פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום! הבעיה שלי היא כזו: יש לי תחושה שאני יותר שמנה מכל הסובבים אותי,יש לציין שאני בסדר לא שמנה ולא רזה מידי. בכל פעם שאני נכנסת תמקום הומה יש לי תחושה שאני גדולה במידות מכל הסובבים אותי. אני לא רוצה להכנס למצב של דיאטה כי בעבר סבלתי הפרעת אכילה בעקבות הרגשה שכזו. אני מודעת לבעיה שלי ולכן אני ממשיכה באורך חיים רגיל ובריא ולא מתחילה בדיאטות שונות. מה שמפריעה לי שההרגשה לא עוזבת אותי . למרות שאני שולטת במצב רחל

רחל שלום קודם כל טוב שאת מודעת לכך שחווית גופך אינה תואמת למצב האובייקטיבי של גופך. זה יכול לעזור להמנע מכניסה להפרעת אכילה מחודשת. בכל מקרה, כדאי לעשות משהו עם החוויה הזו שכן היא משהו שיכול ללוות אותך עוד שנים ארוכות. הייתי ממליץ על שני סוגים אפשריים של טיפול. כיוון אחד הוא טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית שבו ניתן יהיה להבין ולגעת גם בחלקים הלא מודעים של תפיסת הגוף. אפשרות שניה שיכולה גם להשתלב עם הראשונה הוא טיפול בתנועה שעוסק בין היתר בתפיסת הגוף והחזרת פרופורציות טובות יותר להתבוננות שלך עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לבקש את עצת המומחים בבעיה שיש לקרוב משפחה שלי לצורך העניין אני אקרא לו עופר . עופר סובל מדימוי עצמי נמוך מאוד. עופר בחור בן 28 סובל מקושי ביצירת קשרים עם הסובבים אותו , הוא רדוף תמיד במחשבות שכל הסביבה נגדו, הוא חושב שכל החברים שנמצאים איתו מנצלים אותו ולועגים לו מאחורי גבו, לעופר לא היתה שום מערכת יחסים עם אף בחורה ומספר קטן של פגישות שהכרחנו אותו ללכת הוא נחל אכזבה קשה דבר שרק חיזק אצלו את ההרגשה שהוא לא שווה כלום, עופר הוא בחור עם פוטנציאל גבוה יש לו תואר במדעי המחשב, הוא בחור חכם ואינטלגנטי אבל כלום לא עוזר לו להרגיש מעט שמחת חיים , נכון להיום עופר שרוי בדכאון קשה הוא מעביר את רוב היום במיטה הוא לא מצליח למצוא עבודה כל החברים שלו מנתקים איתו קשרים והיום הוא סיפר לי שיש לו מחשבות אובדניות (הוא גם גלש באינטרנט לאתרים שעוסקים בהתאבדות). ידוע לי שעופר היה בטיפול אצל פסיכולוג שלא עזר לו ולדבריו אפילו דיכא אותו יותר, המצב ממש מטריד אותי ואין לי כלים לעזור לי. הוא לא מוכן להיפגש שוב עם פסיכולוג ואני מנסה לשכנע אותו לנסות טיפול עם סרוגייט שלפי דעתי יכול להוציא אותו מהמצב חסר התקווה שהוא נמצא בו היום. רציתי לדעת אם אכן העצה שלי נכונה? ואם כן עוד פרטים על הנושא ואם לא אז איך אפשר לעזור לו? בתודה מראש ח.א.

ח.א. שלום בדיכאון צריך לטפל באמצעות טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי. לפי מה שאת מתארת עופר נמצא במצב לא טוב וסיכוי טוב שתרופות נוגדות דיכאון יוכלו לעזור לו. במידה ואינו רוצה לפנות לפסיכולוג צריך להסביר לו שלפחות יפנה לייעוץ פסיאכיטרי. הסבירו לו שלדיכאון יש מרכיב ביולוגי והוא חייב לטפל בו כדי לא לסכן את עצמו. לגבי הסרוגייט, אני בספק אם זה הפתרון, אבל אם את רוצה עוד מידע להלן קישור: http://www.dr-aloni.co.il/dr-aloni/artical.html?app=dp&cid=60560140&pc=2 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי חבר שביום אחד בפתאומיות החל להתנהג בשיא ההיפראקטיביות וצורת הדיבור שלו השתנתה, למשל הוא החל לקטוע את חבריו בזמן שיחה , להרים את הקול, להתלהב מרעיונות חדשים שיש לו. הבחור השתנה לחלוטין !! זה נראה ממש מפחיד , הוא בן 25 ואל אשתו הוא גם שינה את ההתנהגות . אני מנסה לעזור לו , האם יש איזה סיבה או רעיון מהיכן נכנס בו ה"דיבוק" הזה ? תודה, מיקי

מיקי שלום האם לחבר הזה יש הסטוריה כלשהי של טיפול נפשי? האם יש אפשרות לדבר עם אשתו והוריו על המצב, האם הוא מודע למצבו? מה שאתה מתאר יכול להיות פרץ אנרגיה זמני ולא מזיק, אבל יכול להיות גם בעיה חמורה כגון התפרצות מניה (הפרעה דו קוטבית). אי אפשר לתת לך כמובן אבחנה באינטרנט אבל כדאי לעקוב אחר התנהגותו ובמידת הצורך והאפשר לפנות לאבחון פסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן לבחור מעולם לא היו הפרעות נפשיות או עבר נפשי לקוי. מה עוד שאנו שכנים מאד טובים ואשו מכירה אותו מזה 7 שנים. הבחור רגוע לחלוטין ביום יום, אך לפתע החל לדבר על רעיונות לעשות כסף , אך אופן הדיבור שלו - הכוונה היא שלמשל אתמול ישבנו אצלם והוא ביקש לדבר : "תנו לי לדבר" ואז כשמישהו מאיתנו כולל אשתו אמרו משהו באמצע הוא החל לומר " למה אתם קוטעים אותי ? אתם לא נותנים לי לדבר..." מה היה טריווליאלי בעבר כיום(בשלושה ימים אחרונים לא טריוויאלי וזה לא בסדר לדבר באמצע דבריו. כמו כן הוא מספר לנו שהוא מנסה להתחכם (בלשוני) עם אנשים אחרים בחוץ , כאילו להוציא מהם מידע ולהראות יתרון עליהם . אשמח מאד אם התיאור הנ"ל יבהיר יותר את הבעייה. מחכה לתשובה. מיקי

אורן שלום שבוע שעבר כתבת לי להוסיף לבדיקת דם האם יש חוסר ב-B12 וה-Folic acid כנראה שזה מאוחר מדי(אני עושה את הבדיקת דם מחר) אבל אני אנסה לבקש מהאחות להוסיף גם אותם,נקווה שזה אפשרי. קיבלתי את השאלון לאבחון של מעבדת השינה,ובנוסף לכך קיבלתי יומן שינה למעקב של שבועיים. במשך כל השבוע לא ישנתי טוב ,התעוררתי לפחות 5 פעמים כל לילה.

אן שלום במידה ויש בעיה האחות יכולה להתקשר לרופא לקבל את אישורו או לבקש מרופא במרפאה הצמודה למעבדה להוסיף חתימתו על הבדיקה הנוספת. בהצלחה בהמשך הבדיקות ד"ר אורן קפלן

שלום, אינני יודעת אם זה המקום לשאול , אך אנסה. יש לי בעיה, ששלושת ילדי הקטנים , ביחוד הצעירים בני ה-3 וה-8 זקוקים להמון תשומת לב. אני חוזרת מהעבודה עייפה, וכל אחד מהם רוצה את תשומת הלב שלו, הסיפורים , המשחקים,ועוד. אני מרגישה שאינני יכולה לעמוד במשימה ולהתחלק לכל כך הרבה חלקים, ואני מגיעה בשעה מאוד מאוחרת לתשישות נוראית. הדבר גורם לי לעצבנות כך שגם בזמן שאני יכולה להעניק להם, אני כבר מותשת. מה עושים??? תודה שירי

חתמתי בשמי האמיתי, אז נא להתעלם...

שירי, האם את יכולה להיעזר במישהו, לדוגמא: הורים, שכנים? עדי

שירי שלום את מתמודדת עם קונפליקט לא פשוט, החלוקה בין העבודה למשפחה מעלה הרבה תסכול וכעס. אפשר להבין את הילדים שרוצים אותך ואת תשומת לבך, ואני מתאר לעצמי שגם את היית רוצה להעניק להם יותר זמן. השאלה קודם כל האם יש לך עזרה. האם לדוגמא בעלך יכול להיות עם אחד מהם כשאת נמצאת עם השני ולהיפך. זה נושא שאינו רק שלך ויש מקום לדבר עליו בתוך המשפחה. עם בנך בן ה 3 יהיה קצת קשה להסביר אבל לבן ה 8 יהיה אולי בכל זאת אפשר להסביר. השאלה כיצד את מתמודדת עם בעיות של עומס יתר, למשל בעבודה. אני מתאר לעצמי שיש לך שיטות לעשות סדר וקדימויות. יתכן שאת צריכה לתכנן בצורה יותר טובה גם את ההתמודדות בבית. למשל להגדיר כמה זמן ובאיזה שעה את מקדישה למשחק נטו עם הילדים ולהקפיד לעמוד במה שאת קובעת. בצורה כזאת אפשר יהיה גם לגרום לילדים לצפות ולדעת מתי את זמינה עבורם ומתי מגיעה השעה שבה נגמרים המשחקים ומתחיל זמן שהוא שלך למנוחה. אפשר לתכנן את הזמנים בסופי השבוע לשהייה שלך לבד עם כל אחד מהם. בסופו של דבר השאלה כיצד הופכים את הציפיה לקשר ומגע למשהו אפשרי ומהנה, וכן למשהו שאפשר לחזות אותו. אחת הבעיות במצבים הללו היא אי הוודאות אצל הילדים לגבי זמינותך מה שמעורר העצמה של התגובות והרצון בתשומת לבך. ככל שההמצאות יחד תהיה וודאית ואיכותית יותר יהיה לך יותר קל לשים גבולות כדי לשמור על איכות חייך ולמנוע שחיקה. אלו לא סוג הדברים שיפתרו תוך יום. זה דורש מחשבה והתמודדות יום יומית עד הגעה לשיווי משקל חדש. בכל מקרה, זה חשוב להשקיע בכך כדי למנוע משקעים וכעס אצלך ואצל שאר בני המשפחה. ואת בן זוגך כבר הזכרתי? מה הוא חושב על כל זה וכיצד הוא מתמודד עם לוחות הזמנים שלכם, הן בזוגיות והן עם הילדים? בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל תודה על התשובות. זה עוזר לפחות לנסות ולעשות סדר.. עדי, עזרה מהורים או שכנים היא בעייתית במקרה שלי. ולגבי שאלתך, ד"ר קפלן, ובכן, בעלי מגיע גם הוא עייף ולחלוטין אין לו כוח, כך שאינני רואה פתרון מהכיוון שלו. זה נכון, שגם פה, יש מקום לסדר עדיפויות וכו, אבל לדעתי, הוא במצב כל כך עייף, שגם על המעט שהוא עושה, אני מברכת. חשבתי גם על עזרה כגון בייבי סיטר אחרי הצהריים ועוד, אבל נראה לי שמה שבאמת חסר זו תשומת הלב והיחס האמהי שלי ולא של תחליפים.. בכל אופן, אני מודה לכם ואני באמת אנסה לראות איך אפשר לארגן את העניינים יותר, כך שחוסר הודאות יקטן. ובנוגע לכך, האם יש מינון מסוים של מה שמוגדר "זמן איכות" ? הרי לא ניתן להקדיש לכל אחד מהילדים שעה ביום שהיא נטו שלו, מה דעתכם? תודה שוב.

יעל שלום אכן לגבי "זמן אכות" אין כללים, ועל המושג הזה יש הרבה תהיות. אין ספק שחשוב שהזמן שנמצאים עם הילד צריך להיות איכותי אבל אין תחליף גם לכמות. הזמן עובר מהר והילדים גדלים והזדמנויות הולכות פעמים רבות לאיבוד, מה שמעורר הרבה עצב ותסכול אצל הורים שרוצים גם קריירה וגם להשקיע בגידול הילדים. אני לא חושב שכדאי לוותר לחלוטין על בעלך בעניין הזה. אחר צהריים אחד לכולכם ביחד הוא בד"כ דבר שאפשר לנסות ולארגן גם אצל מכורים לעבודה. הבעיה שזה לא מסתיים בילדים, זה משפיע בד"כ גם על הזוגיות ובסופו של דבר, אמנם העבודה אמורה לקרב אליכם הגשמה ומימוש, אבל אחרי כמה שנים שוחקות בסגנון שאת מתארת אתם עלולים להגיע למצב שתפגע איכות החיים המשפחתית בצורה קריטית. אין לי פתרונות מיידיים עבורך, אבל זה משהו ששווה לחשוב עליו ביחד עם בן זוגך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה החשיבות ביצירת קשר עין בין מטפל למטופל בשעת הטיפול?האם ישנה כזאת? מה זה אומר אם המטופל לא מסוגל להביט במטפל כמעט בכלל במהלך שעת הטיפול במשך תקופה ארוכה? האם ישנה התייחסות לכך בפסיכולוגיה? האם יש היכן לקרא על זה? תודה, שרית

שרית שלום קשר עין ושפת גוף הם חלק מהביטוי הרגשי. קושי ליצור קשר עין הוא בד"כ סימן לקושי בקשר בינאישי, אבל מכאן והלאה יש הרבה אפשרויות. פעמים רבות זו מבוכה או בושה, וזה משהו שרצוי להתייחס אליו בטיפול. יש התייחסות לעניין בפסיכולוגיה, בכל אבחון יש התייחסות גם להתנהגות המטופל, בין היתר גם לשפת הגוף והאם הוא יוצר קשר עין, ובאופן כללי לגבי איכות התקשורת המילולית וזו שאינה מילולית. אפשר לקרוא על כך בספרים ומאמרים שמדברים על שפת גוף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ב8 ל12 כתבת לי שנשמע שהאופן בו נהגו בי היה לא הוגן ושגוי ודברים לא חייבים להיות כך. שאלתי היא: במקרה שזה מצב הדברים ואכן נוהגים במטופל באופן לא הוגן ושגוי , איך הוא יכול להתגונן בשעה שכל מה שנאמר בינו לבין הפסיכולוג הוא אישי וחסוי? ובבקשה אל תגיד לי שיחליף פסיכולוג, כי אם אין פיתרון אחר, גם הפסיכולוג החדש בטח ימשיך לנהוג במטופל באותו אופן.

