פורום פסיכולוגיה קלינית

אני עוברת תקופה קשה מאוד עכשיו בגלל טיפולי פוריות קשים שלא נושאים פרי ומעבר דירה לאזור חדש בו אני לא מכירה אף אחד (כמובן שגם עבודה חדשה).יש לי הרבה מצבי רוח בגלל ההורמונים שאני מקבלת אבל בזמן האחרון אני כל הזמן עצובה ובוכה מספר פעמים ביום. הבעיה שלי שהמשפחה והחברים שלי לא יודעים על טיפולי הפוריות ואין לי את מי לשתף בקשיים.עד היום לא שיתפתי את ההורים כדי לא להכביד עליהם כי יהיה להם מאוד קשה להתמודד עם זה אבל החלטתי לספר בקרוב. אני מנסה לצאת מזה ולהיות אופטימית אבל קשה לי מדי ואני מרגישה שאני זקוקה לתמיכה נפשית. הבעיה היא שהטיפולי פוריות עולים כאלף שקלים בחודש ואני לא יכולה להרשות לעצמי גם טיפול טיפול פסיכוליגי באותו סדר גודל. בנוסף אני גם חדשה באזור הדרום ולא יודעת למי לפנות ואיך להכיר איש מקצוע טוב ואמין שיעזור לי לעבור את התקופה הנוכחית. מה לעשות, אני לא אוהבת להיות כל כך עצובה כל הזמן???

שלום לך, לאור כל השינויים והקשיים בחייך כרגע, בהחלט אפשר להבין את מצוקתך, והיא נראית לי טבעית והגיונית לגמריי. נראה לי שבתקופה כזו, חשוב מאד להעזר בכל מערכות התמיכה האפשריות. בין אם זה בן זוג ( איפה הוא בתמונה ? ), חברים, משפחה ובמידת הצורך, כמובן - איש מקצוע. דרך קופת החולים, מרפאות החוץ של בתי החולים ותחנות לבריאות הנפש של משרד הבריאות - ניתן לקבל טיפול בחינם או במחיר סמלי בלבד. מעבר לכך, אני מאמינה , שאם תהיי מודעת לכך שמדובר בתקופה לא קלה, אך חולפת, יהיה לך קל יותר להתמודד עם המצב הנוכחי. מאחלת לך הרבה טוב ! יעלה.

אות היקרה, אני מציעה לך להסתכל על תשובתו של מנהל פורום פסיכותרפיה לשאלה שכותרתה 'אני לא יכולה יותר', אלא אם כן זו את שכתבת גם את השאלה ההיא...

ניסיתי דרך החיפוש של האתר אבל לא מצאתי את מה שהתכוונת (מצאתי דברים אחרים קשורים שעזרו לי אז תודה על הרעיון בכל מקרה)

אות יקרה, את בתוך שתי התמודדויות חדשות, מעבר אזור מגורים, מעבר / מאבק להורות... לא פשוט. סיוע ותמיכה הם באמת הכיוון הנכון ונראה שאת יודעת למה את זקוקה...גם בלי פורום, יש לך את הידיעה הזו....עוד אפשרויות בדרום: יש סניף של עמך בדרום, בבאר-שבע שנותן ייעוץ פסיכולוגי מסובסד לדור שלישי ( אם יש לך סבא, סבתא שחיו תחת כיבוש) . עוד רעיון זה לחפש קצת חברה, אני לא יודעת לאיזה "דרום " עברתם, אבל סביב הקמפוס בבאר-שבע יש הרבה פעילות. שיהיה המון בהצלחה, מקווה שתמצאי מהר מי שיהיה איתך בתקופה הזו.

שלום לפי מה שאת מתארת עוברת עליך תקופה קשה ובמקביל את סובלת מהעדר של תמיכה חברתית וסביבתית שכל כך חיונית במצבים כאלה של משבר. אני חושב שזה רעיון טוב לשתף את הוריך עם הקושי שזה יגרום. טיפול פסיכולוגי במצב שנוצר אינו מותרות. מצבך הנפשי הוא גורם מכריע בכניסה להריון ואם את מתוחה זה בפירוש דבר שעלול להפריע לתהליך. אני מציע לפנות לפסיכולוג קופת החולים, הטיפול מוזל כך שיהיה לך יותר קל למממן אותו. האם שיתוף ההורים עשוי לעזור גם כלכלית? במידה וכן הייתי ממליץ מאוד שתפני כעת לטיפול פסיכולוגי. זה עשוי לעזור בכל מובן אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בא להתפטר מהעבודה אחרי 4 שנים שאני עובדת שם. אני מרגישה שאני לא מספיק ממצה את עצמי שם ובא לי לקום ולהגיד להם שאני לא רוצה לעבוד שם יותר למרות שאין לי שום עבודה אחרת. אני רוצה חופש לא לעבוד כמה חודשים נמאס לי בגיל 30 לרוץ כל הזמן במרוצי הזמן,בפקקים,בעבודה,בבית,בסידורים ורק לדברים שלי לא נישאר זמן. האם זה נשמע הגיוני? אני מרגישה שאני יורדת שם מהפסים ואני לא מרגישה צורך לחפש עבודה אחרת אני רוצה מנוחה. הבעיה העיקרית שאני לא עושה את זה כי אני רוצה להכנס להריון ואז אני לא רוצה להתקע 9 חודשים בבית ומצד שני אף אחד לא יקבל אותי לעבודה בהריון וגם להמשיך עוד 9 חודשים במקום שאני נמצאת זה ממש בלתי נסבל אנשים שם כל היום מחפשים איך להרוס ולפלוש לעבודות אחד של השני ולקחת את התפקידים, המקום נעשה מעייף, אנשים שם צרי עיין ואני חסרת עצות.

מבינה אותך מאוד, אני לא מקצועים אבל אני ממליצה לך דבר ראשון להתחיל לחפש עבודה חדשה. סך הכל יש לך 4 שנות ניסיון ואולי תצליחי למצוא די מהר וזה יגוון לך את החיים. במקרה שאת מוצאת את יכולה לבקש להתחיל עוד חודש או חודשיים ולעשות לעצמך חודש חופש. אני עשיתי את זה וגיליתי שחודש זה המון זמן. דבר שני אם תיכנסי להריון תוכלי לצאת לחופשה חודש או חודשיים לפני הלידה ולהמשיך את חופשת הלידה יותר זמן. בכל מקרה את אולי יכולה לבקש העברה למחלקה אחרת בתוך מקום העבודה כי הרבה פמים היחסים החברתיים שונים מאוד בין מחלקה למחלקה (אצלינו בעבודה זה ככה). בכל מקרה בהצלחה.

ורד שלום כנראה שללא תכנון ההריון היית באמת עוזבת את העבודה. את צריכה לקחת בחשבון שגם אם את נכנסת להריון יש עוד כשנה לפחות עד ליציאה לחופשת לידה והשאלה האם את מוכנה לשאת את המצב כך. לפעמים נדרשים מצבים בחיים שצריך לקחת נשימה ארוכה ולסבול את המצב לעוד תקופה כדי להתגונן כלכלית. יתכן בהחלט שזה המצב בו את עומדת כיום. אם אכן זה כך תצטרכי למצוא דרכי לעודד ולנחם את עצמך הן בתוך העבודה והן בחיים שמחוץ לעבודה עד לחופשת הלידה ממנה באופן עקרוני תוכלי לעזוב סופית. אני מציע לך לא לקבל החלטות חפוזות, להתייעץ עם קרובים וחברים וגם אחרי קבלת החלטה לחכות עוד כמה ימים לפחות עד שאת מודיעה משהו במקום העבודה. התקופה כיום לא קלה בחוץ והחלטות כאלה צריכות להתקבל במלוא הרצינות והאחריות. ולמרות הכל, אם העבודה באמת מדכאת אותך צריך גם לבחון באופן פתוח לגמרי את אפשרות העזיבה תוך תכנון של האפשרויות העומדות בפניך במצב כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם לאחרונה אני שוב במנהרה החשוכה והארוכה וכמה שההרגשה קשה. כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאני פותחת דף חדש ולא משנה מה אני לא אביא את עצמי למצב שאני ארגיש את הרגשות הקשות שאני מרגישה אך זה כל הזמן חוזר על עצמו במחזוריות. מצב הרוח יציב כבר כחצי שנה, אבל דווקא עכשיו אני מתחילה להרגיש נורא כי אני מרגישה מן התפרקות אישיות - כל מה שהאמנתי בו עד עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני מאמינה בו וזה מתחיל מדברים קטנים כמו לבוש וכלה בדברים מורכבים יותר כמו דת שאני מתחילה לחשוב למה הייתי חילונית עד עכשיו (אני בת 26) הרי אף פעם לא חקרתי אם אלוהים קיים. אני מרגישה שאין לי כוחות וזמן להשקיע בנושא הזה. כמו כן אני לא בטוחה במה אני רוצה לעבוד (אני מסיימת ללמוד תואר בפסיכולוגיה( ואני לא בטוחה אם אני רוצה להיות בתחום הזה. אני מרגישה שאני חסרת נסיון, שאני לא מוכשרת, שאני לא חכמה, שהדעות שלי פשטניות מדי. אני לא מבינה כבא מה נכון ומה לא נכון, רוצה שיכניסו אותי למן נוסחה של חיים מסתגלים. פוחדת להביע דעות כי מתביישת שזה יישמע פשטני ומטופש. אני יודעת שכל הדברים האלה דורשים זמן לעבוד עליהם אך לעתים אני פשוט מתייאשת (וזה כנראה מה שקורה לי עכשיו אך בצורה חמורה יותר) ואפילו הפסיכולוג שאני הולכת אליו, אני כבר מתחילה שלא להאמין בו ולא כי הוא לא טוב אלא שאני מתחילה לפקפק בפסיכולוגים כי אני באה לשם ואני עובדת על כל המכשולים שלי אך כשאני יוצאת משם העידוד מחזיק מעמד זמן מאוד קצר(שבוע שבועיים ולעתים רחוקות חודש). זה לא שאני יכולה להשתיל את הפסיכולוג בתוך המוח שלי כדי שהמח שלי ישתנה. כנ"ל גם לגבי אנשים אחרים שאני מדברת איתם ובזמן האחרון אני פשוט מרגישה שאין טעם להתייעץ איתם כי בתאוריה הכל נשמע מעודד אך אחרי זמן קצר מאוד ההרגשה הטובה והעידוד נמוג. פשוט המח שלי מצליח לעוות את הכל תוך זמן מאוד קצר. הדברים נשמעים כל כך נכונים בכל הספרים שאני קוראת וגם מפי אנשים אחרים, אך כנראה זכרוני קצר מדי לדברים מעודדים. יש לציין שאני יכולה לייעץ לאנשים אחרים עצות מועילות והם אפילו יישמו אותן אך על עצמי הן לא עובדות. וכל המחשבות הללו מתרוצצות ללא סוף במח ומקשות מאוד ללמוד למבחנים שיש לי עכשיו ואני פשוט הרבה זמן מבזבת על מחשבות. חושבת בשביל מה אני צריכה את התואר, הרי אני מרגישה כ"כ רע שאין לי חשק לכלום. וזה לא שאני יכולה לסמוך על התפקוד שלי לפני הדיכאון ולהגיד שלפני כן תיפקדתי טוב ועכשיו שדיכאון חלף אני יכולה לחזור לעצמי. אפשר להגיד שעד לפני שנה לא חייתי באמת אלא יותר שרדתי בגלל איזשהי בעיה שהפריעה לי מגיל ההתבגרות. אז אני בעצם לא התנסיתי בהרבה דברים אז אני צריכה להתחיל זאת עכשיו ולא ברור לי אם אני מגזימה בהערכות שלי (לגבי חיי עד כה ) או שאני באמת צריכה ללמוד את עצמי מאפס. בקיצור, אני חשה ריקנות עצומה בתוככי כאילו אני לא מכירה את עצמי ואני פוחדת לעשות דברים ולגלות את עצמי כי אני פוחדת שאגלה דברים לא טובים שלא אדע איך להתמודד איתם. ובנוסף יש לחצים מבחוץ - אנשים מצפים ממני בגיל 26 ליותר יציבות ............... ב ל ג ן

נטלי שלום קראתי את הדברים שכתבת, אני לא מרגיש שיש לי הרבה מה לומר כעת למעט התקווה שהדברים יסתדרו ויתייצבו ושהדיכאון יעלם מחייך. אני מקווה שאת נמצאת גם במסגרת טיפולית קבועה שמלווה את התהליך של השינוי והחזרה לחיים התקינים. תמיד יש גלים ולכן צפויות עליות וירידות, אבל חשוב שהמגמה תהיה של עליה ושיפור מתמיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

נטלי, כל הדרכים מובילות - אליך. קצה החוט לפתור את הבלגן הוא בידייך ורק את יכולה לצאת מזה. נגמר עידן המעודדים והיועצים. הגיעה העת להתחיל ליישם דברים בתכל'ס. או במילים אחרות, ל-ע-ב-ו-דה! ונכון שכל הדברים האלה דורשים זמן - רק אם לא תתחילי להזיז משהו כרגע ועכשיו - עוד עשר שנים יחלפו מן הסתם, ותמצאי את עצמך במצב הרבה יותר גרוע. לא חוכמה לדעת לייעץ לאנשים אחרים עצות מועילות, הרי הם אלה שצריכים לעשות את העבודה השחורה וליישם אותן. אז כרגע הכדור במגרש שלך לחלוטין. אין ברירה, את חייבת עכשיו להדביק את הפער שפיספסת ולמלא את החלל והריקנות שיש בך. תנסי לפרום את הקשר ולפתוח את "התקיעה" בה את נמצאת, תתחילי במשהו קטן, תתמידי בו והשלב הבא יהיה כבר קל יותר (אין חכם כבעל ניסיון). תחקרי דברים עד הסוף, תלכי עם הרגשות והתחושות שלך, תבררי מי את ומה את רוצה / חולמת / מבקשת מעצמך ומהחיים והכי חשוב: תתחילי לעבוד על זה ברצינות (בלי לברוח דרך מחשבות הרסניות ועיוות של המציאות). זוהי הדרך היחידה לפתור את הפלונטר הזה ולהיחלץ ממנו לדרך חדשה. שנה טובה.

בתי סובלת מבולמיה וזקוקה לטיפול. מבקש דחוף המלצה על מומחה (עדיף מומחית ) - רצוי כמה שיותר קרוב ליהוד. נא להתקשר 052540036 ASAP/// ,,,תודה.

א.ש. תפני למחלקה לטיפול בהפרעות אכילה של תל השומר. יש להם מחלקה מעולה שמציעה אישפוז מלא, אישפוז יום או טיפול אמבולטורי - הכל בהתאם למצב האישי של המטופל/ת.

או פעם בשבוע ורק בתחתונים היא לא יכלה לשבת באסלה ולעשות קקי. בשבוע שעבר לקחנו אותה לרופאה מומחית והיא נתנה לה תרופות שגרמו לה לשלשולים ולילדה יצאה המון צואה שחורה עם ריח איום ונורא. הרופא עשתה לה כבר פעמיים חוקן והילדה הוציאה קקי במשך יום שלם שחור ומסריח אבל רק בתחתונים. אתמול שוב עשינו לה חוקן ושוב המשיך לצאת קקי שחור והילדה עשתה גם קקי באסלה. רציתי לשאול לדעתך..הרופאה אמרה שעל פי צילום הקיבה הילדה עם קיבה מלאה של מספר חודשים. ואכן היא צדקה כי הילדה כל היום מוציאה צואה. מה לדעתך עלי לעשות? האם להפנותה לפסיכולוג? תודה

אפשר פסיכולוג אם הבעיה על רקע נפשי. האם היא מתאפקת כל כך הרבה ? נשמע לא הגיוני או שזו מין צורה של עצירות? אם הבעיה איננה נפשית כדאי שתפני לפורום גסטרואנטרולוגיה כאן בדוקטורס או ב tapuz.

שלום נשמע שהמצב כבר חורג מבעיה פסיכולוגית וצריך קודם כל לטפל באופן דחוף במצב הרפואי. לגבי ההיבט הפסיכולוגי, יש תופעות שקשורות למה שאת מתארת אבל זה דורש היכרות אישית עם הילדה והמשפחה. אני מציע לפנות לאחר התייעצות עם הרופא המטפל למרפאה שמתמחה בילדים כמו לדוגמא המרפאה לילדים ונוער באיכילוב, נראה שכדאי שיהיה צוות רב תחומי כי הנושא מורכב ונדרש טיפול משולב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום!! רציתי לדעת מה אומרים עלינו החלומות... האם זה אומר משהו כשאנחנו חולמים על דבר כלשהו... תודה, מאי

מאי, חלומות יכולים להיות מורים טובים שמלמדים אותנו על עצמנו. אומנם הם מלמדים בצורה חמקמקה, שמצריכה - לפעמים - קצת מאמץ, אבל זה מכוון. החלומות באים מהתת-מודע שלנו, והרבה מהדברים שקיימים שם, נמצאים שם מסיבות טובות, ולפעמים רצוי "לא להעיר את הכלבים". לכל חלום יש משמעות עבור החולם, ועבורו בלבד, בהתאם לדברים שמופיעים בחלום.

יצא ספר חדש שקוראים לו החלומות ע"פ הקבלה והם מפרשים את החלומות אם זה מעניין אותך.

מאי שלום בעיני החלומות זה סוג של מייל שהנפש שולחת לתודעה. יש להם משמעות והחולם שזוכר את רסיסי החלום יכול לחשוב באופן חופשי ואסוציאצטיבי מה זה מזכיר לו. בד"כ זה קצה החוט להבנת המשמעות, מאחר והחלום מוצפן ולא בהכרח שהתוכן הגלוי הוא משמעותו האמיתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשיחה עם הגננת , התברר לי שלבני בן 4.5 יש בעיית ריכוז כאשר יושבים בקבוצה . הוא כנראה אינו מקשיב , ואינו עונה לענין , בזמן הריכוז הוא מתעסק בנעליו , ובבגדיו . עלי לציין שהוא לא מפריע לקבוצה . וכמו כן , בקשר 1:1 הוא משתף פעולה , מרוכז , עונה לענין ומשתתף בכל . בכללי , הוא ילד נורמלי ורגיל לחלוטין ולא נתקלתי בבעייה עד כה . מה יכולה להיות הסיבה ואיך פותרים אותה ? תודה .

את צריכה לפנות לגננת ואז היא תפנה או תמליץ לך על טיפול/איבחון מקצועי שבו בודקים את הילד ומגלים אם יש לו לקויי למידה והפרעות קשב.

ענת שלום יתכן שמדובר בדבר התפתחותי זמני שלא דורש טיפול, ויתכן שיש צורך בהתערבות. אפשר בשלב ראשון להתייעץ עם פסיכולוג השירות הפסיכולוגי של העיריה שקשור לגן. אפשר להתקשר לשם באופן ישיר או דרך הגננת ולקבוע פגישה. במידה ואת מעדיפה ייעוץ פרטי יש אפשרות לפנות לפסיכולוג ילדים שזו התמחותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם ! אני באמצא שנות השלושים לחיי - מעולם לא היה לי קשר רציני אני סובלת מבעיית עור מאוד לא נעימה גנטית, תורשתית אשר לא ניתנת לריפוי ולא מוסיפה לבטחוני העצמי - ניסיתי כל טכנולוגיה אפשרית והרופאים מרימים ידיים בטחון העצמי - לא היה מעולם חלק מחיי הפחד שלי הוא שבחורים ירתעו ממני, עד היום יצאתי לדייטים פעם בכמה זמן ומעולם לא נתתי לקשר להתפתח מעבר לשלוש ארבע פגישות - פחדתי פשוט מדחייה לאחרונה החלטתי לנסות להכיר בחורים בכל זאת וכך היה עם הבחור הראשון הייתה פגישה ראשונה מוצלחת ומאוד נחמדה בפגישה השניה התחלנו כבר להתקרב וכשהוא ראה את הדבר הזה הוא נבהל , נרתע ואמר לי שהוא לא מסוגל להמשיך את הקשר. עם הבחור השני (יצא לי להכיר אותו יחסית מאוד קרוב לראשון) - אותו הסיפור הוא נגע בי (יש לציין שהגוף מלא בנגעים אלו) והוציא את היד, הוא לא הבין מה זה ואמר גם שהוא לא מסוגל להתמודד עם זה זה מאוד לא אסטטי יש לציין אני כבר לא ילדה - כמעט בת 34 מעולם לא קיימתי יחסים, לא יודעת מה זה ואין לי שום דחף מיני - לי הרבה יותר חשוב חום , חיבוק, נשיקות, תמיכה והבנה אך לא נראה שיש בחורים שמחפשים רק את זה נורא קשה לי להתמודד עם זה - מה שלא עוזר לי בקשרים כבר אבדה תקוותי להכיר אדם שיקבל אותי כמו שאני אני מזמן לא יודעת רגש מהו, הכל אצלי חסום אטום ומאוד שיגרתי יש לציין שמעבר לבעייה זו - אני אדם פעיל בחוגים, מסיבות ופעילות ספורטיבית יוצאת וכו'...... אך כשזה מגיע לרגש - הוא כבר לא כאן - אני מרגישה כמו קיר אודה לכל עצה

שלום את מתמודדת עם מחלה לכל דבר שיש לה מרכיבים כרוניים, ולכן צריכה קודם כל ללמוד לחיות איתה בעצמך. בשלב הבא יהיה צריך לחשוב כיצד להכין את בני הזוג שאת מכירה לבעיה שיש לך. יש פסיכולוגים שמתמחים בתחום הרפואי שיקומי. הבעיה האסתטית שאת סובלת ממנה מוכרת גם מאנשים שעברו פציעה, כוויות וכמובן מהסובלים מבעיות עור שונות, ויש רבים כאלה. אם תצליחי להבין שהבעיה שלך מוכרת ויש אנשים רבים שמתמודדים עימה יום יום יהיה לך יותר קל לקבל את עצמך ולגשת בבטחון ליצירת קשרים. אני מציע לך לפנות לטיפול עם פסיכולוג שזו התמחותו. יש פסיכולוגים כאלה ברוב המרפאות של בתי החולים, לדוגמא, במרפאה הפסיכיאטרית של בי"ח איכילוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

עיינים דוקטור רוזנברג אמר לי לגשת לכאן הבעיה היא: כשאני מיתרגש, עובר ליד ילדים, נכנס לכיתה ופונים אלי אני מתחיל להזיל דמעות הדמעות מנסות לרדת בחוזקה וקשה לי לעצור את זה זה נורא מציק לי, ואני לא יודע למה זה ככה אני לא ילד שחושב כל כך מה אנשים יגידו ומה יחשבו אבל בכל זאת זה דבר שקורה לי לעיתים קרובות זה מעצבן נורא נורא נורא ואני רוצה להיפטר מזה! בבקשה תעזרו לי, מה אני צריך לעשות ?!?! אני מחשיב את זה בערך כמו שבנאדם מסמיק אז ההסמקה שלי מתבטאת כנראה בדמעות אני אודה לכל מי שיעזור, בתודה גיא..!

רק רציתי לציין שאני תלמיד תיכון בן 16 וחצי!

לילה טוב לך, כדאי לך להוסיף עוד פרטים כמו גילך למשל וכמה זמן זה נמשך ואיך אתה מרגיש לפני שזה קורה בכדי שיוכלו לעזור לך יותר אלו שיכולים לעזור לך.

התופעה נמשכת בערך כשנתיים אין לי מושג למה כשאני עם מישהו לבד, זה לא קורה לי בחיים אבל כשאני עושה דברים בבצפר כמו ללכת אני מרים את הראש רואה חבורה של אנשים העיינים שלי מתחילות לדמוע ואני מנסה לעצור את זה וזה כזה קשה!!! אני לא רוצה לבכות, הבעיה בדבר הזה היא: שאני חשוף כנראה לרגשות בפנים וזה מבחינתי מראה חולשה, לדוגמא: אם יקללו אותי אני יכול לשחק אותה הכי בעולם אבל פתאום יבואו לי דמעות- ואז יבינו את נקודות התורפה שלי.. אני לא רוצה להיות אחד כזה שיוכלו לפגוע בו! וכמו שידוע לכולכם הילדים של היום (ואולי הילדים של פעם) מאוד אבל מאוד מרשעים, וכל דבר שהם יכולים לפגוע ולהכאיב, הם לא יחשבו פעמיים אם לעשות את זה. אז כל מה שאני מבקש זה- איזה נקודת מוצא איזה דרך אולי נשימות אולי להגיד לעצמי משהו אולי לדפוק תראש שלי בקיר לא יודע !:( * כבר אמרתי שאני תלמיד תיכון בכיתה יא- אני לוקח כדורים לפצעי בגרות אבל אני לא חושב שזה קשור- כי זה דבר שידוע לי עוד לפני שהתחלתי לקחת ובכלל לקיחת כדורי ראוקוואטן עושה ההפך- מייבשת את העיינים מאשר מפרישה! תודה מקרב לב, גיא.

גיא שלום בהחלט יתכן שהאבחנה שלך נכונה, כך שבמקום להסמיק יורדות לך דמעות. בכל מקרה, מדובר על תגובה פיזיולוגית למשהו רגשי שקורה, כנראה במצבי לחץ, התרגשות וחרדה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל למפות את המצבים בהם זה קורה ולנסות לייצר כלים לשלוט במצב. יתכן שתוכל להיעזר גם בהיפנוזה, רצ"ב קישור למאמר בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm

תודה מר קפלן על התשובה!! האם ראית את הודעתי החדשה ? ו... אולי יש בכך משהו, אולי היפנוזה זה מה שאני צריך את האמת- הילדות שלי הייתה די קשה ואני בוכה מהר אפילו שעברתי את גיל הבגרות אם אחים שלי נגיד מכאיבים לי מילולית פיזית- אני ישר פורץ בבכי לא יודע מה לעשות כל המצב המחורבן הזה סלחו לי על הביטוי זה רק גורם לי להרגיש רע יותר נמאס לי גם מכל הבעיות האלה- בעיות ריכוז בעיות קשב בעיות עור בעיות פסיכולוגיות מה יהיה הסוף? :(((

לרופאים / קוראים שלום, שמי יואל ולא מזמן התחלתי לעבוד בחברה גדולה בתור מנהל בתחום הטכני. כבר בהתחלה יצא לי לעבור שינויים לא קטנים בחברה ולנסות להסתגל לשינויים אלו (המילה רה- ארגון מוכרת ודאי לרבים). ניסיון זה כלל, בין היתר, עבודה בכמות שעות רבה במיוחד. מעבר לאחריות המוטלת עלי בעצם תפקידי בחברה, גם תחום העיסוק הוא יחסית חדש עבורי. כפי שידוע לכולם, במצב הכלכלי של היום קשה לשמור על עבודה ואני מניח כי זו אחת הסיבות שאני חש חוסר ביטחון מסויים שמגיע (לדעתי) לידי חרדה. מאפייניה הם בעיקר חוסר ריכוז, חוסר החלטיות וקושי בניהול. אך הדבר המטריד ביותר - במהלך השבוע האחרון חשתי כאבים בחזה, (קשה לי לקבוע אם מקורם בלב ). רציתי לברר אם יש אפשרות אשר לפיה ייתכנו כאבים בחזה - ללא קשר למחלת לב (בהנחה שאכן אין המדובר במחלת לב)? אם כן, האם סימפטום זה מוכר ושכיח? ומה ניתן לעשות כנגד? לתגובתכם אודה,

היי ייתחנו כאבים בחזה כחלק מב\סימפטומים של חרדה. קודם כל עליך לגשת לרפוא ולשלול בעייה רפואית הקשורה ללב או כל בעייה אחרת. במידה והרופא טוען שלא מדובר על משהו פיזי , מה גם שאתה טוען שאתה תחת עומס רגשי ועומס של עבודה רב, ייתכן ומדובר בחרדה. או במתח רב . או שניהם. אז עליך ללמוד שיטות להירגע, זה מומלץ גם עכשיו- כמו ספורט או שיחות עם חברים קרובים או בת הזוג על מה שמציק, או הרפיות או כל דבר אחר שיגרום לך להרגיש פחות לחוץ. מאחלת לך שתרגיש טוב

יואל שלום כפי שנאמר גם בהודעה הקודמת, כדאי לפנות לבדיקה רפואית בכל מקרה. כאבים בחזה הם תופעה נפוצה למדי במצבי לחץ וחרדה. מאחר ואת מדווח על כך שבלי קשר לכאבים בחזה אתה מצוי בתקופה לחוצה יתכן שכדאי לטפל בהיבט הפסיכולוגי של העבודה כעת כדי לשפר את איכות חייך. יש אפשרות גם להיעזר בטיפול תרופתי וניתן להתייעץ עם פסיכיאטר בהקשר זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

להרפיה בעבודה מומלץ הקישור: http://www.jobportal.co.il/content/Article_culture_leisure/article_culture_leisure.asp?ar=0

שלום רב , שמי רונית ואני בת 47.במשך ה-20 שנה האחרונות עסקתי באנטנסביות בגידול הילדים ובעבודות הבית כאשר בעלי יצא לעבודה ופרנס אותנו . היום הילדים גדלו ,הקטנה בת 16 ואינם זקוקים עוד לסינור שלי ,ומה גם שעבודות הבית פחתו בצורה משמעותית שכן רב הילדים כבר אינם גרים בבית . אני מרגישה את עצמי שחסרת תועלת ,וגם לא יודעת מה לעשות עם שפע הזמן שנוצר לי פתאום . בעלי מתקשה להבין אותי לאחר שכל השנים בכיתי לו מתי הילדים יגדלו ויהיה לי זמן לעצמי ,ומה גם שבעשרים שנים שעבד בנה לו קרירה נפלאה והוא מאד נהנה לעבודה כפיו . אתמול שמעתי את השיר "עוף גוזל "ופרצתי בבכי ,מה אני הולכת לעשות עם עצמי ,מה ? אנא עזרו לי .רונית .

תסתכלי על זה בצורה חיובית אחרי שהשקעת כל שהשנים מאמץ בגידול הילדים ובית למופת הגיע הזמן שבו תוכלי להשקיע נטו בעצמך שזה אומר אם כל השנים היו דברים שרצית לעשות ולא הספקת אז עכשיו הזמן. את יכולה לעשות כמה דברים כמו: לקחת קורסים או חוגים שמעניינים אותך, לסדר מקומות בבית שלא הספקת, ללכת לביתי קפה עם חברות, להתנדב בויצו,ער"ן או כל מיני עמותות אחרות, לקחת טיולים של בני גילך שבדרך כלל יש אותם ביחידות ללימודי חוץ באוניברסיטה. וגם לשבת בבית לבשל לך ולבעלך דברים מיוחדים, לקרוא ספרים או מגאזינים, לשמוע מוזיקה טובה. אני מאמינה שאם תחשבי על זה תגלי שיש לך מלא דברים שרצית לעשות כל השנים ולא היה לך זמן ויש המון אנשים בני גילך שאומרים שעכשיו הם מתחילים לחיות, הולכים לסרטים, נפגשים עם חברות ורואים הצגות. מקווה שתתעודדי ואל תקחי את הדברים בצורה קשה אלא תתחילי לחשוב מה את רוצה ומה את צריכה אחרי שכל השנים דאגת לדברים שהילדים רוצים וצריכים.

רונית שלום נשמע שאכן דברים השתנו בזמן האחרון והדבר הזה היה צפוי לקרות במוקדם או במאוחר. את עדיין צעירה למדי ויש לפניך שנים רבות בהן תוכלי לפתח ולממש את עצמך בכיוונים נוספים מעבר למה שעשית עד היום. גידול ילדים הוא בהחלט אתגר משמעותי, גם אם היה לפעמים קשה. אני מתאר לעצמי שלא קל לראות שבעלך נהנה מעבודתו, ילדיך מממשים עצמם מחוץ לבית ואת נותרת באותו המקום. זה הזמן לקחת את העניינים לידיים ולבדוק מה את הולכת לעשות בעתיד עם עצמך. הישארות במצב הנוכחי מזמינה תסכול ודיכאון. במידה ואת מרגישה קצת אבודה כעת הייתי ממליץ לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להתארגן לשינוי הנדרש בחייך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום, אני בשנות השלושים לחיי ויש לי בעיה: בדידות כרונית. אני לא מצליחה ליצור קשרים (עם אנשים בכלל, לאו דווקא עם גברים). אני עובדת ומתפקדת כרגיל ואפילו מרוצים ממני מאוד בעבודה, אבל בכל הקשור לחיים האישיים שלי אני מרגישה כאילו מפריד קיר זכוכית ביני לבין הסביבה: זה לא שלא היו לי חברויות, זה לא שאנשים לא אוהבים אותי. פשוט חסר לי את ה"חיבור" לעולם ואני מרגישה ממש מחוץ לעניינים. אני מרגישה אי-נוחות כשאני עם אנשים שאני לא מכירה. אני דווקא אוהבת לצאת אבל אני כמעט ולא יוצאת כי בד"כ אין לי עם מי (לרוב החברים שלי מטבע הדברים בגיל הזה, כבר יש את החיים האישיים שלהם), לבד אני לא יוצאת כי אני מרגישה לא בנוח (אני לא הטיפוס שמתחבר בקלות לאנשים זרים). הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי של קרוב לשנתיים, אבל זה לא עזר. האמת היא שאני כבר על סף ייאוש מהמצב הזה. נמאס לי להיות לבד! אנא, עזרתך. תודה.

כפי שציינת מאוד מעריכים אותך בעבודה וגם אני מאמינה שיש שם כמה אנשים שאת מרגישה נוח בחברתם אז פשוט תקחי יוזמה ותנסי לקבוע איתם לעשות משהו אחרי העבודה כמו ללכת לבית קפה, לסרט לבוא אלייך הביתה לקפה או כל מה שניראה לך. ראיתי שכתבת שהיו לך חברויות אז למה שלא תנסי לחדש קשר עם אנשים תתקשרי אליהם.

שרי שלום סיפרת שהיית שנתיים בטיפול פסיכולוגי. מה קרה שם? האם הבנת משהו על עצמך בנוגע לבעיה? בעיקרון את מדבר על קושי ביצירת קשרים. פעמים רבות הבעיה מתחילה יותר פנימה בינך לבין עצמך ולא בהכרח מול העולם החיצוני. לכן טיפול פסיכולוגי דווקא עשוי לעזור לך במצב שנוצר. הניתוק מול העולם החיצוני הוא כנראה חוויה פנימית שנוצרת מול אפשרויות הקשר שכנראה דווקא קיימות בחייך, אולם את בולמת אותם בגלל גורמים שונים שכנראה לא לכולם את אפילו מודעת. אין ספק שנדרשות גם הזדמנויות מתאימות ליצירת קשרים, אבל לא נראה לי שזו הבעיה המרכזית איתה את מתמודדת. לכן הייתי מציע לך בכל זאת לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי. אינני יודע מדוע הטיפול הקודם לא עזר, אולי גם שם הניתוק גרם לקשר לא אפקטיבי, אבל זה דבר שדווקא בתוך טיפול אפשר לבדוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום, ראשית, תודה על תשובתך. לשאלתך מה קרה בטיפול הפסיכולוגי, אני חושבת שפשוט לא תיקשרנו בינינו (למרות שהטיפול נמשך זמן רב). לא כל מטפל מתאים לכל אחד. לא הצלחתי לרכוש את אמונו והטיפול לא התקדם לשום מקום. אני מודה שבזמנו התייאשתי ואמרתי שבטח טיפול לא יעזור וחבל על הזמן ועל הכסף (שאין לי), אז עזבתי את זה. הייתי צריכה להחליף מטפל ואולי זה היה עוזר. חשבתי שזה יסתדר מעצמו - טעיתי בגדול! שבוע טוב!!

הערה. לעיתים אותה בעייה גם גורמת לכך שבטיפול עצמו לא ניתן לבדוק , לא את זה ולא שום דבר אחר... מצב של מילכוד כזה. מה מוצע אז??

תודה על התשובה. אהבתי את ההתיחסות הכוללת למקרה,באמת ניסיתי להביט פנימה לקשר הזוגי ,18 שנים ביחד קצת קשה לקבל את הריגושים שנוצרים עם אנשים אחרים.בכל אופן זה נשמע קצת תרוץ והלא לא כל אחת מוצאת עצמה חושבת על מספר פוטנציאליים מדי יום ומצפה לפגוש מבט. בנוסף לזה כאשר נראה לי שההוא קצת נדלק אני נסוגה מעט, מעדיפה להשאיר ה'משחק' על אש קטנה... הבנתי מדבריך שאין רע בריגושים מעין אלה, כל עוד הם לא פוגעים בי או בסביבתי. אודה על ההתיחסות לנ'ל.

כנרת שלום אין כאן רק שאלה שיפוטית ומוסרית. השאלה כיצד נראים חייך כיום באופן כוללני והאם יש משהו חסר או מטריד ממנו את מנסה לברוח. ההתבוננות על הריגושים והמבטים עלולה להיות סוג של בריחה, זה מושך את תשומת הלב בצורה ניכרת לאזורים הללו ועוזר להימנע מבדיקה רצינית מה המקור של החסך בריגוש. לתקופה מסוימת זה בסדר, במיוחד עם עוצמת החסך אינה גבוהה. עם זאת, לטווח הארוך יהיה לך קשה לנהל את חייך בצורה כזו, או לפחות לדבר יש מחיר שאני לא בטוח שתרצי לשאת. כאמור, התמכרות איננה דבר פשוט וזה הביטוי עימו החלטת להשתמש. השאלה האם את רוצה או מסוגלת לעשות עם זה משהו כיום? אחת האלטנטיבות הלא הרסניות היא לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי עוד שאלות. תאורטית: מה גורם לאדם שעשה משהו שכביכול הוא רואה אותו כלא בסדר לעשות אותו שוב? אישית: נגיד ששיקרתי למישהו וגיליתי לו ועכשיו הוא יודע, ועכשיו אני ממשיכה ועושה את זה שוב. למה זה קורה? רק מתחושת הבושה זה אמור היה להפסיק אבל אני לא מצליחה. תאורטית: מה עושים עם התמכרויות מוזרות? אישית: כל יום שלי מסתיים כאן בפורום. אני לא הולכת לישון עד שסיימתי לקרוא את כל תשובותיך. (למה זה בעייתי? כי אתה לא כל יום כאן ואני כן). 10X

האם מחשבות מטרידות קשורות לילדותיות איכשהו? ילדים מרגישים דברים OVER מהרגיל, שתינוק רעב הוא בוכה כאילו כל עולמו זה הבקבוק באותו רגע, הוא מרגיש בעוצמה חזקה את הדברים. חשבתי שאולי "התמכרות" למשהו שהוא לא ממכר בעיקרון (כמו תשובות באינטרנט..) קשורה להרגשה אינטנסיבית מידי של הדברים, וזה מיד מזכיר לי ילדים. איך נפתרים מזה אם בכלל צריך? (האם זה מפריע לי? יש מצבים. אני יכולה לדבר עם מישהו רבע שעה ולרצות לחבק אותו למשל. רגשות חזקים מקובלים ע"י הסביבה שזה אצל ילדים ולא ממש אצל מבוגרים, כך נראה לי) ממש זהו להיום.

אפרוחית יקרה, מכל מה שקראתי עד כה והתיחס אליך אני מבינה כי את נמצאת בסערה ריגשית כלשהי. נראה גם שאת די מבולבלת, אני לא בדיוק מקצועית ,אבל נראה לי שיש צורך בבדיקה יסודית יותר של המצבים שאת מתארת. נשמע שאת מאוד מודעת לעצמך ולמעשיך ונוברת,יותר מדי לטעמי,בנושאים שמקשים עליך את הפריצה קדימה ודי תוקעים אותך וחבל, כי ניכר שישנו פוטנציאל עצום, שאינו בא לידי ביטוי. כדאי להעזר לעיתים ביותר מתיקתוקי מילים דרך הפורום ולהתעמת עם האמת פנים אל פנים. העובדה כי את מוצאת את עצמך מכורה להתכתבות זו גם מעידה על בדידות מסויימת, וסליחה אם אני טועה. גשי לאיש מקצוע על מנת ללבן את כל מה שמעסיק אותך , בהצלחה חברית, דלית

מה מונע ממך לשאול ישירות מה שאת רוצה? הרי אף אחד לא מכיר אותך כאן. הרי ברור שיש לך דברים שמציקים לך אז לא יותר פשוט שתשאלי או שתגידי מה מציק לך? חבל אנשים כאן רוצים לעזור אחד לשני וגם הפסיכולוג יכול לעזור לך אילו תצייני מה מציק לך בלי כל הפסיכולוגיה שלך בגרוש מסביב.

אפרוחית שלום אני חושב על השם שבחרת כאן בפורום, אפרוחית, משהו מאוד שברירי, רך וילדי, על התכנים שאליהם את מתייחסת בהקשר למסירות המטפל, על התינוק הצעיר שבוכה מרעב, וכן אפילו לקשר שלנו כאן בפורום שבו את מרגישה לא מוגנת מאחר ואינני נמצא פה כל הזמן. כל אלו ביחד נותנים לי תמונה קצת יותר אישית על השאלות התיאורטיות ששאלת עד כה. אני גם מבין שהתשובות שאענה לך לא תוכלנה באמת להספיק. שישנו חסך שאי אפשר למלא אותו, אפילו אם באופן תיאורטי אפשר שהמטפל יהיה כמו הורה מושלם, זמין ואמפתי בכל עת, סביר להניח שבמקום כלשהו הוא יכשל לראות ולחבק את הכאב. אני מבין את הקושי שיש לך להציג הכל בטיפול. אבל אולי משהו מתוך הכאב והמחשבות הטורדניות שמציפות אותך כן תוכלי לספר. אולי תוכלי פשוט להדפיס את כל ההודעות שהשארת לי ולתת אותם למטפל לקרוא. זה יוכל לפחות להאיץ את הדיאלוג הזה, גם אם לא תוכלי להתבטא בצורה מילולית שוטפת. המחשבות המטרידות הן בד"כ ביטוי לפגיעות וחרדה. ככל שאלו יפחתו כך גם המחשבות תפחתנה. אני מקווה שתוכלי להמשיך בטיפול את הדיאלוג הזה, הוא נשמע לי מאוד חשוב ומשמעותי עבורך. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

תודה רבה רבה זה לא הפעם הראשונה שאתה ממליץ להדפיס הודעות. כנראה שאין מנוס. תודה באמת

מהי שיטת הטיפול המועדפת אצל אדם שסובל במקביל מאישיות סכזואידית ומחרדה חברתית? טיפול דינמי או קוגנטיבי?

לורן שלום אני לא בטוח שיש לכך תשובה. אישית אני מאמין שזה יותר ההתאמה האישית והבין אישית בין המטפל למטופל ולא הגישה התיאורטית. סביר להניח שלטיפול מסוג כזה ידרש משהו משולב בין השיטות השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

יכוליהיות מצב שאשה לא בנויה או לא מסוגלת לקשר? אני בת 30 ומעולם לא חוויתי חיי זוגיות עם גבר. אני גם לא נמשכת לנשים, יש לציין. בגיל 18-23 היה לי קשר ארוך של און אנד אוף ומאז כלום....רק דייטים ודייטים..... אני יפה, מצחיקה, מוכשרת אבל רקובה בנושא הזה.. מה לא בסדר? יש לציין שאני טיפוס חסר סבלנות, ולא קשוב כל כך אולי זו הסיבה?

שלום השאלה הקריטית אליה לא התייחסת היא האם את רוצה בזוגיות? סיימת בכך שאת חסרת סבלנות ולא קשובה. האם הנושאים הללו מפריעים לך במהלך היומיום בהקשרים של חברויות ועבודה? הסיבות לאי כניסה לקשר זוגי יכולות להיות רבות. על פי רוב זה נובע גם מפחד להיפגע מקשר קרוב שגם עלול להכאיב. סוג כזה של חשש מבוסס בד"כ על היסטוריה אישית שכוללת חוויות של קשר שכוללות חוסר אמון, חוסר ביטחון, אי יציבות וכו', לעיתים מגיל צעיר מאוד. אם את מרגישה שהעדר הקשר והקשיים שאולי יש ביחסי אנוש פוגעים באיכות חייך אולי זה הזמן המתאים לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן עלית עליי. חוסר בטחון, פחד להיפגע וחוסר אמון הם מתכונותיי.. אני רוצה קשר ורוצה אהבה, אבל זה לא עובד... השאלה אם אפשר לתקן את זה?

לדעתי זה אכן יכול להיות אבל אם זה מפריע לך אולי כדאי שתלכי לטיפול פסיכולוגי להבין מה הבעיה ואיך את יכולה לשנות. יש אנשים שמכל מיני סיבות לא מסוגלים להתמודד עם כל מה שקשור בזוגיות. אינני יודע אם את כזאת אבל חבל מאוד שתפסידי חלק מאוד חשוב בחיים. כדאי שתטפלי בזה.

אני יכולה להזדהות עם החששות שנכתבו כאן לגבי יצירת קשר. אני בת 23 ומעולם לא הייתי בקרש רומנטי עם בני המין השני. גם אני חוששת להפגע ולכן כנראה גם נמנעת. יש לי גם הרבה בעיות שקשורות בדימוי עצמי מאוד נמוך ויש לי בעיה לקבל את עצמי כפי שאני. אני חייבת לציין שדווקא היתה לי ילדות יפה ושהורי מאוד השקיעו וטיפחו אותי. מה שכן, הם ביניהם מאוד לא הסתדרו וגרמו לבית להרגיש כמו גיהינום, לעיתים קורובת. אולי זו הסיבה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

בני בן ה5 מחכך רבות את איבר מינו הן בבני האדם והן בחפצים שונים כגון :שולחן סלון , שמיכה ,שם את הכרית ליד איבר מינו ומתחכך , ( חשוב לציין שזה החל מגיל שנתיים לא יחסתי לזה חשיבות מיכוון שההתחכחות היתה מעטה היום ההתחכחות גברה ובכל חפץ שפוגש מתחכך בו ולכן זה מדאיג אותי ) האם התופעה מקובלת בקרב ילדים בגילאים אלו? אודה לך על עזרתך

אם עוד לא הבנת אז זו צורה של אוננות. אין בזה כל רע ולא צריך להעיר. אפשר לבקש שלא יעשה את זה על יד אנשים אלא רק בחדר שלו.

ליזי שלום התופעה איננה חריגה. כדאי לומר לו בצורה עדינה שזכותו לגעת בגוף שלו אבל שהוא יצטרך ללמוד להימנע ממגע באבר המין בנוכחות אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי בעיה עם הביטוי העצמי שלי, אני מרגישה שיש בתוכי דברים שיכולים לעזור לאנשים אחרים, אך אינני מצליחה להוציא אותם החוצה, אני פשוט לא מצליחה להביע את עצמי ואת מה שיש לי בפנים. מבפנים ומבחוץ אני מאוד שונה, וזה מפריע לי מאוד, אני לא רוצה שיהיו בי שני חלקים שונים, אני רוצה שהבפנים והבחוץ יהיו מאוד דומים, או לפחות שלא יסתרו אחד את השני. אתם בטח לא מבינים מה הבעיה שלי פה, אבל תאמינו לי שזה באמת קשה, ביחוד שאני מודעת לזה ורוצה לשנות אבל לא מצליחה, אני לא מצליחה לדבר ליד הרבה אנשים ולהגיד מה דעתי על דברים, לא מצליחה להיות חופשניה איתם. מקווה שתוכלו לעזור לי, גם אם יש לכם רק משהו קטן להגיד בנושא. תודה רבה!!

את אולי לא תאמיני, אך אני מרגישה כאילו אני רשמתי פנייה זו זו התחושה שלי כבר הרבה שנים כשאני הולכת לישון רצות לי בראש מחשבות כאילו אדם אחר חי בתוכי יש לי תכניות וכשמגיע הבוקר - האני המציאותי שלי יוצא פעם אמרו לי שזה אולי נובע מחוסר ביטחון או משהו כזה לא אמרתי כלום כי חשבתי שאולי אני לא נורמלית ואשמח לשמוע תגובות כמוך

חשבתי שאני היחידה שמרגישה ככה! זאת הקלה לדעת שאני לא היחידה, ואם גם את מרגישה ככה כנראה שיש עוד, ובטוח יש שהתגברו על זה, אז גם אנחנו יכולים.... תודה רבה לך!

אני מבינה אותך ואני מבטיחה לך שזה יכול לעבור עם מאמץ כמובן. תנסי לחשוב מה עומד מאחורי זה שאת לא מצליחה לבטא, אולי פחד ממה שיחשו עליך, פחד שמה שתגידי הוא לא מספיק חשוב או חכם. אם תצליחי להבין את זה אני בטוחה שתצליחי להשתחרר מזה בסופו של דבר. בסך הכל אם זה משהו שיש לך בלב את רק צריכה לתת לו לצאת החוצה ובטוח שזה נכון וחשוב וזה יעשה לך רק טוב. תנסי להתאמן בקטנות, שיש פחות אנשים, ותראי לאן תגיעי..

הי אור הרצון לעזור הוא כבר מקסים בעצמו. אולי תתחילי בכך שתאמרי לאדם שאת רוצה לעזור לו "אני רוצה לעזור אבל קשה לי לבטא את עצמי " לי זה כבר נשמע נהדר ועוזר ומשם יש לך להמשיך רק חלק מהדרך

אור שלום הקושי לביטוי כלפי חוץ קשור בדרך כלל לסוג של חרדה שנובע מחשש לביקורת, כיצד הדברים ישמעו או יתפרשו מבחוץ, רצון להופיע בצורה נאותה ללא "בושות". היכולת להשתחרר קשורה לחיזוק הביטחון העצמי והפחתת החרדה. לעיתים זה קורה במהלך הזמן עם התנסויות חיוביות שמחזקות את הביטחון העצמי ולעיתים פונים לטיפול פסיכולוגי על רקע זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הקושי לביטוי יכול לנבוע גם מתחושה שילד חווה בילדות או לאורך החיים שאין עם מי לדבר, או שמה שהוא אומר איננו משמעותי ולכן, הוא לא מכיר את שפת הרגש או את הדרך להסביר את עצמו. ניתן לעבוד על כך ולשפר.

אני ילדה, אני בת 14. אתה חושב שהסגירות והבישנות האילו יכולים להעלם לי במשך השנים? או רק אם אני יקבל תיפול ועזרה אני יוכל להשתחרר מזה? תודה רבה!

בוקר טוב, תודה על תשובתך הקודמת. מה אתה יכול לעשות בתור מטפל אם אתה חש חוסר אמפטיה למטפל? יש מצבים של חוסר התאמה אולי או של חוסר כימיה בין אנשים שאין על כך שליטה - איך אתה מתמודד עם העניין? האם תנסה להתאמץ? האם אתה יכול להכריח את עצמך כן להיות אוהב כלפיו גם אם אתה מרגיש אחרת? האם במקרה כזה תפסיק את הטיפול? ועוד שאלה- אם תלך ברחוב ותראה מטופל שלך יושב לבד על ספסל ובוכה, האם תיגש אליו? מצד אחד הטיפולים נועדו להיות במקום אחד ובמסגרת מסוימת אבל יש המון יוצאי דופן. האם תתן לו להיות עצוב עכשיו ולא תתמוך בו למרות שאתה יודע שעכשיו באופן מפתיע, הוא דווקא היה צריך אותך? התשובה הזו מאוד חשובה לי. תודה רבה.

א. שלום גם בהודעה הקודמת כתבתי לך לגבי האופן בו את מציגה את הדברים והקושי לענות לך באופן תיאורטי. היה עדיף להציג את מה שמטריד אותך ואולי הייתי יכול לענות לך בצורה יותר ישירה. אני מסכים איתך שגם בתוך חדר הטיפולים יש עניין של כימיה ובהחלט יכול להיות מצב של כימיה לא כל כך מוצלחת. בד"כ מצב כזה מספר סיפור כלשהו שגם אותו צריך להבין. לפעמים זה המפתח לבעיה המרכזית שעולה בטיפול ושינוי שיקרה בתוך החדר, כלומר שעם הזמן תווצר הכימיה, יכול להיות המסלול הטיפולי המרכזי דרכו יחול השינוי. שאר השאלות שאת שואלת באמת קשות לתשובה קונקרטית דווקא בגלל העומס הרגשי שהן באות איתו. אלו לא שאלות תיאורטיות של "כן" או "לא" ונראה שאת מוטרדת מאוד ממשהו שקשור אליהן. במצב כזה בו אני לא ממש מבין את השאלה האמיתית שמתחת למה שכתוב, אני גם מתקשה לענות בצורה ישירה. אז מה העניין האמיתי פה אפרוחית? בברכה ד"ר אורן קפלן

העניין הוא שהעניין עצמו מטריד. מצד אחד אני מבינה שאי אפשר לקבל תשובות של כן ולא אבל מצד שני כל העניין מעורפל והייתי רוצה להבין אותו יותר. קודם כל העניין של גבולות בין הפסיכולוג למטופל שלו, מצד אחד יש לי הרגשה ששלי מנסה מאוד לעזור לי והוא גם יכול ואפילו מצבי השתפר אבל מצד שני מטרידות אותי מחשבות על מהות הקשר הזה בין הפסיכולוג למי שהוא מטפל בו. עד כמה הפסיכולוג צריך להיות מסור בעצם, האם לזה יש גבולות? הדוגמא של הפסיכולוג שהולך ברחוב לבד ורואה במקרה את המטופל שלו בוכה על ספסל או מתחת לאיזה עץ היא דמיונית אבל בכל זאת יש בזה משהו ששואל עד כמה באמת הפסיכולוג מוכן לעשות בשביל המטופל שלו מצד אחד והאם יש גבולות למה שהוא מוכן לעשות כביכול, האם צריך להתנהג בצורה מסוימת, האם יש דברים שאסור לעשות גם מצד המטופל?(וגם מצד הפסיכולוג?) אני מנסה לתאר בצורה מדויקת מה הבעיה אבל אפילו זה קשה לי. בטיפול עצמו אני לא מצליחה לבטא את כל מה שהייתי רוצה, חלק פשוט לא יוצא שאני שם, חלק אני מתביישת עדיין לשאול ולא ברור לי למה, וחלק מעורפל לי ואני לא מצליחה לנסח את זה כמו שאני מרגישה את זה. (למה?) (אני מנסה לקרוא את כל מה שכתבתי ולקצר את זה לשתי שאלות או שלוש ואני לא מצליחה.) אני מרגישה כמו עיוורת שלא יודעת איך להתנהג בעולם של רואים למרות שאני רואה. אז מה אתה חושב?

אני בת 35 נשואה ובדרך כלל מאוד מרוצה מהתנהלוית חיי. הבעיה שמציקה לי היא שאני מוצאת את עצמי מתאהבת בתחושת ההתאהבות, במובן של פלירטוטים מילוליים ורמזים מיניים.יש לציין שבילדותי נחשבתי(אולי בעיני עצמי בעיקר) לברוזון מכוער,כיום אני לא מהממת,אךבהחלט שווה מבט. האם יש בסיס לדאגתי,מעבר לחשש,שבעתיד חלילה אתפתה ליותר מזה , דבר שמבחינה ערכית איני מוכנה לו...עדיין? תודה מראש על התשובה

כנרת שלום אני שומע בהודעתך שני קולות. האחד מוטרד מכך שאת אולי לא נאמנה לבעלך ולעקרונותיך והשני שנהנה מהחיים ורוצה קצת חופש. לפי המעט שתיארת נשמע שבינתיים אין כל רע במה שקורה. דאגתך כנראה מייצגת קונפליקט אמיתי ואין טעם להתעלם ממנו. לא סתם כתבת לקראת הסיום 3 נקודות ו... עדיין. השאלה מה את רוצה לעשות עם מה שקורה. אפשר להבין את הרצון בפיצוי על חווית העבר של הברווזון המכוער, זה בהחלט נעים להרגיש ברבור. אבל אולי מעבר לכך הייתי ממליץ לך גם לנסות ולהתבונן על התנהלות חייך עליהם את כותבת בשורה הראשונה שאת מרוצה ולוודא שהעניין שאת מגלה כעת בחוץ איננו ביטוי לתהליך כלשהו שדורש דווקא טיפול בפנים. במידה וזה באמת רק קצת עניין וריגוש בתוך השגרה אינני רואה מדוע זה צריך להזיק. השאלה האם זה באמת כל כך מינורי ולא משמעותי כמו שאת מתארת, בכל זאת בחרת בכותרת של התמכרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 26, ומאוד מאוד רגישה. הרגישות הנוראה הזו היא מכשול בחיי היום יום, כל דבר מביא אותי לדמעות ולפעמים לימים של עצבות נוראה - דבר שנראה לסביבה כמוגזם ביותר. בד"כ אני מאוד שמחה. האם יש דרך לא לשקוע ימים בעצבות ובכי? או דרך להתגבר על הצורך הזה? אציין כי מעולם לא פניתי לפסיכולוג - האם אני צריכה? תודה.

@ שלום הצורך לפנות לפסיכולוג הוא אישי וקשור למצוקה או דבר שרוצים לפתור. הרגישות שלך נשמעת לפי תיאורך כבעיה של הסביבה ולא שלך. נדמה שאת מבחינתך היית מוכנה להמשיך לבכות מדי יום כדרך של שגרה אילו הסביבה היתה מקבלת את זה באופן טבעי. לכן השאלה המרכזית היא האם את במצוקה שגורמת לך בכי וזה הסיפור המרכזי או שאת מתקשה לעמוד מול סביבה שדורשת ממך לא להיות את עצמך וזה הענין המרכזי. ההרגשה שלי היא ששני הדברים גם יחד מטרידים אותך. טיפול פסיכולוגי הוא בהחלט נתיב הגיוני אם את רוצה בשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה עם ביתי הגדולה שהיא כיום בת 26 היא מסיימת לימודי משפטים באונ ת"א. בשנה האחרונה לפני סיום הלימודים היא פנתה לטיפול פסיכולוגי על דעת עצמה מכיוון שהרגישה שאינה מצליחה להתרכז כראוי. בעקבות הטיפול היא נכנסה לדיכאון ושתי תופעות קיצוניות החלו האחד חוסר יכולת לסדר ולנקות את הבית היא חיה בבלגן וליכלו נוראי. והבעיה השניה שהתפרצה היא ביזבוז בלתי נשלט. לצערי השארתי לה חיסכון על שמה בסך של 100 אלף שקל תוך שנה וחצי היא חסלה אותו. אבל זה כלל גם תשלומי שכר לימוד והוצאות ללימודים. ראיתי שמצבה מחמיר ובקשתי אותה להפסיק את הטיפול אצל אותה פסיכולוגית בלתי מוכרת. היא עשתה סטאז' אצל אחד המשרדים הגדולים לעריכת דין בתל אביב אבל לא תפקדה וישבה שם כמו עציץ. בתקופת הסטאז היא בזבזה כל חודש שבעת אלפים שקל זה לא כולל שכירות מיסים או החזקת רכב. ה י א הרוויחה שלושת אלפים חמש מאות שקל ודרשה ממני שאתן לה בכל חודש עוד אלף שקל .היא לחצה עלי שאם לא אתן לה את הסכום הנ"ל , היא לא תוכל לסיים את התואר.כעת היא כבר סיימה סטאז' אבל היא עדיין לא הגישה עבודות סמינריוניות ולא עשתה מבחני לשכה. כיוון שהסטאז' היה קורע מבחינת הלחץ היומיומי.הצעתי לה לדחות את מועד מבחני הלשכה למועד הבא שהוא באפריל הקרוב. ובנתיים לכתוב את הסמינריונים.היא לא מקבלת דמי אבטלה בגלל השביתה.אני נותנת לה את כל המשכורת שלי שהיא אלפיים חמש מאות שקל. עכשיו היא באה וסיפרה לי שהיא בחוב לבנק בסך שבע עשרה אלף ושהיא מוציאה כל חודש שבע אלף שקל. היא לא עובדת . אני ובעלי שהוא לא אביה נגשנו למנהל הבנק וסיפרנו לו מה קורה. בקשנו שיקח ממנה את הכרטיס אשראי. ולא יאשר לה עובר כ"כ גדול. היא בטיפול אצל פסיכולוגית אחרת כבר שבעה חודשים שהמליץ לי עליה רופא של אחי. עכשיו היא באה אלי בדרישה שאתן לה חמש אלף שקל כי היא במצוקה כספית. אין לי את הכסף הזה לתת לה ולכן היא מבקשת שאתן לה את הכסף מסבתא שלה אמא שלי שהיא כמעט גוססת בביה"ח. אני התנגדתי . וכשאני מתנגדת לה. היא מפעילה עלי לחצים בלתץי פוסקים . באמצעות ויכוחים מתישים. ואיומים שהיא לא תסיים את התואר בצורה כזאת. אני מפרנסת אותה כבר חמש שנים ברציפות מאז החל את הלימודים ואני מאוד מודאגת ממצבה. אני רוצה להוסיף שיש לה ג בעיות בלקום בבוקר ובלתחזק את הדירונת שבה היא גרה שסבתא אמי נתנה לה לגור בה בחינם ובלי לשלם מיסים כל השנים הללו.בתי הזאת היא מנישואים ראשונים. אביה נטש אותה אחרי שסיים לשלם מזונות בגיל 18 בעלי אני גדלנו אותה יחד עם עוד שתי בנות שלנו. היא ובעלי מעולם לא הסתדרו טוב ביניהם. העלי מבקר אותה מאז שהיתה ילדה קטנה אולם אני תמיד ניסיתי לגונ ן עליה מפני הביקורת שלו. אני סבורה ששורש הבעיה היא היחסים אם האבא החורג שלה כך היא גם מדגישה זאת בפני. אולם הבעיה היא אקוטית ואינני יודעת כיצד להתמודד איתה. אודה לכם מאוד אם תתנו לי עיצה בענין

רינה, לא נעים להגיד אבל זה נשמע בדיוק כמו הפתגם הידוע: איך שמסדרים את המיטה - ככה ישנים. או במילים אחרות עכשיו זה גם כבר קצת מעט מדי וקצת מאוחר מדי. כרגע, אין לך ברירה אלא להיות אסרטיבית ולהתחיל להגיד "לא". שמשמעותו אין יותר כסף לממן אותה, בחורה בת 26 שצריכה להיות עצמאית ולדאוג לעתידה ולקריירה שלה בכוחות עצמה. תסבירי לה שאי אפשר לגרום לכל הסובבים אותה לתרום, לתת ולסבול על-מנת שהיא תשיג את המטרות שלה, כל זה מבלי שהיא נוקפת אצבע לעזור לעצמה. למשל, מדוע היא אינה עובדת? הגיע הזמן שהיא תיווכח בעצמה שאם היא רוצה קריירה עליה לעשות הכל בעצמה או לוותר כמובן. כי אין יותר מקורות מימון אחרים, פשוט אין. חבל שפינקת אותה והסכמת לתת לה סיוע כספי בקנה מידה כל כך גדול (100 אלף שקל זה סיוע ענק בכל קנה מידה!). כשמתרגלים לקבל כסף בלי להתאמץ עבורו, ישנה נטייה לבזבז אותו באותה הקלות שהוא מגיע. הרגלת אותה שלא צריך להתאמץ בחיים (בשביל זה יש אמא שתדאג). אני בגילה כבר הייתי אמא לילדה בת 3 חודשים + עבודה במשרה מלאה כארט דירקטורית במשרד פרסום, מנסה לשרוד בין ים ההוצאות (מיסים, מחייה ותשלומי המשכנתא). אין ברירה. אם היא לא מבינה את מצב הדברים בתאוריה תתני לה להיווכח בכך באופן מעשי. היא חייבת להחליט מה לעשות עם עצמה (לדחות את מבחני הלשכה, למצוא בינתיים עבודה וכו'). היא מוכרחה להבין שאין בחיים ארוחות חינם - והגיע הרגע בו היא צריכה להתחיל לשלם ובגדול.

נכון שאת מאוד דואגת לה אבל זה שאת נותנת לה כסף זה בעצם את מגוננת עליה ולא נותנת לה את ההזדמנות להתמודד עם דברים וקשיים בחיים ואת צריכה להבין שעם כל הקושי בדבר לא תמיד תוכלי לגונן עליה ולעשות בשבילה והיא ילדה מספיק גדולה. קחי אותה לשיחה ותסבירי לה שאת לא במצב כלכלי טוב לתמוך בה אלא את צריכה את הכסף לך ולבעלך ומהיום והלאה היא תצטרך להתחיל להסתדר עם מה שיש לה. את לא צריכה לחשוש שהיא לא תסיים את התואר אם לא תתני לה כסף, ומה יקרה אם היא תסיים ותמשיך להיות כמו עציץ במקומות עבודה ויפטרו אותה אז גם תמשיכי לתמוך בה כלכלית? אני חושבת שעשית בשבילה מעל ומעבר והגיע הזמן לתת לה לפרוס כנפיים מהקן ולהבין שאת תהי שם בשבילה רוחנית ונפשית ותוכלי לשבת ולדבר איתה ולתמוך בה מילולית ע"י עידוד אבל לא ע"י כסף. מקווה שתהי חזקה ותשכילי להבין שאם תפסיקי עכשיו לתת לה כסף היא תתחיל להתמודד ואם לא היא תמיד תהייה על הגב שלך ולא תנסה להתמודד לבד עם הבעיות שלה. בהצלחה.

רינה שלום המצב שאת מתארת נשמע באמת מסובך ומדאיג. השאלה ממה נובעת הבזבזנות. האם זו נטייה אישיות וביטוי לחוסר איכפתיות? האם זה חלק מתופעת הדיכאון שבאה לביטוי בסוג של מאניה חסרת מעצורים? מתעוררות שאלות רבות והתשובות חסרות. אין ספק שבשלב ראשון עליך לשים מעצורים להוצאה הכספית הבלתי נשלטת, וזה בלי קשר למקורות הבעיה של בתך. את המקומות שאת מחליטה לממן כדאי שתשלמי בעצמך ולא דרכה, כולל לפסיכולוגית, ללימודים וכו'. זאת כדי לשמור על עצמך ועליה ובעת ובעונה אחת. נשמע שברקע יש סיפור משפחתי מורכב ואני לא חושב שיש פתרון מהיר ופשוט. היה טוב אם היא היתה מוכנה שתפגשו עם הפסיכולוגית שלה, למרות שלפי מה שאת מתארת לא בטוח שהיא תסכים או שזה מה שמתאים לה. חשוב שאתם תצליחו להבין מה הבעיה כי יש הבדל גדול מאוד בין בעיה שנובעת מדיכאון או מאניה לבין בעיה שנובעת מיחסים במשפחה או נטיות אישיותיות כאלה ואחרות. לצורך זה תוכלו לפנות בעצמכם לייעוץ אצל מטפל משפחתי, עם או בלי בתכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

Subject: שכול Author: rina אני רוצה לשאול שאלה בענין מאוד כואב. יש לי אמא שהיא חולה במחלה קשה היא מאושפזת במצב קשה בבית חולים. הרופאים אמרו לי שהיא לא תחזיק מעמד אלה במקרה הטוב שנה. אני מאוד קשורה אליה . הידיעה הזאת קשה לי . כיצד אני אתמודד אם תהליך ההפרדות ממנה? האם ישנם דרכי התמודדות אם המצב?

במצב כזה מומלץ ללכת לשיחות עם פסיכולוג לצורך תמיכה ועזרה נפשית. שיחות כאלה, שהן כאמור תמיכה ולא טיפול, מאוד יעזרו לך "לשפוך את הלב" ויקלו עלייך את ההתמודדות עם המצב.

לרינה שלום, תנסי לחפש סביבך אנשים שעברו ועוברים את מה שאת עוברת. אין לך מושג כמה שזה יכול לעזור. עדי (שאימה נפטרה מסרטן(

רינה שלום הכאב והפרידה הם קשים ואין דרך להמנע מהם במצב שאת מתארת. כמו ששלמה כותב אפשר להיעזר בתקופה כזו בטיפול פסיכולוגי. יתכן שבבית החולים בו אמך מאושפזת יש צוות בריאות הנפש שיכול לתמוך ולעזור, כדאי לברר. בכל מקרה, מעבר לעזרה המקצועית חשוב להיעזר בסביבה הקרובה. התמיכה של המשפחה והחברים היא בסיס מאוד חשוב להתמודדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן אני מאחלת לך שנה טובה, בריאות ויצירתיות כולנו נעזרים בפורום זה ממוחיותך ומאנושיותך הרבה יישר כוח ירדנה

מצטרפת לדבריה של ירדנה. ובכלל - שתהיה שנה אזרחית טובה לכולם.

תודה ירדנה והרה, ושתהייה גם לכן שנה מוצלחת. אורן

שלום ד"ר ברצוני לספר לך בקצרה על בעיה שמאוד מפריעה לי בחיי הזוגיות לכל אורך הדרך. אני בחור בן 26 ויש לי חברה קבועה כבר שנה. הבעיה שלי היא שלאחר מקרה קטן וטיפשי שתפסתי אותה שהיא שיקרה לי, אני לא מפסיק לחשוד בה בכל צעד שהיא עושה. כמובן מיותר לציין עד כמה אני מת להיגמל מהמחלה הזאת. הבעיה שלי היא שאני לא מצליח גם אם זה רק ליום אחד, קורה למחרת שיש לי משהו שנראה "חשוד" בעיניי ואז אני מתחיל לעשות סיפור מכל דבר ומתחיל לבדוק אותה על כל מה שהיא אמרה לי. הבעיה שהיא סולחת כל פעם מחדש ואני מתנצל ומבטיח שזה לא יקרה שוב. הפחד הגדול שלי שזה מזכיר לי מקרים של נשים מוכות. לפחות אצלי חלילה זה לא מקרה פיזי אבל לא פחות גרוע... בבקשה אני מתחנן לעזרה רונן

רונן שלום הכותרת שנתת היא אי אמון באנשים. אם אכן הבעיה מאפיינת קשרים שלך עם אנשים באופן כללי הרי שזה באמת לא קשור לבת זוגך ואתה צריך לטפל בעניין באופן אישי. אם מדובר בבעיה שמתרחשת רק בקשר הנוכחי צריך לבדוק את זה ברמה הזוגית. איך שלא תסתכל על זה מדובר בתופעה שעלולה להזיק לקשרים הבין אישיים שלך, בוודאי בקשר הנוכחי אבל גם במצבים אחרים. טיפול פסיכולוגי אישי או זוגי עשוי לעזור לך להבין יותר טוב את מקורותיה ההסטוריים של התופעה עבורך וכיצד להתמודד הלאה עם העניין. טוב שאתה מודע לדברים ומעוניין להשתנות. זו בוודאי ההתחלה הטובה ביותר כדי להגיע בסופו של דבר לשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

רונן היקר, הרשה לי ראשית לשבח אותך על מודעותך לדנמיקה של אלימות ביחסים אינטימיים. מודעות כזו יכולה רק לקדם אותך עוד ועוד, עד שתגיע למקום שתרגיש בטוח יותר בעצמך ובסובבים אותך. שנית, רציתי לחזק אותך ולהפנות את תשומת ליבך לכך שאתה מאשים את עצמך בקושי, אותו יצרה זוגתך ולא אתה! מדוע חשה צורך לשקר? חשוב מאד שתברר איתה ועם עצמך שאלה זו: האם ככל הידוע לך, זוגתך שיקרה בעבר, או חשה לעתים צורך לשקר כדי לרצות אחרים? אם כן, הבעיה היא שלה ולא שלך, והיא זו שקשה לה להאמין שאחרים יקבלו אותה על קשייה. אם מאידך, לזוגתך אין את הנטייה הזו, ייתכן שיש משהו בדינמיקה ביניכם שהביא אותה לשקר, אולי מפחד לאבד אותך. אם כך, עליכם לבדוק את הקשר ביניכם ולראות האם יש לך דרישות גבוהות מדי שאילצו אותה לשקר. כיווני מחשבה אלו, שאני מציעה לך, באים רק בתנאי שאתה לא נמצא במצב כפי שהגדיר אותו ד"ר קפלן, בו אתה מכיר את עצמך כמי שקשה לו לתת אמון באופן כללי באנשים - כי זה מצריך טיפול אחר לגמרי ממה שאני מציעה. לעומת זאת, אם דינמיקה זו בינך ובין זוגתך היא דבר חדש לך, אולי כדאי להתמקד בכיוונים שאני מציעה, יש בהם משהו הרבה פחות מאיים לדעתי, מאשר התייחסות כוללת לאישיות שלך כאל אישיות בלתי בוטחת - אני מציעה משהו הרבה יותר ממוקד, ושמחלק את נטל הרגשות הקשים בין שניכם, ולא רק עליך. אשמח לשמוע ולהתעדכן. בהצלחה.

אני כל הזמן מקנאה באנשים אחרים - יפים יותר, כאלו שהצליחו יותר בלימודים או התקבלו לחוגים יוקרתיים יותר. אני פשוט חושבת על זה בלי הפסקה. מפנטזת איך זה להיות הם. זה גוזל לי אנרגיה עצומה וגורם לי לתחושת דכדוך גדולה. אני גם לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים שמא יתברר שהם יותר מוצלחים ממני. צריך לציין שאומרים לי שאני נראית טוב, וכן מעריכים את הצלחתי בלימודים האקדמאים, אך זה לא מספיק לי ויש לי תחושה שאני לא יהיה מרוצה מעצמי ומהישגי. תאמינו לי, שום טיפול לא יעזור לי. אני קנאית פתולוגית - חולנית. אבל בכל זאת - הייתי רוצה לשמוע עצה - כדי שאולי פעם , אפילו ליום או יומיים - תהיה לי שלוות נפש. תודה.

ק. שלום את פוסקת באופן כל כך חד משמעי ששום טיפול לא יעזור שזה באמת מעמיד בשאלה את רצונך לשנות משהו במצב. בסופו של דבר הוא מונע ממך להתמודד עם כל מיני דברים כי את נמנעת ממצבים של התמודדות ותחרות. ישנם מצבים שזה שיווי משקל נוח כי המחשבה להיכנס למצבי התחרות האמיתיים מאיימת עוד יותר. אולי השלב הראשון הוא לא לשנות את המצב אלא להיפתח לאפשרות ששינוי דווקא יכול לקרות והאם את בכלל מוכנה לקבל אותו ולהתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניך אחר כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגיש ממש בודד. גיליתי אתמול שלאמי יש סרטן . היא הסתירה זאת במשך 7 חודשים בתרוצים של מערכת חיסונית כושלת. היא טוענת שהיא יצאה מזה ולכן סיפרה לי אבל איך אאמין לה אחרי שהסתירה את העובדה הזאת? אני לא יודע מה לעשות , איך לעזור לה , היא טוענת שהיא לא רוצה עזרה ורוצה שהכל יהיה כרגיל. היא אומרת שכעת הכל בסדר. אני לא יכול לאף אחד כי היא לא מרשה לי חוץ מאחותי ומשפחתי המורחבת , אבל אני אני רוצה לחלוק בזה עם חברים. אחותי גם כן קרה וממשיכה כרגיל. היא בת 26. יש לציין שאני חייל בן 21 עוד 1/2 שנה משתחחרר. אני מטופל מסיבות אחרות בטיפול ועכשיו גם זה נפל עלי. אני ממש מרגיש צורך לחלוק את זה עם מישהו , כך שאשמח לכל תגובה... עצות , מה לעשות וכו' ... תודה יונתן

יוני שלום מחלה של אדם קרוב היא באמת דבר קשה ומפחיד. במצבים כאלה חשוב להבין מה קורה, הוודאות עשויה להרגיע במשהו, גם אם העובדות לא נעימות. נסה לברר איזה סרטן היה לה, אילו טיפולים עברה ומה צפוי הלאה. חשוב לדבר על זה. במידה ואמך רוצה להסתיר את העניין זה בהחלט זכותה, אבל במקביל גם עליך עוברים דברים ובד"כ התמיכה הסביבתית היא הדרך הטובה ביותר להתגבר ולהמשיך הלאה. מאחר והעניין התגלה לך רק אתמול זה עדיין מוקדם להבין עד הסוף את השפעת הדברים עליך, אני מציע לך לתת לשבוע הקרוב לעבור וסביר להניח שבסופו תוכל להתייחס בצורה אחרת לדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יוני, תפקיד של הורים ולא משנה באיזה מצב קשה הם נמצאים, הוא להגן על הילדים שלהם. אני חושבת שזו הסיבה שהיא מסתירה ממך. יש עובדות סוציאליות בבית החולים וכדאי להיעזר בהם. עדי

אורן שלום, אולי אתה מכיר אתרים שעוסקים בתחום של מבחני משכל? אני לא מתכוונת לכל מיני אתרים שמציעים מבחנים כאלה ואחרים, אלא לאתרים רציניים יותר. לא משנה אם אלה אתרים בעברית או באנגלית. תודה, הרה.

http://gamesir.enorth.com.cn/images/uploadfiles/1035420017IQ.swf

עדי, תודה. אבל לא לזה התכוונתי. אולי לא הסברתי את עצמי נכון - אני לא מעוניינת באתרים שמציעים מבחנים מקוונים, אלא באתרים עם חומר עיוני בנושא מבחני משכל.

הרה שלום אינני מכיר אתר כזה למרות שבוודאי קיים. אולי עדיף להיכנס לספריה ולקחת ספר רציני שעוסק בנושא. בחנויות דיונון יש מספר ספרים שנלמדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ועשויים להתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חולה סכיזופרניה ואני נמצא הרבה בבית ובזמן האחרון יש מחשבות שמפחידות אותי כמו שאני רוצה שיהיה לי סרטן בשביל שירחמו עליי ומלא מחשבות על המחלה הזאת שממש מפחידות אותי איך אפשר לטפל בזה והאם אני צריך לדאוג בגלל מחשבות כי אני מפחד מהמחלה הזאת

אורי, למה שלא תשתף את הגורם המטפל במחשבות הללו? אפשר לדבר על זה (אם אתה נמצא בטיפול דינמי). מעבר לכך, אני מתארת לעצמי שאתה מקבל טיפול תרופתי, ולכן נמצא במעקב פסיכיאטרי; שווה להעלות את הנושא אצל הפסיכיאטר.

אורי שלום גם אני מצטרף להמלצה לפנות את המטפל שלך ואם אתה לא בטיפול לחזור למסגרת כלשהי של טיפול ולספר שם על המחשבות שלך. זה טבעי שתהינה חרדות והשאלה איך מטפלים בהם. אני מתאר לעצמי שהפחד להיכנס שוב להתקף פסיכוטי דווקא מהסכיזופרניה יכול לקבל הטיות לכל מיני כיוונים כמו למשל לפחד גם ממחלות אחרות. זה נושא משמעותי שכדאי לטפל בו מאחר ואתה מתמודד עימו יום יום במשך חודשים ושנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי יוסף לפני כ-4 שנים אמי נפטרה ממחלת הסרטן בעקבות כך (בהיותי בשנה השניה לשירותי הסדיר בצה"ל) ביקשתי לקצר את שירותי/לשחררי משירות בעקבות לחץ נפשי ורצון עז לעזוב הכל ולסוע לנקות/לארגן את מחשבותי בחו"ל. אכן קיבלתי את מבוקשי ושוחררתי הצה"ל -פרופיל 21- מאז אותה תקופה, חזרתי מחו"ל, עבדתי (עד היום) והתחלתי ללמוד בטכניון. אך מסתבר שהפרופיל הצבאי רודף אחרי לכל מקום :( בכל מה שקשור לרשיונות נהיגה/ עבודה במפעלים שקשורים לבטחון וכמו כן, ההרגשה העצמית שלי בנוגע לאי-תרומה למדינתי. ולכן ארצה לדעת (או לפחות לקבל תשובה) כיצד אוכל לבטל את הפרופיל הנ"ל ולעזור למדינה ולי, לשרת במילואים ולהיות מסוגל גם לעבוד בעתיד (לאחר שאסיים את התואר ביום מן הימים) במפעל שאולי ויהיה קשור לגורמים צבאיי/מדיניים, להסיר את העול הכבד של ה"מרכז הרפואי לבטיחות בדרכים" אשר מבקש ממני בכל כמה שנים לבזבז את כוחי וזמני בטרטורים אינסופיים של בדיקות ובירוקרטיה ניירתית בנוגע לכל הקשור לרשיון נהיגה? אין לי שום בעיה לעזור ולתרום (הנני חפץ בכך) למדינה במילואים -בכל זאת אני חי כאן! הרי אינני חולה נפש, פשוט ההתמודדות עם מות אימי לפני שנים הקשתה עלי נפשית ובאותה תקופה הדבר היחיד שרציתי היה לשכוח. כיום, בתור אדם/אזרח/סטודנט בוגר שהתמודד עם הבעיה והתגבר עליה, אזרח שחפץ לתרום ולבנות את חייו בישראל אני מעוניין לדעת, האם יש דרך שבה אוכל לתקן את מה שנעשה? בתודה מראש, אשמח אם מישהו יוכל לעזור. יוסף.

אולי אפשר לבקש הפניה לועדה רפואית צבאית? לועדה תסביר את נסיבות הורדת הפרופיל ואת כונתך לחזור לשרת במילואים. אם בשאר תחומי חייך אתה מתפקד באופן נורמלי , אולי יש תקוה שהועדה תענה לפנייתך. כדאי לנסות.

יוסף שלום אני מציע שתנסה לפנות למחלקת פניות הציבור של הצבא, הם ידעו להעביר את בקשתך לגורמים המתאימים. כמו כן הינך יכול לפנות לקמל"ר בכתובת הבאה: http://aka.idf.il/kamlar בסופו של דבר תצטרך בוודאי לקבל חוות דעת רפואית שהינך כשיר לשירות מילואים ולעמוד לוועדה רפואית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב ד"ר, האם אפשר באמת להרגיש מישהו אחר או שאנחנו יכולים רק לדמיין? האם זה יכול לקרות רק לאחר שמכירים המון וכבר מזהים את הבעות הפנים ומקשרים להם את הרגשות או שזה יכול לקרות גם כך עם אנשים שמכירים פחות? האם הפסיכולוג לומד שיטות בכדי להרגיש את מטופליו ולהבחין מתי הם אמיתיים יותר, מתי הם מקשקשים, משקרים לעצמם, מדחיקים וכו' או שהוא יודע רק מה שהם מספרים לו ולפי זה הוא מטפל בהם? תודה ולילה טוב

א. שלום המונח שהכי מתאים למה שאת שואלת עליו הוא "אמפתיה" היכולת לחוש מישהו אחר, להבין אותו, אבל גם להפגין כלפיו את אותו רגש אהדה והתחשבות. אי אפשר להיות ממש מישהו אחר אבל אפשר לנסות ולהבין. אם היית מסבירה קצת יותר מה את מחפשת דרך השאלה הזו אולי הייתי יכול לענות לך יותר במדויק. השאלה היא תיאורטית אבל יש לי הרגשה שמאחוריה יש סיפור שאותו החלטת לא לספר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בני בן 11 חודשיים ובעלי מתחיל לעבו בעבודה של שבוע בבית ושבוע לא בבית אלו השפעות פסיכולוגיות זה יכול לעשות לו מכיוון שאני יודעת שכרגע אין לו את מושג הזמן ואני לא רוצה לדכא אותו אודה על תשובתך?

לימור שלום ילדים גדלים במצבים שונים, יש לי הרגשה שהתשובה שלי לא יכולה לשנות את העובדות ובעלך צריך לצאת לעבודה בצורה הזו. מטבע הדברים העדרותו תשפיע עליך ועל הילד וצריך לחשוב כיצד מפחיתים את ההשפעות של הפרידה הזו על התא המשפחתי. למשל, לנסות להיות בקשר טלפוני גם בעת ההעדרות, לוודא שיהיה זמן איכות וזמן מספיק בשבוע בו הוא כן נמצא וכו'. ילדים רבים גדלו בבתים בו האב שירת למשל בצבא קבע ונעדר הרבה. קשה להכליל ולומר מה ההשפעה של דבר כזה על הילד ועל התא המשפחתי. מחשבות שליליות לא ישפרו את המצב. אני מציע להתחיל את התהליך ולנסות לעשות את המיטב בתנאים הקיימים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הרבה מאוד בעיות קשורות בבטחון עצמי. גם כאן בפורום. בטחון עצמי לדעתי מגיע או מתחיל מאחרים ובסוף קוראים לו " עצמי" י בעצם הבטחון העצמי החזק ביותר הוא זה שמגיע מהעצמי ולא מאחרים. אחרי שהאחרים שכנעו אותי -קיבלתי את זה על עצמי וגם אני משוכנע. הבעיה מתחילה כשהאחרים לא נותנים חיזוקים לעצמי שלי ואני נותר בלי בטחון וצריך לחזק אותו לבדי. אחת הדרכים היא לחשוב- אם היה לי ילד עכשיו איך הייתי יוצרת אצלו מצב של בטחון עצמי בלי קשר אלי (ההורה) י ליצור בטחון עצמי אצלו בלי משחקי כח גם אם דברים מסויימים לא מוצאים חן בעיני. לא להקטין אותו. אם זה מה שהוא רוצה, זה טוב. פחות ביקורת. ביקורת הרסנית. זה יצור- פחות בקורת עצמית. ביקורת עצמית חשובה מאוד לצורך גדילה אך לא לצורך הרס עצמי נניח אנחנו עומדים לפני בור איך נביא את עצמנו לשמוע קול פנימי שיאמר: את/ה יכול/ה לעבור. אל תדאג/י זה בור קטן ואת/ה חזק/ה. כדאי לנסות לעבור ואם במקרה (והסיכוי קטן מאוד) לא תעבור/י אז זה ממש בסדר גם כן, כי יש דרכים אחרות כמו להביא מלט ולסתום את הבור הזה או לעבור לשביל אחר שאין בו בורות וכ"ו . הבעיה, אני חושבת, היא שהקול הפנימי בד"כ הוא הד לקולות חיצוניים (אמא, אבא, משפחה,דמויות משמעותיות בחיים) ואם הניסיון בחיים הוא לא תומך אז הקול הפנימי לא חזק מספיק כדי לשרוד. בגיל צעיר קשה לחפש קולות אחרים שיחזקו את הקול הפנימי שלי. מה גם שצריך לכבות את הצלילים השליליים שכן שומעים. כשמתבגרים פיסית ונפשית אולי קצת יותר קל לדאוג ליצור עולם פנימי עם קול פנימי חזק מספיק, שיודע מתי לא להכניס צלילים מסוימים ומתי לפתוח אוזניים לרווחה ולהתענג על קולות מחזקים וטובים זה בטחון עצמי. מה אתם חושבים ? יו כמה כתבתי .

אני מסכימה עם כל מילה היות שילד די מושפע מהסביבה והמשפחה עד גיל מסויים ולכן האופי והבטחון שלו מתעצב על סמך זה. בגיל הבגרות הוא כבר מתחיל ללכת לכיוון משלו שזה אומר השקפת עולם משלו ודיעות משלו. הבעיה היא שאם מגיל צעיר נטעו בו את התחושה שהוא לא טוב ובבית תמיד ירדו עליו ולא עודדו אותו אז זה בעיה לא תמיד קל לו בגיל מבוגר לעבוד על הקול הפנימי כי הוא חי כמה שנים טובות עם התחושות שהוא לא שווה כלום. יש לי חברה כזאת שעכשיו אני דוחקת בה ללכת לטיפול פכיסולוגי היות והוריה כל השנים לא פירגנו לה, ירדו עליה וכל הזמן אמרו לה שהיא מאכזבת אותם, וכמה שהיא יפה ומשכילה זה לא עוזר לביטחון שלה שנמצא ממש באדמה.

תודה על תגובתך הנושא מאוד חשוב לי . חשבתי שאולי כולנו כאן ננסה למצוא כמה פתרונות מעשיים לאיך לשפר בטחון עצמי לבד. הכוונה לא בלי פסיכולוג אלא ברגעים שהאדם לא ליד הפסיכולוג שלו והוא מרגיש חסר ביטחון. איך הוא יכול להתעודד אולי כולנו צריכים לכתוב כאן דברים שאנחנו צריכים כשהביטחון שלנו יורד נניח מה העידוד הכי נפלא שאפשר לקבל מה הן המילים הכיייייי מתוקות שיכולות להעלות חיוך אצל האדם הכי עצוב מה אתם אומרים?

ציור שלום אני לא בטוח שהדימוי והביטחון העצמי הם משהו אחד בלבד. תוכלי בוודאי לשים לב שיש מצבים בהם את בטוחה מאוד בעצמך ובמצבים אחרים בדיוק להיפך. בהחלט יש גם מכלול שאותו אפשר לסכם ולומר שמולנו אדם בטוח יותר או פחות בעצמו. לצערנו מודעות לעבר לא תמיד פותרת את הבעיה כך שגם אם את יודעת מה מקורות הכשל ומה גרם לדימוי עצמי נמוך זה בפני עצמו עדיין לא מביא את הפתרון. לכן נדרשות גם פעולות של ממש בחיים, להביא את עצמך להזדמנויות חדשות, לחשוב בצורה חיובית וכו'. בתוך הטיפול הפסיכולוגי יכולים לקרות גם תהליכים עמוקים יותר שנעזרים בוודאי במודעות אבל גם מתקנים תפיסות עצמי שגויות ושליליות שנוצרו במהלך השנים ומשבשות את איכות החיים התקינה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובותיכם כיצד ניתן לתקן תפיסת עצמי הרי טיפול הוא מפגש עם אדם יחיד לעומת העבר שהוא מלא באנשים ודמויות חשובות והמטפל הוא לוא דוקא אדם חשוב בחיי המטופל )או שמא אני טועה?( מה שמטריד אותי באופן אישי אחרי קריאת הרבה מהתשובות שנכתבות כאן בפורום זה שהתשובה הנפוצה היא - תמיכה של סביבה קרובה ומה אם הסביבה הקרובה אינה יכולה לספק את התמיכה הזו ? האים לא חשוב יותר לעבוד על בטחון עצמי מתוך האדם עצמו ולא לצפות לתמיכה סביבתית? מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי תודה

אני אבא לילד בן שמונה ולפני מספר ימים נסעתי ביחד איתו לבקר חברים שלי ושהגענו לשם היו שוטרים במקום שבדקו את הדירה של החברים שנפרצה ע"י ששברו את החלון עם אבן ומאז בני לא ישן טוב בלילות מתעורר מספר פעמים בכל לילה ומסרב לישון לבדו בחדר לציין שעד למקרה זה בני ישן לבדו בחדר מאז היותו תינוק ומעולם לא התעורר בלילות ולא היו לו אף פעם פחדים כמו עכשיו דיברתי איתו על הנושא ולדבריו פוחד שיפרצו בלילה עקב כך התקנתי סורגים וגם זה לא עוזר אנא עזור לי להחזיר המצב לקדמותו ושיפסיק לסבול מהפחדים ויוכל לחזור לישון לבדו כמקודם.

שלום יואל, בכל עיר יש תחנה של ייעוץ פסיכולוגי כדאי שתפנה לאחת כזו בעיר מגוריך. תנסה דרך המורה והיועצת. לי אישית זה לא קרה (למזלי) אבל אני מכירה מקרה שזה כן קרה ואפילו מקרוב מאוד!!! יצא לי גם לראות את הדירה הנפרצת זמן קצר אחרי המקרה, וזה מאוד לא נעים (בלשון המעטה(. עוד כתובת: באתר "תפוז" יש פורום שנקרא "הורים לילדים ביסודי". אפשר גם שם. עדי

החודש קראתי באיזה מגאזין על דרכים יעילות לגרש חלומות רעים שזה בערך יכול לעזור לכם להתמודד עם הבעיה החדשה שנוצרה: 1. לדבר עם הילד על הנושא ולהגיד לו לחשוב על דברים טובים כמו:אהבה,חיבוק שוקולד אמא ואבא 2. לשים ליד המיטה שלו מנורת לילה שתהיה דולקת במהלך הלילה ע"מ שלא ישן בחושך מוחלט. 3. להסביר לו שהחלומות זה מעין פח זבל גדול שלתוכו מושלכות כל החויות הרעות ובבוקר קמים ואין כלום. 4. לתת לילד פנס וברגע שהוא מפחד בלילה שיאיר עם הפנס לכיוון שהוא מפחד ממנו ואז יגלה שמולו לא ניצב כלום. 5. כוכבים על התקרה כדי שהחדר יאיר בלילה ולא יהיה לו חושך. 6. במקום לישון עם אבא ואמא לקנות לו דובי/בובה / או צעצוע כלשהו שישן איתו במיטה. 7. אם צעצוע רגיל לא עוזר לנסות צעצוע "חזק" כמו ספיידרמן,סופרמן או רובוט בעל הבעה מאיימת ואז שום מפלצת לא תוכל להתקרב אליו. 8. אביזרים שיקנו לו ביטחון כמו רובה מים, חרב צעצוע. 9. אם יש עוד אחים בבית אז שישנו ביחד ככה הם פחות יחושו לבד. 10. להפחיד את המפחידים ע"י שלטים בחדר, כמו הכניסה אסורה לגנבים ולצייר ליד ציור מפחיד שהם יבהלו ממנו. 11 . לבקש מהילד לצייר את כל הפחדים שלו ולסגור את הציורים במגירה סגורה. 12. להמציא לילד בדיחות לפני השינה ולספר לו סיפורים מצחיקים ולשים לו ליד המיטה ספר מצחיק וככה הגנבים ידלגו על החדר שלו באותו הלילה והמחשבות יעלמו. 13. נסו לחבר עם הילד סדרת משפטים מגנים שאם יהיו גנבים מה תגידו להם. 14 . לנסות לדבר עם הילד שישתף אותכם בפחדים ולחבק אותו ולנשק אותו ולא להגיד לו זה רק חלומות. 15 . לשאול את הילד אם היה קורה לו משהו מה הוא היה רוצה לעשות , להפוף אותו לשותף אקטיבי במציאת פתרונות לבעיה החדשה. אם המקרה הופך להיות ממש קיצוני והסיוטים חוזרים עליהם בתווך קצר ואתם חשים חוסר אונים תפנו לעזרה מקצועית. 11

יואל שלום תגובתו של הילד טבעית לגמרי. הפחד מפני פריצה לאחר שראה מקרה אמיתי שכזה יכול להיות חזק במיוחד אצל ילד צעיר ורגיש. אני מציע להמשיך ולשוחח ולהרגיע אותו ולראות אם הענין חולף תוך מספר ימים נוסף. במידה ועדיין תמשיכו לראות ביטויי חרדה אפשר יהיה לעשות התערבות פסיכולוגית קצרה וממוקדת בענין. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהי סכיזופרניה פשוטה? מהם התסמינים? מה ההבדל בינה לבין דיכאון והפרעת אישיות שבה מתרחקים מהחברה? האם האבחנה מצריכה הזיות ומחשבות שווא? ואם כן באיזה עוצמה ומה התוכן שלהם? חשוב לי לדעת בפירוט. תודה מראש.

http://www.infomed.co.il/glossary/g_2752.htm http://www.autodidact.co.il/html4/course.asp?ID=296&mast=0 http://wis-wander.weizmann.ac.il/site/HE/weizman.asp?pi=353&doc_id=64

סכיזופרניה פשוטה היא סכיזופרניה של סימנים שליליים בלבד. כלומר הקליניקאי מאבחן מאפיינים אישיותיים שדומים לסכיזופרניה רגילה אך ללא פסיכוזה בהווה או בעבר.

כיום נהוג להשתמש באבחנה של הפרעת אישיות סכיזוטפלית באותם מקרים שבעבר השתמשו באבחנה של סכיזופרניה פשוטה. כלומר מדובר באבחנה ישנה שכיום כמעט ולא נעשה בה שימוש.

שואל שלום סכיזופרניה פשוטה או simplex איננה פשוטה לאבחנה ואכן פעמים רבות יש בלבול בינה לבין דיכאון והפרעות אישיות שונות. אין הכרח שתופענה הזיות ומחשבות שווא ובד"כ האבחנה מאוששת רק על פני זמן בהתבסס בעיקר על יציבותה והחמרת הסימפטומים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני די לקראת סוף הספר "סערת נפש" של ד"ר יורם יובל ואני חייבת להגיד שזה ספר פסיכולוגיה מדהים ומיוחד. זה ספר שאפילו אנשים שלא ממש מבינים בתחום הפסיכולוגיה יכולים לקרוא וזה ירגש גם אותם. אני אישית נהנית מאוד מהספר הזה. זה ספר שאני הייתי ממליצה לכל אדם לקרוא. לא יזיק לאף אחד להכיר ולגלות עולם חדש. זהו. סתם התחשק לי לכתוב את זה כי עברתי על כל מיני דברים שאנשים כתבו וראיתי את מה שהבחור ההוא כתב לך ואת התשובה שכתבת לו. להתראות. דרך אגב- אני רוצה מאוד שתקרא את מה שכתבתי היום. ("אבא שלי שונא אותי"). תודה!

חביבה שלום אני מסכים איתך לגבי הספר ובוודאי אקרא בעוד כמה דקות את מה שכתבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

היום בארוחת הצהריים המדריכה שלי ניגשה אליי והגישה לי מכתב שקיבלתי. הייתי מאושרת כי חשבתי שזה מכתב מאמא שלי שגרה בארצות הברית ושאותה לא ראיתי 11 שנים, אך האושר שלי נמשך לא יותר משבריר שניה. גיליתי שהמכתב הוא מאבא שלי. המכתב קצת ארוך אבל אני מעתיקה אותו לכאן כדי שתגידו לי איך הייתם מרגישים ומה הייתם עושים אם הייתם מקבלים מכתב כזה. והנה המכתב: לחביבה בתי היקרה מאוד. אני מאוד מצטער על מה שקרה במוצאי שבת, על המילים הקשות שאמר לך אברהם ברוב טיפשותו מתוך שהוא קרא את המכתב שהגיע. לא היתה לו זכות לומר זאת. בכל אופן הויכוחים שלכם נורא מרגיזים אותי ולכן אני לא מתערב וזאת לפי העצות שקיבלתי מהביקורים של הקוצי מוצי בבת ים. נורא כואב לי שבתור משפחה אשר רבים קינאו בנו על הקושי של החיים וההתמודדות עם כל מה שכרוך בכך. לי לא היה קל בכלל בכל ה-12 שנים הללו וגם קודם לכן לאחר שאמא שלך גילתה את פרצופה האמיתי לאחר מספר חודשים. אני ניסיתי לתקן אבל נכשלתי, אני מודה ולא מתבייש. אבל כאשר החלטתי לגדל חמישה ילדים לבד זאת היתה החלטה קשה, בעיני רבים זו היתה משימה בלתי אפשרית עבורי. אבל העדפתי לסבול את כל הקשיים הכרוכים בכך רק בכדי שיהיה לכם טוב. ניסיתי אבל נכשלתי, אני מודה. אבל לא ציפיתי לכל מה שקורה בזמן האחרון. כל מילה טובה שלי הופכת לפוצי מוצי וכל ההתנהגות שלך מאז אותו יום ארור שבאתי בשמחה להוציא אותך והבשורה שאמרת לי עד היום תקועים עמוק בליבי. כמובן שהתוספת האחרונה של אברהם לא משפרת את בריאותי והמועקה שאני נמצא בה. במסיבה של מלכה את היית כל כך יפה, רציתי לחבק אותך ולהצטלם איתך אבל המחסום הוא ממשי כל כך שלא יכלתי. אנחנו כנראה משפחה בפירוק. עוד יהיו ימים שכל אחד יצטער על התרומה שלו בפירוק. אני לא סולח לאף אחד שהוא כפוי טובה כלפיי. ציפיתי לאושר ונחת כאשר תגדלו אבל כנראה שהציפיות שלי היו מוגזמות. מה בסך הכל עשיתי לכם?! כנראה רק רע. ברגע זה אני מיואש אבל יש לי עדיין תקווה שהכל יסתדר לטובה ואני אוכל לשמוח איתכם ביום נישואיכם. זאת היתה השאיפה שלי. אם זה לא יקרה אז עד יום מותי אני אצטער שבאתי לעולם. אני יודע שקשה לעזוב אדם שחושבים שאוהבים, אבל גם לעזוב משפחה אפילו גרועה כמונו זה בטח לא קל. אני יודע שאת חושבת שכולם שונאים אותך אבל זה ממש לא נכון. הם שונאים את מעשייך ואיך שאת מתייחסת אליהם כאל משרתים. כך הם מרגישים, בכל אופן מנוצלים. קשה לאהוב את מי שאוהב רק את עצמו. היום אני מודה שטעיתי שלא שמעתי לעצת הרשויות למסור אתכם לאימוץ או משפחה אומנת, אני רואה שבטח חלק מכם היו מאושרים יותר. אני מצטער על כל הסבל שגרמתי לכם בזה שגידלתי אתכם לבד והתעללתי בכם. אולי הייתם יותר מוצלחים ומאושרים במקום אחר, אבל לפחות ישנם ילדים בבית הזה ששמחים שאני גידלתי אותם והם גאים בי וזה מה שמשאיר אותי בחיים. אני מקווה שאני לא פגעתי בך במכתב הזה, בכל אופן כוונתי היתה לומר לך חלק מהרגשות שלי כלפי כל המצב וקצת חומר למחשבה. שיהיה לך יום נעים וטוב, ושתהיי מאושרת גם אם לנו יהיה עצוב. האבא הרע. עכשיו יש כמה הסברים לדברים שמן הסתם לא הבנתם: 1. אברהם זה אח שלי, בן 16 שנמאס לו ללמוד אז הוא רוצה להישאר בבית כשברור שככה הוא רק ייצא פושטק. במוצאי שבת הוא אמר לי שכשאני שומעת מוסיקה בבית ואוכלת בבית זה גניבה כי אבא שלי כבר לא מקבל עליי קצבת ילדים. אחר כך ברחתי מהבית לשלוש שעות. 2.היום הארור הוא היום שבו הוא בא לקחת אותי מיהודה אברבנאל- הבית חולים לחולי נפש בבת ים. ואז אמרתי לאבא שלי (הוא אדם חרדי...) שאני יוצאת עם בחור חילוני ושאני הולכת אליו לשבת. מאז אני נמצאת אצלו כל הזדמנות שיש לנו. 3.מלכה זו אחותי בת השתים עשרה והמסיבה המדוברת היא מסיבת הבת מצווה שלה שחגגנו לפני כמעט שבוע. 4.האנשים ששונאים את ההתנהגות שלי ואת זה שאני מנצלת אותם זה אחים שלי. הניצול זה שאני לא יכולה ללכת למטבח כשאבא שלי שם אז לפעמים אני שולחת אחד מהם להביא לי כוס מים או משהו קטן לאכול. ניצול. 5.ההתעללות היא בעצם כל מכות הרצח שהוא נתן לי ולאח שלי בעיקר. אני אישית למדתי מזה שמי שחוטף מכות מתמרד, ומי שלא- נשאר ילד טוב. זהו. מצטערת אם הטרחתי אתכם בקריאה. שיילך לעזאזל ושימות היום אמן!

שלום חביבה מהפניה שלך אפשר להבין שאת במצוקה גדולה, וחייך בבית לא היו קלים. כנראה שבני משפחתך גם הם במצוקה כמו שלך, ובעיקר אביך, וכולכם נאבקים במציאת אוויר לנשימה, אבל "צפוף מאוד ואין אוויר". מהמכתב התרשמתי שאביך מאוד אוהב אותך אך לא בדרך שמקובלת עליך. אולי גם את אוהבת אותו ולא בדרך שנראית לאביך? אני חושבת שקשה לך בבית וקשה לך אם עצמך. האם את נעזרת באנשי מקצוע? בת כמה את? מדוע אינך מתחברת לאימך? מאוד קשה לגדול בבית שיש בו רק גברים...

למויה היא בסה"כ בת 18 לחביבה היקרה אל תלכי מלחמות עם העולם תנסי לקחת מאנשים את הדברים הטובים לך שזה אומר אם אומרים לך דברים טובים אז תיקחי אותם לתשומת ליבך לכך שאנשים איכפת להם ממך. לגבי המשפחה שלך והיחסים עם אביך אז לי ניראה קודם כל שמאוד איכפת לו כי אנשים שכותבים מכתבים הם כותבים אותם מהלב וזה שהוא אומר שבמשפחה אומנת יכולת להצליח אולי כי הוא מרגיש שהוא לא נתן לכם מספיק וגם לא יכול לתת יותר ממה שיש לו וחושב שאנשים אחרים כן היו יכולים לתת לכם. לפי דעתי תנסי לדבר איתו שיחה שרק את והוא נמצאים או שתכתבי לו מכתב ותרשמי לו את כל הדברים שאת באמת מרגישה אבל לא מכתב עם קללות או דברים מגעילים אלא את הרגשות האמיתיים שלך זה יכול לעזור לך. זה כמו בפרוסמת של המרק משפחה לא בוחרים וזה מה שיש ורק שתדעי משפחה תמיד תהיה בשבילך בכל צרה שלא תהיא בה. אני מציעה לך להסתכל קדימה לעתיד ללמוד טוב, לשאוף לנסות להיות אופטימית להבין שככל שתחשבי חיובי רק ככה תצליחי בחיים. למה היית באברבנל? סתם אם מותר לדעת לא שחלילה אני מנסה לחטט לך בחיים. אם יש בפנימיה שלך פסיכולוגית, יועצת או מישהי שהיא חברה טובה אז תלכי אליה תמיד שאת מרגישה רע וצורך לדבר. ככל שתדברי ותוציאי מהלב את הדברים שמפריעים לך יהיה לך יותר קל. צריך רק לבקש עזרה ואנשים תמיד ישמחו לעזור לך, תסתכלי כאן בפורום כולנו אוהבים אותך ומאוד איכפת לנו ממך. ואת לא צריכה לחכות שכאן יחפשו אותך אלא תכנסי ותכתבי לנו סתם מה שבא לך ביי

אני באמת אוהבת את אבא שלי בצורה שהוא לא מבין ולא מקבל. אבל לרגע אחד אני לא מרגישה שהוא אוהב אותי. זה לא אומר שהוא באמת שונא אותי... אמא שלי בארצות הברית וגם לה יש בעיות של דיכאון ויש לה מחלת נפש שמשקרים... אז ההורים שלי שניהם דפוקים. זה בסדר, אני כבר בת 18 ואני משתדלת לא להגיע הביתה יותר מפעם בחודש. הלואי שהיתה לי דירה משלי. ככה היה לי יותר קל. כן, אני בעיקרון מבררת עכשיו על המשך טיפול פסיכולוגי כי הייתי מאושפזת 3 חודשים בבית חולים פסיכיאטרי בבת ים (יהודה אברבנאל) והייתי אחר כך במעקב 3 חודשים עם אותה פסיכולוגית שטיפלה בי בבית חולים ועכשיו אני צריכה המשך טיפול. אני מחכה כבר להגיע לשלווה שתהיה לי כשאני כבר אמצא מטפל חדש וקבוע. זה מאוד עוזר לי כשיש לי קשר עם אנשים ובמיוחד כשמדובר באיש מקצוע...

חביבה היקרה, טוב לשמוע ממך, אף כי אני מצטערת שמצב רוחך קצת ירוד כרגע.. בעקבות קריאת מכתבייך בתקופה האחרונה אני חושבת שאני מתחילה קצת להבין יותר אותך ואת נסיבות חייך. מה שמאד בלט לי בכל המכתבים, זו התחושה או החשש שלא אוהבים אותך, והפחד שיעזבו אותך. לאור מה שסיפרת על ההסטוריה המשפחתית שלך, אני יכולה להבין מדוע את מרגישה כך, אבל יחד עם זאת חשוב לי לומר לך כמה דברים : ישנן סיבות רבות להתנהגותם של אנשים, והן לא תמיד קשורות ישירות אלייך. לפעמים אנשים מתנהגים בצורה מסויימת כי משהו אחר מציק להם, כי הם טרודים בעניינים אחרים ועוד סיבות שונות ומשונות... אני בטוחה (ואני חושבת שגם את יודעת זאת) שאבא שלך בכלל לא שונא אותך. אולי נסיבות החיים הקשות שלו גרמו לו לנהוג בדרך מסויימת... אני יכולה להבין את הכעס והתסכול שלך מכך שאינו מרעיף עלייך אהבה במידה שאת זקוקה לה, אבל אולי אם תביני כי הוא פשוט לא מסוגל ליותר מזה כרגע, תוכלי ,עם הזמן, לקבל אותו כמו שהוא ולסלוח. עיזרי בתוכך את הכוח, שתפי את הפסיכולוגית בתחושותייך ( האם התחלת בטיפול החדש?), חזקי את יחסייך עם אנשים נוספים ואני מאמינה שתקבלי הרבה בחזרה... מאחלת לך שתרגישי טוב ואשמח לשמוע ממך מפעם לפעם! יעלה.

תודה על התגובה שלך! מה שלומך? התגעגעתי! אני כבר מתחילה להרגיש יותר טוב כי עיכלתי פחות או יותר את המכתב ואני מתחילה להבין את אבא שלי. סך הכל גם לו קשה בחיים והוא טעה וטועה כמו כל בן אדם. מותר לי לשאול מה התחלת להבין עליי? סתם מסקרן אותי לדעת, את לא חייבת להגיד לי. אני חייבת ללכת לישון כי אני עייפה נורא בגלל בעיות בשינה בזמן האחרון. מאחלת לעצמי ולכולם לילה טוב! וגם אני אשמח לשמוע ממך מידי פעם! אוהבת, חביבה.

חביבה שלום, קראתי את כל החלופת מכתבים בינך ובין הגולשים ומאוד הצערתי לקרוא את מה שעברת. עם זאת רציתי להעיר לך כמה דברים: 1. לגור באופן עצמאי זה לא פיקניק. זה לא רק השכר דירה. זה גם מסים, הוצאות מחיה. חוץ מזה, לעצמאות יש מחיר והמחיר הוא שאף אחד לא יבשל בשבילך, יכבס בשבילך, ינקה לך את הדירה. את גם תצטרכי לצאת לעבוד, וגם זה מאוד קשה. 2. משהו בקשר לאחיך . את לא יכולה לחיות את החיים שלו!!! אם הוא לא רוצה ללמוד, שלא ילמד!!! לי יש דוגמא שאומרת ככה: "לא מספיק להגיד לתינוק שהתנור חם. לפעמים צריך לשים לו את היד על התנור, שהוא יבין שזה חם". כלומר, לדעתי אחיך צריך לראות שבלי לימודים לא מתקדמים בחיים. 3. תסתכלי עוד משהו קטן: אבא שלך, למרות המצב שלו, הרים מסיבת בת-מצווה לאחותך!!! אני לא יודעת אם אני הייתי מצליחה לעשות את זה. עדי

חביבה שלום אני חושב שמערכת היחסים שלך עם אבא שלך מורכבת הרבה יותר ממה שאפשר יהיה לנתח או להתייחס אליו בפורום הוירטואלי הזה. כנראה שהמשפחה שלך עברה הרבה טלטלות וכך גם את באופן אישי. אפשר אולי לומר דברים קשים כלפי אביך, אבל דווקא לפי נוסח המכתב לא נשמע שהוא שונא אותך. הדברים כנראה לא פשוטים גם עבורו ואולי לעולם לא תוכלי לסלוח לו על דברים שקרו בבית. אני מקווה שתמצאי את הדרך לשקם את חייך ואולי באיזו נקודת זמן בעתיד תהיה לך ולבני משפחתך האחרים נקודת מפגש חיובית יותר מזו שהיתה לכם בתקופה האחרונה. חשוב בכל מקרה שאת תתקדמי בכוחות עצמך כפי שכנראה את מנסה לעשות, בלי קשר לעבר ולבני המשפחה האחרים. תמיכה סביבתית היא חשובה מאוד, אבל יתכן שהיא תהיה מבוססת על אנשים חדשים שאת מכירה. אם תצליחי בכל זאת להתחבר גם לבני משפחה וחברים מהעבר זה בוודאי יכול רק לשפר את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, זה מספר שנים אני סובלת מפחד מג'וקים. לא הפחד הרגיל שמופיע כשרואים ג'וק ונבהלים אלא ממש חוסר יכולת להיות בסביבת החדר או המקום בו נמצא ג'וק. אני חושבת לפנות לטיפול פסיכולוגי. האם ישנם מחקרים בנושא, האם זו תופעה שכיחה? תודה.

התופעה מוכרת ואכן טיפול פסיכולוגי יכול לעזור להקל או לפתור את הבעיה. באחת השיטות חושפים אותך בהדרגה למקור הפחד ( תמונות של ג'וקים למשל), עד שתגיעי למצב שלא תפחדי יותר , או שהפחד יהיה בעוצמה נסבלת. חשוב למצא פסיכולוג המטפל בשיטות כאלה.

לרווית, מדובר ב"פוביה פשוטה" מג'וקים, שהיא סוג שכיח של הפרעות חרדה. ניתן לטפל בכך באמצעות טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm#_פוביה_(פשוטה/ספציפית)_Specific

רוית שלום התופעה די שכיחה אבל העוצמה של הפוביה משתנה בין אנשים שונים. יש אפשרות לטפל בעניין באמצעות פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית ואפשר גם להיעזר בהיפנוזה ושיטות נוספות. הטיפול בד"כ קצר יחסית, בעיקר אם זה הנושא היחידי שמטריד אותך. אם הוא קשור למקורות חרדה נוספים כמובן שנדרש טיפול יותר רחב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 17.5 אני סובלת בחודשים האחרונים שעייפות מאוד חזקה, קושי להתרכז ושינוי מצבי רוח חדים. כל זה מלווה בכאבי ראש, נשירה חזקה,בעיות נשימה, ולפעמים דפיקות לב מהירות. גם כאני ישנה יותר מ12 שעות,אני מרגישה כאילו לא נחתי בכלל. הלכתי לרופא. בהתחלה הוא היה בטוח שזה על רקע נפשי, אך לא דיבר על זה יותר מדי ואמר שבראש ובראשונה אני צריכה לעשות בדיקת דם. לאחר שעשיתי בדיקת דם,הוא גילה שיש לי חוסר רציני בויטמין B-12. רשמו לי זריקות ותרופות, אני לוקחת אותם כבר כמעט חודש. אני צריכה לבצע בדיקת דם נוספת,אך אני כמעט בטוחה שרמת הויטמין עלתה (בגלל המינון הגבוהה של התרופה) הבעיה היא שכל מה שהיה לי קודם-לא הפסיק! כל התופעות שציינתי ממשיכות. זה מפריעה לי בתפקוד היום יומי ובחיי

כדאי מאוד לחזור לרופא. כנראה שהסיבה היא לא המחסור ב B12 . תבקשי בדיקות נוספות.

תכנסי לפורום רפואת משפחה ותנסי להעלות את בעייתך גם שם.

ק. שלום אני מציע לך לפנות למעבדת שינה ולבדוק את איכות השינה שלך. הם מתמחים בנושא ויתייחסו בוודאי לתופעות השונות בהקשר הראשי של העייפות. יש מעבדה כזו למשל בתל השומר וכדאי לפנות לייעוץ ראשוני אפילו בתשלום כדי לזרז את התהליך (העלות נמוכה למדי לייעוץ כזה). אם יהיה צורך לישון במעבדה יהיה כדאי לקבל הפניה מקופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. ברצוני לשתף במקרה שקרה לי. עמדתי בתור עם חברתי לקניית כרטיס למופע. פתאום הרגשתי שמישהו נצמד אלי מאחור, וזה לא שלא היה מקום או שדחפו אותו. ולא פחות ולא יותר זה גבר הגר לא רחוק מביתי, נשוי ובסביבות גיל ה-40. לציין, שהוא תמיד אוהב להביט בי מתי שפוגש אותי ברחוב. הייתי מאובנת, בשוק ולא היה לי האומץ להגיב, כי אני מאד סגורה וביישנית מטבעי. אך המקרה הזה רודף אותי,אני מרגישה טפשה וזולה בגלל שלא הגבתי. מדוע גבר עושה זאת? האם מתוך שהתאהב בי, או סיבה אחרת ומה עושים? תודה.

קרה לי אותו דבר אבל עם גבר שאני לא מכירה מה שרציתי לומר לך זה שגם אני היתי מאובנת ולא הגבתי ואני בכלל לא סגורה ובישנית וזה רדף אותי תקופה וגם הרגשתי כמוך טיפשה וזולה ואז החלטתי לעבוד על עצמי ושכנעתי את עצמי שאני בסדר גמור ואותו אחד סוטה וחולה נפש והבטחתי לעצמי שאם יקרה לי שוב אני לא אשתוק מקווה שעזרתי בי

היי. זה מראה שבא לו עלי, יאעני מתלהב ממני? מדוע גבר עושה זאת ? (סליחה על הבורות).- תודה- מירב.

"מירב" - די!!! עשי טובה לכולם ותפסיקי כבר להציק!!! את חושבת שאנחנו - כולל הד"ר - מטומטמים? אני יודע שאת "שולה" ו"חגית" ותמיד יש לך בעיה עם גברים - לכי טפלי כבר בבעיות שלך ותעזבי אותנו בשקט.

שלום למירב ושאר המגיבים ראשית ברצוני לבקש להנמיך את עוצמת התגובות. גם אם מירב שאלה בעבר בפורום זו זכותה ואופי התגובות החריפות אינו מתאים ומקובל. תגובות שלא הולמות את אופי הפורום תמחקנה. ספציפית למירב, אם את מעוניינת להגיב זה עדיין לא מאוחר. בפעם הבאה שתפגשי אותו תדרשי ממנו להפסיק להטריד אותך. את יכולה גם לדבר על כך אם אדם אחר ולהעביר איתו מסר. השאלה האם הענין רק מציק לך כי אופן התנסחותך מעביר הרגשה שהוא גם מעניין אותך. אכן שאלתך עולה אחת לכמה שבועות בפורום בצורה די דומה (וגם התגובות שהיא מקבלת) ולכן אולי כדאי שתתבונני ע"י מנגנון החיפוש על התשובות השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קוראים לי רפי ואני בן18 אני בסובל מסכיזופרניה ונמצא בטיפול תרופתי מסוג ריספרדל השאלה שלי היא האם יש עוד אמצעים לטפל במחלה מלבד התרופה

רפי, מלבד טיפול תרופתי יש אפשרות לטיפול פסיכולגי, טיפול באומנות, פסיכודרמה ועוד ועוד. מציעהשתשאל את הרופא המטפל על מה הוא ממליץ, ותבדוק מה מבאופציות מתאימה לך.

רפי שלום הטיפול התרופתי חשוב אבל במקביל בהחלט רצוי שתפנה גם לשיחות עם פסיכולוג או גם גורמים אחרים כמו עובדים סוציאליים, חונכים, מועדון חברתי וכו'. מה שחשוב בעיקר הוא יצירת סביבה חברתית אוהדת ותומכת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 16.5, ומרבה לבקר (- בקורת) את עצמי בצורה חולנית. לכל אדם יש בקרה עצמית- אבל אצלי היא פשוט חונקת. הבטחון העצמי שלי נפגע , בעיקר לאחר שאני עושה טעות, קטנה ככל שתהיה כמו כל בנאדם. אני משחזרת את הטעות שוב ושוב ויוצאת בתחושה של 'איזה לא מוצלחת שאת!! מתי תתנהגי נורמאלי?!' אייך אפשר להשתחרר מזה????

אין לי עצה בשבילך אבל אני רק רוצה להגיד לך שיש לי בדיוק את אותה הבעיה. תמיד אחרי שאני עושה משהו אני חושבת שאני מפגרת ולמה עשיתי את זה או למה אמרתי את זה. אני משווה ביני לבין חברות שלי ומרגישה כמו תולעת לידן. כולם שוות ואני אפס. אין לי ביטחון עצמי ואני שונאת את עצמי על כל דבר שאני אומרת או עושה. אם יכתבו לך עצות שנראות לך טובות, בבקשה תכתבי לי אותן. תודה, ושיהיה לך יום מצויין!

אני הייתי מציעה לך לפנות ליעוץ פסיכולוגי, יש לי חברה בת 30 שסובלת מאותה בעיה ועכשיו היא החליטה לטפל בעצמה אחרי שנים שהיא סבלה. עדיף שתטפלי בזה עכשיו ע"מ שהחיים שלך ישתנו בצורה חיובית ותוכלי לשנות מאשר שתחיי עם זה לעוד שנים. יש המון אנשי מקצוע מעולים שיכולים לעזור לך. את יכולה לפנות לאמך או לפתוח ספר טלפונים ולהתקשר לפסיכולוגית לנסות לקבוע פגישה לטיפול

הייתי מציעה לכן לקרוא ספרי פסיכולוגיה בנושא דימוי עצמי יש שם המון דברים שיכולים לתרום לכן ולגרום לכן להסתכל על דברים בצורה יותר חיובית

דנה שלום הביקורת העצמית שלך בוודאי קשורה לנטיות האישיות, להסטוריה האישית ולגורמים נוספים. אם מדובר באמת בתופעה חריפה שחונקת אותך כדאי לטפל בזה ולא להשאיר את זה כך. לעיתים קשה להשתחרר לבד מהמחשבות המטרידות ולכן הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. לצורך זה תצטרכי לשתף את הוריך לפחות ברצונך לפנות לטיפול הן כדי לקבל את הסכמתם והן כדאי להיעזר למצוא את המסגרת המתאימה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מי מחליט שהטיפול נגמר? אם קראנו קודם על תלות במטפל, אז יכול להיות שהמטופל ירצה להמשיך להגיע מתוך התלות, על אף שהסיבות שבגללו הגיע נפתרו או נרגעו. האם הפסיכולוג אמור להגיד סטופ מתי שנראה לו שהגיע הזמן? האם הפסיכולוג אמור להבחין מתי מדובר בתלות ולטפל גם בכך? תודה

מתוך נסיוני - זה אכן עלול לקרות. המטפל - אם הוא הגון ומקצועי - צריך להבחין מתי למטופל אין צורך בו יותר ובהדרגה לסיים את הטיפול. בכל מקרה - רצוי שגם המטופל ידע להבחין אם יש לו צורך במטפל או שהוא נשאר איתו מתוך הרגל ותלות. במקרה של הישארות מתוך הרגל - כדאי פשוט לשתף את המטפל בקושי לעזוב וביחד להחליט על מועד סיום של הטיפול.

מנסיוני אני הרגשתי שזהו מציתי את הטיפול ופתרתי את הבעיות ולא הרגשתי צורך לחזור אליה. השאלה אם את מרגישה צורך להמשיך לטפל בדברים מסויימים וקשה לך להתמודד ואת צריכה מישהו שייעץ לך. אני הייתי מציעה לך פשוט לשאול את עצמך שאם תמשיכי ללכת זה יתרום לך ויפתור לך דברים או לא ואז תחליטי אם ללכת או לא.

ט. שלום היוזמה לסיום הטיפול יכולה להגיע משני הכיוונים של המטפל והמטופל. היה רצוי שתהיה הסכמה הדדית שאכן זה הזמן המתאים והנכון מבחינת המטופל. נושא התלות צריך לעלות בתוך המסגרת הטיפולית והוא לא מנותק ממה שקורה בתוך החדר, לכן כשהפרידה מתקרבת הוא לא פתאום מופיע אלא בוודאי תהיה אליו התייחסות בכל מקרה הן ע"י המטפל והן ע"י המטופל. אלו תהליכים שקשה לתכנן אותם בצורה תיאורטית אבל הם קורים מן הסתם כל הזמן בתוך טיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם. מה קרה? קצת נהיה לי מצב רוח אז כבר לא איכפת לכם ממני? ככה זה היה לי עד עכשיו עם כולם אז אני רגילה לזה כבר, אבל לא ציפיתי שגם איתכם זה יקרה לי. הקטע הוא לא ליצור כל הזמן אלף ואחד קשרים חדשים ולשכוח מהם מהר או לכתוב להם רק פעם בחודשיים, הקטע הוא ליצור מספר קשרים שיחזיקו מעמד לאורך זמן. ואם לא הבנתם אותי אז עזבו, לא חשוב. שלום ואלי לא להתראות...

אני לדוגמא הייתי נכנסת מידי פעם לראות אם כתבת כאן משהו ואם הכל בסדר וזה קצת היה ניראה לי מוזר לשאול חביבה את כאן? אני לא חושבת שלאנשים כאן לא איכפת ממך כי עובדה שאת זקוקה לנו אנחנו כאן בשבילך ומאוד אכפת לנו ממך וישר כולם מתחילים לכתוב לך. אז אל תעלבי פשוט תשמיעי קול מידי פעם סתם תכתבי דברים כדי שנכתוב לך בחזרה. ואם את כ"כ רוצה ליצור קשרים שיחזיקו מעמד אז תשקיעי גם את זה כמו בטנגו צריך שניים בשביל לרקוד ואת יכולה לספר דברים גם נחמדים לא רק רעים ורק שתדעי אני שמחה שאת כאן ושאת בסדר ואם לא יצא לי אני מאחלת לך שתהיה לך שנה חדשה וטובה עם הרבה קשרים ועם הרבה אנשים, ושיהיה לך רק טוב ונעים.

תודה. הייתי זקוקה לקצת קשר עם אנשים כמוני. את צודקת, זו אשמתי באמת. סתם, האמת היא שזה לא אשמת אף אחד. אני הייתי בבית לחופשת חנוכה ואין לי אינטרנט בבית אז לא יכלתי לכתוב, ואתם חיכיתם לשמוע ממני מה קורה איתי כדי לכתוב לי חזרה. הכל היה בסדר איתי שלשום ואתמול וגם היום עד לפני שעה קלה. אני אכתוב בפורום את הסיפור עצמו. יקראו לזה "אבא שלי שונא אותי". אם זה מעניין אותך את מוזמנת לקרוא. ושוב תודה לך על שכתבת לי. הייתי צריכה את זה בדיוק עכשיו! שיהיה לך יום מצויין וגם לך שנה טובה ושמחה! דרך אגב- איך את מתכוונת לחגוג ביום רביעי בשתים עשרה בלילה בדיוק? חבר שלי ואני נשכב במיטה ונצפה בטלויזיה באיך שכולם סופרים את השניות שנותרו עד לחצות ואז כשכולם יתנשקו אז הוא ייתן לי את הנשיקה של החיים שלי שהוא שמר ליום הזה, ואחר כך נעשה אהבה ונלך לישון מחובקים. לא נשמע ממש מיוחד אבל בשבילי זה מספיק בהחלט.

היי חביבה אני מצטרפת לדבריה של דנה. גם לי עברה מחשבה רק אתמול מעניין מה קורה איתך. פשוט אם בא לך לדבר איתנו אז תיכנסי ותכתבי. אז באמת מה קורה איתך בימים אלו?

שלום לך! אצלי הכל היה בסדר גמור עד לפני קצת יותר משעה. את הסיבה תוכלי לקרוא במה שאכתוב עוד מעט. יקראו לזה "אבא שלי שונא אותי". בעיקרון חזרתי לפנימייה שלי שלשום אחרי חופש חנוכה. (דרך אגב, היה לי יום הולדת 18 בשבת שעברה). היה נחמד, הייתי בשבת עם חבר שלי שעשה לי מסיבה ממש יפה עם המשפחה המתוקה שלו, ביום ראשון הוא חזר לבסיס ואני נסעתי הביתה בלית ברירה. ביום שני חברות שלי עשו לי מסיבת הפתעה. ביום שלישי נסעתי לקנות בגדים לבת מצווה של אחותי. ביום רביעי חברה טובה שלי התחתנה. (בת 17.5, הוא בן 19.5 = צוציקים...) וביום חמישי היתה הבת מצווה. בשבת נחתי מלא וביום ראשון חזרתי לבית ספר שלי. חזרתי עם מצב רוח טוב שנהרס... אבל בעיקרון אני בסדר. קצת לחוצה מהבגרות שיש לי עוד שבוע בהיסטוריה. בסדר, נעבור את זה. קיצר, תודה שכתבת לי. שיהיה לך יום טוב!

חביבה שלום אני מבין שנפגעת ממשהו, אני לא בטוח שאני מבין ממה. אם יש נושא שתרצי לגביו את תגובתי הסבירי יותר במה מדובר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אין שום דבר מסויים שנפגעתי ממנו. פשוט קצת הצטערתי לחזור לכאן אחרי שבוע של חופש ולגלות שאף אחד לא כתב לי כלום. אבל זה בסדר עכשיו. תודה בכולופן!

שלום רב רציתי להתעניין בתחום הפסיכולוגיה הרפואית. אני מסיים את התואר הראשון בפסיכולוגיה ואיני רוצה להיות מטפל קליני ללא התמחות שמעניינת אותי. אם אתה מכיר מקומות בעולם שמתמחים בכך אני אשמח להמלצות. תודה

דוד שלום יש התמחות כזו גם בישראל. נסה להתעניין בחוגים לפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני פונה לקהל הקוראים והכותבים אם יכולים להמליץ לי על פסיכולוגים באזור חיפה, קריות והאזור. בעיקר כאלה שעובדים עם חיילים. בתודה

אני יכול להפנות אותך לפסיכולוג ופסיכולוגית קליניים מחיפה מצוינים 707443-058

שלום יש ליבת 15 שהיא ילדה חכמה ומצינת חברות שלה תמיד מתקשרות בזמן המבחנים ולפגישות ויצאות לא קורים לה והיאלארוצה יותר לעזור להם .כי עד עכשיו רק קיבלה סתירת לכי וכואב לה שרק לשיעורים רוצים אוחה .עד עכשיו עזרה להם .אנילא יודעת איך לעזור לה שתוכל לנצל כישורים שלהלקשירת קשר יותר חזק לכיון חברתי.בבקשה תעזור לי.ותודה.

מלי שלום אני לא חושב שתוכלי לעזור לה באופן ישיר. תוכלי לעזור באופן עקיף ראשית ע"י תמיכה רגשית ונפשית וכן אולי לבדוק איתה האם היא רוצה בייעוץ מקצועי פסיכולוגי כדי להתמודד עם המצבים החברתיים אליה נקלעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך מודה לךעל תשובה

בתור ילדה גם אני הרגשתי לפעמים תחושות שאין לי מספיק חברות ולפעמים הן רוצות להיות חברות שלי רק בגלל דברים מסוימים. אני הייתי מציעה לך קודם כל לנסות לעודד אותה להזמין הביתה ילדה אחת או שתיים או לבדוק מולה אם יש מישהי שהיא כן מחבבת אותה ומדברת איתה ופשוט לנסות להצמד אליה הכוונה שהן יהיו חברות לא רק לשעורים אלא גם לבילויים ולפגישות בניהן לאחר הלימודים. דבר נוסף לבדוק אם היא לא מתנשאת מעליהן או למה היא לא מתחברת אליהן. פשוט סתם תנהלי איתה שיחות למה היא לא יוצאת או הולכת לחברות. אפשרות נוספת זה להרשם לכל מיני חוגים ושם היא יכולה להכיר חברות. בהצלחה

שלום רב! בני בן ה-10 מדבר מתוך שינה עם עיניים פתוחות ולעיתים הוא קם מתוך שינה ורוצה לעשות דברים מסויימים כשהוא עדיין ישן. לפעמים הילד מתלונן על סיוטים בלילה. דבר זה החל לפני חודש הוא היה חולה בוירוס והיה מקיא הרופא המליץ לי לתת כדור פרמין נגד בחילות הכדור השפיע עליו מאוד לרעה כי הוא קיבל תופעות לוואי של אוטיזם זאת אומרת שהילד שלי ראה כל דבר 10 פעמים, ידיו היו כבדות, היו לו חרדות וסיוטים. אנחנו נבהלנו והזמנו אמבלונס ורק בבה"ח אחרי בדיקות ממושכות הבינו שאלה תופעות לוואי של הכדור. שאלות האם הכדור יכול להשפיע לטווח ארוך? האם יש לילד טראומה? מה לעשות?

פנו לקופת חולים ובקשו הפניה לבדיקה נוירולוגית.

עמליה שלום הנושא עצמו הוא רפואי לחלוטין ולכן אני מציע לפנות לאחד הפורמים הרפואיים באתר זה להתייעצות. אני מניח שמומחה לנוירולוגיה יוכל לעזור, אם מתפתחת הפרעת שינה כדאי לפנות למעבדת שינה, אבל מאחר והעניין עלה רק לאחרונה כדאי קודם כל לברר מה בדיוק קרה. לגבי טראומה עתידית, אני מציע בשלב הזה להתמקד בפתרון הבעיה ולאחר פתרון הבעיה לבחון האם יש צורך להתמודד בכלל עם טראומה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעבר אובחנתי כפסיכוטית. במשך תקופה ארוכה קיבלתי תרופות אנטי פסיכוטיות שגרמו לי לתופעות לוואי קשות מאוד. בתקופה זו הדרדרתי במצבי - הן המנטלי והן השיכלי. לפני כן היו לי קשיים - אך הצטיינתי בכל הנוגע למטלות קוגנטיביות. ( הצטיינתי מאוד בלימודי ). האבחנה לגבי כיום היא הפרעת אישיות גבולית. נאמר לי - שמעולם לא הייתי פסיכוטית - רק שהייתי בדיכאון קליני. ( מה שתמיד טענתי ). אני לא יכולה לשכוח את הסבל העמוק שנגרם לי ואיני יכולה להשתחרר מהסטיגמה ומהדימוי העצמי השלילי. ( יש לציין שלא הייתי מאושפזת ואף אחד מחברי לא ידע על כך ). יש לי כל הזמן הבזקים מהטיפול שעברתי- מה שגורם לי לחרדה עצומה. אני מרגישה שלעולם לא אוכל לחזור למצבי( בכל התחומים) כפי שהיה מלפני הטיפול. תבינו- גם בעבר סבלתי אך לא ניתן לתאר את הסבל, ההשפלה והבושה שחשתי ועודני חשה בעקבות הטיפול שעברתי. מיותר לציין שיש לי כעס על מטפלים באופן כללי. איך אפשר לחרוץ את הדין בצורה כזו. מי מינה אותכם לאלוהים. איך בחוסר אחריות - לקחתם חיים. קשה לי כל כך. תנו לי עצה בבקשה - איך אפשר לשכוח? איך אפשר להפסיק את הכאב?

נוי שלום אישית קשה לי להתייחס לעצמי כחלק מקהל גדול של מטפלים שחרצו את דינך. בכל מקרה, אני יכול להזדהות עם הכאב שאת מבטאת בדבריך ומקווה שתמצאי דרך לשקם את חייך בהמשך. אני מתאר לעצמי שתוכלי למצוא מטפל שכן יתאים לך ושתוכלי לבטוח בו, בסופו של דבר מטפלים הם אנשים ואני מאמין שכימיה אנושית יכולה לעזור במצבים רבים. אני לא יודע אם תוכלי אי פעם לשכוח או שתרצי לשכוח, אבל יש אפשרות להיעזר בטיפול ובסביבה כדי לצאת מהמילכוד. כל טוב ד"ר אורן קפלן

היי אני הייתי רוצה, אם יורשה לי בפורום הזה, להעלות דיון לגבי תחום הפסיכולוגיה. אני מתעניינת בתחום הזה מאז ומתמיד אך לאחרונה חשה בלבול לגביו. לכולם ידועה הביקורת המרכזית על פסיכולוגיה - שהיא לא מדע בדיוק. אמנם אני אוהבת את תחום הפסיכולוגיה אך אף פעם לא חשבתי באמת על הביקורת הזו. לאחרונה אני חשה הזדהות עם העמדה הזו. הרי מדע, מטרתו לפתח תאוריות - למצוא הסבר להתנהגות מעבר להבדלים בין אישיים ע"מ שנוכל לנבא התנהגות אנושית. וכפי שידוע לכולם, כל אדם שונה הן בגלל מטענו התורשתי והן בגלל סביבתו. אין אדם אחד שדומה למשנהו. אז כיצד ייתכן שאנו מנסים לפתח תאוריות שיוכלו להסביר התנהגות אנושית כשסביר להניח שכל אדם יבחר להתנהג בצורה שונה. מה גם שמתקשים אמפירית לבדוק את התאוריות כי המושגים קשים לתרגום מעשי. ובנוסף לכך, המחקרים בד"כ נערכים על אוכלוסיה מסוימת (לדוג' סטודנטים, מתנדבים וכ"ו), עובדה שמקשה על הכללה לגבי אוכלוסיות אחרות. וגם תמיד נלקח בחשבון כי ייתכן שיש עוד גורמים שמשפיעים על ההתנהגות ולאו דווקא המשתנים שרצו לבדוק. מה גם שמאוד קשה להשתלט על ההבדלים הבין אישיים הרבים. אני מניחה שהגישה שלי לפסיכולוגיה היא גישה פילוסופית . לדעתי, חשוב מאוד שהמטפל יהיה בעל נסיון חיים יותר מאשר מצליח בלימודיי פסיכולוגיה כי חשוב שהמטפל יוכל לתת פרספקטיבה אחרת על החיים מתוך נסיונו כי תאוריות אפשר לפתח מפה עד להודעה חדשה , אך מה שחשוב זה מה שעובד בשטח. לכן אני חושבת שלא בהכרח יש צורך לפנות למטפל מוסמך (פסיכולוג, עו,ס וכ"ו) אלא אפשר גם להתייעץ עם אדם כרימטי, בעל נסיון חיים. בחומר הלימוד בפסיכולוגיה אני רואה דבר שעושה סדר בתופעות היום יומיות ונותן להם שם. אז אני גם שואלת את עצמי האם ניתן להיות מטפל גם כשאני לא רואה בפסיכולוגיה מדע אלא כמשהו תאורטי וחומר מעניין, אבל לטפל באנשים אני רוצה כי אני מעוניינת לתרום כי אני אדם אמפטי וכי אני חושבת שאני יכולה לייעץ מתוך נסיוני בחיים?

ספיר שלום הפסיכולוגיה אכן לא יכולה להיות מדע מדוייק, וכך גם כל התחומים האחרים של מדעי החברה והרוח. כנראה שזה גם מזלנו שאי אפשר לנבא ולהבין את הנפש האנושית בצורה כל כך מדוייקת. הפסיכולוגיה משלבת מרכיבים מדעיים אותם בהחלט אפשר להוכיח גם בצורה אמפירית עם מרכיבים אחרים כמו רגש, אינטואציה, נסיון חיים ועוד. המינון הנכון בין הכל וכן כימיה אישית בין מטפל למטופל עושים את הטיפול הפסיכולוגי לחוויה ייחודית. הביקורת לגיטימית ובמקומה בדרך למציאת השיטות הטובות ביותר לעזור לאנשים. בשורה התחתונה, אף אחד עוד לא המציא שיטה טובה יותר לטפל באתגרים עימו מתמודד הטיפול הפסיכולוגי ואני בספק אם ימציאו את אותה שיטה שתתן פתרון מושלם. אז אנחנו נשארים עם עולם לא מושלם, כנראה שמייצג את מה שקורה בכל דבר אחר בחיים, ושם מתמודדים. אולי זה העניין העיקרי, לצאת מהאשליה שיש בעולם הזה משהו בטוח לחלוטין שיתן פתרונות קסם. רוב הבעיות הפסיכולוגיות קשורות בצורה כזו או אחרת לפערים בין הרצון בשליטה מלאה בסביבה למציאות בה שליטה כזו פשוט לא אפשרית ולא קיימת. בברכה ד"ר אורן קפלן