פורום פסיכולוגיה קלינית

שאלה לד"ר קפלן - אבי שבן 70 ועבר ניתוח לב פתוח לפני כ-10 שנים. מאז הניתוח הוא חש רעידות בכל חלקי גופו שהלכו ונתחזקו עם השנים. הוא כבר ביקר אצל נוירולוגים, שטענו כי אין זו בעיה נוירולוגית אלא נפשית, וכן אצל פסיכולוגים, שהוא לא שיתף עימם פעולה. הוא אף היה אצל פסיכיאטר שנתן לו כדורים להרגעה אך אלו רק הזיקו. הוא עצבני מאוד וטוען כי אינו מסוגל להיות מרוכז. אחד הקרדיולוגים שאבי ביקר אצלו בעבר טען כי יתכן ובשעת הניתוח (לב פתוח) נפגע אחד העצבים בגופו. עליי לציין כי אבי גם ניסה אקופונקטורה וסוגי רפואה לא קונבנציונלית אחרים, אך כל אלה לא הועילו לו. אבי מיואש לחלוטין ומצב רוחו הירוד משפיע גם על שאר בני המשפחה. שאלתי היא - האם זו אכן בעיה נפשית? ואם כן - כיצד ניתן לטפל בה?

יעל שלום ראשית צריך לוודא שאכן אין מדובר בבעיה פיזיולוגית. לפי מה שאת מתארת אכן שללתם בעיה כזו, וגם אם קיימת, היא בגדר השערה שלא מקדמת במשהו את מצבו, מאחר ואינה מציעה שיטת טיפול. מכאן שכנראה נותרתם על הכיוון הפסיכולוגי. השאלה העיקרית היא מידת שיתוף הפעולה של אביך. הוא בן 70 וזה גיל שקשה לשנות דעות והרגלים, ואפשר להבין את התנגדותו לטיפול פסיכולוגי, אם כי זה פועל כמובן רק לרעתו. אני מציע לפנות לרופא פסיכיאטר המומחה בגיל המבוגר ולשאול בעצתו. יש גם רופאים מומחים לגיל המבוגר שאינם פסיכיאטרים. אני לא חושב שכדורי הרגעה הם הכיוון המתאים אבל אולי יש טיפול תרופתי אחר שעשוי לעזור לו, אולי תרופות נוגדות חרדה ודיכאון שעשויות לעזור לעיתים במצבים כאלה. בכל מקרה, ההחלטה והייעוץ צריכים להיות רפואיים, ואולי תמצאי פורומים רלוונטיים גם באינטרנט. אפשרות נוספת להתייעץ עם ארגון אש"ל שעוסק בייעוץ למשפחות וקשישים, יש להם מוקד מידע וכן עמותות מקומיות למען הקשיש אליהם אפשר לפנות http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 37, ללא קשרים חברתיים רבים, בודדה מאוד, סיימתי לימודים לתואר ראשון באוניברסיטה ואני עובדת בעבודה לא מספקת, משתכרת משכורת הקרובה לשכר המינימום, וגם בה חרב הפיטורין מאיימת מדי שנה, מעולם לא היתה לי מערכת יחסים זוגית, למעט קשרים קצרצרים לצורכי מין (בהם, גם אחד עם גבר נשוי) כך שהתחזית לא נראית לי אופטימית כל כך לגבי העתיד המקצועי והזוגי שלי. אם לומר את האמת, די ברור לי שלא תהיה לי משפחה משלי, על ילדים ויתרתי ואני מתחילה לותר גם על החלום לחיות עם מישהו באינטימיות. בקיצור, הקשיים שלי הם רבים ובכל התחומים. מגיל 33 ניסיתי שלוש מסגרות של טיפול פסיכולוגי, שתיים שנמשכו 9 חודשים ואחת שנמשכת מזה שנה וחצי אצל פסיכיאטר מאוד חביב, ומשלבת טיפול פסיכותראפי עם תרופות, שכן ברור שלמצב כמו שלי ילוו חרדות ודכאון, כדי להפוך את הקיום לעוד יותר אטרקטיבי. מצטערת, זו סתם הציניות שלי. בכל מקרה, קראתי את המאמר הקצר בנושא הטיפול הדינאמי וברור לי שזה הטיפול שלו אני זקוקה, ונדמה לי גם שזה הטיפול שהאדון פסיכיאטר מנסה להעניק לי ברוב טובו, אלא שמבחינתי, לא חלה שום תזוזה, אין שום שינוי בתחושה הפנימית, אין צמיחה של העצמי, אני מרגישה כל הזמן ריקנות, שום דבר אינו מלהיב אותי, אני מלאה תחושות זעם ואין אונים, תסכול וייאוש מתמשכים, לא מצליחה למצוא מטרה לחיי אם ממילא נדחקתי לשולי החיים, אם בגלל הדרך שבה גודלתי ואם בגלל השקפת העולם שלי. אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם לעזוב גם הפעם את הטיפול שכן, אולי, בגילי, כבר אין טעם, ואולי, בכלל, קצרה ידה של הפסיכולוגיה מלהושיע? אני לא מתכוונת לנסות מטפל או מטפלת נוספים שכן עייפתי. בשלב מסויים אמר לי הפסיכיאטר שייתכן והוא מעניק לי "מעט מדי מאוחר מדי" - אולי באמת אין טעם להמשיך. אשמח לקרוא את חוות דעתך תודה - אמה

גם אני בת 37. ממה שכתבת יש הרגשה כאילו את מחפשת את הפתרון איפה שהוא בחוץ, זו טעות! הפתרון הוא בפנים, בתוך עצמך. השינוי יתחיל אם תשני את תפישת העולם שלך. תהיי אקטיבית ותעשי מעשים לשיפור איכות החיים. חשבת למשל- לחפש עבודה אחרת? המשך לימודים לתואר שני? (כן, גם בגילך) התנדבות? משהו שימלא את חייך בתוכן. אל תצפי מהפסיכיאטר שיתן לך תשובות. הפתרון בראש ובראשונה יבוא מתוך עצמך. מקווה שעזרתי ולו במעט. מיכל

אמה, פנייתך נוגעת ללב מפליא כמה אנשים סובלים מבדידות ומחוסר משמעות אל תוותרי - בין העננים יש בשמיים גם קרני אור - לא תמיד הן נראות מייד, ונכון, צריך להתאמץ כדי למצוא - חשבי על רגעים בחייך בהם היית שמחה יותר, מה יכול לגרום לך אושר? קשר זוגי? חברות משמעותית? עשייה מעניינת? תרומה לחברה? התנדבות? ספורט? אמנות? מוסיקה? תרבות? תעשי מה שכייף לך, פעילויות, חוגים, טיולים. המון אנשים מרגישים כמוך ושומרים את העניין לחדרי הטיפולים קיימים באינטרנט פורומים שונים ואתרים בהם תוכלי ליצור קשר עם אנשים המרגישים תחושות הדומות לשלך. תופתעי כמה "הבדידות ביחד" מקלה. בינתיים, אל תוותרי על מה שיש לך - מסגרת, עבודה, השכלה - את עוד צעירה, נסי להפיק את המיטב מחייך, הטיפול יסייע, יהווה מסגרת תמיכה - אך לא תחליף למאמצים מצידך למצוא משמעות. בהצלחה!

אמה שלום אני מבין שאת נמצאת כעת בשלב של ייאוש, יש בו משהו בייאוש שגורם גם לתופעות מעגליות שמגשימות את מקור הייאוש. הטיפול הדינמי הוא תהליך ארוך ונחוצה סבלנות. אני לא חושב שכאן בכמה שורות אוכל באמת לתת פיתרון או עצה מבריקה שהמטפלים שלך שמכירים אותך באמת באופן אישי לא נתנו. סיום הודעתך על כך שיתכן שהטיפול נותן מעט מדי ומאוחר מדי מעלה שאלות, גם אם תגיעי למסקנה שאין טעם להמשיך, יש בהחלט מקום לפנות לטיפול אחר וכן להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

חברות יקרות! אני בת 35 רווקה ואני לא מבינה על מה ולמה הדכאון.שום דבר הוא לא סוף העולם בטח לא בגיל 37 שאכן הוא גיל צעיר ולכל גיל יש את היופי שלו.אף אחד לא אמר שלהתחתן לפני גיל 25 זה אחלה דבר - צריך להבין שלכל אחד ואחת יש את הזמן שלו. אני הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים ואני מודה שהגעתי לתובנות אבל ליישומים.זה היה בגיל 28 מאז עברו כמה מערכות יחסים והתחדשתי.לפני שנה כשהייתי בת 34 רווקה מיואשת מהחיים אכן כל חברותי עם 3 ילדים ובטן ובעל ואני מוצאת שאני חיה בסרטים.שמעתי על סדנת הפורום של חברת "לנדמרק אדיוקיישן" סדנא גאונית של אנשים ברמה מאד גבוהה. כל מי שרוצה נרשם ושם ע"י פיתוח שיטה מלמדים איך להתמודד עם קשיים, עם תקיעות בעבודה בזוגיות בעיות עם ילדים עם הורים מתבגרים.שימעו לי חיי בשנה האחרונה הפכו להיות שמחים.הכרתי שם חבר ואנחנו מתחתנים.הטלפון שלהם הוא 03-6882020 תתקשרו[ ותנו לעצמכם את חייכם במתנה אתם תראו שאחרי הסדנא הזאת תחפשו אותי בשביל להודות לי. מכל הלב רוני

שלום, אני מטופלת כשנתיים וחצי ע"י פסיכולוגית. חוויתי משבר קשה ועברתי אותו כבר לפני כשנה. כיום מצבי טוב, אני מתפקדת היטב בכל תחומי החיים - זוגי, חברתי, משפחתי, תעסוקתי, אקדמי. הקשר עם הפסיכולוגית חזק מאוד, היא חשובה לי ויקרה לי ומהווה עבורי מקור תמיכה וחום. יחד עם זאת, נדמה לי שהקשר עימה רק הולך ומתחזק ושאין בו עוד תועלת טיפולית מעבר לקשר עצמו. יש לי קשרים אחרים משמעותיים ומציאותיים (במידה רבה הקשר עם הפסיכולוגית הוא ב"בועה הטיפולית") אך קשה לי לחשוב על פרידה טוטאלית ממנה. אני חשה שגם אני חשובה לה ושהיא אוהבת אותי. האם הפרידה לאחר סיום הטיפול היא כורח? האם יש כללים בנושא? איני רוצה להמשיך עוד בקשר עימה תמורת תשלום. אודה על דעתך.

אסתי שלום לפי מה שאת מתארת הטיפול סיים את תפקידו המקורי, אבל משרת כעת תפקיד חדש ואחר. במידה ואת מרגישה שהתפקיד החדש אינו מספיק חשוב לך, או שהתשלום יקר מדי לעומת התועלת, יתכן שבאמת הגיע הזמן לסיים את הטיפול. עם זאת, לפי מה שאת מתארת, הטיפול אינו סתם פינוק ומשרת אותך באופן חשוב. תצטרכי כנראה להחליט סדרי עדיפויות בין תועלת הטיפול לעלותו. מן הסתם לא תוכלי להמשיכו ללא התשלום. אין כללים חד משמעיים כיוון שכל אדם מחליט לעצמו האם הטיפול עדין נחוץ או לא. מה שנשמע לי חשוב זה לדבר על מטרת הטיפול והשינוי בהגדרת המטרה שחל מאז שהתגברת על המשבר בגללו פנית ומה שקרה אח"כ. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מטופלת ע"י פסיכולוגית ולוקחת כדורים (סרוקסט) כבר כמעט שנה. הכל התחיל לפני כשנה ממצב של כניסה לדיכאון עם חרדה. כשהתקף החרדה בין הראשונים שהיו לי ,היה שיתוק כל הגוף ללא יכולת תזוזה וקושי בנשימה. זה לא חזר עד היום ואני מקווה גם שלא יחזור. למרות שהיו לי שרפות בגוף ועוד. עד לפני כמה ימים הייתי בסדר עד שפתאום תקף אותי התקף חרדה חלש ביותר לא כמו שהיה. אני חושבת שזה אולי בגלל אווירת המלחמה המתקרבת. אני פוחדת שבזמן המלחמה יחזור לי ההתקף הקטלני שהיה לפני שנה. מה אני יכולה לעשות? תודה.

עדי שלום טבעי שמצב כמו מלחמה יעורר חרדות, זה קורה לאנשים רבים ואינך צריכה לשייך זאת דווקא למצבך. אני מתאר לעצמי שכיום לאחר הטיפול את חסינה יותר אל מול החרדה, וגם אם היא תגיע היא תהיה בעוצמות חלשות יותר ותעבור מהר יותר. אולי המטרה הטיפולית כעת צריכה להיות שתוכלי לסמוך על עצמך יותר בכך שאת מסוגלת להתמודד ולהגן על עצמך בפני תחושות קשות. במקביל להפחית את החשש מפני הופעת התקף החרדה, בסופו של דבר חרדה היא מנגנון חרום טבעי של הגוף וזה מאוד נורמלי להרגיש חרדה אחת לכמה זמן כשקורה משהו מפחיד בחוץ. מלחמה היא דבר מפחיד וטבעי לפחד ממנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בקרוב אהיה בת 24. כילדה וכנערה, סבלתי מבידוד חברתי שגרם לי לפתח מין עולם דמיוני פנימי משלי שבו הכל טוב ויפה. במקביל, הפכתי עצמי לסגורה ריגשית מאד. כל הקשרים הזוגיים שלי התבטאו בהתאהבות מוחלטת ואז התנתקות מהירה באותה מידה, ולכן היו קצרים מאד. גם עם ידידים וידידות - ראייתי אותם היתה תמיד בשחור ולבן. מושלמים או אפסים. לאחרונה, לאחר שנים של בניית הביטחון העצמי וחיזוקים רבים מהחברה, הגעתי למצב בו אני מרגישה שאני ממש מבריאה. הביטחון העצמי שלי גבוה, אני מסוגלת לראות גווני אפור באנשים ובחיים, ואני מסוגלת ממש להרגיש, לאהוב, בלי לפחד כל כך. במקביל, אני מרגישה כי העולם הפנימי שבניתי, שכנראה היווה פיצוי לחוסר ההסתגלות לעולם האמיתי, מתחיל להתפורר. כל התכונות יוצאות הדופן שייחסתי לעצמי, כל העולם הדימיוני והנפלא שהיה לי, עם חוקים טובים ויפים משלו, מתנפצים על סלע המציאות. אז נכון, אני יכולה יותר ויותר לאהוב ולהיקשר בצורה טובה ויעילה, ולהתחבר לעולם בצורה טובה ויעילה, להתחבר לעולם האמיתי. אך העולם האמיתי הוא לא יפה ומושלם כמו העולם הדמיוני שלי. זה עולם קשה, לא הוגן ולא נחמד כל כך. אני מוצאת את עצמי יושבת וחושבת אם בכלל שווה לוותר על העולם הפנימי והיפה שלי לטובת העולם הזה. מדהים אותי לגלות עד כמה נפשי איזנה את עצמה, ממש כמו שמתואר בספרות המזרח. כפיצוי על חוסר הסתגלות לעולם האמיתי, הסתגלתי לעולם שבניתי שהוא אמנם דמיוני - אך טוב ויפה הרבה יותר. האם אנחנו נולדים עם מין נקודת איזון מסויימת ולא משנה מה קורה - תמיד נפשנו תסבוב סביב נקודה זו ? או האם גם נקודה זו יכולה להיות מושפעת על ידי מעשינו ומחשבותינו ? כיצד אתה ממליץ לי לפתור את התסביך שאליו נקלעתי ?? מוטרדת ומודה על ההתייחסות, יקירה

שלום אני לא חושב שמדובר בעולם החיצוני מול העולם הפנימי אלא בשתי חוויות של עולמך הפנימי. העולם היפה שפיתחת בפנים היה תגובה לחוויה פנימית שלילית. בצורה כזו יכולת לעבור בין חוויה פנימית שלילית לחיובית ולהרגיש יותר טוב. אני לא אומר שאין רע וטוב בעולם החיצוני, אבל לנו כבני אדם תפקיד מכריע בתרגום ופירוש המציאות החיצונית. שני אנשים שונים יפרשו אחרת לגמרי את אותה מציאות חיצונית. מה שקורה לך הוא שינוי פנימי שקורה בהחלט במקביל לשינויים גם בעולם החיצוני. לפי מה שאת מתארת כנראה שאת מגיע למקום מאוזן ונכון יותר מבחינה פנימית. זו בהחלט הסתגלות, כי פירושו של העולם החיצוני נעשה הרבה יותר חיובי מבעבר ולכן לא צריך להכחישו ולטשטש אותו בצורה כה מסיבית כפי שנאלצת לעשות בעבר. "חומות נשברות" הם סימן לאיחוד הפנים והחוץ, וללא ספק, גם להפחתת ההגנה והשריון שסיפקו החומות. ההסטוריה האנושית מראה שיש חומות שנשברות וגורמות למשבר שכן האויב חודר אל העיר, ויש חומות כמו חומת ברלין שנשברות וגורמות לאינטגרציה ושלמות רבה יותר. מהי החומה שלך? בוודאי רק את תדעי לומר, ואולי זה אפילו שילוב בין שני הסוגים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר נכבד, לצערי או לשמחתי, ניחנתי בתכונה שמתבטאת בכך שכאשר מחשבה או שאלה נכנסת לראשי, היא לא עוזבת עד שהיא מגיעה לפתרנה. אני לא יכול להתרכז בשום דבר אחר, ונפשי לא יודעת מנוח עד שאני מגיע לתשובה : מה אני חושב על אותו נושא, מה אני מרגיש לגבי אותו עניין. לכן, אני מצוי כעת בבעיה קשה מנשוא !! כל חיי האמנתי אמונה חזקה מאד באל, ובטוב ורע שמניעים את העולם. האמונה הזאת הרגיעה אותי מאד והניחה לי להאמין שיהיה בסדר. כעת, לאור המצב הביטחוני הקשה וחשיפתי לכל כך הרבה רוע וכאב קרובים כל כך, ילדים נהרגים והופכים לנכים, הורים לשבעה ילדים נהרגים ומותירים אותם יתומים, ובנוסף מאורעות אישיים שקרו לי, האמונה הזאת שלי קיבלה מכה אנושה. מן הסתם, קשה לי להחליט כעת במה אני באמת מאמין, לכאן או לכאן, כי החלטה כזאת מלווה ברגשות ומחשבות מסובכות ביותר, אך מהסיבה שציינתי קודם, המחשבה על כך מטרידה אותי כל הזמן, וכל עוד היא איננה פתורה אני מרגיש ממש רע. היא מפריעה לי ליהנות כאשר אני נהנה ממשהו כי היא עדיין תקועה שם, והיא גורמת לי לחרדה ממש כאשר אני מרגיש רע. אני מרגיש ממש לכוד בין עולם שהוא חסר משמעות בגלל חוסר צדק, לבין עולם שהוא חסר משמעות מכיוון שהאמונות הבסיסיות ביותר שלי שאינ הגיוניות או אינן משתלבות בו. מה לעשות ? :-(

למצוא חיים

יאיר, מאז ומתמיד שכנו בעולם הטוב והרע. אסונות מחרידים בעוצמתם התרחשו (השואה, מלחמות ומגיפות) לאורך כל ההיסטוריה. במיוחד בארץ שלנו, מאז הקמתה, ידענו מעט מאד שנים של שקט. ככה שאין חדש תחת השמש וממש שום דבר מהרוע הנוכחי אינו חדש או מפתיע. אתה צריך לבדוק מה קורה איתך. מה גורם לך פתאום לחשוש. ככל הנראה, היה לך נוח להאמין כל עוד זה תאם את המציאות הנוחה בה היית שרוי. כרגע, כנראה שאתה חושש ומאוים לביטחונך האישי פתאם פרחה לה האמונה דרך החלון. ובכן, עשה בדק בית בן אדם. עקרונות אמונתך לא השתנו. אתה הוא זה שהשתנה.

למה את מתכוונת שאני השתניתי ? אני אותו אדם ורוצה להאמין באותם עקרונות, רק שהם לא מתיישבים לי עם המציאות באותו אופן בו הם התיישבו קודם לכן. לדעתי במצב כזה מן הראוי לעשות בחינה מחדש של אותן אמונות. וודאי שהשתניתי לאורך הזמן אך אני חושב שזה פחות רלוונטי לעניין.

יאיר שלום בדבריך שני דברים שבולטים עבורי. אחד נטייתך הבסיסית לחשיבה שהופכת לטורדנית, אובססיבית. השניה היא העובדה שאתה נמצא במשבר אמונה כעת. חשיבה אובססיבית מתרחשת בד"כ כסוג של תגובת חרדה. כניסה לדפוס כזה של חשיבה יכול אולי לומר לך משהו על עצמך באותו זמן והעבודה שמשהו מטריד אותך, ולא בטוח שנושא המחשבות הוא בהכרח הדבר שבאמת מטריד. לגבי משבר האמונה, זו אכן תקופה קשה שאנשים רבים מוטרדים בה. את חלקם האמונה מחזקת כי יש השגחה עליונה שיודעת מה שהיא עושה. אצל אחרים המצב מערער דווקא את האמונה. באופן כללי זה חוזר לנושא החרדה ואי הוודאות שהיא מקור נפוץ לחרדה. נשמע שאתה עסוק בתקופה הנוכחית בהתמודדות מול חרדות, ואיני בטוח שאתה מודע להתמודדות זו. אולי המשימה העיקרית שלך כעת היא להבין מה נמצא מתחת לדברים, כלומר מה גורם לך לדפוס החשיבה הזה ולאובדן האמונה, שהם תוצאה ולא סיבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בתי בת 3 מסרבת לעשות יציאות (מתאפקת ) עד כדי כך שהדבר מלווה בכאבי בטן,בכי ואף צעקות. הדבר החל לפני כחצי שנה במהלך תהליך גמילה מטיטולים ( יש לציין שהתהליך התקבל בהתלהבות על ידי בתי והיא אף נגמלה ). כיום בתי דורשת טיטול בכל פעם שהיא מרגישה צורך לעשות יציאה. במהלך תהליך ההתאפקות בתי אומרת : שהיא ילדה חמודה והיא לא רוצה קקי. אשמח לקבל חוות דעת.

ילדים בדרך כלל קולטים את מה שאנחנו משדרים (אפילו בתת מודע) . נסי בכנות לבדוק מהו היחס שלך לעניין של קקי (אולי הוא באמת מצדיק שהילדה תתאפק). הכי חשוב זה לתת לה חיזוקים כשהיא עושה וללוות את התהליך בהסברים ש"זה יופי, ואת ילדה נהדרת, ומתנהגת כמו גדולה, ושכל העסק הוא כייף אחד גדול (מה שנכון) והעיקר: כולם עושים (גם אמא, גם אבא, גם הגננת וכו') ב ה צ ל ח ה

אבי שלום קשיים בנושא הגמילה בגיל 3 אינם נדירים. אני מציע לתמוך בילדה, לא להיכנס לעקרונות גדולים מדי בנושא, להימנע מלחץ, ולתת לזמן לעשות את שלו. סביר להניח שתוך כמה שבועות או חודשים העניין יפתר מאליו. דווקא ככל שתלחצו יותר, כך הדברים עלולים להסתבך. ההתלהבות הראשונית מהגמילה אינה אומרת דבר על תהליך הגמילה עצמו שהוא לא פשוט עבור ילדים רבים. אם הילדה דורשת טיטול לא הייתי נלחם איתה על זה. תנו לה מה שהיא רוצה אך המשיכו לדבר איתה על הנושא ולעודד אותה. הבהירו לה שזו בחירה שלה ושהיא שולטת בעניינים. דווקא בצורה כזו הבעיה תפתר הרבה יותר מהר. נושא הגמילה קשור לא מעט למאבקי שליטה ותחושה של גדול/קטן. לכן המאבק מולה עלול להחליש אותה. הידיעה שלה שהיא בוחרת ושולטת תעזור לה לשלוט גם טוב יותר ביציאות ותפחית את הצורך בסרבנות ומאבק מולכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבתי בת ה6 יש בעיות התנהגות והיא הוגדרה כ "ילד סרבן" ודימוי עצמי נמוך . היא עברה טיפול פרטי אך בעית ההתנהגות לא השתפרה. שאלתי היא ,מה זה בדיוק ילד סרבן ,מה גורם לה להתנגד לכל דבר ומה הם אמצעי הטיפול המומלצים . כמו כן, היכן אני יכולה לקבל חומר כדי להבין טוב יותר את הבעיה . בתודה מראש.

לאה שלום ילד סרבן הוא לכל היותר ביטוי פופולרי למשהו, זו אינה אבחנה מקצועית. אני לא חושב שאת צריכה חומר, את צריכה לפנות למי שאבחן וטיפל בילדה ולקבל הסבר ברור מה יש לה. בנוסף חשוב שתקבלי ייעוץ על בסיס קבוע כיצד לנהוג וזאת בלי קשר לטיפול שהילדה מקבלת או לא מקבלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד ניתן לטפל במבוגר היפראקטיבי שטופל בילדותו בריטלין והתסמונת משבשת בצורה קריטית את חייו?

מיקה ראשית כדאי לאבחן בצורה מדויקת יותר את הבעיה ולוודא שזו הבעיה. הטיפול יכול ללכת בכמה כיוונים, הן בטיפול בשיחות והן בטיפול תרופתי. בראש ובראשונה צריך מודעות ושיתוף פעולה ממנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! יש לי תינוקת בת שנה ותשעה חודשים. היא מאוד אוהבת כאשר מקריאים לה סיפורים ושירים ואני מרבה לעשות זאת. בין היתר אני מקריאה לה שירים שמילותיהם אינן קלות כמו שיריה של פניה ברגשטיין. שיריה אמנם מיועדים לקטנים אך שפתה עשירה וגבוהה באופן יחסי. האם עלי להקריא ולהסביר את משמעות המילים שנראות לי קשות, או שעלי לדלג על ההסברים ולתת לה להנות בשקט מהשירים היפים? האם כדאי לחכות לגיל מסויים ואז להתעכב על הסברים? את רובם היא כבר יודעת כמעט בע"פ והנאתה מרובה מאוד מהם. בתודה, מיכל

מיכל שלום אין רע להסביר מילים לא מוכרות, עם זאת בד"כ אין בזה צורך, הילדה תבקש הסבר בעצמה, ואת השאר פשוט תקלוט לאט בקצב שלה. בכל מקרה, לא כדאי שזה יקטע את רצף ההנאה מהסיפור ומהשיר. במהלך הזמן אין ספק שהיא תכיר את כל המילים, שום דבר לא בוער... בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחרונה הובחנה אצלי פיברומלאגיה וסמני RSD ואחת מהצעות הרמטולוג הוא גם קבלת סיוע נפשי. הייתי מעונינת לדעת מה הקשר בין פיברומלגיה, RSD, תרופות אנטי דכאוניות וטיפול נפשי ואיזה סוגים מומלצים

שרה שלום בתחום הרפואי והתרופתי אני מציע שתתייעצי עם רופא. הסיוע הנפשי עשוי לעזור בהתמודדות עם המחלה ואינני חושב שיש טיפול ספציפי שמומלץ יותר. כדאי למצוא פסיכולוג שאת מתחברת אליו ומוצאת עימו שפה משותפת ושיוכל לתת לך את הליווי הנדרש בתקופה הקרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בקר טוב ד"ר קפלן, לפני כשלוש שנים עשיתי הפלה יזומה ומאז וככל שהזמן עובר אני מצטערת עד כאב. יש לי שלושה ילדים (21,17,9) אבל בכל זאת אני מרגישה שעשיתי את טעות חיי. בתקופה שהייתי בהיריון לא הייתי שלמה עם ההחלטה ללדת, למרות שבאיזשהו מקום אני יודעת שרציתי. מה עוד שבעליבכלל לא רצה ילד נוסף וזה מה שעזר לי להחליט אז ברגע של שטות לעשות את ההפלה. אני מרגישה כל כך רע עם זה בעיקר בגלל שהבת הקטנה שלי בעצם גדלה לבד והיום כבר אין בכלל על מה לדבר גם בגלל גילי (42) , גילו של בעלי (48) וגם בגלל הפערים הגדולים בין הילדים. האופן שבו הדבר משפיע עלי הוא בחוסר סבלנות בעיקר כלפי הילדה הקטנה מפני שאני רוב הזמן מרגישה שאם היה לה אח קטן, היו לה חיים יותר מלאים, יותר שלמים, אולי היא היתה פחות מפונקת, פחות דורשת תשומת לב. כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי ולהינות מהילדים הנהדרים שיש לי, אני מרגישה שקשה לי, מה עוד שאני יודעת שאין כבר מה לעשות. אודה לך אם תנסה לי לעזור לי להתמודד עם טעותי. תודה

יעל שלום את מה שקרה כמובן שאי אפשר להשיב. למרות שאני יכול להבין את הצער על החלטתך הקודמת אני חושב שמה שקורה כעת אינו קשור באופן ישיר או לפחות בלעדי לכך. את עוברת תהליך כלשהו שקשור לעצמך ולריקנות כלשהי שאת מרגישה, ויש לך משאלה או פנטזיה שילד נוסף היה ממלא את החלל שנוצר. אני מאמין שאת יכולה לעשות משהו עם עצמך כיום שימלא אותך וירגיע אותך, בעיקר לאור העובדה שיש לך שלושה ילדים בטווח גילאים די רחב. תיאורטית, אין מניעה בגילך גם היום להביא עוד ילד, למרות שזה דורש ייעוץ מקצועי. עם זאת, כפי שכבר ציינתי אני לא בטוח ששם הסיפור האמיתי. מה שקרה לא היה אז טעות אלא מה שכנראה היית זקוקה לו. כעת זה נראה טעות כי זה הפתרון שכלאורה היה עוזר להתמודד עם מה שאת מרגישה כיום. בהחלט יתכן שגם עם הילד הרביעי היית מרגישה בדיוק אותו הדבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושבת שהית צריכה להתמקד בצרכיך ולא באלה של בעלך....... אני מצתערת אם אני נשמעת קטנונית....... היתי רוצה לעזור אבל לא יודעת איך..... הסיפור שלך נוגע לי בלב.....

שלום, לפני כשנה וחצי נפרדתי מבן זוגי האחרון אחרי קשר של שנתיים. אהבתי אותו כמו שמעולם לא אהבתי, זה היה הקשר הכי חזק ומשמעותי שחוויתי. כאשר נפרדנו הייתי באבל ממש כמו שזה נשמע.הפרידה היתה בלתי נמנעת, היא באה מיוזמתי אך נראה לי שהיתה הדדית. הוא היה לא אמין בלשון המעטה... למרות כל חסרונותיו הרבים שלהם הייתי מודעת אהבתי אותו והייתי מוכנה להיות אם ילדיו, כך אז חשבתי ואף הרגשתי אך כיום אני מודה על כך שאנו לא יחד... חצי שנה לאחר פרדתנו הוא נישא לאחרת, לימים התברר שכל מה שידעתי, חשבתי או הרגשתי היה נכון אך לצערנו האהבה עיוורת. לאחר ששיקמתי את חיי , התחלתי שוב לצאת עם המין השני האקס שלי יצר איתי קשר כשלושה חודשים לאחר שנישא.כמוןבן שלא התייחסתי לשיחותיו ואף ביקשתי שלא ייצור עימי קשר, הייתה תקופה של שקט מבחינתו עד שעברתי דירה... הוא יצר עימי קשר ונפגשנו, שכבנו לא נהנתי ובליבי רציתי שיילך אך לא אמרתי לו זאת חיכיתי בשקט שיקום ויילך. לאחר לכתו בכיתי נגעלתי ממני, נגעלתי ממנו וריחמתי על אשתו.. מאז היו עו שתי פגישות שהיום הייתה הפגישה השלישית והאחרונה!!! בסוף האקט המיני הוא הרגיש שאני מנותקת, החזקתי את עצמי שלא לבכות, זה היה קשה, הוא ראה שאני מנותקת שאני לא איתו. זהו אני יודעת שתם ונשלם הפרק הזה נורא עצוב לי , מגעיל לי ולא נעים לי. כאב לי לשכב עם בנאדם שהיה בעבר כל עולמי, שכל פגישה במשך השנתיים שהיינו יחד הייתה חגיגה עבורי ושהסקס בנינו היה פשוט מושלם!!! כאב לי לשכב איתו בלי רגש, בלי אהבה ועוד שהוא נשוי. עכשיו הכל ברור לי גם בי הוא בגד!!! כואב לי, עצוב לי, רע לי .... תודה, צליל

צליל שלום עולה השאלה מדוע את בוחרת להמשיך להיפגש איתו למרות שברור לך שהמפגשים עושים לך רע. אולי היית צריכה להיות בטוחה שאכן הוא אינו מתאים לך יותר. אולי כעת כשבאמת השתכנעת שזה כך תוכלי להימנע מהמפגשים הללו שעושים אותך אומללה ולהשאיר את זיכרון העבר של האהבה בגוף עבר. במקביל, שווה לחשוב מדוע אדם שמעורר תחושה ברורה של חוסר אמינות עדיין נשאר כה מושך עבורך. זה לפחות כנושא שחשוב להתמודד איתו לקראת הקשרים הבאים שתפתחי. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבן שלי נבדק על ידי פסיכולוגית והיא כתבה בחוות הדעת כך:יכולת אינטלקטואלית בלתי אחידה בתחום הנורמה. בולט אוצר מילים עשיר מאד, עולם ידיעות מעט מעל לממוצע, כן יכולת האנליזה סינטזה במרחב, לעומתם יכולת למנים\פולציות מספריות פשוטות מתקרבת לממוצע, יכולת למידה מטלה חדשה ושחזור צורות גאומטריות יורדת מעט מהרמה הממוצעת. בתחום התפסתי המוטורי:ניראה כי התפיסה תקינה אך ישנו קושי בביצוע העתקת צורות עקב אימפולסיביות וקשיים בהתמדה. התקשה להתרכז אחרי שעה. שאלתי היא: מה אומר אבחון זה? והאם יש לבני בן ה 6חוסר קשב וריכוז או בעיה אחרת? בתודה מראש!

שלום חלק מאבחון פסיכולוגי הוא לתת פידבק להורים ולהסביר להם בדיוק מה כתוב בדו"ח. לכן אני מציע שתחזרי לפסיכולוגית המאבחנת לפגישה מקיפה שבה תסביר לך כל משפט שכתוב בדו"ח עד שתביני את כולו ואת משמעותו. אי אפשר לדעת לאור מה שציטטת האם לבנך יש בעיה הדורשת טיפול. אימפולסיביות וקשיים בהתמדה שמופיעים לקראת הסוף מעידים על משהו, אבל המקור לא ברור, אלו תופעות שיכולות להיות להם מגוון עצום של סיבות וצריך להבין את המכלול כדי לתת לך תשובה רצינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני בן אדם מאושר שמתמודד אם לחץ בצורה די טובה. לפני שנתיים חליתי וגילו לי שיש לי קרישתיות יתר. הדרך שבה הרופאים מתייחסים לתופעה זאת מלחיצה אותי. כלומר כאשר התעלפתי ברחוב סביר שזה כתוצאה מהתייבשות אך שהגעתי לבית חולים השאפזו אותי עד שעשו לי CT ראש. מאד קשה לי לחיות אם המצב הזה כל כאב ראש הכי קטן אני מפחדת שיש לי כריש במח ואני עלולה למות. אני מניחה שהפכתי להיות היפוכונדרית, וזה ממש מלחיץ אותי ופוגם באיכות חיי. אני גרה עם חבר שלי ומאד טוב לנו ביחד סטודנטית לביואיפורמטיקה באוניברסיטה ועובדת בנתיים במכון ויצמן בתחום עבודתי אני חוקרת מחלות כך שהיפוכונדריה לא בדיוק נוחה לי. מאז המחלה גם פתחתי פחדים מוזרים: פחד טיסה (בעבר טסתי המון) - גם בגלל שיש סיכון רב יותר בקבלת כרישים לאחר טיסה, פחד מסיבובים בנהיגה וזה לאחר שהייתי נוהגת ממש כמו נהגת שודים. מה אתה אומר? מה הפתרון? זה לא שאני מאד מאד סובלת אבל זה מיותר... תודה.

עידית שלום מה שאת מתארת היא תגובת חרדה טבעית למצב הגופני שנוצר. מרגע שאנו נולדים אנחנו הולכים למות, אבל רוב הזמן קיימת הכחשה חריפה של עובדה זו. מצב גופני שמשתנה עלול לעורר את חרדת הקיום הטבעית שיש בכל אחד, ובהחלט יתכן שזה מה שקורה לך. לעיתים חרדה מסוג כזה עוברת הרחבה למצבים נוספים. במידה והדבר פוגע באיכות חייך יש אפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי הממוקד בחרדה, בעיקר אם שאר תחומי החיים תקינים. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם אני סובלת מאותה בעיה. בהתחלה הגבתי בדיוק כמוך. אח"כ הסתגלתי, ואני מס' שנים במעקב רפואי בלבד.

לבעיות קרישת יתר יש טיפול תרופתי. אני מניחה שאת לוקחת תרופה באופן קבוע, ונמצאת במעקב רפואי. תתרגלי למצב, עם הזמן הרגישות לנושא תקטן, והפחדים יעלמו. ואם לא יעלמו? תוכלי תמיד לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג מומחה, וכך תוכלי לשוחח ולהתעמת עם הפחדים.

לדר קפלן שלום שאלתי היא לגבי מצב קליני של נערות הטוענות לאינוס עי אביהם האם יתכן מצב בו הנערות מגיעות למצב של שכנוע עצמי כי עברו אונס (אף על פי שלא כך הדבר....בבדיקת מכונה נמצאו דוברות אמת) האם אוכל לקבל פרוט של התופעה בה אדם מגיע למצב כזה(סוג של פסיכופתלוגיה) תודה

שלום הייתי נזהר מאוד להגיע למסקנות לגבי מישהי ספציפית. ברמה הכללית, זה אפשרי, למשל, חוקרת אמריקאית ידועה בשם אליזבט לופטוס ערכה מחקרים וכתבה רבות בנושא ותיארה מצבים כאלה. זה לא חייב להיות פסיכופתולוגיה קיצונית, יכול להיות קשור גם למצב חברתי מסויים שכולל סוגסטיה עצמית ולחץ. שוב, יש לנקוט בזהירות רבה במקרים כאלה, זה עניין לאנשי מקצוע מיומנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ,דר קפלן האם תוכל להפנות אותי לחומר בנושא(אני סטודנטתבעל תואר ראשון בפסיכולוגיה העומד בפתח לימודי התואר השני) תודה מראש, jack

ד"ר קפלן שלום, אני חשה שיש לי בעייה של הגעה להחלטה. קשה לי להכריע, להגיע להחלטות - זה מתבטא גם בדברים קטנים (בחירת חולצה) וגם בדברים גדולים (בחירת בן זוג). אני אדם שנוהג להקשיב לסביבתו, במיוחד לבני משפחתי ומרוב דעות לפעמים- אני מתקשה לדעת מה באמת אני רוצה. אומרים שאם אדם כנה עם עצמו, הוא מייד מגלה מה נכון בשבילו. אני באמת כנה עם עצמי ועושה הרבה פעמים חשבון נפש אך עדיין מתקשה בלקבל החלטות. בד"כ כל החלטה נושאת בחובה "מחיר" . אני רוצה שהכל יהיה מצויין בלי לשלם אף מחיר. חוסר ההחלטיות יוצר בחיי המון בלבול ותסכול. אתן 3 דוגאות לצמתים בחיי, שעלי להכריע בהם אך אני זמן רב לא מצליחה לבחור את דרכי: 1. מקצוע- אני בת 27. בידי 2 מקצועות. האחד, למדתי במסגרת תואר ראשון. את השני למדתי במסגרת הסבת אקדמאים. אך עד היום לא החלטתי במה אני רוצה לעסוק. אני אומנם עובדת כי צריך להתפרנס אך לא מרוצה. הייתי רוצה להמשיך לתואר 2- אך אין לי כסף כלל ולא בא לי לחזור לסטטוס "סטודנט" עם משכורת חלקית. יש משרדים ממשלתיים שהייתי מאוד רוצה לעבוד בהם אך נפלתי לתקופה כלכלית של קיצוצים במשק. יתכן כי אוכל למצוא עבודה מספקת אם אעתיק את מקום מגורי אך מצד שני אני אוהבת את מקום מגורי ולא הייתי רוצה להתרחק מסביבתי הטבעית (עשיתי זאת בעבר והריחוק מהבית הקשה עליי מאוד). לסיכום, אני מאוד מודעת לכך שצריך להתחולל שינוי בחיי אך לכל פתרון יש מחיר כבד. בינתיים אני רק יושבת ו"אוכלת את עצמי". 2. בן זוג- כל בחור שאני יוצאת איתו - בהתחלה נראה לי והכל אחלה ואח"כ- אני מתחילה לראות את כל הדברים השליליים בו. אני לא נהנית בקשרים שלי עם בחורים כי אני כל הזמן עוסקת במאזנים- כדאי להמשיך את הקשר או לא? יתרונות? חסרונות? מה יהיה? וכו'.. גם עכשיו אני נמצאת בהתלבטות גדולה שמכלה כל "פינה טובה" בגופי ומוחי. אני יוצאת עם בחור טוב, חמוד, אמין וישר שאוהב אותי מאוד. אנו יוצאים כחצי שנה. לאחרונה, לאחר הכרות אינטנסיבית עמו התחלתי לחשוש. מדוע? משום שהקשר איתו הוא טוב ונעים אך זורם על מי מנוחות מבחינתי. אני לא חשה פרפרים והתרגשות לפני פגישות עימו, הקשר הוא די צפוי, נינוח, ללא הפתעות וריגושים. הבחור הוא בחור נהדר אבל הוא לא מרתק אותי. הוא מסוג הבחורים הטובים האלה שהם כל כך טובים עד שהם לפעמים משעממים. אני חוששת שהחיים איתו בעתיד יהיו משעממים ואני אאבד עניין. בנוסף, קרה לי משהו מוזר. בהתחלה הוא נראה לי מבחינה חיצונית ממש טוב. לאט לאט אני פחות אוהבת את המראה שלו. יש ימים שהוא נראה לי חמוד ויש ימים שאני ממש לא מסוגלת להסתכל עליו. דבר נוסף, הוא בחור די חסר ביטחון ולפעמים זה מאוד מפריע לי. אני תוהה איך בחור בגילו (בן 33) כל כך חסר ביטחון. העובדה שלא היו לו קשרים רציניים עם בנות בגיל שלו יוצרת אצלי חששות. אני שואלת את עצמי למה. אולי הן ראו משהו אצלו וברחו? אולי הוא לא הצליח לפתח קשרים? בקיצור, אני יושבת כל יום ועושה מאזנים ואם לגלות את האמת- ע-י-י-פ-ת-י!!!!! אנשים מסביב אומרים לי שכל קשר הוא פשרה ואין מושלם. אני מודעת לכך אך עד היום לא הצלחתי להכריע על מה אני מוכנה להתפשר. בכל גבר שהכרתי יש דברים טובים ויש דברים שיהיה לי קשה לחיות איתם. האם להמשיך ולקוות למצוא את הבחור המתאים לי, שאולי אוהב אותו כל כך והוא ירתק אותי כל כך- שאוכל להתעלם מהדברים הפחות טובים שלו או להסתפק במה שיש , להמשיך לצאת עם הבחור הטוב שיש לי ולקוות שהדברים יסתדרו, ויהיה טוב. לסיכום, אני תמיד חשה תחושה של חוסר שביעות רצון. מה עושים? משנים אותי/את סביבתי או בכלל יש רעיון אחר?

היי שרון קראתי בעיון את מה שכתבת , ואני אתיחס דווקא לחלק השני של מכתבך - בחירת בן זוג. אני בת 33 ומגיל 17 יצאתי עם אבי ילדיי שהיה אדם זהב = אבא טוב ,בחור טוב -עד כדי שיעמום - כפי שאת אומרת ,הייתי מביטה בו ואומרת לעצמי - למה אני לא מסוגלת להתאהב בכליל השלמות הזה ?, אדם שכל עולמו היה אני וילדיי,שתמיד התייצב לצידי כשרציתי והיה לי רע ,שכמעט לא שמעתי מפיו את המילה "לא "כשביקשתי משהו. הייתי מלכה ,היו לי חיים טובים הוא מעולם לא הגביל אותי בשום דבר ,מן נוחות מובנת מאליה שכזאת... עד שקמתי ובעטתי בכל הטוב הזה - כפי שאת אומרת - חיפשתי פרפורים ,חיפשתי ריגושים חיפשתי אהבה מהסרטים - התגרשתי מהאדם הנפלא הזה וקיבלתי בתמורה מה שחיפשתי - מצאתי פרפורים, היו אלו פרפורי אהבה שהפכו במרוצת שלושת השנים שלאחר מכן לפרפורי פחד ואימת נטישה ,מגבר שאהבתי וחשבתי שגם הוא - אולם חוויתי גם את נחת זרועו ,אולם זה ניחא- סימני החבלה עברו אולם אותה התעללות נפשית מתמשכת - פעם הוא איתי -כשהוא צריך ,אך כשאני כבר לא מספקת את רצונותיך הוא בועט בי ועוזב אותי ,ואני שוב מתייסרת ובוכה ,על מר גורלי ,על החיים השקטים שהיו לי ,על המשפחה הקטנה שהייתה לי ופרקתי ,על הגבר הנפלא והטוב הזה שחי עכשיו עם אשה אחרת שנהנית מהטוב הזה ולא אני. אז נכון -לא היו לי פרפורי אהבה ,לא התגעגעתי אליו אז ,אבל היום כשאין לי את זה אין לך מושג כמה חסרה לי הפינה השקטה הזו,השקט הנפשי שלו,המשפחה והאוזן הקשבת של האיש הטוב הזה . אני כולי תקווה שתקחי את זה כחומר למחשבה ושבעוד כמה שנים ,לאחר שתעשי את הבחירה שלך וכולי תקווה שתבחרי רק בטוב ,המילים שכתבתי לך יבצבצו בזכרונך ותביני שאהבה -כמה שלא תהיה גדולה ,מסתיימת מתישהוא ,ומה שנשאר לך זה הכבוד האמינות והיושר שאותו אדם רוכש לך בסופו של דבר . כל טוב ענת

ענת, האם קיבלת את המסר שלי?

שרון שלום קראתי את הודעתך המפורטת ואני חושב שכנראה יש לך סיבה מספיק טובה להתלבט כל הזמן. משהו במהלך חייך לימד אותך שכדאי להסס לפני שמקבלים החלטה חד משמעית. הבעיה העיקרית היא תחושת אי שביעות הרצון התמידית בה את נמצאת. אולי אם היית מקבלת יותר את האופי ההססני שלך ולומדת לאהוב אותו היית מגלה שהוא מוביל אותך גם לדברים חיוביים בחיים, למשל להתפתחות ומניעת שחיקה. מובן שהיית רוצה גם קביעות, למשל בדמותו של בן זוג קבוע, ובהחלט יש מקום לבדוק מדוע את נקלעת למצבים הלא נעימים מבחינתך. לא הייתי נלחם בנטייתך הטבעית ובחששותיך, אלא מנסה להבין אותם יותר לעומק. במידה ואת מרגישה שזה לא הולך לבד, אולי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ניסיון

שלום לכולם אני בת 16, אני בוגרת לגילי,ומאוד מתענינת במחלות מנטאליות למיניהן. אני חוששת שיש לי סכיזופרניה,ככל שאני קוראת יותר ויותר על הסימפטומים,ועל סיפורים שחולים הרגישו בזמן המחלה,אני ממש מזדהה איתם עד דמעות,והסימפטומים מדברים אלי גם כן. תמיד היו לי קשיים בחיים,ואילו עברתי כמה שנים של דיכאון קשה. איך אני יכולה לדעת בבירור אם אני חולה במחלה?, והאם חשוב שאני יטפל בזה ולא יזניח? מקווה שתעזרו לי. תודה.

ק' שלום אינך חולה בסכיזופרניה, אחרת לא היית כותבת את מה שכתבת. מצד שני בהחלט חשוב שתטפלי בעצמך מאחר שיש לך חרדות וחששות ובמיוחד אם כבר עברת משברים בעברך. אני מציע שתבקשי מהוריך לעזור לך למצוא פסיכולוג, לפחות כדי שתוכלי להירגע ולחשוב על הדברים שמטרידים אותך בצורה מסודרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן אני מאוד מעריכה את העובדה שאתה מנסה להרגיע אותי לגבי המחשבות האלה אבל אם כל הכבוד הצורה שבה אני מתבטאת או כותבת את רגשותי לא יכולה להעיד על כך שאני לא חולה בזה. ומה שירגיע אותי זה בדיוק להפך,כי אם הכל בסדר איתי אז אני סתם מרגישה כאילו אני לא בסדר. . והייתי כבר בזמן הדיכאון שעברתי אצל פסיכולוגית, והיחסים הביאו לריבים, היא אמרה שזה בלתי אפשרי לעזור לי מאחר שאני לא רוצה לקחת תרופות. ואני לא מאמינה בשיטה הזאת בכלל , זה נראה לי צביעות מוחלטת. אסביר לך את מצבי, אני יכולה לשלוט במחשבותי,ברגשותי,וחייתי שנה אחת באשליה שיש לי כוחות על טיבעיים, חשבתי שאני יכולה לקרוא מחשבות ולשלוט במוחות של אנשים. אני משנה את אישיותי לכל סיטואציה בחיים. אני נמנעת מכל מגע חברתי בגלל טראומות בילדות. אני חותכת את עצמי כדי להוציא את הכאב,אני מרגישה רייקנות תמידית כזאת. אם זה אומר שהכל בסדר איתי , אז אני ממש לא רוצה לדעת מה זה להיות חולה.

ילדנו בן כארבע וחצי. פעיל, עירני, מנהיג, מתעניין בנושאים שונים, רגיש. הגננת בגן טוענת כי מציק לילדים וכאשר הענישה אותו התחצף מאד. לטענתה אינו יודע לקבל מרות. המלצתה לקחת לפסיכולוג לשעה משחק. בבית - עקשן ומתנה תנאים לביצוע מטלות שונות. לחברים שאינו אוהב או מכיר הוא מציק ומעצבן, לא מוכן לשחק. האם הטענה שאבחון/טיפול פסיכולוגי צריכה להיעשות מגיל 5 נכונה ויש להמתין או כדאי לפנות עמו לטיפול פסיכולוגי? נשמח להמלצתכם לדרכי התמודדות שלנו ושל הגננת.

גלית בגיל הזה אני בד"כ ממליץ להורים לפנות לייעוץ פסיכולוגי בעצמם ודרך הדרכת הפסיכולוג לטפל בילד. במידה והפסיכולוג יהיה סבור שיש מקום לטפל ישירות בילד הוא בוודאי יציין זאת. אבחון נעשה בגילאים שונים כולל בגיל הגן, אבל העניין העיקרי הוא לארגן מסגרת שתטפל בבעיה. תוכלו בשלב ראשון להתייעץ עם פסיכולוג הגן מטעם העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחור בן 28, גר בחיפה. כבר זמן מה שאני רוצה ללכת לטיפול אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. עד עכשיו דחיתי את זה כי לא היה לי מספיק כסף לשלם לפגישות. עכשיו אני מקווה שאוכל להחזיק את זה. איך מוצאים פסיכולוג ? איך לבחור אם ללכת לפסיכולוג או פסיכולוגית ? איך אני יודע איזה סוג של פסיכולוג עדיף לי (עם דגש על טיפול דינמי / התנהגותי) ? איפה אפשר לקבל המלצות על פסיכולוגים ?

מעיין שלום המלצות כדאי לקבל מאנשים באזורך, לצערי אינני מכיר בחיפה כך שלא אוכל להמליץ. ניתן כמובן גם לעיין בדפי זהב או לדבר עם סניף קופת החולים במידה ואת מחפש בשירות הציבורי. בד"כ גבר או אישה אינו משנה, אלא אם יש העדפה אישית ברורה לכך. סוג הטיפול קשור כמובן לסוג הבעיה. להלן קישור למאמר עם פרטים על הנושא: http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 46 נשואה 26 שנה +3 מאושרת ו"מסודרת" מבחינת הפרמטרים המקובלים(ילדים בריאים,דירה,עבודה...)בעבר היה ביני ובין בעלי משבר כשגיליתי שבגד בי ומשבר עוד יותר חריף כשהוא גילה שגמלתי לו. מאז נראה לי שהוא נרגע אך אני לא.מידי כמה שנים אני מתאהבת או נמשכת לגבר ומנהלת קשר ארוך או קצר.בפעם הראשונה הרגשתי שאני עושה זאת כנקמה אך כיום אין לי כל סיבה מלבד העובדה שרק בתקופות שיש לי מאהב אני מרגישה שאני "ממצה" את החיים.גם אם הקריירה נוסקת, או שאני עמוסה בלימודים והתחייבויות למשפחה כל אלו אינם מספקים אותי ורק בתקופות ההתאהבות אני "פורחת".נכון שבעלי היה הגבר הראשון בחיי אך בינתים הכרתי גם אחרים והוא עומד יפה ב"תחרות" מהרבה בחינות.מה שמטריד אותי הוא שתחושת ה"בוגדת" ויסורי המצפון הולכים ופוחתים עם הזמן. האם אני מאבדת את כל המעצורים?למה איני יכולה להסתפק באושר ה"רגוע" שמונח לידי?

עדן שלום השחיקה בריגוש שבחיי הנישואין אינה דבר נדיר, וסביר להניח שזו לפחות אחת הסיבות שבגללה את נמשכת לגברים אחרים. הבגידה שברקע בוודאי נתנה לך לגיטימציה וזה יותר קל כשיש פחות רגשי אשמה. הבעיה היא כמובן הן בסיכון של אובדן הקשר הקיים שאני מבין מדבריך שמסב לך אושר, ובכך שהפניית האנרגיה החוצה מפחיתה באופן קבוע את כמות האנרגיה שנותרת בתוך הקשר. עם הזמן מה שנשאר בפנים עלול להיות מדולדל מאוד והשיקום יותר ויותר קשה. אין לי פתרון מיידי בשבילך כי הבעיה העיקרית היא מציאת האושר. כל עוד לא תמצאי את האלטרנטיבה לאושר תמשיכי להימשך אל ההתאהבות האסורה. מציאת גן העדן שבפנים הוא משימה לא פשוטה ואת צריכה מוטיבציה כדי למממש אותה. אז יש לך כוח לזה? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר אורן קפלן... שאלה הנ"ל בתור משימה שקיבלתי כסטיודנטית ואני חייבת להגישה היום..בבקשה!!! מה הם הגורמים הנפשיים שגורמים למחלה ולהפך כיצד המחלה משפיעה נפשית על המטופל??? דרכי התמודדות??!!

רחל שלום זה לא נושא שאפשר למצות במספר מילים ואת צריכה מאמרים נרחבים כדי לכתוב עבודה. במידה ואין לך נגישות לספריה אוניברסיטאית אני מציע שתעשי חיפוש באינטרנט בגוגל www.google.co.il הקלידי מילות מפתח כגון עצירות, נפשי וכד' ותקבלי קישורים שונים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה המשמעות הנפשית למחה ? מה ההשפעה הנפשית של המחלה על החולה ?

ג'יסי שלום יש השפעה בשני הכיוונים, נפש על גוף וגוף על נפש. המערכת החיסונית של הגוף מושפעת מאוד מגורמים נפשיים ולכן לחץ, משבר וכדומה גורמים לירידה ביעילות המערכת החיסונית הן כדי להחלים ממחלות והן בהסתברות לחלות. בכיוון שני, כל מחלה גופנית גורמת להשפעת נפשיות מסוגים שונים, לחץ, דימוי עצמי, דימוי גוף, קשרים בין אישיים ועוד. כמובן שיש מחלות ספצפיות, פסיכוסומטיות, שם הסיבתיות הנפשית ברורה יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך זה הסיפור : אני בת 16 ילדה שמנה בלי חברות , רוב הזמן רבה אם אמא ואח שלי . אני רוב הזמן בדיכאון , חושבת על להיתאבד. אני ביישנית רצח. אני לא יוצאת הרבה מהבית. ופשוט נימאס לי ליסבול!! לפעמיים אני מיסתגרת בחדר , שמה מוזיקה דיכאונית , וחושבת עד כמה החיים יכולים להיות אכזריים. לחשוב כל פעם מחדש שאין לי חברות פשוט קורע לי את הלב , ואני לא יכולה לעשות כלום בנושא. אני ישמח מאוד לעזרה ..

שלום לך חמודה ויקרה, את לא לבד - הייתי נערה שמנה בישנית עם חוסר בטחון וללא חברים וחברות עם תחושה שכולם מדברים עלי והכאב היה נורא ואיום גם אני חשבתי כמוך על אובדן - בקרתי בסדנת נוער שנותנת המון תמיכה ופתאום ראיתי שאני לא יחידה ויש עוד כמוני שמנים, חסרי בטחון וכו'. בסדנא רכשתי המון כלים להתמודד עם הבעיות ואין לי מילים להביע את שמחתי לאחר שהשתתפתי בסדנא. עם המון אהבה עידוד תמיכה - התחלתי לאכול נכון כמעט כל מה שרציתי אבל מעט. התחלתי לשחות וללכת המון ברגל. בהתחלה היה לי קשה מאד מאד - אז עשיתי זאת . בפעמים הראשונות הלכתי ערב ערב 10 דקות אח"כ לקחתי את הכלב שלי והמשכתי בכוח עוד 10 דקות כמו כן לגבי השחיה - שחיתי פעם בשבוע 15 דקות (בהתחלה בבריכה לנשים בלבד-כמובן שהתביישתי כי אני שמנה!!!) לאט לאט הגדלתי את הזמן ל 20 ד'בכל פעם - האמיני לי זה עובד - לאחר חודש אחד בלבד ירדתי 6 ק"ג. יום יום הסתכלתי בראי ואמרתי לעצמי שאני שווה ואני אוהבת את עצמי כמו שאני ועם כל ק"ג שירד אהבתי יותר את עצמי. גם אני רבתי עם כל העולם הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי- עד שבוקר אחד החלטתי בכל הכח די! אני לא רבה עם אף אחד אני מתעוררת עם חיוך רחב ואומרת לכל מי שנקרה בדרכי בוקר טוב! וכך עשיתי יום לאחר יום עם כולם: בבית בבית הספר למורים לתלמידים. בפעמים הראשונות הם חשבו שמשהו לא בסדר איתי אבל במהרה הם ראו שחל בי שינוי - וככה איך שהתייחסתי לעצמי ולאחרים כך כולם התייחסו אלי ומתייחסים אלי גם היום. אני רק מנסה הראות לך שאפשר לפעמים זה נראה בלתי אפשרי אבל מה איכפת לך לנסות. אם תרצי לשמוע יותר כתבי לי

גם אני בת 16 וגם אני שמנה פעם הייתי מאד דיכאונית בדיוק במצב שאת נמצאת בו . והיום? מאושרת מהחיים! יש ה מ ו ן דברים שאת יכולה לעשות , ולשנות את החיים שלך תתחילי מהמשפט החכם: החיים שלך זה מה שאתה בונה במו ידיך!!! למצוא חברות? תחייכי לאנשים, תתענייני בשלומם. תתנדבי במד"א או במסגרת כלשהי בה אפשר ליצור קשרים עם אנשים. בעיית המשקל? אפשר דיאטה, וגם הרבה התעמלות... ואם לא מצליח? אז תקבלי את עצמך כפי שאת, גם שמנה זה יפה! תמצאי את הדברים החיוביים שבך ותפתחי אותם! רוצה למות (בת) כתב/ה: > > שלום לך > > זה הסיפור : אני בת 16 ילדה שמנה > בלי חברות , רוב הזמן רבה אם אמא ואח שלי . > אני רוב הזמן בדיכאון , חושבת על להיתאבד. > אני ביישנית רצח. > אני לא יוצאת הרבה מהבית. > ופשוט נימאס לי ליסבול!! > > לפעמיים אני מיסתגרת בחדר , שמה מוזיקה דיכאונית , וחושבת עד כמה > החיים יכולים להיות אכזריים. > > לחשוב כל פעם מחדש שאין לי חברות פשוט קורע לי את הלב , ואני לא > יכולה לעשות כלום בנושא. > > אני ישמח מאוד לעזרה .. >

תודה לשתיכן באמת מכל הלב ושכחתי להגיד .. שאני לא לומדת . ואני ישמח לישמוע עוד

חבל חבל חבל החיים לפנייך ותפסיקי לבלבל תשכל

לבלבל את השכל ????? מצטערת שבילבלתי לך את השכל , אבל אני מוציאה מה שאני מרגישה ומה שעובר עליי ולפחות אני מיתמודדת אם המציאות !

היי חמודה, מכירה את הסבל הזה, עברתי אותו!!!!! ואני יכולה להגיד לך, שגם אני הייתי שמנה ואני יודעת שאם לא אשמור אפשר לחזור לשם ובקלות. מה את כן יכולה לעשות? 1. לחפש לך תחביבים. 2. להירשם ללימודים (כדאי וזה חשוב). 3. להשקיע בעצמך. כמו שאמרו אנשים לפני, אפשר להתנדב בכל מיני מקומות. עדי

שלום אני שומע מצוקה רבה מפנייתך, וכמו שאת רואה עוררת גם תגובות וניסיונות לעזור. כדי לעשות שינוי צריך גם רצון ומוטיבציה, וההסתגרות שלך בחדר אולי מחמירה את המצב. במידה ואת מרגישה שאינך מצליחה להוביל את השינוי בעצמך, אולי כדאי לקבל עזרה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מתאר לעצמי שתזדקקי לעזרת הוריך כדי למצוא את המסגרת המתאימה וחשוב שתשוחחי עם אדם קרוב לך שאת סומכת עליו, ולא תשארי עם כל התחושות הללו לבד עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לכם מכל הלב

שלום רב לאבי נפסקו 10 אחוזים של נכות עקב אישיות בלתי בשלה, הוא בן 64. בנוסף לנכות על רקע כירורגי, אבל בלי קשר לכך. מה המשמעות? והאם זה משהו גנטי תורשתי או סביבתי גרידא? תודה נ'

נ' שלום מדובר על הגדרה מאוד מעורפלת שפשוט עוקפת סיפור עמוק ורציני יותר. לאביך יש כנראה בעיה ואת בוודאי יודעת מהי, בין אם בצורה מודעת, ובין אם בצורה לא מודעת. מה סיבות הבעיה, מהם מאפייניה, כיצד זה משליך על חייו, על חיי המשפחה, על חייך, אלו דברים רציניים שאת בוודאי רוצה לדעת ולהבין. לצערי זאת לא ניתן לעשות דרך האבחנה האמורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לאחרונה אני חשה עצבנית בצורה יוצאת דופן, ושסף הדברים שמרגיזים אותי ירד כלומר אני עשויה לכעוס בצורה מוגזמת וחסרת פרופורציות לדבר מה. גם אם יש דברים אחרים שמטרידים אותי וגורמים לי להיות עצבנית ומתוחה, הייתי רוצה לדעת מה ניתן לעשות על מנת להפחית את עוצמת הכעסים, הדבר גורם לי למבוכה וכן יוצר תחושת מתח מאד גדולה. אשמח לעזרה, מיכל נ.ב - האם יתכן שמדובר במשהו הורמונלי?

מיכל שלום האם יש משהו ספציפי שאת מזהה שעשוי להסביר את רגישות היתר בתקופה האחרונה? סביר להניח שיש לזה בסיס הגיוני שניתן לאתר. משהו הורמונלי או פיזיולוגי יכול תמיד להיות מעורב בתחושות ורגשות. את יכולה לפנות לרופא המשפחה ולבקש בדיקות מתאימות. יש שיטות רבות להפחתת מתח, החל מתרגילי הרפיה, ספורט, האזנה למוסיקה, וכמובן טיפול פסיכולוגי מסוגים שונים, הן להפחתת מתחים באופן ישיר ו/או טיפול יותר מעמיק במקורות המתח. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעייה שלי היא דיי מסובכת. כבר הגעתי למצב שאני לא יודעת על מה לכתוב קודם, או איך לנסח את זה. אני סובלת מטשטוש תמידי בראייה כבר 3 שנים. עשיתי את כל הבדיקות האפשריות ולא מצאו אצלי כלום. נוירולוג נתן לי "כדורי הרגעה", אבל בעצם כתוב עליהם שזה כדורים נגד דיכאון. הם אצלי כבר שנה, אבל בגלל שאני לא בטוחה בדיוק מה זה, אף פעם לא נגעתי בהם. גם קשה לי לחשוב על עצמי בתור אחת שצורכת כדורים בגלל בעייה נפשית. בנוסף לזה, מדי פעם יש לי תקופות שבהן בנוסף לטשטוש אני גם רואה קבוצה של נקודות אדומות. זה בדרך כלל עובר אחרי שבוע, אבל עכשיו עבר כבר שבוע וחצי ולא עבר כלום, אתמול זה אפילו החמיר, התחלתי גם לראות נקודת אור בפנים. באור יום חזק, אני אפילו רואה גלים בעיניים, או "קשקושים" שקופים שרצים לי בשדה הראייה. לפעים אני רואה גם נקודת אור אדומה גדולה יותר מהקודמת. אני גם סובלת מהתקפי חרדה. חוץ מהטשטוש התמידי, שאר הבעיות באות אצלי רק בתקופות מסוימות. חודשיים, למשל, הכל אצלי בסדר (עד כמה שאפשר) ואז פתאום הכל בא במכה-החרדה, הנקודות האדומות, ועכשיו גם נקודת האור. ובכל פעם זה מלחיץ אותי מחדש. אני תמיד פוחדת שזה אף פעם לא יפסיק. אנשים שאף פעם לא חוו מה זה לראות נקודות בשדה הראייה לא יכולים להבין כמה זה מלחיץ, מציק, זה יכול לשגע בן אדם. ואותי אף אחד לא מבין, כולם מתייחסים אליי בתור פסיכית שמדמיינת דברים. אבל הכל אמיתי. וזה משגע אותי שאף אחד לא רוצה להאמין לי, כי אם לא מאמינים לי אז איך אני אוכל לקבל עזרה? אם הייתי שומעת על עוד מישהו שחווה דברים כאלו זה יהיה מאוד מעודד, לדעת שאני לא לבד, כי אני כבר לא יכולה עם זה יותר. סליחה על ההארכה, ותודה מראש על כל תגובה.

ערב טוב, תחילה אומר לך שהבעייה לא מסובכת כלל,ואפילו די מוכרת. את מציינת שאף אחד לא מבין אותך והסיבה היא שמי שלא חווה התקפי חרדה,באמת לא מבין על מה אנו מדברות. בהתקף חרדה באמת מרגישים שהולכים להשתגע או משהו כזה. את מציינת שישנם חודשים שאין כלום ופתאום זה בא. דנה-זה תמיד שם,רק שזה פורץ כשאת יותר לחוצה,מתוחה ומוטרדת. לדעתי-את צריכה לקחת את הכדורים שנתנו לך. אם תאמרי לי את שמם אוכל גם להדריך ולספר לך על תופעות לוואי בהתחלה,מניסיוני כמובן. אני לא מתיימרת להחליף רופא. מקווה שנירגעת קצת. אני מבינה על מה את מדברת ולצערי יש עוד המון במצבינו. שיהיה בהצלחה. שגב

היי סבלתי מהתקפי חרדה רבים, וקראתי עליהם בכל מקום שרק אפשר, אך מעולם לא נתקלתי בסימפטום הזה שתיארת, כמאפיין אותם. את אומרת שעשית את כל הבדיקות האפשריות, השאלה אם זה אכן כך, כי בדיקות יש אינסוף, תמיד יש עוד ועוד, ותלוי ברופא עד כמה הוא יסודי. תתפלאי כמה בדיקות עוד ניתן לעשות, תמיד. שוב,בשום מקום לא קראתי על התופעה כמאפיינת התקפי חרדה ואני במקומך הייתי ממשיכה לבדוק אצל רופאים רגילים. נורא מרגיז שרופאים היום נוטים לדחוף כדורי הרגעה (ועוד אנטי דכאוני!) כמעט לכל אחד, ובעיקר אחת, ובעצם להדביק בכך תווית של סובל מהפרעה נפשית כלשהיא. לדעתי.

תודה על התגובות שלכם. האמת היא שלרוב אני לא חווה התקף חרדה מלא, אלא מן פרפור קצר וחזק בלב. כשאני מרגישה את זה אני ישר לוקחת נשימה עמוקה ומרגיעה את עצמי, וככה לדעתי אני מונעת התקף מלא- אני מקווה. התקפי חרדה זה באמת דבר מלחיץ, ובכל פעם מרגיש כמו התקף לב, אבל בגלל שאני שומעת הרבה על אנשים שיש להם את זה אני פחות נלחצת- אבל זה עדיין נורא ואיום. מה שמלחיץ אותי יותר זה כל בעיות הראייה שתיארתי. מההתחלה לפני 3 שנים עשיתי באמת המון בדיקות, אצל כל מני מקומות, וגם סי טי, ולא מוצאים אצלי כלום. וככל שאני דואגת מזה יותר, אני נלחצת יותר וזה מחמיר. אני מסרבת בכל תוקף להשתמש בכדורים מכל סוג, אבל בכל זאת, הכדורים שנתנו לי הם ELATROLET- אם מישה מכיר והתנסה.

תודה על התגובות שלכם. האמת היא שלרוב אני לא חווה התקף חרדה מלא, אלא מן פרפור קצר וחזק בלב. כשאני מרגישה את זה אני ישר לוקחת נשימה עמוקה ומרגיעה את עצמי, וככה לדעתי אני מונעת התקף מלא- אני מקווה. התקפי חרדה זה באמת דבר מלחיץ, ובכל פעם מרגיש כמו התקף לב, אבל בגלל שאני שומעת הרבה על אנשים שיש להם את זה אני פחות נלחצת- אבל זה עדיין נורא ואיום. מה שמלחיץ אותי יותר זה כל בעיות הראייה שתיארתי- גם בגלל שלא שמעתי על אף אחד שמכיר את זה. מההתחלה לפני 3 שנים עשיתי באמת המון בדיקות, אצל כל מני מקומות, וגם סי טי, ולא מוצאים אצלי כלום. וככל שאני דואגת מזה יותר, אני נלחצת יותר וזה מחמיר. אני מסרבת בכל תוקף להשתמש בכדורים מכל סוג, אבל בכל זאת, הכדורים שנתנו לי הם ELATROLET- אם מישה מכיר והתנסה.

דנה שלום כדורים נוגדי חרדה הם ממשפחה של נוגדי דיכאון, ולכן הימנעותך מלקחת אותם רק בשל כך אינה מוצדקת. אם באמת מיצית את כל הבדיקות הפזיולוגיות ללא כל ממצאים יש מקום לבדוק את הסבר החרדה ולטפל בו כמו שצריך. כלומר, לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות בדיקה רצינית מה קורה, כמו כן, להתחיל את הטיפול התרופתי באופן סדיר. להלן קישור למאמר בנושא חרדה, בדקי האם מה שכתוב בו מתאים לחלק ממה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דנה שלום, לפני שאת מתחילה לבדוק את התקפי החרדה אני מציעה לך שתלכי לבדיקת עיניים של ממוחה רישתית(תאמיני לי שווה להגיע לממוחים גם עם זה עולה בסביבות האלךף שקל לביקור כדי להרגע או לדעת את המצב האמיתי) שעל שם שאפשר לסמוך עליו לבדיקה פעם נוספת לשלילת מחלות עיניים. הייתי בסרט הזה ולצערי זה יסתיים רע אצלי בגלל בעיה בריאותית שלא יחסו לה חשיבות וחשבו על התקפי חרדה למינהם. בריאות טובה אלמונית

כמו שכתבתי בתחילה, אני מסכימה לגמרי עם האלמונית בשום מקום לא שמעתי שהתופעה שתיארת שייכת להתקף חרדה והאמת גם הכדור הזה שנתנו לך, לא נראה לי. יש כדורים יותר מומלצים, אם כבר. אבל באמת, למה את משייכת את התופעות בעיניים להתקף חרדה? זה לא מאפיין. נראית לי מאוד העצה של האלמונית ביי אני.

מה ההבדל בטיפול אצל פסיכולוג קליני מול הטיפול אצל פסיכותרפיסט. והאם האחרון מוענק רק לפסיכיאטר המשלב גם טיפול בשיחות

פסיכולוגיים קליניים מוכרים ע"י משרד הבריאות ורשומים בפנקס הפסיכולוגים. אין הבדל מבחינת התהליך הטיפולי. לא. ישנם פסיכותרפיסטים שאינם פסיכיאטרים ושעוסקים בייעוץ.

מסוקרנת שלום פסיכותרפיסט הוא כינוי לכל מי שעוסק בטיפול באמצעות שיחות. זה יכול להיות פסיכולוג, עובד סוציאלי, פסיכיאטר ועוד מגוון רב של בעלי מקצוע. מאחר ואין חוק המסדיר מי רשאי לכנות עצמו כך יש מגוון עצום של אנשים מקצוע המכונים פסיכותרפיסטים, וכדאי לפני שמתחילים טיפול להבין מה הכשרתו המקצועית של המטפל. פסיכולוג קליני הוא אדם שסיים לפחות תואר שני בפסיכולוגיה קלינית שאחרי עבר התמחות קלינית וקיבל רשיון מומחה ממשרד הבריאות. הוא רשום בפנקס הפסיכולוגים הפתוח לעיון גם באינטרנט. פסיכיאטר הוא רופא, חלק מהפסיכיאטרים עוברים הכשרה בפסיכותרפיה ואז מטפלים באמצעות שיחות ולא רק באמצעות תרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

השאלה שלי הייתה יותר מה ההבדל בין פסיכיאטר שמטפל בשיחות כלומר האם ההכשרה שלו מעבר לידע הרפואי שלו לגבי טיפול בשיחות זהה ברמתה / נמוכה יותר/ גבוהה יותר מזו של פסיכולוג קליני המטפל בשיחות? כלומר אם אדם צריך טיפול משולב שיחות + תרופות האם עדיף לללכ לפסיכולוג שמתייעץ עם פסיכיאטר לגבי החלק התרופתי או ללכת לפסיכיאטר ולקבל את כל המכלול?

יש לי שאלה שחשוב לי לקבל תשובה עליה. אני סטודנטית בת 22. כשיש לי פנאי ום שאין לי ואני מפליגה בדמיונות אני אוהבת לדמיין שאני חולה וזקוקה לבדיקות(אני לא מדמיינת את עצם היפול בי אלא את הבדיקה) וכן ביקור אצל רפ"ש שאני נוטה לשחזר שוב ושוב. מדוע?????. יצויין כי אני בריאה לחלוטין ולא מבקרת רופאים פרט לרפ"ש.מה יכול לגרום כי אני מדמיינת דברים אלו?

שלום, אולי מדובר בחיפוש אחר תשומת לב, שהרי ידוע כי כאשר הולכים לרופא או לבדיקה כל תשומת הלב מופנית אלייך. אולי??- הד"ר בטח ידע יותר.

יעל שלום את המונח רפ"ש אינני מכיר, אבל אני מתאר לעצמי שאת מתייחסת לביקור אצל רופא. זה מסוג השאלות שהתשובה עליה קשורה לאסוציאציות שלך סביב הנושא. האם לך יש השערה מדוע זה קורה? אני מתאר לעצמי שניתן לשייך לזה צורך בתשומת לב וטיפול רגשי שמוסב לרצון לקבל טיפול פיסי. אולם זו השערה חסרת בסיס בלי ההתחברות שלך לעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

בנושא קליין לוין סינדרום. חיפשתי ב-D.S.M אך זה לא מופיע שם. אשמח לקבל מידע על סינדרום זה או הפנייה לחומר קריאה רלוונטי.

שלום אני מציע להיעזר באתרי אינטרנט רלוונטיים, למשל http://www.klsfoundation.org http://www.klsworld.com בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, פניתי אליך בשאלה בתאריך 4.3.03 בשעה 17:31, וענית לי בתאריך 6.3.03 בשעה 22:39 - דף מספר 789. הגבתי לתשובתך כעבור 6 ימים ב 12.3.03, ומן הסתם לא שמת לב לכך. לכן, אני מגיבה שוב ברשותך. אשמח לקבל ממך הכוונה / המלצה לפסיכולוג/ית, שכן האלטרנטיבה שלי היא דפי זהב, ואני מעדיפה להמנע מכך. המון תודה.

דנה שלום במידה ואת מאזור המרכז אוכל להפנות אותך לפסיכולוג. כתבי אלי מייל ע"י הקלקה על שמי, ואשלח לך המלצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כן אני מאזור המרכז. האם יש דרך ליצור איתך קשר טלפוני על מנת לקבל את שם הפסיכולוג, שכן המייל משותף לי ולבעלי, ובשלב זה איני רוצה לערב אותו בנושא. תודה.

אני כבר כמה חודשים חשה במצב של חצי-דיכאון, איבדתי את שמחת החיים, אני פועלת פחות או יותר באופן "רובוטי" ולא יותר. יש לי אומנם רגעי אושר אבל הם מעטים. בחודשים האלה אני כל הזמן חולה בוירוסים שונים ומשונים, שפעות, דלקות גרון חוזרות, פשוט מצב שבו זה השתלט על חיי בלי שום יכולת לצאת מזה. אני מאוד רוצה "לדחוף" את עצמי מחוץ למצב, אבל לא יודעת איך להתחיל. בלי קשר לטיפול פסיכולוגי - האם יש דרך אחרת "לצאת מזה"?

פפינה שלום מצב רגשי רעוע משפיע על הבריאות. ההשפעה הישירה היא על המערכת החיסונית של הגוף שנעשית רעועה יותר ולכן יש גם תגובות פיזיולוגיות. במידה ואינך מעוניינת לפנות לטיפול פסיכולוגי את יכולה לנסות טיפול תרופתי נוגד דיכאון. פני לייעוץ אצל פסיכיאטר בנושא. לדעתי כדאי לעבור טיפול פסיכולוגי במקביל, אבל זה באמת תלוי רק בך ובמוטיבציה שלך לכך. בכיוונים שאינם טיפוליים לחלוטין אינני רואה פתרון שאני יכול לתת, נסי לשוחח עם חברים וקרובים שמכירים אותך אישית ואול יוכלו לייעץ לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשבוע האחרון אני סובלת מסחרחורות עם בחילות וחום חזק שיוצא מהגוף, עשיתי בדיקות דם והכל יצא תקין הרופא אומר שזה התקפי חרדה הסברתי שאני לא עצבנית, והוא אמר שזה משהו סמוי שפרץ החוצה. רציתי לדעת אם זה יעבור לבד ומהו הטיפול הנכון למצב זה ואיך אפשר אחרי טיפול ל"עבוד" על עצמי שזה לא יחזור.

בשלב ראשון הייתי מציעה לך לוודא היטב דרך רופא נוסף, אחד לפחות, ובדיקות נוספות, שאכן מדובר במשהו פסיכולוגי. לרופאים רבים יש נטייה לקבוע שמדובר בחרדה, גם כשזה לא מבוסס. אז בידקי באופן יסודי לפני שאת מסכימה לקביעה זו. מיכל.

דפנה שלום הצעתה של מיכל נראית לי הגיונית, יש לוודא שאכן אין בעיה פיזיולוגית. במקביל תוכלי להתחיל לבדוק את נושא החרדה, לבחון האם יש גורמי לחץ לאחרונה שיצרו את התופעות, ובמידת הצורך פני לטיפול. רצ"ב קישור למאמר בנושא חרדה, בדקי האם הדברים מתאימים למה שקורה לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, באמת רצוי לבדוק אם זו חרדה ואל איזה וירוס או משהו נוירולוגי.ץ המידה ואלו אכן התקפי חרדה, אני ממליצה בחום על טיפול התנהגותי הנקרא- ביו פידבק. הוא מאד יעיל.

שלום רב, אני בטיפול פסיכולוגי, ויש לי בעיה: אני מאוהבת בפסיכולוג שלי. רגשות אילו מאוד מייסרים אותי, ובעיקר אני מרגישה כי זה פוגע בהתקדמות הטיפול, כי אינני מתרכזת בסוגיות שאני רוצה לפתור. זה נראה לי כמו בריחה ממה שעומד על הפרק. חוץ מזה, יש לי בעיה מוסרית קשה, שכן אני נשואה, ואני מרגישה שאני חווה רגשות שאינם לגיטימיים. זה מצב מאוד מביך עבורי, וככל שאני מנסה להתגבר על זה ההתאהבות מתעצמת! בשיחה עם חברה שמתמחה בתחומי טיפול הנפש, התברר לי כי זה קורה כמעט בכל טיפול, וכי אפילו המטפל עשוי לעודד את ההתאהבות הזאת. היא לא היתה מופתעת בכלל מהמצב. שאלתי היא, האם יש דרך שאוכל להפסיק להרגיש ככה, כדי שאוכל להמשיך בטיפול בצורה יעילה? (אינני רוצה להעלות זאת מול הפסיכולוג בשום אופן!) האם יעלה על הדעת כי מטפל ינסה לעודד מטופלת להתאהב בו? ומה המטרה של התאהבות זאת במהלך טיפול?

כדאי ואף רצוי לדבר בטיפול על חוויית ההתאהבות שאת מתארת. לא כי זה לא נורמלי - להיפך! חברתך צודקת. אחד מהדברים שצריכים להיות בטיפול היא פתיחות של המטופל מול ואל המטפל, וזה אומר יכולת לדבר גם על דברים מביכים(?).

מיכל שלום ההתאהבות במטפל אינה חייבת לקרות בכל טיפול, אבל תופעת ההעברה מתרחשת בכל טיפול ואולי בכל קשר בין בני אדם באופן כללי. מדובר על השלכה של רגשות כלפי אדם אחר שאינם בהכרח קשורים אליו באופן ישיר. ההתאהבות שלך בפסיכולוג, אותו אינך באמת מכירה בחיי היום יום, היא סוג של השלכה של רגשות כלפיו. הדבר עשוי לשרת אותך או כחלק מהתהליך הטיפולי או/ו דוקא כהתנגדות לא מודעת לטיפול, כפי שרמזת בשאלתך. הנושא חשוב ואני מציע לך להעלות אותו בטיפול למרות אי הנעימות הכרוכה בדבר מבחינתך. אם תוכלי לעבד את הנושא בטיפול יהיה אפשר לעשות איתו משהו, לא רק לפתור על הדילמה מולה את עומדת, אלא גם להבין ולהפיק ממה שקורה לטובת המטרות הטיפוליות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלה לד"ר קפלן רצתי לשאול אותך ממה יכול לכאוב לי הראש אני חושב שאני משתגע מהכאבי ראש האלה אני חייב עזרה נפשית אבל הבעייה היא שאני לא רוצה לעזור לעצמי יש לי מחשבות כמו שאני חולה נפש שאני משוגע אני כבר חושב שאני משוגע הכאב ראש הזה בבטן וגם באיזור ההרמונים מאוד מטרידים אותי מה לעשות

דניאל שלום כפי שכבר כתבתי לך מספר פעמים, אתה זקוק לייעוץ מקצועי, רפואי ופסיכולוגי, וזאת במפגש פנים אל פנים תוך היכרות רצינית עימך ועם הרקע לבעיה. לצערי הפורום הזה אינו יכול לספק זאת. במידה ואתה מתקשה לפנות לבד בקש עזרה של בן משפחה קרוב כדי למצוא מסגרת טיפולית שמתאימה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל כבר פניתי ליועץ מקצועי פסיכיאטרית היא רשמה לי תרופות שלא עזרו לי בכלל רק גרמו לילתופעות לוואי בכלל אני חושב עכשו שאני ימשיך עם המצב הזה והפנה לעזרה לא יקבלו אותי לצבא אני לא יוכל לעשות בגרות אבל יש לי בראש מחשבה אחת ללכת נגד עצמי נגד הבריאות רק אלוהים יכול להציל אותי האם זה נורמלי מחשבות מסוג כזה זה כשור לאיזה מחלת נפש נוראית כאב ראש נורא במשך יום שלם כאבים בבטן כאבים באיזור ההורמונים או שזה חלק מהדיכאון

דוקטור שלום, יש לי 3 בנות, הקטנה חיילת , האמצעית בת 22 נשואה באושר והגדולה בת 25 שאיתה יש לי בעייה שאני מבקשת את עצתך לגביה. לאחר ביה"ס התיכון היא היתה במשבר נפשי ולא התגייסה לצה"ל . בגילאים 18 עד 22 לערך התנהגה באורח מוזר ותמוה עד כדי כך שפסיכיאטר הגדיר אותה כמקרה סכיזופרני. לא השלמתי לחלוטין עם קביעה זו ולא הסכמתי לתת לה לקחת שום תרופה מחשש שתיפגע מתופעות הלוואי. מאז גיל 23 חל שיפור משמעותי בהתנהגותה האישית - היא מתנהגת ומתפקדת ככל האדם אך איננה יוצאת מהבית בכלל, אין לה אף חבר/ה , אינה יוצאת לעבודה או בכלל, ואינה יוצרת קשר עם איש למעט בני הבית. היא טוענת כי זו דרך החיים שלה וכך היא אוהבת לחיות - בבית , בחדרה, עם עיסוקיה. אגב, היא ילדה פקחית ביותר, נבונה וחריפת מחשבה, אמנית ויוצרת בחסד. היא מבשלת לעצמה אוכל אורגני ומקפידה על היגיינה ואיכות חיים. הסתגרותה מפריעה לי ביותר כי אני רוצה שתצא לחיים האמיתיים ותתערה בחברה. בכל פעם שאני ובעלי מפתחים איתה שיחה על כך היא מגלה רצון אך לא עושה עם זה דבר. נא עצתך.

הדס שלום אם בתך אינה חשה מצוקה מהמצב שנוצר, קשה יהיה לשכנע לקבל טיפול ולשנות את עצמה. אני מבין שזה מפריע לך, אבל לי תיאורך נשמע שהמצב כעת יותר טוב בהרבה מכפי שהיה בעבר. את יכולה לנסות לברר עבורה על מסגרות חברתיות, חוגים, טיולים וכד', וכן מסגרות טיפוליות שונות. רק היא תחליט בסופו של דבר האם היא נענית לעזרתכם או לא. אל תצפי שהיא תיזום, היא בוודאי מרגישה חסרת כוחות לעשות זאת, ואולי גם בתוך תוכה מפחדת מכך. אם תמצאו בשבילה מסגרות ותציעו לה, אולי היא תסכים לנסות. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי הדס היקרה, היתה לי בעיה דומה עם בני השלישי - אני מאד ממליצה הכנסי לאתר שלהלן ותוכלי לבדוק בכל הדרכים שרק תחפצי שזה דבר נפלא נפלא ועוזר מאין כמוהו. בהצלחה עם הרבה אהבה .

היי הדס היקרה, היתה לי בעיה דומה עם בני השלישי - אני מאד ממליצה הכנסי לאתר שלהלן ותוכלי לבדוק בכל הדרכים שרק תחפצי שזה דבר נפלא נפלא ועוזר מאין כמוהו. בהצלחה עם הרבה אהבה . WWW.ITSMYCHOICE.ORG

שלום רב... מהי משמעות המחלה נפשית??!!! הקשרים נפשיים למחלה, ולהפך כיצד המחלה משפיעה על המטופל??? תודה מראש

רחל שלום אנא הסבירי את שאלתך, היא מאוד כללית. נסי להסביר מה את רוצה לדעת והאם זו שאלה אישית עם רקע כלשהו, או סתם התעניינות תיאורטית. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד כמה הגנטיקה משפיעה על האינטלגנציה ועל כמה הסביבה? ועוד שאלה בנושא - מה הקשר בין הגנטיקה לבין יצירת התבניות המחשבתיות והיכולת להשתמש בזיכרון בצורה טובה ויעילה? או במילים אחרות למה אדם אחד זוכר יותר טוב מאחר?

ליאור, אתה מבלבל אינטליגנציה מולדת עם יכולות נרכשות. זיכרון הוא יכולת שצריך לעבוד ולפתח (כמו שרירים במכון כושר). יש אנשים עם נטייה לאמנות, ואחרים עם נטייה לעבודת ידיים. ככה יש מי שהזיכרון אצלו טוב יותר מאשר אצל אחרים. לשפר את הזיכרון (כמו לפתח את הדמיון) הינו פונקציה של כמה רוצים/מעוניינים או מוכנים להשקיע בשביל תוצאות. עובדה שלא כולנו ספורטאים מצטיינים או מוזיקאים מחוננים, נכון?

ליאור שלום אין תשובה חד משמעית לשאלתך. מקובל לראות אינטילגנציה כתכונה נרכשת ולא מולדת, אבל סביר להניח שיש בה גם מרכיבים תורשתיים. כנ"ל לגבי הזיכרון. הוא תלוי במרכיבים רבים ואני חושב שכדאי שתקרא ספרים בנושא, זה לא משהו שאפשר לענות עליו בכמה מילים. נסה את הספר סוד הזיכרון המצוין של ערן כץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, שלום רב! בעייתי ממושכת וכרונית. לדעתי, יש בי תכונה של הרס עצמי קשה ביותר. הכל אצלי הוא או שחור או לבן. או הכל - או לא כלום. משום כך כאשר אינני עומדת בציפיות של עצמי אני פשוט מאד הורסת את עצמי, והדבר בא לידי ביטוי בדרכים מגוונות: אכילה כפייתית מול אי אכילה בכלל, עישון עד כדי כאבי נשימה, הזנחה עצמית מבחינה חיצונית ועוד כהנה וכהנה דברים שהולכים ונגררים ואני במקום לצאת מהם רק מזיקה לעצמי בכוונה רבה ומתוך ידיעה ברורה ושנאה עצמית תהומית. הבעיה היא שלמרות שאני מודעת שאי אפשר להיות מושלמים ולענות על הציפיות העצמיות ולמרות שאני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שאפשל לא אפול למלכודת הזאת, זה קורה לי שוב ושוב. אולי תבין את גודל הבעיה כשתשמע את הגיל שלי: כמעט חמישים. בגילי כבר הייתי אמורה לקבל אלו שהן תובנות לגבי החיים, לא? מה עושים? העניין הוא שאין לי תקציב בכלל לטיפולים פסיכולוגיים למרות שאני בטוחה שהם היו מסייעים לי וכן אינני רוצה ללכת למרפאות של קופת חולים בגלל הסטיגמה הנוראה והלא מוצדקת (שגם אני בהמנעותי, כנראה, גורמת לה) שיש לה. ספרים לעזרה עצמית נחמדים לי בהתחלה אבל זמן קצר אחר כך מאבדים את האפקט שלהם. אולי אני מרגיזה אותך בשוללי את כל האופציות אך דע לך שחשוב לי לקבל פעם דעת מומחה. תודה על הסבלנות.

ניסית פעם לשאול את עצמך את השאלות האלה, על באמת? זאת אומרת, להבין מה בעצם את רוצה. כי יכול להיות שחסר לך משהו טריואלי לגמרי וזה די מבאס שבגלל זה את מגיעה למצב של הזנחה והרס עצמי. עזבי אותך משלמות ומצויינות. נסי לנתח את עצמך ולעשות רשימה של חיוב מול שלילה. בטוח שיש בך המון דברים חיוביים ונהדרים שעולים עשרת מונים על השליליים. אולי סוף סוף תתחילי לקבל ולאהוב את עצמך ותגיעי להשלמה (דבר מופלא כשלעצמו). שווה לנסות, לא?

שלום למעשה בשאלתך את מונעת כל אפשרות אמיתי לעזרה. נטיית הרס עצמי עם סירוב מוחלט לטפל בעצמך, אני באמת לא רואה פתרון. אני מציע לך להתגבר על הסטיגמה (של מי?) ולפנות למרפאת בריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך ולבקש טיפול פסיכולוגי. אם תיכנסי לתוך תהליך של טיפול יש אפשרות שתוכלי למצוא לעצמי נתיב חדש. בתוך המעגלים הסגורים בהם את מסתובבת יהיה לך קשה לעשות את זה לבד. הסטיגמה שאת מפתחת על עצמך גרועה מכל סטיגמה של מטופלת שאפשר לחשוב עליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני וחברי ביחד כמעט שנתיים, כאשר לפני כשנה נפרדנו לתק' של ארבעה חודשים (לא ביוזמתי...). כשחזרנו להיות יחד, סבלתי מחוסר בטחון מסוים וחששתי להיפגע שוב, אך לאחר זמן יחסית קצר תחושה זו התפוגגה, הרגשתי שחברי עבר תהליך ושהוא אוהב אותי, והאמנתי שצפוי לנו עתיד טוב וארוך טווח יחד...לפני כשבוע פוטרתי מעבודתי, ומטבע הדברים השיגרה התערערה מעט. את נושא הפיטורין אני לא לוקחת קשה- לא אהבתי את מקום העבודה וזוהי הזדמנות מבחינתי למצוא את מקומי. אולם, יחד עם הפיטורין חזרה אליי החרדה המוכרת פן משהו ישתבש וחברי שוב יחליט להיפרד ממני. מבחינה אוביקטיבית אין לי סיבה לחשוש, והוא אומר שכלום לא השתנה והוא אוהב אותי אותו דבר, אבל הפחד חזק ממני. אני מרגישה שאני "מחפשת" סימנים בכל דבר שהוא אומר, ואני בעיקר מרגישה שאני מתישה אותו. הוא יקר לי מאד, אני רוצה לחיות איתו את חיי ואני מאמינה שיהיו לנו חיים טובים יחד. איך אוכל להגן עלינו מהפחד שלי?

אלה שלום את אומרת בעצמך שאת מבינה שהחרדות שתוקפות אותך כעת לא קשורות לבן זוגך אלא לעובדה שפוטרת. חווית הדחיה ממקום העבודה עוררה את הזיכרון הישן של הדחיה שחווית מבן זוגך כאשר נפרדתם בפעם הקודם. מאחר ואינך מצטערת על הפיטורין סביר להניח שתוך מספר ימים שיווי המשקל יחזור למערכת וגם החרדות יעלמו. המודעות שלך לעניין חשובה מאוד. שתפי את בן זוגך במה שקורה לך, ותני לעצמך את החופש להרגיש דברים בלי לפחד מהם, בסך הכל זה מאוד טבעי לחוש חרדה בזמן של שינויים. קבלת התגובות הרגשיות כטבעיות משפרת באופן מיידי את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ריכוז זה בעצם היכולת של אדם לשנות גלי מוח ?

צח שלום ריכוז היא מערכת קוגניטיבית של קשב שכוללת כמות מסויימת ומוגבלת של משאבים אותם ניתן לכוון. דומה באנלוגיה לזום של מצלמה שיכולה להתכוונן לכל מיני נופים ברזולוציות שונות. לא ידוע לי שגלי מוח מהווים גורם מרכזי בנושא, אבל בוודאי יש להם השפעה או תיווך בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לפני שנה וחודשיים סיימתי טיפול של חצי שנה סרורסט 1 ביום (לקראת הסוף חצי כדור ליום) בעקבות משבר נפשי שעברתי, פרידה מחבר. לפני הטיפול, הייתי סובלת מחרדות שהיו מתבטאות מקשיי נשימה ופחד ש"האויר נגמר", היו כמה התקפי חרדה והרגשה חרדתית כללית שנכנסה לכל תחום בחיים. חשוב לציין שלמרות זאת המשכתי לעשות הכל, עבדתי וסיימתי תואר ראשון בהצלחה.אם כי שילמתי מחיר בריאותי. בזמן הטיפול הרגשתי ממש טוב וגם לאחריו אם כי נשארו זכרונות מרים שכשהם עולים זה עושה לי רע פיזית ונפשית. אותו חבר יקר הוא בעלי האהוב היום ואני בהריון בשבוע ה-5. (בת 24) הבעיה היא שעכשיו החרדה חוזרת בעקבות הפחד - מה יקרה אם אפחד ולא ארגיש טוב? איך זה ישפיע על התינוק? אני נכנסת למחשבות מפחידות ואתמול היה לי התקף חרדה בלילה. אני שונאת את עצמי ככה!! בבוקר אני פעילה ומרגישה מצוין, (אני מלמדת מתמטיקה במכללה ובתיכון) ובערב מתעורר בי הפחד לפעמים יותר לפעמים פחות. מה לעשות? אפשר לקחת טיפול בזמן הריון? איזה טיפול? מה הסיכונים? תודה רבה יפעת

יפעת שלום טיפול תרופתי נוגד חרדה אינו מומלץ בזמן הריון, אבל אם שום דבר אחר לא יעזור תפני לייעוץ פסיכיאטרי בנושא. אולם לפני כן יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי שממוקד בנושא של הפחתת לחץ. יש תועלת משנית כי אפשר ללמוד תרגילי הרפיה שעוזרים גם בלידה, אבל עיקר העניין הוא שתהי תקופה מסוימת בטיפול, אולי אפילו לאורך כל ההריון. אין ספק שרוגע נפשי חשוב מאוד להריון, לעובר, ובוודאי לאיכות החיים שלך. מאחר ועכשיו יש לך בעיקר פחד מפני הפחד, ואת לא סובלת מסמפטומים כמו בעבר, כדאי לעצור את התהליך לפני שהוא אפילו מתחיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמי, בת 75, עם אוסף מחלות: לב, סכרת ולחץ דם חייה השתנו מאז ארוע מוחי - קרה לה מה שהיא הכי פחדה ממנו ודיברה על זה מספר פעמים - היא סעודית מבחינה מוטורית, סובלת מכאבים שונים.היא צלולה , אבל יש לה מספר הפרעות (בילבולים לא מזיקים). היא מאוד מודעת למצב שלה והיא מדברת על זה שאין טעם בחיים כאלה, ועדיף למות. היא מטופלת לתרופות פסיכיאטריות, מה שמוריד את עוצמת הצעקה שלה, אבל היא חוזרת על זה לפחות מספר פעמים ביום. אנחנו כולנו מאוד אוהבים אותה , אבל כשאני רואה את הסבל שלה ואת צורת החיים שלה, לפעמים נראה לי שהיא צודקת. איך מתמודדים עם זה? מה עונים לה במקרה כזה? תודה לאה

היי לאה, ניסיתם לדבר עם הצוות המטפל בה? עדי

מה עונים? אין מה לענות לא לכל הדברים בחיים יש תשובות וזו אחת מהן. מה גם שאנחנו במצבים כאלו "מגלים" עד כמה אנחנו מוגבלים. מה שכן זה לנסות כמה שיותר להביע אמפטיה וסימפטיה ולהביע את אהבתינו גם אם לכאורה זה נראה ידוע ומובן מאליו. זה המעט שאנחנו כבני אדם יכולים לעשות למי שאנחנו כל כך אוהבים. משתתפת בצערכם רחל

לאה שלום אמך מדברת מתוך מצוקתה, ואני לא בטוח שיש לך תשובה קונקרטית לסבלה למעט זה שאתם אוהבים אותה ורוצים בנוכחותה. שאלת הצדק בדבריה נוגעת בהיבטים פילוסופיים של חיים ומוות, ובכל מקרה, לא משפיעה על האפשרויות שעומדות בפניכם. במצב הזה חשוב שהיא תהיה מטופלת הן מבחינה פסיכיאטרית, הן רפואית, והן סיעודית. יש גורמים שונים בקהילה לעזרה במצבים הללו, גם טכנית וגם ייעוצית. חשוב שתקבלו גם אתם תמיכה וייעוץ. אחד הגורמים הבולטים בנושא זה הוא אש"ל, יש להם גם אתרים באינטרנט http://www.eshelinfo.org.il http://www.jointnet.org.il/eshelnet בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתכם. היו לאמי חים לא קלים - למרות שבזמנים ההם למי היה קל. יש לה מרירות רבה על מה שקרה לה . האם שיחות עם פסיכולות יכולים לעזור לה לקבל את המצב שלה? תודה, לאה

מחפש עצה לפעילות להוצאת אגרסיות. כל עצה בעלת ניסיון חיים/מקצועי**, מתקבלת.

שלום ראשית, תלוי מה מקור האגרסיות. אם מדובר בצורך בפעילות לשמה, אני בספק אם זה הפורום המתאים. פסיכולוגיה במהותה איננה מובילה אנשים לפעילות מיידית, לפחות לא כברירת מחדל ראשונה. קוצים בד"כ דוקרים, במיוחד כשמתיישבים עליהם. זה נשמע די כואב. אם יש לכם סבלנות למרות הקוצים, אולי תוכלו לנסות להבין יותר את מקורות הכאב. לרוץ להוציא את האגרסיה תמיד אפשר... בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנטית טרייה בת 22. בתקופת ילדותי הייתי מאוד חולמנית. עולם ורוד מדי... בגיל 18 חוויתי משבר ראשון-דיכאון ולא התגייסתי לצבא. התחלתי ללמוד ועזבתי באמצע. לפני כשנה פיתחתי בולמיה והייתי בטיפול פסיכולוגי/דיאטני/קבוצתי... גם התחלתי להעזר בתרופות נגד דיכאון . כיום, כביכול, הסערה מאחורי. אני לומדת באוניברסיטה. הפרעת האכילה השתפרה. אני עובדת ומחייכת... הבעיה היא שאני ריקה לחלוטין מפנים. חסרת מוטיבציה ואין לי מטרה בחיים. אבדתי תחושת משמעות. אני מרגישה שהפעם זה לא סוג של משבר זמני אלא התפקחות טראגית מן האופטימיות החולמנית שבי. אני יודעת שלעולם לא אשוב להיות כבעבר וזה מתסכל אותי. יש בי נטיה חזקה להפסיק את הכל - בעיקר את הלימודים. הם מעוררים בי אסוציאציה לעתיד ואני לא מרגישה מחוברת לעתיד. למען האמת, אני מרגישה די בשלה להעלם מן העולם. אני שלמה עם התחושות האלו. ובינתיים, אני תקועה עם התחושות האלו. מה ניתן לעשות? אני כבר בטיפול שני ונעזרת בכדורים- זה לא מפיק את הריקנות ואת חוסר המשמעות. האם ברירתי היחידה היא לאבד תקווה? אני לא מדברת על התאבדות פיסית אלא חוששת מפני כליון פנימי, נפשי. מה עצתך?

שלום את צודקת בתחושתך שלא תשובי להיות מה שהיית, אבל אני לא מתכוון לכך במובן שאת כותבת עליו. בעבר חיית לדבריך בבועה שהתנפצותה גרמה דיכאון וכאב רב. כעת הדרך היא למצוא שיווי משקל חדש ולא לחזור לעבר. טבעי שאחרי משבר יש תקופת התאזנות ותחושת הריקנות בהחלט טבעית. טוב שאת נמצאת בטיפול והשגחה תרופתית, התהליך שאת עוברת לוקח כמה שנים ולא קורה מייד. אל תצפי שתוך זמן קצר הכל ישוב להיות ורוד. המשיכי את לימודיך ונסי לשמור על פעילות. כל עוד תהיי מודעת לעצמך ותמשיכי בתהליך הטיפולי ישי סיכוי טוב שתצאי מהמצב למקום הרבה יותר טוב ועשיר. את רק צריכה סבלנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב, רציתי להתייעץ איתך לגבי בני: בני גילי בן 4 ושמונה חודשים, אח לילדה בת 7, ולילד בן 3 וחצי. גילי ילד טמפרמנט, סקרן, עצמאי, חכם מאוד ובעל אינטיליגנציה גבוהה מאוד ביחס לאחיו ולבני גילו. בעל כושר ביטוי יוצא דופן שהמשוחח עימו יכול לחשוב שמדובר באדם מבוגר לכל דבר. גילי בעל יכולת ריכוז טובה. הוא בונה פאזלים מגיל צעיר מאוד (150 חלקים ומעלה), בונה לגו, מקשיב ל"שעת סיפור", מפעיל תוכנות מחשב ואף לאחרונה התחיל ללמוד לקרוא ולכתוב מיוזמתו. עם זאת, התנהגותו במצבים מסויימים בעייתית. המצבים הבעייתיים קורים בד"כ כאשר: • הוא משחק במשהו ולוקחים לו אותו, נוגעים לו בצעצוע, מפריעים לו. • מישהו אומר לו משהו שלא מוצא חן בעיניו. • הוא נשאל שאלה ומישהו אחר עונה במקומו. • הוא מתבקש לעשות משהו...למשל לענות לטלפון ומישהו אחר עונה במקומו. • במקרים מסוימים כאשר לא נענים לבקשה מסוימת שלו. ההתנהגות: • צעקות. • אלימות פיזית כנגד אנשים וחפצים. • השתוללות. • התחצפות. • אי קבלת סמכות וציות. • אגרסיביות. • אינו רואה הבדל בינו לבין בעל הסמכות כלומר ההורה או הגננת. ועל כן הוא מסוגל לומר לבעל הסמכות: "אתה מרגיז אותי"..."אתה מתנהג לא יפה"..."תקבל עונש" וכדומה. גילי גדל בסביבה תחרותית מאוד מבחינת תשומת הלב, שכן הפרש הגילאים בינו לבין אחיו קטן יחסית. הוא ילד בוגר מאוד ואין לו בעיה להתחבר עם ילדים מבוגרים יחסית - ילדים בכיתה ג' ד' וכך הוא גם מצליח להתחרות באחותו בת ה 7. (כמובן שרוב הזמן הוא משחק עם בני גילו). גילי מודע להתנהגותו הבעייתית ויודע לספר איך התנהג בגן, מצטער על מעשיו ומבטיח להשתפר. בחלק גדול מהזמן טון דיבורו חזק וכעוס. באופן כללי סף הכעס אצלו נמוך מאוד. כאשר גילי נמצא לבד (למשל ללא אחיו) הוא ילד שונה לחלוטין, מקסים בצורה יוצאת מן הכלל וללא כל בעיות. אני יודע שהשאלה נאיבית מאוד, אבל איך אפשר לפתור את הבעיה? עם מי כדאי להתייעץ? ממה שקראתי קצת אני מבין שרטלין לא אמור לטפל בבעיות כאלו... תודה מיכאל.

מיכאל, קודם כל, לחזק אותו על התנהגויות חיוביות שלו. דבר שני, תנסו לדבר עם הגננת. אולי היא תוכל לעזור, ואם לא, אז היא תפנה אתכם לכתובת נכונה. עדי

מיכאל שלום בגרותו הנפשית של בנך עלולה להטעות אותך ואולי לפעול לרעתו. נדמה כאילו הוא באמת מבין מה קורה לו, ואולי אפילו מסוגל לתכנן את הדברים ולהגיב בצורה רציונלית. האמת היא שכנראה שבנך מגיב מתוך מצוקה באופן אימפולסיבי והסביבה אינה מסוגלת להציב לו גבול שיעצור אותו ויגן עליו מפני זעמו. אני חושב שכדאי שתתייעץ עם פסיכולוג ילדים כדי לנהוג עם הילד. לפי מה שאתה מתאר חשוב למצוא דרכים להציב לו גבולות ברורים, תוך כמובן התחשבות ברגשותיו. ריטלין הוא בהחלט לא הפתרון המיידי, אני חושב שלפני הפניה לטיפול בתרופות או מסקנה שמדובר בבעית קשב והיפראקטיביות כדי לבדוק יותר לעומק את הדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

עליי לבצע עבודה על הבדלים בין המינים בחרדת בחינות האם מישהו מוכן לעזור לי היכן אני יכולה למצוא חומר על הנושא-תודה מראש....

סטודנטית שלום היכנסי לספרית האוניברסיטה, יש כמה ספרים בעברית על חרדת בחינות, בדקי את קטלוג הספריה. במידה ואין היכנסי למאגר המאמרים בעברית של אוניברסיטת חיפה ותמצאי בוודאות חומר. באנגלית המקורות הם אין סופיים, כולל חיפוש באינטרנט לפי מילות קוד מתאימות של חרדת בחינות ומגדר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעקבות מצב הרוח המדוכדך שלי בחודשים האחרונים, אני יותר ויותר חושב לפנות לעזרה מקצועית. שאלתי היא מדוע על מטופל פוטנציאלי לפנות לפסיכולוג ולא היישר לפסיכיאטר? פסיכולוג כידוע לי לא יכול לרשום תרופות, ועל-כן דרך הטיפול שלו תהיה פסיכותראפיה, בעוד שפסיכיאטר נוסף על הפסיכותראפיה יכול גם לרשום תרופות, ולמעשה לתקוף את הבעיה גם מהכיוון הפיזיולוגי. אודה לתשובותיכם, הצד השני של המטבע

הטיפול הפסיכולוגי הוא בהרבה מקרים ארגז כלים שאתה מקבל ויכול להשתמש בו ( אם נועצת בפסיכולוג טוב) במקרים של דיכאון חוזר ואף בבעיות אחרות שצצות בחיים. התרופות אולי מקילות על הסימפטומים בהשפעתן הכימית( לפעמים רק כל עוד הן ניתנות) אבל לא על תהליך החשיבה וההתמודדות שלך עם הבעיות. למה שלא תתחיל בפסיכולוג ותבדוק איתו אם רצוי להשלים הטיפול גם עם תרופות שלעיתים השפעתן לא לגמרי ברורה שלא לדבר על תופעות הלוואי. מה שלא תבחר - שיהייה בהצלחה.

היי לא נראה לך שעדיף קודם לנסות לתקוף ולפתור בעיות בעזרת שיחות על הדברים המעיקים? - במקום להכניס לגוף חומרים כימיים מיותרים, ואם אתה רואה שהדברים לא עוברים אז תפנה לתרופות. תנסה לסמוך על עצמך שאתה חזק ללא התרופות.

שלום במידה ואתה מתכוון להתחיל טיפול תרופתי בהחלט כדאי לפנות לפסיכיאטר. אם במקרה הפסיכיאטר אליו פנית עוסק גם בפסיכותרפיה ונוצר ביניכם קשר טוב תוכל להמשיך להיות אצלו בטיפול משולב ואז באמת אין סיבה לפנות לפסיכולוג במקביל. במקרים רבים אנשים מעדיפים לקבל את הטיפול התרופתי מהפסיכיאטר ואת הפסיכותרפיה מפסיכולוג. רצוי שאנשי המקצוע יהיה בקשר ביניהם לצורך תיאום. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני אם לשלושה ילדים מקסימים.לאחרונה הריתי ואני שמחה אבל מפוחדת.לפני מספר שנים פגשתי בבית חברים מגדת עתידות,בעלת שם בתחומה,שאמרה כי אהיה אם לשלושה בלבד.למרות רצוני אני מתקשה להשתחרר מדבריה וממחשבות ופחדים שונים ומשונים... אשמח לתגובתך,נעמה.

נעמה שלום בנושא אמונות איני יכול להתערב ולכן אנסה להתעלם מהשאלה האם אני מאמין או לא ביכולותם של מגידי אמונות לנבא. עם זאת, אני בטוח שאם היית משוחחת היום שוב עם אותה מגדת עתידות היא היתה מוצאת את הפתרון. למשל, אולי היא התכוונה לשלושה בנים? אני לא יודע כמה בנים ובנות יש לך אבל אם יש לך 3 בנים הבאה אולי בת, ואם אין עדיין 3 בנים, הרביעי גם יכול להיות בן ואולי יש אפילו עוד כמה ילדים נוספים בתחזית... וזו רק אפשרות אחת מיני רבות. המזל והעתיד משתנה גם בעיניהם של מגידי עתידות מוכשרים, הם רק בני אדם, גם אם את מאמינה בהם באמונה שלימה. חשוב מאוד שתעברי הריון רגוע ושלו. מחשבות שליליות מזיקות להריון בלי קשר לתחזית שקיבלת. הפחד שלך אינו מבוסס על דבר, הספר פתוח, היד רושמת, והרשות נתונה. אם אינך מצליחה להיפטר מהמחשבות סביר להניח שהן הפכו למחשבות אובססיביות (טורדניות) שזה סוג של תגובת חרדה. ניתן לטפל בזה, לדוגמא באמצעות היפנוזה ושיטות פסיכולוגיות נוספות. החרדה הינה תגובה טבעית לשינויים משמעותיים, גם אם הם חיובים ורצויים. קבלי את עצמך ואת חרדותיך בלי להילחם בהם, ודברי העתידנית יראו לך פחות מפחידים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה אם מגידי עתידות זה שאנחנו מאמינים להם ואז הם צודקים . "נבואה המגשימה את עצמה"- כשאנחנו מאמינים במשהוא זה בסוף קורה. אנחנו יוצרים את המציאות ובעצם ומעצבים אותו ויוצרים את הנבואות למינהם לאמיתיות. בפחדך זה את גורמת למגת העתידות לצדוק בדבריה. אם תעשי מזה צחוק ותשימי פס על דבריה מה שבטוח זה שתיראי שדבריה היו שטויות והבלים ,אבל אם תתיחסי לדבריה תתפלאי לדעת "עד כמה היא צודקת" רחל

שלום לך ד"ר יש לי בעייה עם בתי בת ה 5.09 ,ןהיא כזאת. היא נכנסה לגן בגיל 3 שנים , לפני זה הייתה אתי בבית ועם אחותה הקטנה ממנה בכשנתים וחצי. היא הייתה ילדה מקסימה בגן, הולכת בכיף וחוזרת מאושרת.היו מדי פעם בעיות עם ילדים שהיו מציקים לה בגלל שהיא ילדה שמנה. אך הגננת היתה מעודדת אותה ומסבירה לילדים שלא כולם שווים ושהיא לא שמנה ושזה לא יפה לקרוא בשמות. השנה כשהיא עלתה לגן חובה עם אותם הילדים שהיו אתה במשך השנתים קודם התחילה הבעייה. היא התחילה להרביץ לילדים ולפעמים לגננת, אם היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה היא נשכבת על הרצפה בוכה או הופכת מהשולחן את מה שיש עליו. יש לציין שהיא גם בבית לפעמים מתנהגת כך במיוחד אם היא לא מקבלת אוכל או ממתק כלשהו. הגננת זימנה לגן פסיכולוג והוא גם שוחח אתי וביקש לשלוח אותה לבדיקה נוירולוגית. לקחתי אותה לבדיקה ושם נקבע שהיא צריכה טיפול גרפומוטורי.אבל כשרציתי לקבוע תור אז רק אחרי 4 חודשים, וזה המון לגילה כי היא אמורה לעלות לכתה א.לקחת אותה באופן פרטי זה מאד קשה לי מבחינה כלכלית.בשבוע שעבר התקשרה אלי הגננת ואמרה שהיא לא משתלטת עליה, שהיא פותחת את הברזים בכיורים ונשכבת על הרצפה, באתי לגן בעצבים ולקחתי אותה הבייתה, בבית כעסתי עליה מאד אפילו יותר מדי לדעתי לאחר שנרגעתי. אני ממש לא יודעת מה לעשות. אה. באותו היום הגננת אמרה לי שאמרו לה פשוט כשקורה מצב כזה פשוט לקרוא למפקחת ואז יתכן שישלחו אותה לגן מיוחד. האם מותר לגננת להגיד דבר שכזה?. יש לציין שהיא ילדה מקסימה, אוהבת, חמה מאד,פקחית עם זיכרון מופתי , יש לה פשוט בעייה שהיא רוצה ואוהבת מאד לאכול , וכשלא נותנים לה אז היא מתהפכת. אמרו לי לקחת אותה לשיחה עם פסיכולוג אך אינני יודעת למי לפנות ואיך עושים זאת . אנה עזור לי מהר. בתודה האמא הדואגת.

אביבה שלום מה שאת מתארת דורש אכן טיפול והתייחסות. אני מציע שתתקשרי לשירות הפסיכולוגי של העיריה ותבקשי לשוחח עם פסיכולוג הגן שגם פגש את בתך. הסבירי שיש לך קושי כלכלי והיית מבקשת מספר מוגבל של שיחות ייעוץ איתו. אולי הוא יוכל לתת לך הנחיות כיצד לנהוג עם הילדה. אין ספק שהיא מבטאת מצוקה וצריך לעזור לך. הבעיה הגרפומוטורית קשורה לכישורי למידה וביצוע ולא לבעיה הרגשית ממנה סובלת הילדה. לכן יש צורך בייעוץ פסיכולוגי במקביל לטיפול בבעיה הגרפומוטרית. אני מקווה שפסיכולוג השירות הפסיכולוגי יוכל לתת לך ייעוץ. תוכלי גם להתקשר לסניף קופת החולים הקרוב לביתך ולברר האם יש להם פסיכולוג ילדים מומלץ. בברכה ד"ר אורן קפלן