פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, הנני בת 27, כשתקף אותי התקף החרדה הראשון לפני כ- 3 שנים, חשבתי ש"לקיתי בליבי"...לא הבנתי מה קרה. לאחר בדיקות רבות הסתבר שזה היה התקף חרדה. הייתי אצל מטפל ביו פידבק שעזר לי לא מעט. כיום אני נתקפת בזה פעם בחצי שנה...בעת נסיעה, לפני השינה וכו'. בנוסף, סיגלתי לעצמי פחדים מוזרים נוספים: פחד מגשרים, פחד מטיסה ופחד גבהים...מה ניתן לעשות? לעיתים רחוקות אני לוקחת כדור הרגעה...כשהמצב באמת קשה. אני מעוניינת לדעת כיצד ניתן להפסיק את כל הפחדים הללו. תודה רבה.

יש מצב שנקרא "התקת חרדה" וכנראה זה מה שקורה אצלך. המשמעות היא שהחרדה לא נעלמת, אלא מתמקדת בדברים אחרים, שלא היו קודם. מה דעתך לשקול אופציה של טיפול פסיכודינמי ארוך טווח? אולי יש צורך גם להבין מאיפה נובעת החרדה, ולא רק לטפל בסיפטומים.

קודם כל, אם המטפל בביו פיד בק עזר לך, מדוע שלא תחזרי לשיטה זאת שוב? טיפול פסיכודינאמי אכן יעזור לך להבהיר את הגורמים, אולם הוא עלול להיות ממושך מאוד, לכן מומלץ בנוסף , או בפני עצמו, לעבור טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אם אצל מטפל המוסמך לכך אם בקבוצה (ניתנת עדיפות לקבוצה), כשהדגש הוא על למידת שינוי דפוסי חשיבה, היחשפויות הדרגתיות למצבים, ולמידת שיטות הרפייה. כשהמצב ממש מפריע לתיפקוד אפשר להיעזר בכדורים, בהתאם לייעוץ פסיכיאטרי.

אורית שלום נסיונך האישי מראה שאפשר לטפל בחרדה ולשפר את איכות החיים. הטיפול הקודם בו היית שיפר את המצב אבל כנראה שלא סיימת את התהליך. את יכולה לחזור למסגרת טיפולית ולהמשיך את מה שהתחלת. כל הנושאים עליהם את כותבת הם ברי טיפול. אני מצרף קישור למאמר על חרדה, האבחון והטיפול בה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני חושבת שאמי צריכה לעבור טיפול פסיכולוגי בעקבות ארועים שונים שעברו בחייה ובעצם לא דברה על כך. אמי היא אישה סגורה ואין לה כמעט חברים. אנשים מזמינים אותה למפגשים אך היא נמנעת מלהגיע בטענה שהם משעממים אותה ואין לה מה לדבר איתם (לא מהתנשאות!!!). אני חושבות שהיא צריכה להוציא החוצה הרבה דברים ששמרה לעצמה כדי שתוכל להשתחרר, להיפתח, להיות בטוחה בעצמה ולרצות להפגש עם אנשים. ניסיתי לדבר איתה ולומר לה שזה מה שהיא צריכה (כי גם אני הייתי ועברתי שינויי...) והיא ממש לא מסכימה. כיצד אני יכולה לשכנע אותה? ואם במידה והיא כן תסכים לעבור טיפול מסוג זה, האם אני יכולה ליצור קשר עם המטפל ולכוון אותו לכל מידי כיוונים שיכולים לעזור למיקוד הטיפול? תודה

אס שלום אין אפשרות להכריח מישהו ללכת לטיפול ומנסיוני, גם במצבים בהם גוררים אותו לצאת מהבית ולהגיע לפסיכולוג הוא לא מפיק הרבה מהמפגשים. חשוב מאוד שאמך תגיע לטיפול מתוך רצון והבנה שזה חשוב לה, עם אם זה יקח יותר זמן. הדבר היחידי שאת כן יכולה לעשות זה ללכת איתה לפגישה משותפת, במידה כמובן שהיא תסכים להצטרף לסוג כזה של מפגש. אולי אם את תדברי בפניה וגם תקבלי את תמיכת הפסיכולוג משהו ישתנה בגישתה, ואולי גם החשש מפני החדש יהיה נמוך יותר לאחר ההיכרות הראשונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן, ראשית: תודה על התשובה. שנית: משהו לא היה ברור לי - "אולי אם את תדברי בפניה וגם תקבלי את תמיכת הפסיכולוג משהו ישתנה בגישתה"?? ואם נניח שהיא תסכים, תשנה את דעתה. האם אני יכולה לדבר עם הפסיכולוג לגבי כיווני ומאורעות שקראו בחייה? (מבלי ידיעתה כמובן) או שזה לא אפשרי? תודה!

שלום רב, אני סובלת מזה שנים רבות מסיוטי לילה חוזרים ונשנים כבר שנים ארוכות. המקומות והאנשים מתחלפים אך התוצאה היא דומה בכל החלומות - בעדינות - אני נרצחת באותה השיטה. החלומות מגיעים בתקופות וחוזרים מדי לילה ונעלמים לזמן מה כאילו לא היו. יש לציין כי אני חייה חיים רגילים ומאושרים ואין סיבה מודעת (לי)לחלומות הללו. החלומות מותירים אותי מהורהרת זמן רב לאחר מכן. האם הם מנסים לאמר לי משהו? האם עלי להתייחס אליהם? או שמא זוהי תופעה חסרת חשיבות. תודה

טליה שלום סיוטי הלילה הם משהו שכדאי לטפל בו. יש כמה אפשרויות למקור החלומות. האחת היא סיבה פסיכולוגית, למשל סוג של טראומה או חרדה שאינך בהכרח מודעת אליה או לפחות לעוצמתה. אפשרות אחרת היא הפרעה בשינה שיש לה אולי רק פיזיולוגי. אני מציע שתפני למעבדת שינה ותתיעצי לגבי התופעה, במידת הצורך ישאירו אותך לילה במעבדה ויעקבו אחרי דפוסי השינה. יש מעבדה לשינה ועייפות בבית חולים תל השומר ויש כמובן מסגרות נוספות. אם קופת חולים מערימה קשיים שווה לפנות באופן פרטי, זו לא תופעה חסרת חשיבות כי היא פוגעת באופן משמעותי באיכות חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת איזו מסגרת תתאים לשאלה שלי, היא קצת מוזרה אבל לי נראה שזה המקום. אני בת 16 , והרבה מאד פעמים אני "מנבאת" מה הולך לקרות. זה נשמע קצת גדול, מפחיד, אבל במציאות, כשאני מדברת עם אנשים, לא פעם אני יודעת מה יהיה המשפט הבא שלהם. מה שכן-אני אף פעם לא יודעת שאני יודעת שמה שעובר לי בראש-פשוט עומד לקרות לדוגמא- תוך כדי שאני מסכמת שעור בכתה צץ במוחי איזה שם. שניה לאחר מכן אני מקבלת מהמורה טקסט שכתב אדם בעל אותו שם שאינני מכירה אותו כלל. או למשל אני מצליחה לדעת מה תהיה תשובה לשאלה שלי עוד לפני שעונים אותה, עד כדי כך שנמנעתי כמה פעמים לשאול- היות וכבר 'חזיתי' את התשובה! זה כ"כ מוזר לי עד שפשוט התביישתי לשאול על זה עד עכשיו.מה זה ? אשמח לקבל תשובה ממי שיודע.

לומר לך שאני ממש יודע- אני לא יכול, אבל לי זה נשמע כמו חוש שישי שניחנת בו כמו הרבה אנשים אחרים. הרבה כמוך מספרים שניצלו לא פעם מסכנות- תודות ליכולת להרגיש את העתיד.

דפי שלום התופעה שאת מתארת באמת מעניינת ואולי גם מפחידה אותך. יש אנשים שיש להם יכולת תקשורת מאוד ייחודית, אין לגבי זה עדויות או מחקרים מסודרים אבל יש אנשים שאולי דרך אמפתיה ואולי דרך טלפטיה מצליחים להבין מצבים בצורה שנראית מסתורית. יש גם הסברים פחות מאגיים לכך. למשל, לעיתים קולטים משהו בהרף עין בלי הרבה קשב ומודעות. אחרי הבזק שניה מתמקדים באותו הדבר ופתאום הוא נראה מוכר. מאחר והחשיפה הראשונה היתה לא קשובה ולא מודעת הרי שהחשיפה השניה נראית כאילו ניבוי של המציאות. יש אפשרויות נוספות ובאמת אין לי תשובה חד משמעית למה שאת שואלת. אם הדבר מעורר אצלך חרדה יש מקום להתייעץ עם פסיכולוג, לא בנושא התופעה, אלא בנושא החרדה שזה מעורר. בברכה ד"ר אורן קפלן

א, זה מגוון רחב של בעיות שקשורות ללמידה. עדי

א. שלום מדובר כמו שעדי אומרת במגוון עצום של תופעות שגורמות לכך שאנשים מתקשים במטלות שונות שקשורות ללמידה, לקשב, לביטוי וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה עושים עם ילד שלא רוצה לשבת בריכוז גילו של הילד הוא 3 +?

היי, לנסות ולראות אם ב"אחד על אחד" הוא כן יכול לשבת. עדי

שלום יכולות להיות לתופעה הרבה מאוד סיבות, החל מנטייה של ילד עם הרבה אנרגיה, המשך בבעיות של קשב וריכוז, כיוון אחר שקשור לתגובות רגשיות וכו'. אם רוצים לבדוק את זה לעומק צריך לפנות לייעוץ מקצועי, למשל אצל פסיכולוג הגן (אם הולך לגן של העיריה) או במכון להתפתחות הילד. כדי להבין האם מדובר בתופעה חריגה במיוחד כי לעיתים יש תופעות כאלה שתואמות לגיל ולשלב ההתפתחותי. הגננת תוכל בד"כ להעיד עד כמה הדבר חריג ודורש טיפול או שעדיף לתת לזמן לעשות את שלו תוך כדי מעקב. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב! רציתי לדעת אם יש להתייחס בהומור לעובד שהוא בסדר גמור אך יש לו בדיחות שטיפ טיפה פוגעות.

האמת זה אופי אני מכירה אדם כזה אישית ובהתחלה זה פגע בי היום למדתי שזה הוא ואני לא נפגעת ואפילו צוחקת כמובן שאם עוברים את גבול הטעם הטוב צריך להתריע בי בהצלחה

חוש הומור פוגעני הוא אחת הצורות של ציניות . ציניות בהרבה מקרים היא מסווה לאיזה חוסר בטחון או תחושת פגיעות או משהו בתחום. בשורה התחתונה, אפשר לקחת את הבחור לצד ולהעיר לו בעדינות על חוש ההומור הלא מוצלח שלו וולבקש שיחליף את הבדיחות.

שלום אני מסכים עם התגובות הקודמות. במידה וזה פוגע בך את יכולה לומר את זה בצורה ישירה ולבקש להוריד את הנושא מסדר היום. כדאי לשקול האם יש לשיחה כזו גם צדדים שליליים, לא כל אחד בנוי לקבל ביקורת ולהתמודד איתה. לפעמים אפשר להעביר את המסר דרך אדם שלישי שמכיר את שניכם ויוכל להסביר את הדברים בדיסקרטיות. הכל תלוי בסוג היחסים ביניכם הן ברמה האישית והן ברמה הפורמלית של מקום העבודה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם דכאון יכול לגרום לשיגעון?

דניאל שלום המונח שיגעון הוא מונח פופולרי אך אינו אומר הרבה ברמה האבחנתית. דיכאון הוא דיכאון ויש לו קריטריונים ברורים לאבחנה. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון בו יש גם שאלונים לאבחון עצמי. ברוב המקרים דיכאון אינו מוביל לפסיכוזה, כלומר, לאובדן בוחן המציאות. עם זאת יש בדיכאון מרכיב פסימי שרואה את הכל שחור יותר מכפי שהוא באמת. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

שלום, אני חולמת לפעמיים חלומות ממש הזויים, חלק מהחלומות הם שרודפים אחריי, חלום שאני חולמת מאז שאני קטנה זה שאני עפה, חלק מהחלומות הם ממש זוועתיים וסוראליסטיים וברצוני לשאול האם חלומות רעים או מוזרים מאוד יכולים להשפיע או לעודד דכאון, האם חלומות כפייתיים יכולים לדרדר מצב נפשי או האם בגלל מצב נפשי חולמים חלומות מוזרים

כנרת שלום בדיוק התייחסתי לנושא לפני כמה הודעות בהודעה לטליה. תשובתי די דומה, המקור יכול להיות פסיכולוגי ואם את גם רואה את הקשר כדאי לפנות לטיפול. במידה ואת לא רואה כל קשר בין מציאות חייך לסיוטים ולחלומות כדאי לפנות למעבדת שינה. החלומות הם סוג של מסר שמועבר מהלא-מודע למודע ויש לו משמעות פסיכולוגית. עם זאת, לפעמים מצבים פיזיולוגיים מסויימים וחוסר בחומרים מסויימים עלול לגרום להגברה של חלומות מוזרים ולכן כדאי לעשות את הבדיקות המתאימות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי דניאלה ואני מטופלת כרגע ברסיטל, מהו ההבדל בין רסיטל,ציפראמיל וסרוקסאט, שאלה נוספת: האם קיים מצב ששום תרופה לא תתאים ולא תעזור לדיכאון שלי והאם הכדורים יכולים להחמיר את המצב והאם רק טיפול תרופתי ללא טיפול פסיכולוגי יהיה אפקטיבי בכלל ,ושאלתי האחרונה היא האם דיכאון שנמשך שנים יכול לחלוף והאם דכאון הוא תורשתי. תודה

שלום דניאלה בעניין ההבדלים בין הכדורים לדעתי את צריכה להכנס לפורום פסיכיאטריה כדי לקבל תשובות מדוייקות יותר. טיפול תרופתי בלבד לא מנצל את הפוטנציאל שבו, בעוד טיפול שיחתי שמתלווה יכול לשנות את התוצאות משמעותית (הטיפול השיחתי לא חייב להתבצע ע"י פסיכולוג ולדעתי האישית מטפלים שהם לא פסיכולוגיים הם פחות טכניים ויותר חמים, כמובן שזו הכללה וכמובן שהדבר הראשון שחשוב שיהיה בין מטופל למטפל הוא כימייה טובה. רשמתי שניתן להיות מטופל ע"י כל מטפל שיחתי מאחר וטיפול אצל פסיכולוג הוא הרבה יותר יקר-באופן משמעותי). ואם קרה שאין באפשרותך לפנות לטיפול שיחתי במקביל, כמובן שחשוב להמשיך עם הטיפול התרופתי מאחר וזה עוזר לאיזון שחסר במוח ולזה אין תחליף. יש המון כדורים פסיכיאטרים נגד דיכאון, כדאי להתייעץ בעניין זה עם הפסיכיאטר המטפל שלך. יש כדורים שמשפיעים טוב על מישהו אחד ולא משפיעים כלל על מישהו אחר. כל גוף מגיב אחרת לתרופה זו או אחרת. לפעמים דרוש זמן כדי להגיע לכדור שמשפיע טוב ועוזר לבן-אדם מסויים. בעניין תורשה, מזמן גילו שבעיות פסיכיאטריות הם גם תורשתיות, אך לדעתי זה לא ממש משנה. דיכאון בין אם מתמשך שנים ובין אם חודשים , יכול לחלוף עם הטיפול הנכון, ועם מוטיבציה ואמונה מצד המטופל. אשמח לשמוע את תגובתך, שיהיה בהצלחה מוניק

דניאלה שלום לצערי בנושא תרופות לא אוכל לייעץ לך, אני מציע לפנות לפורום פסיכיאטריה או פורומים רפואיים אחרים. מנסיוני בד"כ מוצאים את התרופה המתאימה אבל חשוב לשלב את הטיפול התרופתי גם עם טיפול פסיכולוגי והשילוב בד"כ מביא לתוצאות מיטביות. דיכאון יכול לחלוף אם מטפלים בו כראוי וגם אם הוא מגיע על רקע תורשתי. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמר על דיכאון ואבחונות http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר ברצוני לדעת אם היפנוזה יכולה לעזור במקרה הבא: הוריי דוברי ספרדית אך תמיד דיברו איתי רק בעברית, למרות ששמעתי את הספרדית מאז ומתמיד, היום אני לא יודעת לדבר ספרדית, פרט למספר מילים/משפטים פשוטים. לדעתי השפה הזו כן נמצאת אצלי בראש, בפנים איפשהו, וחשבתי שאולי ע"י היפנוזה יהיה אפשר להוציא את זה החוצה. מה דעתך? האם זה אפשרי? תודה מוניק

מוניק שלום היפנוזה לא תעזור להוציא את הספרדית, אבל אם תלכי ללמוד שיעורי ספרדית רוב הסיכויים שהשפה תחזור אליך במהירות גדולה הרבה יותר ממי שלומד את השפה לראשונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי דנה ואני סובלת מהתקפי דיכאון כבר כמה שנים, בחיי היום יום אני מתפקדת כרגיל והדיכאון מופיע בד"כ בלילה, לאחרונה התחלתי להשתמש ברסיטל אך אני שמה לב שאין שינוי בהתקפות הדיכאון והם עדיין פוקדות אותי בתדירות גבוהה, מבחינתי לעבור לשימוש בכדורים היה צעד גדול מאוד בהכרה של הדיכאון כבעיה ולא כתופעה חולפת, תמיד פחדתי מסטיגמות ומההשלכות של החברה ביחס לזה אבל בשלב מסויים ראיתי שהדיכאון משבש את חיי ומונע ממני הרבה דברים ומקשה עליי להגיע להחלטות וגורם לעכבה בחיי ובשלב זה החלטתי לגשת לטיפול תרופתי , כיום אני כארבעה חודשיים לאחר נטילת כדורים של רסיטל אני שואלת את עצמי האם במיקרים מסויימים הכדורים אינם עוזרים והאם צריך להתמודד עם הדיכאון כל החיים ולחיות חיים פשוטים של השרדות והאם באמת הכדור אינו יכול להשפיע ולעצור תחושות פנימיות ועמוקות של הראש, של הנפש תודה דנה

שלום דנה דבר ראשון, אני חושבת שבנוסף לטיפול תרופתי כדאי גם להתחיל טיפול שיחתי.(ידוע שטיפול תרופתי נטו-לא תמיד מנצל את הפוטנציאל האמיתי בו ללא טיפול שיחתי במקביל). בנוגע לכדורים שאת לוקחת-יש אפשרות שהכדורים הללו לאו דווקא מתאימים לך, יש המון כדורים נגד דיכאון ולפעמים צריך לנסות מספר סוגים עד שמוצאים מה שמתאים. אני גם חושבת שההשפעה של נטילת הכדורים תלויה גם בבן-אדם, באם הוא מאמין ביכולתם לעזור. הוכיחו כבר מזמן שהגוף מושפע מה"נפש". (היו ניסויים שנעשו באנשים בנוגע לכדורים: חלקם קיבלו כדורים שבאמת מתאימים למחלתם וחלקם קיבלו כדורים חסרי השפעה, לשני הקבוצות נאמר שהם מקבלים כדורים שאמורים לעזור להם, ולמרבה הפלא, לפי הניסוי האחרון שקראתי שנעשה, דווקא לאנשים שנטלו את "כדורי הסרק" היה שיפור משמעותי לטובה במצבם). אני לא יודעת אם את מאמינה ביכולתם לעזור, אך לדעתי ולדעת מומחים-יש לזה חלק גדול בהשפעה. אשמח לשמוע את תגובתך, ולהתייחס לה-במידה ותרצי. מוניק

מוניק, קראתי את תגובתך למיכתב שלי ואני מסכימה איתך שדרוש טיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול תרופתי אני מסכימה איתך גם שחלק מן ההשפעה של הכדור היא ביכולתנו להאמין שהכדור עוזר לנו ושאנחנו עוזרים לעצמנו, הרופאה שכתבה לי את המירשם, היא עצמה אמרה שהכדורים הם רק גלגלי עזר ושאין שום קסם והיא בעצמה כפסיכיאטרית המליצה לי לבדוק אפשרות של טיפול ברפואה אלטרנטיבית ולא בכדורים אז עד כאן הכל טוב ויפה אך עדיין צריך לטפל בדרך כלשהי עם הדיכאון, אני במיקרה גרה בלוס אנגלס כרגע ומאוד מאוד יקר טיפול פסיכולוגי והטיפול עצמו מאוד ארוך ולא נותן תוצאות מיידיות לדיכאון, עד שמגיעים לעומק בטיפול לוקח המון זמן, בכל אופן תודה על ההיתייחסות למכתבי ואני מקווה שהכדורים יעזרו באיזה שהוא אופן ואם את/ה ממליצים על כדורים אחרים או טיפול אחר אז אשמח לשמוע, תודה דנה

דנה שלום אני מסכים עם מוניק שבשילוב עם הכדורים כדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי. גם בלוס אנג'לס אפשר למצוא מסגרות זולות יותר כולל עמותות ומסגרות שונות, כדאי לך לברר ולא להתייאש מראש. יש חשיבות רבה לשילוב בין הטיפול התרופתי לטיפול הפסיכולוגי מאחר ולדיכאון יש רק נפשי ברור ולא רק היבטים ביולוגיים. הנטייה לדיכאון יכולה להיות נטייה שעימה מתמודדים כל החיים ובמיוחד במצבי משבר ולחץ. יש אנשים שסובלים מדיכאון באופן זמני מאוד וזה חולף לתמיד. כמעט כל אדם באוכלוסיה סובל מדיכאון בשלב כזה או אחר בחיים ומדובר באחת התופעות הנפוצות ביותר שיש בתחום הנפשי. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון ואבחונו. אני מציע לך לנסות ולבדוק את אפשרויות הטיפול באזורך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני לא יודעת אם כאן המקום לשאלה שלי אבל אני לא מוצאת מקום שנראה לי מתאים יותר. מה הפרוצדורה באבחון מחוננות אצל תלמידת כיתה א' - עם מי בביה"ס מדברים? , איזה אבחון עושים?, ע"י מי הוא נעשה? האם זה אפשרי רק באופן פרטי? יש אפשרות לפרטי דרך שפ"ח? כמה בערך עולה אבחון כזה? . במידה שאכן ישנם סממנים כלשהם למחוננות,מה ההמלצות בדר"כ? האם היום עדיין "מקפיצים" כיתה?. אשמח מאוד אם תתן לי כוון. תודה מראש.

שרון שלום את יכולה להתייעץ עם פסיכולוג/ית בית הספר לגבי הנושא. אפשר ליצור קשר טלפוני עם השירות הפסיכולוגי החינוכי. השאלה לצורך מה צריך את האבחון. יש מסגרות לימודיות מסויימות שמיועדות לילדים מחוננים. בד"כ לא מקובל כיום ליצור כיתה נפרדת אלא לארגן יום בשבוע בה התלמידים הללו מקבלים העשרה. אישית יש לי רתיעה מרוב המסגרות למחוננים, זה אולי מקדם קוגניטיבית אבל פעמים רבות מסבך את העניינים מבחינות אחרות רגשיות, שם עומס רב מידי על הילד לעומת מצב בו הוא מתמודד כמו כל הילדים עם בית הספר והלימודים ומגלה כישרון במימוש עצמי. יש כמובן גם אפשרות לאבחון פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן. דבר ראשון תודה על התשובה המהירה. דבר שני, מה כן עושים עם ילדה שאין ספק שמבחינת אינטליגנציה היא מבריקה ( לדברי המורים,גננת וכל מי שנמצא איתה בקשר),מבחינה רגשית בוגרת מאוד לגילה (לעיתים מדהים עד כמה) ומה לעשות שביה"ס אינו מהווה שום אתגר?!. הכל בא מאוד בקלות ולאט לאט לומדים לזלזל ובנוסף פשוט משעמם. דרך אגב גם מבחינה חברתית היא מוצאת עניין בילדים שגדולים ממנה בערך בשנתיים,והם מוצאים בה עניין. מה לעשות? שרון.

