פורום פסיכולוגיה קלינית

היי לכולם פשוט אני חייבת לשתף מישהו בהרגשות הנוראיות האלה שאני מרגישה כבר מספר ימים. ואולי למישהו תהיה עצה מועילה בשבילי כי איך שאני רואה את עצמי עכשיו - אני פשוט אובדת עצות ומעט עזרה מבחוץ לא תזיק. אני ביקרתי בפורום הזה מספר פעמים (זאת אני עם הדיכאון שמטופלת בלוסטרל) ופשוט עזרתם לי ברגעים הקשים ואני רוצה להודות לכל מי שנענה. עדכון קצר לגבי מצבי בשבועות האחרונים:מצב רוח די יציב, אפילו כבר 3 שבועות שאני הייתי במצב רוח טוב ללא נפילה אחת(הדיכאון אובחן לפני 10 חודשים).פיתחתי טכניקות למיניהן להתמודד עם חרדות שהופיעו וכבר הרגשתי ממש טוב.אפילו התחלתי להרגיש שאני צריכה להקטין את תדירות הפגישות אצל הפסיכולוג (אני נפגשת איתו פעם בשבוע). ומזה מס' ימים אני מרגישה שאני נכנסת למנהרה הארוכה השחורה שהמוצא ממנה קשה. אני בת 26 ואני חיה בהרגשה של החמצה וזאת בדיוק ההרגשה שאני מרגישה עכשיו,רק בעוצמה חזקה.הבעיה שבגללה נכנסתי לדיכאון הציקה לי מגיל 15 בערך.בגלל הבעיה הזו אני פשוט כמעט ולא עשיתי כלום עם החיים שלי וגם מה שעשיתי, נעשה בהרגשה סתמית רק כדי לצאת ידיי חובה ואני מתכוונת לבי"ס, צבא,אוניברסיטה.כמעט ולא הייתי בחוגים וגם מה שהתלחתי הפסקתי אחרי זמן מה כי פשוט לא היה לי חשק, לא קראתי ספרים, לא התעניינתי כמעט בשום דבר כי לא היה לי חשק.לא דיברתי על הבעיה הזו שהציקה לי מגיל 15 עם אף אחד עד שלפני 3 שנים בערך ההרגשה כבר הייתה קשה מנשוא.התחלתי להדרדר עד שנכנסתי לדיכאון.ועכשיו שיצאתי מהדיכאון בגלל אותה בעיה אני מרגישה תחושה אדירה של פספוס על כל אותם שנים (11 שנה!!!!!!) שלא חייתי בעצם ולא התנסיתי בדברים שהייתי רוצה.לא פעם אני מרגישה תחושה של ריקנות - שאני לא טובה בשום דבר,אני מרגישה שחסר לי הרבה ידע בנושאים שונים, אני מרגישה כאילו אני צריכה להשלים את כל הדברים מגיל 15 והלאה וזה כל כך הרבה שנים!!!!אני מרגישה שבגלל שלא התנסיתי בדברים שהייתי רוצה בגיל ההתבגרות,כיום אני לא יודעת במה אני רוצה לעסוק - אני מסיימת תואר ונראה לי כי אני לא רוצה לעסוק בתחום שאני לומדת ואני לא יודעת במה אני רוצה לעסוק.אני מתקשה להגדיר איזה ב"א אני, מהן התכונות שלי.אני פשוט מרגישה שאני לא מגובשת בזהות שלי וזה מלחיץ אותי כי אני כבר בגיל 26. בנוסף לכך,חבר שלי מעוניין שנעבור לגור ביחד והוא גדול ממני ב 8 שנים כך שאני מאמינה שבקרוב הוא ירצה ילדים.יש ביננו אהבה גדולה אך מכיוון שאני פספסתי כל כך הרבה דברים,אני חוששת שכניסה למחויבות רצינית תגרום להמשך החמצה.אני פשוט לא יודעת מה לעשות.אני רוצה שנהיה יחד אך חוששת שזה לא יהיה טוב עבורי.פוחדת גם שאם ניפרד ואני אתחיל להתרכז בעצמי בסוף אשאר לבד. בקיצור אני מרגישה שיש עוד הרבה דברים שבהם אני רוצה להתנסות.יש לציין כי אני בעלת מוטיבציה ויש לי הרבה כוח רצון אך מדי פעם אני כל כך מתעייפת מהכל ורוצה שהדברים יהיו יותר פשוטים.בתחושת הפספוס בעיקר מפריע לי העניין של חכמה-אני כל הזמן חושבת שאני לא מספיק חכמה כי גם אין לי נסיון חיים וגם לא התעניינתי בדברים כל השנים האלה כדי שאהיה חכמה ולכן אני לא טובה בכלום.כשאני חושבת כך אני מרגישה פשוט שכל העולם חורב עליי-אני מרגישה תחושת ריקנות עצומה ולא מצליחה לשכנע את עצמי כמעט בשום דבר ע"מ לצאת מזה עד שהמצב הזה חולף מעצמו.כמעט כל דבר שאני מתחילה לעשות,מיד עוברת לי מחשבה בראש שאני לא טובה בזה,חבל על הזמן שלי.ולעתים אני חושבת שאני מגזימה בתחושת הפספוס שלי כי הרי לא הייתי מבודדת מהסביבה בכל השנים הללו. ואולי אני לא מגזימה כי אולי הטיפוס שאני רוצה להיות דורש הרבה מעצמו ואולי אני באמת רחוקה מאיך שאני רוצה להיות ויש לי עוד הרבה מה להשלים והשאלה גם אם ניתן להשלים?ואולי הכל נובע מחרדה והצב לא כזה גרוע כי אני שמה לב שכשאני מצליחה להתמוד עם התחושות הקשות של פספוס אז הדברים הולכי הרבה יותר בקלות. בשתי מילים תחושה קשה. אודה על התייחסות

נטלי שלום הדבר העיקרי שאני שומע ממה שאת כותבת זה הרצון שלך לשתף ואולי הקושי שאין לך מספיק מקום לשתף. את נמצאת בטיפול פסיכולוגי, יש לך בן זוג קרוב, ובכל זאת את במצוקה כעת והיית רוצה עוד מקורות תמיכה, כנראה בגלל זה גם פנית לפורום. אני לא מרגיש שאני יכול לתת עצה מקצועית שכן יש לך כאמור גם טיפול וגם חברים שבוודאי מכירים אותך יותר מקרוב לשם כך. מה שאולי חשוב זה להגביר את מקורות התמיכה הסביבתית, הן במקומות שיש לך בצורה נגישה ואולי באמת בפורומים וקהילות וירטואליות בהם אפשר לשוחח ולקבל פידבק. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום נטלי קחי את החיים בקלות את לומדת יש לך בן זוג את צעירה מאוד והחיים עוד לפניך ,אל תבכי על חלב שנשפך ואל תחפשי לך צרות תהני מכל רגע בחיים לדעתי את סתם משועממת שנוברת בעברך ,אם תשאלי כל אחד יספר לך כמה פיספס דברים בחיים ,כולם אומרים את אותו משפט לאחר שנים חבל שלא היה לנו את השכל של היום אז היתי עושה הרבה דברים אחרת לכן אני מיעצת לך תלמדי תבלי תהני עשי חיים תהיי אופטימית ואם תאמיני ביכולת שלך רק תהני ותרוחי בי בהצלחה

כפי שכבר צינתי בתי בת 17 עברה לפני כחצי שנה התקף פסיכוטי שני לאחר שאחרי ההתקף הראשון הרופא הוריד לה את המינון למינימום ובסוף הפסיק עם התרופות בפרק זמן של חצי שנה היא תיפקדה היטב ואף ניגשה לבחינות בגרות בהצלחה.כרגע היא נמצאת בבית לצערנו ללא מסגרת מתאימה מקבלת 4 מ"ג רספרידל גולשת באינטרנט ורואה טלויזיה. בחודשים האחרונים היא מגיבה בצורה היסטרית אם מישהוא מבני המשפחה אומר לה דבר מה שמתפרש אצלה כפגיעה היא פורצת בבכי וניראת כמי שחרב עליה עולמה באותו מצב היא מתלוננת על כאב חזק בראש שזה לדבריה מקור הסבל .אנחנו עומדים חסרי אונים ונבוכים נוכח התופעה מנסים להסביר לה שאף אחד לא ניסה לפגוע בה ורק לאחר זמן ממושך היא נירגעת.יש לציין שהנושא הדומיננתי שגורם לתופעה הוא המראה החיצוני שלה בהקשר לזה שהיא אוכלת יותר מידי וכדומה. יש לציין שהיא נאה מאד ולא שמנה כלל בעקבות התרופות היא עלתה במשקל אך הדבר לא בולט מ אחר וקודם היתה רזה מאד היתי מעונין להבין את התופעה ואך להתיחס אליה בברכה יעקב בברכה יעקב

יעקב שלום התנהגותה של בתך לא ניתנת לפירוש רק בכלים רציונליים, תגובותיה הרגשיות קשורות גם לתהליכים שעברו ועוברים עליה כיום הן בהקשר הפנימי והן בקשריה עם הסביבה. אני חושב שאתם צריכים לקבל הדרכה קבועה בתקופה הנוכחית כיצד לנהוג עמה וכיצד לקדם אותה בקצב ובצורה הנכונה כדי להבטיח את עתידה. אין טעם לדעתי לנסות ולקבל עצות שלא מבוססות על היכרות עמוקה עם הנערה והמשפחה, זה עלול רק לחבל בתהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

באיזה גיל מתגבשת הזהות המינית. בני בן 3.8. ילד נבון פעיל וסקרן. שלא כמו רוב הבנים הוא מעדיך משחק בבע"ח או בובות על פני משחקי מלחמה ומכוניות. היום הוא הפשיל את מכנסיו חייך ואמר עכשיו אני כמו ילדה, ולאחר מכן מיד הוריד. פעם אחת הוא אמר שמתי תחפושת של ילדה ולאחר מכן אמר : הורדתי, עכשיו אני שוב בן. עליי לציין כי הוא מבין מצויין את ההבדלים בין המינים. יודע שהוא בן ולא בת. במשחקים סוציודרמטיים הוא בוחר להיות אבא או ילד. האם עליי להיות מודאגת? האם עלי לעשות משהו או פשוט להניח לו? (כמו שבעלי חושב) אודה לתשובתך אמא מודאגת

אמא שלום ראשית אין מה לדאוג. אפשר לפתח עימו את השיחה, להדגיש שיש בנים ויש בנות, שכמו שהוא יודע הוא בן וכו'. המשחק טבעי לחלוטין וזה גיל בו ילדים שמים לב להבדלים בין המינים ועסוקים בהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

מישהו יודע על אנשים שעברו את הפורום של לנדמרק והתאכזבו? או שנפגעו?

הי חנן, הייתי לפני כמה שנים בפורום של לנדמרק, לאחר ההיי הרגעי באה ההתפכחות הסיפור הזה שנקרא לנדמרק, הוא במקרה הטוב הקדמה לטיפול פסיכולוגי או אחר- שהוא תהליכי, אני לא מאמינה בזבנג וגמרנו, מעבר לזה יש שם המון מסחרה, זו דעתי.בהצלחה.

הי מלמלונת, תודה על האינפורמציה. מה הכוונה במה שאמרת על ההתפכחות?

האם אפשר להשתמש בתרופה הזו גם בלי מרשם סתם כדי להרגיש יותר טוב?

אורלי שלום לא. אי אפשר ולא רצוי. זו תרופה שצריך לקבל ע"י פסיכיאטר ולקחת אותה באופן קבוע למשך חודשים ארוכים כדי שתיהיה יעילה למצבים דיכאוניים וחרדתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שאלה... אני סטודנטית שנה שניה לפסיכולוגיה,ובמסגרת לימוד הקורס "פסיכולוגיה פיזיולוגית",למדתי שכל סם הוא תלוי זמן,כלומר הוא יכול לבוא לידי ביטוי גם לאחר פרק זמן ארוך(מאז שהוא נכנס לגוף)...והייתי רוצה לדעת אם אדם בלע פרוזק(4 כדורים בבת אחת!!!),כמה זמן החומר נשאר לו בגוף,והאם קיימת סכנה שהוא יבוא לידי ביטוי בעתיד?ומה יהיו השפעותיו? מחכה לתשובתכם... הולי.

הולי שלום בפורום זה הייעוץ בנושא הטיפול הפסיכולוגי בלבד. בנושאים רפואיים כמו תרופות אני מציע להפנות את השאלה לאחד הפורומים הרפואיים הסמוכים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחרונה אני מזהה דפוסים קשים של חשדנות, בלבול, וכעס כלפי אנשים.אני מעוניינת בטיפול אפקטיבי הייתי בכמה בעבר ולא הרגשתי התקדמות.אשמח לקבל מידע על הטיפול הפסיכותרפי.תודה.

שלום הדפוסים שאת מרגישה יכולים לבטא הרבה מאוד דברים ולכן מה שצריך לעשות בשלב ראשון זה לפנות לפסיכולוג, לספר את כל מה שקרה ולאבחן מה הבעיה. לפי תוצאת האבחון אפשר יהיה כמובן גם להמליץ על סוג הטיפול המתאים. ההסטוריה של בעית הקשב יכולה להיות קשורה, אבל לא בהכרח. אני מציע לא להיכנס לספקולציות אלא פשוט לפנות לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שמצאתי לי את הסיבה למה אני טוחנת וטוחנת מחשבות שליליות ולא מצליחה להתנתק מהם . כי פשוט אני לוקחת את כל דבר אפילו משהו שולי לדרגה ראשונה, בקיצוניות גדולה מאוד. האם מישהו יודע איך להפחית את הקיצוניות של המחשבות שלי? איך עושים כדי שאני לא אנפח אותם במידה כזאת גדולה. אם האושר קיים זה עבודת אומנות העולם מחזיק בחוט אני מחזיקה בחלום שלי

שלום זה טוב שאת יכולה להגיע להבנות בכוחות עצמך, זה עשוי להיות המפתח גם לשינויים הנוספים שאת רוצה לעשות בחייך. אני לא מאמין שיש פטנט פשוט לשינוי המבוקש, הקצנת המחשבות שלך היא בוודאי סוג של נטייה שהתפתחה במשך שנים ואת צריכה ללמוד את דפוסי התגובה שלך ואז בכל פעם שאת הולכת שוב בדרכים הללו תוכלי לזהות את המצב ואולי להגיב אליו אחרת. מודעות עצמית וטיפול פסיכולוגי בהחלט עשויים לתרום לשינוי המיוחל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מאוד שמחה שלאחרונה אני הופכת בזכותי ובזכות הפסיכולוגית שלי להיות יותר ויותר מודעת לעצמי:) עצם העובדה שאני טוחנת דברים שלילים והמילה "טוחנת"אצלי קיימת כי כמו שאמרתי אני קיצונית ולוקחת דברים בדרגה ראשונה אפילו דברים שוליים . עצם העובדה שאני עכשיו רואה שקיימים דברים שהם שוליים שפעם לא חשבתי שהם שוליים הוא צעד מאוד גדול. לשנות תפוסי מחשבה זה כבר סיפור אחר. ואני מתכוונת לשאול את הפסיכולוגית על כך למרות שאני יודעת שלא תהיה לה תשובה מספיק ברורה כי היא מבקשת ממני כל הזמן שאני אתן לה דוגמא על המחשבות שלי ובצדק אבל זה הקושי שלי להתחבר למחשבות שלי ולהיזכר בהם כי הם מרובות. אולי אני צריכה לרשום אותם על חתיכת נייר. אבל הגעתי למסקנה נוספת אני חושבת שהפכתי להיות אובססיבית ותלותית למחשבות השליליות כי אפילו כשטוב לי למשל אין לי על מה לחשוב אז כשאני נמצאת עם עצמי לבד אז אני מחפשת את הבעיה . אני צרפתיה ואם אתה מבין צרפתית יש ביטוי כזה je cherche le baton pour me faire battre אז בשביל לסכם אני גם צריכה להיות פחות קיצונית להיות פחות אובססיבית למחשבות שלי להזכר בבעיות שלי כדי שאוכל לספר לפסיכולוגית שלי שתיהיה התקדמות סליחה על ה"אגדה" הייתי חייבת להוציא את זה תודה להבנה.

ניתנה לי עבודה וניתקלתי בכמה שאלות שלא מצאתי להם תשובה ואני אשמח מאוווווד אם תעזרו לו. 1)אנשים רבים פוחדים ממעליות ונמנעים משימוש בהן א. הסבר כיצד מתפתח פחד זה באמצעות תיאוריית ההתניה האופרנטית ב. הסבר מהי הכחדה וכיצד ניתן להכחיד פחד זה 2) מעצביי מדיניות החינוך בארץ ובעולם ממליצים על גיל 6 כגיל שבו קיימת בשלות ללמידת קרוא וכתוב. א.הסבר והדגם ע"פ התהתנייה האופרנטית מהו התנאי המרכזי בלימוד קריאה. מקווה שינתנו פה תשובות.. זה ממש חשוב! בתודה. דניאל

דניאל, איפה אתה לומד? אני מקווה שאתה מכיר את תאוריית ההתניה האופרנטית, כי אחרת זה ממש סיפור ארוך (יחסית). אגב, אם נגלה לך את התשובות, לא תלמד לבד... 1. סביר להניח, שפחד משימוש במעליות הוא חלק מפוביה נרחבת יותר של פחד ממקומות סגורים. פחד ממעליות יכול להיגרם, בהתאם לתאוריה, כשהאדם מנסה להימנע מגירוי שמהווה איום עבורו. אם להתייחס למונחים של חיזוקים, הרי שכאן מתאים דווקא עונש חיזוק שלילי - הימנעות מהתנהגות מסויימת שמביאה להרגשה טובה יותר. 2. הכחדה? זה שייך דווקא לתיאוריה של פבלוב, ולא של סקינר. בכל-אופן, הכחדה כשמה כן היא - הכחדה של התנהגות מסויימת, ובמקרה של פחד ממעליות, הכחדה של התנהגות של רצויה. ניתן להכחיד פחד זה באמצעות טיפול התנהגותי ממוקד. 2. התנאי המרכזי, לפי ההתניה האופרנטית, הוא חיזוקים חיוביים. להפוך את הלמידה לתהליך המביא לגמול הולם וכדאיי.

להרה, תודה רבה על תשובתך אני לומד בתיכון בביה"ס דרור. כן,למדתי על ההתנייה האופרנטית ולא לדאוג. אתם רק עוזרים לי וגם ככה אני לומד מהתשובות שלכם נגדיר את זה ככה שאתם משלימים חומר שהמורה לא לימדה. ולשאלתי, בשאלה צריך להסביר גם בצורה של תרשים. (עם תגובות, גירויים, חיזוקים.) האם תוכל\י להסביר לי על תרשים זה? "ניתן להכחיד פחד זה באמצעות טיפול התנהגותי ממוקד" התוכל\י לפרט יותר? ושוב תודה.

אז ככה אני טיפוס "דיכאוני"(אני אצטרך למצוא מילה פחות קיצונית , אני יותר נכון רואה את המציאות כמו שהיא לא הכי וורודה זה נכון אבל אני לא חושבת שאני עד כדי כך דכאונית אני ממורמרת נגד עצמי כי אני עדיין לא אוהבת את עצמי אבל גם זה יגיע) אגב יש לכם מושג למה אני מתכוונת? אני בטיפול פסיכולוגי כבר 3 שנים , בת 30 + טיפול תרופתי. הבעיה הייתה שאני טוחנת מחשבות שליליות וטוחנת הרבה לכן הפסיכולוגית שלי מצאה לי פיתרון שהוא פשוט להתעסק בדברים ואז פשוט המחשבות הולכות! אני מתכוונת לעשות זאת , וזה בדרך החלטתי לקנות ציוד לציור ולהתחיל לצייר בזמן הפנוי שלי . אבל הבעיה היא מה אני עושה כשאין לי אפשרות להתעסק במשהו , כמו כשאני בדרך לאיזה שהוא מקום הרי אני חייבת לחשוב על משהו לא? אז המחשבות השליליות חוזרות על עצמן ואני טוחנת וטוחנת או כשאני יושבת עם עצמיואין לי עם מי לדבר ? אז איך אני משנה את הכיוון שלי משלילי ושחור לצבע יותר בהיר? אני אשמח לקרוא רעיונות אם האושר קיים זה עבודת אומנות העולם מחזיק בחוט אני מחזיקה בחלום שלי

לערן (עזרה נפשית) יש אתר מעולה עם צ'ט ואת יכולה להוציא את כל המחשבות הרעות און ליין ולקבל מהם עידוד.

אני גם שם והם מאוד עוזרים לי אני פשוט נמצאת בעמה פורומים

לילה טוב לך, הדבר הראשון שאני הייתי שוקלת לעשות זה להחליף מטפלת. אם את מתארת מצב של טיפול ממושך ובסופו של דבר את לא מרוצה מהתוצאות, אולי כדאי לשקול שינוי. האושר לא באומנות או בשום דבר חיצוני, את צריכה לדאוג לעצמך לבפנים, ולמצוא מישהו שיכול לעזור לך. לילה טוב

לדעתי העיצה של לעסוק בדברים יכולה להיות גם לא נבונה. כי אז את עסוקה ולאחר זמן מה מצטבר אצלך הרבה "מרה שחורה". בקיצור הסחת הדעת היא לא פיתרון אלא דחייה זמנית של הבעיה טפלי בשורש בעיה מדוע את שונאת את עצמך? שם קבור הכלב. הרבה אור. נ.ב. להחליף מטפלים זו חובה , לעולם לא לשקוט על השמרים , ולא להגיע למצב שבו אין התקדמות, ההצלחה היא בערבון מוגבל בנוסף, מה שרואה האחד השני רואה אחרת ודעה שניה היא ברכה

אני בת 17 וחצי ויש לי חברה בגילי אנחנו לומדות בתיכון ואני ממש דואגת לה מאז שהכרתי אותה היו לה בעיות עם ההערכה העצמית שלה אבל בזמן האחרון זה נהיה חמור יותר ויותר היא מאוהבת במישהו כבר 5 שנים והיא לא מכירה אותו בכלל אבל מוכנה למות למענו היא מפחדת להיות לידו כדי לא לעשות פדיחות ותמיד בוכה כשהיא חושבת עליו. היא חושבת ולא מפסיקה לומר שהיא מכוערת ושמנה וכמה שהיא מנסה לעשות דיאטה זה אף פעם לא הולך לה. היא תמיד אומרת ובוכה שאין לה יתרונות ואיך שכולם יותר טובים ממנה בהכל בציונים ובלימודים נראים יותר טוב ולא מפסיקה להתבכיין. יש לה כל מיני דברים אובססיביים כמו לא לאכול ליד אנשים בכלל. או לא לצאת מהבית אף פעם בימי שישי לבלות כי היא אומרת שהיא מכוערת ולא מגיע לה. אני יודעת שהיא סובלת בחיים שלה ובקושי מחייכת יש לה המון חברות שאוהבות אותה והיא יודעת את זה. ניסינו לעזור לה גם להסתכל על החצי כוס המלאה שבחיים אבל אני לא מצליחה כמה שדיברתי איתה . פעם חשבתי שזה כדי לקבל תשומת לב או רחמים עצמיים אבל אני כבר לא יודעת. אני דואגת.... אני כבר חסרת תקווה כלום לא עוזר וזה רק מחמיר מיום ליום אמא שלה גם לא בדיוק עוזרת ורק מחמירה בענין בבקשה עזרו לי בבקשה!!! תפנו אותי למישהו או תנו לי עצה או משהו תודה הילה

הילה, האם ניסיתן - החברות - לדבר עם אמא של חברתכן? כתבת שהיא לא בדשיוק עוזרת, אבל לא פירטת. מה דעתך לפנות ליועצת בי"ס? או, אם יש פסיכולוג, בבי"ס? אומנם זה גיל ההתבגרות, והכל נראה בו (הרבה פעמים שחור ולבן), אבל אין ספק שאצל חברתך העניינים קצת יותר קיצוניים. והכי חשוב - תמשיכו להיות שם בשבילה, לפעמים חברים טובים עוזרים יותר ממה שחושבים.

לילה טוב לך, את חברה טובה ודואגת אבל העניין נראה שמטריד אותך יותר מסתם דאגה רגילה. אני הייתי ממליצה לפנות לפסיכולוג של בית הספר ולהתייעץ איתו. את לא חייבת לומר לו את שמה אבל הוא יוכל לעזור וליעץ לגבי ההמשך. זה לא משנה כמה תגידי לה דברים חיוביים, כמו שאמרת בעצמך, זוהי בעיה של הערכה עצמית ואי אפשר לצאת מזה לבד. אולי תקני לה ספר מתנה בנושא, כך תוכלי לרמוז לה, לא בעדינות, שאת דואגת לה ואולי כדאי לה לעשות משהו בעניין. בהצלחה

הילה שלום אני מבין את דאגתך לחברתך, היא כנראה באמת במצוקה ומרגישה לא טוב עם עצמה. במצב הזה חברתך צריכה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. השאלה האם היא מודעת לכך והאם תהיה מוכנה לשתף עם זה פעולה. אמנם היא כמעט בת 18 אבל עדיין תזדקק לתמיכת הוריך בצעד הזה. נסי לברר איתה האם היא פתוחה לרעיון הזה. יש אפשרות למשל לקבל שיחה ראשונית אצל פסיכולוגית בית הספר ויש כמובן אפשרויות רבות נוספות בקופת החולים ובאופן פרטי. בכל מקרה, נדרשת קודם כל הנכונות האישית ואת לא תוכלי לעשות במקומה את הפנייה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בהפרעות חרדה הבנתי שאפשר לטפל ע"י פסיכוטרפיה. מצד שני ממליצים על טיפול תרופתי. מתי אם כן מספיק טיפול אצל פסיכולוג ומתי אין ברירה וצריך לערב תרופות? הבנתי שזה קשור לחוסר סרטונין במוח, האם יש בדיקה מעבדתית לכך? אם זה חוסר של חומר במוח אז איך פסיכולוג יכול לעזור? האם הפרעת חרדה זהו עניין לכל החיים , או שאפשר יום אחד להיפטר ממנו?

עד כמה שידוע לי הטיפול בחרדה הוא משולב, תרופתי ופסיכולוגי. אין בדיקה מעבדתית לאבחון רמת סרוטונין במוח. יש שיטות טיפול פסיכולוגי - התנהגותי שבהן מלמדים את המטופל איך לשלוט בחרדה להקטין את עוצמתה ואת תדירות ההתקפים. השילוב של תרופה וטיפול פסיכולוגי מסייע לעניין.

אני רוצה לדעת אם אפשר לטפל רק מול פסיכולוג בלי לערב תרופות בכלל?

מאיה שלום, אני לא ד"ר, אבל יש לי קצת ידע וניסיון בנושא. לגבי שאלתך הראשונה בדבר הטיפול הרצוי - הדבר תלוי בחומרת הבעיה ובמשך שלה. יש אנשים שטיפול פסיכולוגי בלבד מצליח לעזור להם מאד, ויש כאלה שנעזרים בתרופות. באופן כללי אני יכולה לומר לך, ששילוב של טיפול פסיכולוגי ( רצוי בשיטה קוגנטיבית-התנהגותית) ותרופתי, הוא השיטה שנמצאה כיעילה ביותר בטיפול בהפרעות חרדה. אבל לפני שמחליטים, כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר, שיאבחן את הבעיה לעומק. לגבי שאלתך השנייה, יש אנשים שיש להם נטייה לחרדות, ולפעמים הבעיה "עקשנית" ונמשכת זמן רב. יחד עם זאת מדובר בהפרעה שיש לה טיפול, ובהחלט ניתן "לצאת" ממנה. אל תתיאשי ! גייסי את כל הכוחות שיש בך כדי להתמודד עם הקושי. מקווה שעזרתי קצת... יעלה

לילה טוב מותק, עד שהד"ר היקר יענה מנסיונו, אני אענה מנסיוני הקט. אני סובלת מהפרעת חרדה וישנו שילוב מוצלח בין הטיפול הפסיכולוגי לתרופות. חלק מהחרדה היא פיזיולוגית גרידא וחלקה ניתנת לפתרון מהצד הפסיכולוגי בלבד. אי לכך, השילוב בין השניים פשוט מנצח. הנטיה קיימת לכל החיים, אך זה לא אומר שבפועל זה מה שיקרה, אם תפני לטיפול אין לך מה לדאוג, בטוח שהכל יוסבר לך כהלכה על מצבך ובכלל. צריך להפסיק טיפול רק מתי שמצבך מתייצב, ואת מרגישה שאת מספיק חזקה עכשיו גם לבד. אני מקווה שיענה לך בקרוב, אך בכל מקרה אל דאגה, תמצאי מטפל שיעזור לך וכל התמונה תראה לך אחרת... בהצלחה ולילה טוב מותק

מאיה שלום ראשית אפשר לטפל בחרדה בהצלחה ולהביא לשינוי משמעותי באיכות החיים. פסיכותרפיה בחרדה היא מרכיב מאוד חשוב ויכול בהחלט להיות גם המרכיב היחידי. לחרדה יש מרכיב פיזיולוגי ולכן מומלץ גם לשלב טיפול תרופתי במיוחד במצבים שנמשכים זמן רב או בעוצמה גבוה. לא ניתן למדוד זאת בבדיקה מעבדתית, מדובר על תהליכים מוחיים. החרדה היא פסיכולוגית, על כך אין ספק. המרכיב הפיזיולוגי עלול לגרום לגלים קיצוניים יותר של החרדה ולכן מיתון התהליך מקל על הצלחתו של הטיפול הפסיכולוגי באופן מהיר ויעיל יותר. חרדה היא מנגנון טבעי ולכן מן הסתם מלווה אותנו כל החיים. עוצמתה והמידה בה היא מפריעה לאיכות החיים בהחלט ניתנת לטיפול ואיזון. רצ"ב קישור למאמר על חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עובדת בחברה גדולה - כאשר אבא שלי הוא מנהל של אחד הסניפים (בו גם אני עובדת). ישנה עובדת אחת שמהווה בעיה בשבילי. היא מרכלת על אבא שלי כשאני בסביבה... היא מוסרת מידע למתחרים (במיוחד לעובד מסוים שפוטר לאחרונה ופתח עסק משלו) אבל חוץ מעדות בשמיעה אין לי הוכחה להעביר הלאה.. היתה מסיבה היום למישהי שפוטרה שבמהלכה התקשר אבא שלי לאותה עובדת (שארגנה את המסיבה) ושאל בצחוק למה הוא לא הוזמן. היא מתוך הרגל, עשתה תנועה מגונה לטלפון כאשר היא דיברה איתו ואז הבינה שאני מולה והשתתקה. לאחר מכן היא שמה אותו ברמקול כדי לאחל למפוטרת בהצלחה. בשלב זה לא יכולתי יותר ועזבתי את המסיבה. מאוחר יותר שמעתי מאחרות שהיא נלחצה ושאלה אותם אם נראה להם שאני אעביר את העניין לאבא שלי שממונה עליה כמובן. אני שוקלת את העניין מאד ברצינות למרות שאולי אחשב למלשינה. אבל כשעולה לי התמונה הזו יש לי דמעות בעיניים.. היא פשוט עשתה מאבא שלי צחוק ועוד בפניי אם תוכל לעזור לי מה לעשות ואיך - אשמח

תחשבי רגע באובייקטיביות. אם זה לא היה האבא שלך, לא היית מוטרדת מהרכילות עליו, כי בעצם כולנו ברמה כזו או אחרת מרכלים על הבוס, לא? ככה שאין לך מה לעשות נגד זה (וזה החיסרון שלך כעובדת בסניף בו אביך מנהל). אבל, אם העובדת באמת מחבלת בעבודה (מוסרת אינפורמציה למתחרים וכו') את בהחלט יכולה להעביר את העניין לבדיקה לממונים.

שלי שלום את נמצאת במצב לא פשוט. בהחלט יתכן שהדברים נעשו מול עיניך לא במקרה אלא כדרך לנקום באביך דרכך, בין אם באופן מודע ובין אם בצורה לא מודעת. החלטתך לעבוד במקום כזה בו לאביך מעמד גבוה מציבה אותך במצב קונפליקט ואת צריכה להחליט האם את רוצה להמשיך במצב הזה. אני חושב שכדאי שתשוחחי עם אביך עם המצב המורכב בו את נמצאת וקבלי את עצתו. אני מציע בשלב הראשון לא לחשוף שם של אף אחד אלא לתאר את מורכבות העניינים בצורה כללית והעובדה שאת נקלעת למשבר נאמנות בינו לבין חבריך לעבודה. יתכן שתהיה לו עצה עבורך. אינני יודע אם זה אפשרי ואם את רוצה בכך, אבל אפשר למשל לעבוד בסניף אחר בו יש לו פחות השפעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, כשגבר כבן 50 היה ידידי בעבר, מעט נפגע ממני. מאז, מה התנהגות זו אומרת: כשהוא פוגש אותי ברחוב או בארועים, הוא לוחץ לי יד לשלום ובאותו הזמן מטה את הראש הצידה ואינו מביט בי בעיניים כפי שנוהג עם נשים אחרות. לדעתי, זה חסר נימוס והתנהגות זו פוגעת בי מאד. איך עלי לנהוג? ברצוני להתעלם ולהתנתק ממנו לחלוטין. עם בעלי הוא איש שיחה, ועם אשתו כיף לי לשוחח. מה הטיית הראש מסמלת, או שמא הפגיעות שלי מוגזמת? מה התנהגות זו שלו רומזת ואיך עלי לנהוג? - בתודה מראש - שרה.

עוד לא הבנת, שכבר מזהים אותך ת-מ-י-ד? מצד אחד הד"ר חייב לענות לך, ומצד שני - זה בהחלט יגרום לו להראות קצת טיפשי! תלכי כבר ותפתרי את הבעיות הדימיוניות שלך במקומות אחרים!!!! צאי לפורומים מהורידים! די כבר! צריך היה לחסום אותך מזמן.

כנראה שהוא לא התגבר על הפגיעה שגרמת לו ולכן הוא מתייחס אליך ברשמיות ובקור. הטיית הראש הצידה מלמדת על כך שהוא אינו מעוניין בקירבה איתך ושכל הסיטואציה (כשאתם נפגשים) מלחיצה אותו. לכן, בפעמים הבאות כשתיתקלי בו את יכולה בשקט להנהן לו לשלום מבלי ללחוץ לו יד (תוך כדי שאת מביטה 2 ס"מ גבוה מעל ראשו) אקט שבשפת הגוף משמעותו בעצם אני לא רואה אותך.

היי הילה. מקובל עלי מאד מה שכתבת לי, אכן כן אנהג כך ואפגין זאת יותר ממנו, בכדי שירגיש מה שאני מרגישה. בעצם מטבעו הוא אדם מאד מאד מתנשא ואינטרסנט, כך שמתאים לו מאד להתנהג כפי שהוא מתנהג ואחזיר כפל כפליים. יחס גורר יחס לא כן?. תודה לך מקר לב - שרה.

פניתי למרפאה הפסיכיאטרית בבקשת טיפול פסיכולוגי, וניתן לי כסיוע עובדת סוציאלית כמטפלת, האם זה נכון שאקבל ממנה את אותו הטיפול שהייתי מקבל מפסיכולוג? אם כן מה ההבדל בין שני בעלי המקצועות?

עובדים סוציאלים בעלי תואר שני במגמה קלינית אמורים להיות אנשי מקצוע בפסיכותרפיה בדומה לפסיכולוגים קליניים. עובדים סוציאלים לא רשאים לערוך מבחנים פסיכולוגים. מעבר להבדלים בהכשרה הפורמלית ישנם כמובן הבדלים אישיותיים בין מטפל למטפל.

עופר שלום אם פנית למרפאה מוכרת אין כל חשש לאיכות הטיפול. עובדים סוציאליים רשאים לתת טיפול נפשי ואין סיבה שאיכות הטיפול שלך תהיה נמוכה יותר. ההבדל העיקרי בין פסיכולוגים לעובדים סוציאליים הוא באורינטציה של ההכשרה כאשר העבודה הסוציאלית מכוונת יותר כלפי חוץ לחברה והפסיכולוגיה כלפי התהליך הנפשיים הפנימיים. אבל כל אחד עובר מסלול הכשרה מעט שונה וישנם עובדים סוציאליים בעלי גישה פסיכולוגית ופסיכולוגיים עם גישה יותר כלפי חוץ וחברה. אני מציע לך להתרשם האם יש לך קשר טוב עם המטפלת ולא בסוג ההכשרה שלה. העובדה שמרפאה מאושרת נתנה לך אותה כמטפלת אמורה להיות מספקת לצורך הדרישות הפורמליות ואיכות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 40 נשואה המון שנים לפני כ 6 שנים הכרתי בחור מקסים באינטרנט היינו מתכתבים וצוחקים נהניתי מהמצב עד שיום אחד החלטתי לפגוש אותו סיפרתי לבעלי עליו והוא הסכים שאני אפגוש אותו בנוכחותו, וכאן כך היה. לאחרונה בעלי נסע לחו'ל לשליחות , ואני הרגשתי בודדה וניפגשתי עם הבחור לבעלי לא נראה כל כך העניין אני מוכרחה לציין כי לא היה ביננו שום מגע פיזי. יום בהיר אחד הודיע לי הבחור כי הוא לא מעוניין להיות איתי בקשר עד שבעלי ישוב. ביקשתי מבעלי שיתן לי רשות לפגוש אותו, והוא עדיין מתלבט. שאלתי היא: האם זו נקראת בגידה? ומה אני עושה בקשר לרגשות שלי ? אני מרגישה שהבחור הזה נותן לי כח להמשיך הלאה ולהרגיש בשמיים מין תחושה עילאית שאין לה הסבר. ואני לא חושקת בו בכלל , רק רוצה את קירבתו ואת חברותו מה עושים? תודה רעיה

חשבת אולי למלא את החסר ואת התחושות האלו עם בעלך במקום הקשר עם הבחור? לפי דעתי את צריכה לחשוב מה יותר חשוב לך הנישואים שלך או הקשר עם הבחור ואז תחליטי מה לעשות. לפי דעתי קצת מוזר להיות נשוי וליצור קשר עם מישהו חדש שהוא לא שייך לעבר שלך או שהיה ידיד שלך בעבר. האינטרנט גורם להמון פיתויים וזה שהבחור לא מסכים להיפגש איתך כשבעלך לא נמצא זה אומר משהוא שהוא בעצם לא מחפש יותר מידידות ולא רוצה להרוס לך את הנישואים אז אל תפגשי איתו כשבעלך לא נמצא וכמו שלא היית רוצה שבעלך יעשה דברים מאחורי הגב שלך בלי שתדעי ככה גם את אל תעשי. בנישואים הכלל הראשון זה אמון ואם הוא מאמין בך מכל הלב בעלך אז תשאירי את זה ככה ואל תפגשי עם הבחור מאחורי הגב שלו.

רעיה שלום לי אישית זה נראה בכלל לא לענין אולי היה נחמד המפגש הראשון שלכם ואני חושבת שבעלך קיבל זאת יפה מאוד אבל תחשבי עליו איזה מן הרגשה יש לו שאת מחפשת קרבה מאדם אחר אפילו שזה לו רומן זה לא מקנה לו בטחון לכן זה מיותר תנסי להבין אותו בדרך ההפוכה אם זה היה קורה ההיפך זוהי דעתי האישית בהצלחה

תקראי לעצמך בשם אחר תעשי טובה שנינו גולשות באותו השם זה קצת נורא ואני הייתי כאן לפנייך

דנה אני לא מוצאת אצל בעלי מה שאני מוצאת אצלו ואני לא מעוניינת ביותר מידידות האם גם זה פסול?

לפני שבוע בישרו לנו שלאבי נמצא גידול סרטני בראות החלטנו לא לספר לו היות והרופאים החליטו שהוא לא יקבל טיפול כימוטרפי לאמי עדיין לא סיפרנו אמרנו לה שהוא סובל מדלקת ראות והיא לא חושדת הוא כרגע נמצא בביתו במטה ואמי חושבת שהוא ילך ויתחזק והכל ישוב להיות כפי שהיה האם כדאי לנו לספר לאמנו את האמת אנו פוחדים פשוט לספר כי היא גם אשה שחולת אסמה ולא רוצים לצער אותה מה דעתך לספר או לא? בברכה ליאת

ליאת שלום במוקדם או במאוחר יהיה צורך לספר את הבשורה המרה. אני מציע לברר עם הרופאים מהי הפרוגנוזה ואיך המחלה תתפתח בהמשך. בכל מחלקה אונקולוגית יש עובדת סוציאלית או פסיכולוגית שמתמחות בשאלות הללו וכדאי לפנות להתייעץ כיצד ומתי לנהוג לגבי ההודעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בסביבות גיל השלושים שלי היו לי המון חברים בעברי וכולם אהבו אותי אבל זה שאהב אותי הכי הרבה ונתן מעל ומעבר זילזלתי בו היום אני אשה נשואה+1 בעלי אוהב אותי אבל יש לי מחשבות על העבר על אותו בחור שעזבתי ונפגע ממני אני קוראת את הברכות והמכתבים שלו ולא מפסיקה לבכות\לחשוב עליו אני חולמת עליו מדי יום היום הוא נשוי+ילדים התקשרתי אליו והוא בכלל לא התייחס אלי כאילו לא היה עבר בינינו הוא אמר לי מה פתאום ניזכרתי בו אחרי 10 שנים לפחות... האם ירדתי מהפסים?.

היי טליה לדעתי לא אבדת את שפיותך. לעניות דעתי את כנראה אינך מאושרת כל כך בנישואייך הנוכחים ולכן מנסה למצוא מפלט בבריחה אל משהו שיצרת ממנו פנטזיה אידיאלית. הרי כאשר היה שלך לא היית מרוצה כמו שכעת אינך מרוצה מיחסייך עם בן זוגך הנוכחי. עדיף שתבדקי עם עצמך מדוע את מדגישה כ"כ את היותך אהובה ע"י אנשים אחרים וטוענת רק את תחושותם ולא את תחושותיך ואולי תבררי זאת דרך טיפול פסיכולוגי. מדוע הצורך הזה להתרכז באחר ולא בעצמך?

טליה שלום לא ירדת מהפסים אבל משהו מטריד אותך כיום. חזרה לזכרונות העבר הם בדרך ביטוי לקושי עם משהו בהווה. אותו בחור מייצג עבורך את הבעיה עימה את מתמודדת כיום ולכן אני מציע לך לנסות ולזהות מה מתרחש כעת ולטפל בזה. נשמע שהפניה לעבר לא תעשה טוב לאף אחד בסביבה שלך ובמיוחד לך עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכבוד: ד"ר אורן קפלן תודה שהקדשת לי מזמנך אכן יש לי בעיה שאני מתמודדת איתה אני רוצה לציין שאותו בחור בעברי היה גבר קנאי מאוד וכפייתי לעומת זאת בעלי אדם מאוד פתוח וליברלי ומודע לכל מה שעובר עליי ומרוב שהוא נותן לי מרחב מחייה אני יוצרת קשרים עם גברים ובוגדת בו כל הזמן אבל לא מבחינה מינית אלא וירטואלית באינטרנט האם אני עדיין שפוייה לדעתך? מחכה לתשובתך תודה מראש,טליה

האם יש טיפול לאדם המכור לבזבוז כסף ונראה כי פעם אחר פעם הוא מאבד שליטה על הכסף שלו ומגיע פעם בכמה שנים למצב של התמוטטות כלכלית. האם יש קבוצות תמיכה כדוגמת נ.א. או אחרות אשר יכולות לסייע במקרה הזה או סוגי טיפול אחרים... הדברים דחופים. תודה!!!

יוני שלום כדאי לבדוק האם מדובר רק בבעיה אישיותית שגורמת לבזבזנות או שאולי יש תופעה נפשית אחרת, למשל מניה שהיא התפרצות זמנית של אנרגיה ובזבזנות שאחריה גם מגיע לרוב דיכאון. במקרה כזה יש צורך לא רק בטיפול פסיכולוגי ותמיכה אלא גם בתרופות כדי שימנעו החמרה במצב. התמכרות כמו כל התמכרות היא דבר שדורש מוטיבציה רבה כדי להיגמל ממנה ושאלת המפתח האם מוטיבציה זו קיימת ותשמר לאורך זמן. ללא מוטיבציה מאוד חזקה כל טיפול נדון לכישלון נוסף. אינני מכיר קבוצות תמיכה בנושא, יש פסיכולוגים שעוסקים בטיפול בהתמכרויות ואולי זה כיוון אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

צהרים טובים אורן, ישנה כתבה באתר שלך, שיש לה קישורים גם מכאן, ושמה: EMDR ובתוך הכתבה יש קישור לכתבה אחרת בשם 45 ARTICLE45 והקישור לא עובד (לוחצים עליו ולא מגיעים למקום הרצוי). לטיפולך... תודה!

תודה על ההערה לצערי הקישור כבר לא עובד יותר ונאלצתי להסירו מהמאמר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, כשאנו כועסים על הילד בן ה-5 על מעשה לא טוב שהוא עשה הוא מגיב "אני רוצה למות" והוא אומר זאת כל פעם כשאנו ההורים מעירים לו והוא נעלב ואין לו שום סיבה להגיד זאת. האם זה צריך להטריד אותי או לפנות לפסיכולוג ילדים? תודה

גינת, לדעתי זה כבר מטריד אותך, ואולי כדאי לשאול את הגננת. סביר להניח שהוא שמע את זה ממישהו, אבל הייתי עושה בדיקה. עדי

גינת שלום תגובתו של הילד מטרידה ואני לא מציע להתעלם ממנה. עם זאת, לא בהכרח שצריך מייד לפנות לפסיכולוג לבדיקה. נסו לשחזר מתי התחיל להגיב כך, האם שמע ביטוי דומה בסביבה ובאיזה מצבים בדיוק הוא מגיב לכך. בגיל הזה תפיסת המוות מאוד לא מגובשת ורוב הסיכויים שהוא אימץ ביטוי של מבוגרים ששמע בסביבה. בכל מקרה, במידה והתופעה לא חולפת מאליה והענין נשאר מטריד בהחלט אפשר לפנות לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי רציתי לשאול : האם עוברים בדיקות מדוקדקות יותר לפני נטילת התרופה לדוגמה בדיקת דם,תזונה,אורך חיים , האם ישנו קשר בין איזון או חוסר איזון הורמונלי לבין תיפקוד הסרטונין יש תחושה שתרופא זו ניתנת בקלות מדי , עוד לפני שבאמת בודקים מה הבעיה אשמח לקבל תשובה תודה PILL

תרופות פסיכיאטריות הן עניין של רופאים פסיכיאטרים , לכן כדאי לך לשאול את השאלה בפורום פסיכיאטריה הסמוך.

שלום בעיקרון אינני יועץ בנושא תרופות ומומלץ לפנות לפורומים הרפואיים. בכל מקרה, למיטב ידיעתי אין בדיקות כאלה שעושים באופן קבוע, זוהי תרופה נפוצה מאוד לשימוש ואינני מכיר פרוצדורות רפואיות שנעשות לפני השימוש בה, למעט אם האדם סובל ממחלה גופנית קודמת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני חייבת שתעזור לי ומקווה שאכן זה יעזור לי. אני מתחתנת עוד כמה ימים ואני מאוד מאוד לחוצה מכך, מכל החתונה,האנשים וכ"ו... אני בחורה שנראית טוב מאוד ובן זוגי לא כ"כ אך אני מאוד אוהבת אותו וטוב לי איתו, וזאת הבעיה שאני עושה מאוד מאוד חשבון לאנשים מה יגידו עליו וכ"ו.... אנא ממך תעזור לי איך אני עוזרת לעצמי ועובדת על עצמי בעניין הזה, לא לעשות חשבון מה יגידו וכ"ו... מאוד מאוד מאוד קשה לי עם זה. בתודה מראש מיכל.

לימור היי אני התחתנתי בשבוע שעבר בפעם השניה בחיי. ובפעם הראשונה התחתנתי עם מישהו שניראה טוב ואני רוצה להגיד לך שעם יופי לא הולכים לאף מקום וזה לא מוביל לשום מערכת יחסים. לעומת זאת הבחור השני שהיום אני נשואה לו די חששתי בהתחלה מה יגידו עליו כי הוא ניראה קצת פחות טוב. עם הזמן הבנתי שלא משנה מה אנשים אומרים כי אני הולכת להחיות איתו באותו בית ואני בחרתי אותו מהסיבה שראתי את היופי הפנימי שלו. את לא צריכה להייחס למה אנשים אומרים או מה אנשים יגידו. את צריכה לחשוב מה טוב בשבילך ומה הבחירות שלך ולהיות שלמה איתם. כי אם את אוהבת אותו אז זה בגלל שהוא בן אדם טוב ובגלל המעלות שלו ולא בגלל היופי החיצוני שלו ואם לא היית אוהבת אותו בטוח לא היית מתחתנת איתו. תראי אנשים תמיד יהיה להם מה להגיד על כל דבר זה כמו בחתונה אחד יגיד היא יפה השני יגיד היא מכוערת אז תהי שלמה עם הבחירות שלך בחיים ותגידי לעצמך מיכל את בחרת ככה כי ככה זה ניראה לך וככה זה טוב לך.

ללימור המקסימה. המון תודה על העידוד, אכן אני צריכה את זה מאוד מאוד כעת.

מיכל שלום הלחץ לפני החתונה טבעי למדי. אם לא היית מוטרדת מהנושא הזו בוודאי היה משהו אחר שמלחיץ בצורה כזו או אחרת. נושא מה חושבים האחרים לא התחיל אתמול ולא יסתיים כנראה עם החתונה, זה סיפור קצת יותר עמוק שלך עם עצמך. הניחי אותו בצד עד כמה שאת יכולה, קבלי את עצמך עם הנטייה הזו להיות מוטרדת מדעתם של אחרים, או לפחות דחי את הטיפול בכך לאחרי החתונה. בסופו של דבר את צריכה להיות מאושרת עם בעלך ואם לך טוב עימו ועם איך שהוא נראה זה מספיק. שיהיה לך במזל טוב ותזכרי שמידה סבירה של לחץ היא מאוד טבעית. אם בכל זאת הדברים בוערים בעצמותיך ללא מנוח, פני לעזרה קצרה וממוקדת אצל פסיכולוג. אפילו ימים ספורים עשויים לעזור. אפשר אפילו להיעזר בתהליך היפנוזה קצר הן לצורך רגיעה עצמית והן כדי להרגיע את המחשבות המטרידות. תוכלי לקרוא כאן על היפנוזה: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתוח לפעוט בן שנתיים להסרת העורלה בהרדמה מקומית עלול להשאיר לו טרואמה בעתיד? אם כן כיצד זה יכול להתבטא. תודה

רינת שלום לדעתי ככל שזה יבוצע בגיל צעיר יותר כך הטראומה תהיה קטנה יותר ולכן אין טעם לחכות. אין תשובה חד משמעית לשאלתך, יתכן שכלל לא תהיה לזה השפעה ואולי כן תהיה התייחסות כלשהי. מאחר ואתם מתכוונים לעשות זאת אין טעם להיכנס לשאלה הזו כעת. תנו לו את התמיכה האפשרית ועשו את מה שאתם חושבים שצריך לעשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני דיכאונית ולוקחת טיפול פסיכולוגי + תרופות אני רוצה שיהיה לי טוב לאהוב את עצמי ולהיות מאושרת אבל אני לא מצליחה למרות שאני מחזיקה בתקווה שיום אחד אני אצליח זה מה שמחזיק אותי בחיים . אני מנסה לעודד את עצמי בדברים הקטנים עצם העובדה שאני חזקה כי יש לי תקווה שאמצא את האור. אבל....... אני הגעתי למסקנה שאני טוחנת וטוחנת מחשבות שליליות, מבקרת את עצמי בצעד הכי שלילי שיש , לא אוהבת אנשים כי אני מבקרת אותם ותמיד מוצאת משהו שמעצבן אותי אצלם, מנתחת כל דבר חיוך מבט תנועה , זה דבר מטורף . אני הגעתי למסקנה שלמרות שאני סובלת מכל זה אני בתוך תוכי "נהנת " מזה מלטחון ולנתח כל דבר. זה ממלא אותי איכשהוא ונותן לי סיפוק איכשהוא, כי אני לא מכירה משהו אחר ולכן אני לא יודעת איך להיפתר מההרגל הזה. זה הרגל שבתוכי כבר זמן רב , זה כמו בית, בגלל זה אני פוחדת לעזוב את ההרגל הזה. למרות שניסיתי קצת הרגשתי ריקנות אין לי על מה לחשוב חוץ מדברים מדכאים או ניתוחים על המעשים שלי שאני מפרשת אותם בצורה לא נכונה , או אני סתם עצובה כי אני רגילה להיות מלנקולית ודרמתית כאילו שזה ממלא אותי אבל בעצם זה משהו מדומה משהו שאני התרגלתי אליו ומאמינה בו ושעוד לא מצאתי תחליף ,כמו להאמין בעצמי, לאהוב את עצמי, לראות את התכונות הטובות שבי , להיות חיובית, להיות עם שמחת חיים לאהוב אנשים. אני מתביישת מעצמי ...... בטח כשתקראו את זה תגעלו ממני אבל זה אני מי שרוצה לעודד לתת לי טיפ אני מאוד אשמח נואשת תודה מראש אם קיים אושר זה עבודת אומנות העולם מחזיק בחוט אני מחזיקה בחלום שלי

שלום מה שאת מספרת משמעותי מאוד בשביל השינוי אותו את רוצה. אם את מבינה שיש לך סוג של רווח משני מהמחשבות השליליות זה כבר חצי פתרון בדרך לשינוי הדפוס הזה. סביר להניח שאימצת את צורת המחשבה הזו בגלל משהו בהסטוריה האישית שלך, כאשר אז היה הגיון בסוג כזה של חשיבה. למשל, מצב של חוסר מוצא שעדיף איכשהו להשלים איתו מאשר להילחם על שינויו. עם זאת, לא בהכרח שהיום את חייבת לשמור על הדפוס הזה וחלק חשוב מהמטיפול שלך יכול להיות דגש לחשיבה חיובית והתרחקות מהנטייה לשקוע לתוך הבוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הרווח המשני על התפוס חשיבה שלי הוא עצם העובדה שגיליתי שזה משרת אותי , ממלא אותי ונהיה הרגל שבלעדיו אני לא יכולה לחיות? זאת הכוונה שלך לרווח משני? וגם רציתי להוסיף שהפיתרון שהפסיכולוג המליץ לי כאשר אני טוחנת מחשבות שליליות זה פשוט לעשות דברים במקום כל דבר אבל להתעסק ואז המחשבה הולכת לאט לאט. אבל כשאני לא מתעסקת איך אני עושה כדי להפוך את המחשבה השלילית לחיובית? זאת שאלה יותר קשה. האם יש לך תשובה או טיפ? תודה

ברגע שקראתי את דברייך הרגשתי אני יותר נכון מרגישה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי מעולם לא ידעתי מי אני מה אני ולמה זה קורה לי לא הייתי בטיפול ואני שוקלת להתחיל, השאלה היא אם זה יעזור ס אני מקווה לטוב וישנם ימים נדירים בהם אני קמה ויש מצב רוח אבל זה ממש לא להרבה זמן חשבתי שאני היחידה בעולם כך תוכלי להגיד לי בת כמה את או מייל ? תודה ושיהיה רק טוב

לילה טוב מתוקה, יש לי המלצה מצויינת בשבילך. יש המון פורומים של תמיכה באינטרנט, של אנשים שאפשר למצוא הרבה במשותף איתם, אפשר לדבר איתם, לעודד ולהתעודד מהם, ואני ממליצה לך בחום לנסות. לדוגמא באתר של תפוז: WWW.FORUMS.TAPUZ.CO.IL יש פורומים אין סוף שתוכלי למצוא שם לפי נושא. בהצלחה ותרגישי נפלא!

תודה אני כבר שם מזמן וזה באמת עוזר

אני סובלת מחרדה, אני מעונינית לדעת מהו הסימפטום הבא: קרה לי כמה פעמים , אמנם בודדות , שאני נמצאת בסיטואציה מסוימת למשל בישיבה חשובה או בנסיעה ברכב עם אנשיםופתאום אני מפחדת שאני לא ישלוט בעצמי ואכנס לאיזשהו התקף זעם או משהו כזה ויעשה משהו שלא קשור לזמן ולמקום ולא אופיני לי? בסופו של דבר שום דבר לא קורה ואני לא עושה שום דבר, זו סתם מחשבה. מה זה בדיוק ההרגשה הזו? אני התחלתי טיפול אצל פסיכולוג בקשר לבעיות החרדה, האם גם זה בר טיפול?

שיר שלום מה שאת מתארת איננו נדיר כלל והוא חלק מבעיית החרדה. אני מציע לך להביא את הנושא לטיפול ובוודאי תקבלי התייחסות רלוונטית. אני מזמין אותך לקרוא את המאמר הרצ"ב ולראות אם זה מתאים למה שקורה לך: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שמי נלי אמא לילד בן 6 כבר בגיל 0 תוך נסיון להירדם הילד דפק את הראש מצד לצד במיטה ועד היום הוא נוהג לדפוק ראש וזה מרדים אותו ולפעמים גם תוך כדי שינה מה לעשות זה מציק לי ולו ומאוד הרבה פסיכולוגים לא ידעו לענות לי תשובה מדויקת היום הילד מתקשה ללכת לישון אצל חברים יש לכם פתרון אשמח לשמוע 052672583

שלום מאוד יתכן שמדובר בסוג של הפרעה בשינה. אני מציע לך לפנות למעבדת השינה לילדים של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב בניהולו של פרופ' אבי שדה שהוא מומחה בנושא ולבדוק מה קורה. יש מספר מעבדות שינה נוספות, אם אינני טועה בבי"ח דנה באיכילוב ואולי במספר מקומות נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 17 אחרי התקף פסיכוטי שני לא היתה באשפוז וכרגע נמצאת בבית כאשר את רוב הזמן בפרט בשעות הבוקר היא מעבירה בשינה היא מטופלת ברספרידל 4 מ"ג וכן פקסט , רק בשעות הערב היא צופה בטלויזיה וגולשת עם המחשב.קיבלנו עצות שונות ומנוגדות אחת היא להניח לה ולעודד אותה והתרופות ישפרו את המצב וגם את התופעות השליליות אני רוצה לציין שהיא 5חודשים לאחר ההתקף העצה השניה היא לאשפז אותה גם לאשפוז כי אחרת המצב יחמיר ויהפוך לכרוני הרופא המטפל שינה את דעתו מספר פעמים ואינו ממליץ על כוון מוגדר. אודה לך מאד אם תוכל ליעץ לי מה לעשות.

קנדשוב שלום אין תשובה חד משמעית והדרך הנכונה דורשת היכרות אישית עם המשפחה ועם הנערה. כמו שאתה מבין יש מצבים בהם עדיף טיפול בבית ויש מצבים בהם עדיף אישפוז וזה לא מסוג הדברים שאפשר להמליץ עליהם באינטרנט. אם אינכם מקבלים תשובות מספקות מהרופא המטפל אני מציע לפנות לקבל חוות דעת נוספת מאיש מקצוע שיפגוש אתכם ואתם בתכם. בכל מקרה, כדאי אולי להתחיל לחשוב על קבוצת תמיכה. צרו קשר עם עמותת אנו"ש ואולי תקבלו שם רעיונות והצעות. http://www.enosh.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

איך מספרים לילד הביולוגי של אם גרושה שהחליטה להיות אם פונדקאית על תהליך ההריון שהרי אמא בהריון אך הילד לא יהיה שלנו והוא לא יהיה אח שלי מה עושים?

לא ציינת בן כמה הילד. לדעתי ההסבר צריך להיות בהתאם ליכולת ההבנה שלו את המצב. הכי טוב זה להתיעץ עם פסיכולוג לילדים.

נועה שלום תהליך של פונדקאות כרוך במשמעויות רגשיות עמוקות הן לאם והן לילד. תהליך כזה אינו מתחיל ומסתיים בהסבר אלא דורש לדעתי ליווי צמוד במשך תקופה הרבה יותר ממושכת. במידה ויש ברקע אנשי מקצוע שמעורבים בתהליך כדי להתייעץ איתם ואם לא לפנות ביוזמה אישית לפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, מחפשת המלצות על פסיכולוג לנערה בגיל ההתבגרות (בת 15). מישהו/י צעיר ונעים, ולא פלצני. יש המלצות?

מאיזה אזור?

היי, אני מחפשת פסיכולוג מאיזור המרכז, רצוי באיזור חולון/בת-ים/ראשל"צ, אבל אפשר גם תל-אביב. אודה לכל סיוע ו/או הפניה

כישרון מיוחד ואני?! האמת שהמחשבה הזאת הטרידה את ראשי מפעם לפעם, נוכחתי לדעת שאין לי אף לו כישרון מיוחד היוצא דופן מן הכלל והנורמה. אין לי כישורי משחק, ניהול, אומנותיים וכמו כן. אך אם אתם מתעקשים שאמציא כישורים- כרצונכם! בילדותי שיחקתי טניס, בהתחלה שיחקתי כחובבנית לשם הכיף.. אך עם השנים המאמן דחק בי לפתח את יכולת ופוטנציאל המשחק שלי .. שדרשו הרבה אימונים מפרכים על המגרש. כך שהשתתפתי בתחרויות טניס בכל רחבי הארץ לנערות בכל חופשה או מועד. המאמנים שאפו שאהיה שטפי גראף הבאה , אולם בשנות גיל התבגרות פרשתי מהטניס מסיבות אישיות.. הפואנטה- כישרון מיוחד קטגורית "הספורט"... נחשב או לא נחשב?

שלום כל תחביב שאת נהנית ממנו ישרת אותך ויכול לעלות לך את איכות החיים, השאלה מה את עושה עם התחביב. האם את ממשיכה לשחק טניס? האם את נהנית מהמשחק? האם את נפגשת עם ספורטאים נוספים? תמשיכי לפתח את התחביב שנקרא גם הספורט הלבן יישר כוח

שלום קשה להתעלם מהאופן בו בחרת להציג את ההודעה שלך "סתם אל תתיחסו..." בכל אדם יש משהו מיוחד ואינדיבידואלי אבל צריך גם נכונות לראות את אותו הדבר. זה לא חייב להיות דבר מה גרנדיוזי, אלו יכולים להיות דווקא הדברים הקטנים של היום יום. את כנראה חשה פגועה ומאוד רוצה לקבל חיזוק מבחוץ שאת מיוחדת. הבעיה שכאשר הדימוי העצמי פגוע קשה מאוד לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך כפי שאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב, אני בשנות השלושים לחיי, רווקה , אני מתגוררת אצל אמא שלי שהיא אלמנה, ובסופי שבוע אצל חבר שלי.אני מרגישה שיש לי כעסים רבים על אמא שלי, שנובעים מחוסר התקשורת שלה איתי ועם שאר האחים שלי, אני מרגישה שהיא רוצה לקבל מידע היא עושה את זה דרך שאר האחים, אני לא מסוגלת להיפתח אליה, אני חושבת שהיא לא נתנה לי את האהבה , יחס, השקעה שהייתי צריכה לקבל ממנה,בתור ילדה נערה ובחורה מתבגרת. היא הולכת ומדברת עלי שאני לא רצינית בכלום בחיים שלי. אני מבינה שהמנטליות שלה היא כזאת ובכל זאת אני כל הזמן כועסת עליה,אני ממש משתדלת להחליף איתה משפט או שניים וכל זה כדי שאני לא אצטער בעתיד.אני כועסת עליה על חוסר הביטחון שלי , על חוסר ההצלחה שלי בהקמת משפחה משלי,וכו' איך אני יכולה להשתחרר מהכעסים האלה , איך אני יכולה לסלוח על זה שההורים שלי סדרי העדיפויות שלהם היו אחרות ולא השקעה בנו הילדים שלהם?! אודה לך על עזרתך.

אל תכעסי- את מצד אחד כועסת על אימך ומצד שני את בגיל 30 ואת עדיין חייה איתה... נשאלת כאן השאלה למה ? זה נראה כאלו בהתנהגותה היא גורמת לך בכל זאת להיתקע תחת קורת גג איתה... לגבי כעסים על הורים טבעי לחלוטין ... אבל היום את בת 30 ואת מבוגרת דיו כדי לבצע שינוי בחייך. את ראויה לשינוי חיובי, לחיים משל עצמך, תשתחררי ממנה וממה שלא העניקה. קחי את עצמך בידיים תעזבי דחוף את הבית ותצמחי מההתחלה .... את לא מתארת לעצמך איזה שינוי חיובי יכול להתחולל מזה. יאללה לכי על זה ועכשיו!!!! בהצלחה נורית

אלונה ונורית שלום, אלונה, את לא כותבת על עצמך הרבה. כלומר מה את עושה בחיים וכו' . גם לי היו כעסים על אימא שלי, אבל היום יש לי איזושהי השלמה עם מה שעשתה. אני בהחלט חושבת שההצעה של נורית היא טובה, אבל לעיתים שכר הדירה הוא מאוד גבוה. חוץ מזה שמי שרוצה עצמאות, צריך לשלם מחיר, וזה לא רק המיסים. המחיר הוא גם שאת צריכה לדאוג לך לכביסה, לניקיון הבית, וכולי. אפשר גם לגור עם שותפים, אבל זו אופציה בכלל לא פשוטה. נורית, ההצעה שלך טובה מעיקרה ונכונה, אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם לממש אותה. אני מכירה מישהי בשנות השלושים לחייה שעדיין חיה עם ההורים, כי אין לה כסף לשכר דירה! אני גם מכירה עוד סיפור של מישהי שחייתה מחוץ לדירת ההורים וכעת נאלצה לחזור לשם עקב תשלומי שכר הדירה. עדי

היי נורית, ותודה את צודקת שהיא גורמת לי "להיתקע" ואני רוצה לעזוב אבל אני מתלבטת אם לעבור לגור אצל החבר שלי, אני לא רוצה לעבור בגלל הסיבה הלא נכונה, כי לאחרונה הוא אמר לי באחד הויכוחים שלנו שהוא לא בטוח בקשר הזה, ושאנחנו טיפוסים דומים , דבר שמקשה על החיבור בנינו. בכל מקרה אני מודה לך על האכפתיות. המשך יום טוב אלונה

אלונה שלום התגובות הרבות שקיבלת מעידות אולי עד כמה נושא הקשר הראשוני עם ההורים הוא משמעותי ומשפיע לאחר מכן עד דברים רבים בחיים. את פותחת את דבריך בכמה מילים על עצמך, על כך שאת רווקה ומתגוררת בסופי שבוע אצל חברך. למרות שאת לא מתייחסת לכך ישירות יש לי הרגשה שהעובדות הללו קשורות בדרך כלשהי לכעסים שיש לך עם אמא שלך, למרות שלא אמרת על זה דבר קונקרטי. אני מתאר לעצמי שהמגורים איתה כיום הם חלק מהרצון שלך, מודע או לא מודע, להשלים דברים שלא נוצרו בעבר, אחרת היית בוודאי עוזבת את בית אמך לפני זמן. אינני יודע כיצד הכעסים ישתנו או יעלמו. יש הרבה דברים ואתגרים שעומדים בפניך ורק את זו שתוכלי לשנות את עתידך עבור עצמך. יתכן שתוך כדי כך תהיה לך הזדמנות להתבונן על הדברים שהתרחשו בבית אמך מזוית אחרת יותר סלחנית. בכל מקרה, תהליך השינוי הוא כעת על אחריותך בלבד, ולא מוטל על כתפי אמך. כאשר תרגישי יותר עצמאית וקומפטנטית להתמודד עם מה שקורה לך סביר להניח שהכעס כלפי אמך ואולי גם הכעס כלפי עצמך יחלש. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מתאמנת בהוראה, בהיותי באחד מימי האימונים שלי בבי"ס תיכון, צפיתי בשיעורים כרגיל בכיתה י', וזאת לא פעם ראשונה, תוך כדי צפייה, הפנאתי מבט לאחד התלמידים, היה נמוך קומה, נאה, אבל קטן! ועל פניו רואים פחד, מתח ולחץ. התלמידים כתבו במחברות את תמצית דבריה של המורה, כנראה שהילד בקושי הספיק לעקוב אחרי כל מילה..... עקבתי אחרי התנועות והבעות הפנים של הילד, המצב עורר בי המון רגשות של פחד ורחמים וצער והרגשה של בדידות, פשוט הזדהתי עם הילד .. וכמעט בכיתי...לא ידעתי מה עבר עלי אז.. קשה לתאר את משהרגשתי בו ברגע ההוא ובכל פעם שאני נזכרת בפנים שלו כאב עמוק קורע אותי מבפנים, רגשות של פחד ובדידות חוזרים.........אני לא מצליחה להסביר את המצב הזה ..ומאיפא זה נובע...אמנם סבלתי מלחץ והרבה פשלות בתיכון לפני 7 שנים אבל, לא חושבת שזאת הסיבה.. החשש הגדול שלי, בעקבות המצב הזה, מהעתיד שלי כמורה, לעמוד בפני ילדים כאלה ולראות אותם במצב דומה ... בטח שזה יגרום לי חולשה ואי שליטה... חוששת גם מלהעביר שיעור באימונים בפני הכיתה הזאת!! והמורים המאמן והמלוה נמצאים איתי באותו חדר, בוחנים את שיטת ההוראה שלי.... יש להזכיר שאני חדשה באימונים... ולא כל כך לפני שנרשמתי ללימודים רציתי להיות מורה, אבל אמרתי לעצמי אולי זה יעור לי בעתיד במקרה אם לא מצאתי חלילה מקום עבודה......!!! מה לדעתך כדאי לי לעשות??!

ליהי שלום חשוב שתביני מה התרחש באותה תצפית ואילו רגשות זה עורר בך. כנראה שיש בך חלק חרד ולמרות שעברו שנים ואולי כיום הדברים נראים אחרת עדיין את זוכרת את החלק שלך שסובל מלחץ ואולי דימוי עצמי נמוך. במידה ויש לך מדריכים שמלווים את תהליך ההכשרה יתכן שתוכלי להתייעץ עם אחד מהם לגבי מה שקורה לך. זה נושא מקובל למדי בתהליכי הכשרה. במידה וזה לא מתאים אולי תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע אחר כדי שלא תגיע למצבי לחץ חריפים מדי שישחזרו אותן חוויות בלתי נעימות מהעבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבעלי (בן 36) התקפי חרדה במקומות ציבוריים (בפרט בבית כנסת בשבתות). מכיוון שהינו אדם דתי, הוא מעוניין להמשיך ללכת לבית כנסת מדי שבוע, אולם הדבר גורם לו סבל רב. למי לפנות? האם לרפואה אלטרנטיבית פתרונות?

תמי שלום , התקפי חרדה הם תופעה מוכרת וניתנת לטיפול. כדאי להתחיל באבחון אצל פסיכיאטר, שגם ימליץ על סוג הטיפול. באופן כללי, ידוע כי טיפול פסיכולוגי בשיטה קוגנטיבית התנהגותית יעיל מאד במצבים מסוג שכזה. במידת הצורך, יוצע לכם גם טיפול תרופתי. השילוב בין טיפול פסיכולוגי ותרופתי נמצא כיעיל ביותר! בהצלחה.

בוקר טוב, אפילו אם יש איזושהי תרופה אלטרנטיבית להתקפי חרדה, היא לא תעזור לבד, זה לא כאב ראש או משהו כזה. טיפול פסיכולוגי בטוח יעזור בתור התחלה. ואם הוא יסכים ללכת, מצבו ישתפר בהרבה, מנסיון. בהצלחה...

תמי שלום מדובר בבעיה שניתן לטפל בה הן ע"י כלים של טיפול פסיכולוגי והן ע"י תרופות נוגדות חרדה. אני מצרף קישור למאמר על הנושא, אני מציע שתתני לו לקרוא ואח"כ פנו לקבלת עזרה מקצועית. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, האם "טלטלה נפשית" של המצאות במצב מפחיד שכבר חווית אותו בעבר (כמו חידוש טיפולי פוריות והחשש מהסתבכות קשה כתוצאה מהם) יכולה לשנות את האופי בצורה דרסטית, כמו "ברקס" חירום בחיי היום יום?, האם זה מצב זמני, אני אחזור לעצמי? אני מוצאת את עצמי מהרהרת המון, כמעט בכל דבר, לפעמים אני מרגישה שאני "משקיפה על העולם מהצד", נותנת לו לחלוף על פניי, נזכרת ומשחזרת דברים שמזמן הושמו במגירות גניזה, מבינה שדרכו של העולם זה להמשיך הלאה, הכל ממשיך כרגיל, השמש זורחת ושוקעת, הזמן חולף, הילדים גדלים, אני ממשיכה הלאה. אפילו שכעת אני בהילוך איטי כל כך. אני הרבה יותר רגישה לזכרונות, הבכי חונק את הגרון מהר מהמצופה, אני זו שתמיד מעודדת ומחזקת את כולם, מתמודדת עם הדברים הכי קשים, והיום רק מלהסתכל באלבום התמונות, או לשמוע חדשות על הרוגים, הדמעות שלי זולגות ללא שליטה, לפעמים עד כדי מבוכה בפני בני משפחתי, היכן נעלמה רוח הקרב שלי? טיפול הפוריות האחרון, עבר בשלום מבחינה רפואית, תוצאה שלילית. אני שוקלת האם לגשת לטיפול נוסף, האם אני שוב אחווה טלטלה עזה כזו? או שאולי כבר חוסנתי? החשש שלי מהסתבכות רפואית נובע כמובן מעצם היותי אמא והאחריות שלי לילדי חסרי האונים. אני תמיד חלמתי על משפחה גדולה, לפחות שלושה ילדים (משפחתי משני הצדדים נצר לניצולי שואה, משפחתי מצד האם מנתה את סבתי, אמי ודודתי 3 נפשות שהצטמצמו לשתיים) חברותיי הספיקו ללדת לפחות עוד פעם או פעמיים מאז נולדו ילדיי לפני חמש שנים. ואני כל כך רוצה לחוות גידול של תינוק מרגע הולדתו, לראות ולשמוע אותו בלידתו, להניק, לטייל עם עגלה בגינה בפארק ולא בגינת בית החולים, אמי אומרת לי להודות על כך שיש לי שני ילדים ולא להתגרות בגורל, היא מאוד מלחיצה אותי וזורה בי רגשי אשמה שבגללי ילדי יסבלו (אם אזדקק שוב לשמירת הריון ממושכת, או חלילה יקרה לי משהו) אני לא מנסה להתגרות בגורל, אני רוצה דבר טבעי, שאצלי יש צורך בהתערבות רפואית כדי להשיגו. האם להרפות כעת מהתהליך? או להמשיך ולקוות לטוב? הכי מפחיד אותי להרים ידיים בכלל, להכנע לפחדים.

לי שלום מה שאת מתארת הם סימפטומים קלאסיים של פוסט טראומה. אני מציע לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי הן במהלך טיפולי הפוריות ולאחר מכן במהלך ההריון. הרוגע הנפשי הוא משתנה מפתח משמעותי בכניסה ושמירה על ההריון וכן באיכות חייהם של האם והעובר. ניתן גם לטפל באופן ממוקד בזכרונות הטראומתיים שכנראה מציפים אותך כעת, אחת השיטות החדשניות בתחום היא EMDR ואני מצרף קישור למאמר רלוונטי בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm הסימפטומים הם תגובות חרדה ואפשר לקרוא על הנושא בקישור http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרימה ידיים. אני חייבת לציין שקיבלתי חרדה רק מקריאת המאמר מתוך Anxiety30 ... או שאני פסיכית לגמרי מכיוון שמצאתי סממני הזדהות כמעט עם כל סעיף (OCD, PTSD, GAD, וחרדה) או שעליי פשוט להרפות מכל העיניין ולהפסיק לחטט בפצעים שלי, לפני שאגרום לעצמי "אנפקציה חמורה". אני חושבת שאני בחורה נורמאלית, שעברה קצת יותר מדי בשנים האחרונות, ועליי להפסיק להיות כזו רגשנית, להפסיק לפחד, להודות על כל יום שבו השמש זורחת מעליי, להסתכל על צרות גדולות יותר של אחרים ולהתנחם מה, בשלב זה, אני אספר לך שלפני כשנתיים וחצי, חוויתי משבר קשה, שלווה בדיכאון קשה מבחינתי, גבל ברחמים עצמיים, אי רצון לחזור להשתלב במעגל העבודה, הכל נראה פסימי, שלדעתי נבע מהפסקת מרתון אירועים, כשפתאום היה לי זמן להתחיל לחשוב... פניתי מיוזמתי אחרי מס' חודשים לעזרה פסיכולוגית מבית החולים בו החלה שרשרת האירועים, הייתי מס' חודשים בטיפול אצל פסיכולוגית, שבמהלכו הרגשתי שאני דורכת במקום ולכן אני מרפה ומפסיקה. מן הסתם עוד מחכים לי גשרים גדולים ורבים בחיי, אני מקווה שאצליח לעבור כל אחד מהם בצורה האופטימית ביותר. תודה על התמיכה, על התשובות, קיוויתי ליצור דרך להכוונה אינטראקטיבית, בשלב זה אוותר. אני אתחיל לרשום את רגשותיי ולאגור אותם בקבצים, מצאתי שזה מהווה מעין תרפייה עבורי, ואני מרגישה מעט "ריקון" והקלה לאחר כתיבה וקריאה בחזרה. תבורכו על האתר. לי.

למורן ולדנה אני מישתמשת בשמות בדויים אז לא להיתיחס בתודה אור ים ..... ויקטוריה

שתדעי לך פה זה לא משנה השם ואף אחד לא מחפש באמת לדעת מי את אלא אנשים כאן חולקים את הרגשות ואת הכאב ואני מקווה שהדברים יסתדרו לך. גם אני רואה בחיים רוע של אנשים מקנאה אז פשוט מתרחקת והולכת לאן שנחמד לי ואני מקווה שאף עם לא תתיאשי ותנסי ליצור חבריות חדשות ולהכיר עוד דברים וכי חשוב תזמי דברים כי הם לא יבואו לבד. אני אשמח תמיד לשוחח איתך כאן

שלום ד"ר רובינשטיין, התחלתי לכתוב בפורום לפני שנים, ואני חוזרת מכאן מפעם לפעם מידי כמה חודשים. בעבר סיפרתי על משפחה כאוטית, על בעייתיות ביצאה מהבית. על בעיותיי: חרדות, או סי די, אישיות גבולית וכו'. לפני כ-שנה יצאתי מהבית, במישורים מסוימים השתפרתי. טיפלתי בבעיות מסוימות ורמת החרדה הייתה נמוכה חוץ מתק' של משברים וכו'. אני מנסה לפלס את דרכי בחיים ולמצוא שקט פנימי ויציבות אבל אני מוצאת את עצמי שוב ושוב במבוי סתום. בנוסף נאלצתי לעבור דירה כמה פעמים במהלך השנה וגם עתה.. לאחרונה נכנסתי לדירה חדשה, אחרי חיפושים ארוכים אחרי דירה ובתנאי לחץ כי החוזה הסתיים. בדירה החדשה האריחים במטבח הם בצבע כחול, אני לא יכולה לסבול את זה, ואני מוצאת את עצמי חושבת רק על זה..דבר שגם גורם לי לתחושות קשות של מועקה,לחץ עצום, כאילו שאני לא יכולה להפריד את עצמי מזה, לא יכולה להשלים עם הצבע הזה ולהתייחס לזה כחסר משמעות(כפייתיות שאני לא מצליחה להימנע ממנה). בנוסף עשיתי שינויים פיסיים בעצמי: תספורת וכו'. המעבר של הדירה, הצבע של האריחים שלא מקובל עליי, השינויים החיצוניים במראה שלי, הדאגות הרבות מהממון של המעבר (אני בחובות די גדולים), כל זה גורם לי למועקה עצומה, המצב הנפשי שלי נעשה מעורער אחרי תק' של יציבות... אני חושבת שאני כן יכולה להגיע למצב של איזון. אם הייתה לי משפחה מאוד תומכת והייתי גרה איתם, אם הייתי בוחרת את העיצוב ולא היו רובצות עליי דאגות כלכליות וגם אם לא הייתי עושה שינויים במראה שלי. אני מרגישה כה אומללה כרגע.. אני מניחה שתפנה אותי לטיפול פסיכולוגי..אני כבר בטיפול פסיכואליטי. ואני שוללת טיפול בתרופות על הסף. יש מוצא? בחורה במלכוד

לפי דעתי יש מוצא, תנסי לחפש לך דירה אחרת אפילו חדר אחד יותר זול ויותר נחמד ובלי אריחים כחולים ומגעילים., מנסיון אם תשכרי באזור מושבים זה יותר זול מהעיר או בקיבוצים. לגבי הכלכלה תנסי לחפש אולי עוד עבודה לשעות הערב כמו ביבי סיטר, טלמרקטינג, פקידה חצי משרה או משהו אחר שאת יכולה לעשות. לגבי התספורת תשני אותה אם לא בא לך, תסתפרי או תאריכי, תצבעי בצבע אחר תחשבי על כיוון של משהו אחר שאת כן אוהבת שכן היית רוצה בשיער ותנסי לשנות. בשביל להוציא את עצמך מהבוץ הכלכלי הייתי מציעה לך לעשות טבלה של כל החודשים ולרשום בכל חודש איזה הוצאות יש לך כולל הוצאות הבית והאוכל ואז תנסי כל פעם להתסכל על זה ולהיות יותר מחושבת ולנסות לחסוך במה שאת לא חייבת לקנות, תאמיני לי מנסיון זה עוזר. בדירה שלך תנסי להשרות אוירה הכי נעימה שאת יכולה שיהיה נקי, מסודר , תמונות, נרות או כל מיני דברים שיש לך וכשאת בבית תנסי לעשות דברים נחמדים כמו לקרוא, לשמוע מוזיקה שאת אוהבת, לראות תוכניות שאת אוהבת, תנסי להעסיק את עצמך ולסדר את הדברים שלך כדי שבפינה הבייתית שלך יהיה לך נחמד.

מאי שלום ראשית הפורום של ד"ר רובינשטיין נמצא באתר זה ונקרא פסיכותרפיה. ולעניין שהצגת. את כותבת שאת בטיפול פסיכואנליטי. זהו בוודאי טיפול עומק והמטפל שלך מכיר היטב אותך ואת ההסטוריה האישית שלך. במצב כזה הייעוץ באינטרנט נראה לי דל והרבה יותר הגיוני בעיני שתביאי את השאלות הללו לטיפול האישי. בכל מקרה, מה שאת מתארת קשור כנראה לנטייתך לכפייתיות שפוגעת בצורה משמעותית באיכות חייך. דווקא הייתי ממליץ לך לפחות לנסות תרופות נוגדות חרדה לתקופה מסוימת כדי לראות האם הן יכולות לעזור בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. כדאי לבדוק מדוע את שוללת על הסף אותן, האם מסיבות באמת רלוונטיות. אני מפנה אותך למאמר בנושא חרדה שם גם התייחסות להיבט של מחשבות והתנהגויות כפייתיות שהן סוג של תגובה חרדתית. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בטיפול פסיכווגי + תרופות בחורה דכאונית שמחפשת שינוי גישה יש לי שאלה מה זה בדיוק לאהוב את עצמי? האם זה למצוא מה שעושה אותי מאושרת?או משהו אחר לגמרי, משהו יותר פנימי? האם אני אוהבת את עצמי? לא למה? כי חסר לי הרבה דברים שאני רוצה לשנות אצלי אני רוצה להתחיל להאמין בעצמי איך אני עושה את זה? אני מעודדת את עצמי בדברים הקטנים שאני עשיתי עצם העובדה שאני רוצה שינוי (להרגיש יותר טוב) ואני נחושה לזה זה מעודד אותי ואני יותר מאמינה בעצמי עצם העובדה שאני לומדת להיות סובלנית כלפי הנפילות שלי (לדכאונות ולמחשבות השחורות שלי) ,זה דבר שהוא חדש לי ואני לומדת אותו , וזה מעודד ומחזק אותי ועוזר לי להאמין בעצמי. עצם העובדה שאני לא מתיאשת אפילו אם הדרך ארוכה זה הופך אותי ליותר חזקה וזה עוזר לי להאמין בעצמי . מסקנה: כרגע אם אני רוצה לאהוב את עצמי אני צריכה להאמין בעצמי ואני מסתכלת על הדברים הקטנים או הגדולים שמעודדים אותי וזה מחזק אותי. האם יש לכם טיפים איך להאמין בעצמי ? אם אושר קיים זאת עבודת אומנות העולם מחזיק בחוט אני מחזיקה בחלום שלי

שלום לך .... אני יכולה לענות לך על השאלה הזאת ... אכן כן לאהוב את עצמך פירושו : להיות שלמה עם עצמך כלומר לאהוב את כל התכונות בך ואת יופיך ... לחפש את הדברים החיוביים שלך ... וכן להיות מאושרת זה אכן גם לאהוב את עצמך כי את מנסה שיהיה לך טוב !!! מקווה שעניתי לך על השאלה !!!! ספיר אם לא עניתי אז בבקשה תודיעי לי !!!! ואם יש לך איי סי קיו ואת רוצה שנדבר שם ישירות אז תגידי לי מה המספר איי סי קיו שלך כל טוב ספיר!!!!!!

תודה לתשובה הברורה אני כל כך מבולבלת שאני כבר לא יודעת מי נגד מי! אבל גם לאהוב את עצמי לדעתי זה לאמין בעצמי ולכל הדברים שרשמתי קודם המחזקים אותי אישית. לא? אגב בן כמה אתה?

שאלת מה זה לאהוב את עצמך אז לפי דעתי זה מתחיל מלקום בבוקר להסתכל במראה להגיד לעצמך אני טובה אני יפה אני מוכשרת. אתמול הצעתי לך להכין רשימה של דברים שאת היית רוצה לעשות ולשנות בחייך, עשית? אני לא רוצה להשמע כמו מורה אבל כשיש לנו רשימה ואנחנו כל פעם עושים דבר אחד זה כבר טוב. תתחילי מדברים קטנים שהיית רוצה לשנות. אני מאוד אשמח לדעת מה היית רוצה לשנות אולי נוכל כאן החבר'ה לייעץ לך איך לעשות אותם ואיך לחשוב חיובי ולגרום לך להצליח לשנות את הדברים. אני מאוד הייתי רוצה לעזור לך ואני אשמח אם תשתפי אותי מה את היית רוצה לשנות.

שלום אולי בשלב ראשון לאהוב את עצמך הוא לקבל יותר את הנטייה והגלים של הדיכאון שמגיעים ולא להפוך אותם למשהו שחור שמאפיל על כל חייך. הטיפול שאת נמצאת בו הוא הדרך לעשות את השינוי, אבל בסופו של דבר השינוי יגיע מבפנים באמצעות מה שאת עושה עם הדברים שעולים בטיפול. אהבה עצמית זה לא משהו פשוט, הוא קשור לא מעט בהסטוריה ארוכת שנים של התפתחות התפיסה העצמית ולכן כל שינוי לוקח זמן רב וחשוב לקחת את הזמן הזה כדי ליצור שיווי משקל חדש. בהצלחה במסע ד"ר אורן קפלן

שלום לך .... אני ויקטוריה ויש לי בעיה .... אני לא יודעת ליצור קשר מעמיק עם משהו ... סתומרת הכל ביני לבין משהו אפילו ידידים וחברות אני לא מצליחה ולא יודעת ליצור קשר מעמיק !!!! אני בחברה לא משהו ואני חושבת שזה הסיבה לכך ... אני ניראה טוב ויש לי מחזרים ... אני מתלבשת צב אופנה !!!! נ.ב : תמיד צוחקים על הקול שלי יש לי קול עדין ... או חוזרים אחרי מה שאני אומרת .... אני בכלל לא תיפוס החלטי אפילו שאני בת 16 ..... אני אפילו לפעמיים עושה דיאטה ומתקשרת לאמא שלי לשאול אם כדי לי לאכול את הקובה או לא כי אני אל רוצה נגיד להשמין !!!! בקיצור לא עצמאית , למשל היה לי יום הולדת שבוע שעברה יש לי איזה 4 חברות אבל כולם שיטחיות החלטנו שלכל מי שיש יום הולדת אז נילך באותו יום לחגוג את יום הולדתו איפה שהוא רוצה ... והינה הגיע היום הולדת שלי ואיפה שאני רציתי הם לא רצו ....... ובסוף החלטנו ללכת למשהו שהם רצו ולא אני אז הסכמתי בלב ברירה וגם אחריי שאני היתלבשתי והגיע רגע היציאה אז הם דפקו לי ברז פיתאום אחת ישנה אחת כואב לה הבטן השניה לא יכולה לזוז כל אחד המציא משהו ובקיצור הייתי כל כך כואבת ובוכה על מר גורלי ..... ולאחר זמן מה לאחת היה יום הולדת והביאו לה בלונים קנו לה עוגה ויצאו איתה לאן שהיא רצתה ....היא לא ניראה טוב כמוני היא בכלל שמנה מאוד לא נחמדה ולא טובה כמוני היא טובה רק בלימודים יותר ממני אני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה אנא אני חייבת עזרה !!!! נץב : הבנים נותנים לי מחמאות הבנות מתרחקות עוד יותר !!!!!!! כמה שאני מתלבשת יפה יותר הבנות מתרחקות עוד יותצר ועושות פרצופים !!!!! אנא מה אני צריכה לעשות במצב כזה עזרו ליייייייייי תודה רבה רבה ........ הכאובה !

אולי הבנות מקנאות בך שאת ניראית יותר טוב מהן ומתלבשת יותר יפה. אולי בלי שום קשר את לא מהמקובלות בכיתה והאחרות כן? נראה לי שהבנים נותנים לך מחמאות כי רוצים אולי להיות נחמדים איתך והבנות מקנאות. האם נראה לך שאני צודקת?

שלום לך שרון !!! אני לא יודעת יכול להיות שאת צודקת ... אבל מה שבטוח שאם אנחנו כבר מדברים על מקובלות אז אני מקובלת יותר מהם !!! אבל כןןן אכן הם מקנאות בי אין משהו אחר !!!! *** אבל לא ענית לי על משהו אחד אולי את תידעי לענו לי : אני לא מצליחה ליצור קשר מעמיק עם מישהו או מישהי איך אני אמורה לעשות בקשר לזה ??? *** ורציתי לדעת בת כמה את תודה לך ...

כשאת אומרת שאת לא מצליחה ליצור קשר מעמיק האם את מתכוונת לקשר של ידידות נפש עם חברה אחת או שניים וכנ"ל לגבי הבנים? אם זה כך אז אני מציעה לך לבדוק בתוך החבורה של ה-4 בנות את מי את הכי אוהבת ומי הכי את מרגישה אליה קרובה ואז לנסות להתחבר אליה ע"י להזמין אותה לצאת איתך לבד, לחלוק איתה דברים הכוונה לגבי רגשות וחויות. במידה ואת לא מצליחה הייתי מציעה לך ללכת לכל מיני חוגים או פעילויות שאת מאוד אוהבת ולנסות להכיר שם חברות. תנסי לחשוב האם חוץ מהלבוש יש משהו בהתנהגות שלך שגורם להם להירתע? כמו לדוגמא שאת מתנשאת עליהם ? לא מקבלת את הדברים שלהם? או האם יש בנות אחרות שלא מקובלות והן נחמדות ואת יכולה להתחבר אליהן? מראה גופני זה לא הכל יש הרבה מעבר לכך ככה שאל תנסי לחפש רק את המקובלות יש הרבה בנות טובות שיכולות להיות חברות טובות גם בלי להיות מקובלות. לפי מה שאת מספרת הן מקנאות לך ולכן הן לא מפרגנות אבל דבר נוסף שאת יכולה לנצל לטובתך זה להתקרב לבנים. אמרת שהבנים מחמיאים לך אז פשוט תקחי יוזמה תנסי להתחבר לאחד או שניים מהם ולהזמין אותו לסרט או למסיבה או להכין שעורים ביחד. מקווה שעזרתי לך

לדנה: תודה רבה לך על ההתיחסות בהחלט עזרת לי.... בתודה : אור-ים

ויקטוריה שלום לפי מה שאת מתארת את מאוד מושפעת ממה חושבים עליך ויתכן שחלק מהבעיה איננה רק ביחסים שאת יוצרת אלא בסוג החברות שאת בוחרת ובסוג הקשר שאת יוצרת איתן. נשמע שביחסים הללו יש הרבה מאבקי כוח וקנאה. אלו מטענים שליליים וקשה לקיים קשרים חיוביים באוירה שכזו. השאלה איך אפשר לקיים יחסים רגועים יותר. אולי אם את עצמך היית רגועה יותר היה לך קל יותר לתקשר עם החברות והסביבה. נשמע שהדגש הרב שאת שמה על הדברים שנראים כלפי חוץ (צו האופנה, המראה שלך) חוסמים אותך מליצור את הקשר העמוק שאת מחפשת שכן הוא לא כל כך תלוי במראה כלפי חוץ אלא במה שקורה בפנים. אלו נושאים שקשה לטפל בהם לבד. היה טוב אם היית יכולה להתייעץ עם חברה טובה מבוגרת קצת ממך, קרוב משפחה או אפילו איש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

הסבא היקר והאהוב שלי, נפטר לפני כשנתיים, לאחר סיבוך של ניתוח מעקפים. רשלנות פושעת של אחיות ט"נ גרמה לו לדלקת ריאות קשה (למחרת הניתוח נכנסנו לט"נ, זה היה חורף, החלון מעל מטתו היה פתוח לגמרי, הוא לא היה מכוסה וקפוא לגמרי, חום גופו היה 35.8 ואף אחד לא טרח לבדוק את המכשירים. כעבור שבועיים כשהוא מונשם וקשור בידיו הוא נפטר בסבל רב. כשהרופאים אמרו לאבי (שהיה האפטרופוס שלו מבין שלושת האחים) שחבל להאריך את סבלו, מכיוון שאין מצב הפיך מנוזלים בריאות וניקוזים וכדאי לתת לו מנת מורפיום מוגדלת ושזה מקובל, אבי לקח עליו את ההחלטה, והיינו אתו בשעותיו האחרונות עד ליישור קו במוניטור שלו לפנות בוקר. הכאב הפיזי בחזה שלי כל כך חזק בשעה שאני נזכרת בכל אחד מאותם 14 ימים. את ההלוויה של סבא אני לא זוכרת, למעט תמונה אחת, שבה אני מנשקת את מצחו העטוף בטלית שנייה לפני שהורידו אותו לקבר לתמיד. בדיוק שנה לאחר מכן, ביום הולדתי, אבי עבר את אותו ניתוח מעקפים (יש לו טרשת כלילית, תורשתי) אני ואחיי לוינו אותו ונפרדנו ממנו בכניסה לחדר הניתוח, והיומיים שהוא היה מונשם, היו בשבילנו סוף העולם, אני ואמי נשארנו בפרוסדור של טיפול נמרץ למעלה מ 60 שעות עד שנתקו אותו מההנשמה, זו הפעם הראשונה שלא ראיתי את התאומים שלי זמן רב כל כך (בעלי טיפל בהם) למחרת מצאתי בין דבריו צוואה, עשויה למשעי כמו שאופייני לאבא שלי, אך היה כתוב בה בין השאר, שאם עד שלושה ימים לא יצליחו לנתק אותו ממכשירי ההנשמה, הוא מבקש לא להמשיך לקבל טיפול. כיום, הוא עדיין לא במיטבו, הוא עזב את מקום עבודתו בגלל מגבלות פיזיות בשל ליקויי בריאותו, לא מקפיד על תזונה נכונה, וכושר גופני שנדרשו ממנו, לא הולך לרופא כשאינו חש בטוב "מה שיהיה יהיה" תשובתו הנצחית. פתחתי על שמי עסק מביתו, שבו אבי עוסק בתחום שלו הקדיש את חייו, הכנו משרד מדהים, עם כל הספרות המקצועית וכלי העבודה המיוחדים, ואבי חידש קשר עם לקוחותיו וכעת הוא מוצף בעבודה. פעמיים בשבוע אני מגיעה לבית הורי במרכז הארץ למלא את חלקי בעסק. המטרה היתה ליצור עיניין ותעסוקה בחייו. אבי לא התגבר על מות אביו, והדרך בה הוא מת. אבי מעולם לא האמין בעזרה מקצועית לנפש, למרות שתמיד הוא עצבני בעיקר בגלל זכרונות כואבים. הגעתי למצב נפשי שבו אני לא מעוניינת לעזור לו, זה נראה לי אבוד, אני רוצה לעזור לי. הנשמה שלי נקרעת מהעומס, העומס של המחשבות, של הפחדים, של החלומות, של ההתחייבות לעסק המשותף שלנו, ושל שאר הדאגות הסובבות אותי בחיי. אני יודעת, שלא ניתן לפתור סוגיות כאלו במשפט או שניים, ונדרש טיפול מסודר, הרפייה וכו'. אני מחפשת כרגע חיזוקים. האם אני פועלת נכון, מה עוד אוכל לעשות, בכוחות עצמי. תודה

אל תנסי לתקן או לאחות את השברים שאת לא יכולה לאחות . על תעמיסי על עצמך כי איתך או בלעדייך התחושות של אבא שלך לא ישתנו. אני מכירה את זה מאבא שלי שגם לו יש עסק וגם הוא עם רקע של בעיות לב והמון זמן הרגשתי מאוד אחראית להרבה דברים עד שהרגשתי שאני מתמוטטת. אז עזבתי את העסק והפסקתי לעבוד איתו ובניתי לי חיים משל עצמי. אז נכון שאני אוהבת אותו מאוד אבל תביני אי אפשר לשנות אותם זה כמו שיגידו לך היום אחרי 30 שנים תשני את עצמך תגלי שגם את לא יכולה להשתנות. אם תרפי קצת תראי שהמצב ישאר אותו דבר והעסק שלו ימשיך לעבוד והוא ימשיך להיות עצבני כמו אבא שלי אז מה לעשות לפעמים צריך להניח להם לתת להם להתמודד עם הדברים בדרכם. אל תשכחי שגברים מופנמים הם לא מדברים על רגשות ולא מאמינים בעזרה מקצועית ואנחנו כן אבל מה לעשות ככה בנוי העולם. אז תני לעצמך שבוע חופש מהעסק ותגידי לו שיש לך סידורים ואז תעשי משהו בשביל עצמך כמו ללכת לבית קפה עם חברות, ללכת למספרה , לקנות בגדים או כל מיני דברים שאת רוצה לעשות ותראי שאם תנסי את זה פעם אחת ושבוע אחד לא תסעי הכל ישאר אותו דבר שום דבר לא יקרוס.

שלום דנה, תודה על דברייך וכנותך. אני מאוד מעריכה את זה.

ל. שלום מה שאת מתארת הוא טראומה. הזיכרון הכאוב של מה שקרה לסבך ולאחר מכן הניתוח של אביך השאיר צלקת כואבת לכל בני המשפחה וגם לאביך. מצד אחד לוקח זמן להתגבר ולהתאבל וזהו תהליך טבעי. מצד שני אם התהליך הזה נמשך זמן רב מידי יתכן שנדרשת התערבות טיפולית כדי לשמור על איכות חיים סבירה ומניעת התדרדרות. כדאי לבדוק עם אביך האם היה מוכן לפנות לטיפול או ייעוץ פסיכולוגי. התנגדותו בעבר איננה בהכרח אומרת שלא יסכים כיום, גם הוא מבין שהמצב השתנה. אולם כפי שאת כותבת, העניין הוא כעת כיצד את עוזרת לעצמך במצב שנוצר ולא רק לאביך. כנראה שהצטברו כל כך הרבה דברים שאת מוצפת מאוד בדאגות ולחץ. את יכולה להמשיך כנראה במה שאת מורגלת בו וזה לפעול בכוחות עצמך. אני מתאר לעצמי שגם תצליחי כיוון שיש לך כוחות, אבל צריך לזכור שאת משלמת על כך מחיר יקר באיכות חייך ובוודאי גם ביחסים עם משפחתך המצומצמת והרחבה. כנראה שגם את מודעת לצורך בטיפול ואני רוצה לחזק את ההרגשה הזו ולהמליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי לתקופה מסוימת כדי לארגן את עולמך הרגשי לשיווי משקל חדש אחרי תקופה ארוכה של כאוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. מן הסתם הכוחות שלי הולכים ונגמרים ולכן אני מוצאת את עצמי כותבת באתר זה. תודה על תמיכתך.

אני אכלנית כפייתית ואני אוכלת המון פעמים ומתחרטת , אני רוצה ללמוד להתמודד עם זה ולאכול רק מתוך רעב. אולי תוכלו להמליץ לי על מרפאות שמטפלות באכילה כפיתית? תודה

נועית שלום פסיכולוגים רבים מטפלים בהפרעות אכילה. יש גם כמה מרפאות ייעודיות לנושא, אחת מהן בתל השומר. לעיון רצ"ב קישור לפורום על הפרעות אכילה: http://www.nofitcenter.com/Site/forum/main.asp וכן אתר רלוונטי http://www.shahaf-ltd.co.il/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אחותי בת 18 התגייסה לא מזמן לצבא ואחרי המון שנים שהיתה ילדה טובה ושקטה פתאום התחילה להתמרד שזה אומר כשהיא נמצא בבית ולא בצבא היא מסתובבת עד שעות הבוקר בחוץ, מעשנת סיגריות, שותה אלכוהול. ומסתובבת עם ילדות לא הכי טובות. אני מאוד חוששת שתעשה שטויות היות והיא קלה להשפעה ונגררת אחרי החברות שלה ויש לה חברה אחת שחזרה בשאלה שמדרדרת אותה וכל פעם אנחנו מנסים לדבר איתה שתתרחק מהחברה הזאת ואחותי לא מתרחקת ממנה. אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה שאם אני לא העשה משהו היא תעשה שטויות. אני מרגישה כאילו שהיא צריכה להתפרץ אחרי הרבה שנים שהיתה מופנמת. צריכה את עזרתכם בנושא היות ואני חוששת שיקרה לה משהו רע

דנה שלום דאגתך לאחותך מובנת אבל במצב שאת מתארת מה שתוכלי לעשות הוא בעיקר להיות חברה טובה שלה. אם תוכלי להיות אוזן קשבת ולהתחלק איתה בדברים שקורים לה יתכן שגם תוכלי לעזור לה ולמנוע את התרחקותה. ניסיון להטיף מוסר או להלחם בה יעשו רק את ההפך וירחיקו אותה עוד יותר. שתפי אותה בדאגתך וראי כיצד היא מגיבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חמתי נפטרה לפני מס' חודשים בגיל 56 מהכבד. במשך למעלה משתים עשרה שנה היא הטביעה את צער ליבה בשתייה חריפה והיתה שיכורה רוב הזמן. רק בשנתיים האחרונות אני ידעתי שהיא שיכורה ולא "אשה רעה", מכיוון שמעולם לא ראיתי מישהו שיכור במציאות ובייחוד אחד שזהו אורך החיים שלו. לבעלי יש אח אחד, בוגר ממנו, נשוי + 3, אשר בהשפעת אשתו ניתק קשר עם כל המשפחה, הורים, בעלי, דודים, בני דודים, כולם. חמי וחמתי מעולם לא הכירו את נכדיהם (שאגב גרים באותה העיר) והבכור אמור לחגוג בר מצוה בקרוב. רק מספר ימים לפני מותה, כשאחיו הגדול של בעלי האמין לנו שהיא עומדת למות, הוא הגיע לביקור עם שלושת ילדיו ואשתו. לאחר השבעה, הקשר איתו שוב נותק. חמי טיפל בה במסירות, בייחוד בשלושת החודשים האחרונים לחייה כשהיא מאושפת בהוספיס, מעורפלת לחלוטין, סיעודית לחלוטין, היינו איתה עד רגע מותה. חמי, מאז מותה איבד את הפרופורציה בחיים, הוא התחיל לשתות בעצמו, הוא לוקח כדורי שינה ואומר שיבוא היום שהוא יקח קופסה מלאה ואנחנו נמצא אותו רק בבוקר. הוא יוצא עם נשים פרוצות, ואף נאלצתי פעם ל"חלץ" אותו מדירתו מידי נרקומנית. אני מנסה נואשות לעזור לו, אני מטפלת בו, מבשלת לו, מכבסת, מדברת אתו, הוא מגיע אלינו לארוחות ערב, ואף בימים אלו מכרנו את דירתנו, לקחנו משכתנא גדולה ורכשנו בית גדול יותר על מנת שחמי יעבור לגור אתנו, עם משפחתו. אני לא מעקלת את כל הרמה הנמוכה הזו, מעולם לא נתקלתי בחיי באירועים מסוגים כאלו (רק בטלויזיה) ובטח לא עם כוונות התאבדות, חמי נוטה לבכות המון, וכמובן שאין מה לדבר על שיחה עם פסיכולוג או כל יועץ אחר. איך אני מרימה אותו מהאשפות, ומעודדת אותו לחיות הלאה ? אני כבר לא מעיזה לדבר על הרגשתו של בעלי.

לי שלום לפי תיאורך מצבו של חמך אכן מאוד לא טוב ונמצא בסיכון משמעותי. אתם חייבים לפנות לעזרה מקצועית ובדרך כלשהי לגייס אותו לקבלת טיפול. במידה והוא לא משתף פעולה אתם יכולים לפנות לעובדת סוציאלית ולקבל הנחיה כיצד לשכנע אותו. יש עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים שמבצעים ביקורי בית. בהחלט יתכן שהוא זקוק גם לטיפול תרופתי. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, קראי אותו כי סביר להניח שתמצאי סימפטומים שתואמים את מצבו. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חבר קרוב ללא אמצעים כלכליים כלל אין לא הכנסה ובעקבות המצב הנפשי שהוא נמצא בו הוא גם לא עובד. הוא מאד דכאוני אך לא במצב הדורש אישפוז. בשיחה איתו הוא אמר לי שהוא מודע לבעיות שלו ושהוא היה הולך לטיפול אם היה לו את המשאבים לכך. הייתי רוצה לדעת האם יש מסגרת טיפולית שהמדינה יכולה להציע כדי לטפל בו. נ.ב. הייתי משלם לו לטיפול בעצמי רק שאני כרגע חייל. תודה מראש ארז.

במסגרת קופת חולים אפשר לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי מסובסד. אין לי מושג מה המחיר המדויק אך הוא קצת יותר ממאה שקל למפגש. אם החבר שלך יפנה לרופא המשפחה ויסביר את הבעיה, יוכל לבקש הפניה לפסיכיאטר ולטיפול פסיכולוגי.

כנראה לא הסברתי את עצמי מספיק טוב אין לו אמצאים כלכליים בכלל ואין לי אפשרות לעזור לו כלכלית. כך שגם סכום של 100 ש"ח לרופא של קופ"ח אין לו ואין לי לתת לו.

ארז שלום חברך יכול לקבל טיפול בכל מרפאה ציבורית בתשלום סמלי או אף בחינם. הוא יכול לפנות לפסיכיאטר בקופת החולים כמו לכל רופא אחר, כמו כן במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות הטיפול בחינם או כמעט בחינם. יש מרפאות נוספות למשל במרפאות החוץ של בתי החולים הכלליים והפסיכיאטריים בהם ניתן טיפול פסיכולוגי חינם במימון קופת חולים. לקופות החולים עצמם גם הסדרים אולם אלה עולים כסף, גם אם הם מסובסדים. יתכן שבשל מצבו הכלכלי יתחשבו ויתנו לו מספר פגישות ללא תשלום גם שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה פנינו לקופת החולים לקבלת הפניה לפסיכיאטר.

כתבתי בעבר.החתול גורש מהבית לא יכולתי יותר לראות אותו צמא למגע ואני חסר חשק לנגוע.עדיין לא מטופלת אבל רוצה.זה רק יקר ואין לי כסף נמתין קצת לא יודעת מה קורה סביבי אני נוחתת במהירות למטה.ויש לי ילדה ובעל ואני בת 34 רק פגועה.והכל בגלל התאונה שגרמה לכל הבעיות(צינתורים חוסר תחושה מיני שתיה מבוקרת כדי לא להכביד על השלפוחית אוכל מסויים הרי גם יציאות יש קושי כי הפגיעה עצבית)אנא אלוהים תפסיק את הסיוט ועכשיו נמאס לי.ואני אוהבת את החיים אני אופטימית.רק איפה אני?????????????

לימור היקרה, מבין המילים צועק הכאב הגדול שלך. אכן, עברת חוויה טראומתית, ואין ספק שלוקח זמן להתאושש ולהחלים, פיזית ונפשית. אבל לימור, אל תתני ליאוש לעוור ולשתק אותך ! כל כך קל ליפול לתהום העמוקה הזו ולשכוח את הדברים היפים שמסביב. יש לך כל כך הרבה בשביל מה להלחם עבורו !!! וכמו שאת בוודאי מטפלת באיברים שנפגעו, על תזניחי גם את הנפש. שהרי הגוף והנפש - חד הם, וללא החלמתו של האחד, החלמתו של השני תהה קשה הרבה יותר! אני מבינה שיש קושי כלכלי. אבל את יכולה לפנות לטיפול במחיר מסובסד דרך קופת החולים, או לטיפול ללא תשלום בתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך! התייחסי לטיפול בנפשך כמו שאת מתייחסת לטיפול הפיזי. וכמו שלא היית משאירה רגל שבורה ללא טיפול, כך גם לגבי כאבך הנפשי. מאחלת לך ימים יפים וכוח להגיע אליהם שוב ! יעלה.

תודה.אבל קשה להסביר.לפני הפגיעה שהיה לי מצב נפשי ירוד יכולתי להתמודד.הגוף מתפקד ולא סובל אז קל.אתה עצמך קם מנפילות שלם מושלם כל מה שדאגתי לגבי הגוף אולי היתה דיאטה.אבל שהגוף בוגד בך אין כוח אין מצב לקום מפגיעה נפשית.זה כל הזמן מזכיר לך שזה לא בשליטה.אתה לא שולט יותר רק פגוע.אז את נופלת וזה לא נגמר כמו עליסה מהאגדות.אבל בלי פטריה שמגדילה או מקטינה.אין אגדות אין כלום.המצב כזה להתעורר ולהבין זהו אני כזה.לא חש אז הנפש נאטמת והנשמה נסגרת.לא חושבת שיש רופא שיכול לעזור. אני כמו מומיה רק נמצאת שם וחלולה מבפנים.עזרו ליייייייייייייייייייייייייי

לימור שלום הכאב גדול ואת זקוקה לתמיכה וליווי. הטיפול הפסיכולוגי אינו פחות חשוב מזה הרפואי שכן מה שיוכל לשקם אותם זה לא רק חוסן גופני אלא בראש ובראשונה חוסן נפשי. כפי שכבר ציינתי בעבר אני מציע שתפני לקבלת טיפול פסיכולוגי ובהחלט גם קבוצת תמיכה עשויה לעזור אם תמצאי מסגרת מתאימה. הכתיבה דרך האינטרנט בפורומים וקהילות רלוונטיות עשויות גם הן לתרום כדי שלא תשארי לבד ותוכלי לקבל תגובה וקשר עם אנשים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סבתא לנכד בן שנתיים ושמונה חודשים. בזמן האחרון (כ-3 חודשים) הילד מסרב לאוכל מלבד דייסות. אני מאוד דואגת וביקשתי שיקחו אותו לבדיקה, אך בני וכלתי אומרים שהם ההורים והם לא דואגים. הילד רזה מאוד וחיוור אבל פעיל ומלא מרץ. השאלה שלי היא האם אני צריכה לוותר ולא לדבר יותר על התזונה שלו? (הילד שוקל 10 ק"ג) תודה, דפנה.

שלום, רציתי להוסיף שאני חוששת שהילד יסבול מהפרעות נוירולוגיות בגלל חוסר תזונה. תודה שוב, דפנה.

דפנה שלום זה באמת לא פשוט. את דואגת, אבל בנך שם גבול ולא מוכן לקבל את דאגותיך. אני חושב שתצטרכי אכן לסמוך על ההורים שיעשו את מה שנדרש, אני לא רואה שום דבר שאת יכולה לעשות כרגע ולחץ על ההורים רק יגביר את הקושי בתקשורת. אני מבין את דאגתך ואני מתאר לעצמי שאת גם אמרת את הדברים לבנך וכלתך. כאן מסתיים תפקידך ומתחיל תפקידם כהורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

דפנה שלום, אז ככה. אני אמנם לא אימא, אבל ממה שאני ראיתי עם הסבתא שלי, עוד יהיו לכם הרבה פלותגאות (נקודות שאין עליהן הסכמה). מותר לך לחלוק על מה שההורים עושים, ואני חושבת שכן יש מקום שאת תביעי את דעתך, אבל תזכרי שאת ההחלטות הם אלו שיצטרכו לקחת. הם יעשו טעויות, זה בטוח. בינינו, מי שלא עושה, לא עושה טעויות! אני לא אומרת שאהיה אימא מושלמת. לחלוטין לא! גם אני חשבתי בעברי שסבתא צריכה רק לפנק, אבל ראיתי שזה לא ככה. עדי

יש לי ילדה מקסימה לכל הדעות, בכיתה א' מוכשרת מאוד, חכמה , יפה ומאוד נבונה ילדה מאוד מאוד מפונקת שעושה לנו (ההורים) קצת בעיות - היא אוהבת מאוד לשלוט, צועקת בכול פעם שמתרגזת על משהו מסויים, ולא מוכנה להקשיב אוהבת תמיד להגיד את המילה האחרונה בכול מחיר. בכיתה המורה אומרת שהיא בסדר אולם היא לא מוכנה לצאת להפסקות בכלל , ולא כול כך מוכנה חברתית להתחבר לילדים אחרים (למרות שבגן היא היתה מאוד מאוד מקובלת בחברה) לקראת כיתה א' עברנו לדירה חדשה , אולם מאז היא כבר הכירה חברים חדשים ולא מראה כול סימני מצוקה כלשהם. אבל בכול זאת היא עושה המון בעיות - בעיקר צועקת עלינו ומאוד מתחצפת, שום עונש לא מרתיע אותה. אתמול למשל ילד בן שנתיים נתן לה מכה והיא החזירה לו למרות שידעה שזה אסור והוא קטן אבל מבחינתה - היא תמיד תיתן את המכה האחרונה . לדעתנו היא ממש אוהבת להציק, ולהיות ילדה כזאת רעה ממש נהנת שאחרים סובלים. אנו מאוד מאוד מיואשים, ובמשפחה אומרים לנו כל הזמן שאנו לא יודעים לחנך ומפנקים אותה יתר על המידה , ושבעתיד שהיא תגדל היא תעשה בנו שפטים. ברצוני לציין שיש לה אחות מקסימה בת 3.5 שנים, שהם מאוד קשורות. מה לדעתך אנו אמורים לעשות בנדון? למי אפשר לפנות לעזרה. בתודה ענת

ענת, קודם כל, את בעצמך אומרת שהיא ילדה מאד מאד מפונקת, אז מסקנה מיידית היא שאתם, ההורים, אשמים לפחות בקצת מהבעיות. ייתכן ותצטרכו להעזר ביועצת פסיכולוגית אבל רוב העבודה בעצם היא שלכם, אחד על אחת, בלי וויתורים ובלי הנחות. אם לא הגדרתם לה מסגרות ברורות וקווים אדומים, סביר להניח שהיא תנסה לסחוט אותכם ואת הסביבה הקרובה (באם זה גן הילדים, חברים למשחק במקום ציבורי או בבית) ולרתום את העולם לרצונותיה, גחמותיה מבלי לחוש צורך להתחשב באחרים. היום זה להכות ילד קטן ממנה, מחר זה יהיה אחותה וכך הלאה. ילד זקוק להכוונה, לסמכות למישהו בוגר שיתן לו דוגמא וינחה אותו. ברגע שאין לו פונקציה כזו הוא מאבד רסן והופך ליצור אגואיסט, אגוצנטרי שמציק ומתעלל בכל הנקרה בדרכו. תחליטו על שינוי בגישה ותתחילו להכתיב לה כללים ומסגרות ולשדר לה סמכות אמיתית בלי פינוקים מיותרים, ובקיצור להסביר לה מי כאן בעל הבית על מנת ליצור לה מסגרת מוגדרת וברורה שתקל עליה ועליכם בהמשך. בחינוך ילד כידוע, לא רצוי להגזים לשום כיוון - לא להחמיר מדי אך בוודאי גם לא לפנק מאד-מאד.

שלום ענת, מעבר למה שרותם ציינה ישנם פורומים ב"תפוז". עדי

תודה על תשובתך הכנה. קראתי ואני מסכימה עם כול מילה שלך , אולם זה מאוד קשה לבצע את זה עכשיו שהיא כבר מימלא עושה מה שהיא רוצה עונשים כבר לא עובדים עליה ולא מפחידים אותה אבל בכול זאת ננסה את הדרך שאת מציעה ונראה מה יהיה בעתיד. תודה מכל הלב.

ענת שלום עונש לא תמיד מרתיע, כדאי לנסות ולהבין מה עומד בבסיס ההתנהגות הזו. התגובה של הילדה אינה מבטאת בהכרח חוזק אלא פעמים רבות מבטאת פגיעות וחוסר יכולת לעמוד מול תסכול. אני מציע לא לפנות לערוצי מלחמה. עדיף לפנות לייעוץ להורים אצל פסיכולוג ילדים ולברר אילו דרכים עומדות בפניכם וכיצד עליכם להגיב. במקביל קבלו ייעוץ מה לומר לבית הספר כי ידרש שיתוף פעולה גם מצידם כדי לשנות דברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בתי בת 7.5 ילדה נבונה עם שמחת חיים. קרה כבר כמה פעמים שהיא חלמה חלומות רעים כשביקשתי ממנה לספר לי מה חלמה בכל הפעמים היא השיבה שהיא לא רוצה לדבר על זה, גם אביה ניסה לדובב אותה וכלום. האם יש מקום לדאגה? אולי יש דרך לדובב אותה?

רונית שלום אין צורך לדובב את הילדה. אם תרצה תספר, אם לא, לא. אפשר אולי להציע לך לצייר את מה שהיא חולמת. יתכן שאפילו אינה מסוגלת להסביר במילים את מהות החלום. בעיקרון יש מקום לדאגה במידה ויש משהו בחיים החיצוניים של הילדה מעבר לחלומות שנראה בעייתי. זהו גיל שחלומות סיוט אינו נדיר בו ויתכן שהיא מתמודדת עם משהו כעת. אם הקושי כפי שאתם מבינים אותו כיום בא לביטוי בחלומות בלבד, אני מציע לא להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת. בהחלט צריך לתת לילדה תחושה שאתם איתה ותעזרו בכל מה שאתם יכולים, אבל שאתם גם מכבדים את הפרטיות שלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, גיל: 30 רצוני לברר מידע באשר לפסיכולוים ושיטות טיפול. אני מעוניינת בשיטת טיפול יותר בגישה של יעוץ פחות להכנס לנבכי העבר. אין ברשותי כסף רב..ולכן הייתי מעדיפה:1.פתרונות מידיים יותר, ולא מראש סגנון של פעם בשבוע קבוע.(לא ,איטי וממושך) 2.במינימום פגישות-מקסימום תועלת. מס פסיכולוגים ששוחחתי איתם מדגישים ששיטת טיפולם עמוקה יותר ופחות מידית :פסיכולוגיה דינאמית. בעבר הייתי 3 פגישות אצל רופא קופ"ח אבל עזבתי מיד כי לא הרגשתי שהוא מייעץ לי הוא היה מידי פאסיבי לדעתי ..כך שיכולתי להקליט את עצמי (כמעט ללא משוב ממנו)-אף לא בנוכחותו לטייפ וזה היה אפקטיבי באותה מידה לדעתי:) בכל אופן אלו שיטות טיפול מקובלות?מה המומלצות? בברכה, נ

נ. שלום סוג הגישה תלוי גם בסוג הבעיה עימה את מתמודדת. אם מדובר בבעיה ממוקדת אפשר גם לטפל בה בגישה ממוקדת. אם מדובר במשהו נרחב יותר יתכן שידרש גם טיפול נרחב יותר. מאחר ואת מציינת שיש מגבלה כלכלית אני מציע לך לפנות לפסיכולוג של קופת החולים (לא לרופא). התקשרי לסניף המקומי ובררי אילו אפשרויות יש והאם יש להם המלצה לפסיכולוג שמתאים לגישה שאת מחפשת. פעמים רבות מדובר על "כימיה" אישית ולא כל כך על גישת הטיפול. תוכלי לעיין בחלק מהקישורים לכתבות שיש בראש העמוד אשר מציגות אפשרויות שונות לטיפול ומידע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר קפלן. אני בת 28 וסובלת מדכאון כרוני מזה שנים. בשנתיים האחרונות מטופלת בכדורים שעוזרים באופן חלקי (יש נפילות קשות). כמו כן מטופלת באופן לא סדיר אצל פסיכולוגית. לאחרונה העסק מרגיש תקוע ויש לי גם הרגשה שהיא התעייפה ממני. בקיצור. יש לי הרגשה שנסיון עם מטפל או עדיף מטפלת חדשה יעזרו. אשמח לקבל את המלצתך לפסיכולוג או פסיכולוגית באזור המרכז או בסביבות ראשל"צ-נס ציונה-רחובות. חשוב לי שזה יהיה מישהו עם אורך רוח שלא ייתיאש וגם שלא ייבהל מהמחשבות האובדניות שלי (ויש לי המון כאלו כשרע לי). מקווה שתוכל לעזור. חדווה.

חדווה שלום לפני שאת עוזבת את הטיפול אני מציע לך לעשות בירור רציני עם המטפלת הנוכחית. הרגשתך שנמאס לה ממך או שהיא התיאשה ממך עלולה להיות מוטה ולא בהכרח מבוססת על מה שהיא מרגישה. כך קורה פעמים רבות במצבי דיכאון. במידה ותחליטו שאכן הגיע הזמן להחליף טיפול כתבי אלי שוב ואנסה להפנות אותך. בכל מקרה, רצ"ב קישור לכתבה על דיכאון: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את הכתבה. אני יודעת שהרגשתי לא מוטה. מודעת לעובדה שבדיכאון יש עיוות של המציאות אך לפי דעתי זה אינו המקרה הפעם. אני לא חושבת שנמאס לה ממני. אני חושבת שהיא פשוט קצת מתוסכלת מזה שאני כל פעם חוזרת עם אותן התלונות. באותן סיטואציות. הרי כמו בכל עבודה אחרת גם מטפל רוצה לראות שינוי ותוצאות. וזה הגיוני. זה מה שנותן סיפוק מהעבודה. אני בהחלט חושבת שהיא תרמה לי המון. למדתי להסתכל בצורה קצת יותר אובייקטיבית על מצבים שונים בחיים שלי. לסלוח לעצמי יותר. ולראות דברים בגוונים של אפור ופחות בשחור לבן. ובכל זאת למרות כל זאת יש לי נפילות ובתקופות האלו פשוט קשה לי לראות את התקווה. בתקופות כאלו אני רק צריכה מישהו שיקשיב. שלא ייבהל. שייתמוך ושייתן לי להרגיש שזה יעבור. התחושה שלי (ואני לא חושבת שאני טועה, אני מרגישה מאוד טוב אנשים) היא שפשוט קשה לה להקשיב לכמויות הייאוש שלי. אני יודעת שהיא פסיכולוגית וזה המקצוע שלה והיא קיבלה הכשרה לשם כך, אבל גם היא בנאדם. בכל מיקרה. אני לא רואה טעם לדון איתה בעניין. אתה באמת חושב שהיא תענה לי בכנות? אני בטוחה שגם לך היו סיטואציות בהן פציינטים עייפו אותך או הרגיזו אותך או גרמו לך לתחושות שליליות אחרות לאורך זמן. אם הם היו שואלים אותך על כך האם היית עונה להם תשובה כנה? אני לא חושבת. תחשוב על זה!! ואחרי כל המכתב הארוך הזה.... אני אשמח לקבל ממך המלצה. שוב תודה. חדווה.