פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בת 20, יש לי רשיון נהיגה מזה שנתיים, אבל עד כה לא השתמשתי בו כמעט בכלל. בעוד שכל חברותיי מתווכחות עם הוריהן כדי לקבל את האוטו בסוף השבוע, אני מתווכחת כדי לא לקבל אותו. העניין הוא, שבכל פעם שאני אפילו חושבת על האפשרות של לנהוג, אני נורא נלחצת, חוזרת אלי התחושה העצבנית של הפעמים הבודדות שנהגתי. הייתי מבחינתי חייה חיים שלמים בלי לנהוג, אבל אני כרגע נמצאת בתפקיד בצבא בו מצפים ממני לעשות רשיון צבאי ולנסוע לדיונים ברכב הצבאי. קשה לי להסביר למפקדיי שאני פשוט לא מסוגלת לנהוג. מה לעשות?

ירדן שלום יש לך סוג של חרדה שממוקדת בנהיגה. יש אפשרות לטפל בעניין הזה בצורה ממוקדת ובד"כ קצרה למדי בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, אפשר גם להיעזר בהיפנוזה. קראי את המאמרים הבאים שעשויים להיות רלוונטיים עבורך: http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ירדן זוהי תופעה מאוד מוכרת גם אני היתי בסרט הזה וחלק גדול מחבורתי ,שתביני כשבעלי קנה לי אוטו במקום לשמוח בכיתי כי לא רציתי לנהוג, והיום אני לא רואה את עצמי בלי אוטו למרות שעד היום מקומות שאני לא מכירה אפחד לנהוג ותמיד אקח איתי ליווי אז ככה מה שתעשי קודם כל קחי איתך משהו שאת סומכת עליו ושישב לידך שאת נוהגת חשוב שיהיה אדם סובלני ויעודד אותך בנהיגה , תמיד תשתלי להתנדב בבית כשנוסעים יחד שאת תנהגי פשוט תכרחי את עצמך הבטחון מגיע רק שנוהגים לבסוף קבלי אומץ ותנהגי למקום שאת מכירה טוב לבד ולאט לאט זה עובר בהצלחה

שלום, אני בת 27 ילדתי לפני כשלושה חודשים את בני הבכור לאחר הריון קשה ולידה קשה שנגמרה בקיסרי. מהיותי בת 12 טיפלתי בילדים מאוד קטנים בני חודש ומעלה (קרובי משפחה, חברים, שכנים וכו') טיפול אשר כלל שמירה, האכלה, החתלה ומשחק. תמיד נחשבתי לאחראית, בוגרת ואימהית מאוד. אך בטיפול של בני אני מתקשה לא מסתדרת, הוא תינוק בכיין מסיבות שונות כמו גאזים, עייפות, שיעמום, פינוק וכו' אך תמיד בוכה ונרגע על הידיים וגם נרדם עליהם כל היום. איני מצליחה לעשות כלום. אני מאוכזבת מעצמי ובמיוחד שהסביבה שלי המומה מזה שאיך אני לא מסתדרת לאור כל השנים בהן טיפלתי בתינוקות גם בכיינים. וזוכה לביקורת שלילית מצד הסובבים אותי. אני מרגישה עייפה ומותשת לא ישנה בכלל בקושי 4 שעות ביממה (לא רצוף). איך ניתן לפתור את העניין והאם מעון יכול לעזור? תודה

היי לטפל שבילדים של אנשים אחרים זה קל יותר מאשר לטפל בילדים שלך. זה כמו שיש מטפל טוב מאד אבל עם המשפחה שלו הוא מתקשה. למה? כי כשהוא מתמודד עם המשפחה שלו הוא מתמודד עם רגשות ועוצמות, הוא לא אובייקטיבי וכו'. כנ"ל לגבי ילד שלך מול טיפול בילד אחר- כאן את חסרה את שעות השינה, יש רגשות שעולים ואת מתה ללכת לנוח. כמו כן, תינוקות שונים הם בעלי אישיות שונה ולעיתים דרישות שונות.אל תיכעסי על עצמך וקחי את הזמן להכיר אותו, להתחבר אליו. אל תתביישי לבקש עזרה על מנת שתוכלי לנוח מדי פעם. תנסי לא לקחת ללב מה שלסביבה יש לומר- תמיד יהיה לה מה לומר. תחיי את חייך ותלמדי להתמודד עם מה שקורה בחייך עם מעט התחשבות בהערות ביקורתיות מסביבתך.

אירית שלום יתכן שבגלל נסיונך הרב עם ילדים הגעת לתפקיד ההורות עם ציפיות מאוד גבוהות ל"הצלחה" שאותה גם הגדרת בצורה מסויימת. אני חושב שכדאי לאפס את הציפיות ולהתחיל את הסיפור מחדש. להיות עם תינוק 24 שעות ביממה במיוחד לאחר הריון מתיש ולידה קשה יכול להיות קשה מאוד. כדאי לנסות ולהיעזר בסביבה והביקורת שאת מקבלת לא מועילה בדבר. יתכן אגב שאת חשה ביקורת שמייצגת את הביקורת שלך על עצמך ולא בהכרח שאחרים מבקרים אותך, כדאי לבדוק ולחשוב על זה. לדעתי הדבר הראשון שצריך לנסות ולעשות זה לתת לך תנאים לישון יותר ולהיות זמן איכות עם התינוק. אם אין לך עזרה בסביבה קחי מטפלת שתשמור עליו כמה שעות כדי שאת תוכלי לישון בשקט. כאשר תהיי יותר חזקה פיזית תראי שיכולותיך המצוינות לקשר יבואו לביטוי והדברים יתחילו להסתדר כפי שאת רוצה. בשלב ראשון קבלי את עצמך והחולשה שלך, במצב הזה כל אחד היה מרגיש רע ומותש. החודשים הראשונים שאחרי הלידה הם רגישים במיוחד ואת צריכה להשקיע בעצמך ולפנק את עצמך עד כמה שניתן, ולהרגיש טוב עם זה. הטיפול בתינוק לא יפגע מכך, רק ישתפר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אירית זוהי תופעה מוכרת גם אני חוויתי אותה בילדי הראשון וכל הזמן הרגשתי שאני נכשלת בלי שיגידו לי זוהי תקופה מאוד קשה לאחר לידה ואת תראי שהזמן עושה את שלו את בסדר ואת משתדלת מה לעשות שיש תינוקות בכינים והאמת קשה לגדל ילדים מה שכן עזרה את כן צריכה שיהי לך זמן בשביל עצמך, גם לנוח וגם לצאת קצת מעון בגיל כזה לדעתי עוד מוקדם מידי (חוץ מזה איפה הבעל בכל הסיפור) ולכל אלה המעירים פשוט תבהירי להם שאת לא מעונינת לשמוע זה ממש לא לענין ההערות האלו בי

למנהל הפורום שלום! רציתי לדעת איך מגיעים לדיור מוגן בקהילה לאנשים שמקבלים מביטוח לאומי - קצבת נכות כללית מלאה. לא על רקע רפואי. ואם ניתן בדיור מוגן בקהילה (לא של קשישים) לחיות לבד ולדאוג לבד לצרכים בלי התערבות של גורמים שונים. רק לקבל עזרה: החלפת מנורות בקילקולים שונים בבית טלויזיה בקשיים בפתיחת קופסאות שימורים ובדברים אחרים שמתקשים אודה לך מאד באם תתייחס.

תנסי לפנות ללשכת הרווחה באזור המגורים שלך.

פ. שלום כמו שארז כותבת כדאי להתעניין בלשכת הרווחה בעיריה לגבי האפשרויות הקיימות. לפעמים ארגונים שנותנים תמיכה לקשישים מוכנים גם לתת תמיכה דומה לאנשים אחרים, למשל בררי האם יש אצלך ביישוב פרויקט שכונה תומכת שמיועד אמנם לקשישים אבל נותן בדיוק את השירותים שאת מחפשת. הפרויקט מופעל על ידי עמותת אש"ל. את כל התשובות תוכלי בוודאי לקבל ע"י עובדת סוציאלית של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני אמא ל4 ילדים בריאים בריאה נשואה 10 שנים עם עליות ומורדות בחיי הנושואין אך עם בעל אוהב ודואג זוגיות די נורמלית ילדתי ילדה נהדרת לפני 7 חודשים וניכנסתי שוב להריון לא רצוי כמובן אני אני לא רציתי לעשות הפלה אך בעלי שכנע אותי שזה הצעד הנכון ומבחינה אחת הוא צודק 4 ילדים וצב כספי לא מזהיר ילדה קטנה הריונות קשים שעוברים עלי בשמירת הריון ההיגיון והשכל הישר אמר זה לא לענין הסקמתי כשהלכתי לבצע את ההפלה יום קודם לכן הייתי צריכה לעשות US ואז נודע לי שיש לי תאומים נשברתי בו ברגע וברחתי מהקליניקה (יש לי זוג תאומים בבית שיהיו בריאים) לאחר שכנועים של יומים מצד כולם שאני הולכת להרוס את מה שיש לי ושרק הילדים שלי יסבלו בגללי הסקמתי ועברתי את ההפלה מאותו יום כבר 6 ימים אני לא בן אדם אני מתפקדת כי אני צריכה לתפקד וניראית בסדר כלפי חוץ אך בפנים אני שבורה לגמרי ולעולם לא אסלח לעצמי על מה שעשתי בכל לילה אני בוכה ולא מוכנה לשתף את בעלי בכאב שלי למרות שהוא מנסה לנחם אני לא יוצאת מהבית וקשמתקשרים אנשים או שאני לא עונה לתלפון או שאני מבקשת מהם לא לדבר איתי על זה כי אני ישר מתחילה לבכות עצוב לי כואב לי ורע לי לא רוצה להיות ליד אנשים והתינוקת שלי למרות שאני ממשיכה לטפל בה כרגיל לא בוכה לידה ברגע שיש אנשים אחרים בבית היא פשוט מעדיפה ללכת איתם מאשר להיות איתי שזה דבר חריג ביותר מה אני עושה עם עצמי ומה אני עושה עם התינוקת?

שלום רב לך, הרי עברת חויה קשה מאוד שבודאי יש לה השפעות נפשיות. במצבך, נראה לי כדאי לפנות לפסיכיאטר לאבחון מצבך ולקבלת טיפול תרופתי להרגעה.

חוץ מטיפול שזה ממולץ וטוב במצבך , תנסי לעזור לעצמך לראות הכל חיובי אם ההריונות שלך היו קשים עם עובר אחד מה היה קורה עם שני עוברים יכול להיות שהית נשברת והגוף לא היה עומד בכל המצב שלא נדבר על הטיפול והגידול בקיצור תשלימי עם המצב בשבילך ובשביל שאר הילדים בבית תחזרי לעצמך

אהלן שלחתי לך תשובה היא נימצאת בעמוד 882 חיזרי אליי אם קראת אותה

1.האם יש חוק המחייב את הפסיכולוג לקבל אישורם של שני ההורים-במקרה של הורים פרודים/גרושים? 2. כיצד יכול אב שאינו משמורן (אך אפוטרופוס) לקבל סיכום איבחון שנעשה לילדו בשרות הפסיכולוגי ללא אישורו ו/או ידיעתו? 3. למי ניתן לפנות כדי לדווח על "ליקוי" זה שבו נעשה אבחון ללא אישורם של שני ההורים?

זהבה שלום מאחר ומדובר בהיבטים משפטיים אני מציע שתפני לפורומים שעוסקים במשפט ורפואה כאן באתר או באתרים אחרים. אינני רוצה לתת לך תשובות לא מדוייקות ועדיף לקבל אותן ממשפטן. בכל מקרה, אני בטוח שתקבלי גם את התשובות אם תשאלי בשירות הפסיכולוגי של העיריה במקום מגוריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 14 ולפעמים אני סובלת מחרדות, החרדות מופיעות בעיקר בזמן החופש הגדול, בלילות, בעוד שעכשיו הן נעלמו... אך לפעמים לקראת הערב תופס אותי רעד ופחד בלתי נשלט, שאני ממש לא יודעת איך להתגבר עליו... אני מבקשת עצה ממך. בתודה, סבטה.

סבטה שלום הסיוטים הם סימפטום למשהו שקורה לך, והשאלה האם את יודעת מדוע מגיעים הסיוטים. האם הם התחילו רק לאחרונה או שאת מכירה את העניין ממזמן. מודעות למקור הבעיה היא כבר חצי פתרון. יתכן שלא תוכלי לפתור את הבעיה לבדך וכדאי לפיכך שתשקלי לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מציע שתדברי עם הוריך או אדם מבוגר אחר שאת סומכת עליו (מורה, יועצת בית ספר, קרוב משפחה...) ותספרי מה קורה כדי לקבל עזרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

התחלתי מקום עבודה חדש ונחמד עד מאוד, וזאת אחרי חיזורים רבים מצידו להעסיק אותי (מפתיע עד מאוד בימים כאלה). אני ממש מעט זמן שם ואני לחוצה נורא שלא אעמוד בציפיות. בכלל אני כל הזמן חושבת איך מתרשמים ממני, וכל דבר שאני עושה, אני חושבת אם עשיתי בסדר, או אם הייתי טקטית. כבר עשיתי טעות טקטית קטנטנה עם המנהל, אבל מקווה ש"החליק" אותה. מה לעשות כדי לא להרגיש לחוצה כל הזמן? אולי הזמן יגיד את שלו? אני ממש רוצה להחזיק מעמד הרבה זמן ולצבור שם וותק.

ש. שלום הלחץ הראשוני טבעי, את בוודאי רוצה להצליח ולהוכיח את עצמך , במיוחד לאור ההתלהבות ממך. יתכן שאפשר לתת לזה עוד כמה ימים כדי שהעניינים ירגעו ואת תיכנסי לשגרת העבודה. האם את מכירה את תכונת הלחץ הזו אצלך? האם זכורים לך מקרים בעבר שזה קרה? אם כן, כיצד התמודדת אז? ההחלטה האם לתת לזמן לעשות את שלו או האם לעזור לו בעזרת טיפול פסיכולוגי קשורה בין היתר להיכרות שלך עם עצמך ועד כמה המצב הנוכחי שמפריע כעת מפריע גם במקומות נוספים בחיים שלך ואז בהחלט כדאי לנסות ולפתור את הענין בצורה יסודית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב רציתי לקבל עזרה או הדרכה למי לפנות לגבי אחותי שהיא בת 29 היא מתנהגת בצורה לא שפויה ומאוד כפייתית ואובססיבית זה התחיל לפני מספר שנים שהיא הסתבכה עם חוב לשוק האפור ואם שקרים פטלוגיים ועד היום (כרגע ההורים שלי במצב מלחמה וגירושין)והיא עדיין גרה איתם בבית וכל הלחץ והמתח משפיע עליה אבא שלי בנוסף הסתבך בחובות והוא פונה אליה כל הזמן לכסף ולעזרה ---והיא פשוט בעומס רגשי רב היא נפגשת פעמיים בשבוע עם פסיכולוגית והיא גם מטופלת כל כמה זמן אצל פסיכיאטר שנתן לה לקחת סירוקסט (היא טוענת 4 פעמים ביום--אבל אין באפשרותי לדעת את האמת) ,היא סובלת מכאבי ראש איומים כתוצאה מהמתח הנפשי והלחץ --היא התמכרה לאלגולוזין והיא לוקחת את התרופה הזו -מספר פעמים ביום -וזה לא עוזר לה. כבר מספר שבועות שהיא לוקחת כל לילה כדור שינה (ואבן) כי היא לא נרדמת בלילות ---גם אם הכדור היא לא זוכרת דברים וכל הזמן מתנהגת כבתוך כפייה (שקרים,אובססיה ,אכילת ציפורניים) היא טוענת רק אחרי שהיא לוקחת את הכדור שינה או כמה כדורים(היא מרגישה קצת מסטולית)ואז היא מספרת את האמת ונרגעת האמת כל בן אדם נורמלי היה משתגע בבית הזה---ודיברתי אם ההורים שיפסיקו לשתף אותה בצרותיהם-אך לשוא היא חלשה רגשית ונפשית והם עושים בה מניפולציות רגשיות. אני מאוד חושש לה כי אני חולה קרון ואחרי שני ניתוחים במעיים כל השנים סבלתי בבית הזה מעומס רגשי ולחץ--אבל בסוף אצלחתי "לברוח" לאחרונה היא מדממת הרבה בשירותים--וסובלת מהקאות ומשילשולים(יש לה גם טחורים) היא השמינה אולי 30 קילו מאז שעזבתי את הבית לפני 8 שנים והיא בדיכאון מאיך שהיא ניראת אני לקחתי אותה לשיחות --אבל זה כמו לדבר לקיר אינני יודע גם את שמות המטפלים שלה מה אני יכול לעשות מעבר למ ה שאני עושה? הנושא מאוד מורכב וניסיתי בתימצות להסביר את המצב תודה

גלעד שלום המצב שאתה מתאר נשמע באמת מדאיג, אבל במקביל ציינת שאחותך בטיפול צמוד למדי פסיכולוגי ופסיכיאטרי. לפיכך אני חושב שאין צורך שתתערב בנושא הטיפולי אלא פשוט תתן לה כתף ותבהיר שאתה לצידה ומוכן לעזור במה שאפשר. כמו שאתה אומר הנושא מורכב מאוד ולפעמים עדיף לא להתערב בצורה פעילה אלא להשגיח מהצד תוך מתן תמיכה אפשרית. נסה לפחות לדבר עם אחותך כדי לוודא שהיא מספרת את כל מה שקורה במסגרת הטיפולית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שעדיף לה לא לגור עם ההורים זה גם יעזור לפחות לא להיות שותפה צמודה לצרות שלהם בי

אני סובלתץ מפי טי אס די כבר למעלה מישנתיים לאחר תאונת דרכים אני חיה ללא גימלת ביטוח לאומי כי הם טוענים שזו בעית אישיות למרות שלעולם לא טיפלתי לפני כן בשום מרפאה לבריאות הנפש היום אני חיה אל כדורים יש לי חוות דעת של פסיכיאטרים ולמרות זאת ניראה לי שהתקופה הקשה שעוברת המדינה אני ניפגעת מיזה אנא מי יכול לעזור לי להיתמודד מולם אני ממש אל סף עצבים אני לא מצליחה לפרנס את עצמי ואת יילדיי אני זקוקה לעזרה וקיבלתי 20%נפשי שזה מקנה שיקום וגם שם לא קיבלו אותי בגלל מצבי הנפשי אנא את עזרתך תודה

לי שלום יש באתר זה שני פורומים שעוסקים ברפואה ומשפט. יש פורומים נוספים באתרים אחרים. אני מציע שתנסי לקבל תשובה ממשפטן בנושא הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , יש נושא שמשגע אותי - מדוע הילד שלי בן 4 לא קורא לי אבא אלא בשמי הפרטי דני אני לא צועק עליו , לא מכה אותו . הנושא משגע אותי .

זה יעבור וזה לא צריך להכעיס אותך , איך שאר הילדים קוראים לך בבית (אם יש ילדים) והילד מספיק גדול אתה יכול לבקש ממנו לקרוא לך אבא אבל לא להתעקש כי ילדים אוהבים לעשות דווקא וזה לא קשור להתנהגות שלך כלפיו או לחוסר כבוד שלו אליך הוא עוד ילד בי

בנוסף יש לי תינוק בן 8 חודשים

דני שלום ראשית אתה יכול לדבר איתו על זה ולבקש שיקרא לך אבא. התופעה אינה נדירה וקורא שילדים קוראים כך להוריהם. זה לא אומר שיש כאן בהכרח בעיה. למשל, לפעמים הילד רוצה להרגיש כמו מבוגר ומשתמש בשם הפרטי של ההורה כמו שקוראים לו אנשים מבוגרים אחרים. תוכל לנסות לברר עם עצמך ואולי להיעזר גם באשתך כדי להבין את המצב הנוכחי. אין טעם להיכנס ללחצים מזה, זה רק עלול לסבך את העניינים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה

שלום רב אני אמא לילדה מקסימה בת שנתיים וחודשיים. ביני לבין בתי יש קשר מדהים (תמיד היה). אנחנו משפחה חמה ואוהבת בעלי הוא אבא נהדר סבלני ואוהב ובתי מאוד אוהבת אותו. בתי תמיד העדיפה שאני אטפל בה אך קיבלה ברצון את בעלי. לאחרונה במקביל להכרזות עצמאות אחרות שלה היא מתעקשת שרק אני אטפל בה (שאמא תתן לה לשתות, שרק אמא תבוא בלילה,שרק אמא תלביש וכו' ולאבא היא צועקת: לא אתה! אני רוצה שאמא...). להלן מספר עובדות: 1. מאז נולדה ביתי כתוצאה מנסיבות (אבטלה שלי עד לגיל כשנה וחצי שלה) -אני הייתי יותר זמינה (באופן בולט) עד לפני כ-10 חודשים מאז מצאתי עבודה. 2. מאז התחלתי לעבוד הפער בזמינות הצטמצם והיה מעין גיבוש בין בתי לבעלי. 3. בחודש האחרון כתוצאה מעומס בעבודה היא רואה את בעלי הרבה פחות מכפי שהיא רגילה (כשבוע מהתקופה הוא לא היה בארץ- דרך אגב היא קיבלה אותו מאוד יפה כשחזר) 4. שנינו עובדי הייטק וגם אני בתקופת עומס בעבודה אך עדיין אני זמינה לה יותר (כ-3 אחה"צ בשבוע, בשניים האחרים אנחנו נעזרים בהורים - במצב רגיל הוא היה מטפל בה) עם זאת הזמן שלנו ביחד מאוד איכותי - משחקים סיפורים והמון תשומת לב. 5. אנחנו משתדלים לא להכנע לסחטנות רגשית ולהסביר שאבא הוא כמו אמא ולהתעקש על כך שאבא יטפל בה (...אבא הוא כמו אמא אם את רוצה לשתות תקבלי מאבא, אחרת אין...) - אבל היא מאוד עיקשת בעמדתה והיא יודעת לדבר ולהתבטא ולהבהיר לנו את זה. 6.היא לא מתעוררת הרבה בלילות וכתוצאה מיכולתי להתעורר בקלות ברוב הלילות שהיא כן מתעוררת אני ניגשת אליה. הלילה בעלי ניגש אליה והיא ממש התנגדה מחתה וצעקה בכל פה שהיא לא מעוניינת בו אלא בי! 7. אני מאוד מוטרדת מכיוון שבעוד כשבוע וחצי אני נאלצת ליסוע מטעם עבודתי ל-6 ימים לחו"ל, אין לי כל דופי ביכולתו של בעלי לטפל בה, והוא ידאג להיות זמין הרבה יותר באותו שבוע. אך קשה לי מאוד באופן כללי עם הרעיון ובאופן ספציפי להשאיר אותה בעודה "בהתקפת אמא" (אף על פי שיש בי תקוות שנסיעתי תגבש בינהם) - עם זאת אני חייבת ליסוע אין לי כל ברירה! יש לי מספר שאלות: לגבי ההתנגדות לאבא: א) איך נוכל לגרום לה לקבל את טיפולו של אבא בשימחה? ב) האם התגובה שלנו נכונה? ג) מה גורם להתנגדות שלה אליו (האם זו האי זמינות)? לגבי נסיעתי: ג) היש דרך להכין את בתי לנסיעתי? האם עלי לספר לה על כך לפני כן? ואם כן כמה זמן לפני כן? (היא מבינה הכל!, כשבעלי היה בחו"ל ניהלנו טבלת יאוש בצורת זחל שבכל יום הדבקנו מדבקות בעיגול אחר). ד) בעודי בחו"ל האם עלי לדבר איתה בטלפון או שזה רק יקשה עליה? (אני זמינה 24 ש לשיחות שלהם אלי) ה) חשבתי להקליט את עצמי מסבירה לה שאמא בעבודה והיא תחזור עוד מעט - (לרגעי משבר) מה דעתך? ו) יש איזו תרופת פלא ליסורי מצפון... בהמון תודה (וסליחה על השאלה הארוכה) מיקי.

מיקי שלום תופעת "רק אמא" ובמיוחד בגיל הזה מאוד נפוצה. זה יכול להיות חלק מעניין התפתחותי אבל קשור בהחלט גם לדברים אישיים בתוך המשפחה ובקשר בין בני המשפחה. חרדת אמא יכולה להיות קשורה לפחד להיפרד ממך ולא בהכרח כהתרסה נגד האב. צריך לבחון את הדברים בצורה אישית ולכן אין לי תשובה כללית למקור הבעיה. בכל מקרה, לא צריך להיכנע באופן מוחלט לרצונותיה, למרות שזה לפעמים נוח יותר (שהבכי יסתיים כבר). מאחר ואת לא כותבת על בעיה של ממש בקשר בין האב לבת כדאי לתת בכל זאת לזמן לעשות את שלו לפחות לכמה שבועות ולעקוב אחרי העניין. נסיעתך בוודאי מכריחה אתכם להשאיר את שניהם לבד. בהחלט כדאי לספר לילדה לפני כן על הנסיעה. כדאי לחכות עוד כמה ימים, אני מתאר לעצמי שהיא בין כך מרגישה את זה באויר ועדיף שזה יהיה גלוי. משהו כמו 5 ימים מראש נראה לי מספיק. בחו"ל כדאי לדבר פעם פעמיים ביום איתה, לא להפוך את זה לטקס שממלא את כל היום. לא כדאי לומר שאת בעבודה כי אז תצפה שתחזרי מייד (גם כך תצפה). תסבירי שאת נוסעת במטוס גדול למקום רחוק ושתחזרי תוך כמה ימים. אפשר לסכם על המתנות שתביאי לה, ועדיף אולי לקנות אותן מראש ולהסתיר בבית. ייסורי המצפון הם כבר באמת העניין שאת מתמודדת איתו ולא היא, חרדת הפרידה כנראה הדדית ברמה כלשהי, מצד אחד זה הדבר הכי טבעי בעולם, מצד שני שווה להתבונן על זה מהצד ולראות איך לא מזינים את החרדה של הבת שגדולה גם כך בתקופה הנוכחית. את מתארת בית שליו והורים מסורים, אז מדוע ייסורי המצפון? בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה

ד"ר קפלן שלום, אני בת 32 נטולת שמחת חיים בלשון המעטה.שמחת החיים נעלמה לחלוטין לפני כשנה וחצי לאחר קשר זוגי שהסתיים.למרות החברים שמסביב אני מרגישה בודדה ,אבודה ועצובה וכל הזמן עסוקה בלהעמיד פנים שהכל בסדר אך תחת פני השטח הכל רקוב, אני רוצה לאהוב אך איבדתי את התקווה. השבוע חלמתי חלום נורא קשה שבמשך ימים לא יוצא מראשי. לפני שאני מתארת את החלום אומר שכל הדמויות בחלום קשורות לאימי אשר חולה מזה כשש שנים במחלה קשה. חלמתי שאבא שלי מקבל שיחת טלפון המבשרת שסבתי ( מצד אימי ) נפטרה, שמה של סבתי היה שמחה והיא נפטרה לפני 30 שנה בערך.תוך כדי שיחת הטלפון בחלום אבי מקבל שיחה נוספת המודיעה שאח של אמי ואשתו ניספו בתאונת דרכים ( שם דודי היה יצחק והוא נפטר ושם אשתו תקווה שהיא בחיים)אבי ואני מתלבטים אך נבשר את הבשורות המרות לאמי ולפתע היא נכנסת לחדרי, משתוללת ורוצה לקפוץ מהחלון. תפסתי אותה חזק ואמרתי לה אל תקפצי. היא חזרה אחורנית ואמרה לי אל תדאגי אני עדיין לא קופצת או הולכת ואז התעוררתי מהחלום. האם השמות בחלום:שמחה, יצחק ותקווה מבטאים את הרגשתי ואכן איבדתי גם את התקווה? או שמא החלום מבשר לי שאימי עדיין איתי ולא הולכת לשום מקום? אני יודעת שלחלום זה יש משמעות, התעוררתי בפחד נוראי. תודה, ליאם

ליאם שלום החלום שייך לך ויתכן שפירושו הוא כל הדברים שציינת גם יחד. יש בך חלק אחד שמרגיש שהכל נחרב מסביב וכנראה חלק אחר שמרגיש שלמרות הקשיים יש גם תקווה וחיים. העצב הקבוע בו את נמצאת דורש לדעתי חשיבה רצינית. אם עברה שנה וחצי מסיום הקשר הרי שמה שקורה כיום כבר לא קשור לקשר עצמו. אני חושב שכדאי לבדוק האם את סובלת מסוג של דיכאון מאחר ואם אכן זה המצב נדרש גם טיפול תרופתי. בכל מקרה אני חושב שכדאי שתפני לטיפול פסיכולוגי שילווה אותך בחודשים הקרובים. המצב שאת מתארת נשמע מדכדך למדי ואני לא חושב שאת צריכה להמשיך ולהישאר בו כך. יש אפשרות להיעזר ולשפר את איכות החיים. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, אנא קראי ובדקי האם הסימפטומים דומים למה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

בני הקטן בן הארבע וחצי ....ילד בריא....בחצי שנה האחרונה מתנהג בצורה קנאית כל חבר שמגיע אליו עם צעצוע כלשהו (הבן שלי מבקש מהם שיביאו את המשחק..) ובמשך כל הזמן שהחבר נמצא בבית בני אינו משחק איתו!..רק משכנע אותו בלי סוף שיתן לו את המשחק או שיעשו החלפות...אם החבר לא מסכים אז בני פורץ בבכי היסטרי ואינו נרגע במשך חצי שעה לפחות.....האם זו התנהגות נורמלית?..... בכללי בני בוכה על כל דבר שאינו נעשה כמו שהוא רוצה......מה לעשות?....

שרה שלום השאלה אינה האם ההתנהגות נורמלית אלא כיצד אפשר לעזור לבן שלך להרגיש פחות פגוע. סביר להניח שמה שקורה לו מבטא קונפליקט כלשהו שמטריד אותו. רצוי להבין מה הביא לתחושות הללו ומה מאיץ אותן בצורה כזו. תוכלו להתייעץ עם הגננת, עם פסיכולוג הגן או לפנות לפסיכולוג ילדים במסגרת אחרת כדי לקבל הנחיות כיצד לדבר איתו ולהביא לשינוי המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שרה שלום לפי התיאור שלך בנך מפונק , יתכן גם שתרמתם לזה וכולנו עושים כאלה טעיות עודף פינוק ,מה שחשוב הוא שקודם כל תסבירי לו שלא כל מה שיש לחברים שלו צריך להיות גם לו בטוח שיש לו משחקים שלחברים האחרים אן , ואן סיבה כל הזמן לבקש מהם או להחיליף איתם תבהירי לו שאת לו היית מוכנה לזה שיחילפו משחק שאת קנית לו הבן של בן 10 היום אבל היתה לו גם חלק מתופעה זו בעבר וכל הזמן היתי מסבירה לו האמת שעד היום יש לו מן עדיין יציאות של איזה כיף לפלוני קנו לו משחק מסוים אני כל הזמן מסבירה לו שיש דברים שהוא קיבל ואותו חבר אן לו ואי אפשר כל הזמן לעשות תחרות תסתפק במה שיש לך ותאמיני לי הוא מקבל המון ואף פעם זה לו מספיק מה שאני רוצה לומר זוהי תופעה מוכרת וכל הזמן אנו צריכים להסביר להם עד שזה יפסק בהצלחה

שלום רב, אני עובדת כ-4 שנים באותה חברה. בתחילה התקבלתי לתפקיד שולי בחברה והייתי מעין "כלבויניק", אך עד מהרה התקדמתי וקודמתי בתפקיד וכיום אני אחראית על חטיבה מסויימת בחברה. חטיבה זו היא אחת החשובות ביותר בחברה ,אם לא החשובה ביותר!!! אני משקיעה את כל כולי בעבודה , לא פעם זה בא על חשבון חיי הפרטיים.הבוס שלי מידי פעם אומר לי עד כמה הוא מעריך את עבודתי ועד כמה הוא שבע רצון. לפני כחודש יזמתי שיחה עם הבוס לגבי העלאה במשכורת, הוא הקשיב לבקשתי, היה אמפתי והבטיח לחזור אליי.היום לאחר חודש נפגשנו ותשובתו הייתה שלילית לחלוטין. אין העלאת שכר, נקודה. הפגיעה הייתה קשה, לא יכולתי לצאת להגנתי , שירבבתי מספר מילים ואמרתי לו שכל אחד יעשה את שיקולו. בנוסף ציינתי לפניו שאעבוד את שעות העבודה שרשומות בחוזה. יצאתי מחדרו והלכתי לביתי. אין טעם לפרט עד כמה אני משקיעה ואין טעם לפרט עד כמה דמות מרכזית ודומיננתית אני בחברה, מה שגם נאמר על ידו היום, שאני אבן יסוד מאוד חשובה במערכת.נפגעתי, בכיתי וכעסתי.מחר ומחרתיים אינני מתכוונת ללכת לעבודה שכן הפגיעה קשה. מה עליי לעשות? אך בכל זאת אוכל לדבר איתו?אנחנו ביחסים מעולים ואני היחידה בחברה שהתקשורת בנינו זורמת.אני חייבת לציין שמשכורתי לא גבוהה , משכורת ממוצעת במשק ולכן כל כך נפגעתי כי יש מקום להעלאה אף חלקית. ברור לי שלא אמשיך לתת את מה שנתתי עד כה למרות שזה יהיה קשה מבחינתי שכן אני לא טיפוס שמשחק משחקים.האם זה נכון לא לפקוד את מקום העבודה מחר? סה"כ אין לי כוונה לעזוב אך ברור לי שלא אוכל להמשיך באותם תנאים שכן מבחינתי זה בגדר ניצול. אודה על עיצה בהקדם. תודה רבה, כרמית

כרמית שלום אני מציע לך ללכת בכל זאת לעבודה ולא לשחק משחקים של כוח. את יכולה ליזום שיחה עם הבוס שלך ולומר לו עד כמה נפגעת. אם את שוקלת באמת להתפטר ולמצוא עבודה אחרת את יכולה לומר גם את זה בצורה טקטית ולא בתוקפנות. הוא צריך להבין את משמעות התגובה שלו מבחינתך. את צריכה לבקש ממנו להסביר את תגובתו ומדוע נענית בשלילה. האם זו תשובה שלילית באופן מוחלט או שצפויה העלת שכר בעתיד הנראה לעין. אין מקום כעת להתפרצות רגשית למרות שמבפנים את מתפוצצת. האיפוק יפעל רק לטובתך. את פעולות המלחמה תוכלי תמיד ליזום, גם מחרתיים זה לא מאוחר מדי. במקרים כאלה עדיף לספור עד 10 ולנהוג בצורה שקולה, בראש ובראשונה לטובתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

עם זאת, אני מבינה לליבך. יש בוסים חצופים שרוצים שילקקו להם- ממש ככה. ולא מעריכים עובדים. כלומר, שיש עובדים שהם מובנים מעליהם. באמת כדאי שתבהירי לו היטב את מה שאת רוצה להבהיר, תעשי את השיקולים שלך ואולי , אם זה יהיה נכון לך, תשקלי לעבור למקום שיותר מעריך את קריעת התחת שלך, סליחה על הביטוי. אין הרבה אנשים שנותנים את הנשמה שלהם לעבודה וכדאי שהבוסש לך יבין את זה ומהר.

ד"ר קפלן שלום, ראשית אני מודה על תשובתך המהירה. פעלתי כפי שהצעת והלכתי היום לעבודה. בבוקר הבוס הגיעה למשרד בדיוק לדקה( נראה לי שזה פשוט לבדוק אם הגעתי)ואז הוא יצא לפגישות מחוץ למשרד. הוא בירך לבוקר טוב והשבתי חזרה בקרירות.בשעות הצהריים הוא התקשר אלי ושאל האם אני כועסת עליו? תשובתי הייתה שזה לא כעס אלא פגיעה. הוא אמר שאם אשמע את מה שיש לו להגיד , לא אפגע ושהוא מאוד מעריך אותי ויוכל לפצות אותי בדרכים אחרות השבתי לו שזו הסיבה שכל כך נפגעתי בגללה, כשם שאני נותנת ומשקיעה כך גם מצפה לקבל וששיחה זו היא לא לטלפון כיוון שאני יכולה לשמוע ולא להגיב, לא הייתי לבד במשרד.הוא המשיך לשרבב עוד מספר מילים ושאל אותי עם אני ברוגז איתו. השבתי שלא ושאני לא משחקת משחקים. שיחתו הייתה מוזרה ביותר, בייחוד באופן המילים שיצאו מפיו. הרגשתי שזו שיחה של בני זוג לאחר ריב, שצד אחד מתחנף ומנסה להתפייס במעשים ובדרכים שונות.אני יודעת וכמובן הוא יודע שהעלאת שכר צריכה להיות כאן.משכורתי מאוד, מאוד נמוכה ביחס לתפקיד אותו אני מבצעת.מה גם שהחברה בה אני עובדת מאוד משגשת. אני מסורה לעבודתי ומקצועית ביותר.עושה את עבודתי נאמנה ובשקט ללא כל התרברבות להצלחותיי. אך עליי לנהוג? האם להמשיך להתנהג בקרירות?הפגיעה קשה ולכן אני לא יכולה לדבר איתו, זה לא נובע ממשחקים וכו'.בנוסף אני רוצה לציין שלא הייתי רוצה להתפטר אך כמובן לא להמשיך בתנאים אלה שהרי זה ניצול. מה השלב הבא שעליי לנקוט??? תודה רבה כרמית

לפני זמן עברתי חוויה מוזרה. בתקופה מתוחה בחיים האישיים, הרגשתי פתאום דקירות, [אולי תחושת נימול], בחצי גוף. בחדר מיון המצב החמיר והתפתחו אצלי מחשבות חרדתיות מאד בהם חשבתי שאני נמצא בידי אנשים שטניים שרוצים לפגוע בי.התחלתי ללכת במטרה לברוח, הייתי מטושטש מאד והתנהגתי באלימות כלפי כל מי שניסה לגעת בי או להוביל אותי. הזריקו לי חומרי הרדמה והרגעה חזקים. אח"כ, כשהתעוררתי, נתנו לי לחתום, שאני מוכן להתאשפז להשגחה, במחלקה פסיכיאטרית פתוחה, באותו בי"ח. השתחררתי כעבור מספר ימים. במהלך האשפוז, הוזכרה האפשרות שהיתה לי גלישה פסיכוטית. ומאידך עשו לי בדיקות גופניות מקיפות לשלילת בעיה בריאותית גופנית. [EEG, SWAC, בדיקה נוירולוגית, סיד, בלוטת התריס, CT מוח], עקב היסטוריה משפחתית של תמותה בגיל צעיר. נמצאתי בריא לחלוטין. ========== שאלות: 1 - מהי גלישה פסיכוטית ? 2 - יש משרות וכלים הנשללים מבעלי עבר של אשפוז פסיכיאטרי. האם האשפוז מרצון להשגחה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה נחשב לעבר של אשפוז פסיכיאטרי לעניין זה ? 3 - כיצד ניתן לברר מה רשום בתיק הרפואי שלי ובמשרד הבריאות ? 4 - מה משמעות הבדיקות שעברתי ולו בקצרה. EEG, SWAC, בדיקה נוירולוגית, סיד, בלוטת התריס, CT מוח ? נ.ב. אולי רצוי שאציין, כרקע, כי מלבד ארוע זה הריני אדם בריא משכיל ועובד.

אייל שלום אענה לשאלותיך בגוף ההודעה: > 1 - מהי גלישה פסיכוטית ? זה מצב זמני של אובדן בוחן מציאות ולא מבחין בין דמיון למציאות. > > 2 - יש משרות וכלים הנשללים מבעלי עבר של אשפוז פסיכיאטרי. האם > האשפוז מרצון להשגחה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה נחשב לעבר של אשפוז > פסיכיאטרי לעניין זה ? בעיקרון היית באשפוז פסיכיאטרי אבל הכללים הם לא כל כך נוקשים כמו שאתה מתאר. אם לא מדובר בבעיה רצינית אלא בהשגחה שבוצעה כדי לוודא שמצבך אינו מחמיר אין סיבה שזה יפריע למשהו בחייך. השאלה מה היתה המסקנה כתוצאה מהאישפוז ולא עצם האישפוז. > > 3 - כיצד ניתן לברר מה רשום בתיק הרפואי שלי ובמשרד הבריאות ? זכותך לראות כל מה שכתוב בתיק לפי חוק. פנה ובקש לראות את התיק הרפואי. אם מסרבים פנה לעורך דין ובקש עצה. > > 4 - מה משמעות הבדיקות שעברתי ולו בקצרה. EEG, SWAC, בדיקה > נוירולוגית, סיד, בלוטת התריס, CT מוח ? אלו תחומים רפואיים ופורום זה עוסק בפסיכותרפיה בלבד. פנה לרופא לקבלת הסבר באופן אישי או בפורומים השכנים באתר זה. מה שאתה מתאר דורש בוודאי בירור ותשובה, אבל מעבר לזה נשמע לי שזה מאוד מפחיד אותך ואני חושב שצריך לטפל בפחד הזה בלי קשר לבעיה שקרתה אז. הדבר עלול לפגוע בדימוי ובביטחון העצמי שלך לטווח הארוך ולהחוות כטראומה של ממש. אני מציע שתקבל ייעוץ מקצועי מסודר הן לגבי מה שהתרחש באפיזודה ההיא והן לגבי המצב הנוכחי. המטפל אליו תפנה יוכל לפנות לקבל את התיקים הרפואיים שלך וכך גם תוכל לדעת מה בדיוק נרשם שם. לצורך זה תצטרך כמובן לחתום אצלו על ויתור לסודיות רפואית עימה הוא יוכל לבקש את הדו"חות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום ! אני מודה לך מקרב לבי על תגובתך. אמשיך בבירור כפי שיעצת לי.

איך ניתן לדעת שמישהו בדכאון ?! מהם הסימפטומים ?!?! האם יתכן שמשהו שסובל מעייפות כרונית,חסר מרץ או אמביציה לעשות משהו (מעבר למה שחייב. ביום יום מתנהג בצורה סבירה,מתפקד,ולא נראה עצוב או מדוכא סובל מדכאון ?

ע. שלום אני מצרף קישור למאמר על דיכאון. מופיעים בו הסימפטומים ושאלונים לזיהוי עצמי של הדיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

שלום דוקטור אני סובלת מחרדות . אני מבקשת המלצה על פסיכולוגית שמטפלת בבעיה זאת ועובדת באיזור הקריות . הכרבב Adelaide

שלום לצערי אינני מכיר אנשי מקצוע בצפון. אולי משתתפים אחרים בפורום יכירו. בכל מקרה, רצ"ב קישור למאמר על חרדה בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

אני מחפשת פרטים על מכון אבחון בשם עץ הדעת הנמצא כנראה בהרצליה מי ששמע עליו אשמח לשמוע פרטים תודה

היי יערה, הנה כתבה על המכון, תשלחי מייל לכותבים ותבקשי את הפרטים. בהצלחה. http://images.maariv.co.il/cache/ART593163.html

בתי בת 4 ,נגמלה מטיטול לפני כחצי שנה בערך,אולם היא נותנת רק שתן בשירותים,צואה היא עושה אך ורק בטיטול(היא מבקשת לשים לה טיטול),בגן היא לא עושה כלל,אולי מבושה ואני חוששת שזה יגרום לכאב בטן ועצירות.ניסינו סיר,ישבנון,פרסים,וכלום לא עוזר,אציין שאין לה בכלל פספוסים,לא של שתן ולא של צואה,אולם כאמור צואה רק בטיטול.הילדה בריאה ושמחה,מה ניתן לעשות?תודה

אוסי שלום מאחר ואין כעת כל בעיה מעשית אלא זה רק דאגתך אני מציע לעזוב את העניין. ככל שרמת הלחץ תקטן כך הסיכוי שהעניין יגמר מהר יותר גובר. מדובר בבעיה מוכרת והסיבה העיקרית לה היא סוג של לחץ וחרדה. אפשר להסביר ברוגע לילדה שאין בעיה, שאם היא רוצה בחיתול זה בסדר וכשהיא תחליט שהיא עוברת לסיר או לשירותים פשוט שתתיישב שם והכל יסתדר. אם באמת תהיי רגועה רוב הסיכויים שתוך כמה שבועות לכל היותר העניין יפתר. אם בסביבות פסח תראי שכלום לא משתנה אפשר לחשוב מחדש על העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

הד"ר צודק אותה בעיה היתה אצל הילד שלי ונתתי לו בכיף את הטיטול למרות שהיתי כמוך חרדה נתתי לו הרגשה טובה וזה מה שחשוב לא להלחיץ זה יעבור לה אני בטוחה בי

אני עוברת תקופה קשה מאוד עכשיו בגלל טיפולי פוריות קשים שלא נושאים פרי ומעבר דירה לאזור חדש בו אני לא מכירה אף אחד (כמובן שגם עבודה חדשה).יש לי הרבה מצבי רוח בגלל ההורמונים שאני מקבלת אבל בזמן האחרון אני כל הזמן עצובה ובוכה מספר פעמים ביום. הבעיה שלי שהמשפחה והחברים שלי לא יודעים על טיפולי הפוריות ואין לי את מי לשתף בקשיים.עד היום לא שיתפתי את ההורים כדי לא להכביד עליהם כי יהיה להם מאוד קשה להתמודד עם זה אבל החלטתי לספר בקרוב. אני מנסה לצאת מזה ולהיות אופטימית אבל קשה לי מדי ואני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה נפשית. הבעיה היא שהטיפולי פוריות עולים כאלף שקלים בחודש ואני לא יכולה להרשות לעצמי גם טיפול טיפול פסיכוליגי באותו סדר גודל. בנוסף אני גם חדשה באזור הדרום ולא יודעת למי לפנות ואיך להכיר איש מקצוע טוב ואמין שיעזור לי לעבור את התקופה הנוכחית. מה לעשות, אני לא אוהבת להיות כל כך עצובה כל הזמן???

שלום לך, לאור כל השינויים והקשיים בחייך כרגע, בהחלט אפשר להבין את מצוקתך, והיא נראית לי טבעית והגיונית לגמריי. נראה לי שבתקופה כזו, חשוב מאד להעזר בכל מערכות התמיכה האפשריות. בין אם זה בן זוג ( איפה הוא בתמונה ? ), חברים, משפחה ובמידת הצורך, כמובן - איש מקצוע. דרך קופת החולים, מרפאות החוץ של בתי החולים ותחנות לבריאות הנפש של משרד הבריאות - ניתן לקבל טיפול בחינם או במחיר סמלי בלבד. מעבר לכך, אני מאמינה , שאם תהיי מודעת לכך שמדובר בתקופה לא קלה, אך חולפת, יהיה לך קל יותר להתמודד עם המצב הנוכחי. מאחלת לך הרבה טוב ! יעלה.

אות היקרה, אני מציעה לך להסתכל על תשובתו של מנהל פורום פסיכותרפיה לשאלה שכותרתה 'אני לא יכולה יותר', אלא אם כן זו את שכתבת גם את השאלה ההיא...

ניסיתי דרך החיפוש של האתר אבל לא מצאתי את מה שהתכוונת (מצאתי דברים אחרים קשורים שעזרו לי אז תודה על הרעיון בכל מקרה)

אות יקרה, את בתוך שתי התמודדויות חדשות, מעבר אזור מגורים, מעבר / מאבק להורות... לא פשוט. סיוע ותמיכה הם באמת הכיוון הנכון ונראה שאת יודעת למה את זקוקה...גם בלי פורום, יש לך את הידיעה הזו....עוד אפשרויות בדרום: יש סניף של עמך בדרום, בבאר-שבע שנותן ייעוץ פסיכולוגי מסובסד לדור שלישי ( אם יש לך סבא, סבתא שחיו תחת כיבוש) . עוד רעיון זה לחפש קצת חברה, אני לא יודעת לאיזה "דרום " עברתם, אבל סביב הקמפוס בבאר-שבע יש הרבה פעילות. שיהיה המון בהצלחה, מקווה שתמצאי מהר מי שיהיה איתך בתקופה הזו.

שלום לפי מה שאת מתארת עוברת עליך תקופה קשה ובמקביל את סובלת מהעדר של תמיכה חברתית וסביבתית שכל כך חיונית במצבים כאלה של משבר. אני חושב שזה רעיון טוב לשתף את הוריך עם הקושי שזה יגרום. טיפול פסיכולוגי במצב שנוצר אינו מותרות. מצבך הנפשי הוא גורם מכריע בכניסה להריון ואם את מתוחה זה בפירוש דבר שעלול להפריע לתהליך. אני מציע לפנות לפסיכולוג קופת החולים, הטיפול מוזל כך שיהיה לך יותר קל למממן אותו. האם שיתוף ההורים עשוי לעזור גם כלכלית? במידה וכן הייתי ממליץ מאוד שתפני כעת לטיפול פסיכולוגי. זה עשוי לעזור בכל מובן אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בא להתפטר מהעבודה אחרי 4 שנים שאני עובדת שם. אני מרגישה שאני לא מספיק ממצה את עצמי שם ובא לי לקום ולהגיד להם שאני לא רוצה לעבוד שם יותר למרות שאין לי שום עבודה אחרת. אני רוצה חופש לא לעבוד כמה חודשים נמאס לי בגיל 30 לרוץ כל הזמן במרוצי הזמן,בפקקים,בעבודה,בבית,בסידורים ורק לדברים שלי לא נישאר זמן. האם זה נשמע הגיוני? אני מרגישה שאני יורדת שם מהפסים ואני לא מרגישה צורך לחפש עבודה אחרת אני רוצה מנוחה. הבעיה העיקרית שאני לא עושה את זה כי אני רוצה להכנס להריון ואז אני לא רוצה להתקע 9 חודשים בבית ומצד שני אף אחד לא יקבל אותי לעבודה בהריון וגם להמשיך עוד 9 חודשים במקום שאני נמצאת זה ממש בלתי נסבל אנשים שם כל היום מחפשים איך להרוס ולפלוש לעבודות אחד של השני ולקחת את התפקידים, המקום נעשה מעייף, אנשים שם צרי עיין ואני חסרת עצות.

מבינה אותך מאוד, אני לא מקצועים אבל אני ממליצה לך דבר ראשון להתחיל לחפש עבודה חדשה. סך הכל יש לך 4 שנות ניסיון ואולי תצליחי למצוא די מהר וזה יגוון לך את החיים. במקרה שאת מוצאת את יכולה לבקש להתחיל עוד חודש או חודשיים ולעשות לעצמך חודש חופש. אני עשיתי את זה וגיליתי שחודש זה המון זמן. דבר שני אם תיכנסי להריון תוכלי לצאת לחופשה חודש או חודשיים לפני הלידה ולהמשיך את חופשת הלידה יותר זמן. בכל מקרה את אולי יכולה לבקש העברה למחלקה אחרת בתוך מקום העבודה כי הרבה פמים היחסים החברתיים שונים מאוד בין מחלקה למחלקה (אצלינו בעבודה זה ככה). בכל מקרה בהצלחה.

ורד שלום כנראה שללא תכנון ההריון היית באמת עוזבת את העבודה. את צריכה לקחת בחשבון שגם אם את נכנסת להריון יש עוד כשנה לפחות עד ליציאה לחופשת לידה והשאלה האם את מוכנה לשאת את המצב כך. לפעמים נדרשים מצבים בחיים שצריך לקחת נשימה ארוכה ולסבול את המצב לעוד תקופה כדי להתגונן כלכלית. יתכן בהחלט שזה המצב בו את עומדת כיום. אם אכן זה כך תצטרכי למצוא דרכי לעודד ולנחם את עצמך הן בתוך העבודה והן בחיים שמחוץ לעבודה עד לחופשת הלידה ממנה באופן עקרוני תוכלי לעזוב סופית. אני מציע לך לא לקבל החלטות חפוזות, להתייעץ עם קרובים וחברים וגם אחרי קבלת החלטה לחכות עוד כמה ימים לפחות עד שאת מודיעה משהו במקום העבודה. התקופה כיום לא קלה בחוץ והחלטות כאלה צריכות להתקבל במלוא הרצינות והאחריות. ולמרות הכל, אם העבודה באמת מדכאת אותך צריך גם לבחון באופן פתוח לגמרי את אפשרות העזיבה תוך תכנון של האפשרויות העומדות בפניך במצב כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם לאחרונה אני שוב במנהרה החשוכה והארוכה וכמה שההרגשה קשה. כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאני פותחת דף חדש ולא משנה מה אני לא אביא את עצמי למצב שאני ארגיש את הרגשות הקשות שאני מרגישה אך זה כל הזמן חוזר על עצמו במחזוריות. מצב הרוח יציב כבר כחצי שנה, אבל דווקא עכשיו אני מתחילה להרגיש נורא כי אני מרגישה מן התפרקות אישיות - כל מה שהאמנתי בו עד עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני מאמינה בו וזה מתחיל מדברים קטנים כמו לבוש וכלה בדברים מורכבים יותר כמו דת שאני מתחילה לחשוב למה הייתי חילונית עד עכשיו (אני בת 26) הרי אף פעם לא חקרתי אם אלוהים קיים. אני מרגישה שאין לי כוחות וזמן להשקיע בנושא הזה. כמו כן אני לא בטוחה במה אני רוצה לעבוד (אני מסיימת ללמוד תואר בפסיכולוגיה( ואני לא בטוחה אם אני רוצה להיות בתחום הזה. אני מרגישה שאני חסרת נסיון, שאני לא מוכשרת, שאני לא חכמה, שהדעות שלי פשטניות מדי. אני לא מבינה כבא מה נכון ומה לא נכון, רוצה שיכניסו אותי למן נוסחה של חיים מסתגלים. פוחדת להביע דעות כי מתביישת שזה יישמע פשטני ומטופש. אני יודעת שכל הדברים האלה דורשים זמן לעבוד עליהם אך לעתים אני פשוט מתייאשת (וזה כנראה מה שקורה לי עכשיו אך בצורה חמורה יותר) ואפילו הפסיכולוג שאני הולכת אליו, אני כבר מתחילה שלא להאמין בו ולא כי הוא לא טוב אלא שאני מתחילה לפקפק בפסיכולוגים כי אני באה לשם ואני עובדת על כל המכשולים שלי אך כשאני יוצאת משם העידוד מחזיק מעמד זמן מאוד קצר(שבוע שבועיים ולעתים רחוקות חודש). זה לא שאני יכולה להשתיל את הפסיכולוג בתוך המוח שלי כדי שהמח שלי ישתנה. כנ"ל גם לגבי אנשים אחרים שאני מדברת איתם ובזמן האחרון אני פשוט מרגישה שאין טעם להתייעץ איתם כי בתאוריה הכל נשמע מעודד אך אחרי זמן קצר מאוד ההרגשה הטובה והעידוד נמוג. פשוט המח שלי מצליח לעוות את הכל תוך זמן מאוד קצר. הדברים נשמעים כל כך נכונים בכל הספרים שאני קוראת וגם מפי אנשים אחרים, אך כנראה זכרוני קצר מדי לדברים מעודדים. יש לציין שאני יכולה לייעץ לאנשים אחרים עצות מועילות והם אפילו יישמו אותן אך על עצמי הן לא עובדות. וכל המחשבות הללו מתרוצצות ללא סוף במח ומקשות מאוד ללמוד למבחנים שיש לי עכשיו ואני פשוט הרבה זמן מבזבת על מחשבות. חושבת בשביל מה אני צריכה את התואר, הרי אני מרגישה כ"כ רע שאין לי חשק לכלום. וזה לא שאני יכולה לסמוך על התפקוד שלי לפני הדיכאון ולהגיד שלפני כן תיפקדתי טוב ועכשיו שדיכאון חלף אני יכולה לחזור לעצמי. אפשר להגיד שעד לפני שנה לא חייתי באמת אלא יותר שרדתי בגלל איזשהי בעיה שהפריעה לי מגיל ההתבגרות. אז אני בעצם לא התנסיתי בהרבה דברים אז אני צריכה להתחיל זאת עכשיו ולא ברור לי אם אני מגזימה בהערכות שלי (לגבי חיי עד כה ) או שאני באמת צריכה ללמוד את עצמי מאפס. בקיצור, אני חשה ריקנות עצומה בתוככי כאילו אני לא מכירה את עצמי ואני פוחדת לעשות דברים ולגלות את עצמי כי אני פוחדת שאגלה דברים לא טובים שלא אדע איך להתמודד איתם. ובנוסף יש לחצים מבחוץ - אנשים מצפים ממני בגיל 26 ליותר יציבות ............... ב ל ג ן

נטלי שלום קראתי את הדברים שכתבת, אני לא מרגיש שיש לי הרבה מה לומר כעת למעט התקווה שהדברים יסתדרו ויתייצבו ושהדיכאון יעלם מחייך. אני מקווה שאת נמצאת גם במסגרת טיפולית קבועה שמלווה את התהליך של השינוי והחזרה לחיים התקינים. תמיד יש גלים ולכן צפויות עליות וירידות, אבל חשוב שהמגמה תהיה של עליה ושיפור מתמיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

נטלי, כל הדרכים מובילות - אליך. קצה החוט לפתור את הבלגן הוא בידייך ורק את יכולה לצאת מזה. נגמר עידן המעודדים והיועצים. הגיעה העת להתחיל ליישם דברים בתכל'ס. או במילים אחרות, ל-ע-ב-ו-דה! ונכון שכל הדברים האלה דורשים זמן - רק אם לא תתחילי להזיז משהו כרגע ועכשיו - עוד עשר שנים יחלפו מן הסתם, ותמצאי את עצמך במצב הרבה יותר גרוע. לא חוכמה לדעת לייעץ לאנשים אחרים עצות מועילות, הרי הם אלה שצריכים לעשות את העבודה השחורה וליישם אותן. אז כרגע הכדור במגרש שלך לחלוטין. אין ברירה, את חייבת עכשיו להדביק את הפער שפיספסת ולמלא את החלל והריקנות שיש בך. תנסי לפרום את הקשר ולפתוח את "התקיעה" בה את נמצאת, תתחילי במשהו קטן, תתמידי בו והשלב הבא יהיה כבר קל יותר (אין חכם כבעל ניסיון). תחקרי דברים עד הסוף, תלכי עם הרגשות והתחושות שלך, תבררי מי את ומה את רוצה / חולמת / מבקשת מעצמך ומהחיים והכי חשוב: תתחילי לעבוד על זה ברצינות (בלי לברוח דרך מחשבות הרסניות ועיוות של המציאות). זוהי הדרך היחידה לפתור את הפלונטר הזה ולהיחלץ ממנו לדרך חדשה. שנה טובה.

בתי סובלת מבולמיה וזקוקה לטיפול. מבקש דחוף המלצה על מומחה (עדיף מומחית ) - רצוי כמה שיותר קרוב ליהוד. נא להתקשר 052540036 ASAP/// ,,,תודה.

א.ש. תפני למחלקה לטיפול בהפרעות אכילה של תל השומר. יש להם מחלקה מעולה שמציעה אישפוז מלא, אישפוז יום או טיפול אמבולטורי - הכל בהתאם למצב האישי של המטופל/ת.

או פעם בשבוע ורק בתחתונים היא לא יכלה לשבת באסלה ולעשות קקי. בשבוע שעבר לקחנו אותה לרופאה מומחית והיא נתנה לה תרופות שגרמו לה לשלשולים ולילדה יצאה המון צואה שחורה עם ריח איום ונורא. הרופא עשתה לה כבר פעמיים חוקן והילדה הוציאה קקי במשך יום שלם שחור ומסריח אבל רק בתחתונים. אתמול שוב עשינו לה חוקן ושוב המשיך לצאת קקי שחור והילדה עשתה גם קקי באסלה. רציתי לשאול לדעתך..הרופאה אמרה שעל פי צילום הקיבה הילדה עם קיבה מלאה של מספר חודשים. ואכן היא צדקה כי הילדה כל היום מוציאה צואה. מה לדעתך עלי לעשות? האם להפנותה לפסיכולוג? תודה

אפשר פסיכולוג אם הבעיה על רקע נפשי. האם היא מתאפקת כל כך הרבה ? נשמע לא הגיוני או שזו מין צורה של עצירות? אם הבעיה איננה נפשית כדאי שתפני לפורום גסטרואנטרולוגיה כאן בדוקטורס או ב tapuz.

שלום נשמע שהמצב כבר חורג מבעיה פסיכולוגית וצריך קודם כל לטפל באופן דחוף במצב הרפואי. לגבי ההיבט הפסיכולוגי, יש תופעות שקשורות למה שאת מתארת אבל זה דורש היכרות אישית עם הילדה והמשפחה. אני מציע לפנות לאחר התייעצות עם הרופא המטפל למרפאה שמתמחה בילדים כמו לדוגמא המרפאה לילדים ונוער באיכילוב, נראה שכדאי שיהיה צוות רב תחומי כי הנושא מורכב ונדרש טיפול משולב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום!! רציתי לדעת מה אומרים עלינו החלומות... האם זה אומר משהו כשאנחנו חולמים על דבר כלשהו... תודה, מאי

מאי, חלומות יכולים להיות מורים טובים שמלמדים אותנו על עצמנו. אומנם הם מלמדים בצורה חמקמקה, שמצריכה - לפעמים - קצת מאמץ, אבל זה מכוון. החלומות באים מהתת-מודע שלנו, והרבה מהדברים שקיימים שם, נמצאים שם מסיבות טובות, ולפעמים רצוי "לא להעיר את הכלבים". לכל חלום יש משמעות עבור החולם, ועבורו בלבד, בהתאם לדברים שמופיעים בחלום.

יצא ספר חדש שקוראים לו החלומות ע"פ הקבלה והם מפרשים את החלומות אם זה מעניין אותך.

מאי שלום בעיני החלומות זה סוג של מייל שהנפש שולחת לתודעה. יש להם משמעות והחולם שזוכר את רסיסי החלום יכול לחשוב באופן חופשי ואסוציאצטיבי מה זה מזכיר לו. בד"כ זה קצה החוט להבנת המשמעות, מאחר והחלום מוצפן ולא בהכרח שהתוכן הגלוי הוא משמעותו האמיתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשיחה עם הגננת , התברר לי שלבני בן 4.5 יש בעיית ריכוז כאשר יושבים בקבוצה . הוא כנראה אינו מקשיב , ואינו עונה לענין , בזמן הריכוז הוא מתעסק בנעליו , ובבגדיו . עלי לציין שהוא לא מפריע לקבוצה . וכמו כן , בקשר 1:1 הוא משתף פעולה , מרוכז , עונה לענין ומשתתף בכל . בכללי , הוא ילד נורמלי ורגיל לחלוטין ולא נתקלתי בבעייה עד כה . מה יכולה להיות הסיבה ואיך פותרים אותה ? תודה .

את צריכה לפנות לגננת ואז היא תפנה או תמליץ לך על טיפול/איבחון מקצועי שבו בודקים את הילד ומגלים אם יש לו לקויי למידה והפרעות קשב.

ענת שלום יתכן שמדובר בדבר התפתחותי זמני שלא דורש טיפול, ויתכן שיש צורך בהתערבות. אפשר בשלב ראשון להתייעץ עם פסיכולוג השירות הפסיכולוגי של העיריה שקשור לגן. אפשר להתקשר לשם באופן ישיר או דרך הגננת ולקבוע פגישה. במידה ואת מעדיפה ייעוץ פרטי יש אפשרות לפנות לפסיכולוג ילדים שזו התמחותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם ! אני באמצא שנות השלושים לחיי - מעולם לא היה לי קשר רציני אני סובלת מבעיית עור מאוד לא נעימה גנטית, תורשתית אשר לא ניתנת לריפוי ולא מוסיפה לבטחוני העצמי - ניסיתי כל טכנולוגיה אפשרית והרופאים מרימים ידיים בטחון העצמי - לא היה מעולם חלק מחיי הפחד שלי הוא שבחורים ירתעו ממני, עד היום יצאתי לדייטים פעם בכמה זמן ומעולם לא נתתי לקשר להתפתח מעבר לשלוש ארבע פגישות - פחדתי פשוט מדחייה לאחרונה החלטתי לנסות להכיר בחורים בכל זאת וכך היה עם הבחור הראשון הייתה פגישה ראשונה מוצלחת ומאוד נחמדה בפגישה השניה התחלנו כבר להתקרב וכשהוא ראה את הדבר הזה הוא נבהל , נרתע ואמר לי שהוא לא מסוגל להמשיך את הקשר. עם הבחור השני (יצא לי להכיר אותו יחסית מאוד קרוב לראשון) - אותו הסיפור הוא נגע בי (יש לציין שהגוף מלא בנגעים אלו) והוציא את היד, הוא לא הבין מה זה ואמר גם שהוא לא מסוגל להתמודד עם זה זה מאוד לא אסטטי יש לציין אני כבר לא ילדה - כמעט בת 34 מעולם לא קיימתי יחסים, לא יודעת מה זה ואין לי שום דחף מיני - לי הרבה יותר חשוב חום , חיבוק, נשיקות, תמיכה והבנה אך לא נראה שיש בחורים שמחפשים רק את זה נורא קשה לי להתמודד עם זה - מה שלא עוזר לי בקשרים כבר אבדה תקוותי להכיר אדם שיקבל אותי כמו שאני אני מזמן לא יודעת רגש מהו, הכל אצלי חסום אטום ומאוד שיגרתי יש לציין שמעבר לבעייה זו - אני אדם פעיל בחוגים, מסיבות ופעילות ספורטיבית יוצאת וכו'...... אך כשזה מגיע לרגש - הוא כבר לא כאן - אני מרגישה כמו קיר אודה לכל עצה

שלום את מתמודדת עם מחלה לכל דבר שיש לה מרכיבים כרוניים, ולכן צריכה קודם כל ללמוד לחיות איתה בעצמך. בשלב הבא יהיה צריך לחשוב כיצד להכין את בני הזוג שאת מכירה לבעיה שיש לך. יש פסיכולוגים שמתמחים בתחום הרפואי שיקומי. הבעיה האסתטית שאת סובלת ממנה מוכרת גם מאנשים שעברו פציעה, כוויות וכמובן מהסובלים מבעיות עור שונות, ויש רבים כאלה. אם תצליחי להבין שהבעיה שלך מוכרת ויש אנשים רבים שמתמודדים עימה יום יום יהיה לך יותר קל לקבל את עצמך ולגשת בבטחון ליצירת קשרים. אני מציע לך לפנות לטיפול עם פסיכולוג שזו התמחותו. יש פסיכולוגים כאלה ברוב המרפאות של בתי החולים, לדוגמא, במרפאה הפסיכיאטרית של בי"ח איכילוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

עיינים דוקטור רוזנברג אמר לי לגשת לכאן הבעיה היא: כשאני מיתרגש, עובר ליד ילדים, נכנס לכיתה ופונים אלי אני מתחיל להזיל דמעות הדמעות מנסות לרדת בחוזקה וקשה לי לעצור את זה זה נורא מציק לי, ואני לא יודע למה זה ככה אני לא ילד שחושב כל כך מה אנשים יגידו ומה יחשבו אבל בכל זאת זה דבר שקורה לי לעיתים קרובות זה מעצבן נורא נורא נורא ואני רוצה להיפטר מזה! בבקשה תעזרו לי, מה אני צריך לעשות ?!?! אני מחשיב את זה בערך כמו שבנאדם מסמיק אז ההסמקה שלי מתבטאת כנראה בדמעות אני אודה לכל מי שיעזור, בתודה גיא..!

רק רציתי לציין שאני תלמיד תיכון בן 16 וחצי!

לילה טוב לך, כדאי לך להוסיף עוד פרטים כמו גילך למשל וכמה זמן זה נמשך ואיך אתה מרגיש לפני שזה קורה בכדי שיוכלו לעזור לך יותר אלו שיכולים לעזור לך.

התופעה נמשכת בערך כשנתיים אין לי מושג למה כשאני עם מישהו לבד, זה לא קורה לי בחיים אבל כשאני עושה דברים בבצפר כמו ללכת אני מרים את הראש רואה חבורה של אנשים העיינים שלי מתחילות לדמוע ואני מנסה לעצור את זה וזה כזה קשה!!! אני לא רוצה לבכות, הבעיה בדבר הזה היא: שאני חשוף כנראה לרגשות בפנים וזה מבחינתי מראה חולשה, לדוגמא: אם יקללו אותי אני יכול לשחק אותה הכי בעולם אבל פתאום יבואו לי דמעות- ואז יבינו את נקודות התורפה שלי.. אני לא רוצה להיות אחד כזה שיוכלו לפגוע בו! וכמו שידוע לכולכם הילדים של היום (ואולי הילדים של פעם) מאוד אבל מאוד מרשעים, וכל דבר שהם יכולים לפגוע ולהכאיב, הם לא יחשבו פעמיים אם לעשות את זה. אז כל מה שאני מבקש זה- איזה נקודת מוצא איזה דרך אולי נשימות אולי להגיד לעצמי משהו אולי לדפוק תראש שלי בקיר לא יודע !:( * כבר אמרתי שאני תלמיד תיכון בכיתה יא- אני לוקח כדורים לפצעי בגרות אבל אני לא חושב שזה קשור- כי זה דבר שידוע לי עוד לפני שהתחלתי לקחת ובכלל לקיחת כדורי ראוקוואטן עושה ההפך- מייבשת את העיינים מאשר מפרישה! תודה מקרב לב, גיא.

גיא שלום בהחלט יתכן שהאבחנה שלך נכונה, כך שבמקום להסמיק יורדות לך דמעות. בכל מקרה, מדובר על תגובה פיזיולוגית למשהו רגשי שקורה, כנראה במצבי לחץ, התרגשות וחרדה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל למפות את המצבים בהם זה קורה ולנסות לייצר כלים לשלוט במצב. יתכן שתוכל להיעזר גם בהיפנוזה, רצ"ב קישור למאמר בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm

תודה מר קפלן על התשובה!! האם ראית את הודעתי החדשה ? ו... אולי יש בכך משהו, אולי היפנוזה זה מה שאני צריך את האמת- הילדות שלי הייתה די קשה ואני בוכה מהר אפילו שעברתי את גיל הבגרות אם אחים שלי נגיד מכאיבים לי מילולית פיזית- אני ישר פורץ בבכי לא יודע מה לעשות כל המצב המחורבן הזה סלחו לי על הביטוי זה רק גורם לי להרגיש רע יותר נמאס לי גם מכל הבעיות האלה- בעיות ריכוז בעיות קשב בעיות עור בעיות פסיכולוגיות מה יהיה הסוף? :(((

לרופאים / קוראים שלום, שמי יואל ולא מזמן התחלתי לעבוד בחברה גדולה בתור מנהל בתחום הטכני. כבר בהתחלה יצא לי לעבור שינויים לא קטנים בחברה ולנסות להסתגל לשינויים אלו (המילה רה- ארגון מוכרת ודאי לרבים). ניסיון זה כלל, בין היתר, עבודה בכמות שעות רבה במיוחד. מעבר לאחריות המוטלת עלי בעצם תפקידי בחברה, גם תחום העיסוק הוא יחסית חדש עבורי. כפי שידוע לכולם, במצב הכלכלי של היום קשה לשמור על עבודה ואני מניח כי זו אחת הסיבות שאני חש חוסר ביטחון מסויים שמגיע (לדעתי) לידי חרדה. מאפייניה הם בעיקר חוסר ריכוז, חוסר החלטיות וקושי בניהול. אך הדבר המטריד ביותר - במהלך השבוע האחרון חשתי כאבים בחזה, (קשה לי לקבוע אם מקורם בלב ). רציתי לברר אם יש אפשרות אשר לפיה ייתכנו כאבים בחזה - ללא קשר למחלת לב (בהנחה שאכן אין המדובר במחלת לב)? אם כן, האם סימפטום זה מוכר ושכיח? ומה ניתן לעשות כנגד? לתגובתכם אודה,

היי ייתחנו כאבים בחזה כחלק מב\סימפטומים של חרדה. קודם כל עליך לגשת לרפוא ולשלול בעייה רפואית הקשורה ללב או כל בעייה אחרת. במידה והרופא טוען שלא מדובר על משהו פיזי , מה גם שאתה טוען שאתה תחת עומס רגשי ועומס של עבודה רב, ייתכן ומדובר בחרדה. או במתח רב . או שניהם. אז עליך ללמוד שיטות להירגע, זה מומלץ גם עכשיו- כמו ספורט או שיחות עם חברים קרובים או בת הזוג על מה שמציק, או הרפיות או כל דבר אחר שיגרום לך להרגיש פחות לחוץ. מאחלת לך שתרגיש טוב

יואל שלום כפי שנאמר גם בהודעה הקודמת, כדאי לפנות לבדיקה רפואית בכל מקרה. כאבים בחזה הם תופעה נפוצה למדי במצבי לחץ וחרדה. מאחר ואת מדווח על כך שבלי קשר לכאבים בחזה אתה מצוי בתקופה לחוצה יתכן שכדאי לטפל בהיבט הפסיכולוגי של העבודה כעת כדי לשפר את איכות חייך. יש אפשרות גם להיעזר בטיפול תרופתי וניתן להתייעץ עם פסיכיאטר בהקשר זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

להרפיה בעבודה מומלץ הקישור: http://www.jobportal.co.il/content/Article_culture_leisure/article_culture_leisure.asp?ar=0

שלום רב , שמי רונית ואני בת 47.במשך ה-20 שנה האחרונות עסקתי באנטנסביות בגידול הילדים ובעבודות הבית כאשר בעלי יצא לעבודה ופרנס אותנו . היום הילדים גדלו ,הקטנה בת 16 ואינם זקוקים עוד לסינור שלי ,ומה גם שעבודות הבית פחתו בצורה משמעותית שכן רב הילדים כבר אינם גרים בבית . אני מרגישה את עצמי שחסרת תועלת ,וגם לא יודעת מה לעשות עם שפע הזמן שנוצר לי פתאום . בעלי מתקשה להבין אותי לאחר שכל השנים בכיתי לו מתי הילדים יגדלו ויהיה לי זמן לעצמי ,ומה גם שבעשרים שנים שעבד בנה לו קרירה נפלאה והוא מאד נהנה לעבודה כפיו . אתמול שמעתי את השיר "עוף גוזל "ופרצתי בבכי ,מה אני הולכת לעשות עם עצמי ,מה ? אנא עזרו לי .רונית .

תסתכלי על זה בצורה חיובית אחרי שהשקעת כל שהשנים מאמץ בגידול הילדים ובית למופת הגיע הזמן שבו תוכלי להשקיע נטו בעצמך שזה אומר אם כל השנים היו דברים שרצית לעשות ולא הספקת אז עכשיו הזמן. את יכולה לעשות כמה דברים כמו: לקחת קורסים או חוגים שמעניינים אותך, לסדר מקומות בבית שלא הספקת, ללכת לביתי קפה עם חברות, להתנדב בויצו,ער"ן או כל מיני עמותות אחרות, לקחת טיולים של בני גילך שבדרך כלל יש אותם ביחידות ללימודי חוץ באוניברסיטה. וגם לשבת בבית לבשל לך ולבעלך דברים מיוחדים, לקרוא ספרים או מגאזינים, לשמוע מוזיקה טובה. אני מאמינה שאם תחשבי על זה תגלי שיש לך מלא דברים שרצית לעשות כל השנים ולא היה לך זמן ויש המון אנשים בני גילך שאומרים שעכשיו הם מתחילים לחיות, הולכים לסרטים, נפגשים עם חברות ורואים הצגות. מקווה שתתעודדי ואל תקחי את הדברים בצורה קשה אלא תתחילי לחשוב מה את רוצה ומה את צריכה אחרי שכל השנים דאגת לדברים שהילדים רוצים וצריכים.

רונית שלום נשמע שאכן דברים השתנו בזמן האחרון והדבר הזה היה צפוי לקרות במוקדם או במאוחר. את עדיין צעירה למדי ויש לפניך שנים רבות בהן תוכלי לפתח ולממש את עצמך בכיוונים נוספים מעבר למה שעשית עד היום. גידול ילדים הוא בהחלט אתגר משמעותי, גם אם היה לפעמים קשה. אני מתאר לעצמי שלא קל לראות שבעלך נהנה מעבודתו, ילדיך מממשים עצמם מחוץ לבית ואת נותרת באותו המקום. זה הזמן לקחת את העניינים לידיים ולבדוק מה את הולכת לעשות בעתיד עם עצמך. הישארות במצב הנוכחי מזמינה תסכול ודיכאון. במידה ואת מרגישה קצת אבודה כעת הייתי ממליץ לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להתארגן לשינוי הנדרש בחייך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום, אני בשנות השלושים לחיי ויש לי בעיה: בדידות כרונית. אני לא מצליחה ליצור קשרים (עם אנשים בכלל, לאו דווקא עם גברים). אני עובדת ומתפקדת כרגיל ואפילו מרוצים ממני מאוד בעבודה, אבל בכל הקשור לחיים האישיים שלי אני מרגישה כאילו מפריד קיר זכוכית ביני לבין הסביבה: זה לא שלא היו לי חברויות, זה לא שאנשים לא אוהבים אותי. פשוט חסר לי את ה"חיבור" לעולם ואני מרגישה ממש מחוץ לעניינים. אני מרגישה אי-נוחות כשאני עם אנשים שאני לא מכירה. אני דווקא אוהבת לצאת אבל אני כמעט ולא יוצאת כי בד"כ אין לי עם מי (לרוב החברים שלי מטבע הדברים בגיל הזה, כבר יש את החיים האישיים שלהם), לבד אני לא יוצאת כי אני מרגישה לא בנוח (אני לא הטיפוס שמתחבר בקלות לאנשים זרים). הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי של קרוב לשנתיים, אבל זה לא עזר. האמת היא שאני כבר על סף ייאוש מהמצב הזה. נמאס לי להיות לבד! אנא, עזרתך. תודה.

כפי שציינת מאוד מעריכים אותך בעבודה וגם אני מאמינה שיש שם כמה אנשים שאת מרגישה נוח בחברתם אז פשוט תקחי יוזמה ותנסי לקבוע איתם לעשות משהו אחרי העבודה כמו ללכת לבית קפה, לסרט לבוא אלייך הביתה לקפה או כל מה שניראה לך. ראיתי שכתבת שהיו לך חברויות אז למה שלא תנסי לחדש קשר עם אנשים תתקשרי אליהם.

שרי שלום סיפרת שהיית שנתיים בטיפול פסיכולוגי. מה קרה שם? האם הבנת משהו על עצמך בנוגע לבעיה? בעיקרון את מדבר על קושי ביצירת קשרים. פעמים רבות הבעיה מתחילה יותר פנימה בינך לבין עצמך ולא בהכרח מול העולם החיצוני. לכן טיפול פסיכולוגי דווקא עשוי לעזור לך במצב שנוצר. הניתוק מול העולם החיצוני הוא כנראה חוויה פנימית שנוצרת מול אפשרויות הקשר שכנראה דווקא קיימות בחייך, אולם את בולמת אותם בגלל גורמים שונים שכנראה לא לכולם את אפילו מודעת. אין ספק שנדרשות גם הזדמנויות מתאימות ליצירת קשרים, אבל לא נראה לי שזו הבעיה המרכזית איתה את מתמודדת. לכן הייתי מציע לך בכל זאת לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי. אינני יודע מדוע הטיפול הקודם לא עזר, אולי גם שם הניתוק גרם לקשר לא אפקטיבי, אבל זה דבר שדווקא בתוך טיפול אפשר לבדוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום, ראשית, תודה על תשובתך. לשאלתך מה קרה בטיפול הפסיכולוגי, אני חושבת שפשוט לא תיקשרנו בינינו (למרות שהטיפול נמשך זמן רב). לא כל מטפל מתאים לכל אחד. לא הצלחתי לרכוש את אמונו והטיפול לא התקדם לשום מקום. אני מודה שבזמנו התייאשתי ואמרתי שבטח טיפול לא יעזור וחבל על הזמן ועל הכסף (שאין לי), אז עזבתי את זה. הייתי צריכה להחליף מטפל ואולי זה היה עוזר. חשבתי שזה יסתדר מעצמו - טעיתי בגדול! שבוע טוב!!

הערה. לעיתים אותה בעייה גם גורמת לכך שבטיפול עצמו לא ניתן לבדוק , לא את זה ולא שום דבר אחר... מצב של מילכוד כזה. מה מוצע אז??

תודה על התשובה. אהבתי את ההתיחסות הכוללת למקרה,באמת ניסיתי להביט פנימה לקשר הזוגי ,18 שנים ביחד קצת קשה לקבל את הריגושים שנוצרים עם אנשים אחרים.בכל אופן זה נשמע קצת תרוץ והלא לא כל אחת מוצאת עצמה חושבת על מספר פוטנציאליים מדי יום ומצפה לפגוש מבט. בנוסף לזה כאשר נראה לי שההוא קצת נדלק אני נסוגה מעט, מעדיפה להשאיר ה'משחק' על אש קטנה... הבנתי מדבריך שאין רע בריגושים מעין אלה, כל עוד הם לא פוגעים בי או בסביבתי. אודה על ההתיחסות לנ'ל.

כנרת שלום אין כאן רק שאלה שיפוטית ומוסרית. השאלה כיצד נראים חייך כיום באופן כוללני והאם יש משהו חסר או מטריד ממנו את מנסה לברוח. ההתבוננות על הריגושים והמבטים עלולה להיות סוג של בריחה, זה מושך את תשומת הלב בצורה ניכרת לאזורים הללו ועוזר להימנע מבדיקה רצינית מה המקור של החסך בריגוש. לתקופה מסוימת זה בסדר, במיוחד עם עוצמת החסך אינה גבוהה. עם זאת, לטווח הארוך יהיה לך קשה לנהל את חייך בצורה כזו, או לפחות לדבר יש מחיר שאני לא בטוח שתרצי לשאת. כאמור, התמכרות איננה דבר פשוט וזה הביטוי עימו החלטת להשתמש. השאלה האם את רוצה או מסוגלת לעשות עם זה משהו כיום? אחת האלטנטיבות הלא הרסניות היא לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי עוד שאלות. תאורטית: מה גורם לאדם שעשה משהו שכביכול הוא רואה אותו כלא בסדר לעשות אותו שוב? אישית: נגיד ששיקרתי למישהו וגיליתי לו ועכשיו הוא יודע, ועכשיו אני ממשיכה ועושה את זה שוב. למה זה קורה? רק מתחושת הבושה זה אמור היה להפסיק אבל אני לא מצליחה. תאורטית: מה עושים עם התמכרויות מוזרות? אישית: כל יום שלי מסתיים כאן בפורום. אני לא הולכת לישון עד שסיימתי לקרוא את כל תשובותיך. (למה זה בעייתי? כי אתה לא כל יום כאן ואני כן). 10X

האם מחשבות מטרידות קשורות לילדותיות איכשהו? ילדים מרגישים דברים OVER מהרגיל, שתינוק רעב הוא בוכה כאילו כל עולמו זה הבקבוק באותו רגע, הוא מרגיש בעוצמה חזקה את הדברים. חשבתי שאולי "התמכרות" למשהו שהוא לא ממכר בעיקרון (כמו תשובות באינטרנט..) קשורה להרגשה אינטנסיבית מידי של הדברים, וזה מיד מזכיר לי ילדים. איך נפתרים מזה אם בכלל צריך? (האם זה מפריע לי? יש מצבים. אני יכולה לדבר עם מישהו רבע שעה ולרצות לחבק אותו למשל. רגשות חזקים מקובלים ע"י הסביבה שזה אצל ילדים ולא ממש אצל מבוגרים, כך נראה לי) ממש זהו להיום.

אפרוחית יקרה, מכל מה שקראתי עד כה והתיחס אליך אני מבינה כי את נמצאת בסערה ריגשית כלשהי. נראה גם שאת די מבולבלת, אני לא בדיוק מקצועית ,אבל נראה לי שיש צורך בבדיקה יסודית יותר של המצבים שאת מתארת. נשמע שאת מאוד מודעת לעצמך ולמעשיך ונוברת,יותר מדי לטעמי,בנושאים שמקשים עליך את הפריצה קדימה ודי תוקעים אותך וחבל, כי ניכר שישנו פוטנציאל עצום, שאינו בא לידי ביטוי. כדאי להעזר לעיתים ביותר מתיקתוקי מילים דרך הפורום ולהתעמת עם האמת פנים אל פנים. העובדה כי את מוצאת את עצמך מכורה להתכתבות זו גם מעידה על בדידות מסויימת, וסליחה אם אני טועה. גשי לאיש מקצוע על מנת ללבן את כל מה שמעסיק אותך , בהצלחה חברית, דלית

מה מונע ממך לשאול ישירות מה שאת רוצה? הרי אף אחד לא מכיר אותך כאן. הרי ברור שיש לך דברים שמציקים לך אז לא יותר פשוט שתשאלי או שתגידי מה מציק לך? חבל אנשים כאן רוצים לעזור אחד לשני וגם הפסיכולוג יכול לעזור לך אילו תצייני מה מציק לך בלי כל הפסיכולוגיה שלך בגרוש מסביב.

אפרוחית שלום אני חושב על השם שבחרת כאן בפורום, אפרוחית, משהו מאוד שברירי, רך וילדי, על התכנים שאליהם את מתייחסת בהקשר למסירות המטפל, על התינוק הצעיר שבוכה מרעב, וכן אפילו לקשר שלנו כאן בפורום שבו את מרגישה לא מוגנת מאחר ואינני נמצא פה כל הזמן. כל אלו ביחד נותנים לי תמונה קצת יותר אישית על השאלות התיאורטיות ששאלת עד כה. אני גם מבין שהתשובות שאענה לך לא תוכלנה באמת להספיק. שישנו חסך שאי אפשר למלא אותו, אפילו אם באופן תיאורטי אפשר שהמטפל יהיה כמו הורה מושלם, זמין ואמפתי בכל עת, סביר להניח שבמקום כלשהו הוא יכשל לראות ולחבק את הכאב. אני מבין את הקושי שיש לך להציג הכל בטיפול. אבל אולי משהו מתוך הכאב והמחשבות הטורדניות שמציפות אותך כן תוכלי לספר. אולי תוכלי פשוט להדפיס את כל ההודעות שהשארת לי ולתת אותם למטפל לקרוא. זה יוכל לפחות להאיץ את הדיאלוג הזה, גם אם לא תוכלי להתבטא בצורה מילולית שוטפת. המחשבות המטרידות הן בד"כ ביטוי לפגיעות וחרדה. ככל שאלו יפחתו כך גם המחשבות תפחתנה. אני מקווה שתוכלי להמשיך בטיפול את הדיאלוג הזה, הוא נשמע לי מאוד חשוב ומשמעותי עבורך. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

תודה רבה רבה זה לא הפעם הראשונה שאתה ממליץ להדפיס הודעות. כנראה שאין מנוס. תודה באמת

מהי שיטת הטיפול המועדפת אצל אדם שסובל במקביל מאישיות סכזואידית ומחרדה חברתית? טיפול דינמי או קוגנטיבי?

לורן שלום אני לא בטוח שיש לכך תשובה. אישית אני מאמין שזה יותר ההתאמה האישית והבין אישית בין המטפל למטופל ולא הגישה התיאורטית. סביר להניח שלטיפול מסוג כזה ידרש משהו משולב בין השיטות השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

יכוליהיות מצב שאשה לא בנויה או לא מסוגלת לקשר? אני בת 30 ומעולם לא חוויתי חיי זוגיות עם גבר. אני גם לא נמשכת לנשים, יש לציין. בגיל 18-23 היה לי קשר ארוך של און אנד אוף ומאז כלום....רק דייטים ודייטים..... אני יפה, מצחיקה, מוכשרת אבל רקובה בנושא הזה.. מה לא בסדר? יש לציין שאני טיפוס חסר סבלנות, ולא קשוב כל כך אולי זו הסיבה?

שלום השאלה הקריטית אליה לא התייחסת היא האם את רוצה בזוגיות? סיימת בכך שאת חסרת סבלנות ולא קשובה. האם הנושאים הללו מפריעים לך במהלך היומיום בהקשרים של חברויות ועבודה? הסיבות לאי כניסה לקשר זוגי יכולות להיות רבות. על פי רוב זה נובע גם מפחד להיפגע מקשר קרוב שגם עלול להכאיב. סוג כזה של חשש מבוסס בד"כ על היסטוריה אישית שכוללת חוויות של קשר שכוללות חוסר אמון, חוסר ביטחון, אי יציבות וכו', לעיתים מגיל צעיר מאוד. אם את מרגישה שהעדר הקשר והקשיים שאולי יש ביחסי אנוש פוגעים באיכות חייך אולי זה הזמן המתאים לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן עלית עליי. חוסר בטחון, פחד להיפגע וחוסר אמון הם מתכונותיי.. אני רוצה קשר ורוצה אהבה, אבל זה לא עובד... השאלה אם אפשר לתקן את זה?

לדעתי זה אכן יכול להיות אבל אם זה מפריע לך אולי כדאי שתלכי לטיפול פסיכולוגי להבין מה הבעיה ואיך את יכולה לשנות. יש אנשים שמכל מיני סיבות לא מסוגלים להתמודד עם כל מה שקשור בזוגיות. אינני יודע אם את כזאת אבל חבל מאוד שתפסידי חלק מאוד חשוב בחיים. כדאי שתטפלי בזה.

אני יכולה להזדהות עם החששות שנכתבו כאן לגבי יצירת קשר. אני בת 23 ומעולם לא הייתי בקרש רומנטי עם בני המין השני. גם אני חוששת להפגע ולכן כנראה גם נמנעת. יש לי גם הרבה בעיות שקשורות בדימוי עצמי מאוד נמוך ויש לי בעיה לקבל את עצמי כפי שאני. אני חייבת לציין שדווקא היתה לי ילדות יפה ושהורי מאוד השקיעו וטיפחו אותי. מה שכן, הם ביניהם מאוד לא הסתדרו וגרמו לבית להרגיש כמו גיהינום, לעיתים קורובת. אולי זו הסיבה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

בני בן ה5 מחכך רבות את איבר מינו הן בבני האדם והן בחפצים שונים כגון :שולחן סלון , שמיכה ,שם את הכרית ליד איבר מינו ומתחכך , ( חשוב לציין שזה החל מגיל שנתיים לא יחסתי לזה חשיבות מיכוון שההתחכחות היתה מעטה היום ההתחכחות גברה ובכל חפץ שפוגש מתחכך בו ולכן זה מדאיג אותי ) האם התופעה מקובלת בקרב ילדים בגילאים אלו? אודה לך על עזרתך

אם עוד לא הבנת אז זו צורה של אוננות. אין בזה כל רע ולא צריך להעיר. אפשר לבקש שלא יעשה את זה על יד אנשים אלא רק בחדר שלו.

ליזי שלום התופעה איננה חריגה. כדאי לומר לו בצורה עדינה שזכותו לגעת בגוף שלו אבל שהוא יצטרך ללמוד להימנע ממגע באבר המין בנוכחות אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי בעיה עם הביטוי העצמי שלי, אני מרגישה שיש בתוכי דברים שיכולים לעזור לאנשים אחרים, אך אינני מצליחה להוציא אותם החוצה, אני פשוט לא מצליחה להביע את עצמי ואת מה שיש לי בפנים. מבפנים ומבחוץ אני מאוד שונה, וזה מפריע לי מאוד, אני לא רוצה שיהיו בי שני חלקים שונים, אני רוצה שהבפנים והבחוץ יהיו מאוד דומים, או לפחות שלא יסתרו אחד את השני. אתם בטח לא מבינים מה הבעיה שלי פה, אבל תאמינו לי שזה באמת קשה, ביחוד שאני מודעת לזה ורוצה לשנות אבל לא מצליחה, אני לא מצליחה לדבר ליד הרבה אנשים ולהגיד מה דעתי על דברים, לא מצליחה להיות חופשניה איתם. מקווה שתוכלו לעזור לי, גם אם יש לכם רק משהו קטן להגיד בנושא. תודה רבה!!

את אולי לא תאמיני, אך אני מרגישה כאילו אני רשמתי פנייה זו זו התחושה שלי כבר הרבה שנים כשאני הולכת לישון רצות לי בראש מחשבות כאילו אדם אחר חי בתוכי יש לי תכניות וכשמגיע הבוקר - האני המציאותי שלי יוצא פעם אמרו לי שזה אולי נובע מחוסר ביטחון או משהו כזה לא אמרתי כלום כי חשבתי שאולי אני לא נורמלית ואשמח לשמוע תגובות כמוך

חשבתי שאני היחידה שמרגישה ככה! זאת הקלה לדעת שאני לא היחידה, ואם גם את מרגישה ככה כנראה שיש עוד, ובטוח יש שהתגברו על זה, אז גם אנחנו יכולים.... תודה רבה לך!

אני מבינה אותך ואני מבטיחה לך שזה יכול לעבור עם מאמץ כמובן. תנסי לחשוב מה עומד מאחורי זה שאת לא מצליחה לבטא, אולי פחד ממה שיחשו עליך, פחד שמה שתגידי הוא לא מספיק חשוב או חכם. אם תצליחי להבין את זה אני בטוחה שתצליחי להשתחרר מזה בסופו של דבר. בסך הכל אם זה משהו שיש לך בלב את רק צריכה לתת לו לצאת החוצה ובטוח שזה נכון וחשוב וזה יעשה לך רק טוב. תנסי להתאמן בקטנות, שיש פחות אנשים, ותראי לאן תגיעי..

הי אור הרצון לעזור הוא כבר מקסים בעצמו. אולי תתחילי בכך שתאמרי לאדם שאת רוצה לעזור לו "אני רוצה לעזור אבל קשה לי לבטא את עצמי " לי זה כבר נשמע נהדר ועוזר ומשם יש לך להמשיך רק חלק מהדרך

אור שלום הקושי לביטוי כלפי חוץ קשור בדרך כלל לסוג של חרדה שנובע מחשש לביקורת, כיצד הדברים ישמעו או יתפרשו מבחוץ, רצון להופיע בצורה נאותה ללא "בושות". היכולת להשתחרר קשורה לחיזוק הביטחון העצמי והפחתת החרדה. לעיתים זה קורה במהלך הזמן עם התנסויות חיוביות שמחזקות את הביטחון העצמי ולעיתים פונים לטיפול פסיכולוגי על רקע זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הקושי לביטוי יכול לנבוע גם מתחושה שילד חווה בילדות או לאורך החיים שאין עם מי לדבר, או שמה שהוא אומר איננו משמעותי ולכן, הוא לא מכיר את שפת הרגש או את הדרך להסביר את עצמו. ניתן לעבוד על כך ולשפר.

אני ילדה, אני בת 14. אתה חושב שהסגירות והבישנות האילו יכולים להעלם לי במשך השנים? או רק אם אני יקבל תיפול ועזרה אני יוכל להשתחרר מזה? תודה רבה!

בוקר טוב, תודה על תשובתך הקודמת. מה אתה יכול לעשות בתור מטפל אם אתה חש חוסר אמפטיה למטפל? יש מצבים של חוסר התאמה אולי או של חוסר כימיה בין אנשים שאין על כך שליטה - איך אתה מתמודד עם העניין? האם תנסה להתאמץ? האם אתה יכול להכריח את עצמך כן להיות אוהב כלפיו גם אם אתה מרגיש אחרת? האם במקרה כזה תפסיק את הטיפול? ועוד שאלה- אם תלך ברחוב ותראה מטופל שלך יושב לבד על ספסל ובוכה, האם תיגש אליו? מצד אחד הטיפולים נועדו להיות במקום אחד ובמסגרת מסוימת אבל יש המון יוצאי דופן. האם תתן לו להיות עצוב עכשיו ולא תתמוך בו למרות שאתה יודע שעכשיו באופן מפתיע, הוא דווקא היה צריך אותך? התשובה הזו מאוד חשובה לי. תודה רבה.

א. שלום גם בהודעה הקודמת כתבתי לך לגבי האופן בו את מציגה את הדברים והקושי לענות לך באופן תיאורטי. היה עדיף להציג את מה שמטריד אותך ואולי הייתי יכול לענות לך בצורה יותר ישירה. אני מסכים איתך שגם בתוך חדר הטיפולים יש עניין של כימיה ובהחלט יכול להיות מצב של כימיה לא כל כך מוצלחת. בד"כ מצב כזה מספר סיפור כלשהו שגם אותו צריך להבין. לפעמים זה המפתח לבעיה המרכזית שעולה בטיפול ושינוי שיקרה בתוך החדר, כלומר שעם הזמן תווצר הכימיה, יכול להיות המסלול הטיפולי המרכזי דרכו יחול השינוי. שאר השאלות שאת שואלת באמת קשות לתשובה קונקרטית דווקא בגלל העומס הרגשי שהן באות איתו. אלו לא שאלות תיאורטיות של "כן" או "לא" ונראה שאת מוטרדת מאוד ממשהו שקשור אליהן. במצב כזה בו אני לא ממש מבין את השאלה האמיתית שמתחת למה שכתוב, אני גם מתקשה לענות בצורה ישירה. אז מה העניין האמיתי פה אפרוחית? בברכה ד"ר אורן קפלן

העניין הוא שהעניין עצמו מטריד. מצד אחד אני מבינה שאי אפשר לקבל תשובות של כן ולא אבל מצד שני כל העניין מעורפל והייתי רוצה להבין אותו יותר. קודם כל העניין של גבולות בין הפסיכולוג למטופל שלו, מצד אחד יש לי הרגשה ששלי מנסה מאוד לעזור לי והוא גם יכול ואפילו מצבי השתפר אבל מצד שני מטרידות אותי מחשבות על מהות הקשר הזה בין הפסיכולוג למי שהוא מטפל בו. עד כמה הפסיכולוג צריך להיות מסור בעצם, האם לזה יש גבולות? הדוגמא של הפסיכולוג שהולך ברחוב לבד ורואה במקרה את המטופל שלו בוכה על ספסל או מתחת לאיזה עץ היא דמיונית אבל בכל זאת יש בזה משהו ששואל עד כמה באמת הפסיכולוג מוכן לעשות בשביל המטופל שלו מצד אחד והאם יש גבולות למה שהוא מוכן לעשות כביכול, האם צריך להתנהג בצורה מסוימת, האם יש דברים שאסור לעשות גם מצד המטופל?(וגם מצד הפסיכולוג?) אני מנסה לתאר בצורה מדויקת מה הבעיה אבל אפילו זה קשה לי. בטיפול עצמו אני לא מצליחה לבטא את כל מה שהייתי רוצה, חלק פשוט לא יוצא שאני שם, חלק אני מתביישת עדיין לשאול ולא ברור לי למה, וחלק מעורפל לי ואני לא מצליחה לנסח את זה כמו שאני מרגישה את זה. (למה?) (אני מנסה לקרוא את כל מה שכתבתי ולקצר את זה לשתי שאלות או שלוש ואני לא מצליחה.) אני מרגישה כמו עיוורת שלא יודעת איך להתנהג בעולם של רואים למרות שאני רואה. אז מה אתה חושב?

אני בת 35 נשואה ובדרך כלל מאוד מרוצה מהתנהלוית חיי. הבעיה שמציקה לי היא שאני מוצאת את עצמי מתאהבת בתחושת ההתאהבות, במובן של פלירטוטים מילוליים ורמזים מיניים.יש לציין שבילדותי נחשבתי(אולי בעיני עצמי בעיקר) לברוזון מכוער,כיום אני לא מהממת,אךבהחלט שווה מבט. האם יש בסיס לדאגתי,מעבר לחשש,שבעתיד חלילה אתפתה ליותר מזה , דבר שמבחינה ערכית איני מוכנה לו...עדיין? תודה מראש על התשובה

כנרת שלום אני שומע בהודעתך שני קולות. האחד מוטרד מכך שאת אולי לא נאמנה לבעלך ולעקרונותיך והשני שנהנה מהחיים ורוצה קצת חופש. לפי המעט שתיארת נשמע שבינתיים אין כל רע במה שקורה. דאגתך כנראה מייצגת קונפליקט אמיתי ואין טעם להתעלם ממנו. לא סתם כתבת לקראת הסיום 3 נקודות ו... עדיין. השאלה מה את רוצה לעשות עם מה שקורה. אפשר להבין את הרצון בפיצוי על חווית העבר של הברווזון המכוער, זה בהחלט נעים להרגיש ברבור. אבל אולי מעבר לכך הייתי ממליץ לך גם לנסות ולהתבונן על התנהלות חייך עליהם את כותבת בשורה הראשונה שאת מרוצה ולוודא שהעניין שאת מגלה כעת בחוץ איננו ביטוי לתהליך כלשהו שדורש דווקא טיפול בפנים. במידה וזה באמת רק קצת עניין וריגוש בתוך השגרה אינני רואה מדוע זה צריך להזיק. השאלה האם זה באמת כל כך מינורי ולא משמעותי כמו שאת מתארת, בכל זאת בחרת בכותרת של התמכרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 26, ומאוד מאוד רגישה. הרגישות הנוראה הזו היא מכשול בחיי היום יום, כל דבר מביא אותי לדמעות ולפעמים לימים של עצבות נוראה - דבר שנראה לסביבה כמוגזם ביותר. בד"כ אני מאוד שמחה. האם יש דרך לא לשקוע ימים בעצבות ובכי? או דרך להתגבר על הצורך הזה? אציין כי מעולם לא פניתי לפסיכולוג - האם אני צריכה? תודה.

@ שלום הצורך לפנות לפסיכולוג הוא אישי וקשור למצוקה או דבר שרוצים לפתור. הרגישות שלך נשמעת לפי תיאורך כבעיה של הסביבה ולא שלך. נדמה שאת מבחינתך היית מוכנה להמשיך לבכות מדי יום כדרך של שגרה אילו הסביבה היתה מקבלת את זה באופן טבעי. לכן השאלה המרכזית היא האם את במצוקה שגורמת לך בכי וזה הסיפור המרכזי או שאת מתקשה לעמוד מול סביבה שדורשת ממך לא להיות את עצמך וזה הענין המרכזי. ההרגשה שלי היא ששני הדברים גם יחד מטרידים אותך. טיפול פסיכולוגי הוא בהחלט נתיב הגיוני אם את רוצה בשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה עם ביתי הגדולה שהיא כיום בת 26 היא מסיימת לימודי משפטים באונ ת"א. בשנה האחרונה לפני סיום הלימודים היא פנתה לטיפול פסיכולוגי על דעת עצמה מכיוון שהרגישה שאינה מצליחה להתרכז כראוי. בעקבות הטיפול היא נכנסה לדיכאון ושתי תופעות קיצוניות החלו האחד חוסר יכולת לסדר ולנקות את הבית היא חיה בבלגן וליכלו נוראי. והבעיה השניה שהתפרצה היא ביזבוז בלתי נשלט. לצערי השארתי לה חיסכון על שמה בסך של 100 אלף שקל תוך שנה וחצי היא חסלה אותו. אבל זה כלל גם תשלומי שכר לימוד והוצאות ללימודים. ראיתי שמצבה מחמיר ובקשתי אותה להפסיק את הטיפול אצל אותה פסיכולוגית בלתי מוכרת. היא עשתה סטאז' אצל אחד המשרדים הגדולים לעריכת דין בתל אביב אבל לא תפקדה וישבה שם כמו עציץ. בתקופת הסטאז היא בזבזה כל חודש שבעת אלפים שקל זה לא כולל שכירות מיסים או החזקת רכב. ה י א הרוויחה שלושת אלפים חמש מאות שקל ודרשה ממני שאתן לה בכל חודש עוד אלף שקל .היא לחצה עלי שאם לא אתן לה את הסכום הנ"ל , היא לא תוכל לסיים את התואר.כעת היא כבר סיימה סטאז' אבל היא עדיין לא הגישה עבודות סמינריוניות ולא עשתה מבחני לשכה. כיוון שהסטאז' היה קורע מבחינת הלחץ היומיומי.הצעתי לה לדחות את מועד מבחני הלשכה למועד הבא שהוא באפריל הקרוב. ובנתיים לכתוב את הסמינריונים.היא לא מקבלת דמי אבטלה בגלל השביתה.אני נותנת לה את כל המשכורת שלי שהיא אלפיים חמש מאות שקל. עכשיו היא באה וסיפרה לי שהיא בחוב לבנק בסך שבע עשרה אלף ושהיא מוציאה כל חודש שבע אלף שקל. היא לא עובדת . אני ובעלי שהוא לא אביה נגשנו למנהל הבנק וסיפרנו לו מה קורה. בקשנו שיקח ממנה את הכרטיס אשראי. ולא יאשר לה עובר כ"כ גדול. היא בטיפול אצל פסיכולוגית אחרת כבר שבעה חודשים שהמליץ לי עליה רופא של אחי. עכשיו היא באה אלי בדרישה שאתן לה חמש אלף שקל כי היא במצוקה כספית. אין לי את הכסף הזה לתת לה ולכן היא מבקשת שאתן לה את הכסף מסבתא שלה אמא שלי שהיא כמעט גוססת בביה"ח. אני התנגדתי . וכשאני מתנגדת לה. היא מפעילה עלי לחצים בלתץי פוסקים . באמצעות ויכוחים מתישים. ואיומים שהיא לא תסיים את התואר בצורה כזאת. אני מפרנסת אותה כבר חמש שנים ברציפות מאז החל את הלימודים ואני מאוד מודאגת ממצבה. אני רוצה להוסיף שיש לה ג בעיות בלקום בבוקר ובלתחזק את הדירונת שבה היא גרה שסבתא אמי נתנה לה לגור בה בחינם ובלי לשלם מיסים כל השנים הללו.בתי הזאת היא מנישואים ראשונים. אביה נטש אותה אחרי שסיים לשלם מזונות בגיל 18 בעלי אני גדלנו אותה יחד עם עוד שתי בנות שלנו. היא ובעלי מעולם לא הסתדרו טוב ביניהם. העלי מבקר אותה מאז שהיתה ילדה קטנה אולם אני תמיד ניסיתי לגונ ן עליה מפני הביקורת שלו. אני סבורה ששורש הבעיה היא היחסים אם האבא החורג שלה כך היא גם מדגישה זאת בפני. אולם הבעיה היא אקוטית ואינני יודעת כיצד להתמודד איתה. אודה לכם מאוד אם תתנו לי עיצה בענין

רינה, לא נעים להגיד אבל זה נשמע בדיוק כמו הפתגם הידוע: איך שמסדרים את המיטה - ככה ישנים. או במילים אחרות עכשיו זה גם כבר קצת מעט מדי וקצת מאוחר מדי. כרגע, אין לך ברירה אלא להיות אסרטיבית ולהתחיל להגיד "לא". שמשמעותו אין יותר כסף לממן אותה, בחורה בת 26 שצריכה להיות עצמאית ולדאוג לעתידה ולקריירה שלה בכוחות עצמה. תסבירי לה שאי אפשר לגרום לכל הסובבים אותה לתרום, לתת ולסבול על-מנת שהיא תשיג את המטרות שלה, כל זה מבלי שהיא נוקפת אצבע לעזור לעצמה. למשל, מדוע היא אינה עובדת? הגיע הזמן שהיא תיווכח בעצמה שאם היא רוצה קריירה עליה לעשות הכל בעצמה או לוותר כמובן. כי אין יותר מקורות מימון אחרים, פשוט אין. חבל שפינקת אותה והסכמת לתת לה סיוע כספי בקנה מידה כל כך גדול (100 אלף שקל זה סיוע ענק בכל קנה מידה!). כשמתרגלים לקבל כסף בלי להתאמץ עבורו, ישנה נטייה לבזבז אותו באותה הקלות שהוא מגיע. הרגלת אותה שלא צריך להתאמץ בחיים (בשביל זה יש אמא שתדאג). אני בגילה כבר הייתי אמא לילדה בת 3 חודשים + עבודה במשרה מלאה כארט דירקטורית במשרד פרסום, מנסה לשרוד בין ים ההוצאות (מיסים, מחייה ותשלומי המשכנתא). אין ברירה. אם היא לא מבינה את מצב הדברים בתאוריה תתני לה להיווכח בכך באופן מעשי. היא חייבת להחליט מה לעשות עם עצמה (לדחות את מבחני הלשכה, למצוא בינתיים עבודה וכו'). היא מוכרחה להבין שאין בחיים ארוחות חינם - והגיע הרגע בו היא צריכה להתחיל לשלם ובגדול.

נכון שאת מאוד דואגת לה אבל זה שאת נותנת לה כסף זה בעצם את מגוננת עליה ולא נותנת לה את ההזדמנות להתמודד עם דברים וקשיים בחיים ואת צריכה להבין שעם כל הקושי בדבר לא תמיד תוכלי לגונן עליה ולעשות בשבילה והיא ילדה מספיק גדולה. קחי אותה לשיחה ותסבירי לה שאת לא במצב כלכלי טוב לתמוך בה אלא את צריכה את הכסף לך ולבעלך ומהיום והלאה היא תצטרך להתחיל להסתדר עם מה שיש לה. את לא צריכה לחשוש שהיא לא תסיים את התואר אם לא תתני לה כסף, ומה יקרה אם היא תסיים ותמשיך להיות כמו עציץ במקומות עבודה ויפטרו אותה אז גם תמשיכי לתמוך בה כלכלית? אני חושבת שעשית בשבילה מעל ומעבר והגיע הזמן לתת לה לפרוס כנפיים מהקן ולהבין שאת תהי שם בשבילה רוחנית ונפשית ותוכלי לשבת ולדבר איתה ולתמוך בה מילולית ע"י עידוד אבל לא ע"י כסף. מקווה שתהי חזקה ותשכילי להבין שאם תפסיקי עכשיו לתת לה כסף היא תתחיל להתמודד ואם לא היא תמיד תהייה על הגב שלך ולא תנסה להתמודד לבד עם הבעיות שלה. בהצלחה.

רינה שלום המצב שאת מתארת נשמע באמת מסובך ומדאיג. השאלה ממה נובעת הבזבזנות. האם זו נטייה אישיות וביטוי לחוסר איכפתיות? האם זה חלק מתופעת הדיכאון שבאה לביטוי בסוג של מאניה חסרת מעצורים? מתעוררות שאלות רבות והתשובות חסרות. אין ספק שבשלב ראשון עליך לשים מעצורים להוצאה הכספית הבלתי נשלטת, וזה בלי קשר למקורות הבעיה של בתך. את המקומות שאת מחליטה לממן כדאי שתשלמי בעצמך ולא דרכה, כולל לפסיכולוגית, ללימודים וכו'. זאת כדי לשמור על עצמך ועליה ובעת ובעונה אחת. נשמע שברקע יש סיפור משפחתי מורכב ואני לא חושב שיש פתרון מהיר ופשוט. היה טוב אם היא היתה מוכנה שתפגשו עם הפסיכולוגית שלה, למרות שלפי מה שאת מתארת לא בטוח שהיא תסכים או שזה מה שמתאים לה. חשוב שאתם תצליחו להבין מה הבעיה כי יש הבדל גדול מאוד בין בעיה שנובעת מדיכאון או מאניה לבין בעיה שנובעת מיחסים במשפחה או נטיות אישיותיות כאלה ואחרות. לצורך זה תוכלו לפנות בעצמכם לייעוץ אצל מטפל משפחתי, עם או בלי בתכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

Subject: שכול Author: rina אני רוצה לשאול שאלה בענין מאוד כואב. יש לי אמא שהיא חולה במחלה קשה היא מאושפזת במצב קשה בבית חולים. הרופאים אמרו לי שהיא לא תחזיק מעמד אלה במקרה הטוב שנה. אני מאוד קשורה אליה . הידיעה הזאת קשה לי . כיצד אני אתמודד אם תהליך ההפרדות ממנה? האם ישנם דרכי התמודדות אם המצב?

במצב כזה מומלץ ללכת לשיחות עם פסיכולוג לצורך תמיכה ועזרה נפשית. שיחות כאלה, שהן כאמור תמיכה ולא טיפול, מאוד יעזרו לך "לשפוך את הלב" ויקלו עלייך את ההתמודדות עם המצב.

לרינה שלום, תנסי לחפש סביבך אנשים שעברו ועוברים את מה שאת עוברת. אין לך מושג כמה שזה יכול לעזור. עדי (שאימה נפטרה מסרטן(

רינה שלום הכאב והפרידה הם קשים ואין דרך להמנע מהם במצב שאת מתארת. כמו ששלמה כותב אפשר להיעזר בתקופה כזו בטיפול פסיכולוגי. יתכן שבבית החולים בו אמך מאושפזת יש צוות בריאות הנפש שיכול לתמוך ולעזור, כדאי לברר. בכל מקרה, מעבר לעזרה המקצועית חשוב להיעזר בסביבה הקרובה. התמיכה של המשפחה והחברים היא בסיס מאוד חשוב להתמודדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן אני מאחלת לך שנה טובה, בריאות ויצירתיות כולנו נעזרים בפורום זה ממוחיותך ומאנושיותך הרבה יישר כוח ירדנה

מצטרפת לדבריה של ירדנה. ובכלל - שתהיה שנה אזרחית טובה לכולם.

תודה ירדנה והרה, ושתהייה גם לכן שנה מוצלחת. אורן

שלום ד"ר ברצוני לספר לך בקצרה על בעיה שמאוד מפריעה לי בחיי הזוגיות לכל אורך הדרך. אני בחור בן 26 ויש לי חברה קבועה כבר שנה. הבעיה שלי היא שלאחר מקרה קטן וטיפשי שתפסתי אותה שהיא שיקרה לי, אני לא מפסיק לחשוד בה בכל צעד שהיא עושה. כמובן מיותר לציין עד כמה אני מת להיגמל מהמחלה הזאת. הבעיה שלי היא שאני לא מצליח גם אם זה רק ליום אחד, קורה למחרת שיש לי משהו שנראה "חשוד" בעיניי ואז אני מתחיל לעשות סיפור מכל דבר ומתחיל לבדוק אותה על כל מה שהיא אמרה לי. הבעיה שהיא סולחת כל פעם מחדש ואני מתנצל ומבטיח שזה לא יקרה שוב. הפחד הגדול שלי שזה מזכיר לי מקרים של נשים מוכות. לפחות אצלי חלילה זה לא מקרה פיזי אבל לא פחות גרוע... בבקשה אני מתחנן לעזרה רונן

רונן שלום הכותרת שנתת היא אי אמון באנשים. אם אכן הבעיה מאפיינת קשרים שלך עם אנשים באופן כללי הרי שזה באמת לא קשור לבת זוגך ואתה צריך לטפל בעניין באופן אישי. אם מדובר בבעיה שמתרחשת רק בקשר הנוכחי צריך לבדוק את זה ברמה הזוגית. איך שלא תסתכל על זה מדובר בתופעה שעלולה להזיק לקשרים הבין אישיים שלך, בוודאי בקשר הנוכחי אבל גם במצבים אחרים. טיפול פסיכולוגי אישי או זוגי עשוי לעזור לך להבין יותר טוב את מקורותיה ההסטוריים של התופעה עבורך וכיצד להתמודד הלאה עם העניין. טוב שאתה מודע לדברים ומעוניין להשתנות. זו בוודאי ההתחלה הטובה ביותר כדי להגיע בסופו של דבר לשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

רונן היקר, הרשה לי ראשית לשבח אותך על מודעותך לדנמיקה של אלימות ביחסים אינטימיים. מודעות כזו יכולה רק לקדם אותך עוד ועוד, עד שתגיע למקום שתרגיש בטוח יותר בעצמך ובסובבים אותך. שנית, רציתי לחזק אותך ולהפנות את תשומת ליבך לכך שאתה מאשים את עצמך בקושי, אותו יצרה זוגתך ולא אתה! מדוע חשה צורך לשקר? חשוב מאד שתברר איתה ועם עצמך שאלה זו: האם ככל הידוע לך, זוגתך שיקרה בעבר, או חשה לעתים צורך לשקר כדי לרצות אחרים? אם כן, הבעיה היא שלה ולא שלך, והיא זו שקשה לה להאמין שאחרים יקבלו אותה על קשייה. אם מאידך, לזוגתך אין את הנטייה הזו, ייתכן שיש משהו בדינמיקה ביניכם שהביא אותה לשקר, אולי מפחד לאבד אותך. אם כך, עליכם לבדוק את הקשר ביניכם ולראות האם יש לך דרישות גבוהות מדי שאילצו אותה לשקר. כיווני מחשבה אלו, שאני מציעה לך, באים רק בתנאי שאתה לא נמצא במצב כפי שהגדיר אותו ד"ר קפלן, בו אתה מכיר את עצמך כמי שקשה לו לתת אמון באופן כללי באנשים - כי זה מצריך טיפול אחר לגמרי ממה שאני מציעה. לעומת זאת, אם דינמיקה זו בינך ובין זוגתך היא דבר חדש לך, אולי כדאי להתמקד בכיוונים שאני מציעה, יש בהם משהו הרבה פחות מאיים לדעתי, מאשר התייחסות כוללת לאישיות שלך כאל אישיות בלתי בוטחת - אני מציעה משהו הרבה יותר ממוקד, ושמחלק את נטל הרגשות הקשים בין שניכם, ולא רק עליך. אשמח לשמוע ולהתעדכן. בהצלחה.

אני כל הזמן מקנאה באנשים אחרים - יפים יותר, כאלו שהצליחו יותר בלימודים או התקבלו לחוגים יוקרתיים יותר. אני פשוט חושבת על זה בלי הפסקה. מפנטזת איך זה להיות הם. זה גוזל לי אנרגיה עצומה וגורם לי לתחושת דכדוך גדולה. אני גם לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים שמא יתברר שהם יותר מוצלחים ממני. צריך לציין שאומרים לי שאני נראית טוב, וכן מעריכים את הצלחתי בלימודים האקדמאים, אך זה לא מספיק לי ויש לי תחושה שאני לא יהיה מרוצה מעצמי ומהישגי. תאמינו לי, שום טיפול לא יעזור לי. אני קנאית פתולוגית - חולנית. אבל בכל זאת - הייתי רוצה לשמוע עצה - כדי שאולי פעם , אפילו ליום או יומיים - תהיה לי שלוות נפש. תודה.

ק. שלום את פוסקת באופן כל כך חד משמעי ששום טיפול לא יעזור שזה באמת מעמיד בשאלה את רצונך לשנות משהו במצב. בסופו של דבר הוא מונע ממך להתמודד עם כל מיני דברים כי את נמנעת ממצבים של התמודדות ותחרות. ישנם מצבים שזה שיווי משקל נוח כי המחשבה להיכנס למצבי התחרות האמיתיים מאיימת עוד יותר. אולי השלב הראשון הוא לא לשנות את המצב אלא להיפתח לאפשרות ששינוי דווקא יכול לקרות והאם את בכלל מוכנה לקבל אותו ולהתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניך אחר כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגיש ממש בודד. גיליתי אתמול שלאמי יש סרטן . היא הסתירה זאת במשך 7 חודשים בתרוצים של מערכת חיסונית כושלת. היא טוענת שהיא יצאה מזה ולכן סיפרה לי אבל איך אאמין לה אחרי שהסתירה את העובדה הזאת? אני לא יודע מה לעשות , איך לעזור לה , היא טוענת שהיא לא רוצה עזרה ורוצה שהכל יהיה כרגיל. היא אומרת שכעת הכל בסדר. אני לא יכול לאף אחד כי היא לא מרשה לי חוץ מאחותי ומשפחתי המורחבת , אבל אני אני רוצה לחלוק בזה עם חברים. אחותי גם כן קרה וממשיכה כרגיל. היא בת 26. יש לציין שאני חייל בן 21 עוד 1/2 שנה משתחחרר. אני מטופל מסיבות אחרות בטיפול ועכשיו גם זה נפל עלי. אני ממש מרגיש צורך לחלוק את זה עם מישהו , כך שאשמח לכל תגובה... עצות , מה לעשות וכו' ... תודה יונתן

יוני שלום מחלה של אדם קרוב היא באמת דבר קשה ומפחיד. במצבים כאלה חשוב להבין מה קורה, הוודאות עשויה להרגיע במשהו, גם אם העובדות לא נעימות. נסה לברר איזה סרטן היה לה, אילו טיפולים עברה ומה צפוי הלאה. חשוב לדבר על זה. במידה ואמך רוצה להסתיר את העניין זה בהחלט זכותה, אבל במקביל גם עליך עוברים דברים ובד"כ התמיכה הסביבתית היא הדרך הטובה ביותר להתגבר ולהמשיך הלאה. מאחר והעניין התגלה לך רק אתמול זה עדיין מוקדם להבין עד הסוף את השפעת הדברים עליך, אני מציע לך לתת לשבוע הקרוב לעבור וסביר להניח שבסופו תוכל להתייחס בצורה אחרת לדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יוני, תפקיד של הורים ולא משנה באיזה מצב קשה הם נמצאים, הוא להגן על הילדים שלהם. אני חושבת שזו הסיבה שהיא מסתירה ממך. יש עובדות סוציאליות בבית החולים וכדאי להיעזר בהם. עדי

אורן שלום, אולי אתה מכיר אתרים שעוסקים בתחום של מבחני משכל? אני לא מתכוונת לכל מיני אתרים שמציעים מבחנים כאלה ואחרים, אלא לאתרים רציניים יותר. לא משנה אם אלה אתרים בעברית או באנגלית. תודה, הרה.

http://gamesir.enorth.com.cn/images/uploadfiles/1035420017IQ.swf

עדי, תודה. אבל לא לזה התכוונתי. אולי לא הסברתי את עצמי נכון - אני לא מעוניינת באתרים שמציעים מבחנים מקוונים, אלא באתרים עם חומר עיוני בנושא מבחני משכל.

הרה שלום אינני מכיר אתר כזה למרות שבוודאי קיים. אולי עדיף להיכנס לספריה ולקחת ספר רציני שעוסק בנושא. בחנויות דיונון יש מספר ספרים שנלמדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ועשויים להתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חולה סכיזופרניה ואני נמצא הרבה בבית ובזמן האחרון יש מחשבות שמפחידות אותי כמו שאני רוצה שיהיה לי סרטן בשביל שירחמו עליי ומלא מחשבות על המחלה הזאת שממש מפחידות אותי איך אפשר לטפל בזה והאם אני צריך לדאוג בגלל מחשבות כי אני מפחד מהמחלה הזאת

אורי, למה שלא תשתף את הגורם המטפל במחשבות הללו? אפשר לדבר על זה (אם אתה נמצא בטיפול דינמי). מעבר לכך, אני מתארת לעצמי שאתה מקבל טיפול תרופתי, ולכן נמצא במעקב פסיכיאטרי; שווה להעלות את הנושא אצל הפסיכיאטר.

אורי שלום גם אני מצטרף להמלצה לפנות את המטפל שלך ואם אתה לא בטיפול לחזור למסגרת כלשהי של טיפול ולספר שם על המחשבות שלך. זה טבעי שתהינה חרדות והשאלה איך מטפלים בהם. אני מתאר לעצמי שהפחד להיכנס שוב להתקף פסיכוטי דווקא מהסכיזופרניה יכול לקבל הטיות לכל מיני כיוונים כמו למשל לפחד גם ממחלות אחרות. זה נושא משמעותי שכדאי לטפל בו מאחר ואתה מתמודד עימו יום יום במשך חודשים ושנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי יוסף לפני כ-4 שנים אמי נפטרה ממחלת הסרטן בעקבות כך (בהיותי בשנה השניה לשירותי הסדיר בצה"ל) ביקשתי לקצר את שירותי/לשחררי משירות בעקבות לחץ נפשי ורצון עז לעזוב הכל ולסוע לנקות/לארגן את מחשבותי בחו"ל. אכן קיבלתי את מבוקשי ושוחררתי הצה"ל -פרופיל 21- מאז אותה תקופה, חזרתי מחו"ל, עבדתי (עד היום) והתחלתי ללמוד בטכניון. אך מסתבר שהפרופיל הצבאי רודף אחרי לכל מקום :( בכל מה שקשור לרשיונות נהיגה/ עבודה במפעלים שקשורים לבטחון וכמו כן, ההרגשה העצמית שלי בנוגע לאי-תרומה למדינתי. ולכן ארצה לדעת (או לפחות לקבל תשובה) כיצד אוכל לבטל את הפרופיל הנ"ל ולעזור למדינה ולי, לשרת במילואים ולהיות מסוגל גם לעבוד בעתיד (לאחר שאסיים את התואר ביום מן הימים) במפעל שאולי ויהיה קשור לגורמים צבאיי/מדיניים, להסיר את העול הכבד של ה"מרכז הרפואי לבטיחות בדרכים" אשר מבקש ממני בכל כמה שנים לבזבז את כוחי וזמני בטרטורים אינסופיים של בדיקות ובירוקרטיה ניירתית בנוגע לכל הקשור לרשיון נהיגה? אין לי שום בעיה לעזור ולתרום (הנני חפץ בכך) למדינה במילואים -בכל זאת אני חי כאן! הרי אינני חולה נפש, פשוט ההתמודדות עם מות אימי לפני שנים הקשתה עלי נפשית ובאותה תקופה הדבר היחיד שרציתי היה לשכוח. כיום, בתור אדם/אזרח/סטודנט בוגר שהתמודד עם הבעיה והתגבר עליה, אזרח שחפץ לתרום ולבנות את חייו בישראל אני מעוניין לדעת, האם יש דרך שבה אוכל לתקן את מה שנעשה? בתודה מראש, אשמח אם מישהו יוכל לעזור. יוסף.

אולי אפשר לבקש הפניה לועדה רפואית צבאית? לועדה תסביר את נסיבות הורדת הפרופיל ואת כונתך לחזור לשרת במילואים. אם בשאר תחומי חייך אתה מתפקד באופן נורמלי , אולי יש תקוה שהועדה תענה לפנייתך. כדאי לנסות.

יוסף שלום אני מציע שתנסה לפנות למחלקת פניות הציבור של הצבא, הם ידעו להעביר את בקשתך לגורמים המתאימים. כמו כן הינך יכול לפנות לקמל"ר בכתובת הבאה: http://aka.idf.il/kamlar בסופו של דבר תצטרך בוודאי לקבל חוות דעת רפואית שהינך כשיר לשירות מילואים ולעמוד לוועדה רפואית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב ד"ר, האם אפשר באמת להרגיש מישהו אחר או שאנחנו יכולים רק לדמיין? האם זה יכול לקרות רק לאחר שמכירים המון וכבר מזהים את הבעות הפנים ומקשרים להם את הרגשות או שזה יכול לקרות גם כך עם אנשים שמכירים פחות? האם הפסיכולוג לומד שיטות בכדי להרגיש את מטופליו ולהבחין מתי הם אמיתיים יותר, מתי הם מקשקשים, משקרים לעצמם, מדחיקים וכו' או שהוא יודע רק מה שהם מספרים לו ולפי זה הוא מטפל בהם? תודה ולילה טוב

א. שלום המונח שהכי מתאים למה שאת שואלת עליו הוא "אמפתיה" היכולת לחוש מישהו אחר, להבין אותו, אבל גם להפגין כלפיו את אותו רגש אהדה והתחשבות. אי אפשר להיות ממש מישהו אחר אבל אפשר לנסות ולהבין. אם היית מסבירה קצת יותר מה את מחפשת דרך השאלה הזו אולי הייתי יכול לענות לך יותר במדויק. השאלה היא תיאורטית אבל יש לי הרגשה שמאחוריה יש סיפור שאותו החלטת לא לספר. בברכה ד"ר אורן קפלן