לד"ר אורן קפלן שלום רב אני מעוניינת לדעת האם רגשות של חיבה שמרגישים כלפיי המטפל מקורם בהעברה? האם ההשלכה היא מדמות האב למטפל?ואם כן מה המשמעות שלה בטיפול?ובכלל? האם הכוונה למושג "העברה אירוטית"?האם כל מה משמרגישים זה רק השלכות? האם מדובר על קונפליקטים אידיפליים שלא נפתרו? תודה

קאטי שלום יש הטוענים שבכל קשר שיש לנו בעולם יש מרכיבים של העברה. דמויות הקשר ההורי הראשוני נחקקות ולאחר מכן דפוסים מקשר זה משתחזרים בקשרים רבים אחרים. בטיפול יש לכך ביטוי חזק יותר בגלל שהסיטואציה הטיפולית מזמינה מצבים רגישים יותר ותחושות ראשוניות יותר. זה שיש בקשר היבטים של העברה לא אומר באופן אוטומטי שהכל זה דמיון ולא מציאות. צריך להבין שבתוך הקשר יש גם מרכיבים של השלכה וגם מרכיבים אוטנטיים ששייכים לקשר עצמו. כך לגבי כל קשר ובוודאי גם לגבי הקשר הטיפולי. הייחודיות של הקשר הטיפולי הוא שאפשר לעבד את התחושות הללו ולהבין את מקורם כמו גם את הדפוסים שמשתחזרים בקשרים רבים ואולי עלולים להפריע במקומות חשובים בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מצליחה לישון לילה רצוף רק אחרי לקיחת קסאנקס 0.25 מ"ג. האם יש בזה נזק? מה התחליף? תודה.

אתי שלום, בנוגע לתרופות, הפורום המתאים הוא פורום פסיכיאטריה. אני יכולה לענות לך מהידע האישי שלי : הקסנקס היא תרופת הרגעה בעלת פוטנציאל התמכרות גבוה. לכן, לא כדאי להסתמך רק עליה לאורך זמן. ישנן תרופות שינה שאינן ממכרות ( כגון: זודורם ). מעבר לכך, אם קשיי השינה נובעים מלחץ נפשי, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע כדי לטפל בבעיה מהשורש. בהצלחה ! יעלה.

שלום אתי בתור ישנה גרוע לשעבר אני מבטיחה לך שיש מיליון דרכים להקל על הבעיה ולישון טוב יותר שהן לא תרופתיות. (בטוח שווה לנסות אותם לפני התרופות) אוכל - כדאי לא להכביד ואז להימנע מתחושת כובד שיכולה להשפיע על המצב רוח התעמלות - עד שעה לפני השינה כדאי אולי להוציא את כל המרץ... מצב רוח ורגיעה - אפש לקרוא, לשמוע מוסיקה נעימה, לדבר עם מישהו, לעשות אמבטיה - כל דבר שירגיע אותך. להרחיק שעון מעורר מהאוזן בכדי שלא יפריע הצליל התיקתוקי. מומלץ לא לקרוא במיטה בכדי להתרגל לכך שנכנסים למיטה נרדמים. את יכולה לקחת דף ולכתוב את כל מה שאת מרגישה, כך שזה יצא החוצה ותוכלי להתפנות לשינה רגועה.. אני בטוחה שחלק מהדברים נשמעים לך טיפשיים אבל מניסיון של המון זמן, שינה טובה שווה כל ניסיון! משהו בטוח יעבוד. בהצלחה ולילה מצוין!

אתי שלום זה נשמע כפתרון די גרוע במיוחד מאחד ומדובר בתרופה ממכרת. אני מציע לך לטפל במקור הפרעת השינה ולא בסימפטום. פני למעבדת שינה ועיפות, יש כזו למשל בבי"ח תל השומר ונסי לבדוק במה מדובר. הנזק בתרופות מהסוג הזה הוא שהן רק יוצרות מעגלים של חוסר שינה שהולכים ונעשים גרועים עם השנים. מומלץ שתנסי להפסיק את המעגלים הללו כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מודה לכל אלה שענו לי. מהלילה הקרוב אפחית במינון התרופה עד להפסקה מוחלטת עם עשיית פעולות המסייעות לשינה. תודה.

שלום אני אמא לילד בן 13 לפני כ-5 שנים התגרשנו לאחר נישואים של 10 שנים לאחר הגירושים הסכמנו על משמורת משותפת כאשר בני נמצא אצל אביו כל יום משעת החזרה מבית הספר ועד אחרה"צ שאני חוזרת כמו כן מחצית חגים ומחצית מהחופשים. הענין הוא שבעלי לשעבר חי עם בחורה ומאז חצי שנה יתנתק מן הילד הוא קובע איתו ולא מגיע הילד מחכה בחוץ . כאשר הילד הולך אליו לשבתות הוא מרגיש לא נוח בבית אביו ניסיתי לדבר אם הילד ולהסביר שאלו חייו ולאב טוב איתה והוא לא יעזוב אותה גם אם הילד יציב קשיים. אך המצב רק מדרדר האב לא מוכן לפגוש את הילד מחוץ לבית והילד מאוד מאוכזב מסתגר בעצמו לא רוצה ללכת לחוגים בוכה וכו' מה עושים ? הילד בטיפול אצל בסיכולוג אך אני מאוד מודאגת ולפי ראות עיני המצב מידרדר מיום ליום. האב מתחתן בעוד כחודש ונראה לי שזה מקשה על בני יותר ויותר. ברצוני לצין שלפני החברה הנוכחית היתה לאב חברה במשך שנתיים ובני מאוד אהב אותה ויצר קשר טוב איתה אך אם זו אין כימיה. לתשובתך תודה גלית

גלית שלום אני מציע לבדוק אפשרות שתקבלי הדרכה מהפסיכולוג של הילד או אם זה בלתי אפשרי מפסיכולוג ילדים או משפחתי אחר. התקופה הנוכחית בוודאי לחוצה יותר אצל כל הגורמים במערכת בגלל החתונה הקרבה ויש לקוות שבהמשך הדברים יחזרו למסלולם. אולי כדאי לבדוק שינויים בהסדרי הראיה לתקופה הקרובה עד שהדברים ירגעו. צריך להגיע לאיזשהו הסדר מוסכם כדי להפחית את הנזק לילד שצריך כמובן להיות בחשיבות ראשונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

גלית, ב"תפוז" יש פורומים שעוסקים בנושא. שווה לבדוק! עדי

לאורן שלום, אימי עליה השלום הלכה לעולמה בפברואר 2003 והיא רק בת 58. נשארנו אבי, אנוכי ושלושת אחיי (הם בנים) אימי אהבה בגדים ונשאר לנו ממנה ארון בגדים מלא, (כ- 15 זוגות מכנסיים, סוודרים, חולצות וכו') היה לה חוש סגנון ויכולת אילתור. הזמן עובר ואבי מדי פעם מציין שהוא היה רוצה להתחיל ולהיפטר מחלק מהדברים. האמת היא שזה תופס המון מקום בארון שלו וגם חבל, עם הזמן הם עלולים להתקלקל מעש. אני כבר עברתי פעמיים על הארון...אבל אני לא יודעת מה אני רוצה לשמור לעצמי. יש לי בעיה, אין לי הרבה מקום בדירתי. אני לא אוהבת את הסגנון של חלק גדול מהדברים (אני ואימי בעלות טעם שונה וגזרה קצת שונה) אבל מצד שני הם מהווים עבורי מזכרת. יש לי קשר רגשי למלתחה של אימי כי זה ייצג אותה. אימי הרגישה שתמיד צריך להתלבש בצורה מכובדת, אם אתה מכבד את עצמך ולא להיות "שלוך".תמיד אהבתי איך שהיא התלבשה זה רק לא התאים לי. בכל אופן היא היתה שנות ה- 50 לחייה ואילו אני בסוף ה- 20...(היום אני בת 31) אינני יודעת מה לעשות. אני רוצה לעשות מה שנכון מבחינה נפשית, שלא יהיו לי חרטות אח"כ. אם הייתי יכולה הייתי מקימה מוזיאון...או בצורה פרקטית יותר הייתי קונה דירה גדולה יותר עם חדר ארונות שמספיק גם לבגדים שלה, כך שכל פעם שאני מרגישה את הצורך אוכל ללכת להסתכל עליהם ולראות אותה. אני צריכה להוסיף שאמי מתה ממחלה קשה. ההידרדרות שלה הייתה הדרגתית, אך מאוד כואבת לה ולסובבים אותה. אין ספק שרוב חייה היא נראתה טוב וצעירה מכפי גילה וזה נמצא איפה שהוא בתוך הראש שלי, וגם יש תמונות אבל בסה"כ כשאני עדיין באבל, על אף שעברו 11 חודש, אני עדיין כואבת מאוד מחסרונה...מה שאני :"רואה" זה רק את אמא שלי כפי שהייתה לקראת הסוף, והיא נראתה לא טוב...בלשון המעטה. כמסתכלים על הבגדים אז לא רואים את זה כל כך... אבי רוצה לתת לזה שנה (וזה או-טו-טו) ואז הוא ייקבל החלטה. אמרתי לו כבר שאני אסתכל שוב אבל שאני חושבת שאת הרוב אני לא רוצה ללבוש. הוא מתכוון לשאול 2 מהחברות שלה אם הם רוצות משהו. אבל אני מפחדת. אחרי שיימסרו כל הבגדים אם לתרומה ואם לחנות יד שניה...מה יקרה אם אני אתגעגע וארצה לחוש אותה? וגם לילדי לעתיד, הייתי רוצה שידעו שלסבתה היה חוש סטייל נהדר איך אני יוכל להדגים להם, להראות להם...כי ממני הם לא ישיגו את זה כי אני פשוט סולידית...ומהסבתה השניה הם בטח לא ישיגו את זה...כי אין לה את זה. מה דעתך הכי נכון לעשות? כיצד מתמודדים? אורלי

אני קודם כל משתתפת בצערך אני בת 20 ואימי נפטרה לפני 4 שנים אני מדברת מנסיון אני באופן אישי שמרתי חלק מהבגדים שלה שאני אהבתי וחלק פשוט זרקתי או מסרתי את לא חייבת לשמור לך מלתחה שלמה זה נראה לי מוגזם אני שמרתי רק כמה חולצות שפעם אמרתי שזה לא הטעם שלי אבל מסתבר שהבגדים הישנים חוזרים וזה במודה ואני אפילו הולכת איתם כרגע וזה נחמד ונעים וכיף להיזכר וזה אפילו עושה הרגשה טובה אפילו אם תיזרקי את כל הבגדים בסופו של דבר לא הבגדים יזכירו לך אותה אלא הדמות האישיות שלה הרגעים שעברתם ביחד את זה תמיד תיזכרי גם אם יעבור עוד הרבה זמן היא תמיד תהיה איתך בליבך אז את לא תיצטרכי את הבגדים שיזכירו לך אותה משתתפת בצערך מאיה

תודה! את צודקת כמובן, אבל אם רק יכולתי למחוק את אימי החולה וסובלת...הסוף באמת שלא היה טוב. מצטערת לשמוע שאיבדת את אימך בגיל כה צעיר...אמנם הכי הצעיר היה רק בן 20 כשאימנו הלכה לעולמה...בגלל זה אני מפנקת אותו...כי כשאני הייתי בגילו היא פינקה אותי...ואני הרגשתי שבגיל 30 זה היה צעיר מידי...

היי זאת באמת התלבטות. ענייני הרגש נכנסים פה חזק. זה קשור לזיכרון המת. האוהבים לא רוצים לשכוח, מפחדים לשכוח. יש לך גם אופצייה אולי להשאיר מעט מהבגדים ואת השאר לתת לאנשים קרובים או למי שזקוק להם ואז את יודעת שעשית מעשה טוב. לגבי זה שאת רוצה שיזכרו איך אמא שלך התלהבשה ואיך נראתה אסטטית- זה ניתן גם על ידי תמונות להראות. או לספר לנכדים. לאנשים קרובים לך שחשובים לך. הכל הולך. אולי תבקשי מאביך לשמור זאת עוד כמה חודשים או שנה כדי שתוכלי יותר להבשיל בעצמך או לשים אותם במקום אחר בינתיים עד שתהיי שלמה עם ההחלטה שלך. שלא תדעי צער.

