פורום פסיכולוגיה קלינית

אני רוצה להבין מה פסיכולוג מסוגל לשנות ולכן אתאר מצב ואני מבקש לספר לי הערכה של מה יהיה המשך הטיפול: נגיד פסיכולוג גילה שהבעיה של מישהו היא שהוא לא קיבל מספיק ביטחון ואהבה שהוא היה קטן , ולכן היום הוא מפחד בקלות מכל מיני דברים והוא מנסה למשוך תשומת לב של הוריו ושל הסביבה כדי להרגיש יותר בטוח. א. המצב שתיארתי הגיוני? ב. כיצד ניתן לטפל ולפתור כזה דבר? ממש ממש תודה למי שיענה (ומבין בדבר) כי זו תכלית ועיקר מחשבותי כרגע.

אייל שלום בשאלתך אתה מתייחס להבנה הקוגניטיבית שקרה כך או אחרת. הבעיה העיקרית אינה להגיע לתובנה אלא ליצור שינוי דווקא בחלק הרגשי. דרך הטיפול הפסיכולוגי המטופל מגיע גם לתובנות, אבל יכול לחבר אותם עם חוויה רגשית, וזה מאפשר לעשות שינוי. מכאן שהבנתו של הפסיכולוג על טראומות הילדות בהחלט אינה מספיקה ליצירת התהליך הטיפולי. רצ"ב קישור לגישה בה אני מאמין בטיפול הפסיכולוגי הדינמי, שבו מתקיימים תהליכים עליהם אתה מדבר. בעיקרון יש גם גישות שונות של טיפול ממוקד שלא דנים בהכרח בעבר הרחוק ויכולים לפתור בעיות ממוקדות יותר כמו למשל פוביות. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

למה אני אוהבת חשיש ואת מה שזה עושה לי ?זה בכלל עושה לי טוב ואני מתפקדת רגיל בכל התחומים ,חייב להיות אצלי משהו דפוק לדעתך?למה החיים משעממים אותי בלי סמים קלים ?

רפיקה שלום סביר להניח שהבעיה איננה החשיש, אלא החלל אותו הוא ממלא. אני לא מגדיר חוויה נפשית כדפוקה או לא, אבל את מעידה בעצמך על השעמום, וזה מעיד בעד עצמו שישנה בעיה עמה את צריכה אולי להתמודד. כל עוד אינך מתמודדת איתה הסמים מספקים תחליף. בטווח הארוך התחליף הזה אינו פותר דבר, להיפך, בד"כ מחריף את עוצמת הבעיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה !

אני חושב בעיקר בעזרת מילים וצלילים. וכך גם באשר לקריאה כלומר קריאה שמיעתית. אני רוצה לנסות וליצור יותר קישורים במוח שלי שקשורים לתמונות. ולכן אני רוצה להתחיל לחשוב ולקרוא יותר חזותית. כבר התחלתי לצפות בתוכניות טלויזיה בלי סאונד ותירגום. ואני מנסה להדמיין יותר דברים ולהשתמש בדמיון שלי. לפעמים אני מרגיש כיאלו זה קשה למוח שלי ושהוא מאין מתחמם או משהו כזה. בכל אופן מה אתה חושב על הרעיון שלי לשפר צורת חשיבה חזותית?

אבל למה לך ? לא עדיף לשפר את סיבולת הלב והריאה ? בכל מקרה רעיון טוב .

כמובן שאני עובד גם על השיפור הזה. במקביל.....

אהבתי

ליאור, מנסיון, דמיון חזותי מתפתח דווקא דרך קריאה. נסה קודם "על יבש". למשל לקרוא סיפור ולראות את המקום עליו מסופר, את הסמטאות, הגנים, הפסלים, החנויות, את הדמויות הנזכרות, מה הם לבשו ואת הבעות הפנים שלהם, את עונת השנה, ואם זה אביב אפילו לחוש את הריחות הרלבנטיים לטקסט. אחר כך תוכל לעבור להתאמן "על רטוב". כלומר, לנסות ו"לצלם" אירועים שונים, מחיי היום-יום (למשל נסיעה באוטובוס, ישיבה בבית קפה וכו'). עולם הדמיון מורכב בעצם מכל החושים גם יחד (עובדה שכמעט ולא שוכחים קולו של אדם אפילו כעבור שנים רבות) נסה לשלב בין הזכרון החזותי לדמיון יחד עם הצלילים והריחות. שיהיה לך בכייף

ואללה תודה אני חושב באמת שקריאה יכולה לשפר בצורה מסויימת את הזיכרון החזותי. אני גם רוצה להתחיל לקרוא מבלי לאמר את המילים בלב (דבר שלי הוא כמעט בלתי אפשרי) כלומר להבין את משמעות המילה רק מהצורה שלה.... אני מקווה שהדבר אפשרי בכלל

ליאור שלום אני בספק אם בשיטות הללו אתה יכול לשפר חשיבה חזותית, אני לא בטוח ששילוב המילים הזה באמת מבטא משהו ברור, כי חשיבה היא בד"כ מילולית והחלק החזותי הוא חוויתי יותר, אם כי בהחלט אפשר לקדדו לזיכרון. אם אתה נהנה מהחוויות שאתה עובר, זה מצויין. השאלה מדוע אתה צריך להשתפר כל כך? בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה להשתפר בו. כדאי לשפר את הדימיון שלי בעיקר. חוץ מזה אני מעאמין שזיכרון חזותי זה דבר מאוד חשוב. ואם אתה מצליח לקרוא בצורה חזותית מבלי להשמיע את המילים (שזה נראה לי מאוד קשה) אתה יכול לקרוא מאוד מהר... ולא אני לא בדיוק נהנה מלנסות לשפר אותו... ואני ישמח אם מישהו יציע לי כאן שיטות או חומר על הנושא

שאתה מטומטם ושמשעמם לך בחיים

הנני יודי דתי ולפני כמה חודשים הכירו לי בחורה שחולה במחלה מניה דפרסיה דבר לפני מספר ימים אינני קשור רגשית לאותה בחורה אבקש את חוות דעתך למספר שאלות: 1. האם מחלה זו תורשתית 2. האם זו מחלה שיש לה תרופה ואפשר להחלים ממנה

וגם אם זה לא מחלה תורשתית ויש לזה סיכוי, למה לך להכניס ראש בריא למיטה חולה? חסרות בנות בריאות?

ניסים שלום יש מרכיב תורשתי במחלה. הסיכוי הסטטיסטי שילד יחלה במחלת ההורה הוא 27 אחוז. זוג שאינו רוצה לקחת סיכונים יכול להיעזר בתרומת ביצית (או זרע לגברים) בהפרית מבחנה וכך לעקוף את הבעיה הגנטית. זו מחלה הדורשת טיפול ומעקב לאורך שנים רבות. עם זאת, חולים רבים מתפקדים בצורה תקינה לגמרי שנים רבות תחת המעקב. זה נושא שכדאי שתדברו עליו ולא תנסו להתחמק ממנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר' קפלן, התייעצתי איתך מספר פעמים בעבר. בני בן השנה ועשרה חודשים נוהג להרביץ לנו ובגן. בעצם עניין הגבולות צץ ועולה בכל נושא ובכל דקה בשבועות האחרונים. אני מוכחה להודות שכבר הייתי מספר פעמים מאוד קרובה לתת פליק קטן... לאחר יום משברי במיוחד, התייעצתי עם הגננת. שהדגישה את חשיבות הגבולות וסיפרה לי כיצד הם מתנהגים בגן - כאשר בני אינו אוכל יפה (?!) הוא נשלח לפינת רגיעה עד שיוכל לאכול יפה כמו כולם. הייתי בשוק. לי זה ממש נשמע כמו עונש. שלא תבין לא נכון - אני בהחלט בעד ניתוק מגע כאשר הילד לא מתנהג לפי גבולות מקובלים אך משהו בהרחקתו מן הקבוצה בעייתי, לא? מה ההבדל מהפינה של פעם? מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי. אמא מבולבלת.

שלי שלום לא ברורה לי הרתיעה שלך מענישה. אם הילד מתנהג לא יפה בהחלט יש מקום להציב גבולות, וחלק מהצבת הגבול זה לתת חיזוקים חיובים ושליליים. כל עוד העונש נעשה בצורה חינוכית וללא השפלת הילד זה נשמע נכון. ההחלטה מהו העונש המתאים דורשת חשיבה שמתחשבת הן בגישתך האישית, הן במצב, והן בילד עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, האם לדעתך ומנסיונך המקצועי,לידה בגיל מתקדם יחסית,(לאחר לידות קודמות),יכולה לגרום לילד בעיות רגשיות, בשל גילם המתקדם של הוריו?(שנינו בתחילת שנות הארבעים,בננו הבכור בחטיבת ביניים). בתודה,רונית.

רונית שלום תחילת שנות ה 40 הוא גיל סביר בעיני להביא ילדים ואינני רואה כל סיבה להימנע מכך על רקע השיקולים שציינת. המניעה היחידה יכולה להיות רק על רקע רפואי. לגיל מבוגר יחסית של הורים יש גם יתרונות ולא רק חסרונות. נסיון וסבלנות שהגיל מביא יכולים להיות משמעותיים מאוד לגידולו התקין של הילד. בסופו של דבר, אם הייתם צעירים ב 5 שנים, זה באמת היה עושה אתכם יותר צעירים באופן משמעותי עבורו? כיום תוחלת החיים מתארכת בכל שנה יותר יותר, עד שהתינוק יהיה בן 20 תוחלת החיים תגדל כנראה בעוד כ 10 שנים נוספות לפחות. צעיר וזקן הם דברים יחסיים שמשתנים עם התקופה. לגבי הפער בין הילדים, דינמיקה משפחתית היא דבר שצריך לעבוד איתו ולחשוב עליו. התמודדות תהיה כאן ללא ספק, ולא רק לתינוק החדש אלא גם לאחיו הגדול. ניהול נכון של הדברים תמיד חשוב, גם במשפחות בשנות ה 20 וה 30 לחייהם. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מודה לך על תשובתך ומקוה שנצליח להשכיל ממנה ולהחליט נכון. תודה שוב.

שלום ד"ר קפלן, רציתי להציג בפניך את בעייתי שמדאיגה אותי ביותר והנוגעת בעתידי. אני בן 27 אקדמאי. מאז ומתמיד אני יוצא עם בנות, אבל מעולם לא הייתה לי חברה אמיתית. אני נמשך אליהן אבל תמיד לאחר מס' שבועות, הכל "יורד" ולא בא לי יותר להמשיך את הקשר. אני מתוסכל מזה מאוד. אני חושב שלעולם לא אמצא מישהי שמתאימה לי, הרי הכרתי כל-כך הרבה בנות עד היום ועדיין אני לבד... החלק המדאיג ביותר הוא שיש לי חבר טוב, אנחנו נפגשים כמעט כל יום, ואני תמיד מעדיף להיות במחיצתו (יותר מלצאת לפגישה עם מישהי). יש לציין שאני לא הומו אני פשוט אוהב אותו נורא. הוא תמיד מבין אותי ומסייע כמו שאיש/אישה בחיים לא עשו. מה לעשות? נראה לי שאין לי עתיד!!!

גשם שלום בדבריך יש הרבה מרכיבים שדורשים התייחסות. הקשרים עם בנות שנגמרים מהר, התסכול, הבדידות, החבר הטוב שאין כמותו, התחושה שאם אין לך בת זוג אין לך עתיד... יש כאן נושאים שלכאורה שייכים לעולם החיצוני או לאינטראקציה איתו, למציאת בת זוג מתאימה. בפועל נשמע שיש כאן דיאלוג שלך עם עצמך ושעד שלא תשלים אותו, לא תוכל להשלים גם עם החוץ, או לפחות עם בנות הזוג שאתה פוגש. אני חושב שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבדוק את העניינים. נשמע לי שאתה לא מתמקד בהכרח במקור הבעיה האמיתי אלא בתוצאות שלה. רצ"ב שני קישורים לכתבות על טיפול פסיכולוגי בגישה שאני חושב שמתאימה למה שאתה מתאר. אני לא חושב שגישה ממוקדת קצרת טווח תתאים. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ותודה מראש לך ד"ר קפלן, ולכל קוראי ההודעה והמגיבים עליה. אני מצוייה במצוקה זה זמן רב. לא במצוקה אישית שלי. אלא של אדם מאוד קרוב אליי. אדם אשר דואג לערב אותי בכל הרע שעובר עליו בחייו, שאינם פשוטים, אך של מי כן? אדם אשר אמר נואש לחיים ולא רוצה לחיות. בעצם אינו חי ממש, הפסיק להנות והפסיק לשאוף והפסיק כל פעילות שאינה בגדר מחוייבות מסויימת. גם את המחוייבויות מבצע באופן חלקי. הפתיחות העצומה שלו כלפיי הביאה לא אחת לחשיפה בפני של מחשבות אובדניות באופן מפורש. ואף פעם אחת הדבר כמעט יצא לפועל אלא שרגע לפני אבד האומץ. ואני התוודעתי לכך בדיעבד. אני מצוייה בדילמה נוראית מזה מספר רב של חודשים. מצד אחד אין שום דרך לעזור לאדם שאינו רוצה לעזור לעצמו. אדם שאמר נואש. מצד שני כיצד ניתן להתבונן מן הצד ולראות איך חיי אדם הולכים לטמיון. והפחד המתמיד שמקונן בי, שיבוא היום בו אתבשר על מותו של חבר שנטל את חייו. כבר דיברתי עם פסיכולוגים, ניסיתי לשתף אנשי סוד, בפתיחות מלאה שיתפתי אותו במחשבותיי, בחובת הטיפול (בעבר היה מטופל) אך הכל לשוא. וידי אזלה מלסייע. איני מוכנה לנטוש אך גם איני מסוגלת יותר להקשיב לרחמים עצמיים מבלי לנקוט בפעולה כלשהי.

זיגי שלום המצב שאת מתארת באמת מאוד תסכל ומפחיד. את צודקת באבחנתך שמי שלא רוצה לעזור לעצמו קשה מאוד לעזור לו. לעיתים בתוך הדיכאון לאנשים אין את האנרגיות לפנות לטיפול ולשרוד בו. במקרים אלו אנשים קרובים ועיקר בני משפחה צריכים להתגייס ולעיתים להיות ביחד עם אותו אדם סביב השעון, עד שמצבו משתפר. חשוב מאוד להביא אותו לקבל טיפול נפשי, פסיכולוגי ותרופתי. במצבים קיצוניים יש מקום גם לאישפוז. מאחר שאת כותבת על סכנת חיים של ממש, אני לא בטוח שרצוי שתשארי לבד עם התחושות שלך. את כותבת שכבר ערבת בעניין אנשי מקצוע ואנשי סוד וכלום לא עזר. השאלה מדוע. מה שברור ממה שאת כותבת שלא יתכן שכל האחריות תיפול על כתפיך ומישהו נוסף צריך לקחת אחריות על מה שקורה. אם זה לא אותו אדם עצמו, אולי קרובי משפחה שלו. רצ"ב קישור לסהר ונותנים תמיכה וייעוץ בתחום זה. www.sahar.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

כעקרון מהצד הכל נראה בסדר גמור. לומדת לימודים אקדמאים- משפטים שנה ג' . עובדת בעבודה מסודרת... בת 25, עדיין מתגוררת עם ההורים. למרות שהכל נראה טוב מרגישה אכזבה נוראית מהחיים. מרגישה שאני לא מספיק טובה בשום דבר. לא מוצאת סיפוק בשום דבר. תוהה אם זה באמת התחום שבו אני רוצה לממש את עצמי. אבל יותר מהכל אני כבר לא רואה את ההמשך, מיציתי את עצמי בחיים. שום דבר לא מעניין אותי. אין לי כוח לשום דבר. אני אמנם מצליחה לשמור על ממוצע נורמלי בלימודים אך כמעט ולא מגיעה ללימודים ולא כי אין לי זמן אלא אין לי כוחות. הדברים היחידים שאני עושה זה מה שאני חייבת לעשות. חייבת ללכת לעבודה כדי לממן את הלימודים, חייבת לסיים את התואר כי התחלתי כבר ואני לקראת הסוף. אני מרגישה שאני חיה בשביל אנשים אחרים. פעם הייתי נורא אמביציונית והכל נעלם לא רוצה שום דבר. מה גם שאני שונאת את עצמי גם בגלל איך שאני נראית- בעיית עודך משקל. וגם בגלל איך שאני חיה. קשה לי לצאת מהבית, לצאת מהמיטה בכלל, כל הזמן בורחת לתוך שינה, לא משקיעה בעצמי, לא משקיעה באחרים. לפני כמה שנים הייתי בטיפול (פסיכולוגית תעסוקתית) בגלל שהתחלתי לימודים לתואר אחר והפסקתי אחרי שנה. לפני כחצי שנה גם הייתי בטיפול, לא עזר יותר מידי, אני מרגישה שאני משקרת למטפל וגם לעצמי לא מתוך רצון. לא חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי ושרק אני יכולה לעזור לעצמי ורוצה שהחיים יגמרו כמה שיותר מהר. אין לי כוחות נפשיים לעזור לעצמי, אם איכשהו הייתי יוצאת בעבר מהמצבים האלה עכשיו אני כבר לא יכולה.

עדנה שלום דבריך מעוררים בי כמה מחשבות. התיאור שלך מזכיר דיכאון. יש בו את כל המרכיבים הדרושים כגון תחושת דכדוך, אובדן אנרגיה, תחושה שלילית, אין עתיד, מתקשה לצאת מהמיטה... כעת השאלה האם זה באמת תהליך דיכאוני שיש בו גם מרכיבים ביולוגיים כמו בדיכאון קליני, או שזה משבר של תקופה שאת עוברת. ההסבר השני נשמע לי נכון בכל מקרה, למרות שלפעמים יש שילוב בין תהליכים. שנה ג' משפטים, גרה בבית ההורים ובת 25, כל הנתונים המצטברים הללו אומרים שכמעט כל חייך היית במסגרות ששמרו עליך והובילו אותך במסלול בטוח וכל המסלולים הללו מתקרבים אט אט לסיום לשינוי שמשמעותו השפעה משמעותית על אורח החיים. את מתקרבת להחלטה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", כולל עזיבת הבית, בחירת מקצוע ועוד. אלו גורמי לחץ רציניים שמשפיעים לא פעם בצורה מורכבת על אנשים במצבך. אבל אלו רק הדברים החיצוניים. אולי יותר מורכב לדעת מי את באמת, מהו האני האמיתי והאוטנטי שלך, כי בינתיים הוא לא מקבל את מרחב המחיה שלו. אני מבין שהטיפול בו היית לא פתר דברים כפי שציפית אבל לאור מה שאת מתארת אני חושב שאת צריכה להמשיך טיפול. אני לא חושב שהכיוון התעסוקתי הוא הנכון כי הבעיות לא נמצאות בדברים או בהחלטות הפרקטיות. אני מצרף קישור למאמר קצר על טיפול דינמי, אני חושב שזה הכיוון שאת צריכה כיום. http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בכל מקרה, מאחר ואת מדווחת על סימפטומים דיכאוניים את צריכה לדעתי להיפגש עם איש מקצוע גם כדאי לוודא האם יש ברקע דיכאון קליני של ממש, כי במקרה זה יתכן שכדאי גם להיעזר בתרופות נוגדות דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי עדנה, אם אני אוכל להתייחס גם, הייתי ממליצה לקחת קצת זמן הפסקה אחרי התואר המסתיים בקרוב ןלבחון עם עצמך או בסיוע של חברים או איש מקצוע, מה את רוצה לעשות בהמשך הדרך. מניסיון אישי, זה כייף אדיר! להגשים חלומות שלא יצא לך להגשים ורצונות שלא יצא לך להתייחס אליהם בגלל מגבלת הזמן בלימודים וכדומה. לקחת קצת זמן לעצמך, לרגשות שלך ולנפש שלך . בלי לרוץ, ויותר לעשות מה שהלב רוצה. מה דעתך על זה?

היי עדנה, אם אני אוכל להתייחס גם, הייתי ממליצה לקחת קצת זמן הפסקה אחרי התואר המסתיים בקרוב ןלבחון עם עצמך או בסיוע של חברים או איש מקצוע, מה את רוצה לעשות בהמשך הדרך. מניסיון אישי, זה כייף אדיר! להגשים חלומות שלא יצא לך להגשים ורצונות שלא יצא לך להתייחס אליהם בגלל מגבלת הזמן בלימודים וכדומה. לקחת קצת זמן לעצמך, לרגשות שלך ולנפש שלך . בלי לרוץ, ויותר לעשות מה שהלב רוצה. מה דעתך על זה?

ואו, הדברים שכתבת כ"כ מתארים את מצבי שזה מדהים (חוץ מהעובדה שאני שנה ראשונה בלימודים...) בא לך להתכתב?

כיצד מסבירה הפסיכולוגיה את התופעה

רחל שלום הגמגום עצמו הוא פיזיולוגי אבל ידוע שהוא מוגבר במצבי לחץ ושאנשים מגמגמים מתקשים לקבל את עצמם עם הגמגום מה שפוגע בדימויים העצמי, דבר שמגביר את הלחץ בו הם חיים, וחוזר חלילה. באופן פרדוקסלי, הפחתת הלחץ ושיפור הדימוי העצמי מפחית את הנטייה לגמגם באופן משמעותי. תהליך זה ניתן לעשות במסגרת טיפול פסיכולוגי דינמי. כיוון אחר הוא טיפול בהיפנוזה שיכול להשתלב עם הגישה הקודמת ולהאיץ תהליכים. במידה ואין מקור נוירולוגי פיזילוגי לגמגום והוא נובע ממרכיבים נפשיים הגמגום נעלם בתוך מצב ההיפנוזה. הדבר מהווה חיזוק למטופל להיפרד מהסימפטום גם במצבים מחוץ להיפנוזה. ההיפנוזה העצמית מהווה גם כלי להפחתת לחצים ויצירת רוגע, מה שמפחית את הגמגום. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם קיימות שיטות טיפוליות בביו פידבק להפחתת גמגום לא על בסיס הפחתת חרדות חברתיות אלא על הורדת מתח שרירי .

רחל שלום יש אפשרות כזו, וגם הטיפול בהיפנוזה, ראי את הודעתי השניה

שלום רב! אני בת 23 רווקה, אני לוקחת על עצמי המון דברים , דברים שעברתי בעבר ועוברת בהווה ואני מרגישה כל הזמן לחץ בחזה, דפיקות לב, כאבים בקיבה ואי שקט. לא מוצאת את עצמי אין לי חשק כמעט לכלום. מנסה להנות מכל דבר ולהיות ולחשוב חיובי . אבל עברתי המון כמו: ניתוח קשה מאוד, פרידה מאכזבת של הרבה שנים, וכ"ו... עכשיו אני לא רוצה ללכת לשיחות אצל פסיכולוג, כי קשה לי לספר ולשוחח עם אדם זר אליי. מה לעשות שאני מרגישה לא טוב כמו לחץ בחזה, כאבים בקיבה, אי שקט, וכ"ו... איך אני יכולה לעזור לעצמי? שאני מרגישה לא טוב אני לפעמיים לוקחת כדור " ואבן" אבל זה לא כ"כ עוזר לי. אנא ממך תעזור לי אני ממש מיואשת מהכול. אשמח לקבל תשובה בהקדם. בתודה מראש ליאת.

ליאת שלום יתכן שאת סובלת מהתקפי חרדה. קראי את הכתבה בקישור המצורף להלן ובדקי עם הסימפטומים מתאימים למה שכתוב http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm מאחר ואת סובלת את צריכה לפנות לטיפול ולא להזניח את הדברים. הקושי לדבר עם אדם זר מספר אולי גם על הבדידות כי את מתקשה לקבל עזרה ורוצה לפתור הכל לבד. זה שם עליך הרבה משקל. ואבן זה בוודאי לא פתרון. במידה ואת רוצה טיפול תרופתי עדיף שתפני לפסיכיאטר ותבקשי תרופות נוגדות חרדה ולא כדורי הרגעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מנסה לצאת מזה בעזרת של עצמי כי הסיסמה היא מחשבות רעות מביאות לכישלון ומחשבות טובות נותנות לך להרגיש טוב עכשו אני רוצה שמישהו יסביר לי איך כדורים יכולים לעזור לאדם שנמצא בדיכאון אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו הוא בחיים לא יצא מזה אז מה כדורים יכולים לעשות לדעתי הם לא יכולים לעזור בכלום הם רק גורמים לתופעות לוואי ועוד יותר להשתגע הבעיה שבראש אני משתגע אלא מצליח לרפא את הכאב ראש הזה הוא משגע אותי אני יודע ששום כדור לא יעזור לי זה הכל פסיכולוגי רק אתה מחליט אם להיות בדיכאון או לא זה הכל פסיכולוגי אז אם פעם היה לי דיכאון ויצאתי מזה בלי כדורים ובלי עזרה רפואית ונפשית אולי עכשו זה חזר לא בדיכאון אלא בשיגעון בכאב ראש ותיכנונים להרוג את עצמי כי זה פשוט נמאס שהראש רק חושב מחשבות חסרות תכלת שלא נותנים לי כלום רק להרגיש כאבים לא טבעיים אני רוצה לספר לכם על המחשבות שמציקות לי ואל תגידו לי כדורים כי כדורים לא יכולים לעזור לי איך זה שהיה לי דיכאון אבל נורמלי שיצאתי ממנו אחרי כמה חודשים אבל בחיים לא היה לי הפרעות כאלה אני לא מאמין זה קורה דווקא למוכשרים כי אין דבר שלא הייתי טוב בו הייתי משקיע בלימודים אהבתי היה לי עם מה להרגיש פעם לא היה לי כאב ראש פסיכוטי כזה מה זה אני לא מצליח לרפא את זה זה הכי מטריד אותי שאדם יכול לאבד את השפיות אני פשוט הורס את עצמי עם ההפרעות האלה ותגידו לי האם דיכאון זה חלק משיגעון יש לי בראש דבר אחד ללכת נגד הטבע נגד הרפואה ורק אלוהים יכול לעזור לי לצאת מזה אני פשוט רוצה להרוס את עצמי אני לא יודע נראה לי שאני יהיה כמו אמא שלי בבית חולים לחולי נפש וכל החיים שלי שתיכננתי הלכו לעולמים אני לא מצליח לחיות עם הנפש איך זה חזר אלי עוד פעם אבל הפעם בהפרעות של משוגע שפשוט רוצה להרוס את עצמי לא מדבר סגור בתוך עצמי והמחשבות שלי אומרות לי שזאת הדרך הנכונה להשתגע אני רוצה להתאבד כי את הדיכאון ניצחתי אבל את השיגעון אני לא יצליח אם זה לא עובר לי אני פשוט הורג את עצמי נמאס לי מהכאב ראש הזה מהכאבי בטן ואי רצון לעזור לעצמי אני רק רוצה להרוס את עצמי חושב רק איך לגרום לי שיהיה לי רע למה אני עושה את זה לעצמי בבקשה תעזרו לי אני רק בן 18 ולא מצליח לחיות חיים נורמליים כי זה לא דיכאון זה שיגעון

דניאל שלום טוב שאתה כותב ומקבל גם תגובות מאנשים. עם זאת, כאן בפורום לא תוכל לקבל עזרה טיפולית אלא רק תמיכה. אתה חייב להיות בטיפול מסודר כולל ליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי ולהתאזר בהרבה סבלנות לתהליך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

כדורים כן עוזרים. הייתי במצב הרבה יותר גרוע משלך- הרבה הרבה יותר. התחלתי טיפול בלי רצון לעזור לעצמי בכלל, סתם מתוך אדישות, קיבלתי כדורים, שהוחלפו לי מספר פעמים והיום אני נוטלת סרוקסאט, וזה שיפר לי את החיים, זה מעורר משהו בראש- שכן גורם לך לצאת מהדיכאון ואם זה יחד עם טיפול אצל פסיכולוג אז מבכלל- אפשר להיות אדם אחר. בהצלחה ר

אני יודעת שזו תופעה ישראלית נפוצה אבל יתכן שלא בממדים שהיא קיימת אצלי. אני אישית לא פוחדת שמשהו רע יקרה לי, אבל אני בהחלט חיה בחרדה שמשהו רע יקרה לאהובים עלי. יש לי בן חייל ואני מתקשרת לסלולרי שלו מספר פעמים ביום, כשהוא יוצא מהבסיס הביתה אני מציקה לו עד אשר הוא מגיע הביתה, וכך גם עד אשר הוא מגיע לבסיסו. כאשר היה תלמיד תיכון ויצא לבלות עם חברים גם אז נהגתי להתקשר מספר פעמים. היום אני בכח נמנעת מלהתקשר אליו בעת בילוי כאשר הוא מגיע לסופ"ש בבית, אבל אני חסרת מנוחה עד אשר הוא חוזר הביתה, וכמו הרבה צעירים זה אומר שאני נשארת ערה עד השעות שלפנות בוקר כי אני לא מסוגלת להפסיק לדאוג. קורה לא אחת שמחשבות רעות מציקות לי. אני מנסה להפטר מהן אבל החרדה "מטריפה" אותי. האם אני מאבדת פרופורציות או שמא מדובר ב"טירוף ישראלי" הנובע מהמצב בו אנו שרויים בארץ? האם יש דרך להתמודד עם החרדה לבני ולבני משפחה אחרים? אני חייבת לציין שבדרך כלל אני מנהלת חיים נורמליים. אני עובדת 8 שעות כל יום ומתפקדת בסדר בעבודה אבל עדיין קשה מאד לחיות עם החרדה הזאת. אודה לך על עזרתך.

הי דנה, קראתי את מה שכתבת. בתור חיילת לשעבר (10 שנים אחרי צבא), אני זוכרת ששירתתי במקום מאד רגיש באיזור בקעת הירדן והוריי היו מוטרפים מרוב דאגה, אבל זה חלק מהתהליך שלנו בארץ. השירות הצבאי כמעט בלתי נמנע ואנחנו חייבים לסיים אותו. שנים אח"כ סבלתי מחרדות של פיגועים ובכל פעם שהיה אירוע כלשהוא ישבתי דרוכה מול החדשות, צפיתי עד שעות מאוחרות בכל הזוועות ששודרו, ובאיזשהוא שלב הבנתי שזה מכניס אותי ליותר חרדות ומצוקה נפשית. לא הפסקתי לדאוג לקרוביי וזה ממש מכניס למעגל כפייתי שקשה לצאת ממנו. לא זוכרת מתי, אבל בשלב מסוים החלטתי שאני מרפה מזה, לא בורחת מהמציאות אבל לדוגמא אם יש פיגוע אז אני לא הופכת את הבית שלי למבצר של מלחמה שבו כולם יושבים לראות כל הזמן את האירועים, אלא מתעדכנים וממשיכים לצפות בדברים אחרים. נקרע לי הלב מהמצב שאנחנו שרויים בו, אבל חייבים להמשיך לחיות. החרדות מאד מסוכנות לגוף בכלל ולנפש בפרט. צריך להמשיך לתפקד למען עצמנו ולמען יקירינו. אי אפשר להפיל את המצב על הילדים ולהכניס אותם למעגל הזה. אני חושבת שמה שאת עוברת הוא שיא הנורמליות, ואין מישהו כמעט שלא חווה את זה בארץ יום יום. ועצה קטנה לסוף...אפשר לגשת לקופ"ח ולבקש שיחה עם פסיכולוג. זה אפשרי מאד ועוזר אולי יותר מפסיכולוג פרטי.

תודה על העידוד אבל החרדה אצלי קיימת בלי לצפות בטלוויזיה. כבר מזמן למדתי שאין טעם לשבת מול הטלוויזיה שעות על גבי שעות בכל פעם שיש פיגוע, במיוחד מאחר ומדובר בדברים שחוזרים על עצמם. כאשר יש פיגוע עוברות שעות ארוכות עד אשר אפשר לקבל מידע מדוייק על מה שהתרחש, ועד אז משגעים אותנו בחזרה על אותם הדברים. אני גם לא ממש חוששת ממלחמת המפרץ 2. החרדה האמיתית היא לאחרים, ובמיוחד לבני כאשר הוא לא נמצא לידי. לעצמי אני לא חרדה כלל וכלל. מעולם לא הפסקתי לנסוע בתחבורה ציבורית או להכנס לקניונים- אנו ממשיכה ללא חשש.

דנה שלום החרדה במציאות הישראלית טבעית, עם זאת, חייבים למצוא דרך לשמור על איכות החיים. נשמע שהלחץ והחרדה שאת עוברת גורמים לך לפגיעה קשה בתפקוד השוטף ולכן אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד בהפחתת לחצים. תוכלי גם להיעזר בשיטת שנקראת EMDR שתוכלי לקרוא עליה בקישור שלהלן. הוא יעיל במיוחד לבעיה הזו. http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לומר לך תודה על הדברים שאמרת לי , היתי צריכה לשמוע את זה מאדם שמבין ויכול לנתח את המצב, היום בפעם הראשונה הלכתי לפסיכולג בהצעתך,בהתחלה לא ידעתי מה לומר ואייך להתחיל, אך בסוף הכל זרם בחופשיות,אני מרגישה שעשיתי צעד חשוב היום בחיי,אני לא הגיד שהרגשתי יותר טוב,אי אפשר מפגישה אחת, אך אני מתכוונת לטפל באותה הבעיה,ולכן אני רוצה להודות לך שהסרת מעיני את הכיסוי ,וראיתי שיש אור בחוץ,וממנו אין מה לפחד,אני מודה לך וכולי תיקווה שבעולם יהיו עוד אנשים טובים כמוך,וכך הארץ שלנו תהיה נסבלת,אני מוקירה לך את מילותי,ושוב אומר לך תודה מקרב לב,חזק ואמץ, וירבו עוד אנשים כמוך אמן ואמן,,,בהמון הערכה נושה...

בהצלחה

שלום, מזה כשנה וחצי הנני פרודה לאחר קשר ארוך טווח שהסתיים. אני בת 31, עצמאית, מצליחה וגרה לבד. יש לי הכל ובעצם אין לי כלום... אין לי אהבה והבדידות חונקת. המעגל החברתי אומנם גדול אך האפשרויות ליצירת קשר זוגי הולכות וקטנות.לא פעם ולא פעמיים אומרים לי שלא מבינים אך זה שאני לבד, מה אומרים במקרים כאלה? זה לא שאני לא רוצה, אבל... אך מתמודדים עם הבדידות? מהן האפשרויות ליצירת קשר זוגי? ואך מנסים להיות בכל זאת אופטימיים? אני חייכנית, חיובית ונותנת מעצמי המון, אך בלילה בשקט, בשקט אני בוכה אל הכר. אני אוהבת לאהוב, מעניקה ומפנקת ללא תנאי,מאמינה באהבה ולא מתפשרת השלמתי איפשהו שלא אוהב עוד ואשאר לבד. אפילו התחלתי לחשוב ולתכנן את החיים כמשפחה חד הורית. אך יוצאים מהמחשבות הללו, אך יוצאים מהבדידות החונקת?

סול שלום מציאת זוגיות היא תהליך שמצד אחד דורש מזל, אך בהחלט אפשר לעזור למזל הזה לקרות. זאת בשתי דרכים עיקריות. האחת היא כמובן לייצר את ההזדמנויות המתאימות, וכאן אני בטוח שאת מכירה את כל הפטנטים כולל מאגרי ההיכרויות באינטרנט וכו'. השניה היא לטפל בחלקים הפנימיים שלך שאולי מתקשים עם הזוגיות מחד, ועם ההשארות המלאה עם עצמך מאידך. תכנון משפחה חד הורית הוא נושא רציני וגם אם לא יממומש בסוף כדאי שתחשבי על זה לעומק עם עצמך או במסגרת פסיכולוגית. זאת לפחות כחלק מקבלת עצמך והעובדה שזוגיות לא בהכרח ממלאת את הכל. חלק מהריקנות נובע בד"כ לא רק מהיותך לבד בלי בן זוג, אלא גם מהיות לבד עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, ראשית, תודה על שהגבת להודעתי במהירות כה רבה. המשפט האחרון שרשמת הוא כל כך נכון ואני מצטטת: >> חלק מהריקנות נובע בד"כ לא רק מהיותך לבד בלי בן זוג, אלא גם > מהיות לבד עם עצמך. לפעמים צריך לשמוע זאת ממשהו אחר ואז להבין, יש לי המון חברים אך כיוון שאני עובדת שעות מרובות ובלחץ, כל האנרגיה שלי מושקעת בעבודה ואז כשמסתיים יום העבודה מסתיים עבורי היום ואני מגיע לביתי ומרוב תשישות מוצאת את עצמי נשארת בבית לבד... תודה על הארה שניתנה לי.

שלום ד"ר קפלן אני בת 25 נמצאת בטיפול. כשהייתי קטנה עברתי התעללות מינית, ואני מנסה להתמודד.... אני מרגישה שאני רוצה למות. אני לא מפסיקה להקיא. ואני לא אוכלת הרבה. וכולם מעירים לי על איך שאני נראית ושאני חייבת לאכול. ואני לא רוצה להקיא, ולפעמים אני מצליחה להפסיק - אבל אז אני רואה איך אמא שלי מסתכלת לי בתוך הצלחת ובודקת מה אני אוכלת אם אני אוכלת.... ואז אח שלי אומר לי שאני שמנה (כדי לעצבן אותי...) ואיך שזה קורה אני נופלת..... ולא רוצה לחיות יותר. יש לי המון סיוטים, בקושי ישנה בלילות, וכשאני נרדמת אני מתעוררת בבהלה, כולי מלאה מים... ורוצה למות. והמטפלת שלי באמת מקסימה, אבל קשה לי לדבר איתה על הכל. וכבר לא רוצה להמשיך יותר, רק רוצה להרים ידיים ושיפסיק הכאב,בבקשה, שיפסיק הכאב...... סליחה על הבלבול, על המכתב, בעצם, לא ממש יודעת מה ניסיתי להגיד.... כל כך הרבה מילים ומה ניסיתי להגיד בעצם?....

שיר שלום התהליך שאת עוברת קשה ודורש ממך הרבה סבלנות והתמדה. אם תמשיכי אותו הדברים ילכו וישתפרו, אבל זה יקח זמן רב ויהיו בוודאי עוד משברים ונפילות בדרך. החוויות הקשות שעברת, ומערכות היחסים המורכבות בבית, הם חלק מהחיים שלך, ואת צריכה להתמודד עם מה שקרה וקורה מחוץ, וגם עם מה שתוקף אותך מבפנים. טוב שאת בטיפול וטוב שאת מרגישה טוב עם הפסיכולוגית. אי אפשר להאיץ תהליכים ועם הזמן תוכלי יותר ויותר לדבר איתה ולהתחלק. תני לעצמך את הקרדיט להיות בלי כוח. עם הזמן הכוחות יווצרו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

KFJDA

בשנה האחרונה אני חושש לעלות במעליות, יכול להיות שזה מאסן התאומים, בכל מקרה אני טיפוס די חרדתי בעשור האחרון שלמד לחיות עם חרדותיו בצורה סבירה. בשנה האחרונה כפי שאמרתי אני ממש חושש לעלות למעליות וזה פוגע בי. אני מתוקף עבודתי מגיע ללקוחות ולפעמים הם בקומות גבוהות. עד קומה 12 אני מצליח לעלות ברגל אבל מעל זה קשה ואני גם מגיע ללקוח מתנשף (לא נעים) בכל מקרה שבוע הבא יש לי פגישה באחד מהמגדלים המזורגגים של תל אביב (סליחה על הביטוי- אני מקלל את הקבלנים כל הזמן) והפגישה היא בקומה 27. לא נראה לי שאשרוד עליה כזו ברגל, מה גם שבחלק מהביניינים הגישה במדרגות סגורה. מה לעשות, נשבר לי מהפחדנות. בטח תשאל אותי ממה אני מפחד (אני מכיר פסיכולוגים - בטיפול יותר מ 8 שנים אצל כמה מהם. חלקם בנו גורדי שחקים מהכסף שלי). אז ככה החשש שלי שהמעלית תיתקע, יהיה קצר חשמלי והמעלית תתמלא עשן ואש ואני אחנק אשרף ואמות - דרך אגב אמא שלי עובדת במחלקת כוויות אולי יש קשר, בכל מקרה אני גם חושש מחנק וחוסר אוויר וגם (טיפה פחות) מנפילה של המעלית או מעליה של המעלית בלי עצירה כך שהיא תצא מהפיר למעלה ותעוף, סתם זה לא חשש זו סתם פנטזיה) אני צריך עזרה בנושא. מה לעשות ואיך להתגבר על כך, אשמח לתשובה מהירה.

דורון שלום אתה סובל מפוביה ממעליות (שייך למשפחה של בעיות חרדה), שמלווה פעמים רבות בסוגים נוספים של פחדים כגון פחד גבהים, פחד טיסות, ועוד. ככל שהבעיה ממוקדת בנושא ספציפי אחד כך קל יותר לטפל בה במהירות וביעילות. ככל שזה מתרחב לתחומי חיים נוספים, העניין דורש טיפול יסודי וארוך יותר. טיפול פסיכולוגי דינמי בו כנראה היית לאור הזמן הרב שאתה מתאר, לא בהכרח מתאים לבעיה הנוכחית, בה יכול לעזור בד"כ טיפול קוגניטיבי התנהגותי וגם היפנוזה. להלן מספר מאמרים רלוונטיים לנושא. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm אני מציע לך לפנות לטיפול כיוון שנשמע שהעניין פוגע בתפקוד היומיומי שלך. יתכן שתוכל להיעזר גם בטיפול תרופתי נוגד חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עליתי במעלית. כשהייתי בפנים לא חששתי, לפני שנכנסתי הדופק עלה לי והייתי במצב חרדה קל. לא בא לי לקחת תרופות, אני ואשתי מנסים להביא עוד ילדים לעולם. אני חי טוב אבל לעיתים מצמצם את העולם שלי כתוצאה מהתגברות המצב החרדתי שלי, כלומר לא טס לחול למשל. חושש מהטיסה. בנוסף יש לי עוד חששות שלמדתי כבר לחויות איתם אבל ללא ספק פוגעות באיכות חיי, חששות כגון התמודדות על תפקידים בכירים. בלילות לעיתים קרובות אני לא מצליח להירדם מחשש שאני עשוי לאבד שליטה או להשתגע. אני מודע לזה שזה בעייתי והכיוון המיידי הוא תרופה להרגעה או למניעת חרדה, אבל ממש לא בא לי. שחתפטי את התקף החרדה הראשון שלי לפני 12 שנים קבעו לי טיפול משולב תרופתי ופסיכולוגי, לקחתי במשך שנתיים תרופה בשם רידזין. לא היו תופעות לוואי אבל הרגשתי אדם ירוד מבחינת יכולת התמודדות, העובדה היתה נכונה הייתי כזה בזמנו אבל לתקופה אז זה התאים, כיום אני מנהל את חיי ומחפש דרכים לאפשר לי דרך חיים טובה יותר ואיכותית יותר לא בעזרת תרופות שדרך אגב מפחידות אותי (חרדה מתרופות).

היי גיסי מנשק את ביתו הקטנה בת החודשיים בכל מקום בגוף שחשוף כולל בפה. אני חושבת שזה מוגזם למרות שאני לא אומרת לו. אני יודעת שהכל מאהבה אבל רציתי לדעת אם יהיה לזה השפעה פסיכולוגית כלשהי בעתיד על הילדה? תודה רבה.

עדי שלום אם את מרגישה לא נוח עם זה תוכלי לומר זאת בעדינות ולבקש שלא ינשק אותה על הפה או בכל מקום אחר שנראה לך לא תואם. אין צורך להתעסק כלל בשאלה על הנזק, התחושה הלא נוחה שלך מספיקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלים שמי אתי אני רציתי להתייעץ אני נשואה שנתיים וחצי אם 2 ילדים עכשיו יש לבעלי טבע שמאד מעצבן אותי ולאחרונה זה עולה לי ליעצבים נוראים זאת אומרת שאני מתרגזת הרבה וזה הבעיה כי זה התחיל לעשות בינינו ממש צעקות בין צעד לשאל וזה משמפריע לי זה שהוא מאד עצלן כל דבר זה עול אצלו למשל לכל מקום שצריכים ללכת יותר מחמש דקות אז זה כבר סיפור אז מה הוא עושה הוא לוקח מונית לבנק לקופת חולים להכל אז אם אנחנו רוצים ללכת לאיזה מקום אז מתחיל אני לוקח מונית ואני אומרת חבל על הכסף אפשר ללכת ברגל ואז מתחיל הויכוחים...וזה לא שיש לנו כסף אנחנו בים של חובות והוא בכלל לא חיה אם חשבוןעושה מאה טלפונים שהוא לא יצתרך ללכת בכלל וזה גם עולה הון ....ומה שמאד מרגיז אותי ברגע שהוא נכנס לבית ישר למיטה הוא חייב לנוח קצת זאת אומרת המקום הקבוע שלו זה המיטה אפילו הליכה של 5 דקות דבר ראשון הוא חייב לנוח כאילו הוא בן80 ואני הפוך מזה ועוד משהוא אם הוא היה מסכים לנסוע אם אוטובס לאן שהוא צריך ללכת אז אוטובוס לא עושה לו טוב תשאל למה כי הוא מפונק בקיצור כל היום הוא או במונית או במיטה וזה מאד מאד מרגיז אז מה עושים???.

אתי שלום אני לא חושב שיש פטנט לפתרון מושלם. ראשית צריך לקבל שיש ביניכם הבדלים ושדברים מסוימים הוא עושה אחרת ממך, וכך זה יהיה תמיד. אם זה גורם לנזק של ממש, לדוגמא, אתם בחובות והוא גורם לכך שתשקעו יותר בחובות, אז אתם צריכים לדבר על זה ממקום הגיוני, לברר איתו כיצד הוא חושב להתמודד עם החובות והאם השימוש הפזרני בכסף נראה לו הגיוני. אם מדובר רק על הבדלים אישיותיים ביניכם, יתכן שתצטרכי לעבוד על עצמך לקבל אותו יותר כפי שהוא. עצלן זה פירוש אחד. אדם שאוהב לחיות בנוחיות ולהנות מהחיים, זה פירוש נוסף, ויש בוודאי פירושים נוספים. נסי אולי פחות להתעצבן, ולא להיכנס לריבים על דברים שבאמת אין להם משמעות גדולה. שאת הולכת לבד לכי ברגל ותני לו ליסוע במונית לקופת החולים. עם נושא אחד או שניים שהם באמת רציניים, התמודדי ודברי איתו. כך את מפחיתה את החיכוך למינימום ומשאירה את הויכוח לדברים החשובים באמת עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי לא מדובר בעצלנות. מדובר בחוסר אחריות מוחלט ובפרזיטיות. אם תוותרי לאדון תמצאי את עצמך בחובות אינסופיים. לכבודו לא מזיז מהחובות ואת לבדך תצטרכי לשלם את חובותיו כל ימי חייך. עצתי לך, היא שברוח טובה תדאגי להפריד חשבונות. תדאגי שיהיה לך כסף בצד למקרה חרום. כסף שהוא לא יידע עליו ושהנושים לא יוכלו לגעת בו. ביטחונך הכלכלי הוא ביטחונך האישי. אני לא יודעת אם תוכלי לשנות את האיש, ככל הנראה בגילו הוא כבר לא ישתנה. את צריכה לדאוג לעצמך ולילדייך. אז אל תנסי לשנות אותו, תנסי לשנות את חומרת המצב. אם חשבונותיכם יופרדו ולא יהיה לו כסף למונית אז הוא לא ייסע במונית, כל זמן שאת תאפשרי לו את הכסף הזה הוא ימשיך לעשות כן. מריבות לא תפתורנה את הבעיה. להיפך, אולי באמצעות הענקת אהבה והבנה למצבו הנפשי הקשה, הוא יוכל לקבל חיזוק. אבל בה בעת את חייבת לדאוג לבטחונך הכלכלי, כפי שהסברתי לעיל.

בתי בת 3.5 חודשים. ניזונה מרמדיה. שמתי לב שהיא איננה אוכלת כאשר יש אנשים סביבה. היא מיד מפנה מבט, מקשיבה ו"שוכחת" לאכול. המצב בעייתי עוד יותר שאנו יוצאים מהבית. כל רחש מסקרן אותה והיא לא אוכלת בכלל. הדבר מתסכל אותי ומדאיג אותי (מה יהיה בקרוב, שתכנס לבית תינוקות?). יש להוסיף שכשאנו בבית היא אוכלת באופן סביר (לא הרבה, עולה כ-130 גרם לשבוע), וגם בבית אם יש התרחשויות רבות מידיי - היא לא אוכלת. ככלל נראה לי כי נושא האוכל הנו בעייתי. מלכתחילה היא לא עלתה מספיק במשקל ולא פעם אני מנסה לתת לה אוכל גם שהיא לא ממש מעוניינת לאכול. מה ניתן לעשות?

גלי שלום אני מציע לך לא להסתכל כל כך על צורת האכילה של בתך הצעירה, אלא אם הרופא יגיד שיש כאן בעיה של ממש. אם יש בעיה של עליה במשקל אולי אפשר להעשיר את המזון לזמנים בהם היא כן אוכלת. תני לה להחליט מתי היא מפסיקה ומתי היא ממשיכה לאכול, בחברה או בבית. הגיל הזה צעיר מדי מכדי שיהיו להתנהגויותיה השפעות על העתיד. חשוב לתת לה הרגשה טובה וזהו. כשהיא רעבה היא תאכל וכשהיא מתעניינת במשהו אחר, או מוטרדת ממשהו, לא. המצאי בהשגחה קבועה אצל רופא הילדים וטיפת חלב, וכל עוד היא נמצאת בנורמות הגדילה המקובלות, נסי להירגע ולהתעלם מהמחשבות על העניין. אני לא חושב שזה יועיל למשהו, הרי להסביר לה בשלב הזה לא תוכלי. תני לה לאכול כשנוח לה. אם בבית התינוקות תהיה בעיה תחשבי עליה אז. רוב הסיכויים שהיא תתרגל מהר למצב החדש והכל יהיה תקין. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר מספר שנים אני מגלה איך בכל פעם מחדש האימפולסיביות שלי פוגעת בי ובאנשים האהובים עלי . השבוע זה איבד פרופורציה לחלוטין ופגעתי באדם הכי יקר לי בעולם , אהבת חיי , בקשתי ממנו ברגע של דחף בילתי מוסבר מעניין שולי וחסר כל תוכן לעזוב את הדירה . התעקשתי איתו במשך כל הלילה וכן גם בבוקר שלמחרת לפני יצאתי לעבודה , כשאני פשוט נאטמת לכל תחנוניו , ונסיונותיו לשכנע אותי שאין סיבה שנשבור את הקשר שלנו , את האהבה החזקה שלנו , ובכל זאת .. התעקשתי. הוא עזב , ונפגע עד עמקי נשמתו , הוא לא מוכן לסלוח או לקבל את ההסברים שלי , תחנוני וסלחתי הכנה והעמוקה. אני רוצה לטפל בעצמי על מנת שאוכל לשפר ולתקן את אורך חיי בצורה משמעותית אבל אני לא ממש יודעת לאן לפנות . אנא עזור לי.

שרון שלום אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. קחי בחשבון שמדובר בתהליך ממושך, מדובר כאן בנטייה אישיותית שבודאי התפתחה במהלך שנים רבות ואולי כעת פגעה בך, אבל כנראה גם מגנה עליך בכל מיני מצבים אחרים. זה דפוס ההגנה שלך שאינו בהכרח רציונלי אבל הוא תגובה למקומות פגועים שלך מבפנים, ולכן אינך שולטת כאשר זה קורה. אנשים לא משתנים כל כך מהר, ויצירת שיווי משקל חדש הוא מסע שלוקח זמן. תוכלי לקרוא קצת על הטיפול הדינמי ומהו טיפול פסיכולוגי בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! יש לי ילדה בת שנה ועשרה חודשים. כיום היא בפעוטון ברעננה, ממנו אני מרוצה מאוד. אנו אמורים לעבור דירה בנובמבר הקרוב לקרית אונו, אך ייתכן מאוד והמעבר יידחה ב- עד 3 חודשים. התלבטותי היא בהרשמה לגן לספטמבר הקרוב: האם לרשום אותה לגן בו היא נמצאת היום, ברעננה ולהשאירה שם כל השנה ולאחר שנעבור דירה, לנסוע כל יום מקרית אונו לרעננה וחזרה? או לרשום אותה לגן בקרית אונו ובחודשים הראשונים לעשות את הנסיעות, מרעננה לקרית אונו כל בוקר וחזרה? או לבחור באפשרות השלישית, בה אני פחות בעד, להעביר אותה באמצע השנה לגן בקרית אונו? אודה לך על תשובתך המהירה, ד'.

ד' שלום בגיל בו נמצאת בתך אין בעיה לעשות את השינויים בגן גם באמצע השנה. אני לא חושב שזה כדאי לעשות נסיעות מייגעות מקרית אונו לרעננה או להיפך. אני מציע לך לבקר בגנים בקרית אונו להתרשם מהאפשרויות השונות וכמובן לברר את זמינותם במועדים השונים. הטוב ביותר הוא שהילדה תהיה בגן קרוב לבית, בסופו של דבר המעבר חייב להיעשות ואין טעם לדחות את הקץ. חשוב כמובן למצוא גן איכותי ממנו תהי מרוצה גם במקום החדש. דווקא האפשרות השלישית שפחות מוצאת חן בעינך, נראית לי הסבירה ביותר בהתחשב בגילה הצעיר של הילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן שלום רב! יש לי ילד בן 7, לומד בכיתה א'. ילד חיובי מאוד, מסתדר עם הלימודים בכיתה א'. היו לו לאחרונה מלחמות כוח בתחום החברתי עם חברים בכיתה. בשבוע שעבר גיליתי שלקח ממני בלי רשות קלפים של כדורגל ונתן לילדים איתם היו לו בעיות. כמובן שניסה להסתיר ולקח זמן עד שהודה. היום גיליתי בילקוטו חפץ שלא שייך לא והוא טוען שחבר הכניס לו את זה לתיק. כעסתי מאוד ואמרתי לו שזו גניבה והוא חייב להחזיר את זה. אני מאוד מודאגת ונסערת מזה ומתארת לעצמי שאני מעבירה לו את התחושה הזו אני צריכה לדעת אם זה חמור ומראה משהו ומה לעשות? תודה מראש מזל

מזל שלום חשוב שתדברי עם הילד על מה שאת מרגישה וכן על כך שאסור לגנוב. עם זאת צריך להבין שזו לא בהכרח גניבה מהסוג ה"פלילי" שקורה בגילאים מבוגרים יותר אלא ביטוי לצורך בתשומת לב וקושי עם הדימוי העצמי. טיפול נכון בבעיה האמיתית תעלים בד"כ את בעיית הגנבות לחלוטין, ולהיפך, גם אם בעיית הגנבות תעלם לחלוטין, כדאי עדיין לעזור לילד עם תחושותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת מה קורה לאדם כאשר הוא גם הולך לטיפול פסיכולוגי וגם לוקח תרופות פסיכאטריות במקביל, הרי לא יהיה קשה לו לדעת בין אם ההשפעה של הטיפול היא המטיבה עימו או שאלו בעצם התרופות...? האם זה אתי לפסיכולוג לבקש ממטופל לקחת תרופות גם אם בעודו מסרב לכך? האם יש לפיכולוג את הסמכות הזו להחליט אם זו בעיה פיזיולוגית או לא? איך בעצם הוא יכול לקבוע קביעה כזו, שהבעיה היא בטסטרון הנמוך, הרי אין לכך בדיקה רפואית, וגם אם כן הוא לא עוסק ברפואה כזו...איך הוא בעצם קובע זאת? ושאלה אחרונה היא האם אפשר ללא תרופות פסיכאטריות, האם זה כה נחוץ? הרי אנשים חיו לפני כן בלי למה שעכשיו לא יוכלו להתגבר על חרדות ודכאונות, הרי אלו הם לא לכל החיים, הכל פתיר, תודה מראש על התשובות

תמי שלום, אענה לך לפי שאלותיך > רציתי לדעת מה קורה לאדם כאשר הוא גם הולך לטיפול פסיכולוגי וגם > לוקח תרופות פסיכאטריות במקביל, הרי לא יהיה קשה לו לדעת בין אם > ההשפעה של הטיפול היא המטיבה עימו או שאלו בעצם התרופות...? מאוד מקובל לקבל טיפול משולב של פסיכולוג ופסיכיאטר. פעמים רבות יש צורך בשילוב כזה, תלוי בסוג הבעיה. לדוגמא, במקרים רבים של דיכאון או חרדה הטיפול הטוב ביותר הוא השילוב בין השניים, ושימוש רק באחת השיטות לא מפיק את המיטב. > > האם זה אתי לפסיכולוג לבקש ממטופל לקחת תרופות גם אם בעודו מסרב > לכך? האם יש לפיכולוג את הסמכות הזו להחליט אם זו בעיה פיזיולוגית > או לא? הטיפול בתרופות נקבעות ע"י הרופא הפסיכיאטר. לפסיכולוג בהחלט אחריות לומר למטופל שהוא צריך תרופות ולהפנות אותו לרופא, כמובן במידת הצורך. לפסיכולוג יש אחריות מקצועית להחליט על כך, והמצב אפילו הפוך ממה שנדמה לך, פסיכולוג שלא יאמר לך ללכת לרופא לבדיקת הצורך בתרופות עלול להחשב רשלן על פי החוק. כמובן שהפסיכולוג מציע בדיקה ולא קובע האם הטיפול הכרחי או איזה טיפול תרופתי ינתן בסופו של דבר. > > איך בעצם הוא יכול לקבוע קביעה כזו, שהבעיה היא בטסטרון הנמוך, > הרי אין לכך בדיקה רפואית, וגם אם כן הוא לא עוסק ברפואה > כזו...איך הוא בעצם קובע זאת? את כבר נכנסת כאן לאופי הבעיה עצמה. אני מציע שאת השאלה הזו תפני אל הפסיכולוג עצמו. > > ושאלה אחרונה היא האם אפשר ללא תרופות פסיכאטריות, האם זה כה > נחוץ? הרי אנשים חיו לפני כן בלי למה שעכשיו לא יוכלו להתגבר על > חרדות ודכאונות, הרי אלו הם לא לכל החיים, הכל פתיר, הכל אפשרי, ועם זאת, יש ידע ונסיון מקצועי שמכוונים לטיפול הנכון. במידה ואיש המקצוע אליו פנית מציע לך לקבל ייעוץ פסיכיאטרי הייתי מייעץ לך לשמוע בקולו וללכת לשמוע מה יש לרופא להגיד. מקסימום תחליטי שאת לא מקבלת את דבריו ולא מתחילה טיפול תרופתי. את הייעוץ כדאי לקבל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אשה בת 40 נשואה עם ילדים. פיזית - אני בגילי. נפשית - יש לי תשוקה עזה פנימית להיות תינוקת ולזכות בחום כנראה מהחוסך שאני סבלתי מילדות ועד היום, הרצון להיות תינוקת או הבת הקטנה של: אדם גבוה, שרמנטי, נאה בעל תפקיד בכיר , בעל בטחון עצמי עם כוח דיבור, להרגיש שהוא הגב שלי, שיפנק אותי, בקיצור שהתנהג כאילו אני ביתו וזה יכול להיות: רופא גדול, מנהל בכיר, עו"ד. האם זה נורמלי? - בתודה - שני

שני שלום הפנטזיה נורמלית לגמרי. השאלה מה את עושה עם זה. כל עוד את מבינה את מקורות המשאלה שלך ומסוגלת להבחין בין דמיון למציאות גם לגבי האנשים שאת פוגשת, אין בזה כל רע. אם זה משבש לך את החיים וגורם לך להסתבך עם עצמך ועם סביבתך הקרובה אז מתחילה בעיה שכדאי לטפל בה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי מעוניינת לדעת אם יש לכם מידע כלשהו עם התמודדות של בנים בגילאיים מבוגרים עם מוות של הורים קשישים בעקבות מחלה ממארת. המקרה שבו מדובר הוא על גבר בגיל 48 שחי עם אימו, הוא אינו נשוי, אין לו כרגע מערכת יחסים והוא מהווה את המטפל העיקרי עבור אימו שנמצאת כרגע באיום לחייה בעקבות מחלה ממארת. כרגע היא מאושפזת בבית החולים והוא מבלה את רוב זמנו בבית החולים יחד עמה. כמו כן הייתי מעוניינת לדעת גם אם יש לכם מידע כלשהו בנושא התמודדות עם חזרה של מחלה ממארת. האישה הינה גברת בת 77 שהייתה בעברה חולה אונקולוגית כתוצאה מסרטן השד וכיום היא אובחנה שוב בסרטן קיבה. אודה לכם אם תעזרו לי

ר שלום שני הנושאים רציניים ואין מדובר רק במידע אלא גם בשאלות מאוד פרקטיות כיצד להתמודד ולהתנהג. במצבים הללו העניין המרכזי הוא מקורות התמיכה להתמודדות. במידה ויש קושי עם נושא זה, הבעיה קשה עוד יותר ומצטרפת להתמודדות עם המחלה והמוות שהיא קשה מיסודה. אני מציע לפנות למרכזי המידע של אש"ל שעוסקים בקשישים ומשפחותיהם ולבקש לקבל ייעוץ ספציפי מעובדת סוציאלית המתמחה בגיל המבוגר ובטיפול במשפחות. http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על המענה

האם יכול להיות מצב שבו לאחר תקופה ממושכת שילד נוטל ריטלין יש תופעות לוואי פסיכוטיות

אלונה שלום לא כדאי אפיל להתלבט בשאלה. אני מציע לגשת מייד לפסיכיאטר ילדים לבדיקה. אני מתאר לעצמי שהתרופה ניתנת ע"י איש מקצוע מיומן וצריך לברר איתו את העניין. ברמה התיאורטית - יתכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

אלונה שלום, על אילו תופעות את מדברת? ובן כמה הילד אם מותר לדעת?

יש לי בת בגיל 10 שפשוט מסרבת להתקלח ובכל פעם נוצרים ויכוחים סביב נושא זה. (לרקע כללי לילדה יש בעיות של קשב וריכוז) והבעייה השנייה היא שהיא מסרבת ללכת לבית הספר ומאיימת שאף תברח משם היא מאוד מקובלת חברתית ובזמן האחרון גם השתפרה המון בלימודים עקב מורה פרטית שלקחנו בשבילה.

יואל, תנו לה כמה ימים לישון מסריחה, אז היא תבין (אצלי זה עבד). בעניין בית הספר, נסו להבין ממנה מה מציק לה. עדי

יואל שלום צריך להסתכל על התמונה המלאה, ויתכן שהמקלחת ובית הספר הם חלק מסיפור רחב יותר שאתה מזכיר אותו לגבי בעיות קשב וריכוז. מקובלות חברתית והצלחה בלימודים הם דבר אחד, אבל הילדה אומרת בכל זאת שרוצה לברוח מבית הספר. יתכן לפיכך שיש כאן מצוקה שלא נובעת מעובדות חיצוניות אלא מחוויה פנימית. אפשרות נוספת שמרכז העניין הוא מאבק הכוח בתוך הבית ולכן יש ויכוחים על המסגרת שכלל לא משמעותיים ברמת התוכן של אמבטיה או בי"ס אלא בעצם העובדה שאפשר להתווכח על משהו. אם זה המצב הטיפול צריך להיעשות ברמת היחסים של הילדה בתוך המשפחה. בשורה התחתונה, צריך להבין מה מקורות הבעיה כדי לדעת במה לטפל. ילדים עם בעיות קשב מוצאים עצמם לעיתים בבעיות נוספות הקשורות גם לביטחון ודימוי עצמי. על רקע זה יתכן שכדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם אני מחפש בדחיפות הפניות למאגרי מידע בעברית על מחלת הנפש ocdc אודה לכם מאד מאד על מידע בסיסי ועל הפניות המון תודה ובריאות ocdc

שלום OCD אינה מחלת נפש. מדובר בהפרעה אובססיביות קומפולסיביות או בעברית טורדנית כפייתית. היא משוייכת למשפחת הפרעות החרדה. רצ"ב שני קישורים http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

חברי, בן 35,מעשן40 סיגריות ביום,מעשן מגיל 11,עולה חדש ועדיין בקשיים כלכליים.הביע רצון להתחיל בתהליך גמילה ואף ביקר אצל רופאת המשפחה והתעניין בתרופות שתעזורנה.העניין משתהה ואני רוצה לקדמו בשום שכל .אין לי ידע מקצועי פסיכולגי אבל רצון,אהבה ונכונות ללמוד כדי לעזור לו.מה נכון לעשות במגבלות התקציב ומבלי לעורר בו "אנטי".אני ממש מוטרדת בעניין בריאותו.

עדן שלום גמילה מסיגריות זה אחד מהדברים שדורשים מקסימום מוטיבציה אישית. אפשר לעזור לאדם בתמיכה נפשית שכן לחץ נפשי גורם לעיתים להחמרת העישון. אבל לא ניתן באמת לעזור בגמילה אם האדם לא רוצה במאת האחוזים להפסיק. כדי לא לעורר אנטי ספרי כמה את מודאגת ונסי לעזור לו לפתח מודעות למקורות העישון והלחץ. ההמתנה שלו אינה מקרית ונובעת מהתהליך אותו הוא עובר, יתכן שאינו בשל עדיין לגמילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי מעוניין לדעת האם נתקלת בתופעה שיטות טיפול פסיכולוגי תרופתי היפנוזה ואילו תופעות באישיות הם כתוצאה מהבעיה תודה

איש שלום תלישת שיער היא סוג של התנהגות כפייתית (קומפולסיבית) ועלולה להיות עקשנית למדי. היא דומה לכסיסת ציפורניים אבל בד"כ חריפה יותר וגורמת לסבל רב יותר. הבסיס או המקור הנפוץ לבעייה הוא סוג של חרדה ולחץ, ובהמשך פשוט כוחו של הרגל. הטיפול השכיח מתמקד בשלושה תחומים: טיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי (ניתן גם לשלב היפנוזה) בניסיון להתמודד עם התופעה ברמה המיידית, טיפול פסיכולוגי דינמי שאינו יעיל בד"כ להפסקת התלישה בטווח הקצר אך יכול לעזור לטפל בתשתית הנפשית שעומדת מתחת לבעיה במקרים רבים, וטיפול תרופתי, בד"כ בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. היכולת להפסיק תלויה בין היתר גם במוטיבציה והנכונות להתמסר לטיפול.אתר מעניין בנושא הוא http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין הרבה על הטיפול הפסיכולוגי אבל יש מידע על הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לנער היפראטיבי מתבגר בן 13 . לאחרונה אנחנו במלחמה בלתי פוסקת על רקע התנהגות ומשמעת. האם קיימות תרופות הומופאטיות בלבד העשויות להרגיע, לווסת או להוות תחליף לפעולת הריטלין?. ברצוני לציין שהיה לנו ניסיון קצר (של שבוע בגיל 6)בעבר עם ריטלין והתגובה היתה הפוכה ולכן הפסקנו.

שלי שלום בנושא תרופות אני מציע לפנות לפורומים הרפואיים באתר. יש גם בנושא רפואה משלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

,םולש .יתקוצמו ימצע תא ףושחל יל השק דואמ יכ ,הז אשונב ץועייל הנופ ינאש הנושאר םעפ וז רקיע ןיב ןיימל תלגוסמ אל ינא יכ ,םיטרפב הברא םאב שארמ תלצנתמ .רבכ תקנחנ שממ ינא .הלועפ ףתשל חמשא - תוחנמ תולאש ךל הנייהת םא .םיקרפ ישארל תוצמל לדתשא ,לפתל תב םידלי 2 ונל שיו 55 ןב ילעב 50 תב ינא .םיאושינ תונש 16 ןכותמ םינש 19 דחיב ונא .ל"וחב םיררוגתמ וירוה .םינש 23 ינפל ץראל הלע ילעב .12 ליגב ןבו 15 ליגב זאמ .תיבטוק וד ןואכד תערפה לעבו ידיאונרפ ןרפוזיכסכ ןחבוא ילעב םינש 13 כ ינפל ,םירודכ לטנו תוחיש לש לופטב היה אוה הפוקת .הינמו ןואכד לש תופוקת ול שי םילגב ויה ורבעבש יתנבה .סיזאירוספה תלחמ העיפוה ךשמהב .ול קיזמ הזש הנעטב קיספה כ"חא ררבתה ,ףסונב .הנחבא התיה אל הארנכ ןכלו ,הרזעל הנפ אל אוהש אלא ,ןואכד לש תופוקת .ידליל תששוח דואמ ינא .וללה תולחמב הקול ויבא םגש יל םינשב .רתוי םינטק ויה םידליהשכ ,דואמ תיבל םרת אוהש ,ןייצל שי תידוקפת הניחבמ .ותוריסמו ותמורת לע תונייטצה יסרפל הכוזו ,הדובעב ולוכ עוקש אוה תונורחאה תורוקמ תא יתנבה אלש ,ןבומכ .הביבסלו םדאל השק וזה הלחמה המכ דע יתנבה אל ונמזב ררבתה לכהו - היגולוכיספ דומלל יתטלחהש דע .םיתיעל ולש הכיבמהו הרזומה תוגהנתהה .יתרפס אל וליפא יחאל .הלחמה לע םיעדוי (ותחפשמו ימא) הבורקה הביבסה קר .ירעצל .יכותב תרצוא ינא לכהש ךכ .התוא רעצל אל ידכ ,טעמ תרפסמ ינא ימאל ('וכו ,יפתכ לע תיבה - םירודס ,תדמול ,תדבוע) תיביטקא דואמ ינא :םיכפה יפואב ונחנא .(תבחס הנשי ולש םיישיא םירודסב םג .אל ותו תיב-הדובע) יביספ דואמ ילעבו ןכא איהש ,החוטב יניא ןורחאה עגרה דע ,יהשלכ האיצי תמזוי ינאשכ םג ,תיתרבח הניחבמ .םידליה םע וא דבל דימת םיאצוי ונחנא .הרבח ונל ןיא .אשונב יתרתיו טעמכו ,עצבתת וילא תכשמנ אלו ותוא תבהוא יניאש תבשוח ינא .אל ינאו יביטקא דואמ ילעב תינימ הניחבמ .הגצה וזש ,יל המדנ םימעפל .הברקל ןוצרו הבהא ןומה ףיערמ ודיצמ אוה .רתוי ידימ התלע "םישוריג" הלימהו תודרומו תוילע (? תויגוז) ונלש תויגוזב ויה םינשה ךלהמב .ףוסה דע הז םע תכלל ,הארנכ ,ץמואה היה אל דחא ףאל םלוא .ידיצמ בורל ,םעפ יפכ הלחמה לש םוטפמיס - יארונ ןזבזב אוה .יפסכה (1 :םיאשונה ביבס רקיעב םה םיכוכיחה (3 .ל"וחל תופוקתל עוסנל שרדנ אוה הדובעה תרגסמב .תיבה לע הדובעה תפדעה (2 .יתנבהש .וב תכמות אלו ,קיפסמ ותוא תבהוא יניאש יפלכ ותנעט דובעל חלשנ ילעבש הנידמב ,ל"וחב ירלופופ תוריית רתא לש םוסרפ ליימ ונלבק עובשכ ינפל תא הל ריבעה אוהו ,הדובעה םוקממ םשמ יהשימ ילעבל ריכזה ליימה .םינש 3 כ ינפל הב ךילע תבשוח ינא ... דואמ ךילא יתעגעגתה" זע תושגר ץרפב הבישה איהה .הזה ליימה התיא בורק רשק לע רמש אל אוהש" המוד חורב הז ליימל בישה ילעב ."'וכו ,תובורק םיתיעל שפח אוהש , הדותה אוה ףסונב .דימתל םירבח םה םירבח .רתוימ דרטימ תויהל הצר אלש ללגב ."תאז שממל ונממ רצבנ (הנידמה לש) תוימוקמ תולבגמ ללגב לבא ,הילא בורק תויהל הדובע ךיראת :ומכ םיישיא םיטרפל ותוא הלאשו ,ןכ םג ותוא הצור איהש" הריהצה איה ךשמהב הומת תצק ."הצור וניא םאב היתולאשל תונעל בייח וניאש הפיסוהו ,'וכו בוהא עבצ ,הדיל םיחרפ רז הל חלש אוה הבהאה גחל ... םאב ,הל םיעודי םניא ולא םיטרפש ,יניעב ילוא ,יהשלכ הברק םהיניב התיהש החינמ ינא ,רומאה רואל .הדובעה םוקמל םידלוקושו .התדובע םוקמל קר עצבתמ רשקהש ,הדבועה םצעמ ,התניחבמ םג הרוסא יתרמאו יתממתה .םיחרפה תרבח לש רורשא ליימ הרקמב יתחתפש רחאל ,תובתכתהה לע יתילע הפי" ול יתרמא ."יהשימל - ןכ" הנע אוה "םדעיל ועיגה םה - םיחרפ תחלש ימל" ילעבל ."? ןיינע השוע תא המ" התיה ותבוגת ."ומצע דעב רבדמ השעמה ? הבהאה גחב םיחרפ - דואמ ותבושת ."עובשה ףוס דע תיבה תא בוזעו אשונל תוירחא חק ,תעכ" התיה תינטנופסה יתבוגת המ לע קר םירבדמ ונחנא זאמ .אשונב רבד ףיסוה אל אוהו - יתבגה אל ."תמאב ונ" התיה .תיבה תרגסמב יחרכהש .ןומאב הליעמ לש השוחת ףיסוה יתניחבמ ןורחאה הרקמה ינאו ,יתוא םינעמ ףא ילואו יתוא םינהמ אלש ,וללה םיאושינה תא םייסל ילעש תעדוי ינא ןמזה לכ יל סאמנ .הרוראה הלחמה ינימסת םע דדומתהל רבכ חוכ יל ןיא .םתוא תכשומ םתס .הלחמהמ תעבונ איהש וא הנווכב תישענ איה םאב - כ"דב היופצ יתלבה ותוגהנתה תא חתנל .תששוח ,תששוח ינא לבא (3 .השיטנ תשוחת םג - הלוחה ילעב םע (2 .הדירפה ךילהת (1 :םע תודדומתההמ תששוח ינא ילוכ .םינש הברה דועל יב םייולת ויהי םה תילכלכ .םיריעצ תיסחי םידלי 2 םע דבל תויהל .הלחמה תא תיטנג םיאשונ אל ידליש הוקת ןאכ רבודמ אל ,ןכש .הרזעל תונפל ןאל הצלמה ילואו ,תיעוצקמה ךתעד תוח תא עומשל חמשא תוכלשהה לכ םע ,עקרב השקה הלחמה אשונ תא םג שי אלא ,תעלוצ תויגוז לש יסאלק הרקמ לע .הלש .הדות

כפי שראית הפניה שלך הודפסה הפוך והיא בלתי קריאה. שמא כדאי שתכתבי שוב ותבררי מדוע זה הודפס כך.

שלום לכם. אומנם הקריאה הגיעה הפוכה, אבל אין טעם שתכתבי בחזרה את הכל. פשוט, לחיצה ימנית בעכבר, בחירה ב,ENCONDING" (יעני קידוד), וHEBREW(WINDOWS וזה הופך את הטקטסט . בהצלחה שרון

דנה שלום הבעיה שאת מציגה רצינית מאוד ודורשת התייחסות מעמיקה. אני לא חושב שמסגרת הפורום עשויה לתרום בעניין זה. את צריכה לדעתי לפנות לייעוץ פסיכולוגי אישי ולהיכנס לעומק העניין. יתכן שתגובותיו הפזיזות של בעלך הם חלק מהמחלה, יתכן שהם חלק מבעיות הזוגיות אבל העיקר הוא מה קורה איתך לאורך כל השנים הללו, הדאגה לילדיך, וכיצד את ממשיכה מכאן הלאה. אני חושב שזה דורש תהליך עבודה ולא תשובות קונקרטיות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מודה לתשובתך, אומנם קצת באחור (לא הייתי פה). אשמח אם תוכל להמליץ לי על פסיכולוג מתאים, כי האלטרנטיבה היא להעזר בדפי זהב, ואני מעדיפה להמנע מכך. ושוב תודה.

אנחנו משפחה בת 5 ילדים מתוכם ארבעה בנות ובן אחד שהגיע לאחר 3 בנות חשוב היה לפתוח בדרך הנל מאחר וברצוני לציין עד כמה הבן חשוב להורים ובמיוחד לאמא. כל מה שהילד הזה מבקש מגיל אפס ועד היום הוא מקבל : אוטו, רשיון כסף לביזבוזים פשוט הכל הכל מעולם לילד לא הוצבו גבולות . כיום לאחר 18 שנה לאמא מאוד קשה להתמודד איתו מאחר והוא לא יודע מה זה לא הוא חושב שהוא אליל והכל מגיע לו ואם לא נותנים לו אז הוא לוקח בכח. אם הוא לא בא לו ללכת ללמוד אז הוא הולך יום אחד וזהו כי ככה הוא החליט וקבע והיום בגיל הנוכחי מאוד קשה ל"תפוס אותו" הילד ישן בימים ויוצא בלילות נ.ב. רציתי להוסיף שהבחור חסר סבלנות וסגור ולא נותן לכל אחד להתקרב ולדבר איתו הוא ישר "מתנפל " וצועק אף אחד לא מסוגל לדבר איתו זהו פחות או יותר התיאור שאלתי היא ? איך להתודד איתו ואיך לתקשר איתו? כיצד ניתן לתקשר איתו

שלום, לדעתי יש לקיים שיחה עם הנער ולא לקשור זאת לשום ארוע.לדבר באופן כללי על הצורך להתחשב בסביבה על מנת שהסביבה תתחשב בך,שאין לראות שום דבר כמובן מאליו, שיחס הוגן הוא לדעת להגיד תודה שמקבלים משהו,וגם לדעת לקבל שמה שביקשת לא מתקבל.כמו שלו יש סיבה לבקשה,למאשר או ללא מאשר יש סיבה לאישור או לדחיה. להסביר לו ששום מערכת לא תתיתן לו באופן מוחלט כל מה שהוא מבקש,ואם הוא לא יתרגל לקבל סירוב בנועם,הבעיה תחמיר במיוחד כשילך לצבא. חשוב לדבר עם הנער דווקא ביום רגוע,לא כתגובה לבקשה שלו.

בתגובה לתשובתך... קודם תודה שהפנת את תשומת ליבך אבל אם היית שמה לב למה שכתבתי היית מבינה שגם במצב של "רגוע" לא ניתן לדבר עם הבחור - הוא דיי מכונס בעצמו ואל מוכן להקשיב לכלום ....

אחות שלום נשמע שישנה בעיה רצינית של גבולות כבר שנים רבות ובגיל 18 קצת קשה לשנות אישיות של אדם ואת מערכת יחסיו עם המשפחה. מאחר והבעיה העיקרית היא של הוריך הרי שיכולתך להשפיע בסיפור הזה מעטה מאוד. אני יכול להבין את התסכול שזה מעורר ואולי זה הסיפור המרכזי איתו את צריכה להתמודד, ולא עם אחיך. אולי מרכז העניין הוא יחסיך עם הוריך שהפכו אותו לאליל שעושה מה שהוא רוצה. יתכן שכעת לא תוכלי לתקשר איתו כיוון שהתנהגותו אנוכית וחסרת התחשבות. את לא חייבת לקבל אותו כפי שהוא, כמו הוריך. אולי דווקא אם ירגיש שיש מחיר להתנהגותו ישקול כיצד לשנות אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר תודה רבה על תגובתך בנושא אבל השאלה שלי היא לא כיצד אני אומרה להתמודד מולו אלא הורי הם אלה שאפסו כוחם מולו וזה הגיע אפילו לעזיבת הבית מצידו והם כל הזמן מנסים לנהוג בו בכפפות של משי וזה ממש לא עוזר בין כך או בצעקות ומריבות מה עושים? לתת לו להתבייש מעצמו ? - לא בא בחשבון לבחור אין בושה לעזוב אותו? - הוא בקלות יכול להדרדר ומשם כבר אין חזרה מה ?

שלום שמי מירי אני נשואה כשלוש שנים ובערך מחודשיים אחרי החתונה התאהבתי בגיסי ממש הייתי חושבת אליו כל היום וחולמת אליו הרבה והרגשתי שגם הוא אוהב אותי ובאמת אני מאד קשור אליו .יש לנו מערכת יחסים מוזרה כזה אנחנו מדברים המון ולפעמים מתנשקים כזה נשיקה פשוטה למרות שזה לא מקובל אצלינו אבל יש לנו דבר משותף שגם הוא וגם אני התחתנו בגלל האבהות החליתו שזה השידוך וזהו אני לא אוהבת בעלי הוא לא מושך אותי בכלל אני לא מרגישה בעל שאני יכולה לספר לו מה כואב לי-או להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו אני אוהבת אותך כי זה שקר מעולם לא אהבתי אותו למרות שאני נסיתי לבנות קשר אבל זה לא הולך לא בגלל שהוא בן אדם רע הפוך הוא בן אדם טוב ומסור הוא מאד אוהב אותיאבל פשוט הוא לא מתאים ליאני בא מבית יותר פתוח והוא זה שהוא התחתן אם אשה זה מספיק הוא לא צריך דברים צדדים -הוא יותר גדול ממני ב8 שנים וזה מאד אומר כי אני עוד צעירה אוהבת טיולים להשתולל והוא תמיד אומר עברתי את הגיל בקיצור בכלל לא הסיגנון שלי,אבל מה גיסי אני מאד אוהבת אותו אני יכולה לספר לו הכל מה שכואב לי הוא מבין אותיב כמוני אנחנו מתאימים בול רק פשוט לא התחתנו עכשיו ככה 3 שנים בערך אני ילדתי תינוק בינתיים ואם בעלי חוץ מהילד והחובות לא מדברים כלום ואם גיסי אני יכולה לדבר שעות ולאחרונה אני ממש מקנא בגיסתי שיש לה כזה בעל כל דבר אני חושבת חבל שלי אין כזה בעל הלואי שהוא היה עושה משגיסי עושה אני רצית להפסיק איתו אבל אני מרגישה אם ני ינתק את הקשר אין לי מה לחפש במשפחה הזו מה שמפריע לי שכל פעם שאני חושבת יוה אם היה לי כזה בעל אני מתחילה אם כל מיני מחשבות למה חתנו אותי ככה ולמה לא נתנו לי עוד צנסים וזה ממש מדכא אותי מה עושים?

אני בכלל לא בטוחה שאת אוהבת את גיסך. זה שאת לא אוהבת את בעלך זה בטוח, ואולי לכן את מפנטזת על גיסך. פרידה מבעלך לא תקרב אותך אל גיסך אלא רק תרחיק אותך ממנו. גיסך גם נשוי ולא ירצה להרוס את חיי הנישואים שלו וגם יתמוך באחיו מן הסתם. החישוב שלך צריך להיות קר האם את מוכנה להמשיך בחיים כמו שהם היום או להתגרש ולחפש את מי שתואהבי מה שבטוח שזה לא יהיה גיסך , גיסך הוא אדם נשוי. להאשים אנשים למה הם לא שאלו אותך לא יעזור לך היום כלום ההחלטה צריכה להיות האם להמשיך אותם או לא. מה גם שאת צריכה לקחת שיקוליים אחרים כמו מצב כלכלי מי יתמוך בך האם את יכולה להסתדר לבד, מן הסתם אם משפחתך לא שאלה אותך הרבה לםני שיתחנת משפחתך עלולה גם לא לתמוך בך,בקצור המצב מסובך ויש ללך הרבה שיקוליים לעשות מקווה שתבחרי נכון ותתגברי. מה שבטוח שבכל בחירה את צריכה להיות חזקה כי המצב לא קל מה שלא יהיה בהצלחה יעל

מירי שלום אני מסכים עם דבריה של יעל. הבעיה המרכזית היא יחסיך עם בעלך ולא אהבתך לגיסך שהיא מעין מפלט שאליה הולכות משאלותיך. מבחינה מעשית אם היית נפרדת מבעלך היית מחפשת בן זוג אחר וגיסך לא היה יעד מציאותי לזוגיות חדשה. לכן הייתי מנסה להתמקד בשאלה כיצד את מתמודדת עם מה שיש לך בבית, ומבינה שמה שקורה עם גיסך הוא סמפטום לבעיה המרכזית שלך. הפתרון הוא או ביצירת זוגיות משמעותית יותר עם בעלך או בדיקת אלטרנטיבה לפרידה עם כל הכרוך בכך. בכל אחד מהמקרים את צריכה לעבור תהליך רציני של מודעות וחשיבה מה קורה לך באמת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, אני מקוה שיש לך עוד כח לענות לכל כך הרבה פונים.......טוב זה היה סתם מבוא. בתי בת 9 ילדה מצטיינת ובולטת באישיותה בכל התחומים. הבעיה היא שהיא "משלמת", מחיר על היותה כזו,מחיר של תגובות היסטריה,התפרצויות כעס,ורגישות יתר שבאים לידי ביטוי רק בבית כביטוי לחשש שלה לכישלון ניסיתי להוריד אותה מרמת הלחץ שהיא מפעילה על עצמה אך לשווא...בזמן האחרון המצב מחריף,ואני מזהה מצוקה ודיכדוך. לקחתי אותה לפסיכולוגית שצפתה בה במהלך 6 מפגשים ,ללא שיחה,רק צפיה והיא טענה שהילדה מתרגמת תהליכים נפשיים למצבים גופניים כלומר,כסיסת ציפורנים,והיפוכנדריות בקיצור כל מה שקשור לגוף ולחולי. מה הדרך שלי לעזור לה ......מבלי ללכת לשיחות או כל טיפול אחר,שסביר להניח שזו המלצתך אך אין לי תקציב לכך. אני מאמינה שלפני שהיו בעולם פסיכולוגים גם פתרו בעיות,מהסוג הזה...או שאני טועה רב תודות לך

יעלי שלום מהפגישה הפסיכולוגית קיבלת אבחנה לגבי הסימפטום, הסבת גורמים רגשיים לגוף. עדיין חסר כאן חלק משמעותי וזה האופן שהדברים נוצרו, ובאיזה מצבים במיוחד נוצרים הלחצים. השאלה האם בתך מוכנה לשתף אתך פעולה בנושא הלחצים שלה והאם היא מודעת וסובלת מהם. במידה וכן, תוכלו לעשות ניסוי. קחו מחברת ובכל יום יומים שבו ביחד וכתבו אירוע שקרה סביב תגובות הלחץ והכעס. נסו לחשוב ביחד האם העוצמות הרגשיות היו מוצדקות והאם היה אפשר להימנע מהלחץ. עצם הדיבור והעיבוד של האירועים הללו מאפשר להתמודד עם האירוע הבא בצורה שונה. אפשר לפתור בעיות לבד ללא פסיכולוגים במקרים רבים. כך רוב הדברים נתפתרים. עם זאת, לא תמיד ניתן לעשות את כל השינויים לבד, צריך לעיתים את הדמות החיצונית שתלווה את השינוי. אין בהכרח צורך בתקציב לטיפול פסיכולוגי, יש מסגרות שונות שאינן עולות כסף, לדוגמא, מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מבינה את כל מה שאתה אומר,אך יש בי משהו שרוצה אותה עדין,אני יודעת שאולי אם נחזור להיות ביחד,דבר שקשה לי להאמין בקיומו,אולי זה לא יהיה אותו הדבר,אך אני עדין קשורה אליה במין אובססיה שאנני יכולה להסביר ולהגיד למה ואני ולמה דווקא איתה,ניסתי אנשים אחרים ויצאתי,אך אני מנסה למצוא את הדימיון שלה בהם, אני יודעת שזה טעות,אך אנני מסוגלת להתשחחר מזה,קשה לי עם התחושה שאני חושבת עליה כל הזמן,בזמן שהיא גרה עם חבר שלה כבר שנתים,ולא דיברנו קרוב לשנה וחצי,אני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אך אני לא חושבת שיש לו מה להגיד לי,שאני כבר לא יודעת,אני מודעת לבעיה,אך בשום פנים ואופן לא מסוגלת להשתחחר מזה,אני מתחילה משהו שלא קשור אליה ומוצאת קצת אושר ונחת,ופתאום הכל נופל לי כאילו לא היה קיים,קשה לי עם זה אני לא מצליחה לפתח שום דבר, אני לא יודעת מה לעשות,ניסתי המון דברים אך אנני מצליחה,לא מגיע לה שאני אמשיך לחשוב עליה ולאהוב אותה,היא שיקרה לי ורימתה אותי כל כך הרבה,אז למה אני לא שונאת אותה?,היא האדם הראשון שגרם לי לאהוב ולהבין את מהות החיים,היא הכירה לי את האושר את הצחוק,ואת החיוך הדבילי,היא הכירה לי את הפרפרים בבטן,היא הכירה לי את השמש,היא נתנה לי ביטחון,אהבה עצמי,היא נתנה לי רצון לקום כל בוקר לפתוח את החלון ולשמוע את הציפורים המציצות,נהנתי מהשלווה שהיתה בתוכי כאשר היתי לצידה,וכאשר היא הלכה היא לקחה איתה את אותם דברים שהיא הכירה לי ונתנה לי עד כה,ואני נהיתי אדם עצבני מתוסכל,אני לא יודעת לפרגן אני מקנאת בכל דבר שהוא,אני סגורה אני לא יודעת אייך לאהוב,אני לא החלטית,אין לי שאיפות,אני אדם רדוד היום,אני יודעת בתוכי מה אני צריכה לעשות אני שומעת את זה בלחש,אך אני מפחדת להשמיע את זה בקול רם,אולי אני מפחדת שאם אני אפסיק לחשוב עליה או לאהוב אותה,אני יהיה יותר לבד,רק המחשבה לאבד אותה במחשבותי ברגשותיי,מפחידות אותי,אני במצוקה אחרי שלוש שנים הגיע הזמן להפסיק עם זה ולהשאיר זאת בעבר,אך אני לא יכולה ולא מצליחה,תן לי את הכלים הנכונות להמשיך הלאה,אני רוצה לנסות אני חיבת ,לעצמי ורק לעצמי.. תודה לך על המענה שרשמת לי אני מודה לך,מודה לך מקרב לך, בתודה מראש נושה..

נושה שלום אין לי הרבה להוסיף מעבר למה שאמרתי לך. "היא" זו כבר מזמן לא אותה בחורה שבאמת היתה. את עסוקה בעצמך ובמחשבה שמטרידה את מנוחתך. אולי את אפילו פוחדת לוותר על האובססיה אליה, כי אחרי שתצליחי יתכן שתצטרכי להתמודד באמת עם הדיכאון של הריקנות. כל עוד היא ממלאת אותך, גם אם את יודעת שאין לזה סיכוי, את מוגנת מבפני הדיכאון. לכן אני חושב שטיפול פסיכולוגי חשוב, כי הוא יוכל ללוות אותך לא רק בדרך להשתחררות מהאובבסיה אליה, אלא בהתמודדות עם הדיכאון שאחרי ובמילויך במשהו חדש וטוב יותר לאחר מכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 40 וחצי. במהלך השנים עברתי אירועים די קשים במהלך חיי שהתמודדתי בהם באומץ לב ובחוזק . נפלתי אך נעמדתי שוב עם שתי רגליים על הקרקע וגם חיזקתי את הקרובים לי שנשברו . יש לציין כי למדתי להתגבר על הקשיים באמצעות הצחוק . פשוט הצחקתי את עצמי ואת הסובבים אותי. לאחרונה אני חשה בעצבות נוראית . כאילו איבדתי את שמחת החיים שהייתה לי. אינני מסוגלת לצחוק או להצחיק יותר כפי שהייתי. אני מרגישה שהחיים קשים לי. אני מאד עייפה ואין לי את אותו החוסן להתמודד עם דברים שקורים לי. אני בוכה לעיתים קרובות . מאד שמנתי (כ- 20 קילוגרם ) וגם זה לא מוסיף למצב הרוח הכללי. אני מרגישה בדידות. אני חרדה מפני העתיד בעיקר בתחום הכלכלי. אני מרגישה שמקום עבודתי אינו מספק אותי מבחינה מקצועית . אני מרגישה לא מחוזרת (לא הייתה לי מערכת יחסים מזה כ-3 שנים) בקיצור , אני מרגישה : "תעצרו את העולם, אני יורדת עכשיו". האם אני בדיכאון? האם אני זקוקה לטיפול? האם המצב בו אני נתונה מצריך טיפול תרופתי? אני באמת מרגישה מאד לא טוב עם עצמי לאחרונה. אשמח לקבל עצה . תודה

רוית הי, קראתי את הודעתך, ואת נראית לי בן אדם מדהים שפשוט לקח על עצמו בשיטתיות את הצרות של כל העולם ושל עצמו, אבל בדרך המשיך לשמור על איזון נפשי שלא נראה לי שכל אחד מסוגל לזה. אני צעירה ממך כמעט ב- 10 שנים, ואת יודעת, כל אחד בחיים עבר ועוד יעבור דברים קשים, וכשאני יושבת בפורום וסתם קוראת הודעות של אנשים אני מחייכת לעצמי ואומרת שהאסון שלי הוא לא כזה נורא. אני חושבת שהעובדה שהפסקת פתאם לצחוק, זה פשוט הדרך של הנפש והגוף להגיד בעצם: די, תני לי קצת לנוח. וזה נראה לי הדבר הכי טוב שקרה לך, כאילו משהו בתוכך אותת לך לחדול מעט, להרפות. אני באמת חושבת שמפעם לפעם אנחנו צריכים להרפות מעצמנו ולהניח לדברים להתרחש גם מבלי שנשלוט בהם במאה אחוז. קחי הפסקה, לכי ללמוד יוגה, תעשי לבד מדיטציות בערב עם עצמך, תתחברי קצת לעצמך, ארגני מחדש את החיים בשלווה ותראי התוצאות לא תאחרנה להגיע, והצחוק המתגלגל שלך יחזור אליך במהרה.

לפי מה שאת מתארת כדאי לך ללכת לרופא המשפחה ולשאול אם הצטברות כזו של בעיות לא מחייבת פניה לפסיכולוג או פסיכיאטר לשם קבלת עזרה יותר רצינית ומקצועית.

תודה רבה על העצה, אני באמת מעריכה זאת!!!

הילה איפה נעלמת לי ?? מחכה לך בקוצר רוח במקום הקבוע נירוש. :-)

רוית שלום אתחיל משאלותיך בסוף הודעתך. אבחון פורמלי של דיכאון דורשת היכרות אישית וכך גם ההחלטה על תרופות. מאחר שהשאלות עולות נראה לי בהחלט רלוונטי לפנות לטיפול פסיכולוגי לצורך בירור, וזאת גם אם אינך בדיכאון. את נמצאת בפרשת דרכים כלשהי. את כבר מנוסה מצד אחד, עשית כמה דברים בחיים, מצד שני צעירה למדי לפתוח דפים חדשים בחיים ולתכנן הרבה שנים קדימה. זה מכניס הרבה לחץ למערכת כי זה מציב עליך אחריות רבה לגורלך. את לא יכולה להמשיך כרגיל כאילו הכל בסדר ולחכות, מצד שני, אילו אפשרויות קיימות כיום והאם את מרגישה שאת בכלל יכולה לשלוט בשינויים הדרושים? הדברים הללו רציניים ומשמעותיים ולכן אני מציע לך לגשת לייעוץ פסיכולוגי, בלי קשר לאבחנה הספציפית עליה שאלת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מזה שנתיים אני מטופלת אצל פסיכולוג. אני באה ומספרת על הבעיות שלי והוא נותן לי עצות (לא רעות על פי רב). כל פעם ששואלים אותי איך היה אצלו אני אומרת ש"בסדר גמור", אבל אני לא יודעת אם הוא טוב? אני לא יודעת אם הוא טוב עבורי.איך יודעים שהפסיכולוג שלך טוב לך? מה אמור לקרות בטיפול טוב?

בטיפול טוב את צריכה לשאול את עצמך האם הבעיות שבגללן באת לטיפול נפתרו או לא? האם קל לך יותר עכשיו? האם יש "כימיה" בינך לבין המטפל? כלומר האם את מרגישה טוב איתו ועם הטיפול, או שלפעמים את שואלת את עצמך, מה אני עושה פה בכלל.

לאלמונימי שלום, אפשר לומר שהבעיות שבגינן באתי אליו נפתרו ויש כימיה מאוד טובה ביננו. לפעמים זה בזבוז זמן, אבל על פי רב - לא . אז כנראה שהוא כן טוב לי. תודה על תגובתך.

אם את מסוגלת לדבר בחופשיות עם הפסיכולוג, זה טוב. אם את יוצאת מהפגישות בהרגשה שדברים זזים, זה טוב. בטיפול טוב את אמורה לצמוח = להיות מסוגלת להתמודד עם הקשיים, ולצאת מהתקיעות שמלכתחילה גרמה לך לפנות לטיפול.

ראשית, תודה! אני מדברת איתו בחופשיות ואכן כמה דברים עגומים הסתדרו לי במהלך הטיפול. יחד עם זאת, אחי למשל, הפך לאדם אחר. הוא יותר אסרטיבי, יותר בוטח בעצמו, יותר עצמאי. אני לא השתניתי עד כדי כך. לא השתניתי מהותית. ובכלל, לצאת מ"תקיעות", כמו שקראת לזה, לוקח לי חודשים על גבי חודשים. כך שאני עדיין מתלבטת בנוגע למה שנקרא "הצלחת" הטיפול.

שלום. הייתי רוצה לדעת האם קיים קשר בין היוולדות ילד בחודשי החורף ובין התפתחות סכיזופרניה באותו ילד במהלך חייו? ואם לא, אז האם קיים קשר כלשהו בין סכיזופרניה והתפרצות התקפיה ובין עונות מסויימות בשנה?

אין שום קשר בין הדברים שציינת ובין סכיזופרניה. יש מרכיב גנטי בסיבות למחלה וכנראה גם מרכיב סביבתי.

לירית שלום מועד הלידה אינו קשור לסכיזופרניה. עם זאת יש השערות הנוגעות לעונות ופרוץ ההתקפים. ממה שאני מכיר אין תוצאות חד משמעיות על כך אבל לדוגמא יש עדויות על ריבוי התקפים בעונות מעבר בעיקר בין החורף לקיץ. לא הייתי מייחס לעניין זה חשיבות רבה מדי, יש גורמים הרבה יותר משמעותיים מכך וההתיחסות לעונות היא גם אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי ילד בן שלוש ושמונה חודשים שמדבר מעט מאוד וגם הדברים שאומר לא כל כך ברורים. שאר הדברים אצלו בסדר כלומר הוא מפותח נורמאלי, משחק עם ילדים, בונה לגו ופאזלים, משחק במחשב, עצמאי ובעל יכולת ריכוז ומוטוריקה טובים. הדיבור שלו אמנם מתפתח לאורך הזמן אבל בקצב מאוד מאוד איטי. יש לו אח שגדול ממנו בשנה ואחות בת 8. האם יכול להיות שהקשיים בדיבור נובעים מכך שהוא פוחד מאחיו, שבמקרים רבים הרביץ לו (כנראה מתוך קנאה)? האם האלימות של אחיו גרמה לו לטראומה כלשהיא שתוצאתה היא יכולת דיבור נמוכה? תודה, גילי

גילי שלום אני מציע שתפני לייעוץ בעניין ולא תשארי רק עם ההשערות והשאלות. איש המקצוע הראשון שמתאים הוא קלינאי תקשורת. אפשר גם להתייעץ עם המכון להתפתחות הילד שכולל צוות רב מקצועי שיוכל לתת לך גם תשובות לגבי ההיבטים הנפשיים של התופעה. לגבי האלימות של אחיו, בלי קשר לבעית הדיבור כדאי להשקיע בה מחשבה וטיפול, אלא אם מדובר בחיכוכים שגרתיים בין אחים ואז כמובן גם השפעתה זניחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני בת 29 ונמצאת בהריון (חודש שישי). לפני גם חצי שנה התחתנתי, ושחזרתי מירח הדבש, גיליתי שאני בהריון. אני נשואה לאדם נפלא ואנחנו אוהבים אחד את השני - שום דבר לא מושלם, אבל אף אדם לא מושלם, אבל רוב הזמן , אני מאושרת במערכת היחסים הזאת. הבעיה התחילה, מהרגע שגיליתי שאני בהריון, ההריון הצליח להפתיע אותי, למרות שהוא היה מתוכנן. לא הספקנו לחוות את חויית הנישואין נטו. נכון שלא נזהרנו והגיוני היה שלהכנס להריון היה רק עניין של זמן. אבל למרות הכל שגיליתי שאני בהריון, הייתי בשוק. פתאום, כל תוכניות העתיד המקצועי שלי קרסו בפניי, במיוחד שפוטרתי מעבודה יום אחרי שחזרנו מהירח דבש. במצב הקיים לא היה סיכוי שאמצא עבודה וגם מי ייקבל אשה בהריון לעבודה? כך שמצאתי את עצמי בבית, משועממת, יחד עם זה הפסקתי לעשן, עם עליות ומורדות הורמונאליות קשות, בכי כעס, עייפות, בחילות.... החיים קרסו בפניי. לא ידעתי מה לעזעזל אני עושה עם עצמי, וגם לא הייתי כמובן מרוצה מההריון וכל הזמן הייתי בדילמות, האם אני רוצה בזה או לא?! הייתי מבולבלת , עצובה...... ולבד. במשך הזמן ועם ההתאזנות ההורמונאלית, השלמתי ואהבתי את המצב החדש... אבל. פתאם כל כמעט כל החברים שלי, נעלמו לי. רבתי עם החברים הכי קרובים אליי. פתאם "נפתחו לי העיניים", וראיתי דברים שלפני כן לא ראיתי לפני כן.... בגלל השינוי העצום שחל בי. פתאם חברים שהקשר שלי איתם היה, שאני זאת שיוזמת ונותנת יותר.... התנתקו. אלו שהיו על בסיס בילויים, שתייה ו"סבבה"....התנתקו. פתאום שנהיה לי קשה יותר לצאת מהבית, או רציתי שיתנו לי קצת יותר, לא היה שם משיהו לעשות זאת. (אני עדיין מוכנה לטרוח המון בשביל החברים, וגם לא מתעצלת בכלל לצאת מהבית) אבל יש לי הרגשה, שאני לא ממש מעניינת אותם. כמעט כל חברותיי, הן רווקות, בלי ילדים ובכלל נמצאות "בסרט אחר". (וגם עברו ,למרכז, אני גרה בצפון) אין לאף אחד כוח לשמוע את צרות והגיגיי ההריוניים. אני הרבה יותר מתעייפת מהר, זקוקה ליחס אחר ובכלל השתנתי. לאחר שקיבלתי את עצמי החדשה, כמעט לגמרי, אין לי כמעט חברים. מה שמפחיד אותי, שאני אתרגל למצב ועם הזמן לא אצטרך אנשים סביבי, רק על מנת לא להיפגע יותר מאנשים, או שעם הזמן יכול להיות שהכיר אנשים חברים, שמתאימים לי יותר. בנתיים אני די לבד. וקצת עצובה שאין לי עם מי לחלוק את החויות, חוץ מבן זוגי. ואני מתגעגעת לשיחוות ולשטויות, שעושים רק עם חברות. מה עושים? אם בכלל? אני פיטרית לא קטנה, עם המון אופטימיות ושמחת חיים ואני אוהבת את החיים, ואנשים. אבל אני מאבדת קצת את הכל - ואני לא רוצה.

שרון שלום הכל קרה כל כך מהר, גם החתונה וגם ההריון, ואולי עוד לא הספקת באמת לעכל את כל הדברים. הכניסה לזוגיות עושה שינוי ואולי ההתרחקות שלך מחברותיך הרווקות אינה כל כך יוצאת דופן, זו תופעה שמדווחת על ידי אנשים רבים לאחר נישואיהם. אנשים מחפשים את הקרוב ובוודאי תגלי שעם הזמן תרכשי חברות חדשות שיהיו במצב דומה לזה בו את נמצאת. לפי מה שאת מספרת "נפתחו לך העיניים" כך שאולי התהליכים הללו חיוביים. המצוקה היא הבדידות הנוכחית ובה בהחלט אפשר לנסות ולטפל. ראשית דרך הזוגיות שלך עם בעלך, ואולי גם במסגרות חברתיות אחרות. קורס הכנה ללידה למשל, עשוי ליצור מסגרת מתאימה לתקופה הנוכחית. יש קורסים בהם שני בני הזוג הולכים ביחד, וישנם קורסים שהם גם מעין קבוצת תמיכה לאמהות. שווה לברר מה יש באזורך ולהצטרף. העניין הוא כיצד לוקחים את כל השינויים החיוביים שקרו לך בחיים והופכים גם את הרגשתך לחיובית. כמובן שעם השינוי יש גם אובדן מסויים על הדברים שהסתיימו ולא יחזרו כמו ימי הרווקות, החברות הקודמות ועוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

I have a problem. (Don't we all...) When I was a little girl, my parents didn't take me to "ma'akav", to watch over my hight status, even though I was the lowest in my class al the time. Now I'm 21 Years old, 1.48 cm. There's nothing to do now. I know. But It makes me so depressed, everybody around me are so tall and I'm always the little one. I have a boyfriend, which is tall. His former girlfriend was 1.70cm so he had to "adjust" but now he sais he has no problem with that. But I feel he has, and it makes me have a problem with myself. Of insecurity, like everyone is better than me or more beautifull than me or smarter than me. Even when we have sex I think It's bothering him. And when we go in the street, and he wants to give me a kiss he has to get lower. I feel uncomfortable with that. I would anything I mean anything to make me taller. I'm so depressed, I know there are worst things in life, but... why me? And all the time I am jelous about his ex girlfriend because she was tall and Beautiful. I don't know what to do, I hate myself. I don't look bad, but I hate myself. Because I'm small. Thanks 4 listening. If you have something to say other than "Klishaot" please do.

I don't know why the words has mixed up. But it just shows you how much everything I touch breaks, and how everything is against me. I have a problem. ) Don't we all...) over my hight status, even though I was the lowest in my class al the time. When I was a little girl, my parents didn't take me to "ma'akav", to watch Now I'm 21 Years old, 1.48 cm. There's nothing to do now. I know. IIhave a boyfriend, His former girlfriend was 1.70cm so he had to "adjust" but now he sais he has no problem with that. But I feel he has, and it makes me have a problem with tall. when we go in the street, and he wants to give me a kiss he has to get lower. me or smarter than me. Even when we have sex I think It's bothering him. And myself. I feel insecurity, like everyone is better than me or more beautifull than me are so tall and I'm always the little one. But It makes me so depressed, everybody around uncomfortable with that. I would do anything I mean anything to make myself taller. I feel I'm so depressed, I know there are worst things in life, but... why me? the time I am jelous about his ex girlfriend because she was tall and Beautiful. And all I don't know what to do, I hate myself. I don't look bad, but I hate myself. Because I'm small. 4 listening. If you have something to say other than "Klishaot" please do .Thanks

שלום אני חושב שסוף דבריך מספרים את תמצית העניין. את שונאת את מראיך ואת עצמך. העניין הוא לא הגובה. אין אף אחד מושלם ולכל אחד פגם אחר שאפשר למצוא, בחיצוניות ובפנימיות. את צריכה להתמודד עם העובדה שאת נמוכה באופן יחסי ועם ההשלכות של זה שמשפיעות עליך כבר שנים רבות. כמו שכתבתי, את הגובה אי אפשר לשנות, אבל את גובה הדימוי העצמי שלך יש אפשרות לשנות. מאחר ואני מתאר לעצמי שהסיפור לא התחיל מאתמול וממערכת היחסים הנוכחית כך גם הפתרון אינו אפשרי בצורה מהירה מאוד. אחת הדרכים לעבד ולהבין יותר את העניין ולטפל בו הוא באמצעות טיפול פסיכולוגי, ואם את מרגישה שהדברים פוגעים לך באיכות החיים הייתי מציע לך לפנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לברר האם ישנן קבוצות תמיכה לאנשים הסובלים מהתקפי חרדה ( רק בת"א)? וכיצד אפשר ליצור איתן קשר ולהצטרף?

זואי שלום אישית אינני מכיר. אני מציע לך להרים טלפונים למכונים ומרפאות לטיפול פסיכולוגי באזור המרכז ולשאול. גם אם אין להם אולי ידעו להמליץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לילד בן שנתיים וחודשים, כיום הוא אצל מטפלת ובחודש ספטמבר הוא ייכנס לגן בשבוע האחרון יש לנו "בעיה". פתאום הילד בוכה שאני הולכת מידי בוקר - כמובן שלאחר זמן מה הוא נרגע והכל תקין אבל לעבור את הבכי מידי בוקר זה קצת קורע לבבות ונותן הרגשה מאוד לא נעימה אני מודעת לכך שצריך "להראות" לילד אסטרטביות ולהיות חד משמעים וגם את תהליך הפרידה אני עושה קצר ונותנת לו הרגשה טובה אעפ"י שבתוך תוכי מאוד קשה לי ואפילו כשאני יוצאת נוזלת דימעה מעיני איך להתמודד עם הנושא? תודה על ההתיחסות לכשתהייה נ.ב. שאלה נוספת כפי שכבר ציינתי הילד בן שנתיים ואני מאוד מעוניינת להכניס אותו לגן האם זה בסדר להכניס לגן באמצע שנה - בפסח או שעדיף להמתין לתחילת השנה עם כול הילדים השאלה היא מביחנת הילדים כידוע ילדים זה עם מאוד לא קל וכולם כבר מכירים אחד את השני ולכל ילד יש את הטריטוריה שלו ופתאום מגיע ילד חדש - איך הם ייקבלו אתו ? או שיתנכלו אליו והוא ירגיש מנוכר וזר או שיקבלו אותו בברכה? תודה

לאם שלום הפרידה לא קלה לילד ועבורך. זה טבעי ואכן לוקח זמן להתרגל. אגב, יתכן שקשיי הפרידה ימשיכו גם לאורך זמן, והשאלה כמה זמן לוקח אחרי הפרידה להתאפס ולחזור לשגרה. זה החלק החשוב ביותר אותו צריך לברר. דברי עם המטפלת ונסי לברר איתה מה קורה אחרי שאת הולכת. לגבי הגן, יש דווקא יתרון להכנסת הילד באפריל. דווקא היותו חדש בגן בתקופה זו תביא לתשומת לב מיוחדת מצד הגננות שבספטמבר כאשר יש כיתה שלימה של ילדים חדשים פחות מסוגלות לתת תשומת לב מלאה לכל אחד ואחד. במידה וזה בא בחשבון בהחלט הייתי שוקל לעשות זאת וכך להגיע לקליטה קלה יותר בספטמבר. אצל ילדים בגיל הזה חשיבות ההתחלה עם כל הכיתה אינה כה משמעותית כפי שזה קורה אח"כ בגיל בית הספר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום, בני בן שנה ובימים אלו הנני מחפשת עבורו גן בו ישהה החל מבעוד 7 חודשים. עד היום בני היה עימי בבית ובשל היותו בן ראשון שצמוד אליי ומקבל אינסוף חום ואהבה .. הוא מאד מפונק ומאד קשור אלי. אין לי ספק כי נכון לו משבר כשיצטרך ללכת לגן ואשמח לשמוע את דעתך בנוגע לסוג המסגרת המתאימה: האם מעון (בו מס' מועט של מטפלות ביחס למס' הילדים) שהפך להיות למסגרת כ"כ מקובלת כיום אין בו משום פגיעה בהתפתחותו הנפשית של הילד?, האם לילדים חסרי בטחון עדיף למצוא מסגרת קטנה יותר או שלהיפך: המצאותם בחברת ילדים רבים עם יחס פחות אישי עשויה לעזור בבנית בטחונם העצמי?, ולבסוף מה אומרים המחקרים בתחום? תודה מראש על התיחסותך, בברכה, מרב.

מרב שלום מה שחשוב הוא איכות הגן או המעון. צריך להתרשם מהצוות, מהתנאים במקום, לשוחח עם הורים אחרים של ילדים וכדומה. אני לא חשוב שגודל המסגרת הוא בהכרח המשתנה החשוב ביותר, אם כי מובן שמסגרת לא המונית עדיפה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה למות נמאס לי מהחיים אני לא רוצה עזרה הפעם אני לא יכול זה אני לא יודע איזה מחלה יש לי בבקשה תגידו לי מה זה נפש זה מוח או לב ולמה יש לי מחשבות של שיגעון האם זה חלק מהדיכאון אבל לא היה לי את זה היה לי דיכאון הרגשתי אותו וניצחתי אותו בכוחות עצמי עכשו זה חזר אבל אני לא יודע מה זה זה שיגעון או דיכאון למה אני הולך נגד הטבע אני מרגיש מגעיל אני לומד בהקבצות של 5 יחידות מטמתיקה ואנגלית אני לומד מחשבים רציתי להצליח בחיים המגעילים האלה היה לי למה לקום בבוקר אבל רציתי לשאול אם אמא שלי חולה במחלת נפש ויש לה בדיוק מה שיש לי יש לה זסכרופניה היא אומרת שהיא סגורה בתוך עצמה ומנותקת מהמציאות זה מה שאני מרגיש עכשו האם זה עובר בגנים מחלה נפשית הפסיכיטרית אמרה לי יש לי דיכאון אבל אני מתעקש איתה שיש לי מחלת נפש כי תראו במצב שאני נמצא זה לא דיכאון כי מדיכאון הצלחתי לצאת לבד בלי כדורים ובלי עזרה אני חושב שהשתגעתי והמחשבות המשוגעות שיש לי בראש הם תגידו שאני משוגע כדורים אני לא ישתה אני רוצה למות לא רוצה לחיות כי אני משוגע למה לי זה קורה יש לי כל כך הרבה כישרונות בכדורגל במוסיקה אני יודע לחכות אנשים זמרים בקיצור הייתי אישיות מושלמת עד שנכנס בי השיגעון אף פעם לא הייתי ילד סגור כאילא היה לי דיכאון אבל לא שיגעון המחשבות שלי הם ללכת נגד הטבע והרפואה ורק אלוהים ירפא אותי כי אני יודע למה זה קורה לי בגלל שצחקתי על המון אנשים אין בדיוק כמו אמא שלי שצחקה על אנשים וכיום היא אישה מסכנה שחולה במחלת נפש שנקרת זסכרופניה אני חושב שיש לי את המחלה הזאת אין תזכרו דבר אחד שאסור לצחוק על אנשים כי אלוהים ישגע אותך חבל עלי כל מה שתיכננתי אני הורס עם מחשבות משוגעות אני לא מבין איזה נזק אני גורם לעצמי תגידו לי אם אני חולה נפש או בנאדם נורמלי כל היום חושב סגור בתוך עצמו לא מדבר ןחושב שאני ינצח את הטבע אבל אני מת אני מרגיש מת אני מאמין באלוהים ואני יודע שהוא משלם לכל מי שרשע ועכשו אני צריך לסבול את החיים המזדיינים האלה כדורים,אישפוזים,אני הולך למות אם יה יה לי חייםנ כאלה אין לי כוח בקרוב אני חושב למות כי אין לי כוח לחיים האלה אין לי כוח לכאב ראש הזה לכאב בטן הזה אני מתכננן להפטר מעולם הזה כי איך זה קורה לטובים היום הייתי אצל הפסיכיטרית שלי הציעה לי עזרה אני לא רומה לקחת אני לא רוצה שיחשבו ויסתכלו עלי כמו משוגע חולה נפש לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי אני רוצה למות שיהיה לי קצת שקט כי אני משוגע זהו השתגעתי תעזרו לי אבל בלי כדורים

שלום לך יקירי, קודם כל אתה לא משוגע וגם אם יש לך מחשבות כאלה,אז הם רק בגלל שיש לך אמא שסובלת ואתה חושב שזה עובר בגנים. אז תבין דבר אחד ותכניס לראש-אתה בסדר גמור,פשוט יש תקופות קשות לכל אחד מאיתנו וכרגע אתה בתקופה קשה.תטפל בעצמך וזה יעבור לאט לאט אבל בטוח. גם אני לוקחת כדורים ואם אתה חושב שאני נהנית מזה-אז אתה טועה. גם אני מאוד מצליחה בעבודה.אני אחראית על צוות עובדים והעבודה היא מול ארה"ב.אני בטוחה שאף אחד מהעובדים שלי וגם האנשים שאני עובדת מולם לא חושב שאני לוקחת כדורים.אני הרבה יותר חכמה מרובם ומצליחה ובגדול.אז מה אתה רוצה שאני יעשה בקשר לכדורים?שאני אחליט כמוך לא לקחת?לא ,אני אקח ואני אהייה בריאה וגם אתה. תחשוב שזה מצב זמני וזה עובר. מה שקורה לאמא שלך לא בהכרח קורה לך ותפסיק עם המחשבות השליליות-זה עושה רע יותר. ואין לך שום שיגעון-זוהי חרדה שצריכה טיפול ויפה שעה אחת קודם. אני מחבקת אותך חזק חזק ומאחלת לך בהצלחה. תכתוב לי כל פעם שרע לך. תרגיש טוב שגב

נשמה שלי זה מה זה מעודד אבל אני רק בן 18 ואני מרגיש מת שאין סיכוי לצאת מזה כי זה שיגעון ולא דיכאון אני רוצה לירות לעצמי כדור בראש איזה חיים יש לי של חולה נפש יש לי מחשבות שליליות שמשגעות אותי ואם אני ימשיך אם זה אני יגיע לבית משוגעים אין סיכוי אני יהיה משוגע אני רוצה למות כי נמאס ואני אחראי על המצב הרוח אם אני רוצה לצחוק אני יצחק אם לא לא לא צריך שום כדורים לזה זה הכל פסיכולוגי ונפשי אני פשוט לא חי עם הנשמה אני מרגיש שאין לי נפש ואין לי נשמה עכשו אני כותב לך ויש לי כאב ראש די נמאס לי מהחיים האלה למה אני צריך לחשוב כחה ללכת נגד הרפואה ונגד הטבע יש לי כאב ראש פסיכוטי אני רוצה לחזור אחורה אני הולך להתאבד כי אין לי כוח להמשיך לסבול את לא מבינה שאם האדם רוצה להיות חולה הוא יהיה חולה שום כדור שבעולם לא יציל אותי זה הכל בראש אבל הראש שלי ישתגע אני משוגע אני עושה את זה לעצמי והבעיה הכי גדולה שבמקום שאני יעזור לעצמי אני מענה את עצמי אני סובל וחושב ללכת נגד ואני פשוט סובל אני הולך למות נמאס לי לחיות אני בשיגעון לא בדיכאון למה אני גורם לעצמי אני משתגע שום כדור לא יעזור לי אם אני לא יעזור לעצמי שום כדור לא יעזור לעצמי תעזרי לי למות

דניאל שלום בוודאי ראית כמה פניותיך לפורום נגעו לאנשים רבים שהגיבו אליך. אני לא חושב שניתן לעזור לך במסגרת הפורום, אתה צריך לפנות לטיפול ולקבל עזרה. שוב, במקרה חרום אני מציע שתפנה לקווי המצוקה של ער"ן, לאתר סהר שקישורו להלן, או אפילו לחדר מיון. www.sahar.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

לדניאל היקר אני מאוד מבינה ללבך וחושבת שגיל 18 זהו גיל קשה, בנוסף להיות בן לאמא סכיזופרנית זה בהחלט לא מקל ואין קסמים להתמודדות עם המצב, יש לי הרגשה שמדובר בילד מתבגר מאוד מאוד מאוד מוכשר (שיודע שהוא מוכשר)רק מפחד להתמודד עם מציאות של אמא סכיזופרנית בפני החברה. אז רק שתדע שגם אימי היא חולה סכיזופרנית פרנואידית שהייתה מאושפזת בביה"ח טירה מאז שהייתי בת 4. וכך כל השנים הייתי צריכה להתמודד בפני החברה עם העובדה של אמא חולת נפש, הייתה לי התבגרות מאוד קשה עם המון שאלות ותהיות על מהות החיים "ולמה לי זה קורה" אני לא חושבת שקיבלת עונש כי צחקת על אנשים, כולם צוחקים לפעמים על חולשות של אחרים כל עוד לא פגעת במישהו לא חטאת, אני חושבת שאתה בהחלט צריך בשלב זה עזרה ואין זה אומר שתיכנס לבית משוגעים לכל החיים לעומת זו אם לא תבקש את העזרה בזמן (עכשיו, עכשיו) זה יכול רק להחמיר ולהחמיר ולהחמיר, ואם יתברר כי אתה זקוק בשלב זה לכדורים אין בכך שום קללה אולי ההרגשה לא הכי מדהימה בעולם אבל אף אחד לא צריך לדעת על כך. אני מחזיקה לך אצבעות ומזכירה לך שעברתי את אותה הדרך שלך לפני 10 שנים והיום אני מאושרת מאוד, נורמלית מאוד, חברותית מאוד ללא טיפול, ללא כדורים, וללא מחשבות הרסניות. מקווה שתהיה מספיק אמיץ לפנות לייעוץ ולעזרה בהמון אהבה נשתמע

שלום לנשמה כמוך אני מודה על ההבנה שלך נשמה שלי אבל אני לא רוצה להתמכר לכדורים כי אני יודע שכדורים לא יכולים לעזור כי רק האדם אחראי על מצב רוחו אם רוצה להיות בדיכאון או לא אני לא חושב שכדורים עוזרים לצאת מזה הם רק ממכרים ומשגעים עוד יותר אולי יש לי מחלה היתי אצל פסיכיטרית חשבתי שיש לי מחלת נפש היא אמרה לי שיש לי רק דיכאון אבל אני חודב שכל אדם שיש לו דיכאון יכול לצאת מזה בעזרת עצמו תלוי מה חושב אם הוא חושב רע הכל יהיה רע במה הם יעזרו לי כבר שתיתי קלונקס וסרוקסקט לא הרגשתי שום שינוי כל הדיכאון הזה בראש לדעתי רק האדם קובע על מצב רוחו מחליט פסיכולוגית אם להיות בדיכאון או לא אני יודע שאם אני ישתה כדורים זה לא יעזור לי כי אני לא רוצה לעזור לעצמי זה הכל בראש

אני בחורה בת 25, לעולם לא היה לי חבר,לפני 4 וחצי שנים הכרתי בחורה,שעבדה איתי באותו מקום עבודה,לה היה חבר ושתינו נקשרנו אחת לשניה, היא נפרדה מהחבר שלה ואז היינו ביחד,בפעם הראשונה שישנתי אצלה היא נישקה אותי,ואני נישקתי אותה חזרה,אך מיד עצרתי את עצמי,והתחלתי לבכות לא בכיתי בגלל סיבה מיוחדת,פשוט הרגשתי עם הנשיקה הזאת כל כך אני,אך בכיתי בכדי שלא תחשוב שטוב לי עם זה,אהבתנו הלכה וצמחה והיינו כל היום ביחד מנסות לגלות את האהבה שמצאנו אחת בשניה,לא רצינו לוותר על מה שהיה לנו ביחד,זה היה יפה וכל כך טהור ונכון,היינו ביחד קרוב לשנה בסתר ואף אחד לא ידע עלינו, אני סיפרתי לחברות שלי והיא שמרה הכל לעצמה,ההורים שלה גילו אותנו בגלל טעות קטנה ומטופשת,מכתב שהם מצאו וקראו אותו,ומאז הכל הלך והסתבך לנו,כולם ניסו להרוס לנו, ואנחנו ניסינו לשמור על הביחד, משהו שהוא שלנו ולא רצינו שמישהו יקח לנו אותו,אך לצערי היו יותר מידי חומות לעבור שכבר לאט לאט התעיפנו,במקום לחוות את אותה האהבה המדהימה,יתעסקנו במריבות והאמון יתערער,היא שיקרה לי המון ולאט לאט התרחקנו, הכל נגמר אך הוא אף פעם לא נסגר, מבחינתי היא האהבה של החיים שלי,עברו להם 3 וחצי שנים ואני עדין חולמת עליה,מנסה לחפש אותה,אני מורחת על עצמי לעיתים את הבושם שלה וכך אני ישנה בתחושה שהיא עוד איתי,אני חולמת בעודי ערה על כל מיני מצבים שהיא באה אלי,וכך אני חולמנית רוב היום,אני ממציאה לעצמי עולם שלו קיים,עולם שלי ושלה,אני סגורה ריגשית מאז אני חסרת ביטחון,אין לי שום מחשבות על להתאבד,אני לא מסוגלת להכאיב לעצמי,אך יש לי מחשבות על מוות,שאולי אני אלך לישון ולא אתעורר,או שיהיה לי מחלה סופנית וכדומה,אני עצבנית נורא אני לא שקטה,אין לי שליטה על חיי,אני מאבדת את עצמי בין מציאות לדמיון,כבר קשה לי להבחין מה מציאות ומה דימיון,יש לי נדנודי שינה, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה שאולי היא תבוא והכל יכול להיות אחרת אם לא היו מוצאים את המכתב,אני צריכה עזרה,אני יודעת אך אף פעם לא היה לי את האומץ להודות בזה, אני מאוד מקווה שתוכלו לעזור לי,ותתנו לי כלים לחזור לאותה מציאות שהכרתי לפני שהיא היתה חלק מחיי,אני מודה לכם מקרב לב,בתודה מראש ,,נושה..

נושה שלום אהבה נכזבת היא חוויה כואבת ואת עדיין מתאבלת על האובדן. עם זאת, אחרי שלוש וחצי שנים קשה להניח שאת רק עוסקת בה, ודרך האבל והאובססיה את עוסקת בעולמך הפנימי ובשאיפותיך שמיוצגות על ידי דמותה של חברתך לשעבר. את צריכה לעשות משהו עם עצמך כדי להתקדם הלאה. את צריכה להבין שכבר מזמן לא מדובר בה באופן קונקרטי אלא במשהו אחר. די סביר אפילו שאם הייתן חוזרות להיות ביחד היום לא בהכרח שהיא היתה עדיין מוצאת חן בעיניך. במידה ואת מרגישה שאינך מצליחה לצאת מהתקיעות הזו בעצמך פני לטיפול פסיכולוגי. במקביל נסי להכיר בני או בנות זוג חדשים בצורות שונות, יש גם פורומים שונים באינטרנט בנושא. מצאי לך את הדרך המתאימה לך ואל תשארי יותר במקום התקוע הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הגעתי לתובנה שאני כל כך מפחדת להפגע שוב (לא שהייתה לי חוויה יוצאת דופן מבחינה זו) שאני פשוט לא נותנת לעצמי להתאהב ולהקשר למישהו. כל איתות של משהו שעשוי לרמוז על אינטימיות (לאו דווקא פיזית) גורם לי לרצות לברוח. אני לא מצליחה להנות מהדייט. אני יודעת את הבעיה, וזה כבר לפחות התחלה, אמנם, אבל זה לא עוזר לי ליישם וכל פעם אני עושה את אותן השטויות. אולי יש לך או למישהו רעיון איך להשאר בקשר ולתת לו הזדמנות אמיתית. אני אציין כי בפעמים בהן נפגעתי, התמודדתי והמשכתי הלאה בחיים. לא נכנסתי למצבים מאוד קשים ובכל זאת זה השאיר בי כנראה ממש צלקות.. מקווה לשמוע מכם בקרוב (לפני שאני אצליח להרוס גם את הקשר הנוכחי..)

אלכס שלום אולי מה שאת מתארת זה סוג של חרדה. בד"כ מדובר בחרדת נטישה שאחד הביטויים האופיינים שלה זה פשוט לא להיקשר לאף אחד כדי לא לפחד אח"כ מהפרידה האפשרית. את אומרת שלא היתה לך חוויה יוצאת דופן כזו, אבל אני לא בטוח שאת מודעת באופן מלא לכל מה שקרה לך. למשל, חרדות נטישה יכולות לנבוע גם מגילאים מאוד צעירים ומחוויות אותן מתרגם הילד הצעיר או התינוק כנטישה. צריך להדגיש שלא מדובר בהכרח על חוויה קונקרטית אובייקטיבית של נטישה אלא בחוויה סובייקטיבית. את מחפשת את התשובות במקומות צפויים מידי, ואולי הן נמצאות במקומות אחרים. בכל מקרה, אם את מזהה דפוס קבוע שאינך מצליחה לשנותו אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהבין יותר מה בעצם קורה לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

פחד מנטישה לא חייב להיות באמת גם חוויה פיזית של נטישה מהעבר. יתככן וחווית חוויה של נטישה רגשית ולכן, את חוששת להיקשר, פן תחווי חוויה רגשית שוב. לדוגמא, כשהיית צריכה ש"יראו" אותך , את צרכייך הרגשיים ולא ראו. וכו'. מה דעתך על מה שאני אומרת פה ד"ר קפלן? אשמח לשמוע את דעתך.