פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני נערה בתחילת שנות ה- 20. לפני זמן לא רב איבדתי את אמי ממחלה קשה ואני חיה עם אבי ושני אחי הקטנים. (חטיבה.) אני באה הביתה בערבים, יש לנו אופר במשך היום. השעות של אבי מאוד קשות בעבודה מוקדם בבוקר עד מאוחר בלילה ואני למעשה העוגן שלו עם אחיי, נמצאת איתם בערבים ובבקרים לפני בית הספר, ואני עוזרת אפילו בגדר נוכחות בבית. החלטתי אחרי התקופה הקשה, האובדן וכל המשקעים לטוס לטיול בחול לכמה חודשים ספורים. אבי מקשה עלי מאוד ומטיל עלי סנקציות וכן נוקט בסחטנות רגשית, כשבריאותו מידרדרת כל פעם שאנו רבים ומעלים את הנושא ושזה יביא לבעיות לב חמורות אצלו אם אני אסע מרוב הדאגנות והנטל- שכן אני לא אהיה בבית והביטחון שאני נותנת לו - יחסר. אני חייבת את הטיול הזה לעצמי- לנפש שלי, אני צריכה חופש לפני שאני מתחילה את החיים האמיתיים ולעשות RESET בראש, להתחיל מחדש, אין לי ברירה והוא לא יכול לסחוט אותי רגשית ולהכריח אותי להישאר כאן. אני גדולה וצריכה לחיות את החיים שלי ואת השנים הכי יפות ולא למנוע ממני את ההנאות של הגיל רק בגלל שאמי נפטרה ויש קושי בבית. אבי אמר שאם אני אטוס הוא לא יתמוך בי ולא יהיה לי לאן לחזור. אני מתכוונת לטוס אפילו אם זה באמת המחיר, אבל עלי להעביר לו זאת בדרך מתוחכמת, לא ראש בראש, אבל איך? הוא לא מבין את כל ההסברים שלי אז החלטתי במקום לריב ללכת "איתו",שאלתי אותו מה אני יעשה אם לא אטוס ולנסות לתכס עיצה יחד איתו למרות שברור לי שזו הצגה מבחינתי. האם עלי לעשות סחטנות רגשית כמו שהוא עושה לי? צריך דרך מתוחכמת עם סוג הבן אדם הזה-שאני אטוס עכשיו ולא יהרוס את היחסים. אודה לסיוע, גלי.

גלי, נסי לחשוב לרגע מנקודת מבטו של אביך. גם הוא עבר תקופה קשה של אובדן אשתו, ועקב כך נקלע למצב חדש של אלמן המטופל בילדים. כרגע, הוא זקוק לך יותר מכל ונעזר בתמיכה הנפשית שהוא מקבל ממך כדי שהוא לא יתמוטט וכדי שיוכל לבנות את עצמו מחדש ולחזור לשיגרת חייו. נניח והמצב היה הפוך ואת היא זו שנמצאת במצב של תלות באביך, שמחליט לבשר לך כי הוא עוזב את הארץ למספר חודשים על-מנת להתאורר ולאפס את עצמו. זה היה נשמע לך אגואיסטי וחסר התחשבות. נכון? אף אחד לא אשם במצב שנוצר, לא את, לא אביך ולא אחייך הקטנים. אבל, זוהי סיטואציה בה כולם בלי יוצא מן הכלל ניזוקים וצריכים להתאחד ולתמוך האחד בשני. לפחות בתקופה הראשונה אחרי האסון. תעשי רק טוב לעצמך ולמשפחתך אם תשקלי לדחות קצת את הנסיעה למועד מאוחר יותר ובינתיים לייצב ולאזן את האווירה בינך ובין אביך. תזכרי את הפגם האומר: "השנוא עליך - אל תעשך לחברך". בריחה מסיטואציות אינה פותרת דבר אלא רק גוררת אחריה בעיות חדשות. אז לפחות, תחשבי על זה שנית.

גלי, זמן לכל - ועת לכל חפץ. או במילים אחרות - טיימינג היא מילת המפתח בחיים. כל הקונץ הוא שצריך לדעת להוציא תוכניות לפועל בדיוק בזמן המתאים - אחרת הן נדונות לכישלון.

אני שמתי את עצמי בנעליו של אבי ואני יודעת שזה לא קל לו וזה לא יקל עליו. פתרונות יש- אך הם כרוכים בתוספת כספית לאופר שתישאר עוד קצת במשך היום. אבל מנקודת ראותי- אני בן אדם שאפתן בתחום בו אני עוסקת - אבל מאז המקרה אני לא נהנת מכלום, לא מהעבודה שלי, אפילו השגתי לי משהו בתחום המקצועי שחלמתי עליו- ואני פשוט לא נהנת ממנו, לא נהנת לחיות בבית , נגמר לי החוזה בעבודה בקרוב ואני לא יכולה להרשות לעצמי להאריך אותו כי אני לא יוכיח את עצמי, אני צריכה חופש ופאוזה בחיים. אני חייבת לנקות את הראש שלי אני לא יכולה יותר להישאר ואין לי מוטיבציה וכוחות לכלום לעבוד ולקדם את עצמי. אם אני אשאר מה אני יעשה? מאיפה אני אשאב כוחות? אני לא יכולה להתחיל ללמוד כי זה יקבע אותי לשלוש שנים מה גם אין לי מוטיבציה ללמוד כרגע ולעשות כלום בגלל השיברון הנפשי שלי. הפיתרון שלי הוא ניתוק קל מהמערכת בו אני אחדש את כוחותי ואחזור עם חוויות ושינוי וראייה שונה של דברים. אני מאוד אופטימית מטבעי ובחיים לא הייתי במצב שכזה. פשוט קשה לי. ברור שהמצב ישאר פה אותו הדבר אבל יהיו לי יותר כוחות להתמודד איתו. אני מרגישה שאני חייבת זאת לעצמי ולנפש שלי- עם כל הקושי.

גלי שלום אכן המצב נשמע סבוך ואני לא חושב שזה מתחיל ונגמר בנסיעה. נשמע לי שאת מאוד חנוקה והתנהגותו של אביך כנראה מגבירה את תחושת החנק ורק ממחישה לך עד כמה את רוצה וצריכה את הנסיעה הזו. אינני יודע כמה זמן עבר מאז נפטרה אמך, יש בוודאי לטווח הזמן השפעה על עוצמת הקושי. בשלב ראשון כדאי לבדוק האם יש אפשרות לבצע את הנסיעה בעוד זמן מה ולא באופן מיידי והאם זה אכן ישפר את המצב מבחינת הקשר עם אביך מבלי להפיל אותך לקרשים. הייתי מציע לך לבדוק את המשאלה שלך סביב הנסיעה, האם זה באמת הפתרון למה שקורה לך מבחינה רגשית, והאם זו הדרך היחידה להשיג כעת הקלה. התשובות אינן שחור ולבן. אני מעריך שאם את מרגישה שאת נשאבת למטה ורק הנסיעה תציל אותך אז את תסעי ולא משנה מה יקרה. אבל גם אם את נשארת צריך לראות כיצד זה נעשה בדרך שלא תהרוס את הקשר עם אביך. עצם העובדה שאיים לנתק איתך קשר ולמנוע ממך את מה שאת רוצה הופכת לגורם משמעותי שעלול לפגוע בקשר המשפחתי והוא צריך גם להבין את החלק שלו בעניין. בקיצור, אף אחד לא יוכל לקבל את ההחלטות במקומך, אבל מה שכדאי זה לבדוק את כל האפשרויות ואת כל ההשלכות שלהן, ובאמת לפתח מודעות עמוקה למה קורה לך, מה חסר לך ומה באמת ישפר את הרגשתך. אם יש צורך תוכלי להתייעץ באיש מקצוע או אפילו לקחת לשם את אביך לשיחה משפחתית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בזמן האחרון אני מאוד מדוכא ומלא אנשם אומרים לי שאני לא אלא בסך הכל משועמם...הרבה דברים לא מעניינים אותי ואני לא מוצא עניין בשום דבר האם אני מתנהג מוזר בגלל צהדיכאון ואנשים חושבים שזה שיעמום או בגלל שאני לא מוצא עניין בכלום אני באמת משועמם מה יותר הגיוני לדעתך? בתודה רבה אלי

אלי שלום להלן קישור למאמר על דיכאון. קרא אותו כולל שלושת הבדיקות העצמיות ותוכל לקבל אינדיקציה האם הכיוון הוא דיכאון או משהו אחר. בכל מקרה, במידה ואתה מרגיש לא טוב יש צורך לטפל בזה, ולא משנה כל כך מה האבחנה המדויקת. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בתורה מזהירים מהבטלה, כי תביא לשיעמום, ושעמום יביא דכאון. מנסיון של שעמום ודכאונות גם יחד אני יכולה להגיד שאצלי זה נכון,כשאני מקפידה להעסיק את עצמי,לא משנה במה, פשוט אין לי זמן לכל המחשבות האלה, וגם הגוף משחרר אנרגיה, הדם זורם יותר טוב - כמו לעשות ספורט (הצרה היא שספורט אותי ב א מ ת משעמם). אם אתה צריך עזרה מקצועית אז לך על זה, ואם אתה מרגיש שיש בך כח אז פשוט תחליט - שאתה לא מוכן !!! להיות יותר בדכאון ומנסה לשנות את המצב. תקום מוקדם כל בוקר (גם אם אין למה),תלך ברגל סתם, תעשה!! לא משנה מה,אולי תתנדב באיזשהו אירגון (ההתנדבות עצמה כבר תגרום לך להרגיש יותר טוב, הנתינה).תשתדל לעשות משהו קטן כל יום בשביל מישהו אחר, גם אם זה רק לגרום לו להרגיש טוב, לחייך. אתה בוחר!! בכל רגע ורגע איך אתה מרגיש. אתה מחליט להיות דאון,כמו שאתה מחליט לעשות משהו בשביל להלחם בזה. לא קל להיות שמח. לא קל להיות חי- אבל אפשרי. מה שלי תרם המון להרגשת החיות והשמחה הוא לימוד תורה, דרך חב"ד,(או דרך מישהו אחר). והעיקר - לא לפחד כלל! להיות בשמחה!! (למרות שזה לא קל בכללללל)

שלום רב אתמול הלכתי לפסיכולוגית העובדת בשיטה הקוגניטיבית לפתרון בעיות של שינוי הרגלים ודיכאון. מאחר וכבר הייתי בעבר בטיפול קצרצר (של חדשיים), ידעתי שאני אמורה להרגיש כימיה בסיסית עם המטפלת. בעבר, הכימיה עם המטפלת היתה מדהימה והפעם... הפסיכולוגית היתה נוראית! היא רשמה את הפרטים הטכניים של חיי בצורה יבשה ולאקונית, הביטה בשעון לפחות 20 פעם, ופיהקה מספר פעמים. כשסיימתי לענות על שאלותיה המונוטוניות ציפיתי להתייחסות כלשהי כללית לדברים שסיפרתי שלא לדבר על אמפטיה. אך היא מיד עברה לתאר לי את פרטי ה "חוזה" בינינו. שמותר לבטל מפגשים רק 48 שעות לפני הטיפול ואם לא- עלות הפגישה חלה עליי גם אם התבטלה. כשהגבתי בטענה שאני סובלת ממחלה כרונית הנושאת עימה התקפים לא צפויים- היא טענה שאם יש משהו חשוב דיו כמו הטיפול- אז טורחים להגיע. כשניסיתי רגע, לעזוב את הצד הטכני והמנוכר שבו עסקה, ולשאול מה דעתה על מה שסיפרתי עליי ועל דעתה, האם יש לי היכולת להשתנות ולצאת מהמצב הקשה שאני שרוייה בו- שאלה שנבעה כנראה מחוסר התייחסותה הטוטאלי לפרטים השונים שהעליתי - היא מרה שהיא רוצה קודם לקבוע את מועד הפגישה הבאה ואח"כ היא תשיב לשאלתי. עליי לציין שמדובר בפסיכולוגית ארגונית, שכנראה עסוקה בלנהל מערכים של ארגונים ולא סתם היא בחרה לעסוק בשיטה שהיא פחות מעמיקה ורגשנית עם המטופל כמו הקוגניטיבית. אך זה מה שבדיוק רציתי. איש מקצוע סמכותי, אך לא ציפיתי למישהי קרה כל כך וטכנית. היא אף פגעה בי כשהתעקשתי לומר ששמנתי מאוד (כ- 20 קילו), מהטיפול התרופתי (ציפראמיל), שנטלתי בעבר. היא אמרה שלא בטוח שזה מזה בכלל, ובחנה את גופי ארוכות. לסיום היא אמרה שבקרוב מאוד אני אוכל לדעת עד כמה השיטה שבה היא עוסקת תעזור לי או לא. בלי מילת עידוד או אופטימיות. ניסיתי לבקש ממנה עידוד, תקווה בעצם, כי לי עדיין יש אותה והיא אמרה רק שימים יגידו. מאחר וחשתי ממורמרת , חשבתי שאולי אני ביקורתית מדי, דיברתי עם חברה טובה שלא חוששת לבקר אותי וסיפרתי לה את השתלשלות העניינים וגם היא הודתה שהמדובר בהתנהגות קרה מדיי שלא לומר פוגעת. אני רוצה לבטל את הפגישה הבאה שקבענו לעוד כשבוע בערך. אני יכולה להתקשר ולומר לה שהחלטתי לא להמשיך את הטיפול איתה וזהו. אך חשוב לי להבהיר לה את תחושותיי. האם כדאי לי? אני מרגישה שבעמדה כל כך רגישה של מטופלת בפגישה ראשונה אילולא ידעתי שיש פסיכולוגים אחרים טובים ונעימים כמו בטיפול הקודם שהייתי בו- עוד הייתי נמלטת ולא הולכת לנסות טיפול אחר- רק מההלם של התנהגותה. האם כדאי לומר לה דבר כזה? אני מרגישה צורך כזה מצד אחד ומצד שני, במה זה יואיל? אני מרגישה שהמידע שיש בידיה עליי הוא כל כך אישי ואינטימי שכל מה שאני רוצה זה לסיים יפה ולא לראותה לעולם מן הצד השני. אודה על עיצה. טלי

טלי שלום אינך חייבת להמשיך בטיפול עם פסיכולוגית קרה שפגעה בך. עם זאת, לפעמים ההתרשמות של הפגישה הראשונה אינה תמיד מרמזת על ההמשך. אם החלטת סופית לעזוב אינני רואה טעם בלנסות לתת לה פידבק נוסף על התנהגותה, פשוט בטלי את הפגישה ופני לאיש מקצוע אחר. במידה ואת חושבת שיש סיכוי שהטיפול יתאים לך (והרי חיפשת סוג כזה של טיפול ואולי שווה לבדוק שבכל זאת יעזור לך), אולי שווה להגיע למפגש נוסף ובו לחלק את התרשמותך מהמפגש הקודם ולראות לאן זה יוביל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לדעת, האם אדם המתנהג כמתואר להלן, ייתכן כי סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית: כיום הוא בן 58 אבל איך שאני זוכרת אותו מאז ומתמיד, לא היו לו חברים כי נראה שהוא לא צריך אותם וגם נראה שהוא לא צריך אף אחד, אפילו המשפחה שלו ולעתים יש מן תחושה שהמשפחה מעיקה עליו. כמו כן נראה כי הוא מנותק מרגשותיו - הוא כמעט ולא מפגין רגשות והרגש היחיד שבא אצלו לידי ביטוי בצורה משמעותית הוא כעס, רגזנות. זה אדם שלא אוהב לצאת לבלות, לא אוהב לנסוע לחופשות ואם כבר עושה זאת אז מקטר ללא סוף. הפעילות היחידה שמסבה לו הנאה היא חדר כושר (הוא הולך לשם כל יום). הוא נראה הרבה פעמים כעוס ורק לעתים רחוקות שמח. הוא מסרב להקשיב לעצות של אף אחד וחושב שהוא הכי חכם ואחרים טיפשים. הוא עובד אך יחסי האנוש בעבודה ובכלל לא טובים. זה פשוט נראה כי לא יודע לתקשר עם אנשים.הוא כל הזמן מעביר ביקורת על אחרים ונראה כאילו הוא לא רוצה להשיג כלום בחיים שלו, הוא נראה אדיש כלפי דברים ואנשים. האם ההפרעה הזו יכולה לעבור בתורשה? תודה

קשה מאוד לאבחן על פי נתונים שנמסרים באינטרנט כי צריך להכיר את האדם. באופן כללי ניתן לומר שאישיות סכיזואידית נוטה להתבודדות ולהתרחקות ומתקשה ביצירת קשרים חברתיים. אין להבין מזה שהאדם שאתה שואל עליו הוא אכן כזה, כי אבחנה מדויקת יכול לעשות רק פסיכיאטר.

נטלי שלום אין אפשרות לעשות אבחנה ללא היכרות של ממש, וגם אז אבחנות האישיות הן בעייתיות, לא מדוייקות ואולי גרוע מכך, לא ממש עוזרות לאף אחד לטפל בבעיה. בעיקרון התיאור שלך יכול להתאים לאישיות סכיזואידית, כמו גם לאבחנות אחרות. אין מדובר בבעיה תורשתית אבל אין ספק שחיים ליד אדם כזה מעוררים דברים שדורשים התמודדות נפשית. בברכה ד"ר אורן קפלן

סקירה קצרה ועניינית, שעומדת על ההבדלים וקווי הדמיון בין הפרעות האישיות השונות ניתן למצוא בכתובת http://www.gidipd.home-page.org/ .

האם נולדים עם קיצוניות באופי (שחור לבן)? האם קיצוניות באופי נובע מרגישות יתר? האם נולדים עם רגישות יתר (כי אני כזאת)או שזה מתפתח עם הזמן? האם אפשר לשנות באופי רגישות יתר או גישה קיצונית כלפי החיים? אשמח לקבל תגובות תודה

עצובה שלום אין תמימות דעים לגבי השאלה אם אנשים נולדים עם נטייה או אופי. אני מאמין שיש טמפרמנט מסויים או נטיות אופי מסויימות שהן מולדות, אבל בסופו של דברים התמונה המלאה נוצרת במהלך השנים כתוצאה מחוויות החיים. לדעתי השינוי אפשרי בכל עת אבל דורש השקעה רבה, למשל בתהליך של טיפול פסיכולוגי שאינו קצר כשמדובר בשינוי אישיותי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אם תוכל לענות לי: כשאתה כותב שהטיפול אינו קצר, לאיזה משך זמן אתה מתכון פחות או יותר? ובאופן כללי, אני יודעת שטיפול דינמי בדיכאון וחרדות לוקח זמן.כמה זמן בערך זה יכול לקחת? תודה

היי מניסיון שלי- זה משתנה עם החיים. בעבר הייתי רואה המון דברים בצורה קיצונית והיום הרבה הרבה פחות. היום אני בחורה בשנות העשרים ועשר שנים אחורה הייתי אדם אחר לחלוטין. אנחנו משתנים עם החיים. ובעניין הזה במיוחד- לומדים שיש הרבה אפור. אני מניחה שטיפול פסיכולוגי גורם לשינוי להעשות מהר יותר אך גם בלעדיו הרגישות מתחספסת והראייה מתגמשת. שיהיה בהצלחה. טלי

שלום אני מבקשת המלצה על מטפל בשיטה קוגניטיבית באזור תל אביב. תודה שיר

שיר שלום האם תוכלי לכתוב עוד כמה מילים על הבעיה וכן מה את רואה כטיפול קוגניטיבי, מדובר בשם כללי למגוון די גדול של גישות טיפוליות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה ואם לילד בן 1.8 וכן סטודנטית מהצבא לתואר מהנדס תעו"נ קיימים מספר גורמים המבאים אותי ללחץ נפשי ואנני יודעת מה לעשות! 1. כמו שהזכרתי קבלתי לימודי השלמה לתואר מהנדס מהצבא למשך שנתים וחצי לסיום התואר. פרק הזמן שקיבלתי לסיום התואר מאוד קצר ולחוץ בנוסף אני מגדלת ילד, בעלי קצין בצה"ל שגם הוא מאוד לחוץ בתפקיד שלו וגם לו מאוד קשה!!! 2. פיזית אני רחוקה מאמא שלי, כך שאין לי עזרה! אני מתגוררת בוילה מדהימה (שבעלי בנה עוד לפני שהכרנו- כבן ממשיך במושב) בתוך החצר של הוריו - דבר המאוד מקשה עלי - הקירבה הזו הורסת אותי. אני וחמותי לא מסתדרות!!! אני מאוד מתוסכלת מהעניין וגם בעלי, אך הוא אינו מוכן לעבור דירה ואני בטוחה שאם נעבור העניין יתסכל אותו לא פחות כי הוא הישקיע הון של כסף בבית. (עצתי לעבור זמנית וגם לזה הוא לא מוכן). 3. לאחרונה גילו לי עודף קרישת דם (אנטיקרדיולופין), דבר הגורם להפלות. אני לוקחת כדורים לדילול הדם. (כל המצב הלחוץ הזה לא עוזר לי מבחינה בריאותית) עצם העובדה שיש לי בעיה המקשה עלי להביא ילד נוסף - מאוד מלחיצה אותי . ואני לא יכולה לנסות להיכנס להריון משום שהצטרך להיות בהשגחה (סיכון גבוה) וכרגע אני לומדת ומחוייבת לצבא. 4. ורצתי לציין בנוסף ששום דבר לא הולך לי כמו שצריך, הכל קשה כל כך! 5. בעלי בא מבית שכל הזמן משקרים בו(אמא שלו), והוא חי בתחושה שכל מה שאומרים לו לא בהכרח נכון , הוא בודק אותי בלי סוף! מצד אחד זה לא מפריע לי כי אין לי מה להסתיר ומצד שני שה מעיק עלי שאין לו אמונה בכלום תמיד אני זוכרת את עצמי מלאת שימחת חיים , אדם מאוד חיובי שאוהב לעזור ולתת מעצמו מאז שעברתי לגור בבית הזה וכשבני נולד כוחותי אפסו אין לי מוטיבציה לכלום אני מאוד עצבנית וקרה לי שפעמים הגבתי בצורה מאוד הגרסיבית כלפי בעלי התחלתי לקחת כדורי הרגעה של הדס אך עד מתי!!! הדבר היחיד שגורם לי לחייך זה בני! אני מאוד אוהבת את בעלי אך הוא תרוד מהצבא וכל פעם שיש סכסוך עם אמא שלו הכל נהיה יותר ויותר לחוץ ואוירה לא נעימה אני מיואשת מיטל

מיטל, מכירה את המשפט "להרוג טורקי ולנוח"... אז זה המוטו שאת צריכה לאמץ כרגע. בעצם, כשנישאת והבאת ילד בוודאי לקחת בחשבון שהסיטואציה תהיה לא קלה במיוחד עם בעל שהוא קצין בצה"ל ואמא שגרה רחוק. זאת אומרת שנתוני הפתיחה היו ידועים לך מראש ובכל זאת החלטת ללכת על זה, אבל כנראה שלא נערכת לכך באמת מראש ובצורה נכונה. האם את באמת חושבת שלתוך כל הסיטואציה הלחוצה והמלחיצה הזאת עם הבעיות הרפואיות שלך והסכסוך עם החמות - יש מקום כרגע להביא ילד נוסף? תנסי לפתור בעיה אחת ולנוח ולא להילחם בארבע מערכות בו זמנית. הכי חשוב במיידי זה שתמצאי מטפלת שתעזור לך עם הילד כדי לפנות לעצמך יותר זמן גם ללימודים וגם למנוחה. שנית, השתדלי לחיות את חייך ולהימנע ככל האפשר מעימותים וחיכוכים עם משפחת בעלך, לטובתך ולטובת חייכם הזוגיים. נשמע כאילו את ובעלך חיים אחד ליד השני ופחות מדי אחד עם השני. אולי תפנו לעצמכם קצת יותר זמן איכות לשניכם בלבד, לטובת האינטימיות והקירבה שגם בעקיפין תפתור את בעית חוסר האמון שלו בך. וחוץ מזה, כמו שאמרו בשיר הידוע: "לא הבטחתי לך גן של שושנים"... ומאחר והחיים כידוע אינם פיקניק, צריך המון רצון טוב, אמונה וחשיבה חיובית והעיקר להיות אופטימיים ורגועים.

מאוד מומלץ לכם ללכת ליעוץ זוגי טיפול משפחתי. מטפל מיומן שישמע את שניכם יוכל בצורה אוביקטיבית לנסות לעזור. זאת בתנאי שיש לשניכם נכונות לשתף פעולה.

מיטל שלום כתבת רשימה די ארוכה של דברים שאולי כל אחד בפני עצמו לא נשמע משהו שאי אפשר להתמודד איתו אבל הכל ביחד יוצר מצב לחץ חריף ואני בהחלט יכול להבין את הכותרת של הודעתך על התמוטטות נפשית. אני חושב שלא כדאי לחכות באמת לכך שהכל יתמוטט והייתי ממליץ לך לפנות בשלב הנוכחי לייעוץ פסיכולוגי אישי. אחת המטרות הראשונות הוא לעשות סדר עדיפויות בדברים שתיארת, לראות היכן אפשר להפחית את הלחץ, היכן אפשר לטפל ולשנות את המציאות, היכן להשלים עם מה שיש. לא פחות חשוב שתהיה לך תמיכה ואוזן קשבת של אדם מקצועי ואובייקטיבי. אינני יודע לאן זה יוביל ואני לא חושב שאפשר לתת לך עצה ספצפית ולכן כדאי להתמודד עם התמונה כולה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני קלינאית תקשורת לעובדת עם ילד עם קשיי שפה. התלמיד איתו אני עובדת תולש את שערותיו עד כדי כך שנראה קירח משני צידי הראש עם שערות במרכז ומאחור. הוריו דואגים והלכו לפסיכולוג שיעץ ללכת לנוירולוג. הם קיבלו הגדרה לתופעה מהנוירולוג ולא זכרו את שמה. אני מענונינת לדעת את שם התופעה והיכן ניתן למצוא ספרות שתעזור לי ולהורים לסייע לילד וכן עם יש לרופא המלצות או ידע מועיל. בברכה

התופעה קרויה טריכוטילומניה. מידע אפשר לחפש במנועי חיפוש כמו google אחרים. תנסי לחפש תחת השם בעברית ובאנגלית.

שלום תלישת שיער מכונה טריכוטילומניה והיא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ונדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על האינפורמציה, בתקווה שנצליח לעזור לילד באופן הטוב ביותר.

בתקופה האחרונה אני יוצא עם מישהי , איתה אני מרגיש כיף וזה קורה לי רק שאני לא נמצא לידה. השאלה אם זה בגלל אותות אזהרה עליה או עצם השינוי שאני נכנס לקשר רציני לאחר כמה שנים שלא נכנסתי לקשר רציני? ומה עושים כדי להרגע? יצויין כי אני בחור דתי והרבה זמן לא היה לי קשר רציני ויתכן (אני מקווה) שזה הקשר שיוביל לחתונה.אז יתכן שאני בלחץ מהרעיון? תודה

יכול להיות שאתה אכן מקווה שהקשר יוביל לחתונה, אבל מאד ייתכן שאתה עדיין לא מוכן לגמרי מבחינה נפשית לקבל עליך עול ואחריות ולהכנס למחויבות רצינית לכל החיים. או שאולי יש לך ספקות לגבי הבחורה, האם היא באמת כמו שאומרים האחת והיחידה המיועדת לך. נסה לבדוק מתי בדיוק קורות התופעות האלה (למשל, האם כאשר אתה חושב עליה, או מתכנן תוכניות לעתיד) ואולי בכלל זו תופעה פיזיולוגית שאינה קשורה ליחסים ביניכם.

שלום חריקת שיניים וקיבה עצבנית הן בהחלט תגובות פיזיולוגיות שאופייניות למצבי לחץ וחרדה. מה שאתה מתאר סביב הקשר הזוגי עשוי בהחלט להסביר את התופעות הללו. הצבת שאלה שאולי אתה לחוץ מהקשר הזוגי, אני חושב שעצם השאלה היא כבר התשובה, כנראה שכן. יש אפשרות להרגיע את המצב הן באמצעות טיפול פסיכולוגי והן באמצעות תרופות. הטיפול בשיחות עשוי גם לעזור לך להחליט סופית האם זה הקשר המתאים לך לחתונה ולחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום, אני אמא מתוסכלת לבת 15 יפה ומקסימה עם הפרעות קשב וריכוז ללא היפראקטיביות (ADD). התסכול שלי נובע ממאמצים רבים שאני משקיעה מול הפאסיביות שלה. היא אמנם מוכנה לקבל שיעורים פרטיים ומשתפת פעולה בהם, אך בכיתה לא עושה דבר (היא לומדת בכיתת מב"ר), לא מכינה שיעורים, לא מתכוננת למבחנים ועסוקה בחיים החברתיים שלה שהחלו לפרוח רק השנה. במבחנים היא ניכשלת למרות השיעורים הפרטיים ולמרות ההקלות להם היא זוכה (היא לומדת בכיתת מב"ר). לפעמים מתחשק לי פשוט לרדת ממנה ולתת לה לחיות. מה דעתך?

איילת שלום התשובה היא במינון הנכון. הפסיביות של בתך יכולה בהחלט להיות סוג של הגנה שהיא מציבה בפני הכישלון אותו היא חווה לא פעם. הרבה יותר קל לומר, פשוט לא ניסיתי, מאשר להתאמץ ולהיכשל. הבעיה אופיינית לאנשים רבים שסובלים מבעיות קשב ואז באופן משני סובלים למשל מדימוי עצמי נמוך וצפיות נמוכות להצלחה. אני לא חושב שיש טעם ללחוץ עליה, אם כי בהחלט יש לעודד ולהראות את האפשרויות שעומדות בפניה. ככל שתהיה במצב רגוע יותר כך יש דווקא סיכוי שתצליח יותר. הייתי ממליץ לבדוק איתה האם היתה מוכנה לפנות לטפול פסיכולוגי. כפי שציינתי יתכן שהיא סובלת מביטחון ודימוי עצמי נמוך ומנבואת כישלון שמגשימה את עצמה, ובכך ניתן לטפל בכלים פסיכולוגיים, בלי קשר להפרעת הקשב ממנה היא סובלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 29,בשנתיים האחרונות עבתי 2 הריונות (אחד הופסק בחודש שישי,השני בשבוע שישי). אני מרגישה שבורה לחלוטין,כ"כ חיכיתי להריון הזה,אחרי האכזבה הקודמת,ואחרי 9 חודשים הוא בא - למה זה קורה לי? פעם ההריון תקין אבל העובר עם בעיות,פעם הריון שלא מחזיק יותר מחוד וחצי, מה קורה פה?? אני מתוסכלת וממורמרת,אפילו שיוגעת שזה לא פתרון,חברה שנכנסה להריון-פשוט זכתה להתעלמות מוחלטת ולאחר מכן ניתוק קשר,לא יכולתי לסבול את הקנאה.כל מישהי שאני מגלה שהיא בהריון אוכלת לי את הלב. אני רוצה גם ומרגישה שלא יכולה יותר לסבול את זה? נוסף לזה אנחנו זוג בתחילת דרכו (נשואים 7 חודשים) - כולם מחכים ומצפים,שואלים ודורכים על יבלות בלי לשים לב (אף אחד לא יודע מה קרה ), גם הזוגיות במשבר - מה עושים????????

יפית, לחץ חברתי היה ויהיה קיים תמיד (קודם זה מתי החתונה, ואח"כ כמובן נו, ומתי יהיה ילד?) את צריכה לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. אני בת 32, נשואה 6 שנים ואמא לילדה בת 2.5. אז כמובן שכל העולם ואישתו לחצו ושאלו וציפו כבר בשנה הראשונה, אבל המשכנו בשיגרת חיינו, כלומר לא לקחנו את העניין ברצינות רבה מדי והריון אכן הצליח להתממש (אמנם רק אחרי 3.5 שנים). ראשית את צריכה לגשת לבדיקות שמתוכן תלמדי באם יש בעיות מכניות ואם יש כאלה, איזה סוג של טיפול מתאים לך. יכול מאד להיות שדווקא בגלל הלחץ והתחושה של התסכול והמרירות, הגוף בוגד בך וההריון לא מצליח (תסמונת "מלכוד 22"). הרבה פעמים הכל פשוט מסתדר מעצמו כשמרפים את הלחץ. אז קודם כל בתור התחלה, את חייבת להפסיק להרגיש לחוצה, תצאי מהמרוץ הזה ותני לגוף ולנפש מנוחה לכמה חודשים. את זקוקה לפסק זמן כדי להירגע ולהתאפס. בינתייים, נסי לחדש את הקשר שנותק עם החברה, אולי אם תתקרבי יותר לנשים בהריון תסללי בתת-מודע את הדרך להריון תקין אצלך, תנסי להתעניין יותר בנושא תינוקות, ילדים והריון במקום לאכול את הלב ולהרגיש רגשי תסכול וקנאה. תשתדלי בכל הכוח לחשוב חיובי ולראות דברים עם המון אופטימיות. זה לא שאיבדת את היכולת להכנס להריון ככה שאין לך שום סיבה להרגיש שבורה לחלוטין. קודם כל לטובת הזוגיות שלכם - אולי תצאו לחופשה של כמה ימים שניכם למקום מרוחק ממשפחה וחברים, בלי לחצים ובלי מתחים. ותזכרי שמילת המפתח היא אמונה בעצמך והמון אופטימיות לחיים. שיהיה לך רק טוב.

יפית שלום אני חושב שבציבור הרחב ואפילו בקרב רופאי נשים, כולל מי שעוסק בפריון, אין מספיק מודעות למרכיב הלחץ שיש בכניסה להריון ולאחר מכן בשמירתו. זוגות רבים מתמודדים עם הקושי של התהליך הזה וחייהם מושפעים בצורה ניכרת בגלל הציפיות, האכזבות, ההמתנות הארוכות וכו'. הבעיה הגדולה שמדובר בתהליך מעגלי כיוון שדווקא הלחץ והחרדה סביב ההריון הופך את התהליך לקשה יותר ואף עלול לפגוע בו בצורה קונקרטית. במידה ועוברות עליך השפעות נפשיות חזקות כל כך כדאי שתפני לפסיכולוג הן כדי ללמוד טכניקות להרגעה שיעזרו לך גם בכניסה להריון קלה יותר, בשמירת ההריון ואף בלידה עצמה. כמו כן תוכלי לעבד ולטפל במה שעובר עליך מבפנים כולל הקשרים החברתיים שנפגעו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לכם,ד"ר אורן קפלן ושיר אקח לתשומת ליבי

אני סובל מחרדות קשות ו תחושת ניתוק מסוימת מכל ה סובב אותי ו מעצמי-בכל פעם ש דבר זה קןרה אני נלחץ וסובל מלחץ ופחדהדבר עירער את ביטחוני לרמה שבה אני מפקפק בשפיותי ואיני יודע מה לעשות...פניתי לטיפול מקצועי אולם איני יכול לנער את התחושה כי אני תקוע בתוך זה ו כי לעולם לא אחלים... האם תחושת הניתוק הינה תופעה ידועה של חרדה ודיכאון?כמה שאני מוקף באנשים ש אוהבים אותי ו דואגים ךי אני מרגיש לבד ו אבוד בתוך זה.....

רונן שלום אתה מתאר דבר מה מורכב והייתי נזהר בלתת לך תשובה חד משמעית מה קורה לך. תחושת הניתוק נחשבת פעמים רבות לסוג של הגנה לא מודעת שהנפש עושה כדי להקל על התמודדות נפשית. הדבר יכול להיות חלק מהפרעת חרדה אבל גם מדברים נוספים. אני מציע לקבל ייעוץ מקצועי רציני בנושא. בכל מקרה, אם תרצה להלן שני קישורים למאמרים על חרדה ועל דיכאון בהם גם יש אפשרות לקרוא על הסימפטומים ולראות אם הם מתאימים למה שאתה מרגיש: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, שמי דן (31) ואני נשוי לאישה מקסימה ומדהימה (27) אשר עברה לפני כ 8 חודשים תקופה של חרדות, לחצים ואפילו פאניקה, בעקבות התנסות שהייתה לה במחלקה פסיכיאטרית במסגרת לימודי סיעוד. מאוחר יותר התברר כי התנסות זו רק הציפה אצלה מספר בעיות מודחקות שהצטברו במהלך השנים. בתקופה זו היא השתמשה בכדורי הרגעה משום שלא הצליחה להרדם בלילות - אך המחשבה שהיא עלולה להתמכר לכך רק הלחיצה אותה יותר. לבסוף היא הופנתה לפסיכולוגית (לא קלינית) ולאט לאט חזרה לשיגרה (בשילוב עם עוד גורמים חיוביים שנכנסו לחייה). כיום לאחר תקופה של כמעט שנה שהיא מטופלת ומתפקדת כגיל, עולה ביננו מדי פעם ויכוח על נחיצות המשך הטיפול וזאת עקב קשיים כלכליים הכרוחים בו וגם רצון שלי שאישתי תתמודד לבד עם הקשיים בחייה. הפסיכולוגית (כמו שהבנתי) טוענת שאשתי מרגישה נזקקת לעזרה רק ברגעי משבר ולדעתה הטיפול הוא ארוך טווח וחייב להתבצע גם בתקופות טובות. מדבריה של אשתי איני רואה אופק לסיום הטיפול ולכוונה כזאת בכלל ושאלותי בנושא רק מעלות ויכוחים וקביעה שאיני מבין כלום בתהליך. אאני חי בתחושה שהפסיכולוגית יכולה על רקע זה להמשיך לטפל בה עד סוף חייה ואינה שואפת לשחררה להתמודדות חופשית (מטעמים שונים שיכולים להיות מוסווים תחת מעטה מקצועי) אנא חווה דעתך תודה מקרב לב, דן

עצתי לך לשמוע בקולה של אשתך. רק היא יודעת מה היא באמת מרגישה ולמה היא זקוקה. יכול להיות שגם כשהיא מרגישה טוב היא זקוקה לחיזוקים ותמיכה ואין לבטל תחושה זו. החשש שלך מהארכת הטיפול ללא צורך גם הוא מובן אך לא נראה לי מוצדק. בהחלט יתכנו מצבים שטיפול פסיכולוגי אורך זמן ממושך ( שנה שנתיים ויותר) אבל אם התקשורת ביך לאשתך טובה אתה כמובן יכול להיות עם אצבע על הדופק לגבי מה שקורה איתה והשיפור במצבה. לסיכום , אל תלחץ עליה לסיים את הטיפול מהר כי זה עלול להחריף את הרגשתה שאתה לא מבין אותה ומזלזל ברגשותיה.

ארז שלום. תודה לך על התגובה. בדבריך טעם רב ואני מקבל את דעתך (הזהה לדעתו של ד"ר קפלן) הייתי מבולבל בנוגע לאופקו של הטיפול ואני מבין עכשיו שטעיתי תודה שוב דן

דן שלום אני מציע שלא תתערב בטיפול של אשתך ותאפשר לך להמשיך בו במידה ובהיקף שהיא מעוניינת בו. לא אתה צריך לסמוך על הפסיכולוגית אלא היא. הטיפול הפסיכולוגי עשוי להיות לעיתים מסע ארוך לגילוי ושינוי עצמי, זהו תהליך שיכול לקחת זמן רב ושנה איננו בהכרח הגבול להפסקת הטיפול. אני מעריך שהטיפול יסתיים כאשר אשתך תרגיש שהוא מיצה את עצמו והגישה שלך עלולה להישמע שיפוטית ולא אמפתית לצרכיה. בתיאורך את מה שארע לפני שנה אתה כותב בעצמך שהמשבר קרה בעקבות האירוע הספציפי במחלקה הפסיכיאטרית אבל בשילוב דברים נוספים ולא מודעים מהעבר. נניח שתדרוש ממנה להפסיק את הטיפול כעת והיא אכן תעשה זאת ואז יתרחש משבר נוסף. האם תרצה לקחת את התפקיד או האחריות של מי שהפסיק את הטיפול כאשר היה אפשר למנוע את המשבר? אני מציין את זה כי אני חושב שטיפול פסיכולוגי שם אחריות על המטופל לחייו, וחשוב שאשתך תיקח אחריות לחייה הפנימיים והחיצוניים ואין לי ספק שזה גם מה שאתה רוצה שיקרה. אני מציע שתנסה לבדוק עם עצמך מה מפריע לך בעובדה שהיא בטיפול מעבר לעומס הכלכלי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן אני מודה לך מאוד על תשובתך. אכן תוכן הדברים שכתבת לי עלו במוחי ובגלל הבלבול שחשתי, פניתי אליך. אני מקבל את דעתך ומיישם את המלצותיך עזרת לי מאוד (אתה עושה עבודה ברוכה) תודה שוב - דן

שלום, האם מישהו מכיר קבוצות תמיכה המונחות ע"י פסיכולוגים, לגילאי 25-35, באיזור ת"א? (שמעתי על משהו ברמת אביב?) אשמח לקבל מכם הפניות או כל עזרה, בתודה, רון.

רון שלום תוכל לברר במכון טריאסט שריג http://www.triest-sarig.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך לא ציינת בן כמה אתה ובנוגע למה אתה מבקש קבוצת תמיכה אך אני מרגישה שאני במצב דומה וזקוקה גם כן האם תוכל לתת לי פרטים ? תודה

שוב שלום, תודה לד"ר קפלן על ההפנייה. לדנה- אני בין הגילאים אותם ציינתי ומחפש קבוצת תמיכה המטפלת בנושא חרדות (חברתיות) והן בנושא של קשר זוגי. אם את רוצה, כתבי לי למייל. לילה טוב, רון.

כתבתי לך בפרטי, אם תרצה הפניות נוספות נילי.

ד"ר שלום רב, בני בן 28 ומעולם לא הייתה לו חברה רצינית, הוא יצא פה ושם עם בחורות אבל לא החזיק מעמד יותר משבועיים. בני אמר לי שהוא לא יודע בכלל אם הוא אי פעם יתחתן. כל פעם שהוא רואה "הומואים" הוא חייב להגיב והגיד כמה שהם מגעילים אותו. יש לציין כי הוא אוהב כדורגל ספורט וסיגל לעצמו תחומי עניין "גבריים". אני חושדת בו שהוא בעצם הומוסקסואל, אבל אין לי אומץ להגיד לו את זה. מה אני צריכה לעשות? אני ממש משתגעת. האם המודאגת

רחל, זה שבחור בן 28 לא הצליח לקשור קשרים בצורה רצינית עם בת זוג - עוד לא אומר שהוא הומו. יכולות להיות הרבה סיבות כמו למשל קושי אישי ביצירת אינטימיות וקירבה, שיכול לנבוע מקשיים בהגדרת הזהות האישית, חוסר רצון להתמסד ולקחת אחריות, בעיות של חוסר ביטחון וכו'. ונניח שהסיבה אכן היותו הומו, אין לך מה לעשות מאחר והוא זה שצריך לברר את הסוגיה עם עצמו ולהגדיר לעצמו את הזהות המינית שלו. כל זה צריך לקרות מרצונו החופשי בלי שום התערבות מצידך שעלולה להתפרש כפלישה לפרטיות. (ובחור בן 28 זכאי לכך בהחלט). מה שאת כן יכולה ובהחלט מומלץ שתעשי הוא לתת לו הרגשה שאת תומכת בו בכל החלטה, אוהבת ומכבדת אותו, ושאת לצידו לסייע לו בכל דרך אפשרית. העיקר, לא להלחיץ אותו ולא להוסיף לו קשיים ודאגות מיותרות. לאפשר לו סביבה תומכת ויציבה שתעניק לו ביטחון.

אדם שלא רוצה להתחתן או לא רואה את עצמו נשוי בעתיד- לאו דווקאמורה על כך שיש לו בעייה. אף אחד לא אמר שרק חתונה היא דרך לחיות. אולי כרגע בא לבחור לחיות מסטוץ לסטוץ ועדיין לא להיכנס לקשר רציני? זו אופצייה והזמן יעשה או לא יעשה את שלו.

רחל שלום אני לא חושב שאת צריכה לעשות משהו. בנך אדם מבוגר וההחלטה האם לשנות או לטפל במצב היא בידיו. את יכולה לומר לו שבמידה והוא מרגיש במצוקה או מרגיש תקוע הוא יכול לפנות לייעוץ פסיכולוגי ואת יכולה לעזור לו למצוא איש מקצוע או למממן את הטיפול. לגבי התחושות העמוקות יותר שעוברות עליו, אינני חושב שאת צריכה לעסוק בזה. אני מבין את דאגתך אבל בסך הכל הוא לא כל כך מבוגר ויש בחורים רבים בגילו שעדיין לא התחתנו או פיתחו קשר רציני. את נושא ההעדפה המינית שלו אני מציע שתשמרי לעצמך ולא תשתפי אותו, אם הוא ירצה ידבר איתך על הנושא אם וכאשר זה יהיה רלוונטי ומתאים עבורו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, למה הכוונה באי-יציבות רגשית, כאשר מדובר באבחנה פסיכיאטרית (AXIS 2 כאשר ב - AXIS 1 נמצא דכאון)? ההגדרה לא מוכרת לי, ובכל זאת נראה שהיא קיימת. תודה, הרה.

הרה שלום אין בהכרח תלות בין ציר ראשון ושני. הדיכאון מאופיין בראשון והפרעת אישיות בשני. המונח בו השתמשת הוא אחד המאפיינים העיקריים שמופיעים ב DSM לתיאור הפרעת אישיות גבולית ואולי זה ההקשר בו ראית אותו. אינני מכיר אותו כעומד בפני עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה. המונח הנ"ל היה עצמאי לחלוטין, בלי שום חיבור להפרעת אישיות כזו או אחרת, ולכן תהיתי בעניין. הרה.

ד"ר אורן היי, אני אם חד הורית לילדה בת 4.5 שמעולם לא ראתה את אבא שלה ולא מכירה אותו. יש לילדה שלי בעיה בגן: בגן יש ילדה בערך בת 6 שעושה מניפולציות על כל ילדי הגן וביפרט על הילדה שלי ואומר: לצורך העניין נקרא לילדה שעושה מניפולציות - נטע לילדה שלי נקרא שני נטע רצתה להראות לילדי הגן את התחתונים של שני, שני לא הסכימה ונטע הרימה לה את השימלה למול ילדי הגן שכולם יראו, שני מאוד נפגעה דיברנו עם הגננת והדברים הגיעו להסדר השבוע שוב נטע חזרה ועשתה את אותו לדבר לשני ולעוד ילדה מהגן וכששני מאוד נפגעה נטע שיכנעה את רוב ילדי הגן לא לשחק עם שני וכך היה כל החברות של שני לא דיברו איתה כי כך אמרה נטע - לא יודעת אם זה נתון חשוב או לא אבח נטע בת 6 הפנו אותי לפסיכולוגית הגן עם המקרה - הפסיכולוגית הבינה משני שהיא אכן סוחלת לנטע כיוון שהיא לא רוצה להיוצת ברוגז עם אף אחד והיא רוצה שכולם יאהבו אותו - כל העולם מה שקורה הילדה מוכנה לבטל את עצמה לצורך שהצד השני יהייה מרוצה בלי להציב גבולות לביטול האני שלה איך מסבירים לילדה בת 4.5 שאם מישהו עושה לה רע היא לא חייבת להיות נאהבת על ידו ושלא תבטל את עצמה בכך שהיא מוכנה לסלוח לכל העולם מבלי להתייחס לעצמה? את הפתיחה כתבתי כי חשבתי שהילדה מוכנה לבטל את עצמה בגלל שחסר לה דמות אבא? תודה רבה.

כולם רוצים בגיל 4.5 להיות נאהבים ע"י כל העולם, בלי מריבות ובלי ברוגזים מיותרים. להיות פופלריים, לרצות את הסביבה ובעיקר להינות מהחיים. בעצם זה נשמע הכי טבעי שבעולם, לא? על אחת כמה וכמה כשיש בנמצא הורה אחד פחות. כל דבר בעיתו. הרי עם המלחמות להיות אסרטיביים ועם התורה לדעת למי לסלוח ומתי ואיך לא לבטל את עצמנו - אנחנו מתמודדים בעצם כל חיינו הבוגרים, אז דיה לצרה בשעתה. קצת מוגזם להניח על כתפיים כל כך רכות משא כל כך כבד. תחכי עם זה קצת אולי לגיל ביה"ס, עד אז אם היא לא תגיע לזה בעצמה - יהיה מקום להתערבות מצידך.

שלום מה שאת מתארת היא אלימות של ילדה מבוגרת וכוחנית בת 6 על ילדה צעירה ממנה בת 4.5 אני לא בטוח שהרקע החד הורי של משפחתך רלוונטי למקרה. תפקיד הגננת והמערכת להגן על הילדים ולמנוע מקרים של אלימות בגן. רצונה של בתך לסלוח מובנת וזה לא תמיד רע כל כך לרצות להיות נאהבת על כולם. אם את מרגישה שיש לה דימוי עצמי נמוך ובגללו מתרחשים כל מיני דברים יש מקום לטפל ספציפית בנושא הזה. מדובר בגיל צעיר יחסית ולא פשוט ללמד אותה לשים גבולות, בעיקר שמדובר כנראה במצב מורכב חברתית. חשוב גם לא לשים את האחריות למצב בידיה. נתנו לה דרך מפלט והיא ניצלה אותה ואני לא בטוח שזה רע כל כך. מלחמה על הזכויות עלולה לגרור מאבקים וכאב שאולי איננה רוצה לשאת בהם. אני מציע לחשוב על הדברים בצורה מסודרת ולהפריד את האירועים האחרונים משאלת נטיותיה האישיות של הבת שאולי צריכים לקבל התייחסות בלי קשר אליהם. יתכן שהיית יכולה להיעזר בכמה פגישות של ייעוץ הורים מפסיכולוגית הגן או מפסיכולוג ילדים אחר. נשמע שאת מתלבטת לגבי אופן החינוך והמסרים שמועברים לבת וזה נושא שבהחלט אפשר לקבל לגביו הדרכה וייעוץ בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר קפלן ישנם תקופות אשר הדיבור שלי עם אנשים במיוחד בטלפון הנני עובד בשירות לקוחות טלפוני בחברה מאוד גדולה, הדיבור מקוטע ויש חוסר דיבור שוטף. החוסר הדיבור השוטף אצלי ישנו אבל ישנם מצבים מסוימים שהוא מתגבר במיוחד שאני משוחח עם לקוחות בטלפון בתקופות מסוימות. קצת על עצמי: בן 25 למדתי ניהול רשתות מחשבים לאור המצב בשוק כיום אני עובד בשירות לקוחות, מתכנן ללמוד תעשייה וניהול, גר עם ההורים עדיין מרגיש תקוע עם עצמי, לעיתים מאוד קרובות אני מרגיש צורך להיות דמות אחרת אשר אני מעריץ כגון אבי שלא בגלל שהוא אבא שלי אלא הוא באמת דמות מאוד כריזמטית ומשפיעה עליי, אבל אני יודע שאני זה אני והוא זה הוא למרות שבמצבים מאוד קרובים אני תמיד הייתי רוצה להיות הוא. אנני יודע אם זה טוב או לא טוב אולי בגלל חוסר ההתפתחות האישית שלי אני ללא דיבור שוטף האם בכלל אפשר להתגבר על חוסר הדיבור השוטף כי הרי שאני עם עצמי אני מדבר חלק או שאני משוחח עם חברים בטלפון או פנים מול פנים קורה לי מעט שאני מדבר עם קטיעות. האם יש פתרון? בתודה שון.

שון שלום דיבור קטוע יכול להיות ביטוי ללחץ וחרדה, גלויים או שאינם מודעים. אני מציע שתבדוק, אם זה אפשרי, האם הדיבור אכן קטוע ומורגש ככזה ע"י אחרים או שזו חוויה אישית שלך. בכל מקרה, אפשר ורצוי לטפל בכך. הדברים שאתה כותב על עצמך מחזקים את הצורך לטפל בדברים ואני חושב שמסגרת של פסיכותרפיה עשויה לעזור לך. אני מצרף קישור למאמר על חרדה וכן על טיפול דינמי שמתאים בעיקר לנושאים שתיארת בחצי השני של הודעתך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm אני מעריך שאם דברים בתוכך יעובדו וירגעו גם תופעת הדיבור הקטוע תיפסק. יש אמנם אפשרות לנסות טיפול יותר ממוקד בבעית הדיבור, אבל לפי מה שאתה מתאר זה בהחלט לא העניין העיקרי ושאר התחושות שמציקות לך ישארו כפי שהם, גם אם הדיבור ישתפר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכולוג שלום! אני סובלת מחרדות וכשאני אמורה ללכת לרופא אני רוב הפעמים דוחה את התור וכשאני מגיעה לרופא ליבי פועם בחוזקה רבה ואני מאד פוחדת מהתופעה הזו כשאני מגיעה לרופא אז הרופא שולח אותי לבדיקות ללב מה עליי לעשות לפעמים אני לוקחת כדור ואבן אבל זה לא עוזר לי בתודה עדי

עדי שלום חשוב להבין האם התופעה קוראת רק כאשר את הולכת לרופא או גם במצבים אחרים. במידה וזה אכן ממוקד רק ברופא אז סביר שמדובר בסוג של פוביה שהיא חרדה מאוד ממוקדת בנושא מסויים. יש אפשרות לטפל בבעיה כמו בסוגים רבים אחרים של פוביות. רצ"ב קישור למאמר על חרדה, נסי לראות האם את מזהה כיוון שתואם את מה שקורה לך. במידה וכן כדאי לפנות לטיפול, ואבן הוא פתרון מאוד קצר מועד לבעיה שחוזרת ונישנית. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מציעה לך במידה ושוללים כל בעייה פיזית של הלב, לפנות לביו פידבק- יעזור לך לשלוט יותר בגוף שלך. בכל מקרה, הכי חשוב שתדעי שלא יכול לקרות לך כלום ושזה לא פיזי, וזה כבר יפחית את התופעות וירגיע אותך.

ד"ר, שלום רב. אמי הינה חולת סכרת מורכבת, שתפקודי כלייתה היחידה נפגעו באורח סופני, ובקרוב תחל טיפולי דיאליזה. אמי (47) נמצאת כל היום בבית בחוסר מעשה, כשיש ימים שבהם היא לא יכולה לרדת מהמיטה. כתוצאה ממצבה זה, היא סובלת מהתקפי חרדה שמתבטאים בחוסר שינה (סיוטים), רעד, הרגשת מחנק, מחשבות סופניות. החלטנו שמה שיעזור לה במקרה כזה, זה להימצא בסביבת אנשים אחרים, וכך היא מאלצת את עצמה לצאת החוצה - לשוק/לקניון, העיקר שלא תישאר בגפה. סימני מחלת הכליות ניכרים עליה, ולדעתי, היא הייתה צריכה להתחיל עם טיפולי הדיאליזה כבר לפני מס' חודשים. אבל היא מסרבת ללכת להיבדק, כי קשה לה לקבל את זה שהמשך חייה יהיו תלויים בטיפולי דיאליזה דו-יומיים. היא שמעה מחולי כליות אחרים על הטיפולים הכואבים, ועל הסימפטומים הנלווים. כמו כן, כשרופא מדבר איתה בטון שהוא קצת יותר גבוה מהרגיל, היא מתחילה לבכות, ומחליטה שהיא לא ממשיכה לבקר אצלו. וכך מתגברים התקפי החרדה, בלי שיש לה או לנו שליטה עליהם. לפני כחודש הלכנו לפסיכיאטר, והוא רשם לה תרופות. בהתייעצות עם רופאיה (היא מטופלת ע"י 5 רופאים שונים), הם אסרו עליה ליטול את התרופות. שאלתי היא מה יכול להקל עליה? האם שיחה עם פסיכולוג? האם פסיכולוג יוכל לשכנע אותה, שמוטב שתתחיל עם הטיפולים בהקדם האפשרי? האם רק דיבורים יכולים לסייע לה? אודה מקרב לב על תשובתך. אשמח לקבל הפניות לאתרים או כתבות בתחום. רפואה שלמה לכולם!

יש בתפוז פורום שנקרא "מחלה גופנית תמיכה נפשית" . יש רופא מנהל הפורום שתשובותיו מקצועיות ומאוד איכפתיות. מומלץ להכנס. www.tapuz.co.il ובחרי בקהילות.

אורלי שלום ראשית, התמיכה החברתית היא באמת תרופה חשובה במצבה של אימך ונוכחותכם ושמירתכם היא דבר מאוד חיוני וטוב שאתם נוהגים כך. לגבי טיפול, מאחר ואימך אינה יכולה לקבל תרופות נוגדות חרדה האלטרנטיבה היחידה היא אכן הטיפול בשיחות. יש מספר כיוונים אפשריים, האחד הוא טיפול פסיכולוגי תמיכתי, פשוט עצם השיחה עם איש מקצוע באופן קבוע ומסודר עשויה להקל עליה. בנוסף, אפשר לשלב טכניקות הממוקדות בחרדה ובמיוחד במצבים גופניים קשים, לדוגמא, EMDR והיפנוזה. להלן קישור למאמרים על שיטות טיפול אלו: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בני החל כיתה א' השנה. מבחינה לימודית הוא מאה אחוז, אבל המורה מתלוננת שהוא מפריע, מציק לילדים, אלים, לוקח לו זמן עד שמתחיל במשימה (וכשסוף סוף מבצעה אותה - הוא מצויין) ושהוא גורם להרבה אי שקט סביבו - עד כדי כך שעדיף לדעתה לבודד אותו מיתר הילדים בכיתה (שיושבים בקבוצות). אני יודעת שבד בבד עכם היותו ילד מקסים, הוא לעיתים לא ילד קל ויש לו התפרצויות כעס אך לא הכרתי אותו כילד אלים וכגורם מפריע בכזו עוצמה. איך אוכל לדעת אם זה עניין רגשי שהוא עובר או שמא עלי לאבחן אותו

גם אם זה עניין רגשי כדאי לך לאבחן אותו בשביל השקט הנפשי של שניכם וגם כדי לדעת איך להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הבעיה. אבחון יצביע באם זו בעית משמעת, היפר אקטיביות או הפרעה אחרת.

לאם המודאגת שלום אני לא חושב שאת צריכה להתלבט. זה בוודאי דבר רגשי, גם אם יש אבחנה כלשהי נוספת ברקע. לדעתי שאלת האיבחון היא שולית כאן, מה שחשוב הוא כיצד לעזור לילד במצוקתו הרגשית שבאה לביטוי בתגובות אי השקט והאלימות. אני מציע לך לפנות לפסיכולוג ילדים לייעוץ, גם כדי לקבל עזרה אבחונית, אבל בעיקר כדי לוודא שהילד ירגיש הקלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך תנסי גם לבקש מהמורה החמודה שלו שתנסה אולי להתייס אליו יותר שתנסה לתת לו משימות שונות כמו לעזור לה ישנם ילדים שדברים האלה קונים אותם והם צריכים תשומת לב יותר מילדים אחרים תאמיני לי שזה הרבה פעמים עוזר

שלום, ביתי בת 8.5 , כיתה ג'. בזמן האחרון אני תופסת אותה בשקרים , ואף לוקחת כסף ללא רשות. השקרים באמת טיפשיים וקטנים (דוגמא : כאשר שהתה אצל סבתה , החליטה ללכת לבד לגיסתי, דבר שאני אוסרת וכשחזרה אמרה שלא הלכה לשם אלא רק היתה למטה , למרות שבוודאות היא כן הלכה) לכאורה אין לה צורך לשקר , אני באמת לא אמא קשה אין אצלי עונשים קשים והמשמעת היא בגדר הנורמל למיטב הבנתי. דוגמא לגבי הכסף: הילדה רצתה בובה שעולה 130 ש"ח, הודעתילה כי לא תקבל את הבובה עד שתשפר התנהגותה, היא פשוט לקחה 130 ש"ח מהארנק שלי ואז מרה כי משהו שם לה 130 ש"ח תחת הכרית והחזירה לי את הכסף. כיצד מתמודדים ? איך להגיב? האם הילדה זקוקה לטיפול פסיכולוגי או שזהו שלב שיעבור? אמא מודאגת ביותר!!!!

איריס, להערכתי הילדה לא זקוקה לטיפול פסיכולוגי אבל זה בוודאי לא שלב שיעבור מאליו. זה הגיל שבו מתחילים לצאת מהתמימות והנאיביות ומתוודעים לקומבינות ולתחמנות שבחיים... וכן, צריך להעמיד ילד בגיל זה על העובדה שלא כל מה שרוצים מקבלים. זה גם בהחלט הגיל בו צריך להתחיל להחדיר ולהסביר לילדה מה מותר ומה אסור. את צריכה להיות יותר תקיפה ולתחום לה קוים אדומים שאסור לה במפורש לעבור אותם. כמו למשל לקחת דברים בלי לקבל רשות. (היום זה כסף מהארנק שלך, מחר זה יכול להיות פריט של ילד בכיתה שימצא חן בעיניה). זו בהחלט עבודה קשה הדורשת המון התמדה ועמידה על המשמר, אך עלייך להתמיד ולא לוותר כי אחרת הילדה תפרוץ מסגרות ומאוחר יותר פשוט יהיה בלתי אפשרי להשתלט.

לי- רן, תודה על תגובתך. מובן שאני לא עברתי לסדר היום , אני הסברתי לילדה את חומרת המעשה. הילדה מקסימה ובהחלט יודעת להבחין בין טוב לרע , אולם הפחד שלי שתהיה התדרדרות במידה וההתמודדות שלי עם הבעיה אינה נכונה. איריס

איריס שלום כאשר ילד צעיר משקר מדובר לא בהכרח באותו סוג של שקר והתנהגות חברתית שלילית שמייחסים למבוגר שמשקר, לעיתים זה מסר לסביבה על מה שעובר עליו. אם בתך נאלצת לשקר כנראה שיש דברים שמפריעים לה ודרך השקר היא מנסה להתגבר עליהם. מובן שיש גם להציב גבולות ולהסביר שהשקר אינו התנהגות הולמת. עם זאת, יותר חשוב להבין באיזה מצבים הילדה משקרת ומה מטריד אותה ומביא אותה להתנהג כך. נסי לעקוב ולנתח את המקרים וכן לשוחח איתה בנושא. אם תחשבי שהנושא דורש ייעוץ מקצועי, פני לפסיכולוג ילדים לקבל הדרכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על תשובתך, אולם לא התייחסת ללקיחת הכסף האם זהן עניין שולי בעינייך או שמא הבעיה העיקרית היא השקרים והמשנית היא לקיחת הכסף (לי שתי הבעיות נראות קשות (בפרופורציה) באותה מידה?

אני מבקשת המלצה , איך למצוא פסיכולוג \ית טוב\ה? ניסיתי חברים או משפחה אבל הם לא מכירים תודה

באיזה איזור את גרה?

ליאת, 1. כדאי שתגדירי לעצמך את מטרת הטיפול, ולפי זה תמקדי את החיפוש. 2. תגדירי לעצמך את הסכום שאת מוכנה/יכולה/רוצה להשקיע בטיפול. הרבה פעמים מציאת המטפל הנכון זה עניין של ניסוי וטעייה. מה שטוב, לצורך העניין, לבן משפחה יכול להיות לא טוב עבורך. וכמובן, כפי שמיכל שאלה, באיזה איזור את מחפשת?

ליאת שלום אינני מכיר מטפלים מאזור באר שבע כך שלא אוכל לעזור. במידה ותרצי טיפול דרך קופת חולים תוכלי להתקשר לצוות בריאות הנפש של הקופה ולבקש שם, אפשר גם לשאול את רופא המשפחה להמלצה. במידה ואת רוצה טיפול פרטי ואין איש שאת מכירה שיכול להמליץ, נסי לפתוח דפי זהב ולעשות כמה טלפונים. קבעי פגישה עם זה שנשמע לך הכי מתאים. במידה והפגישה לא תראה לך תמיד תוכלי לפנות לאחר. אני מצרף קישור למאמר על עובדות רלוונטיות על טיפול פסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, לפני כשנתיים סיימתי קשר ארוך טווח ומאז אני לבד... מאז הפרידה היה לי קשר של חודשיים וחצי ומלבד זה לא כלום. אני בת 31, גרה לבד, עצמאית וחברותית מאוד.בשנה האחרונה אני חשה בדידות נוראית ומרגישה שהבדידות אוכלת אותי אט,אט. אני מאוד אוהבת את תחום עיסוקי ואת מקום עבודתי ואף מחוזרת שם.( לאו דווקא בקשר רונמנטי), אני מאוד אהודה שם.ומה שקורה זה שבשעות היום כאשר אני בעבודה, אני בנאדם שמח, צוחק " ומאושר " ואז שאני מגיעה הביתה הבדידות עולה וצפה לה. עמיתי לעבודה לא יוכלו לתאר להם שהבחורה החייכנית והשמחה של הבוקר זו אותה בחורה עצובה ובוכייה של הערב... התחלתי להסתגר כאילו ביתי הוא מבצרי, אני כבר לא מארחת בביתי כבעבר, אני מתחמקת מחברים ומחברה בכלל ולא יוצרת קשרים חדשים.כתוצאה מההסתגרות והבדידות העלתי במשקלי כשבעה קילוגרם בשנה האחרונה.משקל גופי עדיין בגדר הנורמל אבל בכל זאת זה לא מוסיף למצבי הנפשי. בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי ואני עדיין בקשר עם הפסיכולוגית שלי ומידי פעם נפגשת עימה. אני מרגישה שגם היא לא יכולה לעזור לי כי הבדידות בעיקרה נובעת מחוסר אהבה.הביטחון העצמי שלי כרגע שואף לאפס, אני מרגישה שאני לא שווה כלום, מה שבעבר כלל לא עלה . אין לי תקווה ואמונה ומחשבתי היחידה היא אך יראו חיי כאשר אתבגר לבד או אך יראו חיי כאם חד הורית. אך יוצאים מהבדידות? אך מחזירים את האושר? אך לעזאזל מוצאים א-ה-ב-ה!!! אני יודעת שרק אהבה תחזיר את האושר אל חיי, כי בלי אהבה חיינו לא שווים. אודה על עזרה ואוליי כיוון במציאת חוג חברים חדש על מנת שארחיב את מעגל החברים הקיים. תודה רבה סתיו.

סתיו שלום אני מתאר לעצמי שאת השיטות הקיימות להרחבת חוג החברים וההזדמנויות את מכירה לא פחות טוב ממני, פורומים וקבוצות באינטרנט, מאגרי היכרויות, חוגים, טיולים וכו'. אני בספק אם הבעיה ממוקדת אך ורק בהזדמנות הפרקטית למצוא מישהו, אך אם כן בהחלט מומלץ להיות אקטיבית יותר ולקשר עצמך למוקדים בהם יש אפשרויות להכיר בני זוג. בכל מקרה, את פונה לפורום לפסיכולוגיה קלינית ואני מעריך שעצם הפנייה לכאן בכל זאת מספרת משהו על מה שקורה לך בפנים. את מספרת שהפסיכולוגית שלך אינה יכולה לעזור לך כיום ושהעדר האהבה משאירה אותך בתחושה שאינך שווה מספיק. אלו תחושות קשות ומעיקות מאוד ואני בהחלט מרגיש מדבריך את הבדידות הרבה שאת חווה והכמיהה לקשר ואהבה. מניסיוני אין במצבים הללו פתרון קסם מיידי אבל יש לטיפול פסיכולוגי מה לתרום. האינטראקציה שלך עם הסביבה אינה דבר מקרי והבעיה שאת מתמודדת עימה כיום היא מן הסתם שילוב של גורמי סביבה (אפילו סתם מזל) עם גורמים פסיכולוגיים ורגשיים שלך. מאחר והיית בטיפול קבוע בעבר אולי היה כדאי בתקופה כזו להגביר את המפגשים ולהציבם על בסיס של מפגשים מסודרים ולא אחת לתקופה. בברכה ד"ר אורן קפלן

סתיו שלום, אני עברתי בדיוק את אותה חוויה נוראית שאת עוברת - נפרדתי מחברתי לאחר קשר של 4 שנים ותוצאות הפרידה היו קשות מאוד עבורי מבחינה נפשית. בזמן המשבר הייתי מתפקד כרגיל ביום - ובלילה הכל היה קורס ועולמי היה חרב עלי. שתי עצות לי אלייך: 1. התחושה שלך שאת לא שווה כלום וחוסר הביטחון הם רק תוצאה של מצב קצת תקוע שנקלעת אליו, ולא בהכרח באשמתך - הלחמי בהרגשות אלו בכל דרך. אין הן נכונות - מאופן כתיבתך ותאוריך, ניתן להבין שאת בחורה אינטלגנטית, רגישה ומושכת. 2. בנוגע למציאת בן זוג + שיפור המצב: את חייבת למצוא לך תחביב בשביל עצמך (עדיף סוג של ספורט / אומנות) שיוציא ממך את היצירתיות שבך. דבר זה ישפר את הרגשתך בקשר לעצמך ויוציא אותך מהעיסוק המתמיד סביב האהבה וגם דרך כך אולי אף תמצאי אנשים בעלי אותו תחביב, או תפגשי תוך כדי הפעילות משהוא בעל מכנה משותף וגם ראוי לבילוי ואף לקשר רציני מקווה שעזרתי - בהצלחה יקירתי ים

שלום, מהי אידיאליזציה של העבר?

עומרי, כשמתייחסים אל העבר כאל דבר יותר טוב ממה שהוא היה באמת, תוך התעלמות מהדברים הפחות טובים.

עומרי שלום היה עדיף לענות לך על סמך משהו יותר רחב כדי שזה יהיה מחובר להקשר הרלוונטי ממנו לקחת את הביטוי הזה. בכל מקרה, באופן בו הצגת אותו, הגדרתה של הרה בהחלט נראית לי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לקחתי לידי את הספר "בוחרים להרגיש טוב". שמלמד בשיטת הטיפול ההכרנית איך לשנות את ההתנהגות שלנו ועל ידי כך את הערכתינו העצמית. בספר כתוב שהשיטה הפסיכודינמית לא בהכרח יעילה, כי לדעת מה מקור הבעיה לא בהכרח פותר אותה וגם יוצר יחסי תלות במטפל. למרות זאת הספר ממליץ לשלב את דרך הטיפול בספר עם טיפול פסיכולוגי במקרים של דיכאון כבד. אז האם זה יכול לעבוד ביחד והאם יש משהו בשיטה הדינמית _(זה אותו דבר כמו הפסיכודינמית?) שיכול לעזור מלבד לדעת את מקור הבעיה? תודה נעמה

נעמה שלום הדברים שקראת נכונים בחלקם. אכן מודעות בלבד איננה עוזרת לשינוי. זה החלק הנכון. החלק השגוי הוא שהגישה הדינמית מתייחסת למודעות בלבד כשיטת טיפול. זה בהחלט שגוי. הגישה הדינמית מתייחסת במידה רבה ל"כאן ועכשיו" לדברים שקורים בהווה, אולם משתמשת במודעות לדברים שקרו בעבר כסוג של הקשר שיכול להשפיע על התמונה כיום. טעות נוספת היא שגישות אחרות אינן יוצרות תלות במטפל. מטבע הדברים כאשר ישנו מטפל שעוזר ומהווה דמות סמכותית או הורית יכולה להיווצר כלפיו תלות. זה נכון לגישה קוגניטיבית, דינמית ואחרת. לבסוף, רבים מהמטפלים כיום משלבים בין גישות תיאורטיות ולא משתמשים בגישה אחת בלבד. אישית אני בהחלט משלב עקרונות דינמיים וקוגניטיביים בעבודה הטיפולית שלי ולא בכך כל ניגוד. במקרה של דיכאון יש בהחלט מקום לשלב גישות. בד"כ בשלב הראשון של טיפול בדיכאון כבד נדרש טיפול פסיכולוגי עם הרבה תמיכה והכוונה ואין הרבה מקום לפירושים דינמיים. בשלב הבא בו יש שיפור בדיכאון חשוב בהחלט גם להתייחס למרכיבים הדינמיים של הבעיה. רצ"ב קישור למאמר רלוונטי עם סקירה נרחבת על דיכאון http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! בני בן 15 (כמעט) מקבל טיפול תרופתי, לומד בכיתה ט' מתחילת השנה החל בשביתה פשוט לא עושה דבר והחליט והודיע לנו ולמורים כי לא מעוניין ללמוד , בשיחות שניסינו לקיים עימו אינו מוכן לדבר ואינו מוכן להקשיב. בשיחה עם המורה והיועצת הבנו ממנו שהוא מוכן לקבל ציון 100 או כלום ומכיוון שמתקשה לקבל מאיות לא מוכן לעשות דבר וכשנותנים לו דוגמאות של ציונים כמו 80 או 75 שהוציא אומר שזה לא הוא ( ניחוש)! כיום מעל חודשים מתחילת שנת הלימודים עדיין לא עושה דבר, הולך לביהס אך איננו מוכן לעזרה באמצעות מכון לטיפול בהוראה מתקנת, או עזרה כלשהי! גם לא מהמחנכת שמאד אוהב ומכבד! כעת המצב הולך ומחמיר ביה"ס לא מוכן שימשיך כך, ומציע " חופש" לתקופה מסויימת" השנה או המחצית הינם משמעותיות מאד להמשך לימודיו בביה"ס או בביהס אחר? הילד מתוסכל ומתנגד מאד לעזרה!

לאם המודאגת שלום אי אפשר להכריח מישהו לקבל טיפול, למרות שלפי מה שאת מספרת בהחלט יש מקום לטיפול. במצבים כאלה לעיתים פונים ההורים לקבלת הדרכה ובאמצעות ההדרכה הפסיכולוגית הם פועלים בבית עם הילד. אפשרות נוספת או משולבת עם הנ"ל היא בטיפול משפחתי בו גם הילד משתתף. יש לקוות שבהמשך הילד יסכים לשתף פעולה ולטפל בעצמו. בכל מקרה, הייתי מציע לנסות ולשוחח עימו שוב ולברר באיזו מסגרת של עזרה או טיפול הוא היה מוכן או רוצה להיות ולנסות למצוא פתרון שמוסכם גם עליו. לפעמים הסירוב לקבל עזרה נובע מנסיון לא טוב בעבר או מחשש לכישלון. בהחלט כדאי לנסות ולהבין מה מניע אותו לסרב. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 16. היא ילדה שסובלת מאוד מרגשי נחיתות. אין לה שום בטחון עצמי, אין לה ספק שהיא מכוערת. היא רגישה מאוד ובוכה בנקל. ילדה עצובה ומופנמת. מסרבת ללכת לטיפול. האם ניתן לתת לילדה בגיל הזה טיפול תרופתי כגון פרוזאק? עלי לציין שמבחינה אוביקטיבית אין לה שום סיבה להרגיש כך.

רות שלום פרוזק היא תרופה נגד דיכאון, חרדה ו/או מחשבות טורדניות. במידה ולבתך יש את אחת מהבעיות הנ"ל לאחר אבחון פסיכיאטרי אז יש גם מקום לשקול טיפול תרופתי. אני בספק אם ילדה שמסרבת לקבל טיפול תהיה מוכנה לשתף פעולה בקלות עם כדורים. בכל מקרה, במידה וזה אכן רלוונטי פנו לייעוץ פסיכיאטרי, מבחינת הגיל לא צריכה להיות בעיה, לא בהכרח פרוזק אבל יתכן שיציעו משהו מהמשפחה הזו. רצ"ב קישור למאמרים על חרדה ודיכאון. אולי תתנו לה לקרוא את החומר: http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בהחלט כדאי לשלב טיפול פסיכולוגי גם אם יוחלט שטיפול תרופתי מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לכל מי ששואל שאלות בכל מה שקשור לטיפול פסיכולוגי, יש מאמר וראיון עם פסיכולוג בידיעו אחרונות של השישי שבת .המאמר עונה על כל השאלות הנפוצות ששואל את עצמו כל מי שמתלבט האם להתחיל טיפול או מתי לסיים טיפול. איך לבחור פסיכולוג ואיזה שיטת טיפול מתאימה. בקיצור מאמר מצוין מומלץ לקרוא.

אכן מאמר טוב ונכתב ע"י דרור גרין שיועץ בפורום הלם קרב באתר זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

נדמה לי שהמאמר מדבר על הספר החדש של דרור גרין. ניתן לקרוא את הספר באתר הבא: http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4

ד"ר קפלן שלום רציתי לקבל את דעתך על שאלתי לגבי הפרעה סומטופורמית שכתובה למטה אודה על מענה

נטלי עניתי לפני מספר דקות בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי בעיה ואני רוצה לשתף אותך בה, בני בן 8.5 לומד בכתה ג', המורה שלו העירה לי כבר בשנה הראשונה שהיא רואה בעיה של קשב אולם היו לו תקופות שהכל היה בסדר, עכשו שוב צצות הבעיות שהילד חייב לצאת להתאוורר קשה לו הישיבה המרובה. החלטתי לבדוק את הנושא למרות שהיינו אצל פסיכולוגית והיא הסבירה גם לי וגם למורה שצריך לשנות גישה לילד. הילד ילד רגיל ככל הילדים חברותי מאוד ציוניו טובים ואפילו טובים מאוד בקיצור לדעתי מעט יותר שובב מילדים אחרים. אני אמורה לעשות לו את בדיקה TOVA ושאלתי היא באחד משלבי הבדיקה צריך לתת לילד רטלין אני מאודמאוד פוחדת הייתי רוצה לדעת קצת יותר על התרופה ומה דעתך? תודה

אהובה שלום בנושא תרופות אני מציע לפנות לאחד הפורומים הרפואיים מאחר ואני יועץ רק בתחומי פסיכותרפיה. בכל מקרה, למיטב הבנתי אין מה לחשוש מהשימוש בריטלין בעת הבדיקה. מדובר בתרופה שהשפעתה קצרה מאוד (מספר שעות) ואחרי השימוש אין תופעות לוואי. השימוש דרוש כדי לבחון האם באמת יש שיפור בקשב ובהיפראקטיביות בעקבות התרופה, תשובה חיובית לכך תתמוך באבחנה של הפרעת קשב והיפראקטיביות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 30 ורציתי לשתף אותכם בבעיות שלי האישיות כשאני מדברת עם ההורים שלי על דבר שמציק לי לדוגמא עבודה חדשה שקשה בהתחלה להבין כל דבר - התגובה שלהם היא דאגה גדולה מאוד אז הם מטיפים עליי מוסר ונותנים עצות אבל אני לוקחת על עצמי את הדאגה שלהם בצורה קיצונית ואני דואגת בעצמי ואני מרגישה אחריית על הדאגה שלהם ואני מרגישה אשמה שאני לא מספיק על "הגובה" ואז אני חותכת מבפנים ואני נסגרת. זו הסיבה שאני לא פתוחה אליהם למרות שאני רוצה מאוד להיות . אני רוצה להיות אמיתית אבל הם לא נותנים לי את האפשרות להיות אמיתית כי יש להם ציפיות. האם זה נורמלי להרגיש אחריות על הדאגה שלהם? האם זה נורמלי שאני מרגישה רגשות אשמה? אני יודעת שבאופי שלי אני מנפחת דברים ואני מאוד קיצונית לכן אני מגיבה רע ולוקחת הכל ללב . מה אתם הייתם עושים במקומי? מחכה לתגובות תודה

שלום נשמע שאת לוקחת תפקיד מאוד הורי כלפי ההורים שלך. אולי את שומרת עליהם, אולי פוחדת מתגובותיהם או מאכזבה כלשהי, שלהם ממך או שלך מהם, הרבה אפשרויות ישנן, אולם נראה שהמעצורים לא נמצאים רק אצלם אלא גם אצלך. הקשר עם ההורים הוא דבר מורכב ויש לו השפעה על גורמים רבים בחיים. סביר להניח שמה שקשה לך איתם משפיע או מספר סיפור כלשהו עליך באופן כללי. בעיקרון זה סוג הדברים שבהחלט מתאימים לטיפול במסגרת פסיכולוגית בגישה דינמית. אם תרצי תוכלי לקרוא מעט על הגישה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm אני לא בטוח שהפתרון יגיע ממשהו קונקרטי שתעשי עם הוריך, או לפחות לא באופן בלעדי בערוץ הזה. הרבה תלוי גם במודעות העצמית שלך ויכולתך לקחת החלטות פנימיות נכונות שישנו את נטייתך, לא בהכרח בכיוון של לקחת פחות ללב, אלא אולי בשינוי המינונים, העוצמות והנושאים שמגיעים אל ליבך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אני חושבת שעצם העובדה שההורים דואגים זה דבר טיבעי וזה מראה עד כמה הם אוהבים אותי ואני אותם. הבעיה היא שאני לא צריכה לקחת אחריות על הדאגה שלהם,זה דבר טיבעי ואני לא צריכבה להגיב כך. אבל גם בעיה שאבגלל שאני רוצה להגיע לציפיות שלהם אני מתאכזבת ולוקחת מאוד קשה את זה אני מאוד קיצונית באופי רואה הכל שחור לבן מאוד ביקורתיץת כלפי עצמי ורוצה להיות מושלמת ואני לא אוהבת את עצמי לא מקבלת את עצמי כמו שאני אני בטיפול פסיכולוגי כבר 3 שנים ורק עכשיו הדברים מתחילים להיות יותר ברורים לי האם יש לך טיפים או עצות איך אני יכולה לשנות גישה קיצונית שלי? איך אני יכולה לאוהב את עצמי ולקבל את עצמי? אשמח לקבל תגובתך תודה עצובה

אם מישהו מתפקד טוב מבחוץ אף אחד לא יודע שיש בעיה, אבל מבפנים הוא מרגיש שמשהו ממש לא בסדר, זה אומר שבן אדם משוגע? ועוד משהו, אם אמא של מישהו סובלת מחרדות ודיכאון גם הבן יצאה לא נורמלי?

א. לא. ב. גם לא. (ובכלל לסבול מחרדה ומדכאון לא עושה את הבן אדם לא נורמאלי).

שלום לשואל הרציני קודם כל אל תשתמש במושג "משוגע", זה מושג שהיה תקף בתקופות פחות מתקדמות בעולם וכיום יש ראיה אחרת על פסיכולוגיה. אפילו אם יש איזשהי בעיה, זה לא הופך אותך ללא נורמלי ולא שפוי. בנוסף לכך, עולם מודרני הוא עולם מלחיץ ובמיוחד בישראל שכאן מתווספות בעיות בטחוניות, כלכליות וכד'. תתפלא שהרבה אנשים סובלים מאיזשהי מצוקה פסיכולגית, רק שאו שהם לא הכירו עדיין בכך או שהם פשוט מסתירים את זה. בקשר לשאלה 1: אם אתה חש מצוקה אישית (אפילו שכלפי חוץ הדבר לא נראה) אך לא בטוח לגבי כך אתה יכול להתייעץ עם מישהו מקצועי בתחום או עם מישהו שמבין בעניין. מדובר בשאלה של הסתגלות, כלומר עד כמה הדבר הזה שמציק לך משבש לך את חיי היום יום. יש אנשים שסובלים מהפרעה מסוימת אך הם מצליחים להתמודד עימה והדבר לא משבש להם את חייהם, אז אין צורך לפנות לטיפול. כל עוד הדבר לא מזיק לאדם עצמו ולסביבה אז אין צורך גם בטיפול. חשוב לי להגיד לך שאם יש משהו שמציק לך, עדיף לטפל בזה בהקדם האפשרי כי המצב יכול רק להחמיר אם לא מתמודדים עם זה. אני יכולה להביא את עצמי בתור דוגמא - גם אני אף פעם לא שידרתי כלפי חוץ שמאוד רע לי אך מבפנים התפוצצתי ובאיזשהו שלב זה הגיע למצב שכבר אי אפשר היה להסתיר זאת וזה גרם לי לדכאון. אך מצבי משתפר אז אני אופטימית. בקשר לשאלה 2: בתחום הזה אני לא בקיה אבל לדעתי לא בהכרח, כלומר אם אמא סובלת מדיכאון וחרדה אז גם את תסבול מזה. תחכה לתשובה ממנהל הפורום. בהצלחה וכל טוב

לשואל שלום ראשית את נושא השיגעון אני מציע לשים בצד. מדובר במונח שיפוטי שההקשר היחידי בו כדאי להתייחס אליו הוא העובדה שאתה מאוד מודאג וניתן להבין את העוצמות של הדאגה בעזרת החשש משיגעון. בהחלט יתכן שמישהו יתפקד כלפי חוץ לכאורה בסדר, אבל מבפנים ירגיש שמשהו לא בסדר. על פי רוב זה רק עניין של זמן עד שזה גם ישפיע על התפקוד בחוץ ולכן כדאי לטפל בדברים. אם שסובלת מדיכאון וחרדה אינה מוגדרת לא נורמאלית באופן ישיר, בדיוק כפי שהתייחסתי לשיגעון קודם לכן. בכל מקרה, אין ספק שהורה שנפגע נפשית משפיע על ילדיו, בין אם בשל ההשפעה הסביבתית והקשר הבין אישי שנוצר, וגם עם מרכיב תורשתי מסויים. אני מציע שתקרא את שני המאמרים שלהלן ותראה האם הדברים הכתובים בהם מדברים אליך. אם כן בהחלט כדאי לפנות לטיפול, ולנסות עד כמה שאפשר לא לתייג את עצמך אלא פשוט לבקש עזרה, זה לא כל כך נורא ואיום ולא אומר עליך שום דבר שלילי. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ד"ר אורן, ברוכים הבאים חזרה לפורום. רציתי לדעת, על סמך ניסיונך והידע שלך- האם תופעה של תחושת גרד במקומות שונים בגוף יכולהלבוא על בסיס פסיכולוגי- חרדתי. אדם שסבל מדריכות ופחדים (לא בצורה קיצונית) וכעת חש גם את הנ"ל. האם מוכרים לך מקרים שהמדובר על עניין סומטי או תגובת טראומה של הגוף ? תודה

לוחמת שלום תודה על הברכות. בתשובה לשאלה, התשובה בהחלט כן. תופעות עור רבות כולל אלרגיות וגירודים יכולים לבוא על בסיס פסיכולוגי. אחת משיטות הטיפול האפשריות בנושא היא היפנוזה שנמצאת על התפר בין גוף ונפש ומטפלים בעזרתה בבעיות עור מסוגים שונים. בכל מקרה, לפני כל טיפול פסיכולוגי בנושא כדאי לברר את העניין לעומק עם רופא עור. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לפני כ 9 חודשים אובחנתי כסובלת מדיכאון ברמה בינונית. הנני מטופלת בתרופת לוסטרל ונמצאת גם בטיפול פסיכולוגי. מזה חדשיים מצב רוחי יציב ונראה כי מצבי מתחיל להשתפר (למרות שמדי פעם צצות חרדות למיניהן, אבל אני עובדת על כך קשה מאוד). לאחרונה חלו שיבושים במערכת העיכול - אני סובלת מעצירויות, יש לי הצטברות גזים מדי פעם כמו כן שמתי לב כי הווסת הפסיקה להיות סדירה וכואב לי לקיים יחסי מין ובנוסף לכך יש לי נשירה חזקה של שיער והשיער הפך להיות יבש (וחוץ מזה הכל טוב :)). בבדיקות רפואיות לא היו שום ממצאים חריגים.האם מדובר בהפרעת סומטיזציה, כלומר בשיבושים גופניים שאין להם מקור אורגני? ואם כן, האם התופעות יחלפו עם הזמן? יש לציין כי בעבר היה לי עצירויות ונשירה בשיער שלאחר שנה בערך חלפו. לאחרונה קראתי כתבה על הפרעות סומטופורמיות שבה היה כתוב כי קשה להחלים מהפרעות מסוג זה. האם זה ייתכן? אני דווקא תמיד חשבתי שהתופעות אמורות לחלוף כשאדם הופך ליותר רגוע. תודה

את לא מציינת את גילך שיכול להיות רלבנטי במקרה זה. לגבי הלוסטראל , ממה שקראתי בפורומים השונים, רבים מדווחים על כאבי בטן כתופעת לוואי, אך בתקופה הראשונה של לקיחת התרופה. נשירה יכולה לנבוע מרקע הורמונאלי, או מחסר ברזל, ומגורמים נוספים. הייתי מבקשת בדיקות הורמונאליות יסודיות ביותר, הרבה פעמים שם נמצאת התשובה. (קל לרופאים לפטור אותך בטענה שמדובר במתח , אך אל תוותרי). (פני לאנדוקרינולוג יסודי).

נטלי שלום ראשית אני מציע לא להתרשם ממאמרים שכותבים שאי אפשר לטפל בבעיה או שהיא כרונית. מה שאת מספרת הוא שעברת תקופה קשה וכעת את מחלימה ממנה. את נמצאת בטיפול של שני אנשי מקצוע, פסיכיאטר ופסיכולוגית שבוודאי מכירים את התופעות הללו ויוכלו לתת לך ייעוץ אישי ושמתאים בדיוק למה שקורה לך. כל התופעות שאת מתארת הן בנות חלוף ואני מציע לעסוק בריפוי הגוף והנפש ולא לתת לשום דבר לרפות את ידיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופל בדיכאון כבר חצי שנה בערך ואני לא רואה שום התקדמות עדיין בא לי לבכות כל הזמן ואני אף פעם לא רגוע, אף פעם! רוב הזמן אני אדיש אבל מבפנים עצבני ורוגז מיוחד שאני לא לוקח את התרופות זה מחמיר שמתי לב בזמן האחרון שיש משהו שמרגיע אותי ולצערי זה לחתוך את עצמי חתכים קטנים מסכין שגורמים לי ליהיות לא מרוכז בעצמי כל כך אני לא רוצה להתאבד או משו פשוט הכאב הקטן גורם לי ליהיות מרוכז בו ולא בדברים אחרים שאני חושב עליהם וסובל בגלל זה אני לא נוטל תרופות הרגעה ומשוממה נראה לי שאלה תרופות שאני צריך האם יש תרופות שאני יכול לקחת ללא מרשם רופא בשביל פשוט ליהיות יותר רגוע ולא לחשוב כל הזמן בתודה רבה אלון

ואני יודע שזה נשמע מטורף אבל אני בטוח ב100 אחוזים שזה כמעט הכל נובע מכתובת קעקע שעשיתי ועכשיו אני מתחרט עליה ואני אומר את זה לכולם אבל אף אחד לא מקשיב לי ומאמין לי

בחור צעיר, חבל על הזמן שלך ועל החיים שמתבזבזים ! רוץ לפסיכיאטר מה שיותר מהר ובקש טיפול תרופתי. במצבך, ללא טיפול אתה יכול להדרדר נפשית, חבל, חבל, חבל.

אלון, אתה כתבת את ההודעה בקשר לקעקוע? אם כן, ולדעתך זו הסיבה, אתה יכול להסיר אותה. אבל זה לא יפתור את הבעיה. כתבת שאתה בטיפול כבר חצי שנה - טיפול פסיכיאטרי בלבד? אני מקווה שאתה מעדכן את המטפל שלך בקשר לפציעה העצמית. ביחד תוכלו למצוא דרך אחרת, בריאה יותר ומזיקה פחות, להתמודדות עם הדברים שגורמים לך סבל עד כדי כך שאתה מעדיף לפצוע את עצמך; למעשה אתה מחליף סבל, שאין לך כרגע שליטה עליו בסבל שבו אתה - לכאורה - שולט יותר. בקשר לתרופות הרגעה. כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר בעניין, ולא לקנות על דעת עצמך (אלא אם אתה קונה משהו טבעי כגון רסקיו רמדי).

אלון בתור אחת שהתנסיתי בדיכאון ועדיין הוא לא חלף לגמרי, אני יכולה להגיד לך כמה אני מבינה את מצבך הקשה. זאת תחושה נוראית שאי אפשר לתאר, אך מה שחשוב שיש לזה פתרון. אם מצבך קשה כפי שאתה מתאר, סביר להניח שטיפול פסיכולוגי (שיחות בלבד) לא יעזור לך וחבל לבזבז את הזמן. גש לפסיכיאטר ע"מ לקבל תרופה ואל תקח תרופות על דעת עצמך. אני נוטלת תרופת לוסטרל והיא עוזרת לי, אבל לא מספיק רק ליטול תרופה אלא חייבים גם טיפול נפשי ע"מ לעבד את כל הנושאים המעיקים עליך כדי שבעתיד תוכל לתפקד ללא תרופה ובצורה טובה יותר. מה שחשוב אל תתייאש, מדובר בתהליך אז אתה חייב להיות חזק ולקוות שיהיה רק טוב. בהצלחה

אלון שלום לא תמיד הטיפול מהיר ולעיתים נדרשת תקופה עד שהתרופה הנכונה נמצאת ועושה את העבודה. כמו כן רצוי להיות גם בטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול התרופתי. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לכך, את הייעוץ המתאים יכולים לתת לך רק אנשי המקצוע שבאמת מכירים אותך כבר חצי שנה ויכולים להסביר מה עובד ומה לא עובד, ואולי גם מדוע הדברים קורים כך. אני מצרף קישור לנושא דיכאון שאולי כדאי שתקרא. לגבי החתכים, מדובר בתופעה מוכרת, אכן לא בהכרח שאתה מבטא ע"י החתכים רצון אובדני, אבל זה מצביע על קושי משמעותי בו אתה נמצא. אנא ספר הכל לגורם המקצועי עימו אתה בקשר כדאי שאפשר יהיה לעזור לך. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לפעמים יש מצב שאין כ"כ קומניקציה עם המטפלים והם לא ממש משפיעים עלייך כי אתה לא הכי מתחבר אליהם אז אולי תשקול להחליף אותם באנשי מקצוע אחרים באותו התחום.

שלום, איני יודעת אם הגעתי לפורום הנכון אך אנסה את מזלי. אני מעוניינת לברר פרטים על קורס למטפלים בגישה הנוירו-התנהגותית תפקודית(NDFA), המתקיים ב"כישורי למידה" בהנהלת רפי כץ. במה בדיוק מדובר? למי הוא מיועד האם אתם יכולים להמליץ על כך? עד כמה מיישמים את השיטה בשטח? תודה רחל

רחל שלום לצערי אינני מכיר את השיטה כך שלא אוכל לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן 7.5 ולומד בכיתה ב' יש לו בעיות אלימות עוד מימי הגן. הוא אינו פוחד מהמורים ואף לפעמים אינו שומע בקולן, אלא עושה מה שרוצה. המורה אף טוענת שיש לו בעיות קשב וריכוז. חברה מורה לגיל הרך ואף מורה לחינוך מיוחד אמרה לי שבמקרים כאלו מפנים לנוירולוג ואם יש צורך אף נותנים רטלין האם זה נכון? אילו תופעות לואי יש לרטלין?

אסתר שלום כדי להחליט על הטיפול המתאים לצריך לאבחן את בנך. ריטלין היא תרופה שניתנת במקרים של אבחון הפרעת קשב והיפראקטיביות ולא ניתנת באופן אוטומטי. אמנם אלימות יכולה להיות תגובה לבעית קשב והיפראקטיביות אבל היא יכולה להיות תגובה רגשית גם לדברים רבים אחרים. לכן אינני חושב שצריך להסתפק בבדיקה נוירולוגית שכן ההיבטים הרגשיים והפסיכולוגיים אינם מקבלים מענה במפגש כזה. אני מציע לפנות לפסיכולוג המתמחה בילדים ולבקש אבחון מתאים. במידת הצורך תופנו לרופא מומחה לקבלת התרופה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת אם יש איזה שהיא קבוצה תמיכה לאנשים הסובלים מחרדות בירושלים או היכן ניתן להשיג מידע אם ישנה קבוצה כזו. תודה

אתי שלום אינני מכיר קבוצה כזו בירושלים. אני מציע לנסות להתקשר למרפאות בריאות הנפש בירושלים ולמכונים הפרטיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תשאלי באתר מסע אל העצמי.

שלום לדר' קפלן. האם שמעת על מקרים של אנשים המדברים עם עצמם? האם זו מחלה נפשית? והאם יש שם לתופעה/מחלה זו? כדי לתת תמונה ברורה לגבי המקרה אני אתאר קצת בפירוט. אנשים שכשהם נמצאים לבד מדמיינים שהם בתוך סיטואציה מסויימת , מדמיינים שאנשים נוספים משתתפים עמם באותה סיטואציה וממש מנהלים שיחות אם האנשים (שכביכול נמצאים איתם). האם זה מוכר לך ? ואני יודעת בוודאות שיש דבר כזה. בתודה מראש, רננה

רננה, זו תופעה שרואים המון אצל ילדים צעירים, כשיש לגיטימציה לתת דרור לדמיון. כל זמן שאנשים מודעים לכך שהסיטואציה היא פרי דמיונם, ואינם מאבדים את הקשר עם המציאות, אז לא מדובר במחלה, אלא בדרך מסויימת - שאולי לא כ"כ מקובלת כשמדובר באנשים מבוגרים - לפתור מצבים מסויימים (מעין התייעצות עם המדריך/ים הפנימי/ים), כי לפעמים דיבור בקול רם עוזר לחשיבה. לעומת זאת, אם אנשים משוכנעים לחלוטין שהסיטואציה מציאותית, ושאכן נמצאים עימם עוד אנשים, אז כבר מדובר בפסיכוזה. (ראית את הסרט "נפלאות התבונה"?).

רננה שלום דיבור עצמי איננו חריג. בסופו של דבר אנשים חושבים בראשם תמיד, וזה הרי סוג של דיבור עם עצמם ללא קול. בהחלט קורה שבמצבים מסוימים אדם ישקע לתוך עצמו ולהרהוריו וידבר בקול רם. אם זה קורה לעיתים קרובות ובנסיבות מביכות מבחינה חברתית זה דבר שכדאי לחשוב עליו. אם זה קורה בין אדם לבין עצמו ולא כרוך במחיר חברתי כלשהו אין בכך כל רע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני מחפשת תשובות ואני מקווה שהפורום הזה יוכל לעזור לי.לפני שנה ממש בתקופה הזאת התחלתי לצאת עם בחור.היינו ביחד 3 חודשים ודברים מסוימים העיקו על היחסים שלנו.אנחנו שונים ולא הצלחנו לגשר על השוני עד שלא יכולתי להמשיך בקשר הכואב ונפרדתי ממנו.הפרידה הייתה מאוד קשה.במשך 4 החודשים אחרי הפרידה הייתי שבורה,ממש איבדתי את העשתונות והייתי על סף התמוטטות.בערך בתקופה הזאת התחדש הקשר בינינו .העניין הוא שמאז שחידשנו את הקשר הטלפוני אני נורא מבולבלת.אני מרגישה שאני לא יכולה להיות איתו אבל גם קשה לי בלעדיו.שוב נפרדנו לפני חודש לאחר שניסינו לצאת כמה פעמים .הבעיה שלי היא שהשכל והרגש התערבבו לי .אני לא יודעת מה אני מרגישה: אוהבת,שונאת,כועסת .נהייתי אדישה כל דבר אני לוקחת קשה.מה שמקשה עליי להבין מה עובר עליי כדי שאני יוכל להתמודד גם איתו עכשיו כשהוא רוצה להמשיך את הקשר אבל מסרב לרדת מהאגו שלו ומצפה ממני לוותר על העקרונות והרגשות שלי במיוחד כשהוא יודע כמה סבלתי בגללו. מקווה שתוכלו לעזור לי ולו במעט כדי שאוכל לעזור לעצמי

ש. שלום! הקושי להפרד מקשר רומנטי- ידוע, מוכר ונפוץ ביותר. (וגם מניסיון אישי...).במיוחד כשמדובר באהבה ראשונה. הוא מלווה בהמון פחדים וחששות, כמו - אולי אני טועה וזה הקשר הנכון בשבילי, הפחד להשאר לבד ועוד. מטבע הדברים, כאשר בטחונך העצמי נמוך - הקושי רב אף יותר. אינני יכולה לשפוט את המקרה הפרטי שלך , אך מנסיון- כאשר מתחילים לצוץ סימני שאלה וספקות - הם לא נעלמים. את בעצמך מעידה שגם כאשר חודש הקשר - הבעיות לא נפתרו. בסופו של דבר את זו שתצטרך לעשות את ההחלטה שלה, אך עצתי היא, לא לתת לפחדים ולחששות להחליט בשבילך! הקושי העיקרי הוא בתקופה הראשונה לאחר הפרידה, ועל אף שזה נשמע כקלישאה - הזמן מרפא אותו! אפשר לנצל את הזמן הזה לעשייה בתחומים אחרים, לבניית עולמך הפרטי ולחיזוק הביטחון העצמי. וברגעים הקשים - אל תשכחי להזכיר לעצמך מה גרם לך להפרד מלכתחילה. בהצלחה.

יעל תודה על התגובה. עשית לי קצת סדר בראש ואכן את צודקת את התקופה הכי קשה שהייתה מלווה בדכאון עמוק אכן עברתי בחודשים הראשונים לאחר הפרידה.אני לא יודעת אם את עוסקת בתחום הזה או לא, אבל בהחלט עזרת לי להבין.תודה

ש שלום ראשית אני מקווה שהשכל והרגש ימשיכו להתערבב זה בזה. כאשר מדובר באהבה ויחסים בין אישיים אי אפשר להיות רציונליים לגמרי, ורצוי כמובן לא להיות רגשיים בלבד. החלטת להיפרד מבן זוגך מסיבות כלשהן. יתכן שהסיבות הללו מאוד נכונות עבורך גם היום ואז עם כל המשיכה לחזור אליו ואל האהבה צריך להמשיך הלאה ולקוות שבקשר הבא תמצאי מישהו יותר מתאים. הבעיה בדברים הללו היא שההחלטה האם בן הזוג אכן מתאים או לא, מאכזב או עונה על הציפיות, היא לא מדע מדוייק. אין בן אדם מושלם ואין קשר מושלם ולפעמים מגיעים למסקנה בדיעבד שעדיף להתפשר על משהו כל עוד האהבה מנצחת. עם זאת, אסור להתנתק מהאינטואציה האישית ואם את מרגישה שבאמת זה לא מתאים כדאי להתרחק ולהימנע משיחות הטלפון שרק יכאיבו לך. לא כתבת מה היתה הבעיה ומדוע הקשר הזה נוגד את עקרונותיך והרגשות שלך. הכל נשמע באמת מבולבל ולכן כדאי לחשוב על כל העניין בצורה עמוקה כדי שתהיי בטוחה שהחלטותיך נכונות. עם קיימת צומת התלבטות משמעותית כדאי אולי להיעזר באחרים, חברים וקרובים או אף פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נוטלת באופן קבוע פלוטין ולוריוון. נמסר לי שבמהלך הריון אוכל להמשיך ליטול את הפלוטין אך לא את הלוריוון. שאלתי היא: האם ישנה תרופה חלופית ללוריוון אותה אוכל לקחת במהלך הריון? תודה.

נועה שלום הפורום הזה דן בנושאי טיפול פסיכולוגי בלבד ולא בתרופות. אני מציע לפנות לפורום פסיכיאטריה בנושא. אולם מעבר לכל אני מציע שאת המידע הזה תבדקי עם הפסיכיאטר המטפל בך ורושם את התרופות. יש לך אפשרות גם להתייעץ בקו הריופון בו נותנים המלצות ועזרה בנושא תרופות והריון 08-9779309 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אבקש את עזרתכם במציאת מאמר על חרדת נטישה אצל ילדים ותינוקות, אשמח לקבל אותו למייל שלי, אם אפשר ולא רק את שמו של המאמר. בתודה גדולה מרראש, יעל.

יעל שלום חרדת נטישה אצל ילדים הוא שם כללי להרבה מאוד חומר שנכתב בנושא ואין מדובר במונח פשוט שניתן להבין ולהגדיר אותו. כדי להגיע לחומר שבו את אכן מעוניינת תצטרכי להגדיר בצורה יותר מדוייקת מהי הבעיה או הנושא בגלל את מחפשת את החומר, מהו גיל הילד וכו'. מקום מוצלח להתחיל ממנו הוא מנוע החיפוש גוגל, פשוט הקלידי בתוכו את המילים חרדת נטישה וכן ילדים או תינוקות ותקבלי חומר רב. www.google.co.il ישנם ספרים שלמים על הנושא, בעיקר באנגלית, רובם קשורים לפסיכולוגיה התפתחותית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה המהירה!

שלום ! אני מעונין לקבל המלצות למטפלים בצורת CBT לחרדה. המרפאה שלי ממוקמת ברחובות, כך שעדיף מטפלים באיזור. תודה על עזרתך! רוברט הופמן רופא משפחה

כדאי לברר עם ד"ר פנחס דנון- פסיכיאטר ומנהל מרכז קהילתי לבריאות הנפש ברחובות.

תודה על השם. מה דעתך על CBT לחרדה/ PANIC DISORDER ? יעיל? איזו "קורס טיפולי " מדובר? מה ניסיונך? רוברט הופמן

אני מטופלת מזה 4 חודשים במרוניל SR כדור ליום וקלונקס 0.5 בוקר כדור וערב כדור. המצב לא משתפר אחרי תקופה זו מהי דרך המלצתך. לידיעתך אני בת 33אמא ל 3 ילדים עקרת בית ותופעות החרדה החלו לאחר הלידה ה-3 כחצי שנה אחרי הלידה. ההרגשה היא דופק בידים ברגלים וזרמים בגוף וחוסר שקט שזוהי הרגשה לא נעימה בכלל חוויתי בעבר גם תופעות חרדה ויש לי מושג מה זה אך לוקח זמן רב עד שאני יוצאת מהמשבר הזה. בעקרון לא רע לי בבית יש לי 3 ילדים מקסימים ובעל טוב אך התחושות הללו רודפות אותי ואני לא יודעת איך לצאת מזה מהר ולהרגיש כמו שתמיד הרגשתי בחורה נאה שאוהבת את החיים אוהבת לחיות ושוב ההרגשה הזו לא נותנת לי לחיות טוב כמו שתמיד הרגשתי. אז אודה לך אם תוכל לענות לי מה עלי לעשות כדי לצאת מהחרדות כמה שיותר מהר ולהמשיך לחיות ברמת חיים טובה יותר.

ד"ר הופמן שלום אני מכיר פסיכולוגית בגדרה שעובדת עם EMDR ובגישה קוגניטיבית. אני לא יודע אם מדובר בהכרח ב CBT פורמאלי. במידה ותרצה את הטלפון שלה אנא שלח אלי מייל כיוון שאני נמנע מלפרסם טלפונים על גבי האינרנט: [email protected] בעיקרון במרפאת בריאות הנפש ברמת חן יש מחלקה לטיפול ב CBT. כדאי לדעתי לברר גם בקרב הפסיכולוגים בבי"ח קפלן. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתבת כי ציינתי קודם שבתי בעייתית וקיבלה תיוג.לא תייגתי אותה, וציינתי קודם לכן כי היא בעייתית בכך שהיא לא מוותרת, היא מאוד עקשנית, המילה האחרונה חייבת להיות שלה והיא לא מקבלת סיבות שלא נראות לה מוצדקות, מהבחינה הזו היא בעייתית, כמובן שיש לה צדדים אחרים טובים מאוד: היא חברותית, ילדה עם בטחון, יודעת לבטא עצמה בצורה טובה, בעלת שפע עשירה וחכמה. רוב הויכוחים סובבים סביב הכנת שיעורי הבית, היא מגיעה מבית הספר לבד הביתה (אם כי בשנה שעברה היתה בצהרון), אך גם אז וגם היום מכינה את השיעורים בצורה חלקית מאוד רק כדי לסיים, וזאת לא בגלל שהיא אינה יודעת, אלא בגלל שאינה רוצה מספיק. לשאלתך היכן בעלי בתמונה, אני משיבה שהיחסים בין בעלי לבנות הם טובים מאוד, היחסים שלו עם הבת הגדולה מעולים והיה מטיב עמה אם הוא היה יכול לשבת אתה ולעזור לה בשיעורים, אך הבעיה היא שבעלי לא מגיע הביתה לפני השעה 20:00, ואז נותר לו רק כ-20 דקות לשהות במחיצתה ובבוקר הוא נמצא אתה כשעה, כוון שאני יוצאת לעבודה מוקדם והוא שולח אותה לבית הספר. יש בינו לבין הבת הגדולה יחסים של כבוד, היא מכבדת את מה שהוא אומר ומצייתת לו, אני לא חושבת שזה מפחד, אלא מכבוד אליו. יכול להיות שהדבר נובע גם מהזמן הקצר שהיא נמצאת אתו ובזמן זה היא לא רוצה "לעצבן" אותו. אם היא מתחצפת כשבעלי נמצא בבית, הוא מיד קורא לה לסדר, ואומר לה שהוא לא מוכן לשמוע אותה מדברת ככה אל אמא ושתעשה כל מה שאמא אומרת לה, אך הוא לא נמצא הרבה בבית. לתגובתך אודה.

ל שלום מתגובתך נראה לי שהרגשת שאני מבקר אותך וזו בהחלט לא היתה כוונתי. נשמע שהמצב גורם לך תסכול ותחושות לא נעימות שגוררות אותך למריבות עם הבת, למרות שאינך רוצה בכך. השאלה כיצד את קוטעת את מעגל הקסמים אליו נכנסת עימה. משהו קורה לה ללא ספק והיא מעבירה אליכם ההורים מסר כלשהו דרך התנהגותה שמבטא גם כעס או מצוקה. כפי שציינתי, לפעמים יועץ חיצוני יכול לראות ולעזור בדברים פשוטים שכשנמצאים בתוך הקלחת לא תמיד אפשר לראות לבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 25, לא עובד כבר חצי שנה. לאחרונה צצות לי בראש כל מיני מחשבות מוזרות ואני מנטרל אותן. הייתי רוצה לדעת איך להתמודד עם מחשבות שצצות ללא שליטה בהן ( איך לא יצוצו לי מחשבות מוזרות ).

נועם שלום השתמשת בכותרת חרדה כדי לתאר את המצב, אני לא בטוח שבהכרח מדובר בחרדה או בחרדה בלבד ובמצב שנוצר כדאי לפנות לייעוץ מקצועי, לתאר את המצב ולקבל המלצה לגבי הבעיה ופתרונה. מאחר ויש בוודאי קושי כספי אחרי חצי שנה ללא עבודה כדאי להיעזר בהורים או לפנות לקופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 20+ ואני מרגישה מאוד עצובה, יש לי מחשבות עצובות ואני חושבת הרבה על המוות וסוף החיים למרות שאני בתחילתם...אני במערכת זוגית יציבה ואוהבת, יש לי חברים טובים ומשפחה חמה, וכאילו אין סיבה לכך. זה בכל מתבטא בחיים שלי - בכך שאני לא מצליחה להתמיד בעבודה/לימודים,ואני גם מטופלת בלוסטרל, ובשיחות עם פסיכולוג...למרות זאת, אני לא חשה בשיפור ואני מרגישה שאני מחוץ לחיים. אמא שלי נפטרה לפני שלוש שנים ממחלה, אני מתגעגעת אליה מאוד, אני מרגישה שהלב שלי נקרע, ואני פוחדת שלא אוכל לחזור להיות מי שאני, ושלא אוכל להיות שמחה בלעדיה. כואב לי ועצוב, ואני מסתכלת על החיים כצופני סכנה, כאב ומוות...אבדה לי שמחת החיים.

טל שלום התיאור של הדברים כבד ועצוב, נשמע שבאמת עוברת עליך תקופה קשה מאוד ודיכאונית. התמיכה הסביבתית שיש לך והטיפולים עשויים בהחלט להיות קצה חוט לפתרון אבל יתכן שתצטרכי להיעזר בסבלנות רבה. אני מקווה שאת הדברים שכתבת פה את גם מעלה בטיפול הפסיכולוגי כי זו באמת המסגרת הנכונה להתמודד איתם. בכל מקרה, אני מצרף קישור למאמרים על דיכאון ועל חרדה. אני מציע שקראי אותם ותנסי לבדוק אם את מתחברת לאחת ההגדרות המופיעות שם. לפעמים אבחון עצמי נכון והבנה עמוקה יותר על אופי הבעיה עשויים לעזור כדי להתמודד ולשנות את המצב. http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית ברצוני להביע את הערכתי לכל הרופאים שנוטלים חלק באתר עוזרים ומיעצים- כל הכבוד. יש לי 3 ילדים, בן14.5 , בן13 ובת 9. אני ובעלי מאוד מוטרדים זה זמן מה מבננו הבכור. בשנה האחרונה חל שינוי במצבו החברתי. הוא הפסיק לצאת ולבלות, לא נמצא כלל בקשר עם חברים מעבר לשעות הלימודים, אף חבר לא מתקשר אליו. היו לו שני חברים קרובים בכיתתו עוד מבית ספר יסודי שאיתם בילה , אך לאט לאט הקשר הלך והתרחק, הפך לחד צדדי עד שבני התייאש והפסיק להתקשר. שאלתי אותו מה קרה, הוא מאוד סגור ולא משתף, אך בשיחה שקטה ב4 עניים סיפר שחבריו נותנים לו את ההרגשה שהוא לא רצוי, הוא בכה ואמר שהוא לא יודע למה הם שינו את יחסם כלפיו. עכשיו הוא אומר שאין לו צורך בחברים וטוב לו ככה להשאר בבית. המצב נמשך כבר 10 חודשים בערך.הוא מבלה את זמנו לבד ,מחשב, טלויזיה ושיעורים. שני האחים שלו מאוד חברותיים, נפגשים ומבלים הרבה עם חבריהם. הצעתי לו להתחבר עם ילדים אחרים מהכיתה והוא התקרב לילדים אחרים אך הקשר לא ממשיך מעבר לשעות הלימודים. אנחנו מאוד מוטרדים, לא נראה לנו טבעי שלנער בגיל זה אין בכלל חברים ולא נפגש, לא מדבר בטלפון, לא מבלה. חלו עוד כמה שינויים בהתנהגותו, כשאנחנו יוצאים לבלות כמשפחה הוא מעדיף לצעוד קדימה לבד , הוא מבקש מאחיו שלא ידבק אליו ( עד לא מזמן הם היו מאוד קרובים וצמודים) הוא "יורד" על אחותו הקטנה ומעליב אותה. הוא ביקש ממני לא לגשת יותר למיטתו לפני השינה ולא לחבק אותו כי הוא לא ילד קטן וכו'. ברצוני לציין שהוא תלמיד טוב ושקדן, מאוד חשוב לו להצליח ואין ירידה בהשגיו הלימודיים. הוא עובר שינויים פסיולוגיים משמעותיים, גבה מאוד, הקול השתנה וכו' ושאלתנו-מה דעתך על הבעיה שמטרידה אותנו, האם עלינו לפנות לפסיכולוג,( הוא מסרב לדבר אפילו על אפשרות כזאת), אם כן איך לשכנע אותו?, כיצד עלינו לנהוג?

יעל שלום ראשית צריך ללכת עם רצונותיו של בנך. אם הוא מסרב ללכת לפסיכולוג ולצאת עם חברים לא כדאי ללחוץ עליו. עם זאת, בהחלט כדאי להמשיך ולהציע לו אפשרויות שונות להתקשרות חברתית וגם לציין שישנה אפשרות לשוחח עם פסיכולוג. כדאי לתת לו את המידע ולומר שפעמים רבות שיחה עם מישהו חיצוני שמכיר מצבים מורכבים יכולה לעזור לפתור דברים. הוא כבר יחליט האם ומתי להשתמש בהצעתכם. לפי תיאורך נשמע שאכן עוברת תקופה לא קלה על בנך. לעיתים אפשר לעזור ולשנות דברים, אך לעיתים צריך להסתכל בצער ולהמתין שהזמן יעבור לתקופה טובה יותר. אני מבין את דאגתך וצריך להמשיך ולשים לב למה שקורה לו, אך לא להידחף יותר מדי. הוא מחפש את מרחב המחיה שלו ובהחלט כדאי לכבד אותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

כל בקר אני קמה עצובה. ככה במשך היום אני בסדר גמור- מתפקדת ואפילו שמחה כאדם נורמלי- אך בבקר כשאני צריכה לקום מוקדם - אני כמעט בוכה. בדרך לעבודה אני בוכה מכל שיר מרגש. אני יודעת שזה תסמין לדכאון אך חוץ מבבקר אני בסדר. מה עושים?

נור שלום מה שאת מתארת נשמע כתגובה של דכדוך למשהו אבל אינו בהכרח מצביע על דיכאון. השאלה כמה זמן את סובלת מהבעיה הזו והאם את מבינה מדוע הבוקר קשה לך. האם יש לך אסוציאציה כלשהי סביב אוירת הקימה והבוקר שיכולה להסביר את הדכדוך. התופעה אינה נדירה ויש אנשים שכך מתחילים את היום במשך שנים רבות. השאלה באמת מה קורה בשאר חלקי היום, האם תחושות הדכדוך הללו חוזרות גם במצבים אחרים או זכורים לך ממצבים אחרים. בכל מקרה, במידה והדבר פוגע באיכות חייך את יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר במה מדובר וכיצד לשנותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

בננו התחיל השנה חטיבת ביניים ומאז היום הראשון בוכה (לא כל הזמן, ישנם ימים טובים יותר וטובים פחות ) ויש לו הפרעות למיניהם: מחשבות רעות, סופר אותיות במילה, מילים בשורה, לא רוצה ללכת לביה"ס. הוא בעצמו מבקש עזרה ואומר שדברים אלו מציקים לו מאוד. אנחנו אובדי עצות, לא יודעים איך לעזור לו, מה לעשות?

מוטי שלום ראשית חשוב להבין האם היו לבנך קשיים חברתיים או בבית הספר גם בעבר או שהדבר החל כרעם ביום בהיר. מאחר והילד מבקש עזרה בעצמו אני חושב שכדאי לפנות איתו לפסיכולוג ילדים שישוחח עימו ויעזור לו בהסתגלות למסגרת החדשה. במידה ותרצו ניתן לפנות ליועצת ביה"ס ולפסיכולוג/ית ביה"ס לקבלת ייעוץ ראשוני. בברכה ד"ר אורן קפלן

לקחנו את הילד לפסיכולוג. היו לו 2 שיחות הבהרה ונאמר לנו כפי שאתה אמרת שניתן לשוחח עם יועצת ביה"ס או עם הפסיכולוג. יועצת ביה"ס שבו בננו לומד כרגע היא צעירה מאוד ובני לא מוכן לשוחח איתה. בעיות הסתגלות היו בגן הילדים כאשר לא הכיר אף אחד. בביה"ס היסודי לא היו בעיות כאלה. רציתי גם לציין שהילד תלמיד מצטיין ואין לו בעיה בלימודים אבל בכל זאת יש לו חששות שהוא לא יצליח ולא ידע, גם חברו הטוב החליט למצוא חבר אחר ועבר לשבת במקום אחר ולבננו מציק גם שהוא יושב לבד, הוא ילד שלא מתחבר בקלות. גם ברגע זה הוא בוכה ומבקש שאנחנו ניתן לו עצה על איזה דברים לחשוב כדי שלא יחשוב על הדברים שמציקים לו, אנחנו מנסים אך זה לא עוזר.נסינו לומר לו שיש דברים שעוברים עם הזמן אבל הוא רוצה שנאמר לו כמה זמן . בברכה, מוטי.

שלום. קודם כל זה נהדר שאתם מודעים להפרעה. אם לראות רגע את חצי הכוס המלאה. ההפרעה הזאת אכן מעיקה נורא וגורמת סבל רב, לכן כתבתי את השורה שלעיל היא שייכת ל קבוצת ההפרעות OCD (אובססיות-קומפלוסיות). יש פורום מצויין בנושא בתפוז. ותוכלו למצוא שם המון מאמרים ולרכוש ידע בנושא. כעיקרון יש שלוש שיטות להילחם בתופעה א. תרופתית. ב. טיפול פסיכולוגי התנהגותי-קוגניטיבי. ג. טיפול פסיכולוגי פסיכודינאמי, אך הוא הממושך שבכולםץ שוב, ההפרעה מציקה נורא, ואני ממש שמחה בשבילכם שאתם מודעים ושותפים.

לטלי שלום! תודה על עצתך שעזרה לנו רבות. לקחנו את בננו לפסיכיאטרית והיא איבחנה את אותו הדבר שאת אמרת לנו. הטיפול שהנער התחיל הוא טיפול תרופתי אך כנראה שלוקח זמן עד שהוא משפיע. נאמר לנו גם שכאשר תתחיל התרופה להשפיע. יהיו גם מס' מפגשים של שיחות. אך כרגע הוא נמצא במצוקה ומאוד קשה לו לפעמים קשה להרגיע אותו כאשר בוכה מאוד. בתודה, מוטי.