אורלי שלום קראתי את ההודעות שלך והתגובות ובאמת אין דרך אחת שהיא הכי נכונה לנהוג. נראה לי שהפתרון שאורלי נתנה הוא ההגיוני ביותר, לשמור כמה דברים לעצמך ואת השאר למסור. זהו גם תהליך חשוב הן לך ובמיוחד לאביך. מאחר ורעיון המוזיאון איננו אפשרי אפשר לתעד את המלתחה בצורה אחרת. את יכולה לצלם את הבגדים, להסריט אותם במצלמת וידאו, בפני עצמם או אפילו כשאת לובשת חלק מהם. את הזיכרון הזה תוכלי לשמור וגם להראות לילדיך כפי שאת מדמיינת. לאחר מכן נסי למסור את רוב המלתחה ולהיפרד. זהו חלק מתהליך האבל הקשה על מות הורה אהוב ובסופו של דבר הוויתה תשאר אצלך בפנים ולא בזכות הבגדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ידי שלי נמצא כעת בכפר שאול - בית חולים לבריאות הנפש. לאחר איבחון פסיכולוגי ופסיכיאטרי (שנעשה), יקבעו לו נכות במל"ל. כדי להתקבל למכון סאמיט - מכון שיקומי, הוא יצטרך לחכות מספר חודשים מפאת הפרוצדורה של המל"ל לקביעת נכות (בעוד שהאיבחונים כבר קיימים). איך אני יכולה לעזור לו לזרז את התהליך (אם בכלל אוכל) ? תודה.

נעמייה שלום אינני מתמצא בנושא. אני חושב שתוכלי לשוחח עבורו עם הגורמים השונים שהזכרת ולבדוק כיצד אפשר לעזור לו ולקצר את התור. כמו כן האם יש גורמים נוספים שמעורבים כמו למשל הביטוח הלאומי ודומיהם שיוכלו לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב ויום נעים! האם טוב במקום עבודה או במקום אחר לשמור דברים בבטן מסיבת ביישנות.

ממש לא במיוחד אם הדברים מציקים ופוגעים בך בגגל זה המשפט "אן הבישן למד" בהצלחה

ב. שלום כפי שהגדרת את זה ברור שתשובתך היא שהביישנות מפריע לביטוי פתוח וחופשי של דברים. צריך להגיע למצב בו ישנו מספיק חופש להחליט האם לשמור בבטן או לא, ולא להמצא במצב בו הביישנות היא זו שמכתיבה את המציאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב ויום נעים! למישהי יש חברה אחת מבית הספר שהיא נפגשת איתה ויושבת עימה בבתי קפה והחברה באה אליה וכן משוחחת בטלפון עימה. לאותה בחורה יש ידידות לעבודה שהקשר שלה איתם טוב אך לא מגיע לקשרים מחוץ למסגרת העבודה. האם זה מראה על בעיה חברתית שיש לה רק חברה אחת.

לפי דעתי לא אין לה בעיה אולי החברות לעבודה לא מתאימות לה הם רק חברות לעבודה זה לא אומר שהם חייבות להיות חברות גם מחוץ לעבודה העיקר שהיא נהנית וטוב לה אם חברה אחת אז זה בסדר גמור לפי דעתי

אזרחית יקרה, השאלה היא, לדעתי, האם העובדה שיש לה רק חברה אחת מפריעה לה. ישנם אנשים רבים שאינם מרגישים צורך בקשרים חבריים רבים, ומסתפקים בקשר אחד או שניים. הדבר יכול להיות מוגדר כ"בעיה" רק אם הדבר מפריע לה או חסר לה. במידה וזה המצב, כדאי לנסות לבדוק מדוע קיים קושי ביצירת קשר, ובמידת הצורך - להעזר לשם כך באיש מקצוע.

א. שלום השאלה תיאורטית מדי מבחינתי מאחר ויש מן הסתם רקע הרבה יותר רחב מכך. האם יש גורמים משפחה מסביב? האם הקשר עימם טוב? האם קיים סבל מהמצב או שהוא נראה לה טבעי וסביר? בעיה מוגדרת פעמים רבות בעיני המסתכל. במידה וקיים סבל סביר להניח שכדאי לטפל בו. במידה והכל קשורה בד"כ לא נגדיר זאת כבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב! האם ניתן לשנות אופי של בן אדם.

השאלה די שטחית נא לפרט תלוי במה מדובר באיזה גיל ועוד בי

ק. שלום אופי הוא לא מקשה אחת אלא אוסף של נטיות רבות שמחוברות זו לזו בדרכים שונות. לכן בוודאי שאפשר לשנות רכיבים מסויימים באופי אם מודעים לבעיה או נטייה שמטרידה ואותה רוצים לשנות. לעיתים זה יכול לקרות מהר יחסית, לעיתים נדרש זמן ומאמצים רבים. יש כמובן גם דברים עקשניים יותר שאותם קשה לשנות, אבל השאלה היא כל כך כללית שקשה להתייחס אליה באופן יותר ספציפי מזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי איך מבריים על פי שם של מישהו האם הוא פסיכולוג או פסיכיאטר עם רישיון? אין לי רישון, רק שם. אשמח לקבל קישור! תודה טליה

http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm "רשימת הפסיכולוגים מרוכזת בספר הפסיכולוגים. ניתן לראות אותה גם באינטרנט. פסיכולוגים קליניים מומחים יופיעו בספר כאשר לצד מספר הרשיון שלהם יופיע הסימון "קל" (קליני)" (לקוח מהמאמר של ד"ר קפלן "עובדות ומידע לגבי טיפול פסיכולוגי".)

יש שם שדה מספר רישון גם כן אבל לא חובהלמלא אותו בכדי לקבל את הפרטים אותם את רוצה. בהצלחה!

טליה שלום הסתכלי בקישור בהודעה הקודמת או פשוט תשאלי באופן ישיר את המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

מתי יודעים שצריך לפנות עם ילד בן 10 דווקא לפסיכיאטר? הם יש סימנים ברורים שיודעים שצריך לפנות רק לפסיכיאטר? האם יש קישור בעניין? המלצות? מאמא מיוסרת! דואגת........ חוששת......

שלום תלוי מה סוג הבעיה. אם זו בעיה שנראה שתידרוש גם טיפול תרופתי כדאי לפנות לפסיכיאטר ילדים. ברוב המקרים נדרש בכל מקרה גם טיפול פסיכולוגי כך שזה לא בהכרח משנה למי פונים קודם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני לא בטוחה שלגבי תינוק בן 4 חודשים צריך לפנות לפסיכולוג אבל בכל זאת אני מנסה. הילד שלי בימים האחרונים לא מוכן לאכול על הידיים שלנו אלא רק שנאכיל אותו בעגלה או בטרמפולינה - להזכירך הוא אוכל תמ"ל מבקבוק (אפילו לא אוכל מוצקים עדיין). האם לדעתך יש חשיבות להאכלה בידיים להתפתחות (רגשית, קוגנטיבית...)? רק כשהוא מנומנם הוא אוכל על הידיים. תודה מראש אם תוכל לענות על כך.

יעל שלום בגיל כזה אכן לא פונים לפסיכולוג באופן ישיר עם הילד, אבל בהחלט מקובל לקבל ייעוץ במסגרת יחידה להתפתחות הילד או אצל פסיכולוג ילדים שמתמחה בגיל הזה, בד"כ פסיכולוג התפתחותי. ולשאלתך, אני לא חושב שיש הכרח להאכלה על הידיים, יתכן שיותר נוח לו בעגלה. העניין הוא להיות גמיש לפי צרכיו של הילד ולא להכתיב לו דברים שאינם נוחים עבורו. אם הוא אוהב מגע באופן כללי אבל בזמן האוכל מעדיף לשבת בעגלה לא נראה לי שיש כאן איזושהי בעיה וכדאי להתגמש. אם את מרגישה שזה מבטא קושי בקשר ביניכם אז זו אינדיקציה לפנות לייעוץ הורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל - סחתיין על התמונה. תמיד טוב לראות אדם מאשר סמל פורום ושנית לשאלתי - איפה יותר כדאי ללמוד פסיכולוגיה? במכללה או באוניברסיטה? האם תואר של מכללה פחות מתואר של אוניברסיטה או אם אני אלך אחרי מכללה לאוניברסיטה בשביל תואר שני יקבלו את התואר שעשיתי? בשביל הרקורד אני מתלבטת בין מכללת רמת גן לאוניברסיטת בר אילן.

יעל שלום יש אנשים שמעדיפים אוניברסיטה בשל התדמית היותר מדעית אולם בשנים האחרונות יש נטייה הולכת ומתרחבת לבחור במכללות. בתארים השניים מתקבלים כיום תלמידי אוניברסיטאות ומכללות ותנאי הקבלה תלויים בעיקר בציונים ובנתוני מבחן המתאם בסוף התואר הראשון ולא בהכרח במוסד הלימוד. יש מכללות שנחשבות יותר ויש כאלו שפחות. לא הייתי רוצה לתת המלצה על מוסד כזה או אחר, כדאי לבקר בשניהם, לשוחח עם סטודנטים שלמדו בשני המוסדות וכמובן לבחון האם נתוני הקבלה שלהם מתאימים לציונים שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת אם אפשר באופן חד וחלק להתפטר מהo.c.d?

גלית שלום תלוי למה כוונתך בלהיפטר. מדובר בתופעה מתוך הפרעות החרדה שהיא דרך להתמודד עם חרדה. הגוף אומר לעצמו שעדיף לעסוק במחשבות וטקסים מאשר לסבול את החרדה. כאשר יהיה תחליף הנפש תוכל להירגע ולהפסיק. הנטייה להמיר את החרדה במחשבות וטקסים היא בד"כ דבר שקשה לשנות כי היא צרובה כתגובה השרדותית נגד מצבי חרום. אבל נטייה לא בהכרח אומרת שחייבים להשתמש בה. בהחלט ניתן ללמוד לזהות את הדפוסים הללו, לטפל במקורות החרדה ואז להחליש כמעט לחלוטין את תופעות ה OCD. חלק משמעותי מהעניין הוא קבלה עצמית ורגיעה. רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

סליחה על החוצפה! אבל אם זו התשובה שיש לך לתת לי אז אין לי מושג איך אתה קורא לעצמך בדיוק פסיכולוג!

מה זה ?

לי הפירוש הוא obsessive compulsive disorder הפרעה אובססיבית קומפולסיבית או בעברית טורדנית כפייתית שהיא סוג של הפרעת חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יוצאת עם משהו כמה שבועות והחיבוקים והמגע שלו כאילו רפוי מעין נוגע לא נוגע. האם זה יכול להעיד משהו על אישיות או שפת גוף?

ליאת שלום אינני עוסק בתחום שפת הגוף ואני חושב שזה עלול להיות די מטעה לפרש אישיות על סמך עמדה כאילו אובייקטיבית. עם זאת הייתי בהחלט סומך על תחושות הבטן שלך שנובעות לא רק מאופי המגע הגופני אלא מהתרשמות כללית מאותו אדם. התנהגותו בוודאי מעידה על משהו אבל לא כדאי להכליל דברים אלא לנסות לפרש באופן מאוד אישי לאותו אדם מה משמעות המגע שלו עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-25 אחרי 2 טיולים ארוכים בהודו,גר בבית לא עובד (כי לא מוצא מה שמעניין אותו),לא רוצה ללמוד,לא רוצה להתחייב לכלום.כשאנו אומרים לו שזה לא נורמלי הוא שואל:מי קבע מה נורמלי?בעיני העולם כולו לא נורמלי.אני רוצה שילך ליעוץ והוא שולח אותי.בעלי ואני בהתמוטטות .למי לפנות?האם יש יעוץ דרך קופ"ח? מה לעשות?

הי דבר ראשון - לא רע אם תלכי לפסיכולוג ותתיעצי איתו בקשר לבן שלך הודו באמת מקום נפלא וקשה לחזור למציאות הישראלית אח"כ . הייתי מציעה לך להגיד לבנך שהוא כבר בחור בוגר ושהיית רוצה לראות אותו לומד להסתדר בעצמו בחייו. תאמרי לו שאת מעוניינת לעזור לו להגיע ליעד הזה ואת רוצה לשמוע ממנו תכנית או כוון שהוא חושב עליו, וכמה זמן הוא חושב שהוא צריך בשביל זה. תבהירי לו ( וגם לך ולבעלך) שאת לא לוחצת עליו אבל את רוצה להבהיר דברים שחשובים לך ושאת בטוחה שחשובים גם לו. כל אחד רוצה להיות עצמאי . זה רק קשה מאוד. והכי אפשרי כשיש תמיכה ואמון מסביב . רק בלי לחץ ועם הרבה אהבה.

ד. שלום בעיקרון אני מקבל את העמדה מההודעה הקודמת של ציור. אי אפשר לשלוח אדם לטיפול אם הוא אינו רוצה בכך. אם אתם בהתמוטטות עצבים כדאי בהחלט שתפנו לייעוץ פסיכולוגי אצל מישהו שמתמחה בטיפול משפחתי. תוכלו לדבר על הבן ועל מה שקורה לו. אולי הוא יסכים להצטרף אליכם יותר מאוחר אם זה יהיה רלוונטי. סביר להניח שלחץ שלכם עליו "להתיישר" לא יעזור ובעיקר יפגע ביחסים ביניכם. יש לקופות החולים פסיכולוגים שעובדים דרכם ונסו לברר בסניף הקרוב לביתכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לדעת אם כשמישהו מפסיק את שימושו בפאקסט (עם ייעוץ של רופא כמובן) - ההרגשה של כאב ראש חזקה ומתמשכת נורמלית? תודה

היי אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר שמכיר את נושא התרופות. תנסה בפורום- פסיכיאטריה...

ממה שידוע לי זה טבעי כחלק מהתופעות של הפסקת התרופה אבל תשאל שם.

מה התרופות המקובלות לטיפול בחרדה עם דכאון קל. האם הוא ייתכן בשל הפסקת גלולות למניעת הריון.ומה על תופעות הלווי לתרופות.

בוקר טוב!!! האם זה תקין להיות רגישים נפשית לבגד מסוים. או שזה מראה על ליקוי כלשהו.

אפשר להבין שלפעמים ניתן לפתח רגש חיבה עמוק ומיוחד לבגד מסוים (שניתן לנו במתנה, או נתפר במיוחד, או מזכיר איזה ארוע חשוב, או שהוא ירושה ממישהו שהיה יקר לנו ונפטר). אבל זה לא בדיוק המינוח "רגישים נפשית לבגד". למה בדיוק הכוונה? האם הכוונה היא שכאשר לובשים את הבגד המסוים חשים תחושות נפשיות מסוימות? או שחוששים לגורלו של הבגד וקשורים אליו נפשית? ככה או ככה, אם אובססיבים לגבי הבגד אז בהחלט יש מצב לא תקין ולא לגמרי בריא.

ב.ש. שלום השאלה שלך מאוד כללית. בעיקרון אינני רואה חוסר תקינות ברגשות כלפי ביגוד כמו אל כל דבר אחר שקשור למראה החיצוני. סביר להניח שמידת הבעייתיות קשורה לכמה זה פוגע בתפקוד היומיומי וגורם למחשבות וטרדות. כמו כן, תלוי האם יש דברים נוספים שמטרידים או שזה הדבר היחיד. במידה ואין דברים נוספים התשובה תנטה בוודאי לומר שאין כל בעיה. בקיצור, צריך להבין את התמונה המלאה של רגישות נפשית לדברים שונים בחייך. מאחר וישנו חשש לליקוי, סביר להניח שיש כאן משהו מטריד וכדאי לנסות ולבדוק אותו כדי להסירו מסדר היום. בברכה ד"ר אורן קפלן

המואס באיזה הפרעות נפשיות או תופעות נפשיות אדם מואס הרבה יותר מהרגיל בדברים שונים כמו בנושאים מסוימים, באנשים, במשימות... ובעצם מהי מאיסה פתולוגית ואיזה תופעות נפשיות קשורות למצבים בהם מואסים בדברים עד כדי כך שהאדם כבר לא מסוגל יותר לעסוק בדבר שהוא מואס בו ובורח ממנו. למשל נהג אוטובוס שנוהג ונמאס לו מהנהיגה מאיסה פתלוגית עד כדי כך שהוא עוצר באמצע הכביש למרות הלחצים של הנוסעים שימשיך בנסיעה, אך המאיסה שלו חזקה מאוד. באיזה הפרעות נפשיות או תופעות נפשיות המאיסה בדברים היא כל כך חזקה עד כדי כך שהיא פשוט פוגעת לחלוטין באותו תפקוד חשוב שנמאס עליו ?

מואס שלום מאיסה איננה בדרך התופעה הראשית אלא תופעת לוואי למשהו מרכזי יותר. נהג האוטובוס לא מואס סתם בנהיגה. קודמים לזה תהליכים רבים והסימפטום בו נפגשים לפתע הנוסעים והנהגים על הכביש הוא קצה הקרחון. אינני מתנסח בד"כ במונחים של הפרעה נפשית ואני מעדיף לשאול מה קרה לאיכות החיים שנפגעה כל כך עד כדי כך שצריך למאוס בדבר אותו עשית במשך זמן רב. כדי לספר את הסיפור המלא ולמצוא את שורשיו כדי לא להיתפס על לקצה קצהו של הקרחון שלמעשה לא מספר דבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שלום רב קראתי את המאמר שלך על היפנוזה ורציתי לדעת האם ע"י היפנוזה אוכל לשחזר יום בחיי כדי לעלות על עקבות טבעת יהלום שנעלמה לי? בשבוע שעבר הבחנתי שהטבעת לא נמצאת על האצבע, אך זכור לי שראיתי אותה יום קודם ויש סיכוי שהורדתי אותה לרגע אבל זה לא ממש ברור. הטבעת יקרה לליבי ובייאושי כי רב עלה רעיון ההיפנוזה. מה דעתך? בברכה.

הגזמת בגדול!!!! מה לשאלה שלך ולפסיכולוגיה? אם תמצאי מישהו שיסכים להפנט אותך בגלל זה אז הוא כנראה חסר אתיקה מקצועית.

רינת שלום יש סיכוי מסויים להצליח. נושא של רענון זיכרון הוא חלק מההיפנוזה, למרות שצריך להבין שהמיתוסים מהסיפורים והסרטים הרבה יותר דמיוניים מן המציאות. לגבי התגובה של יהלומי, דווקא לא הייתי פוסל סוג כזה של מפגש טיפולי. אובדן של משהו, במיוחד משהו רגשי כמו טבעת, הוא סיבה טובה מספיק לנסות ולעזור, אין בכך לדעתי כשל אתיקה. בתחום ההיפנוזה רענון זיכרון הוא תחום פורמלי ומוכר ושמופעל למשל גם בחקירות של גופי הביטחון ומגובה ע"י אנשי מקצוע של בריאות הנפש. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 17.5 . הבעיה שלי היא כזאת: אני מבקרת את עצמי יותר מדי פעמים, יותר מדי חזק. לכל אדם יש מנגנון בקורת על מעשיו, על דברים שאמר. אצלי הבקורת פשוט חוסמת אותי. כל פעולה אצלי נתקלת ב:"למה עשית את זה??? למה אמרת???"ץ אני מרבה לשחזר 'פאשלות' שלי מן העבר (אף הרחוק ביותר) ופשוט מתבשלת בבושה ויסורי מצפון. למה אני לא נותנת לעצמי צ'אנס לטעות? אני סך הכל בנאדם!!!

יעלוש, תופעה מוכרת, יודעה ומאד אופיינית לגיל ההתבגרות. את מרגישה שאת לא מספיק טובה, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה וממש לא מושלמת. הרצון הזה ל"היות בסדר" וכמו כולם גורם לך להחמיר עם עצמך במקום לפתח ולבנות את הצדדים החיוביים ולהבליט את הדברים שאת טובה בהם. הרפי קצת ותני לעצמך קראדיט. כל פעם שתרגישי שהולכת לצאת לך נזיפה או גערה עצמית, תעצרי רגע ותחשבי הפוך, עשיתי היום כך וכך, אמרתי מה רציתי להגיד ואני בהחלט שלמה ומרוצה מעצמי. מספיק המבקרים החיצוניים שיש לך ויהיו לך לאורך כל החיים, אז תני לעצמך צ'אנס וחפשי את הטוב והמוצלח שבך - והעניקי לעצמך בזכות זה את כל הנקודות האפשריות. וחוץ מזה, תביטי קדימה ותניחי לעבר. אל תחפרי בעניינים שהיו ואינם. מה שהיה, היה. תמשיכי הלאה, תראי את המטרות והיעדים שאת רוצה ושואפת להגיע אליהן והם ידרבנו אותך. תפסיקי להיטפל לצדדים השוליים, נסי לראות את התמונה כולה. עשי לעצמך את החיים קצת יותר נוחים, קלים וזורמים.

יעלוש שלום הביקורת העצמית יכולה להגיע מגורמים רבים, פעמים רבות זה קשור לביטחון ודימוי עצמי. הכיוון שמיטל כותבת עליו אכן אפשרי במצבים רבים בהם אפשר להסביר לעצמך דברים וללמוד להפסיק את הדפוס. עם זאת, לפעמים השכנוע העצמי אינו עוזר ונדרש טיפול פסיכולוגי כדי לטפל בשורש העניין. על פי רוב יש צורך לגעת בתפיסת העצמי כי שם נמצא מקור הבושה שבכל צעד שאת נוקטת מתעורר לחיים ומציק לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 17 ויש לי חברה שכבר מלפני כמה שנים הוזה כאילו אנשים שהיא מכירה (אפילו אם ראתה אותם פעם אחת) נימצאים לידה ומדברים איתה, צוחקים איתה, אומרים לה מה לעשות. היא גם סיפרה לי שהיא התאהבה בחלק מהם, אבל רק בבנות שבינהם. היא אומרת שהם תמיד נמצאים איתה אבל רק כשהיא לבד אז היא "מתקשרת" איתם. היא ילדה מאוד שקטה מופנת וסגורה, גם אדישה. רציתי לדעת אם לפי הסימנים האלה חברתי זקוקה לטיפול או שזה כבר יעבור לה, ואם אלו מאפינים לתופעה שקיימת כבר ומכירים אותה.

י. שלום ראשית כדאי להדגיש שלא מדובר בפיצול אישיות, אבל בהחלט יתכן שחברתך במצוקה וצריכה עזרה פסיכולוגית. השאלה האם היא מודעת לכך מאחר וטיפול איננו אפשרי ללא מודעות ורצון של הפרט להגיע לטיפול. שאלה חשובה נוספת האם היא חשה במצוקה, למרות שלך מהצד נראה שכן. התופעות שהיא מתארת יכולות להיות סוג של משחק עם הדמיון שאיננו מזיק לאף אחד, אך יכולים להיות גם חלק מבעיה. אני מציע שתנסי לשוחח איתה ולברר מה קורה. בכל מקרה, לא תוכלי לקחת על עצמך אחריות לשלומה, תוכלי רק לעודד אותה לפנות לטיפול או להתייעץ עם קרוביה המבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם! מה שלומכם? התגעגעתם אללי? אני התגעגעתי אליכם...... טוב, אז הבעיה שיש לי היא כזאת: יש לי חבר כבר חצי שנה ואני מאוד מאוד אוהבת אותו. הוא בעבר היה לא נאמן והיה מקיים יחסי מין מזדמנים בלבד בלי כל רגש ובלי קשר כלשהו לבחורה איתה הוא קיים יחסי מין. עכשיו הוא רק איתי עד כמה שאני יודעת והוא גם עדיין נורא אוהב סקס אבל אני מספקת לו את מה שהוא צריך אז ככה שהוא לא הולך עם בחורות אחרות. הוא גם רק למד מה זו אהבה לפי מה שהוא אומר והוא מרעיף עללי אהבה רבה ודאגה שמעולם לא חלמתי לקבל. הבעיה היא די מורכבת- יש לו כמה ידידות שאיתן הוא מתכתב באיי סי קיו ושמעולם לא פגש ולפעמים אני פשוט נתקפת בפחד שהוא יבגוד בי עם הידידות האלה או שהוא יתאהב בהן ויעזוב אותי ולכן אני מגלה קינאה רבה כאשר הוא מתכתב איתן בנוכחותי. הן מתקשרות אליו לפעמים וזה גם מעורר בי קינאה ופחד שהוא יעזוב אותי. אף פעם לא אמרתי לו שהוא צריך לנתק איתן את הקשר כי זכותו שיהיו לו ידידות. לי אישית אין קשר עם אף בחור, שום סוג של קשר עם בני במין המין השני. הוא הגבר היחיד והמיוחד בחיי. כששאלתי אותו איך הוא היה מרגיש אם הוא היה במקומי ולי היו ידידים שאיתם אני רק מתכתבת ולא נפגשת אז הוא אמר לי שהוא היה מקנא ועוזב אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אנחנו מתווכחים יותר מידי על הנושא הזה ואני מרגישה כאילו כבר אין לי כוחות. מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה לחשוב על פרידה כי אני אוהבת אותו מאוד והוא גורם לי להרגיש שאני רעה אליו, נוא אומר לי כל הזמן שאני חונקת אותו כי אני לא מרשה לו להיפגש עם בחורות אחרות. מה אני אמורה לעשות? אני עושה את זה רק בגלל שבעבר הוא היה חולה סקס ואני יודעת שהוא עלול לבגוד בי אם ייפגש עם בחורות יפות ממני. להניח לו לעשות מה שבא לו? מה לעשות?

היי יש לך שתי אופציות- או באמת לתת בו אמון ובמה שהוא אומר, או להחליט שכמו שהוא אומר לך- שהיה לו קשה אם היו לך ידידים שהיית בקשר איתם והוא היה עוזב אותך בגלל זה- לעזוב אותו. באמת לא כל אחד יכול לקבל את זה ודרוש הרבה אמון באדם, לאור הרקע שלו זה לא קל לך. השאלה עד כמה חשוב לו הקשר איתן אם את אומרת לו שזה קשה לך- אם הוא בכל אופן לא מתראה איתן. הכל באמת עניין של כמה זה חשוב לו וכמה לך זה מפריע.

אם תניחי לו לעשות מה שבא לו, וגם אם לא - הוא בכל זאת יעשה מה שבא לו ומה שהוא רוצה . השאלה היא - מה את עושה עם זה. (סובלת, שקועה ברחמים עצמיים, מקנאה). אז אם את באמת באמת אוהבת אותו ולא מסוגלת לחשוב על פרידה / ניתוק הקשר - כדאי שתפנימי את הידיעה שאת עלולה להיות נבגדת על ידו (במאוחר או במוקדם). ואם זה שווה לך (כי את אוהבת אותו וכו') - אז טוב ויפה. רק תדעי שאין ערך לכל הטענות שלו כאילו שאת חונקת אותו וכו'. ובינתיים, את סובלת, מותשת, מקנאה, ונגרמים לך האנרגיות. בינינו, האם זה באמת באמת שווה לך?

חביבה שלום אני מסכים עם התגובות הקודמות שקיבלת. הדרך היחידה היא להבהיר לו עד כמה את מקנאה לו ושיהיה לך קשה להישאר איתו אם יבגוד בך. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק בכוח קשר זוגי ולאורך זמן נדרש אמון. תצטרכי לבדוק עם עצמך מהם הגבולות שאת מציבה לעצמך ולו. אין טעם לחנוק אותו בקשר כי זה יתנקם בך בסופו של דבר. חשוב עם זאת להגדיר גבולות ברורים שאותם אין לעבור. ההחלטה האם לפרוץ אותם היא בסופו של דבר תקבע האם תשארו ביחד או לא. כדאי לפחות לנסות ולא להתעסק בנושא ללא הפסק, אלא אם באמת בן זוגך משחק ברגשותיך באופן קבוע, ואז כדאי לשים לזה סוף מייד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז מה שאתה בעצם מנסה להגיד זה שאני אתפוס עם חבר שלי שיחה רצינית ואסביר לו בדיוק מה מפריע לי ואני אציב לו גבולות ברורים וכאשר הוא עובר אותם זה אומר שאני לא מספיק חשובה לו ולא איכפת לו מהקשר והוא לא מוכן להשקיע ולתת בשביל הקשר ואז אני צריכה לנתק את הקשר אחרת אני אפגע? זה מה שאתה מנסה להגיד לי? אם כן, אז הבעיה היא שאני ממש מפחדת שהוא יעזוב אותי בגלל שהגבולות שאני מציבה לו הם לא לטעמו. אתה מבין, הוא חולה סקס והוא מכור לבנות. אז זה בהחלט נורמלי שיהיו לבחור ידידות אבל אני לא חושבת שאסור לי להגיד לו לא להיפגש עם ידידה שלו לבד כי בתור חולה סקס שנינו יודעים מה עלולות להיות התוצאות. אולי אני פשוט לא מתאימה לו? אולי בתוך הלב שלו הוא רוצה להמשיך עם סקס מזדמן? אני באמת לא יודעת מה לעשות. זה מייאש כל כך כי אני באמת אוהבת אותו ואיתו אני רוצה לחיות את חיי. (בשיא הרצינות) בבקשה תעזור לי!

splitting בעיברית, מישהו יודע? תודה!

פיצול

בוקר טוב! שבת שלום! כשאדם חותם 10 שנים בלשכת התעסוקה ולא מוצא עבודה. הוא מחפש עבודות גם בדרכים אחרות כגון: חברות פרטיות, עיתונות. לכל עבודה שהוא פונה לא מקבלים אותו על אף כל התחנונים למעסיקים השונים. יש לציין שהאדם שירת בצה"ל שירות מלא. בפרופיל 97. והיה חייל מצטיין. כל פקידי שירות התעסוקה באיזור מגוריו אומרים מה יהיה איתך אי אפשר כך להמשיך. וזה גורם לייאוש אצל אותו אדם. מה הפתרונות לכך.

שלום לצערי התשובה המרכזית איננה בתחום הפסיכולוגיה. המצב בשוק כיום גרוע מאוד ואכן יש קושי אוביקטיבי למצוא עבודה. בתחום הנפשי אפשר לשמור ככל הניתן על חוסן ולא להתייאש, למרות שמה שאתה מתאר באמת מייאש. במצבי מצוקה חשוב להיעזר בסביבה הקרובה ככל הניתן, משפחה וחברים. אני מקווה שיקרה משהו ברמה החיצונית שישפר את המצב ולא תמיד זה קשור ישירות למצב הפנימי הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך דוקטור אורן קפלן אני רוצה לדעת איפה אני יכולה לעשות פרטי את מבחני הרורשך והממפי ווכסלר אנא זה חשוב לי כי לפי דעתי אי אפשר לבחון לקבל תשובה לפי מבחנים כאשר אדם נימצא באיבחון של פוסט טראומה אנא עזור לי

לי שלום לא הבנתי לגמרי את הטיעון המלא שהצגת, אבל מבחינה מעשית כל פסיכולוג קליני רשאי לערוך מבחנים פסיכולוגיים. יש כאלה שמתמחים בכך במיוחד ואין כל בעיה לפנות ולהיבחן באופן פרטי. השאלה לשם מה נחוצים המבחנים הפסיכולוגיים והאם באמת המליצו לך לערוך אותם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יסביר באופן יותר מפורט אני סובלת כבר שנתים מיפיטיאסדי 3 פסיכיאטרים נתנו חוות דעת זו רשמו באופן חמור וקשיי שינה קשים אני אם ל2 קטנים בגלל הבעיה הזו אני לא יכולה בקושי לצאת ובטח לא לעבוד רמת התיפקוד שלי ירדה לקצת פחות מאפס ניגשתי לביטוח לאומי והם אמרו זאת בעית אישיות היסטוריונית אני לעולם לא טופלתי בשום מרפאה לבריאות הנפש אלה אחרי התאונת דרכים הזאת שהרסה את חיי אנא איך אפשר לאבחן אותי לפי מבחניםצת אלו כי כל השאלות שהיו לא טובים לגביי חיי כיום אני לאנ מבינה לפי מה הוא שואל אותו את אוהבת אנשיםפ או כל דבר שדומה אני כיום לא אוהבת את עצמי אפילו אZ למה זו בעיה היסטוריונית באישיות אנא ארני רוצה לדעת אם מבחן זה אקטולי לאדם שנימצא במחלה בבקשה איפה אני עושה מבחנים אלו אין אותם באיניטרנט ראה דוקטור מה השעה ואני עדיין לא ישנתי אני פוחדת לישון שמה יקרה משהו עזורלי

ד"ר קפלן שלום בני חייל קרבי ולאחרונה היה לו ויכוח קשה עם אביו בקשר לכך שהוא שותה לפני כל יציאה בשבתות שהוא בא וזה לא כל כך נראה לנו. שבוע לאחר מכן הוא התקשר ואמר שהוא רוצה לעזוב את הבית ופתאום העלה כל מיני בעיות עם אביו מכל השנים שהיה ילד. בגדול הבעיות היו בין אב לבנו שילמד ועל החיים אך בעלי היה תמיד טיפוס המאצ'ו ובני עדין יותר. בעבר גם היו הרבה בעיות זוגיות ביני ובין בעלי אך כלפי הילדים הוא תמיד נתן את הנשמה. בני אמר וזה נכון שמעולם לא שמע מאביו אני אוהב אותך וגאה בך אך הוא הראה לו זאת בדרכים אחרות. מה שהדהים אותי שהוא אמר שאביו הכה אותו בילדותו וזה בפירוש לא נכון אך היו הרבה שנים של מריבות זוגיות בהן בעלי היה גם אלים אך לא כלפי הילדים. שאלתי האם הוא תרגם אולי הרגשה של איום ואולי פחד כחוויה של אלימות כלפיו ודבר שני איך לנהוג אתו כעת?. מזה כמה שנים הבית רגוע היחסים טובים בין כולם אפשר לשוחח והאקט הזה של יציאה מהבית כרגע כחייל נראה לי נמהר מדי אך אם זה מה שהוא חווה ומרגיש אני מאמינה לו ומבינה את הקושי להיות בבית. כיוון שהוא בצבא ובא אחת ל-3 שבועות גם לא ניתן לעשות איזה שיחות בנושא ואני גם חוששת להכביד כעת כי הוא במקום מסוכן וצריך המון ריכוז בצבא. מה דעתך וסליחה שזה היה ארוך. תודה דפי

דפי, לדעתי את כן צריכה לשוחח עם הבן ולהסביר לו שבחוץ לא ממש מחכה לו גן עדן. זה מאוד מאוד קשה להחזיק בית. יש גם פורום הורים למתבגרים באתר תפוז. תנסי שם. עדי

דפי שלום נשמע שההחלטה לעזוב את הבית מגיעה מתוך מצוקה ותגובה רגשית חזקה למריבה. כמו כן קיימים כנראה משקעים לא פשוטים בשל העבר. העובדות חשובות אבל לא תמיד הן אלו שקובעות את המציאות הנפשית. בית שהיתה בו אלימות פיזית כלפי אחד מבני המשפחה סובל בד"כ מאלימות מילולית חריפה ואני מתאר לעצמי שבנך ספג לא מעט אלימות מסוג כזה גם אם לא הוכה ממש. לחיות בבית בו יש חוויה של איום ופחד זו מציאות נפשית מסוג מאוד מסויים והיא נשארת שנים רבות. פעמים רבות את נאלצת כנראה להבליג מול יחסו של בעלך וגם את זה הבן ראה. זה הזמן להבהיר לבן שאת מאחוריו ותומכת בו באשר יבחר. אני מציע לעודד אותו להישאר בבית אבל יתכן שיחליט להתרחק כדי לשמור על עצמו ועצמיותו וצריך לכבד גם החלטה שכזו. סביר להניח שלאחר מכן תוכל להגיע התקרבות מחודשת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאונן בטלפון או שיש לי פנטזיה לעשות זאת לפני פסיכולוגית בטיפול. מה זה? האם צריך להבריא מזה? או ללכת על זה? מה אתה חושב?

א.א. שלום אוננות ופנטזיה אינם בעיה כל עוד אינם פוגעים במערכות יחסים, באיכות החיים ואינם נתפסים כבעיה. מאחר ואתה מרגיש שאתה צריך "להבריא" מזה כנראה שאתה תופס את זה כמחלה ומרגיש שזו בעיה שצריך להירפא ממנה. מאחר ואתה בטיפול פסיכולוגי כדאי שתביא את הבעיה לשם. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר א.ק. מה שלומך, התחמקת? הה? בברכות, אני אוהב

היי שאלה נוספת- אדם שנמצא כמה שנים בטיפול. לאורך כל הדרך הוא חש שמשהו לא מתחבר לו רגשית עם הפסיכלוג על אף שבמשך הזמן הדברים השתנו והוא כן שיתף הרבה יותר ובתחומים לא מעטים. עם זאת, קיימים כמה נושאים עליהם הוא מתקשה מאד לדבר עם הפסיכולוג , כל השנים הללו. הוא מרגיש שהתגובות מאכזבות אותו לפעמים ושמשהו, שוב, רגשית לא מסתדר לו. הוא לא יכול להגדיר בדיוק על מה מדובר. מן תחושה של "להיות עם (פסיכולוג) , להרגיש בלי". מדובר על אדם מאד מתמודד, שרגיל להתמודד לבד עם דברים ובעל כוחות רבים. עם זאת, לדעתי, עושה הרושם שלא מדובר פה על הקושי לשתף. שאלתי- האם על אדם כזה לעזוב את הטיפול אחרי כמה שנים טובות שלו שם (למרות התחושה הזו שעלתה מדי פעם והוא התעלם ממנה שוב ושוב) ? החשש שלו הוא שהוא זה שאשם. שהוא חושש מתגובות (אולי) של הפסיכלוג וזה מה שגורם לו למחשבות הללו עליו, לתחושות הללו. מצד שני, הוא לא בטוח בכך. האדם העלה את הנושא בטיפול מספר פעמים , אך לא מצא שינוי גדול מדי ומתי שכן , הוא חש שזה מאולץ ולמטפל אין כנראה את היכולת והוא שוב מאכזב אותו. המטפל למשל, אמר לו- תלמד אותי מה אתה צריך, אך מצד שני, לדעתו של האדם מדובר פה על מגבלה של הפסיכולוג לשאול, לבדוק, להביע רגשות שהוא כל כך זקוק להם, מצפה להם והוא לא מעוניין ל"אלץ" אותו להגיב . הוא גם לא יודע אם ניתן. מה אתה חושב? האם עליו לעזוב או להמשיך ולהעביר את החולשה הזאת של המטפל שכה עזר לו בעבר אך בנושאים אלו פשוט קשה לו איתו שם?

ולגבי שאלתי הקודמת מלפני כמה ימים- תודה על התשובה אך אני רוצה לציין כי כאשר דיברתי על דיכאון אורגני- הכוונה שלי הייתה דיכאון. פשוטו כמשמעו. וכידוע לך, דיכאון כן ניתן לאבחן(לפעמים אף רצוי). יום טוב לך

דיכאון בהחלט אפשר לאבחן ואם יש סימפטומים שכאלה חשוב מאוד לאבחן ולטפל http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

הלוחמת שלום העובדה שאדם נשאר בטיפול שנים רבות מעידה שהטיפול בכל זאת תרם או/ו שבאמת יש קושי חזק להיפרד. במצב כזה הפרידה איננה דבר כל כך פשוט. כמו כן יתכן שההתלבטות שמתרחשת בטיפול מתרחשת גם בצורה כזו או אחרת מחוץ לחדר הטיפולים ומייצגת את הבעיה בגלל מתקיים הטיפול. בחרת לציין שאותו אדם מתמודד לבד וכדאי לבדוק האם תכונה זו לא משתלבת עם הבעיה, כנראה שאת סבורה שבמידה מסוימת כן. בסופו של דבר צריךלהעריך את מידת התועלת שהטיפול נותן למרות הקשיים והאם טיפול אחר עשוי לתרום יותר. אין כאן המלצה חד משמעית אלא תחושה מאוד אישית של המטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי האדם אכן מתלבט לגבי קשרים גם מחוץ למסגרת הטיפולית. מי מתאים לו, מה מתאים לו. הוא לומד להכיר את עצמו ואת צרכיו. אבל לגבי התחושה שלך שייתכן וזה קושי בפרידה ממטפל אם הוא שם כל כך הרבה זמן ולא טוב לו והוא נשאר- זו תחושה שמלווה את המטופל מת-ח-י-ל-ת הטיפול. זה מה שעושה את העניין כל כך לא ברור. באמת אחת מההשערות היא שבגלל הנטייה של האדם להתמודד לבד הוא מתקשה לשתף אבל מצד שני עושה הרושם כי התחושה של חוסר הזרימה הרגשית נשאר כפי שהוא בטיפול עם המטפל בשיחות למרות שיש נושאים שדובר עליהם. אני באמת חושבת כמוך, שאולי באמת הוא צריך לקחת הימור ולנסות מטפל אחר למרות שבאמת קשה לדעת אם המטפל הוא הבעייה , אם הקשר ביניהם הוא הבעייה ולא , מה שייתכן גם כן, הקשיים של האדם עצמו. תודה..

שלום דר קפלן אני גרושה כמעט שנה וחצי. יש לי ילד בן שנתיים וחצי. הגרוש שלי מקפיד להגיע לביקורים ואף החל לקחת את הילד ללינה. ילדי צריך לעבור ניתוח עם אישפוז יום בבית חולים שניידר (ניתוח מאטומיה עקב מיאטוס צר). על פי דבריו של האורולוג זהו ניתוח שכיח ואינו משאיר תופעות לווי הילד מקבל טישטוש מנותח מתאושש ונשלח הבייתה. אני לא רוצה להיות נוכחת בבית החולים יחד עם הגרוש - או אני או הוא. אביו של הילד גורם לי מתח עצבים, הוא בן אדם לחוץ ומלחיץ ובכל הזדמנות הוא תוקף אותי על כך שבגלל הגירושין (שנגרמו ביוזמתי) פגעתי בילד - בקיצור מנסה לגרום לי רגשות אשם, בכל אופן הוא מתעקש להיות ליד הילד. אני מבינה אותו הוא אבא שלו ואני מסכימה שהוא ילך עימו לניתוח, אם כי בלב כבד. הילד לא ראה אותנו יחד, ואני חוששת שניתוח אינו הזמן לבלבל את הילד. כשגרושי מחזיר את הילד ואנחנו מדברים הילד מושך אותי ביד ומבקש לעלות הבייתה וכשהוא הולך עם אבא הוא מתעקש לנסוע כבר - לי נראה שהנוכחות של שנינו יחד, מבלבלת אותו או מביכה אותו. אני חוששת שגם ההתרגשות מבית החולים (שממנו הוא פוחד מאוד מאוד) וגם הנוכות של שנינו יחד עלולה להוסיף להתרגשות ולבלבול שלו ובנוסף האי שקט שאני ארגיש הלחץ שבן זוגי לשעבר ישרה עליי לא יוסיף לאוירה. האם אתה חושב שעליי להיות עם בני בהכנה לניתוח? האם עליי להיות שם שבני יתעורר מן הניתוח? מה לעשות בכדי שבני יפגע כמה שפחות מן הסיטואציה הזו? האם אני אמא פחות טובה שאני מסכימה לשלוח אותו לניתוח עם אביו? תודה אנונימית

אנונימית, קודם כל, יש ב"תפוז" יש פורום שעוסק בנושא. אני לא זוכרת כרגע את שמו, אבל ישנו. דבר שני, לגבי הניתוח: אתם חייבים להיות שלמים עם העניין. לגבי הפחדים שלו: חשוב שהוא יבטא את הפחדים. להגיד לו שמותר לו להגיד שכואב לו. לספר לו את האמת (הוא מתחיל להבין). להבטיח לו שאתם איתו כל זמן ההירדמות וההתאוששות. רצוי לדעתי, לקחת אותו לפגישה מוקדמת עם הצוות המנתח. לדעתי, את אימא טובה וזה לא משנה אם את שם או בן הזוג שם, במידה ואתם לא יכולים להיות שניכם ביחד. מקווה שקצת עזרתי, עדי

א. שלום אני מציע שתמצאי בכל זאת את הדרך לעשות חילופין עם האב ולהיות עם הילד. הרי גם כשאתם מתחלפים בשמירה במהלך השבוע זה כרוך בפגישה. קבעי עם בעלך לשעבר מועד בו את תגיעי ותחליפי אותו במשמרת, לפחות לזמן מסויים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני כן היתי ממליצה לשניכם להיות ביחד בשביל הילד אני מבינה את מצבך אבל מה שאתם יכולים לעשות בשביל הילד זה לבקש מבעלך דבר ראשון בזמן הניתוח להתעלות על עצמו בשביל הילד ולהתנהג יפה אליך ולא לריב זה יעוןדד את הילד, ישנה גם ערכת משחק של חדר ניתוח שאפשר לשחק איתו לפני הניתוח זה לבן שלי מאוד עזר בי בהצלחה

למנהל הפורום בוקר טוב !!!!! האם בגלל הפחד מפיגועים כדאי להפסיק לנסוע באוטובוסים. ולהשתדל להיות רק בבית. ללכת רק למקומות דחופים כמו: עבודה וכו'. בתודה יעלה.

יעלה שלום אני מעריך שהתשובה די ברורה מאליה. למרות שהפחד משתק ומביא לרצון לברוח מהסכנה חשוב לא לתת לו לנצח כי זה מסכן דברים רבים אחרים באיכות החיים. זה קצת מגוחך לדבר על סטטיסטיקה, אבל מבחינה עובדתית הסיכוי להפגע בתאונת דרכים בתוך האוטובוס הרבה יותר גבוהה מהסיכוי להפגע מפיגוע. ובכל זאת, הסיכון בתאונות דרכים לא משאיר אותנו בבית. אם ממשיכים עם הפרדוקס הרי גם בבית עלול ארון להינתק מהקיר ולפצוע ובעצם החיים זה דבר מסוכן מאוד בכל מקום. זה כמו שאנשים פוחדים מטיסות. בעולם נהרגו מאות אלפי אנשים אם לא מליונים מכל מיני מצבים שונים, מתאונות טיסות מתו 600 איש במשך שנה שלימה בעולם כולו. זה אומר שלהיות במטוס זה אחד הדברים הבטוחים ביותר שאפשר לעשות, ובכל זאת, זה מעורר פחד עצום אצל אנשים רבים. בשורה התחתונה, צריך להכניס את הדברים לפרופורציה ולחזור לחיי השגרה. אפשר להיזהר בצורה סבירה ממצבים קיצוניים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, סבלתי בעבר מדיכאון קשה עם ניסיונות אובדניים. כשפניתי לפסיכיאטר טענתי לסימפטומים פסיכוטיים ( שמיעת קולות וכו'), דבר שלא היה ולא נברא.. מאז ועד היום אני לוקח כדורים אנטי פסיכוטיים שגורמים לי לתופעות לוואי קשות. בכל זאת, למרות שאני רוצה להפסיקם, איני יכול להודות ולומר שלא סבלתי מסימפטומים פסיכוטיים. שאלתי היא כזו : 1. על מה השקר בכלל? האם זה מינכאוזן ? הרי היתי מקבל את אותה תשומת לב גם אם לא הייתי טוען לסימפטומים. ( יש לציין שהרצון להתאבד היה רציני ואמיתי וכך גם ניסיונותי. ) 2. כמו כן, האם השקר מעיד על הפרעה כלשהי ואף פסיכוזה? 3. האם השקר הבא להגן עלי? ואם כן, ממה ? ענו לי בדחיפות כי איני יודע מה לעשות.

שחר שלום אני לא נוטה לתת אבחנות פסיכיאטריות באינטרנט מאחר ואי אפשר באמת לתת חוות דעת מקצועית ורצינית. אתה מספר על דיכאון וניסיונות אובדניים, זה נראה לי רקע מספיק כדי שתפנה לטיפול ותהיה במעקב. כל מה שאתה מתאר בהמשך הוא דבר שניתן לטפל ולבדוק בתוך הטיפול עם איש מקצוע שמכיר אותך היטב ויכול לפרש עבורך את הדברים בצורה מדוייקת ואישית. לכן המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי במידה ואינך נמצא כיום במסגרת כזו ולבדוק שם את כל ההסטוריה האישית והרפואית שלך כדי שתוכל לשמור על עצמך ולמנוע נזקים בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כארבעה ימים ענית לי בעניין העברת בתי לישון במיטתה בדירה החדשה וברצוני להודות לך על כך. בהמשך לכך רציתי לשאול כיצד עלי לנהוג בהעברה? האם עלי להתעלם מבכי, האם עלי לשהות לצידה בחדר, האם להיכנס ולנחמה? כיצד עלי לבצע זאת על מנת להקל עלי ועליה??

ריקי שלום אני מציע לנסות לייצר טקס הליכה לישון קבוע שיחזור על עצמו מדי ערב. משהו כמו ארוחת ערב, אמבטיה, הלבשה+החשכה של החדר, סיפור, מוסיקה מה-CD, הירדמות. בשלב המוסיקה אפשר לצאת מהחדר. שיטת 5 הדקות היא לאפשר בכי לכמה דקות ולחזור לכמה דקות, להרגיע, לומר שלילה ולצאת שוב. אין לתת לבכות ללא סוף אבל בלי בכי בכלל זה יהיה קשה. מאחר ואתם עוברים דירה ומיטה וזה שינוי די דרמטי לא הייתי מנסה להיות נוקשה מידי בשבוע שבועיים הראשונים ומנסה לתת לה להתרגל לסיטואציה החדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום.. אני לא יודעת אם זה ממש קשור... אבל רציתי לדעת בבקשה איך מתנהג מישהו עם פיצול אישיות ומזה בדיוק?... אשמח אם תוכלו לענות לי עוד היום.. אני לומדת תאטרון ובחרתי לגלם דמות שסובלת מבעיה זו, אך לדאבוני איני יודעת ממש איך היא מתנהגת ומה מאפיין אותה.. תודה

ילדה שלום פיצול אישיות באופן שמופיע בסרטים הוא תופעה שרואים בעיקר בסרטים, לא במציאות. פיצול אישיות הוא חלק מתופעה דיסוציאטיבית שבה אדם מנתק חלקים מסוימים מהתודעה שלו, בד"כ כתגובה לטראומה. מאחר ובעת טראומה יש קושי להכיל את כל המציאות הקשה אנשים מנתקים חלקים מסויימים, למשל, לא מרגישים כאב למרות פציעה. באופן נורמלי החיבור יגיעו יותר מאוחר אבל במצבים מסויימים הניתוק נשאר. אדם שחווה טראומות רבות בחייו, למשל, התעללות מינית ממושכת בילדות, מתרגל לעשות ניתוקים כאלה כאורח חיים. במצבים קיצוניים במיוחד נוצרים שני אנשים בתוך אותו אדם. אדם למשל שפגוע מהטראומה ואחד שכלל אינו מודע אליה. התופעה בצורתה הזו נדירה כל כך עד שרוב אנשי המקצוע לא פגשו בה מעולם, למעט בבית המשפט כשעורך דין ממולח מצליח לטעון שמרשו לא ביצע את הפשע כי היה מישהו אחר באותו הזמן... בברכה ד"ר אורן קפלן

במסגרת עימות משפתי חריף עם גרושתי מנסים גורמים שונים כולל בית המשפט להפנות את ההורים ו\או הילדים לפסיכולוגים כאשר תפקידם ומהותם מעורפלים. העניין נמשך כבר שנתיים ללא פתרון, בעיקר עקב סירוב האישה לשיתוף פעולה. המונחים שמשתמשים בהם הם "הדרכה הורית", עזרה להורים להתמודד עם משבר הגירושין וכו' כאשר ניסיתי לממש את ההחלטות נתקלתי בכמה בעיות מהותיות: יעוץ או טיפול (אצל פסיכולוג חברתי, קליני או פסיכותרפיסט) סירוב של מטפלים פסיכותרפסתים לדון בבעיות תקשורת בין בני הזוג והדרכה הורית במערכת הציבורית עובדים תרפיסטים שלא יודעים מה אני רוצה מהם וכועסים עליי אם אני מיוזמתי לא מביא את הבעיות ומגדיר אותם ופותר אותם (נתקלתי בתופעה יותר מפעם אחת). שאלה תמוהה שעלתה, מה משמעות הדרכה הורית מבלי ליצור אפילו קשר עקיף בין ההורים ? נעשתה בדיקת מסוגלות הורית אבל הוטל עליה על ידי בית משפט חסיון מלא ואין לי מושג כיצד ניתן לקבל מושג על תוכנה. לאחר מאמץ רב הסכים בית המשפט כי המכון יתן לי פגישת משוב, גם בה לא קיבלתי מושג מה מטרת הטיפול\יעוץ\ הפסיכולוגי. אני בהחלט לא סובל מחרדות,הזיות או פחדים ,קשיים ביצירת קשר וכו' האם יעוץ אצל פסיכולוג חברתי הינו צעד פסול ? מי צריך פסיכולוג קליני ? אני מעוניין לקבל דיעות על המשמעויות השונות של סוגי הטיפול השונים והתאמתם לאנשים כאלו ואחרים, ואיך יוצאים מהסבך ?

יורם שלום מה שאתה מתאר נשמע מאוד מסובך. במצבים כאלה הטיפול הפסיכולוגי מגיע לא בצורה האידיאלית. טיפול פסיכולוגי אמור להתרחש כאשר אדם מרגיש שזה מה שהוא צריך. במקרה שלך כל כך הרבה גורמים מעורבים שאני בספק אם כבר נשארת מוטיבציה של ממש לטיפול פסיכולוגי. כמו כן, אם אתה לא יודע לשם מה הטיפול אין כל טעם בטיפול. נשמע ששמעת כבר הרבה דעות וגישות ונשארת די מבולבל וכעוס מכל הענין. אני מציע לך לפנות באופן אישי לפסיכולוג שאתה בחרת ושאתה סומך עליו, להציג את כל הסיפור ולשמוע מה דעתו בעניין. כל ההדרכות והטיפולים שמוצעים לך במסגרת בית המשפט והשירות הציבורי מעוררים אצלך התנגדות וחשדנות והסיכוי שיצא מהם משהו חיובי במצב הנוכחי הוא לא רב. סוגי הטיפול הקיימים הם כל כך רבים שגם ספר לא יספיק לתיאור. העניין המרכזי הוא למצוא אדם שאתה סומך עליו, הגישה הטיפולית לא ממש משנה, לרוב הצלחת הטיפול תלויה בכימיה האישית שנוצרת בטיפול ולא בגישה עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה, אני כבר הרבה זמן מתייעץ עם דר' לפסיכולוגה חברתית תעסוקתית. הבעיה היא שפסיכולוגית קלינית המייעצת לבית המשפט טוענת בפני כל מי שמוכן לשמוע כי הוא עובר עבירה פלילית בכך שהוא מקבל אנשים כי הוא לא קליני ולכן זה שאני הולך אליו זה לא נחשב. מה דעתך ? תודה יורם

שלום , הפניה בנושא מקורה של הפרעת אכילה ... אחרי עבר רבוי טיפולים הן פסיכולוגיים והן תרופתיים עדיין קיימת תופעה של הפרעת אכילה אשר באה והולכת בתקופות שונות במהלך חיי . יש עיסוק בלתי פוסק סביב אוכל המתבטא בתחושות נוספות כגון לחץ וחששות (שאין לי מושג ממה נובעים). האם לדעתך יש שיטת טיפול אשר יכולה להביא לסיומה של ההפרעה או שעלי לחיות במאבק מתמיד נגד האכילה הכפייתית ? האם היפנוזה יכולה לסייע ? האם להמשיך ליטול תרופות ? חשוב לציין כי אני שבעה מטיפולים הכרוכים בשיחות שכן המקור של התופעה מאד מעניין אולם ידיעתו איננה מפסיקה את הכח החזק של ההרגל. אשמח לקבל התייחסות או לפחות כיוון שייתן מוטיבציה לנצח . (תודה).

עדי שלום לכל אחד יש מקומות מועדים לפורענות. אחד עובד יותר מידי, אחר סובל מהתקפי חרדה. אצלך הרגישות היא בהפרעת האכילה. הרגישות לעניין תישאר לכל החיים ותגבר במצבי לחץ. העניין הוא לא להיפתר לחלוטין מהתופעה אלא דווקא להתיידד איתה, להכיר אותה היטב, ולדעת שיש גלים של עליות וירידות. העיקר הוא לנהל אורח חיים תקין וסביר תוך ידיעה שבזמן התקף צריך להגביר טיפול ולהתמודד אחרת עם העניין. תרופות יכולות לעזור, היפנוזה יכולה לעזור, העניין הוא שיש הרבה דברים יעילים ואם נמאס לך משיחות בהחלט אפשר לנסות דברים נוספים. אני מסכים איתך שהטיפול הדינמי השיחתי שנמשך שנים יכול בנקודה מסוימת להפוך ללא יעיל, גם אם שיפר את מצבך לאורך השנים. צריך להסתכל על הדברים בחלקים קטנים ועם יעדים קצרי מועד. אם היפנוזה מושכת אותך, פני להיפנוזה. זה בהחלט יכול לעזור אבל גם כאן אין פטנטים ומרשמי קסם, נדרש זמן ומוטיבציה וקשר טיפולי טוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 17, בנאדם איסטניסט מאד. לפני 4 שנים לקחה אותי אמא שלי לפסיכולוגית שאבחנה אותי כמי שלעולם לא יוכל להשתחרר מה'ג'וקים' שגורמים לאסטניסטיות הזאת (ומי שקצת איסטניסט בטח מבין אל איזה ג'וקים אני מדברת). היא הסבירה לי שזה נובע ממבנה מסוים במוח ואף הראתה לי צלומים של אותו מוח מדובר. הייתי אז קטנה ולא בדיוק התאמצתי להבין את ההסבר הזה, אמא שלי לא היתה איתי כך שיצאתי משם בלי להבין שום דבר. אבל עם השנים הגעתי למסקנה שזה ממש בלתי נסבל להמשיך כך. אני לא מסוגלת לנגוע בבנ"א, יש לי מערכת כלים משלי, אני אוכלת את כל הארוחות בחדר השינה שלי. אם משהו, בטעות נעל את נעלי הבית שלי- אני פשוט לא לובשת אותם. בקיצור אני מרגישה ממש פסיכית. אני מבינה שזה לא נורמלי אך אינני רואה שום סיכוי לצאת מזה אי פעם. ואלו הן שאלותי: האם אכן צדקה הפסיכולוגית לגבי ההסבר הנ"ל? האם א"א להשתחרר מזה? ממה זה בכלל נובע? אשמח לדעת אם את הצרה הזו חולקים עוד אנשים...

עדי שלום ממה שאת מתארת את סובלת מבעיה של מחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית, OCD. זו תופעה שהיא חלק מהפרעות חרדה. יש בהחלט אפשרות לטפל בבעיה, רצוי ע"י טיפול פסיכולוגי בשיחות בשילוב עם טיפול תרופתי נוגד חרדה. מאחר ואת סובלת מכך כבר מספר שנים יהיה צורך בטיפול קבוע ומסודר לפחות לכמה חודשים ואולי יותר. מאחר ואיכות חייך נפגעת בצורה חמורה, ולא פחות מכך גם הדימוי העצמי שלך, כדאי לפנות לטיפול בהקדם. רצ"ב קישור למאמר על חרדה בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

שלום לך אני לא יודע אם אתה הוא האדם איתו אני צריך להיתיעץ אבל אם לא אנא הפנה אותי לאדם המתאים. אמא שלי חולה אונקולוגית כבר 8 שנים, בחודש האחרון הוחמר מצבה כך שהיא בקושי יכולה לקום מהכסא.(שלא נדבר על לרדת או לעלות במדרגות) אני ואחיותי מאוד היינו רוצים לתת לה כמה שיחות עם פסיכולג לעידד, הקשבה כי לילדים שלה היא לא מספרת הכל (בגלל שהיא לא רוצה להכביד). היא גם אישה מאוד "קשה" מבחינת עזרהת היא לא נותנת שיעזרו לה רק עם ממש צריך. כמובן שאותו פסיכולוג צריך להגיע לביתה. האם אתה חושב שזה מעשה נכון לעשות? ואם כן למי אני צריך לפנות? (יש אפשרות מקופת חולים אבל זה פרוצידורה ארוכה ואנכנו מעונינים במשהו יותר מידי) בתודה מראש רביב

רביב, רק רציתי להזדהות אתכם ומקווה שהיא תחלים. תנסו לדבר עם מישהו בבית החולים בו היא מטופלת. גם אימא שלי חלתה במחלת הסרטן. עדי

רביב שלום אני מציע לפנות לפסיכולוג רפואי או שיקומי שזו התמחותו. יש גם עובדים סוציאליים שעוסקים בתחום. הם בד"כ נמצאים בבתי החולים במחלקות עצמן. יש גם כאלה הפועלים באופן פרטי. אני מציע לפנות לאיש המקצוע שנמצא ביחידה בה אמך עוברת את הטיפולים הרפואיים, בוודאות יש כזה במחלקה. התייעצו עימו ובדקו האם אפשר לקבל עזרה באמצעות בית החולים ואם לא כיצד משיגים מישהו שיוכל להגיע הביתה. לצערי אינני מכיר שם ספציפי שאוכל להמליץ. בברכה ד"ר אורן קפלן