פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי חבר כחצי שנה. הוא בן 33. הקשר ביננו הולך ומתהדק. הוא אדם טוב, ישר, עובד במקום עבודה מצויין ואוהב אותי מאוד. יש רק דבר אחד שמעיב מאוד על הקשר מבחינתי, מדאיג אותי מאוד ויוצר בי חששות וספקות כבדים האם להמשיך את הקשר. הדבר הוא: שפת הגוף שלו. שפת גופו משדרת חוסר שקט ורוגע. הוא נוהג לשבת רגל על רגל ולנדנד את הרגל העליונה כמעט באופן תמידי. שמתי לב שתופעה זו פוחתת כשהוא איתי לבד ומחריפה במיוחד כשאנחנו בחברה ומחריפה עוד יותר כשאנו בחברה חדשה. למשל: כשאנו יושבים בחיק המשפחה שלי והוא אומר משהו...לאחר שהוא מדבר הרגל שלו מתחילה לרעוד ממש והוא גם מניע אותה ללא הפסק. הדבר מורגש מאוד לעין. אפילו אנשים סביבי החלו לראות את זה. הערתי לו על כך ושאלתי מדוע זה קורה אך הוא די מכחיש. אני חושבת שזה תנועות לא רצוניות, שהוא לא מודע לעשייתן. פעמים רבות כאשר אנו נמצאים במפגשים חדשים עם אנשים הוא נוטה לעשות תנועות כאילו הוא "קופא מקור" למשל: מחמם את הידיים, מכניס את הידיים מתחת לירכיים, מכניס ידיים לכיסים, מעלה ומוריד את הכתפיים- כאילו "לחמם את עצמו". שאלתי אותו פעם: "קר לך" והוא אמר: "לא". אז שאלתי: "מדוע אתה עושה תנועות כאילו אתה קופא מקור"? ולא היה לו מענה.. בנוסף, הרבה פעמים כשהוא מדבר עם אנשים הוא מתנדנד מצד לצד, כאילו הוא לא יציב פיזית. אני לא פסיכולוגית ובטח לא נוירולוגית. אני פשוט מתארת את מה שאני רואה. אני יודעת שחברי לא בורך בביטחון עצמי. אין לי בעייה עם זה אבל ברגע שזה מתבטא בשפת גוף לא שקטה אני חוששת כי זה יוצר תחושה שהאדם קצת מטומטם. אומנם זה לא מסתדר לי כי הוא עובד במקום עבודה מצויין, יש לו משרה טובה, הוא אדם ענייני אבל שפת הגוף משדרת משהו אחר. לפעמים זה מזכיר לי קצת פיגור קל..(אולי אני מגזימה!!)... שאלתי היא: מהן הסיבות הפיזיות לשפת גוף מעין זו? האם אפשר לטפל בזה? האם יכולה להיות לכך סיבה נפשית? האם זה בסדר להעיר ולגרום לו להיות יותר מודע לעצמו? איך בודקים אם יש לו בעייה? האם אלו עצבים? האם זהו חוסר בטחון? עזרו לי כי אני נואשת...

שרון שלום אני לא יודע לומר מה הסיבה לתגובות הגופניות של בן זוגך ללא היכרות עימו, אבל אם זה כל כך מפריע לך, עד כדי כך שאת אפילו שוקלת פרידה ממנו בשל כך, תצטרכי לשתף אותו במחשבותיך. לכל אחד יש יתרונות ומגרעות ויתכן שתצטרכי בשלב זה לקבל אותו כמו שהוא. אם הוא לחלוטין אינו מודע לתנועותיו זה קצת מוזר וכדאי בהחלט לדבר על כך עם כל אי הנוחות שזה יכול לגרום. זכרי שבסופו של דבר את מדברת על משהו מאוד חיצוני, ואם כל שאר תכונותיו מוצאות חן בעיניך חשבי היטב האם זה הנושא בגללו היית נפרדת ממנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

פעם היתה לי חברה כזו... כשהיתה מדברת עם אנשים היתה נעה מצד לצד כמו אדם שמתפלל. היתה עושה תנועות בלתי רצוניות כמו להעביר יד על משענת הכסא הלוך ושוב, וכן... גם העניין של הרגל הנעה בעצבנות. אני חושבת שכל זה מעיד על חוסר בטחון, אולי חרדה חברתית, הרגשת אי נוחות גדולה באותה סיטואציה. העצה שלי? דברי עם חבר שלך בניחותא, ואם לא יהיה פתוח לדבר, פעלי על פי האינטואיציה שלך. אם לא מתאים לך להשאר איתו? תעזבי.

יש לי בעיה שאף פעם לא דיברתי עליה למעט משפחתי שמודעת לה מאוד והיא יוצרת מתחים בין בני משפחתי לביני. הבעיה: אני רגישה מאוד לרעשים ומראות מסוימים. הדבר יכול להוציא אותי מכליי ומשלוותי. אפרט בדיוק: 1. אני כמעט לא מסוגלת לראות את אמי או אבי אוכלים. האופן שבו כל אחד מהם אוכל מעלה לי את העצבים. גם הרעש מפריע לי וגם המראה. כשאנו נמצאים בנסיבות חברתיות עם הרבה אנשים (למשל ארוע משפחתי) זה לא כל כך מפריע לי. הבעיה מחמירה כשאני אוכלת איתם לבד. אז, אני שמה לב לכל פרט, לכל ביס, לכל רעש. זה כל כך משפיע עליי עד כדי כך שאם אבי מתעורר בשעה שהתעוררתי ומצטרף לקפה עם עוגיות לשולחן בו אני יושבת- אני עוברת לחדר שלי לשתות לבד כי ממש לא בא לי להתעצבן על הבוקר. אני מנסה לא להעליב אותו ובדרך אלגנטית מתחמקת לחדר כי הבנתי שאין ביכולתי לשנות את אופן אכילתו. 2. דבר נוסף שמפריע לי (ואל תצחק...) הוא כאשר אמי שרה. היא עקרת בית. נמצאת רוב היום בבית וכמעט כל פעילות שהיא מבצעת- מלווה בשירה. הקול שלה יפה ולא צורם או משהו כזה אך אני לא יודעת למה -ברגע שהיא מתחילה לשיר אני מתחילה להתעצבן. אני כבר שנים מנסה להבין מדוע ולא מצליחה. אין לי שליטה על זה. זה פשוט מעצבן אותי. 3. דבר נוסף שהוא גולת הכותרת כאן הוא: לאמי יש מכשיר שעושה מסג' לרגליים. כל יום לפני השינה היא נוהגת לעשות זאת למשך כחצי שעה. המכשיר עושה קולות של תיקתוקים לסירוגין וקולות של מעין חיכוך בצליל "ברר.." "ברר".. "ברר". אני מרגישה שמיום שאמי רכשה אותו חיי אינם חיים. הקולות שמוציא המכשיר הזה יכולים להוציא אותי מדעתי. אני פשוט שומעת אותו עד חדרי. כל פעם שאני שומעת את הרעש הזה, אני מגבירה את קול הטלוויזיה כדי להתגבר על כך אבל עדיין אני נשארת עצבנית ולא רגועה. בתקופה האחרונה אני אפילו מתוחה כשאני רואה את אמי מתכוננת לשינה משום שאני יודעת שהיא תדליק את המכשיר ואני הולכת לסבול (באמת, ל-ס-ב-ו-ל) בחצי שעה -40 דקות הקרובות. ראוי לציין שמדובר בבעיה לא מהיום. זה כבר כמה שנים. מה עושים? מדוע זה קורה לי? האם אפשר לטפל בזה?

שמת לב מהו המכנה המשותף לכל הדברים שמעצבנים אותך? ובכן, כשהאחרים (במקרה זה בני המשפחה) נהנים. אם זה כאשר אביך אוכל בתיאבון, אם זה כאשר אמך שרה להנאתה או מפנקת את עצמה בג'אקוזי לרגליים. נסי לשאול את עצמך, למה? אולי כי את אינך מאושרת ולכן קשה לך לפרגן לאחרים? מפריע לך לראות אנשים שכייף להם? וחוץ מזה, אם תרדי קצת ממה שהאחרים עושים ותתחילי להתבונן פנימה ולהקשיב לעצמך קצת יותר, כל הרעשים והדברים האלה יפסיקו להציק מאחר ולא תשימי לב אליהם. בסך הכל, את היא הקובעת מה יגיע אליך ובאיזה עוצמה ועדיפות. אז קחי החלטה (ברצינות) - ותעבדי על עצמך שכל הדברים האלה לא נוגעים לך - אולי תגלי פתאום כל מיני עובדות ודברים חדשים על עצמך (שלא היה לך זמן לגלות כי היית עסוקה בלהתעצבן מדברים שעושים אחרים). בהצלחה

טולי שלום לא ציינת בת כמה את ואיך מערכת היחסים בבית באופן כללי. כמו כן, האם יש לך נטיות טורדניות מסוג זה שאינן קשורות להוריך. הנתונים הללו חשובים כדי להבין את העניין. בכל מקרה, תגובתך עשויה להיות קשורה למערכת היחסים עם הוריך כמו גם לנטייה אישית להיות מוטרדת מדברים שלאדם מבחוץ יראו שוליים, אך לך יכולים להיות קריטיים. במידה ואת מרגישה שאיכות חייך נפגעת כתוצאה מכך פני לטיפול פסיכולוגי ונסי להבין יותר מה מוביל אותך למצבים הללו שבוודאי פוגעים ביחסיך עם הסביבה הקרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום, אני נמצאת 8 חודשים לאחר לידה שניה. סמוך ללידה היתה לי בעיה פיזית שכללה סחרחורות. חשבתי שלקיתי בתופעה נפשית ונכנסתי לתקופה מאוד קשה וטעונה מתח וסערת רגשות. כיום לאחר שהבנתי שזה היה פיזי, נרגעתי אבל בכל זאת קשה לי לשכוח את התקופה שהיתה, ובכל זאת לפני שאני צריכה לצאת לטיול מתגנב לו חשש שמא תחזור הסחרחורת ואני לא ארגיש טוב. כמובן שאני לא מוותרת ואני יוצאת ודבר לא קורה, אבל בכל זאת ישנה המחשבה. שאלתי, איך מתפטרים מהמחשבה על הנושא, אינני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי כי אני רוצה כמה שפחות "לדוש" בנושא. אומרים שהזמן יעבור וישכיח אבל בכל זאת, 8 חודשים זה המון המון זמן, במיוחד שכל יום שעבר היה נראה לי כנצח. אבקש לציין שאני עובדת וגם אם ל- 2 ילדים. אנא עזרתך, הצעתך, עידודך. תודה, מיכל

מיכל שלום התופעה שקוראת לך היא סוג של חרדה, והיא אולי תופעת החרדה הנפוצה ביותר שיש. אנשים שלקו בסחרחורת או מצב גופני אחר שעלול לגרום להתעלפות או נפילה מפתחים לעיתים קרובות חשש מפני חזרת התופעה בשנית (גם אם מעולם לא התעלפו באמת בקרב קהל). מדובר בסוג של התניה שמעוררת חרדה בעיקר עקב החשש למצב חוסר אונים. מדובר פעמים רבות באנשים שחשובה להם השליטה העצמית והמחשבה על אובדן השליטה בצורה כזו ממלאת אותם חרדה. אכן הזמן עושה בד"כ את שלו, במיוחד אם את מודעת לכך שזו התניה טבעית שנוצרת. במידה וזה לא עובר מעצמו ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר שבד"כ עוזר במהירות. אפשר להיעזר גם בהיפנוזה במסגרת זו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי בעיה קטנה ורצינית. העניין הוא שאני לא יכולה לכתוב אותה כאן. כי יכול להיות שמי שקשור בה מכיר את הפורום. אפשר לכתוב לך למייל את הבעיה? תודה רבה נועה

נועה שלום תוכלי לכתוב אלי ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם דיכאונות וחרדות יש להם השלכות להרגיש תחושה של מוזרות

איתן שלום האם תוכל לפרט יותר את שאלתך? למה הכוונה בתחושה של מוזרות? בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגיש שהכל מסביבי מוזר כזה!!! הבעייה גם שאני לא יכול להסביר את זה ממש ודרך אגב אני לרוקח כימעט שנתיים פאקסאט ואקסנאגס

איתן שלום נשמע שהנושא אישי ומורכב וקשה לתת לך תשובה ללא היכרות מתאימה איתך. אני מתאר לעצמי שאתה בטיפול ולכן אני מציע שתשתף את המטפל בתחושותיך ותנסה להיעזר בו כדי להבין יותר טוב במה מדובר וכיצד ניתן לשפר את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי אחות אשר חולה במחלה - הייתי רוצה לקבל מידע איך המשפחה הקרובה אמורה להתמודד עם ההתנהגויות השונות במסגרת המחלה?

רחל שלום אני מציע שמשפחתך תיפגש עם המטפל של אחותך או עם איש מקצוע אחר שמתמחה בנושא טיפול משפחתי. ההתמודדות המשפחתית עם המחלה איננה דבר כללי אלא צריכה להיות קשורה למשפחה, להסטוריה שלה, להסטוריה של המחלה וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רווקה בגיל 32. פרט לכך.... חיי די טובים.(קריירה מספקת,חברים...) אני יוצאת לא מעט לפגישות עיוורות ועדיין לא מצאתי את בחיר ליבי. לפני כשנתיים הסתיימה מערכת יחסים ארוכה של 5 שנים ביוזמתי - נתתי לבן זוגי אולטימטום--מתחתנים או נפרדים ולצערי הרב נפרדנו. יש לי ידיד טוב הרבה שנים - אני לא מאוהבת בו אך מחבבת אותו - בחור טוב ,אינטליגנטי אבל אני לא ממש נמשכת אליו.... האם כדאי ליזום קרבה רומנטית מכיוון שאני יודעת שהוא מחפש קשר רציני (חתונה וילדים) .כלומר,להתפשר כדאי לא לאחר את הרכבת שבגילי כבר עברה על פני מזמן..... כל חברותי נשואות וחלקן כבר בהריון. תודה, הכמעט מיואשת

הי לאלמונית. אני בת 29 , ופעם אחת בחיי עברתי את מה שאת מתארת. לשמחתי, בלמתי את האפשרות הזו בזמן מכיוון שעל אהבה איני מוכנה להתפשר, כלומר אם עד עכשיו בינך ובין הידיד לא קרה כלום אז נראה לי שזה אילוץ לנסות להיות איתו מבחינה רומנטית פתאם. אני כל כך מבינה אותך ואת התסכול שאת שרויה בו אבל את חייבת להבין שתהליך ההתאהבות עם הידיד אולי לא יצליח מה גם שאולי תאבדי אותו. מה שאת מתכוונת לעשות מתאים יותר בעולם החרדי קצת. ששני הצדדים מתחתנים ולוקח להם שנים אם בכלל להתאהב אחד בשני. אל תתיאשי, תמשיכי לצאת לכל פגישה עיוורת שתתאים לך, או שאולי חברה טובה תנסה לעשות מאמץ להכיר לך מישהו ובמידה ולא הצלחת להכיר או להתאהב באדם המתאים, תדעי שאפשר להביא ילדים לעולם גם ללא בעל, וזה עדיף הרבה יותר מאשר להביא ילד מבעל שמעולם לא תאהבי. תחשבי על זה. אני מקווה שהצלחתי לעזור מעט. הילה

אלמונית שלום לאהבה תכונות מיוחדות, אי אפשר ממש לדעת כיצד ומתי היא נוצרת. ידידך הטוב עשוי להיות בן זוג מתאים, או לא מתאים, וזאת רק את יכולה לדעת. אני לא חושב שכדאי לפתח זוגיות עם אדם לא מתאים, אבל אם מדובר באדם שיש לך קשר טוב ועימו יתכן שעוד לא היתה לך הזדמנות של ממש להתאהב בו. אני בטוח שגם בפגישות העוורות לוקח קצת זמן עד שיודעים אם זה מתאים או לא. בקיצור, תצטרכי להתחבר לאינטואיציה שלך ולהחליט האם את לוקחת את הסיכון, כולל האפשרות שהידידות תהרס במידה והקשר לא יצליח. בכל מקרה, עם כל הכבוד לגיל, אני לא מקבל באופן בסיסי את השערת הרכבת שעברה מזמן בגיל 32... בברכה ד"ר אורן קפלן

את שואלת האם להתפשר וכו'. לדעתי התפשרת כבר מזמן. אם נפרדת מבן זוגך לאחר 5 שנים (בהנחה שאכן היית מאוהבת בו), כנראה שמה שאת מחפשת הוא ביטחון, זוגיות וילדים ולא איזו אהבה גדולה מהסרטים (הרי גם אם תפגשי אחד כזה ישר תציגי אולטימטום, נכון?) לדעתי, את צריכה להחליט מה יותר חשוב: קשר כן ואמיתי או להינשא בכל מחיר (רק לא להפסיד את הרכבת)?

אלמונית, לצערינו אנו חיים בחברה עם נורמות של מתי ללדת, מתי להתחתן . ואני אומרת, תלכי עם הלב שלך. כשיתאים- תתחתני. אל תיכנעי ללחץ. ולפי איך שאת כותבת מה שהחברה אומרת מאד משפיע עלייך. לצערי, זה משפיע על רובינו ואלו שמנסים להילחם בלא לעשות מה שהנורמות אומרות אלא מה שהלב והרצון שלנו אומר- נחשבים לפעמים שונים או "מוזרים".

היי לאלמונית אני רווקה בת 29 וקצת,לא עברתי את מה שאת מתארת,לא הצבתי אולטימטום ולא הציבו לי אולטימטום,אני לא בדיוק בנאדם של פשרות,בכלל בחיים,ובטח לא באהבה,אבל זה עניין של אופי,ובעצם,זו החלטה שכולה שלך ואני מציעה שמה שלא תחליטי לעשות רק תהיי שלמה איתו,את לעצמך ולא לסביבה שלך,רק לבטן שלך,היא יודעת הכי טוב,צריך לדעת להקשיב לה ולפעמים זה לא בדיוק מה שהסביבה היתה מצפה,אבל את חיה את חייך קודם בשבילך וזו בחירה שהיא רק שלך,אני מכירה מישהי,די מקרוב שהשאיפה שלה מהחיים היא ילד והיא ידעה שהיא רוצה ללדת עד גיל מסוים, ואת כל חייה היא כוונה להשגת מטרה זו,נראה לי שאת צריכה לחשוב עם עצמך מה את רוצה ויכול להיות שאם את מחפשת בטחון ומשפחה ולא אהבת אמת כמו באגדות אז אולי הידיד הוא אכן אופציה,תקשיבי לבטן,היא לרוב לא טועה בהצלחה

אלמונית יקרה, שמי גלית ואני בגילך בדיוק. יש לי מערכת יחסים עם גבר כבר 8 שנים, קשר שהוא לא טוב ביסודו, לא מספק ובכלל אין התאמה בינינו. אין בכוונתנו להתחתן ולהפתעתי גיליתי שהריתי ממנו. לכן אני מרגישה בדיוק במצבך, האם להתפשר (כי הנורמות החברתיות אומרות כך) או ללכת עם הבטן (שגם עלולה לטעות) ולבצע הפלה? מה את היית עושה במצבי? סתם מענין אותי לשמוע. חיזקי ואימצי!!

יקירתי, אני חושבת שעליך להמשיך את ההריון, אך בלעדי הבחור. נטלי

יקירתי, לעולם, אבל לעולם אין להנשא לאדם שרק מחבבים. יש לי חברה מאד טובה שנשואה 20 שנה לגבר שהיה נחמד אליה, אך היא לא היתה מאוהבת בו. לאחר מספר רב של אכזבות מגברים היא פגשה בו ומצאה יחס הוגן, כבוד, הערכה, אמינות, הכל בעצם מלבד אהבה. עד עצם היום הזה היא לא התאהבה בו, וגם הוא כבר לא ממש מכבד אותה או מעריך אותה. היום שניהם חיים יחד בשביל הילדים שנולדו בינתיים למין בית ללא אהבה. עצתי לך- חיי את חייך כפי שהם. אולי תחליטי ללדת מחוץ לנישואים, דבר לא קל אך עדיף על חיים ללא אהבה. בהצלחה

שלום, אני בת 24 עובדת מזה כשנה וחצי במחשוב.(תואר ראשון במדעי המחשב) העבודה מכניסה כסף לא רע אבל אני לא מרוצה. אני לומדת באוניברסיטה הפתוחה מקצועות נוספים וניהנית מהם אבל עדין לא מרוצה. בקצור לא מרוצה מעצמי. בשנתיים האחרונות עליתי 17 ק"ג ואני מאמינה שזה היה להדחיק כל מיני רגשות. היום אין לי מצב רוח בגלל איך שאני נראית ואז אני אוכלת יותר כי אני אומרת לעצמי כאילו שלא אכפת לי ולאחר מכן כמובן מתחרטת על זה אני אל אוהבת את עצמי שמנה ושוב לא מרוצה מעצמי. לכאורה אין לי סיבה להיות כל כד לא מרוצה הרי יש לי עבודה טובה וכו. לדעתי כל הבעיה מתחילה מזה שאני לא עובדת במה שרציתי והיה חלום כל חיי. יש פער עצום מאד בין עצמי הממשי לבין עצמי האידיאלי. את עצמי האידיאלי אני רואה כרופאה מצליחה הרצה במסדרונות בית חולים וכמובן לא יושבת כמו מול מחשב כל היום. זה גורם לי תיסכול אני יודעת שזה נשמע מוזר וקטנוני מה זה הבעיה שלך? אבל זה מציק לי והמציאות שזה משפיע עלי רע אני מרגישה שאני מפספסת את הזדמנות חיי. נו אז מה הבעיה, מדוע איני הולכת ללמוד ? התשובה פשוטה יש לי בעיה להפסיק לעבוד וללכת ללמוד . כשאני עובדת אני מרויחה וממשיכה ללמוד דברים אחרים באוניברסיטה הפתוחה כי יש לי כסף ,אבל כשאני יפסיק לעבוד וילך ללמוד באוניברסיטה רגילה לא יהיה לי כסף להוצאות מחיה וגם אם יהיה לי מספיק כסף כמובן שלא יהיה לי מספיק לחשוב על חיים מסודרים יותר בשנות הלימודים. רפואה זה שבע שנים לו זה היה תואר קצר יותר אולי הייתי מסתדרת. לכן אני מודעת שאני צריכה לוותר על החלום להיות רופאה. אבל איך עושים את זה ? אני לא מצליחה וזה ממש מתסכל אותי. כל הזמן אני אומרת לעצמי תוצאי לך את זה מהראש אבל זה לא יוצא. אם למשהוא יש רעיון כיצד להפסיק לחלום על חלום שאני לא יכולה להגשים אודה לו מאוד. יעל

וחכמים . . . נסי לחפש או "לתלות" או "לזרוק" את הסיבות לחוסר האושר בסיבות האמיתיות את מספיק חכמה כדי לעשות את זה. .

נכון שזה אולי מגוחך שזה הצרות שלי. אבל למזלי זה כך זו הבעיה שלי.

רפואה היא משהו שבוער בעצמותיך יותר מאשר כסף. זה לתת מעצמך (באמת) ורק אחר כך להתפרנס מזה. זה הרצון הכן והאמיתי לגרום לאנשים חולים להבריא ולחזור לתפקד. זה לאהוב את האנושות, זה רצון אדיר לתת עוד ועוד מעצמך. כנראה שאצלך הקריירה, המעמד, התואר והכסף באים קודם. חבל, אבל באמת כדאי לך להתחיל לחלום על משהו אחר... ויפה שעה אחת קודם

יעל שלום אני בספק אם ההתלבטות המקצועית היא באמת העניין המרכזי שעל הפרק. את מחפשת משהו שימלא אותך וכמובן שהדבר הקל ביותר הוא למצוא את זה בחוץ, במקצוע, בעיסוק. את מספרת על עליה משמעותית במשקל ומודעת להשפעה הנפשית בהקשר לכך. אכן האוכל ממלא הרבה פעמים חללים פנימיים שאינם מסופקים. יש לך דברים שונים בחיים שחשובים לך, ביניהם גם יכולתך לפרנס את עצמך בכבוד. זה חשוב לא פחות מהתקדמות או סיפוק מקצועי. השאלה מה הרפואה מייצגת עבורך ועבור דימוייך העצמי, שכיום חסר. יתכן ששווה לברר את הדברים יותר לעומק. כשתביני מה חסר אולי תמצאי דרכים אחרות למלא אותו גם ללא המשאלה הבלתי מושגת של הרפואה, או לפחות זו שדורשת מחיר יקר מדי למימוש כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

יעל שלום אני חולקת על כל מה שנאמר לעיל. גם אני הייתי במצב דומה ואני מכירה עוד אנשים , משום מה מי שרוצה ללמוד רוואה ככ' וכל אחד מסיבותיו הוא ( וזה בטח לא בכדי לעזור לאנושות) ילך ללמוד בסוף או שישאר עם התסכול לכל חייו אז קבלי החלטה!!!

אני מסיכמה איתך ואני חושבת שהיטבת להגיד את מה שאני מרגישה. תודה!

לא לוותר על החלום!!!!

שלום לכלם אני זקוק לעזרה ולעצה בקשר לבני בן ה23 שיושב כל יום וכל היום בבית לבדו, משוטט באינטרנט או מביט בטלויזיה, ולמעט יציאה חפוזה למכללה בה הוא לומד, וממנה הוא חוזר מייד הביתה - הוא אינו יוצא כלל מהבית, אלא אם אני מצליח לגרור אותו איתי. המצב הזה מדאיג אותי מאד, למרות שבני טוען שאני סתם "מבלבל לו את המח", כי הוא נהנה ממצב זה, ואינו זקוק לחברים או ליציאות. לי זה מאד מפריע, אבל אולי אני טועה ומגזים? יש להדגיש כי הבחור גמר תיכון, עם בגרות לא רעה ושרות צבאי מלא, אך מעולם לא היו לו חברים. הוא תלותי (בי בעיקר) מאד. פסיבי לגמרי בכל דבר ועניין, אינו מגלה התעניינות בשום נושא בעולם, ולעתים קרובות ממש מדבר שטויות המתאימות לילד קטן, הן מבחינת הבעת דעות והן בקשר לחוסר ידע ואינפורמציה בנושאים הטרויאליים ביותר. מה עושים? עוזבים אותו לנפשו, או מנסים לקבל עזרה מקצועית (לי, אם לא לו...כי הוא לא ממש מוכן לזה, וטוען, כאמור, שאין לו בעיה). תודה מראש על כל עצה.

שלמה שלום יתכן שבנך יכול היה להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי, אך לפי תיאורך לא נראה שהוא מעוניין בכך. דאגתך מובנת, אבל למעט הבעת דאגה זו בפניו אינך יכול כנראה לעשות הרבה כעת. אם הוא אינו מביע מצוקה, יתכן שאכן טוב לו במצבו. מאחר ואתה אומר שהוא לומד במכללה, תפקד בתיכון ובצבא, הרי שיתכן שהוא מתבגר לאט ותצטרך לתת לו את מרחב הבחירה כיצד לנהל את חייו. אני מציע לך מצד אחד לבטא את דאגתך ולהציע שיתייעץ עם פסיכולוג, ומצד שני, כל עוד אין ברקע סכנה ממשית, לתת לו לקבוע את אורח חייו עם כל הקושי שבדבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אשמח לשמוע הגדרה מדויקת של מהו ניתוק רגשי על צורותיו השונות. למה הכוונה. עם דוגמאות וכו'.

לוחמת שלום זהו תיאור מאוד כללי להרבה דברים. אם תסבירי היכן שמעת את המונח ועל איזה רקע ניתן יהיה להתייחס לעניין עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום,אני וחבר שלי נפרדנו שנינו בני 23. נפרדנו בגלל שלי הייתה הרגשה שהוא תמיד מנסה לשנות אותי והוא לא מקבל אותי כמו שאני. זו הפעם השנייה שנפרדנו. בפעם הראשונה נפרדו על רקע ביקורתיות יתר מצידו שכוללת דרישות לא מציאותיות בנושא נקיון סדר ואסטתיקה. כשחזרנו הצלחתי להסביר לו שיש לו בעיה ושהדרישות שלו מוגזמות ושהוא צריך ללכת לטיפול ,הוא הסכים איתי אך לא הלך לטיפול כי לא היתה לו הכנסה,תמיד היתה לי הרגשה שעם כל זאת תמיד יהיו לו טענות ודרישות כלפי. עבר חודש וחצי ובזמן הזה רבנו המון בנושא חוסר ארגון מצדי,איחורים,בלאגן בחדר,חפפנות ושאננות שלי בכל דבר בחיים שלי שהכל על ה"זין "שלי. זה הרגיז אותו מאוד ולעיתים זה פגע בו מאוד,אז הוא ביקש שאני אבוא לקראתו ואשנה את זה בשביל שנינו,אני הסכמתי וכשהוא הגיע לביתי החדר היה מסודר,עדיין איחרתי בפגישות אך הבטחתי להשתדל לשנות את זה כדי שהוא לא יפגע מזה והסברתי לו שאני עושה זאת רק בשבילו כדי שלא יפגע מזה ושחפפנות מצדי לא מפריעה לי,זה הפריע לו מאוד והוא התעקש שזה יפריע לי שאני לא מסיימת דברים עד הסוף ותמיד אני מבקשת ממנו עזרה ברגע האחרון לסגור דברים,בזה הוא צדק ומאידך עדיין הפריעו לו דברים קטנים הקשורים באסטתיקה ובחיצוניות שהם מאוד מוגזמים.כמו לא להגיש לו צלחת מלוכלכת בקמח שטיגנתי בו גבינה בשבילו.(על זה רבנו יומיים) שלשום לקחתי אותו להופעת מחול ושם ראיתי חברים טובים שלי שמאוד אוהבים אותי ומקבלים אותי,אנשים מאוד אוהבים ,חמים עם הרבה חמלה וכל כך נהנתי לראות אותם והתרגשתי וסיפרתי לו המון על האנשים האלו כמה שאני אוהבת אותם והם אותי (הייתי רקדנית מחול ועזבתי). העניין מאוד הציק לו והוא אפילו קינא מאוד כל הערב והרגיש לטענתו כמו צעצוע. בהופעת מחול הרקדנים רקדו סיטואציות מהחיים על דינמיקות שונות של קשרים עם בני זוג/חברים ובהם הם לובשים דמות מסויימת שהם עם אנשים כשהדמות הזו גורמת לריחוק/דחייה ולעצב רב מאוד והרבה מועקה. בתחילת המופע הם מנקים אחד את השני ומסדרים אחד את השני ורוקדים עם פנים קפואות וקרות ושהם מתחילים להסיר את הדמות הם מעבירים את כל הכובד והכאב שלהם בריקוד ובסוף שהם אמיתיים לגמרי יש השלמה וקרבה בין הדמויות. המופע מאוד ריגש אותי והזדהתי עם כל הדמויות,עם הניקיון והסדר ,עם הדחייה,עם הפאסון של אחת הדמויות כשהיא נמצאת עם בן זוג ומנסה לסדר אותו מן גאוותנית כזו וכל פעם שהיא מנסה לסדר אותו הוא נשמט מידיה. הזדהתי עם ההלקאה העצמית של הדמויות שהם מסירים את הדמות מעליהם ,כל אחד מציג זאת בצורה שונה:אחת מקיאה,אחת דופקת את הראש בריצפה,השני בועט ואחריכן הם מעבירים מן הרגשה של הסרת עול מעליהם כאילו הם מרימים משהו כבד וזורקים אותו ובסוף השלמה. הרגשתי מועקה כבדה ונורא רציתי לבכות והתביישתי ובסוף המופע סיפרתי לחבר שלי את הרגשתי והעברתי לו גם את ההרגשה שאני לא כל כך מאמינה שהוא מקשיב לי כרגע אז הוא אמר לי שאם אני לא משתנה בשבילי והוא אינו מקבל אותי כך אז ניפרד והוא כבר לא יעשה לי כאב ראש. הוא גם טען שכל חבריי שם מעופפים פריקים וחסרי ביטחון ולא הבין מדוע אני כל כך מעריכה אותם,אני טענתי שהוא חסר בטחון הכי גדול כי הוא תמיד חשוב לו להראות שהכל בסדר. משום מה זה היה מין קשר שכל הטענות שלו חשובות ונתונות לדיון ושלי הן עוד סתם טענות,שהוא צודק תמיד והוא יודע מה טוב ושהכל צריך ללכת לפי דרכו ולפי אמות השיפוט שלו. וטענתי בפניו כי הייתי רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני ויראה את הדברים הטובים שבי שאנשים אחרים רואים ואוהבים והוא טען כי אינם קמים איתי בבוקר והולכים לישון איתי.ולכן לא אכפת להם כמה מי אני ואני לא מפריעה להם. השאלות שלי: האם הוא פרפקציוניסט? איך אפשר להגיע לגישור בזוגיות כזו? היינו חצי שנה ונתקלתי בקשיים ובהתערבות גם עם ההורים שלו: פעם אחת אימא שלו הציע לי לאכול אצלם והיו לי חמש דקות ללכת אז אמרתי לה שהורי לבד בבית והם רוצים שאני אוכל איתם ,התקשרתי לביתי והם כבר סיימו את ארוחת הצהריים,אכלתי אצלה ואני מאוד אוהבת את האוכל שלה ,בגלל שמיהרתי לקחתי את שאריות האוכל בנייר אלומיניום כי איני זורקת אוכל. לאחר שעה של מחשבות אמו שואלת אותו "אין לה אוכל בבית"? ואז הוא ענה לה שכנראה אני לא אוהבת לזרוק אוכל,לאחר יומיים רבנו והוא העלה את הנושא בזלוזול רב ושאל אם אין לי אוכל בבית וטען כי הוא סלד מהאמוק שהייתי באותו יום ומההתעקשות לאכול אצל אמו ולא לחכות להגיע לבית.וזה הגעיל אותו ,והוא יודע כי לא חסר לי כלום. הוא טען כי אינו צריך להגן עליי בפני אנשים ולהסביר מדוע אני מתנהגת כך. ושאני הייתי צריכה להסביר מדוע לקחתי את האוכל כי אנשים עלולים לחשוב כל מיני דברים שאני מוזרה,אני טענתי כי אני לא נמצאת במוח של אנשים וכי אין לי רצון להסביר את עצמי כל הזמן בגלל חוסר הטקט שלי ושאני לא חושבת לפני שאני עושה משהו,בשבילי זה כמו להיות רובוט ואין לי כל צורך להיות בשליטת יתר על מעשי,הייתי במקום הזה פעם וזה לקח ממני המון ואין לי רצון לחזור לשם. מה דעתך? תודה רבה.

היי נשמעת מאוד מורכבת מערכת היחסים שלכם, מורכבת מדיי לדעתי. מערכת יחסים טובה אמורה להוציא את הטוב מכל אחד, כל אחד מכם בא עם בעיות משלו עם עצמו ונדמה לי כקוראת מהצד וכמובן בעין לא מקצועית, שהאופי שלו מדליק אצלך נקודות רגישות ו"מבעיר "אותך וכך גם הפוך. האופי שלך מעורר אצלו בעירה בנקודות רגישות שלו. את נשמעת מאוד מודעת למה שקורה ביניכם, אבל לחשוב שאתם הולכים להצגה על מנת לבלות ובהצגה את כמעט בוכה מתוך הזדהות בסיטואציה הקשה שם, ואפילו לא יכולה לאפשר לעצמך לבכות לידו... שלא לדבר על כך שהוא לא מעריך בכלל את החברים שלך, האנשים שאת מאוד מאוד אוהבת. הוא מפגין זילזול רב כלפי הערכים שלך, בחרת לא לזרוק אוכל- הוא לוקח את העובדה הזו ומנסה לפגוע בך על ידי כך, את חסרת טאקט את מודה ואין לך בעיה עם זה, אבל מתברר שלו כן. אולי פסיכולוגים יגידו לך ללכת לטיפול זוגי. אני חושבת ששניכם ממש בסדר וזה מיותר, פשוט הערכים שלכם והשקפת עולמכם שונים מדיי, הוא פרפקציוניסט, ולא חשוב אם זה נובע מחוסר ביטחון או משהו אחר- זו עובדה, ואת לעומת זאת חפיפניקית, לוקחת דברים בצורה קלילה ופחות מחייבת וטוב לך ככה. אז למה להשתנות? חילופי הדברים ביניכם מעידים כי אתם מנסים להיות הפסיכולוגים האחד של השני. את טוענת שהוא חסר ביטחון וצריך ללכת לפסיכולוג, ואילו הוא מרגיש כאילו הוא צריך להעביר אותך "חינוך מחדש". אני חושבת שזה לא שווה את זה. כמו שאמרתי בתחילה, אתם לא מוציאים את הטוב האחד מהשני אלא בעיקר את הרע, את בכלל נשמעת מדוכאת על ידו אני הייתי אומרת שלום, מפיקה לקחים וממשיכה הלאה. בכל מקרה שיהיה בהצלחה. ביי טובי

להילי שלום, תברחי ממנו, ומהר! הוא בכלל לא רוצה אותך! יש לו בראש איזו דמות של בת זוג מאד מסוימת, מין חפץ סטרילי וכנוע, שרחוק מאד ממך. את תבלי את כל עיתותיך בניסיון לרצות אותו, ואף פעם לא תצליחי, כי לא אותך הוא מחפש! מניסיון שיש לי עם מקרים דומים - אני יכול להבטיח לך שבסוף הוא ישאר לבד, גם אם יצליח זמנית למצוא פריירית שתסכים לבטל את כל אישיותה בפניו, אבל גם היא תתעורר בסוף! בהצלחה!הילי כתב/ה: > > שלום,אני וחבר שלי נפרדנו שנינו בני 23. > נפרדנו בגלל שלי הייתה הרגשה שהוא תמיד מנסה לשנות אותי והוא לא > מקבל אותי כמו שאני. > זו הפעם השנייה שנפרדנו. > בפעם הראשונה נפרדו על רקע ביקורתיות יתר מצידו שכוללת דרישות לא > מציאותיות בנושא נקיון סדר ואסטתיקה. > כשחזרנו הצלחתי להסביר לו שיש לו בעיה ושהדרישות שלו מוגזמות > ושהוא צריך ללכת לטיפול ,הוא הסכים איתי אך לא הלך לטיפול כי לא > היתה לו הכנסה,תמיד היתה לי הרגשה שעם כל זאת תמיד יהיו לו טענות > ודרישות כלפי. > עבר חודש וחצי ובזמן הזה רבנו המון בנושא חוסר ארגון > מצדי,איחורים,בלאגן בחדר,חפפנות ושאננות שלי בכל דבר בחיים שלי > שהכל על ה"זין "שלי. > זה הרגיז אותו מאוד ולעיתים זה פגע בו מאוד,אז הוא ביקש שאני אבוא > לקראתו ואשנה את זה בשביל שנינו,אני הסכמתי וכשהוא הגיע לביתי > החדר היה מסודר,עדיין איחרתי בפגישות אך הבטחתי להשתדל לשנות את > זה כדי שהוא לא יפגע מזה והסברתי לו שאני עושה זאת רק בשבילו כדי > שלא יפגע מזה ושחפפנות מצדי לא מפריעה לי,זה הפריע לו מאוד והוא > התעקש שזה יפריע לי שאני לא מסיימת דברים עד הסוף ותמיד אני מבקשת > ממנו עזרה ברגע האחרון לסגור דברים,בזה הוא צדק ומאידך עדיין > הפריעו לו דברים קטנים הקשורים באסטתיקה ובחיצוניות שהם מאוד > מוגזמים.כמו לא להגיש לו צלחת מלוכלכת בקמח שטיגנתי בו גבינה > בשבילו.(על זה רבנו יומיים) > שלשום לקחתי אותו להופעת מחול ושם ראיתי חברים טובים שלי שמאוד > אוהבים אותי ומקבלים אותי,אנשים מאוד אוהבים ,חמים עם הרבה חמלה > וכל כך נהנתי לראות אותם והתרגשתי וסיפרתי לו המון על האנשים האלו > כמה שאני אוהבת אותם והם אותי (הייתי רקדנית מחול ועזבתי). > העניין מאוד הציק לו והוא אפילו קינא מאוד כל הערב והרגיש לטענתו > כמו צעצוע. > בהופעת מחול הרקדנים רקדו סיטואציות מהחיים על דינמיקות שונות של > קשרים עם בני זוג/חברים ובהם הם לובשים דמות מסויימת שהם עם אנשים > כשהדמות הזו גורמת לריחוק/דחייה ולעצב רב מאוד והרבה מועקה. > בתחילת המופע הם מנקים אחד את השני ומסדרים אחד את השני ורוקדים > עם פנים קפואות וקרות ושהם מתחילים להסיר את הדמות הם מעבירים את > כל הכובד והכאב שלהם בריקוד ובסוף שהם אמיתיים לגמרי יש השלמה > וקרבה בין הדמויות. > המופע מאוד ריגש אותי והזדהתי עם כל הדמויות,עם הניקיון והסדר ,עם > הדחייה,עם הפאסון של אחת הדמויות כשהיא נמצאת עם בן זוג ומנסה > לסדר אותו > מן גאוותנית כזו וכל פעם שהיא מנסה לסדר אותו הוא נשמט מידיה. > הזדהתי עם ההלקאה העצמית של הדמויות שהם מסירים את הדמות מעליהם > ,כל אחד מציג זאת בצורה שונה:אחת מקיאה,אחת דופקת את הראש > בריצפה,השני בועט ואחריכן הם מעבירים מן הרגשה של הסרת עול מעליהם > כאילו הם מרימים משהו כבד וזורקים אותו ובסוף השלמה. > הרגשתי מועקה כבדה ונורא רציתי לבכות והתביישתי ובסוף המופע > סיפרתי לחבר שלי את הרגשתי והעברתי לו גם את ההרגשה שאני לא כל כך > מאמינה שהוא מקשיב לי כרגע אז הוא אמר לי שאם אני לא משתנה בשבילי > והוא אינו מקבל אותי כך אז ניפרד והוא כבר לא יעשה לי כאב ראש. > הוא גם טען שכל חבריי שם מעופפים פריקים וחסרי ביטחון ולא הבין > מדוע אני כל כך מעריכה אותם,אני טענתי שהוא חסר בטחון הכי גדול כי > הוא תמיד חשוב לו להראות שהכל בסדר. > משום מה זה היה מין קשר שכל הטענות שלו חשובות ונתונות לדיון ושלי > הן עוד סתם טענות,שהוא צודק תמיד והוא יודע מה טוב ושהכל צריך > ללכת לפי דרכו ולפי אמות השיפוט שלו. > וטענתי בפניו כי הייתי רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני ויראה את > הדברים הטובים שבי שאנשים אחרים רואים ואוהבים והוא טען כי אינם > קמים איתי בבוקר והולכים לישון איתי.ולכן לא אכפת להם כמה מי אני > ואני לא מפריעה להם. > השאלות שלי: > האם הוא פרפקציוניסט? > איך אפשר להגיע לגישור בזוגיות כזו? > היינו חצי שנה ונתקלתי בקשיים ובהתערבות גם עם ההורים שלו: > פעם אחת אימא שלו הציע לי לאכול אצלם והיו לי חמש דקות ללכת אז > אמרתי לה שהורי לבד בבית והם רוצים שאני אוכל איתם ,התקשרתי לביתי > והם כבר סיימו את ארוחת הצהריים,אכלתי אצלה ואני מאוד אוהבת את > האוכל שלה ,בגלל שמיהרתי לקחתי את שאריות האוכל בנייר אלומיניום > כי איני זורקת אוכל. > לאחר שעה של מחשבות אמו שואלת אותו "אין לה אוכל בבית"? > ואז הוא ענה לה שכנראה אני לא אוהבת לזרוק אוכל,לאחר יומיים רבנו > והוא העלה את הנושא בזלוזול רב ושאל אם אין לי אוכל בבית וטען כי > הוא סלד מהאמוק שהייתי באותו יום ומההתעקשות לאכול אצל אמו ולא > לחכות להגיע לבית.וזה הגעיל אותו ,והוא יודע כי לא חסר לי כלום. > הוא טען כי אינו צריך להגן עליי בפני אנשים ולהסביר מדוע אני > מתנהגת כך. > ושאני הייתי צריכה להסביר מדוע לקחתי את האוכל כי אנשים עלולים > לחשוב כל מיני דברים שאני מוזרה,אני טענתי כי אני לא נמצאת במוח > של אנשים וכי אין לי רצון להסביר את עצמי כל הזמן בגלל חוסר הטקט > שלי ושאני לא חושבת לפני שאני עושה משהו,בשבילי זה כמו להיות > רובוט ואין לי כל צורך להיות בשליטת יתר על מעשי,הייתי במקום הזה > פעם וזה לקח ממני המון ואין לי רצון לחזור לשם. > מה דעתך? > תודה רבה.

הילי שלום למרות שאת כותבת שהוא נוטה לפרפקציוניזם ואת לחפיפניקיות יש לי הרגשה שאת לא פחות פרפקציוניסטית ממנו, בדרכך שלך, וכששתי נטיות כאלה מתנגשות אחת בשניה יש רעש חזק. בכל התיאור המקיף שכתבת לא ראיתי התייחסות של ממש לשאלה הפשוטה האם את אוהבת אותו, האם את יכולה לדמיין אתכם נישאים זה לזה, מגדלים משפחה, חיים זה לצד זה. השאלה המרכזית אינה האם נטיותיכם יכולות לדור זו עם זו, אלא האם את רוצה אותו, כפי שהוא. יתכן ששיחות ביניכם או שיחות עם פסיכולוג ישנו דפוסים מסוימים, אבל את בסיס העניין, את מי שאתם, שום דבר לא ישנה. אם את אוהבת אותו באמת ורוצה בו, שווה להשקיע את המאמץ ולהתגבר על הפגיעות שבדרך. זו השאלה המרכזית לדעתי, וכדאי לחשוב מדוע היא נשמטה מהטקסט הנ"ל. לא נראה לי שזה מקרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

הילי הי רציתי לומר לך את דעתי שהבחור אידיוט ותחשבי אם עכשיו הוא עושה לך כול כך הרבה צרות מה יהיה אח"כ , את נשמעת בחורה מאוד מקסימה , לדעתי כדי לך להשקיע את האנרגיות הטובות שלך אצל מישהו שמעריך זאת בהצלחה

הילי הי, אני מאמצת בשתי ידיים את מה שאורית אמרה לך. ויפה שעה אחת קודם. פשוט תעיפי אותו לכל הרוחות. את נשמה חופשיה ולאף בן אדם אין את הזכות להגביל לך את החופש. הילה

שלום, אני נערה בת 14. לפני כמה ימים אני וילד אחד והכיתה שלי רבנו. במהלך הריב אז הוא קילל אותי ואמר לי משהו על האף שלי שהוא עקום לא התייחסתי אליו אבל זה מאוד פגע בי למרות שאפשר לתקן אף בניתוח פלסטי אבל עדיין יש בערך עוד איזה 5 שנים (נראה לי ) עד שאני יוכל לעשות ניתוח פלסטי , קיללתי אותו חזרה אבל מתי שחזרתי הביתהה התחלתי לבכות זה מאוד פגע בי וכאילו אני מרגישה בור קטן בתוך הלב שכאילו עוד לא נסגר... הילד הזה לא שווה את הבכי שבכיתי כי הוא לא מישהו שחשוב לי שבגללו אני אבכה אבל עדיין למרות שהוא לא מישהו שחשוב לי הוא פגע בי מאוד מאוד...... האם תוכל לעזור לי לסגור את הבור הרגיש שנפתח??? תודה לך...

שירה שלום הבור שנפתח קשור לכאורה לאותו ילד ולאף שלך, אבל הם רק משהו חיצוני שמרמז על הדבר הפנימי שבאמת פגוע. הילד לא יצר את הפגיעה אלא נגע במקום כואב שהוא שלך. אין טעם לתקן את האף או לריב עם אותו ילד, אלא להבין מה כל כך הכאיב במגע הזה. את הריפוי תוכלי רק את לעשות אם באמת תהיי מודעת לעצמך. אפשר סתם לכסות את הבור, אבל אז כל ילד טפשי עלול להסיר את הכיסוי ולהכאיב לך שוב. אפשר אולי לרפא את הבור ולמלא אותו, ואז שום דבר מבחוץ לא יוכל לפגוע בך כך. זה דורש תהליך כלשהו תצטרכי לעשות עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 16, שוב, מאוד בוקרת לגילי, ויש לי בעיות תיקשורתיות חמורות עם אמא... (ההורים גרושים) עד לרמה שלעיתים אני שוקלת לעבור לגור עם אבא שלי... אני לא יודעת מה לעשות כדי שאמא תבין אותי גם, או לפחות תקשיב לי... שלפחות תראה איזשהו ניסיון להבין, או רק להקשיב אפילו, אבל היא לא... יש לה גם איזושהי נטיה נוראית לשכוח דברים שאני מבקשת ממנה, אני לא אומרת שהיא עושה את זה בכוונה, אני באמת לא חושבת ככה, אבל היא מאשרת לי שהיא תביא לי דבר מסוים או משהו כזה, וזה יכול להגיע למצב שזה נגרר חצי שנה... אילו רק הייתה אומרת לי שזה הולך לקחת כ"כ הרבה, או אומרת שהיא לא רוצה לעשות זאת כלל, אך היא הסכימה, משכה אותי באף! ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה אך ללא הועיל... הייתי גם בטיפול פסיכולוגי במשך זמן ממושך מאוד, אך גם ללא הועיל.. איך אגרום לה להבין אותי...

בלה שלום את כותבת שכבר ניסית לדבר איתה והיית אף בטיפול פסיכולוגי ממושך וכלום לא עזר. יתכן שהפתרון הוא דווקא לנסות פחות לכעוס על אמא ולקבל אותה עם המגרעות והמגבלות שלה. אני לא מכיר אותך ואת אמך, אבל יתכן שהיא מוטרדת מכל מיני דברים. ברור לי שאת רוצה וגם זכאית להיות במקום ראשון ולקבל את מלוא תשומת הלב, אבל יתכן שהיא לא מסוגלת להעניק לך היום כל זאת. את האפשרות להיות גם עם אבא לא צריך לפסול בכל מקרה, בגילך אין מניעה לחיות חלק מהזמן עם הורה אחד וחלק עם הורה שני, בתלוי כמובן בתנאים בהם חיים שני ההורים והמרחק בין מקום מגוריהם. בקיצור, יתכן שאם תתרכזי בעצמך ובחייך ותצליחי להפחית ציפיות מאמך, משהו יהיה לך יותר קל בקשר איתה. מובן לי שזה מורכב וקשה לוותר על מה שנראה לך כל כך טבעי ובסיסי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש אנשים שאומרים לי שאני חולת נפש מה להגיד להם?

שלום ראשית המונח "חולה נפש" אינו מונח מקצועי אלא מעין כינוי פופולרי. הנפש לא יכולה להיות חולה או בריאה. מה היית רוצה להגיד להם? מה את חושבת על זה? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי שרון ויש לי שאלה לגבי אחותי : במשך כחצי שנה היא סבלה מדכאון לא דיברה כמעט ,לא צחקה לא עבדה בקיצור איבדה כל רצון לחיות. עכשיו היא יצאה מהדכאון (ביום אחד) והיא ממש בהיי. חסרת מנוחה ושקט ,מסתובבת ממקום למקום ,כל הזמן צריכה פעילות ,צריכה להיות עסוקה כל הזמן ,לא מוכנה להקשיב לאף אחד .בטוחה שהיא יודעת הכל ,צוחקת בטירוף מכל דבר קטן ומתעצבנת מהר אם לא מבינים אותה. אני מאוד מודאגת מהמצב והתחלתי לחשוב שאולי זה מאניה דיפרסיה.. אשמח לתשובה תודה שרון

שרון שלום 1. מאין לך שאחותך היתה בדיכאון ? יש לך מושג מהו דיכאון וסממניו ? 2. חשוב יותר : האם איש מקצוע איבחן שאחותך סובלת מדיכאון ? 3. כאשר אומרים מאניה דיפרסיה דעי לך שמושג חד ערכי שנקרא מאניה דיפרסיה לא קיים כמו שהמושג כלב הוא לא מושג חד ערכי. יש כלב שעשועים ,יש כלב נחיה לעוורים,יש כלב רחוב וכו וכו יש כאלה שסובלים ממאניה ויאושפזו במחלקה סגורה ויש מאובחנים במאניה דיפרסיה שבכלל את לא יכולה להגיד שהם חולים. אם תרצי שאפרט לך על הסוגים אפרט אבל במקרה מי שרשאי לאבחן יקבע אם אחותך דו קוטבית או לא שאול

ש שלום אני מציע שתפנו לייעוץ מקצועי פסיכיאטרי, זו לא שאלה תיאורטית אלא נושא שצריך לבדוק בצורה רצינית ומקצועית. במידה ואחותך היתה בדיכאון קליני אני מתאר לעצמי שהיתה גם בטיפול כלשהו, לכן כדאי להתייעץ עם הגורם המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן ברצוני להעלות על הכתב את בעייתי המלווה אותי מזה 3 שנים ואין לי מושג עוד כמה שנים אצטרך להתמודד איתה , לעיתים יש לי הרושם שרק יד האלוהים היא זו שתציל אותי מהייסורים הנפשיים שאני עוברת. אנסה לתמצת: אני בת 32 גרושה ואם לשתי בנות מקסימות בנות 9 ו=6. עובדת בעבודה די מכובדת ומכניסה ,נראית טוב מאוד,ואדם מאוד שליו ושקול למראית עיין. לאחר גירושים מאדם מקסים שאותו פשוט לא אהבתי,היו לי כמה מערכות יחסים קצרות ולא משמעותיות ,עד שהכרתי את "העונש" - כך אני מכנה אותו. ה"עונש"הוא גבר בן 48 שלפני 3.5 שנים הכרתי במקום עבודתי.- הוא היה נשוי ואב לארבעה ילדים,מנהל בכיר בחברה מאוד מוכרת,שלא חי טוב עם אשתו ואם ילדיו. לאחר שני חודשי הכרות הוא עזב את הביית בשבילי - יש לציין שמעולם לא תכננתי להתאהב באדם נשוי (התנגדתי רבות לצאת איתו עד שנפלתי ברשתו). במשך 8 החודשים הראשונים לערך -גיליתי אדם מקסים והודיתי לאל שפגשתי בו. ראיתי בו חבר ,אב ,אדם תומך רגשית,כשהוא רצה - גם כלכלית ,אם כי הסתדרתי גם בלעדיו. בילינו במסעדות ,טיילנו בעולם,הכרתי לו את בנותיי,והחיים נראו פשוט נפלאים,הסקס ביננו היה נפלא,ואין ספק שלנדבך זה גם כו יש השפעה. לאחר שנה לערך - הוא פוטר ממקום עבודתו- אנשים שעבדו איתו ושהכירו אותי אמרו תמיד שיש לו בעייה ביחסי אנוש - הוא זרק פלאפונים ברגעי זעם,לא עמד בהבטחות כמנהל, היה טיפוס מאוד עצבני - וכפי שהבנתי - זו היתה בין היתר גם הסיבה לפיטוריו. מאז ועד היום ,הוא פשוט מתעלל בי נפשית וגם זכיתי לקבל את נחת זרועו (הנושא נמצא בטיפול משפטי). אני עדיין אוהבת את אותו אדם שהכרתי,אם כי עכשיו הוא ממש לא אותו אדם - הוא התגלה כטיפוס קמצן מאין כמוהו ,כבר שלוש שנים שאני לא יוצאת לבלות בטענה שאין לו כסף,הוא לא משתף אותי בשום דבר מתוכניותיו,הוא פוגע בי ,מעליב אותי ,מקניט אותי עוזב אותי כל פעם מחדש בטענה שהוא כבר לא אוהב אותי,אבל לאחר תחנונים רבים מצידי ושיחות טלפון בלתי פוסקות אני מצליחה להחזיר אותו אליי ואז הכל טוב לעוד שבוע שבועיים וחוזר חלילה,,,,, הוא כל הזמן טוען שהוא לא מאמין לנשים - אין לי ספק שהוא מאוד פגוע מאשתו שאותה מאוד אהב ,אולם היא הפנתה לו עורף בשנים האחרונות ואת כל התסכול הזה אני צריכה לסבול. הוא לא עוזר לי בכלום - הוא רק דורש שאני אעזור לו -ואלו הפעמים היחידות שבהן שיחות הטלפון באות מצדו,בפעם האחרונה שסירבתי לתת לו צ'קים כדי לפרוע חוב שהוא (זה היה לפני שבועיים )הוא פשוט ניתק אתי את הקשר ואמר שאם אני כחברתו לא מסוגלת לעזור לו בשעת צרה ,מה יהיה כשיקרה לו משהו גרוע יותר. אני לא טיפשה ולא אתן לו לסבך אותי -גם לא במשחקי מצפון ,בכל הפעמים הקודמות שלוויתי לו כספים הוא לא החזיר ותמיד הזכיר לי הלוואה שהוא נתן לי בתחילת הדרך הלוואה שכבר מזמן כוסתה בריבית דריבית מצידי. הפכתי להיות אדם דכאוני ,בכל פעם מחדש כשהוא עוזב אותי אני נתקפת במין התכווצויות חזקות בחזה - חווה התקפי חרדה,לא מסוגלת לראות את החיים שלי בלעדיו - אנשים מסביבי רואים את סבלי ,ולא מסוגלים להבין - כפי שגם אני לא ,איך אדם כל כך בר דעת כמוני ,מתנהג כמו ילדה תלותית בת 4 לפחות , איך אני לא מסוגלת להתנתק מהרוע הזה ? יש לציין שניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ללא הועיל ,ניסיתי להפגש עם אחרים -גם ללא הועיל . אנא עזרו לי תודה

מיטל שלום "עונש" הוא פעולה חיצונית שננקטת בד"כ בשם החברה או הסביבה כתגובה להתנהגות לקויה של אחד מחבריה. מאחר ואת מכנה את בן זוגך הנוכחי "עונש", ולא למשל "פגע רע" או כינוי אחר, יש בזה רמיזה מסויימת לאמונך הפנימית ואולי הלא מודעת שזה מגיע לך. למשל, אולי בגלל שעזבת בן זוג מקסים ושלא אהבת אותו? יש בוודאי עוד סיבות רבות שאת עשויה למנות. עכשיו נוסיף משהו להגדרת העונש. זוהי פעולת תגמול שיש לה התחלה מוגדרת וגם סוף. אפילו מאסר עולם קצוב בד"כ למספר מוגבל של שנים. השאלה האם מיצית את העונש המגיע לך ואת יכולה לצאת לחופשי, או שאת אמורה לסבול עוד קצת על כל חטאיך. במידה ואת סבורה שמגיע לך חנינה, תודיעי לאותו עונש נכבד שסיימת את יחסיך איתו, והתחילו לחיות את חייך. במידה ואת סבורה שעוד לא מיצית את מנת התרעלה, המשיכי לסבול עוד קצת, ואז בבוא הזמן, צאי לחופשי. אין לי דרך אחרת להסביר מדוע למרות הבנה, חברים וטיפולים את נשארת במצב זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אני חושבת שיש לך בעיה להתנתק ממנו כי את אוהבת את האדם שהכרת בהתחלה אז מתוקה כולם חמודים ומתוקים ותומכים הבתחלה אבל החוכמה היא לא ההתחלה אלא המשך החיים קראת לרגע מה שכתבת ? את במצוקה הבן אדם מאמלל אותך זה לא פשוט להתנתק אבל את חייבת לעשות זאת עכשיו . אל תשכחי שלא רק את בתמונה מעורבים פה ילדים שלטענתך את מאוד אוהבת אז אם לא בשבילך אז בשבילם , תשאבי מבנותיך את הכוחות לעזוב, למה אח"כ הקשר הזה לא יפגע בך אלא גם בבנותיך ואני בטוחה שאת לא רוצה בזה . המון בהצלחה וכול טוב

ד"ר שלום בעיתי היא כזאת אני בחורה בת 22 ויש לי חבר 3 וחצי שנים אנו חיים יחד כשנתיים וחצי מבלים הרבה יחד והוא בחור נהדר הבעיה היא שאני נורא מקנא שהוא בקרבת נשים ,ז"א אני נורא פראנואידית ולא סומכת עליו לעולם אפילו שיחס זה איננו הוגן כלפיו כי חברי מעולם לא בגד בי כידוע לי ואין לו קשרים אם ידידות קבועות פשוט אם לדוגמא הוא עובד במשרד שגם חברתי עובדת בו אני ישר חושדת שקורא ביניהם משהו. הבעיה היא שקשה לי לסמוך עליו , משום שאבי שהייתי קשורה עליו רבות ניהל במשך 5 שנים רומן עם אחת שעבדה איתו ובעקבותיה הוא עזב את הבית הדבר הזה שבר אותי ואת כול בני ביתי ומאז קשה לי לנהל חיים נורמלים אני לא סומכת כמעט אל איש מרגישה הרבה פעמים שאנשים משקרים לי בעקבות המקרה עברתי לגור אם חברי ופיתחתי עליו תלות , זה בוודאי נשמע נורא חולני וזה באמת כך אני מרגישה כמו משוגעת הקנאה אוכלת אותי , ניסיתי לטפל בעצמי הלכתי לפסיכולג במשך כמעט שנה והרגשתי שחוץ מזה שנגמר לי הכסף מהטיפולים האלה אלה הם לא עזרו לי כלל. הדבר המוזר ביותר בהתנהגותי היא שבגלל שאני כולן כך פוחדת שהוא יבגוד בי אני בעצמי בגדתי בו מס' פעמים בעבר. מה לעשות נא עזור לי?

אורית שלום את מתארת מחשבות והתנהגות אובססיבית סביב נושא בגידה. התנהגות כזו היא ביטוי לחרדה ובהחלט יכולה להיות קשורה לעברך האישי, ואולי לא רק לרומן של אביך. מאחר והעניין אינו קשור לבן זוגך, לפחות לא באופן ישיר, אלא לעולמך הפנימי מובן שאת השינוי כדאי להתחיל מבפנים. אינני יודע מדוע טיפול של שנה לא עזר, אולי הקשר הטיפולי שהיה לך, לא היה מתאים. אני חושב שכדאי לך בכל זאת לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי כדי לברר את הדברים לעומק עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה שענית

אני בת 16, מאוד בוגרת לגילי אך נוטה לאבד שליטה במצבים של כעס ואח"כ להתחרט עליהם... השאלה שלי היא בעצם איך אני יכולה לשלוט על עצמי ולא להגיע למצבים בהם אני עושה דברים שאחר כך אני נוטה להתחרט עליהם?

בלה שלום מצבי אובדן שליטה הם מצבים של מצוקה. הם בסך הכל הביטוי החיצוני לחוויה הפנימית שעוברת עליך. אין טעם לנסות ולהשתלט רק על מצבי ההתפרצות כי זה כמו להוריד חום ולא לטפל במחלה שגורמת לחום. את צריכה לנסות ולהבין מה הגורמים שמביאים אותך להרגיש מבפנים כל כך חלשה ופגיעה, עד כדי כך שאת תוקפת בעוצמה רבה. אם תהיי מודעת לגורמים אלו, ותטפלי בהם, עוצמת ההתפרצויות יפחתו מאליהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 9.5 תולשת שערות מהעורף כלפי מעלה מספר חודשים. בשיחות איתה העלתה מספר נושאים המטרידים אותה כמו המלחמה הקרבה וזריקת האטרופין (דקירה!) מוטרדת ממקרה גרושים במשפחות של חברותיה לכיתה האם יש צורך בטפול פסיכולוגי ? או לחכות שבעיה זו תפתר מאליה? בתודה מראש אמא מודאגת

לאם המודאגת שלום תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. ההחלטה האם צריך לטפל בזה באופן מקצועי תלויה בשכיחות הופעת הבעיה והאם יש בעיות נוספות ברקע. אתן לך קצת רקע על הטיפולים במידה ויש צורך בפניה. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק לתלוש תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ובהחלט יתכן שנדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב ! אני בת 33 וסובלת מזה מספר שנים מנדוני שינה, לילות לבנים, יקיצה מוקדמת, כפי הנראה על רקע ריגשי/מתחים, מלבד טיפול פסיכולוגי (שהתחלתי בימים אלו) האם אתה חושב שטיפול בהיפנוזה יכול להועיל ???? אשמח לתשובתך. איריס

איריס שלום טיפול בהיפנוזה יכול לעזור, אני מצרף קישור למאמר בנושא היפנוזה. עם זאת, מאחר ופנית כעת לטיפול פסיכולוגי אני מציע לא לפתוח טיפול נוסף במקביל אלא לתת למטפל הנוכחי זמן לומר את דברו, ובמידה ויהיה סבור שיש מקום גם לשילוב היפנוזה, לעשות זאת בהמשך. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לפי דעתי אין כזה דבר אושר או הנאה בחיים. אלא רק הקלות מפחדים וחרדות. נגיד שמתאהבים - זה הקלה מבדידות. שנולד בן זה הקלה גם כן מבדידות וכן מהמשך הזרע ונתינת משמעות לחיים. שמקבלים מכונית חדשה - זה הקלה כי יהיה ניתן לעשות איתה דברים כפיים לדוגמא שישמשו הקלה משעמום נגיד. אני צודק?

ליאור שלום התשובות הן לא בהכרח שחור - או, או. בהחלט יתכן, גם וגם. אני מתאר לעצמי שזה גם מצב אישי. בזמנים מסוימים יש אושר ואפשר לחוות אותו. במצבים אחרים אפשר רק לחוש את ההקלה מהמצוקה. השאלה כנראה מאיזה מקום אתה חושב על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בניגוד לתדמית של המילה "מאניה דיפרסיה" המהלכת אימים הרי יש מספר סוגים של הפרעות דו קוטביות ולא כולן מחלות למרות שלכולן יש סימוכין ב DSM. במקרה של היפומאניה יש מאפיינים של מצב רוח מרומם עלייה באנרגיה יצריות מוגברת . האפיזודה נמשכת בין יום ל 4 ימים ולא פוגעת בתפקוד היום יומי. אני חיב להודות שאני מעולם לא יודע לזהות את עצמי במצב של היפומאניה. מה עלי לדעת מלבד הדברים הבאים 1. איסור מוחלט לשימושים בחומרים אסור כמו גראס. 2.להבין שמצב רוח מרומם הוא לא טיבעי וצריך ללמוד "לנחות" 3.מעקב תרופתי אם יש הצדקה לכך ואת הדבר הזה קובע פסיכיאטר מומחה תודה שאול

שאול שלום אבחנות פסיכיאטריות מכלילות מטבע הדברים אנשים רבים ותחושות רבות תחת אותה קטגוריה. כדי להפוך את האבחנה הכללית למשהו אישי ופרקטי יש צורך להגיע להיכרות אישית ולחבר בין הנטייה והאישיות הפרטית לאבחנה. לכן אני מציע שמעבר לכללים הנכונים שקבעת תדבר על הנושאים הללו עם הגורם המטפל כדי להיות בטוח שאכן אתה נוהג בדרך שמתאימה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן שלום. שאלתי לא קשורה בענייני פסיכולוגיה אלא למבנה האתר. מדוע כאשר אני לוחצת על "השב להודעה זו" וכותבת תגובה למישהו ואח"כ לוחצת על "שלח"- אינני רואה באתר את ההודעה ששלחתי למרות שנראה כי היא נשלחה? איך בודקים היכן נמצא תוכן הדברים ששלחתי?

מילולי שלום לעיתים ההודעה קופצת למקום אחר. הדרך בטוחה ביותר היא להיכנס מחדש לפורום ואז בד"כ רואים את סדר ההודעות המקורי. כמו כן יש מנוע חיפוש כמה שורות מעל תיבת ההודעה שם תוכלי להקליד את שמך וההודעה בוודאי תופיע שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלה לד"ר קפלן - אבי שבן 70 ועבר ניתוח לב פתוח לפני כ-10 שנים. מאז הניתוח הוא חש רעידות בכל חלקי גופו שהלכו ונתחזקו עם השנים. הוא כבר ביקר אצל נוירולוגים, שטענו כי אין זו בעיה נוירולוגית אלא נפשית, וכן אצל פסיכולוגים, שהוא לא שיתף עימם פעולה. הוא אף היה אצל פסיכיאטר שנתן לו כדורים להרגעה אך אלו רק הזיקו. הוא עצבני מאוד וטוען כי אינו מסוגל להיות מרוכז. אחד הקרדיולוגים שאבי ביקר אצלו בעבר טען כי יתכן ובשעת הניתוח (לב פתוח) נפגע אחד העצבים בגופו. עליי לציין כי אבי גם ניסה אקופונקטורה וסוגי רפואה לא קונבנציונלית אחרים, אך כל אלה לא הועילו לו. אבי מיואש לחלוטין ומצב רוחו הירוד משפיע גם על שאר בני המשפחה. שאלתי היא - האם זו אכן בעיה נפשית? ואם כן - כיצד ניתן לטפל בה?

יעל שלום ראשית צריך לוודא שאכן אין מדובר בבעיה פיזיולוגית. לפי מה שאת מתארת אכן שללתם בעיה כזו, וגם אם קיימת, היא בגדר השערה שלא מקדמת במשהו את מצבו, מאחר ואינה מציעה שיטת טיפול. מכאן שכנראה נותרתם על הכיוון הפסיכולוגי. השאלה העיקרית היא מידת שיתוף הפעולה של אביך. הוא בן 70 וזה גיל שקשה לשנות דעות והרגלים, ואפשר להבין את התנגדותו לטיפול פסיכולוגי, אם כי זה פועל כמובן רק לרעתו. אני מציע לפנות לרופא פסיכיאטר המומחה בגיל המבוגר ולשאול בעצתו. יש גם רופאים מומחים לגיל המבוגר שאינם פסיכיאטרים. אני לא חושב שכדורי הרגעה הם הכיוון המתאים אבל אולי יש טיפול תרופתי אחר שעשוי לעזור לו, אולי תרופות נוגדות חרדה ודיכאון שעשויות לעזור לעיתים במצבים כאלה. בכל מקרה, ההחלטה והייעוץ צריכים להיות רפואיים, ואולי תמצאי פורומים רלוונטיים גם באינטרנט. אפשרות נוספת להתייעץ עם ארגון אש"ל שעוסק בייעוץ למשפחות וקשישים, יש להם מוקד מידע וכן עמותות מקומיות למען הקשיש אליהם אפשר לפנות http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 37, ללא קשרים חברתיים רבים, בודדה מאוד, סיימתי לימודים לתואר ראשון באוניברסיטה ואני עובדת בעבודה לא מספקת, משתכרת משכורת הקרובה לשכר המינימום, וגם בה חרב הפיטורין מאיימת מדי שנה, מעולם לא היתה לי מערכת יחסים זוגית, למעט קשרים קצרצרים לצורכי מין (בהם, גם אחד עם גבר נשוי) כך שהתחזית לא נראית לי אופטימית כל כך לגבי העתיד המקצועי והזוגי שלי. אם לומר את האמת, די ברור לי שלא תהיה לי משפחה משלי, על ילדים ויתרתי ואני מתחילה לותר גם על החלום לחיות עם מישהו באינטימיות. בקיצור, הקשיים שלי הם רבים ובכל התחומים. מגיל 33 ניסיתי שלוש מסגרות של טיפול פסיכולוגי, שתיים שנמשכו 9 חודשים ואחת שנמשכת מזה שנה וחצי אצל פסיכיאטר מאוד חביב, ומשלבת טיפול פסיכותראפי עם תרופות, שכן ברור שלמצב כמו שלי ילוו חרדות ודכאון, כדי להפוך את הקיום לעוד יותר אטרקטיבי. מצטערת, זו סתם הציניות שלי. בכל מקרה, קראתי את המאמר הקצר בנושא הטיפול הדינאמי וברור לי שזה הטיפול שלו אני זקוקה, ונדמה לי גם שזה הטיפול שהאדון פסיכיאטר מנסה להעניק לי ברוב טובו, אלא שמבחינתי, לא חלה שום תזוזה, אין שום שינוי בתחושה הפנימית, אין צמיחה של העצמי, אני מרגישה כל הזמן ריקנות, שום דבר אינו מלהיב אותי, אני מלאה תחושות זעם ואין אונים, תסכול וייאוש מתמשכים, לא מצליחה למצוא מטרה לחיי אם ממילא נדחקתי לשולי החיים, אם בגלל הדרך שבה גודלתי ואם בגלל השקפת העולם שלי. אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם לעזוב גם הפעם את הטיפול שכן, אולי, בגילי, כבר אין טעם, ואולי, בכלל, קצרה ידה של הפסיכולוגיה מלהושיע? אני לא מתכוונת לנסות מטפל או מטפלת נוספים שכן עייפתי. בשלב מסויים אמר לי הפסיכיאטר שייתכן והוא מעניק לי "מעט מדי מאוחר מדי" - אולי באמת אין טעם להמשיך. אשמח לקרוא את חוות דעתך תודה - אמה

גם אני בת 37. ממה שכתבת יש הרגשה כאילו את מחפשת את הפתרון איפה שהוא בחוץ, זו טעות! הפתרון הוא בפנים, בתוך עצמך. השינוי יתחיל אם תשני את תפישת העולם שלך. תהיי אקטיבית ותעשי מעשים לשיפור איכות החיים. חשבת למשל- לחפש עבודה אחרת? המשך לימודים לתואר שני? (כן, גם בגילך) התנדבות? משהו שימלא את חייך בתוכן. אל תצפי מהפסיכיאטר שיתן לך תשובות. הפתרון בראש ובראשונה יבוא מתוך עצמך. מקווה שעזרתי ולו במעט. מיכל

אמה, פנייתך נוגעת ללב מפליא כמה אנשים סובלים מבדידות ומחוסר משמעות אל תוותרי - בין העננים יש בשמיים גם קרני אור - לא תמיד הן נראות מייד, ונכון, צריך להתאמץ כדי למצוא - חשבי על רגעים בחייך בהם היית שמחה יותר, מה יכול לגרום לך אושר? קשר זוגי? חברות משמעותית? עשייה מעניינת? תרומה לחברה? התנדבות? ספורט? אמנות? מוסיקה? תרבות? תעשי מה שכייף לך, פעילויות, חוגים, טיולים. המון אנשים מרגישים כמוך ושומרים את העניין לחדרי הטיפולים קיימים באינטרנט פורומים שונים ואתרים בהם תוכלי ליצור קשר עם אנשים המרגישים תחושות הדומות לשלך. תופתעי כמה "הבדידות ביחד" מקלה. בינתיים, אל תוותרי על מה שיש לך - מסגרת, עבודה, השכלה - את עוד צעירה, נסי להפיק את המיטב מחייך, הטיפול יסייע, יהווה מסגרת תמיכה - אך לא תחליף למאמצים מצידך למצוא משמעות. בהצלחה!

אמה שלום אני מבין שאת נמצאת כעת בשלב של ייאוש, יש בו משהו בייאוש שגורם גם לתופעות מעגליות שמגשימות את מקור הייאוש. הטיפול הדינמי הוא תהליך ארוך ונחוצה סבלנות. אני לא חושב שכאן בכמה שורות אוכל באמת לתת פיתרון או עצה מבריקה שהמטפלים שלך שמכירים אותך באמת באופן אישי לא נתנו. סיום הודעתך על כך שיתכן שהטיפול נותן מעט מדי ומאוחר מדי מעלה שאלות, גם אם תגיעי למסקנה שאין טעם להמשיך, יש בהחלט מקום לפנות לטיפול אחר וכן להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

חברות יקרות! אני בת 35 רווקה ואני לא מבינה על מה ולמה הדכאון.שום דבר הוא לא סוף העולם בטח לא בגיל 37 שאכן הוא גיל צעיר ולכל גיל יש את היופי שלו.אף אחד לא אמר שלהתחתן לפני גיל 25 זה אחלה דבר - צריך להבין שלכל אחד ואחת יש את הזמן שלו. אני הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים ואני מודה שהגעתי לתובנות אבל ליישומים.זה היה בגיל 28 מאז עברו כמה מערכות יחסים והתחדשתי.לפני שנה כשהייתי בת 34 רווקה מיואשת מהחיים אכן כל חברותי עם 3 ילדים ובטן ובעל ואני מוצאת שאני חיה בסרטים.שמעתי על סדנת הפורום של חברת "לנדמרק אדיוקיישן" סדנא גאונית של אנשים ברמה מאד גבוהה. כל מי שרוצה נרשם ושם ע"י פיתוח שיטה מלמדים איך להתמודד עם קשיים, עם תקיעות בעבודה בזוגיות בעיות עם ילדים עם הורים מתבגרים.שימעו לי חיי בשנה האחרונה הפכו להיות שמחים.הכרתי שם חבר ואנחנו מתחתנים.הטלפון שלהם הוא 03-6882020 תתקשרו[ ותנו לעצמכם את חייכם במתנה אתם תראו שאחרי הסדנא הזאת תחפשו אותי בשביל להודות לי. מכל הלב רוני

שלום, אני מטופלת כשנתיים וחצי ע"י פסיכולוגית. חוויתי משבר קשה ועברתי אותו כבר לפני כשנה. כיום מצבי טוב, אני מתפקדת היטב בכל תחומי החיים - זוגי, חברתי, משפחתי, תעסוקתי, אקדמי. הקשר עם הפסיכולוגית חזק מאוד, היא חשובה לי ויקרה לי ומהווה עבורי מקור תמיכה וחום. יחד עם זאת, נדמה לי שהקשר עימה רק הולך ומתחזק ושאין בו עוד תועלת טיפולית מעבר לקשר עצמו. יש לי קשרים אחרים משמעותיים ומציאותיים (במידה רבה הקשר עם הפסיכולוגית הוא ב"בועה הטיפולית") אך קשה לי לחשוב על פרידה טוטאלית ממנה. אני חשה שגם אני חשובה לה ושהיא אוהבת אותי. האם הפרידה לאחר סיום הטיפול היא כורח? האם יש כללים בנושא? איני רוצה להמשיך עוד בקשר עימה תמורת תשלום. אודה על דעתך.

אסתי שלום לפי מה שאת מתארת הטיפול סיים את תפקידו המקורי, אבל משרת כעת תפקיד חדש ואחר. במידה ואת מרגישה שהתפקיד החדש אינו מספיק חשוב לך, או שהתשלום יקר מדי לעומת התועלת, יתכן שבאמת הגיע הזמן לסיים את הטיפול. עם זאת, לפי מה שאת מתארת, הטיפול אינו סתם פינוק ומשרת אותך באופן חשוב. תצטרכי כנראה להחליט סדרי עדיפויות בין תועלת הטיפול לעלותו. מן הסתם לא תוכלי להמשיכו ללא התשלום. אין כללים חד משמעיים כיוון שכל אדם מחליט לעצמו האם הטיפול עדין נחוץ או לא. מה שנשמע לי חשוב זה לדבר על מטרת הטיפול והשינוי בהגדרת המטרה שחל מאז שהתגברת על המשבר בגללו פנית ומה שקרה אח"כ. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מטופלת ע"י פסיכולוגית ולוקחת כדורים (סרוקסט) כבר כמעט שנה. הכל התחיל לפני כשנה ממצב של כניסה לדיכאון עם חרדה. כשהתקף החרדה בין הראשונים שהיו לי ,היה שיתוק כל הגוף ללא יכולת תזוזה וקושי בנשימה. זה לא חזר עד היום ואני מקווה גם שלא יחזור. למרות שהיו לי שרפות בגוף ועוד. עד לפני כמה ימים הייתי בסדר עד שפתאום תקף אותי התקף חרדה חלש ביותר לא כמו שהיה. אני חושבת שזה אולי בגלל אווירת המלחמה המתקרבת. אני פוחדת שבזמן המלחמה יחזור לי ההתקף הקטלני שהיה לפני שנה. מה אני יכולה לעשות? תודה.

עדי שלום טבעי שמצב כמו מלחמה יעורר חרדות, זה קורה לאנשים רבים ואינך צריכה לשייך זאת דווקא למצבך. אני מתאר לעצמי שכיום לאחר הטיפול את חסינה יותר אל מול החרדה, וגם אם היא תגיע היא תהיה בעוצמות חלשות יותר ותעבור מהר יותר. אולי המטרה הטיפולית כעת צריכה להיות שתוכלי לסמוך על עצמך יותר בכך שאת מסוגלת להתמודד ולהגן על עצמך בפני תחושות קשות. במקביל להפחית את החשש מפני הופעת התקף החרדה, בסופו של דבר חרדה היא מנגנון חרום טבעי של הגוף וזה מאוד נורמלי להרגיש חרדה אחת לכמה זמן כשקורה משהו מפחיד בחוץ. מלחמה היא דבר מפחיד וטבעי לפחד ממנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בקרוב אהיה בת 24. כילדה וכנערה, סבלתי מבידוד חברתי שגרם לי לפתח מין עולם דמיוני פנימי משלי שבו הכל טוב ויפה. במקביל, הפכתי עצמי לסגורה ריגשית מאד. כל הקשרים הזוגיים שלי התבטאו בהתאהבות מוחלטת ואז התנתקות מהירה באותה מידה, ולכן היו קצרים מאד. גם עם ידידים וידידות - ראייתי אותם היתה תמיד בשחור ולבן. מושלמים או אפסים. לאחרונה, לאחר שנים של בניית הביטחון העצמי וחיזוקים רבים מהחברה, הגעתי למצב בו אני מרגישה שאני ממש מבריאה. הביטחון העצמי שלי גבוה, אני מסוגלת לראות גווני אפור באנשים ובחיים, ואני מסוגלת ממש להרגיש, לאהוב, בלי לפחד כל כך. במקביל, אני מרגישה כי העולם הפנימי שבניתי, שכנראה היווה פיצוי לחוסר ההסתגלות לעולם האמיתי, מתחיל להתפורר. כל התכונות יוצאות הדופן שייחסתי לעצמי, כל העולם הדימיוני והנפלא שהיה לי, עם חוקים טובים ויפים משלו, מתנפצים על סלע המציאות. אז נכון, אני יכולה יותר ויותר לאהוב ולהיקשר בצורה טובה ויעילה, ולהתחבר לעולם בצורה טובה ויעילה, להתחבר לעולם האמיתי. אך העולם האמיתי הוא לא יפה ומושלם כמו העולם הדמיוני שלי. זה עולם קשה, לא הוגן ולא נחמד כל כך. אני מוצאת את עצמי יושבת וחושבת אם בכלל שווה לוותר על העולם הפנימי והיפה שלי לטובת העולם הזה. מדהים אותי לגלות עד כמה נפשי איזנה את עצמה, ממש כמו שמתואר בספרות המזרח. כפיצוי על חוסר הסתגלות לעולם האמיתי, הסתגלתי לעולם שבניתי שהוא אמנם דמיוני - אך טוב ויפה הרבה יותר. האם אנחנו נולדים עם מין נקודת איזון מסויימת ולא משנה מה קורה - תמיד נפשנו תסבוב סביב נקודה זו ? או האם גם נקודה זו יכולה להיות מושפעת על ידי מעשינו ומחשבותינו ? כיצד אתה ממליץ לי לפתור את התסביך שאליו נקלעתי ?? מוטרדת ומודה על ההתייחסות, יקירה

שלום אני לא חושב שמדובר בעולם החיצוני מול העולם הפנימי אלא בשתי חוויות של עולמך הפנימי. העולם היפה שפיתחת בפנים היה תגובה לחוויה פנימית שלילית. בצורה כזו יכולת לעבור בין חוויה פנימית שלילית לחיובית ולהרגיש יותר טוב. אני לא אומר שאין רע וטוב בעולם החיצוני, אבל לנו כבני אדם תפקיד מכריע בתרגום ופירוש המציאות החיצונית. שני אנשים שונים יפרשו אחרת לגמרי את אותה מציאות חיצונית. מה שקורה לך הוא שינוי פנימי שקורה בהחלט במקביל לשינויים גם בעולם החיצוני. לפי מה שאת מתארת כנראה שאת מגיע למקום מאוזן ונכון יותר מבחינה פנימית. זו בהחלט הסתגלות, כי פירושו של העולם החיצוני נעשה הרבה יותר חיובי מבעבר ולכן לא צריך להכחישו ולטשטש אותו בצורה כה מסיבית כפי שנאלצת לעשות בעבר. "חומות נשברות" הם סימן לאיחוד הפנים והחוץ, וללא ספק, גם להפחתת ההגנה והשריון שסיפקו החומות. ההסטוריה האנושית מראה שיש חומות שנשברות וגורמות למשבר שכן האויב חודר אל העיר, ויש חומות כמו חומת ברלין שנשברות וגורמות לאינטגרציה ושלמות רבה יותר. מהי החומה שלך? בוודאי רק את תדעי לומר, ואולי זה אפילו שילוב בין שני הסוגים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר נכבד, לצערי או לשמחתי, ניחנתי בתכונה שמתבטאת בכך שכאשר מחשבה או שאלה נכנסת לראשי, היא לא עוזבת עד שהיא מגיעה לפתרנה. אני לא יכול להתרכז בשום דבר אחר, ונפשי לא יודעת מנוח עד שאני מגיע לתשובה : מה אני חושב על אותו נושא, מה אני מרגיש לגבי אותו עניין. לכן, אני מצוי כעת בבעיה קשה מנשוא !! כל חיי האמנתי אמונה חזקה מאד באל, ובטוב ורע שמניעים את העולם. האמונה הזאת הרגיעה אותי מאד והניחה לי להאמין שיהיה בסדר. כעת, לאור המצב הביטחוני הקשה וחשיפתי לכל כך הרבה רוע וכאב קרובים כל כך, ילדים נהרגים והופכים לנכים, הורים לשבעה ילדים נהרגים ומותירים אותם יתומים, ובנוסף מאורעות אישיים שקרו לי, האמונה הזאת שלי קיבלה מכה אנושה. מן הסתם, קשה לי להחליט כעת במה אני באמת מאמין, לכאן או לכאן, כי החלטה כזאת מלווה ברגשות ומחשבות מסובכות ביותר, אך מהסיבה שציינתי קודם, המחשבה על כך מטרידה אותי כל הזמן, וכל עוד היא איננה פתורה אני מרגיש ממש רע. היא מפריעה לי ליהנות כאשר אני נהנה ממשהו כי היא עדיין תקועה שם, והיא גורמת לי לחרדה ממש כאשר אני מרגיש רע. אני מרגיש ממש לכוד בין עולם שהוא חסר משמעות בגלל חוסר צדק, לבין עולם שהוא חסר משמעות מכיוון שהאמונות הבסיסיות ביותר שלי שאינ הגיוניות או אינן משתלבות בו. מה לעשות ? :-(

למצוא חיים

יאיר, מאז ומתמיד שכנו בעולם הטוב והרע. אסונות מחרידים בעוצמתם התרחשו (השואה, מלחמות ומגיפות) לאורך כל ההיסטוריה. במיוחד בארץ שלנו, מאז הקמתה, ידענו מעט מאד שנים של שקט. ככה שאין חדש תחת השמש וממש שום דבר מהרוע הנוכחי אינו חדש או מפתיע. אתה צריך לבדוק מה קורה איתך. מה גורם לך פתאום לחשוש. ככל הנראה, היה לך נוח להאמין כל עוד זה תאם את המציאות הנוחה בה היית שרוי. כרגע, כנראה שאתה חושש ומאוים לביטחונך האישי פתאם פרחה לה האמונה דרך החלון. ובכן, עשה בדק בית בן אדם. עקרונות אמונתך לא השתנו. אתה הוא זה שהשתנה.

למה את מתכוונת שאני השתניתי ? אני אותו אדם ורוצה להאמין באותם עקרונות, רק שהם לא מתיישבים לי עם המציאות באותו אופן בו הם התיישבו קודם לכן. לדעתי במצב כזה מן הראוי לעשות בחינה מחדש של אותן אמונות. וודאי שהשתניתי לאורך הזמן אך אני חושב שזה פחות רלוונטי לעניין.

יאיר שלום בדבריך שני דברים שבולטים עבורי. אחד נטייתך הבסיסית לחשיבה שהופכת לטורדנית, אובססיבית. השניה היא העובדה שאתה נמצא במשבר אמונה כעת. חשיבה אובססיבית מתרחשת בד"כ כסוג של תגובת חרדה. כניסה לדפוס כזה של חשיבה יכול אולי לומר לך משהו על עצמך באותו זמן והעבודה שמשהו מטריד אותך, ולא בטוח שנושא המחשבות הוא בהכרח הדבר שבאמת מטריד. לגבי משבר האמונה, זו אכן תקופה קשה שאנשים רבים מוטרדים בה. את חלקם האמונה מחזקת כי יש השגחה עליונה שיודעת מה שהיא עושה. אצל אחרים המצב מערער דווקא את האמונה. באופן כללי זה חוזר לנושא החרדה ואי הוודאות שהיא מקור נפוץ לחרדה. נשמע שאתה עסוק בתקופה הנוכחית בהתמודדות מול חרדות, ואיני בטוח שאתה מודע להתמודדות זו. אולי המשימה העיקרית שלך כעת היא להבין מה נמצא מתחת לדברים, כלומר מה גורם לך לדפוס החשיבה הזה ולאובדן האמונה, שהם תוצאה ולא סיבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בתי בת 3 מסרבת לעשות יציאות (מתאפקת ) עד כדי כך שהדבר מלווה בכאבי בטן,בכי ואף צעקות. הדבר החל לפני כחצי שנה במהלך תהליך גמילה מטיטולים ( יש לציין שהתהליך התקבל בהתלהבות על ידי בתי והיא אף נגמלה ). כיום בתי דורשת טיטול בכל פעם שהיא מרגישה צורך לעשות יציאה. במהלך תהליך ההתאפקות בתי אומרת : שהיא ילדה חמודה והיא לא רוצה קקי. אשמח לקבל חוות דעת.

ילדים בדרך כלל קולטים את מה שאנחנו משדרים (אפילו בתת מודע) . נסי בכנות לבדוק מהו היחס שלך לעניין של קקי (אולי הוא באמת מצדיק שהילדה תתאפק). הכי חשוב זה לתת לה חיזוקים כשהיא עושה וללוות את התהליך בהסברים ש"זה יופי, ואת ילדה נהדרת, ומתנהגת כמו גדולה, ושכל העסק הוא כייף אחד גדול (מה שנכון) והעיקר: כולם עושים (גם אמא, גם אבא, גם הגננת וכו') ב ה צ ל ח ה

אבי שלום קשיים בנושא הגמילה בגיל 3 אינם נדירים. אני מציע לתמוך בילדה, לא להיכנס לעקרונות גדולים מדי בנושא, להימנע מלחץ, ולתת לזמן לעשות את שלו. סביר להניח שתוך כמה שבועות או חודשים העניין יפתר מאליו. דווקא ככל שתלחצו יותר, כך הדברים עלולים להסתבך. ההתלהבות הראשונית מהגמילה אינה אומרת דבר על תהליך הגמילה עצמו שהוא לא פשוט עבור ילדים רבים. אם הילדה דורשת טיטול לא הייתי נלחם איתה על זה. תנו לה מה שהיא רוצה אך המשיכו לדבר איתה על הנושא ולעודד אותה. הבהירו לה שזו בחירה שלה ושהיא שולטת בעניינים. דווקא בצורה כזו הבעיה תפתר הרבה יותר מהר. נושא הגמילה קשור לא מעט למאבקי שליטה ותחושה של גדול/קטן. לכן המאבק מולה עלול להחליש אותה. הידיעה שלה שהיא בוחרת ושולטת תעזור לה לשלוט גם טוב יותר ביציאות ותפחית את הצורך בסרבנות ומאבק מולכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבתי בת ה6 יש בעיות התנהגות והיא הוגדרה כ "ילד סרבן" ודימוי עצמי נמוך . היא עברה טיפול פרטי אך בעית ההתנהגות לא השתפרה. שאלתי היא ,מה זה בדיוק ילד סרבן ,מה גורם לה להתנגד לכל דבר ומה הם אמצעי הטיפול המומלצים . כמו כן, היכן אני יכולה לקבל חומר כדי להבין טוב יותר את הבעיה . בתודה מראש.

לאה שלום ילד סרבן הוא לכל היותר ביטוי פופולרי למשהו, זו אינה אבחנה מקצועית. אני לא חושב שאת צריכה חומר, את צריכה לפנות למי שאבחן וטיפל בילדה ולקבל הסבר ברור מה יש לה. בנוסף חשוב שתקבלי ייעוץ על בסיס קבוע כיצד לנהוג וזאת בלי קשר לטיפול שהילדה מקבלת או לא מקבלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד ניתן לטפל במבוגר היפראקטיבי שטופל בילדותו בריטלין והתסמונת משבשת בצורה קריטית את חייו?

מיקה ראשית כדאי לאבחן בצורה מדויקת יותר את הבעיה ולוודא שזו הבעיה. הטיפול יכול ללכת בכמה כיוונים, הן בטיפול בשיחות והן בטיפול תרופתי. בראש ובראשונה צריך מודעות ושיתוף פעולה ממנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! יש לי תינוקת בת שנה ותשעה חודשים. היא מאוד אוהבת כאשר מקריאים לה סיפורים ושירים ואני מרבה לעשות זאת. בין היתר אני מקריאה לה שירים שמילותיהם אינן קלות כמו שיריה של פניה ברגשטיין. שיריה אמנם מיועדים לקטנים אך שפתה עשירה וגבוהה באופן יחסי. האם עלי להקריא ולהסביר את משמעות המילים שנראות לי קשות, או שעלי לדלג על ההסברים ולתת לה להנות בשקט מהשירים היפים? האם כדאי לחכות לגיל מסויים ואז להתעכב על הסברים? את רובם היא כבר יודעת כמעט בע"פ והנאתה מרובה מאוד מהם. בתודה, מיכל

מיכל שלום אין רע להסביר מילים לא מוכרות, עם זאת בד"כ אין בזה צורך, הילדה תבקש הסבר בעצמה, ואת השאר פשוט תקלוט לאט בקצב שלה. בכל מקרה, לא כדאי שזה יקטע את רצף ההנאה מהסיפור ומהשיר. במהלך הזמן אין ספק שהיא תכיר את כל המילים, שום דבר לא בוער... בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחרונה הובחנה אצלי פיברומלאגיה וסמני RSD ואחת מהצעות הרמטולוג הוא גם קבלת סיוע נפשי. הייתי מעונינת לדעת מה הקשר בין פיברומלגיה, RSD, תרופות אנטי דכאוניות וטיפול נפשי ואיזה סוגים מומלצים

שרה שלום בתחום הרפואי והתרופתי אני מציע שתתייעצי עם רופא. הסיוע הנפשי עשוי לעזור בהתמודדות עם המחלה ואינני חושב שיש טיפול ספציפי שמומלץ יותר. כדאי למצוא פסיכולוג שאת מתחברת אליו ומוצאת עימו שפה משותפת ושיוכל לתת לך את הליווי הנדרש בתקופה הקרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בקר טוב ד"ר קפלן, לפני כשלוש שנים עשיתי הפלה יזומה ומאז וככל שהזמן עובר אני מצטערת עד כאב. יש לי שלושה ילדים (21,17,9) אבל בכל זאת אני מרגישה שעשיתי את טעות חיי. בתקופה שהייתי בהיריון לא הייתי שלמה עם ההחלטה ללדת, למרות שבאיזשהו מקום אני יודעת שרציתי. מה עוד שבעליבכלל לא רצה ילד נוסף וזה מה שעזר לי להחליט אז ברגע של שטות לעשות את ההפלה. אני מרגישה כל כך רע עם זה בעיקר בגלל שהבת הקטנה שלי בעצם גדלה לבד והיום כבר אין בכלל על מה לדבר גם בגלל גילי (42) , גילו של בעלי (48) וגם בגלל הפערים הגדולים בין הילדים. האופן שבו הדבר משפיע עלי הוא בחוסר סבלנות בעיקר כלפי הילדה הקטנה מפני שאני רוב הזמן מרגישה שאם היה לה אח קטן, היו לה חיים יותר מלאים, יותר שלמים, אולי היא היתה פחות מפונקת, פחות דורשת תשומת לב. כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי ולהינות מהילדים הנהדרים שיש לי, אני מרגישה שקשה לי, מה עוד שאני יודעת שאין כבר מה לעשות. אודה לך אם תנסה לי לעזור לי להתמודד עם טעותי. תודה

יעל שלום את מה שקרה כמובן שאי אפשר להשיב. למרות שאני יכול להבין את הצער על החלטתך הקודמת אני חושב שמה שקורה כעת אינו קשור באופן ישיר או לפחות בלעדי לכך. את עוברת תהליך כלשהו שקשור לעצמך ולריקנות כלשהי שאת מרגישה, ויש לך משאלה או פנטזיה שילד נוסף היה ממלא את החלל שנוצר. אני מאמין שאת יכולה לעשות משהו עם עצמך כיום שימלא אותך וירגיע אותך, בעיקר לאור העובדה שיש לך שלושה ילדים בטווח גילאים די רחב. תיאורטית, אין מניעה בגילך גם היום להביא עוד ילד, למרות שזה דורש ייעוץ מקצועי. עם זאת, כפי שכבר ציינתי אני לא בטוח ששם הסיפור האמיתי. מה שקרה לא היה אז טעות אלא מה שכנראה היית זקוקה לו. כעת זה נראה טעות כי זה הפתרון שכלאורה היה עוזר להתמודד עם מה שאת מרגישה כיום. בהחלט יתכן שגם עם הילד הרביעי היית מרגישה בדיוק אותו הדבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שהית צריכה להתמקד בצרכיך ולא באלה של בעלך....... אני מצתערת אם אני נשמעת קטנונית....... היתי רוצה לעזור אבל לא יודעת איך..... הסיפור שלך נוגע לי בלב.....

שלום, לפני כשנה וחצי נפרדתי מבן זוגי האחרון אחרי קשר של שנתיים. אהבתי אותו כמו שמעולם לא אהבתי, זה היה הקשר הכי חזק ומשמעותי שחוויתי. כאשר נפרדנו הייתי באבל ממש כמו שזה נשמע.הפרידה היתה בלתי נמנעת, היא באה מיוזמתי אך נראה לי שהיתה הדדית. הוא היה לא אמין בלשון המעטה... למרות כל חסרונותיו הרבים שלהם הייתי מודעת אהבתי אותו והייתי מוכנה להיות אם ילדיו, כך אז חשבתי ואף הרגשתי אך כיום אני מודה על כך שאנו לא יחד... חצי שנה לאחר פרדתנו הוא נישא לאחרת, לימים התברר שכל מה שידעתי, חשבתי או הרגשתי היה נכון אך לצערנו האהבה עיוורת. לאחר ששיקמתי את חיי , התחלתי שוב לצאת עם המין השני האקס שלי יצר איתי קשר כשלושה חודשים לאחר שנישא.כמוןבן שלא התייחסתי לשיחותיו ואף ביקשתי שלא ייצור עימי קשר, הייתה תקופה של שקט מבחינתו עד שעברתי דירה... הוא יצר עימי קשר ונפגשנו, שכבנו לא נהנתי ובליבי רציתי שיילך אך לא אמרתי לו זאת חיכיתי בשקט שיקום ויילך. לאחר לכתו בכיתי נגעלתי ממני, נגעלתי ממנו וריחמתי על אשתו.. מאז היו עו שתי פגישות שהיום הייתה הפגישה השלישית והאחרונה!!! בסוף האקט המיני הוא הרגיש שאני מנותקת, החזקתי את עצמי שלא לבכות, זה היה קשה, הוא ראה שאני מנותקת שאני לא איתו. זהו אני יודעת שתם ונשלם הפרק הזה נורא עצוב לי , מגעיל לי ולא נעים לי. כאב לי לשכב עם בנאדם שהיה בעבר כל עולמי, שכל פגישה במשך השנתיים שהיינו יחד הייתה חגיגה עבורי ושהסקס בנינו היה פשוט מושלם!!! כאב לי לשכב איתו בלי רגש, בלי אהבה ועוד שהוא נשוי. עכשיו הכל ברור לי גם בי הוא בגד!!! כואב לי, עצוב לי, רע לי .... תודה, צליל

צליל שלום עולה השאלה מדוע את בוחרת להמשיך להיפגש איתו למרות שברור לך שהמפגשים עושים לך רע. אולי היית צריכה להיות בטוחה שאכן הוא אינו מתאים לך יותר. אולי כעת כשבאמת השתכנעת שזה כך תוכלי להימנע מהמפגשים הללו שעושים אותך אומללה ולהשאיר את זיכרון העבר של האהבה בגוף עבר. במקביל, שווה לחשוב מדוע אדם שמעורר תחושה ברורה של חוסר אמינות עדיין נשאר כה מושך עבורך. זה לפחות כנושא שחשוב להתמודד איתו לקראת הקשרים הבאים שתפתחי. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי נבדק על ידי פסיכולוגית והיא כתבה בחוות הדעת כך:יכולת אינטלקטואלית בלתי אחידה בתחום הנורמה. בולט אוצר מילים עשיר מאד, עולם ידיעות מעט מעל לממוצע, כן יכולת האנליזה סינטזה במרחב, לעומתם יכולת למנים\פולציות מספריות פשוטות מתקרבת לממוצע, יכולת למידה מטלה חדשה ושחזור צורות גאומטריות יורדת מעט מהרמה הממוצעת. בתחום התפסתי המוטורי:ניראה כי התפיסה תקינה אך ישנו קושי בביצוע העתקת צורות עקב אימפולסיביות וקשיים בהתמדה. התקשה להתרכז אחרי שעה. שאלתי היא: מה אומר אבחון זה? והאם יש לבני בן ה 6חוסר קשב וריכוז או בעיה אחרת? בתודה מראש!

שלום חלק מאבחון פסיכולוגי הוא לתת פידבק להורים ולהסביר להם בדיוק מה כתוב בדו"ח. לכן אני מציע שתחזרי לפסיכולוגית המאבחנת לפגישה מקיפה שבה תסביר לך כל משפט שכתוב בדו"ח עד שתביני את כולו ואת משמעותו. אי אפשר לדעת לאור מה שציטטת האם לבנך יש בעיה הדורשת טיפול. אימפולסיביות וקשיים בהתמדה שמופיעים לקראת הסוף מעידים על משהו, אבל המקור לא ברור, אלו תופעות שיכולות להיות להם מגוון עצום של סיבות וצריך להבין את המכלול כדי לתת לך תשובה רצינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני בן אדם מאושר שמתמודד אם לחץ בצורה די טובה. לפני שנתיים חליתי וגילו לי שיש לי קרישתיות יתר. הדרך שבה הרופאים מתייחסים לתופעה זאת מלחיצה אותי. כלומר כאשר התעלפתי ברחוב סביר שזה כתוצאה מהתייבשות אך שהגעתי לבית חולים השאפזו אותי עד שעשו לי CT ראש. מאד קשה לי לחיות אם המצב הזה כל כאב ראש הכי קטן אני מפחדת שיש לי כריש במח ואני עלולה למות. אני מניחה שהפכתי להיות היפוכונדרית, וזה ממש מלחיץ אותי ופוגם באיכות חיי. אני גרה עם חבר שלי ומאד טוב לנו ביחד סטודנטית לביואיפורמטיקה באוניברסיטה ועובדת בנתיים במכון ויצמן בתחום עבודתי אני חוקרת מחלות כך שהיפוכונדריה לא בדיוק נוחה לי. מאז המחלה גם פתחתי פחדים מוזרים: פחד טיסה (בעבר טסתי המון) - גם בגלל שיש סיכון רב יותר בקבלת כרישים לאחר טיסה, פחד מסיבובים בנהיגה וזה לאחר שהייתי נוהגת ממש כמו נהגת שודים. מה אתה אומר? מה הפתרון? זה לא שאני מאד מאד סובלת אבל זה מיותר... תודה.

עידית שלום מה שאת מתארת היא תגובת חרדה טבעית למצב הגופני שנוצר. מרגע שאנו נולדים אנחנו הולכים למות, אבל רוב הזמן קיימת הכחשה חריפה של עובדה זו. מצב גופני שמשתנה עלול לעורר את חרדת הקיום הטבעית שיש בכל אחד, ובהחלט יתכן שזה מה שקורה לך. לעיתים חרדה מסוג כזה עוברת הרחבה למצבים נוספים. במידה והדבר פוגע באיכות חייך יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי הממוקד בחרדה, בעיקר אם שאר תחומי החיים תקינים. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם אני סובלת מאותה בעיה. בהתחלה הגבתי בדיוק כמוך. אח"כ הסתגלתי, ואני מס' שנים במעקב רפואי בלבד.

לבעיות קרישת יתר יש טיפול תרופתי. אני מניחה שאת לוקחת תרופה באופן קבוע, ונמצאת במעקב רפואי. תתרגלי למצב, עם הזמן הרגישות לנושא תקטן, והפחדים יעלמו. ואם לא יעלמו? תוכלי תמיד לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג מומחה, וכך תוכלי לשוחח ולהתעמת עם הפחדים.

לדר קפלן שלום שאלתי היא לגבי מצב קליני של נערות הטוענות לאינוס עי אביהם האם יתכן מצב בו הנערות מגיעות למצב של שכנוע עצמי כי עברו אונס (אף על פי שלא כך הדבר....בבדיקת מכונה נמצאו דוברות אמת) האם אוכל לקבל פרוט של התופעה בה אדם מגיע למצב כזה(סוג של פסיכופתלוגיה) תודה

שלום הייתי נזהר מאוד להגיע למסקנות לגבי מישהי ספציפית. ברמה הכללית, זה אפשרי, למשל, חוקרת אמריקאית ידועה בשם אליזבט לופטוס ערכה מחקרים וכתבה רבות בנושא ותיארה מצבים כאלה. זה לא חייב להיות פסיכופתולוגיה קיצונית, יכול להיות קשור גם למצב חברתי מסויים שכולל סוגסטיה עצמית ולחץ. שוב, יש לנקוט בזהירות רבה במקרים כאלה, זה עניין לאנשי מקצוע מיומנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ,דר קפלן האם תוכל להפנות אותי לחומר בנושא(אני סטודנטתבעל תואר ראשון בפסיכולוגיה העומד בפתח לימודי התואר השני) תודה מראש, jack

ד"ר קפלן שלום, אני חשה שיש לי בעייה של הגעה להחלטה. קשה לי להכריע, להגיע להחלטות - זה מתבטא גם בדברים קטנים (בחירת חולצה) וגם בדברים גדולים (בחירת בן זוג). אני אדם שנוהג להקשיב לסביבתו, במיוחד לבני משפחתי ומרוב דעות לפעמים- אני מתקשה לדעת מה באמת אני רוצה. אומרים שאם אדם כנה עם עצמו, הוא מייד מגלה מה נכון בשבילו. אני באמת כנה עם עצמי ועושה הרבה פעמים חשבון נפש אך עדיין מתקשה בלקבל החלטות. בד"כ כל החלטה נושאת בחובה "מחיר" . אני רוצה שהכל יהיה מצויין בלי לשלם אף מחיר. חוסר ההחלטיות יוצר בחיי המון בלבול ותסכול. אתן 3 דוגאות לצמתים בחיי, שעלי להכריע בהם אך אני זמן רב לא מצליחה לבחור את דרכי: 1. מקצוע- אני בת 27. בידי 2 מקצועות. האחד, למדתי במסגרת תואר ראשון. את השני למדתי במסגרת הסבת אקדמאים. אך עד היום לא החלטתי במה אני רוצה לעסוק. אני אומנם עובדת כי צריך להתפרנס אך לא מרוצה. הייתי רוצה להמשיך לתואר 2- אך אין לי כסף כלל ולא בא לי לחזור לסטטוס "סטודנט" עם משכורת חלקית. יש משרדים ממשלתיים שהייתי מאוד רוצה לעבוד בהם אך נפלתי לתקופה כלכלית של קיצוצים במשק. יתכן כי אוכל למצוא עבודה מספקת אם אעתיק את מקום מגורי אך מצד שני אני אוהבת את מקום מגורי ולא הייתי רוצה להתרחק מסביבתי הטבעית (עשיתי זאת בעבר והריחוק מהבית הקשה עליי מאוד). לסיכום, אני מאוד מודעת לכך שצריך להתחולל שינוי בחיי אך לכל פתרון יש מחיר כבד. בינתיים אני רק יושבת ו"אוכלת את עצמי". 2. בן זוג- כל בחור שאני יוצאת איתו - בהתחלה נראה לי והכל אחלה ואח"כ- אני מתחילה לראות את כל הדברים השליליים בו. אני לא נהנית בקשרים שלי עם בחורים כי אני כל הזמן עוסקת במאזנים- כדאי להמשיך את הקשר או לא? יתרונות? חסרונות? מה יהיה? וכו'.. גם עכשיו אני נמצאת בהתלבטות גדולה שמכלה כל "פינה טובה" בגופי ומוחי. אני יוצאת עם בחור טוב, חמוד, אמין וישר שאוהב אותי מאוד. אנו יוצאים כחצי שנה. לאחרונה, לאחר הכרות אינטנסיבית עמו התחלתי לחשוש. מדוע? משום שהקשר איתו הוא טוב ונעים אך זורם על מי מנוחות מבחינתי. אני לא חשה פרפרים והתרגשות לפני פגישות עימו, הקשר הוא די צפוי, נינוח, ללא הפתעות וריגושים. הבחור הוא בחור נהדר אבל הוא לא מרתק אותי. הוא מסוג הבחורים הטובים האלה שהם כל כך טובים עד שהם לפעמים משעממים. אני חוששת שהחיים איתו בעתיד יהיו משעממים ואני אאבד עניין. בנוסף, קרה לי משהו מוזר. בהתחלה הוא נראה לי מבחינה חיצונית ממש טוב. לאט לאט אני פחות אוהבת את המראה שלו. יש ימים שהוא נראה לי חמוד ויש ימים שאני ממש לא מסוגלת להסתכל עליו. דבר נוסף, הוא בחור די חסר ביטחון ולפעמים זה מאוד מפריע לי. אני תוהה איך בחור בגילו (בן 33) כל כך חסר ביטחון. העובדה שלא היו לו קשרים רציניים עם בנות בגיל שלו יוצרת אצלי חששות. אני שואלת את עצמי למה. אולי הן ראו משהו אצלו וברחו? אולי הוא לא הצליח לפתח קשרים? בקיצור, אני יושבת כל יום ועושה מאזנים ואם לגלות את האמת- ע-י-י-פ-ת-י!!!!! אנשים מסביב אומרים לי שכל קשר הוא פשרה ואין מושלם. אני מודעת לכך אך עד היום לא הצלחתי להכריע על מה אני מוכנה להתפשר. בכל גבר שהכרתי יש דברים טובים ויש דברים שיהיה לי קשה לחיות איתם. האם להמשיך ולקוות למצוא את הבחור המתאים לי, שאולי אוהב אותו כל כך והוא ירתק אותי כל כך- שאוכל להתעלם מהדברים הפחות טובים שלו או להסתפק במה שיש , להמשיך לצאת עם הבחור הטוב שיש לי ולקוות שהדברים יסתדרו, ויהיה טוב. לסיכום, אני תמיד חשה תחושה של חוסר שביעות רצון. מה עושים? משנים אותי/את סביבתי או בכלל יש רעיון אחר?

היי שרון קראתי בעיון את מה שכתבת , ואני אתיחס דווקא לחלק השני של מכתבך - בחירת בן זוג. אני בת 33 ומגיל 17 יצאתי עם אבי ילדיי שהיה אדם זהב = אבא טוב ,בחור טוב -עד כדי שיעמום - כפי שאת אומרת ,הייתי מביטה בו ואומרת לעצמי - למה אני לא מסוגלת להתאהב בכליל השלמות הזה ?, אדם שכל עולמו היה אני וילדיי,שתמיד התייצב לצידי כשרציתי והיה לי רע ,שכמעט לא שמעתי מפיו את המילה "לא "כשביקשתי משהו. הייתי מלכה ,היו לי חיים טובים הוא מעולם לא הגביל אותי בשום דבר ,מן נוחות מובנת מאליה שכזאת... עד שקמתי ובעטתי בכל הטוב הזה - כפי שאת אומרת - חיפשתי פרפורים ,חיפשתי ריגושים חיפשתי אהבה מהסרטים - התגרשתי מהאדם הנפלא הזה וקיבלתי בתמורה מה שחיפשתי - מצאתי פרפורים, היו אלו פרפורי אהבה שהפכו במרוצת שלושת השנים שלאחר מכן לפרפורי פחד ואימת נטישה ,מגבר שאהבתי וחשבתי שגם הוא - אולם חוויתי גם את נחת זרועו ,אולם זה ניחא- סימני החבלה עברו אולם אותה התעללות נפשית מתמשכת - פעם הוא איתי -כשהוא צריך ,אך כשאני כבר לא מספקת את רצונותיך הוא בועט בי ועוזב אותי ,ואני שוב מתייסרת ובוכה ,על מר גורלי ,על החיים השקטים שהיו לי ,על המשפחה הקטנה שהייתה לי ופרקתי ,על הגבר הנפלא והטוב הזה שחי עכשיו עם אשה אחרת שנהנית מהטוב הזה ולא אני. אז נכון -לא היו לי פרפורי אהבה ,לא התגעגעתי אליו אז ,אבל היום כשאין לי את זה אין לך מושג כמה חסרה לי הפינה השקטה הזו,השקט הנפשי שלו,המשפחה והאוזן הקשבת של האיש הטוב הזה . אני כולי תקווה שתקחי את זה כחומר למחשבה ושבעוד כמה שנים ,לאחר שתעשי את הבחירה שלך וכולי תקווה שתבחרי רק בטוב ,המילים שכתבתי לך יבצבצו בזכרונך ותביני שאהבה -כמה שלא תהיה גדולה ,מסתיימת מתישהוא ,ומה שנשאר לך זה הכבוד האמינות והיושר שאותו אדם רוכש לך בסופו של דבר . כל טוב ענת

ענת, האם קיבלת את המסר שלי?

שרון שלום קראתי את הודעתך המפורטת ואני חושב שכנראה יש לך סיבה מספיק טובה להתלבט כל הזמן. משהו במהלך חייך לימד אותך שכדאי להסס לפני שמקבלים החלטה חד משמעית. הבעיה העיקרית היא תחושת אי שביעות הרצון התמידית בה את נמצאת. אולי אם היית מקבלת יותר את האופי ההססני שלך ולומדת לאהוב אותו היית מגלה שהוא מוביל אותך גם לדברים חיוביים בחיים, למשל להתפתחות ומניעת שחיקה. מובן שהיית רוצה גם קביעות, למשל בדמותו של בן זוג קבוע, ובהחלט יש מקום לבדוק מדוע את נקלעת למצבים הלא נעימים מבחינתך. לא הייתי נלחם בנטייתך הטבעית ובחששותיך, אלא מנסה להבין אותם יותר לעומק. במידה ואת מרגישה שזה לא הולך לבד, אולי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ניסיון

שלום לכולם אני בת 16, אני בוגרת לגילי,ומאוד מתענינת במחלות מנטאליות למיניהן. אני חוששת שיש לי סכיזופרניה,ככל שאני קוראת יותר ויותר על הסימפטומים,ועל סיפורים שחולים הרגישו בזמן המחלה,אני ממש מזדהה איתם עד דמעות,והסימפטומים מדברים אלי גם כן. תמיד היו לי קשיים בחיים,ואילו עברתי כמה שנים של דיכאון קשה. איך אני יכולה לדעת בבירור אם אני חולה במחלה?, והאם חשוב שאני יטפל בזה ולא יזניח? מקווה שתעזרו לי. תודה.

ק' שלום אינך חולה בסכיזופרניה, אחרת לא היית כותבת את מה שכתבת. מצד שני בהחלט חשוב שתטפלי בעצמך מאחר שיש לך חרדות וחששות ובמיוחד אם כבר עברת משברים בעברך. אני מציע שתבקשי מהוריך לעזור לך למצוא פסיכולוג, לפחות כדי שתוכלי להירגע ולחשוב על הדברים שמטרידים אותך בצורה מסודרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן אני מאוד מעריכה את העובדה שאתה מנסה להרגיע אותי לגבי המחשבות האלה אבל אם כל הכבוד הצורה שבה אני מתבטאת או כותבת את רגשותי לא יכולה להעיד על כך שאני לא חולה בזה. ומה שירגיע אותי זה בדיוק להפך,כי אם הכל בסדר איתי אז אני סתם מרגישה כאילו אני לא בסדר. . והייתי כבר בזמן הדיכאון שעברתי אצל פסיכולוגית, והיחסים הביאו לריבים, היא אמרה שזה בלתי אפשרי לעזור לי מאחר שאני לא רוצה לקחת תרופות. ואני לא מאמינה בשיטה הזאת בכלל , זה נראה לי צביעות מוחלטת. אסביר לך את מצבי, אני יכולה לשלוט במחשבותי,ברגשותי,וחייתי שנה אחת באשליה שיש לי כוחות על טיבעיים, חשבתי שאני יכולה לקרוא מחשבות ולשלוט במוחות של אנשים. אני משנה את אישיותי לכל סיטואציה בחיים. אני נמנעת מכל מגע חברתי בגלל טראומות בילדות. אני חותכת את עצמי כדי להוציא את הכאב,אני מרגישה רייקנות תמידית כזאת. אם זה אומר שהכל בסדר איתי , אז אני ממש לא רוצה לדעת מה זה להיות חולה.

ילדנו בן כארבע וחצי. פעיל, עירני, מנהיג, מתעניין בנושאים שונים, רגיש. הגננת בגן טוענת כי מציק לילדים וכאשר הענישה אותו התחצף מאד. לטענתה אינו יודע לקבל מרות. המלצתה לקחת לפסיכולוג לשעה משחק. בבית - עקשן ומתנה תנאים לביצוע מטלות שונות. לחברים שאינו אוהב או מכיר הוא מציק ומעצבן, לא מוכן לשחק. האם הטענה שאבחון/טיפול פסיכולוגי צריכה להיעשות מגיל 5 נכונה ויש להמתין או כדאי לפנות עמו לטיפול פסיכולוגי? נשמח להמלצתכם לדרכי התמודדות שלנו ושל הגננת.

גלית בגיל הזה אני בד"כ ממליץ להורים לפנות לייעוץ פסיכולוגי בעצמם ודרך הדרכת הפסיכולוג לטפל בילד. במידה והפסיכולוג יהיה סבור שיש מקום לטפל ישירות בילד הוא בוודאי יציין זאת. אבחון נעשה בגילאים שונים כולל בגיל הגן, אבל העניין העיקרי הוא לארגן מסגרת שתטפל בבעיה. תוכלו בשלב ראשון להתייעץ עם פסיכולוג הגן מטעם העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחור בן 28, גר בחיפה. כבר זמן מה שאני רוצה ללכת לטיפול אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. עד עכשיו דחיתי את זה כי לא היה לי מספיק כסף לשלם לפגישות. עכשיו אני מקווה שאוכל להחזיק את זה. איך מוצאים פסיכולוג ? איך לבחור אם ללכת לפסיכולוג או פסיכולוגית ? איך אני יודע איזה סוג של פסיכולוג עדיף לי (עם דגש על טיפול דינמי / התנהגותי) ? איפה אפשר לקבל המלצות על פסיכולוגים ?

מעיין שלום המלצות כדאי לקבל מאנשים באזורך, לצערי אינני מכיר בחיפה כך שלא אוכל להמליץ. ניתן כמובן גם לעיין בדפי זהב או לדבר עם סניף קופת החולים במידה ואת מחפש בשירות הציבורי. בד"כ גבר או אישה אינו משנה, אלא אם יש העדפה אישית ברורה לכך. סוג הטיפול קשור כמובן לסוג הבעיה. להלן קישור למאמר עם פרטים על הנושא: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 46 נשואה 26 שנה +3 מאושרת ו"מסודרת" מבחינת הפרמטרים המקובלים(ילדים בריאים,דירה,עבודה...)בעבר היה ביני ובין בעלי משבר כשגיליתי שבגד בי ומשבר עוד יותר חריף כשהוא גילה שגמלתי לו. מאז נראה לי שהוא נרגע אך אני לא.מידי כמה שנים אני מתאהבת או נמשכת לגבר ומנהלת קשר ארוך או קצר.בפעם הראשונה הרגשתי שאני עושה זאת כנקמה אך כיום אין לי כל סיבה מלבד העובדה שרק בתקופות שיש לי מאהב אני מרגישה שאני "ממצה" את החיים.גם אם הקריירה נוסקת, או שאני עמוסה בלימודים והתחייבויות למשפחה כל אלו אינם מספקים אותי ורק בתקופות ההתאהבות אני "פורחת".נכון שבעלי היה הגבר הראשון בחיי אך בינתים הכרתי גם אחרים והוא עומד יפה ב"תחרות" מהרבה בחינות.מה שמטריד אותי הוא שתחושת ה"בוגדת" ויסורי המצפון הולכים ופוחתים עם הזמן. האם אני מאבדת את כל המעצורים?למה איני יכולה להסתפק באושר ה"רגוע" שמונח לידי?

עדן שלום השחיקה בריגוש שבחיי הנישואין אינה דבר נדיר, וסביר להניח שזו לפחות אחת הסיבות שבגללה את נמשכת לגברים אחרים. הבגידה שברקע בוודאי נתנה לך לגיטימציה וזה יותר קל כשיש פחות רגשי אשמה. הבעיה היא כמובן הן בסיכון של אובדן הקשר הקיים שאני מבין מדבריך שמסב לך אושר, ובכך שהפניית האנרגיה החוצה מפחיתה באופן קבוע את כמות האנרגיה שנותרת בתוך הקשר. עם הזמן מה שנשאר בפנים עלול להיות מדולדל מאוד והשיקום יותר ויותר קשה. אין לי פתרון מיידי בשבילך כי הבעיה העיקרית היא מציאת האושר. כל עוד לא תמצאי את האלטרנטיבה לאושר תמשיכי להימשך אל ההתאהבות האסורה. מציאת גן העדן שבפנים הוא משימה לא פשוטה ואת צריכה מוטיבציה כדי למממש אותה. אז יש לך כוח לזה? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר אורן קפלן... שאלה הנ"ל בתור משימה שקיבלתי כסטיודנטית ואני חייבת להגישה היום..בבקשה!!! מה הם הגורמים הנפשיים שגורמים למחלה ולהפך כיצד המחלה משפיעה נפשית על המטופל??? דרכי התמודדות??!!

רחל שלום זה לא נושא שאפשר למצות במספר מילים ואת צריכה מאמרים נרחבים כדי לכתוב עבודה. במידה ואין לך נגישות לספריה אוניברסיטאית אני מציע שתעשי חיפוש באינטרנט בגוגל www.google.co.il הקלידי מילות מפתח כגון עצירות, נפשי וכד' ותקבלי קישורים שונים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה המשמעות הנפשית למחה ? מה ההשפעה הנפשית של המחלה על החולה ?

ג'יסי שלום יש השפעה בשני הכיוונים, נפש על גוף וגוף על נפש. המערכת החיסונית של הגוף מושפעת מאוד מגורמים נפשיים ולכן לחץ, משבר וכדומה גורמים לירידה ביעילות המערכת החיסונית הן כדי להחלים ממחלות והן בהסתברות לחלות. בכיוון שני, כל מחלה גופנית גורמת להשפעת נפשיות מסוגים שונים, לחץ, דימוי עצמי, דימוי גוף, קשרים בין אישיים ועוד. כמובן שיש מחלות ספצפיות, פסיכוסומטיות, שם הסיבתיות הנפשית ברורה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך זה הסיפור : אני בת 16 ילדה שמנה בלי חברות , רוב הזמן רבה אם אמא ואח שלי . אני רוב הזמן בדיכאון , חושבת על להיתאבד. אני ביישנית רצח. אני לא יוצאת הרבה מהבית. ופשוט נימאס לי ליסבול!! לפעמיים אני מיסתגרת בחדר , שמה מוזיקה דיכאונית , וחושבת עד כמה החיים יכולים להיות אכזריים. לחשוב כל פעם מחדש שאין לי חברות פשוט קורע לי את הלב , ואני לא יכולה לעשות כלום בנושא. אני ישמח מאוד לעזרה ..

שלום לך חמודה ויקרה, את לא לבד - הייתי נערה שמנה בישנית עם חוסר בטחון וללא חברים וחברות עם תחושה שכולם מדברים עלי והכאב היה נורא ואיום גם אני חשבתי כמוך על אובדן - בקרתי בסדנת נוער שנותנת המון תמיכה ופתאום ראיתי שאני לא יחידה ויש עוד כמוני שמנים, חסרי בטחון וכו'. בסדנא רכשתי המון כלים להתמודד עם הבעיות ואין לי מילים להביע את שמחתי לאחר שהשתתפתי בסדנא. עם המון אהבה עידוד תמיכה - התחלתי לאכול נכון כמעט כל מה שרציתי אבל מעט. התחלתי לשחות וללכת המון ברגל. בהתחלה היה לי קשה מאד מאד - אז עשיתי זאת . בפעמים הראשונות הלכתי ערב ערב 10 דקות אח"כ לקחתי את הכלב שלי והמשכתי בכוח עוד 10 דקות כמו כן לגבי השחיה - שחיתי פעם בשבוע 15 דקות (בהתחלה בבריכה לנשים בלבד-כמובן שהתביישתי כי אני שמנה!!!) לאט לאט הגדלתי את הזמן ל 20 ד'בכל פעם - האמיני לי זה עובד - לאחר חודש אחד בלבד ירדתי 6 ק"ג. יום יום הסתכלתי בראי ואמרתי לעצמי שאני שווה ואני אוהבת את עצמי כמו שאני ועם כל ק"ג שירד אהבתי יותר את עצמי. גם אני רבתי עם כל העולם הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי- עד שבוקר אחד החלטתי בכל הכח די! אני לא רבה עם אף אחד אני מתעוררת עם חיוך רחב ואומרת לכל מי שנקרה בדרכי בוקר טוב! וכך עשיתי יום לאחר יום עם כולם: בבית בבית הספר למורים לתלמידים. בפעמים הראשונות הם חשבו שמשהו לא בסדר איתי אבל במהרה הם ראו שחל בי שינוי - וככה איך שהתייחסתי לעצמי ולאחרים כך כולם התייחסו אלי ומתייחסים אלי גם היום. אני רק מנסה הראות לך שאפשר לפעמים זה נראה בלתי אפשרי אבל מה איכפת לך לנסות. אם תרצי לשמוע יותר כתבי לי

גם אני בת 16 וגם אני שמנה פעם הייתי מאד דיכאונית בדיוק במצב שאת נמצאת בו . והיום? מאושרת מהחיים! יש ה מ ו ן דברים שאת יכולה לעשות , ולשנות את החיים שלך תתחילי מהמשפט החכם: החיים שלך זה מה שאתה בונה במו ידיך!!! למצוא חברות? תחייכי לאנשים, תתענייני בשלומם. תתנדבי במד"א או במסגרת כלשהי בה אפשר ליצור קשרים עם אנשים. בעיית המשקל? אפשר דיאטה, וגם הרבה התעמלות... ואם לא מצליח? אז תקבלי את עצמך כפי שאת, גם שמנה זה יפה! תמצאי את הדברים החיוביים שבך ותפתחי אותם! רוצה למות (בת) כתב/ה: > > שלום לך > > זה הסיפור : אני בת 16 ילדה שמנה > בלי חברות , רוב הזמן רבה אם אמא ואח שלי . > אני רוב הזמן בדיכאון , חושבת על להיתאבד. > אני ביישנית רצח. > אני לא יוצאת הרבה מהבית. > ופשוט נימאס לי ליסבול!! > > לפעמיים אני מיסתגרת בחדר , שמה מוזיקה דיכאונית , וחושבת עד כמה > החיים יכולים להיות אכזריים. > > לחשוב כל פעם מחדש שאין לי חברות פשוט קורע לי את הלב , ואני לא > יכולה לעשות כלום בנושא. > > אני ישמח מאוד לעזרה .. >

תודה לשתיכן באמת מכל הלב ושכחתי להגיד .. שאני לא לומדת . ואני ישמח לישמוע עוד

חבל חבל חבל החיים לפנייך ותפסיקי לבלבל תשכל

לבלבל את השכל ????? מצטערת שבילבלתי לך את השכל , אבל אני מוציאה מה שאני מרגישה ומה שעובר עליי ולפחות אני מיתמודדת אם המציאות !

היי חמודה, מכירה את הסבל הזה, עברתי אותו!!!!! ואני יכולה להגיד לך, שגם אני הייתי שמנה ואני יודעת שאם לא אשמור אפשר לחזור לשם ובקלות. מה את כן יכולה לעשות? 1. לחפש לך תחביבים. 2. להירשם ללימודים (כדאי וזה חשוב). 3. להשקיע בעצמך. כמו שאמרו אנשים לפני, אפשר להתנדב בכל מיני מקומות. עדי

שלום אני שומע מצוקה רבה מפנייתך, וכמו שאת רואה עוררת גם תגובות וניסיונות לעזור. כדי לעשות שינוי צריך גם רצון ומוטיבציה, וההסתגרות שלך בחדר אולי מחמירה את המצב. במידה ואת מרגישה שאינך מצליחה להוביל את השינוי בעצמך, אולי כדאי לקבל עזרה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מתאר לעצמי שתזדקקי לעזרת הוריך כדי למצוא את המסגרת המתאימה וחשוב שתשוחחי עם אדם קרוב לך שאת סומכת עליו, ולא תשארי עם כל התחושות הללו לבד עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לכם מכל הלב

שלום רב לאבי נפסקו 10 אחוזים של נכות עקב אישיות בלתי בשלה, הוא בן 64. בנוסף לנכות על רקע כירורגי, אבל בלי קשר לכך. מה המשמעות? והאם זה משהו גנטי תורשתי או סביבתי גרידא? תודה נ'

נ' שלום מדובר על הגדרה מאוד מעורפלת שפשוט עוקפת סיפור עמוק ורציני יותר. לאביך יש כנראה בעיה ואת בוודאי יודעת מהי, בין אם בצורה מודעת, ובין אם בצורה לא מודעת. מה סיבות הבעיה, מהם מאפייניה, כיצד זה משליך על חייו, על חיי המשפחה, על חייך, אלו דברים רציניים שאת בוודאי רוצה לדעת ולהבין. לצערי זאת לא ניתן לעשות דרך האבחנה האמורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחרונה אני חשה עצבנית בצורה יוצאת דופן, ושסף הדברים שמרגיזים אותי ירד כלומר אני עשויה לכעוס בצורה מוגזמת וחסרת פרופורציות לדבר מה. גם אם יש דברים אחרים שמטרידים אותי וגורמים לי להיות עצבנית ומתוחה, הייתי רוצה לדעת מה ניתן לעשות על מנת להפחית את עוצמת הכעסים, הדבר גורם לי למבוכה וכן יוצר תחושת מתח מאד גדולה. אשמח לעזרה, מיכל נ.ב - האם יתכן שמדובר במשהו הורמונלי?

מיכל שלום האם יש משהו ספציפי שאת מזהה שעשוי להסביר את רגישות היתר בתקופה האחרונה? סביר להניח שיש לזה בסיס הגיוני שניתן לאתר. משהו הורמונלי או פיזיולוגי יכול תמיד להיות מעורב בתחושות ורגשות. את יכולה לפנות לרופא המשפחה ולבקש בדיקות מתאימות. יש שיטות רבות להפחתת מתח, החל מתרגילי הרפיה, ספורט, האזנה למוסיקה, וכמובן טיפול פסיכולוגי מסוגים שונים, הן להפחתת מתחים באופן ישיר ו/או טיפול יותר מעמיק במקורות המתח. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעייה שלי היא דיי מסובכת. כבר הגעתי למצב שאני לא יודעת על מה לכתוב קודם, או איך לנסח את זה. אני סובלת מטשטוש תמידי בראייה כבר 3 שנים. עשיתי את כל הבדיקות האפשריות ולא מצאו אצלי כלום. נוירולוג נתן לי "כדורי הרגעה", אבל בעצם כתוב עליהם שזה כדורים נגד דיכאון. הם אצלי כבר שנה, אבל בגלל שאני לא בטוחה בדיוק מה זה, אף פעם לא נגעתי בהם. גם קשה לי לחשוב על עצמי בתור אחת שצורכת כדורים בגלל בעייה נפשית. בנוסף לזה, מדי פעם יש לי תקופות שבהן בנוסף לטשטוש אני גם רואה קבוצה של נקודות אדומות. זה בדרך כלל עובר אחרי שבוע, אבל עכשיו עבר כבר שבוע וחצי ולא עבר כלום, אתמול זה אפילו החמיר, התחלתי גם לראות נקודת אור בפנים. באור יום חזק, אני אפילו רואה גלים בעיניים, או "קשקושים" שקופים שרצים לי בשדה הראייה. לפעים אני רואה גם נקודת אור אדומה גדולה יותר מהקודמת. אני גם סובלת מהתקפי חרדה. חוץ מהטשטוש התמידי, שאר הבעיות באות אצלי רק בתקופות מסוימות. חודשיים, למשל, הכל אצלי בסדר (עד כמה שאפשר) ואז פתאום הכל בא במכה-החרדה, הנקודות האדומות, ועכשיו גם נקודת האור. ובכל פעם זה מלחיץ אותי מחדש. אני תמיד פוחדת שזה אף פעם לא יפסיק. אנשים שאף פעם לא חוו מה זה לראות נקודות בשדה הראייה לא יכולים להבין כמה זה מלחיץ, מציק, זה יכול לשגע בן אדם. ואותי אף אחד לא מבין, כולם מתייחסים אליי בתור פסיכית שמדמיינת דברים. אבל הכל אמיתי. וזה משגע אותי שאף אחד לא רוצה להאמין לי, כי אם לא מאמינים לי אז איך אני אוכל לקבל עזרה? אם הייתי שומעת על עוד מישהו שחווה דברים כאלו זה יהיה מאוד מעודד, לדעת שאני לא לבד, כי אני כבר לא יכולה עם זה יותר. סליחה על ההארכה, ותודה מראש על כל תגובה.

ערב טוב, תחילה אומר לך שהבעייה לא מסובכת כלל,ואפילו די מוכרת. את מציינת שאף אחד לא מבין אותך והסיבה היא שמי שלא חווה התקפי חרדה,באמת לא מבין על מה אנו מדברות. בהתקף חרדה באמת מרגישים שהולכים להשתגע או משהו כזה. את מציינת שישנם חודשים שאין כלום ופתאום זה בא. דנה-זה תמיד שם,רק שזה פורץ כשאת יותר לחוצה,מתוחה ומוטרדת. לדעתי-את צריכה לקחת את הכדורים שנתנו לך. אם תאמרי לי את שמם אוכל גם להדריך ולספר לך על תופעות לוואי בהתחלה,מניסיוני כמובן. אני לא מתיימרת להחליף רופא. מקווה שנירגעת קצת. אני מבינה על מה את מדברת ולצערי יש עוד המון במצבינו. שיהיה בהצלחה. שגב

היי סבלתי מהתקפי חרדה רבים, וקראתי עליהם בכל מקום שרק אפשר, אך מעולם לא נתקלתי בסימפטום הזה שתיארת, כמאפיין אותם. את אומרת שעשית את כל הבדיקות האפשריות, השאלה אם זה אכן כך, כי בדיקות יש אינסוף, תמיד יש עוד ועוד, ותלוי ברופא עד כמה הוא יסודי. תתפלאי כמה בדיקות עוד ניתן לעשות, תמיד. שוב,בשום מקום לא קראתי על התופעה כמאפיינת התקפי חרדה ואני במקומך הייתי ממשיכה לבדוק אצל רופאים רגילים. נורא מרגיז שרופאים היום נוטים לדחוף כדורי הרגעה (ועוד אנטי דכאוני!) כמעט לכל אחד, ובעיקר אחת, ובעצם להדביק בכך תווית של סובל מהפרעה נפשית כלשהיא. לדעתי.

תודה על התגובות שלכם. האמת היא שלרוב אני לא חווה התקף חרדה מלא, אלא מן פרפור קצר וחזק בלב. כשאני מרגישה את זה אני ישר לוקחת נשימה עמוקה ומרגיעה את עצמי, וככה לדעתי אני מונעת התקף מלא- אני מקווה. התקפי חרדה זה באמת דבר מלחיץ, ובכל פעם מרגיש כמו התקף לב, אבל בגלל שאני שומעת הרבה על אנשים שיש להם את זה אני פחות נלחצת- אבל זה עדיין נורא ואיום. מה שמלחיץ אותי יותר זה כל בעיות הראייה שתיארתי. מההתחלה לפני 3 שנים עשיתי באמת המון בדיקות, אצל כל מני מקומות, וגם סי טי, ולא מוצאים אצלי כלום. וככל שאני דואגת מזה יותר, אני נלחצת יותר וזה מחמיר. אני מסרבת בכל תוקף להשתמש בכדורים מכל סוג, אבל בכל זאת, הכדורים שנתנו לי הם ELATROLET- אם מישה מכיר והתנסה.

תודה על התגובות שלכם. האמת היא שלרוב אני לא חווה התקף חרדה מלא, אלא מן פרפור קצר וחזק בלב. כשאני מרגישה את זה אני ישר לוקחת נשימה עמוקה ומרגיעה את עצמי, וככה לדעתי אני מונעת התקף מלא- אני מקווה. התקפי חרדה זה באמת דבר מלחיץ, ובכל פעם מרגיש כמו התקף לב, אבל בגלל שאני שומעת הרבה על אנשים שיש להם את זה אני פחות נלחצת- אבל זה עדיין נורא ואיום. מה שמלחיץ אותי יותר זה כל בעיות הראייה שתיארתי- גם בגלל שלא שמעתי על אף אחד שמכיר את זה. מההתחלה לפני 3 שנים עשיתי באמת המון בדיקות, אצל כל מני מקומות, וגם סי טי, ולא מוצאים אצלי כלום. וככל שאני דואגת מזה יותר, אני נלחצת יותר וזה מחמיר. אני מסרבת בכל תוקף להשתמש בכדורים מכל סוג, אבל בכל זאת, הכדורים שנתנו לי הם ELATROLET- אם מישה מכיר והתנסה.

דנה שלום כדורים נוגדי חרדה הם ממשפחה של נוגדי דיכאון, ולכן הימנעותך מלקחת אותם רק בשל כך אינה מוצדקת. אם באמת מיצית את כל הבדיקות הפזיולוגיות ללא כל ממצאים יש מקום לבדוק את הסבר החרדה ולטפל בו כמו שצריך. כלומר, לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות בדיקה רצינית מה קורה, כמו כן, להתחיל את הטיפול התרופתי באופן סדיר. להלן קישור למאמר בנושא חרדה, בדקי האם מה שכתוב בו מתאים לחלק ממה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דנה שלום, לפני שאת מתחילה לבדוק את התקפי החרדה אני מציעה לך שתלכי לבדיקת עיניים של ממוחה רישתית(תאמיני לי שווה להגיע לממוחים גם עם זה עולה בסביבות האלךף שקל לביקור כדי להרגע או לדעת את המצב האמיתי) שעל שם שאפשר לסמוך עליו לבדיקה פעם נוספת לשלילת מחלות עיניים. הייתי בסרט הזה ולצערי זה יסתיים רע אצלי בגלל בעיה בריאותית שלא יחסו לה חשיבות וחשבו על התקפי חרדה למינהם. בריאות טובה אלמונית

כמו שכתבתי בתחילה, אני מסכימה לגמרי עם האלמונית בשום מקום לא שמעתי שהתופעה שתיארת שייכת להתקף חרדה והאמת גם הכדור הזה שנתנו לך, לא נראה לי. יש כדורים יותר מומלצים, אם כבר. אבל באמת, למה את משייכת את התופעות בעיניים להתקף חרדה? זה לא מאפיין. נראית לי מאוד העצה של האלמונית ביי אני.