פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אני בת 24 וכאשר אני משוחחת עם אנשים מסויימים , אני ברוב המקרים "חולמת" ואיני באמת מקשיבה כאשר מספרים לי או מסבירים לי משהו ומה שקורה הוא שאני נאלצת לשאול שוב את אותה השאלה כי לא ממש הקשבתי האם אני סובלת מחוסר ריכוז? ומהן הסיבות לכך? בתודה מראש ורדית

ורדית שלום חוסר ריכוז זו תגובה מאוד כללית להרבה דברים, החל מהפרעות קשב ועד תגובה לבעיה רגשית, התרגשות ועוד. נסי לעקוב אחר המצבים בהם את מאבדת ריכוז ולהבין מה קרה. האם יש מחשבות או תחושות מסוימות שעולות באותו רגע. אחרי שתביני מה מתרחש באותם רגעים תוכלי לדעת מה הסיבות והאם יש צורך לטפל בכך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כנראה שבהיסח הדעת דילגת על ההודעה שלי, שמופיעה בעמ' זה (בנושא סכיזואפקטיביות). אשמח לקבל את תשובתך. המבולבלת.

מצטער, עניתי כעת למטה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הבעיה היא של אחי הוא חייל בן 21 ונשאר לו 8 חודשים לשחרור הוא בריא מכל הבחינות, יום ראשון שעבר הוא קם עם תחושת מועקה שלטענתו פתאום הוא הרגיש שאין לו שמחת חיים כמו היום והשבוע שלפני ושלא נעים לא עם ההרגשה הזו והוא לא רוצה להמשיך לחיות עם התחושות הללו הוא מאוד נלחץ מהתחושה והוא לא יודע איך להשתחרר ממנה והוא רוצה להשתחרר וכשהוא מספר לי ואנחנו מדברים על זה-כי הוא מאוד פתןח- הוא אומר שהוא רוצה לחזור לחיים של אז -כביכול לחיים שלפני שבוע,כשלא היו לא את התחושות הללו הוא גם שאל אותי אם כדאיי לו ללכת לקב"ן ולקבל יעוץ השאלה היא מה עובר על אחי והאם מומלץ ללכת לדבר עם הקב"ן אודה על התשובה מזל

מזל שלום קב"ן הוא הכתובת המתאימה לקבלת ייעוץ נפשי בצבא. כדאי בהחלט שיפנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב רציתי לדעת יותר על התופעה, וכיצד ניתן לטפל בה ללא כדורים. בעבר היה לי ניסיון רע במשך שנים עם סרוקסט לטיפול בחרדה, ואני נכנסת לבהלה רק מלהיזכר בחוויות המבעיתות שנגרמו לי כתוצאה מהתרופה, כשכל השנים הייתי בטוחה שאני הפסיכית, עד שלבסוף החלטתי לשים קץ לטיפול התרופתי שממילא לא האמנתי שיפתור את כל הבעיות שלי כפי שהרופא הציג את הדברים. היום אני מתמדדת עם הפחדים בעצמי. כשעיקר הבעיה שלי היא המחשבות שלי או יותר נכון ההרגשות והתחושות שלי שהן כאילו מנותקות מהמציאות, כאילו אני במין עולם מוטרד משלי, כשכל מיני תחושות והרגשות מהעבר או תחושות מפחידות עולות מדי רגע, (יש להדגיש שאלו רק תחושות, ולא משהו ממשי, לא איזה זיכרון טראומי מהילדות או משהו כזה...). אני משתדלת להתגבר ולא להיכנס לפאניקה מההרגשות האלו, אבל אני חייבת לציין שזה ממש מוזר ולפעמים אני לא יכולה שלא להיבהל מעצמי. מה זו התופעה הזו? ראיתי בפורום אחר שהרופא כינה זאת בשם דה-ראליזציה. אני אגב, כל הזמן לחוצה, וכל הזמן קר לי ואני עצבנית. אני לא יודעת איך הפכתי ליהיות כ"כ מתוסבכת ופסיכית (בגיל 26)...כי אני מודה שאין לי שום סיבה. מדוע זה קורה התחושות המוזרות האלו? וזה לא שאני נמצאת בהתקף חרדה, אלא התחושות האלו מעוררות אצלי את כל הפחדים...איך אפשר להתמודד ללא!!! תרופות? אולי יש מזון שעוזר? תודה מראש.

שלום בנושא טיפול תרופתי אני מציע להתייעץ עם אחד הפורומים הרפואיים. לגבי החוויות שאת עוברת, אין טעם לדעתי לחפש את האבחנה או הכינוי המתאים, כי מה שחשוב היא החוויה המאוד פרטית שעוברת עליך. נשמע שאת צריכה להיות במסגרת של טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם החוויות הללו ולהבין את משמעותן. אלו לא תופעות פיזיולוגיות טכניות שצריך לטפל באמצעות תרופות בלבד ועד שלא תגעי במה שעובר עליך מבפנים הדברים ישארו בלתי פתורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר קפלן שלום, יש לי בת , בת שנה ובתחילת ההריון חוויתי לראשונה בחיי התקף חרדה שלווה בתחושת חנק, פחד גדול ובכי. חשוב לי לציין כי הנני בריאה בגופי ובנפשי, אינני נוטלת כל תרופה כלשהי .. ולמעשה מדובר בתקופת השליש הראשון בלבד להריוני, שלוותה בהמון בכי וחרדות שנעלמו כלא היו החל מהשליש השני והלאה - תקופה שבה פרחתי ונהניתי מכל רגע בהריון ועד עצם היום הזה. למרות שהעניין מאחורי, כאשר אני נזכרת באותו התקף חרדה ובאותו שליש של ההריון בו חשתי דיכאון אני חשה ריגשות אשם מצד אחד (כלפי ביתי המקסימה) וכן פחד שמא אחווה תחושות דומות בהריון הבא. חשוב לי לציין כי היה זה הריון מתוכנן ורצוי, ולכן אין לי מושג מדוע חשתי רגשות אלו ובמיוחד קשה לי להסביר את אותו התקף חרדה שבמהלכו חשתי חסרת כל שליטה על גופי, מחנק ופחד. אודה על התיחסותך, בתודה, מירב.

מירב שלום חלק מהותי מחווית התקף החרדה הוא הפחד מחזרתו בשנית. רוב האנשים שסובלים מהתקפי חרדה אינם סובלים כל כך מההתקפים עצמם כמו מהחרדה מפני החרדה, כלומר, מהחשש שההתקף יחזור שוב. התקף החרדה יש בו מרכיב טראומטי ולכן המחשבה על ההתקף שהיה או על האפשרות שהוא יחזור מעוררת חששות. הבעיה העיקרית ממנה את סובלת כיום אינה החרדה עצמה אלא מעין פוסט טראומה על החרדה שהיתה והחשש שהיא תחזור. במידה והדבר פוגע באיכות חייך יש אפשרות לטפל במסגרת פסיכולוגית. אחת השיטות האפשריות היא EMDR תוכלי לקרוא עליה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, לאיזו קבוצת הפרעות/מחלות שייכת ההפרעה הסכיזו- אפקטיבית? מהו הטיפול המומלץ? האם ייתכן מצב בו ההפרעה הנ"ל תופיע ביחד עם D.I.D? והאם ניתן לאשפז אדם בכפייה במידה ואינו מעוניין לקבל טיפול, ואובחן כנמצא בסיכון אובדני גבוה? המבולבלת.

מבולבלת שלום הפרעה סכיזואפקטיבית משלבת תופעות פסיכוטיות ואפקטיביות. תופעות דיסוציאטיביות יכולות להופיע גם כן, אבל לא בהכרח. נשמע כבעיה חמורה ביותר שדורשת ייעוץ של פסיכיאטר מומחה. אינני חושב שתשובת אינטרנט מתאימה כדי לקבל החלטות. בכל מקרה, אישפוז בכפיה אפשרי בעת סיכון אובדני גבוה בלי קשר לסוג האבחנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כחודש נפרדתי מחבר. זו היתה תקופה קצרה אומנם אך היתה בה אהבה גדולה מצד שני הצדדים. בשלב מסויים החבר החליט לסיים את הקשר, למרות שטען שעדיין אוהב ומרגיש רגשות עזים, אך לא מוכן להתמודד עם רגשות עזים, בגלל האפשרות להרגיש גם רע בצורה עזה. (הוא הרגיש כך בעיקבות פגיעה שפגעתי בו בעבר). הבעיה היא שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו. כל הזמן עוברות לי מחשבות בראש עליו. שום דבר אחר לא מעניין אותי. יש בי תקווה אולי נחזור מתישהו-כי הרי היה שם משהו.. חשבתי להתחיל לקחת פרוזאק כדי להקל על עצמי ולהרגיש טוב יותר לפחות לתקופה. בעבר לקחתי סרוקסט לחרדות וכבר 5 שנים שאני בלי זה. קראתי בתופעות לואי שעלולה להופיע חרדה - זה מרתיע אותי. גם מפחיד אותי להתמכר, וגם כשאפסיק האם יחזור הדכאון? אנא עזור לי

גליה שלום לגבי הטיפול התרופתי כדאי להתייעץ עם אחד הפורומים הרפואיים. בכל מקרה, טבעי שאחרי חודש בלבד מקשר משמעותי שהיה לך עדיין יש לך קושי ועצב. תהליך פרידה, גם אם הקשר היה קצר, דורש זמן ויש תהליך נורמלי של אבל על מה שהיה ונגמר. מאחר ואת מתארת רקע של חרדה, יתכן שיש לך רגישות מוגברת לחרדה גם כיום. אינני רואה מניעה בלקיחת תרופות נוגדות חרדה, לא ידוע לי על תופעות התמכרות אבל בהחלט כדאי להתייעץ בנושא. עם זאת, גם בלי התרופות מתבקש תהליך הדרגתי של עיבוד הפרידה וחזרה לשיווי המשקל הרגיל. הייתי מציע לך לנסות ולפנות לטיפול פסיכולוגי בלי קשר להחלטה על הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בטיפול פסיכולוגי כבר תקופה של כחצי שנה. עדיין, המחשבות האובססיביות לא מניחות לי. כל הזמן חוקרת ושואלת מה הוא עושה, עם מי מסתובב, יש לו מישהי? המוח שלי לא מתפנה לשום דבר אחר. ממש יאוש!

לאחר שלוש שנות נישואין וזיהוי בעיה קשה אצל אישתי פנינו יחד למומחה שבישר לנו שאישתי סובלת מתופעה ששמה : T.O.C הוא נתן לה טיפול רפואי - אבל היא מסרבת לקחת אותו ומסרבת לחזור אליו לבדיקה. יש לנו ילד קטן ואישתי בהריון. מה עלי לעשות כשאני אומר לה שאעזוב אותה אם לא תמשיך לקבל טיפול היא מאיימת בהתאבדות. אני זקוק להנחיות.. תודה יזהר.

יזהר שלום אני לא בטוח לגבי המונח המקצועי שציינת, אולי מדובר בהפרעה אובבסיבית קומפולסיבית. בכל מקרה, זה לא סביר שקיבלתם אבחנה ללא הסבר מדוייק במה מדובר, מה שיטות הטיפול המקובלות וכו'. כדי להחליט על טיפול צריך להבין קודם כל מה הבעיה בדיוק ומה ההשלכות שלה. הבירור הזה צריך להיעשות עם מי שאיבחן את אשתך ונשמע שעליכם לעשות תהליך כלשהו עם עצמכם. אני מציע לא לנסות לאיים בעזיבה אלא לנסות לעזור לאשתך עם מצוקתה, כולל עם הקושי שלה לקבל טיפול. מאחר והיא בהריון צריך גם לבדוק את ההשלכות של הטיפול התרופתי על ההריון. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, תודה על תשובתך. אכן מדובר בהפרעה אובססיבית כפי שציינת. ההפרעות של אישתי מתאפיינות בכך שהיא יכולה לרחוץ את אותה כוס עשרות פעמים, שהיא בודקת אם היא סגרה את ברז המים ללא סוף, שהיא יושבת ובוהה שעות על גבי שעות משום שלטענתה "היא תקועה", היא אינה מסוגלת לקרוא יותר מעמוד משום שהיא אינה זוכרת אם קראה אותו או לא ועוד. הבעיה היא שכשזיהינו את הבעיה היא לקחה טיפול תרופתי בשם סיפראמיל וכשנודע למשפחתה עצם הצורך בטיפול החלו האשמות כלפי כאילו אני גרמתי לה את זה והכחשה טוטאלית שהביאה לכך שהיא חדלה מלקחת את הטיפול התרופתי והחלה החמרה של מצבה עד כדי כך שהיא עושה הרבה פחות פעולות מקודם והיא מסרבת לכל נסיון שלי להחזירה למומחה. היא חוששת עד כדי בעתה שידעו על כך שהיא לוקה בתופעה וחוששת שהביקור אצל הרופא יחשף לכן עד היום היינו כל הזמן אצל רופאים פרטיים - ניסינו טיפול של פסיכואלניזה - אבל שוב בגלל דיעה קדומה וחשש מפני חשיפה היא מסרבת להמשיך בטיפול. הפחד שלי הוא מהתדרדרות במצבה בעיקר עם כניסתה להריון, והחשש מתגבר כי ההריון יגביר את התופעות ויסכן את ילדיי. כיצד לשכנע להגיע לטיפול ? שכן לדעתי טיפול יכול לסייע משום שכבר נוכחתי באפקטיביות כשהיה טיפול. תודה - יזהר.

עד כמה ידוע טבעו הפסיכולוגי של הקול, האם ישנו קשר -בין התנהגות לבין צלילים המשפיעים עליה, האם בופן תאורטי יוכלו בני אדם להשתמש בצלילים כנשק פסיכולוגי? בתודה

רמי שלום אני לא מכיר את הנושא כך שלא אוכל לייעץ בנושא. נסה אולי לעשות חיפוש באינטרנט או לפנות לפורומים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפן

רציתי לברר מהם הדרכים לטפל בילד בן 7 שיש לו בעיה של היפר אקטיביות? האם רטלין זה הפתרון היחיד?

דריה שלום כדאי לפנות לייעוץ מקצועי במרפאה המתמחה בנושא ולהתאים את הטיפול לילד. ניתן לטפל בכלים פסיכולוגיים בילד וכן לתת הדרכה להורים כיצד ללוות את הילד. ריטלין הוא בהחלט לא הפתרון היחיד, אם כי לפעמים הוא נדרש. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ישנן שיטות טיפול גופניות - למשל, שמעתי על מרכז אלבאום. אין לי מושג אם זה יעיל או לא אבל שווה לברר, ואז אולי לא צריך רטלין או פחות צריך. מעבר לזה, שיעורים של אסטרטגיות למידה יעזרו לילד להתמודד עם המטלות הלימודיות ויעלו את בטחונו העצמי ביכולותיו. כמובן, שתמיכה רגשית היא הכי חשובה.

ביתי בת ה- 5 סגורה מאד בגן, אך בבית היא דורשת ויודעת איך וקבל כל דבר, ובדרך כלל באמצעות בכי וצרחות. בציורים שלה יש פרחים ללא עלי כותרת, פרחים שנראים כמו נרות . אנא - האם לדעתך יש לכך משמעות?, ואם כן, אז מה עלי לעשות?

נטלי שלום הציור הוא דרך ביטוי שאפשר דרכה לפתוח ערוץ לשיחה עם הילד. חשוב להתחבר לעולמו שלו ולא להשליך על הציור את האסוציאציות של הצופה. אני מתאר לעצמי שיש לך את המחשבות שלך על הפרחים ללא עלי הכותרת והניחוש שלי על משמעות הציור נכון או שגוי באותה מידה כמו הניחוש והמחשבות שלך עליו. במידה ואת מוטרדת ממצבה הרגשי של הילדה אני מציע לך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר קפלן אני רווקה בת 31. כרגע בחודש השני להריוני (מחבר). נכון שבגילי אני אמורה לרצות ילד בכל מאודי אך המציאות שונה. אינני חשה בטוב (המון תופעות פיסיולוגיות שליליות) ומעבר לכך יש לי חרדות קשות בנושא מאחר ואינני בטוחה כלל שאני רוצה בדבר. אני אישה מאוד עצמאית ומאוד קנאית לחופש שלי, נוסיף לכך את העובדה שחברי אינו טיפוס תומך/אוהב/מעודד כלל ולכן אני מרגישה תחושה של אבדון, פחד וחוסר ביטחון. שאלתי היא איך עלי לברר עם עצמי מה אני רוצה? אם אני מוצפת חרדות כבר מעכשיו, האם ממתין לי דיכאון שלאחר לידה באופן וודאי? האם רגשותיי עשויים להשתנות לאחר הלידה והפחד אולי יתפוגג?? אודה לך מאוד לעצתך!!

שרונה שלום את נמצאת בתקופה מאוד משמעותית והחרדות והמחשבות סביב הההווה והעתיד מאוד טבעיות. מאחר ואת בתחילת ההריון ואת עומדת בפני התמודדויות רבות אני מציע לך לפנות כעת לטיפול פסיכולוגי שגם ילווה אותך במהלך החודשים הקרובים. דיכאון לאחר לידה אינו דבר וודאי אף פעם, אבל את בונה לעצמך נבואה שמגשימה את עצמה. נשמע שאיכות חייך כיום אינה בשיאה ואני חושב שבמיוחד בתקופת ההריון כדאי להגיע לרוגע ואיזון טובים למענך ולמען התינוק שבדרך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון - יש לי ילדה בת שמונה חודשים אשר עד לפני חודש היתה ישנה לילה שלם (למעט התעוררות לאוכל). בחודש האחרון היא נוטה להתעורר מספר פעמים בלילה (לא בשביל אוכל) או שהיא בכלל לא רוצה לישון ואז היא נרדמת רק בשעה 10 -11 ולפעמים 12 בלילה. אציין שמשעות הצהרים אני משתדלת שהיא לא תישן. בהתחלה הבאנו אותה למיטה שלנו ששם היא נרדמת בלי בעיה. העניין הוא שזה הפך לקשה ובמיוחד לא נוח. הרבה אנשים עם ילדים מספרים לי על מצבים כאלה אשר נפתרו בכך שהם הניחו את התינוק במיטתו בשעת השינה (אם הוא ישן או לא ישן ) ולימדו אותו להירדם לבד. הדבר כמובן היה כרוך בבכי שנמשך מספר לילות אך הבעיה נפתרה. רציתי לשמוע דעה על השיטה הזו והאם ישנם השלכות כלשהן על עיצוב אישיותו של התינוק לטווח הארוך. אילו שיטות יש לטפל בעניין זה שהילד לא יודע להירדם לבד או לא רוצה לישון בלילה? (חשוב שאציין שהילדה שלי לא לוקחת מוצץ ועד כה היא היתה נרדמת עם הבקבוק של הלילה.) מחכה לתשובה מהירה. תודה

ננוש שלום אמנם אין שיטה אחת נכונה וצריך להתאים את הדברים לכם ולתינוק אבל בעיקרון עדיף להרגיל תינוק להירדם במיטתו. אם בתך אינה רגילה לכך הבכי והקושי טבעיים ולוקח כמה ימים עד שנוצר הרגל. לא צריך להתרגש מכך, צריך לגשת מדי פעם, לתת קצת לבכות, לחזור שוב וכו'. אין כל השפעה שלילית, להיפך, ההרגל שנוצר יוצר רוגע לבני הבית ולתינוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי תמר ואני בת 21 לומדת כרגע לבגרות. שאלתי היא למה במשך היום קשה לי להתרכז וללמוד ודווקא בשעות האלו (23:00 ואילך...) שאני כבר עייפה מצליחים לי התרגילים ואני מצליחה להתרכז... אבל במקביל מאוד רוצה לישון כבר...

תמר שלום האם מדובר בהרגלים שהיו לך מאז ומתמיד או שאופייניים לעכשיו? יש לעיתים דפוסים שנלמדים עם השנים. מומחים לשינה סבורים שיש אופי של אנשי בוקר ואנשי ערב, כלומר כאלה שיותר קל להם ללמוד ולהתרכז בערב וכאלה שהבוקר הוא דווקא הזמן האידיאלי. במידה ואורח החיים מאפשר זאת אפשר לנסות ולהתאים דפוסים אלו לסדר היום. אין רע בהכרח בלימודי לילה. עם זאת את אומרת שבערב את עייפה. את לא חייבת להתנגד לנטייתך אבל אז כדאי שתנוחי בצהריים, תקומי מאוחר בבוקר ותיבני את היום באופן שבו תהיי עירנית בשעות הערב. כל זאת במידה ומדובר בדפוס שאכן מתאים לך. אם לא אפשר לנסות ולשפר את יכולת הריכוז במהלך היום, אפשר למשל לנסות לטפל בזה בהיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני תלמיד בכיתה ט' ויש לי שאלה בקשר ללימודים במחצית השנה השניה מזה שלוש שנים אני יורד בציונים, אני לא יודע למה אבל רוב התלמידים בכיתתי גם מתלוננים על אותה תופעה, האם תוכל להגיד לי למה זה קורה ויעץ לי איך אני יוכל להתמודד עם זה. בתודה מראש אורן

אורן שלום קשה לי לתת לך תשובה כיוון שזו לא תופעה כללית מוכרת. אולי יש משהו באוירה סביבך שגורם לכך. מאחר ואתה אומר שזה משותף לחבריך כדאי שתנסו לדבר על זה ביחד ולהגיע למסקנה במה מדובר. זה יתכן לך קצה חוט כיצד ניתן לטפל בזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 22 , יש לי שאלה... מאז שהייתי קטנה לא הייתי חברותית במיוחד תמיד היתה לי בערך חברה אחת עיקרית ועוד בנות שהיו לא ממש חברות (בעיקר בינהן...), והחברות תמיד (גם בהווה) מסתיימת בריב אחרי שנה וחצי בערך... ואז אני נשארת לבד לבד ללא שום טלפון או יציאות, בעיקר עם עצמי-נטו, לעוד תקופה לא קצרה במיוחד ואם יהיה לי מזל אני המצא עוד חברה בעתיד...והאמת שקשר זוגי משמעותי גם עדיין לא היה לי,פעם הייתי נורא מדוכאת מכל המצב אבל הפעם האמת שפחות ,הדבר שבעיקר חסר לי זה שאין לי את מי לשתף ואין לי עם מי לבלות... האם יש מוצא לגלגל שכל הזמן חוזר על עצמו?

דנה שלום גלגל שחוזר על עצמו יכול לנבוע ממזל ביש, אבל אני מתאר לעצמי שאת סבורה שלא מדובר רק בגורל אלא במשהו שקורה לך בקשר עם חברים עד שלבסוף אף מביא לסיומו. במצב שאת מתארת אני חושב שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר מה החלק שלך בתהליך הזה וכיצד את יכולה להשפיע על שינויו. זה לפחות יחזיר לך תחושה של שליטה במצב ולא ששוב ושוב הקשרים מסתיימים לך מבלי שאת מבינה מדוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני בת 31, רווקה עם חבר. ליחסינו עבר ארןך ולא מזהיר של חוסר אמון, חוסר התאמה אישיותי ועוד. היום גיליתי שהריתי ממנו ואני בהתלבטות קשה, האם להשאיר את ההריון ולהשלים עם הבחור הלא מושלם או שלבצע הפלה ולחפש לי חיים אחרים, טובים יותר?! אשמח לקבל עצה!!!!!!!!!!!!!!

גלית, למה זה צריך להיות "או" "או"? תקחי את הזמן שלך ותעשי חושבים טוב טוב כדי להחליט מה את באמת רוצה. חבל למהר במקרים כאלה ואחר כך להצטער ולחיות עם רגשי אשמה כל החיים. לדעתי את צריכה לשתף את החבר שלך בעניין ולשמוע מהי דעתו ומה הוא חושב/רוצה/יכול לתרום לנושא. (בכל זאת זה דבר המשותף לשניכם). שווה לנסות כי מאד יכול להיות שהדברים ביניכם ניתנים לפתרון (בעית חוסר אמון למשל). חוץ מזה, ישנן עוד אפשרויות. הכי חשוב שתבררי מהן ההעדפות שלך. אולי תחליטי בכל זאת להמשיך את ההריון ולגדל את הילד בעצמך (עד שתכירי בן זוג אחר). אקט של הפלה הוא טראומתי. אל תחליטי בפזיזות עד שלא תפזרי את הערפל של מחשבותיך. ואם תחליטי על הפלה בכל זאת - עשי זאת בדיעה צלולה ובוודאות מוחלטת שזו הדרך הנכונה. והכי חשוב - היי כנה עם עצמך ולכי עם רגשותייך. ככה, או ככה שיהיה לך בהצלחה

תודה מקרב לב על העצה, הגיונית משהו. אני מניחה שאני רגישה מהרגיל בימים אלה ועל כן גם דעתי אינה 100% צלולה. אכן לקחתי בחשבון את האפשרות לגדל את הילד לבד במידה והדברים לא יסתדרו בינינו.. אפשרות זאת, כמובן, מלווה ברגשות החמצה וכאב. אחרי הכל, קשה לי לקבל שהגעתי למצב כזה מאחר ואני בחורה יפהפיה, משכילה ובעלת אישיות מדהימה לכל הדעות. כנראה שחוסר בטחון מסוים הוביל אותי לכאן. תוד שוב!!!

גלית שלום את עומדת בפני החלטה שעשויה/עלולה להשפיע על חייך לטווח מאוד ארוך. אני בוודאי לא חושב שאפשר לתת לך המלצה לכיוון כזה או אחר ללא כל היכרות איתך. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי בהקדם האפשרי כדי שתוכלי לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבורך במרחב הזמן הקרוב בו כל האפשרויות פתוחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה ד"ר קפלן. אכן חשבתי לפנות ליעוץ פסיכולוגי כהמלצתך. אשמח לפנות אליך במידה וניתן ?! אני מתגוררת בדרום אך אשמח להגיע אליך גם לאיזור מגורים אחר. ושוב תודה על התשובה.

שלום, אני בחור צעיר, בן 16 שמתלבט עם להשתמש בטיפול emdr על מנת להיפטר מבעיות התקפי החרדה שיש לי. ראיתי בכל מיני מאמרים שמדובר על טראומה וכד...אך אני לא עברתי טראומה, ושאלה עם טיפול זה יכול לעזור לי? , האם זה כמו היפנוט?....אני קצת מפחד מזה, זה נשמע לי תהליך מסתורי מידי

ב שלום לא מדובר בשום דבר מיסטי, זהו תהליך מקובל לטיפול גם בפוסט טראומה אך מתאים למגוון רחב של בעיות חרדה כולל התקפי חרדה. תוכל לקרוא עוד בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

יש תרופה?

צר לי, אני לא מבין את השאלה. במידה ותרצה הסבר מה הבעיה ועל מה אתה רוצה לקבל תשובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשילד בין ככה בין 3 ל-10 בוכה ומתבכיין נגיד כי הוא רוצה סוכרייה - אולי לתת לו סוכרייה ילמד אותו שכשהו בוכה ומתבכיין הוא משיג דברים. ואז בחייו הבוגרים כל פעם שיהיה לו קשה הוא יבכה ויתבכיין ויתלונן כי הוא יחשוב שזה ישפר את המצב אבל זה לא. זה יכול להתבטות במפונקות , בתלונות על כל דבר קשה , בכוח רצון מועט וכדומה. אני צודק בכל מה שתיארתי?

לב שלום בעיקרון חשוב להציב גבולות אך גם לשמור במקביל על התחשבות ברגשותיו של הילד. האיזון בין השניים חשוב מאוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

בין 3 ל- 10 זה טווח גדול. אם למשל ילד בן 3 מבקש סוכריה, זה באמת מה שהוא מתכוון ורוצה. אך אם הוא בן 10 יש סבירות שהוא מסוגל לקשור את העניין למפונקות ולזה שנותנים לו תיכף ומייד כל מה שהוא מבקש. תקופת הילדות, בעיקרון, אמורה להיות תקופה מאושרת, נטולת דאגות וחרדות. אז למה לא לתרום לעשות אותה כזאת? ללמוד להסתפק במועט, להיות צנוע וכו' - יש לזה זמן כל החיים.

שלום רב, אני חושבת שאני יודעת מה תהיה תשובתך אליי אבל אנסה בכל זאת. ההתפתחות הרומנטית שלי היתה די לקויה: בגיל 18 היה לי חבר במשך כמה חודשים שהיה אהבה גדולה עבורי ואילו טעות גדולה על פי שאר העולם. לאחר מכן לא היו לי יחסים כמעט עם אף גבר-לא הראיתי עניין ולא יצאתי עם אף אחד. התחלתי לטפח מעין פוביה מעניין החבר ואימצתי לעצמי מחשבה שלי לעולם לא יהיה (מעין גורל). מגיל 21 הייתי בטיפול במשך 4 שנים שמטרתו היתה לפתור את בעית "החבר" או יותר נכון, "חוסר חבר" . מהטיפול הייתי מרוצה ואילו כמה חודשים לפני סיומו התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון שניתנו לי על ידי פסיכיאטר (לא ממש הייתי בדיכאון) ותוך כמה ימים (זמן מוקדם מזמן תחילת השפעה) התחלתי להכיר בחורים, לצאת, וכאילו הפחד עבר. מאז עברו שנתיים. אני לא יוצאת המון אבל אני מסודרת,לא מפחדת מבנים ולפחות זה לא נראה לי בלתי נגיש. אבל - בכל פעם שאני מכירה משהו אחרי כמה שבועות הקשר מסתיים, כל פעם בגלל סיבה אחרת, בד"כ רגשות או סיפורים שלא נגמרו. הקשר האחרון שהיה לי נראה היה שמתקדם בצורה בריאה וטובה, ובקצב מתאים, אולם שוב כנראה שלא קלטתי את הצד השני וזה נגמר (בגלל חברה לשעבר). אין ספק שאני מקשיבה יתר על המידה למה שיש לקרובים אליי לומר, ל"בעיה החברתית" שאני מתקרבת לשלושים ועוד לא היתה לי מערכת יחסים רצינית, לאבא שלי שאומר שאני כנראה מצליחה ליצור קשר מהיר אבל מתקשה בעניין ה"בעלות" (יצירת תלות). הייתי מאוד רוצה לחשוב שכל מה שקורה לי הוא חלק מהתפתחות ופשוט לא מצאתי את הבחור הנכון ולא לעסוק יותר מדי בנסיון למצוא מה לא בסדר איתי אולם אני לא יכולה להיפטר מהמחשבה שמדובר במשהו שאני לא עושה נכון. המחשבה לחזור לטיפול קשה לי גם בגלל מצבי הכלכלי וגם בגלל שאני מרגישה צורך למרוד במחשבה (שלי) שמשהו שבא באופן טבעי לכולם, דורש טיפול פסיכולוגי ארוך מאוד ויקר מאוד אצלי. אעריך את דעתך.בתודה.

תמר שלום למזל יש מרכיב חשוב כמעט בכל דבר, ובהחלט יתכן שפשוט עוד לא הזדמן לך למצוא בחור מתאים. עם זאת, לפעמים באופן פלא יש מצבים נפשיים שמזמינים או מרחיקים הזדמנויות. זה לא אומר שאת מחבלת במציאת בן זוג, אבל בהחלט יתכן שיש משהו ברקע שאת יכולה להעמיק ולהבין אותו. אם טיפול פסיכולוגי אינו מתאים רק בגלל בעיה כלכלית יש אפשרות לקבל טיפול גם במסגרת השירות הציבורי, בחינם במרפאות בתי החולים או בהנחה דרך קופת החולים. אם מדובר בהתנגדות עקרונית יותר אין לי כמובן תשובה מתאימה וזו בסופו של דבר החלטה שלך עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תמר, תהני מהחופש כל עוד את יכולה. כנראה שכל העניין הזה (להשתחרר מהפוביה של "חבר") עדיין בתהליך ואת צריכה עוד קצת זמן להישאר עצמאית לפני שאת נותנת למישהו להיות "בעלך". אין חשש, את בדרך הנכונה. וכמו שאומרים: זמן לכל ועת לכל חפץ - כשהקרקע תהיה מוכנה - השתיל יפרח ויכה שורש. בהצלחה

יקירתי! רציתי להגיד שהכל בסדר אצלך ושאם באמת תרגישי שפגשת את האחד הכל יהיה בסדר.בכל אופן אני רוצה להמליץ על סדנת ה"פורום" שמתקיימת בחברת לנדמרק אדיוקיישן ביד אליהו מאות ומיליוני אנשים עשו ועושים אותה בעולם וזאת סדנא שמקדמת את הרקע האישי של כל אחד מאיתנו.מגיעים לשם אנשים מכל שכבות האוכלוסיה כגון:עו"ד, מורות, דוורים, מנקים, כלכלים מזכירות אנשים שעובדים בסופר הקרוב לבית.את לומדת כל מיני טכניקות מדהימות ותקשורת ואת יוצאת משם חדשה לגמרי.צרי קשר עם החברה 03-6882020 ובקשי פרטים. ישנם ערבי אורחים שאת יכולה לבוא ולהתרשם.מנסיון שלי ושל רבים מחבריי כל חייך ישתנו מבלי להתשמש בכימיקלים ובטיפול פסיכולוגי יקר.אני יכולה לומר לך שאני הייתי 3 שנים בטיפול ולא הצלחתי להגיע לתובנות שהגעתי בקורס של הפורום.אל תוותרי על חיים יפים שיכולים להיות לך.אגב הכרתי בפורום בחור מקסים צעיר ממני בשנתיים (אני בת 35) ואנחנו מתחתנים.אז קדימה תרשמי אל תתחשבי בכסף תפתחי בפנייך אפשרות של חיים חדשים. בהצלחה מכל הלב זוהר.

האם נורמילי לפנטז על בחורות צעירות (לא קטינות משהו בסביבות גיל ה20 ). אני בן 30 . האם אני סובל מסטיה מינית ? בחורות בנות גילי לא מומשכות אותי.

היום בחורה בת עשרים היא כמעט זקנה , כנראה שאתה רומז גם לגילאים יותר נמוכים. בעולם שמוקדש כולו לבני העשרה , זה רק טבעי שהצעירות שמקבלות את מרכז הבמה יהיו גם סמל המין הדומיננטי. אבל לא רק. יש כאן גם ענין טיבעי , שיא הפריחה של הנשית הוא בגיל העשרה (16+) ובמשך שנים אבותינו האבולוציוניים העדיפו אותן ואף מוקדם יותר ,מייד עם הבגרות המינית - אז זה רק טיבעי שזה ישאר בגנים של הגברים. לא לשכוח שנשים היו מסיימות את חייהן מוקדם ולהגיע לגילאים מבוגרים כמו שלושים ומעלה לא היה נפוץ בגלל מוות בלידות ועוד סיבות רבות. אפילו עד מאוחר עד ימי הביניים וגם כיום גבר ממוצע בעולם השלישי מסיים את חייו בגיל ארבעים) . היום ישנו טאבו חברתי על נישואי צעירות או קשרים של צעירות עם מבוגרים ולכן נוצרה הערגה ללוליטה שתמיד תישאר הפרי האסור - וטוב שכך. בקיצור , אתה לא סוטה ורבים כמוך , אתרי המין בקטגוריית הצעירות הם העמוסים ביותר. לוליטה.

אני לא רומז על גילאים נמוכים יותר. ממש לא מסוגל לפנטז על קטע מיני עם בת 16 , יש לי מחסום ביחס לשכבת גיל זה , הן ממש נראות ילדות. בכל אופן תודה על ההתיחסות.

חיים שלום אין מדובר בסטיה מינית. עם זאת מדובר בפער גילאים גדול שעשוי להקשות על הקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! ברצוני להתייעץ איתך לגבי חברתי. שתינו בנות 27, היא רווקה ואני נשואה. בעבר היה לה קשר של 4 שנים, אשר הסתיים חלקית מיוזמתה, אך השאירה עם משקעים. חברתי מטופחת, שומרת על עצמה, אך בטחונה העצמי לא גבוה במיוחד. היא חברתי הטובה, מפרגנת לי מכל הלב. ניסיתי לשדך לה לפני כ-3 שבועות בחור, אשר גיסתו עובדת עימי. הם יצאו מספר רב של פעמים והיא אף ישנה אצלו. בשבוע הראשון שהם יצאו, כמובן, מתוך דאגה ואהבה, ניסיתי ללמד אותה קצת "לשחק" איתו, מאחר והבנתי מסיפוריה, שהיא הולכת איתו לכל מקום שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, כלומר, זמינה עבורו מתי שהוא רק רוצה. אמרתי לה, לדוגמה, ביום שהיא חיכתה לו עד 12 בלילה, שאם יתקשר, שתאמר שהיא עייפה, ושזה רק יאתגר אותו מעט. היא קצת כעסה עליי, כי אמרתי לה שזה נראה שהיא ממש 'אסירת תודה' על כך שגבר מוכן לצאת איתה.. היא אמרה שהיא לא מוכנה להשתנות, שזת האופי שלה, שאני מוזמנת לשמוע אותה, לייעץ אך לא "לשפוט" את מעשיה ושאם הוא לא יקבל אותה כמו שהיא, שהיא תהיה מוכנה לקחת את הסיכון הזה על אחריותה. הבחור מאוד מצא חן בעיני חברתי ומגיסתו, שכאמור עובדת עימי הבנתי, כי במהלך התקופה שהם יצאו, שהקשר זורם וגם לו נחמד עם חברתי. השבוע הוא התקשר ואמר שהוא צריך "לבחון את הרגשות שלו" והקשר ביניהם התנתק. חברתי מאוכזבת מאוד ומשיחה שערכתי עם גיסתו הבנתי שהוא החל לאבד עניין, שהיא היתה זמינה עבורו יותר מידי, שלאן שהוא רצה לקחת אותה היא באה, בכל שעה.. שאלותיי הן: האם לספר לה על כך? האם יש מקום להוכיח לה שהתנהגותה עם גברים שגויה? והקשר הזה הוא דוגמה לכך? שלא קיים גבר שיקבל אותה כמו שהיא? אודה על תשובתך המהירה, א'.

א' שלום בהחלט יתכן שגם אילו היתה נוהגת לפי עצתך הקשר היה מסתיים באותו אופן. התנהגות מלאכותית של התרחקות והתקרבות עלולה לפגוע בקשר ולא תמיד לשמור עליו. בהחלט יתכן שימצא הגבר שיקבל אותה כפי שהיא, ואולי היא עצמה תתנהג אחרת בנוכחות גבר אחר. אני מציע לך לא להיכנס באופן קונקרטי לקשר שהיה לחברתך. הדיווח על מה שאמר אותו בחור לא יעזור לה להשתנות ורק יפגע בה. נסי להישאר חברתה הטובה, להאזין, לומר את דעתך לגבי חיזור, אולם לא להיות חודרנית יתר על המידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן, שלום. אני סטודנטית במחלקה ללימודי מידע באוניברסיטת בר אילן. בימים אלה אני כותבת עבודה סמינריונית על התמכרות לאינטרנט ומבקשת להתייחס גם לצד הפסיכולוגי שלה. האם קיים חומר מקצועי בעברית על התופעה ודרכי הטיפול בה? אם כן, היכן אוכל למצוא אותו? (היות ואני לא מגיעה מן התחום הפסיכולוגי, הקריאה של הספרות המקצועית באנגלית יותר מורכבת עבורי). האם ידוע לך על איש מקצוע בארץ המתמחה בתחום? תודה רבה מראש.

ברוריה שלום אינני מכיר ספרות בנושא ההתמכרות לאינטרנט. דרור גרין שמנהל את פורום הלם קרב כאן באתר עוסק בנושא הטיפול באינטרנט ואולי יהיה לו יותר ידע בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ברוריה. חומר על התמכרות לאינטרנט את יכולה למצוא בפורום הזה: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=5

ד"ר קפלן שלום אני אישה בת 38 גרושה ואם ל- 2 ילדות. אחי הצעיר ממני ב- 13 שנה עזר לי הרבה עם הילדות והיה להן כמו אבא כמובן שדעתי משוחדת אבל אחי הוא הבחור היפה ביותר שאני מכירה עם לב חם, רגיש ומתחשב. אכפת לו מאד ממני ומהבנות והוא נרתם לעזרה תמיד כשצריך לאחרונה אחי הכיר מישהי חדשה והתחיל לצאת איתה באופן קבוע ואתמול היתה לביתי התפרצות זעם שלא ראיתי כמוה. כשעמדתי נדהמת ניסה יאיר אחי לגשת אליה והיא צרחה עליו "מה אכפת לך ממני יש לך את מירית" והוסיפה שבכלל לא אכפת לו מאיתנו ושהוא ילך עם אהובתו ויעזוב שוב ורצה לחדר ומאז לא הסכימה לדבר לא איתי ולא איתו מה קורה לה? האם היא התאהבה בו? או אולי מפחדת שינטוש אותה כמו אביה? נ.ב - בתי בת 14

סתו שלום בתך לא צריכה להתאהב באחיך במובן הרומנטי כדי לקנא על כך שיש לו בת זוג ופחות זמן ותשומת לב אליה (גם אם במציאות אין זה כך). אני מציע לך לשוחח עם אחיך ולהתייעץ איתו מה דעתו על כך, וכך גם עם בתך. את יכולה להעלות את ההשערה שהיא פוחדת שינטוש כמו אביה, ואולי אפשר להרגיע את החרדה הזו. לאחר שתשוחחו ותבררו יותר לעומק מה קורה התמונה תהיה ברורה יותר ואפשר יהיה לחשוב אם צריך לעשות משהו הלאה בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש קשר? מה זה יכול לבטא? אם נטפל בנפש האקזמות יעברו? לדעתי יש קשר אני רוצה שתעזור לי לחדד מהו יכול להיות?

רוחי שלום יש קשר בין מחלות עור שונות ומצבים נפשיים. יש אפשרות למשל לשפר באופן ניכר מחלות עור מסוימות באמצעות היפנוזה. בבי"ח וולפסון יש אפילו מחלקה מיוחדת להיפנוזה לנושאים כאלו. אני מציע לברר קודם לכן עם רופא עור לגבי הטיפולים הרפואיים בנושא, ובמידת הצורך לקבל גם טיפול פסיכולוגי מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מראש אני מתנצל אם אני לא בפורום הנכון אני מכור למין. כך אפשר להגיד. רציתי לדעת אם יש קשר בין מחשבות טורדניות כפייתיות להתמכרות לסקס. אני יודע שיש אנשים שהם לדוגמא כפייתיים בכל הנוגע לניקיון האם גם על מכורים לסקס אפשר להגיד את זה. מגיל מאוד צעיר אני עסוק במין עצמי , כשהייתי ילד מצאתי מצאתי בזה פורקן והירגעות. אבל היום גם כשיש לי חברה אני ממשיך לנהל כאילו חיים כפולים , מצד אחד מקיים יחסים עם החברה, ומצד שני ממשיך וחייב לעשות גם לבד. אני מתבייש ללכת לטיפול אבל מרוב יאוש אני כבר מתחיל לבדוק מה לא בסדר אצלי. אני טיפוס חרד ולא רגוע, אני תמיד מחפש משהו שאני מתייחס אליו באובססיה ואז עוזב אותו אבל עם המין העצמי זה לא ככה. זה מוזר כי בכל זאת , עם כל הקיטורים זה גם מהנה, אבל איפה הגבול, ולמה אני לא מסופק אף פעם . או מבקש להירגע דרך זה? בכל זאת האם זה קשור לחרדות שלי ולפחדים, לעצב? והאם לכל בן אדם יש איזה משהו ולא משנה מה שהוא פשוט לא יכול להפסיק לעשות אותו? שמישהו יסביר לי בבקשה

דני, לדעתי, כמו כל דבר שעוסקים בו יתר על המידה ובאובססיה (ו/או על חשבון דברים אחרים) נקרא התמכרות. ומהתמכרות צריך להיגמל. חד וחלק. תנסה לבדוק ממה אתה לא מרוצה / מסופק. אולי אתה צריך להחליף עיסוק למשהו יותר מושך ומעניין,אולי להתחיל להתאמן במכון כושר או לעסוק בפעילות ספורטיבית תחרותית (כדורגל, כדורסל וכו'). כל דבר שיגרום לך להרגיש מנצח, מלא ומסופק. אולי אפילו לצאת יותר עם חברים ולבלות. כמובן שהאופציה של טיפול שמרני עם פסיכולוג - מומלצת רק באם כל הדרכים האחריות לא משיגות את המטרה. בתור התחלה, כמו עם הפסקת עישון, תנסה לדחות את המעשה קצת בכל פעם. עד שתגיע למרווחים של שבוע - שבועיים. פתאם תיווכח שיש לך זמן לדברים אחרים (מעניינים ומאתגרים יותר) שיאפשרו לך להרגיש רגוע ובוטח יותר. שא ברכה.

דני שלום העיסוק במין יכול להפוך לסוג של אובססיה אבל חשוב לקחת גם בפרופורציה את מה שקורה לך. למרות שיש לך בת זוג, יכול להיות בהחלט טבעי שתרצה להמשיך גם לאונן. זה לא אומר שיש משהו לא בסדר אצלך. כל עוד איכות חייך אינה נפגעת כתוצאה מדחף המין ופורקנו אין בכך כל רע. קשה לקבוע היכן הגבול אבל ברור שאתה חש רגשי אשמה סביב הנושא, וזה נראה לי בשלב זה הנושא המשמעותי. בעיקרון זה יכול להיות קשור לחרדות ופחדים, אבל רק אתה יכול לדעת אם זה אכן קשור או לא. אין כל בושה לפנות לטיפול פסיכולוגי, במיוחד כי אני חושב שמהר מאוד הנושא בטיפול לא יהיה המין המוגבר אלא הדברים שמטרידים אותך באמת שנמצאים ברקע. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חבר כחצי שנה. הוא בן 33. הקשר ביננו הולך ומתהדק. הוא אדם טוב, ישר, עובד במקום עבודה מצויין ואוהב אותי מאוד. יש רק דבר אחד שמעיב מאוד על הקשר מבחינתי, מדאיג אותי מאוד ויוצר בי חששות וספקות כבדים האם להמשיך את הקשר. הדבר הוא: שפת הגוף שלו. שפת גופו משדרת חוסר שקט ורוגע. הוא נוהג לשבת רגל על רגל ולנדנד את הרגל העליונה כמעט באופן תמידי. שמתי לב שתופעה זו פוחתת כשהוא איתי לבד ומחריפה במיוחד כשאנחנו בחברה ומחריפה עוד יותר כשאנו בחברה חדשה. למשל: כשאנו יושבים בחיק המשפחה שלי והוא אומר משהו...לאחר שהוא מדבר הרגל שלו מתחילה לרעוד ממש והוא גם מניע אותה ללא הפסק. הדבר מורגש מאוד לעין. אפילו אנשים סביבי החלו לראות את זה. הערתי לו על כך ושאלתי מדוע זה קורה אך הוא די מכחיש. אני חושבת שזה תנועות לא רצוניות, שהוא לא מודע לעשייתן. פעמים רבות כאשר אנו נמצאים במפגשים חדשים עם אנשים הוא נוטה לעשות תנועות כאילו הוא "קופא מקור" למשל: מחמם את הידיים, מכניס את הידיים מתחת לירכיים, מכניס ידיים לכיסים, מעלה ומוריד את הכתפיים- כאילו "לחמם את עצמו". שאלתי אותו פעם: "קר לך" והוא אמר: "לא". אז שאלתי: "מדוע אתה עושה תנועות כאילו אתה קופא מקור"? ולא היה לו מענה.. בנוסף, הרבה פעמים כשהוא מדבר עם אנשים הוא מתנדנד מצד לצד, כאילו הוא לא יציב פיזית. אני לא פסיכולוגית ובטח לא נוירולוגית. אני פשוט מתארת את מה שאני רואה. אני יודעת שחברי לא בורך בביטחון עצמי. אין לי בעייה עם זה אבל ברגע שזה מתבטא בשפת גוף לא שקטה אני חוששת כי זה יוצר תחושה שהאדם קצת מטומטם. אומנם זה לא מסתדר לי כי הוא עובד במקום עבודה מצויין, יש לו משרה טובה, הוא אדם ענייני אבל שפת הגוף משדרת משהו אחר. לפעמים זה מזכיר לי קצת פיגור קל..(אולי אני מגזימה!!)... שאלתי היא: מהן הסיבות הפיזיות לשפת גוף מעין זו? האם אפשר לטפל בזה? האם יכולה להיות לכך סיבה נפשית? האם זה בסדר להעיר ולגרום לו להיות יותר מודע לעצמו? איך בודקים אם יש לו בעייה? האם אלו עצבים? האם זהו חוסר בטחון? עזרו לי כי אני נואשת...

שרון שלום אני לא יודע לומר מה הסיבה לתגובות הגופניות של בן זוגך ללא היכרות עימו, אבל אם זה כל כך מפריע לך, עד כדי כך שאת אפילו שוקלת פרידה ממנו בשל כך, תצטרכי לשתף אותו במחשבותיך. לכל אחד יש יתרונות ומגרעות ויתכן שתצטרכי בשלב זה לקבל אותו כמו שהוא. אם הוא לחלוטין אינו מודע לתנועותיו זה קצת מוזר וכדאי בהחלט לדבר על כך עם כל אי הנוחות שזה יכול לגרום. זכרי שבסופו של דבר את מדברת על משהו מאוד חיצוני, ואם כל שאר תכונותיו מוצאות חן בעיניך חשבי היטב האם זה הנושא בגללו היית נפרדת ממנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

פעם היתה לי חברה כזו... כשהיתה מדברת עם אנשים היתה נעה מצד לצד כמו אדם שמתפלל. היתה עושה תנועות בלתי רצוניות כמו להעביר יד על משענת הכסא הלוך ושוב, וכן... גם העניין של הרגל הנעה בעצבנות. אני חושבת שכל זה מעיד על חוסר בטחון, אולי חרדה חברתית, הרגשת אי נוחות גדולה באותה סיטואציה. העצה שלי? דברי עם חבר שלך בניחותא, ואם לא יהיה פתוח לדבר, פעלי על פי האינטואיציה שלך. אם לא מתאים לך להשאר איתו? תעזבי.

יש לי בעיה שאף פעם לא דיברתי עליה למעט משפחתי שמודעת לה מאוד והיא יוצרת מתחים בין בני משפחתי לביני. הבעיה: אני רגישה מאוד לרעשים ומראות מסוימים. הדבר יכול להוציא אותי מכליי ומשלוותי. אפרט בדיוק: 1. אני כמעט לא מסוגלת לראות את אמי או אבי אוכלים. האופן שבו כל אחד מהם אוכל מעלה לי את העצבים. גם הרעש מפריע לי וגם המראה. כשאנו נמצאים בנסיבות חברתיות עם הרבה אנשים (למשל ארוע משפחתי) זה לא כל כך מפריע לי. הבעיה מחמירה כשאני אוכלת איתם לבד. אז, אני שמה לב לכל פרט, לכל ביס, לכל רעש. זה כל כך משפיע עליי עד כדי כך שאם אבי מתעורר בשעה שהתעוררתי ומצטרף לקפה עם עוגיות לשולחן בו אני יושבת- אני עוברת לחדר שלי לשתות לבד כי ממש לא בא לי להתעצבן על הבוקר. אני מנסה לא להעליב אותו ובדרך אלגנטית מתחמקת לחדר כי הבנתי שאין ביכולתי לשנות את אופן אכילתו. 2. דבר נוסף שמפריע לי (ואל תצחק...) הוא כאשר אמי שרה. היא עקרת בית. נמצאת רוב היום בבית וכמעט כל פעילות שהיא מבצעת- מלווה בשירה. הקול שלה יפה ולא צורם או משהו כזה אך אני לא יודעת למה -ברגע שהיא מתחילה לשיר אני מתחילה להתעצבן. אני כבר שנים מנסה להבין מדוע ולא מצליחה. אין לי שליטה על זה. זה פשוט מעצבן אותי. 3. דבר נוסף שהוא גולת הכותרת כאן הוא: לאמי יש מכשיר שעושה מסג' לרגליים. כל יום לפני השינה היא נוהגת לעשות זאת למשך כחצי שעה. המכשיר עושה קולות של תיקתוקים לסירוגין וקולות של מעין חיכוך בצליל "ברר.." "ברר".. "ברר". אני מרגישה שמיום שאמי רכשה אותו חיי אינם חיים. הקולות שמוציא המכשיר הזה יכולים להוציא אותי מדעתי. אני פשוט שומעת אותו עד חדרי. כל פעם שאני שומעת את הרעש הזה, אני מגבירה את קול הטלוויזיה כדי להתגבר על כך אבל עדיין אני נשארת עצבנית ולא רגועה. בתקופה האחרונה אני אפילו מתוחה כשאני רואה את אמי מתכוננת לשינה משום שאני יודעת שהיא תדליק את המכשיר ואני הולכת לסבול (באמת, ל-ס-ב-ו-ל) בחצי שעה -40 דקות הקרובות. ראוי לציין שמדובר בבעיה לא מהיום. זה כבר כמה שנים. מה עושים? מדוע זה קורה לי? האם אפשר לטפל בזה?

שמת לב מהו המכנה המשותף לכל הדברים שמעצבנים אותך? ובכן, כשהאחרים (במקרה זה בני המשפחה) נהנים. אם זה כאשר אביך אוכל בתיאבון, אם זה כאשר אמך שרה להנאתה או מפנקת את עצמה בג'אקוזי לרגליים. נסי לשאול את עצמך, למה? אולי כי את אינך מאושרת ולכן קשה לך לפרגן לאחרים? מפריע לך לראות אנשים שכייף להם? וחוץ מזה, אם תרדי קצת ממה שהאחרים עושים ותתחילי להתבונן פנימה ולהקשיב לעצמך קצת יותר, כל הרעשים והדברים האלה יפסיקו להציק מאחר ולא תשימי לב אליהם. בסך הכל, את היא הקובעת מה יגיע אליך ובאיזה עוצמה ועדיפות. אז קחי החלטה (ברצינות) - ותעבדי על עצמך שכל הדברים האלה לא נוגעים לך - אולי תגלי פתאום כל מיני עובדות ודברים חדשים על עצמך (שלא היה לך זמן לגלות כי היית עסוקה בלהתעצבן מדברים שעושים אחרים). בהצלחה

טולי שלום לא ציינת בת כמה את ואיך מערכת היחסים בבית באופן כללי. כמו כן, האם יש לך נטיות טורדניות מסוג זה שאינן קשורות להוריך. הנתונים הללו חשובים כדי להבין את העניין. בכל מקרה, תגובתך עשויה להיות קשורה למערכת היחסים עם הוריך כמו גם לנטייה אישית להיות מוטרדת מדברים שלאדם מבחוץ יראו שוליים, אך לך יכולים להיות קריטיים. במידה ואת מרגישה שאיכות חייך נפגעת כתוצאה מכך פני לטיפול פסיכולוגי ונסי להבין יותר מה מוביל אותך למצבים הללו שבוודאי פוגעים ביחסיך עם הסביבה הקרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' קפלן שלום, אני נמצאת 8 חודשים לאחר לידה שניה. סמוך ללידה היתה לי בעיה פיזית שכללה סחרחורות. חשבתי שלקיתי בתופעה נפשית ונכנסתי לתקופה מאוד קשה וטעונה מתח וסערת רגשות. כיום לאחר שהבנתי שזה היה פיזי, נרגעתי אבל בכל זאת קשה לי לשכוח את התקופה שהיתה, ובכל זאת לפני שאני צריכה לצאת לטיול מתגנב לו חשש שמא תחזור הסחרחורת ואני לא ארגיש טוב. כמובן שאני לא מוותרת ואני יוצאת ודבר לא קורה, אבל בכל זאת ישנה המחשבה. שאלתי, איך מתפטרים מהמחשבה על הנושא, אינני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי כי אני רוצה כמה שפחות "לדוש" בנושא. אומרים שהזמן יעבור וישכיח אבל בכל זאת, 8 חודשים זה המון המון זמן, במיוחד שכל יום שעבר היה נראה לי כנצח. אבקש לציין שאני עובדת וגם אם ל- 2 ילדים. אנא עזרתך, הצעתך, עידודך. תודה, מיכל

מיכל שלום התופעה שקוראת לך היא סוג של חרדה, והיא אולי תופעת החרדה הנפוצה ביותר שיש. אנשים שלקו בסחרחורת או מצב גופני אחר שעלול לגרום להתעלפות או נפילה מפתחים לעיתים קרובות חשש מפני חזרת התופעה בשנית (גם אם מעולם לא התעלפו באמת בקרב קהל). מדובר בסוג של התניה שמעוררת חרדה בעיקר עקב החשש למצב חוסר אונים. מדובר פעמים רבות באנשים שחשובה להם השליטה העצמית והמחשבה על אובדן השליטה בצורה כזו ממלאת אותם חרדה. אכן הזמן עושה בד"כ את שלו, במיוחד אם את מודעת לכך שזו התניה טבעית שנוצרת. במידה וזה לא עובר מעצמו ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר שבד"כ עוזר במהירות. אפשר להיעזר גם בהיפנוזה במסגרת זו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי בעיה קטנה ורצינית. העניין הוא שאני לא יכולה לכתוב אותה כאן. כי יכול להיות שמי שקשור בה מכיר את הפורום. אפשר לכתוב לך למייל את הבעיה? תודה רבה נועה

נועה שלום תוכלי לכתוב אלי ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם דיכאונות וחרדות יש להם השלכות להרגיש תחושה של מוזרות

איתן שלום האם תוכל לפרט יותר את שאלתך? למה הכוונה בתחושה של מוזרות? בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגיש שהכל מסביבי מוזר כזה!!! הבעייה גם שאני לא יכול להסביר את זה ממש ודרך אגב אני לרוקח כימעט שנתיים פאקסאט ואקסנאגס

איתן שלום נשמע שהנושא אישי ומורכב וקשה לתת לך תשובה ללא היכרות מתאימה איתך. אני מתאר לעצמי שאתה בטיפול ולכן אני מציע שתשתף את המטפל בתחושותיך ותנסה להיעזר בו כדי להבין יותר טוב במה מדובר וכיצד ניתן לשפר את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי אחות אשר חולה במחלה - הייתי רוצה לקבל מידע איך המשפחה הקרובה אמורה להתמודד עם ההתנהגויות השונות במסגרת המחלה?

רחל שלום אני מציע שמשפחתך תיפגש עם המטפל של אחותך או עם איש מקצוע אחר שמתמחה בנושא טיפול משפחתי. ההתמודדות המשפחתית עם המחלה איננה דבר כללי אלא צריכה להיות קשורה למשפחה, להסטוריה שלה, להסטוריה של המחלה וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רווקה בגיל 32. פרט לכך.... חיי די טובים.(קריירה מספקת,חברים...) אני יוצאת לא מעט לפגישות עיוורות ועדיין לא מצאתי את בחיר ליבי. לפני כשנתיים הסתיימה מערכת יחסים ארוכה של 5 שנים ביוזמתי - נתתי לבן זוגי אולטימטום--מתחתנים או נפרדים ולצערי הרב נפרדנו. יש לי ידיד טוב הרבה שנים - אני לא מאוהבת בו אך מחבבת אותו - בחור טוב ,אינטליגנטי אבל אני לא ממש נמשכת אליו.... האם כדאי ליזום קרבה רומנטית מכיוון שאני יודעת שהוא מחפש קשר רציני (חתונה וילדים) .כלומר,להתפשר כדאי לא לאחר את הרכבת שבגילי כבר עברה על פני מזמן..... כל חברותי נשואות וחלקן כבר בהריון. תודה, הכמעט מיואשת

הי לאלמונית. אני בת 29 , ופעם אחת בחיי עברתי את מה שאת מתארת. לשמחתי, בלמתי את האפשרות הזו בזמן מכיוון שעל אהבה איני מוכנה להתפשר, כלומר אם עד עכשיו בינך ובין הידיד לא קרה כלום אז נראה לי שזה אילוץ לנסות להיות איתו מבחינה רומנטית פתאם. אני כל כך מבינה אותך ואת התסכול שאת שרויה בו אבל את חייבת להבין שתהליך ההתאהבות עם הידיד אולי לא יצליח מה גם שאולי תאבדי אותו. מה שאת מתכוונת לעשות מתאים יותר בעולם החרדי קצת. ששני הצדדים מתחתנים ולוקח להם שנים אם בכלל להתאהב אחד בשני. אל תתיאשי, תמשיכי לצאת לכל פגישה עיוורת שתתאים לך, או שאולי חברה טובה תנסה לעשות מאמץ להכיר לך מישהו ובמידה ולא הצלחת להכיר או להתאהב באדם המתאים, תדעי שאפשר להביא ילדים לעולם גם ללא בעל, וזה עדיף הרבה יותר מאשר להביא ילד מבעל שמעולם לא תאהבי. תחשבי על זה. אני מקווה שהצלחתי לעזור מעט. הילה

אלמונית שלום לאהבה תכונות מיוחדות, אי אפשר ממש לדעת כיצד ומתי היא נוצרת. ידידך הטוב עשוי להיות בן זוג מתאים, או לא מתאים, וזאת רק את יכולה לדעת. אני לא חושב שכדאי לפתח זוגיות עם אדם לא מתאים, אבל אם מדובר באדם שיש לך קשר טוב ועימו יתכן שעוד לא היתה לך הזדמנות של ממש להתאהב בו. אני בטוח שגם בפגישות העוורות לוקח קצת זמן עד שיודעים אם זה מתאים או לא. בקיצור, תצטרכי להתחבר לאינטואיציה שלך ולהחליט האם את לוקחת את הסיכון, כולל האפשרות שהידידות תהרס במידה והקשר לא יצליח. בכל מקרה, עם כל הכבוד לגיל, אני לא מקבל באופן בסיסי את השערת הרכבת שעברה מזמן בגיל 32... בברכה ד"ר אורן קפלן

את שואלת האם להתפשר וכו'. לדעתי התפשרת כבר מזמן. אם נפרדת מבן זוגך לאחר 5 שנים (בהנחה שאכן היית מאוהבת בו), כנראה שמה שאת מחפשת הוא ביטחון, זוגיות וילדים ולא איזו אהבה גדולה מהסרטים (הרי גם אם תפגשי אחד כזה ישר תציגי אולטימטום, נכון?) לדעתי, את צריכה להחליט מה יותר חשוב: קשר כן ואמיתי או להינשא בכל מחיר (רק לא להפסיד את הרכבת)?

אלמונית, לצערינו אנו חיים בחברה עם נורמות של מתי ללדת, מתי להתחתן . ואני אומרת, תלכי עם הלב שלך. כשיתאים- תתחתני. אל תיכנעי ללחץ. ולפי איך שאת כותבת מה שהחברה אומרת מאד משפיע עלייך. לצערי, זה משפיע על רובינו ואלו שמנסים להילחם בלא לעשות מה שהנורמות אומרות אלא מה שהלב והרצון שלנו אומר- נחשבים לפעמים שונים או "מוזרים".

היי לאלמונית אני רווקה בת 29 וקצת,לא עברתי את מה שאת מתארת,לא הצבתי אולטימטום ולא הציבו לי אולטימטום,אני לא בדיוק בנאדם של פשרות,בכלל בחיים,ובטח לא באהבה,אבל זה עניין של אופי,ובעצם,זו החלטה שכולה שלך ואני מציעה שמה שלא תחליטי לעשות רק תהיי שלמה איתו,את לעצמך ולא לסביבה שלך,רק לבטן שלך,היא יודעת הכי טוב,צריך לדעת להקשיב לה ולפעמים זה לא בדיוק מה שהסביבה היתה מצפה,אבל את חיה את חייך קודם בשבילך וזו בחירה שהיא רק שלך,אני מכירה מישהי,די מקרוב שהשאיפה שלה מהחיים היא ילד והיא ידעה שהיא רוצה ללדת עד גיל מסוים, ואת כל חייה היא כוונה להשגת מטרה זו,נראה לי שאת צריכה לחשוב עם עצמך מה את רוצה ויכול להיות שאם את מחפשת בטחון ומשפחה ולא אהבת אמת כמו באגדות אז אולי הידיד הוא אכן אופציה,תקשיבי לבטן,היא לרוב לא טועה בהצלחה

אלמונית יקרה, שמי גלית ואני בגילך בדיוק. יש לי מערכת יחסים עם גבר כבר 8 שנים, קשר שהוא לא טוב ביסודו, לא מספק ובכלל אין התאמה בינינו. אין בכוונתנו להתחתן ולהפתעתי גיליתי שהריתי ממנו. לכן אני מרגישה בדיוק במצבך, האם להתפשר (כי הנורמות החברתיות אומרות כך) או ללכת עם הבטן (שגם עלולה לטעות) ולבצע הפלה? מה את היית עושה במצבי? סתם מענין אותי לשמוע. חיזקי ואימצי!!

יקירתי, אני חושבת שעליך להמשיך את ההריון, אך בלעדי הבחור. נטלי

יקירתי, לעולם, אבל לעולם אין להנשא לאדם שרק מחבבים. יש לי חברה מאד טובה שנשואה 20 שנה לגבר שהיה נחמד אליה, אך היא לא היתה מאוהבת בו. לאחר מספר רב של אכזבות מגברים היא פגשה בו ומצאה יחס הוגן, כבוד, הערכה, אמינות, הכל בעצם מלבד אהבה. עד עצם היום הזה היא לא התאהבה בו, וגם הוא כבר לא ממש מכבד אותה או מעריך אותה. היום שניהם חיים יחד בשביל הילדים שנולדו בינתיים למין בית ללא אהבה. עצתי לך- חיי את חייך כפי שהם. אולי תחליטי ללדת מחוץ לנישואים, דבר לא קל אך עדיף על חיים ללא אהבה. בהצלחה

שלום, אני בת 24 עובדת מזה כשנה וחצי במחשוב.(תואר ראשון במדעי המחשב) העבודה מכניסה כסף לא רע אבל אני לא מרוצה. אני לומדת באוניברסיטה הפתוחה מקצועות נוספים וניהנית מהם אבל עדין לא מרוצה. בקצור לא מרוצה מעצמי. בשנתיים האחרונות עליתי 17 ק"ג ואני מאמינה שזה היה להדחיק כל מיני רגשות. היום אין לי מצב רוח בגלל איך שאני נראית ואז אני אוכלת יותר כי אני אומרת לעצמי כאילו שלא אכפת לי ולאחר מכן כמובן מתחרטת על זה אני אל אוהבת את עצמי שמנה ושוב לא מרוצה מעצמי. לכאורה אין לי סיבה להיות כל כד לא מרוצה הרי יש לי עבודה טובה וכו. לדעתי כל הבעיה מתחילה מזה שאני לא עובדת במה שרציתי והיה חלום כל חיי. יש פער עצום מאד בין עצמי הממשי לבין עצמי האידיאלי. את עצמי האידיאלי אני רואה כרופאה מצליחה הרצה במסדרונות בית חולים וכמובן לא יושבת כמו מול מחשב כל היום. זה גורם לי תיסכול אני יודעת שזה נשמע מוזר וקטנוני מה זה הבעיה שלך? אבל זה מציק לי והמציאות שזה משפיע עלי רע אני מרגישה שאני מפספסת את הזדמנות חיי. נו אז מה הבעיה, מדוע איני הולכת ללמוד ? התשובה פשוטה יש לי בעיה להפסיק לעבוד וללכת ללמוד . כשאני עובדת אני מרויחה וממשיכה ללמוד דברים אחרים באוניברסיטה הפתוחה כי יש לי כסף ,אבל כשאני יפסיק לעבוד וילך ללמוד באוניברסיטה רגילה לא יהיה לי כסף להוצאות מחיה וגם אם יהיה לי מספיק כסף כמובן שלא יהיה לי מספיק לחשוב על חיים מסודרים יותר בשנות הלימודים. רפואה זה שבע שנים לו זה היה תואר קצר יותר אולי הייתי מסתדרת. לכן אני מודעת שאני צריכה לוותר על החלום להיות רופאה. אבל איך עושים את זה ? אני לא מצליחה וזה ממש מתסכל אותי. כל הזמן אני אומרת לעצמי תוצאי לך את זה מהראש אבל זה לא יוצא. אם למשהוא יש רעיון כיצד להפסיק לחלום על חלום שאני לא יכולה להגשים אודה לו מאוד. יעל

וחכמים . . . נסי לחפש או "לתלות" או "לזרוק" את הסיבות לחוסר האושר בסיבות האמיתיות את מספיק חכמה כדי לעשות את זה. .

נכון שזה אולי מגוחך שזה הצרות שלי. אבל למזלי זה כך זו הבעיה שלי.

רפואה היא משהו שבוער בעצמותיך יותר מאשר כסף. זה לתת מעצמך (באמת) ורק אחר כך להתפרנס מזה. זה הרצון הכן והאמיתי לגרום לאנשים חולים להבריא ולחזור לתפקד. זה לאהוב את האנושות, זה רצון אדיר לתת עוד ועוד מעצמך. כנראה שאצלך הקריירה, המעמד, התואר והכסף באים קודם. חבל, אבל באמת כדאי לך להתחיל לחלום על משהו אחר... ויפה שעה אחת קודם

יעל שלום אני בספק אם ההתלבטות המקצועית היא באמת העניין המרכזי שעל הפרק. את מחפשת משהו שימלא אותך וכמובן שהדבר הקל ביותר הוא למצוא את זה בחוץ, במקצוע, בעיסוק. את מספרת על עליה משמעותית במשקל ומודעת להשפעה הנפשית בהקשר לכך. אכן האוכל ממלא הרבה פעמים חללים פנימיים שאינם מסופקים. יש לך דברים שונים בחיים שחשובים לך, ביניהם גם יכולתך לפרנס את עצמך בכבוד. זה חשוב לא פחות מהתקדמות או סיפוק מקצועי. השאלה מה הרפואה מייצגת עבורך ועבור דימוייך העצמי, שכיום חסר. יתכן ששווה לברר את הדברים יותר לעומק. כשתביני מה חסר אולי תמצאי דרכים אחרות למלא אותו גם ללא המשאלה הבלתי מושגת של הרפואה, או לפחות זו שדורשת מחיר יקר מדי למימוש כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

יעל שלום אני חולקת על כל מה שנאמר לעיל. גם אני הייתי במצב דומה ואני מכירה עוד אנשים , משום מה מי שרוצה ללמוד רוואה ככ' וכל אחד מסיבותיו הוא ( וזה בטח לא בכדי לעזור לאנושות) ילך ללמוד בסוף או שישאר עם התסכול לכל חייו אז קבלי החלטה!!!

אני מסיכמה איתך ואני חושבת שהיטבת להגיד את מה שאני מרגישה. תודה!

לא לוותר על החלום!!!!

שלום לכלם אני זקוק לעזרה ולעצה בקשר לבני בן ה23 שיושב כל יום וכל היום בבית לבדו, משוטט באינטרנט או מביט בטלויזיה, ולמעט יציאה חפוזה למכללה בה הוא לומד, וממנה הוא חוזר מייד הביתה - הוא אינו יוצא כלל מהבית, אלא אם אני מצליח לגרור אותו איתי. המצב הזה מדאיג אותי מאד, למרות שבני טוען שאני סתם "מבלבל לו את המח", כי הוא נהנה ממצב זה, ואינו זקוק לחברים או ליציאות. לי זה מאד מפריע, אבל אולי אני טועה ומגזים? יש להדגיש כי הבחור גמר תיכון, עם בגרות לא רעה ושרות צבאי מלא, אך מעולם לא היו לו חברים. הוא תלותי (בי בעיקר) מאד. פסיבי לגמרי בכל דבר ועניין, אינו מגלה התעניינות בשום נושא בעולם, ולעתים קרובות ממש מדבר שטויות המתאימות לילד קטן, הן מבחינת הבעת דעות והן בקשר לחוסר ידע ואינפורמציה בנושאים הטרויאליים ביותר. מה עושים? עוזבים אותו לנפשו, או מנסים לקבל עזרה מקצועית (לי, אם לא לו...כי הוא לא ממש מוכן לזה, וטוען, כאמור, שאין לו בעיה). תודה מראש על כל עצה.

שלמה שלום יתכן שבנך יכול היה להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי, אך לפי תיאורך לא נראה שהוא מעוניין בכך. דאגתך מובנת, אבל למעט הבעת דאגה זו בפניו אינך יכול כנראה לעשות הרבה כעת. אם הוא אינו מביע מצוקה, יתכן שאכן טוב לו במצבו. מאחר ואתה אומר שהוא לומד במכללה, תפקד בתיכון ובצבא, הרי שיתכן שהוא מתבגר לאט ותצטרך לתת לו את מרחב הבחירה כיצד לנהל את חייו. אני מציע לך מצד אחד לבטא את דאגתך ולהציע שיתייעץ עם פסיכולוג, ומצד שני, כל עוד אין ברקע סכנה ממשית, לתת לו לקבוע את אורח חייו עם כל הקושי שבדבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אשמח לשמוע הגדרה מדויקת של מהו ניתוק רגשי על צורותיו השונות. למה הכוונה. עם דוגמאות וכו'.

לוחמת שלום זהו תיאור מאוד כללי להרבה דברים. אם תסבירי היכן שמעת את המונח ועל איזה רקע ניתן יהיה להתייחס לעניין עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום,אני וחבר שלי נפרדנו שנינו בני 23. נפרדנו בגלל שלי הייתה הרגשה שהוא תמיד מנסה לשנות אותי והוא לא מקבל אותי כמו שאני. זו הפעם השנייה שנפרדנו. בפעם הראשונה נפרדו על רקע ביקורתיות יתר מצידו שכוללת דרישות לא מציאותיות בנושא נקיון סדר ואסטתיקה. כשחזרנו הצלחתי להסביר לו שיש לו בעיה ושהדרישות שלו מוגזמות ושהוא צריך ללכת לטיפול ,הוא הסכים איתי אך לא הלך לטיפול כי לא היתה לו הכנסה,תמיד היתה לי הרגשה שעם כל זאת תמיד יהיו לו טענות ודרישות כלפי. עבר חודש וחצי ובזמן הזה רבנו המון בנושא חוסר ארגון מצדי,איחורים,בלאגן בחדר,חפפנות ושאננות שלי בכל דבר בחיים שלי שהכל על ה"זין "שלי. זה הרגיז אותו מאוד ולעיתים זה פגע בו מאוד,אז הוא ביקש שאני אבוא לקראתו ואשנה את זה בשביל שנינו,אני הסכמתי וכשהוא הגיע לביתי החדר היה מסודר,עדיין איחרתי בפגישות אך הבטחתי להשתדל לשנות את זה כדי שהוא לא יפגע מזה והסברתי לו שאני עושה זאת רק בשבילו כדי שלא יפגע מזה ושחפפנות מצדי לא מפריעה לי,זה הפריע לו מאוד והוא התעקש שזה יפריע לי שאני לא מסיימת דברים עד הסוף ותמיד אני מבקשת ממנו עזרה ברגע האחרון לסגור דברים,בזה הוא צדק ומאידך עדיין הפריעו לו דברים קטנים הקשורים באסטתיקה ובחיצוניות שהם מאוד מוגזמים.כמו לא להגיש לו צלחת מלוכלכת בקמח שטיגנתי בו גבינה בשבילו.(על זה רבנו יומיים) שלשום לקחתי אותו להופעת מחול ושם ראיתי חברים טובים שלי שמאוד אוהבים אותי ומקבלים אותי,אנשים מאוד אוהבים ,חמים עם הרבה חמלה וכל כך נהנתי לראות אותם והתרגשתי וסיפרתי לו המון על האנשים האלו כמה שאני אוהבת אותם והם אותי (הייתי רקדנית מחול ועזבתי). העניין מאוד הציק לו והוא אפילו קינא מאוד כל הערב והרגיש לטענתו כמו צעצוע. בהופעת מחול הרקדנים רקדו סיטואציות מהחיים על דינמיקות שונות של קשרים עם בני זוג/חברים ובהם הם לובשים דמות מסויימת שהם עם אנשים כשהדמות הזו גורמת לריחוק/דחייה ולעצב רב מאוד והרבה מועקה. בתחילת המופע הם מנקים אחד את השני ומסדרים אחד את השני ורוקדים עם פנים קפואות וקרות ושהם מתחילים להסיר את הדמות הם מעבירים את כל הכובד והכאב שלהם בריקוד ובסוף שהם אמיתיים לגמרי יש השלמה וקרבה בין הדמויות. המופע מאוד ריגש אותי והזדהתי עם כל הדמויות,עם הניקיון והסדר ,עם הדחייה,עם הפאסון של אחת הדמויות כשהיא נמצאת עם בן זוג ומנסה לסדר אותו מן גאוותנית כזו וכל פעם שהיא מנסה לסדר אותו הוא נשמט מידיה. הזדהתי עם ההלקאה העצמית של הדמויות שהם מסירים את הדמות מעליהם ,כל אחד מציג זאת בצורה שונה:אחת מקיאה,אחת דופקת את הראש בריצפה,השני בועט ואחריכן הם מעבירים מן הרגשה של הסרת עול מעליהם כאילו הם מרימים משהו כבד וזורקים אותו ובסוף השלמה. הרגשתי מועקה כבדה ונורא רציתי לבכות והתביישתי ובסוף המופע סיפרתי לחבר שלי את הרגשתי והעברתי לו גם את ההרגשה שאני לא כל כך מאמינה שהוא מקשיב לי כרגע אז הוא אמר לי שאם אני לא משתנה בשבילי והוא אינו מקבל אותי כך אז ניפרד והוא כבר לא יעשה לי כאב ראש. הוא גם טען שכל חבריי שם מעופפים פריקים וחסרי ביטחון ולא הבין מדוע אני כל כך מעריכה אותם,אני טענתי שהוא חסר בטחון הכי גדול כי הוא תמיד חשוב לו להראות שהכל בסדר. משום מה זה היה מין קשר שכל הטענות שלו חשובות ונתונות לדיון ושלי הן עוד סתם טענות,שהוא צודק תמיד והוא יודע מה טוב ושהכל צריך ללכת לפי דרכו ולפי אמות השיפוט שלו. וטענתי בפניו כי הייתי רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני ויראה את הדברים הטובים שבי שאנשים אחרים רואים ואוהבים והוא טען כי אינם קמים איתי בבוקר והולכים לישון איתי.ולכן לא אכפת להם כמה מי אני ואני לא מפריעה להם. השאלות שלי: האם הוא פרפקציוניסט? איך אפשר להגיע לגישור בזוגיות כזו? היינו חצי שנה ונתקלתי בקשיים ובהתערבות גם עם ההורים שלו: פעם אחת אימא שלו הציע לי לאכול אצלם והיו לי חמש דקות ללכת אז אמרתי לה שהורי לבד בבית והם רוצים שאני אוכל איתם ,התקשרתי לביתי והם כבר סיימו את ארוחת הצהריים,אכלתי אצלה ואני מאוד אוהבת את האוכל שלה ,בגלל שמיהרתי לקחתי את שאריות האוכל בנייר אלומיניום כי איני זורקת אוכל. לאחר שעה של מחשבות אמו שואלת אותו "אין לה אוכל בבית"? ואז הוא ענה לה שכנראה אני לא אוהבת לזרוק אוכל,לאחר יומיים רבנו והוא העלה את הנושא בזלוזול רב ושאל אם אין לי אוכל בבית וטען כי הוא סלד מהאמוק שהייתי באותו יום ומההתעקשות לאכול אצל אמו ולא לחכות להגיע לבית.וזה הגעיל אותו ,והוא יודע כי לא חסר לי כלום. הוא טען כי אינו צריך להגן עליי בפני אנשים ולהסביר מדוע אני מתנהגת כך. ושאני הייתי צריכה להסביר מדוע לקחתי את האוכל כי אנשים עלולים לחשוב כל מיני דברים שאני מוזרה,אני טענתי כי אני לא נמצאת במוח של אנשים וכי אין לי רצון להסביר את עצמי כל הזמן בגלל חוסר הטקט שלי ושאני לא חושבת לפני שאני עושה משהו,בשבילי זה כמו להיות רובוט ואין לי כל צורך להיות בשליטת יתר על מעשי,הייתי במקום הזה פעם וזה לקח ממני המון ואין לי רצון לחזור לשם. מה דעתך? תודה רבה.

היי נשמעת מאוד מורכבת מערכת היחסים שלכם, מורכבת מדיי לדעתי. מערכת יחסים טובה אמורה להוציא את הטוב מכל אחד, כל אחד מכם בא עם בעיות משלו עם עצמו ונדמה לי כקוראת מהצד וכמובן בעין לא מקצועית, שהאופי שלו מדליק אצלך נקודות רגישות ו"מבעיר "אותך וכך גם הפוך. האופי שלך מעורר אצלו בעירה בנקודות רגישות שלו. את נשמעת מאוד מודעת למה שקורה ביניכם, אבל לחשוב שאתם הולכים להצגה על מנת לבלות ובהצגה את כמעט בוכה מתוך הזדהות בסיטואציה הקשה שם, ואפילו לא יכולה לאפשר לעצמך לבכות לידו... שלא לדבר על כך שהוא לא מעריך בכלל את החברים שלך, האנשים שאת מאוד מאוד אוהבת. הוא מפגין זילזול רב כלפי הערכים שלך, בחרת לא לזרוק אוכל- הוא לוקח את העובדה הזו ומנסה לפגוע בך על ידי כך, את חסרת טאקט את מודה ואין לך בעיה עם זה, אבל מתברר שלו כן. אולי פסיכולוגים יגידו לך ללכת לטיפול זוגי. אני חושבת ששניכם ממש בסדר וזה מיותר, פשוט הערכים שלכם והשקפת עולמכם שונים מדיי, הוא פרפקציוניסט, ולא חשוב אם זה נובע מחוסר ביטחון או משהו אחר- זו עובדה, ואת לעומת זאת חפיפניקית, לוקחת דברים בצורה קלילה ופחות מחייבת וטוב לך ככה. אז למה להשתנות? חילופי הדברים ביניכם מעידים כי אתם מנסים להיות הפסיכולוגים האחד של השני. את טוענת שהוא חסר ביטחון וצריך ללכת לפסיכולוג, ואילו הוא מרגיש כאילו הוא צריך להעביר אותך "חינוך מחדש". אני חושבת שזה לא שווה את זה. כמו שאמרתי בתחילה, אתם לא מוציאים את הטוב האחד מהשני אלא בעיקר את הרע, את בכלל נשמעת מדוכאת על ידו אני הייתי אומרת שלום, מפיקה לקחים וממשיכה הלאה. בכל מקרה שיהיה בהצלחה. ביי טובי

להילי שלום, תברחי ממנו, ומהר! הוא בכלל לא רוצה אותך! יש לו בראש איזו דמות של בת זוג מאד מסוימת, מין חפץ סטרילי וכנוע, שרחוק מאד ממך. את תבלי את כל עיתותיך בניסיון לרצות אותו, ואף פעם לא תצליחי, כי לא אותך הוא מחפש! מניסיון שיש לי עם מקרים דומים - אני יכול להבטיח לך שבסוף הוא ישאר לבד, גם אם יצליח זמנית למצוא פריירית שתסכים לבטל את כל אישיותה בפניו, אבל גם היא תתעורר בסוף! בהצלחה!הילי כתב/ה: > > שלום,אני וחבר שלי נפרדנו שנינו בני 23. > נפרדנו בגלל שלי הייתה הרגשה שהוא תמיד מנסה לשנות אותי והוא לא > מקבל אותי כמו שאני. > זו הפעם השנייה שנפרדנו. > בפעם הראשונה נפרדו על רקע ביקורתיות יתר מצידו שכוללת דרישות לא > מציאותיות בנושא נקיון סדר ואסטתיקה. > כשחזרנו הצלחתי להסביר לו שיש לו בעיה ושהדרישות שלו מוגזמות > ושהוא צריך ללכת לטיפול ,הוא הסכים איתי אך לא הלך לטיפול כי לא > היתה לו הכנסה,תמיד היתה לי הרגשה שעם כל זאת תמיד יהיו לו טענות > ודרישות כלפי. > עבר חודש וחצי ובזמן הזה רבנו המון בנושא חוסר ארגון > מצדי,איחורים,בלאגן בחדר,חפפנות ושאננות שלי בכל דבר בחיים שלי > שהכל על ה"זין "שלי. > זה הרגיז אותו מאוד ולעיתים זה פגע בו מאוד,אז הוא ביקש שאני אבוא > לקראתו ואשנה את זה בשביל שנינו,אני הסכמתי וכשהוא הגיע לביתי > החדר היה מסודר,עדיין איחרתי בפגישות אך הבטחתי להשתדל לשנות את > זה כדי שהוא לא יפגע מזה והסברתי לו שאני עושה זאת רק בשבילו כדי > שלא יפגע מזה ושחפפנות מצדי לא מפריעה לי,זה הפריע לו מאוד והוא > התעקש שזה יפריע לי שאני לא מסיימת דברים עד הסוף ותמיד אני מבקשת > ממנו עזרה ברגע האחרון לסגור דברים,בזה הוא צדק ומאידך עדיין > הפריעו לו דברים קטנים הקשורים באסטתיקה ובחיצוניות שהם מאוד > מוגזמים.כמו לא להגיש לו צלחת מלוכלכת בקמח שטיגנתי בו גבינה > בשבילו.(על זה רבנו יומיים) > שלשום לקחתי אותו להופעת מחול ושם ראיתי חברים טובים שלי שמאוד > אוהבים אותי ומקבלים אותי,אנשים מאוד אוהבים ,חמים עם הרבה חמלה > וכל כך נהנתי לראות אותם והתרגשתי וסיפרתי לו המון על האנשים האלו > כמה שאני אוהבת אותם והם אותי (הייתי רקדנית מחול ועזבתי). > העניין מאוד הציק לו והוא אפילו קינא מאוד כל הערב והרגיש לטענתו > כמו צעצוע. > בהופעת מחול הרקדנים רקדו סיטואציות מהחיים על דינמיקות שונות של > קשרים עם בני זוג/חברים ובהם הם לובשים דמות מסויימת שהם עם אנשים > כשהדמות הזו גורמת לריחוק/דחייה ולעצב רב מאוד והרבה מועקה. > בתחילת המופע הם מנקים אחד את השני ומסדרים אחד את השני ורוקדים > עם פנים קפואות וקרות ושהם מתחילים להסיר את הדמות הם מעבירים את > כל הכובד והכאב שלהם בריקוד ובסוף שהם אמיתיים לגמרי יש השלמה > וקרבה בין הדמויות. > המופע מאוד ריגש אותי והזדהתי עם כל הדמויות,עם הניקיון והסדר ,עם > הדחייה,עם הפאסון של אחת הדמויות כשהיא נמצאת עם בן זוג ומנסה > לסדר אותו > מן גאוותנית כזו וכל פעם שהיא מנסה לסדר אותו הוא נשמט מידיה. > הזדהתי עם ההלקאה העצמית של הדמויות שהם מסירים את הדמות מעליהם > ,כל אחד מציג זאת בצורה שונה:אחת מקיאה,אחת דופקת את הראש > בריצפה,השני בועט ואחריכן הם מעבירים מן הרגשה של הסרת עול מעליהם > כאילו הם מרימים משהו כבד וזורקים אותו ובסוף השלמה. > הרגשתי מועקה כבדה ונורא רציתי לבכות והתביישתי ובסוף המופע > סיפרתי לחבר שלי את הרגשתי והעברתי לו גם את ההרגשה שאני לא כל כך > מאמינה שהוא מקשיב לי כרגע אז הוא אמר לי שאם אני לא משתנה בשבילי > והוא אינו מקבל אותי כך אז ניפרד והוא כבר לא יעשה לי כאב ראש. > הוא גם טען שכל חבריי שם מעופפים פריקים וחסרי ביטחון ולא הבין > מדוע אני כל כך מעריכה אותם,אני טענתי שהוא חסר בטחון הכי גדול כי > הוא תמיד חשוב לו להראות שהכל בסדר. > משום מה זה היה מין קשר שכל הטענות שלו חשובות ונתונות לדיון ושלי > הן עוד סתם טענות,שהוא צודק תמיד והוא יודע מה טוב ושהכל צריך > ללכת לפי דרכו ולפי אמות השיפוט שלו. > וטענתי בפניו כי הייתי רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני ויראה את > הדברים הטובים שבי שאנשים אחרים רואים ואוהבים והוא טען כי אינם > קמים איתי בבוקר והולכים לישון איתי.ולכן לא אכפת להם כמה מי אני > ואני לא מפריעה להם. > השאלות שלי: > האם הוא פרפקציוניסט? > איך אפשר להגיע לגישור בזוגיות כזו? > היינו חצי שנה ונתקלתי בקשיים ובהתערבות גם עם ההורים שלו: > פעם אחת אימא שלו הציע לי לאכול אצלם והיו לי חמש דקות ללכת אז > אמרתי לה שהורי לבד בבית והם רוצים שאני אוכל איתם ,התקשרתי לביתי > והם כבר סיימו את ארוחת הצהריים,אכלתי אצלה ואני מאוד אוהבת את > האוכל שלה ,בגלל שמיהרתי לקחתי את שאריות האוכל בנייר אלומיניום > כי איני זורקת אוכל. > לאחר שעה של מחשבות אמו שואלת אותו "אין לה אוכל בבית"? > ואז הוא ענה לה שכנראה אני לא אוהבת לזרוק אוכל,לאחר יומיים רבנו > והוא העלה את הנושא בזלוזול רב ושאל אם אין לי אוכל בבית וטען כי > הוא סלד מהאמוק שהייתי באותו יום ומההתעקשות לאכול אצל אמו ולא > לחכות להגיע לבית.וזה הגעיל אותו ,והוא יודע כי לא חסר לי כלום. > הוא טען כי אינו צריך להגן עליי בפני אנשים ולהסביר מדוע אני > מתנהגת כך. > ושאני הייתי צריכה להסביר מדוע לקחתי את האוכל כי אנשים עלולים > לחשוב כל מיני דברים שאני מוזרה,אני טענתי כי אני לא נמצאת במוח > של אנשים וכי אין לי רצון להסביר את עצמי כל הזמן בגלל חוסר הטקט > שלי ושאני לא חושבת לפני שאני עושה משהו,בשבילי זה כמו להיות > רובוט ואין לי כל צורך להיות בשליטת יתר על מעשי,הייתי במקום הזה > פעם וזה לקח ממני המון ואין לי רצון לחזור לשם. > מה דעתך? > תודה רבה.

הילי שלום למרות שאת כותבת שהוא נוטה לפרפקציוניזם ואת לחפיפניקיות יש לי הרגשה שאת לא פחות פרפקציוניסטית ממנו, בדרכך שלך, וכששתי נטיות כאלה מתנגשות אחת בשניה יש רעש חזק. בכל התיאור המקיף שכתבת לא ראיתי התייחסות של ממש לשאלה הפשוטה האם את אוהבת אותו, האם את יכולה לדמיין אתכם נישאים זה לזה, מגדלים משפחה, חיים זה לצד זה. השאלה המרכזית אינה האם נטיותיכם יכולות לדור זו עם זו, אלא האם את רוצה אותו, כפי שהוא. יתכן ששיחות ביניכם או שיחות עם פסיכולוג ישנו דפוסים מסוימים, אבל את בסיס העניין, את מי שאתם, שום דבר לא ישנה. אם את אוהבת אותו באמת ורוצה בו, שווה להשקיע את המאמץ ולהתגבר על הפגיעות שבדרך. זו השאלה המרכזית לדעתי, וכדאי לחשוב מדוע היא נשמטה מהטקסט הנ"ל. לא נראה לי שזה מקרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

הילי הי רציתי לומר לך את דעתי שהבחור אידיוט ותחשבי אם עכשיו הוא עושה לך כול כך הרבה צרות מה יהיה אח"כ , את נשמעת בחורה מאוד מקסימה , לדעתי כדי לך להשקיע את האנרגיות הטובות שלך אצל מישהו שמעריך זאת בהצלחה

הילי הי, אני מאמצת בשתי ידיים את מה שאורית אמרה לך. ויפה שעה אחת קודם. פשוט תעיפי אותו לכל הרוחות. את נשמה חופשיה ולאף בן אדם אין את הזכות להגביל לך את החופש. הילה

שלום, אני נערה בת 14. לפני כמה ימים אני וילד אחד והכיתה שלי רבנו. במהלך הריב אז הוא קילל אותי ואמר לי משהו על האף שלי שהוא עקום לא התייחסתי אליו אבל זה מאוד פגע בי למרות שאפשר לתקן אף בניתוח פלסטי אבל עדיין יש בערך עוד איזה 5 שנים (נראה לי ) עד שאני יוכל לעשות ניתוח פלסטי , קיללתי אותו חזרה אבל מתי שחזרתי הביתהה התחלתי לבכות זה מאוד פגע בי וכאילו אני מרגישה בור קטן בתוך הלב שכאילו עוד לא נסגר... הילד הזה לא שווה את הבכי שבכיתי כי הוא לא מישהו שחשוב לי שבגללו אני אבכה אבל עדיין למרות שהוא לא מישהו שחשוב לי הוא פגע בי מאוד מאוד...... האם תוכל לעזור לי לסגור את הבור הרגיש שנפתח??? תודה לך...

שירה שלום הבור שנפתח קשור לכאורה לאותו ילד ולאף שלך, אבל הם רק משהו חיצוני שמרמז על הדבר הפנימי שבאמת פגוע. הילד לא יצר את הפגיעה אלא נגע במקום כואב שהוא שלך. אין טעם לתקן את האף או לריב עם אותו ילד, אלא להבין מה כל כך הכאיב במגע הזה. את הריפוי תוכלי רק את לעשות אם באמת תהיי מודעת לעצמך. אפשר סתם לכסות את הבור, אבל אז כל ילד טפשי עלול להסיר את הכיסוי ולהכאיב לך שוב. אפשר אולי לרפא את הבור ולמלא אותו, ואז שום דבר מבחוץ לא יוכל לפגוע בך כך. זה דורש תהליך כלשהו תצטרכי לעשות עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 16, שוב, מאוד בוקרת לגילי, ויש לי בעיות תיקשורתיות חמורות עם אמא... (ההורים גרושים) עד לרמה שלעיתים אני שוקלת לעבור לגור עם אבא שלי... אני לא יודעת מה לעשות כדי שאמא תבין אותי גם, או לפחות תקשיב לי... שלפחות תראה איזשהו ניסיון להבין, או רק להקשיב אפילו, אבל היא לא... יש לה גם איזושהי נטיה נוראית לשכוח דברים שאני מבקשת ממנה, אני לא אומרת שהיא עושה את זה בכוונה, אני באמת לא חושבת ככה, אבל היא מאשרת לי שהיא תביא לי דבר מסוים או משהו כזה, וזה יכול להגיע למצב שזה נגרר חצי שנה... אילו רק הייתה אומרת לי שזה הולך לקחת כ"כ הרבה, או אומרת שהיא לא רוצה לעשות זאת כלל, אך היא הסכימה, משכה אותי באף! ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה אך ללא הועיל... הייתי גם בטיפול פסיכולוגי במשך זמן ממושך מאוד, אך גם ללא הועיל.. איך אגרום לה להבין אותי...

בלה שלום את כותבת שכבר ניסית לדבר איתה והיית אף בטיפול פסיכולוגי ממושך וכלום לא עזר. יתכן שהפתרון הוא דווקא לנסות פחות לכעוס על אמא ולקבל אותה עם המגרעות והמגבלות שלה. אני לא מכיר אותך ואת אמך, אבל יתכן שהיא מוטרדת מכל מיני דברים. ברור לי שאת רוצה וגם זכאית להיות במקום ראשון ולקבל את מלוא תשומת הלב, אבל יתכן שהיא לא מסוגלת להעניק לך היום כל זאת. את האפשרות להיות גם עם אבא לא צריך לפסול בכל מקרה, בגילך אין מניעה לחיות חלק מהזמן עם הורה אחד וחלק עם הורה שני, בתלוי כמובן בתנאים בהם חיים שני ההורים והמרחק בין מקום מגוריהם. בקיצור, יתכן שאם תתרכזי בעצמך ובחייך ותצליחי להפחית ציפיות מאמך, משהו יהיה לך יותר קל בקשר איתה. מובן לי שזה מורכב וקשה לוותר על מה שנראה לך כל כך טבעי ובסיסי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש אנשים שאומרים לי שאני חולת נפש מה להגיד להם?

שלום ראשית המונח "חולה נפש" אינו מונח מקצועי אלא מעין כינוי פופולרי. הנפש לא יכולה להיות חולה או בריאה. מה היית רוצה להגיד להם? מה את חושבת על זה? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי שרון ויש לי שאלה לגבי אחותי : במשך כחצי שנה היא סבלה מדכאון לא דיברה כמעט ,לא צחקה לא עבדה בקיצור איבדה כל רצון לחיות. עכשיו היא יצאה מהדכאון (ביום אחד) והיא ממש בהיי. חסרת מנוחה ושקט ,מסתובבת ממקום למקום ,כל הזמן צריכה פעילות ,צריכה להיות עסוקה כל הזמן ,לא מוכנה להקשיב לאף אחד .בטוחה שהיא יודעת הכל ,צוחקת בטירוף מכל דבר קטן ומתעצבנת מהר אם לא מבינים אותה. אני מאוד מודאגת מהמצב והתחלתי לחשוב שאולי זה מאניה דיפרסיה.. אשמח לתשובה תודה שרון

שרון שלום 1. מאין לך שאחותך היתה בדיכאון ? יש לך מושג מהו דיכאון וסממניו ? 2. חשוב יותר : האם איש מקצוע איבחן שאחותך סובלת מדיכאון ? 3. כאשר אומרים מאניה דיפרסיה דעי לך שמושג חד ערכי שנקרא מאניה דיפרסיה לא קיים כמו שהמושג כלב הוא לא מושג חד ערכי. יש כלב שעשועים ,יש כלב נחיה לעוורים,יש כלב רחוב וכו וכו יש כאלה שסובלים ממאניה ויאושפזו במחלקה סגורה ויש מאובחנים במאניה דיפרסיה שבכלל את לא יכולה להגיד שהם חולים. אם תרצי שאפרט לך על הסוגים אפרט אבל במקרה מי שרשאי לאבחן יקבע אם אחותך דו קוטבית או לא שאול

ש שלום אני מציע שתפנו לייעוץ מקצועי פסיכיאטרי, זו לא שאלה תיאורטית אלא נושא שצריך לבדוק בצורה רצינית ומקצועית. במידה ואחותך היתה בדיכאון קליני אני מתאר לעצמי שהיתה גם בטיפול כלשהו, לכן כדאי להתייעץ עם הגורם המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן ברצוני להעלות על הכתב את בעייתי המלווה אותי מזה 3 שנים ואין לי מושג עוד כמה שנים אצטרך להתמודד איתה , לעיתים יש לי הרושם שרק יד האלוהים היא זו שתציל אותי מהייסורים הנפשיים שאני עוברת. אנסה לתמצת: אני בת 32 גרושה ואם לשתי בנות מקסימות בנות 9 ו=6. עובדת בעבודה די מכובדת ומכניסה ,נראית טוב מאוד,ואדם מאוד שליו ושקול למראית עיין. לאחר גירושים מאדם מקסים שאותו פשוט לא אהבתי,היו לי כמה מערכות יחסים קצרות ולא משמעותיות ,עד שהכרתי את "העונש" - כך אני מכנה אותו. ה"עונש"הוא גבר בן 48 שלפני 3.5 שנים הכרתי במקום עבודתי.- הוא היה נשוי ואב לארבעה ילדים,מנהל בכיר בחברה מאוד מוכרת,שלא חי טוב עם אשתו ואם ילדיו. לאחר שני חודשי הכרות הוא עזב את הביית בשבילי - יש לציין שמעולם לא תכננתי להתאהב באדם נשוי (התנגדתי רבות לצאת איתו עד שנפלתי ברשתו). במשך 8 החודשים הראשונים לערך -גיליתי אדם מקסים והודיתי לאל שפגשתי בו. ראיתי בו חבר ,אב ,אדם תומך רגשית,כשהוא רצה - גם כלכלית ,אם כי הסתדרתי גם בלעדיו. בילינו במסעדות ,טיילנו בעולם,הכרתי לו את בנותיי,והחיים נראו פשוט נפלאים,הסקס ביננו היה נפלא,ואין ספק שלנדבך זה גם כו יש השפעה. לאחר שנה לערך - הוא פוטר ממקום עבודתו- אנשים שעבדו איתו ושהכירו אותי אמרו תמיד שיש לו בעייה ביחסי אנוש - הוא זרק פלאפונים ברגעי זעם,לא עמד בהבטחות כמנהל, היה טיפוס מאוד עצבני - וכפי שהבנתי - זו היתה בין היתר גם הסיבה לפיטוריו. מאז ועד היום ,הוא פשוט מתעלל בי נפשית וגם זכיתי לקבל את נחת זרועו (הנושא נמצא בטיפול משפטי). אני עדיין אוהבת את אותו אדם שהכרתי,אם כי עכשיו הוא ממש לא אותו אדם - הוא התגלה כטיפוס קמצן מאין כמוהו ,כבר שלוש שנים שאני לא יוצאת לבלות בטענה שאין לו כסף,הוא לא משתף אותי בשום דבר מתוכניותיו,הוא פוגע בי ,מעליב אותי ,מקניט אותי עוזב אותי כל פעם מחדש בטענה שהוא כבר לא אוהב אותי,אבל לאחר תחנונים רבים מצידי ושיחות טלפון בלתי פוסקות אני מצליחה להחזיר אותו אליי ואז הכל טוב לעוד שבוע שבועיים וחוזר חלילה,,,,, הוא כל הזמן טוען שהוא לא מאמין לנשים - אין לי ספק שהוא מאוד פגוע מאשתו שאותה מאוד אהב ,אולם היא הפנתה לו עורף בשנים האחרונות ואת כל התסכול הזה אני צריכה לסבול. הוא לא עוזר לי בכלום - הוא רק דורש שאני אעזור לו -ואלו הפעמים היחידות שבהן שיחות הטלפון באות מצדו,בפעם האחרונה שסירבתי לתת לו צ'קים כדי לפרוע חוב שהוא (זה היה לפני שבועיים )הוא פשוט ניתק אתי את הקשר ואמר שאם אני כחברתו לא מסוגלת לעזור לו בשעת צרה ,מה יהיה כשיקרה לו משהו גרוע יותר. אני לא טיפשה ולא אתן לו לסבך אותי -גם לא במשחקי מצפון ,בכל הפעמים הקודמות שלוויתי לו כספים הוא לא החזיר ותמיד הזכיר לי הלוואה שהוא נתן לי בתחילת הדרך הלוואה שכבר מזמן כוסתה בריבית דריבית מצידי. הפכתי להיות אדם דכאוני ,בכל פעם מחדש כשהוא עוזב אותי אני נתקפת במין התכווצויות חזקות בחזה - חווה התקפי חרדה,לא מסוגלת לראות את החיים שלי בלעדיו - אנשים מסביבי רואים את סבלי ,ולא מסוגלים להבין - כפי שגם אני לא ,איך אדם כל כך בר דעת כמוני ,מתנהג כמו ילדה תלותית בת 4 לפחות , איך אני לא מסוגלת להתנתק מהרוע הזה ? יש לציין שניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ללא הועיל ,ניסיתי להפגש עם אחרים -גם ללא הועיל . אנא עזרו לי תודה

מיטל שלום "עונש" הוא פעולה חיצונית שננקטת בד"כ בשם החברה או הסביבה כתגובה להתנהגות לקויה של אחד מחבריה. מאחר ואת מכנה את בן זוגך הנוכחי "עונש", ולא למשל "פגע רע" או כינוי אחר, יש בזה רמיזה מסויימת לאמונך הפנימית ואולי הלא מודעת שזה מגיע לך. למשל, אולי בגלל שעזבת בן זוג מקסים ושלא אהבת אותו? יש בוודאי עוד סיבות רבות שאת עשויה למנות. עכשיו נוסיף משהו להגדרת העונש. זוהי פעולת תגמול שיש לה התחלה מוגדרת וגם סוף. אפילו מאסר עולם קצוב בד"כ למספר מוגבל של שנים. השאלה האם מיצית את העונש המגיע לך ואת יכולה לצאת לחופשי, או שאת אמורה לסבול עוד קצת על כל חטאיך. במידה ואת סבורה שמגיע לך חנינה, תודיעי לאותו עונש נכבד שסיימת את יחסיך איתו, והתחילו לחיות את חייך. במידה ואת סבורה שעוד לא מיצית את מנת התרעלה, המשיכי לסבול עוד קצת, ואז בבוא הזמן, צאי לחופשי. אין לי דרך אחרת להסביר מדוע למרות הבנה, חברים וטיפולים את נשארת במצב זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך אני חושבת שיש לך בעיה להתנתק ממנו כי את אוהבת את האדם שהכרת בהתחלה אז מתוקה כולם חמודים ומתוקים ותומכים הבתחלה אבל החוכמה היא לא ההתחלה אלא המשך החיים קראת לרגע מה שכתבת ? את במצוקה הבן אדם מאמלל אותך זה לא פשוט להתנתק אבל את חייבת לעשות זאת עכשיו . אל תשכחי שלא רק את בתמונה מעורבים פה ילדים שלטענתך את מאוד אוהבת אז אם לא בשבילך אז בשבילם , תשאבי מבנותיך את הכוחות לעזוב, למה אח"כ הקשר הזה לא יפגע בך אלא גם בבנותיך ואני בטוחה שאת לא רוצה בזה . המון בהצלחה וכול טוב

ד"ר שלום בעיתי היא כזאת אני בחורה בת 22 ויש לי חבר 3 וחצי שנים אנו חיים יחד כשנתיים וחצי מבלים הרבה יחד והוא בחור נהדר הבעיה היא שאני נורא מקנא שהוא בקרבת נשים ,ז"א אני נורא פראנואידית ולא סומכת עליו לעולם אפילו שיחס זה איננו הוגן כלפיו כי חברי מעולם לא בגד בי כידוע לי ואין לו קשרים אם ידידות קבועות פשוט אם לדוגמא הוא עובד במשרד שגם חברתי עובדת בו אני ישר חושדת שקורא ביניהם משהו. הבעיה היא שקשה לי לסמוך עליו , משום שאבי שהייתי קשורה עליו רבות ניהל במשך 5 שנים רומן עם אחת שעבדה איתו ובעקבותיה הוא עזב את הבית הדבר הזה שבר אותי ואת כול בני ביתי ומאז קשה לי לנהל חיים נורמלים אני לא סומכת כמעט אל איש מרגישה הרבה פעמים שאנשים משקרים לי בעקבות המקרה עברתי לגור אם חברי ופיתחתי עליו תלות , זה בוודאי נשמע נורא חולני וזה באמת כך אני מרגישה כמו משוגעת הקנאה אוכלת אותי , ניסיתי לטפל בעצמי הלכתי לפסיכולג במשך כמעט שנה והרגשתי שחוץ מזה שנגמר לי הכסף מהטיפולים האלה אלה הם לא עזרו לי כלל. הדבר המוזר ביותר בהתנהגותי היא שבגלל שאני כולן כך פוחדת שהוא יבגוד בי אני בעצמי בגדתי בו מס' פעמים בעבר. מה לעשות נא עזור לי?

אורית שלום את מתארת מחשבות והתנהגות אובססיבית סביב נושא בגידה. התנהגות כזו היא ביטוי לחרדה ובהחלט יכולה להיות קשורה לעברך האישי, ואולי לא רק לרומן של אביך. מאחר והעניין אינו קשור לבן זוגך, לפחות לא באופן ישיר, אלא לעולמך הפנימי מובן שאת השינוי כדאי להתחיל מבפנים. אינני יודע מדוע טיפול של שנה לא עזר, אולי הקשר הטיפולי שהיה לך, לא היה מתאים. אני חושב שכדאי לך בכל זאת לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי כדי לברר את הדברים לעומק עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה שענית

אני בת 16, מאוד בוגרת לגילי אך נוטה לאבד שליטה במצבים של כעס ואח"כ להתחרט עליהם... השאלה שלי היא בעצם איך אני יכולה לשלוט על עצמי ולא להגיע למצבים בהם אני עושה דברים שאחר כך אני נוטה להתחרט עליהם?

בלה שלום מצבי אובדן שליטה הם מצבים של מצוקה. הם בסך הכל הביטוי החיצוני לחוויה הפנימית שעוברת עליך. אין טעם לנסות ולהשתלט רק על מצבי ההתפרצות כי זה כמו להוריד חום ולא לטפל במחלה שגורמת לחום. את צריכה לנסות ולהבין מה הגורמים שמביאים אותך להרגיש מבפנים כל כך חלשה ופגיעה, עד כדי כך שאת תוקפת בעוצמה רבה. אם תהיי מודעת לגורמים אלו, ותטפלי בהם, עוצמת ההתפרצויות יפחתו מאליהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 9.5 תולשת שערות מהעורף כלפי מעלה מספר חודשים. בשיחות איתה העלתה מספר נושאים המטרידים אותה כמו המלחמה הקרבה וזריקת האטרופין (דקירה!) מוטרדת ממקרה גרושים במשפחות של חברותיה לכיתה האם יש צורך בטפול פסיכולוגי ? או לחכות שבעיה זו תפתר מאליה? בתודה מראש אמא מודאגת

לאם המודאגת שלום תלישת שיער (טריכוטילומניה) היא סוג של הפרעה כפייתית ועלולה להיות עקשנית למדי. הבסיס הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. ההחלטה האם צריך לטפל בזה באופן מקצועי תלויה בשכיחות הופעת הבעיה והאם יש בעיות נוספות ברקע. אתן לך קצת רקע על הטיפולים במידה ויש צורך בפניה. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. אני מכיר מקרים שניתן טיפול תרופתי גם לילדים, צריך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. היכולת להפסיק לתלוש תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול. אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שנדמה, אבל בגלל הבושה שבעניין אין עליה דיווח רב. אני מציע לשוחח עם הילדה ולפנות איתה לייעוץ מקצועי. התופעה אינה עוברת מאליה רק כי אומרים לילד להפסיק ובהחלט יתכן שנדרשת התערבות מקצועית. הטיפול כעת עשוי להיות יעיל. השארת המצב כפי שהוא עלולה להפוך לבעיה כרונית לשנים רבות. המחקרים מראים שבגיל הילדות הטיפול הרבה יותר קל ומהיר מאשר אצל מבוגרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב ! אני בת 33 וסובלת מזה מספר שנים מנדוני שינה, לילות לבנים, יקיצה מוקדמת, כפי הנראה על רקע ריגשי/מתחים, מלבד טיפול פסיכולוגי (שהתחלתי בימים אלו) האם אתה חושב שטיפול בהיפנוזה יכול להועיל ???? אשמח לתשובתך. איריס

איריס שלום טיפול בהיפנוזה יכול לעזור, אני מצרף קישור למאמר בנושא היפנוזה. עם זאת, מאחר ופנית כעת לטיפול פסיכולוגי אני מציע לא לפתוח טיפול נוסף במקביל אלא לתת למטפל הנוכחי זמן לומר את דברו, ובמידה ויהיה סבור שיש מקום גם לשילוב היפנוזה, לעשות זאת בהמשך. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לפי דעתי אין כזה דבר אושר או הנאה בחיים. אלא רק הקלות מפחדים וחרדות. נגיד שמתאהבים - זה הקלה מבדידות. שנולד בן זה הקלה גם כן מבדידות וכן מהמשך הזרע ונתינת משמעות לחיים. שמקבלים מכונית חדשה - זה הקלה כי יהיה ניתן לעשות איתה דברים כפיים לדוגמא שישמשו הקלה משעמום נגיד. אני צודק?

ליאור שלום התשובות הן לא בהכרח שחור - או, או. בהחלט יתכן, גם וגם. אני מתאר לעצמי שזה גם מצב אישי. בזמנים מסוימים יש אושר ואפשר לחוות אותו. במצבים אחרים אפשר רק לחוש את ההקלה מהמצוקה. השאלה כנראה מאיזה מקום אתה חושב על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בניגוד לתדמית של המילה "מאניה דיפרסיה" המהלכת אימים הרי יש מספר סוגים של הפרעות דו קוטביות ולא כולן מחלות למרות שלכולן יש סימוכין ב DSM. במקרה של היפומאניה יש מאפיינים של מצב רוח מרומם עלייה באנרגיה יצריות מוגברת . האפיזודה נמשכת בין יום ל 4 ימים ולא פוגעת בתפקוד היום יומי. אני חיב להודות שאני מעולם לא יודע לזהות את עצמי במצב של היפומאניה. מה עלי לדעת מלבד הדברים הבאים 1. איסור מוחלט לשימושים בחומרים אסור כמו גראס. 2.להבין שמצב רוח מרומם הוא לא טיבעי וצריך ללמוד "לנחות" 3.מעקב תרופתי אם יש הצדקה לכך ואת הדבר הזה קובע פסיכיאטר מומחה תודה שאול

שאול שלום אבחנות פסיכיאטריות מכלילות מטבע הדברים אנשים רבים ותחושות רבות תחת אותה קטגוריה. כדי להפוך את האבחנה הכללית למשהו אישי ופרקטי יש צורך להגיע להיכרות אישית ולחבר בין הנטייה והאישיות הפרטית לאבחנה. לכן אני מציע שמעבר לכללים הנכונים שקבעת תדבר על הנושאים הללו עם הגורם המטפל כדי להיות בטוח שאכן אתה נוהג בדרך שמתאימה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן שלום. שאלתי לא קשורה בענייני פסיכולוגיה אלא למבנה האתר. מדוע כאשר אני לוחצת על "השב להודעה זו" וכותבת תגובה למישהו ואח"כ לוחצת על "שלח"- אינני רואה באתר את ההודעה ששלחתי למרות שנראה כי היא נשלחה? איך בודקים היכן נמצא תוכן הדברים ששלחתי?

מילולי שלום לעיתים ההודעה קופצת למקום אחר. הדרך בטוחה ביותר היא להיכנס מחדש לפורום ואז בד"כ רואים את סדר ההודעות המקורי. כמו כן יש מנוע חיפוש כמה שורות מעל תיבת ההודעה שם תוכלי להקליד את שמך וההודעה בוודאי תופיע שם. בברכה ד"ר אורן קפלן