פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום דר' קפלן קודם כל רציתי להודות לך על קיום האתר אני בת 23, לפני 4 שנים (כן, כן 4 שנים) החבר הראשון שלי בגד בי אם החברה הכי טובה שלי (שביניהם גם קשר משפחתי) , אני לא כל כך זוכרת איך התמודדתי עם זה אז, כמובן שהיה כואב נורא, וכל הפרידה וההתנתקות היו ארוכים. 3 שנים (או יותר) אחרי זה לא יצאתי עם אף בחור אבל עד לא מזמן לא קישרתי בין הדברים אני גם לא יודעת אם אני באמת אמורה לקשר. היום אני מתחילה לשים לב שאני מאוד רגישה ליחסי חברות שלי עם בחורים שמוצאים חן בעיניי או שיש להם קשר רומנטי כלשהו איתי. ני לא יודעת אם זו קינאה רגילה (קצת מוגזמת) של בחורה רגילה או שזב איזה שהם השלכות מהטראומה. התגובות שלי מאוד מוזרות (אני לא כועסת, אני רק נסגרת בתוכי וכולם מפרשים את זה כסנוביזם שלי). איך אני אמורה לדעת אם אני צריכה טיפול או שאולי אני פשוט קנאית מטבעי? הדבר שהעלה לי חשד שאולי זה השלכות מהעבר הוא עובדה שאין לי שום בעיה לשמוע דברים או להזכר בחבר ההוא, אך איני מסוגלת לשמוע דבר על "החברה" . אם זה כן דורש טיפול, איזה סוג של טיפול? EMDA או טיפול ארוך טווח? או אולי לגשת לעובדת סוציאלית ? תודה מראש

לי שלום בין אם זו נטייה אישיותית ובין אם תוצר של טראומה יש אפשרות להיעזר בטיפול פסיכולוגי. ההחלטה נובעת לא מסוג הבעיה אלא מתחושה שיש בעיה ושאת רוצה עזרה מקצועית. סוג הטיפול יכול להיות EMDR כפי שאת מציעה, כמו גם טיפול דינמי. רצ"ב מאמרים על שתי הגישות: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

123 ניסיון

רק שתדעי שזה הכל תלוי רק בך אם תרצי למצוא לך חבר תוכלי לעשות בקלות תפעילי את הקסם האישי שלך ותאגרי כוחות להמשיך כי את פשוט מבזבזת זמן , כיף וחויה. אז אני מקווה בשבילך שיהיה בסדר בי בי חמודה

ד"ר אורן קפלן שלום רב. לא התייחסת לחששותי שתיארתי בהודעתי הקודמת: http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=408533&t=408533 האםאכן זוהי הדרך לשיגעון? האם אי-טיפול יכול להביא לידי הדרדרות במצבי ואיבוד שפיותי עם הזמן? במצבים שבהם החרדה רבה, אני מרגישה מאוד מוטרדת, במסיבות למשל, הרעשים מכניסים אותי עוד יותר לפאניקה ומשגעים אותי, ואני רוצה פשוט לברוח מעצמי כי אני לא מסוגלת לסבול את תחושות השיגעון שבי, אני גם מרגישה שעוד מעט המחשבות והפחדים יתממשו ואגרום לעצמי לאיזה סימפטום פיזי או התקף לב, והדבר מגביר עוד ועוד את הלחץ וחוסר היכולת להרגע. אני באמת מפחדת שאני משתגעת...לא במובן שאני לא מודעת למה שקורה סביבי, אלא במובן שאאבד את השליטה על עצמי ולא אוכל להרגע, ואכנס לאיזה סחרור שלא אוכל לצאת ממנו, ויצטרכו לאשפז אותי. מה דעתך? האם זה יכול לקרות? שאלה שנייה, איך בכל זאת אוכל לטפל בעצמי. האם כל ההרגשות הקשות והאפלות שהתפתחו עם הזמן (אם בגלל החרדות שלי ואם בגלל התופעות של התרופות, שבדיעבד כנראה לא התאימו לי) וכן החלומות הקשים והמתישים יעברו מתישהו? או שאני צריכה ללמוד לחיות חיים "על הקצה" (גבול השפיות-שיגעון). כאמור שיחות ותרופות לא עזרו לי. ניסיתי פעילות גופנית, דיקור וביופידבק אבל המצב לא השתנה. מה עוד ניתן לעשות, אם בכלל? אני עדיין צעירה והמצב משפיע מאוד על בטחוני העצמי והדימוי העצמי. אשמח לתשובה מפורטת, וכן להפנייה (שם וכתובת) לטיפול שריפא אנשים כמוני, אם קיים. תודה רבה על כל עזרה, נעמה

נעמה שלום למעשה התייחסתי לחששותיך. את מתארת מצוקה וחששותיך הם חלק מהתמונה הכללית. כפי שכתבתי גם קודם אני חושב שאת צריכה לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית, שילווה אותך במשך זמן ממושך עד שתווצר רגיעה של ממש. אין לצפות לשינוי מהיר. כל השיטות שאת מתארת שניסית הן שיטות קצרות מועד שמנסות להתמקד בבעיה ממוקדת. אני לא חושב שהבעיה שלך ממוקדת רק במשהו אחד אלא יש מצוקה כללית שנובעת כנראה ממקורות שונים. במידה ואת מאזור המרכז אשמח להפנות אותך לפסיכולוג או פסיכולוגית מתאימה. תוכלי לכתוב אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. אם את ממקום אחר תצטרכי לברר עם גורמים מקצועיים באזורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תגובתך, אבל לא קיבלתי תשובות לשאלותיי. לגבי טיפול דינמי ממושך התנסיתי בו במשך זמן ארוך טווח אך הוא לא סייע לי בעבר. עובדה שהרופא בכללית לא נענה לבקשותיי בעבר לנסות לחזור על הטיפול, כי גם הוא היה ער לעובדה שלא היתה שום התקדמות...

היי נעים לי לקרוא את התשובות שלך לפונים. אתה עונה לעניין,סבלן ורגיש בתגובותיך . הייתי חייבת לכתוב. במקום לשמור בפנים (זה לא בריא, דרך אגב).

הלוחמת שלום תודה על דבריך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אודה לכם אם אם תוכלו לעזור לי בבעיה שיש לי ולחברתי. אני בן 27 וחברתי בת 22.5. אני מאוד אוהב אותה והיא אוהבת אותי. אנחנו מסתדרים מצוין ביחד ואנו מאוד רציניים לגבי המשך הקשר. הבעיה היא שהוריה מנסים כל הזמן להגביל אותה בזמן ובתחומי פעילותה. הם לא מוכנים שהיא תישן אצלי (למעט יום שישי), הם לא מוכנים שהיא תצא באמצע השבוע שלא לדבר על לגור איתי, שזה ממש מפחיד אותם. בכלל הם מתיחסים אליה קצת כאל ילדה קטנה. יש לציין כי הם מכירים אותי והם מחבבים אותי ובכל זאת הם מגבילים אותה. חברתי חוששת להתעמת איתם בנושא מכיוון שהם טוענים שאם היא לא עושה מה שהם אומרים לה אז היא לא מכבדת אותם. להערכתי החשש הגדול שלהם הוא שהיא תעזוב את הבית והם כאילו ייאבדו אותה. מה עושים? האם היא צריכה לפעול כפי רצונה או שמה היא צריכה לשמוע בקולם כדי לא לפגוע בהם?

חברתך כבר ילדה גדולה, בת 22. אבל עושה רושם שהיא לא מכירה בעובדה זו ועדיין נוהגת כמו ילדה,שצריכה לרצות את הוריה. חבל שהוריה לא מבינים שהיא כבר בוגרת עם חיים משלה, שעליה לחיות אותם ללא התערבות שלהם. לצערי, עד שהיא לא תבין את זה בעצמה, שהיא חופשייה לעשות מה שהיא רוצה , המצב לא ישתנה. אתה אולי רואה את השתלטותם, אבל היא לא. וההורים הם שלה, לא שלך. לטעמי, הדבר הכי טוב בשבילה היה לעבור לגור מחוץ לבית וכך להיות יותר עצמאית ולהחליט יותר עבור עצמה. להגיד- עד כאן, אלו הם חיי ואני קובעת לגביהם, אפילו לומר זאת להוריה, גם אם הם לא יבינו זאת, לעשות את הצעד הזה. אבל שוב, אדם צריך להיות בשל לעשות את הצעד הזה. ואם אומרים לה ומשוחחים איתה והיא במקום אחר, צריך לחכות שהיא תבשיל ותרצה לעשות שינוי בחייה. מה שלא נראה כך כרגע.

יניב שלום ניתן לפרש את הקשר עם ההורים כשתלטנות, אבל אז גם חברתך היתה מתייחסת לזה כך ואולי מורדת בשתלטנות זו. יש משפחות שחיות עם קודים תרבותיים מסורתיים יותר והפתיחות ליחסים זוגיים לפני הנישואין מוגבלת. אפשר בהחלט לכבד את המסורת ולא בהכרח שמדובר בשתלטנות. ההחלטה כיצד להתמודד היא שלך בת זוגך ושל שניכם ביחד. עליכם לדבר על הדברים ולהגיע להבנה והחלטות משותפות האם לעשות דבר מה כדי לשנות את המצב, מה לעשות, ומתי לעשות זאת. כמובן שצריך לקחת בחשבון את המחיר מול התועלת בהחלטות, שכן בהחלט יתכן שהן תהיינה כרוכות בעימות עם הוריך של חברתך. אחת האפשרויות היא ליזום שיחה כנה בינה לבינהם או אפילו ביניכם לבינם בנושא. מאחר ושניכם אנשים בוגרים ועל פי כל כלל וחוק רשאים לעשות כל העולה על רוחכם, הרי שהמצב הקיים הוא בסופו של דבר בחירה ולא רק כורח המציאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ד"ר, אני בכיתה י',ואני חושבת שאני די שתלטנית. אני מרגישה מזה זמן רב שכאילו האישיות שלי מחולקת ל-2: צד אחד שלי הוא רגיש מדי וביישן כזה ששותק ליד אנשים ולפעמים גם עצוב וחובב ספרות, והצד השני הוא ממש ההפך! אני נעשית צינית ושנונה ורעשנית שעושה הכל לתשומת לב,ואוהבת להיות על הבמה וכאלה. הביישנות שלי התחילה בילדות,כי הייתי ילדה שמנה (ועדיין יש שרידים לזה,אבל זה כבר לפורום אחר... :),ופתאום זה השתנה.אמרו לי פעם שאולי בגלל שאני שמנה,אז הביישנות שלי נובעת מכך,וגם פתאום הרצון שלי להתבלט. בכל אופן,בגלל הצד היותר רועש שבי,אני נוטה להתחבר עם אנשים ביישנים,כי הם כאילו מאפשרים לי להיות הבולטת יותר בקלות,מבין? אז פעם הייתה לי חברה ממש טובה שהייתה ביישנית,ואז היא השתנתה והפכה להיות רועשת יותר ודומיננטית. הרגשתי אם זה די רע,אבל לא ראיתי בזה תבנית או משהו כזה. השנה הגעתי לבית ספר חדש והכרתי ילדה עוד יותר ביישנית.העניין הוא,שגם היא התחילה להשתנות פתאום ליותר רועשת,והיא אפילו ניסתה להשתיק אותי כשדיברנו עם מישהו אחר! זה משגע אותי,זה כאילו אני עוזרת לאנשים הביישנים לפרוח,ואני נשארת בלי כלום.הם כאילו יותר חברותיים פתאום,ואני שוב מאחורי הקלעים. מה לעשות?

היי ליאור קודם כל אני שמחה שאת מודעת לכך שאת בעלת מספר צדדים באישיות, באופי. יפה שאת מודעת בגיל צעיר. דבר שני, את שמה לב שאת בעצם משפיעה על אנשים, עוזרת להם להוציא את הצד הילדי, החי, השובבן שבהם. אחלה תכונה לדעתי. קבלי מחמאה זו. דבר שלישי, האם לא ייתכן ללמוד לחיות לצידן של החברות כל אחת עם האנרגיות שלה והביישנות שלה? שכל אחת תקבל את תשומת הלב שהיא ראויה לה.?

תודה לוחמת, אבל ניסתי לחיות אם זה בשקט ואני לא יכולה. נראה לי שרק דיעה מקצועית אולי תוכל לעזור לי... :)

ליאור שלום העובדה שיש לך שני חלקים כל כך מנוגדים מצביעים על כך שאת מתמודדת עם קונפליקט כלשהו בתוכך. כנראה שאת מתמודדת איתו כבר זמן רב, וההתמודדות החברתית יוצרת כל פעם הזדמנות או כורח להתמודד מחדש עם הקונפליקט. הדבר כרוך מן הסתם גם בכאב מסויים בכל פעם שהמציאות החיצונית מעמתת אותך עם מקורות הקונפליקט. קורה לך דפוס מסוים שפוגע בך וחוזר שוב ושוב ואשר משאיר אותך בסופו של דבר לבד. השאלה איך משנים את העניין. אם את רוצה לנסות ולהתמודד לבד את יכולה לנסות ולשרוד מצבים שבעבר היית פשוט בורחת מהם וכן לנסות לשוחח בצורה כנה וגלויה עם חברותיך על המצבים שנוצרים. במידה ואת לא מצליחה לעשות שינויים אלו יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. רצ"ב קישור למאמר המסביר גישה זו ועובדות שונות לגבי הטיפול הפסיכולוגי http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אז אתה בעצם חושב שיש מקום לטיפול? אתה מדבר על כך שיש איזשהו קונפילט בתוכי מזה זמן רב,אבל איך אני בדיוק אמורה למצוא אותו? מה אמור לקרות אחרי שאני אתמודד איתו? כי אם לומר את האמת,אני ואנשים אחרים נוטים לאהוב יותר את הצד הרועש שבי,ואני לא יכולה לדמיין אותי בלעדיו,אז האם העובדה שהוא קיים נובעת ממצוקה נפשית או ממשהו לא טוב אחר? האם זו תופעה שכיחה?

לדר' קפלן שלום, יש לי בן בגיל 27 , סובל מהיפר אטקיביות ופיגור פסיכומוטורי מלידה, על רקע fragil x . בגיל 7 התחיל להשתמש בריטלין, למשך כ 6 שנים, תרופה זו עזרה לו יחסית טוב. לאחר מכן הופסק הטיפול בהתייעצות הרופא. כיום כאשר הבעיה צצה שוב הריטלין לא היה אפקטיבי עבורו. ניסינו טגרטול (אין לו אפילפסיה) ואחר כך קלונקס, הייתה תקופה שהיה באי שקט חמור, ניסו ריספרדל. תרופות אין סוף !!!. שאלתי: האם קיימת תרופה להיפראקטיביות בכלל? אנא ענה לשאלתי. בתודה סימון

סימון שלום פורום זה דן רק בנושאי פסיכותרפיה. בנושא תרופות אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים השונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום מדובר בשיטה גרפית לתאר קשרים בין אנשים, הסטוריה אישית וכו'. יש על זה די הרבה חומר באינטרנט חפשי למשל בגוגל www.google.co.il את הביטוי genogram, יש גם תוכנות לשימוש ולימוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 33 נשואה 10 שנים ואמא לשלושה ילדים. אני מאוד אוהבת את בעלי ויש לנו נישואים טובים ומאושרים. לפני שנה הכרתי גבר דרך האינטרנט, והיחסים שלנו נהפכו לרומן. בהתחלה וירטואלי, עד שהתחלנו להיפגש. לא היה ביננו שום מגע גופני (חוץ מלחיצת יד) ואנחנו מקפידים לא להגיע למצב של נגיעות... אני מרגישה שאני מאוהבת בו (והוא בי) וכמובן שאני גם מאוהבת בבעלי. מה שקשה לי זה החיים עם רגשות אשמה. בעלי לא יודע כמובן על הקשר ואני אדאג גם שהוא לא ידע. אבל בגלל שהוא כזה בעל נהדר ומקסים, אני מרגישה שאני "אישה רעה" שובגדת בו. האם זאת באמת בגידה? האם זה כ"כ נורא לאהוב שני גברים? ניסיתי כמה פעמים להפסיק את הקשר עם הגבר האחר (אגב, גם הוא נשוי ואבא לשלושה ילדים) אבל זה קשה לשנינו אנחנו תמיד חוזרים אחד לשני. יש לציין שמעולם לא חשבנו לעזוב את בני זוגנו! אשמח לשמוע את דעתך המקצועית ודעות נוספות... תודה מראש

לא ציינתי שבעלי מקבל ממני הרבה חום ואהבה. אני לא מחסירה ממנו כלום, וטוב לנו כמו תמיד. הסקס מצוין, והיחסים כיפים ומהנים... ובכ"ז, אני לא יכולה בלי הגבר האחר...

דורית שלום מאחר ורגשות האשם שלך כל כך חזקים הרי שאת מפרשת את הקשר שלך עם אותו גבר כבגידה בבעלך, למרות שאת נמנעת ממגע פיזי. כנראה שהרגשות שאת חשה כלפיו הם בגידה מבחינתך. העובדה שאת כותבת שאת לא יכולה בלעדיו מחזקת את הכיוון הזה. אפשרות אחת היא להתמקד בחוץ, כלומר, באותו גבר ובבעלך, לנסות להבין מה חסר לך בקשר עם בעלך אותו את חייבת להשלים עם הגבר האחר, אולי פשוט הריגוש שבוודאי נראה אחרת אחרי שנות נישואין רבות. אני בספק אם הנתיב הזה יתרום לך רבות, סביר להניח שהוא רק יגביר את רגשות האשמה וישאיר אותך תקועה באותו המקום. אפשרות אלטרנטיבית, ובעיני הרבה יותר מעשית, היא להתמקד פנימה בך. את מקבלת איתות ברור שישנה בעיה שאת צריכה להתמודד איתה. הבעיה איננה בבעלך או בזוגיות שלכם, את כותבת בעצמך שהקשר מצויין. יש כאן חלל כלשהו שנוצר אותו את מצליחה למלא כרגע בעזרת הקשר האחר. זה לא עדות בהכרח לחולשת הקשר שלך עם בעלך, אלא יותר לכך שאת בתקופה בחיים שמשהו חסר לך מבפנים. אם תצליחי להבין יותר את ההיבט הזה יתכן שתוכלי בעתיד למלא את החסך גם ללא הקשר הנוסף או לפחות ללא תחושת האשם הכבדה שאיתה את מסתובבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

הקשר האחר הוא פיתוי ,ולפעמים טעם החיים ,מכוון שאת נישמעת לי אישה טובה את מפתחת ריגשי אשמה ואני בטוחה שהיו לך גם שרק דיברתם הנט. לעניות דעתי ואני לא מזלזלת באהבה שאת רוחשת לשניהם .תגיעי למצב שלא תאהבי את שניהם תהיי מרוכזת כל כך באהבה שהשני מעניק לך, ושאת לוקחת ממנו וגם באהבה שאת צריכה להיתאמץ לתיתה יותר לבעלך. בכדי להשקיט את המצפון שבך.. את תישארי ללא כוחות וקרחת מכאן מכאן. מה יהיה כשההוא ירצה לנתק מגע .את תהיה במשבר כי נפשך ניקשרה בנפשו ותתחילי להיתרחק מבעלך יותר. כבר לא תוכלי להרעיף עליו אהבה וחום .ואולי הוא ירגיש משהו. לדעתי עם מיצוי ההרגשה הטובה של הרומן הזה כדאי שתתנתקי כל עוד לא מאוחר ,תנצרי לך את זה כהרפתקה ביומנך האישי ותתרפקי עליה בלילות. אך המציאות היא הרבה יותר חשובה ולפרק מישפחות היום זה לא מישחק. מקווה שלא היגזמתי והערכתי בתשובתי החמה אליך,,, כל טוב והחלטה נבונה שתהיה רוניתי

שלום לחברי הפורון! אני סטודנטית למדעי החברה באונברסיטה העיברית אני מחפשת חומר כתוב או וירטואלי בנושא השפעת מצבי לחץ על נשים בהריון. כמו למשל: בעל במלואים, מצב של מלחמה, אובדן בעת הריון וכל מצב לחץ אחר. אודה לכם מאוד באם תפנו אותי למחקרים בנושא תודה חגית

חגית שלום אין מחקר שעולה כעת בזכרוני. אני מציע שתכנסי דרך ספרית האוניברסיטה למאגר המאמרים בעברית של אוניברסיטת חיפה בה תמצאי חומר רב. כמובן שיש חומר עצום באנגלית, גם הוא נגיש דרך המחשב באוניברסיטה, תוכלי לקבל הכוונה בייעץ של הספריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה, רציתי לדעת מה זה נוירו פסיכולוג. וכן מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לנוירו פסיכולוג. ומהי עבודת נוירופסיכולוג. תודה מראש בברכה, רחל

רחל שלום נוירופסיכולוג הוא פסיכולוג שמתמחה בקשר בין פסיכולוגיה לתופעות פיזיולוגיות שונות. חלקם עוסקים במחקר בלבד ואינם קשורים לטיפול נפשי. אלו שכן עוסקים בטיפול מתמחים בד"כ בתופעות נוירולוגיות הקשורות למשל לשיקום, לקויי למידה, מחלות שונות וכדומה. פסיכולוג קליני היא מומחיות בפסיכולוגיה והיא למעשה ההגדרה לפסיכולוג שעוסק בטיפול נפשי על כל תחומיו. יש פסיכולוגים קליניים שהתמחו גם בתחום הפיזיולוגי ועוסקים למשל באבחון נוירופסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה ד"ר קפלן על התשובה. האם לנוירופסיכולוג מותר לעסוק בכל טיפול נפשי כמו שמותר לפסיכולוג קליני? רחל

שלום ברצוני לשאול שאלה עבור האחיינית שלי בת ה-3. איך אפשר לגרום לילדה לאסוף את המשחקים שלה לאחר שהיא מסיימת, ולהותיר אחריה חדר מסודר בגדר הסביר ולא חדר שנראה אחרי סערת הוריקן??? כל נסיונותינו לשדלה עלו בתוהו. מדובר בילדה נבונה ובד"כ מאד ממושמעת, אך כשהיא מתבקשת לאסוף את המשחקים שלה היא מתחמקת מכך בעקשנות ואף הופכת להיות נירגנת. איני מאמינה בשיטות הסחיטה למיניהן לדוגמא שאם היא תאסוף את הצעצועים היא תקבל הפתעה וכו'. מכיוון שאין לכך סוף, וההשלכות של זה לעתיד מאד לא חינוכיות בעיניי ובעיני אמה. אשמח לקבל את עצתכם בעיניין. תודה הילה

הילה, מניסיון אישי מביאה לפנייך 2 עצות: לא להתרגש ופשוט להניח לה להשאיר את הצעצועים והמשחקים בבלאגן ואז למחרת כשהיא תשוב לשחק ותחפש למשל משחק ספציפי או חלק של צעצוע להסביר לה שאם הכל מונח במקום היא יכולה לראות את כל המשחקים ולבחור איזה בא לה וכך היה לה יותר כייף. או להציע לה לסדר את החדר ביחד (הצעצועים והמשחקים התעייפו וגם הם רוצים לישון, אז בואי ונחזיר אותם למקום לשנת לילה כדי נוכל לשחק איתם מחר...) וחוץ מזה, בעדינות, ברכות ולא ללחוץ (סה"כ היא רק בת 3)... שיהיה לכולכם בהנאה

הילה שלום גישתה של שיר בהחלט נראית לי ואין שיטה אחת שנכונה לכולם. צריך להתאים את הדברים לילדה, ולמשפחה ולמצב. אני מאמין שהצבת גבולות חשובה וגישות התנהגותיות של חיזוק חיובי ושלילי צריכות בסופו של דבר להשתלב בעניין. מדוע אינכם משאירים את החדר מבולגן? סביר להניח שזה פשוט מפריע לכם. במקרה כזה העובדה שהילדה לא מסדרת את החדר היא מקור לכעס. לא צריך להחביא את העניין. לא מדובר בחינוך בלבד אלא בקשר הבין אישי עם הילדה והעובדה שרוצים ממנה התחשבות בדעה וברגשות האחר. אין טעם להתמקד רק בצורך הטכני לסדר את החדר. אם אמא מרגישה "פריירית" או כעוסה כשהיא מסדרת את ההוריקן זה משהו שאם רוצים או לא רוצים בא לביטוי בקשר עם הילדה. אני ממליץ מצד אחד לחשוב עד כמה באמת חשוב ועד איזו רמה ותדירות רוצים שהילדה תסדר את המשחקים ואז כחלק מהמסר החינוכי להפגין גם את אי השביעות ואת הרוגז על אי שיתוף הפעולה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בשנים האחרונות בחיי אני מרגישה תחושת חוסר טעם ועניין בכל. אני נוטה לעיתים להסתקרן בנושאים שונים, אך ההתלהבות פגה די מהר ואני שוב מוצאת את עצמי ריקה וחסרת מעש. את רוב יומי אני מבלה בשינה או בפעילות הכרחית כלשהי שמוטלת עליי, כגון עבודה או לימודים. אני מרגישה כבויה. הייתי בטיפולים רבים. מבניהם הייתי הכי פחות מרוצה דווקא מן הטיפול הפסיכולוגי ואין לי כוונה לחזור אליו. כרגע אני נוטלת פרוזק. זה עוזר לי לא לשקוע ליאוש אבל לא "מעיר" אותי. העיסוק היחידי שאני מבצעת מתוך רצון ויוזמה הוא עשיית דיאטות וספורט (יש לציין שהייתי בולימית בעבר)... רציתי לדעת האם ישנה דרך כלשהי לצאת ממצב הביש הזה? בבקשה, אל תציע טיפול פסיכולוגי. לא התרשמתי לטובה כלל!!!

אלמונית שלום את מתארת מצב שנמשך שנים רבות. ההסטוריה של בולימיה בעבר בהחלט מתאימה לתמונה הנוכחית ואני בספק אם מדובר רק בהיסטוריה. אני מסכים איתך שהפרוזק הוא לא פתרון מוחלט. את מבקשת שלא אציע טיפול פסיכולוגי אבל פונה לפורום לפסיכולוגיה קלינית. אם פנית לכאן כנראה שבכל זאת את חושבת שיש משהו בכיוון הפסיכולוגי שאת צריכה לעשות. אני מאמין שזה הכיוון שאת זקוקה לו, וסביר להניח שמדובר בתהליך לא קל וארוך. גם אם לא הצליח לך במפגש הקודם זה לא אומר על האפשרויות העתידיות. בכל מקרה, את צריכה להבין שהבולימיה כרוכה פעמים רבות בסוג של הרס עצמי והתנגדות לטיפול. זה חיבור לא פשוט כיוון שאת נשארת עם הדיכאון והריקנות אבל מתקשה לקבל עזרה. אולי תוכלי לקבל עזרה מפורומים הקשורים להפרעות אכילה, למשל אביב ושחף. יש להם קבוצות תמיכה, חלקן באינטרנט וחלקן פנים אל פנים. סביר להניח שמפגש עם נשים שעברו ועוברות דברים דומים לאלו שלך יוכלו לעזור לך http://www.solgar.co.il/aviv http://www.shahaf-ltd.co.il/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם אני לא יודעת מאיפה להתחיל ויש לי בלאגן אחד גדול בראש ובכלל בנשמה ובחיים אני מתקרבת לגיל 30 ומרגישה שהחיים שלי תקועים ועוברים סתם כך ללא מטרה כאילו עשו לי PUSE מתי שהו וזה נתקע שם, לא עושה עם עצמי כלום - ממש אדישה לעולם מאז שאני זוכרת את עצמי אני סובלת מדימוי עצמי מאוד מאוד ירוד אני מרגישה שאני בחורה משעממת ושאף פעם אין על מה לדבר איתה שאין לי דעה משל עצמי ושאני מתאימה את עצמי לאחרים. ואף פעם לא עושה את מה שאני באמת רוצה ולמען האמת אני לא ממש יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים אני מחפשת שינוי ולא יודעת איך בנוסף אני סובלת מבעיית עור מאוד לא אסתטית ולא סימפטית שאין לה מרפא עדיין מה שלא מוסיף למצב הרוח הנוכחי אני חוששת שאני מפסידה את החיים האמיתיים ולא ממש יודעת איך להתמודד ואיך לצאת מכל המבוכים שאני נמצאת בהם. כל בוקר כשאני מתעוררת אני קמה במין חוסר חשק מה שכן, אף אחד בסביבה שלי לא מרגיש בזה כי אני יודעת להסתיר את זה אבל ההרגשה הרעה נשארת איתי בפנים ואני כל החיים מעמידה פנים

יש לציין שאני עם כח סבל מאוד חזק ולא כל כך נשברת בקלות שומרת המון בבטן אך מוציאה זאת בבכיות ארוכים בלילות בלי שאף אחד שומע לפעמים בוכה ללא סיבה

ממליץ לך לנסות את פורום תמיכה הדדית שם יש אנשים נחמדים בגילך שיודעים לעשות את זה טוב.

מבולבלת שלום אתחיל מזה שלרוב מחלות העור יש טריגרים נפשיים כך שמצבי לחץ ורוגע מחמירים או משפרים את המצב. הם לא גורמים למחלה אבל משפיעים על עוצמת ותדירות חומרתה. טיפולים פסיכולוגיים עשויים לעזור, לדוגמא טיפול בהיפנוזה. איכשהו קשה לי לנתק את מחלת העור ממה שקורה לך. תפיסת הגוף משתנה, הביטחון העצמי ועוד. העובדה שאת שומרת הכל בפנים עוזרת לך לשמור על כבודך, אבל בסופו של דבר גורמת לשחיקה. במצב שאת מתארת יש מרכיבים של דיכאון, גם אם לא בהכרח שמדובר בדיכאון קליני של ממש. חשוב שתטפלי בעניין ולא תתני לדברים להמשיך כך. חיפוש הדרך יכול להיעשות בדרכים שונות אבל במצב שנוצר כעת נשמע לי שתוכלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! אשמח עם תענה לי לשאלתי...אני בטיפול מזה שנתיים,במהלך תקופה זו היו עליות וירידות אפשר לומר שהטיפול עזר לי להתמודד עם משבר שפקד אותי בעקבות גירושין...עכשיו אני בתקופה נהדרת ומרגישה שהדברים מתחילים להסתדר לי בחיים...שאלתי היא :קרה לי מקרה מוזר נקלעתי למין מבוך מסויים בימים האחרונים והרגשתי צורך לשוחח בטלפון עם הפסיכולוגית שלי ,אולם העדפתי לחכות בסבלנות לטיפול הקרוב...באותו לילה חלמתי שאני נמצאת בטיפול בקליניקה ומשוחחת עם המטפלת שלי על המקרה שהעסיק אותי מאד במהלך הטיפול בחלום אני לא הפסקתי לדבר והאמת היא שהיא ישבה שם ורק אני דברתי ובעצם אפשר לומר שבבוקר שקמתי היו לי את התשובות שכל כך חפשתי...מה זה אומר לגביי?האם הטיפול מעסיק אותי כל כך גם בחלומות שלי...או שפשוט בתת מודע שלי אני חושבת ומיישמת את התהליך הקוגנטיבי לבד?אשמח לתשובה תודה.

חולמת שלום כנראה שאת יודעת את התשובות כי גם בשאלה שלך את למעשה נותנת את התשובה שמתאימה לך. כל מה שנותר הוא שתסמכי יותר על עצמך ועל החושים שלך שאכן אלו התשובות הנכונות. אף אחד חיצוני לא יכול להבין כמוך את החלומות ואת פנימיותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סובלת מחרדה בכל מיני מצבים אך המצב העיקרי שאיתו זה התחיל זה כשאני נפגשת עם גבר שאני מעוניינת בו, ברגע שאני מסתכלת עליו ומתלהבת ממנו אני נתקפת התקף חרדה, זה התחיל אחרי שחוויתי קשר קשה עם גבר שמאוד אהבתי, רציתי לשאול אחרי 7 שנים שאני סובלת מזה האם היפנוזה יכולה לעזור במצב כזה (אני מטופלת כשבועיים בטיפול תרופתי בכדור רמרון, וטיפול פסיכוטרפיה).

שגית שלום היפנוזה עשויה לעזור לדברים וטיפולים רבים, אך היא אינה טיפול אלא כלי טיפולי. מאחר ואת נמצאת בשתי מסגרות טיפוליות, הן פסיכולוגית והן תרופתית אני מציע שתעלי את הנושא במפגשיך עם אנשי המקצוע שמכירים אותך בוודאי טוב ותתייעצי איתם לגבי הצורך בהיפנוזה. בכל מקרה, רצ"ב קישור למאמר בנושא היפנוזה http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

כשהייתי ילדה, מצאתי את אבי ללא רוח חיים-הוא התאבד בירייה. זה קרה מספר חודשים אחרי שעלינו ארצה מארה"ב. שם אבי עבד כמתרגם מעברית לאנגלית.למרות שידע עברית לא הצליח למצוא את מקומו בארץ. אני יודעת שכנראה שזה נכון,אבל הייתי רוצה לדעת מאיש מקצוע האם זהו השורש לבעיות שיש לי בשנים האחרונות? חרדה, קלסטרופוביה, פחד "מוות" ממוות, התקפי פאניקה ועוד.... האם "יש הצדקה" למצוקות שלי בגלל מה שקרה לי בילדות?

רוזמרי שלום הטרגדיה שקרתה לך בילדותך בוודאי השפיעה עליך ועל ההתפתחות שלך. אני לא יודע לומר האם זה שורש הבעיות שיש לך מאחר והחיים מורכבים ויש בהם מגוון רב של דברים שמשפיעים על התרחשויות. זה כלל לא שאלה של "הצדקה". את סובלת ולכן חשוב שתפני לטיפול כדי להתמודד כיום עם הדברים שמפריעים לך. סביר להניח שזכרונות טראומתיים של העבר יהיו חלק חשוב בתוך התהליך הטיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנושא הוא: שאלה דחופה לדר' גיורא היידש

לאמא הדואגת שלום בנך עבר אבחונים מסודרים והומלץ טיפול מסוים. אינך בטוחה לא מה תוצאות האבחון ולא מה הטיפול המדויק שהומלץ לו. אין כל סיבה שתהיי בחוסר וודאות כזו ואת התשובות המדויקות לא תוכלי לקבל באינטרנט אלא ע"י הגורמים המקצועיים שביצעו את האבחון ומטפלים בילד באופן קבוע. בקשי פגישה עם הגורמים הללו ובקשי מהם הסבר מפורט לגבי תוצאות האבחון, מה שם הכדור שהומלץ, מדוע הוא עדיף על הקודם וכו'. זה יהיה לא רציני לתת לך תשובות על סמך מידע מעורפל כל כך. בכל מקרה, בנושא תרופות ניתן להתייעץ עם הפורומים הרפואיים, בפורום זה אוכל להתייחס רק להבטים הפסיכולוגיים של העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשנה האחרונה קרו לי כמה דברים מפתיעים ומפחידים בכל הנושא של לימודים. החלפתי מקצוע לימודים באוניברסיטה, חזרתי לגור בבית ההורים וכדי לנסות אם המקצוע החדש שהתחלתי ללמוד מתאים לי יותר מהקודם, לקחתי בו רק מספר קורסים בודדים. אני לא עובדת כרגע, כי חסכתי כסף לתקופת לימודים זו (שכאמור הייתי צריכה להתחיל השנה במתכונת מלאה). (אני לא רואה צורך לצאת לעבוד אלא אם כן אני חייבת). אפשר להגיד שזאת תקופה מאוד מפנקת בה אין לי הרבה ציפיות מעצמי וגם יש לי האפשרות לנוח,להרגע ולהכנס לקצב איטי יותר. הכל נראה טוב ויפה, וחשבתי שזאת שנת המנוחה שלי עד שראיתי שאני לא מרוצה מהמצב. היום יצאתי לאוניברסיטה והרגשתי תחושה חזקה של "ניתוק". בדרך לאוני' מצאתי את עצמי אומרת לעצמי: "מי את?"....ולרגע מאוד התפלאתי שהשאלה קפצה כי דווקא תחום הלימודים החדש כן מתאים לי, ואני כן מוצאת את עצמי יותר מחוברת אליו מהמקצוע הקודם, כך שההגדרה העצמית שאומרת לי "מי אני" כן קיימת עבורי. ואז ישבתי בהרצאה והרגשתי הרגשה חזקה של ריחוף, בעוצמה שעד היום לא חוויתי. היום שלי הסתיים לא מזמן, כשדילגתי על כמה שעות של לימודים וברחתי מהאוני' הביתה. לא רציתי לדבר, העיניים שלי בהו והיה לי מבט מיוסר בסובבים אותי, השמש סינוורה אותי, והרגשתי נורא עייפה וחלשה, הרגשתי שאיבדתי איזה מגע עם החיים, לא הרגשתי שאני חיה. אני יודעת שכל המצב נובע מכך שאני בקושי יוצאת מהבית, ולא מנהלת חיים תקניים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אבל היה נוח לי עם המצב עד עכשיו, אני לא רוצה שום דבר נוסף בחיים, אני מסתפקת במה שיש לי, ואם משהו חסר לי אני לא יודעת מהו. אם הייתי יודעת מה חסר לי הייתי משיגה אותו, לא הייתי יושבת ומתלוננת. הפניה שלי קצת לא ברורה, כי אין לי על מה להתלונן! מי שיקרא את ההודעה הזאת עלול לחשוב שמדובר בעוד בחורה בודדה. אבל אני לא חשה בדידות, ואני מעדיפה להיות לבד מאשר עם אנשים. אני לא יודעת לאיזה כיוון לפנות, כי אחרי שנתיים של טיפול פסיכולוגי ראיתי שטיפול ע"י שיחות לא מועיל לי, השיחות כאילו לא נוגעות אליי, גם בטיפול היתה אותה הרגשת ריחוף, והרגשתי שדברים נאמרים מסביבי אבל בלי שום קשר רגשי אליי. אני לא בשלה לטיפול פסיכולוגי, ואין את המוכנות לבטוח במטפל. אולי רק קמתי היום על צד שמאל, אני לא יודעת.

שני, את מתלוננת שכביכול טוב לך, יש לך את כל מה שאת צריכה, סביבה תומכת ומפנקת, בלי לחץ נפשי, לימודים בתחום שבחרת בו וכו' ואת אפילו משוכנעת שאינך בודדה - הלבד שלך הוא דבר שאת בחרת - אז מה בכל זאת חסר לך? לדעתי, מילת המפתח היא אחריות. בעצם, עד היום כנראה שלא חשת רצון אמיתי לקום ולקחת אחריות על עצמך בצורה רצינית. והראייה - את לומדת בשביל הכייף, את לא עובדת (אלא אם את מוכרחה) ובקושי יוצאת מהבית. אולי חסר לך "המשהו הזה" שכל מאיתנו תורם בדרך זו או אחרת לעצמו, למשפחתו, לסביבתו הקרובה, לקהילה ובכלל. האינטרקציה שלך עם הסביבה - צריכה להיות של נותנת ומקבלת. מה את נותנת (כמו שזה נראה כרגע את רק מקבלת). אולי חסר הדחף הזה של להרגיש שצריכים אותך, שאת יוצרת ומשנה דברים, שאת מחליטה באמת על דרך החיים שלך. צאי למסע אל עצמך ותופתעי מהתוצאות. בהצלחה

שני שלום אני מתאר לעצמי שאם הכל היה תקין לגמרי לא היית פונה לפורום לפסיכולוגיה. הריחוף בו את נמצאת יכול להיות תקופת ביניים בחיים עם היבט חיובי, או לחליפין סוג של התמודדות עם בעיה. אני מתאר לעצמי שאחרי שנתיים של טיפול, גם אם אינך מרגישה מחוברת, יש אפשרות לדון בעניין עם המטפל ולקבל את חוות דעתו מה קורה לך והאם יש מקום לדאגה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה ההבדל בינה לבין פסיכיאטריה,פסיכותראפיה ופסיכולוגיה?

רותם שלום פסיכיאטר הוא רופא שהתמחה לאחר סיום לימודי הרפואה הכללית בתחום הנפשי ובעיקר במתן תרופות פסיכיאטריות. חלקם גם עוברים התמחות בטיפול פסיכותרפי. פסיכולוג קליני הוא אדם שעבר מסלול הכשרה של תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני (ואפשר גם שלישי) בלימודים קליניים בתחום הטיפול ועבר התמחות במוסד מוכר בתחום פסיכותרפיה. פסיכותרפיסט הוא כל אדם מתחום בריאות הנפש שעוסק במתן טיפול נפשי, כולל פסיכיאטרים ופסיכולוגים אך גם אנשי מקצוע נוספים כגון עובדים סוציאליים, מטפלים באומנות ותנועה ועוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת בחורה בת 20, מזה 6 שנים אני סובלת מהתקפי פאניקה בתדירות של מספר התקפים בשנה. אך לא רק..... אני פוחדת להיות לכודה-למשל במעליות או בחדרים מסורגים. אני פוחדת להתרחק פיזית מהבית שלי. אני פוחדת מטיסות, מרכבות,ממנהרות. אני נמנעת ממפגשים חברתיים כי אני לא מרגישה בנוח-מין חרדה חברתית. מכל הדברים הנ"ל אני נמנעת. לאחרונה החלטתי "להילחם בתופעה" . נסעתי למקום רחוק מהבית (חיפה....) וירדתי קומה אחת במעלית. האם שיטת "טיפול" זו נכונה? האם פסיכולוגים מטפלים במקרים כמו שלי? תודה, טליה.

טליה שלום שיטת הטיפול העצמי שנקטת בהחלט יכולה לעזור, זו גישה התנהגותית. עם זאת, מומלץ שתעשי את התהליך בלווי פסיכולוגי. גישה קוניטיבית-התנהגותית בפסיכולוגיה מוכרת כיום במקומות רבים, את יכולה להיעזר גם בשיטות כמו היפנוזה ו EMDR. תוכלי לקרוא עוד על כל השיטות הללו בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

טליה בטח שמטפלים בזה!! וזה מאד יעיל כשישי מטופלת עם כל כך הרבה מוטיבציה להעביר את זה שהיא ממציאה לה שיטות עבודה:)) גם מה שד"ר קפלן כתב למעלה יעיל וגם אולי ביופידבק. כמובן, שעבודה עצמית גם יעילה. למשל, להסביר לעצמך כל פעם שפחד מגיע שזה רק פחד והוא מוכר והוא יעבור עוד כמה דקות . לדבר אל עצמך. אני מכירה אנשים שזה מאד יעיל עבורם. מחכה לך עבודה קשה אבל אני בטוחה שאת תוכלי לכל הפחות להפחית את מצבי המצוקה ואת עוצמתן.

שלום רב אני טופלתי לפני כמס. שנים ע"י שיחות ותרופות בהתקפי חרדה במשך זמן ממושך, מכיוון שהמצב לא השתנה והתרופות אף הגבירו את החרדה במהלך היום וגרמו לחלומות רעים ומבעיתים בלילות, ניסיתי להתמודד לבד ללא טיפול. הבעיה היא שעדיין גם לאחר מס. שנים אני חולמת בלילות חלומות שקשה לי לסבול אותם, חלומות לא ברורים, יותר תחושות קשות, ואז אני מתעוררת מפוחדת. אני מפחדת שעם הזמן אני הולכת ומשתגעת. מיד לאחר שאני מתעוררת, אני מפחדת להסתכל פנימה ולהבין על מה חלמתי בדיוק, אני כ"כ מפחדת שאני אחדור לאיזו שהוא מקום אפל ועמוק בנפש שאני לא אצליח לצאת ממנו שפוייה, ואם אני אנסה להתעמק בתחושות ובחלומות שחוויתי. מה דעתך? האם זהו תחילתו של שיגעון? מדוע התחושות הרעות האלו? לא עברתי טראומות יוצאות דופן במיוחד. גם במהלך היום אני סובלת מדי פעם מרגעים שאני מרגישה כל מיני תחושות, הרגשות, ומחשבות משוגעות, כאילו עולים מאיזה מודעות אחרת במוח..גם תחושות של דה-ריאליזציה...אני משתדלת לא להכנס לפאניקה. אבל אני חייבת להודות שזה לא משהו ששמעתי שאנשים חווים ביום יום...מצבי מפחיד אותי אבל אין סיכוי שאני אחזור לטיפול מפני שאין לי כסף לממן אותו, והרופא בכללית לא ממש שש בעבר לרצוני בפעמים קודמות שאולי כדאי לחזור על השיחות, אבל חוץ מזה,אני לא רוצה להתעסק עם הנפש יותר מידי, ולשחזר ולהנציח את התחושות שאני חווה. זה משגע אותי, אני הולכת יותר ויותר לאיבוד. מה עושים? אני,אגב, מרגישה די בודדה, אני בשנות העשרים לחיי אבל אני מנסה שנים לפתור את הבעייה, אבל בינתיים ללא הצלחה. אני גם מפחדת מאוד מאבדן הקרובים לי. פשוט כל הזמן יש לי מחשבות סופניות ורעות, אני משתדלת להתמודד עם הפחדים אבל זה לא ממש עוזר...

אולי בעצם הגיע הזמן להודות על האמת שאי אפשר ממש להרפא מהפרעה זו, וכל הטיפולים מנסים לעודד את האדם שסובל אבל לא ממש יעילים בריפוי? אם בכל זאת אני טועה, אשמח לקבל המלצה על דרך טיפול ומטפלים שבידיהם הצלחות מוכחות לטיפול בבעייתי. תודה מראש

חחלומות קשים פוקדים אותי מאז נפטרה אמי. לעתים אני מתעוררת בצעקות. נדמה לי כאילו לא נסגר חשבון ביני לבינה. בשבועות האחרונים לחייה טיפלתי בה במסירות והיא נפטרה בזרועותי. החלומות מופיעים מדי לילה . בנוסף לנושא החלומות יש לי חלומות חוזרים על ספינה שעלי להפליג בה וכשאני מגיעה אליה תמיד חסר לי או כרטיס או דרכון. חלום נוסף שחוזר על עצמו הוא שאני מתאמצת לעלות בעליה קשה מאוד או לחלופין לרדת כשאין מדרגות ועלי לקפוץ. עוד חלום חוזר הוא נסיעה לאין סוף עם מעלית וזה מפחיד מאוד. אשמח לקבל תשובות ולהשתתף בפורום. עלי להוסיף שלאחרונה עקב מועקת החלומות על אמי פניתי לאסטרולוגית קבלית לשם עזרה כי לא יכולתי לסבול יותר. תודה-גרדיניה

נעמה שלום מהודעתך בולט חששך מהטיפול מתוך אפשרות שאולי היתה ריאלית עבורך שהוא יחמיר את מצבך ולא יועיל. אינני יכול לבקר את גישתך, אבל אינני רואה באמת פתרון אחר להציע. אם הדברים היו נפתרים מאליהם כמובן שזה היה מצוין. אבל מאחר שזה לא קורה, אולי כדאי לנסות להשקיע את המאמצים להגיע לטיפול בו תרגישי בנוח עם המטפל. בשלב זה את לא חייבת מייד לבדוק שוב את נושא התרופות אבל הייעוץ הפסיכולוגי עשוי לעזור לך ולא להרע את מצבך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אולי תוכלי להעזר בטיפול הומאופתי קלאסי באזור מגוריך או קימת בחיפה עם את בסביבה מרפאה הומאופתית המשלבת גם טיפולים פסיכולוגים על ידי פסיכולוג קליני ויחד הסיכוי לעזרה גבוה עם תרצי עזרה במציאת הומאופת טוב באזור מגוריך טלפון שלי 058-707443 חזק ואמץ.

שלום, אמא לילד בין 4 שנים. בהריון בחודש השמיני, התברר לי שהעובר מת. איך מספרים לילד בן ה-4 שכ"כ מצפה להולדת האחות?

פשוט אומרים לו את האמת ומסבירים שדברים כאלה קורים, ובעתיד אולי תכנסי שוב להריון ותהיה לו אחות או אח

היי, אני מסכימה עם עינת. עדי

כ שלום צר לי לשמוע על שארע. ההתמודדות היא בוודאי לא קלה לכל המשפחה, והילד בתוכה. ילד בן 4 מבין באופן מעורפל מהו מוות וצריך לקחת אותו לשיחה ולהסביר בצורה פשוטה ועדינה שקרה משהו לא בסדר עם ההריון של אמא ושלמרות שכולכם ציפיתם לאחות החדשה שתוולד זה לא יקרה, לפחות לא עכשיו. עקבו אחרי תגובותיו והתנהגותו לאחר מכן ונסו להגיב לשאלותיו והתנהגותו בהתאם להתפתחויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי ענבל ואני סטודנטית למדעי ההתנהגות וחינוך באוניברסיטת בן-גוריון. כחלק מעבודת בית שקיבלנו בקורס "פסיכולוגיה חינוכית" נתקלתי בשאלה שאין אני יודעת כיצב לענות עליה. אשמח לכל עזרה שאוכל לקבל בנידון (דחוף !!!). השאלה היא: נניח שאנו מתכננים רובוט ללא זיכרון סמנטי. הרובוט מסוגל לזכור דברים בדיוק כמו אדם ללא זיכרון סמנטי. כיצד מצב זה ישפיע על ביצועיו במטלות לטווח קצר (כולל צ'אנקינג) ולטווח הארוך?

ענבל שלום ענבל שלום. אני מציע קודם כל שתקראי שוב את החומר על הזיכרון כדי שתביני את הבעיה עימה את מתמודדת. כדי להמחיש זאת, נניח שיש מחשב שלא מסוגל לשמור קבצים של טקסט אלא רק שומר תמונות. נסי לראות את גודל הקובץ במחשב כאשר את שומרת עמוד של טקסט בוורד לעומת תמונה של אותו עמוד. תגלי בוודאי שעמוד גרפי תופס מקום פי מאות לעומת עמוד מקודד. הזיכרון הסמנטי מאפשר גם לזכור את משמעותם של הדברים במקום הדברים הגולמיים עצמם, וגם מאפשר קישורים אסוציאצטיביים שאינם אפשריים בין המידע הגולמי שמגיע לזיכרון. מאחר והזיכרון לטווח קצר קולט בעיקר גירויים גולמיים ולא מעבירם למשמעות סמנטית סביר להניח שהבעיה העיקרית עימה את צריכה להתמודד היא בזיכרון לטווח ארוך. במידה מסוימת, הבעיה מקבילה להתמודדות שלך עם המטלה הנוכחית. הבנת את המידע הגולמי המופיע בשאלה אבל לא הצלחת לעשות את הקישור האסוציאטיבית לגבי המשמעות הסמנטית של הבעיה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה רבה על תשובתך המהירה והמקיפה. עזרת לי מאוד בעבודה, ויתרה מזאת - בהבנת החומר. שוב, תודה רבה ענבל

ענבל שלום, אני לא ממוחית בעניין זיכרון אבל לפי מיטב דעתי, זיכרון סמנטי הינו מאפיין של הLTM (זכרון לטווח ארוך) ולכן לרובות לא תהיה שום בעיה בקידוד ושליפה של חומר מה STM (זכרון לטווח קצר) - כמובן שהמגבלות של ה STM ישארו. שהם: מגבלה בכמות הפריטים 5+-2 ומשך זמן הזכירה הקצר. אך בגלל חוסר היכולת בעיבוד סמנטי, המידע שקודד טוב אצל הרובוט ב STM ידאך ולא ישאר. מה שאומר שהוא לא יוכל לשלוף שום מידע. למעשה, הרובוט יוכל להגיב ולמסור מידע מוגבל בפריטים ואך ורק זמן קצר לאחר שזה הוכנס לתןכו. אם זיכרון הרובוט עובד כמו אצל אדם רגיל, אפשר יהיה להגדיל את כמות הפריטים ע"י "קיבוץ" ולהעריך את משך זמן הזכירה ע"י שינון. מקווה שעזרתי, סנדרה

סנדרה שלום ברצוני להודות לך על תשובתך המהירה לפנייתי. תודה רבה ענבל

אני בת 31 עדיין בתולה - הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים פלוס אבל לא התקדמתי לשום מקום אז זה הופסק, אני לוקחת פריזמה כשנה וחצי (עם הפסקות). במהלך הטיפול לא עלו שום סיבות טראומתיות לפחד ממין ולא ברור לי ממה זה נובע. אני יודעת שאני לא אעיז ללכת לסרוגייט. וכל עוד אני לא אפתןר את הבעיה הזו לא אמצא מנוח ואת האושר האמיתי. האם יש עוד דרכים לפתרון? היפנוזה?

שלום לפי דעתי אין לך בעיה נראה לי שפשוט עוד לא מצאת את הבחור הנכון שתירצי להיות איתו באמת ואז תשתררי כי גם לי היתה בעיה דומה הייתי בתולה עד גיל 29 והייתי גם בטיפול פסיכולוגי והייתי עם בחורים ותמיד נרתעתי ופחדתי מלשכב איתם עד שלא מזמן מצאתי את אהבת חיי וכל המחסומים נעלמו ושכבנו כי נורא רציתי זאת אני מאוד מקווה שתימצאי את אהבת חייך ובסוף את תשתחררי ולא תפחדי ממין יש לי שאלה האם יש לך חבר כרגע?

מעודד אותי לשמוע שאני לא היחידה בעולם....עם בעיה שכזו לשאלתך - לא אין לי חבר כרגע וכל הקשרים שלי הסתיימו מהר מאד בגלל הרתיעה שלי ואני לא מאפשרת לאף אחד להתקרב אליי מהסיבה הזאת

אנה שלום היפנוזה עשויה לעזור, יש גם שיטות נוספות, למשל EMDR. בכל מקרה, בהמשך להודעה הקודמת, חשוב להבין האם היו ויש לך קשרים זוגיים שבהם את נרתעת מהמגע המיני, או שהבעיה היא ליצור את הקשר הזוגי. אי אפשר לנתק את המגע המיני מהמשמעות הרגשית של מגע זה. המגע המיני אינו בהכרח רק החדירה, יש סוגים רבים של מגע שאולי יהיו לך יותר קלים בהתחלה. העניין הוא למצוא את בן הזוג שאותו את באמת רוצה ואיתו את רוצה לחלוק את האינטימיות הזו. האושר האמיתי הוא יעד חשוב, אבל יתכן שאת שמה על החלק הטכני של המיניות יותר מידי משקל. הייתי בודק יותר לעומק את הנושא של קשר אינטימי והרתיעה ממנו, בד"כ שם נמצאת הבעיה ולא במין עצמו שהוא תופעת לוואי בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך! לשאלתך: הקשרים הזוגיים שהיו לי כמעט ואינם יכולים להקרא קשר או מערכת יחסים כי זה בד"כ קצר מאד ומתנתק מהר מאד בגללי וכנראה שיש לי בעיה עם אינטימיות שלא יחסתי לה חשיבות כי באמת את כל המשקל העברתי לעניין הטכני. אני אדם חברותי ונעים לסביבה!! אבל אני מרחיקה ממני כל קשר עם גברים ומאד סגורה עם כל אחד ואחת כשזה נוגע לעיניני האישיים אשמח לקבל פרטים מה זה EMDR?

היי אני מטופלת כשנה ע"י פסיכולוגית. לפני כמה זמן היא הציעה, העלתה רעיון שאולי כדאי להשתמש בהיפנותרפיה או בדמיון מודרך. כי לדבריה אני סובלת מחרדות שאינן ברורות,גלויות, למרות שאני מרגישה אותם טוב טוב על גופי. מאז לא עלה הנושא שוב. רציתי לדעת אם זו הדרך לגלות? האם יקרה לי משהו דרך צורת גילוי כזאת? מה זה בעצם היפנותרפיה? האם אני אזכור משהו ממה שאמרתי? בעצם מפחיד אותי מה שאני אגיד ולא אדע מה זה היה. מה אפשר לעשות אם בכלל? תודה מראש

עדי שלום רצ"ב קישור למאמר שכתבתי בנושא היפנוזה. אם הפסיכולוגית העלתה זאת את יכולה לחזור לדון בכך ולבדוק האם זה נראה לה עדיין מתאים ונחוץ. את תזכרי את מה שתרצי לזכור ותשכחי את מה שלא תרצי לזכור. הפחד מהיפנוזה נובע בעיקר ממיתוסים לא מבוססים בסרטים וסיפורים. השיטה בטוחה ובהחלט אינה מפחידה. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן, שלום ילדתי לפני כשלושה חודשים זו הפעם השלישית ומצב הרוח אינו משתפר , נהפוך הוא. ברצוני לציין שאינני ישנה בלילות כי תנוקי מתעורר לרוב , ובנוסף חזרתי השבוע לעבודה. שאלתי היא האם דכדוך מתמשך בשלב בו אני נמצאת הוא עדיין בגדר הנורמה או שמא יש מקום לדאגה? ובנוסף האם העדר שינה עלול לפגוע בי רגשית בנוסף לפגיעה בזכרון ועוד . תודה.

אפי שלום דכדוך אחרי לידה הוא תופעה מוכרת אולם חומרת העניין אינה דבר שאפשר לנסח באופן כוללני. במידה וישנה בלבך דאגה מומלץ שתפני לייעוץ אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. העדר השינה בפני עצמו מאפיין מן הסתם את השלב בו את נמצאת ואינו אמור לפגוע בך. עם זאת העדר השינה יוצר באופן טבעי פגיעה בחוסן הנפשי ואם גם כך את מרגישה פגיעה יותר כעת זה בוודאי לא מוסיף לך. החזרה לעבודה מקשה מן הסתם עוד יותר, אבל מאחר וחזרת רק השבוע אולי כדאי לחכות עוד כמה שבועות ולראות האם את מסתגלת למציאות החדשה. במידה ותוך החודש הקרוב לא תחושי שיפור בהחלט מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני לא יודע אם זה המקום לשאול אבל בכל זאת, תמיד היו לי בעיות להבחין בין ימין ושמאל אבל לא כל כך שמתי לב לזה.. חשבתי שאני מתבלבל.. אפילו אמרתי לעצמי היד שיש בה את השעון זה הצד הזה.. וכ' לאחרונה התחלתי שיעורי נהיגה ושמתי לב לטעויות שאני עושה יותר בתשומת לב.. כלומר כשהמורה אומר לי ימינה אני לוקח בטעות שמאלה בלי לשים לב.. זה יותר מסתם בלבול .. כאני אומר לו שאני מרחף היום.. אבל זה קורה לי תמיד.. לוקח לי גם מספר שניות לבדוק את עצמי.. יעני.. באיזה יד השעון.. איזה צד הוא אמר.. אני מרגיש שמשהו לא ממש בסדר אצלי =] אודה לך על תשובה ובאם לא אודה לך אם תפנה אותי לפורום המתאים.. בתודה.

נער שלום יש כמה כיוונים שאפשר לבדוק והראשון שבהם קשור ללקויות למידה שיתכן שיש לך. אנשים מוכשרים רבים לא מודעים כלל לכך שיש להם לקויות למידה מגיל צעיר כיוון שרכשו כל מיני "פטנטים" כדי לעקוף את הבעיה. מומלץ לעשות בדיקה, אפשר למשל בניצ"ן כדי לראות האם יש בעיה מזוהה, מה שעשוי גם להיות רלוונטי למבחנים בבית הספר ולא רק לטסט הנהיגה. כיוון נוסף יכול להיות קשור לקשב, הן בכיוון של הפרעת קשב וזו בוודאי תאותר באותם מבדקים ללקויות למידה, או על בסיס רגשי כזה כיוון אחר. אני מציע לבודד את המשתנים ולנסות קודם כל לבחון את נושא לקויות הלמידה במכון מוכר. תוכל להתייעץ עם פסיכולוג בית הספר בו אתה לומד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, האם קיים בארץ בית חולים או בית מרפא פרטי לסובלים מדיכאון עמוק?

שלום אינני מכיר מוסד כזה. אולי אחד מהמשתתפים האחרים בפורום ידע או בפורומים מקבילים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בחורה בת 28 מטופלת בתרופות (ציפרמיל וליתיום) והולכת לטיפול פסיכולוגי. אני עדיין נמצאת "אף כי בחודשים האחרונים חשתי שינוי במצב הכללי. למרות זאת, אני שבה ונופלת לדכאונות. התחלתי לימודים השנה וזה לי כבר הניסיון השלישי ואני מבקשת להיות מסוגלת להמשיך בהם, אבל אינני בטוחה שכוחותיי עומדים לי לשם כך. הסיוע שאני מבקשת ממכם הוא כדקלמן: אני מבקשת לדעת אם קיים סיכוי לצאת מן המצב הזה בו אני נמצאת ולחיות חיים שלמים.אלו עוד דרכים קיימות בפניי ומה ניתן לעשות.

שלום אני מתאר לעצמי שהטיפול הפסיכולוגי בו את נמצאת הוא כתובת יותר מתאימה כדי לקבל תשובה אמינה ומתאימה לך באמת. תמיד יש אפשרות לשפר את איכות החיים, השאלה למה את מתכוונת כשאת אומרת לצאת מהמצב. יש דברים שיתכן שילוו אותך כל חייך ותצטרכי להיות מודעת לרגישויות האישיות שלך. עם זאת, אנשים רבים במצבך חיים את חייהם בצורה איכותית לאורך זמן. עליות וירידות בהחלט צפויים לאורך החיים, אצל כל אדם, ואולי במיוחד עקב ההסטוריה האישית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

החלק הבעייתי בדכאון הדו-קוטבי הוא רק הדכאון הבא בעקבות המאניה. אם האדם היה במאניה כל הזמן - אז לא היתה לו בעיה. מה דעתכם?

חשבתי כבר על האופציה הזו ואף על פי שהדבר נישמע משעשע הרי, שצריך לזכור שמניה דורשת תעצומות אנרגיה בלתי סבירות כך, שספק אם אדם ירצה להמשיך ולחיות במצב כזה. ודבר נוסף, במצב של מניה החיים ניראים אווריריים מאוד אך, יחד עם זאת יש בעיה רצינית ביחסים אינטימיים.

מאניה עלולה להתפתח למצב שבו הסובל מאבד את הקשר עם המציאות ועלול להיקלע לצרות כתוצאה מביזבוז חסר אחריות ומאבדן מעצורים חברתיים. לעיתים יהיה צורך לאשפז אותו בכדי להגן עליו מתוצאות של התנהגות מופרעת.

טלי שלום כפי שאפשר גם להבין מהכותבים הקודמים, המאניה היא בעיה לא פחות מהדיכאון, ואפשר להבין אותה אולי כתגובת ראי של הדיכאון. הנזקים ממנה רבים, וגם לו התסמונת היחידה היתה שאחרי המאניה מגיע הדיכאון, גם בכך היתה בעייתיות רבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שמאוד מתסכלת אותי מזה כמה חודשים,אני בן 23 עובד במקום עבודה מסוים,שלאחרונה הכרתי בו את חברתי,,,ומאז אני סובל מחרדה מסוימת בסיטאוציות חברתיות שהיא כביכול נמצאת איתי במסגרת העבודה בלבד!! אני נתקף הסמקה עזה,בלבול ,חוסר תאבון .....ידוע לי שזו פוביה חברתית מסוימת אך שאלתי היא למה היא נגרמת לי מחברתי ולמה אני חש את האי נוחות העצומה הזאת שהיא בנחוכתי ועם שאר החבר'ה.....................................,,,,,,????????

יצחק שלום אתה הכתובת הנכונה ביותר לשאול את השאלה הזו, המקורות לחרדה מצויים אצלך וצריך להבין מדוע אכן אתה נתקף בחרדה במצב זה. נסה לחשוב מה קורה לך, אין כאן כללים ברורים וכנראה שיש משהו שמלחיץ אותך בסיטואציה הזו או במשהו שהיא מזכירה לך מן העבר. אולי חברתך עצמה תוכל לעזור לך להבין יותר טוב מה קורה. בכל מקרה, במידה והדבר פוגע באיכות חייך יש מקום לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הקלמרבין והרגיעון של הדס באמת מרגיע ומפיג מתחים ,[ועוזר גם לסוגי חרדות שונות..]??

רמי שלום בנושא תרופות אני מציע לפנות לייעוץ לפורומים הרפואיים או להתייעץ עם רוקח. פורום זה עוסק בפסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 29 אני אדם שמחפש בעצמו כל מיני בעיות ( מן היפוכנדר). לפעמים יש לי משהוא איזה שהוא סימפטום ואני מתחיל לחפש את שורש הבעיה ומכריז על עצמי כאל בעל בעיה, אפשר להגיד שה"דימיון" שלי מפתח איזו שהיא בעיה דימיונית שבסופו של דבר היא איך שהוא מקבלת רגליים, כלומר מתחילה להיות "הגיונית". למרות שאני יודע שאין שום בסיס הגיוני!! רציתי לדעת על איזו שהיא שיטה להוציא מחשבות "דימיוניות"-לא הגיוניות מהראש, איך להגיד לעצמי,מספיק זה לא הגיוני. אינני רוצה ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר.

דני שלום חרדות אינן יכולות להיות הגיוניות אחרת הן לא יהיו חרדות אלא סוג של פחד מוגדר. החרדה היא מנגנון נפשי להגנה מפני סכנות צפויות, אולם הגוף מייצג חרדות לא תמיד בצורה מסודרת והגיונית מסכנות של ממש אלא לעיתים כתוצאה מכל מיני אירועי חיים ומצבי לחץ בעבר. אי אפשר להוציא באופן אקטיבי מחשבות, אפשר להכניס פנימה מחשבות חיוביות שאולי יאזנו את המחשבות השליליות ועם הזמן יפסיקו אותן. במידה ואתה יכול לעשות את התהליך של החשיבה החיובית ללא טיפול זה מצויין. ישנם מצבים בהם נדרשת ההנחיה המקצועית לתהליך זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, עוד חודש אני בת 30, לפני 3 חודשים התחתנתי לפני חודש קניתי דירה, הדבר חייב אותי להתראות בתדירות רבה עם חמותי, שאותה אני אוהבת, אבל באופן לא מובן עשה לי רע, יש לציין שיש לי גם בעיה עם מחוייבות וגם נושא החתונה היה לי קשה, אך אני מאוד אוהבת את בעלי והוא אותי.כמו כן אני סובלת ממעי רגיז, בשנתיים האחרונות הייתי במעקב אצל מומחים בתחום, אך מצבי עם כדורים ובלי זהה, הדבר התגבר עוד יותר, וזה גורם לי להיות תקועה בבית עם הרבה חוסר אנרגיה, ולהיות במתח גבוהה כל פעם שאני יוצאת מפחד שיתקוף אותי שלשול ולא יהיו שרותים בקרבת מקום. אני פונה אליך הפסיכולוג הנכבד ולא לפורום מעי רגיז, מכוון שבחודש האחרון קורה לי משהו שלא קרה לי מימיי, אני מרגישה מועקה ענקית ואני כל יומיים בערך בוכה, והמצב רוח שלי ירוד, הכי מפחיד שאני לא שולטת במוח שלי אני עושה דברים ותוך כדי אני מוצאת את עצמי מנהלת בלב ריבים עם חברים ועם חמותי, והריבים מתפתחים והכול קורה בראש ואני ממש צריכה להגיד לעצמי די ולהפסיק. כאשר אני פוגשת חברות המצב רוח הרע עובר ונהיה לי בסדר אך אחרי הפגישה הוא חוזר להיות רע. הדבר היחידי שעוזר לי גם מבחינה נפשית וגם פיסית עם הבטן הוא סיגריה, יש לציין שאני לא אדם מעשן לעיתים רחוקות מאוד אני לוקחת סיגריה מחברה שמעשנת (מצטרפת אליה), פעם בחודש בערך, בעבר עישנתי כשנה ולפני שלוש שנים הפסקתי. לפני שבועיים עישנתי 2 סיגריות והיום אחת כי כבר לא יכולתי עם המועקה, אבל אני ממש לא רוצה את זה כפתרון. 1. האם יש לי דכאון? 2. האם סיגריה עוזרת לי מרמז שיש לי בעיה כימית בגוף? 3. מה לעשות כעזרה ראשונה ולטווח ארוך- האם יש כדורי הרגעה שכדאי להשתמש בהם. יש לציין שאני גם בעלת 2 תארים בתחום ההיטק ואני עובדת ברבע משרה בתור מזכירה, גם זה לא מרומם את רוחי למרות שנחמד לי בעבודה והיא מסתדרת לי טוב עם כאבי הבטן. תודה.

גלית שלום את מתארת סידרה של תופעות והתרחשויות ויתכן שהחיבור בין כולם יוצר מצב לחץ ומצוקה כעת. חתונה ורכישת דירה הם אירועים משמחים אבל כרוכים גם בלחץ נפשי רב. אינני יודע מהי ההסטוריה האישית שלך אבל יתכן שיש כאן חיבור של צמתים רבים בחייך וזה לא פשוט להתמודד עם זה. המעי הרגיז בהחלט מסבך את העניינים. אמנם מדובר בתופעה פיזיולוגית אולם יש לך טריגרים נפשיים ובוודאי השלכות חמורות על איכות חייך הפיזיים ובעקבות זאת גם הנפשיים. העובדה שהסגריה עוזרת לך לא אומרת דבר, זו יכולה גם להיות סוגסטיה נפשית נטו. כדורי הרגעה הם פתרון מאוד מקומי ולא מומלץ לטווח ארוך. בהחלט אפשר לשקול תרופות נוגדות חרדה ודיכאון בהתייעצות עם פסיכיאטר כיוון שעשוי להיות להם אפקט מרגיע על המעי הרגיז (יש על כך מחקרים שונים) ובאותה הזדמנות אולי יעזרו גם לדברים אחרים. לא בהכרח שאת סובלת מדיכאון כעת אבל לא הייתי נותן ליד המקרה להכריע. במצב הנוכחי יש מקום לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אפשר אולי להיעזר בהיפנוזה לשיפור המצב של המעי הרגיז, מה שיכול להשתלב בטיפול פסיכולוגי כללי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, אני רוצה לבקש את התייחסותך לתכתובת שלי עם עירית במהלך הימים של חופשתך. אם אוכל לבקש שתעבור לדף 801 ותקרא את ההודעות שמתחילות ב"תודה על הפורום הזה", ותגיב מה דעתך. תודה גילה

גילה שלום קראתי את ההתכתבות ואני חושב שנאמרו שם דברים כנים וחשובים על מה ששתיכן הרגשתן. קשה לי להביע דעה חד משמעית, אני מאמין שאת צריכה להתחבר לתחושותיך ולפעול לפיהן. נראה שכדאי שתחזרי למסגרת טיפולית, אבל לפי רוח הדברים נראה שכדאי שתפני למטפל או מטפלת אחרים ולו בשל החשש שלך שהמטפל הקודם לא יידע לעזור לך לצאת מן המצוקה אליה נקלעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עומדת להתחתן עם אדם שאביו היה חולה במחלת נפש האם זה תורשתי? האם יש צורך בבדיקות? אמו לא ידעה על המחלה לכשהתחתנו (הוא צרך תרופות)

שלום תלוי באיזו מחלה מדובר. יש מחלות בהן יש גורם תורשתי ויש כאלה שלא. אין כיום בדיקות מספקות בנושא, וגם אלו שקיימות לא באמת מועילות לקבלת החלטות לגבי החיים. אני מציע לברר את העובדות המדוייקות, לשוחח על הנושא עם בן זוגך בלי לטייח את המציאות, ואולי אפילו להתייעץ עם מטפל זוגי לגבי החששות. את עומדת להתחתן ואת העובדה הזאת סביר להניח שלא תשני. בחששות צריך לטפל ולדעת גם את העובדות והמציאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה עצלנות קשורה? לחוסר אנרגיה? להרגל רע? לעייפות כרונית? לחוסר פעילות גופנית?

אבי שלום עצלנות היא מילה שיפוטית מאוד. השאלה מה עומד בבסיס העניין, וכל האפשרויות שנתת אפשריות כמו עוד רבות אחרות. העניין הוא מה ההסטוריה של תחושתך בנושא וכיצד אתה משנה את הדברים כך שלא תתפוס עצמך כעצלן. ההתיחסות השיפוטית שלך כלפי עצמך יכולה להיות קצה חוט מרכזי להבנת הנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

קורא יקר שלום! לבני יש חרדה מפני השואה כבר זמן מה, החרדה החלה בערך בגיל 11 וממשיכה לחזור כל שנה לקראת יום השואה. בני אינו יכול לישון ולפעמים מאבד את התאבון. איני יודעת מה לעשות, כבר פנינו לטיפול פסיכולוגי אך ללא הועיל, הפחד עדיין חוזר בזמן זה של השנה. אנא אם מישהו יכול לעזור לי, שישאיר הודאה פה בפורום. בתודה מראש מילה.

תשקלי היפנוזה,מאוד יעיל

בשנה האחרונה עברתי טראומות קשות בנוסף להיותי אם שכולה. לאחר שנאבקתי בטראומות שאיימו על חיי וחיי בן זוגי הסכמתי לאחר לבטים רבים ולא לפני שניסיתי את כל הטיפולים האלטרנטיביים האפשריים לקבל יעוץ פסיכיאטרי שבעקבותיו אני מטופלת בסרוקסט אחד ליום וקסנקס xr 1 ליום. הפסיכיאטר קבע שאני סובלת מ-panic disorder ועלי ליטול את התרופות ובמקרה של sos גם לקחת לוריון מתחת ללשון. אני פוחדת לא לקחת את התרופות שמא אקבל התקף של המחלה שהוא מאוד לא נעים וכולל חולשה קשה כאבי בטן רעד לא נשלט בכל הגוף חום קשה המתפשט בכל הגוף ורעש באוזניים ובדרך כלל גם לחץ הדם משתולל. אלו התקפים קשים ביותר ולא אחת נחחתתי בחדר מיון עם הסימנים האלה עד שלמדתי לשלוט בהם באמצעות התרופות ושתיית מים. האם יש סיכוי שאגמל מהתרופות אי פעם? תודה גרדיניה

מילה שלום כדאי לשוחח עם הילד ולנסות להבין איתו אילו מחשבות עולות סביב נושא השואה. העובדה שהדבר חוזר על עצמו כל שנה מהווה כבר עניין בפני עצמו שדוחף את הבעיה בשנה הבאה. השאלה מה קורה לאורך כל השנה, האם התנהגותו ומצבו הרגשי רגילים. יתכן שיוכל להיעזר בשיטת EMDR להתמודדות ממוקדת עם הבעיה. רצ"ב קישור למאמר בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לבד, וכך היה תמיד, אני מתקרבת לגיל 40 ופוחדת שאשאר לבד. בכל מקום אני רואה את כולם זוגות זוגות, כמו בתיבה של נוח. כל יציאה שלי לרחוב, לעבודה רק מגדילה את הכאב, בכל מקום נשים בהריון, מלאות תקווה, יש להן למה לצפות ורק אצלי שום דבר לא משתנה. ואם אני פוגשת מכרים אז מייד שולפים תמונות של נכדים, כאילו אין עוד אנשים בודדים בעולם מלבדי. אני מכירה את כל הקלישאות - לא לשקוע ברחמים עצמיים, להסתכל על הכוס המלאה, ולא לחדול לקוות, אבל אני לא מצליחה להתגבר על הייאוש. אני מנסה להכיר אבל בגילי זה כבר קשה, מה גם שאני לא נראית נפלא, וגם אני וגם הגברים די בעייתיים. אני בטיפול פסיכולוגי שלא עוזר לי להרגיש טוב יותר או חזקה יותר. אני מאוד מתוסכלת ומלאה זעם - למה דווקא אצלי הדברים הסתבכו ככה? אני מטופלת גם בכדורים נגד דכאון וחרדה אבל גם זה לא עוזר, ואני מרגישה שבאמת החיים שלי לא שווים הרבה ואני רואה בהם רק כאב, ולא מפסיקה לקנא באחרים שחיים חיי רגש. זהו הטיפול הפסיכולוגי השלישי והארוך מכולם (שנה וחצי) שלי - האם גם הוא הגיע לקיצו? האם הפסיכולוג מפספס משהו או שזו אני שאיני רוצה לעזור לעצמי? אודה לך אם תתיחס להודעתי המבולבלת קצת

למה לברוח מכאב אי אפשר לברוח משום דבר צריך להיתמודד עם מה שיש ובצורה טובה כך אמר לי מישהו הושיט לי יד ויצאתי מהחור ששקעתי בו שנה שלמה. אם הפסיכולוג לא מצליח לגעת ולקדם אותך תגידי לו את זה תבררו איך ומה אפשר לעשות ואם הוא לא מתאים אפשר ורצוי להחליפו היצחקת אותי,,את בת 40 ומדברת כמו בת 70 את בשיא הפריחה שלך תקומי ותעשי משהו ,תהיה חיונית יצירתית ותעוזנית אל תרחמי על עצמך כולנו עם כדורים ותאמיני כל אחד והחבילה שלו מי שגרוש מי אלמן מי חולה ומי מבוגר וכו' תעשי את כל הממצים שאת יכולה ותנצלי את המשאבים שיש ברשותך תהפכי את הלימון לימונדה. זה אפשרי תצליחי אחותי. מ.

שירה שלום הודעתך מלאה בכאב ואין לי עצה פרקטית ומיידית לשינוי המצב. את נוקטת בכל הדרכים המתאימות, את הולכת לטיפול פסיכולוגי ותרופתי, אני מתאר לעצמי שאת מכירה את כל המסגרות להיכרויות, כך שברמה הקונקרטית אין לי משהו רציני שאני יכול לתרום. זה מסוג הדברים שבאמת אי אפשר לברוח מהם, את נמצאת עם הכאב וחווה אותו, עם תקווה שאני מקווה שלא נעלמה למרות הכאב, שהדברים יחייכו אליך יותר בהמשך. הנתיב היחידי הוא להמשיך ולטפל בעצמך בכל הדרכים שאת מכירה כדי שהדברים יהיו טובים יותר הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אהבות בחיים שנותנים לנו תחושה של התרגשות אהבה יצירתיות ושייכות קוראים לנו בגיליים די מוקדמים ועם השנים הרצון שלנו לאחוז חזק יותר ויותר את ידו של בין זוגנו או לחילופין השותף של חיינו נוצר מהפחד שלנו להיות לבד. אין ספק שמה שהינך מתארת בסיפור חייך הוא מאין אכזבה ופחד מהיותך גלומה, שסובבת עשייה בודדה ומבודדת במשך שנים. נראה, שרוב חלומך וצורכי הסיפוק הפנימים שלך נבנו ונוצרו מתוך אמונה ויצירה של מחשבה כי זוגיות, בית, משפחה וילדים ישלימו את גורלך ויעודך בחיים הנוכחים. יש בראיה והשקפת חיים כזו המון עומק נפשי, פחד, רצון לנתינה, הקרבה עצמית, אמציונל ברמות גבוהות שלמעשה יוצר את התוצאה ההפוכה שהיא התקבעות במצב סטטי, אי יכולת ליצור קשריים מהותיים ואיכותים מפת חוסר ביטחון עצמי נמוך מאוד, שלמעשה הורס כל בניה עתידית. הנך, מודעת למצבך ואפילו מגיעה לעומקיים נפשיים , והתעלות ריגשית שלא מתירה לך ברירה אלא להישאר במקום ולהתחבר לתחושות סבל עצמית, דיכאון והקרבה עצמית במקום לחשוב וליצור בדרך הגיונית, פרקטית ומעשית של ראיה נכונה של החיים. נראה לי שבמצבך הנוכחי, הגישה המעשית ולף דווקא הטיפול הפסיכולוגי יתנו לך את המענה לבעיתך. עליך להתחיל לבנות וליצור תחומיי עניין חדשים בחיים כמו: להירשם ללימודים שלימודים רוחניים מומלצים ביותר, להתחבר ליצירה, לכתוב , חוגי ריקודי עם מומלץ לך ביותר או לחילופין מכון כושר או כל סוג של קנטרי קלאב. תנסי את הפעילויות שהמלצתי לך בחום ותראי פתאום איך אישיותך מתמלא ונבנית בצורה יותר אןפטימית ובריאה. כמו כן, אפשרויות כאלה יוכלו לתת לך את הרצון לצאת מהבבית, להגביר את תחושת הביטחון העצמי שלך ואולי לבסוף השתיכויות כאלה מצדך למסגרות כאלה יתנו לך את האפשרןת להכיר פרטנר או בן זוג ולהקים ולהגשים את יעודך שהנו משפחה. לסיכום: יש כן לאן לברוח מהכאב, אבל תעשי את זה.

שלום ד"ר קפלן. קודם כל תודה רבה רבה על תשובתך,אך יש בה מספר דברים שלא הבנתי. אני טוען כי אתה צודק בכך שיש צורך בטיפול משולב מאשר טיפול נקודתי בתופעות ובהרגשות,אך עם זאת אני גם טוען כי קודם כל יש צורך לקבל את הכח ואת היכולת להיות בטיפול פסיכולוגי,כי במצבי כעת עם כל התחושות הפיזיולוגיות(המתח,הבלבול,החוסר יציבות,הדיכאון,החרדות)אני די בספק שאני אוכל לשתף פעולה(ניסיתי גם במשך כיותר מחצי שנה),אני פשוט לא מרוכז ומאוד מדוכדך. וכעת לשאלתי: אתה לא חושב שאולי כדאי שהפעם אתן לכדורי ה"רמרון" את הזמן והקרדיט לדחוף אותי טיפה קדימה ולהעניק לי את הכח ללכת לטיפול פסיכולוגי ומאותו הרגע ,בעצם, לבנות את החיים שלי בחזרה שלב אחר שלב ואז זה יהיה לא רק עם רצון(דבר שיש לי כל הזמן),אלא גם עם יכולות,כי אני סוג של בן-אדם שאם יש לו את היכולת יכול לעשות כמעט הכל. אני חושב ,פשוט, שכל עוד אני במצבי הנוכחי אני לא רואה איך אני יכול לשקם את עצמי בלי יכולת,אני פשוט מרגיש חסר כל יכולת לעשות משהו,הריקנות והפער שהצטברו כל כך עמוקים ועצומים,עד כדי שאני מרגיש שאני רוצה אבל ממש אבל ממש לא יכול. עוד דבר,ברשותך,לא ענית לי,אבל מסיפורי הארוך למדי,מה אתה יכול להסיק?שאני תחת איזה קטגוריה?דכאון?חרדה?שניהם יחד? שוב תודה ומקווה שתשובתך תגיע בהקדם,ארז

ארז שלום אינני מתיימר לעשות אבחנות דרך האינטרנט ולכן אני אמנע ממתן תשובה ברורה לשאלתך מה ניתן להסיק מדבריך. הקושי להתמיד בטיפול הוא בוודאי חלק מחוסר האנרגיה והבעיה שממנה אתה סובל, אבל הטיפול הפסיכולוגי עשוי להיות המפתח לשנוי ולפתרון. השילוב בין טיפול תרופתי ופסיכולוגי עשוי להיות אופטימלי מבחינתך, יש לכך הרבה עדויות מחקריות, ואני מציע שתנסה להתמיד בשניהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

והנה הבן שלנו סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית, הוא כבר נשוי, אבל עדיין אין להם ילדים. מה אפשר לעשות? איך אפשר לעזור לו? כדאי שיתגרש? מה להגיד לאשתו הצעירה?

מנשה שלום הפרעת אישיות היא מונח מאוד מעורפל ויש לגבי חילוקי דיעות בספרות המקצועית. אני מציע לא להיצמד להגדרות פסיכיאטריות אלא לנסות ולהבין את הבן שלך, ממה הוא סובל, כיצד ניתן לעזור לו. אינני מבין את הקשר בין העובדה שאין להם ילדים לשאר הדברים ומדוע אתה צריך לומר משהו לאשתו או לומר לו להתגרש. אם הוא נשוי סביר להניח שבני הזוג נמשכו זה לזה והחליטו להתחתן מתוך מחשבה שכך יהיה להם טוב. תן לו לנהל את חייו כפי שהוא מבין ורוצה, ונסה לתת לו תמיכה מבלי להתערב בצורה חזקה מדי בחייו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תראו, יש לי בעיה נפשית שהולכת ומתגברת ואני רק מדחיק אותה כל הזמן. אני לא יודע אם אנשים מתחילים לשים לב, אבל זה מדאיג אותי, לא אובחנתי אצל אף אחד כי אני פשוט מסתיר את זה, אבל אני בטוח כמעט שיש לי משהו, אנסה להסביר עד כמה שאוכל.... אני אתחיל בזה שמאז שאני זוכר את עצמי יש לי טיקים, כשאני בחברה של אנשים אני לא עושה אותם, אבל כשאני נמצא לבד אני משחרר הכל. יש לי פחדים, אני פוחד מהחושך בצורה כפיאתית, אני בקושי ישן בלילה משום שאני פוחד לעצום את העיניים. כשאני ממש נכנס להתקף של פחד, אני מתחיל לגעת בקירות, בוילונות, כל מיני דברים כאלה מוזרים שאני לא שולט בהם. יש לי כל מיני הרגלים כפיאתיים כאלה, אני לא יכול לתאר אותם.... שמעתי פעם שזה קשור גם לאיך שהייתי בלידה, ובכל אופן נולדתי כחול. אם אני נמצא לבד בחדר אני כל איזה דקה מסתכל לכיוון הדלת מרוב פחד, אני כל הזמן חושש שתבוא אליי איזה רוח רפאים, אני יודע בהיגיון שזה שטויות שאין כזה דבר, אבל אני לא יודע איך להסביר את זה אבל אני חייב לוודות כל הזמן שאין שם כלום, ואני כל כך מתאמץ בשביל זה פיזית... בגלל חוסר בשינה אני מדרדר בלימודים, נכנס לידכאונות... אם מישהו שמכיר אותי יראה את ההודעה הזאת הוא לא יאמין למה שהוא קורא, כי אני מחצין את הכל, אבל כמו שאמרתי כשאני לבד אני משחחר הכל. אני מבקש בבקשה חוות דעת מקצועית, אני לא יכול להמשיך לחיות ככה, בזמן האחרון זה רק הולך ומדרדר, אני מתחיל להיות חשדן נורא... מתחיל לאבד יכולת... בבקשה עזרה... בתודה ערן

היי ערן אחי סבל מזה בגיל התיכון היום הוא בן שלושים. בגלל שהסתיר ולא טיפל בעצמו ניגרם לו נזק מיותר כדאי לך לפנות למירפאה ולספר לרופאה או למישהו מהמישפחה שיפנה אותך לפסיכאטר ,הוא יאבחן יתמוך ויתן כדורים . הכדורים ישחררו אותך מהנטל של הפחדים והחרדות הקשות שתיארת. אי אפשר לאבחן דרך האינט'.למרות שכל מה שתיארת מתאים לאו.ס. ד.(ואני לא רופאה) ואתה תרגיש הקלה ויותר טוב. אל תפחד ,.תשתף מישהו מהיימן ותגיע לרופא הקרוב כמה שיותר מהר. כך יטב לך.אסור לעבור את זה לבד וגם בלתי אפשרי. אחי נעזר בי כל הזמן. תצליח. מאיה.

וואי, אני לא רואה את עצמי משתף את המשפחה שלי בזה, אני לא רואה שום סיכוי, אני צריך עזרה, אבל בחיים לא דרך המשפחה שלי, ואים לי גם מושג למי לפנות, או לאן ללכת בשביל ייעוץ, ואני רואה שהמצב רק הולך ומחמיר. תוכלי לתת לי את השם של המחלה של אחיך באנגלית?

ערן שלום אתה סובל כנראה מסוג כלשהו של הפרעת חרדה. אני מצרף קישור למאמר בנושא דרכו תוכל להבין יותר טוב את הסיווגים השונים. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מציע שתפנה לקבל טיפול פסיכולוגי, ויתכן שנדרש גם טיפול תרופתי נוגד חרדה. חבל שתסבול כך, הדברים יכולים להיראות הרבה יותר טוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני תלמידה בת 17,שדווקא הולך לה לא רע בלימודים. הבעיה היא שאני נורא נורא לחוצה מהלימודים,אני מרגישה שזה סוחט אותי,כל פעם לאחר שאני חוזרת הביתה זה מעסיק לי את הראש,אני כל כך מפחדת שלא להצליח (למרות שיש לי מאיות)זה עומד לי על הלב,אני אפילו לא יודעת אם זה הפורום המתאים,אבל אני מרגישה כל כך נואשת,לפעמים עד מוות. אני כל הזמן רואה את האנשים העניים,המסכנים,הלא מוצלחים ורואה את עצמי כך בעתיד וכל כך מפחדת שזה יהיה עתידי.לעיתים אני מנסה לעודד את עצמי בכך שהלימודים זה לא הדבר החשוב ביותר,אני מוצאת לבסוף שזו רמייה עצמית.אני רוצה לדעת להתמודד עם הלחץ ולא לפחד ולחוש את המועקה הזו,אני מרגישה כאילו אין חיים מלבד הלימודים ושאם אני לא עוסקת בזה וסתם עושה משהו של "התבטלות" זה פשוט מבזבז לי את הזמן. אני לחוצה אפילו מההשפעות שיהיו לי מהמקום ישיבה שלי בכיתה,משנת הלילה,ועוד השפעות אחרות והכל מפחד שזה יפגע "באיכות" הלמידה שלי,אני מרגישה שאני חייבת להגיע כבר לימים של הבגרויות... וכן אני יודעת שזה נשמע כמו איזו סתם עוד נערה לחוצה ממבחנים אך אני מרגישה שאני לא יכולה יותר,אני לא רוצה למות,אני כן רוצה לחיות,אבל הלימודים מחניקים אותי,הפחד מחוסר הצלחה,הפחד מהעתיד הגרוע שמצפה לי...בעיקר בתקופה הלחוצה והקשה מבחינה כלכלית לכולם... אני אפילו דואגת שמתי שאצטרך ללמוד לא יהיה לי מקום הולם ללמוד בו,,ויהיו בו רעשים או הפרעות אחרות שיפריעו לי להתרכז... נמאס לי לפחד ולחשוש כל הזמן,אני רוצה לחיות ונמאס לי מזה... איך אני יכולה להתמודד ולהרגיש רגועה יותר ולהצליח מבלי להרגיש פחד כל הזמן??? בבקשה! כל מי שיכול לעזור לי מכל בחינה,כי אני כבר ממש ממש נואשת וצריכה עזרה. תודה.

לנואשת שלום החרדות שלך מהלימודים הן תופעה מוכרת, חלקן אפילו תוגדרנה כחרדת בחינות במובן הרחב של העניין. עם זאת, הסיבה לקיום החרדה היא משהו אישי, ולא בהכרח קשור ליכולת הלימודית שלך. המאיות שאת מקבלת אפילו עלולות להגביר את החרדה כי הן יוצרות עבורך רף מאוד גבוה שאליו את שואפת. סביר להניח שיש לך נטייה פרפקציוניסטית ושהלימודים וההצלחה בלימודים קשורים באופן כלשהו לדימוי העצמי שלך. החרדה אינה בהכרח מכשלון במבחן כזה או אחר, אלא שהכישלון במבחן מייצג עבורך באופן מודע או לא מודע כישלון של האישיות שלך, של מי שאת. במקרה כזה החרדה היא רבה כיוון שכל מבחן הופך למבחן לחיים, למשהו שיקבע האם את "שווה" או "לא-שווה". מאחר ורמת החרדה גבוהה כל כך אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מעריך שתוכלי להיעזר כדי להפחית את החרדה באופן קונקרטי לגבי הבחינות כמו גם להבין יותר לעומק מה עומד בשורשם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני יודעת על קליניקה הומאופתית בחיפה המשלבת גם טיפול של פסיכולוגית קלינית וטיפול משולב או אחד מהם יכול לעזור לך מאוד, הטלפון של אחד המטפלים הוא 058-707443

שלום רב לכם ולך הד"ר שיקרא מכתב זה. שמי ארז ואני כשנה וחצי מסתובב עם בעיה שאין לי מושג מה היא? העובדות הן שלפני שנה וחצי חליתי במחת הנשיקה,כנראה, שהשאירה אחריה תופעות לוואי מאוד מתסכלות של תחושה כאילו אתה באנייה ושאינך יציב(אך רק תחושה ולא סחרחורת של ממש).לא ידעתי בהתחלה שזוהי כנראה מחלת הנשיקה וביקרתי מאז אצל אצל 3 פסיכיאטרים(טעות של החיים,צריך להתמיד עם אחד וזהו),הראשון אמר לי שזהון דכאון ונתן לי ציפרמיל,לא עזר אח"כ פניתי לנוירולוג שאמר לי שזוהי כנראה מחלת הנשיקה ואין תרופה לוירוס הזה(ושאנשים נוטים לחשוב שזהו משהו נפשי).אחרי תקופה של חצי שנה ואפילו יותר הבנתי שהתחושות לא עוזבות ומצב רוחי הגיע עד לקרקעית,אני רוב הזמן מדוכא ועצבני ורק רוצה לעצום עיניים ולישון.הייאוש הביא אותי לפנות לפסיכיאטר השני שקבע שאין לי כלום מלבד חרדות ושאין טיפול תרופתי לעניין אלא אך ורק פסיכולוגי.הייתי אצל פסיכולוג בשיטת הביופידבק כחצי שנה אך ללא הועיל.מצב רוחי נשאר רע מאוד ואני כל הזמן עצבני כמו סיר לחץ מדוכא.חזרתי לפסיכיאטר האחרון אותו ביקרתי ושוב הוא אמר לי שאים מה לעשות אבל אם אני מתעקש הוא יתן לי כדורים,ואז הוא נתן לי סרוקסט שגם לא עזרו(לקחתי אותם במשך כחודשיים),פניתי אליו שוב והוא אמר לי:"רואה אמרתי לך שאין לזה טיפול" ושילח אותי חזרה לביתי מיואש מאוד.מאז עברו 4 חודשים עד שהחלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות שוב לפסיכיאטר אחר.פסיכיאטר זה שפניתי אליו לפני כשבועיים וחצי אמר לי שיש לי דכאון למרות שאני אוכל טוב(ואפילו טורף,עליתי 10 ק"ג בשנה האחרונה)ולמרות שאני ישן כמו תינוק(וגם פה יותר מהרגיל),הוא טען שסממני הדכאון שלי הם אולי לא שיגרתיים אך 20% עד 30% מאלו שסובלים מדכאון אוכלים וישנים יותר מהרגיל ונתן לי "רמרון".כיום אני כשבועיים וחצי אחרי תחילת לקיחתם והייתי רוצה לדעת 3 דברים: 1.האם לאור סיפורי ,האחרון במקצת, ניתן לאפיין אותי כאדם שנמצא בדכאון או בחרדה שאין לה טיפול כטענת הפסיכיאטר השני אותו ביקרתי? 2.האם יש בכלל טיפול תרופתי לחרדות? 3.כאחד שמבולבל מאוד ממה שנאמר לו הייתי רוצה לדעת האם יכול להיות שבן אדם כ"כ מלא בשמחת חיים כמו שהייתי לא מוצא שום דבר טוב בחיים ולא נהנה פשוט מכלום,ולא מרגיש כלום כאילו יש חומה ביני לבין העולם החיצוני ועם כל זה לא מאופיין בדכאון? לסיכום,אני יודע שאיפה שהוא נמצא האושר,אך אני לא מצליח לגעת בו.....

ארז שלום העובדה שאנשי מקצוע שונים נתנו אבחנה שונה אומרת שמה שקורה לך אינו בהכרח אופייני או ניתן בקלות לאבחנה. יתכן בהחלט שיש כאן שילוב של כמה גורמים שביחד יוצרים את האפקט שאתה חש. תופעות נפשיות רבות מתחילות במשהו פיזיולוגי טהור ומתגלגלות הלאה. לכן יתכן שאכן היתה לך מחלה שבעקבותיה התפתחה גם תופעת חרדה. סחרחורות יכולות להיות קשורות גם לתופעות פיזיולוגיות וגם לתופעות נפשיות. מה שבולט בעיקר הוא שהטיפול שאתה לוקח קצר יחסית וסימפטומטי, כלומר עונה ישירות על הבעיה המקורית. לעיתים תופעות נפשיות הן יותר עמוקות ולא בהכרח שהמטבע נמצאת מתחת לפנס. אני לא מקבל את טענת הפסיכיאטר שאי אפשר לעשות כלום כי איך שלא תסתכל על זה יש לך גם בעיה פסיכולוגית כרגע. החיפוש אחר האושר נשמע לי כמרכז העניין או כיעד מרכזי לטיפול פסיכולוגי. אפשר לללוות אותו גם בטיפול תרופתי נוגד חרדה ודיכאון והשילוב בהחלט עשוי להיות יעיל מאשר כל אחת משיטות בנפרד. עם זאת, המיקוד העיקרי אינו בהכרח התופעות הגופניות או האבחנה של דיכאון וחרדה, אלא דווקא טעם החיים אותו אתה מחפש. זו מטלה שלא מסתיימת בתהליך טיפולי קצר. אני מציע לך למצוא פסיכולוג עימו אתה מוצא שפה משותפת ואשר ילווה את התהליך שימשך כנראה כמה חודשים עד לשיפור משמעותי במצבך ובכל מקרה, איני רואה טעם בקפיצה מאיש מקצוע אחד לשני, הדבר רק מתסכל אותך יותר ולא מוביל לפתרונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב לכם ולך הד"ר שיקרא מכתב זה. שמי ארז ואני כשנה וחצי מסתובב עם בעיה שאין לי מושג מה היא? העובדות הן שלפני שנה וחצי חליתי במחת הנשיקה,כנראה, שהשאירה אחריה תופעות לוואי מאוד מתסכלות של תחושה כאילו אתה באנייה ושאינך יציב(אך רק תחושה ולא סחרחורת של ממש).לא ידעתי בהתחלה שזוהי כנראה מחלת הנשיקה וביקרתי מאז אצל אצל 3 פסיכיאטרים(טעות של החיים,צריך להתמיד עם אחד וזהו),הראשון אמר לי שזהון דכאון ונתן לי ציפרמיל,לא עזר אח"כ פניתי לנוירולוג שאמר לי שזוהי כנראה מחלת הנשיקה ואין תרופה לוירוס הזה(ושאנשים נוטים לחשוב שזהו משהו נפשי).אחרי תקופה של חצי שנה ואפילו יותר הבנתי שהתחושות לא עוזבות ומצב רוחי הגיע עד לקרקעית,אני רוב הזמן מדוכא ועצבני ורק רוצה לעצום עיניים ולישון.הייאוש הביא אותי לפנות לפסיכיאטר השני שקבע שאין לי כלום מלבד חרדות ושאין טיפול תרופתי לעניין אלא אך ורק פסיכולוגי.הייתי אצל פסיכולוג בשיטת הביופידבק כחצי שנה אך ללא הועיל.מצב רוחי נשאר רע מאוד ואני כל הזמן עצבני כמו סיר לחץ מדוכא.חזרתי לפסיכיאטר האחרון אותו ביקרתי ושוב הוא אמר לי שאים מה לעשות אבל אם אני מתעקש הוא יתן לי כדורים,ואז הוא נתן לי סרוקסט שגם לא עזרו(לקחתי אותם במשך כחודשיים),פניתי אליו שוב והוא אמר לי:"רואה אמרתי לך שאין לזה טיפול" ושילח אותי חזרה לביתי מיואש מאוד.מאז עברו 4 חודשים עד שהחלטתי שאין לי ברירה אלא לפנות שוב לפסיכיאטר אחר.פסיכיאטר זה שפניתי אליו לפני כשבועיים וחצי אמר לי שיש לי דכאון למרות שאני אוכל טוב(ואפילו טורף,עליתי 10 ק"ג בשנה האחרונה)ולמרות שאני ישן כמו תינוק(וגם פה יותר מהרגיל),הוא טען שסממני הדכאון שלי הם אולי לא שיגרתיים אך 20% עד 30% מאלו שסובלים מדכאון אוכלים וישנים יותר מהרגיל ונתן לי "רמרון".כיום אני כשבועיים וחצי אחרי תחילת לקיחתם והייתי רוצה לדעת 3 דברים: 1.האם לאור סיפורי ,האחרון במקצת, ניתן לאפיין אותי כאדם שנמצא בדכאון או בחרדה שאין לה טיפול כטענת הפסיכיאטר השני אותו ביקרתי? 2.האם יש בכלל טיפול תרופתי לחרדות? 3.כאחד שמבולבל מאוד ממה שנאמר לו הייתי רוצה לדעת האם יכול להיות שבן אדם כ"כ מלא בשמחת חיים כמו שהייתי לא מוצא שום דבר טוב בחיים ולא נהנה פשוט מכלום,ולא מרגיש כלום כאילו יש חומה ביני לבין העולם החיצוני ועם כל זה לא מאופיין בדכאון? לסיכום,אני יודע שאיפה שהוא נמצא האושר,אך אני לא מצליח לגעת בו.....

למה אתה לא מבקר אצל פסיכולוג טוב ? אם הכדורים לא כל כך עוזרים,ויש לך אבחנה של מחלת הנשיקה יש סיכוי טוב בעבודתו של הפסיכולוג תהייה לך לעזר בחשיבה חיובית בעשיית סדר בבלאגן הנפשי,בתקווה לחזרה לחיים ולאושר שאתה מחפש. המון אנשים עברו את זה עם עזרה מיזערית של תרופות נגד דיכאון והיתמקדו במטרה חיובית ובעשייה שהצילה את חייהם. מה יש לך להפסיד , שיהיה לך כל טוב ואל תוותר.על הטיפול הנפשי.שיכול להיות יחסית קצר טווח. בברכה א.

שלום אני אם לידל בן 6 הגדל במשפחה חד הורית (האב לא בקשר) בעיתי היא שאני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד יותר עם מצבי החרדות כל דבר מכניס אותי ללחץ מיותר וישר מוביל לסרט שלם שאני בונה מה יקרה לילד במידה ולי יקרה משהוא חס וחלילה. או במידה ויקרה לו משהוא רע איך אני יתמודד עם המצב ואז נתקפת בגלי חום והמצב יכול להוביל אותי עד לבכי אני מרגישה שהמתחים האלה לא נותנים לי לתפקד אני חיה בפחד מכל דבר ונכנסת למתח מיותר וגם כשאני מנסה לעבוד על עצמי ולהכניס לי לראש שזה רק המחשבות שלי ושאני יכולה לשלוט בזה. זה לא תמיד עוזר אני מנסה לתת את כולי לילד על מנת שלא יסבול וכמה שפחות ירגיש את הלבד שלנו אך עדין מאוד קשה להתמודד . תודה

יעל אני מבין מה עובר עליך,אך לא רשמת בסיפורך מה הוביל לכך ומתי. אינני רופא מומחה אך אני יכול לומר לך שאם הפחדים תוקפים רק במצבים מסויימים את במצב טוב יותר ממה שאת מפחדת,כי זה לא משתלט לך על היומיום אך אם זה כל הזמן ככה מהבוקר עד הערב,תקבלי תשובה ברורה יותר מהרופא המומחה

נשמה טובה אני לא יודע אם זה יעזור אבל אולי? קחי חיבוק בכל הכח וכתף להניח ראש את לא לבד את אף פעם לא לבד. תמיד יהא מי שיעזור (כאילו שאת צריכה) כי הנה הגעת עד כאן (ואפילו על הגחון) אבל עשית את זה ועוד תגדילי לעשות למה לדאוג כל כך? האלה, (הדאגות) כמה משתמשים בהם יותר ככה הם מעצימים יותר הזניחי אותם ותראי הם כלים מאליהם.

יעל שלום אני מבין מדבריך שהחרדות שלך מתמקדות בעיקר סביר הילד והקשר עימו. במידה וכך המצב יתכן שתוכלי לטפל בעניין בצורה ממוקדת שתפסיק את המחשבות הטורדניות בנושא. אחת השיטות היעילות היא EMDR שתוכלי לקרוא עליה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm עם זאת אני רוצה להדגיש שיתכן שלמרות שאת מתארת משהו שמתמקד רק בקשר עם בנך, יתכן שמדובר בחרדה רחבה יותר שקשורה לחייך ומצבך באופן כללי. בכל מקרה, מטפל המוסמך לטיפול ב EMDR ידע לכוון אותך גם לאבחנה מתאימה בהקשר הזה. נשמע שאת זקוקה לתמיכה ועזרה, אולי גם בהקשרים אחרים, והפניה לטיפול פסיכולוגי בשלב זה נראית לי מתאימה וחיונית. אני מציע לך לנסות ולהיעזר באיש מקצוע מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנסי גם טיפול פסיכולוגי משולב ביחד עם הומאופתיה זה נותן תוצאות את רוצה עוד פרטים בטלפון 058-707443 בהצלחה.

זקוק לשם של פסיכולוגית דתיה המטפלת בכפייתיות.

דודי שלום אינני מכיר. אולי מישהו ממשתתפי הפורום יידע לכוון אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מכיר פסיכולוגית אחת מצוינת מחיפה היא לא דתיה אך מסורתית קוראים לה ענת כהן והקליניקה שלה ברחוב בורוכוב , תנסה להשיג אותה דרך דפי זהב אולי. בהצלחה.

יש לי ילדה בת 3.5 , נמצאת בגן פרטי. לאחרונה (כחודש) מתפרצת כאשר מרגישה חסרת אונים והדבר מתבטא באי יכולת לפתוח רוכסן או לחלוץ נעליה, ו\או לאכול מתוך צלחת שהיא מעט רטובה משטיפה הדבר מכעיס אותה וגורם לה לזרוק את החפץ על הרצפה וכמובן לשאוג. ילדה מאוד חברותית ודינמית אם כי מאוד רגישה לסביבתה. מביעה את כעסה ואת תחושת חוסר האונים בצרחות בבעיטות ובשפה בוטה. "מגעילים" וכדומה. למרות הכעס הנוראי שמתפרץ ממנה כאשר היא נרגעת וזה ע"י ליטוף חיבוק והרמה על הידיים יש בה יכולת לקבל ביקורת על התנהגותה ולפתח שיחה על מה שהתרחש. אך הדבר לא מונע ממנה בפעם הבאה בה תתקל בקושי להתפרץ שוב ושוב. הגננת המליצה לי לפנות ליעוץ. השאלה שלי האם בשלב זה יהיה נכון להפנות את הקושי לאבחון, ו/או להמשיך בשיחות והדרכה איתה כי זה שלב גדילה. אודה לכם באם תענו לי בהקדם.

אושרת שלום לא בהכרח שנדרש כאן אבחון מקיף. יתכן שכמה פגישות עם פסיכולוג ילדים יתנו לך מענה למה שקורה כעת. בהחלט יתכן שזה שלב בגדילה של הילדה ושהוא יעבור, עם זאת, חשוב "לתפוס" אותו בזמן כדי לא ליצור הרגלים בעייתיים בקשר הבינאישי איתה. השיחות וההסברים חשובים ובהחלט כדאי להמשיך איתם. אינני רואה סיבה עם זאת להמתין עם הייעוץ, זהו תהליך פשוט ועשוי להיות קצר ולעניין בשלב זה, מדוע לא לנסות את הנתיב הזה? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום כולם. לא יודעת מאיפה להתחיל אני מרגישה שאני מתמוטטת וצריכה עזרה דחוףף אני מרגישה מתוסבכת ולא אמיתית מול עצמי , שעה אני שמחה ויודעת מה רוצה ושעה אחרת אני בדיכאון של החיים נפרדתי מבן זוגי שמאוד אהבתי לפני פחות משבועיים וכבר מרגישה לחץ למצוא אחר כל בוקר אני קמה עם תחושת חוסר אונים ןפחד מהלבד ממלא כל רגע פנוי עם אנשים כך שאין לי רגע לבד ואני דווקא כן מרגישה צורך להיות לבד הכל מזויף סביבי איך יוצאים מי זה

מור שלום כתבת על קצה של קרחון, ניכר שמאחורי הדברים שלך יש עוד הרבה מה לומר. קשה לכוון אותך יותר מאשר להמליץ לבדוק עם עצמך מה קורה. מה מתוסבך, למה הכל מזוייף, מאיפה הלחץ הזה למצוא בן זוג אחר כדי לא להיות לבד עם עצמך אפילו כמה ימים. אני מתאר לעצמי שלפחות לחלק מהדברים יש לך תשובות, אולי זה בדיוק הזמן המתאים לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

השאלות שאתה שואל הן בדיוק מה שאני שואלת את עצמי איך פונים ליעוץ פסיכולוגי? האם זה משהו שקופת חולים מממנת?

לד"ר קפלן שלום בני בן 16.5 ילד שלא יוצא הרבה מהבית ויש לו ידידה אחת יצא אלינו בהכרזה אתמול שהוא מאוהב בילד שהכיר לפני שבוע ושהוא הומו ובני אומר שהוא גם כזה. אנחנו קיבלנו הלם במיוחד שאצלנו בבית זה לא מקובל וניסינו לדבר אל ליבו ולהסביר לו שיכול להיות שאלו מחשבות רגעיות בגלל בלבול מיני וחוסר ידע והכרת עם בנות אבל הוא התעקש. מה עושים במצב כזה? האם אפשר לשנות זאת או שבאמת הוא כזה? למי פונים לעזרה וקבלת ייעוץ? אבקש עזרה דחוף ביותר אם מודאגת

אם שלום אני מציע לך לנסות ולקבל את בנך ולתת לו תמיכה למרות רתיעתך מהכרזותיו. גם אם את מקווה שהכל מקורו בטעות, השכנוע וההתנגדות שלך לא יועילו אלא רק יזיקו ליחסים שלכם וליכולתו לשתף אתכם במה שקורה לו. ייעוץ נדרש אם הילד מרגיש שהוא זקוק לייעוץ. כמובן שיתכן שאתם תרצו ייעוץ ואז אולי הכי מתאים טיפול משפחתי בהשתתפותו של בנך בו תוכלו לבדוק את התהליכים שקורים כרגע במשפחה, ובוודאי גם לבדוק את תחושותיו של בנך לגבי נטייתו המינית והתהליך שהוביל להודעתו. בברכה ד"ר אורן קפלן