פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום ד"ר קפלן עוברת עלי תקופה די קשה, אני מנסה להתמודד עם דברים לא קלים. לאחרונה, קורה לי שאני מתעוררת בלילה כשאני מזיעה, כאילו יצאתי ממקלחת... אני לא זוכרת אם חלמתי או לא, לפעמים יש לי הרגשה מאוד לא טובה, כאילו היה חלום רע, אבל אני לא זוכרת כלום. האם יתכן וזה קשור למצב הנפשי שאני נמצאת בו -המתח, ההתמודדות עם הרבה בעיות (כנראה יותר ממה שיכולה להכיל)?
היי שיר, אם אני אוכל להתייחס גם אומר לך, כי נדודי שינה בפירוש יכולים לבוא בעקבות מתח על רקע רגשי. לעיתים, כשמתמודדים עם המתח הרגשי או מדברים עליו, נדודי השינה נעלמים או מופחתים. אני הייתי מציעה לך לחשוב עם עצמך מה מפריע לך, מה קשה לך. לדבר על זה. אני מכירה אנשים שמתעוריים בלילה עם קושר נשימה ויכולים לקשר את זה למתח רב בו הם נתונים.
שיר שלום שנת הלילה מעלה פעמים רבות את אירועי היום דרך חלומות ודרך איכות השינה. מאחר ואת מתארת מצב נפשי קשה לאחרונה הרי שבכל מקרה כדי לטפל בו, עם ובלי קשר ללילה. התמודדות עם בעיות רבות, יותר ממה שניתן להכיל, מזמינה כמעט באופן טבעי שהבעיות הללו יגלשו גם ללילה. כאשר תווצר רגיעה ביום, תגיע גם השלווה חזרה ללילה. במצב זה מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי אם עדיין לא פנית. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר קפלן, אנסה לתמצת את סיפורי הארוך והסבוך לכמה שורות: בת 28, ברקע- היסטוריה ארוכה של הפרעת אכילה, כ- 13 שנים. כמתבקש, הצטרף לתמונה גם דכאון נלווה, המטופל תרופתית (לוסטרל)- עד לא מזמן בתוצאות מצוינות. בעייתי היא, שאני מרגישה ירידה דרסטית ביעילות התרופה (או שמא נגדיר זאת: במצבי הנפשי?). התחושות המוכרות- חוסר האנרגיה, הייאוש, הצבע השחור הצובע את החיים שרק לפני מס' שבועות נראו בהירים ויפים... כל אלו חוזרות עכשיו. שוב אני תוהה למה להתאמץ, מה בכלל אני עושה כאן... וכו' וכו'- אתה ודאי מכיר היטב את התמונה. שאלתי היא כזו: ידוע לי שלוסטרל אינה אמורה לגרום לפיתוח תלות פיסיולוגית. הייתכן שיעילותה אכן ירדה, כפי שנראה לי? האם הפתרון הוא הגדלת המינון? החלפת התרופה? ... בקצרה- איך אני מושכת את עצמי, רגע לפני הטביעה בביצה העכורה של הדכאון...?
ד. שלום בנושא התרופה לא אוכל לייעץ, אני מציע לפנות לרופא המטפל שגם בוודאי מכיר אותך באופן אישי ויידע לתת את התשובות הנכונות ביותר. בכל מקרה, במקביל לטיפול התרופתי אני מקווה שאת נמצאת גם בטיפול בשיחות. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ב"פסיכותרפיה האינטרנטית" שאני עובר ובהחלפת חוויות עם משתתפים אחרים גיליתי שנדיר מאוד שאני חי את העבר. אני מסוגל לכתוב על נייר את הפרטים של שהחוויות שעברתי אבל כשאני מתאר חוויות בעבר הדברים הם עובדתיים,לאקוניים,יבשים,נטולי כל רגש .אני לא חש אופוריה כשאני נזכר ברגעים יפים ואני לא חש צמרמורת כאשר אני נזכר באירועים קשים. היה שני מקרים חריגים לפני 14 שנה אמא שלי עברה כריתת שד ואז חששתי לחייה הייתי אז לאחר גיל 30 וכשהתעוררתי בבוקר ראיתי את עצמי כילד הולך לתחנת האוטובוסים לחכות לה בחזרתה מהעבודה. לפני הניתוח ראיתי תמונות של חזרה לשיגרה ועשיית שופינג בקניוןעם אמא בתקופה הדיכאונית כשהתקשיתי לישון וזה היה במאי 2000 קפץ לי לראש שמה של השדרנית מיכל ניב ששלחה יד בנפשה מספר חודשים קודם לכן. מכבר לזה תמיד חיתי ואני חי את היום וההווה וכשאני רואה אנשים עם PTSD אני יודע שיש לי מזל גדול בחיים. שאול
שאול לראות את החלק האופטימי מתוך הקשיים שעברת דורש כוחות וטוב שיש לך את היכולת הזאת. בברכה ד"ר אורן קפלן
לא יודע עם זה קשור סתם מצאתי פה בנענע את זה.. אבל אני ביישן ואני מת על חברה שלי..אבל בכל זאת ביישן ואולי גם היא קצת לא יודע אני מת להתנשק איתה אבל כמו שאמרתי...ביישן וכל פעם שאני בטוח וזה..זה לא קורה...וזה ממש מבאס... : \
אולי תכתוב לה על פתק מה אתה מרגיש ומה אתה רוצה ומה דעתה על מה שאתה חושב?
אביעד שלום הביישנות טבעית ואל תתבייש בה. יש בה בוודאי דברים גם יפים ואולי זה חלק ממה שחברה שלך גם אוהבת בך. אולי תתחיל מלדבר איתה על הביישנות שלך, זה יותר קל מלדבר על הנשיקה או פשוט להתנשק. הביישנות נובעת פעמים רבות מחשש לקבל דחייה ולהיפגע. אם תדבר איתה קצת ותראה שאין חשש לפגיעה תוכל להתגבר על הביישנות. בברכה ד"ר אורן קפלן
על תהסס בשך הכל היא חברה שלחה אם אתה לא תעשה את זה מתישהו זה ישפיע על הקשר שלכם.תיסתכל על זה ככה אין לך מה להפסיד שום דבר רע לא יכול ליקרות רק טוב יכול ליקרות.בהצלחה
כבר זמן רב הנני סובלת ממגוון של סימפטומים נפשיים, הייתי רוצה לדעת אם יש חשד לדכאון קליני ואם כן לאן לפנות, ומי רשאי לרשום תרופות לטיפול בבעיה? הסימפטומים הם: עצב תמידי (לעיתים ישנם ימים של "הי" - עליה חדה במצב הרוח ונפילות לאחר מכן) הסתגרות, התפרצויות בכי קשות ובלתי נשלטות (או התקפי צחוק בלתי נשלטים בסיטואציות לא מתאימות), מחשבות אובדניות שהופיעו רק לאחרונה. למותר לציין שהתפקוד בעבודה תקין ללא הפרעות. הסימפטומים המדווחים קיימים רק כאשר אני בגפי.
שלי שלום אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולא להתלבט לבד עם מה שקורה לך. מובן שסדרת הסימפטומים שאת מתארת מצדיקים פניה כזו, בין אם מדובר בדיכאון ובין אם לא. תרופות באופן כללי יכול לרשום פסיכיאטר, אבל כדאי לנסות ולהבין גם את הרקע למה שקורה לך מאחר וברוב המקרים אין מדובר רק בתופעה פיזיולוגית המטופלת רק בתרופות ויש מקום לפסיכותרפיה. מאחר ואת מדווחת גם על מחשבות אובדניות עליך לפנות ללא דיחוי נוסף לקבלת עזרה. אנא עשי זאת כבר מחר בבוקר והדגישי בפני הגורם עימו את מדברת שאת צריכה פגישה דחופה. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני מקווה שזה הפורום הנכון לשאול. בני בן ה 3 מפחד מכלבים, חתולים ועוד הרבה דברים. לחברים שלנו יש כלב גדול והוזמנו ביום שלישי ל "על האש" ושם יהיה ה"כלב". אני מתלבתת אם ללכת לשם, כוון שאני יודעת שבני לא ירדמהידיים, יבכה,יפחד ופשוט יסבול. כולם אומרים לי שהוא צריך "ללמוד" להתמודד עם זה, אבל אני לא בטוחה לגבי זה. מה עלי לעשות? איך להכין אותו לזה? איך להתמודד עם הפחד שלו מכלבים? האם ללכת ל"על האש"? תודה מראש
היי, המלצה: תכניסי את האויב הביתה!!! אימא שלי פחדה מכלבים, אבל אני החלטתי שאני רוצה כלב (הייתי בגילו של בנך) ואימא שלי למדה לאהוב אותם. עדי
שלום צריך ללמד את הילד להתמודד עם חיות. לא צריך לדחוף אותו בכוח, אבל כל המנעות נוספת ממפגש עם כלבים עלולה רק להחמיר את המצב. אם תרצי, ואם את גרה באזור המרכז, אוכל להפנות אותך למאלף כלבים שיש לו גם כלבים המשמשים לטיפולים נפשיים. אין לי ספק שתוך זמן קצר הילד יפסיק לפחד כלל. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר קפלן! ברצוני לשאול שאלה המטרידה אותי, לגבי בתי, בת השנה ותשעה חודשים. שינתה חלשה מאוד ולאחר שהיא נרדמת ואני משכיבה אותה במיטתה, היא מתעוררת כעבור 45 דקות לערך, לא מוכנה להמשיך לישון במיטתה. אם אני מעבירה אותה לספת הסלון, או למיטתנו, היא נרדמת מיד. אם היא נרדמת שוב בסלון, אני מנסה להעבירה למיטתה. היא מסוגלת לישון שם זמן קצר מאוד ואז שוב להתעורר ו'לקרוא לנו'. אציין בנוסף שבגן, אליו היא הולכת, היא ישנה רצוף, עם שאר הילדים, במשך שעה וחצי-שעתיים. בסופי שבוע היא מסוגלת לישון בצהריים כשעה רצוף ואז להתעורר ולהרדם שוב רק בסלון או במיטתנו. מתי יודעים שישנה בעיה בשינה? האם כדאי לפנות למעבדת שינה? האם בגילה היא לא אמורה כבר לישון שינה רצופה?
ד. שלום הבעיה נפוצה מאוד בגילאים הללו. מאחר והילדה ישנה היטב לא במיטתה הרי שכמעט בוודאות שאינה סובלת מהפרעה בשינה אלא מדובר בתגובה רגשית לשינה במיטתה לבדה. ישנו ספר של פסיכולוג הילדים פרופ' אבי שדה "לישון כמו תינוק" שאולי כדאי לך לקרוא. במידת הצורך תוכלי להתייעץ במעבדת השינה של פרופ' שדה המצויה בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ת"א. בסופו של דבר מדובר על הרגל אותו ניתן להקנות בשיטות התנהגותיות. יתכן תצטרכו לדעת לספוג מספר ימים של מחאות לא נעימות, אבל אולי זה שווה כדי להגיע בסופו של דבר לשינה רצופה במיטה. בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר קפלן שלום! ראשית תודה על היענותך. אני ובעלי החלטנו לקחת את הנושא ברצינות והתחלנו לישון בחדרה של ילדתנו, והיא במיטתה שלה (במטרה להרגילה למיטתה כשאנו איתה ובהדרגה בלעדינו) . בלילה הראשון היא התקשתה להרדם ונרדמה כשהיא אוחזת ביד אביה. בלילה השני היא ישנה כמעט רצוף). שאלותיי הן: כמה זמן לדעתך כדאי לנו לישון בחדרה? והאם ויתכן ולאחר שהיא תלמד לישון לילה רצוף כשאנו איתה, בזמן שנעבור חזרה למיטתנו, היא תתעורר שוב ולא תישן לילה רצוף? תודה, ד'.
שלום רב, מזה כחצי שנה אני לוקחת פאקסט, לפני שלקחתי סבלתי מכאבים חזקים בשכמות ובעמוד השדרה בין השכמות ובגב תחתון, לפני יומיים שכחתי לקחת את התרופה ויצאתי מהבית, תוך אולי שעתיים כבר הרגשתי את הכאב החזק בין השכמות ואת המתח והכיווץ בגוף. אני פשוט תוהה, האם הרופא באמת גילה מה מציק לי ואבחן נכון? ומה כל החיים אני צריכה לקחת את התרופה אחרת אני מיד חוזרת לכאבי הגב והשכמות?
אלונה שלום מאחר ומדובר בבעיה תרופתית ורפואית אני מציע שתפני לאחד מהפורומים הרפואיים באתר זה. במסגרת הפורום הזה אנו עוסקים בפסיכותרפיה בלבד. בעיקרון, יש אפשרות להתמודד עם כאב כרוני באמצעים פסיכולוגיים, שכן כאב הוא בסופו של דבר חוויה נפשית. השיטה הנפוצה ביותר היא היפנוזה, תוכלי לקרוא על כך בקישור הבא, יש בו גם התייחסות לטיפול בכאב. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
ד"ר שלום, עקב בעייה של האימייל שלי אני פונה אליך דרך הפורום. אני אשמח לדעת אם הספקת לברר או שהדבר הוא בלתי אפשרי. תודה מראש, אלון
הי אלון לצערי לא קיבלתי תשובה עד היום. אולי תוכלי להתייעץ ישירות עם יועצים פסיכולוגים באתרים אחרים. במידה ואשמע משהו אשמח לעדכן אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר, שמחתי לגלות את הפורום הזה. בתור בוגרת טיפול אצל פסיכולוגית במשך חמש שנים, אני חושבת שהשאלה שלי קצת יותר מורכבת מרוב השאלות שנשאלות כאן. בכול אופן, אני מנסה את מזלי. אני בת 31. בעבר הרחוק היה לי חבר במשך שלוש שנים, אהבתי ונמשכתי אליו. מעבר אליו היו מערכות יחסים נוספות אך קצרות מאוד עם גברים. בעשר השנים האחרונות אני רק עם נשים. הבעיה היא שאינני מסוגלת להיכנס לזוגיות עם אישה כי אני נלחצת מכל המשמעות שבדבר, מה החברה תגיד, לאן יוביל הקשר הזה וכן הלאה. ובכול השנים האלה שאני עם נשים תמיד הייתי עם רגל אחת בחוץ, והכוונה מבחינת מה שעובר לי בראש. תמיד ידעתי ששום קשר עם אישה הוא לא לתמיד, כי בסוף אחזור לגברים. אלא שהזמן עבר והיום גברים נראים לי כמו חיות מכוכב אחר. למעט העובדה שיש לי קושי בתקשורת עם גברים (בגלל אבא שטלתן, אח בלתי נסבל) אני מרגישה מאוד קטנה לידם. בחמש השנים האחרונות אני סובלת מהתקפי חרדה ונוטלת כדורים מסוג אפקסור. אני בטוחה שהתקפי החרדה שלי נובעים מחוסר השייכות המינית שלי. נמצאת עם נשים אבל חושבת לבנות בית עם גבר ומנגד לא עושה הרבה כדי להכיר את אותו גבר. הרצון שלי להחליט כבר מה אני ממש מטריף אותי והוא הפך כמעט למחשבה כפייתית. כבר שנים רבות זה מעסיק אותי ומטריד אותי בלי סוף. אני חושבת שמאות פעמים ביום זה עולה בראשי בגלל סיטואיות כאלה ואחרות. ובגלל שכמו שאמרתי אני בוגרת טיפול אצל פסיכולוגית, אני יודעת שכדאי ללכת באחת הדרכים עד הסוף ולראות איך זה מרגיש. הפחד הזה גורם לי לא ללכת לשום מקום. וכמו שהפסיכיאטר שלי מגדיר אותי - אני מעידפה לשבת על הגדר. ד"ר יקר, אנא עזור לי לעזור לעצמי להפסיק לשבת על הגדר. מדובר בנושא הכי מהותי בחיים שלי שכבר שנים אני לא מצליחה לפתור אותו. לתשובתך אודה מקרב לב, החרדתית
בניגור לפסיכיאטר שלך, אני חושב שכן כדאי לך לזרום עם החיים,להשאיר את האופציות פתוחות. להישאר בקשר עם נשים וגם לפתח קשר משמעותי שיוביל להולדת ילדים עם גבר אך הקשר הזה לא אומר בהכרח שאת צריכה להיות איתו ורק שלו. אם תמצאי את הגבר הנכון עם פתיחות מספקת אז תוכלי למצוא את הנוסחא איך לשלב את כל העולמות. הטעות שאת עלולה לעשות זה להדחיק ולדחוף למרתף את אחד הצרכים שלך וכך לא תהייה שלמה עם עצמך לעולם. גיא
גאיה שלום את רוצה לבנות בית עם גבר אבל בשלב זה גברים הם "חיות מעולם אחר". בינתיים את חיה עם נשים ששייכות לכוכב שלך, אבל נלחצת ממה שזה אומר. אז כעת את יושבת באמצע, מתבוננת דרך הטלסקופ אל היצורים למטה ומעל, ואולי נשארת עם הרגשה של זרות עם עצמך. אולי זה דומה במשהו להתבוננות בבני משפחתך, לאור מה שאת מתארת. בכל זאת, כשיש אבא שתלטן ואח בלתי נסבל בד"כ יש גם אמא ברקע. יתכן שהתלבטות המשיכה אל גברים ואל לנשים ילווה את כל חייך, אבל אנשים רבים ממשיכים להמשך אל אחרים גם אחרי מיסוד קשר, ואני לא בטוח שזה משנה שתהיה הטרוגניות של גברים ונשים במשיכה הזו. העניין הוא כיצד בוחרים בו או בה, וממסדים קשר לטווח הארוך, ואולי זו הסוגיה האמיתית. יתכן שהעניין המרכזי הוא במערכות היחסים ולא בהכרח בזהות המינית. ההתלבטות לכאורה בין גברים לנשים פשוט פותרת את ההתמודדות האמיתית והיא ליצור קשר מחייב לטווח הארוך, שזה הדבר הקשה לאור אכזבות וחששות שיש לך מזה שנים. כשתמצאי מישהי או מישהו שבאמת תאהבי ותוכלי לתת בו/בה אמון, אני לא בטוח ששאלת הזהות המינית תהיה במוקד. היא תמיד תשאר חשובה, אבל היכולת להתחייב לקשר נראית לי הרבה יותר מרכזית לאור המעט שאני שומע עליך. זה סוג הדברים שטיפול פסיכולוגי עשוי לעזור בו, ולמרות הנסיון שלך בטיפול, נשמע לי שכדאי לך לחזור לשיחות, בין עם הפסיכולוגית הקודמת, ובין עם מישהו חדש. בברכה ד"ר אורן קפלן
אורן שלום חזרתי מטיפול בהיפנוזה בשיטת EMDR ,יש לך ד"ש שלום ממנו ,אני מטופלת אצל ד"ר שצקר איתי הבנתי ממנו שהוא מכיר אותך.
אן שלום אכן כן. שיהיה בהצלחה. בברכה ד"ר אורן קפלן
לאחר שיחות נפש עם אחותי הגעתי לכמה מסקנות לגבי עצמי ולגביי חיי. אני בחורה בת 20+ בבית שבו מי שיודע מתמטיקה נחשב חכם ומי שלא - טיפש. כבר בכתה ג' אמא שלי הצהירה שאני "הומאנית כמוה, מה לעשות" כשקיבלתי ציון נמוך במבחן בחשבון. מאז הייתה לי התדרדרות רבתי בכל הקשור לחשבון, לפני שיעורי מתמטיקה בבית ספר היו לי דפיקות לב מהירות ותחושת פחד עזה. המורה שלי הייתה מכשפה אמיתית, רעה וצועקת. אבל את זה לא דמיינתי - היא ממש אישה מפחידה. אמא שלי ציינה עוד אז ש"בסוף תלכי לויצו צרפת (בית ספר עם רק 3 יחידות מתמטיקה) כמו כל הסתומות". יש לציין שאחי הלך לבית ספר ריאלי עם בגרות בפיזיקה ומתמטיקה, ואחותי גם כן עושה בגרות בפיזיקה. הגעתי למצב של פאניקה וציונים של 40. בכיתה י' לקחתי מורה פרטי שהרים אותי מעפר, למדתי כמו שצריך וסיימתי 4 יחידות עם ציון של 100. זה לא גרם לי לחוש טובה יותר. שהרי לא עשיתי בגרות בפיזיקה או 5 יחידות מתמטיקה. אני מודדת אנשים לפי המידה בה הם טובים במקצועות אלה. אני יודעת שזה נשמע מפגר אבל כך אני מרגישה. אבי הוא הטיפוס הריאלי והמוערך בבית בעוד אימי היא ה"הומאנית" הטיפשה שלא ניתן לגשת אליה בכל שאלה הקשורה למספרים. אפילו להתחבר לאינטרנט היא לא יודעת ולא מצליחה לזכור איך. כך יצא שכשהייתי קטנה יכולתי לפנות רק לאבי בבעיות במתמטיקה. אבי שהבין טוב מתמטיקה, הסביר גרוע. ככה זה, להסביר הוא ממש לא יודע. וכשלא הייתי מבינה הוא היה צועק עלי שאני סתומה. כך יצא שעכשיו, בגיל 20+ אני מוצאת את עצמי לא מעריכה עצמי באמת (למרות שאני מסיימת תואר במשפטים באוניברסיטת תל אביב- כשהלכתי לתואר אמרתי "לקרוא ולכתוב אני יודעת, אז לא תהייה לי בעייה" וככה אני מרגישה לגבי התואר הזה). החבר הנוכחי שלי (וגם הקודם) הם בחורים מחוננים, בוגרי תוכנית למחוננים של הצבא, עשו תואר בפיזיקה ומתמטיקה בגיל 18. אני מרגישה שאם אני לא יודעת מתמטיקה, אז אם מישהו ריאלי מאוד יהיה חבר שלי, זה יפצה על העניין... אם מישהו כל כך חכם רוצה אותי, אולי זה מעלה אותי גם כן... איך הגענו לעניין של המתמטיקה - אני ואחותי עשינו אתמול שיחת נפש. יש לי בעיה של תחרותיות יתר עם כל אחד. אפילו עם החבר שלי. כל דבר אצלי הוא מלחמה. גם במשחק קלפים עם מישהו - אני חייבת לנצח אחרת אני מרגישה רע. אפילו לגבי אחותי שאני כל כך אוהבת, היא הייתה הילדה היפה והחכמה עד לגיל ההתבגרות בו שמנה והפסיקה להתאמץ בלימודים. ביני לבין עצמי אודה שבאיזשהו מקום חשתי הקלה (לפחות) שהיא כבר לא "היפה והחכמה". זאת למרות שהיא קטנה ממני בשנים רבות! אני "ילדת סנדוויץ" ותמיד חשתי נחיתות לעומת אחי. אחי הגדול נחשב מוצלח וחכם (ריאלי) ואחותי הקטנה, בת זקונים שקיבלה כל דבר שרק ביקשה. היו אפילו מאכלים שאמא שלי הייתה קונה ואוסרת עלי ועל אחי לאכול מהם כי הם רק בשביל אחותי. חשתי תמיד בתחרות עם אחיי וחשתי שאני מפסידה. אני פחות טובה מהם. הדבר מעיב על כל חיי. אני מנסה כל העת לנצח ולא חווה את הדברים עצמם. אני מתוסכלת אם אני לא הכי טובה - ובהגדרות שלי (של מתמטיקה ומצויינות) מה לעשות, אני ממש לא הכי טובה. תמיד חלמתי להיות ילדת פלא שיגלו אותה פתאום, חכמה מאוד, או מוכשרת בצורה יוצאת דופן, או אפילו, לפחות, יפה וחתיכה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אבל אני לא. אני יודעת שאני בסדר. אפילו מעל לממוצע. אבל זה לא נראה לי די גבוה ודי טוב. זה שאני יודעת את זה לא גורם לי להעריך את עצמי יותר. הייתי אומרת שמה שמאפיין אותי ולא מוצא חן בעיניי זו הדרך בה אני מעריכה אנשים ואת עצמי (לפי הישגים ריאליים), הקנאות הקיצונית שלי, חוסר הפרגון והתחרותיות. אולי הכל נובע מהאוירה ששוררת בביתי. טוב, הגזמתי כאן בכמות הכתיבה, מקווה שתתייחס ותתן לי כלים כלשהם להסתכל על המצב ולשנות אותו. תודה, דנה.
דנה שלום כעת כשאת בוגרת ואפילו למדת משפטים אני בטוח שתוכלי לשפוט את הדברים בצורה שונה. היכולת המתמטית והפיזיקה הן חלק מיכולות האינטליגנציה. עם זאת, הן בהחלט לא הופכות אנשים למושלמים. למשל, אינטלגינציה רגשית, נושא מאוד מדובר לאחרונה, כוללת גם יכולות מסוג אחר, והשאלה אם יש לך אותם. את עדיין לא שמת מאחוריך את הילדות וממשיכה לעסוק במה שהוריך הפנימו לך לפני שנים וכנראה שעדיין עושים כן. התחרותיות והתחושה שאינך מספיק טובה רודפים אותך כמו הסבריו הגרועים של אביך שבמקום לקחת על עצמו את האחריות על כך שאינו מושלם, שאינו יודע להסביר טוב, העביר אליך את האשמה וצעק עליך שאת סתומה. כנראה שאינך נמשכת למתמטיקה ואולי באמת גם אינך גאון בתחום. רק סתם טובה. סביר להניח שיש תחומים אחרים בהם את יכולה להצטיין ואותם גם תאהבי. כל עוד תשארי תקועה עם הססמאות הסטראוטיפיות של הוריך תשארי מתוסכלת ומרירה. נראה לי שהגיע זמן לפתוח דף חדש במערכת היחסים שלך עם עצמך. סוג כזה של מסע לחיפוש ומימוש עצמי בהחלט ניתן לעשות דרך טיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי דנה, מה שאני שומעת מהדברים שכתבת, הוא קול ביקורתי ושיפוטי, בדיוק כמו זה הזכור לך מהילדות. הצליחו להנחיל אותו אצלך חזק בראש וחבל. כדי להפחית את הקול השיפוטי הזה , יש לעבוד קשה מאד. ואני מאחלת לך שתוכלי להכיר בכך שאנשים שונים בכישורים שלהם, ואני בטוחה שגם אביך פחות מוכשר ממך בכמה כישורים. אחד מהם כבר ברור לי כעת- חוסר סבלנות. להזכירך, כדי להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה צריך גם כן כמה כישורים שאין לכל אחד. ..
אני לא מבין למה את ממשיכה לגור בבית שכל כך הרסני עבורך, וגורם לך להוריד את ההערכה העצמית שלך. זו ממש מזוכיסטיות. אם את רוצה לפתוח דף חדש, תשקלי להתרחק מכל אותם קולות ששמעת אותם עד היום בבית, ולבנות לך סביבה חדשה ותומכת.
האם יש לכם המלצה על פסיכולוג באיזור מרכז מתוך הרשימה של קופת חולים מכבי?
הייתי בסרט הזה וכדאי שתדעי שלעולם לא ימליצו לך בקופת חולים על פסיכולוג זה או אחר. הדרך היחידה לקבל המלצות היא דרך חברים או מכרים שהיו אצל מישהו מהקופה. ומעבר לזה, אני אישית ממליצה בחום לפנות לפסיכולוג שאינו מהקופה. כך את יכולה לבחור מישהו שבאמת מתאים לך, בלי פשרות. אחרי הכול, רק עשר פגישות ראשונות הן בהנחה ואחר כך הטיפול עולה כמעט כמו טיפול רגיל. בהצלחה
אני מסכימה איתך לגבי הכותרת של ההודעה בהקשר לכמה נושאים אבל למה את התכוונת??:))
אבל זה לא בגלל כל מיני טרנסמיטורים במוח זה בגלל שאין לי מקום כאן בעולם הזה אני אמנם מתפקד (אני סטודנט) אבל אני רוב הזמן סובל העיניין הוא האם יש טיפול לסוג כזה של דכאון ההתנהגות שלי נראת מוזרה לאנשים אחרים ואז הם מתרחקים ממני גם אין לי כח אליהם אין לי כח לכלום העולם הזה אכזר מידי בשבילי רק אנשים אכזריים ומלחמות ואונס
היי, לא כל כך ברור למה אתה סובל וממה בדיוק. (אתה חולה פיזית?) כי אם אתה צעיר ובריא, כל החיים לפניך, והמון הזדמנויות ממתינות שתחליט ותבחר. אז אולי תכריח את עצמך לחשוב קצת גם על הצדדים החיוביים בעולם. בכל זאת, יש אהבה, פרחים, וים, ושמש, ומוסיקה, ותינוק חדש שנולד, ופריחה, ושלכת ועוד ועוד. אם אתה סטודנט זה סימן שמשהו בכל זאת מעניין אותך ואתה מתכוון פעם לעסוק בו (עובדה שאתה משקיע ולומד). אז תנסה לראות את החצי המלאה של הכוס לשם שינוי.
לפי הסיפור שלך, אני בטוחה שאתה צריך לראות פסיכיאטר. אין לך מושג עד כמה חומרים שמופרשים במוח שלנו יוצרים מצבים כמו דיכאון. לפעמים כדור אחד ביום יכול לפתור את הבעיה ולהפוך את החיים למאושרים . ומעבר לזה, אולי כדאי גם לפנות לפסיכיאטר ולנסות להבין למה הכול אצלך כל כך שחור. אני בטוחה שיש לזה סיבה
שלום חיפוש המקום שלך בעולם דורש סוג של מסע, ויתכן שבשלב הזה אתה כל כך מיואש שגם אין לך כוח לעשות את החיפוש, כמו שאין לך כוח להתעניין באנשים אחרים ולעשות דברים נוספים. הדיכאון הקיומי אליו נכנסת יכול להיות דיכאון קליני (ואז ההצעה על תרופות נגד דיכאון יכולות גם להתאים) אך נשמע שיש כאן גם סוג של חיפוש אחר משמעות החיים, וחוסר המוצא גורם לתחושת הדיכאון. את אלו בד"כ תרופות לא יכולות לשנות, בדיוק כמו שכתבת בשורה הראשונה של הודעתך. בכל מקרה, במצבים של דיכאון חשוב לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לבדוק את העניניים ולוודא שלא תהיה גם התדרדרות במצב. מאחר ואתה סטודנט אולי תוכל להיעזר בשירות הפסיכולוגי אותו מספקים רוב המוסדות האקדמיים דרך דיקן הסטודנטים. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי היי, וואלה סיבכת אותי עם השם שלך...:) אני יכולה להבין את התסכול שלך אם אתה יכול לראות רק את מה שלא טוב בעולם . ויש הרבה לא טוב בעולם. השאלה אם אתה יכול לראות גם מה טוב בו? מה טוב בחיים שלך? ממה אתה מרוצה? מה גורם לך אושר? יש כאלו דברים?
אורן שלום כמעט חודש לא נכנסתי לפורום ,היו תקלות בכניסה לאתר. חזרתי לטיפול בהיפנוזה בשיטת EMDR ,ואני שבוע הבא ישנה לילה במעבדת השינה. כל הפעמים שכתבתי בפורום מעודדים אותי,אבל יש משהו אצלי שלא בסדר,אני מרגישה שכל החלומות שלי רודפים אותי ,אני לא מרוכזת בעבודה אני מרגישה שאני משתגעת,אני בוכה בחדר ומתכווצת ,הלוואי שלא הייתי חולמת.
> > אורן שלום > > כמעט חודש לא נכנסתי לפורום ,היו תקלות בכניסה לאתר. > > חזרתי לטיפול בהיפנוזה בשיטת EMDR ,ואני שבוע הבא ישנה לילה > במעבדת השינה. > > כל הפעמים שכתבתי בפורום מעודדים אותי,אבל יש משהו אצלי שלא > בסדר,אני מרגישה שכל החלומות שלי רודפים אותי ,אני לא מרוכזת > בעבודה אני מרגישה שאני משתגעת,אני בוכה בחדר ומתכווצת ,הלוואי > שלא הייתי חולמת.
אן שלום אני מקווה שהחזרה לטיפול והבדיקות שאת עושה יביאו בסופו של דבר לשיפור במצב. את צריכה הרבה סבלנות ומאחר ואלו תהליכים שלוקחים זמן. בהצלחה ד"ר אורן קפלן
שלום רציתי לדעת האם יש כזה דבר טיפול פסיכולוגי באינטרנט, כזה כמו פורם או צ'ט או איימיל בשיחה פרטית עם הפסיכולוג? כי אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי, ואין לי אומץ ללכת לפסיכולוג ונראה לי שאני ממש זקוקה לאחד!
לד"ר אם זה לא קשה לך לענות לי עד מחר בבוקר, כי אני מתקוונת מחר "לברוח מהבית". בתודה מראש נערה במצוקה.
זה לא יפתור לך את הבעיות, אלא רק יחמיר אותן. חשוב שתפני לאחד כזה מהר!!!! עדי
שלום לנערה במצוקה אולי נתחיל מהסוף. אני מבין שאת במצוקה ובמצב כזה את זקוקה ללא ספק לתמיכה. אני לא בטוח שייעוץ באינטרנט יספיק, למרות שיש מספר מצומצם של מטפלים בשיטה כזו. אני מציע לך לפני שאת עושה צעדים של ממש ליצור קשר עם אחד מקווי המצוקה הטלפוניים של ער"ן או של כל שירות אחר ולשוחח על המצב. כמו כן במידה ואת לומדת עדיין בבי"ס את יכולה לפנות ישירות למשרדים של השירות הפסיכולוגי של העיריה ולבקש לשוחח עם אחד הפסיכולוגים שם. אני בטוח שינסו לעזור לך. תוכלי לברר את הטלפון והכתובת שלהם במודיעין 144. תשמרי על עצמך בברכה ד"ר אורן קפלן
לד"ר קפלן שאלה- אדם אשר מתחיל לסבול כמה שנים לאחר ארוע טראומטי מהתקפי אימה, קשיי שינה, קשיי ריכוז, עוררות יתר, דריכות ,תחושת הצפה רגשית ועייפות- האם הוא מוגדר כפוסט טראומטי למרות שאיננו סובל מחלומות וסיוטים ומחשבות על הארוע? אני שואלת, כיוון שידוע לי שלפי ה- DSM אחד התנאים להגדרת פוסט טראומה הם המחשבות על הארוע או סיוטים . ובמקרה הזה, אין את אלו. תודה
לוחמת שלום פוסט טראומה יכולה בהחלט לבוא לידי ביטוי גם זמן רב כאשר הסימפטומים לא קשורים ישירות לטראומה המקורית. הסיבה לכך היא שיש מרכיב של חוסן נפשי שעלול להתערער אחרי הטראומה הראשונית, ולאחריה אירועי חיים שונים עלולים לגרום ל"קש שישבור...". בכל זאת ימצאו בד"כ לפחות רסיסים מתוך הטראומה המקורית, לדוגמא, שפרוץ הסימפטומים יחל לפתע ביום השנה לאירוע המקורי או שהתכנים ינבעו משם. למשל, ניתן לזהות כיום אנשים שעברו את מלחמת יום כיפורים ולכאורה הכל היה בסדר אח"כ. שלושים שנה יותר מאוחר אפשר לראות בדיעבד את ההשפעות ההרסניות של המלחמה דרך קשיים שונים בתפקוד אישי, מקצועי, משפחתי וחברתי. מאוד יתכן שלפי ההגדרות הפורמליות של ספרי הפסיכיאטריה לא מדובר בפוסט טראומה ואין בהכרח זכרונות סיוט. אבל התוצאה עלולה להיות חמורה מאוד מבחינה אישית. ה DSM מכוון לאבחנה פסיכיאטרית מיידית ויש לה גם משמעות משפטית. אם ננתק את החלק הפורמלי ונשאר עם חוויתו של האדם הפוסט טראומתי, מה שחשוב הוא הידיעה שמזמן מסויים בחיים כל מה שקרה לאחר מכן היה שונה ממה שקרה קודם לכן. זו בעיני ההגדרה הנפשית האמיתית של פוסט טראומה. במקרה שאת מתארת אני מתאר לעצמי שמדובר בשילוב של דברים ולא בהכרח רק בסימפטום פוסט טראומתי. כל התמונה שאת מתארת משתייכת למשפחת החרדה. התבונני בכותרות של הקישור הבא המפרט את אבחנות החרדה השונות ותראי שיש משותף ביניהן, ובתוכן נכללת גם האבחנה של פוסט טראומה. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
היי ד"ר קפלן תודה על תשובתך. אני מכירה טוב את ה- DSM בכל הקשור להפרעות חרדה. ובכל זאת, היה מעניין אותי לדעת האם מדובר על התקפי חרדה או אבחנה של פוסט טראומה למרות , שוב, שלא מדובר על הסעיפים הראושנים שכתוב בDSM על מנת לאבחן פוסט טראומה ( חלומות חוזרים, מחשבות על האירוע וכו'). האם זה PTSD או חרדה כללית /כרונית או רק התקפי חרדה או באמת יכול להיות דבר כזה -שילוב של כולן יחד.
שלום ד"ר קפלן האם כל פסיכולוג יכול לטפל בטראומה, או שיש פסיכולוגים שעוברים הכשרה מיוחדת לכך?
שיר שלום בעיקרון כל פסיכולוג קליני אמור להיות מוכשר לטיפול בטראומה, אבל יש פסיכולוגים שהתמחו בתחום או/ו בסוגים מסויימים של טראומות, לדוגמא, התעללות מינית, הלם קרב ועוד. הייתי אומר שזה תלוי בעוצמת הטראומה. בסופו של דבר החיים רצופים בטראומות כתוצאה ממשברים, אובדן, בעיות בקשר ואירועים שונים, ואלו עולים בכל טיפול פסיכולוגי. במקרים של טראומות קיצוניות צריך לוודא שהפסיכולוג מכיר את התחום הספציפי ורגישויותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום ד"ר קפלן זאת אומרת שאם אני רוצה ללכת לטיפול עקב טראומה - התעללות מינית (בילדות) אני צריכה לחפש פסיכולוג שעבר התמחות בנושא זה? ואם יש פסיכולוגית שלא עברה הכשרה מיוחדת בנושא, ודווקא עליה אני סומכת, ואיתה נוח לי - האם כדאי ללכת אליה, או שבכל זאת עדיף לי לחפש מישהו עם הכשרה מתאימה? תודה שיר
איך אני יכול להתגבר ולמנוע את ההסמקה והאדמומיות הדרסטית שתוקפת אותי יום יום בכול מיני סיטואציות שונות אשר אני נמצא סביב חבר'ה,מקבל אני פיידבקיים שגורמים לי בכלל לברוח מכול מקום ולהסתיר את הדבר...........???
יונתן שלום לא תוכל להעלים לחלוטין את הנטייה מאחר ולפחות בחלקה היא פיזיולוגית. יש האומרים שיש בה דבר מה חינני ואולי אם תקבל זאת תרגיש פחות מבוכה וכתוצאה מזה גם פחות תסמיק. בהחלט אפשר לשפר את המצב ע"י טיפול פסיכולוגי הממוקד בהרגעה של מצבי לחץ בהם בד"כ ההסמקה מוגברת. אפשר להיעזר בכלים כמו ביו פידבק, תרגילי הרפיה והיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן
אבקש את חוות דעתך בנושא הבא: אני בת 25, מעוניינת להתחיל טיפול - בגוון "דינמי"- על מנת לטפל בנושא הגדול של "בחירות". אני עובדת סוציאלית במקצועי, בעלת יכולת התבוננות פנימה והבנת תהליכים אך ככל הנראה רק של מטופליי, ולא שלי עצמי. .. מה שמדרבן אותי להיעזר באיש או אשת מקצוע העובדים ע"פ הגישה הדינמית בה אני מאוד מאמינה. אני מוכנה לטיפול ארוך אך לא כזה שנמשך על גבי שנים אלא משך שנה- שנה וחצי. שאלתי בעצם כיצד אני מגיעה בכלל למצב בו אוכל לבחור מטפל/ת? ברור לי שהכל תלוי בכימיה בעת הטיפול אני מנסה להבין איך- ברמה הטכנית- ניתן למצוא מישהו בעל שם טוב. רופא המשפחה המליץ לי על מישהי שלדעתו היא מאוד מוצלחת. לא אהבתי את העובדה שכבר בשיחת הטלפון הראשונית היא שאלה אותי "מה הבעיה" וציפתה שאפרט לה, בטלפון, אם כבר הייתי בטיפול מתי ומדוע עזבתי. עבורך אציין, שלפני שנתיים הייתי בטיפול ועזבתי לאחר 7 חודשים: מפגישה לפגישה הרגשתי שאני מספרת את שעובר עלי משך השבוע ולמעשה- "לא נקשרו" שום "חוטים". אשמח אם תוכל לייעץ לי, אלינה
אלינה שלום סוגית בחירת מטפל איננה פשוטה וכאשת מקצוע בתחום את מודעת לכך. המלצות היא דרך טובה להגיע אבל תמיד נדרשת הבדיקה בפועל האם זה מתחבר או לא. אפנה אותך לשני מאמרים שקצת נותנים אור על הכיוונים שאת שואלת, למרות שלאור הרקע המקצועי שלך את כנראה מכירה את רוב מה שכתוב שם. http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בכל מקרה, אשמח לנסות ולהפנות אותך למטפל או מטפלת מתאימים, אני מכיר פסיכולוגים בעיקר באזור המרכז. תוכלי לשלוח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן
בתור התחלה קוראים לזה אובססיות. ומה הסיפור בדיוק?
זאת לא שגיאה גסה!? יש פירוט בהודעה.
ד"ר שלום, ילדי בן ה-7 הוא ילד חכם, מצליח בלימודים,ואהוב מאוד בכיתתו(כתה א'). קיימת אצלו תופעה שכאשר מתחיל דבר חדש (שנת לימודים, חוג חדש , וכד')הוא מתלונן על בחילה ,ואפי' מקיא לפעמים. בנוסף, הוא מתעורר לפעמים מסיוטי לילה ,ואני צריכה להעיר אותו כמה דקות עד שיוצא מזה. בשבוע שעבר,פרצה בבנין שלנו שריפה באמצע הלילה, והוציאו אותנו מהמיטה לרחוב למשך שעה ארוכה, כאשר לעינינו דירת השכנים עולה בלהבות. הילד לפנות בוקר הקיא ושלשל. ולפני יומיים העיר אותנו בלילה בצעקות: "שרפה",והיינו צריכים להרגיעו. כמו"כ נראה לי שבשבוע האחרון חלה ירידה בלימודיו. אציין שאחיו הגדולים ראו את החויה הלילית כחויה משעשעת והם הרבו לדבר עליה ולצחוק על הירידה בפיג'מה באמצע הלילה.(לא היו נפגעים בשרפה). שאלתי היא: האם יתכן שבני חוה טראומה , ונזקק לטיפול פסיכולוגי? האם להניח לזה ולתת לזמן לעשות את שלו? אודה על הנחיותך בנידון תודה, רינת
רינה, לא ראיתי את הילד ולכן לא אגיד לך אם הילד זקוק לטיפול פסיכולוגי או לא, אבל מניסיון כן כדאי לתת לו לדבר ולשפוך את הלב (הוא לא חייב לדבר, הוא יכול לצייר, לכתוב וכו'). לגבי הירידה בלימודים, תפנו למורה. עדי
רינת שלום ילדך מגיב כנראה בתגובות חרדה מזה זמן ובלי קשר למה שקרה כעת כדאי לעזור לו להפסיק את התגובות הגופניות הלא נעימות. האירוע שקרה כעת ממחיש עוד יותר את רגישותו והצורך לטפל בעניין. אינני יודע אם נוצרה פוסט טראומה מאירוע השריפה, סביר להניח שתוך כמה ימים דברים ירגעו, אבל יש לי הרגשה שכדאי לפנות בכל מקרה לפסיכולוג ילדים כדי להתמודד עם תגובות החרדה הכלליות יותר. יש אפשרות להיעזר בשיטה שנקראת EMDR המופעלת גם עם ילדים, שעוזרת למצבי חרדה ופוסט טראומה. תוכלי לקרוא עליה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm וכן באתר EMDR ישראל http://www.emdr.org.il דרכו אפשר גם להגיע למטפלים בתחום בברכה ד"ר אורן קפלן
בעבר ציינת קישור לאתר שלך בנושאים שונים. אפשר שוב? תודה רן
www.psychologia.co.il
הנני בת 29 סובלת מזה שבע שנים מכאבי בטן לאחרונה ארעה החמרה בכאבים. הכאבים אינם מגיבים לטיפולים תרופתיים אין הסבר רפואי ודאי לכאב. עקב הכאב שונו חיי וירדתי בתפקוד היום יומי . הומלץ לי ע"י הרופא להתייעץ עם פסיכולוג . האם פסיכולוג יכול לעזור בעיניין ובמה? תודה
שושי שלום פסיכולוג יכול לעזור בשני כיוונים. במידה והכאבים נובעים ממקור פסיכולוגי, וכאבי בטן אכן נובעים לעיתים ממקור כזה, הטיפול יתמקד בהיבט הפסיכולוגי של הבעיה. בכל מקרה, גם אם הכאבים הינם על בסיס רפואי טהור, כאב הוא חוויה פסיכולוגית וניתן לטפל בהפחתת כאב באמצעים פסיכולוגיים, היפנוזה עשויה להיות יעילה במיוחד. תוכלי לקרוא יותר על היפנוזה בקישור הבא, יש בו גם התייחסות לטיפול בכאב. http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום דוקטור, אחי הוא גבר צעיר בעל הישגים יפים (אקדמאי עובד, נשוי עם תינוקת ובית יפה) אולם נראה כי כל הישג ונטילת אחריות (כמו הצורך לפרנס את משפחתו או לגדל את ילדתו)קשים לו מאד, והוא ממרר את חייו במצב רוח רע, בתחושת כשלון עצמי, וגם המשפחה המורחבת סובלת מכך. איך ניתן לסייע לו לראות את כל הטוב בחייו, ולהרגיש טוב עם עצמו? הוא היה בעבר בטיפול פסיכולוגי, האם להמליץ לו להמשיך? או אולי טיפול תרופתי יכול לסייע? תודה וערב טוב, מיכל
מיכל שלום למעשה את רואה את קצה הקרחון, את התוצאה המשפיעה על המשפחה המורחבת, אך השאלה מה קורה מתחת לפני השטח, מה קורה לאחיך באמת, והאם הוא עצמו מודע לבעיה ומוכן לטפל בה. שאלת אופי הטיפול, האם צריך או לא טיפול תרופתי, כל אלו אפשר לברר אחרי היכרות רצינית איתו ועם מטרותיו. כדאי בהחלט להפנות אותו לטיפול בו היה, או במידה ואינו מעוניין, לפסיכולוג אחר, כדאי לעשות את הבירור הזה. צריך להבין שרק הוא באמת יוכל להוביל שינוי, ולא אף אחד אחר במקומו. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, אני חיה כבר 4 שנים עם בחור שצעיר ממני ב-5 שנים. במשך תקופת החיים יחד הוא ציין את העובדה שברצונו לנסוע לטיול מסביב לעולם לזמן בלתי מוגבל. לאחרונה הוא התפטר מעבודתו ואף מתכנן את הטיול. אני הייתי מודעת לטיול ואין לי בעיה עם זה. אך בימים האחרונים התחיל לדבר על עבודה בחו"ל במסגרת התנדבותית כאשר אני לא חלק מהתכנית. לשאלותי לגבי התכניות לגבנו הוא אומר שהוא רוצה לנסוע ואז לראות. במקביל אנו מנסים להביא ילד משותף כאשר הוא מדגיש בפני שהוא אינו יודע אם הוא יהיה חלק מהקשר או לא אבל לא פוסל את האפשרות שכן ימאס לו מהטיול או השהייה בחול ואז ירצה את המסגרת המשפחתית. בחלק של הבאת ילד משותף הוא פעיל מאד. הדילמה שלי-האם להמשיך את הקשר ואת נסיונות הבאת הילד המשותף או לזנוח את כל העניין. אציין כי הקשר בינינו טוב מאד מאד ואני בסוף שנות ה-30 שלי. תודה וסליחה על המכתב הארוך.
שלום אני כמובן לא יכול להמליץ לך מה לעשות בנושא כל כך משמעותי, זו החלטה שלך ללא ספק. במידה ואת מחליטה להביא ילד כיום זו צריכה להיות החלטה ששמה דגש על רצונך בילד, ועל נכונותך להיות אם חד הורית. במידה ואת מוכנה לכך, את בהחלט יכולה להמשיך בנסיונותיך. במצב הנוכחי לא כדאי לבנות על כך שבן זוגך אכן יהיה לצידך בגידול הילד, בשלב זה הוא אינו יודע כנראה מה בדיוק תוכניותיו, לא לגבי עצמו, ובוודאי לא לגבי הקשר. במידה ואת אינך מעוניינת להיות אם חד הורית, אני ממליץ לך להפסיק את ניסיונות הכניסה להריון, לשלוח את הבחור לחפש את עצמו בעולם, ולהתחיל לחפש לעצמך את מסלול חייך בלעדיו. אם ירצה הגורל, משהו אולי ישתנה בהמשך. יש לי הרגשה שאת לא לגמרי נותנת דין וחשבון לעצמך על המצב שנוצר ומשמעויותיו. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, אני בטיפול פסיכולוגי מזה כמה חודשים. בטיפול האחרון עלה נושא הקשר בין יצירת קשר זוגי לתסביך אדיפוס. לא כל-כך הצלחתי להבין אותו. האם הבחירות שלי בגברים מסוג מסוים , קשורים לדפוס ההתנהגות של אבי?
בדרך כלל בני האדם מחפשים מודל של זוגיות על פי מה שראו בבית, כלומר, על פי הקשר הזוגי של הוריהם.
שרון, את כותבת על שני דברים: תסביך אדיפוס לא בהכרח קשור לדפוסי ההתנהגות של אביך, מכיוון שזהו שלב שכמעט כל ילד/ה עובר/ת בילדות. יצירת זוגיות מושפעת מהזוגיות של ההורים; הרבה פעמים מחפשים זוגיות כמו שהיתה להורים, כי היא נראית לנו אידאלית. ויש מצב הפוך, שבו מחפשים בן-זוג שונה לחלוטין מאשר הדמות ההורית, מכיוון שהיא נתפסת כלא טובה. HERA.
שרון שלום אני מתאר לעצמי שהנושא עלה בהקשר מסויים של הטיפול, ודי בלתי אפשרי לתת לך תשובה מבלי באמת להבין את הסיפור המלא. תסביך אדיפוס הוא אנלוגיה לתהליכים מורכבים שקורים בתהליך ההתפתחות ואי אפשר להבין אותו כפשוטו. הוא קשור בוודאי גם להוריך ולדפוס הקשר ביניהם, אבל לתהליכים רבים נוספים כמו תפיסתך העצמית כאשה, משמעותם של זוגיות, נאמנות, קנאה, נקמה, ועוד. אני מציע לך לחזור עם התהיות הללו לטיפול ולהמשיך מהמקום בו עצרת. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני מבינה שזהו תהליך מורכב, השאלה איך אני יכולה לפרוט אותו ולהתמודד עם הקשר בינו לתהליכים שאני עוברת... איך קושי ב"מציאת בן-זוג" קשורה לאבי? הקשר בין הורי טוב, נשואים למעלה משלושים שנה בשלום ובאהבה. קשה לי ממש לקשר בין זה לביני
היי הפסיכולוגית שלי אמרה לי שמתישהו הטיפול נגמר. חשבתי גם על זה, ולמרות שטיפול זה דבר קשה במיוחד הוא די "כייף", אני מרגישה צורך להגיע ולדבר, שזה דבר שלא הייתי עושה אף פעם. ואחרי כל פגישה אני כבר מחכה לפעם הבאה. מה אני יכולה לעשות ? איך אדע שכל הבעיות נעלמו? יכול להיות שבגלל זה אני מתחילה לחזור לעבר הלא טוב? כדי שהיא תדע שאני לא בסדר? תודה.
עדי, כל טיפול מסתיים בסופו של דבר. אני לא חושבת, שקיים מצב, שבו כל הבעיות נעלמות - המטרה של הטיפול (בין היתר) היא להקנות לך כלים טובים יותר להתמודדות. החיים, מעצם טבעם, מעלים שאלות ובעיות חדשות כל הזמן. במצב של "לפני טיפול" כל בעיה מעוררת מתח/חרדה/דכאון וכו'. במצב של "אחרי טיפול", הגישה משתנה - הבעיות לא תופסות מימדים מפלצתיים, יותר קל להתמודד איתן. תמיד אפשר לחזור לטיפול אחרי תקופה מסויימת. ייתכן ואת חוזרת אל הלא טוב, כדי ליצור מצב של התמשכות הטיפול. זה אומר, שאת עדיין לא בשלה לסיים את הטיפול. ובכל מקרה, גם התהליך של הסיום נמשך, בד"כ, תקופה מסויימת, שבה ניתנת לך האפשרות לדבר על מה המשמעות של הפרידה מבחינתך, איך את מתמודדת עם הסיום וכו'. HERA.
עדי שלום אולי מה שחשוב כעת אלו המחשבות בפני עצמן, מתי תדעי שאת יכולה ורוצה להתמודד לבד עם הבעיות, מתי עוצמתן תהיינה מספיק נמוכה כדי שתרגישי בטוחה ללכת, ומה משמעותה של הפרידה מהפסיכולוגית שלך. אני לא בטוח שיש לזה תשובות ברגע זה, אבל ההתעסקות בשאלות הללו משמעותית בפני עצמה, ואני מציע לך להביא אותן לטיפול. מעניין גם מדוע זה עולה כעת ועל איזה רקע הדברים נאמרו. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום רב! לפני כ-5 חודשים ילדתי בניתוח קיסרי ,במהלך הניתוח חל סיבוך וגם לאחריו במהלך תקופת ההחלמה חל סיבוך ופצע הניתוח הזדהם -קרוב ל-10 ימים לא ראיתי את התינוק, ולאחריו גם נאמר לי שאני בעלת סיכון לקרע ברחם בהריון הבא , זוהי הלידה הראשונה שלי ,ומאז אני בחרדות נוראיות שמא לא אוכל להביא עוד ילדים או שחלילה אני אהיה בסכנה כלשהי בהריון הבא או העובר ,אני רצה מרופא לרופא על מנת לדלות עוד ועוד פרטים ,אני עסוקה ללא הרף בשאלות של מדוע ,למה ואיך? ובתוך כל זה יש את התינוק המקסים שלי שאני פוחדת עליו עד כדי כאב ואנני יודעת אם זה בגלל כל מה שעברתי או שאני פשוט "יורדת מהפסים" ומאבדת שליטה? אני יודעת שאין מדובר בדיכאון שלאחר לידה ,אבל האם זה נורמלי כל החששות והחרדות האלו? על תשובתך המהירה אודה ,
למפוחדת שלום בהחלט אפשר להבין את הפחד. את נמצאת בחוסר וודאות לגבי דבר כל כך משמעותי, ובמקביל סובלת מסוג של פוסט טראומה. כל אירוע רפואי מהסוג שעברת מעורר חרדה, ומאחר והוא לא הסתיים בעצם, החרדה נשארת כל הזמן באויר. כמובן שתשובה רפואית חד משמעית שתגדיר את מצבך בצורה חיובית היא הדבר המרגיע ביותר. אבל מאחר ויתכן שתצטרכי לחיות עם אי הוודאות תצטרכי כנראה גם להתארגן אחרת מבחינה נפשית. את לא צריכה להיות בדיכאון אחרי לידה כדי לחוות את כל מה שעובר עליך. התקופה שאחרי הלידה רגישה יותר עבור כל אישה, מה שיכול להגביר במידה כזו או אחרת את מצב הלחץ. לפי מה שאת מתארת הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בתקופה הקרובה. לא צריך לרדת מהפסים כדי לקבל עזרה, ואני חושב שאת צריכה תמיכה וייעוץ לאור מה שקרה ולאור ההתמודדויות הלאה. זה יעזור הן להרגעת הלחץ, הן לקשר שלך עם התינוק הצעיר, והן לתכנון ההריון הבא. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום! אני נשואה כשנתיים ואם לעמית שבן שנה ושלושה חודשים. אני עובדת במשרה מלאה + ועמית מטופל ע"י מטפלת( בנוסף לעוד שני ילדים שקטנים ממנו) עמית ילד מאוד עצמאי ,משחק לבד,צופה בטלויזיה ילד רגיל. כבר שבועיים הוא שינה את תפוסת התנהגותו בהתבטאות בסוג של "עצבים". כאשר אינו מקבל את אשר הוא דורש הוא מתנהג כך: מושך לעצמו בשערות,ומכה תלוי מי נמצא בסביבתו. האם זו התנהגות נורמלית? איך צריך להתנהג איתו? אמא מודאגת...
איילת שלום ההתנהגות של עמית מעוררת סימני שאלה וצריך להקדיש לה מחשבה ותשומת לב. מדוע דווקא עכשיו ולא למשל לפני חודשיים? האם משהו השתנה בסביבה שלו כעת? איך מגיבים להתפרצויות הזעם שלו? יש במהלך ההתפתחות תגובות זעם טבעיות, אולם חשוב לדעת איך להתמודד איתן כדי לעזור לילד להתגבר על התחושה שבעקבותיה נוצרת התגובה הקשה. בהחלט רצוי להגיב, להסביר שוב ושוב, למנוע ממנו להכות. אפשר לעשות זאת ע"י "חיבוק דב" שמצד אחד מפסיק את ההשתוללות ושם גבולות אבל מצד שני נותן לו תחושה של החזקה וחום ללא אלימות נגדית. כדאי לעקוב אחר התנהגותו בזמן הקרוב, לראות מה מעורר את התגובות הנזעמות ולאחר שזה יהיה מובן יותר, יהיה גם קל יותר להרגיע את העוצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי אני מאוד רגישה ופגיעה-זו עובדה. יותר מכך מעולם לא היה לי חבר רציני, היו חברים אבל לא משהו רציני מאוד. הבעיה היא שכרגע אני מרגישה שאני יותר ויותר בשלה לחבר עם קשר עמוק (בת 28), אני חושבת שעם הגיל אני יותר בטוחה בעצמי ולוקחת דברים יותר בפרופורציות., ובשל כך קל לי יותר להתחבר ולתת ולקבל. הבעיה היא שאני גם רוצה להתנסות. בסה"כ היו לי מעט התנסויות מיניות שכוללות משגל מלא, ואני רוצה להתנסות מעבר, כולל משכב עם בחורים זרים, משכב ע ם אישה ואפילו אורגייה... אני מאוד רוצה בכל הנ"ל, אבל לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד וקולטת שהעובדה שלא עשיתי את כל אלה עד עכשיו יש בה משהו. ושאני כל כך רגישה שאני עלולה להיקשר לכל אחד שבא במגע איתי- וזה אכן קרה עם החברים לשעבר ובשל כך אני מהססת. אז מצד אחד אני מאוד רוצה מצד אחר יש משהו שעוצר אותי. אני מתחילה להרגיש שאוטוטו כבר לא יישאר לי זמן ואז מה? אודה לכל כיוון חשיבה ועיצה. מתלבטת
מתבלטת שלום את מספרת על הרגישות שלך מחד, ועל הרצון לחוות ולהתנסות מאידך, ועל הידיעה ששני הצדדים האלו יכולים להתנגש ולגרום בסופו של דבר לפגיעה. השאלה האם ההתנסות שאת חפצה בה נובעת מתוך חסך קונקרטי בריגוש המיני, או שמגיע ממקום אחר, שכלל לא קשור למין עצמו. במקרים רבים גם לאחר ההתנסות המינית יוצאת הדופן נשארת תחושת החסך, מאחר ומלכתחילה הצורך היה אחר לגמרי. הייתי מציע לך מצד אחד להתחיל ליזום יותר התנסויות בקצב איטי שיאפשר לך גם נסיגה אם תרצי, ובמקביל לנסות לחשוב מה באמת חסר לך, מה את מנסה להשלים. השאלה האחרונה שלך, החשש שלא יישאר לך זמן, מעורר אצלי תחושה ששם הסיפור האמיתי, וכדאי אולי לברר שם. חלק מהתיאוריות הפסיכולוגיות מדברות על החרדה העצומה מהמוות שמלווה את האדם כל חייו, כי הרי מרגע שהוא נולד, הוא הולך למות. תמיד נשארת ההרגשה (הנכונה עובדתית) שלא יישאר לו זמן. המיניות היא ייצר החיים. כך טוענות תיאוריות פסיכולוגיות רבות, החל מפרויד עצמו. היא האנטי המוחלט למוות. התלהטות היצרים היא אחת הדרכים הנפוצות לצחוק למוות ולהעלים את קיומו. עם זאת, השימוש הקונקרטי במין לעיתים רחוקות באמת פותר את בעית חרדת הכליון. אני בספק אם הזמן לאחר מכן יתפס כאין סופי. בהחלט כדאי להתנסות בדברים חדשים ולספק את הסקרנות, מצד שני את צריכה גם לשמור על עצמך, ואולי את חלק מההתלבטויות אפשר לעשות במסגרת פסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני סובל מהפרעות חרדה שתוקפות אותי לעיתים. הדבר פוגע באיכות חיי ולכן אני חושב להעזר בגורם מקצועי. השאלה לאיזה גורם לפנות? פסיכולוג/פסיכותרפיה/פסיכיאטר. האם לרוב המטופלים בצורה התנהגותית/שיחות, מומלץ להם להעזר גם בטיפול תרופתי? מהם היתרונות/חסרונות של כל צורת טיפול?
שואל שלום בהחלט יתכן שכדאי לשלב בין טיפול פסיכולוגי וטיפול בתרופות. במצבים רבים השימוש רק באחת השיטות מאט את קצב הטיפול או שאינו יעיל. החרדות נובעות הן מגורמים נפשיים והן מגורמים פיזיולוגיים. אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוג ולפסיכיאטר במקביל. רוב הפסיכולוגים עובדים עם פסיכיאטרים מסויימים בשיתוף פעולה כך שאם אתה פונה באופן פרטי תוכל להתחיל ממפגש פסיכולוגי. במידה ואתה פונה למרפאה ציבורית הגורמים המקצועיים במרפאה יכוונו אותך לפי שיקול דעתם. להלן קישור להסבר על סוגי החרדה השונים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
נכבדי הייתי מעונין לקבל מידע בנושא זה ומה פשר ותוכנם של דברים נאמרים תוך כדי שינה
יוני שלום חלומות זו כמובן תופעה רגילה וכל אדם חולם מספר פעמים בלילה, גם אם אינו זוכר את תוכן החלומות. דיבור או תנועה בשינה יכול להיות ביטוי לרגשות וחוויות נפשיות או במקרים מסויימים עדות להפרעת שינה שצריכה בדיקה במעבדת שינה. בד"כ הדיבור הוא חלק מהחלום ואת תוכנו אפשר לנסות ולברר במסגרת פסיכולוגית. במידה ומדובר בתופעה מוכרת משנים רצוי אולי להתייעץ במעבדת שינה. אם מדובר בתופעה חדשה יחסית אולי היא נובעת ממתח או תקופה עמוסה. במידה ויש צורך ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי, לא בגלל הדיבור מתוך שינה, אלא במידה ויש לחץ ברקע. בברכה ד"ר אורן קפלן
מה אם אני מדבר "מלוכלך" תוך כדי שינה, זה מאוד מפריע לאשתי ואני חושש שהיא חושבת שאני איני נאמן לה, איני מתכוון לעשות כך ואיני זוכר שום חלומות בעלי אופי מיני מוצהר? מה היא בעייתי?
שלום רב הייתי רוצה לדעת מה ההבדל בין שני ההפרעות האלו , האם זה עובר עם הגיל או עם טיפול נכון מה הוא הטיפול איך אפשר לדעת האם הילד (בן 1/2 3) הוא אנרגטי מאוד או בסובל מהנ"ל , באיזה גיל עוברים איבחון כרגע אנו מטופלים באצל פסיכולוג בהדרכת הורים הוא ראה את הילד מספר פעמים ואמר לנו שכרגע הוא לא יכול להגדיר איזו שהיא הפרעת קשב וריכוז או היפראקטיביות אך יכול להיות שבכיתה א' זה יופיע (יוגדר כך) האם אני צריכה לשבת ולחכות לכיתה א' ? הילד מאוד אגרסיבי עצבני מגיב באפן חריף לאי הבנה או לפעולה שלא מצליחה לו הגננת מסרה לנו שגם בריכוז הוא לא ממש איתה אך הוא יודע לספר לי כל מה שלמדו או מה שמתרחש בגן אנא עזרתך !!! תודה
היי, היום ADD כלול בתוך ADHD - מדבור על הפרעת קשב וריכוז / היפראקטיביות. כאשר ישנן כמה אפשרויות- או בעיית קשב בנפרד, או בעיית היפראקטיביות בנפרד או שילוב של שניהם. ההפרעה גם יכולה להיות קיימת אצל מבוגרים. ישנם מכונים שונים המתמחים באבחון הפרעה זו. עד כמה שידוע לי, גם פסיכיאטר יכול לאבחן בעיית קשב /היפראקטיביות. אני מאד ממליצה לך לפנות ל YNET : לקהילות, הורים- פורום ליקויי למידה, שם ישנו מומחה שמבין טוב בתחום. תפנה אליו את השאלות שלך בנושא. חשוב לי לציין, כי נראה כי הילד סובל וייתכן שמדובר על קושי על רקע רגשי ולאו דווקא כתוצאה של הפרעת קשב או היפראקטיביות. הגיל הוא מאד צעיר ואולי קשה לאבחן כעת, אך לשם מידע מדויק , אני באמת ממליצה לך לפנות למומחה בפורום שכתבתי לך למעלה. בהצלחה,
ז.ל. שלום כפי שהוסבר בהודעה לפני, ההבדל הוא בכך שהפרעת הקשב יכולה להיות מלווה או לא מלווה בהיפראקטיביות. בד"כ אצל מבוגרים מאובחנת בעיית קשב ובתדירות הרבה יותר נמוכה היפראקטיביות. בד"כ אבחונים מסוג זה אכן נעשים בגיל ביה"ס, אבל אם הילד סובל יש אפשרות לאבחן הפרעות קשב והיפראקטיביות גם בגיל צעיר יותר. כדאי עם זאת לבדוק אצל הפסיכולוג האם יש הסבר אחר שכן תגובות סוערות נובעות לא רק מקשיי קשב אלא גם מסיבות רגשיות. לא נשמע שאתם ממתינים, אלא הולכים להדרכה פסיכולוגית. גם אם היתה מאובחנת הפרעת קשב רוב הסיכויים שזה סוג הפתרון אליו היו מכוונים אתכם, כך שהייתי מנסה לנצל את המסגרת הטיפולית כדי לעזור לילד. האבחנה עצמה לא בהכרח תוסיף או תוריד בשלב זה שכן אני בספק אם יקבל תרופות בגילו הצעיר. אם תרצו חוות דעת נוספת פנו לנוירולוג ילדים דרך קופת החולים והתייעצו איתו בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן
בן דודי הפסיד הרבה כספים והתברר כמכור להימורים. האם תוכל להפנות אותי לגורם שיכול לעזור לו נפשית במקרה כזה? תודה רבה עופר
עופר, הוא צריך לרצות שיעזרו לו, אחרת אין שום דרך לעשות את זה. עדי
עופר שלום נסו לפנות למכון של דוד גרין בת"א, הם עוסקים בתחום התמכרויות. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, יש לי שני בנים בבי"ס האחד בכתה ד והשני בכתה א. הגדול מצליחן ומקבל 100 . אחיו לעומתו שרק התחיל את דרכו נלחץ כשהוא מקבל 95 מכיוון שאחיו מקניט אותו על כך. אנו מנסים להתערב, להסביר ואפילו לאיים בכדי שלא יגרום נזק לאחיו הצעיר. האם יש לך עצה עבורנו כיצד לעשות זאת??????
יעל שלום את מספרת על דינמיקה משפחתית וכנראה שהאיומים לא מביאים להרגעת הצורך שמעורר את העימות. צריך אולי לברר את שורש העניין, אצל כל אחד מהאחים בנפרד. הדחיפה להישגיות מביאה אנשים להצלחות בחיים, אבל גם מביאה לחץ ודברים פחות טובים. אני מתאר לעצמי שההקנטות הן חלק מהיחסים בין האחים ואם העניין עובר לדעתך את הגבול, אולי כדאי לפנות אתם עימם ביחד למספר פגישות אצל מטפל משפחתי. הבעיה אינה כמובן בציונים אלא ביחסים ביניהם שבאים לביטוי בין היתר בנושא הציונים. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, יש לי שלוה בנים, בני 9, 6 ו 7 חודשים. התינוק היה מאושפז בבי"ח במשך 3 חודשים ואנו איתו. מאז שחזרנו הביתה, בני בן ה 6 חושש מאוד כשרואה שאני יוצאת מן הבית וכל הזמן מנשק את הינוק ומציק לו עד כדי כך שהתינוק בוכה. אני מבינה שכנראה הוא מקנא, אך מצד שני אני חוששת שיפגע בו למרות שאני הופכת אותו להיות שותף בטיפולו. מעבר לכך, אני מסבירה לו שכעת אחיו בריא ובכל פעם שאני יוצאת אני דואגת להשאירו עם מישהו? הפסקתי לעבוד בכדי לגרום בטחון לכולם. האם ניתן לעשות דבר נוסף? בתודה
היי, לתת לו כל הזמן לבטא את התחושות, ואולי להיעזר בפסיכולוג אם זה כל כך פוגם באיכות חייכם. עדי
אורלי שלום אישפוז ארוך בוודאי השפיע רגשית על כל בני המשפחה, וכל אחד מבטא זאת בדרך אחרת. אפשר להבין את החרדה שהתעוררה בבן ה 6, והיא קשורה למספר דברים, הן לדאגה אמיתית לאחיו, והן לקשר שלו עימכם. אני מציע לתת לזמן לעשות את שלו. תשומת הלב שאת נותנת כעת לכולם והעובדות הבריאותיות החיוביות ירגיעו לאט לאט את המצב. עם תוך חודש חודשיים אין רגיעה במצב ניתן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני סובל מזה מספר שנים מכאבים בחזה בזמן חרדות. לאחרונה, בתדירות גוברת, בזמן בחינות, לפני שינה ואף מתוך שינה. עם זאת, בתקופת רגיעה הכל כרגיל. מאז ומתמיד הייתי קצת יותר לחוץ מהרגיל. האם ישנו טיפול תרופתי? האם נדרש טיפול פרונטלי?
ישי שלום אלו תסמינים קלסיים של חרדה, למרות שתמיד גם כדאי לעשות בדיקה רפואית. להלן קישור למאמר על חרדה, הטיפול המתאים משלב פסיכולוגיה ותרופות נוגדות חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן
כדי להתחיל טיפול... למי \ לאן כדאי לפנות?
אבקש עזרתך בפניתי לעזרה מקצועית בעניין קשיי גמילה ממושכים בילד בן 5 עם בעיה בתקשורת, אשר עדיין אינו עצמאי בהליכה לשירותים, וסובל מעצירות/ התאפקות מעשיית צרכים. אבקש לדעת היכן יש עזרה דרך קופת חולים, אני מאיזור חדרה. תודה.
לאם שלום אני מציע להתייעץ עם קופת החולים באזור מגוריך. בעיקרון יתכן שיש מכון להתפתחות הילד באזור או פסיכיאטר ילדים שמתמחה בנושא. מאחר וזו התמחות ספציפית רק הגורמים המקומיים של קופת החולים שלך ידעו לתת כתובת מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן
האם יש בבי"ח מאיר יחידה לטיפול בבעיות כאלו?
היי כפי שכתבתי לך מזמן , הפסקתי עם התרופות , ואני בטיפול פסיכולוגי כבר בערך חודשיים , השיפור הוא עצום , חל שינוי במחשבות , בחוזק , אני מאמינה יותר בעצמי , אופטימית , שלווה ועוד. עכשיו - לחלק הרע , החרדות הפיזיות עדיין לא עוזבות אותי , כמעט כל יום יש לי סימפטומים של חרדה , שמחליפה פנים וצורות , אם זה בחילות , כאבי רגליים , מועקה ועוד. יכול להיות שלמרות שאני יותר אופטימית , לא תהיה לי ברירה ואצטרך לחזור לתרופות (סרוקסט וכאלה) , או שכדאי להמשיך להתאמץ , ולחכות שהגל יעבור , יש לציין שהפסיכולוגית שלי לא נוקטת עמדה כלשהי וטוענת שגם אם אקח כדורים וגם אם לא , זה לא ישנה מבחינת הטיפול , אבל אני מרגישה שללא כדורים אני יותר שווה, ועם הכדורים כאילו שאני מוותרת במלחמה . מצד שני - מי ייתן לי צל"ש שאני מתמודדת , כי כשרע לי אני לא נחמדה לסביבה , לבעלי , לילדים , אולי פשוט כדאי להבין שהחרדה שלי היא כרונית וזהו? סליחה על השאלה הארוכה אני נהנית לקרוא את תשובותיך ביי יונית
יונית שלום אני שמח לשמוע על השינוי לטובה. לגבי התרופות, במידה והן יעזרו לך בהחלט כדאי לקחת אותן, כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר ועם הפסיכולוגית. חבל שתדמית לקיחת התרופות תמנע ממך שיפור במצב. התגובות הפיזיולוגיות הן לעיתים תופעת לוואי של מה שהיה קודם, מעין הרגל של הגוף, וכמו בכל סוג של תגובה גופנית, לפעמים תרופות יכולות לעזור. חרדה היא תכונה טבעית של הגוף ואין צורך להרגיש כל כך רע ממנה. התיידדות עימה עשויה לשפר את המצב גם ללא כל שינוי אובייקטיבי בתגובה הגופנית. בברכה ד"ר אורן קפלן
היי יונית, אם אני אוכל להוסיף לדברי ד"ר קפלן, באמת החרדה מאד מפחידה ומאיימת כשלא יודעים מה היא ומאיפה היא הופיעה ומה גורם לתופעות ה"מוזרות" הללו שחשים. אך לטעמי, ברגע שבאמת יודעים שזוהי חרדה ומה לעשות, היא רוצה להיות "חברה " שלנו,אז צריך ללמוד לחיות עם זה. או על ידי כדורים, או על ידי הרפיות, או מדיטציה, או דמיון מודרך, או בניית חיים פחות מלחיצים, יותר רוגע, יותר רגעים של שקט, ביו- פידבק שיכול להחליש את התגובות למשלף במקרים של דריכות של הגוף או מיגרנות, או לחץ דם גבוה, או התקפי חרדה. מהידע שלי והניסיון שלי, כל אלו יכולים להחליש את החרדה ולאפשר לחיות עימה ביתר קלות. :)
שלום רב לכל הפורום... כל החיים שלי כמו שאני רואה אותם עכשיו בנויים מחלקים שבכל חלק אחר בחיים משהו הניע אותי לדוגמא (בקירוב) בכיתה ה מאוד התענינתי במיתולוגיה יוונית ולא רק שהתעניינתי בזה אלא חייתי את זה...לאחר מכן התענינתי במיסטיקה ..פסיכולוגיה אומנויות לחימה ומלא דברים שחלקם הניעו אותי לחיות וחייתי אותם והייתי אותם. מה שמעניין שכל נושא בחיים שלי היה שונה לגמרי ואפילו בצורה שונה לגמרי..אומנויות לחימה ומיסטיקה-פיזי ומנטלי.. אך כולם התחברו לי איכשהוא... הנקודה היא שאני עכשיו בין 17 וכבר שנה וחצי אני עושה שומע וחי בצורה חד משמעית את המוזיקה(ז'אנר מסויים) ותמיד..אבל תמיד אני מפסיק מתישהוא ועובר לנושא אחר שבו אני ישקיע ימים ומחשבה. ככה אני חי 17 שנה והאמתי שדי טוב לי עם זה...עד שכבר העניינים מתחילים להסתבך בזה שכל עניין החלקים האלה היה שהייתי קטן... בשנה וחצי האחרונים פיתחתי קשרים עם אנשים בקשר למוזיקה ובניתי על זמנים והשקעתי במוזיקה במקום הלימודים והנה..כמו כל אותה פעם בחיים אין לי חשק יותר למוזיקה הזאת...המוזיקה היתה החיים שלי...לפחות ככה חשבתי. עכשיו שאין לי כבר רצון לשמוע תמוזיקה ולעשות אותה להזכיר שאני בשיא גיל ההתבגרות... יכול ליהיות שהמצב הזה יביא אותי לדיכאון חריף? בתודה רבה אילון
היי איילון, האם מפריע לך שבתקופות שונות בחיים שלך מעניינים אותך נושאים שונים? בסה"כ, עושה רושם כי אתה מתבגר צעיר, שבודק מה מתאים לו ומשתנה עם הזמן. אתה כל הזמן בבדיקה של דברים חדשים. זה מפריע לך?
היי אפשר לשאול בת כמה את? נירה
כמו שאמרתי בגיל 12 ו7 זה ממש לא מפריע אלא תורם ותרם לי לידע ניסיון וכו' אבל זה לא סתם שמהו שאני מוצא בו עינין וחוקר אותו אלא הוא תופס מין מקום חשוב בחיים שלי...הרבה יותר ממה שהוא אמור ותמיד אבל תמיד הוא נפסק...מה שמצחיק פה שיש לעניין הזה מןי קטע כרונולוגי שכמעט ספור...ככל שעובר הזמן הנושא שבו אני שוקע הוא ליותר זמן כלומר אהבתי לפני 3 שנים אומנויות לחימה לכ8 חודשים ולפני מיסטיקה לחצי שנה ועכשיו כשנה וחצי ... לא רק שזה מפריע לי אלא אני כבר חודשיים נמצא במצב שלפעמים אני מאבד את עצמי ולא יודע מי אני מה שאני קורא לו דיכאון כי אני לא מדבר עם אף אחד ומלא קשרים שהיו לי נותקו. כמו שאמרתי אחת מהבעיות שנובעות עכישו שאני כבר גדלתי ובגלל שהנכנסתי לכל מה שקשור למוזיקה היכרתי אנשים ועזבתי מלא דברים בשביל המוזיקה ופתאום אין לי כלום כי זה היה הדבר היחיד שהיה לי בחיים והדבר היחיד שעזר לי לברוח מכל דבר קשה בחיים האלה....
אילון שלום הגיל שאת נמצא בו מתאפיין בחיפוש אחר זהות ועצמי אמיתי. זה טבעי שתעבור בין דברים שונים ולא תתקבע בהכרח על נושא אחד. לכן אין כל סיבה שזה יגרום לך דיכאון כלשהו. עם זאת, במידה ואת חש דיכאון או שאתה זקוק לייעוץ מקצועי תוכל לפנות לשיחות אצל פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן
תראו , עם כל הכבוד לזה שעוזרים לאנשים בהתמודדויות לא פשוטות בחיים,אנשים נשים וצעירים נוטים עכשיו בכח לחפש אצל עצמם דיכאונות ודברים שצריך /שאפשר לטפל בהם.אם מישהו מעסיק את עצמו בחשש ממצב פסיכוטי אליו הוא עלול להקלע, זה לא מגדיל את הסיכויים ?פוגע באיכות החיים?לא צריך לקחת דברים בפרופורציות נכונות? אם מישהו ממוצע שמושפע מהאווירה הכללית הולך לפסיכולוג עם בעיה טריוויאלית, הוא יכול להתעמת עם התת מודע שלו או עם השד יודע מה שלו ולהסתבך. זה באמת כל כך חשוב שזה שווה את זה?
ליצוף, אם לבנאדם ישנה בעייה אז למה לא להתמודד איתה. ואולי לגלות שזו לא בעיה אחרי זמן רב שחשב שזו בעיה? זה ירגיע את הבנאדם. אני לא מכירה אנשים שעל ידיד שיחות " הוציאו " לעצמם מצב פסיכוטי. זה נשמע כאילו זה מפחיד אותך, לא? לאיילון- באמת אם אתה נכנס לדיכאון מזה תבדוק למה, אבל אני רוצה רק לומר לך, שגם אנשים בגיל יותר מבוגר ממך מחפשים מה מתאים להם, מתלבטים, משנים עיזוקים , חברים, בעלים, וכו'. ומי שעושה כן, כנראה גם מקשיב למה הוא רוצה באמת ומחפש מה הוא רוצה באמת. לנירה- אני בת 26. למה שאלת?:)
קראתי את כל תסמיני המחלה רציתי לדעת אם בנוסף יתכן ולאחר מאמץ קל יש לי כאבים באזור השמאלי כולל היד והצוואר כולל עייפות ותשישות. כבר שנים שאני סובלת מתופעות אלו, וכבר עברתי את כל הבדיקות לב, ראות, בדיקות כלליות וכו.... אך לא נמצא דבר האם ייתכן שהנני סובלת ממחלה זו?
רות שלום אני מציע שתפני קודם כל לרופא המשפחה לייעוץ, או כאן אחד מהפורומים הרפואיים. בפורום הזה הדיון הוא רק בנושא פסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן
הכרתי פעם מישהו שסבל מתשישות וחשב שיש לו פאנקוני אנמיה. אחר כך זה לא היה זה וכנראה שזה היה פסיכולוגי. אתה יודע איזו מחלה זו, זה קשור בכלל לפסיכולוגיה?
סבתי היא אישה עצמאית, חזקה, צלולה, ובריאה(באופן כללי). לפני כמה זמן היא עברה ניתוח קל ופשוט. היא אושפזה להמשך טיפול בבי"ח. לפני כמה ימים היא השתחררה לביתה ונראה שהיא מאוד עצובה ואיבדה את הכוח לחיות. בד"כ היא אישה שמחה ומאושרת. ד"ר זה ממש חשוב לי- איך אפשר להחזיר לה את הרצון לחיות ואת התקווה שהייתה לה לפני שהיא אושפזה? האם לדבר איתה על משהו מסויים? וכו'... אנא ענה לי בהקדם האפשרי בתודה, אסף
אסף שלום מה שאתה מתאר קורה להרבה אנשים בגיל מבוגר. אני מציע שתקבלו ייעוץ, יתכן שהיא זקוקה לטיפול נגד דיכאון שעלול לקרות אחרי אשפוז באנשים מבוגרים. תוכל לפנות לייעוץ באחת המסגרות של אש"ל: http://www.jointnet.org.il/eshelnet http://www.eshelinfo.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן
מזה חצי שנה אני מאובחנת כסובלת מדכאון חד קוטבי עם תסמונת חרדתית משמעותית ובעיות של התעוררות מוקדמת. מטופלת בתרופות ובשיחות.החרדות פחתו משמעותית, הדכאון עדיין קיים. אני מתאמצת מאד לתפקד-בבית ובעבודה, אבל לא תמיד מסוגלת, בגלל עייפות,מועקה, בכי וכו' ואז אני נאלצת להישאר בבית. במקצועי אני מורה בחטיבת ביניים,19 שנים טובות באותו בי"ס, אהובה על תלמידים,מוערכת ע"י מורים והורים. מאז תחילת שנת הלימודים נעדרתי כשבועיים-באופן מפוזר. הרופא שלי הציע חודשיים מנוחה בבית, אבל רציתי להתמודד,לעבוד. סיפרתי למנהלת שלי מהו מצבי מיד כשאובחנתי, גם היה לי התקף חרדה בתוך חדרה,מלווה ברעידות ובבכי עז.ברור לי שאינני אשמה במצב,אני מאד סובלת ממנו. הקושי הוא ביחסה אלי:היא צועקת עלי,כועסת על ההיעדרויות ,קצרת רוח ובאופן כללי משדרת חוסר סבלנות וסובלנות. הרופא שלי שוחח איתה-לבקשתי, כך גם נציג הסתדרות המורים בעיר מגורי, כל זה-לשווא. היא הפכה בעיני לדמות דמונית,מפחידה ,מאיימת מאד. סובייקטיבית-האיום הוא על מקור פרנסתי,כבודי כאדם וכאשת מקצוע. האם תוכל לתת לי עצה כיצד לנהוג? אולי היא מתבלבלת מכך שבכיתות אני מלמדת היטב,נראית רגועה, אבל המצב לפעמים מתהפך במהלך הפסקה? מכאיב להיות בדיכאון, מכאיב עוד יותר להרגיש שאינני מובנת.
נועה שלום צר לי לשמוע על חוסר הרגישות של המנהלת שלך, יש לה כנראה בעיה שלא באה לביטוי רק איתך אלא בוודאי עם אנשים נוספים בצוות. לפי מה שאת מתארת עשית הכל כדי להסביר את עצמך ואת המצב, והיא בכל זאת לא מתחשבת. אני מציע שכעת תנסי להתעלם ממנה ולהבין שזו הבעיה שלה, ולא הבעיה שלך. במסגרת השיחות נסי לעשות את השינוי המחשבתי שיעזור לך "למחוק" קצת את נוכחותה ודבריה. מובן שבתקופה הרגישה שאת עוברת זה לא קל, אבל תגלי שבאופן מפתיע אם תצליחי להתגבר עליה, מצבך עשוי להשתפר גם בתחומים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני בת 26, סטודנטית ממרכז הארץ. אילו פתרונות אלטרנטיבים לטיפול בדיכאון יש לי, בהנחה שאין אני יכולה להרשות לעצמי לשלם לפסיכולוג פרטי? (מעדיפה טיפול אישי ולא קבוצתי)
שלום בכל המוסדות האקדמיים יש יחידה שעוסקת בטיפול בסטודנטים, או שיש קשר עם מכון שנותן טיפול כזה במחיר מוזל. לדוגמא, השירות לסטודנט באוניברסיטת תל-אביב. השירות מופעל דרך דיקן הסטודנטים. כמובן שיש גם אפשרות לפנות דרך קופת חולים או מרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות. בברכה ד"ר אורן קפלן
שלום, קוראים לי יעל, אני בת 18, לא נוח לי לדבר על זה עם גבר, אבל לא ידעתי לאן יכולתי לפנות, לפני חצי שנה סיימתי לימודים ואני מחכה לגיוס שלי בעוד שלושה חודשים, לפני חצי שנה גם התפרקה חברות של 6 שנים עם 3 מחברותיי הטובות ו 2 ידידיי שהחליטו ללכת נגדי, בגלל נערה אחת שלא חיבבה אותי והשפיעה עליהם לרעה, בעקרון אני לא חושבת שעשיתי משהו רע, וניסיתי לדבר אתם, אבל הם מסרבים להקשיב לי, הם היו חבריי היחידים וכעת אני לבד ובודדה, חוץ מהוריי אין לי משפחה או אחים, יש לי עוד ידידים אבל הם לא עזרה ממשית, גם פוטרתי מעבודתי ואני לא יכולה לשכוח כל מה שהם עשו נגדי ואני בוכה מדי יום בחצי השנה האחרונה ונתקפת דכאונות, הבעיה שלפני שנה גם נכנסתי לדכאון, ולא יצאתי מהמיטה שלי ונהפכתי לאנורקסית, מאז חזרתי לממדים שלי אבל לא מפסיקים אותי לתקוף רצונות לפגוע בעצמי, אני מאשימה את עצמי בכל מה שקרה וקשה לי להתמודד עם הכל לבד, יש לי גם בעיות עם המשפחה והם צועקים עליי שאני מתבודדת מהעולם ושיש לי אופי רע ובגלל זה אני לבד, אני מתפרקת מהבדידות ושום דבר לא מעודד אותי, אני לא מחייכת, אני לא מאושרת, אני נזכרת איך חבריי פגעו בי ואיך הם נסעו לאילת בלעדיי, ואיך שהם התייחסו אליי, למרות שחברתי הטובה מביניהם התנצלה גם היא לא שומרת יותר על קשר. קשה לי עם הכל או שאני ילדותית?
יעל שלום מתוך ההודעה שלך באמת צועקת הבדידות, העובדה שאת מרגישה שנשארת לבד ואף אחד לא באמת תומך בך. כנראה שזה לא רק הסביבה שתוקפת אותך, אלא אפילו את עצמך פוגעת בעצמך, הן דרך מעשים והן דרך מחשבות. במצב הזה אפשר להבין מדוע תוקף אותך הדיכאון. אני לא יודע אם היית בטיפול פסיכולוגי אבל את זקוקה לדעתי לטיפול כזה, הן כדי לחשוב כיצד עושים שינוי במצב, והן כדי שתהיה לך אוזן קשבת ותמיכה לאסוף כוחות ולהתמודד. עברה עליך תקופה לא קלה ונשמע שכיום אין לך את המשאבים הנפשיים להתמודד עם הכל, וחשוב למנוע התדרדרות ובמיוחד לשפר את דימויך העצמי. מאחר וכנראה יהיה לך יותר נוח לפגוש אישה כדאי למצוא פסיכולוגית ולהגיע לטיפול. אם תרצי הכוונה ואת מאזור המרכז אוכל לנסות להפנות אותך. תזדקקי אולי לעזרת הוריך כדי למממן את הטיפול ולכן חשוב לדבר איתם על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן
ברצוני לשאול אם רעד בידיים זו בעיה פסיכולוגית או אחרת וזאת מאחר ואני סובל מרעד בידיים ממלחמת יום כיפור בה עברתי הלם קרב לדעתי ואז לא ידענו על המושג הזה בכלל הבעיה היא שהיום שאני כבר קרוב ל-60 יש הרעה במצב והרעד גורם לי לפציעות בגילוח ואפילו לחתום את שמי קשה לי ובמיוחד שאני עצבני קצת ורציתי לדעת איך מטפלים בזה
מור שלום אינני יכול לומר תשובה חד משמעית, זה מסוג הדברים שצריך להיבדק ע"י רופא נוירולוג בשלב ראשון. אם סבלת מהלם קרב אך לא אובחנת עד היום יש מקום לפנות למשרד הביטחון ולבקש אבחון פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן
רעד יכול להיות תגובה פסיכוסומטית לטראומה שעברת. זכרון של הגוף. אבל באמת חשוב להיבדק על ידי נוירולוג ואם אתה לא מוכר על ידי משרד הביטחון על הלם קרב, לתבוע ולבקש הכרה בנכות כמו גם עזרה, במידת הצורך.
שלום לכל הפורום! הייתי רוצה לשאול שאלה שמאוד חשובה לחיים שלי כרגע...אני כבר שלושה חודשים בתוך מאבק עם עצמי נגד משהו שאני קורה לו דיכאון אך בטוח שהוא לא דיכאון ובאמת שלא הייתה לי שום סיבה להיכנס אליו וכמו לכל מחלה ללא תרופה הייתי כבר אצל הומאופת ופסיכולוג ואף אחד מהם לא הצליחו לתת לי תשובה ישירה אלא כל מיני תתי תשובות שמתייחסות לכל מיני סימפטומים של "המצב" הזה...אח שלי..שאני מאוד קשור אליו כבר חצי שנה בחו"ל..האם "המצב" שנכנסתי אליו לפני שלושה חודשים יכול ליהיות קשור בזה שאח שלי לא נמצא איתי...יהיה ראוי לציין שב"מצב" הזה 90 אחוז מההרגשה היא ניתוק מן הסביבה ואיבוד כיוון...טקט...מוסר... והכי חשוב איבדתי את עצמי וכל מה שהייתי פעם... ראוי גם לציין שאני מאוד מתעניין בעבר שלי ומייחס לו משמעות גדולה מאוד בחיים שלי...הייתי רוצה לדעת גם האם יש מושג בפסיגולוגיהל"ייחוס משמעות רבה לעבר ולמצב שבו אתה חוזר על העבר ושוע בו" מצטער על הפיסקה השמנה קיצרתי כמה שיכולתי... בתודה רבה מראש ובכבוד רב גיא
שלום גיא... מעניין אותי לדעת למה אתה מתכוון איבוד כיוון, טקט ומוסר...? אני יודעת למה אתה מתכוון, הייתי בדיכאון הרבה מאוד זמן. אני לא יודעת אם אתה באמת בדיכאון, כאשר היית אצל הפסיכולוג, מה הוא אמר לך? האם אתה מרגיש גם עצב? או אולי אפאתיה ואדישות? ציינת שאח שלך בחו"ל כבר חצי שנה. האם יש לך מישהו קרוב אליך מלבדו, שאתה יכול לשתף? או שאתה מרגיש לבד? אין לי מושג אם יש מושג כזה בפסיכולוגיה, אבל אני יודעת שהמון אנשים, כולל אני, מרגישים או הרגישו ככה. ברור שלעבר יש משמעות גדולה למה שקורה בהווה, אבל בגבול מסוים. אני אישית בטיפול כבר הרבה שנים, ומה שעזר לי להתגבר קצת על העבר זו דווקא התעסקות בו, והבנה שקודם כל- העבר הוא לא וורוד כמו שאנחנו עושים אותו (נוסטלגיה), ודבר שני שאפשר ללמוד ממנו, במקום לחזור על אותם הדברים, וליצור לעצמך הווה יותר טוב מהעבר שלך... בכל אופן, אתה ממש לא היחיד שמרגיש ככה, אני מאוד מבינה אותך ותאמין לי שיהיה בסדר. אתה רק צריך לרצות לעזור לעצמך...
נכון...אבל מה שאני מרגיש עכשיו זה שאני לא יכול להתקדם ולא בגלל העבר שהיה רע...לא התוכן של העבר אלא שאני לא יכול לחזור לעשות דברים שעשיתי בעבר בגלל איך שאני עכשיו....בעיקרון התכוונתי לחוסר טקט ומוסר לחלק מהסימפטומים של זה שאני מנותק מהסביבה והאדישות וכו' הייתי רוצה להזכיר שאני בן 16 מה שגרם לי לקשר את מה שאני מרגיש למשהו שכיח כמו איבוד הזהות וכו' העבר זה חלק קטן מהעניין ששייך לאופי אך "המצב" עצמו יצר את 90 אחוז מהבעיה פה שהיא איבוד הזהות שלי שאולי נובעת מזה שאח שלי נסע והוא היה כמרכיב חשוב לדעתי בחיים שלי. היו אנשים שהיו קרובים אליי..שאיבדתי את רובם בגלל המצב הזה ... אני יכול להבטיח שמה שאני מרגיש...לא מרגישים כי הפסיכולוג שלי עדיין לא מבין את זה...והשפה שאני מנסה להמחיש בה את המ שאני מרגיש תמיד תיהיה שטחית מאוד לעומת הרגש עצמו
גיא שלום נשמע שאתה מתלבט על הרבה דברים, וגם אם אתה סובל או סבלת מדיכאון העניין יותר מורכב מזה. השאלות וההתעניינות בעבר מייצגת משהו על התתלבטויות בהווה. בד"כ מחפשים פתרונות בעבר כאשר עולה שאלה משמעותית בהווה. והשאלה מה על הפרק, מה אתה מחפש ולא מוצא. יתכן בהחלט שנסיעתו של אחיך השפיעה עליך, אבל לא נשמע שזה הדבר היחיד. הטיפול הפסיכולוגי אינו תהליך מהיר בד"כ ולאור טווחי הזמן שציינת לא נשמע שנתת באמת הזדמנות לטיפול. דווקא בגלל שאתה מחפש סוג של מסע אל העבר ויש לך מחשבות עמוקות על עצמך בהווה, יתכן שתוכל להיעזר בטיפול הפסיכולוגי כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן
גיא, יכול להיות שכרגע בשלב זה של חייך, ואני לא מתכוון להעליב או לרמוז משהו באיזושהיא צורה. אבל אתה עכשיו בגיל בו אתה מחפש את עצמך ואת הזהות שלך. יכול להיות שאתה מבולבל גם בקשר לזהות המינית שלך בשלב זה, יכול להיות שזה מה שמדכא אותך, אני מכיר הרבה מקרים של בחורים רבים כמוך שנכנסו לדיכאון בדיוק בשלב הזה כי הם לא יכלו להתמודד עם מה שבתוכם, מה שהם מרגישים. מה אתה חושב?
שלום, השנה התחלתי ללמוד באוני', ומאז תחילת השנה אני פוזלת לכיוון אחד המרצים שלי. אני יודעת שאני לא מאוהבת, אני לא מכירה אותו. אבל, בפעמים שיצא לי לדבר איתו הוא דיבר איתי בחיבה ותוך כדי דיבור הוא גם נהג לתפוס לי את היד (מתוך פתיחות ידידותית, אני משערת), לא תפסתי את התנהגותו כמינית. אבל עם הזמן, רגשות חמים התחילו להציף אותי כלפיו, הבן אדם נגע לליבי, אני מאוהבת באינטלקטואל ולא באיש. עם הזמן גם הרגשתי רגשות בושה נוראיים, שאני בטח מאוד מאכזבת אותו, ושאני טיפשה מטופשת ליד האדם החכם והרגיש הזה - דרמה אמיתית! עכשיו הסמסטר נגמר, ואני מרגישה כאב נוראי, שאני בן אדם טיפש וקטן שנסחף ברגשות של "high" ואח"כ מתאכזבת מעצמי, ומזה שלא יכולתי להרשים אותו כמו שהוא הרשים אותי, ויותר מזה, שאפילו השארתי עליו רושם רע (בגלל איזו טענה קטנונית שיצאה לי מהפה בטעות, ושאני מתחרטת שאמרתי), מה שהשאיר אותי לצנוח צניחה חופשית לתוך דכדוך, ורגשות אשם כבדים. אני מרגישה מאוד מוזר, אני ממש מוצפת ואני לא מצליחה להתמודד את השפל הזמני הזה, תיתן לי בבקשה נקודת מבט אובייקטיבית על הדברים, מה שכחתי בכל הסיטואציה הזאת שגרם לי להוציא אותה מחוץ לפרופורציה?
עדי שלום תגובתך אינה חריגה, אבל כפי שאת מבינה ההתאהבות הזו היא במה שאותו מרצה מייצג עבורך, ולא בו באופן קונקרטי. לא פעם עלתה כאן בפורום שאלה לגבי התאהבות במטפל וכמו במקרים האלה גם כאן מדובר בתופעת ה"העברה" שבה אדם מייחס רגשות לאדם אחר בשל תפקיד מסויים שהוא מייצג. מה שמבלבל במקרים האלה שלא מדובר בסרט או הצגה ששם יותר קל להתרחק מההתרגשות העזה שמרגישים לעיתים קרובות, אלא מדובר באדם ממש שלכאורה יכול היה לשמש בן זוג. ברוב המקרים כאשר רומן כזה מתממש יש נזק ופגיעה רבים שכן המציאות אינה תואמת בהכרח לדמיון, ועצם תחילת הקשר ממקום לא שוויוני יוצרת בהמשך הסתבכות. אני מניח שתוך זמן קצר תוכלי לזכור בחיבה את אותו מרצה אך למצוא את מושא אהבתך באדם שתחושותיך כלפיו יהיו מבוססות על אישיותו האמיתית. בהצלחה בבחינות ד"ר אורן קפלן