ליצוף שלום המצב שאת מתארת הוא שזכות הבחירה נלקחה ממך או שזו לפחות היתה החוויה שלך אז במצב שהיית. בעיקרון, כשלאדם יש זכות בחירה והוא מרגיש שהוא מקבל טיפול לא טוב הפתרון הוא באמת לקום וללכת. אינני רואה מדוע כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן. יתכן שבמצב שהיית אז לא היה לך כוח להתנגד ולממש את זכותך להחליף מטפל או פשוט לא לקבל טיפול כלל. כלומר, חוויתך היתה שטופלת בכפייה וזה בוודאי לא מצב אידאלי לשיפור והשגים טיפוליים. זה באמת בעיה כי במצב שבו אדם חלש או שבור, פיסית או נפשית, קשה לו יותר להתגונן ונדרשת סביבה שתעזור לו בכך. מאחר ואת רואה את הסביבה (אמך לפחות) כחלק ממה שגרם לך להיות במצב הזה לא משם בא הפתרון. למרות ההתכתבות הענפה בזמן האחרון אינני מבין עד הסוף מה קרה שם בתוך הטיפול שהיה טראומתי עבורך, והאם קרה שם משהו איום מעבר למה שציינתי קודם, לחוויה שמכריחים אותך להיות במסגרת שאת לא רוצה בה. האם הפסיכולוגית התעללה בך, אמרה דברים בוטים? אולי אם אבין יותר מה בדיוק קרה לך אוכל גם להתייחס ולומר את דעתי לגבי זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1 ) לשאלתך/הערתך - כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן כי כולם למדו את אותה פסיכולוגיה ואת אותם עקרונות. 2) מה באמת אפשר לעשות במצב שבו אדם חלש, פיסית ונפשית (ומעצם מעמדו כקטין , או כאדם שפסיכולוגים שלא הבינו אותו קבעו שהוא לא לגמרי מבין דברים, או שהם קבעו שהוא יותר מדי עויין)? איך האדם הזה יכול להתגונן? אל מי הוא יכול לפנות? 2ב) האם לא נכון להגביל את העט המרצדת של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים ? יש לי דוגמא מעולה שממש לא מזמן בקשתי לקבל את התיק שלי מביטוח לאומי בשביל לגלות מה יש שם באמת וקיבלתי בדואר צילום של מה שכתב פסיכיאטר נוירולוג שהיה הוועדה הרפואית שעשו לי אחרי שקיבלתי תלושי משכורת שעברו את הקיצבה שלהם והם רצו לבדוק אותי עוד פעם . בקיצור, מפגישה של חצי שעה ומתשובות די לקוניות שלי הוא כתב שאני בגדול בסדר אבל שיש לי צמצום בחשיבה , שאני לא יכולה לרוץ , ועוד כמה שטויות שאני לא זוכרת. אתמול בדיוק רצתי עם הכלב שלי בלי בעיה ואפילו נאלצתי קצת להאט את הקצב כי לכלב שלי רגליים קצרות והוא לא יכול לרוץ מהר כמוני, אם כי הוא באחלה כושר. ובאמת לא נראה לי ולא למי שקצת מכירים אותי, שיש לי צמצום בחשיבה. בקיצור , הראתי את זה למישהו וקיבלתי תשובה שאם זה מה שכתב הדוקטור ההוא ,זה בטח לא סתם. אז נתתי לאמא שלי שהיא תשמור את זה בקלסרים איפה שהיא שומרת את כל החומרים האיומים שיש עלי , בשביל שזה לא יהיה אצלי. 3) אמא שלי עשתה מה שנחשב על ידי העולם הנאור ועל ידי ביטוח לאומי ועל ידי הפסיכולוגיה גם יחד כדבר הנכון. הבעיה היא שזה לא היה הדבר הנכון, וכאן בדיוק השאלה איך אפשר להתגונן במקרים כאלה, כי מי שעבר את זה, או שהוא לא יכול להתבטא , או שהוא הדחיק את זה והבעיה הזאת נשכחת באבדון ולא מטופלת. ברור שלא התעללו בי פיסית, אבל נאמרו פה ושם דברים בוטים. הפסיכולוגית הקוגניטיבית שהיתה לי בגיל 14 כשיצאתי מבית חולים-לי זה לא התאים אז, ואני לא ממש זוכרת אותה עכשיו. היה לי גם פסיכולוג של ילדים לא רחוק מהבית , כשהייתי בתיכון, שאהב להתמקד בבעיות בקטע המיני שלי, וכמובן שהיה הפסיכולוג מהיחידה ההיא עם השיחות שמן הסתם לא הוסיפו לי הרבה + שיחות הסיכום פעם בכמה זמן של הצוות שם איתי ועם אמא שלי + החונכת הסטודנטית לפסיכולוגיה ש"הצמידו" לי באיזושהי תקופה בשביל שהיא תצא איתי, תכיר לי אנשים ומקומות וכן הלאה, במקום חברות שלי(עד היום) שהיו עסוקות בלימודים ובחיים שלהן בשכונה בתל אביב איפה שגרתי פעם, שאני לא מי יודע מה סבלתי אותה ושגם סבתא שלי ראתה והבינה עם מי יש לנו עסק, ו"המטרה הנעלה והנכספת" שאני אעבור מתישהו לדיור עצמאי בשלבים עם איזושהי חונכת, כפי שראיתי אצל מטופלת אחרת שהכירו לי כי חשבו שהיא דומה לי ושאצלה מן הסתם זה נחל מאוחר יותר כשלון חרוץ. ברור לך אני מקווה שאני לא הייתי בדיור כזה ושאני לא צריכה כאלה דברים. אבל סבתא שלי,שהצלחתי לחזור אליה אז רק בתיווכם של הפסיכולוגים כי היה לי קצר בתקשורת עם אמא שלי אז, יכולה להעיד שהייתי חוזרת הביתה בדרך כלל בבכי ובעצבים. לסיכום, אני מקווה שעכשיו אתה מבין עד הסוף מה היה טראומתי עבורי בטיפול, שתענה על השאלות 2) ו2ב), ושתתייחס לנזק נפשי שיכול או לא יכול להגרם מכאלה דברים, שנגרם או לא נגרם לי , ושתציע פתרונות לשינוי הדברים שראויים לתיקון בפסיכולוגיה , ולא נחשבים בכלל כדברים שהם לא בסדר. תודה ויום נעים

1 ) לשאלתך/הערתך - כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן כי כולם למדו את אותה פסיכולוגיה ואת אותם עקרונות. 2) מה באמת אפשר לעשות במצב שבו אדם חלש, פיסית ונפשית (ומעצם מעמדו כקטין , או כאדם שפסיכולוגים שלא הבינו אותו קבעו שהוא לא לגמרי מבין דברים, או שהם קבעו שהוא יותר מדי עויין)? איך האדם הזה יכול להתגונן? אל מי הוא יכול לפנות? 2ב) האם לא נכון להגביל את העט המרצדת של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים ? יש לי דוגמא מעולה שממש לא מזמן בקשתי לקבל את התיק שלי מביטוח לאומי בשביל לגלות מה יש שם באמת וקיבלתי בדואר צילום של מה שכתב פסיכיאטר נוירולוג שהיה הוועדה הרפואית שעשו לי אחרי שקיבלתי תלושי משכורת שעברו את הקיצבה שלהם והם רצו לבדוק אותי עוד פעם . בקיצור, מפגישה של חצי שעה ומתשובות די לקוניות שלי הוא כתב שאני בגדול בסדר אבל שיש לי צמצום בחשיבה , שאני לא יכולה לרוץ , ועוד כמה שטויות שאני לא זוכרת. אתמול בדיוק רצתי עם הכלב שלי בלי בעיה ואפילו נאלצתי קצת להאט את הקצב כי לכלב שלי רגליים קצרות והוא לא יכול לרוץ מהר כמוני, אם כי הוא באחלה כושר. ובאמת לא נראה לי ולא למי שקצת מכירים אותי, שיש לי צמצום בחשיבה. בקיצור , הראתי את זה למישהו וקיבלתי תשובה שאם זה מה שכתב הדוקטור ההוא ,זה בטח לא סתם. אז נתתי לאמא שלי שהיא תשמור את זה בקלסרים איפה שהיא שומרת את כל החומרים האיומים שיש עלי , בשביל שזה לא יהיה אצלי. 3) אמא שלי עשתה מה שנחשב על ידי העולם הנאור ועל ידי ביטוח לאומי ועל ידי הפסיכולוגיה גם יחד כדבר הנכון. הבעיה היא שזה לא היה הדבר הנכון, וכאן בדיוק השאלה איך אפשר להתגונן במקרים כאלה, כי מי שעבר את זה, או שהוא לא יכול להתבטא , או שהוא הדחיק את זה והבעיה הזאת נשכחת באבדון ולא מטופלת. ברור שלא התעללו בי פיסית, אבל נאמרו פה ושם דברים בוטים. הפסיכולוגית הקוגניטיבית שהיתה לי בגיל 14 כשיצאתי מבית חולים-לי זה לא התאים אז, ואני לא ממש זוכרת אותה עכשיו. היה לי גם פסיכולוג של ילדים לא רחוק מהבית , כשהייתי בתיכון, שאהב להתמקד בבעיות בקטע המיני שלי, וכמובן שהיה הפסיכולוג מהיחידה ההיא עם השיחות שמן הסתם לא הוסיפו לי הרבה + שיחות הסיכום פעם בכמה זמן של הצוות שם איתי ועם אמא שלי + החונכת הסטודנטית לפסיכולוגיה ש"הצמידו" לי באיזושהי תקופה בשביל שהיא תצא איתי, תכיר לי אנשים ומקומות וכן הלאה, במקום חברות שלי(עד היום) שהיו עסוקות בלימודים ובחיים שלהן בשכונה בתל אביב איפה שגרתי פעם, שאני לא מי יודע מה סבלתי אותה ושגם סבתא שלי ראתה והבינה עם מי יש לנו עסק, ו"המטרה הנעלה והנכספת" שאני אעבור מתישהו לדיור עצמאי בשלבים עם איזושהי חונכת, כפי שראיתי אצל מטופלת אחרת שהכירו לי כי חשבו שהיא דומה לי ושאצלה מן הסתם זה נחל מאוחר יותר כשלון חרוץ. ברור לך אני מקווה שאני לא הייתי בדיור כזה ושאני לא צריכה כאלה דברים. אבל סבתא שלי,שהצלחתי לחזור אליה אז רק בתיווכם של הפסיכולוגים כי היה לי קצר בתקשורת עם אמא שלי אז, יכולה להעיד שהייתי חוזרת הביתה בדרך כלל בבכי ובעצבים. לסיכום, אני מקווה שעכשיו אתה מבין עד הסוף מה היה טראומתי עבורי בטיפול, שתענה על השאלות 2) ו2ב), ושתתייחס לנזק נפשי שיכול או לא יכול להגרם מכאלה דברים, שנגרם או לא נגרם לי , ושתציע פתרונות לשינוי הדברים שראויים לתיקון בפסיכולוגיה , ולא נחשבים בכלל כדברים שהם לא בסדר. תודה ויום נעים

שלום ד"ר אורן קפלן. קוראים לי אורן ואני בן 27. אני יתחיל עם סוף הסיפור וארכך אספר על העבר. נכון להיום אין לי חברים,וגם חברה ומעולם לא היתה. הדבר גורם לי לדיכאון שמשפיע עליי מאוד, למשל הפסדתי את עבודתי כיוון שאין לי חשק לעבוד. בילדותי הייתי מאוד ביישן , דבר שנכון להיום קצת עבר לי, בנוסף תמיד הייתי ילד שמן, למרות שעברתי דיאטות רבות העלתי חזרה. ההשמנה זה הדבר שפגע בי מאוד. כאשר הייתי משמין הייתי מתבייש לצאת מהבית וכ"ו... עד לא מזמן רזיתי מאוד,ואני נראה טוב. הבעיה שלי היא להתחיל עם בחורות. האמת שישי הרבה בחורות שמנסות להתחיל איתי, אבל אני מפחד לספר שלא היתה לי חברה מעולם. אני מפחד מהפעם הראשונה,מהנשיקה הראשונה וכו".... וכך אני מוצא את עצמי ללא חברים ללא חברה, ולאחרונה אני מתחיל לאכול בכמויות גדולות. אני יודע שאני סובל מדיכאון ואף הזמנתי תור לפסיכאטר דבר שלקח המון זמן,אני קצת מפחד לספר פנים מול פנים את הבעיה שלי מול אדם אחר. השאלה שלי האם טיפול תרופתי יכול לעזור לי לעבור את השלבים הראשונים בתחילת קשר, או שהטיפול רק מוציא את הדיכאון והפחד ישאר. מה אתה ממליץ לי לעשות לפתרון הבעיה, והאם יש אפשרות להכיר בחורה עם בעיה דומה?

אורן שלום אני חושב שהטיפול התרופתי יכול לעזור, אבל הוא אינו מספיק לדעתי. חשוב שתהיה גם במסגרת פסיכולוגית כיוון שהדברים שאתה מתמודד איתם אינם רק ביולוגיים. החרדה והדיכאון מהם אתה כנראה סובל אינם משהו מקומי שהתחיל אתמול אלא תהליך ארוך שנים. לנטייתך לאכול בוודאי חלק בסיפור הזה דרכו אתה מפצה על חסכים כלשהם. אתה עדיין צעיר מספיק כדי לשקם את חייך ואני מציע לך לא לחכות ולפנות כעת לטיפול. יש נקודה מסויימת שבה שנים ארוכות ללא קשר חברתי ועבודה הופכים לבעיה כרונית שקשה לשנות אותה וחבל לתת לזמן לקחת ממך את ההזדמנות לנהל חיים רגילים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היכן אפשר להתחיל ולחפש מומחה לאנקופרסיס אצל ילד בגיל 5????

שלום בעיקרון כל פסיכיאטר המומחה בילדים ידע להנחות אתכם על הטיפול. צריך להבין את הרקע של הילד ולהתאים טיפול בהתאם. תוכלו לפנות בשלב ראשון לאיש מקצוע של קופת החולים לייעוץ. יש אפשרות להתייעץ גם עם מרפאה להתפתחות הילד וכן עם רופא גסטרו המתמחה בילדים. עם זאת, לבעיה יש לעיתים קרובות גם רקע פסיכולוגי ולכן לא בהכרח שהגישה הרפואית נטו תספיק. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנסה את האתר של ד"ר אבי קושניר.

שלום לך, ד"ר קפלן אמנם זה רק דרך המחשב, אבל גם זה התקדמות בשבילי. אומרים שההודאה בפגם היא הצעד הראשון בדרך לתיקונו... יש לי שאלה כללית ביותר, בנוגע לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים בארץ. 1. האם ניתן לפנות באופן ישיר לפסיכולוג / פסיכיאטר של קופת החולים שבה אני רשומה או עלי לעבור דרך רופא המשפחה קודם? 2. האם ידועה לך, ולו בהערכה גסה עלות טיפול או פגישה באופן פרטי? אני נמצאת בהליכי מיון לעבודה במשרד הבטחון ואני חוששת להיענות בשלילה אם שמי "יופיע" ברישומי הקופ"ח. 3. אם אני יודעת על הפרעה שהייתי רוצה לטפל בה, איך עלי לדעת אם אני צריכה לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר? 4. האם אתה מכיר את הספר "רפואה והחוש השביעי" של ד"ר נאדר בוטו בו מתוארת שיטת ריפוי המבוססת עלל אנרגיות הגוף? אם כן, הייתי מעוניינת לקבל את דעתך. אני מצאתי שהספר מרתק ומעניין אותי לקבל חוות דעת מאיש מקצוע. תודה לך ושבוע טוב. שני.

שני, 1. זה תלוי באיזו קופה את חברה. במכבי לדוגמא, אין צורך בהפניה של רופא משפחה, ואפשר לבחור לבד מטפל מתוך הרשימה המוצעת. קופ"ח כללית עובדת עם השירות הציבורי, ויש צורך בהפניה. בקשר ללאומית ומאוחדת אני לא יודעת. בכל מקרה שווה לך להרים טלפון לסניף המרכזי של קופ"הח בה את חברה ולברר את העניין אצלם. 2. העלויות משתנות לפי אזורי המגורים בארץ (במרכז, בד"כ, עלות הטיפול גבוהה יותר). פסיכיאטרים גובים יותר (שוב, בד"כ) מאשר פסיכולוגים. פגישה אצל פסיכולוג עולה, בממוצע גס, 350 ש"ח, כאשר יש כאלה שגובים פחות מ - 200, ויש כאלה שגובים גם 500 ש"ח. 3. בד"כ, אם תפני לפסיכולוג והוא יחשוב שיש צורך גם בייעוץ פסיכיאטרי - הוא יאמר לך את זה. ולהיפך. פסיכיאטר יפנה אותך - במידת הצורך לפסיכולוג. HERA.

שני שלום אכן ההכרה בבעיה היא שלב חשוב בדרך להתמודדות ופתרון. תשובותיה הנ"ל של הרה נכונות, אפשר לפנות לפסיכולוג הקופה באופן ישיר ברוב קופות החולים. אפשר להתקשר לצוות בריאות הנפש בסניף המקומי שלך ולברר בדיוק את האפשרויות באזור מגוריך. כנ"ל עלויות הטיפול. בעיקרון משרד הביטחון אינו בודק ברישומי הקופות אולם לא רצוי להסתיר מידע בתחקיר הבטחוני שאת עוברת. ההחלטה אם לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר תלויה בסוג הבעיה. ברוב המקרים שבהם דרושות תרופות מומלץ להיות גם בטיפול פסיכולוגי, לא בהכרח בכיוון ההפוך. אינני מכיר את הספר כך שלא אוכל להביע את עמדתי בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אין לי ממש ניסיון בכתיבה בפורמים אבל בכל מקרה זה העניין: תמיד הרגשתי מוזר אם עצמי כבר מגיל צעיר (11,12). ניסיתי להתאבד בפעם הרשונה בגיל 15 בערך מאז היוא כל הזמן "ארועים" כמו לדחוף את האקדח של אבא שלי לפה ול"התפלל" לכוח לסחוט את ההדק,להתחיל לבלוע כדורים ולהפסיק באמצע ועוד..... אני עכשיו בת 22 ואת הימים שלי אני מעבירה בעיקר בשינה, יש לי מצבי רוח משתנים בין רע לרע יותר ולפעמים "הבזקים" שבהם אני מצליחה קצת להרים את עצמי ולרצות לעזור לעצמי (בניגוד לרוב הזמן) אבל אני תמיד "נופלת" . בכל מקרה יש שורה תחתונה לסיפור הארוך הזה אני מחפשת דרכים "להרים" את עצמי שוב?

ללא שם שלום עוד לפני שהתחלת לכתוב הגדרת את עצמך ללא שם וללא נושא. הדברים שלך מעוררים עצב רב ותקווה שתצליחי בכל זאת למצוא שם ונושא לחיים. נשמע שאת נמצאת בדיכאון עמוק שאיננו מקומי אלא תהליך שנמשך שנים רבות. אני מקווה שאת נמצאת בטיפול כלשהו, ובמידה ולא חשוב מאוד שתפני לקבל תמיכה וטיפול פסיכולוגיים. אני בספק אם תצליחי להרים את עצמך לבד לגמרי. אל תגיעי שוב למצבים הללו בהם קנה האקדח נמצא בפיך. שמרי על עצמך ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובה . אני לא בטיפול פסיכולוגי ותמיכה מהסביבה הקרובה - זה סוג של אשליה וזה בעיקר הבעיה שלי שאני לא מצליחה להרים את עצמי בצורה שתאפשר לי למצוא טיפול, בדרך כלל אני אפילו לא ממש רוצה עזרה. (*ההודעה אם ה"ללא שם" העליונה לא שלי)

לד"ר קפלן שלום רב, לאדם הקרוב לי, נאמר על ידי איש מקצוע, שהוא סובל מנכות רגשית. כנראה עקב טראומה שעבר בצעירותו. (לא בילדותו) ברצוני לדעת: א. מהי נכות רגשית? ב. האם היא ניתנת לטיפול? ג. כיצד אפשר לעזור לאדם כזה בחיי היום-יום? תודה, הילה

הילה שלום נכות רגשית איננה מונח מקצועי אלא סוג של אנלוגיה שמסביר קושי להתמודד עם רגשות. הוא יכול לנבוע מפוסט טראומה, אחד הסימפטומים האופיינים לפוסט טראומה הוא התמודדות מורכבת עם רגשות כיוון שהטראומה שעוררה רגשות עזים וקשים משוחזרת שוב ושוב. הטיפול אפשרי, צריך לפנות לפסיכולוג, יתכן שהטיפול צריך להתמקד קודם כל בטראומה אם היתה כזאת וזה יפתח אפשרויות נוספות. מאחר והוא הגיע כבר לאיש מקצוע אולי הוא כבר בתוך תהליך טיפולי או לקראתו. עזרה לכל אדם המצוי במצוקה נפשית, מודעת או שאינה מודעת, היא בתמיכה וחברות. הסביבה החברתית היא משתנה חשוב מאוד במקביל לטיפול הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש אנשים שחושבים שאם מישהוא הולך לטיפול, הוא כבר "מסודר" ולא צריך גם תמיכה של המשפחה והחברים כי הרי לו יש טיפול ותמיכה ולמשפחה ולחברים אין אז הוא "מסודר". וזו מחשבה מוטעית בעיניי.

לד"ר קפלן שלום, הבעייה עלתה בטיפול זוגי. הטראומה, שאליה היתה ההתייחסות האפשרית ל"נכות הריגשית", היתה לפני זמן רב מאוד. האם לדעתך, האדם שמדובר עליו, זקוק גם לטיפול אצל פסיכולוג אחר, או שניתן לטפל בבעיה במסגרת של הטיפול הזוגי? תודה, הילה

שלום לד"ר קפלן אתה יכול בבקשה להסביר ולפרט את ההבדלים העיקריים בין טיפול בשיטה דינמית לטיפול בשיטה קוגנטיבית? (אין לי מושג מה אומרים השמות האלה) כמו כן הייתי רוצה לדעת איזה שיטת טיפול מתאימה לאיזה סוג של הפרעה נפשית. לדוגמה: מה עדיף לחרדה חברתית ומה עדיף להפרעת אישיות פרנואידית. אם אתה יכול לעשות את החיבור הזה בין סוגי ההפרעות לשיטות הטיפול השונות בפסיכולגיה קלינית. תודה אבי

אבי שלום טיפול דינמי עוסק בעולמו הפנימי של האדם על כל מרכיביו. הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בדפוס חשיבה או התנהגות מסויימים. טיפולים רבים כיום משלבים את שתי הגישות כך שהן אינן סותרות בהכרח. בעיקרון נהוג לחשוב שככל שהבעיה ממוקדת הטיפול הקוגניטיבי יעיל יותר. אם החרדה החברתית מתחילה ונגמרת במספר בעיות ממוקדות אפשר להיעזר בטיפול קוגניטיבי. אם זאת, פעמים רבות הבעיה אינה מסתיימת בפוביה החברתית אלא קשורה גם למבנה אישיות ונטיות שמשפיעות על תחומי הרבה יותר רחבים בחיים. לכן הטיפול בהפרעת אישיות מכל סוג מקובל יותר בתחום הדינמי. בסופו של דבר הגישה איננה בהכרח זו שקובעת. כל מטפל עובד אחרת גם אם מצהיר על גישה מסויימת וצריך לראות האם ישנה התאמה אישית לאחר מספר פגישות. תוכל לקרוא מעט על טיפול דינמי ולגבי עובדות נוספות על הטיפול הפסיכולוגי בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

נראה לי שעדיף טיפול שמתמקד בדפוס חשיבה או התנהגות מסויימים, אם אתה סגור על מה שאתה רוצה לתקן. טיפול דינמי עלול להתפרש על יותר מדי דברים ולא להגמר אף פעם, בכל מקרה בהצלחה. נ.ב. אולי אתה רוצה להתמקד בבעיה שלא קשורה לדפוס החשיבה או ההתנהגות שלך ואז אולי כדאי לשקול שיחה עם פסיכותראפיסט=אם יש דבר כזה, כמו שמתקבל על הדעת לפי פורום פסיכותרפיה.

אני בן 18 וחצי יש לי סי.פי. קל (צליעה ברגליים)ונוטל אפקסור (225 מ"ג ביום) עקב חרדה ודיכאון... הסיפור שלי ארוך ומסובך, ואני צריך עיצה בעניין ספציפי מאוד בתוך כל הבלאגן, לכן אנסה לקצר עד כמה שאפשר... יש לי בעיות קשות עם אבי, שמתעלל בי נפשית ועם האח (שקטן ממני ב 9 חודשים) שהוא למעשה, הנושא בשאלה: אחי הוא מן טיפוס כזה שמה שאני לא אעשה הוא תמיד יצעק, הוא סובל מהתקפי זעם איומים זה בא לידי ביטוי בכך שהוא מתפרץ על כל בני הבית אי אפשר לבקשש ממנו כלום, כל נסיון לפתח איתו דו שיח, שאילת שאלה, או משהו בסגנון, תמיד מסתיים בצעקות מצידו... גם כשאני מנסה להיות בסדר זה לא עוזר נניח ואני רוצה לשאול אותו דבר מסוים הוא עונה לי משהו בנוסח "אל תזיין לי את המוח" וכ"ו.. לי נמאס הזילזול הזה.. החלטתי שאני לא מעוניין להיות איתו בקשר בשום מקרה, משום שסלחתי מספיק, ויתרתי מספיק, ניסיתי להיות בסדר, אבל כלום לא עוזר.. החלטתי שאני לא אתן לו יותר לעולם להתקרב למחשב שלי וחסמתי את המחשב בסיסמה, הוא ממש לא אהב את זה, הייתה ביננו מריבה ממש רצינית (אני לא אתאר כאן את כולה, כי זה לא העיקר) הוא החליט, שכל זמן, שאני לא נותן לו לשחק במחשב הוא מנתק לי אותו, ואכן הוא ניתק לי את המחשב (והספיק להרוס משהו) הורי בדעה שאני צריך לסלוח, לוותר, הם טוענים שהמחשב הזה הוא רכוש משותף של כל בני הבית, למרות שהמחשב נמצא בחדר שלי, ואני זה שנמצא בו רוב הזמן... אני לא מוכן לתת הזדמנות נוספת, לדעתי סלחתי מספיק, ויתרתי מספיק, וזו הדרך היחידה שלי להעניש אותו על כל האבל שהוא גורם לי. האם אני נוהג נכון או לא? האם עליי לאפשר לו להיות במחשב למרות כל מה שתיארתי? מה עליי לעשות? בתודה מראש...

אלמוג שלום מה שאתה מתאר נשמע חמור ואתה לא צריך לסבול התעללות. אני אזהר בתשובתי כיוון שמנסיוני לפעמים כששומעים את כל הצדדים המעורבים יש עוד מידע חשוב, אבל בכל זאת, לפחות לפי מה שאתה מתאר יש בהחלט מקום שתשים גבולות למי שלא מסוגל לשים אותם בעצמו. מאחר ואתה סובל מקשיים ואתה גם לוקח טיפול תרופתי, אני מקווה שאתה נמצא גם בטיפול פסיכולוגי. במידה ולא חשוב שתהיה במסגרת כזאת ובתוכה תהיה לך אפשרות לדבר לברר בצורה יותר מעמיקה את הבעיה שאתה מציג כאן. אני חושב שתוכל לקבל ייעוץ ועזרה הרבה יותר משמעותיים ממישהו שמכיר אותך לעומק ואולי אפילו פגש את בני משפחתך. בעיקרון, סוג הבעיה שאתה מתאר יכול לקבל מענה גם במסגרת של טיפול משפחתי במידה וכל המעורבים בעניין מוכנים ללכת ביחד במגמה לפתור את הבעיה. לפי מה שאתה מתאר יש ספק אם אכן זה אפשרי ולכן יתכן שתצטרך למצוא בכוחות עצמך פתרונות, כפי שמצאת הפעם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בחור בן 26 ממרכז הארץ. סובל מתחילת גיל ההתבגרות מפוביה חברתית. אני רווק, גר עם ההורים ( לא עצמאי, פסיבי ). אין לי חיי חברה- לא חברים ולא חברה ( מעולם לא היתה). הפוביה שיבשה ומשבשת את חיי. אני מרגיש שחיי הוחמצו, תיסכול, איבוד אמונה בעצמי. אני בעל בגרות מלאה, עובד כדוור ברשות הדואר. האם מקופ"ח ( אני במכבי) ניתן לרכוש טיפול תרופתי בלי טיפול פסיכולוגי. קראתי באתר שיש תרופות שנקראות SRRI . האם דרך רופא המשפחה אני יכול להגיע לתרופות האלה ?

א.ק. שלום אני ממליץ לך לפנות לפסיכיאטר של קופת החולים ולא להסתפק ברופא המשפחה. בכל מקרה, הטיפול התרופתי עשוי לעזור, אבל השילוב שלו עם טיפול פסיכולוגי עשוי להביא לתוצאות הרבה יותר משמעותיות לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לפורום המכובד! מצבי הנפשי מאוד קשה, ומצבי הרוח המשתנים, הביאו אותי למסקנה שאולי אני סובלת מפיצול אישיות בתחום הריגשי, מנטלי, ואולי בעוד תחומים, אני לא יודעת אם אני צודקת במסקנה אך אני מאוד רוצה לדעת מה זה פיצול אישיות, המפריד אותי מסכיזופרן שכן לא קיימות אצלי אישיות נוספות, אלא המעבר החד בין עצבנות יתר והתפרצויות לבין התנהגות של חרדה, התנצלות, חמלה ורוגע, הוא שהדליק לי נורה אדומה. אבקש את התייחסותכם לנושא ואיפה אפשר לקרוא על הנושא

דבש שלום פיצול אישיות כפי שמופיע בסרטים הוא תופעה שלמעשה אינה קיימת או נדירה באופן כזה שאינני מכיר אפילו איש מקצוע אחד שפגש באמת מטופל מהסוג הזה. פיצול אישיות שייך למה שמכונה הפרעה דיסוציאטיבית, זה סוג של פיצול שבמצבים הקיצוניים שלו אדם נע בין התנהגויות כל כך שונות עד שניתן לחשוב שמדובר בשני סוגי אישיות שונים, והוא עצמו אינו מבין לחלוטין מה מניע אותו כל כך חזק. עם זאת, הוא מודע לתנודות ולא מדובר באמת על ד"ר ג'יקל ומסטר הייד. הדבר נובע בד"כ כתוצאה מטראומה, בין אם אירוע ספציפי, או תקופה בחיים שרצופה בקשיים וטראומה, לדוגמא, ילדים שעברו התעללות בילדותם. פיצול אישיות וסכיזופרניה הן אבחנות נפשיות שונות לחלוטין. הטעות בציבור נובעת מכך שבסכיזופרניה יש ניתוק בין קוגניציה לרגש כך שאין התאמה מלאה בין הביטוי הרגשי והמחשבתי, לדוגמא, משהו עצוב גורם לחייך או להגיב בצורה לא תואמת. הבעיה המרכזית היא אובדן בוחן מציאות והתקפים פסיכוטיים, מה שאינו מופיע, לפחות בצורה הזו, בהפרעה דיסוציאטיבית שהיא פיצול מסוג אחר. אני חושב שכדאי לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולא לנסות לשאול את עצמך שאלות אבחנתיות שלא יובילו באמת למקום חיובי. האבחנה הפורמלית לא כל כך משנה כעת, אלא המצוקה שמורגשת והצורך לשפר את המצב. בהמשך ניתן יהיה מן הסתם גם לתת אבחנה במידת הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום...רציתי לברר מה ההבדל בין עבודת הפסיכיאטר לעבודת הפסיכולוג הקליני במחלקות פסיכיאטריות...האם אפשרויות הקידום זהה לשניהם? איזה תהליך צריך לעבור ע"מ להגיע מלימודי הרפואה או הפסיכולוגיה ע"מ להגיע למחלקות? האם הכשרתו הפסיכולוגית של הפסיכיאטר שונה ובמה היא שונה מזו של הפסיכולוג? במה מתבטאים ההבדלים בהכשרה? תודה מראש

סטודנט שלום בתי חולים ומרפאות של קופות החולים הן מנוהלות ומובלות באופן מסורתי ע"י רופאים. לכן בד"כ ברוב בתי החולים פסיכיאטרים שהם רופאים מנהלים ומובילים את הגישה. אם במחלקה יש פסיכיאטר עם מודעות והבנה בפסיכותרפיה המחלקה תהיה "פסיכולוגיסטית" בגישתה, ואם לא, סביר להניח שתהיה יותר ביולוגית (תרופתית). לימודי הרפואה אינם קשורים ללימודי הפסיכולוגיה. רופא יכול לעבור התמחות כפסיכיאטר ואם הוא מעוניין בכך יכול לעבור הכשרה בלימודי המשך בפסיכותרפיה. הפסיכולוג מתמחה רק בפסיכותרפיה מתחילת לימודיו ועד סיום התמחותו. ההבדל הזה גדול מאוד מאחר ורוב הפסיכולוגים עברו הכשרה בתחום זה באופן אינטנסיבי בהרבה מהפסיכיאטרים. יש להדגיש שיש פסיכיאטרים שכן עברו הכשרה רצינית גם בטיפול בשיחות. הפסיכיאטר יכול לטפל בתרופות וזה כמובן נושא שאיןלפסיכולוגים נגיעה ישירה אליו. ברוב בתי החולים אפשרויות הקידום של הרופאים משמעותיות בהרבה מאלו של פסיכולוגים בתחום הניהול. עם זאת בתחום הייעוץ המקצועי יש גם לפסיכולוגים מקום ואפשרות לתפוס מקום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אההההההההההההההההההההההההההההההההההה!

פגועה שלום צעקתך נשמעה חזק בפורום. אם תרצי את מוזמנת לכתוב ממה נפגעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

הפגיעה קשורה לטיפול פסיכ'. אני חושבת שמצבי הידרדר בעקבות הטיפול ואני מרגישה שוב קטנה וחסרת אונים, כי מי אני ומה אני, ובטח לפ]סיכ' יש את היכולת לעוות את מה שהיה ומה שאני מרגישה והיכולת להשתמש בטרמינולוגיה מקצועית כדי להסתיר ולהפיל את האחריות עלי. הצעקה היתה צעקה של תסכול ויאוש ובדידות. פגועה

לפגועה שלום , אל תתייאשי , גם עם המטפל\ת הכי אמפטי , מבין ונדיר במיוחדותו זה קורה , אם הטיפול לא מתאים תעזבי , אבל תבדקי טוב את הסיבות לעזיבה , כי לפעמים משליכים על הפסיכולוג דברים אחרים , בכל אופן אל תפחדי לצעוק - לפעמים זה עוזר .

אל תתיאשי. אל תוותרי. תצעקי. תוציאי החוצה את כל ה... תאמיני. תילחמי. אותך כבר לא ינצחו. הדברים הרעים באים בצרורות. לפעמים גם הטובים... תצעקי שכולם ישמעו. תצעקי שהשדים יברחו. תצעקי ושחררי אנחת רווחה. כי הטוב הנה הוא בא.

זאת לא אני מי שצעקה אאההההההההה במקור. זאת מישהי אחרת, אני רק עניתי לה. פסיכולוג בשקל וחצי כתב/ה: > > אל תתיאשי. > אל תוותרי. > תצעקי. > תוציאי החוצה את כל ה... > תאמיני. > תילחמי. > אותך כבר לא ינצחו. > הדברים הרעים באים בצרורות. > לפעמים גם הטובים... > תצעקי שכולם ישמעו. > תצעקי שהשדים יברחו. > תצעקי ושחררי אנחת רווחה. > כי הטוב הנה הוא בא.

אני דוגלת בדברים מעשיים שאפשר אולי לעשות

לא הבנתי את ההתייחסויות האחרונות, אבל רציתי שוב להודות לאותו/ה פסיכולוג בשקל וחצי אשר ריגש/ה אותי עד מאד בכתיבתו/ה המדוייקת שנגעה וניחמה. אני כבר לא צועקת. הצעקה חלפה. נותרה חווית הפתיה, שהאמינה, ..ושקיוותה. ועכשו רק העייפות.

שלום נשמה, אני שמח שאת מעודדת. עיזבי לרגע את כל הפסיכולוגים והתאוריות שלהם ובואי נחשוב ביחד בהיגיון. בואי נניח שיש בתוכך איזשהו אויב נסתר שמנסה נונסטופ לגרום לך לדברים שליליים. הרי את מסכימה איתי שהאויב הזה הוא לא חיצוני וגלוי לעין אלא כמו "שד" פנימי שמטריד אותך במחשבות שליליות, בפחדים, ברגשות שליליים. בואי נעזוב לרגע את סיבת היווצרותו של אותו "שד" (אף שניתן למצוא את הסיבה במדויק) ונחשוב כיצד ניתן להתמודד אתו ולגרום לו לעזוב אותך במנוחה. בואי נדמה מאבק זה כמאבק בין שני אנשים או קבוצות או עמים או כל דוגמא אחרת שצצה במוחך. נאמר מאבק בין שכנים. נניח ושכנה שלך היא שכנה כזאת מעצבנת. היא מנסה מסיבות שונות לעקוץ אותך. בואי נגיד שיום אחד היא תופסת אותך ומורידה עליך צעקות על כך שתפסת לה את החנייה (אפילו שלא ידעת כי זו חנייה פרטית שלה) . היא צועקת ומקללת ומבטיחה לעשות לך את המוות. כעת, אם את אנושית ולא כל כך חכמה (כמו כולנו בעצם) את תתעצבני את תרתחי את תשנאי את האישה הזו ולכן את מזהירה אותה לא להתעסק איתך אחרת יהיה "בלגן". מכאן מתגלגל ויכוח וסיכסוך לאורך שנים. את נילחמת בה וזה נותן לה דלק להמשיך לפגוע בך. האנלוגיה היא פשוטה אם כן: ה"שד" פוגע בך, חוש הצדק שלך לא מקבל זאת, את רוצה להחזיר מלחמה בחזרה, את נאבקת בו, את מוטרדת בגללו, את הולכת לפסיכולוג בגללו, ה"שד" מתעצבן ולא מוותר, הוא מגדיל כוחו בכדי להפיל אותך, וכך הלאה... מכאן המסקנה שמלחמה ב"שד" הופכת אותו ל"שד" גדול יותר, מה שיביא בסופו של דבר תשישות ויאוש. אם כן בואי נחשוב ביחד איך ניתן לגרום לשכנה שלך לעזוב אותך במנוחה. להרוג אותה? ניתן להרוג את השד הפנימי בתהליך די מורכב וממושך שלא כאן המקום לפרטו (למרות שזה הפיתרון האולטימטיבי). אך ישנו פיתרון מעשי גם כן. מהוא לפי דעתך? לשכב במיטה ולבכות? לא. לשוחח שעות עם פסיכולוג? לא ולא. לבלוע כדורים פסיכיאטרים שרק דופקים את המוח וכלל לא עוזרים? אוי ואבוי!!! כעת הייתי מעונין לשמוע ממך "פגועה" מה דעתך. כיצד להילחם באותו "שד" פנימי שממרר לך את החיים ומוציא אותך משלוותך הטיבעית. דמי בנפשך כי יש לך שכנה כמו בדוגמא שלנו. איך תתמודדי איתה כאשר ידך על העליונה והיא מרפה ממך. תחשבי על זה נשמה. פסיכולוג בשקל וחצי (האורגינל).

אני פונה בעקבות מצב שהוא כבר בלתי נסבל. אני 160 שוקלת 58-59 ק"ג, חיצונית אני לא שמנה ואני נמצאת במעקב דאטנית (בקבוצה), הבעיה היא שבמשך שנים אני נתקפת בולמוסים בלתי נשלטים של אכילה. זה יכול להיות מידי יום או מידי כמה ימים שלאחריהם אני חוזרת למסלול תקין. בימים של אכילה מופרזת, אני דיכאונית, לא נעימה לסביבתי הקרובה ולא מטפחת את עצמי. חיפשתי לעצמי מס' מסגרות שיעזרו לי להגמל מההרס העצמי הזה ושום דבר לא עוזר. נמאס לי ואני רוצה לחיות נורמלי. יש לציין שכל הזמן, בשיחות עם עצמי, אני מבטיחה שיותר בחיים אני לא חוזרת לבולמוסים, אך לשווא. האם דרך הפסיכולוגיה (את זה עדיין לא ניסתי), אוכל למצוא פתרון לבעייתי?

סימה, הרבה פעמים אכילה היא סימפטום לבעיה אחרת. תנסי פעם לרשום לך מתי את נתקפת בבולמוס אכילה; יכול להיות תגלי איזשהו דפוס התנהגותי מסויים - שהבולמוס מגיע אחרי איזושהי חוויה (ולא בהכרח משהו גדול) מסויימת. בכל מקרה, מכיוון שאת מציינת שאין לך שליטה על המצב, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור לך להבין יותר מה מביא את הבולמוסים, ומה את יכולה לעשות כדי להתמודד בצורה בריאה יותר. HERA.

סימה שלום כפי שהרה כותבת האוכל הוא פתרון. כדי להתמודד עם הבעיה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. במקביל, מסגרות תמיכה קבוצתיות ודיאטנטית בהחלט יכולים לתרום. הנושא נדון במסגרות רבות גם באינטרנט ותוכלי בוודאי להתייעץ ולהשתתף עם אנשים נוספים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! רציתי לשאול מה המאפיינים של טיפול בשיטת לאקאן ומהם העקרונות שעומדים בבסיס הגישה?

שמרית שלום הנושא מאוד מורכב, ואנשי מקצוע רבים מדווחים שגם אחרי קריאה רבה על השיטה הם אינם מבינים לגמרי במה מדובר. לכן אני לא אתיימר להסביר את עקרונות הגישה ואמליץ לקרוא עליה בספרים ובאינטרנט. אפשר למשל להתחיל מהקישור הבא: http://www.lacan.com בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופלת מזה 3 חודשים בתרופה נגד דכאון חד קוטבי עם תופעות חרדתיות משמעותיות ומרגישה הרבה יותר טוב. בנוסף, נפגשת אחת לשבוע עם פסיכותיראפיסטית. היא העריכה את משך הטיפול שאצטרך לו כ"ארוך, לפחות שנה".אני נבוכה קצת לשאול אותה איך זה אמור לעבוד בדיוק. האם ניתן לשנות תובנות בגיל מבוגר? היא אמורה לשכנע אותי להתייחס אחרת לאנשים שפגעו בי או לעצמי? ללמד אותי לראות את עצמי באופן אחר? אני חוששת קצת לשאול אותה ישירות, מפני שזה עלול להתפרש כאי-אמון בה, והיא חביבה עלי בהחלט. תוכל בבקשה להסביר קצת?

נועה שלום ראשית חשוב שתוכלי להגיע למצב בו תדברי באופן חופשי עם המטפלת שלך. זאת לא רק כדי שתקבלי תשובות, אלא סביר להניח שהקושי והחשש לדבר איתה מייצג משהו שאת מסתובבת איתו גם מחוץ לטיפול. תהליכים פסיכולוגים מהסוג שאת עוברת לוקחים זמן. הטיפול הדינמי אינו מקביל ללקיחת תרופה שבה לאחר איתור המחלה נוקטים במלחמת חורמה נגד החידק. ישנם שיווי משקל אליהם הגעת במהלך חייך, חלקם גרמו לנזק, כמו לדוגמא לדיכאון, אבל יש להם בוודאי גם משמעות וחשיבות במקומות מסויימים בחייך. שינוי שיווי המשקל לטווח הארוך נעשה בצורה איטית ושקולה. על כל שאלותיך אפשר לענות בעקרון בחיוב. אפשר להגיע לשינויים ותובנות גם בגיל מבוגר וכדי להתמודד עם הדיכאון והשלכותיו את צריכה לאפשר לעצמך תהליך שקשה למדוד אותו בסטופר. אני מציע בכל מקרה, שתנסי לשוחח בכל זאת עם הפסיכולוגית על הנושאים שהצגת. אם קשה לך, אולי פשוט תדפיסי את הודעתך אלי ותתני לה לקרוא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה בשנה ג'. אמנם עוד הדרך ארוכה, אך אני מתקרבת לבחירה האם להמשיך ללמוד פסיכולוגיה קלינית בתואר שני או לא. ההתלבטות העיקרית נוגעת להשפעה על החיים האישיים שלי. אני עכשיו עובדת במחלקה פסיכיאטרית ואני מרגישה כיצד העבודה משפיעה עליי. אני מנתחת ומאבחנת את הקרובים לי, בעיקר את בן זוגי (בלי שאני שמה לב!), לפעמים אני רואה כיצד ההפרעות שאני פוגשת בעבודה מעוררות בי נושאים לא פתורים בי ואני מרגישה שכל דרך החשיבה שלי על אנשים ומצבים משתנה. כמו כן, יש לי חברה שאימה היא מטפלת. הן ביחסים טובים מאוד, אבל היא אמרה שלגדול עם אמא מטפלת זה מאוד קשה והיא הרגישה שכל הזמן בוחנים ומנתחים אותה (דבר שגם אני מרגישה שאני עושה יותר ויותר). ברור לי שלא תוכל לומר לי מה לעשות, אבל גם חשוב לי לשמוע את דעתך בנושא, אולי גם מנסיון אישי שלך ומחברייך למקצוע. תודה רבה.

נטלי שלום אני לא חושב שיש תשובה חד משמעית לשאלותיך. הייתי מנסה לברר איתך מה מושך אותך לפסיכולוגיה קלינית מלכתחילה. אין ספק שזה מקצוע שיש בו מעורבות רגשית, והמצאות במחלקה פסיכיאטרית מביאה פעמים רבות לקצה את החוויה הזו. המודעות העצמית הופכת אולי לאורח חיים. את מגלה דרך עבודת השדה תופעות שונות שהן חלק מהעבודה הקלינית. פסיכולוגים קליניים מורגלים משלב די מוקדם של ההכשרה לנסות לפתח מודעות לתהליכים שמתרחשים תוך כדי העבודה, גם אם מדובר בתהליכים אישיים. אני לא חושב שזה מפתיע שאת נתקלת בנושאים לא פתורים בך תוך כדי ההתנסות החשובה שיש לך. השאלה בעיני אינה האם את צריכה להפסיק לנתח את עצמך והסביבה אלא כיצד את מתמודדת עם התכנים שעולים. יש חשיבות רבה לעבור טיפול פסיכולוגי בעצמך כחלק מתהליך ההכשרה כדי להיות יותר מודעת לאותם מקומות שאת פוגשת בדרך. אני מתאר לעצמי שכל הסוגיות שאיתן את מתלבטת יכולות לשמש גם חומר גלם משמעותי בתוך הטיפול. ההחלטה האם לפנות לנתיב קליני או לא צריכה להגיע מתוך הבנה של מה מושך אותך במקצוע ומהם החלקים המודעים והלא מודעים שמשתלבים עם משיכה זו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואולי את צריכה לבדוק אם יש נתיבים אחרים בפסיכולוגיה-לא קליניים-שאיתם תרגישי יותר טוב בחוויה האישית שלך.

אני בחורה בת 24 נשואה ואמא לתינוק קטן.לפני שנה וחצי היה לי התקף חרדה ובעקבותו מצאתי את עצמי במיון.מאז אותו יום חשתי כאילו העולם השתנה.הכל מעומעם אבל המשכתי איכשהו לתפקד,אבל נמנעתי ללכת למקומות שגורמים לי להתקפים.בשלושה שבועות אחרונים המצב החמיר. עקב כך פניתי לפסיכאטר לראשונה שרשם לי פאקסט.התחלתי להשתמש לפני שלושה ימים.אני מפחדת לצאת מן הבית. כי אני מרגישה כאילו כל העולם השתנה.יש לי רגישות לרעשים, והעולם נראה גדול ומפחיד.אבל הכי מפחיד אותי היא תחושת הנתק המוחלט.מרגע שאני יוצאת מן הבית אני מרגישה נתק, הרגשה של ריחוף מפחידה, והיא שגורמת לי לכל תופעות החרדה.כי ההרגשה הזאת של נתק הי מפחידה בצורה היסטרית.שאלתי היא הייתכן שאני סובלת מדראליזציה.כי החרדה שלי היא לא ממש מהחרדה, אלא מהתחושה של ניתוק מתמיד מרגע שאני יוצאת מהבית, העולם שטוח וענק .אם לפני שלושה שבועות תפקדתי אבל גם הלכתי ברחובות באי נוחות רבה. עכשו זה החמיר.האם הפאקסט ייתכן ולא מתאים לי ,ואולי אני סובלת מדרליזציה?אני בעיקר סובלת מאי נוחות להיות בחוץ, כי אני כל הזמן מרגישה מחוץ לחיים. אני אפילו לא מסוגלת לשבת דקה אחת בספסל בגינה ציבורית, בגלל אי הנוחות הזאת. אני די מיואשת. כי כשאין אבחנה מדוייקת, איך אפשר לטפל בבעייה.אני מקווה שתוכל לשפוך קצת אור על בעייה סבוכה זו.

ממקומות פתוחים.

שרונה שלום ראשית תוכלי לקרוא יותר על חרדה ומאפייניה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm לגבי מה שקורה לך, על פניו את מתארת סימפטומים קלסיים של מצבי חרדה, אבל צריך לאבחן את הבעיה המדוייקת בקליניקה במפגש אמיתי. אני חושב שאת צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולא להסתפק בלקיחת התרופות. הכדורים עשויים לעזור למיתון החרדה אך הם אינם מטפלים במקורות הנפשיים לחרדה או לבעיה שממנה את סובלת. בתקופה הקרובה חשוב שתהיי בהשגחה צמודה הן פסיכולוגית והן רפואית. אין טעם לנסות ולעשות אבחון תיאורטי, ניתן להגדיר מה בדיוק הבעיה במפגש עם איש מקצוע מיומן. בברכה ד"ר אורן קפלן

ובכל זאת ד"ר קפלן.ההרגשה הזאת של הנתק, היא כמו לחיות בתוך בועה.הנתק הוא הגורם לפחד.זה כאילו שהמוח מתרומם למעלה, ברגע שאני יוצאת מפתח הדלת. ורק הגוף נשאר.( תאור מוזר במקצת).כמו לחיות בעולם שכולו מראה.מעוותת כזאת. כמו מראה של אוטו. בבית זה לא קיים.(כמעט) . וזה מפחיד!!!!!!!!!בחיים לא היה לי דבר כזה.וכבר שנה וחצי אני סובלת מזה.אולי זה לא חרדה?

בהמשך לשאלתי, סרבתי לחשוב על קבלת טיפול מ-2 סיבות: א. האמנתי וקיויתי שהזמן והמסגרות השונות בחיים יאפשרו לי להשתנות. ב. היה לי קשה לקבל את העובדה שאנשים יטפלו בי בכל צורה שהיא. בתודה, א.ק.

א.ק. שלום ההמנעות מטיפול אינה משפרת את מצבך אלא מחמירה אותו. דברים שהיה אולי פשוט יותר לגעת בהם לפני כמה שנים נעשים יותר ויותר מקובעים וסבוכים. תצטרך להתמודד עם המחשבה שיטפלו בך, אולי זה אפילו יעזור לך ליצור אינטראקציה חברתית בהמשך. הזמן לא עושה את שלו, ואולי להיפך, גורם לכל שהדברים יחמירו. הבעיה אינה רק הפוביה החברתית אלא העובדה שבודדת את עצמך ולמעשה אין לך כמעט תחומי עניין שכוללים מעורבות חברתית. יש כאן הרגל שאותו חשוב לשנות. במידה ויש לך את כוחות הנפש והמוטיבציה לשינוי כדאי להחליט שכעת הזמן לפנות לטיפול ולקבל תמיכה חברתית. זה יכול להיעשות בכמה מסגרות במקביל. מצד אחד להתקשר לאיש מקצוע מיומן בתחום הפסיכולוגיה. מצד שני להתחיל ולהשתלב במסגרות חברתיות שונות כדי לרכוש מיומנויות לקשר בינאישי. אלו יכולות להיות מסגרות טיפוליות פורמליות או מסגרות של תמיכה וקבוצות שיוצרות הזדמנויות להכיר אנשים ולשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , הייתי רוצה לדעת מה ההבדל בין דמיון מודרך להפנוזה ,וכיצד ניתן לדעת אילו מטפלים עוסקים בכך ?

סואר שלום בהיפנוזה יש מרכיבים רבים של דמיון מודרך כיוון שהתהליך נעשה דרך הדמיון. מבחינתי דמיון מודרך הוא תהליך היפנוטי לכל דבר. ההבדל הוא במי מנחה את התהליך. כאשר עושה זאת מהפנט מוסמך הוא יכול להוביל את התהליך לעומק ויעילות טיפולית טובים תוך הבנה של הסיבה והתוצאה לתהליך. דמיון מודרך מונחה ע"י אנשים רבים ולא לכולם הידע כיצד לנהוג במרכיבים ההיפנוטיים שעולים מתוך התהליך והדבר יכול לגרום הן לשימוש לא אפקטיבי מספיק בשיטה או גרוע מכך לסיבוכים. כל עוד הדמיון המודרך שנעשה לא למטרה היפנוטית נשאר ברמה של הרפיה והרגעה הוא אינו בעייתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שלום , ראשית , תודה על ההתייחסות המהירה , וכשתהליך דמיון מודרך נערך ע"י פסיכולוג , מה קורה בפועל ? ומה ההבדל אז ? קראתי בנושא , ואני רוצה להתחיל בטיפול פסיכולוגי , [ שלחתי לך E-MAIL ] , ומשום מה אני חושבת שהדבר יכול לעזור לי , אך אני מאוד חוששת מאובדן שליטה בעיקר . תודה .

שלום כבר כמה שנים יש לי מעין בעיה קטנה אני פוחדת ממזרקים, מחטים, בדיקות דם וכל מה שנלווה לתחום הרפואה. אני בחורה בוגרת ויודעת שזה בסה"כ לוקח כמה שניות ושזה לא נורא אבל אני בכל זאת מפחדת. הפחד מתבטא פיזית בחיוורון, האצת דפיקות לב , יובש ובמקרה הכי גרוע עילפון. זהו דבר שאני מנסה להימנע ממנו. אני באה מוכנה "נפשית". האחות כבר מכירה אותי, משכיבה אותי, מכינה תה מתוק ליד על כל מקרה וכך אני נאבקת מחדש כל פעם. הייתי מאוד רוצה להתגבר על הבעיה הזו ואשמח אם תציעו לי איזשהוא פתרון. עינת

עינת התופעה נקראת פוביה ממחטים Needle phobia מדובר בתופעה מוכרת למדי והיא שייכת למשפחה של החרדה תוכלי לקרוא על פוביות עוד בקישור הבא http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm יש אפשרות לטפל בבעיה באופן ממוקד וקצר יחסית אפשר להיעזר בהיפנוזה וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, שמחתי מאד על התייחסותך לפנייתי ועל נכונותך להמליץ לי על פסיכולוגי/ות באיזור ת"א. שלחתי לך אי-מייל המפרט קצת יותר את מה שאני מחפשת, אולם לצערי הוא שב וחזר אלי. האם יש לך כתובת אי-מייל נוספת על זו הקיימת באתר? בתודה רוני

רוני שלום כנראה היתה בעיה זמנית בשרת. בכל מקרה תוכלי לשלוח לכתובות [email protected] [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. לאחרונה הגעתי למסקנה שעלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי. ידוע לי שטיפול כזה עולה הרבה ואני מוכן לשלם הרבה בעבור הטיפול הטוב ביותר שאוכל לקבל. יש לי מספר שאלות : 1.היכן אפשר לקבל מידע על הפסיכולוגים השונים ותחומי ההתמחות של כל אחד על מנת שאוכל לגשת למתמחה בתחום הספציפי בו אני רוצה להיעזר? 2.היכן אפשר לקבל חוות דעת על מומחיות פסיכולוגים ספציפים, כשרונם וביצועיהם. לפני תחילת טיפול על מנת לחסוך פגישות הכרות למינהן ולחסוך אכזבות וזמן? 3.מה המחירים המקובלים עבור טיפול פסיכולוגי והאם יש דרך לקבל החזרים מקופ"ח? תודה!

רועי שלום המידע אינו מרוכז במקום אחד ובד"כ עובר "מפה לאוזן". הטיפול דרך קופת חולים תלוי בקופה אליה אתה שייך. כדאי להתקשר לצוות בריאות הנפש של הקופה אליה אתה שייך ולברר אפשרויות. אין אפשרות לקבל החזרים עבור טיפול פרטי. במידה ותרצה הפניה אוכל לנסות לעזור לך, אני מכיר פסיכולוגים בעיקר באזור המרכז. אם כן תוכל לשלוח מייל ע"י הקלקה על שמי, ציין כמה פרטים עליך ועל הפניה ואנסה להפנות אותך לפסיכולוג/ית מתאים/ה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך האם תוכל לפרט קצת על הסוגים השונים של הטיפול הפסיכולוגי?

שלום, ביתם בת השנה וחצי של חברים שלי אובחנה כחולה בתסמונת רט, Rett הפרוגנוזה, כידוע, קשה. הילדה מטופלת אך ההורים זקוקים מאוד לטיפול פסיכולוגי. האם תוכל להמליץ לי בבקשה על פסיכולוגים, באיזור המרכז, אשר מתמחים בטיפול בהורים לילדים עם הפרעות, תיסמונות וכד' קשות. וכן לגבי גופים, קבוצות תמיכה וכד'. תודה

שלום תוכל לשלוח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי ואפנה אותך לפסיכולוג מתאים. בעיקרון כדאי לפנות לפסיכולוג שמתמחה בילדים, במשפחה, ובתחום של מוגבלויות. אני בהחלט מסכים איתך שההורים זקוקים בתקופה הזו לתמיכה וייעוץ מקצועי. לגבי קבוצות תמיכה אינני מכיר אולם כדאי להתייעץ עם אגודות שעוסקות בתחום. לדוגמא http://www.rettisrael.org בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי רוצה לקבל המלצה על פסיכולוגית מנוסה, בוגרת וחכמה מאיזור ת"א (לא בגישה קלנאינית ולא יונגיאנית), יתכן ולטיפול קצר מועד.

רוני שלום תוכל לשלוח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי, אמסור לך מספר שמות מומלצים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני בת 34 ולפני חודש נפרדתי מחבר אחרי 4 חודשי חברות כשבמהלכן שמתי לב למצבי רוח קיצוניים שלו ובעיה מינית שהוא סובל ממנה כמו-כן הוא סובל מפחד ממחוייבות היסטרי. אני יזמתי את הפרידה אחרי שהוא התחיל לטפל בכדורים ובטיפול פסיכולוגי כי לא הייתי מאושרת איתו ובהסכמה של שנינו נפרדנו כי הקשר לא עושה לאף אחד מאיתנו טוב לו בגלל שיש לו את עצמו ולי כי הוא התיש אותי והפכתי להיות כמו מטפלת שלו.לאחר הפרידה הרגשתי המון הקלה והיו לי המון רגעים שמחים ופתאום אתמול נשברתי והתקשרתי אליו אחרי שהחזקתי מעמד הרבה מאוד זמן.יש לציין שאני אוהבת אותו למרות שלא היה לי טוב בקשר ומבחינה הגיונית ברור שטוב שזה נגמר.כעת עולות לי מחשבות שליליות כמו "היכן אמצא בחור לקשר"? האם זה יקרה בכלל?יש לציין שהייתי בקשרים מאוד לא נכונים כל חיי וכאן לפחות הקשר הסתיים יחסית מהר לאור המודעות שצברתי בשנה האחרונה.שאלתי היא מה לעשות עם התחושה המצבורחת כל כך?איך יכול להיות שפתאום זה צץ ושהייתי כל כך בסדר?אודה לך על תשובה מהירה תודה דפנה (שם אמיתי)

דפנה שלום הגעגועים והרצון בקשר בוודאי מגבירים את הרצון להתקרב. נשמע שאת למדת על בשרך מה קשרים לא טובים עושים לך. אינני מכיר כמובן אותך ואת חברך לשעבר, אבל לפי מה שאת מתארת עזבת את הקשר עם ידיעה שזה לא סוג הקשר שהיית רוצה לחיים, ולא רק בגלל פנייתו לטיפול נפשי. במידה ואת מאמינה שיכול לחול שינוי של ממש ביחסים ביניכם יש מקום לתת סיכוי נוסף לקשר, והייתי מתנה זאת בהליכה משותפת לייעוץ זוגי שבו כל הבעייות יונחו בצורה גלויה על השולחן. חשבי טוב לפני שאת עושה צעדי התקרבות האם אין מדובר במצוקה ובדידות שאיתם את מתמודדת כעת והחזרה לקשר רק תחריף את המצב. אכן התלבטות לא פשוטה, אבל אף אחד אחר חוץ ממך לא יוכל לתת את התשובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום.. מזמן לא ביקרתי פה:))))) ולשאלתי... למישהו יש אולי מידע על התרופות החדשות לסכיזופרניה בשם: סרקוול - גאודון- כל מידע יתקבל בברכה...גם השם באנגלית

הנה על גאודון: http://www.infomed.co.il/questions/q_092902_2.htm על התרופה השניה לא מצאתי כלום. תאיית אותה נכון. . .

אליאן שלום אכן הרבה זמן לא ראיתי את שמך. בכל מקרה, הפורומים הופרדו לפי זמן מה והפורום הזה עוסק כיום רק בתחום הטיפול הפסיכולוגי. נושא הטיפול התרופתי אינו נדון כאן וכדאי להפנות את השאלה לרופאים בפורומים אחרים. כל טוב ד"ר אורן קפלן

אני בן 18 ואני נמשך מינית לילדים קטנים, בנים. הדבר מתבטא רק במחשבותי, ומספר פעמים בחלומותי, אך לבינתיים לא מעבר לכך. אינני מעוניין בפסיכולוג שיקשיב למצוקתי. אני יודע שהדבר יקל עליי, אך זה יטפל בסימפטום, ולא יפתור את המחלה.. שאלתי כבר בפורום סקסולוגיה לעזרה, ובין היתר נאמר לי לנסות גם כאן. האם יש משהו שאני יכול לעשות , מישהו שאני יכול לפנות אליו שיוכל לתקן אותי? ואם לא, האם יש מישהו שאוכל לפנות אליו כדי לדעת איך לחיות חיים כמה שיותר נורמלים? בתודה רבה מראש

ילד שלום לא ברור לי למה את חושב שהטיפול הפסיכולוגי לא יכול לעזור לך. מאחר ומדובר במחשבות הדרך הנכונה להתמודד עם העניין הוא דרך טיפול במחשבות, ואני לא מכיר שיטה אחרת למעט הטיפול הפסיכולוגי. טוב שאתה מודע לעניין ומסוגל להמנע מיישום המחשבות. אתה כותב ש"בינתיים לא מעבר לכך" ונראה לי שאתה מודאג שלא לעולם תוכל לעצור בדחפיך. במקום להישאר עם התחושה שאתה חולה כרוני ללא תקנה אני מציע שתפנה לקבלת עזרה, תוכל להבין יותר טוב מה מקור הבעיה ובהחלט יש אפשרות גם להיפתר ממנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אשמח אם תוכלו לעזור לי. אני בחור בן 29, בד"כ בריא וטוב לב. במהלך החצי שנה האחרונה חוותי שלוש פעמים תופעות שעפ"י מחקר זריז שעשיתי נשמעות כמו התקף חרדה. בשלושת הפעמים זה קרה לאחר סקס (בפעמיים הראשונות מיד לאחר, בפעם השלישית כשעתיים אחרי). במהלך הארוע אני מזיע מאוד, הלב שלי דופק חזק, ובפעמיים הראשונות אף היו לי רעידות בידיים וברגליים והקאתי (בפעם השלישית זה לא קרה והצלחתי להרגיע את עצמי בנשימה אבל לקח לי מלא זמן לחזור למצב נורמלי). למעט המקרים הללו לא היו לי כל בעיות. בנוסף קיימתי יחסי מין בהזדמנויות אחרות במהלך תקופה זו והבעיות הללו לא הופיעו. האם זהו התקף חרדה? מה אומרת העובדה שזה מופיע רק בסמוך לסקס? קבעתי תור לבדיקות כלליות, אבל לפי מאמרים שקראתי יתכן שהן לא ממש יעזרו. מה מומלץ לי לעשות?

רון שלום בהחלט יתכן שמדובר בהתקף חרדה. תוכל לקרוא יותר על הנושא בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm ניתן לטפל בנושא ע"י טפול פסיכולוגי. צריך לשקול האם לפנות לטיפול ממוקד או לטיפול דינמי שאורך יותר זמן. זה תלוי בעד כמה הבעיה ממוקדת ובהסטוריה האישית שלך. להתקף חרדה יש מקור ביולוגי ונפשי וניתן לטפל בו גם בשיטות פסיכולוגיות ע"י הגברת מודעות ושיטות הרגעה שונות, וכן ע"י תרופות נוגדות חרדה. אני מציע בשלב הראשון לפנות לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוקטור, שמתי לב לתופעה מוזרה אצלי ורציתי לדעת יותר עליה. אני בת 15 וחצי,ובמשך זמן מה,אני כאילו מתערבת עם עצמי,וזה מאד מוזר. למשל כשאני רואה טלוויזיה,אז אני אומרת לעצמי: "אם תהיה את התכנית הזו עכשיו,אז אף אחד מהמשפחה שלי לא יפגע מפיגוע". או: "אם עכשיו אני אספיק לצחצח שיניים בדקה,אז אני אהיה רזה". אתה יכול לשפוך קצת אור על התופעה,ואולי לייעץ לי איך להיגמל? תודה, נועה.

נועה שלום מדובר כנראה בסוג של מחשבות טורדניות. הן שייכות למשפחה של חרדה. הן מוגברות כשאת בלחץ או בחרדה ממשהו ואת רוצה למצוא דרך להפחית את התחושה הלא נעימה שמלווה בד"כ במצב של חוסר וודאות. ההתערבויות הללו עם עצמך הן סוג של דרך להבטיח את המציאות. כמובן זו אשליה, ואת בוודאי מבינה זאת, אבל זה משרה כנראה רוגע מסויים לטווח זמן קצר ביותר. בעיקרון אני לא חושב שצריך לטפל במחשבות בהכרח אלא במקור שלהן, בחרדה. כנראה שבזמן האחרון את יותר לחוצה או חרדה, באופן מודע או שאינו מודע. אם התופעה מפריעה לך ואת מרגישה שאיכות חייך נפגעת כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. קצת קשה לי לשאול, לא כל כך יודעת איך לשאול... אבל... נניח שילדה כבת 7 נקלעת למצב חד פעמי, שבו בוצעו בה מעשים מגונים. האם יתכן ודבר זה יגרום לה לרגרסיה, האם יתכן והיא תתחיל לעשות את צרכיה במכנסים במשך תקופה ארוכה (למרות גילה)? יתכן והיא תתלונן על כאבי ראש איומים -כשלמעשה, לאחר בדיקות רבות הכל נמצא תקין...? האם יתכן שדברים אלו יקרו לה רק כתוצאה מהמעשה הזה? (אני לא מזלזלת בחומרת המעשה, אך אני תוהה אם ההתנהגות -עשיית הצרכים במכנסים ותלונות על כאבי ראש - נובעים ממעשה חד פעמי, או אולי הם נובעים מדברים "משניים" כמו - הסתרה של מה שעבר עליה...). שירה

שירה, חשוב שתודבבו אותה, תלטפו אותה, ותסבירו לה שיש אנשים רעים שעושים מעשים כאלה לילדים תמימים. ייתכן בהחלט!!! עדי

עדי תודה על העיצה..... אבל...... לצערי הרב היא כבר מזמן לא ילדה בת 7.... שירה

שירה יקרה, האם את מדברת על עצמך? על ארוע שחווית וההשלכות האפשריות שלה? שכן, אם כן, ברור כי כדאי שתבררי עם מישהו מקצועי מה קורה, מה את מרגישה, איפה את היום.. אפשר לפנות למרכזים המטפלים בנפגעות אונס. הם בהחלט יוכלו לעזור לך, גם אם מדובר בפגיעה שארעה לפני שנים רבות. בהצלחה בכל מקרה, אחת

שירה שלום גם חוויה חד פעמית של מעשים מגונים יכולים לגרום להשפעות נפשיות קשות. אין ספק שהחוויה הקשה אינה עומדת לבד. ההסטוריה האישית שלפני המקרה, הצורך להסתיר, תגובת הסביבה או אי תגובת הסביבה, כל אלו משתלבים לתוך העניין ומשפיעים על המצב הנפשי. מאחר ואני מבין שמדובר במקרה שקרה לפני זמן רב, חשוב לפנות לטיפול פסיכולוגי מתאים כדי לסגור את המעגל שכנראה נשאר פתוח שנים רבות. אחת השיטות החדשניות בתחום הטיפול בטראומה היא EMDR ואולי כדאי לנסות אותה. תוכלי לקרוא עוד על השיטה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ליצוף. אני עוקבתכבר כמה ימים אחר ההתכבתבויות שלך בפורום (עם hera וד"ר קפלן). ואני מרגישה שאת תוקפת אנשים בגלל משהו שקרה לך, ושלא קשור אליהם. את כותבת דברים של טעם ומקבלת תשובות יפות, אבל את ממשיכה להתקיף גם כשאין לך את מי. את לא יכולה להאשים את ד"ר קפלן בדברים שהוא אחראי להם, ולא להאשים את hera בגלל שמה שהיא כותבת לך לא זהה למה שאת רוצה שהיא תכתוב לך. אולי תשתפי אותנו בפגיעה שלך? אני בטוחה שאז תוכלי לקבל גם תגובות אחרות, שיענו למה שאת צריכה. דיאנה.

אני לא יודעת למה כולם בפורום הזה תפסו טרמפ ותוקפים אותי. אני לא ממשיכה להתקיף אלא ממשיכה להביע רעיון מסויים ולא מקובל. אני לא מאשימה את ד"ר קפלן, אבל באופן כללי, למה את כותבת שאי אפשר להאשים מישהו בדברים שהוא אחראי להם? ברור שאפשר. אי אפשר להאשים מישהו רק בדברים שהוא לא אחראי להם. אני כותבת דברים ומקבלת לפעמים תשובות שאולי יותר שייכות לפורום פסיכיאטריה. אני לא בהכרח מעוניינת לקבל תגובות של כל העולם , ולא מעוניינת לשתף את כל העולם. לעומת זאת אני חושבת שפסיכולוגיה קלינית היא לא בהכרח מענה להכל וטיפול פסיכודינאמי הוא לא בהכרח הטיפול האולטימטיבי לכל דבר. אני טוענת שטיפולים כאלה שאינם במקומם יכולים לגרום לנזק. דרך אגב בערך כולם טוענים שלא יכול להיות טיפול כזה שאינו במקומו, אבל אני יודעת שבמקרה שלי , כשהשתחררתי מבית החולים בגיל 14 אמא שלי קיבלה המלצה מהפסיכולוגית של בית החולים לטיפול פסיכולוגי, והכריחה אותי ללכת, גם בגלל שזה היה השיקום היחידי שביטוח לאומי נתנו לי (לא ידעתי את זה אז), כי זאת היתה ההמלצה היחידה מבית החולים, מהפסיכולוגית כמובן, כמו שהזכרתי, וגם בגלל שלא היה לאמא שלי מושג בזמנו שזה יכול לגרום לכל כך הרבה נזק. הפסיכולוגית ההיא בקושי טיפלה בי בבית חולים , אבל היתה לה החוצפה להגיד לאמא שלי , מעמדת סמכות, שכדאי לי ללכת לטיפול פסיכולוגי. ולא קיבלתי מבית החולים שום המלצה בכתב לפיזיותרפיה או משהו כזה , למרות שהייתי אז די חלשה ורזה והלכתי לא מי יודע מה טוב , גם כי רעדתי אז וגם כי הרגל שלי היתה אחרי שבר, והפסיקו לי את הפיזיותרפיה שם ישר כשהצלחתי ללכת בלי הליכון. ולמרות שגם לא דיברתי אז כל כך ברור והייתי צריכה עזרה גם בזה. בידידות ליצוף

ליצוף, אני חושבת, שלא כולם תוקפים אותך. אולי זו צורת ההתבטאות שלך ביומיום, אבל את כותבת לפעמים באגרסיביות מסויימת, שיכולה להרתיע אחרים. אני לא חושבת שאת עושה את זה בכוונה, אבל מכיוון שאני רק קראתי את ההתכתבויות שלך פה עם אחרים, אני יודעת להגיד לך איך זה נראה מהצד. אני מקווה שאת לא נעלבת, ואם כן - סליחה. אפשר וצריך להאשים מישהו בדברים שהוא אחראי להם, אי-אפשר להאשים מישהו בדברים שהוא לא אחראי להם. עברת תאונת דרכים? אני מקווה שזו לא שאלה חטטנית מדי. אני לא כל כך מתמצאת בפסיכולוגיה. הייתי בשיחות אצל עו"סית תקופה מסויימת בגלל בעיות בבית. זה לא פתר את הבעיות (ההורים לא הסכימו ללכת לטיפול משפחתי), אבל זה לי כיוון מסויים (אני לא אשמה בבעיות של אחרים, ואז חשבתי שכן). אולי בעתיד טיפול פסיכולוגי יהיה אופציה, כרגע זה לא מתאפשר. דיאנה.

הייתי היום אצל רופא משפחה,הוא באמת אבחן שיש לי הפרעות שינה. יש לי הפניה למעבדת השינה בבית לוינשטיין ברעננה אני עוד מחכה שישלחו לי שאלון למלא ויקבעו לי טור. חוץ מזה הרופא הפנה אותי לבדיקות דם!!!!!!

אן נשמע שהענינים מתקדמים. בררי האם בבדיקות הדם יש בדיקה גם לויטמין B12 ול Folic acid במידה ולא בקשי מהרופא להוסיף אותם לרשימה, חוסר בהם יכול להיות קשור להפרעות בשינה.

מה זה : "אורן שלום"? מה, הוא חבר שלך? קצת רספקט לדוקטור בכל זאת הוא עבד קשה להשיג את התואר וגם הוא נותן תחושת חברות בפורום - עדיין!!!

נילי שלום תודה על הדאגה. בפורום אין הקפדה על פורמליות כל שמבחינתי זה בסדר גמור. ברוב המפגשים המקצועיים שלי עם עמיתים ומטופלים מקובל להשתמש בשם הפרטי ולא בתארים הפורמליים. כל טוב אורן

יש לי 2 בנים. הבכור בן 12. הקטן בן 7. יש לי רגשע אשמה כבדים - כי אני אוהבת את הקטן יותר. הקטן יותר מוצלח בהכל. הוא יותר יפה, יותר חכם יותר חברותי וכו. הבכור הוא ילד עם קשיי למידה, ביישן מאוד עם רגשי נחיתות ומבחינת מראה חיצוני - בינוני ומטה אך הוא ילד נבון, טוב, חכם ואינטיליגנטי. יש לו גם בעיות חברתיות - הוא לא ממש מקובל ושעות רבות הוא מבלה לבד בחדרו. ברגע שנולד הילד הקטן, הרגשתי כיצד הבכור מאבד את מקומו בלבי. עד שנולד הקטן - בני הראשון היה כל עולמי ומשוש חיי. ופתאום תפס הקטן את מקומו . אני הרוסה מזה שאני אוהבת אחד פחות מהשני ושאני מעדיפה דווקא את המוצלח. כלפי חוץ אינני מראה לילדים דבר - דווקא אני מנסה לפצות את הגדול - אבל כל הזמן אני מרגישה שאני לא בסדר ואיך יתכן שאמא תעדיף ילד אחד על משנהו, ותעדיף את המוצלח והיפה. מה לעשות ואיך לשפר?

היי תרגעי מה לא שמעת שלכל אמא יש את הפייבוריט שלה? באמת אם לא היו לך רגשי אשם וחרדות בגלל זה היית וודאי שומעת את זה גם מאמהות אחרות, אני מתכוונת לאלה שמספיק אמיצות ומודעות להודות בכך. אז תשמעי משהו. לי יש חמישה ילדים שיהיו בריאים והם כבר בכלל לא קטנים ומהתחלה הבן השני תפס מקום מיוחד בליבי. לא יודעת מן כימיה. בשבילי הוא משהו מיוחד. אני חושבת שאנחנו אוהבים בילדים שלנו את מה שאנו מעריצים בעצמנו או מה שרצינו להיות. בקיצור אחריו נולדו עוד שלושה ילדים וכאמור הם בוגרים ויותר מזה היום וכולם יודעים שהשני הוא מיוחד בעיני ומתבדחים על זה. כמובן שאין צורך לציין שאני מתה על כולם אבל כל הזמן טרחתי לציין בפניהם איזה תכונה מיוחדת להם אני הכי אוהבת. אם תרגישי שזה בסדר ועוד אמהות מרגישות כך אני חושבת שיהיה לך גם יותר קל להתנהג בטבעיות ולא לפצות את הגדול יותר מידי מה שבחושים של ילד הוא דווקא עלול להרגיש שיש כאן אפליה. תהני מאמהות כל עוד הם קטנים.

לאם שלום קשר בין אנשים לא יכול להיות זהה, כך גם לגבי ילדים. העובדה שאת קוראת לזה אוהבת יותר או אוהבת פחות היא תוצאה של רגשות האשמה שלך, אבל לא משקפת בדיוק את המציאות המורכבת בהרבה. ילדים עם קשיי למידה מאופיינים פעמים רבות בבעיות נוספות. הם נחשפים אחרת לעולם מרגע לידתם, חווים באופן חושי אחרת את הסביבה, וסובלים לא פעם גם מדימוי עצמי נמוך ובעיות רגשיות נוספות. לכן מומלץ להפנות אותם פעמים רבות לטיפול פסיכולוגי. אבל כאן לא נגמר הסיפור. גם ההורים לילדים עם קשיי למידה חווים תחושות דומות למדי. המחשבה שיש משהו "פגום" בילד שלי היא קשה מנשוא וגורמת להתמודדות רגשית לא פשוטה להורים, פעמים רבות באופן לא מודע כאילו "משהו פגום בי". מה שקרה לך יכול לקרות גם עם שני ילדים במצב רגיל, אבל ההתמודדות המיוחדת של בנך הגבירה זאת יותר. אני חושב שיש משהו שלא עבר עיבוד מספיק עמוק בהתמודדות שלך עם קשייו של בנך, ולכן הפער בינו לאחיו המוצלח נראה צורם יותר מאי פעם. זה מסוג הדברים שכדאי לדעתי לבדוק במסגרת של ייעוץ משפחתי שאולי צריך להתחיל במפגש אישי שלך עם היועץ אליו תפני. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני לומדת פסיכולוגיה ועושה עבודה הקשורה לטרור היכן אני יכולה לקרוא עוד על ההשפעות הנפשיות השונות שיש לטרור? תודה

ליפז שלום ד"ר מררי מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א מתמחה בנושא. אני מתאר לעצמי שתוכלי למצוא בכל ספריה אוניברסיטאית מאמרים שלו. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, את יכולה לפנות גם לעמותת נ"טל (נפגעי טראומה לאומית(. יש להם אתר עם מספרי טלפון.

אורן שלום, עד כמה מטפל יכול להסתמך על ספרות (חצי-מקצועית) כתובה, שמטרתה ניסיון להבין מטופל? האם הספר "אהבה היא לא סכין" [דוד ברגמן ושרה (אני חושבת)] יכול לשפוך מעט אור על נושא שנוי במחלוקת, ולתת למטפל כלי נוסף? תודה, HERA.

הרה שלום הבנת מטופל איננה יכולה להיות תיאורטית ולכן היא אינה נובעת מספרות מקצועית בלבד. היא מבוססת בראש ובראשונה על יכולת אמפטית ואינטואציה אשר מוזנות מידע מקצועי ונסיון חיים. ספרות מכל סוג יכולה להשתלב בתמונה הזאת בהחלט. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום הבוקר יצרתי קשר המטפל של ההפנוזה בשיטת EMDR ,התיעצתי איתו לגבי מעבדת השינה. אם ימצאו בעיה האם הפתרון יכול ליהיות תרופות? אני פשוט נמנעת מטיפול תרופתי. בכל מקרה מחר אני אצל רופא המשפחה בשביל לקבל הפניה למעבדה. יש לי שאלה שלא קשורה לנושא אני כותבת את החלומות שלי במחברת,אני זוכרת את רוב החלומות שלי מגיל 3 חצי. האם אתה מכיר מישהו שמתעניין בחלומות ויכול לעזור לי להבין אותם?

אן שלום רוב הפסיכולוגים הקליניים נעזרים בחלומות במסגרת הטיפול. כשתגיעי לטיפול הציעי למטפל להשתמש בחלומות כחלק מהעבודה הטיפולית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, קצת רקע: אנחנו 3 אחיות. הורינו חיים בנפרד. אחותי הבינונית בת 27. סטודנטית. לפני כשלוש שנים עבר אבי ניתוח קשה ואחותי נשארה איתו בבית ו"לקחה על עצמה" כמעט את כל הטיפול בו (אבי תיפקד כמעט כרגיל, אך היה לו קשה יותר לבצע משימות יומיומיות, הוא שכח דברים רבים...) לפני כשנה הכירה אחותי מישהוא ולאחר מספר חדשים שהיו יחדיו החליטה לעשות צעד קדימה ולעבור לגור איתו חיפוש הדירה הוביל לחיכוכים רבים, אשר הובילו בסופו של דבר לפרידה, שהיתה לה קשה מאוד, למרות שידעה כי זהו הדבר הנכון לעשותו. התקווה ליציאה מן הבית, עם כל המשתמע מכך, נמוגה והפכה לים של תיסכולים. מה גם שבמקביל, בגלל המחשבות על המעבר עזבה אחותי את עבודתה ונותרה עם זמן רב למחשבות. אחותי נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה מספר שנים, אצל אותה מטפלת, ולפני כשנתיים אף הייתה בטיפול תרופתי, אשר בזמנו טענה כי הוא עוזר לה, אך הפסיקה איתו. לבסוף היא עברה עם חברה לדירה, אך המצב לא השתפר, תחושת הבדידות, הלחץ הכלכלי, המחסור בעבודה רק הולכים וגוברים מיד עם המעבר לדירה החדשה, נפטר כלב המשפחה, אליו הייתה קשורה אחותי מאוד, מאוד... אנחנו מנסים להתקרב ולהבין, אך ללא הועיל בעבודה היא בררנית מאוד ולא מוכנה לשמוע על חצי מהעבודות הרלוונטיות לסטודנטים, כל אחת מסיבה אחרת (קשה לה גם למצוא עבודה כיוון שהשתתחררה מהצבא מיד עם תחילת השרות, מ"סיבות רפואיות" פסיכולוגיות) עם חברים היא ממשיכה להיפגש, אך הרבה פחות (יש לה הרבה חברים שאוהבים ודואגים לה) לגבי גברים היא הכירה פה ושם מישהוא, אך לא נתנה לזה לזה להתפתח ("כי אני נפרדת מכולם עכשיו למה להתחיל משהוא חדש", לטענתה) לאחרונה היא איבדה את האמון בפסיכולוגית והודיע להורי כי היא מפסיקה את הטיפול גם כי אינו עוזר לה וגם כי אינה מוכנה להמשיך ולהטיל עליהם את הנטל הכלכלי בעקבות ההודעה על העזיבה הזמינה הפסיכולוגית את הורי לשיחה מה שהגביר עוד יותר את חוסר האמון של אחותי בה, אלא שעכשיו היא איבדה גם את האמון בהורי היא בוכה הרבה, מתנתקת לימים שלמים, חווה הרבה עליות ומורדות במצב הרוח שלה וקשה לי מאוד להתמודד עם זה כשאני מנסה לדובב אותה להזכיר לה שיש ימים טובים יותר ובשבילם שווה לחכות תשובתה היא שאין לה בשביל מה לחיות וגם אינה רוצה לחיות ברור לי שדברי אינם עוזרים, אך אין לי כלים מתאימים יותר להתמודד איתה היא לא מוכנה לשמוע על להחליף מטפל/ת או לפנות לטיפול שונה (הצעתי לה אולי משהוא אלטרנטיבי, דיקור וכד') אך אינה מוכנה לשמוע על כך חשוב לי להדגיש כי מצד אחד היא מדברת על התאבדות ועל חוסר הרצון לחיות ומן הצד השני ממשיכה בכל המשימות היומיומיות - לימודים וכד'... האם יש לדעתך דרך אחרת להתקרב אליה? מי יכול לתת לנו את הכלים להתמודד אתה? האם יש מוצא? תודה, תודה, תודה בלימודים היא ממשיכה להשקיע, אך רוטנת כל הזמן - למרות שזה המקצוע שבחרה

לאחות שלום אני יכול להבין את דאגתך לאחותך, נשמע שהיא כעת לא במצב טוב, ואולי חלק מרצונה לעזור את הטיפול ומשבר האמון עם המטפלת ועם ההורים הוא חלק מהבעיה הכללית שאיתה היא מתמודדת. חשוב שהוריך וכל מי שיכול, יתגייס כדי לעזור לה כעת. אני לא חושב שזה הזמן לעבור מטפלת, נשמע שהיא במשבר כעת וחשוב שתחזור למסגרת אותה היא מכירה ובה היא נעזרת זמן רב. מאחר ויש סימנים דיכאוניים בתיאורך יש מקום להתייעץ גם עם רופא פסיכיאטר. אני מקווה שהיא תהיה מוכנה לשתף פעולה. צריך להסביר לה שמצבה מתדרדר ושאם היא לא תעזור לעצמה איש לא יוכל לעשות זאת במקומה. במידה והיא גולשת באינטרנט ניתן לתת לה כתובות של פורומים לתמיכה בהם תוכל להיעזר. אחד המקומות שכדאי לפנות אליהם עם תחושות אובדניות הוא סהר: http://www.sahar.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תגובתך המהירה. תשובתך ברורה ביותר. שאלתי היא מה עושים במקרה בו אחותי מסרבת ללכת לטיפול ומסרבת לקבל טיפול פסיכיאטרי - האם עלינו להכריחה? האם לא נרעה בכך את המצב? אולי קיימת סיטואציה, שאיננו מודעים אליה, בינה לבין המטפלת שבאמת אינה מאפשרת המשך של טיפול נאות? כשמסבירים לה כי אנו יכולים ומעוניים לתמוך בה ולהיות לצידה אך היא היחידה שיכולה לעזור לעצמה והיא נמצאת במצב ממנו היא חייבת לצאת כדי שיהיה לה טוב יותר תשובתה היא כי אינה רוצה שיהיו לה חיים טובים יותר, כיוון שאינה רוצה חיים בכלל וחיים בהם אינך יודע מתי, למה ואיך תהייה הנפילה הבאה אינם חיים. האם יש לכפות עליה? האם יש מישהוא שיכול להדריך ולתת לנו כלים להתמודד עם מצבה במידה ולא תסכים לשתף פעולה בטיפול מקצועי? שוב תודה, תודה, תודה

אני מורה ותלמידה שלי תיכוניסטית איימה בהתאבדות. שני הוריה בעלי רקע פסיכיאטרי. (כולל אישפוזים בעבר הקרוב) התייעצתי עם הפסיכולוגית שטיפלה בה, והיא אמרה שחייבים לדווח להוריה. אמרתי לתמידה שאדווח והיא אמרה שאם כך היא ודאי תתאבד, ואם לא - לא בטוח שתתאבד. מה עלי לעשות? לדווח להורים או להשתמש בכך כמנוף לחייב אותה לקבל טיפול כתנאי לכך שלא אספר להוריה? אקדח לרקה כבר אמרתי?

רינה שלום זה מסוג הדברים שאינך צריכה להחליט עליהם לבד. לבית הספר יש פסיכולוג מטעם השירות הפסיכולוגי של העיריה. יש לפנות אליו בדחיפות ולערב אותו במצב. לפי החוק מידע על קטין הנמצא בסכנה חייב לעבור לרשויות. מאחר והוריה בעלי רקע פסיכיאטרי יש מקום לערב גורמי מקצוע שיחליטו כיצד לטפל במצב. אפשר לערב בעניין פקידת סעד. בכל מקרה, איומיה של הנערה הם מעגל סגור. אם תדווחי מאיימת להתאבד, מה שהיא עושה בין כך ובין כך. מובן שזו נערה במצוקה קשה וחייבים למצוא לה מסגרת טיפולית. אל תקחי על עצמך את מה שאינך יכולה למלא. המשא כבד מדי. במידה ויש לכן קשר טוב ואמון תוכלי לקבל ייעוץ מפסיכולוג בית הספר כיצד לנהוג, ובמקביל יש לדאוג להפנייתה לטיפול והשגחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על המענה המהיר.

דר' אורן שלום ! אני בת 21, יכולה להעיד על עצמי כבחורה אינטליגנטית ויציבה, מלאת חיים שרה מלחינה ומנגנת,בקשר עם הרבה חברות,מאד נמרצת ומקובלת מאד בחברה,עד לתחילת לימודי באוניברסיטה אני מתכוונת לעבוד ולצאת לטיול בחו"ל. לפני כ-3 חודשים חזרתי משליחות בארה"ב, התחלתי לעבוד ובמקביל אני בקשר עם בחור אמריקאי,בן למשפחת יורדים, העוסק בתכנות מחשבים, אותו הכרתי בזמן שליחותי והקשר נמשך בנינו עד היום. לאחרונה נקלעתי למצבים והרגשות מאד מוזרים ואפרט אותן: אני משנה את התכניות שלי לגבי יעד הטיול כמעט בכל יום וכל שינוי גורם לי להתפרצויות בכי. אני בהרגשת בטחון אישי נמוך מאד. כלפי הידיד בחו"ל אני משנה את התכניות מידי מספר ימים. אני פוחדת לתכנן את הטיול ללא חברה קרובה ,שחלילה אמצא לבדי בחו"ל. כלפי משפחתי,למרות שהם מעניקים לי את כל התמיכה,אני בהרגשה נוראה במיוחד בענין הבכי שפורץ בכל פעם. פניתי לרופאת נשים שהחליטה לבצע בדיקות דם ובנוסף המליצה שאפנה לעזרה פסיכולוגית,שגם גם כאן, אני לא יודעת מה להחליט ומתלבטת. אני מאד בלחץ כי בקרוב אני מתכונת לצאת לחו"ל. אנא אבקש את המלצתך למצבי.

פזית שלום אני חושב שהפניה לפסיכולוגית יכולה לעזור לך. חשוב שאיש מקצוע ישמע ויראה אותך. יתכן שזו רק תקופת מעבר שמאופיינת בלחץ ושמה שקורה לך הוא זמני וחולף. עם זאת, יתכן שאת סובלת מדיכאון או חרדה ואז יש מקום לטפל בעניין ולא להזניח את המצב. התקופה בה את נמצאת היא צומת דרכים ודי טבעי שתהיה עבורך מורכבת. לכן בכל מקרה האפשרות לדבר על כך עם הפסיכולוגית יכולה לעזור לך לקבל החלטות נכונות יותר בדרך שאת בוחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 43 , נשוי ואב לילדים. עובדת אצלי פקידה בת 22 . בחורה אינטליגנטית ועניינית. היא אינה פרובוקטיבית מבחינה מינית אבל היא יפה ולבושה באופן פרובוקטיבי. היא מאוד מסורה לעבודה ורואה בי כך אני משער מעין דמות בוגרת מיעצת. נראה לי שהיא מעריכה אותי כבן אדם. וגם אני מעריך אותה לדעתי היא תגיע רחוק מכל הבחינות. הבעיה המביכה היא שלעתים אני תופס את עצמי נועץ בה מבטים "מיניים " בחזה או בחלקי גוף שונים. די מביך אותי . יש בי חשש שלא אתאפק ואגע בה " אשלח ידיים" . אבל מדובר בחשש שאינו מבוסס היות ושולט היטב בעצמי. החשש איך להגדיר קרוב לחשש מגילוי עריות מרגיש סוטה כאילו שביתי מעוררת אותי מינית. זה בעצם הגועל נפש המכובה העיקרית היא שלדעתי היא מבחינה במבטים. אני מנסה לשלוט בעצמי ומנסה שלא להתיחס אליה באופן מיני, מפנה מבטים לכל מיני מקומות על מנת לצמצם את המבטים המביכים. איכן ו\או כיצד אני יכול לטפל בבעיה. אלכס

יישר כוח על הכנות והיושר.מי יתן וירבו גברים כמוך בישראל ומעסיקים בפרט. זה שאתה מודע לבעיה כבר פותרת את חלקה. אין לי מושג מה לייעץ לך היות ואני אישה. אולי יכתוב לך גבר שחווה נסיון דומה וידע להחלץ ממנו או כמובן מנהל הפורום. בכל מקרה אני רוצה שתדע שאצלי כבר קיבלת 12 נקודות.

תודה על העידוד. אצלי מדובר בתהליך, רק לאחרונה נהיהתי מודע לתופעה. האם מדובר בתוצאה שך החינוך שובניסטי שכולנו קיבלנו ברמה כזו או אחרת בשילוב למשבר גיל העמידה ? כשראיתי את ההתנהגות הפטתית והבוטה של דודו טופז בתכנית האחרונה כלפי נטליה אוררו פשוט נגעלתי. אני לא מדבר על נגיעות שהן ממש בגדר מעשים מגונים אלא על רמיזות מבטים וכ"ד שעלולים להביך נשים במצבים מסוימים, בעיקר כשמדובר בצעירות מול גברים בוגרים. טוב, אחכה לתגובה של מנהל הפורום . בי

אלכס שלום קודם כל מודעותך לעניין היא מפתח חשוב לפתרון. המשיכה המינית איננה סטיה, היא דבר טבעי. הפחד מגילוי עריות גם הוא נורמטיבי ולמרות שמדובר בסוד וטאבו הוא מעסיק אנשים רבים. העניין הוא קודם כל הידיעה הפנימית שלך שבפועל לא יקרה ביניכם דבר. אתה יכול להרגיע את עצמך בכך שלמרות המשיכה אתה שולט בעצמך. אם הבחורה מתלבשת בצורה פרובוקטיבית יש לה חלק במה שקורה לך, בין אם היא מודעת לכך, ובין אם לאו. עם זאת, לא כל משיכה בין גבר לאשה מתורגמת למימוש. יש ביניכם קשר שמעניק דבר מה לשניכם. אין לי דרך או פטנט להמליץ לך כיצד להימנע מלחשוב עליה או לעצור את מבטיך שמדי פעם ננעצים בה. אולי זה בלתי נמנע בסיטואציה שבה אתם עובדים, וזה עדיין שונה מהטרדה מינית אקטיבית. הפתרון כאמור אינו בחוץ אלא בפנים. אתה מתייחס אליה קצת כמו לבת, אמור לעצמך שאין לך מה לדאוג, אתה שולט בעצמך ובתנועותיך. אני מעריך שאם תפנים את המסר הזה תוכל להסתובב ביתר חופשיות לידה ללא חשש שתטריד אותה מינית. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביום שישי :))

האםיש קשר בין אינטליגנציה לפחדנות? אני מרגישה מטומטמת להחריד כאשר אני פוחדת מפני משהו או מישהו ולא מוצאת את המילים. חשבתי לעצמי, אולי בעצם אני באמת מטומטמת ולכן לא מוצאת את המילים שיש לי בשפע כשאני במצב בטוח או בהבעה בכתב, למשל. אני לגמרי רצינית בשאלה שלי ואשמח אם הפסיכולוג יתיחס לכך.

שלום אין קשר בין אינטילגנציה לפחדנות. הפחד אינו רציונלי ונובע מתוך מרכיבים רגשיים. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולטפל הן בפחדים והן בדימוי העצמי הנמוך שיש לך לגבי עצמך, לפחות בהקשר הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב קרוב משפחה פנה אלי (הנני משמש כעו"ד במקצועי) בשאלה משפטית מסוימת שקשורה לתרופה זו הרקע: קרוב משפחה זה סובל מבעיית שינה של נדודי שינה כרוניים (אינסומניה כרונית) מזה כמה שנים שהחלו באופן פתאומי ללא כל סיבה. יצויין כי הנ"ל אינו סובל מדיכאון או חרדה וכי הינו מקובל בחברה ולא סובל משום תסמין או בעייה פסיכולוגי ת שהיא . הנ"ל עבר בירור במעבדת שינה ללא כל אבחנה בעניין למעט אינסומניה. הרופא המליץ לו מאוד על תרופה זו. קרוב משפחתי הפנה אותי למאמר בנוגע לתרופה שבו נאמר כי לתרופה השלכות הרסניות שמתבטאות בהרס עצמי וברצון נקם קיצוני כלפי הזולת (דובר שם על מס' מקרים של מטופלים שנטלו תרופה זו ואשר בהשפעתה ביצעו מעשי רצח, או אלימות קיצוניים כדוגמת רצח הודייה קדם) שאלתי היא: האם ידוע לך על תופעה זו והאם תרופה זו נחשבת למומלצת ובטוחה לאור העניין??? האם נראה לך כי תרופה פסכיאטרית שלמיטב הבנתי ניתנת לחולים מחרדה או מדיכאון יכולה לפתור בעייה זו ?? מהם תופעות הלוואי שיש לתרופה לטוח קצר ולטוח ארוך?? האם נבחנה יעילות התרופה לטווח ארוך והאם יכולה לגרום להתמכרות?? האם נטילת התרופה מקופת החולים יכולה לפגוע בו בצורה כלשהי מבחינת הקריירה בעתיד?? אודה על תשובה

בני שלום מאחר ואינני יועץ בתחום התרופות אני מציע לפנות לאחד מהפורומים הרפואיים באתר זו או באחרים שעוסקים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

היות וחקרתי תחום זה במשך שנים רבות ברצוני לספק לך בני מספר עובדות: הפסיאטריה איננה פותרת אף בעיה בתחום ההפרעות הנפשיות למינהן, היא מעולם לא תרמה לאיש ולעולם לא תצליח לקיים את מה שהיא מבטיחה. דע לך כי כל הפסיכיאטרים ואני חוזר כל הפסיכיאטרים חברים בארגון מאוד מסועף וחשאי שתפקידו הוא הפוך לגמרי מהרושם שמועבר לציבור. הפסיכיאטריה מנסה במשך 200 שנות פעילותה לשלוט על העולם ולנווט את בני האדם על פי דרכה האפלה. אולי זה מפתיע אותך במידה מסוימת אולם כל דברי הינם נכונים ומדויקים וזאת מתוך מחקר מעמיק וארוך במרתפי הפסיכיאטריה. לא קיים אדם שטופל ע"י הפסיכיאטריה ( אם זה בכדורים פסיכיטרים למינהם, שוקים חשמליים ועוד כהנה וכהנה שיטות "טיפול" אכזריות ביותר שאין זה המקום לפרט ) שנרפא בזכותה או זכה לשיפור במצבו, ההפך הוא הנכון - הפסיאטריה הורסת את האנשים שנפלו ברשתה והופכת אותם ל"זומבי". דרך אגב חלק מסוים של אנשים שטופלו ע"י הפסיכיאטריה נשלטים על ידה ללא מודעותם, כולל אנשים מפורסמים בעלי עמדות מפתח במספר מדינות אשר מנווטים לבצע את מדיניות הפסיכיאטריה, ושוב ברצוני לומר שאנשים אלה מבצעים את פקודתם מבלי להניד עפעף כמו רובוט המבצע את עבודתו על פי תיכנות פנימי. לא הכביד עליך בסיפורים, אני מניח שתדע למצוא חומר לקריאה בנושא זה במידה ותיהיה מעונין, בכל אופן - לבעיתך הספציפית - אני ממליץ מאוד לא לקחת כדורים פסיכיאטרים למינהם הרי זה מגוחך שהפסיכיאטריה מנסה לשכנע אותנו שבעיות נפשיות (שמקורן בנפש ורק בנפש) ניתן לרפא בעזרת חומרים כימיים קטלניים שגורמים לנזק בלתי הפיך ובילתי צפוי למוחותינו. הפיתרון לבעיה נפשית הוא בנישה של טיפול נפשי. נקודה.

בלה בלה בלה. זו דעתי על השטויות האלה.

שמחתי לקרוא במקרה את הודעתך זו. אבל אתה יודע שאם מישהו נמצא בטיפול נפשי אצל פסיכולוג נניח , והוא מאיים או שהוא מבצע נסיונות אובדניים, אוטומטית שולח אותו הפסיכולוג לפסיכיאטר? אני לא חקרתי את התחום שנים רבות , אבל אני רוצה לשאול לדעתך אם יתכן שגם הפסיכולוגים שייכים לארגון דומה, כי הרי רוב האנשים לא מנידים עפעף נגד פסיכולוגים, ואם פסיכולוג אחד או פסיכולוגית לא טובים, מייד הם יחפשו פסיכולוג/ית אחר/ת ולעולם הם לא יסכימו עם הנחה ששוללת את הפסיכולוגיה, ואולי גם לא עם הנחה שפסיכולוגים מסויימים יכולים להביא את הבן אדם למצבי קצה. אשמח לקבל את תשובתך ולדעת מה דעתך.

יש לי בעיה מאז שסבתא שלי נפטרה אני התחלתי לפחד על עצמי ועל הקרובים שלי מכל מני סיבות משונות, אני גם עומדת להתחתן בקרוב ואני מאוד מפחדת שאני לא אגיע או שיקרה משהו וזה לא יקרה מבחינה זוגית אני מאושרת ואין לי כל סיבה לפחד זה כל מני פחדים מכל דבר קטן שלא מייחסים לזה חשיבות מה לעשות?

פשוט להפסיק לפחד!!.

מאוד פשוט וקל!

אילן שלום את סובלת כנראה מחרדה. יתכן שזה מוגבר כעת בשל הצומת בה את נמצאת כעת בחייך. תוכלי לקרוא יותר על חרדה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm יתכן שאין לך הפרעת חרדה פורמלית, אבל שאת סובלת ממשהו מהמשפחה הזו. במידה ואת מרגישה שזה פוגע באיכות חייך יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי, ואולי כדאי לעשות זאת כעת עוד לפני החתונה כדי שתגיעי רגועה לאירוע החשוב עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן