פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה שקמתי תודה שישנתי תודה על מחשבות טובות תודה שאני עושה פעולות תודה על עוגנים שאני דואגת שיהיו תודה על שמחת חיים תודה על יכולת לפעול ולעשות תודה על יום חדש תודה על הבנה שכולנו רקמה אנושית אחת תודה על מי שסובב אותי תודה על ימים עמוסים תודה שאני שמה לב לפנים ונותנת לו מקום . תודה שאתם כאן תודה על המקום כאן

תודה שאני שלמה ורגועה בשלב זה. תודה לחתול המקסים שהגיע אלינו והצלתי. הנוכחות שלו משרה שלווה ומחזירה הרמוניה בין כולם. תודה שנקי לי. סוריקטה

עכשיו נגמר היום שלי ומקווה שתיכף אומר תודה לאוטובוס שיבוא לקחת אותי הביתה עם כאב הראש והבחילה. תודה שמחר יום חמישי. עד שהוא הגיע...

תודה שקמתי תודה על זריחה מדהימה תודה על מי שמלווה אותי תודה על מי שאני תודה שאני מצליחה לתפקד בתוך כל מה שעוברת המון המוני דברים תודה שאני מתחילה להבין את התבנית של "אני אשמה" שאני פועלת ממנו תודה שיש טיפול לקחת אליו את הדברים תודה על הרגלים אחרים שאני מאמצת תודה שלומדת לשמור על עצמי תודה על יום חדש שמחכה לי של למידה אין סופית תודה שגם אחרים סביבי רואים מה גורם לי להרגיש חיה תודה שיש לי היום כלים להעזר באחר תודה שיש במי להעזר תודה על יכולת לכתוב תודה על מקום שמרחיב את הלב שאני נמצאת בו תודה על המקום הזה תודה עליכם שיהיה סופש קל טוב ונעים

הי אנשים, מניחה שראיתם למטה מה קיבלתי כהחלטה. עדיין לא יישמתי. מנסה למצוא את המילים והדרך הנכונות לי לומר עד כאן. ותמיד לבבי, ברוך, ובנימוס. ואמיתי. הכי חשוב אמיתי, בעיניי. וכמה שאיום היה, פרידה מילדון שמשקיעים בו כל כך הרבה בשנים כל כך חשובות, כואבת לי מאד. והילדון הזה מחונן בתחומים מסוימים, וכושל באחרים - ושם, במקומות החלשים שלו דווקא, ניסיתי מאד לעזור לו לצמוח וגם טיפחתי, אך בויסות, את הכישורים שבאים לו בקלות). אז כן, אני מתאבלת כחצי שנה בדרך כלל. איני יודעת לאיזה כיוון אשאף. זו הנקודה. ומניחה שעניינים ייתפחו. סוריקטה (אגב, אביב - כתבת על חתימה ואני חשבתי שדיברת בהתחלה על חתימה בלשכה ואבטלה, ואחר כך הבנתי שזה קשור בכלל לסיומת כאן. לא חושבת שאי פעם טעיתי כאן בהקלדה בעניין זה)

סוריקטה רק להגיד לך שאפו ושאני גאה בך על ההחלטה לכ פשוטה העיתוי והאיך קודם תחשבי מה את מייעדת לעצמך ואז תפעלי .. ולא צריך להתאבל צריך לשחרר :) והחתימה כתבת שכמעט חתמת את שמך אז אמרתי למה אני לע חותמת . לרוב אני מאוד מעורבבת לא לוקחת סיכון חיבוק של כוחות

אביב, תודה. שיתפתי המון אנשים. אז זו לא אני לבד והפוגע. ונראה מה יהיה. סוריקטה

הי אודי, מותר להיות עצובים, משפט שגור בפי. ההנחה שתפתחנה דלתות - יפה. נאמין שכן. וסקרנות כנראה משאירה רבים מאיתנו כאן. סוריקטה (הכינוי שלי עכשיו קצת מזכיר את המילה סקרנות:-))

אני מרגיש כאילו תקוע לי מחשבה בראש מנסה להצעלם ממנה ולא מצליח , הצעסקות בא מביאה אותי לידי חרדה ובילבול

:( אני מצליחה בתחומי מאוד, פתאום ככה מוצלחת כזו....עוזרת לכלם כמו שתמיד אני לוקחת על עצמי, לא ממקום של פריאירית או משהו כזה אלא ממקום דווקא טוב ........אבל מרגישה כשאומרים לי "כל הכבוד", יישר כח, אלופה וכו'....זיוף..מזוייפת!!!!! כאילו אני עושה את הכל כדי לקבל מחמאות ולהרגיש אותם איתי ואהובה כזו.פחחחחחחחחח. לא מגיע לי כלום. בפגישה היה ככה טוב והכל ואמרתי על כל הדברים הטובים שאני עושה ועל הצלחות והיא אמרה שזה "האני האמיתי שלי" וכאלה..אני רוצה שיראו אותי.....אז ככה אני,פתאום "מראה לכלם" ואז רואים...משהו כזה..... פתאום גם מראה איך אני עובדת, את השיטה שלי וההצלחה..מבקשים ממני להראות ולהרצות על כך :( במה אני משוויצה????? לא יודעת לעשות את ה"שואו אוף" הזה, אפילו בזה לו......ואת כל זה לא אמרתי בפגישה....הפגישה הייתה על כל הדברים שאני עושה ופועלת למען אחרים וכו'..והעבודה הטובה שלי והקרדיט שקבלתי וכו'......חיובי ממש... היא שאלה אותי בסוף אם הרגשתי בסדר שהיא קשובה ושטויות כאלה כי הרי אני אמרתי שהרגשתי פעם קודמת שלא....אוף'...ואמרה ששפת הגוף שלי מראה שלא ממש..... ואז בסוף הפגישה הרגשתי עצב מאוד גדול.....וכשיצאתי ממנה בכיתי המון...וזה כאילו סותר את הכל.....הרגשתי ילדה קטנה שמשחקת אותה בעולם של גדולים.....ועכשיו עצוב לי מאוד וכול כולי מלאה בוז ועליבות כלפיי. אני בעצם כלום ואף אחד לא יודע......זה האני האמיתי שלי ולא מה שגם היא חושבת........אני לא אדם כזה מדהים או טוב. הכל חארטה...עצובה :( לא יודעת מי אני בעצם.......לא רגילה, שינוי מבורך? שרואים אותי? מאוד רציתי שיראו אבל עכשיו, לא בטוח :( מעיזה להשאיר את ההודעה הזו פה..שתראה רק מחר ואולי אפילו מחר בערב....מ.(החסרה מאוד מאוד)

הי מיכל, יש לי רעיון שכזה - לו אחת מהבנות כאן הייתה כותבת בדיוק כך, כמו שאת כתבת. מה היית אומרת לה? סוריקטה

אי אפשר לענות כאילו מישהי אחרת.. אף אחד לא מכיר ויודע באמת..... הדפיקות והשונות...והעליבות שבי. הרבה בוז מגיע לי ולא כל הכבוד. זה לא כזה רציני לעשות מה שאני עושה....כל אחד יכול..אין בי כלום. :(

מתוקה מיכל... כן... אנחנו כנראה מורכבים .... יש בזה עצב .. אולי גם רגשות נוספים..? אולי אפילו הפתעה ?? מופתעים לגלות בעצמנו רגשות , מחשבות והתנהגויות שאולי מפתיעות אותנו ?... .... מיכל,.. אולי אני בכלל לא מובנת...? ואולי זה גם לא חשוב ..? ... מה שאני רוצה לומר לך שבעיני את אדם מיוחד .... ... ואולי בכלל מה שאני רוצה זה להיות איתך... במבי.

במבי..תודה וואו..הופתעתי לקבל ממך תגובה ואת מקסימה. אין לי כח כרגע ליותר מזה..

אפשר לדעתכם לסבול עמוק בפנים מערך עצמי נמוך ותחושת מסוגלות פגומה ועדיין למצוא זוגיות טובה? לפעמים אני מרגישה פצועה באורח חסר תקנה. קיוויתי שאמצע גבר שיאהב ויקבל אותי כמו שאני והחוק מרפי הזה שלח לי גבר שווה על הנייר ולא שווה כלום במהות שלו פנימה שרק דרדר לי את הבטחון עוד יותר. אני מפחדת להיות גלויה. מפחדת להראות חולשות. מפחדת להדחות. בדכ דוחה בעצמי אחרים כאמצעי להקדים תרופה למכה. ומצד שני אני לא רוצה!! לא רוצה לזייף חיוכים ובטחון לא אמיתי בשביל 'להקסים' מישהו. לא רוצה לשחק משחק של סקסית וחזקה ומושכת ומרתקת ומשהו שאני לא רק בשביל הריגוש ההתחלתי ובסוף לקבל כלום כי במילא זאת לא באמת אני שמרגשת אותו שם אלא איזה העמדת פנים. רוצה גבר שיראה אותי באמת ויקבל אותי באמת, בדיוק כמו שאני עם כל הכאב ותחושת העליבות שבי .. וזה הדבר שאני גם הכי מפחדת להראות החוצה 😞. בא לי מישהו שיחבק לי את הכאב וירפא אותי ויקבל אותי כמו שאני. אפילו המטפלת האחרונה שלי אמרה בכנות מציאותית שאין באמת דבר כזה 'אהבה ללא תנאי'. אז נמאס לי. נמאס שאני מרגישה שאי אפשר להראות רגשות אמיתיים בעולם הזה. שתמיד כאבים פנימיים מחפשים לעצמם מרחבים סודיים וסגורים להתבטא בהם, במקרה הטוב, כאילו שזה מגונה להיות אדם קצת פצוע או במצבי חולשה. אני מרגישה כמו בן אדם מזוייף כי אני סוחבת כאב פנימי באופן קבוע מזה שנים אבל לא מסוגלת להראות אותו אף פעם כלפי חוץ. למשל ספורות ממש הפעמים בחיי שהעזתי לבכות מול אנשים ולעומת זאת לכרית אני מוצאת את עצמי בוכה המון. הפער הזה לפעמים בלתי נסבל- האם באמת חייבים להיות עם מסכות כל הזמן?? איך אפשר בכלל למצוא זוגיות טובה בתוך המילכוד 22 הזה? כדי לגרום להם להתאהב ולרצות בך את צריכה להעמיד פנים שאת אחרת מאיך שאת באמת מרגישה עמוק בפנים כי מי אוהב אנשים לא מעשיים עם אנרגיה נמוכה?כולם מחפשים מישהו שירים אותם. הדיסוננס הזה זה די בלתי נסבל. וזה גם קצת כמו הביצה והתרנגולת. אם האקס האידיוט שלי כן היה מחזיר לי אהבה יכול מאוד להיות שלא הייתי בכלל מרגישה פצועה כיום. אולי הייתי נרפאית עד עכשיו??? העולם לא משתף איתי פעולה.

היי מימה, לשאלתך אכן זה אפשרי, אני, אבל אני של פעם. הרגשתי פגומה, מאוד! הרגשתי שאיש לא יאהב אותי אף פעם ועד לא מזמן אפילו לא האמנתי שבעלי ממש אוהב...אבל הוא קיבל אותי כמו שאני וזה אפשרי! הדחייה שלך אחרים, ההתנגדות, לא בריאה לך...ואת לא צריכה לזייף חיוכים אבל גם לא לבכות מול מישהו ישר בהתחלה, בטח שיברח! זוגיות זה לא מישהו לבכות עליו!!! ממש לא!!!! טיפול זה מישהו לבכות עליו :) נשמע שככה את מתייחסת לזוגיות וחבל!! זוגיות זה מישהו לחיות איתו להבין אחד את השני, להתפשר לחיות בטוב וברע! להכיר, כן, להכיר אחד את השנייה ולקבל ברור...אבל להכיר את הדברים הטובים, לחוות יחד... תראי יקירתי, אין דבר כזה "אהבה ללא תנאי" רק אמא לילדים יכולה לאהוב ללא תנאי (אמא לא חולה! או לא בעייתית נפשית, אוקיי?) ובזוגיות, אינך יכולה להתחיל קשר בלספר פגמים כמובן..ספרי על עצמך, כתבי את מעלותייך על דף והתחילי להאמין בהן! עזבי את החפירות של מה רע בך! ברור שאיש לא רוצה שתבכי עליו איש לא אוהב בכיינים על העבר וכו'. אבל אם מישהוא יאהב אותך בזכות מי שאת תוכלי גם לבכות על כתפו והוא ידע לנחם. אבל זה לא תחילת קשר זה קורה אחרי קשר ממושך והכרות. בהצלחה.

הי מימה למה מראש את מחפשת "מישהו מושלם על הנייר" ? אם את רוצה שמישהו יקבל אותך כמו שאת, עם הפצעים והכל, זה צריך להיות גם הפוך..אולי תנסי לחפש גם מישהו שמכיר את התחושות האלה, שלא ייבהל מהם, שיבין אותם, ואולי גם תרגישו שניכם פחות לבד..את יוצאת מתוך הנחה ש"צריך" להעמיד פנים. לא צריך כלום..אולי זה מה שהתרגלת לעשות כי חשבת שזו הדרך היחידה שיקבלו אותך. אבל אם זה לא עובד, נסי דרך אחרת - תהיי בדיוק מי שאת, ותנסי להיפתח למישהו אחר בדיוק כמו שהוא..אם את מצפה שיקבלו אותך עם כל הקשיים, החוסר אנרגיה, הכעסים והכל (מה שאומר שמישהו בצד השני חווה אותך גם "לא מושלמת" עבורו), אז את צריכה לעשות את זה גם כלפי הצד השני - קשר זה לא דבר חד כיווני..אולי לזה התכוונה המטפלת שאין דבר כזה אהבה ללא תנאי..את לא מציבה תנאים? אולי אם תבראי מציאות שאף אחד אחר לא מצליח לעשות אותה ותקבלי אחרים ללא תנאי אז תלמדי אותם בהדרגה לעשות כמוך.

אני בטוחה שכתבתי תודות היום. לרגע חשבתי שאולי אני עם כל השיגעון שלי טועה .... אבל אני זוכרת שכתבתי לך תודה על הנתינה כל השנה .. מקווה שהם סתם לא נמצאו ולא צונזרו .. ושוב תודה לך באמת באמת על הכל

ונמצאה האבידה...

את השנה החדשה התחלתי בכמה פעולות מאוד טריגריות למען בריאותי .... זה אולי סימן לעידן קצת חדש מקווה שאצליח ללמוד לווסת רגשות שלילים כשאני עושה משהו טוב לעצמי .... אני בדרך 😊 ורוצה לאחל לכם 2018 טובה ומחייכת לכם

אביב יקרה ואמיצה איתך שירה

תודה שירה מודה זה היה אומץ הלוואי וימשיך

אביב יקרה, מחבקת. שיבואו זמנים בריאים וחזקים יותר. סוריקטה

... ואני מקווה שנצליח לסחוף איתנו את הקבוצה כולה כאן בכיוון בנייה ובריאות ושיקום והתחלות חדשות וחיים. וכמובן, מסכימה עם אודי. את מתוקה אמיתית. סוריקטה

תודה אישה יקרה ואמןןן

אודי אני חולה יש לי חום אני מרגישה לא טוב הראש כואב לי וגם העצמות וגם כל הגוף כואב לי ושבוע הבא יום השנה הראשון למותו של אבא שלי ויורד כל הזמן גשם ואולי הגשם מרטיב את אבא שלי ואולי קר לו אודי כואב לי הראש אודי יש לי חום אודי אני חולה

במבי אהובה, כאב בעצמות, בלי אבא. כאב נוראי. גם אני חולה, ואומרים לי "תראי, כולם עכשיו", ובכל זאת, העיתוי הזה (אצלי - מאותה שיחה מעליבה מול הורים יהירים), אצלך - כאב בלתי נישא של אובדן - אז אני מוצאת קשר. שולחת חום של אמא חתולה בבית מוגן ומחומם ועטוף. וכרית. ושמיכה רכה. ודובי גם. לב, סוריקטה

סוריקטה מתוקה !!! ראשית, מאחלת לך החלמה מהירה !!! .. סוריקטה, מתוקה... כן..חשבתי על העיתוי .. לא חושבת שמדובר במקריות ..גם לא אצלך.. שוב אני נוכחת לקשר העוצמתי ולחיבור גוף נפש (גופנפש) .. אני קוראת את ההודעות.. קוראת ומתפעלת מהדרך שאת עושה, מהדרך בה את בוחרת עכשיו להתמודד עם ההורים של הזאטוטים.. ואולי נכון יותר לומר, ההסתכלות הנוספת ואולי המחודשת שלך על עצמך... מחבקת אותך סוריקטה.. .. והמילים שכתבת לי שאני מעתיקה: "שולחת חום של אמא חתולה בבית מוגן ומחומם ועטוף. וכרית. ושמיכה רכה. ודובי גם." הן בדיוק המילים שהייתי צריכה לשמוע.. :) ממש ממש הרגשתי ועדיין מרגישה עטופה.. תודה אחותי האהובה :) שלך, במבי.

בת 35 עם כאבי גב תחתון וזרמים ברגליים, 5 חודשים לאחר לידה בהיריון סבלתי מסימפיזיוליזיס קשה, האורטופד אומר שיש בלט בגב מצילום שראה טרם ההיריון. מזה כחודש סובלת מאוד ומתקשה לעמוד על הרגליים נשלחתי לאי אם גי ולסיטי מציינת כי אף זריקות וולטרן אינן עוזרות ולא אתופן וארקוקסיה המלצה לאיזה רופא לפנות? ומה הטיפול המומלץ על מנת לחזור לתפקוד

היי, שוב מתלבטת ולא משוכנעת. האם להמשיך? האם יש טעם? בפגישה אחת הוא נחמד ונעים, רך ומכיל ובפגישה לאחריה הוא עוקצני וקר, בדיוק ההיפך ממה שהיה. הוא מישתנה כל הזמן והוא מאוד לא צפוי וזה מאוד מבלבל ומלחיץ אותי. אני ממש לא יודעת למה לצפות ממנו. האם הוא יהיה נחמד ונעים או שמא עליי לצפות לקור מקפיא? מבלבל ... מאוד מבלבל. לפרקים אני מחבבת אותו ולפרקים אינני יכולה לסבול את נוכחותו המעצבנת. תוהה האם יש טעם להמשיך? בפגישה האחרונה כל שחשבתי עליו הוא מדוע לעזאזל אני פה בכלל? רציתי הבייתה. חשה שאני מבזבזת את זמני. אני לא ממש מחבבת אותו, אני מתקשה לשוחח עימו על דברים שחשובים לי, אינני מרגישה בנוח במפגשים וכו'. תודה...

הי שירי, הייתי מציעה ניסוח קצת שונה - המטפל נחווה ב*עינייך* פעם אחת כטוב מוחלט, ופעם אחרת כרע טוטאלי. זה תיאור של הרגשתך *שלך* (ועם זה לא מתווכחים), שיייתכן שיש בה ראייה של שחור ולבן, או פיצול, ומכאן ניתן ללמוד *עלייך*. אני אומרת - להמשיך ולדבר בדיוק על זה. סיכוי סביר שמדובר בהשלכות. אינטגרציה זה משהו שטיפול נועד ויש לו כלים, לרוב, להצליח איתו. בשיתוף פעולה עם המטופל, כמובן. והתהליך איטי למדי. סוריקטה

למה זכרונות שליליים נחרטים בי. כל פעם שמישהו פגע בתחושת הכבוד או הבטחון או השייכות שלי במילה או מבט או העדר התייחסות או כל דרך שהיא... החוויות השליליות משאירות משקע. הרגש שנקשר אליהן נשאר ונשאר.. מלווה אותי . ואילו החוויות החיוביות - ובאמת שיש אנשים מקסימים מפרגנים וחיוביים מתנדפות יותר מהר. המילים והמסרים החיוביים לא משאירים משקעים בזכרון למה אני ככה עם חויות שליליות??? ואודי אני יודעת שכפסיכולוגים אתם לומדים פרקטיקה מסוימת אבל זה לא עוזר לאנשים כמוני אם זה לא באמת משנה את המנגנון שתארתי לעיל. כל מה שהטיפול הפסיכולוגי עזר לי בו זה למודעות טובה יותר לטראומות שהיו ונפרדות רבה יותר. אבל במפגש עם החיים והחיכוך עדיין קשה לי. מבחינות של תחושת בטחון מסוגלות ערך ונמרצות של עשייה. וגם לא מבינה למה אני זוכרת חוויות שליליות ככ הרבה זמן. בגלל זה אני גם ממש כועסת ושונאת כשאנשים פוגעים בי כי הם עושים נזק שהוא הרבה יותר גרוע מפגיעה נקודתית. הם מטמיעים בי עוד זכרון רע לחיים במקום שתהיה חוויה מטיבה ומתקנת. ובטיפול הפסיכולוגי זה היה גרוע וטראומטי בצורה נפשעת ממש. אודי איך פותרים?? אני במאבק על הטוב. אבל מבחוץ כמעט אף אחד לא תמך במאבק שלי. אני ממש לבד במערכה. ההרגשה הזאת שהכל תלוי רק בי, שאף אחד אחר לא יעשה בשבילי או יעזור צעד אחר צעד וישאר צמוד לתמוך בלי שום נטישות ... זה חסר לי. משהו חיצוני שתומך. מחבק. אוהב. מזין.. מעודד ושותף איתי במטרות שלי. אין לי כזה. אני לבד. אז סבבה. אני יעשה לבד, אבל למה תוך כדי מלווים אותי זכרונות של חוויות שליליות כל הזמן מאנשים שהיו מגעילים אליי ובלתי תומכים? לפחות שאם כבר לבד אז שאהיה במקום נקי בלי זכרונות שליליים. למה ככ קשה להיות במקום נפשי נקי? הזכרון הורס לי את החיים. בעצם לא יודעת מי אשם. הזכרון שלי או האנשים שגרמו לחוויות שליליות? כי הרי אם הסביבה הייתה רק טובה הוא היה זוכר רק דברים טובים.

אני בספק אם בכלל תשימי לב למה שאני כותבת, ובכל זאת - מה שאת מתארת, אני מניחה, מוכר לכולנו. ולהבנתי כן יש לדבר הזה שאת מתארת קשר לעניין של הקושי להפריד. לשים גבול. להגדיר את עצמך. סוריקטה

היי. לא מגיבה בדכ אבל תמיד שמה לב ! :)

תשובה מאד לא מספקת. אני בטוחה בוודאות גמורה שחוויה חזקה טובה אחת הייתה מתקנת את כל המנגנון אבל בכל הצמתים הקריטיים שהגעתי להזדמנות כזו נדרש שיתוף פעולה חיצוני שרוצה בשבילי ויחד איתי וזה לא קרה ככה. המזל שלי לא התרחש ככה. ובטיפול בכלל, העבודה שלה הייתה לתסכל אותי בכח. אם הייתי יודעת מראש לא הייתי טורחת לקוות שם לכלום... הקשקוש הזה של ללמוד להתמודד עם תסכולים... לפעמים מה שצריך זה חוויות טובות ומזינות ומשמחות - מילוי! ולא עוד תסכולים... אבל אם כבר העולם מלא בתסכולים בין כה וכה כמובן שרצוי להיות מסוגל לשאת אותם ולשרוד ולהמשיך הלאה בלי להשבר. אבל בסופו של דבר אדם לא רק רוצה 'לא להשבר' אלא להגיע למקום טוב. שיהיה לו טוב. שיהיה סיפוק. ובזה אני לא מצליחה למצוא תמיכה חיצונית עקבית טובה. נראה שזוגיות אמורה להיות מרחב כזה לא? עד שהייתה בי מוכנות לתת מקסימום מעצמי כדי לייצר מרחב של אהבה מקבלת עבור שינינו נפלתי , בדיעבד מסתבר, על אידיוט שבכלל לא העריך את זה ולא התעניין בזה.

תודה שקמתי תודה על פרנסה תודה על הבנות תודה שאני יכולה להרשות לעצמי תודה שאני מסתפקת במועט תודה שאני עושה צעדים בנוגע לבריאות תודה שאני מודעת להרס שבא יחד עם העשייה תודה שלפעמים אני מצליחה לבלום תודה על מי שמלווה אותי תודה על שיחה חשובה תודה שלמרות הכל אנחנו מתאמצים ולא מוותרים תודה על כל חלקיי תודה על מי שאני תודה שאני מנסה להכיר גם את החלקים היותר קשים ודרכי הפעולה שלהם תודה על מטפלת שמבינה את המורכבות תודה על חיבור שלי לאנשים עם כל הקושי ושמירת המרחק תודה שאני זוכרת שאם התגובות שלי יצאו מכלל שליטה זה אומר שזה לא קשור להיום תודה על המקום הזה שמאפשר תודה עליכם אנשים טובים שכאן שנצליח לעשות לעצמינו ולאחרים שבוע טוב קל רגוע ומטיב

אוי, קשה לי לומר תודה היום ובכל זאת - תודה על הקשרים האנושיים שבניתי בשנים האחרונות. שאני באור ולא בחור. תודה לחתולים שמקיפים אותי. תודה לברווזים ששוחים בבריכה בגינה הציבורית. תודה לאלוה ורה הפורחת. תודה שאני מווסתת רוב הזמן, או חוזרת לשם תוך פרקי זמן קצרים. תודה שאני מצליחה לחייך. סוריקטה

תודה על יום גשום תודה שאני לומדת להתגמש תודה שאני עושה פעולות תודה שאני מנסה לשמור עלי תודה על רעיון שיצעיד אותי קדימה תודה שיש לי מספיק זמן לתכנן את עצמי תודה שאני משחררת דברים תודה על אנשים שמלווים אותי תודה על מי שליווה אותי ועדין איתי בלב תודה על היכולת להעזר באחרים תודה על תהליך תודה על תקווה ואמונה שאפשר אחרת תודה שאני יודעת שמגיע לי טוב תודה שאני לומדת גם להרגיש תודה שלומדת לזהות מה מהיום ומה שייך לעבר תודה שמתחילה לקבל את הדברים תודה על שנה ישנה שהייתה מספיק טובה אלי תודה על שנה חדשה שממטירה עלינו שפע מהרגע שהגיע לעולם תודה לכם שהייתם איתי בשנה החולפת תודה אודי עלייך ועל המקום הזה מאחלת לנו שיהיה לך הכוחות להיות איתנו גם בשנה הזאת שבאה אלינו לטובה

הי כולם, מרגישה שקצת פותחת כאן הודעות רבות לאחרונה, אני טרודה. כן, אני מרגישה מנוצלת ומקופחת, כנראה שלא רק התלכדות עם הקול הפנימי המוכר. הגוף מדבר - אני חולה ויורדת במשקל. מאד אפייני לזמנים כאלה. מצד אחד - אני מרגישה מחויבת, לא אני לעזוב ילד שאני קשורה אליו באמצע. או לדפוק אחרים. מאידך, יש גבול לכמה שאתן שידפקו אותי. מה שלא יהיה, אמשיך להיות מסורה ודואגת וקשובה. נוצרו גם קשרים עם אנשים אחרים בסביבה, ופתאום לנתק, זה די הלם עבורי. אין לי רזרבות או גב, או אלנטרנטיבה בינתיים. שפכתי קצת את הלב. משתפת גם אנשים בעולמי, כמובן. שומעת קולות מקולות שונים ומנסה למצוא את האיזון ולהרגשי פחות או או נוח איכשהו. המשמעותי בעיניי הוא כנראה ישנן פחות רגשות אשם. וזה טוב בכללי. פגשתי אתמול ילדודס שאני מאד אוהבת, טיפלתי בהם בעבר הם גדלו, והם הרחיבו מאד את לבי. קסומים שכמותם. הם שואלים איפה אני ומחפשים אותי. זה נעים לשמוע. סוריקטה

הי אהובה , לאט במחשבה שוב לא מהרגש כי הוא מרגיש דפוק כי אם ממקום שיודע שיכול לשפר ומגיע לו שישופר .... בנתים תחפשי ותבדקי אלטרנטיבות ...

תשמעי, אביב, הפעם הפצתי את מה שקורה ולא שמרתי את עצמי כעדה יחידה. לא רק בטיפול. ממש בחוץ. ובין אנשים בריאים. פשוט הזוי הדבר הזה. אנשים טובים הבטיחו שיעזרו לי למצוא אלטרנטיבות. סוריקטה

בשונה מפעם - אני נעזרת באנשים המקיפים אותי. אנשים בעולם שבניתי איתם קשרים טובים. ולא רק הטיפול. קשרים חדשים ממש מהשנים האחרונות. עם סוריקטה החדשה, או זו החבויה מהעבר שעכשיו יוצאת לאור בגלוי. סוריקטה

כייף כייף לקרוא

סוריקטה אהובה, קודם היה הגילוי המרעיש על השכר הלא הוגן עכשיו אולי נכון לתת לדברים לשקוע, לאט לאט בקצב ובזמן שלך ובמקביל לבדוק אפשרויות אחרות. ברור שלא תנטשי בטריקת דלת כי את צריכה להרגיש שלמה עם המהלך שאת עושה. בינתיים זה תינוקי והקשר ובודאי ההערכה הרבה שאת מקבלת ומשם יגיעו עוד דברים הולמים ומתאימים יותר. תשמרי עלייך שלך, שירה

הי שירה, אכן בקצב שלי, והתגובה לא תהיה רגשית ובטריקת דלת. אלא מנומסת. ועדיין תינוקי ייקבל השקעה והקשבה ומסירות מלאות. כנראה שאני איכשהו מצליחה לשמור עליי, וזה מעניין. ובהקשר למחשבון ברשת - אני מגיעה, אמנם, מאזור של אוכלוסיה קצת חלשה, אבל עובדת אצל הייטקיסטים באזור מאד נחשב, מהתעריפים הגבוהים ביותר. לפי כל בירוריי, יותר ממה שנותן המחשבון באינטרנט. אני לא ממציאה. יש עדיין מי שמקבלות שכר שנחשב מאד נמוך לאזור, אבל אני לא רוצה להיחשב בשוליים. די לזה. בייחוד כשאני רואה כמה מטפלות רבות לא שמות על הילד, ולא מזיזות ת'תחת (סליחה על הניסוח), ועוד ועוד, ומתוגמלות הרבה יותר. סוריקטה

וסוריקטה, תראי את מחשבון השכר למטפלות שיכול לתת מושג כללי על רמות השכר באיזורים השונים: http://www.nannys.co.il/Calculatur.asp

איך אני אומרת להם את זה... יש לי כל מיני ניסוחים בראש. אולי מישהו יקלוט שאני לא מובנת מאליו. ואולי לא. מרגישה שעשיתי עבודה טובה, מאד טובה, ושהם מפגרים ואיבדו אותי. סוריקטה

שלום רב, ברצוני לעשות עבודה פנימית יעילה, להרחיב את ידיעתי אודות עצמי, ואשמח לקבל עצות כיצד להגיע לתובנות חדשות תודה

"גם אם יש כמה גרסאות לדבר - יש בזה רווח, מאחר וייתכן שלא משלמים לך פחות" בוקר אור אודי וגם לכולם. איני מתווכחת עם המילים או שוללת אותן, אך אוסיף - באמת שאני מבררת את העניין של הקורה בשטח, וכוללת בפנים גם את הרגשתי. אכן, כנראה, יש מספר רב של מועסקות שמקבלות שכר הרבה יותר גבוה באזור. מן הסתם, אין לי נתונים סטטיסטיים של כולם. עם זאת, אני יודעת שגם במקומות כאלה (כמו בכל מקום עבודה, כנראה) עבור אותו תפקיד יש מי שמקבל שכר נמוך יותר. כמוני. מאידך, אני מוצאת את עצמי משקיעה כל כך עד שלא נותר לי זמן לנשום. זמן לעצמי. יש בזה גם את החלק שלי. כי אני כזאת. קשובה ומסורה ומשקיעה מאד. לעתים מידי. ובכל זאת, יש משהו לא הוגן ולא חוקי (וזה כולם אומרים) בתנאי ההעסקה שלי. וגם הסביבה (הבית) יש בו אלמנטים שמאד קשים לי. גם אומרים לי שצריך למצוא את מי שמוכן לשלם בנדיבות. תלוי על מי נופלים. בכל אופן, נטיית הלב שלי היא למצוא מקום שבו אולי לא משלמים יותר, אך קרוב לבית, ללא נסיעות דחוסות בפקקים, וגם פחות שעות עבודה וגם לטווח ארוך. הציפייה נראית לי לא כזאת הזויה. הרבה מכירים אותי פה. יודעים מי אני. והוצאתי לעצמי שם טוב. וגם - חברתי לקבוצה חדשה עם חברים טובים. סוריקטה

סוריקיטה ,מחזקת אותך על כל מילה ומתפללת עבורך

מה שכל כך מבלבל אותי הוא שההורים נורא נחמדים אליי, צחוקים ובדיחות והתלהבות וכאלה והכל בהגזמה. הם גם אומרים את דברם באופן מאד בטוח. וזה מטעה מאד. ובמקביל כאילו מתחת לפני השטח יש משהו נורא אלים (ולא רק אני אומרת). כמו אצל נוכלים, שהם לכאורה חמודים ושובי לב כאלה. אני ממש מתבלבלת וממש קל לי בפנים להפוך פוגע ונפגע. סוריקטה

יקרה הכי מבינה אותך ברמות הגוף הצלחת להעביר אלי את התחושות הפנימיות של הדריכות של ההרגשה הלא נעימה .. יקרה אני לא חושבת שאת טועה וכן זה דרכם של אנשים שרוצים להשיג את מטרתם הם לא רוצים שתלכי בוודאי שהם אומרים את שלהם בנחישות כדי שתישברי . אני בטוחה שאת אמרת את שלך בחוסר בטחון מלא יקרה מכירה אותך כבר כמה שנים עבדת במקום אחר והיית מאושרת כן היו לך חילוקי דעות בקטע מקצועי אבל לא ככה ... את פשוט סובלת מהיום שהתחלת לעבוד שם את עצובה את כואבת את התנאים ואת ממש סובלת פיזית ... בעבר היית כותבת על תינוקי וכולל מלאת אושר פנימי שהיה עובר מהדף אליינו ...וכאן את לאכותבת על תינוקי בכלל את לא מדברת על הנאה מהעבודה את להפך כותבת על יום ארוך קשה לא מתגמל שמתחיל בנסיעות ארוכות וצפופות. לא רואה שמתחשבים בך לא רואה שרואים אותך .... יקרה שלי בפנים את יודעת מה האמת קשה לנו לקבל את זה שיש אנשים שנראים נחמדים והם תוקפנים ומקרבנים ....די את לא קרבן יותר !!!!!!!!! אני יודעת שאני דוחפת אותך כשאני בעצם לא מכירה אותך ואין לך גב כלכלי וזה מפחיד הכל את צודקת אבל כדי ליצור שינוי חייבים לצאת ממשבצת הנוחות גם שהיא בעצם לא נוחה ולא טובה... אני סומכת על המטפל שלך שיודע בדיוק בדיוק מה הוא אומר לך .... ושתדעי לך אני רואה אותך איך את מתחילה ליישר את הגב לקבל עמידה יציבה עם שתי רגלים על הקרקע ....וצבע הרבה צבעים יפים זוהרים בטוחים בעצמם ... בכל פעם חלק שקוף אחר שלך מקבל צבע וזה נפלא בעיני... תהליך מדהים וקשה את עושה עם עצמך מול המשפחה הזו ... גאה בך, זה לא פשוט ... חיבוק ענק

הי אביב, כן, יש אמת בדברייך. אני סובלת מהיום הראשון. למעשה, במחשבה לאחור, כנראה שכבר ראיתי משהו במפגש הראשון, והייתי יכולה בכלל לא לבחור בזה. אבל לא ניסיתי בכלל. היהירות שם בבית זועקת לכל עבר. הפער בין מה שנאמר למה שמבוצע - ענק. סיכוי סביר שאני משדרת חוסר ביטחון. הם גם אנשי מכירות, מן הסתם קוראים פנים. אביב, את מתוקה אמיתית, אני ממש שמחה לקרוא את מה שאת כותבת לי בימים אלו. דברים של אנשים גדולים. שלך, סוריקטה

ותודה גם למטפל שלי, לחבריי, ולכל התומכים. סוריקטה

מוזר לראות אותו מתרגש ונוסף. אין מצב שאדבר על זה איתו.. שבת שלום, יקרים ויקרות אני כותבת אחרי שלקחתי כדורים אז סלחדה אם יש טעויות ביי

הי רוני, את מתכוונת למטפל? אודי שאל, בעיניי, שאלה יפה וחשובה - מדוע זה מרגיש מוזר. גם לי, כנראה, היה מרגיש 'מוזר'. והתשובה שהייתי נותנת לעצמי היא שפתאום ככה מגלים שיש לו חיים גם מחוץ לחדר והוא לא רק 'שלנו'. אין לנו בלעדיות. לנו ולקשר. כן, מוזר... ודווקא הדברים האלה שאנחנו נוטים לומר שאין מצב שנדבר עליהם - אני מוצאת שדווקא שם יש חשיבות לנסות לאזור אומץ וכן לשתף. מה את אומרת? סוריקטה

הי סוקריטה. תודה על הנקודות שהארת לי. את אישה יקרה ומדהימה..

ואני מקווה שתצליחי ליישם. שלך ואיתך, סוריקטה

אני מנסה אודי לטפל בגוף הזה וכל רופא שאני מגיעה אליו מטלטל ומוציא ממני חלקים אחרים . מצטערת שכתבתי קודם כל כך לא מחוברת לא יודעת מה כתבתי שם רק יודעת שהייתי כאן אז סליחה אם לא מתאים . עדין לא ממש אני אבל לפחות מבינה מאיפה זה בא ... היה שם משהו בסיטואציה אצל הרופא שהיה כל כך טריגר ...גם שזה לא פולשני ... אודי יש לך מילים כאלה שירגיעו .. ושיהיה לכולם שבת טובה רכה ונעימה ...

... קצת קשה לי.. גם לכתוב. עוד שבועיים יום השנה הראשון למותו של אבא שלי. ובמשפחה הגרעינית, אליה נולדתי כולם רבים עם כולם הכל מתפורר אין לי כוח עכשיו אך רוצה לומר לכם שהאיכפתיות שלכם נוגעת עמוק בליבי. אכתוב כשיהיה לי קצת יותר כוח. תודה לכם יקרים ושבת שלום במבי.

במבי מותק שלי, ואולי אנחנו כאן משפחה גרעינית מסוג אחר? אולי לאבא היה תפקיד של מאגד החלקים וכשהלך, הכל מתפורר? נשיקות, סוריקטה

הגוף שלי קורס לאט לאט מנסה כל כך לעשות למענו וזה גורר הרבה בעיות מתקשה לאחוז היום ואודי איך אני יאמין להם ..איך הם אומרים שאני עבדתי בשבילו אז ...אם זה נכון ולא סתם פרשנות של המוח שלי .... אז לגוף הזה מגיע עונש ולא טיפול..... אני הולכת ובאה .... אודי ....

הי אביב, בוא יבוא היום, בתקווה רבה, שפחות תרגישי אשמה ופחות תענישי את הגוף שלך. או שתהיה פחות התמכרות לזה. זה יכול לקרות. אין לי הסבר. מרגיש כמו נס. פלאי עבודת הנפש. סוריקטה

זה נורא סוריקטה נוראאאא... הגוף שלי באמת בקריסה הרבה דברים , כאלה שיצטרכו התערבויות כירורגיות מורכבות כאלה ואחרות .. הרבה רופאים שאני צריכה ראות ..וכל רופא טריגר מטורף שנגמר בניתוק ובאכילה מוטרפת ..עצוב אבל כן יש התקדמות ויש עשייה ויש מי שאיתי ותומך ותודה על העידוד והתקווה

זה אכן נשמע נורא. עצוב מאד. (רק עכשיו הגעתי למחשב וראיתי את ההודעות הפרוסות) איתך, סוריקטה

ואני נראית, בעיניי, כמו אישה מוכה. אני באמת, בהיסטוריה. אבל כך זה מרגיש היום ספציפית. ועם הזמן הכל חולף. סוריקטה

ופלאי הנפש המטופלת וכלי הטיפול. מצבי השתפר במהירה. מדהים. תודה לדוד רופא שלי. ההחלטה, מניחה, תהיה יותר שקולה. סוריקטה

היי סוריקטה, עצוב והתודעה חשובה.אבל יותר חשוב שהיום את כבר לא שם!

הי מיכל, אולי קצת כן מוכה, במובן של מה שאני עושה לעצמי. פחות מפעם, אבל יש שרידים. סוריקטה

ולאישה של היום

חיבוק גם לך. ותודה על התמיכה הרבה. סוריקטה

אודי, נפלו פניי - ביטוי מדויק כל כך, נפלו פניי, כי, כנראה, משהו כאן לא בסדר מכל מני כיוונים. כתבתי הודעות נוספות, מקווה שמהן יובן משהו. למרות שמה שפירטתי חלקי מאד. סוריקטה

הי, כפי שכתבתי למטה - קיבלתי תשובות ועכשיו אני יודעת קצת יותר היכן אני עומדת לצורך קבלת החלטות. ממש תמוה, בעיניי, שהמידע שיש בידיי שונה מהברורים של מעסיקיי. ואני חוזרת ובודקת את עצמי ומבולבלת. עייפה מאד ומקווה לנוח ולבשל מחשבות בסופשבוע. אלו הזמנים בהם אני מתנחמת בחתולים שמקיפים אותי. זמנים יגידו. סוריקטה

סוריקטה יקרה,בעיניי זה לא תמוהה..כי הם המעסיקים וכמובן שרוצים לשכנע אותך לטובתם..חשבת על האפשרות שלא תמיד אומרים את האמת או לפחות את כל האמת??? ככה זה נשמע. תלכי עם האמת הפרטית שלך!!! את שווה הרבה יותר!! העבודה שלך קשה וחייבת להיות מתוגמלת כיאות. ואם לא אז תמיד אפשרי למצוא אלטרנטיבות ותינוק אחר!! המון זקןקים למטפלות מסורות. אילו רק היינו מכירות כשילדיי היו קטנים..שתינו היינו מרוויחות!!!! כל הכבוד שאת מצליחה ואל תוותרי!!!! תעזי כמו שאת אמרת לי עם המטפלת זה אותו הדבר..להעז!!!

את ממש מתוקה. שלך, סוריקטה

סוריקטה יקרה ואהובה , את זוכרת את השיח שלי שלך ושל מימה על שכר נו אז לפי מה שהצצתי זה באמת לא הגיוני לעבודה שלך את בסדר ולפי איך שאני מכירה אותך הם פשוט זיהו אצלך את החולייה החלשה ...לא פלא שאת מרגישה אישה מוכה . לאישה מוכה של פעם יש כוחות אהובה ותמיכה ומי שלא מוותר עלייה ועוזר לה לפתח שרירים בגב ... וכאן קדימה לפעולה.... http://laledet.co.il/כמה-עולה-מטפלת זכויות - https://www.babysitter.co.il/minfo_nannyrights.asp http://www.nannys.co.il/Calculatur.asp https://www.helpbook.co.il/nanny https://www.metapele.co.il/rights את יכולה חישבי על צעדייך מהראש לא מהרגש לא אישה מוכה אישה שיש לה מה לתת והרבה ועם רוצים אותה שישלמו בהתאם . אוהבת אותך ואתך....

אביב, את אלף. אני אוהבת את ההודעות הרציניות האלה. מאד מאד עוזרות לי. אכן, לפי הלינקים ששלחת - השכר שלי נמוך. את הזכויות אני מכירה, יש לי קרובים וחברים עורכי דין, ולא קיבלתי אותן... נשיקות וחיבוק ענק, סוריקטה (וכמעט חתמתי בשמי האמיתי)

זאת הסיבה שאני לא חותמת אז אם לא קיבלת אותן זה הזמן לקבל ואם לא יש חוק ...פשוט נגשים ל בית דין לעבודה ממלאים תביעה ומקבלים זאת גם עילה מספיק טובה לבטל חוזה (כשתמצאי משהו אחר) יקרה שלי , זה השלב שאת יכולה כבר לעמוד על זכויותייך הייתי שם לעיתים אני עדין שם אבל אני כבר שנים מזכירה לעצמי שאני שווה ומגיע לי , לא אומרת בחזירות ולא לראות את השני ומצד שני כן מתוך מקום ששומר עלייך , על הזכויות שלך . את יודעת אני מתפרנסת מכאב של אחרים עצוב אבל זאת האמת (גם על המטפלים שלנו ניתן לומר זאת )ושנים היה לי קשה לקחת כסף על מה שאני עושה ...עד שהבנתי שזאת עבודה וכעבודה מגיע לי תגמול . כהתנדבות אני עושה דברים אחרים ועליהם אני לא גובה תשלום . בקיצור יקרה עם טוב לב ושריטות עבר לא הולכים למכולת ולא דואגים לגב כלכלי לזיקנה .....אנחנו אתך ויודעת שקשה ..קראתי שם למעלה על האוכל אז בבקשה שתיינו נשמור ....

"גב כלכלי לזקנה" כמה נכון. וגם אני עדיין מתנדבת בהרבה מקומות. ששתינו נשמור, שלך, סוריקטה

אודי וכלם אז...היה מביך..היא כמובן אמרה שיכול להיות שלפעמים היא פחות קשובה ושהיא הרגישה שפחות היה מתאים לדבר על מה שרציתי ולא הצלחתי, כאמור בגלל הרגשתי אותה.. אז היא הרפתה מזה....ורצתה שאני אגיד לה כשאני מרגישה שהיא פחות קשובה בזמן שזה קורה כדי שתוכל לשים לב ולהיות קשובה יותר.....בקיצור אני שמחה שהיא לא הכחישה שבאמת הייתה פחות קשובה ואמרה שהיא מצטערת שכך הרגשתי.. ובכלל היא בקשה שאשתף באיך שאני חווה באותו הרגע..והיא אוהבת אוטנטיות, או "כאן ועכשיו" כדי לעבוד יחד...והיא בעד פתיחות כמה שיותר..אני יודעת....והבטחתי להשתדל לומר לה כאשר ארגיש אותה פחות מכילה...הייתה שיחה דווקא מעניינת וטובה. היא אומרת שיש לי חושים טובים :) כנראה שהרגשתי נכון מסתבר..הפעם היא הייתה סופר קשובה. כנראה שהשתלם לומר לה כי היא ממש ממש השתדלה :) תודה שאמרתם לי שזה בסדר לשתף גם בזה..לפעמים יש דברים שמוזר לשתף בהם.

מיכלי הכי שמחה בשבילך

הי מיכל, מסתבר ששווה להעז - גם אם התוצאות מרחיבות את הנפש וגם אם מאכזבות. כי אז לפחות יודעים ולומדים לבאות. שמחה שהתוצאה אצלך הרגיעה. יופי. שלך, סוריקטה

גוררת את עצמי לעשות צעד ועוד צעד ועוד צעד כאשר בפנים מפורקים, מדממים, פצועים, כאובים... כל כך כאובים מרגישה שאני לא מסוגלת לשאת יותר זה מרגיש גדול עלי אני רק רוצה להתקרבל מתחת לפוך וללכת לישון ולקום אחרי הכל.. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. אין לי כוח יותר לשרוד ולכאוב.. אני רק רוצה קצת שקט בראש... רק קצת שקט בראש..רוצה ללכת לישון ולא להרגיש רדופה בפחד איימה אני כל כך התעייפתי.. קשה מדי... קשה מדי...

לאט לאט בקצב שלך תרגישי בטוח לשחרר מעט כאב להיות לחבק ולהקשיב לחלקייך זה לא שהכאב הולך אבל מרווחי הזמן בן הגלים גדל .. ומאפשר נשימה . בינתיים תעזרי בנו ובמי שאפשר מאוד מאוד ממליצה להתמיד בראייה החיובית ובהיגיון הבריא זה עוזר להתקרקע לכאן ועכשיו ולזכור שהם מרגישים שם והכאב הוא רק זיכרון של כאב כמו שאודי אומר..... חיבוק ענק ענק אוהבת

הי ינשוף, כל כך מובן הרצון לנוח והמשאלה ללכת לישון ולקום בריאים. שלך, סוריקטה

תודה שקמתי תודה שמצליחה להרגיש את מי שמלווה אותי תודה על עוגנים בדרך תודה על יכולת לבקש עזרה תודה שלמדתי לבקש עזרה תודה על תהליך תודה שאני מבינה יותר ויותר תודה על ספר שאני קוראת תודה על האוטובוסים שהביאה אותי למחוז חפצי תודה שהצלחתי להניע את עצמי הבוקר תודה שאני מנסה יותר ויותר תודה על פרנסה תודה שאני מציאותית ולא דוחקת מחשבות על העתיד אבל לא נכנסת לחרדה מהם תודה שאני מנסה הכי הרבה שאני יכולה לטפל בעצמי תודה שאני מסתפקת במועט תודה שאני מיסתגלת כמעט בכל מצב תודה שאני אני תודה שאתם כאן איתי שיהיה המשך שבוע טוב ונפלא

תודה על בוקר חדש תודה שישנתי תודה על הקשבה לחלקים תודה על שמחה בלב תודה על יום עמוס תודה על הבנה של דברים תודה על עשייה תודה על מי שאני תודה על ידיים ורגליים תודה שאני עוד עצמאית תודה על מחשבות טובות תודה על כאב תודה שאני מנסה לעשות פעולות מבריאות תודה שאתם כאן איתי תודה אודי שאתה מאפשר

תודה לטיפול שבזכותו הקימה מנפילות כל כך הרבה יותר מהירה. שיקום. סוריקטה

תודה שהגיע סופשבוע תודה שמתגבשת בי החלטה סוריקטה

אוףףףף!!!! 😏 יצאתי כל כך מבולבלת מהפגישה! שיתפתי אותה כבר ביום חמישי במה שקרה וסיפרתי שזה עוד לא נגמר ולא נרגע ועדיין מאוד קשה ומסוכן. היא הציעה שאולי נמשיך ונפגש ונעבור לפעם בשבוע, היה פעמיים. ואני פתאום התבלבלתי. כל כך מכוונת מטרה לסיים איתה. ומאידך הכנתי לי אופציה אחרת ופניתי למישהי אחרת... שיהיה לי קרש הצלה לעבור את תקופת הפרידה.... ועכשו כל כך מבולבלת...... אוףףףףףף!!!!! מרגיז!!!!

היי אוף...נדמה שבלבלת גם אותי או אותנו, קבעת למישהי אחרת?? רצית להפרד? לא רצית? מבלבל באמת.

מה שלומך ???? זה כל כך קרוב השנה של אבא רק רוצה לאמר לך שחושבת עלייך אנחנו כאן בשבילך .... חיבוק

במבי, גם אני מאד חושבת עליך ומצטרפת לאביב. שלך, סוריקטה

במבי יקרה, מצטרפת ומזמינה אותך לשתף כשיתאפשר. איתך.

איך את עכשיו . קוראת שקשה ,רואה שמטרגר וכואב ... מחפשת מילים שיתנו לך כוחות להמשיך . .ולא יודעת אלו ,רק יודעת שכל כך מבינה אותך . חיבוק אתך בלב ...

אביב יקרה, תודה על המילים הטובות שלך, תודה שאת חושבת עלי. שלך שירה

https://youtu.be/zqYJQePDe0g עצוב , כואב , כמו גשם של פתאום ..אודי ...אתה יודע החלקים שלי כנראה דוברים אמת ....

הי כולם, כפי שסיפרתי, גיליתי באופן ברור יותר ויותר ששכר העבודה שלי נמוך בהרבה מהמקובל באזור בו אני עובדת. עבודה קשה מאד. יידעתי את מי שצריך, ועד היום לא קיבלתי כל התייחסות (וגם מצדי לא פניתי אליהם שוב בנושא - זה הצד שבאחריותי). ההמלצות שאני מקבלת - לקום ולעזוב. לפעמים אני מצליחה לכעוס, לפעמים לא ברור לי. כנראה שכאן איני יודעת עדיין מי אני ואיך נכון לי. ובמה אעמוד. אני גם הגיונית - אין לי חלופה ברורה כרגע ואין לי כסף. אולי הם סך הכל מגעילים אליי. גם כל המילים היפות - נותרות בדיבורים בלבד. ובאיזה מקום יש לי תקווה שאומר. אוי, סליחה. אולי הם בסדר, ואקח מילותיי בחזרה. מניחה שקשה לי להפריד בין תפקיד טיפולי כזה לבין יחסי עבודה. כאן כנראה איני מבינה. אולי פעם. שיתוף. סוריקטה

סוריקיטה יקרה עצוב מאוד שאת לא מקבלת שכר הוגן..

יקרה לא חייבים לקום וללכת .. אפשר למשל להיות "חולה ". הם יהיו חייבים לשלם לך ימי מחלה ובינתיים חפשי משהו. אני לא יודעת לכמה זמן התחייבת להם . אישית אני חושבת שהייתי מעמידה להם אולטימטום ברור . למדתי בחיים שתמיד אבל תמיד נפתחת עוד דלת . וממש לא צריך להיות בפחד ההשרדותי איך אסתדר בטוחה שתוכלי להסתדר עד שתמצאי עבודה . אבל לא באמת מכירה אותך ואת מצבך הכלכלי /נפשי וכאן הייתי סומכת על המטפל שלך .. בכנות אני בטוחה שתמצאי עבודה עם לא בטיפול בילד משהו אחר ....סומכת עלייך

אביב יקרה, המטפל, שכמובן שותף לכל שלב, אומר שבתנאים מסויימים שהצגתי לו - לעזוב, ולנסות להשתמש גם בקבוצה החדשה שהצטרפתי אליה לחיפושים עתידיים. גם הכיוון שלי הוא לאו דווקא להמשיך בעבודה עם תינוקות שהיא מעין פשרה עבורי. כי אומרים שיש לי קצת יותר כשרונות מזה בלבד. סוריקטה

סוריקטה מדהימה ברור ,מובן וידוע לכל שיש לך עוד מלא מלא כישורים שלא באים לידי ביטוי וגם ברור ההתחבאות הזו בעבודה שהקשרים בה מעטים והאוכלוסיה תמה ולא פוגענית ... אוהבת, מכירה את הסיטואציות האלה מקרוב עם אוכלוסייה דומה אך שונה ...חיבוק ע ק וכוח לעשייה שוב אומרת סומכת עלייך ויודעת שאת יכולה בקצב שלך

וגם - אביב - את החופש הזה לקחתי כבר בספטמבר כי לא יכולתי. אבל חזרתי. תודה, אביב, וכמובן גם אודי, על התשובה הרצינית והעניינית. סוריקטה

וממתינה לשיחות המשך ממש בקרוב, שיגררו גם החלטות עתידיות. סוריקטה

אבל לפחות, מניחה, שיסייעו בהחלטות המשך. אני רק מקווה שהמידע שקיבלתי לגבי השכר המקובל באזור (וכל כך הרבה זמן טרחתי לברר) לא היה מופרך. סוריקטה

מצטערת שכך ואת יודעת יקרה שום דבר לא קורה סתם... מאמינה שזאת התפתחות ותהליך שיביאו אותך למקום טוב יותר . כזה שרואה אותך ומתגמל אותך כראוי ואת אהובה קצת פחות פוחדת ויותר מאמינה שמגיע לך ... אתך ,

הי אביב, המון תודה על ההקשבה. כולי תקווה שאוכל להמשיך משם למקום פחות סובל ופחות מקריב. שלך, סוריקטה

אתך , גאה בך

עם כאב ראש נוראי ובקושי סוחבת את עצמי לקום היום בבוקר. בקושי רואה מול העיניים. בעיקר מבולבלת. כי אני חוזרת ובודקת שוב ושוב. ומה שעונים לי שונה ממה שההורים סיפרו שביררו. אבל לא, הגעתי מהמציאות. לקח לי כל כך הרבה זמן לברר ולהשמיע קול. זה מה יש. סוריקטה

ועוד אחדדדד

אביב, מתוקה שאת ❤️ סוריקטה

אפילו לא מבינה למה...אבל מרגישה כועסת שמשהו לא עובד..וזה נובע מכאב חד כזה...יותר אין לי איך להסביר. אני עצובה

הי מיכל, אולי המילה *תסכול* תוכל לעזור ולהמשיך כיוון מחשבה? ונראה לי, שאולי כדאי לנסות למצוא את ההבדל בין כעס, שהוא לרוב נוקשה יותר, לעצב, שהוא רך. סוריקטה

מיכל יקרה כאן יחד איתך בעצב..

אני שנים בטיפול ועדיין כאשר יוצאים מחדר טיפול זה מרגיש כאילו המטפלת הפסיקה להתקיים. לא עוזר כלום... אחרי פגישות יש מצוקה גדולה ותחושת חוסר אונים ואני לא מצליחה להרגיע... בין פגישות מרגישים מאוד לבד גם חפץ מעבר לא עוזר..

הי ינשוף, לפעמים נדרשות שנים. לא חייבים אוביקט מעבר. יש גם מרחב מעברי. נסי לחשוב על דברים משותפים, אולי? סוריקטה

וינשוף, ראיתי עכשיו (חזרתי למחשב) שכתבת למטה שכן יש תחושה של הרגעה בטיפול. אז רק אומר, שזה כבר סימן טוב, בעיניי. כי לפעמים אין גם את זה. ולפעמים ההרגשה היא כמעט תמידית של היעדר דיוק. ואפילו מה שקוראים פה כשל אמפתי. את הכשל נוטים בדרך כלל 'לתחזק' מפגישה לפגישה. קל יותר מלתחזק קשר מיטיב, המוכר פחות. סוריקטה

מתקנת את עצמי ל 'חוויה מעברית'. אבוי. היום אני בתשלומים. סוריקטה

תודה רבה סוריקיטה יקרה שאת כאן

אז מנסה שנית. אודי וכלם תהנו מהגשם :) אודי, אני המון זמן בטיפול, הרבה נאמר, אין לי בעיה בלשתף רגשות כי זה קורה כל הזמן....ואני גם מפטפטת המון... אבל, להגיד לבן אדם שהמקצוע שלו זה להיות אמפתי, קשוב ומכיל שהוא לא כזה בפגישה זה פוגע!! זה כמו שיגידו לי שאני לא טובה בעבודה שלי... וכשאני מרגישה אותה ככה, שיש לה דברים אחרים על הראש מלבדי והיא אינה פנויה באמת להקשיב אלא סתם מהנהנת או מנסה לשאול וכהנה..זה נראה לי דבילי ולא אמין..ואי אפשר לומר זאת לאדם שכל כך נותן מעצמו כבר המון המון שנים!!!!!! ואתה אומר שלוקח זמן...אז זמן זה דבר יחסי ואצלי זה איטי ברמות של שנים, זה לא נורמאלי.....אי אפשר להגיד לה כמו שאמרתי לכם, כי זה עליה!!!!! הבנת? זה ממש לא אותו הדבר....ואז יוצא שכרי בהפסדי :( לא יודעת מה לעשות......וגם אני חושבת שכאילו הפגישות לפעמים מנותקות אחת מהשניה.כל פעם נושא אחר..לא ממש רצף איך אפשרי להפוך את זה לרציף? זאת שאלה שכן אפשרי לשאול אותה ואז היא אומרת זה ספירלי...נו, נמאס לי שאני שנים טוחנת מים......האם זה עיבוד של דברים? לא יודעת כבר........

הי מיכל, לדעתי - לגמרי בסדר לומר שזה מה שאת מרגישה וחווה. גם שאת מרגישה אותה לא אמפטית כרגע. פחות קשובה, או לא שם במאה אחוז עבורך. זו נקודה מאד חשובה בעיניי. גם בשיחות שלי, אגב. זה רק יכול ללמד עליך. היא אשת מקצוע, ואני יכולה לתאר לעצמי שזה מסוג הדברים שהיא שומעת המון גם לאחר שנים ויודעת להפריד ולא לקחת באופן אישי, או לקבל כהטחת אשמה בה. ייתכן שאם תשתפי בדיוק בדבר הזה תמצאו עוד על מה לעבוד ומה, אולי, עדיין לעתים אינו בריא אצלך, או שיש הו השלכות, צפיות וכד'. אז בקיצור - למה לא לומר? מחשבות עבורך, סוריקטה

'מחרפן אותי שניסיתי לשלוח ולא נותן'... לקחתי את המשפט הזה לפרשנות - גם מה שאת מרגישה נחסם ולא יוצא החוצה. סוריקטה

מיכלי להיות ישירה לדבר את מה שאת מרגישה מ"אני" זה לא מעליב ... לקח לי המון המון זמן להצליח אבל זה עושה את הטיפול אחר . את יודעת המטפלת הקודמת לפעמים הייתה משלבת ידיים לי זה הרגיש שהיא הודפת אמרתי לה את זה פעם ואז היא אמרה לי שככה היא הכי הכי מרוכזת בי בכולי , בכל מה שאני משדרת .....אז זה הפסיק להרגיש הודף וזה פתאום חימם את הלב שהיא כל כך מתאמצת להיות איתי ... יחי ההבדל הקטן שווה לדבר על כל מה שעולה שקשור לטיפול ...

תודה שקמתי תודה שישנתי מה שישנתי תודה על כאבים שמזכירים לי את נוכחות הגוף תודה על יכולת להניע את הגוף עצמאית תודה על מה שמתפקד תודה על מים וקפה תודה על בעלי החיים שסובבים איתי תודה על אנשים טובים שסובבים אותי תודה על מה שאני מביאה לעולם ועל מה שהעולם נותן לי תודה שאני רואה את הדרך שעשיתי תודה על מטפלת וטיפול תודה על משפחה ומי שסובב אותי. תודה על אביזרים שעוזרים לחיות תודה על החלקים שלי זה הופך את האני שלי לגדול ומלא צדדים מקסימים תודה שאני מאפשרת לעצמי להכיר את החלקים הפנימיים תודה על הפיצול שעזר לי לחיות מנגנון מופלא תודה על השלם שאני הולכת להיות תודה שאני לא מוותרת לגמרי עלי ולעצמי ..(רק עוד קצת 😊) תודה על מודעות ורצון לשפר תודה על עבודה שמאתגרת את המוח והלב תודה על ההבנה של מה שקשה תודה על המקום הזה תודה על היותכם כולכם כאן...

תודה שאני נלחמת תודה שאני לא מוותרת תודה שאני מצליחה איכשהו לשאת את הכאב תודה שיש ניתוק תודה

תודה, אודי, על האפשרות להתבטא כאן בפורום כל כך הרבה.

תודה על מי שאני תודה על שיח פנימי תודה על טיפול ומטפלת תודה על תהליכים תודה על רצון תודה על נסיון לקחת אחריות תודה על יכולת לראות את הקושי תודה שאני מרגישה את החרדה בגרון תודה שאני לא מאפשרת לדברים להתפתח תודה שאני פחות מטורגרת תודה על שירים תודה לטבע הנפלא שנראה בן הבינינים תודה לכם שאתם כאן איתי תודה אודי על היותך .

תודה שנהניתי היום מאבוקדו עונתי. תודה על החצילים החמודים. ועל הלימון. והטחינה. והשוקולד המריר. ועל החתולים והכלבים. והגשם. והקפה. והתה. ואנשים חדשים. ואנשים ותיקים. וסדין חשמלי. ומזגן מחמם. ובית נקי ומסודר. וההשתקפות של שעון המחוגים שעל הקיר בזגוגית של החלון. ולשעון המחוגים שעל הקיר עצמו. נראה לי שיש משהו באובייקט הזה שמחזיר אנשים למציאות. ולטאבלט והמשחקים. וללילה. סוריקטה

פותחת לי עץ עדכונים, ייתכן שאוסיף עליו ענפים. סוף השבוע עבר עליי בזמן ניקיון וסדר, קצת יותר רציניים מ'הרגיל'. ואז לרגע חשבתי לי שאולי עכשיו חבל להשתמש (המממ, מחשבה שגויה), ועניתי לי שעכשיו קל יותר לתחזק. ודברים מתכלים ומפנים את מקומם. הם לא שווים אם לא משתמשים בהם. כאילו לא קיימים בכלל. ואיני יכולה שלא להתפעם כל פעם מחדש, איך בעייה רפואית מעיקה שסחבתי עשרות שנים לא באה לידי ביטוי היום. הייתי רוצה לשלוח תקווה כזאת לבנות שמספרות על הפרעת האכילה המשבשת כל כך, ואני תוהה אם אין זה מרגיז לשמוע, שאני, רוב הזמן, וכעת, כבר לא עמוק בפנים. המטפל, שידע גם להיכנס פנימה, ועדיין להישאר נפרד ולהתבונן ממרחק מבחוץ, היה חוזר וחוזר וחוזר ואומר מילים שנשמעו כלכך רחוקות, וכל פעם קצת נטמע ועוד קצת, ולעתים הוקא, עד שמשהו, כנראה, כן הצליח להיכנס לעומק. הרבה שנים. כולי תקווה שכך יקחו את דבריי כאן, ולא רק כהתרברבות של 'הצלחתי'. בשונה מהמטפל, אני כן הייתי שם, במקום הנורא ההוא, ובצורה קיצונית. סוריקטה

יקרה אהובה הכי משמח לשמוע אותך ולא רק אותך שמצליחות . זה בסדר ואת בסדר וזה לא מרגיז ... והי מותר לך גם להתרברב ולהתגאות בכך שהצלחת אחרי כל כך הרבה שנים בהפרעה המגעילה הזו לצאת ממנה וכייף הכי כייף בעולם לראות אותך צומחת אז תרשי לעצמך עוד ועוד מקום וצמיחה .....

פשוט חיבוק מרחיב נפש, ומטריה :-) ☂️ סוריקטה

פשוט אאחל בוקר טוב לכולם. סוריקטה

סוריקיטה יקרה אני מתנצלת שמתקשה להתרכז ולהבין אותך אבל רציתי שתדעי שאכפט לי ממך, ינשוף

וזה מרגיש מחזק. ופחות אלים (שזה הכי הכי חשוב לי). ועכשיו, אופס, נקטע לי חוט המחשבה (סימן מוכר שהלהבתי והתקרבתי...) סוריקטה

שבוע לא פשוט עבר ואתמול הגיע לשיא קשה. אבל זה מאחורי ומקווה שמצב קשה כמו אתמול לא יחזור על עצמו. היום כואב מאוד בלב. מרגישה שיש אולי איזה סוד שצריך לצאת לאור, אבל אין למי לספר. פוחדת שאם אספר יחשבו עלי כל מיני דברים..... אז מעדיפה לשתוק. מקווה שהכאב בלב יעבור והשבת תעבור בשקט ובמנוחה.

הי אוףףף, נסי לתת תשובות לעצמך (לאו דווקא כאן), אולי בעיקר בטיפול - מה את חרדה ש'יחשבו עליך'. בדרך כלל אלו בעיקר השלכות, או קושי לקבל חלקים בך עצמך. סוריקטה

אולי בכל זאת להשאר בטיפול ולספר שם ... מאוד מאוד הגיוני שכל ההתנגדות לטיפול והנסיונות לכבל בקשר ולמצוא מה לא טוב ולבדוק עם היא תלם על הקשר ...זה בדיוק זה ...לבדוק את הקשר אם בטוח... את יודעת בטיפול הקודם במשך קרוב לשנה הייתי במלחמות איתה שתיינו נאבקנו על הקשר אבל חלק ממני התנגד לה נמרצות עוד ועוד ., ידעתי שיש משהו שצריך לצאת אבל לא יכולתי להגיע למצב שהוא יוצא ..ברגע שהיא אמרה לי שהטיפול נגמר ....ביקשתי ממנה לשתף אותה בדברים היא הסכימה וישבנו שם בתוך תהליך של פרידה , שיתפתי אותה בחתיכה מהקשות בפאזל של חיי התחבקנו והמשכנו תהליך פרידה ...זה היה עצוב , עצוב שזה הגיע בשלב כל כך מאוחר ..ושההתנגדויות עייפו את שתיינו .... מה את אומרת ... יש עוד תקווה ......אל תוותרי על האפשרות לשתף

יקרה סודות בפנים שורפות את הנשמה וכמה שמנסים להתעלם מהם הם גדלים עוד ועוד ועוד.. צריך המון אומץ לסמוך ולספר ולפעמים צריך להגיע למצב משבר כדי לרצות לספר.. אני חושבת שעדיף לפניכן מאחלת לך שתאפשרי למישהו להיות איתך ולהכיל ביחד איתך את הסוד איתך, ינשוף

רגע, אודי, עוד משהו קטן שאני ממש רוצה לכתוב כאן: נגיד, האישה הזאת שאני אוהבת, אז היא לגמרי אשת החתול. כשרונית, עצמאית וזריזה. והיא קצת חומקת מחיי כמו חתול. אני כותבת כאן שטויות, נכון? לא יודעת מה יש לי... אני אוהבת אותה מאוד, כל הלב שלי מתהפך במחשבה עלייה אני רוצה לדבר איתה ושיהיו לנו שיחות נפש עמוקות, ועכשיו הבטן שלי מתהפכת לי גם אודי, הכל מתהפך לי בחיים מאז שהיא נכנסה אליהם.

הי אודי, אתה יודע שפעם נורא רציתי להיות וולברין מאקס מן, הכי בעולם, אפילו דמיינתי שיש לי את הטפרים שיש לו ואיך אני נלחמת בכולם. נורא רציתי להיות בן. בן חזק כמו וולברין. היום אני רוצה להיות בת! בת! בת! עדיין לא החלטתי מי. כי וונדר וומן אני לא, אולי גיין מאקס מן? אולי ריי ממלחמת כוכבים? או ההיא ממשחקי הרעב? אני ממש רוצה להיות בת חזקה. חח אולי אשת החתול או משהו? לא, לא, אני יודעת כמו מי אני- אני כמו הרמיוני גריינג'ר מהארי פוטר. היא בדיוק אני! כי אני בחורה חכמה , לוגית ושקולה יחסית. אבל יש לי אישיות פגיעה בדיוק כמוהה.וכן, גם יש לי קצת חוסר ביטחון. אבל אני עדיין נשארת מיקה בכינוי (נקשרתי לכינוי הזה), למרות שאני לגמרי הרמיוני :-)

מחשבות מחשבות מחשבות ומעט מדי מעשים . ועד שכבר מתיישבת לעשות משהו קולטת ששוב נשאבתי למחשבות.. מה הצורך המוזר הזה לחשוב ולהרהר כל הזמן? ופייסבוק קצת צרה צרורה מהבחינה הזאת כי הוא מלא במרחבים של דעות ודיונים ושיתופים והכי קל להסיח את עצמך בתור זה.. אבל שוב אני מוצאת את עצמי זונחת את המעשים. עשיה שצריך לעשות. מה יש במצב של עשיה שככ קשה לי להתחבר אליו ולהתמיד בו לאורך זמן? אני לא מצליחה להבין. אודי יש לך הסבר או השערה?

הי מימה, השערה אחת מני רבות - לדימיון (מחשבות) אין גבול, הוא אינסופי, וניתן אף להחזיק דברים סותרים ביחד. ביישום יש בחירה וויתור ואכזבה וקבלה של חלקיות. סוריקטה

כשקשה וכועס ונמאס.. אבל יש גם צדדים אחרים. פשוט לא כאן.

הי מימה, למה, באמת? למה זה 'מגיע' לנו? אנחנו אנשים טובים ונחמדים שרוצים לעזור. יש גם אנחנו פה. סוריקטה

בא לי שכל העולם ידע מי הפסיכולוגית המטומטמת שדחפה את הפטרנליזם שלה לתוך הנפש שלי ולחצה עליי למצוא עבודה במקום פשוט לתת לי את הזמן והמרחב להתפתח. הכניסה לי עאלק 'מציאות חיצונית' לפרצוף באלימות. אמרה לי פתאום באחד המפגשים ש'ההורים שלך לא יחיו לנצח'. ניסתה לזעזע אותי שאין זמן. שהכל בוער. דחוף . אוזל. ביצעה דריכת רגל גסה בתוך מרקם הנפש שלי . הבת כלבה הפושעת הקלינית הבכירה הפושעת!!! זה שהחוק לא מכיר בפשעים שלה לא הופך אותם לפחות פשעים. באיזה זכות היא הכניסה אותי לטירוף של דחיפות ביחס לזמן שחולף??? שיסעה אותי מעצמי ומהחיבור שלי למרכז עצמיותי וערערה הכל. באיזה זכות??? והנה אני גרה בבית עם ההורים עכשיו ולהם שלום. עבר כמעט עשור מאז הפסיכולוגית המושתנת ההיא וההורים שלי עוד כאן.חיים. אז מה היה דחוף לה לבשר לי שהם לא יחיו תמיד??? בשביל מה לי לחשוב על זה עכשיו??? או אז??? לפני עשור?? למה היה ככ חשוב לה לייצר זעזוע בנפש שלי לבת כלבה הקלינית הבזויה?? במקום בעדינות ובאצילות לספק לי מרחב בטוח ונעים ומזמין לתרגל בו כישורים ולהזין את עצמי. לצמוח. להתפתח. לפרוח. להתחבר למקורות היצירה שלי. שום דבר מזה היא לא קידמה בשבילי. רק דחפה לי זמנים שנקטעים. זמנים שמסתיימים. רצפים שמתערערים. תנאי מסגרת שמבזים . הלוואי שהיא תמות. אני מימה ואני שונאת את הפסיכולוגית שטיפלה. שונאת את התהליכים ההתערבויות והאמירות שהיא אנסה לי על הנפש שלי על דעת עצמה החד צדדית. ואני חושבת שהרשלנות שלה זה פשע!!! וחבל שאי אפשר לצעוק את זה גם מול בית החוק ולפטר אותה לצמיתות שלא 'תעזור' יותר לבני אדם. שתלך לעשות הסבת מקצוע. תהיה סטייליסטית או משהו, כי בנפש האדם היא לא מבינה כלום!! אודי מקום שבו היו אמורים לעזור לי ולתמוך ולהיות בעדי ובשבילי רק ניסו לאנוס עליי דברים חיצוניים וזרים לצרכים האמיתיים שלי. זה לא טיפול אודי!!! זה לא היה טיפול. זה היה ביצוע פשע אלים נגד הנפש. עשר שנים של זמן שאולי עם מטפלת נורמלית לא הייתי יוצאת עם כאלה משקעיים נוראיים ומרמור. ועוד שילמתי לה על זה. שילמתי לה כדי לפגוע בי???? לא!! שילמתי לה כדי לעזור לי. אבל היא לא עזרה. היא בלבלה את המח איך ההורים לא יחיו.. הייתי צריכה לענות לה על זה שגם היא לא תחיה לנצח . ולאחל לה שבעצמה תמות.

משפט שנחרט ונטמע בזיכרוני: "היות קורבן. לא מצדיק. להתנהג. באופן. מגעיל."

ומימה, חוששני, שלו היית הולכת ברחוב ומנבלת כך את הפה בקול רם - סיכוי סביר שהיו חושבים עליך שאת פסיכוטית. זה לא נראה טוב. את יודעת להיות יפה. אולי תראי את זה גם לנו? סוריקטה

שאלה לכולן, ופרט לך מימה - כשאת במצב שונה (אולי במצב תודעתי אחר) ואת מסתכלת על הודעות כאלה (את חוזרת ומסתכלת?) את מזהה את עצמך? את זוכרת שרשמת אותן? סוריקטה

סליחה אבל קשה לי עם כל האלימות הזאת, קשה לי עם השימוש במילה אונס, קשה לי לראות אותך מתבוססת ולא מרפה, קשה לי לראות שמותר להגיד את כל זה כאן למרות שזה גורם אי נוחות גדולה ואסור להגיד דברים אחרים שקוראים להם טריגר. מימה, בבקשה, תמשיכי לכעוס אבל תנסי קצת אחרת? אולי רק בלי הקללות? במילים אחרות כועסות? בלי אלימות?

מימה, חמודה שאת :-) אפילו שאת כועסת את מצחיקה... סליחה אם זו לא תגובה מתאימה

אודי, נגמר לי כל הכח וככל שהוא נגמר אני עושה עוד. הגוף מתפקד והרוח שבורה. כלום לא מתחבר. כמו מחלה שבה הגוף תוקף את עצמו. אין לי לאן לברוח. אני נופלת. שירה

אודי, לא בטוחה שהבנתי, אתה מתכוון שאאפשר לעצמי ליפול? זה מפחיד לשחרר כי הרבה מוטל על הכף, משפחה עבודה ילדים. מרגישה לכודה, מצד אחד לא מחזיקה מעמד מצד שני מפחדת לשחרר. שבת שלום שירה

הכי מובן אהובה ... הכי הכי מובן כוחות .......

שירה אהובה, התיאור של המצב הנפשי כמחלה אוטואימונית מדבר כל כך אליי. מזדהה עם הרגשת חוסר האונים. מושיטה לך יד, סוריקטה

ושירה, הגוף, והנפש, יסכימו לקבל אינפוזיה? סוריקטה

סוריקטה יקרה, ספרי לי על האינפוזיה בבקשה שלך שירה

הי שירה יקרה, דמייני שאני שולחת לך תמונה של החתול הקסום והיפיפה שהצלתי, שעה לפני המוות, אחרי שנזרק ככה. הוא שיתף פעולה והוחזר לחיים, כן, באמצעות אינפוזיה גם, שובב ומתמסר שאין דברים כאלה. אצלנו זה בקצב קצת אחר, וכשיש תוקפנות ברקע, אוי כמה מסובך, אבל הסיפורים האלה לעתים מופלאים כל כך. לב, סוריקטה

רק להגיד שבת שלום ושאתם חסרים לי.... מורכב ולא ממש יכולה לשתף אוהבת את כולכם אנשים טובים שכאן....

הי אביבי, נראה לי שכשמכירים יותר את החלקים מקרוב, התפיסה הופכת להיות של פחות מורכב והרבה יותר אפשרי. שלך, סוריקטה

תודה אהובה .... אני יודעת .. אבל הפעם , לא שייך לחלקים קשור לחיים היום , ממש ממש מורכב לי ולא יכולה לשתף כי זה עלול להסגיר אותי ... תודה לך ...

זה בסדר. ובאמת אין לי ת'תמונה. וגם זה בסדר. אבל שולחת לך חיבוק על מילים טובות. סוריקטה

אודי, מדברים גם על רגשות....לא יודעת...אבל גם אוכל זה אישו רציני בבית ומדובר הרבה. נמאס מזה כבר... וכלם חושבים שאם אני ממשיכה לשמור על משקל תקין לאורך זמן אחרי שכל החיים הייתי ממש שמנה זה קל ושהתרגלתי, אז ממש לא נכון! לא מתרגלים לאכול נכון, כשיש משהו ממש טעים רוצים אותו ואני אוכלת ממנו רק פחות כדי לא להתנפל אחר כך....... והכל מסובך, דבר אחר, כשאני מרגישה אותה לא מכילה אני לא משתפת..כך קרה במפגש האחרון......לא נעים להגיד לה "היום את לא קשובה, משהו עובר עלייך או שזו העברה שלי" הרגשתי סתם כזה מנותקת מהשאלות שלה ועונה תשובות בלי לחשוב יותר מידיי...הייתי מנותקת קצת ולא מרגישה שהיא קשובה.....למה זה קורה לי? שאני מרגישה שמשהו עובר עליה לא אשתף במה שעובר עליי אולי כדי לא להכביד או שאני מרגישה שהיא לא תכיל אותי כי אין לה סבלנות אליי...למרות שמעולם לא אמרה לי כך או כלפי חוץ נתנה הרגשה כזו....זו הרגשה שלי בלבד...........אוףףףףףףףףףףף וגם מרגישה שאין לי רצף בנושאים המדוברים, היא אומרת שזה ספירלי....רציתי להמשיך לדבר על החלום המטריד כי עדיין הוא נחרט בי ולא יכולתי להמשיך מאיפה שהפסקנו.זה קורה לי מלא.........לא יודעת איך לשתף אותה בזה שהיא לא קשובה אליי......היא דוגלת בעד שיח פתוח, אבל איך אפשר לומר "אני מרגישה שמשהו עובר עלייך, הרי אני משתדלת לא לערבב ולא לשאול עליה......היא גם לא אוהבת שמדברים עליה ולא עליי.......מה עושים?

מיכלי בדיוק כמו בכותרת ... מדברים על הרגשות שלך על מה שאת מרגישה וחווה ... חיבוק

מיכל, לפעמים קורה, שאנחנו מפוצצים עצמנו באוכל כדי לא להתמלא במקום אחר. למשל, במילים של הטיפול. רעיון. אולי יש קשר בכל זאת. ואני מאמינה שאפשר להשתפר. ואפשר להגיע למצב שבו ברוב הזמן עד כדי כולו מתגברים על פיתויים. סוריקטה

מיכל יקרה סליחה אבל מתקשה להתרכז כדי להגיב כמו שצריך אבל רציתי להגיד שאני איתך.. ינשוף

תודה יקרות..קראתי אתכן.אני אדם סופר רגיש..כזו גם שמדברת המון..ולעיתים נראה שמנותקת דווקא במקומות שלא מתאימים.וכן מדברת המון על רגשות בטיפול..מולה להגיד איך אני חווה איתה זה קשה עד כדי בלתי אפשרי. אולי מפחד.וגם לא נעים🤔

יש מושג כזה self soothe זאת אומרת היכולת להרגיע את עצמך כמה שאני מנסה בכל דרך האפשרי להרגיע את החלקים שבתוכי אני לא מצליחה... שום דבר לא מרגיע זה הרבה קורה לאחר פגישה קשה ומציפה זה גורם למצוקה תרופות משביטות אותי כך שאינני מצליחה לתפקד רק זמן...הרבה זמן צריך לחכות וסבל רב עד שחווים קצת הקלה

הי אהובה קודם כל שמחה שאת לוקחת מקום .... וכן אחרי פגישה לוקח יום וחצי בערך להאסף ..לאט לאט לומדים לווסת את המוצפות . אבל שוב זה תהליך איטי ללמד את עצמך ואת החלקים להקשיב לך ... לרוב יש צורך במבוגר האחראי (לרוב המטפלת ) שירגיעו . זה טוב שאת נעזרת כאן . תנסי לתת להם דברים ישנים שהמטפלת כתבה .. תזכירי להם את יום הפגישה ושהיא מחכה לכם . תנסי להבין על מה הרעש ולנסות לתת מענה . כן לטפל בחלקים שלנו זה סיפור לא פשוט ..... אוהבת אותך ושולחת חיבוק עם המון המון כוחות

הי ינשוף, אני חושבת שהרגיעה היחסית מגיעה, כאשר מכירים בחלקים כאחד שלם שאת מורכבת ממנו ולא מנסים לגחוק ולהשתיק אותם עד כדי אפס. סוריקטה

בטיפול המטפלת כן מרגיעה. הבעיה היא שמייד שיוצאים מחדר טיפולים זה כאילו שלעולם לא היינו שם ושהמטפלת הפסיקה להתקיים...

מוצפת מדברים שנאמרו בפגישה.. יש חלק בתוכי שהוא בן 7 ואתמול עשה לנו הכרות. הוא השומר והוא חמוד. הוא גם אוהב לשחק עם משחקים שמזכירים לנו את הפגיעה. וזה מפחיד אותי מאוד וגם חלקים אחרים וזה מציף..

לאט לאט תכירו את כולם . תלמדו לכבד אחד את השני ולעבוד יחד כצוות זה תהליך איטי קשה וכואב אבל זה אפשרי 😊

אודי יקר רציתי את המילים שלך

תודה שקמתי מאושרת תודה שכבר הספקתי לעשות המון דברים תודה שאפשרתי לעצמי את היום תודה על יום אתמול תודה שאלוהים הקשיב לי והיה מושלם תודה שיש גם חויות טובות תודה שאני מנסה לראות את התמונה כולה תודה על תהליך של הפרדות תודה על שלבים ועל תסכול ואכזבה וכאב תודה שאני עושה את זה היום ולא דקה אחרי תודה שגם אמרתי דברים תוך כדי הומור וחיוך תודה שאני מתכננת שיחה לא פשוטה גם אם בטלפון תודה על כוחות ויכולות תודה על אחיזה ביש תודה על אנשים טובים שסובבים אותי תודה שאני רואה את הטוב וגם את הרע תודה על יום שאני מתכננת שיהיה שמח ... תודה למצטרפים לעץ זה נעים בלב לראותכן כאן תודה לכם שאתם כאן תעשו לכם יום נעים זה אפשרי וזה עניין של בחירה .. היום אני בוחרת להביט בחלק המלא ואתם ????

תודה שאת כאן תודה שאת מגיבה לפוסטים שלי תודה שאת נותנת תקווה תודה שאת עוזרת להתמקד בטוב תודה שאני נלחמת ולא מוותרת תודה שבסופו של דבר המצוקה יעבור תודה

תודה חוזרת ומתמידה שהבעייה הרפואית במערכת העיכול שסחבתי כארבעים שנה חלפה. תודה שאין לי כבר עניין עד כדי כך מטורף עם אוכל. אם כי קצת מטריד אובדן התיאבון שבא לי עם גיל המעבר. תודה שבשנות הטיפול המשקל שלי יציב. בעיניי זה ממש סימן טוב. אין על אנליזה בשבילי. תודה שעצרתי בקלות צריכה של משקאות מוגזים או מכילי סוכר (שלא ידעתי עד כמה). תודה שמעתה הימים הולכים ומתארכים. תודה על המעגליות שנותנת משמעות לעונות השנה. תודה שסופשבוע מגיע ואנסה לנוח ולאפשר לעצמי להיות חלשה. תודה לחתול המתוק במיוחד שהצלתי. עוד שלושה שבועות נדע כמה הוא משוקם. תודה שבחרתי לי כוסות קפה ותה ממש חמודות לי ואני משתמשת בהן ואוחזת בעטיפה ובחמימות. תודה למטפל שלי שראה את האופטימיות בימים הכי נוראיים ולימד אותי המון. וגם אם יש כאן נס רפואי - שנינו, כנראה, תרמנו לכך. תודה שאני מצליחה להשתמש בטיפול. אני צריכה חיבוק. סוריקטה

שולחת חיבוק ומעטפת חמה ונעימה לסופש טוב מרגיע ויעיל

ותודה שהימים הנוראיים ההם לא כובשים לי את החיים היום באופן קיצוני כל כך. לפחות כרגע.

תודה על יום חדש תודה שאני כותבת תודות ולא מוותרת תודה שאני נושמת תודה שאני מזהה כעס תודה על הבנות וצמיחה תודה שאני עושה קצת למען הגוף תודה שאני חושבת חיים תודה על בעלי החיים והטבע תודה על משפחה תודה על שיחה מאוד מאוד חשובה . הייתה בה אמירה מאוד משמעותית עבורי תודה על מטפלת שאיתי תודה על מחשבות לעתיד תודה על מי שאני תודה עליכם כולכם ....

הי אביב, זאת התקדמות להצליח לזהות כעס. נראה לי. כמה שנים חלפו עד שהתחלתי רק להבין. מניחה שאצל כולנו יש עוד עבודה בנושא. איתך, סוריקטה

הי :-) מוזר לי שיש לי מצברוח יחסית טוב ויציב שמחזיק לאורך זמן; מוזר שהתחזקתי ואיני מתמוטטת מכל משב רוח. מוזר שאין לי בעיה שאנשים יחזיקו את מספר הטלפון שלי, שיראו את הפנים שלי. אני. אולי סופסוף האני האמיתי. השלם. זוכרת שעדיין תלויה וחלשה במקומות לא מעטים - וזה בסדר. ואני גם משתמשת בתרופות ומרגישה טוב עם זה. שיהיה סופשבוע מנוחה, ונקווה שיהיה שיפור מסוים בנושא העבודה שלי. אולי זו המשימה הבאה. שלכם, סוריקטה

מחבקת באהבה ואנחנו כאן אתך מחזיקים לך אצבעות למימוש המטרה ...

התרגשתי לקרוא אותך על ההתקדמות ועל רצונך להמשיך לתת לעצמך מסימות למען הריפוי.ינשוף

18 שנים של הפרעת אכילה- אכזרית, מתישה, מגעילה, שקרנית. 18 שנים של חיים-לא חיים. 18 שנים של מאבק שלא נגמר. פאקינג 18 שנים!! זה לא נתפס. זה כל כך הרבה זמן. והנה אני-כבר בת 33, גדולה, ואני בעצם ילדה קטנה ומפוחדת. כאילו נשארתי שם מאחור, משותקת מהחיים מעוררי האימה האלה. ואני גם לא לומדת, לא ממש. ממשיכה עם אותם דפוסי אכילה מעוותים - צמצומים\בולמוסים\הקאות. מה, למען השם-מה אני מקבלת מההתנהגות החולה הזו מלבד כאב?? מה??? אני כל כך מנסה להפסיק - הולכת לדיאטנית, מתאמצת בכל כוחי להיצמד לתפריט, הפסקתי לעשן, אפילו התחלתי ללכת לחדר כושר (וזה ביג דיל מטורף. מי היה מאמין שאפילו אשקול את הרעיון.). ואז מגיע יום כמו אתמול, ובלי הרבה מחשבה - בכמה רגעים - אני דופקת את הכל עם בולמוס. למה???? כמה מטומטמת אני יכולה להיות? וכמה כואב אחרי הבולמוס. איזה סבל פיזי ונפשי. בל יתואר. המטפל שלי טוען שבולמוס קורה בעקבות איזשהו קושי רגשי. אני חושבת שלפעמים, אבל לא תמיד זה נכון, זה פשוט הפך להרגל - ואני כמו מכורה לו. מכורה לריגוש הפתטי באכילה של מאכלים "אסורים" .(שמותר אותם רק בבולמוס), מכורה לHIGH שבתחילת הבולמוס, כשאני יודעת שיש לי את כל המאכלים האלה רק לי. אבל כל כך מהר התחושות האלה מתחלפות בכאב וסבל. איך יכול להיות שזה לא מספיק בשביל לעצור אותי? אם הייתי יכולה לצמצם(לאכול ממש מעט) לתמיד - שם הייתי רוצה להיות. זו פנטזיה שמתפוצצת לי בפרצוף פעם אחר פעם. כי אני לא חזקה מספיק. יש בנות שכן יכולות. לא אני. אני בצד הבהמי, הבולס, החייתי, הרעב, המשתוקק, הדוחה. אעלק בולימיה. סתם בהמה מגעילה. וכל מה שהייתי מבקשת לעצמי זה ללמוד לצמצם את עצמי. אז האמת היא שאני פשוט בימים האחרונים מרגישה מיואשת. לא רואה את האור בקצה. לא רואה איך אני יוצאת מהפרעת האכילה או מההשמנה. הכל כל כך מורכב ונראה שאין דרך יציאה. אני אמורה לסמוך על הדיאטנית שאומרת שלדבוק בתפריט זה הדבר הכי חשוב עכשיו, שזה עוגן. אבל אני בכלל לא בטוחה שאני מאמינה בזה. וזה גם קשה לביצוע. יש בי קולות מנוגדים. הדחפים לבולמוס מצד אחד, שהם חזקים ותובעניים ומסעירים, ומצד שני הקולות שאומרים לי "תפסיקי לאכול יא פרה"- קולות שהם מדכאים,מפחידים, קרים ומקטינים. וגם, מצד אחד קולות שאומרים להתמיד עם התפריט וללכת לדיאטנית ולהקשיב הפעם, לשם שינוי למה שהיא אומרת לי, ומצד שני רצון לשבור את הכלים, להגיד לדיאטנית שאני פורשת מכל הדבר הזה, כי אין לי כוחות לטיפול הזה, כי זה מאבק מתיש ברמות מטורפות. בא לי לצרוח - הצילווווווווווווווווווו. וגם - מישהו שומע???????????

שיק יקרה ממש ממש כואב ועצוב לקרוא אותך ... והכי עצוב שאני כל כך מבינה אותך שולחת חיבוק עוטף ואוהב ...בבקשה יקרה אל תיקראי לעצמך בשמות גנאי

הי שיק, הייתי מציעה לחשוב על חמדנות ואולי הויסות שלה. אתחיל בכך שזה בסדר לחמוד. להרגיש את זה. אוסיף שזה בסדר להנות, ואולי פחות צריך להקשיב לקול שמעניש. לקול המקנא. לקול היהיר. וזה בסדר לאכול. מי אמר שצריך ממש מעט? צריך כמה שמספיק ומתאים. ואיני בטוחה באשר לחלוקה לאסור ומותר, אלא למומלץ יותר ופחות, אלא אם באמת ישנה סכנה בריאותית משמעותית ממזון מסוים (אלרגיה או מחלה). את יודעת להרגיש רעב? שמחתי מאד לשמוע שהפסקת לעשן ושאת עושה פעילות גופנית. כיפק, היי! זו התקדמות, בעיניי. סוריקטה

מצטערת שכל כך קשה.. באמת! מכירה היטב על מה שאת כותבת רוצה לתת לך תקווה שבזמן הנכון תנצחי את המצב.. אני הייתי אנורקסית הרבה מאוד שנים והיום אחרי המון עבודה אני במצב הרבה יותר טוב.. עדיין הוא שמה אבל לא באותה מידה. אני יודעת שאת עושה את מיטבך לנצח את הפרעת האכילה.. תתני לעצמך קרדיט על זה שאת ממשיכה להלחם .. מאמינה בך.. איתך, ינשוף

האם צחצוח שיניים יסודי (בהנחה שמצליחים להגיע לזה) יכול באיזה אופן לשים גבול בין אכילה להפסקה, או שמא דווקא אז בא דחף הרס? סוריקטה

אתה יודע הכי שקט שאין קשר לאמא .. אבל אני לא יכולה לא להיות בקשר .. זה לא הוגן שגם היום אני עושה דברים שמרגישים כפויים בשביל ה"שקט של המשפחה הזו " המחיר פשוט גדול כל כך שוב חרדה לפני מפגש איתה .... אודי יש לך מילים שיעזרו לעבור את היום הזה... ותודה לך

אודי, יש בחורצ'יק חמד צעיר ואהוב שאני מכירה שהוא באגרוף תאילנדי (חייו אינם סילאן כל-כך, וזו הדרך המתאימה לו). הוא נוהג לומר, שאם יבוא מולו מישהו מעולם הקארטה - הוא מובס. :-) סוריקטה

הי אביב מתוקה, נדמה לי שניתן למצוא דימיון מסוים בינינו. גם אני עושה המון כדי לשמור על מצבים מקטיני אלמנט התוקפנות, כפי שהוא נתפס בעיניי. קצת מידי, כנראה. ומול כל אחד. חתיכת תפקיד בתוך המשפחה. כתבתי כאן כבר, נדמה לי, שהמטפל אמר, שעם הטיפול גם גידלתי את המשפחה (חלקה) שמסביבי. אמא לא ממש שם. לא מתעמתת איתה, אולי בחלומות, בהם יוצא קצת קול, וגם שם הדמות הזו, שבראש שלי, אדישה. סוריקטה

לא יודעת ואולי אני טועה במאבק הזה .... ןמורכב

היי אודי וכלם, תמיד כתוב לשאול שאלה את המומחה בפורום..וכמעט אף פעם זו לא שאלה של ממש מה לעשות..אלא שיתוף, הבנות, שיקוף וכו'....מה שיחודי לפה. אז תודה אודי, על כך שאתה מאפשר... אז... אמא, אצלי זה לא כזה דרמטי, פשוט היה רגיל כזה, פולני :) לא מחבקים, לא מכילים אבל כן מאכילים...מזווה עמוס ובישולים...והאמביוולנטיות חגגה, אוכל מול העיניים, חייב להיות מלא (אולי השואה? )אל תאכלי "את שמנה" "תראי איך את נראית" "מי ירצה אותך"ועוד כהנה "מחמאות"..מצד שני חייבים לגמור מהצלחת ולהעמיס אותה עד למעלה...עד היום אני חייבת להעמיס צלחת... אבל בעיקר האהבה =אוכל!!! בפרוש, רע לך= שבי תאכלי יעבור לך.. כל פעם שהמטפלת מזכירה לי ש"יעבור לי" זה מעצבן מחדש!!!!!! אוףףףףףףףףףף כבר הערתי לה על זה..היא משתדלת.. כשהיה לי רע אז אמא כעסה על כל הסביבה שרע לך, או זלזלה והמעיטה בזה....את כאילו אוויר, מדברים מעלייך....וכשלה רע וואווווו כלם צריכים להכיל אותה!!!!! פתאום זה בא מולי כשהבן שלי שצריך לשמור על המשקל, אומר משפטים כמו "אם את אוהבת אותי תקני לי (סוג של אוכל) "סופגנייה, המבורגר, לא משנה מה...כאילו זה בא לי הפוך על הפוך..ואני אומרת אני אוהבת אותך ולכן לא רוצה שתשמין או תאכל לא בריא :( אני מאוד מקפידה בשנים האחרונות על מזון בריא בבית..קשה בטרוף..ככל שאני אגיד לו לשמור הוא ירצה לאכול לא בריא ויותר פחמימות :( אוףףףףףףף מתבגרים....רעב כל הזמן בדיוק כמוני!!!!!!!! איך שוברים את השרשרת הזאת???????? דוגמא אישית יש לו ממני......וגם אם אני חוטאת או מתנפלת זה לעולם לא מולו.......קשה לי שהוא שמן...והאחים האחרים רזים...ההשוואה מול העיניים. ואמא- נו טוב, היא מבוגרת, חולה, צריכה אותנו...למרות שאני לא המטפלת הישירה שהיא פונה לעזרה..לא ממני..ויש אצלה המון נסיונות להתקרב דווקא, לא בטוח שהיא יודעת איך, מעט מידיי מאוחר מידיי :( עצוב וחבל. ואתמול הכל חזר על עצמו בגדולללללללללל, קחו סיטואציה: הדלקת נרות, כל המשפחה, אחיינים וכו'..מקסים נכון?? אז זהו שלא! כלם אמביוולנטים אצלנו...ואומרים לי "פעם אחת לא נורא לאכול סופגניה" "איך את לא נוגעת?" "רק תטעמי" והביאו מהכי יקרות ומושקעות!!!!!! שלא לדבר על הארוחה עצמה...מה אכפת לכם שאני לא אוכלת סופגניה?? כואב לכם שאתם אוכלים ואני לא! כלם מתערבים לי בצלחת.....דפוק...ואם אני הייתי אוכלת משהו לא בריא, מיד אמא מתנפלת עליי "את שומרת, חבל עלייך, הנה את הורסת הכל" אם זה לא אמביוולנטיות אני לא יודעת מה כן... וכן, שוב שומרת על עצמי לאכול בריא..עזבו אותי, מפחדת על הילד שלי :( סליחה שהוצאתי ופרקתי כעסים פה... חנוכה שמח!!!!!!! בכל זאת..

הי מיכל, המקום הזה של העלבון - אוף. התשובה שאני נותנת היא שעל פי הוראת רופא יש לי הנחיית הימנעות (וזו ממש אמת). ו*אני* לוקחת אחריות על החיים שלי, והפיתוי שהם מציעים מזיק לי מאד. לתפקודי כלי הדם, ללב, למערכות. לאיכות החיים. אז, לא! נחוש. ומשפט שאני אומרת המון - אני לא אוכלת דברים כאלה. ורואים. סוריקטה