פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני בחור בן 26, מעוניין במידע על טיפול בפוביה חברתית חוץ מהטיפול בגהה ( אני מעוניין להתחיל בטיפול בהקדם האפשרי ובגהה זה לוקח זמן). מה מומלץ? מכון פסגות? משהו פרטי אחר? בתודה , א.ק.

א.ק. שלום בעיקרון כל מרפאה וגורם טיפולי עשוי להיות מתאים, הן במסגרת פרטית והן במסגרת ציבורית. פוביה חברתית היא תופעה מוכרת מאוד ואני לא חושב בטיפול במרפאה ספציפית הכרחי, אלא אם שמעת על מטפל מסויים שמתמחה בנושא ואתה רוצה להגיע אליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אבקש טלפון של מכון פסגות בדחיפות!!! בנוסף לכך, אם למשהו יש מידע על הטיפול שם בפוביה חברתית, אשמח על כל פיסת מידע. בתודה ,א.ק.

5288171-03 ---שדרות חן 8 ת"א ----

שלום ד"ר קפלן, אני לא מנסה לכרות את הענף שעליו אתה יושב, אבל שאלתי כמי שהיה זמן רב בפסיכותרפיה וגם מוצא את עצמו קורא פורומים ואתרים כמו שלך, האם החיטוט העצמי הזה לא עלול להזיק? אני לא מתכוון לאיזו התמוטטות עצבים, אלא חלק גדול מהסובלים מבעיות נפשיות כאלו ואחרות הם בלאו הכי אגוצנטריים ועסוקים בעצמם יתר על המידה ושאלתי היא האם טיפול פסיכולוגי והתעניינות בפסיכולוגיה אינה מחזקת נטייה זו. תודה, החטטן

שלום כאשר אין בעיה אכן אין כל סיבה לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני לא בעד טיפולים פסיכולוגיים כאיזה סוג של אופנה. מצד שני כאשר יש בעיה או התמודדות (בין אם היא ממוקדת ובין אם היא תופעה רחבה ולעיתים מעורפלת) והאדם אינו פותר אותה הרי הוא מוטרד ומרגיש מצוקה ואולי אף עושה בירור פנימי עם עצמו, עם ובלי הטיפול הפסיכולוגי. אין ספק שטיפול פסיכולוגי יוצר דרך מובנה יותר להתבוננות פנימית. אישית אינני רואה פוטנציאל לנזק בטיפול פסיכולוגי שנעשה ע"י איש מקצוע מוסמך ואם ישנו פוטנציאל כזה הוא נמוך בהרבה מהתועלת שעשויה לצמוח מההתמודדות הנפשית ושיפור איכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן, יש צדק בכך שאין נזק ממשי, אבל מה עם הקושי להפרד? ושאלתי בעצם, מה עושים שנשארים בטיפול בגלל הקושי הזה בלבד?

היי איך אפשר לשאול מתבגר אם בכוונותיו להתאבד? למרות שגם אני חושבת ככה? תודה.

עדי שלום במידה ואת מזהה שהוא רציני בכוונותיו אפשר לשאול בצורה ישירה. במקרה כזה חבל על הזמן, כדאי לפעול מהר. אם זו רק תחושה שלך ואין לך ממש בסיס איתן לתחושה זו הייתי נוהג בהרבה יותר עדינות. מנסה לברר מה הוא מרגיש, עד כמה מיואש, ועוד. כאן דווקא הייתי נזהר לא להכניס לו רעיונות לראש. הכי חשוב ללוות אותו ולתת לו הרגשה וידיעה שיש לו אוזן קשבת בכל מצב. אפשר גם לומר ישירות שאם אי פעם יהיה בצרה או מבוי סתום שלפני שיפעל יבוא להתיייעץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל לא קראת מה היא כתבה? היא אמרה שלה בעצמה יש מחשבות כאלו? לדעתי לא היא צריכה להשגיח על הצעיר ואולי בכלל היא גורמת לו להרגיש כך שלא במודע? אני חושב שצריך לעזור לה להתגבר על הבעיה ואז היא תהיה מוכשרת יותר לטפל בבעיה של בן גיל ההתבגרות.

ד"ר אורן שלום! שאלתי היא: האם ייתכן שאדם מספר שקרים ומאמין לכל מילה היוצאת מפיו? אחותי עשתה מספר דברים שהכעיסו את בני משפחתי וכולם ניתקו את הקשר איתה, אני החלטתי שלפחות אדם אחד צריך להשאר איתה בקשר(החלטה שנובעת מרחמיי כלפיה עקב הניתוק-וזאת למרות שגם אני כועסת עליה)ולכן לא ניתקתי קשר איתה. הבעיה היא שכאשר אני מדברת איתה על הנושא, היא אומרת דברים שיקריים בבטחון מלא, היא בטוחה שכולם נטפלים אליה ושהיא בסדר גמור וכל האחרים משקרים, זה לא המקרה היחיד בו היא משקרת ומאמינה לשקריה, זוהי דוגמא אחת מרבות. ובנוסף לכך, היא לא מסתדרת בשום מקום עבודה, כל כמה ימים היא מתחילה לעבוד במקום אחר ועוזבת(או שמעזיבים אותה) מסיבות אלו או אחרות- זה גורם לי לרחם עליה יותר ולחשוב שמשהו לא בסדר איתה.היא בטוחה שהיא בסדר גמור ושמקום העבודה לא בסדר- או האנשים שם. איך עלי להתנהג עם השקרים שלה? האם אני צריכה להעמיד פנים שאני מאמינה לה או להעמיד אותה על שקרייה? מדובר בבחורה בת 24 שנישאה לפני מספר חודשים(בעלה אומר שמצבה הנפשי קשה) תודה מראש על תשובתך אורנה

אורנה שלום אני לא יודע לענות מאחר ויש די הרבה אפשרויות. יתכן שהיא משקרת ביודעין אבל מסיבות שונות אינה מסוגלת להודות בשקר. פעמים רבות ההבדל בין מציאות אובייקטיבית לסובייקטיבית יכול להיות מאוד גדול. יתכן שהיא מפרשת דברים מסויימים בצורה שונה ממה שאת היית מפרש, או אולי ממה שכל בן אדם סביר היה מפרש. במקרה כזה יתכן שאינה מודעת אפילו למעשיה באופן מלא. הבעיה במצבים הללו שכדי לגלות באמת מי היא את עלולה לשלם מחיר יקר. את צריכה לשמור על עצמך בדרך כלשהי. בהחלט ניתן להיות איתה בקשר ולתמוך בה, אבל במקביל להיות עירנית ולא להסתבך בצעדים שיגרמו לסכסוך שלך עם משפחתך או בכיוון של אחותך להסתבך עם אחד השקרים. כדאי במיוחד להמנע ממעורבות כספית כלשהי. ברמה של תמיכה נפשית אינני רואה סיבה להפסיק את הקשר, וטוב שיש לפחות מישהו אחד במשפחה ששומר איתה על קשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אודה לך אם תשיב לשאלה שלי שעדיין לא ענית עליה: http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=394524&t=394392

עדי שלום אכן לא ראיתי את שאלת ההמשך שלך. דיאגנוזה ופרוגנוזה בפסיכולוגיה בעייתיים הרבה יותר מאשר ברפואה קונבנציונלית ותלויה רבות בגישה הטיפולית. המונחים הללו שנויים במחלוקת כיוון שהם כל כך לא מדוייקים ויכולים למעשה להטעות אנשים רבים. לעיתים אין ממש דיאגנוזה או פרוגנוזה ולמעשה התהליך הטיפולי לאורך זמן יקבע מהי הדיאגנוזה ומהי הפרוגנוזה. עם זאת, אני לא מכיר פסיכולוגים שמסרבים לדבר עם המטופלים שלהם על הנושא הזה. בהחלט יתכן שלאחר זמן רב של טיפול הנושא עולה כחלק מהטיפול והפסיכולוג מרגיש שהעיסוק בנושא הוא סוג של בריחה או התחמקות מהתמודדות אחרת שקוראת בטיפול. במקרה כזה הוא גם יסביר בוודאי את עמדתו. אישית לא ניתקלתי מעולם במצב בו פסיכולוג מסרב לדבר על הנושאים הללו ואם מטופל פנה לפסיכולוג כדי לקבל חוות דעת אין כל הגיון למנוע זאת ממנו. אם נוצר מצב כזה צריך לדבר עם הפסיכולוג ולבקש ממנו דיאגנוזה ופרוגנוזה או לפחות הסבר מדוע הוא לא יכול לתת אותם. במידה ואין תקשורת טובה בין מטפל לפסיכולוג כדאי להפסיק את הטיפול ולעבור לאיש מקצוע אחר, בין אם סביב הנושא הנדון, או סביב כל נושא אחר. אני לא רואה את הבעיה כל כך בתחום החוק אלא בתחום היחסים של מטפל ומטופל. לא זכור לי כל מקרה בעבר שטופל חוקית בהקשר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בני מוגדר כנער PDD הוא אוחן כך בגיל 5 היום הוא בגי 14 .בעבר הוא גם הוגדר כהפראקטבי וקיבל ריטלין.השאלה שלי האם הכדורים הללו ממכרים ? ואם הם יעזרו להתרכז בלימודים.ושלו יהיו לו בעיות בריאותיות הכונה לתופעות לואי.ונקודת הפבטח נוספת הילד נולד עם מחלתMD מולד גנטי דבר שנודע לנו רק לפני 5 שנים תודה מראש על התשובה .

גבי שלום מאחר והפורום הזה עוסק בטיפול פסיכולוגי ולא בטיפול תרופתי אני מציע לפנות עם השאלה לאחד מהפורומים הרפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בחורה בת 27. משכילה, עובדת, נאה, חברותית. יש לי בעיה רצינית- אין לי חברות, ולא היה לי חבר רציני מעולם. כשאני אומרת אין לי חברות הכוונה היא שאין כאלה שהן טובות, יש ידידויות רבות, יש לי הרבה מכרות, יש לי שתי שותפות שאנחנו מסתדרות מצויין אבל הקשר המחבר הזה- הריקמה העדינה שנוצרת בין אנשים לאחר ההיכרות הראשונית לא קיימת אף פעם וגם אם נדמה שכן- זה מתפוגג. אותו כנ"ל לגבי בנים, היו חברויות אבל לא משהו שהותיר חותם בצד שלי או שלו. פעם התייעצתי עם מישהי פסיכולוגית בקשר לכך והיא אמרה שזה קשור לאיך שגדלתי, שאם אתה לא לומד ליצור קשר עמוק ומלא מהבית אז זה לא קיים, שאם זה לא היה קיים בבית- זה לא קיים גם בך. השאלה שלי היא האם זה פונקציה של משהו שאפשר לעבוד עליו כי זו בעיה סביבתית, כלומר ברגע שאלמד ליצור קשר עמוק עם מישהו- תיפתח הדרך לקשרים אחרים? או וזו כבר סברה שלי שכל עוד אני לא אוהבת את עצמי- אני לא אוהב ואהיה פתוחה לאחר? לגבי טיפול- אין לי כסף לכך ואני ברשימת המתנה לטיפול דרך קופת החולים- זה ייקח עוד מספר חודשים (בגלל המצב המרפאות עמוסות עוד יותר)וגם אז מדובר על פגישות מצומצמות. איך אני מתחילה לבד לעבוד על עצמי? בנוסף אני מאוד פגיעה, אם אני יוצאת עם מישהו, ואני מרגישה שהלכתי "רחוק מדיי" מבחינתי, כלומר מבחינה פיזית(התערטלות בלבד יכולה להיחשב רחוק מדיי...) אני מרגישה צורך לתשומת לב, לוודא שהוא רוצה בי, ואז אני מתחילה להיפגע משטויות, לעיתים לשבור את הכלים, לבקש הפסקה, לעיתים סתם יוצאת מפרופורציות אםבמודע ואם לא,... אני מודעת לזה שזה לא לעניין ושזה נובע מפגיעות יתר שלי , לעיתים אני מודעת לכך בזמן אמת... ועדיין לא יכולה להתנהג אחרת. נשמעת בעיה כבדה נכון? ובכל זאת, אפשר טיפ, שם של ספר שיטה או כל דבר, שיוכל לעזור לי ליצור קשר עמוק עם אנשים שיעזור לי להוציא את הריקנות האיומה הזו מתוכי. תודה לא חברה של אף אחד

לא חברה של... שלום את מדברת על תהליך המתרחש מאז ומתמיד. לכן אני לא חושב שיש פתרון מהיר למה שקורה לך מבפנים, וגם אם היה אני לא בטוח שהוא היה מתאים לך. לפעמים יש מזל ופתאום פוגשים אנשים שמאוד מתאימים, אבל פעמים רבות הכיוון הוא הפוך, כלומר, בהגעה לשלמות והשלמה עם מה שיש בפנים, מה שמאפשר מגע מסוג אחר עם החוץ. אני חושב שהפניה לטיפול פסיכולוגי עשויה לפתוח ערוץ חשיבה ופתרון. אני מקווה שהתור יגיע מהר. יש אפשרות אולי לנסות ולבדוק במרפאה נוספת, לא תמיד ההמתנה כל כך ארוכה. אני בספק אם חומר קריאה יעשה את זה, אבל בהחלט יכול להיות מועיל לקרוא ספרים שונים של פסיכולוגיה פופולרית, בעיקר אלה שיש בהם סיפורים על טיפולים ותהליכים. לדוגמא, ספרו של ד"ר יורם יובל סערת נפש וספריו השונים של יאלום שתורגמו לעברית. בנוסף אפשר לנסות ולהיכנס לקבוצות תמיכה או לפורומים באינטרנט ולהתחיל להתכתב ולדבר. זה תהליך שיכול ליצור שינוי כלשהו אם תתחברי למה שקורה שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, מה שלומך? את מתארת בעייה שלטעמי, בטיפול פסיכולוגי, דרך בניית קשר יפה ומלא אמון עם המטפל או המטפלת, ניתן להכליל וללמוד איך ליצור קשרים עמוקים עם אחרים, עם חברים, עם חברות. אם בא לך לפרט יותר אז אולי אני אוכל להתייחס יותר.

הריון שהתחיל בשלישייה (ספונטני) ומטעמים בריאותיים בוצעה הפחתה ונולדו לי תאומים בלידה מוקדמת (כיום בני 3 חוד') שאלותיי הן: 1) מתי ואיך מספרים?

מירב שלום בשנים הקרובות הנושא אינו רלוונטי לשיחה. יתכן שבתחילת גיל בית הספר ילד מסוגל לקבל ולהתמודד עם סוג כזה של מידע. כדאי יהיה אולי להתייעץ באותה תקופה. עם זאת, יתכן שאת צריכה לעבד בעצמך את מה שקרה. את מתמודדת עם זה כיום ואולי מה שעובר לך בראש מקרין החוצה בלי קשר למה את מספרת או לא באופן מילולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לילד בן 6. בני נמצא מגיל מאוד צעיר בחברה נשית ומבוגרת, אמנם יש לו בבית אחים, אך הם גדולים ממנו בהרבה שנים ומתנכרים לו במידת מה, אביו מבלה זמן רב בעבודה. והוא מבלה הרבה איתי ואני אף לוקחת אותו איתי לחברותיי. כמו כן, הוא גדל ביישוב קטן, בו כל בני גילו, הן בנות.. כך שגם בגן וגם בחוגים הוא כמעט תמיד בן יחיד בין בנות בגילו... לכן, לדעתי, הוא מתנהג בצורה נשית מעט, אוהב לשחק בבובות, אוהב להתחפש לנשים וכו'... כמו כן, הוא בוגר מאד לגילו וחכם מאוד לגילו, ואף משתתף לעיתים בשיחות המבוגרים כשווה בין שווים. אני מודאגת, מה לעשות.?. האם לתת לזה להימשך, או שמא עלי לעשות משהו. לא נראה לי טבעי שבני יהיה בעיקר בין מבוגרים(בעיקר נשים) או בין בנות בגילו... ויבלה רק מעט עם בנים גדולים, קטנים ממנו.... מה יכולות להיות ההשפעות הפסיכולוגיות על בני לכשיגדל?? אני מאוד מודאגת... תודה על זמנך, דינה

דינה שלום את מתארת מצב שבו הסביבה הטבעית של הילד היא בנות. אני לא חושב שאפשר לדעת מה בדיוק תהיה ההשפעה של הדבר, אבל מאחר ואת מודאגת יש אפשרות ליצור עבורו גם מצבים חברתיים של בנים דרך חוגים או פעילויות חברתיות אחרות. קשה לשנות את הסביבה הטבעית אבל אפשר לנסות לשנות את המינון של הבילוי עם מבוגרים. כמו כן יש אולי מקום לחשוב איך משנים את הדינמיקה המשפחתית שמכל מה שתיארת ניראת לי הסיפור החשוב באמת, הקשר בין האחים והאב אל הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חבר כבר שנתיים לפני כמה זמן הייתה בינינו שיחה מאד מאד עמוקה שבה הוא סיפר לי בעומק על ילדותו מה שהוא סיפר גרם לי לחשוב על המשך הקשר בינינו הסיפור הוא שכשהיה ילד עבר איזושהי חוויה מינית עם קרוב מישפחה לא ברור אם זה היה מכוח או מסקרנו לא קיבלתי את הרושם שהיה זה בכוח ולא ברור מה הן ההשלכות של העובדה כי לא סירב אם ביכלל יש כאלו לאחר זמן מה כשהיה גדול יותר אולי אפילו בגיל העשרה הוא ניסה לקיים יחסי מין עם אחותו הצעירה ממנו (ממש צעירה) המיקרה הודחק ואינו זוכר אם קרה יותר מפעם אחת מאז לא דיברנו על זה והוא ביקש כי לא נעלה את הדבר בנוסף לפני תקופה מסוימת הוא יזם חווי המינית עם בחור שבעקבות מקרה זה הוא סגר עם עצמו את הסקרנות ואת השאלה אם קיימת אצלו משיכה מינית לבחורים - וטוען שלא האם יש קשר ? הוא לא מעוניין ללכת לטיפול לברר את הנושא האם צריך לפנות לאחותו ולוודא כי אין לה זיכרון מאותו מיקרה? מה עושים? האם יכול להיות שזהותו המינית איננה ברורה? האם יכול להיות שבעתיד במידה ונמסד את יחסינו תהיה סכנה לילדנו?

בילי שלום הכותרת של הודעתך היא על בחור שחשף את עצמו. בחרת במונח מאוד מרוחק וכנראה שאת מרגישה קושי כעת להביע רגש של קרבה או הזדהות עם בן זוגך. אני לא יודע לומר לך מהי משמעות הסיפור שתיאר והאם באמת מדובר במשהו סגור או לא. סביר להניח שהוא המפתח לידע הזה. עלה משהו משמעותי בינכם ונשמע שלמרות שהוא רואה בזה "סוף סיפור" אצל זה פתח משהו שאינך יודעת כיצד להתמודד איתו. זה מסוג הדברים שיש מקום לעבד ביחד בזוגיות ואולי אפילו להיעזר ביועץ זוגי. הוא לא צריך בהכרח ללכת לטיפול כדי לטפל בבעיות שתיאר, אלא כדי להתמודד בזוגיות עם המידע שמסר. בסופו של דבר היה לו צורך לשתף אותך כך שיש לו חלק בענין. אני לא חושב שלפחות בשלב הזה צריך להוציא את הסיפור לכיוון אחותו או לכל מקום חיצוני אחר לקשר, צריך לנסות להתמודד קודם כל עם משמעותיות העניין בינכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה איך ולאן עלינו לפנות על מנת לפנות ייעוץ?

בחור יקר, לפי דעתי חבר שלך זקוק כהתחלה לאוזן קשבת, עוד לפני המסקנות תדרוש את מלוא הפרטים. תנסה לעזור לו, בשביל זה יש חברים. לטוב ולרע.

משהו מוזר לי בכל ההתכתבות הזאת... אף אחד לא מתיחס לגילויי העריות שצוינו פה, ולעובדה שאותו בחור ניצל (או חושב שניצל) מינית את אחותו המאוד קטנה (כפי שציינת)! את לא חושבת שבחור כזה יכול להיות מסוכן גם לך? ברור שהוא צריך טיפול, אבל לא ברור לי למה את נשארת איתו אחרי שידוע לך מה הוא עשה לאחותו...? אם את אוהבת אותו עד כדי כך, שניכם צריכים מהר ללכת לטיפול!!! גם הוא לבד, וגם טיפול זוגי אם את חושבת שאת רוצה למסד את הקשר... בהצלחה..............!

האם החוק לזכויות החולה על סעיפיו השונים חל רק על טיפול רפואי או גם על טיפול פסיכולוגי?

עדי שלום יש חוקים שונים שנוגעים לטיפול הפסיכולוגי, לדוגמא, חוק הפסיכולוגים. סעיפים שונים בחוק זכויות החולה רלוונטיים לטיפול הפסיכולוגי, בעיקר בהקשר לטיפול בשירות הציבורי, לדוגמא, נגישות לתיק הרפואי. תוכל בוודאי להתייעץ יותר לעומק בפורום למשפט ורפואה (רשלנות רפואית) באתר זה. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=17 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן אני קראתי את החוק http://www.doctors.co.il/law/article/17 החוק אגב לא מוגבל רק לסקטור הציבורי (לא מוזכר שם כזה דבר). לעצם העניין: פרק ד' 13 מדבר על הסכמה מדעת לטיפול רפואי שבו המטפל חייב למסור למטופל מידע רב כולל הדיאגנוזה והפרוגנוזה של המטופל ועוד דברים נוספים רבים. אני יודע שפסיכולוגים בפועל לא מוסרים למטופלים שלהם את המידע הנ"ל ולא מוכנים בכלל לדון איתם על הנושאים האלה. האם פסיכולוג קליני שמסרב למסור למטופל שלו את הדיאגנוזה, הפרוגנוזה ושאר המידע המוזכר למעשה עובר על החוק? מה אפשר לעשות בנידון בכזה מצב? אני מצפה לתשובה רצינית בברכה עדי

בני בן שנה וחצי בדיוק, קיבלתי עליו המון מחמאות מאנשי חינוך לגבי התפתחותו השכלית. היום הוא עשה משהו שהדהים אותי - יצאנו לטייל בשכונה והחזקתי את המפתחות של ביתי, הוא לקחת את המפתחות כשעברנו ליד ביתם של השכנים, ניגש לתיבת הדואר שלהם הנעולה במנעול פנימי (על התיבה יש את העיגול של המנעול) וניסה לפתוח אותה כשהוא מושיט את המפתח למנעול, חשבתי שזה מקרה כי זה נראה לי לא הגיוני שהוא מבין שזה מנעול (הוא אף פעם לא שיחק עם מנעול כלשהו) ושפותחים אותו עם מפתח, חזרתי לביתי הבאתי את מצלמת הוידיאו ושוב הוא לקח את המפתחות, הושיט את אחד המפתחות בדיוק למנעול וניסה לפתוח את המנעול. האם זה לא מדהים? היות ואנשי חינוך מתפעלים מאד מיכולותיו השכליות ומיכולת הלימוד המדהימה שלו האם לדעתך יש לפתח אותו במיוחד? כיצד? יש גנים מיוחדים? פעילות בבית? הוא עדיין איתי בבית.(הארכתי את חופשת הלידה עד עכשיו)

את מתלהבת מהעניין ויוצאת מגדרך בלי שום פרופורציות. ביתי בת השנה וחצי עשתה את הנסיונות הללו וגם יותר מתוחכמים מאלה כבר מזמן. זה לא מראה כלום מלבד היכולת לקשר בין השניים- BIG DEAL

תמר שלום השאלה של פיתוח מיומנויות וכישורים אינה פשוטה. יש אנשי מקצוע שתומכים בפיתוח מחוננות בכל מיני דרכים, אחרים טוענים שזה מזיק ויוצר ציפיות גדולות מדי מהילד. אישית אני תומך יותר בגרסה השניה. אני חושב שחשוב לתת העשרה וגירויים לילדים אבל אני חושב שלא בריא ליצור בהם הרגשה שהם יוצאי דופן, אפיל שמדובר לכאורה בדבר חיובי. הדבר נוטע בהם צורך להוכיח את עצמם כל הזמן, ויכול גם לפגוע בסופו של דבר. אני מציע לך להנות מהילד ומיכולותיו, לשחק ולבלות איתו, והוא כבר יתפתח בצורה טובה. אין צורך בגן או חוגים מיוחדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום! בני בן 3 , ילד יחיד שובב ומפונק.(ככה אומרים). הגננת מתלוננת עליו בגן שהוא מרביץ לילדים חוטף להם את המשחקים כשהם משחקים, אומר "לא רוצה" וכשזה לא מוצא חן בעיניו הוא נזרק לרצפה ובוכה. ניסינו לדבר איתו מספר פעמים הוט הבטיח שיהיה ילד טוב אך כעבור מספר ימים מגיעות שוב תלונות מהגגנת. היא ממליצה שאנו הוריו נפנה לפסיכולוג של העיריה לשיחה. מה אפשר לעשות ? בתודה אמא מודאגת

רותי שלום שיחות בגיל הזה לא בהכרח מספיקות, צריך לנסות להבין מה מניע אותו, הבטחותיו לא יכולות כנראה להספיק. בהחלט כדאי לטפל בעניין בראש ובראשונה עבור הילד שבוודאי לא נהנה להרגיש את עצמו שונה ותוקפן. אני לא רואה סיבה מדוע לא לנצל את שירותי העיריה המוצעים לכם ללא תשלום ולהיפגש עם הפסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנו לו טטריס, הוא יהיה עסוק מדי בשביל כל דבר אחר.

שלום רב, השאלה היא יותר בתחום הסקסולוגיה: האם קיים תכשיר הגורם להעלאת הליבידו (החשק) הנשי? תודה.

זה אפילו לא שייך לפורום סקסולגיה, אלא סתם לפורום סקס, כנראה. כנסי לאחד מהאתרים שמתעסק במכירה של - איך נקרא לזה? - אביזרי סקס ותבררי שם.

שלום אני מציע לפנות לפורום סקסולוגיה באתר זה http://doctors.co.il/forums/list.php?f=76 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ! אני בן 25 ואתמול עבר עליי משהו פתאום התחיל לי רעד ברגליים ותחושת רעב כמו כן תחושת איבוד שליטה עצבנות .כמו כן יש לי לאחרונה מחשבות חוזרות ונישנות בעלות תוכן מפחיד לרב כגון מוות .קיום.מחלות .וזה גוזל ממני זמן אני חושב על זה בצורה מוגזמת זה ממש מעיק אני לא יודע מה עובר עליי .אם תוכל לתת לי כיוון מה עובר עליי אני אודה לך ! בתודה מראש

בובי שלום אני לא יכול כמובן לומר מה קורה לך ללא היכרות, אבל יתכן שמדובר בהתקף חרדה ו/או מחשבות טורדניות. נסה לקרוא את המאמר הבא ובדוק האם משהו מהתיאורים בו מתאימים לך. http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום המליצו לי על מטפלת ודברי איתה בטלפון והיא נשמעה לי ממש בסדר וקבענו ובסוף השיחה הסבירה לי איך להגיע וכשמסרה לי את שם משפחתה התברר לי שהיא נשואה למישהו שלמד איתי באוניברסיטה האם יש סיכוי שאחשף לו בזמן שאגיע לטיפול? האם יש סיכוי שהיא תספר לו , כי מן הסתם היא תגלה מהר שלמדנו ביחד ואנו מאותו תחום. האם יש סיכוי שהוא יגלה וזה ידלוף ועלול לפגוע בי או שאני יכול להרגיש בטוח ולנסות ללכת אליה? תודה

עד כמה שידוע לי, חלק מהמקצוע הינו שמירה על סודיות. הרי לא מדובר פה במכר שהיא פוגשת, אלא במישהו שבא לטיפול. אם היא פסיכולוגית מקצועית ואתית, היא לא תספר לאף אחד. גם לא לבעלה. בהצלחה לילך

דן שלום אני מתקשה לתת לך תשובה חד משמעית. השאלה אינה רק תיאורטית האם יש סיכוי שהדבר יתגלה לעמיתך ללימודים, אלא ההרגשה שלך שתלווה אותך בטיפול שיש סיכוי שזה יתגלה. יתכן שהדבר חסר משמעות ואז באמת לא כדאי לשנות דבר. מצד שני, אם באמת מפריעה לך האפשרות שאותו אדם יגלה זאת הייתי שוקל החלפת מטפלת במיוחד מאחר ועדיין לא נפגשתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה זה לא כזה פשוט, כי היא עונה על מספר קרטריונים שחשובים לי אצל מטפלת ולכן לא רוצה לוותר סתם כך חשוב לי מאוד שלא יתגלה הדבר וחשוב לי לדעת האם באופן מעשי יש סיכוי סביר שהיא תעבור על כללי האתיקה ותגלה לו לגבי ההרגשה שלי, אני מתכוון לספר לה בפגישה הראשונה ולדבר איתה על זה ועל שזה מציק לי ובהנחה שהיא תדבר איתי ותגיד לי שאף אחד לא יודע מה מה אתה ממליץ לי? אתה חושב שרוב הפסיכולוגיות לא היו מספרות לבן זוגן?

שלום! לפני כחצי שנה התחלתי לאכול שוקולד בצורה מוגזמת. כיום השוקולד הוא פשוט חלק מחיי...אני מרגישה שאני "חייבת" שוקולד. אם אני לא מקבלת את המנה המתוקה קשה לי להתרכז ואני נהיית עצבנית ועייפה... זה בא לידי ביטוי במיוחד כשאני בתקופת לימודים. אבי הוא מדען והוא אמר שזה כנראה תקופה וכי זה נובע מחוסר סרוטונין במוח. מהי דעתך? האם יש לך פתרון להציע? (כבר ניסיתי שוקולד חרובים וכמו כן, ניסיתי לצמצם בכמויות...) בתודה, טל

טל, תעיפי אותו מהבית ותחליפי לחטיפים על בסיס גרנולה. עדי

טל שלום חווית אכילה יכולה לעיתים להיות דומה להתמכרות שכן ההפסקה גורמת לתופעות הדומות לתסמונת גמילה. צריך להבין שעצבנות ועייפות הן תופעות נפשיות ואוכל ושוקולד במיוחד אכן יכול להרגיע, הן בשל סיבות פזיולוגיות אובייקטיביות והן בשל הרגל שזה מה שמרגיע מאז ימי הינקות. העניין הוא להתמודד עם הלחצים ולא עם השוקולד. אם תלמדי שיטות נוספות להרגעה תוכלי לוותר ביתר קלות על האוכל. כיום כאת באמת שוקלת את הרע לעומת הטוב, את מעדיפה כנראה לאכול שוקולד ולהירגע מאשר להפסיק. תחליפים בהחלט באים בחשבון אבל הכל בסופו של דבר יהיה קשור לכוח הרצון ואיכות התחליף שתתני, בעיקר ברמה הנפשית. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי תינוקת בת שנה ושבעה חודשים. הורי גרים רחוק ממני ואינני מקבלת עזרה בגידול שלה אלא רק מבעלי שעובד רוב שעות היום. בנוסף, כוחותי הנפשיים אינם הצד החזק שלי ואני נשברת די בקלות. אני נשברת רק כאשר בעלי בבית ולעיתים ממש מתמוטטת. אני בוכה מאוד וכואבת וישנם רגעים שביתי רואה זאת. אני ממש נהרסת מבפנים. אחר כך כמובן אני מצטערת שהיא ראתה אותי כך וחושבת איזו דרך היא הטובה ביותר כדי להשכיח זאת ממנה. אני מרגישה שלפעמים היא כועסת עלי ואחר כך זה כמובן עובר לה. אני לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי מאחר וכבר ידעתי משברים בחיי ולמדתי שזה עניין של תקופות ומי שיכול לעזור לי להתגבר זה רק אני בעצמי בעזרתו של בעלי, וזה מטופל. אני רוצה לדעת ובכנות מה הן ההשלכות של מקרים כאלה על ביתי. האם כדאי לדבר איתה אחר כך ולהסביר לה שגם לאמא מותר לבכות. למרות שהיא קטנה היא מאוד בוגרת, מקשיבה ומבינה. חשוב לי שהיא לא תפגע מהעניין. כיצד יש לפתור את הדברים מולה? בברכה ובתודה, יעל

חמודה, ילדים יודעים הכול ואם את מרגישה צורך לבכות לידה-תבכי. עדי

יעל שלום בסופו של דבר זה עניין של מידה. אם את במצב נפשי לא טוב כיום את צריכה לפנות לטיפול בראש ובראשונה עבורך. גם אם מדובר על תקופה חולפת שבאה מדי פעם אין סיבה לא לטפל בזה. כדאי גם לבדוק עם איש מקצוע אם אין כאן תופעה של דיכאון ואולי יש גם צורך בטיפול בתרופות נוגדות דיכאון שיוכלו לעזור לך. לבכות מדי פעם ליד ביתך אין בזה רע. אבל אם מדובר במשהו קבוע וזו האוירה שהיא גדלה בה יש בזה בהחלט בעיה. נראה לי שטיפול עשוי לתת לך תמיכה מעבר להתמודדות המקומית עם המשבר במיוחד במצב הנוכחי בו גורמי התמיכה בך בסביבה כל כך מעטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי תאומות בנות שנה וחמישה חודשים הן ישנות באותו חדר ואחת מהן לא מוכנה לישון במיטתה וצועקת כל לילה ואנחנו כהורים לא רוצים שהיא תעיר את התאומה השניה ולוקחים אותה למיטתנו ושם היא נרגעת וישנה כל הלילה. המצב הגיע לידי כך שכל לילה היא ישנה איתנו. זהו מצב שמאוד מאוד מפריע לנו וגורם לנו לתיסכול מה אפשר לעשות

כלנית שלום אני מתאר לעצמי שגם את מבינה שזה מעגל סגור שרק מלבה את עצמו ומעביר מסר לא נכון לשתי הבנות ובסופו של דבר פוגע בכם ובשתיהן. יש צורך להחזיר את הילדה למיטה שלה ולאחותה, גם במחיר של רעש והתעוררות בלילה. צריך להסביר, לעשות הכל ברגישות, אבל להיות נחרצים מאוד בלי שום ויתור נוסף. יש מומחה לשינת ילדים שמציע שבמצבים כאלה אחד ההורים יישן עם הילד בחדר למספר ימים. מסתבר שזה עוזר ברוב המקרים להקל על המצב, ויותר קל לצאת מחדר הילדים מאשר לצאת מחדר ההורים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לאחר כמעט 3 שנים אצל רופא קיבלתי סוף סוף את האבחנה bipolar dis most recent epis hypoman-y12257 האירוע היחיד שחויתי ועונה לפי הביוגרפיה שלי להפרעה נפשית הוא אירוע דיכאוני חד קוטבי חד פעמי. אם אנחנו מדברים על הפרעה נפשית הרי מדובר בהפרעה נפשית שאני לא יודע מה הסממנים של סבל נפשי שכרוכים בה. לדבר על הפרעה ללא סממנים של סבל זה לדבר על מסעדה ללא אוכל. מוזר לא ?

שאול שלום נשמע שלמרות שציפית זמן רב לאבחנה, אינך שבע רצון ממנה ואולי אתה צריך לבקש מהרופא שאבחן אותך להסביר לך במה מדובר ומה שיקוליו. פעמים רבות עדיף להישאר עם אי הוודאות של האבחנה מאשר לקבל אבחנה שגויה. יש מצבים בהם למעשה אין אבחנה חד משמעתית, ורק הזמן שחולף מספר איזוהי האבחנה הנכונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא חי בגהינום מספר חודשים הספיקו לי.

ברצוני לדעת כיצד ניתן לאבחן תסמונת זו גם אצל גברים בוגרים יותר, לעומת הכתבה בה דובר על ילדים. ושאלתי היא האם הפיתרון הינו רק בתרופות או ניתן גם לפתור בעיה זו גם בשיחות.

היי, ניתן לאבחן הפרעה זו גם אצל מבוגרים. לגבי התרופות- תלוי עד כמה בעיית הקשב היפראקטיביות היא חמורה . ניתן לשלב עם שיחות. קודם כל, אבחון:). מעבר לזה,אני ממליצה לך לפנות לפורום קהילות..הורים. שם ישנו מומחה בליקויי למידה ואבחון שלהם.

שלום אני מצטרף לדברי הלוחמת. כיום מקובל לאבחן מבוגרים ל ADHD במקומות רבים אשר בעבר אבחנו רק ילדים. הטיפול מומלץ לפי הממצאים, צריך לזכור שזו תופעה רחבה מאוד ויש הבדלים עצומים בין אנשים שונים שלכאורה מאובחנים עם אותה הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, אני מקווה כי קיבלת את האימייל האחרון ששלחתי לך, כתשובה לתשובתך השלילית באשר לבקשה. אני אשמח אם תוכל להשיב לי לאימייל, האם יש באפשרותך ליצור קשר עם גורם פסיכולוגי שמכיר את הצבא, ע"מ שיוכל לתת סיוע בפורום המדובר. בתודה מראש, אלון

אלון שלום הנושא בטיפול ואני מקווה שתהיה לי תשובה עבורך בקרוב. אני מעדיף שהתכתבותינו תעשה במייל ולא על גבי הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אח גדול -התכוונתי לכללים ולנהלים ולמי שקבע אותם. סמכויות נרחבות יש בשירות הציבורי(וגם הפרטי-אם כי אולי רק אם הם בשירות התחום הציבורי) בתחום הפסיכולוגיה כפי שיש בתחום העבודה הסוציאלית, זה לא ברור? וזה לא בהכרח טוב, כפי שזה לא בהכרח טוב בתחום העבודה הסוציאלית. העולם שאני מכירה אמור להיות אידאלי, אז מה, הוא כזה? אז אין פתרונות למצבים הלא אידאלים שנוצרים? מה ההבדל בין פתרונות הולמים לפתרונות שאינם הולמים? למה טיפול בטראומה במסגרת האזרחית (משרד העבודה/ביטוח לאומי) נעשה בשיטות כן פסיכולוגיות, בשעה שהן לא מקובלות בצבא לנפגעי הלם קרב? המטופלים הם לא אנשים בשני המקרים? אם העניין בטראומה הוא שהיא לא תהייה חודרנית ולא תפריע לתפקוד היומיומי, אז למה בכלל טיפול דינאמי הוא אופציה בשעה שהוא כן מפריע לתפקוד היומיומי ובהיותו חודרני? הטיפול הדינאמי לבדו עלול לגרום לנפגעי הלם. המטרה שאני רוצה להגיע אליה ושעליה אני רוצה להתייעץ היא: איך אפשר לצמצם סמכויות של עובדים סוציאליים , ובעיקר איך אפשר לצמצם סמכויות של פסיכולוגים? האם לא הוגן לשתף מטופל במסקנות שכותב לעצמו הפסיכולוג? האם המעבר החד בין סוגי פסיכולוגים השונים לא יכול לגרום נזק /לפספס את מטרת הטיפול? איך קטין/חסר אונים/סתם טיפשון יכול להתלונן על נזק נפשי שגורם/גרם לו המטפל /הטיפול הפסיכולוגי, בשעה שלא יכול היה להפסיק אותו מרצונו? מי יכול לתת לי תשובה בשעה שאתה לא בטוח שיש לך אותה? אתה לא מייצג פסיכולוגים, אתה לא מכיר כאלה בשירות הציבורי ובוודאי שלא בפרטי ואין לך פתרון הולם להציע למצב שהפסיכולוגיה לא עוזרת לאנשים במצוקה . אתה פסיכולוג , נכון? אז איך זה יכול להיות? דוגמא : נניח שפסיכולוג המליץ על טיפול פסיכולוגי ועובד סוציאלי (בעל סמכות) אימץ את ההמלצה, ומטופל עם טראומה נשלח לטיפול דינמי ומצוקתו הוחרפה. זאת לעומת חבר שלושיותר גדול ממנו והיה נפגע הלם קרב וקיבל טיפול שונה לחלוטין. אני יודעת שאתה חסיד של הטיפול הפסיכולוגי לסוגיו השונים, אבל: לא ראוי להגביל אותו לגיל 18 או 21 או באופן אחר , בדומה לשתיה חריפה שנמכרת בהגבלה, בידיעה שהיא יכולה לגרום נזק? ישנם בטח דברים נוספים, אבל אני לא נוהגת להחזיק יותר מדי דברים בראש שלי באותו זמן.

ליצוף שלום לא הבנתי את הכותרת. אישית אני לא מאמין בקיום נזקים לטיפול הפסיכולוגי מעבר לנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח. כמו כן אינני רואה אילו סמכויות בדיוק אני נושא כפסיכולוג כאשר אני מטפל במישהו. יש דיאלוג, קשר דו כיווני (למרות שאינו סמטרי), ואם זה לא מתאים, הוא בוודאי יאמר זאת ויעזוב. מה היה בטיפול שלך שלא איפשר לך להגיד פשוט שלום ולא לחזור יותר? ואיך בכל זאת הסתיים הטיפול? אכן אין לי פתרון לבעיה שאת מציגה ולצערי אנשים במצבי חוסר אונים נמצאים בבעיה שהיא מובנה בתוך המצב הזה. ההבדל ביננו הוא שאת רואה את זה ממוקד בפסיכולוגיה ואני סבור שאלו מצבי חיים שיכולים לקרות גם עם הפסיכולוג, וקורים בכל מקום. לא שזה טוב, אבל ראיה כזו מאפשר לחשוב למשל על פתרונות כמו קבוצות וארגוני תמיכה לאנשים באשר הם. אגב, קיימים כאלה רבים גם היום. ילד חסר אונים שעבר התעללות יכול לפנות לגורמים בבית הספר לעזרה, ואלו מפעילים פקידת סעד וגורמי חוק שונים לטיפול בבעיות והזנחה אם עלו כאלה. הטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. בסך הכל השבתי לך אילו שיטות נוספות אפשר להפעיל למי שלא רוצה טיפול פסיכולוגי. הטיפול המקובל הוא בכלים פסיכולוגיים. אורן

שלום הסבר של הכותרת הקודמת: שלחתי את ההודעה פעמיים נוספות בנוסחים אחרים אבל הם לא התקבלו. ולענייננו: אתה מכיר בנזק שכל קשר בינאישי יכול לגרום כאשר הוא לא מוצלח, אתה מכיר בזה שהקשר (הדיאלוג) הדו כיווני מטופל - פסיכולוג אינו סימטרי, ועדיין אתה לא מאמין בקיום נזקים בטיפול פסיכולוגי? קשה לי באמת לראות בעיני רוחי פסיכולוג , שנמצא עם המטופל שלושת רבעי שעה בלבד, ומנתח עד דק כל תחושה שלו, מאמין בנזק שהוא משאיר אחריו. הוא לא יאמין , והמטופל יהיה מדופרס עד הפעם הבאה. לא דיברתי על סמכויות שאתה באופן אישי נושא כפסיכולוג כאשר אתה מטפל במישהו. לפסיכולוג יש סמכויות כשהוא עובד עם עובדים סוציאליים ונמצא רמה אחת מעליהם, כשהוא מקבל אליו מטופל שנשלח אליו לא מרצונו השלם,שצריך להגיד לפסיכולוג דברים ולצפות שהם יקלטו באוזניו (של הפסיכולוג). יש לפסיכולוג סמכות גם במצבים שהוא כותב חוות דעת על המטופל, או כשהוא (הפסיכולוג) מדבר עם הוריו,מוריו,מטפליו,רופאיו של המטופל המסכן שלו, כי דעתו של הפסיכולוג יותר נחשבת. בטיפולים שלי אמרתי לפעמים שלום ולא חזרתי יותר, אלא שתמיד חזרתי בעידוד של אמא שלי, כי זה גם היה חשוב שאני אלך לטיפול פסיכולוגי בשביל שיהיו קבלות שאני בטיפול, וגם כי היא אולי חשבה שזה יכול לעזור לי בהסתגלות, כי גם עברנו דירה והיו לי המון שינויים בחיים. בסוף הייתי 6 שנים בהפסקות ביחידה פסיכולוגית שיקומית. כל הטיפולים האלה די אמללו אותי , ומישהו שהיה חבר שלי, ונחשב מאוד "בסדר" שמע את הסיפור שלי ותמך בזה שאני אעזוב אותם וכך קיבלתי כוחות לעשות את זה. גם החלפתי מתישהו את הפסיכולוג שנתנו לי שם שהיה מאוד פסיכולוגי וגם היה גבר והיתה לי לפעמים בעיה עם זה בבעיות מסויימות שלי בחיים, בפסיכולוגית עם גישה יותר קלילה. המקום הזה גם היה אמור לשקם אותי ולהכניס אותי לעולם העבודה, אלא שהייתי בו מהתיכון, הם לא עשו את זה כל כך טוב כי הם איבחנו אותי בצורה לא נכונה, ובקיצור הפסדתי הרבה משנות נעוריי,איבדתי אמון ביכולת של בני אדם לאבחן/לנתח/לטפל בנפש של אדם אחר וגיליתי שטיפול פסיכולוגי זה לא בהכרח דבר טוב גם ברמה הקונקרטית ולא רק בהתייחסות למקרה האישי והאומלל שלי, אלא שגם אנשים שמכירים בכך לא מוצאים לנכון לעשות משהו נגד זה ומקבלים את את זה כעובדה, כמו סופות טרופיות הרסניות שאין מה לעשות נגדן. עכשיו אתה אומר שהטיפול בטראומה אינו שונה בצבא ובאזרחות. תרשה לי לצטט אותך: "הטיפול בטראומה בשיטות לא פסיכולוגיות מתמקד בד"כ בהחזרת אנשים לתפקוד רגיל בחיי היומיום מבלי שהטראומה תפגע בתפקודם השוטף . אפשר להשתמש בספורט ופעילות גופנית מסוגים שונים. בעבודה ועיסוקים וכו'. טראומה אינה נשכחת אבל העניין הוא לא לשכוח אלא שלא תהיה חודרנית ומפריעה לתפקוד היומיומי. שיקום מסוג זה מקובל למשל בצבא לנפגעי הלם קרב."

שלום. אני בחורה בת 27, נשואה, סטודנטית. לפני מספר שנים חוויתי התקפי פאניקה. נכנסתי למעגל של חרדה והצלחתי לצאת ממנו בעזרת וואליום. לפני חודש, חוויתי שוב פעם התקפים. כעת כבר אין לי התקפים אך נכנסתי שוב למעגל סגור של חרדה שהולך ומתגבר. אני לא מצליחה לישון כבר שבוע וחצי. בהמלצת רופא ניסיתי לקחת וואבן לפני השינה, אך נרדמתי והתעוררתי אחרי 4-5 שעות. הלכתי גם להתייעץ עם פסיכיאטר והוא המליץ לי לקחת סטילנוקס, ואם זה לא יעזור להתחיל טיפול בסרוקסאט. עוד לא ניסיתי את התרופה. אני במצוקה קשה. אני לא יודעת מה לעשות. אני נורא רוצה לדבר עם פסיכולוג ואין לי מושג למי לפנות. אודה לך אם תוכל להמליץ לי על פסיכולוגים טובים (פרטיים) באיזור עמק חפר, ואם לא, אז באיזור המרכז. תודה מראש.

גילי שלום נשמע שבאמת כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. בתחום התרופות לא כדאי להשתמש לאורך זמן בכדורי הרגעה. תרופות נוגדות חרדה כגון סרוקסאט אכן עדיפות ואולי כדאי להתחיל כי לוקח בערך חודש עד שהן נכנסות לפעילות. התייעצי עם הרופא המטפל. תוכלי לשלוח אלי מייל ואנסה להפנות אותך. נסי לציין טווח אזורים סבירים מבחינתך. במרכז אני כמובן מכיר יותר אבל אוכל לברר גם לגבי האזור לך. בברכה ד"ר אורן קפלן.

אני נמצאת הטיפול כבר כמעט שנה. מאז הבולימיה שלי החריפה התחלתי גם טיפול תרופתי ובכ"ז רע לי אני משתדלת לתפקד כלפי חוץ ולעמוד במטלות וכ' אך האמת שנראה לי שלטיפול אין תועלת ושנדונתי לחיות חיים ריקים ובודדים מאוד. אני מרגישה ככה כבר המון זמן וניסיתי את כל האמצעים שום דבר לא עוזר לי להרגיש טוב באמת מה עוד נותר לעשות???

שלום אני מודה שאחרי שנה בטיפול שלא עוזר אני בספק אם יש משהו חדשני שאוכל לתרום ללא כל היכרות איתך. טיפול אורך לעיתים זמן רב ואני יכול להבין את היאוש. צריך לבדוק מדוע הטיפול לא עוזר. האם את מרגישה "כימיה" עם המטפל/ת שלך? האם יש משהו בך ש"תוקע" את הטיפול? כדאי לדבר על התקיעות בטיפול ולחשוב מה אפשר לעשות לגבי זה, כולל כמובן אפשרות להחליף טיפול במידה והבעיה ממוקדת שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

רע לי כתב/ה: > > אני נמצאת הטיפול כבר כמעט שנה. > מאז הבולימיה שלי החריפה > התחלתי גם טיפול תרופתי ובכ"ז רע לי > אני משתדלת לתפקד כלפי חוץ ולעמוד במטלות וכ' > אך האמת שנראה לי שלטיפול אין תועלת > ושנדונתי לחיות חיים ריקים ובודדים מאוד. > אני מרגישה ככה כבר המון זמן וניסיתי את כל האמצעים > שום דבר לא עוזר לי להרגיש טוב באמת > מה עוד נותר לעשות???

שלום. שאלתי קצת משונה. יש לי ילדה בת 9 חודשים שאני אוהבת מאוד ויש לי קרובת משפחה , שגם לה ילדה באותו הגיל, וגם היא אוהבת אותה מאוד. היא (בניגוד אלי) מדגישה באזני כל מי שמוכן לשמוע וגם מי שלא, בכל הזדמנות שהיא יכולה, עד כמה שהיא אובהת את הילדה, ממש ללא גבולות, שהילדה (שהיתה קצת מאכזבת כתינוקת כשרק נולדה) ניהיתה ממש מה שהיא חשבה שתקבל וכו'. אני לאומת זאת, לא דואגת לספר את רגשותי העצומים כלפי ילדתי לכל מי שאפשר, והאמת היא שאני לא מרגישה צורך (נראה לי הגיוני, טבעי וברור שאני אוהבת אותה בכל נפשי ומעודי). ואם זאת, בכל פעם שהיא מספרת על אהבתה לביתה, אני מרגישה לא בסדר עם עצמי, וגם לא בנוח , שאולי אם אני לא אומרת ככה ולא עונה "גם אני אוהבת את שלי הכי..." אז אני אוהבת אותה פחות. אנא עזרו לי להבין מה מציק לי ואם הכל אצלי בסדר. תודה יפעת נדיב

יפעת שלום אני לא יודע לומר לך מה בדיוק מציק לך, אבל אם אוכל להרגיע אותך שמה שקורה לך הוא בסדר גמור, ואין כל צורך להצהיר בפני אחרים על אהבתך הגדולה לבתך. יש אנשים שאישיותם דורשת מהם לשתף כל דבר עם אחרים, ויש שמעדיפים להפנים ולהרגיש את הדברים ממקום אחר. זה לא אומר דבר על עוצמת הרגשות ואין צורך לעשות השוואות בנושא הזה. מה שחשוב הוא הקשר הטוב והאוהב בינך לבתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב! חברה טובה מאוד נמצאת בדיכאון מתמשך מזה שנה,דיכאון זה מלווה בירידה רבה במשקל(היא בת 21 ושוקלת כרגע 39).מהכרותי איתה המצב הוא עניין שהצתבר במהלך השנים מהתעללות נפשית של אימה (חברתי אינה רואה בזאת התעללות)ובכלל של משפחתה . כמו כן משפחתה מתעלמת ממנה כמעט ולחלוטין ומסרבת לראות במצב הנורא שאליו היא הגיעה. והיא כמו משפחתה מתעלמת מהנושא ומסרבת לעשות משהו בנידון,ולכן אני חוששת לחייה. אני וחברותי מרגישות שאם לא נעש משהו בהקדם הגרוע מכל יקרה. מה עלי לעשות בהתחשב בעובדה שהיא או משפחתה לא מוכנים לעשות דבר?

היי, נשמע כי חברתך חסרת מודעת עצמית ואולי אף מתכחשת למצבה. כמי שנחשפה להתעללות נפשית, אני יכולה לומר לך שמדובר במצב מטרכב שכן, היא חיה בתוך בית שכביכול מייצג את "הנורמליות", זה מה שהיא מכירה וחושבת שהיא ראויה לו. מצטערת אם זה נשמע יומרני, אני חסידה של הטיפול האנליטי, ולכל אחד נפש ייחודית וסיפור חיים אישי. אני מניחה שאולי כדאי לנסות לדבר עם איש מקצוע, קבוצת תמיכה, אדם מנוסה ומקצועי שאולי יוכל לגרום לה לפקוח את העיניים. בכל מקרה, מנסיוני, אי אפשר להכריח או לכפות על מישהו עזרה, הרצון להחלמה צריך להגיע ממנה. אולי תוכלי להעביר לה ספר שעוסק בנושאים שהעלית.. מאחלת לך ולה בצלחה ליילה

דניאל שלום מודעותך חשובה מאוד. חברתך אכן נמצאת בסכנת חיים. היא חייבת לקבל טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי ותזונתי. לפי משקלה היא עלולה להגיע לתת תזונה שתפגע במערכות חיוניות של הגוף ולגרום לפגיעה חסרת תקנה. במידה הצורך יש אפשרות לגשת איתה לחדר מיון ולבקש אישפוז. להלן קישור של אביב אגודה שעוסקת בהפרעות אכילה. אולי תוכלו להתייעץ גם איתם. http://www.solgar.co.il/aviv בהצלחה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך ובתגובה רציתי להוסיף ולשאול האם אפשר לאשפז אותה בניגוד לרצונה ואיך אפשר לפנות להוריה כדי שיעשו משהו בנידון?

כיצד אפשר להקל על stress מתח . האם זהו דבר שחולף, או שאני פשוט נעשתי רגישה כל-כך שמכל דבר אני במתח.

מאי שלום השאלה מה הגורם למתח. כדאי לטפל במקורותיו. מעבר לכך ניתן ללמוד טכניקות להפחתת מתחים באמצעות הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה ושיטות נוספות בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, לאחרונה חלתי להיות מודע לפעימות הלב שלי בצורה מתמשכת 24 שעות ביממה מזה שבועיים כאשר אני נמצא במצב של מנוחה (ישיבה ובעיקר שכיבה) הפסיכיאטר שלי טוען כי מדובר בהתקפי חרדה ואני מטופל בסרוסקט מזה שבוע. שאלתי היא האם יתכן כי אינני סובל מהפרעת חרדה אלא מהפרעה אחרת (בעיה פיזיולוגית נשללה) שגורמת לי להיות מודע לפעימות ליבי? בתודה מראש, אלי

אלי שלום אינני יכול לענות על שאלתך, היא צריכה להיות מופנית לרופאים. הפסיכולוג יכול לעסוק בתחום התקפי החרדה לאחר שנשללה הסיבה הפיזיולוגית לקיומן. להלן קישור לקריאה נוספת על נושא החרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי - 5.5 שנים,ילדה מאד מפותחת ,חברותית וחכמה . יש לה אח בן שנה וחצי ,שניהם מוצצים מוצץ . במשך היום היא דורשת מוצץ רק בזמן צפיה בטלויזיה / כאשר היא עייפה מאד , בלילות היא פשוט צמודה אל המוצץ . לפני כחודש ניסינו לגמול אותה לאחר הסברים רבים בנושא ,הלילה הראשון עבר בסבל רב ובבכי רב ,הלילה השני היה יותר גרוע - בכי היסטרי ותחנונים .כמובן שהבטחנו שלאחר גמילה של 10 ימים -היא תקבל כלוב עם שרקנים -דבר אותו היא מאד רוצה בזמן ההיסטריה הכל נשכח ....והמוצצים הוחזרו . שאלתנו - כיצד כדאי לגמול את הילדה מבלי לגרום נזק ?/ האם כדאי להמתין ?( רופא השיניים המליץ להפטר מהמוצצים) .

גל, בנות של חברים של ההורים שלי גם כן נגמלו לבד באיזור גיל 6. עדי

גל שלום אם היא מצצה 5.5 שנים אז עוד חצי שנה לא תוריד או תעלה מבחינת השיניים. ההחלטה לגמול אותה איננה צריכה לדעתי להיות מושפעת מכך. זהו גיל שבהחלט אפשר לדבר על גמילה, לא הייתי נכנס למלחמת עולם בגלל זה. דווקא כשהלחץ יירד יש סיכוי טוב יותר לגמילה בשקט ובשלווה. אם תסתכלו על זה כמטרה לכמה חודשים (גמילה עד הקיץ למשל) תוך שיתופה בתהליך סביר להניח שהכל יגמר בטוב תוך זמן קצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי תודה על התשובה , ומצד שני חבל ששאלתי כי עכשיו יש לי פחד אחר. אז ככה זה הסיפור: אני בטיפול פסיכולוגי כבר 9 חודשים ועכשיו היה לי חלום שהוא פשוט סיוט לא יכולתי להרדם שוב בגללו. סיפרתי לה את החלום והיא שאלה אותי אם התעללו בי מינית כשהייתי ילדה, (ילדים או מבוגרים ) או שעשו בי דברים שלא רציתי ע"י בני זוג לשעבר. והתשובה הייתה לא. אבל מה שמדאיג אותי בכל הסיפור שזו לא הייתה הפעם הראשונה ששאלו אותי את זה גם הפסיכיאטר שאל אותי בפעם הראשונה שהייתי אצלו, והפסיכולוגית שאלה פעמיים. אני לא יודעת אם אלה שאלות בסיסיות ששואלים, אבל אצלי זה כל הזמן עולה. אז איך אני אדע אם זה באמת קרה בילדותי או שלא , הרי אמרנו שחלום משקף את המציאות, לא??????????????? יכול להיות שזה קרה וזה פשוט מודחק במוח בתת מודע , וזה מופיע פשוט בחלום???!!!!!!! ואם כן אז למה עכשיו?????????????????.............. תודה רבה.!

עדי ישנם מקרים שאנשים שעברו התעללות בילדותם הדחיקו זאת, וכמו שאמרת זה נמצא בתת מודע שלהם. לפעמים הדברים עולים וצפים שנים רבות לאחר המקרה. לפעמים זה קורה בגלל שמשהו "הזכיר" להם , אולי מישהו, ולפעמים הדברים עולים כשהאדם מוכן מבחינה נפשית להתמודד עם מה שקרה לו.... אני לא אומרת שאת עברת התעללות, אבל לשאלתך, האם יתכן שעברת והדחקת וזה עולה עכשיו - אז כן, זה יתכן... יש אתר בשם "מקום" , אם תגיעי לשם ותקראי קצת בפורומים , תראי שיש הרבה שעברו את מה שאת מרגישה ועוברת... מקווה שתרגישי טוב יותר

עדי שלום אני מציע שתדברי על הנושאים הללו עם הפסיכולוגית שלך כולל הסטורית השאלות. זו שאלה ששואלים, אבל אולי גם נשאלה בהקשר ספציפי ממשהו ששידרת. עם זאת, זה לא אומר כלל שהיתה לך הסטוריה של התעללות מינית או אחרת. גישתי האישית הינה כזו שאם את לא זוכרת כלום סביר להניח שלא היה אירוע כזה. יש מספיק חוויות טראומטיות שכן זוכרים בחיים שיכולים להשפיע על רגשות וחלומות. נדיר מאוד שמישהו עבר חוויה כמו התעללות מינית אותה הדחיק לחלוטין. אמנם חוויות מהגיל הצעיר מאוד לא ניתן באמת לזכור, אבל מסוכן מאוד לנסות לשחזר זיכרונות כאלה בגלל שפעמים רבות פשוט ממציאים את העבר ולא באמת נזכרים בו. אני מעריך שהלחץ שלך כעת קשור לדברים שאת עוברת ומתמודדת איתם כיום ואני מציע לנסות להתמקד בהם בשלב זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

על 2 שאלות ששאלתי עוד הרבה הרבה לפני, לבסוף הן יעלמו בעמודים הקודמים ותשכח מהם.

בת 21, אולי הגיע הזמן שתקחי את עצמך בידיים ותלכי לקבל טיפול בצורה רצינית?

כתבת שאת הולכת למטפל כבר שנים - מה הוא אומר על המצב? חשבת להחליף אותו אם המצב רק נעשה יותר גרוע כמו שאת מתארת? אולי הוא לא עוזר לך בכלל?

שלום כפי שכתבתי לך אני חושב שיש כאן אוסף של הרבה דברים ולא בעיה אחת ממוקדת. לכן קצת קשה לתת לך הכוונה מעבר לזה שכדאי להמשיך ולהמצא בטיפול פסיכולוגי ולהיות יותר מודעת לדברים שאת עושה ולמחירים שאת משלמת עליהם בסופו של דבר. קשה לשנות הרגלים בן יום וסביר להניח שעוד מחכה לך דרך ארוכה, אבל חשוב לא להתייאש ולהבין שזה סוג של מסע שאת עוברת, וגם אם יש בו מכשולים צריך להמשיך קדימה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום, זו הפעם הראשונה שלי באתר זה וכל הכבוד לממציאו! השנה אני עוברת שינויים תפקודיים דרסטיים עבורי, עזבתי תפקיד ניהולי ,יש לי כעת יותר זמן לעצמי בעלי וילדי אך כל הזמן מציקה לי המחשבה שמשהו בי פגום ביצירת יחסי אנוש .אנשים מעריכים אותי בשל כשרוני ויכולתי המקצועית ודי הרבה אנשים מחזיקים ממני חזקה שיודעת היטב לנווט את צעדי, הרבה מתייעצים איתי על כל מיני נושאים שקשורים בחייהם וכו' ,אך עדיין אני מרגישה שאינני מצליחה ליצור חברות יציבה ואמיתית עם חברים. כל מערכת יחסים עם חברות נראית לי בסוף שהיתה על בסיס אינטרסנטי ולא חברות לשמה.כך שאבדתי את החשק ליזום חברויותץ המצב רק מכניס אותי לבדידות נוספת.אין לנו כזוג ממש חברים טובים ,יש מכרים פה ושם ומפגשים של בלה בלה אך אני מרגישה שזה לא זה. אנא אשמח לצאת מהבדידות ....

שלום אני תוהה האם המחשבות הללו על עצמך היו תמיד או שכעת אחרי עזיבת העבודה הן מתחזקות. את מדברת על יחסי האנוש פגומים, אבל מרגישה שיש משהו שחסר בפנים. אולי זה קשור אחד לשני. השאלה מה את רוצה לעשות עם התחושות הללו שפוקדות אותך. נשמע לי שזו תקופה של צומת דרכים ואולי כדאי לפנות דווקא כעת לטיפול פסיכולוגי כדי לברר את השאלות שעולות ולחשוב איך עושים שינוי עם מבט אל העתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על התגובה, אנני מכירה ויודעת למי לפנות ואיזו דרך טיפולית תתאים ...אשמח לקבל יעוץ. אני גרה באיזור המרכז.

איפה אני מוצאת חומר בנושא זיכרון?

שלום בכל ספר על תהליכים פסיכולוגים קוגניטיבים כתוב על זיכרון. אלו נמצאים בכמויות רבות בספריות האוניברסיטאיות. גם בתחום הזיכרון יש תתי נושאים רבים והשאלה מה מעניין אותך בדיוק. יש אין סוף חומר באינטרנט ואפשר להגיע אליו באמצעות מנועי החיפוש. יצא לפני כשנתיים ספר בשם סוד הזיכרון המצויין של ערן וכץ וכן מסע אל הזיכרון ושיפור הזיכרון, שניהם של ניצה אייל. אלו ספרים טובים בנושא הזיכרון המצויים בחנויות הספרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

דודה שלי הובחנה כסובלת מדיכאון, ומטופלת ברסיטל. היא התפטרה מעבודתה שהביאה אותה למצב זה, בנוסף למשברים שעברו אחד אחרי השני. בזמן האחרון אני ישנה אצלה הרבה ומטפלת בבן דוד שלי בן ה-8 . היא לא מסוגלת לקום בבוקר. היא לא מקנה לו את התשומת לב הדרושה ולאחרונה החריזה עלי בפניו כאם חלופית לו. היא מתפקדת בצורה חלקית וגם זה רק אחרי שכועסים עליה ומדרבנים אותה לזוז... אני מפחדת שרגשות הכעס שלי אליה על הזנחת בנה ועל חוסר המעס שלה ישפיעו עליה לרעה. כיצד עלי להתנהג, מה עלי לעשות -לקבל עוד תפקידים בבית או שמע להתרחק ולבוא פחות?

מלכה שלום דיכאון היא מחלה. יש לה מועד התחלה ובד"כ יש לה גם מועד שהיא מסתיימת בו, אם ניתן טיפול נכון. חישבי על זה כמו על מחלה קשה אחרת. אם היה לה למשל התקף לב ובגללו היתה במצב קשה היית מקבלת את זה יותר בקלות. בדיכאון אנשים לא מודעים שמדובר במחלה שמקורה יכול להיות ביולוגי והפתרון יגיע עם התרופות והטיפול הפסיכולוגי תוך מספר שבועות. חשוב לתת לה תמיכה וטיפול בתקופה הזו. זה מעורר כעסים ואגב, אלו מתעוררים גם במחלות שאינן נפשיות. פעמים רבות בני משפחה מרגישים שאולי החולה בדיכאון אינו משתף פעולה ולמעשה אם קצת היה רוצה, הכל היה נראה אחרת. זו אשליה שאינה נכונה. כעת היא אינה יכולה לעשות דבר וצריך לתת לה להתאושש בקצב שלה. בינתיים חשוב שתשמרי על עצמך ועל רעננותך. נסו להתחלק בנטל עד שהמצב ישתפר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם כן, מדובר במחלה לכל דבר -אסור לה לעבוד בכלל? עדיף שלא לדרבן אותה לחפש עבודה? טיפול פסיכולוגי - היא לא מקבלת מכיוון שאין לה אפשרות כלכלית לזה. היא טוענת שפסיכולוג לא מחדש לה שום דבר ואז נוצר מצב שהיא לא רוצה לעזור לעצמה (הצעתי לה עזרה כלכלית והיא מסרבת) האם צריך לעודד אותה לצאת? האם צריך לעודד אותה למצוא עבודה?ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > מלכה שלום > דיכאון היא מחלה. יש לה מועד התחלה ובד"כ יש לה גם מועד שהיא > מסתיימת בו, אם ניתן טיפול נכון. > חישבי על זה כמו על מחלה קשה אחרת. אם היה לה למשל התקף לב ובגללו > היתה במצב קשה היית מקבלת את זה יותר בקלות. בדיכאון אנשים לא > מודעים שמדובר במחלה שמקורה יכול להיות ביולוגי והפתרון יגיע עם > התרופות והטיפול הפסיכולוגי תוך מספר שבועות. חשוב לתת לה תמיכה > וטיפול בתקופה הזו. זה מעורר כעסים ואגב, אלו מתעוררים גם במחלות > שאינן נפשיות. פעמים רבות בני משפחה מרגישים שאולי החולה בדיכאון > אינו משתף פעולה ולמעשה אם קצת היה רוצה, הכל היה נראה אחרת. זו > אשליה שאינה נכונה. כעת היא אינה יכולה לעשות דבר וצריך לתת לה > להתאושש בקצב שלה. > בינתיים חשוב שתשמרי על עצמך ועל רעננותך. נסו להתחלק בנטל עד > שהמצב ישתפר. > בברכה > ד"ר אורן קפלן >

רציתי לשאול אם חולה סכיזופרניה יכול להמשיך את לימודיו ברוניברסיטה אחרי אישפוז ת, הוא מאוד רוצה זאת , אבל הוא נלחץ מהר ואם כן איך אפשר לעזור לו תודה

שלום בעיקרון כן, אבל כמו שאתה מציין צריך לעשות בזאת בקצב נכון כך שלא יהיה לחץ. המטרה צריכה להיות שיקומית ולא כדי להשיג את התואר, שבכל זאת נמצא בעדיפות שניה. לכן צריך לקחת מערכת וקורסים שאפשר לעמוד בהם בצורה סבירה ובלי שיגרמו למתח נפשי. בכל מקרה כדאי להתייעץ בגורם המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן רציתי להודות לך על תשובתך המהירה והעוזרת, כמו כן עיינתי בשני הקישורים ששלחת לי בנושאי חרדה והיפנוזה, ומצאתי שהם מעניינים, ברורים ובהחלט מבהירים דברים חשובים ועקרוניים בעיקר למי שאין לו שום רקע בפסיכולוגיה. חוץ מזה, אני מוצאת לנכון לומר שאני חושבת שהרעיון הבסיסי של הקמת האתר הוא מצוין, לי זה בהחלט סידר כמה דברים בראש ועכשיו אני יודעת מה לעשות ואיך לפנות לטיפול. אז תודה ויישר כח ! שני

בהצלחה

איך אפשר להסביר את התופעה שאדם מסויים לא מסוגל לצאת עם אנשים שהוא מאוהב בהם..אלה רק עם אנשים שהוא מוצא חן בעיניהם (ולא הם בעיניו)? מה אפשר לעשות כדי לנסות ולהתגבר על זה?

דנה שלום בד"כ מדובר בסוג של חרדה שקשורה לחשש להיכשל ולחוות דחיה. הכאב חזק יותר כשאדם אהוב נוטש לעומת אדם שהוא רק נחמד והסיכוי שינטוש נמוך יותר. צריך להתמודד עם חרדת הנטישה ואולי כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי לשם כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי חלומות וקימה מהחלום עם זיעה רצינית. למה זה קורה? תודה.

עדי שלום חלומות סיוטים נחווים כאמיתיים ואפשר לקום מהם עם זיעה. אולי בתקופה האחרונה את מתוחה יותר מהרגיל וזה בה לידי ביטוי בחלומות בלילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! בני בן ה-19 חסר סבלנות אלי ובכל פעם שני פונה אליו הוא עונה בצורה מאוד לא יפה. כמו כן כשאני מבקשת ממנו משהו הכי קטן הוא אנטי ולא מוכן לתת מעצמו. אני לעומת זאת פונה אליו בצורה מאוד יפה למרות שהוא עונה כך. פניתי אליו ושאלתי אותו למה הוא מגיב כך? תשובתו היתה שאני מרגיזה ושואלת שאלות מרגיזות אך הדבר לא כך, פשוט הכל מרגיז אותו. כשאני ממעיטה בדיבור איתו - הכל כשורה. מה עלי לעשות? למעט בדיבור איתו או שלנהוג אחרת? מצפה לתגובתך. תודה.

היי שיר, האם ההתנהגות ככה היא גם לשאר אנשי הבית או רק אליך? עדי

שיר שלום בד"כ מאחורי סוג כזה של התנהגות יש סיפור רחב יותר הכולל את היחסים בתוך המשפחה, דברים שקורים לו מחוץ לבית, היחסים שלכם בעבר ואופן התפתחותם ועוד. גיל 19 עדיין שייך לגיל ההתבגרות שצופן פעמים רבות חיכוכים בשל גדילתם של הילדים וחיפושם אחרי עצמאות. בזמן זה גם עולים כעסים שונים. אינני יודע מה קורה אצלכם ולכן אין לי פתרון כללי למצב. אין ספק שאת לא צריכה לסבול דיבור לא יפה ממנו. אני תוהה מה קורה לגבי בני משפחה אחרים וחברים, האם גם שם זה נראה אותו הדבר. יש מקום לשים גבולות ואולי אף לנקוט בסנקציות מסויימות במידה ואת מרגישה שהיחס שאת מקבלת מזלזל ולא מכובד. מצד שני כדאי לנסות להבין מה בדיוק מציק לו ואולי באמת יש משהו שאת שואלת או אומרת שמרגיז ואת פשוט לא שמה לב לזה. במקרים של סכסוכים חריפים אני גם מציע גם לפנות לייעוץ אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם אני ככה כלפי ההורים וזה לא בכוונה .... גם אני תוהה מה ניתן לעשות בנידון כי זה מפריע לי שאני כזאת, אני מרגישה רע עם זה ואני בת 21 .... זה עדיין נחשב "גיל ההתבגרות"? אבל אני מגיבה יותר בחוסר סבלנות ואני צועקת יותר הינו פעם ביעוץ אבל זה לא עזר לפעמים אני חושבת שקצת קשה לי להסביר דברים מסוימים לאבא שלי לדוגמא נניח כמו דברים שהוא שואל אותי והוא לא שמע את התשובה שלי אז אני מגיבה בצעקות ובעצבים או שלדוגמא יש קטעים שאני אומרת "אח"כ" והוא מתעצבן שזה לא עכשיו או לדוגמא , יש קטעים שגם הוא טועה אבל הוא לא מודה בטעות אז קודם הוא מאשים אותי שאני הרסתי ואם הוא מגלה שטעה הוא לא יגיד כלום אלא אם כן אני אכריח אותו ובכלל אני נורא תוקפנית פשוט כמעט הכל עולה לי על העצבים. אבל זה לא קשור לזה שלדוגמא שאני דווקא כן אוהבת אותו ואין לי שום רגשות שנאה וכאלה חס ושלום בינתיים אני גרה איתו בבית אבל אני חושבת שהגיע הזמן שאני אשכיר דירה... למה דברים לא יכולים להיות נורמלים יותר... אולי אני פשוט תוקפנית מטבעי כי זה כבר שנים ככה וזה רק נהיה יותר גרוע משנה לשנה אז מה אני יכולה לעשות עם זה? ויש לי עוד שאלה.... תאמת שאני מוציאה את המיץ לכולם וכולם תמיד מתייאשים ממני בהסטריה ובכמויות, לפעמים (לעיתים רחוקות) קורה שאני ממש מוציאה תמיץ וממש מקשה על אבא שלי (שהוא לא איש בריא אגב) אז יוצא שהוא קצת מחטיף לי זה די כואב אבל אני חושבת שזה מגיע לי תאמת כי אני ממש ממש נוראית, פשוט קשה להסביר את זה. אז השאלה היא שוב מה אני יכולה לעשות בנידון כי למטפל אני הולכת כבר שנים כולל תרופות..

שלום ד"ר קפלן שוב תודה על תשובתך הקודמת. הפעם יש לי שתי שאלות: 1. איך אפשר להתגבר על פחד מחושך? אני בחורה בת 25 שישנה עם אור קטן ומתעוררת בבעתה אם יש הפסקת חשמל בלילה ומאלצת אותי לגשש בחשיכה למתג האור (שנמצא בקצה השני של החדר...). 2. בערך 10 שנים שאני נוהגת לקלף לעצמי את השפתיים וגורמת פצעים נוראיים ודימוים לפעמים ואני פשוט לא מסוגלת להפסיק . (המצב הרגיל הוא שכל השפה התחתונה שלי פצועה לגמרי ויבשה). גם לק עם טעם מר מאד שנועד לכססנים לא הועיל לי. לפעמים אני מחליטה עם עצמי שזהו, אני מפסיקה, אך כמובן חוזרת לזה אחרי כמה שעות. ידיד פעם תפס לי את שתי הידיים חזק וכמובן שהוא היה יותר חזק ממני ולא יכולתי להשתחרר אבל הרגשתי רפלקסים שהיד "קופצת" לבד לכיוון הפה וזה קצת הפחיד אותי... תודה לך. שני.

שני שלום הפחד מהחושך אינו מהחושך עצמו אלא ממה שהוא מייצג עבורך. בטיפול פסיכולוגי אפשר לנסות ולברר זאת ולהגיע למצב בו לא תפחדי מהחושך אלא תוכלי להתמודד בצורה טובה יותר עם הדברים המפחידים שהוא מעורר. אגב, אין צורך במלחמת חורמה בחושך וזה בסדר גמור לישון עם אור קטן בחדר, את יכולה להחזיק תאורת חרום למקרה של הפסקת חשמל. לגבי השפתיים, מדובר על התנהגות שמכונה כפייתית או קומפולסיבית בדומה לפעולות דומות של כסיסת ציפורניים ועוד. משייכים גם אותה לתחום החרדות. אפשר לטפל בזה בשיטות התנהגותיות-קוגניטיביות. בשתי הבעיות אפשר להיעזר בהיפנוזה. תוכלי לעיין בקישורים הבאים: על חרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm על היפנוזה http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

וואו!!! גם אני כזאת!! ותאמת שגם יש לי עוד "הרגלים מגונים" שכאלה... יו אני ממש מקווה שזה לא נשמע מופרך כל הבעיות האלה שיש לי, ד"ר יש לי עוד שאלה.... יכול להיות שבנאדם סובל מכל הסמפטומים האלה של החרדות + עוד תיק של הפרעות מסוגים אחרים כולל דיכאון אבל הוא די עבה וכרגע קצת קשה לי לפרט עליו כי הוא ממש גדול ו"שמן".....? יש לי הרגשה רצינית מאוד שאני בנאדם מאוד מטורף ולפעמים אני תוהה איך יכולות להיות לי כ"כ הרבה בעיות? איך קורה מצב כזה שמפתחים כ"כ הרבה דברים? אני יכולה לכתוב לך לאי מייל? תוכל לענות לי גם פה? אני ממש לא יכולה לפרט הרבה כי זה יקח לי כמה שעות לכתוב הכל

היתי רוצה מידע מדעי בנושא תודה.

עמיר שלום מדובר על מצב כמו פסיכוטי שמתרחש בחדרי טיפול נמרץ לאחוז מסויים מהחולים. נובע כנראה הן מהמצב הנפשי שהפגיעה וההגעה לחדר טיפול נמרץ גורם והן מתופעות פיזיולוגיות שגורמות בילבול ואובדן התמצאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איפה יש מכוני אבחון קליני לילדים באזור בית שמש?

ענבל שלום אני מציע שתתקשרי לשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה באזור מגוריך. בד"כ בכל מרפאה בה ניתן טיפול פסיכולוגי נערכים גם אבחונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

(אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון). בננו המקסים, ושובה הלב (וכמובן - המפותח לגילו) משגע אותנו!!! בשבוע הבא ימלאו לו שנה ושמונה חודשים. הוא ילד פיקח, עליז ובאמת שובה לב. למעט קטעי הרבצות ונשיכות, שיכולים לבוא ברגעים הכי אינטימיים ונעימים ביננו (וכמובן, שאותנו זה הכי מרגיז). שוב עליי להדגיש שכמו כמעט כל ילד בכור, לילד לא חסרה תשומת לב. אני מרגישה שניסיתי כבר את כל רפרטואר התגובות שלי: - "אסור, לא נעים לי שאתה מרביץ" (מאוד דידקטי ופסיכולוגי - אך עוזר כמו כוסות רוח למת). - לתפוס לו את היד בתקיפות ושוב לחזור על הטקסט המוזכר לעיל. - לצעוק, בעיקר אחרי נשיכות שמאוד כואבות. הוא נראה מפוחד והתחיל להגיד את המשפט "אמא כועסת". אני לא מרגישה נוח עם זה. האם זה עול בשביל ילד בגילו או שהוא כבר יכול להכיל את זה שההורים ממש כועסים כשהוא עושה משהו לא בסדר ובהחלט נראה שהוא יודע שהוא עושה משהו לא בסדר. איך קוטעים את זה שלא יהיה ילד מרביצן. תודה.

גלי שלום בנך נמצא בגיל בעייתי מבחינת ההורים. מצד אחד הוא כבר מבין הרבה ויש אשליה שבעצם הוא כבר לא תינוק. בפועל הוא מבין את מה שקורה מסביב בצורה מאוד שונה ממה שיקרה לו בעוד שנתיים לדוגמא. נשיכות והתנהגות לכאורה אלימה אופיינית גם ברגעים אינטימיים ואינה מבטאת בהכרח כעס או התנהגות בוטה. זה בהחלט זמן להתחיל לשים גבולות אבל אי אפשר לצפות ממנו שיבין ויפנים את הכל. נשמע שאת נוהגת נכון בכך שאת אומרת לו שאת לא אוהבת מה שהוא עושה ובהחלט צריך לפעמים גם להפעיל כוח נגדי ולהפסיק את ההתנהגות הבעייתית. עם זאת, חשוב להתגבר על תחושת הזעם שזה מעורר ולחשוב שהוא עדיין תינוק. בינתיים זה לא אומר כלום על מה יקרה לו בעתיד. סביר להניח שבשנה הקרובה הוא ילמד מיומנויות תקשורת טובות יותר ואז גם יוכל להפנים את המסרים. קחי בחשבון שתסכול מסוג זה צפוי עוד שנים רבות, בכל פעם זה מקבל זוית אחרת. בסך הכל אם את מודעת לעצמך ולתהליכים שהוא עובר, אפשר לעבור את זה בשלום. ויניקוט השתמש במונח Good enough mother כדי לומר שההורים לא חייבים להיות מושלמים או אפילו להיפך, צריכים להיות לא מושלמים ומתסכלים מעט כדי שהילד ילמד להתמודד עם הסביבה. אני חושב שזה עובד גם לכיוון ההפוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הריון יכול להגביר התקפי חרדה, או שאין קשר? כרגע לא בהריון אך עם התקפי חרדה.

גלי שלום כדאי לטפל בהתקפי החרדה עוד לפני ההריון ויתכן שאם ישנה רגישות לנושא להמשיך טיפול בתקופת ההריון. בעיקרון ההריון לכשעצמו לא חייב לעורר התקפי חרדה, אבל זו תקופה של שינוי והתבוננות פנימית שמעלה כל מיני דברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

חברתי הטובה ביותר סובלת מהתקפי חרדה קרוב לשבע שנים. הייתי רוצה לדעת ממה נגרמים התקפים אלו והאם יש ביכולתי לעזור לה בכל דרך שהיא?

לימוד שיטות הרפייה או מדיטציה יכול לעזור. ביו פידבק יכול לעזור (עם זאת, עברו 7 שנים מאז החלו ההתקפים כך שאני לא יודעת עד כמה זה יהיה יעיל). הבנה וקבלה של הסובבים מאד עוזר:)

אודליה שלום להתקפי החרדה הסברים רבים הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הפיזיולוגית ולא ניתן לתת הסבר כללי. אני אפנה אותך לקישור בו תוכלי לקרוא יותר על התחום: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm אני מתאר לעצמי שבכך שאת חברה טובה יש עזר רב. בעיקרון כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אם היא לא נמצאת במסגרת כזו כבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי הייתי ביחסים מצוינים עם גיסי עד שלאט לאט הוא התחיל לגעת בי בצורה לא הולמת.כל פעם שעשה משהו לא לעניין אמרתי לו די! אבל הוא המשיך בשלו. הפסיכולוגית שלי אמרה לי לסיים את זה כמה שיותר מהר ולהסביר לו שזה אפילו יכול להגיע למשטרה וכך עשיתי. היום אני מצטערת כי הוא לא מדבר איתי יותר וסבלתי מזה ע"י חרדה יום שלם ועד היום אני לא רגועה (דבר שהיה בתחילת השבוע). אני רוצה שיהיו לנו את אותם היחסים כמו קודם אבל עכשיו לא נראה לי שזה מה שיקרה. מה אפשר לעשות??? אני כבר מאשימה את הפסיכולוגית שלי וכועסת עליה שאמרה לי לעשות ככה, כי מסתבר שזה לא נתן תוצאות טובות. מה לעשות????????????

עדי שלום במצב שנוצר היית צריכה לקבל החלטה. לקבל את נגיעותיו וההשלכות שלהם עליך או לשים לזה קץ. האם את באמת רוצה לחזור למצב הקודם ולנגיעות שלו? ברור לי שאת משלמת מחיר עבור האסרטיביות שלך, אבל נשמע לי שגיסך הוא הדמות שעליו צריך לכעוס. בטווח הארוך עשית את הדבר הנכון. סביר להניח שאחרי שהוא יעכל את מה שקרה הוא יחזור לדבר איתך אבל ישמור על התנהגות נאותה יותר כלפיך. תני קצת לזמן לעשות את שלו. לא בטוח שהחרדה היא רק מתגובתו השלילית אלא גם מהאסטרטיביות שהפגנת. אני רוצה לחזק את ידיך, נשמע שכן עשית דבר נכון גם אם בינתיים המצב לא מושלם מבחינתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם הבנאדם לא יבין שמה שהוא עושה איננו לעניין, מה יהיה על הבנות שלו? גם אותן הוא ילטף ויגע ולא יפסיק גם אם יבקשו שיפסיק???

בצעירותי 10-14, סבלתי מבולמיה, כל היום לא הייתי אוכלת דבר, וכשהייתי מגיעה הבייתה, הייתי טורפת הכל. לאט לאט המצב השתפר, ללא יעוץ כי רק לפני מס' שנים ידעתי מהי התופעה. כיום אני בת 32 ועדיין סובלת מעודף משקל של 8-10 ק"ג ואני מאוד מתקשה להרזות. אני אדם משכיל, אני יודעת מה צריך, ושעלי לשנות הרגלי אכילה, אך בכל זאת קשה לי. זה התחום היחיד שאני מרגישה בו חוסר שליטה כמעט ואי יכולת לעמוד מול הפיתוי. האם טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לי בתהליך ההרזיה?

אור שלום נושא האוכל אינו מתחיל ואינו נגמר באוכל. בד"כ לא מדובר ברעב פזיולוגי בלבד אלא בכך שהאוכל ממלא דברים נוספים פנימיים. הוא נעשה פתרון ללחץ והתמודדות רגשית עוד מגיל צעיר ביותר. בנוסף הוא קשור לדימוי הגוף וכמובן שלאחר הרזיה או השמנה יש שינויים בדימוי ובבטחון העצמי. הטיפול הפסיכולוגי לא יוכל לעזור לך להפסיק לאכול אבל יוכל לעזור לך להיות מודעת יותר לגורמים שגורמים לך לאכילת יתר ולאחר מכן יהיה אולי יותר קל לשמור על המשקל הנכון. מדובר בתהליך ולא בפתרון מהיר או מיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לי ולבעלי שני בנים, הגדול בן 7 והקטן בן 5. בעלי מפלה לרעה את הבן הגדול לעומת הבן הקטן. הבן הגדול סובל מבעיות קשב וריכוז, ולמען האמת הוא יושב איתו ומשקיע בו. הבן הקטן, שמאוד פיקח, יודע לדרוש את תשומת הלב מכולם. אם הבן הקטן רואה שמתייחסים לאחיו הוא מקנא ונדחף. אני משתדלת לתת יחס שווה לשניהם, עם זאת כל אחד יקבל את החיזוקים כשמגיע לו. לאחרונה בעלי מבטא יחס מועדף במידה רבה כלפי הבן הקטן, ובמקביל הוא טוען שהבן הגדול מאוד מרגיז אותו, הוא צועק עליו המון, מעיר לו המון ויוצר אוירה לא נעימה. לעניות דעתי, זהו דפוס התנהגות שקיבל מהבית, אביו הפלה לרעה את אחיו הגדול לאח הצעיר והמוכשר ממנו, והוא עד היום זוכר לו את התנהגותו, וחמי לא מבין מה פשר היחס הקר. חשוב לי מאוד שיהיו יחסים טובים בין בעלי לשני ילדי, אני מפחדת שגם לבני ינטעו זרעי כעס ושנאה, כמו כן אני לא רוצה לפגוע בביטחון העצמי שלו. בעלי מאוד מופנם וסגור, ניסיתי לדבר איתו בנידון. האם אני צריכה להתערב? האם אפשר לטפל בזאת ללו פסיכולוג?

לי שלום את מתארת מערכת יחסים בתוך המשפחה שיש לה בוודאי רקע הן בשל בעיותיו של הקטן והן מהרקע האישי של בעלך במשפחת המקור שלו. אני חושב שאת צריכה להביע את דעתך בפני בעלך. עם זאת חשוב למצוא את העיתוי להגיב, בוודאי לא כשהדברים "חמים" אלא כשיש לכם זמן לדבר ביחד. יש בהחלט אפשרות לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים או מומחה לטיפול משפחתי כדי לקבל עצה. בברכה ד"ר אורן קפלן