פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום , חבר שלי עזב את הארץ אחרי שנתיים של חברות . אני לא יודעת ומסוגלת להתמודד עים הכאב הזה שלא נגמר אני לא מסוגלת להתמודד עים העובדה שהוא העדיף לבחור בחיים שם מאשר להיות פה איתי

ליזה שלום הפרידה משמעותה תהליך של אבל טבעי שלוקח זמן. תני לעצמך את הזמן להתמודד עם הכאב שכרוך בפרידה. זה יכול לקחת שבועות ואף חודשים. זה גם כאב הפרידה וגם הפגיעה מכך שבחר לעזוב אותך. אם תרגישי שזה חזק מאוד ופוגע בתפקוד היומיומי כדאי שתפני גם לקבל עזרה מקצועית. הזמן יטפל בפצע, אבל את צריכה לזמן לעשות את שלו. לעיתים אפשר להאיץ מעט את התהליכים, אבל הפרידה כואבת ואולי אפשר להתנחם בכך שהכאב הזה מצביע על יכולתך לאהוב ולהרגיש, מה שיביא בסופו של דבר לקשר אחר וחדש שיביא גם אושר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מבקש לדעת איפה אפשר למצוא שמות של פסיכולוגים מורשים וטובים עבור חייל המגיע הביתה בסופי שבוע? האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולגים באזור הצפון? חיפה, קריות עד עפולה והאזור. בתודה לכולם

שלום אישית אינני מכיר בצפון. אולי יהיו משתתפים אחרים בפורום שמכירים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קראתי את המאמרים והרבה תשובות שלך בפורום והייתי מעוניין לדעת, אם זה לא מפריע לך, אם תוכל להמליץ לי על חמשת הספרים האהובים עליך בתחום הפסיכולוגיה. אני יודע שזה כללי מידי, ואין לי נושא ספציפי, אבל אני מחפש משהו מיוחד, לא ספרים רגילים שיספרו לי עובדות שאני יכול למצוא גם באינטרנט. אולי על שיטות טיפול מיוחדות, עם סיפורים מיוחדים, לא ממש יודע אבל הייתי רוצה לשמוע ממך על המלצותיך. אולי הספרים שהכי הרשימו אותך, האם תוכל לענות על זה? מקווה שלא איכפת לך שאני שואל. תודה

ח. שלום לא פשוט להגדיר ספרים ספציפיים, זה ממש משתנה מתקופה לתקופה, מה גם שעולם הפסיכולוגיה אינו מוגבל רק לספרי פסיכולוגיה מקצועיים וישנה השפעה רבה גם מספרות כללית שקוראים ויש בה היבטים פסיכולוגיים רבים. ספריו של וויניקוט מאוד מומלצים. יש כמה שתורגמו לעברית. ספריו של יאלום נחמדים, יש בהם לעיתים משהו שטחי, אבל מספרים מאוד יפה על החשיבה הפסיכולוגית והטיפול. סערת נפש של יורם יובל יכול להשתלב איתם בצורה טובה וכדאי לקרוא. הספרים של דויד גרוסמן אינם אמנם ספרים בפסיכולוגיה אבל יש בהם המון מהתחום. עיין ערך אהבה הוא האהוב עלי עדיין. גם הספרים של מאיר שלו מדברים אלי בהקשר הזה. הרבה מאוד ספרים בפסיכולוגיה מספקים ידע רב וחשוב אבל לא לכולם יש את ההשפעה הרגשית כמו במקרים של הספרות ממש. קראתי הרבה ספרים שעניינו אותי אבל ברוב המקרים מדובר יותר בהעשרה מקצועית ואת האינטגרציה לגבי מה מתאים לי כפסיכולוג ואיך לשלב את זה בעבודה ובחיים שלי אני עושה בנפרד מהספר עצמו. לכן די קשה לי לשלוף שמות של ספרים ספציפיים שהם המומלצים ביותר. הרשימה הנ"ל היא לא באמת 5 המומלצים ביותר אלא יותר דברים שכדאי לקרוא אם עדיין לא נקראו. עדיף לדעתי לבדוק מה מעניין אותך לקרוא ולעשות חיפוש ממוקד סביב הנושא הזה. אפשר למשל להיכנס לאתר סטימצקי ולעשות חיפוש לדוגמא של המילה פסיכולוגיה ולראות אילו ספרים מוצאים חן בעינך ולהזמין 5 מהם. זה נראה לי התחלה הרבה יותר נכונה ומותאמת אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מודה לך מאוד. בדיוק את הספרים הרגשיים אני מחפש. ספרים מקצועיים, מה שמעניין אותי קראתי, אבל כל מה שמשלב משהו אישי מהלב מרגש אותי. אני ממש מודה לך, אם תחשוב על עוד משהו, אני אשמח מאוד אם תצרף אותו לכאן. תודה רבה ולילה טוב לך

אוקי דיבתרי עם אמא שלי, קודם כל אמרתי לה שחברה שלי הולכת לפסיכולוג, ורציתי לראות איך היא תגיב אז היא עושה לי אמא: תראי שהיא רק תסבול נועה: למה שתסבול, היום הרבה אנשים הולכים לסיפכלוגיים, ועם הם היו סובלים הם לא היו הולכים! אמא: איזה שטויות יש לי חברה שהיא פסיכולוגית ושאלתי אותה על זה, והיא אמרה שישר פסיכלוגים חושבים שמה שיש לבן אדם זה מהבית וישר בודקים את הבית ואת ההורים עם משהו אצלהם לא בסדר(וזה לא בבית סיפרי) נועה: למה תמיד מזמינים את ההורים רק עם המקרה חמור ממש, ואפשר לומר לפסיכלגויים שזה לא מההורים, הריי אומרים להם את כל האמת אמא: אפילו שאומרםי להם כל פסיכלוג לכל בעיה צריך רואת את ההורים ובלה בלה בלה. לבדוק שזה לא בה מהבית נועה: (שותקת)! אמא: תאמיני לי זה שטויות, כולם יכולים לצאת ממה שיש להם גם בלי פסיכלוג וזה. נועה: זה ממש ממש לא נכון (בוא נגיד שגמרנו את השיחה בריב ובצעקות) ועכשיו עוד יותר אין לי מוטיבציה להגיד לה על הפסיכלוגית..... שאני רוצה ללכת \-:

נועה חמודה נראה שאמא שלך מאוד שמרנית בעניני פסיכולוגיה. היא גם פוחדת לגלות שמא חלק מהמצב בו את נמצאת הוא בגללה. אולי כדאי שתנסי שוב והפעם ישיר יותר. נסי לא לריב איתה . תביני שהיא חושבת אחרת ממך. את צריכה להסביר לה שאת צריכה עזרה וזו הדרך שאת חושבת שתעזור לך. אם גם זה לא יעזור אז תעשי את מה שד"ר אורן כבר יעץ לך לגבי הגיל ותלכי למרפאה לבריאות הנפש שם זה מאוד זול. אם את תיכוניסתית את יכולה להתחיל מיועצת בית הספר. אל תוותרי . עם אמא או בלי לכי ליעוץ את תרגישי הרבה יותר טוב אח"כ המון הצלחה ציור

היי ציור:) תוכל לרואת מה שכתבתי לאורן כי הוא כתב לי אותה שאלה בערך כמוך \-:

יש לי עצונת קטנה. קחי את האדם שאמא שלך הכי מעריכה, שהיא הכי תופסת ממנו והתייעצי איתו/ איתה. את יכולה לבקש ממנו לדבר איתה ולעזור לך. זה יכול להיות משפחה או חברים שלה, מישהו שאת יודעת שהיא תקשיב לו ושיוכל לעזור לך. אם זה חשוב לך כמו שזה נראה, את תמצאי את הדרך.

מישהי שאני מכירה שהיו לה הפרועת אכילה דיברה עם אמא שלי וזה לא עזר גם הרופאים דיברו איתה וגם זה לא עזר\-:

נועה שלום קודם כל, בהחלט טוב שהחלטת ליזום שיחה, למרות שעדיין לא קיבלת את מה שחיפשת. מהשיחה ברור שאת נורא רוצה שאמא תהיה איתך באותו ראש, את מנסה לברר בצורה מאוד עקיפה מה תהיה דעתה, שאותה את יודעת מראש. אבל כנראה שאתן לא באותו ראש וכדאי לקחת את זה בחשבון ולא לנסות להפוך אותה למה שאינה. את רוצה שהיא תקבל אותך כפי שאת, אולי כדאי לבצע את זה גם כלפיה. זו היא, ואלו עמדותיה, וזה לגיטימי כל עוד זה לא פוגע בך. אם את צריכה לראות פסיכולוג ורוצה גם לשכנע את הוריך שזה מה שאת צריכה או לפחות לקבל את עזרתם, את צריכה לדבר איתם באופן ישיר ולומר שאת צריכה. לאנשים רבים יש עדיין דעות קדומות או חששות לגבי פסיכולוגים אבל רוב האנשים מוכנים ללכת ולהכיר בצורך בייעוץ פסיכולוגי כשישנה בעיה רצינית עימה צריך להתמודד. אם אמך תבין שמצבך עלול להחמיר ללא טיפול פסיכולוגי סביר להניח שתגיב בצורה שונה. אני בספק אם את יודעת או מרשה לעצמך להפגין חולשה או צורך ליד הוריך וכדאי לחשוב אם לא שם הבעיה. באופן שאת מנסחת לאמך את הדברים זה כמעט מזמין התנגדות. מדוע לא לדבר ישיר? בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אורן, קודם כל כבר דיברתי עליה ישיר, מתי שהופרא של ההפרועת האכילה רצתה שאני הלך ואמרתי לה שגם אני הייתי רוצה ללכת, ובגלל זה יצאתי מהמרכז להפרועת אכילה כי אמא שלי לא רצתה אתה מבין אני פשט לא מסוגלת \= בקשר רמכז הזה שזה בזול אין לי גרוש על התחת, להורים שלי יש, אבל אני בת 17 וחצי ואינ ביכתה יב' ואני לומדת ואין לי זמן לעבוד ויש עוד המון דברים שאין לי זמן עליהם, אז אין לי כסף וג בגלל שזה זיל הזול אני בטוחה שזה עולה כסף למה החיים כל כך נוראיים למה הלכ כל כך קשה לי בחיים, ועם כבר אני רוצה שייעזרו לי גם זה קשה לי למה אני צריכה לחכות עד גיל 18 \-: שנה הבאה

היי אורן, קודם כל כבר דיברתי עליה ישיר, מתי שהופרא של ההפרועת האכילה רצתה שאני הלך ואמרתי לה שגם אני הייתי רוצה ללכת, ובגלל זה יצאתי מהמרכז להפרועת אכילה כי אמא שלי לא רצתה אתה מבין אני פשט לא מסוגלת \= בקשר רמכז הזה שזה בזול אין לי גרוש על התחת, להורים שלי יש, אבל אני בת 17 וחצי ואינ ביכתה יב' ואני לומדת ואין לי זמן לעבוד ויש עוד המון דברים שאין לי זמן עליהם, אז אין לי כסף וג בגלל שזה זיל הזול אני בטוחה שזה עולה כסף למה החיים כל כך נוראיים למה הלכ כל כך קשה לי בחיים, ועם כבר אני רוצה שייעזרו לי גם זה קשה לי למה אני צריכה לחכות עד גיל 18 \-: שנה הבאה

עצוב לי מאוד. איני יכולה להפסיק את העצב. אני בטיפול פסיכולוגי וזה לא עוזר. אני לא מסוגלת לקחת כדורים כי יש לי רתיעה חזקה מלבלוע כדורים ( פשוט בלעתי פעם הרבה כדורים בבת אחת-כניסיון התאבדות- ומאז יש לי התניה שלילית מבליעת כדורים.). אני חושבת על התאבדות בתליה. כל בזמן מדמיינת את זה. הכנתי חבל ומכתבים למשפחה. אני לא יודעת מה לעשות. הלוואי והייתי יכולה לעשות היפנוזה על-מנת להעלים את הזיכרונות והעבר. תעזרו לי.

מתוקה ערב טוב תעשי משהו עכשיו, לכי לקרוב משפחה או מישהו שקרוב לליבך ותהיי איתו. אל תהיי לבד, תתקשרי לער"ן הם יוכלו לעזור לך.

זה שאת כאן כותבת מראה שכן את מאמינה שיש מישהו שיכול לעזור לך אז פשוט תעשי משהו טוב למען עצמך ועכשיו. אל תהיי לבד מתוקה, הכל מסתדר בסוף.

חה, תודה לך. זו הרגשה טובה לדעת שעדיין קיימים אנשים רגישים וטובים בעולם הזה.

מיטב שלום מה שאת מתארת נשמע מדאיג מאוד. את מספרת על נסיון אובדני ועל מחשבות אובדניות פעילות. במצב כזה את חייבת לעדכן את הפסיכולוג שלך על מה שקורה. בהחלט יתכן שאת סובלת מדיכאון ובמצב כזה את חייבת לקבל טיפול תרופתי. אם אינך יכולה לקבל זאת ע"י כדורים יש אפשרות לקבל ע"י עירוי, יש מרפאות מסוימות שפועלות בשיטה זו. בכל מקרה, בני משפחתך ומטפליך צריכים להיות מיודעים על כך שיש לך מחשבות כאלה. את צריכה להבין שהמחשבות הן לא רצון של ממש למות אלא רצון לצאת מהמצב הנוכחי שנראה כדרך ללא מוצא. עם זאת, זה עלול לסכן את חייך באופן ממשי. רק תמיכה סביבתית ומקצועית תוכל כעת להבטיח את שלומך וחייך. במידה ועולה נטייה לאקט מיידי אנא קחי מונית ופני לחדר מיון באופן מיידי. כמו כן עומדים קווי טלפון חרום של ער"ן וקווי חרום אחרים לרשותך. שמרי על עצמך ועל היקרים לך על ידי שיתופם במצבך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלא תעזי להתאבד. תעיפי לעזאזל את המכתבים ואת החבל- אל תחביאי אותם, תעלימי אותם לגמרי, תשרפי אותם. אולי המטפל שלך לא מתאים לך? שיתפת את המטפל שלך במה שאת מרגישה? אולי תנסי להחליף מטפל? בכל אופן תשכחי מהתאבדות. גם אני רציתי להתאבד ואין כמו הפורום הזה. הוא הציל אותי ויכול להציל גם אותך. פשוט תיכנסי מידי פעם כשממ עצוב לך ותכתבי. פשוט תשפכי את הלב. ואם את לא רוצה שזה יופיע בפורום אז את מוזמנת לכתוב לי לאי-מייל . [email protected] מאחלת לך את כל הטוב והשמחה שבעולם! ותזכרי- האנשים פה בפורום מעולים וחמודים אחד אחד. תיעזרי בנו!

יש לי אחיין בן שנה ו-11 חודש. בזמן האחרון שמתי לב שמאוד קשה להיות איתו גם לאימו (אחותי) וגם לי, ובכלל קשה להיות במחיצתו וזאת בגלל שהוא בוכה מכל דבר, צורח, מרביץ בייחוד לאימו. נוצר מצב שאסור לכעוס עליו, או לקחת לו איזה דבר (כדי למנוע פציעתו למשל). חשוב לציין שהילד הזה מאוד חולה בחודשיים האחרונים (אסמתי), הוריו עברו משבר קטן בגלל מעבר דירה ואני יודעת שיש לזה איזו שהיא השפעה אך חרדת הנטישה שלו מאימו היא בילתי נסבלת . אימו בחורה מאוד רגישה, תלותית ונקרעת קצת בין עולם החינוך שהיא יודעת לבין עולם החינוך שבעלה מכיר ומאמין, כך שנוצרים המון ריבים סביב מה מותר לילד ומה אסור ובד"כ אחרי צרחות, השתטחויות וכד' הילד מקבל מה שהוא רוצה. לדוגמא גם אחרי מעבר הדירה הילד עדין ישן עם הוריו ואין אפשרות להרדימו במיטתו. בבקשה אולי תוכל להנחות אותי בכדי שאוכל להנחות את אחותי.

מיני היקרה, מתוך מכתבך עולים מס' דברים: הדבר הראשון קשור להעדר גבולות ברורים במשפחתו של הילד. לעיתים מתפתחות דלקות אף, אוזן וגרון כרוניות למחלת האסטמה, כאשר יש גורם פסיכולוגי ברקע, כמו מצב סמוי בו הילד שולט בנעשה בבית, כאשר למעשה הוא זקוק להוריו שישלטו הם במתרחש בחייו. שנית, חוסר עקביות זה בהצבת הגבולות מתבטא גם בכך שגישת אימו היא כי אסור לתסכלו, וגם בפער שבין גישות שני ההורים. חשוב שההורים יפתרו ביניהם עד כמה שאפשר את המחלוקות לגבי חינוך הילד, לפני שהם ניגשים לטפל בו. אם הדבר בלתי אפשרי, כדאי לשקול טיפול זוגי/משפחתי - ולו למען טובת הילד. בתור אחות האם, הייתי ממליצה לך לומר לאחותך שילד חייב ללמוד תסכול מהו, כחלק מכניסתו לעולם הגן, אח"כ ביה"ס וכו'. הוא בהחלט בגיל המתאים לכך, לפחות עפ"י התנהגותו... שלישית, לגבי השינה בלילה. נושא זה מתקשר לנושאים האחרים. יש להתעקש עימו על דברים שההורים חושבים שהם משמעותיים, כמו שינה במיטתו. אפשר לנסות לעשות זאת באופן הדרגתי: להשכיבו במיטתו לילה אחד, להקריא לו סיפור ואח"כ לקחת אותו למיטת ההורים; בלילה שלמחרת, לחזור שוב על הפעולה, אבל להתעקש על כך שישן מעט, בנוכחות ההורה, במיטתו שלו, אח"כ יוכל לעבור למיטת ההורים; כך יש להמשיך עד שיורגל לישון בחדרו ובמיטתו. בכל אופן, יש לפרוש בפניו יומיום את התוכנית לאותו הלילה, כך שיוכל להתכונן מצד אחד, ושיידע כי הוריו לא נכנעו מצד שני. בכל מקרה, הטעות הגדולה ביותר שעושה אחותך היא שהיא נכנעת בסופו של דבר לרצונו של הילד, אחרי בכי וצעקות. בכך הוא לומד כי התנהגות זו משתלמת, וכי כדי לקבל את מבוקשך בעולם - בחר בהתנהגות זו. דבר זה מקשה עליו ללמד את עצמו לווסת את רגשותיו וצרכיו, וכאמור מערער מאד את בטחונו בעולם המבוגרים. נשמע אבל שאת אחות אכפתית ומבינה. אחותך בת-מזל שיש לה אותך. אשמח לשמוע את תגובתך לתגובתי. בהצלחה :)

קודם כל תודה רבה מאוד התחברתי לתגובתך והיא בצם חיזוק לכל מה שאני חושבת אבל... ויש אבל גדול. אחותי מאוד תלויה בין צורת חשיבתה שמאוד דומה לצורת החשיבה שלי אך כמו שציינתי בעלה חושב אחרת ומעיר את הערותיו בקול רם בזמן הלא נכון ומקום הלא נכון. זה נכון שיש עליהם למצוא ביחד את הדרך לחנך את ילדם ופה קצת קשה לי להיכנס כי אני יכולה לגרום נזק. אחותי היא טיפוס מאוד תלותי ומאוד לא יוזם כך שגם אם אציע לה ללכת לטיפול היא תחשוש להציע לבעלה וזאת בגלל שדעתו היא שאצלו תמיד הכל בסדר. מדי פעם אני מטפטפת לה שתתיעץ אבל איני יודעת מה היא עושה עם זה. מאוד ברור לי, לפחות, שהביעה היא בראש ובראשונה אצל שניהם ומיום ליום אני רואה איך הילד ממש מתבזבז ו"מתקלקל". זה כנראה הרבה יותר מורכב ממה שאני חושבת ואולי עם הזמן אני אמצע את הדרך הנכונה לעזור לה. תודה רבה

מיני שלום קיבלת תשובה מפורטת וכל שאני רוצה להמליץ הוא שאחותך תפנה לקבלת ייעוץ להורים מפסיכולוג ילדים ורצוי מאוד שגם בעלה יצטרף אליה. אלו דברים שאפשר להסדיר די בקלות על ידי מספר פגישות, אם יש כמובן נכונות והבנה לכך שישנה בעיה במערכת. דברים שלא יקבלו מענה עכשיו עלולים לשבש את ההתפתחות בהמשך הדרך ויתכן שאחותך מתקשה לבדה להגדיר את הגבולות והדרכים המתאימות להתמודד עם הילד וגם להישאר סבלני ואמפתי למה שקורה לו. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אתם מכירים פורומים נוספים בתחום בריאות הנפש חוץ מדוקטורס וואלה נענע ותפוז? תודה מראש

תנסי ב www.ynet.co.il תכנסי ל "בריאות" שם תמצאי קישורים לכל מיני , גם לבריאות הנפש ופסיכיאטריה.

אם מצאת משהו -אנא שתפי אותנו גם אני חושבת שכאן זה הטוב ביותר תודה

תודה לכם על התגובות החמות

יש גם את הפורומים של הבית הירוק http://www.snunit.k12.il/htbin/bbsnunit/green/bbs.cgi

http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-2124,00.html

הי. אני גרה בבית עם ההורים שלי ושתי האחיות שלי. ואת? עם המשפחה? רעשים פנימיים מבחינתי הם בעיקר מחשבות וקולות פנימיים. ממצבי רוח אני כבר לא מתרגשת :-) המוסיקה אמורה ללהתגבר על הרעשים האחרים שמפריעים לי לחשוב. גם אני לא תמיד נמצאת כאן, בפורום. זה תלוי בהמון גורמים. אבל כשהמצב רוח שלי על הקרשים (ואפילו מתחת) אני לא נכנסת לפורום... אני אגרום לאנשים דכאון גדול יותר, וחבל. האמת? תקראי הודעות של אחרים, תגיבי לאלה שמעוררות אצלך איזושהי תגובה - גם אם רציונלית לחלוטין ולא רגשית. פשוט... לא יודעת, תזרמי עם זה. אם הודעה מסויימת מעציבה אותך - תני לעצב לכוון אותך כשאת כותבת תשובה. וזו רק דוגמא.

שלום שמי אבי ואני סטודנט. במסגרת לימודי נדרש ממני לעביר פרזנטציה קצרה בקרוב ובעייתי היא שאני יודע מנסיון העבר שבמצב כזה אני הופך קצר נשימה עד כדי קושי לדבר ודפיקות ליבי מואצות מאוד. באופן עקרוני, איני מפחד לדבר מול קהל ובטחוני העצמי גבוה, העניין הוא שבכל פעם אני נתקף בסימפטומים הנ"ל ולא יכול לדבר בצורה מספקת. הדבר מאוד מפריע לי והייתי שמח לקבל עצה כיצד אוכל להתגבר עליו. תודה

אבי היקר, נסה להרפות את עצמך לפני מצבים מעוררי חרדה כאלו. אתה יכול למשל לקחת שלוש שאיפות דרך האף ולהוציאם לאט דרך הפה; לעצום עינייך ולדמיין שאתה במקום הרגוע והנעים ביותר, כולל מראות, ריחות וצלילים אהובים, ואז להציג דבריך. אתה תמיד יכול לנסות את העצה הידועה: דמיין את מאזיניך עירומים... מקווה שעזרתי.

אבי שלום פחד במה הוא סוג של חרדה ממוקדת. אם אין תופעות חרדה או פסיכולוגיות אחרות בחייך והעניין ממוקד רק בפחד הבמה יש סיכוי טוב לפתור את הבעיה בטווח קצר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, אפשר גם להיעזר בהיפנוזה. נסה אולי לפנות לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה בה אתה לומד, השיטות לטיפול בחרדת בחינות די דומות לאלו של חרדת קהל והם בד"כ מתמחים בכך. אם מדובר בתקופה ספציפית בה עליך להציג אפשר גם להיעזר בתרופות מסוימות שמרגיעות את החרדה בטווח המיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה שלי היא דומה רק שאני לא כ"כ מכירה את הסימפטומים המתוארים לכן אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה כחרדה ממוקדת.. ואולי אני לא מכירה אותם פשוט בגלל שאני עושה הכל כדי להמנע ממצבים כאלה, אני מסוגלת לנטוש את הלימודים לתואר בגלל דבר כזה (ועשיתי דברים דומים. כמובן נתתי להם מליון סיבות אחרות... ) מבחנים בע"פ אם אני נגשת אני בד"כ נכשלת, אני מוצאת את הבעיה בחשיבה יותר מאשר בדיבור. כאילו משהו נחסם..

אני קוראת ספר פסיכולוגיה מעניין עכשיו ורציתי לשאול על המושג תלות במטפל. מישהו יכול להסביר לי למה הכוונה?

הי טונה תלות במטפל זה בדיוק כמו שזה נשמע - להיות תלוי בו כלומר להזדקק למטפל ולא להצליח להתמודד בלעדיו אנשים מסוימים שמתרגלים לנוכחות של המטפל שלהם בכל תחומי החיים מגיעים למצב כזה שבו בלי המטפל הם כבר לא יכולים להתמודד עם בעיותיהם מקווה שעזרתי

ט. שלום אכן כפי שנכתב בהודעה הקודמת מדובר בתחושה של קרבה וצורך במטפל. התופעה טבעית וקוראת בכל קשר אנושי משמעותי. עם זאת, בטיפול הפסיכולוגי התלות (כמו גם כל תופעה רגשית או נפשית אחרת) יכולה גם לשמש ככלי טיפולי להבין את מערכות היחסים שיוצר המטופל גם מחוץ לחדר הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לשאול: אמא שלי בת 58 לפני כשנה החלו אצלה התופעות הבאות: לפתע היא חשה שמתחילה תחושה מוזרה באיזור הבטן, אח"כ היא חשה כאילו הלב שלה הולך ונעצר, מסתחררת, נהיית חלשה כאילו הולכת להתעלף ופעמיים אפילו איבדה הכרה למספר שניות. טוענת כי בזמן ההתקף היא חשה כאילו היא בחלום. לאחר התקף היא מאוד חלשה למשך יום שלם. יש לציין כי נמצאת במעקב אצל קרדיולוג שטוען כי ייתכן מדובר ב במשהו שקשור לקצב הלב - הצליחו לקלוט איזשהו אירוע במכשיר שהושתל אצלה. אך למעשה אין אבחנה. מזה מספר חודשים טוענת כי לא חשה התקפים כאלו שוב. האם ייתכן כי מדובר בהתקפי פאניקה? תודה

התקף פאניקה אפשר לאבחן רק לאחר ששללו כל הפרעה גופנית אחרת. כך שבמקרה הנ"ל, חשוב לוודא עם הרופא במה מדובר. אם הדבר יחזור על עצמו וישללו בעיה גופנית, אפשר לפנות לאבחון אצל פסיכיאטר.

ממליץ לפנות לייעוץ גם אם אין עדיין שלילה ברורה של ממצא רפואי פתולוגי. לפחות לשיחה ובירור קווי אופי או רמת חרדה. אין טעם לחכות ועדיף לבדוק בשני המסלולים במקביל. לבריאות.

נטלי שלום התופעות יכולות להיות ביטוי להתקף חרדה, אבל בכל מקרה על אמך לעבור בדיקות רפואיות במקביל לבדיקה הפסיכולוגית של החרדה. רצ"ב קישור למאמר על חרדה והסימפטומים הנפוצים שלה בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

אני בן 30. לי ולחברתי( בת 29 ) יש יחסים פתולוגים. אנו חברים כבר 3 שנים והיא נרתעת מלקיים איתי יחסי מין. היא אגב בתולה. אנו כל הזמן רבים ומתווכחים. היא טוענת שאני לא נקי ולא תומך ובאמת אני מרגיש שאין לי יכולת להכיל את הטענות שלה ואת הריבים שלנו. חברתי בגלל זה כל הזמן עצובה ולא מאושרת. כך גם אני. אבל אנו לא יכולים להיפרד כי אנו אוהבים אחד את השני ומרגישים שאם נפרד זה יכאב מדי. אני לא רוצה ללכת לטיפול בשל כך, רק סתם לשמוע דעה.

זה לא אתה חמודי. לה יש בעיה. . . בת 29 ובתולה? היא בטח מעלימה ממך את הפאנץ' ליין האמיתי ממך. סיבה אפשרית: פחד מקיום יחסי מין ופה נפתח שדה שלם של אופציות מה בדיוק מפחיד אותה. חשוד מאוד בעיני המשפט: "אתה לא נקי"(הכוונה לסמים שאתה צורך?! או לזה שאתה לא נקי מבחינה אסטתית???). אם אתם כבר שלוש שנים ביחד היא מאוד אוהבת אותך ואתה הבן אדם שהיא הייתה רוצה לשכב איתו רק יש לך מעצור כלשהו. בקיצור טיפול ומהר ולא אתה אלא היא.

מזדהה עם כל מילה של מי שענה לפני. אין שום הסבר הגיוני בעולם לאי קיום יחסים אחרי שלוש שנים של קשר , פרט לבעיה נפשית. מהר מהר טיפול ( היא כמובן).

איתי שלום בוא נראה מה כתבת. אתם חברים שלוש שנים ואתה מגדיר את היחסים ביניכם פתולוגיים אך שאינם ניתנים לפירוד, אבל אתה מדגיש בסיום שאינך מעוניין ללכת לטיפול, ואני אכליל קצת יותר ואומר שאתה לא כל כך יודע או רוצה לטפל בבעיה שמוגדרת על ידך באופן כל כך חמור. האם זה לא עיקר הסיפור? התוכן עצמו לא כל כך נראה לי רלוונטי. האם זה נובע מבעית יחסי המין ומדוע כך קרה. התהליך של הקשר והנכונות להישאר במצב כל כך מתסכל נראים לי העניין הקריטי כי גם אם נושא המין יפתר, הנטייה להסתבך עם הקשר ללא יכולת לפתור את הבעיה, עלולה להישאר. אם אתם מעוניינים בקשר לטווח ארוך אני מאוד ממליץ שתפנו יחדיו לטיפול זוגי. בברכה ד"ר אורן קפן

איתי שלום! הייתי במערכת יחסים "פתלוגית" כמו שאתה מתאר. 6 שנים הייתי עם חבר ללא קיום יחסי מין. לאחר שנפרדנו פרידה קשה וכואבת (שנבעה משבירה שלו משום שהתבטאה באימפוטנציה), הבנתי שאין לי ברירה אלא להתמודד עם הבעיות שלי. הייתי בטיפול מיני (סרוגייט) והיום החיים שלי הרבה יותר טובים. לגביו קשה לי לומר אותו דבר, אולי כי הוא לא הצליח לקחת את עצמו לטיפול אמיתי שברור שהיה זקוק לו גם. אם עדיין יש אהבה ביניכם, אני ממליצה שתפנו לייעוץ זוגי. אם לא, אל תזניח את עצמך. שנים של מערכת יחסים כזו משאירים צלקות. לך לטיפול. נוגה

בתי חוגגת 11 בחודש הבא היא ילדה מתוקה בעלת רגישות יתר חולמנית אבל חדת הבחנה. לצערי היא עדין משתמשת בבקבוק כמו מוצץ כל היום והלילה אני מודאגת שהיא לא מצליחה להפסיק. בשיחות איתה היא היתה רוצה להשתחרר מהבקבוק אבל לא מסוגלת, מה עושים?

ירדן היקרה, הסוד הוא בפעולה ההדרגתית. נסי לתכנן, רצוי יחד עם בתך, תוכנית שלבים להפטרות מהבקבוק. חשבו כיצד ניתן להחליף סיטואציות בקבוק מסוימות, בסיטואציות נטולות בקבוק. למשל, לא תמצוץ בקבוק מול תוכנית הטלוויזיה האהובה עליה, אח"כ בעת הכנת שיעורי הבית, וכדומה. ברגע שבתך תראה שהיא יכולה בלי, תוכלי להמשיך לעודד אותה (ועידודך הוא הדבר החשוב ביותר כאן!), שהיא יכולה בכלל בלי הבקבוק. העניין הוא שכרגע ישנו מצב מלא כשלונות, וללא הצלחה בכלל. בתך זקוקה להצלחה אחת לפחות. אפשר גם לחשוב יחד איתה על תחליף קבוע לבקבוק, למשל בובה אהובה. אבל חשוב מאד, אין לתגמל אותה באופן חומרי על הצלחותיה. עליה ללמוד כי היא המרוויחה היחידה מוויתורה על הבקבוק, ושהיא לא עושה זאת למענך! בהצלחה. אשמח להתעדכן.

ירדן שלום כנראה שההרגל חזק ולכן יש להפחיתו בצורה הדרגתית תוך מציאת תחליפי ביניים עד לגמילה מלאה. תוכלי לקחת מההמלצות של ההודעה של "עוץ לי" ואם יש צורך אפשר לקבל גם הנחיות מפסיכולוג שמכיר גישות התנהגותיות. עם זאת הייתי גם ממליץ לנסות ולחשוב כיצד נוצר ההרגל או מדוע לא נפסק מזמן. האם זה מספר משהו יותר רחב מחיסול תופעת הבקבוק אותה בוודאי לא יהיה מאוד קשה להפסיק אם הילדה מודעת ורוצה בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב ד"R, קראתי את המאמר על הטיפול הפסיכולוגי ועדין יש בי שאלות. רציתי לשאול על מהות הטיפול עצמו, הכוונה מה המטרה של הפסיכולוג, של הטיפול, פרט ליצוב נפשו של החולה, האם זה בעצם להחזיר אותו "למוטב" לחברה? אני אתן דוגמא. אם בא לי לאכול אנשים, ואני אחלוק את העניין עם מטפלי, הוא ינסה להגיע איתי למצב שלא יבוא לי לאכול אנשים בגלל שבחברה שלנו זה לא נהוג ומומלץ ואני לא ארגיש טוב אם אמשיך להרגיש כך, אבל אם הייתי באיזה שבט קניבלי והייתי הולכת לרופא שלהם והייתי אומרת לו שלא בא לי לאכול אנשים הוא היה מטפל בי עד שכן היה בא לי.. מצד שני..(שוב על אותה דוגמא) אם אני מרגישה לא טוב כאן, אם פתאום אני אעבור לשבט הקניבלי, פתאום אני אהיה "בריאה" וארגיש טוב? תודה

טונה, טיפול פסיכולוגי הוא הרבה מעבר ל"החזרת האדם למוטב והתאמתו לנורמות החברתיות". המטרה הראשונה והעיקרית של טיפול היא, לעזור לאדם למצוא מה מפריע לו בחיים = מה הניע אותו בכלל לפנות לטיפול. אם ללכת עם הדוגמא שלך, הרי שבטיפול המטרה תהיה - בין היתר - הבנת הצורך של לאכול אנשים (מה עומד מאחורי צורך שכזה?) והפניית הדחפים למקומות רצויים יותר ומזיקים פחות. ודאי שבשבט של קניבלים הצורך לאכול אנשים יהיה הגיוני יותר, אבל גם לא לחלוטין - גם קניבלים לא אוכלים סתם אנשים אנשים כי "ככה בא להם", יש לזה מטרה. אולי תהיה "בריאה" מבחינת המעשה, אבל על השאלה אם תרגישי טוב או לא אי-אפשר לענות. כמה אנשים נוסעים לחפש את את עצמם במזרח? במערב? המונים. חלקם חוזרים עם יותר תשובות, חלקם חוזרים כפי שעזבו וחלקם חוזרים מבולבלים יותר.

אני לא ממש בטוחה. אם לדוגמא מישהו אוהב להיות לבד כל הזמן. לא אוהב אנשים לא אוהב להיות ם אנשים וטוב לו להיות כל הזמן לבד וכמה שיותר. נגיד שהגיע לפסיכולוג בשל סיבות אחרות בכלל , ושהפסיכולוג ישאל אותו על שאר חייו, והוא יספר שהוא רוצה להיות כל הזמן לבד וטוב לו כך - לא בטוח שהפסיכולוג יגיד- יופי, טוב לו עם זה, הוא מרגיש טוב, לא צריך לטפל בזה. סביר להניח שבגלל שזה לא מקובל, נגיד ככה, אז זה כן יעלה מצד הפסיכולוג לטיפול. אם כך, זה לא רק לעזור לאדם למצוא מה מפריע לו כי זה לא מפריע לו. מה את אומרת?

ט. שלום קראתי את הדיאלוג שלך עם הרה והנושא באמת מעניין וחשוב, אני לא בטוח שיש לי תשובות מוחלטות לכך. טיפול פסיכולוגי נועד לפתור מצוקה של מטופל. אני לא מאמין בטיפולים שאינם קשורים למטרה, צורך ובסופו של דבר סוג של מצוקה עימה מגיע המטופל. במקרים שתיארת לכאורה מגיע מטופל שמתנהג בניגוד לכללים החברתיים והפסיכולוג אמור "ליישר" אותו לכללים החברתיים. השאלה היא קודם כל האם המטופל סובל מכך שהוא מתנהג אחרת ורוצה להתיישר. לטיפול אין מטרת על "ליישר" אנשים. מן הסתם לפסיכולוגים יש דעות ובוודאי עמדותיהם בנושאים שונים, מוסריים וחברתיים, משפיעים על האופן בו הם מטפלים. ובכל זאת, אני לא חושב שמטרת הטיפול הפסיכולוגי להביא אנשים לפעול לפי כללי החברה. המטרה היא להבין ולפתור את המצוקה או הבעיה שמביא המטופל. לפעמים זה להתיישר לכללי החברה, לפעמים בדיוק להיפך. יש אנשים שבעייתם היא דווקא בציות יתר לכללים חברתיים ואז הטיפול יתמקד בוודאי ברצון להיות ספונטני ופחות מחוייב לנורמות. בברכה ד"ר אורן קפלן

מי מחליט שהטיפול נגמר? אם קראנו קודם על תלות במטפל, אז יכול להיות שהמטופל ירצה להמשיך להגיע מתוך התלות, על אף שהסיבות שבגללו הגיע נפתרו או נרגעו. האם הפסיכולוג אמור להגיד סטופ מתי שנראה לו שהגיע הזמן? האם הפסיכולוג אמור להבחין מתי מדובר בתלות ולטפל גם בכך?

לאחרונה התחלתי לקבל טיפול בסוקסט . האם יש קשר בין סרוקסט להשמנה? כמה זמן לוקח לתרופה להשפיע? מה עושים כשרוצים להפסיק עם התרופה ? האם צריך לעשות זאת בהדרגה?

לירון, זו שאלה שרצוי שתשאלי בפורום פסיכיאטריה. ועל רגל אחת - זה אינדיבידואלי - יש כאלה שסרוקסט גורם להם לעלות במשקל ולאחרים לא. התרופה מתחילה להשפיע אחרי תקופה של 4-6 שבועות, וגם זה אינדיבידואלי. תמיד כשרוצים להפסיק עם תרופה כדאי לדון בנושא עם הפסיכיאטר המטפל.

יש צורך להפסיק את הטיפול באופן הדרגתי.

לירון שלום מאחר ופורום זה אינו דן בנושא תרופות אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 22 ויש לי בעיה.כאשר אני מרגישה פגועה ממישהו או כועסת,יורדות לי דמעות בזמן שאני משוחחת על כך עם האדם הפוגע. הכוונה היא שזה קורה גם כאשר הכעס הוא כלל לא גדול ואין הצדקה לכך שירדו לי דמעות (למשל כאשר אני יודעת שהדברים שנאמרו הם לא היו בכוונה לפגוע).הדמעות סתם עושות דרמה שאין שום צורך בדרמה ! זה מקשה עליי בכך שלעיתים אני לא אומרת דבר,רק כדי שלא ירדו לי הדמעות. (כשזה קורה הקול שלי רועד ויורדות דמעות אך אין בכי). אני באמת מנסה כמה שאני יכולוה להתאפק אבל זה לא מצליח איך נפתרים מזה ??? תודה.

מיטל היקרה, יש לי שתי עצות בשבילך. ראשית, מבחינה עקרונית, אין כל בושה בכך שיש לך רגשות בעלי עוצמה!!! זה רק אומר שאת אנושית ואפילו מאד! להיפך, ככל שתנסי להתכחש לתכונתך זאת, כך יקשה עליך לשלוט בדמעות, מפני שמלבד הדמעות הרלוונטות למצב, תרצי לבכות מתוך תסכול, בושה ותחושת כשלון. שנית, אני ממליצה לך כי בזמן שאת מרגישה שאת רוצה להיות עניינית ולא רגשנית במצב כלשהו, הסרי מבטך מאותו אדם, קחי נשימה ארוכה וספרי אחורה מחמש או משלוש לאפס. תראי שאז תוכלי להטיב ולהתמודד עם המצב. בהצלחה. :)

הי מיטל תוכלי לנסות לדמיין פגישה עם האדם שפגע בך לפני שאת פוגשת אותו. תבכי קצת עם עצמך ואז כשתרגישי רוויה תוכלי לדבר עימו פנים אל פנים. אולי אז , אחרי שכבר בכית, לא יצאו עוד דמעות. בכל מיקרה את ממש לא צריכה להתבייש בדמעות או לחשוב שזה דרמתי מידי. אני בוכה ובאותו זמן מדברת על דברים מאוד ברצינות עם אנשים. כך הגוף שלי/ך מגיב וזה טבעי. דמעות אחרי פגיעה הן כמו לחי אדומה אחרי סטירה מאחלת לך רק דמעות שמחה ציור

מיטל שלום ברמה של עצות מה לעשות באופן מיידי לטיפול בבעיה אני בהחלט מקבל את ההצעות שקיבלת. השאלה מה עומד בבסיס מה שקורה לך. הרגישות הזו באה לביטוי בבכי אבל כמו שחום הוא רק עדות לכך שמשהו השתבש הרי שהבכי הזה הוא עדות לפגיעות שאת נמצאת בה. אפשר לנסות ולהתעלם מהפגיעות אבל כנראה שמשהו בפנים כואב מאוד, הפגיעה שאת חשה מהאדם האחר לוחצת על נקודה כואבת. אם יש לך מוטיבציה ורצון לעשות שינוי רציני בנטייה עצמה תצטרכי אולי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהעמיק יותר במקורות התגובות הללו, מהיכן התחילו, וכמובן כיצד לשנות ולתת לך כלים לשמור על עצמך ולהיות שלימה עם מה שקורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, סובלת מהנ"ל בעיקר בעת שצריכה לדבר בפני קהל.תופעות הלוואי-דופק מואץ,לחץ ,הזעה. ההתקף נמשך כ- 5 דקות(וזה הרבה זמן) זה נכון רק כשהפוקוס עלי. אם אני מדברת בישיבות עבודה,כאחת מכל יתר הדוברים-אין בעיה. השאלה- האם זה יכול לעבור לבד? מה האפשרויות? תודה

שלום תלוי מה היקף החרדה החברתית. אם זה ממוקד רק בהופעה מול קהל בישיבות אפשר בד"כ לפתור את הבעיה יחסית מהר בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי, אפשר להיעזר בהיפנוזה, אפשר גם להיעזר בתרופות. אם הבעיה רחבה יותר ומופיעה גם בהקשרים אחרים בחיים או שיש דברים נוספים שמפריעים לך בהיבט הפסיכולוגי סביר שידרש טיפול יותר ארוך שבו יהיה אפשר להתייחס לכל מה שאת רוצה לטפל בו. בכל מקרה, יש בהחלט אפשרות לטיפול. לגבי האפשרות שזה יחלוף מעצמו, זה תלוי בקונטקסט של העבודה ובכמה זמן הבעיה קיימת. אם זה קיים רק לאחרונה ובמיוחד אם זו היתה תקופה לחוצה במיוחד, יתכן שזה פשוט יעלם כאשר הלחץ ירד. רק את יכולה לדעת ולהחליט האם לקחת את הזמן תוך כדי הסבל או ללכת עם זה לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה בשנות ה-20 המוקדמות. ואני לא מאוהבת אלא אוהבת בחור שאני מכירה באופן מאד מאד מאד שטחי כבר למעלה משנה. איך אני אוהבת אותו? יצא לי לראות את ה-"דפקטיות" שבו ואת הצד הנפלא שלו, ופשוט נשביתי בקסמיו. לפעמים אני חושבת שזה הדדי ושהוא לא אומר כלום כיכלפי חוץ לא נראה שאני מרגישה כלפיו משהוא כי אני בחורה שגם אם משהוא מוצא חן בעיניה הוא לעולם לא יידע אלא אם יגיד משהוא כי אני ממש מתביישת. איך משכנעים את הראש (אם לא את הלב) להפסיק לאהוב ??? (הוא הבחור היחיד שבתקופה שלא רציתי לשמוע על בנים ידעתי שאם הוא יציע אני לא אהסס ואסכים בלי לחשוב).

מתוקה את מאוהבת בו והכל בסדר. הזמן לא בהכרח קובע שזו אהבה ולא התאהבות. אולי אפילו יש ביניכם הרבה דומה ולכן את רואה את זה בו ואוהבת.. את לא צריכה לשכנע אף אחד להפסיק לאהוב אותו, מה את בעונש? תאזרי אומץ ותעשי משהו, כדאי לך. תחשבי שהוא מרגיש כמוך ולא עושה כלום כי הוא מתביש כמוך - לא חבל על האהבה הגדולה שיכולה לצמוח מזה? בהצלחה...

דניאלה שלום אני לא מכיר פטנטים להפסקת אהבה ואני בספק אם פטנטים כאלה רצויים גם אם קיימים בכלל. אם התאהבת כנראה שבאמת משהו הקסים אותך. אם את חושבת שזו התאהבות שאינה בריאה כדאי לנסות ולהגדיר מה בעינך לא נכון בסיפור ומדוע את נמשכת לדברים שאינם מתאימים לך. הטיפול צריך להיות בשורש העניין ולא בסימפטום. ההתאהבות הזו גם אם תחלוף תתחלף בדבר אחר שלא ימצא חן בעינך, בין אם באהבה ובין אם בדבר אחר. השאלה המרכזית היא בינך לבין עצמך ולא לגבי הקשר עצמו. כאשר הדיאלוג הפנימי שלך יקבל תשובה גם אופי הקשר והצורך להמשיך או להיפרד יקבל באופן אוטומטי מענה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בגיל 34 וסובל כבר המון המון זמן מחוסר ריכוז, לא מסוגל לקרוא עיתון ספר או כל חומר קריאה אחר בצורה מסודרת מתחילתו ועד סופו, אני מתחיל לקרוא שורה שתיים פוסח על השורות עובר מיד לסוף, לא מתעמק ונראה לי כאילו הראש לא קולט כלום, לפעמים אני צופה בסרט או בתכנית טלוויזיה כלשהיא ואני לא מבין על מה מדברים שם מרגיש תלוש ולא מחובר למציאות, גם כשאני משתדל להתרכז ולהבין משהוא כלום לא נקלט, למה זה קורה ? האם יש לי בעיה כלשהיא ? תודה לך.

היי יובל בעיות ריכוז יכולות להיגרם מבעייה נוירולוגית אורגנית או מקשיים ריגשיים שמציפים ולא מאפשרים להתרכז ולהקשיב, מעמיסים עלינו. השאלה היא מה גורם לכך אצלך? האם עברת איזשהיא טראומה לאחרונה? טראומה פיזית (פגיעת ראש וכו) או טראומה רגשית (אובדן וכו'). האם אתה סובל מהקושי מגיל צעיר או בתקופה האחרונה? האם משהו מציק לך? אולי אתה עמוס מדי ? בעיות ראייה גם יכולות לגרו לקושי מסוג זה. יתכנו כמה סיבות, כפי שאתה מבין. אתה צריך קודם לענות לעצמך על השאלות הללו ואח"כ או במקביל לפנות לבדיקת ראייה רצינית או נוירולוג או איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. או כמובן, במידה שתוכל להבין לבד , אז זה גם טוב.........

יובל שלום כמה זמן אתה סובל מהבעיה? האם קיימת החמרה בתקופה האחרונה? חוסר ריכוז יכול להגיע ממספר רב של האפשרויות. הנפוצות הן: בעית קשב ראשונית שממנה סובלים מגיל צעיר. כאן צריך אבחון הפרעת הקשב, למשל בניצ"ן. בעית קשב על רקע קושי רגשי או נפשי. כאן צריך לטפל בבעיה הנפשית ובעקבותיה גם הקשב ישתפר בעיה הקשורה למרכיב פיזיולוגי. כאן צריך לפנות קודם כל לרופא המשפחה לבדיקות. אני מציע שתנסה לתקוף את כל האפשרויות ולבדוק מה קורה. פניה לנוירולוג או פסיכיאטר עשויה להיות קצה חוט ראשוני מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה אני לא מצליחה להשתחרר ולשכוח, פשוט למחוק מהזכרון דמות מן העבר, דמות שמאוד מאוד הזיקה לי ועשתה לי רק רע, למרות שכבר המון שנים אין לי קשר עם אותה דמות כי עבורי היא השטן בהתגלמותו, המחשבות עליה עולות וצצות לעיתים קרובות מאוד וזה נראה כמו משהוא שאי אפשר להתנתק ממנו, איך עושים זאת ? תודה על תשובתך!

היי שוש ייתכן והאדם שלא מצליח להשכיח את מי שפגע בוו כי הנושא מאד כואב לו עדיין ולא עובד רגשית. האם זה קרוב משפחה שפגע באמון? האם זה חבר? אני חושבת שהפתרון הוא לדבר על זה עם חברים קרובים, עצמך, או איש מקצוע עד שהנושא ירגיש רחוק יותר. רגוע יותר. עד שהכעס יהפוך לאיזשהיא השלמה עם המציאות אולי גם סליחה חלקית ולהמשיך הלאה בשלב שלאחר מכן. השאלה שנשאלת היא גם למה כל כך קשה לשכוח? מה מונע לשכוח? מה מחזיר את הכעס? ומה יכול לעזור לך להשכיח או יותר נכון, לשים את הפגיעה בצד.

שוש שלום הנפש איננה מכירה את האפשרות למחוק זכרונות בצורה אקטיבית. גם דמות שהזיקה לך יכולה להישאר זמן רב במחשבות, לפחות משתי סיבות אפשריות. לדוגמא, יתכן שהחוויה היתרה טראומטית ואז יש לטפל במקור הטראומה כדי שתוכלי להשתחרר מהבעיה. אפשרות אחרת היא שאותה דמות עם כל הרע שבה היתה גם משמעותית עבורך מבחינת הקשר הנפשי, למרות היותה כל כך שלילית. במצב כזה יתכן שהיא עדיין חסרה לך. בכל מקרה, זהו מצב שכדאי לנסות ולטפל בו מבחינה פסיכולוגית במיוחד לאור הסבל הנפשי הרב שהוא גורם לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום רב, רציתי לשאול שאלה שמטרידה אותי כבר זמן מה. לי, בתור מדריכה יש חניכים. מה שמציק לי זה הילדים המתלוננים על קבוצה של ילדים, גם חניכי אשר "מושפעים" מילד אחד. הבעיה שלי היא איתו. אני באמת שלא מאשימה אותו בשום אופן, אך רציתי לשאול איך לדבר איתו, להראות לו שהוא גדול מהחיים ושהוא לא צריך להשתמש בהרגלים שלו כנגד הילדים כדי להוכיח משהו. וזאת מבלי להעניש אותו או להאשים אותו, מבלי שהוא יפגע. אני גם הודה לך אם תוכל להסביר לי למה הוא מתנהג בצורה ששמה אותו תחת הכותרת "ילד רע".

רוני, אם יש לך מישהו מעליך, שווה להתייעץ איתו. זו דעתי. עדי

רוני שלום אין דרך אחת לגשת אליו. אפשר כמובן לנקוט בגישה הישירה ולדבר איתו על כך שהתרשמת מכך שילדים רבים מתלוננים עליו ואת לא כל כך מבינה מה "הסיפור" שלו. יתכן שצריך לנקוט בדרך אחרת, אבל הכל תלוי בהבנה יותר מעמיקה מה בעצם מקור הבעיה. אני מציע שתתייעצי עם מדריכים מנוסים או שאחראים עליך ואולי יש אצלכם אפילו פסיכולוג או יועץ מקצועי לעניינים כאלה. כדאי להתאים את התגובה למצב ולהיכרות יותר מעמיקה עם הילד ולא לנקוט בשיטות אוטומטיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוקי אני ממש ממש חייבת פסיכולוגית למה? הפרעות אכילה למה? אני פוחדת ממוות למה? אני תמיד פוחדת שיישנאו אותי למה? מכל מיני חרדות קטנות ולמה אני כותבת את זה בכזאת בחיפות, כי אני כבר בת 17 וחצי ואני סובלת מזה המון זמן ולמה אני באה עכשיו ולא קודם? כי ההורים שלי נגד פסיכלוגיים והמון המון דיברו איתם והם פשוט נ-ג-ד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא ייעזור כיאלו דיברו איתם אנשים שחלו דיברו איתם פסיכלוגים חח פאילו נראה לי רופאים כולם דיברו איתם! הם נגד! והם גם חושבים שיצאתי מכל הדברים הקטנים שלי אבל זה משגעה אותי, ובגלל שהם נגד כל כך אני גם לפעמים נגד אני גם פוחדת שזה באמת לא ייעזור לי כמו שהם אומרים נם לא רוצים שאני אלך וכולם אמרו לי את באמת לא רוצה לצאת מכל הצרות שלך רק אחרי גיל 18 נכון? אני רוצה ללכת לפסיכולוגית בלי שההורים שלי יידעו, אני יודעת יהיו לי המון רגשות אשמה, כבר מעכשיו יש לי רגשות אשמה אני לא ממאינה שאני עומדת לעשות כזה דבר אבל כן אני חייבת כי אין סיכוי שההורים שלי יהיו בעד ואין סיכוי אני פוחדת גם שהצבא יידע משהו שאני ממש לא רוצה יש לי פרפוויל 97 המבחנים שלי טובים הכל כל כך טוב אמרתי להם שאין לי פסיכלוג ברעיונות אני מגתייסת רק באפריל 05 ועד אז אני רוצה שהכל יהיה אצלי בסדר, אני רוצה עזרה אני מבקשת עזרה אני לא יודעת איך לעשות את זה עכשיו !

נועה שלום את נמצאת על הגבול בין ילדות לבגרות. בעוד זמן קצר אינך צריכה את אישורו של איש כדי לקבל טיפול, יתכן שמרפאות מסוימות אפילו תקבלנה אותך כבר היום. אני בהחלט מבין ומזדהה עם רצונך בטיפול וזה באמת לא ברור מדוע הוריך כל כך מתנגדים למרות נסיונות השכנוע. בעיקרון את יכולה פשוט לפנות לטיפול ולנסות להסתיר את גילך. זה נראה לי מוסרי יותר מאשר עמדתם של הוריך לא לאפשר לך טיפול במיוחד לאור המצב שאת מתארת שנמשך זמן רב והגיוס שעומד לפניך. אפשר לנסות ולפנות לאחת מהמרפאות הציבוריות באזור מגוריך, או אם את עובדת ויש לך תקציב משלך אפילו לפנות באופן פרטי. בעיקרון אם ידעו את גילך האמיתי יהיו חייבים לקבל את אישור הוריך, אבל דווקא בגלל שבאמת כבר אין הבדל רב בין הגיל הנוכחי לגיל בו את עצמאית לגמרי מבחינת החוק את יכולה לדעתי לקחת את ההחלטה וללכת עם זה קדימה. ברור לי שאני ממליץ לך לעשות משהו שהוא לכאורה "לא בסדר" אבל נראה לי שמצבך הנפשי עומד לפני שאר הדברים ומבחינה מעשית את למעשה כבר בוגרת ואחראית למעשיך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

היי תראה, שהתחילו לי ההפרעות האכילה ולא רציתי להגיד לאף אחד חץ ממלחברה הכי טובה שלי שלחו אותנו למקום ציבורי כזה שהוא בחינם בת"א, מרכז בלפור בטח שמעת? המקום היה גרועה,, והרופא התחילה לעשות לי רגשות אשמה שאני לא מספרת להורים שלי היא רצתה לשלוח אותי ליספכולוג בגלל שלא הסכמתי לאכול במבה או שוקולד(אני מאוד מצטערת זה לא דבר שחייב להיות בתפריט), יום אחד פשוט ארתי לאמא של י שאני הולכת למקום והכל.... ואמא שלי באה איתי לשם שבוע אחרי זה ברגע שיום אחד הרופא אמרה לה שאני צריכה פסיכולוג היא הוציאה אותי משם, המון זמן כבר לא דברתי על זה מאמא שלי ולכן אמא שלי חושבת שניצחתי שאני אחרי זה היא ממש שמחה והכל ואני יודעת שהיא נגד כי המון דיברו איתה אבל אולי נצחתי את ההפרעות האכילה, ואני אפילו יותר ממשקלי אבל אני עדיין משחקת עם זה יש לי עדיין כתם ואני מתעסקת בזה ובכלל בכל שהאר הדברים שרשמת לי, השאלה שלי זה איך עושים את זה? איך הולכים לפסיכולוגית שתעזור לי איך "משקרים" איך אני עושה שהצבא לא ידע מזה, אני בת 17 ו 3 חודשיים רק ב 2 לאוקטובר יהיה לי 18, ורק אז אני באמת יוכל ללכת בלי ידעתה באמת אבל כולם עושים לי את באמת תחכי עד לגיל 18? למה את מחכה? והכל.... אני לא יודעת איך עושים איך להתחיל עם זה לאן לפנות קודם הבעיה שהרופא משפחה חבר ממש טוב של ההורים שלי אבל ממש כאילו הבת שלו הייתה בביצפר שלי מאז הגן ועד לפני שנה. הם חברים מיודדים והכל יפה וטוב אין סיכוי שאני יכולה להגיד לו את זה. ואני גם מפחדת לדבר על זה עם מי שכבר מכיר אותי, אז אמרו לי תמצאי לך רופא אחר, ואז ההורים שלי לא יבינו למה למצוא רופא משפחה אחר? בשבלי מבין? אז איך עושים את זה? ):

שלום, אני בחורה בת 33 ואני נוטה להסמיק לעיתים קרובות מאוד, לדוגמא, הבוס שלי פונה אליי בבקשה מסויימת , לא חשוב מה הבקשה , עצם העובדה שהוא פונה אליי, אני מסמיקה, כשפונים אליי ואני לא יודעת את התשובה , אני מסמיקה, בעבודה יש אנשים מסויימים שברגע שהם מתקרבים אליי , אני פשוט מסמיקה , זה מצב נוראי, אני ממש מתביישת ואני לא יודעת אפוא לשים את עצמי באותו זמן , אני מנסה לצאת מהמצבים הללו אך ללא הצלחה, יש לציין שהייתי בפגישות אצל פסיכולוגית לגבי זה , אך זה לא הועיל , כעקרון אין לי שום סיבה שעשויה לגרום לי להסמיק אני, נאה , אינטילגנטית , משכילה , עובדת כמזכירה בחברת הייטק , סביר להניח שהדימוי העצמי שלי לא משהו וזו הסיבה שגורמת לי למצבים אלו , האם יש אפשרויות לטפל במצבים אלו ???

אסתר שלום הסמקה היא קודם כל נטייה אישית, יש שמסמיקים יותר ויש שפחות. עם זאת ניתן לווסת את עוצמת ותדירות התופעה. מאחר שמדובר בתגובה למבוכה או מצב לחץ הרי שניתן לנסות ולזהות את המצבים הללו ולהתאמן בהפחתת ההסמקה. לדעתי תוכל להיעזר במיוחד בהיפנוזה מאחר ומדובר בתגובה פיזיולוגית אוטומטית וההיפנוזה היא הכלי הפסיכולוגי המתאים ביותר בטיפול בסוג כזה של מצבים. תוכל לעיין קצת על הטיפול בהיפנוזה במאמר שכתבתי בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ישנו באתר הזה פורום פסיכיאטריה. שם זה המקום לברר. לתשומת לבך, שאלות דומות נשאלו שם כבר, כך שאפילו עשוי להספיק לך לחפש (בעזרת האופציה חיפוש) שאלה קודמת בנושא.

האם מקבול לבלוע רסיטל בבקר או עדיף בשעות הערב

עניתי לך בטעות תחת נושא חדש. הודע קודמת (הבאה)

אתה במקום הלא מתאים. באתר הזה יש פורום פסיכיאטריה. שם זה המקום לשאלות כאלה. כדאי לך לחפש (באמצעות האופציה "חיפוש") שאלות דומות, כיוון שנשאלו שם שאלות כאלה בעבר. (אפילו בעבר הקרוב).

ליאור שלום מומלץ שתפנה לרופא המטפל שלך ותקבל הנחיות מדויקות ללקיחת התרופה. הפורום הזה אינו עוסק בטיפול תרופתי ואכן כפי שציינו אחרים כדאי לפנות לפורום פסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אמרתה לי שאני צריכה להיות מטופלת אני מטופלת כבר שנתיים במרפאה לבריאות הנפש אני בקבוצה לאנשים שסובלים מהבעיה הזו אבל אין שום התקדמות אני עברתי 2 וועדות בביטוח לאומי אין לי את הכוחות אתה צודק מי ידאג לי וליילדיי אני אם חד הורית שלשני ילדיי אין אבא הוא ניפטר ובגלל שהיתגרשתי לפני שהוא ניפטר לא מגיע לי קיצבה אנא איך אני יכולה להסביר להם למרות כל המכתבים של הפסיכיאטרים שכותבים במפורש מצב קשה ואנא חהכיר בנכותה הקשה בבקשה תעזור לי מה קשור לציר ילד או 1 ועוד 1 אני לא מפגרת אני פ ו ח ד ת אפילו להיכנס לשירותים אנא

שלום אני שומע את המצוקה הרבה בה את נמצאת ולצערי מסגרת הייעוץ בפורום הזה איננה מספיקה אפילו במעט כדי לתת מענה לבעיה שלך. כאן אפשר לתת קצה חוט, רעיונות לתחילת טיפול וכדומה, אבל לא למצוא פתרונות לבעיה כל כך מורכבת. הטיפול במרפאה לבריאות הנפש עשוי לעזור לך לפחות בטווח הארוך אבל את כנראה זקוקה לייעוץ סוציאלי בלשכה לשירותים חברתיים או בקרב מוסדות אחרים שנותנים ייעוץ ותמיכה מסוג כזה. צר לי אבל אני חושש שבמסגרת וירטואלית המענה יהיה מוגבל מאוד וכדאי לנסות ולפנות לכל הגופים הקיימים בסביבה שלך לקבלת עזרה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב לך, רציתי לשאול כמה שאלות. למה שנשואים יש שלב שמשהו עובר, הכוונה שהתשוקה הגדולה עברה, האהבה הגדולה שמרגישים בהתחלה עברה, בקיצור שהשיא מאחורינו? אפילו שאוהבים ודואגים וגם מתרגלים, שסביר להניח שזה חלק מהעניין, עדיין הרוב כבר מאחורינו אחרי מספר מועט של שנים? הרבה אנשים יכולים לספר הרבה דברים על שימור הקשר והשקעה בקשר ודאגה משותפת לילדים, ומשתבח עם הגיל וכו' וכו'...אבל לא הכל נכון. אפילו כלום, כי טבע אדם נשאר טבע האדם. איך בכלל אפשר לחיות עם ההרגשה הזאת של השיא מאחורינו? שיותר טוב ממה שהיה כבר לא יהיה? יש מן איזה פשרה כזאת שלא ברורה לי... כל החיים אנחנו שואפים ליותר וגם נשיג אם נרצה ממש, אבל לא כאן..לא בזה. מה אתה אומר? בעקבות זה, עדיין יש התאהבויות באנשים אחרים. כמו שכתבתי פעם, שאני מרגישה שבתור אישה נשואה אני לא חסינת התאהבות, אז אני פשוט נותנת לעצמי להרגיש את ההתאהבויות האלו עד שזה עובר לי. האם זה נכון? השאלה מה אמורים לעשות לדעתך? סביר להניח שגירושים יובילו למימוש הקשר הבא שיביא לנישואין וגירושים שוב..אז אני לא רואה בזה פתרון כביכול ל"בעיה", או שאולי זו לא בעיה בכלל? תודה רבה ולילה טוב.

חושבת שלום ישנו פסיכולוג ישראלי-אמריקאי בשם דניאל כהנמן שזכה לא מזמן בפרס נובל על כך שכתב על האופן בו אנשים מקבלים החלטות ומפרשים את המציאות, כנראה פעמים רבות בצורה מוטה. אחד הדברים המעניינים שמצא הוא שאנשים לא כל כך יודעים להגדיר מהו אושר, מה עושה אותם מאושרים. הם מגזימים מאוד בתחושה שדברים מסוימים יעשו אותם מאושרים (למשל לזכות בפיס) ובמיוחד לא מבינים שהאושר איננו דבר קבוע אלא רגעים שאחריהם יש גלים ודעיכה. צריך לייצר את האושר בכל פעם מחדש, ואף פעם זה לא מאוחר מדי. כנראה שכן צריך לקבל שהניצוצות בחיים הם זמניים, וזוהי תופעה קבועה. את צודקת, גם קשר נישואין חדש יוביל לאותה שגרה אפורה. החוכמה היא להנות מהשיגרה ומיתרונות העצומים שהיא נותנת. זה בהחלט כיף להתאהב ולהרגיש כוכבים. מצד שני זה גם חשוב לדעת להנות מהיומיום ומהדברים הקטנים והפשוטים שהחיים נותנים. השאלה החשובה היא לגבי האיזונים. אם אין בכלל ריגושים בחיי היום יום זה לא טוב. מצד שני מי שכל היום מחפש רק ריגושים סובל בוודאי מבעיה מוקצנת לצד השני. ההתאהבות שלך לא קשורה בוודאות לקשר שלך עם בעלך. בהחלט יתכן שזה תגובה פנימית שלך לכך שיותר מידי שקט שם בפנים ואת חייבת שיבוא משהו מבחוץ וינפץ את הדממה. יתכן שאם יהיה שינוי כלשהו בפנים הצורך להתאהב בחוץ יהיה פחות חזק או לפחות יהיה ממוקד יותר בבעלך. אני לא חושב שהשיא בהכרח מאחוריך. בהחלט יתכן שתמצאי פתאום שחיי הנישואין שלך צוברים תאוצה חיובית. זה דורש מן הסתם השקעה ומוטיבציה ואולי יש היום סדרי קדימויות אחרות בחיים שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

כמובן שענית על הכל וכמובן שאני אמשיך לשאול.. אני מסכימה עם הרוב פרט לסיום ששוב נשמע שכאילו מה שחסר זה רק השקעה מוטיבציה וסדר עדיפויות אחר. אני לא נהנית מהשיגרה האפורה ועצם הצבע שנתת לה מראה על כך שהיא לא כל כך זוהרת.. יתרונות של נוחות אולי יש לה אבל גרף הריגושים באמת נמצא בירידה כל הזמן. הבעל שלי מקסים וטוב לי, אבל מה זה תאוצה חיובית? בעניין הרצון לריגושים יש על מה לדבר. אין קשר לדעתי בין זה לבין הנאה מהדברים הקטנים כי אני מרגישה באמת שיש לי משניהם.. "יתכן שאם יהיה שינוי כלשהו בפנים הצורך להתאהב בחוץ יהיה פחות חזק או לפחות יהיה ממוקד יותר בבעלך"- לא הבנתי את זה. וחוץ מזה אתה מדבר על מצב שאחד הצדדים לא מאוהב ויכול לעשות משהו בשביל שזה גם לא יקרה..אבל אם כבר נמצאים בתוך המצב?? חוץ מזה, יש הבדל ברצון לריגושים בתחום מסוים לאחר. תחומי העיסוק שלי יכולים לרגש אותי עד עמקי נשמתי אבל זה לא בא בימקום. ולסיום: "אני לא חושב שהשיא בהכרח מאחוריך" אני לא מסכימה, אולי לעומק הקשר מתחזק אבל רגשות חזקים ומשתלטים עם כוכבים ופרפרים לא יחזרו בחיים, ולכן אולי ההתאהבות אפילו בריאה..זה נראה לי לא טבעי להתחתן ולגזור גזר דין מוות על הפרפרים.. מה אתה חושב? תודה תודה תודה.

לד"ר יש תשובה נהדרת עבורך. מעניין אותי כמה זמן את נשואה ומתי קרה השינוי. ומה חושב בן זוגך על העניין האם הוא בדעה כמו שלך או אולי הוא בשלב אחר ?צ

בוקר טוב לך, התשובה אכן נהדרת. אני נשואה קצת מעל 4 שנים. השינוי לא קורה ביום אחד, ברגע שנכנסים לחיי שיגרה אז זו ההתחלה פחות או יותר לרגשות האלו.. בן זוגי לא מעורב מן הסתם, הוא בדעה שלי על השיגרה אבל באופי הוא לא מחפש מיליון ריגושים, טוב לו עם מה שיש לו, אני יודעת שהוא מסכים שהחלפת אישה תוביל לשיגרה אף היא וכו' וכו'.. מתוך התקופה הזו הייתי מאוהבת שנה שלמה כמעט באחד ממטפלי ואחרי שהתגברתי על רגשות האשמה והמחשבות שזה לא בסדר וכו' אז למדתי להנות מזה ולתת לזה לעבור. היום זה מאחורי להפעם, אבל שוב יש ניצנים חדשים שמתעוררים לחיים עם המטפל הנוכחי. אבל יש לי כמה דברים חדשים לחשוב עליהם עקב התשובה של ד"ר קפלן אז אני אלך לחשוב עליהם. שיהיה לך יום מצויין.

אני בת 27 אם ל2 ילדיםן סובלת אם אבחנה ממרפאה לבריאות הנפש בפיטיאסדי לא יכולה לצאת לעבוד עקב בעיה זו ואילו הביטוח לאומי אומר לא זאת לא הבעיה יש לי בעית אישיות אנא אין לי שום עבודה ואני במצבי גם לא יכולה ליבוד מה אני עושה

שלום הבעיה שאת סובלת ממנה דורשת טיפול וליווי ממושך במספר היבטים שונים. כדאי לקבל ייעוץ מגורמים בקהילה, כמו למשל מהלשכה לשירותים חברתיים בעיריה ממי את יכולה לקבל עזרה ואילו סוגי עזרה. את צריכה למצוא מסגרת טיפול מתאימה שתוכל ללוות אותך לאורך זמן. כל הדברים הללו דורשים כוחות שאני לא בטוח שיש לך במצבך. לכן חשוב שמישהו שאת סומכת עליו ומוכן להירתם למשימה יעזור להוביל את המאבק בתוך הממסד. אני מודע לכך שזה לא הולך בקלות, את גם כותבת את זה בהודעתך. אבל זו הדרך היחידה להגיע בסופו של דבר לשינוי. מאוד חשוב שתטפלי בבעיה במסגרת מקצועית ותגיעי למצב בו תוכלי לחזור לעבוד ולתפקד באופן סדיר ויומיומי. בברכה ד"ר אורן קפלן

נעה בת שנתיים וחודש. מזה כמה שבועות כל שניים שלושה לילות היא מתעוררת באמצע הלילה נעמדת במיטתה (עדיין מיטת תינוק)ומתחילה לבכות. כשאני ניגשת אליה אני מבקשת ממנה לחזור לישון והיא ממשיכה לצרוח: היא רוצה שאקח אותה אלינו למיטה!!! אני שואלת אותה מה קרה? ואם היא רוצה שאביא לה משהו? והיא ממשיכה לצרוח שאני אקח אותה! כשאני מצליחה לשכנע אותה סוף סוף לפחות לשכב חזרה היא דורשת שאשב לידה. וכך עשיתי אתמול...ישבתי 5דק' 10דק' 15 שעה והיא מצידה לא נרדמה וגם לא איפשרה לי ללכת (ואני....מתה לישון!!!) כל חייה הקפדתי (כי זה חשוב לי ולבעלי)שהיא תישן במיטתה ואנחנו בשלנו. כמובן ישנם מקרים יוצאי דופן כשהיא חולה אז כמובן שהבכי הזה מסתיים במיטתנו. לפני כמה זמן היא התחילה מחלה (ועוד לא ידעתי שהיא חולה...לא היה חום שהעיד על כך או כל סימן אחר..). היא חזרה על הסצינה הנ"ל ואני התעקשתי מאד מאד שהיא תשאר במיטה שלה. ההתעקשות שלי כללה לתת לה לבכות כשאני יוצאת ונכנסת אליה כל כמה דקות לחדר בשיכנועים, בכעס, בבקשות שהיא תחזור לישון. כל זה ארך כחצי שעה בערך...עד שנכנעתי ולקחתי אותה אלינו למיטה. במשך כמה ימים לאחר מכן המצפון לא הפסיק להציק לי מכיוון שראיתי שהיא חולה והבנתי שכל הסצינה הזו היתה בעצם קשורה למחלה! עכשיו כל פעם שהיא בוכה אני נכנעת מראש ולוקחת אותה אלינו למיטה מהפחד שאני לא יעולל למה מה שקרה בפעם הקודמת! עד בעצם אתמול שאמרתי די!!! אני רוצה שהיא תישן במיטה שלה!~ ובאמת שיכנעתי אותה שוב לשכב וישבתי לידה כפי שסיפרתי קודם וכשקמתי ללכת היא צרחה. לסיום: אחרי צרחות של כמה דקות שהיא לא הסכימה להרגע שעחדתי אותה ואמרתי לה שאם היא תלך לישון היא תקבל מחר בבוקר פרס! והפלא ופלא נעה הסכימה מיד והפסיקה לבכות והלכה לישון!!! האם זה נכון היה לשחד אותה? איך אדע אם היא סתם מתפנקת ורצה לבוא אלינו למיטה או שהיא מפתחת מחלה כלשהי?? אני כרגע בהריון חודש חמישי 0עוד לא סיפרתי לה על כך) ואני מתכוונת בעוד חודש וחצי בערך להעביר אותה למיטת נוער - מה יהיה אז??? היא תוכל לבוא אלי כל הזמן למיטה! אני חייבת לשים לזה סוף עכשיו אני יודעת שיצא לי מאד ארוך...אבל אני חייבת מכם עצה מה לעשות??? המון תודה רויטל

רויטל שלום אני מקבל את גישתך הכללית שהילדה לא צריכה לישון במיטה שלכם וזה הכיוון אליו צריך לחתור, גם אם זה מלווה בפרצי כעס. אני גם מקבל את זה שאת מוכנה לשבור מדי פעם את הכללים, למשל כשהילדה חולה. עדיף אגף לישון לידה בחדר שלה ולא להיפך, אם זה אפשרי. לגבי השוחד, בינתיים זה מקרה חד פעמי, לא הייתי מציע להפוך את זה למשהו קבוע אבל גם לא להתרגש מכך שזה קרה הפעם. בגיל הזה יש מאבקים רבים והילדה מבטאת את רצונה בעצמאות וכמובן את רצונה בקרבה בלילה כשהיא לבדה. צריך למצוא את האיזון העדין בין הצבת גבולות ברורה והתחשבות בצרכיה. גם כאשר תעברו למיטת נוער יש אפשרות לדרוש שתישן במיטתה. עקרונית יש אפשרות לשים בכניסה לחדר מחסום כמו ששמים בחדרי מדרגות, אבל מנסיוני ברוב המקרים זה לא נדרש. לגבי ההריון, קחי בחשבון שגם אם לא אמרת לה כלום היא בהחלט מבינה משהו ממה שקורה גם אם מדובר במרכיבים שאינם מודעים. הדבר יכול ליצור מתח ואי שקט באופן טבעי. כדאי להתחיל לספר לה, למשל להביא קלטת על אח קטן (יש כמה כאלה בשוק). בקיצור, נשמע שאת עושה את הדברים קשורה, אין כאן פתרון מושלם וגם לא יהיה לעולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש מונח מקצועי לסוג הטיפול שבו המטופל פשוט שופך הכל החוצה ומדבר על הכל לא רק עם פסיכולוג (אולי אפילו גם צוחק על זה?) תודה

שי שלום אני לא בטוח שאני מבין את כוונתך. האם תוכלי לפרט יותר? בברכה ד"ר אורן קפלן

ידוע לי שאחת שיטות הטיפול הבסיסיות היא פשוט לדבר עם הרבה אנשים על הבעיה לשפוך אותה החוצה ולפעמים אפילו לצחוק עליו אז רציתי לדעת אם יש לשיטת הטיפול הזו מונח מקצועי..?

אע"פ שעברתי טיפול מעולם לא ניתנה לי דיאגנוזה . האים זה חשוב לדעת אבחנה מדוייקת ? ואיך מקבלים כזו ? רק ע"י מבחנים פסיכולוגים? ם אם רוצים לדעת רק אישיות ,יתרונות וחסרונות ?ת תודה

ד. שלום לא תמיד חשוב לקבל דיאגנוזה מדוייקת, תלוי מה הבעיה. נושאים כמו דיכאון חשוב מאוד לעשות אבחון מדויק. לעומת זאת נטיות אישיותיות למיניהן וחיפוש עצמי בדרך לשינוי לא תמיד חשובה הדיאגנוזה המדויקת אלא יותר התהליכים שמתרחשים בטיפול. בעיקרון אפשר לקבל דיאגנוזה גם בלי מבחנים פסיכולוגיים אלא באמצעות ראיון והיכרות. אני מציע שתדברי על הנושא עם המטפל שלך ובוודאי תוכלי לקבל תשובה רלוונטית בנושא. כמובן שתמיד אפשר לפנות לאבחון פסיכולוגי מקיף ואז לקבל חוות דעת נרחבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן האם לדעתך בנושאים כאלו, כגון חיפוש עצמי וכו' יש חיסרון בכך שהמטופל ידע את הדיאגנוזה?, זה פוגע בתהליך הטיפולי?

לכל מביני הדבר לאחר לבטים של שנה שנתיים החלטתי להתחיל בטיפול גילי הוא 31 - מפחיד אותי להגיד את זה, ומרגישה שכלום בחיים לא זז לי מעולם לא טופלתי ולא הובחנתי אך יש לי חרדות רבות פחדים - לא יודעת להגדיר כלום שאלתי היא מה ההבדל בין טיפול פרטי לבין דרך הקופה מעבר לכסף האם טיפול דרך הקופה יכול למנוע ממני לעשות דברים בעתיד משום חדירה לפרט ומבחינת הייעילות האם פרטי בגלל שהוא יקר יותר , טוב יותר ? אודה לכל תשובה

אני חושבת שזה הרבה תלוי במטפל עצמו, באישיותו, אם להתייחס לשאלתך לגבי איכות הטיפול. שמעתי סיפורים כאלה, ואחרים, כמו בכל דבר- יש ויש. כמו כן תלוי לאיזה סוג טיפול את מתכוונת, האם כולל טיפול תרופתי, או רק טיפול פסיכולוגי, זה משמעותי ולא צויין. אז אני למשל יכולה לספר לך על חברה שלי שנמנע ממנה להוציא רשיון נהיגה מאחר שטופלה בכדורים דרך קופ"ח, (צריך לסייג ולומר שהמקרה שלה באמת היה חמור מאוד) לדעתי ובתחושה שלי היכן שתשלמי תקבלי גם טיפול יותר טוב, כמו שזה בדכ. אבל שוב- הרבה תלוי באישיות המטפל. בכל מקרה הטיפול בקופח הוא מוגבל בזמן. וטיפול טוב הוא גם בדכ עניין ממושך. מיכל

מתלבטת שלום אני מצרף קישור למאמר שדן בעובדות שונות בנוגע לטיפולים וסוגי טיפולים פסיכולוגיים. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm

אני סטודנטית בת 21. לפני כשנה היה לי חבר, והייתי מאוד קשה איתו בכל מה שנוגע לקשר שלו עם בנות המין השני. היו לי מחשבות טורדניות כאשר הוא נפגש עם ידידות שלו (והוא לא נתן לי סיבה לחשוש!.) אני פשוט לא מאמינה בקשר ידידותי בן בנים לבנות כי החבר הראשון שלי בגד בי עם "ידידה שלו". האם אני קנאית אובססיבית?

את כנראה כן קנאית אובססיבית וזה עשוי ללוות אותך בכל קשר. רק טיפול פסיכולוגי יכול לעזור.

דנה שלום אם עברת סוג של טראומה בקשר הקודם אפשר להבין את נטייתך לחשוש בקשר הנוכחי. עם זאת את צריכה לקחת בחשבון שכל התייחסות אובססיבית לאחר הופכת גם לבעיה ואת עלולה לפגוע בקשר שלכם. כל אדם רוצה מידה של מרחב וחופש ואם הקשר הופך למקום צפוף בו אסור לעשות שום דבר בלי השני זה עלול להיות קשה ומעיק. את צריכה ללמוד היכן לשים גבולות לבן זוגך והיכן לתת לו חופש ולסמוך עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום תודה על התיחסותך לבעיתי ברצוני לציין שאני מטופלת גם בטיפול תרופתי שעוזר, אני רוצה לציין שהבן מקבל חצי כדור פריזמה ליום וזה מאוד עוזר לו אך היתי רוצה לדעת היכן אוכל לקבל טיפול פסיכולוגי ,קוגנטיבי באזור ב"ש באופן פרטי ,(היות ואנו מטופלים באופן פרטי מחשש שזה יפגע בו בעתיד אם נפנה לקבל טיפול דרך הקופה.) תודה מראש

שלום אינני מכיר מטפלים קוגניטיביים באזור הדרום. תצטרכי לנסות ולברר בין חברים ואולי בכל זאת בקופת החולים מה עוסק בתחום באזורכם. אגב, לדעתי אין סיבה שפניה לטיפול ציבורי תפגע בו בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום מה זה פיטיאסדי?

PTSD post traumatic stress disorder הפרעת דחק פוסט טראומטית שזו תגובה פסיכולוגית שנוצרת אחרי חווית טראומה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשאני מתעוררת מחלום אני נזכרת בקטע מהחלום מתי שאני מתעוררת רציתי לדעת האם הקטע הזה הוא בהכרח הקטע לפני ההתעוררות או שזה יכול להיות בכל שלב אפילו מהתחלת השינה,ולמה אני נזכרת דווקא בקטע הספציפי הזה תודה

יעל שלום בהחלט סביר שזה החלום האחרון שחלמת והקטע האחרון באותו חלום. אי אפשר לדעת זאת בוודאות כי אין כל דרך לדעת מה נחלם קודם או אח"כ. אבל מדוע זה מעסיק אותך בעצם? בברכה ר"ר אורן קפלן

בוקר ולילה טוב, הודעתי נעלמה אי שם במעמקי ה 20 לחודש.. מחכה לתשובה.. תודה ולילה טוב :)

חושבת שלום כתבת שאינך יודעת מה בדיוק את שואלת וההרגשה שלי שבאמת מצד אחד כבר נאמרו הרבה דברים ומצד שני את עדיין מרגישה שזה תקוע או שיש משהו שלא עניתי לך עליו. אין דרך אחת להעלות את הדברים בטיפול, אבל אפשר פשוט בצורה ספונטנית לספר את מה שכנראה מציק לך כבר זמן מה. אם זה נראה לך קשה מדי תוכלי אולי להדפיס את אחת מהודעותנו ואולי היא תעזור לך להתבטא ביתר קלות. בהנחה שמדובר בנושא משמעותי לטיפול הדרך היחידה לעשות איתו משהו הוא לדבר אותו במקום המתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב שואלת את עצמי למה... למה אני שכולם מתאהבים בי בטלפון.. למה לא קורה באמת במציאות. למה אני שמנה ולא מסוגלת להוריד ממני את העודפים הכואבים. איך זה שגברים (והיום זה שוב קרה בפעם המיליון) מתאהבים בי עד מעל הראש אבל אז מגיע המשפט: "וואו, אני חייב לבוא להפגש איתך" שממנו אני כל כך מפחדת. למה אני לא בין האנשים שהמזל האיר להם פנים וכמה שהם אוכלים אוכל טוב ושמן יותר ממני הם לא צריכים לקום כל בוקר מוקדם כמוני ולצעוד שעה כדי לשמור על המשקל לפחות. מה עושים? איך מתקנים את המצב? אחרי 10 שנים של דיאטות מה יהיה הפיתרון?

יעל שלום מנסיוני הפתרון לא מתחיל בדיאטה. יתכן שהדיאטה תגיע מתישהו בדרך אבל היא לא הסיפור האמיתי שמספר את סיפורך. הדימוי העצמי, החלל שהאוכל ממלא, התסכול, כל אלו הם הדברים הנפשיים שאולי גוררים מתישהו גם את הרגלי האכילה. בשלב הזה אני לא שומע אותך מסוגלת להתמודד ברצינות עם נושא האוכל. במידה ויהיה יותר איזון רגשי בחיים שלך ותהיי יותר מרוצה ממצבך אין ספק שגם תוכל לרזות יותר בקלות, אם עדיין תרצי בכך. זה דורש תהליך של שינוי מבפנים ועם הרבה מוטיבציה ומודעות. ככל שתתחילי את זה מוקדם יותר כך יש גם סיכוי שתחושי בשינוי יותר מוקדם. בכל מקרה, זהו תהליך ארוך של חודשים רבים ואל תנסי לעשות שינויים מהירים כיוון שהם ישארו זמניים ולא משמעותיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

תמיד מקסים לי לראות את הנשים של רובנס (הצייר) הן גדולות ויפיפיות. אז איך זה יכול להיות ? הבעיה שבתקופתנו נשים אופנתיות הן רזות אבל לא כך היה תמיד.אם מתאהבים בך בטלפון סימן שאת באמת מקסימה. קשה כל כך להתאהב ובכל זאת בך זה קל. ישנם גברים שאוהבים את היופי הרובנסי הזה. תאהבי אותו גם את. לא תמיד צריך להלחם אפשר לזרום עם מה שיש וללמוד לאהוב את זה

אני בחור בן 20, יש לי כישורים אמנותיים במוסיקה ובציור וכוליי, בכל פעם שאני מתחיל ביצירה כל שהיא אם זה מוסיקה ממוחשבת שדורשת הרבה ריכוז וסבלנות, אני לא מסיים אותה עד הסוף וזה מטריד אותי.... אני מבחינתי רוצה מאוד לסיים את הדברים הללו אבל משהו בי לא נותן לי להמשיך אותם מתוך חוסר סבלנות או משהו דומה.. רציתי לקבל חוות דעת פסיכולוג מה יכולות להיות הנסיבות לכך וכיצד ניתן לטפל בתופעה... בתודה.

אסף שלום הבעיה יכולה להיות ממוקדת בקשב עצמו, לשם כך צריך לעשות אבחון כמו שעושים לגילוי לקויות למידה בגיל צעיר יותר. בעיה אלטרנטיבית יכולה להיות רגשית שכן התמודדות רגשית גורמת לקשיים בקשב. גם כאן אבחון פסיכולוגי יכול לתת תשובה. אם הנושא מטריד אותך ופוגע ביכולותיך כדאי לפנות לאבחון מסודר של הנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת השנתיים ושלושה חודשים נגמלה ביוזמת הגננת לפני כשלושה חודשים. היא הביעה נכונות ורצון ולאחר תקופת ניסיון שבה היא נשארה עם חיתול החלטנו להוריד את החיתול. היא משתפת פעולה, יושבת על הסיר וגם עושה פיפי אבל לא הולכת מרצונה בבית לסיר לעשות פיפי. בנושא קקי, אחרי כמה פעמים שהיא עשתה בסיר היא הודיעה לי ש'הקקי לא שייך לסיר, רק לתחתונים' ומאז היא עושה בתחתונים. אני חושבת שצריך להחזיר לה את החיתול, הגננת לא מסכימה. האם יכול להיגרם לה בלבול בגמילה אם אחזיר את החיתול ואחכה עוד שלושה חודשים עד לקיץ? נ.ב. מדובר בילדה מאוד נבונה, מפותחת מילולית ומוטורית. תודה מראש

שלום השאלה מדוע לחכות לקיץ (שאגב לא יגיע בעוד שלושה חודשים). התהליך של הגמילה החל וחבל לקטוע אותו. צריך קצת סבלנות וסביר להניח שתוך מספר שבועות בודד העניין יסתדר. אין צורך ללחוץ אבל אפשר לחזור על הכללים וההמלצות לעשות בסיר. ספרים וקלטות בנושא יכולים גם הם לתרום לעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, האם אתה כאן כל יום באותה שעה מאותה סיבה שעורכים טיפול פסיכולוגי באותו זמן כל הזמן, או שזה במקרה? האם אתה יודע שאנשים מחכים לתשובותיהם ואם הם עוקבים אחרי הפורום הם יודעים שרק אחרי 11 פחות או יותר אפשר למצוא אותך פה? תודה ולילה טוב. בהצלחה עם כללל התשובות היום...

תוהה שלום שעות התשובה שלי בפורום הן לרוב בשעות הלילה כי בד"כ זה הזמן היחידי שאני מתפנה לענות. אין כאן כללים כמו בחדר הטיפול. אני משתדל לענות כל יום, למרות שלא תמיד זה אפשרי. הפורום איננו עובד און ליין ולכן מועד השאלה והתשובה אינם מסונכרנים ולא אמורים גם להיות כאלה. אלו כללים גמישים של מסגרת פתוחה וירטואלית ופועלת על פי רצונם הטוב והוולונטרי של המשתתפים והמשיבים בפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהי קנאות אובססיבית? מהם גורמיה ומאפייניה?

דנה שלום זוהי שאלה מאוד כללית. נסי להסביר מה מטריד אותך או באיזה הקשר שמעת את המושג ואנסה להשיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם.. הסיפור שלי הוא כזה. אני אדם בריא מאוד, חייל, בעל אורח חיים ספורטיבי ופעיל, שאפתן, בעל אמצעים, וכריזמטי כשצריך. לפני שנתיים לערך קרה מקרה בהיותי במרכז לבדיקות תקופתיות של צה"ל בתל השומר. תוך כדי כך שעברתי בדיקות נורמליות ושגרתיות, בבדיקת הדם בעצם הבחורה חיברה אלי מזרק ושאבה משהו כמו 3 מלאים. בשלישי לא הרגשתי אי נוחות הייתי טבעי עם כל התהליך. לאחר שהיא שאלה אותי אם הייתי בסדר, עניתי כן, הסתכלתי לצד והתעלפתי בפעם הראשונה בחיי. אני חייב לציין שזה היה ארוע טראומטי בשבילי, עצם העובדה שלא היתה לי יכולת לשלוט בזה תיסכלה אותי. עברה שנה, ולא חוויתי שום סיפטום של חרדה בכלל. לאחר שנה הרגשתי פה ושם שאני עומד להתעלף אבל לא התרגשתי מכך. ולפני משהו כמו 8 חודשים עברתי טיפול שיניים. הטיפול הזה פתח תיבת פנדורה בשבילי כי הוא ממש העצים את כל התחושות ועד היום בעצם אני סובל מהפרעת חרדה כפי שאבחנתי בעצמי דרך האינטרנט. יש לציין כי אני בן אדם רציונאלי מאוד וכל עצם העובדה שאני עלול להתעלף (זהו מקור הפחד) נראית לי טיפשית כשאני לא במצב המלחיץ. אבל כשאני במצב המלחיץ הכל הופך הגיוני, גם משום שאני יודע שיש לי PVC שזה בעצם דופק נוסף בלב, וזה קורה לעיתים נדירות. עצם העובדה שלא אבחנתי את זה (אבל התקבלתי לקורס טיס שם בדקו את זה, ואם עברתי אז אני מניח שזה בסדר בשביל טיס.. אז זה בסדר גם בשביל אזרח) ואין לי מושג אם זה קריטי תורמת לתחושת החוסר אונים. בעצם כל המצב הזה כפי שאני רואה אותו נגרם ע"י הצבא. השאלה שלי היא איך מטפלים בזה בתור חייל, עצות ליום יום גם יעזרו. יש לציין שהתנסתי בשליטה על הנשימה אבל זה לא עוזר לי ברגע האמת כי אני לא מצליח להתרכז. כרגע אני צריך ללכת לעוד טיפול שיניים ואין לי מושג מה יקרה שם.. תכננתי לקחת רגיעון של הדס לפני, כי יש בו פסיפלורה והומולוס ששימשו בעבר בתור sedative .. תודה וסליחה על כל הסיפור הארוך. זוהי הפעם הראשונה שאני מוציא את הסיפור החוצה ממני.

בנוסף יש לציין שמבחינת העוצמה של התופעה, השיא היה לאחר טיפול השיניים והמשיך להתבטות בהמון צורות כמו נסיעה פשוטה באוטובוס... עם הזמן הנסיעה באוטובוס הפכה להיות רגילה והתופעות הנוספות גם נעלמו ולאחר 8 חודשים היום, אפשר להגיד שהדבר היחיד שאני פוחד ממנו זה רופא שיניים, וגבהים(זה דבר שתמיד היה לי) לעומת קודם שפחדתי להיות במצבים כמו הרצאות, כנסים, טקסים, ועוד. מה שאני פוחד ממנו בעיקר זה שהיום או מחר אחרי טיפול השיניים המצב שלי יחזור להיות גרוע ואז אני אצטרך שוב לתת לזמן לעשות את שלו לאורך 8 חודשים כדי לחזור להיות במצב שאני בו היום. יש לציין שהטיפול הוא שטותי.. סתימה קטנה. הטיפול הקודם גם היה סתימה של 20 דקות.

יוסי שלום לפי התיאור נשמע שפיתחת סוג של פוביה, אולי פוביה ממחטים וטיפולים רפואיים, אולי דברים נוספים. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. יש אפשרות לטפל בסוג כזה של חרדות בטיפול ממוקד ויש לצבא מטפלים שעוסקים בכך. אפשר להגיע אליהם דרך מרפאות המומחים וצריך לעבור בד"כ דרך קב"ן. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

כן אני מבינה אותך פחד פחד תשמע לי מינסין חיים לך לטיפול פסיכיאטרי כי זה יכול להיות חרדה לאחר אירוע טראומתי אם יש לך את הסימנים של זה פחד זיעה נשימות כבדות לחץ בחזה מפחד מלהישתגע למות הימנעות מכל דבר שמזכיר ישירות או לא את המקרה אם כן קוראים לזה פי טי אס די לך תבדוק את עצמך

אני מעוניין להיפגש עם בן אדם מקצועי/פסיכולוג שמטפל בבעיות בני נוער ועובד בהתנדבות שיוכל לעזור לי אישית בבעיותיי הפסיכולוגיות. הדגש הוא שזה באמת יהיה מישהו מקצועי למרות שהוא עובד בהתנדבות מאחר ואין באפשרותי לממן פסיכולוג מקצועי בתשלום לצערי הרב. היכן אוכל למצוא בן אדם כזה? (ושוב.. כמה שיותר מקצועי.. בחינם.. לבני נוער...)

שמעון, באפשרותך לפנות למרפאה הציבורית לבריאות הנפש באיזור מגוריך, ולציין שאתה מעוניין באיש מקצוע שעובד עם בני נוער. הטיפול הינו בחינם, והמקצועיות רלוונטית לכל איש מקצוע בפני עצמו, בדיוק כמו אצל מטפלים פרטיים. אפשרות נוספת היא לפנות לקופ"ח ולקבל טיפול במחיר מוזל.

תודה... אך כיצד אני יוצר קשר עם מקומות אלה? איך אני יכול לברר איפה ישנם מקומות אלה והאם ישנם מקומות כאלה ליד בית מגוריי?

שמעון שלום אני מציע שתפנה לאחת ממרפאות בריאות הנפש, הטיפול שם בחינם או מוזל מאוד. תוכל גם לברר בקופת החולים שלך האם הם נותנים טיפולים מוזלים. יתכן שתוכל גם לקבל הכוונה מעובדת סוציאלית של הלשכה לשירותים חברתיים של בעיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעון בכל מקרה, אם הנך מתחת גיל 18 תזדקק לעזרת הוריך או לפחות להסכמתם לטיפול.

שלום שמעון אינני יודעת מהו מקום מגוריך אך בסניפים של עזר מציון ניתן לקבל עזרה ממתנדבים מקצועיים. בהצלחה

שלום, אני בהריוני השלישי. בעלי ואני יחד כבר 14 שנים (חברות+נישואין) ושמנו לב לתופעה שבשגרה אני אדם הרבה פחות אוהב ונחמד מאשר כשאני בהריון. זה לא בגלל המשמעות של נשיאת הילד אלא ממש הורמונלי - על ההריון הזה ידענו פשוט משום שעוד לפני האיחור במחזור נהייתי יותר נחמדה. כשאני בהריון הכל נראה לי הרבה יותר קל, אני צוחקת הרבה יותר ופשוט טוב לי. אנחנו מתבדחים כעת על מה שמצפה לנו אח"כ ואיך כל האהבה והצחוקים של עכשיו יהפכו שוב להסטוריה עם גיחות קצרות להווה. פשוט חבל לי. כיוון שאני לא יכולה להיות בהריון כל הזמן יש אולי דרך טיפולית - עדיף לא תרופתית - לשמר את הכיף הזה ? אני מוכרחה לציין שכשבעבר לקחתי גלולות (ואני פשוט לא מתכוונת להשתמש בהן יותר) הן החריפו את חוסר שביעות הרצון הכללית שלי וכשהפסקתי שוב חל שיפור אבל לא משמעותי כמו הריון.

יעל שלום עם כל הכבוד להורמונים סביר להניח שגם קורה לך משהו ברמה הפסיכולוגית שהופך אותך לרגועה ומאושרת יותר. אם תצליחי להבין את זה אולי גם תצליחי לראות מה חסר לך או מה מתסכל אותך בתקופות שאינך בהריון. זה דורש ללא ספק מודעות וחקירה והשאלה כמה אנרגיה את מוכנה להשקיע בחיפוש הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שבוע טוב בני החייל בן 19, הבן הצעיר מבין שלושה בנים, נראה טוב, מקובל בין הבנים והבנות, מחוזר על ידי המין השני, חברותי מאוד עד שזה מגיע ליחסים שבינו לבינה. ניסיון ראשון בתיכון התחיל בחיבוק חברה, והסתיים בכעס לא פרופורציונלי ובהעלבות. בהמשך הוא צעק שהבנות (בתיכון) לא "נותנות" . "כשנתנה" לו אחת כל השיכבה היתה שותפה לעיניין והוא פגע בה מאוד(ידידת נפש שניתקה מן הסתם כל קשר איתו). היום הוא בצבא, לא ידוע לי שהוא מחזר אחרי בנות וכשיש מי שמחזרת אחריו הוא צועק עליה ומעליב אותה מאוד. כשאני שואלת אותו למה, הוא עונה לי שהיא קרציה שאי אפשר להפטר ממנה. החברים של בני אמרו לי שהוא רוצה חברה אבל יש לו קושי. אני לא יכולה לשוחח איתו על הנושא , הוא עונה לי בחוסר סבלנות, וסוגר אפשרות שיחה. שאלותי: א. האם מוכרת בעייה כזאת בסיפרות? האם יש לה שם? כיצד אני יכולה לעזור לו? תודה

תזכורת לפני כחודש כתבתי לך על בני החייל, אותו בן שכתב כתובות נעצה בבית הספר והסתכסך על כך עם אחיו הבכור, זוכר? ד.א. הוא מרגיש נהדר בחופשות בבית כשאחיו לא נמצאים...הוא יותר פתוח ופחות קצר רוח. יום נעים

ירדנה שלום אני בספק אם כדאי שתתערבי בנושא. יתכן שלבנך יש קשיים ביצירת קשר זוגי. כל עוד יתנהג בצורה גסה לבנות זוגו יקבל סביר להניח גם יחס דומה בחזרה. יש לקוות שהוא יצליח ללמוד מהניסיון ולהיות רגיש יותר. בהחלט יתכן שהתנהגותו הפוגעת היא סוג של הגנה בפני פגיעה שלו עצמו וחשש מקשר זוגי עמוק. כמו במקרה של בנך השני, אני יכול להבין את הדאגה אבל יש גבול למידת ההתערבות שאת כאמא יכולה להפעיל על ילד בוגר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, (אני רואה שיש לך הרבה עבודה בלענות על המון שאלות היום,אפילו שזה נראה שתענה רק מחר, אז אני אקצר!)(יש ימים שאין שאלה אחת, ויש ימים שהכל פה צוהל, די מדהים,אתה לא חושב?) אם ילד גדל ללא חום, ללא מגע כמעט, ועם מה שנהיה בסוף דימוי עצמי נמוך, האם באמת אי פעם אפשר להתגבר על זה במאה אחוז? האם החסך הזה, החוסר הזה, לא תמיד יחפש מקום להתמלא, ותמיד לא ימצא? האם גם לאחר טיפול פסיכולוגי ותרופתי וכל מה שיש, האם זה נכון שלא באמת הכל עובר ויש דברים שישארו בנו כצלקות לתמיד תמיד? תודה ולילה טוב..

גם סוף שבוע וגם חג ...בטח שיהיו המון הודעות ושאלות ובעיניין החסכים אני חושבת שתמיד אפשר לעשות חוויות מתקנות עם בן זוג, עם חברים,עם מטפל ועם המון כח רצון שוב ציפור

תוהה שלום אי אפשר לעשות הכללה לגבי כל האנשים שגדלו עם חסך. הרבה פעמים יש דברים בסביבה שמפצים על החסך, למשל, מורים, משפחה נרחבת, שכנים חברים וכו'. יש ילדים שיש להם כישרון למצוא אנשים שישלימו להם את החסך ויש כאלה שלמרות שמרעיפים עליכם חום ואהבה הם לא יודעים כיצד להנות מכך. ההסטוריה האישית נצרבת ללא ספק בזיכרון ומשפיע, לטובה ולרעה. אם יש בעיות התנהגותיות או פסיכולוגיות אפשר לטפל בהם תמיד ומידת ההצלחה תלויה באין סוף גורמים. בשורה התחתונה, לא הייתי מנסה לתת תשובה כוללנית אלא לבדוק את המצב לגופו. אם את רוצה עידוד אז תשובתי היא שבהחלט צריך להיות אופטימיים והשינוי תמיד אפשרי אם באמת רוצים בו ומוכנים להשקיע בו. ולגבי הפורום, אכן יש ימים שקטים ויש סוערים. הוא פתוח לכולם ובאמת מעניין לראות את הדינמיקה שנוצרת פה עם הזמן. זה חלק מהאוירה ומהתנאים שמאפשרים להיות פה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב האם את בת או בן? תתיחס לחיים כמו שהתיחסת לפורום: יש ימים שקטים ויש סוערים...יש טובים ויש ימים קשים... החשוב הוא שתדע שהכל נמצא כל הזמן בשינוי, התפקיד שלך זה למצוא מה טוב בשבילך, מה נעים לך, לאן אתה רוצה להגיע...וכו הדרך שאתה עושה צריכה להיות משמעותית ומספקת, ואם אתה סובל או מתעצבן (דבר שקורה לכולנו..) תחכה עד "יעבור זעם", תנסה לא להגיב מייד, להשהות תגובות וסיפוקים, הכן החיים מדריכים את האדם כיצד לפעול נכון, היה קשוב לקול הפנימ י שלך...תראה שתתקדם ותתפתח. החיים הם לא פשוטים, מלאי הפתעות, ואם תזרום עם כל הקשיים נכון תגיע לחיים רגועים ומספקים בהצלחה

מה עושים כשהכל מתפרק?הכל על סף קריסה ולאף אחד לא אכפת... אנשים לא שמים לב בכלל למה שקורה איתך... ולאף אחד גם לא אכפת... הגעתי למצב שכבר לא אכפת לי כמעט מכלום... כי הדברים החשובים בחיים מתפרקים לאט לאט... אין לי מושג אם אני בכלל בפורום הנכון, וגם לא כ"כ אכפת לי...סתם נמאס לי... נמאס לי מהאדישות של כולם, מחוסר האיכפתיות של אנשים ומהאטימות... כשלא רוצים לראות דברים אז לא רואים... אני נתברכתי וגם קוללתי ביכולת לראות דברים לתווך הארוך,לקרוא אנשים, הווה אומר לדעת מה הולך לקרות לאנשים שנמצאים במצבים מסויימים, אני רואה את השלב הבא, עוד לפני שכולם רואים, ואז יכול להיות מאוחר מדיי... אני רואה איך אחותי משגעת את אמא שלי, שכלל נמצאת כבר על סף קריסה, כי אין לה מושג מה לעשות איתה, ואת אבא, שמתעלם מהכל, וחושב שאם הוא מגיעה פעם בכמה זמן, ונותן כסף זה מספיק, ואני רואה שלאחותי בכלל לא אכפת מה יקרה לאמא, שכבר לא אכפת לה בעצמה, העיקר שהיא תעשה חיים... ואני צריכה להיות אחראית, לדאוג שבבית יהיה שלום בית כל הזמן, דבר שכבר כמעט בלתי אפשרי, ולדאוג לאמא, שאם אני לא דואגת לה, אף אחד אחר לא דואג, ובין לבין לדאוג גם לעצמי... לבדוק מה קורה איתי מידי פעם... אם נשאר כוח, כי המצב שלי רק הולך ויורד, אני לא מרוצה מהלימודים, מהחיים, כי אני לא יכולה לעשות מה שאני הייתי רוצה עם עצמי... כי אז בכלל הכל יתפרק...ובנוסף גיליתי שכנראה אין כזה דבר ידידים, כי בד"כ יש להם אינטרסים נסתרים, והם מקווים שהעזרה שלהם תשתלם...ושאנשים לא אוהבים להקשיב ורק לדבר, כי אנשים מדברים המון, ואני מקשיבה המון...טוב, אני יודעת שכתבתי הכל בצורה מאוד מבולגנת... וקשה לי להאמין שמישהו בכלל הגיע עד לכאן... סתם כתבתי כי נמאס... אבל עכשיו צריך ללכת לישון, כי צריך תמיד להסתכל קדימה, כי מחר יש יום חדש, וצריך ללכת לישון ולקום עם התקווה שמחר יהיה יותר טוב, ושהשמש תזרח ותאיר על כולנו, ותחמם את כולם ותעניק שלווה והמון המון חום, כי בלי תקווה, אין בשביל מה לקום בבוקר... לילה טוב...

שלום הודעתך מלאה בהרבה יאוש ועצב. נשמע שאת סוחבת על הכתפיים שלך אחריות שאולי אינך צריך להחזיק או לפחות לא במינונים כאלה ולא לבדך. השאלה האם יש לך מקורות תמיכה בסביבה שיוכלו לעזור לך. זה יכול להיות קרוב משפחה או חבר ולא היה מזיק אם הייתי יכולה לפגוש איש מקצוע כדי לפחות לפרוק את כל המשקל הזה שמרוקן אותך. צריך לבדוק מקרוב שאת לא נכנסת למצב דיכאון וליתר ביטחון אני מצרף קישור שכדאי שתקראי ותבדקי האם הסימפטומים שם מתאימים למה שקורה לך. במידה וכן המלצתי לטיפול הופכת להכרחית ולא רק עצה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

לדר' קפלן שלום אני אמא לבן בן 12.5 שאובחן ע"י פסיכאטר באופן פרטי כסובל מהפרעת מחשבה כפיתית שנובעת מחרדת יתר ודאגנות יתר , הוא מטופל במינון נמוך של טיפול תרופתי אך היתי רוצה לדעת כיצד עלי לינהוג על מנת להפחית את הדאגנות והחרדה המוגזמת ועל מנת להגיע להורדת הטיפול התרופתי. הבן לא מצליח בכוחות עצמו להפסיק את המחשבות הטודניות למרות רצונו. אני רוצה לציין שאני אשמה לא פחות במצב שהוא נימצא היות ואני אמא חרדה ודאגנית . מה עלי לעשות? בתודה מראש.

שלום הטיפול ב OCD כולל טיפול תרופתי במינון גבוה יחסית (אם מדובר בתרופות נוגדות חרדה) ובטיפול פסיכולוגי, בד"כ קוגניטיבי התנהגותי. במידה ובנך אינו מטופל כיום כדאי להפנות אותו לטיפול מתאים. הוא לא יוכל להפסיק את המחשבות בכוחות עצמו וחבל על כל יום שעובר כשהוא לא מטופל בצורה מתאימה. לגבי היותך חרדה, חשוב שתטפלי בעצמך כי הפגיעות שלו רק גוברת כאשר את נמצאת במצב שכזה. אין מה להאשים את עצמך במצב, פשוט תפני לטיפול עבורך ועבורו. בברכה ד"ר אורן קפלן רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

האם כשהמטפל עובד גם באמצעות הקאונטרטרנספרנס שלו (בלי לשתף את המטופל במחשבותיו וכד') זה שייך לגישה המסורתית או לגישה האינטרסובייקטיבית, כפי שאתה מציג אותה ? האם אינטרהסובייקטיבית משמעו שמשתפים את המטופל ??? תודה צחי

לילה טוב, האם תוך כדי תוכל להגיד גם בבקשה מה זה קאונטרנספראנס?! תודה..

שלום מדובר בהשלכות של המטפל על המטופל שלו. דוגמא פשוטה: מטפל שרגיש מאוד לאלימות ברחוב פוגש מטופל עם קול רועם ומאויים ממנו. הוא צריך להבין שלא מדובר במטופל תוקפני אלא בבעיה אישית שלו ועליו להתמודד עם כך ולא להשליך על המטופל את הבעיה האישית שלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

צחי שלום זה יכול להשתייך לכל אחת מהגישות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מילדות היו לי פחדים לא רציונלים שמקורם הוא ככל הנראה בדימיוני הפורה. היום כאשר אני כבר בת 21 פחדים אלו עדיין אוחזים בי ובמידה רבה מידי משפיעים על מהלך חיי. אפילו צפיה בסרטי אימה גורמת לי להגיע למצב שבו אני חוששת להישאר לבדי. מה ניתן לעשות על מנת להיפטר מפחדים אלו?

אם תרחיבי על הפחדים ובכלל, בטח יהיה לד"ר יותר קל לענות ולעזור לך.

הילה שלום את סובלת מנטייה חרדתית ובעיקרון אם הדבר פוגע באיכות חייך כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהפטר מהבעיה. יתכן שטיפול בגישה חדשנית שנקראת EMDR עשוי לעזור לך בנושא הספציפי הזה. רצ"ב קישור למאמר בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/emdr.htm