פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 17, בנאדם איסטניסט מאד. לפני 4 שנים לקחה אותי אמא שלי לפסיכולוגית שאבחנה אותי כמי שלעולם לא יוכל להשתחרר מה'ג'וקים' שגורמים לאסטניסטיות הזאת (ומי שקצת איסטניסט בטח מבין אל איזה ג'וקים אני מדברת). היא הסבירה לי שזה נובע ממבנה מסוים במוח ואף הראתה לי צלומים של אותו מוח מדובר. הייתי אז קטנה ולא בדיוק התאמצתי להבין את ההסבר הזה, אמא שלי לא היתה איתי כך שיצאתי משם בלי להבין שום דבר. אבל עם השנים הגעתי למסקנה שזה ממש בלתי נסבל להמשיך כך. אני לא מסוגלת לנגוע בבנ"א, יש לי מערכת כלים משלי, אני אוכלת את כל הארוחות בחדר השינה שלי. אם משהו, בטעות נעל את נעלי הבית שלי- אני פשוט לא לובשת אותם. בקיצור אני מרגישה ממש פסיכית. אני מבינה שזה לא נורמלי אך אינני רואה שום סיכוי לצאת מזה אי פעם. ואלו הן שאלותי: האם אכן צדקה הפסיכולוגית לגבי ההסבר הנ"ל? האם א"א להשתחרר מזה? ממה זה בכלל נובע? אשמח לדעת אם את הצרה הזו חולקים עוד אנשים...

עדי שלום ממה שאת מתארת את סובלת מבעיה של מחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית, OCD. זו תופעה שהיא חלק מהפרעות חרדה. יש בהחלט אפשרות לטפל בבעיה, רצוי ע"י טיפול פסיכולוגי בשיחות בשילוב עם טיפול תרופתי נוגד חרדה. מאחר ואת סובלת מכך כבר מספר שנים יהיה צורך בטיפול קבוע ומסודר לפחות לכמה חודשים ואולי יותר. מאחר ואיכות חייך נפגעת בצורה חמורה, ולא פחות מכך גם הדימוי העצמי שלך, כדאי לפנות לטיפול בהקדם. רצ"ב קישור למאמר על חרדה בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

שלום לך אני לא יודע אם אתה הוא האדם איתו אני צריך להיתיעץ אבל אם לא אנא הפנה אותי לאדם המתאים. אמא שלי חולה אונקולוגית כבר 8 שנים, בחודש האחרון הוחמר מצבה כך שהיא בקושי יכולה לקום מהכסא.(שלא נדבר על לרדת או לעלות במדרגות) אני ואחיותי מאוד היינו רוצים לתת לה כמה שיחות עם פסיכולג לעידד, הקשבה כי לילדים שלה היא לא מספרת הכל (בגלל שהיא לא רוצה להכביד). היא גם אישה מאוד "קשה" מבחינת עזרהת היא לא נותנת שיעזרו לה רק עם ממש צריך. כמובן שאותו פסיכולוג צריך להגיע לביתה. האם אתה חושב שזה מעשה נכון לעשות? ואם כן למי אני צריך לפנות? (יש אפשרות מקופת חולים אבל זה פרוצידורה ארוכה ואנכנו מעונינים במשהו יותר מידי) בתודה מראש רביב

רביב, רק רציתי להזדהות אתכם ומקווה שהיא תחלים. תנסו לדבר עם מישהו בבית החולים בו היא מטופלת. גם אימא שלי חלתה במחלת הסרטן. עדי

רביב שלום אני מציע לפנות לפסיכולוג רפואי או שיקומי שזו התמחותו. יש גם עובדים סוציאליים שעוסקים בתחום. הם בד"כ נמצאים בבתי החולים במחלקות עצמן. יש גם כאלה הפועלים באופן פרטי. אני מציע לפנות לאיש המקצוע שנמצא ביחידה בה אמך עוברת את הטיפולים הרפואיים, בוודאות יש כזה במחלקה. התייעצו עימו ובדקו האם אפשר לקבל עזרה באמצעות בית החולים ואם לא כיצד משיגים מישהו שיוכל להגיע הביתה. לצערי אינני מכיר שם ספציפי שאוכל להמליץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני נועה בת 17 וחצי מתל אביב ילדה שקטה ונחמד לא עושה שום דבר רע, עכשיו אני עומדת לסיים את י"ב הכרתי היום מישהו, וכל הזמן אני חושבת על איך החיים שלי ייראו עם חבר, כי אני כל הזמן עושה ספורט כי אני מנסה לעזור לחילוף חומרים שלי להשתנות כי הייתי פעם הפרעת אכילה הייתה לי פעם היום אני וזה רחוק פשוט החילוף החומרים נדפק, פעם מישהו רצה אותי גם כן אבל אני לא יודעת......... (מה יש לי? מישהו רצה אותי ולא רציתי אותו כי הוא היה תינוקי, וקצת רדוד ומפגר) אחר כך לא היה לי חבר ואז רציתי מישהו שיהיה ממש חכם כזה (בגלל שההוא היה ממש לא) והנה הוא ממש חכם עד כדי כך שזה אפילו מפריעה לי קצת הרבה הוא אומר לי כמה שהוא אוהב ללמוד וללכת לקונצרטים חחח חברה שלי עושה לי איזה פלצן חחחחחחחח אבל אמא שלי אמרה לי והיא צודקת כל מי שתכירי יהי בו איזה חיסרון אז כל פעם שמישהו ירצה אותך ישר תחשבי מה הוא. אין בן אדם מושלם וזה נכון, לא יודעת הוא חכם כזה מדבר גם בעברית יפה כזאתי הוא אוהב את זה ככה הוא אמר קצת הפריעה לי שהוא חיבק אותי היום כל הזמן פעם ראשונה שהוא ראה אות אבל דיברתי איתו על זה, והוא אמר שהוא מצטער שהוא לא ידע שזה מפריעה לי ופעם הבאה זה לא יהיה, עכשיו התחלתי לחשוב מה יגידו כל מיני ילדים בשיכבה בכיתה שיידעו שיש לי חבר, אני הילדה השקטה חבר? מה תגיד המאממנת כושר שהיא רואה אותי בתור הילדונת של המכון כולם שם נורא מסביבי למה אני בעצם כל כך מפחדת מכל זה? \= זה הקטע אצלי שאני כל הזמן חושבת ):

נו אז מה שאת שקטה ואת מתעמלת אז אסור שיהיה לך חבר ? לדעתי זה דבר טיבעי שיהיה לך חבר מה רע בזה להיפך תיהני ותבלי אם חבר זה הגיל לעשות חיים ולבלות בהצלחה

ודרך אגב זה נורמלי שפסלת מישהו כי הוא נראה לך ילדותי את לא חייבת לצאת אם כל מישהו שרוצה אותך זה טוב שאת יודעת מה את רוצה ומחפשת בבן אדם לדעתי את בחורה נורא בוגרת וגם אני שאני בת 24 לא יוצאת אם כל אחד אלא רק אם מי שנראה לי באמת

נועה שלום לכאורה הבעיה היא בנושאים מסויימים שעליהם את חושבת, למשל בנושא הבחורים, אבל למעשה הנושאים הללו חולפים ומשתנים והמחשבות נשארות. הנטייה למחשבות טורדניות יכולה לבוא מכל מיני מקומות, חלקם קשורים להפרעת האכילה שהיתה לך שגם היא בסופו של דבר רק סימפטום חיצוני לסיפור פנימי שלך עם עצמך. נשמע לי שאת לא רק חושבת אלא גם מאוד מתלבטת על דברים בחיים, על איך תופסים אותך מבחוץ, מי את באמת וכיצד את רוצה להיות בהמשך. אני מעריך שהדברים ימשיכו להטריד אותך גם הלאה כי זו הנטייה הטבעית שלך בשנים האחרונות, ולכן כדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי שבו תוכלי לעשות קצת סדר במחשבות ולנתב אותם למקומות חיוביים. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל לטלי : את צודקת הרבה אמרו לי את זה): ולאורן - יש רק בעיה אחת ההורים שלי נגד פסיכולוג רק עוד שנה אני יוכל ללכת שאני היהי בת 18 , אני מפחדת אבל שזה נכון מה שהם אומרים ושהם באמת יביאו לי יותר צרות לחייפ, למשל חברה שלי בגלל ביטחון עצמי נמוך הלכה לפסיכולגית היא שם כבר הרבה זמן והביטחון נשאר אותו ביטחון, ופתעום היא השתתנה לרעה היא כועסת על כל מיני דברים כאילו יש פתעום יותר צרות, וזה ידוע בדרך כלל לא? כאילו מה הפסיכלולוג יכול לומר לי?

אדם שמרגיש מאושר בגדול, אבל לפעמים כשהוא מאושר הוא מרגיש צביטה בלב, מן מועקה, מן עצב בלתי מוסבר. הוא לא מקשר את זה לכלום בעיקרון, אבל זה כמו גולה בלב, בגרון. הבנאדם עבר בעבר טראומה . היה קרוב למוות וניצל. וזה הקישור היחידי שיכולתי לעשות . הצעות?

הלוחמת שלום מאחר והקישור היחידי שחשבת עליו הוא לטראומה אפשר לנסות ולחשוב בכיוון הזה. אנשים שעברו טראומה מאופיינים בכך שהם חוששים תמיד שהטראומה תחזור או שמשהו שלילי אחר יקרה להם. חשיבה שלילית כזו גורמת לתחושות של חרדה ודיכאון שמאפיינים לא מעט אנשים פוסט טראומטיים. אנשים מהסוג כזה ימצאו את עצמם במצוקה לא קטנה דווקא ברגעי האושר. אלו הרגעים בהם החרדה היא הגדולה ביותר כי סיכויי ההתרסקות הם הגדולים ביותר. כאשר הכל גרוע מסביב אין הרבה מה להפסיד. דווקא כשמאושרים עולה החרדה לאבד את הכל ברגע, וכאן משתלב הזיכרון הטראומטי שבד"כ עשה בדיוק את זה, ברגע בלתי צפוי פגע בחיים ויצר נזק בלתי הפיך. יש אפשרות לטפל בחוויות חיים מסוג זה. אחת השיטות החדשניות לטיפול בפוסט טראומה היא EMDR, רצ"ב קישור. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

היי אני מסכימה לגבי נושא הטראומה.זו אופציה. האם אתה יכול לחשוב על סיבות נוספות שנניח לא קשורות לאדם פוסט טראומטי? כלומר, ממה זה יכול להיגרם אצל אדם שלא חווה חוויה טראומטית? האם אז זה חייב להיות מקור דכאוני אורגני?

דר אורן שלום רב בני בן השנתיים מסרב ללכת לישון לבד מזה כחצי שנה. אני שוכבת לידו ובמשך כשעתיים הוא מתחיל לטרטר אותי תביא לי תקחי לי עד שהוא נרדם. יש לציין כי נולדה לו אחות לפני שבוע ומאז המצב רק מתדרדר. כמן כן ניסיתי כבר את כל השיטות : שנת צהריים מצומצמת, עייפות מוגברת, וכן כל השיטות הפסיכולוגיות למיניהן. אשמח אם תמצא עבורי פתרון הולם בכבוד רב אם מותשת

לי שלום אני לא יודע אם שבוע לאחר הולדת אחות זה בדיוק הזמן להציב גבולות ולעשות שינויים משמעותיים אבל במוקדם או במאוחר יהיה כנראה צורך להציב אותם. התשובה די פשוטה אבל קשה לביצוע. תצטרכי להסביר לילד שמהיום הולכים לישון. אמא מספרת סיפור ויוצאת מהחדר. יהיה בכי ויהיה קשה, יום, יומיים שלושה. בסוף המציאות תשכנע שיש מצב חדש וצריך להתרגל אליו. הפתרונות הפסיכולוגיים דרושים בד"כ להורים שהלב נצבט לראות את הילד סובל. עם זאת, כאשר את שוכבת לידו שעתיים את רק מגבירה את החרדה שלו כי הוא יודע שבסוף תעזבי ולפני השינה הוא חרד האם תישארי שעתיים שלימות או תנסי להיעלם קודם לכן. כאשר יודעים שזהו, הולכים לישון ואין משחקים, זה לא פשוט אבל לפעמים מעורר פחות חרדה. לא פעם הצבת גבולות נוקשה ומאוד לא נעימה במשך שבוע מקלה על המצב הנפשי של כל בני המשפחה לטווח הארוך ואת זה צריך לזכור כששומעים את הבכי למרחוק. אני מציע להיות רגישים בתקופה הנוכחית שבוודאי איננה פשוטה עבור הילד, נסי לקבל עזרה בעת ההשכבה לישון, לא יקרה כלום אם השיטה הנוכחית תמשיך עוד שבוע או שבועיים ואז לעשות את השינוי. האם בעלך יכול לבצע את טקס ההליכה לישון עם הילד? חשוב מאוד לשמור על הכוחות שלך בתקופה הנוכחית וגם זה צריך להיות שיקול משמעותי. זה לא מקרה שאת השאלה את מציבה כעת שבוע אחרי הלידה ולא למשל לפני שבועיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנו זוג עם שתי בנות בנות3 ,8 ביתנו הגדולה מאוד פסימית וחסרת ביטחון ,אין יום שעובר ללא בכי,או קיטורים.אם היא לא ביצעה מטלה היא מסוגלת לא להרדם מרוב מחשבות ופחד מהמורה.כמה שניסינו להראות ולהסביר לה שזה לא נורא ולא משנה אם היא לא תהיה מושלמת בהכל זה לא עוזר,היא תמיד תמצא משהו שליליותתבכין עליו.בכיתה היא מאוד מקובלת אפילו שכולם רואים אותה מעין אחות גדולה כי דברים אסורים היא לא תעשה ורק תדאג לכולם האם הילדה זקוקה לטיפול תודה ירון

ירון שלום לפי מה שאתה מתאר אכן כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. הנטייה החרדתית של הילדה פוגעת בוודאי בתפקוד שלה ובאיכות חייה וכדאי למצוא דרך להקל עליה. אין טעם לתת לזמן לעשות את שלו, במיוחד שהוא לא בהכרח יעשה זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי רפי ואני בן שמונה עשרה אני סובל מחרדות שהחרדה העיקרית אצלי היא הפחד מיציאה מחוץ לבית שכשאני יוצא מחוץ לבית אני בפאניקה בחרדה ובלחץ. משום כך אני מסתגר בבית לא לומד לא עובד ולא יוצא בלי ליווי שאלתי היא איך קוראים לסוג של החרדה שיש לי ומהם שיטות הטיפול בכך תודה מראש

רפי שלום אתה סובל כנראה מחרדה חברתית או אגורפוביה. אני ממליץ לך לפנות באופן מיידי לטיפול ולהתחיל לצאת מהבעיה הן בעזרת טיפול בשיחות עם פסיכולוג והן בטיפול תרופתי נוגד חרדה. תוכל להתחיל שינוי בטווח קצר יחסית. אני מצרף קישור למאמר על חרדה בו תמצא גם פירוט על הבעיה שממנה אתה סובל: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

עשיתי מבחנים פסיכודידקטיים מסתבר שברורשך כשהציגו לי ציורים וביקשו ממני לומר כמו מה זה נראה לי, אז זה היה נראה לי כמו חרקים, צפרע, קרדיט האבק, מה זה אומר עלי ? מאיפה אפשר להשיג שאלוני אישיות עם תשובות מלאות ?

גלית שלום חלק מהכתמים ברורשך אכן מזכירים חרקים ואנשים רבים מציינים זאת. אי אפשר להתייחס רק לאסוציאציות כי מבחן הרורשך בודק דברים רבים והרבה יותר עמוקים, זה לא מסוג המבחנים כמו למשל מבחני אינטליגנציה בהם התשובות מקודדות מראש. גם אם היית מקבלת ספר מפורט הוא לא היה אומר לך הרבה, אנשים לומדים שנים כדי לנתח את המבחן. אני מציע שתבקשי פידבק מהפסיכולוג שבחן אותך ותוכלי לשאול אותו מה משמעות התשובות שנתת וכיצד הוא הבין אותן. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-14 תלמיד טוב בדר"כ אלא שלאחורנה התחבר עם 2 חברים בכתיתו שלא נחשבים תלמידים טובים ולאחד מהם אפילו יש בעית משמעת בביה"ס אציין גם שבני השתדל במשך השנים שעברו תמיד לבחור את חבריו ואיתם הקשר היה חברותי כתתי בלבד עד השנה הזאת שהקשר התהדק ציוני המבחנים שלו התחילו לרדת ושוחחנו איתו הוא כל הזמן הבטיח שהוא ישפר את ציוניו היו עליות וירדות בקצור הוא קיבל השבוע את התעודה עם ממוצע נמוך יחסית , בני קשור מאוד למחשב ולכן החלטנו שאנו מנתקים אותו בשלב זה מהאינטרנט הורא קיבל את זה מאוד קשה וכל יום הוא מקטר , הקשר עם החברים נמשך כי אן לי הרבה מה לעשות אנו מסבירים לו אבל זה לו עוזר בקצור היתי רוצה לשמוע דעה, עיצה אני לא רוצה להגיע למצב כזה ולאסור עליו לצאת מהבית וכו שמתי לב שהם עושים דוקא תודה

ניתקתם אותו מהמחשב ? זה גרוע מאוד. הרי המחשב נותן לנו לתרגל ולהתאמן על כישורים בלי שנשים לב. האינטרנט מאפשר תקשורת עם בני אדם ומפעיל את המוח ומשאיר אותו בכושר כך שתפקודי לב כמו קשה וזיכרון, רק משתפרים יותר ויותר בעזרת האינרטרנט. גם אם הוא פונה לאתרי סקס, אז דווקא בגלל שבאינטרנט יש עודף ושפע של גישה שובעים מזה מהר מאוד, ומגלים את הכתיבה והתקשורת כיותר מעניינים מאוד ועוסקים בפעילויות שרק עוזרות ללמידה. חשוב לאפשר לו אינטרנט וחופש שמן ואינטימיות באינטרנט ובקביל להכניס אותו לקורסים במחשב שקשורים בפעילויות מועילות ללמידה כמו קורס WORD, איך לשאול שאלות בפורומים, כתיבת סיפורים ואומנויות, וכדומה. דבר נוסף, הוא אם הירידה בלימודים קרתה בבת אחת צריך לבדוק מה קורה איתו בבית ספר מבחינה חברתית, מה קורה בבית, איך הוא מתפקד בשאר המקומות ולא רק בלימודים. בהצלחה ותחזירי לו את האינטרנט ! את שומעת ?

אורנה הבעיה היא שאיך שהוא מגיע מבית הספר זה ישר למחשב והם משחקים במשחק משותף כל החברים בקונטר אן לי בעיה עם זה אבל זה מוגזם וכמה שניסנו להגביל אותו בזמן זה לא עזר ואז הוא לא הגיש עבודות ולא הכין שיעורים וככה חלה הירידה בלימודים , ועוד בנוסף החברים שכל היום שיגעו אותו טלפונית במקום ללמוד בקיצור את מבינה ? אז תתני עצה אחרת אם יש לך בי

ענת שלום בד"כ עדיף לפתור את הדברים תוך הסברים והבנה, אם כי לפעמים צריך להציב גבולות ברורים כולל סנקציות. השאלה האם באמת הירידה בלימודים קשורה ישירות להתחברות לאותם חברי כיתה, האם בבסיס ההתחברות אליהם הוא לא חלק מהתהליך היותר רחב שכדאי להתבונן עליו. אני מציע לנסות ולשחזר, אולי אפילו אם הילד במידה והוא משתף פעולה, מתי התחילה ההתדרדרות בלימודים, מתי החלה ההתקרבות לחברים החדשים, והאם יש עוד רכיבים שאפשר לחשוב עליהם במשפחה, אצל הנער, בבית הספר וכו'. מנסיוני בד"כ הסיפור הוא יותר רחב מסתם נערים שמפריעים למהלך התקין של החיים, במיוחד שאת מספרת שבמשך שנים הקשר איתם לא היה הדוק. אם תביני את התמונה המלאה אולי יהיה לך גם פיתרון יותר מלא. ניתוק המחשב יכול אולי לעזור לטווח קצר ולהבהיר את חוסר שביעות רצונכם. במידה והוא יתעקש זה לא יפתור את העניין. יתכן שכדאי לכם לפנות לפסיכולוג בית הספר ולהתייעץ, אפשר להגיע אליו ישירות דרך השירות הפסיכולוגי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, לאחרונה, זוגתי ואני בטיפול זוגי אצל פסיכולוג. ומטבע הדברים נחשפים דברים שקורים בבית, בכלל לא מחמיאים. כנראה שנגיע לרבנות להתגרש. האם הפסיכולוג יוכל לחשוף את אשר שמע מאיתנו בשיחות, אם יידרש על ידי בית הדין?? תודה , יונתן.

יונתן שלום בית הדין לא דורש בעצמו דבר. מי שיכול לדרוש זה הצדדים, כלומר אתם. אני מציע להעלות את הנושא הזה בצורה ישירה בתוך הטיפול ולהגיע לסיכום כלשהו והבנות ביניכם ועם הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

בית הדין באם יזדקק לחוות דעת פסיכולוגית יפנה אותכם לפסיכולוגים מטעמו וימנע מלהשתמש בחומר שאתם מניחים לפניו. אין משמעות רבה למה שאתם טוענים או כותבים לבית הדין לגביי התוצאות הסופיות, למעט יצירת החשש אצל בית הדין שיש מקום לחוות דעת כזו. הכל רלוונטי רק במקרה ויש ילדים, אם אין לכם ילדים הכל עניין של כסף ולכך ישמש אקטואר או כונס נכסים באם לא תשכילו בכוחות עצמכם.

האם חוסר ביטחון עצמי וקשיים בראיונות עבודה וביישנות הם גורמים לאי קבלה בעבודה.

נוגה, בהחלט שכן. כמובן שזה גם תלוי לאיזו משרה מתראיינים ולאיזה תפקיד. אבל ברוב המקרים אנשים יעדיפו לקבל לעבודה מישהו שנותן להם הרגשה שהוא יודע מה הוא רוצה ומפגין דומיננטיות, כריזמטיות, פתיחות, החלטיות וביטחון עצמי מאשר טיפוס ביישן, מופנם, חסר ביטחון עצמי שלא מסוגל להחליט בעצמו. בסיוע הפסיכותראפיה אפשר לטפל בהצלחה בחוסר ביטחון עצמי וביישנות, שבסופו של דבר יעשו לך את החיים קלים לא רק בתחום העבודה אלא בכל תחומי החיים.

נגה שלום אני בהחלט יכול לחשוב על מצבים שבהם הקרנת חוסר הביטחון למראיין פוגעת בסיכויי הקבלה. עם זאת, זו לדעתי לא הבעיה המרכזית שעומדת בפני אנשים עם ביטחון עצמי כי הדבר פוגע מן הסתם בכל תחומי החיים ופוגע באיכות החיים. לכן כדאי לטפל בעניין. ספציפית בנושא ראיונות עבודה יש אפשרות להתאמן ולרכוש מיומנות בהקרנה של גישה חיובית, גם כאשר מבפנים לא הכל מושלם. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אפשר ליצור את הקשר המתבקש עם פסיכולוג או פסיכותרפיסט כאשר ישנו קושי להגיע לתקשורת עם אנשים בכלל . אני פשוט לא מסוגלת להתחבר , וניסיתי טיפול אצל פסיכותרפיסט ופסיכולוגית ולא הצלחתי ליצור "קשר" האם עלי להמשיך לחפש ? ואיך אוכל למצוא?

זוהר שלום את מתארת מעגל קסמים והשאלה איך יוצאים ממנו. ברור שאם יש לך קושי בתקשורת בין אנושית את עלולה למצוא את עצמך במצב דומה עם פסיכולוג. ברגע שמכירים בכך שזה המצב יתכן שיהיה יותר קל להתמודד עם זה בטיפול. אני מציע לא להתייאש מהמקרים שלא הצליחו, אני מכיר הרבה מקרים שמצאו פתרונות ושיפור משמעותי במצב למרות שהגיעו לטיפול עם בעיות תקשורת והתקשרות מורכבות. בתוך חדר הטיפולים בכל זאת יהיה לך יותר קל ליצור את הקשר, ולאחר שזה יווצר משהו כבר ישתפר כי חדר הטיפולים מהווה גם מעין מעבדה קטנה בה בודקים ומיישמים נושאים שונים שדורשים טיפול בחיים שבחוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב לד"ר קפלן. רציתי לדעת האם תוכל להפנות אותי למקור מדעי/אקדמי שתהיה לי אליו גישה דרך האינטרנט בנושא תאוריית יחסי האובייקט ועל קוהוט. אודה לך מאד, יום נעים.

שכחתי להוסיף פרט חשוב: שזה יהיה בעברית... תודה

טלי שלום יש לי קישור למאמר קצרצר על טיפול דינמי שמתייחס בעיקר לגישה הזו: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm יש ספר של זהבה אוסטרויל שנקרא פתרונות פתוחים שמדבר על הגישה של קוהוט בטיפול, בעיקר בהקשר לילדים. בכתב העת שיחות היו כמה מאמרים בעברית על הגישה. חפשי למשל דברים שכתב רענן קולקא. רוב החומר באנגלית ואם תרצי להעמיק לא תהיה ברירה אלא לעבור לאנגלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מצוי בטיפול פסיכותרפי אצל עובדת סוציאלית. לאחרונה זו רמזה לי שעקב הבדלי הגילים בינינו(היא יותר מבוגרת מאימי) עדיף שאעבור לטיפול אצל מישהו הקרוב לגילי, כי כך התקשורת תהיה יותר טובה. האם נהוג שהמטפל אומר דבר כזה או שזה צריך לבוא מהמטופל? האם נכון שגיל המטפל באמת עשוי להיות בעיה? או שפשוט ישנה בעיה בכימיה שביננו? אני גם חש שאין כימיה מוצלחת בינינו. אך אני חושש שאם אעבור למטפל צעיר, הוא יהיה עם פחות ניסיון ומקצועיות כדי לעזור לי. האם פסיכולוג יכול לסייע לי יותר טוב מעובד סוציאלי-עקב הכשרתו(אני סובל מהפרעת אישיות)?

אייל שלום אין תשובה חד משמעית לדבריך. מה שחשוב הוא שאתה חש שאין כימיה ביניכם והמטפלת אמרה לך זאת בצורה כזו או אחרת גם כן. לכן חשוב למצוא טיפול חדש שיתאים יותר. הבדלי הגיל לא מהווים בהכרח מחסום וגם לא זהותו המקצועית של המטפל כפסיכולוג או עובד סוציאלי. אני מציע שתנסה לקבל המלצות מאנשים קרובים ולהגיע למישהו ששמעת עליו משהו. תוכל אולי לקבל גם המלצה מהמטפלת הנוכחית. שאלת המקצועיות של מטפל צעיר יותר איננה רק האם הוא מספיק מנוסה אלא כיצד תרגיש ליד אדם קרוב לגילך, גם אם הוא מנוסה מאוד. יתכן שזו הבעיה המרכזית שאתה מתמודד עימה ולא רמת המקצועיות שיכולה להיות גבוהה גם בקרב מטפלים צעירים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני במצב של חוסר חשק לקום - בכל בוקר. אני מאחרת לעבודה באופן קבוע. (לפעמים גם מגיע לעבודה בצהריים). בשעות הלילה אני נשארת ערה עד מאוחר, לפעמים עד 4 בבוקר (זה במקרה של שינת אחה"צ). גם כאשר אני מרגישה עייפה בלילה אני דוחה את שעת השינה כמה שאפשר. בקיץ גם הייתי מאחרת לעבודה כל יום, כמעט, אך לא בצורה מוגזמת כמו עכשיו. האם זה מה שנקרא 'דיכאון חורף', במקרה שכן אשמח לדעת מה ניתן לעשות כדי "לדכא" את הדיכאון. שמעתי על הנורה המיוחדת שכביכול נותנת אור ומוטיבציה. האם זה הוכח כיעיל? תודה רבה

הנורה שכתבת עליה מיועדת לטיפול בהפרעות שינה והיא ניתנת לאחר בדיקה במעבדת שינה. רצוי שתפני לרופא לבקש הפניה לבדיקה כדי שיאבחנו את הבעיה. ממה שכתבת לא ניתן להבין אם מדובר בדיכאון או הפרעת שינה. פני לרופא המשפחה והסבירי את הבעיה.

מוניק שלום לא כדאי לעסוק בניחושים וכדאי שפשוט תפני לפסיכיאטר לאבחון מסודר. אני מצרף מאמר על דיכאון, תוכלי לקרוא בסיומו על מספר אבחונים עצמיים. אם הסימפטומים מתאימים למה שקורה לך פני לייעוץ מקצועי ותוכלי לברר שם גם על שיטות הטיפול השונות שעומדות לרשותך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה ד"ר קפלן, על התגובה והמאמר ששלחת לי, אך לא מצאתי שם ייחוס מיוחד לדיכאון חורף. אני לא בדיכאון כללי או אחר, אם כן זה מתאים אולי לדיכאון חורף מאחר והסימטומים קשורים רק לקימה בבוקר ושינה מאוחרת כל לילה. אשמח אם תוכל לענות יותר בספציפיות, לפני שאפנה לעזרה מקצועית אחרת. תודה, מוניק.

שלום, מזה כ חמישה חודשים אני סובלת מסחרחרות, התופעה התחילה לאחר שיט שהייתי בו ונמשכת מאז בדרגות שונות, בהתחלה התופעה אופיינה כורטיגו. המאפיין העיקרי הוא תחושה של תזוזה מעלה מטה שמתגברת בעיקר בזמן הליכה ממושכת,פעילות, התרוצצות, עיפות, לחץ,שהייה במקומות סגורים והומי אדם כגון קניונים ולעיתים גם במקומות קטנים כמו חדרי שירותים. התבצעה בדיקת שמיעה והיא תקינה. בבדיקת ENG היו תוצאות שהראו על בעיה במקור מרכזי. בעקבות כך הופניתי על ידי רופא אאג לנוירולוג. הנוירולוג עצמו סירב להסתכל על תוצאות בדיקת ה ENG בטענה שהיא לא מדויקת והוא לא מאמין בה וביצע לי בדיקה סטנדרטית (מעקב עם העיניים אחר חפץ, בדיקת רפלקסים, עמידה עם עיניים עצומות וידיים מושטות כדימה וכו') בבדיקה לא נמצאו תופעות מיוחדות (יש לציין שבאף מקרה לא היו בעיות בבדיקות אלו) לאור זה הנוירולוג החליט שאין בעיה פיזית ושאני כנראה סובלת מקלסטרופוביה ולכן הפנה אותי לפסיכולוג. יש לציין שאין לי שום פחד ממקומות סגורים וכדוגמא אני יכולה לציין שאני נוסעת במעליות בלי שום בעיה. האם אבחנה זו נראית הגיונית? האם אתה יכול לחשוב על סיבות פסיכולוגיות אחרות שיכולות לגרום לסחרחורת? תודה מראש, תמר

תמר שלום יש מצבים שסחרחורות הן חלק מבעיה פסיכולוגית, בד"כ תגובה לחרדה. קלסטופוביה היא תופעה ממשפחת החרדה. אם את לא מרגישה שום דבר אחר שקשור לחרדה לא הייתי בודק את הכיוון הזה ככיוון ראשון. יש צורך באבחון מדוייק מבחינה נוירולוגית. יש גם פיזיוטרפיסטים מסויימים שמתמחים בנושא, יתכן שיש קשר לשיווי משקל וצריך גם להתייעץ עם א.א.ג. אם כל הכיוונים האחרים לא מעלים דבר ואין לך תחושות חרדה אפשר לפנות לפסיכיאטר ולבקש לקחת תרופות נוגדות חרדה. לפעמים הן פועלות גם אם החרדה איננה גלויה על פני השטח. אין טעם בטיפול פסיכולוגי אם אינך מרגישה כל תופעה של לחץ או חרדה. שווה לחשוב האם היה משהו בתקופה האחרונה חריג מבחינה רגשית כי אז אולי לא שמת לב למשהו שבכל זאת קרה והשפיע. בברכה ד"ר אורן קפלן

תמר יקרה, מה שאת מתארת נשמע בדיוק מדהים כמו מה שאני עברתי בחצי שנה האחרונה!!!! אני כל כך מזדהה איתך!!! אפילו תאור הסחרחורת נשמע דומה להפליא... גם אני עברתי כל בדיקה אפשרית: נוירולוג, C.T, בדיקות דם, כולל א.א.ג.. האחרון הפנה אותי לטיפול פיזיותרפי מיוחד ( מתוך הנחה שהבעיה קשורה לחוסר איזון במערכת שיווי המשקל) , אך מאחר ולא היה שיפור משמעותי, פניתי גם למישור הפסיכולוגי והתרופתי. כדאי לך למצות את כל הבדיקות, אך מה שאת מתארת (התעוררות הסחרחורת במצבים מסויימים, כמו מקומות הומים או צפופים או במצבי לחץ ) - נשמע כסוג של הפרעת חרדה, שסחרחורת היא אחד הסימפטומים השכיחים שלה. אם תרצי, אשמח לשתף ולענות על שאלותייך... תמר האחרת.

אני מעוניינת לברר עבור חברה אשר מתגוררת בלונדון כיצד ניתן לאתר מטפל דובר עברית שאפשר לפנות אליו לטיפול?תודה

*להתקשר לקונסוליה הישראלית ולשאול שם *להתקשר למרכז פסיכולוגי ולשאול אם מכירים מישהו דובר עברית

שירי שלום לצערי אינני מכיר או יודע על דרכים, למעט באמת לפנות לקונסוליה הישראלית במקום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך מזה מספר שנים אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי. לאחרונה עקב בעיות כלכליות אינני יכולה להרשות לעצמי לממן את הפגישות. מיותר לציין כי הדבר מעורר אצלי תגובות קשות, כעסים ואכזבות עקב הפסקת הטיפול מאחר ואינני יכולה לשלם. אני מרגישה שבבת אחת נקטעה מערכת יחסים אינטנסיבית כך שנראה בעיני כי כל הכסף , הזמן והרגש שהושקע בטיפול במהלך השנים היה לחינם. ועכשיו אני משלמת מחיר יקר יותר וכואב יותר. אני כועסת ומאוכזבת מאותה מטפלת שלא מצליחה למצוא פתרון. אולי אין פתרון במצב כזה אבל בעיני זו אכזריות לשמה שמטופל צריך למצוא את עצמו אבוד כלכך עקב הדבר הזה. מנסיונך מה באמת קורה במקרים כאלה ונאם יש פתרון? ממני ???

שלום המצב שאת מתארת באמת מתסכל, אני מתאר לעצמי שגם הפסיכולוגית שלך מתקשה עם הפתרון שנוצר. את צריכה להבין שלהמשיך טיפול פרטי ללא פתרון כספי יפגע בסופו של דבר בטיפול כי גם את תרגישי מתישהו לא נעים ומחויבת בצורה לא בריאה וברור שצריך להיות כאן פתרון מתאים. אחת האפשרויות היא להוריד את תדירות הפגישות ולסכם על תקופה מסוימת שבה מצד אחד את לא משלמת על הפגישות והן נרשמות, ובתקופה מאוחרת יותר תחזירי את החוב בתשלומים כלשהם. זאת רק אם את באמת רואה באופק חזרה לעבודה ואפשרות ריאלית לשלם עבור הטיפול. במידה ולא צריך להתארגן לסוג אחר של טיפול במסגרת ציבורית בה יש טיפולים זולים או אפילו ללא תשלום. המצב הכלכלי הרע פגע לא רק בטיפול שלך אלא בוודאי בדברים רבים נוספים באיכות חייך. זה באמת מכאיב שדווקא הטיפול שבתקופה קשה כזו יכול לתת תמיכה כלשהי נפגע בשל המצב הכלכלי. בהחלט יש אפשרות לדון על זה ולהגיע להסדר כלשהו לתקופה מוגבלת שמוסכם על שתיכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר גידי שלום, הייתי בטיפול במשך שנה. במהלך הטיפול התאהבתי במטפל שלי. המטפל מצידו עודד התאהבות זו ( היה מגע ורמזים ). הרגשתי שאני המיוחדת שלו . בכל אופן, מכיוון שהבנתי שהמטפל ואני לא נהיה זוג ( למרות איבוד הגבולות ) נשברתי והייתי במשך כמה חודשים במצב קשה מאוד ( הייתי על סף אישפוז ). בכל אופן עזבתי אותו בלי להסביר. היום כבר עברו מספר חודשים ואני מתגעגעת אליו מאוד ורוצה לחזור אליו. אני מפחדת שהוא כבר לא אוהב אותי ומפחדת שהוא כבר לא ירצה לגעת בי( אולי אני פתאום כבר לא מושכת בעיניו ). אני בתוך תוכי מרגישה שיש פה משהו לא בסדר אך אין לי שליטה על התחושות שלי - עכשיו , בלעדיו, אני מדוכאת נורא. חשבתי אולי לחזור לטיפול ( גם הוא ביקש ). אני מאוד רוצה אבל מצד שני מפחדת להישבר שוב . מה לעשות??עזרו לי ???

ד" אורן קפלן שלום, סליחה שהפנתי את השאלה לעיל לד"ר גידי. פשוט העתקתי אותה והפנתי אותה לכמה פורומים ושכחתי לשנות את השם. פשוט התשובה מאוד חשובה לי ורציתי לשמוע אותה מכמה בעלי מקצוע מנוסים. עמך הסליחה ותודה.

שלום המצב שאת מתארת נשמע מאוד בעייתי ומורכב וכמובן שלא כדאי שתחזרי לטיפול הזה. את כותבת שמצבך התדרדר כמעט עד אשפוז ואני מתאר לעצמי שאינך רוצה לחזור על המסלול הזה בשנית, אינני רואה איזה דבר חיובי יכול לצמוח מסוג כזה של קשר. נסי לחשוב מדוע את רוצה לחזור ומדוע את מוכנה לחוות שוב את הכאב. אני מציע לך לחפש טיפול אחר ושם לסגור את הדברים והרגשות מול המטפל הקודם. במידה ובאמת היה ביניכם מגע של ממש הדבר נוגד את חוקי האתיקה ובוודאי לא עזר לטיפול. העובדות ברגע זה נשמעות לא ברורות לגמרי מבחינתך ואולי את רוצה לבדוק מה בדיוק קרה שם. הבירור הזה עלול לעלות לך ביוקר וכדאי להמנע ממנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, קראתי את הקישורים למעלה - לגבי EMDR ונראה לי שזה יכול לעזור לי לעצור את המחשבות הרודפות שיש לי לגבי אירועים מסויימים בחיים שנחוו אצלי כמו טראומות וגרמו לי משברים חזקים. לא התכוונתי להטיל על כתפיך אחריות כל כך גדולה, פשוט מתוך הדברים שאתה מייעץ לאחרים למדתי להעריך אותך ואת דעותיך . תדע לך שזו הפעם הראשונה שאני זועקת לעזרה ורוצה להחזיר לי את חיי. התחושה שלי אומרת שאולי תוכל לעזור לי בכך. אני מבינה שלא תוכל לקבל אותי בחודשיים הקרובים - אך מה לגבי מאוחר יותר. אני מוכנה לחכות. כמה פגישות , לא יותר. ובהן תעשה לי היפנוזה. לפחות ננסה - זה לא יכול להזיק לי ( כי אני כבר נמצאת בתחתית ). אני לא רוצה טיפול ארוך טווח . אסביר לך למה אם וכאשר נפגש. אז האם אוכל להפגש עימך עוד כמה חודשים ואם כן, איך אני מתקשרת עימך. לי.

לי שלום הודעתך הנוכחית נשמעת הרבה יותר מאורגנת ואני בהחלט מכבד את החיפוש שלך אחרי מה שיוכל לעזור לך. אני סבור שכדאי לפנות כעת לפסיכולוג אחר ולא להשהות את הטיפול. עם זאת במידה ותרצי לפנות אלי בעוד כחודשיים שלחי אלי מייל וננסה לקבוע פגישה. לצערי לא אוכל להתחייב כעת על מועד ולכן אני מציע שוב לפנות כעת למישהו אחר. אשמח לנסות ולהפנות אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברשותך אמתין לך - שתקבל אותי לטיפולך. אתקשר עימך עוד חודשיים. אך - לאיזו כתובת בדיוק אני שולחת את המייל - לא מצאתי... אשמח אם תרשום לי את כתובת המייל שלך. תודה, בתקווה שנתראה. לי.

שלום איזה הפרעות נפשיות גורמות לאדם בודד שמרגיש בדידות, לאבד את יכולת ההגנות של הנפש שלו כנגד תחושת הבדידות שלו. כלומר אם במצב נורמלי רגיל אדם שמרגיש בדידות יכול להפעיל הגנות נפשיות שיעזרו לו להתגונן כנגד תחושת הבדידות, אז השאלה היא באיזה מצבים נפשיים, חברתיים או אחרים, אנשים שמרגישים בדידות, לא יהיו מסוגלים להתגונן ולהפעיל הגנות נפשיות (כולל חוסר יכולת להפעיל את "הגנת האדישות") כנגד תחושת הבדידות שלהם, בגלל המצבים הנפשיים, חברתיים או אחרים, שגורמים להם לחוסר היכולת להשתמש בהגנות הנפשיות שלהם. איזה הפרעות נפשיות או מצבים נפשיים, חברתיים או אחרים עשויים להביא למצב כזה ? ואיך קוראים למצבים אלה ? אשמח לקבל תשובה ארוכה ומפורטת תודה ושיהיה רק טוב

כשמערכת ההגנה קורסת. כשמערכת החיסון העצמי פגומה ולא יכולה לספק הגנה מפני פוגעים ומתקיפים למיניהם וכשהגוף מגיע לקצה גבול היכולת שלו וזועק "עד כאן". כל שינוי יכול לזעזע את המערכת השבירה והעדינה הזו ולגרום לה לקרוס. וליצור מצב של חוסר יכולת להפעיל את הגנת ה"אדישות". למשל, הרעה במצב הביטחוני, (מצב כמו "טרום מלחמת עיראק"), שינוי מקום עבודה, מגורים, שינוי במעגל החברתי (עוזבים אנשים מוכרים ונכנסים אנשים חדשים וזרים). אבל, בעיקר תשישות נפשית מצטברת, או כמו שאומרים "עייפות החומר".

קארין שלום אני לא בטוח שהתעלמות מהבדידות זו הגנה. בהחלט יתכן שתחושת הבדידות היא הדבר הנכון והטבעי. תחושה זו יכולה לגרום למוטיבציה ליציאה ממצב הבדידות ולשינוי. אחד השינויים האפשריים הוא פניה לטיפול פסיכולוגי שחוץ מהעובדה שמפחית את הבדידות עשוי גם לעזור להתמודד עם התחושות הנפשיות סביב הבדידות. סביר להניח שמצבי לחץ בחיים והעמקה של מצב הבדידות יכולים להחמיר את התחושות השליליות סביב הבדידות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כפי המוכר שילדים תולשים לעצמם שיער מהראש, אצלי הבן בן 8 ומידיי פעם תולש לעצמו שיער מהראש מבלי לשים לב, השאלה אם ילך לטיפול זה לא ירשם ויפריע לו כשיגדל ויצא ללכל ליחידה מיוחדת הצה"ל, והאם יש דרך לטפל בבעיה ללא טיפול פסיכולוגי , אולי בטבעונות או במתן תשומת לב נוספת ויחס חם ? לדעתי זה נובע מהמצב שלפעמים נתפסים לו המילים ויוצא שמגמגם קימעה, וזה אולי מלחיץ אותו.? נא תשובתך מה עדיף ומקצועי לעשות לטובת הילד.

אבי שלום אף אחד לא יתרשם בצבא מטיפול בילד בגיל 8 וחבל להמתין. מדובר בבעיה שניתן לטפל בה וכדאי שתפנו לייעוץ מקצועי אצל פסיכולוג ילדים. כדאי גם ייעוץ של פסיכיאטר ילדים כי לעיתים ניתן להיעזר גם בתרופות. להלן פרטים נוספים על הבעיה: תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

כפי המוכר שילדים תולשים לעצמם שיער מהראש, אצלי הבן בן 8 ומידיי פעם תולש לעצמו שיער מהראש מבלי לשים לב, השאלה אם ילך לטיפול זה לא ירשם ויפריע לו כשיגדל ויצא ללכל ליחידה מיוחדת הצה"ל, והאם יש דרך לטפל בבעיה ללא טיפול פסיכולוגי , אולי בטבעונות או במתן תשומת לב נוספת ויחס חם ? לדעתי זה נובע מהמצב שלפעמים נתפסים לו המילים ויוצא שמגמגם קימעה, וזה אולי מלחיץ אותו.? נא תשובתך מה עדיף ומקצועי לעשות לטובת הילד.

תלישת שערות היא מחלה רצינית בהחלט, ודורשת טיפול דחוף. אני לא מוצאת היגיון במניעת טיפול מחשש העתיד (צבא וכו') מאחר ואם הילד לא יטופל בהקדם לדעתי, ה"רישומים" של המצב יהיו בעיותיך הקטנות ביותר כשיהיה גדול. יש אפשרות ללכת לטיפול פסיכולוגי באופן פרטי, אף אחד לא צריך לדעת מזה, ואם יש צורך בטיפול פסיכיאטרי, גם זה אפשרי באופן פרטי. בכל מקרה אסור להזניח.

היי, אחייני בן השש וחצי סובל מהפרשות צואה כנראה כתוצאה מבעיה פסיכולוגית. הוא בן לאב ואם בתהליך גירושין. האב איננו מעונין בקשר עם הילד ואפילו אמר לו זאת מפורשות. משיחות איתו עולה כי העניין מטריד אותו כל הזמן וכתוצאה מכך מלווה בתופעות שונות: רגישות יתר, הפרשות צואה למרות שהוא מרגיש כי עומד לצאת הוא אינו הולך לשירותים והולך כל היום עם צואה בתחתונים. מה עושים???? עזרי לנו בבקשה.

מירי שלום רצוי בשלב ראשון לפנות לפסיכיאטר מומחה בילדים לבדיקה. לאחר אבחון מתאים יוחלט מהו הטיפול המתאים ביותר והאם הבסיס הוא פסיכולוגי בלבד או שיש גם מרכיב פיזיולוגי בעניין. אני מציע לא להזניח את הענין ולפנות מייד מאחר ולדבר יש השפעה שלילית על דימויו העצמי של הילד ומצבו החברתי לטווח הארוך, מעבר לבעיות איתן הוא מתמודד כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על תשובתך, מירי

שלום רב. יש לי בעיה חמורה בקשרים עם בנים שנובעת מבכלל, התנהלותי הקלוקלת בקשרים עם אנשים. לאחרונה כשהתחלתי לצאת עם בנים (אני דתיה..) הבנתי זאת. קשה לי להפגין חום, לשתף,לבקש דברים, לזרום וכו'.. בקשר האחרון שכלל מס' דייטים בכלל לא יזמתי, ולא הראיתי חיבה אלא אדישות. לא התקשרתי וקצת התחמקתי מטלפונים. זה בגלל שקשה לי להפתח בפני מישהו זר, ולהראות קביעות וקשה לי להתאמץ בזה אפילו, מפני שיש לי עולם פנימי ענקי ואני רגילה להיות לבד. גם כשאני עם האנשים הקרובים אליי. בגלל חוסר נסיון שמלווה בחוסר בטחון, וכן בעיית הקשרים שלי, ממש קשה לי להפתח בהדרגה למישהו ולגרום לו להרגיש שהוא רוצה להמשיך איתי. בפרט להביע רגשות ולספר חוויות. אני קצת אובדת עצות, כי זה באמת מטריד. ממש תודה, ושבוע טוב:)

גילי שלום רב! שאלה אחת מאוד עקרונית יש לי אלייך האם יש כימיה בינך לבין הדייט שלך? יתכן ואין כזו אז הבעיה היא לא בחוסר הפתיחות והביטחון שלך אני מבטיח לך לכשתיפגשי את האחד שיצליח להוציא ממך או לגרות את העולם הפנימי שלך הדברים יראו אחרת לגמרי כל עוד יהיו אלה מיפגשים חסרי עיניין שנועדו להשלים את החסר לא נראה לי שבמצבים כאלה תוכלי להפתח ולזרום, על כל פנים אני מאחל לך הצלחה רבה וממליץ לך לא למהר בחשיפת העולם הפנימי כי זה הדבר היחיד בחיים ששייך רק לך.

העניין הוא שקשה לי לדעת אם זה בגללו (שפשוט לא נמשכתי) לא נתתי לעצמי להפתח, או בגללי כי פשוט לא נתתי צאנס. היה כיף בפגישות, וממש לא רציתי לחזור הביתה, אבל זה גם לא שהתגעגעתי אח"כ והרגשתי צורך להתקשר אליו, או ליזום. היה לנו המון על מה לדבר, אבל השיחה תמיד נשארה רציונאלית, ובצורה כזו, כשהדייט שלך הוא יעד רק לשיחות על דעות, פוליטיקה וכו' אי אפשר לבנות רגש. אבל אותי מייאשת, העובדה שבאמת היה בסדר, וגם את זה הצלחתי לפספס. זה מראה על גישה גרועה אצלי. הרי בדייטים אמורים לאט לאט להפתח בהדרגה לבנאדם, ואתה אמור להחשף יותר, ולבוא במטרה להכיר יותר, ואני כל פעם באתי אותו דבר...

גילי שלום יש הרבה סיבות אפשריות למה שקורה לך. יתכן שבאמת לא מצאת עדיין את הבחורה ש"יעשה לך את זה" והקרירות נבעה מחוסר עניין. עם זאת, לפי מה שאת מתארת זה לא הענין העיקרי. אם את מרגישה אדישות, התחמקות וחוסר הבעה רגשית כנראה שזו בכל זאת לפחות גם תגובה שלך למשהו שקורה לך בפנים. מהו הדבר שגורם? זה יכול להיות למשל חרדה. מכך שידחו אותך, מכך שתתקרבי ואולי תפגעי, ומעוד אין סוף אפשרויות נוספות. זו יכולה להיות נטייה אישיותית שלך להתבודד וקשה לשנות הרגלים באופן מהיר. זה יכול להיות החשש מהבלתי מוכר. אני מתאר לעצמי שאפשר לחשוב על עוד סיבות. מאחר ואת חשה אובדת עצות כדאי להיעזר במפגש עם פסיכולוג או פסיכולוגית כדי לברר יותר לעומק מה בעצם קורה ואיך מתמודדים עם המצב שנוצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לד"ר, ולריי ולפומבה על התגובות:) הענין הוא, שאני באמת לא מרגישה צורך ללכת לשום איש מקצוע בנושא. סה"כ יצאתי עם שני בחורים שונים לדייטים, אז זה לא קנה מידה כזה גדול..... אבל משום מה נראה לי שסתם, קשה לי ליצור קשרים, ולהתקרב לאנשים. בחיים לא היה לי קשר עם בחור חוץ מהיי וביי....גם בלימודים יש קשרים ענייניים או של צחוקים אבל לא מעבר לשעות הלימוד. זה כאילו אין לי בעיה לנהל עם בחור בדייט שיחה רציונאלית על פוליטיקה וכו', ויש לי המון דעות וערכים שאותם אני מבטאת בנחרצות, העניין הוא כשזה מגיע למעבר. לשפת גוף, למילים, להבעות, מחוות- לאיך משתפים בחוויות ואיך נפתחים. נראה לי שהתקשיתי להביע רגשות כל כך איתו , שלמרות שתכננתי לדבר איתו ולשתף אותו בכך שאני לא מרגישה כלפיו כלום, בסוף מרב פחד, בטלפון- פשוט נטשתי את התכנון המקורי של לשתף אותו, ופשוט חתכתי, חד וחלק. ריי- אני מאמינה שכשיהיה זה האחד אני אוכל לאהוב בחזרה, כמו שטענת. אבל עדיין, אני חושבת שגם אם אוהב מישהו, אני ממש אתקשה. איך לומדים כאלו דברים?!

ד"ר אורן קפלן שלום רב, אני פונה אליך בבקשה שמאוד חשובה לי. אני עברתי הרבה משברים בחיים שלי , והם אינם נותנים לי מנוח. הדבר היחיד שיכול לעזור לי ולמנוע ממני להתאבד ( מה שכבר ניסיתי הרבה פעמים אך למזלי לא הגעתי לאישפוז בבית חולים פסיכיאטרי ) הוא היפנוזה - פשוט להעלים לי קטעים מעברי ו"לשכנע" אותי לחשוב ולהרגיש אחרת. למרות שאולי יש משהו באישיותי שהוא פגום , נראה לי שדבר כזה יכול לעזור לי. ולכן, ד"ר יקר, אני מבקשת פשוט שתתן לי את חיי בחזרה. אנא ממך, תסכים לקבל אותי לטיפולך - במטרה לעשות לי היפנוזה . האם תסכים לטיפול בי ? איך מגיעים אליך ? שלך, לי.

לי שלום הודעתך איננה פשוטה כלל. את שמה על כתפי הרבה אחריות ואנחנו אפילו לא מכירים. כדאי קודם כל להבהיר שחייך הם אוצר שנמצא רק בשליטתך ובידיך. הם לא נמצאים אצלי או אצל כל מטפל אחר ואף אחד לא יוכל להחזיר לך אותם, למעט את עצמך. אני יודע שזה דורש משאבים נפשיים שלעיתים חסרים לך, אבל את תהיי חייבת להתארגן ולהיכנס למסגרת טיפול מסודרת וארוכת טווח שתוכל ללוות אותך. ההיפנוזה איננה פתרון ריאלי עבורך. לצערי אי אפשר למחוק זכרונות למרות שאני יודע שהרבה אנשים סבורים כך בגלל סרטים וספרים שיוצרים הטעיה. אפשר אולי במסגרת טיפול מסודר לשלב גם היפנוזה ושיטות נוספות כגון EMDR (תוכלי לקרוא בקישורים למאמרים למעלה) אבל צריך לבדוק האם זה באמת מתאים לך ולבעיה עימה את מתמודדת. אישית אין לי אפשרות לקבל כעת מטופלים חדשים לפחות לחודש חודשיים הקרובים. חשוב שתמצאי מטפל בהקדם כדי לעצור את ההתדרדרות ולחזור למסלול החיים התקין. שמרי על עצמך ד"ר אורן קפלן

היי לי רשמת שניסית בעבר להתאבד ולמזלך לא הגעת לאישפוז. אני חושבת שפה את טועה כי יכול להיות שאישפוז במחלקה פסיכיאטרית זה משהו שיכול להיות לך טוב. נכון שיש סטיגמה בעניין ואנשים מנסים להימנע ואישפוז, אך לדעתי במצבים מסוימים (כמו שלך) זה יכול להיות מאוד מועיל. לדעתי כדאי לך למצוא מטפלת באופן פרטי או דרך קופ"ח ואם תיהיה לכן כימיה טובה ואם המטפלת תיהיה מתאימה ותוכל לעזור לך במצבך, זה יהיה לך מאוד טוב. אל תשכחי שאפשר לצאת מכל מצב רע, זה תלוי בעיקר בך. אני מאחלת לך שתיהיה חזקה בשביל להתמודד עם הבעיות שעברת בחייך, ותנסי לראות איך את יכולה לקחת את הבעיות הללו ולהשתמש בהם לטובתך, ולא לנסות לשכוח אותם. לדעתי הפיתרון הוא לא לשכוח-אלה להתמודד. בהצלחה בהמשך דרכך. אם תירצי אוכל להמליץ לך על מטפלת מאוד טובה (באזור חיפה) מוניק

שלום אני סובל מילדות מחוסר יכולת עמידה במצבי לחץ כשאני צריך לדבר לפני משהו ,פקיד בכיר,שופט,-אני רועד הידיים עצבניות.ויש פעימות לב חזקות אם משהו אומר לי משהו מביך,אני מגיב בעצבים, הגוף שלי רועד אם יש לי דיון בבית משפט בעוד חודש אני מתחיל להיות עצבני 30 יום ולא ישן בלילה, הלב שלי מתפוצץ אני חושב שאם היו שמים אותי לבדיקה במכונת אמת גם אם היו אומרים לי -רצחת? היו חושבים שאני הרוצח,לפי דפיקות הלב שלי. אני בורח מחברה בגלל זה,מאד קשה לי בנוסף העלתי במשקל-כנראה מהעצבנות,-110 קילו אני שואל אם בהיפנוזה אפשר לעזור לי?-בשני העינינים-השמנה ולחץ?

רון שלום אפשר להיעזר בהיפנוזה ככלי טיפולי אבל צריך להיות גם מציאותי, זה לא פתרון קסם שיפתור לך את הבעיה תוך שעה. אתה סובל מהבעיה שנים רבות והיא קשורה בוודאי לנטיות אישיות שלך ולא רק למצב רגעי. במצבים כאלה נדרש טיפול מממושך ובהחלט אפשר לשלב את ההיפנוזה בתוך הטיפול. אם אתה הולך על משהו קצר אפשר לעזור באופן ממוקד, למשל שההופעה בבית המשפט בעוד חודש תהיה יותר קלה. את זה בד"כ אפשר להשיג בזמן קצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 9 חד' ובארבעת החודשים האחרונים ישנה איתנו במיטה. הדבר לא נעשה מבחירה אלא מתוך אילוץ שכן אנו גרים בבית ההורים בחדר אחד איתה ועד גיל 5 חד' היא ישנה בלול פקניק שהוא ללא מזרן קשיח. אנו נכנסים לבית חדש בשבועות הקרובים ולבתי ממתין חדר לבד עם מיטת תינוק. שאלתי היא כיצד עלי להעבירה לישון במיטתה? האם עלי לבצע זאת מיידית או בהדרגה. עליי לציין שכאשר אני מניחה אותה במיטה זרה(חברות, דודות) היא מתעוררת אחרי 5 דקות בצרחות ומסרבת לחזור לישון. אנא עזור לי,שכן איני מעוניינת לגרום לה טראומה - גם מעבר לבית חדש וגם חדר חדש ולבד. (בתי נמצאת איתי בבית כל שעות היום)

ריקי שלום המעבר לדירה חדשה יוצר מצב בו ברור שהרבה דברים משתנים. במובן מסויים זו בהחלט הזדמנות ליצור הרגלי שינה חדשים. התעוררות כשהיא לבדה כל חמש דקות היא טבעית כאשר היא לא רגילה כלל להירדם לבד ולהרדים את עצמה. את לא תצרי טראומה אלא להיפך תכניסי הרגלים חדשים שיעזרו לה מבחינה נפשית. ברור שזה נעים ללכת לישון עם ההורים, זה מוגן ובטוח, אבל בטווח הארוך דווקא פועל לרעתה. היא צריכה ללמוד להירדם לבד ולהרגיע את עצמה. עצם המעבר לדירה חדשה וכן למיטה אחרת מזמינים קשיים מסויים בטווח הקצר, וכדאי להתכונן לכך. ככל שתהיו יותר מגובשים עם עצמכם על מה שאתם רוצים לעשות כך המעבר יהיה קל ומהיר יותר. לא הייתי מציע לעשות את המעבר למיטה החדשה בהדרגה דרך המיטה שלכם שוב, אני לא רואה כיצד זה יקל אח"כ על המעבר למיטה, להיפך זה רק יאריך את התהליך והסבל. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך ובהמשך לה: כיצד עלי לנהוג בהעברה? האם עלי לתת לבתי לבכות, האם עלי לנחם אותה, איך בכל זאת עלי לנהוג ברגע שבצעתי את ההעברה, שכן היא בטוח לא תסכים לכך מיד

שלום. אני בת 24, לומדת. אינטיליגנטית נראית טוב ודי מרוצה מהחיים. לאחרונה התחלתי לגלות עניין שמפריע לי במקום להקדיש את מרצי וזמני בדברים חשובים- אני תמיד פונה לדברים חסרי תועלת. ויותר מזה- אני מעדיפה פגישה עם בחור על כל בילוי אחר. לא משנה אם זה סתם להפגש ולהיות ביחד או כאלה... בכל מקרה- נראה לי שנורא חשוב לי למצוא חן בעיני הרבה בחורים ולכן אני גם לא רוצה להמסד עם אחד כי אני נהנית מתשומת הלב של כולם. בתיכון הייתי יותר בוגרת- אולי בגללן זה זה קורה לי עכשיו. אני מתחילה לחשוב שיש לי בעיה שלא אוכל להתחתן כל עוד היא קיימת כי אני לא מחפשת אמת אלא מעין משחקים כאלה. זה שאני יודעת את זה לא עוזר לי. אני נורא נהנהית מהפגישות עם כל מיני מאהבים וההרגשה שאני רצויה. אך מוערכת פחות. בעיני עצמי לפחות. מה יהיה?

רוני שלום השאלה מאיפה מגיעה התחושה שמטרידה. יתכן שזה הזמן לבלות ולהנות מהחיים מבלי לחשוב כל כך על התוכניות. אם העניין הוא רק מה שמקובל בחברה כי "צריך להתחתן" וכו' אז עדיף לנסות להזיז הצידה את המצפון ולנצל את הזמן למה שנעים וטוב לך. אבל אם התחושות המציקות מגיעות דווקא מבפנים, מתחושה שאת מתקשה ליצור קשר או יוצרת קשרים מתוך כורך ורצון לא להיות לבד ובמקביל אולי לפחד מהתחייבות וכו', אז יש מקום לבחון את הדברים יותר לעומק וזאת ניתן לעשות במסגרת של טיפול פסיכולוגי. בשורה התחתונה, כפי שאת מתנסחת כאן את די נהנית מהמצב הנוכחי. אם אין כאן בעיה של ממש תמשיכי קח. שום דבר לא בוער להתחתן בימים הקרובים. בברכה ד"ר אורן קפלן

טוב- אז אמא שלי שואלת- אתה אמרת. :) תודה. אני אשקול טיפול

ד"ר אורן קפלן שלום קראתי כבר מספר פעמים על כך שפסיכולוגים מתנגדים לתת אבחנה מדוייקת למטופל שלהם. גם אתה מתנגד לכך במספר תשובות. ואני תוהה מדוע ? לשם מה נותנים אבחנה אם לא אומרים אותה למטופל? מטפל שלי מלפני מספר שנים התחמק כל הזמן מלתת לי אבחנה עלי ודוקא נראה לי שאבחנה כזו יכולה לעזור באוביקטיביות שבה היא מוצגת. אדם שמקבל אבחנה יכול ללמוד על עצמו יותר . האם פסיכולוגים ומטפלים פוחדים שהאבחנה שלהם אינה מדוייקת ? או שהם אינם רוצים להכניס את המטופל לקיבעון בתחום הבעייה שלהם? כלומר להשאיר יותר גמישות מחשבתית ותקווה ? תודה לך ציור

ציור שלום יש (לפחות) שני סוגי אבחנות. האחת של תופעות כמו חרדה ודיכאון שאלו בעיות יחסית אובייקטיביות ואין לי כל בעיה לומר באופן ישיר למטופל שזו בעייתו. אם קראת את מאמרי בנושא חרדה ודיכאון אפשר לראות שאפילו שילבתי בהם שאלונים לאבחון עצמי. לעומת זאת כאשר מדובר באבחנות אישיות, שזה סוג אחר של אבחנות שמנסה לאפיין דפוס מאוד מורכב של אישיותו של אדם, אני פשוט לא מאמין באבחנות הללו. הן אינן מהימנות ולכן אינני רואה כל טעם להשתמש בהם. הן בעיקר יכולות לזרוע פסימיות, אין בהן כל תועלת לטיפול עצמו, וזאת בניגוד לאבחון דיכאון חרדה וכו' ששם האבחון חשוב מאוד לקביעת סוג הטיפול ובין היתר גם לצורך או להמלצה לקחת טיפול תרופתי. צריך לזכור שהאבחנות נוצרו ככלי לתקשורת בין חוקרים בתחום הרפואה ולא ככלי טיפולי. לכן צריך להשתמש בכלי הזה בזהירות בקליניקה. הרצון של המטופל לקבל אבחנה מובנת ובהחלט צריך להגדיר בחדר הטיפולים את מטרת הטיפול ואפשר גם לתאר את זה כסוג אבחנה. עם זאת, אין סיבה להשתמש באבחנות הפסיכיאטריות המקובלות, בעיקר אלו הנוגעות לאבחנות של הפרעות אישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילדי בן 4 ולמעלה משנה עושה פיפי בשרותים וקקי בטיטול. לפני חודש הילד מסרב לעשות צרכיו בטיטול ועוצר זאת בעזרת כיווצים כאשר הוא שוכב. כך שמרבית זמנו הוא מבלה בשכיבה. התייעצות עם הרופא היא לתת לו שמן פראפין מידי יום כדי שלא יעצור את צרכיו ושוב הוא עוצר זאת בשכיבה על בטנו ומסרב לכל הצעה שרותים טיטול תחתונים וכו. התיעצות עם פסיכלוג הסבה את תשומת ליבי כי מדובר בשליטה . עדיין לא מצליחה להתמודד עם הבעיה כדי להקל עליו ואשמח לקבל כל מידע אשר יתרום לפתרון הבעיה.

רות שלום מקובל אכן לחשוב שסוג כזה של התנהגות קשורה לקונפליקטים של שליטה. מסתבר שככל שמתעסקים בזה יותר ולוחצים יותר כך הבעיה מחריפה. הייתי מציע לך לומר לילד באופן ישיר שהנושא היא החלטה שלו באופן מוחלט. כשירצה לעשות יוכל לבחור כיצד לעשות זאת ואת מהיום לא מתערבת בזה יותר. אם תצליחי במשימה הזו שאיננה פשוטה סביר להניח שתוך כמה שבועות הבעיה תיעלם ללא כל התערבות נוספת. אני מציע לא להשתמש בשלב זה בשמן הפרפין, זהו טיפול חודרני ולא נעים מבחינתו של הילד ורק מגביר את הנטייה להילחם. ברגע שהעניין סביב הנושא ירד הוא יוכל לרדת לבד ובקצב שלו מהעץ. אם תוך חודשיים הבעיה תימשך פנו לפסיכולוג ילדים או לפסיכיאטר ילדים לקבלת ייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום במסגרת לימודי כסטודנטית אני צריכה לעשות עבודה בנושא דיכאון אצל ילדים ונוער. אשמח אם תוכל להפנות אותי למאמרים העוסקים בנושא. תודה רבה אביה

אביה שלום יש באמת הרבה חומר בנושא, תוכלי לפנות לכל ספר בסיס בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה. בתור התחלה תוכלי לקרוא את המאמר הרצ"ב: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm כדאי לקרוא את ספרו של ישראל אורבך על נטיות אובדניות בילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אפשר לקבל את השם של הספר בבקשה?

לאביה ויופי שלום הספר של ד"ר אורבך נקרא " ילדים שאינם רוצים לחיות".... אביה, עשיתי בשנה א לתואר ( חינוך מיחוד) עבודה על דיכאון- אני כרגע ממש ממהרת, אבל בערב אני אוכל לכתוב לך את הרשימה הבביליוגרפית...........

היי מגיל ההתבגרות (גיל 15בערך) הייתה לי בעיה של דימוי גוף שלא העזתי לשתף אף אחד בנושא הזה.זה אכל אותי מבפנים ולא ספרתי על כך לאף אחד עד לפני שנתיים בערך (אני בת 26).בכל השנים,מאז גיל 15 ועד לפני שנתיים בערך (שזה בערך 10 שנים) אני לא חייתי באמת אלא שרדתי.דיכאתי בעצמי את הסקרנות ומוטיבציה ואף אחד לא עלה על זה.הייתי מתבגרת שקטה ומי לא היה רוצה שמתבגר יהיה שקט - נס מהשמיים ולכן ראו בזה יתרון וכך נפלתי בין הכיסאות. כתוצאה מכך גיבשתי לעצמי בערך איזשהי זהות וכך משנה לשנה הייתי כאילו חיה והשנים עברו להן. ובכל השנים האלה היתה עוברת בי לפעמים מן תחושה רעה שהמצב שאני נמצאת לא יוביל לסוף טוב.אם אני אצטרך לפנות לטיפול פסיכולוגי זה כבר לא יהיה טיפול בדימוי גוף אלא בדברים מורכבים יותר. ניסיתי שלא לשקוע במחשבה הזו. זה היה מעביר בי צמרמורת. וכיום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה אחרי שהמצב שלי הביא אותי לדיכאון. הדיכאון חלף אבל במהלך הטיפול התחלתי להבין שאני בעצם לא עברתי בצורה נורמטיבית את גיל ההתבגרות ושעכשיו אני נמצאת בשלב הזה. זה מתבטא בדברים הבאים:הזהות שלי לא מגובשת-אני לא יודעת להגדיר איזה ב"א, חוסר יציבות,תנודות במצבי רוח,חוסר גיבוש דעות בנושאים שונים,תפיסות אידיאליסטיות של העולם, לא יודעת במה אני רוצה לעסוק (למרות שאני מסיימת תואר בפסיכולוגיה), אי הערכה של ההורים וכ"ו. תחושה קשה כי בגיל 26 לא יודעת מי אתה ולהיות לא יציב,זה מצב לא פשוט. בגיל ההתבגרות זה בסדר להיות כזה ולכן לא מצפים ממך לדעת בודאות מי אתה ומה אתה ולכן נותנים זמן למתבגרים ומנסים להיות סבלנים אליהם עד שהם מגבשים את עצמם. ובגיל 26 מצפים ממך להיות יציבה פחות או יותר ואם לא, רואים בכך חריגות. ובנוסף לכך,כשאנשים קרובים אליי לא כל כך מבינים מה זאת אומרת שאת עכשיו בגיל ההתבגרות. הם רואים בזה משהו שבא באופן טבעי. הם פשוט לא מבינים שאני כאילו הייתי "בהמתנה" במשך כ 10 שנים. מצד אחד,אני מרגישה לחוצה מההתבגרות המאוחרת שלי כי באמת לא קל להיות לא מאופס על עצמך בגיל 26 אך מצד שני,אני אפילו איפשהו רואה בכך יתרון כי נכון שהרבה דברים לא עשיתי במשך כ"כ הרבה שנים אך בכל זאת יש לי איזשהו נסיון חיים ולכן זה יכול לעזור לי בהתבגרות ואולי אפילו לזרז אותו. עדיין אני שואלת את עצמי האם ניתן להגיע לבגרות נורמלית למרות עיכוב בגיל ההתבגרות או שתמיד תשאר צלקת פסיכופתולוגית? תודה

נטלי שלום אי אפשר לבטל את ההסטוריה האישית שלך וגם לא רצוי שתשכחי אותה. עם זאת, במידה והעתיד יראה אחרת אין סיבה לחשוב שתמיד תסבלי. העתיד יכול להיות שונה במובנים רבים שבהם יש לך שליטה, וזאת בניגוד לדברים שקרו בילדותך שם השליטה היתה מועטה בהרבה. ככל שהדברים עמוקים והסטוריים יותר כך בד"כ נדרש טיפול פסיכולוגי עמוק וממושך יותר. במהלך הזמן תרכשי מיומנויות שונות, קשרים חדשים והתבוננות אחרת על החיים. חשיבה אופטימית מאוד חשובה כאן ואמונה בכוחך לשנות את המציאות החיצונית ועוד יותר הפנימית שלך, עם כל הקושי וכוחות הנפש שכרוכים בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 40 עם 2 ילדים באותה בעיה - כך ראי את עצמך "ילדה" בת 26 שמנסה להתנקות ולהתבגר בהצלחה

שלום! בני בן 6 ח', ומאז הלידה כמעט ולא ישן רצוף יותר מרבע שעה. הוא נרדם רק בעגלה בעזרת נענוע של 15 דק' בערך, ומתעורר בבכי חזק ושוב צריך לנענע... בלילה, אנחנו מעבירים אותו למיטתו, אך כשהוא מתעורר, הוא לא מצליח להרגע ולווסת את עצמו ושוב חוזר סיפור העגלה (המוצץ גם לא מרגיע אותו וגם על הידיים הוא לא נרדם אלא רק מתעצבן). ניסינו גם את שיטת 5 הדק', אך לא בהצלחה מרובה כי חוץ מבכי קורע לב, עיניים אדומות ופרצוף חמוד וכועס לא השגנו כלום ( ואני אפילו קצת חוששת לגרום נזק, שהילד ירגיש שאין לו הבטחון שהוא צריך מאיתנו, למרות שהוא לא נשאר יותר מ5 הדק' בלעדינו). אנחנו כבר ממש עייפים ומותשים (יש לנו גם ילד בן 3 שמתעורר בגלל חלומות ורוצה אותנו, אך הוא מבחינתנו פחות בעיה, כי מקסימום הוא בא אלינו ואין לנו בעיה עם זה). האם זה בכלל גיל מתאים לעשות את כל שיטות 5 הדקות וכד' או שתינוק בגיל כזה צריך את הידיעה שהוריו איתו תמיד? מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור לו ללמוד לישון טוב ולדעת להרגיע את עצמו? אשמח לתשובה מפורטת. אמא עייפה...

אלינוש שלום את יכולה לקרוא את ספרו של פרופ' אבי שדה לישון כמו תינוק בו הוא כותב על שנת תינוקות. שיטת 5 הדקות עובדת מצויין רק אם ההורים מוכנים לעמוד מאחוריה. כדאי לברר עם עצמכם אם אכן יישמתם אותה, אף מעבר ל-5 הדקות. הסבל שאתם והתינוק עוברים בחוסר שינה גדול לאין ערוך מחצי שעה של בכי שיעלם בד"כ תוך יומיים שלושה. יש אפשרות לפנות למעבדת השינה לתינוקות וילדים בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב שאותה מפעיל פרופ' שדה. היא טובה מאוד ויוכלו לתת לכם עזרה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן! ראשית רציתי לציין שאני מאד נהנית מהפורום ומתשובותייך הענייניות לכל הפונים. תודה רבה על תשובתך, אבל נניח שנצליח להרדימו בשיטת 5 הדק', מה עושים כשבאמצע הלילה (או שנת הצהריים) הוא מתעורר ולא מצליח להירגע? שוב 5 דק'? האם זה יביא אותו לא רק ליכולת להירדם, אלא גם להעביר לילה שלם בשינה רצופה (פחות או יותר)? אודה לתשובתך בנושא.

שלום ברצוני לדעת איפה אוכל למצוא מידע על מבחן רורשך(roschach test) תודה שני

נזכרתי בספר שיצא לפני שנים ויש בו מידע עם תאור מקרים, על אבחונים פסיכודיאגנוסטיים הספר "לצאת מן המבוך" מאת חגית בנזימן. יצא בהוצאת דביר ב 1982. תנסי התענין בהוצאה או בספריות. יש כמובן גם הסבר על מבחן רורשך.

שני שלום תלוי איזה מידע את מחפשת. הספרים הרציניים לבעלי מקצוע כתובים ע"י אקסנר שהוא המוביל בניתוח רורשך. עם זאת, יהיה לך מאוד קשה לקרוא אותם אם אינך פסיכולוגית. ידע כללי והסברים רציניים על המבחן אפשר למצוא בספרי בסיס על מבחנים פסיכולוגיים, ניתן למצוא כאלה בחנויות דיונון ואקדמון האוניברסיטאיות. למשל ספרה של אן אנסטאזי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה מזה 15 שנים (+3). שבע שנים לאחר הנשיואן התברר לי שבעלי חולה בסכיזופרניה או במחלת נפש כלשהי. תחילת הנישואין היה די טוב. בעלי הוא אדם טוב לב - אלא שמאז המחלה חיינו הם לא כפי שהיו ומאז הוא גם לא עובד. התנתקנו מכל החברים (זוגות) יש עליות וירידות כמו לכול זוג - אלא כשיש ירידה היא ממש דרסטית! והעליה היא יחסית! ז"א הבעל יכול לא לתפקד כלל, לישון הרבה, אפאטי, להיות פרנואידי, לא משתף פעולה - למעשה בזמן זה הוא לא בעל לא אבא ולא חבר! בין יום הוא מסוגל לראות אותי כאוייבת שלו. מלאכת הילדים נופל ברובו עליי בזמן כזה, אני גם המפרנסת (במשרה מלאה). כל מטלות הבית נופלות עלי (אין לי הורים שיתמכו ויעזרו) במצב כזה נקיון וסדר לא קיימים בכלל . הוא אדיש לכול! בתקופה כזאת אני הופכת לשבר כלי, בייחוד אם הוא מתמשך. העניין הוא שבין היתר המצב המתנדנד לא עושה לילדים טוב! הוא לא עקבי עם הילדים. כשטוב לי אני חוששת מהתקופה הרעה שתבוא.. כאילו זה ממתין לי בסיבוב מעבר לפינה. זה מתסכל אותי... כי אני יודעת בבטחה שחיינו לא יהפכו להיות נורמלים אף פעם. ניסיתי פעם להתחיל בהליך גירושין וחיינו בנפרד (לאחר התקף פסיכוטי) .. היה לי מאוד קשה עם הילדים אבל נפשית הרגשתי חזקה יותר. בכל פעם שאנחנו בתקופה הרעה בא לי להתאבד -אני דיכאונית ומתוסכלת. אני לא מבינה למה אני עדיין תקועה בנישואין הזה. מצד שני כשטוב לי (יחסית) אני מעדיפה להקרין על פני השטח שהכול בסדר... להמשיך לצאת לעבודה ואז יום רודף יום שנה רודפת שנה היום אני פתאום מבינה שעשר שנים הגלגל מסתובב.. אני מגיעה לאותה מסקנה כל פעם מחדש אבל עדיין תקועה אם אדם שאני בפרוש לא מסוגלת לשנוא למרות תקופות הגהנום שנגרמים לי (שבאותו זמן בלבד אני שונאת אותו בכל מאודי) אבל אני גם סולחת ושוכחת מהר....כן, יש לי גם רגש אהבה אליו... מה לא בסדר איתי? האם אני זקוקה ליעוץ? מה תהיה הסיבה שאני פונה ליעוץ?: האם אני שפויה? טובת הילדים? האם אני אישה רעה? (האם זוג שבמהלך הנישואין אחד הופך לנכה ולא יכול ללכת - זו סיבה להתגרש ממנו?) אודה על התייחסות - ומתן כיוון עבורי! סליחה שזה יצא כזה ארוך! תודה לריסה המתוסכלת

לריסה, קודם כל, את לא אישה רעה! את בן אדם שמתמודד לבד עם כל העולם (ילדים, בעל חולה ופרנסה). כן לדעתי כדאי לך ללכת לייעוץ, כדי לתת לך כוחות להתמודד (לדעתי אם יש קבוצת תמיכה למשפחות זה עדיף(. עדי (אחיינית של חולה סכיזופרניה(

לפני שנים רבות הייתי במצבך וגם לא התגרשתי. אשתי הייתה חולת סכיזופרניה קשה. בשלב כלשהוא חשבתי להתחיל בהליכי גרושין והתחרטתי. הסיבה לחרטה הייתה כנראה רחמים. היא היתה כל כך מסכנה ולא היה אף אחד אחר שידאג לה. והמשכתי לסבול. עד שיום אחד במהלך אשפוז בבית חולים היא מתה באופן פתאומי בשנתה. לא, היא לא התאבדה , פשוט לא קמה בבוקר. מאז עברו כמעט 20 שנה.

adi האמת שאני כל כך כל כך עסוקה - שאין לי פנאי לקבוצות תמיכה! התחלתי סדרת יעוץ חדשה אצל פסיכולוגית...נראה לאן זה יוביל! בכול אופן היום אני הרבה יותר חזקה מאשר בשנים הראשונות כשהמחלה פרצה אבל כנראה שלא מספיק חזקה.... תודה

בס"ד את בסדר גמור. המצב שאת עוברת אישה אחרת הייתה נשברת מזמן. כל הכבוד לך על הנסיונות שלך להמשך הקשר. הצעותיי: חשבי בעיקר על טובת הילדים. איזה מצב הכי טוב יהיה עבורם? את לא מתגרשת כי את פוחדת. אך לפעמים צריך להתגרש כשכלו כל הקיצין. אם תעשי את הצעד הזה מה שבדרך כלל אני לא ממליץ. תמצאי את עצמך הרבה יותר חזקה לילדייך. תרגישי הרבה יותר טוב ללא דכאונות עצבות חרדות ומשברים תכופים. לילדים שלך יהיה הרבה יותר טוב. וכן גם לבעלך יהיה יותר רגוע. מכיוון שהכל זה גלגל הסובב על צירו דבר גורר דבר הבעל חש בלחץ שיש בבית בגלל מצבו וזה גורם לו לתסכול עמוק יותק שמתבטא בהתקפים אלה בין היתר במצב הנוכחי אין לו סיכוי להתגבר ולהתמודד עם מחלתו. לכן שיחרור הלחץ הנורא הזה שלא מוביל לשום מקום אלא רק לתהום עמוקה יהי הפתרון היעיל והנכון לעשותו למרות הקושי ההתחלתי שיש בדבר. הלוואי שלא היה כך. שאלוקים ישלח לבעלך רפואה שלמה וייתן לך את הכוחות לשקם את חייך החדשים. וייתן כל טוב לילדייך. אמן! כל טוב, עדי

אני לא יודעת למה - אבל תשובתך הציפה בי רגש עז של עצב מאוד נגע לליבי..דמעות כמעט פרצו מעיניי - אבל עצרתי אותם בכל כוחי זהו בעצם המצב שאני רוצה -שאני שואפת ל... אבל לא יודעת איך להגיע למצב כזה..........נכון אני חוששת (נפשית וכלכלית) גם בעלי הסכים איתי פעמים רבות שזהו המצב האידאלי לכולנו...אבל ברגע שהנושא מתחיל להיות רציני - הוא מקבל רגליים קרות ואז מתחילה שוב תקופה רעה.... עם הרבה הטחות אשמה: "את אגואיסטית", "למה לפרק משפחה", את חיה בעננים אם את חושבת שתסדרי לבד גם לעבוד וגם לטפל בילדים", "לא יהיה לך קורת גג" ו "אין לך אף אחד שיתמוך ויעזור לך" "בטח יש לך מישהו אחר" וכו וכו וכו אחרי שהוא נרגע - הוא אח"כ משתדל בצורה יוצאת דופן....הוא צובע הכול בורוד! אפילו רוקם כל מיני תוכניות ורודות כדי לרצות אותי ואת הילדים. ואז תבוא אימו - ותגיד לי "נו - איפה תמצאי בחוץ כזה בעל" "תראי איך הוא עוזר תראי איך הוא משתדל" "שלא תחשבי שהבעלים האחרים טובים יותר" וכך זה חוזר על עצמו הסיפור - אינסוף לא סתם אני מתוסכלת............

לריסה שלום המצב שאת מתוארת משותף למשפחות רבות של אנשים החיים במחיצת חולים בסכיזופרניה ומחלות אחרות. שאלת הגירושין היא שאלה אחת מתוך רצף ארוך של שאלות לגבי איכות החיים והאופן בו אפשר להתמודד עם המחלה, גידול הילדים ועוד. בהחלט כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי אישי וכן מומלץ שתנסי למצוא קבוצת תמיכה של אנשים הנמצאים במצב דומה לשלך. תוכלי להתייעץ באנו"ש לגבי קבוצה כזו באזור מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לריסה באמת מצב קשה ומתסכל. כמובן שמאוד קל להסתכל מבחוץ ולומר 'תתגרשי'. כמו שאת יודעת -זה לא כה פשוט ולא רק בגלל הילדים, גם לך בוודאי מוזר לחשוב עליך בנפרד מבעלך. ד"ר קפלן הציע לקבל טיפול ו/או להצטרף לקבוצת תמיכה, אני בוודאי חושבת שזה רעיון מצוין, ולדעתי אם אין לך זמן אז תשתדלי לפחות ללכת לטיפול שיחתי (זה יכול להיות מטפל-לאו דווקא פסיכולוג-את זה אני מציינת מכיוון שאני מבינה שקשה לך כלכלית). יש דבר נוסף שנראה לי כי שכחנו: בעלך. אולי כדאי לחשוב על שיחה שלך איתו על מצבו ועל פנייה לפסיכיאטר בכוונה לנסות לשפר את המצב, אולי הטיפול התרופתי שהוא מקבל היום הוא לא מתאים. אני מכירה אנשים רבים עם המחלה הזו שבזמן שהם לוקחים את הכדורים שהם אמורים לקחת הם לא מקבלים התקפים. אולי כדאי לבדוק את המצב הזה. אמרת שהוא בן אדם טוב, וטוב לב של בן-אדם נראה לי כתכונה מאוד חשובה, ואני מבינה מדוע קשה לך לוותר עליו. אולי ביחד תלכו לפסיכיאטר המטפל שלו ותתיעצו איתו בנושא. שיהיה המון הצלחה מוניק

בס"ד אני בהחלט מצטרף להצעתך. אני דיברתי רק אם כלו כל הקיצין ונעשו כל הנסיונות. ואמרתי הלוואי וזה יעזור. גירושין זה הפתרון האחרון. עדי

רציתי לדעת מהו טיפול קוגנטיבי אם אפשר להסביר מהי המילה ,"קוגנטיבי".

המילה קוגניטיבי מתיחסת לכלל תהליכי החשיבה הרצון והתפיסה שלנו את המציאות. במצבי הפרעות נפשיות מסוימים, הקוגניציה, כלומר כל תהליכי החשיבה , משובשים ומופרעים. בטיפול קוגניטיבי , מנסה המטפל לזהות דפוסי חשיבה שגויים אצל המטופל, שלעיתים הם חלק בלתי נפרד מההפרעה ממנה הוא סובל. הכרה של המטופל בעובדה שיש חלקים בו שבהם המחשבות והדעות שלו שגויות ורצונו לשנותם בטיפול , הם הבסיס לטיפול קוגניטיבי.

הסברה של רינת נראה לי ממצה מאוד בברכה ד"ר אורן קפלן

שמי גלית מטופלת כבר 7 חודשים במרוניל וקלונקס 1 מילגרם ביום שאלתי היא איזה טיפול אתה מציע לי במצבי חרדה ודיכאון בעבר הייתי בטיפול פסיכוטרפי וזה לא עזר לי במיוחד. תודה גלית

גלית שלום רצוי לשלב טיפול בשיחות עם טיפול תרופתי. אני מפנה אותך לשני מאמרים על דיכאון וחרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בזמן האחרון אני דאגנית אובססיבית לבריאות ילדי. הם כבר בוגרים והורים לילדים, אך אני בודקת ללא הרף את בריאותם הפיזית והנפשית עד שנמאסתי על כולם. לפעמים אני לוקחת כדור הרגעה מסוג קסאנקס. האם זה יעבור לי אי-פעם? מיואשת.

מ. שלום קסנקס יכול לעזור באופן מאוד מקומי, הוא לא עוזר לטווח ארוך. אם את רוצה באמת לטפל בנטייתה החרדתית צריך לטפל בזה בשיטות שעוזרות לטווח הארוך, בין אם ע"י שיחות עם פסיכולוג ובין אם בכדורים נוגדי חרדה מסוגים אחרים. אני ממליץ לך לפנות לאנשי המקצוע המתאימים לייעוץ. בכל מקרה, רצ"ב מאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm תוכלי אולי להיעזר גם בשיטת EMDR http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הובחנתי במהלך טיפול שאני סובל (או נהנה) מ- "הפרעת אישיות פרנואידיתי". שאלתי: 1. האם מן הראוי שהפסיכולוג שלי יגיד לי על ממצא כזה?, במהלך הפגישות, בסוף מתי שהו ? 2. האם מן הראוי שימליץ לי ללכת ל-"דעה שנייה". אם אף אחד לא יענה לי, אני אחשוב שכולכם נגדי ! יום טוב גיא

גיא שלום אישית אינני מתלהב מאבחנות אישיות באופן כללי מאחר והן מתארות דברים בצורה מאוד כללית וכוללנית. כדאי שתקבל חוץ מהאבחנה גם הסברים על משמעות האבחנה מבחינה מעשית ומה באמת זה אומר עליך. תמיד אפשר לפנות לחוות דעת נוספת אבל בעיני האבחנה ממש לא משנה, מה שחשוב הוא מה מפריע לך וכיצד אתה מטפל בזה הלאה. בזה אבחנת האישיות שקיבלת לא תוסיף ולא תגרע. לגבי עיתוי האבחנה, יש מקום לשתף את המטופל באבחנה, זו זכותו לדעת מה חושב המטפל בנושא. אם אתה מרגיש שהאופן שזה נעשה לא היה מתאים כדאי שתעלה את הנושא בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה רבה על התיחסותך. בהמשך לשאלתי, ההבחנה נמסרה ע"י הפסיכולוגית, במהלך מתן עדות בבית משפט לענייני משפחה בדיון על החזקת הילדים שלי. פעם ראשונה ששמעתי את ההבחנה המשונה הזאת ממנה. ההבחנה לא נסמכת על שום דבר אמיתי. ההבחנה היא שיקרית מבחינתי. האם לא ראוי שתיהיה לפסיכולוגית איזו תרשומת, שעליה היא סומכת את חוות הדעת שלה ? הטיפול הסתיים לפני שלוש שנים. שילמתי לה בכסף מלא, אמרתי שלום והטיפול הסתיים. היא לא אמרה לי דבר, אף פעם !, היום פתאום היא באה ביציאה כזו !? ממש מדהים כיצד פסיכולוגית שיושבת באותה קליניקה של המטפל של אשתי שהוא אחד החברים הטובים ביותר של משפחתה, אומרת דבר כזה. ממש סכין בליבי לאור יום. על אילו כלים, המטפל צריך לשמור. רישום נקודות, יומן, הבחנות, סימפטומים, התיחסות ואסמכתאות, למציאות ? מה הסימפטומים העיקריים לכוון להבחנה כזו ?

ד"ר קפלן שלום מיכיוון שעד עכשיו הצלחת לעזור לי דרך האינטרנט ברצוני לשאול אותך האם ניתן להגיע אלייך לטיפול? האם יש לך מרפאה ? אפילו באופן פרטי שאלתי השנייה ,אם אין לי את מספר רישיון הפסיכולוג שאיליו אני הולכת באופן פרטי ואני רוצה לברר פרטים לגביו כיצד אוכל ליבדוק זאת ניסיתי פעם דרך אתר הפסיכולוגים אבל לא מצאתי כיצד בכל זאת ניתן ליבדוק זאת אשמח לדעת אם יש לך מירפאה שניתן לשוחח עימך תודה מראש רעות

רעות שלום אני אכן מטפל באופן פרטי אבל אינני יכול לקבל מטופלים חדשים לפחות בחודש חודשיים הקרובים. במידה וזה יהיה עדיין רלוונטי שלחי אלי מייל ונדבר. בכל מקרה, אם את היום בטיפול כדאי קודם כל למצות את הטיפול הנוכחי ואין טעם לפתוח תהליך נוסף כל זמן שתהליך אחר פעיל. לגבי רשיון הפסיכולוג, יש אפשרות לברר דרך אתר משרד הבריאות: http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm אם מסיבה כלשהי הוא לא רשום שם אפשר לברר ישירות עם מועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות, באתר הנ"ל יש את הפרטים שלהם. עם זאת, הכי פשוט לשאול באופן ישיר, לכל פסיכולוג יש את הרשיון ואם את מוטרדת מכך אין סיבה לא לברר את העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

עבר עליי שבוע כל כך קשה. בגדתי בחבר שלי ואני שונאת את עצמי על זה. ונגמרו לי הכדורים ואני לא בטיפול עדיין. אז אני לא לוקחת את הכדורים שאני צריכה לקחת כי אין לי את המירשם וגם כסף אין לי. (המרשם אצל אבא של אחיות שלי... ואני לא מתקרבת הביתה יותר לעולם!) שתיתי אתמול שני רדבול וכמה לגימות גדולות של וודקה ועישנתי כמה סיגריות שיכלתי לפני שנפלתי והתעלפתי לכמה שניות. אחר כך הקאתי את הנשמה. אבל אני עדיין מרגישה לא טוב. מתפוצץ לי המוח! אני רוצה שהכל כבר ייגמר. רוצה, כל כך רוצה להיות כבר מאושרת. אין לי יותר כוח. זהו. אני הולכת.

היי חביבה באמת נשמע קשה השבוע שלך אבל לא נותר לי להגיד לך הרבה חוץ מלהחזיק מעמד עד שמצבך ישתפר. בנאלי יישמע לך שהייתי שם ועדיין נמצאת מדי פעם במצב שהכל נראה אבוד אבל בסופו של דבר מצליחה להתאושש. את חייבת להיות בטיפול. את יכולה לגשת לתחנה לבריאות הנפש. שם הטיפול ניתן בחינם. יש לך אולי קרובי משפחה או חברים שיכולים לעזור לך? ניסית לחפש עבודה? כדאי להתכתב בפורום אחר בנוסף כפי שכתבו לך כאן מקודם - פורום יותר פעיל. חוץ מזה ראיתי כאן בשבוע שבועיים אחרונים שמישהי כתבה לך כאן הודעה שהיא נמצאת במתב דומה לשלך ושהיא תשמח לדבר איתך. תחפשי את ההודעה. תחזיקי מעמד ואת חייבתלהמשי עם הכדורים ולהיכנס לטיפול בהקדם. תרגישי טוב

חביבה שלום כדאי שתפני לטיפול ותאפשרי למישהו גם לשמור עליך בצורה מקצועית. נשמע לי שאת לא ממש עושה את זה טוב בתקופה הנוכחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד חביבה שלום את נמצאת במשבר עמוק. מכאן את יכולה לעלות רק למעלה, איך תעשי זאת? את תצליחי ותתמודדי עם הכל בכוחות עצמך את יכולה לעשות את זה. עברת הרבה משברים בחיים אני מתאר לעצמי. תעברי גם את זה. הבגידה שלך הייתה ביטוי של בריחה ביטוי של חיפוש עצמי, היא לא לשם הבגידה . הבגידה שלך היא בדיוק כמו הכדורים, השתייה, העישון. אל תישארי לבד. למה התנתקת מהמשפחה? חייבים מישהו להישען עליו. אם לפחות הייתה המשפחה לא היית מחפשת בחוץ אמצעים למינהם שדרכם את בורחת מהקושי. חביבה אני יודע שקשה לך מאד, אני מבין ללבך עד כמה שאני יכול. אבל דעי לך שאסור להתייאש כלל וכלל לא משנה מה המצב. אמרו רבותינו ז"ל: ואפילו חרב פיפיות מונת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. תעשי מצידך את כל ההשתדלויות שאת יכולה ואלוקים יעזור לך מלמעלה. רק אל תברחי, מה שהיה היה את רק יכולה ללמוד מזה מה לא לעשות , מאחורייך יש קיר גבוה, את יכולה רק ללכת קדימה חביבה וזה מה שתעשי. זכרי מה שאני אומר לך ותראי איך תהיי מאושרת. שיהיה לך רק טוב, עדי

שלום רב יש לי ילד בן 2 שנמצא עם מטפלת בבית ואני בהריון עם תאומות שאמורות להגיע הביתה באצמע מרץ. אשמח לשמוע דעתך בנוגע לשליחתו של הבכור לגן - עכשיו ואז יש חשש מכל המחלות שיביא הביתה (סיכוי רב שהן תהיינה פגיות) לעומת השארתו והתמודדות עם שלושה טכנית ופסיכולוגית יחד בבית למשך עוד מספר חודשים תודה

רונית שלום אין כאן תשובה חד משמעית. הליכתו של הילד לגן איננה מתסכמת רק בחשש ממחלות. הוא בוודאי קולט שחל שינוי כלשהו בסביבה וההליכה לגן עלולה להיות לא פשוטה. מצד שני זה יכול בהחלט להקל אם מספר שעות במהלך הבוקר תהיי לבד עם התינוקות ותוכלי להעניק יותר תשומת לב אחה"צ. לגבי המחלות זה לא חוק בל יעבור, לא תמיד הם מייד נעשים חולים, אבל ברור שיש כאן סיכון מסויים. בסופו של דבר כדאי לבדוק מה יהיה הכי נוח וישמור על איכות החיים של כל בני המשפחה. בברכה ד"ר אורן פקלן

ד"ר שלום רב, יש לי תאומות בנות 3 כאשר אחת מהן מאד דומיננטית . היא מאד מפותחת ריגשית ומאד בוגרת לגילה ולכן גם הסביבה מתייחסת אליה כך ,למשל בגן מתייעצים איתה לגבי סדר היום ואם היא אומרת דבר מה מתייחסים לכך מאד ברצינות ונותנים לה פריבילגיות גם אם זה על חשבון ילדים אחרים היא בפירוש זוכה ליחס מועדף. בביית היא תמיד רוצה להגיד את המילה האחרונה, היא מרגישה שעליה להחליט עבורה ועבור אחותה שבשכנועים היא מצליחה לגרור אחריה. היא מנהלת מו"מ על כל דבר וחייבת להרגיש שהיא אמרה את המילה האחרונה. אנחנו לא יודעים איך להתייחס לכך כי את הסובבים אותה זה מאד משעשע ואילו אני נאלצת להיות "הרעה" ולהעמיד אותה במקומה. בנוסף היא שומרת טינה כבר מגיל שנתיים וכאשר אני שוללת ממנה דברים היא מחזירה לי בהתעלמות או במשפטים כמו "אני אלך לסבתא ולא יהיה לך אותי". אני ובעלי ממש מוטרדים כיוון שהסביבה שלה ממש מעריצה אותה ואילו אנחנו לא מעוניינים שהיא תנהל לנו את הביית אך מייגע אותנו לנהל משא ומתן על כל נושא, ובלי להסביר לה כל פעולה היא לא מוכנה לעשות כלום! מה לעשות?

כנרת שלום בולט למדי שאת מתארת את התאומה האחת ולא מה קורה במקביל לתאומה השניה. האופן שבו את כותבת נשמע מעט כעוס, הטינה שהיא שומרת והשליטה שהיא מצליחה ליישם בסביבה אינם קלים ויוצרים קונפליקט. צריך לחשוב איך מצד אחד שמים גבולות אבל לא מדכאים את נטייתה למנהיגות ולתקשורת. במקרה של תאומות זה אפילו מסובך יותר כי כל צעד עם אחת הבנות משפיע מייד גם על השניה. יתכן שכדאי לך בהזדמנות לפנות למספר פגישות הדרכה אצל פסיכולוג ילדים ולהתלבט ביחד כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן 3.5 יבש לחלוטין וגמול כמה חודשים הולך לבד מיוזמתו לשירותים גם לקקי וגם לפיפי ללא שום ישבנון או סיר לא בורח לו ויכול להתאפק בקלות אבל !!! הילד נמצא יום אצל אבא ויום אצל אימא אין קשר מינימלי בין ההורים ואין ביכולתי לעשות דבר בשביל לפתור זאת אמא מתעקשת שהילד צריך לשון עם חיתול ולמרות שהיא יודעת שאצלי הוא ללא חיתול כלל הילד מגיע עם החיתול לגן כי הוא גם מסרב להוריד אותו בבוקר הגננת מורידה לילד את החיתול בקלות כאשר הוא מגיע לגן ומראה לאם חיתול יבש לחלוטין בנסיון חוזר ונואש לגרום לה להפסיק עם העיניין האם מכחישה שהילד יבש. שאלתי, האם נגרם לילד נזק נפשי עקב הפיצול הנ"ל מדוע האם נוהגת כך ? מה עוד ניתן לעשות תודה על העזרה חגי

חגי שלום נראה לי ששאלת החיתול היבש היא הבעיה הקטנה יותר של הילד. היא מן הסתם תיפתר תוך מספר שבועות או חודשים. הפיצול בין ההורים נשמע הבעיה הרצינית באמת ועליה היה עדיף לשים את הדגש, אם זה אפשרי. אני לא חושב שמלחמה על החיתול זה מה שיעזור עכשיו לילד. נסו בדרך כלשהי להתגבר על הכעסים בינכם. אני מבין מדבריך שאין ביניכם קשר כיום, במצב כזה הילד עלול למצוא עצמו באמצע ביניכם ובהחלט לסבול מכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן! אנו הורים לילדה בת שנתיים ושמונה חודשים. בעוד כעשרה ימים אנו עוברים דירה. בתקופה האחרונה אנו מתארגנים לקראת המעבר, ארגון הכולל אריזות, שהייה שעות ארוכות בדירה החדשה (בזמן שבתנו נמצאת אצל סבתה) וכד'. בשבוע שעבר לקחנו את בתנו לדירה כדי שתיזכר בה (היא היתה שם לפני הרבה זמן). אנו מדברים על זה איתה כל הזמן ומנסים להכין אותה לקראת המעבר, דיבורים כגון: איזה חדר יפה אנו מכינים לך, תהיה לך מיטה חדשה וארון חדש וכו'.. בתי היא ילדה חברותית מאוד בגן אך אפשר לומר שקשה לה עם שינויים. אפילו כשמגיעים למקום מוכר או חדש, לוקח לה די הרבה זמן עד שהיא מסתגלת ונפתחת.. שמנו לב שבשבוע האחרון חל איזשהוא שינוי בהתנהגותה. היא מתעוררת בלילה ומתקשה להרדם, היא בוכה יותר ובודקת את הגבולות שלנו וכד'.. שאלתי היא: האם יכול להיות שאלו סממנים לתגובת השינוי הקרב ובא, כלומר, למעבר לדירה החדשה? האם ישנה דרך נוספת להקל עליה את המעבר? שאלתי השניה: ברצוני להעביר אותה לגן בשכונה החדשה. אני מאוד מרוצה מהגן הקיים אך הוא די רחוק והנסיעות מידי יום עלולות להיות קשות מאוד. אם אחכה לראות את תגובת הסתגלותה לדירה החדשה, לסביבה החדשה ולמיטה החדשה (היא עוברת למיטת נוער) ורק כשאהיה בטוחה אעביר אותה גן, יהיה הצעד הנכון לעשות? תודה, ד'.

ד שלום בהחלט סביר שהילדה מגיבה לשינויים שלמעשה כבר מתרחשים כעת. זה נשמע טבעי לחלוטין וכדאי להתייחס לזה בצורה ישירה כמו שאתם עושים. בעיקרון אפשר ורצוי לשוחח איתה על השינוי ולהרגיע עד כמה שניתן, זה בוודאי לא קל לילדה צעירה כל כך להבין את משמעות השינוי באופן מלא אבל עצם ההמולה והידיעה שצפוי משהו חדש ושונה הוא מקור ללחץ עבורה וסביר להניח שגם עבורכם. נראה לי הגיוני לעשות את השינויים בשלבים כך שבתחילה להמנע משינוי הגן עד הסתגלות למעבר הדירה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, הנני כבת 39, רווקה, יצאתי עם גבר כ- 4 שנים, שבמהלכם הקשר ידע הרבה עליות וירידות בגלל אי יציבותו של בן זוגי לשעבר והרבה בעיות (עקב התעללות מינית שעבר בילדותו). למרות הכל, ניסתי עם כל האהבה שלי כלפיו לתת לו הרגשת בטחון וחם שלו הוא היה זקוק. במשך תקופה זו היו לנו הרבה פרידות וחזרות (את החזרות הוא יזם בעצמו בד"כ). באחת מאותן חזרות בן זוגי לשעבר התפאר שבמקביל ליחסיו איתי הוא ניהל עוד מערכת יחסים ארוכת שנים (כ- 6 שנים) עם גרושה במצב כלכלי אמיד ועוד קשר של 7 שנים עם אישה נוספת. הרגשתי מאוד פגועה וכל מה שרציתי לעשות זה להרוס לו את הקשר. הרגשתי מרומה ופגועה עד עמקי נשמתי. ויתרה מכך, החוצפה שהיתה לו לבוא ולספר לי את זה ולהמשיך להתקשר אלי כאילו שלא קרה כלום. במעשה חסר מחשבה הרמתי טלפון לאותה אישה ונתתי להבין שהוא פשוט בגד בה וממשיך לבגוד בה. (אבל לא הצלחתי "להרוס" לו את הקשר כי הוא ידע כיצד ל"סבן" את אוזניה. כאשר הוא הבין שאני זו שצילצלתי אליה הוא הרים אלי טלפון ברוב חוצפתו ניסה להסביר לי עד כמה שהוא מסכן שהוא מנהל קשר עם אישה שהוא אפילו לא אוהב אותה, מאחר והוא חסר אמצעים כלכליים אין לו הרבה ברירות לכן הוא נמצא איתה. . ביקשתי ממנו להתרחק ממני אבל דברי נפלו על אוזניים אטומות. כרגע אני נמצאת במצב של כעס עצום כלפיו, עצבות ורצון עז להכאיב לו. יש לי תחושה שאני חייתי במשך 4 שנים בשקר אחד גדול ופשוט היתי קרבן לאדם שפל. יש לי רגשות מעורבים של כעס, שנאה, אהבה, בוז ובעיקר עצבות מעיקה. אני לא מבינה מדוע הוא מנסה "להחזיק" אותי על אש קטנה ולא מרפה. אני לא מצליחה להבין מה מניע אותו להמשיך ולחפש אותי מבלי לתת לי "להתאבל" בשקט על קשר שחשבתי שהוא אמיתי. אשמח לקבל את דעתך המקצועית. אבלין

נראה לי שכל עיסוק נוסף בקשר הזה יסב לך כאב לב ומפח נפש. הגבר הזה חסר תקנה . ההיגיון שמנחה אותו אינו ההגיון שלך וחבל שתשקיעי מאמץ בהבנת המניעים להתנהגותו. לטובתך, עדיף שתמצאי את הדרך להתנתק ממנו ולסרב לפניותיו. גם אם הדבר כרוך בעזרה פסיכולוגית.

אבלין שלום הסיפור נשמע די רע מכל כיוון אפשרי. קשר לא יציב לאורך כל הדרך עם פרידות וחזרות ואיזשהו צורך לעורר מהומות וכאב שכנראה גם מדבק. ככל שתתרחקי מהר יותר ובצורה חד משמעית כך יהיה לך טוב יותר בטווח הארוך. חבל שתהרסי את חייך בתוך קשר שכזה. הייתי מציע בכל מקרה שתנסי לבדוק עם עצמך כיצד מצאת את עצמך בתוך קשר כזה ובמיוחד מדוע שוב ושוב חזרת לתוכו, ואפילו כעת עם כל הכעס והתסכול את עדיין נמשכת אליו. זה כבר החלק שלך בעניין וכדאי לך לבדוק אותו היטב כדי שתוכלי ללמוד מהנסיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה בני בן-4 לא רוצה ללכת לישון הוא טוען שבאה עליו מכשפה וכשהוא כבר נרדם הוא מגיע למיטתנו כל לילה ומסתתר מתחת לשמיכה אנחנו מעודדים אותו אבל זה לא עוזר . הוא כל הזמן שואל /ואומר "איפה יש מכשפות" "מכשפות יש רק באגדות" הסיפור נמשך כבר למעלה משבוע האם אנחנו צריכים לקחת אותו לשיחות ? או שזו ההתבגרות אגב הוא ילד מאוד שמח ,מאושר ,ילד מלא חיים. בתודה שירה

שירה, כמו שאמרתי בשאלה הקודמת, לדעתי זה מין גיל כזה. אבל בכל אופן, אפשר לשאול גם הורים אחרים. עדי

שלום רב, התופעה מוכרת לכל מי שגידל ומגדל ילדים ואינה יוצאת דופן. כל הילדים מפתחים בשלב זה או אחר, פחדים בלילה ובחושך. בשלב מסוים זה עובר. הפתרונות המקובלים זה להרגיע אותו בדיבור וע"י הקראת סיפור. אפשר גם לשים לו בחדר קלטת עם סיפור מרגיע. יש גם ספרי ילדים על הנושא שמנסים להציג את המכשפות והמפלצות בצורה ידידותית ולא מפחידה. תבררי בחנויות לספרי ילדים. יש פתרון למצב אבל צריך סבלנות. הבת שלי למשל טענה בילדותה שיש מפלצות מתחת למיטה שלה ופחדה מגנבים. שאלה מה יקרה אם יבואו גנבים. אמרתי שאני יותר חזק מהם ואני ארביץ להם ואקרא למשטרה.

פחדי לילה ופחדים בכלל אופיניים מאד בגילאים הללו ודורשים אורך רוח והמון יצירתיות. חשוב לא ליצור תקדימים שאח"כ יהיה לכם קשה להיפטר מהם כמו לתת לילד לישון במיטתכם.. ישנה סדרת ספרונים מקסימה וקלילה בנושא מכשפות שכתבה רונית חכם ואיירה אורה אייל של הוצאת איילות-יובל (ניתן להשיג בכל חנות ספרים), הספרים מתארים חמש מכשפות נחמדות, טובות לב ומצחיקות ויוצרת נקודת מבט חדשה ולא מאיימת עם הנושא בצורה קיצבית וחזרתית המתאימה בדיוק לגיל הזה. נסי ותהני..

שירה שלום כפי שכתבו גם האחרים הפחדים אינם דבר נדיר בגיל הזה ורצוי לשוחח על הפחד, לספר סיפורים על מכשפות וכיצד מתגברים עליהן או שהן הופכות לחיוביות, יש באמת הרבה ספרים וקלטות בנושא. בגיל כזה אינני ממליץ בכל מקרה לפנות לשיחות, במידת הצורך אני מעדיף להמליץ שההורים יקבלו הדרכה מפסיכולוג ילדים כדי לטפל בעצמם בילד או לכל היותר במפגש משותף. אם תראו שתוך שבוע שבועיים נוספים זה אינו חולף תוכלו לפנות לקבלת ייעוץ שכזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. לאחרונה בני בן 4 מפחד ללכת לישון הוא טוען שהוא רואה מכשפה . וכשהוא נרדם כל יום באותה השעה בסביבות 1.30 לפנות בוקר הוא בא למיטתי ושואל "אמא נכון שאין מכשפות "או "מכשפות יש רק באגדות" וכמובן שאני מסבירה לו שאין ממה לחשוש . אני לא ממש מצליחה להרגיעה אותו האם אני צריכה לקחת אותו לשיחות תודה שירה

שירה, אני חושבת שזה גיל כזה. אבל בכל אופן אולי כדאי לשאול הורים אחרים איך הם מתמודדים. עדי

שלום, אני אם לבן בן 9 , ילד מדהים, תאטרלי, ספורטאי ולתלמיד נהדר. המורה טוענת שיש צורך לעשות לילד איבחון פסכולוגי קליני עם אופציה להמשך טיפול וזה בגלל בעיה חברתית שיש לו. הואל א מצליח ליצור הרבה חברים, ואם הוא כבר מצליח, אז הוא לא מצליח לשמור איתם על קשר איכותי. הוא מנסה להתקרב אליהם, אך טוענים שהוא מציק להם. גם מהמורים, טוענים שהוא מפריע בכיתה למרות ציוניו טובים והשגיו עומדים בציפיות. הוא לא מצליח לקבל את מרות המורים ומתווכח איתם על כל עונש נותנים לו. אני מרגישה קצת אובדת עצות ואינני יודעת אל מי עליי לפנות לשם איבחון. מה עושים במקרים כאלו ? אנא עזרתכם

חגית, לדעתי יש יועצת בבית הספר וכדאי לפנות אליה. עדי

חגיתי שלום אני מציע שתבקשי לשוחח עם פסיכולוג או פסיכולוגית בית הספר. לכל בית ספר פסיכולוג חינוכי שאחראי עליו מטעם השירות הפסיכולוגי של העיריה. יש אפשרות להתקשר אליהם ישירות ולבקש פגישה שכזו. כמו כן תוכלו לפנות לפסיכולוג ילדים דרך קופת החולים או באופן פרטי ולהתייעץ עימו לגבי המצב. בשלב ראשון נדרשת שיחה שלכם ההורים עם הפסיכולוג ואח"כ יוחלט כיצד להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן