פורום פסיכולוגיה קלינית

בצעירותי 10-14, סבלתי מבולמיה, כל היום לא הייתי אוכלת דבר, וכשהייתי מגיעה הבייתה, הייתי טורפת הכל. לאט לאט המצב השתפר, ללא יעוץ כי רק לפני מס' שנים ידעתי מהי התופעה. כיום אני בת 32 ועדיין סובלת מעודף משקל של 8-10 ק"ג ואני מאוד מתקשה להרזות. אני אדם משכיל, אני יודעת מה צריך, ושעלי לשנות הרגלי אכילה, אך בכל זאת קשה לי. זה התחום היחיד שאני מרגישה בו חוסר שליטה כמעט ואי יכולת לעמוד מול הפיתוי. האם טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לי בתהליך ההרזיה?

אור שלום נושא האוכל אינו מתחיל ואינו נגמר באוכל. בד"כ לא מדובר ברעב פזיולוגי בלבד אלא בכך שהאוכל ממלא דברים נוספים פנימיים. הוא נעשה פתרון ללחץ והתמודדות רגשית עוד מגיל צעיר ביותר. בנוסף הוא קשור לדימוי הגוף וכמובן שלאחר הרזיה או השמנה יש שינויים בדימוי ובבטחון העצמי. הטיפול הפסיכולוגי לא יוכל לעזור לך להפסיק לאכול אבל יוכל לעזור לך להיות מודעת יותר לגורמים שגורמים לך לאכילת יתר ולאחר מכן יהיה אולי יותר קל לשמור על המשקל הנכון. מדובר בתהליך ולא בפתרון מהיר או מיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לי ולבעלי שני בנים, הגדול בן 7 והקטן בן 5. בעלי מפלה לרעה את הבן הגדול לעומת הבן הקטן. הבן הגדול סובל מבעיות קשב וריכוז, ולמען האמת הוא יושב איתו ומשקיע בו. הבן הקטן, שמאוד פיקח, יודע לדרוש את תשומת הלב מכולם. אם הבן הקטן רואה שמתייחסים לאחיו הוא מקנא ונדחף. אני משתדלת לתת יחס שווה לשניהם, עם זאת כל אחד יקבל את החיזוקים כשמגיע לו. לאחרונה בעלי מבטא יחס מועדף במידה רבה כלפי הבן הקטן, ובמקביל הוא טוען שהבן הגדול מאוד מרגיז אותו, הוא צועק עליו המון, מעיר לו המון ויוצר אוירה לא נעימה. לעניות דעתי, זהו דפוס התנהגות שקיבל מהבית, אביו הפלה לרעה את אחיו הגדול לאח הצעיר והמוכשר ממנו, והוא עד היום זוכר לו את התנהגותו, וחמי לא מבין מה פשר היחס הקר. חשוב לי מאוד שיהיו יחסים טובים בין בעלי לשני ילדי, אני מפחדת שגם לבני ינטעו זרעי כעס ושנאה, כמו כן אני לא רוצה לפגוע בביטחון העצמי שלו. בעלי מאוד מופנם וסגור, ניסיתי לדבר איתו בנידון. האם אני צריכה להתערב? האם אפשר לטפל בזאת ללו פסיכולוג?

לי שלום את מתארת מערכת יחסים בתוך המשפחה שיש לה בוודאי רקע הן בשל בעיותיו של הקטן והן מהרקע האישי של בעלך במשפחת המקור שלו. אני חושב שאת צריכה להביע את דעתך בפני בעלך. עם זאת חשוב למצוא את העיתוי להגיב, בוודאי לא כשהדברים "חמים" אלא כשיש לכם זמן לדבר ביחד. יש בהחלט אפשרות לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים או מומחה לטיפול משפחתי כדי לקבל עצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 24 נראית טוב סטודנטית חברותית וכו' הבעיה שלי היא שכל חבר חדש שאני יוצאת איתו כשהיחסים מתחילים להתקדם ולהיות רציניים אני מקבלת "פרפרים " ומנתקת את הקשר. אני לא מפחדת ממחויבת, אחת מחלומותי הם להקים משפחה כך שזה לא הבעיה שלי מה גם שאני בן אדם יחסית לחברה רציני ואחראי. אני כל הזמן חושבת לעצמי האם לא ראיתי את האדם הנכון? וקשה לי לקבל זאת החלפתי המון חברים בשנה האחרונה ולפעמים ממש לא היתה לי סיבה הגיונית. במיוחד החבר האחרון שלי לא יכולתי לומר אפילו שהוא לא נראה טוב הוא היה בחור יפה נאה חמוד ומתוק פשוט מושלם ובכל זאת לא רציתי להמשיך איתו. כרגע המצב לא נורא אני צעירה אבל השאלה שלי היא האם יש לי בעיה? או שזה דבר שעובר אם הזמן.

שלום את כותבת בכותרת שאת אחת שמפחדת מיחסים רציניים ולכן ההערה בהמשך שאת רוצה קשר רציני אולי מספרת את הסיפור. המחוייבות והרצון שקשר אמיתי וחזק יביאו כנראה מפחידה ומאיימת. סביר להניח שהחרדה גורמת לך להתרחק כאשר באמת משהו מתחיל להתפתח. יתכן שהזמן יעשה את שלו, את רק בת 24 ובאמת שום דבר אינו דוחק. מצד שני אם את מרגישה ששוב ושוב את משחזרת את אותו דפוס שפוגע לך באיכות החיים ואולי בדימוי העצמי יש אפשרות גם לנסות ולטפל בעניין, ולפנות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אם זה חשוב לך, שווה לבדוק את זה אצל מטפל/ת. האם זה גם קושי עם אינטימיות או קושי להתחייב לקשר ?

אתמול, במהלך הרצאה בכיתה, עלתה סוגיית הומואים ולסביות, בנוגע למצעד הגואווה שמתקיים בארצינו. המרצה, מן המותן כנראה, אמרה משהו כמו "למה הם צריכים להאות את הסטיות שלהם לציבור הרחב". רתחתי על המונח - סטייה. ניסיתי, ללא כל ידע רפואי להבהיר שזו אינה סטייה אלא צורת חיים אחרת ולגיטימית, שזו אינה בחירה לחי אותה אלא משום דרך החיים היחידה מבחינתו לחיות. ניסיתי אף להסביר שישנם הסברים רפואיים על ה"בחירה" הזו, אבל ללא ידע ממשי. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לשלוח לי כתובות של אתרים או כל סוג מידע אחר בנוגע להתייחסות הרפואית להומואים ולסביות. כדי שאוכל ללמד את המרצה הבורה שלי - שאין צורת חיים אחת לגיטימית. תודה לכולם, בתקווה לעולם מקבל יותר. קרן

אי אפשר לתבוע אותו על זה?

קרן שלום המרצה שלך אולי שלף מהמותן אבל עשה דבר חמור מאוד שגם מנוגד לחוק ובוודאי לתקנון המוסד בו את לומדת. במידה ותוגש נגדו תלונה להנהלת המוסד הוא בוודאי ינזף. הומוסקסואליות אינה סטייה והוצאה מחוץ לספרי הפסיכיאטריה לפני שנים. החוק אינו מתיר כיום אפליה מכל סוג שהוא על רקע של העדפה או זהות מינית ומעציב לשמוע שמרצה שאמור להיות גם דמות חינוכית מרשה לעצמו להתבטא כך. אי אפשר כמובן לשלוט במחשבותיו, אבל הוא בהחלט יכול לשמור אותם לעצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

המרצה בוודאי עשתה דבר חמור מאוד כדמות חינוכית וראויה לפחות לנזיפה. כמו כן ברור שהומוסקסואליות אינה מחלת נפש ואסורה הפליה על רקע של העדפה מינית .לכל אחד זכות להנות ממה שיש לו הנאה ממנו,כל עוד הוא לא פוגע בזולתו. אבל להגיד שאין בין זה לבין סטייה שום קשר? הרי למה אנשים משתוקקים למין ונהנים ממנו? למה כל החיות בטבע (עד כמה שידוע לי) לא מקיימות יחסי מין הומוסקסואליים, לפחות לא כדרך חיים ? בגלל הדת ? בגלל המוסר? לא נראה לי. בגלל שיחסי מין נועדו במקור להתרבות , בגלל שהרקטום לא נועד במקור ליחסי מין (לפחות לא בלי וזלין....) אלא למשהו אחר. בגלל זה ראוי אומנם שהמרצה תשמור את מחשבותיה לעצמה ולא תשלוף מהמותן, אבל להגיד שהומוסקסואליות אינה סטיה רק בגלל שהיא הוצאה מספרי הפסיכיאטריה? נו באמת.

קרן שלום עכשיו שמתי לב שכתבת על מרצה אישה ולא מרצה גבר כפי שחשבתי בקריאה ראשונה. זה לא משנה מבחינתי לגבי תגובתי. לגבי חומר תוכלי לקרוא בקישור להלן התייחסות להסטוריה של ההתייחסות להומוסקסואליות. לקראת סיום הטקסט יש התייחסות להוצאת הומוסקסואליות מספרי האבחנות הפסיכיאטרי. http://psychology.ucdavis.edu/rainbow/html/facts_mental_health.html סטיה היא הגדרה חברתית תרבותית שפעמים רבות מקבלת תוקף בספרי חוקים או בהגדרות מקצועיות. השינוי בהגדרה הפסיכיאטרית משקף הלך רוח בחברה אם כי עדיין יש בוודאי קבוצות באוכלוסיה שיראו בהומוסקסואליות סטיה. בחשיבה סוציולוגית מקובל לראות כיום באוכלוסיה ההומוסקסואלית מיעוט שזכאי לזכויות זהות לקבוצות אוכלוסיה אחרות כולל הגנה בפני ביטויי גזענות ודיעה קדומה. ביטויי המרצה שלכם נשמעים לי חמורים מאחר ויש בהם גוון כזה. לצערי אני לא חושב שמדובר בהכרח רק בבורות. נתקלתי לאחרונה באינטרנט במצגת שנקראת "על גאוה ודיעה קדומה". את יכולה לתת אותה למרצה שלך לעיון. היא קצת כבידה להורדה אם אין לך פס אינטרנט רחב: http://esti.haifa.ac.il/~leon/AIDS/lecture22.ppt בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה שמאוד מציקה לי אני בחורה בת 28 רווקה (נפרדתי מהחבר לפני שנה -אחרי שנה של חברות הבעיה המרכזית שלדעתי הפריעה ליחסים היא חוסר התאמה מבחינת הלימודים הבחור היה מלומד (תואר אקדמאי ) ואני מקצוע בלבד -רמה ממוצעת ומעלה מאז הפרידה יש לי "סיוט"הבטחון העצמי שלי ירד-צנח........................ ברגע שמנסים להכיר לי בחור מלומד (תואר )אני ישר נלחצת למרות שהבחור מאוד נחמד ואני ממש רוצה לנסות -זה פשוט לא הולך בכל הפגישות שהיו לי (עם גברים מלומדים)הם תמיד התקשרו ורצו להמשיך את הקשר אבל אני זאת שתמיד המציאה תירוצים אני חושבת שמדוע להכניס ראש בריא למיטה חולה בהתחלה הם מאוד -מחזרים ורוצים אבל בהמשך מתחיל שלב הבחינות (אנגלית.......... תאריכים בהיסטוריה )וכשהם רואים שאני לא ממש בעיניינים הם מתחילים להילחץ חשוב לי לציין -שאני בחורה חמודה שכייף לדבר איתה -רק שבקטע של הלימודים פיספסתי אני חושבת שבפועל בחור מלומד רוצה לצאת עם בחורה מלומדת וזה פשוט מצמצם לי את האפשרויות

קרין שלום לא נשמע שהבחורים עושים עניין מהלימודים אלא דווקא את. אם את באמת שלימה עם עצמך לגבי זה שאינך אקדמאית לא ברור ממה את נלחצת. בהחלט יתכן שאת מקרינה את העובדה שאת חשה שפיספסת משהו וזה מתרגם אח"כ למשהו בעייתי גם אצל בני זוגך. אם את באמת חושבת שאת רצינית וחכמה בלי קשר ללימודים הפורמלייים זה משהו שאפשר גם לומר בצורה ישירה ולעמוד מאחוריו. לא חסרות דוגמאות לזוגות שהאחד אקדמאי והשני לא. אבל אם זה כל כך משמעותי, מדוע לא פשוט להשלים את מה שאת מרגישה שחסר? את רק בת 28 ומאוד מקובל לעשות תואר אקדמי בגיל כזה. לא נראה לי שזה מחסום של ממש בדרך לזוגיות, הבעיה סביר להניח נובעת ממחסום או בעיה רגשית ולא בגלל הבעיה האובייקטיבית הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

עוד שבוע בדיוק אני אהיה בת שלושים ואחת, עוד שנה עברה ואני עדיין לבד. מתעוררת בבוקר במיטת יחיד, כשאני חולמת על זוגית. קר לי אפילו מתחת לשמיכה, אני מדמיינת שהיה יכול להיות לי חם ונעים, אם היתה מחבקת אותי עכשיו יד אהובה בבטחון אמיץ. אני מרגישה את הלב הרחב פועם בפנים, רגוע, שלו, אבל זה לא היה ככה תמיד. עכשיו הוא חזר לנשום, אבל הוא עדיין יחד, מחפש את אותו אחד נדיר, שאותו מבפנים יבין ואליו יד יושיט, בלי לברוח או מבט מיד חזרה להסיט. הלב הזה מיוחד בעיני, הוא עבר הרבה דברים בחיים, ספג קשיים, כמו כולנו התמודד עם הדברים, המשיך הלאה ועכשיו הוא פה רוצה לנשום ולהרגיש. יש לו המון אהבה לתת, הוא מכיל המון רגש שרוצה להתפרץ, אבל הוא עדיין גם קצת מהסס ופוחד. הרגש קיים, אבל איך ממשיכים הלאה במעשה ? מאיפה מנסים בכלל להתחיל לחפש ? הלב שלי יודע, שיש שם מישהו, עם לב מקביל, שרוצה גם כן להתחבר, להיפרד מהלבד ויחד במסע החיים להמשיך, אבל איך הוא יכול אליו להגיע, בלי אף מפה, שאותו לכיוון הנכון תניע ? לב לבד. שתי המילים האלו תמיד מתבלבלות, לפעמים הד' שלא במקומה נוספת, פעמים אחרות היא בטעות מושמטת והדבר בעיני מעיד על מצב לא טבעי, הגיע הזמן לנסות לתקן את הטעויות, לחזור אחורה על הפסיעות הזהירות ולנסות עכשיו דרכים חדשות. מעניין אם יש מישהו בצד השני של המסך, שעכשיו קורא ומרגיש אותו דבר ? אם כן אולי תאזור אומץ ואלי תפנה, נוכל לנסות לשבור ביחד את הבדידות שבערפל ולהחליף את הלב ביחד שלאהוב ינסה ? איך יוצאים אל העולם ומתחילים לגדול באמת ? אין לי את הנסיון, יש לי רק את הלב הפועם, שעדיין קצת פוחד ואני עדיין רוצה לעשות את הצעד הראשון ולנסות את הבדידות לשבור, אבל איך ?

רויטל שלום יתכן שהיו עד היום אירועים וסיבות לכך שנותרת לבד, והשאלה מה צריך לעשות כיום כדי לשנות את המצב ולמממש את המשאלה שלך לזוגיות. סביר להניח שזה משהו שצריך להיעשות הן ברמת המציאות החיצונית, והן בהתמודדות עם המציאות הפנימית. בחוץ יש היום הרבה אפשרויות. אתרי אינטרנט רבים מתמחים בנושא, יש מסגרות שונות אליהם מצטרפים ומכירים ואת בוודאי מכירה או שמעת בעצמך על האפשרויות הרבות. במקביל חשוב גם להיות מודעת למה קורה לך מבפנים, האם יש משהו שחוסם את הקשר או לא נותן לו לפרוץ. לעיתים מפגשים קבוצתיים מאפשרים לקבל פידבק על דברים כאלה שלא תמיד ניתן לראות ולהבין לבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

רוצה שחק איתי ששבש? אני בשחורים.

הי רויטל אני אמנם צעירה ממך רק בשנתיים וקצת , אבל יש לי משהו שיכול לעודד אותך , אולי לא הרבה אבל אולי קצת.: להתעורר בבוקר כשאת לבד אבל, במיטה זוגית , זה עוד פחות נעים. בהצלחה לי

אני יכול לנחם את שתיכן. להתעורר כל בוקר ולראות את הפרצוף של אישתי..... עדיף לשון לבד בשק שינה.

שלום, שמי אלי ואני מחפש קשר עם הורים לילדים בגילאי 13+ אשר מתקשים ביצירת קשרים חברתיים,מסיבות שונות.(אני מדבר על הילדיםכמובן...,לא ההורים). ואם זה אפשרי להשאיר טלפון נייד אז בבקשה: 69 55 33 064-

מס' הטלפון הודפס לא נכון. ושוב: 064-335596 .

שלום ד"ר קפלן אני בת 26, נמצאת בתקופה מאוד קשה כרגע... אני מנסה להתמודד עם הדברים כמה שאני יכולה, אבל כנראה בוחרת בדרכים לא כל כך טובות, אבל זה מה שאני מסוגלת לעשות כרגע.. מה שמפריע לי, זה שאמא שלי , שלא יודעת על הקשיים שלי, רואה רק "איך אני פוגעת" בעצמי. היא לא מפסיקה להעיר לי על איך שאני נראית, היא מסתכלת על מה שאני אוכלת, ומה לא אוכלת, וכמה אוכלת... היא כל הזמן טורחת להטיח בי שאם אמשיך ככה אני אהיה חולה... ואני כל הזמן מנסה להתגונן ולומר לה שלא תתערב לי בחיים... אני יודעת שהיא דואגת, אבל יש לי מספיק דברים שאני צריכה להתמודד איתם, וקשה לי להתמודד גם עם ההערות שלה, והחטטנות שלה. אני כל הזמן חושבת, על זה שאם באמת היה לה אכפת ממני, היא היתה שומרת עלי כשהייתי קטנה, היא היתה מגינה עלי.. ולא עכשיו, בזה שהיא יורדת עלי שאני "הורסת" את עצמי... סליחה על ההודעה המבולבלת

שלום את מתמודדת עם דברים קשים, עם האוכל, עם הרס עצמי, עם אמא... לא הרחבת על המצב כיום ומדוע הוא קשה כך שאני מתקשה לתת לך עצה או כיוון. בכל מקרה אלו באמת דברים כבדים ומשמעותיים. האם היית או את נמצאת בטיפול פסיכולוגי כיום? זה כיוון שהייתי בודק כדי להתמודד עם המציאות הפנימית והחיצונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן הייתי בטיפול, על רוב הדברים לא דיברנו, המטפלת שלי יצאה לחופשת לידה, וכשהיא חזרה, הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור אליה במצב הנוכחי. אני נמצאת כיום במצב של התמודדות עם זכרונות מהעבר, עם זכרונות פגיעה מהילדות. אני משתדלת להתמודד, מנסה, אבל כל כך קשה. למטפלת אני לא מסוגלת ללכת כרגע, מפני שההליכה אליה דורשת ממני המון כוחות - דבר שאין לי עכשיו....

לד"ר קפלן תודה רבה על ההמלצה, הייתי בפגישה ראשונה,ואני חושבת שאכן הגעתי לכתובת הנכונה

בהצלחה

יש לי המון קשיים אוביקטיביים, וקשה לי רב היום לשוחח עליהם עם אנשים, בד"כ אני מקשיבה לזולת, ובחוסר שביעות רצון, כי איני מצליחה להשחיל מילה על עצמי, קשה לי מאוד, ולעיתים נדמה לי כי כאשר, אחרים מדברים על עצמם, אני מסוגלת כבר לטרוק את הטלפון, אך לא מסוגלת לעשות זאת, ונאלצת להקשיב לדבריהם בניגוד לרצוני. מה לעשות, איך לעמוד על זכויותיי? בלי להרגיש שאני חסרת סבלנו, ולאבד אנשים? טליה

טליה שלום סביר להניח שיש סיבה למה שקורה לך. כדי לעשות שינוי את צריכה להבין קודם כל מה קורה לך בסיטואציות הללו שגורם שתצאי מתוסכלת בסופו של דבר. היה מעניין לשוחח עם האנשים הקרובים לך ולספר להם על תחושותיך בצורה כנה, ולשאול מה הם חושבים והאם הרגישו מה שקורה לך. אם את לא מצליחה לומר בעל פה יש אפשרות לכתוב מכתב ולתת להם לקרוא. לפחות תקבלי פידבק כיצד זה נתפס מהצד השני. מעבר לכך, תחושת ההליכה לאיבוד יכולה להיות משהו יותר עמוק מאשר דפוס השיחה שאת יוצרת ואולי שיחה שתתקיים בתוך מפגש פסיכולוגי תוכל לעזור לך לברר יותר טוב את הדברים כמו גם לתת לך מקום שבו תוכלי להתבטא עם פחות קשיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התיחסותך. אני לחוצה בעיקר בגלל שאני עדיין לבד וגרה עם ההורים בגילי (28). אני לא יודעת למה אבל בשנים האחרונות אני רואה הכל בצורה קטסטרופלית. אני גם מאוד מפחדת שיקרה משהו להוריי. יש עוד סיבות שמטרידות אותי בנוסף להיותי לבד, ולכולם אני מקדישה 24 שעות ביממה למציאת פתרון. אני די מיואשת מהמצב, אני אנסה לחשוב מחשבות טובות. אבל עד שלא אמצע פתרון לבעיותי אני לא חושבת שאוכל לזנוח אותם או להרגע. מה דעתך? אגב, אני סובלת מחרדה ולאחר טיפול תרופתי במשך כ-5 שנים הגעתי למסקנה שהוא רק הרע את מצבי בשל שלל תופעות הלוואי (הקצנת הפחדים, סיוטים, רעד, תשישות, בחילות קשות ועוד...)

שלום קראתי את הודעתך הקודמת ולפי מה שאת מספרת מדובר בתהליך די ארוך. את סובלת לפחות 5 שנים מחרדה, מתגוררת בבית ההורים וכנראה מוטרדת מאוד ממחשבות. כנראה שמחשבות שליליות הן חלק מהתמונה הכללית ואני לא חושב שנסיון לחשוב מחשבות חיוביות יחזיק מעמד זמן רב ללא נסיון ממשי לטפל בעצמך. את לא חייבת לקחת תרופות אבל את צריכה לדעתי להיות בתוך מסגרת פסיכולוגית שתתן לך אפשרות להתקדם לכיוון חיובי יותר. הבעיה שהזמן לא עושה את שלו, אלא להיפך, הוא מחמיר את המצב כיוון שבינתיים הדימוי והבטחון העצמיים שלך נפגעים ואת פחות ופחות מאמינה בעצמך ובכוחותיך לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, סליחה על האיחור בתגובה (נסעתי לביקור קרובים בקצה השני של הארץ בלי אינטרנט...) לא מבינה למה את לחוצה 24 שעות ביממה. הרי את בחורה צעירה ובריאה שכל העולם מונח לפניה, ובעצם את יכולה לעשות כל העולה על רוחך. אין לך בעל/ילדים/או הורים קשישים התלויים בך. אז למה שלא תראי את היופי, השמחה, האושר והכייף במקום לחפש את העצב והאומללות. תנסי להכריח את עצמך לחיות כאן ועכשיו (זאת אומרת נטולת דאגות וחופשיה כציפור). דיה לצרה בשעתה, כמו שנאמר. כל טוב והמון הצלחה

שלום לכולם רציתי לדעת אם גם אתם סובלים מחלומות מאוד רעים. בתור מי שהעריכה את איכות השינה שלה בעבר, אני סובלת כיום (5 שנים בערך) מחלומות ממש רעים, אני חולמת על מוות ועל מצבים מאוד קשים ומפחידים של חשש לחיי או קרוביי. בחיי היום יום אני מוטרדת מכמה דברים, שאני מנסה למצוא להם פתרון, גם אם הם לא תמיד בשליטתי, למשל בדידותי. אני מאוד לחוצה בחיי היום יום, וזה בא לידי ביטוי בצורה פיזית. בעבר, יכולתי להסתדר עם הלחץ היומיומי(יש לציין, שהלחץ לא ממש קיים, אבל בתור אדם לחוץ הכל מלחיץ עבורי והגוף נמצא כל הזמן בסטרס.) אבל כאשר גם החלומות הם רעים נוצר מצב שגם לנפש אין עוד מפלט ומקום להרגע, כי גם "שם" אני סובלת וחווה אסונות. יש פתרון למצב? ותסלחו לי אבל אני ממש קצרת רוח בנושא כדורים. בבקשה על תעלו את האפשרות! הגישה הזאת מעצבנת אותי!

ראשית, חסרים קצת יותר נתונים בסיסיים כדי לנסות ולהבין ממה את כל כך לחוצה, חרדה ומרגישה בסטרס תמידי. (למשל מה גילך, במה את עוסקת, האם את מתגוררת בגפך או עם חברים/משפחה וכו'). לחץ יכול לנבוע מהרבה סיבות. למרבה הצער, רובן כאלה שאין לנו שליטה עליהם אבל אם תהיי מודעת לעניין, תרגישי יותר בשליטה ואולי תצליחי לראות את הדברים בפרופורציה המתאימה. תנסי לבדוק ולבודד מכל הגורמים שסביבך, מה באמת מלחיץ אותך (לא סתם מעצבן או מעציב) אלא מה שאת פשוט חושבת שגורם לך לדופק מואץ, למחשבות רעות ולמועקה. אם זו דאגה מוגזמת למשפחה, יכול להיות שהיא נובעת מפחד נטישה (ציינת שאת סובלת מבדידות). לדעתי מה שיכול להקל עלייך הוא דמיון מודרך. כל פעם שצצה מחשבה רעה לנסות מייד להוריד אותה מהתמונה ולשים במקומה מחשבה חיובית, אופטימית, רגועה. האמיני בעצמך. אשמח לשמוע ממך עוד - ובהצלחה

גל! יכול להיות שתרופות מתאימות, אך לא תמיד, לפעמים שינוי ההבתכלות על החיים יכול לעזור, לאחרונה משיטוטיי בפורומים, בעקבות מצוקה אישית שלי, נוכחתי לראות הרבה אנשים סובלים, מכל המצב שאת מתארת, לדעתי התחושות נובעות מסוג של רגישות גבוהה, ולעיתים ניתן להתגבר על כך בשיחות עם מטפל מתאים. בהצלחה, טליה

ישנם ימים בהם הבת שלי שהיא בת 6 אומרת לי בפרוש: אני לא אוהבת אותך אני אלך לבית אחר, אני לא רוצה להיות פה. אני ובעלי לא מבינים מה קורה אנחנו לא נותנים לה שום סיבה להרגיש כך היא תמיד מקבלת חום ואהבה וממש לא חסר לה כלום. אני רוצה לציין שרק אליי היא מדברת כך ולא אל בעלי. מה לעשות?

גילה שלום ילדים מתבטאים בצורה כזו לפעמים מאחר וביטוי הכעס שלהם אינו מעוכב כמו אצל מבוגרים שמבינים את משמעות דבריהם לעומק. מטבע הדברים את נעלבת ממה שהיא אומרת, ואולי זו מטרתה, שתדעי שהיא כועס עליך מסיבה כלשהי. לא כדאי לקחת את הדברים כפשוטם בצורתם הקונקרטית אלא להבין שהילדה מעבירה מסר של כעס וכאב, וכדאי לברר מה קורה לה. זה לא בהכרח חסך או חוסר שאת יכולה לאתר כי הוא מגיעה מעולמה הפנימי וקשור אולי גם למערכת היחסים ביניכם ובבית. במידה ותחשבי שמדובר בנושא שמאיב על איכות החיים בבית יש אפשרות להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי. תוכלי אולי לנסות לבקש שיחה אחת עם פסיכולוג/ית הגן או ביה"ס על ידי פניה ישירה בטלפון לשירות הפסיכולוגי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני בן 24 סטודנט במגמה נחשבת ומבוקשת,וכו... אפשר לומר שכלום לא חסר לי ובכל זאת... תמיד אני רואה את חצי הכוס הריקה, גם רגעים "טובים" אני יודע שהם זמניים ותכף ישוב הדיכאון לשלוט בי. בשנתיים האחרונות איבדתי חשק, אין לי כוח לעשות כמעט כלום, את הלימודים אני מחזיק בשיניים, הייתי משוכנע שבאוניברסיטה אמצא את הדרך, אבל, הדיכאון, הדיכאון. לאחרונה איבדתי את מה שנשאר מהחשק המיני ואני לא מגיע לזיקפה (שום מחשבה לא עושה לי את זה). קשה לי עם סטודנטים ואנשים אחרים, אני חושש שיראו את הדיכאון בעיניים שלי. איך אני ממשיך מכאן?

שלום כשהדיכאון שולט יש קושי של ממש להנות גם מהדברים הטובים בחיים. לדיכאון יש שני מרכיבים, האדם פסיכולוגי והשני ביולוגי. כדי להבין מה קורה לך יש צורך לבדוק את שני הכיוונים. מאחר ומדובר בתקופה ארוכה יש בוודאי משהו ברקע שגורם לתחושת הדיכאון. עם זאת, בהחלט יתכן שבמקביל יש גם בעיה של דיכאון קליני שדורש פעמים רבות גם טיפול תרופתי. התופעות שאתה מדווח עליהם מתאימות לסימפטומים של דיכאון כולל הירידה בחשק לעשות דברים ובחשק המיני בפרט. אני מציע לך לפנות בהקדם לייעוץ פסיכולוגי כדי לברר את העניין. בתור סטודנט תוכל להיעזר בשירות הייעוץ הפסיכולוגיים המצויים ברוב האוניברסיטאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני ואשתי נשואים 25 שנה. היא יפה ומקרינה חום. אני אמנם טיפוס סגור.אני לא מבין מדוע היא מרבה לחייך מפה לאוזן לגברים מסויימים והם מחזירים לה חיוך וחוזר חלילה ואלי היא רצינית. ושמתי לב, מדוע כשיילדי הקטנים לצידי - הגברים האלו מקרקרים סביבים בזמן שהיא נוכחת, וכשאשתי אינה נוכחת , הגברים האלו מתעלמים מהילדים שלי. האם אפשר להסביר את התופעה הזאת? . גם במיטה, אני תמיד היוזם והיא מביטה בטלויזיה עד שהיא מתעייפה ואחר מסובבת את הגב ונרדמת, וזה היה מאז ומתמיד. אינני יודע מדוע? אני לא מעוניין לדבר איתה על זה, כי בטוח שהיא תכחיש ויתחילו הויכוחים וההסתרות. מה עלי לעשות? מדוע אשתי מחייכת לאחרים, ומדוע הגברים משחקים עם הילדים שלי רק בזמן שהיא נמצאת, זה מעניין אותי!!!

מתוסכל שלום אם אתה סבור שהעניין בך ולמעשה אתה סתם חשדן, תצטרך לעשות עם זה משהו בלי לערב אותה. למשל לפנות לייעוץ. אם אתה סבור שזה קשור בכל זאת לקשר ביניכם אין לך ברירה אלא לשוחח איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

טבעי לפחד מחושך, טבעי לרצות שיהיה אור בעניים, אבל אני לא מתנהגת בטבעיות זו, אני ממש שונאת אור, אני מחפשת חושך, עוצמת עניים למראה אור, עד כדי כך שהאור החל לעשות לי כאבי ראש חזקים, ממה נובע הכעס הזה על האור, או הרצון הזה להיות בחושך?

קרן שלום האם את מקשרת את הרתיעה מאור למשהו? מתי זה התחיל? האם יש דברים שאת מוטרדת מהם חוץ מנושא האור? האם החשיפה לאור גורמת לך תגובה או אלרגיה על העור? אני לא בטוח שיש תשובה פשוטה לשאלתך. זה משהו שצריך לברר קצת יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא יודעת, זה התחיל בערך לפני כמה חודשים, יש לי הפרעת מחת פוסט טראומתית, אולי זה קשור? אין לי אלרגיה לאור רק מבחינה נפשית זה מתבטא.

כיצד לעצור ילד מחוצפתו הדבר בא לידי ביטוי אך ורק בביית, במקומות אחרים הוא נהדר. אם משהו מההורים ירים עליו קצת את הקול בעת הצורך, הוא פשוט עונה חזרה. אין לו גבולות. מדובר בילד בין 7 מחכה לתשובה.

שמעתי הרצאה ברדיו, לא יודעת אם זה קשור, אבל: כשילד בא אל הוריו ומתלונן לגבי משהו, (אבדו לו הקלפים, הוא רב עם חבר, הוא קיבל ציון לא טוב במבחן...) ההורה עונה לו בכמה תגובות מיידיות: 1. מנסה למצוא את האשם (למה לא שמרת על הקלפים יותר טוב, למה לא למדת במקום לשחק במחשב כל היום)- ואז הילד שבא עם כאבו אל הוריו מרגיש רגשי אשמה, בנוסף לכאבו. 2. מחפש לתת עיצה (מה אני יכול לעשות, אל תשחק איתו יותר, פעם הבאה תלמד יותר...)- הילד מרגיש שחושבים שהוא טיפש, מה, הוא לא יודע שכדי להצליח במבחן צריך ללמוד, הוא לא יודע, שאת הקלפים שמים במקום וככה לא מאבדים אותם? 3. (הכי גרוע) התעלמות- (בעייה שלך, תלמד להתמודד, תסתדר לבד) הילד יותר לא יגש אל הוריו בעת מצוקה, הוא ינחש מה יש להם לאמר לו ויעדיף לשמור בבטן. כשילד בא אל הוריו ואומר בעצם שרע לו, כואב לו, הוא פוחד, הוא עצוב, הוא מביע רגשות, תסכול, הוא מחפש ה-ק-ש-ב-ה מספיק שתתנו לו לאמר את מה שיש לו ותגידו לו שאת אוהבים אותו ומבינים שרע לו, ושיספר לכם תמיד תמיד כשהוא חש לא טוב. אם הילד לא רוצה לשתף, מתרחק ומתחצף, זה כי יש חוסר תקשורת בינו לבין הוריו, וחוסר התקשורת נובע גם מחוסר הקשבה. שוחחו עם הילד, חבקו אותו ותאמרו לו שאתם אוהבים אותו ומוכנים להקשיב לכל צרותיו, אולי הוא יסלח לכם, על שלא הקשבתם לו כשהיה צריך.

היי, במכון אדלר יש קבוצות להורים המתמודדים עם בעיות זהות לשלכם. שווה. עדי

שרית שלום בד"כ ההתנהגות החצופה אינה מספרת את כל הסיפור. השאלה מה קרה קרה עד גיל 7, האם השתנה משהו ביחסים בבית או בסביבה של הילד? כמה את ובעלך אחידי דעה לגבי התנהגותו של הילד ולגבי הגבולות שיש לשים לו, ועוד. במידה ואת מרגישה שדברים בורחים לך מהידיים בנושא חינוך הילד יש מקום לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים או משפחתי ואולי כמו שעדי מציע ללכת לסדנה להורים. מובן שחשוב לשים גבולות אבל צריך גם להבין מהיכן מגיעה חוצפתו של הילד והאם זו לא דרך לבטא משהו שחשוב לשמוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מעוניין לדעת האם קיים בארץ מרכז/מוסד פרטי שבו ניתן לקבל טיפול פסיכיאטרי ולהתאשפז, במידת הצורך, עבור בחור בשנות העשרים לחייו. תודה

שלום רוב המקומות הפרטיים מתוחזקים ברמה ירודה יחסית למקומות הציבוריים. אישית אינני מכיר מקום איכותי כזה שפועל באופן פרטי. יש כמובן מקומות בשירות הציבורי שניתן להתאשפז בהם במידת הצורך במחלקת יום או לאישפוז מלא. אפשרות נוספת היא לנסות למצוא חונך צמוד לתקופת המצוקה בבית עם השגחה מקצועית יום יומית, כמובן שזה לא מתאים לכל מצב וצריך להתייעץ עם המטפל הקבוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

כן קיימים כמה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים. אני לא יודע לעניין הרישום אם הם מעבירים את הפרטים למשרד הבריאות. מאיזה איזור אתה בארץ? כדאי לשאול גם בפורום פסיכיאטריה הסמוך.

אני זקוק ללכת לטיפול פסיכולוגי באופן דחוף, לצערי קשה מאוד לקבל הפניה מקופ"ח לטיפול זה. לפכיך, החלטתי ללכת באופן פרטי לטיפול. השאלה שלי: האם יש מרפאות (בריאות הנפש כמובן) פרטיות שאינם יקרות, בחיפה? אני יודע שיש מרפאות כאלו בירושלים אך אני מחפש בחיפה[ אודה לך אם תענו לי זה ממש ממש דחוף!!! האי מייל שלי: [email protected] תודה רבה

גולן שלום נסה לפנות לבי"ח רמב"ם אולי יש אפשרות לקבל שם טיפול מהשירות הפסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן ותודה על תשובותיך הקודמות. 1. השאלה שלי הפעם היא איך אני יודעת אם מה שנראה לי כהפרעה אצלי באמת דורש התערבות פסיכולוגית? לדוגמא - יש לי רתיעה ממראות של דם, פציעות, אני לא יכולה לראות איבר בגוף נדקר במחט, אפילו לא בטלויזיה וזה מגיע אצלי לרמה של התעלפות רק מלבקר מישהו ששוכב בבית חולים, ובגלל זה מעולם לא ראיתי סרטי אימה או מלחמה, שלא לדבר על לתרום דם והכנות נפשיות קדחניות לפני בדיקות דם . מן הסתם, אני לא היחידה בעולם שסובלת מזה, שאלתי היא האם פסיכולוג הוא הכתובת אם ברצוני למצוא לזה פתרון. 2. קראתי כאן בפורום מעט על ההבדל בין דמיון מודרך להיפנוזה. כל המודעות לעידן החדש מאד בתנופה כרגע ו"מטפלים" באמצעות דמיון מודרך מוסמכים חדשות לבקרים. רציתי לשאול אותך בתור מומחה, האם ניתן לסמוך על כל אלה שמטפלים בצורה זו, שכן הם יכולים גם לגרום נזק יותר מאשר להועיל, האם לא עדיף את מסתורי המוח להשאיר בידי הפסיכולוגים והפסיכיאטריים. תודה לך.

שני שלום את סובלת ממה שמכונה פוביה ממחטים. זו תופעה מוכרת מאוד ואינה הפרעה נפשית אלא בעיה שניתן לטפל בה בקלות יחסית בעזרת טיפול פסיכולוגי ממוקד. אינני יודע לאיזה מטפלים את מתכוונת אבל חשוב לדעת למי מגיעים ואיזו הכשרה הוא עבר. פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים שעברו הכשרה מתאימה הם אכן לדעתי הכיוון המועדף. בתחומים מסויימים כמו טיפול בתנועה ובאומנות יש גם אנשים ממקצועות אחרים. בכל מקרה, טיפול נפשי המועבר בכל מיני שיטות ואנשים ללא הכשרה מתאימה עלול בהחלט להזיק ולצערי מקרים כאלו לא חסרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מעוניינת לקבל טלפון או כתובת של מישהו מומחה לבעיות קשב אצל מבוגרים באיזור השרון / מרכז וקצת אימפורמציה מבחינת עלויות, כמה זמן האבחון, מהן שיטות הריפוי וכו'.... תודה מראש

מאירה שלום אני מציע לך להתייעץ עם אגודת ניצ"ן. הם מייעצים ומאבחנים גם מבוגרים. כמו כן תוכלי להתייעץ עם רופא נוירולוג מקופת החולים כדי לאבחן את הבעיה. במידה ויש משהו על הפרק כדאי לעשות אבחון ללקויות למידה והפרעת קשב. יש לכך מסגרות הן בשירות הציבורי והן באופן פרטי. למבוגרים אין אפשרויות רבות וברוב המקרים מגיעים למכונים פרטיים כמו רום פילת ואחרים. העלויות שונות מאוד וכדאי לברר עם המקומות אליהם את פונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, המון תודה על תשובתך המהירה, וברשותך עוד 2 שאלות... מהן האפשרויות בעומדות לפני במגזר הציבורי ? ומה עדיף המגזר הציבורי או המגזר הפרטי (והכוונה כמובן לא לעלויות) בתקווה לשנה אזרחית טובה ומוצלחת יותר מאירה

בני בן ה15 סיפר לי שהוא מעשן מאוד כעסתי כמובן, וביקשתי שיפסיק הוא מתעקש שהוא לא יכול נתתי מיליון רעיונות מה לעשות כדי.. אבל הוא בשלו במקביל הוא מבקש דמי כיס שאני שמין הסתם משמשים אותו לקנות סיגריות ... אודה לך אם תיעץ לי איך לנהוג ממש קשה לי עם הגיל הזה תודה תודה תודה

שלום ההחלטה תלויה לא רק בשאלת העישון אלא במערכת היחסים שלכם בכלל ובעד כמה בשאר הדברים הוא מקיים אורח חיים שתואם לעקרונותיך. במידה והעישון הוא הדבר היחידי שבעייתי אני לא בטוח שכדאי לך להלחם איתו. הגבילי אותו בכך שלא יעשן בבית וכן דרשי שיתחייב לכמות מוגבלת של סגריות בשבוע. לא כדאי להיכנס למלחמה בעיקר מאחר ורוב הסיכויים שלא תעזור. במידה והעישון הוא רק חלק מתמונה יותר רחבה, כדאי להסתכל על כל התמונה ולא רק על השאלה האם למממן בדמי הכיס את הסגריות. במקרה כזה יש מקום לחשוב גם על ייעוץ אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשאנחנו מפתחים שרירים בגוף במשך תקופה ארוכה ואז מפסיקים הגוף חוזר למצבו ההתחלתי. (בלי כל השרירים המרובים). השאלה שלי היא גם ככה פועל המוח שלנו. אם אנחנו מאמנים אותו נגיד תקופה ארוכה בזיכרון או מתמטיקה או תשבצים וכדומה... והוא ניהיה למומחה בעניין . האם זה יעלם לאחר תקופה של הפסקה?

ליאור שלום פיתוח המחשבה גורם לריבוי קשרים אסוציאטיביים במוח והוא תורם לאינטילגנציה טובה יותר. הפסקת פעילות מנטלית תגרום בוודאי לשכחה את זכרונות מסויימים, אני לא חושב שהיא תפגע ביכולת ללמוד שוב, אלא אם מדובר בתקופה ארוכה מאוד של ניוון מחשבתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני גיי בתחילת שנות השלושים ואני חושש שאני מכור למין. ראשית, אני מתפקד מצוין בתחום העבודה ובתחום המשפחה הגרעינית שלי. יש גם יחסים טובים עם מספר מצומצם של חברים וחברות, וגם מערכת יחסים עם אשה למטרת הבאת ילד לעולם. בסך הכל, כל התחומים בסדר. חוץ מהמין, כמובן. זה מתבטא בכך שבמהלך היום אני משוטט יותר מדי במהלך העבודה באתרי היכרויות, לכאורה כדי להכיר, למעשה, וזה גובר בהגיע הערב בערך, כדי למצוא פרטנר לסקס. במרבית הערבים, כשאני חוזר הביתה אחרי מנוחה קצרה, ולפעמים גם זה לא, אני מתחבר לצ'אט באינטרנט או בפלאפון ומתחיל לחפש. מדי פעם מגיעים גברים. יש סקס וזהו. הם רוצים הרבה פעמים קשר. אני נעלם. יש לי הרגשה שזה לא מה שאני רוצה, אבל אני עדיין עושה את זה. לפעמים אני הולך לסאונות, גנים ומה לא. אין מה לדבר על זה ששום מערכת יחסים נורמלית עם גבר לא היתה לי כבר כמה שנים, מאז מערכת ארוכה שהסתיימה לא טוב. שאלתי היא: האם אני בגלל מכור למין? איך אדע אם כן? וגם: כיוון שטיפול זה עסק יקר, יקר לי מדי, האם יש דרך להשתקם לבד? בתודה מראש, אלון

אלון שלום השאלה מה המין מספק עבורך. האם הוא רק ריגוש או שיש מאחורה עוד דברים. אני מעריך שכן. אתן לך דוגמא מנושא האכילה. אנשים רבים מתלוננים על אכילת יתר אבל חוסר יכולת להפסיק לזלול ולהשמין. הבעיה כמובן אינה ברעב הביולוגי אלא שהאוכל נותן סיפוק רגשי וממלא חללים לא רק פיזיים בבטן אלא גם בנפש. המין די דומה מבחינה זו וממלא אותך במשהו שאולי חסר לך. אני חושב שטיפול בהחלט רצוי, ואינך חייב להגיע למסגרת פרטית. הטיפול במרפאות ציבוריות וקופות החולים זול יחסית או אף בחינם במצבים מסויימים. על השאלה האם תוכל להתמודד עם זה לבד רק אתה תוכל לענות. בינתיים כנראה שהתשובה לא אבל אולי משהו כן יכול להשתנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך. לאיזה מרפאה ציבורית צריך לפנות? אני ניגש לפקידה ואומר לה מה הבעיה או שיש מומחים מיוחדים לכך?

ד.נ. - שלום רב, הבעיה שאציג בפניך מורכבת למדי. אשתדל לפרוט בפנייך אך ורק את עיקרייה, מתוך הנחה שיתעוררו בך שאלות נוספות, ונוכל להמשיך בתכתובת. אני בן 23 משוחרר מזה כחצי שנה מצה"ל. כחודש לפני שחרורי נפרדתי מחברתי לאחר מע' יחסים קצרה (בת שלושה חדשים), אך רוויית רגשות חריגים בעוצמתם (למעשה – היתה זו חווית ההתאהבות היחידה בחיי). מאז עשיתי נסיונות רבים "לאסוף את השברים" ולשוב למסלול חיים נורמלי. ככל שחולף הזמן אני מגלה שהדבר כמעט בלתי אפשרי. בנסיונותי הרבים לצאת עם בנות אחרות , אני פשוט לא מצליח להתעניין בהן רגשית או מינית – חרף העובדה שרובן ככולן נאות למראה (בלשון המעטה). אני מקדיש את רוב שעות היום למחשבות נוגות על עברי ה"נפלא", וכן קרוב ל- 4 שעות ביממה לאוננות. על "סטוצים" אין מה לדבר , אני לא מסוגל אפילו לנשק בחורה שאיני חש כלפיה דבר. הניתוק מה"אקסית" מוחלט, כיוון שלא הייתי מסוגל לשמור עימה על קשר של ידידות. יוצא אפוא , ששאלות רבות נותרו פתוחות ללא מענה בצידי שלי, בעוד שאצלה – עפ"י השמועות המגיעות אלי – העסק נגמר לחלוטין, והיא כבר המשיכה לקשר חדש. אני עצוב מאוד. עזור לי…

שלום אתה נמצא בתקופת צומת בחייך. זה עתה השתחרר מהצבא ונפרדת מקשר משמעותי. אינני יודע האם יש לך תוכניות הלאה אבל נשמע שהדכדוך בו אתה שרוי קשור לפחות באופן חלקי למצב הנוכחי. סביר להניח שאם תהיה לך תוכנית וחזון ממשיים יותר לעתיד משהו יתחיל להשתנות, אבל בינתיים אתה מתאר סוג של דיכאון וקושי להתרומם. אני חושב שכדאי לשקול ייעוץ פסיכולוגי, גם בשביל לוודא שאין מדובר בדיכאון קליני שכן אז יש אולי גם צורך בתרופות. המסגרת הטיפולית תוכל בוודאי לשמש גם מקום להתלבטות ועיבוד אירועי החודשים האחרונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! הבעיה שלי היא כזו: יש לי תחושה שאני יותר שמנה מכל הסובבים אותי,יש לציין שאני בסדר לא שמנה ולא רזה מידי. בכל פעם שאני נכנסת תמקום הומה יש לי תחושה שאני גדולה במידות מכל הסובבים אותי. אני לא רוצה להכנס למצב של דיאטה כי בעבר סבלתי הפרעת אכילה בעקבות הרגשה שכזו. אני מודעת לבעיה שלי ולכן אני ממשיכה באורך חיים רגיל ובריא ולא מתחילה בדיאטות שונות. מה שמפריעה לי שההרגשה לא עוזבת אותי . למרות שאני שולטת במצב רחל

רחל שלום קודם כל טוב שאת מודעת לכך שחווית גופך אינה תואמת למצב האובייקטיבי של גופך. זה יכול לעזור להמנע מכניסה להפרעת אכילה מחודשת. בכל מקרה, כדאי לעשות משהו עם החוויה הזו שכן היא משהו שיכול ללוות אותך עוד שנים ארוכות. הייתי ממליץ על שני סוגים אפשריים של טיפול. כיוון אחד הוא טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית שבו ניתן יהיה להבין ולגעת גם בחלקים הלא מודעים של תפיסת הגוף. אפשרות שניה שיכולה גם להשתלב עם הראשונה הוא טיפול בתנועה שעוסק בין היתר בתפיסת הגוף והחזרת פרופורציות טובות יותר להתבוננות שלך עליו. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לבקש את עצת המומחים בבעיה שיש לקרוב משפחה שלי לצורך העניין אני אקרא לו עופר . עופר סובל מדימוי עצמי נמוך מאוד. עופר בחור בן 28 סובל מקושי ביצירת קשרים עם הסובבים אותו , הוא רדוף תמיד במחשבות שכל הסביבה נגדו, הוא חושב שכל החברים שנמצאים איתו מנצלים אותו ולועגים לו מאחורי גבו, לעופר לא היתה שום מערכת יחסים עם אף בחורה ומספר קטן של פגישות שהכרחנו אותו ללכת הוא נחל אכזבה קשה דבר שרק חיזק אצלו את ההרגשה שהוא לא שווה כלום, עופר הוא בחור עם פוטנציאל גבוה יש לו תואר במדעי המחשב, הוא בחור חכם ואינטלגנטי אבל כלום לא עוזר לו להרגיש מעט שמחת חיים , נכון להיום עופר שרוי בדכאון קשה הוא מעביר את רוב היום במיטה הוא לא מצליח למצוא עבודה כל החברים שלו מנתקים איתו קשרים והיום הוא סיפר לי שיש לו מחשבות אובדניות (הוא גם גלש באינטרנט לאתרים שעוסקים בהתאבדות). ידוע לי שעופר היה בטיפול אצל פסיכולוג שלא עזר לו ולדבריו אפילו דיכא אותו יותר, המצב ממש מטריד אותי ואין לי כלים לעזור לי. הוא לא מוכן להיפגש שוב עם פסיכולוג ואני מנסה לשכנע אותו לנסות טיפול עם סרוגייט שלפי דעתי יכול להוציא אותו מהמצב חסר התקווה שהוא נמצא בו היום. רציתי לדעת אם אכן העצה שלי נכונה? ואם כן עוד פרטים על הנושא ואם לא אז איך אפשר לעזור לו? בתודה מראש ח.א.

ח.א. שלום בדיכאון צריך לטפל באמצעות טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי. לפי מה שאת מתארת עופר נמצא במצב לא טוב וסיכוי טוב שתרופות נוגדות דיכאון יוכלו לעזור לו. במידה ואינו רוצה לפנות לפסיכולוג צריך להסביר לו שלפחות יפנה לייעוץ פסיאכיטרי. הסבירו לו שלדיכאון יש מרכיב ביולוגי והוא חייב לטפל בו כדי לא לסכן את עצמו. לגבי הסרוגייט, אני בספק אם זה הפתרון, אבל אם את רוצה עוד מידע להלן קישור: http://www.dr-aloni.co.il/dr-aloni/artical.html?app=dp&cid=60560140&pc=2 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי חבר שביום אחד בפתאומיות החל להתנהג בשיא ההיפראקטיביות וצורת הדיבור שלו השתנתה, למשל הוא החל לקטוע את חבריו בזמן שיחה , להרים את הקול, להתלהב מרעיונות חדשים שיש לו. הבחור השתנה לחלוטין !! זה נראה ממש מפחיד , הוא בן 25 ואל אשתו הוא גם שינה את ההתנהגות . אני מנסה לעזור לו , האם יש איזה סיבה או רעיון מהיכן נכנס בו ה"דיבוק" הזה ? תודה, מיקי

מיקי שלום האם לחבר הזה יש הסטוריה כלשהי של טיפול נפשי? האם יש אפשרות לדבר עם אשתו והוריו על המצב, האם הוא מודע למצבו? מה שאתה מתאר יכול להיות פרץ אנרגיה זמני ולא מזיק, אבל יכול להיות גם בעיה חמורה כגון התפרצות מניה (הפרעה דו קוטבית). אי אפשר לתת לך כמובן אבחנה באינטרנט אבל כדאי לעקוב אחר התנהגותו ובמידת הצורך והאפשר לפנות לאבחון פסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן לבחור מעולם לא היו הפרעות נפשיות או עבר נפשי לקוי. מה עוד שאנו שכנים מאד טובים ואשו מכירה אותו מזה 7 שנים. הבחור רגוע לחלוטין ביום יום, אך לפתע החל לדבר על רעיונות לעשות כסף , אך אופן הדיבור שלו - הכוונה היא שלמשל אתמול ישבנו אצלם והוא ביקש לדבר : "תנו לי לדבר" ואז כשמישהו מאיתנו כולל אשתו אמרו משהו באמצע הוא החל לומר " למה אתם קוטעים אותי ? אתם לא נותנים לי לדבר..." מה היה טריווליאלי בעבר כיום(בשלושה ימים אחרונים לא טריוויאלי וזה לא בסדר לדבר באמצע דבריו. כמו כן הוא מספר לנו שהוא מנסה להתחכם (בלשוני) עם אנשים אחרים בחוץ , כאילו להוציא מהם מידע ולהראות יתרון עליהם . אשמח מאד אם התיאור הנ"ל יבהיר יותר את הבעייה. מחכה לתשובה. מיקי

אורן שלום שבוע שעבר כתבת לי להוסיף לבדיקת דם האם יש חוסר ב-B12 וה-Folic acid כנראה שזה מאוחר מדי(אני עושה את הבדיקת דם מחר) אבל אני אנסה לבקש מהאחות להוסיף גם אותם,נקווה שזה אפשרי. קיבלתי את השאלון לאבחון של מעבדת השינה,ובנוסף לכך קיבלתי יומן שינה למעקב של שבועיים. במשך כל השבוע לא ישנתי טוב ,התעוררתי לפחות 5 פעמים כל לילה.

אן שלום במידה ויש בעיה האחות יכולה להתקשר לרופא לקבל את אישורו או לבקש מרופא במרפאה הצמודה למעבדה להוסיף חתימתו על הבדיקה הנוספת. בהצלחה בהמשך הבדיקות ד"ר אורן קפלן

שלום, אינני יודעת אם זה המקום לשאול , אך אנסה. יש לי בעיה, ששלושת ילדי הקטנים , ביחוד הצעירים בני ה-3 וה-8 זקוקים להמון תשומת לב. אני חוזרת מהעבודה עייפה, וכל אחד מהם רוצה את תשומת הלב שלו, הסיפורים , המשחקים,ועוד. אני מרגישה שאינני יכולה לעמוד במשימה ולהתחלק לכל כך הרבה חלקים, ואני מגיעה בשעה מאוד מאוחרת לתשישות נוראית. הדבר גורם לי לעצבנות כך שגם בזמן שאני יכולה להעניק להם, אני כבר מותשת. מה עושים??? תודה שירי

חתמתי בשמי האמיתי, אז נא להתעלם...

שירי, האם את יכולה להיעזר במישהו, לדוגמא: הורים, שכנים? עדי

שירי שלום את מתמודדת עם קונפליקט לא פשוט, החלוקה בין העבודה למשפחה מעלה הרבה תסכול וכעס. אפשר להבין את הילדים שרוצים אותך ואת תשומת לבך, ואני מתאר לעצמי שגם את היית רוצה להעניק להם יותר זמן. השאלה קודם כל האם יש לך עזרה. האם לדוגמא בעלך יכול להיות עם אחד מהם כשאת נמצאת עם השני ולהיפך. זה נושא שאינו רק שלך ויש מקום לדבר עליו בתוך המשפחה. עם בנך בן ה 3 יהיה קצת קשה להסביר אבל לבן ה 8 יהיה אולי בכל זאת אפשר להסביר. השאלה כיצד את מתמודדת עם בעיות של עומס יתר, למשל בעבודה. אני מתאר לעצמי שיש לך שיטות לעשות סדר וקדימויות. יתכן שאת צריכה לתכנן בצורה יותר טובה גם את ההתמודדות בבית. למשל להגדיר כמה זמן ובאיזה שעה את מקדישה למשחק נטו עם הילדים ולהקפיד לעמוד במה שאת קובעת. בצורה כזאת אפשר יהיה גם לגרום לילדים לצפות ולדעת מתי את זמינה עבורם ומתי מגיעה השעה שבה נגמרים המשחקים ומתחיל זמן שהוא שלך למנוחה. אפשר לתכנן את הזמנים בסופי השבוע לשהייה שלך לבד עם כל אחד מהם. בסופו של דבר השאלה כיצד הופכים את הציפיה לקשר ומגע למשהו אפשרי ומהנה, וכן למשהו שאפשר לחזות אותו. אחת הבעיות במצבים הללו היא אי הוודאות אצל הילדים לגבי זמינותך מה שמעורר העצמה של התגובות והרצון בתשומת לבך. ככל שההמצאות יחד תהיה וודאית ואיכותית יותר יהיה לך יותר קל לשים גבולות כדי לשמור על איכות חייך ולמנוע שחיקה. אלו לא סוג הדברים שיפתרו תוך יום. זה דורש מחשבה והתמודדות יום יומית עד הגעה לשיווי משקל חדש. בכל מקרה, זה חשוב להשקיע בכך כדי למנוע משקעים וכעס אצלך ואצל שאר בני המשפחה. ואת בן זוגך כבר הזכרתי? מה הוא חושב על כל זה וכיצד הוא מתמודד עם לוחות הזמנים שלכם, הן בזוגיות והן עם הילדים? בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל תודה על התשובות. זה עוזר לפחות לנסות ולעשות סדר.. עדי, עזרה מהורים או שכנים היא בעייתית במקרה שלי. ולגבי שאלתך, ד"ר קפלן, ובכן, בעלי מגיע גם הוא עייף ולחלוטין אין לו כוח, כך שאינני רואה פתרון מהכיוון שלו. זה נכון, שגם פה, יש מקום לסדר עדיפויות וכו, אבל לדעתי, הוא במצב כל כך עייף, שגם על המעט שהוא עושה, אני מברכת. חשבתי גם על עזרה כגון בייבי סיטר אחרי הצהריים ועוד, אבל נראה לי שמה שבאמת חסר זו תשומת הלב והיחס האמהי שלי ולא של תחליפים.. בכל אופן, אני מודה לכם ואני באמת אנסה לראות איך אפשר לארגן את העניינים יותר, כך שחוסר הודאות יקטן. ובנוגע לכך, האם יש מינון מסוים של מה שמוגדר "זמן איכות" ? הרי לא ניתן להקדיש לכל אחד מהילדים שעה ביום שהיא נטו שלו, מה דעתכם? תודה שוב.

יעל שלום אכן לגבי "זמן אכות" אין כללים, ועל המושג הזה יש הרבה תהיות. אין ספק שחשוב שהזמן שנמצאים עם הילד צריך להיות איכותי אבל אין תחליף גם לכמות. הזמן עובר מהר והילדים גדלים והזדמנויות הולכות פעמים רבות לאיבוד, מה שמעורר הרבה עצב ותסכול אצל הורים שרוצים גם קריירה וגם להשקיע בגידול הילדים. אני לא חושב שכדאי לוותר לחלוטין על בעלך בעניין הזה. אחר צהריים אחד לכולכם ביחד הוא בד"כ דבר שאפשר לנסות ולארגן גם אצל מכורים לעבודה. הבעיה שזה לא מסתיים בילדים, זה משפיע בד"כ גם על הזוגיות ובסופו של דבר, אמנם העבודה אמורה לקרב אליכם הגשמה ומימוש, אבל אחרי כמה שנים שוחקות בסגנון שאת מתארת אתם עלולים להגיע למצב שתפגע איכות החיים המשפחתית בצורה קריטית. אין לי פתרונות מיידיים עבורך, אבל זה משהו ששווה לחשוב עליו ביחד עם בן זוגך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה החשיבות ביצירת קשר עין בין מטפל למטופל בשעת הטיפול?האם ישנה כזאת? מה זה אומר אם המטופל לא מסוגל להביט במטפל כמעט בכלל במהלך שעת הטיפול במשך תקופה ארוכה? האם ישנה התייחסות לכך בפסיכולוגיה? האם יש היכן לקרא על זה? תודה, שרית

שרית שלום קשר עין ושפת גוף הם חלק מהביטוי הרגשי. קושי ליצור קשר עין הוא בד"כ סימן לקושי בקשר בינאישי, אבל מכאן והלאה יש הרבה אפשרויות. פעמים רבות זו מבוכה או בושה, וזה משהו שרצוי להתייחס אליו בטיפול. יש התייחסות לעניין בפסיכולוגיה, בכל אבחון יש התייחסות גם להתנהגות המטופל, בין היתר גם לשפת הגוף והאם הוא יוצר קשר עין, ובאופן כללי לגבי איכות התקשורת המילולית וזו שאינה מילולית. אפשר לקרוא על כך בספרים ומאמרים שמדברים על שפת גוף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ב8 ל12 כתבת לי שנשמע שהאופן בו נהגו בי היה לא הוגן ושגוי ודברים לא חייבים להיות כך. שאלתי היא: במקרה שזה מצב הדברים ואכן נוהגים במטופל באופן לא הוגן ושגוי , איך הוא יכול להתגונן בשעה שכל מה שנאמר בינו לבין הפסיכולוג הוא אישי וחסוי? ובבקשה אל תגיד לי שיחליף פסיכולוג, כי אם אין פיתרון אחר, גם הפסיכולוג החדש בטח ימשיך לנהוג במטופל באותו אופן.

ליצוף שלום המצב שאת מתארת הוא שזכות הבחירה נלקחה ממך או שזו לפחות היתה החוויה שלך אז במצב שהיית. בעיקרון, כשלאדם יש זכות בחירה והוא מרגיש שהוא מקבל טיפול לא טוב הפתרון הוא באמת לקום וללכת. אינני רואה מדוע כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן. יתכן שבמצב שהיית אז לא היה לך כוח להתנגד ולממש את זכותך להחליף מטפל או פשוט לא לקבל טיפול כלל. כלומר, חוויתך היתה שטופלת בכפייה וזה בוודאי לא מצב אידאלי לשיפור והשגים טיפוליים. זה באמת בעיה כי במצב שבו אדם חלש או שבור, פיסית או נפשית, קשה לו יותר להתגונן ונדרשת סביבה שתעזור לו בכך. מאחר ואת רואה את הסביבה (אמך לפחות) כחלק ממה שגרם לך להיות במצב הזה לא משם בא הפתרון. למרות ההתכתבות הענפה בזמן האחרון אינני מבין עד הסוף מה קרה שם בתוך הטיפול שהיה טראומתי עבורך, והאם קרה שם משהו איום מעבר למה שציינתי קודם, לחוויה שמכריחים אותך להיות במסגרת שאת לא רוצה בה. האם הפסיכולוגית התעללה בך, אמרה דברים בוטים? אולי אם אבין יותר מה בדיוק קרה לך אוכל גם להתייחס ולומר את דעתי לגבי זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

1 ) לשאלתך/הערתך - כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן כי כולם למדו את אותה פסיכולוגיה ואת אותם עקרונות. 2) מה באמת אפשר לעשות במצב שבו אדם חלש, פיסית ונפשית (ומעצם מעמדו כקטין , או כאדם שפסיכולוגים שלא הבינו אותו קבעו שהוא לא לגמרי מבין דברים, או שהם קבעו שהוא יותר מדי עויין)? איך האדם הזה יכול להתגונן? אל מי הוא יכול לפנות? 2ב) האם לא נכון להגביל את העט המרצדת של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים ? יש לי דוגמא מעולה שממש לא מזמן בקשתי לקבל את התיק שלי מביטוח לאומי בשביל לגלות מה יש שם באמת וקיבלתי בדואר צילום של מה שכתב פסיכיאטר נוירולוג שהיה הוועדה הרפואית שעשו לי אחרי שקיבלתי תלושי משכורת שעברו את הקיצבה שלהם והם רצו לבדוק אותי עוד פעם . בקיצור, מפגישה של חצי שעה ומתשובות די לקוניות שלי הוא כתב שאני בגדול בסדר אבל שיש לי צמצום בחשיבה , שאני לא יכולה לרוץ , ועוד כמה שטויות שאני לא זוכרת. אתמול בדיוק רצתי עם הכלב שלי בלי בעיה ואפילו נאלצתי קצת להאט את הקצב כי לכלב שלי רגליים קצרות והוא לא יכול לרוץ מהר כמוני, אם כי הוא באחלה כושר. ובאמת לא נראה לי ולא למי שקצת מכירים אותי, שיש לי צמצום בחשיבה. בקיצור , הראתי את זה למישהו וקיבלתי תשובה שאם זה מה שכתב הדוקטור ההוא ,זה בטח לא סתם. אז נתתי לאמא שלי שהיא תשמור את זה בקלסרים איפה שהיא שומרת את כל החומרים האיומים שיש עלי , בשביל שזה לא יהיה אצלי. 3) אמא שלי עשתה מה שנחשב על ידי העולם הנאור ועל ידי ביטוח לאומי ועל ידי הפסיכולוגיה גם יחד כדבר הנכון. הבעיה היא שזה לא היה הדבר הנכון, וכאן בדיוק השאלה איך אפשר להתגונן במקרים כאלה, כי מי שעבר את זה, או שהוא לא יכול להתבטא , או שהוא הדחיק את זה והבעיה הזאת נשכחת באבדון ולא מטופלת. ברור שלא התעללו בי פיסית, אבל נאמרו פה ושם דברים בוטים. הפסיכולוגית הקוגניטיבית שהיתה לי בגיל 14 כשיצאתי מבית חולים-לי זה לא התאים אז, ואני לא ממש זוכרת אותה עכשיו. היה לי גם פסיכולוג של ילדים לא רחוק מהבית , כשהייתי בתיכון, שאהב להתמקד בבעיות בקטע המיני שלי, וכמובן שהיה הפסיכולוג מהיחידה ההיא עם השיחות שמן הסתם לא הוסיפו לי הרבה + שיחות הסיכום פעם בכמה זמן של הצוות שם איתי ועם אמא שלי + החונכת הסטודנטית לפסיכולוגיה ש"הצמידו" לי באיזושהי תקופה בשביל שהיא תצא איתי, תכיר לי אנשים ומקומות וכן הלאה, במקום חברות שלי(עד היום) שהיו עסוקות בלימודים ובחיים שלהן בשכונה בתל אביב איפה שגרתי פעם, שאני לא מי יודע מה סבלתי אותה ושגם סבתא שלי ראתה והבינה עם מי יש לנו עסק, ו"המטרה הנעלה והנכספת" שאני אעבור מתישהו לדיור עצמאי בשלבים עם איזושהי חונכת, כפי שראיתי אצל מטופלת אחרת שהכירו לי כי חשבו שהיא דומה לי ושאצלה מן הסתם זה נחל מאוחר יותר כשלון חרוץ. ברור לך אני מקווה שאני לא הייתי בדיור כזה ושאני לא צריכה כאלה דברים. אבל סבתא שלי,שהצלחתי לחזור אליה אז רק בתיווכם של הפסיכולוגים כי היה לי קצר בתקשורת עם אמא שלי אז, יכולה להעיד שהייתי חוזרת הביתה בדרך כלל בבכי ובעצבים. לסיכום, אני מקווה שעכשיו אתה מבין עד הסוף מה היה טראומתי עבורי בטיפול, שתענה על השאלות 2) ו2ב), ושתתייחס לנזק נפשי שיכול או לא יכול להגרם מכאלה דברים, שנגרם או לא נגרם לי , ושתציע פתרונות לשינוי הדברים שראויים לתיקון בפסיכולוגיה , ולא נחשבים בכלל כדברים שהם לא בסדר. תודה ויום נעים

1 ) לשאלתך/הערתך - כל פסיכולוג חדש ימשיך לנהוג באותו אופן כי כולם למדו את אותה פסיכולוגיה ואת אותם עקרונות. 2) מה באמת אפשר לעשות במצב שבו אדם חלש, פיסית ונפשית (ומעצם מעמדו כקטין , או כאדם שפסיכולוגים שלא הבינו אותו קבעו שהוא לא לגמרי מבין דברים, או שהם קבעו שהוא יותר מדי עויין)? איך האדם הזה יכול להתגונן? אל מי הוא יכול לפנות? 2ב) האם לא נכון להגביל את העט המרצדת של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים ? יש לי דוגמא מעולה שממש לא מזמן בקשתי לקבל את התיק שלי מביטוח לאומי בשביל לגלות מה יש שם באמת וקיבלתי בדואר צילום של מה שכתב פסיכיאטר נוירולוג שהיה הוועדה הרפואית שעשו לי אחרי שקיבלתי תלושי משכורת שעברו את הקיצבה שלהם והם רצו לבדוק אותי עוד פעם . בקיצור, מפגישה של חצי שעה ומתשובות די לקוניות שלי הוא כתב שאני בגדול בסדר אבל שיש לי צמצום בחשיבה , שאני לא יכולה לרוץ , ועוד כמה שטויות שאני לא זוכרת. אתמול בדיוק רצתי עם הכלב שלי בלי בעיה ואפילו נאלצתי קצת להאט את הקצב כי לכלב שלי רגליים קצרות והוא לא יכול לרוץ מהר כמוני, אם כי הוא באחלה כושר. ובאמת לא נראה לי ולא למי שקצת מכירים אותי, שיש לי צמצום בחשיבה. בקיצור , הראתי את זה למישהו וקיבלתי תשובה שאם זה מה שכתב הדוקטור ההוא ,זה בטח לא סתם. אז נתתי לאמא שלי שהיא תשמור את זה בקלסרים איפה שהיא שומרת את כל החומרים האיומים שיש עלי , בשביל שזה לא יהיה אצלי. 3) אמא שלי עשתה מה שנחשב על ידי העולם הנאור ועל ידי ביטוח לאומי ועל ידי הפסיכולוגיה גם יחד כדבר הנכון. הבעיה היא שזה לא היה הדבר הנכון, וכאן בדיוק השאלה איך אפשר להתגונן במקרים כאלה, כי מי שעבר את זה, או שהוא לא יכול להתבטא , או שהוא הדחיק את זה והבעיה הזאת נשכחת באבדון ולא מטופלת. ברור שלא התעללו בי פיסית, אבל נאמרו פה ושם דברים בוטים. הפסיכולוגית הקוגניטיבית שהיתה לי בגיל 14 כשיצאתי מבית חולים-לי זה לא התאים אז, ואני לא ממש זוכרת אותה עכשיו. היה לי גם פסיכולוג של ילדים לא רחוק מהבית , כשהייתי בתיכון, שאהב להתמקד בבעיות בקטע המיני שלי, וכמובן שהיה הפסיכולוג מהיחידה ההיא עם השיחות שמן הסתם לא הוסיפו לי הרבה + שיחות הסיכום פעם בכמה זמן של הצוות שם איתי ועם אמא שלי + החונכת הסטודנטית לפסיכולוגיה ש"הצמידו" לי באיזושהי תקופה בשביל שהיא תצא איתי, תכיר לי אנשים ומקומות וכן הלאה, במקום חברות שלי(עד היום) שהיו עסוקות בלימודים ובחיים שלהן בשכונה בתל אביב איפה שגרתי פעם, שאני לא מי יודע מה סבלתי אותה ושגם סבתא שלי ראתה והבינה עם מי יש לנו עסק, ו"המטרה הנעלה והנכספת" שאני אעבור מתישהו לדיור עצמאי בשלבים עם איזושהי חונכת, כפי שראיתי אצל מטופלת אחרת שהכירו לי כי חשבו שהיא דומה לי ושאצלה מן הסתם זה נחל מאוחר יותר כשלון חרוץ. ברור לך אני מקווה שאני לא הייתי בדיור כזה ושאני לא צריכה כאלה דברים. אבל סבתא שלי,שהצלחתי לחזור אליה אז רק בתיווכם של הפסיכולוגים כי היה לי קצר בתקשורת עם אמא שלי אז, יכולה להעיד שהייתי חוזרת הביתה בדרך כלל בבכי ובעצבים. לסיכום, אני מקווה שעכשיו אתה מבין עד הסוף מה היה טראומתי עבורי בטיפול, שתענה על השאלות 2) ו2ב), ושתתייחס לנזק נפשי שיכול או לא יכול להגרם מכאלה דברים, שנגרם או לא נגרם לי , ושתציע פתרונות לשינוי הדברים שראויים לתיקון בפסיכולוגיה , ולא נחשבים בכלל כדברים שהם לא בסדר. תודה ויום נעים

שלום ד"ר אורן קפלן. קוראים לי אורן ואני בן 27. אני יתחיל עם סוף הסיפור וארכך אספר על העבר. נכון להיום אין לי חברים,וגם חברה ומעולם לא היתה. הדבר גורם לי לדיכאון שמשפיע עליי מאוד, למשל הפסדתי את עבודתי כיוון שאין לי חשק לעבוד. בילדותי הייתי מאוד ביישן , דבר שנכון להיום קצת עבר לי, בנוסף תמיד הייתי ילד שמן, למרות שעברתי דיאטות רבות העלתי חזרה. ההשמנה זה הדבר שפגע בי מאוד. כאשר הייתי משמין הייתי מתבייש לצאת מהבית וכ"ו... עד לא מזמן רזיתי מאוד,ואני נראה טוב. הבעיה שלי היא להתחיל עם בחורות. האמת שישי הרבה בחורות שמנסות להתחיל איתי, אבל אני מפחד לספר שלא היתה לי חברה מעולם. אני מפחד מהפעם הראשונה,מהנשיקה הראשונה וכו".... וכך אני מוצא את עצמי ללא חברים ללא חברה, ולאחרונה אני מתחיל לאכול בכמויות גדולות. אני יודע שאני סובל מדיכאון ואף הזמנתי תור לפסיכאטר דבר שלקח המון זמן,אני קצת מפחד לספר פנים מול פנים את הבעיה שלי מול אדם אחר. השאלה שלי האם טיפול תרופתי יכול לעזור לי לעבור את השלבים הראשונים בתחילת קשר, או שהטיפול רק מוציא את הדיכאון והפחד ישאר. מה אתה ממליץ לי לעשות לפתרון הבעיה, והאם יש אפשרות להכיר בחורה עם בעיה דומה?

אורן שלום אני חושב שהטיפול התרופתי יכול לעזור, אבל הוא אינו מספיק לדעתי. חשוב שתהיה גם במסגרת פסיכולוגית כיוון שהדברים שאתה מתמודד איתם אינם רק ביולוגיים. החרדה והדיכאון מהם אתה כנראה סובל אינם משהו מקומי שהתחיל אתמול אלא תהליך ארוך שנים. לנטייתך לאכול בוודאי חלק בסיפור הזה דרכו אתה מפצה על חסכים כלשהם. אתה עדיין צעיר מספיק כדי לשקם את חייך ואני מציע לך לא לחכות ולפנות כעת לטיפול. יש נקודה מסויימת שבה שנים ארוכות ללא קשר חברתי ועבודה הופכים לבעיה כרונית שקשה לשנות אותה וחבל לתת לזמן לקחת ממך את ההזדמנות לנהל חיים רגילים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היכן אפשר להתחיל ולחפש מומחה לאנקופרסיס אצל ילד בגיל 5????

שלום בעיקרון כל פסיכיאטר המומחה בילדים ידע להנחות אתכם על הטיפול. צריך להבין את הרקע של הילד ולהתאים טיפול בהתאם. תוכלו לפנות בשלב ראשון לאיש מקצוע של קופת החולים לייעוץ. יש אפשרות להתייעץ גם עם מרפאה להתפתחות הילד וכן עם רופא גסטרו המתמחה בילדים. עם זאת, לבעיה יש לעיתים קרובות גם רקע פסיכולוגי ולכן לא בהכרח שהגישה הרפואית נטו תספיק. בברכה ד"ר אורן קפלן

תנסה את האתר של ד"ר אבי קושניר.

שלום לך, ד"ר קפלן אמנם זה רק דרך המחשב, אבל גם זה התקדמות בשבילי. אומרים שההודאה בפגם היא הצעד הראשון בדרך לתיקונו... יש לי שאלה כללית ביותר, בנוגע לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים בארץ. 1. האם ניתן לפנות באופן ישיר לפסיכולוג / פסיכיאטר של קופת החולים שבה אני רשומה או עלי לעבור דרך רופא המשפחה קודם? 2. האם ידועה לך, ולו בהערכה גסה עלות טיפול או פגישה באופן פרטי? אני נמצאת בהליכי מיון לעבודה במשרד הבטחון ואני חוששת להיענות בשלילה אם שמי "יופיע" ברישומי הקופ"ח. 3. אם אני יודעת על הפרעה שהייתי רוצה לטפל בה, איך עלי לדעת אם אני צריכה לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר? 4. האם אתה מכיר את הספר "רפואה והחוש השביעי" של ד"ר נאדר בוטו בו מתוארת שיטת ריפוי המבוססת עלל אנרגיות הגוף? אם כן, הייתי מעוניינת לקבל את דעתך. אני מצאתי שהספר מרתק ומעניין אותי לקבל חוות דעת מאיש מקצוע. תודה לך ושבוע טוב. שני.

שני, 1. זה תלוי באיזו קופה את חברה. במכבי לדוגמא, אין צורך בהפניה של רופא משפחה, ואפשר לבחור לבד מטפל מתוך הרשימה המוצעת. קופ"ח כללית עובדת עם השירות הציבורי, ויש צורך בהפניה. בקשר ללאומית ומאוחדת אני לא יודעת. בכל מקרה שווה לך להרים טלפון לסניף המרכזי של קופ"הח בה את חברה ולברר את העניין אצלם. 2. העלויות משתנות לפי אזורי המגורים בארץ (במרכז, בד"כ, עלות הטיפול גבוהה יותר). פסיכיאטרים גובים יותר (שוב, בד"כ) מאשר פסיכולוגים. פגישה אצל פסיכולוג עולה, בממוצע גס, 350 ש"ח, כאשר יש כאלה שגובים פחות מ - 200, ויש כאלה שגובים גם 500 ש"ח. 3. בד"כ, אם תפני לפסיכולוג והוא יחשוב שיש צורך גם בייעוץ פסיכיאטרי - הוא יאמר לך את זה. ולהיפך. פסיכיאטר יפנה אותך - במידת הצורך לפסיכולוג. HERA.

שני שלום אכן ההכרה בבעיה היא שלב חשוב בדרך להתמודדות ופתרון. תשובותיה הנ"ל של הרה נכונות, אפשר לפנות לפסיכולוג הקופה באופן ישיר ברוב קופות החולים. אפשר להתקשר לצוות בריאות הנפש בסניף המקומי שלך ולברר בדיוק את האפשרויות באזור מגוריך. כנ"ל עלויות הטיפול. בעיקרון משרד הביטחון אינו בודק ברישומי הקופות אולם לא רצוי להסתיר מידע בתחקיר הבטחוני שאת עוברת. ההחלטה אם לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר תלויה בסוג הבעיה. ברוב המקרים שבהם דרושות תרופות מומלץ להיות גם בטיפול פסיכולוגי, לא בהכרח בכיוון ההפוך. אינני מכיר את הספר כך שלא אוכל להביע את עמדתי בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אין לי ממש ניסיון בכתיבה בפורמים אבל בכל מקרה זה העניין: תמיד הרגשתי מוזר אם עצמי כבר מגיל צעיר (11,12). ניסיתי להתאבד בפעם הרשונה בגיל 15 בערך מאז היוא כל הזמן "ארועים" כמו לדחוף את האקדח של אבא שלי לפה ול"התפלל" לכוח לסחוט את ההדק,להתחיל לבלוע כדורים ולהפסיק באמצע ועוד..... אני עכשיו בת 22 ואת הימים שלי אני מעבירה בעיקר בשינה, יש לי מצבי רוח משתנים בין רע לרע יותר ולפעמים "הבזקים" שבהם אני מצליחה קצת להרים את עצמי ולרצות לעזור לעצמי (בניגוד לרוב הזמן) אבל אני תמיד "נופלת" . בכל מקרה יש שורה תחתונה לסיפור הארוך הזה אני מחפשת דרכים "להרים" את עצמי שוב?

ללא שם שלום עוד לפני שהתחלת לכתוב הגדרת את עצמך ללא שם וללא נושא. הדברים שלך מעוררים עצב רב ותקווה שתצליחי בכל זאת למצוא שם ונושא לחיים. נשמע שאת נמצאת בדיכאון עמוק שאיננו מקומי אלא תהליך שנמשך שנים רבות. אני מקווה שאת נמצאת בטיפול כלשהו, ובמידה ולא חשוב מאוד שתפני לקבל תמיכה וטיפול פסיכולוגיים. אני בספק אם תצליחי להרים את עצמך לבד לגמרי. אל תגיעי שוב למצבים הללו בהם קנה האקדח נמצא בפיך. שמרי על עצמך ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובה . אני לא בטיפול פסיכולוגי ותמיכה מהסביבה הקרובה - זה סוג של אשליה וזה בעיקר הבעיה שלי שאני לא מצליחה להרים את עצמי בצורה שתאפשר לי למצוא טיפול, בדרך כלל אני אפילו לא ממש רוצה עזרה. (*ההודעה אם ה"ללא שם" העליונה לא שלי)

לד"ר קפלן שלום רב, לאדם הקרוב לי, נאמר על ידי איש מקצוע, שהוא סובל מנכות רגשית. כנראה עקב טראומה שעבר בצעירותו. (לא בילדותו) ברצוני לדעת: א. מהי נכות רגשית? ב. האם היא ניתנת לטיפול? ג. כיצד אפשר לעזור לאדם כזה בחיי היום-יום? תודה, הילה

הילה שלום נכות רגשית איננה מונח מקצועי אלא סוג של אנלוגיה שמסביר קושי להתמודד עם רגשות. הוא יכול לנבוע מפוסט טראומה, אחד הסימפטומים האופיינים לפוסט טראומה הוא התמודדות מורכבת עם רגשות כיוון שהטראומה שעוררה רגשות עזים וקשים משוחזרת שוב ושוב. הטיפול אפשרי, צריך לפנות לפסיכולוג, יתכן שהטיפול צריך להתמקד קודם כל בטראומה אם היתה כזאת וזה יפתח אפשרויות נוספות. מאחר והוא הגיע כבר לאיש מקצוע אולי הוא כבר בתוך תהליך טיפולי או לקראתו. עזרה לכל אדם המצוי במצוקה נפשית, מודעת או שאינה מודעת, היא בתמיכה וחברות. הסביבה החברתית היא משתנה חשוב מאוד במקביל לטיפול הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש אנשים שחושבים שאם מישהוא הולך לטיפול, הוא כבר "מסודר" ולא צריך גם תמיכה של המשפחה והחברים כי הרי לו יש טיפול ותמיכה ולמשפחה ולחברים אין אז הוא "מסודר". וזו מחשבה מוטעית בעיניי.

לד"ר קפלן שלום, הבעייה עלתה בטיפול זוגי. הטראומה, שאליה היתה ההתייחסות האפשרית ל"נכות הריגשית", היתה לפני זמן רב מאוד. האם לדעתך, האדם שמדובר עליו, זקוק גם לטיפול אצל פסיכולוג אחר, או שניתן לטפל בבעיה במסגרת של הטיפול הזוגי? תודה, הילה

שלום לד"ר קפלן אתה יכול בבקשה להסביר ולפרט את ההבדלים העיקריים בין טיפול בשיטה דינמית לטיפול בשיטה קוגנטיבית? (אין לי מושג מה אומרים השמות האלה) כמו כן הייתי רוצה לדעת איזה שיטת טיפול מתאימה לאיזה סוג של הפרעה נפשית. לדוגמה: מה עדיף לחרדה חברתית ומה עדיף להפרעת אישיות פרנואידית. אם אתה יכול לעשות את החיבור הזה בין סוגי ההפרעות לשיטות הטיפול השונות בפסיכולגיה קלינית. תודה אבי

אבי שלום טיפול דינמי עוסק בעולמו הפנימי של האדם על כל מרכיביו. הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בדפוס חשיבה או התנהגות מסויימים. טיפולים רבים כיום משלבים את שתי הגישות כך שהן אינן סותרות בהכרח. בעיקרון נהוג לחשוב שככל שהבעיה ממוקדת הטיפול הקוגניטיבי יעיל יותר. אם החרדה החברתית מתחילה ונגמרת במספר בעיות ממוקדות אפשר להיעזר בטיפול קוגניטיבי. אם זאת, פעמים רבות הבעיה אינה מסתיימת בפוביה החברתית אלא קשורה גם למבנה אישיות ונטיות שמשפיעות על תחומי הרבה יותר רחבים בחיים. לכן הטיפול בהפרעת אישיות מכל סוג מקובל יותר בתחום הדינמי. בסופו של דבר הגישה איננה בהכרח זו שקובעת. כל מטפל עובד אחרת גם אם מצהיר על גישה מסויימת וצריך לראות האם ישנה התאמה אישית לאחר מספר פגישות. תוכל לקרוא מעט על טיפול דינמי ולגבי עובדות נוספות על הטיפול הפסיכולוגי בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm http://www.psychologia.co.il/facts1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

נראה לי שעדיף טיפול שמתמקד בדפוס חשיבה או התנהגות מסויימים, אם אתה סגור על מה שאתה רוצה לתקן. טיפול דינמי עלול להתפרש על יותר מדי דברים ולא להגמר אף פעם, בכל מקרה בהצלחה. נ.ב. אולי אתה רוצה להתמקד בבעיה שלא קשורה לדפוס החשיבה או ההתנהגות שלך ואז אולי כדאי לשקול שיחה עם פסיכותראפיסט=אם יש דבר כזה, כמו שמתקבל על הדעת לפי פורום פסיכותרפיה.

אני בן 18 וחצי יש לי סי.פי. קל (צליעה ברגליים)ונוטל אפקסור (225 מ"ג ביום) עקב חרדה ודיכאון... הסיפור שלי ארוך ומסובך, ואני צריך עיצה בעניין ספציפי מאוד בתוך כל הבלאגן, לכן אנסה לקצר עד כמה שאפשר... יש לי בעיות קשות עם אבי, שמתעלל בי נפשית ועם האח (שקטן ממני ב 9 חודשים) שהוא למעשה, הנושא בשאלה: אחי הוא מן טיפוס כזה שמה שאני לא אעשה הוא תמיד יצעק, הוא סובל מהתקפי זעם איומים זה בא לידי ביטוי בכך שהוא מתפרץ על כל בני הבית אי אפשר לבקשש ממנו כלום, כל נסיון לפתח איתו דו שיח, שאילת שאלה, או משהו בסגנון, תמיד מסתיים בצעקות מצידו... גם כשאני מנסה להיות בסדר זה לא עוזר נניח ואני רוצה לשאול אותו דבר מסוים הוא עונה לי משהו בנוסח "אל תזיין לי את המוח" וכ"ו.. לי נמאס הזילזול הזה.. החלטתי שאני לא מעוניין להיות איתו בקשר בשום מקרה, משום שסלחתי מספיק, ויתרתי מספיק, ניסיתי להיות בסדר, אבל כלום לא עוזר.. החלטתי שאני לא אתן לו יותר לעולם להתקרב למחשב שלי וחסמתי את המחשב בסיסמה, הוא ממש לא אהב את זה, הייתה ביננו מריבה ממש רצינית (אני לא אתאר כאן את כולה, כי זה לא העיקר) הוא החליט, שכל זמן, שאני לא נותן לו לשחק במחשב הוא מנתק לי אותו, ואכן הוא ניתק לי את המחשב (והספיק להרוס משהו) הורי בדעה שאני צריך לסלוח, לוותר, הם טוענים שהמחשב הזה הוא רכוש משותף של כל בני הבית, למרות שהמחשב נמצא בחדר שלי, ואני זה שנמצא בו רוב הזמן... אני לא מוכן לתת הזדמנות נוספת, לדעתי סלחתי מספיק, ויתרתי מספיק, וזו הדרך היחידה שלי להעניש אותו על כל האבל שהוא גורם לי. האם אני נוהג נכון או לא? האם עליי לאפשר לו להיות במחשב למרות כל מה שתיארתי? מה עליי לעשות? בתודה מראש...

אלמוג שלום מה שאתה מתאר נשמע חמור ואתה לא צריך לסבול התעללות. אני אזהר בתשובתי כיוון שמנסיוני לפעמים כששומעים את כל הצדדים המעורבים יש עוד מידע חשוב, אבל בכל זאת, לפחות לפי מה שאתה מתאר יש בהחלט מקום שתשים גבולות למי שלא מסוגל לשים אותם בעצמו. מאחר ואתה סובל מקשיים ואתה גם לוקח טיפול תרופתי, אני מקווה שאתה נמצא גם בטיפול פסיכולוגי. במידה ולא חשוב שתהיה במסגרת כזאת ובתוכה תהיה לך אפשרות לדבר לברר בצורה יותר מעמיקה את הבעיה שאתה מציג כאן. אני חושב שתוכל לקבל ייעוץ ועזרה הרבה יותר משמעותיים ממישהו שמכיר אותך לעומק ואולי אפילו פגש את בני משפחתך. בעיקרון, סוג הבעיה שאתה מתאר יכול לקבל מענה גם במסגרת של טיפול משפחתי במידה וכל המעורבים בעניין מוכנים ללכת ביחד במגמה לפתור את הבעיה. לפי מה שאתה מתאר יש ספק אם אכן זה אפשרי ולכן יתכן שתצטרך למצוא בכוחות עצמך פתרונות, כפי שמצאת הפעם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בחור בן 26 ממרכז הארץ. סובל מתחילת גיל ההתבגרות מפוביה חברתית. אני רווק, גר עם ההורים ( לא עצמאי, פסיבי ). אין לי חיי חברה- לא חברים ולא חברה ( מעולם לא היתה). הפוביה שיבשה ומשבשת את חיי. אני מרגיש שחיי הוחמצו, תיסכול, איבוד אמונה בעצמי. אני בעל בגרות מלאה, עובד כדוור ברשות הדואר. האם מקופ"ח ( אני במכבי) ניתן לרכוש טיפול תרופתי בלי טיפול פסיכולוגי. קראתי באתר שיש תרופות שנקראות SRRI . האם דרך רופא המשפחה אני יכול להגיע לתרופות האלה ?

א.ק. שלום אני ממליץ לך לפנות לפסיכיאטר של קופת החולים ולא להסתפק ברופא המשפחה. בכל מקרה, הטיפול התרופתי עשוי לעזור, אבל השילוב שלו עם טיפול פסיכולוגי עשוי להביא לתוצאות הרבה יותר משמעותיות לטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לפורום המכובד! מצבי הנפשי מאוד קשה, ומצבי הרוח המשתנים, הביאו אותי למסקנה שאולי אני סובלת מפיצול אישיות בתחום הריגשי, מנטלי, ואולי בעוד תחומים, אני לא יודעת אם אני צודקת במסקנה אך אני מאוד רוצה לדעת מה זה פיצול אישיות, המפריד אותי מסכיזופרן שכן לא קיימות אצלי אישיות נוספות, אלא המעבר החד בין עצבנות יתר והתפרצויות לבין התנהגות של חרדה, התנצלות, חמלה ורוגע, הוא שהדליק לי נורה אדומה. אבקש את התייחסותכם לנושא ואיפה אפשר לקרוא על הנושא

דבש שלום פיצול אישיות כפי שמופיע בסרטים הוא תופעה שלמעשה אינה קיימת או נדירה באופן כזה שאינני מכיר אפילו איש מקצוע אחד שפגש באמת מטופל מהסוג הזה. פיצול אישיות שייך למה שמכונה הפרעה דיסוציאטיבית, זה סוג של פיצול שבמצבים הקיצוניים שלו אדם נע בין התנהגויות כל כך שונות עד שניתן לחשוב שמדובר בשני סוגי אישיות שונים, והוא עצמו אינו מבין לחלוטין מה מניע אותו כל כך חזק. עם זאת, הוא מודע לתנודות ולא מדובר באמת על ד"ר ג'יקל ומסטר הייד. הדבר נובע בד"כ כתוצאה מטראומה, בין אם אירוע ספציפי, או תקופה בחיים שרצופה בקשיים וטראומה, לדוגמא, ילדים שעברו התעללות בילדותם. פיצול אישיות וסכיזופרניה הן אבחנות נפשיות שונות לחלוטין. הטעות בציבור נובעת מכך שבסכיזופרניה יש ניתוק בין קוגניציה לרגש כך שאין התאמה מלאה בין הביטוי הרגשי והמחשבתי, לדוגמא, משהו עצוב גורם לחייך או להגיב בצורה לא תואמת. הבעיה המרכזית היא אובדן בוחן מציאות והתקפים פסיכוטיים, מה שאינו מופיע, לפחות בצורה הזו, בהפרעה דיסוציאטיבית שהיא פיצול מסוג אחר. אני חושב שכדאי לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולא לנסות לשאול את עצמך שאלות אבחנתיות שלא יובילו באמת למקום חיובי. האבחנה הפורמלית לא כל כך משנה כעת, אלא המצוקה שמורגשת והצורך לשפר את המצב. בהמשך ניתן יהיה מן הסתם גם לתת אבחנה במידת הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום...רציתי לברר מה ההבדל בין עבודת הפסיכיאטר לעבודת הפסיכולוג הקליני במחלקות פסיכיאטריות...האם אפשרויות הקידום זהה לשניהם? איזה תהליך צריך לעבור ע"מ להגיע מלימודי הרפואה או הפסיכולוגיה ע"מ להגיע למחלקות? האם הכשרתו הפסיכולוגית של הפסיכיאטר שונה ובמה היא שונה מזו של הפסיכולוג? במה מתבטאים ההבדלים בהכשרה? תודה מראש

סטודנט שלום בתי חולים ומרפאות של קופות החולים הן מנוהלות ומובלות באופן מסורתי ע"י רופאים. לכן בד"כ ברוב בתי החולים פסיכיאטרים שהם רופאים מנהלים ומובילים את הגישה. אם במחלקה יש פסיכיאטר עם מודעות והבנה בפסיכותרפיה המחלקה תהיה "פסיכולוגיסטית" בגישתה, ואם לא, סביר להניח שתהיה יותר ביולוגית (תרופתית). לימודי הרפואה אינם קשורים ללימודי הפסיכולוגיה. רופא יכול לעבור התמחות כפסיכיאטר ואם הוא מעוניין בכך יכול לעבור הכשרה בלימודי המשך בפסיכותרפיה. הפסיכולוג מתמחה רק בפסיכותרפיה מתחילת לימודיו ועד סיום התמחותו. ההבדל הזה גדול מאוד מאחר ורוב הפסיכולוגים עברו הכשרה בתחום זה באופן אינטנסיבי בהרבה מהפסיכיאטרים. יש להדגיש שיש פסיכיאטרים שכן עברו הכשרה רצינית גם בטיפול בשיחות. הפסיכיאטר יכול לטפל בתרופות וזה כמובן נושא שאיןלפסיכולוגים נגיעה ישירה אליו. ברוב בתי החולים אפשרויות הקידום של הרופאים משמעותיות בהרבה מאלו של פסיכולוגים בתחום הניהול. עם זאת בתחום הייעוץ המקצועי יש גם לפסיכולוגים מקום ואפשרות לתפוס מקום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אההההההההההההההההההההההההההההההההההה!

פגועה שלום צעקתך נשמעה חזק בפורום. אם תרצי את מוזמנת לכתוב ממה נפגעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

הפגיעה קשורה לטיפול פסיכ'. אני חושבת שמצבי הידרדר בעקבות הטיפול ואני מרגישה שוב קטנה וחסרת אונים, כי מי אני ומה אני, ובטח לפ]סיכ' יש את היכולת לעוות את מה שהיה ומה שאני מרגישה והיכולת להשתמש בטרמינולוגיה מקצועית כדי להסתיר ולהפיל את האחריות עלי. הצעקה היתה צעקה של תסכול ויאוש ובדידות. פגועה

לפגועה שלום , אל תתייאשי , גם עם המטפל\ת הכי אמפטי , מבין ונדיר במיוחדותו זה קורה , אם הטיפול לא מתאים תעזבי , אבל תבדקי טוב את הסיבות לעזיבה , כי לפעמים משליכים על הפסיכולוג דברים אחרים , בכל אופן אל תפחדי לצעוק - לפעמים זה עוזר .

אל תתיאשי. אל תוותרי. תצעקי. תוציאי החוצה את כל ה... תאמיני. תילחמי. אותך כבר לא ינצחו. הדברים הרעים באים בצרורות. לפעמים גם הטובים... תצעקי שכולם ישמעו. תצעקי שהשדים יברחו. תצעקי ושחררי אנחת רווחה. כי הטוב הנה הוא בא.

זאת לא אני מי שצעקה אאההההההההה במקור. זאת מישהי אחרת, אני רק עניתי לה. פסיכולוג בשקל וחצי כתב/ה: > > אל תתיאשי. > אל תוותרי. > תצעקי. > תוציאי החוצה את כל ה... > תאמיני. > תילחמי. > אותך כבר לא ינצחו. > הדברים הרעים באים בצרורות. > לפעמים גם הטובים... > תצעקי שכולם ישמעו. > תצעקי שהשדים יברחו. > תצעקי ושחררי אנחת רווחה. > כי הטוב הנה הוא בא.

אני דוגלת בדברים מעשיים שאפשר אולי לעשות

לא הבנתי את ההתייחסויות האחרונות, אבל רציתי שוב להודות לאותו/ה פסיכולוג בשקל וחצי אשר ריגש/ה אותי עד מאד בכתיבתו/ה המדוייקת שנגעה וניחמה. אני כבר לא צועקת. הצעקה חלפה. נותרה חווית הפתיה, שהאמינה, ..ושקיוותה. ועכשו רק העייפות.

שלום נשמה, אני שמח שאת מעודדת. עיזבי לרגע את כל הפסיכולוגים והתאוריות שלהם ובואי נחשוב ביחד בהיגיון. בואי נניח שיש בתוכך איזשהו אויב נסתר שמנסה נונסטופ לגרום לך לדברים שליליים. הרי את מסכימה איתי שהאויב הזה הוא לא חיצוני וגלוי לעין אלא כמו "שד" פנימי שמטריד אותך במחשבות שליליות, בפחדים, ברגשות שליליים. בואי נעזוב לרגע את סיבת היווצרותו של אותו "שד" (אף שניתן למצוא את הסיבה במדויק) ונחשוב כיצד ניתן להתמודד אתו ולגרום לו לעזוב אותך במנוחה. בואי נדמה מאבק זה כמאבק בין שני אנשים או קבוצות או עמים או כל דוגמא אחרת שצצה במוחך. נאמר מאבק בין שכנים. נניח ושכנה שלך היא שכנה כזאת מעצבנת. היא מנסה מסיבות שונות לעקוץ אותך. בואי נגיד שיום אחד היא תופסת אותך ומורידה עליך צעקות על כך שתפסת לה את החנייה (אפילו שלא ידעת כי זו חנייה פרטית שלה) . היא צועקת ומקללת ומבטיחה לעשות לך את המוות. כעת, אם את אנושית ולא כל כך חכמה (כמו כולנו בעצם) את תתעצבני את תרתחי את תשנאי את האישה הזו ולכן את מזהירה אותה לא להתעסק איתך אחרת יהיה "בלגן". מכאן מתגלגל ויכוח וסיכסוך לאורך שנים. את נילחמת בה וזה נותן לה דלק להמשיך לפגוע בך. האנלוגיה היא פשוטה אם כן: ה"שד" פוגע בך, חוש הצדק שלך לא מקבל זאת, את רוצה להחזיר מלחמה בחזרה, את נאבקת בו, את מוטרדת בגללו, את הולכת לפסיכולוג בגללו, ה"שד" מתעצבן ולא מוותר, הוא מגדיל כוחו בכדי להפיל אותך, וכך הלאה... מכאן המסקנה שמלחמה ב"שד" הופכת אותו ל"שד" גדול יותר, מה שיביא בסופו של דבר תשישות ויאוש. אם כן בואי נחשוב ביחד איך ניתן לגרום לשכנה שלך לעזוב אותך במנוחה. להרוג אותה? ניתן להרוג את השד הפנימי בתהליך די מורכב וממושך שלא כאן המקום לפרטו (למרות שזה הפיתרון האולטימטיבי). אך ישנו פיתרון מעשי גם כן. מהוא לפי דעתך? לשכב במיטה ולבכות? לא. לשוחח שעות עם פסיכולוג? לא ולא. לבלוע כדורים פסיכיאטרים שרק דופקים את המוח וכלל לא עוזרים? אוי ואבוי!!! כעת הייתי מעונין לשמוע ממך "פגועה" מה דעתך. כיצד להילחם באותו "שד" פנימי שממרר לך את החיים ומוציא אותך משלוותך הטיבעית. דמי בנפשך כי יש לך שכנה כמו בדוגמא שלנו. איך תתמודדי איתה כאשר ידך על העליונה והיא מרפה ממך. תחשבי על זה נשמה. פסיכולוג בשקל וחצי (האורגינל).

אני פונה בעקבות מצב שהוא כבר בלתי נסבל. אני 160 שוקלת 58-59 ק"ג, חיצונית אני לא שמנה ואני נמצאת במעקב דאטנית (בקבוצה), הבעיה היא שבמשך שנים אני נתקפת בולמוסים בלתי נשלטים של אכילה. זה יכול להיות מידי יום או מידי כמה ימים שלאחריהם אני חוזרת למסלול תקין. בימים של אכילה מופרזת, אני דיכאונית, לא נעימה לסביבתי הקרובה ולא מטפחת את עצמי. חיפשתי לעצמי מס' מסגרות שיעזרו לי להגמל מההרס העצמי הזה ושום דבר לא עוזר. נמאס לי ואני רוצה לחיות נורמלי. יש לציין שכל הזמן, בשיחות עם עצמי, אני מבטיחה שיותר בחיים אני לא חוזרת לבולמוסים, אך לשווא. האם דרך הפסיכולוגיה (את זה עדיין לא ניסתי), אוכל למצוא פתרון לבעייתי?

סימה, הרבה פעמים אכילה היא סימפטום לבעיה אחרת. תנסי פעם לרשום לך מתי את נתקפת בבולמוס אכילה; יכול להיות תגלי איזשהו דפוס התנהגותי מסויים - שהבולמוס מגיע אחרי איזושהי חוויה (ולא בהכרח משהו גדול) מסויימת. בכל מקרה, מכיוון שאת מציינת שאין לך שליטה על המצב, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור לך להבין יותר מה מביא את הבולמוסים, ומה את יכולה לעשות כדי להתמודד בצורה בריאה יותר. HERA.

סימה שלום כפי שהרה כותבת האוכל הוא פתרון. כדי להתמודד עם הבעיה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. במקביל, מסגרות תמיכה קבוצתיות ודיאטנטית בהחלט יכולים לתרום. הנושא נדון במסגרות רבות גם באינטרנט ותוכלי בוודאי להתייעץ ולהשתתף עם אנשים נוספים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! רציתי לשאול מה המאפיינים של טיפול בשיטת לאקאן ומהם העקרונות שעומדים בבסיס הגישה?

שמרית שלום הנושא מאוד מורכב, ואנשי מקצוע רבים מדווחים שגם אחרי קריאה רבה על השיטה הם אינם מבינים לגמרי במה מדובר. לכן אני לא אתיימר להסביר את עקרונות הגישה ואמליץ לקרוא עליה בספרים ובאינטרנט. אפשר למשל להתחיל מהקישור הבא: http://www.lacan.com בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מטופלת מזה 3 חודשים בתרופה נגד דכאון חד קוטבי עם תופעות חרדתיות משמעותיות ומרגישה הרבה יותר טוב. בנוסף, נפגשת אחת לשבוע עם פסיכותיראפיסטית. היא העריכה את משך הטיפול שאצטרך לו כ"ארוך, לפחות שנה".אני נבוכה קצת לשאול אותה איך זה אמור לעבוד בדיוק. האם ניתן לשנות תובנות בגיל מבוגר? היא אמורה לשכנע אותי להתייחס אחרת לאנשים שפגעו בי או לעצמי? ללמד אותי לראות את עצמי באופן אחר? אני חוששת קצת לשאול אותה ישירות, מפני שזה עלול להתפרש כאי-אמון בה, והיא חביבה עלי בהחלט. תוכל בבקשה להסביר קצת?

נועה שלום ראשית חשוב שתוכלי להגיע למצב בו תדברי באופן חופשי עם המטפלת שלך. זאת לא רק כדי שתקבלי תשובות, אלא סביר להניח שהקושי והחשש לדבר איתה מייצג משהו שאת מסתובבת איתו גם מחוץ לטיפול. תהליכים פסיכולוגים מהסוג שאת עוברת לוקחים זמן. הטיפול הדינמי אינו מקביל ללקיחת תרופה שבה לאחר איתור המחלה נוקטים במלחמת חורמה נגד החידק. ישנם שיווי משקל אליהם הגעת במהלך חייך, חלקם גרמו לנזק, כמו לדוגמא לדיכאון, אבל יש להם בוודאי גם משמעות וחשיבות במקומות מסויימים בחייך. שינוי שיווי המשקל לטווח הארוך נעשה בצורה איטית ושקולה. על כל שאלותיך אפשר לענות בעקרון בחיוב. אפשר להגיע לשינויים ותובנות גם בגיל מבוגר וכדי להתמודד עם הדיכאון והשלכותיו את צריכה לאפשר לעצמך תהליך שקשה למדוד אותו בסטופר. אני מציע בכל מקרה, שתנסי לשוחח בכל זאת עם הפסיכולוגית על הנושאים שהצגת. אם קשה לך, אולי פשוט תדפיסי את הודעתך אלי ותתני לה לקרוא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה בשנה ג'. אמנם עוד הדרך ארוכה, אך אני מתקרבת לבחירה האם להמשיך ללמוד פסיכולוגיה קלינית בתואר שני או לא. ההתלבטות העיקרית נוגעת להשפעה על החיים האישיים שלי. אני עכשיו עובדת במחלקה פסיכיאטרית ואני מרגישה כיצד העבודה משפיעה עליי. אני מנתחת ומאבחנת את הקרובים לי, בעיקר את בן זוגי (בלי שאני שמה לב!), לפעמים אני רואה כיצד ההפרעות שאני פוגשת בעבודה מעוררות בי נושאים לא פתורים בי ואני מרגישה שכל דרך החשיבה שלי על אנשים ומצבים משתנה. כמו כן, יש לי חברה שאימה היא מטפלת. הן ביחסים טובים מאוד, אבל היא אמרה שלגדול עם אמא מטפלת זה מאוד קשה והיא הרגישה שכל הזמן בוחנים ומנתחים אותה (דבר שגם אני מרגישה שאני עושה יותר ויותר). ברור לי שלא תוכל לומר לי מה לעשות, אבל גם חשוב לי לשמוע את דעתך בנושא, אולי גם מנסיון אישי שלך ומחברייך למקצוע. תודה רבה.

נטלי שלום אני לא חושב שיש תשובה חד משמעית לשאלותיך. הייתי מנסה לברר איתך מה מושך אותך לפסיכולוגיה קלינית מלכתחילה. אין ספק שזה מקצוע שיש בו מעורבות רגשית, והמצאות במחלקה פסיכיאטרית מביאה פעמים רבות לקצה את החוויה הזו. המודעות העצמית הופכת אולי לאורח חיים. את מגלה דרך עבודת השדה תופעות שונות שהן חלק מהעבודה הקלינית. פסיכולוגים קליניים מורגלים משלב די מוקדם של ההכשרה לנסות לפתח מודעות לתהליכים שמתרחשים תוך כדי העבודה, גם אם מדובר בתהליכים אישיים. אני לא חושב שזה מפתיע שאת נתקלת בנושאים לא פתורים בך תוך כדי ההתנסות החשובה שיש לך. השאלה בעיני אינה האם את צריכה להפסיק לנתח את עצמך והסביבה אלא כיצד את מתמודדת עם התכנים שעולים. יש חשיבות רבה לעבור טיפול פסיכולוגי בעצמך כחלק מתהליך ההכשרה כדי להיות יותר מודעת לאותם מקומות שאת פוגשת בדרך. אני מתאר לעצמי שכל הסוגיות שאיתן את מתלבטת יכולות לשמש גם חומר גלם משמעותי בתוך הטיפול. ההחלטה האם לפנות לנתיב קליני או לא צריכה להגיע מתוך הבנה של מה מושך אותך במקצוע ומהם החלקים המודעים והלא מודעים שמשתלבים עם משיכה זו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואולי את צריכה לבדוק אם יש נתיבים אחרים בפסיכולוגיה-לא קליניים-שאיתם תרגישי יותר טוב בחוויה האישית שלך.

אני בחורה בת 24 נשואה ואמא לתינוק קטן.לפני שנה וחצי היה לי התקף חרדה ובעקבותו מצאתי את עצמי במיון.מאז אותו יום חשתי כאילו העולם השתנה.הכל מעומעם אבל המשכתי איכשהו לתפקד,אבל נמנעתי ללכת למקומות שגורמים לי להתקפים.בשלושה שבועות אחרונים המצב החמיר. עקב כך פניתי לפסיכאטר לראשונה שרשם לי פאקסט.התחלתי להשתמש לפני שלושה ימים.אני מפחדת לצאת מן הבית. כי אני מרגישה כאילו כל העולם השתנה.יש לי רגישות לרעשים, והעולם נראה גדול ומפחיד.אבל הכי מפחיד אותי היא תחושת הנתק המוחלט.מרגע שאני יוצאת מן הבית אני מרגישה נתק, הרגשה של ריחוף מפחידה, והיא שגורמת לי לכל תופעות החרדה.כי ההרגשה הזאת של נתק הי מפחידה בצורה היסטרית.שאלתי היא הייתכן שאני סובלת מדראליזציה.כי החרדה שלי היא לא ממש מהחרדה, אלא מהתחושה של ניתוק מתמיד מרגע שאני יוצאת מהבית, העולם שטוח וענק .אם לפני שלושה שבועות תפקדתי אבל גם הלכתי ברחובות באי נוחות רבה. עכשו זה החמיר.האם הפאקסט ייתכן ולא מתאים לי ,ואולי אני סובלת מדרליזציה?אני בעיקר סובלת מאי נוחות להיות בחוץ, כי אני כל הזמן מרגישה מחוץ לחיים. אני אפילו לא מסוגלת לשבת דקה אחת בספסל בגינה ציבורית, בגלל אי הנוחות הזאת. אני די מיואשת. כי כשאין אבחנה מדוייקת, איך אפשר לטפל בבעייה.אני מקווה שתוכל לשפוך קצת אור על בעייה סבוכה זו.

ממקומות פתוחים.

שרונה שלום ראשית תוכלי לקרוא יותר על חרדה ומאפייניה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm לגבי מה שקורה לך, על פניו את מתארת סימפטומים קלסיים של מצבי חרדה, אבל צריך לאבחן את הבעיה המדוייקת בקליניקה במפגש אמיתי. אני חושב שאת צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולא להסתפק בלקיחת התרופות. הכדורים עשויים לעזור למיתון החרדה אך הם אינם מטפלים במקורות הנפשיים לחרדה או לבעיה שממנה את סובלת. בתקופה הקרובה חשוב שתהיי בהשגחה צמודה הן פסיכולוגית והן רפואית. אין טעם לנסות ולעשות אבחון תיאורטי, ניתן להגדיר מה בדיוק הבעיה במפגש עם איש מקצוע מיומן. בברכה ד"ר אורן קפלן

ובכל זאת ד"ר קפלן.ההרגשה הזאת של הנתק, היא כמו לחיות בתוך בועה.הנתק הוא הגורם לפחד.זה כאילו שהמוח מתרומם למעלה, ברגע שאני יוצאת מפתח הדלת. ורק הגוף נשאר.( תאור מוזר במקצת).כמו לחיות בעולם שכולו מראה.מעוותת כזאת. כמו מראה של אוטו. בבית זה לא קיים.(כמעט) . וזה מפחיד!!!!!!!!!בחיים לא היה לי דבר כזה.וכבר שנה וחצי אני סובלת מזה.אולי זה לא חרדה?

בהמשך לשאלתי, סרבתי לחשוב על קבלת טיפול מ-2 סיבות: א. האמנתי וקיויתי שהזמן והמסגרות השונות בחיים יאפשרו לי להשתנות. ב. היה לי קשה לקבל את העובדה שאנשים יטפלו בי בכל צורה שהיא. בתודה, א.ק.

א.ק. שלום ההמנעות מטיפול אינה משפרת את מצבך אלא מחמירה אותו. דברים שהיה אולי פשוט יותר לגעת בהם לפני כמה שנים נעשים יותר ויותר מקובעים וסבוכים. תצטרך להתמודד עם המחשבה שיטפלו בך, אולי זה אפילו יעזור לך ליצור אינטראקציה חברתית בהמשך. הזמן לא עושה את שלו, ואולי להיפך, גורם לכל שהדברים יחמירו. הבעיה אינה רק הפוביה החברתית אלא העובדה שבודדת את עצמך ולמעשה אין לך כמעט תחומי עניין שכוללים מעורבות חברתית. יש כאן הרגל שאותו חשוב לשנות. במידה ויש לך את כוחות הנפש והמוטיבציה לשינוי כדאי להחליט שכעת הזמן לפנות לטיפול ולקבל תמיכה חברתית. זה יכול להיעשות בכמה מסגרות במקביל. מצד אחד להתקשר לאיש מקצוע מיומן בתחום הפסיכולוגיה. מצד שני להתחיל ולהשתלב במסגרות חברתיות שונות כדי לרכוש מיומנויות לקשר בינאישי. אלו יכולות להיות מסגרות טיפוליות פורמליות או מסגרות של תמיכה וקבוצות שיוצרות הזדמנויות להכיר אנשים ולשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן