פורום פסיכולוגיה קלינית

האם ניתוח לפעוט בן שנתיים להסרת העורלה בהרדמה מקומית עלול להשאיר לו טרואמה בעתיד? אם כן כיצד זה יכול להתבטא. תודה

רינת שלום לדעתי ככל שזה יבוצע בגיל צעיר יותר כך הטראומה תהיה קטנה יותר ולכן אין טעם לחכות. אין תשובה חד משמעית לשאלתך, יתכן שכלל לא תהיה לזה השפעה ואולי כן תהיה התייחסות כלשהי. מאחר ואתם מתכוונים לעשות זאת אין טעם להיכנס לשאלה הזו כעת. תנו לו את התמיכה האפשרית ועשו את מה שאתם חושבים שצריך לעשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני דיכאונית ולוקחת טיפול פסיכולוגי + תרופות אני רוצה שיהיה לי טוב לאהוב את עצמי ולהיות מאושרת אבל אני לא מצליחה למרות שאני מחזיקה בתקווה שיום אחד אני אצליח זה מה שמחזיק אותי בחיים . אני מנסה לעודד את עצמי בדברים הקטנים עצם העובדה שאני חזקה כי יש לי תקווה שאמצא את האור. אבל....... אני הגעתי למסקנה שאני טוחנת וטוחנת מחשבות שליליות, מבקרת את עצמי בצעד הכי שלילי שיש , לא אוהבת אנשים כי אני מבקרת אותם ותמיד מוצאת משהו שמעצבן אותי אצלם, מנתחת כל דבר חיוך מבט תנועה , זה דבר מטורף . אני הגעתי למסקנה שלמרות שאני סובלת מכל זה אני בתוך תוכי "נהנת " מזה מלטחון ולנתח כל דבר. זה ממלא אותי איכשהוא ונותן לי סיפוק איכשהוא, כי אני לא מכירה משהו אחר ולכן אני לא יודעת איך להיפתר מההרגל הזה. זה הרגל שבתוכי כבר זמן רב , זה כמו בית, בגלל זה אני פוחדת לעזוב את ההרגל הזה. למרות שניסיתי קצת הרגשתי ריקנות אין לי על מה לחשוב חוץ מדברים מדכאים או ניתוחים על המעשים שלי שאני מפרשת אותם בצורה לא נכונה , או אני סתם עצובה כי אני רגילה להיות מלנקולית ודרמתית כאילו שזה ממלא אותי אבל בעצם זה משהו מדומה משהו שאני התרגלתי אליו ומאמינה בו ושעוד לא מצאתי תחליף ,כמו להאמין בעצמי, לאהוב את עצמי, לראות את התכונות הטובות שבי , להיות חיובית, להיות עם שמחת חיים לאהוב אנשים. אני מתביישת מעצמי ...... בטח כשתקראו את זה תגעלו ממני אבל זה אני מי שרוצה לעודד לתת לי טיפ אני מאוד אשמח נואשת תודה מראש אם קיים אושר זה עבודת אומנות העולם מחזיק בחוט אני מחזיקה בחלום שלי

שלום מה שאת מספרת משמעותי מאוד בשביל השינוי אותו את רוצה. אם את מבינה שיש לך סוג של רווח משני מהמחשבות השליליות זה כבר חצי פתרון בדרך לשינוי הדפוס הזה. סביר להניח שאימצת את צורת המחשבה הזו בגלל משהו בהסטוריה האישית שלך, כאשר אז היה הגיון בסוג כזה של חשיבה. למשל, מצב של חוסר מוצא שעדיף איכשהו להשלים איתו מאשר להילחם על שינויו. עם זאת, לא בהכרח שהיום את חייבת לשמור על הדפוס הזה וחלק חשוב מהמטיפול שלך יכול להיות דגש לחשיבה חיובית והתרחקות מהנטייה לשקוע לתוך הבוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הרווח המשני על התפוס חשיבה שלי הוא עצם העובדה שגיליתי שזה משרת אותי , ממלא אותי ונהיה הרגל שבלעדיו אני לא יכולה לחיות? זאת הכוונה שלך לרווח משני? וגם רציתי להוסיף שהפיתרון שהפסיכולוג המליץ לי כאשר אני טוחנת מחשבות שליליות זה פשוט לעשות דברים במקום כל דבר אבל להתעסק ואז המחשבה הולכת לאט לאט. אבל כשאני לא מתעסקת איך אני עושה כדי להפוך את המחשבה השלילית לחיובית? זאת שאלה יותר קשה. האם יש לך תשובה או טיפ? תודה

ברגע שקראתי את דברייך הרגשתי אני יותר נכון מרגישה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי מעולם לא ידעתי מי אני מה אני ולמה זה קורה לי לא הייתי בטיפול ואני שוקלת להתחיל, השאלה היא אם זה יעזור ס אני מקווה לטוב וישנם ימים נדירים בהם אני קמה ויש מצב רוח אבל זה ממש לא להרבה זמן חשבתי שאני היחידה בעולם כך תוכלי להגיד לי בת כמה את או מייל ? תודה ושיהיה רק טוב

לילה טוב מתוקה, יש לי המלצה מצויינת בשבילך. יש המון פורומים של תמיכה באינטרנט, של אנשים שאפשר למצוא הרבה במשותף איתם, אפשר לדבר איתם, לעודד ולהתעודד מהם, ואני ממליצה לך בחום לנסות. לדוגמא באתר של תפוז: WWW.FORUMS.TAPUZ.CO.IL יש פורומים אין סוף שתוכלי למצוא שם לפי נושא. בהצלחה ותרגישי נפלא!

תודה אני כבר שם מזמן וזה באמת עוזר

אני סובלת מחרדה, אני מעונינית לדעת מהו הסימפטום הבא: קרה לי כמה פעמים , אמנם בודדות , שאני נמצאת בסיטואציה מסוימת למשל בישיבה חשובה או בנסיעה ברכב עם אנשיםופתאום אני מפחדת שאני לא ישלוט בעצמי ואכנס לאיזשהו התקף זעם או משהו כזה ויעשה משהו שלא קשור לזמן ולמקום ולא אופיני לי? בסופו של דבר שום דבר לא קורה ואני לא עושה שום דבר, זו סתם מחשבה. מה זה בדיוק ההרגשה הזו? אני התחלתי טיפול אצל פסיכולוג בקשר לבעיות החרדה, האם גם זה בר טיפול?

שיר שלום מה שאת מתארת איננו נדיר כלל והוא חלק מבעיית החרדה. אני מציע לך להביא את הנושא לטיפול ובוודאי תקבלי התייחסות רלוונטית. אני מזמין אותך לקרוא את המאמר הרצ"ב ולראות אם זה מתאים למה שקורה לך: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שמי נלי אמא לילד בן 6 כבר בגיל 0 תוך נסיון להירדם הילד דפק את הראש מצד לצד במיטה ועד היום הוא נוהג לדפוק ראש וזה מרדים אותו ולפעמים גם תוך כדי שינה מה לעשות זה מציק לי ולו ומאוד הרבה פסיכולוגים לא ידעו לענות לי תשובה מדויקת היום הילד מתקשה ללכת לישון אצל חברים יש לכם פתרון אשמח לשמוע 052672583

שלום מאוד יתכן שמדובר בסוג של הפרעה בשינה. אני מציע לך לפנות למעבדת השינה לילדים של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב בניהולו של פרופ' אבי שדה שהוא מומחה בנושא ולבדוק מה קורה. יש מספר מעבדות שינה נוספות, אם אינני טועה בבי"ח דנה באיכילוב ואולי במספר מקומות נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 17 אחרי התקף פסיכוטי שני לא היתה באשפוז וכרגע נמצאת בבית כאשר את רוב הזמן בפרט בשעות הבוקר היא מעבירה בשינה היא מטופלת ברספרידל 4 מ"ג וכן פקסט , רק בשעות הערב היא צופה בטלויזיה וגולשת עם המחשב.קיבלנו עצות שונות ומנוגדות אחת היא להניח לה ולעודד אותה והתרופות ישפרו את המצב וגם את התופעות השליליות אני רוצה לציין שהיא 5חודשים לאחר ההתקף העצה השניה היא לאשפז אותה גם לאשפוז כי אחרת המצב יחמיר ויהפוך לכרוני הרופא המטפל שינה את דעתו מספר פעמים ואינו ממליץ על כוון מוגדר. אודה לך מאד אם תוכל ליעץ לי מה לעשות.

קנדשוב שלום אין תשובה חד משמעית והדרך הנכונה דורשת היכרות אישית עם המשפחה ועם הנערה. כמו שאתה מבין יש מצבים בהם עדיף טיפול בבית ויש מצבים בהם עדיף אישפוז וזה לא מסוג הדברים שאפשר להמליץ עליהם באינטרנט. אם אינכם מקבלים תשובות מספקות מהרופא המטפל אני מציע לפנות לקבל חוות דעת נוספת מאיש מקצוע שיפגוש אתכם ואתם בתכם. בכל מקרה, כדאי אולי להתחיל לחשוב על קבוצת תמיכה. צרו קשר עם עמותת אנו"ש ואולי תקבלו שם רעיונות והצעות. http://www.enosh.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

איך מספרים לילד הביולוגי של אם גרושה שהחליטה להיות אם פונדקאית על תהליך ההריון שהרי אמא בהריון אך הילד לא יהיה שלנו והוא לא יהיה אח שלי מה עושים?

לא ציינת בן כמה הילד. לדעתי ההסבר צריך להיות בהתאם ליכולת ההבנה שלו את המצב. הכי טוב זה להתיעץ עם פסיכולוג לילדים.

נועה שלום תהליך של פונדקאות כרוך במשמעויות רגשיות עמוקות הן לאם והן לילד. תהליך כזה אינו מתחיל ומסתיים בהסבר אלא דורש לדעתי ליווי צמוד במשך תקופה הרבה יותר ממושכת. במידה ויש ברקע אנשי מקצוע שמעורבים בתהליך כדי להתייעץ איתם ואם לא לפנות ביוזמה אישית לפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, מחפשת המלצות על פסיכולוג לנערה בגיל ההתבגרות (בת 15). מישהו/י צעיר ונעים, ולא פלצני. יש המלצות?

מאיזה אזור?

היי, אני מחפשת פסיכולוג מאיזור המרכז, רצוי באיזור חולון/בת-ים/ראשל"צ, אבל אפשר גם תל-אביב. אודה לכל סיוע ו/או הפניה

כישרון מיוחד ואני?! האמת שהמחשבה הזאת הטרידה את ראשי מפעם לפעם, נוכחתי לדעת שאין לי אף לו כישרון מיוחד היוצא דופן מן הכלל והנורמה. אין לי כישורי משחק, ניהול, אומנותיים וכמו כן. אך אם אתם מתעקשים שאמציא כישורים- כרצונכם! בילדותי שיחקתי טניס, בהתחלה שיחקתי כחובבנית לשם הכיף.. אך עם השנים המאמן דחק בי לפתח את יכולת ופוטנציאל המשחק שלי .. שדרשו הרבה אימונים מפרכים על המגרש. כך שהשתתפתי בתחרויות טניס בכל רחבי הארץ לנערות בכל חופשה או מועד. המאמנים שאפו שאהיה שטפי גראף הבאה , אולם בשנות גיל התבגרות פרשתי מהטניס מסיבות אישיות.. הפואנטה- כישרון מיוחד קטגורית "הספורט"... נחשב או לא נחשב?

שלום כל תחביב שאת נהנית ממנו ישרת אותך ויכול לעלות לך את איכות החיים, השאלה מה את עושה עם התחביב. האם את ממשיכה לשחק טניס? האם את נהנית מהמשחק? האם את נפגשת עם ספורטאים נוספים? תמשיכי לפתח את התחביב שנקרא גם הספורט הלבן יישר כוח

שלום קשה להתעלם מהאופן בו בחרת להציג את ההודעה שלך "סתם אל תתיחסו..." בכל אדם יש משהו מיוחד ואינדיבידואלי אבל צריך גם נכונות לראות את אותו הדבר. זה לא חייב להיות דבר מה גרנדיוזי, אלו יכולים להיות דווקא הדברים הקטנים של היום יום. את כנראה חשה פגועה ומאוד רוצה לקבל חיזוק מבחוץ שאת מיוחדת. הבעיה שכאשר הדימוי העצמי פגוע קשה מאוד לקבל את עצמך ולאהוב את עצמך כפי שאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב, אני בשנות השלושים לחיי, רווקה , אני מתגוררת אצל אמא שלי שהיא אלמנה, ובסופי שבוע אצל חבר שלי.אני מרגישה שיש לי כעסים רבים על אמא שלי, שנובעים מחוסר התקשורת שלה איתי ועם שאר האחים שלי, אני מרגישה שהיא רוצה לקבל מידע היא עושה את זה דרך שאר האחים, אני לא מסוגלת להיפתח אליה, אני חושבת שהיא לא נתנה לי את האהבה , יחס, השקעה שהייתי צריכה לקבל ממנה,בתור ילדה נערה ובחורה מתבגרת. היא הולכת ומדברת עלי שאני לא רצינית בכלום בחיים שלי. אני מבינה שהמנטליות שלה היא כזאת ובכל זאת אני כל הזמן כועסת עליה,אני ממש משתדלת להחליף איתה משפט או שניים וכל זה כדי שאני לא אצטער בעתיד.אני כועסת עליה על חוסר הביטחון שלי , על חוסר ההצלחה שלי בהקמת משפחה משלי,וכו' איך אני יכולה להשתחרר מהכעסים האלה , איך אני יכולה לסלוח על זה שההורים שלי סדרי העדיפויות שלהם היו אחרות ולא השקעה בנו הילדים שלהם?! אודה לך על עזרתך.

אל תכעסי- את מצד אחד כועסת על אימך ומצד שני את בגיל 30 ואת עדיין חייה איתה... נשאלת כאן השאלה למה ? זה נראה כאלו בהתנהגותה היא גורמת לך בכל זאת להיתקע תחת קורת גג איתה... לגבי כעסים על הורים טבעי לחלוטין ... אבל היום את בת 30 ואת מבוגרת דיו כדי לבצע שינוי בחייך. את ראויה לשינוי חיובי, לחיים משל עצמך, תשתחררי ממנה וממה שלא העניקה. קחי את עצמך בידיים תעזבי דחוף את הבית ותצמחי מההתחלה .... את לא מתארת לעצמך איזה שינוי חיובי יכול להתחולל מזה. יאללה לכי על זה ועכשיו!!!! בהצלחה נורית

אלונה ונורית שלום, אלונה, את לא כותבת על עצמך הרבה. כלומר מה את עושה בחיים וכו' . גם לי היו כעסים על אימא שלי, אבל היום יש לי איזושהי השלמה עם מה שעשתה. אני בהחלט חושבת שההצעה של נורית היא טובה, אבל לעיתים שכר הדירה הוא מאוד גבוה. חוץ מזה שמי שרוצה עצמאות, צריך לשלם מחיר, וזה לא רק המיסים. המחיר הוא גם שאת צריכה לדאוג לך לכביסה, לניקיון הבית, וכולי. אפשר גם לגור עם שותפים, אבל זו אופציה בכלל לא פשוטה. נורית, ההצעה שלך טובה מעיקרה ונכונה, אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם לממש אותה. אני מכירה מישהי בשנות השלושים לחייה שעדיין חיה עם ההורים, כי אין לה כסף לשכר דירה! אני גם מכירה עוד סיפור של מישהי שחייתה מחוץ לדירת ההורים וכעת נאלצה לחזור לשם עקב תשלומי שכר הדירה. עדי

היי נורית, ותודה את צודקת שהיא גורמת לי "להיתקע" ואני רוצה לעזוב אבל אני מתלבטת אם לעבור לגור אצל החבר שלי, אני לא רוצה לעבור בגלל הסיבה הלא נכונה, כי לאחרונה הוא אמר לי באחד הויכוחים שלנו שהוא לא בטוח בקשר הזה, ושאנחנו טיפוסים דומים , דבר שמקשה על החיבור בנינו. בכל מקרה אני מודה לך על האכפתיות. המשך יום טוב אלונה

אלונה שלום התגובות הרבות שקיבלת מעידות אולי עד כמה נושא הקשר הראשוני עם ההורים הוא משמעותי ומשפיע לאחר מכן עד דברים רבים בחיים. את פותחת את דבריך בכמה מילים על עצמך, על כך שאת רווקה ומתגוררת בסופי שבוע אצל חברך. למרות שאת לא מתייחסת לכך ישירות יש לי הרגשה שהעובדות הללו קשורות בדרך כלשהי לכעסים שיש לך עם אמא שלך, למרות שלא אמרת על זה דבר קונקרטי. אני מתאר לעצמי שהמגורים איתה כיום הם חלק מהרצון שלך, מודע או לא מודע, להשלים דברים שלא נוצרו בעבר, אחרת היית בוודאי עוזבת את בית אמך לפני זמן. אינני יודע כיצד הכעסים ישתנו או יעלמו. יש הרבה דברים ואתגרים שעומדים בפניך ורק את זו שתוכלי לשנות את עתידך עבור עצמך. יתכן שתוך כדי כך תהיה לך הזדמנות להתבונן על הדברים שהתרחשו בבית אמך מזוית אחרת יותר סלחנית. בכל מקרה, תהליך השינוי הוא כעת על אחריותך בלבד, ולא מוטל על כתפי אמך. כאשר תרגישי יותר עצמאית וקומפטנטית להתמודד עם מה שקורה לך סביר להניח שהכעס כלפי אמך ואולי גם הכעס כלפי עצמך יחלש. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מתאמנת בהוראה, בהיותי באחד מימי האימונים שלי בבי"ס תיכון, צפיתי בשיעורים כרגיל בכיתה י', וזאת לא פעם ראשונה, תוך כדי צפייה, הפנאתי מבט לאחד התלמידים, היה נמוך קומה, נאה, אבל קטן! ועל פניו רואים פחד, מתח ולחץ. התלמידים כתבו במחברות את תמצית דבריה של המורה, כנראה שהילד בקושי הספיק לעקוב אחרי כל מילה..... עקבתי אחרי התנועות והבעות הפנים של הילד, המצב עורר בי המון רגשות של פחד ורחמים וצער והרגשה של בדידות, פשוט הזדהתי עם הילד .. וכמעט בכיתי...לא ידעתי מה עבר עלי אז.. קשה לתאר את משהרגשתי בו ברגע ההוא ובכל פעם שאני נזכרת בפנים שלו כאב עמוק קורע אותי מבפנים, רגשות של פחד ובדידות חוזרים.........אני לא מצליחה להסביר את המצב הזה ..ומאיפא זה נובע...אמנם סבלתי מלחץ והרבה פשלות בתיכון לפני 7 שנים אבל, לא חושבת שזאת הסיבה.. החשש הגדול שלי, בעקבות המצב הזה, מהעתיד שלי כמורה, לעמוד בפני ילדים כאלה ולראות אותם במצב דומה ... בטח שזה יגרום לי חולשה ואי שליטה... חוששת גם מלהעביר שיעור באימונים בפני הכיתה הזאת!! והמורים המאמן והמלוה נמצאים איתי באותו חדר, בוחנים את שיטת ההוראה שלי.... יש להזכיר שאני חדשה באימונים... ולא כל כך לפני שנרשמתי ללימודים רציתי להיות מורה, אבל אמרתי לעצמי אולי זה יעור לי בעתיד במקרה אם לא מצאתי חלילה מקום עבודה......!!! מה לדעתך כדאי לי לעשות??!

ליהי שלום חשוב שתביני מה התרחש באותה תצפית ואילו רגשות זה עורר בך. כנראה שיש בך חלק חרד ולמרות שעברו שנים ואולי כיום הדברים נראים אחרת עדיין את זוכרת את החלק שלך שסובל מלחץ ואולי דימוי עצמי נמוך. במידה ויש לך מדריכים שמלווים את תהליך ההכשרה יתכן שתוכלי להתייעץ עם אחד מהם לגבי מה שקורה לך. זה נושא מקובל למדי בתהליכי הכשרה. במידה וזה לא מתאים אולי תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע אחר כדי שלא תגיע למצבי לחץ חריפים מדי שישחזרו אותן חוויות בלתי נעימות מהעבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבעלי (בן 36) התקפי חרדה במקומות ציבוריים (בפרט בבית כנסת בשבתות). מכיוון שהינו אדם דתי, הוא מעוניין להמשיך ללכת לבית כנסת מדי שבוע, אולם הדבר גורם לו סבל רב. למי לפנות? האם לרפואה אלטרנטיבית פתרונות?

תמי שלום , התקפי חרדה הם תופעה מוכרת וניתנת לטיפול. כדאי להתחיל באבחון אצל פסיכיאטר, שגם ימליץ על סוג הטיפול. באופן כללי, ידוע כי טיפול פסיכולוגי בשיטה קוגנטיבית התנהגותית יעיל מאד במצבים מסוג שכזה. במידת הצורך, יוצע לכם גם טיפול תרופתי. השילוב בין טיפול פסיכולוגי ותרופתי נמצא כיעיל ביותר! בהצלחה.

בוקר טוב, אפילו אם יש איזושהי תרופה אלטרנטיבית להתקפי חרדה, היא לא תעזור לבד, זה לא כאב ראש או משהו כזה. טיפול פסיכולוגי בטוח יעזור בתור התחלה. ואם הוא יסכים ללכת, מצבו ישתפר בהרבה, מנסיון. בהצלחה...

תמי שלום מדובר בבעיה שניתן לטפל בה הן ע"י כלים של טיפול פסיכולוגי והן ע"י תרופות נוגדות חרדה. אני מצרף קישור למאמר על הנושא, אני מציע שתתני לו לקרוא ואח"כ פנו לקבלת עזרה מקצועית. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, האם "טלטלה נפשית" של המצאות במצב מפחיד שכבר חווית אותו בעבר (כמו חידוש טיפולי פוריות והחשש מהסתבכות קשה כתוצאה מהם) יכולה לשנות את האופי בצורה דרסטית, כמו "ברקס" חירום בחיי היום יום?, האם זה מצב זמני, אני אחזור לעצמי? אני מוצאת את עצמי מהרהרת המון, כמעט בכל דבר, לפעמים אני מרגישה שאני "משקיפה על העולם מהצד", נותנת לו לחלוף על פניי, נזכרת ומשחזרת דברים שמזמן הושמו במגירות גניזה, מבינה שדרכו של העולם זה להמשיך הלאה, הכל ממשיך כרגיל, השמש זורחת ושוקעת, הזמן חולף, הילדים גדלים, אני ממשיכה הלאה. אפילו שכעת אני בהילוך איטי כל כך. אני הרבה יותר רגישה לזכרונות, הבכי חונק את הגרון מהר מהמצופה, אני זו שתמיד מעודדת ומחזקת את כולם, מתמודדת עם הדברים הכי קשים, והיום רק מלהסתכל באלבום התמונות, או לשמוע חדשות על הרוגים, הדמעות שלי זולגות ללא שליטה, לפעמים עד כדי מבוכה בפני בני משפחתי, היכן נעלמה רוח הקרב שלי? טיפול הפוריות האחרון, עבר בשלום מבחינה רפואית, תוצאה שלילית. אני שוקלת האם לגשת לטיפול נוסף, האם אני שוב אחווה טלטלה עזה כזו? או שאולי כבר חוסנתי? החשש שלי מהסתבכות רפואית נובע כמובן מעצם היותי אמא והאחריות שלי לילדי חסרי האונים. אני תמיד חלמתי על משפחה גדולה, לפחות שלושה ילדים (משפחתי משני הצדדים נצר לניצולי שואה, משפחתי מצד האם מנתה את סבתי, אמי ודודתי 3 נפשות שהצטמצמו לשתיים) חברותיי הספיקו ללדת לפחות עוד פעם או פעמיים מאז נולדו ילדיי לפני חמש שנים. ואני כל כך רוצה לחוות גידול של תינוק מרגע הולדתו, לראות ולשמוע אותו בלידתו, להניק, לטייל עם עגלה בגינה בפארק ולא בגינת בית החולים, אמי אומרת לי להודות על כך שיש לי שני ילדים ולא להתגרות בגורל, היא מאוד מלחיצה אותי וזורה בי רגשי אשמה שבגללי ילדי יסבלו (אם אזדקק שוב לשמירת הריון ממושכת, או חלילה יקרה לי משהו) אני לא מנסה להתגרות בגורל, אני רוצה דבר טבעי, שאצלי יש צורך בהתערבות רפואית כדי להשיגו. האם להרפות כעת מהתהליך? או להמשיך ולקוות לטוב? הכי מפחיד אותי להרים ידיים בכלל, להכנע לפחדים.

לי שלום מה שאת מתארת הם סימפטומים קלאסיים של פוסט טראומה. אני מציע לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי הן במהלך טיפולי הפוריות ולאחר מכן במהלך ההריון. הרוגע הנפשי הוא משתנה מפתח משמעותי בכניסה ושמירה על ההריון וכן באיכות חייהם של האם והעובר. ניתן גם לטפל באופן ממוקד בזכרונות הטראומתיים שכנראה מציפים אותך כעת, אחת השיטות החדשניות בתחום היא EMDR ואני מצרף קישור למאמר רלוונטי בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm הסימפטומים הם תגובות חרדה ואפשר לקרוא על הנושא בקישור http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרימה ידיים. אני חייבת לציין שקיבלתי חרדה רק מקריאת המאמר מתוך Anxiety30 ... או שאני פסיכית לגמרי מכיוון שמצאתי סממני הזדהות כמעט עם כל סעיף (OCD, PTSD, GAD, וחרדה) או שעליי פשוט להרפות מכל העיניין ולהפסיק לחטט בפצעים שלי, לפני שאגרום לעצמי "אנפקציה חמורה". אני חושבת שאני בחורה נורמאלית, שעברה קצת יותר מדי בשנים האחרונות, ועליי להפסיק להיות כזו רגשנית, להפסיק לפחד, להודות על כל יום שבו השמש זורחת מעליי, להסתכל על צרות גדולות יותר של אחרים ולהתנחם מה, בשלב זה, אני אספר לך שלפני כשנתיים וחצי, חוויתי משבר קשה, שלווה בדיכאון קשה מבחינתי, גבל ברחמים עצמיים, אי רצון לחזור להשתלב במעגל העבודה, הכל נראה פסימי, שלדעתי נבע מהפסקת מרתון אירועים, כשפתאום היה לי זמן להתחיל לחשוב... פניתי מיוזמתי אחרי מס' חודשים לעזרה פסיכולוגית מבית החולים בו החלה שרשרת האירועים, הייתי מס' חודשים בטיפול אצל פסיכולוגית, שבמהלכו הרגשתי שאני דורכת במקום ולכן אני מרפה ומפסיקה. מן הסתם עוד מחכים לי גשרים גדולים ורבים בחיי, אני מקווה שאצליח לעבור כל אחד מהם בצורה האופטימית ביותר. תודה על התמיכה, על התשובות, קיוויתי ליצור דרך להכוונה אינטראקטיבית, בשלב זה אוותר. אני אתחיל לרשום את רגשותיי ולאגור אותם בקבצים, מצאתי שזה מהווה מעין תרפייה עבורי, ואני מרגישה מעט "ריקון" והקלה לאחר כתיבה וקריאה בחזרה. תבורכו על האתר. לי.

למורן ולדנה אני מישתמשת בשמות בדויים אז לא להיתיחס בתודה אור ים ..... ויקטוריה

שתדעי לך פה זה לא משנה השם ואף אחד לא מחפש באמת לדעת מי את אלא אנשים כאן חולקים את הרגשות ואת הכאב ואני מקווה שהדברים יסתדרו לך. גם אני רואה בחיים רוע של אנשים מקנאה אז פשוט מתרחקת והולכת לאן שנחמד לי ואני מקווה שאף עם לא תתיאשי ותנסי ליצור חבריות חדשות ולהכיר עוד דברים וכי חשוב תזמי דברים כי הם לא יבואו לבד. אני אשמח תמיד לשוחח איתך כאן

שלום ד"ר רובינשטיין, התחלתי לכתוב בפורום לפני שנים, ואני חוזרת מכאן מפעם לפעם מידי כמה חודשים. בעבר סיפרתי על משפחה כאוטית, על בעייתיות ביצאה מהבית. על בעיותיי: חרדות, או סי די, אישיות גבולית וכו'. לפני כ-שנה יצאתי מהבית, במישורים מסוימים השתפרתי. טיפלתי בבעיות מסוימות ורמת החרדה הייתה נמוכה חוץ מתק' של משברים וכו'. אני מנסה לפלס את דרכי בחיים ולמצוא שקט פנימי ויציבות אבל אני מוצאת את עצמי שוב ושוב במבוי סתום. בנוסף נאלצתי לעבור דירה כמה פעמים במהלך השנה וגם עתה.. לאחרונה נכנסתי לדירה חדשה, אחרי חיפושים ארוכים אחרי דירה ובתנאי לחץ כי החוזה הסתיים. בדירה החדשה האריחים במטבח הם בצבע כחול, אני לא יכולה לסבול את זה, ואני מוצאת את עצמי חושבת רק על זה..דבר שגם גורם לי לתחושות קשות של מועקה,לחץ עצום, כאילו שאני לא יכולה להפריד את עצמי מזה, לא יכולה להשלים עם הצבע הזה ולהתייחס לזה כחסר משמעות(כפייתיות שאני לא מצליחה להימנע ממנה). בנוסף עשיתי שינויים פיסיים בעצמי: תספורת וכו'. המעבר של הדירה, הצבע של האריחים שלא מקובל עליי, השינויים החיצוניים במראה שלי, הדאגות הרבות מהממון של המעבר (אני בחובות די גדולים), כל זה גורם לי למועקה עצומה, המצב הנפשי שלי נעשה מעורער אחרי תק' של יציבות... אני חושבת שאני כן יכולה להגיע למצב של איזון. אם הייתה לי משפחה מאוד תומכת והייתי גרה איתם, אם הייתי בוחרת את העיצוב ולא היו רובצות עליי דאגות כלכליות וגם אם לא הייתי עושה שינויים במראה שלי. אני מרגישה כה אומללה כרגע.. אני מניחה שתפנה אותי לטיפול פסיכולוגי..אני כבר בטיפול פסיכואליטי. ואני שוללת טיפול בתרופות על הסף. יש מוצא? בחורה במלכוד

לפי דעתי יש מוצא, תנסי לחפש לך דירה אחרת אפילו חדר אחד יותר זול ויותר נחמד ובלי אריחים כחולים ומגעילים., מנסיון אם תשכרי באזור מושבים זה יותר זול מהעיר או בקיבוצים. לגבי הכלכלה תנסי לחפש אולי עוד עבודה לשעות הערב כמו ביבי סיטר, טלמרקטינג, פקידה חצי משרה או משהו אחר שאת יכולה לעשות. לגבי התספורת תשני אותה אם לא בא לך, תסתפרי או תאריכי, תצבעי בצבע אחר תחשבי על כיוון של משהו אחר שאת כן אוהבת שכן היית רוצה בשיער ותנסי לשנות. בשביל להוציא את עצמך מהבוץ הכלכלי הייתי מציעה לך לעשות טבלה של כל החודשים ולרשום בכל חודש איזה הוצאות יש לך כולל הוצאות הבית והאוכל ואז תנסי כל פעם להתסכל על זה ולהיות יותר מחושבת ולנסות לחסוך במה שאת לא חייבת לקנות, תאמיני לי מנסיון זה עוזר. בדירה שלך תנסי להשרות אוירה הכי נעימה שאת יכולה שיהיה נקי, מסודר , תמונות, נרות או כל מיני דברים שיש לך וכשאת בבית תנסי לעשות דברים נחמדים כמו לקרוא, לשמוע מוזיקה שאת אוהבת, לראות תוכניות שאת אוהבת, תנסי להעסיק את עצמך ולסדר את הדברים שלך כדי שבפינה הבייתית שלך יהיה לך נחמד.

מאי שלום ראשית הפורום של ד"ר רובינשטיין נמצא באתר זה ונקרא פסיכותרפיה. ולעניין שהצגת. את כותבת שאת בטיפול פסיכואנליטי. זהו בוודאי טיפול עומק והמטפל שלך מכיר היטב אותך ואת ההסטוריה האישית שלך. במצב כזה הייעוץ באינטרנט נראה לי דל והרבה יותר הגיוני בעיני שתביאי את השאלות הללו לטיפול האישי. בכל מקרה, מה שאת מתארת קשור כנראה לנטייתך לכפייתיות שפוגעת בצורה משמעותית באיכות חייך. דווקא הייתי ממליץ לך לפחות לנסות תרופות נוגדות חרדה לתקופה מסוימת כדי לראות האם הן יכולות לעזור בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. כדאי לבדוק מדוע את שוללת על הסף אותן, האם מסיבות באמת רלוונטיות. אני מפנה אותך למאמר בנושא חרדה שם גם התייחסות להיבט של מחשבות והתנהגויות כפייתיות שהן סוג של תגובה חרדתית. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בטיפול פסיכווגי + תרופות בחורה דכאונית שמחפשת שינוי גישה יש לי שאלה מה זה בדיוק לאהוב את עצמי? האם זה למצוא מה שעושה אותי מאושרת?או משהו אחר לגמרי, משהו יותר פנימי? האם אני אוהבת את עצמי? לא למה? כי חסר לי הרבה דברים שאני רוצה לשנות אצלי אני רוצה להתחיל להאמין בעצמי איך אני עושה את זה? אני מעודדת את עצמי בדברים הקטנים שאני עשיתי עצם העובדה שאני רוצה שינוי (להרגיש יותר טוב) ואני נחושה לזה זה מעודד אותי ואני יותר מאמינה בעצמי עצם העובדה שאני לומדת להיות סובלנית כלפי הנפילות שלי (לדכאונות ולמחשבות השחורות שלי) ,זה דבר שהוא חדש לי ואני לומדת אותו , וזה מעודד ומחזק אותי ועוזר לי להאמין בעצמי. עצם העובדה שאני לא מתיאשת אפילו אם הדרך ארוכה זה הופך אותי ליותר חזקה וזה עוזר לי להאמין בעצמי . מסקנה: כרגע אם אני רוצה לאהוב את עצמי אני צריכה להאמין בעצמי ואני מסתכלת על הדברים הקטנים או הגדולים שמעודדים אותי וזה מחזק אותי. האם יש לכם טיפים איך להאמין בעצמי ? אם אושר קיים זאת עבודת אומנות העולם מחזיק בחוט אני מחזיקה בחלום שלי

שלום לך .... אני יכולה לענות לך על השאלה הזאת ... אכן כן לאהוב את עצמך פירושו : להיות שלמה עם עצמך כלומר לאהוב את כל התכונות בך ואת יופיך ... לחפש את הדברים החיוביים שלך ... וכן להיות מאושרת זה אכן גם לאהוב את עצמך כי את מנסה שיהיה לך טוב !!! מקווה שעניתי לך על השאלה !!!! ספיר אם לא עניתי אז בבקשה תודיעי לי !!!! ואם יש לך איי סי קיו ואת רוצה שנדבר שם ישירות אז תגידי לי מה המספר איי סי קיו שלך כל טוב ספיר!!!!!!

תודה לתשובה הברורה אני כל כך מבולבלת שאני כבר לא יודעת מי נגד מי! אבל גם לאהוב את עצמי לדעתי זה לאמין בעצמי ולכל הדברים שרשמתי קודם המחזקים אותי אישית. לא? אגב בן כמה אתה?

שאלת מה זה לאהוב את עצמך אז לפי דעתי זה מתחיל מלקום בבוקר להסתכל במראה להגיד לעצמך אני טובה אני יפה אני מוכשרת. אתמול הצעתי לך להכין רשימה של דברים שאת היית רוצה לעשות ולשנות בחייך, עשית? אני לא רוצה להשמע כמו מורה אבל כשיש לנו רשימה ואנחנו כל פעם עושים דבר אחד זה כבר טוב. תתחילי מדברים קטנים שהיית רוצה לשנות. אני מאוד אשמח לדעת מה היית רוצה לשנות אולי נוכל כאן החבר'ה לייעץ לך איך לעשות אותם ואיך לחשוב חיובי ולגרום לך להצליח לשנות את הדברים. אני מאוד הייתי רוצה לעזור לך ואני אשמח אם תשתפי אותי מה את היית רוצה לשנות.

שלום אולי בשלב ראשון לאהוב את עצמך הוא לקבל יותר את הנטייה והגלים של הדיכאון שמגיעים ולא להפוך אותם למשהו שחור שמאפיל על כל חייך. הטיפול שאת נמצאת בו הוא הדרך לעשות את השינוי, אבל בסופו של דבר השינוי יגיע מבפנים באמצעות מה שאת עושה עם הדברים שעולים בטיפול. אהבה עצמית זה לא משהו פשוט, הוא קשור לא מעט בהסטוריה ארוכת שנים של התפתחות התפיסה העצמית ולכן כל שינוי לוקח זמן רב וחשוב לקחת את הזמן הזה כדי ליצור שיווי משקל חדש. בהצלחה במסע ד"ר אורן קפלן

שלום לך .... אני ויקטוריה ויש לי בעיה .... אני לא יודעת ליצור קשר מעמיק עם משהו ... סתומרת הכל ביני לבין משהו אפילו ידידים וחברות אני לא מצליחה ולא יודעת ליצור קשר מעמיק !!!! אני בחברה לא משהו ואני חושבת שזה הסיבה לכך ... אני ניראה טוב ויש לי מחזרים ... אני מתלבשת צב אופנה !!!! נ.ב : תמיד צוחקים על הקול שלי יש לי קול עדין ... או חוזרים אחרי מה שאני אומרת .... אני בכלל לא תיפוס החלטי אפילו שאני בת 16 ..... אני אפילו לפעמיים עושה דיאטה ומתקשרת לאמא שלי לשאול אם כדי לי לאכול את הקובה או לא כי אני אל רוצה נגיד להשמין !!!! בקיצור לא עצמאית , למשל היה לי יום הולדת שבוע שעברה יש לי איזה 4 חברות אבל כולם שיטחיות החלטנו שלכל מי שיש יום הולדת אז נילך באותו יום לחגוג את יום הולדתו איפה שהוא רוצה ... והינה הגיע היום הולדת שלי ואיפה שאני רציתי הם לא רצו ....... ובסוף החלטנו ללכת למשהו שהם רצו ולא אני אז הסכמתי בלב ברירה וגם אחריי שאני היתלבשתי והגיע רגע היציאה אז הם דפקו לי ברז פיתאום אחת ישנה אחת כואב לה הבטן השניה לא יכולה לזוז כל אחד המציא משהו ובקיצור הייתי כל כך כואבת ובוכה על מר גורלי ..... ולאחר זמן מה לאחת היה יום הולדת והביאו לה בלונים קנו לה עוגה ויצאו איתה לאן שהיא רצתה ....היא לא ניראה טוב כמוני היא בכלל שמנה מאוד לא נחמדה ולא טובה כמוני היא טובה רק בלימודים יותר ממני אני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה אנא אני חייבת עזרה !!!! נץב : הבנים נותנים לי מחמאות הבנות מתרחקות עוד יותר !!!!!!! כמה שאני מתלבשת יפה יותר הבנות מתרחקות עוד יותצר ועושות פרצופים !!!!! אנא מה אני צריכה לעשות במצב כזה עזרו ליייייייייי תודה רבה רבה ........ הכאובה !

אולי הבנות מקנאות בך שאת ניראית יותר טוב מהן ומתלבשת יותר יפה. אולי בלי שום קשר את לא מהמקובלות בכיתה והאחרות כן? נראה לי שהבנים נותנים לך מחמאות כי רוצים אולי להיות נחמדים איתך והבנות מקנאות. האם נראה לך שאני צודקת?

שלום לך שרון !!! אני לא יודעת יכול להיות שאת צודקת ... אבל מה שבטוח שאם אנחנו כבר מדברים על מקובלות אז אני מקובלת יותר מהם !!! אבל כןןן אכן הם מקנאות בי אין משהו אחר !!!! *** אבל לא ענית לי על משהו אחד אולי את תידעי לענו לי : אני לא מצליחה ליצור קשר מעמיק עם מישהו או מישהי איך אני אמורה לעשות בקשר לזה ??? *** ורציתי לדעת בת כמה את תודה לך ...

כשאת אומרת שאת לא מצליחה ליצור קשר מעמיק האם את מתכוונת לקשר של ידידות נפש עם חברה אחת או שניים וכנ"ל לגבי הבנים? אם זה כך אז אני מציעה לך לבדוק בתוך החבורה של ה-4 בנות את מי את הכי אוהבת ומי הכי את מרגישה אליה קרובה ואז לנסות להתחבר אליה ע"י להזמין אותה לצאת איתך לבד, לחלוק איתה דברים הכוונה לגבי רגשות וחויות. במידה ואת לא מצליחה הייתי מציעה לך ללכת לכל מיני חוגים או פעילויות שאת מאוד אוהבת ולנסות להכיר שם חברות. תנסי לחשוב האם חוץ מהלבוש יש משהו בהתנהגות שלך שגורם להם להירתע? כמו לדוגמא שאת מתנשאת עליהם ? לא מקבלת את הדברים שלהם? או האם יש בנות אחרות שלא מקובלות והן נחמדות ואת יכולה להתחבר אליהן? מראה גופני זה לא הכל יש הרבה מעבר לכך ככה שאל תנסי לחפש רק את המקובלות יש הרבה בנות טובות שיכולות להיות חברות טובות גם בלי להיות מקובלות. לפי מה שאת מספרת הן מקנאות לך ולכן הן לא מפרגנות אבל דבר נוסף שאת יכולה לנצל לטובתך זה להתקרב לבנים. אמרת שהבנים מחמיאים לך אז פשוט תקחי יוזמה תנסי להתחבר לאחד או שניים מהם ולהזמין אותו לסרט או למסיבה או להכין שעורים ביחד. מקווה שעזרתי לך

לדנה: תודה רבה לך על ההתיחסות בהחלט עזרת לי.... בתודה : אור-ים

ויקטוריה שלום לפי מה שאת מתארת את מאוד מושפעת ממה חושבים עליך ויתכן שחלק מהבעיה איננה רק ביחסים שאת יוצרת אלא בסוג החברות שאת בוחרת ובסוג הקשר שאת יוצרת איתן. נשמע שביחסים הללו יש הרבה מאבקי כוח וקנאה. אלו מטענים שליליים וקשה לקיים קשרים חיוביים באוירה שכזו. השאלה איך אפשר לקיים יחסים רגועים יותר. אולי אם את עצמך היית רגועה יותר היה לך קל יותר לתקשר עם החברות והסביבה. נשמע שהדגש הרב שאת שמה על הדברים שנראים כלפי חוץ (צו האופנה, המראה שלך) חוסמים אותך מליצור את הקשר העמוק שאת מחפשת שכן הוא לא כל כך תלוי במראה כלפי חוץ אלא במה שקורה בפנים. אלו נושאים שקשה לטפל בהם לבד. היה טוב אם היית יכולה להתייעץ עם חברה טובה מבוגרת קצת ממך, קרוב משפחה או אפילו איש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

הסבא היקר והאהוב שלי, נפטר לפני כשנתיים, לאחר סיבוך של ניתוח מעקפים. רשלנות פושעת של אחיות ט"נ גרמה לו לדלקת ריאות קשה (למחרת הניתוח נכנסנו לט"נ, זה היה חורף, החלון מעל מטתו היה פתוח לגמרי, הוא לא היה מכוסה וקפוא לגמרי, חום גופו היה 35.8 ואף אחד לא טרח לבדוק את המכשירים. כעבור שבועיים כשהוא מונשם וקשור בידיו הוא נפטר בסבל רב. כשהרופאים אמרו לאבי (שהיה האפטרופוס שלו מבין שלושת האחים) שחבל להאריך את סבלו, מכיוון שאין מצב הפיך מנוזלים בריאות וניקוזים וכדאי לתת לו מנת מורפיום מוגדלת ושזה מקובל, אבי לקח עליו את ההחלטה, והיינו אתו בשעותיו האחרונות עד ליישור קו במוניטור שלו לפנות בוקר. הכאב הפיזי בחזה שלי כל כך חזק בשעה שאני נזכרת בכל אחד מאותם 14 ימים. את ההלוויה של סבא אני לא זוכרת, למעט תמונה אחת, שבה אני מנשקת את מצחו העטוף בטלית שנייה לפני שהורידו אותו לקבר לתמיד. בדיוק שנה לאחר מכן, ביום הולדתי, אבי עבר את אותו ניתוח מעקפים (יש לו טרשת כלילית, תורשתי) אני ואחיי לוינו אותו ונפרדנו ממנו בכניסה לחדר הניתוח, והיומיים שהוא היה מונשם, היו בשבילנו סוף העולם, אני ואמי נשארנו בפרוסדור של טיפול נמרץ למעלה מ 60 שעות עד שנתקו אותו מההנשמה, זו הפעם הראשונה שלא ראיתי את התאומים שלי זמן רב כל כך (בעלי טיפל בהם) למחרת מצאתי בין דבריו צוואה, עשויה למשעי כמו שאופייני לאבא שלי, אך היה כתוב בה בין השאר, שאם עד שלושה ימים לא יצליחו לנתק אותו ממכשירי ההנשמה, הוא מבקש לא להמשיך לקבל טיפול. כיום, הוא עדיין לא במיטבו, הוא עזב את מקום עבודתו בגלל מגבלות פיזיות בשל ליקויי בריאותו, לא מקפיד על תזונה נכונה, וכושר גופני שנדרשו ממנו, לא הולך לרופא כשאינו חש בטוב "מה שיהיה יהיה" תשובתו הנצחית. פתחתי על שמי עסק מביתו, שבו אבי עוסק בתחום שלו הקדיש את חייו, הכנו משרד מדהים, עם כל הספרות המקצועית וכלי העבודה המיוחדים, ואבי חידש קשר עם לקוחותיו וכעת הוא מוצף בעבודה. פעמיים בשבוע אני מגיעה לבית הורי במרכז הארץ למלא את חלקי בעסק. המטרה היתה ליצור עיניין ותעסוקה בחייו. אבי לא התגבר על מות אביו, והדרך בה הוא מת. אבי מעולם לא האמין בעזרה מקצועית לנפש, למרות שתמיד הוא עצבני בעיקר בגלל זכרונות כואבים. הגעתי למצב נפשי שבו אני לא מעוניינת לעזור לו, זה נראה לי אבוד, אני רוצה לעזור לי. הנשמה שלי נקרעת מהעומס, העומס של המחשבות, של הפחדים, של החלומות, של ההתחייבות לעסק המשותף שלנו, ושל שאר הדאגות הסובבות אותי בחיי. אני יודעת, שלא ניתן לפתור סוגיות כאלו במשפט או שניים, ונדרש טיפול מסודר, הרפייה וכו'. אני מחפשת כרגע חיזוקים. האם אני פועלת נכון, מה עוד אוכל לעשות, בכוחות עצמי. תודה

אל תנסי לתקן או לאחות את השברים שאת לא יכולה לאחות . על תעמיסי על עצמך כי איתך או בלעדייך התחושות של אבא שלך לא ישתנו. אני מכירה את זה מאבא שלי שגם לו יש עסק וגם הוא עם רקע של בעיות לב והמון זמן הרגשתי מאוד אחראית להרבה דברים עד שהרגשתי שאני מתמוטטת. אז עזבתי את העסק והפסקתי לעבוד איתו ובניתי לי חיים משל עצמי. אז נכון שאני אוהבת אותו מאוד אבל תביני אי אפשר לשנות אותם זה כמו שיגידו לך היום אחרי 30 שנים תשני את עצמך תגלי שגם את לא יכולה להשתנות. אם תרפי קצת תראי שהמצב ישאר אותו דבר והעסק שלו ימשיך לעבוד והוא ימשיך להיות עצבני כמו אבא שלי אז מה לעשות לפעמים צריך להניח להם לתת להם להתמודד עם הדברים בדרכם. אל תשכחי שגברים מופנמים הם לא מדברים על רגשות ולא מאמינים בעזרה מקצועית ואנחנו כן אבל מה לעשות ככה בנוי העולם. אז תני לעצמך שבוע חופש מהעסק ותגידי לו שיש לך סידורים ואז תעשי משהו בשביל עצמך כמו ללכת לבית קפה עם חברות, ללכת למספרה , לקנות בגדים או כל מיני דברים שאת רוצה לעשות ותראי שאם תנסי את זה פעם אחת ושבוע אחד לא תסעי הכל ישאר אותו דבר שום דבר לא יקרוס.

שלום דנה, תודה על דברייך וכנותך. אני מאוד מעריכה את זה.

ל. שלום מה שאת מתארת הוא טראומה. הזיכרון הכאוב של מה שקרה לסבך ולאחר מכן הניתוח של אביך השאיר צלקת כואבת לכל בני המשפחה וגם לאביך. מצד אחד לוקח זמן להתגבר ולהתאבל וזהו תהליך טבעי. מצד שני אם התהליך הזה נמשך זמן רב מידי יתכן שנדרשת התערבות טיפולית כדי לשמור על איכות חיים סבירה ומניעת התדרדרות. כדאי לבדוק עם אביך האם היה מוכן לפנות לטיפול או ייעוץ פסיכולוגי. התנגדותו בעבר איננה בהכרח אומרת שלא יסכים כיום, גם הוא מבין שהמצב השתנה. אולם כפי שאת כותבת, העניין הוא כעת כיצד את עוזרת לעצמך במצב שנוצר ולא רק לאביך. כנראה שהצטברו כל כך הרבה דברים שאת מוצפת מאוד בדאגות ולחץ. את יכולה להמשיך כנראה במה שאת מורגלת בו וזה לפעול בכוחות עצמך. אני מתאר לעצמי שגם תצליחי כיוון שיש לך כוחות, אבל צריך לזכור שאת משלמת על כך מחיר יקר באיכות חייך ובוודאי גם ביחסים עם משפחתך המצומצמת והרחבה. כנראה שגם את מודעת לצורך בטיפול ואני רוצה לחזק את ההרגשה הזו ולהמליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי לתקופה מסוימת כדי לארגן את עולמך הרגשי לשיווי משקל חדש אחרי תקופה ארוכה של כאוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. מן הסתם הכוחות שלי הולכים ונגמרים ולכן אני מוצאת את עצמי כותבת באתר זה. תודה על תמיכתך.

אני אכלנית כפייתית ואני אוכלת המון פעמים ומתחרטת , אני רוצה ללמוד להתמודד עם זה ולאכול רק מתוך רעב. אולי תוכלו להמליץ לי על מרפאות שמטפלות באכילה כפיתית? תודה

נועית שלום פסיכולוגים רבים מטפלים בהפרעות אכילה. יש גם כמה מרפאות ייעודיות לנושא, אחת מהן בתל השומר. לעיון רצ"ב קישור לפורום על הפרעות אכילה: http://www.nofitcenter.com/Site/forum/main.asp וכן אתר רלוונטי http://www.shahaf-ltd.co.il/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אחותי בת 18 התגייסה לא מזמן לצבא ואחרי המון שנים שהיתה ילדה טובה ושקטה פתאום התחילה להתמרד שזה אומר כשהיא נמצא בבית ולא בצבא היא מסתובבת עד שעות הבוקר בחוץ, מעשנת סיגריות, שותה אלכוהול. ומסתובבת עם ילדות לא הכי טובות. אני מאוד חוששת שתעשה שטויות היות והיא קלה להשפעה ונגררת אחרי החברות שלה ויש לה חברה אחת שחזרה בשאלה שמדרדרת אותה וכל פעם אנחנו מנסים לדבר איתה שתתרחק מהחברה הזאת ואחותי לא מתרחקת ממנה. אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה שאם אני לא העשה משהו היא תעשה שטויות. אני מרגישה כאילו שהיא צריכה להתפרץ אחרי הרבה שנים שהיתה מופנמת. צריכה את עזרתכם בנושא היות ואני חוששת שיקרה לה משהו רע

דנה שלום דאגתך לאחותך מובנת אבל במצב שאת מתארת מה שתוכלי לעשות הוא בעיקר להיות חברה טובה שלה. אם תוכלי להיות אוזן קשבת ולהתחלק איתה בדברים שקורים לה יתכן שגם תוכלי לעזור לה ולמנוע את התרחקותה. ניסיון להטיף מוסר או להלחם בה יעשו רק את ההפך וירחיקו אותה עוד יותר. שתפי אותה בדאגתך וראי כיצד היא מגיבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חמתי נפטרה לפני מס' חודשים בגיל 56 מהכבד. במשך למעלה משתים עשרה שנה היא הטביעה את צער ליבה בשתייה חריפה והיתה שיכורה רוב הזמן. רק בשנתיים האחרונות אני ידעתי שהיא שיכורה ולא "אשה רעה", מכיוון שמעולם לא ראיתי מישהו שיכור במציאות ובייחוד אחד שזהו אורך החיים שלו. לבעלי יש אח אחד, בוגר ממנו, נשוי + 3, אשר בהשפעת אשתו ניתק קשר עם כל המשפחה, הורים, בעלי, דודים, בני דודים, כולם. חמי וחמתי מעולם לא הכירו את נכדיהם (שאגב גרים באותה העיר) והבכור אמור לחגוג בר מצוה בקרוב. רק מספר ימים לפני מותה, כשאחיו הגדול של בעלי האמין לנו שהיא עומדת למות, הוא הגיע לביקור עם שלושת ילדיו ואשתו. לאחר השבעה, הקשר איתו שוב נותק. חמי טיפל בה במסירות, בייחוד בשלושת החודשים האחרונים לחייה כשהיא מאושפת בהוספיס, מעורפלת לחלוטין, סיעודית לחלוטין, היינו איתה עד רגע מותה. חמי, מאז מותה איבד את הפרופורציה בחיים, הוא התחיל לשתות בעצמו, הוא לוקח כדורי שינה ואומר שיבוא היום שהוא יקח קופסה מלאה ואנחנו נמצא אותו רק בבוקר. הוא יוצא עם נשים פרוצות, ואף נאלצתי פעם ל"חלץ" אותו מדירתו מידי נרקומנית. אני מנסה נואשות לעזור לו, אני מטפלת בו, מבשלת לו, מכבסת, מדברת אתו, הוא מגיע אלינו לארוחות ערב, ואף בימים אלו מכרנו את דירתנו, לקחנו משכתנא גדולה ורכשנו בית גדול יותר על מנת שחמי יעבור לגור אתנו, עם משפחתו. אני לא מעקלת את כל הרמה הנמוכה הזו, מעולם לא נתקלתי בחיי באירועים מסוגים כאלו (רק בטלויזיה) ובטח לא עם כוונות התאבדות, חמי נוטה לבכות המון, וכמובן שאין מה לדבר על שיחה עם פסיכולוג או כל יועץ אחר. איך אני מרימה אותו מהאשפות, ומעודדת אותו לחיות הלאה ? אני כבר לא מעיזה לדבר על הרגשתו של בעלי.

לי שלום לפי תיאורך מצבו של חמך אכן מאוד לא טוב ונמצא בסיכון משמעותי. אתם חייבים לפנות לעזרה מקצועית ובדרך כלשהי לגייס אותו לקבלת טיפול. במידה והוא לא משתף פעולה אתם יכולים לפנות לעובדת סוציאלית ולקבל הנחיה כיצד לשכנע אותו. יש עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים שמבצעים ביקורי בית. בהחלט יתכן שהוא זקוק גם לטיפול תרופתי. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון, קראי אותו כי סביר להניח שתמצאי סימפטומים שתואמים את מצבו. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חבר קרוב ללא אמצעים כלכליים כלל אין לא הכנסה ובעקבות המצב הנפשי שהוא נמצא בו הוא גם לא עובד. הוא מאד דכאוני אך לא במצב הדורש אישפוז. בשיחה איתו הוא אמר לי שהוא מודע לבעיות שלו ושהוא היה הולך לטיפול אם היה לו את המשאבים לכך. הייתי רוצה לדעת האם יש מסגרת טיפולית שהמדינה יכולה להציע כדי לטפל בו. נ.ב. הייתי משלם לו לטיפול בעצמי רק שאני כרגע חייל. תודה מראש ארז.

במסגרת קופת חולים אפשר לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי מסובסד. אין לי מושג מה המחיר המדויק אך הוא קצת יותר ממאה שקל למפגש. אם החבר שלך יפנה לרופא המשפחה ויסביר את הבעיה, יוכל לבקש הפניה לפסיכיאטר ולטיפול פסיכולוגי.

כנראה לא הסברתי את עצמי מספיק טוב אין לו אמצאים כלכליים בכלל ואין לי אפשרות לעזור לו כלכלית. כך שגם סכום של 100 ש"ח לרופא של קופ"ח אין לו ואין לי לתת לו.

ארז שלום חברך יכול לקבל טיפול בכל מרפאה ציבורית בתשלום סמלי או אף בחינם. הוא יכול לפנות לפסיכיאטר בקופת החולים כמו לכל רופא אחר, כמו כן במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות הטיפול בחינם או כמעט בחינם. יש מרפאות נוספות למשל במרפאות החוץ של בתי החולים הכלליים והפסיכיאטריים בהם ניתן טיפול פסיכולוגי חינם במימון קופת חולים. לקופות החולים עצמם גם הסדרים אולם אלה עולים כסף, גם אם הם מסובסדים. יתכן שבשל מצבו הכלכלי יתחשבו ויתנו לו מספר פגישות ללא תשלום גם שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה פנינו לקופת החולים לקבלת הפניה לפסיכיאטר.

כתבתי בעבר.החתול גורש מהבית לא יכולתי יותר לראות אותו צמא למגע ואני חסר חשק לנגוע.עדיין לא מטופלת אבל רוצה.זה רק יקר ואין לי כסף נמתין קצת לא יודעת מה קורה סביבי אני נוחתת במהירות למטה.ויש לי ילדה ובעל ואני בת 34 רק פגועה.והכל בגלל התאונה שגרמה לכל הבעיות(צינתורים חוסר תחושה מיני שתיה מבוקרת כדי לא להכביד על השלפוחית אוכל מסויים הרי גם יציאות יש קושי כי הפגיעה עצבית)אנא אלוהים תפסיק את הסיוט ועכשיו נמאס לי.ואני אוהבת את החיים אני אופטימית.רק איפה אני?????????????

לימור היקרה, מבין המילים צועק הכאב הגדול שלך. אכן, עברת חוויה טראומתית, ואין ספק שלוקח זמן להתאושש ולהחלים, פיזית ונפשית. אבל לימור, אל תתני ליאוש לעוור ולשתק אותך ! כל כך קל ליפול לתהום העמוקה הזו ולשכוח את הדברים היפים שמסביב. יש לך כל כך הרבה בשביל מה להלחם עבורו !!! וכמו שאת בוודאי מטפלת באיברים שנפגעו, על תזניחי גם את הנפש. שהרי הגוף והנפש - חד הם, וללא החלמתו של האחד, החלמתו של השני תהה קשה הרבה יותר! אני מבינה שיש קושי כלכלי. אבל את יכולה לפנות לטיפול במחיר מסובסד דרך קופת החולים, או לטיפול ללא תשלום בתחנה לבריאות הנפש באזור מגורייך! התייחסי לטיפול בנפשך כמו שאת מתייחסת לטיפול הפיזי. וכמו שלא היית משאירה רגל שבורה ללא טיפול, כך גם לגבי כאבך הנפשי. מאחלת לך ימים יפים וכוח להגיע אליהם שוב ! יעלה.

תודה.אבל קשה להסביר.לפני הפגיעה שהיה לי מצב נפשי ירוד יכולתי להתמודד.הגוף מתפקד ולא סובל אז קל.אתה עצמך קם מנפילות שלם מושלם כל מה שדאגתי לגבי הגוף אולי היתה דיאטה.אבל שהגוף בוגד בך אין כוח אין מצב לקום מפגיעה נפשית.זה כל הזמן מזכיר לך שזה לא בשליטה.אתה לא שולט יותר רק פגוע.אז את נופלת וזה לא נגמר כמו עליסה מהאגדות.אבל בלי פטריה שמגדילה או מקטינה.אין אגדות אין כלום.המצב כזה להתעורר ולהבין זהו אני כזה.לא חש אז הנפש נאטמת והנשמה נסגרת.לא חושבת שיש רופא שיכול לעזור. אני כמו מומיה רק נמצאת שם וחלולה מבפנים.עזרו ליייייייייייייייייייייייייי

לימור שלום הכאב גדול ואת זקוקה לתמיכה וליווי. הטיפול הפסיכולוגי אינו פחות חשוב מזה הרפואי שכן מה שיוכל לשקם אותם זה לא רק חוסן גופני אלא בראש ובראשונה חוסן נפשי. כפי שכבר ציינתי בעבר אני מציע שתפני לקבלת טיפול פסיכולוגי ובהחלט גם קבוצת תמיכה עשויה לעזור אם תמצאי מסגרת מתאימה. הכתיבה דרך האינטרנט בפורומים וקהילות רלוונטיות עשויות גם הן לתרום כדי שלא תשארי לבד ותוכלי לקבל תגובה וקשר עם אנשים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סבתא לנכד בן שנתיים ושמונה חודשים. בזמן האחרון (כ-3 חודשים) הילד מסרב לאוכל מלבד דייסות. אני מאוד דואגת וביקשתי שיקחו אותו לבדיקה, אך בני וכלתי אומרים שהם ההורים והם לא דואגים. הילד רזה מאוד וחיוור אבל פעיל ומלא מרץ. השאלה שלי היא האם אני צריכה לוותר ולא לדבר יותר על התזונה שלו? (הילד שוקל 10 ק"ג) תודה, דפנה.

שלום, רציתי להוסיף שאני חוששת שהילד יסבול מהפרעות נוירולוגיות בגלל חוסר תזונה. תודה שוב, דפנה.

דפנה שלום זה באמת לא פשוט. את דואגת, אבל בנך שם גבול ולא מוכן לקבל את דאגותיך. אני חושב שתצטרכי אכן לסמוך על ההורים שיעשו את מה שנדרש, אני לא רואה שום דבר שאת יכולה לעשות כרגע ולחץ על ההורים רק יגביר את הקושי בתקשורת. אני מבין את דאגתך ואני מתאר לעצמי שאת גם אמרת את הדברים לבנך וכלתך. כאן מסתיים תפקידך ומתחיל תפקידם כהורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

דפנה שלום, אז ככה. אני אמנם לא אימא, אבל ממה שאני ראיתי עם הסבתא שלי, עוד יהיו לכם הרבה פלותגאות (נקודות שאין עליהן הסכמה). מותר לך לחלוק על מה שההורים עושים, ואני חושבת שכן יש מקום שאת תביעי את דעתך, אבל תזכרי שאת ההחלטות הם אלו שיצטרכו לקחת. הם יעשו טעויות, זה בטוח. בינינו, מי שלא עושה, לא עושה טעויות! אני לא אומרת שאהיה אימא מושלמת. לחלוטין לא! גם אני חשבתי בעברי שסבתא צריכה רק לפנק, אבל ראיתי שזה לא ככה. עדי

יש לי ילדה מקסימה לכל הדעות, בכיתה א' מוכשרת מאוד, חכמה , יפה ומאוד נבונה ילדה מאוד מאוד מפונקת שעושה לנו (ההורים) קצת בעיות - היא אוהבת מאוד לשלוט, צועקת בכול פעם שמתרגזת על משהו מסויים, ולא מוכנה להקשיב אוהבת תמיד להגיד את המילה האחרונה בכול מחיר. בכיתה המורה אומרת שהיא בסדר אולם היא לא מוכנה לצאת להפסקות בכלל , ולא כול כך מוכנה חברתית להתחבר לילדים אחרים (למרות שבגן היא היתה מאוד מאוד מקובלת בחברה) לקראת כיתה א' עברנו לדירה חדשה , אולם מאז היא כבר הכירה חברים חדשים ולא מראה כול סימני מצוקה כלשהם. אבל בכול זאת היא עושה המון בעיות - בעיקר צועקת עלינו ומאוד מתחצפת, שום עונש לא מרתיע אותה. אתמול למשל ילד בן שנתיים נתן לה מכה והיא החזירה לו למרות שידעה שזה אסור והוא קטן אבל מבחינתה - היא תמיד תיתן את המכה האחרונה . לדעתנו היא ממש אוהבת להציק, ולהיות ילדה כזאת רעה ממש נהנת שאחרים סובלים. אנו מאוד מאוד מיואשים, ובמשפחה אומרים לנו כל הזמן שאנו לא יודעים לחנך ומפנקים אותה יתר על המידה , ושבעתיד שהיא תגדל היא תעשה בנו שפטים. ברצוני לציין שיש לה אחות מקסימה בת 3.5 שנים, שהם מאוד קשורות. מה לדעתך אנו אמורים לעשות בנדון? למי אפשר לפנות לעזרה. בתודה ענת

ענת, קודם כל, את בעצמך אומרת שהיא ילדה מאד מאד מפונקת, אז מסקנה מיידית היא שאתם, ההורים, אשמים לפחות בקצת מהבעיות. ייתכן ותצטרכו להעזר ביועצת פסיכולוגית אבל רוב העבודה בעצם היא שלכם, אחד על אחת, בלי וויתורים ובלי הנחות. אם לא הגדרתם לה מסגרות ברורות וקווים אדומים, סביר להניח שהיא תנסה לסחוט אותכם ואת הסביבה הקרובה (באם זה גן הילדים, חברים למשחק במקום ציבורי או בבית) ולרתום את העולם לרצונותיה, גחמותיה מבלי לחוש צורך להתחשב באחרים. היום זה להכות ילד קטן ממנה, מחר זה יהיה אחותה וכך הלאה. ילד זקוק להכוונה, לסמכות למישהו בוגר שיתן לו דוגמא וינחה אותו. ברגע שאין לו פונקציה כזו הוא מאבד רסן והופך ליצור אגואיסט, אגוצנטרי שמציק ומתעלל בכל הנקרה בדרכו. תחליטו על שינוי בגישה ותתחילו להכתיב לה כללים ומסגרות ולשדר לה סמכות אמיתית בלי פינוקים מיותרים, ובקיצור להסביר לה מי כאן בעל הבית על מנת ליצור לה מסגרת מוגדרת וברורה שתקל עליה ועליכם בהמשך. בחינוך ילד כידוע, לא רצוי להגזים לשום כיוון - לא להחמיר מדי אך בוודאי גם לא לפנק מאד-מאד.

שלום ענת, מעבר למה שרותם ציינה ישנם פורומים ב"תפוז". עדי

תודה על תשובתך הכנה. קראתי ואני מסכימה עם כול מילה שלך , אולם זה מאוד קשה לבצע את זה עכשיו שהיא כבר מימלא עושה מה שהיא רוצה עונשים כבר לא עובדים עליה ולא מפחידים אותה אבל בכול זאת ננסה את הדרך שאת מציעה ונראה מה יהיה בעתיד. תודה מכל הלב.

ענת שלום עונש לא תמיד מרתיע, כדאי לנסות ולהבין מה עומד בבסיס ההתנהגות הזו. התגובה של הילדה אינה מבטאת בהכרח חוזק אלא פעמים רבות מבטאת פגיעות וחוסר יכולת לעמוד מול תסכול. אני מציע לא לפנות לערוצי מלחמה. עדיף לפנות לייעוץ להורים אצל פסיכולוג ילדים ולברר אילו דרכים עומדות בפניכם וכיצד עליכם להגיב. במקביל קבלו ייעוץ מה לומר לבית הספר כי ידרש שיתוף פעולה גם מצידם כדי לשנות דברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בתי בת 7.5 ילדה נבונה עם שמחת חיים. קרה כבר כמה פעמים שהיא חלמה חלומות רעים כשביקשתי ממנה לספר לי מה חלמה בכל הפעמים היא השיבה שהיא לא רוצה לדבר על זה, גם אביה ניסה לדובב אותה וכלום. האם יש מקום לדאגה? אולי יש דרך לדובב אותה?

רונית שלום אין צורך לדובב את הילדה. אם תרצה תספר, אם לא, לא. אפשר אולי להציע לך לצייר את מה שהיא חולמת. יתכן שאפילו אינה מסוגלת להסביר במילים את מהות החלום. בעיקרון יש מקום לדאגה במידה ויש משהו בחיים החיצוניים של הילדה מעבר לחלומות שנראה בעייתי. זהו גיל שחלומות סיוט אינו נדיר בו ויתכן שהיא מתמודדת עם משהו כעת. אם הקושי כפי שאתם מבינים אותו כיום בא לביטוי בחלומות בלבד, אני מציע לא להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת. בהחלט צריך לתת לילדה תחושה שאתם איתה ותעזרו בכל מה שאתם יכולים, אבל שאתם גם מכבדים את הפרטיות שלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, גיל: 30 רצוני לברר מידע באשר לפסיכולוים ושיטות טיפול. אני מעוניינת בשיטת טיפול יותר בגישה של יעוץ פחות להכנס לנבכי העבר. אין ברשותי כסף רב..ולכן הייתי מעדיפה:1.פתרונות מידיים יותר, ולא מראש סגנון של פעם בשבוע קבוע.(לא ,איטי וממושך) 2.במינימום פגישות-מקסימום תועלת. מס פסיכולוגים ששוחחתי איתם מדגישים ששיטת טיפולם עמוקה יותר ופחות מידית :פסיכולוגיה דינאמית. בעבר הייתי 3 פגישות אצל רופא קופ"ח אבל עזבתי מיד כי לא הרגשתי שהוא מייעץ לי הוא היה מידי פאסיבי לדעתי ..כך שיכולתי להקליט את עצמי (כמעט ללא משוב ממנו)-אף לא בנוכחותו לטייפ וזה היה אפקטיבי באותה מידה לדעתי:) בכל אופן אלו שיטות טיפול מקובלות?מה המומלצות? בברכה, נ

נ. שלום סוג הגישה תלוי גם בסוג הבעיה עימה את מתמודדת. אם מדובר בבעיה ממוקדת אפשר גם לטפל בה בגישה ממוקדת. אם מדובר במשהו נרחב יותר יתכן שידרש גם טיפול נרחב יותר. מאחר ואת מציינת שיש מגבלה כלכלית אני מציע לך לפנות לפסיכולוג של קופת החולים (לא לרופא). התקשרי לסניף המקומי ובררי אילו אפשרויות יש והאם יש להם המלצה לפסיכולוג שמתאים לגישה שאת מחפשת. פעמים רבות מדובר על "כימיה" אישית ולא כל כך על גישת הטיפול. תוכלי לעיין בחלק מהקישורים לכתבות שיש בראש העמוד אשר מציגות אפשרויות שונות לטיפול ומידע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר קפלן. אני בת 28 וסובלת מדכאון כרוני מזה שנים. בשנתיים האחרונות מטופלת בכדורים שעוזרים באופן חלקי (יש נפילות קשות). כמו כן מטופלת באופן לא סדיר אצל פסיכולוגית. לאחרונה העסק מרגיש תקוע ויש לי גם הרגשה שהיא התעייפה ממני. בקיצור. יש לי הרגשה שנסיון עם מטפל או עדיף מטפלת חדשה יעזרו. אשמח לקבל את המלצתך לפסיכולוג או פסיכולוגית באזור המרכז או בסביבות ראשל"צ-נס ציונה-רחובות. חשוב לי שזה יהיה מישהו עם אורך רוח שלא ייתיאש וגם שלא ייבהל מהמחשבות האובדניות שלי (ויש לי המון כאלו כשרע לי). מקווה שתוכל לעזור. חדווה.

חדווה שלום לפני שאת עוזבת את הטיפול אני מציע לך לעשות בירור רציני עם המטפלת הנוכחית. הרגשתך שנמאס לה ממך או שהיא התיאשה ממך עלולה להיות מוטה ולא בהכרח מבוססת על מה שהיא מרגישה. כך קורה פעמים רבות במצבי דיכאון. במידה ותחליטו שאכן הגיע הזמן להחליף טיפול כתבי אלי שוב ואנסה להפנות אותך. בכל מקרה, רצ"ב קישור לכתבה על דיכאון: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את הכתבה. אני יודעת שהרגשתי לא מוטה. מודעת לעובדה שבדיכאון יש עיוות של המציאות אך לפי דעתי זה אינו המקרה הפעם. אני לא חושבת שנמאס לה ממני. אני חושבת שהיא פשוט קצת מתוסכלת מזה שאני כל פעם חוזרת עם אותן התלונות. באותן סיטואציות. הרי כמו בכל עבודה אחרת גם מטפל רוצה לראות שינוי ותוצאות. וזה הגיוני. זה מה שנותן סיפוק מהעבודה. אני בהחלט חושבת שהיא תרמה לי המון. למדתי להסתכל בצורה קצת יותר אובייקטיבית על מצבים שונים בחיים שלי. לסלוח לעצמי יותר. ולראות דברים בגוונים של אפור ופחות בשחור לבן. ובכל זאת למרות כל זאת יש לי נפילות ובתקופות האלו פשוט קשה לי לראות את התקווה. בתקופות כאלו אני רק צריכה מישהו שיקשיב. שלא ייבהל. שייתמוך ושייתן לי להרגיש שזה יעבור. התחושה שלי (ואני לא חושבת שאני טועה, אני מרגישה מאוד טוב אנשים) היא שפשוט קשה לה להקשיב לכמויות הייאוש שלי. אני יודעת שהיא פסיכולוגית וזה המקצוע שלה והיא קיבלה הכשרה לשם כך, אבל גם היא בנאדם. בכל מיקרה. אני לא רואה טעם לדון איתה בעניין. אתה באמת חושב שהיא תענה לי בכנות? אני בטוחה שגם לך היו סיטואציות בהן פציינטים עייפו אותך או הרגיזו אותך או גרמו לך לתחושות שליליות אחרות לאורך זמן. אם הם היו שואלים אותך על כך האם היית עונה להם תשובה כנה? אני לא חושבת. תחשוב על זה!! ואחרי כל המכתב הארוך הזה.... אני אשמח לקבל ממך המלצה. שוב תודה. חדווה.

אני בטיפול פסיכולוגי כבר 3 שנים + תרופות. אני טיפוס מאוד דיכאוני ואני בחיפוש אחרי הגילוי של הדכאון הזה אני רוצה שינוי. לחשוב חיובי ולאהוב את החיים כי אני לא רואה שהחיים יפים. מאיפוא להתחיל? אני חשבתי להתחיל מלאהוב את עצמי אבל גם זה אני לא יודעת איך לעשות. אני לא יודעת איך לאהוב את עצמי . אני לא יודעת איך לראות את הדברים החיובים בחיים. רוב הזמן אני עם פרצוף עצוב אפילו שהכל "בסדר" אבל בעצם זה לא בסדר כי אני עצובה. ליד חברות שלי אני דווקא מחייכת וכאלא אבל זה הכל משחק, זה לא באה ממקום אמיתי מהפנימיות שלי. אני מקווה שתוכלו לענות לשאלות הקשות שלי

היי תוכלי לכתוב לי בת כמה את בבקשה <

אני בת 30

שלום השאלות שלך אכן קשות וזאת בעיקר בשל העובדה שאת שואלת אותם בצורה אנונמית כאשר במקביל יש לפחות שני אנשי מקצוע, פסיכולוג ופסיכיאטר, שמכירים אותך כבר 3 שנים ובוודאי יכולים לתת תשובות רלוונטיות שמתאימות לך אישית. אני מציע לברר עם עצמך ובטיפול מדוע את מרגישה צורך לקבל תשובות כאלה במקומות אחרים. לפעמים תהליך השינוי הוא קשה ומפרך ולוקח זמן רב ללמוד לאהוב את החיים ואת עצמך. הדרך כנראה עוברת דרך הטיפול שאת נמצאת בו. הדרך יכולה להיות ארוכה אבל חשוב שתרגישי, במיוחד אחרי 3 שנות טיפול, שאת לפחות בכיוון הנכון. בברכה ד"ר אורן קפלן

כנראה שהגעת לקטע שבו למרות הסיוע הפסיכולוגי + התרופות - הגיע הרגע בו את צריכה / חייבת / מוכרחה לרצות לעזור לעצמך. כמו ילד הלומד ללכת שהגיע הרגע שצריך לעזוב לו את היד ולתת לו ללכת בכוחות עצמו, בלי עזרה. בעצם, רק את מכירה את עצמך הכי טוב ורק את יודעת באמת מה את הכי רוצה. הפסיכולוג או כל איש מקצוע אחר יכולים רק לנחש. זהו הרגע בו את חייבת לעשות את המאמץ הזה כדי לשבור את המעגל של "דכאון-טיפולים-תרופות-דיכאון" וחוזר חלילה, או בקיצור להפסיק לרוץ אחרי הזנב של עצמך. אם את אכן רוצה בשינוי - אל תהססי לבדוק ולנסות בעצמך בשיטת הניסוי והטעייה את החיובי והנעים שבחיים, ותוך כדי גם תתבונני ותתודעי אל עצמך ופנימיותך.

סוף סוף מישהו שמבין אותי וקולט באיזה מצב אני. זה נכון שאני מרגישה שהפסיכולוגית עוזרת לי אבל מאוד חלקית אולי כי קיוויתי שהיא תיפתור את הבעיות שלי אבל זה לא נכון . יש לנו כימיה למרות שבאופן מסויים אני לא מרגישה שהיא נותנת לי את כל הטיפים שאני זקוקה , היא נותנת לי פיתרונות אבל גם כנראה שזה תהליך מאוד ארוך כדי להפנים את זה וגם בגלל שהראש שלי מאוד מבולגן אני עד עכשיו לא יודעת מי אפוא להתחיל , כן אולי זאת הבעיה , אני לא יודעת מי אפוא להתחיל אני קופצת מנושא לנושא ואני בסוף מתחילה כל מני נושאים אבל לא ממשיכה הלאה. זה לקח לי המון זמן להיות מודעת לעצמי אני מרגישה היום שאני הרבה יותר מודעת מפעם. עכשיו אני בתהליך של להתחבר למחשבות שלי הדכאונים על מנת לרשום אותם על נייר (אתה מבין עד כמה אני מבולבלת עכשיו? מרוב מחשבות!) אני דווקא די מצליחה לעקוב אחרי המחשבות שלי לא ב100% אבל אחוז גדול. אני גם בתהליך של לעודד את עצמי מכוון שאני לא אוהבת את עצמי יותר נכון לא מאמינה בעצמי. אני הייתי רוצה שתענה לי בשמחה ביי ביי ותודה לך.

שלום ד"ר קפלן , אני בבעיה חמורה מאוד לא יודעת איך יוצאים ממנה בטח אתה שומע את זה כל יום וכשתשמע על הבעיה שלי בטח תראה לך קטנה ולא חשובה אבל מסתבר שיש לה תפקיד חשוב בחיים. אין לי מושג ממה להתחיל, בזמן האחרון כבר כמה חודשים, שנראים כמו נצח, אני לא מצליחה לסגור את הפה , מספרת הכל על עצמי, לכל אחד זהב הדבר הכי נוראי שקרה לי. קשה לי לשקר אולי בגלל שהבטחון העצמי שלי ירד, אולי בגלל שהיה תסבוך עם המחלה שלי. וקשה לי לחזור לחיים הרגילים בשנייה . אני מרגישה שהכי טוב בשבילי זה להסתגר מאנשים. ואני מאוד רוצה לקחת טיפול פסיכולוגי, אבל כל האנשים מסביב דוחפים להמשיך בפעילות רגילה, כאילו כלום לא קרה ונראה שלאף אחד באמת אין עצה טובה, כל העצות גרעות, אף אחד לא ממש תומך עושה את עצמו כאילו, אבל לא ממש עוזר .החלטתי להתנתק מכולם לפני שהם יתננתקו ממני, גם ככה אמרתי מספיק שטיות ופאדיחות שעשיתי לעצמי. ההרגשה הכי נוראית שיש, היא כאילו את חשופה כלפי כל העולם כולם יודעים הכל עליך עד הפרט הקטן ביותר ואני לא יודעת כלום עליהם . אני יודעת שהזמן ירפה הכל אבל מה עושים בנתיים? השאלה שלי היא מה אתה מציעה לעשות?איך מתמודדים עם מצב כזה? תודה רבה

שלום האם מישהו השתמש לרעה עם המידע שמסרת? האםמישהו צחק עליך? אם הרגשת צורך לספר זה לא נורא לא חטאת ולא פשעת, לדעתי הבעייה היא לא שסיפרת אלא המצוקות שהביאו אותך לספר. אין לך ממה להתבייש , את בתקופה קשה וכדאי שתטפלי באופן מסודר ומקצועי במצוקותיך.

:) האמת אם מישהו צחק אין לי מושג, כי אף אחד לא ממש הראה את הפנים האמיתיחות שלו איתי,ומה הוא באמת חושב על הבעיות. אבל נכון צריך לקחת טיפול, ומהר. אני בטיפול אבל לא פסיכולוגי. ועכשיו כשאני חושבת על זה עדיף כבר לספר את הבעיות למישהו שיכול לעזור, ולא סתם לאדם שבקושי מכירים או ראיתי רק פעם אחת. אני רק מקווה שהתקופה תעבור ובנתיים אני אקח זמן לעצמי לחשוב, להשתקם, ולקחת כוחות להמשיך הלאה. תודה לך ר'. (:

חבל לך על הזמן חשבתי שרק אני כזו - מספרת הכל , אפילו מה שלא צריך ואחר כך חשה רייקנות נוראית ומן מצב רוח בלתי מוסבר למרות שאני לא שואלת את עצמי למה עשיתי את זה פשוט ממשיכה כך אם בא לך להמשיך לדבר דרך מייל יהיה טוב

שלום כנראה שאת עוברת בין שני קטבים. מצד אחד רוצה נורא לחלוק את מה שקורה לך ולספר, ומצד שני אחרי שאת נחשפת את נסוגה ומוכנה להתנתק מכולם כדי לא להרגיש מבוכה. אולי כדאי למצוא דרך ביניים בה תוכלי לחלוק דברים עם אנשים קרובים לך מבלי להרגיש אשמה ואולי מפגש עם פסיכולוג עשוי להקל על ההתלבטויות הללו בשל היותו יותר אנונימי. העניין המרכזי לדעתי איננו כיצד להתגבר על מה שקרה אלא מדוע זה דפוס היחסים הבינאישיים שנוצרים איכשהו בחייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אני עושה עם בתי המקסימה בת השנה שבכל פעם שאומרים לה לא- לתנור או חשמל, היא מתפוצצת מצחוק וחוזרת לגעת? ניסינו גם נזיפה, גם כעס, גם הרחקה ואפילו טפיחה על היד בכעס, או שהיא צוחקת או שהיא כועסת חזרה , ובכל מקרה היא חוזרת על הפעולה בהתלהבות יתר............ נא עזרתך תודה

שלום סיגל, תנסי ב"תפוז" יש פורום שנקרא "חינוך לגיל הרך". עדי

שלום כדאי פשוט למגן את כל התקעים באותם פלסטיקים מיוחדים נגד הכנסת ידיים של ילדים ולהרחיק ולהגביה תנורים. בגיל שנה אי אפשר להסביר הכל והגישה ההתנהגותית לא תמיד עובדת. כמובן שאפשר שוב ושוב לחזור על הנזיפות אבל יהיה לכם יותר פשוט לארגן את החשמל בבית למצב בטוח יותר שמתאים לנוכחות של תינוקת. גם אם החינוך יצליח אינכם בטוחים שברגע של בלבול לא תישלח יד לחשמל וחבל לקחת סיכונים מיותרים. תופתעו לגלות שכאשר העניין שלכם בחשמל יפחת (כי הסיכון יעלם) גם העניין שלה בכך יפחת בצורה משמעותית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני בת 31, אמא לתאומים בני 5 אחרי IVF בתהליך שנמשך כשש שנים. כל הטיפולים לקראת ההריון היו קשים, מלווים בהיפרסטימולציה, באישפוזים ואף הגעתי פעם אחת לטיפול נמרץ. ההריון אתם היה קשה ביותר, מלווה באישפוזים ממושכים בשל סיבוכים (סכרת קשה, טכיקרדיות, רעלת חיצונית, רעלת הריון, לחץ דם, וירידה קשה במשקל) לבסוף ילדתי בשבוע 30. בניתוח חירום, שבמהלכו היה סיבוך נוסף והתעוררתי ממנו רק כעבור 17 שעות. אחד מהתאומים עבר ניתוחים, בנוסף אסמתים כרונים, בנוסף, בשנתיים האחרונות נפטרו 5 מבני משפחתי (משפחה קרובה, ומשפחה רחוקה). ורק לאחרונה אני חושבת שאני מתחילה להרגיש מעט עדנה בחיי. אני ובעלי מרגישים מוכנים נפשית להמשך הרחבת משפחתנו. בימים אלו אני עוברת טיפול ראשון. במהלך הטיפול חוויתי תופעות לוואי שהרופא לא מצא הסבר, ואף שוטטתי רבות בפורומים של פוריות ולא מצאתי מקרה שאף מרמז למקרה כשלי. הטיפול לדבריו של הרופא עבר נהדר, היה לי גירוי שחלות קל ביותר שטופל בזמן ולא החריף, אך במהלך הטיפול, במשך למעלה מעשרה ימים, נתקפתי בחולשה קשה, סחרחורות, בחילות קלות, חוסר תאבון מוחלט, קשיים בשתייה, וירדתי במשקל. שבוע שעבר, בתום בדיקת אולטראסאונד, התכופפתי לנעול נעליים וכשהתרוממתי, הכל החשיך ונפלתי. הרופא מצא שאני מיובשת, נתן לי עירוי בהרצה (2 ליטר) אך עדיין לא חזרתי למיטבי. הוא רצה לאשפז אותי וסירבתי בתוקף. אני מגיעה אליו לביקורת קבועה, והוא כל הזמן אומר לי שהוא לא מבין מדוע אני מגיבה כך, הממצאים שלו אינם תואמים להרגשתי. אני מוטרדת ביותר. האם ייתכן שתופעות חריפות כאלו יופיעו על רקע נפשי? אולי משהו לא בסדר בי ? ברצוני לציין, שאני עובדת כמורה וניתן לספור על חצי כף יד את מס' ימי המחלה שאני נוהגת לקחת במשך השנה. אני מתנצלת על אורך המכתב.

ברצוני להוסיף עוד פרט חשוב לי, סדרי השינה שלי השתבשו לחלוטין, אני כמעט לא ישנה, מתעוררת אין ספור פעמים במהלך הלילה, השינה שלי נשברת, אני עייפה ומותשת. אנא תשובתך.

ל. שלום לאור הטראומות הרבות שעברת בשנים האחרונות, הן סביב הטיפולים וההריון והן ברמה המשפחתית אני הייתי מופתע אם היית אומרת שהטיפולים כעת עוברים בצורה רגועה. לפי מה שאת מתארת את נמצאת במתח גופני ונפשי עצום וחשוב מאוד שתפני לטפל לא רק בהפריה אלא גם באיזון הרגשי והנפשי שלך לטובתך האישית, ההריון והעובר. מתח ושקט נפשיים משפיעים באופן ניכר על הצלחת טיפולי פריון, שמירת ההריון, המערכת החיסונית, וחייו הרגשיים של העובר המתפתח. כדאי שתלמדי שיטות להרפיה והרגעה עצמית ושתעבדי בצורה כלשהי את כל מה שעבר עליך בשנים האחרונות. זה נראה לי נחוץ בין אם תופעות הלוואי שמתרחשות כעת הן על בסיס גופני או נפשי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על שהשבת לי. "לעבד את כל מה שעבר עלי" האם כוונתך לדבר/לחשוב על האירועים ? לבדי ? עם פסיכולוג? אני ממש לא אוהבת להזכר בכל ולחשוב על כל ההתרחשויות הללו ואני לא רוצה לדבר על זה, אני מעדיפה "לקבור" את הדברים ולהמשיך הלאה, הזכרונות מאוד לא נעימים. אחת מהסיבות שנתנו לי כוח לטיפולי פוריות נוספים, היא הרצון לחוות הריון תקין, עובר בריא, לחוות לידה ובכי ראשון של תינוק, לא לראות בתי חולים למעט לידה. כרגע המחשבה הזו מנחה אותי קדימה. האם ידוע לך על אתר באינטרנט שבו אוכל לקבל אינפורמציה על שיטות להרפייה עצמית? בברכה

ד"ר אורן קפלן, ברצוני לשתף אותך בחויה שחויתי, לפני מ"ס חודשים.אני בחורה בת 28, מסורתית יצאתי עם מישהו 3 פעמים, היתה ביננו חיבה אך לא אהבתי אותו במיוחד בשלב זה של הקשר. באחת הפעמים שהייתי אצלו, התחבקנו ו..בצורה טבעית בלי לתכנן, (בכל אופן מבחינתי...) גם שכבנו. הבחור היה ערמומי למרות שהזהרתי אותו שהמגע יהיה חיצוני בלבד בשלב מסויים גם נעתרתי לדרישתו, ואולי גם מסקרנות אישית שלי, לנסות... אני חסרת ניסיון מיניוקדמו לו 2 בחורים בלבד..אך לא בעלת ניסיון בתחום.. תוך כדי החדירה , היו לי כאבי עזים, והוא מצידו אמר שזה טיבעי והמשכנו, ושכנע והתחנף ועודד,,ואני די יבבתי כל אותה העת , ורק רציתי כבר שיגמור שהסבל יסתיים כבר.. בקשתי שירפה ,הרפה מעט והמשיך בקצב אך הלהט גבר עליו. עד שגמר, באותה עת...בהולה כולי פצחתי בבכי קורע. הרגשתי כ"כ פגועה, ומה לעזאזל עם הרגשות שלי?לא רק שלא נהנתי ולא בטוח שעניין אותו , אלא גם נגרם כאב, פיזי ונפשי. רצתי לשירותים..בוכיה והיה לי קשה להתנחם בזרועותיו. הרגשתי דימום קל ועדין...והרגשתי כולי כואבת..נסערת משהו בקשתי ללכת.. הוא מצידו , יתכן ובצדק אמר שלא הייתי די אסרטיבית ואני בליבי כעסתי עמוקות עליו. ביקש את סליחתי כמובן..ומאז אין קשר ביננו. כמובן הרצאתי בפניו על ההבדל הדק בין אונס להסכמה...כדי שיכנס ולו לרגע קלט ל"נעלי"...אך לא נראה לי שהוא די רגיש לכל הנל. רצוני לשמוע תגובתך האישית לסיפור הנל, ואיך ניתן למנוע חויות אלו להבא? בברכה, נועה

נועה, קודם כל, לטובתך אני מקווה שדאגת שהבחור ישתמש באמצעי מניעה (גם נגד הריון בלתי רצוי וכמובן נגד כל מיני מחלות מין למיניהן). שנית, רצוי שתלמדי מהחוויה שעברת שלא מוכרחים להכנס למיטה עם בחור כבר בהתחלה אלא לחכות קצת עד שמכירים אותו יותר טוב, עד שנוצרת קירבה אינטימית ומתפתחים יחסים קרובים באמת וכמובן שרצוי גם שזה יהיה עם מישהו שאת מאוהבת בו. חוץ מזה, את חייבת להעמיד לעצמך גבולות (וכמו שאמר הבחור ובצדק) להיות יותר אסרטיבית ולא לתת שיתמרנו אותך. יכול להיות שנקלעת לסיטואציה הזו באמת מתוך סקרנות, אבל קחי בחשבון שהחמצת את היופי והרומנטי שבאקט כזה וחבל שנשארו לך זכרונות טראומיים וכואבים. בפעמים הבאות - התייחסי לעניין ביותר כובד ראש ונסי לנהוג באיפוק.

נועה שלום ההתיחסות ליחסי מין היא תלויה גם בתרבות ובגישה אישית. את כותבת שאת מסורתית וכנראה שלדבר יש משמעות לגבי האופן שאת מרגישה כעת. בחברות מסוימות קיום יחסי מין בגיל 28 גם אם נעשים לא מתוך אהבה גדולה יחשבו דבר נורמטיבי לגמרי, במקומות אחרים זה יחשב איסור. נשמע שאת התלבטת: מצד אחד לא רצית, מצד שני מאוד הסתקרנת. החוויה הקשה היא שילוב של הקונפליקט הפנימי שלך, הכאב הפיזי וכמובן החוויה הקשה של חוסר ההקשבה והרגישות של הבחור כפי שאת חווית אותה. אני לא חושב שיש טעם שתעני את עצמך על מה שקרה. בהמשך, אולי קשר מיני לפחות בשלב הזה של חייך צריך להיעשות עם בן זוג שאת אוהבת ונמצאת איתו זמן מה כך שאת יכולה לסמוך עליו ולחלוק עימו את חששותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, אכן הצדק עימך, אין טעם "לבכות" על העבר..אלא ללמוד מכך להבא... ובכל זאת תגובתי הנסערת מאותו אקט עצמו, מה זה אומר ?אם תוכל לפרט במידה ויש צורך? בברכה, נ

אני מאוד מבינה לליבך שאת פגועה, אבל את לא יכולה לחשוב שהוא אנס אותך רק בגלל שזה לא היה נעים לך, היות ואת הסכמת מההתחלה וגם כשלא היה נעים לך עדיין המשכת. לפי דעתי תנסי לא לחשוב על זה ולהבא אל תנסי לרצות אף אחד אלא תעשי רק מה שטוב לך ונכון בשבילך.

למה הכוונה ובמה זה שונה מטיפול רגיל תודה

דאגנית שלום זהו טיפול שפחות מתייחס להיבטים הלא מודעים והרגשיים אלא יותר לצורת ותהליכי החשיבה. בד"כ מדובר בטיפול קצר וממוקד יותר והוא מתאים בד"כ לבעיות ממוקדות יחסית. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שאלה:ילד שעובר פחדים סביבתים שונים וכרגע מדובר בפחד חברתי. מהם הדרכים לגרום לו להתמודד, אם יש ספר או שיטת טיפול או שפשוט זה גיל למרות שהמצב נראה קצת חריג מהרגיל והפחדים נראים דמיונים הכוונה פחד מכל דבר קטן שלא ירדו ויצחקו וכו מדובר בילד בן 14

זיו שלום אחד הדברים שחסרים בתיאור שלך הוא שאותו ילד מצד אחד פוחד, אבל מצד שני רוצה להיות כל כך גיבור שהוא יכול לעשות הכל לבד בלי לקבל אף עזרה מאחרים. אולי זו תגובה טבעית למי שמפחד מהסביבה ואז גם לא מאמין שמישהו בסביבה יכול באמת לעזור. אולי המפתח לפתרון יהיה בכל זאת לסמוך גם על אחרים ולהיעזר. אפשר לקרוא ספרים, ואולי הם אפילו יעזרו, אבל הדרך תהיה קשה ומסורבלת. אני מציע שוב בכל זאת לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמי היא אשה כבת 70 ומזה כחצי שנה היא מתלוננת על כאבי בטן, שלשולים, וחוסר תאבון ערכו לה את כול הבדיקות האפשריות ששייכים לגסטרו וכול הבדיקות תקינות רופא גסטרו טוען שזה על רקע נפשי היא ממשיכה לרדת במשקל ואין לה תאבון אשמח מאוד אם תייעצו לי מה לעשות ואיך לפתור את הבעיה בהקדם האפשרי. בתודה נטע.

נטע שלום את צריכה להפנות את אמך לפסיכיאטר כדי שיאבחן את נושא הדיכאון. במידה וזה אכן המצב יהיה צורך בטיפול תרופתי ובשיחות. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון וכדאי לבדוק אם הסימפטומים מתאימים למצב http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם לסובל ממחלה נפשית יש סיכוי לחלות לאחר החלמתו ממחלה נפשית זהה או אחרת? זאת אומרת, האם יש מושג שנקרא חולשה נפשית של בנ"א שכתוצאה ממנה הוא יסבול לאורך כל חייו? אני שואל זאת משום שאני חולה למעלה משנתיים בכפייתיות ולא מצליח לצאת מזה

לא ציינת האם אתה מטופל בדרך כל שהיא בכפייתיות ממנה אתה סובל. האם אתה בטיפול פסיכולוגי או תרופתי ? טיפול מתאים יכול להקל מאוד את מצבך.

יוני שלום לפי מה שאתה כותב אתה עסוק בשאלה האם תחלה שוב אחרי שתבריא. בעיקרון אין תשובה חד משמעית, זה תלוי מאוד בכל מקרה לגופו. הטיפול במצבים כפייתיים הוא תרופתי ופסיכולוגי כאחד. יש אפשרות לשפר את המצב, ובהחלט הנטייה או הרגישות לדפוסים הכפייתיים עלולים להתלוות לתקופות שונות בחיים, בעיקר במצבי לחץ ומצוקה. ככל שתלמד לטפל בעצמך כעת כך תוכל להמנע מחזרה למעגלים הללו בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני קצת מתקשה למצוא מטפל באשקלון שיוכל לעזור לי עם בעית חרדה שלא בטיפול תרופתי. האם אוכל לקבל את עזרתך בהפניה ובהכוונה? תודה

בוגי שלום אוכל להפנותך לפסיכולוגית טובה באשקלון. שלח אלי מייל לכתובת [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, שחרבן ה- 7 אובחן בגיל צעיר מאוד כילד תחושתי ע"י נורולוג (מה שמכונה רגישות יתר). כשהיה בן חמש הוא נפגש באופן קבוע עם מרפאה בעיסוק שהמליצה על הברשות ודיאטה סנסורית (תרגילים וקפיצות). לפני כניסתו לבית ספר הופסק הטיפול. לצערי שחר נוטה בזמן האחרון ל"התפרק" במהלך השיעורים בבית הספר. אם בכיתה א' למחנכת היתה שליטה על הענין היום הוא לא משתף פעולה, משתולל בכיתה, עונה בחוצפה. שאלתי היא מה אפשר לעשות במידה והתופעה אכן מוכרת לך. האם ניתן באמצעות רפואה אלטרינטיבית לעזור לו?

שלום לך תגשי לאבחון אם מצבך הכספי טוב עדיף פרטי אם לא לכי ליועצת בית הספר אל תזניחי היום המודעות חשובה יעשו אבחון לילד והוא יטופל בהתאם אבל שימי לב לטיפול חשוב להיות עקבית להתיעץ לשאול לא להסס בהצלחה

ניתה שלום אני מציע לך לפנות לאבחון מסודר של הילד כולל לקויות למידה, הפרעות קשב וכו'. הטיפול שניתן עד היום עסק בהיבט גופני בסיסי מאוד ואינו מתייחס לנפשו של הילד. ההשתוללות בכיתה היא ביטוי רגשי כמו גם תגובתו היתרה לגירויים. גם אם המקור פזיולוגי לחלוטין יש לכך השפעות פסיכולוגיות ניכרות והתעלמות מכך רק תחמיר את המצב. אני מציע שתתייעצי עם פסיכולוג בית הספר ו/או עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם תוכל לענות לי בבקשה מהו הפרוש של המינוח "תסביך נפוליאון"?

יוני שלום זו יותר אנלוגיה לתסביך מאשר אבחון פורמלי. מדובר בהתנהגות ודימוי עצמי שקשורים לרגשי גדלות ורגשי נחיתות. באבחון המודרני סביר להניח שיקראו לזה אישיות נרקיסיסטית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן האם יכול להיות מצב שפצע כמו פרונקל על העור, יצמת על רקע של קונפליקט נפשי? האם למיקומו של הפרונקל, על השד או על הטוסיק למשל, יש משמעות?

רגינה שלום בימיו המוקדמים של העובר העור והמערכת הנוירולוגית צומחים מאותו מקור. אולי בגלל זה ואולי בשל סיבות אחרות דרך העור מתבטאים צורות רבות של ביטויים נפשיים, כולל אלרגיות, יבלות ועוד. אפשר לטפל בתופעות העוריות הללו באמצעות היפנוזה. תוכלי לפנות למשל למרפאת ההיפנוזה בבית חולים וולפסון. אני מעריך שהמיקום על הגוף יכול להיות בר משמעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. לפני 4 חודשים עברתי הפסקת הריון בהליך של לידה מוקדמת (חודש חמישי) וזאת מאחר והייתי במצב נפשי לא קל (דיכאון + חרדה עמוקה). הבעיה היא שמאז אותו יום ארור המצב שלי רק החמיר. שקעתי ביגון קשה ומצבי הבריאותי התדרדר מאוד (כיב קיבה, דלקות למיניהן וכד'). כיום, לאחר שכל הסביבה + פסיכיאטר מבחינים שאני מתאבלת קשות על האובדן, כולם ממליצים לי פה אחד לחשוב על הריון בקרוב. באופן תיאורטי אני רוצה אך אני מודעת לכך שמצבי הפשי הוא קשה מאוד וכי יקח המון זמן עד שאוכל שוב להרגיש אנושית. מה גם שבריאותי מדורדרת ואני נאלצת לקבל כל פעם טיפול תרופתי זה או אחר. שאלתי היא - האם זה נכון לחשוב על הריון (כשאז כולם המליצו לי על הפסקת הריון!!)? והרי ידוע שדפוס התנהגות אינו משתנה אז אם יחזור לי אותו מצב שהיה בהריון? האם אין זה סיכון שמא אאלץ לעבור את אותה הטראומה פעם נוספת? מה העצה שלך בענין?? (אני מאוד רוצה תינוק אך חוששת מעצמי, מהנפש הרגישה שלי). אנא, עזרה!

שזה ישפר את מצבך הנפשי באופן ארעי. וכל שכן כשיתכן שזה בכלל יגרום לך לסבל נוסף. את יודעת מה המשמעות של הריון כדיכאונית וכחרדה על העובר? במקום להתחיל את החיים כמו כולם הוא מתחיל מנקודה שלילית ,בנוסף תארי לך שהתרופות שתקחי בגלל חרדה יפגעו בו??????? טוב לו אילולא הוא היה נולד. בבקשה אל תעשי את זה. פתרי את הבעיות שלך קודם כל ואחר כך כשאין כל דילמה וכשהמטרה היא להביא חיים לעולם מתוך רצון ושמחה וממקום חיובי בלבד.

אין הכוונה שזה ישפר את מצבי באופן זמני. ולא התעלמתי מהאפשרות שזה עשוי לגרום לי סבל נוסף. אני יודעת מהו הנזק לעובר שניגרם מאם דיכאונית/חרדתית ולכן אני שואלת שאלות בכדי להבין אם יש סיכוי שאמשיך להיות דיכאונית/חרדתית אם לאו. את הנקודה העיקרית לא ממש השכלת להבין! התינוק הוא לא כפיצוי ולא כמזור למצבי הנפשי את התינוק אני רוצה באמת ובתמים וללא כל קשר למצב שלי. גם את העובר שהיה לי ונלקח ממני רציתי מאוד. זה שהכימיה של המוח שלי לא שיתפה פעולה זה משהו אחר ולא קשור לעובדה שרציתי ורציתי ורציתי את התינוק. אינני לוקחת תרופות נגד חרדה וגם לא נגד דיכאון. לכן גם אני במצב כזה. מעולם לא סבלתי מדיכאונות ו/או חרדות. זה משהו שהתפרץ אצלי בהריון. אז נגזל ממני תינוק ועכשיו נגזלת התקווה? רק בגלל הנטיה הגנטית (כנראה) לפתח דיכאון? תודה על העידוד

שירי שלום לפי מה שאת מתארת כדאי לטפל כעת במצב הנפשי ולא להיכנס להריון נוסף שרק עלול להחמיר את המצב. דיכאון וחרדה עמוקה דורשים טיפול פסיכולוגי ורצוי גם טיפול תרופתי מתאים. אחרי תקופה בה תרגישי איזון טוב יותר והתגברות על הטראומה שעברת תוכלי להיכנס שוב להריון. אם הסביבה מאיצה בך להיכנס שוב להריון כדאי להיכנס לדיאלוג עם הסביבה כדי להבין את המניעים להמלצה. לפי מה שאת מתארת את לא לגמרי מבינה מדוע מאיצים בך לעשות זאת והחלטה כזו צריכה להגיע מתוך מקום מודע שלך למצב ולעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ישנם תסמינים פיזיים למלנכוליה (כמו איבוד שיער לדוגמא) ואם כן מה הם? תודה

שי שלום ! אם אתה שואל לגבי השפעה של הנפש על הגוף, אז התשובה היא בוודאי חיובית. מצבי נפש שונים ( כמו מתח, חרדה, דיכאון, התרגשות) יכולים להתבטא אצל אנשים שונים באופנים שונים. באם בהגדרה "מלנכוליה", הינך מתכוון לרמה מסויימת של דיכאון - הרי ששוב, בוודאי שיכולים להיות לו ביטויים פיזיים. ספרי ההגדרות הפסיכיאטריות מגדירים קריטריונים שעל פיהם מאובחן דיכאון. הקריטריונים הללו כוללים גם סימפטומיים פיזיים, כמו - חוסר תאבון, ירידה במשקל, עודף או חוסר שינה, עייפות ועוד. נשירה בשיער יכולה להיות מושפעת מגורמים אלה, אף כי יש צורך לשלול אבחנות פיזיולוגיות אחרות.

שי שלום במונחים מקצועיים מדובר בד"כ על דיכאון או על חרדה. אני מצרף שני מאמרים בנושא. בהחלט יתכנו תסמינים פיזיולוגיים הן לדיכאון והן לחרדה כולל נשירת שיער. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני נשואה קרוב ל-30 שנה, קיויתי שבעלי ישתנה באופיו - אך הכל לשווא. אכתוב בקצרה: כל מה שהוא יודע - אני אמורה לדעת , ולא - הוא עונה לי בגסות, משפיל אותי ועונה בטון עצבני גם לפני אחרים, הוא אינו אחד שמחמיא, מחזר וחסר נימוסים. הוא אבא נהדר; והילדים קשורים אלינו מאד מאד. אני תלוייה בו כלכלית, מצבנו הכלכלי גם לא הכי מזעיר, צמאה לחום, להערכה , ואין לי שום שמחת חיים איתו. מסתבר שחקרתי לעומק - שגם אביו יתנהג כך עם אימו. לא הייתי רוצה להמשיך עוד 30 שנה לחיות כך. האם אפשר בכלל לשנות מצב זה, לאן לפנות אם אפשר: לפסיכולוג, פסיכיאטר, יועץ נישואים, עובדת סוציאלית,? - בתודה מראש - חוה.

זעזעי אותו. אמרי לו שאת עוזבת. כשידע שאת לא דבר מובן מאליו הוא ישנה את יחסו אליו. -אם הוא לא יתנגד שתלכי הרי שמלכתחילה את לא צריכה להישאר איתו. צעד ראשון: עצמאות כלכלית- כך כל איום של עזיבה יהיה ממשי . אם אין באפשרותך לעבוד בדקי אופציות אחרות. להשאר כך זו טעות.

שלום עליך לברר עם עצמך מדוע בחרת בבן זוג כזה. שום דבר אינו מקרי, אולי אינך מרגישה ראויה לאהבה? שכן בתקופות מסוימות הסתפקת במה שהיה לו לתת לך.. אם כן מה קרה היום? זה האיש שבחרת להתחתן איתו, היום את זקוקה למשהו אחר. אני מאמינה שאם יהיה לך ליווי מקצועי ותלמדי להבין לעומק את מניעיך, אולי תצליחי להוציא ממנו את אותם דברים להם את זקוקה.

חוה שלום חיים תחת צל של אלימות מילולית הם בוודאי לא פשוטים ונשמע שיש כאן גם מילכוד בשל התלות הכלכלית שלך בבעלך. לא כתבת האם את אוהבת אותו למרות הכל, וזה נראה לי גורם מפתח בהחלטות שתקבלי. חלק מהשינוי תלוי גם ביחסי הכוח בינכם שכעת הם לחלוטין לצידו. יתכן שבשלב ראשון עליך לפנות לטיפול אישי כדי ללמוד להיות חזקה יותר ואסטרטיבית יותר. בשלב ב' אפשר לפנות יחדיו לייעוץ זוגי. כל אפשרויות הטיפול שהצעת אפשריות, יש גם ייעוץ ספציפי לנשים בארגוני הנשים למשל בנעמ"ת ואולי כדאי לקבל מהם ייעוץ ראשוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי ילדה מקסימה, חכמה ומוכשרת בת 7. היא קיבלה חיזוקים הן מנטליים והן חיצוניים מאז הייתה תינוקת. כמו כן קיבלה ועדיין מקבלת המון אהבה ותשומת לב. לאחרונה החלה להגיד שהיא מכוערת ושהיא דפוקה. כשהיא מתמלאת כעס כלפיי אחיה, היא אף צועקת שאותו אוהבים ואותה שונאים. בשיחה רגועה שאחרי היא אומרת שהיא יודעת שהיא לא מכוערת ושאוהבים אותה אבל זה עדיין מאוד מטריד. האם זהו כלי שלה לקבלת תשומת לב או שזוהי נורת אזהרה וסימפטום לכעס שמצריך בדיקה? תודה רבה מראש, אמיר.

אמיר שלום בתך בוודאי אומרת לכם משהו על עצמה ועל תחושותיה. קשה לנתח את המצב מבלי היכרות עמוקה עם הילדה והמשפחה. אין כאן בהכרח התייחסות קונקרטית למראה שלה, אבל משהו כנראה מאוד מטריד אותה. אם הדברים יוצאים כתגובה לאחיה ולא כמשהו פנימי שלה עם עצמה העניין קשור ליחסים במשפחה ואולי כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או יועץ משפחתי כיצד להגיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה.. מה שאני בעצם מחפש זה הגדרה - איך אני מגדיר את המצב הבא: חשבתי יש על אובססייה אבל.. להיתעסק במישהו.. זאת אומרת.. לא לרדוף אחריו או משהו.. במובן הפיזי/טלפון/כודמה - כימעט כלום. אבל כל היום עסוק במחשבות,וכדומה(עם עצמי/אחרים) אבל עסוק באותו בן-אדם. מהי ההגדרה למצב כזה?

מישהו שלום אובססיה היא עיסוק יתר במשהו. אם אותו אדם כלפיו מכוונות המחשבות הוא משמעותי עבורך יתכן שזה לא עיסוק יתר. חיפוש ההגדרה למצב הזה הוא אתגר אינטלקטואלי אבל אני לא בטוח שיתן מענה של ממש למה שמטריד. לצורך זה יהיה צורך לחשוב על מקור המחשבות ומה באמת מטריד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני סובל מדיכאון ולדעתי אני יודע מה הבעייה שגורמת לי ליהיות דיכאוני ואני ממש אובססיבי בהסרת הבעיה הזאת ואני באמת הולך להסיר אותה האם זה סתם חלק מהמחלה או העם זה באמת יסדר את הדיכאון או ישפר את מצבי? בתודה רבה שאול

שאול שלום כנראה שעד שלא תבדוק את העניין לא תדע את התשובה. מאחר ואתה מתכוון לעשות דבר מה לשינוי המצב אין טעם לעסוק כעת בהשלכות העתידיות, זה משהו אותו אפשר יהיה לבדוק אח"כ. עם זאת, הרקע הנפשי המורכב שנוצר מסיבה כזו או אחרת ילווה אותך גם הלאה וחשוב שתהיה מודע לרגישות שלך לדיכאון ולמחשבות טורדניות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אשמח לקבל מכם טיפ איך להכין ילד בן 3 שמתאשפז מחר לבדיקת הvideo eeg בבית חולים. יש לציין שבבדיקה זו עליו להיות מחובר כל שעות היום והלילה לאלקטרודות לראש. אשמח לקבל מכם תשובה בהקדם. תודה ושבת שלום.

ענת, תנסי להתייעץ עם פסיכולוגית של המחלקה. אפשר אולי לברר אם ילד נוסף באותו גיל עובר או עבר את הבדיקה. עדי

ענת שלום צריך לומר לו את האמת, שהוא עובר בדיקות בבית חולים ושבבית החולים יש כל מיני מכשירים של בדיקה. אפשר לומר בשפה של ילדים שכמו שילד משחק עם מכונית או בקומפי במחשב גם לרופאים יש סוג של משחקים שהם מפעילים ושאפשר להתייחס ליום הזה כמו משחק. הכי חשוב תהיה נוכחותכם במהלך היום וניסיון להסיח את דעתו מהבדיקה והמכשירים למשחקים ודברים אחרים. בכל מקרה, אני בטוח שיש במחלקה אנשי מקצוע שידעו כיצד להנחות אתכם במהלך היום. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום-לאחרונה שמעתי על תסמונת "פיטר פן"-האם מדובר בתופעה אמיתית עם בסיס עובדתי לקיומה או שזה רק תיאור קליל ולא מעמיק. בתור רווק בן 38 שנראה לא רע לגילי,אך מתקשה ליצור ולהחזיק קשר זוגי-נושא "פיטר פו" מענין אותי יותר-מי "סובל" מהתסמונת-ואיך עוזרים להתמודד איתה תודה!

שלום מדובר באנלוגיה ולא באמת בתסמונת, מתייחסת לאותם אנשים שרוצים להישאר ילדים עם קושי לקחת מחוייבות בתחומים שונים של החיים הבוגרים כולל עבודה זוגיות כללים חברתיים וכדומה. אם אתה מרגיש הזדהות עם גיבור הסיפור תוכל לומר שאתה דומה לו, אך אין כאן אבחנה פורמלית. מדבריך נשמע שאתה רוצה קשר זוגי אבל מתקשה לשמור עליו. זה יכול לנבוע מקשיים ליצור קשר אבל לפעמים גם בגלל סוג הקשרים שאתה מחפש או יוצר שמראש אינם מתאימים. לכל אחד גורמים אישיים והסטוריים אחרים שמביאים אותו להתלבט ולכן אין לי תשובה גנרית כיצד עליך לנהוג. טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית עשוי לעזור לך לחקור מה קורה לך ולשנות את המצב עם הזמן. רצ"ב קישור למאמר על טיפול דינמי ועל טיפול פסיכולוגי בכלל: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה!-אעבור על המידע.

היי.. אני בת 17 ואני כוססת ציפורנים ותולשת שיער.. אני שמעת ששני מקרים אלה נובעים מכעס שלי כלפי משהו או מישהו או מישהי.. הייתי מעונינית לקבל יותר מידע בנושא זה... אני חייבת לציין שאת תילישת השיער התחלתי לא מזמן.. תודה רבה ~שושה~

שושה שלום שתי התופעות קשורות בד"כ למתח אבל הן לא בהכרח ביטוי לכעס כלפי מישהו בחוץ, פעמים רבות זה ביטוי של הכעס דווקא כלפי פנים. מדובר בהתנהגות שהיא כפייתית באופיה, כלומר, חוזרת על עצמה עם קושי לשלוט בה. היא שייכת למשפחה של הפרעות חרדה. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול.אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת באילו מקרים ניתן לפנות למרפאות לברה"נ של משרד הבריאות, כלומר מי זכאי לקבל שם טיפול. כמו כן האם בגלל שמדובר בשירות ציבורי יש השפעה על הסודיות או החיסיון, של תוכן הטיפול ןעצם הפניה.

מיקי, כל אדם רשאי לפנות למרפאות הציבוריות, וזכאי לקבל שם טיפול. החסרון הוא, שלעתים צריך להמתין אפילו חודשיים-שלושה בתור. הסודיות הינה אותה סודיות, וכל מטפל מחוייב לשמור עליה, אלא אם: א. חתמת על ויתור סודיות. ב. יש סכנה מיידית לחייך.

כ"א רשאי לפנות אך זכאות לטיפול כפופה להערכה פסיכיאטרית כלומר לאנשים שאובחנה אצלם הפרעה נפשית. הסודיות הרפואית נשמרת כמו בכל תחום רפואי אחר עפ"י חוקי המדינה ומהבחינה הזאת אין הבדל בין מרפאה ציבורית לבריאות גופנית או בריאות נפשית.

מיקי שלום אכן כפי שרשום בהודעות הקודמות כל אחד זכאי לפנות למרפאות ברה"נ. כללי הסודיות הרפואית כתובים בחוק והן חלות על כל סוגי המטפלים בשירות הפרטי והציבורי כאחד. בברכה ד"ר אורן קפלן