פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר שלום, אני מקווה כי קיבלת את האימייל האחרון ששלחתי לך, כתשובה לתשובתך השלילית באשר לבקשה. אני אשמח אם תוכל להשיב לי לאימייל, האם יש באפשרותך ליצור קשר עם גורם פסיכולוגי שמכיר את הצבא, ע"מ שיוכל לתת סיוע בפורום המדובר. בתודה מראש, אלון

אלון שלום הנושא בטיפול ואני מקווה שתהיה לי תשובה עבורך בקרוב. אני מעדיף שהתכתבותינו תעשה במייל ולא על גבי הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אח גדול -התכוונתי לכללים ולנהלים ולמי שקבע אותם. סמכויות נרחבות יש בשירות הציבורי(וגם הפרטי-אם כי אולי רק אם הם בשירות התחום הציבורי) בתחום הפסיכולוגיה כפי שיש בתחום העבודה הסוציאלית, זה לא ברור? וזה לא בהכרח טוב, כפי שזה לא בהכרח טוב בתחום העבודה הסוציאלית. העולם שאני מכירה אמור להיות אידאלי, אז מה, הוא כזה? אז אין פתרונות למצבים הלא אידאלים שנוצרים? מה ההבדל בין פתרונות הולמים לפתרונות שאינם הולמים? למה טיפול בטראומה במסגרת האזרחית (משרד העבודה/ביטוח לאומי) נעשה בשיטות כן פסיכולוגיות, בשעה שהן לא מקובלות בצבא לנפגעי הלם קרב? המטופלים הם לא אנשים בשני המקרים? אם העניין בטראומה הוא שהיא לא תהייה חודרנית ולא תפריע לתפקוד היומיומי, אז למה בכלל טיפול דינאמי הוא אופציה בשעה שהוא כן מפריע לתפקוד היומיומי ובהיותו חודרני? הטיפול הדינאמי לבדו עלול לגרום לנפגעי הלם. המטרה שאני רוצה להגיע אליה ושעליה אני רוצה להתייעץ היא: איך אפשר לצמצם סמכויות של עובדים סוציאליים , ובעיקר איך אפשר לצמצם סמכויות של פסיכולוגים? האם לא הוגן לשתף מטופל במסקנות שכותב לעצמו הפסיכולוג? האם המעבר החד בין סוגי פסיכולוגים השונים לא יכול לגרום נזק /לפספס את מטרת הטיפול? איך קטין/חסר אונים/סתם טיפשון יכול להתלונן על נזק נפשי שגורם/גרם לו המטפל /הטיפול הפסיכולוגי, בשעה שלא יכול היה להפסיק אותו מרצונו? מי יכול לתת לי תשובה בשעה שאתה לא בטוח שיש לך אותה? אתה לא מייצג פסיכולוגים, אתה לא מכיר כאלה בשירות הציבורי ובוודאי שלא בפרטי ואין לך פתרון הולם להציע למצב שהפסיכולוגיה לא עוזרת לאנשים במצוקה . אתה פסיכולוג , נכון? אז איך זה יכול להיות? דוגמא : נניח שפסיכולוג המליץ על טיפול פסיכולוגי ועובד סוציאלי (בעל סמכות) אימץ את ההמלצה, ומטופל עם טראומה נשלח לטיפול דינמי ומצוקתו הוחרפה. זאת לעומת חבר שלושיותר גדול ממנו והיה נפגע הלם קרב וקיבל טיפול שונה לחלוטין. אני יודעת שאתה חסיד של הטיפול הפסיכולוגי לסוגיו השונים, אבל: לא ראוי להגביל אותו לגיל 18 או 21 או באופן אחר , בדומה לשתיה חריפה שנמכרת בהגבלה, בידיעה שהיא יכולה לגרום נזק? ישנם בטח דברים נוספים, אבל אני לא נוהגת להחזיק יותר מדי דברים בראש שלי באותו זמן.

ליצוף שלום לא הבנתי את הכותרת. אישית אני לא מאמין בקיום נזקים לטיפול הפסיכולוגי מעבר לנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח. כמו כן אינני רואה אילו סמכויות בדיוק אני נושא כפסיכולוג כאשר אני מטפל במישהו. יש דיאלוג, קשר דו כיווני (למרות שאינו סמטרי), ואם זה לא מתאים, הוא בוודאי יאמר זאת ויעזוב. מה היה בטיפול שלך שלא איפשר לך להגיד פשוט שלום ולא לחזור יותר? ואיך בכל זאת הסתיים הטיפול? אכן אין לי פתרון לבעיה שאת מציגה ולצערי אנשים במצבי חוסר אונים נמצאים בבעיה שהיא מובנה בתוך המצב הזה. ההבדל ביננו הוא שאת רואה את זה ממוקד בפסיכולוגיה ואני סבור שאלו מצבי חיים שיכולים לקרות גם עם הפסיכולוג, וקורים בכל מקום. לא שזה טוב, אבל ראיה כזו מאפשר לחשוב למשל על פתרונות כמו קבוצות וארגוני תמיכה לאנשים באשר הם. אגב, קיימים כאלה רבים גם היום. ילד חסר אונים שעבר התעללות יכול לפנות לגורמים בבית הספר לעזרה, ואלו מפעילים פקידת סעד וגורמי חוק שונים לטיפול בבעיות והזנחה אם עלו כאלה. הטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. בסך הכל השבתי לך אילו שיטות נוספות אפשר להפעיל למי שלא רוצה טיפול פסיכולוגי. הטיפול המקובל הוא בכלים פסיכולוגיים. אורן

שלום הסבר של הכותרת הקודמת: שלחתי את ההודעה פעמיים נוספות בנוסחים אחרים אבל הם לא התקבלו. ולענייננו: אתה מכיר בנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח, אתה מכיר בזה שהקשר (הדיאלוג) הדו כיווני מטופל - פסיכולוג אינו סימטרי, ועדיין אתה לא מאמין בקיום נזקים בטיפול פסיכולוגי? קשה לי באמת לראות בעיני רוחי פסיכולוג , שנמצא עם המטופל שלושת רבעי שעה בלבד, ומנתח עד דק כל תחושה שלו, מאמין בנזק שהוא משאיר אחריו. הוא לא יאמין , והמטופל יהיה מדופרס עד הפעם הבאה. לא דיברתי על סמכויות שאתה באופן אישי נושא כפסיכולוג כאשר אתה מטפל במישהו. לפסיכולוג יש סמכויות כשהוא עובד עם עובדים סוציאליים ונמצא רמה אחת מעליהם, כשהוא מקבל אליו מטופל שנשלח אליו לא מרצונו השלם,שצריך להגיד לפסיכולוג דברים ולצפות שהם יקלטו באוזניו (של הפסיכולוג). יש לפסיכולוג סמכות גם במצבים שהוא כותב חוות דעת על המטופל, או כשהוא (הפסיכולוג) מדבר עם הוריו,מוריו,מטפליו,רופאיו של המטופל המסכן שלו, כי דעתו של הפסיכולוג יותר נחשבת. בטיפולים שלי אמרתי לפעמים שלום ולא חזרתי יותר, אלא שתמיד חזרתי בעידוד של אמא שלי, כי זה גם היה חשוב שאני אלך לטיפול פסיכולוגי בשביל שיהיו קבלות שאני בטיפול, וגם כי היא אולי חשבה שזה יכול לעזור לי בהסתגלות, כי גם עברנו דירה והיו לי המון שינויים בחיים. בסוף הייתי 6 שנים בהפסקות ביחידה פסיכולוגית שיקומית. כל הטיפולים האלה די אמללו אותי , ומישהו שהיה חבר שלי, ונחשב מאוד "בסדר" שמע את הסיפור שלי ותמך בזה שאני אעזוב אותם וכך קיבלתי כוחות לעשות את זה. גם החלפתי מתישהו את הפסיכולוג שנתנו לי שם שהיה מאוד פסיכולוגי וגם היה גבר והיתה לי לפעמים בעיה עם זה בבעיות מסויימות שלי בחיים, בפסיכולוגית עם גישה יותר קלילה. המקום הזה גם היה אמור לשקם אותי ולהכניס אותי לעולם העבודה, אלא שהייתי בו מהתיכון, הם לא עשו את זה כל כך טוב כי הם איבחנו אותי בצורה לא נכונה, ובקיצור הפסדתי הרבה משנות נעוריי,איבדתי אמון ביכולת של בני אדם לאבחן/לנתח/לטפל בנפש של אדם אחר וגיליתי שטיפול פסיכולוגי זה לא בהכרח דבר טוב גם ברמה הקונקרטית ולא רק בהתייחסות למקרה האישי והאומלל שלי, אלא שגם אנשים שמכירים בכך לא מוצאים לנכון לעשות משהו נגד זה ומקבלים את את זה כעובדה, כמו סופות טרופיות הרסניות שאין מה לעשות נגדן. עכשיו אתה אומר שהטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. תרשה לי לצטט אותך: "הטיפול בטראומה בשיטות לא פסיכולוגיות מתמקד בד"כ בהחזרת אנשים לתפקוד רגיל בחיי היומיום מבלי שהטראומה תפגע בתפקודם השוטף . אפשר להשתמש בספורט ופעילות גופנית מסוגים שונים. בעבודה ועיסוקים וכו'. טראומה אינה נשכחת אבל העניין הוא לא לשכוח אלא שלא תהיה חודרנית ומפריעה לתפקוד היומיומי. שיקום מסוג זה מקובל למשל בצבא לנפגעי הלם קרב."

שלום. אני בחורה בת 27, נשואה, סטודנטית. לפני מספר שנים חוויתי התקפי פאניקה. נכנסתי למעגל של חרדה והצלחתי לצאת ממנו בעזרת וואליום. לפני חודש, חוויתי שוב פעם התקפים. כעת כבר אין לי התקפים אך נכנסתי שוב למעגל סגור של חרדה שהולך ומתגבר. אני לא מצליחה לישון כבר שבוע וחצי. בהמלצת רופא ניסיתי לקחת וואבן לפני השינה, אך נרדמתי והתעוררתי אחרי 4-5 שעות. הלכתי גם להתייעץ עם פסיכיאטר והוא המליץ לי לקחת סטילנוקס, ואם זה לא יעזור להתחיל טיפול בסרוקסאט. עוד לא ניסיתי את התרופה. אני במצוקה קשה. אני לא יודעת מה לעשות. אני נורא רוצה לדבר עם פסיכולוג ואין לי מושג למי לפנות. אודה לך אם תוכל להמליץ לי על פסיכולוגים טובים (פרטיים) באיזור עמק חפר, ואם לא, אז באיזור המרכז. תודה מראש.

גילי שלום נשמע שבאמת כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בתחום התרופות לא כדאי להשתמש לאורך זמן בכדורי הרגעה. תרופות נוגדות חרדה כגון סרוקסאט אכן עדיפות ואולי כדאי להתחיל כי לוקח בערך חודש עד שהן נכנסות לפעילות. התייעצי עם הרופא המטפל. תוכלי לשלוח אלי מייל ואנסה להפנות אותך. נסי לציין טווח אזורים סבירים מבחינתך. במרכז אני כמובן מכיר יותר אבל אוכל לברר גם לגבי האזור לך. בברכה ד"ר אורן קפלן.

אני נמצאת הטיפול כבר כמעט שנה. מאז הבולימיה שלי החריפה התחלתי גם טיפול תרופתי ובכ"ז רע לי אני משתדלת לתפקד כלפי חוץ ולעמוד במטלות וכ' אך האמת שנראה לי שלטיפול אין תועלת ושנדונתי לחיות חיים ריקים ובודדים מאוד. אני מרגישה ככה כבר המון זמן וניסיתי את כל האמצעים שום דבר לא עוזר לי להרגיש טוב באמת מה עוד נותר לעשות???

שלום אני מודה שאחרי שנה בטיפול שלא עוזר אני בספק אם יש משהו חדשני שאוכל לתרום ללא כל היכרות איתך. טיפול אורך לעיתים זמן רב ואני יכול להבין את היאוש. צריך לבדוק מדוע הטיפול לא עוזר. האם את מרגישה "כימיה" עם המטפל/ת שלך? האם יש משהו בך ש"תוקע" את הטיפול? כדאי לדבר על התקיעות בטיפול ולחשוב מה אפשר לעשות לגבי זה, כולל כמובן אפשרות להחליף טיפול במידה והבעיה ממוקדת שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

רע לי כתב/ה: > > אני נמצאת הטיפול כבר כמעט שנה. > מאז הבולימיה שלי החריפה > התחלתי גם טיפול תרופתי ובכ"ז רע לי > אני משתדלת לתפקד כלפי חוץ ולעמוד במטלות וכ' > אך האמת שנראה לי שלטיפול אין תועלת > ושנדונתי לחיות חיים ריקים ובודדים מאוד. > אני מרגישה ככה כבר המון זמן וניסיתי את כל האמצעים > שום דבר לא עוזר לי להרגיש טוב באמת > מה עוד נותר לעשות???

שלום. שאלתי קצת משונה. יש לי ילדה בת 9 חודשים שאני אוהבת מאוד ויש לי קרובת משפחה , שגם לה ילדה באותו הגיל, וגם היא אוהבת אותה מאוד. היא (בניגוד אלי) מדגישה באזני כל מי שמוכן לשמוע וגם מי שלא, בכל הזדמנות שהיא יכולה, עד כמה שהיא אובהת את הילדה, ממש ללא גבולות, שהילדה (שהיתה קצת מאכזבת כתינוקת כשרק נולדה) ניהיתה ממש מה שהיא חשבה שתקבל וכו'. אני לאומת זאת, לא דואגת לספר את רגשותי העצומים כלפי ילדתי לכל מי שאפשר, והאמת היא שאני לא מרגישה צורך (נראה לי הגיוני, טבעי וברור שאני אוהבת אותה בכל נפשי ומעודי). ואם זאת, בכל פעם שהיא מספרת על אהבתה לביתה, אני מרגישה לא בסדר עם עצמי, וגם לא בנוח , שאולי אם אני לא אומרת ככה ולא עונה "גם אני אוהבת את שלי הכי..." אז אני אוהבת אותה פחות. אנא עזרו לי להבין מה מציק לי ואם הכל אצלי בסדר. תודה יפעת נדיב

יפעת שלום אני לא יודע לומר לך מה בדיוק מציק לך, אבל אם אוכל להרגיע אותך שמה שקורה לך הוא בסדר גמור, ואין כל צורך להצהיר בפני אחרים על אהבתך הגדולה לבתך. יש אנשים שאישיותם דורשת מהם לשתף כל דבר עם אחרים, ויש שמעדיפים להפנים ולהרגיש את הדברים ממקום אחר. זה לא אומר דבר על עוצמת הרגשות ואין צורך לעשות השוואות בנושא הזה. מה שחשוב הוא הקשר הטוב והאוהב בינך לבתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב! חברה טובה מאוד נמצאת בדיכאון מתמשך מזה שנה,דיכאון זה מלווה בירידה רבה במשקל(היא בת 21 ושוקלת כרגע 39).מהכרותי איתה המצב הוא עניין שהצתבר במהלך השנים מהתעללות נפשית של אימה (חברתי אינה רואה בזאת התעללות)ובכלל של משפחתה . כמו כן משפחתה מתעלמת ממנה כמעט ולחלוטין ומסרבת לראות במצב הנורא שאליו היא הגיעה. והיא כמו משפחתה מתעלמת מהנושא ומסרבת לעשות משהו בנידון,ולכן אני חוששת לחייה. אני וחברותי מרגישות שאם לא נעש משהו בהקדם הגרוע מכל יקרה. מה עלי לעשות בהתחשב בעובדה שהיא או משפחתה לא מוכנים לעשות דבר?

היי, נשמע כי חברתך חסרת מודעת עצמית ואולי אף מתכחשת למצבה. כמי שנחשפה להתעללות נפשית, אני יכולה לומר לך שמדובר במצב מטרכב שכן, היא חיה בתוך בית שכביכול מייצג את "הנורמליות", זה מה שהיא מכירה וחושבת שהיא ראויה לו. מצטערת אם זה נשמע יומרני, אני חסידה של הטיפול האנליטי, ולכל אחד נפש ייחודית וסיפור חיים אישי. אני מניחה שאולי כדאי לנסות לדבר עם איש מקצוע, קבוצת תמיכה, אדם מנוסה ומקצועי שאולי יוכל לגרום לה לפקוח את העיניים. בכל מקרה, מנסיוני, אי אפשר להכריח או לכפות על מישהו עזרה, הרצון להחלמה צריך להגיע ממנה. אולי תוכלי להעביר לה ספר שעוסק בנושאים שהעלית.. מאחלת לך ולה בצלחה ליילה

דניאל שלום מודעותך חשובה מאוד. חברתך אכן נמצאת בסכנת חיים. היא חייבת לקבל טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי ותזונתי. לפי משקלה היא עלולה להגיע לתת תזונה שתפגע במערכות חיוניות של הגוף ולגרום לפגיעה חסרת תקנה. במידה הצורך יש אפשרות לגשת איתה לחדר מיון ולבקש אישפוז. להלן קישור של אביב אגודה שעוסקת בהפרעות אכילה. אולי תוכלו להתייעץ גם איתם. http://www.solgar.co.il/aviv בהצלחה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך ובתגובה רציתי להוסיף ולשאול האם אפשר לאשפז אותה בניגוד לרצונה ואיך אפשר לפנות להוריה כדי שיעשו משהו בנידון?

כיצד אפשר להקל על stress מתח . האם זהו דבר שחולף, או שאני פשוט נעשתי רגישה כל-כך שמכל דבר אני במתח.

מאי שלום השאלה מה הגורם למתח. כדאי לטפל במקורותיו. מעבר לכך ניתן ללמוד טכניקות להפחתת מתחים באמצעות הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה ושיטות נוספות בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, לאחרונה חלתי להיות מודע לפעימות הלב שלי בצורה מתמשכת 24 שעות ביממה מזה שבועיים כאשר אני נמצא במצב של מנוחה (ישיבה ובעיקר שכיבה) הפסיכיאטר שלי טוען כי מדובר בהתקפי חרדה ואני מטופל בסרוסקט מזה שבוע. שאלתי היא האם יתכן כי אינני סובל מהפרעת חרדה אלא מהפרעה אחרת (בעיה פיזיולוגית נשללה) שגורמת לי להיות מודע לפעימות ליבי? בתודה מראש, אלי

אלי שלום אינני יכול לענות על שאלתך, היא צריכה להיות מופנית לרופאים. הפסיכולוג יכול לעסוק בתחום התקפי החרדה לאחר שנשללה הסיבה הפיזיולוגית לקיומן. להלן קישור לקריאה נוספת על נושא החרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי - 5.5 שנים,ילדה מאד מפותחת ,חברותית וחכמה . יש לה אח בן שנה וחצי ,שניהם מוצצים מוצץ . במשך היום היא דורשת מוצץ רק בזמן צפיה בטלויזיה / כאשר היא עייפה מאד , בלילות היא פשוט צמודה אל המוצץ . לפני כחודש ניסינו לגמול אותה לאחר הסברים רבים בנושא ,הלילה הראשון עבר בסבל רב ובבכי רב ,הלילה השני היה יותר גרוע - בכי היסטרי ותחנונים .כמובן שהבטחנו שלאחר גמילה של 10 ימים -היא תקבל כלוב עם שרקנים -דבר אותו היא מאד רוצה בזמן ההיסטריה הכל נשכח ....והמוצצים הוחזרו . שאלתנו - כיצד כדאי לגמול את הילדה מבלי לגרום נזק ?/ האם כדאי להמתין ?( רופא השיניים המליץ להפטר מהמוצצים) .

גל, בנות של חברים של ההורים שלי גם כן נגמלו לבד באיזור גיל 6. עדי

גל שלום אם היא מצצה 5.5 שנים אז עוד חצי שנה לא תוריד או תעלה מבחינת השיניים. ההחלטה לגמול אותה איננה צריכה לדעתי להיות מושפעת מכך. זהו גיל שבהחלט אפשר לדבר על גמילה, לא הייתי נכנס למלחמת עולם בגלל זה. דווקא כשהלחץ יירד יש סיכוי טוב יותר לגמילה בשקט ובשלווה. אם תסתכלו על זה כמטרה לכמה חודשים (גמילה עד הקיץ למשל) תוך שיתופה בתהליך סביר להניח שהכל יגמר בטוב תוך זמן קצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי תודה על התשובה , ומצד שני חבל ששאלתי כי עכשיו יש לי פחד אחר. אז ככה זה הסיפור: אני בטיפול פסיכולוגי כבר 9 חודשים ועכשיו היה לי חלום שהוא פשוט סיוט לא יכולתי להרדם שוב בגללו. סיפרתי לה את החלום והיא שאלה אותי אם התעללו בי מינית כשהייתי ילדה, (ילדים או מבוגרים ) או שעשו בי דברים שלא רציתי ע"י בני זוג לשעבר. והתשובה הייתה לא. אבל מה שמדאיג אותי בכל הסיפור שזו לא הייתה הפעם הראשונה ששאלו אותי את זה גם הפסיכיאטר שאל אותי בפעם הראשונה שהייתי אצלו, והפסיכולוגית שאלה פעמיים. אני לא יודעת אם אלה שאלות בסיסיות ששואלים, אבל אצלי זה כל הזמן עולה. אז איך אני אדע אם זה באמת קרה בילדותי או שלא , הרי אמרנו שחלום משקף את המציאות, לא??????????????? יכול להיות שזה קרה וזה פשוט מודחק במוח בתת מודע , וזה מופיע פשוט בחלום???!!!!!!! ואם כן אז למה עכשיו?????????????????.............. תודה רבה.!

עדי ישנם מקרים שאנשים שעברו התעללות בילדותם הדחיקו זאת, וכמו שאמרת זה נמצא בתת מודע שלהם. לפעמים הדברים עולים וצפים שנים רבות לאחר המקרה. לפעמים זה קורה בגלל שמשהו "הזכיר" להם , אולי מישהו, ולפעמים הדברים עולים כשהאדם מוכן מבחינה נפשית להתמודד עם מה שקרה לו.... אני לא אומרת שאת עברת התעללות, אבל לשאלתך, האם יתכן שעברת והדחקת וזה עולה עכשיו - אז כן, זה יתכן... יש אתר בשם "מקום" , אם תגיעי לשם ותקראי קצת בפורומים , תראי שיש הרבה שעברו את מה שאת מרגישה ועוברת... מקווה שתרגישי טוב יותר

עדי שלום אני מציע שתדברי על הנושאים הללו עם הפסיכולוגית שלך כולל הסטורית השאלות. זו שאלה ששואלים, אבל אולי גם נשאלה בהקשר ספציפי ממשהו ששידרת. עם זאת, זה לא אומר כלל שהיתה לך הסטוריה של התעללות מינית או אחרת. גישתי האישית הינה כזו שאם את לא זוכרת כלום סביר להניח שלא היה אירוע כזה. יש מספיק חוויות טראומטיות שכן זוכרים בחיים שיכולים להשפיע על רגשות וחלומות. נדיר מאוד שמישהו עבר חוויה כמו התעללות מינית אותה הדחיק לחלוטין. אמנם חוויות מהגיל הצעיר מאוד לא ניתן באמת לזכור, אבל מסוכן מאוד לנסות לשחזר זיכרונות כאלה בגלל שפעמים רבות פשוט ממציאים את העבר ולא באמת נזכרים בו. אני מעריך שהלחץ שלך כעת קשור לדברים שאת עוברת ומתמודדת איתם כיום ואני מציע לנסות להתמקד בהם בשלב זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

על 2 שאלות ששאלתי עוד הרבה הרבה לפני, לבסוף הן יעלמו בעמודים הקודמים ותשכח מהם.

בת 21, אולי הגיע הזמן שתקחי את עצמך בידיים ותלכי לקבל טיפול בצורה רצינית?

כתבת שאת הולכת למטפל כבר שנים - מה הוא אומר על המצב? חשבת להחליף אותו אם המצב רק נעשה יותר גרוע כמו שאת מתארת? אולי הוא לא עוזר לך בכלל?

שלום כפי שכתבתי לך אני חושב שיש כאן אוסף של הרבה דברים ולא בעיה אחת ממוקדת. לכן קצת קשה לתת לך הכוונה מעבר לזה שכדאי להמשיך ולהמצא בטיפול פסיכולוגי ולהיות יותר מודעת לדברים שאת עושה ולמחירים שאת משלמת עליהם בסופו של דבר. קשה לשנות הרגלים בן יום וסביר להניח שעוד מחכה לך דרך ארוכה, אבל חשוב לא להתייאש ולהבין שזה סוג של מסע שאת עוברת, וגם אם יש בו מכשולים צריך להמשיך קדימה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום, זו הפעם הראשונה שלי באתר זה וכל הכבוד לממציאו! השנה אני עוברת שינויים תפקודיים דרסטיים עבורי, עזבתי תפקיד ניהולי ,יש לי כעת יותר זמן לעצמי בעלי וילדי אך כל הזמן מציקה לי המחשבה שמשהו בי פגום ביצירת יחסי אנוש .אנשים מעריכים אותי בשל כשרוני ויכולתי המקצועית ודי הרבה אנשים מחזיקים ממני חזקה שיודעת היטב לנווט את צעדי, הרבה מתייעצים איתי על כל מיני נושאים שקשורים בחייהם וכו' ,אך עדיין אני מרגישה שאינני מצליחה ליצור חברות יציבה ואמיתית עם חברים. כל מערכת יחסים עם חברות נראית לי בסוף שהיתה על בסיס אינטרסנטי ולא חברות לשמה.כך שאבדתי את החשק ליזום חברויותץ המצב רק מכניס אותי לבדידות נוספת.אין לנו כזוג ממש חברים טובים ,יש מכרים פה ושם ומפגשים של בלה בלה אך אני מרגישה שזה לא זה. אנא אשמח לצאת מהבדידות ....

שלום אני תוהה האם המחשבות הללו על עצמך היו תמיד או שכעת אחרי עזיבת העבודה הן מתחזקות. את מדברת על יחסי האנוש פגומים, אבל מרגישה שיש משהו שחסר בפנים. אולי זה קשור אחד לשני. השאלה מה את רוצה לעשות עם התחושות הללו שפוקדות אותך. נשמע לי שזו תקופה של צומת דרכים ואולי כדאי לפנות דווקא כעת לטיפול פסיכולוגי כדי לברר את השאלות שעולות ולחשוב איך עושים שינוי עם מבט אל העתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על התגובה, אנני מכירה ויודעת למי לפנות ואיזו דרך טיפולית תתאים ...אשמח לקבל יעוץ. אני גרה באיזור המרכז.

איפה אני מוצאת חומר בנושא זיכרון?

שלום בכל ספר על תהליכים פסיכולוגים קוגניטיבים כתוב על זיכרון. אלו נמצאים בכמויות רבות בספריות האוניברסיטאיות. גם בתחום הזיכרון יש תתי נושאים רבים והשאלה מה מעניין אותך בדיוק. יש אין סוף חומר באינטרנט ואפשר להגיע אליו באמצעות מנועי החיפוש. יצא לפני כשנתיים ספר בשם סוד הזיכרון המצויין של ערן וכץ וכן מסע אל הזיכרון ושיפור הזיכרון, שניהם של ניצה אייל. אלו ספרים טובים בנושא הזיכרון המצויים בחנויות הספרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

דודה שלי הובחנה כסובלת מדיכאון, ומטופלת ברסיטל. היא התפטרה מעבודתה שהביאה אותה למצב זה, בנוסף למשברים שעברו אחד אחרי השני. בזמן האחרון אני ישנה אצלה הרבה ומטפלת בבן דוד שלי בן ה-8 . היא לא מסוגלת לקום בבוקר. היא לא מקנה לו את התשומת לב הדרושה ולאחרונה החריזה עלי בפניו כאם חלופית לו. היא מתפקדת בצורה חלקית וגם זה רק אחרי שכועסים עליה ומדרבנים אותה לזוז... אני מפחדת שרגשות הכעס שלי אליה על הזנחת בנה ועל חוסר המעס שלה ישפיעו עליה לרעה. כיצד עלי להתנהג, מה עלי לעשות -לקבל עוד תפקידים בבית או שמע להתרחק ולבוא פחות?

מלכה שלום דיכאון היא מחלה. יש לה מועד התחלה ובד"כ יש לה גם מועד שהיא מסתיימת בו, אם ניתן טיפול נכון. חישבי על זה כמו על מחלה קשה אחרת. אם היה לה למשל התקף לב ובגללו היתה במצב קשה היית מקבלת את זה יותר בקלות. בדיכאון אנשים לא מודעים שמדובר במחלה שמקורה יכול להיות ביולוגי והפתרון יגיע עם התרופות והטיפול הפסיכולוגי תוך מספר שבועות. חשוב לתת לה תמיכה וטיפול בתקופה הזו. זה מעורר כעסים ואגב, אלו מתעוררים גם במחלות שאינן נפשיות. פעמים רבות בני משפחה מרגישים שאולי החולה בדיכאון אינו משתף פעולה ולמעשה אם קצת היה רוצה, הכל היה נראה אחרת. זו אשליה שאינה נכונה. כעת היא אינה יכולה לעשות דבר וצריך לתת לה להתאושש בקצב שלה. בינתיים חשוב שתשמרי על עצמך ועל רעננותך. נסו להתחלק בנטל עד שהמצב ישתפר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם כן, מדובר במחלה לכל דבר -אסור לה לעבוד בכלל? עדיף שלא לדרבן אותה לחפש עבודה? טיפול פסיכולוגי - היא לא מקבלת מכיוון שאין לה אפשרות כלכלית לזה. היא טוענת שפסיכולוג לא מחדש לה שום דבר ואז נוצר מצב שהיא לא רוצה לעזור לעצמה (הצעתי לה עזרה כלכלית והיא מסרבת) האם צריך לעודד אותה לצאת? האם צריך לעודד אותה למצוא עבודה?ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > מלכה שלום > דיכאון היא מחלה. יש לה מועד התחלה ובד"כ יש לה גם מועד שהיא > מסתיימת בו, אם ניתן טיפול נכון. > חישבי על זה כמו על מחלה קשה אחרת. אם היה לה למשל התקף לב ובגללו > היתה במצב קשה היית מקבלת את זה יותר בקלות. בדיכאון אנשים לא > מודעים שמדובר במחלה שמקורה יכול להיות ביולוגי והפתרון יגיע עם > התרופות והטיפול הפסיכולוגי תוך מספר שבועות. חשוב לתת לה תמיכה > וטיפול בתקופה הזו. זה מעורר כעסים ואגב, אלו מתעוררים גם במחלות > שאינן נפשיות. פעמים רבות בני משפחה מרגישים שאולי החולה בדיכאון > אינו משתף פעולה ולמעשה אם קצת היה רוצה, הכל היה נראה אחרת. זו > אשליה שאינה נכונה. כעת היא אינה יכולה לעשות דבר וצריך לתת לה > להתאושש בקצב שלה. > בינתיים חשוב שתשמרי על עצמך ועל רעננותך. נסו להתחלק בנטל עד > שהמצב ישתפר. > בברכה > ד"ר אורן קפלן >

רציתי לשאול אם חולה סכיזופרניה יכול להמשיך את לימודיו ברוניברסיטה אחרי אישפוז ת, הוא מאוד רוצה זאת , אבל הוא נלחץ מהר ואם כן איך אפשר לעזור לו תודה

שלום בעיקרון כן, אבל כמו שאתה מציין צריך לעשות בזאת בקצב נכון כך שלא יהיה לחץ. המטרה צריכה להיות שיקומית ולא כדי להשיג את התואר, שבכל זאת נמצא בעדיפות שניה. לכן צריך לקחת מערכת וקורסים שאפשר לעמוד בהם בצורה סבירה ובלי שיגרמו למתח נפשי. בכל מקרה כדאי להתייעץ בגורם המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן רציתי להודות לך על תשובתך המהירה והעוזרת, כמו כן עיינתי בשני הקישורים ששלחת לי בנושאי חרדה והיפנוזה, ומצאתי שהם מעניינים, ברורים ובהחלט מבהירים דברים חשובים ועקרוניים בעיקר למי שאין לו שום רקע בפסיכולוגיה. חוץ מזה, אני מוצאת לנכון לומר שאני חושבת שהרעיון הבסיסי של הקמת האתר הוא מצוין, לי זה בהחלט סידר כמה דברים בראש ועכשיו אני יודעת מה לעשות ואיך לפנות לטיפול. אז תודה ויישר כח ! שני

בהצלחה

איך אפשר להסביר את התופעה שאדם מסויים לא מסוגל לצאת עם אנשים שהוא מאוהב בהם..אלה רק עם אנשים שהוא מוצא חן בעיניהם (ולא הם בעיניו)? מה אפשר לעשות כדי לנסות ולהתגבר על זה?

דנה שלום בד"כ מדובר בסוג של חרדה שקשורה לחשש להיכשל ולחוות דחיה. הכאב חזק יותר כשאדם אהוב נוטש לעומת אדם שהוא רק נחמד והסיכוי שינטוש נמוך יותר. צריך להתמודד עם חרדת הנטישה ואולי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי לשם כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי חלומות וקימה מהחלום עם זיעה רצינית. למה זה קורה? תודה.

עדי שלום חלומות סיוטים נחווים כאמיתיים ואפשר לקום מהם עם זיעה. אולי בתקופה האחרונה את מתוחה יותר מהרגיל וזה בה לידי ביטוי בחלומות בלילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! בני בן ה-19 חסר סבלנות אלי ובכל פעם שני פונה אליו הוא עונה בצורה מאוד לא יפה. כמו כן כשאני מבקשת ממנו משהו הכי קטן הוא אנטי ולא מוכן לתת מעצמו. אני לעומת זאת פונה אליו בצורה מאוד יפה למרות שהוא עונה כך. פניתי אליו ושאלתי אותו למה הוא מגיב כך? תשובתו היתה שאני מרגיזה ושואלת שאלות מרגיזות אך הדבר לא כך, פשוט הכל מרגיז אותו. כשאני ממעיטה בדיבור איתו - הכל כשורה. מה עלי לעשות? למעט בדיבור איתו או שלנהוג אחרת? מצפה לתגובתך. תודה.

היי שיר, האם ההתנהגות ככה היא גם לשאר אנשי הבית או רק אליך? עדי

שיר שלום בד"כ מאחורי סוג כזה של התנהגות יש סיפור רחב יותר הכולל את היחסים בתוך המשפחה, דברים שקורים לו מחוץ לבית, היחסים שלכם בעבר ואופן התפתחותם ועוד. גיל 19 עדיין שייך לגיל ההתבגרות שצופן פעמים רבות חיכוכים בשל גדילתם של הילדים וחיפושם אחרי עצמאות. בזמן זה גם עולים כעסים שונים. אינני יודע מה קורה אצלכם ולכן אין לי פתרון כללי למצב. אין ספק שאת לא צריכה לסבול דיבור לא יפה ממנו. אני תוהה מה קורה לגבי בני משפחה אחרים וחברים, האם גם שם זה נראה אותו הדבר. יש מקום לשים גבולות ואולי אף לנקוט בסנקציות מסויימות במידה ואת מרגישה שהיחס שאת מקבלת מזלזל ולא מכובד. מצד שני כדאי לנסות להבין מה בדיוק מציק לו ואולי באמת יש משהו שאת שואלת או אומרת שמרגיז ואת פשוט לא שמה לב לזה. במקרים של סכסוכים חריפים אני גם מציע גם לפנות לייעוץ אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם אני ככה כלפי ההורים וזה לא בכוונה .... גם אני תוהה מה ניתן לעשות בנידון כי זה מפריע לי שאני כזאת, אני מרגישה רע עם זה ואני בת 21 .... זה עדיין נחשב "גיל ההתבגרות"? אבל אני מגיבה יותר בחוסר סבלנות ואני צועקת יותר הינו פעם ביעוץ אבל זה לא עזר לפעמים אני חושבת שקצת קשה לי להסביר דברים מסוימים לאבא שלי לדוגמא נניח כמו דברים שהוא שואל אותי והוא לא שמע את התשובה שלי אז אני מגיבה בצעקות ובעצבים או שלדוגמא יש קטעים שאני אומרת "אח"כ" והוא מתעצבן שזה לא עכשיו או לדוגמא , יש קטעים שגם הוא טועה אבל הוא לא מודה בטעות אז קודם הוא מאשים אותי שאני הרסתי ואם הוא מגלה שטעה הוא לא יגיד כלום אלא אם כן אני אכריח אותו ובכלל אני נורא תוקפנית פשוט כמעט הכל עולה לי על העצבים. אבל זה לא קשור לזה שלדוגמא שאני דווקא כן אוהבת אותו ואין לי שום רגשות שנאה וכאלה חס ושלום בינתיים אני גרה איתו בבית אבל אני חושבת שהגיע הזמן שאני אשכיר דירה... למה דברים לא יכולים להיות נורמלים יותר... אולי אני פשוט תוקפנית מטבעי כי זה כבר שנים ככה וזה רק נהיה יותר גרוע משנה לשנה אז מה אני יכולה לעשות עם זה? ויש לי עוד שאלה.... תאמת שאני מוציאה את המיץ לכולם וכולם תמיד מתייאשים ממני בהסטריה ובכמויות, לפעמים (לעיתים רחוקות) קורה שאני ממש מוציאה תמיץ וממש מקשה על אבא שלי (שהוא לא איש בריא אגב) אז יוצא שהוא קצת מחטיף לי זה די כואב אבל אני חושבת שזה מגיע לי תאמת כי אני ממש ממש נוראית, פשוט קשה להסביר את זה. אז השאלה היא שוב מה אני יכולה לעשות בנידון כי למטפל אני הולכת כבר שנים כולל תרופות..

שלום ד"ר קפלן שוב תודה על תשובתך הקודמת. הפעם יש לי שתי שאלות: 1. איך אפשר להתגבר על פחד מחושך? אני בחורה בת 25 שישנה עם אור קטן ומתעוררת בבעתה אם יש הפסקת חשמל בלילה ומאלצת אותי לגשש בחשיכה למתג האור (שנמצא בקצה השני של החדר...). 2. בערך 10 שנים שאני נוהגת לקלף לעצמי את השפתיים וגורמת פצעים נוראיים ודימוים לפעמים ואני פשוט לא מסוגלת להפסיק . (המצב הרגיל הוא שכל השפה התחתונה שלי פצועה לגמרי ויבשה). גם לק עם טעם מר מאד שנועד לכססנים לא הועיל לי. לפעמים אני מחליטה עם עצמי שזהו, אני מפסיקה, אך כמובן חוזרת לזה אחרי כמה שעות. ידיד פעם תפס לי את שתי הידיים חזק וכמובן שהוא היה יותר חזק ממני ולא יכולתי להשתחרר אבל הרגשתי רפלקסים שהיד "קופצת" לבד לכיוון הפה וזה קצת הפחיד אותי... תודה לך. שני.

שני שלום הפחד מהחושך אינו מהחושך עצמו אלא ממה שהוא מייצג עבורך. בטיפול פסיכולוגי אפשר לנסות ולברר זאת ולהגיע למצב בו לא תפחדי מהחושך אלא תוכלי להתמודד בצורה טובה יותר עם הדברים המפחידים שהוא מעורר. אגב, אין צורך במלחמת חורמה בחושך וזה בסדר גמור לישון עם אור קטן בחדר, את יכולה להחזיק תאורת חרום למקרה של הפסקת חשמל. לגבי השפתיים, מדובר על התנהגות שמכונה כפייתית או קומפולסיבית בדומה לפעולות דומות של כסיסת ציפורניים ועוד. משייכים גם אותה לתחום החרדות. אפשר לטפל בזה בשיטות התנהגותיות-קוגניטיביות. בשתי הבעיות אפשר להיעזר בהיפנוזה. תוכלי לעיין בקישורים הבאים: על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm על היפנוזה http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

וואו!!! גם אני כזאת!! ותאמת שגם יש לי עוד "הרגלים מגונים" שכאלה... יו אני ממש מקווה שזה לא נשמע מופרך כל הבעיות האלה שיש לי, ד"ר יש לי עוד שאלה.... יכול להיות שבנאדם סובל מכל הסמפטומים האלה של החרדות + עוד תיק של הפרעות מסוגים אחרים כולל דיכאון אבל הוא די עבה וכרגע קצת קשה לי לפרט עליו כי הוא ממש גדול ו"שמן".....? יש לי הרגשה רצינית מאוד שאני בנאדם מאוד מטורף ולפעמים אני תוהה איך יכולות להיות לי כ"כ הרבה בעיות? איך קורה מצב כזה שמפתחים כ"כ הרבה דברים? אני יכולה לכתוב לך לאי מייל? תוכל לענות לי גם פה? אני ממש לא יכולה לפרט הרבה כי זה יקח לי כמה שעות לכתוב הכל

היתי רוצה מידע מדעי בנושא תודה.

עמיר שלום מדובר על מצב כמו פסיכוטי שמתרחש בחדרי טיפול נמרץ לאחוז מסויים מהחולים. נובע כנראה הן מהמצב הנפשי שהפגיעה וההגעה לחדר טיפול נמרץ גורם והן מתופעות פיזיולוגיות שגורמות בילבול ואובדן התמצאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איפה יש מכוני אבחון קליני לילדים באזור בית שמש?

ענבל שלום אני מציע שתתקשרי לשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה באזור מגוריך. בד"כ בכל מרפאה בה ניתן טיפול פסיכולוגי נערכים גם אבחונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

(אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון). בננו המקסים, ושובה הלב (וכמובן - המפותח לגילו) משגע אותנו!!! בשבוע הבא ימלאו לו שנה ושמונה חודשים. הוא ילד פיקח, עליז ובאמת שובה לב. למעט קטעי הרבצות ונשיכות, שיכולים לבוא ברגעים הכי אינטימיים ונעימים ביננו (וכמובן, שאותנו זה הכי מרגיז). שוב עליי להדגיש שכמו כמעט כל ילד בכור, לילד לא חסרה תשומת לב. אני מרגישה שניסיתי כבר את כל רפרטואר התגובות שלי: - "אסור, לא נעים לי שאתה מרביץ" (מאוד דידקטי ופסיכולוגי - אך עוזר כמו כוסות רוח למת). - לתפוס לו את היד בתקיפות ושוב לחזור על הטקסט המוזכר לעיל. - לצעוק, בעיקר אחרי נשיכות שמאוד כואבות. הוא נראה מפוחד והתחיל להגיד את המשפט "אמא כועסת". אני לא מרגישה נוח עם זה. האם זה עול בשביל ילד בגילו או שהוא כבר יכול להכיל את זה שההורים ממש כועסים כשהוא עושה משהו לא בסדר ובהחלט נראה שהוא יודע שהוא עושה משהו לא בסדר. איך קוטעים את זה שלא יהיה ילד מרביצן. תודה.

גלי שלום בנך נמצא בגיל בעייתי מבחינת ההורים. מצד אחד הוא כבר מבין הרבה ויש אשליה שבעצם הוא כבר לא תינוק. בפועל הוא מבין את מה שקורה מסביב בצורה מאוד שונה ממה שיקרה לו בעוד שנתיים לדוגמא. נשיכות והתנהגות לכאורה אלימה אופיינית גם ברגעים אינטימיים ואינה מבטאת בהכרח כעס או התנהגות בוטה. זה בהחלט זמן להתחיל לשים גבולות אבל אי אפשר לצפות ממנו שיבין ויפנים את הכל. נשמע שאת נוהגת נכון בכך שאת אומרת לו שאת לא אוהבת מה שהוא עושה ובהחלט צריך לפעמים גם להפעיל כוח נגדי ולהפסיק את ההתנהגות הבעייתית. עם זאת, חשוב להתגבר על תחושת הזעם שזה מעורר ולחשוב שהוא עדיין תינוק. בינתיים זה לא אומר כלום על מה יקרה לו בעתיד. סביר להניח שבשנה הקרובה הוא ילמד מיומנויות תקשורת טובות יותר ואז גם יוכל להפנים את המסרים. קחי בחשבון שתסכול מסוג זה צפוי עוד שנים רבות, בכל פעם זה מקבל זוית אחרת. בסך הכל אם את מודעת לעצמך ולתהליכים שהוא עובר, אפשר לעבור את זה בשלום. ויניקוט השתמש במונח Good enough mother כדי לומר שההורים לא חייבים להיות מושלמים או אפילו להיפך, צריכים להיות לא מושלמים ומתסכלים מעט כדי שהילד ילמד להתמודד עם הסביבה. אני חושב שזה עובד גם לכיוון ההפוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הריון יכול להגביר התקפי חרדה, או שאין קשר? כרגע לא בהריון אך עם התקפי חרדה.

גלי שלום כדאי לטפל בהתקפי החרדה עוד לפני ההריון ויתכן שאם ישנה רגישות לנושא להמשיך טיפול בתקופת ההריון. בעיקרון ההריון לכשעצמו לא חייב לעורר התקפי חרדה, אבל זו תקופה של שינוי והתבוננות פנימית שמעלה כל מיני דברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

חברתי הטובה ביותר סובלת מהתקפי חרדה קרוב לשבע שנים. הייתי רוצה לדעת ממה נגרמים התקפים אלו והאם יש ביכולתי לעזור לה בכל דרך שהיא?

לימוד שיטות הרפייה או מדיטציה יכול לעזור. ביו פידבק יכול לעזור (עם זאת, עברו 7 שנים מאז החלו ההתקפים כך שאני לא יודעת עד כמה זה יהיה יעיל). הבנה וקבלה של הסובבים מאד עוזר:)

אודליה שלום להתקפי החרדה הסברים רבים הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הפיזיולוגית ולא ניתן לתת הסבר כללי. אני אפנה אותך לקישור בו תוכלי לקרוא יותר על התחום: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מתאר לעצמי שבכך שאת חברה טובה יש עזר רב. בעיקרון כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אם היא לא נמצאת במסגרת כזו כבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי הייתי ביחסים מצוינים עם גיסי עד שלאט לאט הוא התחיל לגעת בי בצורה לא הולמת.כל פעם שעשה משהו לא לעניין אמרתי לו די! אבל הוא המשיך בשלו. הפסיכולוגית שלי אמרה לי לסיים את זה כמה שיותר מהר ולהסביר לו שזה אפילו יכול להגיע למשטרה וכך עשיתי. היום אני מצטערת כי הוא לא מדבר איתי יותר וסבלתי מזה ע"י חרדה יום שלם ועד היום אני לא רגועה (דבר שהיה בתחילת השבוע). אני רוצה שיהיו לנו את אותם היחסים כמו קודם אבל עכשיו לא נראה לי שזה מה שיקרה. מה אפשר לעשות??? אני כבר מאשימה את הפסיכולוגית שלי וכועסת עליה שאמרה לי לעשות ככה, כי מסתבר שזה לא נתן תוצאות טובות. מה לעשות????????????

עדי שלום במצב שנוצר היית צריכה לקבל החלטה. לקבל את נגיעותיו וההשלכות שלהם עליך או לשים לזה קץ. האם את באמת רוצה לחזור למצב הקודם ולנגיעות שלו? ברור לי שאת משלמת מחיר עבור האסרטיביות שלך, אבל נשמע לי שגיסך הוא הדמות שעליו צריך לכעוס. בטווח הארוך עשית את הדבר הנכון. סביר להניח שאחרי שהוא יעכל את מה שקרה הוא יחזור לדבר איתך אבל ישמור על התנהגות נאותה יותר כלפיך. תני קצת לזמן לעשות את שלו. לא בטוח שהחרדה היא רק מתגובתו השלילית אלא גם מהאסטרטיביות שהפגנת. אני רוצה לחזק את ידיך, נשמע שכן עשית דבר נכון גם אם בינתיים המצב לא מושלם מבחינתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם הבנאדם לא יבין שמה שהוא עושה איננו לעניין, מה יהיה על הבנות שלו? גם אותן הוא ילטף ויגע ולא יפסיק גם אם יבקשו שיפסיק???

בצעירותי 10-14, סבלתי מבולמיה, כל היום לא הייתי אוכלת דבר, וכשהייתי מגיעה הבייתה, הייתי טורפת הכל. לאט לאט המצב השתפר, ללא יעוץ כי רק לפני מס' שנים ידעתי מהי התופעה. כיום אני בת 32 ועדיין סובלת מעודף משקל של 8-10 ק"ג ואני מאוד מתקשה להרזות. אני אדם משכיל, אני יודעת מה צריך, ושעלי לשנות הרגלי אכילה, אך בכל זאת קשה לי. זה התחום היחיד שאני מרגישה בו חוסר שליטה כמעט ואי יכולת לעמוד מול הפיתוי. האם טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לי בתהליך ההרזיה?

אור שלום נושא האוכל אינו מתחיל ואינו נגמר באוכל. בד"כ לא מדובר ברעב פזיולוגי בלבד אלא בכך שהאוכל ממלא דברים נוספים פנימיים. הוא נעשה פתרון ללחץ והתמודדות רגשית עוד מגיל צעיר ביותר. בנוסף הוא קשור לדימוי הגוף וכמובן שלאחר הרזיה או השמנה יש שינויים בדימוי ובבטחון העצמי. הטיפול הפסיכולוגי לא יוכל לעזור לך להפסיק לאכול אבל יוכל לעזור לך להיות מודעת יותר לגורמים שגורמים לך לאכילת יתר ולאחר מכן יהיה אולי יותר קל לשמור על המשקל הנכון. מדובר בתהליך ולא בפתרון מהיר או מיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לי ולבעלי שני בנים, הגדול בן 7 והקטן בן 5. בעלי מפלה לרעה את הבן הגדול לעומת הבן הקטן. הבן הגדול סובל מבעיות קשב וריכוז, ולמען האמת הוא יושב איתו ומשקיע בו. הבן הקטן, שמאוד פיקח, יודע לדרוש את תשומת הלב מכולם. אם הבן הקטן רואה שמתייחסים לאחיו הוא מקנא ונדחף. אני משתדלת לתת יחס שווה לשניהם, עם זאת כל אחד יקבל את החיזוקים כשמגיע לו. לאחרונה בעלי מבטא יחס מועדף במידה רבה כלפי הבן הקטן, ובמקביל הוא טוען שהבן הגדול מאוד מרגיז אותו, הוא צועק עליו המון, מעיר לו המון ויוצר אוירה לא נעימה. לעניות דעתי, זהו דפוס התנהגות שקיבל מהבית, אביו הפלה לרעה את אחיו הגדול לאח הצעיר והמוכשר ממנו, והוא עד היום זוכר לו את התנהגותו, וחמי לא מבין מה פשר היחס הקר. חשוב לי מאוד שיהיו יחסים טובים בין בעלי לשני ילדי, אני מפחדת שגם לבני ינטעו זרעי כעס ושנאה, כמו כן אני לא רוצה לפגוע בביטחון העצמי שלו. בעלי מאוד מופנם וסגור, ניסיתי לדבר איתו בנידון. האם אני צריכה להתערב? האם אפשר לטפל בזאת ללו פסיכולוג?

לי שלום את מתארת מערכת יחסים בתוך המשפחה שיש לה בוודאי רקע הן בשל בעיותיו של הקטן והן מהרקע האישי של בעלך במשפחת המקור שלו. אני חושב שאת צריכה להביע את דעתך בפני בעלך. עם זאת חשוב למצוא את העיתוי להגיב, בוודאי לא כשהדברים "חמים" אלא כשיש לכם זמן לדבר ביחד. יש בהחלט אפשרות לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים או מומחה לטיפול משפחתי כדי לקבל עצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 24 נראית טוב סטודנטית חברותית וכו' הבעיה שלי היא שכל חבר חדש שאני יוצאת איתו כשהיחסים מתחילים להתקדם ולהיות רציניים אני מקבלת "פרפרים " ומנתקת את הקשר. אני לא מפחדת ממחויבת, אחת מחלומותי הם להקים משפחה כך שזה לא הבעיה שלי מה גם שאני בן אדם יחסית לחברה רציני ואחראי. אני כל הזמן חושבת לעצמי האם לא ראיתי את האדם הנכון? וקשה לי לקבל זאת החלפתי המון חברים בשנה האחרונה ולפעמים ממש לא היתה לי סיבה הגיונית. במיוחד החבר האחרון שלי לא יכולתי לומר אפילו שהוא לא נראה טוב הוא היה בחור יפה נאה חמוד ומתוק פשוט מושלם ובכל זאת לא רציתי להמשיך איתו. כרגע המצב לא נורא אני צעירה אבל השאלה שלי היא האם יש לי בעיה? או שזה דבר שעובר אם הזמן.

שלום את כותבת בכותרת שאת אחת שמפחדת מיחסים רציניים ולכן ההערה בהמשך שאת רוצה קשר רציני אולי מספרת את הסיפור. המחוייבות והרצון שקשר אמיתי וחזק יביאו כנראה מפחידה ומאיימת. סביר להניח שהחרדה גורמת לך להתרחק כאשר באמת משהו מתחיל להתפתח. יתכן שהזמן יעשה את שלו, את רק בת 24 ובאמת שום דבר אינו דוחק. מצד שני אם את מרגישה ששוב ושוב את משחזרת את אותו דפוס שפוגע לך באיכות החיים ואולי בדימוי העצמי יש אפשרות גם לנסות ולטפל בעניין, ולפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אם זה חשוב לך, שווה לבדוק את זה אצל מטפל/ת. האם זה גם קושי עם אינטימיות או קושי להתחייב לקשר ?

אתמול, במהלך הרצאה בכיתה, עלתה סוגיית הומואים ולסביות, בנוגע למצעד הגואווה שמתקיים בארצינו. המרצה, מן המותן כנראה, אמרה משהו כמו "למה הם צריכים להאות את הסטיות שלהם לציבור הרחב". רתחתי על המונח - סטייה. ניסיתי, ללא כל ידע רפואי להבהיר שזו אינה סטייה אלא צורת חיים אחרת ולגיטימית, שזו אינה בחירה לחי אותה אלא משום דרך החיים היחידה מבחינתו לחיות. ניסיתי אף להסביר שישנם הסברים רפואיים על ה"בחירה" הזו, אבל ללא ידע ממשי. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לשלוח לי כתובות של אתרים או כל סוג מידע אחר בנוגע להתייחסות הרפואית להומואים ולסביות. כדי שאוכל ללמד את המרצה הבורה שלי - שאין צורת חיים אחת לגיטימית. תודה לכולם, בתקווה לעולם מקבל יותר. קרן

אי אפשר לתבוע אותו על זה?

קרן שלום המרצה שלך אולי שלף מהמותן אבל עשה דבר חמור מאוד שגם מנוגד לחוק ובוודאי לתקנון המוסד בו את לומדת. במידה ותוגש נגדו תלונה להנהלת המוסד הוא בוודאי ינזף. הומוסקסואליות אינה סטייה והוצאה מחוץ לספרי הפסיכיאטריה לפני שנים. החוק אינו מתיר כיום אפליה מכל סוג שהוא על רקע של העדפה או זהות מינית ומעציב לשמוע שמרצה שאמור להיות גם דמות חינוכית מרשה לעצמו להתבטא כך. אי אפשר כמובן לשלוט במחשבותיו, אבל הוא בהחלט יכול לשמור אותם לעצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

המרצה בוודאי עשתה דבר חמור מאוד כדמות חינוכית וראויה לפחות לנזיפה. כמו כן ברור שהומוסקסואליות אינה מחלת נפש ואסורה הפליה על רקע של העדפה מינית .לכל אחד זכות להנות ממה שיש לו הנאה ממנו,כל עוד הוא לא פוגע בזולתו. אבל להגיד שאין בין זה לבין סטייה שום קשר? הרי למה אנשים משתוקקים למין ונהנים ממנו? למה כל החיות בטבע (עד כמה שידוע לי) לא מקיימות יחסי מין הומוסקסואליים, לפחות לא כדרך חיים ? בגלל הדת ? בגלל המוסר? לא נראה לי. בגלל שיחסי מין נועדו במקור להתרבות , בגלל שהרקטום לא נועד במקור ליחסי מין (לפחות לא בלי וזלין....) אלא למשהו אחר. בגלל זה ראוי אומנם שהמרצה תשמור את מחשבותיה לעצמה ולא תשלוף מהמותן, אבל להגיד שהומוסקסואליות אינה סטיה רק בגלל שהיא הוצאה מספרי הפסיכיאטריה? נו באמת.

קרן שלום עכשיו שמתי לב שכתבת על מרצה אישה ולא מרצה גבר כפי שחשבתי בקריאה ראשונה. זה לא משנה מבחינתי לגבי תגובתי. לגבי חומר תוכלי לקרוא בקישור להלן התייחסות להסטוריה של ההתייחסות להומוסקסואליות. לקראת סיום הטקסט יש התייחסות להוצאת הומוסקסואליות מספרי האבחנות הפסיכיאטרי. http://psychology.ucdavis.edu/rainbow/html/facts_mental_health.html סטיה היא הגדרה חברתית תרבותית שפעמים רבות מקבלת תוקף בספרי חוקים או בהגדרות מקצועיות. השינוי בהגדרה הפסיכיאטרית משקף הלך רוח בחברה אם כי עדיין יש בוודאי קבוצות באוכלוסיה שיראו בהומוסקסואליות סטיה. בחשיבה סוציולוגית מקובל לראות כיום באוכלוסיה ההומוסקסואלית מיעוט שזכאי לזכויות זהות לקבוצות אוכלוסיה אחרות כולל הגנה בפני ביטויי גזענות ודיעה קדומה. ביטויי המרצה שלכם נשמעים לי חמורים מאחר ויש בהם גוון כזה. לצערי אני לא חושב שמדובר בהכרח רק בבורות. נתקלתי לאחרונה באינטרנט במצגת שנקראת "על גאוה ודיעה קדומה". את יכולה לתת אותה למרצה שלך לעיון. היא קצת כבידה להורדה אם אין לך פס אינטרנט רחב: http://esti.haifa.ac.il/~leon/AIDS/lecture22.ppt בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שמאוד מציקה לי אני בחורה בת 28 רווקה (נפרדתי מהחבר לפני שנה -אחרי שנה של חברות הבעיה המרכזית שלדעתי הפריעה ליחסים היא חוסר התאמה מבחינת הלימודים הבחור היה מלומד (תואר אקדמאי ) ואני מקצוע בלבד -רמה ממוצעת ומעלה מאז הפרידה יש לי "סיוט"הבטחון העצמי שלי ירד-צנח........................ ברגע שמנסים להכיר לי בחור מלומד (תואר )אני ישר נלחצת למרות שהבחור מאוד נחמד ואני ממש רוצה לנסות -זה פשוט לא הולך בכל הפגישות שהיו לי (עם גברים מלומדים)הם תמיד התקשרו ורצו להמשיך את הקשר אבל אני זאת שתמיד המציאה תירוצים אני חושבת שמדוע להכניס ראש בריא למיטה חולה בהתחלה הם מאוד -מחזרים ורוצים אבל בהמשך מתחיל שלב הבחינות (אנגלית.......... תאריכים בהיסטוריה )וכשהם רואים שאני לא ממש בעיניינים הם מתחילים להילחץ חשוב לי לציין -שאני בחורה חמודה שכייף לדבר איתה -רק שבקטע של הלימודים פיספסתי אני חושבת שבפועל בחור מלומד רוצה לצאת עם בחורה מלומדת וזה פשוט מצמצם לי את האפשרויות

קרין שלום לא נשמע שהבחורים עושים עניין מהלימודים אלא דווקא את. אם את באמת שלימה עם עצמך לגבי זה שאינך אקדמאית לא ברור ממה את נלחצת. בהחלט יתכן שאת מקרינה את העובדה שאת חשה שפיספסת משהו וזה מתרגם אח"כ למשהו בעייתי גם אצל בני זוגך. אם את באמת חושבת שאת רצינית וחכמה בלי קשר ללימודים הפורמלייים זה משהו שאפשר גם לומר בצורה ישירה ולעמוד מאחוריו. לא חסרות דוגמאות לזוגות שהאחד אקדמאי והשני לא. אבל אם זה כל כך משמעותי, מדוע לא פשוט להשלים את מה שאת מרגישה שחסר? את רק בת 28 ומאוד מקובל לעשות תואר אקדמי בגיל כזה. לא נראה לי שזה מחסום של ממש בדרך לזוגיות, הבעיה סביר להניח נובעת ממחסום או בעיה רגשית ולא בגלל הבעיה האובייקטיבית הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

עוד שבוע בדיוק אני אהיה בת שלושים ואחת, עוד שנה עברה ואני עדיין לבד. מתעוררת בבוקר במיטת יחיד, כשאני חולמת על זוגית. קר לי אפילו מתחת לשמיכה, אני מדמיינת שהיה יכול להיות לי חם ונעים, אם היתה מחבקת אותי עכשיו יד אהובה בבטחון אמיץ. אני מרגישה את הלב הרחב פועם בפנים, רגוע, שלו, אבל זה לא היה ככה תמיד. עכשיו הוא חזר לנשום, אבל הוא עדיין יחד, מחפש את אותו אחד נדיר, שאותו מבפנים יבין ואליו יד יושיט, בלי לברוח או מבט מיד חזרה להסיט. הלב הזה מיוחד בעיני, הוא עבר הרבה דברים בחיים, ספג קשיים, כמו כולנו התמודד עם הדברים, המשיך הלאה ועכשיו הוא פה רוצה לנשום ולהרגיש. יש לו המון אהבה לתת, הוא מכיל המון רגש שרוצה להתפרץ, אבל הוא עדיין גם קצת מהסס ופוחד. הרגש קיים, אבל איך ממשיכים הלאה במעשה ? מאיפה מנסים בכלל להתחיל לחפש ? הלב שלי יודע, שיש שם מישהו, עם לב מקביל, שרוצה גם כן להתחבר, להיפרד מהלבד ויחד במסע החיים להמשיך, אבל איך הוא יכול אליו להגיע, בלי אף מפה, שאותו לכיוון הנכון תניע ? לב לבד. שתי המילים האלו תמיד מתבלבלות, לפעמים הד' שלא במקומה נוספת, פעמים אחרות היא בטעות מושמטת והדבר בעיני מעיד על מצב לא טבעי, הגיע הזמן לנסות לתקן את הטעויות, לחזור אחורה על הפסיעות הזהירות ולנסות עכשיו דרכים חדשות. מעניין אם יש מישהו בצד השני של המסך, שעכשיו קורא ומרגיש אותו דבר ? אם כן אולי תאזור אומץ ואלי תפנה, נוכל לנסות לשבור ביחד את הבדידות שבערפל ולהחליף את הלב ביחד שלאהוב ינסה ? איך יוצאים אל העולם ומתחילים לגדול באמת ? אין לי את הנסיון, יש לי רק את הלב הפועם, שעדיין קצת פוחד ואני עדיין רוצה לעשות את הצעד הראשון ולנסות את הבדידות לשבור, אבל איך ?

רויטל שלום יתכן שהיו עד היום אירועים וסיבות לכך שנותרת לבד, והשאלה מה צריך לעשות כיום כדי לשנות את המצב ולמממש את המשאלה שלך לזוגיות. סביר להניח שזה משהו שצריך להיעשות הן ברמת המציאות החיצונית, והן בהתמודדות עם המציאות הפנימית. בחוץ יש היום הרבה אפשרויות. אתרי אינטרנט רבים מתמחים בנושא, יש מסגרות שונות אליהם מצטרפים ומכירים ואת בוודאי מכירה או שמעת בעצמך על האפשרויות הרבות. במקביל חשוב גם להיות מודעת למה קורה לך מבפנים, האם יש משהו שחוסם את הקשר או לא נותן לו לפרוץ. לעיתים מפגשים קבוצתיים מאפשרים לקבל פידבק על דברים כאלה שלא תמיד ניתן לראות ולהבין לבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

רוצה שחק איתי ששבש? אני בשחורים.

הי רויטל אני אמנם צעירה ממך רק בשנתיים וקצת , אבל יש לי משהו שיכול לעודד אותך , אולי לא הרבה אבל אולי קצת.: להתעורר בבוקר כשאת לבד אבל, במיטה זוגית , זה עוד פחות נעים. בהצלחה לי

אני יכול לנחם את שתיכן. להתעורר כל בוקר ולראות את הפרצוף של אישתי..... עדיף לשון לבד בשק שינה.

שלום, שמי אלי ואני מחפש קשר עם הורים לילדים בגילאי 13+ אשר מתקשים ביצירת קשרים חברתיים,מסיבות שונות.(אני מדבר על הילדיםכמובן...,לא ההורים). ואם זה אפשרי להשאיר טלפון נייד אז בבקשה: 69 55 33 064-

מס' הטלפון הודפס לא נכון. ושוב: 064-335596 .

שלום ד"ר קפלן אני בת 26, נמצאת בתקופה מאוד קשה כרגע... אני מנסה להתמודד עם הדברים כמה שאני יכולה, אבל כנראה בוחרת בדרכים לא כל כך טובות, אבל זה מה שאני מסוגלת לעשות כרגע.. מה שמפריע לי, זה שאמא שלי , שלא יודעת על הקשיים שלי, רואה רק "איך אני פוגעת" בעצמי. היא לא מפסיקה להעיר לי על איך שאני נראית, היא מסתכלת על מה שאני אוכלת, ומה לא אוכלת, וכמה אוכלת... היא כל הזמן טורחת להטיח בי שאם אמשיך ככה אני אהיה חולה... ואני כל הזמן מנסה להתגונן ולומר לה שלא תתערב לי בחיים... אני יודעת שהיא דואגת, אבל יש לי מספיק דברים שאני צריכה להתמודד איתם, וקשה לי להתמודד גם עם ההערות שלה, והחטטנות שלה. אני כל הזמן חושבת, על זה שאם באמת היה לה אכפת ממני, היא היתה שומרת עלי כשהייתי קטנה, היא היתה מגינה עלי.. ולא עכשיו, בזה שהיא יורדת עלי שאני "הורסת" את עצמי... סליחה על ההודעה המבולבלת

שלום את מתמודדת עם דברים קשים, עם האוכל, עם הרס עצמי, עם אמא... לא הרחבת על המצב כיום ומדוע הוא קשה כך שאני מתקשה לתת לך עצה או כיוון. בכל מקרה אלו באמת דברים כבדים ומשמעותיים. האם היית או את נמצאת בטיפול פסיכולוגי כיום? זה כיוון שהייתי בודק כדי להתמודד עם המציאות הפנימית והחיצונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן הייתי בטיפול, על רוב הדברים לא דיברנו, המטפלת שלי יצאה לחופשת לידה, וכשהיא חזרה, הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור אליה במצב הנוכחי. אני נמצאת כיום במצב של התמודדות עם זכרונות מהעבר, עם זכרונות פגיעה מהילדות. אני משתדלת להתמודד, מנסה, אבל כל כך קשה. למטפלת אני לא מסוגלת ללכת כרגע, מפני שההליכה אליה דורשת ממני המון כוחות - דבר שאין לי עכשיו....

לד"ר קפלן תודה רבה על ההמלצה, הייתי בפגישה ראשונה,ואני חושבת שאכן הגעתי לכתובת הנכונה

בהצלחה

יש לי המון קשיים אוביקטיביים, וקשה לי רב היום לשוחח עליהם עם אנשים, בד"כ אני מקשיבה לזולת, ובחוסר שביעות רצון, כי איני מצליחה להשחיל מילה על עצמי, קשה לי מאוד, ולעיתים נדמה לי כי כאשר, אחרים מדברים על עצמם, אני מסוגלת כבר לטרוק את הטלפון, אך לא מסוגלת לעשות זאת, ונאלצת להקשיב לדבריהם בניגוד לרצוני. מה לעשות, איך לעמוד על זכויותיי? בלי להרגיש שאני חסרת סבלנו, ולאבד אנשים? טליה

טליה שלום סביר להניח שיש סיבה למה שקורה לך. כדי לעשות שינוי את צריכה להבין קודם כל מה קורה לך בסיטואציות הללו שגורם שתצאי מתוסכלת בסופו של דבר. היה מעניין לשוחח עם האנשים הקרובים לך ולספר להם על תחושותיך בצורה כנה, ולשאול מה הם חושבים והאם הרגישו מה שקורה לך. אם את לא מצליחה לומר בעל פה יש אפשרות לכתוב מכתב ולתת להם לקרוא. לפחות תקבלי פידבק כיצד זה נתפס מהצד השני. מעבר לכך, תחושת ההליכה לאיבוד יכולה להיות משהו יותר עמוק מאשר דפוס השיחה שאת יוצרת ואולי שיחה שתתקיים בתוך מפגש פסיכולוגי תוכל לעזור לך לברר יותר טוב את הדברים כמו גם לתת לך מקום שבו תוכלי להתבטא עם פחות קשיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התיחסותך. אני לחוצה בעיקר בגלל שאני עדיין לבד וגרה עם ההורים בגילי (28). אני לא יודעת למה אבל בשנים האחרונות אני רואה הכל בצורה קטסטרופלית. אני גם מאוד מפחדת שיקרה משהו להוריי. יש עוד סיבות שמטרידות אותי בנוסף להיותי לבד, ולכולם אני מקדישה 24 שעות ביממה למציאת פתרון. אני די מיואשת מהמצב, אני אנסה לחשוב מחשבות טובות. אבל עד שלא אמצע פתרון לבעיותי אני לא חושבת שאוכל לזנוח אותם או להרגע. מה דעתך? אגב, אני סובלת מחרדה ולאחר טיפול תרופתי במשך כ-5 שנים הגעתי למסקנה שהוא רק הרע את מצבי בשל שלל תופעות הלוואי (הקצנת הפחדים, סיוטים, רעד, תשישות, בחילות קשות ועוד...)

שלום קראתי את הודעתך הקודמת ולפי מה שאת מספרת מדובר בתהליך די ארוך. את סובלת לפחות 5 שנים מחרדה, מתגוררת בבית ההורים וכנראה מוטרדת מאוד ממחשבות. כנראה שמחשבות שליליות הן חלק מהתמונה הכללית ואני לא חושב שנסיון לחשוב מחשבות חיוביות יחזיק מעמד זמן רב ללא נסיון ממשי לטפל בעצמך. את לא חייבת לקחת תרופות אבל את צריכה לדעתי להיות בתוך מסגרת פסיכולוגית שתתן לך אפשרות להתקדם לכיוון חיובי יותר. הבעיה שהזמן לא עושה את שלו, אלא להיפך, הוא מחמיר את המצב כיוון שבינתיים הדימוי והבטחון העצמיים שלך נפגעים ואת פחות ופחות מאמינה בעצמך ובכוחותיך לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, סליחה על האיחור בתגובה (נסעתי לביקור קרובים בקצה השני של הארץ בלי אינטרנט...) לא מבינה למה את לחוצה 24 שעות ביממה. הרי את בחורה צעירה ובריאה שכל העולם מונח לפניה, ובעצם את יכולה לעשות כל העולה על רוחך. אין לך בעל/ילדים/או הורים קשישים התלויים בך. אז למה שלא תראי את היופי, השמחה, האושר והכייף במקום לחפש את העצב והאומללות. תנסי להכריח את עצמך לחיות כאן ועכשיו (זאת אומרת נטולת דאגות וחופשיה כציפור). דיה לצרה בשעתה, כמו שנאמר. כל טוב והמון הצלחה

שלום לכולם רציתי לדעת אם גם אתם סובלים מחלומות מאוד רעים. בתור מי שהעריכה את איכות השינה שלה בעבר, אני סובלת כיום (5 שנים בערך) מחלומות ממש רעים, אני חולמת על מוות ועל מצבים מאוד קשים ומפחידים של חשש לחיי או קרוביי. בחיי היום יום אני מוטרדת מכמה דברים, שאני מנסה למצוא להם פתרון, גם אם הם לא תמיד בשליטתי, למשל בדידותי. אני מאוד לחוצה בחיי היום יום, וזה בא לידי ביטוי בצורה פיזית. בעבר, יכולתי להסתדר עם הלחץ היומיומי(יש לציין, שהלחץ לא ממש קיים, אבל בתור אדם לחוץ הכל מלחיץ עבורי והגוף נמצא כל הזמן בסטרס.) אבל כאשר גם החלומות הם רעים נוצר מצב שגם לנפש אין עוד מפלט ומקום להרגע, כי גם "שם" אני סובלת וחווה אסונות. יש פתרון למצב? ותסלחו לי אבל אני ממש קצרת רוח בנושא כדורים. בבקשה על תעלו את האפשרות! הגישה הזאת מעצבנת אותי!

ראשית, חסרים קצת יותר נתונים בסיסיים כדי לנסות ולהבין ממה את כל כך לחוצה, חרדה ומרגישה בסטרס תמידי. (למשל מה גילך, במה את עוסקת, האם את מתגוררת בגפך או עם חברים/משפחה וכו'). לחץ יכול לנבוע מהרבה סיבות. למרבה הצער, רובן כאלה שאין לנו שליטה עליהם אבל אם תהיי מודעת לעניין, תרגישי יותר בשליטה ואולי תצליחי לראות את הדברים בפרופורציה המתאימה. תנסי לבדוק ולבודד מכל הגורמים שסביבך, מה באמת מלחיץ אותך (לא סתם מעצבן או מעציב) אלא מה שאת פשוט חושבת שגורם לך לדופק מואץ, למחשבות רעות ולמועקה. אם זו דאגה מוגזמת למשפחה, יכול להיות שהיא נובעת מפחד נטישה (ציינת שאת סובלת מבדידות). לדעתי מה שיכול להקל עלייך הוא דמיון מודרך. כל פעם שצצה מחשבה רעה לנסות מייד להוריד אותה מהתמונה ולשים במקומה מחשבה חיובית, אופטימית, רגועה. האמיני בעצמך. אשמח לשמוע ממך עוד - ובהצלחה

גל! יכול להיות שתרופות מתאימות, אך לא תמיד, לפעמים שינוי ההבתכלות על החיים יכול לעזור, לאחרונה משיטוטיי בפורומים, בעקבות מצוקה אישית שלי, נוכחתי לראות הרבה אנשים סובלים, מכל המצב שאת מתארת, לדעתי התחושות נובעות מסוג של רגישות גבוהה, ולעיתים ניתן להתגבר על כך בשיחות עם מטפל מתאים. בהצלחה, טליה

ישנם ימים בהם הבת שלי שהיא בת 6 אומרת לי בפרוש: אני לא אוהבת אותך אני אלך לבית אחר, אני לא רוצה להיות פה. אני ובעלי לא מבינים מה קורה אנחנו לא נותנים לה שום סיבה להרגיש כך היא תמיד מקבלת חום ואהבה וממש לא חסר לה כלום. אני רוצה לציין שרק אליי היא מדברת כך ולא אל בעלי. מה לעשות?

גילה שלום ילדים מתבטאים בצורה כזו לפעמים מאחר וביטוי הכעס שלהם אינו מעוכב כמו אצל מבוגרים שמבינים את משמעות דבריהם לעומק. מטבע הדברים את נעלבת ממה שהיא אומרת, ואולי זו מטרתה, שתדעי שהיא כועס עליך מסיבה כלשהי. לא כדאי לקחת את הדברים כפשוטם בצורתם הקונקרטית אלא להבין שהילדה מעבירה מסר של כעס וכאב, וכדאי לברר מה קורה לה. זה לא בהכרח חסך או חוסר שאת יכולה לאתר כי הוא מגיעה מעולמה הפנימי וקשור אולי גם למערכת היחסים ביניכם ובבית. במידה ותחשבי שמדובר בנושא שמאיב על איכות החיים בבית יש אפשרות להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי. תוכלי אולי לנסות לבקש שיחה אחת עם פסיכולוג/ית הגן או ביה"ס על ידי פניה ישירה בטלפון לשירות הפסיכולוגי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני בן 24 סטודנט במגמה נחשבת ומבוקשת,וכו... אפשר לומר שכלום לא חסר לי ובכל זאת... תמיד אני רואה את חצי הכוס הריקה, גם רגעים "טובים" אני יודע שהם זמניים ותכף ישוב הדיכאון לשלוט בי. בשנתיים האחרונות איבדתי חשק, אין לי כוח לעשות כמעט כלום, את הלימודים אני מחזיק בשיניים, הייתי משוכנע שבאוניברסיטה אמצא את הדרך, אבל, הדיכאון, הדיכאון. לאחרונה איבדתי את מה שנשאר מהחשק המיני ואני לא מגיע לזיקפה (שום מחשבה לא עושה לי את זה). קשה לי עם סטודנטים ואנשים אחרים, אני חושש שיראו את הדיכאון בעיניים שלי. איך אני ממשיך מכאן?

שלום כשהדיכאון שולט יש קושי של ממש להנות גם מהדברים הטובים בחיים. לדיכאון יש שני מרכיבים, האדם פסיכולוגי והשני ביולוגי. כדי להבין מה קורה לך יש צורך לבדוק את שני הכיוונים. מאחר ומדובר בתקופה ארוכה יש בוודאי משהו ברקע שגורם לתחושת הדיכאון. עם זאת, בהחלט יתכן שבמקביל יש גם בעיה של דיכאון קליני שדורש פעמים רבות גם טיפול תרופתי. התופעות שאתה מדווח עליהם מתאימות לסימפטומים של דיכאון כולל הירידה בחשק לעשות דברים ובחשק המיני בפרט. אני מציע לך לפנות בהקדם לייעוץ פסיכולוגי כדי לברר את העניין. בתור סטודנט תוכל להיעזר בשירות הייעוץ הפסיכולוגיים המצויים ברוב האוניברסיטאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני ואשתי נשואים 25 שנה. היא יפה ומקרינה חום. אני אמנם טיפוס סגור.אני לא מבין מדוע היא מרבה לחייך מפה לאוזן לגברים מסויימים והם מחזירים לה חיוך וחוזר חלילה ואלי היא רצינית. ושמתי לב, מדוע כשיילדי הקטנים לצידי - הגברים האלו מקרקרים סביבים בזמן שהיא נוכחת, וכשאשתי אינה נוכחת , הגברים האלו מתעלמים מהילדים שלי. האם אפשר להסביר את התופעה הזאת? . גם במיטה, אני תמיד היוזם והיא מביטה בטלויזיה עד שהיא מתעייפה ואחר מסובבת את הגב ונרדמת, וזה היה מאז ומתמיד. אינני יודע מדוע? אני לא מעוניין לדבר איתה על זה, כי בטוח שהיא תכחיש ויתחילו הויכוחים וההסתרות. מה עלי לעשות? מדוע אשתי מחייכת לאחרים, ומדוע הגברים משחקים עם הילדים שלי רק בזמן שהיא נמצאת, זה מעניין אותי!!!

מתוסכל שלום אם אתה סבור שהעניין בך ולמעשה אתה סתם חשדן, תצטרך לעשות עם זה משהו בלי לערב אותה. למשל לפנות לייעוץ. אם אתה סבור שזה קשור בכל זאת לקשר ביניכם אין לך ברירה אלא לשוחח איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

טבעי לפחד מחושך, טבעי לרצות שיהיה אור בעניים, אבל אני לא מתנהגת בטבעיות זו, אני ממש שונאת אור, אני מחפשת חושך, עוצמת עניים למראה אור, עד כדי כך שהאור החל לעשות לי כאבי ראש חזקים, ממה נובע הכעס הזה על האור, או הרצון הזה להיות בחושך?

קרן שלום האם את מקשרת את הרתיעה מאור למשהו? מתי זה התחיל? האם יש דברים שאת מוטרדת מהם חוץ מנושא האור? האם החשיפה לאור גורמת לך תגובה או אלרגיה על העור? אני לא בטוח שיש תשובה פשוטה לשאלתך. זה משהו שצריך לברר קצת יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא יודעת, זה התחיל בערך לפני כמה חודשים, יש לי הפרעת מחת פוסט טראומתית, אולי זה קשור? אין לי אלרגיה לאור רק מבחינה נפשית זה מתבטא.

כיצד לעצור ילד מחוצפתו הדבר בא לידי ביטוי אך ורק בביית, במקומות אחרים הוא נהדר. אם משהו מההורים ירים עליו קצת את הקול בעת הצורך, הוא פשוט עונה חזרה. אין לו גבולות. מדובר בילד בין 7 מחכה לתשובה.

שמעתי הרצאה ברדיו, לא יודעת אם זה קשור, אבל: כשילד בא אל הוריו ומתלונן לגבי משהו, (אבדו לו הקלפים, הוא רב עם חבר, הוא קיבל ציון לא טוב במבחן...) ההורה עונה לו בכמה תגובות מיידיות: 1. מנסה למצוא את האשם (למה לא שמרת על הקלפים יותר טוב, למה לא למדת במקום לשחק במחשב כל היום)- ואז הילד שבא עם כאבו אל הוריו מרגיש רגשי אשמה, בנוסף לכאבו. 2. מחפש לתת עיצה (מה אני יכול לעשות, אל תשחק איתו יותר, פעם הבאה תלמד יותר...)- הילד מרגיש שחושבים שהוא טיפש, מה, הוא לא יודע שכדי להצליח במבחן צריך ללמוד, הוא לא יודע, שאת הקלפים שמים במקום וככה לא מאבדים אותם? 3. (הכי גרוע) התעלמות- (בעייה שלך, תלמד להתמודד, תסתדר לבד) הילד יותר לא יגש אל הוריו בעת מצוקה, הוא ינחש מה יש להם לאמר לו ויעדיף לשמור בבטן. כשילד בא אל הוריו ואומר בעצם שרע לו, כואב לו, הוא פוחד, הוא עצוב, הוא מביע רגשות, תסכול, הוא מחפש ה-ק-ש-ב-ה מספיק שתתנו לו לאמר את מה שיש לו ותגידו לו שאת אוהבים אותו ומבינים שרע לו, ושיספר לכם תמיד תמיד כשהוא חש לא טוב. אם הילד לא רוצה לשתף, מתרחק ומתחצף, זה כי יש חוסר תקשורת בינו לבין הוריו, וחוסר התקשורת נובע גם מחוסר הקשבה. שוחחו עם הילד, חבקו אותו ותאמרו לו שאתם אוהבים אותו ומוכנים להקשיב לכל צרותיו, אולי הוא יסלח לכם, על שלא הקשבתם לו כשהיה צריך.

היי, במכון אדלר יש קבוצות להורים המתמודדים עם בעיות זהות לשלכם. שווה. עדי

שרית שלום בד"כ ההתנהגות החצופה אינה מספרת את כל הסיפור. השאלה מה קרה קרה עד גיל 7, האם השתנה משהו ביחסים בבית או בסביבה של הילד? כמה את ובעלך אחידי דעה לגבי התנהגותו של הילד ולגבי הגבולות שיש לשים לו, ועוד. במידה ואת מרגישה שדברים בורחים לך מהידיים בנושא חינוך הילד יש מקום לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים או משפחתי ואולי כמו שעדי מציע ללכת לסדנה להורים. מובן שחשוב לשים גבולות אבל צריך גם להבין מהיכן מגיעה חוצפתו של הילד והאם זו לא דרך לבטא משהו שחשוב לשמוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מעוניין לדעת האם קיים בארץ מרכז/מוסד פרטי שבו ניתן לקבל טיפול פסיכיאטרי ולהתאשפז, במידת הצורך, עבור בחור בשנות העשרים לחייו. תודה

שלום רוב המקומות הפרטיים מתוחזקים ברמה ירודה יחסית למקומות הציבוריים. אישית אינני מכיר מקום איכותי כזה שפועל באופן פרטי. יש כמובן מקומות בשירות הציבורי שניתן להתאשפז בהם במידת הצורך במחלקת יום או לאישפוז מלא. אפשרות נוספת היא לנסות למצוא חונך צמוד לתקופת המצוקה בבית עם השגחה מקצועית יום יומית, כמובן שזה לא מתאים לכל מצב וצריך להתייעץ עם המטפל הקבוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

כן קיימים כמה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים. אני לא יודע לעניין הרישום אם הם מעבירים את הפרטים למשרד הבריאות. מאיזה איזור אתה בארץ? כדאי לשאול גם בפורום פסיכיאטריה הסמוך.

אני זקוק ללכת לטיפול פסיכולוגי באופן דחוף, לצערי קשה מאוד לקבל הפניה מקופ"ח לטיפול זה. לפכיך, החלטתי ללכת באופן פרטי לטיפול. השאלה שלי: האם יש מרפאות (בריאות הנפש כמובן) פרטיות שאינם יקרות, בחיפה? אני יודע שיש מרפאות כאלו בירושלים אך אני מחפש בחיפה[ אודה לך אם תענו לי זה ממש ממש דחוף!!! האי מייל שלי: [email protected] תודה רבה

גולן שלום נסה לפנות לבי"ח רמב"ם אולי יש אפשרות לקבל שם טיפול מהשירות הפסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן ותודה על תשובותיך הקודמות. 1. השאלה שלי הפעם היא איך אני יודעת אם מה שנראה לי כהפרעה אצלי באמת דורש התערבות פסיכולוגית? לדוגמא - יש לי רתיעה ממראות של דם, פציעות, אני לא יכולה לראות איבר בגוף נדקר במחט, אפילו לא בטלויזיה וזה מגיע אצלי לרמה של התעלפות רק מלבקר מישהו ששוכב בבית חולים, ובגלל זה מעולם לא ראיתי סרטי אימה או מלחמה, שלא לדבר על לתרום דם והכנות נפשיות קדחניות לפני בדיקות דם . מן הסתם, אני לא היחידה בעולם שסובלת מזה, שאלתי היא האם פסיכולוג הוא הכתובת אם ברצוני למצוא לזה פתרון. 2. קראתי כאן בפורום מעט על ההבדל בין דמיון מודרך להיפנוזה. כל המודעות לעידן החדש מאד בתנופה כרגע ו"מטפלים" באמצעות דמיון מודרך מוסמכים חדשות לבקרים. רציתי לשאול אותך בתור מומחה, האם ניתן לסמוך על כל אלה שמטפלים בצורה זו, שכן הם יכולים גם לגרום נזק יותר מאשר להועיל, האם לא עדיף את מסתורי המוח להשאיר בידי הפסיכולוגים והפסיכיאטריים. תודה לך.

שני שלום את סובלת ממה שמכונה פוביה ממחטים. זו תופעה מוכרת מאוד ואינה הפרעה נפשית אלא בעיה שניתן לטפל בה בקלות יחסית בעזרת טיפול פסיכולוגי ממוקד. אינני יודע לאיזה מטפלים את מתכוונת אבל חשוב לדעת למי מגיעים ואיזו הכשרה הוא עבר. פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים שעברו הכשרה מתאימה הם אכן לדעתי הכיוון המועדף. בתחומים מסויימים כמו טיפול בתנועה ובאומנות יש גם אנשים ממקצועות אחרים. בכל מקרה, טיפול נפשי המועבר בכל מיני שיטות ואנשים ללא הכשרה מתאימה עלול בהחלט להזיק ולצערי מקרים כאלו לא חסרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מעוניינת לקבל טלפון או כתובת של מישהו מומחה לבעיות קשב אצל מבוגרים באיזור השרון / מרכז וקצת אימפורמציה מבחינת עלויות, כמה זמן האבחון, מהן שיטות הריפוי וכו'.... תודה מראש

מאירה שלום אני מציע לך להתייעץ עם אגודת ניצ"ן. הם מייעצים ומאבחנים גם מבוגרים. כמו כן תוכלי להתייעץ עם רופא נוירולוג מקופת החולים כדי לאבחן את הבעיה. במידה ויש משהו על הפרק כדאי לעשות אבחון ללקויות למידה והפרעת קשב. יש לכך מסגרות הן בשירות הציבורי והן באופן פרטי. למבוגרים אין אפשרויות רבות וברוב המקרים מגיעים למכונים פרטיים כמו רום פילת ואחרים. העלויות שונות מאוד וכדאי לברר עם המקומות אליהם את פונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, המון תודה על תשובתך המהירה, וברשותך עוד 2 שאלות... מהן האפשרויות בעומדות לפני במגזר הציבורי ? ומה עדיף המגזר הציבורי או המגזר הפרטי (והכוונה כמובן לא לעלויות) בתקווה לשנה אזרחית טובה ומוצלחת יותר מאירה

בני בן ה15 סיפר לי שהוא מעשן מאוד כעסתי כמובן, וביקשתי שיפסיק הוא מתעקש שהוא לא יכול נתתי מיליון רעיונות מה לעשות כדי.. אבל הוא בשלו במקביל הוא מבקש דמי כיס שאני שמין הסתם משמשים אותו לקנות סיגריות ... אודה לך אם תיעץ לי איך לנהוג ממש קשה לי עם הגיל הזה תודה תודה תודה

שלום ההחלטה תלויה לא רק בשאלת העישון אלא במערכת היחסים שלכם בכלל ובעד כמה בשאר הדברים הוא מקיים אורח חיים שתואם לעקרונותיך. במידה והעישון הוא הדבר היחידי שבעייתי אני לא בטוח שכדאי לך להלחם איתו. הגבילי אותו בכך שלא יעשן בבית וכן דרשי שיתחייב לכמות מוגבלת של סגריות בשבוע. לא כדאי להיכנס למלחמה בעיקר מאחר ורוב הסיכויים שלא תעזור. במידה והעישון הוא רק חלק מתמונה יותר רחבה, כדאי להסתכל על כל התמונה ולא רק על השאלה האם למממן בדמי הכיס את הסגריות. במקרה כזה יש מקום לחשוב גם על ייעוץ אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשאנחנו מפתחים שרירים בגוף במשך תקופה ארוכה ואז מפסיקים הגוף חוזר למצבו ההתחלתי. (בלי כל השרירים המרובים). השאלה שלי היא גם ככה פועל המוח שלנו. אם אנחנו מאמנים אותו נגיד תקופה ארוכה בזיכרון או מתמטיקה או תשבצים וכדומה... והוא ניהיה למומחה בעניין . האם זה יעלם לאחר תקופה של הפסקה?

ליאור שלום פיתוח המחשבה גורם לריבוי קשרים אסוציאטיביים במוח והוא תורם לאינטילגנציה טובה יותר. הפסקת פעילות מנטלית תגרום בוודאי לשכחה את זכרונות מסויימים, אני לא חושב שהיא תפגע ביכולת ללמוד שוב, אלא אם מדובר בתקופה ארוכה מאוד של ניוון מחשבתי. בברכה ד"ר אורן קפלן