. כמו כן, איך אוכל לבחור מטפל? לנוכח העובדה שהייתי בטיפול והרגשתי שאין ממש שינוי ושנאמרו דברים בעלמא. האם כיוון פסיכיאטרי רלוונטי לתכנים שאני מעלה כאן? ביררתי לגבי טיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח במחיר מסובסד, אולם מדובר ברשימה מצומצמת של מטופלים שאין לי המלמה לגביהם ואני חושש מכך שהשיחות מתועדות. תודה מראש על ההתיחסות.

ליאור שלום נשמע שאתה מודע לעצמך ולתהליכים הנפשיים שעוברים עליך. הטיפולים הפסיכולוגיים שעברת בעבר אינם בהכרח רלוונטיים להחלטה הנוכחית, אם כי הם יכולים לתת לך מושג טוב יותר מה אתה מחפש אצל מטפל או מטפלת. מה שאתה מתאר הן התלבטויות משמעותיות מאוד לגבי זהותך ועתידך. אלו שאלות שהתשובות הפנימיות עליהן לוקחות זמן ממושך ואינן מתאימות לטיפול קצר מועד. אני מצרף קישור למאמר שמדבר על גישה דינמית שאני מאמין שעשויה להתאים לך. אם תרצה שלח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי ואנסה להפנות אותך למטפל/ת מתאימים. אני מכיר בעיקר באזור המרכז. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm

כנושא מחלת לב מזה מעל 30 שנה, ולאחרונה החמרה קלה למרות שעל פי חוות דעת מקצועיות אין שינוי במשך השנים האחרונות. אני עוסק בזה, חושב כל הזמן על זה.ובעקרון לא מרגיש טוב. קוצר נשימה, כבדות בהליכה. בתקופה זו גם יצאתי לגמלאות מוקדמות מרצון. האם סימפטומים אלו מעידים יותר על מצב נפשי יותר מאשר על פגם פיזיולוגי.

שלום אם את חולה במחלת לב אין אפשרות שאת היפוכונדרית. עם זאת, בהחלט יתכן שהחששות הן ביטוי לחרדה שיש לך מהחמרה של המחלה הנוכחית, גם אם מצבך תקין לחלוטין. בסופו של דבר אירוע לב הוא אירוע טרואמטי ומאוד סביר שאחרי אירוע כזה יהיו גם סימפטומים פוסט טרואמטיים שחכולל בדיוק את מה שאת מתארת. אני מציע לטפל בעניין כמו בכל תופעת חרדה אחרת בשיטות פסיכולוגיות. כמו כן ניתן להיעזר בתרופות נוגדות חרדה. אני מצרף קישורים לשני מאמרים רלוונטיים בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

שלום רב (הרקע: במשך כשנתיים ליויתי את האדם היקר לי ביותר שחלה בסרטן בבתי חולים, מחלקות כימותרפיה, הקרנות ניתוחים וכו'. שנתיים מאסיביות ביותר בהן הייתי צמודה אליו ולצערי גם לכל המקרים הקשים ביותר והסופניים מסביב. בצר לי מאוד, איבדתי את האדם הזה לפני כשבועיים). מאז, ואולי בגין כל המראות הקשים אליהם נקלעתי, אני מוצאת את עצמי טרודה במחשבות קשות מאוד לגביי ולגבי קרוביי בנושאי המחלות הקשות שראיתי, והמחשבות פשוט לא עוזבות אותי - איני מצליחה לדחוק אותן מתודעתי. שאלתי אליך, האם יש איזו דרך שאני יכולה "לעבוד על עצמי" ברמה הקוגנטיבית, על מנת להדחיק את המחשבות הללו? (ראוי לציין כי זה מטריד אותי מאוד ומפריע לי בשגרתי) אשמח לקבל את תשובתך הכנה תודה

ישנם כדורים שעשויים לעזור.

לילי, עברו רק שבועיים מאז איבדת את האדם אליו היית קרובה. עברת איתו תקופה לא קלה ודי ארוכה. זה רק טבעי, בעיניי, שכל הדברים שראית וחווית יעסיקו את מחשבותייך. לפני שאת "עובדת על עצמך" כדברייך, אני חושבת שאת צריכה לתת לעצמך עוד קצת זמן כדי לעבד את כל הדברים ולהתאבל על האובדן. אך אם ברצונך להשתחרר מהמחשבות אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול, אפילו לטווח קצר, רק בכדי שתוכלי לעשות קצת סדר בראש, ולא לתת למחשבות להשתלט ולהטריד אותך.

לילי שלום אני מסכים עם הרה שאחרי שבועיים מהפטירה הכל מוקדם מדי לצעדים. לוקח זמן רב לאבד אובדן כל כך משמעותי והדבר העיקרי שאת יכולה לעבוד על עצמך הוא לתת לעצמך את הזמן להתאבל ולהתמודד עם מה שקרה. אם את מרגישה שהדבר קשה מנשוא יש אפשרות לפנות לקבלת תמיכה פסיכולוגית או תרופתי גם ברמה המיידית, אבל בכל מקרה צריך להתייחס לזה כתמיכה זמנית עד למצב בו תחזרי לתפקוד רגיל תוך מספר שבועות או חודשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תוכל להתייחס לתופעת תלישת שיער תכופה בגיל הילדות, גורמים טיפול ומאמר טוב? בתודה, ירון

ירון שלום תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילד ולפנות איתו לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר' אורן, השאלה שלי היא איך בוחרים מטפל? תודה טל

טל, ראשית כל כדאי, אם זה אפשרי, להגדיר לאיזו מטרה מחפשים את המטפל; יש מטפלים שמתמחים בתחומים מסויימים. אפשר לקבל המלצות מאחרים, אבל חשוב לזכור, שהכימיה מטפל-מטופל אינה זהה אצל כולם. ייתכן ומטפל מסויים יתאים לאנשים אחרים (שימליצו עליו), אבל לא לך. עוד נקודות למחשבה: * האם יש העדפה בקשר למין המטפל/ת? * האם לעניין הכלכלי הנילווה יש חשיבות? * האם הגיל של המטפל/ת משמעותי? * האם מקום עבודתו של המטפל חשוב (בבית, במרפאה...)? וכן הלאה.

טל שלום אני מצרף קישור למאמר על עובדות שונות בקשר לטיפול פסיכולוגי, יש בו גם התייחסות לנושא בחירת המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב מה עושים עם מבוגר בעל התפתחות שכלית קלה שיש לו פה ושם קשיים בחיים. בעל קשיים במוטוריקה עדינה. כדוגמא: קשה לו בחיים בהחלפת נורות.

שלום אחד הדברים העיקריים הוא קבלה עצמית. אם מדובר בסופו של דבר בליקויים קלים אפשר לתפקד בצורה תקינה ברוב הדברים. צריך ללמוד לבקש עזרה במקומות שצריך וליהנות מהדברים שכאן ניתן לעשות, ואין לי ספק שיש רבים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב איך מרגיעים ילד שכל הזמן בוכה. ועצבני על כל העולם.

הי, מנסים לבדוק איתו (לא ציינת בן כמה הוא) אם יש סיבות להתנהגות הזו.

אם אפשר יותר לפרט בני בן ה-11 גם די כעסן וזה מענין אותי לדעת פרטים בי

שלום לכל הכותבים בכי הוא דרך של תקשורת וביטוי אישי. אין בכי ללא סיבה, רק שהסיבות יכולות להיות רבות ולא תמיד קשורות באופן ישיר לאירוע שקרה זה עתה. הבעיה היא כל כך כללית שאינני יכול לתת תשובה ספציפית. כמו שחום בזמן מחלה הוא סימפטום לכך שמשהו לא בסדר אבל נדרש בירור מעמיק מה באמת קורה, כך בכי או רגזנות ממושכת הם סימפטום למשהו שמציק מבפנים וצריך לברר במה מדובר. זה אישי לכל ילד ולכל משפחה ואם לא מצליחים לבד אפשר לפנות לייעוץ הורים אצל פסיכולוג ילדים שינחה את התהליך הן של ההבנה והן של השינוי אח"כ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, 1.ב שאלון קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה ישנה שאלה האם היית בטיפול פסיכולוגי? שאלתי, במידה והתשובה כן האם זה גורע מסיכויי הקבלה? 2. עבור אלו בעיות הולכים לטיפול פסיכולוגי, אין לי בעיה ספציפיצית החיים שלי די טובים ועוברים בשקט מידי פעם יש לי מחשבות שונות שקשה לי לדבר איתם עם חברותי וחשבתי שאולי משהו מהצד שיכול להזין יוכל להקל עלי, האם גם אנשים מסוג זה "ללא בעיות" הולכים לפסיכולוג. 3. אני בחורה דתיה האם כאשר אני פונה לפסיכולוג/ית כדאי שאפנה לפסיכולוג דתי שיש לו אורח חיים דומה לשלי (לי באופן אישי זה לא משנה ויתכן שאני יעדיף פסיכולוג חילוני) 4. מה הקריטריון לבחירת פסיכולוג טוב? ואם יש לך משהי באזור ירושלים שאתה יכול להמליץ עליה? תודה מראש יעל

יעל, 1. למיטב ידיעתי, טיפול פסיכולוגי (בעבר ו/או בהווה) לא גורע מסיכויי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה. 2. לא צריך, בהכרח, בעיה מורכבת ומסובכת כדי לפנות לפסיכולוג. אם יש קושי בחיים, גם קושי שנראה קטן או "לא חשוב", אפשר להיעזר בפסיכולוג. 3. תלוי בהרגשה שלך. אורח החיים של הפסיכולוג לא אמור להשפיע על הטיפול. 4. עניין של כימיה בעיקר. יכול להיות שתקבלי המלצה למטפל, שמישהו אחר מאוד מרוצה ממנו, אבל את לא תרגישי איתו בנוח, ככה שבפועל מדובר בתהליך של ניסוי וטעיה. וכמובן חשוב לבדוק, של"מועמד" יש רישיון לעסוק בטיפול.

יעל שלום טיפול פסיכולוגי אינו מכשול בפני קבלה לתואר שני, להיפך, תלמידי התואר השני נדרשים להיות מודעים לעצמם ולכן מקובל שבדרך למקצוע הפסיכולוג עוברים טיפול, במיוחד אם מדובר בפסיכולוג קליני. עם זאת, אם אינך מרגישה מצוקה או צורך אין כל סיבה שתפני לטיפול. צריך לפנות רק כאשר ישנו צורך של ממש אותו את מרגישה. אין צורך בפסיכולוג דתי ובמיוחד אם את מעדיפה חילוני. לצערי אינני מכיר פסיכולוגים בירושלים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה זה תסמונת ריי?

הי, הנה קישור עם מעט מידע על התסמונת: javascript:MM_openBrWindow('../glossary/g_4135.htm','Glossary','width=400,height=430') מה דעתך להיכנס לאחד ממנועי החיפוש ולחפש יותר מידע?

http://nana.doctors.co.il/forums/read.php?f=31&i=142147&t=142010

שלום לד"ר קפלן, ביתי בת 15 וחצי ומזה שנה אני סובלת ממנה, הילדה בשנה האחרונה התדרדרה בלימודים לא ניתן לדבר איתה, המשמעת שלה מתחת לכל ביקורת, בורחת מהבית, ועושה מה שהיא רוצה. בין השאר מפריעה למורים לנהל מערך שיעור מסודר. כמובן כפי שאמרתי אני לא מצליחה לדבר איתה בהיגיון. היא גם לא ישנה הרבה פעמיים בבית, לא מדיעה איפה היא נמצאת ועוד... התעייפתי מלרוץ אחריה , אני בוכה המון בגללה וגורמת לנזק לבריאות שלי מדאגה וחשש לשלומה. ולשאול איפה היא ולחפש אותה אצל חברים ולהיכנס איתה לעימותים קשים של ריתוק לבית. אני לא מצליחה להתמודד איתה. היא כרגע הולכת לעובדת סוציאלית דרך הבי"ס. שכחתי לציין שגם בשנה זו היא התחילה לעשן, ואני לא יודעת מה עוד.... כרגע אני לא מדברת איתה. מה אתה מציעה???????????. אמא מיואשת

שלום אימא, גם אני הייתי כזו. בסופו של דבר, למדתי בדרך הקשה שזה לא כדאי. על כל פנים, נסי לדבר עם הורים אחרים. עדי

שלום נשמע שהמצב מאוד מסובך ושאת לא מצליחה כל כך להתמודד איתו בעצמך. כמו שבתך פנתה לטיפול אצל עובדת סוציאלית רצוי שגם את תפני לקבל ייעוץ של הדרכת הורים. אין כאן פתרונות פשוטים ומהירים, את צריכה להכיר איש מקצוע ולספר את כל הסיפור המלא כולל ההסטוריה המשפחתית ואז יהיה אפשר לתת לך כלים להתמודד עם המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כחודש וחצי אני והחבר שלי ניפרדנו אחרי 4.5 שנים מאז אני לא מפסיקה לבכות ולחשוב עליו. איך אני משתחררת מזה?

הדר, רק חודש וחצי עבר. תני לעצמך זמן להתאבל!!!!כן, צריך להתאבל על אהבה שנגמרה. עדי

שלחתי לך תשובה אך לא קישרתי בטעות חפשי למעלה חבר מימיכל

הדר שלום קשר ממושך כל כך היה בוודאי משמעותי מאוד ואם מייד הכל היה נעלם זה היה מעורר סימני שאלה מדאיגים. תני לעצמך לבכות וסביר להניח שתוך מספר שבועות העניינים ישתפרו לאיטם. אם את מרגישה שזה בעוצמות גבוהות מידי את יכולה לפנות לקבלת תמיכה מפסיכולוג או גם בתרופות הרגעה לזמן קצר עד שהעניינים ירגעו. בינתיים נסי לחזור לפעילות שגרתית, לעשות ספורט, לפנק את עצמך ולהכיר אנשים חדשים. זה לוקח זמן... בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך! אני בקשר כבר 4 שנים עם בחור שהבעיה שלו ,שהוא כול הזמן בורח מהקשר,אני גם יודעת שלי יש חרדת נטישה ואני הפוכה ממנו.הוא גם לא בקשר עם הוריו ואחיו. רציתי לשאול איזה מין דפוס זה?וממה הוא בדיוק מפחד ,שהוא בורח. אני יודעת ,שהוא אוהב אותי אבל בכול זאת עושה את זה .ניתחתי את מבנה האישיות שלו והוא מוגדר כאישיות אנתי חברתית[נטיה לשתיה והימורים] איך בדיוק מגיעם אליו בלי לפגוע בו?

מירב שלום ראשית הייתי ממליץ לך להיזהר מאבחון אישיותי. גם אנשי מקצוע לא מדייקים באבחונים הללו ונוטים להכללות יתר. חשוב שתתמקדי במה מפריע לך באופן אישי בקשר הזה וכיצד את מתמודדת עם הדברים הללו. אם שניכם סובלים מבעיה של חרדות נטישה וקשיים בקשר בין אישי כדאי שתפנו יחדיו לטיפול זוגי ותעבדו על הנקודה הזו בתוך הקשר כדי למנוע הרס של הזוגיות.

איך מתנהל טיפול פסיכולוגי? ואם המטופל לא משתפ פעולה עם הפסיכולוג כי הוא ביישן. אז מה התועלת בטיפול.

שלום טיפול פסיכולוגי מתנהל בד"כ ע"י שיחה ולכן ניקרא פסיכותרפיה. במידה ואין שיתוף פעולה מצד המטופל זו כמובן בעיה. השאלה האם ישנה מוטיבציה לטיפול. במידה וישנה כזו אז זה רק עניין של זמן והשקעה עד שהטיפול יתחיל לזרום ודווקא מסגרת הטיפול זה מקום מתאים ומוגן להפיג את הביישנות והחשש. אם הבעיה היא שאין מוטיבציה לטיפול אז בלי קשר לביישנות הטיפול לא יצליח. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני אמא לילד בן ארבע וחצי ובהריון (ממש לקראת לידה) ישנה בעייה שקצת מטרידה אותי, בני נהיה קצת תוקפני בחודשים האחרונים,הוא מגיב בזעם בהמון מקרים(הסובבים טוענים שזה נובע מפינוק)והדבר נוסף שמטריד אותי הוא שהוא מכור לטלויזיה, הוא יכול לצפות שעות בטלויזיה גם אם הוא מתעסק בדברים אחרים כגון: אכילה ,ציור,סיפור הוא מוותר באמצע למען צפייה בטלויזיה. שאלתי: האם ישנה סיבה לדאגה?האם ילדים בגיל זה יכול לסבול מחרדות או דיכאון? אם חסרים פרטים אשמח לתת עוד.... בתודה מראש.

רוית, תשאלי לדעתי את הגננת אם הוא תוקפני בגן. בכל מקרה, כדאי לך לנסות (ובעצם מאוד חשוב שתעשי) לגמול אותו מהטלוויזיה. כלומר: להחליט שיש גבול בעניין, ולהיות חזקים !!! עדי

ראשית תודה על תגובתך, בגן הוא בסדר גמור הוא לא תוקפני כמו בביית,ובעניין הטלויזיה התחלתי לשים גבולות . האם לדעתך יש סיבה בכל זאת לדאגה? תודה. רוית

רוית שלום השאלה איננה האם יש מקום לדאגה כיוון שאת מודאגת ומוטרדת ממה שקורה וזו עובדה. תשובתי אינה יכולה להיות חד משמעית כיוון שאת היחידה שבאמת יכולה לשפוט האם בסופו של דבר מדובר בתופעה זמנית, למשל כסוג של תגובה חרדתית וטבעית לקראת הולדת ילד חדש, או שמדובר בבעיה שדורשת התערבות וייעוץ מקצועי. הגישה שלי היא שאם את מודאגת כדאי לפנות לייעוץ להורים אצל איש מקצוע לפגישה או שתיים ולקבל תשובות שמבוססות על היכרות של ממש עימכם. עניין הטלויזיה קשור גם לגישה שלך כהורה. אם את חושבת שהעניין מוגזם צריך לשים גבול ולעצור זאת. צריך עם זאת לכוון אותו גם לאלטרנטיבות, מה היית רוצה שיעשה בזמן הזה ואולי לבלות איתו חלק מהזמן ביחד, מה שעשוי להיות חשוב במיוחד בתקופה לחוצה שכזו עבור הילד ואולי עבור כולכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

פסיכאטר איבחן אצלי מצב של חרדות ודיכאון וזאת לאחר טיפול אצל פסיכולוג . הפסיכאטר נתן לקחת שניי סוגיי כדורים pox xet -xanax tttt . יש לי שאלות בנושא 1.האם הטיפול הזה יעל 2.האם אני לא אתמכר לכדורים 3.מה הסיכוי שאצא מזה 4.מה דעתך על הכדורים שציינתי תודה ד"ר אורן

שלום, מציעה לפנות לפורום פסיכיאטריה. הפסיכיאטר שם יידע לתת לך יותר מידע על הטיפול התרופתי שנתן לך הפסיכיאטר. אפשר "לצאת" מחרדות ודכאון, אבל רצוי להכניס לתמונה גם טיפול פסיכולוגי (אלא אם הפסיכיאטר משמש עבורך גם כפסיכותרפיסט).

שלום בנושא תרופות אני מציע להתייעץ עם הפורום לפסיכיאטריה או פורומים רפואיים אחרים. בפורום זה הייעוץ בנושאי פסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שני בנות אחת בת 10 והשניה בת 15 יש לי קושי לחנך אותה ולעמוד על המילה שלי הילדה שלי רק כאשר מגיעות אלאה חברות או רוצה לצאת לטייל או מסיבה הרגלתי אותה שרק אם תסדר את החדר או את הבית תצא לטייל. היום אני מאוד מצטארת על זה גם יש לי קשיים דיכאונים וגם חושבת כל הזמן רק על רע. ויש מחלות קלות והיא מנצלת את חולשתי. האים זה יהיא יהיה לנכון לנסות לא לומר לה שום דבר לגבי לסדר את הבית או להוריד כביסה שלא תעזור לי כרגע בשום דבר כלום לא לבקש. + וברגע שתבקש לצאת פשוט לנסות לא לתת לה ורק אחרי שתבין האים זה יכול לעזור. כרגע אני לוקחת עליי את כל המטלות למרןת שמואד קשה לי לתפקד יום אחד היצלחתי בעלי הציע את הרעיון הזה מה יש לקוראים לומר אשמח לקבל תשובה בעלי אומר תתני לי שאני יומאר לה לא את לא יוצאת כי לבעלי הם שומעים בדרך כלל ולי הם לא שומעים בכלל לכן אני מתיעשת כי אני מרגישה שאני מאוד עצבנית. וחסרת סבלנות והיום אני והילדה שלי היא עד כדי כך לא מסוגלת לשמוע את קולי ואני מנסה ומנסה לעבוד על עצמי בעלי אומר לי זה מה שאת משדרת להם כעס עצבים דיבור לא יפה למרות שהוא מוכן לבוא לקראתי והוא רוצה שלי יהיה טוב היתי מעונינת למצוא עוד אתר או נושא על גיל הבגרות למרות שלקחתי עוזרת בית פעם בשבועיים למרות הקשיים שלי הבת לא מקבלת את זה תודה רבה לאתר הזה משגע וכיף לקרוא בו

מירי שלום אני חושב שהדברים הרבה יותר מורכבים מדרישה לסדר את החדר או לוותר על הדרישה הזו. בשורה התחתונה הדרישה הזו בפני עצמה איננה משנה הרבה. יש במה שאת מתארת סיפור מורכב של יחסים בין הורים לילדים וצריך להסתכל על התמונה הכוללת. מאחר ואת כותבת שחוץ מהבעיות הבין אישיות יש גם קשיים אישיים הטוב ביותר היה שתפני לייעוץ פסיכולוגי הן כדי לטפל בדיכאון והן כדי לקבל הדרכה מסודרת כיצד לנהוג עם בנותיך. אני חושב שעצה פשוטה אם לדרוש דבר כזה או אחר תהייה פשטנית ולא תביא לתוצאות שאת רוצה בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור שלום רב תודה רבה על התשובה . רק רציתי להגיד לך שאני מקבלת גם סרוקסטאחד ביום אחרי שהורידו לי מפעמיים ביום לאחד ביום. והוסיפו לי אפקסור 37.5 ואחד בערב 75 אפקסור וגם יש לי דלקת פרקים שגרונית ואנמיה במחסנים. וגם שיחות מי חודש 9 אצל פסיכולוגית אבל אני רוצה להגיד לך שאני מרגישה שרק אני מדברת לרוב וזה רק חד צדדי. ולי זה לא טוב אני מרגישה אבל זה מה שאני מקבלת מקופת חולים.לכן אני מנסה לעשות הכל שיהיה לי טוב לפחות עם הבנות או לנסות ולהקדיש להם וזה בכלל לא הולך האים יש עוד מקום או אטר שאפשר לבדוק בלי תשלום למרות שגם כאשר מקלידה במחשב קשה לי להקליד. להיתעניין איפה אפשר למצוא עיצות ורעיונות להורים ולילדים במיוחד לגיל הבגרות. למרות שיש לי גם ילדה היפראקטיבית וגם קשה לי איתה וגם מבכינה כספית. תודה רבה לך ואשמח אם תענה תשובה. בקשר לכדורים שאני לוקחת עד עכשיו ניסו לא לתת לי כדורים עקב זה שעד עכשיו קיבלתי סטרואידים, ופעמיים ביום אטופן. ולוסק פעמיים ביום, ועוד כדור לדלקת פרקים שזה מטטורקסט משהו לא יודעת טוב להגיד את שם הכדור. וגם סלו פה לברזל.עקב אנמיה במחסנים פשוט הכל יחד אני מתיעשת

מה עושים עם ילד בכתה ב' שרוצה לישון עוד עם ההורים באותו מיטה. מה הפתרונות לכך.

טינקרבל שלום הרצון של הילד לישון במיטת ההורים מובן וקורה פעמים רבות. עם זאת, אתם כהורים צריכים לשים את הגבולות. הילד צריך לישון במיטה שלו וזוג ההורים במיטה שלהם. צריך להבין קודם כל האם יש מצוקה כלשהי בתקופה האחרונה שגורמת לרצון להתקרב מצד הילד, האם יש שינויים בבית, בבית הספר וכו'. אם מדובר בתופעה של התקופה הנוכחית צריך לעזור ולטפל בבעיה. אם השינה במיטת ההורים היא תופעה ישנה זה סיפור אחר וצריך בצורה מתוכננת לסיים אותו לטובת כל הצדדים. צריך להודיע לילד מראש שכך עומד לקרות, סביר להניח שתהיינה מחאות בתחילה אבל אם תעמדו על שלכם הדברים יסתדרו תוך מספר ימים. נדרש כאן שיתוף פעולה מצד ההורים ופעולה אסרטיבית אבל גם אמפתית מצד ההורים כלפי הילד. אגב, הכינוי שבחרת לעצמך מעניין בהקשר לבעיה שאת מציגה. פיטר פן לא רצה לגדול ואני יכול להבין שבנך מתאים לאנלוגיה הזו. אבל מי היא טינקבל בסיפור שלכם ומה התפקיד שלה במערכת היחסים? בברכה ד"ר אורן קפלן

אהבתי את התשובה שלך מאד מעניינת ומרתקת. כדאי לכולם לקרוא את תשובתך. היא תשובה מאד מדופלמת ואחראית.

אתה ממש פסיכולוג טוב. כולם אוהבים את תשובותייך. גם עם השאלות חוזרות על עצמם אתה נותן התייחסות. ולא מוחק שאלות. יישר כח.

מסכימה בהחלט. תודה לך, ד"ר קפלן, על המקצועיות, האמינות, הסבלנות והרצון הטוב. יישר כוח

תודה וכל טוב לכולכם

אשמח ואודה באם תתייחס למכתבי. תודה רבה - עינת.

עינת שלום עניתי קודם לכן

לילה טוב אורן, במקרה של פרידה חד צדדית, מה עושים עם הלב? מתרגלים להפסיק לאהוב? מה עושים עם כל הרגשות שנשארים? לאיפה שולחים אותם? תודה

אודרי שלום למזלנו אי אפשר להפסיק מייד לאהוב ואת הרגשות לא ניתן לשלוח לאף מקום. אני אומר שזה "למזלנו" למרות הכאב הרב שזה גורם כעת. אילו אהבה היתה יכולה להיעלם כהרף עין הרי שגם קשרים חזקים ומשמעותיים היו דבר חסר חשיבות שאי אפשר להתייחס אליהם ברצינות. צריך לקחת את הזמן, להבין שיש כאן תהליך של עיבוד ואבל שלא יכולים לקרות מייד. סביר להניח שתרגישי הקלה מסויימת תוך זמן קצר והיא תלך ותשתפר עם הזמן. בתקופה כזו צריך לנסות ולהיעזר בקרובים וחברים לתמיכה, לנסות לעשות ספורט ותחביבים ודברים שאוהבים עד שיבוא הזמן ותרגישי אחרת. אם הכאב בלתי נסבל אפשר להיעזר גם בשיטות טיפול שונות הם בפסיכולוגיה ואף בתרופות שאפשר לקבל מרופא המשפחה לתקופה מוגבלת ובמידת הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוקטור, אני נשואה ויש לי אח צעיר ממני ב-8 שנים שעובר כעת גירושין. הורי תומכים בו כלכלית ונפשית כפי שעשו כל החיים איתו כאשר עבר טיפולים פסיכולוגיים ומשברים שונים. אני תמיד קיבלתי בהבנה את העובדה שהוא מקבל את כל התמיכה האפשרית מהורי בעוד שאני לא זכיתי לקבל את אותה תשומת לב למרות שגם לי היו ויש בעיות, אולם לאחרונה מאז תחילת גירושיו אני מוצאת את עצמי כועסת ומרירה על הורי וגם על אחי, אני חשה כאילו משפחתי שוכחת אותי, אינני אוהבת רגשות שליליים אלה אך אינני יודעת איך להתמודד עימם. נסיון לדבר בעניין עם הורי נתקל בהכחשה טוטלית מצידם ובכך שהאשימו אותי "בקנאה חולנית", דבר שהגביר יותר את כעסי, מה תהיה הדרך הנכונה להתמודד? תודה וערב טוב טלי

טלי שלום התגובה הראשונה שחשבתי לתת כשהתחלתי לקרוא את הודעתך היא לשוחח עם הוריך אבל לאור העובדה שקיבלת תגובה שלילית על נסיונך לדבר איתם על הנושא אולי הנתיב הזה אינו מתאים עכשיו. כדאי לבדוק בכל זאת איך ובאיזה הקשר דיברת איתם ואולי יש בכל זאת נתיב אפשרי בו הם יהיו מסוגלים להבין גם מה שעובר עליך. אולי עם אחד מהם, אולי עם קרוב משפחה שמבין עניין. בכל מקרה, מעבר לנסיון ליצור הבנה ותקשורת איתם כנראה שתצטרכי להרגיע משהו מבפנים, בלי קשר לשאלה האם את זוכה לפחות יחס ממנו והאם זה הוגן או לא. את בוגרת בשמונה שנים מאחיך וסביר להניח שאת פערי היחס ביניכם והדרישה ממך להיות אחות גדולה ומבינה, את לא מכירה מאתמול אלא מאז שאחיך נולד. זה יכול להיות מתסכל היום לא פחות משזה היה מתסכל בגיל שמונה כשהוא נולד. המחשבות המטרידות אינן דבר של בחירה והעניין בוודאי מציק לך, חשוב יהיה בדרך כלשהי לעבד את מה שקורה לך ולהרגיע אותך מבפנים, לא רק עבור המצב הנוכחי, אלא עבור החיים בכלל. אינני יודע אם זו סיבה מספקת בשבילך לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל זו מסגרת בה אפשר להתמודד עם סוג כזה של דברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בנסיון ראשון ומתוכנן נכנסתי להריון. השמחה הרבה נגמרה אחרי חודש, כשהתחילו הדימומים. מאז, עברו 3 חודשים ואני לא ממש מצליחה להרות. גם ככה החיים שלי לחוצים בטירוף - עבודה, לימודים וכו', ונראה לי שאני גורמת לעצמי קשיים נוספים בכניסה להריון בכך שאני מרגישה שכל העולם שלי כרגע סובב סביב עניין הכניסה להריון (אני מתפקדת כרגיל, רק שאני כל הזמן חושבת על כך ומידי פעם גם מתפרקת ובוכה). כרגע אני משוכנעת שכנראה אאלץ לאמץ ילדים (אין שום בסיס פיזיולוגי לחשוב שלא אצליח להרות, אבל כנראה שאני פטאליסטית מטבעי). בעלי דווקא תומך ומרגיע, אבל זה לא ממש עוזר לי לצאת מזה. האם אתה ממליץ לי לדפוק את הראש בקיר? לקחת ואליום? לנסות פטריות הזיה (צוחקת). תודה.

כידוע לך מתח נפשי עשוי להיות גורם המעכב כניסה להריון. אולי מוטב לך לחפש לעצמך עיסוקים מרגיעים בשעות הפנאי ? אם קצת ספורט מדבר אלייך את יכולה לעשות הליכה ספורטיבית. ובכלל למצוא לך שעות בהם את יכולה להשתחרר מהמתח של מרוץ החיים. בנוסף , כמה שיחות הבהרה והרגעה אצל פסיכולוג יכולות גם לתרום משהו. אם את נתונה בלחצים ואין לך איך "לשחרר קיטור" , שיחות עם פסיכולוג יכולות לעזור.

עצובית שלום קצב החיים הלחוץ, המחשבות הקשות וההפלה הופכים את החיים היום לקשים עבורך ונראה לי שאת טובעת בתוך הקושי ובאמת באופן מסוים דופקת את הראש בקיר. אני מציע להפסיק לדפוק את הראש בקיר ולעבור לשיטות אחרות של טיפול עצמי. את צריכה לקחת בחשבון שמצבך הנפשי הטוב הוא מפתח לכניסה להריון ושמירה עליו לאחר מכן. את צריכה ללמוד שיטות להרגעה עצמית ולחשיבה חיובית יותר. מאחר ואין כל בעיה שנמצאה ומאחר וכבר נכנסת להריון בעבר סביר להניח שתוך זמן מקובל תכנסי להריון שוב. הסגנון בו את מגיבה כעת אינו שייך רק למצב הנוכחי אלא הוא נטייה אישית שלך ולכן כדאי בכל מקרה לטפל בזה כדי לשפר את איכות חייך. הייתי ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי שמשלב גם שיטות הרפיה שיעזרו לך בהרגעה כיום ויכול להועיל גם במהלך ההריון ואח"כ במהלך הצירים והלידה. בתוך התהליך הטיפולי תוכלי גם לדבר ולעבד את מה שקורה לך. אם תתני לעצמך לקבל עזרה ולא לקחת על עצמך כל כך הרבה אחריות אולי משהו ירגע שם גם בלי פטריות הזיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי עצובית. שלא כמו עמיתינו הבנים, אני חושבת שאת דווקא כן מתמודדת יפה. את לומדת, עובדת, מתפקדת, ובוכה לפעמים. הפלה זה דבר מאוד עצוב. במקרה שלך זה היה אחרי חודש, במקרה שלי זו היתה לידה מוקדמת שנותרה בלא כלום, לא אחת, שתיים. כך שאני מבינה בהחלט מה את עוברת היום. קראתי לעצמי פאזה, מפני שהיום אני בפאזה אחרת. אחרי תקופה של כחצי שנה הצלחתי להכנס להריון, שגם הוא התחיל בדימומים ומה לא, אבל לשמחתי אחרי עשרה (!) חודשים נולד לי פרחח יפיפה, שגדל והיה לגבר מקסים, והיום... אני מקווה שהוא אוטוטו נכנס לעול של משפחה וילדים ומה לא... וכמוהו יש לי עוד שניים. נכון שהייתי צריכה לשמור עליהם מכל משמר, נכון ששכבתי בבתי חולים בשמירת הריון יותר ממה ששפיות יכולה לאפשר, נכון, שלקח לי תשעה חודשים לפחות להבין שלפני תשעה חודשים ילדתי ילד בריא ולא "עוד פעם התפקשש לי", לפחות בחלומות זה לקח יובלות עד שהם היו כבר ילדים שלי. בפועל - תפקדתי והכל היה בסדר. בפנים - הכל עוד כאב, היום - זה כבר לא בר השוואה, היום - כשאני מסתכלת על זה, יש לי שלושה פרחחים מקסימים, הפרשים נאים ביניהם, כל אחד בעל אופי משלו, עוד שניים תמיד יהיו חסרים לי, אבל הם אינם, והחיים, מין הסתם חזקים מכל גחמה של כל מה שעובר עלינו תוך כדי שאנחנו מבלים לנו את החיים... תכלס - מה שרציתי להגיד לך שזה בסדר לפחד, שזה בסדר להיות עצובה, שאפילו לא נורא להיות פטליסטית, בתנאי שזה לא מכתיב את המעשים שלך אלא רק את המחשבות. שלושה חודשים לעניות דעתי ולפי כמה שאני זוכרת הם לא מספיק זמן בשביל לדעת שיש בעיה כזו או אחרת עם ההריון והכניסה אליו... (מי שצריך לענות לזה לדעתי זה גניקולוג, ושווה לעשות אצלו ביקור נימוסין, רק להיות בטוחה) ברמה העקרונית, אולי כדאי לך דווקא, להאמין ש"לא חשוב, בינכך אין סיכוי להכנס להריון ואני בינכך הולכת לאמץ זאטוטים", ותוך כדי כך להרפות את המתח של הכניסה להריון... מחזיקה לך אצבעות, ומקווה שבבוא היום, כשילדיך יהיו גדולים דיים, וכמעט יקימו משפחה, תספרי את הספור שלך לעצובית אחרת, שתרצה להכנס להריון ותהיה נורא בלחץ כי לוקח לה שלושה חודשים והיא עוד לא "שם". עצובית - שיהיה בהצלחה, והמון אושר!!!עצובית כתב/ה: > > שלום, > בנסיון ראשון ומתוכנן נכנסתי להריון. השמחה הרבה נגמרה אחרי חודש, > כשהתחילו הדימומים. מאז, עברו 3 חודשים ואני לא ממש מצליחה להרות. > גם ככה החיים שלי לחוצים בטירוף - עבודה, לימודים וכו', ונראה לי > שאני גורמת לעצמי קשיים נוספים בכניסה להריון בכך שאני מרגישה שכל > העולם שלי כרגע סובב סביב עניין הכניסה להריון (אני מתפקדת כרגיל, > רק שאני כל הזמן חושבת על כך ומידי פעם גם מתפרקת ובוכה). > כרגע אני משוכנעת שכנראה אאלץ לאמץ ילדים (אין שום בסיס פיזיולוגי > לחשוב שלא אצליח להרות, אבל כנראה שאני פטאליסטית מטבעי). > בעלי דווקא תומך ומרגיע, אבל זה לא ממש עוזר לי לצאת מזה. > האם אתה ממליץ לי לדפוק את הראש בקיר? לקחת ואליום? לנסות פטריות > הזיה (צוחקת). > > תודה.