פורום פסיכולוגיה קלינית

נעה בת שנתיים וחודש. מזה כמה שבועות כל שניים שלושה לילות היא מתעוררת באמצע הלילה נעמדת במיטתה (עדיין מיטת תינוק)ומתחילה לבכות. כשאני ניגשת אליה אני מבקשת ממנה לחזור לישון והיא ממשיכה לצרוח: היא רוצה שאקח אותה אלינו למיטה!!! אני שואלת אותה מה קרה? ואם היא רוצה שאביא לה משהו? והיא ממשיכה לצרוח שאני אקח אותה! כשאני מצליחה לשכנע אותה סוף סוף לפחות לשכב חזרה היא דורשת שאשב לידה. וכך עשיתי אתמול...ישבתי 5דק' 10דק' 15 שעה והיא מצידה לא נרדמה וגם לא איפשרה לי ללכת (ואני....מתה לישון!!!) כל חייה הקפדתי (כי זה חשוב לי ולבעלי)שהיא תישן במיטתה ואנחנו בשלנו. כמובן ישנם מקרים יוצאי דופן כשהיא חולה אז כמובן שהבכי הזה מסתיים במיטתנו. לפני כמה זמן היא התחילה מחלה (ועוד לא ידעתי שהיא חולה...לא היה חום שהעיד על כך או כל סימן אחר..). היא חזרה על הסצינה הנ"ל ואני התעקשתי מאד מאד שהיא תשאר במיטה שלה. ההתעקשות שלי כללה לתת לה לבכות כשאני יוצאת ונכנסת אליה כל כמה דקות לחדר בשיכנועים, בכעס, בבקשות שהיא תחזור לישון. כל זה ארך כחצי שעה בערך...עד שנכנעתי ולקחתי אותה אלינו למיטה. במשך כמה ימים לאחר מכן המצפון לא הפסיק להציק לי מכיוון שראיתי שהיא חולה והבנתי שכל הסצינה הזו היתה בעצם קשורה למחלה! עכשיו כל פעם שהיא בוכה אני נכנעת מראש ולוקחת אותה אלינו למיטה מהפחד שאני לא יעולל למה מה שקרה בפעם הקודמת! עד בעצם אתמול שאמרתי די!!! אני רוצה שהיא תישן במיטה שלה!~ ובאמת שיכנעתי אותה שוב לשכב וישבתי לידה כפי שסיפרתי קודם וכשקמתי ללכת היא צרחה. לסיום: אחרי צרחות של כמה דקות שהיא לא הסכימה להרגע שעחדתי אותה ואמרתי לה שאם היא תלך לישון היא תקבל מחר בבוקר פרס! והפלא ופלא נעה הסכימה מיד והפסיקה לבכות והלכה לישון!!! האם זה נכון היה לשחד אותה? איך אדע אם היא סתם מתפנקת ורצה לבוא אלינו למיטה או שהיא מפתחת מחלה כלשהי?? אני כרגע בהריון חודש חמישי 0עוד לא סיפרתי לה על כך) ואני מתכוונת בעוד חודש וחצי בערך להעביר אותה למיטת נוער - מה יהיה אז??? היא תוכל לבוא אלי כל הזמן למיטה! אני חייבת לשים לזה סוף עכשיו אני יודעת שיצא לי מאד ארוך...אבל אני חייבת מכם עצה מה לעשות??? המון תודה רויטל

רויטל שלום אני מקבל את גישתך הכללית שהילדה לא צריכה לישון במיטה שלכם וזה הכיוון אליו צריך לחתור, גם אם זה מלווה בפרצי כעס. אני גם מקבל את זה שאת מוכנה לשבור מדי פעם את הכללים, למשל כשהילדה חולה. עדיף אגף לישון לידה בחדר שלה ולא להיפך, אם זה אפשרי. לגבי השוחד, בינתיים זה מקרה חד פעמי, לא הייתי מציע להפוך את זה למשהו קבוע אבל גם לא להתרגש מכך שזה קרה הפעם. בגיל הזה יש מאבקים רבים והילדה מבטאת את רצונה בעצמאות וכמובן את רצונה בקרבה בלילה כשהיא לבדה. צריך למצוא את האיזון העדין בין הצבת גבולות ברורה והתחשבות בצרכיה. גם כאשר תעברו למיטת נוער יש אפשרות לדרוש שתישן במיטתה. עקרונית יש אפשרות לשים בכניסה לחדר מחסום כמו ששמים בחדרי מדרגות, אבל מנסיוני ברוב המקרים זה לא נדרש. לגבי ההריון, קחי בחשבון שגם אם לא אמרת לה כלום היא בהחלט מבינה משהו ממה שקורה גם אם מדובר במרכיבים שאינם מודעים. הדבר יכול ליצור מתח ואי שקט באופן טבעי. כדאי להתחיל לספר לה, למשל להביא קלטת על אח קטן (יש כמה כאלה בשוק). בקיצור, נשמע שאת עושה את הדברים קשורה, אין כאן פתרון מושלם וגם לא יהיה לעולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש מונח מקצועי לסוג הטיפול שבו המטופל פשוט שופך הכל החוצה ומדבר על הכל לא רק עם פסיכולוג (אולי אפילו גם צוחק על זה?) תודה

שי שלום אני לא בטוח שאני מבין את כוונתך. האם תוכלי לפרט יותר? בברכה ד"ר אורן קפלן

ידוע לי שאחת שיטות הטיפול הבסיסיות היא פשוט לדבר עם הרבה אנשים על הבעיה לשפוך אותה החוצה ולפעמים אפילו לצחוק עליו אז רציתי לדעת אם יש לשיטת הטיפול הזו מונח מקצועי..?

אע"פ שעברתי טיפול מעולם לא ניתנה לי דיאגנוזה . האים זה חשוב לדעת אבחנה מדוייקת ? ואיך מקבלים כזו ? רק ע"י מבחנים פסיכולוגים? ם אם רוצים לדעת רק אישיות ,יתרונות וחסרונות ?ת תודה

ד. שלום לא תמיד חשוב לקבל דיאגנוזה מדוייקת, תלוי מה הבעיה. נושאים כמו דיכאון חשוב מאוד לעשות אבחון מדויק. לעומת זאת נטיות אישיותיות למיניהן וחיפוש עצמי בדרך לשינוי לא תמיד חשובה הדיאגנוזה המדויקת אלא יותר התהליכים שמתרחשים בטיפול. בעיקרון אפשר לקבל דיאגנוזה גם בלי מבחנים פסיכולוגיים אלא באמצעות ראיון והיכרות. אני מציע שתדברי על הנושא עם המטפל שלך ובוודאי תוכלי לקבל תשובה רלוונטית בנושא. כמובן שתמיד אפשר לפנות לאבחון פסיכולוגי מקיף ואז לקבל חוות דעת נרחבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן האם לדעתך בנושאים כאלו, כגון חיפוש עצמי וכו' יש חיסרון בכך שהמטופל ידע את הדיאגנוזה?, זה פוגע בתהליך הטיפולי?

לכל מביני הדבר לאחר לבטים של שנה שנתיים החלטתי להתחיל בטיפול גילי הוא 31 - מפחיד אותי להגיד את זה, ומרגישה שכלום בחיים לא זז לי מעולם לא טופלתי ולא הובחנתי אך יש לי חרדות רבות פחדים - לא יודעת להגדיר כלום שאלתי היא מה ההבדל בין טיפול פרטי לבין דרך הקופה מעבר לכסף האם טיפול דרך הקופה יכול למנוע ממני לעשות דברים בעתיד משום חדירה לפרט ומבחינת הייעילות האם פרטי בגלל שהוא יקר יותר , טוב יותר ? אודה לכל תשובה

אני חושבת שזה הרבה תלוי במטפל עצמו, באישיותו, אם להתייחס לשאלתך לגבי איכות הטיפול. שמעתי סיפורים כאלה, ואחרים, כמו בכל דבר- יש ויש. כמו כן תלוי לאיזה סוג טיפול את מתכוונת, האם כולל טיפול תרופתי, או רק טיפול פסיכולוגי, זה משמעותי ולא צויין. אז אני למשל יכולה לספר לך על חברה שלי שנמנע ממנה להוציא רשיון נהיגה מאחר שטופלה בכדורים דרך קופ"ח, (צריך לסייג ולומר שהמקרה שלה באמת היה חמור מאוד) לדעתי ובתחושה שלי היכן שתשלמי תקבלי גם טיפול יותר טוב, כמו שזה בדכ. אבל שוב- הרבה תלוי באישיות המטפל. בכל מקרה הטיפול בקופח הוא מוגבל בזמן. וטיפול טוב הוא גם בדכ עניין ממושך. מיכל

מתלבטת שלום אני מצרף קישור למאמר שדן בעובדות שונות בנוגע לטיפולים וסוגי טיפולים פסיכולוגיים. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm

אני סטודנטית בת 21. לפני כשנה היה לי חבר, והייתי מאוד קשה איתו בכל מה שנוגע לקשר שלו עם בנות המין השני. היו לי מחשבות טורדניות כאשר הוא נפגש עם ידידות שלו (והוא לא נתן לי סיבה לחשוש!.) אני פשוט לא מאמינה בקשר ידידותי בן בנים לבנות כי החבר הראשון שלי בגד בי עם "ידידה שלו". האם אני קנאית אובססיבית?

את כנראה כן קנאית אובססיבית וזה עשוי ללוות אותך בכל קשר. רק טיפול פסיכולוגי יכול לעזור.

דנה שלום אם עברת סוג של טראומה בקשר הקודם אפשר להבין את נטייתך לחשוש בקשר הנוכחי. עם זאת את צריכה לקחת בחשבון שכל התייחסות אובססיבית לאחר הופכת גם לבעיה ואת עלולה לפגוע בקשר שלכם. כל אדם רוצה מידה של מרחב וחופש ואם הקשר הופך למקום צפוף בו אסור לעשות שום דבר בלי השני זה עלול להיות קשה ומעיק. את צריכה ללמוד היכן לשים גבולות לבן זוגך והיכן לתת לו חופש ולסמוך עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום תודה על התיחסותך לבעיתי ברצוני לציין שאני מטופלת גם בטיפול תרופתי שעוזר, אני רוצה לציין שהבן מקבל חצי כדור פריזמה ליום וזה מאוד עוזר לו אך היתי רוצה לדעת היכן אוכל לקבל טיפול פסיכולוגי ,קוגנטיבי באזור ב"ש באופן פרטי ,(היות ואנו מטופלים באופן פרטי מחשש שזה יפגע בו בעתיד אם נפנה לקבל טיפול דרך הקופה.) תודה מראש

שלום אינני מכיר מטפלים קוגניטיביים באזור הדרום. תצטרכי לנסות ולברר בין חברים ואולי בכל זאת בקופת החולים מה עוסק בתחום באזורכם. אגב, לדעתי אין סיבה שפניה לטיפול ציבורי תפגע בו בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום מה זה פיטיאסדי?

PTSD post traumatic stress disorder הפרעת דחק פוסט טראומטית שזו תגובה פסיכולוגית שנוצרת אחרי חווית טראומה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשאני מתעוררת מחלום אני נזכרת בקטע מהחלום מתי שאני מתעוררת רציתי לדעת האם הקטע הזה הוא בהכרח הקטע לפני ההתעוררות או שזה יכול להיות בכל שלב אפילו מהתחלת השינה,ולמה אני נזכרת דווקא בקטע הספציפי הזה תודה

יעל שלום בהחלט סביר שזה החלום האחרון שחלמת והקטע האחרון באותו חלום. אי אפשר לדעת זאת בוודאות כי אין כל דרך לדעת מה נחלם קודם או אח"כ. אבל מדוע זה מעסיק אותך בעצם? בברכה ר"ר אורן קפלן

בוקר ולילה טוב, הודעתי נעלמה אי שם במעמקי ה 20 לחודש.. מחכה לתשובה.. תודה ולילה טוב :)

חושבת שלום כתבת שאינך יודעת מה בדיוק את שואלת וההרגשה שלי שבאמת מצד אחד כבר נאמרו הרבה דברים ומצד שני את עדיין מרגישה שזה תקוע או שיש משהו שלא עניתי לך עליו. אין דרך אחת להעלות את הדברים בטיפול, אבל אפשר פשוט בצורה ספונטנית לספר את מה שכנראה מציק לך כבר זמן מה. אם זה נראה לך קשה מדי תוכלי אולי להדפיס את אחת מהודעותנו ואולי היא תעזור לך להתבטא ביתר קלות. בהנחה שמדובר בנושא משמעותי לטיפול הדרך היחידה לעשות איתו משהו הוא לדבר אותו במקום המתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב שואלת את עצמי למה... למה אני שכולם מתאהבים בי בטלפון.. למה לא קורה באמת במציאות. למה אני שמנה ולא מסוגלת להוריד ממני את העודפים הכואבים. איך זה שגברים (והיום זה שוב קרה בפעם המיליון) מתאהבים בי עד מעל הראש אבל אז מגיע המשפט: "וואו, אני חייב לבוא להפגש איתך" שממנו אני כל כך מפחדת. למה אני לא בין האנשים שהמזל האיר להם פנים וכמה שהם אוכלים אוכל טוב ושמן יותר ממני הם לא צריכים לקום כל בוקר מוקדם כמוני ולצעוד שעה כדי לשמור על המשקל לפחות. מה עושים? איך מתקנים את המצב? אחרי 10 שנים של דיאטות מה יהיה הפיתרון?

יעל שלום מנסיוני הפתרון לא מתחיל בדיאטה. יתכן שהדיאטה תגיע מתישהו בדרך אבל היא לא הסיפור האמיתי שמספר את סיפורך. הדימוי העצמי, החלל שהאוכל ממלא, התסכול, כל אלו הם הדברים הנפשיים שאולי גוררים מתישהו גם את הרגלי האכילה. בשלב הזה אני לא שומע אותך מסוגלת להתמודד ברצינות עם נושא האוכל. במידה ויהיה יותר איזון רגשי בחיים שלך ותהיי יותר מרוצה ממצבך אין ספק שגם תוכל לרזות יותר בקלות, אם עדיין תרצי בכך. זה דורש תהליך של שינוי מבפנים ועם הרבה מוטיבציה ומודעות. ככל שתתחילי את זה מוקדם יותר כך יש גם סיכוי שתחושי בשינוי יותר מוקדם. בכל מקרה, זהו תהליך ארוך של חודשים רבים ואל תנסי לעשות שינויים מהירים כיוון שהם ישארו זמניים ולא משמעותיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

תמיד מקסים לי לראות את הנשים של רובנס (הצייר) הן גדולות ויפיפיות. אז איך זה יכול להיות ? הבעיה שבתקופתנו נשים אופנתיות הן רזות אבל לא כך היה תמיד.אם מתאהבים בך בטלפון סימן שאת באמת מקסימה. קשה כל כך להתאהב ובכל זאת בך זה קל. ישנם גברים שאוהבים את היופי הרובנסי הזה. תאהבי אותו גם את. לא תמיד צריך להלחם אפשר לזרום עם מה שיש וללמוד לאהוב את זה

אני בחור בן 20, יש לי כישורים אמנותיים במוסיקה ובציור וכוליי, בכל פעם שאני מתחיל ביצירה כל שהיא אם זה מוסיקה ממוחשבת שדורשת הרבה ריכוז וסבלנות, אני לא מסיים אותה עד הסוף וזה מטריד אותי.... אני מבחינתי רוצה מאוד לסיים את הדברים הללו אבל משהו בי לא נותן לי להמשיך אותם מתוך חוסר סבלנות או משהו דומה.. רציתי לקבל חוות דעת פסיכולוג מה יכולות להיות הנסיבות לכך וכיצד ניתן לטפל בתופעה... בתודה.

אסף שלום הבעיה יכולה להיות ממוקדת בקשב עצמו, לשם כך צריך לעשות אבחון כמו שעושים לגילוי לקויות למידה בגיל צעיר יותר. בעיה אלטרנטיבית יכולה להיות רגשית שכן התמודדות רגשית גורמת לקשיים בקשב. גם כאן אבחון פסיכולוגי יכול לתת תשובה. אם הנושא מטריד אותך ופוגע ביכולותיך כדאי לפנות לאבחון מסודר של הנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת השנתיים ושלושה חודשים נגמלה ביוזמת הגננת לפני כשלושה חודשים. היא הביעה נכונות ורצון ולאחר תקופת ניסיון שבה היא נשארה עם חיתול החלטנו להוריד את החיתול. היא משתפת פעולה, יושבת על הסיר וגם עושה פיפי אבל לא הולכת מרצונה בבית לסיר לעשות פיפי. בנושא קקי, אחרי כמה פעמים שהיא עשתה בסיר היא הודיעה לי ש'הקקי לא שייך לסיר, רק לתחתונים' ומאז היא עושה בתחתונים. אני חושבת שצריך להחזיר לה את החיתול, הגננת לא מסכימה. האם יכול להיגרם לה בלבול בגמילה אם אחזיר את החיתול ואחכה עוד שלושה חודשים עד לקיץ? נ.ב. מדובר בילדה מאוד נבונה, מפותחת מילולית ומוטורית. תודה מראש

שלום השאלה מדוע לחכות לקיץ (שאגב לא יגיע בעוד שלושה חודשים). התהליך של הגמילה החל וחבל לקטוע אותו. צריך קצת סבלנות וסביר להניח שתוך מספר שבועות בודד העניין יסתדר. אין צורך ללחוץ אבל אפשר לחזור על הכללים וההמלצות לעשות בסיר. ספרים וקלטות בנושא יכולים גם הם לתרום לעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, האם אתה כאן כל יום באותה שעה מאותה סיבה שעורכים טיפול פסיכולוגי באותו זמן כל הזמן, או שזה במקרה? האם אתה יודע שאנשים מחכים לתשובותיהם ואם הם עוקבים אחרי הפורום הם יודעים שרק אחרי 11 פחות או יותר אפשר למצוא אותך פה? תודה ולילה טוב. בהצלחה עם כללל התשובות היום...

תוהה שלום שעות התשובה שלי בפורום הן לרוב בשעות הלילה כי בד"כ זה הזמן היחידי שאני מתפנה לענות. אין כאן כללים כמו בחדר הטיפול. אני משתדל לענות כל יום, למרות שלא תמיד זה אפשרי. הפורום איננו עובד און ליין ולכן מועד השאלה והתשובה אינם מסונכרנים ולא אמורים גם להיות כאלה. אלו כללים גמישים של מסגרת פתוחה וירטואלית ופועלת על פי רצונם הטוב והוולונטרי של המשתתפים והמשיבים בפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהי קנאות אובססיבית? מהם גורמיה ומאפייניה?

דנה שלום זוהי שאלה מאוד כללית. נסי להסביר מה מטריד אותך או באיזה הקשר שמעת את המושג ואנסה להשיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם.. הסיפור שלי הוא כזה. אני אדם בריא מאוד, חייל, בעל אורח חיים ספורטיבי ופעיל, שאפתן, בעל אמצעים, וכריזמטי כשצריך. לפני שנתיים לערך קרה מקרה בהיותי במרכז לבדיקות תקופתיות של צה"ל בתל השומר. תוך כדי כך שעברתי בדיקות נורמליות ושגרתיות, בבדיקת הדם בעצם הבחורה חיברה אלי מזרק ושאבה משהו כמו 3 מלאים. בשלישי לא הרגשתי אי נוחות הייתי טבעי עם כל התהליך. לאחר שהיא שאלה אותי אם הייתי בסדר, עניתי כן, הסתכלתי לצד והתעלפתי בפעם הראשונה בחיי. אני חייב לציין שזה היה ארוע טראומטי בשבילי, עצם העובדה שלא היתה לי יכולת לשלוט בזה תיסכלה אותי. עברה שנה, ולא חוויתי שום סיפטום של חרדה בכלל. לאחר שנה הרגשתי פה ושם שאני עומד להתעלף אבל לא התרגשתי מכך. ולפני משהו כמו 8 חודשים עברתי טיפול שיניים. הטיפול הזה פתח תיבת פנדורה בשבילי כי הוא ממש העצים את כל התחושות ועד היום בעצם אני סובל מהפרעת חרדה כפי שאבחנתי בעצמי דרך האינטרנט. יש לציין כי אני בן אדם רציונאלי מאוד וכל עצם העובדה שאני עלול להתעלף (זהו מקור הפחד) נראית לי טיפשית כשאני לא במצב המלחיץ. אבל כשאני במצב המלחיץ הכל הופך הגיוני, גם משום שאני יודע שיש לי PVC שזה בעצם דופק נוסף בלב, וזה קורה לעיתים נדירות. עצם העובדה שלא אבחנתי את זה (אבל התקבלתי לקורס טיס שם בדקו את זה, ואם עברתי אז אני מניח שזה בסדר בשביל טיס.. אז זה בסדר גם בשביל אזרח) ואין לי מושג אם זה קריטי תורמת לתחושת החוסר אונים. בעצם כל המצב הזה כפי שאני רואה אותו נגרם ע"י הצבא. השאלה שלי היא איך מטפלים בזה בתור חייל, עצות ליום יום גם יעזרו. יש לציין שהתנסתי בשליטה על הנשימה אבל זה לא עוזר לי ברגע האמת כי אני לא מצליח להתרכז. כרגע אני צריך ללכת לעוד טיפול שיניים ואין לי מושג מה יקרה שם.. תכננתי לקחת רגיעון של הדס לפני, כי יש בו פסיפלורה והומולוס ששימשו בעבר בתור sedative .. תודה וסליחה על כל הסיפור הארוך. זוהי הפעם הראשונה שאני מוציא את הסיפור החוצה ממני.

בנוסף יש לציין שמבחינת העוצמה של התופעה, השיא היה לאחר טיפול השיניים והמשיך להתבטות בהמון צורות כמו נסיעה פשוטה באוטובוס... עם הזמן הנסיעה באוטובוס הפכה להיות רגילה והתופעות הנוספות גם נעלמו ולאחר 8 חודשים היום, אפשר להגיד שהדבר היחיד שאני פוחד ממנו זה רופא שיניים, וגבהים(זה דבר שתמיד היה לי) לעומת קודם שפחדתי להיות במצבים כמו הרצאות, כנסים, טקסים, ועוד. מה שאני פוחד ממנו בעיקר זה שהיום או מחר אחרי טיפול השיניים המצב שלי יחזור להיות גרוע ואז אני אצטרך שוב לתת לזמן לעשות את שלו לאורך 8 חודשים כדי לחזור להיות במצב שאני בו היום. יש לציין שהטיפול הוא שטותי.. סתימה קטנה. הטיפול הקודם גם היה סתימה של 20 דקות.

יוסי שלום לפי התיאור נשמע שפיתחת סוג של פוביה, אולי פוביה ממחטים וטיפולים רפואיים, אולי דברים נוספים. אני מצרף קישור למאמר על חרדה. יש אפשרות לטפל בסוג כזה של חרדות בטיפול ממוקד ויש לצבא מטפלים שעוסקים בכך. אפשר להגיע אליהם דרך מרפאות המומחים וצריך לעבור בד"כ דרך קב"ן. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

כן אני מבינה אותך פחד פחד תשמע לי מינסין חיים לך לטיפול פסיכיאטרי כי זה יכול להיות חרדה לאחר אירוע טראומתי אם יש לך את הסימנים של זה פחד זיעה נשימות כבדות לחץ בחזה מפחד מלהישתגע למות הימנעות מכל דבר שמזכיר ישירות או לא את המקרה אם כן קוראים לזה פי טי אס די לך תבדוק את עצמך

אני מעוניין להיפגש עם בן אדם מקצועי/פסיכולוג שמטפל בבעיות בני נוער ועובד בהתנדבות שיוכל לעזור לי אישית בבעיותיי הפסיכולוגיות. הדגש הוא שזה באמת יהיה מישהו מקצועי למרות שהוא עובד בהתנדבות מאחר ואין באפשרותי לממן פסיכולוג מקצועי בתשלום לצערי הרב. היכן אוכל למצוא בן אדם כזה? (ושוב.. כמה שיותר מקצועי.. בחינם.. לבני נוער...)

שמעון, באפשרותך לפנות למרפאה הציבורית לבריאות הנפש באיזור מגוריך, ולציין שאתה מעוניין באיש מקצוע שעובד עם בני נוער. הטיפול הינו בחינם, והמקצועיות רלוונטית לכל איש מקצוע בפני עצמו, בדיוק כמו אצל מטפלים פרטיים. אפשרות נוספת היא לפנות לקופ"ח ולקבל טיפול במחיר מוזל.

תודה... אך כיצד אני יוצר קשר עם מקומות אלה? איך אני יכול לברר איפה ישנם מקומות אלה והאם ישנם מקומות כאלה ליד בית מגוריי?

שמעון שלום אני מציע שתפנה לאחת ממרפאות בריאות הנפש, הטיפול שם בחינם או מוזל מאוד. תוכל גם לברר בקופת החולים שלך האם הם נותנים טיפולים מוזלים. יתכן שתוכל גם לקבל הכוונה מעובדת סוציאלית של הלשכה לשירותים חברתיים של בעיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעון בכל מקרה, אם הנך מתחת גיל 18 תזדקק לעזרת הוריך או לפחות להסכמתם לטיפול.

שלום שמעון אינני יודעת מהו מקום מגוריך אך בסניפים של עזר מציון ניתן לקבל עזרה ממתנדבים מקצועיים. בהצלחה

שלום, אני בהריוני השלישי. בעלי ואני יחד כבר 14 שנים (חברות+נישואין) ושמנו לב לתופעה שבשגרה אני אדם הרבה פחות אוהב ונחמד מאשר כשאני בהריון. זה לא בגלל המשמעות של נשיאת הילד אלא ממש הורמונלי - על ההריון הזה ידענו פשוט משום שעוד לפני האיחור במחזור נהייתי יותר נחמדה. כשאני בהריון הכל נראה לי הרבה יותר קל, אני צוחקת הרבה יותר ופשוט טוב לי. אנחנו מתבדחים כעת על מה שמצפה לנו אח"כ ואיך כל האהבה והצחוקים של עכשיו יהפכו שוב להסטוריה עם גיחות קצרות להווה. פשוט חבל לי. כיוון שאני לא יכולה להיות בהריון כל הזמן יש אולי דרך טיפולית - עדיף לא תרופתית - לשמר את הכיף הזה ? אני מוכרחה לציין שכשבעבר לקחתי גלולות (ואני פשוט לא מתכוונת להשתמש בהן יותר) הן החריפו את חוסר שביעות הרצון הכללית שלי וכשהפסקתי שוב חל שיפור אבל לא משמעותי כמו הריון.

יעל שלום עם כל הכבוד להורמונים סביר להניח שגם קורה לך משהו ברמה הפסיכולוגית שהופך אותך לרגועה ומאושרת יותר. אם תצליחי להבין את זה אולי גם תצליחי לראות מה חסר לך או מה מתסכל אותך בתקופות שאינך בהריון. זה דורש ללא ספק מודעות וחקירה והשאלה כמה אנרגיה את מוכנה להשקיע בחיפוש הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שבוע טוב בני החייל בן 19, הבן הצעיר מבין שלושה בנים, נראה טוב, מקובל בין הבנים והבנות, מחוזר על ידי המין השני, חברותי מאוד עד שזה מגיע ליחסים שבינו לבינה. ניסיון ראשון בתיכון התחיל בחיבוק חברה, והסתיים בכעס לא פרופורציונלי ובהעלבות. בהמשך הוא צעק שהבנות (בתיכון) לא "נותנות" . "כשנתנה" לו אחת כל השיכבה היתה שותפה לעיניין והוא פגע בה מאוד(ידידת נפש שניתקה מן הסתם כל קשר איתו). היום הוא בצבא, לא ידוע לי שהוא מחזר אחרי בנות וכשיש מי שמחזרת אחריו הוא צועק עליה ומעליב אותה מאוד. כשאני שואלת אותו למה, הוא עונה לי שהיא קרציה שאי אפשר להפטר ממנה. החברים של בני אמרו לי שהוא רוצה חברה אבל יש לו קושי. אני לא יכולה לשוחח איתו על הנושא , הוא עונה לי בחוסר סבלנות, וסוגר אפשרות שיחה. שאלותי: א. האם מוכרת בעייה כזאת בסיפרות? האם יש לה שם? כיצד אני יכולה לעזור לו? תודה

תזכורת לפני כחודש כתבתי לך על בני החייל, אותו בן שכתב כתובות נעצה בבית הספר והסתכסך על כך עם אחיו הבכור, זוכר? ד.א. הוא מרגיש נהדר בחופשות בבית כשאחיו לא נמצאים...הוא יותר פתוח ופחות קצר רוח. יום נעים

ירדנה שלום אני בספק אם כדאי שתתערבי בנושא. יתכן שלבנך יש קשיים ביצירת קשר זוגי. כל עוד יתנהג בצורה גסה לבנות זוגו יקבל סביר להניח גם יחס דומה בחזרה. יש לקוות שהוא יצליח ללמוד מהניסיון ולהיות רגיש יותר. בהחלט יתכן שהתנהגותו הפוגעת היא סוג של הגנה בפני פגיעה שלו עצמו וחשש מקשר זוגי עמוק. כמו במקרה של בנך השני, אני יכול להבין את הדאגה אבל יש גבול למידת ההתערבות שאת כאמא יכולה להפעיל על ילד בוגר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, (אני רואה שיש לך הרבה עבודה בלענות על המון שאלות היום,אפילו שזה נראה שתענה רק מחר, אז אני אקצר!)(יש ימים שאין שאלה אחת, ויש ימים שהכל פה צוהל, די מדהים,אתה לא חושב?) אם ילד גדל ללא חום, ללא מגע כמעט, ועם מה שנהיה בסוף דימוי עצמי נמוך, האם באמת אי פעם אפשר להתגבר על זה במאה אחוז? האם החסך הזה, החוסר הזה, לא תמיד יחפש מקום להתמלא, ותמיד לא ימצא? האם גם לאחר טיפול פסיכולוגי ותרופתי וכל מה שיש, האם זה נכון שלא באמת הכל עובר ויש דברים שישארו בנו כצלקות לתמיד תמיד? תודה ולילה טוב..

גם סוף שבוע וגם חג ...בטח שיהיו המון הודעות ושאלות ובעיניין החסכים אני חושבת שתמיד אפשר לעשות חוויות מתקנות עם בן זוג, עם חברים,עם מטפל ועם המון כח רצון שוב ציפור

תוהה שלום אי אפשר לעשות הכללה לגבי כל האנשים שגדלו עם חסך. הרבה פעמים יש דברים בסביבה שמפצים על החסך, למשל, מורים, משפחה נרחבת, שכנים חברים וכו'. יש ילדים שיש להם כישרון למצוא אנשים שישלימו להם את החסך ויש כאלה שלמרות שמרעיפים עליכם חום ואהבה הם לא יודעים כיצד להנות מכך. ההסטוריה האישית נצרבת ללא ספק בזיכרון ומשפיע, לטובה ולרעה. אם יש בעיות התנהגותיות או פסיכולוגיות אפשר לטפל בהם תמיד ומידת ההצלחה תלויה באין סוף גורמים. בשורה התחתונה, לא הייתי מנסה לתת תשובה כוללנית אלא לבדוק את המצב לגופו. אם את רוצה עידוד אז תשובתי היא שבהחלט צריך להיות אופטימיים והשינוי תמיד אפשרי אם באמת רוצים בו ומוכנים להשקיע בו. ולגבי הפורום, אכן יש ימים שקטים ויש סוערים. הוא פתוח לכולם ובאמת מעניין לראות את הדינמיקה שנוצרת פה עם הזמן. זה חלק מהאוירה ומהתנאים שמאפשרים להיות פה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב האם את בת או בן? תתיחס לחיים כמו שהתיחסת לפורום: יש ימים שקטים ויש סוערים...יש טובים ויש ימים קשים... החשוב הוא שתדע שהכל נמצא כל הזמן בשינוי, התפקיד שלך זה למצוא מה טוב בשבילך, מה נעים לך, לאן אתה רוצה להגיע...וכו הדרך שאתה עושה צריכה להיות משמעותית ומספקת, ואם אתה סובל או מתעצבן (דבר שקורה לכולנו..) תחכה עד "יעבור זעם", תנסה לא להגיב מייד, להשהות תגובות וסיפוקים, הכן החיים מדריכים את האדם כיצד לפעול נכון, היה קשוב לקול הפנימ י שלך...תראה שתתקדם ותתפתח. החיים הם לא פשוטים, מלאי הפתעות, ואם תזרום עם כל הקשיים נכון תגיע לחיים רגועים ומספקים בהצלחה

מה עושים כשהכל מתפרק?הכל על סף קריסה ולאף אחד לא אכפת... אנשים לא שמים לב בכלל למה שקורה איתך... ולאף אחד גם לא אכפת... הגעתי למצב שכבר לא אכפת לי כמעט מכלום... כי הדברים החשובים בחיים מתפרקים לאט לאט... אין לי מושג אם אני בכלל בפורום הנכון, וגם לא כ"כ אכפת לי...סתם נמאס לי... נמאס לי מהאדישות של כולם, מחוסר האיכפתיות של אנשים ומהאטימות... כשלא רוצים לראות דברים אז לא רואים... אני נתברכתי וגם קוללתי ביכולת לראות דברים לתווך הארוך,לקרוא אנשים, הווה אומר לדעת מה הולך לקרות לאנשים שנמצאים במצבים מסויימים, אני רואה את השלב הבא, עוד לפני שכולם רואים, ואז יכול להיות מאוחר מדיי... אני רואה איך אחותי משגעת את אמא שלי, שכלל נמצאת כבר על סף קריסה, כי אין לה מושג מה לעשות איתה, ואת אבא, שמתעלם מהכל, וחושב שאם הוא מגיעה פעם בכמה זמן, ונותן כסף זה מספיק, ואני רואה שלאחותי בכלל לא אכפת מה יקרה לאמא, שכבר לא אכפת לה בעצמה, העיקר שהיא תעשה חיים... ואני צריכה להיות אחראית, לדאוג שבבית יהיה שלום בית כל הזמן, דבר שכבר כמעט בלתי אפשרי, ולדאוג לאמא, שאם אני לא דואגת לה, אף אחד אחר לא דואג, ובין לבין לדאוג גם לעצמי... לבדוק מה קורה איתי מידי פעם... אם נשאר כוח, כי המצב שלי רק הולך ויורד, אני לא מרוצה מהלימודים, מהחיים, כי אני לא יכולה לעשות מה שאני הייתי רוצה עם עצמי... כי אז בכלל הכל יתפרק...ובנוסף גיליתי שכנראה אין כזה דבר ידידים, כי בד"כ יש להם אינטרסים נסתרים, והם מקווים שהעזרה שלהם תשתלם...ושאנשים לא אוהבים להקשיב ורק לדבר, כי אנשים מדברים המון, ואני מקשיבה המון...טוב, אני יודעת שכתבתי הכל בצורה מאוד מבולגנת... וקשה לי להאמין שמישהו בכלל הגיע עד לכאן... סתם כתבתי כי נמאס... אבל עכשיו צריך ללכת לישון, כי צריך תמיד להסתכל קדימה, כי מחר יש יום חדש, וצריך ללכת לישון ולקום עם התקווה שמחר יהיה יותר טוב, ושהשמש תזרח ותאיר על כולנו, ותחמם את כולם ותעניק שלווה והמון המון חום, כי בלי תקווה, אין בשביל מה לקום בבוקר... לילה טוב...

שלום הודעתך מלאה בהרבה יאוש ועצב. נשמע שאת סוחבת על הכתפיים שלך אחריות שאולי אינך צריך להחזיק או לפחות לא במינונים כאלה ולא לבדך. השאלה האם יש לך מקורות תמיכה בסביבה שיוכלו לעזור לך. זה יכול להיות קרוב משפחה או חבר ולא היה מזיק אם הייתי יכולה לפגוש איש מקצוע כדי לפחות לפרוק את כל המשקל הזה שמרוקן אותך. צריך לבדוק מקרוב שאת לא נכנסת למצב דיכאון וליתר ביטחון אני מצרף קישור שכדאי שתקראי ותבדקי האם הסימפטומים שם מתאימים למה שקורה לך. במידה וכן המלצתי לטיפול הופכת להכרחית ולא רק עצה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

לדר' קפלן שלום אני אמא לבן בן 12.5 שאובחן ע"י פסיכאטר באופן פרטי כסובל מהפרעת מחשבה כפיתית שנובעת מחרדת יתר ודאגנות יתר , הוא מטופל במינון נמוך של טיפול תרופתי אך היתי רוצה לדעת כיצד עלי לינהוג על מנת להפחית את הדאגנות והחרדה המוגזמת ועל מנת להגיע להורדת הטיפול התרופתי. הבן לא מצליח בכוחות עצמו להפסיק את המחשבות הטודניות למרות רצונו. אני רוצה לציין שאני אשמה לא פחות במצב שהוא נימצא היות ואני אמא חרדה ודאגנית . מה עלי לעשות? בתודה מראש.

שלום הטיפול ב OCD כולל טיפול תרופתי במינון גבוה יחסית (אם מדובר בתרופות נוגדות חרדה) ובטיפול פסיכולוגי, בד"כ קוגניטיבי התנהגותי. במידה ובנך אינו מטופל כיום כדאי להפנות אותו לטיפול מתאים. הוא לא יוכל להפסיק את המחשבות בכוחות עצמו וחבל על כל יום שעובר כשהוא לא מטופל בצורה מתאימה. לגבי היותך חרדה, חשוב שתטפלי בעצמך כי הפגיעות שלו רק גוברת כאשר את נמצאת במצב שכזה. אין מה להאשים את עצמך במצב, פשוט תפני לטיפול עבורך ועבורו. בברכה ד"ר אורן קפלן רצ"ב קישור למאמר על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm

האם כשהמטפל עובד גם באמצעות הקאונטרטרנספרנס שלו (בלי לשתף את המטופל במחשבותיו וכד') זה שייך לגישה המסורתית או לגישה האינטרסובייקטיבית, כפי שאתה מציג אותה ? האם אינטרהסובייקטיבית משמעו שמשתפים את המטופל ??? תודה צחי

לילה טוב, האם תוך כדי תוכל להגיד גם בבקשה מה זה קאונטרנספראנס?! תודה..

שלום מדובר בהשלכות של המטפל על המטופל שלו. דוגמא פשוטה: מטפל שרגיש מאוד לאלימות ברחוב פוגש מטופל עם קול רועם ומאויים ממנו. הוא צריך להבין שלא מדובר במטופל תוקפני אלא בבעיה אישית שלו ועליו להתמודד עם כך ולא להשליך על המטופל את הבעיה האישית שלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

צחי שלום זה יכול להשתייך לכל אחת מהגישות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מילדות היו לי פחדים לא רציונלים שמקורם הוא ככל הנראה בדימיוני הפורה. היום כאשר אני כבר בת 21 פחדים אלו עדיין אוחזים בי ובמידה רבה מידי משפיעים על מהלך חיי. אפילו צפיה בסרטי אימה גורמת לי להגיע למצב שבו אני חוששת להישאר לבדי. מה ניתן לעשות על מנת להיפטר מפחדים אלו?

אם תרחיבי על הפחדים ובכלל, בטח יהיה לד"ר יותר קל לענות ולעזור לך.

הילה שלום את סובלת מנטייה חרדתית ובעיקרון אם הדבר פוגע באיכות חייך כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהפטר מהבעיה. יתכן שטיפול בגישה חדשנית שנקראת EMDR עשוי לעזור לך בנושא הספציפי הזה. רצ"ב קישור למאמר בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

אני בת 30 + פסיכולוג + תרופות עד עכשיו אני מאוד קיצונית ושלילית וזה שולט עליי[ עשיתי הרבה מאמצים כשהמצב היה גרוע ביותר הייתי מפסותית מעצמי אבל מתברר שהתרופות שקיבלתי עד עכשיו לא היו טובות לי הם חשבו שיש לי משהו יותר חמור ממה שיש לי ומתחילים להחליף לי תרופות כי אני סובלת מחרדה גדולה אז זה בשורה טובה ההורים שלי מאוד שמחו אבל אני בהתחלה כן ועבר יום שאני כבר לא שמחה. זה כאילו הקלה בשביל ההורים שלי שהמצב שלי לא עד כדי כך גרוע כמו שהפסיכיאטרים חשבו אבל אני לא שמחה מזה . ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה לשמוח אני אמורה לשמוח אבל אני לא מצליחה. רוב הזמן אני עצובה ואולי זה בא מאמא שלי כי היא טיפוס מדכא ולחוץ אולי בגלל זה אני לא שמחה למרות שאחותי יש לה גם עצבות אבל היא מצליחה שיהיה לה שמחת חיים. אני קראתי הרבה ספרים על פסיכולוגיה חשיבה חיובית אבל זה סתם לא עובד. ובטח תאמרו לי תהיה סובלנות ותהיה אופטימית תחיה עם תקווה אבל נמאס לי כבר לשמוע את זה. העצבות יותר מדיי חזקה ויש לי כל כך הרבה מה לשנות שאני כבר מיואשת. אני לא מאמינה שאני אצליח ואם אני אצליח אז אני ארגיש לא טוב כי יש לי תלות להרגיש עצבות זה משרת אותי רוב חיי אני עצובה ושלילית ואני לא יכולה לחיות בלי צרות שהכל יהיה שלווה. אני יודעת אני נשמעת בן אדם בלי סיכוי אז אם אין לכם מה להגיד לי אל תומרו אני רק רציתי לכתוב.

כתבתי כאן קודם את הבעיה שלי ועכשיו אנסה לעזור לך. גם אני בגילך וגם אני רואה דברים קשים אבל נכון שיש גם טובים? ההורים שלי היו מאוד ביקורתיים כלפי ואני הפכתי לכזו גם כן.אולי גם את בסיפור הזה.בכל דבר יש רע וטוב ואני בטוחה שאת רואה גם צדדים יפים.אולי תכתבי אותם פה.אני כל הזמן מגלה שהעולם מתפענח לאנשים בצורות שונות אפילו אותן סיטואציות נראות הפוך בעיני אנשים שונים. מכאן שבעצם הכל עניין של הסתכלות. אני חושבת שהדרך היא לאמן את עצמנו לראות בדרך חיובית ומועילה לנו. עזבי את מה שההורים שלך חושבים.חשבי לעצמך מה טוב לך. גם דברים קטנטנים.זרעים יכולים לנבוט ולגדול.ותכתבי כאן משהו טוב קטנטן אחד. מעניין יהיה לקרוא שיהיה רק טוב .ציפור

שלום אני בהחלט יכול להבין את רצונך בשינוי מהיר. כנראה שהדברים לא מסתדרים כבר כמה זמן וזה מייאש לנסות שוב ושוב. את צודקת שתשובתי תהיה שוב שצריך סבלנות ואופטימיות. בלי המוטיבציה שלך לשינוי כלום לא יקרה. צריך לקוות שהתרופות החדשות תהיינה יותר יעילות מהקודמות ושתתנה לך בסיס טוב יותר להתרומם ולשפר את איכות חייך. במקביל צריך לעסוק בפעילויות שונות שישפרו את המצב. חשוב מאוד לעסוק בספורט, אפילו אם זה הליכה בסיסית ברגל כמה פעמים בשבוע. חשוב למצוא תחומי עניין ולהעסיק את עצמך. שקיעה לעצמך בלי לעשות משהו חיובי רק יגרמו לך לשקוע יותר ויותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם אני סובלת ממצב רוח עצוב כבר מספיק זמן. לפני שנים הייתי בטיפול שעזר לי ונתן לי כוחות. לפני כחצי שנה חזרתי לטיפול אצל מטפלת מאוד מתחילה שמשתדלת אבל לא עוזרת לי כמו שהייתי רוצה. אני נשארת כי אין לי יכולת לשלם יותר למישהו מיקצועי יותר. הדיכאון שלי השתפר מאז שהתחלתי לדבר איתה.פחות עצוב לי אבל עדיין אין לי אנרגיה וחשק לעשות דברים אפילו פשוטים. לפני כשנתיים לקחתי טבליות נוגדות דכאון שעזרו לי מאוד והפסקתי כשהרגשתי חזקה. הטיפול שעברתי התמקד בללמוד איך להגיע למצב של עבודה עצמית ללא צורך בתרופות או מטפלים או גורו. אני מאמינה ביכולת העצמית של כל אדם לרפא את עצמו אך בכל זאת חיי קשים מה היית מייעץ לי?? הייתי רוצה לשאול עוד שאלות בהמשך. תודה

צ. שלום אם את אכן סובלת מדיכאון קליני את צריכה להיעזר גם בתרופות נוגדות דיכאון ולא להסתפק רק בטיפול. אני מצרף בהמשך קישור למאמר על דיכאון. היותה של המטפלת שלך מתחילה לא בהכרח פועלת לרעתך. פעמים רבות מטפלים מתחילים מושקעים מאוד בטיפולים שלהם ויש להם הדרכה של מומחה כך שלמעשה חושבים ועוסקים בטיפול שלך הרבה יותר מאשר בטיפול רגיל. אני מציע לך לנסות ולהתמסר להתהליך הטיפולי וסביר להניח שתוך זמן קצר מצבך ישתפר. ריפוי עצמי הוא מצוין בכל מצב, גם אם את בתוך טיפול. אני מאמין שבסופו של דבר המטפל הוא מנחה של תהליך לריפוי עצמי ובכל טיפול המטופל הוא זה שעושה בסופו של דבר את השינוי לעצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

ד"ר קפלן שלום, רציתי לשאול מה ניתן לעשות במקרה של פוביות פשוטות (כמו מחיות מוימות וכו') האם צריך להיעזר בטיפול גם כן, או שיש דרכים אחרות להתגבר על זה? וגם בעת הטיפול יש את אלו שמאמינים בחשיפה לדברים כמו טיפול שוק ויש כאלה שבעזרת טיפולים בדיבור, האם זה קשור לאופי המטופל הבחירה בשיטה? מה אתה ממליץ? אני מעל גיל 20 וזה נמשך שנים רבות.תודה לך.

פ. שלום תלוי באיזה פוביה מדובר, כמה זמן היא קיימת, האם יש פוביות נוספות וכו'. שיטה התנהגותית עשויה להיות יעילה בפוביות מסוימות אך לא תמיד ולעיתים צריך שילוב של שיטות טיפול נוספות. הדיבור מלווה כל טיפול פסיכולוגי ושיטות של חשיפה והצפה שייכות לטכניקה ההתנהגותית. אם תפרטי יותר במה מדובר אנסה להמליץ על כיוון. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, מזה מספר חודשים שיש פגיעה וירידה בתפקוד היומי שלי, במוטיבציה, ביכולת הריכוז (בעבודה ובלימודים) אנילא בטוחה אבל חושבת שאני נמצאת בדכאון. הגורם המרכזי והעיקרי הוא קשר רומנטי לא מוצלח (שעדיין נמשך) וכל מה שקורה בקשר הזה משפיע ישירות ובאופן מיידי על יכולת התפקוד שלי ועל מצב רוחי. שאלתי היא, האם ומאחר והגורם העיקרי למצבי ידוע, והאם במקרים כאלה, טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי/ תרופתי יכול לעזור ??? ואם כן, איזה טיפול יהיה הכי יעיל ? אני רוצה להדגיש שאין אפשרות לטיפול זוגי או משותף במקרה הזה. תודה מראש על תשובתך

דנה שלום בלי קשר למקור הבעיה, הטיפול היעיל בדיכאון הוא בשילוב של טיפול פסיכולוגי ותרופתי. רצ"ב קישור למאמר שמסביר את הנושא בהרחבה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

שלום בתי בת 5.5 נמצאת בכל יום בצהרון עד השעה 16:30 עם הבן של השכנים בן ה- 5. אתמול הבן של השכנים סיפר לאימו שביתי וחברתה קראו לו ולעוד 2 בנים באותו הגיל ואמרו להם שיחכו מחוץ לחדר עד שהן יתפשטו. לאחר מכן הן קראו לכל אחד בנפרד על מנת שיביטו בהן. ובסוף הכניסו את שלושת הבנים לחדר. לפי מה שהבנתי, הבנות יזמו את זה ולא היה מגע בכלל. לא ברור לי כיצד עלי לנהוג. זכורים לי משחקי רופא וחולה מגיל זה שהיו תמימים לחלוטין. האם אני צריכה להגיד לה משהו? אם כן. מה ?

בגיל הזה ילדים מגלים את המיניות שלהם האופן ראשוני ונהנים להשתעשע . לנו המבוגרים זה נראה כמו" משחקים אסורים" אבל בשביל הילדים זהו תהליך טבעי של גילוי המיניות. משתמע ממה שכתבתי שאין צורך להדבר איתה על כך. זהו שלב בהתפתחותה.

חן שלום ההתעניינות המינית איננה חריגה בגיל הזה. אני מציע להסביר לילדה שהגוף שלה הוא דבר פרטי ולא משהו שמציגים לאחרים. חשוב להתייחס לדברים אבל לא לתת לה הרגשה שעשתה משהו חמור. חשוב שתדע מה הם הכללים החברתיים והיכן הגבולות שאת חושבת שצריך לשים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 38 והמון שנים סובלת מדיכאונות ומצבי רוח משתנים , אני סובלת מחרדות, ופחדים בעיקר על הילדים, אני כל הזמן פוחדת עליהם שמה יקרה להם משהוא רע, לפעמים המחשבות לוקחות אותי כל כך רחוק שאני פשוט נבהלת ונחרדת מעצמי איך אני מסוגלת לחשוב בכלל על דברים כאלה, זה קורה לי רוב הזמן, כיצד להתגבר ?

אהלן וברוכים הבאים גם אני בסרט הזה אל תחשבי את לא משתגעת אננו סובלים אולי כי המערכת יחסים לא טובה בבית אולי כי נפגענו אבל יש דרך לטפל בזה וטוב שאת מכירה בבעיה לכי לטיפול

אסנת שלום במידה ועד היום לא טיפלת בדברים הללו שאת מתארת יתכן שזה הזמן לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות משהו לגבי זה. כדאי לאבחן מה בעצם שורש הבעיה, האם אלו חרדות, האם מחשבות טורדניות, האם דיכאון? אופי הטיפול תלוי באופי הבעיה ולכן נדרשת התערבות של איש מקצוע כדי לקבוע את הכיוון. בכל מקרה, כדאי לטפל בדברים ולא לקבל את הפגיעה באיכות החיים כגורל משמיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עברתי תאונה לפני שנתיים ומאז קיבלתי 20%נכות ולאחר מבחן רורשך אומר פסיכולוג שזה בעית אישיות ו2 פסיכיאטרים אומרים פיטיאסדי אני במצב קשה אנא תענה לי אני במצב זה רק אחרי התאונה מפחד גדול שאין לו סיבה מהכל

לירז, תאונה יכולה להיות חוויה טראומתית מאוד, גם אם בפועל לא היה מצב של סיכון חיים. ב - PTSD אפשר לטפל (גם) באמצעות טיפול קוגניטיבי. לא ציינת אם היית אצל אנשי מקצוע לצרכי אבחון בלבד או שאת נמצאת באיזושהי מסגרת טיפולית קבועה יותר (דבר שבהחלט יכול להועיל לך).

לירז שלום איך שלא תסכל על זה יש כאן בעיה שדורשת טיפול, גם אם זו נטייתך האישיותית וגם אם פוסט טראומה. אני מציע שתמצא מסגרת טיפולית מתאימה. כדאי שתתייעץ עם אנשים המקצוע שפגשת. במידה ואין כאלה כעת תוכל להתייעץ עם קופת החולים או הביטוח הלאומי או הלשכה לשירותים חברתיים. בכל מקרה, אל תניח לדברים וטפל בהם, ככל המוקדם כך עדיף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר קפלן אני עושה ועשיתי הכל אני מטופחת שנתיים במרפאה לבריאות הנפש אני חיה אל כדורים אני לא מתפקדת בלעדיהם אני לא מבינה למה 3 פסיכיאטרים מאבחנים בעיה זו ופסיכולוג שעשה לי את מבחני רורשך ווכסלר וכדומה לא מאבחן בעיה זו נתנו לי 20% נכות שלא מקנה לי גימלה איך אני יכולה לחיות לקנות כדורים בלי כסף אפילו לשיקום אומרים שאני לא מתאימה בבקשה אני צריכה עזרה

אני רוצה לדעת קצת יותר אל חרדות ודיכאון לאחר תאונת דרכים

מה ההבדל בין בעית אישיות לבין ptsd

רינה שלום טראומה שנובעת מתאונת דרכים יכולה להביא למצבי חרדה ודיכאון. ניתן לאבחן זאת ולטפל בבעיה בכלים פסיכולוגיים ותרופתיים. להלן מספר קישורים רלוונטיים לנושא בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm

אחי נהרג לפני הרבה שנים בתאונת דרכים מחרידה.את נסיבותיה המדוייקות אין אנו יודעים .קשה מאוד לחיות עם הידיעה שבעצם אנו לא יודעים את פרטי המקרה ומצד שני קשה מאוד לאסוף כוחות ולהתחיל לאסוף מידע כי אין גורם מסייע. צריכה עזרה.

שואלת שלום אני יכול להבין את הרצון לדעת את הפרטים למרות הכאב שזה עלול ליצור. יש אנשי מקצוע שמתמחים בנושא ההתמודדות עם מוות ומשפחות שכולות ואני מציע שתתייעצו עם אדם כזה לפני שתתחילו במסע השחזור של מה שקרה, ותקבלו ליווי מתאים תוך כדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית חג שמח! ברצוני לשאול אני חודשיים בטיפול פסיכולוג וגם ציפרלקס עשרה מ"ג , ומיכיוון שראיתי את גופי מגיב בהשמנה החלטתי להפסיק , מיכיוון שראיתי את עצמי משמינה הדבר גורם לי לתיסכול רב ואני מעדיפה לשהות בביתי לכן הורשתי ע"י הפסיכיאטר להוריד את המינון בהדרגה לחמישה מ"ג , הוא טען ולצערי הרב שלא ניתן להפסיק במכה, לצערי הרב מאוד אני ניתקלת בבעיה חדשה אולי אפילו אין קשר אני נתקפת מתיסכול או אולי משיעימום מה שאף פעם לא קרה לי בהתקפי זלילה בייחוד בלילה של מתוק במיוחד שוקולד ועוגיות- בחיים לא קרה לי כזה דבר אני לא מצליחה להיתגבר על הרצונות שלי זה ממש מתסכל כיצד אני יכולה או אייזה טיפול עליי לעבור? אני מרגישה שהפסיכולוג לא ממש עוזר לי בבקשה עזור לי אני לא מצליחה לעצור את התקפי הזלילה האיומים האלו. אני ממש שוקלת כדורי הרזיה או מדכאי תיאבון, מה שכן אני לא סובלת מעודף מישקל אבל לצערי בקרוב מאוד אגיע לזה וזה לא בשליטה!!! בבקשה עזרתך

דניאל שלום הייעוץ בפורום זה הוא בנושאי פסיכותרפיה בלבד. בנושא תרופות אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים השכנים לקבלת ייעוץ בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בשנות השלושים המוקדמות לחיי, בחורה עצמאית, חזקה, חברותית מאוד ואהודה מאוד הן בעבודה והן בסביבה הקרובה יותר.עברתי ואני עדיין עוברת תקופה קשה מנשוא. אימי חולה זה כשש שנים במחלה ממארת שבשנה האחרונה הלכה והחמירה, אבי לפני כחודשיים עבר התקף לב שבעקבותיו עבר נתוח מעקפים( מדובר באדם בריא לחלוטין בן 66).מחלתו של אבי הגיע ללא " הודעה מוקדמת " ובמשך כל זמן שהותו בביה"ח אני זו שהייתי לצידו, ישנתי איתו וטיפלתי בו למרות שיש לי עוד אחים. ( כולם נשואים, חוץ ממני).בתקופה שאבי שהה בביה"ח הרגשתי את הבדידות אוכלת אותי אט, אט. בזמן המועט שהיה לי הגעתי לביתי והרגשתי אך גופי צמא לחיבוק, לקרבה, לאוזן קשבת ולא היה למי לפנות, על מי להתרפק. היום אחרי שחזרתי לשיגרה ( ביליתי חודשיים שלמים בביה"ח , חודש עם אימי וחודש עם אבי רצף.)אני חנוקה, לא יכולה לשאת את הבדידות, לא רוצה יותר להעמיד פנים, לא רוצה להיות חזקה, לא, לא, לא עוד. די!!! מספיק!!! נמאס!!! רוצה לצעוק שרע לי, שמגעיל לי, שאני בודדה, חנוקה, קמלה. אף אחד לא יודע מה עובר עליי, תמיד אני מחייכת, תמיד עוזרת, תמיד מקשיבה. תמיד מודל לחיקוי.הייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי, אך אין לי אפשרות מבחינה כספית להמשיך זאת. אני בקשר טלפוני עם הפסיכולוגית שלי ופעם בחודשיים שלושה אני נפגשת עימה לשיחה, מה שבטח לא אפקטיבי אך יותר טוב מלא כלום.אני לא יכולה עוד!!!!!!!!!! די!!!!!!!!!! עד מתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה הפתרון!!!!!!!!1 אך מגיעים לאושר !!!! אומרים שאין רע בלי טוב, ייתכן הדבר? רז

רז שלום גם לאנשים החזקים ביותר יכולים להיות תקופות משבר. מחלה של הורים היא תקופת משבר ומה שקורה לך נשמע לי קשה ומכאיב, אבל גם טבעי. אינך צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר כאשר את יודעת שמשהו מאוד חשוב ומשמעותי בחיים שלך אינו בסדר כעת. אני מקווה שתקופת הלחץ הנוכחית תרגע מעט במידה והמצב הרפואי של הוריך ישתפר. אכן זו תקופה שטפול פסיכולוגי עשוי לתמוך ולעזור ואולי כדאי לבדוק אפשרות לקבל טיפול בשירות בציבורי. סביר להניח שאפילו בבית החולים בו אושפז אביך או מטופלת אמך יש פסיכולוגים השייכים לבית החולים ופוגשים את בני המשפחה. זה יכול לתת מענה בטווח הקצר. תמיכה חברתית ומשפחתית היא דבר חשוב בתקופה כזו והחברותיות שלך שעליה את מספרת בתחילת דבריך יכולה להיות מפתח לתמיכה שכזו. נשמע לי שעם כל יכולותיך החברתיות את גם אוהבת להרגיש שאינך תלויה באף אחד ויכול להיות שזה לא רק הבדידות האוביקטיבית אלא הקושי שלך להושיט יד לעזרה בתקופת משבר. אם תתני לעצמך להרגיש בסדר עם הקושי הנפשי אולי תמצאי שאפשר למצוא הרבה יותר תמיכה ממה שחשת עד היום. ולבסוף, בתקופות משבר יש אפשרות להיעזר גם בתרופות להרגעה. זה לא פתרון לשום דבר בטווח הארוך, אבל כדאי לשמור על חוזק גופני, שינה, אכילה וכו' וזה כן דבר שיכול להיתמך ע"י תרופות שיכול לתת אפילו רופא המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הטיפול בהורים הוא דרך לברוח מפתירת הבעיה האמיתית - הבדידות בחייך. חשבת על זה?

רז יקירה, אשרי ההורים שיש להם ילדה כמוך, אני בטוחה שעם כל הרע שאת מרגישה עכשיו, יבואו הימים הטובים המאושרים והשמחים, מדוע אחיך לא לוקחים חלק בטיפול בהורים ? יישר כח, כי אין מצווה גדולה יותר מכיבוד אב ואם, אני מאחלת להם בריאות טובה ואריכות ימים, ולך את כל הטוב שבעולם.

שלום לכן, יונית , קודם כל תודה על מה שאמרת, מקווה לטוב... אני כל הזמן רק מקווה, טוב שלא איבדתי את התקווה. בקשר לאחיי, יש לי משפחה מקסימה שהנטל מתחלק כמעט שווה בשווה. מה שקרה עם אבי, הכל כמעט נפל עליי כיוון שאני הייתי החוט המקשר בין אבי, הרופאים והמשפחה. אני לקחתי את העיניינים לידיים, אוליי להם היה קשה יותר.( ואני עוד האחות הקטנה , כולם גדולים ממני.) ולך נעמה יקרה, לפני שאת אומרת מה שאת אומרת , תחשבי קצת. לא הייתה כאן שום בריחה. זה היה מצב נתון שצריך לתפקד בו ובגלל החוזק שלי , אני הייתי שם קצת יותר מהאחרים. ואפ פעם היית במצב נפשי קשה אז את בטח יודעת כשכקשה לך את לא יכולה לתת מעצמך לאחרים וכל פעולה נראית לך קשה מנשוא. לא זאת הנקודה אצלי.

קחי חיבוק חזק חזק... דבר שני את חייבת בהחלט למצוא עוד תכנים חוץ מהורייך . זה יפה שתמכת באביך ובאימך אבל אל תשכחי אותך. יש הרבה דברים שיכולים להפיג בדידות. מסגרת כמו עבודה לימודים חוגים. לגבי פסיכולוג אז בקופח את יכולה ללכת לטיפול בהרבה פחות כסף אם בכלל. נסי זאת.

שלום מבקש לדעת האם דיכאון אצל ילדים ואצל מבוגרים הוא אחד?

פיקי שלום תלוי באיזה גיל הילד. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון בו גם התייחסות מסוימת לנושא הזה. השאלה מאוד כללית ואם הילד במצוקה צריך לעזור לו גם אם אין מדובר בדיכאון ברמה הפורמלית. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

שלום רב!! אני בחורה בת 25 סטודנטית לפסיכולוגיה....לפני כשבע שנים אובחנתי כאנורקטית (לא בולמית...),ומאז עברתי המון:שיחות עם פסיכולוגים,מפגשים אצל דיאטנית,צבא,כמעט שנתיים בחו"ל...ובזמן הזה עליתי במשקל וירדתי...ושוב פעם עליתי ושוב ירדתי...וכך לאורך כל שבע השנים האחרונות... המצב החמיר בחצי שנה האחרונה,שפתאום התחלתי להרגיש מעין התקפים כאלה של רעב...ולא סתם רעב,אלא צורך עז מאוד לאכול ולא משנה מה:שוקולדים בכמויות,עוגיות,מעדנים עתירי קלוריות(מה שכבר שנים לא נכנס אלי לפה....) לפני כחודשיים ניסיתי להתאבד ע"י בליעת כדורים לדכאון,אבל לא הצלחתי...וזה עוד יותר הכניס אותי לדכאון,כי פשוט נמאס לי,נמאס לי לחיות,ואני רוצה לעצום את העיניים ולא לקום!!! מה עליי לעשות?בבקשה אני זקוקה לעזרתכם? בתודה מראש... המבולבלת(אני מפחדת לנסות שנית ולהצליח......)

יש בתי חולים שיש בהם מרכז לטיפול בהפרעות אכילה ( למשל רמבם בחיפה ובודאי נוספים). אני מציע לך להתקשר לבית חולים הקרוב לאזורך ולהתעניין איפה יש מרכז כזה ולגשת בדחיפות לטיפול. לפי תאורך מצבך מחייב טיפול רפואי כדי למנוע הדרדרות.

מבולבלת שלום כנראה שאת נמצאת במצב נפשי שדורש מעקב וטיפול לאורך זמן כולל השגחה. את זקוקה לטיפול שילווה אותך כמה פעמים בשבוע והצעתו של גדי בהחלט עשויה לתת לך פתרון לפחות ברמה המיידית. אני מתאר לעצמי שיש גורמים טיפוליים ברקע ולכן מציע לך לשוחח עם מישהו שעליו את סומכת, בן משפחה או חברים, שיוכל לעזור לך למצוא את הטיפול המתאים ביותר במקרה ואין כזה כיום. הטיפול צריך להיות מלווה הן בהיבטים פסיכולוגיים והן בתרופות המתאימות עד שתצאי ממצב הסיכון. במקרה חרום פשוט היכנסי למונית והגיעי בדחיפות לחדר מיון של כל בית חולים באזורך. אפשר לשוחח בטלפון עם קווי המצוקה כדוגמת ערן http://www.1201.org.il/main.asp בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני שנה איבדתי את העובר שלי. הייתי אז בשבוע 11 להריון, שבא אחרי טיפולי הפרייה. הסיפור האישי שלי הוא לא קצר והוא די מורכב, אבל מה שמציק לי זה שבמשך השנה החולפת, במקום להרגיש טוב יותר, מתוך העיקרון שהזמן מרפה את הפצעים, אני דווקא מרגישה רע יותר. כל דבר מזכיר לי, כל דבר מחזיר אותי לשם. הדרך לעבודה, הגוף שלי במקלחת,י, משהו שמישהו אומר, כל דבר. אז איך אני יכולה לעבוד על עצמי, על מנת שכן תעבור לי התחושה הזו, שכל כך מר עליי גורלי. יש לי שני בנים בבית, תאומים מטיפול קודם, לפני 5 שנים. ויש לי חתך T ברחם, מה שאומר שלא כל כך כדאי לי להכנס שוב להריון, במיוחד שזה טיפולים. יש להניח שלא יהיה לי עוד הריון, ויש להניח שיכאב לי על כך לעולמי עד, אבל אני בטוחה שאיכשהו אני כן אוכל להרגיש טוב יותר ביחס לזה. אבל איך אני מגיעה למקום הזה? מקווה לשמוע המלצות. אני.

א. שלום מה שעברת מוגדר כטראומה. התגובות שאת חווה הן תגובות אופייניות לפוסט-טראומה. תהליך העיבוד של הטראומה כולל כמה שלבים בין היתר אבל ובסופו של תהליך שנסגר יש גם השלמה עם מה שקרה. אולם טראומות רבות גורמות לכך שהמעגל לא נסגר והטראומה ממשיכה להדהד תקופות ארוכות. הצער על מה שקרה אולי ימשיך לתמיד אבל נשמע לי שעדיין לא סיימת את תהליך האבל. זה לא אומר שתשכחי אי פעם את מה שקרה או תשלימי לגמרי עם העובדה שכניסה להריון היא מסוכנת עבורך, אבל בההחלט אפשר להגיע למצב שבו המחשבות על כך לא ילוו אותך בצורה כל כך חודרנית ופוגעת באיכות החיים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אחת השיטות החדשניות לטיפול בפוסט טראומה נקראת EMDR ואולי כדאי לך לנסות אותה. רצ"ב קישור למאמר בנושא http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב לכולם, מדובר בבעיה קטנטונת. ביתי בת ה-20 עושה שגיאות כתיב לא משום שאינה מכיר את המילים אך שמתי לב לסוג הטעויות שהיא עושה- אם היא רוצה לכתוב לשם הדוגמא : בית גדול אז היא תכתוב ביג גדול או משהו בסגנון, זה נראה כאילו היא רצתה להקדים את המילה הבאה, הטעויות הן תמיד מסוג זה. האם יש דבר כזה? האם שווה לעשות עם זה משהו? האם זו בעיה? ואם כן למה זה קורה ומה יש לעשות עם זה? תודה רבה!

מודאגת שלום השאלה האם זו בעיה שהתחילה כעת או מלווה אותה זמן רב. רוב הסיכויים שזו בעיה מוכרת משנים ויתכן שנובעת מסוג של לקות למידה שאפשר לאבחן ולבדוק גם כיום, למשל בניצ"ן או במקומות אבחון נוספים. לא בהכרח שהדבר יתן פתרון, אבל לפחות יבהיר בצורה ברורה מה הבעיה ויוכל אולי לעזור לה אם תגיע למסגרות לימודיות נוספות בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בת בת 12 לומדת בחטיבת הביניים ואחרי שעות הלימודים מגיעה הביתה ואינה רוצה להפגש עם חברים כשאני אומרת לה למה את לא קוראת לחברה או הולכת לחברה היא משיבה שהיא כבר היתה אתם במשך חצי יום והיא לא רוצה ללכת ושלא יבואו אליה היא ילדה מאד מקובלת בכתתה ואני כל הזמן אומרת לה שהיא צריכה חיי חברה ושתיפגש יותר עם חברים היא מאד כועסת עלי ונכנסת לחדרה מה עלי לעשות ?

עדיל שלום אני מציע להניח לבתך לנהל את חיי החברה שלה כרצונה. אם היא מקובלת בכיתה ורוצה להישאר בשקט בבית זו זכותה. חשוב להמשיך ולשוחח איתה, לודא שאין בעיה כלשהי ברקע, אבל אם הגיעה לכך מרצונה ואין לה בעיה כלשהי תני לה לעשות מה שהיא רוצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם חוסר אסוסיאציה למילים מעיד על חוסר בגרות אצל בנאדם בגיל 17 שטוען שהוא לא ממש צריך להתבגר או אין זה מראה על כלום ?

סימה שלום שאלת מאוד כללית. נסי לתאר את הבעיה, במי מדובר, מתי זה קורה, כיצד זה קורה. נסי להסביר את הדבר עצמו ולא את האופי התיאורטי של הבעיה ואז אוכל לנסות ולענות לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה מאוחר וטוב, רציתי לשאול איך ילד מפתח דימוי עצמי נמוך? מה בדיוק קורה לו, וממה הורים צריכים להימנע אם הם לא רוצים שילדם יסבול מכך, ומה עליהם לחזרק בכדי שלא יהיו לו ביות מסוג זה? למה הדימוי העצמי נשאר? אם הילד גדל והתפתח וגדל והצליח, למה הדימוי העצמי הנמוך נשאר איתו?? תודה ולילה טוב

הורים אמורים לשדר לילד שהם אוהבים אותו בכל מצב ולא להתנות את האהבה אליו בכך שהוא יהיה ילד טוב. הורים אמורים להכיל את הילד, את הקשיים שלו. להקשיב לו, להיות בשבילו. לא "לרדת" עליו או לזלזל בו. לראות אותו ולשמוע אותו. זה ממשיך איתנו בחיים כיוון שהילד לומד להיות תחליף להוריו, למה שנאמר לו בילדות. לדוגמא- ילד שאמרו לו שהוא אפס כל הזמן, ימשיך לשמוע את קול ה"אפס" גם בגיל מבוגר יותר , אלא אם הוא יהיה מודע ויילחם במחשבה הזאת וזה לא קל וכו'.

ואיך מתגברים על זה? אם הילד גדל להיות יפה ומקסים ומצליח וחכם ומוכשר וכל מה שאפשר לרצות, ועדיין קול האפס מבעבע מבפנים? איזה שיטות יש להתגבר על זה? (ברור שטיפול פסיכולוגי וכו', אבל מה בדיוק, על מה עובדים בדיוק? הרי הילד יודע שעכשיו הוא בסדר, ושהוריו אוהבים אותו ועשו כמיטב יכולתם וכו' וכו', אבל איך יוצאים מזה??)

שלום דימוי עצמי הוא לא דבר אחד ולכן גם לא מושפע מדבר אחד. דימוי עצמי מתייחס לאופן בו אדם תופס עצמו אישיותית, אינטלקטואלית, חברתית וכו'. לפעמים הדימוי העצמי הנמוך הוא בנושא ספציפי, לפעמים בהתייחס לנושאים רחבים. זה בוודאי מושפע גם מהבית ומההורים אבל רבות גם מנסיון החיים ומה שקרה בחברה, ואולי מנטיות אישיות ומולדות. אני לא חושב שיש דרך אחת לתמוך בילד ולמנוע דימוי עצמי נמוך. אני מתאר לעצמי שהאהבה שההורה מעביר לילד, ההערכה שהוא מקרין כלפיו, נתינת גדילה ועצמאות הם גורמי מפתח. עם זאת, אי אפשר ללמוד את זה מספר. זה דורש מודעות רבה ואם הורים מרגישים שמשהו בדרך הגידול של הילד דורש שינוי או שיפור אפשר לפנות לקבלת הדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב ד"ר, (תודה שכתבת: שלום, ולא: שלום אפס...) ענית על הרבה שאלות בתשובה אחת, רק חסר לי משהו אחד. מה בכל זאת עושה הבוגר שהוא מוצא את עצמו במצב שכזה? נגיד שהוא זיהה את הכעיתיות, איך מתגברים על זה? האם ניתן או שזה ישאר לנצח? תודה.

אני בת 20 ולומדת לבחינת בגרות , קראתי על ריטלין שעוזר לריכוז אך גם מהווה תופעות שליליות אחרות. האם מישהו התנסה או מכיר את התרופה? מה הבעיות הכרוכות בלקיחת התרופה? ומה היתרונות? בתודה

תירצה שלום אני מציע לפנות בנושא תרופות לפורומים הרפואיים השכנים ולקבל ייעוץ מהרופאים. בפורום זה העיסוק הוא בפסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, רציתי לשאול, מה עושה פסיכולוג שנתקע במצב שהוא לא יודע מה לעשות? שהוא שמע הכל, שאל הכל, ניסה לנתח את המצב ואין לו מושג מה לעשות? האם יש מצב כזה של מבוי סתום? ואם כן, מה עליו לעשות? האם עליו לפנות לעזרה? האם עליו להעביר את המטופל למטופל אחר? תודה ולילה טוב מאוד.

פסיכולוגים שמטפלים באנשים נמצאים בדרך כלל תחת הדרכה של פסיכולוג נוסף שאינו מעורב בטיפול אך שומע את פרטיו ועוזר למטפל בכיוונים לטיפול ומציאת פתרונות לבעיות. אם נראה לך שהטיפול נמצא במבוי סתום את יכולה ביוזמתך להפסיק ולחפש מטפל אחר.

התייעצות עם איש מקצוע אחר- תמיד יש עוד נקודות מבט וזויות שלא חושבים עליהם. או באמת, להגיד למטופל שאת חושבת שאת לא יכולה לעזור לו ולהעביר אותו למישהו אחר

מרגישה, לכל פסיכולוג יש את האפשרות לפנות לאיש מקצוע אחר שידריך אותו (בד"כ פסיכולוג אחר, שהתמחה בהדרכה). מטרת ההדרכה היא, בעצם, פחות לדון המטופל, אלא יותר לדון בקשיים שהמטפל נתקל בהם, ולמה זה קורה (= מה אצל המטפל תקוע). והיה וגם אחרי הדרכה כזו עדיין יש מצב של מבוי סתום מצד המטפל, עליו לומר זאת למטופל בצורה ישירה, אך עדינה, שכן לא בהכרח הבעיה היא של המטופל. מאידך, יכול להיות מצב שבו דווקא המטופל מרגיש שהטיפול הגיע למבוי סתום, למרות שהמטפל עדיין לא התייאש, ועל זה צריך לדבר בתוך הטיפול.

עונים יקרים וד"ר קפלן, לא התכוונתי בצורה זו. התכוונתי האם באמת יכול להיות מצב של מבוי סתום? שיש מטופל עם בעיות שלא ניתן לפתור אותם? שזה מבוי סתום משני הבחינות ולא ניתן לעשות דבר לעזור לו? לדוגמא, הרבה נלמד על התעללות מינית ועל דרכים לטיפול בנפגעים בה וזהו נושא ישן שכבר למדו אותו רבות וסביר להניח שרבות הן השיטות וכו'. אבל מה עם דברים כביכול חדשים יותר? למשל בעיות הקשורות למתמכרי האינטרנט ואהבות וירטואליות, סתם לדוגמא, על זה עוד לא נלמד מספיק אולי, אולי יש עוד נושאים, כמו מחלות פיזיות, שטרם נמצאו תרופות וטיפולים להם. השאלה שלי האם יש כאלו? ואם כן, מהם כמובן- אבל אולי על זה יותר קשה לענות. מחכה לתשובה מאוד.

מרגישה שלום קראתי את שתי הודעותיך ואת התגובות הרבות שקיבלת. דווקא ריבוי התשובות וההרגשה שנוצרת לבסוף שעדין לא נפתרה הבעיה שאותה היצגת עשויה להיות מפתח מעניין לתשובה אותה את מחפשת. את מניחה שהמבוי הסתום נמצא אצל המטפל. אני ממש בספק אם זה אכן המקרה. לכאורה משתתפי הפורום לא הצליחו לתת לך מענה הולם, אבל השאלה האם יש לך חלק בזה. האם באמת המטפל יכול להוציא אותך מהמבוי הסתום או אולי את נכנסת בצורה נואשת לפינות סגורות שאת מרגישה שאינך מסוגלת לצאת מהם. המטפל שמגיע למקום בו נוצר מבוי סתום צריך לשתף בתחושה הזו את המטופל. הוא הדמות שיכולה להשתתף בצורה הטובה ביותר בשליפת הטיפול מתוך המבוי הסתום. אני בהחלט מקבל את תגובות המשתתפים שאפשר לקבל ייעוץ מעמיתים או מדריכים למקצוע. עם זאת, יש לי הרגשה שבמקרה הנוכחי שאת מציגה זה לא העניין המרכזי. יש לי הרגשה שתחושת התקיעות וההרגשה שאי אפשר לעזור או לקבל עזרה היא הנושא המרכזי בו צריך להתמודד בטיפול. העובדה שתחושה זו משתחזרת שוב ושוב בטיפול (ואפילו כאן בפורום) היא פשוט הכרוז שמודיע שכאן יש נושא חשוב שבו צריך לטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 34, אם לשתי בנות בגילאי בי"ס יסודי ולתינוק בן 4.5 חודשים. אני עדיין בחופשת לידה ואני אמורה לחזור לעבודה בעוד שבועיים. הייתי מאד רוצה להאריך עוד את החופשה, אך זה בלתי אפשרי - הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הבוסים שלי, שמאד לחצו עליי שאחזור. בימים האחרונים אני מרגישה מאד קרובה להתמוטטות. יש לי המון נקיפות מצפון על כך שאני "עוזבת" את בני; אציין כי אני עובדת 9 שעות ביום ויוצאת מהבית מוקדם מאד - לפני שהילדים מתעוררים - כדי להספיק לחזור ב-16:00 . בתקופת חופשת הלידה, מעבר לכך שהייתי עם בני, גם היתה לי ולבנותיי האפשרות שאינה קיימת בד"כ להיפגש מייד כשהן מגיעות מביה"ס - להכין להן אוכל, להכין שיעורי בית יחד וכו', ואני די מדוכאת מכך שזה לא יקרה יותר. אני מניקה את בני, וכדי שהוא ימשיך לאכול חלב אם אני שואבת חלב ושומרת לימים שבהם הוא יהיה עם המטפלת - אני מציינת את זה כי זה עוד גורם שמוסיף לי מתח - לא תמיד אני מצליחה לשאוב, הוא לא ממש מתלהב לאכול מבקבוק, ואני מאד חוששת מהמעבר שלו מיום מלא עם אמא ל-9.5 שעות "בלי" (למרות שזה הילד השלישי!). התחלנו לבקר אצל המטפלת (ששומרת על עוד 2 ילדים) כדי שהמעבר יהיה לו יותר קל, אבל אני עדיין מוטרדת האם הוא יקבל מספיק תשומת לב, האם הוא יתרגל לאכול מבקבוק וכו' וכו'. בקיצור, לחצים מכל הכיוונים. גם בד"כ אינני בנאדם רגוע במיוחד, אבל בימים האחרונים זה כבר ממש קיצוני. אני חסרת סבלנות, הבנות מאד לא ממושמעות בזמן האחרון - מן הסתם הלחץ שלי מקרין עליהם, ואני ממש לא יודעת מה לעשות. גורם נוסף ש"תורם" לבאסה הכללית היא העובדה שזה כנראה הילד האחרון, ולפיכך חופשת הלידה האחרונה. אני רוצה רק לסיים שבעלי מאד תומך ומסייע, גם נפשית וגם במטלות השונות - זה לא שהכל בבית מונח על כתפיי. אבל בכל זאת, קשה לי לעבור את התקופה הזאת, ונוצר מן גלגל כזה שבו אני עצבנית, הבנות עצבניות, התינוק עצבני ... קשה לי למצוא נקודות אור בזה שאני חוזרת לעבודה. נכון, יהיה לנו יותר כסף, אני אפגוש אנשים, יהיה לי מעניין... אבל אני לא מרגישה ש"מיציתי" את חופשת הלידה ואת השהייה בבית עם הילדים. פתאום מאד קשה לי עם זה. זהו, מקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשה.

מיקה שלום אני יכול לומר שאני מאוד מזדהה איתך ועם רצונך להישאר עוד עם התינוק. הלחץ והחששות נראים טבעיים. היה עדיף אם אפשר היה לעשות את החזרה מעט יותר הדרגתית כך שבימים הראשונים של חזרתך לעבודה לא תלכי ל-9 שעות עבודה ללא הפסקה. זה יעזור לתינוק בהסתגלות למצב החדש וגם לך להיות רגועה יותר ובסופו של דבר גם קשובה יותר לעבודה בזמן שכן תהיי שם. נסי אולי לדבר עם המנהל שלך ולהגיע להסדר ביניים לגבי החודש הראשון. אחרי שתראי שהכל בסדר והתינוק מסתגל למטפלת החדשה ולמצב החדש תוכלי לחזור לעבודה באופן מלא. המעבר נראה לי חד מידי לא רק עבור התינוק אלא גם עבורך וזה דבר שמקום העבודה אמור להבין ולהתחשב בו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מיקה יקרה! אני אמא לשלושה ילדים. אני בדיוק מבינה על מה את מדברת. בשבילי החוויה של להיות עם הילדים ולהעניק להם זו חוויה נהדרת (גם קשה ומתישה) ומספקת יותר מכל דבר אחר. אני רוצה להגיד לך ש... ממש לא חייבים לחזור לעבודה כל כך מהר. אני מציעה לך לבקר באתר מדהים של חינוך ביתי (תחפשי דרך גוגל) שם תמצאי כל מיני דרכים ורעיונות, תמצאי הרבה אנשים הנמצאים במצבך ובחרו אחרת. זה אתר המכיל גם קישורים לאתרים נוספים ובינהם אתר שעוסק ב " איך לחיות ממשכורת אחת" (באנגלית). זה נכון שזה קשה מבחינה כלכלית, אבל אפשרי. ותראי שלא חייבים ללכת עם מה שהאחרים אומרים, צריך ללכת עם מה שיש בתוך הלב ואז הכל מסתדר. באהבה רבה אמא כמוך...

מחפס דר. באזור עפולה שם כתובת מספר טליפון . בבעיות חרדה . תודה........

שלום אינני מכיר רופאים בצפון. נסי להתייעץ בקופת החולים בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, אני בת 45 נשואה ואם לילדים בוגרים. בעייתי היא שאני סובלת מדיכאון מתמשך כבר מספר שנים, עם עליות וירידות, האמת שמעולם לא פניתי לרופא מומחה אלא רק לרופאת משפחה שהמליצה על כדורי פאקסט לקחתי את הכדורים כחודשיים, אכן הרגשתי שיפור משמעותי במצבי אך לאחר מכן הפסקתי ולא המשכתי לקחת. אני טיפוס דיכאוני, מסתגר המצב שלי נובע מבעית גמגום קשה שממנה אני סובלת מאז שאני זוכרת את עצמי. מה אתה מייעץ לי לעשות ? והאם ניתן לצאת מכל המצב הזה ?

יונית שלום, אם הטיפול התרופתי עזר לך, מדוע הפסקת ? אנשים רבים נוטלים תרופות נגד דיכאון, והן משפרות מאד את איכות חייהם ! בנוסף, את יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי. מדוע לסבול כשאפשר לטפל ולהרגיש טוב יותר ?

יונית שלום אם את סובלת מדיכאון שיטת הטיפול שבחרת איננה מתאימה. את צריכה לפנות לפסיכיאטר לקבלת הטיפול התרופתי וכן לטיפול פסיכולוגי. רצ"ב קישור למאמר על דיכאון, בדקי האם הסימפטומים מתאימים למה שאת מרגישה. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm

לילה טוב ד"ר קפלן, יש לי עניין בנושא אכן גם מבחינה תיאורטית, כי כל הנושא הוא מעניין ורגיש, וגם מהבחינה בה שמת לב שיש לי עניין נוסף. השאלה היא למה זה חייב להעלות בטיפול? אם מישהו לשם הדוגמא "מתאהב" בכל מי שנמצא "דרגה" מעליו כמו בוס או מטפל או כל דבר שמעורבת בו שליטה מסוימת, למה זה דבר שיש כביכול לפתור אותו? אני יכולה להבין שזה לא במקרה, אבל עם זאת, זה עלול להיות מצב עוד יותר קשה אם מעלים זאת לשיחה במפגש עצמו. (וזה במצב בו אני סומכת על המטפל 100% ). מהצד בו אני מטפלת הנושא יותר ברור לי, קל לי יותר להבין את הגבולות ואין שם שום אלמנט של שליטה כי כביכול המטפל הוא ה"שולט", אז הכל ברור לי כולל תפקידי כמטפלת ואי חציית הגבולות. מהצד בו אני מטופלת אני יותר מסתבכת. זה מעבר לשליטתי וזו לא הפעם הראשונה בה זה קורה לי. עם זאת, אני מרגישה שזה טבעי ופשוט נותנת לזה לעבור עם הזמן. בלי שום קשר, בתור אישה נשואה, אני לא חסינת התאהבות. יש לי יחס אחר למעשים אבל לא למחשבות ולרגשות. מה אתה מציע?

לא כל כך הבנתי את מה שכתבת על כך שהמטפל, כמרגיש גם הוא כמובן, יכול להשתמש ברגשותיו לשיפור הטיפול והצלחתו? באיזה אופן? למה בדיוק התכוונת? תודה רבה ולילה טוב!

חושבת שלום דעתי קשורה לגישה הטיפולית בה אני מאמין. אני חושב שהקשר בין המטפל למטופל הוא משמעותי למטרה הטיפולית הראשונית עצמה. זו ההזדמנות היחידה לחוות באמת את הדברים שהמטופל מתאר על מה שקורה לו מחוץ לחדר הטיפול. לדוגמא שהבאת - אם אכן המטופל נוטה לפתח יחסים מורכבים עם דמויות סמכות בחוץ יש אפשרות לעבד ולהתמודד עם זה בתוך החדר. זו מטרת הטיפול בסופו של דבר לדעתי. אם מדובר בטיפול ממוקד וקצר יתכן שאין לזה מקום. אם מדובר בטיפול דינמי שעוסק בין היתר במערכות היחסים שנוצרים למטופל בחוץ, זה הצוהר שנפתח כדי לטפל בזה ברצינות ולא להשאיר את הדברים לניתוחים אינטלקטואליים או תיאורטיים. לגבי ההודעה השניה, הגישה האינטרסוביקטיבית שסוחפת לא מעט מטפלים בשנים האחרונות מדברת על מערכת היחסים ההדדית שישנה בטיפול ועל החשיבות של הרגשות שעולים לא רק מצד המטופל אלא גם מצד המטפל. בניגוד לגישות הותיקות יותר שרואות ברגשות שעולים מצד המטפל הפרעה לא רצויה לטיפול, אנשי האינטרסוביקטיבי רואים ברגשות אלו כלי טיפול חשוב ממדרגה ראשונה. מטפל שבוטח בעצמו ובגבולותיו אינו צריך לחשוש להביע רגשות. הוא אינו חייב להישאר כמו מראה שמשקפת ואשר נותרת מרוחקת כפי שאולי הגישות המסורתיות גורסות. יתכן שזה לא מתאים לכל מטפל או לכל טיפול, אבל אני לפחות מאמין בגישה הזו וראיתי שינויים משמעותיים גם בהצלחות הטיפוליות מאז שגם יישמתי אותה בחדר הטיפולים. אני מתאר לעצמי שאופן הכתיבה שלי בפורום מסגיר מן הסתם שאני משתייך לזרם הזה בפסיכותרפיה. מה אני מציע? לעשות מה שבוודאי תעשי בכל מקרה, להביא את הדיאלוג שלנו לתוך חדר הטיפולים, בוודאי כמטופלת, ואולי גם לטעום איך זה מרגיש כמטפלת. להתראות ד"ר אורן קפלן

לילה טוב, בהתחלה חשבתי שכתבת "מה אני מציע? מה שבודאי תעשי בכל מקרה..." חשבתי, מה פתאום!כמובן שלא! אבל עכשיו אני מרגישה אחרת. אני אביא את זה לטיפול ועוד איך, אבל עוד לא..עוד קצת.. מה שרציתי לשאול שקשור לאותו עניין כמובן, רק טיפה יותר ספציפי - האם אנחנו רואים את יחסינו עם הורינו כדבר האידיאלי, הכוונה כהדבר שכך צריך להיות? ולפיו אנו בוחרים את מערכות יחסינו העתידיים הזוגיים? לדוגמא: אם ההורה היא דמות סמכותית, התייחס "לא טוב", הכוונה בחוסר חום וחוסר יחס וחוסר בחיבה ומגע וכו'לילד- האם זה מה שיכול לגרום לילד אחר כך "להתאהב" כל הזמן באנשים שמתייחסים אליו אותו דבר? או באנשים שיתנו או לא יתנו בדיוק מה שההורה נתן ולא נתן? ואם כן, האם יש דרך להיגמל מזה? האם ניתן לראות את זה כמשהו שהיה לא נכון? האם הסימפטומים תמיד ישארו, הימשכות לאנשים מהם אני לא אקבל את מה שאני רוצה? כמובן שאני אודה לך מאוד על תשובתך.

לילה טוב שוב, האם יש לך המלצה איפה לקרוא עוד על הגישה האינטרסוביקטיבית, כל מה שכתבת על כך מרתק אותי מאוד והייתי מעוניינת להבין את זה יותר.. זה נשמע לי כמו משהו יותר מתקדם, מבחינת מטפלים בימינו, כמו שהכל מתפתח גם עולם המטפלים מתפתח וזה נראה לי הכי קרוב לנכון שהם יכולים להגיע... מענין אותי איך זה עובד בפועל.. בסך הכל המטפל הוא יצור מרגיש (כבר דיברנו על זה), איך הוא מתמודד עם השינויים האלו, ברור לי איך הוא רוצה להיות חלק מזה אבל זה דורש מאמץ יתר, נראה לי, איך עוברים את זה? איך מתמודדים עם זה? ושאלה נוספת בקשר למטפל מטופל שעדין לא הצלחתי להבין, למה באמת, או יותר נכון מה עובר למטופל בראש שהוא מתאהב במטפל שלו? למה הוא כן מרגיש את זה כמשהו שקשור למיניות או זוגיות ולא כמישהו שרוצה לעזור ואמפטי ומבין? למה הבלבול? תודה על כל התשובות. לילה מצוין.

שלום, אני יוצא עם מישהי כבר 3 חודשים ואני מאד מרוצה מהקשר ומקבל מהחברה שלי יחס חם ונהדר והכל טוב ויפה עד ש...........אנחנו נמצאים בחברת אנשים אחרים ואז היא עסוקה בלהתייחס אליהם ואני מאבד אותה ולא מצליח ליצור עימה קשר כי "היא לא איתי באותו רגע" הבאתי אותה פעם ראשונה לארוחת ערב ביום שישי אצל הוריי, אז אצלי בחדר היה נחמד והאווריה הייתה טובה , אבל בארוחה היא נהייתה מאד צינית אליי בחברת הוריי . כנ"ל למחרת בארוחה בצהריים. סיטואיציה נוספת היא שהלכנו לאכול במסעדה בקניון היה נחמד ואיך שהיא התחילה לדבר עם הקופאית שוב איבדתי אותה והיא לא הייתה איתי. נוצר מצב במיוחד לאחר הארוחה שהייתה אצל הוריי שאני מפחד שהיא תביך אותי ליד חבריי ואני בינתיים נמנע מלהביא אותה לחבריי. למה זה קורה לה? בגלל שהיא עסוקה בלרצות אנשים ? היא חרדה ?

הכי טוב זה שתשאל אותה בעצמך. יכול להיות שזה ביטוי למתח או לחוסר ביטחון בגלל הסיטואציה החדשה שהיא נמצאת בה ( המשפחה שלך ).

קשה לדעת מדוע היא מתנהגת כפי שמתנהגת. יכולות להיות לכך סיבות רבות. מה שחשוב הוא, שהדבר מפריע לך ! אני יכולה לחשוב על שתי הצעות בשבילך : 1. לבדוק עם עצמך מדוע התנהגותה של חברתך כל כך מפריעה לך... שאלת "למה זה קורה לה". ואולי כדאי דווקא לשאול למה זה מפריע לך? אולי אתה מרגיש חוסר ביטחון? אולי התנהגותה מערערת את בטחונך מסיבה כלשהי ? שווה בדיקה... 2. לדבר עם חברתך ולשתף אותה בתחושותייך ( לא ממקום מתקיף וביקורתי , אלא ממקום של שיתוף והתלבטות ). באמצעות שיחה שכזו אולי תוכלו להבין טוב יותר אחד את השני... שיהיה לכם הרבה טוב ! יעלה.

אני יכולה להגיד לך מניסיון שאתה צודק, הסיבה להתנהגות הזו נובעת מרצון תמידי וצורך בלתי נשלט לרצות את הסביבה כל הזמן ובכל הזדמנות, גם אם זה בא על חשבון אחרים ופוגע בהם (אתה הקורבן במקרה הזה), שנובע מחרדה חברתית, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון עצמי. אבל הבשורה הטובה היא שיש לזה פיתרון, וזה בהחלט לא מצב בלתי הפיך. ניתן להיגמל מהנוהג הנפסד הזה עם מתמלאים לפחות שלושת התנאים: א. בראש וראשונה היא צריכה להיות מודעת למצב הבעייתי ב. ואז להפנים ולהשלים עם זה שאכן היא רוצה בכנות לשנות את התנהגותה ג. להיות מוכנה באמת ובתמים לשלם את המחיר (כלומר להיות פחות פופלרית, להתחיל להתמודד עם מצבים בעצמה ולא דרך "ירידה" על אחרים ולהפסיק לרצות את כולם על חשבון אחרים). או במילים פשוטות לשנות את ההתנייה: תסתכלו עלי - אני הכי טובה, הכי מעניינת, הכי גזעית וכל האחרים זו סתם תפאורה. זה לא קל מאחר ודרושה הרבה עבודה רצינית, אבל שום דבר הרי לא בא בקלות... שיהיה בהצלחה. או בק ב.

שלום אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לדברים שנכתבו בהודעות הקודמות עימם אני מסכים. אין ספק שכדאי לך לשתף את חברתך במה שעובר עליך. חשוב לבדוק היכן נמצא החלק שלה בעניין ומשהו שקורה לה בסיטואציות הללו, והיכן זו הרגישות שלך לנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה משמעות המושג? מה המשמעות האמוציונאלית של בגידה? האם בגידה בהכרח כרוכה בכאב, עצב, צער או איבוד אימון? האם בגידה מוכרחה להכניס אלמנט זר והרסני לתוך מערכת היחסים? כיצד ניתן לשמור על חופש של כל אחד מבני הזוג ועם זאת לתבוע מהם להמנע מבגידה? האם ייתכנו מצבים של אינטימיות מסוגים שונים עם אנשים אחרים 0פרט לבן הזוג שלא ייחשבו לבגידה) האם קיום יחסים אינטימיים עם אדם שאינו בן הזוג הוא בהכרח בגידה?

אני חושבת שזה תלוי בבנאדם. אני חושבת שזה לא "נורא" "לבגוד". אני לא רואה במגע מיני משבר אמון. כל הנשואים בינינו יודעים שאחרי מספר שנים, זה כבר לא אותו דבר, והיינו רוצים ריגושים הכוללים גם מגע מיני עם אחרים. אם אתה מתייחס לזה כבדיגה, הכוונה אם לא היית מוכן שגם אשתך תממש את חופשיותה...והיא חושבת כמוך - אז אני לא חושבת שאפשר לראות בזה בגידה.זה סך הכל תלוי בהגדרה של שני בני הזוג. זה משהו די ישן, ודי חייתי אפילו, כי פעם לבגוד היה אומר ילדים מגבר אחר היום כבר לא... מעניין מה השאר חושבים...

משמעות המושג לדעתי היא כאשר צד אחד מועל באמון שנותן בו הצד השני. כלומר, עושה דברים מאחורי גבו של הצד האחר, מבלי ליידע או לשתף אותו ומנצל את האמון שניתן לו בצורה שעלולה לפגוע בצד האחר. אגב, לבגוד אפשר גם במחשבות, ברעיונות ובעקרונות ולא רק בבני זוג. במילים אחרות, בדרך כלל בגידה כרוכה בהתאהבות במישהו נוסף על בן הזוג, כלומר הכנסת אלמנט זר והרסני לתוך מערכת היחסים, מה שאומר בפועל השקעת אנרגיה, מחשבות, מאמצים ומשאבים והפנייתם לכיוון אחר ולא אל בן הזוג (שמשמעו פגיעה וכרסום ביחסים, שקרים, חוסר כנות והעמדת פנים.) לכן בגידה אכן כרוכה בצער, כאב על אובדן ואיבוד האמון הבסיסי בין בני הזוג. ישנם הרבה זוגות שמחליטים בהסכמה הדדית על "נישואין פתוחים" המאפשרים לכל אחד מבני הזוג להתרועע מהצד עם אחרים ואפילו מספרים על הרפתקאותיהם זה לזה ומשתפים אחד את השני בחוויות. אז זה לא נחשב בגידה מאחר ושניהם יודעים ומסכימים. ולשאלתך האחרונה - קיום יחסים אינטימיים שלא עם בן הזוג - אם זה מתקיים במערכת זוגית מהסוג של "נישואין פתוחים" - אז לא, ואם זה קורה כאשר בן הזוג לא יודע על כך, אז בוודאי שכן. זו הרי בגידה ברעיון של להיות זוג.

לדעתי בגידה היא הפרת אמון משמע: אם לא מספרים זו בגידה אם מספרים אז זו לא בגידה

שאולי שלום בגידה היא דבר שלילי בהגדרתה. בגידה בבן זוג, בגידה במולדת... אולי אתה שואל היכן הגבולות של הבגידה, מתי זו התנהגות שעדיין נמצאת בתחום האפור ומתי כבר איננה לגיטימית. השארת את שאלותיך ברמה התיאורטית והיה מבחינתי יותר קל להשיב לך אם היית מציג את ההתלבטות הממשית שעומדת מולך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני תוהה. יש לי יחסים חמים וקרובים מאוד עם בת זוגתי אם כי אנו אך ורק בתחילתו של הקשר (3 חודשים). שני האלמנטים המהותיים ביותר בקשר שלנו עליהם אנחנו שואפים לשמור בכל מחיר הם: חופש וכנות. אין גבולות או חוקים או אופני התנהגות "נכונים" או "בלתי נכונים".... השאלה היא כזאת- האם מתוך כבוד לחופש של בן הזוג ומתוך הכרה מלאה בכך שרק מתוך חופש כנקודת מוצא ניתן לשהות ביחסים טובים, בריאים ומפתחים ללא ציפייה לכך שהאדם השני יהיה "אתה". אפשר להעלות על הדעת את אופציית ה"בגידה"- יחסים אינטימיים או מיניים מחוץ למערכת הזוגית מבלי שהדבר יאיים או ינפץ את האקסקלוסיביות והאינטימיות שבין בני הזוג. ברור לי שמבחינה רגשית ייתכן והדבר אינו אפשרי, אך מסקרן אותי לפתוח את האפשרות על מנת למתוח את גבולות המושג חופש עד כמה שניתן במחשבה על יחסים-זאת מתוך הכרה עמוקה בכך שמחד קשר זוגי דורש ויתור על יתר האפשרויות ומאידך, אם הקשר אמיץ, חם וקרוב , ושני הצדדים חופשיים מדוע שקשר אינטימי נוסף יפגום במערכת היחסים הזו. אינני בטוח כלל שניתן לדון בנושא זה באופן ראציונאלי ומנותק וברור לי שברגע שהדבר מתרחש מתעוררות רגשות התנגדות עזים, אך האם לא מדובר בהתניות? האם ניתן להיות במקביל במספר קשרים אינטימיים מבלי שהדבר בהכרח יהיה מכאיב (עבורי או עבור בת הזוג).... אין כרגע שום מצב קונקרטי על הפרק מבחינתי- אבל אני מנסה להבין משהו על עצמי, על חופש, על התניות ועל יחסים.

יש לי תינוק בן 8 חודשים, אני ובעלי פרודים מיום שהילד היה בן 3 חודשים ואביו לא רואה אותו באופן קבוע, מידי שבועיים-שלושה. היום הוא מבקש לקחת אותו ללינה, פעם בשבועיים אצלו בדירה. ברצוני לדעת האם הדבר לא יוכל לגרום לילד איזה שהן טראומות בעתיד כיוון שהוא בקושי מכיר את אביו, למרות שהוא ילד מאוד חברותי, לא פוחד כ"כ מזרים. בכל זאת, אי אפשר להסביר לילד בגילו למה אימו עוזבת אותו, אפילו אם זה ללילה אחד. אנא יעץ לי מה עלי לעשות

לדעתי את צריכה להגיע להסכם עם בעלך לשעבר בעניין לקיחת הילד אליו. אם יש ביניכם הסכמה שהילד יכול להיות אצל אביו , רצוי שיבוא להיות איתו יותר מפעם בשבועיים. אפילו לכמה שעות כדי לשחק איתו. כך הילד יתרגל לדמותו ולנוכחותו בחייו. בהמשך גם יבין שזהו אבא , גם אם הוא לא נמצא אתכם ברציפות. כאשר הילד יתרגל אליו ובתקווה שישמח לבלות איתו ביחידות , לא תהיה בעיה אם יפרד ממך ללילה ויישן אצל אביו.

שרון אלו לא החלטות שאפשר לקבל בצורה כזו. אם האב לא רואה את הילד באופן קבוע אי אפשר לעבור ללינה מלאה בבת אחת. אני מציע שתפנו לקבל ייעוץ מקצועי דרכו אפשר יהיה לבנות תוכנית מסודרת להסדרי הביקור והלינה. ללא תוכנית שכזו אני מציע לא לעבור ללינת לילה מלאה. מצד שני, אני מציע לא להמתין כעת ולפנות מיידית לקבלת הייעוץ המתאים. הסדרי הראיה אמורים להיות חלק מהסכם פרידה, מאחר ואינכם גרושים אני מבין שאין לכם הסכם כזה אבל אני ממליץ לך שגם אם אינכם מתגרשים שהנושא של הסדרי המפגש יהיו מעוגנים בצורה ברורה בעזרתו של מגשר/איש מקצוע. נסו שניכם להמנע מכניסה לפרנציפים אלא להתחשב אך ורק בטובתו של הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן