פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני אני עושה עם בתי המקסימה בת השנה שבכל פעם שאומרים לה לא- לתנור או חשמל, היא מתפוצצת מצחוק וחוזרת לגעת? ניסינו גם נזיפה, גם כעס, גם הרחקה ואפילו טפיחה על היד בכעס, או שהיא צוחקת או שהיא כועסת חזרה , ובכל מקרה היא חוזרת על הפעולה בהתלהבות יתר............ נא עזרתך תודה

שלום סיגל, תנסי ב"תפוז" יש פורום שנקרא "חינוך לגיל הרך". עדי

שלום כדאי פשוט למגן את כל התקעים באותם פלסטיקים מיוחדים נגד הכנסת ידיים של ילדים ולהרחיק ולהגביה תנורים. בגיל שנה אי אפשר להסביר הכל והגישה ההתנהגותית לא תמיד עובדת. כמובן שאפשר שוב ושוב לחזור על הנזיפות אבל יהיה לכם יותר פשוט לארגן את החשמל בבית למצב בטוח יותר שמתאים לנוכחות של תינוקת. גם אם החינוך יצליח אינכם בטוחים שברגע של בלבול לא תישלח יד לחשמל וחבל לקחת סיכונים מיותרים. תופתעו לגלות שכאשר העניין שלכם בחשמל יפחת (כי הסיכון יעלם) גם העניין שלה בכך יפחת בצורה משמעותית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני בת 31, אמא לתאומים בני 5 אחרי IVF בתהליך שנמשך כשש שנים. כל הטיפולים לקראת ההריון היו קשים, מלווים בהיפרסטימולציה, באישפוזים ואף הגעתי פעם אחת לטיפול נמרץ. ההריון אתם היה קשה ביותר, מלווה באישפוזים ממושכים בשל סיבוכים (סכרת קשה, טכיקרדיות, רעלת חיצונית, רעלת הריון, לחץ דם, וירידה קשה במשקל) לבסוף ילדתי בשבוע 30. בניתוח חירום, שבמהלכו היה סיבוך נוסף והתעוררתי ממנו רק כעבור 17 שעות. אחד מהתאומים עבר ניתוחים, בנוסף אסמתים כרונים, בנוסף, בשנתיים האחרונות נפטרו 5 מבני משפחתי (משפחה קרובה, ומשפחה רחוקה). ורק לאחרונה אני חושבת שאני מתחילה להרגיש מעט עדנה בחיי. אני ובעלי מרגישים מוכנים נפשית להמשך הרחבת משפחתנו. בימים אלו אני עוברת טיפול ראשון. במהלך הטיפול חוויתי תופעות לוואי שהרופא לא מצא הסבר, ואף שוטטתי רבות בפורומים של פוריות ולא מצאתי מקרה שאף מרמז למקרה כשלי. הטיפול לדבריו של הרופא עבר נהדר, היה לי גירוי שחלות קל ביותר שטופל בזמן ולא החריף, אך במהלך הטיפול, במשך למעלה מעשרה ימים, נתקפתי בחולשה קשה, סחרחורות, בחילות קלות, חוסר תאבון מוחלט, קשיים בשתייה, וירדתי במשקל. שבוע שעבר, בתום בדיקת אולטראסאונד, התכופפתי לנעול נעליים וכשהתרוממתי, הכל החשיך ונפלתי. הרופא מצא שאני מיובשת, נתן לי עירוי בהרצה (2 ליטר) אך עדיין לא חזרתי למיטבי. הוא רצה לאשפז אותי וסירבתי בתוקף. אני מגיעה אליו לביקורת קבועה, והוא כל הזמן אומר לי שהוא לא מבין מדוע אני מגיבה כך, הממצאים שלו אינם תואמים להרגשתי. אני מוטרדת ביותר. האם ייתכן שתופעות חריפות כאלו יופיעו על רקע נפשי? אולי משהו לא בסדר בי ? ברצוני לציין, שאני עובדת כמורה וניתן לספור על חצי כף יד את מס' ימי המחלה שאני נוהגת לקחת במשך השנה. אני מתנצלת על אורך המכתב.

ברצוני להוסיף עוד פרט חשוב לי, סדרי השינה שלי השתבשו לחלוטין, אני כמעט לא ישנה, מתעוררת אין ספור פעמים במהלך הלילה, השינה שלי נשברת, אני עייפה ומותשת. אנא תשובתך.

ל. שלום לאור הטראומות הרבות שעברת בשנים האחרונות, הן סביב הטיפולים וההריון והן ברמה המשפחתית אני הייתי מופתע אם היית אומרת שהטיפולים כעת עוברים בצורה רגועה. לפי מה שאת מתארת את נמצאת במתח גופני ונפשי עצום וחשוב מאוד שתפני לטפל לא רק בהפריה אלא גם באיזון הרגשי והנפשי שלך לטובתך האישית, ההריון והעובר. מתח ושקט נפשיים משפיעים באופן ניכר על הצלחת טיפולי פריון, שמירת ההריון, המערכת החיסונית, וחייו הרגשיים של העובר המתפתח. כדאי שתלמדי שיטות להרפיה והרגעה עצמית ושתעבדי בצורה כלשהי את כל מה שעבר עליך בשנים האחרונות. זה נראה לי נחוץ בין אם תופעות הלוואי שמתרחשות כעת הן על בסיס גופני או נפשי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על שהשבת לי. "לעבד את כל מה שעבר עלי" האם כוונתך לדבר/לחשוב על האירועים ? לבדי ? עם פסיכולוג? אני ממש לא אוהבת להזכר בכל ולחשוב על כל ההתרחשויות הללו ואני לא רוצה לדבר על זה, אני מעדיפה "לקבור" את הדברים ולהמשיך הלאה, הזכרונות מאוד לא נעימים. אחת מהסיבות שנתנו לי כוח לטיפולי פוריות נוספים, היא הרצון לחוות הריון תקין, עובר בריא, לחוות לידה ובכי ראשון של תינוק, לא לראות בתי חולים למעט לידה. כרגע המחשבה הזו מנחה אותי קדימה. האם ידוע לך על אתר באינטרנט שבו אוכל לקבל אינפורמציה על שיטות להרפייה עצמית? בברכה

ד"ר אורן קפלן, ברצוני לשתף אותך בחויה שחויתי, לפני מ"ס חודשים.אני בחורה בת 28, מסורתית יצאתי עם מישהו 3 פעמים, היתה ביננו חיבה אך לא אהבתי אותו במיוחד בשלב זה של הקשר. באחת הפעמים שהייתי אצלו, התחבקנו ו..בצורה טבעית בלי לתכנן, (בכל אופן מבחינתי...) גם שכבנו. הבחור היה ערמומי למרות שהזהרתי אותו שהמגע יהיה חיצוני בלבד בשלב מסויים גם נעתרתי לדרישתו, ואולי גם מסקרנות אישית שלי, לנסות... אני חסרת ניסיון מיניוקדמו לו 2 בחורים בלבד..אך לא בעלת ניסיון בתחום.. תוך כדי החדירה , היו לי כאבי עזים, והוא מצידו אמר שזה טיבעי והמשכנו, ושכנע והתחנף ועודד,,ואני די יבבתי כל אותה העת , ורק רציתי כבר שיגמור שהסבל יסתיים כבר.. בקשתי שירפה ,הרפה מעט והמשיך בקצב אך הלהט גבר עליו. עד שגמר, באותה עת...בהולה כולי פצחתי בבכי קורע. הרגשתי כ"כ פגועה, ומה לעזאזל עם הרגשות שלי?לא רק שלא נהנתי ולא בטוח שעניין אותו , אלא גם נגרם כאב, פיזי ונפשי. רצתי לשירותים..בוכיה והיה לי קשה להתנחם בזרועותיו. הרגשתי דימום קל ועדין...והרגשתי כולי כואבת..נסערת משהו בקשתי ללכת.. הוא מצידו , יתכן ובצדק אמר שלא הייתי די אסרטיבית ואני בליבי כעסתי עמוקות עליו. ביקש את סליחתי כמובן..ומאז אין קשר ביננו. כמובן הרצאתי בפניו על ההבדל הדק בין אונס להסכמה...כדי שיכנס ולו לרגע קלט ל"נעלי"...אך לא נראה לי שהוא די רגיש לכל הנל. רצוני לשמוע תגובתך האישית לסיפור הנל, ואיך ניתן למנוע חויות אלו להבא? בברכה, נועה

נועה, קודם כל, לטובתך אני מקווה שדאגת שהבחור ישתמש באמצעי מניעה (גם נגד הריון בלתי רצוי וכמובן נגד כל מיני מחלות מין למיניהן). שנית, רצוי שתלמדי מהחוויה שעברת שלא מוכרחים להכנס למיטה עם בחור כבר בהתחלה אלא לחכות קצת עד שמכירים אותו יותר טוב, עד שנוצרת קירבה אינטימית ומתפתחים יחסים קרובים באמת וכמובן שרצוי גם שזה יהיה עם מישהו שאת מאוהבת בו. חוץ מזה, את חייבת להעמיד לעצמך גבולות (וכמו שאמר הבחור ובצדק) להיות יותר אסרטיבית ולא לתת שיתמרנו אותך. יכול להיות שנקלעת לסיטואציה הזו באמת מתוך סקרנות, אבל קחי בחשבון שהחמצת את היופי והרומנטי שבאקט כזה וחבל שנשארו לך זכרונות טראומיים וכואבים. בפעמים הבאות - התייחסי לעניין ביותר כובד ראש ונסי לנהוג באיפוק.

נועה שלום ההתיחסות ליחסי מין היא תלויה גם בתרבות ובגישה אישית. את כותבת שאת מסורתית וכנראה שלדבר יש משמעות לגבי האופן שאת מרגישה כעת. בחברות מסוימות קיום יחסי מין בגיל 28 גם אם נעשים לא מתוך אהבה גדולה יחשבו דבר נורמטיבי לגמרי, במקומות אחרים זה יחשב איסור. נשמע שאת התלבטת: מצד אחד לא רצית, מצד שני מאוד הסתקרנת. החוויה הקשה היא שילוב של הקונפליקט הפנימי שלך, הכאב הפיזי וכמובן החוויה הקשה של חוסר ההקשבה והרגישות של הבחור כפי שאת חווית אותה. אני לא חושב שיש טעם שתעני את עצמך על מה שקרה. בהמשך, אולי קשר מיני לפחות בשלב הזה של חייך צריך להיעשות עם בן זוג שאת אוהבת ונמצאת איתו זמן מה כך שאת יכולה לסמוך עליו ולחלוק עימו את חששותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, אכן הצדק עימך, אין טעם "לבכות" על העבר..אלא ללמוד מכך להבא... ובכל זאת תגובתי הנסערת מאותו אקט עצמו, מה זה אומר ?אם תוכל לפרט במידה ויש צורך? בברכה, נ

אני מאוד מבינה לליבך שאת פגועה, אבל את לא יכולה לחשוב שהוא אנס אותך רק בגלל שזה לא היה נעים לך, היות ואת הסכמת מההתחלה וגם כשלא היה נעים לך עדיין המשכת. לפי דעתי תנסי לא לחשוב על זה ולהבא אל תנסי לרצות אף אחד אלא תעשי רק מה שטוב לך ונכון בשבילך.

למה הכוונה ובמה זה שונה מטיפול רגיל תודה

דאגנית שלום זהו טיפול שפחות מתייחס להיבטים הלא מודעים והרגשיים אלא יותר לצורת ותהליכי החשיבה. בד"כ מדובר בטיפול קצר וממוקד יותר והוא מתאים בד"כ לבעיות ממוקדות יחסית. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי שאלה:ילד שעובר פחדים סביבתים שונים וכרגע מדובר בפחד חברתי. מהם הדרכים לגרום לו להתמודד, אם יש ספר או שיטת טיפול או שפשוט זה גיל למרות שהמצב נראה קצת חריג מהרגיל והפחדים נראים דמיונים הכוונה פחד מכל דבר קטן שלא ירדו ויצחקו וכו מדובר בילד בן 14

זיו שלום אחד הדברים שחסרים בתיאור שלך הוא שאותו ילד מצד אחד פוחד, אבל מצד שני רוצה להיות כל כך גיבור שהוא יכול לעשות הכל לבד בלי לקבל אף עזרה מאחרים. אולי זו תגובה טבעית למי שמפחד מהסביבה ואז גם לא מאמין שמישהו בסביבה יכול באמת לעזור. אולי המפתח לפתרון יהיה בכל זאת לסמוך גם על אחרים ולהיעזר. אפשר לקרוא ספרים, ואולי הם אפילו יעזרו, אבל הדרך תהיה קשה ומסורבלת. אני מציע שוב בכל זאת לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמי היא אשה כבת 70 ומזה כחצי שנה היא מתלוננת על כאבי בטן, שלשולים, וחוסר תאבון ערכו לה את כול הבדיקות האפשריות ששייכים לגסטרו וכול הבדיקות תקינות רופא גסטרו טוען שזה על רקע נפשי היא ממשיכה לרדת במשקל ואין לה תאבון אשמח מאוד אם תייעצו לי מה לעשות ואיך לפתור את הבעיה בהקדם האפשרי. בתודה נטע.

נטע שלום את צריכה להפנות את אמך לפסיכיאטר כדי שיאבחן את נושא הדיכאון. במידה וזה אכן המצב יהיה צורך בטיפול תרופתי ובשיחות. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון וכדאי לבדוק אם הסימפטומים מתאימים למצב http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם לסובל ממחלה נפשית יש סיכוי לחלות לאחר החלמתו ממחלה נפשית זהה או אחרת? זאת אומרת, האם יש מושג שנקרא חולשה נפשית של בנ"א שכתוצאה ממנה הוא יסבול לאורך כל חייו? אני שואל זאת משום שאני חולה למעלה משנתיים בכפייתיות ולא מצליח לצאת מזה

לא ציינת האם אתה מטופל בדרך כל שהיא בכפייתיות ממנה אתה סובל. האם אתה בטיפול פסיכולוגי או תרופתי ? טיפול מתאים יכול להקל מאוד את מצבך.

יוני שלום לפי מה שאתה כותב אתה עסוק בשאלה האם תחלה שוב אחרי שתבריא. בעיקרון אין תשובה חד משמעית, זה תלוי מאוד בכל מקרה לגופו. הטיפול במצבים כפייתיים הוא תרופתי ופסיכולוגי כאחד. יש אפשרות לשפר את המצב, ובהחלט הנטייה או הרגישות לדפוסים הכפייתיים עלולים להתלוות לתקופות שונות בחיים, בעיקר במצבי לחץ ומצוקה. ככל שתלמד לטפל בעצמך כעת כך תוכל להמנע מחזרה למעגלים הללו בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני קצת מתקשה למצוא מטפל באשקלון שיוכל לעזור לי עם בעית חרדה שלא בטיפול תרופתי. האם אוכל לקבל את עזרתך בהפניה ובהכוונה? תודה

בוגי שלום אוכל להפנותך לפסיכולוגית טובה באשקלון. שלח אלי מייל לכתובת [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, שחרבן ה- 7 אובחן בגיל צעיר מאוד כילד תחושתי ע"י נורולוג (מה שמכונה רגישות יתר). כשהיה בן חמש הוא נפגש באופן קבוע עם מרפאה בעיסוק שהמליצה על הברשות ודיאטה סנסורית (תרגילים וקפיצות). לפני כניסתו לבית ספר הופסק הטיפול. לצערי שחר נוטה בזמן האחרון ל"התפרק" במהלך השיעורים בבית הספר. אם בכיתה א' למחנכת היתה שליטה על הענין היום הוא לא משתף פעולה, משתולל בכיתה, עונה בחוצפה. שאלתי היא מה אפשר לעשות במידה והתופעה אכן מוכרת לך. האם ניתן באמצעות רפואה אלטרינטיבית לעזור לו?

שלום לך תגשי לאבחון אם מצבך הכספי טוב עדיף פרטי אם לא לכי ליועצת בית הספר אל תזניחי היום המודעות חשובה יעשו אבחון לילד והוא יטופל בהתאם אבל שימי לב לטיפול חשוב להיות עקבית להתיעץ לשאול לא להסס בהצלחה

ניתה שלום אני מציע לך לפנות לאבחון מסודר של הילד כולל לקויות למידה, הפרעות קשב וכו'. הטיפול שניתן עד היום עסק בהיבט גופני בסיסי מאוד ואינו מתייחס לנפשו של הילד. ההשתוללות בכיתה היא ביטוי רגשי כמו גם תגובתו היתרה לגירויים. גם אם המקור פזיולוגי לחלוטין יש לכך השפעות פסיכולוגיות ניכרות והתעלמות מכך רק תחמיר את המצב. אני מציע שתתייעצי עם פסיכולוג בית הספר ו/או עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, האם תוכל לענות לי בבקשה מהו הפרוש של המינוח "תסביך נפוליאון"?

יוני שלום זו יותר אנלוגיה לתסביך מאשר אבחון פורמלי. מדובר בהתנהגות ודימוי עצמי שקשורים לרגשי גדלות ורגשי נחיתות. באבחון המודרני סביר להניח שיקראו לזה אישיות נרקיסיסטית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן האם יכול להיות מצב שפצע כמו פרונקל על העור, יצמת על רקע של קונפליקט נפשי? האם למיקומו של הפרונקל, על השד או על הטוסיק למשל, יש משמעות?

רגינה שלום בימיו המוקדמים של העובר העור והמערכת הנוירולוגית צומחים מאותו מקור. אולי בגלל זה ואולי בשל סיבות אחרות דרך העור מתבטאים צורות רבות של ביטויים נפשיים, כולל אלרגיות, יבלות ועוד. אפשר לטפל בתופעות העוריות הללו באמצעות היפנוזה. תוכלי לפנות למשל למרפאת ההיפנוזה בבית חולים וולפסון. אני מעריך שהמיקום על הגוף יכול להיות בר משמעות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. לפני 4 חודשים עברתי הפסקת הריון בהליך של לידה מוקדמת (חודש חמישי) וזאת מאחר והייתי במצב נפשי לא קל (דיכאון + חרדה עמוקה). הבעיה היא שמאז אותו יום ארור המצב שלי רק החמיר. שקעתי ביגון קשה ומצבי הבריאותי התדרדר מאוד (כיב קיבה, דלקות למיניהן וכד'). כיום, לאחר שכל הסביבה + פסיכיאטר מבחינים שאני מתאבלת קשות על האובדן, כולם ממליצים לי פה אחד לחשוב על הריון בקרוב. באופן תיאורטי אני רוצה אך אני מודעת לכך שמצבי הפשי הוא קשה מאוד וכי יקח המון זמן עד שאוכל שוב להרגיש אנושית. מה גם שבריאותי מדורדרת ואני נאלצת לקבל כל פעם טיפול תרופתי זה או אחר. שאלתי היא - האם זה נכון לחשוב על הריון (כשאז כולם המליצו לי על הפסקת הריון!!)? והרי ידוע שדפוס התנהגות אינו משתנה אז אם יחזור לי אותו מצב שהיה בהריון? האם אין זה סיכון שמא אאלץ לעבור את אותה הטראומה פעם נוספת? מה העצה שלך בענין?? (אני מאוד רוצה תינוק אך חוששת מעצמי, מהנפש הרגישה שלי). אנא, עזרה!

שזה ישפר את מצבך הנפשי באופן ארעי. וכל שכן כשיתכן שזה בכלל יגרום לך לסבל נוסף. את יודעת מה המשמעות של הריון כדיכאונית וכחרדה על העובר? במקום להתחיל את החיים כמו כולם הוא מתחיל מנקודה שלילית ,בנוסף תארי לך שהתרופות שתקחי בגלל חרדה יפגעו בו??????? טוב לו אילולא הוא היה נולד. בבקשה אל תעשי את זה. פתרי את הבעיות שלך קודם כל ואחר כך כשאין כל דילמה וכשהמטרה היא להביא חיים לעולם מתוך רצון ושמחה וממקום חיובי בלבד.

אין הכוונה שזה ישפר את מצבי באופן זמני. ולא התעלמתי מהאפשרות שזה עשוי לגרום לי סבל נוסף. אני יודעת מהו הנזק לעובר שניגרם מאם דיכאונית/חרדתית ולכן אני שואלת שאלות בכדי להבין אם יש סיכוי שאמשיך להיות דיכאונית/חרדתית אם לאו. את הנקודה העיקרית לא ממש השכלת להבין! התינוק הוא לא כפיצוי ולא כמזור למצבי הנפשי את התינוק אני רוצה באמת ובתמים וללא כל קשר למצב שלי. גם את העובר שהיה לי ונלקח ממני רציתי מאוד. זה שהכימיה של המוח שלי לא שיתפה פעולה זה משהו אחר ולא קשור לעובדה שרציתי ורציתי ורציתי את התינוק. אינני לוקחת תרופות נגד חרדה וגם לא נגד דיכאון. לכן גם אני במצב כזה. מעולם לא סבלתי מדיכאונות ו/או חרדות. זה משהו שהתפרץ אצלי בהריון. אז נגזל ממני תינוק ועכשיו נגזלת התקווה? רק בגלל הנטיה הגנטית (כנראה) לפתח דיכאון? תודה על העידוד

שירי שלום לפי מה שאת מתארת כדאי לטפל כעת במצב הנפשי ולא להיכנס להריון נוסף שרק עלול להחמיר את המצב. דיכאון וחרדה עמוקה דורשים טיפול פסיכולוגי ורצוי גם טיפול תרופתי מתאים. אחרי תקופה בה תרגישי איזון טוב יותר והתגברות על הטראומה שעברת תוכלי להיכנס שוב להריון. אם הסביבה מאיצה בך להיכנס שוב להריון כדאי להיכנס לדיאלוג עם הסביבה כדי להבין את המניעים להמלצה. לפי מה שאת מתארת את לא לגמרי מבינה מדוע מאיצים בך לעשות זאת והחלטה כזו צריכה להגיע מתוך מקום מודע שלך למצב ולעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ישנם תסמינים פיזיים למלנכוליה (כמו איבוד שיער לדוגמא) ואם כן מה הם? תודה

שי שלום ! אם אתה שואל לגבי השפעה של הנפש על הגוף, אז התשובה היא בוודאי חיובית. מצבי נפש שונים ( כמו מתח, חרדה, דיכאון, התרגשות) יכולים להתבטא אצל אנשים שונים באופנים שונים. באם בהגדרה "מלנכוליה", הינך מתכוון לרמה מסויימת של דיכאון - הרי ששוב, בוודאי שיכולים להיות לו ביטויים פיזיים. ספרי ההגדרות הפסיכיאטריות מגדירים קריטריונים שעל פיהם מאובחן דיכאון. הקריטריונים הללו כוללים גם סימפטומיים פיזיים, כמו - חוסר תאבון, ירידה במשקל, עודף או חוסר שינה, עייפות ועוד. נשירה בשיער יכולה להיות מושפעת מגורמים אלה, אף כי יש צורך לשלול אבחנות פיזיולוגיות אחרות.

שי שלום במונחים מקצועיים מדובר בד"כ על דיכאון או על חרדה. אני מצרף שני מאמרים בנושא. בהחלט יתכנו תסמינים פיזיולוגיים הן לדיכאון והן לחרדה כולל נשירת שיער. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני נשואה קרוב ל-30 שנה, קיויתי שבעלי ישתנה באופיו - אך הכל לשווא. אכתוב בקצרה: כל מה שהוא יודע - אני אמורה לדעת , ולא - הוא עונה לי בגסות, משפיל אותי ועונה בטון עצבני גם לפני אחרים, הוא אינו אחד שמחמיא, מחזר וחסר נימוסים. הוא אבא נהדר; והילדים קשורים אלינו מאד מאד. אני תלוייה בו כלכלית, מצבנו הכלכלי גם לא הכי מזעיר, צמאה לחום, להערכה , ואין לי שום שמחת חיים איתו. מסתבר שחקרתי לעומק - שגם אביו יתנהג כך עם אימו. לא הייתי רוצה להמשיך עוד 30 שנה לחיות כך. האם אפשר בכלל לשנות מצב זה, לאן לפנות אם אפשר: לפסיכולוג, פסיכיאטר, יועץ נישואים, עובדת סוציאלית,? - בתודה מראש - חוה.

זעזעי אותו. אמרי לו שאת עוזבת. כשידע שאת לא דבר מובן מאליו הוא ישנה את יחסו אליו. -אם הוא לא יתנגד שתלכי הרי שמלכתחילה את לא צריכה להישאר איתו. צעד ראשון: עצמאות כלכלית- כך כל איום של עזיבה יהיה ממשי . אם אין באפשרותך לעבוד בדקי אופציות אחרות. להשאר כך זו טעות.

שלום עליך לברר עם עצמך מדוע בחרת בבן זוג כזה. שום דבר אינו מקרי, אולי אינך מרגישה ראויה לאהבה? שכן בתקופות מסוימות הסתפקת במה שהיה לו לתת לך.. אם כן מה קרה היום? זה האיש שבחרת להתחתן איתו, היום את זקוקה למשהו אחר. אני מאמינה שאם יהיה לך ליווי מקצועי ותלמדי להבין לעומק את מניעיך, אולי תצליחי להוציא ממנו את אותם דברים להם את זקוקה.

חוה שלום חיים תחת צל של אלימות מילולית הם בוודאי לא פשוטים ונשמע שיש כאן גם מילכוד בשל התלות הכלכלית שלך בבעלך. לא כתבת האם את אוהבת אותו למרות הכל, וזה נראה לי גורם מפתח בהחלטות שתקבלי. חלק מהשינוי תלוי גם ביחסי הכוח בינכם שכעת הם לחלוטין לצידו. יתכן שבשלב ראשון עליך לפנות לטיפול אישי כדי ללמוד להיות חזקה יותר ואסטרטיבית יותר. בשלב ב' אפשר לפנות יחדיו לייעוץ זוגי. כל אפשרויות הטיפול שהצעת אפשריות, יש גם ייעוץ ספציפי לנשים בארגוני הנשים למשל בנעמ"ת ואולי כדאי לקבל מהם ייעוץ ראשוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי ילדה מקסימה, חכמה ומוכשרת בת 7. היא קיבלה חיזוקים הן מנטליים והן חיצוניים מאז הייתה תינוקת. כמו כן קיבלה ועדיין מקבלת המון אהבה ותשומת לב. לאחרונה החלה להגיד שהיא מכוערת ושהיא דפוקה. כשהיא מתמלאת כעס כלפיי אחיה, היא אף צועקת שאותו אוהבים ואותה שונאים. בשיחה רגועה שאחרי היא אומרת שהיא יודעת שהיא לא מכוערת ושאוהבים אותה אבל זה עדיין מאוד מטריד. האם זהו כלי שלה לקבלת תשומת לב או שזוהי נורת אזהרה וסימפטום לכעס שמצריך בדיקה? תודה רבה מראש, אמיר.

אמיר שלום בתך בוודאי אומרת לכם משהו על עצמה ועל תחושותיה. קשה לנתח את המצב מבלי היכרות עמוקה עם הילדה והמשפחה. אין כאן בהכרח התייחסות קונקרטית למראה שלה, אבל משהו כנראה מאוד מטריד אותה. אם הדברים יוצאים כתגובה לאחיה ולא כמשהו פנימי שלה עם עצמה העניין קשור ליחסים במשפחה ואולי כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או יועץ משפחתי כיצד להגיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז ככה.. מה שאני בעצם מחפש זה הגדרה - איך אני מגדיר את המצב הבא: חשבתי יש על אובססייה אבל.. להיתעסק במישהו.. זאת אומרת.. לא לרדוף אחריו או משהו.. במובן הפיזי/טלפון/כודמה - כימעט כלום. אבל כל היום עסוק במחשבות,וכדומה(עם עצמי/אחרים) אבל עסוק באותו בן-אדם. מהי ההגדרה למצב כזה?

מישהו שלום אובססיה היא עיסוק יתר במשהו. אם אותו אדם כלפיו מכוונות המחשבות הוא משמעותי עבורך יתכן שזה לא עיסוק יתר. חיפוש ההגדרה למצב הזה הוא אתגר אינטלקטואלי אבל אני לא בטוח שיתן מענה של ממש למה שמטריד. לצורך זה יהיה צורך לחשוב על מקור המחשבות ומה באמת מטריד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני סובל מדיכאון ולדעתי אני יודע מה הבעייה שגורמת לי ליהיות דיכאוני ואני ממש אובססיבי בהסרת הבעיה הזאת ואני באמת הולך להסיר אותה האם זה סתם חלק מהמחלה או העם זה באמת יסדר את הדיכאון או ישפר את מצבי? בתודה רבה שאול

שאול שלום כנראה שעד שלא תבדוק את העניין לא תדע את התשובה. מאחר ואתה מתכוון לעשות דבר מה לשינוי המצב אין טעם לעסוק כעת בהשלכות העתידיות, זה משהו אותו אפשר יהיה לבדוק אח"כ. עם זאת, הרקע הנפשי המורכב שנוצר מסיבה כזו או אחרת ילווה אותך גם הלאה וחשוב שתהיה מודע לרגישות שלך לדיכאון ולמחשבות טורדניות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אשמח לקבל מכם טיפ איך להכין ילד בן 3 שמתאשפז מחר לבדיקת הvideo eeg בבית חולים. יש לציין שבבדיקה זו עליו להיות מחובר כל שעות היום והלילה לאלקטרודות לראש. אשמח לקבל מכם תשובה בהקדם. תודה ושבת שלום.

ענת, תנסי להתייעץ עם פסיכולוגית של המחלקה. אפשר אולי לברר אם ילד נוסף באותו גיל עובר או עבר את הבדיקה. עדי

ענת שלום צריך לומר לו את האמת, שהוא עובר בדיקות בבית חולים ושבבית החולים יש כל מיני מכשירים של בדיקה. אפשר לומר בשפה של ילדים שכמו שילד משחק עם מכונית או בקומפי במחשב גם לרופאים יש סוג של משחקים שהם מפעילים ושאפשר להתייחס ליום הזה כמו משחק. הכי חשוב תהיה נוכחותכם במהלך היום וניסיון להסיח את דעתו מהבדיקה והמכשירים למשחקים ודברים אחרים. בכל מקרה, אני בטוח שיש במחלקה אנשי מקצוע שידעו כיצד להנחות אתכם במהלך היום. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום-לאחרונה שמעתי על תסמונת "פיטר פן"-האם מדובר בתופעה אמיתית עם בסיס עובדתי לקיומה או שזה רק תיאור קליל ולא מעמיק. בתור רווק בן 38 שנראה לא רע לגילי,אך מתקשה ליצור ולהחזיק קשר זוגי-נושא "פיטר פו" מענין אותי יותר-מי "סובל" מהתסמונת-ואיך עוזרים להתמודד איתה תודה!

שלום מדובר באנלוגיה ולא באמת בתסמונת, מתייחסת לאותם אנשים שרוצים להישאר ילדים עם קושי לקחת מחוייבות בתחומים שונים של החיים הבוגרים כולל עבודה זוגיות כללים חברתיים וכדומה. אם אתה מרגיש הזדהות עם גיבור הסיפור תוכל לומר שאתה דומה לו, אך אין כאן אבחנה פורמלית. מדבריך נשמע שאתה רוצה קשר זוגי אבל מתקשה לשמור עליו. זה יכול לנבוע מקשיים ליצור קשר אבל לפעמים גם בגלל סוג הקשרים שאתה מחפש או יוצר שמראש אינם מתאימים. לכל אחד גורמים אישיים והסטוריים אחרים שמביאים אותו להתלבט ולכן אין לי תשובה גנרית כיצד עליך לנהוג. טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית עשוי לעזור לך לחקור מה קורה לך ולשנות את המצב עם הזמן. רצ"ב קישור למאמר על טיפול דינמי ועל טיפול פסיכולוגי בכלל: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה!-אעבור על המידע.

היי.. אני בת 17 ואני כוססת ציפורנים ותולשת שיער.. אני שמעת ששני מקרים אלה נובעים מכעס שלי כלפי משהו או מישהו או מישהי.. הייתי מעונינית לקבל יותר מידע בנושא זה... אני חייבת לציין שאת תילישת השיער התחלתי לא מזמן.. תודה רבה ~שושה~

שושה שלום שתי התופעות קשורות בד"כ למתח אבל הן לא בהכרח ביטוי לכעס כלפי מישהו בחוץ, פעמים רבות זה ביטוי של הכעס דווקא כלפי פנים. מדובר בהתנהגות שהיא כפייתית באופיה, כלומר, חוזרת על עצמה עם קושי לשלוט בה. היא שייכת למשפחה של הפרעות חרדה. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול.אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת באילו מקרים ניתן לפנות למרפאות לברה"נ של משרד הבריאות, כלומר מי זכאי לקבל שם טיפול. כמו כן האם בגלל שמדובר בשירות ציבורי יש השפעה על הסודיות או החיסיון, של תוכן הטיפול ןעצם הפניה.

מיקי, כל אדם רשאי לפנות למרפאות הציבוריות, וזכאי לקבל שם טיפול. החסרון הוא, שלעתים צריך להמתין אפילו חודשיים-שלושה בתור. הסודיות הינה אותה סודיות, וכל מטפל מחוייב לשמור עליה, אלא אם: א. חתמת על ויתור סודיות. ב. יש סכנה מיידית לחייך.

כ"א רשאי לפנות אך זכאות לטיפול כפופה להערכה פסיכיאטרית כלומר לאנשים שאובחנה אצלם הפרעה נפשית. הסודיות הרפואית נשמרת כמו בכל תחום רפואי אחר עפ"י חוקי המדינה ומהבחינה הזאת אין הבדל בין מרפאה ציבורית לבריאות גופנית או בריאות נפשית.

מיקי שלום אכן כפי שרשום בהודעות הקודמות כל אחד זכאי לפנות למרפאות ברה"נ. כללי הסודיות הרפואית כתובים בחוק והן חלות על כל סוגי המטפלים בשירות הפרטי והציבורי כאחד. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך בעצם פונים, למי מתקשרים, כשמחליטים סוף סוף לעשות משהו. למה? כי משהו ברור למדי דפוק אצלי. אגב. מה ההבדל המשמעותי בין פסיכולוג לפסיכאטר, והאם אפשר לעשות היפונזה כשרוצים לברר לגבי זיכרון לא ברור מהעבר שלי- אצל פסיכאטר או פסיכולוג? האם יש פסיכולוגים שעובדים בשיתוף עם דיאטנית, לא בהכרח במסגרת הפרעת אכילה?

קיטיקט, 1. את יכולה לפנות לאיש מקצוע בשלוש דרכים: א. דרך קופ"ח; ב. באופן פרטי; ג. במרפאה הציבורית לבריאות הנפש. 2. פסיכיאטר הינו רופא, ולכן היחיד שמוסמך לתת תרופות פסיכיאטריות, בניגוד לפסיכולוג שאינו רשאי לעשות זאת. 3. בקשר להיפנוזה - לא משנה אם זה פסיכיאטר או פסיכולוג, העיקר שהוא מורשה לעשות בתחום. 4. לא מכירה מסגרת שבה פסיכולוגים ודיאטנים עובדים בשיתוף, אלא אם מדובר במרפאות להפרעות אכילה.

העניין הוא שכן יש קשר בין אוכל למחשבות שלי, ואוכל מסמל הרבה יותר. לא רוצה לפנות למרפאה להפרעות אכילה. זה מה שחסר לי. לראות צפליונית (ולא מתכוונת לפגוע במישהו חס וחלילה באמירה הזו) כל היום. שנית כל, אם החלטתי לעשות כן. מה אני עושה? למי אני מתקשרת? למי הפונה? ומה הנזק בכיס?

שלום בסך הכל אני חושב שקיבלת תשובה לשאלתך. אני מבין שהקושי הוא שילוב של התנהגות כפייתית הקשורה לאוכל. לפיכך כדאי לפנות לטיפול הפסיכולוגי ובמסגרת הזו להתייעץ מהי הדרך הנכונה ביותר לטפל באוכל, האם יש צורך בתרופות, האם יש צורך ביעוץ דיאטני וכו'. בשלב ראשון צריך דמות טיפולית אחת שתנהל את מהלך הטיפול ולפי מה שאת מתארת מתאים שזה יהיה פסיכולוג. לגבי טיפול ציבורי או פרטי, זו בעיקר החלטה הקשורה להעדפתך האישית ויכולתך הכלכלית. רצ"ב קישור למאמר על עובדות בסיסיות על טיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

חברי (36)נוטה להכנס לתקופות דיכאון מידי כמה זמן, ובשבועות האחרונים הוא נתון בתקופה כזו. נוספו לו לחצים אובייקטיביים (3 תאונות דרכים בתוך חודשיים, הוצאות כספיות מעל ליכולתו ומאמץ רב בעבודה)והערב התבטא בנוסח "חשבתי שאולי היה יותר טוב אם בתאונה האחרונה - (שקרתה היום) לא רק האוטו היה נפגע"). בחודשים האחרונים נטל זייבן להפסקת עישון כבד - ונכשל - יש השפעות לוואי?) האם יש מקום לדאגה?איך אוכל לסייע לו?

עדן, הכי חשוב זה שתמשיכי להיות שם בשבילו. תנסי לשתף אותו בדאגה שלך כלפיו. אולי תגיעו ביחד למסקנה, שכדאי לחברך לפנות לטיפול, בעיקר משום שיש לו נטיות דכאוניות כבר תקופה ארוכה מצד אחד, וחשיפה למצבי לחץ מרובים (לאחרונה) מצד שני. אני מניחה שהמצב המתמשך פוגע לו באיכות החיים, וההתבטאות האחרונה שלו מחזקת את זה. טיפול יאפשר לו לעזור לעצמו לצאת מהמצב בו הוא נמצא, וכדאי להשתמש באפשרות הזו.

עדן שלום בן זוגך נמצא כעת בתקופה רגישה ולפי מה שאת מתארת יש מקום לדאגה ולטיפול. יש בתגובותיו אפיונים פוסט טראומתיים, מה שלא מפתיע אחרי רצף אירועים שכאלה. כדאי גם לחשוב לעומק האם שלושת התאונות הם רק מזל רע או גם ביטוי לחוסר קשב או אף חמור מכך. אני מציע שבן זוגך יפנה לטיפול פסיכולוגי, אני מצרף להלן קישור לשני מאמרים, האחד על דיכאון והשני על חרדה, כדאי שיעיין בהם ויבדוק האם הסימפטומים שמופיעים במאמרים נראים לו מוכרים מחייו כעת. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן חמש וחצי, הצעיר מבין 3 אחים, ילד נבון ומפותח לגילו, מגלה קושי רב בפרידה כאשר הולך לגן או לחוגים עד כדי בכי והצמדות החלטית אלינו.(אין הבדל התנהגותי הקשור למי שלוקח אותו לגן) תופעה זו נמשכת זו השנה השניה. כל הנסיונות שלנו להכחיד תופעה זו נכשלו. נקטנו בשיטות חיזוקים למינהם אך ללא הועיל. אנו מתרשמים שלא מדובר במניפולציה אלא בקושי אובייקטיבי. מאחר ובשנה הבאה עולה לכיתה א' ואין כל התקדמות חשבנו על קבלת עזרא (לנו ו/או לילד) וזאת בכדי לנסות לפתור את הבעיה בעוד מועד.

עמית שלום אני חושב שייעוץ מקצועי להורים הוא אכן דרך נכונה. בשלב ראשון פנו לפסיכולוג ילדים וספרו את מה שקרה בשנה האחרונה. סביר להניח שהוא ירצה גם לפגוש את הילד ואז תוכלו לקבל החלטה. חשוב לתכנן מראש האם להעלות את הילד לכיתה א' או שבמצב הנוכחי יהיה עדיף להישארו עוד שנה בגן. ייעוץ ראשוני תוכלו לקבל דרך פסיכולוג הגן השייך לשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, כבר 4 שנים שאני בקשר אינטרנטי עם אדם שחלה מאוד, נדמה לי שעבר קריסת ריאות lung collapse והוא כל שנה נובל יותר ויותר כרגע הוא עובר מצב של שיתוקי גוף זמניים, ולאט לאט מאבד את היכולת להזיז איברים הוא כבר על כיסא גלגלים, ובקושי מסוגל לתפקד. נתבקשתי למצוא לו מישהו שאיתו יוכל לדבר, כיוון שהוא לא הצליח למצוא, בשל היותו דובר אנגלית בלבד. הוא מאוד רוצה עזרה ומישהו מקצועי לשוחח איתו. הוא תושב ישראל כמובן, הוריו עלו לארץ לפני שנים, ועדיין לא שולט בעברית ולא הצליח למצוא פסיכולוג שיוכל לעזור לו. אין למשפחה בעיה של אמצעים, רק של השפה. דרך מכבי לא הצליחו / לא רצו לעזור לו. הוא ביקש ממני למצוא עבורו travelling psycologists, לא כ"כ ברור לי מה זה, אבל הבטחתי לברר. אבקש כל פיסת מידע לגבי אנשים כאלה, חובה שידברו אנגלית. המון תודה

גר בנתניה, צריך להגיע אליו הביתה, הוא בן 26 או 27, משהו כזה.

ענבל שלום אינני מכיר פסיכולוג מתאים, אבל נשמע שאותו אדם אכן זקוק לתמיכה. ראשית אפשר לנסות ולמצוא חונך, אפילו סטודנט למשל ממכללת נתניה שלומד תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומוכן להגיע בתשלום כמה שעות בשבוע כדי לשבת ולדבר. סביר להניח שחלק משמעותי מהצורך הוא פשוט לשבת ולדבר עם מישהו ולצורך כך חונך כזה עשוי להתאים מאוד. מבחינה טיפולית צריך לבדוק מישהו באזור נתניה, אולי אם תפנו ללשכה לשירותים חברתיים בעירית נתניה יהיה להם רעיון מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

באחד הקישורים שנתת לO.C.D. כתוב "הופעת ה – OCD היא הדרגתית ולרוב מתחילה בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת" ברצוני לשאול האם " המחלה הדרגתית" הכוונה היא שהיא הולכת ומחמירה. או שהיא מופיעה לראשונה בגיל ההתבגרות. חולפת וחוזרת שוב בעתיד. מה הסכוי שהמחלה מופיעה בגיל ההתבגרות ולא חוזרת שוב?

אילנית, בד"כ הכוונה לכך שהתופעות הולכות ומחמירות עם השנים. ההפרעה לא חולפת, בד"כ, ללא התערבות טיפולית, משום שהיא "משתלטת" על האדם.

בריאות הנפש זה לא מתמטיקה ואין חוקים. כעיקרון בעיה נפשית יכולה להיעלם גם ללא טיפול אבל היא יכולה גם להחמיר.

אילנית שלום אני מתאר לעצמי שזו לא שאלה מקרית. במידה וסבלת מ OCD בעבר או כיום ואת חוששת ממה יקרה בעתיד והאם אפשר להיפתר מכך לתמיד, זו שאלה מורכבת וחלק מהתשובה לה קשורה לאופן בו הטיפול ב OCD מבוצע. חרדה מכל סוג, כולל OCD היא דרך של הנפש להתמודד עם לחץ וחרדה. הנפש לומדת דפוס התמודדות זה ומפעילה אותו במצבים שונים. טיפול מתאים עשוי להפחית את הסימפטומים אבל הרגישות בהחלט יכולה להישאר לאורך זמן. מה שחשוב זה לא לפחד מהפעם הבאה שזה יופיע אלא ללמוד כלים להתמודד עם הלחץ והחרדה. הידיעה שגם אם ה OCD יחזור יהיה תמיד אפשר לטפל בו ולהקל על המצוקה היא הדרך המרגיעה והנכונה ביותר להתמודד עם השאלה ששאלת. תיאורטית, אפשר שזה יופיע בגיל ההתבגרות ולעולם לא ישוב עוד הפעם. אבל את לא רוצה בוודאי תשובות הסתברותיות כיוון שהן לא כל כך רלוונטיות למציאות שלך. עדיף לטפל בבעיה ולהבטיח שיש ברשותך כלים להתמודד גם היא תשוב בעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב, רצוני לשתף אותך במשהו שעובר עלי ... כרווקה בת 28 טבעי הדבר שאני יוצאת עם בחורים למטרה רצינית. לא פעם קורה שכשאני מרגישה , דממה, שתיקות במהלך שיחתי עם הבחור, בעוד אני מעוניינת בו, וחוששת שמא אדחה אותי, אני נסחפת לפטפטנות יתר, כדי למלא את החלל- שתיקה שנוצר ביננו, וכביכול להתעלם לכסות כביכול על המבוכה דלי לשתיקה או כחשש ששתיקה, תביא לאי התאמה ואי רצונו בקשר עימי. רצוי לציין שאני בחורה מושכת אינטלגנטית אקדמאית ו...ואולי זה שייך לסוג של חוסר בטחון כשאני מעוניינת בבחור ורוצה להשביע רצונו. כמובן שבבחורים רבים אף אני לא מעוניינת.. ואז כמובן לא חשה כל מבוכה בפגישתם, מאחר ואיני מעוניינת בקשר עימם...עתידי. 2.כשאני חוזר הביתה , אני לפעמים כשרע לי או כפיצוי , תסכול אני הוכלת וזוללת מידי, בעוד כשאני מסופקת או מחוזרת ני מעודדת לשמירת המשקל דוקא...כאין הרס עמי אולי? האם זו בולמיה? הזלילות לא במינונים גבוהיים מאוד, אך הם באים להשביע רעב ללסוג אחר כנראה? מה ניתן לעשות במצבים אלו? אם כי הם לא ממש שגרתיים.. בכבוד רב ובתודה, נועה

התגובה שלך לגבי רגעי שתיקה נראית כאילו את לא רגועה כשאתם נפגשים. את כנראה בתחושת מתח שכל הזמן צריך לקרות משהו. אולי בתחילת קשר יש לפעמים קצת מבוכה והשיחה לא תמיד זורמת? לדעתי את צריכה להשתחרר מהמתח , לא כל הזמן צריך לדבר, אפשר שיהיו גם שתיקות במהלך השיחה. תני לשיחה לזרום באופן חפשי. הרי כשמדברים , עניין גורר עניין וכל אחד מוסיף משלו וכך השיחה מתפתחת. הצורך לדבר כדי שלא יהיו שתיקות עלול לקלקל לך ולהפריע לקשר. בעניין הזלילות קשה לי לענות לך כי אני לא מתמצא בזה.

נועה שלום המשפט הראשון שלך על כך שאת רווקה ומחפשת כעת קשר רציני הוא משפט המפתח. במשפט זה תיארת שאת נמצאת למעשה במצב לחץ ולכן מפגש עם בחור שמוצא חן בעיניך הופך מחוויה נחמדה ונעימה לסיטואציה מכבידה ומעיקה. מן הסתם טבעי שבמצב כזה תגיבי בחרדה, פטפטנות, אכילה וכו'. השאלה איך הופכים את המפגש הזוגי למשהו נעים שלא כרוך בכל כך הרבה תכנון ומצוקה. אני מבין את רצונך בקשר זוגי אבל את צריכה להבין שמה שקורה לך יוצר מעגל סגור שדווקא מרחיק ממך את מה שאת מחפשת. כמו זוגות רבים שלא מצליחים להיכנס להריון מרוב לחץ שלא יכנסו להריון, דווקא כאשר הם מוותרים הכניסה להריון נעשית מאוד פשוטה. עליך ללמוד להנות יותר מהמפגש הזוגי, סביר להניח שתרגישי נינוחה יותר ופחות נדרשת להתגבר על השתיקה, מן הסתם את תהיי גם במיטבך בעיני הצד השני במצב כזה, וכמובן תזדקקי פחות לפיצוי האוכל בסיום. אם אינך מצליחה להביא עצמך לרגיעה בכוחות עצמך כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אין לי עם מי לדבר אז ככה , מי שכבר מזהה אותי שלום מי שלא אני אציג את עצמי אני בת 30 בטיפול פסיכולוגי כבר 3 שנים לוקחת טיפול פסיכיאטרי ואני בן אדם שמאוד סובל נפשית. יש לי המון בעיות ואני מנסה למצוא כל מני כלים ופתרונות על מנת לשנות את החיים שלי . אני רוצה כל כך לשתף חברות שלי אבל אין סיכוי הן לא מכירות אותי הן חושבות שאני בן אדם אחר לגמרי. אני מתביישת לספר להם את הבעיות שלי כי הן כל כך רבות וגם אנשים לא אוהבים לשמוע סיפורים עצובים אולי מידיי פעם אבל לא באופן תמידי כמו שאני זקוקה לספר. אני גם פוחדת שאם אני אתחיל לספר את כל הבעיות שלי הן יתרחקו ממני וגם אני לא סומכת עליהן מספיק על מנת שאוכל לספר להן משהו כי הן יגלו את החולשות שלי ויוכלו אולי לנצל זאת וגם אני פוחדת שהן יספרו את האני האמיתית לאנשים אחרים. מצעד אחד אני מתה שידעו מי אני מצד שני אני רוצה לעשות רושם אחר על עצמי מישהי רגילה שחייה את חייה ויש לה בעיות כמו כולם אבל את הבעיות החמורות שלי אני לא מספרת. האם יש מישהו שחיי את זה? האם יש משהו שלא מגלה את הדמות האמיתית שלו? אני חייה את זה כבר שנים במיוחד מלפני 7 שנים אחרי פרידה של חבר , אכזבה מאוד גדולה, הדברים ידרדרו לתחומים אחרים. בסוף מי שנשאר לספר על הצרות שלי זה ההורים , הפסיכולוג ואחותי והמשפחה. הפסיכולוג יודעת הכל עליי היא עוזרת לי חלקית אבל זה תהליך מאוד ארוך ואני חשבתי שזה יספיק לי לדבר עם פסיכולוג ככה לא אצטרך לספר לחברות מי אני באמת כי אני מתביישת מעצמי.אבל מתברר שפסיכולוג זה לא מספיק אני רוצה להשתחרר מהעומס הזה לבן אדם יקר , מישהו שיוכל להקשיב לי ולייעץ לי.אז הייתי מספרת לאחותי הרבה דברים כמובן לא הכל אבל היא טענה היום שנמאס לה לשמוע מהצרות שלי שזה נמשך 7 שנים ושהיא מייעצת לי ושום דבר לא זז , היא לא מבינה שזה תהליך ארוך ודווקא כבר בערך חודש אני מצליחה סוף סוף לעשות שינויים קטנים. ובמקום שתעודד אותי ותהייה סבלנית כלפיי היא כבר היתיאשה . אני אומרת אם אחות נמאס לה לשמוע מהצרות שלי שהיא שייכת לדם שלי אז חברות כבר מזמן היו מתרחקים ממני. אני לא מספרת להורים את הצרות שלי כי לא בא לי. אני יודעת שהפיתרון הוא להיפתר אז אולי דרך הפורום הזה אני אוכל להרגיש עידוד ואוזן קשבת. אני רוצה להישאר אנונימית כי כמובן אני מתביישת מהבעיות שלי. האם אתם רואים פיתרון לבעיה שלי? תודה מראש מחכה לעצות ועידוד. נואשת אין לי עם מי לדבר.

שלום אני שומע הרבה בדידות דרך הודעתך. טוב שאת נמצאת במסגרת טיפולית ונראה לי שיש מקום להוסיף מסגרות חברתיות כדי שלא תרגישי כל כך מבודדת. אני לא יודע אם הפורום הזה יכול לספק את התמיכה והחברה לה את משתוקקת אבל אין לי ספק שבאינטרנט יש מסגרות רבות של פורומים נוספים וצ'אטים בהם תוכלי לדבר עם אנשים רבים, ואולי בשלב מאוחר יותר להתחבר אליהם בצורה עמוקה יותר. את כותבת על הבעיות הרבות מהן את סובלת, ולמרות שלא תיארת אותן ספציפית אני מתאר לעצמי שהן אכן משבשות את איכות חייך. עם זאת, חשוב לפתח זוית ראיה אופטימית כדי לראות גם את חלק הכוס המלאה ולא רק את הקשיים והצרות. זה אולי נושא חשוב לשיחה במפגש הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מבינה אותך בדיוק וגם אני במצב די דומה לשלך אני חושבת שלא באותה חומרה, אבל אני יודעת מה זה כשאין עם מי לדבר, ולחיות שתי דמויות שונות במקביל. אני כבר 4 שנים במצב כזה. אם את זקוקה לאוזן קשבת, אני מוכנה להקשיב לך.

שלום. האם יש אפשרות לטפל בהזעת יתר בידיים באמצעות היפנוזה? אני משער שההזעה נובעת ממקור ריגשי (לחץ ,מתח) מדובר בנערה כבת עשרים.

שלום יש אפשרות לטפל במקורות הלחץ שהם הגורמים להזעה בידיים. חשוב לדעת שיש בהזעה זו גם מרכיב פיזיולוגי אוביקטיבי, יש כאלה עם נטייה רבה יותר להזיע ויש שפחות. במקרים קיצוניים אפשר אפילו לעשות ניתוח קל שמקטין משמעותית את ההזעה בידיים. בכל מקרה, בשלב ראשון כדאי לנסות ולטפל בכך בכלים פסיכולוגיים, היפנוזה זו שיטה אחת אפשרית. רצ"ב קישור למאמר על היפנוזה: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אם נגיד יש מישהו שהוא זבל של בן אדם ואין לו שום תכונה חיובית הכל זבל אולי יש לו תכונה אחת או שתיים שהם בסדר אבל לא מי יודע מה אז האם אפשר לאהוב אותו כמו בן אדם שהוא לא זבל או לאהוב את הזבל כמו הנורמלי אני מתכוון לקחת את התכונה או שתיים שלו ולהעצים אותם לטובה עד כדי כך שישתלטו על כל התכונות החיוביות של המישהו הזה למרות שבשטח התכונות האלה לא עצומות האם אפשר להגיד שהם כן עצומות בשבילי או להתייחס לתכונות הבסדר של המישהו הזה כעצומות וע"י כך לאהוב את המישהו הזה כי המישהו הזה הוא זבל ויש לו רק תכונה אחת או שתיים בסדר ולא ממש טובות הרי איך אפשר לאהוב בן אדם כזה אם לא בצורה הזאת האם זאת צורה הגיונית לאהוב את המישהו הזה? האם אפשר להגיד עליו שהוא מצויין לעומת אחרים למרות שהמישהו הזה גרוע לעומת אנשים נורמלים? וכשאני אומר מישהו אני מתכוון לעצמי אף אחד לא אוהב אותי בגלל שאני זבל וככה מתייחסים אליי אני יודע שיש לי פוטנציאל אדיר, אבל כרגע אני זבל וככה מתייחסים אליי וכשאנשים רואים פוטנציאל אצלי הם לא מבינים עד כמה אני חולה בנפש וכמה שהשינוי הוא תהליך מאוד איטי ודורשים ממני להשתנות מהר ואף אחד לא מבין אותי ובסוף תמיד מתייחסים אליי כאל זבל אנשים לא קולטים שבן אדם יכול להיות חזק ומוכשר בכל תחומי החיים ולא לממש את זה הרבה בחיים ולהדרדר לתהום ולא להצליח לצאת מהתהום היום אני זבל ואני שואל האם אנשים יכולים להתייחס לדבר אחד או שניים שהם קצת נקיים אצלי בצורה כזאת שכל הזבל שלי נקי למרות שזה לא ככה או האם אפשר לאהוב קבוצת ספורט שכל הזמן מפסידה ולהגיד שהם הכי טובים בגלל נצחון אחד או שניים בודדים ולא דווקא נצחונות על הקבוצות הכי טובות בליגה וזאת תהיה אהבה שמבוססת על אמת שבאמת הקבוצה שמפסידה כל הזמן היא הכי טובה? רק אתמול דיברתי עם הפסיכולוג שלי ושכחתי לשאול אותו את השאלה הזאת ועד שאני לא אקבל תשובה לשאלה הזאת אני אמשיך להרגיש בודד ולשכב במיטה ולא אצא ממנה עד שאקבל תשובה אז תענה לי בבקשה זה דחוף תודה לך

ירח שלום בשאלה שלך יש הנחת יסוד שאכן אתה גרוע מאוד ולכן קשה לאהוב אותך. אמנם אינני מכיר אותך אישית אבל לפי מה שאתה כותב אפשר לחוש בעיקר עד כמה אתה שונא את עצמך ומחזיק בדימוי עצמי שלילי מאוד. יש אמרה די נפוצה שאומרת שכדאי שיאהבו אותך צריך קודם שתאהב את עצמך. נקודות המוצא שלך כלפי עצמך כל כך שלילית שסביר להניח שאתה מקרין אותה כלפי חוץ ומקלקל לך את האפשרות ליצור קשרים חיוביים. אני מציע לך לא להתמקד בשאלה כיצד תצליח למצוא תכונה אחת חיובית ותעצים אותה, אלא מדוע אתה כל כך שונא את מי שאתה וכיצד תוכל לשפר את דימויך העצמי. ברגע שאתה תוכל לעשות זאת אין ספק שגם אנשים בסביבה יעשו זאת ביתר קלות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, אני מודה לך מקרב לב על תשובתך שנגעה מאוד ללבי חשבתי עליה הרבה אתמול בלילה אני באמת גרוע מאוד אני סובל מסכיזופרניה וOCD, בכל מפגש חברתי אני ממש כמו דג לא מדבר מילה וזה אחד הדברים שבגללם אניבקושי רב מאוד יוצא מהבית ואני בכלל לא יוצא מהבית, אני מקרין מסכנות וצעקה לעזרה על הפנים שלי שמבחינה אסתטית הם מאוד יפות אבל זה לא חשוב אף אחד לא מסתכל על היופי ובגלל זה אוהב אותי. אני נראה מוטרד ומכונס בתוך עצמי ומפוחד לא משוחרר ומאוד עצור ועצוב, אני כל הזמן מזיז את הרגליים בעצבים שאני בסיטואציה חברתית ודופק אותם על הרצפה והידיים שלי סגורות בין הרגליים והראש שלי למעטה הרבה, לעתים קרובות אני מרגיש שאני לא יכול לשנות את הצורה הזאת של הישיבה. אני כל הזמן כל הזמן בסיטואציה חברתית אני מרגיש כמה אני לא בסדר בצורה כפייתית ואני לא יכול לצאת מזה. אני לא מסוגל להתרכז ולהבין הרבה ממה שאנשים אומרים, ואני לא שם לב לדברים שקורים סביבי. בילדותי סבלתי ממנה יומית של התעללות פיזית רצינית ביותר ממישהו ממשפחתי הקרובה ביותר כל מישפחתי היו אלימים כלפי וגם בבית ספר הייתה מנה יומית של התעללות אך פחות מבבית עם כל הסיפור הזה הייתי ילד מאוד מוכשר ואינטיליגנטי ונחמד וחזק כמעט בכל תחום בילדותי המוקדמת הצלחתי ואיך שהוא נתנו לי קצת לנגוע בכשרון למרות שכבר אז הייתי בתהליך של הדרדרות בגלל התעללות שלא תלוייה בי אנשים לא תופסים איך זה שיש בבן אדם אחד גם קושי וחוסר יכולת מאוד גדולה ביחד עם יכולת מאוד גדולה, שממש מאוד קשה וזה צריך להיות תהליך מאוד ארוך כדי להביא את היכולת לידי ביטוי ממה שכתבת לי נשאלת השאלה האם אני יכול לאהוב את עצמי אפילו שאני גרוע מאוד? והאם זה אפשרי לאהוב תכונות שליליות כמו שהן - או שצריך להתעלם מתכונות שליליות ופשוט לאהוב את התכונות המעטות שהן קצת חיוביות כמו שהן וזה לא משנה כמה התכונות הן חיוביות? אני שוב מודה לך שענית לי ועזרת בתשובתך היפה ואודה לך גם הפעם אשמח מאוד עוד יותר אם תחסוך לי סבל ותענה לי מהר כמו שאתמול שיהיה לך יום טוב! ועוד המון תוספת טובה לחייך! > > ירח שלום > בשאלה שלך יש הנחת יסוד שאכן אתה גרוע מאוד ולכן קשה לאהוב אותך. > אמנם אינני מכיר אותך אישית אבל לפי מה שאתה כותב אפשר לחוש בעיקר > עד כמה אתה שונא את עצמך ומחזיק בדימוי עצמי שלילי מאוד. יש אמרה > די נפוצה שאומרת שכדאי שיאהבו אותך צריך קודם שתאהב את עצמך. > נקודות המוצא שלך כלפי עצמך כל כך שלילית שסביר להניח שאתה מקרין > אותה כלפי חוץ ומקלקל לך את האפשרות ליצור קשרים חיוביים. אני > מציע לך לא להתמקד בשאלה כיצד תצליח למצוא תכונה אחת חיובית > ותעצים אותה, אלא מדוע אתה כל כך שונא את מי שאתה וכיצד תוכל לשפר > את דימויך העצמי. ברגע שאתה תוכל לעשות זאת אין ספק שגם אנשים > בסביבה יעשו זאת ביתר קלות. > בברכה > ד"ר אורן קפלן >

ראיתי את הסידרה "שיחות מלולכות" ויש אחד שכאילו יש לו הפרעה כזאת. בקיצור כל מה שיש שם זה בדיוק כמו שלי, לחצי על ימין- אני צריכה שמאל, נגעתי חזק מדי שם- צריך גם בצד השני. זה ממש ממש ממש מפריע לי ולא סיפרתי את זה לאף אחד. אז אולי קוראים לזה משהו אחר אבל מה זה!?

Obsesive Compulsive Disorder או בעברית הפרעה טורדנית כפייתית. את לא יכולה להחליט שיש לך את זה עך סמך מה שראית באיזה סדרת טלויזיה. אם זה מפריע גשי לאבחון אצל רופא או בקשי הפניה לפסיכולוג. הטיפול הוא שיחות עם פסיכולוג בשילוב תרופות.

בלהה שלום ! obsesive compolsive disorder - o.c.d - או בעברית- "הפרעה כפייתית". מדובר בסוג של הפרעת חרדה, המתבטאת בצורך כפייתי, שיש רצון להתנגד לו, לבצע פעולות מסויימות, או לחשוב מחשבות מסויימות באופן טורדני וכפייתי. הצורך בפעולה הכפייתית ( בדומה למה שתארת ) או המחשבה הכפייתית נראים לאדם כזרים לו, אך הוא מכיר בכך שהם באים מתוכו, ושהתופעה אינה בריאה. פעולות כפייתיות קומפולסיביות יכולות להופיע כפעולות בעלות גוון טקסי, כמו רחיצת ידיים חוזרת, כדי להקל על החרדה. נסיונות להפטר מהמחשבות הכפייתיות יכולים להביא למאבק נפשי מלווה חרדה (מתוך "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה"). אינני איש מקצוע ובוודאי שלא ניתן לאבחן ברשת, אבל - אם התאור הזה נשמע לך מוכר ואת אכן סובלת, כדאי לך לפנות לאבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. ישנם סוגי טיפול פסיכולוגיים ותרופתיים שיכולים לעזור ! תרגישי טוב!

יש לזה תרופה או משהו? יענו אני נמצאת אצל פסיכולוגית אבל לא בגלל זה. ואני לא מתכוונת לספר לה על זה.

שלום אני מצרף קישור למאמר על הפרעות חרדה, ביניהן יש גם פירוט על OCD. הבושה זה סימפטום מאוד נפוץ אצל הסובלים מהבעיה, אבל זה גם מה שחוסם את הטיפול. אני מציע לך לספר לפסיכולוגית בכל זאת למרות הקושי. אם אינך יכולה כתבי לה את מה שאת מרגישה או הראי לה את ההתכתבות הנוכחית http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני גרושה טרייה כשנה וחצי אני אמא לשני ילדים הבעיה שלי היא עם הקטנה בת 4. עד לא מזמן היא היתה בגן פרטי והיתה מאושרת וחייכנית בספטמבר השנה עברה גן ואז התחילו כל הצרות. הילדה לא מוכנה לעזוב אותי ולא מוכנה להפרד. הפרידה בבוקר בגן נוראית ומלווה בבכי נוראי שנמשך כשעה עד שעה וחצי. היא לא מוכנה ללכת לחברות אלא רק שיבואו אליה וזאת רק כדי להיות קרובה אלי. אני ממש חסרת אונים לגביה . כנ"ל לגבי הביקורים אצל האבא גם שם היא מבקשת רק אותי. גם שהסבתא מוציאה אותה מהגן היא בוכה ומבקשת את אמא. גם סתם שבאים אנשים היא נצמדת אלי. לי קשה כל הסיפור ואינני יכולה לעזוב את מקום עבודתי ולהגיע כל רגע שהילדה בוכה. פניתי למשרד פסיכלוגים מומחים לגיל הרך אבל תור ההמתנה שם ארוך עד כשנה. אני זקוקה לעצה איך לעזור לילדה לא להיות עצובה איך אני לא ארגיש חנוקה.

נורית שלום קשה לתת לך ייעוץ בנושא כזה באינטרנט. משפחתך עברה שינוי משמעותי לפני זמן לא רב, יש תקופות רגישות יותר בהתפתחות הנפשית של ילדים וכנראה שבתך נכנסה לתקופה שכזו. שנת הלימודים התחילה לא מזמן ויתכן שהדבר יחלוף מאליו, אבל אני חושב שבהחלט כדאי לפנות לייעוץ אולי גם בהקשר הרחב יותר של גידול הילדים לאחר הגירושין. אני חושב שתוכלי לקבל ייעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוג ילדים ולא סביר שבכל המקומות יש תור המתנה כך כך ארוך. נסי לברר במספר מקומות, החל בקופת החולים, במרפאות לבריאות הנפש באזורך, במרפאות החוץ ברוב בתי החולים הכלליים (למשל באיכילוב) וכמובן שיש מספר רב של מקומות פרטיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לתשובתך המהירה. פניתי ליעוץ מטעם בית חולים בלינינסון במחלקה מיוחדת לילדים בגלל כוח האדם שלהם אין ברירה ועלי להמתין. אולי בכל זאת תוכל לתת מספר רעיונות זמניים כיצד אוכל למלא את ליבה בהבנה שאמא לא תלך.

שלום רב יש לי בעייה עמוקה, מורכבת , אני ממש לא יודעת איך לנסח את זה ומקווה שדברי לא יאמרו כאן בבילבול. אני מתקרבת לגיל 30, רווקה - מעולם לא חוויתי קשר אמיתי של אהבה וקשר בכלל. יש בי פחד להתקרב לבני המין השני מגיל צעיר מאוד (12 לערך) אני סובלת מבעייה גנטית בעור , אין פיתרון לבעייה זו וזה רק הולך ומחמיר עם השנים, זה לא נראה טוב, לא מרגיש טוב ובוודאי שלא עוזר למצב הרוח שרק הולך ומחמיר עם השנים אני לא מאמינה בעצמי, ביטחון ששואף כמעט לאפס ומרגישה כבת 10 מרבית הזמן. למרות זאת מעולם לא הייתי בטיפול ולא ניסיתי - אני לא מאמינה שזה יעזור לי אומרים לי שמי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני אך מי שראה זאת בעבר תפס רגליים קרות נרתע וברח. מרבית הזמן אני רואה את החיים כחסרי משמעות ומבוזבזים אומרים לי שיהיה בסדר ........... כן ממש מי שהולך עם הבעיה זו אני ולא אף אחד אחר אני לא יודעת איך להתמודד עם זה אני עם הרבה מסיכות - בסביבה, בעבודה אף אחד לא יודע ולא מרגיש אני נראית עם שמחת חיים אך בתוכי מרגישה רקובה, נואשת, מחשבות של ריקנות כאילו אני עובדת על אוטומת - אין לב ואין רגש רק הראש עובד כל השאר מוטען על בטריות לא יועת מה לעשות, איך לעשות ואיך להמשיך לחיות במצב כזה אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר מאהבה אמיתית של רגש אמיתי וזה נראה לי רק בגדר חלום איך אפשר להתמודד עם כל זה ?

קרן שלום העור הוא אותו גבול שמפריד בין הפנים לחוץ וכפי שיש לך בעיה פיזיולוגית בעור יש כנראה גם בעיה נוספת שהיא רגשית (שבהחלט קשורה גם לבעיה הפזיולוגית הראשונית). את כותבת על המסכה שעימה את מסתובבת ומהי מסיכה עם לא סוג של תחליף לעור המקורי אותו את כל כך לא אוהבת? נשמע לי שלא רק את העור הפיזי את לא אוהבת אלא דברים רבים נוספים בעצמך. את לא מאמינה ששום דבר יכול לעזור. את החלטת שלא ירצו אותך עם עור כזה, ואולי גם מקרינה את חוסר הביטחון הזה כלפי חוץ. הרבה פעמים זה יוצר מעגל סגור ושלילי. את גם לא מאמינה שמשהו יכול לשנות את המצב, גם לא טיפול פסיכולוגי, ובסופו של דבר שוקעת ליאוש ודיכאון. אני בספק אם את מסוגלת כיום להתמודד עם המצב בכוחות עצמך. טיפול פסיכולוגי לא יכול לשנות את הגנטיקה, אבל יוכל לתת לך יותר תקווה וחשיבה חיובית. תופתעי לגלות עד כמה אלו יכולים לשנות לא רק את החוויה הפנימית אלא גם את אופי המפגש שלך עם אנשים בחוץ. פעמים רבות אוירת היאוש והדיכאון מוקרנים החוצה בצורה כזו שמונעת מאנשים אחרים להתקרב, מה שמקבע את המצב לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שמתי לב שסימפטום חזק אצל אנשים עם דיכאון הוא שיעמום אתה יכול להסביר לי למה זה ככה? האם הם משועממים כי הם לא מוצאים עניין בכלום או שזה משהו אחר? בתודה רבה ניר?<

הסובלים מדיכאון חווים כתוצאה מכך תחושת ריקנות פנימית מאוד חזקה. הריקנות מתבטאת בזה שעולם החוויות הרגשי נעשה שטוח ורדוד. היכולת המילולית היא מינימלית. הכל נראה לא חשוב וכל פעולה שצריך לעשות כרוכה במאמצים נפשיים ופיזיים גדולים. תוסיף לכל זה את הדיכאון עצמו ואולי תבין מאין בא השיעמום. לדעתי זה לא ממש שיעמום אלא חוסר יכולת להיות אקטיבי ולגלות עניין במשהו .

ניר שלום תשובתו של דיקי מקובלת עלי ואין לי מה להוסיף עליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! שמי אתי ואני בת 23, סטודנטית ונשואה במשך 4 חודשים. אני ובעלי החלטנו להתבסס כלכלית ובהתאם ללימודיי ואז להביא ילד לעולם. אולם קיים בי פחד נוראי שאנני יודעת מאיכן הוא נובע שמה יהיו לי בעיות להיקלט להריון אין לי מושג מאיפה חדרה זו מגיעה, שכן אני בסה"כ בחורה בריאה ואין במשפחתי היסטוריה של בעיות בתחום זה, ומעולם לא היו לי בעיות בוסת או משהו דומה. אני לא יודעת אם זה קשור או לא אבל אנשים מסוימים דאגו ל"הכניס " לי לראש שהריון ראשון אסור לשמור וילד ראשון זנ ברכה וכו'. אני לא מאמינה באמונות אלו ולכן החלטתי להמתין אולם בעקבות החששות שהולכות וגוברות החלטתי לעשות הפסקה עם הגלולות שאני נוטלת קרוב ל- 3 שנים נאתייחסותך, אשמח אם תסביר לי האם יש דבר מה בחששותיי ומתי עליי להתחיל לדאוג במידה לא הצליח להיכנס להריון. תודה.

בגילך הצעיר אין שום סיבה לדאגה בנושא כזה. יתכן וזה נובע אצלך מחרדה לא מבוססת. אין לזה שום בסיס. מה שאנשים אומרים לך את צריכה לדעת לסנן ולפעול על פי צרכייך. ילד ראשון זה ברכה, בודאי אבל צריך להביא אותו כשרוצים ולא כתוצאה מלחץ סביבתי. במשך החיים אנשים יגידו לך עוד דברים שנובעים מאמונתם והרגשתם. זה לא צריך לשנות לך הרבה. תעשי מה שאת מרגישה. כשנולדה לי בת מאוד שמחתי אבל כל מיני אנשים טובים אמרו לי " לא נורא בפעם הבאה יהיה בן". הרבה עדיין אומרים את השטות הזו ולא מבינים שאולי טוב לי שנולדה לי בת , לא צריך לנחם אותי. זו אולי לא דוגמא שמתאימה למקרה שלך אבל רק באה להראות מה אנשים אומרים ולא תמיד צריך להתיחס.

אתי שלום אני מציע לך לטפל בחרדה ולא לקבל החלטות חפוזות שיעוררו גם הן חרדה ומכאוב לא מבוטל בעתיד. במידה ואתם כזוג מוכנים ורוצים כעת ילד זה מצויין, אבל אם זה נובע רק מהחרדה שבעתיד תהיה לך בעית פוריות, זה ממש לא הדרך הנכונה להתחיל קשר נישואין כל כך טרי. את בגיל צעיר מאוד ונשים רבות מתחילות תהליך הריון עשר שנים ומעלה מעבר לגילך. בהחלט סביר שכעת אחרי שהתחתנת לחצים שהיו קודם ממוקדים יותר בקשר הזוגי עוברים כעת לעתיד המשפחה. ברמה הקונקרטית את יכולה לפנות לרופא נשים ולקבל הסברים לגבי פוריות וסיכויך להתקל בבעיות בכניסה להריון. בשורה התחתונה, יתכן שאת לחוצה וחרדה לגבי הקשר הזוגי ובורחת למחשבות וחרדות אחרות. כדאי מאוד לבסס את קשר הנישואין לפני שאת מביאה ילד לעולם, במיוחד אם זו ההחלטה הראשונית אליה הגעתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום אני נשואה עם ילד בן 10 ותינוק בן 7 חודשים, כרגע אני בחופשת לידה ארוכה (כנראה מדי) . לא חזרתי לעבוד במקום הקודם מכיוון שעברנו לבית חדש והתאימה לי התקופה לכל הסידורים והאירגונים. עברנו לבית החדש לפני כמה חודשים ואני כל הזמן מרגישה לא מאושרת, אע"פ שיש לי את כל הסיבות, יש לנו בית חדש ויפה, תינוק שחיכנו לו הרבה זמן, ילד מקסים ובעל אוהב ואהוב, ובכל זאת קשה לי ואני מרגישה לפעמים שאני לא עונה על הציפיות של עצמי, אני רוב הזמן עצבנית ורבה עם הילד הגדול (הוא אמנם ילד מקסים, אבל מאד דעתן ודומיננטי, שמבחינתו הנוכחת שלו כל הזמן חייבת להיות מורגשת), אני כועסת עליו, צועקת עליו ובערב אני יושבת ובוכה שזה לא בסדר מצידי וסה"כ הוא ילד. התינוק עדיין לא ישן כל הזמן וקם בערך פעמיים או שלוש, וגם במהלך היום הוא נגד שינה באופן עקרוני, אלא ישן פעמיים 20 דק' בכל פעם. בקיצור כל אחה"צ אני מחכה שרק נעבור אותו, ובערך כל ערב נגמר בבכי שלי, והרגשת "דאון" קבועה, שמתבטאת גם באכילה מוגזמת בלי כל קשר לרעב. אני יודעת שזה נשמע קצת בכייני לעומת צרות של אחרים, אך בכל זאת אודה לך על עזרתך.

גלי, מותר לך וזה לגיטמי לחלוטין להרגיש ב"דאון" למרות שלכאורה יש לך את כל התנאים האובייקטיבים להיות מאושרת. כנראה שאת זקוקה לקצת זמן לעצמך. החופשה הארוכה שהוציאה אותך מ"מעגל החיים" והפכה אותך לאמא במשרה מלאה, כנראה חונקת קצת ולכן את צריכה להתאורר. כדי שתנסי לבדוק אפשרות של חזרה לעבודה אפילו לחצי משרה רק בשביל לשבור את שיגרת הטיפול האינטנסיבי סביב הבית והילדים, להיות שוב בחברת אנשים, לקבל גירויים אינטלקטואליים ולהרגיש שאת נותנת ביטוי גם לצדדים הנוספים שבך. או אפילו לצאת ללמוד משהו חדש מלהיב ומסקרן שיתן לך הזדמנות להרחיב קצת את האופקים מעבר למסגרת של בית, אוכל, סידורים, תינוק וכו'. אל תתייאשי, זה מצב זמני ובהחלט הפיך. בהצלחה

תודה על ההבנה והעידוד.

גלי שלום ראשית צריך לזכור שתקופת השנה הראשונה אחרי הלידה רגישה יותר לדכדוך ויתכן שתגובתך קשורה גם לנושא הזה. אני מציע לך לקרוא את הכתבה הבאה על דיכאון ולבדוק האם הסיפמטומים שמופיעים בה רלוונטיים אליך, במידה וכן כדאי לפנות לייעוץ מקצועי בלי קשר להתלבטויות השונות ברמה האישית והמשפחתית. וכעת למה שכתבת. את נמצאת בצומת שינויים די משמעותית. אחרי 10 שנים הבאת ילד נוסף, הפסקת עבודה, עברת דירה. אין ספק שאלו דברים שציפית להם מאוד, אבל דווקא בשל כך עלולה להיות נפילת מתח שגורמת למה שאת מרגישה. לכאורה, נגמרו לך האתגרים, הכל הסתדר, אבל דווקא במצב כזה צריך אולי לתכנן הלאה ולחשוב איך את רוצה לראות את חייך בחודשים ובשנים הבאות. אין צורך לקפוץ מייד למעשים, למשל, למצוא עבודה, אבל בהחלט כדאי להשקיע אנרגיה בעצמך. פניה לטיפול פסיכולוגי עשויה לעזור לך לארגן את המחשבות והרגשות בתקופה הנוכחית. הקישור למאמר הדיכאון: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בן 27. אחרי 6 שנים בהן הייתי עם שתי חברות ברציפות (3+3), אני לבד, מבחירה (יש בכלל דבר כזה בחירה...?). זמן לעצור, לחשוב ולנסות להבין הרבה דברים על עצמי, ועל איך שאני רואה אחרים, בעיקר בנות זוג. אני חושב שלא אהבתי אף פעם וגם התאהבות עוברת לי תוך מספר ימים. לא מסוגל להרגיש משהו כלפי מישהי לאורך זמן. כשהעליתי את זה בפני חברים, קיבלתי תגובות של "זה לא נורמלי", "אתה מפסיד משהו מאוד מהותי בחיים" וכו' וכו'. גם אני מרגיש שאני מפספס משהו, ומשתדל שלא לחזור על טעויות העבר (להיות עם מישהי לאורך זמן מבלי שזה יהיה אמיתי). אבל, האם זו באמת בעייה? האם היא בכלל ניתנת לטיפול? מומלץ לגשת לטיפול פסיכולוגי? ואם כן? האם דרך קופ"ח? תודה מראש...

שלום ההרגשה שאינך יכול באמת לאהוב יכולה להציק ולפגוע באיכות החיים שלך ללא ספק. סביר להניח שמשהו ביכולתך להרגיש מאושר אינה מלאה וזה בד"כ נושא שקשור למורכבות רגשית שאפשר ורצוי לטפל בה. טיפול פסיכולוגי עוסק פעמים רבות בדיוק בנושאים הללו, ואני מזמין אותך לקרוא מעט על הטיפול הדינמי שמתאים לתכנים הללו http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm לגבי הפניה לטיפול בקופת חולים או באופן פרטי אני מצרף קישור למאמר על האפשרויות השונות ועובדות נוספות לגבי הטיפול הפסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 33, מנהלת אורח חיים נורמאלי לחלוטין כלפי חוץ, אהובה בד"כ על אנשים, נוטה לחייך המון. יחד עם זאת מאז שאני זוכרת את עצמי - אני חושבת על מוות. שלי. כלומר, בתוך תוכי, כמעט תמיד - בא לי למות. אגב, למרות היותי מוקפת באנשים כל השנים ובעלת קשרים חברתיים מגוונים, אני תמיד תמיד תמיד מרגישה הכי לבד שבעולם ויחד עם זאת - עולמי היה מלא ולא הרגשתי בדידות. בחודשים האחרונים אני עוברת תקופה מחרידה - מרחיקה אנשים מעליי במכוון, יחסי לאנשים חסר סבלנות, אין לי שום חשק או רצון להתראות עם אנשים שלא הכרחי לי לפגוש. ודווקא עכשיו פתאום מרגישה לראשונה בחיי בדידות של ממש !!! עד כדי תחושת התנכרות גדולה (מאנשים שאני הרחקתי ביוזמתי !!!). ברור לי שאני זקוקה ליעוץ כלשהו, כל השנים התמודדתי לבד אבל עכשיו התחושה היא שזה "גדול עליי". כיצד פונים ? למי פונים ? איך אדע מי טוב ומי פחות ? אודה להתייחסות מהירה

מצבך מחייב התיחסות רפואית בהקדם.את יכולה לפנות דרך קופת חולים ולבקש הפניה לפסיכיאטר. נראה לי שבמצב שאת מתארת צריך התיחסות רפואית ואולי תרופות. אל תזניחי שמצבך לא יחמיר.

יעל שלום אני בהחלט מקבל את תחושתך שכדאי לפנות לטיפול. המוות הפנימי אותו חשת מספר משהו על חלק כואב בתוכך שזועק על מצוקה במשך שנים וכנראה כעת פורץ החוצה. ההחלטה למי לפנות באמת איננה פשוטה, אשמח גם להפנות אותך במידה ואת מאזור המרכז. בכל מקרה, אכוון אותך למספר מאמרים רלוונטיים שכדאי שתקראי: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום תודה על התשובה המהירה אני אכן מאזור המרכז (השרון) ואשמח לקבל הפנייתך

ד"ר שלום ! אני פונה אלייך בבעיה שמציקה לי שנים רבות. אני בחורה בת 30, נשואה מזה כשנה. כמעט מאז ומתמיד היה לי קשה ליצור ולשמר קשרים חברתיים. תחום עיסוקי קשור בעולם התוכן החינוכי-טיפולי. שם אני מגלה רגישות, סקרנות ואמפתיה לאנשים. אבל בחיים הפרטיים קשה לי מאד! מצד אחד - אני זקוקה לקשר וחום אנושי. מצד שני - אני מרגישה שקשר גוזל ממני אנרגיות נפשיות שאין לי חשק וכוח להשקיע. אני מעדיפה לשבת בבית עם בעלי, איתו הקשר מצויין ומספק, וכמעט שלא נהנית ממפגשים חברתיים אחרים. אני ביקורתית מאד כלפי אנשים, ותמיד יש לי "סיבות" למה זה "לא מתאים לי" ולמה אחר "לא מתאים לי". בפועל, אני לא מראה זאת לאנשים, אבל הדבר מציק ומייסר אותי, ובעיקר משאיר אותי די לבד... גם בקשרים קיימים אני בד"כ שומרת על ריחוק מסויים, ולא נותנת לקשר להתפתח לחברות עמוקה ואמיצה. אני חוששת מהתלות שיש לי בבעלי ( ושבעבר היתה עם בני זוג אחרים) - הן כפרטנר חברי יחיד, והן כמי שדואג ליצור ולשמר, גם עבורי, קשרים חברתיים. רק בזכותו יש לנו מעגל חברתי די רחב, ממנו גם אני נהנית לפעמים: נחמד שיש מי שעוזר כשצריך, נחמד להיות מוזמן לארועים ונחמד שיש מי ששמח בשמחותיך... בלעדי בעלי , אני פשוט בודדה ! בתקופות שהייתי ללא בן זוג - ממש סבלתי מבדידות, וגם היום, כשבעלי נעדר לתקופה קצרה - אני מרגישה כמעט אבודה. הדבר מציק גם לבעלי, שצרכיו החברתיים גדולים בהרבה משלי, ולעיתים אני מיצירה את רצונותיו בתחום זה. אם הדבר היה תלוי רק בו, היינו נפגשים עם אנשים במינונים גבוהים בהרבה. הקשר ביננו מצויין, אבל הנושא הזה מהווה סלע מחלוקת ומקור לחיכוכים לא מעטים. אשמח לתגובה/הצעה מקצועית בעניין!

דנה שלום יש אנשים שזקוקים פחות לקשרים חברתיים. אולם במקרה שלך נשמע שהדבר מעורר קשיים הן שלך עם עצמך מבחינת הבדידות והתלות שאת מרגישה בבעלך, וכן במצבו שלו. הבעיה העיקרית שבתוך תוכך אינך רוצה בקשרים הנוספים או לפחות אין לך כוח ליצור אותם והמוטיבציה שאת מציינת כן לייצר קשרים נוספים נובעת מדברים חיצוניים ולא מהסיבות שבאמת מזמינות קשר חברתי אמיתי. האפשרויות שעומדות בפניך מחולקות לשתיים. האחת לקבל את עצמך כפי שאת. בסך הכל הכרת בן זוג והקמת משפחה, אנשים רבים מסתגרים בתוך הקשר הזוגי ולא מרגישים צורך בקשר רב נוסף. האפשרות השניה לברר יותר לעומק את חוסר הרצון שלך בקשרים חברתיים נוספים. האם הדבר הוא סוג של חרדה חברתית או שבאמת אין לך צורך בעוד אנשים. במידה ויש לך מוטיבציה מספקת לעשות שינוי משמעותי בעניין פני לטיפול פסיכולוגי. עם זאת, לפי מה שאת מתארת אני בספק אם יש לך באמת מספיק כוח ורצון לשינוי שכזה. לפיכך אלטרנטיבה נוספת אפשרית היא לפנות לייעוץ זוגי ולנסות לטפל בבעיה העיקרית שמטרידה את שניכם וזה ההשפעה של מה שקורה לך חברתית על הקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן - המון תודה על ההתייחסות הרצינית והמקיפה לבעייתי. עזרת לי מאד לעשות "סדר" בדברים ולהבין. דנה.

שלום מהי בעית אישיות נרקיסיסטית?

ניר שלום נרקיסוס המיתולוגי התבונן בהשתקפותו במים והתאהב בעצמו. כך גם האישיות הנרקיססטית מרוכזת בעצמה ומתקשה להיות אמפתית לצרכים של אחרים בסביבה, אלא אם זה תואם לאינטרסים האישיים. הייתי ממליץ להיזהר באבחנות אישיות כיוון שהן מאוד לא מדוייקות. בברכה ד"ר אורן קפלן

עברתי תאונת דרכם לפני שלוש שנים.פגיעה עמוד שידרה תחתון אשר פגע בתחושה הפיאורונלית שלפוחית אטונית וחוסר תחושה מיני.יש לי בעיה שבעלי רוצה לנגוע אני מסתייגת גם שהבת שלי באה אלי אני קפואה.עכשיו הם הביאו חתול.חשבתי שיהיה טוב אבל ממש לא.לא יכולה לסבול מגע.אפילו של חתול.זה מעצבן אותי.מה קורה לי???? יש לזה שם?תרופות לא עוזרות כי חוסר התחושה מזכיר את הבעיה.אנא עזרה דחופהההההההההההה האם יש לזה שם?זה סוג של דיכאון?

לימור שלום נשמע שעברת טראומה משמעותית מאוד, הן ברמה הגופנית והן ברמה הנפשית. יתכן שעד היום עסקת בעיקר בשיקום הגופני ואולי הגיע הזמן להשקיע יותר אנרגיה בשיקום הנפשי. זה יכול להיות סוג של תגובה פוסט טראומתית שכוללת גם היבטים של דיכאון, חרדה ועוד. אני מציע לך לפנות לאבחון וטיפול פסיכולוגי, אולי יש אפשרות לקבל תמיכה מהביטוח מאחר וזה חלק מהתוצאה של התאונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כל יום כל רגע אני בטראומה.אני נאלצת לצנתר את עצמי בשל שאריות שתן.אין תחושה מינית וכאבי גב בלתי נסבלים.פעמיים בחודש מעקב בדיקות שתן.ויחד עם הכל בסך הכל אני בן אדם עם הצרות היום יומיות של כאבי שניים ועוד.לא יכולה להתמודד עם הכל אני מיואשת.קיבלתי בעבר לוסטראל גילקס אבל הם גרמו לי מועקה נוראית כיוון שלא היתה לי גם שליטה על המוח.גם ככה אני בחוסר שליטה על סוגרים ועל כל חיי,אז גם שהמוח לא עובד רגיל וטבעי אני לא הייתי מסוגלת להתמודד.מה ניתן לעשות חוץ מכדורים איך לאהוב שוב את המגע של כולם לא להסתייג אני רוצה ולא מסוגלת.רק רוצה שיעזבו אותי לבד בשקט והשלווה שלי.

שלום רב לאחרונה עובר עלי משבר זה בא לידי ביטוי בחוסר ריכוז בעבודה. חוסר חשק לבשל ולעשות דברים בבית. חוסר חשק מיני לגמרי..... שנאה לבעלי. אני לא מבינה מה עובר עלי, תמיד הייתי אדם חזק עם רגלים על הקרקע מה גם אני אמא לשלושה ילדים ואין באפשרותי להשבר, אני מתפקדת עדיין אבל בקושי. אני מרגישה אבודה. האם אני במשבר גיל ה-30? שמעתי שיש דבר כזה.... אולי שינוי הורמנלי. הצילו.. טובעת. ניני

ניני שלום ! את לא טובעת! הסימפטומים שאת מתארת מבטאים דיכאון, שהוא תופעה קשה ושואבת מעין כמוה, אך ניתנת לטיפול ואין סיבה לסבול ! את יכולה לפנות ליעוץ פסיכולוגי, ובמידת הצורך להעזר בטיפול תרופתי לתקופה מסויימת. בינתיים, אל תכנעי לתחושות הקשות ואל תזניחי. זיכרי שמדובר בתקופה חולפת ! ( מניסיון). מאחלת לך ימים טובים יותר!

ניני שלום יש כמה אפשרויות למה שעובר עליך. בשלב ראשון כדאי לבדוק סימפטומים של דיכאון. אני מצרף מאמר על דיכאון, קראי ובדקי האם הסימפטומים המתוארים שם מתאימים למה שקורה לך: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm חשוב להבין האם משהו קרה לאחרונה שגרם לשינוי. הדבר החריג במה שאת מתארת זו השנאה לבעלך. האם הקשר ביניכם היה בעייתי בעבר? בעיקרון גם מצב דיכאון אינו אמור לגרום לכך שתשנאי אותו וכאן יש שאלה משמעותית כי לפעמים בעיות בקשר הזוגי יכולים להוביל לדיכאון, ולפעמים סדר הדברים הפוך. בכל מקרה, מומלץ לעצור את הטביעה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד אמצא מי שיאבחן את בני בן ה-15 בנושא ליקויי למידה במקצועיות ובהקדם? התור בניצן לוקח כחודש וחצי, זמן שאין לנו כי זאת כתה י' והבגרויות מתקרבות, ורק השנה הפנו את תשומת ליבנו לנושא האבחון. אני מתקשה למצוא גורם נוסף, מלבד ניצן, ע"י חיפוש בדפי זהב או ב-144 גם קופ"ח אינה עוזרת לי. אנא כוונו אותי, תודה

עינת שלום יש גורמים רבים שעושים אבחון באופן פרטי ואולי בתור המתנה קצר יותר. אולי תוכלי לקבל כתובת מפסיכולוג בית הספר אותו ניתן להשיג בטלפון בשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה. יש באינטרנט גורמים שונים שמפרסמים עצמם בנושא אבחון. אין לי כתובת ספציפית עליה אוכל להמליץ. אולי תוכלי להתייעץ בפורום ליקויי למידה בקישור הבא http://www.hebpsy.net/linkRedirect.asp?id=1080 יש בו גם פרטים על מכון רום פילת שעושה אבחונים כאלה ויש לו שם טוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על עזרתך

שלום רב! שמי מיכל ואני מבקשת את עזרתך בסיפור הבא: גיסתי בת 28 בחורה סגורה ומאוד ומופנמת . חשוב לציין שהיא תמיד הייתה כזאת בחורה שקטה ללא הרבה חברות (לעיתים כלל לא) מעולם לא היה לה חבר עד שהוריה הכירו לה בשידוך את בעלה שלימים הפך לגרוש שלה. לאחר חודש ימים בלבד לאחר שהתחתנה היא התגרשה.(הסיבה נבעה גם בגלל בן הזוג) אני סטודנטית לפסיכולוגיה , ויש בי במקצת ידע לגביי השלכות של העבר והווה על התנהגות של אנשים, גיסתי היא חולת אסטמה שבילדותה "בילתה" רבות בביתי חולים ותמיד חשה מגוננת מפני הוריה, ללא ספק גם מערכת היחסים הלא בריאה שחוותה לא תרמה לה כלל, כיום יש לה חבר במשך 3 שנים אך היא בן אדם מאוד לא פתוח מכל הבחינות, היא סגורה נפשית בפני אנשים חדשים שהיא אינה מכירה היא אינה מטפחת את עצמה ובחורת בכל זמן פנוי לנקות לנקות ושוב לנקות את ביתה עד כדי אובססיה,אני רואה זאת כמאין בריחה מהמציאות. כל אלה משפיעים רבות על הוריה שחשים דאגה עמוקה לעתידה. היא אינה מוכנה לשמוע על יעוץ פסיכולוגי ולפיכך, הייתי מבקשת את חוות דעתך למקרה הנ"ל ומאחר והאני מודעת שפתרון לבעיה כגון זו הוא ממושךהייתי מבקשת גם הכוונה למישהו שאתה ממליץ עליו. כמו כן, אני מצטערת שניסוח המסמך מעורפל ומסורבל זאת מאחר ורציתי לכלול את כל הפרטים הרלבנטים. לתשובתך המהירה, אודה. מיכל.

מיכל שלום ! אפשר להבין את דאגתך לגיסתך ואת הרצון לסייע לה. נראה כי באמת מדובר במצב לא קל. יחד עם זאת, אי אפשר לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו. אפשר לנסות לדבר איתה ולהציע בעדינות פנייה ליעוץ. אולי יש מישהו אליו היא מרגישה קירבה ושיש לו השפעה עליה כדי שישוחח איתה. יסביר לה כי הדבר יכול רק לסייע לה ושזה לא בושה לפנות ליעוץ. אבל בסופו של דבר - הפנייה צריכה לבוא ממנה !

מיכל שלום אני מסכים עם הדברים של המשיבה. לפעמים זה יכול להיות קשה לראות כיצד אדם קרוב סובל ולא מסוגל לעזור לעצמו, וזה כנראה המצב שנוצר. ההסתגרות החברתית, ההתנהגות הכפייתית וחוסר הנכונות לקבל עזרה יוצרים מעגל סגור שקשה לפרוץ אותו. אפשר רק לתת תמיכה ולדבר איתה מתוך הזדהות עם מצבה בתקווה שבהמשך תהיה מוכנה לפנות לטיפול ולהתחיל תהליך שינוי בחייה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנו נשואים בני 55. בעלי מאד אוהב לבשל ואני לא ומרצונו החליט לבשל. לאחרונה, מתידד עם שכנתי בכך , שהיא קלטה שהוא יודע לבשל. היא לעיתים שולחת עם ביתה דברי מאפה שהוא מעשה ידיה. בעלי עולה אליה לקבל מתכונים. היא משתפת אותו במתכונים ומראה לו מה בישלה ואפתה, ברור שבעלי יפרגן ויחמיא לה ויעריך אותה יותר ממני. כמובן, שהיא גם משתפת אותו בשיפוצים ובסידור הדירה והרהיטים שקנתה בכדי להרשימו. אין שום דבר מיני ביניהם, אך מקרה זה חורה לי מאד: א. מדוע היא נוהגת להרשים אותו? לקבל מחמאה, פירגון ממנו? האם הוא בעלה????????, הרי בעלי מעולם לא מחמיא, מפרגן ולא איש שיחה גדול איתי. בעלי כמובן מעריך אותה מאד מאד, כי היא "אשת חיל". כשהיא פוגשת את בעלי , היא מזמינה אותו לראות מה היא קנתה או בישלה והוא מתוך נימוס עולה אליה. אין לי הזכות לאסור אותו לבוא אליה, אך הוא יודע היטב שאני מתפוצצת מקנאה, וזה מפריע לי מאד מאד. מקרה זה גורם לי לשנוא אותו עד מאד, והוא ממשיך לבקש ממנה מתכונים, אני מרגישה מאד נחותה כלפיה, לא שווה ושונאת את בעלי עד עמקי נשמתי. האם הרופא מוכן לכתוב לי איך לנהוג, מה קורה??? - בתודה - ענת

ענת שלום ההתבוננות על הקשר בין בעלך לשכנה הוא רק הכיסוי לסיפור האמיתי. גם אם היה הקשר ביניהם מפסיק מייד, הבעיות בקשר הזוגי שלכם היו ממשיכות. במידה ויש לך רצון ומוטיבציה להתמודד ישירות עם הקשר ביניכם זה אפשרי. שבו לדבר ונסו ללבן את מה שקורה ביניכם מעבר לקינאה העזה שיש לך כלפי קשריו עם השכנה. קראי את מה שאת כותבת כאן ואת העוצמות הרגשיות שעוברות עליך. השנאה לבעלך אותה את מרגישה דרך המתכונים עשויה להיות גם אהבה, אבל אין טעם לחפש את ההסבר בדירות של אחרים. בתוך הקשר הזוגי שלכם יש מספיק מרחב כדי לברר מה קורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב. ברצוני לשאול א. מדוע השכנה שלי חייבת להראות את כישוריה לבעלי והאם בעלי טוב עושה שבא אליה ומחמיא לכישוריה- זו נקודה שמאד חשובה לי והייתי שמחה לקבל תשובה, איך לנהוג עם בעלי ? - בתודה - ענת.

בתי בת 6.5 בכיתה א', עם יכולות שכליות גבוהות מאד. היא מאד מאד ביישנית ורגישה - נעלבת מאד מהר, יש לה פחד קהל - מאד מודעת לכל מה שעושה ואומרת - מפחדת שיצחקו עליה, חוששת מלהשתתף שמא תטעה. כאשר היא שוכחת להכין שעורים או טועה, היא פורצת בבכי בכיתה (פרפקציוניזם). כל התכונות הללו אינן חדשות ומלוות אותה בשנים האחרונות. בזמן האחרון היא מתלוננת בבית הספר (בבית - כלום) על כאבי בטן שברור לי כיום כי הינם נובעים מלחץ ולא בעיה רפואית (עברה את כל הבדיקות כדי לשלול בעיה פיזית). דיברתי איתה על זה בימים האחרונים לאחר שהמורה עידכנה אותי והיום התקשרו להגיד לי שהיא מתלוננת קשות על כאבי אוזניים. כשהגעתי לאסוף אותה, היה ברור לי שאין לה שום כאב והיא אף התוודאה שזה היה סתם. האם עלי לעשות איתה שיחות או להתעלם מהתופעה עד שתעבור. מה צריך להגיד לה - האם לתמוך בהתנהגותה, להיות אמפטית או יותר תקיפה? חשוב לי לציין, כי למרות כל השיחות שלי איתה (איתי היא מאוד פתוחה ומאד קרובה) אין לה מושג מה מפריע לה, למה כואב לה, ומה מפחיד אותה...ולכן אני חסרת אונים. ממש לא יודעת איך לתקוף את הבעיה - אודה על עזרתך.

אם לא מוצאים סיבה הן במישור הביולוגי והן במישור הפסיכולוגי בכך שהיא לא יודעת להסביר לעצמה מה מציק לה בבית ספר . צריך לקחת אותה לאבחון פסיכולוגי כדי לגלות את הסיבה שמציקה לה. אם זה לא יעזור ואין סיבה כזו אז כנראה שהיא סובלת מדיכאון או חרדה ורק תרופות פסיכיאטריות יכולות לעזור לה להתגבר על התחושות הרעות בבית ספר .

ריסי שלום! לא ניתן לאבחן ברשת, ובוודאי שמרבית המשיבים אינם מוסמכים לכך, כך שלא הייתי מציעה לך להבהל מאבחנות חפוזות הנזרקות כאן... אני עצמי אינני אמא, אך בתאורך את ביתך אני יכולה לזהות את עצמי כילדה לפני שנים רבות.... אינטיליגנטית, רגישה מאד, פרפקציוניסטית ( חשוב היה לי תמיד להיות הכי בסדר ), בעלת מודעות עצמית וחברתית גבוהה, פגיעה וחרדה... כך שהדברים נוגעים בי ברובד מאד אישי. ברור שהילדה עוברת תקופה קשה, ושהיא זקוקה כעת להמון תמיכה. הסימפטומים הפיזיים שאת מתארת הם ממש קריאה לעזרה. שאלת מה עלייך לעשות. אז ראשית, אני יכולה לומר לך בוודאות מה לא לעשות : לא להתעלם! הבעייה קיימת, ולא תעלם מעצמה רק כי לא מדברים עליה... מאידך, בוודאי שלא לכעוס על הילדה. ההתנהגויות שלה משקפות מצוקה, שהיא כרגע אינה יודעת לתת לה שם ומילים, ויש לסייע לה בכך, לתמוך ולהיות שם בשבילה. זה באשר לתפקידך כאם. כמובן שאם התופעה מתמשכת ומציקה, כדאי לפנות לאיש מקצוע שיאבחן ויטפל ע"פ הצורך. ניתן לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי, הצמוד לכל מסגרות החינוך, ולהתייעץ עם פסיכולוג המתמחה בילדים. במידה והתור הוא ארוך ( כפי שקורה פעמים רבות ) ויש באפשרותכם להרשות זאת לעצמכם- אפשר לפנות ליעוץ פרטי. על כל פנים - לא להזניח. אני מאמינה שעם טיפול נכון והדרכה נכונה עבורכם - הדברים יסתדרו! כל טוב !

ריסי שלום ראשית צריך לתת לילדה תמיכה ואין מקום לתגובה תקיפה. נשמע שהיא מגיבה בצורה חרדה לדברים שקורים לה. יתכן שזו עדיין תקופת הסתגלות לכיתה א' החדשה שכן עוד לא עבר זמן רב מתחילת השנה. דווקא בגלל שתגובותיה פיזיולוגיות לא כדאי לחכות עוד זמן רב. רצוי בכל מקרה להתייעץ עם רופא ילדים ליתר בטחון ואם אתם מבינים בודאות שזו תגובה רגשית כדאי שתיפנו לפסיכולוג ילדים לייעוץ. יש אפשרות לקבל ייעוץ ראשון מפסיכולוג בית הספר השייך לשירות הפסיכולוגי החינוכי בעיריה. אני מציע בשלב ראשון לקבל ייעוץ הורים ללא עירוב של הילדה בתהליך. במידה ויהיה צורך בהמשך, הפסיכולוג יזמין גם את הילדה למפגש. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מאלימות מילולית,נפשית,פסיכולוגית כבר הרבה זמן. הגעתי למצב שאני מוכנה לעזוב הכל (עדיין אין ילדים),ורגע לפני הפרדה,בעלי הסכים ללכת לטיפול בעצמוץ רציתי לדעת,מה בדיוק הוא צריך? פסיכולוג רגיל? או משהו אחר? (אנחנו לא בארץ). אתה חושב שחבל לי על הזמן? גם אם הסכים לטפל בעצמו. אחרי כל התפרצות שלו אני שונאת אותו,ואת החיים בכלל. נמאס לי והייתי רוצה לברוח מפה ולהתחיל מחדש. נוסף לזה,גם בלעדיו ,עברתי חיים קשים,מלווים בהרבה משברים.פשוט אין לי כח יותר. מה דעתך המקצועית?

קחי את עצמך בידיים ותברחי ממנו מה שיותר מהר. האם יש אפשרות שתחזרי לארץ? בעלך צריך טיפול ממושך במסגרת קבוצה . מכיון שטיפול כזה הוא להרבה זמן וההצלחה לא מובטחת וגם החיים שלך חשובים אני חושב שכדאי לך לבנות את עתידך עם מישהו אחר. אני יודע שקל לומר וקשה לבצע אבל כדאי לשקול זאת ברצינות. האם את רואה סיכוי שבעלך ישתנה אם יעבור טיפול? האם יש לך את הכוחות הנפשיים להמתין ולקוות?

אין צורך בחוות דעת מקצועית במצב שלך , מה שחשוב זה מה שאת מרגישה. אם רע לך איתו ואת שונאת אותו האם שווה לך להשקיע בסיכוי הקלוש שמשהו ישתנה????

שלום בישראל יש מסגרות מתאימות למשל בנעמ"ת. בעיקרון אם הוא באמת מוכן לטפל בעצמו ולקחת אחריות על מה שקורה זה עשוי להצליח. קשה לדעת האם הוא רציני או לא בלי היכרות של ממש איתכם. לכן קשה לי גם לתת לך דעה מקצועית בלי להכיר אותך. תצרכי להחליט האם את נותנת לו סיכוי נוסף או שמה שקרה עד כה סוגר מבחינתך את הדלתות. הוא צריך איש מקצוע שמתמחה בנושא של משפחה ואולי ספציפית אלימות בתוך המשפחה. זה יכול להיות פסיכולוג או עובד סוציאלי או כל איש מקצוע מתאים אחר באזור מגוריכם בחו"ל. רצוי שגם את תהיי מעורבת בטיפול, זה סיפור משפחתי ולא רק אישי שלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי תעזבי אותו ומהר החיים לא ישתנו גם אחרי טיפול אני מדברת מתוך נסיון עיזרי אומץ וברחי לך לעולם אחר לעולם שכולו טוב חיזקי ואימצי

לפני שנה בערך הפסקתי להקיא(לאחר 4 וחצי שנים) ואני מתחילה להחלים אך לפעמים אני מרגישה כאילו אנני יכולה להתנתק מהעבר ( מהפרעות האכילה) ואוכלת כדי להרגיש רע זה קורה לי בסופי שבוע הבעיה העיקרית היא שאני כלל לא רעבה ואני מרגישה רע לאחר מכן מה עושים אני חייבת עזרה

אופיר שלום הפרעת אכילה יכולה להיות סוג של תגובה גופנית אוטומטית אותה סיגלת לעצמך בעבר כסוג התמודדות עם העולם. למזלך הצלחת לצאת מזה, אבל עוד תקופה ארוכה זה יעסיק אותך, זה מסוג הדברים שצריך ללמוד לחיות איתו לאורך זמן ולאט לאט לשנות את ההרגלים עד שיום אחד אולי זה יעלם לגמרי. אני מסכים איתך שאת צריכה עזרה ובתקופה כזו חשוב שתהיי בטיפול פסיכולוגי בצורה מסודרת ולטווח ממושך כדי להמשיך את התהליך החיובי אותו את עוברת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלה לד"ר אורן קפלן, מנהל הפורום. ----------------------------------------------------------- נתקלתי במאמר מאת: פרופ' בנימין מעוז וד"ר אשר שיבר (שיחות כרך י' 1995) המכיל את המושג במדויק - "מצב דיספורי" - למרות חיפוש מעמיק גם בספרות וגם ברשת, לא מצאתי איזכורים נוספים למושג זה הכתוב באותיות עיבריות. גם נסיון להבין מהיכן שאוב אולי 'עיברות' של המקור הלועזי העלה תוצאות סותרות. מהמאמר: "... בדיעבד אפשר לומר בבטחון שלא מדובר כאן במחלה פסיכוטית, אלא במצב דיספורי ......" אודה באם בידך הסבר סטודנט לפסיכולוגיה.

שלום מצב דיספורי הוא מצב של אי שקט, דכדוך, חרדה. מצבים נפשיים מסויימים מאופיינים במצב דיספורי. חפש את המילה הלועזית "דיספוריה" ותמצא בוודאי הסברים רבים: dysphoria במקרה הספציפי שקראת במאמר מדובר בבחור בדואי שעקב אירוע מסעיר ועל רקע אישיותי הגיב בצורה מסוימת שנצפתה כדיספורית, למשל, היה כנראה מכונס בעצמו, הראה סימני אי שקט, מצב רוחו היה חרד ודיכאוני. התנהגותו היתה כנראה חריגה מאוד ולכן היתה טעות באבחנתו. עם זאת מצב דיספורי אינו חייב לכלול תופעות חריפות כאלה, פעמים רבות זה יהיה פשוט סוג של דכדוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי האם יש כאן מישהו שסובל מדיכאון וחרדה והופיעו אצלו בעיות של זיכרון והפרעה בדיבור?אם כן, האם זה חזר לתפקודו הקודם בתקופות טובות יותר? תודה

הוספה: כנ"ל לגבי נשירת שיער רצינית

נטלי, הסימפטומים שאת מתארת אופיניים מאד למצבי חרדה ודיכאון. למזלנו, עם טיפול מתאים ( פסיכולוגי ו/או תרופתי) - הם חולפים ! נשירת שיער יכולה להעיד גם על בעייה פיזיולוגית כלשהי ( למשל, חוסר בוויטמינים). כדאי לעשות בירור רפואי במקביל. תרגישי טוב.

נטלי שלום אלו תופעות שיכולות להתלוות למצבי דיכאון וחרדה, אבל בכל מקרה, חשוב שתהיי בטיפול מקצועי צמוד בתקופה הזו ותוכלי בוודאי לקבל תשובות מדוייקות על המצב והפתרון מהגורמים המטפלים שמכירים אותך אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן